פורום פסיכולוגיה קלינית

אני שלוש שנים אחרי טיפול פסיכולוגי. נכנסתי לטיפןל אדם שבטוח ומאמין בעצמו ויצאתי פגיעה מאוד. נפגעת ולוקחת באופן אישי דברים אחרי הטיפול...אם אחי הגדול למשל (שהערצתי אותו כל חיי) נוהג בי בחוסר סבלנות בכל פעם שאני מתקשרת אליו מאז אותו טיפול כושל שהכניס אותי למשבר נפשי קשה ושכל המשפחה היתה מודעת לכך שירדתי מהפסים. אני מרגישה שאת הנעשה אין להשיב לפחות מבחינת הדימוי שלי שנפגע קשה בתוך המשפחה. וכך התחושה חוזרת אלי כבומרנג. ז תאמר לי דרור, מה טוב כ"כ בטיפול פסיכולוגי? שאני רואה איך אתם שולחים כל אחד כאן וממליצים על טיפול. אני משערת שיש עוד נזקים שנגרמים מטיפול פסיכולוגי ואני מאמינה כי הכל חל עלי רק מעדיפה כבר לא לדעת. יש בי כעס אולי זעם על כל הפסיכולוגים שחושבים שהחיים בלעדיהם נטולי איכות. אז אני רוצה לומר לך ובטח לא לך באופן אישי, שאני לא אותו הבנאדם אחרי "הטיפול". מרגישה כי נלקח ממני משהו שהיה שלי ובלעדי ובעל גוון יחודי והוא אבד. מרגישה כמו אחד האדם עם פחות בטחון, אמונה בעצמי ועם פחות תחושה טובה וקומפוטנטית כלי עצמי. אני משערת שלא היו לנו הרבה יצירות אומנות, לא היה לנו את פיקאסו, וואן גוך, בטהובן, מוצרט וכו'..אם הם היו יושבים שנתיים ועוברים "טיפול".

אמנם אני לא דרור אבל בכל אופן מתחשק לי להגיב. אני מבינה את כאבך ותיסכולך אבל ממש ממש לא מסכימה עם ההכללה שלך לגבי פסיכולוגים, טיפולים, ואמנים: אני לא חושבת שהפסיכולוגים חושבים שהחיים בילעדיהם נטולי איכות כמו שציינת , יש אנשים שסובלים וצריכים עזרה ומה רע בזה?? אדם לא פונה לטיפול כי טוב לו אדם פונה לטיפול ממצוקה אישות כך שאנשים שטוב להם לא פונים ופסיכולוגים גם מודיעם לכך. יתכן ונפגעת בטיפול יתכן והמטל לא הבין אותך נכון וכד' אבל גם מאוד יכול להיות יש מצב שנקרא רגרסיה ויש תקופות בטיפול הרבה יותר קשות גם מהרגעים שניכנסנו אבל יוצאים מזה בסופו של דבר חזקים יותר (אני יודעת שאדם בנפילה לא כל כך מענין אותו לשמוע שבסוף יהיה טוב) אני אומרת זאת כאחת שנמצאת בטיפול כבר שלוש שנים ומרוויחה מזה המון, גם לפסיגולוגית שלי יש טעויות אבל אולי לסלוח לה זה גם חלק מטיפול ומלמד לחיים עצמם. (ואין לי איך להודות לה על כל האכפתיות והתמיכה) אני מציינת זאת שאם משהו קורא וחושב על טיפול שלא ירתע זה מסע קשה מפרך לפעמים כמעט "אכזר" אבל בעיקר "מחבק" תומך ועוזר ו למי שזה מתאים זה בהחלטו משתלם. לגבי אמנים שונים, נכון שבזמן שיגעון ניתן גם להפיק דברי אומנות וכד' אבל לא ניתן להפוך את ואן גוך לאדם שפוי או לאדם שלא סבל הוא הרי חתך לעצמו את אוזנו.. ובסופו של דבר התאבד, וחבל כי לאדם זה כמה שנים של טיפול לא הספיקו הוא היה מאושפז ... אז איך אפשר לומר שאולי היה עדיף שאם היה ניתן לעזור לו לא הוא לא היה מפיק את דברי האומנות שלו.. ההיבט בעיני צריך להיות לסבל האישי שלו ואם יהי ניתן להקל מעליו אז זה מה שצריך לעשות.

תרשי לי לרגע להיות בוטה. אבל את נשמעת לי כמו כלב מאולף ששטפו לו את המח. יש משהו לדעתי באותנטיות שהולך לאיבוד... כל המשפטים שכתבת לי נשמעים מאולצים משהו ...ואולי קרוב יותר לאוטוסוגסטיה. בכל אופן, אני חושבת שמרבית הבעיות יכולות להיפתר בדרך של עשייה, ניסוי וטעייה, אולי תרופות בשעת מצוקה. על מנת להרחיב את ידיעתך, יש אנשים שהולכים לטיפול לא רק בשעת מצוקה אלא לשם בריחה מהמציאות, ככה אני רואה את זה.

גם לי מתחשק להגיב אני מסכימה לחלוטין עם דבריה של אביגיל,די לקרא את מרבית פניותיהם של הכותבים כדי להבין לאיזה דרגה של תסכול מגיעים מטופלים בעקבות טיפול .שלרוב נמשך חודשים רבים .וברוב המקרים מטופלים נוטשים את הטיפול כשנגמר להם הכח להמשיך ולהתמודד עם הסיוט שבכל פגישה ... וישנה תמיד הדרישה ברקע שיש להתאזר בסבלנות .שתהליך הריפוי איטי וממושך.... ובנתיים נוצר מצב שהוא אופיני בכל טיפול .והוא התלות שמפתח המטופל במטפל שברוב המקרים אפילו אינו מודע לה. כתיבתי מבוססת גם "מהחויות" האשיות שלי מחדר הטיפולים .שהן די דומות לכל מה שנכתב על הכשלים הטפוליים.המופיעים פה בפורום.

