פורום פסיכולוגיה קלינית

בסוף הטיפול האחרון כשקמתי ללכת חיבקתי את המטפל שלי, הרגשתי שהוא היה נבוך, אבל פשוט רציתי לחבק אותו, אני לא יודעת אם לחזור לשם, איך מטפל מרגיש כשמטפלת שלו מחבקת אותו?

אחלהההההההההההההה

נעמי שלום, ראשית בהחלט ייתכן שהוא הרגיש מבוכה מסיבותיו הוא, וגם מעצם העובדה שטיפול מבוסס על מילים וכאן היה מעבר למגע פיזי בין מטפל למטופלת. ישנו הבדל גם האם הייתה זו הפגישה האחרונה שלכם או לא. במידה ולא בהחלט ייתכן והמבוכה ביחד עם מחשבות על הטיפול, על מקומו כמטפל עברו בראשו. אבל בעיני אם תבואי לפגישה הבאה וניתן יהיה לדבר על התחושות שלך, יהיה לכך ערך חשוב מאוד עבורך ועבור התקדמות הטיפול. דרור

שלום, אני אדם די מסוגר מבחינת מחשבות ודברים אישיים כך שאיני אוהב לשתף אחרים. לאחרונה אני חושב לפנות לפסיכולוג/ית בכדי לשתף בדברים רבים שעוברים עלי ושאיני רוצה לשתף ובתקווה שהוא יעזור לי בהכוונה שיתכן ואני מחפש. לפיכך, אבקש את עזרתכם. ראשית, איני יודע איך לחפש פסיכולוג/ית וכיצד לבחור ביניהם, מהם טווחי המחיר הנהוגים בשוק? אשמח אם תוכלו אף להמליץ בצורה ספציפית על פסיכולוג/ית. (באזור ת"א). תהייה נוספת שעוברת בי היא האם כדאי לפנות לבעל ניסיון ומיניטין הגובה מחיר גבוה או לפסיכולוג צעיר בעל מוטיבציה ויכולת הגובה תשלום מופחת. תודה מראש על עזרתכם, דוד

אתה מעלה תהיות די מענינות .. לגבי תשלום כמו בכל תחום מקובל שמי שטוב ויש לו הרבה קלינטיים (ביקוש והציע) לוקח יקר יותר אבל אל תשכח שזה לא תמיד כך. אני בשעתו פניתי לפסיכולוגית טובה מאוד עם נסיון רב מרצה מוכרת בתחום ואשת מקצוע מדהימה, המחיר היה מתחת למומצע 250 ש"ח (היום נדמה לי שלוקחת 280, אני לא יודעת כי אני משלמת לה כרגע מחיר סימלי) אני יודעת שזה לא סטנדרטי ובדרך כלל זה לא כך.. מה שרציתי לומר שעלות לא תמיד קובעת, ולגבי צעיר או אחד בעל הרבה ניסיון אני הייתי לוקחת משהו באמצע.. כך נראה לי אבל זה אישי.

דוד שלום, נשמע לי משאלותיך כי הקדשת להם זמן ומחשבה רבים וכי למרות העדות שלך על עצמך כי אתה מסוגר אתה מצליח לנסח את רגשותיך והתלבטויותיך בצורה טובה. טווח המחירים הממוצע בשוק נע בין 250-400 ש"ח לפגישה. ישנם פסיכולוגים הגובים יותר וישנם גם הגובים פחות, אך זהו הממוצע. לגבי ההתלבטות למי לפנות, זו אכן התלבטות, לא תמיד המטפל המנוסה והיקר מתאים ממש כמו שלא תמיד המטפל הצעיר חדור המוטיבציה מתאים. ניתן במקרה של התלבטות קשה לקבל המלצה על מטפל, להיפגש לפגישת היכרות ולראות איך זה מתקדם משם. לגבי המלצה על מטפל אני מניח שמשתתפי הפורום ייתרמו מניסיונם וימליצו למייל האישי שלך, לגבי חוות דעת אישית ממנהלי הפורום ניתן ליצור קשר למייל האישי שלהם, דרור

אני בת 37 בולמית מזה 4 שנים, בתחילה הבולמוסים שלי היו מלווים בהקאות רק בשנה האחרונה התחלתי ליטול משלשלים, כל בן זוג שהיה לי לא יכל להתמודד עם זה וברח, אני במשקל תקין אך מרגישה מאוד חולה ולבד, לא יודעת לאן ללכת ומה לעשות, מרגישה כמו אישה בת שמונים וגם נראית כך, פוחדת ללכת לטיפול כי נורא מתביישת מה אפשר לעשות?

יפעת שלום, ראשית נשמע לי שאת מאוד סובלת בשנים האחרונות. שנית, בולימיה אכן מתאפיינת בתחושת בושה, גם סביב התקפי האכילה גם סביב ההקאות ובכלל. ובכל זאת טיפול בבולימיה הוא בהחלט אפשרי ויעיל, הוא יכול לעזור לך להתמודד גם עם הסימפטומים וגם עם התחושות הפנימיות המלוות ולעיתים גורמות לסימפטומים. בכל מקרה המלצתי היא שתפני בהקדם, למרות הבושה שאת חשה לטיפול. אני מאמין שדי מהר תרגישי שאת לא מתביישת, וזה יהיה צעד חשוב עבורך. דרור

אני בטיפול כבר חצי שנה, בכל החצי שנה המטפל שלי מעולם לא הציע לי קפה או אם אני רוצה לשתות משהו, אני לא מדבר על להזמין פיצה אבל בן אדם מתארח אצלכם בחדר מישהו מה נהוג לייבש אותו, חברה מינמום לשאול לפחות לצורך הנימוס אם לא באמת. מקווה שאני לא קטנוני אבל היא ייבשה אותי ואני לא מעז לבקש ממנה כלום...

מני שלום, מפגש טיפולי אינו מפגש רגיל ואינו אירוח, על כל המשתמע מכך. בחדר עולים תכנים קשים, ולעיתים אין צורך ולא נכון לעשות מאמץ על מנת להקל עליהם. אני מניח שלא כוס הקפה חשובה לך, הרי אתה יכול לשתות לפני או אחרי הפגישה, אלא התחושה שאכפת לו/לה ממך והם לא מסתכלים עליך מלמעלה. ייתכן גם שיש סיבות נוספות לרצון שלך. בכל מקרה זה לא שאלה של נימוס. דרור

המטפלת שלי נורא מרוחקת, אני מבינה את המקצועיות אבל האווירה בחדר לא מאפשרת להרגיש בטוח ונוח, חוץ מזה היא בקושי מדברת אני מרגישה שרק אני מדברת וזה נורא מבאס, שיתפתי אותה וישר היא ניסתה לעשות השלכה על "עוד פעמים בחיים בחיים שהרגשתי כך" היא לא קולטת שאין בה סוג של אמפטיה אין מה לעשות אפשר ללמוד איך להתנהג טכנית כפסיכולוג אך אינטילגנציה רגשית לא מקבלים עם התעודה, אני שוקלת לעבור למטפל אחר במקום לבזבז את זמני בלהסביר לה שבאמת אני לא מרגישה אותה בחדר אותה אותה ולא את הורי חברי והשד יודע מי. מה דעתכם פסיכולוגים יקרים?

חבל פשוט חבל שיש פסיכולוגים שחושבים שאנו צריכים רק שישבו שם ויבהו בנו, הקלישאה של הפסיכולוג הפרוידיאני מתישה, מתי כבר יבינו שאנו צריכים חבר מסוג אחר כזה שבאמת איכפת לו רק במסווה של פסיכולוג, אחרת אנו שוב כמו תמיד נשארים לבד עם הכאב והקושי רק שהפעם גם שילמנו למישהו שיסתכל עלינו סובלים, כאילו חסר אנשים שעושים זאת בחינם. אני מציעה לך לקחת פסק זמן ולברר לעצמך מה לעזעזל את מקבלת שם אולי תגלי שכלום ואולי תגלי שהרבה אבל שווה לעשות בדיקה עצמית ולא עם הצנונית הזו.

אורלי שלום, הדבר המרכזי שאני שומע מדברייך הוא שקיים קושי בקשר ביניכן. את חווה אותה מרוחקת, מקצועית מדי, לא אכפתית אולי כלפייך. מניסיוני זה קשור גם במטפלת אבל גם במטופל ובעיקר באינטראקציה ביניהם. להרגשתי יש שם משהו חשוב, שחשוב לברר מדוע את חווה את הניסיון שלה לברר מהיכן את מרגישה את הרגשות הללו כחוסר אכפתיות. ובעיקר לברר מה קורה ביניכן. זהו בירור בעל משמעות טיפולית. את יכולה גם לעזוב את הטיפול, ואולי גם למצוא מטפל שיהיה לך קל יותר איתו. אבל במוקדם או במאוחר יגיעו קשיים גם מולו. זה חלק מהטיפול ממש כמו שזה חלק מהטיפול. טיפול שלא מפגיש עם המקומות הקשים בנו הוא טיפול שמשהו בו מתפספס. זו דעתי בנוגע לשאלתך, דרור

אני מאוהבת במטפל שלי, מה לעשות? יכול להיות שפסיכולוג גם מתאהב במטופלת? אני בטוחה שעם כל ההסברים הפסיכולוגיים הם עדיין בני-אדם עם רגשות ותשוקות, האם יתכן שיש סיכוי לאהבה זו להתממש? מה קורה לפסיכולוג שחושב על מטופלת ספציפית יותר מהרגיל? האם הוא כבני-האדם מרשה לעצמו להתאהב אבל באמת להתאהב. הרי מטפלים פוגשים הרבה אנשים, לא ייתכן שמישהי שבתה את ליבו ונגעה בו באופן שאחרים לא? עזבו העברה והעברה נגדית אני מדברת על אהבה בין גבר לאישה עם זמן ומקום שמה לעשות במקרה זה זו הקליניקה, האם קופידון לא נכנס לחדרים הללו הייתכן שבהוראת הפסיכולוג קופידון פוסח על האהבה המתרחשת בלבבות אלו בחדרים? או שחיציו מגיעים גם לשם גם אם "אסור" להודות בכך. מבקשת תשובה אמיתית בלי להתחבא מאחורי הסברים לעוסים ובנאליים.

נטלי מה את חושבת ? מטפל ומטופלת הם במקרה גם גבר ואשה ..ולמה שלא תפרח שם האהבה..במיוחד שם. ולמה לחפש הסברים ופרשנויות ? נכון ,במקרה שלך זה קצת מביך ,כי זה מקשה על הטיפול ...וזה בינך לבינך ,וההסברים הלעוסים (נכון) לא יתרמו לך דבר. לי יש הסבר קצת מזוית אחרת ,יש משפט האומר "מים גנובים ימתקו" מן כמיהה לאהבה עזה שאין לה סיכוי להתממש ..ומתקימת בהרארכיה טיפולית.ובעיקר בתחום של הפסיכולוגיה. אני בטוחה שאיני מחדשת לך דבר, ולמסקנה הזו הגעת גם את. מקוה שתפעילי שכל ישר..

נטלי שלום, שאלות דומות לשאלתך הופיעו בשבוע שעבר ולפני שבועיים ואת מוזמנת לחזור ולעיין בהם. גם אם ההסברים שם ייראו לך מקצועיים. אלו ההסברים שאני ואולי גם שאר מנהלי הפורום יכולים לתת בנושא. ובכל זאת עוד מחשבה, כאשר אנו מתאהבים הגם שיש בכך מן הספונטניות לעיתים, ישנם מצבים ואנשים בהם אנו לא מתאהבים, לא מרשים לעצמנו להתאהב כך שזה לא בלתי נשלט. ומאחר שהמפגש בין מטפל למטופלת הוא מפגש על בסיס מקצועי המעורבים בו גם כללי אתיקה וחוקים, ניתן וחשוב לשלוט ברגשות העשויים להתעורר. וחשוב עוד יותר לעשות בהם שימוש מקצועי. זו התשובה שלי, בשאלה כמו בקשר יש שני צדדים שייתכן ואינם מסכימים, ואם כך המצב גם כאן אז נחיה עם אי ההסכמה הזו, דרור

נשמע שהכעסתי אותך מתנצלת לא הייתה כוונה כזו תודה בכל אופן...

ליאתי עדיין לא הבנתי, אז אם המטפלת שלי היא בהתמחות קלינית היא רשאית לטפל בי? האם אני ההתמחות שלה, זה די מפחיד לא? שאני התמחות של מישהי חסרת ניסיון. ואיך זה שיש לה מספר רשיון לעסוק בפסיכולוגיה ועדיין היא בהתמחות לא ברור לי כל הנושא הזה, לומר לך בכנות נראה לי שהיא לא ממש מקצועית ודי מגששת באפילה כאילו אני הראשונה שלה, אני יודעת שהיא בהתמחות קלינית אולי יותר טוב לי מבחינת הצלחה של הטיפול ללכת למישהו שכבר סיים התמחות והוא ממש מקצועי ולא מישהיא כמוה. חוץ מזה מה זאת אומרת שהיא נמצאת בהדרכת פסיכולוג בכיר, מה יש סיכוי שהיא עושה טעויות בטיפול על חשבון הנפש הפגועה שלי? מתה מפחד!!!!

מישל שלום, החשש שלך מובן, את לא רוצה להיות מטופלת אצל מישהי לא מוסמכת לכך. אבל זו בדיוק הסיבה שיש חוקים מחמירים מטעם המדינה בנושא, בעיקר כאשר מדובר בפסיכולוגים. אם היא מתמחה בפסיכולוגיה, גם אם היא בשנה ראשונה היא עברה מספר שלבים של הכשרה קודם לכן, התאמתה נבדקה על ידי אנשי מקצוע. בנוסף לכך היא מודרכת כרגע על ידי אנשי מקצוע בכירים ובמידה רבה סביר להניח שהיא מאוד מושקעת בטיפול בך. עדיין ייתכן וייעשו טעויות, הבעיה היא לא בטעויות אלא איך מתמודדים איתם, ואת זה את תוכלי להרגיש בתוך הטיפול. אני לא חושב שהיא יכולה לגרום לך נזק. במקום זה אני חושב שחשוב שתבדקי איתה את הקושי שלך לסמוך עליה, ואולי גם על הנטייה שלך להוריד מערכה. אני מאחל לך בהצלחה בטיפול, דרור

בסדר אבל ליאת אמרה שמותר לטפל מהתמחות בשנה השלישית ואני לא יודעת איזו שנת התמחות היא, ומה מקבלים מספר רשיון לעסוק כפסיכולוג כבר משנת ההתמחות הראשונה? סליחה על הנודניקיות פשוט לא ברור כל הנושא זה לא בגלל שאני סומכת פשוט יש לה מספר רשיון לעסוק בכך ומצד שני היא בהתמחות איך זה עובד?

שלום אני בחור בחיים לא הלך לפסכלוג "אני אדם מסובך עם עצמו שלא יומן"הפסקתי להיות אדם ספציפי מחשבות לא מדויקות "כמעט ולא מציאותי "צבעוני "איבדתי את ההווה שלי תקוע בעבר בלי מטרה עסוק רוב הזמן רק בעבר "אני רוב הזמן חושב מחשבות שליליות "עכשיו אני בדיכאון כמעט ולא מחייך מזה 3 שנים לא מתערבב עם חברים יותר מופנם "קיצור כולי הפוך "מישהו מסתכל עליי בפנים יפחד ממני "ואני לא כזה בן אדם "משקרה לי זה רק בגלל שקראתי פעם כתבה בסכלוגית והרסה לי עם הזמן את התפיסה שלי "בבקשה אני לא יכול לסבול את עצמי "איבדתי הרבה חברים שחושבים שאני סנוב תקוע בעצמו "אני לא יודיע מה לעשות בבקשה עזרה"תודה גיימס

שלום ג'יימס, הפנייה שלך מאד נוגעת ללב, ואני מבינה את המצוקה שלך. אבל אתה מתאר קושי מפושט, הנוגע לתחומי חיים רבים. חשוב לציין כי תפיסה עצמית בריאה אינה נהרסת מקריאת מאמר פסיכולוגי, ולא כדאי לתלות את כל המצב בכך. הגם שאתה מצהיר שלא תלך לטיפול, איני רואה דרך אחרת לעזור לך, מלבד - אולי - לגשת לפסיכיאטר. פסיכיאטר יוכל לסייע לך תרופתית, ויש להניח שתוכל לחוש הקלה עקב כך. ובכל זאת, נדמה לי שיש מקום לברור מעמיק יותר של הסיבות לדיכאון. בהצלחה ליאת

רק רציתי לדעת מהי בדיוק מניה-דיפרסיה, האם כמו שהיא מגיעה למצב שצריך לאשפז היא גם יכולה להיות לא מאוד אפקטיבית על חיי החולה בה אך קיימת, איך ניתן לדעת שחולים בה, ובאיזה גילאים היא מופיעה (האם נער מתבגר יכול ללקות בה אך זה יתפרש כשיוניי מצבי הרוח של גיל ההתבגרות ולהפך)? בתודה... דודו...

