פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום! אני ובעלי נשואים כמעט 4 שנים. אני בת 26 ובעלי בן 29. יש לנו תינוק בן 17 חודשים ואני שוב בהריון בחודש 8. לא קיימנו יחסי מין מאז שנכנסתי להריון גם לפני ההריון לא היינו מקיימים יחסי מין במשך חודשים אלא אם כן הייתי מתחילה איתו בכוונה בשביל לפחות להכנס להריון כי בעלי לא בדיוק רצה ילדים. אף פעם לא ראיתי אותו מחורמן או שיעמוד לו פתאום עלי... חשוב לציין שבעלי הוא איש עסקים גדול וכל מה שמטריד אותו בחיים זה כסף! לפעמים כשהיינו מקיימים יחסים הוא אפילו לא היה מסוגל לגמור והיה מסביר את זה בכך שהמחשבות על העסק מטרידות אותו ולא נותנות לו להתרכז. אם אני מתחילה לשוחח איתו על נושא זה הוא תמיד אומר כמה שהוא אוהב אותי ולא יכול לחיות בלעדי ורוצה את הקירבה שלי ועם זאת מאשים אותי שאני לא חמה מספיק. לפי נסיון שלי אני יודעת שאם גבר "רעב" הוא ינסה (תסלחו לי בבקשה) לדפוק כל אישה שתעמוד לידו בגלל רצון עז להגיע לפורקן נכון? ונראה שאף פעם לא כואב לו איבר המין מזה שהוא לא מתפרק... או שהוא פשוט מאונן אולי? אני בטוחה שהוא לא בוגד בי כי הוא אדם מאוד מסור ואוהב ובאמת עובד קשה... אציין שבעלי היה הגבר הראשון בחיי כי תמיד חלמתי להתמסר לאדם שאני אוהבת זאת אומרת לבעלי עם זאת היו לי חברים בחיי וכמובן שהייתה בינינו קרבה כלשהי אבל ללא חדירות ועכשיו אני שואלת את עצמי למה? בשביל מה שמרתי את עצמי אם בעלי אפילו לא מתקרב אליי. אני בחורה נאה עם גוף יפה כך לפחות חושבים האנשים מסביבי. תמיד מטופחת ולבושה לפי צו האופנה. אז מה הבעיה פה? מה עלי לעשות? אני לא רוצה לבגוד לא רוצה להתגרש. רוצה רק שיחשקו בי שירצו אותי מינית כמו לפני לפני הנישואין !! בבקשה תעזרו לי אני מיואשת!!!

אתן לך עצה טיפשית אבל תמיד עוזרת, "תרצי פחות הוא ירצה יותר", גברים אוהבים לרצות משהו תנסי "לשחק" את המשחק שלו כלומר תגרמי לחשוק בך בלי לגעת בו מינית, תני לו לשעות את הצעד הראשון גם אם "תתיבשי" מבטיחה לך כשהיא תהיי בלתי מושגת זה יפיל לו את האסימון.

שלום אלינור, הדברים שלך הזכירו לי את הקביעה המפורסמת האומרת שאיבר המין המרכזי בגופנו הוא דווקא הראש. אני שומעת לא מעט תלונות, של גברים ונשים כאחד, על כך שתלאות הקיום (וטרדות כלכליות בכלל זה) רוצחות את החשק המיני. גברים רבים, בעיקר מי שתפיסת הגבריות שלהם נשענת ברובה על הישגיהם הכלכליים, עלולים להצמיד את מדד החשק שלהם למצב חשבון הבנק שלהם. זהו מצב מדאיג, מאחר והתבססות כלכלית עשויה להימשך גם עשור או שניים, ואז מה? אני לא בטוחה שאני מסכימה עם העצה שקיבלת כאן. 'דיאטות' סקס - אולי כמו דיאטות בכלל - בסופו של דבר גורמות לנו להפסיק לחוש רעב, ולהתרגל למינונים הנמוכים. אני הייתי מעדיפה גישה הפוכה, של יוזמה רבה יותר מצידך, תוך שאת מטפחת אצלו תחושת גבריות ויכולת, ללא קשר למצב העסקים שלו. הניסיון מלמד ש'עם האוכל בא התיאבון', וכדאי לנסות לשמור בכל מחיר על קרבה ומגע, ללא קשר למי יזם אותם. כדאי להזכיר לעצמנו שלא כל בני האדם נולדו עם תיאבון מיני זהה, ועל בני הזוג להגיע למידה מירבית של פתיחות ונכונות לדבר באופן גלוי על הצרכים שלהם ועל הדרך הטובה ביותר להשיג הרמוניה גם בזירה המינית. כמובן שתמיד עומדת בפניכם האופציה של פנייה לעזרה מקצועית, אצל מטפל זוגי מנוסה, שיוכל לכוון את ההתבוננות גם אל היבטים נוספים בחייכם הזוגיים. אז אל ייאוש, יש מה לעשות! ליאת

זהו, אז ברחתי מאמצע הטיפול, לא יודעת אם זה אמצע, אבל ברחתי. אמרתי לה שאני עושה הפסקה בטיפול... אני מיואשת, מדוכדכת, כל כך עצובה . אני כבר לא יכולה להיות איתה באותו החדר, אני מרגישה שם חנוקה, דוקא איתה שכל השבוע אני מתגעגעת אליה כל כך,, אני חנוקה בנוכחותה, רוצה להעלם. והטיפול שלי כבר ארוך, שנה רביעית, ואני עדיין לא מצליחה להבין את הקשר איתה, מה קורה לי מולה.. כואב לי יותר מכל שזה לא אמיתי,, זו רק העבודה שלה.. בעוד שבועיים היא יוצאת לחופשה.. הגיהנום שלי רק מתחיל, כמו בכל שנה, גם השנה... כאילו היא זולגת לי שם , משהו חזק שאני רוצה ממנה , אולי אותה. לפעמים זה כמו לרצות לבלוע אותה, לשאוב אותה פנימה.. זה מבייש, זה בלתי אפשרי הקשר הזה איתה, היא נמצאת ובו זמנית לא נמצאת .. וזה כל כך כואב... ועכשיו אני תקועה עם ההפסקה שאני יזמתי, אבל לא אתקשר אליה כי אז יתחיל שוב גל של קושי לשהות בנוכחותה... איך אפשר לדחות וגם לרצות בו זמנית? זה משגע אותי שזה לא לכאן או לכאן.. וכל הבושה הזאת של מה שהפכתי להיות מולה, ואני הרי אישה, לא ילדה קטנה ורוצה אותה כל כך צמודה, מלאה, נוגעת, לא רחוקה.. אני מתגעגעת אליה וגם כועסת עליה שהיא לא מתקשרת ולא מחפשת אותי, בחלומות אני הולכת לאיבוד,, הכל שם אשליה אחת גדולה, לאן זה מוביל הטיפול הכואב הזה.. מה זה יתן לי בסוף..אני אבודה, מישהו סגר לי את ברז החמצן, אני סגרתי אותו במו ידיי , אבל לא ידעתי שהיא יכולה להפוך לחמצן עבורי, אולי אם ידעתי לא הייתי נכנסת לכל זה מלכתחילה... אני כל כך נטושה, מבולבת, עצובה וירודה. מתנתקת מכולם, מה זה נותן הטיפול הזה והקשר שהוא קשר בלתי אפשרי .. ניבה

היא דיברה איתי על נפרדות, על החיבור שאני מחפשת כל הזמן אצלה... ברור שקודם כל נפגעתי, אבל הכל זועזע אצלי מאז, הכל מבולבל: מה אמיתי שם ? מה לא אמיתי? מה היה אמיתי עד היום , כי אני מרגישה מאד מאד מרומה... כל כך עצוב לי, את יודעת, אני דאגתי לה כל השנים האלה, ממש כאב לי עליה, היית מאמינה? כאב לי ע ל י ה. אני חושבת שהיו פגישות שהייתי מגיעה בשבילה הרבה יותר מאשר בשבילי. חיפשתי אותה, את איך שהיא מרגישה. היה נדמה לי שקלטתי הרבה דברים עליה, היא אמרה שהשלכתי עליה מעולמי.. זה פשוט זעזע אותי, כל תחושות הרמיה שאני מרגישה, פתאום היא חדשה לי שוב, פתאום אני לא מבינה מה לעשות או להגיד מולה, מתביישת להסתכל עליה, כי היא אומרת שהמבט שלי מחפש לראות את מה שקורה בתוכה.. ואין לי מבט אחר כלפיה, זה כמו להיות כל כך צמאה, לחפש טיפות של מים כשאני מסתכלת בה... וזה מבייש, משפיל, למה עד היום היא לא אמרה לי את זה? למה היא חיכתה ? אם לא הייתי"עולה" על המידע הזה בטעות, לאן הייתי ממשיכה...אני יודעת שבטיפול הנושא הוא אני ולא היא, העניין הוא שלמדתי כל כך להסתכל על אחרים, לראות את רגשותיהם ותחושותיהם, שאני רחוקה מזה שנות אור לגבי עצמי, וככה אני מסתכלת על החיים, רואה את הכאב של אחרים, אז איך אני משתנה? ואיך לא להרגיש כל כך מושפלת? ולמה לעזעזאל אני לא נושאת אותה בתוכי נעימה, תומכת , אלא ביקורתית ועויינת . זה כל כך קשה להגיע לטיפול כל פעם מחדש מנקודת פתיחה כל כך לא מחברת ולא מעודדת, אז שנים נלחמתי בעצמי להדביק את עצמי בכוח לטיפול, כל פעם להגיע מחדש, לא ויתרתי , קיוותי, והיום כבר אין את הדבק הזה, כבר גם מיואשת מלחפש אותו, היא עוד יותר לא מנחמת בתוכי, היא עוד יותר דוחה, מאכזבת...ואני נשארתי כל כך פגועה,מבולבלת, חושבת הרבה על מוות, על איבוד שליטה , זה כל כך מפחיד.. מפחדת שיקרה לי משהו לא מתוכנן, שאפגע בעצמי.. ואני צמאה לקרבה שלה אבל בו בזמן רוצה לברוח.. קשר בלתי אפשרי ניבה

ערב טוב ניבה, הדברים שכתבת מעוררים למחשבה, ומפתה מאד להפוך בהם עוד ועוד, לנסות להבין, לפרש. מעניין שיכולת לשבת מולה בנוחות רק כשדאגת לה, כשהיית שם בשבילה. כשכאב לך ע ל י ה . מרגע שהפכה בעיניך חזקה, כזו שלא באמת זקוקה לדאגה שלך, כמי שתאפשר לך לחוש את הכאב ע ל י י ך , עולם המושגים משתנה, ומילים כמו זעזוע ורמייה מחליפות את הדאגה, החמלה והאהבה. אלה תכנים יקרים מפז עבור הטיפול שלך, וצר לי שבחרת לסגת דווקא עכשיו. חשוב להבין מדוע אינך יכולה להאריך את השהות שלך באזורים הללו, בהם את נשענת, מוחזקת, חלשה, נזקקת. מאחלת לך שתמצאי בתוכך את הכוח להיות מטופלת, כמו שבאמת מגיע לך. שלך ליאת

תוכן ההודעה נמחק ע"י מנהלת הפורום.

