פורום פסיכולוגיה קלינית

היי ליאת. אנ לא יודעת אם את זוכרת שספרתי לך על הבן זוג שלי עם האקסית שלו עוד מפני שבוע. הוא היה אצל הפסיכולוגית שלו והיא המליצה לו להפגש עם קבוצת תמיכה בכל עניין האובססיה ועם נושא התלותיות. אז כשהתכתבתי איתך טענת זה חרדת נטישה , אך היא גם טוענת שהוא מתייחס ביתר ו"אובר" משקל לשירים, מקומות וכו'. שלא מניחים לו. מאוד קשה לי אומנם לתמוך בו ללא התייחסות סוביקטיבית למצב כלפי, אך כפי שטענה הפסיכולוגית שלו אני רואה בו את הדברים החיוביים שהכרתי בו ואת כל הצדדים הנפלאים בו ולכן אנו גם בטיפול זוגי, כפי שספרתי לך. היא טוענת שחוסר קשר ויצירת הקשר בינינו הכולל חווות חדשות יגרמו לו לשכוח אותה, אך עדיין דוגלת בטיפול פרטני וקבוצתי שיראה ויתמך ע"י אנשים נוספם שתלותיים בכל מיני דברים בחיים. מה התייחסותך לדברים שכתבתי? וחוץ מזה אולי תוכלי לעזור לי איפה אנו יכולים למצוא קבוצת תמיכה/ שיתוף הדדי בצפון? בעיקר ברמת הגולן אם ידוע לך על מקום מפגש כזה? אם לומר את האמת גם עכשיו שאני כותבת לך את זה בא לי למות שבכלל הוא הגיע למצב של אובססיה כזו באהבה כלפיה, האמת שגם אני זוכרת שהיה כך בתחילה אליי, עד שהיא ראתה כי הוא מאושר בחייו עם מישהי אחרת וחזרה לתעתע ולהציק לנו. ובאמת כשניסה לחזור אליה (ספר לי גלויות מאוחר יותר והחלטתי לתת לו שוב צאנס- כתנאי לטיפול זוגי, פרטני ותרופתי, כפי שאת זוכרת) לא הסכימה. תודה על עזרתך. אורית

אורית שלום, ליאת תענה ביום חמישי, ובינתיים אני אשמח להתייחס לדברייך, נשמע לי שמושקעת הרבה עבודה סביבו עם הרבה מקצועיות ורצון. אכן התמיכה שהוא עשוי לקבל בטיפול קבוצתי ופרטני היא חשובה. אך גם התמיכה שלך חשובה כפי שהיא אמרה לך, ואולי לשם כך הטיפול הזוגי גם. כך שלמרות כל הקושי שאת מדברת עליו נשמע שנעשים כל המאמצים להתמודד עם המצב הקשה. לגבי קבוצת התמיכה, לצערי אין לי מידע בנושא אך אני מזמין את חברי הפורום לסייע בנושא, בהצלחה, דרור

חברה שלי אמרה לי שהלוואי והיה לה אומץ להתאבד. היא באמת נראית עצובה לאחרונה. היא בת 28 ויש לה חבר האם לדבר איתו? מה לעשות?

דפנה שלום, זה מאוד מפחיד וקשה לשמוע הודעה כזו מחברה טובה. השאלה היא כמה רצינית את מרגישה שהיא. לרוב כאשר אדם מדבר על אומץ להתאבד הוא מבטא את המצוקה הקשה שלו ואולי גם המחשבות על המוות אבל אין לו כוונה מעשית להתאבד. עדיין היא כנראה במצוקה קשה ועל כך את יכולה לדבר איתה, לומר לה שאת מודאגת ומעוניינת לעזור לה, אפילו לשתף אותה שאת רוצה לדבר עם החבר שלה. בעצם להיות שם בשבילה. אם את רואה שהמצב שלה לא טוב, עצתי היא לעזור לה לפנות לעזרה מקצועית, דרור

בעלי לא קונה לי שום מתנות וכשאני אומרת לו למה אתה לא קונה הוא טוען שאינו יודע מה אני אוהבת אמרתי לו תביא פתק החלפה רק תחשוב עלי לפעמים. הוא בעל ואבא נהדר אבל מאז הוא מתמיד היה כך. מה לעשות?

מיכל שלום, זה אכן מאכזב לא לקבל מתנות, זה תמיד כיף לקבל. אבל אמרת שתמיד הוא היה כך. ונשמע שבשאר התחומים טוב לך ואת מרגישה שהוא אוהב אותך. את יכולה לנסות לשנות אותו אבל מאוד ייתכן שאם זה לא בא מבפנים זה לא יחזיק מעמד. ואז כמו הרבה דברים תצטרכי ללמוד להשלים עם זה ולהתבונן על המקומות בהם הוא כן מספק אותך, דרור.

אני בן 34, עוסק בהקמת אתרים. בחצי שנה האחרונה אני נורא רוצה ללמוד פסיכולוגיה וללכת על כל המסלול עד לקליני. האם זה מאוחר מדי. האם אוכל להיות מאפל כאשר אני כבר אהיה בן ארבעים?

אלעד שלום, אני מניח שאתה מודע לקשיים הקיימים במסלול הזה. יחד עם זאת גיל 34 בהחלט אינו גיל מאוחר מדי להתחיל ללמוד ולעסוק בתחום. מניסיון יש לא מעט מטפלים ששינו כיוון בערך בגיל זה. זה אפשרי בתנאי שאתה שלם עם זה ועושה זאת מתוך מחשבה מעמיקה, דרור

אחותי בת 17 והיא יורדת במשקל מיום ליום היא פשוט נעלמת, היא לא מתייחסת לאף אחד מאיתנו, היא בוכה בלי סיבה, לא מוכנה לדבר. אני וההורים שלי מתחרפנים, בבית הספר אמרה היועצת שכל החלטה תלוייה בנו. מה לעשות איך אפשר לאשפז את אחותך בכוח. היא הייתה ילדה מצחיקה והיינו משפחה נורמלית פתאום אני מרגיש שאני מאבד אחיזה. איך אני יכול לעזור לה היא כמו סגורה על מנעול ובריח ופשוט כולנו לא מוצאים את המפתח.

שלום נועם, המצב שאתה מתאר, נשמע כמו אנורקסיה, זהו מצב המוגדר כמצב שאין להזניחו בשל סכנת החיים הטמונה בו. לכן, גם אם זה קשה לך אתם צריכים ללחוץ לכיוון של אשפוז. אם אכן זו אנורקסיה זה אחד הדברים המרכזיים היכולים לעזור לה, דרור

אני בת 38 ועדיין רווקה, לאחרונה אני חשה בתמים כי ישנה בעיה מהותית כבר בי ולא בסביבה, עליה השלכתי את סיבת רווקותי. עלי להדגיש שאני מאוד מצליחה בתחומי החיים הנוספים: מרצה לספרות, מוקפת חברים ונראית די טוב. הבעייתיות מתחילה כאשר נוצר קשר ואז כשהוא תופס גוון רציני מדי אני בורחת. מה לעשות שהשעון הביולוגי כבר מתקתק ולכן שוקלת להביא ילד לעולם בלי לחכות לאיש חלומותי. הדילמה היא דילמה קיומית מול אכזבה מאוד גדולה לגבי מה שטומן בחובו העתיד, מה לעשות?

שרה שלום, את שמה את מוקד הקושי סביב הנטייה שלך לברוח כשהקשר נעשה רציני. משהו שם מפחיד אותך, אני לא יודע מהו הדבר, אבל אולי יש לו קשר לאמירה שלך על דילמה קיומית. אולי המחשבה על להיות עם מישהו, ולהחליט על כך תופשת עבורך משמעות גדולה מאוד, אולי גדולה מאוד עבורך. בכל מקרה אם הדברים הללו מדברים אלייך ניתן ושווה לעבד אותם בטיפול, דרור

אני בת חמישים ושבע, האם זה מגוחך ללכת בגילי לטיפול ולפתור בעיות שהיו לי בילדות ושהשפיעו עלי כל כך? או שזה מיועד יותר לילדים בשנות העשרים והשלושים לחייהם? מחפשת תשובה כנה, לא רוצה פתאום בגילי ליצור זעזועים בחיי, לכן חשוב לי שתיקחו פרמטר זה כשיקול טרם תענו לי.

שלום לך פניה לרצרון ללכת לטיפול כזה או אחר נכון ולעיתים נחוץ בכל גיל לכן לכי על זה ללא כל מורא. נ.ב זאת אומרת שאני קראת לך לקום וקחת את עצמך בידיים ופשוט לגשת כי הגיל הוא נתון נוסף במשוואה ויכול להיות שזה יהי מאוחר אז לפני שיהיה יותר מדי מאוחר קומי ועשי מעשה למענך. ותחלצי את עמצך מכל טרמות מתחים ולחצי העבר כלומר סיפורים מעיים ומכאיבים שקיימים לפי דעתי שידחקת .חבל שיכול לעול רק לך ולעזור ואזון ולבריאות הנפשית שלך.אז פשוט תפני. שולמית ולא בעלת מקצוע.אך זאת עמלצתי החמה שמגיעה מעומק ליבי אליך.

