פורום פסיכולוגיה קלינית

נראה שכולם יישנים שנת ישרים(מקוה לפחות),מה אני היחידה עם נדודי שינה? סתם תופעה של זו השעה וזה היום.לילה טוב.

לפעמים יש גם משהו נעים בשקט. שבת שקטה ורגועה לכולנו ליאת

היי ליאת, מה שלומך? לאחרונה אני מבקרת פה פחות מבעבר, הצורך ירד . אני כן רואה את זה כשייך לטיפול, משהו שם נעשה טוב יותר/ מתאים יותר /נכון יותר... כרגע אני במשבר נוראי. השארתי לה הודעה שאני עושה הפסקה בטיפול ואצור איתה קשר בעתיד. אני פשוט לא יכולה לשבת איתה באותו החדר, מלאה בשתיקה , זה פשוט בלתי נסבל. כבר לא יכולה לשאת אותה אולי. המשבר בא סביב פרטים אישיים שגיליתי אודותה, הרגשתי מרומה וכמובן שדיברנו על זה, אך מאז זה כאילו שכל הקשר בינינו לא היה אמיתי, תגובותיה ונוכחותה נעשו קשים לי יותר ויותר, לצד אהבה כלפיה.. אני מסתבכת , פשוט מסתבכת,, השארתי הודעה שאני עושה הפסקה בתקוה שזה הדבר נכון כי כל כך קשה לי, אך מאז , היא מזמזת לי כמו זבוב בראש, אני בדאון רציני... הסתבכתי איתה, אני לא יכולה לעזוב אותה בלי שיכאב לי, בלי שאני אעבור גיהנום שאני מרגישה שאני עוברת בימים אלה, לא מפסיקה לבכות... איך מסיימים טיפול? מצד אחד אני מאד אוהבת אותה , אבל קשה לי להיות איתה באותו החדר, זה כאילו להמשיך לאהוב אותה מרחוק...ופתאום אני מרגישה שאני נסוגה אחורה, כי אם בעבר משהו בקשר בינינו,שגם ככה היה שביר, התבסס, אז עכשיו הכל תוהו ובוהו. לאחרונה לא ידעתי איך לפנות אליה בפגישות, על מה בכלל לדבר, משהו השתנה שם נורא. ואני במצב נוראי, כי זה כאילו התמכרות לסם, אני צריכה לראות אותה, אבל אני לא מסוגלת להיות שם ולדבר איתה. קשר בלתי אפשרי. איך יוצאים מקשר בלתי אפשרי? הרי גם ככה אם אני וכל החסכים שלי זה בגודל של אוקיינוס, איך דליים של מים יכולים למלא אותו? בכלל מה הטעם בכל מה שקורה לי עכשיו. אני מרגישה כל כך בודדה ונטושה, כאשר אני זו שעשיתי את הבחירה של להיות בהפסקה, כי אני לא יכולה לסבול את נוכחותה אבל מצד שני , אין לי אפילו תמונה להתנחם בה... אוי איך הסתבכתי, מה את אומרת ליאת? תודה מראש, ניבה

שלום ניבה, אני זוכרת היטב את הפרטים האישיים שגילית אודותיה, ואשר גרמו לך למה שגרמו. עדיין, נדמה לי שהתגובה שלך אליה משקפת משהו אחר, עמוק יותר בחוויה שלך, איזו נגיעה בעצב חשוף. יש לי תחושה שלברוח עכשיו מהטיפול יהיה כמו ניסיון לברוח מעצמך, מהמקומות של החסך, שישובו ויציפו גם להבא. אני מזמינה אותך להילחם בדחף להימלט, ולנסות להיאבק ביחד איתה במפלצות העבר הרודפניות. זה לא קל, אני יודעת. שולחת לך הרבה כוח ותמיכה ליאת

היי ליאת, שתהיה לך שבת שלום מקווה שאת שורדת את החום...

דש חזרה מהמדוזות...

אגב, השעון בפורום לא מכוון...

שלום לך ME, מי שורד, מי !?! זה לא חום, זה מדע בדיוני. יפה שאת שמה לב לעניין השעון. בחיים לא הייתי מבחינה בזה. בטח לא בארבעים מעלות בצל. ומה זה בעצם חשוב... אחרי שיצרנו קשרים הדוקים עם המדוזות, את מוזמנת למסור דש מחר למוכר הארטיקים. שבת שלום ליאת

ליאת מצחיקה.. נשמע שאת שורדת את השרב בקושי...(ארבעים מעלות בצל!? עברת לגור באילת?) לגבי השעון,זה לא כל כך משנה לי...אבל אם יש שעון שיהיה מדויק לא? את יודעת , נראה לי שאולי תם לו שלב ההתנגדות בטיפול שלי (ואולי אני טועה)עם זאת עד שדברים זזים אצלי..זה קצת מייאש ואם במקרה בא לך להתיחס (ויש לך למה..)אודה לך אם תוכלי להתיחס לפנייה האחרונה(לפני הסימן הקטן..) תודה ומבטיחה למסור דש בשמך. הגזלן הזה עושה מיליונים...

הי רציתי לשאול אם ישנה דרך לקבל עזרה של פסיכולוג דרך הקופ"ח(במימון הכוונה)-לי למשל יש כללית מושלם?ואם כן למי פונים? תודה מראש אשמח לתגובה זה ממש חשוב לי לדעת..

שלום ליה, ככל הידוע לי טיפולים פסיכולוגיים דרך הקופה ניתנים במחיר מוזל, אך לא במימון מלא. תוכלי לפנות למרכז המידע של הכללית ולברר את הפרטים והעלויות. או לחפש כאן - http://www.clalit.org.il/he-IL שבת שלום ליאת

ליאת גם שאני מאוד רוצה לעמוד בחוזה.תגידי לי רק דבר אחד איך, איך עוברים את הסיוט הזה שאני נמצאת בו ברגעים אלו ממש.איך יוצאים ממנו בשלום רק תגידי ליאיך?

שלום ד. קשה לתת "מתכוני אינטרנט" בעזרתם אפשר לשרוד יומיום מסויט. לתפיסתי, הדרך המהירה ביותר להשיג הקלה משמעותית ומורגשת היא באמצעות תרופות נוגדות דיכאון. מעבר לזה, מדובר בתהליך ארוך של עבודה עצמית ונכונות לוותר על תפיסות ישנות ביחס לעצמי וביחס לעולם. מקווה שתצליחי להעביר את השבת בשלום. ליאת

נתקלתי במושג התימות בטיפול? מה זה אומר?

שלום לך, תימה טיפולית היא נושא מרכזי (אחד מרבים) סביבו יכול להיווצר שיח בחדר הטיפול. בברכה ליאת

ליאת שלום, אני בחורה בת 17, היתה ילדות לא הכי מתוקה כדבש, אמא היתה מוכה מאבא,ואבא שתה הרבה ומת מזה בגיל דח צעיר,לא הייתי קשורה כלל לאבא נפשית כך זכור לי או שזה היה הגנה ולא הייתי רחוקה. אמא ניסתה להתאבד כשהייתי בכיתה ג'. ב"ה עכשיו הכל בסדר אמא שיקמה את חייה, ונולדנו לי אחות ואח,ואני מעולה עם זה. אבל רציתי להתייעץ את חושבת שמומלץ שאעבור טיפול למקרה חרום,שלא יהיו לי עיוותי חשיבה רצינים ובעיות בעתיד? כמו כן,אני ממש לא סובלת כאשר אנשים צועקים זה גורם לי לדחות אותם,ואני מגיבה די בכעס למרות שאיני טיפוס שכועס, זה נראה לך בסדר?

חזקי ואמצי....

שלום יהודית, כנערה צעירה הספקת לעבור דברים קשים בחייך, ולהתמודד עם משברים שרוב בנות גילך אינן מכירות כלל. שמחתי לקרוא שאמא הצליחה לשקם את עצמה ולפתוח דף חדש. אני מאמינה שיש לזה השפעה חיובית גם עליך. כמו שנאמר כאן רבות בעבר, אירועי חיים קשים נותנים בנו אותותיהם, מותירים בנו זכרונות קשים ואולי גם צלקות, אך "עיוותי חשיבה רצינים ובעיות בעתיד" אינם הכרחיים. כמאמינה גדולה בטיפול, אין לי ספק שהוא יכול לתרום לך, הן בעיבוד טראומות העבר והאובדנים שחווית, והן בביסוס תפיסה חיובית יותר ביחס לעצמך ולעתידך ובנוגע ליחסים שלך עם אנשים אחרים. כך או כך, מוטב שלא להתייחס לטיפול כאל נוהל חירום, אלא כאל דרך אפשרית אחת (מני רבות) להקל על עצמך ולשפר את איכות חייך. בהצלחה ליאת

תודה רבה רבה ליאת! זה היה חשוב לי לשמוע ממך,כי אני גם מאמינה גדולה בטיפול... :)

תודה רבה רבה ליאת! זה היה חשוב לי לשמוע ממך,כי אני גם מאמינה גדולה בטיפול... :)

מה זאת אומרת רק אם זה מונע על ידי סקרנות? האם אח ואחות שעומדים זה מול זה עירומים בחלקם התחתון ומצמידים איבר זה לזה זה נובע מסקרנות? האם זה טבעי?

לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא

רק לעדכן שלא מדובר חלילה בחדירה.

ולמה בדיוק את מחכה?!!!!!!!!!!!!!

שוב שלום, התנהגות כמו שאת מתארת היא דבר שיש להפסיקו. לא כל סקרנות צריך לספק. בתגובתי הקודמת דיברתי על משחקים המאפיינים ילדים צעירים בשנות הגן, המסוקרנים ביחס לאיברים המוצנעים של זולתם. התנהגויות אלה, שהן מאד טבעיות ואופייניות לגיל, משמשות לנו הזדמנות טובה להעלות את הנושא למודעות ולחנך לכיבוד זכותנו על הגוף. סקרנות הנוגעת למיניות ולדרכים להנות ממנה בשניים תצטרך להמתין עד לגיל ההתבגרות. בברכה ליאת

הפורום מתנהג מוזר לאחרונה לא כן? יש ימים שבו הוא מוצף בשאלות ללא הרף, כמעט תחושה שמישהו יושב ומחבר את השאלות בזהויות משתנות. אפשר ממש להפנות את השואלים לקומות התחתונות ותהיה שם תשובה לשאלה זהה לחלוטין. ויש ימים כמו היום - איך נקרא להם? יבשושיים משהו, לא? כולם נעלמו. השאלה הראשונה שעולה בליבי היא היתכן והקיץ נגמר וכל המשועממים חזרו למאורותיהם? פלגי הזיעה ששוטפים אותי למרות השעה המאוחרת אומרים שהקיץ עוד כאן.

האם צריך להבין מדבריך שכל מי שכותב כאן משועמם??

יקירתי, לקחת את הדברים למקומות לא רצויים. קיץ עכשיו. ים. מלפפונים. קחי קצת אויר. חברתי הגיג לא פילוסופיה ולא משהו עקרוני. ה ש ת ע ש ע ת י.

מצטערת, ההגיגים ברחו מידי ונשלחו לחלל הקברנטי עוד לפני שהספקתי למצות: כנראה שיום חמישי בערב מוציא את כולם להתגודדויות מלאות הורמונים ובירה ומשאיר אותנו, המשועממים, לבד פה. אח, כמה חבל.

שלום לכן, לפורום חיים משלו, כמו עפ"י היגיון פרטי, שלא תמיד נהיר לנו עד הסוף. אנחנו, כמנהלי הפורום, מנסים ללמוד את המגמה ולהגיב עליה כמיטב יכולתנו. אנחנו מקשיבים גם למה שקורה כאן לאחרונה, ומנסים לחשוב מה זה אומר, ואיך הכי נכון להיענות לזה. בינתיים ליל מנוחה ליאת

כאחת שמסתקרנת ומתעקשת באופן טפשי למדי לקרא את כל השאלות והתשובות של כולם, ולאחר העדרות של עשר שעות תמימות ,די הופתעתי לתוספת הקטנה של השאלות. האמת ,דוקא די מצא חן בעיני , נותר לי די זמן להבין כמה טפשי מצידי היה לנהוג כך.. מאחלת לפורום הזה להיות פחות מקושקש.....

אנו שמחים להודיע על יסודו של 'ספרים, ירחון לפסיכותרפיה', המיועד לכל אנשי המקצועות הטיפוליים בישראל. הירחון יצא לאור על-ידי 'ספרים, הוצאה לאור', באתר 'ספרים' – www.sfareem.co.il . ניתן לקרוא את הירחון באתר עצמו, והוא יישלח גם בדואר האלקטרוני ללא תשלום למנויים שיירשמו לאתר. כתב-העת מהווה במה לספרות מקצועית עדכנית ומקום לדיון בשאלות המרכזיות הנוגעות לעבודה הפסיכותרפויטית. המאמרים שיתפרסמו בירחון עוסקים בחשיבה טיפולית, מתוך זיקה לספרים חדשים או לספרים נשכחים העוסקים בנושאים טיפוליים. הדיון בספרים לא מתמקד בביקורת, אלא בדיאלוג עם הנושאים המוצגים בהם, הרלוונטיים לתחומי עיסוקם של הכותבים. כתב-העת מנסה להחזיר לדיון המקצועי ספרים חשובים שנשכחו. כתב-העת מעודד את הצגתן של גישות חדשות לפסיכותרפיה וכן זויות ראיה חדשות לגישות המקובלות. מקום מרכזי ניתן לדיון בשאלות הנוגעות למעמדה של הפסיכותרפיה בישראל: חוק הפסיכולוגים וחוק הפסיכותרפיה, האתיקה והוראות החוק, המעורבות החברתית והפוליטית של מטפלים וכד'. כתב-העת משמש כבמה מקצועית לכל אנשי המקצועות הטיפוליים בישראל (פסיכולוגים, פסיכותרפיסטים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים ועוד). אתם מוזמנים לאתרנו, "ספרים – נפש, גוף וכל השאר", בו מופיע הירחון במלואו.

