פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב דר אני בן 33 ומלפני כ10 התחלתי לעשות טיפול של החדרת קטטרזס עצמי מ3-5 פעמים ביום להוצאת השתן מהשלפוחית עד עכשיו אני מבציע החדרת קטטרזס כול יום . החדרת הקטררזס נבעה לאחר חבלה בגב אחרי נפילה מגובה כ3 מטר ולאחר מכן התברר שאני סובל מדיסק L4-L5-S1 .ואחרי בדיקת EMG של מערכת העצבים שתשובתה פגיעה חלקית קרונית. לאחרונה הרגשתי טוב מבחינת הגב אחרי טיפולים וביצעתי C.T חדש ובדיקת EMG חדשה והבדיקות יצאו תקינות גם בגב אין ממצאים וגם בעצבים תקין . שאלתי האם זה חייב שיפתור בעית החדרת הקטטרזס או שזה כבר נושא אחר כי עבר זמן . יש לצין שאני עדין מוציא שתן דרך הקטטרזס ובלי זה קשה מאוד מאוד לצאת שתן

נראה לי שטעית בכתובת

שלום משה, השאלה שלך אינה נמצאת בתחום ההבנה של מנהלי פורום זה. נסה לפנות לפורום רפואת משפחה. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

ניסיתי,מיציתי עקרתי ונעקרתי ויש דברים שלא ניתן לעקור לעולם. ולי ממש לא חבל.תודה בכל אופן

שלום לך, שיהיה לך לילה טוב בינתיים, ומקווה לשמוע ממך בהמשך, דרור

אני בת 56. לאחרונה גילו כי יש לי בעיה של לחץ דם גבוה. רופאת המשפחה שלי לא גילתה את הסיבה ונתנה לי תרופות כמו: רמיטנס (2.5 מ"ג), לוריוון (1 מ"ג). התרופות לא עוזרות לי והרופאה טוענת כי אני סובלת מחרדות ומשום כך לחץ הדם שלי עולה. מה עליי לעשות בכדי להוריד את לחץ הדם? וכיצד עליי לטפל בחרדות?

חנית שלום, חרדה ולחץ בכלל קשורים קשר הדוק לבריאות. במיוחד קיים קשר ללחץ דם ולחץ הוא אחד הגורמים להתקפי לב ולמחלות בכלי הדם. אני לא יודע אם זה המקרה שלך, אבל אם את אכן סובלת מחרדות הרי שניתן לטפל בהם. אחד מסוגי הטיפול היעילים במקרה זה הוא בגישת CBT (טיפול קוגנטיבי התנהגותי). חשוב רק לברר האם מדובר בהתקפי חרדה, או הפרעת חרדה מוכללת (דאגנות מתמשכת בחלקים רבים מהחיים). בהצלחה ורק בריאות, דרור

שלום רציתי לדעת איך מטפלים בחוסר ביטחון עצמי? מהן המטרות הטיפוליות שהמטפל מציב בטיפול? תודה מראש - קרן

קרן שלום, הדרך לטפל בחוסר ביטחון עצמי משתנות לפי הגישה של המטפל. יש שיעודדו תנאים המאפשרים למטופל לצבור ביטחון בתוך חדר הטיפול, יש שינסו לעמת את המטופל עם המחשבות השליליות שלו לגבי עצמו, ויש שינסו להבין מה בחייו של המטופל הביא אותו לחשוב כך על עצמו, ואפילו מה זה משרת עבורו. כך שמטרות הטיפול נגזרות מהשיטה בה דוגל המטפל, דרור

תודה על תשובתך. האם תוכל להמליץ לי על ספר מקצועי בו אוכל לקרוא עוד על הנושא? תודה מראש

שלום רב, אני בן 24 ולפני כמספר חודשים התחלתי טיפול פסיכולוגי דינמי.באתי בעקבות מפח נפש שנבע מכישלון בלהשיג בת זוג ,כאשר גישה צינית והתמרמרות ביחס להרבה מאוד דברים הלכו והתחזקו בתוכי. אני מנסה מאוד לא לשאול את עצמי את השאלה הזאת לעיתים תכופות מדי,אבל איך בכלל טיפול פסיכולוגי דינמי יכול לשנות תכונות באופיו של אדם בפרק זמן סביר? כל טיפול אצל הפסיכולוגית שלי אנו יושבים ומדברים ומדברים ומדברים....לצערי טרם היא אמרה לי משהו שלא ידעתי עוד קודם.בכל פעם היא נותנת לי להוביל ולדבר על מה שעולה לי בראש,כאשר מדי פעם היא מוסיפה פרשנות ודברי חכמה שאותם כבר שמעתי לא פעם ולא פעמיים מאנשים אחרים.לרוב אני גם מסכים עם דברים אלה,אך קשה לי לאמץ דרך חשיבה חדשה. ככל הידוע לי, השינוי צריך להכות שורש בתת-מודע של המטופל על מנת שהגישה שלו תוכל להשתנות,לא כן?האם השיחות הטיפוליות באמת יכולות לגרום לכך?אולי היפנוזה עדיפה? אשמח לשמוע את דעתכם. תודה.

דניאל שלום, אתה שואל שאלה שנשאלת פעמים רבות בטיפול, האם ואיך טיפול עוזר. אני אנסה לענות בקצרה, אם כי לטעמי התשובות שתמצא בעצמך יהיו הנכונות ביותר עבורך. זה נכון שאחת הדרכים המרכזיות בטיפול דינמי היא עבודה על הלא מודע, על אותם מקומות הגורמים לנו להתנהג או להרגיש בדרכים מסויימות, לעיתים לא הגיוניות. הדרך לעשות זאת, לטעמי, היא דרך מה שקורה בחדר הטיפול בין המטופל למטפל. היכולת להתבונן על מה שקורה שם תוך בדיקה היכן זה קורה מחוץ לחדר ומה זה מזכיר למטופל. עבודה זו היא הדרגתית, היא דורשת מידה מסויימת של אמונה בתהליך, וזה לא דבר קל. לכך מתווסף הקושי של התנגדות לשינוי, חשש לא מודע משינוי. אבל לדעתי טיפול פסיכודינמי כמו זה שאתה מצוי בו הוא אחד המקומות הטובים לעבוד על דימוי עצמי, לגרד קצת ממסכת הציניות והרצון בשליטה שיש לך וחיפוש מה יש מתחת. היפנוזה היא כלי טוב, אבל היא כלי המשמש לעיתים כחלק מטיפול פסיכודינמי, או טיפולים אחרים ואינה מבטיחה התקדמות מהירה יותר בדימוי העצמי. עצתי היא להמשיך, למרות הספקות בטיפול, ולהעלות ספקות אלו מול המטפלת, בעיני זהו חומר טיפולי חשוב, דרור

דרור לילה טוב!א.את האין דרך חזרה הוא בדיוק הדבר שאני צריכה ורוצה.ב.אין היום שום דבר בעולם שיכול לעשות לי טוב אמיתי.{וגם לא באמת מגיע לי}.מה שבאמת החזיק אותי עד היום בחיים גם בסבל הנורא זה אדם אחד שתמיד ידעתי שלמענו,בשבילו ובגללו אני חיה{וזה במחיר יקר}.והיום בעקבות דברים שקרו הפחד מלאבד אותו הפך למוחשי ביותר,והרי תמיד ידעתי שאם חלילה קורה לו משהו בו ברגע אני קופצאת אל מותי!ואני בתקופה כ"כ קשה ואין לי באמת את האפשרות להוציא מתוכי את הרעל הזה ורוצה ללכת עוד קודם אין לי יותר למה לחכות.יש דברים בעולם שאפשר וצריך להתמודד איתם.אבל יש דברים שלעולם לא אצליח לקבלם ולחיות איתם בשלום אפילו לא מרחוק{ולא ניתן להרחיק אותם}הם חלק מהדבר המכוער הזה שנקרא אני! אני כועסת,שונאת ונגעלת כ"כ מעצמי.כך שלא אין דבר שיכול היום לעשות לי טוב! ליפני שבוע עוד חיפשתי דברים שיגרמו לי לשרוד בדיוק מהסיבה שאתה אומר שלעשות תמיד אפשר אבל אין,לא במצב בו אני נמצאת הכל רע ושחור משחור וזה נמאס!!!!!!!!!!!!!!!

היי אני קוראת אותך ומאוד מתרגשת .מאוד קל לי לההזדהות עם הרעל שאת מדברת עליו. אותו רעל שמתישב בקיבה כמו איזה יציקה שלא מרפה ,מן ישיבת קבע.מאוד מכאיב ופוגע. מה שהכי מרגיז זה שאת הרעל הזה יצקו אנשים שהכי קרובים אלי ביולוגית,וצריך להמשיך ולחיות אתם בשלום ,כאילו כלום.להתנהג רגיל ,להמשיך לחייך ,אבל על הרעל אי אפשר לעבוד, הוא ממשיך ועושה את עבודתו נאמנה. הוא לא מזויף. אני חושבת על המוות המון.לא יודעת אם יש לי את האומץ לקרב אותו ,אני חושבת שלא. אבל מאוד רוצה להיות משהו אחר. להתנתק מהסביבה המרעילה .אבל אני יכולה להמשיך ולחלום.אולי החלומות והתקוה נותנים טיפטיפה מרגוע .כן ,יש גם רגעים כאלה .אחרת הייתי מתפוצצת. נתת לי את האומץ לשפוך קצת. תודה.

אני שמחה שנתתי לך את האפשרות לשפוך,אני יודעת מהו הצורך הזה. אבל יש בך משהו טוב א. הרצון והוא הרבה אם לא הכל!וב.הפחד מלקרב את המוות שיגרום לך תמיד לנסות עוד ועוד ואני מאחלת לך מכל הלב שגם תצליחי!ושלא תעשי את הטעויות שלי אל תתני לרעל של אחרים להפוך להיות הרעל הפרטי שלך כי אז זה באמת קטלני בהצלחה!

דרור שוב שלום,לאחר לילה ארוך של מחשבה על הדברים שאמרת{ולא בשליפה מהמותן},מחשבה אמיתית של בעד ונגד.הבעד היה כ"כ מוחץ מול מעט מאוד נגד לא יציב.לעולם לא אצליח לחיות עם עצמי בשלום,כך שהדבר היחיד שיכול לעשות לי טוב וגם עושה,הוא:לראות את ה-X בטבלת היאוש שלי ליעד,הולכים ונמוגים,אפילו מצליח להעלות בי סוג של חיוך{אולי התקווה לראות את האחר מקרוב}.מרגישה כמו מי שעשתה עקיר כרורגית בשן,וכן עדיין מתפתלת מהכאב אבל לשם שינוי יודעת שזהו עוד קצת וכבר לא יכאב-כי אין יותר שן!וזו הרגשה אדירה הקלה עצומה כאב שכדי לסבול. דרך אגב-לפעמים נדמה לי שאפילו בקבר אתהפך ואתגלגל אלא שזה סיכוי שאני מוכנה לו כי אני יודעת ששום מקום או דבר ישתווה לגהנום שאני עוברת במה שנקרא "החיים"! כך או כך אני משולה למת חיה בקבר פתוח שמה שנשאר הו לסגור אותו וזה עניין טכני בלבד.

שלום לך, אני שמח שהקדשת לנושא מחשבה נוספת, אם כי חבל לי שזו המסקנה שהגעת אליה. גם לא ברור לי האם באמת מיצית את כל הדרכים בכדי להקל על הכאב, לעשות עקירה כירורגית אמיתית לכאב, לעקור את השן הכואבת ולא את הגוף שבתוכו השן נמצאת. מקווה שתחשבי על אפשרויות אלו, דרור

נסיעה טובה, אחותי. גם מכאן מ?ב??ית היוצר של הקשר המיוחד הזה.... ואם יהיה ממש קשה, יש לי פה מקום, גם לך. נכון את יודעת? הדר

תודה, אחות שלי. שמרי על הבית. הזה ובכלל. ובעיקר - שמרי נפשך. בשבילי. יעלה

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1024397&passok=yes

שירז שלום, מסיבות שונות, בהן קוצר בזמן אודה לך אם תשאלי את השאלה שלך, או תאמרי את דברייך על גבי הפורום ולא דרך הפנייה לבלוג הפרטי. אני מאוד אשמח להתייחס לפנייתך בדרך זו, דרור

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3419704,00.html

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3419704,00.html

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1024397&passok=yes

ת

הייתי בדיכאון אחרי הפלה. כבר שבוע שלם הדיכאון עבר- והיה לי מצב רוח טוב. בעלי כרגע בארה"ב מעבודה אתמול לא הצלחתי להירדם, שתיתי כצת יין זה לא עזר- היו לי עוד פעם מחשבות על הפלה(עברתי לפני 3 חודשים) בקושי ישנתי. לא הלכתי לעבודה אני יותר מדי רגישה בזמן אחרון. בוכה משטויות יש לי בעייה נוספת-אין לי תיאבון. אך גם כשיש אני אוכלת מעט פוחדת להשמין מקווה שחדר כושר יעזור, אבל בפעם אחרונה שרציתי ללכת לחדר כושר בקושי אכלתי משהו אז לא הלכתי. אם הייתי הולכת , הייתי כנראה מתעלפת איך לעשות שאני ארגיש טוב והדברים יסתדרו

פלונית שלום, השאיפה שלך שהכל יהיה כבר כרגיל מובנת, אבל לפעמים צריך לעזור לזה קצת. הפלה היא נושא לא פשוט, לא משנה מה הנסיבות שהובילו לה. ישנה תחושה של אובדן, גם כשההפלה מרצון, לעיתים פגיעה בדימוי גוף והשפעה על הקשרים הזוגיים. הניסיון להתעלם, להמשיך כרגיל עובד לפעמים, אבל פעמים רבות הוא מוביל להחרפה. נשמע לי שיש קשר בין העובדה שבעלך לא איתך להחרפת התחושה. עצתי לך היא לא להזניח. חלק מהתופעות אופייניות לאבל הקשור לאובדן, אך גם לדיכאון. כך או כך, ובכדי למנוע מהפיכת האבל לדיכאון כרוני המלצתי היא לפנות לטיפול. אפילו טיפול ממוקד שיעזור לך לעבד את האירוע המורכב הזה. דרור