שלום דודו, ככל הפרעה אחרת, גם ההפרעה הדו-קוטבית יכולה להופיע בדרגות חומרה שונות. עם זאת מדובר בהפרעה בעלת מהלך מובחן, ולא בתנודות במצב רוח כמו שאנחנו רגילים לראות לפעמים. האבחנה תהיה וודאית אם מדובר בהופעה חוזרת של אירוע מאני או דכאוני, כאשר ידוע שבעבר כבר היה אירוע מאני אחד לפחות. הכוונה בדר"כ להפרעה חמורה במצב הרוח, שבאה לידי ביטוי בדיכאון, מאניה או בשניהם. היא מתאפיינת באפיזודות חוזרות שביניהן יכולה להיות החלמה. הפרעות מצב הרוח (ומניה דפרסיה בתוכן) יכולות להופיע בכל גיל. לפי הספרות שבידי, אפיזודה מאנית ראשונה תופיע לרוב בין הגילאים 15-30. תוכל לקרוא עוד על ההפרעה אם תקליק בגוגל "הפרעה דו קוטבית". זכור כי שינויי מצב רוח *אינם* מניה דפרסיה. יחד עם זאת, אם קיימים חשש או דאגה מוטב לפנות לאבחון מסודר אצל פסיכולוג קליני או פסיכיאטר. בשמחות ליאת

כן, בתנאי שהוא נמצא במסגרת של הדרכה ע"י פסיכולוג בכיר. עצם ההתמחות היא צבירת נסיון טיפולי, וכמובן אי אפשר לעשות זאת ללא ביצוע טיפולים. הטיפולים של המתמחים נעשים בפיקוח צמוד של המדריכים.

שלום מישל, תקופת ההתמחות הקלינית נמשכת בדר"כ כארבע שנים, בהם הפסיכולוג מטפל במסגרות מרפאתיות ואשפוזיות תחת הדרכה. החל משנת ההתמחות השלישית הוא רשאי לעבוד גם בקליניקה פרטית, ואז הוא 'קונה' הדרכה פרטית. בברכה ליאת

כבר חשבתי שהכל מאחורי היה לי מצב רוח מרומם כל החודשיים האחרונים חשבתי ששלוש שנים איומות באו לסיומן וסוף שבוע נאי מרגישה שאולי הדכדוך הזה מתחיל לחזור(בשנה הראשונה זה הי הכל השבוע לאחר מכן שנתיים רק בסופי שבוע וחודשיים כרגע חזרתי לעצמי) הלוואי שהייתי יכולה לבקש חודשיים חופש מהעבודה(בגדול גם חצי שנה היה טוב) אני דוחה סיום של תואר רק בגלל עבודות סמינריוניות כבר שנה... ואני פתאוםן לא מסתדרת עם כל הלימודים והעבודה (ויש כל כך הרבה קורסים שהייתי רוצה לקחת לא מספיקה) ושוב יש לי דכאון קל .. כבר חשבתי לומר לפסיכולוגית שלי שלום וכנראה לא להתראות.. זהו החיים שלי די תקועים לפעמים נאי חושבת שהיה לי הרבה יותר קל להיות יותר סטנדרטית כמו כולם ולהוריד חצי מהכישורים שלי ופשוט להיות כמו רוב האנשים... אבל זה לא משהו שניתן לבחירה.(אולי ז הנשמע שנאי מחמיאה לעצמי זו לא הכוונה)

שלום רחל, אחד הדברים היותר נחמדים בחיים שלנו, הוא עצם היותם דינמיים, משתנים ומלאי הפתעות. תארי לך כמה נורא ומשמים היה המצב לו היינו נשארים ללא תזוזה, סטטיים. את מתארת מהלך התקדמות מרשים, שלאחרונה עוצר קצת בגלל דכדוך זמני. זה חוקי. כולנו משתוקקים לקצת חופש (ME כבר מפנטזת על חתימה בלשכה...) או תקועים עם משימות שלא הושלמו. זה חלק מלהרגיש חי. נסי לשמוח בכישורים שלך, לרתום אותם לטובת האתגרים העכשוויים, ולהיות מעט יותר סלחנית כלפי עצמך. גם אנשים מוכשרים יכולים לפעמים קצת לנוח. שבוע קל יותר ונעים ליאת

במידה וכן אצל מי מכם?

אם תסתכלי על השמות שלהם בצד תראי כיצד את יכולה לפנות אליהם.

ליאת שבת שלום לך אין צורך להגיב פשוט אני צריכה להגיד את זה כדי לפרוק קצת, ולא היה לי לאן לשרשר את זה. אוף מכירה את זה שמרגישים שהיה אפשר אחרת? למשל "למה לא אמרתי ככה", "למה כן אמרתי ככה" "זה בכלל ל נשמע כמו שהתכוונתי". בלה בלה בלה בלה. ואני יושבת וחושבת שוב ושוב מה היה אם הייתי אומרת/נוהגת אחרת. מה זה אומר בפסיכולוגיה? סליחה אני יכולה להיות ממש טמבלית לפעמים. שבוע טוב ליאת

ערב טוב, מה שזה 'אומר בפסיכולוגיה' זה שאת, ככל בני האדם האחרים, מצטערת לפעמים על דברים שאמרת או עשית, כי כשאמרת או עשית היית בסערת רגשות, או לא מוכנה, או לא מרוכזת, או מעורבת מדי, או שסתם לא חשבת מספיק. כמו כולנו. לפעמים. שבוע טוב גם לך ליאת

אני לא רוצה להימאס ולהלאות כאן...אני מדווחת על שיפור מחד, ומרבה לפנות אליכם מאידך,וזה אולי נראה לך מוזר.אז אנסה להסביר קודם שאשאל את שאלתי. אם להשוות את עצמי לכלי קיבול - אז קודם הייתי כלי שבור לרסיסים, ואחכ לכלי שתוקן ונותר ריק, ואילו עכשיו הכלי לאט לאט הולך ומתמלא....אבל מדי פעם, בגלל שהדרך רב גונית, ולעתים יש בה בורות ומהמורות, המים קופצים החוצה ונשפכים ממנו....לפעמים זה גורם לכלי הזה לחשוב שהוא לא יכול למלא את תפקידו ככלי קיבול מוצלח.וכל מה שהוא יכול להיו זה כלי שבור לרסיסים המחכה שיתקנו אותו.את מבינה? אז אני נאחזת בכל מה שאני מרגישה שיכול לעזור לי כשה"מים" שלי נשפכים ואני צריכה למלא שוב... עד כאן ההסבר.ושאלתי היא, האם ייתכן שאני כבר לא זקוקה לטיפול ושהנבירה בעצמי דוקא מזיקה לי ? אולי מעכבת החלמה? אני מרגישה שאני לא יכולה בלי, ושאני לא רוצה בלעדיה,ושאני חייבת דמות מטפלת,(לכל החיים)אבל האם אפשר להיות בקשר טיפולי ולהבריא ו"לגדול" יחד איתו? האם זה אפשרי? או שאני רוצה משהו שמזיק לי?

מה שרשמת הזכיר לי סיפור שקיבלתי במייל. מידי "רומנטי" אבל יש בו בכל זאת משהו. אם אפשר אז בבקשה בסין היה אדם שתפקידו לספק מים מבית לבית. היה לו מוט על כתפו, 2 ווים וכלי חרס אחד על אחד מהכלים היה סדק, והשני היה מושלם. מהכלי של הסדק נזלו מים כל הדרך, והוא סיפק מים מחצי הכמות. הראשון הגיע תמיד מלא מים. הכלי הראשון היה גאה על עבודתו המושלמת. הכלי השני התבייש. לאחר שנתיים של עבודה משותפת, פנה הכלי הפגום לכלי המושלם, ואמר לו שהוא מתבייש שעבודתו נאמנה אבל לא מושלמת. אני מספק חצי הכמות מהמים לבית, וחצי מהכמות נוזל כל הדרך. המוביל הסיני עלכך ענה לו האם ראית שבצד הדרך יש שביל של פרחים? אני ידעתי את חסרונך , ופזרתי תמיד מלא מלא זרעים של פרחים, אתה משקה את הפרחים, ואני תמיד קוטף את הפרחים, מביא הביתה את הפרחים מקשט אתביתי בפרחים. אם לא היה קיים הסדק, בכלי שלך לא היו צומחים פרחים, ולא הייתי קוטף פרחים, מביא הביתה והיופי הזה לא היה מגיע אל ביתי מוסר השכל לכולנו יש פגמים, כולנו כלי חרס שבורים. פגמים האלה יש לכולנו עושים את חיינו צבעוניים ומענינים ועשירים.

שלום ויק, גם אם אצטרך לחזור על עצמי כל שבוע, אמשיך לכתוב לך כל הכבוד על הדרך שאת עושה. את לא נמאסת ולא מלאה. מרגש לראות את הדרך שאת עושה, ואני מאמינה שיש מי ששואב מההצלחה שלך כוח. בעניין הטיפול, קשה לי להשיב לך מכאן. יש אנשים שמעדיפים שלא לחטט בתוך עצמם, ויש כאלה שבוחרים להיות בטיפול שנים רבות. שתי הבחירות מכובדות בעיני, ואין בהן - כשלעצמן - משהו שיכול לעכב התפתחות וצמיחה. עשי מה שטוב ונכון לך, ללא אשמה או פחד. שבוע טוב ליאת

בכלל לא מהנה,משעממת,כבדה, מציקה ומעיקה. מלאה בזכרונות וגעגועים לזה שהלך.ובמחשבות על הצורך שלו כאן ועכשיו,לי ולכולם.והנה מחר יש אזכרה וכבר עברה לה חצי שנה.לא יאומן כמה מהר זה נראה כשבעצם בכלל לא קולטים שהוא כבר לא בנמצא.ובכל פתיחת דלת נראה כי הוא בא.את חושבת שלמת יש תחושה של זמן?שהוא באמת רואה את כל מה שקורה כאן?איך הייתי רוצה שיתגלה לי בחלום,לראות שהוא כבר לא סובל,לשמוע אם טוב לו יותר מפה(מה שאני בטוחה).אם באמת שקט שם כל כך כמו שזה מובטח?אם הגיע למנוחה אמיתית?ואם הצליח לסלוח אפילו קצת?ובעיקר בשביל לראות את דמותו עוד פעם אחת,עוד קצת.מקרוב הכי קרוב שאפשר שלא ישכח לעולם.ואולי גם לומר לו את מה שלא נאמר,וחבל שכך.בקיצור מעניין לדעת, מה יש מאחורי הנסתר?.

שלום ד. אישית, ולאחר שהנושא העסיק אותי רבות, איני מאמינה גדולה בחיים שלאחר המוות. כל הנושא הזה מאד פרטי, וקשור לאספקט רחב יותר, תרבותי ואמוני. עם זאת, אני מאמינה גדולה בדיאלוג עם המתים שלנו, הנמשך לפעמים גם שנים רבות לאחר לכתם. לקראת מועדים מיוחדים, כמו אזכרות, ימי הולדת, חגים וכד', המחשבות על היקרים שאבדו לנו מציפות נורא. אז הגעגועים מורגשים במיוחד, והכאב מתעורר ביתר שאת. מאחלת לך שתצליחי יום אחד להיפרד, אולי גם לסלוח, ולהמשיך בחייך למרות האובדן. שבוע קל ורגוע ליאת

שלום גאולה. לפני כחודשיים החלטתי לסיים קשר של שנה עם בן זוג לאחר שהיו לו התפרצויות זעם כלפי שהלכו תכפו והחמירו וקיבלו אופי של אלימות מילולית כלפיי. בהתפרצויות הוא אמר לי דברים מאוד מאוד קשים, בצורה הכי פוגעת. אני הייתי בהריון בחודש 4 והרגשתי כבולה לקשר. הוא הפחיד אותי מאוד, אמר דברים איומים על העובר ועלי, שהוא יכריח אותי לעשות הפלה, שהוא עוזב אותי, שאם הילד יוולד הוא ייקח ממני אותו. תמיד איכשהו הוא תלה את האשם בי להתפרצויות ולהתדרדרות היחסים. אחרי כל התפרצות כעס הוא התנצל, היה הכי מקסים ואוהב בעולם אבל עדיין אמר דברים כמו רק קצת כעסתי או אדם אחר היה מגיב הרבה יותר חזק. הוא סירב לטיפול זוגי או פרטני ולא הכיר בבעייתו. בהכל אני הייתי אשמה. לפני חודש הוא הפחיד אותי מאוד והשפיל אותי לגמרי בהתפרצות כעס, עד שנהייתי ממש שבר כלי. רזיתי, חזרתי להקיא, בכיתי ללא הרף. הוא כבר בישר לי שהפכנו לאוייבים משפטיים, שיוכיח שאיני שפויה ויילחם בי בכל כוחו. לאחר שהתייעצתי עם אנשי מקצוע, נשים שחוו אלימות ועם בני משפחה התחלתי להבין שאהרוס לי ולתינוק את החיים אם אביא לעולם את ילדו. בקושי רב הפסקתי את ההריון וניתקתי איתו את היחסים. הבעיה היא שמאז אני בטלטלה נפשית. מה שהכי משגע אותי זה שאני מתגעגעת אליו עדיין וקונים אותי כל דברי האהבה שעדיין הוא איכשהו מצליח פה ושם להגניב אלי בסמס או אימייל. איך יוצאים מרגשי האהבה החולים האלה? איך משתכנעים שהמעשה היה הכי נכון והכי מונע סבל לעתיד? האם יש קבוצת תמיכה או סוג של טיפול? אגב התחלתי טיפול פרטני לאחר ההפלה והמטפלת מאוד חיזקה אותי במעשה שעשיתי אבל אני חשה שעלי ללמוד עוד על הנושא ולהיות בסוג של קבוצה. תודה

עדילי יקרה ראשית ברצוני להודות לך על כי שיתפת בפורום את סיפורך הקשה, ולשלוח מכאן חיבוק גדול . עשית החלטה קשה מנשוא , אך לאור מה שתארת ככל הנראה שלא היה לך מוצא אחר. הפסקת הריון, גם כאשר היא כורח המציאות מלווה תמיד ובטלטלה רגשית עזה בטווח הקצר, וברגשות אשם שייתכן ויתמשכו עוד זמן רב. מדברייך עולה כי בחרת לנקוט בצעד כי כיוון שהערכת שבמציאות חייך אין ברירה אחרת. אני מעריכה כי מה שאת מפרשת כ"רגשות אהבה חולנית " כלפיו הינם חלק מהרגשות בהם את מוצפת כתוצאה מהפסקת הקשר, הפסקת ההריון וכל שאר השינויים בחייך. כבני אדם אנו שואפים תמיד לאיזון מסויים אליו אנו רגילים, וכשהאיזון מפור - כמו שקורה בחייך כעת, נשאף להחזרת האיזון גם אם המשמעות היא חזרה לקשר מזיק ומסוכן. חשוב להיות מודעים לכך ולא לבלבל בין שאיפה זו לבין "אהבה", ומתוך המערבולת הרגשית כדאי להקשיב לקול הפנימי הרציונאלי זה שמתריע מפני סכנות. אני מבטיחה לך כי עם הזמן הערה הרגשית תישכך, ותביני שעשית צעד חשוב לקראת עתיד טוב ובטוח יותר ולקראת חיים טובים ומספקים יותר. לגבי קבוצת תמיכה, אינני יודעת היכן את מתגוררת, בכל מחלקה לשרותים חברתיים בעיריה או מועצה מקומית יידעו לתת לך פרטים לגבי קבוצות נשים במרכז טיפול באלימות, אפשר גם לפנות לארגוני נשים כמו ויצו או נעמ"ת ולברר גם שם, ובנוסף ישנם מכוני טיפול העוסקים בעבודה קבוצתית. את יכולה להיכנס לאתר של "קבוצות" שם ישנם פרטים על קבוצות טיפוליות המתקיימות ברחבי הארץ ומונחות על ידי מנחים מקצועיים במידה ולא תמצאי, פני שוב ואנסה להפנות אותך ספציפית. בהצלחה, הרבה כוח, וחיבוק! גאולה.

אני רוצה רק להוסיף כי ההריון היה מתוכנן מצד שנינו וכי שנינו רצינו בו מאוד, ועל כן התקפות הכעס שלו היו מאוד בלתי צפויות מבחינתי.

מאחר והתקפי הזעם קשורים לעולמו הפנימי, הם אינם צפויים ואין להם הסבר רציונאלי שקשור במציאות החיצונית. נשים שסובלות מאלימות מספרות שלא משנה מה הן תעשינה הוא עדיין יכעס ויכה, הן מנסות להיות "טובות" להשביע את רצונו אך זה לא עוזר. הזעם הוא פנימי וגבר אלים ימצא תמיד תירוץ להפוך את בת זוגו לקורבן הזעם.

