פורום פסיכולוגיה קלינית

בפגישה האחרונה המטפל שלי סיפר לי שהוא חושב שיהיה יותר נכון עבורי אם אעבור למטפל אחר, שהוא לא יהיה מקצועי אם ימשיך לטפל בי, ושזו הייתה החלטה קשה ביותר עבורו אבל הוא חושב על טובתי. מה עשיתי לא בסדר נכון שאני לפעמים צועקת ורבה איתו, נכון שאני מעצבנת נורא לפעמים, אני לא מאמינה שעוד שתי פגישות והוא לא יהיה שם בשבילי יותר. בחוצפתו הוא אמר שאני מאוד חשובה לו ושהוא יוכל גם להמליץ לי על מטפל אחר שהוא סומך עליו או אם ארצה ישנה גם מטפלת מצויינת שהוא מכיר. שאלתי אותו מה קרה הוא חזר והסביר שזה שום דבר שאני עשיתי ושחשוב לו שאני אבין זאת. ואם ארצה בעתיד להתייעץ איתו דלתו תמיד פתוחה. מה לעשות????????

אחותי הוא התאהב בך!!! עוד חודש תתקשרי אליו כשלא תהיי מטופלת שלו ותשאלי אותו.....

זה בדיוק כמו באהבה!"זה אף פעם לא בגללך אלא בגללו","הוא תמיד עושה זאת רק בשביל יהיה לך טוב" אבל הם אף פעם לא מוכנים לשמוע שהטוב היחיד בשבילך,הא בדיוק איפה שאת נמצאת!

חברה שלי חותכת את עצמה בבטן וברגליים, כולה מצולקת, היא אמרה שאם אני אספר למישהו היא תעזוב, אני כל הזמן פוחד שבפעם הבאה שהיא תעשה זאת היא תדמם למוות הבעיה שאף אחד לא יכול לראות זאת כי היא חותכת במקומות שלא רואים. היא הייתה בטיפול ועזבה את המטפל בטענה שהוא לא חכם, עם ההורים שלה היא לא מדברת, התקשרתי למטפל שהיא נטשה והוא אמר שאני אנסה לדובב אותה לחזור לטיפול ושהוא ניסה להשאיר אותה בטיפול ללא הועיל. מבחוץ היא נראית בחורה יפה וחייכנית ואני מרגיש שהסוד הזה גדול עלי. היא בת 28 כבר ילדה גדולה אבל עדיין ילדה איך אני לא מאבד אותה?

הסוד הזה באמת גדול עליך, ועם כל רצונך לשמור עליה קרוב אליך, הבריאות הפיזית והנפשית שלה הם מעל הכל. זה שהיא חייכנית ויפה אינו קשור לסבל שלה הפנימי והנורא. היא התאמצה נורא לא לחתוך במקומות הנראים לעין כגון פרקי ידיים וכדו', כי היא נורא מתאמצת לשמור על זה כסוד. אני לא יודעת אם המטפל שלה יודע את זה כי שוב לא רואים זאת. בשורה התחתונה היא צריכה עזרה ומהר, אל תחשוש לאבד אותה כי נראה שהיא הלכה לאיבוד בעצמה, תתעקש שהיא תלך לטיפול תסביר לה שזה כואב לך לראות אותה במצב כזה, ותבדוק מה כל כך כואב שם שהיא חותכת את עצמה. אם תעמוד מהצד זה לא יעבור מעצמו זה רק יחמיר. מקווה שיש עוד אנשים אוהבים שעוטפים אותה ובשבילה, כי מנסיון זה גיהנום עלי אדמות. בהצלחה חברתך לפורום. מחכה לעדכונים בשלומה.

אביעד שלום, אתה מתאר מצב קשה ומורכב גם בשל הקשיים הנפשיים של חברתך וגם בשל התחושה שאתה לבד במערכה. אני מסכים עם הדברים שנאמרו, אתה יכול לנסות ולבדוק עמה מדוע אינה מוכנה לחזור לטיפול כלשהו, ומדוע פוגעת בעצמה. לבדוק האם יש משהו שהיא חושבת שאתה יכול לעשות. החיתוכים שלה פחות משהם מסכנים את חייה או מעידים על כוונה אובדנית, מהווים דרך לפגוע בעצמה, לתת לכאב ביטוי מוחשי ובאופן מסויים גם להקל עליו ועל תחושת ריקנות פנימית. החשיבות היא לנסות ולהפחית את הצורך בכך. לך כחבר שלה יש יכולת מוגבלת לעשות זאת, בל יש לך יכולת השפעה מסויימת עליה, אני מניח שאכפת לה ממך והיא לא רוצה שיהיה לך קשה ואולי דרך זה תוכל לעזור לה לעזור לעצמה. דרור

חלמתי שהמטפל שלי מקיים איתי יחסי מין בכח, הוא נורא נחמד ומקשיב ודואג, החלום נורא מטריד אותי וכשאני בטיפול אני כל הזמן נזכרת בחלום, יש לציין שהחלום מאוד גירה אותי מינית, אולי אני מאבדת את זה?

אני מקווה בשבילך שהמשפט"לפעמים חלומות מתגשמים" לא יהיה נכון לך! האמת עם חלומות כאלה עדיף להשאר במציאות!!!

תראי, אני לא אתיימר להיות פרשנית חלומות. אבל לדעתי אולי כדאי לך לא להסתכל על החלום כפשוטו, אלא לחשוב האם יש איזה נושא שעלה לאחרונה או הרגשה שיש לך שהמטפל חודר לך לפרטיות, או שמנסה "בכוח" להעלות איתך נושא מסויים ולדבר איתך על משהו שאת לא רוצה.

גם אני לא אתיימר כפי שאמרה נועה לפרש חלומות. עם זאת המטפל אמור להוות עבורך דמות מגנה, נראה כי נעשתה העברה תוך כדי שימוש בחלום, של מישהו שאמור לדאוג ולשמור עלייך אך לקח ממך בכוח משהו שלא רצית לתת. הגירוי המיני יכול ומאפיין את התחושות של הסבך הרגשי בו את נמצאת של בלבול ועם זאת אשם בגלל הנאה מאותו מין אסור. כמובן שכל הנאמר כאן הוא לא מקצועי, אבל סתם נקודה למחשבה.

כנראה שהשבת מזכירה כמה קשה..איפה ליאת דרך אגב, פתאום נעלמה לנו?

זה בגלל שדרור פה

אחותי הקטנה בת 33 אובחנה כאישיות גבולית, האם ניתן לטפל בזה? האם היא צריכה אישפוז? לי היא נראית נורמלית לחלוטין, נראה שהם טעו במשהו, היא מצחיקה ועצמאית ויש לה המון חברים, איך ניתן לעזור לה? שאלתי את החבר לשעבר שלה אם הוא ראה משהו לא בסדר בה הוא אמר שעכשיו הכל ברור לו.

תגיד לאקס שלה שעכשיו הכל ברור למה היא לא איתו -אולי כי הוא אדיוט!!!

גדול! גדול! נקרעתי מצחוק!!! :-)))))))))) נורית

אבירם שלום, ישנו הבדל בין ארגון אישיות גבולי לבין הפרעת אישיות גבולית. אני מניח כי הם התכוונו לשני. זו היא הפרעה המתבטאת בלביליות במצבי הרוח, קושי בשמירה על גבולות ומשום כך גם לעיתים התמדה בקשרים או במקומות עבודה. לעיתים יש ניסיונות לפגיעה עצמית וביטויים נוספים עליהם אתה יכול לקרוא באינטרנט. ניתן לטפל בהפרעה זו, להקל על הסימפטומים, לעזור להתמודד טוב יותר עם הגבולות ועם חוויות של ריקנות פנימית, אך לרוב משהו מזה יישאר שכן מדובר בחלק מהאישיות. אני מניח שלא רק טוב לה אחרת לא הייתה פונה לטיפול, אבל אין זה אומר שהיא זקוקה לאשפוז. ברוב המקרים די בטיפול מרפאתי, ציבורי או פרטי. אבל צריך לדעת את הפרטים מקרוב. אין זה סותר גם את היותה מצחיקה ומקובלת.זה רק אומר שיש בה משהו הגורם לה סבל, ואולי כפי שאמר גם החבר לשעבר גורם לה לקשיים במערכות יחסים קרובות. דרור

ציטוט: "אני מניח כי הם התכוונו לשני. זו היא הפרעה המתבטאת בלביליות במצבי הרוח, קושי בשמירה על גבולות ומשום כך גם לעיתים התמדה בקשרים או במקומות עבודה." לעיתים התמדה בקשרים או במקומות עבודה??

לפני הרבה זמן ילדה יפה וקטנה, הושכבה על מיטת סדום. מיטת סדום שנשארה בה תמיד כי לא גדלה. עטופה כרוכה בתכריכים. הפחדים ניתזו על גופה ונשטפו אל תוך בגדיה. הרגשתי אותן במבטים קשים וזרועות שנמתחו בלי משים. הראשים שהסבו, השאלו שלא נישאלו, בגבולותיו החוזרים של כאב שהוקטן ופושט בשבילם, והשתיקה אוי השתיקה המפחידה והמצמררת. השנים עברו, והפזמון החוזר של אותה שתיקה נהפך לדרך חיים, וכל הזמן נחש אורב בסתר לבי. וגופי צף בחלל כמו חלון, השטן נכנס בי, מרגע זה ואילך יהיו בתוכי שתי ישויות- הילדה היודעת שגופה האשם נכבש ביד אבא, והילדה שאינה מעיזה לדעת, שראשה התמים מכוון אל אמא, ושוב השתיקה אותה שתיקה שאינה מופרת ונשמרת מכל משמר, השתיקה שמלווה את פחדי ומכווצת את גופי, אותה ילדה נפשה מתה, מתה ביגון ובדמעות באותה מיטת סדום ואף אחד לא התבשר על מותה רק גופה צמח, הזכרון של אותן מילים שקטות, לא הגויות, שלא נאמרו מעולם, וברוחי ראיתי מסיכה, היא נראתה כמוני, כשהסרתי אותה לאחר שנים, ראיתי קבוצה של אנשים דחוסים ונפחדים,שהצטופפו יחד כדי להסתיר סודות איומים.

נאמר כבר הכל אין לי מה להוסיף על זה, פשוט לא יכול הלילות ארוכים והפחד, לא תדעי לעולם איך בכיתי כמו ילד, לא תגידי דבר, תשכחי את הדרך לכאן...

שלום לך, את מתארת כאב ופחד גדולים ההולכים איתך שנים רבות. התחושה שלך היא של פיצול בין הילדה היודעת והלא מעיזה לדעת בין הילדה הגדלה פיזית אך רק פיזית. דברייך זועקים ונוגעים ללב מאוד. נשמע לי כי כיום הצלחת להוריד חלק מהמסכה ומהצורך בשתיקה. ואם אכן כך הוא הדבר יש בזה מן התהליך המלווה בכאב רב, אך גם בהקלה, עיבוד ובתחושה שיש עוד אנשים השותפים ומבינים את סודותייך. דרור

כשרוצים ללמוד פסיכולוגיה ולהיות מטפלים יום אחד. האם הם ידעו את התכנים של הטיפול שאני נמצא בו. עד כמה חיים לא פשוטים או הפרעות שנמצאו יכולות להעיב על קבלתי כמטפל בעתיד? האם סטודנטים לפסיכולוגיה צריכים לעבור טיפול? והאם אני צריך לתת דוח מסכם או משהו בתכב מהמטפל שלי בהמשך כחלק מהתהליך של להיות מטפל? האם אנשים מורכבים ועם חיים שלא כולם דבש יכולים להיות בכלל מטפלים, ואם כן האם הם יכולים להיות מטופלים טובים?

תראה לי אחד שהחיים שלו דבש,ואם יש כזה הוא בטוח פג תוקף!

גיא שלום, לכל אחד יש את הכאבים שלו, מי יותר ומי פחות. מטפל שלא עשה עבודה עם עצמו על הכאבים הללו יתקשה מאוד להיות מטפל טוב המסוגל להכיל ולעבד רגשות העולים בחדר אצלו ואצל המטופל. כל מה שעולה בטיפול הוא חסוי ואינו מגיע לאף וועדה במהלך תהליך ההכשרה. עם זאת לעיתים ישנה דרישה לשתף בחיים האישיים מתוך כוונה לראות באיזו רמת עיבוד עצמי אתה נמצא, וכיצד אתה מתמודד עם קשיים. אך הקושי עצמו, החוויות עצמן בחיים אינן מקור לפסילה או אישור מלהיות מטפל. דרור

ליאת לא אמורה לסיים את המשמרת במשהו כמו "לילה טוב פורום מכאן דרור" מה היא שכחה להיפרד?

בדרך כלל...אולי היא ממשיכה גם היום ודרור בחופשה?!

