פורום פסיכולוגיה קלינית

פתאום גם בא לי לכתוב- גם אני שימשתי בילדותי שק איגרוף לאלימות קשה ויומיומית מצד אימי החד-הורית. סליחה על הטריגר- פעם הנחיתו לי מטאטא על הראש בעוצמה רבה שגרמה לי ליפול במקום ועוד כל מיני בסגנון- סליחה על הטריגר- לא מתכוונת לפגוע בכם! אבל אני נפגעתי מזה. וכן הייתי מאלה שמגיעים על בסיס קבוע עם סימנים כחולים לביה"ס וכאבי ראש בגלל הטחות בקיר. וגם אלימות מינית גם הייתה מצד החבר של אימי בגיל חמש. באיזהשהוא מקום נגמר לי הרגש. יש לי מעט אני לא רובוט. הכל התקהה לי. למדתי לפתח עמידות לכאב. גם מכות כואבות באיזהשהוא שלב כבר לא היו כואבות לי ובאיזה שהוא שלב כבר לא הייתי בוכה יותר. ואני כיום נשואה באושר עם אדם מקסים ויש לי ילדים ואני לא הפכתי למפצלת. אני לא פסיכופתית. אולי טיפה סגורה ומופנמת ויש אנשים שחושבים שאני סנובית אבל הכל נורמטיבי. בעיני הסבל הנורא נגמר. נגמר!!!!!! יאין יותר סימנים כחולים!!ש לי הזדמנות לחיות מחדש. לא מאמינה לאנשי מקצוע. היה לי ניסיון כואב מאוד עם אחת שגרמה לי לטריגר ולחשיפה של הכל ואח"כ נטשה אותי. בשביל מה?!?!? עד שסוף סוף התגברנו בחיינו בא איש מקצוע חודר לך לנשמה ממוסס את מנגנוני ההגנה שלך ובסוף נותן לך בעיטה. כי מה אכפת לו ממך? ואז שוב נשארים עם הטעם המר בפה. ומה עושים- נבנים שוב מחדש! תגידו- לא היה עדיף להישאר כמו קודם? למה להיקשר לאנשים זרים(שקוראים להם אנשי מקצוע) והם קונים את אמונך אבל אין להם בכלל רגש אליך ואתה בסוף נקשר ואוהב אותם. למה?!?!?!

לחסויה היקרה אני שועת בדסרייך הרבה זעם וכאב ויש לך הרבה סיבות מוצדקות לחוש זעם ולכאוב את מפנה כעס כלפי אנשי המקצוע , המטפלים. לעיתים הם נמצאים שם בדיוק בשביל זה - להכיל את הכעס המופנה אליהם כי אין מישהו אחר להפנות אותו אליו, וכדי שהמטופל לא ימשיך להפנות את הכעס כלפי עצמו.

יופי, אבל מה זה קשה למצוא אנשי מקצוע טובים. קשר כזה הוא בעייתי ביותר!!!! הוא טוב כשאת בתוכו אבל כשאת רוצה לעזוב מסיבות אלה או אחרות המטפל/ת מזה כועסים!

עד שדרור יענה לך, אני מוכרחה להגיב אלייך, כי פנייתך נגעה ללבי. ואני רוצה להציג את התמונה משני צדדים.ראשית, אני מבינה לליבך - גם אני אחות קטנה (בת 30) ולפני שנים, כשאחיי הגדולים מצאו את בנות זוגן הרגשתי עזובה ונשכחת למולן...ואני יודעת שזו תחושה לא קלה ומתסכלת.אבל, מאחר שזו דרכו של עולם - שבבגרותנו אנחנו מוצאים לנו בני זוג לחיים, למדתי להתרגל ולקבל את בנות המשפחה החדשות..אין לדעת לאן יובי הקשר החדש של אחיך, אבל בהחלט יכול להיות שהוא מצא את אהבתו. בהחלט מותר לך להרגיש כפי שאת מרגישה, זה אך טבעי.אבל אני בטוחה שאת גם יכולה לשמוח עבור אחיך, ואני מייעצת לך לנסות להרוויח מכך...ואולי לראות בכניסתה של החברה לחייו - תוספת גם לחייך.,את לא מאבדת את אחיך או את אהבתו, את מרוויחה עוד דמות קרובה שאת יכולה להנות מנוכחותה.ושנית, יש גם את הצד השני..אני למשל,נשואה לבחור שיש לו שתי אחיות שהוא מאד אוהב (וגם אני) ויש ביניהם יחסים מאד מאד קרובים.ואני יכולה לספר לך, שבראשית היחסים ביננו, כששנינו היינו בהתרגשות של ההתחלה..אז כל הדברים האחרים - אחים,אחיות,תחביבים,חברים מעט נדחקו..אך זה רק זמני.אחרי זמן קצר האיזון חוזר, ואז הכל חוזר למקומו.לעתים יש שינויים במינון של הזמן המשותף ושינויים אחרים, אך אהבתו של בן זוגי לאחיותיו ומקומם החשוב בחייו - נותרו כשהינם.הם עדיין מדברים כל יום,אנחנו נפגשים הרבה יחד,והוא גם מקפיד לבלות איתן לבד - פשוט כי הוא אוהב את זה וזה כיף לו.ומעבר לזה, אני מרגישה שהרווחתי שתי חברות ואני יודעת שגם בשבילן אני תוספת ששמחו עליה. איני יודעת אם זו ה"אחת" בשביל אחיך, אבל נסי לתת לזה עוד קצת זמן,אחיך יסתגל לשינוי בחייו וילמד איך לשלב את חברתו במארג חייו ויחסיו האחרים,ותראי שהכל יסתדר.ואולי כשיעבור קצת זמן, והקשר יתהדק,במידה שתרגישי עדיין כך - תוכלי לדבר עם אחיך בגלוי ולומר לו שהוא חסר לך והיית רוצה לבלות איתו יותר.אני מקווה שלא עייפתי אותך, דעי שכאחות קטנה מחד,וכאשה נשואה מאידך - אין תחליף לאחות קטנה ואהובה.מקומך יקר ושמור.

שהבנים השתלטו על הפורום? ולדעתי זה רק 2 אחד בן 30 לא בוגר ואחד בן 19 בוגר

דווקא נחמד שיש בנים רוח חדשה :-)

יאללה בנים, תודו גם לנו יש בעיות לא רק למין היפה......

שלום לכם, אכן אתם מצביעים נכונה על נוכחותם של יותר בנים בפורום לאחרונה. גם אני שמתי לב לכך. אם זה אכן מעיד על פתיחות של יותר בנים לעולם הנפשי שלהם וחיפוש עזרה אני מברך על כך. דרור

שלום לעו''ס גאולה פלדמן , זו אני אורנה שכתבתי לך על בעיותיי עים משפחתי . לצערי , לאחרונה מצאו אצל אבא שלי גידול על אחת מכליותיו ( אני מקווה מאוד שהוא יהיה שפיר , ולא חלילה ממאיר ) , והוא יאלץ לעבור ניתוח בקרוב . בחודשים האחרונים יחסיי איתו היו עכורים ( אני גם אמרתי לו כל מיני דברים שפגעו בו והיום אני מרגישה רגשי אשם על כך ) . עצם היותי בת יחידה להוריי , הופכת אותי בין אים ארצה ובין אים לאו , למאוד קשורה אליהם רגשית ( לזה כבר שמתי לב במלחמה שהיתה בקיץ שעבר ) , ולכן אני משתדלת לסלוח לו ואני יודעת שאבא שלי כן אוהב אותי , ויבוא יום שהוא גם יגיד לי זאת .

אורנה יקרה ראשית איחולי החלמה לאביך. שנית, בין הורים לילדים מתקיים קשר רגשי בלי קשר למספר הילדים במשפחה. גם כאשר ישנו נתק והילד יוצא מהבית ומהמשפחה, רוב הסיכויים שהמשפחה והבית לא יצאו ממנו. ההיפך, דווקא כשאר יש נתק הוא טעון רגשית ומעסיק את מי שמנותק ממשפחתו לפי דעתי פעלת נכון, בחרת להניח בצד את כל המשקעים ולעשות את מה שחשוב באמת - לתמוך בהורה חולה, ועל כך ישר כוחו!.

יש הרבה נושאים שאני לא מסוגל לדבר עליהם עם המטפלת שלי, האם מקובל לשלוח לה מייל שכולל את כל מה שאני לא יכול לדבר, כדי שיהיה לה את הכל כתוב לפני הפגישה הבאה? אחרת אני מרגיש שדברים לא זזים, מה עושים?

עד שדרור ישיב אנסה לעזור יש הרבה מחשבה מאחורי הנושא ואיזון עדין של גבולות, ולכן, הרבה מטפלים (דינמיים בעיקר) מתעקשים שבכלל לא, אבל יש לפעמים שמסכימים לקרוא מכתבים, חד פעמית, או לאורך פרק זמן, ולפעמים עם חוקים מסוימים שמשתנים עם התקדמות הטיפול. זה ממש לא קבוע. כל טיפול הוא משהו בפני עצמו ויכול להיות הפוך לגמרי מטיפול אחר. הדיבורים בפגישה הם בכל מקרה העיקר ואת זה אתה כבר יודע. כנראה שאתה והמטפלת צריכים לסגור ביניכם את העניין הזה באופן ברור יותר ונכון עבורך: האם לשלוח מייל כמה ומתי, או לבוא עם חומר כתוב ישירות לפגישה וכדומה. על זה יהיה צריך לדבר...

שי שלום, אתה אומר שקשה לך לדבר בטיפול ואתה מרגיש שדברים לא זזים. עם הקושי הזה ניתן להתמודד בעקיפין דרך אקטיביות של המטפל (למשל דרך מכתבים שלך), אקטיביות שתלך ותרד עם הזמן כאשר ייוצר אמון ובטחון. או בדרך ישירה לעמת אותך עם הקושי לפגוש אותו בחדר. אני לא יודע באיזו גישה המטפלת שלך דוגלת, וייתכן והיא משלבת. בכל מקרה אני מסכים עם דבריה של "מישהי" שזה צריך להיות מדובר ומוסכם ביניכם. אין פה כללים כתובים של מקובל ולא מקובל. דרור

אני מעונין להתחיל קבוצה של עזרה הדדית עם אנשים שמעונינים בכיוון רגרסיבי/פרימלי.. מתאים במיוחד למי שיש לו גישה לרגשות חזקים כמו בכי, כעס, ומעונין בעיקר בתשומת לב והקשבה

לא הבנתי על מה אתה מדבר ומי אחראי לרעיון?

אני אחראי לרעיון הייתי במכון של janov בלוס אנגלס ויש לי הבנה מסוימת איך primal therapy עובדת. מהנסיונות שלי כאן בארץ ראיתי שמטפלים שלא עשו עבודה על הרגשות שלהם לא מסוגלים להעביר לכוון את המטןפל לרגשות, ולכן נראה לי כי קבוצה של עזרה עצמית יכולה יותר לעבוד למרות שגם עם זה יש בעיות לפעמים. זה בהחלט לא מתאים לכל אחד.

אני בת 57 לפני חודש גיליתי שעברתי התעללות מינית על ידי אבי, לא זכרתי זאת עד לאותו רגע, אבי נפטר מזה שנים, מה אני עושה עכשיו עם זה, אהבתי את אבי מאוד ועכשיו אני אמורה לשנוא אותו, איך אתם יכולים לעשות לנו את זה ועוד בגילי, איך אני יכולה לסלוח לעצמי על השיכחה והאטימות ולו על שעשה לי זאת? אני מרגישה שחיי לא היו אמיתיים איך יכולתי לא לדעת זאת איזו טיפשה אני, בכל אופן למטפל אני לא חוזרת אני עם גילויים סיימתי. תעזרו לי בבקשה!!!!!!

את יודעת את צריכה להודות על כך שלא זכרת זאת עד היום! החיים בצל הידיעה אכזרים מידי. אם אהבת את אביך המיכי כך ממילא אין לך אפשרות לומר לו משהו ובטח לא לקבל תשובות. מאחלת לך שתיהי חזקה כי ממש לא פשוט,ואולי טוב שרק עכשיו גילית זאת.

אין לאף אחד זכות לומר לך איך להרגיש, אני יכולה להבין את הכאב בגילוי הנורא מכל, את יכולה לשנוא מותר לך ואפילו הכרחי, אך שוב זה המקום שלך, המקום שפתאום גילית שהילדות שחשבת שהיתה מופלאה איננה עוד. עצתי היא תמשיכי בטיפול עם כל הכאב כדי שתוכלי לסלוח לעצמך על משהו שממילא אין לך שום אשמה בו. מאחלת לך חיים מלאים ורק טוב מקווה שהמטפל שלך איתך כרגע ולא עוזב אותך שהוא שם בשבילך ושאת לא לבד. המון אהבה אני מניחה שמכל חברי הפורום

שלום רב, אני מטופל אצל פסיכולוג באופן פרטי. המטפל מאד מקצועי ומבין, עם זאת כתוצאה מהתכנים העולים בטיפול אני חש דכדוך. מה להערכתך מומלץ לעשות? אודה לך מאד אם תוכל לענות בהקדם. תודה, רז.

