פורום פסיכולוגיה קלינית

למה את לא כותבת כאן? אף אחד לא מכיר אותך ממה כבר תוכלי להיפגע? נראה כאילו יש לך מה לספר אבל משום מה את לא.

אם אני לא מזדהה כנאה יש סיבה,וכן יש לי הרבה מה לספר רק שאין לי אומץ לעשות זאת זה נראה לי אכזרי מדי להעלות זאת בכתב ובפורום הזה

מי כותבת לדרור כששם המחבר הוא סימן שאלה (?) אין לך שם יקירתי? שואל סתם חבר סקרן

שלום לך, לא ברור לי מדוע אתה חושב שאתה משתגע. מה גורם לך להרגיש כך. בכל מקרה זהו פחד לא פשוט ואתה יכול לפנות לטיפול לעבוד על הפחד הזה, ובאותה הזדמנות לעבור גם אבחון. ורק אמירה אחת נוספת, לרוב, הפחד מפני השגעון מעיד שלאדם יש ביקורת מציאות מסויימת. זה לא מבטיח בפני ההמשך אבל לרוב אומר שבעת הנוכחית אין בעיה בשיפוט. לילה טוב, דרור

יש לי ים של צורך,אבח אין טיפה של אומץ או יכולת

שאלה או בעצם שתיים,האם אני יכולה לכתוב למייל שלך? במידה וכן,תוכל לומר לי אותו מלא? פוחדת שזה יגיע לידיים הלא נכונות! תודה ?

שלום לך, ראשית את מוזמנת לפנות דרך הפורום. במידה ואת מעוניינת לפנות למייל האישי את יכולה. כתובת המייל : [email protected] דרור

שלום רב לכולם ולכם מנהלי הפורום הנאמנים בעיקר. הלב שבור הנשמה שרופה ופצע מצממת וכל חוזר ומקר כל פעם מחדש נכון שקשה לתוח ןלשטוח נכל כאן מפניכם מחדש אבל אתם וודאי מבינים ומי שיכולה והכי קרובה לעזרה אמיתית זאת ליאת. איני יודעת מה לעשות יומים של כאב עצום ושברון לה ואף הופיע ההאמיתי מעין חוסר תאבון קל בעיקר אתמול. מחפש מזור לכאבי ומשהו שבאבת ובתמים יבין אותי הפעם. חנוקה וכואבמצ נשמתי דואבת ואיני מחזקה פשוט כמע כורסת מול ולנגד העומס הרגשי בגלל סיפור ספציפי ומשבר שחויתי. מוכר זה עוזר לכם ליזכר כדאי שתוכלו לעזור באמת .כי הפעם אני סבאת זקוקה עובדת עצות פשוט אך הכל בידיעה שאמת שרק אנשי מקצוע כמוכם יכולים באמת להבין וגם לעזור תודה על הרצון הטוב ועל עבודת הקודש שאתם עושים לאחר העבודה השגרתית שלכם של כל אחד מכם ביום יום .שולמית שמוקירה ומעריכ אותם על זה מאד. לילב טוב ערב טוב וכל מה שיבוא לכם ותרצו.תודה ושוב תודה לשלשתכם.

שולמית שלום, ניתן לשמוע את הכאב שלך והתחושה החזקה שיהיה מי שיבין, שפשוט יהיהי שם. אני מזמין אותך להיעזר בפורום ובי, ולנסות לומר מה קרה שהביא להחרפה של התחושות שלך ולהרגשה שאת לא יכולה יותר. אני יודע שקשה לחשוף, אבל קשה גם להיות לבד. דרור

העיי דרור אני לי בעיה ליחשף אך הבעיה היאשזהו סיפור ארוך ומייגע ואין לי כל כך את כוחות להתחיל הכל מהתחלה אך היום ישנה הקלה וזאת לאחר שיזמת שיחה עם אחד הגורמים העיקרים המרכזיים שרוב רובו של הכאב נעשה בגללו.וביקשתי שיחה נוספת שהיא אושרה על ידי אדם ישוב ויעדכן בהמשך ובהתפתחיות ואם אראה שהמצב יחזור אז יאלץ לפתוח הכל כדאי שבאמת ובתמים תוכלו לעזור לי. תודה מראש שולמית.

היי דרור יש שיפור בהרגשה הגרשה הרע נעלמה כאילו לא הייתה והרגשתי חזרה לקודמתה. שמחה שכך. כניראה שזה תקופה של עליעות ומורדות קלות לא נורא הרבה יותר טוב כבר. שולמית נ.ב נמשיך נמשיך לעדכן אותך ואת כל השאר בהמשך הדרך הזמן לבנתיים חלף מעצו ושבתי לאיתני.

איך ניתן להגיע לטיפול פרטני אצל מנהלי הפורום? האם זה אפשרי?

אגם שלום, בהחלט אפשרי לפנות לטיפול אצל כל אחד ממנהלי הפורום. לשם כך ניתן להשתמש ב"כרטיס הביקור" המופיע לצד שמות מנהלי הפורום. ניתן ליצור קשר עם מנהל הפורום אליו את מעוניינת להגיע לטיפול, באמצעות הטלפון או המייל האישי ולתאם פגישה. דרור

אם עברתי התעללות מינית בעבר האם כדאי לפנות לטיפול אצל אישה או קבר מי יבין יותר?

מירב שלום, התשובה היא קודפ כל אצלך, האם את מרגישה שעם צד אחד את תרגישי מובנת יותר, בטוחה יותר מאשר עם המין השני? אם כן זו יכולה להיות תשובה עבורך. אני לא מאמין שיש תשובה חד משמעית, הרבה מזה תלוי במה יקרה בינך ובין המטפל, מה יעלה בך כלפיו, ובו כלפייך וכמה ניתן יהיה לעבוד עם זה בטיפול. זו דעתי האישית, אם כי אני יודע שיש שיחלקו עליי, דרור

מה יש לי.. מכיר את המועקות האלה שמשתלטות פתאום ,ככה ,סתם,בלי שום סיבה? אלה המועקות הכי קשות כואב לך ואתה לא יודע למה . והכל מתערבב ביחד. אני רואה לפעמים גם את "הבעיות" הקטנות (אין לי כוח לעבודה מחר ואיך אני אתעורר כשזה ברור שאני לא אצליח לעצום עין הלילה) בגודל של פיל,מטבעי אני בנאדם פסימי. זה לא תורם לי עכשיו... מתחיל לכאוב נ ו ר א !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

חן שלום, מה שאת מתארת הן תחשות שבהן כאילו לא ברור מהיכן הן מגיעות. בעצם מה שקורה שהכל נצבע שחור, מה שבמעגל קסמים הופך את הכל לעוד יותר שחור. אלו רגעים קשים, אבל דווקא המודעות לכך, המודעות שזו ההסתכלות שמשתנה פתאום, הופכת שחורה עוד יותר שגורמת לדברים להיראות כל כך נורא היא שיכולה לעזור לצאת ממעגל הקסמים הזה. לילה טוב, ושקט, דרור

מחר בבוקר הייתי אמורה להיות עם המטפלת ... אבל ביטלתי. חבל.... כבר קבעתי שאעבוד בוקר. כל כך זקוקה למטפלת הזאת מחר...

חן שלום, אני מבין אותך, אולי זה גם קשור למה שתיארת, השחור שמגיע. אולי זה גם עשוי לגרום לך להרגיש את הרצון שלך בטיפול, דבר שלעיתים את מפקפקת בו. דרור

שלום לך, אני שמח שאת כאן, ומזמין אותך לכתוב כאשר תחושי צורך בכך, דרור

למה את מציפה את הפורוםבעשרות שאלות על איך פועל הפורום ולמה לא עונים? חפשי לך פורום אחר או שדיי להציף או שתשתתפי כמו כולם ותחכי לתשובות בלילה

שלום לך, כל השאלות הנשאלות מקבלות תשובה בהקדם האפשרי, דרור

האם מישהו יכול להמליץ לי בבקשה על פסיכולוג/ית שמטפלים בשיטה לפיה הם לא רק מקשיבים אלא נותנים ומציעים פידבק? תודה

שלום לך, אנא צרף מייל עדכני כך שההמלצות יוכלו להישלח אליך, דרור

תודה רבה על העזרה

אני בן 25 אחותי שגדולה ממני בשלוש שנים סיפרה לי השבוע שאבא התעלל בה מינית מה לעשות? היא זרקה לי את זה בפנים ואמרה לי לא לספר לאף אחד, מאז אני לא ישן ולא יודע כבר על מי לכעוס, עליה שלא סיפרה או על אבא או על אמא שאולי ידעה

גבע שלום, קשה מאוד לדעת מה לעשות במצבים כאלה. אתה מרגיש כעס בעצמך עליה, על אמא וכמובן על אבא. מנגד אתה לא רוצה להתרחק ממנה למרות שזה מה שהיא משדרת כך שאתה לא יודע מה לעשות. עצתי לך היא לא לוותר, לא להיות תקיף מדי, אבל לא לוותר, לומר לה שאכפת לך שאתה איתה שאתה רוצה ללוות אותה בכל הקשיים שמלווים אותה. לא סתם היא סיפרה לך, היא מחכה שלא תהיה אדיש, שתראה שלא תקנה את ההצגה שלה במשך כל השנים. ואולי שגם אתה תשא בנטל. אז תעשה כמיטב יכולתך לעשות את זה, זה לא קל אני יודע. אבל אתה אחיה ומכאן יש לך חשיבות עבורה בנושא הזה. דרור

הי דרור האם אפשר לשאול שאלה לאימייל שלך. יום טוב איריס.

איריס שלום, את בהחלט יכולה לשלוח שאלה למייל האישי שלי, דרור

שלחתי תודה ולילה טוב-מצפה לתגובתך.