לחברי הפורום, הפורום שלנו היה ונשאר (לפחות לפי שעה) פורום פתוח ולא מסונן. אנו מעודדים דיון פתוח ואמיץ בכל נושא, ומוכנים לשמוע גם ביקורת. עם זאת, לא נוכל לאפשר סגנון מעליב ופוגעני כלפי משתתפי הפורום, קוראים, כותבים או מנהלים. הודעות החורגות מרוח זו יימחקו, כפי שנעשה כאן. סוף שבוע נעים וקריר לכולנו ליאת

"חוקים","גבולות" ועוד כאלה וכאלה הגדרות.מסתבר שגם לכם- אנשי המקצוע- קצת קשים השינויים, למרות שאתם יזמתם אותם.וזו לא טענה חלילה,להיפך זה נראה הכי אנושי בעולם! אלא מה? כשזה בא מצד מטופל, זה כבר נראה נורא לא בסדר,ויש לכך ים פרשנויות ללמה? איך?ואיפה עוד היה מצב כזה?וזהו שלא! לא מילה או עשיה,מתקשרת בהכרח למשהו אחר. תתפלאו אבל יש גם מילה או כעס שנובע מכאן ועכשיו!!!!זה לא מופנה אליכם אלא למטפלים בכלל,ואני דווקא חושבת שזה די נחמד שמטפל מרשה לעצמו לפעמים לוותר על "חוקים".אבל כשהוא זה שגורם להפרת החוק זה כבר לא כזה נחמד!לילה טוב.

אני וכוכבית, נדמה לי קצת מבולבלות. אם הבנתי נכון, חילופי המשמרת בעשר בלילה נועדו לאפשר למנהלים לסיים בשעה סבירה, וזה נשמע הגיוני. אבל, אם פונים אליהם פנייה אישית בזמן שהם עדיין בפורום, זה נראה לי רק אנושי להגיב. הלא הפנייה של ורד לאורנה לא יכולה להיענות מחר ע"י ליאת, כי זו פנייה אישית לאורנה. ברור שאם אורנה כבר לא הייתה נוכחת בפורום, ליאת הייתה מפנה את תשומת לבה של ורד לשינוי בשעת ההחלפה, וזה היה מסתדר, אבל אם אורנה שם - היא באמת אמורה להתעלם? העובדה שבחרה לא להתעלם, מעידה בעיני על האנושיות והחמימות שלה, ולעומת זאת על צרות עין וקנאה לא מווסתת של הכותבות האחרות.

למה את חושבת שזו קנאה לא מווסתת? למה לשפוט בצורה כזאת מבלי להכיר את הבנאדם בכלל? אני אתמול רציתי להתייעץ עם אורנה ,לגבי הטיפול שלי,דחיתי את ההתייעצות לשבוע הבא בגלל "החוקים" החדשים, והתפלאתי שאורנה ענתה לשאלות שנשאלו גם אחרי השעה 22:00 ורק כי היא מכירה את הפונות. זה הכעיס אותי .מאוד. זה פשוט לא פייר. תמיד האשמתי את עצמי שאני כועסת אם לא מתייחסים אליי. וחשבתי שאני לא בסדר,שלא הייתי צריכה לכעוס,שסתם כעסתי.עכשיו אני רואה שזה לא מובן מאליו שתמיד אני טועה,ואני הלא בסדר ו'הפסיכולוגים' הם אלה שצודקים. הגעתי למסקנה שאני עושה טעות בכך שאני רושמת כאן . אם כבר המציאו כללים חדשים אז שבאמת יעמדו בהם, 22:00 בערב שיהיה 22:00 בערב ולא דקה אחרי זה לא פייר אם כבר עונים לפנייה שנשלחה אחרי 22:00 שיענו לכל הפניות הבאות. אורנה שתדעי כי אולי את לא יודעת- לי לא כואב פחות ממשתתפות אחרות, ואני גם לא מרגישה טוב וגם נמצאת עמוק למטה, ובכלל שאתמול היתה לי שאלה עניינית על הטיפול ולא רשמתי כי חשבתי שלא תעני לי. פסיכולוגים.... אני לא מאמינה שאי פעם אני אסמוך על מי שנושא את התואר הזה,ואני אסביר- קל לנצל את המצב שאתם נמצאים בו.של כוח.של עוצמה.ואת העובדה שאף אחד לא יפקח עליכם אם אתם תעשו טעויות,ואם תהיו לא בסדר ותגידו או תעשו משהו שלא הייתם צריכים אתם תמיד תמצאו לזה כל מיני תירוצים שנשענים על טיעונים פסיכולוגיים,ובכלל יותר קל להאשים את האחר במצב שלו,בכעסו,ובמצב שנוצר, רק לא את עצמיכם. והמטופל מקשיב ומאמין לכם ומאשים את עצמו, והכל נשאר אצלו בפנים כי אין לו אפילו את הכוחות הדרושים לעזוב את הטיפול,או לכעוס אפילו.

ערב טוב, רציתי לשאול מה זה בעצם חולה שליטה. (ואיך אפשר לטפל בזה/למתן את זה/אם בכלל..)

שלום מרב, המונח 'חולה שליטה' אינו מונח מקצועי אלא עממי, והוא מתייחס לאדם המעדיף מצבים מוכרים וידועים מראש על פני מצבי הפתעה, בהם יש לו פחות שליטה על מצב העניינים. ככלל, למרביתנו נוח יותר לתפקד כשהשליטה בידינו, אך יש מי שהצורך שלו בשליטה חזק יותר משל אחרים. בטיפול, אפשר לכוון את מאמצי ההתערבות אל מערך האמונות והקוגניציות של האדם, וללמד אותו לוותר על מה שממילא בלתי נשלט (כלומר, לוותר על אשליית השליטה) ולהשקיע את האנרגיה דווקא באזורים בהם אכן דברים נתונים לבחירה או שליטה. בברכה ליאת

תודה ליאת על ההסבר.חידד את מה שידעתי על עצמי.. אבל עכשיו לעבודה: אולי את יכולה להפנות אותי לסדנאות או מטפלים בנושא?

את לא אמורה לענות עכשיו רק על השאלות שנכתבו עד 22:00? מה עם גבולות? אני צריכה לגמור עם כל זה... זה לא בריא, נכון? ואגב, אני לא הכוכבית מלמטה... ביי

כוכבנית יקירה, הרגשתי שאת כאן... שולחת לך חלומות פז מיוחדים וארוכי-טווח, ממני

למה את לא עונה גם על השאלה שמעליי? אם כבר אז כבר.... למה האפליות האלו? נקודה למחשבה... לילה טוב.

אורנה יקרה, גם אני - כמו ויק - רוצה לעצור לרגע ולחסות בצלך (ויק - אם את קוראת... - את כל כך מצליחה לגעת בי במילים הקרובות, השקופות האלה שלך). אני כל כך ממורמרת וכועסת על המטפלת שלי. סף בכי. זה גואה וגואה כבר זמן מה. אני עובדת עכשיו בעבודה שיש בה איזשהוא גוון טיפולי קטן. אין לי ממש הדרכה; זאת אומרת יש; אבל המדריכה שלי החליטה לכנות את הפגישות בינינו 'סיעור מוחות' ולא 'הדרכה'; ככה בערך זה גם נראה. אני לא יודעת מה אני צריכה. קשה לי שם הרבה פעמים - מהרבה בחינות: קשה שלפעמים אין לי מושג מה לעשות, קשה שעולות בי כל מיני תחושות ולא תמיד אני יודעת להפריד אם הן שלי, שלהן (הבנות), שלנו, קשה לי שאני מאד מאד לבד (איתן) בחוויה הזאת ואין ממש מי שיהיה אתי בחוויה שלי למולן. והמטפלת שלי לא מוכנה להכנס אתי לשם... אני כל כך צריכה אותה - לא הדרכה! פשוט צריכה מישהו שיהיה אתי מצד החוויה שלי. היא מציבה בפני קיר בדמות תקליט שרוט שנוסחו הקבוע: "אין לך עדין כלים". היא לא מסכימה בשום אופן להכנס הלאה, אל מעבר לזה. אני שולחת לך ככה (לא רוצה לפספס את 12 בלילה). לא יודעת מה אני שואלת. סתם מתוסכלת... ורד

ורד יקירה, האמת שזמן חילוף המשמרת השתנה ל- 22:00, אבל כמובן שנזכרתי בכך רק כשקראתי שהשתדלת להספיק לפני חצות... ובכן סינדרלה שלי, אני שמחה לקרוא שאת מתנסה בטיפול (כן, קראתי את הצטנעותך בדבר גוונים...), מחייכת לעצמי בעצב כשאת מספרת על מורכבויות אינסופיות, וגם על לבד. אני חושבת שלקח לי המון זמן במקצוע הזה כדי להבין עד כמה חשוב לטפל בלבד הזה, שלא יגדל מדי ויגזים, והנה את יודעת זאת כבר מההתחלה... אל תוותרי על זכותך להדרכה, הקרויה הדרכה, המורגשת כהדרכה. הלוואי שתתקבלי שם בהבנה ובברכה. ולגבי הטיפול... קשה לי לבחור במילים. אני לא יודעת מה פירוש "אין לך עדיין כלים". הלא כולנו היינו שם פעם חדשים וטריים, כולנו רוכשים כלים מדי יום ביומו. יש לי איזו תחושה שאתן נמצאות במרחב קצת אחר, לא טכני, אלא מרחב של התבגרות, עם שאלות על זכותך להתבגר, ואפילו על זכותך להיות דומה לה, שלא לומר כמוה... אני תוהה, האם אינה שמחה בשמחתך? האם אינה מקבלת אותך בזרועות פתוחות אל שורותינו, כך שתדמי לה, אבל בבוא הזמן גם תהיי גדולה ואחרת? אולי כדאי לשאול אותה על כך. חלומות טובים, ממני

אוי אורנה, כל כך תודה שאת כאן... חשבתי שתשובה ממך תעזור לבכי לגלוש למעלה - מבסיס הגרון אל העיניים והאף ועוד שאר איברים. אבל מה שקרה בפועל זה שהוא כמעט איים להתפרץ לשם, דגדג את העיניים, אבל נשאר תקוע בנקודה מעט יותר גבוהה מזו ההתחלתית. לא יודעת... אני חושבת שאני שומרת את המרמור לשעה שבה אראה את המטפלת שלי - שלא יתפוגג לו, שלא יתרכך, שלא יתנזל... האמת שהקיר הזה שהיא מציבה בפניי הוא קיר מתעתע. נוסף ל"אין לך עדיין כלים" יש בו המון אמירות אחרות - חלקן רכות ונעימות, חלקן מספרות לי בנועם כמה זמן לוקח ללמוד - אבל זה עדין תקליט שחוזר על עצמו (ניסיתי מספיק פעמים, האמיני לי...) ודוחה מעל פניו בחדות כל התעסקות בתכנים שעולים בי למול הבנות. את מבינה? - הקיר הזה רך רך, אבל הוא לא גמיש. אני מרגישה שנגעת כל כך מדויק כשאמרת שזה לא רק טכני: חלק גדול מהכאב שלי בסוגיה זו נסב סביב מה שסיפרתי בהודעה למעלה, אבל חלק גדול אחר נסב סביב שאלת האמון שלה בי, אשר מצדו פוגש (כמובן, איך לא) את האמון שלי בעצמי (שיש בו כל מיני מרכיבים ניצים). היא אמנם מעודדת, תומכת, מקווה אתי, מעריכה מאד את מאמציי - עומדת מאחוריי, מלפניי ומצדדיי - אבל לעיתים (בימים האחרונים) נדמה לי שעיקר עמידתה היא מאחוריי, למקרה שאכשל. היא נורא נורא טורחת שציפיותיי תהיינה ריאליות; היא חוששת שאתאכזב; היא רוצה להכין אותי, להגן, לעטוף, לרפד את הנפילה האפשרית. וכן - היא תוהה בינה לבין עצמה (לביני) אם היא פרוטקטיבית מדי... לילה טוב, אורנה יקרה טוב לחסות בצלך ורד