רבקה שלום, אני לא יודע מה הסיבה שאת חושבת לפנות בעטיה לטיפול. אבל אני מניח שיש לך סיבה והיא סיבה טובה, לכן שיקול הגיל אינו שיקול מרכזי כאן, טיפול מיועד לכל הגילאים שכן הוא נועד לעזור בהתמודדות עם מצוקות חיים. מדברייך נשמע שקשה לך עם שינויים וזה מפחיד אותך, ייתכן גם שזו לא רק הסיבה המפחידה אותך מטיפול אלא גם מניעות אותך לפנות. בשורה התחתונה אני מייעץ לפנות לטיפול ולסמוך על בעל המקצוע שיבין את הקשיים והפחדים שלך ויכבד אותם, דרור

כשיש למטפלים מטופלים עם קשיים אמיתיים, איך אתם לא דואגים כשהמטופלים שלכם עוזבים, מה לא נהוג להרים טלפון לשאול אם הכל בסדר, איך אתם בטוחים שהם יגיעו לפגישה הבאה. יש לי מטפלת חמישה חודשים ואני ממש בדיכי וכשאני עוזבת את החדר אני משתגעת איך היא ישנה ויש לה מטופלים שלא עוצמים עין, מה יקרה אם היא תתקשר לפעמים סתם לבדוק שאני נושמת.

שלום לך, נשמע לי מהדברים שלך כי מתחת לכעס כלפי המטפלת, קיימת שאלה האם ועד כמה אכפת לה. האם היא חושבת עליי בין הפגישות האם רואה כמה קשה לי. ואת מבטאת רצון להוכחה לאכפתיות שלה כלפייך וכלפי אחרים. בעיניי הספק הזה הוא הדבר המרכזי שצריך לקבל מקום בטיפול, כי הרמת טלפון כביטוי קונקרטי לאכפתיות יכולה להחזיק זמן מה אבל היא לא ממלאת מבפנים, ולעיתים אף מחבלת בהתקדמות הטיפול. רק הבנייה מבפנים ואמון שבאמת אכפת לה, מבלי שתצטרכי לקבל אישור על כך כל הזמן תוכל לאפשר לך רוגע ולהשתמש בזה גם מחוץ לחדר הטיפולים. דרור

איך אני יכול לדעת אם יש למטפלת שלי עוד מטופלים או שזה רק אני, היא פשוט נראית לי ירוקה בתחום, לא נעים לי לשאול אותה אבל די מלחיץ אותי לחשוב שאני היחיד או איזה שפן נסיונות.

יהודה שלום, אתה יכול לנסות לשאול אותה, אם כי לא בטוח שתקבל תשובה. ייתכן והיא תנסה לבדוק איתך את המחשבה שלך שאתה שפן ניסיונות, ולבדוק מה זה אומר לך, ומדוע אתה מרגיש כך. אגב, בדיקה שלדעתי יכולה להיות מאוד חשובה עבורך, ושאם רק תקבל תשובה ללא בדיקה זו זה יכול להיות פספוס, דרור

אני פוחד לספר למטפל שלי דברים קשים מחשש שלא יאמין לי, ואם לומר בכנות קשה לי להאמין לעצמי שזה קרה אז איך הוא יאמין. האם אני צריך לבכות ולהיות דרמטי כדי שיאמינו לי, או שמטפל מבין שלא תמיד כאב מתבטא רק בדמעות והיסטריה. אני הלום קרב וקשה לי להביע רגש או לבכות ואני יודע כמה אנשים סביבי מצפים שסיפורים מסוג זה ילוו בכאב הנראה לעין, אני כמו פוחד לגרום למטפל שלי להתאכזב מסיפור כל כך קשה ומרגש כל כל מינורי. מה לעשות?

עידו שלום, המצב שאתה מתאר הוא מצב מוכר לעיתים קרובות, ומצב היכול לגרום לך סבל בשל התחושה שלא מאמינים לך שזה מה שהיה, במיוחד אם אתה לא בוכה, או מגיב בסערת רגשות. אבל דווקא במקרים אלו התגובה שלך היא תגובה שכיחה, תגובה של ניתוק מהאירוע ומהרגש. מטפל מקצועי בוודאי לא יראה בכך אכזבה שאתה לא בוכה כשאתה מספר, אלא ינסה לעזור לך ליצור רצף מסויים שאבד לך, גם בזכרון - כך שתחוש שזה באמת קרה, וגם ברגש, שתוכל להרגיש משהו יציב ועקבי יותר. אני מאחל לך בהצלחה בדרך הלא פשוטה בטיפול, דרור

סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה לפני כשנה, לקראת התואר השני החלטתי ללכת לטיפול, במהלך הטיפול כשאני מדבר והמטפלת שואלת ומגיבה אני מוצא את עצמי עושה אנליזה לעצמי וחושב מדוע היא מגיבה כך ואילו קישורים היא יכולה לעשות. התוצאה המאכזבת היא שלפני שאני מדבר אני חושב אילו סימפטומים דברי יכולים להתפרש על ידה, ואני מאבד את היכולת לדבר בשטף ולמעשה לבצע טיפול כראוי. כשאני מגיע הבייתה אני מלקה את עצמי בסגנון של -"איזה אידיוט בגלל שאמרת כך היא תחשוב כך". זה סוג של כדור שלג בו אני גם המטופל וגם מנסה להיות במקומה. לא נעים לי כאחד שמיועד להיות בתחום ליפול לתוך המלכודות שאני כל כך מכיר, אבל כל כך ברור לי בתוכי שלמרות הבנתי בנושא התהליך הטיפולי של אמור לסייע לי וזה לא מבחן על ידע בנושא, איך אני הופך למטופל נורמלי בלי להרגיש שאני מוליך את עצמי שולל ומדבר בלי להרגיש חלש (ולא לא היו מקומות נוספים בחיי בהם הרגשתי חלש וכדו', פשוט שאלה)

שלום לך, מדברייך נשמע כי משהו בך מסרב להרפות, לאבד שליטה בטיפול, אולי אפילו להסכים להיות בתפקיד המטופל, הנעזר, החלש, ואתה נוקט בהגנה המוכרת לך היטב כדי לא להגיע לשם. אבל בעצם הניסיון שלך אתה חושף את מה שיכולה להיות התימה המרכזית בטיפול שלך: מה חושבים עליך. מחשבה המלווה בביקורת עצמית לא פשוטה ובלא מעט כאב. כך שאם תצליח להתחבר לכאב הזה ולא להישאר רק בעמדה של לראות מה זה טיפול ומי מטפל טוב יותר הטיפול יוכל להתקדם. אבל התהליך הזה של השתחררות מהמקום בו אתה נמצא הוא הטיפול שלך. בהצלחה, בכל הכיוונים, דרור

שלום אני בת 19 משרתת בצבא. כשהייתי בת 14 התחלתי לראות את החיים באור אחר ממה שהייתי רגילה עד אז (אני יודעת שזה דבר טיבעי וחלק מההתבגרות), אני לא מאמינה לאנשים, לא רוצה להיכנס להתחייבויות וכשאני מנסה אנשים רואים אותי כמשהו שאני בכלל לא, או לפחות לא רוצה להיות, ואולי בגלל החוסר בטחון שלי זה מה שיוצא לי להראות. כשאני מתרגשת וזה יכול להיות מכל דבר שטותי, כמו למשל סוף שבוע שעבר לי בכיף אז בערב של שבת אתרגש לקראת מחר ואלחץ, אני מתחילה לחוש בחילה ואף להקיא. כמו שאמרתי כל דבר שטותי יכול לגרום לי להקיא, פגישה עם חברים, ארוחה משפחתית, יציאה להצגה וכו', יש תקופות שזה בתדירות נמוכה יותר ויש תקופות שזה ממש אובססיבי, ואני מרגישה שזה פשוט עוצר לי את החיים ומתסכל אותי קשות. אני מרגישה חוסר הערכה שלי כלפי עצמי וחוסר הערכה של אחרים אלי. אני בטיפול פסיכולוגי כבר יותר משנה, ואני מרגישה שהוא עזר במקצת, אבל עדיין עובדה שאני כותבת בשעה כמו מאוחרת כי יש לי בחילה. אני כבר לא יודעת מה לעשות, זה גורם לי לשנוא את עצמי ואת כולם, אני תמיד מרגישה שגם שונאים אותי ומבקרים אותי כל הזמן. פשוט נמאס לי מעצמי ומהמחשבות של עצמי והפחדים הטיפשיים האלה. לפעמים הייתי רוצה להיות משוגעת אמיתית בבית משוגעים כדי שלא אוכל להרגיש את ההרגשות הנוראיות האלה שאוכלות אותי מבפנים. בבקשה תעזרו לי נ.ב- הצבא הוא על בסיס יומי, הוא מהווה אירוע רגיל בחיי לא טראומתי מתוסכלת

תהיה חזקה חמודה ותנסי לחזק את הבטחון העצמי הביטי אל תוך נבכי נפשך ומני את מעלותייך אני בטוחה שיש לך המון יש לציין שיש הבעה בכתב מעולה יישר כח ממישהיא שנמצאת לעיתים קרובות במצב דומה לשלך ואני אמא לילדגים כך שלא כ"כ פשוט לי.