לשאלתך, הצעתי היא שראשית אל תיבהל, דבר המאפיין טיפול בעיקר אם הוא טוב ונודע בנו שם במקומות הקשים והכואבים שאנו מיטיבים כל כך להסתיר אותם, הוא להפגיש אותנו איתם וכמצופה מכך זה יוצר מניפת רגשות ביניהם דכדוך, עצב וכאב, עם זאת בבוא היום אתה תיפגש גם עם רגשות נעימים יותר כמו תובנות קטנות שמחה והבנה לגבי תכנים כה כואבים אלו. עצתי היא תן לעצמך להרגיש, בעיקר כשמדובר בתחילתו של טיפול אנו מבולבלים והרגשות מציפים אותנו בלי הודעה מוקדמת, תהיה במקום הזה כמה שצריך ותן גם לפחד להיות שם בשבילך, מבטיחה לך שעם הזמן תרגיש טוב יותר, הטיפול הוא מס'ז לנשמה וכמו כל מס'ז תנסה גם להנות ממנו ותן "למעסה" לשחרר את החלקים הכואבים והלא משוחררים שבך. בהצלחה חברתך לפורום

רז שלום, בטיפול יש מימד של מפגש עם כאב. הכאב מעלה תחושות לא קלות בהם דכדוך. אבל עצם העובדה שאתה מכנה זאת דכדוך מעידה כי אתה חש שזה נסבל, מתון. עצתי היא אם כן להמשיך את הטיפול, לא להיבהל מהדכדוך שעולה. זה לא שהוא נוצר, הוא פשוט עולה אל פני השטח למקום בו אתה יכול להרגיש ולהתמודד איתו יותר. נשמע שיש קשר טוב עם המטפל ושהטיפול עובד כרגע. בהצלחה בהמשך, דרור

אני סטודנט יש מישהי בכיתה הבחורה הכי יפה שראיתי שיער שחור מדהים והעיניים הכי עצובות ויפות שראיתי אבל עם זאת מאוד מדברות. אני מאוהב בה וחושב עליה המון, הבעיה שהיא סטודנטית נורא מרוחקת ולא חברותית נראית תמיד כאילו שום דבר לא מעניין אותה, תמיד כשאני רוצה לשאול אותה אם אפשר לשתות קפה ביחד אני מתחיל לגמגם וחוזר חלילה, איך אני יכול כן ליצור איתה קשר זה פשוט נראה כאילו אהבת חיי בורחת ממני, שנינו סטודנטים לתואר שני בתחילת שנות השלושים שלנו אבל אני מרגיש לידה כמו ילד קטן ומבולבל, מה עושים? סליחה על השאלה הילדותית אבל לא יכול להפסיק לחשוב עליה.

אחי תתרחק מהמוזרות והמרוחקות האלה תמיד מתברר שהן מתוסבכות לא משנה כמה הן יפות שמע לי תפוס מרחק הבנות האלה שבקושי מדברות בכיתה הנראות ולא נראות הללו יש להן הרבה בעיות, תמצא מישהיא פשוטה נורמלית וכמובן יפה!!!

הי דוב זה לא דבר והפוכו.. השתקנים אולי ממתוסבכים .. אך אין שום ערובה לכך שדברנים הם כלילי השלמות.. ולאריאל--בהצלחה לך עם השתקנית היפהפיה. נאוה.

אני בת 21 אחי הגדול בן 32 הוע עבר לגור עם חברה שלו ופתאום הוא לא זמין כמו שהיה עבורי פעם זה נורא קשה לי אני פשוט שונאת את החברה המושלמת שלו שעונה לטלפון שלו כשאני מתקשרת, היינו חברים הכי טובים פתאום זה הכל היא והיא ושוב היא, מה לעשות?

לדנה ואם זה היה הפוך ,לא היית נוהגת אותו הדבר? את האמת!! וחוץ מזה זה יעבור לו ---מבטיחה לך. ס ב ל נ ו ת

עד שדרור יענה לך, אני מוכרחה להגיב אלייך, כי פנייתך נגעה ללבי. ואני רוצה להציג את התמונה משני צדדים.ראשית, אני מבינה לליבך - גם אני אחות קטנה (בת 30) ולפני שנים, כשאחיי הגדולים מצאו את בנות זוגן הרגשתי עזובה ונשכחת למולן...ואני יודעת שזו תחושה לא קלה ומתסכלת.אבל, מאחר שזו דרכו של עולם - שבבגרותנו אנחנו מוצאים לנו בני זוג לחיים, למדתי להתרגל ולקבל את בנות המשפחה החדשות..אין לדעת לאן יובי הקשר החדש של אחיך, אבל בהחלט יכול להיות שהוא מצא את אהבתו. בהחלט מותר לך להרגיש כפי שאת מרגישה, זה אך טבעי.אבל אני בטוחה שאת גם יכולה לשמוח עבור אחיך, ואני מייעצת לך לנסות להרוויח מכך...ואולי לראות בכניסתה של החברה לחייו - תוספת גם לחייך.,את לא מאבדת את אחיך או את אהבתו, את מרוויחה עוד דמות קרובה שאת יכולה להנות מנוכחותה.ושנית, יש גם את הצד השני..אני למשל,נשואה לבחור שיש לו שתי אחיות שהוא מאד אוהב (וגם אני) ויש ביניהם יחסים מאד מאד קרובים.ואני יכולה לספר לך, שבראשית היחסים ביננו, כששנינו היינו בהתרגשות של ההתחלה..אז כל הדברים האחרים - אחים,אחיות,תחביבים,חברים מעט נדחקו..אך זה רק זמני.אחרי זמן קצר האיזון חוזר, ואז הכל חוזר למקומו.לעתים יש שינויים במינון של הזמן המשותף ושינויים אחרים, אך אהבתו של בן זוגי לאחיותיו ומקומם החשוב בחייו - נותרו כשהינם.הם עדיין מדברים כל יום,אנחנו נפגשים הרבה יחד,והוא גם מקפיד לבלות איתן לבד - פשוט כי הוא אוהב את זה וזה כיף לו.ומעבר לזה, אני מרגישה שהרווחתי שתי חברות ואני יודעת שגם בשבילן אני תוספת ששמחו עליה. איני יודעת אם זו ה"אחת" בשביל אחיך, אבל נסי לתת לזה עוד קצת זמן,אחיך יסתגל לשינוי בחייו וילמד איך לשלב את חברתו במארג חייו ויחסיו האחרים,ותראי שהכל יסתדר.ואולי כשיעבור קצת זמן, והקשר יתהדק,במידה שתרגישי עדיין כך - תוכלי לדבר עם אחיך בגלוי ולומר לו שהוא חסר לך והיית רוצה לבלות איתו יותר.אני מקווה שלא עייפתי אותך, דעי שכאחות קטנה מחד,וכאשה נשואה מאידך - אין תחליף לאחות קטנה ואהובה.מקומך יקר ושמור.

לפני ארבעה חודשים חגגתי יום הולדת שלושים אני ממש במשבר פתאום אני צריך להיות רציני וכאלה לא יכול להיות אני עדיין ילד, פתאום אמא שלי אומרת לי יוהנתן אתה בן שלושים הגיע הזמן להתבגר תפסיק לעשות צחוק מכל דבר, מה להתבגר אתמול הייתי ילד בן 29 , לא מקבל את זה, תגידו מה גיל שלושים זה מבוגר או צעיר, ולמה פתאום ביום אחד אני צריך להפסיק לעשות שטויות, מה יש להורים האלה?

היי ילד תשמע אני בת חמישים וחמש(כמעט) ומתנהגת לפעמים ,כמו איזה נערה מתבגרת.. באמת ,לא צוחקת , דוקא זה די מוצא חן בעיני. אז ,כן אתה עדיין ילד ואין לאן למהר... אל תעשה שום שינוי בהתנהגותך ,רצינות זה דבר איום ונורא.ובשום גיל אל תהיה רציני. טוב עכשו ברצינות...

תודה אמא, אולי תרימי טלפון לאמא שלי סתם.......מאחל רק טוב

כילד בן 19 שהיה לו דבר דומה במעבר מ-17 ל-18, אני אומר לך: שים זין ענק על כל הדברים שאי פעם אומרים לך ומקשרים אותם לגילך. מנסיון, זה רק יקל עליך, ובנוסף, גם ימנע ממך לבזבז משאבים מיותרים. הבט, זה לא שזה ממקום רע, להפך, זה אולי מנאיביות, אולי מדאגת יתר, אך בכל מקרה מי שאומר את זה לא יודע עד כמה זה שגוי ועד כמה הוא פוגע במי שהוא אומר לו את זה, ולכן עליך פשוט להוציא את זה מהאוזן השניה. ילדות נעימה :)

תודה תודה אה ושוב תודה

אורנה החלטתי לעזוב את הטיפול המטפל פשוט לא מדבר אלי אין בינינו כימיה עם כל התקופה הקשה שאני עוברת לפעמים עדיף להרגיש לבד מאשר לבד ביחד. מחר אני מודיע לו תאחלי לי בהצלחה מקווה שאני לא עושה טעות פשוט נמאס לי מזה שלא קורה כלום

יעל שלום, אורנה תהיה פה ביום שלישי. אני לא לגמרי מעורה בנושא עליו את כותבת, אבל כהמלצה מהצד, בין אם את עוזבת ובין אם לא, נסי לא להיות לבד בהחלטה הזו. נסי לדבר איתו ולפתח חשיבה על הנושא. דרור

אפשר להתכתב איתך במייל האישי שלך?

שלום מירב, ניתן לכתוב אליי גם למייל האישי שלי, דרור

קשה לי......

שלום לך, אני יודע שקשה לך, ואני וגם חברי הפורום, אני מניח, נמצאים כאן ומוכנים להיות איתך בקושי הזה, דרור

יש לי שני ילדים הבן בגיל 33 והבת בגיל 31 הם לא מדברים זה עם זה כבר חצי שנה על שטות באמת שטות. הבעיה מתחילה עם אירועים משפחתיים הבן אומר לי אם היא מגיעה אני לא מגיע וההיפך, הבן גם מתייחס בזלזול לחבר של הילדה וההיפך, הם היו אחים טובים זה לזה אני רוצה ששניהם יגיעו לאירועים והם לא מוכנים להקשיב לא לי ולא לאמא שלהם ניסינו כבר הכל הם פשוט לא מוכנים להיות ביחד באותו חדר. השטות שבגללה הם לא מדברים זה שהבן אמר לחבר של הבת שהוא מסכן שהוא איתה כי היא משגעת פילים, הוא צחק בסך הכל והיא נורא נעלבה. מה לעשות נמאס לי כבר משני התינוקות האלה. תודה מראש יאיר

שלום לך, זה אכן מצב קשה ובלתי נסבל כשיש ריב וניתוק בתוך הבית אבל, כשקראתי את דברייך התקשיתי להבין על מה באמת כל המהומה. האם באמת בגלל העלבון הקטן הזה הם הגיעו למצב הזה. לתחושתי היה זה רק הקש ששבר את גב הגמל. אני משער כי הם סוחבים מטענים לא פשוטים אחד כלפי השני שאתם כהורים לא תמיד הייתם מודעים להם. אתם יכולים לנסות לשבת ולדבר איתם ביחד או לחוד ולנסות להבין. לא ממקום של לומר להם מה לעשות אלא באמת להבין. אתם גם יכולים לפנות לטיפול משפחתי ולגשר על הפער שנוצר. חשוב בכל מקרה לא להישאר ממקום מרוחק אלא לנסות להתקרב ולהבין מה גורם לשני אחים קרובים לגרום סבל לעצמם ולמשפחתם. דרור

יעלה. השארתי לך הודעה על עץ הברכות. ושוב איחולי . נטע.

הי נטע, זו אולי הזדמנות טובה בשבילי להתנצל.. גם לי השארת פעם הודעה על עץ.. חזרתי אליו רק לאחרונה וקראתי את הודעתך מאוחר מדיי.. אז סליחה שלא הגבתי, ותודה מאוחרת :-) לילך.

לילך .....כל הככוד!! עם כל עסוקייך הרבים ,(רק מהתרשמות...) מוצאת לך זמן לדפדף בהודעות ישנות. זה בסדר...כבר הספקתי לשכוח העיקר שאמך אחרי ,ומרגישה טוב. ותודה על תגובה לתגובה! בכיף ,ממשיכה לקרא אותך.. נטע.