שלום יש לי חברה 9 חודשים ויש לה בעיות חרדה מנסיעה היא לא מסוגלת לנסוע במונית כלל לשום מקום ואם זה ברכב אז רק למרחקים קצרים במצבי חירום היא לוקחת וואבן כמו כן היא נמצאת בטיפול אצל פסיכולוגית כחודשיים האם יש משהו שניתן לעשות כדי לשפר את המצב במעט אשמח לקבל עזרה מסוג שהוא

שלום אלי, כדאי לשאול האם המטפלת של חברתך מיומנת בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שהוא הכלי המתאים והמומלץ לטיפול בחרדה שתיארת. בנוסף, בתיאום עם הפסיכולוגית, כדאי להתייעץ עם רופא-פסיכיאטר שיכול להציע מענה רחב יותר מוואבן. בהצלחה, אורנה

יש לי שאלה, אשמח אם תוכלי לעזור לי. אני יודעת שהמטפלים צריכים את החופש שלהם, אבל איך אדם עם פחד נטישה, דכאון.... אמור לתפקד במשך חודש שלם כשהמטפלת בחופש והטלפון שלה כבוי. אני לא מאלה שמנדנדים, ויש בינינו הסכם שאני יכולה להשאיר לה הודעה והיא תחזור אלי. ולרוב היא עושה את זה. איך אפשר לסמוך על מישהו שאמור להיות שם בשבילך, ואז פתאום הוא נעלם לך וכאילו שהוא לא היה בכלל.... איך אני אמורה לתפקד באופן נורמלי מולה עם כל הכעס שמצטבר לו עכשיו בחופש הזה....

ציפור דרור יקרה, אכן, חופש של מטפלים אינו עניין פשוט... אני יכולה לומר מנסיוני שלפעמים הוא מוביל גם להתפתחויות נפלאות, אך בוודאי מייצר גם ייסורים לא מעטים. בעיני, הדרך להתמודד עם היעדרות המטפל היא לומר לעצמנו שזוהי אחת משלל ההתמודדויות שמזמנת לנו המציאות. במציאות השעה הטיפולית נגמרת, ואנחנו נשארים ללא המטפל להמשך השבוע. במציאות מטפלים לפעמים חולים, לפעמים נוסעים, לפעמים מקשיבים טוב יותר ולפעמים פחות... ככה זה, ועם זה לומדים לחיות, ובדרך לומדים עוד משהו על עצמנו. למשל, אפשר ללמוד על עצמנו האם אנחנו יכולים לתת למטפל להתקיים בתוכנו גם ללא נוכחותו הפיזית, לשמוע אותו, לשוחח עמו, להתווכח איתו בתוך נפשנו... הכעס שאת מרגישה עכשיו הוא טבעי, מובן, וכמובן מוזמן לבוא אל הטיפול ולהתנחל עד שייגמר... חזקי ואמצי, אורנה

היי האם קיים הבדל בין הפרעת אישיות גבולית לקווים גבוליים? אם כן- מהו ההבדל? תודה מראש, דותן

שלום דותן, "קווים" הם דרך לומר, שיתכן והאבחנה אינה מתקיימת במלואה, אבל היא נוכחת ברוח הדברים... בברכה, אורנה

ד"ר שלום, הפסיכולוגית שלי מאזינה לי ומדי פעם מנסה לנתח את משמעות דבריי,אך אין לה ולו עצה אחת מעשית לתת לי על מנת להקל עליי בקשיים עמם אני מתמודד(זוגיות,לימודים וכו'),והדבר מתסכל אותי מאוד.כיצד אם כן הטיפול יעזור? אלון.

שלום אלון, טיפול פסיכולוגי אכן אינו מתיימר לייעץ, אלא לקיים סוג ייחודי של דיבור, שממנו אמורות לנבוע התשובות הפרטיות שלך (לא שלה...). זה לא קל, זה לוקח זמן, וזה עשוי להיות תהליך מעניין מאוד. כרגע, נראה לי נכון שתביע את תסכולך וייאושך בתוך חדר הטיפול, על-מנת שיתחיל להתהוות ביניכם קשר טיפולי חי ואותנטי. תחשוב על כך? אורנה

אנא אל תתעייפי ותחשבי שאני אווילית, אבל מה שמביא אותי לכאן גם היום..זה שבעצם אני רוצה רגע לנוח, כמו לשים את הראש על ברכיים טובות ולנוח.רק לכמה דקות (הרבה דקות) שהרעש יעצור להפסיק לחשוב ולשאול ולפחד. אהבתי את מה שכתבת לי אתמול,זה חיזק אותי והרגשתי שאני באמת אסופה.ושהכאב הוא לא איבר שמחובר אליי בכלי דם ורקמות, אלא רק מינשא שלעתים אני נוטלת ולעתים מורידה מעליי. ואני מזכירה לעצמי את זה.משננת גם את המילים שלך. ואיכשהו עדיין לא טוב לי.ואני לא יודעת אם זה מצב אובייקטיבי או לא, ואם יכול להיות יותר טוב מזה,ואיזה מן אדם אני - שעל אף כל מה שיש לו - לא טוב לו...? ושאלת המשמעות והטעם מרחפת כל העת ממעל.ויש לה צל כבד..אני מבולבלת ,לא יודעת מה אני באמת.

ויק-ויק, כמה יפות המילים שנתת לכאב... מנשא... את כתבת על מנשא-כאב שאפשר לעטות ולהוריד, אני חושבת (באסוציאציה רפויה ורופפת, יש להודות) על מנשא גדול המכיל אותנו בתוכו כתינוקות אבודים... ויק, יש זמן להילחם וזמן לנוח. נוחי אצלנו ככל שתרצי. חלומות פז...

שלום, עזבתי את הטיפול לפני חודשים, כי לא הרגשתי שום התקדמות אחרי שנה של טיפול (לרוב פעמיים בשבוע). הרגשתי תקועה במקום, עייפה וכאובה יותר. היא ביקשה שתתקשר לפעמים לשאול מה שלומי, ואני הסכמתי לשמור איתה על קשר. עכשיו אני מרגישה נורא לחוצה, במצב רוח גרוע, בודדה. אין לי כוח לעשות כלום, ואין לי את מי לשתף. היא לא התקשרה ואני לא מתקשרת, כי אני מרגישה שכנראה היא חיכתה לרגע שאני אפסיק (למרות שבעת הפגישות היא מאוד חמה, ואיכפתית), אבל היא תמיד מבטיחה דברים ולא מקיימת וזה אחד הדברים שבגללם החלטתי גם לעזוב. וטיפול חדש ,לא בחשבון כי היה לי מאוד קשה להחליט מההתחלה ללכת לטיפול, והשלב הראשוני של הטיפול עד שנפתחתי ונתתי אמון קצת לקח בערך את רוב הטיפול. אז אני אני לא רוצה לעבור את זה שוב.

שלום גלית, אני זוכרת את הודעותייך בסמוך לסיום הטיפול, ואת תחושות האכזבה מהמטפלת שלא הרפו ממך. אני שומעת בהודעה הנוכחית כיצד הטיפול ממשיך להתקיים בתוכך, חי ובועט... לתחושתי, זוהי עדות לחשיבות של הקשר, למשמעויות שלו עבורך, לאכזבה ולכאב שנותרו לא מעובדים. הייתי רוצה שתרשי לעצמך לבחון את הדברים שוב - להתבונן בקושי להתקרב ובתחושת האכזבה והיאוש שהתעוררו ברגע שנוצרה קרבה. אפשר לעשות זאת עם אותה מטפלת, ואפשר בהחלט לגעת בתחושות אלה עם מטפל/ת אחרים. תחשבי על זה? אורנה

שלום רב למומחים אז ככה איך מתרחקים מחברה שממש לא רוצים איתה קשר אבל היא כול הזמן מציעה דברים ומתקשרת אני פשוט מרגישה שיש לה אנרגיות לא טובות ואני ממש כבר משתגעת מזה אני מרגישה שהיא קנאית ושהיא עושה עין הרע ופשוט זה נורא קשה לא לראות אותה כי היא מתאמנת איתי בחדר כושר ודי גרה לידי אם כך מה עושים?????מאוד מטריד

שלום נטלי, הדרך ה'קלה' היא להתרחק ולא להענות להצעותיה, עד שתתייאש. הדרך הקשה, אך בעיני יש סיבות להעדיף אותה, היא לדבר איתה בכנות על הרגשתך. זה יפגע בה כך או כך, אבל בדרך השנייה יש סיכוי ממשי לצמיחה ולהתפתחות של הבנה חדשה. אורנה

שלום! אני מטופלת כבר שנה וחצי במשך פעמיים בשבוע. המטפלת שלי אינה משתמשת במגע.לא דיברתי איתה על זה אך, כתבתי לה מייל. היא ענתה לי שאינה נוהגת בטיפול להשתמש במגע אך אפשר לדבר על זה ולחשוב יחד מה אפשר לעשות. אני לא הסכמתי לדבר איתה על זה וסגרתי את הנושא. אך אני שואלת את עצמי איזה מה יש לדבר על זה אם ממילא זה לא הדרך שלה? זה לא יתן לי מענה. אופציות אחרות יש? תודה תמי

שלום תמי, אני מתארת לעצמי שהמטפלת שלך היא פסיכולוגית קלינית, כלומר הכלי הטיפולי שלה הוא מילים. בטכניקות טיפוליות אחרות אפשר להשתמש במוזיקה, בתנועה, ביצירה, אבל בפסיכולוגיה הקלינית משתמשים במילים. והמילים הן אלה שמנסות לגעת, שמתייאשות מלגעת, שמתקרבות ונסוגות, שמגבילות ומחבקות. ככה זה... בין אם ידעת זאת כשפנית לטיפול פסיכולוגי ובין אם לא, מותר וחשוב שתדברי בטיפול גם על החסר, על הכמיהות שלא מתגשמות. ככה זה בחיים, וככה זה בטיפול - הרבה חסרים ללמוד לחיות איתם. ואני חושבת שלמילים יש דווקא לא מעט לומר על זה... בהצלחה, אורנה

אני לגמרי מבינה אותך, גם אני הייתי שם. אני חושבת שזה שהיא אמרה שתדברו על זה ותחשבו מה אפשר לעשות זה לא סגירת דלת לחלוטין. גם המטפלת שלי אמרה שאינה נוהגת לעשות זאת בטיפול, אבל אחרי חודש בערך היא חיבקה אותי. לכן אולי בכל זאת שווה לך לדבר איתה.

שלום, יש לי בעיה בטיפול, או כך לפחות אני מרגישה. המטפלת שלי מתמקדת רוב הזמן בקשר שלי איתה. איך אני מרגישה כלפיה, מה היא בשבילי, מה אני יכולה/לא יכולה לחשוף בפניה, למה.... יש עוד נושאים שאנו מדברים עליהם, אבל היא תמיד מנסה לחזור לנושא הזה. אני לא מבינה למה? לא שאלתי אותה אפילו, אבל אני תמיד מנסה להחזיר אותה לנושאים שמציקים לי???

