פורום פסיכולוגיה קלינית

לא יכול לברוח המבט שלך תקוע בי כשיצאת אצלי מתוך החדר את נשארת לא יקרה עם זה כלום לא נדע מה אנו מפסידים אם לא היתה לך מציאות אחרת אם לא היית בשלך... לא יכול לשכוח את כל הדברים שאת אמרת אחרי כל חיוך שלך יש בכי תודי אך עדיף שלא תגיבי אם רק היה לי כוח לוותר כנראה שלא הייתי כותב לך את השיר

סחתיין בנים על גילויי האהבה שמופיעים פה. מי חילק לכם רגשות ולא הודיעו לנו.. סתם;)

מה שהרס אותי היה הצחוק שהיה לך בעיניים כשאמרת נעים מאוד מה שהמיס אותי היה החום שזרם ממך כשנתת לי ידך היתה זו אהבה ממבט ראשון כמו בסיפורים אהבה ממבט ראשון מה שהרס אותי היה הכן שהיה לך בעיניים כששפגשת את מבטי מה ששבה אותי היה החופש שקרן ממך כשאמרת לי את שמך היתה זו אהבה ממבט ראשון כמו בסיפורים אהבה ממבט ראשון מה שהרס אותי היה הצחוק שהיה לך בעיניים כשאמרת נעים מאוד

היא לא דומה לאף אחת אחרת לאף אחת שעוברת ברחוב היא משונה וכשהיא מדברת קולה עושה לי משהו קרוב. היא לא רואה אני כאן כל הלילה עומד בצד ומסתכל איש מאוהב, עומד בצד ומסתכל. והלילה העיניים עייפות עד אור הבוקר השפתיים לוחשות ללא מנוח לא דומה לאף אחת.

שלום לך לא קל להסתכל מהצד על מישהי אהובה. בעיקר לא כשאתה חש שקשה לה. אם זו אכן תחושתך נשאלת השאלה למה לעמוד מהצד. ולהרגיש חסר אונים. דרור

שלום גאולה הייתי רוצה לדעת מדוע לעזאזל יש לבעלי מנהג לחנוק אותי עד היום הוא היה עושה את זה כשבא לו להציק לי שבוע שעבר פעם ראשונה שהוא עשה את זה מתוך כעס מה זה עושה לו גורם לו לרגוש?או להרגשה של שליטה או מה?

רותי קשה לי לאמר בוודאות מה בן זוגך מפיק מכך שהוא חונק אותך, אבל השאלה החשובה היא מה זה עושה לך? , האם את חשה שחייך בסכנה? מושפלת? פגועה? , מה את עושה עם כל הרגשות הללו, לאן את מוליכה אותם? איך את רואה את עתיד היחסים בינכם,?

כמובן שאני חוששת שחס ושלום יום אחד הוא לא ירפה.וזה יהיה מאוחר מדי וכן אני מושפלת ןפגועה. את הרגשות שלי אני מאפסנת במקרר ואין לי מושג מה יהיה טיב היחסים ביננו

איך ניתן להשיג כת עת "שיחות" לפסיכותרפיה" בישראל, האם ניתן לעשות מנוי לכתב עת זה?

התשובה היא כן. טלפון המערכת: 03-6817920

שלום לכולם, הייתי רוצה לשאול אתכם האם הפורום ומה שקורה בו תופס מקום גם בטיפול שלכם? או שמסתירים?

אצלי לא. אני לא מדברת בטיפול על מה שאני שואלת כאן. אני שואלת כאן מה שאני לא מסוגלת לדבר עליו עדיין בטיפול.

לא יודעת אני הרגשתי שהייתי בטיפול (הפסקתי לחודשיים) לא נוח לדבר על זה כי הרגשתי "כאלו" בגידה למרות שאין בזה כלום וגם לא נוח שאולי היא תיכנס ותקרא פה.(למרות שלא נראה לי שיש לה זמן)

אני דיברתי בטיפול על זה שאני משתתפת בפורומים (פה אני בעיקר קוראת) והיא מאוד תמכה, היא אמרה שזה טוב לקבל תמיכה מכל מקום שאפשר. חוץ מזה הרבה פעמים הפורומים מכינים אותי לדבר על אותו נושא בטיפול, כי יש נושאים שקשה לדבר עליהם ובעזרת האנונימיות של המחשב זה נהיה יותר קל לדבר על זה גם פנים מול פנים.

מה שטוב בפורום שאחרי שאני כותבת גם אם עוברים חמישים דקות אף אחד לא זורק אותי עם כל הכאב החוצה, ואומר "אנו מסיימים להיום" , מנהלי הפורום עדיין בשבילי. פה אני לא פוחדת שהשעה תיגמר ואני ימות במהלך השבוע עד לפגישה הבאה. בה שוב פעם אני כואבת כשנכנסת אליו וכואבת כשיוצאת משם.

שמחתי מאד שעניתן לי, אצל כל אחת זה קצת אחרת. כמו בכל דבר :-) אנסה לחשוב גם איך אצלי. עוד לא החלטתי. אוף :-) תודה תודה :-)

בנות- לא יפה!

אחרי מה שכתבו על דרור השבוע הייתי ממליצה לך ולנו להיות עדינים בלדבר עליו. אחרת יצנזרו אותך...

מה שעשו לדרור השבוע זה פשוט אכזרי ומכוער. מכאן שולחת לדרור ממני ואני בטוחה שמעוד הרבה חברים, התנצלות גדולה על האנשים החיים בקרבנו. תודה על סבלנותך ורגישותך לבני אדם. ואני בטוחה שאלו שכתבו דברים מרושעים פשוט מאוכזבים מהמטפלים האישיים שלהן והשליכו זאת עליך. שבוע טוב מכולנו!!

האם אמא שלך מטפלת בנשים מוכות נפשית? אני מעונינת להיפגש איתה לקבל תמיכה ועזרה במאבקי מול הבעל האלים נפשית ומילולית

אמא של מי???????????

"האוויר סביבך היה עז, מתוח... בגלל ששמעתי אני זוכרת, ובגלל שאני זוכרת טרור, אבא, אני זוכרת אותך. אבא מה אתה זוכר ? מה שאני זוכרת הוא שמעולם לא דברנו. לא השמעתי אפילו אנחה. אני, שותפתך השותקת לפשעים שאין להם מחילה. בעלת בריתך הסודית לחטאים שאין לבטאם. אהבת אותי ? שנאת אותי? או שפשוט חשבת שאני שלך ? גופי – רכושך ? מה אמר לך העור שלי ? האם הוא רעד כמו הוילונות או שנשאר קפוא, הלום לכדי שתיקה ? אתה ליבתה של שמש אדומה. אני עומדת עטופה בסדין של זכוכית בוערת, עד שהשמש מרסקת אותו. חלקיו נופלים. ריסקת אותי. זה קרה בלילה. סודות קורים בלילה. חיכיתי לך בלילה. זה היה רק בבוקר, כל בוקר שניקינו את העדויות, אבא, כל הדם הזה. כל בוקר אתה ואני היינו חמורים ונקיים ועדיין שותקים. אני שואלת אותך אבא מה אתה זוכר ? אם לא תאמר כלום, אני אומר לך. אם לא תאמר כלום, אני אזכיר לך שאתה, אבא, פגעת במישהו שהיה חלש, מופחת, קטן: ילדת הלילה שלך."

כמה כאב, כמה שתיקה מסביבנו, כמה אף אחד לא רואה ולא מאמין שנשלח יד בנפשנו. עד שזה פתאום קורה ופתאום אפילו הקירות זוכרים. לעזעזל מטפלים, אמהות, חברים וכל מי שחושב שהוא מבין ורואה ואז אנו נשארות עם הכאב והכל כך לבד הזה.

אני חותכת בבשר החי, הדבר היחיד שנותן להפר את הריק והלבד, אוכלת עד אובדן חושים ואז מקיאה אותו החוצה. ואף בן אנוש לא רואה, הכתובת רשומה על הקיר בדמי, ועדיין כולם מסביב חיים ומחייכים. כשכבר לא אהיה פה ויטמנו את גופי בשקט הראשון שלא יפחיד יותר, פתאום כולם יגידו היא לא דיברה, לא סיפרה איך יכולנו לדעת....

שלום, מדברים כל הזמן על חשיבותו של הביטחון העצמי ושאנו צריכים להאמין בעצמנו.לעיתים אדם מרגיש חוסר ביטחון עצמי בחברה מסוימת של בני אדם כי הוא מרגיש לא מספיק יפה,לא מספיק חכם,לא מספיק מעניין וכו'.... ראשית יש לציין כי מבחינתו של האדם הלא בטוח בעצמו,חוסר הביטחון יייתפס תמיד כמוצדק,שכן אחרת האדם כן היה בטוח בעצמו. אבל מה אם נניח לרגע,רק לרגע, כי אותו אדם אכן צודק בתחושת חוסר הביטחון שלו?אז הוא הולך לפסיכולוג או מטפל כלשהו ומדבר איתו על זה....איש המקצוע הרי לא יגיד לו-טוב,שמע-צר לי להגיד לך,אבל הרגשת הנחיתות שלך מוצדקת כי אתה באמת די מכוער,טיפש או משעמם..... אז איך הבן אדם ידע אם חוסר הביטחון שלו באמת מוצדק או לא? הראל.

http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-753,xFT-662756,xFP-662756,m-Doctors,a-Forums.html

יש לי בעיה חמורה בשינה מזה שלושה חודשים אני מתעוררת מספר פעמים במהלך הלילה, הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מתעוררת ומתחילה לאכל בלי לשם לב לכך, וגם כאשר אני מבטיחה לעצמי שגם אם אתעורר בלילה, אני א נגת למטבח אלא ממשיכ לישון, אבל לא מצליח לעמוד בהבטחה וכאילו נשלטת ע"י דחף ללכת למטבח. אני נמצאת במצב הזה כבר שלושה חודשים. ברור לי שהסיבה לכך היא דברים רבים שמטרידים אותי, עברתי תקופה לא קלה בשלושת החודשיםהאחרונים ואני עומדת בפני תקופה לא קלה ושינויים רבים. השאלה הא איך מטפלים במצב? .

http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-753,xFT-662756,xFP-662756,m-Doctors,a-Forums.html

הי ליאת. שמי אלינור (שם בדוי) ואני בת 19. אני מתגייסת לצבא בעוד מספר ימים ואני מאוד מאוד פוחדת. אני מאוד ביישנית, וקשה לי להסתדר עם אנשים חדשים. אני פוחדת להיות לבד כל הזמן. כולם גם חושבים תמיד שאני סנובית או לא נחמדה כי אני לא מדברת איתם אבל הם לא מבינים שאני מאוד רוצה להיות עם כולם ומאוד קשה לי. ועוד משהו: יש לי צלקת מאוד מכוערת ברגל בעקבות תאונה שעברתי. אני חוששת מכך שהבנות בטירונות יראו ויירתעו ממני (הבנתי שיש מקלחות משתפות...) אני כל הזמן בחרדות בגלל זה ואני לא יודעת מה לעשות. חשבתי אולי ללכת לקבן כדי להשתחרר אבל אני לא רוצה שזה יפגע בי בעתיד. מה את מציעה לי לעשות במצב כזה? אני מבקשת תשובה בדחיפות, כי אני צריכה להחליט כבר מה עושים ולפעול מייד! אני מאוד בלחץ מזה. תודה על ההקשבה אלינור