כיצד להתיחס לאמירה מצד המטפלת באומרה שהיא חושבת עלי? האם יש כאן משהו רגשי עמוק יותר ? תודה על התשובה.

שלום אנונימוס, מטפלים בדר"כ מדברים עברית פשוטה, ואין צורך לחפש משמעויות נסתרות מעבר לזה. כשמטפל אומר שהוא חושב על מטופל, הוא מתכוון לכך, והמשמעות היא שהמטופל מעסיק אותו גם מעבר לשעה הטיפולית עצמה. ברוב המקרים מטופלים יקרים ללבם של המטפלים, והאמירה כאמור משקפת זאת. שבוע טוב ליאת

שבת שלום ליאת! ממש בקרוב הנסיעה שלי מגיעה לסיומה... קצת מרגש וקצת עצוב.. בדיוק היום חשבתי שאני מרגישה קצת כמו אמא לילדים האלה, ושזה נורא נעים לפעמים. אני אוהבת את איך שאני, כשאני איתם. אני אוהבת את איך שהם משחררים אותי מהמבוכה הקבועה שלי, ומצרפים אותי למשחקים ולהשתוללויות שלהם בטבעיות גמורה, אני אוהבת את הרגעים שקצת עצוב להם והם באים להתכרבל בתוך החיבוק שלי, אני אוהבת את החיוכים המתוקים שלהם ואת השיחות המצחיקות שיש לי איתם. אני אוהבת את זה שאין להם שום חיבור מוצק למציאות, ואת זה שאני יכולה לדבר איתם שעות על טעמים של גלידה ועל בובות פרווה... משהו בי קצת נצבט לקראת הפרידה הצפוייה... הסיפור עם המטפלת התגלה כאי הבנה אחת גדולה. היא לחלוטין פספסה אותי, לא הבינה בכלל. (וזה מפתיע לי, כי היא בדרך כלל קולטת אותי יותר ממה שהייתי רוצה...) אנחנו בסדר, אני והיא. עברתי פה משבר לפני מספר ימים, יצרתי קשר והיא כל כך הרגיעה.. כל כך נעים היה לשמוע את הקול שלה, כך ממרחק. כל כך הסבירה אותי לעצמי, חיברה קצוות מפה ומשם, היא כל כך מכירה אותי, מבפנים החוצה... אני כבר מתפקעת כמעט מסיפורים קטנים וגדולים שרוצה לספר לה. וכל רגע משנה את דעתי ממה אתחיל... ואולי בכלל אתחיל מלספר לה שהתגעגעתי... זהו.. לילה טוב שיהיה (ובשבילך בעצם כבר בוקר טוב) נועם

נועם יקרה ממש! כמה טוב לראות את שמך (גם) כאן.. אוהבת כל כך לקרוא את הסיפורים הקטנים והגדולים שאת מספרת מחברת אותי לשגרת היום שלך, לדברים שמעסיקים..מחברת אותי בקשר נוסף אלייך יש לי תחושה שגם היא כבר מחכה לשמוע.. שגם היא כבר מחכה שתחזרי כמוני :-) שולחת חיבוק גדול וטוב, מעבר ליבשת, להרים ולאוקינוס לילך.

שלום נועם, קרובה רחוקה... תודה שאת זוכרת אותנו, כאן, ומשתפת ברגעים הקטנים והמרגשים שם, בנכר. אין לי ספק שהבאת איתך הרבה שמחה וטו?ב לילדים האלה, וחסרונך יורגש מאד אחרי הפרידה. תתנחמי בזה שגם מעט טוב מלא-כלום. שמחתי לשמוע שמקומך אצל המטפלת שלך נשאר כשהיה. הרי היה חייב להיות לזה הסבר... חזרי במהרה ובשלום ליאת

ליאת, אינני יכולה להיכנס לקישור , ולקרוא המאמר שכתבת בנושא מתי להפסיק טיפול פסיכולוגי. מה שם המאמר. תודה.

שלום אנונימוס, לא מדובר במאמר, אלא בתשובה לשאלה מהשבוע שעבר ששאלה בערך את מה ששאלת אתה (מי מחליט מתי להפסיק את הטיפול, איך יודעים אם הטיפול עוזר ולא מזיק). אצטט למענך- "אין ספק שלפסיכולוג יש מעמד מיוחד בחדר הטיפול, המוקנה לו מתוקף היותו אוטוריטה מקצועית, אך למטופל עדיין יש שיקול דעת, שיפוט מציאות, יכולת להעריך את התקדמותו וכמובן גם יכולת בחירה. רוב המטופלים מרגישים האם הם נמצאים בידיים טובות, האם נוצרה סביבה מאפשרת ומקבלת, האם יש בחדר אווירה שיפוטית או אוהדת, האם הוא יוצא מהפגישה עם מחשבות והבנות חדשות, האם הוא סקרן כלפי הפגישות הבאות, האם מעניין או משעמם לו, והאם יש התדרדרות חמורה במצבו הנפשי שאינה סבירה בהתייחס לתכנים שעלו בחדר". שבוע טוב ליאת

מה שלומך, ליאת יקרה? אני - כמו אחרים כאן - סובלת מתקופת מבחנים (זה נשמע כמעט כמו מחלה... וזה זועה!). אני רוצה לשאול אותך שאלה. היא קצת קשורה לנושאים שעולים כאן לאחרונה, וקצת לנושאים שעולים בי. מאחר שמבחנים נוטים לייבש את היצירתיות שלי, אני פשוט אשאל ככה - בתקוה ש'ככה' יהיה מספיק מובן ובתקווה שאני לא מדברת שטויות... אז ככה: כשמטפל מציע למטופל מגוון פרשנויות על השורשים והסיבות העמוקות לדפוסי התנהגות, חשיבה ורגש שנטבעו בו, ונוטע את אותן פרשנויות (למשל) במאפיינים של מערכי הגומלין המוקדמים של המטופל, אז - לתחושתי- זה עשוי לבסס במטופל תחושה כי הוא קורבן למהלך דטרמיניסטי שראשיתו נטוותה ע"י אבא, אמא, הנסיבות וכו'. אבל... מתישהוא צריך לחול מעתק מהסתכלות כזו (אשר מטילה אחריות על מהלכים שקרו בעבר) אל ההכרה כי - יהיו הנסיבות אשר יהיו - *אני* הוא זה שאחראי לחיי ולעיצובם מבפנים ובחוץ. האם המעתק הזה אמור להתרחש באופן ספונטני? מה תפקידו של המטפל בעידוד מהלך כזה? כיצד עליו לעודד זאת - האם בנחישות? האם ברוך? מה עליו להגיד? ואיך יודעים מתי בדיוק יש לעשות זאת? שאלה כללית מדי, הא? מן הסתם כל מהלך נעשה בזיגזג של קדימה ואחורה, ומתוך גישוש זהיר והתחשבות במי האדם הספציפי היושב מולך. מקווה באמת (שוב) שאני לא מדברת שטויות ושתוכלי לתת לי איזשהוא סוג של תשובה. לילה טוב טוב שיהיה לך, נויה

נויה, יקרה. בדיוק השבוע חשבתי על זה, שמצד אחד אומרים לנו בטיפול, שמי שגרם לנו להרגיש ולחשוב מה שאנחנו מרגישים וחושבים, מי שהטביע בנו דפוסי התנהגות מסויימים, אלה ההורים שלנו, או אנשים משמעותיים שהיו שם בהתנסויות המוקדמות שלנו. משהו בסגנון של: "זה לא אתה, זה הם". מתוך מי שהיו, מתוך מי שלא יכלו להיות בשבילך כשהיית צריך,וכ"ו. זה כל כך נכון. ויחד עם זה אומרים לנו, ש*אנחנו* בוראים את המציאות שלנו, במגע היומיומי שלנו עם ההתנסויות מולה. ולפעמים זה נראה לי כל כך מסובך. הרי לא באמת ולא תמיד *אנחנו* יוצרים את המציאות ואחראים לה. אנחנו יכולים להיות אחראים רק על ההתמודדות מולה, מתוך הבנה שלה, ומתוך הבנה של מי שאנחנו מולה. לא יודעת אם לזה התכוונת. אבל עוררת בי שוב את המחשבות האלה. שבת שלום הדר

אהלן הדר, כמה נחמד לגלות שהמחשבות שלנו השתרגו אלה באלה השבוע. ואת צודקת - הבנה (של עצמינו, של המציאות שלנו) היא מילת מפתח שממנה אפשר להתחיל להתמודד. אני בכל זאת רוצה נורא להאמין שאנחנו כן בוראים. לפעמים... קצת... להתראות הדרי, ותודה גדולה (מרגש לראות אותך כאן, עונה לי) נויה

היי נויה, השאלה שלך אינה שטותית כלל, והיא חשובה ומהותית לכל טיפול. ראשית, יש להקדים ולומר שלא כל הגישות התיאורטיות/טיפוליות מדגישות באותה מידה את החוויות המוקדמות כקובעות הבלעדיות של התנהגותנו. הגישות הפסיכואנליטיות האמינו כי אישיותו של האדם מתגבשת בהדרגה בתהליך שראשיתו חוסר ארגון הנשלט ע"י דחפים ויצרים, כמו גם ע"י הצורך במגע בינאישי קרוב. תיאוריות מאוחרות יותר הדגישו את הצורך הבסיסי לכונן קשר קרוב עם הדמויות המשמעותיות כעומד בבסיס התנהגותו של הילד וככוח המקבע את דפוסי ההתייחסות שלו - גם בעתיד - אל הזולת. כל תיאוריה מגדירה את הפתולוגיה הנפשית במונחים מעט שונים, וגוזרת בהתאם גם טכניקות טיפוליות שונות. באופן גס מאד (מאד!), אפשר לומר שבטיפול נעשה ניסיון להתחקות אחרי אותן נסיבות בראשיתיות שכוננו את הדפוסים הבינאישיים, ללמוד את ההיגיון שהיה בהם אז, עבור הילד הצעיר, להצביע על הדרך בה הם משתחזרים גם בבגרות. כאשר קיימת תובנה ביחס לאותו היגיון ילדי שכונן את הדפוס הבסיסי, אפשר לעדכן אותו לאור הנסיבות החדשות ולהביא לשינוי. זוהי, כמובן, אמירה פשטנית, שעושה עוול גדול לתהליך איטי ומורכב של הבנייה מחדש של סטרוקטורות נפשיות. את שואלת איך כל זה אמור להתרחש, מי אחראי להנעת התהליך, באיזה אקלים מומלץ לעשותו - ונדמה לי שאין לזה תשובה אחת. אלה שאלות של סגנון, של אסכולה, של ערכים, הן של המטפל והן של המטופל. את אמרת זיג זג, אורנה אמרה ספירלה, ואני אוהבת לומר (קצת בהומור) היאבקות בסגנון חופשי. אני יודעת שיש כאן הרבה מילים ומעט מאד תשובה. עוד נדבר ליאת

אני חושבת שאני אקח לתוכי את ה"לעדכן דפוסים ישנים לאור הבנות ונסיבות חדשות" ואבשל על אש קטנה. לפעמים משפטים קטנים כאלה שמתגלגלים לנו שוב ושוב בראש ובבטן, יכולים להיות מתורגמים שם לאינספור ווריאציות מילוליות ולא מילוליות שמולידות הבנה יותר עמוקה (ובסוף גם מעשים; אני מקווה שנכונים). אני מצטערת אם שאלתי שאלה כאילו מרוחקת, כאילו תיאורטית מדי, אבל האמת היא שהיא רק נוסחה כך, ושבפועל היא התהוותה מתוך היתקלויות וטרדות מעשיות מאד. עם הומור או בלי הומור, אני נאבקת חופשי (מדי) ובינתיים (כנראה לא סתם) יכולה לראות רק זיגזגים ולא ספירלות. שבוע טוב ותודה רבה רבה :-) נויה

שלום! אני בן 27 הכרתי את חברתי בצבא, אני גר בדרום והיא בצפון ולמרות זאת הצלחנו לשמר את הקשר בצורה טובה.בתקופה האחרונה הרגשתי שאני רוצה בקשר מסוג אחר חזק יותר כלומר למסד (מגורים משותפים) או לסיים.חברתי עברה למרכז למשך 4 חודשים במסגרת העבודה והתגוררה אצל קרובי משפחתה ובסוף התקופה אמרה שקשה לה עם הריחוק והניכור של הסביבה וחזרה לצפון. במקביל וזה הזמן לציין שהיא באה ממשפחה המאמינה באמונה דתית יהודית - נוצרית ואני בא ממשפחה דתית מסורתית ,לשנינו אין זיקה למסורת אך הורינו לא ידעו על האמונה המשפחתית . דבר שהפריע מאוד לשנינו . באותה תקופה היא התייצבה מול הוריה וסיפרה להם ולאחר מריבות לא מעטות הכירו בזכותה. עכשיו אמרתי לה שאני רוצה זמן עם עצמי כדי להחליט מה הלאה לפני שאני מבקש ממנה לבוא הנה,להתנתק שוב לפני שאספר להוריי. אני לא מצליח להתכנס בעצמי להגיע להחלטה והמחשבות פשוט כל היום מסתובבות בראש . האם זה הפחד מהעתיד ?,הרתיעה של מהוריי ? ,האם זה קשר שנמרח זמן רב ?, האם ישנה אפשרות לקיום קשר כזה ? למה אני לא יכול להגיע להחלטה ????????? האם יעוץ יעזור לי ? תודה.

שלום ניר, ההתלבטות שלך נשמעת לי מאד במקומה ומאד נכונה לשלב בו אתם נמצאים. גם אם מנטרלים לרגע את כל ההיבטים המשפחתיים-אמוניים, מדובר אמנם בקשר משמעותי וממושך, אך כזה שהתנהל עד היום די ממרחק, ולא אפשר לכם לבחון אותו ברמת היומיום. ההתלבטות שלך די ברורה. מצד אחד, אתה יודע שההתקרבות שלה אליך כרוכה בהתנתקות כואבת שלה מסביבתה המוכרת והתומכת, ואתה חושש לבקש ממנה לעשות זאת לפני שתהיה בטוח בקשר. מצד שני, איך תוכל להיות בטוח, אם לא התנסיתם קודם בחיים קרובים ומשותפים, לפחות לזמן מה? לטעמי, מגיעה לשניכם תקופת מבחן כזו, בה תבחנו את מערכת היחסים מקרוב, מבלי לנסות לשער מראש מה יקרה. תוכל לומר לה בכנות שאתה מצפה להתקרבות שלה, אך אינך יכול להבטיח שהיא תוביל בוודאות להתחייבות-נצח. על כל הלבטים האלה מרחפת כמובן גם השאלה האם ועד כמה אתה יכול לקבל החלטות חשובות הנוגעות לחייך מבלי להיות כבול מדי לאמונותיהם ודעתם של ההורים. זו כבר שאלה אחרת, הנוגעת לך עצמך, ופחות לקשר בינך לבין בת הזוג שלך. את כל השאלות הללו ואת האחרונה בפרט, אפשר וכדאי לברר במסגרת טיפול פסיכולוגי שילווה את התהליך ולא יבוא במקומו. בהצלחה ליאת

היי ליאת, במשך שבוע ימים הסתובבתי עם תחושה,שאפילו אלוהים חונק וסוגר עליי. ובעצם שוב אני מובלת לאותה הנקודה,של אין מוצא.זה כאן ועכשיו ואין דרך חזרה, הרגשתי איך הכל פועל לרעתי,גם כאשר אני באמת מנסה.ידעתי שבלב שלם אוכל להסתכל במראה,ומעבר ללראות את מה שאני תמיד רואה, לומר לעצמי ביושר שניסיתי,את כל מה שאני מסוגלת ויכולה.והיום אחרי שדיברתי איתה,(ודי היה לי ברור מה אשמע)הפתיע אותי תשובתה.היא אומנם אמרה את כל האמת שלה(ואני תמיד חושבת שעדיף אמת כואבת שנאמרת,מאשר כואבת שנעלמת)ויחד עם זאת את הסכמתה.הופתעתי וסוף סוף לטובה.אני יודעת שאעשה מצידי כל מה שרק אוכל בנושא ההוא,על מנת שהיא לא תצטער על כך,ולא רק בגלל הצורך שלי עכשיו,אבל כן רק בגלל שהיא העיזה למרות כל החשש(מיותר לטעמי אבל עדיין חשש) וראתה אותי ואת רצוני,מה שלא קורה הרבה אם בכלל! והאמת שבתוך על הסערה שמתחוללת בתוכי הצלחתי להרגיש סוג של הקלה.אני מאחלת לעצי יותר משלה שאצליח באמת לא לאכזב אותה!שבת שלום.