אולי תוכל לעזור לי אתה ניסיתי לקבל עזרה ולא הולך לי כרגע אני אחרי תאונת דרכים אבל חשוב לי לפתור את הבעיה אם תוכל אתה לכוון אותי אשמח מאוד אני עם הכעס סיימתי בדרך של כתיבת שיר המבטא את הרגשות השליליים שלי ואני מדברת עם הבן שלי על כך אומרת לו שאני כועסת ולא רוצה להיות גיפה גירפה כעסנית אז מצאתי דרך להתמוד עם זה אבל עם האלימות לצערי לא. יש לך כלים שיכולים לעזור לי? כלים תרגילים פסיכולוגיים ? מה שהוא שיכול להציל אותנו מהדור הבא של אלימות????? בבקשה הצילו אולי קבוצת תמיכה בשרון אולי מי שהוא הצילו

ליאת, אני קורא את המצוקה הרבה והייאוש בהם את נמצאת. אני לא מאמין בפתרונות קסם שיפתרו את בעיית האלימות בין-רגע. כתבת שכתיבת השיר מאד עזרה לך. אני מציע שתמשיכי לכתוב. אולי תנהלי יומן אישי ובו תכתבי את הכעסים והמצוקות שאיתם את מתמודדת. את יכולה גם לעשות תרגילי הרפיה בו: ברגע שאת מרגישה את הכעס עולה תכנסי לחדר ותסגרי את הדלת. המטרה היא לנתק מגע. בחדר תשבי על כיסא או על המיטה, תיישרי רגליים (כך שיהיו ישרות ובאוויר) וגם את הידיים (הידיים והרגליים מבילות באוויר). תנשמי עמוק ותוך כדי הוצאת האוויר תכווצי את כל שרירי הגוף: הפנים, הכתפיים, הידיים (תאגרפי את היידיים חזק, הכי חזק שאת יכולה), את שרירי הבטן והרגליים. תשארי כך לפחות 5-10 שניות ותשחררי. תנשמי עמוק 3 פעמים ותעשי את התרגיל שוב. תחזרי על התהליך לפחות 3 פעמים ברציפות. את תרגישי איך השרירים מתעייפים ונעשים רפויים, כך גם הכעס. בנוגע לקבוצת תמיכה באזור השרון: יש מרכזים לטיפול באלימות במשפחה שם, בד"כ, יש טיפולים קבוצתיים. ישנם מרכזים ב: כפר סבא, נתניה, רעננה. הפניה אליהם היא עפ"י מקום מגורים. את בדרך הנכונה, המשיכי כך זיו

שלום שמי לילך ואני אובחנתי לפני כ3.5 שנים כאדפ עפ נטייה לדיכאון אבל אף פעם לא הייתי בטיפול תרופתי מאז הייתי בדיכאון לפני שנתיים שנמשך כשנה עקב מות סבי שהייתי מאוד קשורה אליו והתלחתי איכשהו לצאת מזה לפני כ 3 חודשים התחילו לי חרדות סביב הבראיות שלי ורופאת המשפחה שלי נתנה לי רסיטל 20 מ"ג ולפני חודש העלתה אותו ל 40מ"ג מיום רביעי האחרון אני מרגישה את אותם הסיפטומים של הדיכאון מה אני יכולה לעשות?

לילך שלום, אני באופן אישי חושב שאת הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי, לפחות הראשוני עד לאיזון צריך לתת פסיכיאטר. זו המלצתי הראשונה עבורך, לפנות לפסיכיאטר ולהתייעץ עמו על סוג הטיפול התרופתי המתאים לך. מעבר לכך את אומרת שאת עם נטייה לדכאון אבל לא ברור האם היית בטיפול פסיכולוגי בעברך על מנת להתמודד עם נטייה זו, ועם הנושאים המרכזיים בחייך הגורמים לה. בכל מקרה אני ממליץ לך, במקביל, או כחלק מהפנייה לפסיכיאטר, לפנות גם לטיפול פסיכולוגי. בהצלחה ולילה טוב, דרור

תודה ליאת על התשובה הכנה.עוד שאלה קטנה האם מעל גיל 18 יכולים לאשפז בכפיה?

שלום לך, עובדתית ניתן לאשפז בכפייה. אולם, תהליך זה הינו תהליך לא פשוט שאינו נעשה בקלות דעת . מהמעט שקראתי מדברייך אני מתרשם שאת חוששת מכניסה לטיפול, וייתכן ואשפוז כפוי הוא עוד חשש, שאם איש מקצוע יראה אותך במצבך הקשה הוא יחליט על אשפוז כפוי ללא שתוכלי להתנגד. חשש זה מאוד מובן, והוא משותף ללא מעט מטופלים. אולם לדעתי, על אף הדכאון שאת מצויה בו כרגע ניתן לטפל בך ללא מסגרת אישפוזית. וגם אם המטפל יחשוב שיש צורך הוא קוודם כל ידבר איתך. רוב המתאשפזים הם אנשים שהרגישו שהם במצוקה וזה מה שהם צריכים. אני חושב שאת לא שם ולא זקוקה לאשפוז. אבל כן זקוקה לטיפול, ובעיקר להתגבר על החששות. כי בין אם את רוצה ובין אם לא, זה לא יעבור מעצמו. בהצלחה, דרור

שלום אני בת 25 אני שוב עוברת תקופה קשה מבחינה נפשית הגעתי לשלב שנמאס לי כבר להתמודד עם זה אין לי יותר כוחות...אני עובדת ולומדת ומנהלת חיים אבל אני מסתובבת רוב היום עם תחושות קשות של מועקה ואין ליטעם בשום דבר שאני עושה אני כל הזמן חנוקה מדמעות ויש לי רגעים שאני ממש מפחדת ההרגשה בלתי נסבלת רק עם החבר אני מרגישה הקלה...בעבר מהפרעות אכילה (בולמיה)אני עדין מתמודדת עם נושאי אכילה בחיים בנוסף סבלתי מדיכאון הייתי בטיפול פסיכולוגי במשך שנה וחצי ושנה לקחתי כדורים נגד דיכאון שעזרו לי באיזשהו אופן ...היום אני מרגישה שאני זקוקה לעזרה אבל מצבי הכלכלי לא מאפשר לי לללכת לטיפול וזו הרגשה נוראית גם דרך קופת חולים עדין התשלום יקר...הייתי רוצה לדעת אם יש דרך ללכת לטיפול שהעלות שלו נמוכה והייתי רוצה לנסות טיפול פסיכולוגי אחר לשמוע מה מומלץ כי הטיפול ארוך הטווח לא ממש עזר הלכתי מתוך מחויבות אני אשמח לתשובה בהקדם תודה

טיפול פסיכולוגי זול את יכולה למצוא במרפאות לבריאות הנפש

שמעתי שאם הולכים דרך הקופה לפסיכיאטר ולא לפסיכולוג זה עולה בהשתתפות עצמית רק לפגישה הראשונה.הלואי והיה לי את האומץ והכוחות להתחיל טיפול אף שאני לא ממש מאמינה שהוא יכול לעזור בכל מצב.

