פורום פסיכולוגיה קלינית

אין לי!![ את יודעת ליאת איך מונעים את השביזות? לוקחים יום חופש ביום ראשון...יש לי הרגשה שגם את צריכה...תקחי לך על חשבוני האמת שהעבודה שלי לאחרונה מעיקה ותובענית ואין לי כוחות להיות שם....אבל הבוס חמוד(מקווה שהוא לא שבוז ונכנס לכאן אחרת הוא יזהה אותי:) אולי אני צריכה ללמוד תחום אחר, לא יודעת, מרגישה שהמוח שלי מתנוון... לא יודעת מה מתאים לי...לא יודעת מה לעשות עם עצמי...סתם הרהורים לשעת לילה... שיהיה לך לילה טוב(מקווה שלא שיגעתי אותך...)

ME, אני מאד מזדהה עם תחושת השביזות לקראת עוד שבוע, ולצערי, חופש אינו בא בחשבון כרגע. נראה שאין לנו ברירה אלא להתארגן ולהיאסף לקראת מחר. גם אני אוהבת את האנשים שעובדים לצידי, אז כנראה שמבחינה זו שתינו בנות מזל. שיהיה שבוע קל, ובכלל (ואני מבטיחה לנסות ולראות מחר את הקטע ששלחת לי. היום אני כבר במוות קליני). שלך, כמו שאפשר דרך פורום - ליאת

אינני יודעת אם הבנת...אבל אני לא צריכה להתארגן למחר... מקווה שלא שכחת אותי שם..

היי.אני רוצה לבקש שתעזרי לי אולי לחשוב או להבין מה שקורה לי - אחרי תקופה קשה ביותר,באו שבועות רכים יותר והכל התחיל להיות נסבל יותר.ואז פתאום באה איזו הידרדרות מהירה וקצרה (למרבה המזל...) אם כי לא חמורה כפי שהייתה לפני מספר חודשים...הידרדרות שאני לא יודעת למה בדיוק לקשר אותה...אבל הנה בימים האחרונים שוב חזר השקט הכח והרצון.וטוב שכך,אני יודעת.. אבל, כל הזמן אני בתחושה שיש כמו "זליגות" כאלה, של מצב רוח כבד מאד, קודר,תחושה של אימה מחד וייאוש וחוסר טעם מצד שני.מעין עצב כבד נורא.זה לא משתלט כמו קודם,אבל זה בא במקומות שלא צפויים לעורר זאת, וזה מפחיד ומדכא.מקלקל.זה יכול לקרות פתאום אפילו כשטוב לי,כשאני עם האנשים האהובים שלי, כשטוב לי אתי, אפילו כשאני עושה משהו כיפי.לעתים זה בא בתחושת חנק ומועקה, עצב גדול, לפעמים במחשבות מבעיתות עליי או על יקיריי,פחד נורא...ולפעמים ברצון להרע לעצמי.לחתוך להשחית למות.אני מצטערת שאני אומרת.ואני לא מבינה למה זה בעצם קורה? מה זה אומר? והאם זה יכול להיפסק? האם תוכלי לתת לי כיוון? קצה חוט? אני רוצה לחזור באמת.להיות מי שהייתי.תודה ולילה טוב.

שלום ויק, נעים לשמוע שבסה"כ את במגמת שיפור. גם כשהדיכאון הנורא חולף, עדיין ייתכנו נפילות במצב הרוח וחוסר יציבות זמני. התנודות האלה הן חלק מהקיום האנושי ואיש מאיתנו אינו פטור מהן. כאשר אנחנו בתקופה רעה, יש איזו נטייה להתרפק על העבר, על מה שהיינו פעם. אבל אם נהיה ישרים עם עצמנו, נגלה שאפילו אז היו ימים פחות טובים. נדמה לי שהכיוון המעודד ביותר הוא הרעיון שהדברים משתנים כל הזמן, וגם ימים קשים מנשוא חולפים לבסוף, ומפנים מקומם לימים קלים ומוארים יותר. החזיקי מעמד, והמשיכי להשתפר כל הזמן. ליל מנוחה ליאת

ערב טוב, יש דבר אחד שאני לא מבינה בתגובת האנשים לאבל. אולי אני הייתה מערכת יחסים מאוד טובה עם מישהו ואני כן רוצה להתאבל עליו יותר משנה? אז מה? האם אהבת יתר נחשבת למחלה וצריכים לטפל בה בתרופות? אולי באמת הייתה לי אמא מדהימה, שהיתה לי לחברה, לאחות, למורה, ולמדריכה... האם זה נחשב לחטא שצריך להתפטר ממנו. מי החליט שתקופת האבל המקסימלית היא שנה? לפי מה זה נקבע? נכון שהאבל הזה משפיע על חיי, והפרידה ממנה שינתה לי את חיי ואותי ואת משמעות החיים בעיני, אבל אני עדיין חושבת שמגיע לה את זה? ואפילו אני חושבת שהאבל הזה הוא הדבר האחרון שאני יכולה להעניק לה. איפה אני טועה????

א.פ.ס.ח לפי ההגדרות הפסיכולוגיות, לדעתי, שנה, זה פחות או יותר הזמן שבו אנשים מעכלים את האובדן, עד שהם חוזרים לאיזו שיגרה. מי קבע שאם אין לי מצב רוח ,ואין לי מוטיבציה(ועוד כמה סימפטומים) למעלה משבועיים אז אני בדיכאון? הכל סטטיסטיקות, לוקחים מדגם של אנשים ובודקים איך הם מגיבים, ובגלל שהם הרוב... אז לפי זה קובעים. כמובן שיש מקום ל"יוצאי דופן", לכאלה שלוקח להם קצת יותר זמן. אני חושבת,שאתה כל החיים חי עם האובדן, זוכר,מתגעגע כואב וכו', אבל לצד כל זה אתה ממשיך בחייך,מגדל ילדים,מתחתן,לומד וכו' זה לא חטא להתאבל, אבל אני חושבת שצריך לשים איזה גבול. את באמת חושבת שבזה שאת מתאבלת את מעניקה לה משהו? את חושבת שהיא היתה רוצה שתעצרי את חייך ותתאבלי עד אין קץ ? אני אסתכן ואניח שהיא בטח היתה רוצה שתזכרי אותה לתמיד,שתתגעגעי אליה, אבל תנהלי את חייך הכי טוב שאפשר,שתהיי מאושרת ושמחה ...... אני מבינה שהיא היתה אמא נהדרת,מדריכה חברה ועוד. היא העניקה לך הרבה, אני בטוחה שהיתה רוצה שתשתמשי בזה. תעבירי את זה לילדייך, תספרי עליה, תחיי במלוא מובן המילה. אני מניחה שבאופן הזה,היית מעניקה לה (ולך) יותר. לאבד אמא כזו,זה בהחלט משנה את משמעות החיים, אבל זה גם נותן הרבה משמעות לחיים!!! התפיסה משתנה,אני מעריכה שפתאום מתבגרים קצת,מבינים דברים אחרת. אני זוכרת שלאחר שסבתי נפטרה, אחותי פתאום קלטה שהחיים קצרים,שצריך למלא אותם, שעדיף לסלוח לאנשים,ההתנהגות שלה השתנתה,היא התבגרה,תפסה את החיים בצורה אחרת. מה את אומרת? טל

שוב שלום, כשמדובר באבל, אין למעשה חוקים ותקנות, וכל אחד מתנהג ומרגיש כמו שרק הוא יכול. אבני הדרך הכלליות, של 'שבעה', 'שלושים' ויום השנה, הם רק ציוני דרך עקרוניים שמתווה החברה, כציפייה כללית. אנשים בהחלט יכולים לחזור לעבודה ולתפקוד חיצוני, ועדיין לשאת את כובדו של האבל. יחד עם זאת, האבל ה'בריא' (מילה קצת מוזרה בהקשר זה) אמור להתחלף בעצב וגעגוע, המאפשרים השקעה מחודשת בחיים. אדם הממשיך להיות מושקע בדמות המת, ממאן להיפרד ולהתנחם, נשאר במידה רבה תקוע במה שנהוג לכנות 'אבל פתולוגי'. הניסיון מלמד שדווקא כאשר היחסים עם המת היו טובים ונקיים מקונפליקט, מתאפשרת החלמה טובה יותר מן האבל, שכן לא נשארים משקעים וקונפליקטים לא פתורים. כאשר נשארות סוגיות לא פתורות, נמשיך להתעסק בהן עם גוון בולט של אשמה. כאשר את מרגישה שאת צריכה להעניק את האבל כחסד אחרון לאמך, יתכן שיש צורך לבדוק מה נשאר אצלך לא סגור ולא פתור, ומדוע את עדיין מרגישה צורך לרצות ולהעניק לה, גם כשהיא כבר לא איתך. הנה עוד חומר חשוב לחדר הטיפול שלך. שלא תדעי עוד צער ליאת

רוצה לחתוך בסכין את גופי,לאורכו ולרוחבו.להוציא מתוכו בפינצטה איבר איבר.זה שכואב,זה שסובל,זה שפצוע,זה שמדמם,זה שחושב רק על מה שלא רוצה וצריכה,זה שגורם לי להרגיש כל כך רע,זה שבגללו אני מה שאני ולא מה שרוצה. ואז לסגור ולתפור ולקוות שמה שימשיך לכאוב הם התפרים.ולא אכפת לי שהצלקת כל כך מכוערת, כל כך גדולה,.אם רק אוכל להתחיל מהתחלה.(השתלת איברים מלאה)מה עושים עם "הגוש"בגרון זה שחונק ולא נותן לנשום! מנסה לשאוף בכל הכח אבל אין אויר,קשה לנשום קשה לבלוע וממש קשה לי לחיות!

שלום דנה, את נותנת תיאור חי ומוחשי לסבל שלך, וניכר שהקושי מכביד יותר מאי-פעם. מקווה שהזמן יביא מעט הקלה ונחמה, ושיימצאו הכוחות להתמודד עם מה שמכאיב כל כך. שולחת לך את כל החמימות האפשרית דרך מקלדת. ליאת

אורנה, שלחתי לך מייל. מקווה שתראי.