מגניב חברה קבועה אחרת

דרור/אורנה/ליאת שלום התחלתי טיפול בעקבות טראומה לפני כ3 שנים. מאז תחילת הטיפול יש לי התלבטות לגבי היעילות שלו וההתאמה עם המטפלת (כמובן שחלק מזה זה "התנגדות"-אבל היום ברור לי שלא רק) השאלה שאני שואלת היא כללית ובכ"ז אני מבקשת הנחיה איך להגיע להחלטה האם הטיפול נכון לי או לא. איזה שאלות עלי לשאול? אלה הדברים שאני יכולה להגיד 1. מרגישה בטחון ואמון במטפלת 2. מעריכה את המטפלת כאשה חכמה ונבונה מאד 3. מרגישה שאני יוצאת מהשיחות עם תובנות אבל מאד "לבד" 4. לא מרגישה תמיכה רגשית או חיזוק רגשי כתוצאה מהשיחות 5. כאב הטראומה הוא כמעט כשהיה וזה מאכזב... 6. השינויים שחלו בי (גם החיוביים) מרגישים לי כתוצאה של הטראומה ולא הטיפול 7. לפני כל פגישה אני מרגישה שאני לא רוצה ללכת אבל פוחדת להפסיק ולוותר על כל המאמץ שהשקעתי וקשה לי אפילו לדמייןלהתחיל הכל מחדש עם מטפל חדש אודה להתייחסות נ

למה הטיפול שלך הוא כל כך ארוך? מה שלוש שנים? חוץ מזה לעבור למטפל אחר זה מרענן לפעמים ויוצר פתאום את השינוי. בהצלחה

שלום נ. אני מוצא שקצת קשה לי לענות על השאלה שלך בעיקר משום שאני לא מכיר את פרטי הטיפול ולומר מכאן האם הטיפול יעיל או לא זה יהיה לא אחראי. לא הבנתי מדוע את מייחסת את השינויים לטראומה. האם אין דבר במשך שלוש השנים שאת יכולה לייחס אותו לטיפול. האם זוהי גם דעתה של המטפלת, האם דיברת איתה על כך? אם גם היא שותפה לדעתך ואכן אין שינוי בעקבות הטיפול ייתכן ומשהו שם לא מתאים ואז ניתן ונכון להפסיק את הטיפול. לי מהצד זה נשמע שייתכן וקיימים שינויים אך הם נתפשים בעינייך כקטנים ולא מספקים. בכל מקרה המלצתי היא להביא את זה לטיפול, לברר איתה מה קורה שם, מה היא חושבת ואז לקבל החלטה מה לעשות. דרור

אני רוצה לשאול את המטפלת שלי מה האבחנה שלה לגבי, האם זה נהוג האם היא תאמר לי את כל האמת הקשה או היפה? מתי אפשר כבר לשאול אלו הפרעת היא אולי מצאה אצלי, מה נהוג למעשה לשאול? ומתי אתם יודעים כלומר באיזה שלב אפשר כבר לדעת ממה סובל המטופל?

רונית שלום, לרוב ניתן לדעת את האבחנה בשלב מוקדם יחסית בטיפול. אין כאן נהוג או לא, את יכולה לשאול כל דבר בטיפול, והיא תבחר באיזו דרך לענות לך. בעיני, כאשר מדובר בטיפול נפשי חשוב להבין מה את מחפשת לשמוע. מדוע את שואלת ממה את סובלת. שהרי את יודעת יותר טוב מכולם. השם המקצועי יכול לתת אישור או כותרת אבל לא לספק הבנה חדשה ומעמיקה עבורך. אבל זה לא מזיק לשאול, ואם לא מאמצים את זה כתחליף להבנה גם לא מזיק לדעת, דרור

אם מטופל שלכם אומר לכם בטיפול שהוא חושב להתאבד. מה אתם עושים איך אתם יודעים בוודאות שזה שהוא יוצא מהדלת אתם תראו אותו שוב? האם לפעמים אתם דואגים למטופלים שלכם?

הי רוני, "הם לא יודעים בוודאות. הם רק יכולים לקוות מאד לראות אותנו שוב. הם יכולים לקוות שאף על פי כן ולמרות הכול נצליח לשמור על עצמנו. קיים סיכון ואין ערובה מלאה לכך שנחזור, ולצערנו, גם לא ברור מאליו באופן חד משמעי שהם ישובו מהסיבה המציאותית העצובה שכולנו בני תמותה. אבל, בכל הקשור לרצון של המטפלים - קיימת סבירות גבוהה מאד שהם יהיו שם באותו מקום ובאותה שעה בשבילנו. ואנחנו - בודקים. הם דואגים, אבל לא מתפרקים. לעתים דואגים לנו יותר מכפי שאנו מסוגלים לדאוג לעצמנו. הם דואגים, אבל ישאירו לך מרחב ולא ישבו לך על הצוואר. והכול נעשה מתוך שיקול דעת מחושב ביותר." אלה הדברים אותם הכרתי, ומה שרשמתי עשוי להיות שונה לגבייך ועולמך. בשביל תשובות אמיתיות שמתאימות לך ולגילך רצוי לבדוק את הנושא המורכב שם, בטיפול, ולשמוע במו אוזנייך. אולי תגלי עולם ומלואו של משאלות ורגשות שעומדים מאחורי התהיות הללו.

רוני יקרה, מטפלים מאוד רוצים להאמין בהבדל שקיים בין רצון, מחשבות והתאבדות אמיתית. זה מה שמנחם אותם ונותן להם לישון בשקט. אני בטוחה שהמטפל שלך חושב עלייך, הוא לא יגיד לך אולי שהוא דואג וחושב עלייך אם את בסדר, אבל הדאגה תופסת אצלם מקום גם מחוץ לחדר. נכון שלפעמים הם מפספסים רצון אמיתי למות אבל זה מה שקרה לכל אלה שהתאבדו פספסנו אותם את הכאב שלהם ורצונם הפך לחבל התלייה שלהם. מקווה שהכל בסדר איתך ושתפי את המטפל שלך במה שכתבת פה, אני בטוחה שהוא יהיה שם בשביל ואולי אפילו יחזיק אותך מעבר לשעה הקבועה שלכם אם תצטרכי כולנו כאן בשבילך,שולחים לך נחמה.

אני רוצה להתחיל טיפול ויש לי שאלה קצת מוזרה, האם מטפלת יכולה להיות רגישה ומחבקת יותר ממטפל? אני פשוט רוצה שהטיפול לא יהיה קר מקצועי ומרוחק אלא עוטף מקבל ונעים למי כדאי לפנות? (מקווה שלא פגעתי באחד/ת מכם)

נעמה שלום, ישנם כמובן הבדלים בין מטפלים על סמך גישתם ואישיותם. באופן אוטומטי אנו נוטים לחשוב כי כאשר אנו מחפשים דמות מחבקת ואמהית נחפש אישה. ויש בכך הגיון מסויים. אולם, למרות שלעיתים התפיסה הזו נכונה הרי שלא תמיד זה כך. עצתי לך היא לבדוק עם עצמך האם ההתלבטות שלך היא להיות מול גבר או אישה, או התלבטות בין להיות מול דמות חמה לדמות מרוחקת יותר. לאחר שתבררי מי משניהן נכון עבורך תוכלי להחליט ולפנות למטפל המועדף עלייך. בהצלחה, דרור

תודה דרור, ובכל זאת האם קיימים הבדלים בין נשים לגברים מבחינת העטיפה והחיזוק הרגשי בטיפול, האם אתה כמטפל גבר, מוצא בך גם רגישות חום דאגה וקרבה "המאפיינת" נשים?

שלום ליאת מקווה שאת שורדת את השרב , תלכי לים קצת במקום לקטר :-) עכשיו לשאלות שלי האם כפסיכולוגית את מרגישה לפעמים חוסר סבלנות למטופלים שלך ? האם קרה לך שהרגשת כעס? יש מטופלים שיותר חשובים לך מאחרים באופן מיוחד? אם מטופל אכזב אותך מאיזשהי סיבה את מדברת איתו על כך או מפסיקה טיפול? בתודה

את לא חייבת לענות אני מצטערת....................

מה קורה יקרה? את כועסת על השאלות? איפה את?

הי חמודה, משום מה השאלות שלך לוקחות אותי לכיוון של גבולות... והגבולות האלה (בטיפול, בחיים, בפורום) הם הפרדה חשובה מאד, ואינם בהכרח נוצרים מתוך כעס, אי אכפתיות, אדישות או דחייה. להיפך. כשהם מתפרשים ככאלה, בוחנים אותם בתוך הטיפול. התסכול וחוסר הסבלנות יכולים להיות גם ובעיקר תחושה פנימית שלנו כמטופלים כלפי עצמנו. תחושה שמסבה סבל רב. ונניח, נניח שמגיעים לזה... וכי למה שמטפל לא ירגיש לפעמים כעס או חוסר סבלנות? (ירגיש, ולא בהכרח יתנהג). כל בן-אדם בעולם אינו חף מרגשות למיניהם, לרבות רגשות תוקפניים ואפילו עד לשמיים. כך שבפרט, ייתכן שגם כלפי מטופלים שלהם יהיו מעת לעת רגשות מסוג זה. וזה בסדר. גם ההורה הטוב והאוהב והמעניק והמקבל, שהילד שלו מגיע לסף ומרתיח אותו, לפעמים בא לו מבפנים שהילד יעוף לכל הרוחות, והוא ממש נושם לרווחה שהילד שנדנד לו קודם ללא הרף נרדם כבר. אחר-כך משתדלים להתאושש, לנוח ולקום בבוקר עם כוחות מחודשים. קורה שדברים מוצאים ביטוי חיצוני במידה זו או אחרת. וקורה שעייפים. לפעמים. אנחנו רוצים לקוות שמי שמולנו מצליח לעמוד באתגר ונשמר איזה איזון כללי ומידה סבירה ונסבלת של תסכול מול סיפוק שמאפשרת תיקון פנימי. מטופלים מנסים ומנסים, עם או בלי לדעת, לבחון את המטפלים שלהם ואת חוזק הקשר ותנאיו, וגם לעייף ולתסכל ולהקניט או "לסחוט" מהם תגובות רגשיות וחיצוניות שונות. יכול להיות שאנחנו באמת מצליחים לייצר כאלה בסביבתנו לפעמים. אבל מטפלים טובים יודעים על פי רוב, לא ליפול במלכודת הזאת. הם מראים לנו שוב ושוב ושוב שהם דמות שונה מכפי שציפינו מתוך העולם המוכר לנו, ומשתדלים להגיב באופן מתקן בהתאם לשלבים השונים של הטיפול. עשויות להיות טעויות פה ושם אך באופן כללי התהליך בונה. בשלבים מתקדמים, כאשר נוצר כבר קשר טיפולי די מבוסס, לדעתי, חשוב מאד לומר למטופל היכן הוא ככל הנראה בלתי נסבל (הכוונה לתכונה /התנהגות שהיא לא נעימה אצל המטופל באופן כללי, ולא משהו שהוא רק מעולמו האישי של המטפל). חשוב גם ללמוד היכן אולי יש שגיאות, ולא לשכוח גם היכן המטופל נחמד ומה יפה וטוב. יש ב?אמת משהו כואב, נראה לי שהכרחי לקידום ושינוי בהתנהגות. אני מאד בעד אמת, שתאמר שם בחדר, בעדינות ובעיתוי שיאפשר לשרוד אותה ויהיה לאן לחזור. ובקשר לאכזבה, לדעתי, הטיפול ממש לא נועד כדי לרצות את המטפל או כל אחד אחר. הוא בשבילנו. אבל חשוב לדבר על החרדה להינטש אם נאכזב ולא נעמוד בציפיות (שלנו), או ההיפך, על החרדה המעכבת שנינטש אם דווקא כן נצליח... חלקם של הטיפולים הינו בעל כושר הישרדות מפתיע. אולי תגלי שגם שלך כזה? ומי לא שואל כמה הוא חשוב, ואיזה מקום יש לו בלב... יום נעים וממוזג

משום מה נראה לי שאת כל כך צודקת!

מטופלת 5 אחלה תשובה.....

אני בטיפול כבר כמעט שנה , והאמת שניהיה לי רק רע יותר ויותר.. נהייתי יותר דיכאונית ופחות מבינה מה אני עושה בעולם .. (איפלו חברים שלי שואלים אותי מה קרה לי ...ושלא הייתי ככה קודם ..) אם לפני כן שהיה לי רע היו אומרים לי למה את לא הולכת לטיפול .. והנה אני הולכת ורק רע יותר .. איך יוצאים מזה ?! איך שיחה בת 50 דקות פעם בשבוע אמורה לגרום לדברים להיות טובים יותר , כאשר שמשך כל שאר השבוע אני נשארת לבד להתמודד עם כל מה שעובר עלי?!.. מה עושים כדי שיהיה כבר טוב ?

שלום לך, קודם כל אני ממליץ להביא שאלות אלו לטיפול עצמו ולברר שם מה קורה. מעבר לכך, לעיתים טיפול מעלה רגשות כואבים, כואבים יותר מכפי שהיו לפני הכניסה אליו. זהו חלק מתהליך שבמהלכו גם מרגישים אבודים ותלויים בטיפול אך אינו מעיד על סיום הטיפול. בהנחה שהטיפול מתקדם ומה שאת מרגישה זה חלק מהתהליך הרי שמדובר בסבל הכרחי על מנת להרגיש טוב יותר בהמשך. במידה וקיימת בעיה בטיפול אני ממליץ כפי שאמרתי להביא את ההתלבטות לטיפול. לגבי איך שעה בשבוע אמורה לעזור, הרי שזה קורה גם על ידי העלאת תכנים לא מודעים ורגשות מודחקים, ומכאן גם הכאב, ועיסוק בהם במהלך הפגישה ובהדרגה גם בין הפגישות באופן מעובד היכול להכיל רגשות אלו. אחת הדרכים לעשות כך היא על ידי הפנמת דמות המטפל והיעזרות בדמות זו במהלך השבוע. לילה טוב, דרור

יהיה טוב.........