שלום רב. האם ישנן תאוריות פסיכולוגיות המסבירות את הפרעת ה - o.c.d? כגון: פרויד, קליין וקוהוט. אשמח לקבל כלן תגובה יום טוב

עדי שלום, ישנם הסברים שונים להפרעת ה - OCD, הנוגעות לחרדה המתעוררת באדם והניסיון שלו להתמודד איתה דרך טקסים המורידים זמנית את רמת החרדה. למיטב ידיעתי התיאורטיקנים שתיארת לא התייחסו ספציפית להפרעה זו אלא יותר לגורמים התוך נפשיים לחרדה : דחפים אסורים כגון תוקפנות, שנאה, או דימוי עצמי נמוך ותחושת ריקנות, המצריכים הגנה בדמות הטקסים. בכל מקרה אני מבטיח לברר ואם אמצא תיאוריות ספציפיות אפנה אותך אליהן, דרור

היי. שבוע טוב :) בהקשר לטיפול זוגי, אין לי ספק שנלך וזה טוב גם להתמודדות שלנו עם המשבר שעבר עלינו ועליו שעובר כבר 3 חודשים. אני לא מנסה לשנות אותו, אלא רוצה לעזור לו להתמודד עם משבר הפרידה ממנה. זו נראית לי האובססיה שדברנו עליה. איך אפשר לרצות אדם שכ"כ התעלל בך. במשך שנה נקטה בכמה תאריכים שיחכה לה עד שתאמר לו אם רוצה אותו לחתונה או לא. והוא חכה, טוב הרי התגרשו אחד בשביל השניה. אבל היא הפכה אותו כל החברות (כשלוש שנים ביחד ולחוד) לסנג'ר שלה. הוא כל הזמן מספר עד כמה סבל ובכל זאת כמה אליה כמו נרקומן. נראה לי שיש בו גם מזוכיזם מסוים. הטיפול התרופתי היה בשנה האחרונה (מתוך השלוש). שבה שתה כדורים נגד דכאון וחוסר שינה. מאז שהכיר אותי הפסיק אותם כי מלאתי לו, כדבריו, את מה שכ"כ כאב לו. אבל שוב העניין התפרץ. אז אולי עכשיו תביני למה התכוונתי שחייב גם טיפול תרופתי. אני מקווה שבשבוע- שבועיים הקרובים נפגש עם הפסיכיאטרית ואז תמליץ או לא המשך טיפול. בכל אופן טיפול זה יהא בצמוד לטיפול הזוגי והפסיכולוגי- הפרטני. הוא חייב תמיכה ואהבה רבה. (מקווה שאצליח כי גם אני בן אדם שנשבר, והוא מפנק ומעניק רק שהוא כמו ילד שצריך חיזוקים עד אינספור) ננסה את הכל, כמובן לא בלחץ ואם אחרי תקופה אראה שזה לא עוזר והוא תפוס עליה אסיים את הקשר הזה עם הרבה כאב. רק מקווה שלא יתפתה להתקשר ולשלוח לה הודעות כי זה באמת יאכזב אותי, יריקה לצלחת. (כבר עשה זאת פעמיים, לא שהיא מתייחסת מבחינתה הוא מחוק) לדעתי הוא אובססיבי עליה יותר מאוהב אותה. בכל אופן גם איתי נראה לי שיש לו מזוכיזם רק שאני מאיימת להעיף אותו הוא נהיה כנוע ומתרפס ללא הרף. הוא מציין שהיא הרסה לו את הגבריות ויש בו חלק שרוצה להראות לה שהוא גבר, לא שהוא מליח כי עובדה שהוא רודף אחריה במידה מסוימת והיא מנפנפת אותו. אין לי ספק שהוא אוהב אותי, אבל הכאב שגם אותה עדיין. המטפלת הפסיכולוגית טוענת שרק כשיו הוא תופס את הפרידה וזה כמו גירושין שהזמן מרפא. האם יש עוד משהו שאת מציעה לי או רוצה להגיב לנושא? אודה לך שוב מקרב לב. המשך שבוע טוב.

אורית שלום, אני מניח שאת מחכה לתגובה מליאת, היא תהיה השבוע ביום שלישי ובחמישי עד שבת. בכל מקרה מהדברים שלך אני מתרשם שאת נמצאת במצב לא פשוט, אבל נשמע לי גם שעבורו זה לא פשוט והוא עושה מאמצים רבים. דווקא בתקופה כזו ניתן לתת לו מעט מרחב, זה חשוב וזה יכול לתת לו את הביטחון לדעת שגם אם ימעד יש לו לאן לחזור. זה לא יהיה קל עבורך, ולכן אני מסכים עם ההחלטה ללכת לטיפול זוגי ולבחון את המערכת הזוגית הבוללת שלכם. בהצלחה, דרור

איך יודעים שמטפל הוא טוב? איך אני יכול לדעת שהוא מוסמך ולא מתחזה? והאם למטפלים אכפת במידה מסויימת מהמטופלים או הכל עבודה נטו כלומר אם כואב לי כואב גם להם?

שלום לך, אתה שואל שאלות לא פשוטות הקשורות בוודאי ללבטים שיש בך בנוגע לבחירה במטפל, ובכניסה לטיפול בכלל. ראשית, בנוגע להסמכה, אתה יכול לדרוש מהמטפל לראות תעודה המעידה על ההסמכה שלו לעסוק בפסיכותרפיה (ישנם תנאים מסויימים לכך). לגבי השאלה השנייה אני יכול לענות לך את זווית הראייה האישית שלי, אם כי אני יודע שהיא גם זווית ראייה מקובלת למדי : לא ניתן להצליח בטיפול מבלי שלמטפל יהיה אכפת מהמטופל ומקשייו. לא תמיד רואים את זה, לפעמים זה בדיוק הקושי של המטופל להאמין שלמישהו אכפת ממנו, ואז זה כבר נושא להעלות בטיפול. אני אישית לא מכיר מטפלים שעבורם זה הכל עבודה. מקווה שהקלתי מעט על הלבטים שלך, דרור

אתה פוגש לפתע בן אדם. איך זה שמתחיל להיות לך איכפת ממנו? הרי הוא לא קרוב אליך באמת.

משהו דחוף

עונים פה כל יום, לפעמים פעמיים ביום אולי תתחיל מלשאול ואז תראה איך זה מתקדם...

איתמר שלום, אתה מוזמן לפנות עם השאלה שלך, ולהיענות בהקדם האפשרי, דרור

אני חיילת ויש לי חברה טובה בכל פעם שהיא יוצאת שבת היא חוזרת עם חבורות בגוף (אני רואה זאת כשהי מחליפה בגדים היא לא יודעת שראיתי) היא תמיד מתרצת שהיא מפוזרת ונפלה וכל פעם סיפור אחר, היא אף פעם לא מוכנה שאבוא אליה בטענה שאין לה מקום לארח, בזמן האחרון היא גם נראית מרוחקת ומרחפת. חשבתי להודיע על כך למשק"ית ת"ש אבל אני פוחדת לאבד אותה מצד שני קשה לי לחשוב שהיא סובלת מה לעשות?

שלום רב לך: חברתך צריכה לפי עניות דעתי להודות ולהגיד תודה לאלאשמצאה חברה כמוךכי דרך פנייך בעניין זה אפשר להבחין על מידת הרגשות שלך כלי הסובבים אותך על האכפתיות וחברות הטובה שלך. וכן גם אם תאי גאה בעצמך על הזה הרי יש לזה מקום וזה ראוי והגיוני.ומה שאני היית מציעה לך לעשות זה ברשית הדרך לפנות למפקדים שלך ואם את רואה או מרגישה שזה לא מטולת כאות בצורה בה את מעוניינת כי את יודעת בצבא יש הרבה מצבים שדןןקא החיילים הקטנים יכולים לפקוח את ענייהם של שאר הסובבים אותם וגם להאיר את צומת ליבם. ומעשה המבורך יותר שאת יכולה לעשות רק אחרי שנסית את הראשון וראית תודאות שלא נראות לך ועדיין את רואה את חברתך ככה זה פשוט לפנות בצורה עצמית למשקית ת"ש שלכם בבסיס ולגלות תושיה ולספר את אשר עלית כאן בפורם בלי פחד וחשש . זה דבר חיובי ומעה מאד טוב אז תעזי ותעזרי אומץ ותפעלי למען עתיד חברתך. כי נשמע שישנו פה סיפור שאומנם לא יספרו לך אותו אך יכול להיות שתוכלי את לדעת אותו דרך החברה עצמה אבל רק כאשר היא תרגיש יותר קרובה ובטוחה בתוך הקשר שלכם. דרכך ברוכה והמשיכי בפועלך שלך וכאן בשבילך תמיד שולמית.

שלום לך, מדברייך את נשמעת כמי שנמצאת במצב לא פשוט. מחד, את דואגת לחברתך, רוצה שתפסיק לסבול. מצד שני היא כבר לא ילדה, ואת חוששת שאם תגלי את הסוד שלה מבלי שתרצה בכך את עלולה לאבד אותה. עצתי לך היא לנסות ולומר לה, לא כדרך בירור, אלא מתוך ידיעה שברור לך שהיא עוברת התעללות, ושכואב לך לראות אותה כך. להציע ללוות אותה למשק"ית ת"ש, לקב"ן היחידתי, ואף לגופים העוזרים לסובלים מאלימות במשפחה. בעיני זו הדרך הטובה ביותר לעזור לה, לא לחשוף את סודה מבלי שתהיה מוכנה נפשית לכך, אבל לא להעלים עין מסבל קשה. בהצלחה בדרכך הקשה אך החשובה, דרור

דרור, שלחתי לך מייל לפני יומיים... האם קבלת? שבוע טוב

שלום לך, קיבלתי והשבתי לך שם, דרור

בחודשים האחרונים בת זוגתי אדישה בכל הנוגע לפעילות מינית נראה כאילו מבחינתה אפשר לחיות בלי זה. יש לציין שחברתי מעולם לא הייתה יוזמת או פעילה ממש תמיד הרגשתי שיש שם בעיה, גם בגלל הקרירות, הסגירות דבר הקיים גם באופייה ביום יום. לאחרונה זה מפריע לי יותר, אני מאוד אוהב אותה שאלתי אם יש לה מישהו היא ענתה בהסתייגות. אבל בכל זאת נראה כאילו קורה לה משהו ואולי קרה מזמן ואף פעם לא הייתי רגיש כדי לשאול, אני לא יודע אם לדחוק בה או להניח לה, פשוט נראה שככל שמניחים לה יותר היא מתרחקת לתוך עצמה יותר. מה לעשות?