שלום ליאת, הזמן עובר ואני עדיין לא מצליחה להביא את הכל אליה. עדיין שומרת על הרבה דברים שם בפנים. בא לי להקיא את הכל, אבל לא יכולה. אני קוראת את הדברים של לילך ואני מתחילה לבכות, אבל אצל אני עושה רושם של חזקה, מאופקת, אבל עצבנית נורא. אני כן רוצה ללכת אליה, מחכה ליום של הפגישה, מכינה הרבה מה לשאול, להעיר ולהגיד אבל שם הכל משתנה. כאילו ששם אני הופכת למישהו אחר. אני מרגישה שאני חייבת לשמור על הדברים הפרטיים שלי, או אחרת אני מבטלת את עצמי. לקחתי חופש שבוע שעבר כי רציתי להתרחק קצת, אבל חיכיתי בקוצר רוח לפגישה שאחרי. מה קורה לי? איך אני אעבור את השלב הזה כבר. וזה לא משהו שאני מתכננת זה פשוט קורה לי!!!! תודה ושיהיה שבוע נעים

שלום לך, אני זוכרת את הקושי שלך להביא את עצמך כמו שאת. יש אנשים שזקוקים לזמן רב מאחרים. במקום להתאמץ לפעול נגד הדחף, הייתי מנסה להקשיב לחרדה שלך וללמוד ממנה: איך קרה שלמדתי שאסור לבטוח באיש? איך למדתי שביטוי אותנטי שלי ושל רגשותי יעמיד אותי במצב פתטי? מי הדמות שלא יכולה הייתה להכיל אותי ואת רגשותי, עד כי נאלצתי לטמון אותם עמוק עמוק בתוכי? כל אלה הם תכנים חשובים, לא פחות מאלה שעדיין אינם יוצאים מול המטפלת. בהצלחה ליאת

אני עובר תקופה מאוד קשה הלכתי לטיפול 3 פגישות והפסקתי ללכת כי היה נורא קשה אני יודע שאני צריך אבל א יודע מה להחליט האם לחכות שאני יהיה מוכן לגמרי או לחזור אליו האם זה פטתי להתקשר אליו אחרי שהפסקתי ולהגיד לו שאני חוזר?(אמרתי לו שאני לא בא יותר כי אני מרגיש מצויין)

שלום יהונתן, טיפול פסיכולוגי, לפעמים בניגוד לציפייה, הוא לא תמיד דבר נעים ומרגיע (לפחות לא בכל השלבים שלו). העיסוק בתכנים נפשיים עמוקים, בטראומות, בקונפליקטים, עלול להציף תגובות רגשיות עוצמתיות. מטפלים מנוסים מכירים זאת, ומבינים את ההיסוס והספק. אם תודיע למטפל שלך שאתה חוזר לטיפול אני מאמינה שהוא יהיה שבע רצון, ויראה בזה צעד אמיץ ומעורר כבוד. בהצלחה ליאת

היי. טוב אז גם קראתי לו את תשובותייך. טען :"זה לא נפתר בקלות". :) בכל מקרה הטיפול הזוגי יהיה ובמסגרתו לעיתים אני יודעת שהמטפל מעוניין להפגש עם כל אחד בנפרד (יודעת גם מנסיון אישי, הייתי עם הגרוש שלי, לא אצל אותו אחד). למרות שמגוחך בעיניי אחרי 5 חודשים ללכת עם אהוב. ההתחלה צריכה להיות עם זיקוקין והכי כיפית, ואילו אנו עברנו תלאות בשלושה החודשים האחרונים. כמובן שהוא חייב ללכת גם לטיפול האיש לבד אצל מטפלת פסיכולוגית. אני גם חושבת שזו בעיה התנהגותית "פרועה" לשכב על הרצפה עם דמעות ללא הפסקה, לערב את כל החברים החברות והמשפחה של שני הצדדים כדי לשכנע אותי (וגם בלערב אותה) לחזור אליו. אני מקווה שאני לא כקרש הצלה וגלגל הצלה על כך שלא קבלה אותו חזרה. זו תחושתי ובגלל זה חושבת שאנו צריכים טיפול זוגי ועזרה מקצועית שתעזור לי להאמין בו שוב ולהאמין באהבתו שלו אליי, הוא טוען שלא מוכן לחזור לכאב שהיה בעבר וללתסכול שגרמה לו.. חשוב לי לציין כי בחודשיים הראשונים הוא היה המאהב הכי מושלם שיש: מכתבי אהבה, עזרה בבית, הודעות וטלפונים בלי סוף ועוד. זה לא אומר שמטאטא טוב הינו מטאטא חדש. במקרה הזה הוא הצליח להתגבר עליה, אך כשנסתה לחזור אליו התפוצץ שוב העניין ותעתע בו שנית.כמו כן מודה שיש לו עדיין רגשות אליה. כמו שהפסיכולגית שלו אמרה לו להסביר לי שגם אחרי גירושין נשאר רגש. יוצרים קשר חדש ולאט לאט החוויות המשותפות עם בן זוג חדש והזמן שמרפא מעביר את הרגשות הלאה ומדחיק אותן הצידה.(ישנן מצבים גם שזה לא הולך מהר מאוד וזה עניין של תהליך). אני מנסה לפרש את ההתנהגות המוזרה שלו שהוא מגדיר עצמו כנרקומן וחושבת האם טיפול תרופתי כלשהו יכול גם לעזור מעבר לטיפול פסיכולוגי וזוגי, עבורנו. יש לו מצבים של עצבות פנימית ונוסטלגיה נפשית כששומע שיר או נמצא במקום כלשהו, מצחיק אבל זה בדר"כ קורה לנו הנשים ולא הגברים. הוא מיוחד אבל עם זאת יש בו משהו מתוסבך. השאלה אם את יודעת על טיפול פסיכיאטרי שיכול לעזור או שאת חושבת שרק טיפול פסיכולוגי- פרטני וטיפול זוגי שלנו יעזור? כי בכל אופן התנתי לו את המשכיות הקשר בטיפול זוגי, פסיכולוגי וחזרה למטפלת הפסיכיאטרית שהייתה לו שתתן לנו פתרון נוסף. שוב תודה אורית.

שלום אורית, נסי להתמקד כרגע בטיפול הזוגי, ולא להתפזר לכל הכיוונים. כחלק מהטיפול, תוכלו להתייעץ בשלב מאוחר יותר לגבי סיוע תרופתי - אם בכלל יעלה צורך כזה. אני מרגישה אותך נורא רוצה 'לתקן' אותו, מה שמעלה שאלה לגבי המידה בה את מקבלת אותו כפי שהוא, ובאמת רוצה בו. יש לך הרבה חומר למחשבה ולעבודה עצמית. בהצלחה ליאת

שלום רב ליאת אוי, שתהיי לי בריאה. את צריכה להיות המרגיעה הלאומית, כשסיימתי לקרוא את תגובתך השנייה ההרגשה היתה כאילו לקחתי חומר הרגעה מאלחש. רוצה להודות לך קודם כל שהצלחת להצית בי ניצוץ קטן של תקווה. אז תודה. אני מנועה מלפרט מהן נסיבות חיי בכל זאת אני בפורום אינטרנטי... בכל זאת אומר שהחיים לא היו עבורי גן של שושנים, סבלתי הרבה, אבל אני לא מתלוננת כי יש גם צרות גדולות יותר,אנשים עוברים דברים הרבה יותר קשים,ושורדים. היום אני גם לא מתלוננת יש לי את העבודה שרציתי ,שאני אוהבת, ובן זוג מקסים ועוד... למרות כל זאת, לא קל לי,בלשון המעטה!, לצאת מהביצה החמימה של הדיכאון,שמרוב שהיא חמימה היא שורפת. ניסיתי רסיטל במשך חצי שנה תמימה ,ולא הרגשתי בשינוי .גם בטיפול כפי שכתבתי לך איני רואה את השינוי המיוחל, כאמרתי שינוי כוונתי היתה לשינוי בהרגשה שבפנים(אני מתהלכת בעולם עם הרגשה נורא קשה לצערי) ולא שינוי בחיים כי אני די מרוצה ממה שיש לי ,לא התלוננתי :)). יש כמה דברים שהיה טוב אם היה ביכולתי לשנותם כמו בריאות של אדם מאוד קרוב. ועוד כמה... בכל אופן תודה על עידודך מכאן, זה עזר לי.

הלוואי שתצליחי להפיח את ניצוץ התקווה לאור גדול. שולחת הרבה בריאות למי שצריך. זה הכי הכי חשוב. ליאת

היי ושוב תודה מקרב לב. אני כל רגע נכנכסת ובודקת אם נמצאת תשובתך. לגבי הקשר החלטתי שאהיה ואתמוך בו. הסיבה שיש בו כ"כ הרבה מעלות כפי שתארתי. מהסיבה שגם אני חסרת אמון ויש לי גם עכבות מהעבר החלטתי שנלך לטיפול זוגי נטפל בבעייתי וגם בבעייתו בלהיות יציב ועמיד בקשר זוגי. הוא לא היה בוגד סדרתי ומעבר לרומןן שפתח במשך שנה ועשרה חודשים עם בת זוגו האחרונה לא בגד באשתו באופן כפייתי. מהסיבה שגם אני מעלתי באמונו של הגרוש שלי ופתחתי מערכת יחסים אסורה עם גבר נשוי כשנה וחצי אז התגרשתי ללא קשר לבגידה זו, אין לי סיבה לבוא ולהאשימו. מי כמוני יודעת מה זה לקבל קרירות וחוסר פרגון ואהבה בבית (במיוחד שאת נשואה לאיש קבע שבקושי בבית ומרגישה כפיליפינית חסרת הערכה ופרגון). כשאני בגדתי בבעלי / הגרוש שלי הלכתי לטיפול פסיכולוגי כי הייתי כ"כ נבזת בעיניי עצמי שבאתי ממערכות זוגיות סביבי כאלה ועשיתי כך. לכן לומר "בוגד תמיד יהיה בוגד" קשה לי לומר, כי בטוחה שלא אעשה זאת שוב- הרגשתי הכי מגעיל, כפוית טובה וטמאה. לגבי הגלגל המפונצ'ר, אז מה לדעתך אנו לא יכולים להגשים אהבה זו? ומה בעייתו אם כך לאן נפנה? הרי אנורקסיה והתנהגותית כפייתית כזו היא אובססיה, אם לא אז מה? אנא עני לי יותר במפורט.ומי כן יכול לפטור אותו מאהבה כפייתית זו כלפי וכלפי האקסית שלו, והרי הנושא פה היא ההתנהגות הסדרתית הזו. הוא תאר זאת: "אני כמו נרקומן שקשה לי להגמל מהעבר שלי איתה, היה כ"כ טוב איך נגמר" והרי הוא יודע שהיה רע עם טוב, לטענתו קשה לו לעשות את החיבורים בין השניים ולהמשיך הלאה. תודה מקרב לב והמשך שבת נעימה עם פחות מתוסבכים :))