היי דנה, כמו שפעם כבר הזכרתי איפהשהו, איש עסקים אחד לימד אותי שכאשר מישהו מתמקח איתך, הוא כנראה גם מתכוון לשלם. לפעמים מה שמתחיל בהיסוס ובדיקה יכול לצמוח למחוייבות הדדית עמוקה. נעים לי לשמוע שאת חשה הקלה. נסי להנות ככל יכולתך מהשבת. ליל מנוחה ליאת

ליאת- ליאת.. הכל בסדר... אני פשוט לא משוקעת יותר מדיי בשום דבר.. מרגישה חופשייה (כמעט). היחסים עם האנשים שסביבי פתאום בהירים יותר, כאילו הכל קצת פחות מורכב..קצת יותר ברור.. (לפעמים קצת פחות נוגע בי) אני חושבת על המטפלת שלי ולא אכפת לי לקרוא לה המטפלת שלי ולא הגברת שלי, כי ממילא אני לא מרגישה שום דבר. היא קצת כמו גלגל של אופניים, שנפלה לו השרשרת..מסתובב ומסתובב אבל לא קשור אליי בגלגל השיניים. נעה לידי ואני (כמעט) אדישה לה. זה לא לגמרי מדויק, אבל רוב הזמן כך אני מרגישה. כאילו משהו בי נאטם קצת. אני מעלה אותה בעיני רוחי ולא מרגישה כלום. מנהלת איתה שיחות שכלתניות כאלה, שיחות עקרוניות, אבל לא מרגישה כלפיה דבר. באופן כללי, אני פשוט לא ממש מרגישה. רק נהנית משיחה מעניינת וזהו. מתקשה אפילו לקשר את מה שנאמר לזה שזה נאמר עליי. ולא בגלל שהדברים שנאמרים קשים לעיכול, אלא סתם- כי התנתקתי ממנה איכשהו. אני תוהה אם בכלל אליה הרגשתי קירבה עד עכשיו, או לעצם תחושת הקירבה האפשרית..לא ממש אליה. אני פשוט מרגישה שאני זרה לה. אולי זרה בעיניה. ואולי בכלל לא הייתה לי סיבה טובה לבוא לטיפול מלכתחילה. אני יודעת שלא חייבים לחוות טראומות כדי להגיע לטיפול, אבל אולי אני סתם מפונקת. אולי גם היא לא מבינה מה בעצם אני רוצה.. סתם, אני מקשקשת..זה שום דבר.. אני חושבת שאני מריחה שינוי באופק. שינוי טוב אולי. אבל זו תחושה כללית ולא מגובשת עדיין.. עם או בלי קשר אני מרגישה שאני מתנתקת ממנה.. וזה לא משתלב ממש ב'רוחות השינוי' שמתחילות לפכפך בי בשקט (תודי שעוד לא שמעת על רוח שמפכפכת.. :-) היא לא איתי. לא נוגעת בי/לי.. ולכן אולי ההודעה הזאת קצת תלושה .. מילא.. סתם הודעה טפשית אז אאחל לך שבת מנוחה ואסיים אותה כאן.. שבת שלום, ליאת יקרה לילך.

לילה טוב לילך, הגם שלא שמעתי מעולם על רוח מפכפכת, יש לי הרגשה שהצליל שלה נעים, חרישי ופעמוני. התיאור שלך את השרשרת שנפלה מגלגלי השיניים ישמש אותי מעתה ואילך (ברשותך) לתיאור כשל אמפתי. זוהי אנלוגיה נפלאה לתופעה רווחת, שאפשר לפגוש בכל טיפול כמעט, ואשר כוחה למנף התקדמות ידוע זה מכבר. אני לא יודעת מה יעלה בגורל הטיפול שלך, אם כי לפי חשבון גס שעשיתי, הוא מתקרב אל סופו הבלתי נמנע. הידיעה הזו מציבה בפני פיתוי גדול, לפרש את דבריך גם לאור האירועים האחרונים בבית. חשבי, למשל, על הפער המאיים בין "עצם תחושת הקרבה האפשרית" לבין ההסכמה שלנו להסתכן במימושה. אין כאן שום דבר שהוא סתם. מה שלום אמא? ליאת

ליאת יקרה,.. עצרתי בעצמי לא לבקש ממך להתעלם מההודעה שלי הזו ודי..היא הייתה קצת חסרת כיוון והתביישתי..אבל באורח נס הבנת. כהרגלך בעצם.. כן,.. נותרו לנו שלושה חודשים וקצת, וכן, כשל אמפתי זה ביטוי שמתאים, אני חושבת.. וכן, קשה שלא לשאול את עצמי עד כמה אני מוכנה שוב 'להתאבד' על הטיפול, כשלא נותר לנו עוד הרבה זמן וכשהיא מרגישה לי לא איתי כל כך. אני מרגישה מוזרה בעיניה. תראי, חיפשתי הודעה ישנה שכתבתי אי שם בפברואר..גם היא אנלוגיה של אופניים, אבל אחרת...: "ממש בהתחלה הרגשתי כאילו המטפלת שלי מצטרפת אליי לנסיעה על האופניים. יושבת מאחוריי על הברזלים, ולוחשת לי מילים חדשות או שאלות מדריכות. פה ושם הרגשתי שלצד הידיים שלי על הכידון נוספו גם שלה, נוגעות-לא נוגעות גם בי. אני ממשיכה לפדל, בקצב שלי. על הפדלים אני לא אוותר. אבל בנקודות מסוימות אני מאפשרת לעצמי לשניונת להרים את הידיים מהכידון ולתת לה ל"לנהוג" קצת. לתת לידיים ולגוף לנוח ולבדוק איך זה מרגיש. העיניים שלי נשארות פקוחות (למרות שלפעמים גם אותן בא לעצום), אז אני עדיין בשליטה ויכולה לשוב לכידון כשארצה. היא לא גונבת לי את האופניים או מפילה אותי מהם. היא מאוד זהירה כי היא כבר קצת מכירה אותי. פעם היא אמרה לי שלא תמיד תסכים לנהוג, או לאפשר לי להרים ידיים. גם הפסיכולוגית שלך מכירה אותך קצת.. היא לא תגנוב לך את האופניים ולא תעשה דברים שאת לא מוכנה לעשות. תני לה לגעת לרגע בכידון. רק אז תוכלי להחליט אם זה מצמרר אותך כמו שחשבת או שזה עובר בשלום. אני הייתי בטוחה שזה יצמיד אותי לכסא בבעתה.. והאמת, שום דבר לא קרה.. רק קצת מבוכה, אבל החיוך המבין שלה מפייס אותי".. צר לי לקרוא את זה פתאום.. בזמנו חשבתי על כל מיני אפשרויות- חשבתי על האפשרות שתוביל אותי לשלוליות עמוקות, או שנתחפר בחול וניתקע, חשבתי על נסיעה מהירה או איטית מדיי, שהקצב שלנו לא יתאים..אבל לא חשבתי שהשרשרת תיפול מהאופניים. חייבים לרדת ולתקן, אין ברירה, אבל אי אפשר שלא לשאול אם זה 'כדאי' עדיין. מפתה להעמיס את האופניים על הכתף וללכת את יתרת הדרך ברגל. יכול להיות נחמד אם תלך לידי, אבל אם לא יתחשק לה זה גם בסדר. חבל...באמת חבל. מרגישה שאולי דמיינתי את הקירבה שהייתה. שאולי רק רציתי בידיים הבוטחות שלה ליד שלי, על הכידון, אבל שהן לא באמת היו שם אף פעם. מבלבל..לא תמיד קל להבחין בין מה שבאמת קיים למה שהיית רוצה שיהיה. מה שאתה צריך שיהיה. ומסך האדישות ושיוויון הנפש שלי תמיד גורם לי להתנתק ולהתרחק מהר. זו לא החלטה, זה פשוט קורה נורא מהר. וגם את זה את מכירה.. למזלי זה אף פעם (כמעט) לא בלתי הפיך.. ואולי גם משיחות של הליכה משותפת (גם אם אני נושאת את אופניי על כתפי לבדי) יכול לצאת משהו .. 'לצאת משהו' :-) איזה ביטוי תכליתי..אבל אולי גם בזמן המועט שנשאר אוכל ללמוד משהו קטן. אולי דווקא הריחוק הרגשי הזה יאפשר לי משהו.. (ואולי אני סתם אאבד עניין..). לעזאזל... שוב יש רק דרך אחת לגלות... כנראה שנמשיך ללכת ונראה מה קורה.. מרגישה שאני צועדת מפשרה לפשרה ובכל פעם מסתפקת בכל דבר שאוכל לקבל.. אולי הייתי צריכה להקשיב לך מזמן (זוכרת?).. אבל לא מספידים לפני שנגמר.. אויש, ליאת... הודעה מבולבלת נוספת.. סתם הגיגי לילה.. מקווה שתקבלי/תקבלו אותם בסלחנות.. לילה טוב, לילך. [אמא בסדר.. כואב לה המון אבל היא בסדר. תודה חמה חמה על הרגישות. אין כמוך..].

ליאת, שוב לילה טוב.. קראתי לפני כמה שעות פיסקה שהדליקה לי אור בעיניים ומיד חשבתי עלייך. עלייך ועל תשובתך לטל, כמה קומות למטה. משהו בדחף החיים, באופטימיות ובלא לפחד להעיז. לא להתקמצן בלחיות. (כל כך רוצה גם..איך מציתים את זה לאורך זמן?) אז מותר להקדיש לך פיסקה? זה מזורבה היווני (שנכון לכרגע אני ממש נהנית ממנו..) "זקן, זקוף, גרום, ראשו נטוי לאחור, עיניו קטנות וכדוריות כמו של ציפור, היה רוקד וצורח ורוקע בסוליותיו הכבדות על שפת המים ומתיז רסיסים של ים על פנ?י. אילו שמעתי אז לקול הצעקה שלו- לא הצעקה, הזעקה שלו- החיים שלי כבר מזמן היו מקבלים ערך. הייתי חי בבשרי ובדמי ובחלב?י את כל מה שעכשיו אני אומר ועושה כמו חשישניק, בנייר ובעט ובקסת דיו. אבל לא העזתי. הייתי רואה את זורבה באמצע הלילה רוקד וצוהל כמו סוס וקורא לי שאזנק גם אני מתוך הקונכייה הנוחה של יישוב הדעת וההרגל ואצא למסעות הגדולים יחד איתו- ואני בלי זיע משקשק. הרבה פעמים בחיי התביישתי כאשר תפשתי, שהנשמה שלי לא מעיזה לעשות את מה שטירוף הדעת העילאי- תמצית החיים- צועק אליו לעשותו; אבל אף פעם לא התביישתי כל כך בנשמה שלי כמו לפני זורבה". מאחלת לך שבוע זורבאי, (ואם אפשר, אם לא קשה, אז גם גשם סוחף, ככה על הדרך,רק אם לא קשה..) תודה כתמיד, ליאת לילך.

שלום רב, בעיתי ממש קשה וטודנית באופן עמוק וחריף ביותר. אני בן 28 מטופל בפבוקסיל כנגד היפוכונדריה וטורדנות כפייתית קשה. מאז שקראתי לפני כ 3 שנים על היווצרות שבר בפין לאחר פעילות מינית אינטנסיבית ופרועה, אני מנוטרל לגמרי מבחינת התפקוד המיני שלי. כלומר ממעט כמה שיותר יחסי מין/אוננויות (ושהיה כמה שיותר מרווח בין האקטים כדי שהפין יחלים/ינוח) ושאני עושה זאת כבר, אני עושה זאת בחרדה גדולה (וממהר לסיים את זה) ומייד לאחר מכן אני מרגיש כאילו לקיתי בשבר זה (הדבר מלווה גם בכאב בפין). החוסר בפורקן גורם לי לעצבים לרעב מוגבר ובנוסף מתוך חשש להחרפת השבר אני גם לא עוסק כמעט בפעילות גופנית. עכשיו שיש לי בת זוד אני חרד ביותר מכל מפגש עמה וחושש שהחוסר במין חודרני יפגע בקשר (בנוסך לעצבנות והחרדה). כמה רופאים ששאלתי בתחום וענו שהסיכוי נדיר וכו' לא עוזרים לי, שתפתי בזה גם את הפסיכיאטר והדבר לא מרפה ממני. איך אני יוצא מהברוך המסריח הזה? אני מרגיש שבור וגמור. בתודה מראש, רני.

שלום רני, אתה מתאר חרדה ועיסוק כפייתי באפשרות של שבר בפין, אך מהותית אין זה שונה מכל פחד אחר מפחדיו של ההיפוכונדר. כמו שאתה מציין בדבריך, הסברים הגיוניים נראים חסרי תועלת, ואין בהם כדי להרגיעך. לא ציינת מתי התחלת את הטיפול התרופתי, אך עליך להביא בחשבון שהשפעתה המלאה של התרופה מגיעה לאחר כחודש ימים, ואם טרם חלפה תקופה זו, יש לצפות לשיפור. בכל מקרה, כדאי מאד להשקיע מאמץ גם בטיפול דינמי, שיכוון לתכנים המאיימים המסתתרים מאחורי הסימפטום. קח בחשבון שמדובר בטיפול ממושך, אך שכרו בצידו. בברכה ליאת

הי ליאת, את הכדורים אני לוקח כבר 5 שנים באפן רצוף - אני מניח שהם כבר לא כל כל עוזרים (פתחתי סבילות כנגדם). בכל מקרה אשתף את הפסיכולוגית שלי בעניין זה (על אך המבוכה הצפויה). אין לעיסוק באיבר זה גם תוספת כלשהיא בחרדת סירוס? כואב וחרד ביותר, רני.

אני בחורה מלאת אנרגיה, עובדת, לומדת, למרות כל מה שעבר עלי. אבל אני לא אוהבת לשתף אחרים ברגשות שלי, בקשיים או בצרכים שלי. הבעיה שהדבר נהיה יותר קשה אחרי הטיפול (אני עדיין בטיפול- שנה בערך), אני פחות מדברת, יותר מופנמת, הפסקתי לבכות מול אף אחד....יותר עצבנית ...הכל נשאר בפנים.... זה חונק, וזה מאוד כואב. אני לא יודעת איך להפסיק להילחם עם עצמי ולתת לדברים לצאת. איך?? והאם הטיפול הוא זה שהחריף את המצב?

שלום שני, טיפול פסיכולוגי, בהיותו מכוון את תשומת הלב לתכנים קשים מן העבר, יכול לגרום הן להתרחקות זמנית מהעולם החברתי שבחוץ, והן לנסיגה זמנית במצב הרוח הכללי. כדאי לזכור שאלה תופעות חולפות, ולטווח הארוך את עשויה דווקא להרוויח. נסי לגייס עוד אורך רוח וסבלנות. המאמץ משתלם. בהצלחה ליאת

הפסיכולוגית שלי היתה בחופשה שבועיים. ניצלתי את הזמן כדי לנוח מחפירות ומעצמי. לפני שהיא נסעה החלטנו שעד סוף תקופת המבחנים אנחנו לא חופרות, לא פותחות דברים ולא מכאיבות לי בשביל שאוכל לעבור את תקופת המבחנים בשלום.. סיכמנו שאחר כך, ננצל את זה שיש לי חופש ונעבוד קשה, נפתח דברים...בלי לרחם עלי. הרעיון של מנוחה בתקופת המבחנים מצא חן בעיני, כי אני חייבת אנרגיות. לפגישה שלפני החופשה שלה הגעתי מחוייכת בכוונה, היה מאד מצחיק, הבאתי לה תמונות יפות מהמקום שבו אני גרה ועשיתי פגישה קצת אחרת. כשהיא התקרבה לתכנים רגשיים אמרתי לה שזה לא חוקי... וחזרנו לצחוק. דרך ההומור היא אמרה לי גם כמה דברים לא קלים, אבל מילא. כנראה שרק הצחוק מאפשר. אחר כך היא יצאה לחופש ואני יצאתי לחופשה מעצמי. האמת שממש נחתי מהכל... ואני פשוט עסוקה במבחנים. מחר אנחנו נפגשות ואני לא יודעת מה לעשות. צריך לחשוב על משהו יצירתי, לא חופר ולא מכאיב. אוף, רק הישיבה אצלה בחדר, כבר עושה לי חיבור שלא בא לי. לא בא לי רגש. מה עושים במצב כזה...?