תודה רבה לך על המילים המחזקות! אני מודעת לעצמי, אני יודעת שיש לי פוטנציאל להרבה יותר ממה שאני ממשת, אני מכירה גם את המגרעות של עצמי ואני יודעת מה גורם לי לכל המעצורים האלה, אבל הדבר הכי מתסכל שאפילו שאני מודעת להכול זה עדיין שם וקיים. מין חרדה כזאת שנראית לי לגמריי טיפשית ומיותרת, אבל כשזה מגיע זה מגיע ואני לא יכולה לעצור את זה, אני בשלב בחיים שלי שאני לא מנסה כבר כי אני יודעת שזה לא עוזר, אני בטיפול וטופלתי עקב כך בעבר. אך עדיין זה תמיד מחכה לי, מחכה לתקוף אותי ומונע ממני להתקדם.

שלום רב, כיצד פסיכולוג שעובד בשיטה הפסיכודינמית יטפל באדם שסובל מחוסר ביטחון? האם הטיפול אורך שנים אינספור או שניתן לראות תוצאות משמעותיות תוך שנה-שנתיים? תודה.

שלום גולן, ראה תשובתי לרותי- http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-744,xFT-657266,xFP-657397,m-Doctors,a-Forums.html לא ניתן להתנבא מראש כמה זמן יארך הטיפול או מתי תחוש בשיפור. בכל מקרה לא מדובר "בשנים אינספור", ומרבית המטופלים מרגישים שיפור הדרגתי לאורך חודשי הטיפול, לפעמים יותר ולפעמים פחות. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני בן 24,סטודנט בעיסוקי.הצלחה מועטה מדי עם נשים הביאה אותי למצב של התמרמרות וציניות כלפיהן וכלפי עצמי,זאת למרות שבהתחלה באתי בגישה חיובית.אומרים כי בכל הנוגע להצלחה עם נשים, הכל עניין של גישה. האמנם? יאיר.

שלום יאיר, השאלה שלך גרמה לי לחייך, כי היא עוררה אצלי אסוציאציה של אילוף חיות פרא או רכיבת רודיאו על פר משתולל. "הכל עניין של גישה"... זוהי אמירה כללית שקשה לי לחשוב כיצד ניתן ליישם אותה. אני חושבת שבכל הנוגע להצלחה בעסקים, ליחסים עם אנשים בכלל, עם ילדים ועם כלבים וחתולים - הכל תמיד עניין של גישה. הצלחתך המועטה עם נשים אינה ייחודית כנראה רק למגזר הזה. השאלה החשובה היא מהי גישתך לעצמך, האם אתה יכול להתנהל לצד האחר מתוך נפרדות אך גם מתוך קרבה ואינטימיות. האם אתה רגיש, יודע להקשיב, האם אתה אוהב לתת ויודע לקבל, ומה באמת אתה חושב על עצמך כגבר? אלה שאלות חשובות, ואני ממליצה מאד לבחון אותן לעומק, לבדך או (טוב יותר) במסגרת טיפולית מכילה. בהצלחה ליאת

מה הפירוש של העברה נגדית? כיצד זה מתבטא בטיפול? פלוני

שלום פלוני, בעברה הנגדית משליךהמטפל על המטופל דמות משמעותית כלשהי מחייו שלו. מאז ימיו של פרויד, עבר המושג גלגולים והרחבות, וכיום נהוג לראות בו ביטוי לכל קשת הרגשות והתחושות שמעורר המטופל במטפל. ההעברה הנגדית נוכחת בכל טיפול, אם נתייחס אליה או לא. בדר"כ ההתייחסות אליה נעשית ברמת ההבנה של המטפל, עם עצמו או במסגרת ההדרכה שלו. בברכה ליאת

ערב טוב, רציתי לשאול אותך מה עובר מטפל בהדרכה שלו. האם זה סוג של טיפול, או שזה סוג של ייעוץ לגבי מטופל מסוים.? האם המדריך לא צריך לפגוש את המטופל? או שההדרכה נעשית עבור הקושי של המטפל עצמו בטיפול בבעיה מסוימת עם המטופל? עוד שאלה מי שעבר תקופה קשה בחייו או שעבר טראומה יכול להיות בעצמו מטפל, או שהוא לא יכול להיות ניטרלי ברגע שהוא פוגש "סיפור" המתאים לסיפורו?? תודה

שלום שיר, הנה תשובה קודמת בעניין ההדרכה. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-656216,xFP-656364,m-Doctors,a-Forums.html לשאלתך השניה, מי שעבר אירועים קשים וטראומות בחייו יכול, עקרונית, להיות מטפל. עליו לעבור טיפול טוב בעצמו, לעבד היטב את הטראומה, ולהגיע למודעות עצמית גבוהה. כמובן שעליו להיות מלווה בהדרכה, לפחות בתחילת דרכו. יש וויכוח גדול סביב השאלה האם יש בכלל מטפל נייטרלי, ושאלה זו מתחדדת אף יותר במקרים של דמיון בינו לבין המטופל שלו. בברכה ליאת

אין לי חברים. אני חי בבדידות נוראית. האדם הכי קרוב אלי זה המטפלת שלי. וגם זה לזמן מוגבל. לא יודע מה יהיה אחר-כך. אני בודד!!!!

שלום לבודד, "לא טוב היות האדם לבדו" - אמרו חכמינו, וידעו מה הם אומרים. בדידות היא עניין מכמיר לב ועצוב, אך היא אינה גזירה משמיים. המטפלת משמשת עבורך כרגע דמות קרובה ומשמעותית, ויש לקוות שהיא לא תנטוש אותך כל כך מהר. חוץ ממנה ישנם אנשים רבים שם בחוץ, אליהם ניתן להגיע במגוון דרכים (קורסים, חוגים, לימודים, עבודה, פורומים אינטרנטיים, עמותות התנדבותיות, ועוד ועוד). אני מניחה שתוכל לבקש מהמטפלת שלך סיוע באתחול... בהצלחה ליאת

שלום, המטפל שלי חושב שכלל הנראה יש לי דיסתימיה. מהי ההגדרה המדוייקת של דיסתימיה? ומהי דרך הריפוי? תודה מראש שבי

שלום שבי, הנה תשובה שניתנה לא מזמן לשאלה זהה. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-646763,xFP-646789,m-Doctors,a-Forums.html שבוע טוב ובהצלחה ליאת

ערב טוב כיצד ניתן לדעת שאתה אכן בטיפול טוב, שהמטפל עוזר לך, שאתה מתקדם וכו' ושלא נגרם לך כל נזק מטיפול נפשי? תודה רבה אורית

שלום אורית, השאלה שלך משקפת תפיסה רווחת לפיה מטופלים נתונים לחסדיהם של פסיכולוגים העושים בנשמותיהם ככל העולה על רוחם. אין ספק שלפסיכולוג יש מעמד מיוחד בחדר הטיפול, המוקנה לו מתוקף היותו אוטוריטה מקצועית, אך למטופל עדיין יש שיקול דעת, שיפוט מציאות, יכולת להעריך את התקדמותו וכמובן גם יכולת בחירה. רוב המטופלים מרגישים האם הם נמצאים בידיים טובות, האם נוצרה סביבה מאפשרת ומקבלת, האם יש בחדר אווירה שיפוטית או אוהדת, האם הוא יוצא מהפגישה עם מחשבות והבנות חדשות, האם הוא סקרן כלפי הפגישות הבאות, האם מעניין או משעמם לו, והאם יש התדרדרות חמורה במצבו הנפשי שאינה סבירה בהתייחס לתכנים שעלו בחדר. נזקים מטיפול הם נדירים, אך לצערנו הם יכולים להתרחש. במקרה של ספק, אפשר להתייעץ עם אדם קרוב או עם איש מקצוע אחר. בברכה ליאת

סוף דבר/דוד אבידן עוד הכל יסתיים בכי טוב עוד הכל יסתיים בכי טוב עוד הכל יסתיים בכי טוב בכי טוב בכי בכי בכי רע את יודעת ליאת, למרות התקופה המסוייטת שעברתי, שמרתי על הרבה דברים.הלימודים מעט נפגעו - במובן זה שהיו דברים שהייתי חייבת לדחות ולכן להאריך אותם בעוד שנה...ואני יודעת שזהלא נורא, כי אני זוכרת איפה הייתי...ולאחרונה אפילו קרו שינויים שייחלתי להם, למשל בתחום המגורים, ותחומים אחרים שקשורים בחיי המשפחה שלי.ולמרות זאת, אני מרגישה שאני עוד לא חזרתי.כאילו יצאתי מטיפול נמרץ ועכשיו מחכה לי השיקום הארוך...ואני מרגישה לעתים כל כך נטולת כח ואני מפחדת שלא אצליח לחזור לעצמי .אפילו החיצוניות שלי כל כך אחרת.הרוסה.אני מרגישה סלידה מעצמי.זרה לגופי והוא זר לי.ואין לי כח לעבודה הזו.זהמפחיד.והפחד הזהוחוסר האנרגיה מתערבבים בתחושה של אשמה ומועקה- בגלל הכמיהה הכמוסה להיות פסיבית, לעזוב ולהרפות מהמתח והמאמץ.אבל אני לא יכולה כי אז אצלול שוב.ואני יודעת כמה שזה מסוכן.אני רק לא יודעת מהיכן לשאוב את הכח להשלים את העבודה הזו.ולפעמים אני לא בטוחה שאפשר או שכדאי.איך מוצאים את זה? איך אתגבר על חוסר האנרגיה ועל הפחד.אולי זו עצלנות בעצם? אני פשוט רוצה לנוח,את מבינה ?