רק עד שהפסיכולוגית תענה, מהנסיון האישי שלי: הכי קל זה ללכת לרבנות ולהוציא פטור עקב דת ומצפון. מגיעים עם חצאית, מדברים עם הרב, וחצי שנה אח"כ נזהרים לא להיתפס בליל שישי בדיסקוטקים, מועדונים וכו'. אחרי הטאראומה שלי מהצבא הצעתי לאחותי לעשות כך וזה עבד. אבל זה היה לני 10 שנים. תבררי קודם. לפני האופציה של קב"ן, יש יציאה על "אי התאמה". זאת אומרת ועדה שאת צריכה לשכנע אותה שאת לא תסתגלי לצבא, ואולי גם עדיף לצבא בלעדייך, מבלי לגלות חולי נפשי. כי לצאת על קב"ן אומר כי אינך בריאה נפשית, שזה דבר אחד, אבל לא חברתית או לא מסתגלת, או לסבית ולא יכולה לישון ולהתקלח עם נשים או דברים מסוג זה (בטח ניתן לחשוב על דברים חזקים נוספים) לא מתועד כחוסר שפיות. יתכן וגם לזה יש אילושהן השלכות, כמו תיעוד של אנטי מימסדית, אנטי מסגרתית, ואילו מילים שאת גם יכולה להגיד להם בעצמך. לאחר שהתגייסתי, אני באופן אישי הצטערתי על שלא הלכתי לקב"ן. אבל זה אינדיבידואלי. צלקת על הרגל זה דבר חיצוני. הגרוע זה כיעור פנימי. תהיי שלימה עם עצמך. אם את לא מתגייסת, תבררי על טעמי דת. בהצלחה רבה.

http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-753,xFT-662756,xFP-662756,m-Doctors,a-Forums.html

פחדים לפני גיום הם נורמאליים וקורים לפני דבר גדול וחשוב זה. אני בטוחה שברגע שתגיעי לשם תביני שהמציאות מחייכת אלייך. מה שכן כל אחת מביאה איתה את החששות שלה למקום החדש, את תגלי שם את הכח שבך. מהמלצה אישית הצבא זו חוויה בכל המובנים, שחבל שתפספסי אותה. מאחלת לך גיוס נעים ומחכה לעדכוני כשתצאי לשבת מהבסיס.

אלינור מתוקה... אני מניסיון מציעה לך להתגייס הצב"א זאת חוויה לכל החיים, זה גם ייסייע לך דווקא בגלל שאת ביישנית. אין לך מה לחשוש מהבנות החדשות כי כולם מרגישות אותו דבר, לכולן זה חדש.. גם אני בעקרון קצת ביישנית ואנשים מפרשים את זה כסנוביות אבל בטירונות את מתחברת אם את רוצה ואם לא.. ותאמיני לי שזאת חוויה ובחיים לא הייתי מוותרת על זה. זה גם זורק אותך למים ומחייב אותך להתמודד עם עצמאות וזה ממש חשוב בשביל המשך החיים. ובקשר לצלקת ברגל- אני בטוחה שזה לא כל כך נורא כמו שאת רואה את זה, וגם לאף אחת לא יהיה ממש זמן בשביל להסתכל הכל בלחץ של זמן וכולם עסוקות בעצמן. אז את יכולה להיות רגועה.. ואם יש לך שאלות בקשר לצב"א את מוזמנת לשאול...

עזרתן מאוד! פתחתן לי כמה כיוונים למחשבה. מקווה לקבל גם את חוות דעתה של ליאת מנדלבאום. תודה אלינור

לפני זמן רב שאלתי שאלה בפורום פסיכולוגיה כלשהו ויצרתי קשר עם מנהל הפורום בפורום ולאחר מכן נוצרה תקשורת באמצעות האימייל (על מנת לשאול אותו שאלה לגבי הטיפול בו אני נמצא). משאלה תמימה במייל התקשורת בינינו הפכה להיות אינטנסיבית. יש לציין שהוא ענה על כך מייל ומייל בחמימות ונחמדות רבה, הוא אף עודד את התקשורת ואמר שתמיד ישמש כאוזן קשבת הן במייל והן בפורום. לעיתים היו בינינו גם שיחות טלפון. המיילים היו סביב נושא הפסיכולוגיה הטיפול וכד' אם כי זה גלש מעט לנושאים אישיים אצל אותו פסיכולוג וכמובן שגם אצלי. לכאורה היה נדמה שגם הוא נהנה מסוג הקשר הזה. הוא תמיד ענה בסבלנות וחמימות לכל פנייה שלי. הוא כל הזמן אמר שאין בעיה והוא ימשיך לתת לי מענה, ויהיה אוזן קשבת וכד'. בתקופה שהייתי שרוי בדיכאון, הוא קיבל המון מיילים ממני . עד שבשלב כלשהו, כרעם ביום בהיר הוא החליט שהוא לא רוצה לקבל ממני מיילים. הוא החליט להפסיק את התקשורת בינינו. אני יודע שזה לא מתפקידו לתת לי מענה. אני זוכר את אותו היום בו הוא שלח לי את המייל- זה היה מכאיב. למרות זאת, המשכתי לרשום לו. בהתחלה הוא לא השיב על המיילים ולאחר מכן השיב.הוא כנראה לא עמד בגבולות שהציב לעצמו והשיב לעיתים. כלומר, שוב חודשה התקשורת במייל. באותה העת הייתי בתקופה מאוד לא טובה בחיי. ואיכשהו המיילים שלו סייעו לי. אחרי זמן מה רציתי להודות לו על היחס האדיב והזמן שהוא מקדיש לי (המון שאלות שלחתי לו למייל). רציתי להביע את תודתי בדרך כלשהי והוא הציע שניפגש, ואכן נפגשנו. לאחר זמן מה התחלתי טיפול, שבו הזכרתי את אותו הפסיכולוג, על התקשורת שהייתה בינינו וכיוב'. הפסיכולוג שלי פירש את זה כמשיכה שלי לאותן דמויות שמבלבלות אותי. המשכתי לאחר מכן לרשום לו בפורום. לעיתים הרגשתי שהוא עושה טובה שהוא רושם לי (מכיוון שהוא לא הסכים להשיב למיילים שלי). הרגשתי שהוא עונה לי כדי לצאת מדי חובה. בסך הכל אני מבין שהיו לו כוונות טובות, אך התקשורת רק פגעה בי. לא מזמן פניתי אליו למייל. הוא הסכים שארשום לו. הוא השיב לפניה שלי ואף הוסיף משהו מחייו האישיים. שוב זה אותו מצב מבלבל. הלא הוא אמר שלא ישיב להבא לפניות שלי. הקשר איתו די מבלבל. הוא לא תמיד ברור. מדוע הוא מתנהג ככה? האם זה בכוונה? אני חש רגשות מעורבים כלפי אותו פסיכולוג והגעתי למסקנה שלא כדאי להמשיך את התקשורת איתו. למעשה אין לי כלל שאלה, אלא ברצוני לקבל חוות דעת. תודה מראש T

http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-753,xFT-662756,xFP-662756,m-Doctors,a-Forums.html

בשעה זו הפורום יוצא למנוחת שבת. אנא, התאפקו עם שאלותיכם עד ליום ראשון, בו דרור ייכנס למשמרת. להתראות בסוף השבוע הבא ליאת

שלום לפסיכולוגים, יש לי ילד בן 5, מאוד חכם ופיקח, וכן חברותי. אך מידי פעם יש לו התקפי זעם קיצוניים, הוא צועק, ומרביץ ומשתולל. יש לציין שזה קורה רק כשהוא נמצא איתי או עם אביו בבית, ולא ליד אנשים זרים. אנו עומדים חסרי אונים למול ההתפרצויות המזוויעות הללו. הילד מאוד אהוב, אנו לא מחסירים ממנו דבר, ובוודאי שלא חום ואהבה. איננו מבינים מה גורם לכך. נשמח לכל עזרה או המלצה. תודה מראש ושבת שלום. סימה ענבי

שלום סימה, התקפי זעם הם טקטיקה של מי שלמד להשיג באמצעותם סוג של תגמול. הילד שלך למד, בחכמתו, שנוכח התקפי הזעם שלו אתם מגלים אוזלת יד וחוסר אונים, וכנראה שהעמדה הזו שלכם גם מזכה אותו בתגמולים. לפעמים, כשההורים מבוהלים מהתקף הזעם, הם נוטים לעשות הכל כדי שהוא ייפסק. ילד חכם לא יחמיץ הזדמנות פז כזאת להשיג את מבוקשו. הפיתרון הוא התעלמות שקטה מההשתוללות, ברוח הכלל הידוע: אין הצגה אם אין קהל! אם את מרגישה שאתם מתקשים לטפל בזה בכוחות עצמכם, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בדר"כ מדובר בלא יותר משתיים שלוש פגישות הדרכה. בהצלחה ליאת

נראה שמוטב יהיה להתאפק עד יום ראשון, כשדרור יהיה כאן.

שלום לכולם! נפתחה קומונה לתמיכה הדדית ועזרה עצמית DID/ MPD /הפרעת זהות דיסוציאטיבית http://173.tapuz.co.il/Communa/MsgesAdmin/Communa.asp?Communaid=25718 הקומונה סגורה וצריך להרשם.

רק עכשיו פרסמת וכבר אין מקום?

מה זאת אומרת אין מקום? צריך להרשם ואז מקבלים אישור כניסה. הקומונה סגורה כדי לתת יותר ביטחון לכותבים. מקווה שתנסי שוב.

נרשמתי בעבר כבר, נכנסתי לשם מעט ולא רשמתי עדיין. כשראיתי את ההזמנה למעלה ניסיתי להיכנס שוב הוא לא מקבל אותי יותר. הסיסמא נכונה. יכול להיות שנמחקתי אוטומטית?

כנראה שנמחקת, אתה מוזמן להרשם שנית. אנשים שרשומים אך לא כותבים בכלל נמחקים אוטומטית אחריי תקופת זמן.

עייפתי!עייפה מלהסביר,מלרצות לנסות להיות,עייפה מהסביבה ובעיקר מעצמי.עייפה מלכאוב ולהרגיש,עייפה מלזעוק ואין מי שישמע,עייפה מהחיים.כל כך עייפה ולא נרדמת.רק רוצה לעצום עיניים ולישון,מבלי לראות,לשמוע ולהרגיש גם לא בחלום.רוצה לישון המון ואם אפשר גם לא לקום,לא לפקוח שוב עיניים ולגלות ששוב אני פה!לא רוצה להיות עייפה יותר רוצה פשוט לא להיות!