מיה שלום, טיפול פסיכולוגי זול ניתן לקבל במרפאות לבריאות הנפש של משרד הבריאות או של קופת חולים כללית. ניתן גם ללכת לטיפלים קצרים יותר כגון טיפול קוגנטיבי התנהגותי, או טיפול פסיכודינמי ממוקד. באחרון יש ניסיון להתמקד בנושא משמעותי בחייך הדורש התערבות. אולם, מדברייך אני לא סבור שזה הטיפול המומלץ ביותר. בעיני, לתחושות הקשות שלך כיום, מתאים דווקא מקום שקט, שיאפשר לך התבוננות פנימה וחוויה אחרת של חייך. כאן אני מסתמך על העובדה שעם החבר את מרגישה אחרת. משהו שם הוא בעל משמעות עבורך, אולי התחושה של להיות נאהבת. בטיפול את יכולה להרחיב את התחושה הזו למקומות נוספים בחייך, ולעבד מכקומות כואבים עבורך. ייתכן שבטיפול הקודם היה קושי מסויים, וייתכן ואת היית במקום אחר. כך או כך זו המלצתי כרגע. בהצלחה, תוך תקווה שתוכלי להיעזר ולהתמודד עם התחושות הקשות, דרור

ד"ר אורנה / ליאת / דרור שלום רב! הנני בן 29, נכה צה"ל בגין ליקוי שמיעה, בשנה האחרונה יש שינוי בדפוס ההתנהגות שלי מכל הבחינות בעקבות הטינטון הקבוע והירידה בשמיעה, זה מקשה עליי לתקשר עם האנשים והסביבה, לא מצליח להירדם מרוב הצלצולים, צריך לשמוע מוזיקה לפני השינה בכדי להרדם, זה מעצבן אותי מאד, אני לא מרוכז בעבודה. ליקויי השמיעה גרם לי לשינוי בדפוס ההתנהגות ובריכוז בביצוע העבודה, אגב הנני בעל תואר ראשון במדעי המחשב והמתמטיקה והמקצוע שלי הינו מתכנת, מקצוע אשר מחייב עבודה בסביבה שקטה, זה גורם לי לאי ריכוז בעבודה, אני מפתח מחשבות לא נורמאליות בעקבות הרעש הקבוע והירידה בשמיעה. אבקשך להדריך אותי ומה לעשות במקרה הנ"ל, ותודה מראש.

ניל שלום, תופעת הטינטון היא תופעה שאכן מקשה מאוד, היא מקשה על התקשורת עם אחרים, אבל היא גם מקשה, כפי שאתה כותב, גם על השקט הפנימי. לא ברור לי למה אתה מתכוון כשאתה כותב מחשבות לא נורמליות, או באיזו צורה נגרמה הפגיעה בשמיעה. אבל עצתי לך היא לפנות בהקדם לפסיכיאטר לאבחון והחלטה על טיפול. בהחלט ייתכן שישנו צורך בטיפול תרופתי להפחתת האי שקט והגברת הריכוז. אני הייתי מציע גם לברר האם אתה סובל מדריכות יתר, מצבי רוח משתנים או תופעות פסיכולוגיות אחרות ולדווח עליהן או כאן או באבחון אצל הפסיכיאטר, כי ייתכן וגם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור במקרה זה. בהצלחה, דרור

שלום למומחים היקרים:אני רוצה להתייעץ לשתף ולשמוע חוות דעת כי אני מאוד מבולבלת,יצאתי עם מישהו במשך חצי שנה ואני מכירה אותו 10 חודשים הוא יותר גדול ממני ב-10 שנים ויש פערים בינינו מאחר והוא כבר בעל עסק מצליח, משכיל,ומאוד מגובש על עצמו אך יחד עם זאת הוא מאוד רגיל לחיות לבד,לא הייתה לו זוגיות מזה כ-10 שנים עד שאני הגעתי וזה מעט רציני עכשיו ניסינו לגור ביחד זה לא ממש הלך מאחר והוא היה צריך את הספייס שלו יותר מידי והאנרגיות כבר היו מאוד לחוצות בזמן האחרון הוא מאוד מכונס בעצמו ודי הורדנו הילוך בקשר שלנו כי אני מאוד מהוהרת לגבי העתיד שלי לימודים וכו והוא די ב-שלו עכשיו היינו מדברים כל יום עכשיו זה פעמיים בשבוע משהו כזה,אני מאוד רוצה לעזוב את הבית ואין לי ממש כסף אז הוא הציע לעזור לי עם השכר דירה אך יחד עם זאת אני לא יודעת מה יהיה איתנו עם הקשר שלנו ואני מאוד מוטרדת האם לקבל את העזרה שלו??או שעדיף לא להסכים בגלל הסיבות הללו אני מאוד מבולבלת ואני לא יודעת בכלל עאם הוא הגבר בשבילי ואני לא ממש רוצה לבזבז את זמני בקשר שהוא לא נכון לי אני יודעת שמה שכתבתי זה מתומצת אבל הייתי שמחה לקבל איזשהם נקודות למחשבה..... כי אני אישית מרגישה שאני טובעת בין כול הבלאגן שאני נמצאת כרגע בחיי תודה מראש!