שלום ויק, נעים לי לקרוא שאת מטפסת חזרה מן המקום המרוסק ההוא. אני אוהבת במיוחד את היכולת שלך לגייס עמדה מרוככת כלפי הפשרות הבלתי נמנעות שאפשרת לעצמך. אין ספק שלפניך עוד דרך משמעותית לעבור, ולא חייבים לעשות את כולה במשך אחד. בהחלט אפשר לנוח קצת, לצבור אנרגיה רעננה ולטפס עוד קצת. לא בטוחה שיש בכלל מישהו שפטור לגמרי מהמסע הזה. ובכל זאת, מרגש ללוות אותך. החזיקי מעמד. ליאת

אפילו אצלי? נדמה לי שלעיתים את אומרת שיש דברים שלא ניתנים לשינוי וצריך להשלים איתם או לחיות איתם בשלום...אז אולי גם זה אחד המקרים? איך ניתן לדעת? איך את כל כך בטוחה..?

שלום ME, אם הדברים אכן יקרו או לא, רק את תוכלי להחליט. אני מאמינה שזה אפשרי אצל כל אדם. ואגב, גם ללמוד לחיות עם עצמנו בשלום זו התפתחות חשובה שמביאה עמה שינוי באספקטים מרכזיים של חיינו. שבוע קל ונעים ליאת

אולי זה טעות להגיד, אבל תראי (אם ייצא לך) בשעה שבע בערוץ 2 יש תוכני עם קארין מגריזו. רק שלא משם תבוא התשובה.

שלום מישהי, תודה על ההפניה. לא הצלחתי לראות אותה. אם היה משהו חשוב נשמח אם תעדכני. שבוע טוב ליאת

ובעצם טוב שכך!

היי אני בת 24 בעלי בן 36 אז ככה : לפי קורות חיים שהוא שלח לעבודה מסוימת ראיתי שעבד בכ5 מקומות מאז הצבא התקופה הכי ארוכה היה 9 שנים.הוא לא למד ואפשרות לממצוא עבודה במפעל הוא לא רוצה לעבוד 12 שעות ולא במשמרות ולא עם לאומים מסויימים בטענה שאי אפשר להסתדר איתם ורוצה להיות אחראי בעבודה.....(הוא היה מנהל בעבודה במשך כל חיוו) הוא טוען שאין כל כך עבודה באזור שאנו גרים ואם הוא מוכן לגור במקום אחר אז רק קיבוץ ושיש לנו פרטיות . אני נשואה שנה גרים עם הוריו אביו חולה אלצהיימר יש לנו סלון וחדר שינה נפרדים ומקלחת הוא התחיל לעבוד כמה חודשים באיה חברה היתה בעיה עם תשלום הכסף והפסיק..... כמו כן גם הזוגיות שלנו לא משהו....אני גרה בכפר שלו...כך שהיו לי קשיי הסתגלות בתחילה והוא לא תמך בי ....זה לא שאנו רבים או משהו....פשוט יש המון מתח לחץ דיכאון...אנו חים על חשבון הוריו בקושי 2400 ש"ח לארבע אנשים....יש לנו חובות ....חשבוני מעוקל..גם חשבונו....(שלי עוקל לפני כחודש) אני סטודנטית לתואר ראשון הוא הבטיח לי שיממן את למודיי אך הוריי ממנים לי ,בתקופה שעבד כמה חודשים הוא כן קנה לי כמה דברים הוא לא קמצן. גם הסקס לא משהו בהתחלה היה סביר פעם בשבוע אך אין ביננו כימיה גם בתחום זה אני אוהבת סקס חושני סוער שמטריף את החושים שנמשך הרבה זמן הסקס במקרההטובנגמר תוך 5 דקות זה לא שיש לו בעיות שפיכה מוקדמת הוא אוהב חפוז....אנחנו מקיימים יחסים פעם בחודש בקושי....הוא טען שהוא כמו בן 18 לפני שהתחתנתי שהוא אוהב סקס....הבעיה שאני דתייה ולא יכולתי לדעת אם זה האמת..לפני נשואין....הוא אומר שזה בגלל המצב חוסר פרטיות חוסר עבודה וגם קצת בגלל עאלק אבל אלה תירוצים טיפשיים למשל למה אני לא מתאפרת כשאני יוצאת?? בקיצור אני לא יודעת אם אני רוצה להמשיך בזוגיות זו... כרגע אני אפילו אומרת חבל שהתחתנו...בנוסף לכל גיליתי תמונות של חברתו לשעבר בבית (הוא סיפר לי שהיתה לו חברה אך ממש לא ידעתי שאצטרך להתמודד עם שרידים כאלה) סיפרתי לו על זה אמרתי לו שלא מקובל הוא הבטיח שיזרוק....יום אחד בדקתי במסנגר שלו וכתוב שם של חברה שלו באנשי קשר אך היה אוףליין ...הבחורה הזאת התחתנה כבר כך שאין שום סיבה שתמשיך להופיע באנשי קשר...אם זו היתה ידידה אין לי בעיה.. חוצמזה אני בדיכאון בלחץ ועצבים מהמצב הזוגי כלכלי שלנו ואני לא אומרת לו על זה כלום למרותשהיה איזשהו פיצוץ פעמיים שלוש....אניבכל הזמן הזה לא פזלתי לעבר אף אחד אפילו שאני מחכה לו חודש ש"יעשה לי טובה" אז כבר ראה אותי חמוצת פנים וכבר מתגעגע לחברה...גם אני ספרתי לו על פנטזיה לסבית וכו...אך אין לי שום כוונה ליישם גם מבחינה מוסרית וגם כי אסור... אני חושבת איך נגדל ככה את ילדיינו אם יש לו כ"כ הרבה תנאים לעבוד? ואני לא בטוחה שאני רוצה ילדים ממישהו שאני לא מרוצה ממנו בשום תחום...גם לו יש טענות כלפיי אך הן די טיפשיות...כמו שאני לא מתלבשת יפה ומתאפרת יפה שאני יוצאתלאנשהו...שלפעמים קצת מתביישת לדבר עם אנשים....(במקום לתמוך בי ולעודד אותי הוא מלא טענות)... מה עושים???????

שלום נופר, העצה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה להשהות את ההחלטה להביא ילד לתוך זוגיות כל כך מורכבת. לבד מפער הגילאים הגדול, יש ביניכם פערים רבים נוספים, הן בצרכים הבסיסיים שלכם והן בעמדות עקרוניות כלפי זוגיות ופרנסה. איכשהו, השנה הראשונה לנישואין כרוכה כמעט תמיד בקשיים וחילוקי דעות, אבל במקרה שלכם לא הייתי משאירה את הדברים ליד הזמן, והייתי ממליצה לכם לפנות לייעוץ זוגי ללא דיחוי. . אם לא תעשו כן, שניכם עלולים לחוש בעוד מספר חודשים או שנים לכודים במערכת זוגית מאמללת, שתגבה מחירים כבדים מכם ומילדיכם העתידיים. אשמח לשמוע מה בחרת לעשות ליאת

שלום, אני בחורה בת 23 עדין גרה בבית ההורים. אבי, מבוגר יחסית,מובטל כבר המון שנים, בשנים האחרונות הוא נכנס לדיכאון והשתנה מקצה לקצה. לא מדבר לא אוכל לא מתקשר, כל היום ישן.... יש לו כדורים שהוא צריך לקחת כל בוקר. לאחרונה גיליתי שכל בוקר הוא זורק כדור לפח ומסתיר זאת מאמי,שדואגת לו ולוקחת אותו לרופאים כשצריך ו..קונה את הכדורים האלה. אני בדילמה,מה לעשות? לספר לה שהוא זורק אותם? להמשיך להסתיר ממנה? אני לא רוצה לחשוב מה יכול לקרות אם אני אספר לה. זקוקה לייעוץ, אני חסרת אונים. תודה רבה על התמיכה, שירי

שלום שירי, לא ציינת אילו כדורים הוא לוקח (או זורק לפח), והאם מדובר בכדורים השומרים על בריאותו הגופנית או הנפשית. כך או כך, היענות נמוכה לטיפול תרופתי כמוה כתוקפנות של האדם כלפי עצמו, וחבלה מכוונת בסיכויים לשיקום. הייתי מתחילה בשיחה עמו, ומסבירה שכבתו, אינך יכולה לשתף פעולה עם מעשיו, ואת מאפשרת לו לבחור - האם הוא מתחיל לשתף פעולה, או שתאלצי לדווח על כך לאמא או לגורמים המטפלים בו. יתכן שתתפתח מכאן שיחה, בה יוכל לשתף בתחושותיו ובסיבות להימנעות שלו מהטיפול. אני מאמינה ששיתוף פעולה של האדם חיוני להצלחתו של כל טיפול. חשוב שיידע שרוב הרופאים מוכנים ללכת לקראת החולה, להתחשב בדעתו, ולמצוא עבורו את הנוסחה התרופתית אותה יסכים לקבל. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