לילה טוב רשת, אשמח גם אני לשמוע רעיונות מ"שועלי טיפול" וותיקים. איכשהו, אני יודעת שחששות מן הסוג שאת מעלה מתפוגגים בפגישה מעצמם, ממש כמו שהם מתפוגגים אחרי פרידה ממושכת מבן-זוג, מחברה טובה או מנופי ילדות רחוקים. למפגש המחודש יש תמיד איכויות סגוליות משל עצמו, שאינן דומות כמעט אף פעם למה שחשבנו שיהיה. אני סומכת עליכן. ליאת

רשת, גם אני חוזרת השבוע מכמה שבועות של חופש. אני חייבת לומר שהחשש שאת מתארת, קיים אצלי לפני כל פגישה. חופש או לא חופש. המחשבה על הכניסה לחדר, על הישיבה מולה, על הצורך להתחיל לדבר, להתניע (שוב) עוד פגישה, לחפור, מכניס אותי למצוקה של ממש. עדיין. גם אחרי זמן לא מבוטל בטיפול. אצלי, התחושה משתנה רק עם תום הפגישה. כשאני רואה איך (שוב), אותן חפירות משפיעות עלי. כמה הן חשובות. אני מבינה שהחזרה קשה, אבל אני גם זוכרת כמה קשה היתה לך הפרידה. איך חסרה לך הנוכחות שלה. גם אני, כמו ליאת, סומכת עליכן. אתן הרי כל כך יודעות אחת את השניה. שיהיה טוב יעלה

לא עוזר לע כלום לא טיפולים ולא אישפוזים ולא כלום לא מצליח לשנות את החיים אין לי חברים לא היו לי חברות אני בתול מיואש

שלום עידן, הפניה שלך מרגשת ונוגעת ללב. הייאוש אכן ניבט ממנה, וצר לי על כך. הייתי רוצה להחזיר אליך את הכדור, ולשאול - מה לדעתך היה יכול לעזור לך? לאיזו עזרה היית מצפה? האם יש משהו שאנשי הפורום יוכלו לעשות למענך? נסה לפרט מעט יותר ליאת

היי.. אני בטיפול כבר כמעט שנה .. אבל אני לא מרגישה שאף אחת מהבעיות שאיתן הגעתי מצליחות להיפתר או בדרך לשם ,פיתחתי איזהושהי תלות בטיפול הזה ולכן אני לא מפסיקה ללכת , אבל אני מאוד סקפטית לגבי שינוי אמיתי אצלי .. אני כיבכול חייה חיים תקינים למדיי חוץ מהעובדה שאני לא ממש מסתדרת איתם , ורע לי .. ומאז שאני בטיפול מלווה אותי אי שקט נוראי כמעט כל הזמן .. מה עושים ?! אולי יש אנשים שפשוט לא יכולים להשתנות... (למרות שהם ממש רוצים ) תודה מראש.. אני ..

גם אני הולך לטיפולים וז לא עוזר לי בכלל

שלום מישהי, אני מזמינה אותך לקרוא קצת את קודמייך, השבוע ובשבוע שעבר. נושא זה זכה להתייחסות רבה כאן בפורום. ככלל אוכל לחזור ולהזכיר שטיפול הוא בחירה חופשית. אני מאמינה שאדם המגיע לטיפול ובוחר להישאר בו זמן רב למרות אי הנוחות הכרוכה בכך, מכיר בפוטנציאל המסייע שהוא מציע. כל אדם יכול להשתנות, ובכל גיל. הבעיה מתחילה כאשר השינוי נתפס כמאיים. במקרה כזה תופיע התנגדות עזה לתזוזה, שתקבל ביטוי מגוון (איחורים, שתיקות, הברזות, פריצת גבולות, כעס על המטפלת, בעיות תקציב, וכיוב'). מאחלת לך שתצליחי בכל זאת. ליאת

אני לא יודעת אם זה הפוטנציל לשינוי .. או פחד שזה המוצא האחרון .. ואם זה אני אנטוש גם את זה .. אולי זה מין הסכמה שויתרתי על עצמי.. בכול אופן תודה ..

היי ליאת לאחר כשלוש שנים של דיכאון,חוסר הנאה וסיוט מתמשך, אני חוזרת לעצמי. עדיין לא לגמרי (עדיין לא מסוגלת לקנות בגדים צבעוניים..... זוכרת?, ועוד כמה דברים),אבל התקדמתי בצעד ענק אחד, ואפילו יותר. זה ממש מפחיד אותי !! אני שומעת מוזיקה שאהבתי תמיד,מרגישה את זה זורם בעורקי.. נהנית ומפחדת ביחד. פתאום מתחילות מחשבות על כל מיני שינויים קטנים ומשמעותיים שהייתי רוצה,כמו להשיל את 35 הקילו שהעליתי,לשמוח,להנות מכל הדברים הקטנים שפעם גרמו לי הנאה, ועוד. אפילו עברה בי מחשבה,של לחזור לטיפול כדי שהיא תעזור לי ליישם את זה ,מכיוון שזה נראה לי בלתי אפשרי ליישום, ובעיקר מפחיד, אך כלכלית זה קשה למרות הסיבסוד של קופ"ח. הייתי רוצה להמשיך את התואר,ולעסוק בתחום החינוך/ההוראה/הטיפול עם ילדים, אך מניסיוני בעבר לא הצלחתי להתמודד עם הלימודים לצד עבודה במשרה מלאה. בעיקר מבחינה כלכלית,אבל לא רק. בזמנו חיפשתי דרכים רבות,אך לא מצאתי ופרשתי . עדיין נשארו לי בעיות של ריכוז,עדיין לא הצלחתי לפתוח ספר ולקרוא יותר מחצי דף.. אני מרגישה שלא אוכל להשיג את הדברים החשובים באמת שיעזרו לי לאיכות חיים טובה יותר בגלל כל מיני מגבלות כלכליות ונפשיות (בהן יכולות וכישורים שלא התברכתי בהם). אז מה עושים עכשיו? איך מתמודדים עם זה? יש לך רעיונות בשבילי? שתהיה לך שבת קרירה ונהדרת :-)

ערב טוב טל, נדמה לי שאחד הסודות לחיים טובים, היא היכולת להציב לעצמנו מטרות ריאליות ברות-השגה. איני יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת "אני מרגישה שלא אוכל להשיג את הדברים החשובים באמת". חשובים באמת? למי? מי בעצם מחליט מה חשוב? אולי חסרים לך דברים חשובים כדי להיות מורה, אבל את מצויידת לא רע בכלל כסוכנת נסיעות, fבעלת חנות פרחים, מזכירה או נהגת אוטובוס? יש לי הרגשה שהדופק החדש שאת מרגישה בעורקים קורא לך לעדכן את תפיסותייך ביחס לעצמך, ביחס לעתידך וביחס ליכולותיך. זה באמת באמת מפחיד. דלת סגורה תמיד מאיימת פחות משער פתוח שלא יודעים לאן הוא מוליך. לכן, אולי, קל לך יותר לעמוד ליד הדלת הסגורה, ולהצטדק על מה שאין בך. אני מזכירה לך שהחנויות מלאות בגדים צבעוניים, וגם זה שער פתוח ומזמין. מחזקת אותך, ומעודדת להפסיק לפחד ולהתחיל להעיז. בהצלחה ליאת

שלום, אני עסוקה רוב הטיפול שלי בעשות "מבחנים" למטפלת שלי!!!! כלומר, אני מבטלת פגישות בימים שאמורים להיות בהם המשך של שיחה חשובה, או שאני יוצאת מהחדר בכדי לבדוק עד כמה היא מתעקשת להחזיר אותי, או שאני מודיעה על חופשה בלתי מוגבלת כי "קשה לי בטיפול"... וכל מיני. הבעיה שאני התעייפתי מזה אבל אני לא יכולה ללכת שם ולשבת כמו "ילדה טובה" ולתת לדברים לזרום. מאוד חשוב לי לדעת שאני חשובה לה, שאיכפת לה ממני....והיא מספקת את הסחורה, אבל אני התעייפתי ורוצה להתקדם הלאה בטיפול. אבל כשאני שם אני חוזרת מיד לזה. מוזר - נכון?

שלום סיוון, בפעם האחרונה שאמרתי את דעתי בנושא, התעוררה מהומה רבתי בפורום. ובכל זאת, אומר אותה שוב - עם כל ההבנה לקושי להתמסר ול?ב?טו?ח?, לפחד מאינטימיות, לפחד מנטישה, פריצת דרך יכולה להתרחש רק כל עוד מדברים על הקשיים הללו, או אם מתגברים עליהם ומעיזים. אני מאד מאמינה באחריותו של כל אדם לתהליכי ההתבגרות שלו, בחדר הטיפול או מחוצה לו. מעודדת אותך מאד לפתוח את הנושא מולה, או - אולי - להדפיס עבורה את מה שכתבת לנו. אין לי ספק שיתפתח דיון חשוב שיוכל להניע את התהליך קדימה. בהצלחה ליאת

היי אני בת 34. אני בחורה בלי חברות, עובדת ולומדת מקצוע. גרה אצל אימי. אין לי אבא מגיל 9. עברתי מסגרות רגילות של תיכון ושירות צבאי. לאחר הצבא נותקו הקשרים בשוגג, בגלל החלטות לא נכונות שלי, עם עמיתי לשירות הצבאי, כך שכיום נותרתי ללא חברות. אני זוכרת את הצבא כתקופה נפלאה. שמעתי שאפשר להתנדב לשירות מילואים קרבי. רציתי לשמוע חוות דיעה ממישהו שעושה מילואים האם החוויה של המילואים היא כמו החוויה של השירות הצבאי הסדיר? כי בשירות הסדיר קיבלתי הרבה חום מהמפקדים, וחשבתי האם כדאי לעשות זאת שוב? חשבתי שאולי דרך זה אני אצליח להשיג לעצמי עצמאות וגיבוש ביטחון עצמי. (כמו ששירות צבאי סדיר עושה בעצם). אבל אני לא יודעת איך זה שירות מילואים. פעם אמרתי את זה לאימי והיא אמרה לי שהחיילים המילואימניקים "מתים" לברוח משם. רציתי לשמוע ממישהו שמבין עניין מה זה השירות המילואים הזה.

שלום מירית, לפעמים בתקופות משבר ודחק, הנטייה הטבעית היא להתרפק בנוסטלגיה על תקופות מוקדמות יותר, בהן היה לנו טוב. לעיתים קרובות, כחלק מאותו דפוס, התקופה הרחוקה ההיא נצבעת בצבעים אידיליים, הרבה מעבר למה שקרה בפועל. איני יודעת אם הצבא יסכים לגייס אותך, אך גם אם כן, לא בטוח שהציפיות שלך יתממשו רק מעצם החיול המאוחר. את מתארת בדידות חברתית, חוסר ביטחון ונטייה תלותית. לטעמי, טוב יותר לטפל בבעיות אלה - טיפול שורש - בסביבה המכילה והבטוחה של חדר הפסיכולוג. שינויים איטיים ועמוקים נוטים להתמיד לאורך זמן ולהיות יציבים יותר בהשוואה לפתרונות קסם מהירים. בואי נחכה, אולי מישהו שמכיר את נושא המילואים אצל בנות יגיב אליך וישפוך אור נוסף על הנושא. ובינתיים נאחל לצבא שלנו עוצמה ומוכנות, על כל צרה שלא תבוא... שבת שלום ליאת

היי מירית, ליאת הזמינה אז אני פה... עשיתי מילואים ובשורה התחתונה זה לא כזה כיף. גם אני חשבתי שיהיה נחמד. הגעתי וגיליתי שזה שאני אזרחית וכבר לא חיילת, לא עושה עליהם רושם מי יודע מה. בכמה שעות של חיול איבדתי את החופש הבסיסי ביותר שלי. המפקדים נחמדים. אבל יחס חם??? הם הרי מכוונני מטרה כמו רמבו... בקיצור, אני לא בעד. אם לא חייבים, כמובן... בהצלחה. נורית

שלום רב בעלי לוקח כדורי סקנגס בהמלצת רופא המשפחה. מזה שנים רבות הוא נוטה למצבי רוח קשים ומשתנים משקט, שינה, התבודדות ל- התקפות זעם חוסר שקט, כעס על כל העולם קללות מריבות צעקות זריקת חפצים- עם כולם! (בנושאים שונים ומשתנים.) כעת הבת נוסעת לחו"ל ומספר כי זה בגללה. אך מאז ומתמיד תמיד יש סיבות למצב שלו והוא תמיד מוצא סיבה ולו המינורית ביותר (סדר בבית, כספים!!!, הורים, אחים,בנות וכמובן- האישה) . פעם זה היה פעם בחודש או לפי מזג האוויר, כיום זה כל יום! כרגע הוא בתקופה של כעס ואינו מדבר עם אף אחד הוא רזה מאוד על אף שאוכל כרגיל, נוטל כדורים נגד ל. דם נגד צרבת וסקנגס. האם הכדורים הללו יכולים לגרום למצב זה? להרעה/ הטבה במצב? מה ניתן לעשות?. הוא אינו רוצה ללכת לראות פסיכולוג/פסיכיאטר. ולא לאברבנאל( שפעם היה מטופל שם-לפני שנים במרפאת יום כשהאבחנה הייתה 'אישיות גבולית' ואני חושבת שזה היה:'מניה דיפרסיה') מה אני יכולה לעשות???????? איך אוכל לשפר מצבו או לגרום לו לטפל בעצמו ולמי כדאי לגשת? יש לך המלצות לטיפול? או לרופא פרטי? או- האם אני יכולה לגשת לבד? תודה!

שלום מירי, את מתארת מצב מורכב, בו הסערה של בעלך מטלטלת את המשפחה כולה כבר שנים רבות. אני מבינה שאינו מעוניין כרגע לקבל עזרה נפשית, אך אם הסכים לקבל את כדורי הקסאנקס, יש להניח שקיימת בו מידה של מודעות למצבו ונכונות להירגע. לטעמי, משהו באווירה המשפחתית מאפשר לו את החופש הזה, לסחוף את כולם אל תוך התקפי הזעם. אמנם אין אפשרות לכפות על אדם טיפול בעל כורחו, אך בהחלט יש אפשרות להציב גבולות להתנהגותו, ולהודיע לו שלא תוכלי להמשיך לנהל חיים נורמליים כל עוד אינו מוכן לקבל עזרה. מרפאות החוץ באברבנל הן כתובת טובה מאד להתייעצות. תוכלי לומר לו שאת הולכת לקבל עזרה, ושהוא מוזמן להצטרף. אם יסרב, לכי בעצמך, וספרי על ההתמודדות שלך. יתכן שמתוקף ההיכרות המוקדמת שלהם איתו, יוכלו לסייע בחשיבה מחדש על הטיפול בו, ועל דרכים אפשריות לגייס אותו. הנושא מוכר לי מקרוב, ואני יודעת שאנשי הצוות שם מתורגלים בטיפול באנשים עם היענות נמוכה לטיפול. שווה לנסות שוב. בהצלחה ליאת

ליעלה יש היום יום הולדת! נוטעת פה עץ של ברכות. רוצה אותו ארוך, מניב ואוהב. מגיע לה. כל כך. הדר

מ ז ל - ט ו ב יעלה היקרה, והרבה אושר ובעיקר בריאות. מאחלת, משתנה

יעלונת יקרה שלי, המון המון מזל טוב! אני מאחלת לך שנה של שמחה, שלווה, המון רגעי אושר וכמובן בריאות. ונעים לי שאת מלווה אותי... תודה. ועוד אחד: http://www.riversongs.com/flas1/birthday.html אוהבת נורית

יעלה יקרה, כשפתחתי את ההודעה הזו בשביל לאחל לך יום הולדת שמח מלאתי בטעות בשם המחבר את שמי האמיתי. ואז נעצרתי לחשוב ואני מאמינה שזה כל כך לא במקרה... למרות שההכרות ביננו היא וירטואלית ומוגבלת, אני מרגישה שאנחנו נוגעות אחת בשנייה, במילים ובשתיקות. את לא מרבה לספר כאן על עצמך, אבל בכל הודעה שלך אפשר ללמוד עוד קצת על הרכות שלך, האהבה שבך והנתינה האינסופית שלך. בדיוק היום, לפני 88 שנה, נולד סר אדמונט הילרי, מטפס ההרים הראשון שהגיע לאוורסט. אני חושבת שיש משהו בתאריך הזה ששואף גבוה. מאחלת שתהיה זו שנה של טיפוס פורה, שתהני מהנוף ומהאוויר הנקי ושלא תשכחי לדאוג לעצמך ולעטוף את עצמך בהרבה אהבה. המון מזל טוב לך יקירה רשת

מותר להצטרף לברכות? :-) יעלה יקרה יקרה, אם רק הייתה כאן אופציה להגדיל את הפונט, לצבוע הכל בצבעים שמחים ומאירי עיניים ולפזר מלמעלה אלף פרחים..אחח..הייתי מרימה לכבודך קרקס של צבעים ושמחה! :-)) הלוואי שאת המרחק בין האזניים מחזיק היום חיוך גדול גדול ושמח באמת.. ראיתי את ההודעה של הדר עוד היום בערב, אבל לא רציתי לכתוב מיד..רציתי לגלגל את המומולדת שלך ביני לביני עוד קצת... בימים האחרונים אני קצת חושבת על הפורום הזה, ועל כל מה שהמקום הזה מאפשר לי ומלמד אותי (יותר מהטיפול אפילו, אני מתביישת להודות..). ויעלה, בלב שלם אני יכולה לומר שיש לך חלק של ממש בדחיפה שלי את עצמי לכתוב כאן.. להרגיש כאן בנוח.. (אני בכלל ביישנית..זוכרת? :-) אני אמנם לא מהחבורה הישנה של המברכות שלפניי, אז אולי אנחנו מכירות קצת פחות, אבל תמיד יש כל כך הרבה בכל מה שאת כותבת. הרבה רגישות וחמלה והבנה וראייה אחרת של הדברים ומילים נקיות ורכות ועדינו?ת ו... גם חוש הומור נחמד, נדמה לי :-) לומדת ממך (ובכלל מכן) הרבה מילים חדשות- שפה של רגש.. אז אולי זו גם הזדמנות טובה לומר תודה.. ומה אאחל לך?... ן..חושבת...חושבת..ן נשמע טפשי אבל בא לי לאחל לך הרבה הרבה כיף! ככה- פשוט ובלי סיבוכים. בלי מחשבות שניות ולבטים מייסרים- פשוט כיף גולמי שממלא ומחמם מבפנים, ונשאר ונשאר ונשאר (אולי קוראים לזה אושר?).. לא יודעת :-) כיף נשמע לי פחות כבד מאושר (וגם יותר כיף). אז מזל טוב מזל טוב מזל טוב!!! מכל הלב! לילך.