דרור שלום,ליפני קצת יותר משבוע,נכנסתי לפורום הזה בפעם הראשונה.אני חייבת להודות שמצאתי בו משהו מאוד מאוד נוח.מאוד לא מחייב,לא מאיים ובעיקר לא חודר.היכולת והאפשרות להוציא ממני ולו במעט ועדיין להשאר חסויה.כבר אמרתי שתקופה די ארוכה אני במילחמה יומיומית עם עצמי,כי אני לא ממש יודעת מה אני רוצה או יטתר נכון לא רוצה מהחיים.ועם לדייק אז יודעת טוב מאוד אלא שדברים ואנשים סביבי גרמו לי להתלבט ולחשוב שוב ושוב!היום אחרי שבוע,אחרי שקראתי לא מעטבעיות של אחרים ואת התשובות שלכם.א.אני מודה ומתוודה אני גאה בכול אחד מהכותבים פה{בשיא הרצינות}על יכולת ההישרדות לעבור ימים ולילות קשים ועדיין לדעת ולרצות לראות את המחר!אלא שזה ממש לא אני.כנראה שהכל באמת עניין של רצון ואני לא רוצה ובטוחה ושלמה יותר מתמיד,שהחיים האלה לא בישבילי,הם גדולים עליי בכמה מידות!ולא רוצה להשמין{תרתי משמע}לא עבורם ולא עבור אך אחד אחר.נמאס לי לרצות את כל העולם ואשתו,בכדי שיהיה להם את סיפוק ההצלחה,אני רוצה חזרה את השליטה,לחיים,לגופי לנישמתי וגם למוות שלי.רוצה סוף לכאבים הבילתי פוסקים,למחשבות ההרסניות,להשפלה ולהבנה הכ"כ קשה של מה אני עושה פה בכלל.תמיד אומרים לי את כבר לא ילדה קחי את עצמך בידיים.נכון אני לא ילדה ובאמת הגיע הזמן לעשיה.לא יכולה ולא רצה להכיל בתוכי יותר כלום לא לראות,לשמוע ולהרגישלא רוצה לחיות רוצה להעלם והפעם לתמיד!עד היום תמיד ברחתי חלקית פגעתי בעצמי בכול דרך אפשרית וכן עם יד על הלב היום זה במודע,הצורך להחזיר לעצמי את הבגידה היום יומית של החיים וכן גם את הבגידה שלי בעצמי.רק שההתעסקות הזאת שלפגוע מתישה שואבת את כל הכוחותלמרות שמאוד נהנת לראות תוצאות,כי זה אני ואני מעדיפה לפגוע ולהרוס לפני שיעשו זאת אחרים.אני יודעת שזה אוליי השתפנות,פחדנות אבל לא אכפת לי כי עבורי זו הקלה של ממשולא ראיתי במה הועילו לי האומץ והגבורה.אני גם יודעת שבהחלטה שלי אפגע באנשים וזה לא שלא אכפת לי זה האנשים שאני הכי אוהבת,אבל זו דרכי היחידה לעצור את האבן שמתגלגלת מאחוריי ומאיימת שוב ושוב לפגוע.ולשים פלסטר בחתך של ניתוח.לא עוד די!!!!!!!!!!!!!!אני רוצה מאוד להודות לכם על ההקשבה לך אורנה,ליאת ולך דרור יישר כוח אתם עושים עבודת קודש כל הכבוד!!!אחרי נאום שלם{וסליחה על כך}במהלך השבוע הזה קיבלתי את כל התשובות לשאלותיי וסוף סוף אני יודעת שבהחלטה שלמה ואמיתית ויתרתי על הצורך בהתמודדות, על הצורך בחיים על הצורך לתת צאנס לחיים או לי.מאו ברור עד כי הסימן שאלה שבי הפך סימן קריאה{ולא לא קריאה לעזרה}הכול רק שלא יכאב עוד לעולם!!!!שוב תודה רבה מ-?!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום לך, כאב לי לקרוא את דברייך, את התחושה שלך שאת לא יכולה ולא רוצה להכיל את החיים יותר. אני מכבד את החלטתך ואת רצונך, זה החיים שלך. אבל בכל זאת אני דווקא מאלה הדוגלים בסימני שאלה, במינון כמובן, ולא רואה צורך מהותי בסימני קריאה. אני מבין שהתלבטת הרבה ובכל זאת את אומרת שידעת מה את רוצה ורק הייתה צריכה להתמודד עם מכשולים שערמו בפנייך, שאלות שהציבו בפנייך, שוב הרגשת שאת עושה את הבדיקה בשבילם. אני לא יודע מי זה בשבילם אבל אני מזמין אותך לעוד בדיקה, עוד סימן שאלה אבל הפעם לא בשבילי, אלא בשבילך, מה יש לך להפסיד? הרי לעשות את תמיד יכולה, אבל מרגע שעשית אין דרך חזרה. אני מאוד מקווה שתיעני להזמנתי לבדוק מה את באמת רוצה, האם אין שום דבר העושה לך טוב? או שיכול לעשות לך טוב? אשמח אם תספרי לי, ולחברי הפורום מה עשית עם ההזמנה הזו, דרור

היי, הייתי בטיפול במשל שנה וחצי, ואז המצב התדרדר וגם איבדתי את מקום העבודה, כך שלא יכולתי לממן את הטיפול. נשארתי עם המטפל בקשר טלפוני מידי פעם כדי שהוא יתעדכן במצבי. על פי עצתו של דרור אמרתי למטפל שאני לא יכולה לבוא לטיפול בגלל בעיה לשלם אז הוא הציע "שאבוא בינתיים בלי לשלם ואז נמצא פתרון". אני לא מסוגלת ללכת אליו בלי לשלם, לשפוך לו את צרותי והוא יסבול אותי בחינם... מה אפשר לעשות במקרה כזה, למה הוא התכוון מבחינת פתרון, איזה פתרונות קיימים?

שלום לך, אני מבין את הקושי לקבל משהו ולהרגיש שחייבים. בעיקר משום שבעבר שילמת עבור אותו הטיפול. אבל דברים השתנו, המצב שלך השתנה, הנפשי והכלכלי, ואני משער שמשום כך הוא הציע לך את ההצעה הזו. לא מדובר כאן בטובה, או בהסדר קבע, אלא בהסדר זמני, עד שתעמדי על הרגליים שוב. אני לא יודע מה האפשרויות עליהן הוא חושב, אבל למה לא לדבר איתו ולשמוע. עצתי היא ללכת לפגישה, להיכנס לטיפול, אולי לחשוב עם מה את יכולה לחיות בשלום (למשל שאם יתאפשר לך תשלמי בדיעבד על הפגישות, או שתשלמי סכום סמלי מאוד כעת), יש הרבה אפשרויות, אבל נשמע לי שחשוב לו שתהיי בטיפול. דרור

שלום רב, ברצוני להתייעץ בקשר לילדה בת 3 (כמעט), אשר הולכת לגן כבר שנה וחצי. כאשר התחילה ללכת לגן, היה לה מאוד קשה עם הפרידה מההורים והיא היתה בוכה לא מעט זמן. בחודשים האחרונים היא בוכה כל יום כאשר ההורים נפרדים ממנה והיא נרגעת כעבור כרבע שעה. בנוסף, כאשר אנחנו שואלים אותה שאלות על מה שקורה בגן, היא אומרת שטוב לה שם, שלא מרביצים עליה ולא צועקים עליה. מה הסיבה לכך? ומה ניתן לעשות? עם מי ניתן להתייעץ בנושא? תודה רבה.

שלום לך, לא ברור לי האם הייתה תקופה שבה לא בכתה כלל, בתשובתי אתייחס כאילו לא הייתה תקופה כזו ואם לא כך המצב אנא כתבי לי. הקושי להיפרד מההורים הוא קושי מוכר מאוד, אם כי הוא משתנה מילד לילד וממשפחה למשפחה בשל סיבות מולדות ובשל קשרים משפחתיים. מדברייך נשמע שהילדה מתקשה עם פרידות מאז כניסתה לגן. עם זאת בזמן האחרון ישנו שינוי, והיא מסוגלת להרגיע את עצמה. נשאלת השאלה מדוע היא בכל זאת בוכה אחרי כל כך הרבה זמן. ייתכן וזה קורה לא מעט, שההורים עצמם חרדים מהפרידה, חרדים מפני מה יקרה לה כשאנו לא שם (מי מבין ההורים לא טיפס על הגדר כדי להציץ ולראות את ילדו בגן). ילדים חשים בחרדה זו ונכנסים בעצמם לחרדה. שנית ייתכן ולילדה יש קושי במעבר ממקום למקום. כאן ניתן להשתמש בטקסים, בהתייעצות עם הגננת. לעשות פרידה הדרגתית אבל החלטית שמסתיימת ביציאה מהגן. זה קשה ולא קל וניתן להיעזר לשם כך בפסיכולוגית של הגן. בנוגע לחרדת ההורים, היא טבעית אבל ניתן להתייעץ גם כן עם פסיכולוגית לשם הדרכת הורים. בהצלחה, דרור

שלום יש לי בן שעולה לכתה א', (הוחלט כי יכנס לבית ספר רגיל שבו ישנה כתה קטנה). עד היום היה ברור לנו כי ילך לבי"ס X ששם הבי"ס עונה על הצרכים שלנו אך לפתע הודיע לי חברה כי ידוע לה שנפתח כתה (שכנראה) עונה על הצרכים של בני ושכדאי לי לבדוק את הנושא. להלן כמה בעיות שעומדות לי על הפרק (באם הכתה אכן תתאים לבני): 1. יש לי שכנה שביתה בגן שנמצא באזור מגורנו (בעוד שבני מוסע לגן המתאים לו יום יום-לא נמצא באזור מגורנו) שעושה צרות לבני: אומרת לו "שתוק", אומרת לבנות שמשחקות איתה ומכירות את בני "אל תשחקו איתו" (מסיתה אותן נגדו) וכו' בני לא יודע מספיק לעמוד על שלו או שהוא נעלב ו/או שהוא הולך אחרי הילדה הזאת כמו "כלב" שליבי נקרע.... 2. השכנה שלי היא גם חברה טובה שלי ואני לא יודעת אם להגיב, איך להגיב וכו' לא רוצה לפגוע בחברתי (שהיא יקרה לי מאד) ולא רוצה שבני יפגע שהוא חשוב לי יותר ממנה... הבעיה היא שהילדה מתנהגת כלפי האמא לא יפה משתמשת בשתקי וכו' אז הבעיה מתחילה מכאן אבל מה עליי לעשות כשאני רוצה להפגש עם השכנה אז זה בא עם הילדה שלה חבילה אחת ??????!!!!! אז מה צריכה בעצם ללוות את החלטתי לגבי בני אם יהיה בביה"ס של הילדה הזו האם היא עלולה לרדת עליו בגלל שהוא יהיה בכיתה קטנה ו/או שעדיף שיהיה בביה"ס שהוחלט מבעוד מועד הרחוק מהבית???

שלום לך, את מעלה כאן כמה נושאים לא פשוטים, ואני אנסה להתייחס אליהם מכמה כיוונים. ראשית לשאלתך דעתי היא שההחלטה צריכה לשים את רווחת הילד ואת רווחתכם אתם, ככל שהדברים מתאפשרים, במקום הראשון. אבל כאן הקושי, מה נכון לילד. אני לא מכיר אותו ואת קשייו, אבל נשמע שישנו קושי מציאותי עמו הוא ואתם מתמודדים. ברור לי שלפגוש ילדה הפוגעת בבן שלך מעורר זעם רב, ובוודאי לא מעלה את הרצון לפגוש אותה. ובכל זאת את, באופן טבעי, מנסה להגן עליו מפני פגיעות העולם. למרות הרצון שלך אני לא חושב שזה אפשרי. הוא ייפגע עוד בחייו, יהיו כאלו שינדו אותו, גם ללא קשר לקושי שלו, כולנו עברנו חוויות דומות. המשימה העומדת בפנייך היא קשה, למצוא את הקו העדין העובר בין גוננות יתר, שלא תאפשר לו לעמוד על שלו ולהגן על עצמו, לבין מניעה של פגיעה הרסנית בו. לשם כך את יכולה להיעזר בהדרכת הורים עם פסיכולוג חינוכי או קליני של הילד. בכל מקרה, כרגע נשמע לי שיותר קשה לך לשמוע את דבריה של הילדה מאשר לו להיות בנוכחותה, אבל את בהחלט יכולה לנסות ולדבר עם האמא ולומר לה שזה מפריע לך הדרך בה היא מדברת עם בנך, ולחשוב איתה מה לעשות. גם אם היא תיעלב אני מאמין שהחברות שלכן תחזיק מעמד. לגבי בית הספר, תבדקי עניינית מה מתאים לכם. קשיים עם ילדים היו ויהיו לו. לדעתי ההחלטה לא צריכה להתקבל בשל ילדה אחת. בהצלחה בכיתה א' דרור

יש לי התקף חרדה קשה, למי אני יכולה לפנות בשעה כזאת?

שלום לך, אני מאוד מבין את הלחץ והפחד שבוודאי חשת במהלך התקף החרדה. לעיתים התחושה היא שהולכים למות או שהולכים להשתגע. כך או כך הפחד הוא עצום. אבל, ואני לא יודע אם זה ההתקף הראשון שלך, התקפי חרדה עוברים מעצמם. אני יודע שקשה לזכור זאת במהלך ההתקף אבל חשוב לנסות, משך ההתקף הוא כחצי שעה עד ארבעים דקות לכל היותר. ככל שמנסים להילחם התקף ונלחצים מההשלכות שלו הוא עלול להחריף. לא קל להתמודד עם ההתקף לבד, ולכן המלצתי לך אם חווית בעבר התקף שכזה, לפנות לטיפול שיעזור לך להתמודד. בכל מקרה גם אם חווית וגם אם לא הדבר החשוב ביותר הוא לנסות ולא להימנע מכל דבר שמתקשר עם ההתקף. למשל לחזור בהקדם למקום בו היית כשזה קרה, לא להימנע מדברים שעשית וכו'. בהצלחה, דרור

היי דרור. עצוב לי. היתה שבת מתישה. אני מרגישה כמו סמרטוט שסחטו אותו ופשוט אין מה לסחוט יותר.ושולחת את כאבי על פני המקלדת. אתמול אימי חגגה יומולדת, היה נעים לי לראות אותה שמחה בחיק משפחה וחברים... גם הפוגע היה ,לא מספיק מה שסבלתי בגללו, לא מספיק שהוא נחשב עכשיו לאיזה עילוי, ואני מרגישה לידו כמו פסיכית קטנה שהולכת לטיפול בגלל מה *שהוא* עשה לי. ימח שמו. אני כועסת גם על עצמי. אם הייתי מתלוננת לפחות הוא היה נענש ומשלם על הנזק שהוא גרם לי. זה אבסורד אבל אני כועסת על עצמי יותר מאשר עליו. . שונאת שהנפש שלי לא מספיק חזקה להתמודד עם זה. שונאת את מי שאני היום. אף אחד לא מכיר אותי ,לא יודעת עד כמה אני זבל באמת. אפילו את חברות שלי אכזבתי בזה ששנים על שנים העדפתי כל דבר אחר על פניהן. את חבר שלי אכזבתי שבגדתי בו שוב ושוב, והסרטים שאני עושה לו רוב הזמן. את המשפחה היקרה שלי בעיקר את ההורים שלי על הסבל שאני גורמת להם מעצם היותי מי שאני...אין...אכזבתי אותם מיליון פעמים...אבל לו רק הם היו יודעים על קצת מהסבל שאני עוברת... גם ת המטפלת אכזבתי(וגם אתכם המנהלים,אולי) בזה שאני בוכה מכל שטות,בזה שאני מבקשת יחס טוב שלא מגיע לי, אולי אני גם תלותית מידי. מאחלת ומייחלת למותי.... כנראה החיים האלה גדולים עליי בכמה מספרים... ביטלתי את הפגישות השבוע, ואני אולי אבטל את הטיפול בכלל...בפעם האחרונה היא הכאיבה לי ,אמרה דברים שפצעו לי את הלב. אני יודעת שהיא התכוונה לטוב אבל היא הרגה אותי יותר....וזהו אני עוזבת בורחת נעלמת . זה מה שאני יודעת הכי טוב לעשות.