נטע, ראיתי. עניתי. תודה :-) יעלה

היי לבןזוגי יש עכבות מיניות כמו להתנשק עם הלשון זה מגעיל אותו לרדת לבחורה זה מגעיל אותו גם על רימינג אין מה לדבר ואני אוהבת את כל זה הכוונה שאני עושה לו הבעיה שכמה פעמים הבעתי את דעתי שאניחושבת שאי אפשר להנות בסקס אם לא נסחפים עם התשוקה .....ואני מרגישה שהוא עצור.....אני לא מרגישה שיש לו חשק מיני גדול הוא מבוגר ממני ב14 שנה ולכן לא יודעת אם זה קשור הוא יכול רק סיבוב אחד ולי בא יותר....ואני אומרתלו אך הוא אומר שלא יכול וזה מאכזב אותי.....האם עכבות מיניות פוגעות בחשק מיני של הבחור כי לפני ששכבנו הוא אמר שהוא מאוד חרמן והוא לא טיפוס שקרן אני מכירה אותו מספיק זמן....

אחותי מה קורה איתך?

ליסה שלום, מדברייך נשמע לי שאת מאוד מעוניינת במין, מעוניינת לגוון ולהתנסות והוא פחות מעוניין. מעוניין במין שגרתי ופחות תכוף מכפי שאת רוצה. אני חושב שאת שואלת בעצם האם הוא יכול להשתנות אם ירשה לעצמו להיסחף יותר, ייתכן והוא יכול להשתדל יותר בשבילך. אבל כנראה שלא קל לו והוא לא מרגיש שזה הכרחי. השאלה אם את יכולה לחיות עם זה. זו השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך. דרור

אני אמא לשלושה ילדים, אני בת 44 ואני ממש בדיכאון, אני פוחדת לבכות ליד הילדים כדי שלא יהיו עצובים, בעלי לא שם לב שאני במשבר כי רוב היום הוא מחוץ לבית, אני מנסה לתפקד בכל התחומים אך הנה עוד שניה ואני נופלת מה לעשות לאן לברוח? מה עם הילדים שלי איזו אמא אני, הצילו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מרים שלום, לא ברור בני כמה הילדים שלך, אבל ברור מדוע את חוששת שהם ייראו אותך בוכה ולא מתפקדת. המצב שאת מתארת נשמע כמצב על סף משבר, כשאת מרגישה לבד בלי שרואים אותך וללא מישהו להישען עליו. במקרה כזה עצתי היא לפנות בהקדם לטיפול. ככל שתקדימי כך תוכלי להצליח להתמודד טוב יותר ולצאת מהצב הקשה בו את נמצאת כעת. דרור

בת 33 אני יוצאת עם בחורים והכל טוב ויפה. אני מכירה מישהו מתאהבת יש פרפרים והיסטריה של ההתחלה אך כשמתחילה שיגרה אני משתעממת ועוזבת וכך עד לעונג הבא. מה אני יכולה לעשות כדי להתמיד בקשר גם אחרי ההתחלה שלו?

רעות שלום, את מתארת קושי ידוע, הקושי לעבור משלב ההתאהבות המסחרר והמרגש לקשר קבוע. אני יכול רק לשער מכאן כי יש משהו בהתאהבות שממלא אותך, נותן לך להרגיש משהו כל כך מיוחד עד כי קשר קבוע נראה שגרתי ומשעמם אל מולו ואת פוגשת את השעמום והריקנות הפנימית הזו בתוכך. שינוי יכריח אותך לפגוש את הריקנות והשעמום. אם את מוכנה לכך את יכולה לנסות להתחיל לבד, או להסתייע באיש מקצוע שילווה אותך בדרך הזו. דרור

חברה שלי התחילה טיפול לפני שלושה חודשים, היא פתאום השתנתה לי היא מרוחקת יותר לא מעוניינת כמו בעבר במגע, אני מרגיש שאני מאבד אותה, אני שואל אותה מה קורה בטיפול היא אומרת לא יודעת. אני מאוד אוהב אותה היא בת 28 ואני בן 31 אנו שנים ביחד ופתאום היא זרה לי. אני שוקל להתקשר לפסיכלוג שלה שיחזיר לי את האדם שהגיע אליו, האם זה מקובל להתקשר למטפל של חברה שלי, או אם אני לא משלם לו אז אני לא אמור לעניין אותו הרי אתם מדברים רק כשהשעון דופק אין לכם אפשרות להיות באמת אנשים שאכפת להם. אמרתי לה שאם הדברים לא ישתנו אני שוקל ברצינות להיפרד היא אמרה בחירה שלך. מה הוא עושה לה????

בן אדם תעזוב אותה,מה אתה צריך את הבחורה הזו? תגיד לה שכשהיא תמצא את עצמה היא יודעת איפה אתה? תאמין לי אחי אתה מבזבז את הזמן שלך מנסיון....

נמרוד שלום, לשאלתך, כאשר אדם מגיע לטיפול הוא זכאי לסודיות המאפשרת את הטיפול, כך שגם אם תתקשר לא נראה לי שהוא יסכים לשתף אותך במה שעובר על חברתך. סביר להניח שהוא יפנה אותך לנסות ולדבר איתה. מה שקורה בטיפול באופן כללי הוא שנפגשים עם חלקים פנימיים לא פשוטים, חלקים העלולים להשפיע על מצב הרוח ואף על קשרים זוגיים אם הם לא חזקים מדי להכיל את הקשיים הללו. חברתך פנתה לטיפול כי משהו לא הרגיש לה טוב, אתה יכול לבחור לנסות ולהציב לה אולטימטום, או לנסות ולתמוך בה במה שנראה כתקופה קשה עבורה. בכלל לא בטוח שהיא מתרחקת בגללך, אלא אולי בגלל משהו מבפנים שעולה בה, ודווקא עכשיו היא צריכה אותך לידה, לא מאיים ולא תוקפני. הבחירה היא גם אצלך, דרור

ישנם ימים שאני בוכה בלי סיבה וימים שאני שמחה בלי סיבה, זה לא ברור לי המעבר הקיצוני הזה האם הוא נורמלי.

שלום לך, עצם השאלה שלך מעידה שזה גורם לך סבל, ובעיני זה הדבר המשמעותי. ואכן תנודות במצב הרוח ללא קשר לאירועים חיצוניים גורמים לסבל, לתחושה שלא יודעים מה צופן יום. קשה לדעת מכאן מה גורם לכך, ועוד יותר כיצד ניתן לטפל, משום שישנו טיפול פסיכולוגי וישנו טיפול פסיכיאטרי ולעיתים ניתן גם לשלב ביניהם. דרור

האם הפורום מנוהל על ידי פסיכולוגיים אמיתיים? מה זה הפורום הזה?איך אתם סומכים על אנשים שאתם לא רואים?

רועי שלום, אני ושאר מנהלי הפורום פסיכולוגים ממש כפי שמצויין ליד השמות שלנו. מעבר לכך ומעבר למקצועיות שאני מקווה שמשתקפת בתשובותינו, ומעבר לכך שלולא היינו פסיכולוגים לא היה מתאפשר לנו לנהל את הפורום, אין לי איך להוכיח לך. דרור

ההתמכרות אליה, לטיפול אני לא רואה את עצמי יכולה בלי הפגישות ,ניסיתי לעזוב בכל מיני תואנות שונות ומשונות,ותמיד מצאתי את עצמי חוזרת . פשוט אני לא רואה אף אחד מלבדה שיחבק אותי שאשבר. מי יחזיק לי את היד כשאני בוכה? מי ישקף לי את המציאות? מי ידבר איתי אמת? מי יוכל לראות אותי,מלבדה,מעבר לחומות ההגנה,מבעד למסיכה שאני מדביקה על פניי. כ"כ צריכה את הנוכחות שלה בחיי. אמנם יש מי שיהיה איתי וכו' אבל אני לא רוצה אף אחד,רק אותה. לא סומכת על אף אחד כמו עליה. וכל זה מפחיד כי מה יהיה הטיפול יצטרך להסתיים מתישהו , אומרים שנגיע לגשר נעבור אותו אבל אני לא רואה אותי עוברת את זה.... מפחיד אותי ,התלות בה,בטיפול. מה יהיה איתי? מה? מה דפוק בי? דרור אתה יכול להגיד את האמת....

חן שלום, אני מאוד מבין את הפחד שלך מהתלות שאת מרגישה במטפלת שלך. אבל זה המקום שאת מרגישה שאת צריכה אותה עכשיו. נמצאת איתך תמיד, קשובה, מבינה. זהו מצב המעורר בך תחושה טובה אבל את גם מפחדת שזה יישאר ככה. אני חושב שככל שתבטחי בה יותר והטיפול יתקדם, תוכלו ביחד לעבור שלב, שלב בו תוכלי להרגיש שאת יכולה יותר לבד, לא כי את בורחת, אלא כי את יכולה. שלב בו תוכלי להוריד מעט את המסיכה גם מחוץ לטיפול, ולאפשר לעצמך לחוות גם את המטפלת כמתסכלת. אבל זה באמת בעתיד, ואולי זה יהיה לא קל אבל גם לך יהיו יותר כוחות. אין טעם להאיץ את התהליך הזה, נסי להישאר במקום בו את נמצאת עכשיו, למרות הפחד. דרור

בסוף הטיפול האחרון כשקמתי ללכת חיבקתי את המטפל שלי, הרגשתי שהוא היה נבוך, אבל פשוט רציתי לחבק אותו, אני לא יודעת אם לחזור לשם, איך מטפל מרגיש כשמטפלת שלו מחבקת אותו?

אחלהההההההההההההה

נעמי שלום, ראשית בהחלט ייתכן שהוא הרגיש מבוכה מסיבותיו הוא, וגם מעצם העובדה שטיפול מבוסס על מילים וכאן היה מעבר למגע פיזי בין מטפל למטופלת. ישנו הבדל גם האם הייתה זו הפגישה האחרונה שלכם או לא. במידה ולא בהחלט ייתכן והמבוכה ביחד עם מחשבות על הטיפול, על מקומו כמטפל עברו בראשו. אבל בעיני אם תבואי לפגישה הבאה וניתן יהיה לדבר על התחושות שלך, יהיה לכך ערך חשוב מאוד עבורך ועבור התקדמות הטיפול. דרור

שלום, אני אדם די מסוגר מבחינת מחשבות ודברים אישיים כך שאיני אוהב לשתף אחרים. לאחרונה אני חושב לפנות לפסיכולוג/ית בכדי לשתף בדברים רבים שעוברים עלי ושאיני רוצה לשתף ובתקווה שהוא יעזור לי בהכוונה שיתכן ואני מחפש. לפיכך, אבקש את עזרתכם. ראשית, איני יודע איך לחפש פסיכולוג/ית וכיצד לבחור ביניהם, מהם טווחי המחיר הנהוגים בשוק? אשמח אם תוכלו אף להמליץ בצורה ספציפית על פסיכולוג/ית. (באזור ת"א). תהייה נוספת שעוברת בי היא האם כדאי לפנות לבעל ניסיון ומיניטין הגובה מחיר גבוה או לפסיכולוג צעיר בעל מוטיבציה ויכולת הגובה תשלום מופחת. תודה מראש על עזרתכם, דוד

אתה מעלה תהיות די מענינות .. לגבי תשלום כמו בכל תחום מקובל שמי שטוב ויש לו הרבה קלינטיים (ביקוש והציע) לוקח יקר יותר אבל אל תשכח שזה לא תמיד כך. אני בשעתו פניתי לפסיכולוגית טובה מאוד עם נסיון רב מרצה מוכרת בתחום ואשת מקצוע מדהימה, המחיר היה מתחת למומצע 250 ש"ח (היום נדמה לי שלוקחת 280, אני לא יודעת כי אני משלמת לה כרגע מחיר סימלי) אני יודעת שזה לא סטנדרטי ובדרך כלל זה לא כך.. מה שרציתי לומר שעלות לא תמיד קובעת, ולגבי צעיר או אחד בעל הרבה ניסיון אני הייתי לוקחת משהו באמצע.. כך נראה לי אבל זה אישי.

דוד שלום, נשמע לי משאלותיך כי הקדשת להם זמן ומחשבה רבים וכי למרות העדות שלך על עצמך כי אתה מסוגר אתה מצליח לנסח את רגשותיך והתלבטויותיך בצורה טובה. טווח המחירים הממוצע בשוק נע בין 250-400 ש"ח לפגישה. ישנם פסיכולוגים הגובים יותר וישנם גם הגובים פחות, אך זהו הממוצע. לגבי ההתלבטות למי לפנות, זו אכן התלבטות, לא תמיד המטפל המנוסה והיקר מתאים ממש כמו שלא תמיד המטפל הצעיר חדור המוטיבציה מתאים. ניתן במקרה של התלבטות קשה לקבל המלצה על מטפל, להיפגש לפגישת היכרות ולראות איך זה מתקדם משם. לגבי המלצה על מטפל אני מניח שמשתתפי הפורום ייתרמו מניסיונם וימליצו למייל האישי שלך, לגבי חוות דעת אישית ממנהלי הפורום ניתן ליצור קשר למייל האישי שלהם, דרור

אני בת 37 בולמית מזה 4 שנים, בתחילה הבולמוסים שלי היו מלווים בהקאות רק בשנה האחרונה התחלתי ליטול משלשלים, כל בן זוג שהיה לי לא יכל להתמודד עם זה וברח, אני במשקל תקין אך מרגישה מאוד חולה ולבד, לא יודעת לאן ללכת ומה לעשות, מרגישה כמו אישה בת שמונים וגם נראית כך, פוחדת ללכת לטיפול כי נורא מתביישת מה אפשר לעשות?