יורם שלום, אני יכול לנסות ולהעלות השערות מה גורם לאשתך להיות קרירה אך זה מה שהן יהיו, השערות ולא בטוח שהן יקדמו את המטרה. אני מציע שתפנו ראשית לטיפול זוגי. אני מניח שגם היא לא מרוצה מהמצב, ובכל מקרה אתה יכול לומר לה שזה משהו שמאוד מפריע לך ואתה רוצה לטפל בו. ייתכן ובמהלך הטיפול הזוגי תופנו גם לסקסולוג, אך לטעמי זו היא הדרך הנכונה לפעול. אל תתעלם. דברים כאלו אינם עוברים מעצמם, יוצרים ריחוק ותהום שקשה לגשר מעליה לאחר מכן. דרור

אני בת 41 ואני כועסת על אבי מסיבות שונות, אני פוחדת שהוא ימות ואני יישאר עם הכעס מצד שני לא יכולה לדבר איתו מה לעשות?

אילנה שלום,מאחלת לאביך בריאות טובה,ואריכות ימים.עצתי לי אלייך עם כל הקושי שבדבר,דברי איתן! אם חלילה יקרה לו משהו, על הכעס אולי תתגברי. כי האמיני לי כמה שלא חושבים כך כשחיים,ולעיטים אפילו מצהירים שכועסים אך בשעת אמת נוראית תרצי או לא מוחלים על הכל!!! ומה שישב על מצפונך זה רגשות אשם עצומים,על אלף ואחד דברים.אבל בעיקר על שלא השכלת לעשות זאת בעודו בחיים.אז דברי איתו ויפה שעה אחת קודם,האמיני לי לא תצטערי.אבא ואמא לא בוחרים טוב או רע.ובשעת מוות מוחקים את הרע,אני מניחה שאת אמא אל תתני לו ללכת בלי סליחה זה טוב לו,ובעיקר לך!ושיחיה עד מאה ועשרים.

אלנה שלום, נשמע לי שאת מתמודדת עם רגשות קונפליקטואליים כלפי אביך, ופוחדת שהם יחריפו אם יקרה לו משהו. לדעתי עולמך הפנימי הוא המקור. התחילי בעבודה על עצמך, על הרגשות שלך כלפיו, הדרך בה את רואה אותו מבפנים. בהדרגה ובמקביל תוכלי לאפשר לעצמך אם תרצי בכך גם להתקרב אליו. אני מסכים שרצוי שזה ייעשה בעודו בחיים, אבל לא תמיד זה אפשרי. לעיתים זה יהיה קשה מדי עבורך. אבל אם תוכלי לנסות ולהרגיש אחרת מבפנים גם הבחוץ יגיע. בהצלחה, דרור

אני נמצא בטיפול מזה חודשיים יש דברים שקשים לי שלא סיפרתי למטפלת, האם חובה שהיא תדע הכל או שיש דברים שאפשר שישארו שלי מבחינת יעילות הטיפול כי הם כואבים מדי. היא כל הזמן שואלת ואני מתחמק זה מתיש אותי האם להגיד לה שתניח לנושאים מסויימים לצמיתות, או פשוט לעזוב ולנסות להתמודד בעצמי? אני פשוט מתחיל לחשוב שבפעם הבאה שהיא שוב תנסה לדבר על נושאים מסויימים אני אמצא את עצמי צורח עלייה.

אורי שלום, אני אחלק את תשובתי לשניים. ראשית אתה בהחלט יכול לומר לה בצורה ברורה שכרגע אתה לא מעוניין לדבר על דברים מסויימים, שזה מהיר לך מדי, כואב מדי ואתה מבקש שתעזוב. יחד עם זאת בטיפול המטרה היא לנסות ולהבין, להפוך דברים לא מודעים למודעים, וכואבים לכואבים פחות. ייתכן והדרך בה אתה בחרת, לשמור את הכאב לעצמך, הובילה אותך לטיפול ומשפיעה רבות על חייך. אני מאמין שעם הזמן וככל שתרגיש בטוח יותר תוכל לחשוף בהדרגה גם דברים קשים יותר. בהצלחה, למרות הקושי, דרור

פניתי אליך בנוגע למצבו של אחי, מצאתי את תשובתיך עניניות ולכן אני פונה שוב. האם ישנו גוף הנותן תמיכה טלפונית למשפחות החולים במחלה נפשית? אני מחפשת הכוונה ולצערי דרך הפורום זה מצומצם. תודה מראש.

דנה שלום, העמותה שהוקמה לתמיכה בסובלים ממחלות נפש, היא עמותת אנו"ש. אני לא יודע אם יש להם תמיכה למשפחות, אבל בוודאי הם יוכלו לתת מידע והכוונה ואוזן קשבת. יש להם סניפים במרבית הערים בארץ. מעבר לכך, את יכולה לפנות לער"ן, ולקבל תמיכה גם שם. אני מזמין את חברי הפורום המכירים גופים נוספים להכנס ולהפנות אותך לשם, דרור

שלום שוב, עד שכבר הצלחתי לשכנע את אחי שהוא זקוק לטיפול לא חשבתי שאתקל בבעיות ביוקרטיה, קיבלנו הפניה לפסיכאטר ויצרתי קשר ישיר עם המרפאה, שם נאמר לי שזה לוקח כשבועיים עד הזימון לפגישה, אינני חוששת שהוא יפגש במישהו כולל בעצמו אך כואב לי לראות אותו סובל. הם יעצו לי ללכת למיון, משהו שלא בא בחשבון מבחינתי. שאלתי היא, האם ניתן לזרז את התהליך באיזשהי דרך? האם יש מרפאות פרטיות מומלצות (בהנחה ששם לא צריך לחכות כ"כ הרבה זמן)? האם יש טיפול אלטרנטבי מועיל במצבים אלו או תרופה טיבעית המקלה על המצב? משהו... כי אני פשוט בוערת מדאגה ולהיות ככה שבועיים זה עגום. תודה מראש

שלום, יש לי אח בן 35 שלדעתי סובל מדיכאון מתמשך. מאז ומתמיד היתה לו בעיה של קושי ביצירת קשרים עם אנשים אחרים. עד לשנה האחרונה היו לו הרבה עליות ומורדות במצב הרוח. בשנה האחרונה, הוא החל לעבוד במקום עבודה חדש ומאז נקלע למתחים נפשיים חזקים. לפני מס' חודשים הוא עבר סוג של התמוטטות נפשית למשך מס' ימים. עד היום אני לו חושב שהוא יצא מזה והוא מראה הרבה סימנים של דיכאון למשך תקופה ארוכה (לא ישן טוב בלילות, אוכל הרבה ובבולמוס, חוסר עניין כללי, חוסר שקט). אני מאוד רוצה לעזור לו, אבל לא ממש מצליח לגשת אליו. איך אפשר לגרום לו להבין שיש לו בעיה הדורשת טיפול?

שלום לך, לא לגמרי ברור לי למה כוונתך בהתמוטטות נפשית. אולם מדבריך נשמע שמשהו בארגון הפנימי של אחיך נפגע לאחרונה, אולי בשל המתח בעבודה. הדרך לפנות אליו היא על ידי התחברות למצוקה שבוודאי שם (אולי העבודה). כך למשל ניתן לעזור לו לקבל טיפול שיעזור לו להתמודד עם המתחים בעבודה. זה יכול להיות פחות מעורר חרדה עבורו. ובכלל לנסות לדבר איתו על המצוקה שאתה רואה שהוא שרוי בה, והדאגה שזה מעורר בך. מקווה שתצליח להגיע אליו, דרור

שלום רב דר אני בן 25 סובל מדכאון וחרדה ומטופל על ידי 8 סוגי תרופות שונים 5 מהם למצב נפשי. שאלתי מה הבעיות הגורמות לי לא לקים יחסי מין עם אשתי . כי אני לא מצליח נפשית.למה ומה לעשות בבקשה עזרה אני כמעט קורס. בקיצור בן אדם סובל מבעיה נפשית פוסט טראומה .מה מוניע ממנו לקים יחסי מין עם אשתו האם זה קשור ל{חרדה אי חשק יאוש מחשבה על מצבו בכלל לא בראש שלו } ומה עוד גורם לו לקים יחסי מין. ומאוד מודה על כול עזרה.

עידן שלום, כאשר אדם סובל מדכאון, ובפוסט טראומה יש סימפטומים של דכאון, חלקים גדולים מהחשק בכלל יורדים. כך היכולת להינות מאוכל, משינה, מתחביבים קודמים וכמובן ממין יורדים. בנוסף על כך, חלק מהתרופות המשמשות לטיפול בדכאון פוגעות בתפקוד המיני דבר שבוודאי לא מוסיף לקשיים מסביב. גם חיכוכים עם האשה עלולים להיות גורם, בין אם הם לא קשורים, ובין אם הם נובעים מהמצב הנפשי. בכל מקרה עצתי היא לעדכן את הגורם המטפל בך, לשאול לעצתו, ואולי לבקש טיפול פסיכולוגי פרטני שיעזור לך למצוא מחדש את ההנאות בחיים, כולל ההנאה ממין. בהצלחה, דרור

אני בן 35, בריא מבחינה גופנית. מזה מספר שנים אני סובל , לעיתים מהתקפי חרדה ומדיכאון. איזה פסיכולוג עלי לבחור? האם ישנם פסיכולוגים המתמחים בחרדות? האם הדבר מביא לשחרור ממילואים ביחידה קרבית?

רוני שלום, ישנו מגוון רב של הפרעות חרדה ודכאון. ויש גם מספר טיפולים העוסקים בהפרעות אלו. טיפול קוגנטיבי התנהגותי הוא לעיתים טיפול היעיל למצבי חרדה מסויימים. ולמצבי דכאון מסויימים. טיפול פסיכודינמי אינו טיפול סימפטומטי ומטפל במקור להפרעות אלו. שני סוגי הטיפול מומלצים, השאלה במה אתה רוצה לטפל, בסימפטום או במה שמתחתיו. זו הבחירה שלך. מעבר לכך רצוי שאיש מקצוע יאבחן ממה בדיוק אתה סובל. לגבי שחרור ממילואים הרי שהדבר תלוי בחומרת ההפרעה. ישנם מקרים שזה מוביל להמלצה לשחרור. בהצלחה דרור

שלום ליאת תודה על האיחולים, טוב שיש גם אנשים טובים באמצע הדרך,כמוך. לפעמים אני מרגישה תחושה של פספוס. אני בשנות העשרים המוקדמות ,רק תחילת החיים... איך איך זה קורה לי? מה יהיה עוד 10 שנים? אני אצטער על השנים היפות שפספסתי בלהרגיש רע... אני מבואסת מלחשוב על זה. כרגע אין כלום שיכול להצית בי חשק,כוח להמשיך לחיות. כבר 3 שנים אין... והמצב לא משתפר. סליחה אם העכרתי לך או למישהו את המצב רוח..