אני שוקעת בכל יום עמוק יותר.עד שפשוט אין יכולת ולא כוח להחזיק את הראש מעל המים.אני לא יכולה הכל מתחלק מבין האצבעות כמו חול.פשוט לט מצליחה יותר. מה עושים כשנגמר? מה עושים שאין חשק לעשות כלום אפילו את הדברים שאני הכי אוהבת לעשות כאשר אין לי זמן ,ועכשיו כשיש לי אני לא מסוגלת לעשות כלום,חוץ מלהסתכל על השמיים. אפילו לא יכולה לעצום עיניים ולישון.פשוט כלום.ריקנות טוטאלית וחוסר מעש חוסר חשק עמוק כל כך.אין לי כוח לדבר עם אף אחד. אוף אני רוצה כבר לצאת מכאן... אני רוצה ללכת למות ולא לחזור . אין לי כוח לעצמי יותר

חן שלום, כואב לשמוע את המצב שבו את נמצאת. בלט לי מאוד שאת מרגישה מאכזבת. מאכזבת את כולם ואת עצמך. והכאב שנגרם לך מהאכזבה כל כך חזק עד שאת לא רואה דרך אחרת מלבד למות, תוך ידיעה שגם זו תהיה אכזבה אבל את לא תהיי פה כדי להתמודד איתה. אני הייתי רוצה להציע לך כיוון מחשבה נוסף. אכזבות הן חלק בלתי נפרד מהחיים, חלק גדול מהאנשים אותם את אומרת שאכזבת עדיין שם איתך ורוצה להמשיך להיות איתך (למשל המטפלת), ועדיין את היא זו שמתעקשת להקדים תרופה למכה ולהתרחק לפני שיתרחקו ממך. בעצם להבטיח את הפגיעה. והשאלה שצריכה להישאל כאן היא למה. למה עדיף לך לפגוע בוודאות בעצמך על פני הסיכוי שמישהו יתאכזב ממך? אני באמת מקווה שתחשבי על כך, דרור

מימיני המלאך משמאלי השטן ואני שואלת לאן?

שלום לך סימן שאלה, השאלה שלך לא לגמרי ברורה לי, אבל אני משער שאת שואלת מה לבחור? או מה עומד בפנייך? אבל לא תמיד צריך לבחור בין שתי אפשרויות. בכל מקרה אני מזמין אותך להרחיב ולפרט את השאלה, דרור

בוקר טוב דרור, זה בסדר להתייעץ איתך במייל האישי ? שבוע טוב.

שלום, בהחלט ניתן להתייעץ בכתיבה למייל האישי המופיע תחת השם שלי, דרור

היי ליאת (אני רואה שלא היית כאן...הכל תקין?) רציתי לספר לך שהשבוע הבאתי בקבוק יין לפגישה כדי להרים כוסית בשבילי...היא אמרה שהיא תמנע מלשתות מאחר ונטלה איזה כדור...רק זה חסר לי שהיא לוקחת כדורים נגד דיכאון:) אז קצת לחצתי עליה והיא טעמה...היא אגב איחלה לי איחולים פסיכולוגים:) את יודעת, אני עדיין לא יודעת אם זה שאני אצלהבטיפול תורם לי איכשהו(וכן, היא מודעת לזה...)..באמת שאני לא יודעת. מה את אומרת? ועוד משהו לא התייחסת שם מאחור לענייו הפרידה וכו'..לא יודעת אם זה בשל קוצר הזמן שלך...או שפשוט אין לך מה לומר... לא יודעת איך אשרוד שבוע שלם ללא חגים (איפה הם???) חייבת לקחת איזה חופש.... שיהיה לך לילה טוב ומשמרת קצרה...

שלום ME, מצטרפת להרמת הכוסית לכבודך. אני, כמובן, חושבת שהטיפול תורם לך, והזכרתי זאת אין ספור פעמים. מקווה שנשרוד כולנו את התקופה עד החגים. העבודה הרבה פחות מטרידה בהשוואה לחום וללחות. שיהיה שבוע קל! ליאת

ליאת מקווה שאת לא פוסחת על דברים שנאמרים ע"י הקרובים לך...לא יודעת למה אבל כל פעם אני מתאכזבת מחדש...או שזה בגלל היום המחורבן בעבודה....סליחה על הביטוי אבל נשבר לי הזין מהעבודה....מסתבר שאני מעדיפה חום ולחות (במזגן או בים).כנראה שאסור לי לרשום לך נכון ליאת?

רציתי לדעת האם יש קשר בין אטקסיה לבין סכיזופרניה. האם הסובלים לאטקסיה נוטים יותר לפתח סכיזופרניה או התנהגות פרנואידית אשמח לתשובה מהירה והפניה לחומר בנושא אם קיים.

האם את מתכוונת לאטקסיה טלנגיאקטזיה (T-A)? במידה וכן עד מה שאני יודעת אין קשר בין אקסיה לסכיסופרניה, אטקסיה מתרחשת כתוצאה ממוטציה בגן ATM. בין התסמינים :ניוון עצבים, התרחבות של כלי דם בעין(יכול להעורר הרבה סיבוכים בראיה) תנועות לא נשלטות ועוד.. (לעיתים יש להם התסברות גדוה יותר ללקות בסרטן מסוג מסוים) אני חושבת שמידע הכי מדויק בנושא, תקבלי מנוירולוג או מנוירופסיכולוג.

שלום שולה, לא שמעתי על קשר כזה, לפחות לא בכיוון עליו את מדברת. אני יודעת שאטקסיה יכולה להתפתח בתגובה להרעלה מחומרים מסוימים. מצטרפת להמלצתה של רחל, לפנות לרופאים נוירולוגיים, או אפילו לפסיכיאטר. בהצלחה ליאת

ליאת, מה שלומך? אני קצת מתלבטת-מתחבטת במשהו. כרגיל, אולי, טרם זמנו.. ואולי הכתובת לזה היא אצלה בטיפול, אבל אנסה בכל זאת לכתוב קצת..זה עוזר גם לי להבין.. מה שקורה בבית כרגע מעסיק אותי רוב שעות היום, צובע את הכל בצבעים אחרים, ומתחבר לי לפחדים עתיקים. אני נעה בין קור-רוח, שליטה בעצמי וסוג של 'התרגלות' למצב בו היא כבר לא תהיה ואאלץ לקבל עליי את תפקידה במשפחה..(התחלתי לשים לב לאופן בו היא מצליחה להרגיע את אחי הצעיר.. זה מרגיש לי מחריד מצידי) לבין להיות בסערת רגשות לא נשלטת שבה אני ממררת בבכי בכל הזדמנות שיש לי. נותרו עוד ארבעה חודשים לטיפול.. לא מצליחה לדמיין את עצמי מדברת על משהו אחר מלבד אמא. מרגישה שכבר אין לי מה לומר לה. אין לי כל כך כוח לנסות ולגרד עוד קצת בשר מהנושאים הקודמים עליהם דיברתי לפני כל זה..זה מרגיש לי לא מתאים, גם אם אלה היו הנושאים שבגללם באתי לטיפול. אבל גם לעדכן כל שבוע מחדש בפרטים החדשים, בתוצאות בדיקות ובמה חדש בבית אין לי חשק. זה לא בדיוק כך..כי היא כן מנסה להמשיך ולהפנות שאלות לגביי- לגבי האופן בו אני רואה דברים ובוחרת להגיב אליהם, אבל כבר אין לי כוח וחשק לשים את עצמי במרכז בשיחות בינינו. זה אולי העניין. לזהות דפוסי התנהגות מסוימים גם בתוך הסיטואציה החדשה..זה גוזל ממני הרבה כוחות, המשך העיסוק הזה *בי*, ואין לי הרבה כוחות לתת.. הדאגות שלי כרגע קשורות כמובן גם אליי, אבל מכיוון אחר.. זה כבר אחרת, הרבה דברים נדחקו הצידה לעד יעבור זעם. לא בטוחה לגמרי מה אני מנסה לומר. הכל משתנה וכנראה שגם בטיפול הדברים כבר נדרשים לאיזון חדש, אבל העיסוק הזה, הממוקד בי, זה מה שעושים בטיפול פסיכולוגי. ובמצב החדש זה מתיש (בזמן שאני זקוקה לכוח) וגם מרחיק אותי ממנה.. ואז לא נשאר לנו מה לעשות ביחד, על מה לדבר? הייתי נותנת לעצמי זמן להסתגל למצב החדש, להסתגל לשינוי אפשרי בקשר בינינו, אבל 4 חודשים זה מעט מאוד... מבאס..

לילך יקרה, "לא מצליחה לדמיין את עצמי מדברת על משהו אחר מלבד אמא" את אומרת. חשבתי פתאום, שכל מה שכולנו עושים בטיפול זה בעצם זה. כשאנחנו מדברים על הכאב שלנו - אמא תהיה שם. כשאנחנו מדברים על היחסים שלנו עם אנשים אחרים - היא שם. כשאנחנו מדברים על הקושי שלנו להתקרב ולהתרחק - היא תמיד העוגן. כשאנחנו כואבים את יחסינו עם ילדינו שלנו - היא מציצה לנו מאחורי הכתף. אני יכולה להמשיך ככה שעות... אמא שלך, מטבע הדברים, נוכחת בחייך עכשיו יותר מכרגיל. את מודעת לקיומה, לתפקידים הקונקרטיים שלה, ולאלה שבעולמך פנימה. המאבק שלה מזכיר לך שכולנו בני חלוף, גם היא, ושמעתה לביחד שלכם יש משמעות חדשה, מקסימה ומבעיתה כאחד. נדמה לי שאת מעמיסה על עצמך משא מיותר, בשאלה האם העיסוק *בך* הולם את הנסיבות. א?ת לעולם הציר סביבו נסוב הטיפול, ואמא שלך, כמעט מכל בחינה שהיא, מחוברת אליך כמו גלגל שיניים סמוך, אם תרצי או לא תרצי. המשיכי לשמור על הגלגלים בתנועה. כשאת תהיי בסדר, גם היא תהיה, ולהפך. בא לי לשלוח לך נשיקה. ליאת

תודה ליאת יקרה לי על מילים חכמות וטובות ועל נשיקה קטנה שהעלתה חיוך שמתי אותה על המצח והסתובבתי איתה כל היום :-) שיהיה לך יום ראשון מעניין וקל, לילך.

שלום, אני סובלת מהתקפי חרדה מזה כשנתיים, במשך שנה הייתי מטופלת בקלונקס וברסיטל, ובשנה האחרונה הפסקתי, אני לוקחת חצי קלונקס כשאני מרגישה שאני לא יכולה להתגבר על ההתקף. לאחרונה עברתי תקופה מאוד לחוצה וההתקפים חוזרים מדי פעם, האם אתם ממליצים לחזור לכדורים?

שלום קתי, הטיפול המועדף בהתקפי חרדה הוא שילוב של תרופות נוגדות חרדה עם טיפול שיחתי. אם את רוצה לחזור לטיפול בSSRI אל תעשי זאת על דעת עצמך. חזרי למי שרשם לך את התרופה. וגם לטיפול פסיכולוגי! בהצלחה ליאת

לפעמים כשאני קורא בפורום, נדמה לי כי משהו רוצה לשחק עם הראש שלי. כאילו ההודעה נכתבה על מנת להפחיד אותי. כאילו יש הודעות שאני יכול מאוד להזדהות אתם. האם זו מחשבת שווא? האם זה קרה פעם למשהו פה?

זה הגיוני מאוד שתוכל למצוא בכול הודעה קצת משלך.אם זה בתחושה,אם זה בבעיה דומה,או כל דבר אחר.יחד עם זאת ישנו השוני של ההסתכלות על דברים כל אחד עם המשקפיים שלו

שלום שי, כבר היו כאן, בפורום, ביטויים של דאגה מול האפשרות ש"יהיה מי שיוכל לקרוא את מחשבותי". כמובן שלא מדובר בתעתוע מכוון, אלא בדמיון (יותר מכפי שנדמה לנו) בין אנשים. אם, לעומת זאת, אתה ממשיך להאמין שמישהו מנסה באופן מכוון להשפיע על מחשבותיך דרך המחשב, כדאי לדבר על כך עם איש מקצוע. גם זה קורה לפעמים. :-) שבוע טוב ליאת

ממה נובעים רגשי נחיתות? והאם ייתכן שנוצרו מתוך הקשרים המשפחתיים?

שלום דורה, רגשי נחיתות בהחלט יכולים להיווצר בהקשר סביבתי שאינו מטפח תחושות מסוגלות, הצלחה והישג. כאשר הסביבה (המשפחתית או הרחבה יותר) אינה מזמנת חוויות של גאווה וסיפוק, אינה מתפעלת מהישגים, או מדכאת באופן ישיר או עקיף ביטויים אישיים של היחיד, תתפתח בעיה בדימוי העצמי, בתחושת הערך העצמי, והאדם יחוש פחות טוב מהאחרים. בברכה ליאת

האם ידועים מקרים של שיתוק כללי או הפיכה ל"צמח" בעקבות טראומה קשה?

שלום דון, בספרות מתוארים מקרים של אנשים שלקו בשיתוק בעקבות קונפליקט תוך-נפשי לא פתור, המומר לחוסר תפקוד פיזיולוגי. (הפרעות קונברסיביות). יש לי הרגשה שלא לכך התכוונת. אני עצמי לא נתקלתי בתיאור מקרים של שיתוק או תרדמת בעקבות טראומה נפשית. בברכה ליאת

שלום רב, ברצוני לקבל את עצתך ואודה לך על כך. להפרעות שונות בחיי (adhd, ocd, תיקים), שהשפיעו עליי רגשית, היה מקום מרכזי בעיצוב חיי. אחת הטעויות שעשיתי הייתה ללמוד לתואר שני בתחום שמכוון אותי לעבודות שאינני רוצה כלל לעסוק בהן. טעות זו היא ביטוי לעשר שנים אחרונות קשות שעברתי. כעת, אני נמצא, כך אני מקווה, בתחילתה של דרך חדשה. אני מקווה שתהיה זו דרך "מזוככת" - כזו שלא תושפע מגורמים שליליים ושלא תתעצב על ידיהם. אני שוקל לעשות השלמות לתואר ראשון בפסיכולוגיה ולהמשיך לפסיכולוגיה קלינית. אולם ההחלטה אם לעשות זאת היא קשה. ואני חושש לחזור על טעויות.יש לי המון התחבטויות: להיות פסיכולוג מאד מושך אותי. העיסוק בנפש האדם מעניין אותי, אני חושב שהמקצוע הזה יעניק לי סיפוק בכך שאני מסייע לאנשים, ואתגר לפענח ולפתור את הקשיים של האנשים. עם זאת, אינני בטוח שזה מספיק כדי להיות פסיכולוג. פסיכולוג שטיפל בי אמר שצריך שזה יבער לי בעצמות, שאהיה בעל רצון עז לעסוק בתחום. אבל אני לא חש כך, אני לא קם בבוקר וחש דחף חזק לעזור ולטפל באנשים. אבל זה כן מושך אותי ומעניין אותי, ואני חושב שאהנה במקצוע וגם שהוא מתאים לאישיותי (למשל, אוהב לעבוד באופן פרטני עם אנשים, אוהב גיוון בעבודה וכו'). שאלה נוספת, עברתי שנה קשה, האם יהיו לי הכוחות להתחיל בלימודים אינטנסיביים או שעליי לקחת מנוחה ולהתחיל בשנה הבאה? או שאולי בעצם לימודים הן שיחזירו לי את כוחותיי ויעלו אותי על דרך המלך? ואולי אם אדחה את לימודיי בעוד שנה דווקא אז לא אמצא את הכוחות להתחיל את המסלול האקדמי מהתחלה וכדאי להתחיל עתה? ואני בקרוב מאד בן שלושים, אולי כדאי למהר? או שבעצם החיפזון מן השטן ואם אחפז אחזור על טעויות? אציין כי לפני כמה ימים סיימתי מספר פגישות שבמהלכן נערך לי איבחון פסיכולוגי ובשבוע שבועיים הקרובים אתחיל טיפול פסיכולוגי. שאלתי היא מה לדעתך עליי לעשות, או כיצד עליי לחשוב, כדי לקבל את ההחלטה המיטבית? אני מודה לך על רצונך הטוב לסייע. שבוע טוב.