אורית (אגב, את יכולה לכתוב הודעות המשך להודעות המקוריות), באמת מגיעה לך הבהרה: כשאמרתי "גלגל מפונצ'ר" התכוונתי לגורם אחד, חולייה חלשה, שעליה אנחנו נוטים להעמיס לפעמים את כל צרות העולם, גם אם לא היא לבדה אחראית להן. לא התכוונתי לרמוז לבעייתיות מיוחדת שיש או אין אצלו. בעניין האבחנה, כמובן שלא אוכל לעשות זאת על סמך המידע החלקי שברשותי. אוכל רק לומר שזה מריח כמו משהו אישיותי, ולא כמו בעיה נפשית ממוקדת. טיפול זוגי יכול להיות טוב כרגע, לפחות כדי לבחון מה באמת הציפיות שלכם זה מזו ומהקשר. בעיני זה לא במקום טיפול אישי, אבל אולי בגלל הנסיבות אפשר לתת לו קדימות. אשמח להמשיך ולשמוע ממך. ליאת

היי. זה שוב בגין אותו בחור שכתבתי לך.אנחנו ביחד לא נפרדתי ממנו. לא בגלל הפעלת המניפולציות עליי, כי באמת יש בו כ"כ הרבה דברים חיוביים: אינטילגנט בצורה מדהימה (קצין מודיעין במשטרה), אבא לתפארת (הלוואי והגרוש שלי היה מתנהג כך לבני), חרוץ, איש שיחה, חברותי ומאהב נהדר. העניין שהוא רוצה ללכת לטיפול זוגי שיגרום להחזר האמון שלי בו. (בתקופה שהיינו יחד היה מתקשר ושולח לה הודעות- לא משנה שלא היתה עונה לו, כי מחקה אותו מחייה)אני כל הזמן בחשש שמה הוא ילך אליה ובכלל כמה אהבה שהוא מעניק לי אני מרגישה חוסר בטחון איתו. (יש לציין שאני אדם מאוד חשדן כלפי גברים, והייתי במערכת יחסים זוגית עם גבר שבגד בי ללא הרף, אב שבגד באמי ללא הפסקה והגרוש שלי היה עם תסביך אדיפאלי קטלני, שזו הייתה סיבת גירושיי)?. כמו כן חשוב לי שילך לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי אם צריך. כפי שציינתי שתה כדורים נגד דכאון שיעזרו לו אף לישון ולהיות יותר נינוח. כמו כן כיום בטיפול פסיכולוגי לא רציף- אחת לשבועיים ומתכנן אחרי הפיצוף שהיה השבוע לבקש ממנה להגיע אליו פעם- פעמיים בשבוע. התנאי לחזרתי היה הטיפול זוגי, הטיפול הפסיכיאטרי והפסיכולוגי. השאלה שלי מי יכול לטפל בבעית האובססיביות אל תשכחי שציינתי שהיה אנורקס בגיל 17, כיום הוא בן 37. הוא תפוס עליה כמו עלוקה. כשתפסתי אותו בהודעה האחרונה, התחנן על נפשו ובכה וטען שהוא כמו נרקומן שלא מצליח לשלוט בדחף לשלוח לה הודעה, ותביני שהיא בכלל לא עונה לו ומסננת אותו! השאלה אם בכלל מישהו יכול לטפל בבעיה כזו? אני כ"כ לא יודעת אם אני עושה את הדבר הנכון. התגרשתי ואני חוששת שמא הרגש מוביל אותי ולא ההגיון אהבה זה לא הכל בחיים, ויש לי ילד ולו שתי בנות. לא בא לי לדרוך על גוויות ולהילחם על דבר שבכלל לא ניתן לטיפול. אנו גרים ברמת הגולן, האם את מכירה מישהו מומלץ לטפל בבעיתו מבחינה פסיכיאטרית? (מטפל זוגי ומטפל פסיגולוגי יש כבר בכיוון)? תודה רבה.

אורית, כנראה שאיש לא יוכל להחליט עבורך מה טוב לך. את מתארת אדם מורכב מאד, ואני לא משוכנעת שהוא נופל דווקא להגדרה של 'אובססיביות'. כך או כך, מאחר והוא כבר נמצא בתהליך טיפולי, מוטב שהאנשים שמכירים אותו את הרקע שלכם יהיו מי שיחוו דעה לגבי המשך הטיפול. דווקא לאור הרקע האישי שלך, לא בטוח שנכון להעמיס את כל הצרות שלכם על גלגל מפונצ'ר אחד (הוא או האובססיות שלו), אלא להתבונן בהן בהקשר רחב יותר, הכולל גם אותך ואת התפיסה שלך את עצמך כ"נבגדת סדרתית". אולי כדאי לך להגיע לכמה פגישות התייעצות עבור עצמך, ולהחליט ממקום יותר מפוכח ואחראי לגבי המשך עתידכם המשותף. בהצלחה ליאת

נראה לי שנכנסתי לגיל ההתבגרות. קצת מאוחר, כן כן, אני יודעת... הפסיכולוגית אמרה לי את זה לפני שבועיים, אבל לא האמנתי לה עד שהקשבתי לעצמי באחת השיחות שהיתה לי השבוע עם דמות סמכות יקרה ואהובה. אני לא בטוחה שגיל 22 זה הזמן המתאים להתחיל את גיל ההתבגרות. זה נראה לי מאוד מורכב מכל הבחינות. הפסיכולוגית שלי אמרה שזה משמח, אבל אותי זה טיפל'ה מדאיג. אנשים לא ממש אמורים לקבל את זה עכשיו. יש לזה לגיטימציה בגיל 15, 16, אבל עכשיו? אני סטודנטית, לא תלמידת תיכון... השבוע סיכמנו את הסימסטר שהיה בפסיכולוגיה התפתחותית. הוא אמר שגיל ההתבגרות מאופיין בעליה בדחפים (על דחף לתוקפנות כבר דיברנו?..) וירידה משמעותית בסף התסכול (נראה לי שאצלי הוא שואף ל-0 כרגע). חוץ מזה הוא אמר שמתבגרים צריכים גבולות. אני כל כך כל כך צריכה גבולות עכשיו. אף פעם לא שמו לי גבולות. אף אחד. רשת תמיד עשתה כל מה שרצתה, במובן מסויים. השבוע מישהי אמרה לי "זו לא החלטה שלך. אני החלטתי וזהו". וואי וואי מה שעשיתי לה מזה... בעטתי הכי רחוק שאפשר וגם שאלתי "מי את בכלל שתגידי לי מה לעשות??" והלכתי. מתבגרת או לא מתבגרת...? :-) בשנייה הזו קלטתי שאני מדברת בדיוק כמו נערה בגיל ההתבגרות. לשמחתי היא לא ניבהלה ממני יותר מיידי והתקשרה אחר כך לשאול מה שלומי. אבל... מה עושים עם זה עכשיו? אולי אני צריכה אישור מהפסיכולוגית שאני בגיל ההתבגרות ואז אדביק אותו על הגב. שכולם ידעו. רשת מתבגרת

רשת מתבגרת יקרה. אח, כמה אני אוהבת מתבגרים ומתבגרות. כמה קסם יש בגיל הזה. כמה אני אוהבת אותם עומדים מולי, מתנצחים, מצחצחים את המוח שלהם על המוח שלי, מנסים, בודקים, כועסים,מתרחקים ומרחיקים, בועטים, החלטיים ומבולבלים, יודעים הכל, בטוחים.... ובעיקר - זקוקים. כמה כיף לעמוד מולם, ולאפשר להם לעשות את העבודה מול מישהו משמעותי, שהם אוהבים ומעריכים. כל כך חשוב שיש שם מישהו, להתבגר מולו. אני חושבת שגיל 22 הוא עדיין גיל מתאים. אפילו בספרות של היום. את לא רוצה לדעת באיזה גיל אני אפשרתי לעצמי להיכנס לגיל ההתבגרות. רק בגלל שכשזה התאים לגיל הכרונולוגי לא היה מול מי.... בא לי להגיד לך, שלא תמהרי. שתהיי שם כמה ועד מתי שתצטרכי. שתמצי אותו עד תום. אוהבת את רשת מתבגרת הדר

שלום לרשת המתבגרת, ולהדר כמובן, גיל ההתבגרות, בעיקר כשמשקיפים עליו מבחוץ, נראה גיל קסום, של צחצוח, השחזה, הברקה ושכלול. מבפנים זה כנראה הרבה פחות שמח. האסוציאציה שלי נדדה אל טקסי החניכה בתרבויות הפראיות, כשהנערים המבועתים מזנקים מעל להבות, נופלים מגבהים, הורגים בופלו (או השד יודע מה) מול תופי טם-טם ומחול אקסטטי של כל בני השבט הנרגשים. כנראה שאין דרך אחרת לצלוח את הואדי התלול הזה, הנפער לרגליך, המפריד בין ילדותך לבגרותך, אלא אם אתה אמיץ דייך, נחוש, ומוקף באנשים מבוגרים שקצת בועטים בישבנך, ומנגד, מושיטים אליך ידיים מזמינות מעברה האחר של התהום. לא נותר לנו, רשת יקרה, אלא להתבונן בך מן הצד, לנוע לקול תופי הטם-טם המודרניים, ולהמתין בסבלנות לתום הטקס, אז נוכל למשוך על פנייך את הפסים המעידים שאת אחת מאיתנו. בוגרת. מוכנה לקרבות האמיתיים של החיים. ליאת