שלום שוב, דווקא בגלל שאת בראשית חייך, אין מקום לייאוש. עדיין הכל פתוח בפניך. מותר לך לחלום כל חלום ולנסות להגשימו. ואגב, שנים יפות יכולות להיות לנו בכל גיל, והן אינן נחלתן של ילדות בגיל 20. לא הכל אבוד, האמיני לי. שיהיה לך שבוע טוב וקל יותר ליאת

אין לי!![ את יודעת ליאת איך מונעים את השביזות? לוקחים יום חופש ביום ראשון...יש לי הרגשה שגם את צריכה...תקחי לך על חשבוני האמת שהעבודה שלי לאחרונה מעיקה ותובענית ואין לי כוחות להיות שם....אבל הבוס חמוד(מקווה שהוא לא שבוז ונכנס לכאן אחרת הוא יזהה אותי:) אולי אני צריכה ללמוד תחום אחר, לא יודעת, מרגישה שהמוח שלי מתנוון... לא יודעת מה מתאים לי...לא יודעת מה לעשות עם עצמי...סתם הרהורים לשעת לילה... שיהיה לך לילה טוב(מקווה שלא שיגעתי אותך...)

ME, אני מאד מזדהה עם תחושת השביזות לקראת עוד שבוע, ולצערי, חופש אינו בא בחשבון כרגע. נראה שאין לנו ברירה אלא להתארגן ולהיאסף לקראת מחר. גם אני אוהבת את האנשים שעובדים לצידי, אז כנראה שמבחינה זו שתינו בנות מזל. שיהיה שבוע קל, ובכלל (ואני מבטיחה לנסות ולראות מחר את הקטע ששלחת לי. היום אני כבר במוות קליני). שלך, כמו שאפשר דרך פורום - ליאת

אינני יודעת אם הבנת...אבל אני לא צריכה להתארגן למחר... מקווה שלא שכחת אותי שם..

היי.אני רוצה לבקש שתעזרי לי אולי לחשוב או להבין מה שקורה לי - אחרי תקופה קשה ביותר,באו שבועות רכים יותר והכל התחיל להיות נסבל יותר.ואז פתאום באה איזו הידרדרות מהירה וקצרה (למרבה המזל...) אם כי לא חמורה כפי שהייתה לפני מספר חודשים...הידרדרות שאני לא יודעת למה בדיוק לקשר אותה...אבל הנה בימים האחרונים שוב חזר השקט הכח והרצון.וטוב שכך,אני יודעת.. אבל, כל הזמן אני בתחושה שיש כמו "זליגות" כאלה, של מצב רוח כבד מאד, קודר,תחושה של אימה מחד וייאוש וחוסר טעם מצד שני.מעין עצב כבד נורא.זה לא משתלט כמו קודם,אבל זה בא במקומות שלא צפויים לעורר זאת, וזה מפחיד ומדכא.מקלקל.זה יכול לקרות פתאום אפילו כשטוב לי,כשאני עם האנשים האהובים שלי, כשטוב לי אתי, אפילו כשאני עושה משהו כיפי.לעתים זה בא בתחושת חנק ומועקה, עצב גדול, לפעמים במחשבות מבעיתות עליי או על יקיריי,פחד נורא...ולפעמים ברצון להרע לעצמי.לחתוך להשחית למות.אני מצטערת שאני אומרת.ואני לא מבינה למה זה בעצם קורה? מה זה אומר? והאם זה יכול להיפסק? האם תוכלי לתת לי כיוון? קצה חוט? אני רוצה לחזור באמת.להיות מי שהייתי.תודה ולילה טוב.

שלום ויק, נעים לשמוע שבסה"כ את במגמת שיפור. גם כשהדיכאון הנורא חולף, עדיין ייתכנו נפילות במצב הרוח וחוסר יציבות זמני. התנודות האלה הן חלק מהקיום האנושי ואיש מאיתנו אינו פטור מהן. כאשר אנחנו בתקופה רעה, יש איזו נטייה להתרפק על העבר, על מה שהיינו פעם. אבל אם נהיה ישרים עם עצמנו, נגלה שאפילו אז היו ימים פחות טובים. נדמה לי שהכיוון המעודד ביותר הוא הרעיון שהדברים משתנים כל הזמן, וגם ימים קשים מנשוא חולפים לבסוף, ומפנים מקומם לימים קלים ומוארים יותר. החזיקי מעמד, והמשיכי להשתפר כל הזמן. ליל מנוחה ליאת

ערב טוב, יש דבר אחד שאני לא מבינה בתגובת האנשים לאבל. אולי אני הייתה מערכת יחסים מאוד טובה עם מישהו ואני כן רוצה להתאבל עליו יותר משנה? אז מה? האם אהבת יתר נחשבת למחלה וצריכים לטפל בה בתרופות? אולי באמת הייתה לי אמא מדהימה, שהיתה לי לחברה, לאחות, למורה, ולמדריכה... האם זה נחשב לחטא שצריך להתפטר ממנו. מי החליט שתקופת האבל המקסימלית היא שנה? לפי מה זה נקבע? נכון שהאבל הזה משפיע על חיי, והפרידה ממנה שינתה לי את חיי ואותי ואת משמעות החיים בעיני, אבל אני עדיין חושבת שמגיע לה את זה? ואפילו אני חושבת שהאבל הזה הוא הדבר האחרון שאני יכולה להעניק לה. איפה אני טועה????

א.פ.ס.ח לפי ההגדרות הפסיכולוגיות, לדעתי, שנה, זה פחות או יותר הזמן שבו אנשים מעכלים את האובדן, עד שהם חוזרים לאיזו שיגרה. מי קבע שאם אין לי מצב רוח ,ואין לי מוטיבציה(ועוד כמה סימפטומים) למעלה משבועיים אז אני בדיכאון? הכל סטטיסטיקות, לוקחים מדגם של אנשים ובודקים איך הם מגיבים, ובגלל שהם הרוב... אז לפי זה קובעים. כמובן שיש מקום ל"יוצאי דופן", לכאלה שלוקח להם קצת יותר זמן. אני חושבת,שאתה כל החיים חי עם האובדן, זוכר,מתגעגע כואב וכו', אבל לצד כל זה אתה ממשיך בחייך,מגדל ילדים,מתחתן,לומד וכו' זה לא חטא להתאבל, אבל אני חושבת שצריך לשים איזה גבול. את באמת חושבת שבזה שאת מתאבלת את מעניקה לה משהו? את חושבת שהיא היתה רוצה שתעצרי את חייך ותתאבלי עד אין קץ ? אני אסתכן ואניח שהיא בטח היתה רוצה שתזכרי אותה לתמיד,שתתגעגעי אליה, אבל תנהלי את חייך הכי טוב שאפשר,שתהיי מאושרת ושמחה ...... אני מבינה שהיא היתה אמא נהדרת,מדריכה חברה ועוד. היא העניקה לך הרבה, אני בטוחה שהיתה רוצה שתשתמשי בזה. תעבירי את זה לילדייך, תספרי עליה, תחיי במלוא מובן המילה. אני מניחה שבאופן הזה,היית מעניקה לה (ולך) יותר. לאבד אמא כזו,זה בהחלט משנה את משמעות החיים, אבל זה גם נותן הרבה משמעות לחיים!!! התפיסה משתנה,אני מעריכה שפתאום מתבגרים קצת,מבינים דברים אחרת. אני זוכרת שלאחר שסבתי נפטרה, אחותי פתאום קלטה שהחיים קצרים,שצריך למלא אותם, שעדיף לסלוח לאנשים,ההתנהגות שלה השתנתה,היא התבגרה,תפסה את החיים בצורה אחרת. מה את אומרת? טל

שוב שלום, כשמדובר באבל, אין למעשה חוקים ותקנות, וכל אחד מתנהג ומרגיש כמו שרק הוא יכול. אבני הדרך הכלליות, של 'שבעה', 'שלושים' ויום השנה, הם רק ציוני דרך עקרוניים שמתווה החברה, כציפייה כללית. אנשים בהחלט יכולים לחזור לעבודה ולתפקוד חיצוני, ועדיין לשאת את כובדו של האבל. יחד עם זאת, האבל ה'בריא' (מילה קצת מוזרה בהקשר זה) אמור להתחלף בעצב וגעגוע, המאפשרים השקעה מחודשת בחיים. אדם הממשיך להיות מושקע בדמות המת, ממאן להיפרד ולהתנחם, נשאר במידה רבה תקוע במה שנהוג לכנות 'אבל פתולוגי'. הניסיון מלמד שדווקא כאשר היחסים עם המת היו טובים ונקיים מקונפליקט, מתאפשרת החלמה טובה יותר מן האבל, שכן לא נשארים משקעים וקונפליקטים לא פתורים. כאשר נשארות סוגיות לא פתורות, נמשיך להתעסק בהן עם גוון בולט של אשמה. כאשר את מרגישה שאת צריכה להעניק את האבל כחסד אחרון לאמך, יתכן שיש צורך לבדוק מה נשאר אצלך לא סגור ולא פתור, ומדוע את עדיין מרגישה צורך לרצות ולהעניק לה, גם כשהיא כבר לא איתך. הנה עוד חומר חשוב לחדר הטיפול שלך. שלא תדעי עוד צער ליאת

רוצה לחתוך בסכין את גופי,לאורכו ולרוחבו.להוציא מתוכו בפינצטה איבר איבר.זה שכואב,זה שסובל,זה שפצוע,זה שמדמם,זה שחושב רק על מה שלא רוצה וצריכה,זה שגורם לי להרגיש כל כך רע,זה שבגללו אני מה שאני ולא מה שרוצה. ואז לסגור ולתפור ולקוות שמה שימשיך לכאוב הם התפרים.ולא אכפת לי שהצלקת כל כך מכוערת, כל כך גדולה,.אם רק אוכל להתחיל מהתחלה.(השתלת איברים מלאה)מה עושים עם "הגוש"בגרון זה שחונק ולא נותן לנשום! מנסה לשאוף בכל הכח אבל אין אויר,קשה לנשום קשה לבלוע וממש קשה לי לחיות!