נראה כי הפסיכולוגית שלך,חסרת בטחון וצריכה טיפול פסיכולוגי בעצמה!

אורנה, אני מצטרפת לשאלה של שירה אבל רק כי זה באותו עניין... מקווה שתעני לשתינו בנפרד ושלא אגזול משירה בלי כוונה את תשומת הלב שלך (שירה, מקווה שזה בסדר שהצטרפתי..) גם אצלי כבר למעלה מחודש שהמטפלת עסוקה בלמה קשה לי לשתף אותה למרות שהיא מזמינה אותי לעשות כן, למה אני לא סומכת שההזמנה שלה כנה ואותנטית, למה ולמה ולמה.. השאלות שלה לא מובנות לי, ובכנות, קצת מכעיסות. גורמות לי להרגיש נזופה. אמרתי לה שכך אני מרגישה אבל היא לא מצליחה לתקן את הרושם. בפגישות האחרונות שאלה למה אני לא מרגישה 'מוחזקת' בטיפול.. שאלתי מה זה מוחזקת והיא קצת הסתבכה ולא הצליחה להסביר. אני לא יודעת למה אני כועסת.. בעצם אני כן יודעת.. עם כל מה שקרה עם אמא שלי היא לא הייתה שם בכלל. שכחה ממועד הניתוח, נמנעה מלדבר איתי על העניין, לא התקשרה לברר איך עבר.. פשוט נעלמה לי. כשחזרתי להיפגש איתה (לאחר פגישה אחת שביטלתי) הסברתי לה למה כעסתי, לקחתי אחריות חלקית על הפספוס בינינו בזה שהתקשיתי לשתף אותה, אבל היא, מצידה, לא הביעה שום צער או חרטה שכך התגלגלו הדברים בינינו. לא לקחה אחריות על זה כמוני. אמרה שהיא מבינה מדבריי שהשאירה אותי לבד, אבל לא אמרה מה היא מרגישה. וזה מכעיס אותי. ובהקשר הזה מכעיס אותי שהיא תוהה למה אני לא מרגישה מוחזקת.. היא לא מחברת בין שני הדברים (ואולי לא מבינה שיחסינו באמת עלו על שרטון). היא לא מבינה שאני צריכה קצת יותר זמן משבועיים כדי לשקם את הקירבה שלי אליה. מרגיזה גם השאלה למה אני לא מרגישה מוחזקת..זה כנראה משהו ביחסים בינינו שלא מאפשר לי להתקרב יותר. אולי אני טועה, אבל לי נדמה שזה משהו שהחשיבה עליו צריכה להעשות בינה לבינה. זה לא כמו לשאול למה אני מרוחקת או למה אני לא משתפת.. למה אני לא מרגישה מוחזקת זה משהו אחר- לזה אין לי מה לענות.. בכלל, אני לא חושבת שיש סיבה טובה לעסוק בכל השאלות האלה, ובתקשורת בינינו, במישרין. לי נדמה שקשר וקירבה ואמון הם דברים שנבנים לאט, לא מתוך השיחה עליהם או על העדרם, אלא מתוך שיחות על דברים אחרים.. מתוך האינטראקציה נבנה קשר. את לא חושבת כך, אורנה? תראי, גם ללא קשר לכעס שלי סביב מה שקרה בזמן המחלה של אימי- היא צודקת ואכן אני לא מרגישה תמיד בנוח איתה, והקירבה שאני מרגישה אליה היא לרוב דמיונית. אבל מרוב שהיא מדברת על זה היא לא שמה לב שלאט לאט אני כן מתקרבת.. שלא לכל ההצעות שלה אני נענית, אבל לחלקן אני כן. היא לא מתייחסת לזה.. אני לומדת על עצמי מהאינטראקציה שלי איתה כמו שאני לומדת מהאינטראקציה שלי עם אנשים אחרים. הלמידה שלי נעשית ביני לביני והיא לא שותפה לחשיבה עליה.. פשוט כי היא לא שמה לב לדברים שכן קורים. היא לא מרגישה לי קרובה בכלל.היא פשוט שם אבל היא לא נוגעת לי. ואני שאלתי פעם למה אין בי התנגדות..נו באמת.. לילך.

לילך יקירתי, נדמה לי שהמטפלת שלך מחפשת איזו חוויה כללית יותר בהרגשת האכזבה הנוכחית שלך - משהו באופן שבו את ר-ג-י-ל-ה להיות מוחזקת, מ-צ-פ-ה מהעולם להיות מוכלת על-ידו. ואילו את נמצאת ב"כאן ועכשיו", באכזבה הנוכחית שלך מ-מ-נ-ה. לא מהעולם, לא מאימא, ממנה! אין מנוס מלדבר איתה, ללמד אותה להיות אם-טיפולית בשבילך. ללמד אותה כיצד להתקרב אליך, מה היא רואה היטב ומה מחמיצה. ולגבי האופן בו נבנה קשר - אני חושבת שגם וגם. גם מתוך לחיות את הקשר, וגם מתוך להתבונן בו ביחד. ביחד... בריאות לאמא ושלוות נפש עבורך, מאורנה

זה לא הים / ל. גולדברג זה לא הים אשר בינינו, זה לא התהום אשר בינינו, זה לא הזמן אשר בינינו זה- אנו שנינו אשר בינינו.

שירה, בגישה הדינמית מרבית הטיפול מתמקד בקשר בין המטפל למטופל.. (נדמה לי, מתוך תפיסה שהמתרחש בחדר הטיפולים מתרחש מחוץ לחדר) אם זה לא מתאים לך אולי את צריכה טיפול מגישה שונה אולי טיפול המשלב גם את התפיסה של טיפול התנהגותי קוגניטיבי וכד'

האם קשה לך לעלות נושאים מסוימים? האם את אדם סגור? האם את לא משתפת בקלות? האם את מביעה התנגדות או כעס כלפי המטפלת? אם ענית על רוב הדברים בחיוב- אזי המטפלת שלך עושה את עבודתה נאמנה.

שלום שירה, הפסיכולוגית שלך פועלת בהתאם לעיקרון בסיסי בפסיכואנליזה או בפסיכותרפיה פסיכואנליטית. על-פי עיקרון זה, המטופל משתמש במרחב הטיפולי על-מנת להחיות בתוך הקשר הטיפולי אלמנטים השייכים לקשרים משמעותיים אחרים. תהליך זה נקרא העברה, טרנספרנס בלעז, והיא נחשבת לאחד הכלים המשמעותיים ביותר העומדים לרשות המטפל במאמציו להבין את מעמקי נפשו של המטופל. בעמדה פסיכואנליטית המטפל משתדל להישאר דמות ניטרלית ככל האפשר (על-מנת לא להפריע להעברה), ומפנה את תשומת הלב בכל הזדמנות לתהליך ההעברה. ישנם מטפלים המאמינים שלמעשה הטיפול כולו מתנהל בתוך תהליך ההעברה, ואילו לתכנים עצמם יש חשיבות משנית. לוקח זמן (והתכוונות) להתרגל להיות מטופל בגישה כזו. חשוב שתבטאי את רגשותייך הכנים בנוגע לנוכחות הטיפולית של הפסיכולוגית שלך. חשוב שתשאלי אותה, שתתקוממי מולה... אל תשאירי את התחושות האלה רק בעולמך הפנימי, משום שזו הדרך הנכונה ללמוד האם זהו הטיפול הנכון עבורך. בהצלחה, אורנה

היי הטיפול שלי נתקע באמצע. הוא פשוט לא זז. דיברתי עם המטפלת על זה והיא הודתה שאכן גם היא מרגישה שזה כן נתקע, ושהיא עצמה מרגישה לפעמים תקועה איתי ולא יודעת איך להמשיך הלאה. מצד אחד זה טוב ויפה שהיא כנה איתי, אבל מצד שני זה ממש קשה להרגיש שמי אמור לטפל בך אינו יודע מה לעשות עם מצבך. ביקשתי להפסיק אבל היא אמרה לי שהיא רואה בזה מין חופש ושהיא ממתינה שאחזור. היא בחופש עכשיו ואני לא יודעת אם לחזור לזה או לא. אני מרגישה בודדה (כי אני לא משתפת אחרים בבעיותי- אבל גם איתה אני לא מדברת ולא משתפת המון ושמה בפניה המון מחסומים, וגבולות ואזורים שאסור שתגע -אני פשוט נלחמת בה כאילו שהיא הולכת לפגוע בי ולא דווקא לעזור לי). *אני בטיפול שנה ו-3 חודשים. *לפעמים ממש טוב לי איתה אשמח לשמוע את דעתך בנושא.

שלום שלומית, אני מבינה מדברייך שהקשר הטיפולי מעורר בך רגשות מעורבים. לעיתים את חשה שטוב לך שם, לפעמים את חשה שאסור להתקרב מדי. אני מאמינה שהחשש להתקרב, להסתכן בקרבה רגשית משמעותית, מוכר לך מהקשרים נוספים של חייך. אני רואה בטיפול הזדמנות להתבונן בהקשרים אלה, ללמוד כיצד אנחנו מציבים מחסומים ומה יכול לקרות כאשר מסירים אותם. נסי לבדוק עם עצמך האם יש בך חלקים הכמהים לנגיעה רגשית ממשית איתה. אם כך הדבר, אני ממליצה לנסות... בהצלחה, אורנה

כל מנהלי הפורום אשכנזים?

לא ברור לי כיצד התעניינות זו קשורה לפסיכולוגיה קלינית. אתה מוזמן להסביר.

שלום, אני ישמח לקבל יעוץ והכוונה כי אני ממש לא יודעת מה לעשות. יש לי חבר כבר חודשים הכל היה טוב ויפה עד שהכרתי את החברים שלו והם פתחו לי את העיניים על בעיה שיש לו. הוא ממציא כל הזמן דברים ומשקר באופן קבוע הרבה מאוד דברים שהוא סיפר לי על עצמו הם לא נכונים, כרגע אנחנו עוברים לגור ביחד והוא עדיים משקר לי. אני בדקתי כמה פעמים. מחבר טוב מאוד שלו הבנתי שהבעיה היא מאז ומתמיד אצלו וגם לאבא שלו יש אותה הוא אוהב להגיד דברים על עצמו להיתחצן בלי קשר למציאות. כל פעם שניסיתי להגיד שהוא משקר לי הוא ננעל ומתחיל להיות אגרסיבי מאיים לזרוק את הקשר לפח. אני אוהבת אותו ואני רוצה להבין אותו ולעזור לו אך אני לא מסוגלת לחיות יותר בשקר והמצאות תמידיות. תעזרו לי בבקשה מה אפשר לעשות חוץ מלעזוב וללכת.