אביבית שלום, הדבר שלדעתי הוא החשוב ביותר הוא לשמור על דרגות חופש. בכך אני מתכוון שכאשר מרגישים שיש משהו המגביל את חופש הבחירה (לא לבלבל עם ריבוי אפשרויות), יש להמנע ממנו. מדברייך אני שומע שאת חוששת שתשלום שכר הדירה על ידו יפגע בחופש שלך לקבל החלטה על עתידכם המשותף כי תרגישי מחויבת וכבולה. אם כך הדבר אני מייעץ בחום שלא להתפתות לכך. באשר להתלבטות עצמה. את מעלה הרבה שיקולים מדוע לא להישאר איתו. את גם מתארת שניסיתם לגור יחד אבל זה לא הצליח. את לא כל כך כותבת מדוע את כן חושבת שזה יצליח ואולי זה לא במקרה. בכל מקרה, נראה שיש לכם לא מעט קשיים, ואפילו נשמע לי שאת מבקשת תשובה מסויימת. אבל אני רוצה לשאול שאלה אחרת. למה כן להישאר, או למה את לא נפרדת ממנו עד כה. את יכולה לענות כאן או לעצמך ולפי זה להחליט מה התשובה. ושוב אני חוזר על עצתי, שימרי על דרגות החופש שלך, דרור

בוקר טוב ממש בקצרה(בערך...)בשלב זה. אני גרוש מזה כחצי שנה(גילי 48),את הבית עזבתי או יותר נכון הועזבתי (לפני כשנתיים) בעקבות סדרת מעשים נוראיים,לרבות ניסיונות אובדנייים(גם אם היו "הצגה", לעיתים) גם בעת הימצאות הילדים בבית.הרקע הינו (גם) אובססייה לצורת אוזנה של אישתי,דבר שהציק לי (הן בהיותי איתה והן כמחשבות טורדניות ומעיקות) מאז הכרתיה.ובכל פעם שהיה לי (ולנו) לא טוב,הטלתי את כל מכאוביי ותעוקותיי בכיוונה זה.הכי קל להאשים אחרים... בנוסף,חליתי בלוקמיה בשנת 2003 ולשמחתי (שלצערי אינה תמידית...) המחלה לא נשנתה.כן,לפעמים אני חולם על הישנות המחלה כי אז אולי היא (אישתי) תרצה בי שוב...שלא לדבר על החברה(תרתי משמע) ש(עדיין) מחשיבה מחלה רפואית גרידא (ולא נפשית רחמנא ליצלן.) לרצוייה ומקובלת ואף "סקסית". שבועות ספורים אחרי שובי לשיגרה (בתום 4 סדרות של של טיפולי כימותרפיה),החלתי לסבול מדיכאון ובעייתה האסטתית של אישתי הציקה לי יותר מפעם.או אז,התחלתי ליטול כדורים פסיכיאטריים(רבים ומגוונים...),שלדעתי (ככל שחלף הזמן),רק דרדרו את מצבי."זכיתי" גם להיות מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי במחלקה סגורה וגם שם (אפילו) ניסיתי לשים קץ לחיי.הרי אין טעם לחיי בלעדיה....המשענת שלי נטשה אותי.!!וכשאני מנתח זאת,הרי "הרווחתי זאת ביושר"... מאז,בהדרגה,שבתי לשיגרה,על אף שגם את תפקידי(הבכיר) בעבודה הפסדתי,שכרתי לי דירה ואני (פחות או יותר) עצמאי ואף מכיר נשים,בין אם להכרויות קלילות בין אם למטרה אחרת.אז יש ריגושים קטנים ואורגזמות אך זה אינו האושר. ולא מפסיק להאשים את עצמי על "בישול הדייסה".כנראה שאיני יכול להיות נורמלי וסטנדרטי. אולם,אם אהיה כן עם עצמי,איני מפסיק לחשוב על חזרה לאישתי הגם שאני יודע שכשאהיה עימה (שוב) בעייתה (צורת האוזן) תמרר את חיי וחיינו. ואני יודע,גם אם זה לא נראה הגיוני(לפחות לא כעת),שהעתיד הינו מסתורי ושצריך לחיות את היום וכו' וכו'...וכן,אולי בעתיד נהיה ביחד ואולי...מה שנראה לי דמיוני לחלוטין היא תרצה אותי ואני לא ארצה אותה... ואפרופו האוזן,בכל פעם,למשל,שהיא הייתה שוחה ואוספת את שיערה בכובע מים הייתי נבעת רק מלהביט ולהיתקל באוזנה.לעיתים,אף הייתי מזיע.וכשהייתי שב הבייתה לאחר יום עבודה,היא הייתה מייד פורעת את שיערה (שהיה אסוף)בגלל "המשוגע"....בקיצור,מצב רוחי השתנה בהתאם לאופן שבו אוזנה נגלתה (או שלא...)לעיניי.ואלו הן דוגמאות ספורות בלבד.זו ה"שריטה" שלי- מודה באשמה!! בכל פעם שאני הולך לישון,(וגם בשנתי היום אני לעיתים חולם עליה..),אני מקווה שכשאתעורר אהייה חבוק בזרועותיה ושנחזור לחיות ביחד.למעשה,נראה לי שכעת בסך הכל אנו בהפסקה.בהגיון,אני יודע שאת הנעשה אין להשיב ועלי לפתוח "פרק חדש".נכון,העתיד הינו לוט בערפל ואולי(מי יודע...) בעוד מספר שנים נשוב להיות זוג. האם יש לך איזו המלצה? תודה המתלבט העצוב!! ועוד קצת...וסליחה על הציניות.... רבים המטפלים והרופאים הפסיכיאטריים(גם פרטיים..) אותם ביקרתי ואיתם נועצתי,אך למעט שיפור מצבם הכלכלי..אני לא חשתי הקלה,לצערי. לא היה כדור שלא נוסה על ידי וגם להתאשפז במח' סגורה "זכיתי". כן,ובעיתות כאלו החיים נראים לי סתמיים וחסרי שמחה.אני רק רוצה לעבור את התקופה הזו ולהתחזק ולהיות "בעל חוט שידרה עצמאי ". כל שאני רוצה זה לישון,אני יודע שזה סוג של בריחה....ולחזור למשפחתי במתכונת שהייתי בה.אהיה מוכן לעשות כל דבר אבל כל דבר שגרושתי תבקש ממני כדי לחזור אליה. אני גם מודע (ואולי היא לא חשבה על כך) על הנזק שניגרם ועוד יגרם לילדינו,נכון גם אני אשם בכך). ממתין לתגובות.. נ.ב - אולי אם אשלח לה מכתב זה יעזור לי(להחזיר אותה,כמובן) המתלבט העצוב