יפעת שלום, ראשית נשמע לי שאת מאוד סובלת בשנים האחרונות. שנית, בולימיה אכן מתאפיינת בתחושת בושה, גם סביב התקפי האכילה גם סביב ההקאות ובכלל. ובכל זאת טיפול בבולימיה הוא בהחלט אפשרי ויעיל, הוא יכול לעזור לך להתמודד גם עם הסימפטומים וגם עם התחושות הפנימיות המלוות ולעיתים גורמות לסימפטומים. בכל מקרה המלצתי היא שתפני בהקדם, למרות הבושה שאת חשה לטיפול. אני מאמין שדי מהר תרגישי שאת לא מתביישת, וזה יהיה צעד חשוב עבורך. דרור

אני בטיפול כבר חצי שנה, בכל החצי שנה המטפל שלי מעולם לא הציע לי קפה או אם אני רוצה לשתות משהו, אני לא מדבר על להזמין פיצה אבל בן אדם מתארח אצלכם בחדר מישהו מה נהוג לייבש אותו, חברה מינמום לשאול לפחות לצורך הנימוס אם לא באמת. מקווה שאני לא קטנוני אבל היא ייבשה אותי ואני לא מעז לבקש ממנה כלום...

מני שלום, מפגש טיפולי אינו מפגש רגיל ואינו אירוח, על כל המשתמע מכך. בחדר עולים תכנים קשים, ולעיתים אין צורך ולא נכון לעשות מאמץ על מנת להקל עליהם. אני מניח שלא כוס הקפה חשובה לך, הרי אתה יכול לשתות לפני או אחרי הפגישה, אלא התחושה שאכפת לו/לה ממך והם לא מסתכלים עליך מלמעלה. ייתכן גם שיש סיבות נוספות לרצון שלך. בכל מקרה זה לא שאלה של נימוס. דרור

המטפלת שלי נורא מרוחקת, אני מבינה את המקצועיות אבל האווירה בחדר לא מאפשרת להרגיש בטוח ונוח, חוץ מזה היא בקושי מדברת אני מרגישה שרק אני מדברת וזה נורא מבאס, שיתפתי אותה וישר היא ניסתה לעשות השלכה על "עוד פעמים בחיים בחיים שהרגשתי כך" היא לא קולטת שאין בה סוג של אמפטיה אין מה לעשות אפשר ללמוד איך להתנהג טכנית כפסיכולוג אך אינטילגנציה רגשית לא מקבלים עם התעודה, אני שוקלת לעבור למטפל אחר במקום לבזבז את זמני בלהסביר לה שבאמת אני לא מרגישה אותה בחדר אותה אותה ולא את הורי חברי והשד יודע מי. מה דעתכם פסיכולוגים יקרים?

חבל פשוט חבל שיש פסיכולוגים שחושבים שאנו צריכים רק שישבו שם ויבהו בנו, הקלישאה של הפסיכולוג הפרוידיאני מתישה, מתי כבר יבינו שאנו צריכים חבר מסוג אחר כזה שבאמת איכפת לו רק במסווה של פסיכולוג, אחרת אנו שוב כמו תמיד נשארים לבד עם הכאב והקושי רק שהפעם גם שילמנו למישהו שיסתכל עלינו סובלים, כאילו חסר אנשים שעושים זאת בחינם. אני מציעה לך לקחת פסק זמן ולברר לעצמך מה לעזעזל את מקבלת שם אולי תגלי שכלום ואולי תגלי שהרבה אבל שווה לעשות בדיקה עצמית ולא עם הצנונית הזו.

אורלי שלום, הדבר המרכזי שאני שומע מדברייך הוא שקיים קושי בקשר ביניכן. את חווה אותה מרוחקת, מקצועית מדי, לא אכפתית אולי כלפייך. מניסיוני זה קשור גם במטפלת אבל גם במטופל ובעיקר באינטראקציה ביניהם. להרגשתי יש שם משהו חשוב, שחשוב לברר מדוע את חווה את הניסיון שלה לברר מהיכן את מרגישה את הרגשות הללו כחוסר אכפתיות. ובעיקר לברר מה קורה ביניכן. זהו בירור בעל משמעות טיפולית. את יכולה גם לעזוב את הטיפול, ואולי גם למצוא מטפל שיהיה לך קל יותר איתו. אבל במוקדם או במאוחר יגיעו קשיים גם מולו. זה חלק מהטיפול ממש כמו שזה חלק מהטיפול. טיפול שלא מפגיש עם המקומות הקשים בנו הוא טיפול שמשהו בו מתפספס. זו דעתי בנוגע לשאלתך, דרור

אני מאוהבת במטפל שלי, מה לעשות? יכול להיות שפסיכולוג גם מתאהב במטופלת? אני בטוחה שעם כל ההסברים הפסיכולוגיים הם עדיין בני-אדם עם רגשות ותשוקות, האם יתכן שיש סיכוי לאהבה זו להתממש? מה קורה לפסיכולוג שחושב על מטופלת ספציפית יותר מהרגיל? האם הוא כבני-האדם מרשה לעצמו להתאהב אבל באמת להתאהב. הרי מטפלים פוגשים הרבה אנשים, לא ייתכן שמישהי שבתה את ליבו ונגעה בו באופן שאחרים לא? עזבו העברה והעברה נגדית אני מדברת על אהבה בין גבר לאישה עם זמן ומקום שמה לעשות במקרה זה זו הקליניקה, האם קופידון לא נכנס לחדרים הללו הייתכן שבהוראת הפסיכולוג קופידון פוסח על האהבה המתרחשת בלבבות אלו בחדרים? או שחיציו מגיעים גם לשם גם אם "אסור" להודות בכך. מבקשת תשובה אמיתית בלי להתחבא מאחורי הסברים לעוסים ובנאליים.

נטלי מה את חושבת ? מטפל ומטופלת הם במקרה גם גבר ואשה ..ולמה שלא תפרח שם האהבה..במיוחד שם. ולמה לחפש הסברים ופרשנויות ? נכון ,במקרה שלך זה קצת מביך ,כי זה מקשה על הטיפול ...וזה בינך לבינך ,וההסברים הלעוסים (נכון) לא יתרמו לך דבר. לי יש הסבר קצת מזוית אחרת ,יש משפט האומר "מים גנובים ימתקו" מן כמיהה לאהבה עזה שאין לה סיכוי להתממש ..ומתקימת בהרארכיה טיפולית.ובעיקר בתחום של הפסיכולוגיה. אני בטוחה שאיני מחדשת לך דבר, ולמסקנה הזו הגעת גם את. מקוה שתפעילי שכל ישר..

נטלי שלום, שאלות דומות לשאלתך הופיעו בשבוע שעבר ולפני שבועיים ואת מוזמנת לחזור ולעיין בהם. גם אם ההסברים שם ייראו לך מקצועיים. אלו ההסברים שאני ואולי גם שאר מנהלי הפורום יכולים לתת בנושא. ובכל זאת עוד מחשבה, כאשר אנו מתאהבים הגם שיש בכך מן הספונטניות לעיתים, ישנם מצבים ואנשים בהם אנו לא מתאהבים, לא מרשים לעצמנו להתאהב כך שזה לא בלתי נשלט. ומאחר שהמפגש בין מטפל למטופלת הוא מפגש על בסיס מקצועי המעורבים בו גם כללי אתיקה וחוקים, ניתן וחשוב לשלוט ברגשות העשויים להתעורר. וחשוב עוד יותר לעשות בהם שימוש מקצועי. זו התשובה שלי, בשאלה כמו בקשר יש שני צדדים שייתכן ואינם מסכימים, ואם כך המצב גם כאן אז נחיה עם אי ההסכמה הזו, דרור

נשמע שהכעסתי אותך מתנצלת לא הייתה כוונה כזו תודה בכל אופן...

ליאתי עדיין לא הבנתי, אז אם המטפלת שלי היא בהתמחות קלינית היא רשאית לטפל בי? האם אני ההתמחות שלה, זה די מפחיד לא? שאני התמחות של מישהי חסרת ניסיון. ואיך זה שיש לה מספר רשיון לעסוק בפסיכולוגיה ועדיין היא בהתמחות לא ברור לי כל הנושא הזה, לומר לך בכנות נראה לי שהיא לא ממש מקצועית ודי מגששת באפילה כאילו אני הראשונה שלה, אני יודעת שהיא בהתמחות קלינית אולי יותר טוב לי מבחינת הצלחה של הטיפול ללכת למישהו שכבר סיים התמחות והוא ממש מקצועי ולא מישהיא כמוה. חוץ מזה מה זאת אומרת שהיא נמצאת בהדרכת פסיכולוג בכיר, מה יש סיכוי שהיא עושה טעויות בטיפול על חשבון הנפש הפגועה שלי? מתה מפחד!!!!

מישל שלום, החשש שלך מובן, את לא רוצה להיות מטופלת אצל מישהי לא מוסמכת לכך. אבל זו בדיוק הסיבה שיש חוקים מחמירים מטעם המדינה בנושא, בעיקר כאשר מדובר בפסיכולוגים. אם היא מתמחה בפסיכולוגיה, גם אם היא בשנה ראשונה היא עברה מספר שלבים של הכשרה קודם לכן, התאמתה נבדקה על ידי אנשי מקצוע. בנוסף לכך היא מודרכת כרגע על ידי אנשי מקצוע בכירים ובמידה רבה סביר להניח שהיא מאוד מושקעת בטיפול בך. עדיין ייתכן וייעשו טעויות, הבעיה היא לא בטעויות אלא איך מתמודדים איתם, ואת זה את תוכלי להרגיש בתוך הטיפול. אני לא חושב שהיא יכולה לגרום לך נזק. במקום זה אני חושב שחשוב שתבדקי איתה את הקושי שלך לסמוך עליה, ואולי גם על הנטייה שלך להוריד מערכה. אני מאחל לך בהצלחה בטיפול, דרור

בסדר אבל ליאת אמרה שמותר לטפל מהתמחות בשנה השלישית ואני לא יודעת איזו שנת התמחות היא, ומה מקבלים מספר רשיון לעסוק כפסיכולוג כבר משנת ההתמחות הראשונה? סליחה על הנודניקיות פשוט לא ברור כל הנושא זה לא בגלל שאני סומכת פשוט יש לה מספר רשיון לעסוק בכך ומצד שני היא בהתמחות איך זה עובד?

שלום אני בחור בחיים לא הלך לפסכלוג "אני אדם מסובך עם עצמו שלא יומן"הפסקתי להיות אדם ספציפי מחשבות לא מדויקות "כמעט ולא מציאותי "צבעוני "איבדתי את ההווה שלי תקוע בעבר בלי מטרה עסוק רוב הזמן רק בעבר "אני רוב הזמן חושב מחשבות שליליות "עכשיו אני בדיכאון כמעט ולא מחייך מזה 3 שנים לא מתערבב עם חברים יותר מופנם "קיצור כולי הפוך "מישהו מסתכל עליי בפנים יפחד ממני "ואני לא כזה בן אדם "משקרה לי זה רק בגלל שקראתי פעם כתבה בסכלוגית והרסה לי עם הזמן את התפיסה שלי "בבקשה אני לא יכול לסבול את עצמי "איבדתי הרבה חברים שחושבים שאני סנוב תקוע בעצמו "אני לא יודיע מה לעשות בבקשה עזרה"תודה גיימס

שלום ג'יימס, הפנייה שלך מאד נוגעת ללב, ואני מבינה את המצוקה שלך. אבל אתה מתאר קושי מפושט, הנוגע לתחומי חיים רבים. חשוב לציין כי תפיסה עצמית בריאה אינה נהרסת מקריאת מאמר פסיכולוגי, ולא כדאי לתלות את כל המצב בכך. הגם שאתה מצהיר שלא תלך לטיפול, איני רואה דרך אחרת לעזור לך, מלבד - אולי - לגשת לפסיכיאטר. פסיכיאטר יוכל לסייע לך תרופתית, ויש להניח שתוכל לחוש הקלה עקב כך. ובכל זאת, נדמה לי שיש מקום לברור מעמיק יותר של הסיבות לדיכאון. בהצלחה ליאת

רק רציתי לדעת מהי בדיוק מניה-דיפרסיה, האם כמו שהיא מגיעה למצב שצריך לאשפז היא גם יכולה להיות לא מאוד אפקטיבית על חיי החולה בה אך קיימת, איך ניתן לדעת שחולים בה, ובאיזה גילאים היא מופיעה (האם נער מתבגר יכול ללקות בה אך זה יתפרש כשיוניי מצבי הרוח של גיל ההתבגרות ולהפך)? בתודה... דודו...