שלום לילך, את מתארת בעיה מורכבת. הנטייה לשקר יכולה לנבוע מסיבות רבות, למשל - דימוי עצמי פגוע שהשקר נועד להסתירו. אם כך הדבר, כלומר אם השקרים של חברך נועדו להציג אותו באור חיובי יותר ממה שהוא חווה את עצמו, הרי שעבודה על הדימוי העצמי במסגרת של טיפול פסיכולוגי יכולה לעזור. נסי לזכור שאת אינך אמורה לטפל בבעיה של חברך, ובמקום זאת כווני אותו לקבלת טיפול מקצועי. במידה ויגיב בשלילה ובאורח אגרסיבי, אני מציעה לשקול שוב את ההתקדמות למגורים משותפים. בברכה, אורנה

שלום רב, אני בת 31 וחבר שלי בן 33 אנחנו חיים ביחד במשך שנתיים. הקשר שלנו הגיע קצת למצב של תקיעות והבעיה היא בעיקר בגלל שעלה נושא החתונה אני כבר בגיל שאני רוצה להתחתן ולהביא משפחה וילדים, ואילו חבר שלי ממש לא מרגיש לחתונה וגם לא לילדים... ואני ממש לא יודעת מה לעשות... מצד אחד הוא אומר לי שהוא רואה אותי בתור האשה שלו אבל כל הקטע של החתונה ממש מלחיץ אותו..ושאנחנו רבים הרבה ושלא כיף לא אז איך הוא יכול לחשוב בכלל על חתונה שאלתי אותו אם הוא רוצה להפרד? שאלתי אותו אם הוא עדיין אוהב אותי? והוא אמר שכן ושהוא רוצה שנלך ליעוץ זוגי... לי פשוט נראה שהוא לא אוהב אותי מספיק כי אם כן אז הוא היה שמח שאני אוהבת אותו ומציע לי נישואים....חשבתי לעזוב את הדירה אבל ממש קשה לי לעשות את הצעד הזה? כי מצד אחד הוא באמת אוהב ומצד שני הוא לא רוצה להתחתן ואני ממש לא רוצה לבזבז את הזמן שלי, על קשר שלא יוביל לחתונו בסופו של דבר ומה שמרגיז אותי שאני שואלת אותו מתי לדעתו הוא יהיה מוכן הוא כל הזמן אומר שהוא לא יודע... אני מרגישה כבר ממש חסרת ביטחון עם הקשר הזה אני מרגישה שכל הזמן אני צריכה להגיד לו מה לעשות לגבי הזוגיות שלנו, וזה לא עושה לי טוב להגיד לו שיגיד שהוא אוהב אותי שיחבק אותי שינשק אותי שיראה חיבה ואהבה.. נמאס לי כבר מהמצב הזה......... מה עושים?

תגידי הוא מזל קשת?

לא, הוא לא מזל קשת. למה?

למרות הקושי מבחינתי הייתי מציבה אולטימטום אם עד תאריך מסוים זה אין הצעת נישואים הייתי עוזבת... את לא יכולה לחכות לו כי אם אין לו ענין להתמסד הרי לא ברור שמייד תמצאי את בחיר לבך השני ולכן אין לך זמן מיותר... או שהוא יבין את המסר ואם הוא באמת אוהב אותך וגם מסוג האנשים שמסולגים להיות בקשר מחייב יופי.. ואם לא אז ה לא זה חבל לך לבזבז זמן יקר מעוד עליו.

תני לו זמן לחשוב. לא מומלץ להלחיץ את הבחור, ובטח שלא להציב לו אולטימטום.

שלום לי, אני חושבת שלפני המעשים, יש לא מעט דברים שכדאי לחשוב עליהם - עם עצמך וביחד איתו. בשלב הראשון, הייתי מחזירה את מוקד הדברים אל עצמך, ואל הבחירה שלך בו. אני מתכוונת לכך שעוד לפני שהרצונות שלו נכנסים לתמונה, כדאי שאת עצמך תדעי מדוע את בוחרת בו לבעל, ואיזו "עסקת חבילה" את עושה (זו תמיד עסקת חבילה, אבל כדאי לדעת איזו). למשל, נניח שמדובר בבחור שנוטה לפסיביות באופן כללי - קשה לו להחליט, קשה לו להתחייב, צריך לכוון אותו בכל מיני נושאים... אם הוא כזה, חשוב שתביני שהנטייה הזו קיימת לפני החתונה (ונדמה לי שאת בהחלט מרגישה אותה כרגע), אבל היא מתעתדת להישאר גם אחריה, וחשוב שתבחרי בו מתוך ראיית התמונה המלאה. אחרי עבודת החשיבה עם עצמך, בהחלט כדאי שתדברו זה עם זו בכנות ובאומץ. אני חושבת שאת רעיון הייעוץ הזוגי לא כדאי לפסול על הסף, משום שלפעמים הדיבור בנוכחות מטפל מעמיק וממקד את הדברים. בעיניי, הרעיון הזה דווקא מעיד על רצינות כוונותיו. ומעבר לכל זה, נסי להירגע, להיזכר מה חיבר ביניכם, ולהנות מהשהות המשותפת שלכם. בהצלחה, אורנה

שלום. מאוד קשה לי לכתוב את הבעיה, אבל אני מאוד רוצה לשמוע את חוות דעתכם. אנחנו זוג נשוי באושר, עם ילד בן 4. אני כבר אחרי גיל 35. בעלי לוחץ עלי להיכנס שוב להריון, הוא חושש מהשעון הביולוגי. כמו כן, מבחינתו המשפחה אינה שלמה אם יש בה רק ילד אחד. אני מרגישה במילכוד.רוצה לרצות אותו מצד אחד, לא לאכזב אותו. מצד שני אני לא ממש מרגישה שיש לי חשק לטפל עכשיו או בעתיד בתינוק חדש. אני מעדיפה לעסוק בפרויקטים מענינים אחרים שיש לי. לא מפריע לי שנהיה משפחה עם ילד אחד. לא יודעת מה לעשות עם המצב הזה.

שלום נויה, אכן דילמה. דילמה המחייבת דיבור ועוד דיבור, כדי להבין את הציפיות השונות, החלומות השונים, התוכניות השונות, ומידת הנכונות להתפשר משני הצדדים. יתכן שתמצאו תועלת בדיבור בנוכחות מטפל זוגי, שיוכל לסייע במיקוד ובעיבוד התכנים שיעלו. אני נוטה להמליץ על כך, משום שנראה ששניכם נחושים בעמדתכם, ותזדקקו למידה של גמישות על-מנת להקשיב לעמדת האחר מתוך פתיחות אמיתית. בהצלחה, אורנה

שלום רב שאלתי היא אני בת להורים גרושים. השאלה: אני מרגישה אם חלילה אני אתחתן ויצתרך לעבור את החויה הזאת אז שכאילו שז ה היה פעם שניה מפני שאני מרגשה שיותר מאשר אמאנ שלי יתגרשה מאבי אני יתגרשתהי ממנו ואת הפעם הראשונהכבר עברת וחיוית ולכן לא ירצה ולא יהיה מוכנה לעבור אתזה עוד פעם על בשרי ממש. כי גם ככה ןככה כבר עברתי. האם הרגשה שלי נכונה וטבענית מבחינה פסיכולוגית? תודה על מתן היחסותכם גישתםודרך עבודתכם ישר כוח ענק לכולכם. כל זאת מאחלת לכם שולמית.

שלום שולמית, את מתארת חשש שגירושי הורייך ישפיעו על בחירתך בחיי נישואים ועל איכות חיי הנישואים שלך. אני יכולה להבין את החשש. כמו התנסויות חיים משמעותיות אחרות, גירושים מציבים אתגרים (בפני ילדים ומבוגרים) ומעצבים תפיסות עולם. גירושים יכולים לעורר בילדים את התחושה שאי אפשר לבטוח ביציבות של קשר, ותחושה כזו יכולה להשפיע עלינו כמבוגרים להיכנס לקשרים זוגיים בחשש גדול או לברוח מהם במהירות עם הסימן הראשון לקושי. אבל, אנחנו לא מחוייבים להיצמד רק לתפיסות אלה. בסופו של דבר, בין אם גדלנו במשפחה גרושה ובין אם לא, עדיין מוטלת עלינו החובה (והזכות) לבדוק עם עצמנו האם אנחנו מוכנים להאמין ולהסתכן בקרבה רגשית. אז קחי אוויר, והרשי לעצמך להתנסות בעולם... בהצלחה, אורנה

עברנו דירה.אני אוהבת את המקום החדש.אבל למרות זאת, אני מרגישה זרות ובדידות.פחדים ודאגות ממלאים אותי, חלק לגיטימיים למעבר אבל הרוב שייכים לקבוצת הפחדים שבאים מבפנים ללא הגיון - והם הקשים והמציפים שטורפים את דעתי ושנתי. אני עייפה מעצמי.למה הכל חייב להיות קשה ? גם כשאני יודעת שטוב.? היא בחופש...מה שמגביר את הלבד, על אף שב"עולם האמיתי" אני לא לבד. יש אנשים אמיתיים שבאמת איתי.אבל בפנים אני לבד.

ויק יקרה, את נשמעת לי אסופה מתמיד, נותנת מילים של כאב לכאב, נותנת מילים של תקווה לתקווה. זה לא קל, אני יודעת, אבל זה שונה מבעבר. אני שמחה על העולם האמיתי שלך, ומחכה איתך שתחזור. אורנה

השארתי לך שאלת המשך בנושא- "מסגרת טיפולית". תודה ולילה טוב

אני מקווה שדרור ראה את הודעתך. במידת הצורך, פנה/י שוב (לכל אחד מאיתנו).

ראה וענה.. תודה לשניכם.

והפסיק לענות מהלילה שלפני?

והוא כנראה שמע אותך! וחוץ מזה בהודעה כתוב שרק פניות של אחרי עשר יעברו למחר.ויש פה הרבה לפני שעה עשר.

כפי שניתן לראות, דרור השיב לשאלות שנשלחו עד השעה 22:00, והשאר נענות היום על ידי.

סוף סוף נמאס לכם מהפורום? בגלל זה הנהלים החדשים? גבולות, אה? זה קטע חזק אצלכם... ישר כוח! גבולית לא מאובחנת. ואגב, מה הבעיה שלכם לתת אבחנות?

תשמעי, כולם הפכו פה לחברים ,חברים קבועים ,חברים של חברים משתתפים ומשתתפים קבועים וכו וכו...בקיצור , כל ישראל חברים... פשוט ,אין עם מי לדבר....כמה חבל ! צריך להתחיל לצאת מהמאורה..

מה זה קשור כאן?!

ואני, עניתי לך ... מה לא מובן פה???

שלום, הנהלים החדשים אינם קשורים למאיסה בפורום, אלא למאמץ לעצב את פניו כך שנוכל להתייחס לכל הפניות באורח סבלני וקשוב. לגבי אבחון, אם כוונתך לאבחון באמצעות הפורום - וודאי שבעייתי לאבחן מבלי לפגוש את האדם לשיחה רצינית, ולכן אנחנו מקפידים על זהירות רבה. בטיפול עצמו, ישנם מקרים בהם אבחנה פסיכיאטרית מקבלת תפקיד ומקום בתוך הטיפול, וישנם מקרים בהם אבחנה פסיכיאטרית אינה קיימת או אינה משמעותית לתכנון הטיפול. בברכה, אורנה

החוק החדש של עד 10 בלילה זה מהיום?

אולי תרגיעו כבר ותלכו לישון? תראו מה עשיתם פה!

מובן לנו לחלוטין שיקח זמן להתרגל... עונים בכל יום לשאלות שנשלחו עד השעה 22:00, והשאר - למחרת. היום היחיד בו הפורום לא יהיה פעיל הנו שבת.

עדיף שתחליטו על שמות או כינויים אחרים כי "משתתפת קבועה" , "עוד משתתפת קבוע" ו-"גם משתתפת" דומים וקשה להבין מי זאת מי. חוץ מזה, אם אתן קבועות בטח יש לכם ניקים ישנים- אולי תחזירו אליהם?

גלי מי את נגלה מי אנחנו!

מסכימה עם כל מילה,אבל תקחו בחשבון שהאמת היא לא תמיד רצויה!אז אולי בכל זאת נשאר על משתתפת,משתתפת קבוע וגם משתתפת קבוע.