רחל שלום, נשמע שהשאלה הקצרה שלך מסתירה כאב, ואולי גם ייאוש גדול. את מוזמנת לפתוח לשתף ולהתייעץ איתי ועם שאר חברי הפורום, דרור

שלום, אני בשנות ה-30 לחיי. בילדותי עברתי מעין התעללות רגשית במשפחה כאוטית בה גדלתי. בילדותי חוויתי ביטול שלי ע"י משפחתי, כמו גם השפלה וזלזול. צרכיי הפיסיים סופקו, בעוד שאלה הרגשיים בקושי. על פניו אני מתפקדת היום היטב, נאה מאוד, חברותית, לומדת, עובדת, שוכרת דירה כבר הרבה שנים. היום הקשר עם המשפחה סביר בהחלט, ויחסית חם. אבל אף אחד כמעט ולא יודע איך הדברים מתנהלים באמת מבפנים. הבעיות בעבודה (אני תמיד נקלעת למצבים שבהם אני ה"קורבן"), האכילה הרגשית, העצב, הנסיונות הפסיכולגיים ארוכי השנים, מצבי רוח - שמחה ודכאון, עצבות ופחד, הדירה המוזנחת שבה אני מתגוררת (מעולם לא באמת יצרתי לעצמי מקום שלי), חובות גדולים (העדר חישוב כלכלי). ופאסיביות, אוחח, פאסיביות כ"כ גדולה בחיי, שמאפשרת לי מעט מאוד. אני יודעת שמשהו חוסם אותי, משהו כ"כ חזק, חוסם אותי מלהצליח, לבנות לעצמי חיים ראויים, לדרוש את מקומי בעולם, לגשת לבחינות באוניברסיטה, לא להרגיש מבוכה כאשר אנשים מפנים לי את תשומת הלב שלהם... באמת שניסיתי הרבה דברים כדי לעזור לעצמי לחיות חיים טובים יותר. ניסיתי גם להשתמש בתרופות, כגון פרוזק, שגרמו לי להרגיש רע מאוד. איך אני מתגברת על "הדבר" החזק, או החסם הרציני שלא מאפשר לי לחזור לחיות את החיים במלוא חיותם. לחיותם לא מהצד, לא כצל, אלא כמשתתפת ראשית, כמו שהיה פעם, בהיותי ילדה, שם איבדתי את התחושה הזאת, ולא הצלחתי להשיב אותה שוב. איך מניחים לעבר, ליחס הלא הוגן שקיבלתי שם. ולא מדובר בטינה, אבל כאילו שאני מתעקשת להחזיק בזכרונות ההם, בתחושות ההם. למה??? אמיליה

שלום אמיליה, לצערי, קשה יהיה לתת פתרונות-אינסטנט למצב שאת מתארת. לטעמי, הדרך הרצינית להתמודד עם קשת הבעיות שפרשת כאן יכולה להיות אך ורק במסגרת טיפולית מכילה, ממושכת ומעמיקה, ללא קשר למספר הטיפולים בהם היית בעבר. בכל שלב בחיינו ההתייחסות לטיפול מעט שונה, ויתכן שהמוכנות והבשלות שקיימים בך היום לא היו שם קודם לכן. כדאי להתייחס גם אל הטיפול כאל סיוע, ולא כאל תרופת-פלא. יתכן שהנטייה הפסיבית שלך הכתיבה איזו ציפייה לכך שדברים ישתנו אצלך כתוצאה מהתערבות חיצונית. כדאי לזכור ששינוי אמיתי אפשר להניע מתוך החלטה פנימית ולקיחת אחריות. האם את חושבת שתצליחי לגייס מתוכך החלטה כזו? בהצלחה ליאת

לכי דחוף לטיפול... איזה נורא מה שהורים עושים לילדיהם, ואז בגיל 30 כשהילדים אמורים להתחיל את החיים הם פתאום אסירים של הילדות שלהם. לכי להורים שלך תשחחרי ושהם יבינו שהם פגעו בילדה "היקרה" שלהם. מקווה שיסתדר לך בחיים שתמצאי אהבה ומקום בטוח להניח את נפשך הפצועה. וכמ שאמרה ליאת כשאנו הולכים לטיפול בגיל ההתבגרות זה לפעמים לא מצליח אך כדאי ודחוף שתלכי לטיפול כדי שלא תפספסי את הזכות שלך לאור ואושר אמיתי. בהצלחה ידידך לפורום

שלום ליאת יש לי אחיין בן ארבע ואחיינית בת 7 חודשים. הבעיה היא שהם גדלים בבית ממש נוראי, אוירה מתוחה,עצבנית,צעקות,ללא שום כיבוד מינימלי אחד את השני. האמא מתנהגת בצורה הגובלת ממש בהתעללות !! האב עצבני וכועס כל הזמן, לעיתים קרובות מאוד מוציא את כעסיו על הילד. הילד לא מרוכז,מפוחד, לא מקשיב לאף אחד, ועם בעיות התנהגות נוספות. יש לציין כי בעוד מספר חודשים יערך לילד איבחון בעקבות שיחה שניהלה הגננת עם האב אודות בעיות התנהגות וריכוז של הילד בגן. האם במקרה כזה מאבחנים גם מצב ריגשי של הילד ומפנים את ההורים לעובדת סוציאלית? למרות ניסיונות של המשפחה לעזור, ולהדריך ולהפנות לייעוץ,שום דבר לא משתנה. אני כבר זמן רב מתלבטת אם לפנות לעובדת סוציאלית במקום מגוריהם, אך אני לא בטוחה שזהו המעשה הנכון מכיון שאני לא מכירה את השלכותיו ומצד שני קשה לי לחשוב שהילד גדל בצורה כזו וסובל כל כך. הייתי שמחה לשמוע את דעתך , וגם את דעתם של בעלי ניסיון בנושא. תודה רבה

ערב טוב, מסתבר שאנשים שונים מאד בדיעותיהם ובאמונותיהם לגבי הדרך בה צריך ונכון לגדל ילדים. רק לצורך ההגינות, עלי להזכיר שמה שנראה בבית אחד כמו שגרת חינוך, עלול להיתפס בעיניים אחרות כהזנחה או התעללות. אני יוצאת מנקודת הנחה שאת רואה את הדברים כהווייתם, ולכן טוב מאד שהילד עומד לפני אבחון. באבחון אפשר בהחלט להעריך את ההיבטים הרגשיים, והם בולטים מאד אצל ילדי גן. יש לקוות שהפסיכולוגית המאבחנת תוכל לזהות את הקשיים ולהציע עזרה להורים. מעבר לכך, אם למישהו יש יסוד סביר להניח שהוא עד להתעללות בחסר ישע, החוק *מחייב* אותנו בדיווח מיידי על כך לפקידת סעד או לגורמי רווחה או למשטרה. בדר"כ ייעשה בירור על הנעשה בבית, ובמידת הצורך תיעשה התערבות מסייעת ומכוונת. רק במקרים חמורים, בהם אין שיתוף פעולה מצד ההורה המתעלל, יישקלו צעדים חריפים יותר, כגון הרחקת הילד מהוריו. בברכה ליאת

במהלך השבוע חשתי ברע אז התקשרתי למטפל שלי, הוא היה נורא קר ומרוחק בטלפון וחסר סבלנות מה ששונה מהאוירה הטיפולית, נורא התאכזבתי והרגשתי נורא לבד, כאילו הוא לא שם בשבילי רק כשאני משלמת על השעה, מה שגם שאלי אותו אם נח לו לדבר והא אמר שכן. האם נהוג להתקשר למטפל ברגעים קשים, ולמה הוא היה כזה מרוחק?

שלום שרון, טיפול פסיכולוגי, בניגוד לקשר חברי רגיל, תחום במסגרת ידועה מראש של גבולות מקום וזמן. גם התשלום הוא חלק מאותו 'חוזה'. תקשורת בין הפגישות היא משהו שצריך לדבר עליו מראש, והיא תלוייה בדר"כ באסכולה ממנה בא המטפל. יש מטפלים שמוכנים לאפשר זאת בתנאים מסוימים, ויש כאלה שיראו בכך הפרה בוטה של הכללים ואף חבלה בטיפול. גם אם אמר לך שהוא מוכן שתתקשרי אליו בשעת מצוקה, אין לצפות לשיחה טיפולית בטלפון, אלא לכמה מילים להערכת המצב או לצורך הקדמת הפגישה וכיוב'. בברכה ליאת

זה ממש לא אני

היי ליאת, מה שלומך? החום החום אני יודעת... :-) את יודעת... לפני חודשיים בערך מישהי אמרה לי שהיא זוכרת שכשהיא הייתה בטיפול היא פתאום אמרה לעצמה שזהו יותר היא לא תהייה לבד. חשבתי הרבה על המשפט הזה מאז הפגישה האחרונה וזה מרגיש לי מאוד נכון. זהו, רק שתדעי. שבוע טוב! נורית

נורית אני שותפה לתחושה הזו!!!!

היי מירי, אני ממש ממש שמחה לשמוע!!! אולי תספרי לנו קצת יותר... :-) נורית

ליאת שלום, עדיין איני יכולה לשתף על מה מדובר,אני רק יכולה להגיד שבינתיים זה נדחה בחודש- חודש וחצי,וההמתנה כ"כ מייגעת...ואני מתפללת שיעבור כבר הזמן ושהכל יצא טוב כפי שאני מצפה ; ויותר קשה שאיני יכולה לשתף כמעט אף-אחד בכך(אפילו לא את משפחתי המורחבת) ולכן אני מתחמקת מתשובות על העתיד שלי,ונראה לי שהם קולטים זאת ולא שואלים על כך. מרגיז אותי שדברים שמצפים להם לוקחים כ"כ הרבה זמן,עד שאני מפחדת להאמין באמיתותם. שבוע-טוב, משתנה

בלי קשר להודעה שכתבתי למעלה, רציתי להוסיף משהו שקרה השבוע ושקצת הדהים אותי, בתחילת המפגש הטיפולי עם הפסיכולוגית השבוע קרתה סיטואציה שעיצבנה אותי,אף שלא ממש היתי מודעת עדיין לעצבים שבתוכי(ויכול להיות ש'שפת-הגוף' שלי כן שידרה זאת),ובטח שלא היתי מודעת לעומקם (לדרגת העצבים),ולא התכוונתי לדבר על כך,והפסיכולוגית שלי ע"י כך שלא ויתרה והעלתה את הנושא,גרמה לי להתמודד עם זה ולהבין מה עובר עליי ולא להדחיק; ומה שהדהים אותי זה שהיא קלטה מה שאני מרגישה הרבה לפני שאני הבנתי מה אני מרגישה. אני יודעת שזה לא קשור ללבטיי ולמה שכתבתי למעלה,אך היה חשוב לי לציין זאת,כי זה נתן לי עוד 'נקודות חיוביות' לחשיבות הטיפול והמשכו.

ערב טוב משתנה, משמח לקרוא שיש התקדמות, גם אם קצת איטית, לעבר היעד המסתורי. האמת שאני כבר סקרנית :-)). משמח לא פחות היה לקרוא על האופן בו המטפלת שלך 'קוראת אותך', ונותנת תוקף וקיום לרגשות ש(אולי) עד היום היה לך קשה לזהות ולבטא. אלה באמת רגעים מיוחדים בטיפול, ויופי לשתיכן שזכיתן. תודה שאת משתפת. שבוע טוב וקריר ליאת

אני חושב על המטפלת שלי כל היום ואפילו מפנטז עליה האם זה נורמלי? זה לוקח ממני חשק לעשות דברים אחרים רוצה ונהנה רק לחשוב עליה מה היא עושה מה היה בטיפול איפה היא מבלה איך החיים שלה נראים וכו' האם אני פסיכי ?

אתה ממש לא פסיכי, הרבה מטופלים חווים זאת זה תהליך העברה.

תודה רחל, אבל עדיין למה אני כל היום חושב עליה?

שלום יורם, מדובר בתופעה מוכרת, המתרחשת כאשר המטפלת הופכת להיות עבור המטופל דמות בעלת משמעות מיוחדת. בהיותה מצד אחד חשובה ומשמעותית, ומצד שני קצת זרה, טבעי שיתעוררו סקרנות ועניין סביב חייה ומעשיה. ברוב המקרים, בעיקר אם הנושא מדובר בחדר, המוקד חוזר להיות המטופל עצמו. אל דאגה ליאת

המטפל שלי נראה כועס חסר סבלנות ועניין, אני לא מדברת על העברה הוא באמת נראה כך, מה לעשות?

שלום לי, נדמה לי שאין ברירה אלא לשתף אותו בתחושתך זו. תוכלי לעדן את הדברים מעט, ולשאול בפשטות האם הוא כועס עליך על משהו, כי את מרגישה כך ולא יודעת למה. אולי זה רק קמטי הבעה??? :-))) ליאת

ישנם מצבים שאני פשוט נעלמת לא פיזית אלא אני לא שם. זה ממש לא נעים כי שחבר או חברה או אפילו בלימודים מדברים איתי או בכלל, אחרי כמה דקות שאני לא שם אני פתאום חוזרת ולא זוכרת איפה הפסקתי לשמוע, אנשים חושבים שהם משעממים אותי וזה לא נכון אני פשוט לא שמה לב שזה קורה וזה נורא מביך, איך אני שומרת על ריכוז מלא בלי לרחף פתאום?

לעניות דעתי זה דיסוציאציה

שלום מירב, לכולנו יש מצבים קלים של דיסוציאציה (ניתוק), בהם - למשל - הגענו פתאום אל יעד הנסיעה שלנו בלי לשים לב לדרך, או כאשר אנחנו מתנתקים באמצע שיעור משעמם או שיחת חולין. זה קורה עפ"י רוב תוך כדי משימות שגורות או פעולות אוטומטיות, שאינן מצריכות קשב מיוחד. לא נעים להודות (ואני ממש מבקשת לא להעביר עלי פרטים למשטרת התנועה) שלפעמים, אחרי שאני עוברת צומת מרומזרת, אני נחרדת לגלות שאין לי מושג איזה צבע היה ברמזור. מצבי ניתוק חמורים יותר יכולים להיות תופעת לוואי של טראומות מוקדמות או תוצאה של קשיי קשב וריכוז (כאשר אנחנו מוסחים מגירוי אחד כתוצאה מגירוי אחר, חיצוני או פנימי). אם את מרגישה שזה מופיע לעיתים קרובות מדי ויכול לסבך אותך בצרות, פני לאבחון. אם זה נשאר רק ברמה שתארת, זה לא נשמע מאד מדאיג. בברכה ליאת

מה מספר הרכב שלך?

סתם שאלה האם אתם מנהלים את הפורום כל אחד מביתו שלו? סתם סקרנית

שלום אפרת, אנחנו מנהלים את הפורום בדר"כ מהבית, אם כי זה אפשרי (טכנית) מכל מחשב. בברכה ליאת

כדי לבדוק אם יש לי בעיות קשב וריכוז לאן ללכת?