ליאת שלום השארתי לך הודעת המשך לשאלה מאתמול בלילה. חייבת להודות שאבא שלי הוא לא הסיבה היחידה לכך שאני לא עושה שינוי, אני גם חוששת מהשלכות של השינוי ,תמיד מסתכלת על חצי הכוס הריקה. כמובן שאני גם מאוד חוששת מתגובות של אבא שלי,אם היתה לי יותר תמיכה ממנו וואם לא הייתי צריכה לחשוש כל כך היה לי יותר קל. חוצמזה אני בדכאון ,מחשבות שליליות ,מחשבות אובדניות ,לא מצליחה לצאת ממעגל הדיכאון. אני מתחילה שוב טיפול תרופתי ,ואני סקפטית אם הטיפול יוכל לסייע לי באמת. בתודה מראש, אני

שוב שלום, השילוב של טיפול שיחתי עם טיפול תרופתי אמור לעבוד טוב יותר מכל אחד מהם בנפרד. קחי בחשבון שלוקח זמן עד שהתרופות פועלות בצורה מירבית. לשינוי יכולים להיות מחירים, לטוב ולרע. הקיפאון אינו מביא איתו כל בשורה. מקווה בשבילך שבכל זאת תחושי שיפור בקרוב. ליאת

ליאת זהו עברה השבת,החצי השני עבר בכיף . מה חוץ? אין לי כסף לטיפול. סיימתי את המכסה של ה30 מפגשים של הקופה, ובאופן פרטי היא יקרה,320 ש"ח לפגישה. שמעתי שזה לא נחשב ליקר ,אבל תלוי למי.. לי קצת יקר. אני מתלבטת אם לדבר איתה על כך, אשמח לשמוע את דעתך ? אני

שלום לך, אני קוראת בפורם מדי פעם, ורואה שהתפתחה כאן קבוצה של חברים שדואגים אחד לשני. מעניין אותי לדעת, מה גורם לאנשים להתחבר לאנשים "בלתי נראים" ויכול להיות שהם בלתי קיימים או שהם אותו אחד, אבל בכל זאת לחשוף כאן את הסיפורים האינוימים שלהם ולהתחבר לך או למנהלי הפורום האחרים בלי לדעת אם אכן יש אנשים מאחורי המסך? האם זה סוג של בריחה? של חסך? אשמח גם לשמוע ממשתתפי הפורום עצמם.

שלום יהודית, ריבוי הפורומים, הקהילות, חדרי הצ'ט והתכנות למסרים מיידיים מעידות על הצורך במגע אנושי גם דרך הרשת. יש מחקר רב בנושא, המתמקד בפונקציות השונות שממלא המחשב בכלל ורשת האינטרנט בפרט. באופן גס ניתן לומר שדווקא האנונימיות שמאפשרת הרשת, גורמת לאנשים להיות 'הכי הם' גם אם הם משאילים זהות שונה. מצרפת מאמר אחד מני רבים שמצאתי סביב הסוגיות שהעלית. http://www.hebpsy.net/community.asp?id=4&cat=article&articleid=419 מזמינה אנשים נוספים להתייחס לנושא ליאת

נראה לי שזה המדיום הכי נח., לא צריך לצאת מהבית, תמיד יהיה מי שיענה, זה חוסך כל מיני בושות או אי נעימויות מלספר את הדברים לאנשים "אמיתיים", פשוט עזרה ראשונה...

אני רוצה לעזוב את הטיפול כבר הרבה זמן. כל פעם אני אומרת הפעם הבאה. ובוודאי שבפעם הבאה אני לא אומרת את זה. מרגישה שמשהו תוקע אותי שם, למרות שאני שונאת להיות שם. אני ממש מרגישה תקועה ולא יודעת איך להתגבר על הפחד שלי מעזיבה. יש לציין שהפסיכולוגית נחמדה אבל אני לא מרגישה שמשהו זז. אני תקועה עם כל שבאתי איתו. השאלה שלי למה אני מפחדת מעזיבה?

שלום יוליה, איני יכולה לדעת טוב ממך למה את פוחדת לעזוב, ואפשר רק להעלות השערות. יכול להיות שמאחורי החשש שלך מסתתרת הידיעה שהבריחה לא תקדם אותך לשום מקום, ושהפיתרון - גם אם יגבה ממך מחיר נפשי גבוה - נמצא בכל זאת בחדר הטיפול. מקווה שההחלטה שלך תקח בחשבון גם שיקול כזה. אשמח לשמוע מה בחרת לעשות ליאת

יש לי בעיה. מאז שאני מכירה את עצמי אני סובלת מפגיעות יתר מדברים שנאמרים לי על ידי הזולת. ידוע שהישראלים קצת חצופים, אבל ממש בלי כל קשר אני נפגעת מאוד מהר ונעלבת מאוד מהר. הדבר מאוד מקשה עליי להתנהל בחברה ובעבודה. ברור לי שזה עניין של אופי וכד'. השאלה שלי הינה יותר בכוון הפרקטי התנהגותי : האם יש איזו דרך פסיכולוגית שהוכחה כיעילה אשר עוזרת בהדיפה מהירה של העלבון מעליי ? נניח, היגד מסויים כמו : "אני חזקה ולא נפגעת" או אולי חשיבה מסויימת כמו : "האדם הזה מסכן, ויש לו בעיות ולכן אסלח לו ולא אפגע ממנו כעת" או "אל תחשבי על מה שנאמר ועברי הלאה" - אגב מדובר בדברים שניסיתי אבל אני מחפשת רעיונות קצת יותר חזקים מכיון שאלו לא תמיד עובדים ולא תמיד יעילים. לכן שאלתי היא בעצם ממש ממש לכל אדם שקורא כרגע את פנייתי : איך אתם נוהגים להתמודד עם עקיצות והעלבות או עם יחס לא הוגן מכל סוג ? מה אתם אומרים לעצמכם ברגעים אלו ??? האם יש לכם שיטה ?

שלום לך, היכולת לספוג ביקורת או פגיעה באמת שונה מאדם לאדם. היא תלוייה בראש ובראשונה בתפיסת האדם את עצמו, אבל גם באסטרטגיות שפיתח לצורך התמודדות בזירה החברתית והבינאישית בכלל. את הדימוי העצמי ותחושת הערך ניתן לשקם באמצעות טיפול דינמי. כאשר אדם מרגיש שווה ובעל ערך, ההערות והביקורת נחווים כפחות הרסניים, וככאלה שניתן 'לקחת בפרופורציה'. דרך אחרת, קצרה יותר, היא באמת במישור הקוגניטיבי. הדוגמאות שנתת בהחלט בכיוון. אבל כדי שתוכלי להשתמש ביעילות בטכניקה הזאת, עליך לבחור היגדים חלופיים שגם תצליחי להאמין להם. כך, למשל, במקום להגיד "אני חזקה ולא נפגעת" שהיא אמירה קצת יומרנית, הייתי בוחרת משהו כמו "זאת אמירה מעליבה, אבל אני יכולה להישאר בחיים" או "לא כולם חייבים לאהוב אותי או את מה שאני עושה, וזה בסדר". המשפט האחרון יכול לבוא גם במקום המשפט "האדם הזה מסכן, ויש לו בעיות ולכן אסלח לו ולא אפגע ממנו כעת" מאחר ולא תמיד הפוגע הוא כ"כ מסכן. מקווה שתוכלי לקחת משהו מזה. אם יהיו רעיונות נוספים, אשמח גם אני לשמוע. ליאת

ליאת בעבודה ברור לי למה את מתכוונת שאת אומרת רווח, אך בטיפול?:) ולמה כל כך חשוב שאשאר בעבודה הספציפית הזו ולא אחליף אותה?לא ברור לי... נדמה לי ש לא היה מקום עבודה שהחזקתי בו יותר משנה (אלא אם כן זו היתה עבודה סטודנטיאלית שלא היתה קבועה) כך גם בקשר זוגי... לא חושבת שאוכל לפתור את זה.מנסה להיות אופטימית אבל אני פשוט ריאלית...נכון ליאת? אצל הגבוליים הדחף גובר על ההיגיון לא? אני גבולית לא יעזור...טוב, גבולית LIGHT ... בקשר לקצרים, מאז שאמרתי לך לראות היתה עוד תוכנית של קצרים ולכן השתנו מספרי הקטעים אז ככה: http://www.reshet.tv/content_page.aspx?dynamic_page_id=55 עונה שלישית>תגללי למטה לקטע מספר16(מספרת סודות) ואם י ש לך עודף זמן תעברי לעמוד 4(בתחתית הקטעים יש ריבועים ממוספרים), קטע מס' 11- דיסלקציה והפרעות למידה צפייה מהנה

היי ME, סוף סוף ראיתי את הקטע. זה אכן משעשע, ואני בטוחה שאת הפסיכולוגים זה מצחיק יותר מאשר את המטופלים, שגם ככה מרגישים חשופים ופגיעים. את הקטע על ליקויי הלמידה ראיתי במסגרת החיפושים שלי בשבוע שעבר. נחמד ומציאותי. ללא קשר לאבחנה שלך, הנטייה לנשור ממקומות עבודה ומערכות יחסים היא משהו שכדאי לנסות להבין ולשנות. נחשי איפה המקום לעשות זאת? עדיין מאמינה שהשינוי אפשרי, אפילו אצלך :-)) ליאת

בוקר טוב ליאת. את לא חושבת שחבל על הזמן שלה ושלי, שאני הולכת ומתיישבת לה שם, מעבירה את רוב הפגישה בשתיקה (עד שהיא מתעייפת ושוברת את השתיקה), ובתשובות של לא יודעת, לא רוצה.... אני מכינה הרבה דברים לפני הפגישה בכדי לדרב עליהם ולשתף אותה.וזה בטח לא קורה. אני אפילו הכנתי לה מכתב עם כל הדברים שעלו לי בראש באופן מפוזר... הכל וכל מה שבא לי להגיד לה, אבל קרעתי אותו בחדר ההמתנה ולא נתתי לה. אני עייפה כבר. שנה ו-3 חודשים, והזמן עובר או שאני מורחת אותו, ואין שינוי. אני נורא מפחדת ממה שיהיה. היא בטח גם התעייפה ממני, ונמאס לה ממני אבל מחזיקה אותי שם, כי אני עוד לקוח והיא תסבול עוד קצת ,יכול להיות שזה כך?