שלום אלון, אתה שואל שאלות כבדות משקל, ולשאלות כבדות משקל לא תמיד יש תשובות חד משמעיות. באופן אישי, יש לי חיבה לאנשים שיודעים לזגזג בלי פחד, לקחת סיבובים חדים, ולא להיתקע במקום אחד רק בגלל שהם כבר שם. אני מעריכה אנשים שיודעים מה הם רוצים והולכים על זה בכל הכוח. עם זאת, מקצוע הפסיכולוגיה נרכש בדרך חתחתים קשה ביותר, ולא תמיד מי שהתחיל בה יהיה אותו אדם בסופה. עליך להביא בחשבון שמסלול ההכשרה של פסיכולוג רצוף גם בסיכונים של 'הדחה', ולא תמיד רצון ונחישות יכולים להבטיח הגעה לקו הסיום. תוכל להתחיל בתהליך הלימודים לתואר ראשון (או השלמות בפסיכולוגיה) ולהתייחס אליהם כאל מתאבן. במסגרת הלימודים תוכל להתנדב (כמו שעושים מרבית הסטודנטים לתואר ראשון) במסגרות פסיכיאטריות שונות, ולבחון מה קורה לך בהקשרים הללו. אני מניחה שגם אם תחליט בסופו של דבר לא להמשיך לתואר שני, זו תהיה התנסות מרתקת ומעשירה. במקומך, לא הייתי מוטרדת יתר על המידה מעניין הגיל. במקצוע הזה גיל ובשלות הם יתרון עצום. אם בכל זאת תחליט לנוח שנה אחת, לא תפסיד שום רכבת. ואולי בכלל שווה להעלות את הדילמה שלך במסגרת האבחון שתעבור, ולבקש מהבוחן לתת את הדעת גם על שאלת התאמתך למקצוע. הטסטים שתעבור אינם אמורים, כמובן, לבחון ישירות שאלה זו, אך הם יכולים לתת כיווני מחשבה. שווה לדבר על כך עם הבוחן. מאחלת לך הצלחה רבה בכל תחום שתבחר, ומקווה שלמרות העמימות, בכל זאת קצת עזרתי. שבוע טוב ליאת

האם אנורקסיה מוכרת כנכות בביטוח לאומי?

שלום דנה, לא יודעת להשיב על כך. אנסה לבדוק מחר בבית החולים ולחזור אליך עם תשובה. לילה טוב ליאת

דנה, התשובה היא כן. אנורקסיה מוכרת כ'מזכה' באחוזי נכות נפשית בביטוח הלאומי. בברכה ליאת

ליאת יקרה כל כך, מה שלומך? אני כבר לא כאן כמו פעם. בכלל המחשב שלי יכול להיות סגור ימים שלמים, מה שלא היה סיכוי שיקרה בעבר. מצד אחד אני חושבת שזה טוב ומצד שני זה קצת עצוב לי... מה רציתי לספר לך...? אה, מופנה כלפי כעס. הוא כועס עלי. הוא אומר שהוא יודע הכל. אני מאמינה לו... הוא כועס. כל פעם שאני באה הביתה, הוא מבקש ממני ללכת. אני לא כל כך יודעת איך להתמודד עם זה. בינתיים ברוב המקרים אני מתעלמת מהערות שלו. הוא לא מרפה. כשניסיתי לדבר איתו על זה, הוא ניפנף אותי. מה את אומרת? מה עוד? אה, הפגישה האחרונה שלי עם הפסיכולוגית היתה טובה. היא כל כך הרבה בשבילי. אין לזה מילים... ואיך את בקיץ? שורדת? שיהיה לך יום מקסים. נורית

נורית יקירה, כמה טוב שבאת! אני חושבת שבמוקדם או במאוחר זה היה קורה. זכרי שהכעס הוא רגש עוצמתי ולא תמיד מובחן, וככזה הוא יכול להיות מהול גם בתסכול, כאב, בהלה, ובעיני אפילו בגעגוע גדול. כשהכל מפחיד, זר, מאיים, עמום ובולעני, שיקול הדעת מחוויר. יש לי הרגשה שהוא לא מנפנף *אותך* אלא את הרעיון כולו, שאת אינך מהססת מלקרוא לו בשם. טוב שיש לך אותה ולה יש אותך. וגם לנו, קצת. הקיץ 'לא בא לי טוב' כמו שאת זוכרת, ולכן אני משתדלת לא לבלוט. אולי זה ידלג עלי. שבוע טוב, ובהצלחה בבחינות הקרבות. שלך ליאת

ליאת שלום, עברה עליי תקופה לא קלה,כששבוע שעבר בן-משפחה היה מאושפז,אך במפתיע גם קרה דבר מופלא באותו שבוע,שדמות מהעבר שפגשתי גרמה לי להגיע להחלטה חיובית הכי חשובה בחיי עד כה,שתשנה את חיי לחלוטין,ואני מצטערת שאיני יכולה לפרט,ואני גם מפחדת שדיבורים על כך רק יזיקו.אך אני יכולה לציין שבתוך שבוע אחד חיי השתנו מקצה אחד לשני- בחשיבה,בפעולות שאני עושה להגשמת אותו רעיון וכו',ואפילו הפסיכיאטר אמר לי שזה שינה אותי הרבה יותר משכל כדור יכול אי-פעם לעשות; בזכות זה היאוש עבר,הפחדים והחששות לא,אך היאוש כן,ואני חיובית מאוד ולא חושבת אפילו לשניה על המחשבות הנוראיות שקודם הופיעו לי.אך לא אדבר על כך יותר,עד שאדע שהדברים וודאיים ושהסתדרו כפי שרציתי.

בהצלחה

MR BLUE תודה,כל תמיכה עוזרת ותעזור לי בהמשך; סליחה על העמימות שבדבריי,אך איני יכולה לומר יותר ממה שכבר אמרתי.

אומנם השינוי החיובי שדיברתי עליו זו מגמה שאני עדיין ממשיכה בה,אך כנראה ששמחתי מהר מידי,כי בכל-זאת יש עליות וירידות במצב-רוחי,ומשפחתי עדיין מעצבנת אותי,וברגע זה העצבים מאפילים על הכל; אומנם איני מיואשת ומתוסכלת כפי שהיתי קודם,אך כן קצת 'חזר לי' התסכול,אך בעוצמה הרבה....הרבה...יותר חלשה ממקודם; וכנראה שציפיתי שהתסכול יעלם לגמרי.

שלום משתנה, כמה כייף לשמוע על השינוי שמסתמן בחייך. למרות שגם אני הסתקרנתי, אני מוכנה (מחמת עינא בישא) להמתין בסבלנות עד שהעניינים יבשילו ותוכלי לשתף. מקווה שכל החולים הבריאו בינתיים. ובעניין השינויים במצב הרוח - נא לא להגזים! רוח היא עניין מנשב, וככזאת היא נוטה לשינויים ותנודות. נסי לקבל בשלווה גם את הידיעה שעוד יהיו ימים קשים, ובכל זאת תוכלי להם. בהצלחה רבה רבה בכל התכניות הטובות ליאת

איך יודעים עם מי יהיה יותר נוח? נראה לי שיהיה לי יותר נוח עם פסיכולוג ומצד שני יש בנשים משהו יותר מקבל

שלום גלי, אם אין לך העדפה 'סגורה', כנראה שזה לא באמת מאד משנה. לכל אחד מן המינים (גבר או אישה) יש יתרונות אחרים כמטפל/ת. מה שחשוב בסופו של דבר (כמו שכתבה רחל קודם) זאת הכימיה והתקשורת הבינאישית שתתפתח ביניכם. בהצלחה ליאת

משהו יודע להמליץ לי על פסיכולוגית באזור הצפון

מה שטוב למשהו מסוים לא בהכרח טוב לאדם אחר. אני עשיתי מה שאחרים לא עושים, לא חיפשתי המלצות פשוט הלכתי וניסיתי בלי המלצה מאף אחד.. זה היה הניסיון הראשון והאחרון שלי מפני שהוא גם הצליח. לאחר מכן כשהמלצתי על הפסיכולוגית שלי למכרים היו כאלה שהיא התאימה להם והיו כאלה שממש ממש ממש, לא!

שלום ליאת השבוע גילית שלאקסית שלי כנראה יש חבר והיא גרה איתו.....האמת כתבתי על זה במהלך השוע בפורום אבל רציתי לדבר לכתוב אלייך איך שהבנתי את זה למרות שחלף הרבה זמן ואני יכול להבין הרגשתי כמו אגרוף בבטן למרות שהיו לי תחושות שיש לה משהו...בכל מקרה זה מציק אני שואל את עצמי אם גם איתו כואב לה ביחסי מין אם היא עושה איתו דברים שלא עשינו או שלא הצלחנו כי כאב לה......האם אני נראה לה דפוק בדיאבד(אני יודע שכן) סהכ אני מרגיש שבתור חבר לא הייתי ממש חבר אני מרגיש כאילו הכנתי אותה לקשר הבא שלה בגלל הסובלנות שגיליתי כלפיה...יש לי יחס מאוד אמביבלנטי כלפיה מצד אחד אני מתגעגע אליה לחיבוק שלה ללגעת בה לפנים שלה ועל איך שהיא שמרה עלי מעצמי מהשנאה העצמית שלי מצד שני היה לה לפעמים התנהגות מחורבנת אפשר לומר אגואיסטית אני מוצא את עצמי לפעמים ממש נזכר בה בערגה ואני אומר לעצמי למה הרסתי למה היא עזבה אותי ואז אני חושב לעצמי סתם זונה קטנה המורכבות הזו קשה לי כמו מורכבויות אחרות לא מזמן ראיתי אותה לא החלפנו מילה מצד אחד כואב לי מה ההבדל בינה לבין אותה זונה בין החלום שהיה לי תמיד למצוא אהבה לסיוט שהיה לי לפני ואחרי להיות סתם עם זונה חוויתי את שניהם ושניהם הכאיבו......גם המחשבה על איפה היא היום ואיפה אני היא היא בכיוון של דוקטור במקצוע נחשק ואני לא מצליח לגמור תואר ראשון כבר שנים היא גרה עם חבר שלה ואני לבד מאז.......ואני עוד שכבתי עם זונה ולוקה בדכאון אני רק זוכר שבמפגש האחרון שלנו שנפרדנו היא בכתה חיבקה אותי ואמרה שהיא תמיד תהיה גאה שהייתה חברה שלי כי אני האדם הכי טוב שהכירה כנראה שאין יותר סימפטיה לעניין הזה ואני כבר לא אדם טוב כי שכבתי עם זונה ..........יש שני מצבים שאדם נמצא בו או שהוא או היא שוכבים הרבה ומתלכלכים ונהנים ואני מכיר כאלה והם גם מוכנים לפחות אפריורית לשאת במצב של הדבקות במחלה ולשלם או לכלוך ולשלם ויש אנשים כמוני שלא שוכבים הרבה היתרון שלהם שהם נקיים לבן בת הזוג העתידיים עכשיו מה לי נותר אין לי כלום בעולם אני גם מלוכלך וגם לא שכבתי הרבה עם נשים הייתי נקי.....ובבת אחת גמרתי את עצמי כל מה שאני נוגע נהרס זוגיות לימודים משפחה אפילו הדירה שלי מלוכלכת למרות שהיא יפה אני איש מת ואני צריך לסבול עוד שנים אני מקווה כמה שפחות עד המוות אני ממש מייחל למוות הזה כל כך דורש אותו מחכה שייבה האור ואני ייאסף לאבותי אני לא יכול להמשיך ככה אפילו לא עוד יום עוד שעה עוד דקה.....למרות שהטפלת שלי עושה הכל ממש הכל שאני ירגיש טוב יותר אפילו אותה נראה לי שאני מאכזב בחוסר התקדמות מחיבוק הדוב שאני מחבק כל כך חזק על מנת לחיות את המוות...........אף פעם שום דבר לא יחזור האובדן כה גדול וכה אכזר איבדתי את עצמי........משהו אמר לי לא מזמן שיום אחד ימאס לי להזיק לעצמי ואז אני יקום ויצטער חבל שזה נאמר לי כה מאוחר אחרי שהכרזתי על המוות שלי ביום הנורא ההוא.....אנשים בעולם הזה מדברים ומתייחסים אליי לפעמים כמו לכלב בגלל שאני אדם נוח לבריות לא מתווכח לא עומד על שלי לא נעלב אבל זה גורם לכאב .......אני מאמין שבעולם אנשים לא רעים מטיבם יש להם פשוט הגיון מוזר מכאן נוצרים ויכוחים וכו אפילו הנאצים הם עצמם חשבו שהם מבצעים מעשים טובים בזמן שהם טווחו במיליוני יהודים הגיון קלוקל או אם ניקחאת המקרה שלנו של הכיבוש גם אנחנו חושבים שאנחנו טובים למרות שאנחנו עושים עוול לאנשים ולמה זה...זה נובע מזלזול ואני מרגיש שאנשים בעולם שלי מזלזלים בי לא כולם אבל יש כאלה וזה גורם לדה מורליזציה אני איש מת אני חייב למות לא יכול יותר להלך ולמות (מצטער על האורך הייתי חייב לפרוק זה כואב) מוות לMR BLUE(אגב MR BLUE בסרט כלבי אשמורת מת יחסית מהר)

מיסטר בלו יקר, טוב שהצלחת לפרוק מעליך מעט מן המטען המכביד עליך. אני חושבת שהחברה הקודמת שלך מגלמת - מעבר לתפקיד הפרטי שלה במערכת היחסים שלכם - משהו כללי יותר ביחסך לנשים בכלל ולמיניות שלהן בפרט. המיניות המהנה והמשוחררת נקשרת אצלך ללכלוך ומחלות, כשמולה עומדים הטוהר והניקיון שבאהבה. זהו נושא חשוב לדיון ולחקירה פנימית, ואני מניחה שאתם עסוקים בזה במסגרת הטיפול. אין לי ספק שיחסם של האנשים אליך צבוע במידה רבה באופן בו אתה עצמך עושה זאת. כל עוד בעיני עצמך אתה אדם מלוכלך או טמא הראוי לגינוי, סביר שתחווה באופן דומה גם את יחס העולם כלפיך. אני יודעת שאיני מחדשת לך דבר, ושהדברים נאמרו פעמים רבות בעבר, ובכל זאת, כאן אתה אהוב ומוערך (כמו גם במקומות אחרים). היה נעים לו יכולת לראות זאת ולהאמין לנו שאתה אכן שווה את זה. שבוע קל יותר ליאת

זה יימשך עוד הרבה זמן,זה בכלל ייגמר פעם? "סיוט ברחוב הלם" המסע אל הלב הוא מעמסה לא מומלץ! אין צורך בתגובה.

אם היה לי את האומץ ללכת לים לבד בשעה מאוחרת זו,לצעוק בכול הכח{מה שנשאר}. שאלוהים אולי ישמע את מה שכנראה לא מצליח לשמוע כשהלב שלי בוכה ומדמם בשקט. אלוהים שלי,אני קוראת לך בתחינה וזעקה,שמע אותי הקשב לתפילתי,וגאל אותי מייסורי.בבקשה?{כן הוא כן יודע מי אני}!!! .

? סליחה שאני נכנסת לעצים לא לי. אני שומעת את המועקה שלך, מתוקה. בטוחה שה' ישמע את תפילתך ויענה לה-הוא תמיד עונה אין לו ממתינות... יש את הימים האלה שאני קוראת להם "נפילה" ,מקווה שמחר תרגישי קצת יותר טוב.