שלום, האחיין שלי בן 6. קצת רקע לפני חודש נולד לו אח ובמקביל הוא עבר לבית חדש בעיר חדשה. הם גרים בקומה 5. בסוף השבוע הוא התוודה בפני אימו כי חשב לקפוץ מהמרפסת אך כשנזכר שהוא עלול להפצע הוא ניסוג מהחלטתו... מה זה???????? מאז הוא בוכה לפני השינה מבקש שיסגרו היטב את כל החלונות כי הוא מפחד שלא ישלוט בעצמו. ההורים מודאגים בטירוף!!! מדובר פה בילד בן 6 מה קורה פה? בבקשה עזרה מפחיד מאוד תודה

רונית שלום, לא ברור מדברייך האם הילד רוצה למות, האם לשם כך רצה לקפוץ? אם כן ולאור הפחד שלו שלא ישלוט בעצמו אני ממליץ לפנות איתו לפסיכולוג קליני של הילד בהקדם. מן הסתם קשה לו בהתמודדות עם האח שנולד והשינוי בדירה. אבל לפני כן בררו איתו למה רצה לקפוץ. דרור

תודה על תשובתך, כששאלו אותו למה רצה לקפוץ ענה שהוא לא יודע...ואז התחיל להתבכיין על כל מיני דברים שלא קשורים כמו שכואב לו הגרון ושהוא מתגעגע לחברים שלו. אמליץ להם לפנות בהקדם. תודה

כמה נורא להתאכזב,ועוד יותר להבין שהאכזבה היא משהו שבשגרה.החיים האלה כ"כ צפויים,כ"כ קשים וכואבים.זה הכל כישלון אחד גדול.נמצאת בתוך בור עמוק ושחור,יש בו חבל ליציאה,אבל קצר לא חזק.ובכול מאמץ להאחז בו הוא נקרע עוד קצת! הרפתי אין לי כח לנסות ולטפס,רוצה לישון בתוך הבור ושמים יכסו אותו,שאטבע!מי צריך חיים שלו רוצים בך!מאוכזבת,כועסת,פגועה,שונאת ומתוסכלת. אוי אלוהים כמה נוראית האכזבה!

שלום למאוכזבת אין לי אלא להסכים אתך . לחיים יש דפוס התנהגותי משלו ,אני משוה זאת לנדנדה ,שפעם עולה ופעם יורדת... ולפעמים ,כדי להכעיס ,היא יורדת ושוכחת לעלות..במקרה הטוב. כשמצב הרוח מתרומם (גם זה קורה לפעמים..) נדמה שימות המשיח בפתח ,ותיכף מגיעה תזכורת, שגן עדן זה לא פה ולא עכשיו.... באמת, לא מנסה לנחם. אין מה...עולם כמנהגו נוהג.. מוסיפה רק דווחים מהשטח. מאחלת לך ימים טובים יותר

אכן עולם כמנהגו נוהג....רק שיאט קצת,שיעצור!אין לי כח יותר, כואב לי הגוף,נשבר לי הלב ובוערת לי הנשמה.לא מבינה עלמה ולמה אני נענשת וכ"כ בחומרה. הלואי שישרף העולם הזה, וכל מה שישאר בו זה ענן שחור,שיזכיר כמה בוערת האש בגהנום של החיים!

אני נמצאת בטיפול כבר למעלה ממספר חודשים קצת מתאוששת קצת מתחזקת מרגישה שהקשר עם המטפלת הוא טוב ומעבר לזה.זה גם נראה הדדי. האם כדאי להעלות את הנושא לשיחה משותפת ? או לתת לדברים לזרום?

שלום לך, לא לגמרי ברור על אילו יחסים המדובר ועל מה היית רוצה לדבר איתה. אבל כל דבר הוא בר שיחה בטיפול ובעל חשיבות שיעלה שם. לא נכון עבורך ועבור הטיפול שהוא יישאר רק אצלך. גם אם זה לא קל. דרור

למה? מה קרה?

לא יודעת למה, מן מחנק בגרון בכי שכל כך רוצה לצאת ודמעות שלא מצליחות למצוא את הדרך החוצה, עצב נוראי שפתאום מגיע וכל כך חסרת אונים מולו. תעזרו לי!!!!

אני שומעת את הכאב שלך, חוץ מלשלוח חיבוק ולקוות שאת לא לבד למרות שבטח מרגישה כך, אין לי את הכלים לעזור ופה חוסר האונים שלי בא לידי ביטוי. תמשיכי לשתף אולי יביא הקלה גם אם הקטנה שבהן.

שלום. יש לי בעיה קשה בקשר לשכן שלנו. אנו גרים בשכונה פסטורלית עם בתים פרטיים. השכן שלנו בן 60 וכל היום בבית. אישתו עובדת. אני מחפשת עבודה ולכן המון בבית (אינטרנט טלפונים וכ´). בעלי עובד כל היום. מעולם - אבל ממש מעולם - לא אמר או עשה השכן איזו פעולה עם רמיזה מינית. אבל - וזה האבל הגדול : כאשר אני בבית אני מרגישה את המחשבות שלו - עד כמה שזה אולי יישמע אולי אבסטרקטי - והן ברובן מחשבות מיניות עליי. אני יכולה לדעת מתי יצא מהבית - כאשר התשדורת מפסיקה!!! בחיי !!! מה עליי לעשות על מנת לחסום את התשדורת אני רצינית - ובטוח שיש מי שמכיר את זה - אולי זו טלפטיה ? ניסיתי כבר המון המון שיטות : החל מהיגדים "מחשבה שקופה" "אל תחשבי עכשיו" ועוד כהנה וכהנה פעולות הסחה שאני עושה למיינד שלי וכלה בהדמייה של בועה מפלדה שעוטפים אותי ומגינים עליי. עדיין, למרות כל השיטות אני מאוד מתקשה לתפקד באופן בסיסי ביותר מכיון שהמיינד שלי כל הזמן מוסח, מוטרד ומופצץ ללא הפסקה. לצערי, זהו כרגע מצב נתון כי אין בכלל דירות אחרות באיזור (בדקתי). אנא מכם עיזרו לי, אני סובלת מאוד מאוד : האם יש למישהוא עיצה מה הוא היה עושה במצב כזה ? מה להגיד לעצמי ? איך להגן על עצמי ? מה הוא היה עושה במצב כזה ??? תודה מראש.

לכי לטיפול זה יותר מורכב ועמוק ממה שאת חושבת. אני רציני לגמרי.

שלום לך, גם לדעתי הדבר הנכון כרגע הוא לפנות לטיפול, שם תוכלי לברר כיצד להתמודד עם מה שקורה לך, באילו דרכים ניתן לנקוט. שם גם תוכלי לעבור אבחון ולהבין מה החלק שלך, האם זה קורה רק איתו או בעוד מקרים. חשוב לפנות לטיפול ולאבחון בהקדם על מנת להקל על מה שנראה כסבל עבורך, המשנה לך ולמשפחתך את החיים. דרור

שלום. יש לי בעיה קשה בקשר לשכן שלנו. אנו גרים בשכונה פסטורלית עם בתים פרטיים. השכן שלנו בן 60 וכל היום בבית. אישתו עובדת. אני מחפשת עבודה ולכן המון בבית (אינטרנט טלפונים וכ´). בעלי עובד כל היום. מעולם - אבל ממש מעולם - לא אמר או עשה השכן איזו פעולה עם רמיזה מינית. אבל - וזה האבל הגדול : כאשר אני בבית אני מרגישה את המחשבות שלו - עד כמה שזה אולי יישמע אולי אבסטרקטי - והן ברובן מחשבות מיניות עליי. אני יכולה לדעת מתי יצא מהבית - כאשר התשדורת מפסיקה!!! בחיי !!! מה עליי לעשות על מנת לחסום את התשדורת אני רצינית - ובטוח שיש מי שמכיר את זה - אולי זו טלפטיה ? ניסיתי כבר המון המון שיטות : החל מהיגדים "מחשבה שקופה" "אל תחשבי עכשיו" ועוד כהנה וכהנה פעולות הסחה שאני עושה למיינד שלי וכלה בהדמייה של בועה מפלדה שעוטפים אותי ומגינים עליי. עדיין, למרות כל השיטות אני מאוד מתקשה לתפקד באופן בסיסי ביותר מכיון שהמיינד שלי כל הזמן מוסח, מוטרד ומופצץ ללא הפסקה. לצערי, זהו כרגע מצב נתון כי אין בכלל דירות אחרות באיזור (בדקתי). אנא מכם עיזרו לי, אני סובלת מאוד מאוד : האם יש למישהוא עיצה מה הוא היה עושה במצב כזה ? מה להגיד לעצמי ? איך להגן על עצמי ? מה הוא היה עושה במצב כזה ??? תודה מראש.

לנושי אינני מבינה בתשדורות טלפתיות ולכן אין ביכולתי לסייע לך להפסיק את התשדורות. בז'רגון המקצועי שלי, מה שאת מתארת נשמע כמו מחשבות טורדניות ואפילו אובססיביות, ייתכן כי מדובר בעצם במחשבות ורגשות שלך, אלא שהנפש שלך די מבוהלת מהרעיון ולכן עושה שימוש במנגנון הגנה שנקרא השלכה- הווה אומר ייחוס המחשבות או הרגשות שלך אל השכן.,

נושי אינני מתמצאת בטלפתיה. בז'רגון המקצועי שלי מה שאת מתארת נקרא "מחשבות טורדניות" או אבסיסיביות. ייתכן שאת נוקטת במנגנון של השלכה, הווה אומר את מייחסת את המחשבות והרגשות שלך אל השכן. זה קורה כאשר הנפש שלנו איננה מסוגלת להתמודד עם מחשבות או רגשות שאנו מרגישים ואשר אינם עולים בקנה אחד עם מערכת הערכים שלנו או שאינם מסתדרים עם הדימוי העצמי שלנו.

אני יודעת שלא עברתי התעללות מינית בילדות, אבל משהו בתוכי מרגיש בתוכי לא בסדר. אני עברתי התעללות מילולית על ידי אבי, אני בטוחה שהוא לא פגע בי בשום אופן פיזי, אבל משהו בתוכי כבר הרבה שנים לא נותן לי מנוח. ניסיתי טיפול ושום דבר לא עלה, יש לי גם התנהגויות וסמפטומים המאובחנים כחשש להתנהגות מינית כרונית בילדות. המטפל שלי ואני סיכמנו לאחר טיפול ארוך שאכן לא הייתה התעללות מסוג זה, אבל עדיין מרגישה כאילו הגוף זוכר משהו אחר. האם יכולים להיות סמפטומים והתנהגויות המרמזות על כך, ללא שהייתה התעללות בפועל.

באמת מוזר איך יכולים להיות סמפטומים המרמזים על התעללות מינית בילדות בלי שתהיה. מה שכן אם המטפל לא הצליח לעלות זאת אצלך ואת לא זוכרת, אז אולי אלו זכרונות מובנים. כלומר זכרונות שנבנו באמצעות רמזים מהסביבה, אפילו מהסביבה הטיפולית. וחוץ מזה שמעתי על נשים שחשבו שעברו התעללות מינית בילדות ולא היה ולא נברא. תחיי עם עצמך בשלום מה שלא היה לא צריכים לחפש בכוח.