שלום לך, אי אפשר לשבת בטיפול, להתעטף בשתיקה, ולצפות שדברים יזוזו מעצמם. במקרה זה, השינוי נתון בידייך, וכשתחליטי שאינך רוצה למרוח את הזמן יש מצב להתפתחות. המטפלת שלך מחכה בסבלנות, אולי כי היא מבינה שכרגע זה הצורך שלך: לבדוק כמה היא תוכל לשאת את זה בלי להתעייף. בברכה ליאת

היי ליאת. נראה לך שכיף לי לשבת שם בשתיקה. את בדיוק נשמעת כמוהה עכשיו. כאילו שזו החלטה שאני לוקחת. יש שם מחסום פנימי שאני לא יכולה להסביר או להבין שאיננו יכולה לעבור אותו ולדבר בחופשיות. אני יכולה להקשיב לאנשים שעות ולעזור ולייעץ, אבל אני לא יכולה לדבר על עצמי. אני תמיד לא חושפת את הצד הפנימי שלי או את רגשותי. אני מורחת את הזמן בכדי לברוח מההתמודדות עם הקשיים שלי. בכל מקרה. החלטתי היום שאני עוזבת את הטיפול, הודעתי לה (SMS). אבל אני מרגישה נורא רע עם ההחלטה וכבר מתגעגעת לחום שלה. אני לא יודעת איך החיים יובילו אותי הלאה.!!!

מאז ששלחתי את ההודעה אני משותקת לגמרי, לא מצליחה לעשות כלום. אני מאלו שלא נחים בשבת. עושה את כל מה שאני אוהבת. אבל היום היום עבר בכעס רב, בבדידות, ובאי עשיה. והיא בינתיים החליטה לא להגיב. אני נורא כועסת ונרא מפחדת.... נורא מתגעגת ונורא רוצה להיות שם.... בא לפתוח את הפה ולהקיא את הכל, לא לשתוק... אבל מרגישה כאילו שמישהו הכניס אותי לתוך תיבה ואף אחד לא שומע אותי.....

מה משמעות החיבוק בטיפול כשהוא מופיע מצד המטופל.?

שלום אנונימוס, אני מניחה שלחיבוק ברוב המקרים יש משמעות דומה: הרצון לקיים קרבה ומגע עם הזולת. בטיפול - בגלל היותו מרחב אחר ושונה - הרצון לקרבה ומגע אמור לקבל ביטוי מילולי ולאו דווקא להתממש בפועל. יש מטפלים המאפשרים סוגי מגע שונים בטיפול, ויש כאלה שלא. בברכה ליאת

אני מרגיש כעס בתוכי ואני לא יודע מה לעשות איתו אני גם לא יודע מאיזו סיבה.

שלום שרון, כעס הוא רגש לגיטימי, ולא צריך להיבהל ממנו כל כך. הוא נוטה להתמתן כשמשחררים אותו. אם אינך יודע מה או מי עורר אותו, נסה לפרוק אותו בדרכים לגיטימיות חלופיות. לאחר שתרגע, כדאי שתשקיע מאמץ באיתור הסיבות האמיתיות לכעס. שבת שלום ליאת

אני פוחד לספר למטפלת שלי דברים שלא תאמין לי, אני בעצמי מרגיש כאילו זה לא קרה לי, וכשאני מתחיל לדבר זה נשמע כאילו אני מדבר על מישהו אחר, אני חסר רגשות ולא מרגיש כלום אז איך היא תאמין שדברים כל כך קשיים לא כואבים לי?

שלום לך, אחת הדרכים הנפוצות להתמודד עם רגשות עוצמתיים כואבים היא באמצעות מנגנון של השטחה או הקהייה שלהם. פעמים רבות אנו פוגשים בקליניקה (אך גם מחוץ לה) אנשים המתארים אירועים קשים בסוג של יבושת או אדישות. פסיכולוגים מכירים היטב את המנגנון הזה, ויודעים שתחתיו מסתתר כאב גדול ועוצמות רגש בלתי נסבלות. אין לך מה לחשוש מחוסר אמון. השתדל לפתוח את הדברים בקצב שלך. אני מאמינה שבמוקדם או במאוחר תוכל לדון גם ברגשות שהם מעוררים בצורה אותנטית ומשחררת. בהצלחה ליאת

ליאת שבת שלום שבוע שעבר כתבתי בכינוי נואשת עכשיו משנה כינוי לאני.את זוכרת אותי? אני כאן כי השבת עוברת לה לאט, אני מאלה שיותר קשה להם בסופי שבוע. אני רוצה לשנות איזה משהו בחיי או.קיי, רק שאין לי הרבה אומץ, יש לי פחד מהבלתי נודע .אם לא אנסה לא אדע אבל בכל זאת החשש קיים ,ואני לא פועלת לשנות.

שלום לך, חצי מהשבת כבר מאחורייך. מקווה שהחצי השני יחלוף מהר גם הוא. אני מאמינה שכאשר תרצי שינוי, תתגייסי לקראתו בכוחות ובמשאבים שלרשותך. המשיכי לדבר על כך בטיפול שלך ולקוות לטוב. בברכה ליאת

ליאת, השינוי שדיברתי עליו יאכזב את אבא שלי. ואני מרגישה כל הזמן צורך לרצות אותו,גם במחיר של לוותר על רצונותיי. פעם אכזבתי אותו .והוא האשים, הוא כעס,והוא השפיל(מילולית) אין לי כוח לעמוד מולו .איזה דיכאון!!!!! ויותר מזה שאין לי כוח,אין לי את הרצון .אבל אז יוצא שאני מוותרת על שינוי שיעשה לי רק טוב.

כשאת מסבירה את מלכודת השחזור המפורסמת כ-"החזרתיות הכפייתית" אני לא מבינה מה קשור שמיטה להר סיני?!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מקווה שהדברים הובנו ע"י מי שהיה צריך.

מעט יות הובנו,ותודה על ההבהרה!זה נלקח קודם לכיון שונה במחשבה. והיא לא הפסיקה לנסות ולהסביר לה שהיא,לא מבקשת שיתעלמו מזה,רק שלא יקצינו את זה.שבת שלום.

מה זה? הפורום שומר שבת? למה אין מענה לשאלות?

שבת כן שבת לא השבת כן

הפורום שלנו אינו מיועד לשאלות של פיקוח נפש. זהו הקצב המקובל כאן. נסי להתרגל. ליאת

כמה זמן מומלץ לשהות בטיפול נפשי? תודה מראש

שלום רותי, אין המלצה אחת שיפה לכולם. פרויד אמר יפה ש"צריך להכיר תחילה את קצב הצעידה של הנווד לפני שניתן לחשב את משך הזמן שיידרש לו בנדודיו". כמובן שתלוי במה מטפלים ובאיזו גישה טיפולית. בברכה ליאת

היי אני חש שאני הולך ונקשר יותר ויותר למטפלת שלי איך אני עוצר את זה??

שלום זיו, אם אתה הולך ונקשר למטפלת שלך זה סימן טוב, המעיד על יכולת בסיסית להתמסר ולתת אמון. למרות זאת, ככל הנראה בגלל מהלך ההיסטוריה הפרטית שלך, הקרבה נחווית גם כסוג של איום או סכנה שיש להיזהר בה. בעיני, כדאי לנסות ולהבין מדוע התפתחה נטייה כזו לזהירות, ובמקביל, להתקדם, להתקרב עוד, ולהיווכח שלא רק שאין סכנה, אלא גם נולדים רווחים חדשים ותגליות שלא היו שם קודם. דרך צלחה ליאת

שלום, רציתי לשאול איך לומדים להשתנות? הרי כל אחד יש לו הרגלים, דרך חיים ומחשבות שהם ייחודיות רק לו. ופתאום בתוך הטיפול, המטפלת ממשיכה ללחוץ ולבקש שינוי, דבר משבחינתי תוקע את הטיפול. כי אני א רואה את עצמי משנה עכשיו בגיל זה את דרכי החיים. ואני כל הזמן מעירה לה על הקושי שלי בשינוי, והיא כל הזמן מאשימה אותי

שלום מיה, גם אני, כמו המטפלת שלך, מאמינה ששינוי ותזוזה אפשריים בכל גיל, אם קיימים הפתיחות והאומץ להניע אותם. אני מסכימה איתך מאד, ומשוכנעת שהשינוי לא יכול להיות תוצאה של לחץ או מוטיבציה חיצונית, ולכן אין טעם בהם. יכול להיות שהיא מתעקשת על כך שזה אפשרי, ופחות על כך שתשתני כבר? כדאי לבדוק איתה שוב. בהצלחה ליאת

ליאת, עוד יומיים והנשמה פורחת. יש מי שרוצה שיגיע כבר היום, ויש מי שהיה רוצה לדחות את הקץ. כבר 10 ימים מתנגנים לי בראש מילים מתוך שיר.... מקדישה לך אותם. "ומי יפתח לי לבבו ואם אלך לאן אבוא האם בסוף הדרך מחכה תשובה לי?" שבת שלום הדר

תודה הדר. אני יודעת שאת איתי בימים האלה, יודעת איך זה. הנשמה אכן קצת פורחת. ...שכשנבוא, שכשנבוא נמצא תשובה! יופי שאת כאן ובכלל ליאת

אני לא בדיכאון, אבל רוצה להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי להעלות את האנדורפינים, במצב כזה כשהייתי בהריון( עברתי הפלה- עקב חוסר דופק לעובר) איך אני מעלה את האנדורפינים?