שלום דנה, את נותנת תיאור חי ומוחשי לסבל שלך, וניכר שהקושי מכביד יותר מאי-פעם. מקווה שהזמן יביא מעט הקלה ונחמה, ושיימצאו הכוחות להתמודד עם מה שמכאיב כל כך. שולחת לך את כל החמימות האפשרית דרך מקלדת. ליאת

אורנה, שלחתי לך מייל. מקווה שתראי.

שלום ליאת, הזמן עובר ואני עדיין לא מצליחה להביא את הכל אליה. עדיין שומרת על הרבה דברים שם בפנים. בא לי להקיא את הכל, אבל לא יכולה. אני קוראת את הדברים של לילך ואני מתחילה לבכות, אבל אצל אני עושה רושם של חזקה, מאופקת, אבל עצבנית נורא. אני כן רוצה ללכת אליה, מחכה ליום של הפגישה, מכינה הרבה מה לשאול, להעיר ולהגיד אבל שם הכל משתנה. כאילו ששם אני הופכת למישהו אחר. אני מרגישה שאני חייבת לשמור על הדברים הפרטיים שלי, או אחרת אני מבטלת את עצמי. לקחתי חופש שבוע שעבר כי רציתי להתרחק קצת, אבל חיכיתי בקוצר רוח לפגישה שאחרי. מה קורה לי? איך אני אעבור את השלב הזה כבר. וזה לא משהו שאני מתכננת זה פשוט קורה לי!!!! תודה ושיהיה שבוע נעים

שלום לך, אני זוכרת את הקושי שלך להביא את עצמך כמו שאת. יש אנשים שזקוקים לזמן רב מאחרים. במקום להתאמץ לפעול נגד הדחף, הייתי מנסה להקשיב לחרדה שלך וללמוד ממנה: איך קרה שלמדתי שאסור לבטוח באיש? איך למדתי שביטוי אותנטי שלי ושל רגשותי יעמיד אותי במצב פתטי? מי הדמות שלא יכולה הייתה להכיל אותי ואת רגשותי, עד כי נאלצתי לטמון אותם עמוק עמוק בתוכי? כל אלה הם תכנים חשובים, לא פחות מאלה שעדיין אינם יוצאים מול המטפלת. בהצלחה ליאת

אני עובר תקופה מאוד קשה הלכתי לטיפול 3 פגישות והפסקתי ללכת כי היה נורא קשה אני יודע שאני צריך אבל א יודע מה להחליט האם לחכות שאני יהיה מוכן לגמרי או לחזור אליו האם זה פטתי להתקשר אליו אחרי שהפסקתי ולהגיד לו שאני חוזר?(אמרתי לו שאני לא בא יותר כי אני מרגיש מצויין)

שלום יהונתן, טיפול פסיכולוגי, לפעמים בניגוד לציפייה, הוא לא תמיד דבר נעים ומרגיע (לפחות לא בכל השלבים שלו). העיסוק בתכנים נפשיים עמוקים, בטראומות, בקונפליקטים, עלול להציף תגובות רגשיות עוצמתיות. מטפלים מנוסים מכירים זאת, ומבינים את ההיסוס והספק. אם תודיע למטפל שלך שאתה חוזר לטיפול אני מאמינה שהוא יהיה שבע רצון, ויראה בזה צעד אמיץ ומעורר כבוד. בהצלחה ליאת

היי. טוב אז גם קראתי לו את תשובותייך. טען :"זה לא נפתר בקלות". :) בכל מקרה הטיפול הזוגי יהיה ובמסגרתו לעיתים אני יודעת שהמטפל מעוניין להפגש עם כל אחד בנפרד (יודעת גם מנסיון אישי, הייתי עם הגרוש שלי, לא אצל אותו אחד). למרות שמגוחך בעיניי אחרי 5 חודשים ללכת עם אהוב. ההתחלה צריכה להיות עם זיקוקין והכי כיפית, ואילו אנו עברנו תלאות בשלושה החודשים האחרונים. כמובן שהוא חייב ללכת גם לטיפול האיש לבד אצל מטפלת פסיכולוגית. אני גם חושבת שזו בעיה התנהגותית "פרועה" לשכב על הרצפה עם דמעות ללא הפסקה, לערב את כל החברים החברות והמשפחה של שני הצדדים כדי לשכנע אותי (וגם בלערב אותה) לחזור אליו. אני מקווה שאני לא כקרש הצלה וגלגל הצלה על כך שלא קבלה אותו חזרה. זו תחושתי ובגלל זה חושבת שאנו צריכים טיפול זוגי ועזרה מקצועית שתעזור לי להאמין בו שוב ולהאמין באהבתו שלו אליי, הוא טוען שלא מוכן לחזור לכאב שהיה בעבר וללתסכול שגרמה לו.. חשוב לי לציין כי בחודשיים הראשונים הוא היה המאהב הכי מושלם שיש: מכתבי אהבה, עזרה בבית, הודעות וטלפונים בלי סוף ועוד. זה לא אומר שמטאטא טוב הינו מטאטא חדש. במקרה הזה הוא הצליח להתגבר עליה, אך כשנסתה לחזור אליו התפוצץ שוב העניין ותעתע בו שנית.כמו כן מודה שיש לו עדיין רגשות אליה. כמו שהפסיכולגית שלו אמרה לו להסביר לי שגם אחרי גירושין נשאר רגש. יוצרים קשר חדש ולאט לאט החוויות המשותפות עם בן זוג חדש והזמן שמרפא מעביר את הרגשות הלאה ומדחיק אותן הצידה.(ישנן מצבים גם שזה לא הולך מהר מאוד וזה עניין של תהליך). אני מנסה לפרש את ההתנהגות המוזרה שלו שהוא מגדיר עצמו כנרקומן וחושבת האם טיפול תרופתי כלשהו יכול גם לעזור מעבר לטיפול פסיכולוגי וזוגי, עבורנו. יש לו מצבים של עצבות פנימית ונוסטלגיה נפשית כששומע שיר או נמצא במקום כלשהו, מצחיק אבל זה בדר"כ קורה לנו הנשים ולא הגברים. הוא מיוחד אבל עם זאת יש בו משהו מתוסבך. השאלה אם את יודעת על טיפול פסיכיאטרי שיכול לעזור או שאת חושבת שרק טיפול פסיכולוגי- פרטני וטיפול זוגי שלנו יעזור? כי בכל אופן התנתי לו את המשכיות הקשר בטיפול זוגי, פסיכולוגי וחזרה למטפלת הפסיכיאטרית שהייתה לו שתתן לנו פתרון נוסף. שוב תודה אורית.

שלום אורית, נסי להתמקד כרגע בטיפול הזוגי, ולא להתפזר לכל הכיוונים. כחלק מהטיפול, תוכלו להתייעץ בשלב מאוחר יותר לגבי סיוע תרופתי - אם בכלל יעלה צורך כזה. אני מרגישה אותך נורא רוצה 'לתקן' אותו, מה שמעלה שאלה לגבי המידה בה את מקבלת אותו כפי שהוא, ובאמת רוצה בו. יש לך הרבה חומר למחשבה ולעבודה עצמית. בהצלחה ליאת

שלום רב ליאת אוי, שתהיי לי בריאה. את צריכה להיות המרגיעה הלאומית, כשסיימתי לקרוא את תגובתך השנייה ההרגשה היתה כאילו לקחתי חומר הרגעה מאלחש. רוצה להודות לך קודם כל שהצלחת להצית בי ניצוץ קטן של תקווה. אז תודה. אני מנועה מלפרט מהן נסיבות חיי בכל זאת אני בפורום אינטרנטי... בכל זאת אומר שהחיים לא היו עבורי גן של שושנים, סבלתי הרבה, אבל אני לא מתלוננת כי יש גם צרות גדולות יותר,אנשים עוברים דברים הרבה יותר קשים,ושורדים. היום אני גם לא מתלוננת יש לי את העבודה שרציתי ,שאני אוהבת, ובן זוג מקסים ועוד... למרות כל זאת, לא קל לי,בלשון המעטה!, לצאת מהביצה החמימה של הדיכאון,שמרוב שהיא חמימה היא שורפת. ניסיתי רסיטל במשך חצי שנה תמימה ,ולא הרגשתי בשינוי .גם בטיפול כפי שכתבתי לך איני רואה את השינוי המיוחל, כאמרתי שינוי כוונתי היתה לשינוי בהרגשה שבפנים(אני מתהלכת בעולם עם הרגשה נורא קשה לצערי) ולא שינוי בחיים כי אני די מרוצה ממה שיש לי ,לא התלוננתי :)). יש כמה דברים שהיה טוב אם היה ביכולתי לשנותם כמו בריאות של אדם מאוד קרוב. ועוד כמה... בכל אופן תודה על עידודך מכאן, זה עזר לי.