שלום לך, אני תוהה מהם הסימפטומים שאת חשה שמעידים על התעללות מינית, ורק על התעללות מינית. ייתכן וניתן לפרש אותן באופן אחר. לגבי השאלה שלך, זכרונות מובנים הם לרוב זכרונות מודעים כך שלא נראה כי זהו המצב. ייתכן ומשהו לא מודע עדיין לא עלה בטיפול. אבל בהחלט ייתכן ולא, ויש הסבר אחר לתופעות שלך, הקשור להתעללות מילולית ולמקומות שזה לקח אותך אליהם. דרור

אמא שלנו ניסתה להתאבד לפני שלושה חודשים, אני מצאתי אותה, היא בסדר עכשיו, אבל אני לא מצליח לשכוח, אני כל הזמן חולם שלא הצלחתי לעזור לה ולמחרת אני מתקשר לבדוק אם היא חיה. אני בן 34 לא ילד קטן, איך אני יכול להבין שהכל בסדר, אני מתבייש לספר לאחים שלי, ולבת זוג שלי אני מספר שלא ישנתי טוב כי אני לחוץ מדברים אחרים. איך דברים כאלה משתחררים מאיתנו?

אי אפשר לשכוח דברים כאלה, זה נשאר איתך תמיד. חשוב שתלך לטיפול כדי שתהפוך את החוויה לחלק פחות מפחיד ומאיים בך, מאורעות טראומטיים ולכן הם נקראים כך, נשארים לצערנו חלק מאיתנו, האפשרות היא ללמוד לחיות לצידם בלי שישתלטו לנו על החיים. מקווה שאמא חשה בטוב ועוד יותר מקווה שתעזור לעצמך לחיות.

אלוהים כמה זה קשה..לא מקנאה בך. תרגיש טוב

אל תדאגו. בקרוב יגמר החופש הגדול והילדים יחזרו לבי"ס.

אל תדאגו. בקרוב יגמר החופש הגדול והילדים יחזרו לבי"ס.

זו טעות לסגור את הפורום ביום שבת,כי דווקא אז אנחנו צריכים את מירב התמיכה,כשלא ניתן להשיגה מהמקורות הרגילים,והרי זוהי מטרת הפורום - תמיכה נפשית,לפחות תמיכה ראשונית,נכון? מקווה שתשקלו מחדש את הצעתכם. ותודה על הפורום הפורה והתורם רבות.

שלום, אנו יודעים ומבינים את הצורך במענה גם בשבת ואת הקשיים היכולים לעלות דווקא בשבת והחלטה זו לא התקבלה ללא מחשבה ושיקול דעת מעמיק.התמיכה המוענקת בפורום אינה מהווה תחליף למענה בשעת חירום. במקרה כזה ניתן לפנות למוקדים הפועלים ל השבוע כל יום. לשם קבלת תמיכה ומענה, ועד כמה שזה יכול להיות קשה, ניתן להמתין ליום ראשון, או להקדים ולכתוב ביום שישי. לילה טוב, דרור

אלא קיויתי לעצה איך לבחון את הנושא. כל מה שכתבתי עולה בטיפול. לגבי הדעה לי על כך שהשינויים הם כתוצאה מהטראומה-אלה דברים שאני מרגישה בפנים חזק. ברור שיש שינוים כתוצאה מהטיפול אבל הם שינויים בחשיבה בהתנהלות ולא ברבדים יותר פנימיים ובעיקר לא במצב הרגשי הקשה שאני נמצאת בו

שלום לך, ייתכן ולא הבנתי את כוונתך קודם לכן. טיפול בטראומה הוא טיפול לא קל. משהו ממנה נשאר לרוב גם לאחר טיפול. השאלה היא כיצד מעבדים ובכך מעמעמים את הסימפטומים הנלווים לטראומה. חשוב לנסות ולברר מדוע אצלך זה לא קורה ומדוע את חשה שאין שינוי בעוצמת הסימפטומים והרגשות הקשורים לטראומה. אני הייתי מנסה לבדוק במקביל מדוע, גם אחרי שלוש שנים את חשה לבד אחרי כל פגישה. והאם ואיך זה קשור לטראומה. דרור

אפשר לשאול למה אינכם מפרסמים את התמונה שלכם בפורום כמו כל המנהלים האחרים? קצת קשה לכתוב למישהו שלא יודעים איך הפנים שלו נראות. יש מצב?

מסכימה איתך, זה משרה ביטחון. גם כך הכל וירטואלי לפחות משהו ממשי אני בעד.

היי אני בת 24 לפני שנה התחתנתי עם בחור ועברתי לגור בכפר שלו גם אני באה מכפר שבו כולם מכירים את כולם אני סטודנטית שלומדת באזור הוריי כך שכרגע אני לא נמצאת הרבה בבית עם בעלי. הבעיההם מצפים שאהיה "חרוצה" עם אנשים חברותית וחייכנית ואני טיפוס מאוד ביישן שקשה לי ליצור חברויות גם בעלי וחמותי לא בדיוק עוזרים לי בעניין של להכיר אנשים אלא מצפים שאאטיפתח לבד וזה עוד יותר מלחיץ אותי....האמת גם הציפיות שלהם לא כל כך מעניינות אותי יותר מעניין אותי הסבל האישי שלי....יש לו לבעלי בת דודה בגילי בדיוק ויש לו אחיין שאשתו די בגילי (הפרש של שנתיים אולי) ועוד אחיינית שהיא גם בערך בגילי....אך הבעיה שמאז ומתמיד יש לי בעיה ליצור קשר עם אנשים.....אין שם אף קרוב משפחה שלי....ודי קשה......אני רוצה להיות מסוגלת לפתח קשר ידידותי לפחות עם כמה בנות או נשים בכפר האם ניתן לטפל בביישנות עם אנשים בצורה יעילה?

אסתר שלום, התשובה לשאלתך היא שכן, ניתן לטפל בבישנות, או בקשיים ביצירת קשר עם אנשים. זה דורש מאמץ וזה לא קל אבל אפשר. טיפול CBT יכול לסייע בשינוי אמונות ודרכי התנהגות שלך אל מול אנשים. טיפול פסיכודינמי יכול לסייע לך להבין את מקור הקושי, וליצור תהליך שבמסגרתו תוכלי להרגיש יותר בנוח עם אנשים, ולהיות מסוגלת ליצור קשרים ברמה מסויימת. בהצלחה, דרור

הי , אני בת 29 כ- 8 חודשים לאחר לידה , יש לי בת מקסימה ובעל מקסים , לאחרונה עברנו לדירה חדשה לאחר שיפוץ ארוך שבמהלכו התגוררנו אצל ההורים של בעלי . לכאורה אני אמורה להיות שמחה במקום שאני נמצאת בו , בכל זאת הקמתי משפחה קניתי דירה , העניין הוא שזמן רב אני מרגישה שינוי במערכת היחסים עם בעלי ואינני יודעת איפה הבעיה , גם הוא מרגיש ככה ואומר שהכל נהיה "מתכתי" לצערי אני מסכימה איתו . אני מרגישה גם ירידה גם בחשק המיני, כמובן אנחנו כבר לא יוצאים כמו פעם והכל חג סביב הילדה , וגם אם הוא מציע שאולי נלך לעשות סיבוב בים אפילו עם הילדה אני תופסת כבדות ומוותרת על הרעיון. גם בעבודה אני מרגישה שחיקה רצינית ,לאחרונה אני ממש עצבנית ומתרגזת מכל שטות קטנה אני מוצאת את עצמי מתווכחת איתו על שטויות ממש, ולאחר מחשבה אני מבינה שהכל זה רק תירוץ ומשהו אחר כניראה באמת מציק לי . יש לציין שאני טיפוס חרדתי מאוד וכל שינוי שכזה מערער לי את הביטחון . אני אף נוטלת כדורים במשך כ-9 שנים ששינו אותי ועזרו לי פלאות (SEROXAT 20mg) שאגב לארונה קצת פיקששתי איתם ואולי זה מה שהוציא אותי מאיזון. אגב אני חושבת שאני סובלת מתסמונת קדם ווסתית שמתבטא בכל התופעות שרשמתי כ -10-12 ימים לפני קבלת המחזור. עוד דבר שרציתי לציין שאני מרגישה גדולה לגילי וגם עדיין לא חזרתי לגוף שהיה לי לפני הלידה . וגם זה מערער אותי קצת . אינני יודעת מה לעשות אני מרגישה מדוכדכת מאוד לאחרונה , מצב רוח ירוד ביותר , טוב שיש לי את הילדה שמוציאה ממני אינספור חיוכים. מה אתם מציעים לי לעשות אני לחוצה מהמצב הזה ואני מרגישה שאני לא ממש שולטת בזה . הזוגיות שלי חשובה לי מאוד. אודה לתשובתכם, רונית

אין זוג בעולם לדעתי שלא עובר משבר בשנה הראשונה לבוא הילד, אתם צעירים תנו לעצמכם את הזמן, תשאירו את הילדה אצל ההורים וצאו קצת, את תחזרי לעצמך והוא לעצמו. אל תשכחי שילד זה דבר גדול בעיקר ילד ראשון. תעשי דברים שאת אוהבת לעשות לבד ואיתו. תחשבי על דברים שהיו משמחים אותו ואותך לפני השמחה הגדולה בלידת הילדה. תנסו ליצור רגעים מיוחדים כמשפחה וגם כזוג. תחזיקו מעמד נשמע שאת אוהבת אותו אחרת לא היית שמה לב לכל מה שכתבת ואני בטוחה שהוא אוהב אותך. בהצלחה חברתכם לפורום (נשיקות מכולנו לקטנה)

רונית שלום, הצטרפות של ילד למשפחה מוסיפה המון, אך מערערת את הזוגיות. כעת יש שלישי התופש מקום ומחייב שינוי. נשמע לי שחלק מהקשיים עליהם את מתלוננת קשורים לקושי זה. יש צורך במאמצים יוצאי דופן על מנת לשמר את הזוגיות. זה חשוב עבורכם ועבור ילדתכם. לכן נסו להקדיש זמן גם לעצמכם, אם זה לא יעזור פנו לייעוץ זוגי. אבל את מתלוננת גם על קשיים שאינם קשורים לזוגיות הנובעים אולי משינויים הורמונליים, ממעמסה חדשה עלייך, ומסיבות אפשריות נוספות. עצתי לך היא בנוסף לאמור לעיל לפנות גם זמן לעצמך. אם פירושו של דבר גם לפנות לטיפול עשי גם זאת. בכל מקרה חלק גדול ממה שאת עוברת הוא טבעי וצריך לתת דחיפה כדי להחזיר את העניינים למצב טוב יותר עבורך. דרור

וואו, זה נורא מעייף גם להמציא את השאלות וגם להגיב עליהן בכמה זהויות ולהגיב לתגובות ולא להתבלבל (יש כמה מעידות). פעם קראו לזה פיצול אישיות,לא כן?

האמת זה באמת מאוד מבלבל!פיצול אישיות קצת מוגזם,אך מה שעמום יכול לעשות לבן אדם.להתחיל את הבוקר בריבוי חברות....כנראה שעושים הכל על מנת להרויח קצת זמן!

אתן הורגות אותי מצחוק, חולה עליכן.......