שלום לעייפה, שולחת לך משירי סוף הדרך של לאה גולדברג, במחשבה שאולי ילטף קצת "הדרך יפה עד מאוד - אמר הנער הדרך קשה עד מאוד - אמר העלם הדרך ארכה עד מאוד - אמר הגבר ישב הזקן לנוח בצד הדרך. צובעה השקיעה שיבתו בפז ואודם הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת התזכור מה יפתה, מה קשתה מה ארכה הדרך. אמרת יום רודף יום ולילה - לילה הנה ימים באים בליבך אמרת ותראה ערבים ובקרים פוקדים חלונך, ותאמר: הלא אין חדש תחת השמש. והנה אתה בא בימים, זקנת ושבת, ימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים, ותדע כל יום אחרון תחת השמש ותדע חדש כל יום תחת השמש. למדני אלוהי ברך והתפלל על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל על החירות הזאת לראות, לחוש, לנשום לדעת, לייחל, להכשל למד את שפתותי ברכה ושיר הלל בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל לבל יהיה יומי כתמול שלשום לבל יהיה עלי יומי הרגל." חזקי ואמצי ליאת

יומי עלי הרגל,יומי עלי כתמול שלשום.ואיה החרות לנוח? האגע בה פעם? הארדם לעולמים? "ימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים"?האומנם?!

רשת רוצה לכתוב וצפוף לה כאן היא גם מתגעגעת למילים של אורנה מפעם

שלום רשת, אורנה תהיה כאן בימים שלישי ורביעי. אולי יהיו לה, בשבילך, את המילים של פעם. אני בכל זאת מאמינה שגם כשצפוף יש מקום לכולם. אבל לא מכריחים :-) היי בטוב ליאת

יש לי חברה מזה כשנה,יש לנו קשר מצויין ואני מרוצה ממנו אני נורא קנאי לה,פיתחנו על זה הרבה שיחות והיא אומרת שהיא לא מסוגלת לראות את עצמה אפילו מתנשקת עם גבר אחר כי זה מגעיל אותה. היא סיפרה לי שהיא חלמה חלום שהיא חושדת בי שאני בוגד בה ולכן בגדה בי עם גבר אחר(בחלום) אך ללא מגע מיני. רציתי פירוש מעמיק לגבי החלום הזה,האם זה מחזק את הדברים שהיא אומרת או שבעצם יכול להיות שיש לה פנטזיות על אחרים בתת מודע שלה וזה בא לידי ביטוי בחלום. אשמח לתשובה מפורטת.

שלום לך, אם הקשר הזה חשוב ויקר לך, ואתה מעוניין שהוא יאריך ימים, יהיה עליך ללמוד לרסן את הנטייה הקנאית, בעצמך או בעזרת מטפל מקצועי. מחוייבות בקשר, אין פירושה עצימת עיניים או רתיעה מקשר עם מישהו אחר. אני מניחה שגם אתה לא ממש נגעל מהרעיון של נשיקה עם בחורה אחרת. המחוייבות והנאמנות פירושה *בחירה*, כלומר וויתור על כל האפשרויות האחרות ש-ל-ע-ו-ל-ם יהיו זמינות לנו. הצורך שלך לבלוש אחריה גם דרך החלומות אינו מבשר טוב. כדי לתת פירוש מעמיק לחלום שלה, יש צורך להכיר אותה, ולשמוע את האסוציאציות והמחשבות שהוא עורר אצלה. עזוב את זה. אף אחד לא רוצה שיחדרו ברגל גסה אל תוך חלומותיו. נסה לעבוד בכל הכוח על עצמך, ולהנות מקשר של אמון הדדי. אין לזה תחליף. בהצלחה ליאת

הי ליאת, צדקת... אני אכן בועטת כמו שניבאת.. פחות בפניה ויותר בתוכי.. לאט לאט גם בפניה, אבל רק אני ערה לדקויות השינוי שבי. היא לא רואה כלום. לא את השינויים הטובים, להם היא מייחלת, ולא את השינויים הפחות נעימים. אני לומדת עליי לבד. רושמת בפניי את השינויים שלי וממשיכה לנווט את דרכי. די בלעדיה. גם אני, כמו חברה שלי מהקומה למטה, חושבת שאולי זה מספיק לי.. מכירה את זה, כשאת מצליחה לתפקד, אפילו באופן חמים למדיי, כנה רוב הזמן, רוצה ומשתף פעולה, אבל בפנים איזה מישהו קטן נשאר מאוד אדיש לכל הסיטואציה. מסתכל מהצד, מושך כתפיים ומרגיש שכל זה לא מדבר אליו. לא נוגע לו ולא נוגע בו. אני קרה. מסתכלת עליה מהצד, מצליחה לדמיין איך חיכיתי קודם לחיוכים ולמילים שלה, ובמקביל מסתכלת על זה מהצד עכשיו..כאילו בוחרת אם להמשיך לעשות זאת. אולי כל כך רציתי שזה יצליח ששכנעתי את עצמי שאנחנו באותו ראש. זה גורם לי להרגיש שכל תחושות הקירבה הקודמות היו מדומיינות. שזו הייתה בחירה שלי להרגיש כך. אמא שלי הייתה אומרת לי פעם שגם התאהבות כרוכה בהחלטה. שגם זה לא באמת משהו שסוחף אותך מהרגליים בלי ששמת לב. אולי היא צודקת.. ליאת, אני לא מרגישה כלפיה כלום יותר. אין לי חשק לשתף אותה בשום דבר. פשוט לא בא לי במיוחד.. זה מרגיש לי מאולץ וטירחה.. אני מושכת בתוכי כתפיים ואומרת לעצמי 'נו טוב, שיהיה' רגע לפני שאני מנסה בכל זאת לומר לה משהו. המקום המיוחד שהיה לה אצלי מתמוסס במהירות מפתיעה. הדבר היחיד שמשאיר אותי שם הוא התחושה שמשהו בי מסוגל עוד לחבב אותה קצת. לא בטוחה שזה מספיק. אני עוד באמת כועסת. את לא יודעת כמה מעט אני כועסת.. יכולה לספור על עשר אצבעות את מספר הפעמים שכעסתי באמת בהמון המון שנים.. אני פשוט לא מצליחה לשים את זה מאחוריי. היא מכעיסה אותי! ממש מכעיסה אותי! אני אפילו לא מצליחה עד הסוף להבין למה ומה. אולי יותר מכל מתסכלת אותי התחושה שהיא לא באמת מבינה למה כעסתי עליה אז. שהיא לא מביעה במילים איזשהו צער שכך יצא. וכשזה כך, כמעט כל דבר שהיא אומרת מתפרש אצלי לא טוב. כאילו היא באה בטענות. היא פשוט לא מבינה אותי וממשיכה בדרכה היא. אני מתוסכלת. לא עושה עליה רושם שאני כועסת. היא קרה. היא פשוט מרגישה לי קרה. עדיין קרה, כמו כשרק בישרתי על הסרטן, כמו במהלך הניתוח כמו אחריו. אז גם אני..מרחיקה את עצמי ממנה. כועסת. אמרתי לה כמה פעמים שאני כועסת, אבל היא לא מעניקה לזה את המשמעות שיש לזה בעיניי. למה חייבים לכעוס בלהט ובכלל לדבר בלהט כדי שמשהו מזה ירשם אצל הצד שני בעוצמה שהתכוונתי. אוף עם הכעס הזה...הוא גואה בי.. אני חושבת לקבוע פגישת פרידה או שתיים כשתחזור מהחופשה הקרבה שלה ולסיים עם העניין הזה. אפילו את הרתיעה שלי מהאומנות היא עדיין לא ממש הפנימה. עדיין מציעה לי כאילו זה משהו שגם בעיניי מוצא חן. מעולם לא ניסתה לסייע לי להתגבר על המכשול הזה, על הדעה הקדומה. גם בהתמודדת עם האומנות היא השאירה אותי לבד. אין לי כוחות יותר להתמודד עליה. אני מתוסכלת מהמאמץ הזה. שבת שלום, ליאת וכמו קודמתי אאחל שתהני מהיום החופשי המבורך! להתראות, לילך.

לילך יקרה, לא יודעת איך יסתיים הסיפור הזה שלך, אבל איכשהו אני חשה שגם הוא עוד בועט. אני עסוקה הרבה בשאלה עד כמה יכול מטפל 'לקחת סיבובים חדים', להיות עם המטופל שלו גם בפינות הנידחות של הקיום, מתוך הבנה שלמה של החוויה. האם זה בכלל אפשרי? אין לי תשובה על זה. בתחושה שלי, גם אם תעזבי וגם אם תבחרי להישאר - זה לא סוף פסוק. אני מאמינה שתימצא לך הדרך הנכונה ללמוד עוד עליך. ההתמודדות האחרונה גזלה ממך הרבה משאבים, ואולי צריך להמתין קצת, עד שרוחה הטובה של השגרה תקהה את חודיו של הכעס, עליה ועל מה שהיא מייצגת. נוחי קצת גם את. מגיע לנו. שבת טובה ליאת

יקירתי, התדירות שבה אני מספיקה להגיע בזמן האחרון לכאן נמוכה, וכשאני משלימה חסכים של מספר ימים אני לא יכולה שלא להרגיש את הסערה, כאן בפורום, אווירה אחרת קצת, לא בטוחה שמתחברת לכל זה. ראיתי שנסחפת לאחת מהן בעל כורחך, מקווה שלא לקחת ללב יותר מדי...זה לא שווה את זה. איכשהו, כשאני קוראת את הדברים שלך בזמן האחרון, אני מקבלת את ההרגשה שמצד אחד את אמנם מדברת על לעזוב, אבל מצד שני, את מחפשת קצוות להאחז בהם ולמצוא סיבה מספיק טובה כדי להשאר. כאילו יש משהו שלא נותן לך לגמרי לעזוב וללכת. כאילו יש עוד איזה תקווה (?) סמויה מן העין, שרק צריך למצוא אותה. היא נסתרת, נעלמת, הפכפכה ומתלבטת, אבל נראה לי שהיא שם. בגדול, נראה שאת עדיין לא בטוחה לגמרי, ולדעתי, כל עוד לא בטוחים לגמרי, כדאי לתת צאנס. יכול גם להיות שכל מה שכתבתי הוא קשקוש מוחלט, ולא הבנתי כראוי את דברייך. סלחי לי אם כן. אפשר אולי לראות את כל התסכול שלך כאפשרות שלך להתעקש על מה שחשוב לך, להתעקש על ההבנה המגיעה לך, אולי זאת נקודה לעבוד עליה? אולי הכעס שלך (הכל-כך נדיר) מבקש התבוננות נוספת? (טוב, זה כבר דיבור של אנשי מקצוע, ואני לא מתיימרת להיות כזאת). בכל מקרה, אני מקווה שהבעיטות שלך יניבו פירות שתוכלי ללמוד מהם... ממשיכה להקשיב לך כאן, א.