ערב טוב, אם אתה עדיין תלמיד תיכון, תוכל להתייעץ עם יועצת ביה"ס, ולהגיע מן הסתם לפסיכולוגית חינוכית. אם אתה סטודנט באוניברסיטה, תוכל לעבור אבחון דרך שירותי הייעוץ הלימודי או השירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה. אם אתה אזרח בוגר שאינו לומד, תוכל לעבור אבחון פרטי אצל פסיכולוג קליני או במסגרת מכון פרטי המתמחה באבחונים, או במסגרת מרפאה דוגמת זו של תל השומר. בהצלחה ליאת

ליאת, במסגרת הלימודים שלי תמיד לימדו להפנות לנוירולוג או עדיף לפסיכיאטר (כך שבמקרה של מתן תרופות תהיה התחשבות בהתנגשות אפשרית עם תרופות אחרות שהמאובחן אולי נוטל, שעשויה להחריף תופעות כמו דכאון). האם אבחון של הפרעות קשב וריכוז נמצא גם הוא בתחום אחריותם של הפסיכולוגים? (זה חדש לי) לילה טוב ליאת יקרה, לילך.

דרך אגב המשפט "פסיכולוגיה בגרוש או שלו מאות ש"ח" פשוט גדול!!!

שלום שוב הפחדים חזרו ....אני מרגיש שאין לי בשביל מה לחיות הכל כל כך נראה סתמי ממש מיותר אין לי רגע אחד של שמחה של נחת הכל מייאש ומדכא........ אי אפשר לומר שתמיד היה לי טוב אבל היו תקופות טובות ולעיתים גם שמחה של ממש אבל שנתיים מאז הארוע ההוא אין לי שום שמחה אפילו רגעית אפילו רגע של נחת כל רגע אני מוצא סימפטום למחלה ואני מוטרד.......לא להרגיש קרוב לשנתיים שמחה .איבדתי אפילו את היכולת להמשך לנשים כל מה שאני רוצה זה למות ומהר כמה שיותר מהר ........איזה אידיוט אני ברגע אחד החרבתי את כל האישיות הנפלאה שהייתה לי כל השנים את כל מי שאני ברגע אחד מחקתי את עצמי חשפתי את עצמי לכל הפגמים שיש בי ולמחלות שיתנו בי פגמים של ממש והמוות הזה נראה כל כך רחוק למה???למה זה טוב שאני יחיה....באותה תקופה כעסתי על הורים שלי אבל סהכ הם משתדלים מאוד מאוד להיות הורים טובים גם היום שאני אדם יחסית מבוגר.........למה היו לי מחשבות לא רציונליות באותה תקופה מחשבות לא הגיוניות שהובילו אותי למעשה המטומטם והמופרע והנורא הזה......? מי אני בכלל?מה יש לי להציע למשהי?איך אני אסתכל למשהי בעיניים שאני עצמי לא בטוח מה יש לי בגוף איך אני אסתכל למשפחה שלה בעיניים........הפתרון היחיד שאני רואה זה רק מוות משחרר שיוציא אותי מזה ויתן לצאת לחופשי.........אבל הוא מסרב להגיע אין טעם לחיים האלה אין לי למה לקום בבוקר ....כל בוקר אני קם בשאיפה שזה יגמר ואני יגיע כבר לשעת השינה שלי..........רק כשאני ישן זה מעביר את הזמן לפעמים אני משתדל לישון קצת יותר.........לא רוצה לקום....למה השינה הזו לא יכולה להיות תמידית...........השבוע עברתי על התמונות עם האקסית צלמתי אותה בהמון אהבה התמונות סגדו לה ולתמימות המתוקה שיצאה ממנה בתמונות רואים איזה ילדים מתוקים אנחנו ממש ילדים ואני בחרתי לא להיות תמים יותר..........מצחיק כשאני יוצא לברים ואני מדבר עם נשים הן צוחקות תמיד על התמימות שלי על זה שאני קצת ילד טיפש וטמבל יש כאלה שמפלרטטות איתי קצת לפעמים משעשוש בשל התמימות שלי ואני מודע לזה........אבל התמימות הזו זה אחד הדברים הכי נפלאים שהיה לי למכור ואיבדתי את הנכס הזה ...תחושת האובדן היא כל כך גדולה שהיא לא ניתנת לתאור ועדיין המוות המיוחל מסרב לפגוש בי.......

שלום MR BLUE איפה הסתתרת כל כך הרבה זמן? מצאתי את עצמי חושבת עליך מדי פעם, תוהה אם ההיעדרות שלך מבשרת טוב. הדברים שלך, כאן, עוררו בי מחשבות עליך ועלינו. על כולנו. נדהמתי בפעם המי יודע כמה מחכמתו של הסופר המקראי שתאר את הדרמה שלך-שלנו בסיפור הגירוש מגן העדן. חשבתי על התמימות, הפיתוי, אכילת הפרי האסור והעונש הכבד כל כך שבא בעקבותיו. לא תמיד הרגע הזה, של אובדן התמימות, הוא צ?רו?ף כל כך, מובחן כל כך וחד משמעי כמו שקרה אצלך. אבל נדמה לי שהוא קורה מתישהו לכולנו, לא כי אנחנו רעים או טפשים, אלא "כי לפתח חטאת רובץ...". אני מניחה שחלק מן העונש זו הידיעה שלכאורה הדבר היה בידינו, ויכולנו אחרת. זהו עונש חמור, שיסורים בצידו, אך מוטל עלינו ללמוד לשאת אותו באופן מכובד. מה שבטוח, שאיפה שיש נחש יש צרות... שבת שקטה ליאת

מה שכתבת פה זה חלק מההגדרות של אריסטו לאיך שטרגדיה צריכה להראות בספר שלו פואטיקה....שאדם רגיל ונורמלי עושה טעות ואין דרך להפוך את הגלגל והטעות הזו הורסת אותו בדרך כלל הטעות נובעת משיקולים לא רציונליים(מחשבות על זה שאני יצור לא אנושי מחשבות על זה שהמוות שלי קרב מחשבות על זה שאף אחד לא יכול לאהוב אותי) ולכן כשקראתי את הגדרות של אריסטו למהו סיפור טראגי חשבתי על עצמי כמה הסיפור שלי טראגי ובכל טרגדיה טובה הגיבור חייב למות כדי שהרעש יפסיק.... תמיד היה לי רעש תמיד רציתי עוד ועוד ועוד תמיד חשבתי שיש מקום אחר טוב יותר שאני לא נמצא בו מצד אחד הרעש הזה לא נתן לי מנוח מצד שני הוא היה כל הקיום שלי בלעדיו אני מרגיש מת.......וכשאתה מרגיש מת עדיף למות....

נראה שכולם יישנים שנת ישרים(מקוה לפחות),מה אני היחידה עם נדודי שינה? סתם תופעה של זו השעה וזה היום.לילה טוב.

לפעמים יש גם משהו נעים בשקט. שבת שקטה ורגועה לכולנו ליאת

היי ליאת, מה שלומך? לאחרונה אני מבקרת פה פחות מבעבר, הצורך ירד . אני כן רואה את זה כשייך לטיפול, משהו שם נעשה טוב יותר/ מתאים יותר /נכון יותר... כרגע אני במשבר נוראי. השארתי לה הודעה שאני עושה הפסקה בטיפול ואצור איתה קשר בעתיד. אני פשוט לא יכולה לשבת איתה באותו החדר, מלאה בשתיקה , זה פשוט בלתי נסבל. כבר לא יכולה לשאת אותה אולי. המשבר בא סביב פרטים אישיים שגיליתי אודותה, הרגשתי מרומה וכמובן שדיברנו על זה, אך מאז זה כאילו שכל הקשר בינינו לא היה אמיתי, תגובותיה ונוכחותה נעשו קשים לי יותר ויותר, לצד אהבה כלפיה.. אני מסתבכת , פשוט מסתבכת,, השארתי הודעה שאני עושה הפסקה בתקוה שזה הדבר נכון כי כל כך קשה לי, אך מאז , היא מזמזת לי כמו זבוב בראש, אני בדאון רציני... הסתבכתי איתה, אני לא יכולה לעזוב אותה בלי שיכאב לי, בלי שאני אעבור גיהנום שאני מרגישה שאני עוברת בימים אלה, לא מפסיקה לבכות... איך מסיימים טיפול? מצד אחד אני מאד אוהבת אותה , אבל קשה לי להיות איתה באותו החדר, זה כאילו להמשיך לאהוב אותה מרחוק...ופתאום אני מרגישה שאני נסוגה אחורה, כי אם בעבר משהו בקשר בינינו,שגם ככה היה שביר, התבסס, אז עכשיו הכל תוהו ובוהו. לאחרונה לא ידעתי איך לפנות אליה בפגישות, על מה בכלל לדבר, משהו השתנה שם נורא. ואני במצב נוראי, כי זה כאילו התמכרות לסם, אני צריכה לראות אותה, אבל אני לא מסוגלת להיות שם ולדבר איתה. קשר בלתי אפשרי. איך יוצאים מקשר בלתי אפשרי? הרי גם ככה אם אני וכל החסכים שלי זה בגודל של אוקיינוס, איך דליים של מים יכולים למלא אותו? בכלל מה הטעם בכל מה שקורה לי עכשיו. אני מרגישה כל כך בודדה ונטושה, כאשר אני זו שעשיתי את הבחירה של להיות בהפסקה, כי אני לא יכולה לסבול את נוכחותה אבל מצד שני , אין לי אפילו תמונה להתנחם בה... אוי איך הסתבכתי, מה את אומרת ליאת? תודה מראש, ניבה

שלום ניבה, אני זוכרת היטב את הפרטים האישיים שגילית אודותיה, ואשר גרמו לך למה שגרמו. עדיין, נדמה לי שהתגובה שלך אליה משקפת משהו אחר, עמוק יותר בחוויה שלך, איזו נגיעה בעצב חשוף. יש לי תחושה שלברוח עכשיו מהטיפול יהיה כמו ניסיון לברוח מעצמך, מהמקומות של החסך, שישובו ויציפו גם להבא. אני מזמינה אותך להילחם בדחף להימלט, ולנסות להיאבק ביחד איתה במפלצות העבר הרודפניות. זה לא קל, אני יודעת. שולחת לך הרבה כוח ותמיכה ליאת

היי ליאת, שתהיה לך שבת שלום מקווה שאת שורדת את החום...

דש חזרה מהמדוזות...

אגב, השעון בפורום לא מכוון...

שלום לך ME, מי שורד, מי !?! זה לא חום, זה מדע בדיוני. יפה שאת שמה לב לעניין השעון. בחיים לא הייתי מבחינה בזה. בטח לא בארבעים מעלות בצל. ומה זה בעצם חשוב... אחרי שיצרנו קשרים הדוקים עם המדוזות, את מוזמנת למסור דש מחר למוכר הארטיקים. שבת שלום ליאת

ליאת מצחיקה.. נשמע שאת שורדת את השרב בקושי...(ארבעים מעלות בצל!? עברת לגור באילת?) לגבי השעון,זה לא כל כך משנה לי...אבל אם יש שעון שיהיה מדויק לא? את יודעת , נראה לי שאולי תם לו שלב ההתנגדות בטיפול שלי (ואולי אני טועה)עם זאת עד שדברים זזים אצלי..זה קצת מייאש ואם במקרה בא לך להתיחס (ויש לך למה..)אודה לך אם תוכלי להתיחס לפנייה האחרונה(לפני הסימן הקטן..) תודה ומבטיחה למסור דש בשמך. הגזלן הזה עושה מיליונים...

הי רציתי לשאול אם ישנה דרך לקבל עזרה של פסיכולוג דרך הקופ"ח(במימון הכוונה)-לי למשל יש כללית מושלם?ואם כן למי פונים? תודה מראש אשמח לתגובה זה ממש חשוב לי לדעת..

שלום ליה, ככל הידוע לי טיפולים פסיכולוגיים דרך הקופה ניתנים במחיר מוזל, אך לא במימון מלא. תוכלי לפנות למרכז המידע של הכללית ולברר את הפרטים והעלויות. או לחפש כאן - http://www.clalit.org.il/he-IL שבת שלום ליאת

ליאת גם שאני מאוד רוצה לעמוד בחוזה.תגידי לי רק דבר אחד איך, איך עוברים את הסיוט הזה שאני נמצאת בו ברגעים אלו ממש.איך יוצאים ממנו בשלום רק תגידי ליאיך?

שלום ד. קשה לתת "מתכוני אינטרנט" בעזרתם אפשר לשרוד יומיום מסויט. לתפיסתי, הדרך המהירה ביותר להשיג הקלה משמעותית ומורגשת היא באמצעות תרופות נוגדות דיכאון. מעבר לזה, מדובר בתהליך ארוך של עבודה עצמית ונכונות לוותר על תפיסות ישנות ביחס לעצמי וביחס לעולם. מקווה שתצליחי להעביר את השבת בשלום. ליאת

נתקלתי במושג התימות בטיפול? מה זה אומר?

שלום לך, תימה טיפולית היא נושא מרכזי (אחד מרבים) סביבו יכול להיווצר שיח בחדר הטיפול. בברכה ליאת

ליאת שלום, אני בחורה בת 17, היתה ילדות לא הכי מתוקה כדבש, אמא היתה מוכה מאבא,ואבא שתה הרבה ומת מזה בגיל דח צעיר,לא הייתי קשורה כלל לאבא נפשית כך זכור לי או שזה היה הגנה ולא הייתי רחוקה. אמא ניסתה להתאבד כשהייתי בכיתה ג'. ב"ה עכשיו הכל בסדר אמא שיקמה את חייה, ונולדנו לי אחות ואח,ואני מעולה עם זה. אבל רציתי להתייעץ את חושבת שמומלץ שאעבור טיפול למקרה חרום,שלא יהיו לי עיוותי חשיבה רצינים ובעיות בעתיד? כמו כן,אני ממש לא סובלת כאשר אנשים צועקים זה גורם לי לדחות אותם,ואני מגיבה די בכעס למרות שאיני טיפוס שכועס, זה נראה לך בסדר?

חזקי ואמצי....