הי ליאת, התכוונתי לא לכתוב, אבל אז ברגע האחרון... ננסה.. את ודאי כבר עייפה מאוד, אז אני מחכה בלי בעיות לשעות נוחות יותר. ליאת, קצת אין לי חשק לשתף את הגברת שלי יותר, את יודעת? לא לתמיד, רק לבנתיים..חשבתי אולי לקחת פסק זמן ולשוב כשיסתיים המצב בבית עם אמא. אני נורא זקוקה לחום ממנה, כבר כמה זמן, וגם אמרתי לה, אבל היא נותרת אנליטית מאוד. היא לא כל כך מתחברת לכל מה שקורה לי, אני חושבת. ואולי זה בגללי ואני לא מצליחה לחבר אותה. אמרתי שאני נורא רוצה להרגיש בנוכחותה, לנוח מכל ה'להיות חזקה', או מכל הלהסתיר/לעדכן, שמעייפים כמעט באותה מידה. אבל היא כנראה לא מצליחה להרגיש איתי. היא בוחרת להתייחס לכל המצב כאל בסך הכל דוגמא נוספת לנושאים המדוברים בינינו. עוד חוט ברשת המילים שהיא טווה סביבי במרץ..ואני זקוקה כל כך לשקט, או למבט חם, או למשהו שפחות רץ קדימה. היא מצליחה להסביר לי למה זה מצב מורכב בשבילי, אבל לא להיות שם איתי. אלה רק מילים, כך אני מרגישה. היא מתייחסת לכל המצב כאילו הוא כבר מאחוריי. דורשת ממני, בשאלות שלה, להתבונן ממרחק על כל הסיטואציה, לקשור אותה למצבים אחרים.. איך היא לא מבינה שעוד אין לי את המרחק הזה להתבונן ממנו..(אמרתי לה) שזה קצת מוקדם לי (ואולי קר מצידה) לשוב ולהסיט אותי מהפחדים והדאגות לצדדים האנליטיים, שנארגים יפה בשמיכת הטלאים שלי שהיא טווה.. כאילו לא רוצה להניח בצד לרגע את המסרגות ופשוט לעטוף אותי בשמיכה הזו, במה שיש בה כרגע, גם אם היא לא מלאה עדיין. זה מפתיע אותי להישאר לבד דווקא במצב הזה. מפתיע ומכאיב ומאכזב.. ואני עייפה מלנסות לומר לה, כי כל שיחה על זה שבה ולוקחת למחוזות האנליטיים.. קשה לי לדמיין את עצמי מגיעה במיוחד מבית ההורים, מבית-החולים (אמא מתאשפזת מחר) ומקשיבה שוב לניתוח שלה, שלא נותן מקום מיוחד למצב החדש.. שלא מתייחס לפחדים, רק מחבר הכל לעיסה המדוברת שלנו מלפני.. זה רק יכאיב ויאכזב יותר. ואין מה לעשות, אני הרי לא יכולה להכריח אותה להתחבר אליי.. אז אולי מוטב לשוב רק כשאצליח להיות שוב אנליטית.. זה נשמע לי מופרך לגמרי, הרי תמיד אני האנליטית... טוב. אני יודעת.. אין לזה תשובה, התשובה היא בינינו..ובכל זאת רציתי קצת לזרוק מילים על נייר.. יהיה בסדר, אני מקווה (תחזיקי לכולנו אצבעות?) לילה טוב (הפעם באמת) לילך.

מאוד רגשו אותי המלים שלך.. הכתיבה שלך מאוד יפה ומתארת כל כך יפה את מה שעובר עלייך מולה. הדימוי של השמיכה מרגש, במיוחד הכמיהה שלך שהיא תעטוף אותך בה. מותר גם לי להחזיק אצבעות?? דנה

לילך יקרה, לפני הכל, אני רוצה לשלוח לך ולאמא הרבה כוח לעבור את מה שצריך, ולהתפלל שזה יהיה הכי מהר שאפשר, הכי פחות מכאיב, ובעיקר שיוחזרו לה הבריאות הטובה והשקט הנפשי. אני מאד מסכימה איתך. גם אני מאמינה שלא תמיד יש לנו את הלוקסוס להמריא אל עמדת המתבונן-המנתח. גם המטפל האנליטי חייב להישאר קרוב לחווייה, אחרת פשוט נשמט לו הפרטנר. ובכל זאת, אני מאמינה שאם הייתה שומעת ממך את הדברים כמו שאמרת אותם לנו, משהו בה היה עוצר להקשיב ולתקן. לפני שאת הולכת ממנה, נסי שוב. בבקשה. לא הייתי רוצה לחשוב שאת לגמרי לבד בימים כאלה. ספרי לנו בהמשך השבוע איך את. מבטיחה לקרוא גם מרחוק. שלך ליאת

לילך שלי, שולחת לך חיבוק וכוחות גם מכאן... איתך הכי שאפשר, גם כשרחוקה נועם

נועם!! גם ממרחק? גם כאן?.. ואוו..את צ'ופר אמיתי :-) חיבוק בחזרה! לילך.

לילכו'ש קטנטנה, לא יוצא לי להגיע לכאן הרבה לאחרונה. איכשהו, הזמן שלי מלא כמעט לגמרי... אבל בין כל הסוגיות, המהמורות, ושאר החוויות שאני צולחת בת?ו?וך הגדוש של חיי, אני נזכרת בך מעת לעת ותוהה מה קורה איתך, איך את מרגישה, והאם יש לך תמיכה, ומקווה בכל ליבי שאת לא לבד. אני מניחה שאני לא באמת יכולה להבין את מה שאת עוברת כרגע. אני מרגישה הרבה כאב וחוסר אונים במה שכתבת, שמשולבים בתסכול ואכזבה מהגברת.... אני באמת מקווה שתצליחי להעביר לה את מה שאת מרגישה ושהעניינים יסתדרו ביניכן, שהיא תצליח להשתמש בשמיכה שהיא טווה לך בצורה שמתאימה לך, ולעטוף את כל החלקים שמרגישים אצלך בודדים וחשופים בקור. אם הייתי יכולה, הייתי עוטפת אותך בעצמי בשמיכה הזאת, משתדלת שתכסה כמה שיותר, גם את האצבעות ברגליים. ממשיכה לקרוא אותך כאן ולחשוב עלייך, גם אם לא תמיד מספיקה להגיב, מקשיבה לך בלי מילים, שלך, א.

א. שלי, כנראה שהפכתי באופן רשמי לקטנטנה :-)) גם אני חושבת עלייך פה ושם, תוהה איך מתקדם הזמן במונחים שלך לאחרונה.. אני מקווה שבתוך הגודש הזה שאת מתארת את מצליחה גם להרים ראש ולהנות מהדברים הקטנים.. אפילו אם זה רק פרפר צהוב, או גלידה טובה.. (חשוב להנות מהדברים הקטנים, א.) הניתוח של אמא שלי עבר בשלום... היא ממש גיבורה! (באמת!) אמנם כואב עדיין, ומלא צינורות ותשישות, אבל היא כבר מחייכת ומדברת.. גיבורה אמיתית, אמא שלי! עוד צפויה דרך, אבל אני קצת מרגישה הקלה של אחרי.. לפחות היום.. לגבי הגברת קשה לי לומר מה יקרה. אין לי חשק לראות אותה השבוע. אני דווקא מסתדרת לבד. תודה שהגחת, למרות העומס והעיסוקים.. חיבוק של קטנטנים :-) לילך.

האם אתם מקבלים גם לטיפול פרטני ?(בתשלום כמובן) במידה וכן באיזו שיטה ליאת דרור ואורנה מטפלים

שלום לך, מנהלי הפורום הם אנשי מקצוע לכל דבר. מי שישקול להגיע אליהם לטיפול יצטרך לטרוח ולברר, כמו שהיה נוהג במקרה של כל פסיכולוג אחר. היתרון שיש לנו על פני פסיכולוגים אחרים הוא כרטיס הביקור המפורט המופיע מאחורי השם הכחול. בברכה ליאת

שלום לכולם, אני רצה לנפות לטיפול. אני לא יודעת למי ולאיזה סוג טיפול כדאי ללכת. האם ניתן לקבל כאן עזרה?

שלום דפנה, ההחלטה לפנות לטיפול תמיד מבורכת בעיני. לא תמיד חייבים להיות "בקרשים" כדי לעשות זאת. הטיפול הרווח ביותר בארץ הוא הטיפול הדינמי, הגם שישנם מטפלים רבים שרכשו כלים נוספים להתמודדויות ספציפיות. אני מציעה לך להגיע לפסיכולוג/ית קליני/ת, לספר על עצמך ועל הסיבות בגללן החלטת לפנות דווקא עכשיו, ולהתייעץ לגבי אופי הטיפול הנכון לך. למטפל טוב תוכלי להגיע או דרך קופת החולים שלך (שם גם המחיר נוח יותר) או לאור המלצות שתקבלי בסביבתך. תתפלאי, אבל ברגע שתגששי קצת, תראי שהמון אנשים כבר למדו להנות ממה שיש לטיפול להציע, והם ישמחו לחלוק איתך חוויות. דרך צלחה ליאת

תודה על התשובה. אין לי חשש מהפנייה אני פשוט לא יודעת איך בוחרים את המטפל ואת סוג הטיפול המתאים ביותר

הי ליאת, מה שלומך? זה לא נוכח הודעות היום, זה סתם, כי איכשהו (באופן אולי קצת מוזר) פתאום נזכרתי בהודעה ישנה-ישנה.. אז הנה: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-516101,xFP-516101,m-Doctors,a-Forums.html קצת באיחור, אבל ברוכה הבאה גם ממני :-) שמחה שאת כאן! ליל מנוחה, לילך.

אם גמד הפורום יעזור, אוכל גם לקרוא את ההודעה. יש לי תקלה שאינה מאפשרת לי לפתוח לינקים... נמתין תודה :-))

הקישור ישלח אותך ל7.7 לפני שנתיים היום שבו הצטרפת לניהול הפורום. מזל טוב גם ממני

לניהול הפורום הצטרפה ליאת מנדלבאום מחבר: צוות האתר תאריך: 7.7.2005 שעה: 10:28 פסיכולוגית, עובדת כמתמחה בפסיכולוגיה קלינית בשירותי הייעוץ של אוניברסיטת תל אביב. עובדת ב"קו להורה" – הנותן שירותי ייעוץ טלפוני להורים לילדים בגיל הרך, בחסות החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ניסיון של שנים רבות בעבודה תמיכתית עם משפחות לילדים עם מומי לב. ניסיון בעבודה פסיכולוגית-חינוכית מערכתית. בעלת קליניקה פרטית לטיפול פסיכולוגי פרטני בילדים ומבוגרים ברמת-פולג, נתניה. ברוכה הבאה ובהצלחה צוות דוקטורס

אני לא מגמדי הפורום המסורים. אין לי את הכישורים, אבל ניסיתי בכל זאת.. חבל שהמחשב קצת עושה צרות, מרגש יותר לראות זאת בפורמט האמיתי.. אבל גם כך זה נחמד חיוך בחזרה :-) לניהול הפורום הצטרפה ליאת מנדלבאום מחבר: צוות האתר תאריך: 7.7.2005 שעה: 10:28 פסיכולוגית, עובדת כמתמחה בפסיכולוגיה קלינית בשירותי הייעוץ של אוניברסיטת תל אביב. עובדת ב"קו להורה" – הנותן שירותי ייעוץ טלפוני להורים לילדים בגיל הרך, בחסות החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ניסיון של שנים רבות בעבודה תמיכתית עם משפחות לילדים עם מומי לב. ניסיון בעבודה פסיכולוגית-חינוכית מערכתית. בעלת קליניקה פרטית לטיפול פסיכולוגי פרטני בילדים ומבוגרים ברמת-פולג, נתניה. ברוכה הבאה ובהצלחה צוות דוקטורס מחבר: ליאת מנדלבאום תאריך: 7.7.2005 שעה: 10:55 תודה על קבלת הפנים.