היי ליאת,הייתי כל כך קרובה למימוש,למציאות אחרת,להגשמת חלום.ראיתי איך הכאב המשתק עומד להשתתק!הייתי בסחרור עצום למטרה והצלחתי לרוץ במדרגות ולהדוף מסביבי את הכל.לא לראות בעניים כלום מלבד דבר אחד-הרצון. הרחתי מקרוב את היותי שם וזה הרגיש נעים,עד שניצבו בפני שני מכשולים-אמא והסכם מטופש(סליחה),ועם כל הקושי המשכתי לנסות ולהרחיק כל מחשבה על כך,וכמעט כמעט אני שם...כמעט!!!החלום שהתפוצץ כל כך כואב,מאוכזבת שונאת את עצמי על ביטול ההגשמה מרגישה אפס גדול,שפן בלי שיניים!יש מי שאומר שחוזים,הסכמים נועדו על מנת להפרם.לפעמים גם אני חושבת כך,אבל אני מודעת לכמעט התחננות שלי להיות אצלה.ולכן הרגשתי חובה ליידע אותה.נראה לי נכון שצריך לדבר על כך,אלא שעד אז מה?משוחררת אני?האם לכך התכונה?(הלואי ולא יהיה בזה צורך שוב,או לפחות לא בכזו עוצמה).כי אין לי ספק שהשפן ייצתרך להצמיח שיניים,ולא להסתפק במעשה בודד קשה או לא הוא חסר ערך.ואת בתור מטפלת כאשר מישהו עושה הרבה ויתורים מיצידו היית באה לקראתו?במיוחד שהיא אמרה לח כמו שזה נראה באמת אין לך למה(משמע מבינה).היא גם יודעת שאני מנסה מאוד לא להגיע לזה,אבל כבר להיות שם בכזו החלטיות ולחזור זה אכזרי מידי ולא הוגן.ועוד דבר את יודעת הייתי מאוד רוצה לומר לה,משהו בנושא ההוא.פוחדת שזה יישמע כמו תירוץ עלוב,כי על פניו זה יכול אולי להישמע כך,רק שזה ממש ממש לא.זה בא ממקום לגמרי אחר.מהידיעה של איפה ומתי בדיוק אני יכולה להכשל.ואיפה הפיתוי המאוד גדול יגבור עלי ללא ספק!את חושבת שכדאי ושווה לקחת את הסיכון ולומר לה?! או להשאיר זאת לעצמי ולראות לאן זה יוביל(מה שלי די ברור).כי משום מה לאמת יש השלכות ולא בהכרח חיוביות,זה מצחיק כי כאילו מצפים ממך להיות אתה ואמיתי,וכשזה קורה התגובות לכך גורמות לי רק להצטער.אני חייבת להודות שיש בה משהו שאין לאף אחד(מהמקצוע בלי להעליב)אין לה את המבט והחזות הכ"כ מאיימת שיש לפסיכולוגים ותודי שיש להם!!!אולי בגלל זה כולם פה יותר שותקים. נ.ב התשובות שלי הגיעו ללא שינוי מהפעם הקודמת. טוב או רע לא יודעת, מה שבטוח לא עונה על השאלות מלבד אחת. השבע נשמות שלי פשוט חוגגות, פעילות כמו שעון שווצרי. ראית פעם שעון שווצרי שנעצר?!!! כולי תקוה שכן!!! תודה על הסבלנות למגילת רות, ומשמרת ארוכה ונעימה דנה.

שלום דנה, לטיפול יש חוקים משלו, המוגדרים במסגרת החוזה הראשוני שבין המטפל למטופל. הרצון למות מאד לגיטימי ואף הדיבור עליו. ועדיין יש הבדל גדול בין לדבר על זה לבין לעשות את זה. נדמה לי שכאן משורטטת ההתחייבות. את בוחרת לראות בזה הסכם מטופש - ובהחלט זכותך להסתכל עליו כך - אך מרגע שהסכמת לו, הוא מחייב מאד. מרגע שפטרת עצמך ממנו, שינית את הכללים, וצריך לחשוב מה זה משרת. אני מאחלת לך שתצליחי לשרטט לעצמך חלומות אחרים שמימושם אכזרי פחות. לילה קל ליאת

אני בהיריון ראשון באמצע חודש שמיני. במהלך התקופה האחרונה העובר היה במצג עכוז, אך פתאום שינה זאת למצג ראש . כל עוד הוא היה במצג עכוז זה שימש לי תרוץ למה אני חושבת לעבור ניתוח קיסרי. את ההריון הזה השגתי בהפריה אחרי מאמץ של שנתיים. יש לי הרבה מתחים בחיים וטראומה מבדיקות גיניקולוגיות ולכן אני שוקלת לעבור ניתוח קיסרי אלקטיבי שיש בו יותר ודאות ולא דוחפים ידים לואגינה כל כך הרבה. אך מצד שני אני לא רוצה שבחברה מסביבי ידעו שזו הסיבה ואני מעדיפה להשאיר את הסיבה בגלל המצג ראש. אך מצד שני הייתי רוצה לחוות לידה רגילה, אבל לא מרגישה שיש לי את הכוחות והסבלנות כרגע. אני לא יכולה לשתף את אמא שלי בתחושות האילו מכיוון שהיא מבוגרת ומהדור הקודם ולה נראה לידה ואגינלית בלי אפידורל אפילו הדבר הכי טבעי שלי נראה הכי זוועתי. אני רוצה ללכת ללידה עם מצפון נקי. אשמח אם תגיבי לנושא כי אין לי אישה אחרת שאני יכולה לספר לה את האמת. כל כך זקוקה לדמות נשית לשתף אותה. למרות שבעלי היקר חולק איתי הכל ומסכים שאני אעשה מה שטוב לי, אבל עדיין הוא לא אישה. את בטח מבינה על מה אני מדברת. תודה לך שהקשבת לי.

שלום לך, בדיוק בשבילך אני מצרפת לכאן מאמר שכתבה בנושא חברתי נטע, על זכות האשה לבחור את האופן שבו היא רוצה ללדת, אז קראי, ושתהיה לך לידה קלה ומוצלחת. רצ"ב המאמר: (קצת ארוך אבל נראה שנכתב בדיוק עבורך..) בשמחה תלדי בנים מאת נטע ספיר 160 אלף נשים כורעות ללדת מדי שנה בישראל. משמע, ל-160 אלף נשים בשנה יש אפשרות לבחור כיצד הן רוצות ללדת. מנתונים המתפרסמים בדו"ח הלידות לשנת 2005, שהוצג בשבוע שעבר בכנס החברה הישראלית לרפואת האם והעובר, עולה כי 19.1% מהנשים בישראל מעדיפות ללדת בניתוח קיסרי ובכך לחסוך מעצמן את צירי הלידה. אלא שהפופולריות שצבר הניתוח הקיסרי מטרידה את הרופאים, הטוענים כי הניתוח חושף את האשה והעובר לסיכונים מיותרים. הגניקולוגים, כך נאמר לנו, עומדים "חסרי אונים" אל מול הביקוש הגובר ללידות יזומות. השאלה הנשאלת היא זו: אילו הכורעים ללדת היו גברים, ולא נשים, האם היתה נשמעת ביקורת ציבורית דומה על רצונם בניתוח? בעבר הלא רחוק כלל לא היתה בידי האשה אפשרות לבחור את אופן הלידה, ואפילו בקשה טריוויאלית לכאורה כמו זריקה אפידוראלית לשיכוך כאבים היתה נדחית לעתים בטענה ש"המרדים עסוק בניתוחים", והאשה היתה נותרת חסרת אונים בכאבה. ואולם אם לבחור בין שתי הברירות - שהגניקולוגים יהיו חסרי אונים או שהנשים יהיו חסרות אונים - אני מעדיפה את הראשונה. היא פחות כואבת. במאה ה-17 החלו רופאים ליילד נשים בבתי חולים. האחים צ'מברליין המציאו את המלקחיים והשכיבו את הנשים על הגב בתנוחה שעד היום נפוצה בבתי חולים, אף שאינה מיטיבה עם נשים. תנוחת השכיבה פוגעת בזרימת הדם אל הרחם, גורמת להאטת הדופק אצל העובר ועלולה לגרום למצוקה עוברית. היא אף מקשה על הלידה בהקטינה את שטח האגן, אינה מאפשרת שימוש בכוח הכבידה ואינה מקדמת את הלידה אלא מאריכה את ייסוריה של היולדת. במאה ה-21 יש ביכולתן של נשים לקבוע את אופן הלידה הרצוי להן מתוך הכרה בכך שהן ריבוניות על גופן. בתי החולים, המנוהלים כעסק כלכלי לכל דבר, מעוניינים למשוך אליהם יולדות - גם משום שעל כל לידה הם מקבלים 7,049 שקל מהביטוח הלאומי - ולפיכך הם מפנים משאבים להפיכת הלידה לידידותית יותר. הכתוב בספר בראשית ג' ט"ז - "הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים" - הגיע זמנו להתעדכן. בחירה בניתוח קיסרי היא אופציה לגיטימית בעבור נשים, גם אם היא מסוכנת יותר או מעמיסה על תקציב הבריאות. חוק זכויות החולה והפרטת בתי החולים מגדילים מדי שנה את מספר הנשים המממשות את חלומן ובוחרות בלידה הרצויה להן. הבחירה תורמת לשיפור מצבה הפסיכולוגי של האישה והופכת אותה לשותפה לתהליך. כשהבחירה בידה, האשה חדלה להיות חסרת אונים כפי שהיתה בעבר הלא רחוק, וכבר אינה נתונה לשרירות לבה של המערכת הרפואית. הכותבת היא עובדת סוציאלית וסטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב

שלום לך, מנסיוני, את חייבת לקחת את האחריות לפחדים שלך למקומות טובים, ע"י כך, תצליחי להשתחרר ולפנות מקום לדברים טובים ולחוות חויות חיוביות, וכמובן להתמודד ממקום של שקט וקבלה והכי מכל ללכת ולזרום עם הדברים, ולהחליט שהכל יהיה טוב. נסי זאת, לא חייב ספציפית בזה. בהצלחה

עד כמה מגע מיני בין אחים בגילאי 9 הוא נורמלי, עד איפה זה נחשב לסקרנות ואיפה כבר צריך לבדוק מה קורה שם?

ליאת הכוונה בין אח לאחות מחכה לתשובתך המשכילה

שלום רינה, התנהגויות 'מיניות' בין אחים אינן מקובלות בשום מקרה, אלא אם כן את מדברת על משחקים או מגע המו?נ?עים ע"י הסקרנות הטבעית של ילדים קטנים כלפי אברי גופם המוצנעים של בני המין האחר. בגיל תשע ילדים כבר אמורים להכיר את גבולות הגוף, כמו גם את הקונבנציות החברתיות המכתיבות את ההתנהגויות הקשורות בו. כבר בגיל הגן ילדים לומדים (ועל ההורים והמחנכים לחזק זאת) שגופם כמו גם גופו של הזולת הוא עניין פרטי שיש לכבדו. איני יודעת לאילו התנהגויות מיניות את מכוונת בשאלתך, אבל אם יש לך ספק מוטב לבדוק באופן חד משמעי את טיבן, ולהזכיר לילדים את כללי היסוד בנוגע לפרטיות הגוף. מומלץ ליזום שיחה בנושא, שתערך באווירה רגועה ונינוחה, מבלי לעורר אשמה גדולה מדי סביב מה שכבר נעשה. אחרי הכל, ילדים הם יצורים מיניים וסקרניים, ויש להסביר להם באופן מפורש עד לאן מותר למתוח את גבולות הסקרנות. סוף שבוע נעים ליאת

בני ילד חכםוטוב במסגרות הגן תמיד היו לו חברים גם אחרי שעות הגן כל שנת כתה א אפשר להגיד שעברה עליו התאקלמות לא קלה,הוא היה מגיע בהסעות לבית הספר אין מלווה בהסעות ושם תמיד חוזר הביתה עם מציקים לי(הוא ילד שיודע להחזיר)אנו גרים בכפר ומסגרת בית הספר היא אזורית,בקיצור כל השנה לא יזם ונפגש עם חברים אחר הצהריים מלבד ילדי השכנים שהם גם מכיתתו אך הוא אינו מסתדר איתם מה שמפריע לי מתבטא באופן דרמטי בבכי קורע אין לי חברים,אף אחד לא אוהב אותי,מה אני שווה וצורות ביטוי אופייניות לילד טיפשעשרה,הילד באופן כללי הוא אוהב להשטתות הוא ילד שמח אך רגיש מאוד כשאני רוצה ליזום מפגש עם חבר אחר הצהריים הוא אומר שאינו אוהב אף ילד וכי כולם מציקים לו אני חייבת לציין שאנו איננו בקשר עם שכננו הרבים שגם הם חדשים באזור הם ביחד מתכנסים כמו קומונה שהמשותף להם היה מגורים בקורוונים אנו ישר נכנסנו לווילה וזה הוביל כנראה להתנגדות סמוייה מצידם מלבד זאת שאנו מצליחים באופן כלכלי בגדול,וזה מוביל למן חרם נגדנו לי האמא אין באופן אישי חברים מכאןורוב הזמן הקשר הוא עם משפחתיוטלפונית עם חברים, איך יוצאים מהלופ הזה ומה הקטע עם הילד האם כדאי לפנות לאיש מקצוע