שלום יהודית, כנערה צעירה הספקת לעבור דברים קשים בחייך, ולהתמודד עם משברים שרוב בנות גילך אינן מכירות כלל. שמחתי לקרוא שאמא הצליחה לשקם את עצמה ולפתוח דף חדש. אני מאמינה שיש לזה השפעה חיובית גם עליך. כמו שנאמר כאן רבות בעבר, אירועי חיים קשים נותנים בנו אותותיהם, מותירים בנו זכרונות קשים ואולי גם צלקות, אך "עיוותי חשיבה רצינים ובעיות בעתיד" אינם הכרחיים. כמאמינה גדולה בטיפול, אין לי ספק שהוא יכול לתרום לך, הן בעיבוד טראומות העבר והאובדנים שחווית, והן בביסוס תפיסה חיובית יותר ביחס לעצמך ולעתידך ובנוגע ליחסים שלך עם אנשים אחרים. כך או כך, מוטב שלא להתייחס לטיפול כאל נוהל חירום, אלא כאל דרך אפשרית אחת (מני רבות) להקל על עצמך ולשפר את איכות חייך. בהצלחה ליאת

תודה רבה רבה ליאת! זה היה חשוב לי לשמוע ממך,כי אני גם מאמינה גדולה בטיפול... :)

תודה רבה רבה ליאת! זה היה חשוב לי לשמוע ממך,כי אני גם מאמינה גדולה בטיפול... :)

מה זאת אומרת רק אם זה מונע על ידי סקרנות? האם אח ואחות שעומדים זה מול זה עירומים בחלקם התחתון ומצמידים איבר זה לזה זה נובע מסקרנות? האם זה טבעי?

לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא

רק לעדכן שלא מדובר חלילה בחדירה.

ולמה בדיוק את מחכה?!!!!!!!!!!!!!

שוב שלום, התנהגות כמו שאת מתארת היא דבר שיש להפסיקו. לא כל סקרנות צריך לספק. בתגובתי הקודמת דיברתי על משחקים המאפיינים ילדים צעירים בשנות הגן, המסוקרנים ביחס לאיברים המוצנעים של זולתם. התנהגויות אלה, שהן מאד טבעיות ואופייניות לגיל, משמשות לנו הזדמנות טובה להעלות את הנושא למודעות ולחנך לכיבוד זכותנו על הגוף. סקרנות הנוגעת למיניות ולדרכים להנות ממנה בשניים תצטרך להמתין עד לגיל ההתבגרות. בברכה ליאת

הפורום מתנהג מוזר לאחרונה לא כן? יש ימים שבו הוא מוצף בשאלות ללא הרף, כמעט תחושה שמישהו יושב ומחבר את השאלות בזהויות משתנות. אפשר ממש להפנות את השואלים לקומות התחתונות ותהיה שם תשובה לשאלה זהה לחלוטין. ויש ימים כמו היום - איך נקרא להם? יבשושיים משהו, לא? כולם נעלמו. השאלה הראשונה שעולה בליבי היא היתכן והקיץ נגמר וכל המשועממים חזרו למאורותיהם? פלגי הזיעה ששוטפים אותי למרות השעה המאוחרת אומרים שהקיץ עוד כאן.

האם צריך להבין מדבריך שכל מי שכותב כאן משועמם??

יקירתי, לקחת את הדברים למקומות לא רצויים. קיץ עכשיו. ים. מלפפונים. קחי קצת אויר. חברתי הגיג לא פילוסופיה ולא משהו עקרוני. ה ש ת ע ש ע ת י.

מצטערת, ההגיגים ברחו מידי ונשלחו לחלל הקברנטי עוד לפני שהספקתי למצות: כנראה שיום חמישי בערב מוציא את כולם להתגודדויות מלאות הורמונים ובירה ומשאיר אותנו, המשועממים, לבד פה. אח, כמה חבל.

שלום לכן, לפורום חיים משלו, כמו עפ"י היגיון פרטי, שלא תמיד נהיר לנו עד הסוף. אנחנו, כמנהלי הפורום, מנסים ללמוד את המגמה ולהגיב עליה כמיטב יכולתנו. אנחנו מקשיבים גם למה שקורה כאן לאחרונה, ומנסים לחשוב מה זה אומר, ואיך הכי נכון להיענות לזה. בינתיים ליל מנוחה ליאת

כאחת שמסתקרנת ומתעקשת באופן טפשי למדי לקרא את כל השאלות והתשובות של כולם, ולאחר העדרות של עשר שעות תמימות ,די הופתעתי לתוספת הקטנה של השאלות. האמת ,דוקא די מצא חן בעיני , נותר לי די זמן להבין כמה טפשי מצידי היה לנהוג כך.. מאחלת לפורום הזה להיות פחות מקושקש.....

אנו שמחים להודיע על יסודו של 'ספרים, ירחון לפסיכותרפיה', המיועד לכל אנשי המקצועות הטיפוליים בישראל. הירחון יצא לאור על-ידי 'ספרים, הוצאה לאור', באתר 'ספרים' – www.sfareem.co.il . ניתן לקרוא את הירחון באתר עצמו, והוא יישלח גם בדואר האלקטרוני ללא תשלום למנויים שיירשמו לאתר. כתב-העת מהווה במה לספרות מקצועית עדכנית ומקום לדיון בשאלות המרכזיות הנוגעות לעבודה הפסיכותרפויטית. המאמרים שיתפרסמו בירחון עוסקים בחשיבה טיפולית, מתוך זיקה לספרים חדשים או לספרים נשכחים העוסקים בנושאים טיפוליים. הדיון בספרים לא מתמקד בביקורת, אלא בדיאלוג עם הנושאים המוצגים בהם, הרלוונטיים לתחומי עיסוקם של הכותבים. כתב-העת מנסה להחזיר לדיון המקצועי ספרים חשובים שנשכחו. כתב-העת מעודד את הצגתן של גישות חדשות לפסיכותרפיה וכן זויות ראיה חדשות לגישות המקובלות. מקום מרכזי ניתן לדיון בשאלות הנוגעות למעמדה של הפסיכותרפיה בישראל: חוק הפסיכולוגים וחוק הפסיכותרפיה, האתיקה והוראות החוק, המעורבות החברתית והפוליטית של מטפלים וכד'. כתב-העת משמש כבמה מקצועית לכל אנשי המקצועות הטיפוליים בישראל (פסיכולוגים, פסיכותרפיסטים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים ועוד). אתם מוזמנים לאתרנו, "ספרים – נפש, גוף וכל השאר", בו מופיע הירחון במלואו.

היי ליאת,הייתי כל כך קרובה למימוש,למציאות אחרת,להגשמת חלום.ראיתי איך הכאב המשתק עומד להשתתק!הייתי בסחרור עצום למטרה והצלחתי לרוץ במדרגות ולהדוף מסביבי את הכל.לא לראות בעניים כלום מלבד דבר אחד-הרצון. הרחתי מקרוב את היותי שם וזה הרגיש נעים,עד שניצבו בפני שני מכשולים-אמא והסכם מטופש(סליחה),ועם כל הקושי המשכתי לנסות ולהרחיק כל מחשבה על כך,וכמעט כמעט אני שם...כמעט!!!החלום שהתפוצץ כל כך כואב,מאוכזבת שונאת את עצמי על ביטול ההגשמה מרגישה אפס גדול,שפן בלי שיניים!יש מי שאומר שחוזים,הסכמים נועדו על מנת להפרם.לפעמים גם אני חושבת כך,אבל אני מודעת לכמעט התחננות שלי להיות אצלה.ולכן הרגשתי חובה ליידע אותה.נראה לי נכון שצריך לדבר על כך,אלא שעד אז מה?משוחררת אני?האם לכך התכונה?(הלואי ולא יהיה בזה צורך שוב,או לפחות לא בכזו עוצמה).כי אין לי ספק שהשפן ייצתרך להצמיח שיניים,ולא להסתפק במעשה בודד קשה או לא הוא חסר ערך.ואת בתור מטפלת כאשר מישהו עושה הרבה ויתורים מיצידו היית באה לקראתו?במיוחד שהיא אמרה לח כמו שזה נראה באמת אין לך למה(משמע מבינה).היא גם יודעת שאני מנסה מאוד לא להגיע לזה,אבל כבר להיות שם בכזו החלטיות ולחזור זה אכזרי מידי ולא הוגן.ועוד דבר את יודעת הייתי מאוד רוצה לומר לה,משהו בנושא ההוא.פוחדת שזה יישמע כמו תירוץ עלוב,כי על פניו זה יכול אולי להישמע כך,רק שזה ממש ממש לא.זה בא ממקום לגמרי אחר.מהידיעה של איפה ומתי בדיוק אני יכולה להכשל.ואיפה הפיתוי המאוד גדול יגבור עלי ללא ספק!את חושבת שכדאי ושווה לקחת את הסיכון ולומר לה?! או להשאיר זאת לעצמי ולראות לאן זה יוביל(מה שלי די ברור).כי משום מה לאמת יש השלכות ולא בהכרח חיוביות,זה מצחיק כי כאילו מצפים ממך להיות אתה ואמיתי,וכשזה קורה התגובות לכך גורמות לי רק להצטער.אני חייבת להודות שיש בה משהו שאין לאף אחד(מהמקצוע בלי להעליב)אין לה את המבט והחזות הכ"כ מאיימת שיש לפסיכולוגים ותודי שיש להם!!!אולי בגלל זה כולם פה יותר שותקים. נ.ב התשובות שלי הגיעו ללא שינוי מהפעם הקודמת. טוב או רע לא יודעת, מה שבטוח לא עונה על השאלות מלבד אחת. השבע נשמות שלי פשוט חוגגות, פעילות כמו שעון שווצרי. ראית פעם שעון שווצרי שנעצר?!!! כולי תקוה שכן!!! תודה על הסבלנות למגילת רות, ומשמרת ארוכה ונעימה דנה.

שלום דנה, לטיפול יש חוקים משלו, המוגדרים במסגרת החוזה הראשוני שבין המטפל למטופל. הרצון למות מאד לגיטימי ואף הדיבור עליו. ועדיין יש הבדל גדול בין לדבר על זה לבין לעשות את זה. נדמה לי שכאן משורטטת ההתחייבות. את בוחרת לראות בזה הסכם מטופש - ובהחלט זכותך להסתכל עליו כך - אך מרגע שהסכמת לו, הוא מחייב מאד. מרגע שפטרת עצמך ממנו, שינית את הכללים, וצריך לחשוב מה זה משרת. אני מאחלת לך שתצליחי לשרטט לעצמך חלומות אחרים שמימושם אכזרי פחות. לילה קל ליאת

אני בהיריון ראשון באמצע חודש שמיני. במהלך התקופה האחרונה העובר היה במצג עכוז, אך פתאום שינה זאת למצג ראש . כל עוד הוא היה במצג עכוז זה שימש לי תרוץ למה אני חושבת לעבור ניתוח קיסרי. את ההריון הזה השגתי בהפריה אחרי מאמץ של שנתיים. יש לי הרבה מתחים בחיים וטראומה מבדיקות גיניקולוגיות ולכן אני שוקלת לעבור ניתוח קיסרי אלקטיבי שיש בו יותר ודאות ולא דוחפים ידים לואגינה כל כך הרבה. אך מצד שני אני לא רוצה שבחברה מסביבי ידעו שזו הסיבה ואני מעדיפה להשאיר את הסיבה בגלל המצג ראש. אך מצד שני הייתי רוצה לחוות לידה רגילה, אבל לא מרגישה שיש לי את הכוחות והסבלנות כרגע. אני לא יכולה לשתף את אמא שלי בתחושות האילו מכיוון שהיא מבוגרת ומהדור הקודם ולה נראה לידה ואגינלית בלי אפידורל אפילו הדבר הכי טבעי שלי נראה הכי זוועתי. אני רוצה ללכת ללידה עם מצפון נקי. אשמח אם תגיבי לנושא כי אין לי אישה אחרת שאני יכולה לספר לה את האמת. כל כך זקוקה לדמות נשית לשתף אותה. למרות שבעלי היקר חולק איתי הכל ומסכים שאני אעשה מה שטוב לי, אבל עדיין הוא לא אישה. את בטח מבינה על מה אני מדברת. תודה לך שהקשבת לי.

שלום לך, בדיוק בשבילך אני מצרפת לכאן מאמר שכתבה בנושא חברתי נטע, על זכות האשה לבחור את האופן שבו היא רוצה ללדת, אז קראי, ושתהיה לך לידה קלה ומוצלחת. רצ"ב המאמר: (קצת ארוך אבל נראה שנכתב בדיוק עבורך..) בשמחה תלדי בנים מאת נטע ספיר 160 אלף נשים כורעות ללדת מדי שנה בישראל. משמע, ל-160 אלף נשים בשנה יש אפשרות לבחור כיצד הן רוצות ללדת. מנתונים המתפרסמים בדו"ח הלידות לשנת 2005, שהוצג בשבוע שעבר בכנס החברה הישראלית לרפואת האם והעובר, עולה כי 19.1% מהנשים בישראל מעדיפות ללדת בניתוח קיסרי ובכך לחסוך מעצמן את צירי הלידה. אלא שהפופולריות שצבר הניתוח הקיסרי מטרידה את הרופאים, הטוענים כי הניתוח חושף את האשה והעובר לסיכונים מיותרים. הגניקולוגים, כך נאמר לנו, עומדים "חסרי אונים" אל מול הביקוש הגובר ללידות יזומות. השאלה הנשאלת היא זו: אילו הכורעים ללדת היו גברים, ולא נשים, האם היתה נשמעת ביקורת ציבורית דומה על רצונם בניתוח? בעבר הלא רחוק כלל לא היתה בידי האשה אפשרות לבחור את אופן הלידה, ואפילו בקשה טריוויאלית לכאורה כמו זריקה אפידוראלית לשיכוך כאבים היתה נדחית לעתים בטענה ש"המרדים עסוק בניתוחים", והאשה היתה נותרת חסרת אונים בכאבה. ואולם אם לבחור בין שתי הברירות - שהגניקולוגים יהיו חסרי אונים או שהנשים יהיו חסרות אונים - אני מעדיפה את הראשונה. היא פחות כואבת. במאה ה-17 החלו רופאים ליילד נשים בבתי חולים. האחים צ'מברליין המציאו את המלקחיים והשכיבו את הנשים על הגב בתנוחה שעד היום נפוצה בבתי חולים, אף שאינה מיטיבה עם נשים. תנוחת השכיבה פוגעת בזרימת הדם אל הרחם, גורמת להאטת הדופק אצל העובר ועלולה לגרום למצוקה עוברית. היא אף מקשה על הלידה בהקטינה את שטח האגן, אינה מאפשרת שימוש בכוח הכבידה ואינה מקדמת את הלידה אלא מאריכה את ייסוריה של היולדת. במאה ה-21 יש ביכולתן של נשים לקבוע את אופן הלידה הרצוי להן מתוך הכרה בכך שהן ריבוניות על גופן. בתי החולים, המנוהלים כעסק כלכלי לכל דבר, מעוניינים למשוך אליהם יולדות - גם משום שעל כל לידה הם מקבלים 7,049 שקל מהביטוח הלאומי - ולפיכך הם מפנים משאבים להפיכת הלידה לידידותית יותר. הכתוב בספר בראשית ג' ט"ז - "הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים" - הגיע זמנו להתעדכן. בחירה בניתוח קיסרי היא אופציה לגיטימית בעבור נשים, גם אם היא מסוכנת יותר או מעמיסה על תקציב הבריאות. חוק זכויות החולה והפרטת בתי החולים מגדילים מדי שנה את מספר הנשים המממשות את חלומן ובוחרות בלידה הרצויה להן. הבחירה תורמת לשיפור מצבה הפסיכולוגי של האישה והופכת אותה לשותפה לתהליך. כשהבחירה בידה, האשה חדלה להיות חסרת אונים כפי שהיתה בעבר הלא רחוק, וכבר אינה נתונה לשרירות לבה של המערכת הרפואית. הכותבת היא עובדת סוציאלית וסטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב

שלום לך, מנסיוני, את חייבת לקחת את האחריות לפחדים שלך למקומות טובים, ע"י כך, תצליחי להשתחרר ולפנות מקום לדברים טובים ולחוות חויות חיוביות, וכמובן להתמודד ממקום של שקט וקבלה והכי מכל ללכת ולזרום עם הדברים, ולהחליט שהכל יהיה טוב. נסי זאת, לא חייב ספציפית בזה. בהצלחה

עד כמה מגע מיני בין אחים בגילאי 9 הוא נורמלי, עד איפה זה נחשב לסקרנות ואיפה כבר צריך לבדוק מה קורה שם?

ליאת הכוונה בין אח לאחות מחכה לתשובתך המשכילה

שלום רינה, התנהגויות 'מיניות' בין אחים אינן מקובלות בשום מקרה, אלא אם כן את מדברת על משחקים או מגע המו?נ?עים ע"י הסקרנות הטבעית של ילדים קטנים כלפי אברי גופם המוצנעים של בני המין האחר. בגיל תשע ילדים כבר אמורים להכיר את גבולות הגוף, כמו גם את הקונבנציות החברתיות המכתיבות את ההתנהגויות הקשורות בו. כבר בגיל הגן ילדים לומדים (ועל ההורים והמחנכים לחזק זאת) שגופם כמו גם גופו של הזולת הוא עניין פרטי שיש לכבדו. איני יודעת לאילו התנהגויות מיניות את מכוונת בשאלתך, אבל אם יש לך ספק מוטב לבדוק באופן חד משמעי את טיבן, ולהזכיר לילדים את כללי היסוד בנוגע לפרטיות הגוף. מומלץ ליזום שיחה בנושא, שתערך באווירה רגועה ונינוחה, מבלי לעורר אשמה גדולה מדי סביב מה שכבר נעשה. אחרי הכל, ילדים הם יצורים מיניים וסקרניים, ויש להסביר להם באופן מפורש עד לאן מותר למתוח את גבולות הסקרנות. סוף שבוע נעים ליאת

בני ילד חכםוטוב במסגרות הגן תמיד היו לו חברים גם אחרי שעות הגן כל שנת כתה א אפשר להגיד שעברה עליו התאקלמות לא קלה,הוא היה מגיע בהסעות לבית הספר אין מלווה בהסעות ושם תמיד חוזר הביתה עם מציקים לי(הוא ילד שיודע להחזיר)אנו גרים בכפר ומסגרת בית הספר היא אזורית,בקיצור כל השנה לא יזם ונפגש עם חברים אחר הצהריים מלבד ילדי השכנים שהם גם מכיתתו אך הוא אינו מסתדר איתם מה שמפריע לי מתבטא באופן דרמטי בבכי קורע אין לי חברים,אף אחד לא אוהב אותי,מה אני שווה וצורות ביטוי אופייניות לילד טיפשעשרה,הילד באופן כללי הוא אוהב להשטתות הוא ילד שמח אך רגיש מאוד כשאני רוצה ליזום מפגש עם חבר אחר הצהריים הוא אומר שאינו אוהב אף ילד וכי כולם מציקים לו אני חייבת לציין שאנו איננו בקשר עם שכננו הרבים שגם הם חדשים באזור הם ביחד מתכנסים כמו קומונה שהמשותף להם היה מגורים בקורוונים אנו ישר נכנסנו לווילה וזה הוביל כנראה להתנגדות סמוייה מצידם מלבד זאת שאנו מצליחים באופן כלכלי בגדול,וזה מוביל למן חרם נגדנו לי האמא אין באופן אישי חברים מכאןורוב הזמן הקשר הוא עם משפחתיוטלפונית עם חברים, איך יוצאים מהלופ הזה ומה הקטע עם הילד האם כדאי לפנות לאיש מקצוע

שלום איילת, ילד ללא חברים זה דבר עצוב, בעיקר לנו - ההורים - שלכאורה מוגבלים ביכולתנו לעזור. אחרי הכל, לחברת הילדים חוקים משלה, ואלה לא תמיד חופפים לחוקי הבית והמשפחה. אם בבית יש, למשל, בעיית גבולות, יתכן שהילד יתקשה לתפקד בחברת הילדים בגלל הקושי לשאת תסכול, לווסת כעסים או להתחשב באחרים. מסתבר שילדינו די דומים לנו ב'כתב היד' החברתי שלהם. אם אנחנו - כמבוגרים - מוקפים חברים, יש סיכוי טוב שילדינו יהיו כך גם הם. אם לנו קשה חברתית, יתכן שמשהו מזה ישתחזר גם אצלם, מאחר ולכישורים חברתיים יש לא מעט היבטים נרכשים. את מתארת כרגע קושי חברתי המשותף לך ולילדך. את מזכירה את הפער בינך לבין המשפחות האחרות בקהילה כהסבר אפשרי. יתכן שזה קשור, ויתכן שלא. במקומך, הייתי מנסה ללמוד קצת באמצעות המורה שלו, מה באמת קורה בביה"ס. האם בכיתה הוא בודד או מעורב? האם הוא נוטל חלק בפעילויות ביה"ס, יוזם, אקטיבי או פסיבי? האם הוא מעורב בקטטות או חיכוכים? האם באמת מציקים לו, או שמא הוא זה שיוצר את ההסלמה? כל אלה (ועוד) הן שאלות חשובות, מהן אפשר ללמוד משהו על הנסיבות שגרמו לתחושות שלו. בהתאם למידע שתקבלי מהמורה, אפשר יהיה לנסות ולשער היכן מוקד הקושי. האם מדובר בקשיי הסתגלות למסגרת החברתית, או שמא מדובר בדרך להפעיל אותך ולזכות ברווחים עקב כך. האם מדובר בילד שיודע לכבד את הגבולות ואת זכויות האחר, או בקשיים הנובעים מהיעדר גבולות בבית. גם כאן, היכולת לזהות את הבעיה תכתיב גם את ההתערבות. לפני שפונים לאיש בריאות הנפש, הייתי ממליצה, כאמור, על אותה שיחה עם המורה, ובהמשך אולי גם עם היועצת או עם פסיכולוגית ביה"ס. נסי לגלות פתיחות והקשבה, ולפעול ברוח המלצותיהן. אם יהיה לך מידע נוסף, את מוזמנת להביאו לכאן, ואשמח להתייחס. בהצלחה ליאת

אפיסת כוחות בפעם המיליון כי כל פעם אוספת את עצמי את כל הרסיסים ממשיכה לשרוד עוד יום ועוד יום כי "חייבים" כי אם לא אמא שלי תבכה.. כי כולם ישנאו, בינתיים רק אני זאת שבוכה ושונאת (את עצמי) וכואבת ופצועה ועדיין לי כרגיל אסור אסור אסור להגיד את כל זה מתאפקת שלא להתאבד עכשיו על החיים האלה באמת שכבר עברתי יותר מידי אבל כלום לא משתפר וכלום לא עוזר נמאס לחיות יום יום בידיעה שמחר יהיה משהו איזה מצב רוח שיפיל אותי לרצפה נמאס מההרגשה של רק לרצות לברוח הכי רחוק, והכי מהר.

את לא מבינה כמה אני מזדהה אתך,אני קוראת אותך ורואה את עצמי.לא מפריע לי שישנאו כי למי כבר אכפת אחרי שאמות! אבל כן פוחדת על אמא שלי ומרגישה חובה לנסות להמשיך ולשרוד,בגללה.וכן לצערי יודעת שהמחר לא מביא איתו שינוי,אלא רק יותר רע. את יודעת לא באמת נראה לי שיש לאן לברוח אפילו רחו אם זה לא לתמיד! זה או פה להתענות ןלסתום,או שם ולנוח סוף סוף! סליחה שלא שידרתי לך אופטימיות כי לא יכולה,ובכל זאת מאחלת לך,שתקומי ליום חדש ולשם שינוי טוב או לפחות סביר,שלשרוד אותו לא יהיה משא כזה כבד!מאחלת לך זאת מכל הלב והלואי וגם אני אקום לבוקר כזה,אפילו לא טיפה יותר. לילה טוב ושקט.

דברים לא משתנים ביום ולחשוב שאולי גם מחר תרגישי כך זה נורא... גם התחושה והסבל, והסבל שרוצים למנוע מהסביבה וסובלים בשקט זה קשה. אבל זה לא תמיד יהיה כך, הייתי במצב שלך ויצאתי מזה לא ראיתי את "האור" כשהיה לי רע אבל בסוף (לאחר 3 שנים) הוא הגיעה. זה ישתנה! אני יודעת שאת לא רואה את זה אבל זה ישתנה.

הכוח לסחוב יום אחר יום הולך ואוזל לו. אני סוחבת בי 2 עולמות מנוגדים ,וזה עושה את ההתמודדות קשה יותר. העולם הפנימי משתלט ,ולא משאיר לי כבר אוויר... גם הפעם אני אצטרך להיאבק לבד גם כי לאנשים נמאס מהמצב רוח שלי, הפעם רק *אני* ל ב ד אצטרך למצוא את הכוח שבי,וזה נהייה לי קשה והפעם זה ממש עולה לי בבריאות, שיט אני פוחדת ליפול, וזה מצחיק כי אני כבר בנפילה. תודה בכל זאת,הלוואי שאצליח,רחל,לראות את האור עליו את מדברת.

חן, ד. ורחל יקרות, בשעת ליל מאוחרת זו, אני שולחת לכולכן חיוכים ותקוות. יום חדש מתחיל ממש עוד מעט... לילה טוב, אורנה

שלום, האם ועד כמה מצב נפשי(לחץ, מתח,עצבים וכו'), יכול להשפיע על מצב גופני ירוד? אני שמה לב שבכל פעם שאני נמצאת במצב ריגשי,נפשי קשה.הגוף שלי מגיב בצורה מוזרה.(מכאב מאוד חד,פריחה בגוף,או עילפון) האם זה הגיוני? האם יש קשר בין הדברים? או שזה סתם צירוף מקרים?!

שלום מישהי, בהחלט סביר. מאחר וגופנו ונפשנו 'חיים' בכפיפה אחת, ישנן לא מעט תופעות קשורות. החדשות הטובות הן שטיפול נפשי יכול בהחלט להשפיע על הקשיים הגופניים, ולהפך... בריאות, אורנה

רק פייר להזהיר מעכשיו שהמכתב רוב הסיכויים יהיה ארוך. אבל אינ זקוקה לעזרה שלכם. פרטים יבשים: מספר שנים שאני לוקחת תרופות נגד דיכאון. התחלתי מפריזמה אחרי כמה שבועות הרופא החליף את התרופה לסרוקסט. תוך כדי לקיחת התרופה לא הייתי במעקב רפואי את המרשם הייתה מחדשת לי רופאת המשפחה. אחרי מספר שני ומאוד על הסף ביקשתי מרופא משפחה (אחר) לעבור לתרופה אחרת שאולי תעזור! תוך כדי השנים האחרונות הייתי במצב נוראי של דיכאון וכל פעם שניסיתי להפסיק את התרופה קיבלתי תופעות לווי של גמילה. כן הרופא אמר לי שאין סיכוי שאחרי יום אחד ארגיש את התופעות גמילה אבל אני לא משקרת וזה לא פסיכולוגי. אחרי יום אחד הרגשתי תחושה מוזרה בשיניים סחרחורות נוראיות ועוד הרבה דברים לא נחמדים. כמובן החיי מין היו ממש נהדרים על סרוקסט! (ציניות). הרופא משפחה העביר אותי לתרופה אחרת בשם וונלה (זיוף ישראלי) לוייפאקס נדמה לי. ממה שהבנתי מאוד דומה לסרוקסט (מהמשפחה) סרוטונין וכו'. אני כבר שנה על התרופה. המצב שלי מתדרדר מיום ליום. התרופות לא עוזרות. עוד חתיכת מידע הוא שאני לא חיה בארץ כעט, אני עובדת בחול. אניל א דוברת את שפת המקום וזאת אחת הסיבות שאיני יכולה ללכת לפסיכולוג או משהו דומה. כן אני יודעת שאני צריכה כן אני חיפשתי כן אין אופציה כזאת כרגע. אני ניסיתי לכתוב הודעה בפורום אחר לבקש עזרה לפני שאני אגיע לנקודת שבירה מוחלטת. כמובן שזה לא עזר... החלטתי לגשת לעניין מנקודת מבט מדעית לשם שינוי ולא מהרגש. הזהרתי שזה יהיה ארוך אני מצטערת. אני חייבת להבין מה התרופה עושה ואיך היא פועלת עלי. אני חייבת להבין איך זה עובד. ולמה זה לא עובד ליתר דיוק עלי. למה תרופות שאמרות להיות בסדר גמור לא עובדות עלי. או שהאם הן עובדות ואני במצב כל כך גרוע שהתחושה הזאת היא כבר אחרי שיפור של התרופה. אני לא מסוגלת יותר אני רק רוצה למות אני רוצה שהכל יגמר אני לא יודעת מה לעשות ולא יודעת כמה עוד זמן אוכל להחזיק מעמד.... שנים.. חודשים... ימים? אני לא יכולה יותר ואני מתחננת בפניכם לעזור לי. זה הנסיון האחרון שלי. אין לי דרך אחרת. אין לי יותר מה לעשות. בבקשה מישהו שיסביר לי מה לעשות עם התרופות. בבקשה אני לא יכולה לחיות ככה יותר וזאת לא מתאפורה אני באמת לא יכולה. בבקשה.