אוף א. שלי.. :-( קשה לי היום. וגם אתמול.. את מאוד צודקת.. אני מצד אחד מרגישה שזה בלתי נמנע להיפרד.. שאני לא מוצאת בי את הכוחות או החשק לשתף אותה. שאני עייפה מלנסות. שמשהו שם פשוט לא הולך.. שאי אפשר לדבר איתה על אמא, דווקא כשאני כל כך צריכה. כבר שלושה חודשים שאנחנו לא מצליחות לדבר על זה כמו שהייתי רוצה, את מאמינה? 3 חודשים.. אני מותשת מהמאמץ.. היא שואלת את כל השאלות לא נכונות והלא מעניינות.. כל כך הייתי רוצה שתביע כבר קצת רגש.. רק איזו מילה טובה, איזה מבט חם, רוך אולי.. משהו. אבל היא לא מצליחה כנראה ואני לא יודעת לבקש כאלה דברים. 'להתעקש על ההבנה שמגיעה לי', כתבת.. תחושת ה'מגיע לי' לא נמצאת בכלל בלקסיקון שלי.. אני כל כך נמוכה.. וחוסר היכולת לבקש משאיר אותי מתוסכלת. הלוואי שתיקח את הכעס שלי באופן אישי פעם אחת- הרי זו אני שכועסת עליה..אני לא מדגימה איך אני נראית כשאני מתוסכלת או כועסת.. לא מעניינת אותי התבוננות משותפת בסיטואציה כרגע- למה אי אפשר פשוט לדבר איתה, בלי שתתבונן בכל דבר? הלוואי שהייתה לוקחת את הכעס שלי באופן אישי. בלי להיפגע, אבל באופן אישי. מרוב שנסחפתי שכחתי שהתחלתי למעלה משפט של 'מצד אחד ומצד שני'.. אז מצד שני, כשאני מנסה בדמיון להיפרד ממנה, להסביר לה איך אני מרגישה ולה אני לא יכולה להמשיך ככה, אני פורצת בבכי מר שלפעמים ממש מטלטל אותי. אני לא יודעת מה לעשות.. חייב להיות לזה פתרון..קשה לי נורא להקציב לנו פגישות פרידה.. חייב להיות פתרון, אבל אני לא יכולה לפתור את זה לבד.. היא חייבת להבין אותי מתישהו, נכון? אני מתלבטת.. מצד אחד אני מרגישה בקצות האצבעות שיש כאן משהו חדש, איזו הבנה חדשה ביני לביני, צומחת בי מתוך הדברים שהיא אומרת.. דווקא מהכיוון המנתח והאנליטי שממנו הייתי רוצה להימנע כרגע (כן, היא ממשיכה בשלה, לא חשוב כמה אני אומרת שאני זקוקה לחום :-( ). אני רוצה להעמיק בהבנה הזו, אבל מוצאת שאין לי חשק לשתף אותה. 'למה דווקא אותה', אני אומרת לעצמי.. מפתה להמשיך כי יש כאן משהו חשוב שאני רוצה לפתח עם עצמי, אבל הכעס לא מרפה,.. רוצה אותה אוהדת. רוצה אותה מטפלת..ולא גברת.. (לא מאמינה שככה כתבתי..) אולי הייתי צריכה מלכתחילה לקרוא לה המטפלת שלי.. אני כותבת מדיי.. את צודקת, ג'ונגל מדיי פה בשבילי... צפוף ורועש ולא נעים.. איך קודם לא שמתי לב שיש פה כל כך הרבה קוראים?.. נחכה בסבלנות.. גם זה ישכך בהדרגה.. תודה א., שגם בפורום ה'חדש' את מוצאת לנו עלה רחב, לעמוד תחתיו מוגנות מהגשם. שכבר יבוא גשם.. לילך.

לילכי , יהיה מוזר לקרוא את הדברים האלה ממני. תתפלאי... באשר אלייך -יכולה להבין את הכעס שלך , יחד עם זה -כמו שאת יודעת - מטפלים הם גם בני אנוש וככאלה לפעמים הם טועים,מאכזבים, משתנים וכו', מקום של טיפול הוא מקום בו שני *בני אנוש* פוגשים אחד את השני, נכון שגם נוצר קשר מיוחד,ואינטימי ושונה מקשרים אחרים ,אבל בניגוד אליהם המפגש הטיפולי נועד בעיקר לעזור לך - גם לבנות מחדש את מה שנפגע מחוסר הבנה לצרכייך,או שתיקה או מה שזה לא יהיה. לילך, אל תפסיקי את הטיפול... לא נראה לי שזה הזמן. תדברי איתה? תשלחי לה מכתב? תאמרי לה שאת כועסת ושנפגעת? יש לי הרגשה שהיא תהיה איתך ,ושהדיבור על זה יקרב בינכן. אם תרגישי שזה לא זה המשיכי הלאה,ובלי כעסים. אני מקווה שתנסי . מקווה שאת לא כועסת עליי..

הי חן, דיברת על המסגרת הטיפולית ולאחרונה זה מעסיק אותי. ציינתי בפני המטפלת שלי, לא מזמן, קשרים משמעותיים אחרים שחוויתי עם כל מיני 'בעלי סמכות' בעבר. והיא התקרבה ובחיוך מבין אמרה שזה לא אותו דבר ולא פירטה. אני לא בטוחה שהיא לגמרי צודקת. יש משהו במושג 'מסגרת טיפולית' שכאילו לא דורש ממך להסביר יותר. מן מובן מאליו כזה, שכאילו ברור שבמושג כלולים, בעסקת חבילה, כל מיני רגשות ואינטימיות, וקירבה, והחזקה ומוכלות ומרחב משותף והתבוננות וכל מיני מילים בסגנון, שלאחרונה קצת ריקות מתוכן בשבילי. לטעמי 'מסגרת טיפולית' לא אומרת דבר על הקשר הטיפולי. או על הקשר בכלל. החיוך המבין שלה מתפרש לי חיוך יומרני.. קשר טיפולי ומסגרת טיפולית אמורים לעזור לי, זה נכון..רק שכרגע אני לא בטוחה אם זה יהיה דווקא איתה. מתחברים לי כאן הדברים של ליאת, שלא בטוחה עד כמה תמיד אפשר לקחת סיבובים חדים עם מישהו. אני נוטה להאמין שצריך כימיה, מוכנות, אבל בעיקר מזל.. הרבה דברים נראים לי כמו 'פוקס' מפתיע.. להיות בסטייט אוף-מיינד הנכון, להקשיב לדברים הנכונים, לשאול ולהגיב נכון.. זה הרבה פעמים מרגיש לי מזל. לפעמים אפילו לא צריך שהקשר יהיה חזק במיוחד מראש; אם יש מזל וכימיה בסיסית ומוכנות לנסות זה לפעמים מספיק. אז אני אנסה את מזלי :-) תודה חן. ולא, אני לא כועסת.. אין לי על מה.. לילך.

היי ליאת, מה שלומך? אני רוצה לשמוע ממך, אם אפשר, מה דעתך על תקשורת של המטפל עם הורה של מטופל? למשל, אם יצא לך פעם לדבר עם אמא של מטופלת, איזה השלכות היו לזה? אמא רוצה לדבר איתה (לפני...). היא (הפסיכולוגית) חושבת שזה בסדר, שכדאי, שזה ירגיע, שזה טוב. ואני חושבת שכדי שהן ידברו צריך לקרות משהו קיצוני. ואם אני אתן להן לדבר, אז בעצם אני מודה שמשהו קיצוני הולך לקרות...??? ועוד דבר, לאחרונה התחילו להתגנב לי לראש מחשבות על סיום הטיפול. משהו מאוד מאוד ראשוני ולא מעובד. אני יודעת שזה לא יקרה בזמן הקרוב, אבל בכל זאת החלטתי לתת להן להיות... אני זקוקה להמון כוחות בתקופה הזאת. תשלחי לי קצת...? שיהיה לך מחר יום חופש מקסים! מגיע לך! שבת שלום! נורית

מה שכתבת מדבר אליי לסיפור אישי, שמתאים למערכות הקשרים שלי ולמבנה שלי ואינו מעיד דבר על הכלל. אנחנו הרשינו משהו דומה אבל אחר, ואני לא בגיל העשרה. זה לא היה הורה אלא דמות אחרת, ורק שיחת טלפון קצרה בלי נוכחותי. וכן, זה היה מצב חירום, ולא ממש הייתה ברירה, ולכן איכשהו נתנו להחלטה הזו להתקבל אחרי מחשבה ארוכה. זו הייתה שיחה שהציפיות ממנה היו גבוהות עשרות מונים מהתוצאות, התוצאות אכזבו באופן כואב במיוחד ולמדנו ממנה לקח עגום ביותר. האמת שאני לא הופתעתי עד כדי כך. הכרתי את הדמויות הפועלות טוב מכל אחד אחר. לסיכומו של דבר ולעת עתה - לא היה שווה. פתחנו דלת לתוך המקום הכי מוגן ובטוח שבקושי הצלחנו להשיג, והמחיר היה נוראי. המשמעויות היו קשות ביותר בשבילי. מבלי לפרט, ערעור גדול, כמעט פירוק של כל הטיפול ואולי לא כמעט. עדיין מצב חירום. לא אמרנו נואש לחלוטין ואולי אפשר לתקן? איו לי מושג :-(

נורית יקירה, אוי, שאלה קשה. איכשהו, כשמדובר בבני אדם, נורא קשה לנסח חוקים שיתאימו לכולם. בדר"כ, כשמדובר במטופלים בגירים, מעבר לגיל 18, לא נהוג להכניס את ההורים לתהליך. לי, אישית, יצא לפגוש הורים של מטופלים בוגרים בשני מקרים, וגם אז, הם אמנם היו מעבר לגיל 18, אך קרובים אליו מאד. בדיעבד, אני מרגישה שהמפגשים הללו לא היו מאד נחוצים או קריטיים להצלחת הטיפול. הרעיון שהילד, בכל גיל, נמצא בטיפולה של דמות אחרת עלול לאיים מאד על ההורה. הוא נדחק לעמדה אמביוולנטית: מחד, הוא רוצה מאד לראות הטבה במצבו של הילד, מאידך, ובו זמנית, מתקשה לשאת את הנפרדות ואת העובדה שהילד מקיים קשר כה משמעותי עם דמות חיצונית. המטפל עלול להיתפס כמתחרה, ואולי גם כ'סכסכן' (בעיקר כאשר בעקבות הטיפול חלה התרחקות מסוימת), מה שיוצר לפעמים התנגדות עזה כלפיו ורגשות שליליים שיבואו לידי ביטוי גלוי, או לא. נדמה לי שרצונו של ההורה להיכנס אל הטיפול אינו מהווה, כשלעצמו, סיבה להיענות לזה. לפני שמאפשרים צעד כזה יש לשקול היטב מה המטרה האמיתית של המפגש, ומהן *כל* ההשלכות שיכולות להיוולד ממנו. אני חושבת שכל עוד יש לך ספקות, מוטב להשהות את ההחלטה. מדי פעם יוצא לי להרהר בך, ולתהות איך מתקדמים העניינים אצלכם. כשזה קורה, אני מזכירה לעצמי את שיקול הדעת שלך, את השכל הישר ותבונת הלב. כשיש כל כך הרבה אהבה ורצון טוב, הכוחות באים כמו מאליהם. כמובן שאני שולחת לך מלוא חופניים תגבורת, לשעת צורך. שומעים עד כאן איך את גדלה. חיבוק ליאת

אני מגיעה לטיפול מוצפת בראש במליון נושאים, רוצה לדבר על הכל, פוחדת שיגמר הזמן ושלא אחזור איתם הבייתה, מאז שהתחלתי טיפול (לפני שלושה חודשים) אני מלאה במחשבות זכרונות נושאים וכו'. איך אפשר לעבוד כך. גם אני והמטפלת לא מדברים על נושא ספציפי, היא רק שואלת אותי על אנו מדברות היום. לכי תסבירי לה שאין לי מושג מאיפה להתחיל מכל הבלגן שבראש. ליאתי תעשי לי קצת סדר....