שלום פלונית, אנדורפינים מופרשים במוח בעקבות פעילות גופנית מאומצת כמו גם בשעת קיום יחסי מין ובזמן שאנו נהנים מארוחה שווה. הגם שכל הדרכים הללו נחמדות במיוחד, יש להיות עם אצבע על הדופק, ולהשגיח שלא יתפתח דיכאון בעקבות האירוע הקשה שעברת. מאחלת לך התאוששות מהירה וגם כושר ואושר. ליאת

היי שמי אמיר בן 24.טכנאי מחשבים ולומד לתואר במדעי המחשב. לא מזמן חזרתי מדרא"מ 5 חודשים ונכון לעכשיו יש לי מטרה עיקרית שהיא לסיים תואר! עם זאת יש בי את הצורך העז ליצור קשרים רומנטיים רציניים אך המצב הכלכלי נכון לעכשיו לא מאפשר זאת.יש לי אפשרויות להכיר אבל לא פעם אני שולל בלב חצוי בגלל כסף וזמן.אני מרגיש שאני מפספס ולא ממצא וכי אולי אני מפסיד קשר מספק.מה עושים?

שלום אמיר, מסכן הכסף. תמיד מאשימים אותו! אנשים לא פונים לטיפול כי אין להם כסף. הם לא יוצאים מבית ההורים כי אין להם כסף. הם נשארים בעבודה משעממת שהם שונאים בגלל הכסף. והנה, גם אתה, מאשים את הכסף בכך שאינו מאפשר לך מפגשים רומנטיים. כסף הוא אכן חלק ממציאות, והוא יכול להכתיב מסגרת כלשהי שבגבולותיה אנו יכולים לפעול די בחופשיות. התפוצצות האוכלוסין באזורי העולם השלישי מעידה על כך שגם אנשים עניים מתאהבים ומקימים משפחות. כסף כנראה אינו הסיבה להימנעות שלך מקשרים רומנטיים (או לפחות לא הסיבה העיקרית). נסה לבדוק עם עצמך ביושר מהן הסיבות האמיתיות. אם יהיו לך חשודים אחרים, ספר לנו, או טפל בהם, בעצמך או במסגרת טיפול. בהצלחה ליאת

כשאני בטיפול קשה לי נורא לדבר המטפלת שלי רואה זאת, את חוששת שימאס לה שאני לא מצליחה לספר הכל בקלילות ותסיים את הטיפול, פשוט נראה לי תמיד שכשאני לא עונה על השאלות שלה במידה מספקת היא מתאכזבת פשוט נורא קשה לי ומצד שני אני לא רוצה שימאס לה ממני, את חושבת שלמטפלים יש סבלנות והם הולכים בקצב שלנו או שצריכים ללכת בקצב שלכם.

שלום מאיה, מטפלים צריכים ויכולים ללכת בקצב של המטופל, גם אם לעיתים היו רוצים אחרת. חשוב לציין כי לפעמים השתיקה היא דרך לבחון בדיוק את השאלה שאת מעלה: האם למטפלת שלי יימאס ממני בסופו של דבר. במקרים מסוימים, מטופלים עושים מאמץ לא מודע להתיש את המטפל, לגרום לו להרים ידיים, ובכך לחזק או לאשש את התפיסה כאילו לאף אחד לא באמת אכפת, כאילו אין באמת על מי לסמוך. מטפל מנוסה ער לניסיונות הללו, ומסוגל לעמוד בהם. מקווה שבסוף תצליחי. ליאת

אני בטיפול כבר חודשיים ואני מתבייש לספר למטפל שלי דברים כואבים על עברי אני מתחיל לספר משהו ואז עובר למשהו אחר, אני מרגיש לא נוח עם לספר לו דברים אישיים כאילו אני מעמיס עליו, ואז אני חוזר הבייתה עם כל הדברים שהיו על קצה הלשון ונשאר עם הכאב ששוב לא הצלחתי לדבר על כלום, מה לעשות? הוא מטפל נחמד פשוט זה לא יוצא.

שלום מוטי, חודשיים הם זמן משמעותי ליצירת קשר ראשוני ואמון במטפל, אך עדיין אין בהם די כדי להעמיק את הברית ולפתח אותה לכלל אינטימיות וקרבה. החשש שלך להעמיס עליו יכול לשקף משהו ממערכות יחסים אחרות בחייך (אולי עם הדמויות ההוריות) בהן אתה לוקח על עצמך את תפקיד המטפל והדואג. עניין זה מחדד אף יותר את הצורך בטיפול, הצורך להיות מוחזק ומוכל מבלי לחשוש לשלומו של המ?יכל. תן לעצמך עוד זמן. נדמה לי שטוב יהיה אם תשתף גם את המטפל שלך בתחושות שהעלית כאן. זהו חומר חשוב. בהצלחה ליאת

שלום רב, הגעתי למסקנה כבר מזמן שאני צריכה עזרה מקצועית, אך יש לי את הפחד בליפול על הבן אדם הלא נכון בתור יועץ. אני יודעת שזה דבר מאוד אישי, אך בכל זאת אני פונה בשאלה האם יש מישהו שעובד עם מכבי באיזור השפלה (רצוי רחובות) שנחשב למומלץ? ומה עדיף בן או בת? אשמח לתגובה מהירה תודה מראש

שלום רעות, כל מטפל, גבר או אישה, יוכל לתרום לך בדרכו. מעצם השאלה שלך, ניכר שאין לך קושי ספציפי מול גבר או אישה, ולכן לא כדאי להגביל את עצמך שלא לצורך. אני מקווה שכתובת המייל שלך מעודכנת, ושיהיו משתתפים שישלחו לך המלצות לשם. בהצלחה ליאת