הלוואי שתצליחי להפיח את ניצוץ התקווה לאור גדול. שולחת הרבה בריאות למי שצריך. זה הכי הכי חשוב. ליאת

היי ושוב תודה מקרב לב. אני כל רגע נכנכסת ובודקת אם נמצאת תשובתך. לגבי הקשר החלטתי שאהיה ואתמוך בו. הסיבה שיש בו כ"כ הרבה מעלות כפי שתארתי. מהסיבה שגם אני חסרת אמון ויש לי גם עכבות מהעבר החלטתי שנלך לטיפול זוגי נטפל בבעייתי וגם בבעייתו בלהיות יציב ועמיד בקשר זוגי. הוא לא היה בוגד סדרתי ומעבר לרומןן שפתח במשך שנה ועשרה חודשים עם בת זוגו האחרונה לא בגד באשתו באופן כפייתי. מהסיבה שגם אני מעלתי באמונו של הגרוש שלי ופתחתי מערכת יחסים אסורה עם גבר נשוי כשנה וחצי אז התגרשתי ללא קשר לבגידה זו, אין לי סיבה לבוא ולהאשימו. מי כמוני יודעת מה זה לקבל קרירות וחוסר פרגון ואהבה בבית (במיוחד שאת נשואה לאיש קבע שבקושי בבית ומרגישה כפיליפינית חסרת הערכה ופרגון). כשאני בגדתי בבעלי / הגרוש שלי הלכתי לטיפול פסיכולוגי כי הייתי כ"כ נבזת בעיניי עצמי שבאתי ממערכות זוגיות סביבי כאלה ועשיתי כך. לכן לומר "בוגד תמיד יהיה בוגד" קשה לי לומר, כי בטוחה שלא אעשה זאת שוב- הרגשתי הכי מגעיל, כפוית טובה וטמאה. לגבי הגלגל המפונצ'ר, אז מה לדעתך אנו לא יכולים להגשים אהבה זו? ומה בעייתו אם כך לאן נפנה? הרי אנורקסיה והתנהגותית כפייתית כזו היא אובססיה, אם לא אז מה? אנא עני לי יותר במפורט.ומי כן יכול לפטור אותו מאהבה כפייתית זו כלפי וכלפי האקסית שלו, והרי הנושא פה היא ההתנהגות הסדרתית הזו. הוא תאר זאת: "אני כמו נרקומן שקשה לי להגמל מהעבר שלי איתה, היה כ"כ טוב איך נגמר" והרי הוא יודע שהיה רע עם טוב, לטענתו קשה לו לעשות את החיבורים בין השניים ולהמשיך הלאה. תודה מקרב לב והמשך שבת נעימה עם פחות מתוסבכים :))

אורית (אגב, את יכולה לכתוב הודעות המשך להודעות המקוריות), באמת מגיעה לך הבהרה: כשאמרתי "גלגל מפונצ'ר" התכוונתי לגורם אחד, חולייה חלשה, שעליה אנחנו נוטים להעמיס לפעמים את כל צרות העולם, גם אם לא היא לבדה אחראית להן. לא התכוונתי לרמוז לבעייתיות מיוחדת שיש או אין אצלו. בעניין האבחנה, כמובן שלא אוכל לעשות זאת על סמך המידע החלקי שברשותי. אוכל רק לומר שזה מריח כמו משהו אישיותי, ולא כמו בעיה נפשית ממוקדת. טיפול זוגי יכול להיות טוב כרגע, לפחות כדי לבחון מה באמת הציפיות שלכם זה מזו ומהקשר. בעיני זה לא במקום טיפול אישי, אבל אולי בגלל הנסיבות אפשר לתת לו קדימות. אשמח להמשיך ולשמוע ממך. ליאת

היי. זה שוב בגין אותו בחור שכתבתי לך.אנחנו ביחד לא נפרדתי ממנו. לא בגלל הפעלת המניפולציות עליי, כי באמת יש בו כ"כ הרבה דברים חיוביים: אינטילגנט בצורה מדהימה (קצין מודיעין במשטרה), אבא לתפארת (הלוואי והגרוש שלי היה מתנהג כך לבני), חרוץ, איש שיחה, חברותי ומאהב נהדר. העניין שהוא רוצה ללכת לטיפול זוגי שיגרום להחזר האמון שלי בו. (בתקופה שהיינו יחד היה מתקשר ושולח לה הודעות- לא משנה שלא היתה עונה לו, כי מחקה אותו מחייה)אני כל הזמן בחשש שמה הוא ילך אליה ובכלל כמה אהבה שהוא מעניק לי אני מרגישה חוסר בטחון איתו. (יש לציין שאני אדם מאוד חשדן כלפי גברים, והייתי במערכת יחסים זוגית עם גבר שבגד בי ללא הרף, אב שבגד באמי ללא הפסקה והגרוש שלי היה עם תסביך אדיפאלי קטלני, שזו הייתה סיבת גירושיי)?. כמו כן חשוב לי שילך לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי אם צריך. כפי שציינתי שתה כדורים נגד דכאון שיעזרו לו אף לישון ולהיות יותר נינוח. כמו כן כיום בטיפול פסיכולוגי לא רציף- אחת לשבועיים ומתכנן אחרי הפיצוף שהיה השבוע לבקש ממנה להגיע אליו פעם- פעמיים בשבוע. התנאי לחזרתי היה הטיפול זוגי, הטיפול הפסיכיאטרי והפסיכולוגי. השאלה שלי מי יכול לטפל בבעית האובססיביות אל תשכחי שציינתי שהיה אנורקס בגיל 17, כיום הוא בן 37. הוא תפוס עליה כמו עלוקה. כשתפסתי אותו בהודעה האחרונה, התחנן על נפשו ובכה וטען שהוא כמו נרקומן שלא מצליח לשלוט בדחף לשלוח לה הודעה, ותביני שהיא בכלל לא עונה לו ומסננת אותו! השאלה אם בכלל מישהו יכול לטפל בבעיה כזו? אני כ"כ לא יודעת אם אני עושה את הדבר הנכון. התגרשתי ואני חוששת שמא הרגש מוביל אותי ולא ההגיון אהבה זה לא הכל בחיים, ויש לי ילד ולו שתי בנות. לא בא לי לדרוך על גוויות ולהילחם על דבר שבכלל לא ניתן לטיפול. אנו גרים ברמת הגולן, האם את מכירה מישהו מומלץ לטפל בבעיתו מבחינה פסיכיאטרית? (מטפל זוגי ומטפל פסיגולוגי יש כבר בכיוון)? תודה רבה.

אורית, כנראה שאיש לא יוכל להחליט עבורך מה טוב לך. את מתארת אדם מורכב מאד, ואני לא משוכנעת שהוא נופל דווקא להגדרה של 'אובססיביות'. כך או כך, מאחר והוא כבר נמצא בתהליך טיפולי, מוטב שהאנשים שמכירים אותו את הרקע שלכם יהיו מי שיחוו דעה לגבי המשך הטיפול. דווקא לאור הרקע האישי שלך, לא בטוח שנכון להעמיס את כל הצרות שלכם על גלגל מפונצ'ר אחד (הוא או האובססיות שלו), אלא להתבונן בהן בהקשר רחב יותר, הכולל גם אותך ואת התפיסה שלך את עצמך כ"נבגדת סדרתית". אולי כדאי לך להגיע לכמה פגישות התייעצות עבור עצמך, ולהחליט ממקום יותר מפוכח ואחראי לגבי המשך עתידכם המשותף. בהצלחה ליאת

נראה לי שנכנסתי לגיל ההתבגרות. קצת מאוחר, כן כן, אני יודעת... הפסיכולוגית אמרה לי את זה לפני שבועיים, אבל לא האמנתי לה עד שהקשבתי לעצמי באחת השיחות שהיתה לי השבוע עם דמות סמכות יקרה ואהובה. אני לא בטוחה שגיל 22 זה הזמן המתאים להתחיל את גיל ההתבגרות. זה נראה לי מאוד מורכב מכל הבחינות. הפסיכולוגית שלי אמרה שזה משמח, אבל אותי זה טיפל'ה מדאיג. אנשים לא ממש אמורים לקבל את זה עכשיו. יש לזה לגיטימציה בגיל 15, 16, אבל עכשיו? אני סטודנטית, לא תלמידת תיכון... השבוע סיכמנו את הסימסטר שהיה בפסיכולוגיה התפתחותית. הוא אמר שגיל ההתבגרות מאופיין בעליה בדחפים (על דחף לתוקפנות כבר דיברנו?..) וירידה משמעותית בסף התסכול (נראה לי שאצלי הוא שואף ל-0 כרגע). חוץ מזה הוא אמר שמתבגרים צריכים גבולות. אני כל כך כל כך צריכה גבולות עכשיו. אף פעם לא שמו לי גבולות. אף אחד. רשת תמיד עשתה כל מה שרצתה, במובן מסויים. השבוע מישהי אמרה לי "זו לא החלטה שלך. אני החלטתי וזהו". וואי וואי מה שעשיתי לה מזה... בעטתי הכי רחוק שאפשר וגם שאלתי "מי את בכלל שתגידי לי מה לעשות??" והלכתי. מתבגרת או לא מתבגרת...? :-) בשנייה הזו קלטתי שאני מדברת בדיוק כמו נערה בגיל ההתבגרות. לשמחתי היא לא ניבהלה ממני יותר מיידי והתקשרה אחר כך לשאול מה שלומי. אבל... מה עושים עם זה עכשיו? אולי אני צריכה אישור מהפסיכולוגית שאני בגיל ההתבגרות ואז אדביק אותו על הגב. שכולם ידעו. רשת מתבגרת

רשת מתבגרת יקרה. אח, כמה אני אוהבת מתבגרים ומתבגרות. כמה קסם יש בגיל הזה. כמה אני אוהבת אותם עומדים מולי, מתנצחים, מצחצחים את המוח שלהם על המוח שלי, מנסים, בודקים, כועסים,מתרחקים ומרחיקים, בועטים, החלטיים ומבולבלים, יודעים הכל, בטוחים.... ובעיקר - זקוקים. כמה כיף לעמוד מולם, ולאפשר להם לעשות את העבודה מול מישהו משמעותי, שהם אוהבים ומעריכים. כל כך חשוב שיש שם מישהו, להתבגר מולו. אני חושבת שגיל 22 הוא עדיין גיל מתאים. אפילו בספרות של היום. את לא רוצה לדעת באיזה גיל אני אפשרתי לעצמי להיכנס לגיל ההתבגרות. רק בגלל שכשזה התאים לגיל הכרונולוגי לא היה מול מי.... בא לי להגיד לך, שלא תמהרי. שתהיי שם כמה ועד מתי שתצטרכי. שתמצי אותו עד תום. אוהבת את רשת מתבגרת הדר

שלום לרשת המתבגרת, ולהדר כמובן, גיל ההתבגרות, בעיקר כשמשקיפים עליו מבחוץ, נראה גיל קסום, של צחצוח, השחזה, הברקה ושכלול. מבפנים זה כנראה הרבה פחות שמח. האסוציאציה שלי נדדה אל טקסי החניכה בתרבויות הפראיות, כשהנערים המבועתים מזנקים מעל להבות, נופלים מגבהים, הורגים בופלו (או השד יודע מה) מול תופי טם-טם ומחול אקסטטי של כל בני השבט הנרגשים. כנראה שאין דרך אחרת לצלוח את הואדי התלול הזה, הנפער לרגליך, המפריד בין ילדותך לבגרותך, אלא אם אתה אמיץ דייך, נחוש, ומוקף באנשים מבוגרים שקצת בועטים בישבנך, ומנגד, מושיטים אליך ידיים מזמינות מעברה האחר של התהום. לא נותר לנו, רשת יקרה, אלא להתבונן בך מן הצד, לנוע לקול תופי הטם-טם המודרניים, ולהמתין בסבלנות לתום הטקס, אז נוכל למשוך על פנייך את הפסים המעידים שאת אחת מאיתנו. בוגרת. מוכנה לקרבות האמיתיים של החיים. ליאת