שלום שני, טיפול פסיכולוגי, בעיקר בתחילתו אך לא רק, יכול להציף בבת אחת הרבה תכנים טעונים מן העבר, ובעוצמות חריפות. לרוע המזל, אין סיכוי לתקוף את כולם בפגישה אחת, ולחזור הביתה כאילו כלום... אני מניחה שנדרשת איזו יכולת בסיסית ל?ת?ע?ד?ף את הנושאים המטרידים יותר, ולתקוף אותם אחד אחד. פעם עלה כאן, בפורום, הדימוי של שמיכת טלאים, הנארגת לאט לאט, מחברת חלקים ושברי חלקים מחיינו למארג אחד לכיד ובעל משמעות. תוכלי לנסות לכתוב את הדברים, או לדבר אותם בחדר, תוך שאת מנסה לזהות מה מהם פוגש אותך ביום יום, ומה מהם יכול להישאר בשלב זה רק ברקע. אני מאמינה שגם אם לא תעשי דבר, הדברים יירגעו בהדרגה, ויימצא לך איזה חוט שני שישמש קו מנחה לעבודה. כנראה שהמהומה שאת חשה כרגע, בחדר מולה, מייצגת איזו מהומה פנימית שיש לכבד. והעיקר לא לפחד כלל... ליאת

האם פסיכולוג קליני רשאי לתת תרופות נגד דיכאון

שלום חיים, רק רופא (פסיכיאטר או רופא משפחה) רשאי לתת מרשמים לתרופות נוגדות דיכאון. פסיכולוג קליני יכול לזהות את הצורך בטיפול תרופתי ולהמליץ עליו, אך חובתו להפנות את המטופל לצורך כך לפסיכיאטר. הרבה בריאות ליאת

למה אני כל הזמן מרגישה שאני לא במקום שאני צריכה להיות בו.. זה לא שלא טוב לי, יחסית טוב לי בחיים אבל לא יודעת זה בטח לא המקום שהייתי רוצה להיות ברגע זה ומבחינתי אני כשלון מסוים. אני שואלת את עצמי,האם שאני ישיג חלק מיעדי אני ירגיש אחרת או שזה משהו סוביקטיבי ?? בעוד כמה שנים האם הערכים שחשובים לי היום ואני מוכנה לשלם עליהם מחיר יקר יהיו גם בעתיד ערכי או שהגיל עושה את שלו ...... אני קצת כועסת על עצמי שאני לא יכולה פשוט להשלים עם המצב שלי..

שלום רחל, אם את שבה ומרגישה "לא במקום בו את צריכה להיות", מעניין יהיה לבחון מה הביא אותך לשם מלכתחילה. האם הבחירות שלך משקפות רצון חופשי ועצמאות, או שמא במודע או שלא במודע את מכווננת לצרכים, לרצונות ולהעדפות של אחרים. עניין אחר שכדאי לבחון מקרוב, זו השאלה האם *באמת* אינך נמצאת במקום הנכון. לפעמים נוח לנו להאשים את הסביבה החיצונית, את מקום העבודה, את האנשים שסביבנו, ולראות בהם את הגורם הישיר לתחושות חוסר נחת וחוסר משמעות. על בשרי למדתי, שזוהי עמדה בעייתית, הפוטרת אותנו מלקיחת אחריות על חיינו, על הבחירות שלנו, ועל יצירת השינוי. במקומך, הייתי מזמינה את עצמי לחשבון נפש נוקב, ומחפשת את התשובות בתוכי. שבת שקטה ונעימה ליאת

שלום רחל רציתי לשאול אותך : מה את עושה בחיים ?? ומה עובדת

ליאת, תודה אין לי ספק שהתואר (הראשון שעשיתי) במחשבים הוא לא מה שאני רציתי לעשות, אלא רצון של אנשים אחרים לראות אותי שם ואז בגיל 20 הייתי צעירה ועשיתי מה שרוצים שאני יעשה. כבר תוך כדי התואר בגיל 21 וגם כשגמרתי(בהצטיינות) אמרתי שזה לא בשבילי אבל אז אמרו לי " מה עכשיו שסיימת את רוצה משהו אחר" אני לא מאשימה אף אחד למרות שאני חושבת שעם קצת עדוד וגם עזרה(גם כלכלית) הייתי היום במקום ומצב אחר לגמרי. גם היום לאנשים סביבי יש הרבה תוכניות אחרות לחיים שלי אם אני לא רוצה לעסוק במחשבים , אהפעם הם אומרים זאת "קצת בשקט" ואני היום אומרת בלי היסוס לא זה לא מתאים לי את הטעות אני לא יעשה עוד פעם אם אני יעשה שינוי זה רק באמת למה שאני רוצה. כן יש לי מקום למחשבה ז הכל פעם שאבא שלי אומר לי שעובדים בשביל כסף ואותי זה מדכא , אני מבינה שצריך להתפרנס אך זה נראה לי איום להעביר את החיים עד הפנסיה רוב שעות היום בלי תכלית רק בשביל להרויח כסף. הבעיה העיקרית שלי זה שכל פעם כשאני חושבת על כיוון אחר תוקפת אותי תחושת חרדה של: מה יהיה, איך אני יסתדר, וכד' בעבר בגיל עשרים זה לא היה כי היום גם מענין אותי להקים משפחה וכמה ילדים ואז זה לא היה בראש לי ולכן היה לי יותר קל... כשאני רואה בטלוויזיה אנשים שחיים באוהלים, או אנשים קשיי יום שאין להם מה לחיות זה רק מגביר את התיסכול ותכחושת דיכאון מתגנבת לה אצלי, כי אני מרגישה שאני "סתם" מתלוננת ויותר מכך אם אני יעזוב את ה"בטחון" שיש לי היום אולי אני ימצא את עצמי בסופו של דבר כמו אותם אנשים שבקושי מצליחים לשרוד. וכך אני מרגישה במין לולאה שלא כל כך יש דרך לצאת ממנה. ומשום מה הצרות הקטנות שלי ממש מתכלות אותי.

שלום. אני סובלת מאיזושהיא דילמה : יש משהוא בהתנהגות שלי שלעיתים "מתפלק" לי להעביר – שלא מרצוני – תשדורת של סקס. או כאילו בא לי בדיוק עכשיו סקס או אני חושבת על סקס – תשדורת שאני באופן אישי חווה אותה כמשהוא שנחווה על ידי האחר ומפדח אותו או הורס את הסיטואצייה. העניין שזה תופס אותי גם ברגעים הכי הכי רשמיים. מה עושים ? איך מתמודדים ? ברור לי שכולנו רק בני אדם, אבל מצד שני אנו חיים בעולם שכן מאוד מסתיר את עניין המין עצמו והופך אותו למשהוא שלא מדברים / חושבים / עושים בגלוי.... אז איך מתמודדים עם דבר כזה ? לעיתים זה גורם לי לחשוב שהרסתי סיטואציה שלמה כי נפלתי במאזן אימה הזה של "מי יחשוב על סקס קודם" כי הרי כולנו משדרים איזה פאסון ביומיום ועושים מאמצים להסתיר שזה עובר בראש.... אז מה דעתכם ? איך להסתיר "יותר טוב" ומה עושים כדי להקדים תרופה ?

אחותי ככר ענו לך למטה, מה עניינים איתך!

האם הבעיה שלי בשאלתי הקודמת יכולה להיות חרדה חברתית ואם כן מה הטיפול?

שלום מוטי, עקרונית, ה'כותרת' לא מאד חשובה. זו יכולה להיות חרדה חברתית או ניואנס שלה. השאלות עדיין נשארות אותן שאלות, אותן אפשר לברר במסגרת טיפולית. הטיפול המקובל בחרדה חברתית יכול להיות פרטני או קבוצתי (אז יקראו לזה לעיתים קרובות "סדנה להתמודדות עם ביישנות וחרדה חברתית"), בגישה קוגניטיבית-התנהגותית עם או בלי תרופות. יש לציין שגישה קוגניטיבית התנהגותית פחות תתעסק בשאלות ה'למה', ותתמקד יותר בסימפטומים עצמם. כשאלה יירגעו, אפשר יהיה לעבור לגישה יותר דינמית שתכוון פנימה, לסיבות העמוקות יותר. בהצלחה ליאת

שלום למומחים אני פשוט אתחיל זה יותר מידי מורכב אז ככה אני בת 24 ועברתי לגור עם חבר שלי לפני 3 חודשים בינתיים סבבה רק שלפעמים אני מאוד בסטרס שאנחנו לא מסתדרים ואני די חייה עליו כי אני לא עוסדת כרגע ואני סטודנטית ואני מפחדת פתאום אובר לאבד אותו גם מהפן הכלכלי והביטחון כי בבית אין לי שום תמיכה כספית ואני רק באה הבייתה מידי פעם לבקר ואני מקבלת עצבים בכל גופי אני ממש חסרת יישע אני חייבת למצוא עבודה וזה לא ממש הולך לי אני מאוד מפחדת חייה בפחד אני גם כועסת על עצמי שאני מתעצבנת על המשפחה שלי את אבא שלי אני בכלל לא מחשיבה שיש סיבה אבל אני מעוצבנת על אמא שלי ואחי אני מפחדת שאני אצטרך לחזור הבייתה אני מרגישה שאני כבולה שם מבחינת חיים אפילו מבלי שיעשו הרבה כי די יש לי פרטיות שם אבל זה מעבר אם איך אני מרימה את עצמי מאיפה מוצאת את הכוחות לא להתייאש ולעוד קדימה???? תודה מראש על ההקשבה והנכונות לעזור ולייעץ

שלום לך, היציאה מבית ההורים לחיים עצמאיים כרוכה כמעט תמיד בחרדה. קשה ומעיק ככל שיהיה, בית ההורים מאפשר ברוב המקרים סוג של נוחיות, ולו מעצם היותו מוכר כל כך. אני חושבת שאחת המשימות החשובות כרגע זה לבסס לעצמך סוג של עצמאות כלכלית, כדי לא להמשיך את הדפוס התלותי גם עם בן הזוג שלך. אני ממליצה לך בחום לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטה, ולברר פרטים בנוגע לטיפול פסיכולוגי מוזל הניתן לסטודנטים מן המניין. בעזרתו של מטפל סבלני, תוכלי לעשות את המעבר הזה עם פחות כאב, ופחות לבד. בהצלחה ליאת

היי ליאת, מאז שהתחלתי בטיפול, לפני שלוש שנים, כל מה שלא קורה, או קורה רע או סתם תקוע, אני מאשימה את עצמי. לאחרונה אני מייסרת את עצמי בכל הנוגע לפיצוץ במפגש האחרון שהיה לנו. מלאה טענות כלפיה שנשמעות לי מאוד מוצדקות ומצד שני אני חוזרת להאשים את עצמי בכך שאני גורמת לה לבצע את הדברים עליהם יש לי טענות. איך יודעים, מתי זאת לא העברה/השלכה/ מנגנוני הגנה וכו' אלא באמת טעות או כשל אמפטי של המטפלת? זה מאוד קל להאשים תמיד את העברה בהכל...