נואשת יקרה, כאבך עובר חד וברור, ועורר בי צער והזדהות. עם זאת, לצערי לא אוכל להשיב בנוגע לשאלות תרופתיות. שאלות אלה יש להפנות לפסיכיאטר, ולא לפסיכולוג קליני. אני כן רוצה להדגיש את תחושתי שטיפול פסיכולוגי יכול להועיל לך מאוד. אני מציעה לפנות לגופים ישראליים הפעילים במדינה בה את מתגוררת (אפילו שגרירות ישראל), ולבקש את סיועם באיתור מטפל דובר עברית/אנגלית באיזור מגורייך. בתקווה להקלה, אורנה

אני מועסקת באחד הגופים האלה שדיברת עליהם ולכן אני לא יכולה לפנות לגוף כזה. אסור שיגלו בעבודתי את מצבי אחרת אאבד את העבודה. אני מודה לך על תגובתך מאוד! אני לא יודעת מה אעשה... תודה שוב...

שלום רב! אחותי בת ה 23, טופלה במשך כשנתיים וחצי בריספרידל. מאחר והטיפול לא היה רציף אירעו 2 התקפים כשהאחרון מביניהם נמשך כבר שלושה שבועות. לאחר שהפסיכיאטר שלה שמע מאיתנו כי תרופת הריספרידל גורמת לה להפסקת המחזור החודשי ולהשמנה רבה, הוא המליץ לנו לעבור לכדורים בשם פרפינן- כדור אשר בו היא מטופלת בשבועיים האחרונים. במהלך השנתיים וחצי האחרונות - בזמן הטיפול בריספרידל לא נראתה הידרדרות קוגניטיבית כלשהי ואף חל שיפור בין ההתקפות. אולם, היום בהתקף הנוכחי- מאז עברה לטיפול בפרפינן- חל שינוי משמעותי בצורת ההליכה שלה, הליכה מאוד לא טיבעית. בהתייעצות עם הפסיכיאטר המטפל נאמר לנו כי מדובר בתופעות חולפות של הכדורים הללו וכי שבועיים אינו זמן מספיק לבדיקת יעילות הכדורים. לדאבוני, אחותי אינה זוכה לקבל טיפול עיקבי מאחר והוריי הינם אנשים דתיים ומבוגרים אשר מעדיפים להסתיר את הבעיה במקום לטפל בה, ובנוסף עקב בעיות כלכליות הם מטפלים בה אצל פסיכיאטר אשר גובה סכום מועט ביותר- עובדה אשר גורמת לי להטיל ספק בכישוריו... דבר אשר מחזק את השערתי בנושא היא העובדה כי בפעם האחרונה שבה הלכתי עם אחותי לפסיכיאטר שלנו הוא איבחן את אחותי כחולת סכיזופרניה וזאת לאחר שניהל איתה שיחה בת לא יותר מ 10 דקות. כאשר שאלתי אותו האם הוא בטוח בכך תשובתו היתה "ב 80%". הנני זקוקה נואשות לעזרתכם בנושא, ואודה לכם מאוד אם תוכלו להשיב לי על שלוש השאלות שלהלן: 1. מהי חשיבותו של איבחון מדוייק של המחלה, והאם ייתכן מצב כי אבחנתו של איש המקצוע שגויה? 2.האם תופעת "ההליכה המוזרה" ידועה כתופעה חולפת כתוצאה מהשימוש בפרפינן או שמדובר בתופעה הנגרמת כתוצאה מההתקף? 3.האם ישנם כדורים אחרים המשמשים לטיפול בבעיה זו פרט לריספרידל ופרפינן? אודה לכם מאוד אם תשיבו לשאלותיי בהקדם! תשובתכם חשובה לי מאוד! רוב תודות!

גילי שלום הייתי מציעה לך להעביר את כל השאלות הללו לתחום הפסיכאטריה. הפורום הזה נמצא במתחם של בריאות הנפש. בריאות שלמה!

שלום גילי, צר לי לשמוע על הקשיים בטיפול באחותך. בנוגע לשאלות התרופתיות, לצערי לא אוכל לסייע משום שמדובר בשאלות שיש להפנות לפסיכיאטר ולא לפסיכולוג קליני. אני כן רוצה להוסיף בנוגע לאבחנה, שכמובן חשיבות האבחנה רבה, אך ההתייחסות ל- 80% ביטחון אינה בהכרח בעייתית, משום שמחלות כמו סכיזופרניה מאבחנים כשיש גם תקופה אקוטית (משבר פסיכוטי), וגם תקופה רזידיואלית של כחצי שנה, ולכן לעיתים קרובות נותנים אבחנה זמנית עד שהדברים מתבררים לאשורם. בריאות, אורנה

שלום רב. אני מבקשת לקבל המלצה על פסיכולוגית טובה בחיפה והאזור. הבעיה היא שאני סובלת בזמן האחרון מחרדות קשות, חרדה לבריאותי יתר על המידה, נמצאת כל הזמן במתח ולא מצליחה להרפות. גורמת מתח לבני משפחתי עקב המצב. הדבר נמשך כבר מעל לחודשיים ואני לא יודעת איך אני יוצאת מזה. אני מרגישה שאני חייבת לדבר עם פסיכולוגית אחרת אני אלך לאיבוד לגמרי. אני מאמינה כי הבעיות שיש לי עכשיו הם מעין משבר שאני עוברת, כיוון שאני סובלת במשך שנים ממצבי רוח משתנים, בעיות שינה, דיכאון בא והולך,וביטחון עצמי נמוך. יכול להיות שהכל התפרץ עכשיו למשבר ואני לא מצליחה לצאת מזה. אודה על המלצתכם הכנה לאן עליי לפנות כי אני לא מכירה פסיכולוגים .

שלום לי, אני מקווה שאת מקבלת המלצות אל המייל האישי. כדאי לשקול מטפלת המיומנת גם בטכניקות קוגניטיביות להפחתת חרדה, שתוכל לשלב אותן בטיפול דינמי מעמיק (אני נוטה לחשוב שזהו רצונך). בהצלחה, אורנה

האם יש תועלת בטיפול על בסיס פגישות של פעם בשבועיים?(פעמיים בחודש) למטרת טיפול בחרדה כללית? פגישות אלו במטרה לדון עם מטפל בסוגיות שונות ולקבל יותר בטחון

שלום עופר, תדירות ורציפות הפגישות חשובה על-מנת לאפשר קשר קרוב וברית של עבודה בין המטופל והמטפל. פגישה פעם בשבועיים נראית לי (ומטפלים רבים נוספים יסכימו איתי) כתדירות נמוכה מדי, בוודאי בשלב הראשוני של הטיפול (כהשוואה, חשוב שתדע שבטיפול דינמי בגישה פסיכואנליטית ממליצים על פעמיים בשבוע, ובפסיכואנליזה מדובר ב- 4-5 פגישות שבועיות). בדוק עם עצמך האם אתה יכול להתגבר על האמביוולנטיות, ולמשך תקופה מסוימת להשקיע את מרצך וכוחותיך בטיפול. אני מאמינה שעדיף להיות מחוייב לזמן מה, מאשר להיות מושקע בטיפול 'חצי' או 'בערך'... בהצלחה, אורנה

שלום רב. ברצוני לקבל יעוץ לגבי בני בן 5.5 שהולך לגן חובה. לפני כחודשיים התחיל להביא מהגן צעצועים או חלקם שלא שייכים לו.לאחר ששאלתי למה הוא עושה כך ניסיתי להסביר שהפעולה זאת נקראת גניבה והדבר לא טוב. למחרת אנו מחזירים את הדברים לגן אבל הכל חוזר כעבר כמה ימים.ניסיתי לתגמל אותו על ימים שלא הביא שום דבר מהגן, לפרגן אך גם זה לא עזר. כעת הוא מביא משהו מהגן ואומר שזה לא הוא הביא מישהו אחר שם לו בתיק והוא לא יודע מי זה.אייני רוצה לפנות לגננת ע"מ לא לקבל סטיגמה גנב אך אני יודעת שחייבים לעשות משהו כדי שלא יתמיד בכך וידרדר המצב. אשמח לקבל יעוץ והכונה. בכבוד רב לנה

שלום לנה, אני חושבת שקצת מוקדם מדי לחשוש שבנך פוצח בקריירה של גנב... לעת עתה, מדובר בילד נבון ומלא חיים שמנסה להתאים את המציאות לצרכיו, וזה בסדר גמור, ואפילו יצירתי למדי. המשיכי להסביר ללא ליאות מה מתאים ומותר ומה אסור, והמשיכי להחזיר את הצעצועים לגן. התייעצות עם הגננת היא דווקא רעיון טוב בעיני, וגם שיחה טלפונית עם הקו להורה של אוניברסיטת תל-אביב. חופש נעים, אורנה

שלום עד אתמול היה לי חבר כבר כמעט 8 חודשים וכבר מההתחלה ראיתי שמשהו אצלו לא בסדר. הוא היה ועדיין מאד היסטרי ופרנואיד ושקורה משהו או שמרגיש פגוע או סתם ככה היה נכנס לטראנס של עצבים והיה מעליב אותי ומשפיל אותי והיה מסרב ללכת לי מהבית (הוא עדיין גר עם הוריו בן 28 )ואח"כ היה מתנצל עד שלפני יומיים גיליתי שמחק לי הודעות מהפלא ולקח לי את המפתחות של הבית והשפיל אותי עד בכי דם ואח"כ שוה התנצל. אמרתי לו שהוא חייב עזרה וכעס עלי על כך לפני מס' חוד' הלווה לי כסף ולקח מאביו מבלי שאבקש. אני והוי בבעיות כספיות ואני לא עובדת מסיבות בריאותיות וזה קשה עד מאד. היום נפרדתי ממנו בצורה שלווה ואמיתי ואמרתי לו שהוא מדהים וחם ואוהב ותומך אבל אני לא יכולה עם הצד השני שלו והוא התעצבן והתחיל לצעוק ולאיים ורוצה להתקשר להוריי ולדרוש את הכסף וזה יכול למוטט את אבא שלי ואני מפחדת והוא לא מעניין אותו ויש לו עוד דברים אצלי ואני ממש מפחדת ואמר שכל זה לא היה קורה אם לא הייתי עוזבת אותו ונשארת איתו כי זה עניין של זמן וזה יעבור(תמיד אמר את זה) בכל אופן למה זה קורה לו ומה הוא יכול לעשות והאם ללא טיפול זה יכול להחמיר מה בעצם הוא יכול לגרום לעצמו? ואני חוששת לשלומי וממש מפחדת ולא רגועה בבקשה עזרו לי

שלום פגועה, למרות הכאב, אני חשה שהתיאור שלך מבהיר היטב מדוע הפרידה היא צעד נבון מצידך. אנא, הקפידי על עמדה עקבית ויציבה מולו. הנטייה האימפולסיבית שלו וחילופי מצב הרוח הבולטים מחייבים אותך להיות מאוד ברורה וחד-משמעית, גם (ובמיוחד) כשקשה. במידת הצורך, שתפי את הקרובים לך במה שקורה ובקשי את תמיכתם בעמידה מולו. אני מקווה שעם הזמן הוא ירגע, ואת תוכלי להמשיך בחייך בשלווה. בהצלחה, אורנה

אורנה,.. היא מעלה נושא מסויים כבר כמה פגישות ברציפות ובתוכי אני חושבת על דברים אחרים.. משהו בה אמנם מעורר בי את הדברים בעוצמה שבה הם מתעוררים, אך זה לא התוכן בהכרח.. אולי זו הקירבה הפיזית בחדר.. ומשהו בי רוצה לזעוק, (שזו ממש לא מילה בלקסיקון שלי..) איזה 'למה?' גדול שקשור בנושאים שמעסיקים אותי כרגע... אבל היא מדברת על משהו אחר כרגע ולא נעים להפסיק אותה, ואני עייפה ומעדיפה כבר להקשיב.. מנסה במקביל לחשוב לאט ובקצב שלי על הדברים שלי.. והיא רוצה לעזור לי, באמת רוצה, אבל אני לא מצליחה לקטוע אותה, אז אני נסחבת קצת איתה.. וזה לא שהיא לא מבינה אותי.. פשוט מתמקדת בדברים אחרים ממה שרציתי לומר...חבל שאי אפשר למרקר גם בדיבור, שתבין מה מתוך מה שאמרתי חשוב לי יותר.. היא מרחפת באצבעות קלילות מעל נושאים שרק מחכים לפרוץ מתוכי, נוגעת בהם בלטיפה..מחוללת בי סערת רגשות אמיתית (כזו שבאמת לא אפיינית לי..), אבל נוחתת לבסוף בנושא אחר, שפחות מהותי בעיניי, ושם בונה בית.. ואז עליי לרסן את כל הבלאגן שמאיים לפרוץ ולהיות מוקא מתוכי, כדי להקשיב לדבריה בנושא שהעלתה. היא הייתה כל כך קרובה היום..כמעט ופרקתי, כמעט ושיתפתי, אבל היא לא עצרה במקום הנכון, והמאמץ שבריסון לא השאיר לי כוחות לעצור אותה בזמן. וזה גם לא שהנושאים שהיא מצביעה עליהם לא רלוונטיים, ולפעמים הם כן נקשרים לי בסוף לדברים שרציתי לומר אני. אבל רוב הזמן זה רק קישור מאוחר יותר שאני עושה ביני לביני, ולפעמים הקישור הזה הוא עקיף ומאולץ. (ולפעמים גם הנושאים שלה מרגישים לא קשורים בכלל, ואז אני מרגישה לבד..) היום הקשבתי למה שהעלתה ובכל פעם שעצרה אחרי שאלה, העלתי את הדברים שלי (שלא היו קשורים למה ששאלה). בהתחלה זה הרגיש לי כמו שיחות מקבילות. היא מדברת- אני מדברת. בהדרגה הרגשתי כאילו העברתי אליה חלק מהאחריות לחבר בין הדברים שלנו.. לא בטוחה שזה פיתרון.. זה עדיין מרגיש לי לא לגמרי פתרון.. מה את חושבת? - אם הייתי כותבת הכל בחרוזים, היה יוצא נחמד יותר? (סתם בשביל הגיחוך הקטן הזה בסוף.. :-) לילך.