לילך יקרה, את גדולה. לא זכרתי בכלל את התאריך הזה, ולא היה לי מושג שכבר חלפו להן שנתיים. כמו כל יומולדת, כנראה שגם יום ההולדת הזה הוא זמן טוב לחשבון נפש. אני מודה לך על תשומת הלב ועל המילים הטובות. הן עוזרות :-) תודה ליאת

ליאת יקרה, באמת יומולדת. לא יודעת איך לילך עלתה על זה... זה מקנה עוד הזדמנות לכתוב לך ולהודות בחום (רב!) על האוזן הקשובה שאת מטה לעברינו תמיד, על הלב שפועם בדבריך, ועל המילים שיודעות לגעת, להבין, להרגיע ולעיתים להניע מהלכים גם בחוץ. זכינו. זכיתי. שיהיה לך לילה נעים, נויה

עצוב לשמוע את דברייך עם זאת אני שמחה שאת בפורום וטוב שאת לא טובעת מאחלת לך לילה שקט, חברה.

תודה לילה שקט לכולם

לשאלתי אשמח בקבלת תשובה

מיכל, דרור משיב בפורום בימים ראשון-שני. יכול להיות שאינו מודע כלל לפנייתך. נסי לפנות אליו ביום א'. ליאת

את רוצה לכתוב לו כי אף אחד לא עונה כאן? את לא רואה שליאת עונה לכולם?

אני ממש מיואשת,מלאת מחשבות ולא ממש חיוביות.קשה לי להעביר את הלילות הארוכים האלה שלא נגמרים.מתהלכת עם תחושות כ"כ קשות וכואבות ולא יודעת איך לצאת מהמצב הזה.נסחפתי למערבולת כ"כ חזקה לא מוצאת את היציאה,אבל גם לא טובעת ואני לא מבינה למה?.

שלום דנה, אני בוחרת להיאחז דווקא בסייפא של דברייך, ולשמוח בעובדה שאינך טובעת למרות המערבולת. כמו שכבר נכתב כאן בעבר, המצילים הוותיקים ממליצים למי שנקלע למערבולת, לאפשר לה לשאת אותו אל החוף, מבלי לנסות להיאבק. המאבק עצמו יכול להתיש עד מוות. נסי לשרוד את הימים הקשים, ולקוות לטוב. שולחת לך עידוד ותקווה, ליאת

אמן ותודה!

אם מישהו רוצה למות וחושב על דרכים ותוצאות זה אומר שהוא חולה נפש או שזכותנו הנורמלית להפסיק לחיות?

שלום יונית, אנשים רבים חושבים על המוות, בעיקר במצבי משבר ודחק, אך למרבה המזל מתעשתים ומבינים שהחיים חזקים יותר וראויים. אדם שרוצה למות בשלב מסוים בחייו אינו בהכרח חולה נפש, ועקרונית, זכותו לעשות זאת. אחת המשימות של אנשי בריאות הנפש הוא למנוע בכל מחיר מצב בו אדם ישים קץ לחייו *בגלל* מחלת נפש. במצבים כאלה, בהם יש חשש שהשיפוט של האדם נפגע, יש למערכת הפסיכיאטרית רשות לשלול זמנית את חירותו של האדם, ובלבד שלא יפגע בעצמו. מקווה ששאלתך נושאת אופי עקרוני ולא אישי. בשמחות ליאת

האם אתם מכירים את קהילת קבוצות מה יש לכם לומר עליהם מבחינת מקצועיות והאם הם אמינים?

ערב טוב, לצערי איני יודעת במה מדובר, ולכן לא אוכל לחוות כל דעה בנושא. בברכה ליאת

אני גרושה עם ילד בן 4.יש לי בן זוג כבר 5 חודשים.עברנו לגור ביחד כבר אחרי חודש.בן זוגי היה במערכת זוגית עם מישהי שהתגרשה למענו (וכך גם הוא).הם היו ביחד 3 שנים. נפרדו לפני כשנה.מאז לא יכל ליצור קשר רציני עם אף אחת עד שהכיר אותי. לאחר כחודשיים יצרה עמו קשר והוא לא יכול להתנתק ממנה עד היום. במערכת הזוגית ביניהם הוא היה אובססיבי מאוד כלפיה (אף חרט את שמה עליו-קעקוע). יש לציין שהיא פסיכולוגית ונצלה את מקצועיותה באופן שלילי עליו. לאחר שיצרה עמו קשר יחסינו התערערו ואני רציתי להפרד ממנו. הוא התנהג באופן מאוד מוזר: גרם לכל מקורבי ומקורביו להתקשר אלי ולנסות להחזיר אותי אליו, בכה עד כדי דמעות, לא ישן בלילה, נשכב על הרצפה ובכה, תפס את רגלי בבכי קורע לב, איים באקדח על עצמו. גם שהיה עם בת זוגתו לשעבר הוא היה מאושפז עם לחצים בחזה-הרופאים אבחנו זאת כלחץ נפשי. כמו כן שתה כדורים מפאת דכאונות. למי אני צריכה לפנות עם כל העניין הזה. ברצוני לתמוך בו בטיפול, אך כיצד ועם מי אני צריכה להתייעץ?

שלום אורית, לא לגמרי הצלחתי להבין האם אתם יחד או לחוד, האם הוא איתה או איתך. בכל מקרה, נראה שלבחור יש קווים תלותיים, והוא מתקשה לשאת פרידה (או אפילו מה שנתפס כאיום של פרידה או נטישה). טיפול פסיכולוגי דינמי נראה כמו אופציה טובה, השאלה היא - כמו תמיד - של מי המוטיבציה לטיפול כזה. אם הוא רוצה בכך, יש סיכוי גם להיעזר. הניסיון מלמד שאנשים הנשלחים לטיפול ע"י מקורביהם מתקשים להתמסר לתהליך, ויש יותר התנגדויות. לא ברור מדבריך האם את אכן מעוניינת בהמשך הקשר, או שמא נעתרת לו בשל אותה מניפולציה רגשית שהופעלה עליך. לטעמי, מוטב שיילך תחילה לטיפול פרטני, ובהמשך אפשר יהיה לשקול גם טיפול זוגי. לילה טוב ליאת

שבת שלום, אשמח לקבל ממך תגובה לבעיה שהעלתי כאן- http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-738,xFT-654319,xFP-654319,m-Doctors,a-Forums.html דרור ענה לי תשובה דיי מספקת שנתנה לי חומר למחשבה, ובכל זאת מעניינת אותי גם דעתך בעניין. תודה דנה

ערב טוב דנה, לצערי, בכל פעם שאני מנסה ללחוץ על הלינק שלך, המחשב שלי נתקע. האם התכוונת לשאלה על האח? אם לא, אנא פרטי את נושא השאלה. יש לי כאן מצוקה טכנולוגית זמנית... תודה ליאת

היי ליאת, אחרי פגישה קשה "בחרתי" להתמודד עם הדברים על ידי בריחה. לקחתי הפסקה של חודשיים (חודש שלי ועוד חודש חופש של המטפלת) . זו פעם ראשונה שקורה לי דבר כזה אחרי שלוש שנים של טיפול, במהלכם אף פעם לא ביטלתי פגישה ולא אחרתי. אני מבינה למה לקחתי את ההפסקה, התובנות שם ההבנה כמה אני משחזרת דברים וכמה לא נכונה לי ההפסקה גם שם ובכל זאת אני לא מצליחה להביא את עצמי לבצע את הדבר הנכון. אז בעצם אני שואלת, איך לעזאזל אני מצליחה להתעלות מעל האוטומט ומניחה לתובנות להנחות אותי. מאז אותה פגישה אני מעורערת לגמרי, מרוב חוסר איזון אני מוצאת את עצמי כל הזמן נופלת ונתקעת בדברים (הגוף שלי כבר מלא פצעים), אני מתה לראות את המטפלת ובכל זאת פשוט לא יכולה..

רציתי לשאול אם יש סיכוי להירפאות מסכיזופרניה?? ואיפה אפשר לקרוא על פרוגנוזה של המחלה, הגורמים, וכל מה שקשור לעניין ההחלמה אם זה אפשרי כאמור. אני סובלת מסכיזופרניה ולאחרונה היה לי התקף קשה ביותר...

שלום לילי, סכיזופרניה היא מחלה המתפתחת בתהליך זחלני עם גוון כרוני. הפרוגנוזה - כמו בהרבה מחלות אחרות - נקבעת ע"י גורמים שונים ומגוונים, כמו הסוג הספציפי של המחלה, רמת התפקוד שקדמה למחלה, התנאים הפסיכו-סוציאליים, התחזוקה התרופתית בין ההתקפים, ועוד. אם תקלידי ב'גוגל' את הערך 'סכיזופרניה', תקבלי הרבה מאד חומר על המחלה. זכרי שמדובר שם על המחלה באופן כללי, בדר"כ מבלי להביא בחשבון את המרכיבים האישיים שכאמור יכולים להשפיע על מהלך המחלה ועל הפרוגנוזה שלה. תוכלי להתחיל כאן- http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%9B%D7%99%D7%96%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%99%D7%94 בהצלחה והרבה בריאות ליאת

האם ישנה אפשרות לכתוב לך למייל? אני שואלת זו כי נראה שאף אחד לא עונה כאן

מיכל שלום, את יכולה לכתוב על גבי הפורום ואני בטוח שכל אחד מהמנהלים בתורו יענה לך. את מוזמנת גם לכתוב למייל האישי אם את מעוניינת בכך, דרור

יונית יקרה אם תשימי לב באחת ההודעות כותבת ליאת שהיא תהיה פה בשעות הערב, כנראה שהמילה סבלנות לא מוכרת לך וחבל מכיוון שבלי סבלנות מאבדים הרבה דברים בדרך. תחשבי על זה?

טלטלית, תודה על ניסיונותיך לעזור. יונית כנראה קצת כועסת על הפורום. נראה לי שנצליח להתגבר. ליאת

מה זה סעיף ליקוי 3165X?