הי ליאת, התכוונתי לא לכתוב, אבל אז ברגע האחרון... ננסה.. את ודאי כבר עייפה מאוד, אז אני מחכה בלי בעיות לשעות נוחות יותר. ליאת, קצת אין לי חשק לשתף את הגברת שלי יותר, את יודעת? לא לתמיד, רק לבנתיים..חשבתי אולי לקחת פסק זמן ולשוב כשיסתיים המצב בבית עם אמא. אני נורא זקוקה לחום ממנה, כבר כמה זמן, וגם אמרתי לה, אבל היא נותרת אנליטית מאוד. היא לא כל כך מתחברת לכל מה שקורה לי, אני חושבת. ואולי זה בגללי ואני לא מצליחה לחבר אותה. אמרתי שאני נורא רוצה להרגיש בנוכחותה, לנוח מכל ה'להיות חזקה', או מכל הלהסתיר/לעדכן, שמעייפים כמעט באותה מידה. אבל היא כנראה לא מצליחה להרגיש איתי. היא בוחרת להתייחס לכל המצב כאל בסך הכל דוגמא נוספת לנושאים המדוברים בינינו. עוד חוט ברשת המילים שהיא טווה סביבי במרץ..ואני זקוקה כל כך לשקט, או למבט חם, או למשהו שפחות רץ קדימה. היא מצליחה להסביר לי למה זה מצב מורכב בשבילי, אבל לא להיות שם איתי. אלה רק מילים, כך אני מרגישה. היא מתייחסת לכל המצב כאילו הוא כבר מאחוריי. דורשת ממני, בשאלות שלה, להתבונן ממרחק על כל הסיטואציה, לקשור אותה למצבים אחרים.. איך היא לא מבינה שעוד אין לי את המרחק הזה להתבונן ממנו..(אמרתי לה) שזה קצת מוקדם לי (ואולי קר מצידה) לשוב ולהסיט אותי מהפחדים והדאגות לצדדים האנליטיים, שנארגים יפה בשמיכת הטלאים שלי שהיא טווה.. כאילו לא רוצה להניח בצד לרגע את המסרגות ופשוט לעטוף אותי בשמיכה הזו, במה שיש בה כרגע, גם אם היא לא מלאה עדיין. זה מפתיע אותי להישאר לבד דווקא במצב הזה. מפתיע ומכאיב ומאכזב.. ואני עייפה מלנסות לומר לה, כי כל שיחה על זה שבה ולוקחת למחוזות האנליטיים.. קשה לי לדמיין את עצמי מגיעה במיוחד מבית ההורים, מבית-החולים (אמא מתאשפזת מחר) ומקשיבה שוב לניתוח שלה, שלא נותן מקום מיוחד למצב החדש.. שלא מתייחס לפחדים, רק מחבר הכל לעיסה המדוברת שלנו מלפני.. זה רק יכאיב ויאכזב יותר. ואין מה לעשות, אני הרי לא יכולה להכריח אותה להתחבר אליי.. אז אולי מוטב לשוב רק כשאצליח להיות שוב אנליטית.. זה נשמע לי מופרך לגמרי, הרי תמיד אני האנליטית... טוב. אני יודעת.. אין לזה תשובה, התשובה היא בינינו..ובכל זאת רציתי קצת לזרוק מילים על נייר.. יהיה בסדר, אני מקווה (תחזיקי לכולנו אצבעות?) לילה טוב (הפעם באמת) לילך.

מאוד רגשו אותי המלים שלך.. הכתיבה שלך מאוד יפה ומתארת כל כך יפה את מה שעובר עלייך מולה. הדימוי של השמיכה מרגש, במיוחד הכמיהה שלך שהיא תעטוף אותך בה. מותר גם לי להחזיק אצבעות?? דנה

לילך יקרה, לפני הכל, אני רוצה לשלוח לך ולאמא הרבה כוח לעבור את מה שצריך, ולהתפלל שזה יהיה הכי מהר שאפשר, הכי פחות מכאיב, ובעיקר שיוחזרו לה הבריאות הטובה והשקט הנפשי. אני מאד מסכימה איתך. גם אני מאמינה שלא תמיד יש לנו את הלוקסוס להמריא אל עמדת המתבונן-המנתח. גם המטפל האנליטי חייב להישאר קרוב לחווייה, אחרת פשוט נשמט לו הפרטנר. ובכל זאת, אני מאמינה שאם הייתה שומעת ממך את הדברים כמו שאמרת אותם לנו, משהו בה היה עוצר להקשיב ולתקן. לפני שאת הולכת ממנה, נסי שוב. בבקשה. לא הייתי רוצה לחשוב שאת לגמרי לבד בימים כאלה. ספרי לנו בהמשך השבוע איך את. מבטיחה לקרוא גם מרחוק. שלך ליאת

לילך שלי, שולחת לך חיבוק וכוחות גם מכאן... איתך הכי שאפשר, גם כשרחוקה נועם

נועם!! גם ממרחק? גם כאן?.. ואוו..את צ'ופר אמיתי :-) חיבוק בחזרה! לילך.

לילכו'ש קטנטנה, לא יוצא לי להגיע לכאן הרבה לאחרונה. איכשהו, הזמן שלי מלא כמעט לגמרי... אבל בין כל הסוגיות, המהמורות, ושאר החוויות שאני צולחת בת?ו?וך הגדוש של חיי, אני נזכרת בך מעת לעת ותוהה מה קורה איתך, איך את מרגישה, והאם יש לך תמיכה, ומקווה בכל ליבי שאת לא לבד. אני מניחה שאני לא באמת יכולה להבין את מה שאת עוברת כרגע. אני מרגישה הרבה כאב וחוסר אונים במה שכתבת, שמשולבים בתסכול ואכזבה מהגברת.... אני באמת מקווה שתצליחי להעביר לה את מה שאת מרגישה ושהעניינים יסתדרו ביניכן, שהיא תצליח להשתמש בשמיכה שהיא טווה לך בצורה שמתאימה לך, ולעטוף את כל החלקים שמרגישים אצלך בודדים וחשופים בקור. אם הייתי יכולה, הייתי עוטפת אותך בעצמי בשמיכה הזאת, משתדלת שתכסה כמה שיותר, גם את האצבעות ברגליים. ממשיכה לקרוא אותך כאן ולחשוב עלייך, גם אם לא תמיד מספיקה להגיב, מקשיבה לך בלי מילים, שלך, א.

א. שלי, כנראה שהפכתי באופן רשמי לקטנטנה :-)) גם אני חושבת עלייך פה ושם, תוהה איך מתקדם הזמן במונחים שלך לאחרונה.. אני מקווה שבתוך הגודש הזה שאת מתארת את מצליחה גם להרים ראש ולהנות מהדברים הקטנים.. אפילו אם זה רק פרפר צהוב, או גלידה טובה.. (חשוב להנות מהדברים הקטנים, א.) הניתוח של אמא שלי עבר בשלום... היא ממש גיבורה! (באמת!) אמנם כואב עדיין, ומלא צינורות ותשישות, אבל היא כבר מחייכת ומדברת.. גיבורה אמיתית, אמא שלי! עוד צפויה דרך, אבל אני קצת מרגישה הקלה של אחרי.. לפחות היום.. לגבי הגברת קשה לי לומר מה יקרה. אין לי חשק לראות אותה השבוע. אני דווקא מסתדרת לבד. תודה שהגחת, למרות העומס והעיסוקים.. חיבוק של קטנטנים :-) לילך.

האם אתם מקבלים גם לטיפול פרטני ?(בתשלום כמובן) במידה וכן באיזו שיטה ליאת דרור ואורנה מטפלים

שלום לך, מנהלי הפורום הם אנשי מקצוע לכל דבר. מי שישקול להגיע אליהם לטיפול יצטרך לטרוח ולברר, כמו שהיה נוהג במקרה של כל פסיכולוג אחר. היתרון שיש לנו על פני פסיכולוגים אחרים הוא כרטיס הביקור המפורט המופיע מאחורי השם הכחול. בברכה ליאת

שלום לכולם, אני רצה לנפות לטיפול. אני לא יודעת למי ולאיזה סוג טיפול כדאי ללכת. האם ניתן לקבל כאן עזרה?

שלום דפנה, ההחלטה לפנות לטיפול תמיד מבורכת בעיני. לא תמיד חייבים להיות "בקרשים" כדי לעשות זאת. הטיפול הרווח ביותר בארץ הוא הטיפול הדינמי, הגם שישנם מטפלים רבים שרכשו כלים נוספים להתמודדויות ספציפיות. אני מציעה לך להגיע לפסיכולוג/ית קליני/ת, לספר על עצמך ועל הסיבות בגללן החלטת לפנות דווקא עכשיו, ולהתייעץ לגבי אופי הטיפול הנכון לך. למטפל טוב תוכלי להגיע או דרך קופת החולים שלך (שם גם המחיר נוח יותר) או לאור המלצות שתקבלי בסביבתך. תתפלאי, אבל ברגע שתגששי קצת, תראי שהמון אנשים כבר למדו להנות ממה שיש לטיפול להציע, והם ישמחו לחלוק איתך חוויות. דרך צלחה ליאת

תודה על התשובה. אין לי חשש מהפנייה אני פשוט לא יודעת איך בוחרים את המטפל ואת סוג הטיפול המתאים ביותר

הי ליאת, מה שלומך? זה לא נוכח הודעות היום, זה סתם, כי איכשהו (באופן אולי קצת מוזר) פתאום נזכרתי בהודעה ישנה-ישנה.. אז הנה: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-516101,xFP-516101,m-Doctors,a-Forums.html קצת באיחור, אבל ברוכה הבאה גם ממני :-) שמחה שאת כאן! ליל מנוחה, לילך.