לא משנה. אפשר למחוק את זה.

היי רשת, מה שלומך? יש לך אולי עוד כמה מילים? יעלה

רשת יקרה. אני דווקא מכירה את התחושה הזאת, שאין בנמצא מילים, שתוכלנה להביע כלפי חוץ את מה שמרגישים שם בפנים. ובכל זאת חשוב לנו שהאח?ר המשמעותי לנו יידע שקשה לנו. כך הבנתי את ההודעה הראשונה שלך. ואחר כך כתבת, שלא משנה ושאפשר למחוק. ונהיה לי עצוב. הרגשתי שאת רוצה שנוותר עליך. חשוב לי להגיד לך, שאפשר לראות אותך לשמוע אותך, להיות איתך - גם במקום הזה של ה"אין מילים". ואם יימצאו לך המילים, ותרצי לשתף, אנחנו פה. מקווה שהוטב לך. הדר

רשת, הקריאה שלך שנותרה באוויר, הזמינה אותי להגיב אפילו בשעה הזויה כזאת, כשחזרתי הביתה. מצטרפת ליעלה, ומבקשת ממך לנסות לספר לנו מעט יותר. חושבת שתוכלי? ליאת

רציתי שמישהו יהיה איתי, לרגע, אפילו מרחוק, אפילו בלי להכיר, בלי לדעת. רציתי להרגיש את הקיום של רשת דרך מישהו אחר. כי רשת לא היתה. אבל אז נעלמו המילים ולא נשאר כלום חוץ מקריאה חרישית... ריקה מתוכן. הראש של רשת בבלאגן. בעוד שבוע מתחילה תקופת המבחנים ורשת הפוכה לגמרי. הפסיכולווגית אמרה שניתן לרשת להתארגן עם ההגנות שלה ולא נכאיב לה, בשביל שהיא תוכל להתארגן, אבל הכאב נמצא בפנים. אף אחד לא צריך להכאיב לרשת, יש לה מספיק כאב משל עצמה בשביל לא להצליח להתפנות ללימודים. בעוד חודש תגמר תקופת המבחנים ואז רשת תצטרך לחזור הביתה, להורים, עד שנת הלימודים הבאה. אני לא יודעת איך בדיוק. לרשת אין מקום שם. לרשת אין בית. הטיפול הפך את הכל לבלתי נסבל בשבילה. רשת לא יכולה להתמודד יותר עם הערות שלו, עם הצרכים שלו, עם הרצונות שלו. הדינאמיקה הזו, במשפחה הזו, היא בלתי נסבלת לרשת. ההבנות החדשות האלה, שלרשת אין מה לעשות איתן... איך אפשר לתפקד ברמת עוררות כל כך גבוהה? איך מפנים מקום בראש? השבוע למדנו על ההבדל בין חיים והישרדות. רשת שורדת. היא לא חייה. אין לה אנרגיות לחיים. הכל מושקע כל הזמן בלהשאיר את הראש עוד קצת מעל פני המים. והמים מלאים בגלים. לפני שבועיים הפסיכולוגית העיזה לשאול שאלות קשות בטיפול. רשת ענתה עליהן בכן ולא. רשת לא זוכרת מה היא שאלה ומה היא ענתה, אבל מאז הבטן של רשת כואבת נורא. כמו כאבי מחזור. הכאב הזה לא עובר. הוא מוחשי כל כך. רשת רוצה לצעוק שכואב לה, אבל זה סוד. חוץ מהפסיכולוגית (ואתם) אף אחד לא יודע עם מה רשת צריכה להתמודד. כולם חושבים שרשת מוכשרת, מוצלחת ושלא חסר לה כלום. הם לא יודעים שרשת רקובה מבפנים. אין לה בית, אין לה אמא. אין לה איפה לבכות. רשת שונאת את עצמה. שוןנאת את ההתבכינות שלה. שונאת את מה שנהיה ממנה. כל השבוע היא הסתובבה עם בכי תקוע בגרון. רגעים של מוצפות מוחלטת ורגעים של ריק מוחלט. אני שונאת את זה. אני שונאת את כל הדבר הזה ואת כל מה שאני אולי יודעת ואולי גם לא רוצה להאמין. אוף, הכל מגעיל אותי :-((((((((((((((((((((((((

הי ליאת, מה שלומך? מזמן לא כתבתי לך, משום מה אני פחות זקוקה לגיבוי/ עידוד/תמיכה של הפורום, משהו כנראה מסתדר איכשהו..אני לא חושבת שאני נמ צאת באותו המקום, דברים משתנים גם מול החיים/ אנשים וגם מול הפסיכולוגית שלי, שאני רק הולכת "ומסתבכת" בהיקשרות שלי אליה... הרצתי היום את השם שלה באינטרנט, סתם , ממש סתם, אולי בכדי לגלות משהו מהחיים האמיתיים שלה.. גיליתי שהיא בת של שני פרופסורים מפורסמים... אני ממש בהלם, פשוט בהלם, המון תחושות קשות.. אני מצטערת שבכלל הרצתי את החיפוש, היא השתנתה לי בבת אחת, כאילו מציאות חייה כל כך שונה ורחוקה שאני תוהה איך בכלל היא יכולה להבין אותי, איך אני יכולה להיות ראויה לה? אני באתי מבית כל כך קשה, הורים כל כך "גרועים", והיא באה ממקום כל כך אחר... היא בטח בהלם מהסיפורים שלי... ולחשוב שאני ריחמתי עליה כל הזמן, רציתי לעזור לה, לדאוג לה בזמן שכנראה היא בכלל לא היתה צריכה את זה... מה את אומרת ליאת, חשבתי לכתוב לה על זה SMS מרוב שזה מעיק עלי,, אבל עכשיו זה יעמוד שם בינניו , עד שהתקרבתי אליה , היא מתרחקת...אני כל כך מאוכזבת... מרגישה עלובה, כאילו היא מודל שאני אף פעם לא אגיע אליו, כאילו היא רחוקה שנות אור ממני ומהקיום שלי.. מה אני בכלל מחפשת אצלה?? אשמח לשמוע את דעתך ניבה (המקורית)

שלום ניבה, למקרא הדברים שלך, מצאתי את עצמי מחייכת, מתפעלת בפעם המי יודע כמה, מכוחן של השלכות ודמיונות להכתיב את הלך הרוח שלנו. את בונה בדמיונך איזה סיפור חיים נפלא למטפלת שלך, הורים מושלמים ועשירים המעמידים בצל את ההורים ה"גרועים" שלך; ילדות מאושרת; עשירה; חיים ללא מחסור מכל סוג שהוא. אני חושבת שכל הרגשות שהתעוררו אצלך מול התגלית הזו - חשוב שיהיו מדוברים בחדר, בעיקר כדי ללמוד משהו על תחושות הנחיתות, הקיפוח והזעם המתעוררים אצלך מול מה שנראה מוצלח, אקדמי, ובעל סטטוס. זהו חומר טיפולי בעל ערך רב. נסי להתאפק עם הSMS, אך כדאי מאד לפתוח זאת מולה, בשעה הטיפולית. בהצלחה. ליאת

ליאת, סתם כמה שאלות שעולות לא מתוך מצוקה אלא מהתענינות בתחום. (כך שאם אין לך זמן אל תעני) השאלה העיקרית שלי היא :רציתי לשאול האם זה לא מתסכל אתכם המטפלים לעיתים התהליך האיטי של טיפול פסיכולוגי..? (כשאתה רופא אתה רואה מהר יותר תוצאות לטוב ולרע ואילו בטיפול דינמי זה תהליך.. שלפעמים קשה לומר מה היה בדיוק ב-50 הדקות וכן יש הרבה פעמים של החמצה כמובן שיש תירוצים שונים לכל תקיעות בטיפול וכד' אבל אין ספק שלעפמים זה פשוט כלום.) (מה תפקידו של נוירופסיכולוג קליני?- בסה"כ בעיות כמו אפקרסיה וכד' לא כל כך שכיחות וגם אם אני לא מבינה במה הוא יכול לעזור) האם קרה לך כמטפלת שהמעודדת או גרמת למטופל או מטופלת להשג שאת עצמך רחוקה מלהשיג? מתי מגיעה הרגע של "די" בטיפול הרגע שצריך לעזוב ... הרי תמיד יש מה לשפר להתקדם וגם אם לא אם היה קשר טוב אז נחמד להרגיש קצת מוכל גם אם אין בעיות אז מתי מפסיקים? איך אדם יכול לדעת אם מתאים לו להיות פסיכולוג? ותודה רבה על כל היחס כאן בפורום עד כה. רחל

שלום רחל, טיפול דינמי, שבהגדרתו אינו מכוון ליעד קבוע מראש, דומה לסיור במערת נטיפים יותר מאשר למסע כומתה. ככזה, הוא יכול להתנהל רק בקצב איטי וסבלני, והתגמולים מגיעים כל הזמן (ולא רק בקו הגמר). לגבי שאלתך השניה, איני בקיאה לצערי ברזי עבודתו של הנוירופסיכולוג הקליני, למעט העובדה שהוא עוסק ביחסי הגומלין שבין פתולוגיות עצביות-מוחיות לבין תפקודים פסיכולוגיים שונים. כמטפלת, אני משתדלת מאד לא לגרום לכך שמטופלים שלי יעשו משהו או ישיגו משהו שלא הם עצמם רוצים. לפעמים אני מנסה לחשוב איתם מה מפריע להם או חוסם אותם מלהתקדם כמו שהיו רוצים. יש, כמובן, מטופלים (וגם בני משפחה, חברים, מכרים ובכלל) שמשיגים דברים שאני עצמי אפילו לא מתקרבת אליהם. בטח. רגע סיום הטיפול, הוא לא תמיד כזה שאפשר לחוש בו במדויק. לפעמים המטופל מרגיש שמספיק לו, לפעמים מחליטים על זה במשותף, ולפעמים נסיבות חיצוניות גוזרות את גורלו של הטיפול. זאת שאלה קשה. בעניין בחירת המקצוע, אני מניחה שזאת ידיעה שמתגבשת לאורך זמן, מתוך מחוייבות לתהליך ממושך של הכשרה ואמונה שאי אפשר אלא כך. מקווה שבכל זאת, קצת עניתי לך :-)) שבת שלום ליאת

שלום אביגיל! אני מניחה שאת עוד אחת במצוקה.אכן,קלעת בול ובהחלט הצטבר אצלי מטען רב עד כדי הרגשה שאין לי יכולת יותר להכיל.אני אדם סגור ומופנם ולכן במשך השנים הבעתי את כאביי בכתיבה אך היום גם לכך אין לי כוח.התסכול הוא שכלפיי חוץ המשחק נמשך ואני מחייכת,צוחקת(צחוק מאולץ)וכאלו ממשיכה.חדי עין ואבחנה, שאולי גם הם במצוקה,העירו לי שאיני כתמול שלשום,אך בטלתי זאת.אני חושבת שהגעתי לנקודה שצריך להניח הכל בצד ולתחיל לטפל.אני מניחה שפנייה למרפאות חוץ היא דרך רופא משפחה ולשם אגש.תודה מקרב לב.

האם יש באמתחתך מספיק חומר בכדיי לאגד ולערוך לספר..זה יהיה דווקא נחמד. סתם מחשבה שעלתה בי. כל טוב אני מאמינה שאם תתמידי בדרך שבחרת לבסוף תקטפי את פירותיו. בהצלחה.

שלום רב, אני אישה בת 65 וסבתא לנכדים, מקסימים כמובן. בעקבות קשיי פרידה ממני, של נכדתי בת ה-5 לאחר כל ביקור אצלי או אצלה, ייעצו לי לבדוק בין היתר את נושא הפרידה אצלי. ואמנם אני מרגישה בצורה די כנה ש"פרידות" הן נושא רגיש מאוד אצלי והייתי מאוד רוצה קצת כילים לעבד את זה. היו במשך החיים אלפי פרידות. אולי נתחיל מהמשמעותית ביותר והיא התייתמות מאמא מגיל מאוד צעיר. אני מבינה שלמרות הזמן והמרחק דבר זה היה טראומתי עבורי שכן נמחק מזכרוני כל דבר קשור לזה, כולל תמונת אמא שלי, עד אותו רגע. זאת אומרת כל זכרונותי מתחילים בגיל 9 לאחר מות אמי. אני לא התעסקתי עם הנושא עד גיל מבוגר כאשר התעוררו בעיות תקשורת בקשר עם בן זוגי ושם כמובן עלה בין היתר גם נושא זה. זאת אומרת חייתי, לפחות לגבי זה, בהתכחשות מוחלטת. כל דבר שקושר לפרידה מעציב אותי, לפחות באותו רגע, עד שאני מחליטה להתגבר ולשכנע את עצמי לראות צדדים נוספים מלבד העצב. זה יכול להיות פרידה מבן אדם, בעל חיים, ערב נעים, עונה מתחלפת או סרט מרתק. איך ומה אפשר לעשות? קודם כל הייתי רוצה להבין את עצמי בקטע הזה קצת יותר. ואחר-כך מאוד הייתי רוצה גם עצה מעשית איך להקל על הנכדתי בפרידות ממני. דרך אגב בעית הפרידות מתבטאת באופן בולט רק עם הנכדה הזאת ולא לגבי היתר. תודה מאוד גדולה.

שלום מטי, הדברים שלך נוגעים ללב. פרידות הן דבר עצוב, בעיקר כאשר הן לתמיד. מעניין שמשהו חזק קורה לך דווקא מול נכדתך הקטנה, משהו שלא קרה לך קודם. דווקא איתה, נעים בך אותם מיתרים דקים, מהדהדים הד רחוק, אולי מן הימים המאושרים שלך, כילדה קטנה, חבוקה בזרועותיה האוהבות של אמא, הרבה לפני שהלכה ממך. יש כאן, ללא ספק, משהו רך מאד, מרתק, מסקרן, שקושר ביניכן ברית לא מדוברת, של יחד המבקש להתמזג עד סוף כל הימים. הדחף המיידי אותת לי להמליץ לך על טיפול. במחשבה שניה, נדמה לי שקיימת אפשרות אחרת, סבלנית יותר, יצירתית יותר. לא בטוחה שהייתי נלחמת בכל מחיר בעצבת הזאת שמתעוררת בך ובה כל אימת שהפרידה קרובה. במקום זאת, הייתי מנסה להקשיב לקול הזה שהתעורר בך. חוזרת אל תמונות הילדות הישנות שלך, ממשיות או תמונות-זיכרון, מנסה להחיות אותן, לאוורר אותן, להציף את הרגשות שהן מעוררות בך. אולי דרך נכדתך הקטנה, תצליחי לשחרר מתוכך משהו שהיה כלוא וכאוב כל כך הרבה שנים. וכמובן, שעומדת תמיד האפשרות לפנות לאיש טיפול, ולעבד את כל הפרידות כולן, שנולדו מאותה פרידה ראשונה, שקרעה אותך מגן העדן של הילדות. שבת שלום ליאת

שלום! אני בשנות הארבעים לחיי.כל חיי(אם נשתמש במטפורה)הרגשתי כמי ששוחה בים סוער כשכל רגע מאיים גל גדול ועצום להטביע אותי.מעולם לא ויתרתי ותמיד נאבקתי בקשיים גם כשנאלצתי להשקיע אנרגיות עצומות.היום אני מרגישה שפשוט אין לי כוחות להמשיך להאבק ב"גלים" שנותרו גבוהים וחזקים.אני עייפה מאוד פיזית ונפשית,מרגישה לבד למרות שאני נשואה ,לא רוצה ולא יכולה לשתף חברות בצרותיי ובעיותיי.אני נתנהלת בחיי היום יום בכבדות וכל מטלה דורשת אנרגיות עצומות.ממשיכה לעבוד,להחזיק בית ומשפחה,אך בפנים ריקנות,עצבות ויאוש ממצב מתמשך ולא מספק.אין לי כוח ל שינוי מקצועי (שאליו אני משתוקקת)מפני שגם הערכתי העצמית בשפל ,ולא חשוב שאחרים חושבים אחרת.אני מרבה לבכות,מרגישה אובדת עצות.לא מסוגלת לצאת מהמצב וגם לא להמשיך בו,לולא ילדותיי הייתי מרפה את ידיי ונותנת ל"גלים" להטביע אותי.לפי כל האיפיונים זהו מצב דכאוני מתמשך אך אין לי אפשרות כלכלית לטפול פסיכולוגי.מה עושים?