שלום דנה, קצת קשה להבין ממך עד הסוף האם את מאשימה אותך או אותה, וקשה להתייחס מבלי לדעת על מה מדובר. בכל מקרה, אם את *מלאה* טענות (כדברייך) הסיכוי שמדובר בכשל אמפתי פוחת. קשה להאמין שמדובר בכל כך הרבה כשלים בטיפול אחד... כנראה שאין מנוס מלהמשיך ולדבר ולדבר איתה על זה, עד שתדעי. שבת שלום ליאת

אני קוראת זאת ובוכה, בוכה בשבילך, בשבילי, בשביל כל אלה שהשתיקה היא עדיין חלק מגופן. הדמעות יורדות כמו רוצות להרגיע, אך דבר לא ינחם והמילים קטנות מכדי לטהר ולתאר את גודל הכאב. והזוועה אוחזת בי למקרא המילים, ואבא גם גופי מתכווץ.

חבל. כל כך חבל שדברים כאלה קורים והורסים כל כך הרבה בגיל כל כך צעיר

ליאת שלום. יש לי שאלה שאול הייתי צריכה לשאול אותה מזמן. אני כנראה טיפוס לא חברותי. אני בת 31, והיו לי רק 2 חברות בחיים. לא חברים, לא חבר'ה, לא יוצאת, לא חבר, לא רומנטיקה. אני לא מוכנה ללכת לטיפול נפשי. ניסיתי 3 פעמים, ואין לי כימייה עם אנשים. אוקיי אז אני איאלץ לחיות עם זה השאלה שלי היא למה.למה אני כזאת. אז אוקיי, זה נכון שאת לא מכירה אותי, אבל מהו הגורם להתפתחות לא תקינה כזאת? כבר מבית ספר יסודי, ולאורך כל החיים.. לא יודעת. תודה, דנה

שלום דנה, את התשובות לשאלה שלך אפשר לקבל באמת רק תוך תהליך מתמשך של חקירה עצמית. בגדול, היכולת שלנו לקיים אינטראקציות מתגמלות עם הזולת נשענת, ברובה, על טיב הקשרים המוקדמים שלנו עם הדמויות המשמעותיות (הורים בדר"כ) בחיינו. כאשר הקשרים הראשוניים היו פוגעניים והרסניים, או לחילופין בולעניים וסימביוטיים, יש סיכוי גדול יותר להימנעות ממצבי קרבה בעתיד. זוהי תשובה פשטנית להחריד, כללית מאד ולא ממצה, ובכל זאת - בנתונים הקיימים - זה מה שאפשר. למה לא טיפול, בעצם? ליאת

כי ניסיתי ואין לי כימייה עם אנשים וגם לא עם מטפלים. בנוסף אין לי כסף ולא רוצה דרך קופת חולים כי הכל מתועד ואני בלאו הכי פארנואידית וחסרת אמון מלכתחילה, אז התיעוד הלא אישי, הממסדי, מאוד מרתיע אותי. אבל את צודקת. הקשר שלי עם ההורים הוא בהחלט הרסני ובולעני. תודה. דנה.

"האוויר סביבך היה עז, מתוח... בגלל ששמעתי אני זוכרת, ובגלל שאני זוכרת טרור, אבא, אני זוכרת אותך. אבא מה אתה זוכר ? מה שאני זוכרת הוא שמעולם לא דברנו. לא השמעתי אפילו אנחה. אני, שותפתך השותקת לפשעים שאין להם מחילה. בעלת בריתך הסודית לחטאים שאין לבטאם. אהבת אותי ? שנאת אותי? או שפשוט חשבת שאני שלך ? גופי – רכושך ? מה אמר לך העור שלי ? האם הוא רעד כמו הוילונות או שנשאר קפוא, הלום לכדי שתיקה ? אתה ליבתה של שמש אדומה. אני עומדת עטופה בסדין של זכוכית בוערת, עד שהשמש מרסקת אותו. חלקיו נופלים. ריסקת אותי. זה קרה בלילה. סודות קורים בלילה. חיכיתי לך בלילה. זה היה רק בבוקר, כל בוקר שניקינו את העדויות, אבא, כל הדם הזה. כל בוקר אתה ואני היינו חמורים ונקיים ועדיין שותקים. אני שואלת אותך אבא מה אתה זוכר ? אם לא תאמר כלום, אני אומר לך. אם לא תאמר כלום, אני אזכיר לך שאתה, אבא, פגעת במישהו שהיה חלש, מופחת, קטן: ילדת הלילה שלך."

שותפה לכאב שלך,לריסוק ולאימת הטרור! דעי שכולנו שותפות לפשעים שאין להם מחילה,ובעלות ברית לחטאים שאין לבטאם!וסודות קורים בלילה אך גם ביום...!לא מנסה לנחם יודעת שאין איך.כל אחת פגיעתה ועוצמתה שונה,ו"החיים"אחרי אין מילה שתתאר.אם אוהב,שונא,זוכר או בוחר לשכוח. לא משנה ולו במעט את ההשפלה,את ההרגשה שמשהו לקח ממך באכזריות את הלב והנשמה והגוף....הוא רק עדות לזוועה!!!!!!!! הצלקת שמזכירה יום יום שעה שעה עד כמה נורא להיות כלוא בתוך גוף...........שבי מעביר חלחלה! מאחלת לך שתצלחי להשתחרר(בספק)או לפחות להצליח להביט בצלקת ולו להגעל,כי נרצה הוא לא מישהו הפך אותה לכל כך שלנו,להכי עמוק בתוכנו,ולא דאג לוותר דקה לפני שיהיה מאוחר!ועכשיו כבר מאוחר...מאוחר מאוד....שלך שותפה לזוועה אחרת,ומן הסתם גם מאוד דומה!

את לא לקחת חלק בזה. אל תגרמי לעצמך להיות חלק מזה, מעצם היותו פשע, את הקורבן. יש נטייה לאנשים להמשיך את החוויה גם אחרי שעברו אותה. אבל, את יודעת, הוא כבר לא שם איתך, כבר לא ממשיך עם מעשיו. הבעייה היא שעכשיו א ת שם - ואת - ממשיכה את מעשיו מבלי לשים לב. בבקשה,תפנימי, אם עברת את זה, את ילדה/אישה חזקה ולא צריכה להישאר שם, במרכז השמש, עטופה בסדין זכוכית בוערת. את צריכה להוציא את עצמך משם. כי עכשיו את בזכות עצמך ועכשיו את מסוגלת. את לא שם יותר. דנה

ערב טוב, תודה, מישהי, על הקטע המרגש של סילברמן שהבאת לכאן. לפעמים, דווקא בגלל השתיקה והקושי לפגוש את האימה שבפנים, מילים מן החוץ מסייעות כל כך להגדיר עבורנו את מה שקפא והתאבן באותם לילות רחוקים, לפני שנים, כשאיש לא היה שם כדי לשמוע. כדי לדעת. עכשיו באמת כבר אפשר לזכור ולהרגיש. ועדיין הבטן מתכווצת. שבת רגועה ליאת

שלום, אומרים-"בן אדם צריך להיות מודע למגבלות שלו". יש המון אנשים בעולם שלא היו מגיעים להשגי העל אליהם הגיעו אילו שמעו למשפט הזה. איך אדם יכול לדעת בכלל מהן המגבלות שלו? אלעד.

אלעד הייתי משנה קצת את המסקנה שלך..אנשים ההגיעו להישגים יוצאים מן כלל למרות מוגבולותם... אל תדאג !. מי שיש לו מגבלות, מודע להן בהחלט.

שלום אלעד, איזו שאלה יפה לערב שבת! אחד הכוחות המניעים אותנו לפעולה הוא הפער בין מה שיש לנו לבין היעד אותו הצבנו לעצמנו. כאשר הפער הזה נמצא בגודל סביר, אנו מעריכים שאפשר יהיה להגיע אל היעד, ומתאמצים בכיוונו. כאשר הפער גדול למדי, יהיו מי שירגישו שהקרב אבוד ויוותרו, ויהיו כאלה שירגישו מאותגרים וימשיכו לחתור במרץ עד להישג המרשים. כאשר הפער גדול מאד, מדי, ההחלטה 'ללכת על זה' יכולה להיתפס כבזבוז זמן, מגלומניה, פגיעה בשיפוט ואפילו טירוף (תלוי כמובן בטיב המשימה). מסתבר שלאופן בו אנו תופסים את גודל המרחק אל היעד תהיה השפעה מכרעת על ההחלטה האם לפעול. לפעמים מה שנתפס בעיני האחרים כחסר סיכוי, אינו תואם את תחושתו של האדם עצמו. אני מניחה שכך היה במקרים אותם הזכרת, בהם אנשים הגיעו להישגים מרשימים, לכאורה כנגד כל הסיכויים. אני מניחה שגורמים כמו חינוך, תרבות, מזג, תכונות אישיות וניסיון חיים הם המסייעים לנו להעריך בסופו של דבר את המגבלות שלנו, ולהציב לעצמנו מטרות בהתאם. מאחלת לך הגשמה מלאה ומספקת של חלומותיך. ליאת

ואיזו תשובה נפלאה לערב שבת. עד לפרטים הקטנים. מתומצתת מהירה ומלאת תוכן. אהבתי מאד.

ליאת שלום, האם פיתוח כישורי חיזור וביטחון עצמי יכולים לסייע לגבר ממוצע ולא עשיר להשיג בקלות אישה יפה ומושכת ממנו,או שמא הסיכוי קלוש ביותר? דודו.