ליאת יקרה, מה שלומך? (אני מתגעגעת לכאן...) רחוקה רחוקה, ועסוקה עסוקה... וזה טוב. לא משאיר הרבה זמן למחשבות.. הזמן טס, ואני שמחה לגלות שאני עדיין נשאבת לעבודה פה, באותה התלהבות ומרץ שהיו לי לפני מספר שנים, כשרק התחלתי לעבוד כאן... :-) אתמול הייתה פה מסיבה לילדים שאני עובדת איתם. אחרי החלק ההפעלתי של הערב, שמנו מוזיקה והילדים רקדו. מצאת את עמי מסתכלת על אחת הילדות "שלי", ילדה שקטה, ביישנית... היא רקדה בהתלהבות, מכל הלב, בחוסר מודעות עצמית מוחלטת, כמו שרק ילדים בני 8 מסוגלים... היא קלטה אותי מסתכלת עליה, וחייכה אלי את החיוך הכי שמח בעולם. חייכתי אליה בחזרה... קצת קשה לי להסביר, אבל משהו בריקוד הזה שלה, בעובדה שהיא הייתה כל כך משוחררת, כל כך עם עצמה (או כך זה לפחות נראה למתבוננת מהצד) נורא נורא ריגש אותי. וחשבתי לעצמי, שאני נורא מקווה שלא יגיע הילד שיקלקל לה את זה... שאני נורא מקווה שלא יצחקו עליה שהיא רוקדת כך, שרק לא יהיו רעים אליה... ניסיתי לחשוב עלי, לנסות להיזכר האם היה זמן כזה אצלי, זמן של הרגשה נוחה, של בטחון של תמימות... ולא זכרתי... אולי זה היה לפני יותר מדי זמן, לא בטוחה... בכלל, אני מוצאת את עצמי חושבת על עצמי די הרבה תוך כדי העבודה עם הילדים. אני מושקעת רגשית בעבודה באופן די טוטאלי, לטוב ולרע.. אבל נראה לי שיותר לטוב.. כבר למדתי שאני מתחברת טוב יותר לילדים שמזכירים לי את עצמי כילדה.. הילדים הביישנים, השקטים, שנזנחים בצד לעיתים.. דיברתי על זה פעם עם המטפלת, והיא אמרה שהיא בכלל לא מופתעת שבחרתי לעבוד כך עם ילדים. היא אמרה, שנראה לה שעצם זה שאני נמצאת שם עבור אותם ילדים, שאני רואה אותם, מחזקת אותם, מקדמת אותם.. אני קצת משחזרת את המקום שלי כילדה, רק שהפעם אני נמצאת שם בתפקיד של מי שמעולם לא היה שם בשבילי... שאני שם כדי שאותם ילדים יעברו חוויה אחרת ממה שאני עברתי. היא כנראה צודקת.. וזה מוזר (לא זה שהיא צודקת..), כי דווקא הרגעים הכי טובים שלי עם הילדים, הם הרגעים שהכי קשים לי. רגעים בהם אני יודעת שהצלחתי לעזור לילד להתגבר על פחד שהיה לו, רגע בו (שוב, בכנות וישירות של ילדה בת 8) אחת הילדות אומרת לי שהיא אוהבת אותי, ושהיא חשבה עלי בשנה שעברה מאז התראנו לאחרונה, וחיכתה שניפגש שוב ונבלה זמן יחד ועוד... אני תמיד נורא שמחה, ומיד אחר כך זה מתחלף לי לבכי... כאילו איזו שכבת עור התקלפה לי מפצע ישן, וזה שוב שורף... זוכרת שדיברנו פה על פרידה מהטיפול, מהמטפלת? כל החששות שהיו לי, כל הקושי להיפרד ממנה.. מן הסתם, הפרידה דוברה גם בטיפול, ולא מעט. לא זוכרת אם כתבתי על זה, אבל דיברנו אז על שמירת הקשר גם במהלך הנסיעה שלי, ונערכו הסכמי תקשורת. היא התעקשה לעשות את זה, אמרה שזה מאוד חשוב גם לה, לדעת מה קורה איתי. וכדי שלא יהיו אי הבנות, או קצרים בתקשורת, סיכמנו בדיוק מה, איך, מתי, ותוך כמה זמן היא עונה. באמת נסעתי עם הרגשה בטוחה, שהיא שם, קיימת מעברו השני של המייל, למקרה שאצטרך. רק שהיא לא הייתה שם. היא התעקשה על כל ההחלטות הללו, ואז לא עמדה בחלק שלה. זה כואב. ניסיתי להסביר מה אני מרגישה, אבל לא נראה לי שהיא מבינה, או רוצה להבין. אני מרגישה שהיא כל כך רחוקה.. וכבר בכלל לא בא לי לשתף אותה בכלום, לא בטוב ולא ברע. פתאום אני לא מרגישה אותה בתוכי, מתמלאת עייפות נוראית רק מלחשוב על זה. הייתי עכשיו חולה יומיים, כנראה שעומס העבודה והעומס הנפשי היו קצת יותר מדי.. מה לעשות עם זה, ליאת? מה לעשות כשהאכזבה כל כך מרסקת, שאני לא מרשה לעצמי להרגיש אותה כי אני יודעת שאני לא אוכל להתמודד? איך להחזיר את האמון, איך לחזור ולהאמין לה שאכפת לה בכלל? טוב, כתבתי מספיק להיום... וגם יש שקיעה בחוץ, והשמיים פה הכי יפים בעולם.. (אתמול ירד פה גשם כל היום.. זה הרגיע, וניקה את האוויר אחרי כמה ימים של חום ולחות. מצאתי את עצמי חושבת עליך ותוהה איך את שורדת את יולי... :-)) יאללה, זזתי.. נועם

נועם חביבה ורחוקה, כמה טוב לשמוע ממך, ועוד יותר נעים לשמוע אותך עסוקה, נהנית, תורמת ומסופקת. היה קצת עצוב לשמוע מה קרה עם המטפלת. משונה העניין הזה. אני רוצה להאמין שיש לזה הסבר כלשהו. למרות שהעצב והאכזבה עוברים באופן חד וברור את כל המרחק עד אלינו, משהו בככל זאת מרגיש לי חזק, מסתדר, ומאד מאד מתמודד. אני אכולת קנאה מול תיאורי הגשם. אצלינו חם והביל, דביק ומזיע. המזגנים קורסים מעומס, והאבטיחים עוברים השמדה המונית. אני באמת שונאת קיץ, אבל שורדת כמו כולם. שולחת לך נשיקות ומחכה לחוויות נוספות ליאת

ליאת... זה מוזר שההתכתבות איתך נעימה ומחממת את הלב, בעוד שההתכתבות איתה רק הכעיסה והעציבה? (כי היא לא ענתה... ולא, לא הייתה סיבה מיוחדת. לצערי.) לא משנה. החלטתי לשלוח לה מייל ולכתוב בבירור מה כל זה גרם לי להרגיש. בתקווה שהיא תואיל בטובה לענות לי עליו, ואולי גם לקחת אחריות על הצד שלה. (עד עכשיו חשבתי פשוט לנתק כל קשר מכאן, ואולי גם לבטל את פגישת החזרה שקבועה לנו עוד מלפני שנסעתי..) נראה מה יהיה... תודה ליאת יקרה, תודה... נועם

kיאת חזרתי לאמזמן מאיזה פאב.... התנגן שם שיר הנה בוקר בא לא יכול להתעורר...מתחבר אלי השיר הזה איכשהו...לפחות המפשט הזה.....פשוט לא יכולה לקום בבוקר....בעבודטה עצבניים עלי ובצדק....בא ל י להתפטר....וללכת כל בוקר לים..... ואת מה איתך?ראית את הקטע? מקווה שרשמתי באופן שפוי:) הפסיכולוגית אגב ממש בסדרלמה היא לא לאא היתה ככה שנה שלמה?:)

ME ערב טוב, חיפשתי שוב ושוב קטע מס' 6, אך שום דבר שם לא התייחס לפסיכולוגיה. אם מאד חשוב לך שאראה זאת, שלחי שוב לינק מדוייק יותר, או את שם הקטע. מקווה שההיגיון יגבר על הדחף, ושתצליחי להישאר הן בעבודה שלך והן בטיפול. שניהם מקור לרווח ניכר. שבת שלום ליאת

אולי זה? http://www.reshet.tv/video.aspx?video_id=1686

ראיתי והגבתי...אלוהים יודע איפה... :-) לילה טוב ליאת

שלום רב אני בן 33 סובל ממצב נפשי דכאון וחרדה כ6 שנים אחרי טראומה שעברתי . מטופל על ידי 6 סוגי תרופות שונים למצב נפשי . פשוט לאחרונה מלפני כחצי שנה התמכרתי חזק חזק לאלכהול ולהימורים . פשוט החיים שלי כמעט אבודים גם ממצבי הנפשי וגם מההתמכרות האכזרית לאלכהול ולהימורים. אפילו ניסיתי להאבד !!!! ומאבד כסף עד השקל האחרון ויש לי שני ילדים קטנים. שאלותי לכבודך. 1. מה אני צריך לעשות עזרה בבקשה. 2. מבקש מאוד מאוד להתיחס להתמכרותי להימורים . ותתן לי כיוון בבקשה.

שלום אבי, התמכרות היא אחת התופעות העקשניות ביותר בפסיכולוגיה, וקשה מאד להיחלץ ממנה ללא עזרה. תרופות נוגדות דיכאון אינן מספיקות לצורך כך, ויש צורך בתכנית גמילה מסודרת ובמערך פיקוח אינטנסיבי וצמוד. עצתי לך לפנות ללא דיחוי לגורם מקצועי המטפל בהתמכרויות, ולהתחיל תהליך מסודר של התערבות. תוכל להתחיל דרך כאן- http://www.sahar.org.il/addictions.asp בהצלחה ליאת

ליאת דיברת על מלכודת השחזור המפורסמת סקרן לדעת מהו? אודה אם תעני

שלום אביתר, הכוונה למושג ה"חזרתיות הכפייתית" שטבע לראשונה פרויד, ואשר מתייחס לשחזור שעושה אדם להיסטוריה שלו, לטראומות העבר שלו ולנסיבות בהן התרחשו באמצעות פעולות והתנהגויות חזרתיות, מבלי שיהיה מודע לעובדה זו. בברכה ליאת

כן גם אני הייתי רוצה לדעת

אוכל לומר עוד בהקשר בו הוזכרה אותה מלכודת: מטופלת במבקשת מהמטפלת שלה להתייחס רק לתחום אחד ולזנוח תחום אחר (חמור הרבה יותר) גורמת לה באופן לא מודע לשחזר דפוס דומה מן העבר, מצב בו הייתה אולי נתונה בסכנה, אך הוזנחה ע"י מי שהיה אמור לראות ולשמור. מטפל ערני יכול לזהות דפוסי שחזור כאלה ולפרש אותם למטופל. מקווה שזה מעט יותר ברור עכשיו. ליאת

את חושבת,או מאמינה שישנו סיכוי שהיא תשמע,את מה שלי יש להציע? אבל תשמע ותחשוב על כך באמת!!!!

שוב שלום דנה, אני מאמינה גדולה בדיבור, וחושבת שאיפה שיש שיח תמיד משהו יכול לצמוח. חשוב לזכור, עם זאת, שלא תמיד מה שצומח זה מה שתכננו כשזרענו. :-) ליאת

ולמה בדיוק מתכוון המשורר?!

המשורר התכוון לכך שלדבר זה תמיד נכון, ומשהו תמיד יכול לצאת מזה. רק שלא בטוח לאיזה כיוון. ליאת