הי עידית, דבריך נשמעים לי כה מוכרים. קחי נשימה עמוקה (אולי עזרה עם קצת כדורים, אם תרצי), ופני למרפאות קופ"ח , שם תוכלי לקבל עזרה במחיר מסובסד. ואם מאוד תחפצי בטיפול, ישנם מרפאות חוץ של בתי החולים ללא עלות כלל. נשמע שנצבר אצלך הרבה במהלך השנים הללו...אפשר לפרק את החבילה לאט לאט. נשמע גם שאת משתוקקת לשינוי מקצועי( גם אני אגב, רק שאני לא יודעת מהו הכיוון החדש. יש שינוי משמעותי או דרמטי שעברת לאחרונה? אני למשל, נפגע לי כ"כ חזק התפיסה העצמית שלי ..שמן הסתם יש סוג של דכאון...ואין את ההתלהבות של פעם, הכל מאוס וחסר טעם. אני אומרת, בואי נתחיל בקטן, חוג, קורס, פעילות גופנית וכוי'ב.. אבל נראה לי שחייב לצאת החוצה דברים ששמרת בפנים זמן רב. האם את חושבת לעיתים על להוציא דברים החוצה, לתת להם ביטוי לאוו דוקא באמצעות שיחה מילולית אולי דרך ריקוד, יצירה? דרך צלחה

שלום עידית, טיפול פסיכולוגי הוא אכן עניין יקר, אך הוא זול בהרבה ממצוקה רבת שנים. כמו שכבר נאמר כאן, יש מסגרות ציבוריות בהן ניתן לקבל טיפול חינמי או מסובסד, וכדאי מאד לבדוק את האפשרות. קיימת גם האופציה התרופתית, אך היא מומלצת - לפחות בעיני - כל עוד היא מלווה גם בטיפול שיחתי. אני מעודדת אותך לפנות ללא דיחוי ולהיעזר. בהצלחה ליאת

אני כבר לא יודעת להעריך אם אני בסדר ועד כמה. לכאורה, המצב השתפר אך, עדיין אני מלאה בחששות,פחדים וחרדות..משהו מאין פוסט טראומה. עשיתי מספר טלפונים עכשיו למטפלות בתנועה, משום מה אני חוששת ללכת לכיוון הפסיכודינמי. אני כ"כפוחדת מכל הדברים שקראתי: פוסט טרואמה כרוני, דכאון כרוני עם ליקוי. אני כבר לא יודעת כ"כ מה שלי ומה שייך לספרות, מה שייך למטפלת דאז שלא חזרה לשאול לשלומי. ומרגיז אותי שאני לא יודעת לעשות את החיבור של לפני המשבר ואחריו, משהו ברצף הלך לאיבוד. יש לי חור לא מוסבר ולא מובן באמצע. כ"כ צרכים, מחשבות ורגשות הוצפו ולא קיבלו מענה ואת התוקפנות הפנמתי פנימה. ידעתי שאני צריכה לעזוב בזמן, ע"פ כל תחושות הבטן שלי ולא עשיתי זאת...ידעתי גם שאם אמשיך אני בכיוון של כליון ושגעון והפלא ופלא- כך היה. מרגיז אותי ששלוש שנים אני תקועה בעבר, לא מסוגלת להיות עמוק בתוך משהו אחר... ורק צופה על החיים מהצד. פעם החיים היו כ"כ בתוכי. וכל הזמן פוחדת שאני משתגעת או לפחות כבר חולה או לקויה או משהו כזה.

התחושות הקשות ביותר שקודם מעולם לא חוויתי אותן אלו, התחשות של חוסר שייכות לשום מקום, ניכור פנימי שנוצר מהדחיות, מהפגיעות ומההאכזבות הרבות שקרו בדרך. תושת זרות כלפי עצמי, תחושה כה מאיימת ומבהילה שאני מנסה פשוט להתעלם ממנה (ואולי מעצמי). אני לא יודעת היכן אני, איפה השארתי את עצמי- איביגיל עם החיוניות שלה והברק בעיניים. הניכור צרב וחרך את עורי..כועסת שאני עשיתי זאת לעצמי...לא מסוגלת לראות מעבר... ובנתיים, איך "לאכול" את שלוש השנים המוחמצות..שנים יקרות מפז בגילי, שרוצים להתקדם ולבנות חיים. בנתיים לא מצאתי כל משמעות לאובדן הזמן וחוסר העשייה. ואולי בעצם הכל היה מעטפת אחת גדולה, פאסדה שהתמוססה ועכשיו אין משהו אחר שיחזיק וירצה להמשיך. הצלחתי לתפקד ולהתנהל טוב, היו בי קודם לפחות רצונות לעשות דברים. ואני חושבת היום, בשביל מה ? בשביל מה לעבוד להתקדם, ללמוד? מה הטעם בכל זה? זו סתם בריחה ...הפסיכולוגית דאז אמרה לי, שאני זקוקה לתפקיד ניהולי בכיר על מנת שיגדיר אותי. כאילו אני לא עומדת בעיניי עצמי. אז הנה עכשיו, אני זו אני..ללא צורך במסכות של תפקידים. לומר אני מנהלת... אני יועצת.. הרי התפקידים ההם שמילאתי גרמו לי לתחושת שביעות עצמית ולערך- והרי זה "חטא" שגעון גדלות, להרגיש קומפוטנטית ומלאה ביכולות. אני הושמצתי והואשמתי בזאת. הואשמתי שאני חושבת את עצמי, שאולי אני מדמיינת, והפער בינו לבין המציאות גדול. לכן, החלטתי לוותר על עצמי ולקחת כל מחלה או לקות שיתנו לי..ורק שיתנו לי.. ואולי אני עדיין ממשיכה לחשוב את עצמי לגדולה שהובסה... הספק..הספק...לא מפסיק. והחשיבה המעגלית נמשכת...

שלום אביגיל, אני מסכימה שעולה כרגע צורך להיות בטיפול, ובלבד שהוא יהיה מקצועי מאד ואחראי. הרצון להיאסף מחדש אחרי התפרקות פסיכוטית, להיות מוחזקת, מוכלת, ועם זאת אמיצה מספיק לצורך בקרת נזקים ולקיחת אחריות - מובן מאד. כל השאלות החשובות שאת מעלה - מוטב שייעשו בזהירות הראויה, עם איש מקצוע, שיוכל לסייע גם בהערכת מצבת הכוחות העכשווית. בהצלחה ליאת

ליאת יקרה, שלוש וחצי שנים אני כבר שם - אצל המטפלת שלי. עדין מתעטפת בשתיקה; דומה שזו המהות הבסיסית שלי. אם בגלל שאני שתקנית למדי מטבעי (למה?), ואם בגלל שהעיבוד הפנימי שלי מתרחש בשברים קטועים - רק לעיתים רחוקות (ובתקופות) באה עלי ה'תרועה' הרציפה והבהירה. לפעמים אני מעדיפה לא להביא את עצמי: השברים מ?ל?א?ים אותי ומאיימים לפזר את הבלגן הפנימי לתחום רחב עוד יותר. ויש לי הנחה שהבלגן הזה ימיס לי את המיקוד ואת התפקוד היומיומי שאני כל כך שוקדת עליהם. היום חשתי לראשונה באופן חזק מאד איך עטיפות השתיקה מאיימות להכנס גם לשעות העבודה שלי. נבהלתי מכך... שמעתי שם דברים לא נעימים; ננגעתי עד נימי נפשי כנראה. נדחקתי יותר מדי לחלץ מעצמי תגובה, ורק בהמשך הבנתי שיכולתי להשאר במילים הכי פשוטות ובמבט המקשיב. אחר כך באתי אל המטפלת שלי ופשוט בכיתי. בכיתי ושתקתי. (רק בסוף סיפרתי מעט). אני טפשה כשאני שותקת. אני טפשה וקטועה מדי כשאני טעונה רגשית. רק שאלתי אם היא זוכרת אם כל הקיץ הוא בלתי נסבל כמו הימים האחרונים. רציתי שתרגיע אותי, וזה לא כל כך שינה אם ההרגעה תבוא דרך ערוץ הקיץ או דרך דיבור ישיר על הדברים. למה לעזאזל כל כך קשה לי לספר?? זה כאילו שיש חציצה בין החוויה לבין המילים; כאילו המילים עשויות להביא אותי למקומות מקובעים מדי שמעוותים את החוויה הגלמית. לפעמים אני רוצה פשוט להשהות את החוויה ולא לקטלג. אני יודעת (מנסיון) שהדיבור והעיבוד והקטלוג (הרחב - זה שמכיל היבטים רבים) עשויים לעזור לי לשאת את החוויה טוב יותר. ובכל זאת... זהו. עדכון יום חמישי. מקווה שהכל (או חלק) בסדר אתך. נויה

טוב - אם כבר אז כבר. ואני אמשיך להשתפך. הגוף מדבר אלי בימים רגישים. אני רוצה למעט קצת את עודף הקליטה שלו; העולם חודר לתוכי ואני לא מצליחה להגיף חלק מהתריסים. די שמשהו אחד יוציא אותי מכלל איזון וכבר כל הריחות מסביב מציפים מ-ד-י, כל פעימה קטנה באברי הגוף הופכת להלימה חזקה, האור כואב בעיניים, האויר נוגע בעור, מוסיקה (ולו ברקע) הופכת מכבידה ומעיקה. אני רוצה לכבות אותו מעט. הוא עמוס לי, מפטפט יותר מדי - לא שתקן כמוני... אי אפשר באמת לדבר את כל מה שהוא אומר.

נויה אהובת ליבי, כל כך קשה ומבלבל היום... את הרי יודעת כמה אני מתחברת לדברים שכתבת.. את יודעת כמה אני מתחברת למילים שלך. מחכה להן, משתתקת מיד כדי להצליח לינוק אותן ממך, להטמיע בי אותן.. אבל את גם יודעת כמה אני מתחברת לשתיקות שלך. כמה אני אוהבת לשמוע אותך חושבת בלב. לחכות..להמתין לך בידיעה בוטחת, שהנה עוד מעט קט תצליחי לברור את המילים שמתאימות לך. שנאמנות לך. שמייצגות אותך בדיוק. כשאת שותקת אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי עוצמת עיניים ובחיוך מתעטפת בשתיקה שלך. שהיא כל כך הרבה יותר מסתם שתיקה בשבילי. את כל כך לא טפשה כשאת שותקת. אני יודעת שלא בדיוק על זה חשבת כשדיברת.. שהתכוונת אולי לשתיקה שבינך לבינך.. אבל לא יכולתי להתאפק והייתי חייבת לספר לך מה זו השתיקה שלך בשבילי. ועוד לא התחלתי לספר לך מה מאפשרת *לי* השתיקה שלך... נויה'לה, אינני יודעת מה לומר..כל כך הרבה ממה שכתבת נשמע מוכר ממני ואני חוששת לעשות עוול לדברייך ולדבר בלי כוונה עליי. זה כל כך קשה לפעמים למצוא את האיזון בלי לחוות את הדברים בעצמך, באופן הכי אמיתי ואותנטי עבורך, לבין הצורך החיצוני, המתדפק על קליפתך מבעד לעיני המאזין, לתקשר את עצמך החוצה. והאם המטפלת 'אמורה' להבין את תחושותיי גם כשאני ספוגה בתחושות מעורפלות ובקטעי מילים שאינן נאמרות? או שעליי להיאבק בזה. להיאבק בי ובכוח לחלץ מתוכי מילים שיסבירו..גם במחיר של התמסמסות התחושה. גם אני, כמוך אולי, מרגישה שיש מילים או תחושות (ואולי זה עניין של תקופה) שברגע שהן נאמרות הן נספגות לאיזה מרחב שאיננו שלי.. מתמסמסות ואני נותרת בלי כלום. זרה לעצמי. מדריכה וירטואלית אחת יקרה, שאולי תגיע בקרוב, אמרה לי פעם שאם ארגיש זרה לעצמי סימן שלקחתי את הפנייה לא נכונה במבוך הפנימי. שזו סמטה שאולי לא הייתי אמורה להיכנס אליה. ואולי היא צודקת. אולי לא צריך בכוח לחלץ מעצמנו דברים.. כל דבר בקצב שלו..לקחת את הסמטאות שמבטאות אותנו באופן שהכי נאמן לנו. ואם זו שתיקה, אז so be it. תני לעצמך את הזמן לעבד בקצב שמתאים לך. בקצב שטוב לך. אני וגם את מעריכות מאוד את כוחה של מילה מדויקת לעשות את כל ההבדל..אבל כדי להצליח ללדת מילים צריך לפעמים לשקוע ולהתחבט בתוך נחשי-ערפל.. ובכלל, בימים האחרונים אני מרגישה שיש דברים, יותר מאחד, שאי אפשר לבטא באופן שלם במילים. יש חוויות של גוף וחושים ודמיון ורגש, שהמילים לא נאמנות להן. לפעמים אופן וקצב הנשימה שלי או העפעוף הקל של שמורות העיניים מבטאים אותי טוב יותר. וזה בסדר לשקוע בזה בלי מילים. גם אני כמוך, מתעטפת בשתיקה..כמהה שהגברת שלי תהיה איתי גם בשתיקתי. תיתן לי לשתוק ולא תעודד לחלץ מילים. תשמע אותי פנימה בלי שאאלץ לשמוע את עצמי.. אני לא יודעת למה זה כך.. ממה אני מפחדת. מאיפה הגיעה התחושה שהדברים יעלמו לי ברגע שאומר אותם. שהתחושה *שלי* החמקמקה, תהפוך ברגע למשהו תבניתי וזר..שזה יגרום לי להתנכר לעצמי. להקטין את עצמי אפילו עוד.. אני חושבת שהייתי רוצה ללמוד לזהות את הרגע שבו זה קורה. לזהות את המצבים שבהם השתיקה משרתת אותי טוב מהדיבור ולדעת לומר במילים 'רק רגע..עדיין לא..' נויה, האם זו השתיקה כשלעצמה שאיתה קשה לך, או התחושות המקוטעות שהולידו אותה? או אולי הצורך הלא מפורש לדבר את השתיקה, להסביר אותה..? אשלח לך את החיוך הכי אוהב שיש לי בארסנל החיוכים, ואעצום עיניים להקשיב לך חושבת לילה טוב יקרה שלי, וביזו קטן נוסף.. לילך.