שלום דודו, ככל הפרעה אחרת, גם ההפרעה הדו-קוטבית יכולה להופיע בדרגות חומרה שונות. עם זאת מדובר בהפרעה בעלת מהלך מובחן, ולא בתנודות במצב רוח כמו שאנחנו רגילים לראות לפעמים. האבחנה תהיה וודאית אם מדובר בהופעה חוזרת של אירוע מאני או דכאוני, כאשר ידוע שבעבר כבר היה אירוע מאני אחד לפחות. הכוונה בדר"כ להפרעה חמורה במצב הרוח, שבאה לידי ביטוי בדיכאון, מאניה או בשניהם. היא מתאפיינת באפיזודות חוזרות שביניהן יכולה להיות החלמה. הפרעות מצב הרוח (ומניה דפרסיה בתוכן) יכולות להופיע בכל גיל. לפי הספרות שבידי, אפיזודה מאנית ראשונה תופיע לרוב בין הגילאים 15-30. תוכל לקרוא עוד על ההפרעה אם תקליק בגוגל "הפרעה דו קוטבית". זכור כי שינויי מצב רוח *אינם* מניה דפרסיה. יחד עם זאת, אם קיימים חשש או דאגה מוטב לפנות לאבחון מסודר אצל פסיכולוג קליני או פסיכיאטר. בשמחות ליאת

כן, בתנאי שהוא נמצא במסגרת של הדרכה ע"י פסיכולוג בכיר. עצם ההתמחות היא צבירת נסיון טיפולי, וכמובן אי אפשר לעשות זאת ללא ביצוע טיפולים. הטיפולים של המתמחים נעשים בפיקוח צמוד של המדריכים.

שלום מישל, תקופת ההתמחות הקלינית נמשכת בדר"כ כארבע שנים, בהם הפסיכולוג מטפל במסגרות מרפאתיות ואשפוזיות תחת הדרכה. החל משנת ההתמחות השלישית הוא רשאי לעבוד גם בקליניקה פרטית, ואז הוא 'קונה' הדרכה פרטית. בברכה ליאת

כבר חשבתי שהכל מאחורי היה לי מצב רוח מרומם כל החודשיים האחרונים חשבתי ששלוש שנים איומות באו לסיומן וסוף שבוע נאי מרגישה שאולי הדכדוך הזה מתחיל לחזור(בשנה הראשונה זה הי הכל השבוע לאחר מכן שנתיים רק בסופי שבוע וחודשיים כרגע חזרתי לעצמי) הלוואי שהייתי יכולה לבקש חודשיים חופש מהעבודה(בגדול גם חצי שנה היה טוב) אני דוחה סיום של תואר רק בגלל עבודות סמינריוניות כבר שנה... ואני פתאוםן לא מסתדרת עם כל הלימודים והעבודה (ויש כל כך הרבה קורסים שהייתי רוצה לקחת לא מספיקה) ושוב יש לי דכאון קל .. כבר חשבתי לומר לפסיכולוגית שלי שלום וכנראה לא להתראות.. זהו החיים שלי די תקועים לפעמים נאי חושבת שהיה לי הרבה יותר קל להיות יותר סטנדרטית כמו כולם ולהוריד חצי מהכישורים שלי ופשוט להיות כמו רוב האנשים... אבל זה לא משהו שניתן לבחירה.(אולי ז הנשמע שנאי מחמיאה לעצמי זו לא הכוונה)

שלום רחל, אחד הדברים היותר נחמדים בחיים שלנו, הוא עצם היותם דינמיים, משתנים ומלאי הפתעות. תארי לך כמה נורא ומשמים היה המצב לו היינו נשארים ללא תזוזה, סטטיים. את מתארת מהלך התקדמות מרשים, שלאחרונה עוצר קצת בגלל דכדוך זמני. זה חוקי. כולנו משתוקקים לקצת חופש (ME כבר מפנטזת על חתימה בלשכה...) או תקועים עם משימות שלא הושלמו. זה חלק מלהרגיש חי. נסי לשמוח בכישורים שלך, לרתום אותם לטובת האתגרים העכשוויים, ולהיות מעט יותר סלחנית כלפי עצמך. גם אנשים מוכשרים יכולים לפעמים קצת לנוח. שבוע קל יותר ונעים ליאת

במידה וכן אצל מי מכם?

אם תסתכלי על השמות שלהם בצד תראי כיצד את יכולה לפנות אליהם.

ליאת שבת שלום לך אין צורך להגיב פשוט אני צריכה להגיד את זה כדי לפרוק קצת, ולא היה לי לאן לשרשר את זה. אוף מכירה את זה שמרגישים שהיה אפשר אחרת? למשל "למה לא אמרתי ככה", "למה כן אמרתי ככה" "זה בכלל ל נשמע כמו שהתכוונתי". בלה בלה בלה בלה. ואני יושבת וחושבת שוב ושוב מה היה אם הייתי אומרת/נוהגת אחרת. מה זה אומר בפסיכולוגיה? סליחה אני יכולה להיות ממש טמבלית לפעמים. שבוע טוב ליאת

ערב טוב, מה שזה 'אומר בפסיכולוגיה' זה שאת, ככל בני האדם האחרים, מצטערת לפעמים על דברים שאמרת או עשית, כי כשאמרת או עשית היית בסערת רגשות, או לא מוכנה, או לא מרוכזת, או מעורבת מדי, או שסתם לא חשבת מספיק. כמו כולנו. לפעמים. שבוע טוב גם לך ליאת

אני לא רוצה להימאס ולהלאות כאן...אני מדווחת על שיפור מחד, ומרבה לפנות אליכם מאידך,וזה אולי נראה לך מוזר.אז אנסה להסביר קודם שאשאל את שאלתי. אם להשוות את עצמי לכלי קיבול - אז קודם הייתי כלי שבור לרסיסים, ואחכ לכלי שתוקן ונותר ריק, ואילו עכשיו הכלי לאט לאט הולך ומתמלא....אבל מדי פעם, בגלל שהדרך רב גונית, ולעתים יש בה בורות ומהמורות, המים קופצים החוצה ונשפכים ממנו....לפעמים זה גורם לכלי הזה לחשוב שהוא לא יכול למלא את תפקידו ככלי קיבול מוצלח.וכל מה שהוא יכול להיו זה כלי שבור לרסיסים המחכה שיתקנו אותו.את מבינה? אז אני נאחזת בכל מה שאני מרגישה שיכול לעזור לי כשה"מים" שלי נשפכים ואני צריכה למלא שוב... עד כאן ההסבר.ושאלתי היא, האם ייתכן שאני כבר לא זקוקה לטיפול ושהנבירה בעצמי דוקא מזיקה לי ? אולי מעכבת החלמה? אני מרגישה שאני לא יכולה בלי, ושאני לא רוצה בלעדיה,ושאני חייבת דמות מטפלת,(לכל החיים)אבל האם אפשר להיות בקשר טיפולי ולהבריא ו"לגדול" יחד איתו? האם זה אפשרי? או שאני רוצה משהו שמזיק לי?

מה שרשמת הזכיר לי סיפור שקיבלתי במייל. מידי "רומנטי" אבל יש בו בכל זאת משהו. אם אפשר אז בבקשה בסין היה אדם שתפקידו לספק מים מבית לבית. היה לו מוט על כתפו, 2 ווים וכלי חרס אחד על אחד מהכלים היה סדק, והשני היה מושלם. מהכלי של הסדק נזלו מים כל הדרך, והוא סיפק מים מחצי הכמות. הראשון הגיע תמיד מלא מים. הכלי הראשון היה גאה על עבודתו המושלמת. הכלי השני התבייש. לאחר שנתיים של עבודה משותפת, פנה הכלי הפגום לכלי המושלם, ואמר לו שהוא מתבייש שעבודתו נאמנה אבל לא מושלמת. אני מספק חצי הכמות מהמים לבית, וחצי מהכמות נוזל כל הדרך. המוביל הסיני עלכך ענה לו האם ראית שבצד הדרך יש שביל של פרחים? אני ידעתי את חסרונך , ופזרתי תמיד מלא מלא זרעים של פרחים, אתה משקה את הפרחים, ואני תמיד קוטף את הפרחים, מביא הביתה את הפרחים מקשט אתביתי בפרחים. אם לא היה קיים הסדק, בכלי שלך לא היו צומחים פרחים, ולא הייתי קוטף פרחים, מביא הביתה והיופי הזה לא היה מגיע אל ביתי מוסר השכל לכולנו יש פגמים, כולנו כלי חרס שבורים. פגמים האלה יש לכולנו עושים את חיינו צבעוניים ומענינים ועשירים.

שלום ויק, גם אם אצטרך לחזור על עצמי כל שבוע, אמשיך לכתוב לך כל הכבוד על הדרך שאת עושה. את לא נמאסת ולא מלאה. מרגש לראות את הדרך שאת עושה, ואני מאמינה שיש מי ששואב מההצלחה שלך כוח. בעניין הטיפול, קשה לי להשיב לך מכאן. יש אנשים שמעדיפים שלא לחטט בתוך עצמם, ויש כאלה שבוחרים להיות בטיפול שנים רבות. שתי הבחירות מכובדות בעיני, ואין בהן - כשלעצמן - משהו שיכול לעכב התפתחות וצמיחה. עשי מה שטוב ונכון לך, ללא אשמה או פחד. שבוע טוב ליאת

בכלל לא מהנה,משעממת,כבדה, מציקה ומעיקה. מלאה בזכרונות וגעגועים לזה שהלך.ובמחשבות על הצורך שלו כאן ועכשיו,לי ולכולם.והנה מחר יש אזכרה וכבר עברה לה חצי שנה.לא יאומן כמה מהר זה נראה כשבעצם בכלל לא קולטים שהוא כבר לא בנמצא.ובכל פתיחת דלת נראה כי הוא בא.את חושבת שלמת יש תחושה של זמן?שהוא באמת רואה את כל מה שקורה כאן?איך הייתי רוצה שיתגלה לי בחלום,לראות שהוא כבר לא סובל,לשמוע אם טוב לו יותר מפה(מה שאני בטוחה).אם באמת שקט שם כל כך כמו שזה מובטח?אם הגיע למנוחה אמיתית?ואם הצליח לסלוח אפילו קצת?ובעיקר בשביל לראות את דמותו עוד פעם אחת,עוד קצת.מקרוב הכי קרוב שאפשר שלא ישכח לעולם.ואולי גם לומר לו את מה שלא נאמר,וחבל שכך.בקיצור מעניין לדעת, מה יש מאחורי הנסתר?.

שלום ד. אישית, ולאחר שהנושא העסיק אותי רבות, איני מאמינה גדולה בחיים שלאחר המוות. כל הנושא הזה מאד פרטי, וקשור לאספקט רחב יותר, תרבותי ואמוני. עם זאת, אני מאמינה גדולה בדיאלוג עם המתים שלנו, הנמשך לפעמים גם שנים רבות לאחר לכתם. לקראת מועדים מיוחדים, כמו אזכרות, ימי הולדת, חגים וכד', המחשבות על היקרים שאבדו לנו מציפות נורא. אז הגעגועים מורגשים במיוחד, והכאב מתעורר ביתר שאת. מאחלת לך שתצליחי יום אחד להיפרד, אולי גם לסלוח, ולהמשיך בחייך למרות האובדן. שבוע קל ורגוע ליאת

שלום גאולה. לפני כחודשיים החלטתי לסיים קשר של שנה עם בן זוג לאחר שהיו לו התפרצויות זעם כלפי שהלכו תכפו והחמירו וקיבלו אופי של אלימות מילולית כלפיי. בהתפרצויות הוא אמר לי דברים מאוד מאוד קשים, בצורה הכי פוגעת. אני הייתי בהריון בחודש 4 והרגשתי כבולה לקשר. הוא הפחיד אותי מאוד, אמר דברים איומים על העובר ועלי, שהוא יכריח אותי לעשות הפלה, שהוא עוזב אותי, שאם הילד יוולד הוא ייקח ממני אותו. תמיד איכשהו הוא תלה את האשם בי להתפרצויות ולהתדרדרות היחסים. אחרי כל התפרצות כעס הוא התנצל, היה הכי מקסים ואוהב בעולם אבל עדיין אמר דברים כמו רק קצת כעסתי או אדם אחר היה מגיב הרבה יותר חזק. הוא סירב לטיפול זוגי או פרטני ולא הכיר בבעייתו. בהכל אני הייתי אשמה. לפני חודש הוא הפחיד אותי מאוד והשפיל אותי לגמרי בהתפרצות כעס, עד שנהייתי ממש שבר כלי. רזיתי, חזרתי להקיא, בכיתי ללא הרף. הוא כבר בישר לי שהפכנו לאוייבים משפטיים, שיוכיח שאיני שפויה ויילחם בי בכל כוחו. לאחר שהתייעצתי עם אנשי מקצוע, נשים שחוו אלימות ועם בני משפחה התחלתי להבין שאהרוס לי ולתינוק את החיים אם אביא לעולם את ילדו. בקושי רב הפסקתי את ההריון וניתקתי איתו את היחסים. הבעיה היא שמאז אני בטלטלה נפשית. מה שהכי משגע אותי זה שאני מתגעגעת אליו עדיין וקונים אותי כל דברי האהבה שעדיין הוא איכשהו מצליח פה ושם להגניב אלי בסמס או אימייל. איך יוצאים מרגשי האהבה החולים האלה? איך משתכנעים שהמעשה היה הכי נכון והכי מונע סבל לעתיד? האם יש קבוצת תמיכה או סוג של טיפול? אגב התחלתי טיפול פרטני לאחר ההפלה והמטפלת מאוד חיזקה אותי במעשה שעשיתי אבל אני חשה שעלי ללמוד עוד על הנושא ולהיות בסוג של קבוצה. תודה