שלום רועי, איני יודעת לאיזה סיווג אתה מכוון. היכן נתקלת בזה? ליאת

לא שמת לב שהמטפלים נרדמו על המשמר, אז תעשי לעצמך טובה....

אם זה מה שאת חושבת,אז למה את לא מפסיקה לנסות לכתוב?!

כתבת לי תשובה והגבתי עליה, הייתי רוצה שתתיחסי גם לתגובה שלי. אני ממש זקוקה לה. המון תודה טלטלית

אתמול העליתי בעייה, והיום קיבלתי עליה תשובה, נראה לי שאת צריכה קצת יותר סבלנות. בברכה טלטלית

המטפלים כאן עונים למשתתפים המועדפים עליהם בעדיפות ראשונה ורק בשעות הערב מתפנים לענות למי שרשם הרבה לפני. ככה זה עובד. עצוב.

המטפלים כאן עונים לפי סדר השאלות. דווקא שמח! שבת שלום ליאת

בוודאי :) למה?

יונית, המקום הזה הוא פורום ולא צ'ט, וככזה, רמת הפעילות שלו מתונה יותר. מנהלי הפורום מגיעים לכאן פעם ביום בדר"כ, ולפעמים מעט יותר. ברוכה הבאה ליאת

אני בטיפול כשנתיים פלוס מינוס. איך יודעים מתי טיפול באמת תורם ? מיום שנכנסתי לטיפול ועד היום אני לא מרגישה כל שינוי. העליתי מול המטפלת את העובדה שאני לא חשה בכל שינוי,בפגישתנו האחרונה,והיא הבטיחה שנדון על כך בפגישתנו הבאה. חשוב לציין שקיימת אצלי בעיית אמון,קושי להיפתח אליה(אני קוראת ותיקה בפורום זה , ומידי פעם גם כותבת והבנתי שזו "בעיה" נפוצה ושהיא לא רק אצלי), ואולי עקב כך היא לא מצליחה לאבחן נכון איזה סוג של טיפול אני צריכה, וזה יוצר בעיה להתקדם בטיפול. בעיקרון שאלתי אם ניתן להמשיך במצב הקיים ולתת לעצמי עוד זמן עד שאהיה מוכנה להיפתח יותר, או שמומלץ במצב זה לוותר? ליאת מהיכרותי איתך, אני יודעת מה תהיה תשובתך... אך בכל זאת, אני רוצה לקחת את עצמי בידיים וגם את חיי ולהחזירם למסלול ,אבל אי יכולתי להיפתח בטיפול הורסת לי. חשוב לציין שלאחרונה כעסתי עליה,ושקלתי לעזוב את הטיפול ולבסוף בעצת חברה ,החלטתי להמשיך. בתודה רבה רבה לך.

שלום לך, ההחלטה אם להמשיך בטיפול או להפסיקו, לפחות בעיני, היא תמיד של המטופל. עליך לבחון עם עצמך באומץ, ולשער מהן הסיבות האמיתיות לתקיעות. איני מכירה אותך ואיני יודעת עליך דבר, אך כדאי לזכור שיש מטופלים "עמידים", שבאופן לא מודע מגלים אמביוולנטיות רבה ביחס לשינוי, מה שעלול להכשיל כל טיפול וכל מטפל. ככל שהדבר ייראה משונה, יש המפיקים רווח משני ממצב של אומללות וסבל, הפוטר אותם מלקיחת אחריות או מהתמודדות. אין בכוונתי להעמיס עליך את האחריות למצב, ובהחלט יתכן שקיימת כאן איזו אי התאמה אחרת. אבל לפני שמקבלים החלטה, חשוב להביא בחשבון כמה שיותר זוויות מבט. כך או כך, אם את מרגישה שהטיפול 'הורס לך', ושתתקדמי טוב יותר בלעדיו - אז נגמרה הדילמה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, ראתי את תשובתך שוב ושוב ושוב , ניסיתי לחשוב מה הסיבות באמת האמיתיות לתקיעות בטיפול, הצלחתי למצוא כמה ורוצה לשתף אותך בהן ,זה האופי הזה שלי, הקושי של להתמסר ולתת אמון, בנוסף לכל הצרות אני בדיכאון משתק ומקפיא ולא מאפשר לי להתפנות לטיפול. ניסיתי תרופות אנטי דכאוניות אבל ללא הואיל. מבחוץ אני כל כך בסדר שזה מפחיד אותי איך הפנים שלי כל כך דכאוני והחוץ בסדר גמור כל כך קשה לראות עליי סימן שאני שרויה בדיכאון. הדיכאון התחיל לפני 3 שנים . אני משוכנעת שחייב חייב חייב להיות משהו שגרם לו. והבעיה הגדולה היא שאני לא מצליחה להבין מה גרם לו לעלות ולהציף. מנסיונך ,איך אפשר לרפא דיכאון עקשן כמו שלי? אני נואשת............ לגמרי. אני נשארת בטיפול למרות הקושי כי אני באמת באמת רוצה בשינוי. טוב, וגם בגלל שהמטפלת מקסימה,ואני אוהבת אותה :-) ומתסכל אותי שזה לא עוזר. אני כבר אובדת עצות. ומרגישה שהסבלנות שלי אוזלת. בא לי לוותר. ואני צריכה מישהו שלא יתן לי!! ואין.... סליחה שמסיימת בנימה לא אופטימית. בתודה מראש.

ליאאאאאת

שומעת! חשבתי עליך כשהזכירו כאן את המלחמה של השנה שעברה. מקווה שאין יותר 'בומים' בחייך. לילה טוב בינתיים ליאת

בומים מאיזב סוג? האמת היא שאני פה ושם רגישה לרעשים... לא יודעת מה יהיה עם הטיפול הזה...אמרתי לפסיכולוגית אפסיק לבוא...

מדהים איך מרגישים לפעמים שהעולם מתהפך לו בגלל שום דבר ממשי. נפתחים לי דברים בטיפול, חוויות ללא מילים שלאט לאט אולי מקבלות גוון כלשהו. הן כאילו שקופות, קיימות אך בלתי נראות. אני מפחדת להגיד אותן באמת. להגיד לא רק במילים אלא בהרגשה. לא דברים דרמטים שקרו ובכל זאת, דברים שהוליכו אותי למקומות שבהם אני נמצאת עד היום, לא מסוגלת לדבר, מסוגלת להיות במקום מאד שמור, זהיר... אתמול היתה הפעם הראשונה שאמרתי וגם הרגשתי. וקיבלתי פידבק לתחושה הקשה. שבאמת, מוצדק מה שאני מרגישה, שזה באמת קשה. ומאז הבוקר אני בטלטלה עזה. לא יודעת מה אני רוצה יותר - לגלות רמזים שיעזרו לי להבין מה היה, שבאמת היה, שאני לא מפנטזת. עדויות שיאוששו לי מציאות שקופה, שאין בה מילים רק האשמות אין סופיות, חבויות, מרומזות, על שאני קיימת... ואולי אני מעדיפה להפך - שמישהו יגיד לי להפסיק לדמיין, שיגיד שבכלל לא היה כך. שהכל היה בסדר. בטוח יותר לדעת שהכל היה בסדר, אז לפני כל כך הרבה שנים - ולמשך כל כך הרבה שנים. מרגישה אשמה עצומה, טורפת ממש, על שכך אני חושבת, שכך אני מרגישה. כפיות טובה שכזו - כפויית טובה שכמוני. מרגישה לרגעים לשאני מאבדת את אחיזתי במי שאני, במה שאני, פוסעת על גבול השגעון אליו מוביל העולם החצוי בין הרצון לאושש לרצון להפריך. מנסה להחזיק מעמד עד לפגישה הבאה, מתאפקת לא להתקשר, להחזיק את עצמי, להכיל את כל הנחשול הזה שמאיים להטביע. אולי יש למישהו גלגל הצלה?

ערב טוב, אני דווקא חווה אותך אחוזה היטב, מוקפת בגלגל הצלה אמין ומקצועי, הנחוש להשאיר אותך "עם האף מעל למים" גם מול נחשולים גבוהים. לא ברור מהי המציאות המסתתרת שנים מאחורי השקיפות הזאת, שנעכרת קצת לאחרונה. כנראה שהנורא מכל כבר קרה, אם בכלל, וכל מה שצריך עכשיו זה ללמוד להיפרד מזה כמו שצריך. לא יודעת. הרצון להפריך משותף להרבה קורבנות, המעדיפים לחשוב על עצמם ככפויי טובה, ובלבד שלא להתעמת עם הרעיון המעוות, המשנה סדרי עולם, וטורף בין טוב ורע. אני שולחת לך את כל הכוח והנחישות להמשיך ולמצוא בך את מה שאבד או נזנח, ולחבר את כל פיסות הקיום שלך לכלל "עצמי" שלם, יודע ותקף. ליל מנוחה ליאת

דרור, תודה על שהסכמת שאכתוב לך למייל האישי.. רק שאלה לי, (וסליחה אם אני חצופה..), האם מה שאכתוב יישאר רק בינינו? אני רק רוצה לוודא ולהיות בטוחה. תודה ולילה טוב.

שלום לך, את מוזמנת לפנות למייל האיש, ודברייך שם יישארו אישיים, דרור

תודה דרור, שלחתי...

נמאס לי מהחיים לחלוטין.הכל דפוק אצלי .כככה זה כל הזמן.אין מצב רוח ואין חשק לכלום ושום טיפול לא עוזר לי ,שום כדור.אני בבוץ שלא ניגמר אף פעם... רע לי בחיים ואני מחכה כבר לרגע שבו אתפוס מספיק אומץ להיתאבד . סליחה שאני כותבת פה .אין לי עם מי לדבר.

לא צריך אומץ צריך רק לרצות ולרצות באמת,ואת כנראה לא באמת רוצה אז אולי כדאי שבכול זאת תנסי איזה טיפול אולי משהו שונה ואולי הפעם זה כן יצליח.