שלום איילת, ילד ללא חברים זה דבר עצוב, בעיקר לנו - ההורים - שלכאורה מוגבלים ביכולתנו לעזור. אחרי הכל, לחברת הילדים חוקים משלה, ואלה לא תמיד חופפים לחוקי הבית והמשפחה. אם בבית יש, למשל, בעיית גבולות, יתכן שהילד יתקשה לתפקד בחברת הילדים בגלל הקושי לשאת תסכול, לווסת כעסים או להתחשב באחרים. מסתבר שילדינו די דומים לנו ב'כתב היד' החברתי שלהם. אם אנחנו - כמבוגרים - מוקפים חברים, יש סיכוי טוב שילדינו יהיו כך גם הם. אם לנו קשה חברתית, יתכן שמשהו מזה ישתחזר גם אצלם, מאחר ולכישורים חברתיים יש לא מעט היבטים נרכשים. את מתארת כרגע קושי חברתי המשותף לך ולילדך. את מזכירה את הפער בינך לבין המשפחות האחרות בקהילה כהסבר אפשרי. יתכן שזה קשור, ויתכן שלא. במקומך, הייתי מנסה ללמוד קצת באמצעות המורה שלו, מה באמת קורה בביה"ס. האם בכיתה הוא בודד או מעורב? האם הוא נוטל חלק בפעילויות ביה"ס, יוזם, אקטיבי או פסיבי? האם הוא מעורב בקטטות או חיכוכים? האם באמת מציקים לו, או שמא הוא זה שיוצר את ההסלמה? כל אלה (ועוד) הן שאלות חשובות, מהן אפשר ללמוד משהו על הנסיבות שגרמו לתחושות שלו. בהתאם למידע שתקבלי מהמורה, אפשר יהיה לנסות ולשער היכן מוקד הקושי. האם מדובר בקשיי הסתגלות למסגרת החברתית, או שמא מדובר בדרך להפעיל אותך ולזכות ברווחים עקב כך. האם מדובר בילד שיודע לכבד את הגבולות ואת זכויות האחר, או בקשיים הנובעים מהיעדר גבולות בבית. גם כאן, היכולת לזהות את הבעיה תכתיב גם את ההתערבות. לפני שפונים לאיש בריאות הנפש, הייתי ממליצה, כאמור, על אותה שיחה עם המורה, ובהמשך אולי גם עם היועצת או עם פסיכולוגית ביה"ס. נסי לגלות פתיחות והקשבה, ולפעול ברוח המלצותיהן. אם יהיה לך מידע נוסף, את מוזמנת להביאו לכאן, ואשמח להתייחס. בהצלחה ליאת

אפיסת כוחות בפעם המיליון כי כל פעם אוספת את עצמי את כל הרסיסים ממשיכה לשרוד עוד יום ועוד יום כי "חייבים" כי אם לא אמא שלי תבכה.. כי כולם ישנאו, בינתיים רק אני זאת שבוכה ושונאת (את עצמי) וכואבת ופצועה ועדיין לי כרגיל אסור אסור אסור להגיד את כל זה מתאפקת שלא להתאבד עכשיו על החיים האלה באמת שכבר עברתי יותר מידי אבל כלום לא משתפר וכלום לא עוזר נמאס לחיות יום יום בידיעה שמחר יהיה משהו איזה מצב רוח שיפיל אותי לרצפה נמאס מההרגשה של רק לרצות לברוח הכי רחוק, והכי מהר.

את לא מבינה כמה אני מזדהה אתך,אני קוראת אותך ורואה את עצמי.לא מפריע לי שישנאו כי למי כבר אכפת אחרי שאמות! אבל כן פוחדת על אמא שלי ומרגישה חובה לנסות להמשיך ולשרוד,בגללה.וכן לצערי יודעת שהמחר לא מביא איתו שינוי,אלא רק יותר רע. את יודעת לא באמת נראה לי שיש לאן לברוח אפילו רחו אם זה לא לתמיד! זה או פה להתענות ןלסתום,או שם ולנוח סוף סוף! סליחה שלא שידרתי לך אופטימיות כי לא יכולה,ובכל זאת מאחלת לך,שתקומי ליום חדש ולשם שינוי טוב או לפחות סביר,שלשרוד אותו לא יהיה משא כזה כבד!מאחלת לך זאת מכל הלב והלואי וגם אני אקום לבוקר כזה,אפילו לא טיפה יותר. לילה טוב ושקט.

דברים לא משתנים ביום ולחשוב שאולי גם מחר תרגישי כך זה נורא... גם התחושה והסבל, והסבל שרוצים למנוע מהסביבה וסובלים בשקט זה קשה. אבל זה לא תמיד יהיה כך, הייתי במצב שלך ויצאתי מזה לא ראיתי את "האור" כשהיה לי רע אבל בסוף (לאחר 3 שנים) הוא הגיעה. זה ישתנה! אני יודעת שאת לא רואה את זה אבל זה ישתנה.

הכוח לסחוב יום אחר יום הולך ואוזל לו. אני סוחבת בי 2 עולמות מנוגדים ,וזה עושה את ההתמודדות קשה יותר. העולם הפנימי משתלט ,ולא משאיר לי כבר אוויר... גם הפעם אני אצטרך להיאבק לבד גם כי לאנשים נמאס מהמצב רוח שלי, הפעם רק *אני* ל ב ד אצטרך למצוא את הכוח שבי,וזה נהייה לי קשה והפעם זה ממש עולה לי בבריאות, שיט אני פוחדת ליפול, וזה מצחיק כי אני כבר בנפילה. תודה בכל זאת,הלוואי שאצליח,רחל,לראות את האור עליו את מדברת.

חן, ד. ורחל יקרות, בשעת ליל מאוחרת זו, אני שולחת לכולכן חיוכים ותקוות. יום חדש מתחיל ממש עוד מעט... לילה טוב, אורנה

שלום, האם ועד כמה מצב נפשי(לחץ, מתח,עצבים וכו'), יכול להשפיע על מצב גופני ירוד? אני שמה לב שבכל פעם שאני נמצאת במצב ריגשי,נפשי קשה.הגוף שלי מגיב בצורה מוזרה.(מכאב מאוד חד,פריחה בגוף,או עילפון) האם זה הגיוני? האם יש קשר בין הדברים? או שזה סתם צירוף מקרים?!

שלום מישהי, בהחלט סביר. מאחר וגופנו ונפשנו 'חיים' בכפיפה אחת, ישנן לא מעט תופעות קשורות. החדשות הטובות הן שטיפול נפשי יכול בהחלט להשפיע על הקשיים הגופניים, ולהפך... בריאות, אורנה

רק פייר להזהיר מעכשיו שהמכתב רוב הסיכויים יהיה ארוך. אבל אינ זקוקה לעזרה שלכם. פרטים יבשים: מספר שנים שאני לוקחת תרופות נגד דיכאון. התחלתי מפריזמה אחרי כמה שבועות הרופא החליף את התרופה לסרוקסט. תוך כדי לקיחת התרופה לא הייתי במעקב רפואי את המרשם הייתה מחדשת לי רופאת המשפחה. אחרי מספר שני ומאוד על הסף ביקשתי מרופא משפחה (אחר) לעבור לתרופה אחרת שאולי תעזור! תוך כדי השנים האחרונות הייתי במצב נוראי של דיכאון וכל פעם שניסיתי להפסיק את התרופה קיבלתי תופעות לווי של גמילה. כן הרופא אמר לי שאין סיכוי שאחרי יום אחד ארגיש את התופעות גמילה אבל אני לא משקרת וזה לא פסיכולוגי. אחרי יום אחד הרגשתי תחושה מוזרה בשיניים סחרחורות נוראיות ועוד הרבה דברים לא נחמדים. כמובן החיי מין היו ממש נהדרים על סרוקסט! (ציניות). הרופא משפחה העביר אותי לתרופה אחרת בשם וונלה (זיוף ישראלי) לוייפאקס נדמה לי. ממה שהבנתי מאוד דומה לסרוקסט (מהמשפחה) סרוטונין וכו'. אני כבר שנה על התרופה. המצב שלי מתדרדר מיום ליום. התרופות לא עוזרות. עוד חתיכת מידע הוא שאני לא חיה בארץ כעט, אני עובדת בחול. אניל א דוברת את שפת המקום וזאת אחת הסיבות שאיני יכולה ללכת לפסיכולוג או משהו דומה. כן אני יודעת שאני צריכה כן אני חיפשתי כן אין אופציה כזאת כרגע. אני ניסיתי לכתוב הודעה בפורום אחר לבקש עזרה לפני שאני אגיע לנקודת שבירה מוחלטת. כמובן שזה לא עזר... החלטתי לגשת לעניין מנקודת מבט מדעית לשם שינוי ולא מהרגש. הזהרתי שזה יהיה ארוך אני מצטערת. אני חייבת להבין מה התרופה עושה ואיך היא פועלת עלי. אני חייבת להבין איך זה עובד. ולמה זה לא עובד ליתר דיוק עלי. למה תרופות שאמרות להיות בסדר גמור לא עובדות עלי. או שהאם הן עובדות ואני במצב כל כך גרוע שהתחושה הזאת היא כבר אחרי שיפור של התרופה. אני לא מסוגלת יותר אני רק רוצה למות אני רוצה שהכל יגמר אני לא יודעת מה לעשות ולא יודעת כמה עוד זמן אוכל להחזיק מעמד.... שנים.. חודשים... ימים? אני לא יכולה יותר ואני מתחננת בפניכם לעזור לי. זה הנסיון האחרון שלי. אין לי דרך אחרת. אין לי יותר מה לעשות. בבקשה מישהו שיסביר לי מה לעשות עם התרופות. בבקשה אני לא יכולה לחיות ככה יותר וזאת לא מתאפורה אני באמת לא יכולה. בבקשה.

נואשת יקרה, כאבך עובר חד וברור, ועורר בי צער והזדהות. עם זאת, לצערי לא אוכל להשיב בנוגע לשאלות תרופתיות. שאלות אלה יש להפנות לפסיכיאטר, ולא לפסיכולוג קליני. אני כן רוצה להדגיש את תחושתי שטיפול פסיכולוגי יכול להועיל לך מאוד. אני מציעה לפנות לגופים ישראליים הפעילים במדינה בה את מתגוררת (אפילו שגרירות ישראל), ולבקש את סיועם באיתור מטפל דובר עברית/אנגלית באיזור מגורייך. בתקווה להקלה, אורנה

אני מועסקת באחד הגופים האלה שדיברת עליהם ולכן אני לא יכולה לפנות לגוף כזה. אסור שיגלו בעבודתי את מצבי אחרת אאבד את העבודה. אני מודה לך על תגובתך מאוד! אני לא יודעת מה אעשה... תודה שוב...

שלום רב! אחותי בת ה 23, טופלה במשך כשנתיים וחצי בריספרידל. מאחר והטיפול לא היה רציף אירעו 2 התקפים כשהאחרון מביניהם נמשך כבר שלושה שבועות. לאחר שהפסיכיאטר שלה שמע מאיתנו כי תרופת הריספרידל גורמת לה להפסקת המחזור החודשי ולהשמנה רבה, הוא המליץ לנו לעבור לכדורים בשם פרפינן- כדור אשר בו היא מטופלת בשבועיים האחרונים. במהלך השנתיים וחצי האחרונות - בזמן הטיפול בריספרידל לא נראתה הידרדרות קוגניטיבית כלשהי ואף חל שיפור בין ההתקפות. אולם, היום בהתקף הנוכחי- מאז עברה לטיפול בפרפינן- חל שינוי משמעותי בצורת ההליכה שלה, הליכה מאוד לא טיבעית. בהתייעצות עם הפסיכיאטר המטפל נאמר לנו כי מדובר בתופעות חולפות של הכדורים הללו וכי שבועיים אינו זמן מספיק לבדיקת יעילות הכדורים. לדאבוני, אחותי אינה זוכה לקבל טיפול עיקבי מאחר והוריי הינם אנשים דתיים ומבוגרים אשר מעדיפים להסתיר את הבעיה במקום לטפל בה, ובנוסף עקב בעיות כלכליות הם מטפלים בה אצל פסיכיאטר אשר גובה סכום מועט ביותר- עובדה אשר גורמת לי להטיל ספק בכישוריו... דבר אשר מחזק את השערתי בנושא היא העובדה כי בפעם האחרונה שבה הלכתי עם אחותי לפסיכיאטר שלנו הוא איבחן את אחותי כחולת סכיזופרניה וזאת לאחר שניהל איתה שיחה בת לא יותר מ 10 דקות. כאשר שאלתי אותו האם הוא בטוח בכך תשובתו היתה "ב 80%". הנני זקוקה נואשות לעזרתכם בנושא, ואודה לכם מאוד אם תוכלו להשיב לי על שלוש השאלות שלהלן: 1. מהי חשיבותו של איבחון מדוייק של המחלה, והאם ייתכן מצב כי אבחנתו של איש המקצוע שגויה? 2.האם תופעת "ההליכה המוזרה" ידועה כתופעה חולפת כתוצאה מהשימוש בפרפינן או שמדובר בתופעה הנגרמת כתוצאה מההתקף? 3.האם ישנם כדורים אחרים המשמשים לטיפול בבעיה זו פרט לריספרידל ופרפינן? אודה לכם מאוד אם תשיבו לשאלותיי בהקדם! תשובתכם חשובה לי מאוד! רוב תודות!

גילי שלום הייתי מציעה לך להעביר את כל השאלות הללו לתחום הפסיכאטריה. הפורום הזה נמצא במתחם של בריאות הנפש. בריאות שלמה!

שלום גילי, צר לי לשמוע על הקשיים בטיפול באחותך. בנוגע לשאלות התרופתיות, לצערי לא אוכל לסייע משום שמדובר בשאלות שיש להפנות לפסיכיאטר ולא לפסיכולוג קליני. אני כן רוצה להוסיף בנוגע לאבחנה, שכמובן חשיבות האבחנה רבה, אך ההתייחסות ל- 80% ביטחון אינה בהכרח בעייתית, משום שמחלות כמו סכיזופרניה מאבחנים כשיש גם תקופה אקוטית (משבר פסיכוטי), וגם תקופה רזידיואלית של כחצי שנה, ולכן לעיתים קרובות נותנים אבחנה זמנית עד שהדברים מתבררים לאשורם. בריאות, אורנה

שלום רב. אני מבקשת לקבל המלצה על פסיכולוגית טובה בחיפה והאזור. הבעיה היא שאני סובלת בזמן האחרון מחרדות קשות, חרדה לבריאותי יתר על המידה, נמצאת כל הזמן במתח ולא מצליחה להרפות. גורמת מתח לבני משפחתי עקב המצב. הדבר נמשך כבר מעל לחודשיים ואני לא יודעת איך אני יוצאת מזה. אני מרגישה שאני חייבת לדבר עם פסיכולוגית אחרת אני אלך לאיבוד לגמרי. אני מאמינה כי הבעיות שיש לי עכשיו הם מעין משבר שאני עוברת, כיוון שאני סובלת במשך שנים ממצבי רוח משתנים, בעיות שינה, דיכאון בא והולך,וביטחון עצמי נמוך. יכול להיות שהכל התפרץ עכשיו למשבר ואני לא מצליחה לצאת מזה. אודה על המלצתכם הכנה לאן עליי לפנות כי אני לא מכירה פסיכולוגים .