למתלבט העצוב שלום, קשה שלא להרגיש את העצב בדבריך ואת התחושה שמשהו מרכזי חסר בחייך. אתה מרגיש שמה שחסר לך זו אשתך ואני מניח שלו הכל היה מסתדר איתה היית מרגיש טוב יותר. אבל מדבריך אני בעיקר שומע אדם שכבר הרבה מאוד זמן לא מרגיש מרוצה. מרגיש שמשהו חסר לו, משהו לא בסדר. גם כשהיית עם אשתך. האוזן שלה היא רק סימפטום, בולט, אבל סימפטום לקושי שלך להתמודד עם מה שיש. לכן עצתי היא שתנסה, בכל אמצעי מצא לנכון, להבין מה באמת חשוב לך. למה אתה מתקשה להשלים עם כך שדברים לא מושלמים. לדעתי, וזו דעתי בלבד, הדרך לשם מתחילה בך. בהבנה שהתחושה שמשהו לא בסדר מקורה בך. קשה לך עם עצמך. כמו שאמרת - קל לזרוק על אחרים. וזה נכון. לא קל להתמודד עם האוזן המעוותת הפנימית של עצמנו. אני אישית מאמין שהדרך למסע הזה היא בטיפול ארוך טווח. אבל אם אתה מכיר או שומע על דרך אחרת שמתאימה לך, לך על זה. העיקר שהחיים שלך ייראו לך קצת יותר בעלי משמעות. ואז גם פגמים של אחרים ייראו, אבל יהיו פחות דומיננטיים. מאחל לך הרבה הצלחה, דרור

מזה כמה חודשים אני נמצאת במצב נפשי לא יציב עם לא מעט מחשבות אובדניות.רופאת המשפחה אומרת שזה דיכאון האומנם?!יש לציין שאני ממש לא מעוניינת לקחת כדורים ושרוב הזמן אני חיה עם עליות וירידות רק שהפעם אני מרגישה נשאבת לחור שחור וגדול! הייתי רוצה להתחיל טיפול אבל אני יודעת שזה כרוך בלנבור בנשמה ואני לא ממש בטוחה שאני מסוגלת להתמודד עם דברים בשלב הזה מה עושים!!!! נ.ב-עד כמה חסוי הטיפול אם הוא נעשה דרך הקופה ולא פרטי?

שלום לך, את ודאי מבינה שאי אפשר לאבחן אותך על סמך תיאור של שורה קצרה בפורום. אני מניחה שאם רופאת המשפחה זיהתה דיכאון, ואם קיימות מחשבות אובדניות, לא כדאי להזניח את המצב, וראוי מאד לפנות לקבל עזרה מקצועית. מבלי להיכנס כרגע להתנגדות שלך לטיפול התרופתי, אותו אני רואה דווקא כאופציה טובה, אוכל לומר שרוב הפסיכולוגים הנתקלים באדם דכאוני יתחילו בטיפול תמיכתי 'אוסף' ולאו דווקא יתחילו בחפירה שתערער אותך. תוכלי, כמובן, לחפש מטפל קוגניטיבי, שיכוון לאמונות ולמחשבות המלוות את המצב שלך, ופחות להיסטוריה המשפחתית שלך. כאשר את פונה לטיפול דרך הקופה, את יכולה להיות שקטה לגבי התכנים העולים בטיפול, מאחר והחיסיון הרפואי חל עליהם במלואו. עם זאת, ככל הידוע לי יהיה רישום כלשהו שהיית בטיפול. נסי להתגבר על ההתנגדויות, ולהגיע לקבל עזרה. זה הרבה פחות מפחיד ממה שזה נשמע מבחוץ. בהצלחה ליאת

אני בטיפול פסיכלוגי כבר כמעט שנה, מצד אחד אני לא מרגישה שהוא מוביל לשום מקום , אני לא מרגישה מספיק בנוח בטיפול , ואני מרגישה שהפסיכולוגית שלי לא ממש מכירה אותי אחרי כל התקופה ואנחנו בכלל לא מגיעות לבעיות האמיתיות שלי , ומצד שני יש בי מין פחד להפסיק ללכת לשם שלא מובן לי , וכל שבוע אני אומרת לעצמי שזהו , ומוצאת את עצמי שוב הולכת ..בגלל התקווה הקטנה שאולי הפעם יהיה שונה .. .מה עושים ?! יכול להיות שיש אנשים שזה לא מתאימים להם ?!..

שלום מישהי, פסיכולוגים, בניגוד לאיזו אמונה רווחת, אינם קוראי מחשבות. המטפלת שלך תוכל להכיר אותך רק אם תתני לה להתקרב ולגעת בך באמת. אני מניחה שהקושי שלך להתמסר אליה קשור לנטייה זהירה ומרוחקת מול אנשים בכלל, ואינה קשורה לטיב האינטראקציה ביניכן (זאת מאחר ובכל זאת קשה לך לוותר עליה). טיפול פסיכולוגי לא חייב להתאים לכולם, ויש אנשים שהשפה הרגשית זרה ומאיימת מדי עבורם. זהו פרדוקס מוכר: מי שהכי מתקשים בסיטואציה הטיפולית הם לפעמים מי שהכי זקוקים לה. אבל כמובן שזו אינה חובה אזרחית, ואיש הישר בעיניו יעשה. אני רוצה להאמין שהפחד שלך מעזיבת הטיפול קשור דווקא לתחושה עמוקה שהוא חשוב ומיטיב עבורך. נסי להקשיב לתחושות הבטן שלך. אשמח אם תשתפי אותנו בהחלטותיך. שבוע טוב ליאת

ליאת תודה על התגובה , את יודעת למצוא את המילים הנכונות לנסח את הדברים (למרות שאת לא קוראת מחשבות ) , זה נכון שיש לי קושי בלתת לאנשים להתקרב אלי באמת , אבל יש משהו במסגרת הזאת שגורם לזה להיות יותר קשה , כי זה לא אמיתי (קשה להיות עבודה של מישהו ) . אני באמת מרגישה שאני צריכה עזרה , ולכן אני כל הזמן חוזרת לשם (מה שסביר להניח יקרה גם השבוע ) אבל אני באמת לא רואה איך זה פותר לי את הבעיות שאיתם הגעתי ...