יעלונת יקרה שלנו, שולחת לך חיבוק ענק ליום ההולדת. שמחה על ההזדמנות החגיגית לומר לך תודה על הרוח הטובה שאת מביאה איתך תמיד, על הרגישות ותשומת הלב לכל רחש וניואנס כאן ובכלל. תודה על טוב הלב ששופע ממך, על הנועם, הענווה והשכל הישר בעזרתם הצלחת לעגל פינות ולהקהות חודים דוקרניים שנשלחו פה ושם. מאחלת לך עוד המון ימים של שמחה והנאה מהדברים הקטנים והגדולים שבחיים, הרבה הצלחות והישגים, וכמובן הרבה בריאות טובה, שקט ושלווה. http://www.riversongs.com/egreetings/lovehugs.html אוהבת אותך ליאת

יעלונת יקירה (או שולפת הבאנקימונים), אני מוסיפה כאן עוד ענף לאהבה הנשלחת אליך... רוצה לשלוח הרבה הרבה ממנה. רוצה לומר שאני חושבת עליך הרבה... רוצה לברך על העדינות, הרגישות, החכמה והחום שבורכת בהם, ולאחל לך שכל אלה - אשר מופצים ממך אל סובביך - ישרתו אותך גם בשביל הפרטי שלך. שנה טובה שתהיה לך- מכל לבי, שולחת חיזבוקים לך ולאחותך היקרה (שזימנה לנו את האפשרות לאחל לך), ורד

בנות מקסימות מקסימות מקסימות, כל כך מודה לכן על המילים החמות. לכל אחת ואחת מכן, יש מקום נורא מיוחד אצלי. משתנה, אני כל כך נהנית לעקוב אחרי הסיפורים שלך. אחרי כל שינוי ושינוי. הרבה מאוד למדתי ממך. מחזיקה לך אצבעות. נורית חמודית, גם לי נעים ללוות אותך. מאוד נעים. נעים לי גם, שאת מלווה אותי. מאוד נעים. רשת, הנגיעות האלה, עליהן את מדברת, הן כל כך הדדיות. בעניין הדאגה לעצמי, יש לי עוד קצת עבודה לעשות, אבל אני יכולה לומר לך, שבתקופה האחרונה אני אכן מקיפה ועוטפת את עצמי ביותר אהבה מאי פעם. זה כיף :- ) תמשיכי לגדול, רשת יקרה. תמשיכי לדבר. ולשתוק. ותני לעצמך את כל המקום שמגיע לך. את כבר כל כך קרובה. לילך, התוספת הכל כך מרעננת של הפורום הזה... גם בלי להגדיל, או לשנות פונטים, הכתיבה שלך, היא חגיגה של צבע, של עומק, של טעמים וריחות. גם כשהתכנים כואבים כואבים. כמי שקיבלה מהפורום הזה, הרבה מתנות, אני אספר לך, שגם לי היו תקופות מבלבלות בהן הרגשתי שאני מקבלת במרחב הזה, יותר ממה שאני מקבלת בטיפול הפרטי שלי. יש פה לפעמים, אינטימיות בטונות, כזו שאין לה תחליף. זה לא במקום הטיפול. לפחות אצלי, הפורום הנפלא הזה, פשוט מניח רטיה חמה, בדיוק במקום בו נפתח בטיפול עוד פצע מדמם. עוד חור. לכן זה מבלבל. שנה של כיף.... קניתי :- ) ורד יקירה, גם אני חושבת עלייך. הרבה. על השבילים *שלך*. אותם שבילים שלאחרונה פתחת את שערם והתחלת לצעוד דרכם באומץ. מקווה בכל ליבי, שהדרך שלך יפה ומתגמלת. ליאת.... כ ל כ ך הרבה קיבלתי ממך. שפע של מילים. כולן טובות. מרגיעות. מעניקות. מכוונות. הרטיות החמות עליהן כתבתי ללילך? כל כך הרבה מהן, הגיעו ממך. ישר ללב. תודה גדולה. וחיבוק. והדר, אחותי היפה. מה עוד אומר, שלא אמרתי לך? "את, לקחת את נשמתי. את תמיד, תמיד תהיי איתי...". אחווה נשית. אין עליה :- ). אוהבת את כולכן, בנות יעלה

יעלה, אמנם באיחור אבל מזל טוב גם ממני...המון שנים טובות ומאושרות! אני מניחה שאת יודעת ME אני...

יעלעלה יקרה, מצטרפת למאחלות האחרות, לא אכביר כאן במילים- אני אמנם קוראת אותך תמיד אבל את לא ממש מכירה אותי, ובכל זאת אקדיש לך שיר שאני מאוד אוהבת. יום הולדת שמח, אבישג מתוך- מחשבות על ראש גבעה/ תרצה אתר ללכת בין גבעות, ללקט את אבריהן מן הגבים והנקיקים והבקיעים לשבת חרש ולשמוע: אנקת אלונים ברוח, להודות על ימי ההולדת שלי, של כולם, לראות חגלות פורשות כנפיים, אגמיות חגות ויורדות כצ?לצל אל המים. לגעת בלשון, ללקק בידיים, לרמוס, עפצים משונים ברגלים, לשכב אפרקדן ולראות את מלאכת מחשבת ר?קו?ע השמים.

אבישג, אני, 'לא ממש מכירה' חלק גדול מהבנות כאן. ויחד עם זאת, ממש ממש מכירה אותן. חושבת שכן מכירה קצת, גם *אותך*. מוצאת את עצמי שוקעת, לתוך השיחות האינטימיות שלך עם לילך. ונהנית. מתה על תרצה אתר. את השיר הזה, דווקא לא הכרתי. תודה לך יעלה

לא יכולה להתאפק,אבישג.. שיר יפיפה!! ממש! נגעתי בו בלשון וליקקתי בידיים :-) תענוג...

באיחור באיחור, אבל מותר גם לי? יעלה יקרה, כל כך יפה כבר כתבו לך, אז אני רק רוצה להוסיף עוד מזל טוב אחד, כזה של יומיים אחרי... מקווה שאת עוד מציצה פה, ושתראי.. שלך, נועם

תודה, נועם. כיף שאת שומרת על קשר מרחוק. שומרות לך כאן על הבית :- ) יעלה

ליאת שלום, אני ב'בעיה קטנה',כיוון שמאז ששיתפתי את אחי בהחלטתי החשובה שתשנה את חיי,ושכבר התחלתי חלקית בפעולות ליישומה,במקום לעודד אותי ולשמוח-כמו שאר האנשים ששיתפתי, הוא רק ניסה להראות לי את הנקודות השליליות שבתוכניתי,וכעת בכל פעם שהוא 'יורד עליי' הוא 'משתמש לרעה' במה שסיפרתי לו והופך את הכל ללעג עליי,ואומנם אני מנסה לא להתייחס לדבריו,אך זה קשה מאוד,במיוחד כשאני בP.M.S ואז אני עונה לו,ויש כמו 'פיצוץ' בינינו,והוא נראה לי שדווקא נהנה מזה,אך אני סובלת מאוד,ומתעצבנת,והיום בשיא העצבים מדדתי לחץ-דם וראיתי שערכיו הגיעו לערכים קיצוניים וגבוהים מאוד(ואיני מגזימה בכך),כמו גם הדופק,עקב העצבים מהריב איתו. ה'שטות' שעשיתי היתה שהאמנתי שלפחות בנושא רציני זה הוא ישתנה,קיוויתי שאולי זה גם קצת ישפר את היחסים בינינו,אך כמו תמיד - שוב נוכחתי - שבאדם הזה אי אפשר לבטוח ועדיף להסתיר ממנו הכל,כי כל מה שאני מספרת לו- כל דבר אישי מיד הוא מוצא דרך להפוך את זה ללעג ולשינאה נגדי,לצערי אני לומדת רק מאוחר מטעויות,ובוטחת באנשים הלא נכונים - כמו אחי. ביי בינתיים, משתנה (שוב - אני מצטערת שאיני מספרת על מה מדובר,אך עדיין איני יכולה לספר).

ערב טוב משתנה, ראשית, אני רוצה להצטרף למעודדים, ולשמוח איתך בכל צעד שאת עושה לקידום מטרותייך. עליך לנסות ולזכור שחתירה *בוגרת* לעבר מטרות אישיות אמורה להיות תוצאה של שיקול דעת אישי, במנותק משיקולים אחרים. הרבה ממציאים ומדענים גדולים, כמו גם אנשי עסקים מצליחים, יודעים לספר על קיתונות של לעג ובוז להם זכו מצד הסביבה הספקנית בראשית הדרך. אם את מרגישה שמשהו טוב מחכה לך ויכול לשנות את חייך - לכי על זה. גם אם בסופו של דבר דברים לא יעלו יפה, תוכלי לדעת שהלכת עד הסוף עם עצמך, כמו גדולה. אל תתרגשי מדי מנושא הדופק ולחץ הדם. כשאנחנו ב'קריזה' הם עולים, וזה בדיוק תפקידם. מול ההערות של אחיך השתדלי להגיב בחיוך סלחני ובשלווה. יש לי הרגשה שתגובה פרדוכסאלית כזאת יכולה למתן את המוטיבציה שלו לפגוע בך. בהצלחה ושבת שלום ליאת

ראשית-כל תודה על העידוד של שלושתיכן,זה עוזר לי מאוד.אומנם מאז שחשבתי והתחלתי ביישום ה"דבר" שישנה את חיי לטובה,מצב-רוחי (כללית- ברוב הזמן) השתנה לטובה,ולכן גם יש לי פחות חשק להיכנס לפורום זה או לאחרים ואני יותר קוראת חומר שקשור ל'תוכניתי', וזה גם דבר מדהים - שפתאום 'בעיית הקריאה' שהיתה לי עקב הOCD נעלמה כמעט לחלוטין,כשאני קוראת חומר על משהו שאני אוהבת ורוצה. ליאת - כתבת משהו שבדיוק מתאר את הרגשתי לגבי 'תוכנית' זו,כמו לגבי 'תוכניות אחרות' שכבר יישמתי בעבר,ש"חתירה *בוגרת* לעבר מטרות אישיות אמורה להיות תוצאה של שיקול דעת אישי, במנותק משיקולים אחרים." בניגוד לזמן האחרון, לגבי 'מטרה' זו שהצבתי לעצמי,אני יודעת 'מבפנים' שאני רוצה אותה ושלא אוותר עליה,זו תחושה חזקה מאוד שכמעט ולא הרגשתי בעבר לגבי שום-דבר,חוץ מכשני מקרים בודדים,אך גם אז זה לא היה בעוצמה כזאת. זה משהו שאף מילה של אדם אחר לא תגרום לי לשנות את דעתי עליו. לגבי אחי - ניסיתי להגיב בחיוך,למרות שזה לא תמיד קל. נורית - את בטח צודקת בכך שאחי בסה"כ רוצה רק את טובתי,אך יש לו 'דרך משונה' להראות לי זאת,ע"י 'ירידות"בלתי פוסקות עליי ועלבונות ש'מוטחות כלפיי'.כמעט ואין בינינו בכלל תקשורת,כך שמריבות ועלבונות זו כמעט הדרך תיקשור היחידה בינינו.בינתיים העיצה של הפסיכיאטר שלי ושל ליאת - התעלמות מעלבונותיו וחיוך,ואמירת 'דברים חיוביים' לעצמי בבזמן שהוא 'יורד עליי',עבדה טוב אתמול,בפעם הכמעט ראשונה שניסיתי אותה,אך רק לאחר שהתעשתתי אחרי מס' שניות ריב ויישמתי שיטה זו.טוב שכתבת 'אולי' בכותרת,כיוון שזה באמת רק 'אולי',כי אחי אומנם דואג לי שלא יאונה לי רע,אך מבחינת יחס,לכלבו הוא מתייחס בכבוד יותר מאשר אליי,כך לפחות אני מרגישה,וכשאני מעירה לו על כך,הוא אומר שכלבו יותר חכם ממני ו'לא מדבר שטויות' כמוני,ולכן הוא מתייחס אליו יפה יותר. יעלה,תודה על המחמאות,אני שמחה אם אני עוזרת למישהו במשהו. משתנה

משתנה יקרה, מה שלומך? אני רוצה לכתוב לך משהו אחר, וזה הכל בגדר 'אולי'. החיים האלה, כמו שאת יודעת, רחוקים מלהיות פיקניק. אני יודעת ומרגישה שהם לא קלים לך ולפעמים אפילו קשים מאוד. איכשהו יש לי הרגשה שמתחת לכל ההצהרות של אחיך, הוא היה רוצה לראות אותך מצליחה במשימה שהצבת לעצמך. אני רוצה להאמין (ודי מאמינה) שהוא רוצה בטובתך והיה שמח מאוד לראות אותך מאושרת. אני חושבת שהוא רואה שקשה לך, שלא טוב לך, שאת סובלת לעיתים, שאת נאבקת בחיים האלה. ואולי (רק אולי) הוא רוצה לעזור, אבל לא יודע איך...? אולי הוא חסר אונים. אולי הוא פוגע כי הוא לא יודע איך להקל עליך... אני באמת חושבת שבשורה התחתונה הוא היה שמח לראות אותך מקיימת חיים מלאים. עובדת, מקיימת זוגיות, יולדת ילדים וכל הדברים האלה של חיות. אם המצב הוא כזה, אז אחיך בעצם מאוד מתוסכל. ואולי משם תקחי צעד אחד אחורה ותראי שזה לא מרוע, זה מתסכול. תחשבי על זה ותזכרי זה הכל בגדר 'אולי'. אני חייבת לחזור ללמוד. המבחנים האלה... סופשבוע מקסים! נורית

ליאת השכמתי קום במיוחד היום והלכתי לפגוש אתהפסיכולוגית(פגישה שניה השבוע)הפגישות גומרות אותי.... והדיבורים לא מועילים...אין לי כוחות שתהיה לך שבת שלום ותדליקי מזגן יאללה ביי

שבת שלום ME, פגישה שניה השבוע?!? ההיית או חלמתי חלום? וברצינות - אני מתארת לי שאם את שם פעם שניה השבוע, משהו לא קל בכלל עומד על הפרק. את יודעת, כבני התרבות המערבית, אנו מתחנכים להישגיות ולמעשה. אי אפשר שלא להיזכר במוטו המפורסם של המערב הפרוע - when you have to shoot - shoot, don't talk... ובכל זאת, הפסיכולוגיה מחזירה את הכבוד לדיבור, ומאמינה שהוא דווקא מועיל, לפחות ככל הנוגע לחיי הרגש שלנו. אם הדיבור סוחט ממך כל כך הרבה כוחות, כנראה שהוא חשוב ואינו עניין של מה בכך. בואי נתחזק, באמת, במזגן ובמנוחת השבת, ונראה מה יהיה :-) ליאת

היי ליאת שוב אני... את יודעת, הים איכשהו מרגיע אותי(וגם יין או השילוב יחד:) אז נסעתי קצת לים לא יודעת למה בכלל העלתי את הנושא הזה, אולי מתישהו זה היה מסתדר עם הזמן... גם היא מאמינה בדיבורים (היא אמרה שאחרת היא לא היתה פה...). מצטערת אבל אני באמת לא מבינה איך...לא יודעת למה אני ממשיכה ללכת לטיפול. אולי גם בזה אני על אוטומט?:) השבוע הבוס תפס אותי לשיחה. באחד הנושאים שהוא העלההוא אמר לי שאני עייפה. אמרתי לו נכון, היום אני קצת עייפה.. אז הוא אמר לי שלאחרונה אני עייפה נפשית..שאני לא כמו פעם....תגידי מה הוא הפסיכולוג שלי?:) מבחינתי שיעיף אותי כך אוכל ללכת כל יום לים (ולחתום בלשכה...) ולא. את לא חולמת...