שלום לי, אני מקווה שאת מקבלת המלצות אל המייל האישי. כדאי לשקול מטפלת המיומנת גם בטכניקות קוגניטיביות להפחתת חרדה, שתוכל לשלב אותן בטיפול דינמי מעמיק (אני נוטה לחשוב שזהו רצונך). בהצלחה, אורנה

האם יש תועלת בטיפול על בסיס פגישות של פעם בשבועיים?(פעמיים בחודש) למטרת טיפול בחרדה כללית? פגישות אלו במטרה לדון עם מטפל בסוגיות שונות ולקבל יותר בטחון

שלום עופר, תדירות ורציפות הפגישות חשובה על-מנת לאפשר קשר קרוב וברית של עבודה בין המטופל והמטפל. פגישה פעם בשבועיים נראית לי (ומטפלים רבים נוספים יסכימו איתי) כתדירות נמוכה מדי, בוודאי בשלב הראשוני של הטיפול (כהשוואה, חשוב שתדע שבטיפול דינמי בגישה פסיכואנליטית ממליצים על פעמיים בשבוע, ובפסיכואנליזה מדובר ב- 4-5 פגישות שבועיות). בדוק עם עצמך האם אתה יכול להתגבר על האמביוולנטיות, ולמשך תקופה מסוימת להשקיע את מרצך וכוחותיך בטיפול. אני מאמינה שעדיף להיות מחוייב לזמן מה, מאשר להיות מושקע בטיפול 'חצי' או 'בערך'... בהצלחה, אורנה

שלום רב. ברצוני לקבל יעוץ לגבי בני בן 5.5 שהולך לגן חובה. לפני כחודשיים התחיל להביא מהגן צעצועים או חלקם שלא שייכים לו.לאחר ששאלתי למה הוא עושה כך ניסיתי להסביר שהפעולה זאת נקראת גניבה והדבר לא טוב. למחרת אנו מחזירים את הדברים לגן אבל הכל חוזר כעבר כמה ימים.ניסיתי לתגמל אותו על ימים שלא הביא שום דבר מהגן, לפרגן אך גם זה לא עזר. כעת הוא מביא משהו מהגן ואומר שזה לא הוא הביא מישהו אחר שם לו בתיק והוא לא יודע מי זה.אייני רוצה לפנות לגננת ע"מ לא לקבל סטיגמה גנב אך אני יודעת שחייבים לעשות משהו כדי שלא יתמיד בכך וידרדר המצב. אשמח לקבל יעוץ והכונה. בכבוד רב לנה

שלום לנה, אני חושבת שקצת מוקדם מדי לחשוש שבנך פוצח בקריירה של גנב... לעת עתה, מדובר בילד נבון ומלא חיים שמנסה להתאים את המציאות לצרכיו, וזה בסדר גמור, ואפילו יצירתי למדי. המשיכי להסביר ללא ליאות מה מתאים ומותר ומה אסור, והמשיכי להחזיר את הצעצועים לגן. התייעצות עם הגננת היא דווקא רעיון טוב בעיני, וגם שיחה טלפונית עם הקו להורה של אוניברסיטת תל-אביב. חופש נעים, אורנה

שלום עד אתמול היה לי חבר כבר כמעט 8 חודשים וכבר מההתחלה ראיתי שמשהו אצלו לא בסדר. הוא היה ועדיין מאד היסטרי ופרנואיד ושקורה משהו או שמרגיש פגוע או סתם ככה היה נכנס לטראנס של עצבים והיה מעליב אותי ומשפיל אותי והיה מסרב ללכת לי מהבית (הוא עדיין גר עם הוריו בן 28 )ואח"כ היה מתנצל עד שלפני יומיים גיליתי שמחק לי הודעות מהפלא ולקח לי את המפתחות של הבית והשפיל אותי עד בכי דם ואח"כ שוה התנצל. אמרתי לו שהוא חייב עזרה וכעס עלי על כך לפני מס' חוד' הלווה לי כסף ולקח מאביו מבלי שאבקש. אני והוי בבעיות כספיות ואני לא עובדת מסיבות בריאותיות וזה קשה עד מאד. היום נפרדתי ממנו בצורה שלווה ואמיתי ואמרתי לו שהוא מדהים וחם ואוהב ותומך אבל אני לא יכולה עם הצד השני שלו והוא התעצבן והתחיל לצעוק ולאיים ורוצה להתקשר להוריי ולדרוש את הכסף וזה יכול למוטט את אבא שלי ואני מפחדת והוא לא מעניין אותו ויש לו עוד דברים אצלי ואני ממש מפחדת ואמר שכל זה לא היה קורה אם לא הייתי עוזבת אותו ונשארת איתו כי זה עניין של זמן וזה יעבור(תמיד אמר את זה) בכל אופן למה זה קורה לו ומה הוא יכול לעשות והאם ללא טיפול זה יכול להחמיר מה בעצם הוא יכול לגרום לעצמו? ואני חוששת לשלומי וממש מפחדת ולא רגועה בבקשה עזרו לי

שלום פגועה, למרות הכאב, אני חשה שהתיאור שלך מבהיר היטב מדוע הפרידה היא צעד נבון מצידך. אנא, הקפידי על עמדה עקבית ויציבה מולו. הנטייה האימפולסיבית שלו וחילופי מצב הרוח הבולטים מחייבים אותך להיות מאוד ברורה וחד-משמעית, גם (ובמיוחד) כשקשה. במידת הצורך, שתפי את הקרובים לך במה שקורה ובקשי את תמיכתם בעמידה מולו. אני מקווה שעם הזמן הוא ירגע, ואת תוכלי להמשיך בחייך בשלווה. בהצלחה, אורנה

אורנה,.. היא מעלה נושא מסויים כבר כמה פגישות ברציפות ובתוכי אני חושבת על דברים אחרים.. משהו בה אמנם מעורר בי את הדברים בעוצמה שבה הם מתעוררים, אך זה לא התוכן בהכרח.. אולי זו הקירבה הפיזית בחדר.. ומשהו בי רוצה לזעוק, (שזו ממש לא מילה בלקסיקון שלי..) איזה 'למה?' גדול שקשור בנושאים שמעסיקים אותי כרגע... אבל היא מדברת על משהו אחר כרגע ולא נעים להפסיק אותה, ואני עייפה ומעדיפה כבר להקשיב.. מנסה במקביל לחשוב לאט ובקצב שלי על הדברים שלי.. והיא רוצה לעזור לי, באמת רוצה, אבל אני לא מצליחה לקטוע אותה, אז אני נסחבת קצת איתה.. וזה לא שהיא לא מבינה אותי.. פשוט מתמקדת בדברים אחרים ממה שרציתי לומר...חבל שאי אפשר למרקר גם בדיבור, שתבין מה מתוך מה שאמרתי חשוב לי יותר.. היא מרחפת באצבעות קלילות מעל נושאים שרק מחכים לפרוץ מתוכי, נוגעת בהם בלטיפה..מחוללת בי סערת רגשות אמיתית (כזו שבאמת לא אפיינית לי..), אבל נוחתת לבסוף בנושא אחר, שפחות מהותי בעיניי, ושם בונה בית.. ואז עליי לרסן את כל הבלאגן שמאיים לפרוץ ולהיות מוקא מתוכי, כדי להקשיב לדבריה בנושא שהעלתה. היא הייתה כל כך קרובה היום..כמעט ופרקתי, כמעט ושיתפתי, אבל היא לא עצרה במקום הנכון, והמאמץ שבריסון לא השאיר לי כוחות לעצור אותה בזמן. וזה גם לא שהנושאים שהיא מצביעה עליהם לא רלוונטיים, ולפעמים הם כן נקשרים לי בסוף לדברים שרציתי לומר אני. אבל רוב הזמן זה רק קישור מאוחר יותר שאני עושה ביני לביני, ולפעמים הקישור הזה הוא עקיף ומאולץ. (ולפעמים גם הנושאים שלה מרגישים לא קשורים בכלל, ואז אני מרגישה לבד..) היום הקשבתי למה שהעלתה ובכל פעם שעצרה אחרי שאלה, העלתי את הדברים שלי (שלא היו קשורים למה ששאלה). בהתחלה זה הרגיש לי כמו שיחות מקבילות. היא מדברת- אני מדברת. בהדרגה הרגשתי כאילו העברתי אליה חלק מהאחריות לחבר בין הדברים שלנו.. לא בטוחה שזה פיתרון.. זה עדיין מרגיש לי לא לגמרי פתרון.. מה את חושבת? - אם הייתי כותבת הכל בחרוזים, היה יוצא נחמד יותר? (סתם בשביל הגיחוך הקטן הזה בסוף.. :-) לילך.

היי לילכי, מה שלומך? ראיתי את שמך ואני מנצלת את זה לעניין שלי. מקווה שזה בסדר... אני נמצאת היום במצב שטיפה דומה למצב שהיית בו לפני כמה שבועות. אני רוצה לשאול אותך אם היום, בדיעבד, את יודעת איך היית רוצה אותה איתך? שלי מסרבת להיות אנליטית עכשיו. היא אומרת שזה לא הזמן. היא אומרת שעכשיו זה הזמן להיות איתי, ללוות. מצד אחד זה מרגיש לי נכון. קצת שומר, מגן, עוטף. היא גם לא רוצה שזה יפגע בדברים שלי במציאות. ומצד שני זה מרגיש לי קצת מצמצם. בסוף היא הבהירה לי שהיא תהייה איתי איפה שאני רוצה. אז מה את אומרת? איפה אני רוצה להיות? את סולחת לי שהתפרצתי ככה? ואמא? מה שלומה? נשיקה לך. ואחת לאורנה. נורית

חזרתי! התקשרתי הביתה- אמא שלי מרגישה הרבה יותר טוב וישנה מצויין! (ואני התהפכתי כל הלילה והחמרתי בראש את המחלה שלה עוד יותר..? 'סידרה אותי' האמא הזאת :-) אז אני קצת מאוששת עכשיו.. תגידי, נוריתי, חילופי זוגות זה מקובל..? אני רוצה אותה איתי שותקת קצת יותר..ולא שתיקה שמחזיקה את עצמה ומתאפקת לא לומר את מה שיושב לה על קצה הלשון, אלא שתיקה כזו מקשיבה. שתקשיב למילים שלי ותקשיב באותה מידה לשתיקה שלי. שתזהה את הרגע שאני כמעט אומרת משהו ואז תאמר איזו מילה קטנה.. תעודד לדבר. שלא תפחד לשאול אותי על מה שקשה לי איתו ולא רק על המסביב, ומאידך בנושאים האלה, שלא תשאל שאלות מורכבות מדיי.. לא חשובה השאלה- רק חשוב לי שתביע נכונות להקשיב לי בנושא הזה. שתאמר שהיא שם- מחכה לשמוע מה שלומי. ממש כך- במילים מפורשות (למרות שזה ברור שהיא שם ומחכה).וגם- עם כל כמה שזה מרגיש קצת מגוחך בהתחלה, יעזור לי אם היא תחזור על מה שאמרתי בשקט, אבל ברגש.. אני לפעמים מתקשה להרגיש וכשמי שאיתי נראה לי מרגיש אז זה עוזר גם לי להרגיש את מה שאמרתי.. כל כך קל היום לנקות את המשטח העליון שלי ולתת לי לנבוע.. זקוקה לספר לה ולא מוצאת את הרגע המתאים. האמת, שזו אולי בעיית אמון קלה מצידי כרגע שלא מאפשרת לי להתחיל לדבר. אז אני צריכה שתגיד לי במילים מפורשות שהיא רוצה.. לא יודעת, זה קשה. רוצה אותה גם נחרצת (בנכונות שלה להגן ולשמור ולהיות שם איתי) וגם שותקת יותר ברגעים שאני מתקשה למצוא את המילים שלי.. :-) אולי זה מוגזם כל הבקשות האלה...היא לא סופרוומן..אבל עזרת גם לי לדמיין מה אני רוצה ממנה. אבל בכלל שאלת מה *את* רוצה מהמטפלת שלך, נדמה לי.. אז עכשיו תורך לדמיין.. אני חושבת שאפשר גם וגם.. גם אני רוצה להגיע לסיבות לדברים ומהר מאוד אני נעה לאנליטיות בחזרה.. פשוט, לפחות אצלי, משהו באמון קצת עורער ואני זקוקה לה באדרת של חום אסרטיבי כדי לבנות אותו מחדש.. קשה למצוא את האיזון הנכון בין לחקור פנימה ולבדוק ולשאול ביחד, לדבר על הדברים, לבין להתכנס פנימה להאיר אזורים חדשים-ישנים לבד, בפנס הישן הפרטי.. לדבר את הדברים. אזורים חשוכים קצת דורשים שלא נרגיש לבד שם, בהצצה הזאת פנימה. אז מה מתאים לך, נורית? מתי את צריכה אותה קרובה, מקשיבה וחמה, ומתי את צריכה אותה מנתחת וחדה? את מצליחה להבחין בנושאים או במהלך שמתאים לך שתהיה כזו או כזו?.. ואת מה זה מצמצם?.. האם בכל התחומים את מרגישה שכשהיא עוטפת זה מגביל קצת?.. הלוואי והיו לי תשובות לעזור :-) אולי יש לי עוד כמה דברים לומר, אבל לבנתיים אעצור כאן.. תודה, נורית לילך.

הייי לילך, את יודעת הרגשתי היום כאילו שאת אומרת מה שבא לי להגיד לה כל הזמן ולא הצלחתי ואז פיספתי את האפשרות שלי בלקבל עזרה. בא לי להדפיס את המכתב שלך ולהראות לה. (אני יודעת שהיא תקבל אותי בחזרה...תמיד) מותר לי? אולי אני כן אוכל להמשיך בחיים אח"כ עם חיוך!!!