היי דרור היקר בערוץ 8 יש תוכנית- "מפרוע לרגוע", אתה מכיר? סדרה שעוקבת אחר בני נוער שהוצאו מהבית למחנה מיוחד בשל בעיות התנהגות קשות. הם עוברים מסעות ארוכים בתנאים מאוד קשים לומדים להכיר את עצמם מחדש ומקבלים ביטחון עצמי. כשאני רואה את זה אני מרגישה שזה הפיתרון הכי טוב בשבילי. אני מרגישה שאם הייתי נמצאת בכזאת מסגרת שתכריח אותי להתמודד עם הדברים ולא לברוח ולהסתגר, מסגרת שתתן לי דחיפה קדימה ותלמד אותי לקחת אחריות הדברים יכולים להשתנות לטובה. (שנים בבית בין קירות חדרי- הפרעת אישיות תלותית ונמנעת). שאלתי היא האם ידוע לך על מסגרת כזאת או דומה לה שנועדה למבוגרים? תודה ושבוע טוב

מה דעתך על טיפול פרטני, בלי לעבור מסעות קשים ומפרכים, ושוב מקום בו ישנה סמכות טרוריסטית, את מתארת את עצמך כאישיות תלותית ונמנעת ולכן אינך צריכה מקום ש"יקטין" את רצונותייך או יסרס אותם, אלא מקום ממנו תצמחי ותחזקי את המקומות התלויים, וושיפתרו את הדברים שמהם את נמנעת. כלומר מטפל שיכיל יקבל ויעזור לך לגדול. בהצלחה יקרה

לא.. ניסיתי את זה. ניסיתי גם תרופות. אני ממש מרגישה שזה משהו שיוכל להועיל לי. שממנו אוכל לצמוח ולגדול, דווקא מכיוון שאין אפשרות לברוח מאחריות וחייבים להתמודד. תודה על תגובתך.

שלומפי שלום, אני לא מכיר מסגרת בארץ כגון זו שאת מתארת, אבל אנסה לברר ואם אעלה משהו אחזור אלייך. בכל מקרה קיים סוג טיפול פרטני המכונה DBT שגם הוא עוזר בהקניית דרכים להתמודדות עם התנהגויות מסויימות. לשם כך צריך לדעת מה בדיוק מפריע לך ואז להבין האם זהו הטיפול המומלץ עבורך למרות שמדברייך נשמע שכן. דרור

דרור תודה, אשמח אם תוכל לברר ולחזור אליי עם תשובה. והאם תוכל בבקשה לפרט קצת יותר על הטיפול? לילה טוב

שלום, האם גבר שמראהו ממוצע והוא אינו עשיר לא יוכל(ברוב המקרים)להשיג אישה בעלת יופי מרשים ותכונות טובות נוספות, או שזה הכל עניין של גישה וכישורי חיזור? תודה.

שלום גיל, אתה צודק, זה תלוי... לדוגמא, אם מישהו רוצה בחורה יפה וחכמה ושקולה וכו' וכו' וכל זה רק בשביל לעשות רושם גדול שהוא הצליח להשיג את הטוב ביותר, או אם יש לו מעין תסביך נחיתות ולכן לא יתפשר על פחות מדוגמנית נבונה עם אינטליגנציה רגשית מפותחת, הוא עלול להישאר תקוע במקום, בודד ומתוסכל. אך לא לדאוג. בהחלט אפשר לעזור במצבים שונים בדרגות חומרה שונות, ואף ניתן להתחזק ולשפר את הביטחון. אם מרגישים שזו בעיה מעכבת של ממש אפשר לנסות להתגבר על הפחדים ולפנות לעזרה מקצועית, דרכה מצליחים להבין היכן הטעות בגישה או התפיסה, וגם מסכימים לקבל את זה שטועים (שלב קשה בפני עצמו) ומשם ממשיכים. כמובן שזה אינו תהליך מהיר, אך הוא נושא פירות לחיים שלמים. (זו דעתי האישית, מתוך ידע אישי ולא מקצועי)

גיל שלום, תשובתי מחולקת לשניים. קיימים מחקרים המראים שקיים דמיון במידת האטרקטיביות החיצונית בין בני זוג, באופן סטטיסטי. אין זה אומר שאדם מאוד אטרקטיבי לא יכול להיות עם אדם פחות אטרקטיבי אלא שזה יהיה המקרה הפחות שכיח. בחלק השני של תשובתי, אני רוצה להתייחס למקום ממנו אתה שואל. האם אתה מרגיש שאין בך משהו אטרקטיבי, האם אתה מרגיש כי רק אם תהיה אם מישהי אטרקטיבית תוכל להרגיש אטרקטיבי עם עצמך? אלו שאלות חשובות שחשוב שתברר עם עצמך. בכל מקרה לא ניתן לנתק יכולת לחזר מביטחון עצמי ומתחושת ערך עצמי תואמת. אם תשיג אותן לא תעסוק יותר בכיצד לגשת, ולמי לגשת. דרור

האם יודע אתה מה קרה לליאת?! פורום שלם מחפש אותה,היא נעלמה בצורה לא אופיינית לה. מקווה שהכל בסדר אצלה,אז ליאת יקרה הפעם נומר לך אנחנו שבוע טוב מכאן דרור ממשיך!רק תני סימן שהכל בסדר!

אוי כוחו של הרגל, אוי כוחה של אהבה, כמה מפותלת היא ובלתי צפויה...

מסתבר...

מה ההבדל בין הפורום של פסיכותרפיה המופיע פה לבין פורום פסיכולוגיה קלינית

פה יש פסיכים ושם יש פסיכופטיים סתם));

לא בטוח, אבל נדמה לי שבזמנו יצרו הפרדה בין הפורומים, בעיקר כדי לא ליצור עומס במקום אחד. התכנים של השאלות שמופנות לשני הפורומים די דומות לעתים קרובות, ואפשר לראות שלפעמים אנשים שולחים הודעות זהות במקביל לשני הפורומים. ההבדל העיקרי, לדעתי, הוא שכל פורום מנוהל בדרך וגישה משלו. כשמכירים אותם רואים כמה הם אחרים זה מזה מכל מיני בחינות. נראה לי שהדבר הכי טוב שאפשר לעשות הוא לעיין בפורומים השונים ולחוות עם הזמן איך הם בעינייך: ההתנהלות, הסגנון, התשובות, הגבולות וכו'.

שלום לך, ככל אין הבדל ברור בין הפורומים, וניתן לשלוח שאלות דומות לזה ולזה, כפי שצויין כבר. אבל אופי ההתייחסות לשאלות שונה ונובע מההכשרה ותחום העיסוק השונה של מנהליו. פורום זה מנוהל על ידי פסיכולוגים ומן הסתם קיים הבדל מסויים בסגנון. ייתכן וקיימים הבדלים נוספים, אך זה ההבדל המרכזי שאני רואה כרגע. דרור

לפורום לילה טוב ושנה של אהבה וכח לכולנו, ולאורנה דרור וליאת, תמשיכו לאהוב ולתת.

מצטרפת לשלל הברכות,רק אוסיף שקט ושלווה. לילה טוב חברה קבוע, ויש לציין שליום אחד אנחנו יותר מידי קבועות!!!!!!!!

בפגישה האחרונה המטפל שלי סיפר לי שהוא חושב שיהיה יותר נכון עבורי אם אעבור למטפל אחר, שהוא לא יהיה מקצועי אם ימשיך לטפל בי, ושזו הייתה החלטה קשה ביותר עבורו אבל הוא חושב על טובתי. מה עשיתי לא בסדר נכון שאני לפעמים צועקת ורבה איתו, נכון שאני מעצבנת נורא לפעמים, אני לא מאמינה שעוד שתי פגישות והוא לא יהיה שם בשבילי יותר. בחוצפתו הוא אמר שאני מאוד חשובה לו ושהוא יוכל גם להמליץ לי על מטפל אחר שהוא סומך עליו או אם ארצה ישנה גם מטפלת מצויינת שהוא מכיר. שאלתי אותו מה קרה הוא חזר והסביר שזה שום דבר שאני עשיתי ושחשוב לו שאני אבין זאת. ואם ארצה בעתיד להתייעץ איתו דלתו תמיד פתוחה. מה לעשות????????

אחותי הוא התאהב בך!!! עוד חודש תתקשרי אליו כשלא תהיי מטופלת שלו ותשאלי אותו.....

זה בדיוק כמו באהבה!"זה אף פעם לא בגללך אלא בגללו","הוא תמיד עושה זאת רק בשביל יהיה לך טוב" אבל הם אף פעם לא מוכנים לשמוע שהטוב היחיד בשבילך,הא בדיוק איפה שאת נמצאת!

חברה שלי חותכת את עצמה בבטן וברגליים, כולה מצולקת, היא אמרה שאם אני אספר למישהו היא תעזוב, אני כל הזמן פוחד שבפעם הבאה שהיא תעשה זאת היא תדמם למוות הבעיה שאף אחד לא יכול לראות זאת כי היא חותכת במקומות שלא רואים. היא הייתה בטיפול ועזבה את המטפל בטענה שהוא לא חכם, עם ההורים שלה היא לא מדברת, התקשרתי למטפל שהיא נטשה והוא אמר שאני אנסה לדובב אותה לחזור לטיפול ושהוא ניסה להשאיר אותה בטיפול ללא הועיל. מבחוץ היא נראית בחורה יפה וחייכנית ואני מרגיש שהסוד הזה גדול עלי. היא בת 28 כבר ילדה גדולה אבל עדיין ילדה איך אני לא מאבד אותה?

הסוד הזה באמת גדול עליך, ועם כל רצונך לשמור עליה קרוב אליך, הבריאות הפיזית והנפשית שלה הם מעל הכל. זה שהיא חייכנית ויפה אינו קשור לסבל שלה הפנימי והנורא. היא התאמצה נורא לא לחתוך במקומות הנראים לעין כגון פרקי ידיים וכדו', כי היא נורא מתאמצת לשמור על זה כסוד. אני לא יודעת אם המטפל שלה יודע את זה כי שוב לא רואים זאת. בשורה התחתונה היא צריכה עזרה ומהר, אל תחשוש לאבד אותה כי נראה שהיא הלכה לאיבוד בעצמה, תתעקש שהיא תלך לטיפול תסביר לה שזה כואב לך לראות אותה במצב כזה, ותבדוק מה כל כך כואב שם שהיא חותכת את עצמה. אם תעמוד מהצד זה לא יעבור מעצמו זה רק יחמיר. מקווה שיש עוד אנשים אוהבים שעוטפים אותה ובשבילה, כי מנסיון זה גיהנום עלי אדמות. בהצלחה חברתך לפורום. מחכה לעדכונים בשלומה.

אביעד שלום, אתה מתאר מצב קשה ומורכב גם בשל הקשיים הנפשיים של חברתך וגם בשל התחושה שאתה לבד במערכה. אני מסכים עם הדברים שנאמרו, אתה יכול לנסות ולבדוק עמה מדוע אינה מוכנה לחזור לטיפול כלשהו, ומדוע פוגעת בעצמה. לבדוק האם יש משהו שהיא חושבת שאתה יכול לעשות. החיתוכים שלה פחות משהם מסכנים את חייה או מעידים על כוונה אובדנית, מהווים דרך לפגוע בעצמה, לתת לכאב ביטוי מוחשי ובאופן מסויים גם להקל עליו ועל תחושת ריקנות פנימית. החשיבות היא לנסות ולהפחית את הצורך בכך. לך כחבר שלה יש יכולת מוגבלת לעשות זאת, בל יש לך יכולת השפעה מסויימת עליה, אני מניח שאכפת לה ממך והיא לא רוצה שיהיה לך קשה ואולי דרך זה תוכל לעזור לה לעזור לעצמה. דרור