בעלי ואני נשואים כ25 שנה. בשנים האחרונות אנחנו מדברים לא מעט על להיפרד בגלל מערכת יחסים מעורערת מאוד. בעלי נאלץ לנסוע עכשיו עקב עבודתו לחו"ל ל-6 שבועות. אני חיכיתי לנסיעתו בכליון עינים כדי שיהיה לי קצת חופש ממנו ומהמריבות.חשבתי שיהיה לי כיף עכשיו כשנסע אני פתאום מודאגת שהוא יגלה שעדיף לו בלעדי. שירצה להיפרד, שיגלה שאינני חסרה לו. כל כך חיכיתי שיסע ועכשיו אני מפוחדת ומבוהלת שיכיר מישהי בחו"ל, שלא ירצה אותי שיחזור. החופשה שכל כך חיכיתי לה הפכה בשבילי לסיוט ולחרדה אחת גדולה. פתאום נראה לי שאני אשמה בכל ההתרדרות של היחסים שלנו. הוא גם לא מתקשר אלי הרבה מחו"ל כמו שנהג לעשות בנסיעות קודמות. מה עלי לעשות? אני ממש בחרדה

גליה יקרה פרידה אינה פתרון פלא לקשיים בזוגיות, אלא לרוב מזמנת התמודדות עם משבר וקשיים נוספים על אלו שעימם התמודדת במהלך הנישואין. 25 שנים הן פרק חיים שבהן התרגלת לראות ולהגדיר עצמך כחלק מזוג, ואך טבעי הוא שתהיי חרדה בעדרו של בן זוגך, מה גם שאת בתקופה שבו הבטחון בזוגיות הולך ומתערער. הסתגלות למצב אחר דורשת תהליך. ולכן אני ממליצה לך לשתף את בן זוגך בתחושותייך ולשקול פניה לטיפול במסגרת זוגית או פרטנית. לא מומלץ להחליט על פרידה בשיאו של המשבר ובצורה אימפולסיבית אלא לאחר תהליך שבו נשקלו ההשלכות ומשמעויות של כל החלטה עבור שניכם. בהצלחה, גאולה

בעלי ואני נשואים כ25 שנה. בשנים האחרונות אנחנו מדברים לא מעט על להיפרד בגלל מערכת יחסים מעורערת. בעלי נאלץ לנסוע עכשיו עקב עבודתו לחו"ל ל-6 שבועות. אני חיכיתי לנסיעתו בכליון עינים כדי שיהיה לי קצת חופש ממנו ומהמריבות.חשבתי שיהיה לי כיף עכשיו כשנסע אני פתאום מודאגת שהוא יגלה שעדיף לו בלעדי. שירצה להיפרד, שיגלה שאינני חסרה לו. כל כך חיכיתי שיסע ועכשיו אני מפוחדת ומבוהלת שיכיר מישהי בחו"ל, שלא ירצה אותי שיחזור. החופשה שכל כך חיכיתי לה הפכה בשבילי לסיוט ולחרדה אחת גדולה. פתאום נראה לי שאני אשמה בכל ההתרדרות של היחסים שלנו. הוא גם לא מתקשר אלי הרבה מחו"ל כמו שנהג לעשות בנסיעות קודמות. מה עלי לעשות?

שלום שירה, את מדגימה יפה איך תקשורת בעייתית יכולה לסלף את המציאות, ובסופו של דבר גם להכתיב אותה. אתם עסוקים בוויכוחים ומריבות, מייחלים לקצת חופש זה מזה, וכשהוא מגיע - זה מבהיל. נראה כאילו החלקים הרכים, המשתוקקים, המבקשים קרבה התקהו עם השנים, נשחקו בלהט המריבות, עד כי אפשר היה לטעות ולחשוב שהם אינם. במצב עניינים כזה, אני ממליצה מאד להגיע לטיפול זוגי, בו תוכלו לברר מה קרה לתקשורת שלכם, ומה אתם באמת רוצים עבורכם. החששות שהתעוררו בך בימים אלה מחזקים את הקלישאה השגורה האומרת שאף פעם לא מזיק להתגעגע קצת. נצלי את הפרידה לבדיקה עצמית (הנה, את כבר עושה זאת ומוכנה לקחת אחריות), וזכרי זאת גם בבואו. יש לי הרגשה שלא תהיה לכם ברירה אלא לדבר על זה לבד או - מוטב - עם איש מקצוע. אפשרות נוספת היא לפנות בעצמך לטיפול משלך, בו תוכלי לבדוק מדוע אינך יכולה איתו ובלעדיו. האם באמת את מתגעגעת לנוכחות שלו בחייך, או שמא פיתחת תלות-יתר, ההופכת אותך מרירה בנוכחותו ומבוהלת בלכתו. כך או כך, יש לך עבודה לעשות. בהצלחה ושבת שלום ליאת

אני בת 29 ומרגישה כאילו אני נראית בת 40 מינימום, אני עסוקה ללא הרף בשאלת הסובבים אותי האם הם בטוחים שאני נראית צעירה, ובת כמה אני נראית, אני פוחדת פחד נוראי שיראו את הבן אדם הזקן שאני מרגישה ורואה בי, האם השתגעתי? ודרך אגב האם גיל 29 זה זקן ואין צורך שאני אחשב לצעירה כי זה כבר גיל מבוגר?

שלום דנה, אני מניחה שנשים רבות (ובעצם גם גברים לא מעטים) יוכלו להזדהות עם החשש מפני ההזדקנות ומפני מה שהיא מעוללת למראה החיצוני שלנו. ובכל זאת, נדמה לי שאת עסוקה במשהו אחר, פרטי יותר, הקשור לפער בין תחושת הפנים והחוץ, לפער בין האופן בו את רואה את עצמך לדרך בה תופסים אותך האחרים, לאמונה שהחוץ שלך אמור להסוות היטב משהו אחר, פנימי, מחמיא הרבה פחות, שיכול לסכן אותך באובדן האהבה. אני מאמינה שהיכולת לקבל את עצמנו כמו שאנחנו ולהשלים עם האובדנים הבלתי נמנעים של החיים (כולל אובדן החיים עצמם יום אחד) היא קריטית, ונרכשת בלא מעט מאמץ. לפעמים אנחנו מתייגעים עליה שנים רבות מחיינו. יש עבודה! ליאת (קצת אחרי 29, ועדיין סוחבת)

היי ליאת לילה טוב,לא ממש יודעת מה קורה לי בלילות שמר ורע לי.אתמול בלילה קצת ניסחפתי...מרוב צורך לא להרגיש יותר כלום,להעביר את המחשבות למקום אחר,המעשים שלי הובילו לכאב עצום רק שונה,אחר.לא באמת יודעת מה עדיף יותר כי בכל זאת כאב הוא כאב...וכמה שזה כואב!לא באמת רוצה לשאול כלום אלא סתם... לילה טוב

שלום ד. הכאב הצליח להגיע במלוא עוצמתו. הלוואי שתצליחי לטפל בכאב הרגשי שלך מבלי לגלגל אותו לפגיעה אחרת. הניסיון מלמד שההקלה שמביאה איתה התנהגות כזו היא זמנית מדי. ארעית. אני יודעת שצריך פתרון מקיף וכוללני לסבל שלך, ומקווה שתצליחי לראות את זה גם. ליאת

שלום! היכן ניתן לקבל טפול פסיכולוגי שלא באופן פרטי באזור העמקים?האם נדרשת הפנייה מרופא משפחה?כיצד ניתן לדעת אם נדרש טפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי?אני במצוקה נוראית עם כל הסימפטומים הנילווים,זהו מצב מתמשך חודשים רבים ואינני יכולה יותר. תודה

שלום יעל, טיפול ניתן לקבל במסגרת קופת החולים שלך, בדר"כ באמצעות הסדר שהיא מקיימת עם רשימת פסיכולוגים מאותו האזור. עליך לברר זאת במשרדי הקופה, לקבל את רשימת המטפלים ואת נהלי ההסדר הספציפיים שלהם. גם במסגרת מרפאות בריאות הנפש אפשר לקבל טיפול, אך בהיותו ללא תשלום הוא כרוך בהמתנה ממושכת מאד. במקומך, הייתי הולכת על האופציה הראשונה. תוכלי לפנות תחילה לפסיכולוג קליני, ואם הוא יעריך שיש מקום להסתייע גם בטיפול תרופתי, הוא יפנה אותך לפסיכיאטר. בהצלחה, ויופי שהחלטת לפעול ולהפסיק לסבול. שבת שלום לך, שם באזור העמקים...ותרגישי טוב ליאת

אוף עם החום והלחות אבל יהיה בסדר חייב להיות

האם הפסיכולוגיה הקוגניטבית עוסקת בתת מודע? מתי חש המטופל שבעצם השיחות כבר לא תורמות , או כבר מיותרות. פעמים נדמה שיותר מש"העגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק", או איפה הגבול הדק בין לחתוך את הקשר או לגרור אותו? תודה על התשובה.

שלום לאנונימוס, הפסיכולוגיה הקוגניטיבית עוסקת דווקא בהיבטים ההכרתיים של האדם, ופחות בתת-מודע. הכוונה לחקר התהליכים התפיסתיים, מחשבתיים, אינטלקטואליים, תחושתיים העומדים בבסיס ההתנהגות. באשר לשאלתך האחרת, כתבתי כאן לא מזמן בנושא - http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-745,xFT-657618,xFP-657710,m-Doctors,a-Forums.html כנראה שאין לנו ברירה אלא לסמוך על עצמנו בעניין. שבת שלום ליאת

שלום רב, אקדים ואכתוב שניסיתי טיפולים פסיכולוגיים ולא נעזרתי בהם. גם הטיפול התרופתי, אליו הגעתי מאוחר, אינו יעיל באופן מוחלט. שאלתי היא - אני בת 42, נעה ונדה כל ימי בין דכאון לחרדות, בודדה, מיואשת וסובלת ממחשבות לא סימפטיות בלשון המעטה על עצמי ועל העולם סביבי. מרגישה כמו פרח בין קוצים, ולא מצליחה להתמודד עם רוע ואכזריות. מרגישה שההתפתחות הקוגניטיבית שלי טובה יחסית, אולם מבחינה רגשית, נותרתי ילדה בת 4, שתמיד מרגישה לא מוגנת ומחפשת דמות שתגן עליה. אני מבינה שעלי להשתדל לפתח את העצמאות שלי ואת זאת אני עושה אולם התחושה הזו תמיד מבעבעת בפנים. אני מרבה להיזכר באפיזודות מהילדות והנעורים בהן נתקלתי ב"פן" הלא יפה של החברה, בין אם מצד ילדים או מבוגרים, וגם היום, 20 ויותר שנים אחרי אני מרגישה פגועה וחשופה כמו אז. פשוט לא מצליחה לבנות גרעין אישיותי חזק ובוגר ומרגישה כמו עלה נידף. אני שמנה וסובלת מחרדה חברתית חזקה מאוד ובשל אב ביקורתי באופן הרסני, אשר סירס אותי ואת אמי, אני סובלת גם מחרדות גדולות מכל דמות סמכותית, וכל "המבוגרים" מסביבי מאיימים עלי בכל תחום. אעשה הכל, כולל התרפסות מסויימת, כדי לא להתעמת עם איש, אך איני יכולה לסבול את ההתנהגות שלי. מרגישה כאילו יש לי אישיות של זיקית המתאימה עצמה לכל סיטואציה כדי להציל את נפשה. לצערי, הדרך היחידה שבה אני מצליחה איכשהו לנווט את עצמי בעולם העוין היא באמצעות התנהגות פסיבית אגרסיבית: אני אוגרת כעסים עד שמגיעה ההתפוצצות. בגלל גילי המופלג הולך ונצבר בתוכי זעם עצום על כל מה שהפסדתי ולא יהיה לי בחיים, ובכלל על היותי שונה מרוב בני האדם. מרגישה שהובסתי במלחמת הקיום אך מתקשה להשלים עם כך. אשמח לקרוא התייחסויות. תודה

שלום לך. אם אני לא טועה כתבת בפורום כבר כמה פעמים...תקני אותי אם אני טועה.. משום מה אני זוכרת את ספורך שנשמע עצוב ואותנטי. ומשום כך אולי גם נכרת בזכרוני. אני מבינה שאת מעונינת באוזן קשבת. ואני בטוחה שרבים קשובים לך פה ,גם אם אינם מגיבים. את נשמעת לי בחורה מאוד אנטליגנטית ,ואני יכולה להבין את תסכולך ,את תקועה ודורכת במקום שאינו מתאים לך.אם לא היית חושבת שמגיע לך יותר ,לא היית מתלוננת על מצבך. אני מבינה שניסית טיפולים פסיכו' ולא כל כך הלך, ניסית אולי טיפולים אלטרנטיבים ,שמעתי על טיפול באומניות שאפשר לברר דרך האנטרנט. בכל אופן מציעה לך לא לאבד תקוה ,אני יודעת, זה מסוג ההצעות שקל לתת.... והעובדה שאת כותבת פה מעידה שאת לא נכנעת לגורלך ,ולא מרימה ידיים ,וכל עוד זה המצב, אני מאמינה שתמשיכי להאבק למען חיים נסבלים יותר. מאחלת לך סוף שבוע נעים ומלא תקוות..

שלום לך, אחת האמירות המשאירות אותי קצת חסרת מילים זה משפטים כמו "ניסיתי טיפולים פסיכולוגיים ותרופתיים, ללא הועיל". אנשים אחרים מגדילים לעשות ומבקשים מפורשות "רק אל תשלחי אותי לטיפול! אבל כאשר מגוללים סיפור מורכב כמו שלך, איני רואה איזו התייחסות מכאן תוכל לתת מענה רציני ובעל ערך. במקומך, לא הייתי נשאבת לדפוסים של גינוי עצמי על מה שאת ועל האופן בו את מתנהלת בעולם. לפעמים, בנסיבות ספציפיות, רק כך אפשר לשרוד. מן הסתם, פיתחת מנגנונים שאפשרו לך להתקיים בצורה הרמונית עם הזולת, הגם שהיו (ויש) להם מחירים נפשיים כבדים. אני רוצה להזכירך שגם בגילך המופלג (ואולי דווקא אז) אפשר לעשות שינוי משמעותי באורח החיים ולהתחיל להרוויח בחזרה את מה שהפסדת. בדר"כ קל יותר להרים ידיים, ולטעון ש'שום דבר כבר לא יעזור', אבל לאמונתי, זהו טיעון שאינו 'מחזיק מים'. אפשר וכדאי לטפל בכעסים (ללמוד לווסת אותם באורח מסתגל), בחרדות, ובנטייה להתבטל בפני סמכות. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני בחורה בת 23, בטיפול מגיל 12 (מטיפול לטיפול לטיפול...), עם דכאון מג'ורי (במנוחה- אחרי נזעי חשמל), ובהיסטוריה אנורקסית ובולמית. גבולית עם פציעה עצמית.. לאחרונה התחלנו לדבר בטיפול על מין, הטרדה מינית, אלכוהול, נגיעות, גרייה, דברים שהיו כשהייתי קטנה, ולאט קצת מטפטפים החוצה מהזכרון.. אני לא מספיק זוכרת, הגוף שלי כן.. איכשהו.. במקביל המטפלת שלי מרגישה שהיא לא יכולה להשקיע כמו שהיא השקיעה בשנים האחרונות כי היא שמה לב שזה לא נשאר בתוכי, שזה נעלם לי. שבמקום לגדול ממה שהיא נותנת, ברגע שהיא לא שם לשניה, אני מתפרקת ושוכחת לה הכל. בורחת ונעשית אלימה. זה נכון לגבי כל האנשים שהיו בחיי. מאז שאני קטנה. אני לא ממש יודעת מה אני רוצה לשאול, אולי אם קיימים עוד אנשים כאלה. אולי אם זה הגיוני או בסדר בעיניכם. אם יש לזה סיבה.. כי כל המטפלים שלי תמיד נטשו בגלל זה.. ואני לא יודעת מה לעשות.

שלום תמנע, השאלה שלך "האם זה הגיוני או בסדר" נגעה ללבי. עולם בו ילדות קטנות נפגעות ומוטרדות הוא לא הגיוני. זהו עולם אכזר, שמתערבבים בו טוב ורע, מותר ואסור, אהבה ושנאה, רוך ותוקפנות, הזנחה והשגחה, מלחמה ושלום. חוקי ההיגיון וה'בסדר' עמומים ומטושטשים, בטח בעיניה של ילדה קטנה, שגופה ונשמתה נשדדו בחוסר רגישות. אם מתבוננים כך על המציאות, כל תגובה והתנהגות יכולה להיות לא הגיונית והגיונית כאחת. ומי בכלל יכול לשפוט? שולחת לך עידוד ומפצירה בך להמשיך ולטפל בעצמך. אני משוכנעת שגם במקום בו מטפלים רבים נכשלו, יש תקווה לשיפור ושינוי, אם רק נסכים להאמין. החזיקי מעמד והמשיכי להילחם ליאת

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%94

שלום אורית, הלינק שנשלח לך יכול להיות התחלה לא רעה בכלל לקרוא בצורה פשוטה ומובנת על ההפרעה הבולימית. חיפוש נוסף דרך גוגל יכול להעלות אתרים רבים בנושא. בהצלחה ליאת

שלום יש לי פחדים מליפגוע באנשים שאני אוהב......שאני שולח הודעות sms אני בודק וקורא לפחות פעמיים מה רשמתי בהודעה בחשש שאולי רשמתי משהו רע(עלבון קללה או איחול רע)אני יודע שזה רק בראש שלי אבל זה משתלט עליי לפעמים עוברים לי משפטים רעים בראש ואני פוחד שאני יאבד שליטה ואני יגיד אותם בטעות לאחד האנשים שאני אוהב....האם אני משוגע?מה יש לי אולי זה או סי די שהחמיר איך אני יוצא מהמחשבות הרעות האלה ומהפחד מאיבוד שליטה....אני יודע שזה הכל בראש לפני חצי שנה לא היה לי את המחשבות האלה מאיפה זה בא לי?