לילכי אהובה, אני עונה לך חיוך. כי ידעת לגעת נעים ונכון. כי הצלחת לתת פסקאות שלמות לשברי המשפטים שלי. כי אכן היית אתי בשתיקתי. ואת צודקת (אני חושבת שאמרת גם את זה (?)) - ישנם גוונים רבים של שתיקה; ובדבריי (ובתחושותי) לא כל כך הצלחתי להפריד ביניהם. יש שתיקות מחכות ומטמיעות, כאלה שנותנות זמן ומרחב (לעצמי ולזולתי). ויש שתיקות עוכרות שלווה, כי - כמו שאמרת - הולדתן במקטעים של חוויה. את יודעת? לפעמים אני מתבלבלת בין מושגי עודף וחוסר. מפני שישנו חוסר שמקורו בעודף לא מווסת: למשל, עודף מודעות לתחושות הגוף גורר לבסוף תחושה חסרה של numb; או מחשבות שרצות מהר מדי, מבלי שאוכל לאחוז או לבחור במי מהן, מניבות חוויה של "לא כלום" - אין לי שום 'תעודה' שחשבתי אותן אי פעם. משהו קורס שם כשלאורך זמן לא מצליחים לתפוס שום דבר ולקרוא לו בשם, גם אם השם אינו ממצה דיו. ולכן אני רוצה לבחור לדבר (לא תמיד, לא בכל שניה נתונה, לא בכח (אבל לפעמים כן במאמץ)). ועדיף לדבר למישהו. למישהו שמקשיב. כמוך. [תראי איך ערקתי ברגע מן השתיקה אל הדיבור]. תודה לילכי יקרה, שולחת חיבוק דובים. אל תשכחי שגם אני אתך, טוב? נויה

נויה'לה אני דווקא רוצה להתחבר דרך ערוץ הקיץ. הימים הדחוסים והכבדים האלה, שמעיקים בהבל היוקד שלהם, רושפים עלינו את זעמם. מה כבר אפשר לעשות בהם, אם לא שתיקה. ההיטפשות הזאת שאת מזכירה, ההיטפשות של השתיקה, הזכירה לי פתאום את אותן חיות מדבר המסוות את עצמן בצהוב ובחום, ונדמות כעלה יבש, מפחד הכיליון. "עושה קולות של שטיח" - כמה טפשי, כמה מועיל. כמה הישרדותי. היום, בעבודה, זזת קצת. הסגרת שאת בכלל לא צהובה-חומה, וכמעט נטרפת. מצאתי את עצמי כועסת על מי שהעז לפגוע בך. לחלץ ממך תגובה בכוח, דווקא כשהיית מוכרחה להיט?פש. הודיתי בלבי למי שהיתה שם בשבילך, אוהבת אותך בתרועה או בשברים. יופי שלילך הייתה כאן, לפני, לחבק כמו שרק היא יודעת. תראי מה השעה. בואי נלך לישון ודי. ליאת

אוף, ליאת, איך ידעת להיטפל כך ל'טפשה' ול'מטפישה'?? לפעמים אני באמת נוטה לצהובה-חומה. נטפשת לעצמי. לא רואים אותי אם לא מתבוננים היטב. פתאום אני נזכרת בהנאה (בזמנו זה דווקא עצבן אותי) שבתקופת הדכאון שלי - בהיותי מסכנה, חלושה, גוררת רגליים, ובחוויה שלי בלתי נראית - התחילו אתי הכי הרבה שאני זוכרת. נחמד שדווקא ראו... היום בעבודה באמת נחשפתי. תודה מקרב לב שכינית זאת "תזוזה". זה חשוב לי ! (אם כי יש לזה גם היבטים שליליים ואני אצטרך ללמוד). לילה טוב, ליאת יקרה מקוה שנעבור את הקיץ בשלום - בצהוב-חום או בירוק או באדום, נויה

היי לילך... יותר טוב..??? לא זה לא יותר טוב...? ממש קשה לי להסתדר עם האובדן של אמא יקרה, וחברה טובה... הגנתי עליה בכל כוחי, אבל היא פשוט התעייפה מהכל והלכה לנסות עולם חדש... הכי קשה בעולם זה לדעת שהיא באמת לא תהיה בחתונה, שלי, לא תעזור לי עם כל ההתלבטויות, לא תבכה איתי אחרי הלידה הראשונה, לא תשיר לילדי, לא תביא אותם מהגן כשאני ממש לחוצה בעבודה... אבל הכי קשה זה לקום בבוקר ולא למצוא אותה עם החיוך שלה להגיד לי בוקר טוב... אני לא מבינה איך אנשים עוברים אחרי אובדן של אדם ממש קרוב לסדר יום רגיל. אצלי הכל השתבש....אין...

אויי....א.פ.ס.ח.... כל כך כואב לי לשמוע.. באמת. אני כל כך מצטערת על האבדן..כל כך כל כך מצטערת.. וכל כך מצטערת אם לא הייתי רגישה מספיק..אם שפכתי את העצב והפחדים שלי בלי לחשוב עלייך. איכשהו הייתי בטוחה שהדברים הסתדרו, עד כמה שאפשר.. לא העלתי על הדעת. אני כל כך מצטערת אם הכאבתי יותר. באמת א.פ.ס.ח . מעומק הלב. אין דבר יותר כואב מאבדן של אמא אהובה, זה לא קל בכלל.. להתמודד עם תחושת ההחמצה והאבדן.. הלוואי ויכולתי לשלוח שתי זרועות ארוכות וחמות מבעד למסך ולתת לך חיבוק אדיר, כזה שמחבק חזק את הגוף ומשאיר גם כתף רחבה להניח עליה ראש. מכל הלב. לא חוויתי אבדן כזה אף פעם, אז אולי המילים שלי יהיו ריקות מתוכן בעינייך..אולי יש דברים שמבינים רק כשעוברים אותם בעצמך..אני לא יודעת.. נדמה לי שיש דברים שלא מחלימים עד הסוף אף פעם. שהכאב ותחושת האבדן של אמא זה לא משהו שעובר כל כך בקלות. כנראה שתמיד תחשבי עליה והיא תמיד תחסר לך... אבל אני בכל ליבי מקווה שלאט לאט לומדים לחיות לצד ההעדר. לשלב את ההחמצה והעצב, ואולי עוד כל מיני רגשות קשים שקשורים בזה (כעס? תסכול? אשמה?..) בתוך איזו נישה בנו שמאפשרת לנו לנשום.. ואז אולי בהדרגה לפרק את גוש הכאב, שנצרר יחד בצרור כבד אחד, לחלקים קטנים יותר, מעין פתיתי שלג, או חוט כסף דקיקים. אולי בהדרגה הזכרונות כולם נשזרים במכלול של חיינו. נוגעים בכל התחומים. שוזרים את חוטי הכסף הדקיקים של העצב והגעגוע במחשבותינו. ואולי אולי, ממש בהדרגה, כשהכל ארוג יחד; פסים צבעוניים של שמחות של היום, עם פסים ישנים, משובצי-כסף, של זכרונות שמחים מפעם, גאווה של היום, עם גאווה, שזורה חוטי-כסף-געגוע, של זכרונות-פעם, תקוות של היום עם תקוות של פעם... אולי כשהכל נשזר בהכל, אפשר לחייך מכל הלב ולתת לעיניים קצת לדמוע במקביל. אולי אפשר אז להתרפק בחיוך על זכרונות טובים שיש לנו מאלה שהלכו. לחייך בגעגוע, אך גם בהנאה שקטה, על הזכות שהייתה לנו לבלות ולהכיר את היקרים לנו. לשאוב חלקים מהם לקירבנו.. אמא שלך היקרה פועמת בך עדיין.. זה נשמע כמו קיטש של סרטים אמריקאים, אבל החיוך שלה שמפציע בבוקר נמצא בך. החיבוק שלה, ההליכה שלה, התנועות שלה כשהיא מבשלת. הצורה שבה היא מניעה את אצבעותיה... כל ההרגלים האלה, הקטנים, שלכאורה חסרי משמעות, טבועים ונמצאים בך. היא בך, אמא שלך, ואת יכולה להתרפק ולהיעטף בזכרונות המגינים שלה. וכן..אני יודעת..זה לא תחליף בכלל וזה לא מנחם ולא עוזר.. אני יודעת.. ומה בכלל אני מבינה בכאב מהסוג הזה..ואיך אני מעיזה.. את צודקת. הכאב הוא אדיר, ולעיתים בלתי נסבל. ובכל זאת, אני מצליחה לדמיין אותך מחייכת לילדים שיהיו לך, חיוך מאיר עיניים, גאה ונפעם על כל גילוי קטן, ונזכרת במקביל בהבעות הפנים של אימך. נזכרת כמה נהדרת היא ומה היא ודאי הייתה עושה אילו... אני יכולה לדמיין אותך מצליחה לחייך ולדמוע יחד. מצליחה להרגיש עונג ורוגע ושמחה, שמהולים בהם געגועים ונוסטלגיה.. להיתעטף בזכרונות הטובים של אמא, גם אם הם מהולים בכאב, ולהרגיש לא רק עצב וחסר..אולי אולי גם רגשות שקטים ורוגעים, להתרפק בשקט על אהבתה וחומה. הלוואי הלוואי שלא הכאבתי, א.פ.ס.ח יקרה, הלוואי שתצליחי להיעזר, שתצליחי לכאוב קצת פחות עם הזמן..לספוג לתוכך את הזכרונות הטובים ולחבק אותם בצער, אבל לא רק.. הלוואי שתסכימי לקבל ממני חיבוק מבין. חיבוק של צער כנה ושל תקווה ואמונה הלוואי שיהיה לך טוב. איתך, לילך.

א.פ.ס.ח. ולילך אני מוצאת את עצמי קוראת ובוכה בליבי. המחלה הארורה לקחה לי 3 אנשים יקרים בחיים. המחלה הזאת אכזרית. אין לה גבולות.היא לא מבחינה בין טוב לרע, פשוט מגיעה וגורמת למהפכה.בחיים של החולה,בחיים של המשפחה,ומותירה את כולם חסרי אונים אל מול סבל נורא.המחלה הזאת זוועה.ולפעמים קשה להתגבר...רק לנסות להמשיך הלאה. מחפשת עוד מילים להקל אבל לא בטוחה שמסוגלת לתת את ההרגשה הזאת... מניחה שהזמן יעשה את שלו. סליחה שככה התפרצתי ... וסליחה שאני כמעט אף פעם לא מגיבה, רק שתדעו שאני תמיד קוראת ,ולא תמיד יודעת מה לומר... מאחלת רק טוב.

היי ליאת, מה שלומך? כפי שאמרתי אתמול לאורנה זה עדיין מתיש. מרוב שאני נלחמת. וזה לא בכוונה. זה ממש בא לי באמצע הפגישה. וכשהיא לוחצת יותר מדי (כי אני שקטה מדי), אז אני מתעצבנת ומאבדת סבלנות. יש בינינו הסכם שאני שולחת SMS אם אני מרגישה רע והיא תענה בזמנה הפנוי. היא תמיד עונה מתישהו לפני הפגישה הבאה. השבוע היא פשוט התעלמה ממני (ואני לא מנדנדת, אני פשוט שולחת כשממש קשה לי). ובגלל שהיא התעלמה אני "הענשתי" אותה ואת עצמי וביטלתי את הפגישה הבאה, ונראה לי שאבטל את זאת שאחריה, למרות שרע לי נורא ואני ממש רוצה לפגוש אותה. ואפילו אם אני מבטלת היא תמיד מתקשרת לראות אם הכל בסדר ומה סיבת הביטול, והפעם לא... אני לא מבינה מה קורה? האם אני טעיתי? איך אני אסביר לה שקשה לי לדבר שם.... קשה לי עם כל הקרבה הזאת, החשיפה, החנק.....הכל... ושאני צריכה מישהו שיתמוך בי ולא יעצבן אותי..... סליחה שכתבתי יותר מדי... שיהיה לך סופ"ש נעים

שלום רב, אחת ממטרותיו החשובות ביותר של הטיפול, היא היכולת לתרגם את התחושות והרגשות למילים *במקום* להתנהג אותם. בהתייחס לשאלה ששאלת בכותרת, אני חושבת שיהיה טוב יותר כשתצליחי להגיע לטיפול, גם אם נפגעת או כעסת או הרגשת נטושה, לדבר על תחושות אלה ולאפשר לעצמך להישאר בקשר גם כאשר יש בו כשלים בלתי נמנעים. כשהיכולת הזו תשתכלל בטיפול, יש להניח שהיא תוכל לשפר גם מערכות יחסים אחרות בחייך, ואז כבר יהיה הרבה הרבה יותר טוב... :-)) ליאת

אני יודעת שלקיתי בסכיזופרניה!!! אני אחרי 2 אפיזודות קלות. קראתי רבות אודות המחלה ואני אפילו יודעת לאבחן את הסוג הספציבי בו אני חולה. הרופאים לא טוענים כך. אבל אני לא מאמינה להם...(עוד סימפטום). הסכיזופרניה שלי היא פרנואידית/ פרנויה נוירוטית. מחלה מהוג "הקל" מתחיל בהדרגה ולא קל לאבחן, ייתכן ויש שילוב עם סכיזופרניה פשוטה, שבה בעיקר בולטים חוסר עניין, הנאה, ירידה בתפקוד, התרחקות חברתית. אז למה הרופאים מתקשים לראות? חל בי שינוי עמוק ואני לא מוכנה להשלים עם הרעיון.

שלום soul מסתבר שלא תמיד מרוויחים בקלות אבחנה של סכיזופרניה. ההיסוס של הרופאים נובע לעיתים קרובות גם מניסיון להימנע בכל מחיר מלכבול את עצמם ואת החולה להגדרה שעלולה להכתיב פרוגנוזה עגומה שלא בצדק. הרופאים - בניגוד אליך - יודעים שהסימפטומים אותם את מתארת יכולים להיות חלק גם ממחלות אחרות, קלות יותר. אני מזמינה אותך לקרוא את תגובתי לאביגייל (בקומה מתחת), ולפעול לקראת תפקוד מיטבי, תוך מתן כבוד למצבך הנפשי, ושיתוף פעולה מלא עם המלצות הרופאים בעניין הטיפול התרופתי. אני מצדדת, כמעט כמו תמיד, גם בטיפול פסיכולוגי תמיכתי, שבמקרה שלך נראה חשוב אף יותר. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

ליאת מתי תהיי פה? מקווה שאתפוס אותך לפניש אלך לדפוק ת'ראש....

הנה אני פה! זכרי - אם שותים לא נוהגים... סוף שבוע נעים ליאת

האמת היא שאנילא יודעת איך להתמודד עם פרידה....אז הלכתי לשתות משהו....(תרגעי ברגל...לא נהגתי:) לא שאלתי איך את מתמודדת עם החום? הכל תקין אצלך? את יודעת רק המכורים נכנסים לפורום בשעות האלה...:) מותר להיות תחת השפעת אלכוהול ולגלוש בפןרום?טוב לפני שאתחיל לדבר שטויות..שיהיה לילה טוב ליאת

ייאוש כבד מאוד, חוסר טעם ועניין בחיים מזה הרבה מאוד זמן. טיפול פסיכולוגי קשה כושל ללא אמפתיה הביא אותי למצב זה. תאמינו לי , לחזור לאותו אדם שהייתי , מלאה בשמחת חיים, רצון לעשות, להנות, ליצור, להתקדם ...אני לא אהיה כבר לעולם יותר. משהו עמוק בי נשבר ואבד ואתו התקווה ...אני לא מאמינה שאלו המילים שיוצאות מליבי. אבל זו האמת. ואני בסה"כ בשנות השלושים לחיי עם לב שנכמר ומח שנשרף בפסיכוזה. היו בי הרבה כוחות פעם..כוחות שלא אופייני לכל אדם שגדל בצל עצמו. אבל הכוחות אינם ולא ברור לי לאן. זו לא אני יותר, זו משהי כבדה, מיואשת עד העצם, כיליתי הכל במחשבותיי עד אובדן. התאבדות רגשית, ככה קראה לזה פסיכולוגית ששמעה את אשר עברתי ועד היום אני לא יודעת לענות על השאלה, בשביל מה? עבור מי? אין כל משמעות. לראשונה בחיי, אני נתקלת בתובנה..שלא תמיד קורים דברים בעלי משמעות. לעיתים, יש טרגדיות, עצובות ומיותרות. ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי...מצד אחד, התאבדות עלתה במוחי, הרי מה הטעם להעביר כך את כל חיי ומאידך, החיים יקרים מדי...מקבלים רק הזדמנות אחת לחיות. אז מה עושים? המחשבה שנותר בי ליקוי אולי ודכאון כרוני, ע"פ הפסיכאטריה...לא מעודדת במיוחד. זאת אומרת, שכל מה אעשה לא יועיל באופן כזה שיהווה שיפור משמעותי. והספק אוכל אותי, לא ידוע, אין רנטגן שיכול לומר עם יש ליקוי קטן ומהו, שכ"כ מגביל לחזור להרגיש חי?. נאמר שאין לי לקוי אבל למה אני מרגישה שההדרדרות הקוגניטיבית שהתרחשה, לא תוקנה במלואה?