מוכרת מאוד ההרגשה הזו,אם זה מנחם אותך יש יותר אנשים שחיים ורוצים למות בכול רגע,מאשר אנשים חולים שמנסים להאחז בחיים! אם בבתי הקברות היו קוברים את כל מי שרוצה למות היה פיצוץ אוכלוסין אצל אלוהים.אז תרגעי מתוקה ותתחילי לחשוב מה את באמת רוצה?! יכול להיות שלמרות כל הנסיונות שלך פשוט לא נפלת על הטיפול הנכון ודווקא מהמקום בו את נמצאת זה הזמן לנסות משהו אחר.בהצלחה

מאחלת לך הקלה מהירה. גינוי עצמי בוודאי שאינו מוסיף לך בימים כאלה. מספיק קשה גם ככה. לא? ליאת

שלום אנחנו קבוצת סטודנטים לתואר שני במצבי חירום ואסון ,ואנחנו עושים עבודה סמינריונית בנושא של שימוש באינטרנט ככלי טיפולי/תמיכתי בשעת חירום ,ולבחון האם ניתן להשתמש בו יותר במצבי מלחמה עתידיים. נשמח לשמוע את דעתכם

שרה, את מוזמנת לדפדף לאחור, לימי המלחמה של השנה שעברה, ולהתרשם לגבי טיב הפניות והמענה שניתן אז. ככלל, אני מאמינה שהאינטרנט הוא כלי רב ערך בארגז הכלים ההישרדותי שלנו, הן במצבי חירום ואסון פרטיים והן בכאלה בעלי גוון ציבורי או לאומי. כמות הפורומים שנפתחו בימי המלחמה, לטיפול במצבי דחק, מעיד על הביקוש הרב שהיה למצרך זה באותם ימים. בהצלחה ליאת

שלום בנות בשנה שעברה במלחמה, אימי ישבה בבית שעות ארוכות תחת צל איום הקטיושות, במקביל יצרה כל מיני תחביבי אמנות (בדיוק הייתה בקורס רציני לאמנויות). תוך כדי הפחד והחרדות, נכנסה לאינטרנט, ומצאה את פורום אמנות שימושית, ומאז ועד היום זה סיפור אהבה. היא מצאה בפורום בנות שגם יושבות במקלטים, בחדרי ביטחון, ואפילו נפגשה עם כמה מהם מאוחר יותר שנגמרה המלחמה. אני חושבת שהפורומים באינטרנט במיוחד במצבי חירום הם מענה אנושי למצב לא אנושי. הנותן המון כוח להתמודדות. במידה ותירצו פרטים נוספים, תכתבו בחזרה המון תודה טלטלית

שלום, יש לי שאלה. אולי ובכל זאת ולמרות שנראה שיש לנו קשר טוב וכימיה טובה, אולי בכל הזאת אם אני אנסה עם מטפל/ת אחר/ת הטיפול כן יתקדם ואני כן אוכל להשיג את המקסימום ממנו. אני שם בערך שנה וחצי, ולא רואה שום התקדמות, אני מאשימה אותתה והיא מאשימה אותי. אין לי שום רעיון איך להאיץ את התהליך.!!!

שלום רב, האשמות הדדיות הן בדר"כ מתכון בטוח לתקיעות. כך איש אינו לוקח אחריות למצב. יש אנשים שמתקשים מאד לבטוח באדם אחר, ונטייה זו שלהם נוטה להשתחזר במערכות יחסים רבות גם מחוץ לחדר הטיפול. אם כך הדבר אצלך, לא בטוח שמטפל אחר יפתור את הבעיה, ויש לעשות כל מאמץ להיחלץ מהתקיעות, להבין את סיבותיה ולהתעקש על הטיפול. אם את מרגישה שמשהו בגישתה של המטפלת חוסם אותך, שאת מתקשה לבטוח בה באופן אישי, ושתגובותיה משאירות אותך בודדה ואשמה, יש מקום לשקול החלפת הדמות הטיפולית. בהצלחה ליאת

שלום רב אני חדשה בפורום זה, אך יש לי בעייה שמאוד מטרידה אותי ועל כן אבקש את עזרתכם. אני בחורה בת 31 , לפני כשנה חזרתי לגור עם ההורים שלי לאחר תקופה מאוד ארוכה בה הייתי עצמאית. וזאת למטרת לימודים שנמשכים כשנתיים, כעת אני בסיום שנתי הראשונה. אני מאוד מצליחה בלימודים, יחד עם זאת אני מאוד מתוסכלת מכך שאינני מוצאת בן זוג, כולם מסביבי מתחתנים, וכל חברותי בהריון, עובדה שמשמחת ומעציבה אותי יחדיו. ולגבי, נראה לי שבאיזהו מקום התייאשתי, נמאס לי מכל הפגישות העיוורות הללו, ואני מאוד פוחדת להיפגע, כנראה שבגלל זה אני מעדיפה להתמקד רק במה שאני נהנית ממנו. יחד עם זאת מאוד קשה לי, מרגישה מיואשת ושנכנסתי למעין מילכוד של חוסר התמודדות עם זוגיות. לאחרונה יצרתי כמה פגישות עיוורות ושלושתם התחילו בסדר, ואיכשהו נגמרו לאחר שבוע, פעם אחת בגלל שהבחור רצה שנתקדם מהר, ופעם שנייה בגלל שהבחור רצה שאבוא אליו הביתה ולי זה לא התאים. התייאשתי מכך, אבל אני רוצה עצה מה לעשות, כיצד למצוא איזשהו שביל שיוביל אותי לזוגיות מוצלחת? אשמח לתגובתכם ועזרתכם טלטלית

שלום טלטלית, וברוכה הבאה אל הפורום, זוגיות היא עניין מורכב, הכרוך ביכולת להתקיים בסוג של אינטימיות רגשית וגופנית עם אדם אחר, הנבנית בהדרגה בהתאם לקצב האישי של כל אחד מבני הזוג. בבליינד-דייט, שני בני הזוג מגיעים בדר"כ עם ציפיות גבוהות, וכל חריגה מהציפייה (גם כשהיא לגמרי בלתי נמנעת) נתפסת כסימן לחוסר התאמה. כאשר קיים קושי עקבי לאתחל ולשמר מערכות יחסים אינטימיות, אפשר להניח שהתנועה על ציר "קרבה-נפרדות" אינה זורמת חלק, בדר"כ בשל קשיים בדימוי העצמי ובחרדות סביב נטישה ואובדן. קשה להשיא לך מכאן את עצת הזהב לזוגיות מוצלחת. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה להיכנס לתהליך המחייב של התבוננות פנימית, תובנה ולקיחת אחריות. אפשר לעשות זאת, כמובן, בעזרתו של איש מקצוע. בהצלחה ליאת

ליאת, ראשית תודה על תגובתך, באמת חשבתי שאולי מקור הבעייה היא בדימוי העצמי, לצערי לא נראה לי שאוכל לפנות לטיפול בגלל הכסף היקר שזה דורש. יש לך אולי איזשהו רעיון כיצד אני אוכל לעזור לעצמי לבד, אני לא חושבת שעוד פגישה עיוורת ועוד אחת אכן תפתור את הבעייה, ואני חשה כי בכל פעם הסיפור חוזר על עצמו. מה האם לוותר על העקורנות שלי, ולנסות לזרום לכיוון אינטימיות, גם את זה ניסיתי, פעם אחת, וגם נגמר. אני מרגישה שאני מסתבכת בנושא, ועומדת לוותר על הזוגיות, כי ממש קשה לי. בליבי קיימת האופצייה של להביא ילד לבד לעולם, אולם הראציונאל שלי והאני מאמין שלי דוחים את הרעיון. ממש מרגישה מסובכת, זקוקה לחוות דעתך? המון תודה טלטלית

אני מרגישה שהגעתי לפרשת דרכים בחיי. אני בת 30, עובדת בעבודה טובה, נראית טוב ואינטליגנטית. בכל זאת אני לבד ומתקשה במציאת בן זוג. איזה סוג של טיפול יכול להתאים? כיצד בוחרים פסיכולוג/ית מתאים/ה?

ערב טוב, טיפול דינמי נראה, לפחות על פניו, כבחירה המועדפת. פסיכולוג תוכלי למצוא דרך קופת החולים שלך, במרפאות הציבוריות או בסקטור הפרטי בהתאם להמלצות שתוכלי לבקש ממקורבייך. כיום, טיפול פסיכולוגי הוא עניין נפוץ ומקובל, ואין לי ספק שיהיו אנשים צעירים רבים בסביבתך שישמחו להמליץ. בהצלחה ליאת

שלום, אני טיפול שנתיים, ולמרות שבתוך תוכי אני רוצה להיות בפגישות, אני תמיד מנסה למצוא כל מיני תירוצים לבטל ולברוח מהפגישה השבועית. אני פשוט יותר נינוחה ויותר שקטה כשאני לא שם.! המטפלת מנסה המון, ואני מתאמצת ולפעמים מכריחה את עצמי, אבל ההרגשה שמישהו מחטט לי בחיים לא עושה לי טוב. אני מרגישה יותר בחדר חקירות מאשר במשום שאמור להיות בטוח ותומך, מפני שאני שותקת כל הזמן והיא כל הזמן שואלת, וחוקרת, ודוחפת, ומעצבנת..... מה אני צריכה לעשות?

ערב טוב, לאור התיאור שלך את המטפלת כ"חוקרת, דוחפת ומעצבנת", אני תוהה מה בכל זאת מחזיק אותך שם שנתיים, וגורם לך לרצות להיות בפגישות. אם את מרגישה טוב יותר בשתיקה משותפת, אמרי זאת למטפלת שלך. יתכן שהמאמצים שלה נובעים מהחשש להשאיר אותך בודדה בשתיקתך. יש מטופלים שמול שתיקה מרגישים נטושים מאד. אם אינך משתייכת לסוג זה של מטופלים, אמרי (או כתבי) לה זאת. יתכן שגם עבורה זו תהיה הקלה. אני מסכימה שלפעמים יש דברים שיכולים לצוף רק כשיש שקט. בהצלחה ליאת

אני בטיפול מזה שלושה חודשים והמטפל החל לגעת בי מפגישה לפגישה זה הופך לנעים פחות הוא טוען שיש לזה חשיבות טיפולית, לי לא נוח עם זה, אבל אני קופאת כשזה קורה ואני נבוה מכדי לדחוף אותו ומצד שני זה טיפול ראשון שלי לאחר החלטה קשה לגשת לטיפול ואולי הוא צודק ואני סגורה מדי

לא קיים בעולם דבר כזה "סגורה מידי" אל תוסיפי לעצמך בעיה חדשה,תברחי כל עוד את יכולה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! לא חסר פסיכולוגים!

ההודעה שלך נשמעת לא אמינה

אני גם מציעה לך לנטוש ,ויפה שעה אחת קודם. גם הנשיא שלנו התחיל עם נגיעות אבהיות....(כך על פי הפרסומים לפחות). הזהרי!