שלום מורן, ככל הנראה, מקורן של המחשבות הטורדניות נעוץ בקונפליקט פנימי לא פתור סביב נושאים של תוקפנות ושליטה, המתעוררים במצבים של עומס רגשי ומעוררים חרדה. אני ממליצה לך מאד להגיע להתייעצות אצל פסיכולוג קליני, ולשקול יחד איתו האם להיכנס לתהליך של עבודה דינמית, או אולי להתמקד באמצעות טכניקות CBT בסילוק הסימפטומים המחשבתיים וההתנהגותיים. בהצלחה ליאת

סליחה על הגסות אבל אני הרבה מחטטת באף ורוצה להפסיק את זה אבל אני לא יכולה , זה הפך אצלי כמו סמרטוט ועכשיו אני רוצה לדעת באיזה יד מחטטים באף הימנית או השמאלית ומה עדיף?

רק לא כמו שימי http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=990019

ט ו ב ים ה ש נ י י ם ............................. בהצלחה.

שלום רב. הנני בן 19, בוגר, רציני, ועצמאי. לי ולמשפחתי הקרובה (הוריי בעיקר) עבר, המלא באי הסכמות, חוסר כבוד, זלזול, פגיעה רגשית, גרימת עצב, ועוד. אותם רגשות כואבים אשר בעיקר הם גרמו לי, לא קיבלו התייחסות רצינית מצידי עד כה. מאותם רגשות נוצרה לי למשל תחושת נתק ממשפחתי, ותחושת אי שייכות לה. הדבר מתבטא באי שיתוף שלי את משפחתי בענייניי האישיים, אלא שיתוף חבריי ומכריי. יש לציין שנוח לי ביותר עם התנהלות זו, ונראה שגם למשפחתי. התנהלות זו כאמור, מאפשרת חיים יציבים יותר. רק שמשהו אחד קשה לי, וזה שאותם רגשות ממשפחתי לא קיבלו ממני ממש התייחסות. לאחי הקטן אירוע בר מצווה בקרוב. מיד ברגע ששמעתי על כוונתם של משפחתי לארגן אירוע משפחתי עלתה לראשי התהייה האם יהיה חיוני עבורי, לבחור, עם מלוא הכבוד כלפי משפחתי כמובן, שלא להגיע לאירוע. לפי דעתי, אי ההגעה לשמחה המשפחתית תיהיה בחירה סמלית מצידי (כמו כל אדם אחר מהמשפחה שיבחר לא להגיע כי אינו מרגיש שייך), וגם, בגלל קרבתי לבעלי השמחה, תאפשר לי להרגיש שמיציתי איכשהו את אותם רגשות שליליים כלפי משפחתי. שאלתי העיקרית היא האם ישנו סיכוי, שיש היגיון בדעתי, ושאכן אי ההגעה לשמחתם של משפחתי הקרובה תביא למיצוי אותם רגשות שליליות שנגרמו לי ע"י משפחתי, לפחות במידה כלשהי? אני מודה מראש על התייחסות הפסיכולוג ושאר בעלי הדיעה המקצועית לשאלתי, תודה רבה לכם מראש, דניאל.

אני לא בעלת מקצוע (אתה יכול להפסיק לקרוא :) אין שום סיכוי שבעולם שיש היגיון בדבריך שכן גם בעלי שאבא שלו התעלל בו(!!) הזמין אותו לחתונה (גם כדי שהצד שלי לא ישאל שאלות מיותרות) ואתה הרי לא רוצ שכל העולם ישאל למה אתה לא שם. כביסה מלוכלכת אפשר לנקות עם איש מקצוע אבל לא עם כל מי שמגיע לבר מצווה. תראה, זה לא סתם שאח שלך לא ישכח לך את זה בחיים. תתלבש הכי יפה שאתה יכול, תהיה מקסים ולבבי, תחייך לכל העולם, תבוא ראשון ותישאר אחרון ובשום רגע אל תחשוב לרמוז שיש איזשהו מצב לא נעים אצלכם. חשוב לי שתדע שנכנסתי להודעה שלך מתוך תחושת הזדהות גדולה עם הכותרת! גם אני מלאה בכעסים והכל ורציתי לשמוע איך אנשים אחרים מתמודדים ולכן שלא תחשוב שאני שופטת אותך חס וחלילה או משהו אלא שאח שלך לא אשם הוא צעיר ואם לא תגיע זה יהיה נושא הבר מצווה עליו ידברו כולם וזה לא מגיע לו... מה דעתך? בהצלחה, סטלה

דעתי היא, שעם כל הכבוד לך, התייחסת להוריי, התייחסת לאח שלי, התייחסת למה שעלול להיות "הנושא המרכזי" באירוע, אבל לדבר אחד לא התייחסת כלל, והוא אליי. לא התחשבת בי ברגשותיי בנפשי ולא עניין אותך אם בכלל יש כאלו. סיפרת על בעלך שאביב התעלל בו, אינני יודע למה בעלך בחר זאת, אבל אין ספק שאם אבא שלי היה עושה לי את זה הוא ממזמן לא היה ממשיך להיקרא אבא שלי ובטח שלא הייתי נמצא לידו בשום עת ביחד, וגם בחתונה. כבוד האדם הוא דבר ראשון וחשוב פי אלף ואלף ממה שידברו משפחתך על "למה האבא של החתן לא הגיע", אנחנו בשנות האלפיים ועל הפרימיטיביות להישאר הרחק מאחורינו. אז דעתי לצערי היא שמחקת את רגשותיי מהעסק ועל כן נראה לי שאיני יכול לראות בתגובתך כתגובה אובייקטיבית, כך או כך הנני מודה לך על התייחסותך. שלום רב לך.

שלום דניאל תשמע ,אולי תבדוק עם עצמך מדוע אינך מעונין להשתתף במסיבה ,אם תגיע למסקנה שהסרוב נובע מנקמה במשפחה ,הייתי מציעה לך לוותר על הנקמה שהיא די מתוקה לפעמים.אך לא תורמת דבר. ואולי אתה חושש שהשתתפותך תוביל לחידוש המריבות המשפחתיות? גם לא ציינת, אם משפחחתך מעורבת בלבטיך בענין ההשתתפות, ומה דעתם , והאם, הם מעונינים בכלל שתשתתף? ואולי ההשתתפות דוקא,תיצור ספתח לפיוס בינך לבינם....יכול להיות? וחוץ מזה מדובר באחיך הקטן,שבטח היה רוצה לראות אותך בשמחתו.בר מצווה זה אירוע של פעם בחיים...לא? אני מאוד מקוה שכן תשתתף למרות הכל.. שיהיה במזל..

שלום דניאל, גם אני לא משוכנעת שהחרמת האירוע בהכרח תביא הקלה רגשית. יתכן שההיעדרות תגרום לך, נוסף על כל רגשות הכעס, גם רגשות שליליים נוספים, כמו אשמה ויסורי מצפון. כדי להשתחרר מן המועקה הרגשית הממושכת, יש לברר מהן החוויות שקדמו לה, לעבד אותן, ואולי אפילו להצליח לסלוח. המרחב הטבעי למשימה הזו הוא חדר הטיפול של הפסיכולוג, אבל לא רק. תוכל להחליט שאתה לוקח אחריות, פותח את הנושא בבית, ומכונן אווירה מאפשרת לדיבור רגשי שכזה. נדמה לי שההתלבטות אם להגיע לאירוע, או אולי להחרימו, קשורה גם לשאלת השייכות שלך למשפחה.. האם אתה חלק מהם, או חלק מהמוזמנים? האם מבפנים או מבחוץ? ללא קשר להחלטה שתקח, מאחלת לך הקלה מהירה, וכמובן מזל טוב גדול לאחיך ליאת

הוריי אינם יודעים על ההתלבטות שלי בנושא, ואני בהחלט מוזמן לאירוע והם אפילו בטוחים שאהיה שם אני חושב. אדגיש כי הקשר ביני לבין הוריי כיום הוא די נורמלי, ולמעשה, מן הצד הוא אף עלול להיראות תקין לגמרי וטוב ביותר. (על כן אני נראה שייך למשפחה לגמרי ובאופן טבעי, מכל הבחינות) מה שמפריע לי אלו אותם הרגשות הרעות שנגררות שאני והוריי יודעים עליהם, מבחינת הוריי אני חושב שהם מוצו, אך מבחינתי לא. איני חושב שצריך להגזים ולהגדיר את זה כ"החרמת האירוע", הרי זה ברור מאליו, למשל, כשלדוגמא אנשים מבוגרים שמוזמנים אינם מגיעים, עושים זאת כי אינם מרגישים שייכים או כדומה. על כן זהו מעשה לגיטימי. השאלה היחידה והעקרונית שלי היא אם אכן יש סיכוי שאי ההגעה בהחלט תגרום לי להרגשה לה אני מצפה, שאני והוריי כביכול "שווים" כעת, ושאכן חסרוני שם כבן משפחה מדרגה ראשונה, היוותה סמל לאותם רגשות שליליים (אולי גם גרמה להם לאי נעימות, אך זה לא העניין המרכזי פה), ותאפשר לי להרגיש שמיציתי את הרגשות האלו. האם יש סיכוי כלשהו שכך יקרה במידה כלשהי לפחות? אני מודה לך רבות על התייחסותך ליאת, בתודה, דניאל

יש לי חבר כ-10 חודשים. מע' היחסים הרבה פעמים לא נעימה ותמיד מאד קיצונית. אני לא מדברת חו"ח על אלימות פיסית אלא על זלזול בי בחברים שלי (שלא בנוכחותם) וכו'. אני אישה חזקה ומעמידה אותו במקום די מהר - זה אף פעם לא קללות אלא ביטויים מעליבים וכו' (כאלה ש"כל הגבול" שאפשר להגיד בדיחה וכו'). הסיבה שאני איתו היא שהוא בחור עם נתינה גבוהה מאד וברגעים הטובים (ויש כאלה כל יום) אני מרגישה שמצאתי מה שתמיד חיפשתי. אני בחורה מצליחה בכל קנה מידה ולכן אני מרגישה שאני בוחרת בו ולכן זה לא מוריד לי מהערך העצמי אבל הפחד שלי הוא שאם נתחתן יום אחד אז הוא ירגיש חופשי להיות ממש אלים מילולית ואולי אפילו נפשית ופיסית (פיסית - קשה לי להאמין). אז השאלה שלי היא כזו - במידה ויש שיפור במער' היחסים כתוצאה מטיפול, והשיפור נמשך זמן רב (נאמר אפילו כמה שנים) האם כדאי ללכת על זה (אני לא מפחדת מהתמודדות ותמיכה), או שזה בבחינת מחלה רדומה שגם אם נדמה שנפתרים מנה היא תוקפת שוב ברגעי כעס, מה שאומר שאין בעצמם טעם לטפל ועדיף לוותר ולא להמשיך עם ראש בריא במיטה חולה? מצטערת על המכתב הארוך, מקווה שירדת לסוף דעתי..

כמי שמטפל מס' שנים בנשים ובגברים החיים במעגל האלימות אני יכול לומר שאלימות איננה מחלה, אלא בחיר. בן זוגך בוחר לזלזל בך ברגעים ובמצבים מסויימים. ניתן לטפל בבעיית האלימות, אך כמובן בן זוגך צריך לרצות להגיע לטיפול ולהכיר בבעיה. במידה וגבר המשתמש באלימות כנגד בת זוגתו (כל אלימות) רוצה להגיע לטיפול ולהשתנות - בהחלט ניתן לסייע לו. מכיוון שלא קיימת אצלכם אלימות פיזית, הייתי ממליץ לכם ללכת לטיפול זוגי ועדיף אצל מטפל/ת בעלי ניסיון בתחום האלימות. בהצלחה ואל תתפשרי בעניין הזלזול שלו בך.

האם לדעתך יש מקום לנסות לטפל כי בסה"כ הוא יכול לחזור ולבחור שוב לזלזל בי גם אם יעברו שנים רבות של אושר, לא? כלומר "הבחירה" הזו - האם ברגע שמטפלים בה זה אחת ולתמיד או שיש סיכוי שזה אח"כ חוזר? הרי יהיו עוד ריבים - האם הוא יבחר גם אז לזלזל או שברגע שאנשים כאלה מקבלים טיפול הם מפסיקים לבחור ככה לתמיד? שאלה נוספת - מנסיונך, האם יש אפשרות להתדרדרות לאלימות פיסית? כלומר, איך ניתן לאבחן אם מדובר בזלזול שהוא קצת יותר מהנורמלי לעומת זלזול שיכול חו"ח להתפתח לסטירה בעוד כמה שנים, הרי ברור שאלימות פיסית אינה דבר שמתבטא מיד עם תחילת מע' היחסים, לא? אצלי הסממן המדאיג הוא דווקא הקיצוניות השניה (אהבה, דאגה, תשומת לב מוגזמת וביטיים כמו "חיים שלי" ו"נשמה" שבחברה שממנה אני באה לא מקובלים) והתנצלות וחרטה מופרזות מדי שמראות אולי על דפוסים לא רצויים.. האם אני מגזימה בחשיבות של ביטויי האהבה הללו? שוב תודה רבה

ל"אני " היקרה שלום. בחרת בכינוי "אני " כדי להזדהות בפורום זה, אני מניחה שיש בבחירה זו משהו המעיד על אישיותך שבה ה"אני" הוא חשוב ומשמעותי לא פחות מהאחר שבקרבתך. ועל כך תעיד רגישותך הרבה והדרך שבה את בוחנת את הדברים. משאלתך עולה כי את מנסה לקבל איזשהו מושג על יחסיכם בעתיד לאור התנהגותו כיום, יש לך סימני שאלה ואת מעונינת בתחושת בטחון לעתיד. אלא שהדבר לא תמיד (או תמיד לא) אפשרי, הנבואה כידוע ניתנה לשוטים, ולא תמיד ניתן לצפות מי יהיה בן זוג אלים ומי לא. אולם ישנן סימני אזהרה אשר בדיעבד נשים (וגם גברים), אומרים כי כבר מתחילה שמו לב אליהםובחרו להתעלם . אלו הן "נורות צהובות" (בניגוד לנורות אדומות הומעידות על סכנה ברורה), בדרך כלל מדובר על התנהגות שאינה מכבדת את גבולות הצד השני, לעיתים גם תוך כדי חיזור אגרסיבי (הצפת הבית בפרחים), חוסר כבוד לגבולות הזמן (להגיע שעתיים קודם לפגישה שנקבעה כי הוא "התגעגע"| ), חוסר כבוד לפרטיות שלך, נסיונות להחליט עבורך לאן ללכת, מה ללבוש,עם אילו אנשים להיפגש ובעיקר עם מי לא. ביטוים כמו - "בלעדייך אין לי חיים", ועוד ועוד, כל אלו עשויים להתפרש כאהבה גדולה אולם הם משקפים תפיסה סימביוטיות שבה בת הזוג אינו יישות נפרדת אמורה למלאאת צרכיו הקיומיים בלבד - וזה עשוי להיות בהמשך מסוכן. לסיכום ,בן זוג עם אישיות תלותית או עם צרכי שליטה מוגברים- עלול בהמשך להפוך לבן זוג אלים, אבל לא בהכרח, כמו כן ישנם כאלו שלא יגלו סימני אזהרה ובהמשך ינקטו באלימות. אני מציעה שתשוחחי בפתיחות עם בן זוגך, על מה שמפריע לך ועל חששותייך מפני העתיד ושימי לב לתגובתו, תוכלי בוודאי להסיק ממנה כמה מסקנות. בהצלחה ! גאולה.

איפה אפשר למצוא עוד חומר שלה? האם היא פסיכולוגית?

שלום רב, איני יודעת לאיזה שיר התכוונת. נדמה לי שדליה מרקס היא רבנית. אבל אני לא בטוחה. נסי לעשות חיפוש קצר ברשת ליאת

הרבה ד"ר דליה מרקס מרצה בהיברו יוניון קולג' ובאונ' העברית