שלום רב, אני כותבת עבודה בנושא סיום טיפול פסיכותרפיה עם ילדים. אני מתקשה מאוד למצוא חומר ביבליוגרפי בנושא. ראיתי בכרטיסך האישי שיש לך נסיון רב בעבודה עם ילדים, ותהיתי האם יש לך מקורות אליהם את יכולה להפנות אותי. בתודה מראש, נגה

שלום נוגה, שולחת לך לינק למאמר של נעמה בר שדה, ראי את המקורות עליהם היא נשענת. http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=233 אין לי כרגע חומר זמין ברשותי, אבל ככל שאני זוכרת דווקא יש שפע רב של חומר בנושא זה. נסי גם כאן http://www.ncbi.nlm.nih.gov/sites/entrez בהצלחה ליאת

יש שינוי בכעס שלי כלפי הבן שלי אפילו כתבתי על כך שיר המבטא את הרגש המגעיל שלי בקשר למכות טוב פניתי לכמה גורמי עזרה אבל לא הולך לי עם זה בקשר לספור עד עשרים לצערי עלי לא עובד העניין ועדיין כואב לי המכות הללו רק לומר לכם שהיה לי קשה בכלל לדבר על כך כילדה ואישה מוכה לכן זקוקה לעזרה דחופה כרגע עברתי גם תאונת דרכים כך שהמצב עוד יותר על הפנים וסף העצבנות שלי שאלוהים ישמור אבל השיר עוזר לי להרגע כל הזמן בראש שלי שאני גיפה גירפה כועסת מאוד כן דימוי רע אבל נכון תודה רבה

ליאת יקירה, מנסיוני בעבודה עם אלימות הכלים ההתנהגותיים, כגון ספירה עד 10 או 20, לא עובדים. כפי שאת כותבת, האלימות שאת מפנה כלפי בנך מגיעה מתוך מצוקה קשה. כמו כן, את כותבת שהיית ילדה מוכה. מקורות האלימות שלך מגיעים ממקומות עמוקים, קשים וכואבים. לכן השינוי וכך גם הטיפול צריכים להיות עמוקים. ככל שעובר הזמן ואת משתמשת באלימות, את מרגישה רע יותר וכך הדימוי העצמי שלך הן כאדם והן כאם הולך ויורד - דבר שמגביר את האלימות וחוזר חלילה. אני שוב ממליץ לך לגשת לטיפול מקצועי כדי לא לשחזר עם בנך את מה שאת עברת. תשברי את מעגל האלימות בו את חייה - יש ביידייך לעשות את השינוי. זיו סופר - עובד סוציאלי עבודה עם נשים וגברים החיים במעגל האלימות

שלום לפני כחודשיים עזבתי את הטפול הפסיכולוגי (אליו הגעתי בעקבות דכאון),משתי סיבות - האחת, כי עברו שנתיים , והרגשתי טוב. והשניה, כי היה לי קשה ומעצבן. קשה לדבר, שתקתי הרבה יחסית, אילצתי את עצמי לדבר רק כדי לשבור שתיקה, יחד עם זאת, היתה לנו כימייה נהדרת, היא היתה היחידה שיכלתי להגיד דברים,היחידה שהצליחה להרגיע,להבין אותי. כיום אני במצב טוב יחסית,היתה לי "נפילה" לפני שבוע, זה נמשך כשבועיים אבל זה היה סביר יחסית לעבר. וזה עבר. כבר כמה ימים שמצב הרוח והאנרגיות סבירות... הבעיה, שאני כמעט ולא מפסיקה לחשוב עליה. במהלך אותה "נפילה" חשבתי מאוד לחזור לטיפול,אבל חשבתי על הקושי לדבר והתחושות שליוו את זה, ולכן העדפתי לחכות עם זה. היא חסרה לי מאוד, אבל הטיפול עצמו לא...... ברור לי שלא עבר הרבה זמן , ובכל זאת קצת קשה לי בלעדיה. מה דעתך?

שלום יעל, אמרת די מעט על הנסיבות בהן הטיפול הסתיים. לא פרטת האם סיומו היה גם על דעת המטפלת, או שמא מדובר בהחלטה חד-צדדית. כעיקרון, גם טיפול טוב שמיצה את יכולתו לעזור, עלול לעורר בנו, עם סיומו, תחושות של עצב, געגוע, רצון לחזור ואפילו חרדה מפני הבאות. אלה תחושות טבעיות שיש להכיר בקיומן ולתת לזמן לפעול את פעולתו המשככת. מצד שני, בהחלט יתכן שמדובר בסיום טרם זמנו, ואז תמיד אפשר לחזור. כנראה שאת התשובות לשאלות אלו רק את עצמך תוכלי לתת, אולי לאחר התייעצות עם המטפלת שלך. ספרי לאילו מסקנות הגעת שבוע טוב ליאת