לדודו הייתי מפתחת כשורי בטחון עצמי למטרות נעלות יותר...(וישנם כאלו) אתך הסליחה..

שלום דודו, כישורי חיזור וביטחון עצמי עוד לא הזיקו לאף אחד, ואין ספק שהם יכולים לקדם כל דייט. אישה יפה ומושכת יכולה להתאהב (לפחות פוטנציאלית) בגבר פחות יפה ממנה, אם היא תופסת אותו כבעל סגולות טובות רבות אחרות. שבת שלום ובהצלחה ליאת

התחלתי טיפול לא מזמן, וכל פעם שהמטפלת מזמינה אותי לדבר על חוויה מהעבר אני פשוט לא מסוגלת להעלות זאת על דל שפתי, תחושה כאילו אני לא מסוגלת לשמוע את עצמי מספרת. לא בגלל שקשה לי פשוט לא סומכת עליה עדיין, מתביישת, ולהיות חלשה ופגיעה נראה עבורי פטתי. נראה לי שבסוף ימאס לה ממני, אני מתביישת להגיד שאת רב הדברים שקרו אני גם לא כל כך זוכרת ולא מרגישה אותם קרובים אלי. מפחדת שזה יתפס בעיניה כלא אוטנטי, שהיא לא תאמין לי. מה שקורה שאני קופצת מנושא לנושא ודוחה כל בקשה שלה לדבר על משהו עם הרגש הנלווה לו. יכול להיות שהיא תפסיק לטפל בי?

שלום מישהי, אמון וביטחון במטפל נרכשים בתהליך ארוך, בו עליו להרוויח אותם. מטפל מנוסה יודע שמדובר בתהליך איטי, הדורש זמן ומאמץ. כשמדובר באירועים קשים מן העבר התהליך יכול להתארך אף יותר, וגם זה מוכר וטבעי. הקושי שאת מתארת נשמע מאד אותנטי. הניסיון להאיץ באופן לא טבעי תהליכים שאורכים זמן יכול להיות בעייתי לא פחות מההימנעות. תני לעצמך עוד זמן. את רק בראשיתו של הטיפול. בברכה ליאת

מהו הטיפול המועדף עבור בעיות מיניות ופסיכולוגיות? תודה מראש

שלום רותם, פסיכולוגיה ומיניות הרבה פעמים הולכים נהדר יחד, ובמובנים רבים המיניות לוקחת חלק כמעט בכל טיפול פסיכולוגי. אם מדובר בבעיות ספציפיות בתפקוד המיני, אפשר לפנות לסקסולוג, שיכוון את ההתערבות שלו לכיוונים יותר פרקטיים (אם כי לא רק). אני רוצה להזכיר בהזדמנות זו שיש באתר זה לא מעט פורומים העוסקים במין ובמיניות. בהצלחה ליאת

שלום לכם, מה הכוונה למושג העברה בטיפול? תודה רונית

שלום רונית, בלי בושה, העתקתי למענך, כמעט כלשונה, תשובה 'ישנה' שלי, שנכתבה לפני מס' חודשים. הנה - המונח 'העברה', הוא מושג מרכזי בתיאוריות הפסיכואנליטיות, והוא מתייחס לקשת רחבה של רגשות עוצמתיים, שבמקורם הופנו כלפי דמויות משמעותיות בעבר, ובטיפול מועברים ומשתחזרים מול דמות המטפל. מטפלים מהגישה הדינמית מאמינים שבאמצעות הבנה ופירוש של יחסי ההעברה ניתן ללמוד על הקונפליקטים התוך נפשיים המודחקים, ולפיכך מדובר בתהליך רצוי שכדאי לעודדו. מסיבה זו, מטפלים רבים שומרים על מידה של עמימות וריחוק בכל הנוגע לחייהם הפרטיים, כדי שהרגשות המופנים כלפי המטפל יושפעו מעט ככל האפשר מהיבטים מציאותיים. סוף שבוע נעים ליאת

היי אני רוצה להתחיל טיפול. האם מישהו מכיר פסיכולוגית טובה באיזור המרכז?

שלום רועי, מאחר ואין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים ספציפיים דרך הפורום, אנא שלח כתובת מייל מעודכנת, ואזור יותר ספציפי. אני מאמינה שתקבל המלצות מחברי הפורום. בהצלחה ליאת

היי אני מחפש פסיכולוגית המטפלת בת"א. [email protected] תודה לכם

[email protected] זוהי כתובת המייל המעודכנת.

חזרתי... :-))) וזה נורא משמח... (אותי לפחות... ;-)) גם היא אמרה שהיא שמחה שחזרתי... כל כך הרבה נושאי שיחה, ממה להתחיל? :-) נועם

גם מנהלי הפורום הם פסיכולוגים טובים, תנסה אותם. (קצת לפרגן לכם אחרי היום הזה מותר לא?)

ברוכה השבה אלינו ממרחקים!!! כמה נעים לפרוש זרועות ולקבל בחיבוק גדול את השבים אלינו מרחוק. האמת, את נראית נהדר! כל כך הרבה חיוכים... נשמח לשמוע חוויות נוספות, כשיתאים לך. אני בוחרת לראות בחזרתך את אחד ממבשרי הסתו. אמרו שכבר נצפו חצבים פורחים. היית מאמינה!? יופי שאת כאן ליאת

איזו קבלת פנים כיפית! אני צריכה לנסוע יותר (בשביל לחזור כמובן..) אני? מבשרת את הסתיו? לכבוד הוא לי... :-) (תליתי את מעיל הגשם חזרה בארון, בגיחוך קל.. רק לפני 4 ימים עוד ירד עלי גשם..) כיף לחזור אחרי חודש וחצי אינטנסיביים משהו, בהם ביליתי את רוב זמני עם ילדודים בני 8. אמנם זכיתי לנהל שיחות פילוסופיות משהו על טעמי גלידה ובובות פרווה (ובנינו, זה תמיד עדיף על פני מבחנים באוניברסיטה) אבל כיף גם לחזור הביתה לחברים, לחיים שהשארתי מאחור :-), לטיפול... (כבר הספקנו להיפגש, וזה היה נעים ומשמח לשתינו, כך נראה לי...) האמת, מתה לראות משהו שמצליח לפרוח בחום הזה. (עציצים במזגן זה לא נחשב..) :-)) בברכת 'אוגוסט לך מפה, נמאסת!' יופי שאת כאן! :-) נועם

הייתי בטיפול שנתיים אצל מטפלת בשיטת הדינמית. עזבתי את הטיפול לפני שישה חודשים בערך, כי מיציתי את זה, והפסקתי לגלות דברים חדשים שם, הנושאים התחילו לחזור על עצמם. אבל נשאר בי משהו בלתי מובן. הטיפול התמקד הכי הרבה בהתעללות שעברתי, ובכל פעם שדיברנו על הנושא הייתי לי תחושה של כיווץ שרירים בבטן (אותה תחושה שהייתה באירוע). ועכשיו כל פעם שאני נזכרת במטפלת או בחדר שלה, התחושה חוזרת ולוקח לי הרבה זמן עד שאני נפטרת ממנה!!! האם אני חייבת עדיין לטפל בנושא הזה? תודה

לדעתי כן, נשמע כי החוויה שוחזרה אבל לא עובדה ולא עלתה על פני השטח. מה שנורא זה שהחדר של המטפל הפכה כהתניה להתעללות שחווית. את חייבת לחזור לטיפול ולעבד את זה, אחרת את נמצאת בשלב ממש לא בריא לך בשחזור הטאומה. בהצלחה חברה שעברה זאת

שלום מעיין, את מתארת תהליך מוכר של 'התנייה', המתרחש כאשר תחושה ספציפית שנקשרה בעבר לאירוע אחד, מתעוררת בתגובה לאירוע אחר, בשל קרבה או קשר שנוצרו ביניהם. גם אם בהדרגה ייאבד זכר הטיפול את כוחו לעורר כאב בטן, נדמה לי שמשהו בכל זאת נשאר לא מעובד דיו. אני מציעה לך לשקול פניה לטיפול בשיטת הEMDR, באמצעותה תוכלי ללמוד לשחזר אירועים קשים מבלי שיתלוו לכך תחושות רגשיות עוצמתיות. עוד על הטיפול בשיטת הEMDR תוכלי לקרוא במקבץ הכתבות של ד"ר אורן קפלן בשולי הפורום שלנו. בהצלחה ליאת

שלום לכם, אני סובלת מעצבנות יתר. כל דבר שלא כראוי מקפיץ אותי ומציא אותי משליטה. אני מתעצבנת מהר מדי. הבעיה שאני לא מראה את זה לאחרים, אלא זה עצבנות פנימית שבסוף מתבטאת בפגיעה עצמית (לא פיזית-אלא בדברים שאני רוצה/אוהבת...כמו עבודה, אוטו, גינה, בית....) העצבנות הזו משאירה אותי באי שקט כל הזמן. איך לומדים לשלוט (למרות שאני כן שולטת עד הצורך העז בפורקן)... בטיפול אני לא מדברת על זה, למרות שהיא התחילה לדבר ולהרגיש על זה...

שלום לעצבנית החביבה, עצבנות-יתר יכולה להיות סוף נתון של הרבה נתיבים שונים. כלומר, יש הרבה דרכים ל'רומא' הזאת. יכול להיות שאת נמצאת כרגע תחת מכבש לחצים כללי, שלא משאיר לך הרבה אנרגיה פנויה. יכול להיות שאת לא סומכת על מנגנוני הוויסות שלך, ולכן מחניקה בתוכך את הכעסים עד שהם מתפרצים באופן בלתי נשלט בסופו של דבר (ומחזקים את האמונה הראשונית שלך). יכול להיות שהעצבנות היא תופעת-לואי של מצוקה נפשית אחרת (כמו דיכאון/חרדה). אולי בעיה הורמונלית? אני חושבת שאם הנושא מתחיל לעלות כרגע בטיפול, כדאי ללמוד אותו מקרוב, ולחפש את הפתרונות הנכונים לך. יש לקוות שבסיומו של התהליך תוכלי לבטא כעס באופן גלוי ומבוקר, מבלי לחוש הרסנית או מסוכנת לעצמך או לזולתך. בהצלחה ליאת

(וחלילה לא מנהלי *הפורום*) מאוד חינני העיצוב החדש, בו הפרסומת תקועה בלב כל הודעה. זה נותן ניחוח של מקומון דל תקציב בו שטח הפרסום חשוב הרבה יותר מהתוכן. מה שנקרא - בטוב טעם... סופשבוע נעים, יעלה

יעלונת, מאחר והסיכוי שמישהו מהממוענים שלך יבחין כאן במחאתך השקטה והצודקת הוא ממש נמוך, אני ממליצה לך להעתיק אותה אל פורום 'אתם ואנחנו', המיועד לפניות מסוג זה. ומה שלומך חוצמזה? ליאת

ליאת יקרה, המחאה *כאן*, היא סוג של הפגנה. שלחתי עוד קודם, מייל לעורך האתר. תרשי לי להניח שמחאתי השקטה, גם אם צודקת, לא ממש תועיל. נמשיך להציג ולהסתיר קופונים :- ). אולי זה יכול להיחשב כסוג של פעילות ספורטיבית? חוצמזה, שלומי מצוין, כפי שקורה בדרך כלל, בערבי חמישי. אוהבת את תחילת סוף השבוע. מקווה שיהיה לך סופשבוע נעים במיוחד, מלא בכל טוב. שלך יעלה

חברה דואגת, מנהלי הפורום לא שובתים. הם פשוט קצת עובדים בשעות היום, ומגיעים אל הפורום רק בתום יום עבודתם. :-) ליאת

היי יש לי בעיה שאני פוגש מישהו שאני מכיר שלא ראיתי אותו הרבה זמן אני מרגיש מין פחד פנימי במיוחד שזה בהפתעה אני לא יודע מזה חוסר ביטחון חרדה.....אם אנשים שאני לא מכיר אין לי את ההתרגשות מה עובר עליי?