עדילי יקרה ראשית ברצוני להודות לך על כי שיתפת בפורום את סיפורך הקשה, ולשלוח מכאן חיבוק גדול . עשית החלטה קשה מנשוא , אך לאור מה שתארת ככל הנראה שלא היה לך מוצא אחר. הפסקת הריון, גם כאשר היא כורח המציאות מלווה תמיד ובטלטלה רגשית עזה בטווח הקצר, וברגשות אשם שייתכן ויתמשכו עוד זמן רב. מדברייך עולה כי בחרת לנקוט בצעד כי כיוון שהערכת שבמציאות חייך אין ברירה אחרת. אני מעריכה כי מה שאת מפרשת כ"רגשות אהבה חולנית " כלפיו הינם חלק מהרגשות בהם את מוצפת כתוצאה מהפסקת הקשר, הפסקת ההריון וכל שאר השינויים בחייך. כבני אדם אנו שואפים תמיד לאיזון מסויים אליו אנו רגילים, וכשהאיזון מפור - כמו שקורה בחייך כעת, נשאף להחזרת האיזון גם אם המשמעות היא חזרה לקשר מזיק ומסוכן. חשוב להיות מודעים לכך ולא לבלבל בין שאיפה זו לבין "אהבה", ומתוך המערבולת הרגשית כדאי להקשיב לקול הפנימי הרציונאלי זה שמתריע מפני סכנות. אני מבטיחה לך כי עם הזמן הערה הרגשית תישכך, ותביני שעשית צעד חשוב לקראת עתיד טוב ובטוח יותר ולקראת חיים טובים ומספקים יותר. לגבי קבוצת תמיכה, אינני יודעת היכן את מתגוררת, בכל מחלקה לשרותים חברתיים בעיריה או מועצה מקומית יידעו לתת לך פרטים לגבי קבוצות נשים במרכז טיפול באלימות, אפשר גם לפנות לארגוני נשים כמו ויצו או נעמ"ת ולברר גם שם, ובנוסף ישנם מכוני טיפול העוסקים בעבודה קבוצתית. את יכולה להיכנס לאתר של "קבוצות" שם ישנם פרטים על קבוצות טיפוליות המתקיימות ברחבי הארץ ומונחות על ידי מנחים מקצועיים במידה ולא תמצאי, פני שוב ואנסה להפנות אותך ספציפית. בהצלחה, הרבה כוח, וחיבוק! גאולה.

אני רוצה רק להוסיף כי ההריון היה מתוכנן מצד שנינו וכי שנינו רצינו בו מאוד, ועל כן התקפות הכעס שלו היו מאוד בלתי צפויות מבחינתי.

מאחר והתקפי הזעם קשורים לעולמו הפנימי, הם אינם צפויים ואין להם הסבר רציונאלי שקשור במציאות החיצונית. נשים שסובלות מאלימות מספרות שלא משנה מה הן תעשינה הוא עדיין יכעס ויכה, הן מנסות להיות "טובות" להשביע את רצונו אך זה לא עוזר. הזעם הוא פנימי וגבר אלים ימצא תמיד תירוץ להפוך את בת זוגו לקורבן הזעם.

כיצד להתיחס לאמירה מצד המטפלת באומרה שהיא חושבת עלי? האם יש כאן משהו רגשי עמוק יותר ? תודה על התשובה.

שלום אנונימוס, מטפלים בדר"כ מדברים עברית פשוטה, ואין צורך לחפש משמעויות נסתרות מעבר לזה. כשמטפל אומר שהוא חושב על מטופל, הוא מתכוון לכך, והמשמעות היא שהמטופל מעסיק אותו גם מעבר לשעה הטיפולית עצמה. ברוב המקרים מטופלים יקרים ללבם של המטפלים, והאמירה כאמור משקפת זאת. שבוע טוב ליאת

שבת שלום ליאת! ממש בקרוב הנסיעה שלי מגיעה לסיומה... קצת מרגש וקצת עצוב.. בדיוק היום חשבתי שאני מרגישה קצת כמו אמא לילדים האלה, ושזה נורא נעים לפעמים. אני אוהבת את איך שאני, כשאני איתם. אני אוהבת את איך שהם משחררים אותי מהמבוכה הקבועה שלי, ומצרפים אותי למשחקים ולהשתוללויות שלהם בטבעיות גמורה, אני אוהבת את הרגעים שקצת עצוב להם והם באים להתכרבל בתוך החיבוק שלי, אני אוהבת את החיוכים המתוקים שלהם ואת השיחות המצחיקות שיש לי איתם. אני אוהבת את זה שאין להם שום חיבור מוצק למציאות, ואת זה שאני יכולה לדבר איתם שעות על טעמים של גלידה ועל בובות פרווה... משהו בי קצת נצבט לקראת הפרידה הצפוייה... הסיפור עם המטפלת התגלה כאי הבנה אחת גדולה. היא לחלוטין פספסה אותי, לא הבינה בכלל. (וזה מפתיע לי, כי היא בדרך כלל קולטת אותי יותר ממה שהייתי רוצה...) אנחנו בסדר, אני והיא. עברתי פה משבר לפני מספר ימים, יצרתי קשר והיא כל כך הרגיעה.. כל כך נעים היה לשמוע את הקול שלה, כך ממרחק. כל כך הסבירה אותי לעצמי, חיברה קצוות מפה ומשם, היא כל כך מכירה אותי, מבפנים החוצה... אני כבר מתפקעת כמעט מסיפורים קטנים וגדולים שרוצה לספר לה. וכל רגע משנה את דעתי ממה אתחיל... ואולי בכלל אתחיל מלספר לה שהתגעגעתי... זהו.. לילה טוב שיהיה (ובשבילך בעצם כבר בוקר טוב) נועם

נועם יקרה ממש! כמה טוב לראות את שמך (גם) כאן.. אוהבת כל כך לקרוא את הסיפורים הקטנים והגדולים שאת מספרת מחברת אותי לשגרת היום שלך, לדברים שמעסיקים..מחברת אותי בקשר נוסף אלייך יש לי תחושה שגם היא כבר מחכה לשמוע.. שגם היא כבר מחכה שתחזרי כמוני :-) שולחת חיבוק גדול וטוב, מעבר ליבשת, להרים ולאוקינוס לילך.

שלום נועם, קרובה רחוקה... תודה שאת זוכרת אותנו, כאן, ומשתפת ברגעים הקטנים והמרגשים שם, בנכר. אין לי ספק שהבאת איתך הרבה שמחה וטו?ב לילדים האלה, וחסרונך יורגש מאד אחרי הפרידה. תתנחמי בזה שגם מעט טוב מלא-כלום. שמחתי לשמוע שמקומך אצל המטפלת שלך נשאר כשהיה. הרי היה חייב להיות לזה הסבר... חזרי במהרה ובשלום ליאת

ליאת, אינני יכולה להיכנס לקישור , ולקרוא המאמר שכתבת בנושא מתי להפסיק טיפול פסיכולוגי. מה שם המאמר. תודה.

שלום אנונימוס, לא מדובר במאמר, אלא בתשובה לשאלה מהשבוע שעבר ששאלה בערך את מה ששאלת אתה (מי מחליט מתי להפסיק את הטיפול, איך יודעים אם הטיפול עוזר ולא מזיק). אצטט למענך- "אין ספק שלפסיכולוג יש מעמד מיוחד בחדר הטיפול, המוקנה לו מתוקף היותו אוטוריטה מקצועית, אך למטופל עדיין יש שיקול דעת, שיפוט מציאות, יכולת להעריך את התקדמותו וכמובן גם יכולת בחירה. רוב המטופלים מרגישים האם הם נמצאים בידיים טובות, האם נוצרה סביבה מאפשרת ומקבלת, האם יש בחדר אווירה שיפוטית או אוהדת, האם הוא יוצא מהפגישה עם מחשבות והבנות חדשות, האם הוא סקרן כלפי הפגישות הבאות, האם מעניין או משעמם לו, והאם יש התדרדרות חמורה במצבו הנפשי שאינה סבירה בהתייחס לתכנים שעלו בחדר". שבוע טוב ליאת

מה שלומך, ליאת יקרה? אני - כמו אחרים כאן - סובלת מתקופת מבחנים (זה נשמע כמעט כמו מחלה... וזה זועה!). אני רוצה לשאול אותך שאלה. היא קצת קשורה לנושאים שעולים כאן לאחרונה, וקצת לנושאים שעולים בי. מאחר שמבחנים נוטים לייבש את היצירתיות שלי, אני פשוט אשאל ככה - בתקוה ש'ככה' יהיה מספיק מובן ובתקווה שאני לא מדברת שטויות... אז ככה: כשמטפל מציע למטופל מגוון פרשנויות על השורשים והסיבות העמוקות לדפוסי התנהגות, חשיבה ורגש שנטבעו בו, ונוטע את אותן פרשנויות (למשל) במאפיינים של מערכי הגומלין המוקדמים של המטופל, אז - לתחושתי- זה עשוי לבסס במטופל תחושה כי הוא קורבן למהלך דטרמיניסטי שראשיתו נטוותה ע"י אבא, אמא, הנסיבות וכו'. אבל... מתישהוא צריך לחול מעתק מהסתכלות כזו (אשר מטילה אחריות על מהלכים שקרו בעבר) אל ההכרה כי - יהיו הנסיבות אשר יהיו - *אני* הוא זה שאחראי לחיי ולעיצובם מבפנים ובחוץ. האם המעתק הזה אמור להתרחש באופן ספונטני? מה תפקידו של המטפל בעידוד מהלך כזה? כיצד עליו לעודד זאת - האם בנחישות? האם ברוך? מה עליו להגיד? ואיך יודעים מתי בדיוק יש לעשות זאת? שאלה כללית מדי, הא? מן הסתם כל מהלך נעשה בזיגזג של קדימה ואחורה, ומתוך גישוש זהיר והתחשבות במי האדם הספציפי היושב מולך. מקווה באמת (שוב) שאני לא מדברת שטויות ושתוכלי לתת לי איזשהוא סוג של תשובה. לילה טוב טוב שיהיה לך, נויה

נויה, יקרה. בדיוק השבוע חשבתי על זה, שמצד אחד אומרים לנו בטיפול, שמי שגרם לנו להרגיש ולחשוב מה שאנחנו מרגישים וחושבים, מי שהטביע בנו דפוסי התנהגות מסויימים, אלה ההורים שלנו, או אנשים משמעותיים שהיו שם בהתנסויות המוקדמות שלנו. משהו בסגנון של: "זה לא אתה, זה הם". מתוך מי שהיו, מתוך מי שלא יכלו להיות בשבילך כשהיית צריך,וכ"ו. זה כל כך נכון. ויחד עם זה אומרים לנו, ש*אנחנו* בוראים את המציאות שלנו, במגע היומיומי שלנו עם ההתנסויות מולה. ולפעמים זה נראה לי כל כך מסובך. הרי לא באמת ולא תמיד *אנחנו* יוצרים את המציאות ואחראים לה. אנחנו יכולים להיות אחראים רק על ההתמודדות מולה, מתוך הבנה שלה, ומתוך הבנה של מי שאנחנו מולה. לא יודעת אם לזה התכוונת. אבל עוררת בי שוב את המחשבות האלה. שבת שלום הדר

אהלן הדר, כמה נחמד לגלות שהמחשבות שלנו השתרגו אלה באלה השבוע. ואת צודקת - הבנה (של עצמינו, של המציאות שלנו) היא מילת מפתח שממנה אפשר להתחיל להתמודד. אני בכל זאת רוצה נורא להאמין שאנחנו כן בוראים. לפעמים... קצת... להתראות הדרי, ותודה גדולה (מרגש לראות אותך כאן, עונה לי) נויה