נורית וא.פ.ס.ח. יקרות מאוד, האמת... אחרי שכתבתי את כל זה התחרטתי וביקשתי מאורנה שתמחוק.. זה חלק קטן כל כך מפגישה באמת רבת-תהפוכות והרגשתי שאני קצת עושה לעצמי עוול לכתוב משהו כל כך מוקדם אחרי פגישה מורכבת. שאני צריכה עוד לחשוב על הדברים, ויותר מכך.. היא אמרה משהו שגרם לי טיפטיפטיפה להיקשר בחזרה..או לפחות לתת לזה צ'אנס.. אז אני מרגישה קצת מחויבת לה פתאום להעביר את המחשבות שלי דרכה ופחות דרך כאן. (כך אני מרגישה היום, מחר וודאי אשוב הנה..קל ונעים לי כאן).. אז נורית- בוודאי שאת יכולה לשאול משלך אצלי! רק שיקח לי זמן להשיב... גם כי זו שאלה קשה ואני צריכה לחשוב קצת.. אבל גם כי התעוררתי בבהלה הלילה כל כמה שעות אחרי סדרת חלומות מפחידה, שאמא שלי מתה.. ו...אני פשוט קצת מכונסת.. (זה לא ניכר אני חושבת, אבל כך אני מרגישה). וא.פ.ס.ח.- כמה אני שמחה שאורנה עוד לא הספיקה למחוק!! המילים שלי קצת מתמתחות בגאווה שהן אולי יכולות לעזור לך להסביר לה.. עוטפת לך אותן בנייר מתנה פרחוני, מוסיפה כרטיס ברכה אוהב וחם ומגישה לך אותן עם חיוך! בבקשה! :-) (כמה אני שמחה!!) אז אורנה.. נחליט שלא נמחוק, אבל גם לא נגיב לדברים שכתבתי? תודה ונתראה כשאתאושש קצת.. לילך.

לילכי שלי, אני קוראת את הדברים שלך ואני מרגישה איזה סוג של תסכול. מתסכלים אותי משפטים כמו: "לא נעים להפסיק אותה, ואני עייפה ומעדיפה כבר להקשיב.. ....., אבל אני לא מצליחה לקטוע אותה, אז אני נסחבת קצת איתה....ואז עליי לרסן את כל הבלאגן שמאיים לפרוץ ולהיות מוקא מתוכי, כדי להקשיב לדבריה בנושא שהעלתה" אני חושבת שאני מבינה אותך, מבינה מאוד למה את מתכוונת. נראה לי נורא קשה ומשתק, ואולי מביך ולפעמים בלתי אפשרי לעצור ולהגיד איפה את רוצה את המיקוד. זה קורה גם לי לא מעט, אבל כשאני קוראת את זה בתיאור שלך זה מתסכל אותי. כנראה תסכול עצמי באיזשהו מקום, ואולי אני מחפשת את התיקון שלי אצלך (?), או את התשובה איך אפשר לצאת מהמלכוד הזה. כשאני רואה אותי מהצד, בתוך הסיפור שלך, נראה לי פתאום לא הוגן שלא תעצרי ותתעקשי איפה שחשוב לך. מצטערת אם העמסתי עלייך עודף מיותר של ציפיות לא הוגנות, אני חושבת שאני מאמינה בך יותר מאשר בעצמי, ולכן קיוויתי ש"תראי לי את הדרך", בכל זאת מאמינה בך מאוד, שלך, א.

א. שלי... חיפשתי אותך היום! תהיתי אם תראי אותי אם אכתוב במקומות מאחור.. אני חושבת שלא רציתי שההודעה הראשונה תהיה כאן כי זה לא כל הסיפור, זה רק חלק ממנו.. את יודעת, אני איכשהו מרגישה שמחה לדעת שאת וגם א.פ.ס.ח מוצאות גם את עצמכן בדברים שלי. זה מחבר דברים לראות דברים דומים מהצד. אני בטוחה שאצל כל אחת זה שונה ומגיע ממקומות שונים, ובכל זאת.. נחמד לי לדעת שמשהו בי מרגיש מוכר גם לך. רציתי לגלות לך בסוד שהייתה פגישה חשובה נורא, ושכל מה שציטטת אמנם היה אבל לא זה מה שאני זוכרת מהמפגש הזה. הגעתי אליה חוששת ועם רגשות מעורבים.. פחדתי ששוב תאכזב. ששוב לא תהיה שם בשבילי, תהיה אנליטית ולא קרובה ושאז כבר לא אוכל להמשיך להגיע. שאאלץ להיפרד ממנה כי זה כבר יהיה יותר מדיי.. שבזמן שנשאר לנו ארגיש שאין טעם לנסות לשקם את מה שנשאר, שאני בכלל לא בטוחה אם משהו היה שם מלכתחילה ואם הקירבה לא הייתה ברובה בראש שלי.. חשבתי שנגמר. ומה היא עשתה, את מנחשת? היא אמרה לי שאני אמנם תלמידה טובה וזוכרת יפה שיש לנו רק שנה אבל שלפעמים מתאפשר לתת יותר ושהיא רוצה להציע לי עוד שנה (את מאמינה?.. ) איכשהו לא שמחתי בהתחלה, .. כבר הייתי עמוק מדיי בקיצוניות השנייה, זה טלטל אותי ולא ידעתי איך להתאזן מחדש. כבר הרגשתי חזק מדיי שהיא לא טובה לי. אבל איפשהו כן שמחתי, ועכשיו אני עוד יותר! אני חושבת שזה טוב שיש זמן כזה שצריך להכריע בו מחדש. ומעבר לזה, .. פרידות מדומיינות מאמא וגם פרידות מדומיינות ממנה זה קצת כבד עליי.. אמנם עדיין נשארו בינינו עניינים לא סגורים.. משהו באמון באמת נפגע. לא לגמרי קל לי איתה, אפילו קצת קשה, ועדיין לא ממש קל לי עם עניין האמנות. אבל הדברים עכשיו נבחנים מעמדה אחרת. יש שהות לבחון אותם- יש מקום לחשוב עליהם- יש זמן פתאום..שוב אפשר לנשום.. פתאום יש בי יכולת לנסות ולהיעזר בה, גם אם נושא האמון עוד לא ממש מבוסס.. צץ לי משפט של בן-גוריון.. "עלינו לעזור לצבא [הבריטי] כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו להילחם בספר הלבן כאילו לא היתה מלחמה".. אז פתאום יש זמן לעשות גם וגם. גם להילחם על הקשר וגם להתנגח בו קצת ולהתעקש.. גם לדבר על הדברים שמעסיקים אותי וגם לחשוב על הקשר בינינו. פתאום יש לי חשק לנסות. יש לי חשק לומר לה איך נכון לי ואיך צריך ולשאול ולנסות וללמוד ולתקן ושוב לנסות. ואת יודעת למה? כי גם היא רוצה להמשיך איתי. כי היא מוכנה ורוצה לחכות לי ולהיות שם נכונה בשבילי..וגם אם זה לא מצליח לה עדיין, היא רוצה. ואיך אני יכולה להתעלם מזה? :-) אני מחייכת לעצמי. היא כאן. היא כאן. עכשיו יש סיבה להמשיך לנסות.. אוף..א. ..כמה כתבתי.. איך תמיד אני כותבת כל כך מדיי..? אני שוכחת שזה פורום.. ספרי מה שלומך?

לילך יקירתי, בסדר לתת לה לעשות חיבורים. ולצד זאת, נראה לי מעניין לחשוב (עם עצמך ואיתה) מה משאיר אותך לבד שם, למול הכמעטים, למול האי דיוקים, כך שזו הופכת להיות משימה גדולה כל-כך לכוון. אני מדמיינת את זה כמו להרים שמיכה גדולה וכבדה, שמיכה ממסכת, ולהראות איפה כואב - הנה, בדיוק כאן... לילה טוב לכאבים ולשמחות, אורנה

איך אפשר לדעת שאני נמצא בטיפול טוב? אני מטופל אצל עובדת סוציאלית ואני לא יודע עד כמה היא מקצועית ויכולה לטפל בבעית דיכאון? נראה לי שמצבי מתדרדר שאני אצלה..............מה עושים??

שלום רון, שאלה מסובכת, משום שאפשר להגדיר 'טוב' בהרבה מאד צורות... (למשל, עבודה טיפולית מעמיקה יכולה להציף תחושות של כאב, ואז חווים 'ירידה' זמנית במצב הרגשי, אבל קשה לומר שזוהי אינדיקציה לכך שהטיפול אינו טוב). נסה לבדוק עם עצמך האם אתה מרגיש שם בטוח ומוחזק, האם אתה מרגיש שאתה מצליח לבטא בטיפול את תחושותיך האותנטיות, האם יש לך תחושה 'נכונה' גם למול הקשיים. בנוגע להכשרה - ישנם עובדים סוציאלים מיומנים ביותר בעבודתם, בעלי הכשרה מצויינת בפסיכותרפיה, ומותר לך לשאול בנוגע להכשרה ולניסיון של המטפלת שלך. בהצלחה, אורנה

מספר שאלות: 1.מהם המאפיינים של הפרעה זו? 2.כיצד היא נגרמת? 3.כיצד השפיעו יחסי האם עם הילד וגרמו לתופעה זו? 4.מהו הטיפול המומלץ עבור הפרעה זו? תודה מראש דני

שלום דני, אני לא יודעת האם התכוונת ל- borderline personality disorder) BPD) או ל- PDD. אנא היה יותר ספציפי. לילה טוב, אורנה

התכוונתי ל- borderline personality disorder. תודה מראש.

במאמרים להלן תוכל לקרוא מעט על הפרעת אישיות גבולית אתר בנפשנו http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/bpd-narrow.html אתר של סהר http://www.sahar.org.il/bpd.asp (הערה: אם הקישורים לא עובדים באופן ישיר, נסה לפתוח אותם בחלון חדש, או להעתיק את הכתובת לכותרת)

שלום רב, מהי ההגדרה המדויקת של חרדת נטישה וכיצד היא נגרמת. מה בילדות גורם לנו בבגרות לחוש בתופעה זו. תודה רבה מיקי

שלום מיקי, המושג חרדת נטישה שייך לתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית, והוא מתאר את התגובה הרגשית העזה של תינוק סביב גיל תשעה חודשים בעת פרידה מהדמות המטפלת הראשית. זהו ציון דרך התפתחותי חשוב ביותר, המבטא צעד קדימה מבחינת תפיסת העצמי והאחר ההולכת ומתהווה אצל התינוק. המושג הושאל לשימוש בעולם המבוגרים, על מנת לתאר קושי בעיבוד פרידה באופן מסתגל. בברכה, אורנה

אני נמצאת בטיפול כמעט שנה , בין פגישה לפגישה אני נמצאת באי שקט נוראי , אין לי ספק שזה משפיע עלי , רק שאני לא בטוחה שלכיון הנכון , הבעיות הבסיסיות שאיתם הגעתי עדיין נשארו כשהיו , איך יודעים מתי חל שינוי לטובה בטיפול , איך זה קורה וכמה זמן אני עוד צריכה לתת לזה צ'אנס לשנות אותי .. והאם טיפול פסיכולוגי יכול להזיק במקום להועיל ?! .. והאמת באמת אנשים מגעים לשלב שבו הם מרגישים שזה שינה להם את החיים ..

זה שאת פה ושואלת זה כבר מעיד על השינוי שבך, שתפי את המטפל שלך בכתוב פה זה חשוב. ועוד דבר לא תמיד הדברים שאנו מגיעים איתם כסיבה לטיפול הם הדברים שאנו באמת צריכים לטפל בהם, לעיתים הם סמפטום למשהו גדול ועמוק יותר, שאולי כן השתנה אצלך. תמשיכי לשאול שאלות את עצמך וגם את המטפלת התשובה והשינוי המיוחל יגיעו בצורה שאת רוצה או בצורה בריאה אחרת. בהצלחה

שלום אחת, אם החיים שלנו מורכבים, אין סיבה ממשית לצפות שהמורכבות לא תבוא לידי ביטוי בטיפול. להיפך, טיפול אותנטי ומעמיק יבטא את המורכבויות שלנו במלוא עוצמתן, ואף יאפשר לנו לחוות אותן 'בזמן אמיתי' בחדר הטיפול עם המטפל. אני מציעה לבדוק עם עצמך האם את מבטאת בטיפול את הכאבים שמטרידים אותך בין הפגישות. נסי להתעקש על ביטוי עצמי אותנטי. לכשעצמי, אני מאמינה גדולה בכך שטיפול פסיכולוגי מעמיק יכול ליצור שינויים מרחיקי לכת, ולשמחתי אני רואה זאת לפעמים למול עיני... שיהיה בהצלחה, אורנה

ערב טוב, טופלתי אצל פסיכולגית במשך שנה. אני בן אדם מאוד מופנם, קשה לי להביע רגשות או בכלל לדבר. הדבר הקשה את הטיפול עלי ועליה. היא הודתה שאני "אגוז קשה" , אבל היא לא מוותרת עלי. הודעתי לה שאני עוזבת עד שאני אהיה מוכנה לטיפול. היא דואגת, מתקשרת, ולא רוצה שאני אפסיק טיפול. אם זה לא יהיה אצלה אז אצל מישהו אחר, אבל שלא אוותר לעצמי. אני בתוך תוכי רוצה להיות אצלה, אבל הקושי הזה בלדבר על דברים אינטימיים, בלשתף, ולחשוף הכל, עדיין לא עובר לי. והפסקת הטיפול הייתה מתוך עצבנות על עצמי שאני מורחת את הזמן. עכשיו אחרי חודש של הפסקה אני מרגישה שאפילו השקט שם היה מרגיע אותי. ההרגשה שהיא שם אם ארצה אותה, הרגיעה אותי... מה לעשות?