שלום מוטי, כדי להבין טוב יותר מה קורה לך במפגש המחודש (פחד לאכזב? פחד מאינטימיות? פחד לשעמם? פחד מנטישה?) יש צורך במידע רב יותר עליך, על המערך המשפחתי שלך ועל ההיסטוריה הקרובה והרחוקה שלך. מעניין לברר, למשל, מה משמעות של פרידה עבורך? האם המפגש בהפתעה משחזר משהו מעברך? מדוע במפגש כזה, במקום התחושה של 'רואים אותך' אתה מרגיש ש'רואים לך'? חומר למחשבה.. ליאת

נראה לי שסוף סוף הצלחתם להכעיס את מנהלי הפורום, ובצדק.

שלום חברה, מקווה שאינך מפרשת את השינויים האחרונים בפורום ככעס. אלה שינויים שנעשו דווקא כדי לאפשר התנהלות רגועה יותר, ללא לחץ. הכל בסדר :-)) ליאת

שלום. אני סובלת מאיזושהיא דילמה : יש משהוא בהתנהגות שלי שלעיתים "מתפלק" לי להעביר – שלא מרצוני – תשדורת של סקס. או כאילו בא לי בדיוק עכשיו סקס או אני חושבת על סקס – תשדורת שאני באופן אישי חווה אותה כמשהוא שנחווה על ידי האחר ומפדח אותו או הורס את הסיטואצייה. העניין שזה תופס אותי גם ברגעים הכי הכי רשמיים. מה עושים ? איך מתמודדים ? ברור לי שכולנו רק בני אדם, אבל מצד שני אנו חיים בעולם שכן מאוד מסתיר את עניין המין עצמו והופך אותו למשהוא שלא מדברים / חושבים / עושים בגלוי.... אז איך מתמודדים עם דבר כזה ? לעיתים זה גורם לי לחשוב שהרסתי סיטואציה שלמה כי נפלתי במאזן אימה הזה של "מי יחשוב על סקס קודם" כי הרי כולנו משדרים איזה פאסון ביומיום ועושים מאמצים להסתיר שזה עובר בראש.... אז מה דעתכם ? איך להסתיר "יותר טוב" ומה עושים כדי להקדים תרופה ?

שלום שירית, נדמה לי שלפני שנחשוב איך מסתירים כוונות מיניות, כדאי לחשוב למה זה קורה לך. האם הסקס מאפשר לך להרגיש 'שווה' בהשוואה לתחומי תפקוד אחרים שלך? האם באמצעות הסקס למדת להשיג אינטימיות וחמימות (ולו לזמן קצר) שלא היית משיגה אחרת? העובדה שאת משדרת תשדורות מיניות גם באירועים רשמיים, בהם התנהגות כזו אינה מקובלת, יכולה להעיד על סוג של תגמול חזק, שאינך משיגה בנסיבות אחרות. שווה להתבונן מקרוב בנטייה הזו, לעמוד על מקורותיה ולטפל בהם בעזרת איש מקצוע. . אם את כבר בסיטואציה קרובה ואינטימית, והגבר שממול באמת מוצא חן בעיניך, מאזן האימה נראה מיותר, לפחות בעיני. אני יודעת שאני בדעת מיעוט בעניין זה, אבל איני מאמינה במשחקים והצגות. לשדר כוונות מיניות עדיין אין פירוש הדבר מימוש מיידי שלהן. את המימוש הלכה למעשה כדאי באמת להשאיר למי שראוי לכך, ולרגע הנכון. ליאת

שלום. אני סובלת מאיזושהיא דילמה : יש משהוא בהתנהגות שלי שלעיתים "מתפלק" לי להעביר – שלא מרצוני – תשדורת של סקס. או כאילו בא לי בדיוק עכשיו סקס או אני חושבת על סקס – תשדורת שאני באופן אישי חווה אותה כמשהוא שנחווה על ידי האחר ומפדח אותו או הורס את הסיטואצייה. העניין שזה תופס אותי גם ברגעים הכי הכי רשמיים. מה עושים ? איך מתמודדים ? ברור לי שכולנו רק בני אדם, אבל מצד שני אנו חיים בעולם שכן מאוד מסתיר את עניין המין עצמו והופך אותו למשהוא שלא מדברים / חושבים / עושים בגלוי.... אז איך מתמודדים עם דבר כזה ? לעיתים זה גורם לי לחשוב שהרסתי סיטואציה שלמה כי נפלתי במאזן אימה הזה של "מי יחשוב על סקס קודם" כי הרי כולנו משדרים איזה פאסון ביומיום ועושים מאמצים להסתיר שזה עובר בראש.... אז מה דעתכם ? איך להסתיר "יותר טוב" ומה עושים כדי להקדים תרופה ?

שירית למה את מתכוונת "תשדורת של סקס", האם מדובר בהתנהגות וולגרית, בוטה?, האם התנהגותך מאיימת או מלחיצה את הצד השני, כיצד את "הורסת", סיטואציות. אנא פרטי יותר כדי שאוכל לענות לך, והביאי דוגמאות

מדובר בתשדורת לא מילולית שנובעת מהרגשת "סקס" שיש לי (פתאום "בא לי סקס") או ממחשבה על סקס ברגע פתאומי לחלוטין. לא התנהגות או לבוש.

ערב טוב, יש לי בעיה עם המטפלת שלי. טוב לי איתה בתוך הפגישה, למרות שקצב הטיפול איטי לגמרי בגלל הבישנות שלי. יש ימים שאני יוצאת במצב רוח לא טוב (עצבנית,או למשל עם רגשות פיזיות מאירוע שעברתי ובעת שיחזור האירוע כאילו שכל ההרגשה הפיזית חזרה אלי), והיא רואה/מרגישה את זה אבל אני מרגישה ברגע שאני יוצאת מהחדר היא שוכחת ממני. היא מבטיחה/מבקשת להתקשר בכדי לשאול מה שלומי, או שהיא מבטיחה כל מיני דברים שתעשה במשך השבוע לקראת הפגישה שאחרי ואז היא פשוט שוכחת מהנושא - כמו למשל השארתי לה את היומן שלי לפי בקשתה על מנת להכיר אותי יותר מקרוב, אבל התברר לי שהיא שכחה מהעניין, השארתי אותו עוד שבוע, ואז היא כאילו התייחסה לדף הראשון שכנראה דפדפה בו לפני כניסתי. איך מטפלים במצב כזה??

שלום שני, את מתארת חוויה מכאיבה של התעלמות. לא ברור אם המצב במציאות אכן כזה או שמדובר בהרגשה סובייקטיבית שלך, אך מהיותך בטיפול כרגע, החוויה שלך מקבלת חשיבות ראשונה במעלה. כנראה שאין ברירה אלא להתגבר על המבוכה הראשונית, ולשתף אותה בתחושות שלך. תוכלי, כמובן, גם לכתוב לה על כך, או להדפיס עבורה את מה שכתבת לנו. נדמה לי שאורנה כתבה כאן השבוע על כך שלפעמים צריך לעזור למטפל להיות 'הורה' טוב יותר עבורנו. גם הורים טובים מפשלים פה ושם, ולאמונתי, טעויות הנעשות מתוך אהבה הן לעולם ברות-תיקון. בהצלחה ליאת

זה לא הוגן,לא יפה ואפילו מכוער! כי לדעתי דרור רחוק מלהיות מה שנאמר.אין קשר לכך שהדברים נעשים בהתנדבות, ולכן צריך להיות מוקיר תודה בכל מצב.לדעתי ואני בטוחה שזו לא רק דעתי,דרור עונה בצורה מאוד מאוד רצינית,ורחוק מלשדר קרירות או ריחוק.(ולא אני ממש לא מכירה אותו),ותאמינו או לא יש הרבה מטפלות שהן לא רק קרירות ואטומות,יש בהן גם סוג של רוע וקשיחות.דווקא מטפלים באים הרבה פחות מעמדה של כח והתנשאות! ואם פעם יעשו מחקר אני בטוחה שהרוב הגדול יעדיף מטפל ולא מטפלת.

שלום לך, אני מסכימה מאד שמשני עברי הג'נדר אפשר למצוא מטפלים מצויינים. לילה טוב ליאת

שלום, אני מחפש המלצות על מטפלים המתמחים בנושא חרדות אצל מבוגרים מאזור המרכז יש לי רשימה של פסיכולוגים מקופת החולים אך אינני מכיר איש מהם והמלצה חשובה לי ביותר. תודה לכל מי שיכול לשלוח המלצה כזו.

ערב טוב, מקווה שכתובת המייל ששלחת מעודכנת ופעילה, ושיגיעו לך המלצות למייל האישי מחברי הפורום. בהצלחה רבה, ליאת

מה זה אומר שבכל פגישה המטפל עייף בגלל עצם המפגש? כלומר לא עייפות שקשורה אליו כי הוא לא ישן בלילה אלא משהו במפגש מעייף אותו. מה אמור לעשות מטופל שהמטפל משתף אותו בזה? ואיך אפשר להרגיש טוב ושיש לך מקום כשאתה יודע שאתה מעייף את הצד השני?

שלום ציפי, יש לי הרגשה שאם הנושא נפתח בחדר הטיפול, ואם המטפל שלך הודה בפניך שהמפגש איתך מעייף אותו, לבטח היו שם גם ניסיונות להסביר את מהותה של אותה עייפות. אין לי ספק שאמירה כזו יכולה לטלטל את המטופל ואף לפגוע בו. אני יכולה לשתף אותך מניסיוני ולומר שמפגשים בהם אני חשה פחות עירנית ואולי גם מעט משועממת, הם כאלה בהם אני חווה את המטופל פחות אותנטי. משהו שפסיכולוגים קוראים לו: false. אולי המטפל שלך מנסה לעודד אותך להניע את הטיפול צעד אחד קדימה, ולהתחיל להיכנס לאזורים יותר קרובים לחוויה האמיתית שלך. מי אמר שזה קל? סוף שבוע נעים ליאת