היי לילכי, מה שלומך? ראיתי את שמך ואני מנצלת את זה לעניין שלי. מקווה שזה בסדר... אני נמצאת היום במצב שטיפה דומה למצב שהיית בו לפני כמה שבועות. אני רוצה לשאול אותך אם היום, בדיעבד, את יודעת איך היית רוצה אותה איתך? שלי מסרבת להיות אנליטית עכשיו. היא אומרת שזה לא הזמן. היא אומרת שעכשיו זה הזמן להיות איתי, ללוות. מצד אחד זה מרגיש לי נכון. קצת שומר, מגן, עוטף. היא גם לא רוצה שזה יפגע בדברים שלי במציאות. ומצד שני זה מרגיש לי קצת מצמצם. בסוף היא הבהירה לי שהיא תהייה איתי איפה שאני רוצה. אז מה את אומרת? איפה אני רוצה להיות? את סולחת לי שהתפרצתי ככה? ואמא? מה שלומה? נשיקה לך. ואחת לאורנה. נורית

חזרתי! התקשרתי הביתה- אמא שלי מרגישה הרבה יותר טוב וישנה מצויין! (ואני התהפכתי כל הלילה והחמרתי בראש את המחלה שלה עוד יותר..? 'סידרה אותי' האמא הזאת :-) אז אני קצת מאוששת עכשיו.. תגידי, נוריתי, חילופי זוגות זה מקובל..? אני רוצה אותה איתי שותקת קצת יותר..ולא שתיקה שמחזיקה את עצמה ומתאפקת לא לומר את מה שיושב לה על קצה הלשון, אלא שתיקה כזו מקשיבה. שתקשיב למילים שלי ותקשיב באותה מידה לשתיקה שלי. שתזהה את הרגע שאני כמעט אומרת משהו ואז תאמר איזו מילה קטנה.. תעודד לדבר. שלא תפחד לשאול אותי על מה שקשה לי איתו ולא רק על המסביב, ומאידך בנושאים האלה, שלא תשאל שאלות מורכבות מדיי.. לא חשובה השאלה- רק חשוב לי שתביע נכונות להקשיב לי בנושא הזה. שתאמר שהיא שם- מחכה לשמוע מה שלומי. ממש כך- במילים מפורשות (למרות שזה ברור שהיא שם ומחכה).וגם- עם כל כמה שזה מרגיש קצת מגוחך בהתחלה, יעזור לי אם היא תחזור על מה שאמרתי בשקט, אבל ברגש.. אני לפעמים מתקשה להרגיש וכשמי שאיתי נראה לי מרגיש אז זה עוזר גם לי להרגיש את מה שאמרתי.. כל כך קל היום לנקות את המשטח העליון שלי ולתת לי לנבוע.. זקוקה לספר לה ולא מוצאת את הרגע המתאים. האמת, שזו אולי בעיית אמון קלה מצידי כרגע שלא מאפשרת לי להתחיל לדבר. אז אני צריכה שתגיד לי במילים מפורשות שהיא רוצה.. לא יודעת, זה קשה. רוצה אותה גם נחרצת (בנכונות שלה להגן ולשמור ולהיות שם איתי) וגם שותקת יותר ברגעים שאני מתקשה למצוא את המילים שלי.. :-) אולי זה מוגזם כל הבקשות האלה...היא לא סופרוומן..אבל עזרת גם לי לדמיין מה אני רוצה ממנה. אבל בכלל שאלת מה *את* רוצה מהמטפלת שלך, נדמה לי.. אז עכשיו תורך לדמיין.. אני חושבת שאפשר גם וגם.. גם אני רוצה להגיע לסיבות לדברים ומהר מאוד אני נעה לאנליטיות בחזרה.. פשוט, לפחות אצלי, משהו באמון קצת עורער ואני זקוקה לה באדרת של חום אסרטיבי כדי לבנות אותו מחדש.. קשה למצוא את האיזון הנכון בין לחקור פנימה ולבדוק ולשאול ביחד, לדבר על הדברים, לבין להתכנס פנימה להאיר אזורים חדשים-ישנים לבד, בפנס הישן הפרטי.. לדבר את הדברים. אזורים חשוכים קצת דורשים שלא נרגיש לבד שם, בהצצה הזאת פנימה. אז מה מתאים לך, נורית? מתי את צריכה אותה קרובה, מקשיבה וחמה, ומתי את צריכה אותה מנתחת וחדה? את מצליחה להבחין בנושאים או במהלך שמתאים לך שתהיה כזו או כזו?.. ואת מה זה מצמצם?.. האם בכל התחומים את מרגישה שכשהיא עוטפת זה מגביל קצת?.. הלוואי והיו לי תשובות לעזור :-) אולי יש לי עוד כמה דברים לומר, אבל לבנתיים אעצור כאן.. תודה, נורית לילך.

הייי לילך, את יודעת הרגשתי היום כאילו שאת אומרת מה שבא לי להגיד לה כל הזמן ולא הצלחתי ואז פיספתי את האפשרות שלי בלקבל עזרה. בא לי להדפיס את המכתב שלך ולהראות לה. (אני יודעת שהיא תקבל אותי בחזרה...תמיד) מותר לי? אולי אני כן אוכל להמשיך בחיים אח"כ עם חיוך!!!

נורית וא.פ.ס.ח. יקרות מאוד, האמת... אחרי שכתבתי את כל זה התחרטתי וביקשתי מאורנה שתמחוק.. זה חלק קטן כל כך מפגישה באמת רבת-תהפוכות והרגשתי שאני קצת עושה לעצמי עוול לכתוב משהו כל כך מוקדם אחרי פגישה מורכבת. שאני צריכה עוד לחשוב על הדברים, ויותר מכך.. היא אמרה משהו שגרם לי טיפטיפטיפה להיקשר בחזרה..או לפחות לתת לזה צ'אנס.. אז אני מרגישה קצת מחויבת לה פתאום להעביר את המחשבות שלי דרכה ופחות דרך כאן. (כך אני מרגישה היום, מחר וודאי אשוב הנה..קל ונעים לי כאן).. אז נורית- בוודאי שאת יכולה לשאול משלך אצלי! רק שיקח לי זמן להשיב... גם כי זו שאלה קשה ואני צריכה לחשוב קצת.. אבל גם כי התעוררתי בבהלה הלילה כל כמה שעות אחרי סדרת חלומות מפחידה, שאמא שלי מתה.. ו...אני פשוט קצת מכונסת.. (זה לא ניכר אני חושבת, אבל כך אני מרגישה). וא.פ.ס.ח.- כמה אני שמחה שאורנה עוד לא הספיקה למחוק!! המילים שלי קצת מתמתחות בגאווה שהן אולי יכולות לעזור לך להסביר לה.. עוטפת לך אותן בנייר מתנה פרחוני, מוסיפה כרטיס ברכה אוהב וחם ומגישה לך אותן עם חיוך! בבקשה! :-) (כמה אני שמחה!!) אז אורנה.. נחליט שלא נמחוק, אבל גם לא נגיב לדברים שכתבתי? תודה ונתראה כשאתאושש קצת.. לילך.

לילכי שלי, אני קוראת את הדברים שלך ואני מרגישה איזה סוג של תסכול. מתסכלים אותי משפטים כמו: "לא נעים להפסיק אותה, ואני עייפה ומעדיפה כבר להקשיב.. ....., אבל אני לא מצליחה לקטוע אותה, אז אני נסחבת קצת איתה....ואז עליי לרסן את כל הבלאגן שמאיים לפרוץ ולהיות מוקא מתוכי, כדי להקשיב לדבריה בנושא שהעלתה" אני חושבת שאני מבינה אותך, מבינה מאוד למה את מתכוונת. נראה לי נורא קשה ומשתק, ואולי מביך ולפעמים בלתי אפשרי לעצור ולהגיד איפה את רוצה את המיקוד. זה קורה גם לי לא מעט, אבל כשאני קוראת את זה בתיאור שלך זה מתסכל אותי. כנראה תסכול עצמי באיזשהו מקום, ואולי אני מחפשת את התיקון שלי אצלך (?), או את התשובה איך אפשר לצאת מהמלכוד הזה. כשאני רואה אותי מהצד, בתוך הסיפור שלך, נראה לי פתאום לא הוגן שלא תעצרי ותתעקשי איפה שחשוב לך. מצטערת אם העמסתי עלייך עודף מיותר של ציפיות לא הוגנות, אני חושבת שאני מאמינה בך יותר מאשר בעצמי, ולכן קיוויתי ש"תראי לי את הדרך", בכל זאת מאמינה בך מאוד, שלך, א.

א. שלי... חיפשתי אותך היום! תהיתי אם תראי אותי אם אכתוב במקומות מאחור.. אני חושבת שלא רציתי שההודעה הראשונה תהיה כאן כי זה לא כל הסיפור, זה רק חלק ממנו.. את יודעת, אני איכשהו מרגישה שמחה לדעת שאת וגם א.פ.ס.ח מוצאות גם את עצמכן בדברים שלי. זה מחבר דברים לראות דברים דומים מהצד. אני בטוחה שאצל כל אחת זה שונה ומגיע ממקומות שונים, ובכל זאת.. נחמד לי לדעת שמשהו בי מרגיש מוכר גם לך. רציתי לגלות לך בסוד שהייתה פגישה חשובה נורא, ושכל מה שציטטת אמנם היה אבל לא זה מה שאני זוכרת מהמפגש הזה. הגעתי אליה חוששת ועם רגשות מעורבים.. פחדתי ששוב תאכזב. ששוב לא תהיה שם בשבילי, תהיה אנליטית ולא קרובה ושאז כבר לא אוכל להמשיך להגיע. שאאלץ להיפרד ממנה כי זה כבר יהיה יותר מדיי.. שבזמן שנשאר לנו ארגיש שאין טעם לנסות לשקם את מה שנשאר, שאני בכלל לא בטוחה אם משהו היה שם מלכתחילה ואם הקירבה לא הייתה ברובה בראש שלי.. חשבתי שנגמר. ומה היא עשתה, את מנחשת? היא אמרה לי שאני אמנם תלמידה טובה וזוכרת יפה שיש לנו רק שנה אבל שלפעמים מתאפשר לתת יותר ושהיא רוצה להציע לי עוד שנה (את מאמינה?.. ) איכשהו לא שמחתי בהתחלה, .. כבר הייתי עמוק מדיי בקיצוניות השנייה, זה טלטל אותי ולא ידעתי איך להתאזן מחדש. כבר הרגשתי חזק מדיי שהיא לא טובה לי. אבל איפשהו כן שמחתי, ועכשיו אני עוד יותר! אני חושבת שזה טוב שיש זמן כזה שצריך להכריע בו מחדש. ומעבר לזה, .. פרידות מדומיינות מאמא וגם פרידות מדומיינות ממנה זה קצת כבד עליי.. אמנם עדיין נשארו בינינו עניינים לא סגורים.. משהו באמון באמת נפגע. לא לגמרי קל לי איתה, אפילו קצת קשה, ועדיין לא ממש קל לי עם עניין האמנות. אבל הדברים עכשיו נבחנים מעמדה אחרת. יש שהות לבחון אותם- יש מקום לחשוב עליהם- יש זמן פתאום..שוב אפשר לנשום.. פתאום יש בי יכולת לנסות ולהיעזר בה, גם אם נושא האמון עוד לא ממש מבוסס.. צץ לי משפט של בן-גוריון.. "עלינו לעזור לצבא [הבריטי] כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו להילחם בספר הלבן כאילו לא היתה מלחמה".. אז פתאום יש זמן לעשות גם וגם. גם להילחם על הקשר וגם להתנגח בו קצת ולהתעקש.. גם לדבר על הדברים שמעסיקים אותי וגם לחשוב על הקשר בינינו. פתאום יש לי חשק לנסות. יש לי חשק לומר לה איך נכון לי ואיך צריך ולשאול ולנסות וללמוד ולתקן ושוב לנסות. ואת יודעת למה? כי גם היא רוצה להמשיך איתי. כי היא מוכנה ורוצה לחכות לי ולהיות שם נכונה בשבילי..וגם אם זה לא מצליח לה עדיין, היא רוצה. ואיך אני יכולה להתעלם מזה? :-) אני מחייכת לעצמי. היא כאן. היא כאן. עכשיו יש סיבה להמשיך לנסות.. אוף..א. ..כמה כתבתי.. איך תמיד אני כותבת כל כך מדיי..? אני שוכחת שזה פורום.. ספרי מה שלומך?

לילך יקירתי, בסדר לתת לה לעשות חיבורים. ולצד זאת, נראה לי מעניין לחשוב (עם עצמך ואיתה) מה משאיר אותך לבד שם, למול הכמעטים, למול האי דיוקים, כך שזו הופכת להיות משימה גדולה כל-כך לכוון. אני מדמיינת את זה כמו להרים שמיכה גדולה וכבדה, שמיכה ממסכת, ולהראות איפה כואב - הנה, בדיוק כאן... לילה טוב לכאבים ולשמחות, אורנה