נוגה את אומרת "אני מרגישה שאפילו השקט שם היה מרגיע אותי. ההרגשה שהיא שם אם ארצה אותה, הרגיעה אותי" זו הרגשה מאוד חשובה שדווקא בגלל הקושי שלך לשתף חשוב שתשמרי עליה. עצתי מכאן היא שתמשיכי בטיפול ויחד עם זאת ישנה אפשרות לפני שאת מגיעה לטיפול לכתוב תחושות שאת לא יכולה או מעזה לעלות על דל שפתייך. את הכתוב תגישי למטפלת בתחילת הפגישה ואני בטוחה שהיא תדע איך להמשיך משם. ברגע שדברים יתחילו לצוץ את תמשיכי להנות מהשקט בחדר אך תגלי גם את השקט שבתוכך.. בהצלחה יקרה

שלום נגה, אני מניחה שהקושי לבטא את רגשותייך מאפיין אותך באופן כללי, ולא בא לידי בטוי רק בטיפול. במובן זה, הטיפול שלך היה שיקוף נכון ומתאים של האופן בו את חיה את חייך, וככזה הוא יכול לאפשר לך להתבונן בהתנהלותך בסיוע המטפלת וללמוד מההתנסות בחדר. אין סיבה לצפות שבטיפול לא נחווה את קשיינו האותנטיים, להיפך... בהתחשב בגעגועים שהתעוררו בך, אני מציעה להרים טלפון ולקבוע פגישה להתייעצות בנוגע להמשך דרכך הטיפולית. בהצלחה, אורנה

שלום, כתבתי פעם שעברה לליאת שאני כל הזמן "בוחנת" את המטפלת שלי. עד כמה איכפת לה ממני, עד כמה היא מוכנה להילחם בשבילי. אני מבטלת פגישות, יוצאת מהחדר באמצע הפגישה, לוקחת חופש לכמה שבועות וחוזרת ....והיא "מספקת את הסחורה" . ליאת אמרה שזה בעיה של להתמסר, לבטוח, פחד מנטישה.... אבל שאלתי היא, אם אני רואה שאיכפת לה ממני אז למה אני ממשיכה לעשות את זה? מאיפה נובע הצורך הזה? תודה

לך כמו לרובנו לפעמים קשה להתמסר לידיו של אדם במקרה זה המטפל, שאנו לא בטוחים לגבי אהבתו אלינו או סוג הקשר בינינו (בניגוד לתחושה האמיתית שיש לנו עם ההורים שלנו) כמובן שאת יכולה עד אין סוף להמשיך לשחק "מי צריך את מי יותר" אך בסופו של דבר מי שיפגע מכך זו את ושוב את. חשוב עד מאוד שתשתפי את המטפלת שלך לגבי האופן בו את מחפשת שיגידרו לך עד כמה אכפת לה ועד איפה "היא מוכנה להילחם בשבילך" המשחק הזה של עד כמה היא נלחמת בסופו של דבר יתיש אחת מכן , ומה שיתפספס כאן הוא הטיפול שלך שזה הדבר הכי חשוב. בשורה התחתונה למרות הקושי תנסי לברר עם עצמך למה חשוב לך להיפתח ולהתמסר רק כשאת בודקת את השטח כל כך ביסודיות ולמה חשוב לך שהיא תמנע ממך ללכת כשבעיקרון נשמע שאת כן רוצה להיות שם. אחרי שתעברי את המסכת הזו תוכלו סוף סוף להתחיל בטיפול אמיתי ולהשאיר את משחקי "חתול עכבר" מחוץ לחדר. בבוא הזמן תביני שלמרות שהיא לא אמא ולא אבא את כן יקרה לה וחשובה לה (זו הסיבה שפסיכולוגים גם בוחרים בתחום הקשה הזה) וכן מותר לך להרגיש בטוח גם אם ישנה לפעמים תחושה קלה של זרות. בהצלחה נורית

סיוון יקרה, הבנה אינטלקטואלית של הדברים מהווה רק חלק מהדרך לשינוי התנהגותי. רובנו נאלצים לעבור גם דרך הבנה רגשית, ולהתמודד עם הדברים באופן הדרגתי. לכן, למרות שאת מבינה שהמטפלת אכפתית כלפייך, את זקוקה לזמן נוסף להתנסות ו'לשחק' עם התובנה החדשה. אני ממליצה להתמיד בטיפול ולהקפיד על רציפות הפגישות, ומקווה שבקרוב תרגישי בטוחה יותר, אורנה

בני בן השנתיים סובל כבר קרוב לחודשים מחלומות בלילה על חתולים. הוא מתעורר באמצע הלילה בצעקות ובכי ואומר שיש לו חתולה בחדר. כל מאמצי להראות לו שאין שום דבר בחדר לא עוזרים, הוא בטוח שיש חתולה ואפילו מצביע "עליה". כך יוצא שכמעט כל לילה הוא מבלה במיטתי או אני במיטתו. בנוסף, הילד מפחד מחתולים גם במשך היום, אם הלכנו ברחוב וראינו חתולה הוא יצביע עליה בפחד. מה לעשות? האם הגעתי לפורום הנכון? אשמח אם תעזרו לי במהרה.

נשמע מצחיק אבל לדעתי חתולה בבית תפתור את הבעיה

מירב יקרה, פחדי ילדות הם תופעה נפוצה ומוכרת, ואין צורך להיבהל ממנה, ברוב המקרים הפחדים חולפים (או יותר נכון מתחלפים) מעצמם... נסי להיות מרגיעה ותומכת (אני בטוחה שאת עושה זאת באופן ספונטני), ובמידת האפשר נסי ליצור מפגשים נעימים ומסקרנים עם גורי חתול ידידותיים (אגב, גור בבית זה לא רעיון רע בכלל...). רק במקרה שאת מרגישה שהפחדים משתלטים על בנך ומקשים עליו לשחק ולשמוח בהתאם למצופה בגילו, את יכולה להתייעץ עם פסיכולוג התפתחותי או עם פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים. קרוב לוודאי שניתן לעזור במצב כזה במהירות וביעילות. ובינתיים, נסי לבטוח בכוחות של בנך להתמודד עם פחדיו הטבעיים, אורנה

גיליתי שהבן שלי וחבר שלו התעסקו עם ביתי הקטנה בעלת צרכים מיוחדים... ??????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????

תוהה וכאובה, אל תישארי לבדך עם התדהמה והכאב. בבקשה התקשרי מחר בבוקר לקו להורה של אוניברסיטת ת"א (הטלפון באינטרנט), וקבלי מהם הכוונה ראשונית לגבי טיפול בבתך, בבנך ובך. מחזיקה אצבעות, אורנה

http://makom-m.cet.ac.il/pages/item.asp?s=8&id=-1&defid=-1&page=1&item=2137

אולי תגידי לי מה אני יכולה לעזור לעצמי שיהיה לי קצט טוב. אין לי חשק להירשם לחוג כי זה בנסיעה אוטובוס. אני ישנה צהריים אני אימא לשני ילדים ובעל .ולא אוהבת להראות לבעלי את התחושה שיש לי אין לי מצב רוח .אין לי חשק לעשות כלום. רק מישתדלת לדאוג לאוכל בלבד. ושהבית יראה מסודר בגלל שבעלי אוהב לבוא הביתה כשהבית מסודר . אני מרגשה בזמן האחרון ריקנות שיעמום עם החיים שלי .ואני הרבה עצבנית וחסרת סבלנות מיתנהג לא יפה ילדים שלי .ורוצה לישון ועיפות כרונית כי יש לי מחלות בריאות. אולי תזיזי אותי באיזה צעקה צביטה דיי נימאס לי רוצה ליתעורר ואין לי כוח לבד בלי דיבור של מישהו שיגיד לי מה לעשות

מה זאת אומרת בעלי אוהב שהבית מסודר, נראה שאת מצליחה להניע את עצך לעשות דווקא דברים שהסביבה צריכה למרות הקושי שבך, בואי תניעי את עצמך לגבי מה שאת צריכה ואת אוהבת מה שצריך להיות קודם כל עצמך. מציעה בחום לפנות בהקדם לטיפול לבטל אפשרות של דיכאון (גם אם זה דיכאון זה בסדר מטפלים בזה) ולברר לעצמך שם בטיפול מי זו שושי ואיפה היא נמצאת מול כל הדרישות והצרכים של הסביבה. נשמע נורא מתיש לחשוב כל הזמן מה האחרים צריכים ועוד יותר מתיש שאת מכה את עצמך על כך שרע לך אבל לא "נעים" לך שאת לא מספיק עושה עבור כולם. מאחלת לך שלא תבקשי שיעירו אותך אלא שיהיה לך בשביל מה לקום מתוך עצמך ולא מתוך מטלות שאת "חייבת" לעשות" שולחת לך המון אהבה אני מניחה שמכל חברי הפורום

שושי יקרה, מההודעה שכתבת עולה התחושה שאת בודדה ומיואשת, עייפה ומתוחה. אני חושבת שכדאי לבדוק ברצינות את האפשרות שאת סובלת מדיכאון, משום שזהו מצב שבהחלט ניתן לטפל בו ולהקל עלייך. פני לפסיכולוג קליני או לפסיכיאטר, ובקשי הערכה של מצבך ושל אפשרויות הטיפול העומדות בפנייך. ש לי תחושה שטיפול פסיכולוגי יכול להיות מקום משמעותי עבורך לבטא את רגשותייך, להיתמך ולהרגיש פחות לבד בהתמודדותך. חזקי ואמצי, אורנה

שלום .....אני מודה לכם לקרוא שאלתי אני בת 19 רוצה לרשום באוניבירסטה ....ככל נערה אני תועה ולא יודעת מה ללמוד בדיוק ... הדבר היחיד שאני יודעת שאני רוצה ללמוד נושא קשור בפסיכולוגיה לכן רציתי לשאול מה זאת פסיכולוגיה קלינית??? במה עוסקת ???? איפה האדם יכול לעבוד אחרי שילמד אותה ומהו המסלול להגיע לתואר פסיכולוגיה קלינית אני מקווה לענות לשאלתי ותודה מאוד

תוכלי בינתיים ובתור התחלה להיעזר באתרים הבאים http://www.psychology.org.il/public/intern/index.html http://www.psychologia.co.il/facts1a.htm#_אילו_סוגי_פסיכולוגים

פסיכולוגיה קלינית זה מסלול יחסית ארוך... קודם כל את צריכה לסיים תואר ראשון בפסיכולוגיה , זהו תואר די תיאורטי וכללי שלא מאפשר לך לעבוד ישירות בתחום זה, לאחר סיום תואר ראשון בציונים גבוהים מאוד ,(נדמה לי שממוצע מעל ל- 90 זה משתנה מאוניברסיטה לאוניברסיטה) יש לעבור בחינת מתאם עם ציון גבוה , התנדבות , המלצות , לאחר כל תהליך זה יש אפשרות להתחיל לחשוב או לחלום על תואר שני בקלינית...... והחיים אחר כך לא כל כך ורודים.. יש 4 שנות התמחות עם שכר על הפנים.

שלום סארא, ברכות על רצונך ללמוד, ואני ממליצה בחום על המקצוע המרתק שאני עוסקת בו... פסיכולוג קליני עוסק באבחון ובטיפול נפשי. מסלול ההכשרה של פסיכולוגים קליניים הנו מפרך למדי, וכולל תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית (שדרישות הקבלה אליו גבוהות וכוללות ממוצע ציונים גבוה, מבחן מתאם וראיונות אישיים או מרכז הערכה), ארבע שנות התמחות (לפחות אחת מהן במסגרת אישפוזית), ולקינוח מבחן מומחיות מטעם משרד הבריאות. בסיום דרך זו ניתן לעבוד במגוון מסגרות ציבוריות (בתי חולים פסיכיאטרים, מרפאות ציבוריות, קופ"ח, שירות פסיכולוגי אוניברסיטאי ועוד) או במכונים וקליניקות פרטיות. אז קחי אוויר, ושיהיה בהצלחה, אורנה

אורנה, באמת את ממליצה על תחום זה למרות הדרך המפרכת?? האם לא היו מידי פעם רגעים של מעין":משבר" למה עשיתי את זה?? וכן איך שורדים עם המשכורת בהתחלה?

http://www.youtube.com/watch?v=kCJXXrVTCSc

http://www.snunit.k12.il/sachlav/zoo/main/upload/month/rockhyrax.html

או שלא :-) http://ligdol.co.il/Grid2/Article.aspx?ArticleID=3676&ChannelID=3 זה במקום ללמוד למבחן... עוד מועד ב' לאוסף :-)

שלום יש לי ילד בן חמש וחודשיים וכמו כולם רציתי לרשום אותו לחוגים אבל הוא סרב בכל תוקף וטען שיש לו מספיק בגן אבל אם זה יהיה "חוג סוסים" הוא רוצה, בני אובחן בגן וגם בטיפת חלב בכך שיש לו בעייה מוטורית קלה ובררנו בנושא ואמרו לנו שרכיבה על סוסים מועילה ורשמנו אותו, בהתחלה הוא היה מאוד נלהב ללכת והיה מחכה בקוצר רוח אבל עכשיו שהתחיל להיות קצת יותר קשה הוא מוותר לעצמו וכל פעם שצריכים ללכת לחוג זה נעשה סיוט הוא לא רוצה וכשאומרים לו שנבטל אז הוא גם לא רוצה פעם הוא לא אוהב סוסים פעם כן פעם קשה ופעם כיף אני יוצאת מדעתי אני לא חושבת שאני צריכה לשכנע אותו ללכת אבל לא רוצה גם לוותר לו אם קצת קשה היום היה הקש ששבר את גב הגמל הוא התחיל להגיד אני רוצה שאבא יבוא ואבא אמר בסדר ואז אמא וגם האחות הקטנה (בת שנה ן 3 חודשים)וזה לא ממש אפשרי היום והסברנו לו שהיום אי אפשר אולי בפעם אחרת והוא בשלו מסובב את כולם סביבו ואני איבדתי את סבלנותי( לפני זה הסברתי לו שאי אפשר לבטל מעכשיו לעכשיו) ואמרתי לו שהוא הולך בכח גם אם הוא רוצה או לא ולקחתי אותו בכח לאוטו והוא מאוד בכה הבטחתי לו שאני אבטל גם את שעורי השחייה שהוא רצה כ"כ ועכשיו יש בי רגשי חרטה אם החוייה הזו תחרט אצלו כמשהו לא טוב איך אפשר אם אפשר לתקן זו שאלתי?