היי ליאת המטפלת חשבה שצריך להמשיך בטיפול למרות שציינה שהיא מרגישה שאני במקום אחר. ההחלטה היתה שלי. סיבה נוספת להפסקה (וזו הסיבה שציינתי בפניה) היתה כלכלית. הרגשתי טוב יותר, יצאתי מהמיטה ומהבית... ההוצאות גדלו ... אולי חשוב לציין, שבמהלך השנתיים של הטיפול, הפסקתי את הטיפול פעמיים נוספות,לתקופות קצרות , וחזרתי אליו כשהדיכאון החמיר. היום אני מבינה שההפסקות שלי נבעו בעיקר מתוך הקושי לדבר בטיפול "באמת",ואולי גם מתוך פחד להיקשר אליה יותר מדי,לתת בה אמון מלא כאשר באיזה שהוא שלב הטיפול צריך להסתיים..... אני מרגישה יותר טוב באופן יחסי לתקופות מאוד קשות, אך אני ממש רחוקה ממה שהייתי פעם (ואני מתכוונת לכך שאין לי חשק לבלות,קשה לי לקרוא,האנרגיה שלי מינימלית מאוד, לא נהנת לקום בבוקר, מתקשה לתפקד בעבודה וכו' מן ריקנות פנימית ). אני מרגישה צריכה את הטיפול או יותר נכון את המטפלת כי הרגשתי כאילו מישהו שומר עלי מרחוק, שאם משהו מאוד יטריד או יתסכל יהיה לי למי להגיד,מי שיבין,מי שיהיה איתי. יש לי חברות אבל קשה לי לשתף באותו אופן. אני לא יוכל לחזור להיות אנרגטית יותר,לקום בבוקר עם תחושה טובה ותקווה,ושאיפות כמו פעם,ולכן מהבחינה הזו אולי הטיפול מיצה את עצמו. את עדיין חושבת שכדאי להתייעץ איתה? נראה לי שמהסיבות שמניתי, לחזור אליה יהיה לא נכון מכיון שלאחר כמה פגישות ארצה להפסיק שוב... שבוע טוב

שלום רב! שמי טל אני חיילת בת 18 וחצי התגייסתי לפני חודשיים ואני מעונינת להתחיל בטיפול פסיכולוגי. אני לא יודעת איפה להתחיל. איפה לחפש פסיכולוג? איזה סוג פסיכולוג אני צריכה? כשאני מתקשרת לפסיכולוג אילו דברים אני צריכה לברר? קשה לי להסביר בידיוק מה הבעיה שלי. פשוט רע לי בחיים באופן כללי אני מרגישה רייקנות לפעמים אני חושבת לעצמי בשביל מה אני חיה בכלל? לא חסר לי כלום בחיים אני גרה במרכז הארץ בית פרטי שני הורים 3 אחים וכלבה..אין לי בעיות כלכליות ובכל זאת לא טוב לי אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר. אני נימצאת כרגע בקורס של 4 חודשים..וגיליתי שדברים שהעדפתי להדיחק כל החיים יוצאים פתאום החוצה..לדוגמא-פחד לדבר מול קבוצה של אנשים. אני אשמח אם תוכלו לתת לי כמה שיותר מידע! תודה רבה,טל!

את בהחלט יכולה להעזר בטיפול פסיכולוגי במסגרת הצבא. כל חיל זכאי לטיפול פסיכולוגי, ואת יכולה לקבל טיפול ברמה גבוהה בצבא ללא כל תשלום. מכיון שאת בקורס, יתכן שכדאי לחכות לסיומו, במידה והתפקיד הקבוע שלך יהיה רחוק מאד מהמקום בו את משרתת היום. וכן, כללי החסיון הרפואי חלים גם על המטפלים בצבא. כהתחלה, את יכולה לבקש שיחה עם קצין בריאות הנפש (קב"ן) האחראי על היחידה שלך, ולספר לו את המידע שהעלאת בפורום. בהצלחה.

שלום טל, אני מסכימה מאד עם רמי, וחושבת שהכי מעשי עבורך לפנות דרך מערכות הצבא, באמצעות הקב"ן (היום קוראים לזה קפ"ס, נדמה לי) היחידתי. אם את בכל זאת רוצה לעשות זאת באופן פרטי, וזה יתאפשר רק אחרי הקורס (אלא אם כן את יוצאת כל יום הביתה), תוכלי לפנות בעצמך, והוא כבר ינחה אותך בנוגע לאישורים המתאימים מהצבא. בשיחה עם הפסיכולוג או הקב"ן, תוכלי פשוט לומר את מה שאת אומרת לנו, ולסמוך עליו שישאל את השאלות הנכונות. לא תמיד חייבת להיות הפרעה נפשית קשה. יש אנשים רבים שמגיעים לטיפול אם תלונה עמומה כמו שלך, שמתחדדת רק במהלך הטיפול לכלל 'סיבה' או צורך יותר מנומק. אני מעודדת אותך להניע את התהליך, זוהי החלטה חשובה. בהצלחה ליאת

תודה לתשובתך 21.06 מדובר על מצב של שנים רבות יש רעיונות לא לשלוח לפסיכולוג תודה

שלום משה, התופעה שתארת בתגובתך הראשונה נקראת startle response (בתרגום חופשי - תגובת חלחלה או תגובת בהלה), והיא מופיעה אצל אנשים שחוו אירוע טראומטי, בצורה מוגזמת בהשוואה להתנהגותם לפני הטראומה, כחלק מעוררות יתר כללית. אתה אמנם מדגיש שאינך פוחד מהמלחמה, ומספר כמה היית גיבור כשכולם נמלטו, אבל חשוב מאד להבין שבמצבים מסוימים כל בני האדם השפויים מרגישים תחושות דומות המתעוררות באופן טבעי מול סכנה. הבומים שחווית בזמן המלחמה אכן היו מפחידים (גם אם בחוויה המודעת שלך באותם רגעים לא חווית פחד), שכן הם היו תוצאה של פצצות אמיתיות שאיימו על חייך. לאחר חוייה מאיימת כזו, גם אנשים גיבורים עלולים להיפגע, ולסבול מתופעות שונות, חלקן בולטות וגלויות לעין (כמו תגובת הבהלה מרעש) וחלקן פחות גלויות, אך מטרידות לא פחות (כמו עצבנות כללית, קשיי שינה, חוסר סבלנות, ועוד). אתה מציין שהתגובה הזו נמשכת כבר זמן רב, ולכן, הסיכויים שהיא תחלוף רק בעזרת טיפ מהאינטרנט קלושים. אני מניחה שהרתיעה שלך מפנייה לפסיכולוג קשורה גם לקושי להודות בחולשה. יכול להיות שהקושי הזה הוא גם זה שהשאיר אותך בבית בזמן שכל האחרים הסכימו להתפנות. על כל פנים, חשוב שתדע שתגובתך היא תגובה *נורמלית* למצב לא נורמלי, ואינה מעידה על פחדנות או חולשה. העצה היחידה שאני יכולה לתת לך מכאן (מלבד פנייה לפסיכולוג, כמובן) היא לחפש פורומים בנושא הלם-קרב או הפרעת דחק פוסט-טראומטית (יש כאן אצלנו באתר, בניהולו של דרור גרין), ולהיעזר בהמלצותיהם. שם גם תרגיש שאינך לבד בסיפור הזה. מאחלת לכולנו הרבה שקט שלווה וביטחון ליאת