היי נויה, השאלה שלך אינה שטותית כלל, והיא חשובה ומהותית לכל טיפול. ראשית, יש להקדים ולומר שלא כל הגישות התיאורטיות/טיפוליות מדגישות באותה מידה את החוויות המוקדמות כקובעות הבלעדיות של התנהגותנו. הגישות הפסיכואנליטיות האמינו כי אישיותו של האדם מתגבשת בהדרגה בתהליך שראשיתו חוסר ארגון הנשלט ע"י דחפים ויצרים, כמו גם ע"י הצורך במגע בינאישי קרוב. תיאוריות מאוחרות יותר הדגישו את הצורך הבסיסי לכונן קשר קרוב עם הדמויות המשמעותיות כעומד בבסיס התנהגותו של הילד וככוח המקבע את דפוסי ההתייחסות שלו - גם בעתיד - אל הזולת. כל תיאוריה מגדירה את הפתולוגיה הנפשית במונחים מעט שונים, וגוזרת בהתאם גם טכניקות טיפוליות שונות. באופן גס מאד (מאד!), אפשר לומר שבטיפול נעשה ניסיון להתחקות אחרי אותן נסיבות בראשיתיות שכוננו את הדפוסים הבינאישיים, ללמוד את ההיגיון שהיה בהם אז, עבור הילד הצעיר, להצביע על הדרך בה הם משתחזרים גם בבגרות. כאשר קיימת תובנה ביחס לאותו היגיון ילדי שכונן את הדפוס הבסיסי, אפשר לעדכן אותו לאור הנסיבות החדשות ולהביא לשינוי. זוהי, כמובן, אמירה פשטנית, שעושה עוול גדול לתהליך איטי ומורכב של הבנייה מחדש של סטרוקטורות נפשיות. את שואלת איך כל זה אמור להתרחש, מי אחראי להנעת התהליך, באיזה אקלים מומלץ לעשותו - ונדמה לי שאין לזה תשובה אחת. אלה שאלות של סגנון, של אסכולה, של ערכים, הן של המטפל והן של המטופל. את אמרת זיג זג, אורנה אמרה ספירלה, ואני אוהבת לומר (קצת בהומור) היאבקות בסגנון חופשי. אני יודעת שיש כאן הרבה מילים ומעט מאד תשובה. עוד נדבר ליאת

אני חושבת שאני אקח לתוכי את ה"לעדכן דפוסים ישנים לאור הבנות ונסיבות חדשות" ואבשל על אש קטנה. לפעמים משפטים קטנים כאלה שמתגלגלים לנו שוב ושוב בראש ובבטן, יכולים להיות מתורגמים שם לאינספור ווריאציות מילוליות ולא מילוליות שמולידות הבנה יותר עמוקה (ובסוף גם מעשים; אני מקווה שנכונים). אני מצטערת אם שאלתי שאלה כאילו מרוחקת, כאילו תיאורטית מדי, אבל האמת היא שהיא רק נוסחה כך, ושבפועל היא התהוותה מתוך היתקלויות וטרדות מעשיות מאד. עם הומור או בלי הומור, אני נאבקת חופשי (מדי) ובינתיים (כנראה לא סתם) יכולה לראות רק זיגזגים ולא ספירלות. שבוע טוב ותודה רבה רבה :-) נויה

שלום! אני בן 27 הכרתי את חברתי בצבא, אני גר בדרום והיא בצפון ולמרות זאת הצלחנו לשמר את הקשר בצורה טובה.בתקופה האחרונה הרגשתי שאני רוצה בקשר מסוג אחר חזק יותר כלומר למסד (מגורים משותפים) או לסיים.חברתי עברה למרכז למשך 4 חודשים במסגרת העבודה והתגוררה אצל קרובי משפחתה ובסוף התקופה אמרה שקשה לה עם הריחוק והניכור של הסביבה וחזרה לצפון. במקביל וזה הזמן לציין שהיא באה ממשפחה המאמינה באמונה דתית יהודית - נוצרית ואני בא ממשפחה דתית מסורתית ,לשנינו אין זיקה למסורת אך הורינו לא ידעו על האמונה המשפחתית . דבר שהפריע מאוד לשנינו . באותה תקופה היא התייצבה מול הוריה וסיפרה להם ולאחר מריבות לא מעטות הכירו בזכותה. עכשיו אמרתי לה שאני רוצה זמן עם עצמי כדי להחליט מה הלאה לפני שאני מבקש ממנה לבוא הנה,להתנתק שוב לפני שאספר להוריי. אני לא מצליח להתכנס בעצמי להגיע להחלטה והמחשבות פשוט כל היום מסתובבות בראש . האם זה הפחד מהעתיד ?,הרתיעה של מהוריי ? ,האם זה קשר שנמרח זמן רב ?, האם ישנה אפשרות לקיום קשר כזה ? למה אני לא יכול להגיע להחלטה ????????? האם יעוץ יעזור לי ? תודה.

שלום ניר, ההתלבטות שלך נשמעת לי מאד במקומה ומאד נכונה לשלב בו אתם נמצאים. גם אם מנטרלים לרגע את כל ההיבטים המשפחתיים-אמוניים, מדובר אמנם בקשר משמעותי וממושך, אך כזה שהתנהל עד היום די ממרחק, ולא אפשר לכם לבחון אותו ברמת היומיום. ההתלבטות שלך די ברורה. מצד אחד, אתה יודע שההתקרבות שלה אליך כרוכה בהתנתקות כואבת שלה מסביבתה המוכרת והתומכת, ואתה חושש לבקש ממנה לעשות זאת לפני שתהיה בטוח בקשר. מצד שני, איך תוכל להיות בטוח, אם לא התנסיתם קודם בחיים קרובים ומשותפים, לפחות לזמן מה? לטעמי, מגיעה לשניכם תקופת מבחן כזו, בה תבחנו את מערכת היחסים מקרוב, מבלי לנסות לשער מראש מה יקרה. תוכל לומר לה בכנות שאתה מצפה להתקרבות שלה, אך אינך יכול להבטיח שהיא תוביל בוודאות להתחייבות-נצח. על כל הלבטים האלה מרחפת כמובן גם השאלה האם ועד כמה אתה יכול לקבל החלטות חשובות הנוגעות לחייך מבלי להיות כבול מדי לאמונותיהם ודעתם של ההורים. זו כבר שאלה אחרת, הנוגעת לך עצמך, ופחות לקשר בינך לבין בת הזוג שלך. את כל השאלות הללו ואת האחרונה בפרט, אפשר וכדאי לברר במסגרת טיפול פסיכולוגי שילווה את התהליך ולא יבוא במקומו. בהצלחה ליאת

היי ליאת, במשך שבוע ימים הסתובבתי עם תחושה,שאפילו אלוהים חונק וסוגר עליי. ובעצם שוב אני מובלת לאותה הנקודה,של אין מוצא.זה כאן ועכשיו ואין דרך חזרה, הרגשתי איך הכל פועל לרעתי,גם כאשר אני באמת מנסה.ידעתי שבלב שלם אוכל להסתכל במראה,ומעבר ללראות את מה שאני תמיד רואה, לומר לעצמי ביושר שניסיתי,את כל מה שאני מסוגלת ויכולה.והיום אחרי שדיברתי איתה,(ודי היה לי ברור מה אשמע)הפתיע אותי תשובתה.היא אומנם אמרה את כל האמת שלה(ואני תמיד חושבת שעדיף אמת כואבת שנאמרת,מאשר כואבת שנעלמת)ויחד עם זאת את הסכמתה.הופתעתי וסוף סוף לטובה.אני יודעת שאעשה מצידי כל מה שרק אוכל בנושא ההוא,על מנת שהיא לא תצטער על כך,ולא רק בגלל הצורך שלי עכשיו,אבל כן רק בגלל שהיא העיזה למרות כל החשש(מיותר לטעמי אבל עדיין חשש) וראתה אותי ואת רצוני,מה שלא קורה הרבה אם בכלל! והאמת שבתוך על הסערה שמתחוללת בתוכי הצלחתי להרגיש סוג של הקלה.אני מאחלת לעצי יותר משלה שאצליח באמת לא לאכזב אותה!שבת שלום.

היי דנה, כמו שפעם כבר הזכרתי איפהשהו, איש עסקים אחד לימד אותי שכאשר מישהו מתמקח איתך, הוא כנראה גם מתכוון לשלם. לפעמים מה שמתחיל בהיסוס ובדיקה יכול לצמוח למחוייבות הדדית עמוקה. נעים לי לשמוע שאת חשה הקלה. נסי להנות ככל יכולתך מהשבת. ליל מנוחה ליאת

ליאת- ליאת.. הכל בסדר... אני פשוט לא משוקעת יותר מדיי בשום דבר.. מרגישה חופשייה (כמעט). היחסים עם האנשים שסביבי פתאום בהירים יותר, כאילו הכל קצת פחות מורכב..קצת יותר ברור.. (לפעמים קצת פחות נוגע בי) אני חושבת על המטפלת שלי ולא אכפת לי לקרוא לה המטפלת שלי ולא הגברת שלי, כי ממילא אני לא מרגישה שום דבר. היא קצת כמו גלגל של אופניים, שנפלה לו השרשרת..מסתובב ומסתובב אבל לא קשור אליי בגלגל השיניים. נעה לידי ואני (כמעט) אדישה לה. זה לא לגמרי מדויק, אבל רוב הזמן כך אני מרגישה. כאילו משהו בי נאטם קצת. אני מעלה אותה בעיני רוחי ולא מרגישה כלום. מנהלת איתה שיחות שכלתניות כאלה, שיחות עקרוניות, אבל לא מרגישה כלפיה דבר. באופן כללי, אני פשוט לא ממש מרגישה. רק נהנית משיחה מעניינת וזהו. מתקשה אפילו לקשר את מה שנאמר לזה שזה נאמר עליי. ולא בגלל שהדברים שנאמרים קשים לעיכול, אלא סתם- כי התנתקתי ממנה איכשהו. אני תוהה אם בכלל אליה הרגשתי קירבה עד עכשיו, או לעצם תחושת הקירבה האפשרית..לא ממש אליה. אני פשוט מרגישה שאני זרה לה. אולי זרה בעיניה. ואולי בכלל לא הייתה לי סיבה טובה לבוא לטיפול מלכתחילה. אני יודעת שלא חייבים לחוות טראומות כדי להגיע לטיפול, אבל אולי אני סתם מפונקת. אולי גם היא לא מבינה מה בעצם אני רוצה.. סתם, אני מקשקשת..זה שום דבר.. אני חושבת שאני מריחה שינוי באופק. שינוי טוב אולי. אבל זו תחושה כללית ולא מגובשת עדיין.. עם או בלי קשר אני מרגישה שאני מתנתקת ממנה.. וזה לא משתלב ממש ב'רוחות השינוי' שמתחילות לפכפך בי בשקט (תודי שעוד לא שמעת על רוח שמפכפכת.. :-) היא לא איתי. לא נוגעת בי/לי.. ולכן אולי ההודעה הזאת קצת תלושה .. מילא.. סתם הודעה טפשית אז אאחל לך שבת מנוחה ואסיים אותה כאן.. שבת שלום, ליאת יקרה לילך.

לילה טוב לילך, הגם שלא שמעתי מעולם על רוח מפכפכת, יש לי הרגשה שהצליל שלה נעים, חרישי ופעמוני. התיאור שלך את השרשרת שנפלה מגלגלי השיניים ישמש אותי מעתה ואילך (ברשותך) לתיאור כשל אמפתי. זוהי אנלוגיה נפלאה לתופעה רווחת, שאפשר לפגוש בכל טיפול כמעט, ואשר כוחה למנף התקדמות ידוע זה מכבר. אני לא יודעת מה יעלה בגורל הטיפול שלך, אם כי לפי חשבון גס שעשיתי, הוא מתקרב אל סופו הבלתי נמנע. הידיעה הזו מציבה בפני פיתוי גדול, לפרש את דבריך גם לאור האירועים האחרונים בבית. חשבי, למשל, על הפער המאיים בין "עצם תחושת הקרבה האפשרית" לבין ההסכמה שלנו להסתכן במימושה. אין כאן שום דבר שהוא סתם. מה שלום אמא? ליאת