אימא יקרה, אני קוראת שיש לך ילד מאד נבון ועם טמפרמנט סוער, והוא כבר יודע כמה דברים על החיים... למשל, הוא יודע שהתמודדויות יכולות להיות קשות, שהורים אפשר לתמרן, שאמהות יכולות להרגיש אשמה כבדה... אני רוצה להרגיע את תחושת האשמה שהתעוררה בך, ולחזק את התחושה הפנימית שלך שמותר להורים לקבוע גבולות. נכון שחוג אמור להיות כיף, אבך אם נרשמתם למספר מסוים של שיעורים ששולמו מראש (או שביטול שיעורים בהתראה קצרה מחייב תשלום מלא), זה נראה לי סביר לחלוטין שאתם תבהירו לבן החמש שהוא הולך לשיעורים, ולא הוא קובע מי ייקח אותו... אחר-כך אפשר יהיה להחליט לגבי המשך הרישום, ובהחלט כדאי להקשיב אז גם לרצונות וגם לקשיים שהוא מביע. בקיצור אימא יקרה, לא עשית שום דבר נורא... על-מנת שתוכלי להמשיך ללבן ולעבד את הדברים, אני מציעה לך להתקשר לקו להורה של אוניברסיטת תל-אביב (קל למצוא את הטלפון באינטרנט). זה קו מאד מוצלח... בברכת חופש קל, אורנה

למה אנשים שלכאורה הכל טוב להם בחיים לא יכולים להבין שלמשהו אחר רע? למה אם הצלחת והכל היה לפי הספר אתה נורמלי אבל ברגע שחסר טיפת מזל, אז פתאום הבעיה בך , רק לפני שנה אם הכל היה מסתדר הכל היה בסדר ובסך הכל אתה אותו אדם ופשוט נכשל ולכן שופטים אותך עלע כך שונה........ ולמה זה כל כך פוגע כל פעם מחדש לחוות את ההתיחסות הזו??????? במקום לא להתייחס. למה, למה, למה (למרות שעברת את הגיל ששואלים את השאלה הזו)

שלום רחל, אין ממש גיל שבו שאלת ה'למה' מאבדת מחשיבותה, ואני שומעת את ה'למה' שלך כואב ומזדעק ומתקומם... אני מבינה מדברייך שבעקבות אירוע מסוים, השתנתה התייחסות הסביבה אלייך. נדמה לי שאת סובלת כעת מייחוסים שליליים: כלומר, באופן אוטומטי מייחסים להתנהגותך הסברים לא מחמיאים ולא מעודדים. קשה להילחם בייחוסים שליליים, ולמעשה במקרים רבים כדאי פשוט להניח להם, ולהתמקד בחיזוק הידיעה הפנימית שלך - מי את ואיזה אדם את. בהצלחה, אורנה

איך אני יכולה למצוא בעצמי העצמה נשית? אני מרגישה אפס. בת 40 נשואה + 2. נשואה לגבר משפיל. אין לי כוחות לעמוד מולו.

חוה יקרה. אינני יודעת האם חוה הוא שמך אם לאו, כך או כך, חוה מוכרת לכולנו כאם הראשונה , היא למעשה אחראית על פי היהודות להיווצרה של האנושות, לחוה היה כוח לשכנע את בן זוגה לפעול בניגוד לצו האלוהי. - ראי כמה כוחות יש באשה אחת ובשם אחד. !! אין לי ספק כי תחושת האפסיות שאת מבטאת, איננה קשורה ליכולותייך וכוחותייך האמיתיים, וייתכן כי היא תוצאה של הימצאותך במערכת יחסים משפילה. אני ממליצה לך לקרוא את המאמר המופיע כאן משמאל, תיווכחי לדעת כי תחושת חוסר האונים משותפת להמון נשים החייות במערכת אלימה, עד כדי מצב שהן מאמינות שהן חסרות אונים לצאת ממערכת זאת ובכך הן נתונות במעגל קסמים הסוגר עליהן. חוה, מנסיוני, למרות הקושי, יש דרך לצאת ממעגל זה! הכוחות טמונים בך ויש ביכולתך להתחבר אליהם מחדש, היזכרי כיצד היית בעבר לפני הנישואין, האם גם אז הרגשת אפס? אילו כוחות היו בך אז, היכן הם כיום? מה קרה להם? איך תוכלי לחדש את הקשר עימם? ממליצה גם לך, לפנות למחלקה לשרותים חברתיים של העיריה או מועצה ולברר לגבי השתתפות בקבוצת נשים במרכז למניעת אלימות בהצלחה, גאולה.

אני רולה לעזוב את בעלי אבל אני מפחדת להיות לבד. מאיפה לוקחים את האומץ לעשות מעשה? אני בטיפול פסיכולוגי אבל בינתיים אין לי אומץ. ומה יהיה אם אתחרט. הוא ממש נמאס עלי. הוא אלים מילולית ונפשית אלי ומרשה לעצמו יותר מדי. הוא מקבל אותי כמובן מאליו. אני מפחדת ממנו ורק הוא נכנס הביתה אני מחסירה פעימה וממתינה שילך כבר.

ירדן, מאחורי כל שינוי מסתתרת חוסר וודאות, , עבור מרבית בני האדם חוסר הוודאות הוא הדבר המפחיד ביותר , אי שלא יודע מה יקרה בעתיד ויש הרבה אפשרויות לתרחישים האפשריים, מדוע בחרת דווקא בתרחישים הגרועים ? , שתהיי לבד, שתתחרטי, הרי באותה מידה , יכולים לקרות לך גם דברים טובים. הפחד משינוי גורם להמון נשים וגברים להיצמד למקום המוכר והבטוח , גם אם הוא מזיק ומסוכן!, רק על מנת שלא להתמודד עם שינוי והם משלמים על כך מחיר גבוה של איכות חיים ירודה.. זהו פחד לא רציונאלי, מאחר ובמקרים של יחסים אלימים היצמדות למקום המוכר והלכאורה בטוח- היא בדיוק ההיפך כיוון שהיא מסוכנת! כדי להחליט ולבצע שינוי יש לעבור תהליך של הבשלה יש לפתח הבנה של מה את מרויחה מהמצב הנוכחי , יש צורך בהכנה נפשית לקראת השינוי והתסריטים האפשריים ועוד ועוד. זה מצויין שאת בטיפול, ואני מקווה שתמצאי את הכוחות לבצע את ההחלטה הטובה ביותר לצורך שינוי ושיפור באיכות חייך, מגיע לך לחיות חיים של שקט ובטחון ולהנות מזוגיות שבה תרגישי אהובה ורצויה!

שלום, כל פעם שאני מוצא עצמי מאוכזב בגלל שאני לא מצליח או לא אוהב את מה שאחרים חושבים עליי, חברים אומרים לי - עזוב מה אחרים חושבים,הכי חשוב מה אתה חושב על עצמך. נו באמת....הלא ברור לכל אחד שהדימוי העצמי של אדם נקבע במידה רבה ע"י הפידבק שהוא מקבל מהסביבה-השבחים על עבודה טובה,ההיענות החיובית בפלירטוט עם נשים וכו' וכו'...ביטחון עצמי בלתי מעורער מתפתח רק כאשר אדם מצליח במה שהוא עושה,לא כאשר הוא מקבל חיזוקים שלא ברור כלל אם הם משקפים את המציאות. איך מחזקים את הביטחון העצמי כשהתוצאות בשטח הן לא בדיוק פסגת השאיפות?

זו ביוק הנקודה שאנו לא חייבים להיות בפסגת השאיפות כדי להרגיש טוב עם עצמנו. בטחון עצמי ואהבת עצמך אינה פונקציה של שאיפה או מקום. ברגע שאתה מרשה לעצמך להתאכזב לטעות ולא להיות מכשיר לביצוע שאיפות וחלומות אז גם החלומות והשאיפות הופכים יותר לרצון מאשר למדד עצמי. נכון זה חשוב מה אחרים חושבים אבל כמוך ככולנו המחשבות שלנו על אחרים בעיקר אם הם ביקורתיות הן מגיעות ממקום חלש ולא ממקום חזק. תפרגן לעצמך ותמשיך לחלום גם אם חלק מהחלומות יהפכו למציאות וחלקם לא אהבת עצמך כפי שאתה זה מה שתמיד ישאר מציאות.

נאום יפה,אבל לצערי החיים לא עד כדי כך פשוטים.....

שלום אלעד, בעולם הפסיכולוגיה, לפחות בגישות מסויימות שולחים אותך לבדוק איך היה פעם עם ההורים. נסה לשאול את עצמך איך היה עם ההורים שלך כשהיית קטן? אמא, אבא. איך הם הגיבו אליך כאשר הצלחת וכאשר פחות? סמכת על התגובות שלהם? הרגשת שאתה מאכזב יותר מידי? או ההיפך? תלות בסביבה קיימת תמיד, אבל מצב רצוי ויציב הוא מצב שבו התלות בתגובות הסביבה תהיה חלשה יותר. כלומר, שלא תהיה כבול כל-כך אליהן, באופן ששבחים לא ינפחו מידי ושכשלונות לא יפרקו. זהו מצב מאוזן יותר שניתן להגיע אליו, ובדרך כלל, אם מעוניינים להשתנות, מסתייעים בעזרה מקצועית מבחוץ. תהליך ארוך ובטח שלא פשוט. מדובר בנושא בסיסי, וכמובן, שכמה משפטים שאתה קורא באינטרנט לא יפתרו את הבעייה, אך יוכלו לפתוח לך פתח להמשיך. אתה צודק, לא הוגן לומר לאדם מלא בתסכולים לקבל אותם כי "ככה וככה". אבל אם תחווה פידבקים חיוביים מספיק ואמיתיים שישביעו רצון וימלאו אותך ממש (בטיפול פסיכולוגי אמיתי, למשל), אז גם יהיה מקום לקבל את מה שמצליח פחות. כפי שהבנת, זה מאד לא פשוט וההתחזקות היא תהליך של עבודה קשה ורצוי להיעזר במי שמבין.

שלום אלעד, ראשית, אני רוצה לשלוח מילה חמה לכותבות נורית ומשתתפת, שכתבו יופי של תשובות - אני ממליצה לקרוא אותן בתשומת לב. אתה צודק בהתרשמות שלך שבניית ביטחון עצמי היא תהליך מורכב, שכולל דינמיקה מתמשכת בין פנים וחוץ: האופן שבו אני רואה את עצמי נבנה גם באמצעות ההתבוננות של אחרים בי, והאופן בו אני תופס ומבין את הפידבקים מבחוץ תלוי בסכמות הפנימיות שלי. כך נוצרים מעגלים שמחזקים אלה את אלה, ולפעמים קשה להפריד ולדעת האם אני לא מקבל מהסביבה משוב מיטיב, או שאין לי את הכלים לראות מה הסביבה נותנת לי. אני רוצה להציע לך להשתמש בדיאלקטיקה הזו בין פנים וחוץ במאמצים שלך לפתח ביטחון עצמי. כלומר, אני מציעה לך להתבונן בתחושת חוסר הביטחון שלך ולשאול לגביה שאלות: האם יש הסברים אחרים פרט להסבר שנתת לסיטואציה מסוימת? האם אדם אחר שאתה מכיר היה מגיב אחרת בסיטואציה מסוימת? וכן הלאה. בנוסף לעבודה העצמית, אני מאד ממליצה על טיפול פסיכולוגי פרטני או קבוצתי, שיכול לסייע בהבנת התהליכים הפנימיים וביצירת השינויים שאתה מעוניין בהם. בהצלחה, אורנה

חברה שלי לא רוצה לקיים איתי יותר יחסי מין, היא אומרת שלא בא לה, אני אוהב אותה ואנו הרבה זמן ביחד, אני לא רוצה חלילה ללחוץ, אבל זה מתסכל והיא אומרת ששום דבר לא השתנה אצלה, מה לא בסדר?

שלום אפי, התסכול שלך ברור ומובן, וחשוב שתדברו על הדברים ותנסו להבין מה קרה. גם אם חברתך מתעקשת שדבר לא השתנה אצלה, הדברים ביניכם ללא ספק השתנו, ולא כדאי להזניח... נסה ליצור אווירת שיחה חמה ומזמינה גילוי לב, והשתדל להיות קשוב ורגיש לדבריה ולרצונותיה. במקביל, נסה להיות קשוב ורגיש גם בניסיונות הראשונים לחזור למיניות. אם הדיבור בינכם אינו מצליח להיות פורה, אפשר בהחלט להיעזר במטפל/ת זוגי או מיני, שיעזרו לכם למצוא את הדרך. בהצלחה, אורנה

כשאני אצל המטפלת אני מחייך ומראה כאילו שום דבר לא מזיז אבל בתוכי אני מת, למה אני מחייך כמו אידיוט שלמעשה נורא כואב, ואז אני מגיע הבייתה מפורק לגמרי ומותש, מה היא לא מבחינה שאני סובל...