שלום אביגיל, סיפרת את הסיפור שלך מספר פעמים. את שבה ומזכירה שההתדרדרות הפסיכוטית נגרמה בעטיו של טיפול פסיכולוגי כושל. לתחושתי, הניסיון לתלות את האשם במישהו או משהו, הוא חלק מניסיון עיקש להדוף את הרעיון המאיים של פוטנציאל להתלקחות פסיכוטית נוספת בעתיד. לטעמי, אין טעם ותועלת להתעסק כרגע בשאלת קיומו (כן או לא) של ליקוי קוגניטיבי. כל מיני אירועים בחיינו יכולים לצרוב צלקות, לגרוע גרעונות, לפצל את דרך המלך של חיינו לדרכים צדדיות, לא תמיד סלולות, שאחריתן חידה. לו הצלחנו לתקן באופן מלא את הקלקולים שזימנה לנו ההיסטוריה הפרטית שלנו, חיינו היו מאבדים מערכם והופכים לטיוטה. נדמה לי שאת מבקשת משהו בלתי אפשרי. אל תתני לספק לאכול אותך. ותרי לו מראש. הניחי שאיש מאיתנו אינו חוזר לאחור, ובכל זאת כולנו חיים. מקווה שתצליחי להתנער מהמרחב הטרגי, ולהחזיר לעצמך את הביטחון בכוחם של החיים להימשך למרות הכל. בהצלחה ליאת

אבי חלה בסרטן ולפני מספר ימים נאמר לו שהסרטן מפושט ושכבר לא ניתן להחלים. יש עוד טיפולים דוחי זמן ויש לו עוד חודשים ואולי אף שנים לחיות אבל עכשיו הכל נראה שחור משחור. הייתי איתו אצל הרופא והוא נראה כאדם שהשמיים נפלו עליו. הוא בדיכאון (וגם אני) מנסה להעמיד פנים שהכל כרגיל ושהוא לוקח את זה בקלות. אבל אני רואה עליו כמה קשה לו אפילו להעמיד פנים. אני מתקשה להתמודד עם הכאב של חסרונו העתידי מחיי ורוצה עוד לנסות ולהנות מהתקופה האחרונה אך הדיכאון הקשה של שנינו מקשה לדבר בכלל במושגים של הנאה קשה לי יותר מכל הדיכאון של אבי, אינני יודע איך לעזור לו. האם צפויה הסתגלות מסוימת לבשורה הרעה? האם עוד יהיו ימים מאושרים? או שמע צפוי לנו רק דיכאון? אשמח אם תוכלו לכוון אותי ליעוץ נפשי לחולי סרטן.

שלום אורי, השאלות איתן אתה מסיים את דבריך מכמירות לב ומרגשות. כאשר מי מהיקרים לנו חולה לפתע, כל מה שהיה עד לרגע זה מובן מאליו, זוכה למעמד חדש, עז וחריף ונוכח מאד. הניסיון מלמד שלא רק שצפוייה הסתגלות, אלא גם יכולת להתבונן על החיים, על האהבה, על הזריחה והשקיעה באור חדש, ואפילו אופטימי. ככל הנוגע לייעוץ נפשי לחולי סרטן ולבני משפחותיהם, אני ממליצה לך מאד לברר עם הרופאים או הצוות הסיעודי במרפאה האונקולוגית בה אבא מטופל. לטעמי, לא מוכרחים להיבהל כל כך מפרץ הרגשות הגואה כרגע אצל שניכם. יש לאפשר מקום לעצב, לדאגה ואפילו לחרדה. אלה שלבים הכרחיים, המקדימים בדר"כ את ההתגייסות וההסתערות על המחלה. אני רוצה להפנות את תשומת לבך לטור נדיר שמפרסם מדי שבוע אורי פנחס ב-ynet, בו הוא מספר בהומור ובפתיחות יוצאת דופן ומאלפת על ההתמודדות הממושכת שלו עם המחלה. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3346911,00.html עליך לזכור כי כל המקרים דומים ושונים גם יחד, ולהכיר במאמצים האדירים הנעשים כיום בתחום המחקר והטיפול במחלת הסרטן. מה שנראה מאוחר מדי עבור חולה אחד, יכול להיות פתח תקווה ופריצת דרך במקרה אחר. מאחלת לכם דרך צלחה, ניצחון מוחץ, והרבה שנים מאושרות יחד. ליאת

אני רואה את העצמי לראשונה באמת כפי שאני ולא כפי שהייתי רוצה או מדמיינת אותי כאידיאלית. גיליתי לאכזבתי שאני לא כשרונית בשום דבר או לפחות לא השקיעו בי בשביל לפתח את אותם הדברים שאולי היו יכולים להיות. תמיד אמרו שאני פוטנציאל. פוטנציאל שלא מתממש הוא בעליל לא פוטנציאל. אני יודעת שאני לא טיפשה. תגדירו חוכמה, יש סוגים שונים של חוכמה. בלימודים מעולם לא הייתי תלמידה טובה ובכל זאת עשיתי תואר ראשון. אני כבר לא ילדה אבל מרגישה כמו. נעמדת לראשונה במבוי סתום, לא יודעת מה רוצה לעשות עם חיי. לא יודעת אם אנירוצה להיות אשה נשואה. לא יודעת אם אני טובה בסקס לא יודעת אם אני אוהבת גברים לא יודעת מי אני ומה אני. ואני לא ילדה. החזות שלי היתה צריכה להתמוטט מתי שהוא. אבל מה עושים שלא מוציאים דרך חדשה? הייתי רוצה להיות בתיכון להתחיל הכל מהתחלה או לפחות אחרי צבא. הייתי רק לומדת ומשתתפת בחוגים שונים, בודקת , מגלה מה מתאים לי , במה אני טובה ובעיקר מה אני אוהבת. לכאורה נראה שאני אוהבת הכל ובעצם לא אוהבת כלום, באופן מספיק נחרץ כדי ללכת על זה. ואני לבד כל כך לבד שאת עצמי אני לא מסוגלת לשמוע. ואני לא ילדה. ממש לא ילדה.

שלום דנה, את צודקת. ככל שהפער בין תפיסת העצמי האידיאלית לתפיסת העצמי הסובייקטיבית גדול יותר, כך גדלים התסכול, האכזבה והדיכאון. הדברים שלך שמנוסחים יפה כל כך ובכנות נוגעת ללב, נתפסו אצלי - למרות הכל - כלוקים בהטייה או עיוות, המשמרים את הפער הגדול בין המציאות לאידיליה. לתחושתי, הפער הזה קטן בהרבה, וקיים כאן פוטנציאל טוב (הנה, שוב יש לך פוטנציאל!!!) לשיפור משמעותי בחוויה המודעת שלך. יש כל מיני דרכים לעבוד על זה, הקשורות הן בהגדרה מחודשת של הציפיות שלך מעצמך, והן בהסתכלות יותר ריאלית עליך ועל הישגייך עד כה. אפשר לעשות זאת לבד, או עם עזרה, ואני מניחה שאת מנחשת איזו מבין האפשרויות היא המומלצת בעיני. :-)) בהצלחה ליאת

יש לי בעייה, יש לי פחד מהשמנה, אני לא שמנה ואף פעם לא הייתי אני אוכלת , אבל מעט האם אימון כושר יכול לעזור במקרה שלי? חברות אומרות לי שרזיתי גם עברתי תקופה קשה- הפלה

שלום פלונית, יש מעט מאד נשים בעידן שלנו שישמחו להשמין. מאחר ואינך שמנה (מזלך!) כל מה שנותר לך הוא לנהל אורח חיים בריא ומאוזן, וחדר כושר יכול בהחלט להיות חלק מזה. למרות זאת, ניתן לחוש ללא קושי שאת נמצאת תחת חוויה של עומס רגשי מתמשך, שיכול להיות קשור להפלה שעברת, אך יכול להיות קשור גם לדברים נוספים, מוקדמים יותר, הקשורים לתפיסה העצמית שלך, לצורך בשליטה ולדימוי הגוף שלך. אז חוץ מאימון הכושר שיכול לתרום לגוף בריא ומאוזן, הייתי ממליצה לך לבדוק גם אפשרות של טיפול פסיכולוגי, כמענה לחוויות חוסר האיזון הנפשי. מאחלת לך התאוששות מהירה בכל מקרה, והרבה בריאות ליאת

שלום,בדרך נס,פלא ואולי טפשות שרדתי את הלילה הארוך והקשה הזה!בתקווה ליום בו מעט יותר שפיות בכדי להתכונן על המלחמה של הלילה הבא. שיהיה לכולכם יום טוב,שקט ורגוע ובעיקר שפוי!

שלום לך "?". אל תתיאשי יקירה. יכול מאוווווווד להיות שבעוד מספר שנים זה יעבור וכשתסתכלי אחורה תצחקי על הימים האלה. חבל לאבד הכל ברגע. הרי מה כבר יכול להיות? העולם לא התפוצץ. ואין שום דבר חדש. את בוודאי תוהה לעצמך מה העיוורת הזאת מבינה הרי היא לא חוותה כלום. נכון. אולי לא חוויתי הרבה. אבל חוויתי מספיק כדי לאמר לך שגם אני יודעת מהו הצד האפל של החיים. אולי זה ישמע לך מוזר או פטתי אבל התרופה הטובה ביותר שיש נגד המצב הזה זה לשמוע כיוון אחר בחיים. שונה מהמציאות שהכרת עד עכשיו. זה מה שקרה לי בעצם. ניסיתי הרבה דברי בכדי שזה יעלם ושום דבר לא עזר (או שעזר למעט זמן וחזר). הדבר היחיד שבאמת עזר לי זה ללכת לשיעורי תורה. אלמונית יקרה את לא יודעת איזה יופי. (ואני באה מבית חילוני לגמרי), ואני לא חושבת שזה קשור לקטע הדתי או משהו כזה-זה פשוט בקטע של לראותמציאות אחרת בהצלחה לך.... ויום מקסים!

אני דווקא כן באה מבית מסורתי,ואולי באמת האמונה לפעמים מחזקת וגורמת לראות דברים באור אחר.אלא שישנם דברים שאי אפשר לראות באור אחר אלא אם זו אשליה!השנים שעוברות לא גורמות לי לצחוק על מה שהיה ההפך הוא הנכון בכול יום חודש או שנה אני מוצאת את עצמי מתמודדת גם עם העבר גם אם ההשלכות שלו וגם עם המבט לעתיד שאני כ"כ לא רוצה בו!מכעיס אותי שאני כל הזמן נלחמת בעצמיכי אני יודעת טוב מאוד מה אני רוצה בלי שום ספק או חרטה ומולי עומד הפחד הזה להרוס את הקרובים לי שכך או כך עוברים תקופה קשה. ועם כל זאת אני בדילמה רצינית כי אני לא רוצה לחיות יותר כל יום שאני מצליחה להעבי ולשרוד הוא עינוי עבורי נראה לי שמספיק הקרבתי את עצמי למען אחרים בלב שלם אומנם וזו הפעם היחידה שאני רוצה משהו למען עצמי ולא ממש אין לי מה להפסיד.מעולם לא התחברתי לחיים האלה מעולם לא הרגשתי שייכת!ו...תודה לך על מילות העידוד

מיקה, אני מסכימה שצריך לזכור שגם הדברים הרעים חולפים ויש ימים טובים יותר. אבל גם במבט לאחור על הקריסה שהייתה לי במשך שנתיים , שנתיים זועתיות מבחינתי גם מהמקום הטוב שאני היום בו אני עדין רואה את שנים אלה כשנים איומות ואני לא יכולה להסכים עם משפטים כמו "יכול מאוווווווד להיות שבעוד מספר שנים זה יעבור וכשתסתכלי אחורה תצחקי על הימים האלה." מה שכן אני בטוחה שאפשר לצאת מהמצבים האלה ולחיות טוב מאוד לאחר מכן למרות שנמצאים במצב המגעיל והמדפרס הזה לא רואים מוצא והכל נראה שחור גם העתיד.

מיקה, אני מסכימה שצריך לזכור שגם הדברים הרעים חולפים ויש ימים טובים יותר. אבל גם במבט לאחור על הקריסה שהייתה לי במשך שנתיים , שנתיים זועתיות מבחינתי גם מהמקום הטוב שאני היום בו אני עדין רואה את שנים אלה כשנים איומות ואני לא יכולה להסכים עם משפטים כמו "יכול מאוווווווד להיות שבעוד מספר שנים זה יעבור וכשתסתכלי אחורה תצחקי על הימים האלה." מה שכן אני בטוחה שאפשר לצאת מהמצבים האלה ולחיות טוב מאוד לאחר מכן למרות שנמצאים במצב המגעיל והמדפרס הזה לא רואים מוצא והכל נראה שחור גם העתיד.

שוב שלום לך, יופי ששרדת את הלילה, וגם את היום והערב שאחריו. את מייחסת זאת לנס, פלא, או אולי טפשות, ואני אומרת שלא כל כך חשוב איך זה קרה, אלא שזה פשוט קרה. המחשבות שלנו מגדירות עבורנו את המציאות, ובמידה רבה, ההסבר שתתני הוא גם זה שי?בנה עבורך את ההתנהלות גם להבא. אם זה היה נס או פלא, יתכן שתעדיפי להמתין גם בעתיד לניסים ונפלאות. אם זו הייתה טפשות, יתכן שאפשר ללמוד להשתפר, ולמצוא דרכים נעימות יותר להעביר את הלילה. יכולים להיות, כמובן, הסברים אחרים. אני מוכנה להודות בכל זאת בקיומם של ניסים הקטנים, המפגישים בני אדם כאובים באישון לילה עם נשמות טובות שמוכנות להושיט יד, כתף או מילה טובה. אז תודה גם לכן, מיקה ורחל. מקווה שלכולנו יהיה לילה שקט ליאת

שלום ליאת,במצב הנתון אין הרבה סיכוי שלילותיי יהפכו לשלווה ומנוחחה אמיתית,אלא אם זה לתמיד.נכנסתי למעגל קסמים שאין ממנו דרך חזרה או פתח מילוט והמחשבות על המוות הקרוב עד כדי אובססיה לא מניחות ולמען האמת אני גם לא ממש רוצה שיעלמו כי אני כל הזמן מרגישה שעכשיו זה הזמן למרות הכל.אני מסתובבת בתחושה של התפוצות וכנראה שעד שלא יגיע הבום הזה לא אמצא מנוחה!!!