ליאת יקרה,.. עצרתי בעצמי לא לבקש ממך להתעלם מההודעה שלי הזו ודי..היא הייתה קצת חסרת כיוון והתביישתי..אבל באורח נס הבנת. כהרגלך בעצם.. כן,.. נותרו לנו שלושה חודשים וקצת, וכן, כשל אמפתי זה ביטוי שמתאים, אני חושבת.. וכן, קשה שלא לשאול את עצמי עד כמה אני מוכנה שוב 'להתאבד' על הטיפול, כשלא נותר לנו עוד הרבה זמן וכשהיא מרגישה לי לא איתי כל כך. אני מרגישה מוזרה בעיניה. תראי, חיפשתי הודעה ישנה שכתבתי אי שם בפברואר..גם היא אנלוגיה של אופניים, אבל אחרת...: "ממש בהתחלה הרגשתי כאילו המטפלת שלי מצטרפת אליי לנסיעה על האופניים. יושבת מאחוריי על הברזלים, ולוחשת לי מילים חדשות או שאלות מדריכות. פה ושם הרגשתי שלצד הידיים שלי על הכידון נוספו גם שלה, נוגעות-לא נוגעות גם בי. אני ממשיכה לפדל, בקצב שלי. על הפדלים אני לא אוותר. אבל בנקודות מסוימות אני מאפשרת לעצמי לשניונת להרים את הידיים מהכידון ולתת לה ל"לנהוג" קצת. לתת לידיים ולגוף לנוח ולבדוק איך זה מרגיש. העיניים שלי נשארות פקוחות (למרות שלפעמים גם אותן בא לעצום), אז אני עדיין בשליטה ויכולה לשוב לכידון כשארצה. היא לא גונבת לי את האופניים או מפילה אותי מהם. היא מאוד זהירה כי היא כבר קצת מכירה אותי. פעם היא אמרה לי שלא תמיד תסכים לנהוג, או לאפשר לי להרים ידיים. גם הפסיכולוגית שלך מכירה אותך קצת.. היא לא תגנוב לך את האופניים ולא תעשה דברים שאת לא מוכנה לעשות. תני לה לגעת לרגע בכידון. רק אז תוכלי להחליט אם זה מצמרר אותך כמו שחשבת או שזה עובר בשלום. אני הייתי בטוחה שזה יצמיד אותי לכסא בבעתה.. והאמת, שום דבר לא קרה.. רק קצת מבוכה, אבל החיוך המבין שלה מפייס אותי".. צר לי לקרוא את זה פתאום.. בזמנו חשבתי על כל מיני אפשרויות- חשבתי על האפשרות שתוביל אותי לשלוליות עמוקות, או שנתחפר בחול וניתקע, חשבתי על נסיעה מהירה או איטית מדיי, שהקצב שלנו לא יתאים..אבל לא חשבתי שהשרשרת תיפול מהאופניים. חייבים לרדת ולתקן, אין ברירה, אבל אי אפשר שלא לשאול אם זה 'כדאי' עדיין. מפתה להעמיס את האופניים על הכתף וללכת את יתרת הדרך ברגל. יכול להיות נחמד אם תלך לידי, אבל אם לא יתחשק לה זה גם בסדר. חבל...באמת חבל. מרגישה שאולי דמיינתי את הקירבה שהייתה. שאולי רק רציתי בידיים הבוטחות שלה ליד שלי, על הכידון, אבל שהן לא באמת היו שם אף פעם. מבלבל..לא תמיד קל להבחין בין מה שבאמת קיים למה שהיית רוצה שיהיה. מה שאתה צריך שיהיה. ומסך האדישות ושיוויון הנפש שלי תמיד גורם לי להתנתק ולהתרחק מהר. זו לא החלטה, זה פשוט קורה נורא מהר. וגם את זה את מכירה.. למזלי זה אף פעם (כמעט) לא בלתי הפיך.. ואולי גם משיחות של הליכה משותפת (גם אם אני נושאת את אופניי על כתפי לבדי) יכול לצאת משהו .. 'לצאת משהו' :-) איזה ביטוי תכליתי..אבל אולי גם בזמן המועט שנשאר אוכל ללמוד משהו קטן. אולי דווקא הריחוק הרגשי הזה יאפשר לי משהו.. (ואולי אני סתם אאבד עניין..). לעזאזל... שוב יש רק דרך אחת לגלות... כנראה שנמשיך ללכת ונראה מה קורה.. מרגישה שאני צועדת מפשרה לפשרה ובכל פעם מסתפקת בכל דבר שאוכל לקבל.. אולי הייתי צריכה להקשיב לך מזמן (זוכרת?).. אבל לא מספידים לפני שנגמר.. אויש, ליאת... הודעה מבולבלת נוספת.. סתם הגיגי לילה.. מקווה שתקבלי/תקבלו אותם בסלחנות.. לילה טוב, לילך. [אמא בסדר.. כואב לה המון אבל היא בסדר. תודה חמה חמה על הרגישות. אין כמוך..].

ליאת, שוב לילה טוב.. קראתי לפני כמה שעות פיסקה שהדליקה לי אור בעיניים ומיד חשבתי עלייך. עלייך ועל תשובתך לטל, כמה קומות למטה. משהו בדחף החיים, באופטימיות ובלא לפחד להעיז. לא להתקמצן בלחיות. (כל כך רוצה גם..איך מציתים את זה לאורך זמן?) אז מותר להקדיש לך פיסקה? זה מזורבה היווני (שנכון לכרגע אני ממש נהנית ממנו..) "זקן, זקוף, גרום, ראשו נטוי לאחור, עיניו קטנות וכדוריות כמו של ציפור, היה רוקד וצורח ורוקע בסוליותיו הכבדות על שפת המים ומתיז רסיסים של ים על פנ?י. אילו שמעתי אז לקול הצעקה שלו- לא הצעקה, הזעקה שלו- החיים שלי כבר מזמן היו מקבלים ערך. הייתי חי בבשרי ובדמי ובחלב?י את כל מה שעכשיו אני אומר ועושה כמו חשישניק, בנייר ובעט ובקסת דיו. אבל לא העזתי. הייתי רואה את זורבה באמצע הלילה רוקד וצוהל כמו סוס וקורא לי שאזנק גם אני מתוך הקונכייה הנוחה של יישוב הדעת וההרגל ואצא למסעות הגדולים יחד איתו- ואני בלי זיע משקשק. הרבה פעמים בחיי התביישתי כאשר תפשתי, שהנשמה שלי לא מעיזה לעשות את מה שטירוף הדעת העילאי- תמצית החיים- צועק אליו לעשותו; אבל אף פעם לא התביישתי כל כך בנשמה שלי כמו לפני זורבה". מאחלת לך שבוע זורבאי, (ואם אפשר, אם לא קשה, אז גם גשם סוחף, ככה על הדרך,רק אם לא קשה..) תודה כתמיד, ליאת לילך.

שלום רב, בעיתי ממש קשה וטודנית באופן עמוק וחריף ביותר. אני בן 28 מטופל בפבוקסיל כנגד היפוכונדריה וטורדנות כפייתית קשה. מאז שקראתי לפני כ 3 שנים על היווצרות שבר בפין לאחר פעילות מינית אינטנסיבית ופרועה, אני מנוטרל לגמרי מבחינת התפקוד המיני שלי. כלומר ממעט כמה שיותר יחסי מין/אוננויות (ושהיה כמה שיותר מרווח בין האקטים כדי שהפין יחלים/ינוח) ושאני עושה זאת כבר, אני עושה זאת בחרדה גדולה (וממהר לסיים את זה) ומייד לאחר מכן אני מרגיש כאילו לקיתי בשבר זה (הדבר מלווה גם בכאב בפין). החוסר בפורקן גורם לי לעצבים לרעב מוגבר ובנוסף מתוך חשש להחרפת השבר אני גם לא עוסק כמעט בפעילות גופנית. עכשיו שיש לי בת זוד אני חרד ביותר מכל מפגש עמה וחושש שהחוסר במין חודרני יפגע בקשר (בנוסך לעצבנות והחרדה). כמה רופאים ששאלתי בתחום וענו שהסיכוי נדיר וכו' לא עוזרים לי, שתפתי בזה גם את הפסיכיאטר והדבר לא מרפה ממני. איך אני יוצא מהברוך המסריח הזה? אני מרגיש שבור וגמור. בתודה מראש, רני.

שלום רני, אתה מתאר חרדה ועיסוק כפייתי באפשרות של שבר בפין, אך מהותית אין זה שונה מכל פחד אחר מפחדיו של ההיפוכונדר. כמו שאתה מציין בדבריך, הסברים הגיוניים נראים חסרי תועלת, ואין בהם כדי להרגיעך. לא ציינת מתי התחלת את הטיפול התרופתי, אך עליך להביא בחשבון שהשפעתה המלאה של התרופה מגיעה לאחר כחודש ימים, ואם טרם חלפה תקופה זו, יש לצפות לשיפור. בכל מקרה, כדאי מאד להשקיע מאמץ גם בטיפול דינמי, שיכוון לתכנים המאיימים המסתתרים מאחורי הסימפטום. קח בחשבון שמדובר בטיפול ממושך, אך שכרו בצידו. בברכה ליאת

הי ליאת, את הכדורים אני לוקח כבר 5 שנים באפן רצוף - אני מניח שהם כבר לא כל כל עוזרים (פתחתי סבילות כנגדם). בכל מקרה אשתף את הפסיכולוגית שלי בעניין זה (על אך המבוכה הצפויה). אין לעיסוק באיבר זה גם תוספת כלשהיא בחרדת סירוס? כואב וחרד ביותר, רני.

אני בחורה מלאת אנרגיה, עובדת, לומדת, למרות כל מה שעבר עלי. אבל אני לא אוהבת לשתף אחרים ברגשות שלי, בקשיים או בצרכים שלי. הבעיה שהדבר נהיה יותר קשה אחרי הטיפול (אני עדיין בטיפול- שנה בערך), אני פחות מדברת, יותר מופנמת, הפסקתי לבכות מול אף אחד....יותר עצבנית ...הכל נשאר בפנים.... זה חונק, וזה מאוד כואב. אני לא יודעת איך להפסיק להילחם עם עצמי ולתת לדברים לצאת. איך?? והאם הטיפול הוא זה שהחריף את המצב?

שלום שני, טיפול פסיכולוגי, בהיותו מכוון את תשומת הלב לתכנים קשים מן העבר, יכול לגרום הן להתרחקות זמנית מהעולם החברתי שבחוץ, והן לנסיגה זמנית במצב הרוח הכללי. כדאי לזכור שאלה תופעות חולפות, ולטווח הארוך את עשויה דווקא להרוויח. נסי לגייס עוד אורך רוח וסבלנות. המאמץ משתלם. בהצלחה ליאת

הפסיכולוגית שלי היתה בחופשה שבועיים. ניצלתי את הזמן כדי לנוח מחפירות ומעצמי. לפני שהיא נסעה החלטנו שעד סוף תקופת המבחנים אנחנו לא חופרות, לא פותחות דברים ולא מכאיבות לי בשביל שאוכל לעבור את תקופת המבחנים בשלום.. סיכמנו שאחר כך, ננצל את זה שיש לי חופש ונעבוד קשה, נפתח דברים...בלי לרחם עלי. הרעיון של מנוחה בתקופת המבחנים מצא חן בעיני, כי אני חייבת אנרגיות. לפגישה שלפני החופשה שלה הגעתי מחוייכת בכוונה, היה מאד מצחיק, הבאתי לה תמונות יפות מהמקום שבו אני גרה ועשיתי פגישה קצת אחרת. כשהיא התקרבה לתכנים רגשיים אמרתי לה שזה לא חוקי... וחזרנו לצחוק. דרך ההומור היא אמרה לי גם כמה דברים לא קלים, אבל מילא. כנראה שרק הצחוק מאפשר. אחר כך היא יצאה לחופש ואני יצאתי לחופשה מעצמי. האמת שממש נחתי מהכל... ואני פשוט עסוקה במבחנים. מחר אנחנו נפגשות ואני לא יודעת מה לעשות. צריך לחשוב על משהו יצירתי, לא חופר ולא מכאיב. אוף, רק הישיבה אצלה בחדר, כבר עושה לי חיבור שלא בא לי. לא בא לי רגש. מה עושים במצב כזה...?

לילה טוב רשת, אשמח גם אני לשמוע רעיונות מ"שועלי טיפול" וותיקים. איכשהו, אני יודעת שחששות מן הסוג שאת מעלה מתפוגגים בפגישה מעצמם, ממש כמו שהם מתפוגגים אחרי פרידה ממושכת מבן-זוג, מחברה טובה או מנופי ילדות רחוקים. למפגש המחודש יש תמיד איכויות סגוליות משל עצמו, שאינן דומות כמעט אף פעם למה שחשבנו שיהיה. אני סומכת עליכן. ליאת

רשת, גם אני חוזרת השבוע מכמה שבועות של חופש. אני חייבת לומר שהחשש שאת מתארת, קיים אצלי לפני כל פגישה. חופש או לא חופש. המחשבה על הכניסה לחדר, על הישיבה מולה, על הצורך להתחיל לדבר, להתניע (שוב) עוד פגישה, לחפור, מכניס אותי למצוקה של ממש. עדיין. גם אחרי זמן לא מבוטל בטיפול. אצלי, התחושה משתנה רק עם תום הפגישה. כשאני רואה איך (שוב), אותן חפירות משפיעות עלי. כמה הן חשובות. אני מבינה שהחזרה קשה, אבל אני גם זוכרת כמה קשה היתה לך הפרידה. איך חסרה לך הנוכחות שלה. גם אני, כמו ליאת, סומכת עליכן. אתן הרי כל כך יודעות אחת את השניה. שיהיה טוב יעלה

לא עוזר לע כלום לא טיפולים ולא אישפוזים ולא כלום לא מצליח לשנות את החיים אין לי חברים לא היו לי חברות אני בתול מיואש

שלום עידן, הפניה שלך מרגשת ונוגעת ללב. הייאוש אכן ניבט ממנה, וצר לי על כך. הייתי רוצה להחזיר אליך את הכדור, ולשאול - מה לדעתך היה יכול לעזור לך? לאיזו עזרה היית מצפה? האם יש משהו שאנשי הפורום יוכלו לעשות למענך? נסה לפרט מעט יותר ליאת