שלום רוני, טיפול פסיכולוגי אינו אמור לכלול מגע, לפחות כל עוד מדברים על טיפול פסיכולוגי קונבנציונלי. מטפל שמתעקש על מגע גם מול אי נוחות או מחאה - חשוד. היי ברורה איתו, ואם אינך יכולה לעשות זאת - מצאי מטפל אחר. בהצלחה ליאת

אני נורא עצובה ולא יודעת למה, אנשים סביבי אומרים שאני נראית מרחפת

=) "אבל אני,תמיד נשאר אני,תמיד נשאר אני,תמיד נשאר אני..." יש תקופות כאלה-עצובות...נכון שבאסה? =( שולחת לך חיבוק שיעביר קצת את העצב...

שלום דניאלה, לעצב, כמו לכל רגש אחר, יש זכות קיום ולגיטימיות בחיינו, גם אם לא תמיד אפשר לשים את האצבע על מוקד ברור. נסי להקשיב לתחושותייך, להתבונן בנסיבות של הזמן האחרון, ולבחון האם חווית מצוקה או אובדן נראים לעין. ברוב המקרים תחושות דכדוך כאלה חולפות מעצמן. אם העצב וה'ריחוף' יימשכו ויפריעו לך לתפקוד השוטף, מוטב לפנות להתייעצות עם איש מקצוע. בשמחות ליאת

היי למנהלי הפורום שלום רב לדרור אורנה וליאת הפעם הפנה עליכם שאלה מהותית וקטנה שקורה בחיסיי עם גברים וקשור בעיקר לקשר אחרון שניהלתי. היית בקשר עם גבר במהשך שנתיים ללא כל קשריים אנטימים כי פשוט לא היית מועיינת בו במובן הזה.אך משום מה תמיד שדיברתי איתו נזכרתי באוכל. האם יש קשר בין מין לאוכל ובין הרצון למצוא מיהוא שאיתו גל תוכלי להגיע ליחסים כאלה ולאוכל או שזה קשור בכלל לנושא אחר בתחום הפסיכולוגיה לכל גווניה. בתודה מראש על יתיחסותכם שולמית.

שלום שולמית, מין ואוכל, שניהם צרכים בסיסיים מאד וראשוניים מאד אצל כל יצור חי, ומבחינה זו, הם אכן קרובים מאד. הדמות הראשונה והמשמעותית בחיינו, אמא, היא זו המספקת הזנה, אך גם חום, הכלה, אהבה וטיפול במובן הרחב ביותר של המילה. כדי להבין את האופן בו מתקשרים הצרכים הראשוניים שלך למערכות היחסים שלך בהווה, מעניין יהיה להתבונן בהם מקרוב, כמו גם בדמויות ובאירועים המוקדמים בחייך. המרחב הטבעי לסוג חקירה כזה הוא טיפול פסיכולוגי באוריינטציה דינמית. בהצלחה ליאת

ליאת רק רציתי לומר תודה על גישתך ודרך יתיחסותך מודה לך מקרב לך גם על ההשבה המהירה ותמיד יש לי את ההעונג מחדש לקרוא את תשובותיך את ממש מסורה ועושה ימים כלילות בעבודתך ועל כך באה הברכה ישר כח ענק בפועלך.

היי ליאת,שוב תודה!לא היה בי האומץ לעשות זאת בעצמי,לפחות לא בפעם הראשונה(אם את מבינה?). אין לי הרבה צורך,ציפיה,או אשליה.זה בעיקר הצורך העז להוציא ולו מעט על מנת לא "להתפוצץ"!קשה לי לעבור את התקופה הכ"כ קשה ומתישה הזו לבד ועדיין להשאר שפויה. זה נמשך כבר יותר מידי זמן וכול יום שעובר זה מחמיר.מרגישה שמאבדת שליטה ושהירידה במדרגות הסולם ממש מהירה,רוצה לעצור כאן לפני שיהיה מאוחר!כי בכול יום שעובר ואיתו ההחמרה,כך גוברות המחשבות ומשתלטות עליי ואני כבר רואה את קצה המנהרה,רק שבמנהרה הזו אין אור ואני מרגישה כ"כ קרובה.(אני כותבת זאת כי אני יודעת שבזמן אמת לא יהיה בי האומץ לעשות זאת. תודה (דנה?)

שלום דנה, אני ערה למצוקה, ומבינה את הקושי. מקווה שהבהלה שלך תסייע קצת בבלימת ההתדרדרות. שמחה ששיתפת דרך כאן במה שהצלחת. להתראות ליאת

זה לא בהלה,זה רק עניין של צורך!

שלום, שמי מיה, בחורה בת 28 יוצאת עם בחור כבן 32 בשלוש שנים האחרונות. אני חיים ביחד ויכולה להגדיר את הזוגיות בינינו טובה. אנו מדברים על העתיד והתקשורת בינינו טובה. יש בעיה אחת שמטרידה אותי לא מעט. אמו של בן זוגי נפטרה שהיה ילד קטן. עד היום הוא לא מסוגל להיפתח ולספר לי ממה אמו נפטרה. לטענתו הוא לא דיבר על זה עם אף אחד מאז שזה קרה ומבחינתו הוא עובר תהליך שלוקח זמן עד שיהיה מסוגל לפתוח את הנושא.אני בטוחה שהבהרתי במהלך שלוש השנים בהן אנו יחדיו שלא משנה מה היה, שום דבר לא ישפיע על היחסים בינינו וההיסטוריה שלו לא תשנה את אהבתי אליו. הוא לא מוכן לראות פסיכולוג כי לטענתו הכל בסדר איתו. דבר נוסף הוא שעדיין לא פגשתי את רוב משפחתו והכי חשוב את אביו. ניסיתי כל טקטיקה אפשרית, להיות סבלנית, לדבר להסביר ואף פעם לא בלחץ. שום דבר לא עוזר. מצד אחד אני יודעת שאנחנו מאוד רציניים, מצד שני לא ייתכן שמתנהגים ככה. אני באה ממשפחה מאוחדת וחמה וקשה לי עם ההתנהגות שלו בנושא. חשוב לי לציין שהקשר שלו עם ההורים שלי הוא טוב מאוד. אני די אובדת עצות כי אני לא רוצה לעזוב אותו, אבל אני לא מוכנה לקבל את ההתנהגות הזו אף לא לרגע נוסף. זה משפיע על המערכת יחסים, על הביטחון שלי בקשר שלנו ומאסתי מלהמתין, הייתי סבלנית מספיק. אשמח לקבל עצה בנושא. מיה

לא דעה מקצועית ,אבל מכירה את הנושא מקרוב. אם הוא אינו חושף את משפחתו בפנייך ,בעיקר אביו ,זה אומר דרשני גדול.... שלוש שנים זו תקופה ארוכה ,וכנראה שיש לו מה להסתיר. אהבה זה דבר נהדר ,אבל עם הזמן גם היא דועכת ומתחילים החיים האמיתיים. תמשיכי להתעקש להכיר את המשפחה ,תאמיני לי זה מאוד חשוב. בהצלחה.

שלום מיה, איכשהו, למרות שאני יכולה להבין אותך מאד, ההתעקשות שלך לדעת משדרת משהו שונה מהצהרתך הגלויה. אם את אוהבת את החבר שלך, ללא קשר לסיפור המשפחתי שלו, ודבר לא יפגום באהבתך אליו, אז למה - בעצם - ללחוץ? כנראה שיש מאחוריו סיפור קשה, "חבילה כבדה" שהוא נושא עמו שנים רבות. אפשר לשער שהוא גם יפתח את זה, בסוף, כאשר ירגיש מספיק בטוח. לטעמי, חוסר הסבלנות שלך כרגע עלול להלחיץ אותו, ולגרום לו תחושת איום. לכן, אם את עדיין עומדת מאחורי הצהרת האהבה שלך, הניחי לזה. ואם את מרגישה שאינך יכולה להמשיך עוד, אמרי את האמת, וקחי בחשבון את ההשלכות האפשריות עליו. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני לא מזמן התחלתי טיפול פסיכולוגי עקב בעיות נפשיות - חרדה, דכאון וגם בעקבות פגיעה מינית מהעבר. זו תקופה קשה בשבילי ובשביל בן זוג שלי. הוא כל הזמן מציע לי עזרה, שאול איך אפשר לעזור לי, כי הוא גם סובל ממצבי רוח שלי, התפרצויות וכל מה שמתלווה לטיפול ודכאון. אבל אני לא יודעת להגיד לו מה אפש לעשות בשבילי. לספר לו את מה שאני מספרת לפסיכולוג אני לא יכולה - זה קשה מדי. איך עוד הוא יוכל לעזור? בבקשה תגידו לי כי אנחנו בבעיה שלא מוצאים לה פיתרון.

ערב טוב, אורנה בחופשה קצרה, והיא תחזור לענות כאן רק ביום שלישי בעוד קצת שבוע וחצי. ובינתיים- בן זוג תומך יכול להיות פרטנר רב ערך לתהליך הטיפולי. כאשר מדובר בעניין כל כך קריטי לחיים הזוגיים והאינטימיים, חשיבות השיתוף עולה אף יותר. אני מציעה לך להביא את הדילמה שלך אל תוך הטיפול, ולבקש מהמטפלת שלך לשקול יחד איתך בצורה זהירה האם וכיצד תוכלי להיעזר בחבר הן כשותף-סוד, והן כשותף ליצירת אקלים בטוח וסבלני שיאפשר לכם אינטימיות מלאה ומספקת. בהצלחה ליאת

חבל כנראה שאין אף אחד בצד השני

היי דווקא יש למה להתייאש הצלחת לשלוח הודעות כבר התחלה טובה לא????

שרה, כולנו מחכים בקוצר רוח לשמוע מה שאלתך. אשמח להשיב לך מכאן ליאת

סליחה על הבורות פשוט חדש לי כל הסיפור הזה

אם תנסחי שאלה בחלון הגדול, תקבלי תשובה עליה, בדר"כ בתוך מספר שעות. בהצלחה ליאת

שלום שרה, הפורום הזה, ככל פורום, עובד בצורה של פניות ותגובות. הפניות הראשוניות נכתבות ע"י הפונים ומנהלי הפורום, המשיבים עפ"י סדר ימים קבוע (ראי הודעה בראש הפורום) מגיבים בזמנם החופשי, בדר"כ בשעות הערב. כמובן שגם אנשים נוספים, לבד ממנהלי הפורום, יכולים להגיב זה לזה. פורום זה מיועד לעניינים הנוגעים ישירות או בעקיפין לתחום הפסיכולוגיה הקלינית. ברוכה הבאה ליאת