שלומי שלום, אני מניח שהשאלה שאתה שואל היא למה אתה מתעקש ללבוש את המסכה הזו. מה קורה שם ביניכם. האם אתה לא מאמין שהיא תכיל את הכאב שלך את הריקנות שלך? שתדחה אותך? או שאתה לא מסוגל לראות את עצמך כך? ייתכן והיא רואה את הכאב שלך אך מכבדת את הרצון שלך להתגונן כרגע, וייתכן והיא לא מרגישה כי אתה כל כך טוב בהסתרה. בכל מקרה זה צריך להיות מדובר ביניכם הקושי הזה. ואם היא לא מעלה אותו נסה אתה להעלותו. זה חשוב לך. דרור

לדרור כיצד יתכן שגבר או אשה העוברים התעללות מינית בילדותם אינם מודעים לכך ,והענין מתברר להם לאחר שנים דרך טיפול? אני לא מצליחה להבין... אולי תפרט יותר (אם זה אפשרי) כיצד דרך טיפול מתגלים דברים מעין אלה. האם מדובר בטיפול הפנוטי או טיפול שגרתי . מודה לך מראש

שלום לך, את שואלת שאלה לא פשוטה והתשובה עליה לא פשוטה. כיום יש דיון נרחב בנושא בארה"ב סביב השאלה האם יש זכרונות מובנים, כלומר זכרונות שהאדם בונה בעזרת רמזים מהסביבה אך הם לא מייצגים את המציאות. לכן מטפל מקצועי נזהר כאשר הוא עוסק בזכרונות כואבים ונותן למטופל להעלות את הזכרון מבלי שהוא יאמר לו מה קרה שם. הבסיס לאי הזכירה נעוץ בהדחקה אל הלא מודע של אירועים קשים מדי שנפש לא יכולה להתמודד איתם בשל היעדר כוחות מספקים. ניתן להעלות תכנים לא מודעים דרך הפנוזה, אך גם בטיפול רגיל המאפשר לאדם להעלות תכנים באופן חופשי להם המטפל מקשיב ומפרש את שהוא שומע, בזהירות המתבקשת כמובן. דרור

אבל אפשר שבנוסף להתבוננות בחלקים באישיות נקבל רמזים מהסביבה שמייצגים מציאות על באמת ? לא המצאתי. גיליתי אודות העבר שלי דברים בלתי נתפסים, והם באמת נשמעים הזויים ושקריים ומאד קל להכחיש ולומר שלא היה ולא נברא ולהשאיר מקום לספקות ולבטל. בעצמי עושה זאת טוב מאד. עברתי טיפול אינטנסיבי (יש לו אפקט די קרוב להיפנוזה). לפחות היום יש בידי קצת ידע וע?ד נוסף שמאמין, יותר ממני. חשוב לי למות עם זה. אני רוצה לציין שלא מדובר במשהו עד כדי כך פתאומי. הכתובת הייתה על הקיר כל הזמן, רק שהיה שם עיוורון שהתבהר מעט בחלוף שנים, וקצת יותר בסיוע של הטיפול הנוכחי. זה לא היה סו?פר גילוי או דבר שצמח מא?ין. יש לי המון מה לומר בנושא, אך שחור ומתיש לי מידי ובזה נעצור. המאמר הזה מדבר אליי מאד http://www.maytal.co.il/heb_articles/article_1.html

אמ... טוב, בגילי אני דיי קטנה, אולי לא תבינו מה יש לילדה בגילי לחפש כאן. אני בת 14.5.. בזמן האחרון [ חצי שנה ] אני מרגישה חרדות. הרבה.. דיברתי על זה עם אמא שלי לאחרונה אחרי תקופה ממשוכת שחשבתי שאוכל להסתדר עם זה בעצמי. אבל אני לא מצליחה, ולא ט לאט זה משבש לי את כל החיים. אילו דרכים יש מלבד טיפולים פסיכולוגים? משהו שיכול להקל? האם יש דבר כזה בכלל"? אודה לכם מאוד מאוד. ואני מקווה שזההמקום הנכון לכתוב בו על כך.

שלום לך, מאחר ואני לא יודע אילו סוגי חרדות מטרידות אותך קשה לי לייעץ מכאן. מה עוד שלמרות הקושי הכרוך בכך, ואולי גם בושה שאת חוששת להרגיש אם תלכי לטיפול, אני לא מכיר טיפול יעיל יותר. ישנו טיפול תרופתי היכול לעזור, אך גם לשם כך חשוב להתייעץ עם פסיכיאטר לילדים. אם תרצי להרחיב על החרדות או על ההתלבטויות בנוגע לטיפול את מוזמנת, דרור

חרדות על מוות בעיקרון, חסרות בסיס לחלוטין אבל עדיין משתקות.

שלום רב שמי ציפי בת 27 בהריון שני באמצעו, הילד "הגדול" בן שנה ו3 איתי בבית עדיין ויהיה איתי עד ספטמבר, בזמן האחרון יש לי ימים איך אומר בשפה עדינה כשאומרים יום עסל ויום בסל אז הם מתחילים בסל מהבוקר, מה שאומר שאני קמה בבוקר ומרגישה בסדר גמור ובשניה הכל מתהפך מספיק שהקטנציק שלי יעשה לי פוזות כשאני מחליפה לו טיטול בבוקר כדי שאני יגיע לנקודת רתיחה אותו כנ"ל גם אם הוא עושה פוזות סביב האוכל מסרב לאכול או משו כזה או בדיוק כשאני במטבח נכנס ומתעסק עם התנור. זה לא קורה לי כ"כ הרבה אבל בימים שזה קורה אני מרגישה רע כ"כ בימים כתיקונם יש לי סבלנות ואני מרגיעה אותו מעסיקה בדברים אחרים ומסימת בזריזות את מה שצריך או מסבירה לו בעדינות ויפה שעם תנור לא מתעסקים, פשוט ביום כזה היחיד שיש לי להוציא עליו את התיסכולים זה הבונבון המלאך הזה שלא אשם בכלום ובטח לא בזה שאמא שלו חסרת סבלנות וקמה הבוקר על רגל שמאל, וכ"כ כואב לי שאני מגיעה למצב כזה שאני לא שולטת בעצבים שלי וצועקת עליו שיתרחק ממני, או שלחילופין תופסת אותו חזק כדי שלא יזוז כשאני מחליפה לו במקום פשוט להעסיק אותו עם איזה צעצוע כמו בימים רגילים שככה אני עושה בדרך כלל, אגב מה שגורם לי הכי לכעוס זה שהוא בועט בי ושורט אותי ואני מפחדת על ההריון שגם ככה הוא בסיכון, גם ההריון של הנסיך היה בסיכון ואגב למרות זה ולמרות הדאגה והאהבה והטיפול המסור שלי לילד למרות הנשיקות והחיבוקים והמשחקים והצומת לב שאני נותנת לו וזה ש6-5 חודשים ראשונים הוא היה לי רק בידים עד שהתחיל לזחול כי ככה רצה למרות כל זה הוא היום ל"א רואה אותי ממטר" וזה עוד משהו שפוגע בי מאוד, הוא פשוט לא מתייחס אלי אבא בא הביתה הוא נותן לו נשיקה וחיבוק וכשאני מבקשת הוא מפנה את הראש, אוף בקיצור אני כבר לא יודעת מה לעשות ומה בדיוק מציק לי ניראה כאילו הכל ממש הכל.. אני מנסה לאזור סבלנות אבל היא מאוד קצרה לפעמים לרוב הכל בסידר אבל ימים כאילו גומרים עלי אני מפחדת שזה יפגע בו בנפשו הרכה והעדינה של המלאך שלי מאוד מפחדת שזה יפגע בו כי כשאני נותנת צעקה כשהוא בועט בי ומכאיב לי ואני תופסת אותו חזק שלא יבעט בי שוב הוא נפגע ומתחיל לבכות מהבהלה, ואני מתחילה לבכות איתו פשוט ולספר לו שאמא עצובה שלאמא רע ושאני מבקשת סליחה ממנו אבל בדיעבד אני לא חושבת שזה ממש עוזר כי הוא פשוט מסתכל עלי ולא מחבק או משהו רק מסתכל ומחייך כאילו אני מנסה להצחיק או משהו ואז אני רק מחבקת אותו ושותקת ומקווה שהחיבוק שלי מעביר את הפגיעה שפגעתי בו בזה שאני צעקתי או הרחקתי אותו מעלי, מה עובר עלי לעזזל מה עובר עלי? האם זה רק הורמונים האם זה יעבור עד סוף ההריון הזה? האם יקח לי זמן להתאושש מהלידה כמו שלקח לי עם הבונבון לקח לי משהו כמו 3 חודשים עד שחזרתי לעצמי והפסקתי להרגיש רע ולהיות רגשנית ובוכיה? ומה יהיה אז אני ימשיך לפגוע במלאך הקטן והחף מפשע שלי? אמשיך להתנהג אליו מגעיל בכל פעם שיהיה לי יום כזה??? למזלי זה לא קורה כ"כ הרבה אבל כשזה כן קורה המצפון שלי והלב מתפוצצים.. האם אני אמא לא טובה? האם אני מאבדת את השפיות? תודה

ציפי שלום, ראשית את לא מאבת את השפיות. אני כן שומע קושי רב הנובע הן מההורמונים והן מקשיי התמודדות עם הריון וילד קטן, הריון בסיכון ותחושה שהילד מעדיף את אבא, או פוגע בך ובתינוק. אין זה אומר שאת לא בסדר, זה אומר שקשה לך וזה גורם לך סבל רב. זה בנוסף לבלוז או הדכאון הקל שהיה לך אחרי הלידה מובילים אותי להמלצה שתפני לטיפול ממוקד, בכדי להתמודד טוב יותר עם הרגשות העולים בך, לעבד אותם כמו גם להתכונן להתמודדות עם המצב שלאחר הלידה המערב שני ילדים שידרשו את תשומת לבך. הריון קל ומוצלח וגידול ילדים נטול רגשות אשם ככל האפשר, דרור

יש מישהו בפורום, שמתעקש כנראה לשלוח הודעות בשמי!זו לא אני שכתבתי לך אתמול.נכון באמת קשהלי,אבל אני דווקא מנסה לחשוב ומאוד ברצינות,על מה שענית לי. אנצל את ההזדמנות להגיד לך שוב תודה על התגובה המהירה.ולזה שמשתמש בשמי אומר שאני לא מאחלת לא להיות איפה שנמצאת אני!

שלום לך, אני שמח שאת מקדישה מחשבה לדבריי, הגם שאת עדיין מרגישה לא טוב. לילה טוב, דרור

למה גם אחרי פגישה טיפולית מוצלחת לכאורה.. אני מרגישה יותר רע.. ויותר חלשה נפשית?!

שלום לך, טיפול הוא תהליך, הוא אינו נמדד ביחידות של פגישה פגישה, הגם שלעיתים יוצאים עם תחושה של פגישה טובה ופחות טובה. ייתכן וכרגע את בשלב בטיפול בו את מרגישה ללא כוחות ועצובה. אני מניח שככל שהטיפול יתקדם, שהתהליך יתפוש תאוצה משהו ישתנה בתוכך, ובהדרגה תרגישי שיש בך יותר כוחות. זה קצת כמו לגבוה, לא מרגישים איך זה קורה אבל זה קורה בהדרגה. דרור

תוכלו אולי לעזור לי להבין את ההבדל בין הרגשות תסכול אכזבה מפח נפש מורת רוח ומה ההפכים שלהם? תודה רבה

בטי שלום, תסכול - תוצאה של פער בין הרצוי לבין המצוי. אכזבה- תוצאה של ציפייה שלא התממשה מפח נפש ומורת רוח מושגים כלליים הכוללים בתוכם אי שביעות רצון לסוגיה. לגבי ההפכים והגדרות מדויקות יותר ניתן להשתמש במילון, דרור

אני נשואה 20 שנה. סובלת מאלימות נפשית ומילולית. סה"כ גבר אטרקטיבי, אהוד על הבריות, חכם ואינטליגנטי.אבא נהדר. מתנהג אלי איום ונורא. שולט בי ובמחשבות שלי. כועס עלי תמיד. הולכת כל הזמן על בהונות כדי שלא יכעס עלי. אני מפחדת להיפרד ואני לא יכולה כבר לסבול אותו. אני גם הולכת ליעוץ אישי - אני כבר לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי. לוקחת כדורים אנטי דיכאוניים. אני במבוי סתום, בכביש ללא מוצא. מה עושים? הוא לא מוכן לשמוע על טיפול זוגי אני בת 50. העתיד בחוץ מפחיד יותר מן החיים איתו.

פה שלום, את מתארת מצב באמת קשה, אבל נשמע שאת גם עושה משהו בכיוון. לטעמי בעזרת הטיפול את יכולה וצריכה לברר עם עצמך מה מפחיד אותך כל כך בחוץ ולהבין למה את לא יכולה להסתדר לבד. לאו דווקא כדי שתעזבי אותו, אלא שתוכלי לדבר איתו ממקום של שווה, המוכנה לשלם את המחיר על דרישותיה - למשל טיפול זוגי. בינתיים אני מקווה שאת נתמכת בטיפול. דרור

אני נשואה 20 שנה. סובלת מאלימות נפשית ומילולית. סה"כ גבר אטרקטיבי, אהוד על הבריות, חכם ואינטליגנטי.אבא נהדר. מתנהג אלי איום ונורא. שולט בי ובמחשבות שלי. כועס עלי תמיד. הולכת כל הזמן על בהונות כדי שלא יכעס עלי. אני מפחדת להיפרד ואני לא יכולה כבר לסבול אותו. אני גם הולכת ליעוץ אישי - אני כבר לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי. לוקחת כדורים אנטי דיכאוניים. אני במבוי סתום, בכביש ללא מוצא. אני בת 50. העתיד בחוץ מפחיד יותר מן החיים איתו. כל עיצה תתקבל בברכה

נטע יקרה, לפני העצה, כמה שאלות לי אלייך איך את מדמיינת את "העתיד בחוץ"? מה בעתיד הזה מפחיד אותך? מה את מרויחה מהמצב הנוכחי? גאולה

כל כך הרבה רגשות זה משגע אותי,מבפנים לא יכולה להמשיך כך. מה עושים? מה באמת עושים, כשאני יודעת מה אני מרגישה אבל אסור לי לומר את זה? אסור לומר שקשה שמבולבל שמוזר שמפחיד שמהיר אסור לצעוק "קשה לי" כי אז אני חלשה אסור לצעוק "נמאס לי" כי אז אני אגואיסטית אסור לצעוק אני לא בטוחה כי אז, כי אז........... אני מרגישה מתפוצצת מבפנים ומתי כבר תבוא המנוחה? או שהיא לא תבוא. סתם, שוב, תופסת מקום. לא חייב להגיב....

חן, אני חושבת שדווקא מותר וצריך, ואפילו הכרחי להגיד את כל זה. יכול להיות שכל ה"אסורים" האלה לא באמת קיימים? שסתם נדמה לנו שהם שם, בוהקים מתוך שלטי אזהרה גדולים וזוהרים "אסור!"? יכול להיות שאנחנו הצבנו לעצמנו את כל ה"אסור"(ים), ואם באמת ננסה לומר מה שבלב, נגלה שלא באמת אסור? אלה סתם מחשבות שעברו בראשי, מה דעתך? א.

מותר לך ורצוי לתפוס מקום, המשפט שהכי צרם לי שכתבת"סתם תופסת מקום" הפחד מלהרגיש משהו שלא מתאים לסובבים הפחד לשים את עצמך במרכז ולהרגיש ושוב להרגיש. חן יקרה תתפסי מקום כמה מקום שאת צריכה בלי לחשוב כמה זה תופס או על חשבון מי תרגישי טוב חברה לפורום