אם גמד הפורום יעזור, אוכל גם לקרוא את ההודעה. יש לי תקלה שאינה מאפשרת לי לפתוח לינקים... נמתין תודה :-))

הקישור ישלח אותך ל7.7 לפני שנתיים היום שבו הצטרפת לניהול הפורום. מזל טוב גם ממני

לניהול הפורום הצטרפה ליאת מנדלבאום מחבר: צוות האתר תאריך: 7.7.2005 שעה: 10:28 פסיכולוגית, עובדת כמתמחה בפסיכולוגיה קלינית בשירותי הייעוץ של אוניברסיטת תל אביב. עובדת ב"קו להורה" – הנותן שירותי ייעוץ טלפוני להורים לילדים בגיל הרך, בחסות החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ניסיון של שנים רבות בעבודה תמיכתית עם משפחות לילדים עם מומי לב. ניסיון בעבודה פסיכולוגית-חינוכית מערכתית. בעלת קליניקה פרטית לטיפול פסיכולוגי פרטני בילדים ומבוגרים ברמת-פולג, נתניה. ברוכה הבאה ובהצלחה צוות דוקטורס

אני לא מגמדי הפורום המסורים. אין לי את הכישורים, אבל ניסיתי בכל זאת.. חבל שהמחשב קצת עושה צרות, מרגש יותר לראות זאת בפורמט האמיתי.. אבל גם כך זה נחמד חיוך בחזרה :-) לניהול הפורום הצטרפה ליאת מנדלבאום מחבר: צוות האתר תאריך: 7.7.2005 שעה: 10:28 פסיכולוגית, עובדת כמתמחה בפסיכולוגיה קלינית בשירותי הייעוץ של אוניברסיטת תל אביב. עובדת ב"קו להורה" – הנותן שירותי ייעוץ טלפוני להורים לילדים בגיל הרך, בחסות החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ניסיון של שנים רבות בעבודה תמיכתית עם משפחות לילדים עם מומי לב. ניסיון בעבודה פסיכולוגית-חינוכית מערכתית. בעלת קליניקה פרטית לטיפול פסיכולוגי פרטני בילדים ומבוגרים ברמת-פולג, נתניה. ברוכה הבאה ובהצלחה צוות דוקטורס מחבר: ליאת מנדלבאום תאריך: 7.7.2005 שעה: 10:55 תודה על קבלת הפנים.

לילך יקרה, את גדולה. לא זכרתי בכלל את התאריך הזה, ולא היה לי מושג שכבר חלפו להן שנתיים. כמו כל יומולדת, כנראה שגם יום ההולדת הזה הוא זמן טוב לחשבון נפש. אני מודה לך על תשומת הלב ועל המילים הטובות. הן עוזרות :-) תודה ליאת

ליאת יקרה, באמת יומולדת. לא יודעת איך לילך עלתה על זה... זה מקנה עוד הזדמנות לכתוב לך ולהודות בחום (רב!) על האוזן הקשובה שאת מטה לעברינו תמיד, על הלב שפועם בדבריך, ועל המילים שיודעות לגעת, להבין, להרגיע ולעיתים להניע מהלכים גם בחוץ. זכינו. זכיתי. שיהיה לך לילה נעים, נויה

עצוב לשמוע את דברייך עם זאת אני שמחה שאת בפורום וטוב שאת לא טובעת מאחלת לך לילה שקט, חברה.

תודה לילה שקט לכולם

לשאלתי אשמח בקבלת תשובה

מיכל, דרור משיב בפורום בימים ראשון-שני. יכול להיות שאינו מודע כלל לפנייתך. נסי לפנות אליו ביום א'. ליאת

את רוצה לכתוב לו כי אף אחד לא עונה כאן? את לא רואה שליאת עונה לכולם?

אני ממש מיואשת,מלאת מחשבות ולא ממש חיוביות.קשה לי להעביר את הלילות הארוכים האלה שלא נגמרים.מתהלכת עם תחושות כ"כ קשות וכואבות ולא יודעת איך לצאת מהמצב הזה.נסחפתי למערבולת כ"כ חזקה לא מוצאת את היציאה,אבל גם לא טובעת ואני לא מבינה למה?.

שלום דנה, אני בוחרת להיאחז דווקא בסייפא של דברייך, ולשמוח בעובדה שאינך טובעת למרות המערבולת. כמו שכבר נכתב כאן בעבר, המצילים הוותיקים ממליצים למי שנקלע למערבולת, לאפשר לה לשאת אותו אל החוף, מבלי לנסות להיאבק. המאבק עצמו יכול להתיש עד מוות. נסי לשרוד את הימים הקשים, ולקוות לטוב. שולחת לך עידוד ותקווה, ליאת

אמן ותודה!

אם מישהו רוצה למות וחושב על דרכים ותוצאות זה אומר שהוא חולה נפש או שזכותנו הנורמלית להפסיק לחיות?

שלום יונית, אנשים רבים חושבים על המוות, בעיקר במצבי משבר ודחק, אך למרבה המזל מתעשתים ומבינים שהחיים חזקים יותר וראויים. אדם שרוצה למות בשלב מסוים בחייו אינו בהכרח חולה נפש, ועקרונית, זכותו לעשות זאת. אחת המשימות של אנשי בריאות הנפש הוא למנוע בכל מחיר מצב בו אדם ישים קץ לחייו *בגלל* מחלת נפש. במצבים כאלה, בהם יש חשש שהשיפוט של האדם נפגע, יש למערכת הפסיכיאטרית רשות לשלול זמנית את חירותו של האדם, ובלבד שלא יפגע בעצמו. מקווה ששאלתך נושאת אופי עקרוני ולא אישי. בשמחות ליאת

האם אתם מכירים את קהילת קבוצות מה יש לכם לומר עליהם מבחינת מקצועיות והאם הם אמינים?

ערב טוב, לצערי איני יודעת במה מדובר, ולכן לא אוכל לחוות כל דעה בנושא. בברכה ליאת

אני גרושה עם ילד בן 4.יש לי בן זוג כבר 5 חודשים.עברנו לגור ביחד כבר אחרי חודש.בן זוגי היה במערכת זוגית עם מישהי שהתגרשה למענו (וכך גם הוא).הם היו ביחד 3 שנים. נפרדו לפני כשנה.מאז לא יכל ליצור קשר רציני עם אף אחת עד שהכיר אותי. לאחר כחודשיים יצרה עמו קשר והוא לא יכול להתנתק ממנה עד היום. במערכת הזוגית ביניהם הוא היה אובססיבי מאוד כלפיה (אף חרט את שמה עליו-קעקוע). יש לציין שהיא פסיכולוגית ונצלה את מקצועיותה באופן שלילי עליו. לאחר שיצרה עמו קשר יחסינו התערערו ואני רציתי להפרד ממנו. הוא התנהג באופן מאוד מוזר: גרם לכל מקורבי ומקורביו להתקשר אלי ולנסות להחזיר אותי אליו, בכה עד כדי דמעות, לא ישן בלילה, נשכב על הרצפה ובכה, תפס את רגלי בבכי קורע לב, איים באקדח על עצמו. גם שהיה עם בת זוגתו לשעבר הוא היה מאושפז עם לחצים בחזה-הרופאים אבחנו זאת כלחץ נפשי. כמו כן שתה כדורים מפאת דכאונות. למי אני צריכה לפנות עם כל העניין הזה. ברצוני לתמוך בו בטיפול, אך כיצד ועם מי אני צריכה להתייעץ?

שלום אורית, לא לגמרי הצלחתי להבין האם אתם יחד או לחוד, האם הוא איתה או איתך. בכל מקרה, נראה שלבחור יש קווים תלותיים, והוא מתקשה לשאת פרידה (או אפילו מה שנתפס כאיום של פרידה או נטישה). טיפול פסיכולוגי דינמי נראה כמו אופציה טובה, השאלה היא - כמו תמיד - של מי המוטיבציה לטיפול כזה. אם הוא רוצה בכך, יש סיכוי גם להיעזר. הניסיון מלמד שאנשים הנשלחים לטיפול ע"י מקורביהם מתקשים להתמסר לתהליך, ויש יותר התנגדויות. לא ברור מדבריך האם את אכן מעוניינת בהמשך הקשר, או שמא נעתרת לו בשל אותה מניפולציה רגשית שהופעלה עליך. לטעמי, מוטב שיילך תחילה לטיפול פרטני, ובהמשך אפשר יהיה לשקול גם טיפול זוגי. לילה טוב ליאת

שבת שלום, אשמח לקבל ממך תגובה לבעיה שהעלתי כאן- http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-738,xFT-654319,xFP-654319,m-Doctors,a-Forums.html דרור ענה לי תשובה דיי מספקת שנתנה לי חומר למחשבה, ובכל זאת מעניינת אותי גם דעתך בעניין. תודה דנה

ערב טוב דנה, לצערי, בכל פעם שאני מנסה ללחוץ על הלינק שלך, המחשב שלי נתקע. האם התכוונת לשאלה על האח? אם לא, אנא פרטי את נושא השאלה. יש לי כאן מצוקה טכנולוגית זמנית... תודה ליאת

היי ליאת, אחרי פגישה קשה "בחרתי" להתמודד עם הדברים על ידי בריחה. לקחתי הפסקה של חודשיים (חודש שלי ועוד חודש חופש של המטפלת) . זו פעם ראשונה שקורה לי דבר כזה אחרי שלוש שנים של טיפול, במהלכם אף פעם לא ביטלתי פגישה ולא אחרתי. אני מבינה למה לקחתי את ההפסקה, התובנות שם ההבנה כמה אני משחזרת דברים וכמה לא נכונה לי ההפסקה גם שם ובכל זאת אני לא מצליחה להביא את עצמי לבצע את הדבר הנכון. אז בעצם אני שואלת, איך לעזאזל אני מצליחה להתעלות מעל האוטומט ומניחה לתובנות להנחות אותי. מאז אותה פגישה אני מעורערת לגמרי, מרוב חוסר איזון אני מוצאת את עצמי כל הזמן נופלת ונתקעת בדברים (הגוף שלי כבר מלא פצעים), אני מתה לראות את המטפלת ובכל זאת פשוט לא יכולה..