היי ליאת, אני בחורה בת 30 יוצאת עם חבר שלי שנתיים ואנחנו גרים ביחד, אני מרגישה שמנטלית אני צעירה יותר יש בתוכי המון פחדים שאני ממש לא יודעת איך לפתור אותם לפעמים אני מלאת ביטחון עצמי ותקופות אני ממש בתחתית ואני לא יודעת למה אני כל הזמן מפחדת שיקרו דברים רעים לאנשים שמסביבי ושאני לא יוכל לטפל בהם הפחד הזה ממש משתק אותי ולכן אני פוחדת ומפחדת להתקרב יותר מידי...ממה נראה לך אני סובלת? ומה אני יכולה לעשות בעיה שניה זה בקשר לחבר שלי אני מרגישה שהוא מתרחק ממני וכבר לא אוהב לבלות איתי כמו פעם לדוגמה כל השבוע לא עשינו כלום בשביל הזוגיות שלנו ואפילו עכשיו בסופ"ש הוא מעדיף להיות עם חברים שלו ואני נמצאת לבד...... זה לא קורה תמיד אבל השבוע הזה אני מרגישה ממש לבד, איך אני יכולה לדעת שהוא עדיין בעניין שלי כי החוסר בטחון שלי משתק אותי אני ממש לא יודעת מה לעשות...האם זה נורמאלי שהיום ערב יום שישי הוא נמצא עם חברים שלו ולא איתי? אני אשמח מאד אם תוכלי לעזור לי ולתת לי כמה טיפים, כי אני מרגישה ממש אובדת עצות תודה אלינור

שלום אלינור, דאגנות-יתר כלפי האנשים היקרים לנו יכולה להיות, בין השאר, סוג של תקשורת שאינו מתאפשר בדרך אחרת. מעניין לבדוק מהם יחסייך בפועל עם הדמויות המפעילות אצלך את הדאגנות. בכל מקרה, אם - כמו שאת אומרת - את משותקת מחרדה, כדאי לפנות להתייעצות, ולהקדיש לכך התבוננות ומחשבה. מערכת היחסים עם החבר שלך נשמעת באמת קצת מוזרה, אבל נראה לי שנכון יותר לשאול אותו (ולא אותי) אם הוא עדיין בעניין שלך. לפני שאת פותחת איתו את הדיון בנושא, אני מזמינה אותך לחשוב אם יש מידה של אחריות למצב גם אצלך. האם יש קשר בין שתי השאלות ששאלת אותי. כלומר, האם הילדותיות וחרדת היתר שלך קשורות איכשהו גם להתרחקות שלו. אני מאמינה שמוטב להגיע לשיחות מן הסוג הזה מוכנים ונכונים לקחת אחריות. הטיפ הכי מועיל שאני יכולה לתת לך מכאן, הוא לנסות ולזהות מה מפריע לך להתבגר. לטעמי, טיפול פסיכולוגי הוא אחת הדרכים הטובות למטרה זו. אשמח אם תעדכני אותנו ליאת

היי ליאת, ראשית תודה על התשובה שלך ושנית לגבי מה שכתבת קודם כל לגבי החרדה יש לי הרבה נקיפות מצפון לכל מי שמסביבי חברים,משפחה וכו' לדוגמא: אם אני מארגנת משהו וחלילה קרה משהו באותו יום אני לוקחת את זה ממש קשה ומאשינה את עצמי שאם לא הייתי מארגנת אז זה לא היה קורה.... ובגלל זה אני נהפכת לבנאדם פאסיבי.. אני נותנת לאנשים אחרים שיארגנו דברים... עכשיו לגבי חבר שלי יכול להיות שזה נכון מבחינת הפחדים שלי אני ממש לא יודעת איך לגשת אליו ניסיתי לדבר איתו מס' פעמים וזה לא ממש עזר.... אני מרגישה שאנחנו ביחד אבל בקושי מתקשרים? האם זה נורמאלי שאנחנו בבית ובקושי מנהלים שיחה והוא תקוע מול המחשב כל הזמן? האם אני מגזימה אני בהחלט משתדלת לתת לו את הספייס ולא להעלב אבל אני כבר ממש לא יודעת מה לעשות? איזה שאלות אני צריכה לשאול את עצמי כדי לדעת שהמערכת יחסים הזו צריכה דחיפה ונוכל להיות עוד ביחד הרבה זמן או האם אנחנו צריכים להפרד? איך יודעים? אשמח מאד אם תוכלי לעזור לי...... תודה שוב אלינור

שלום טוב הילד לא אמיתי אז אפשר להכניס לו מכות הבני שהוא שחקן גרמני(: ואם כך הוא מוכשר ומעצבן כאחד(: בכל מקרה אני מודאג מאוד אני עוד שבוע שבועיים שנה בטיפול כמו כן אני עונד לגדול בשנה בזמן הקרוב והכוונה לגיל מבוגר יחסית כמו כן עוד מעט שנתיים מאותו ארוע ושום דבר כמעט לא משתנה באורח חיי ובכאב שלעיתים אני חווה וזה מאוד מדאיג אותי כי אם אני צריך לחיות כך עד סוף ימיי (ואני מקווה שלא נשארו הרבה) אז המצב רע מאוד......אני לא יודע איך אוכל לשאת חיים כאלה עוד.........בלי אהבה בלי חיבוק שלעיתים אני אפילו דוחה בעיקר מנשים באונ או בברים בגלל תחושת הלכלוך וההונאה גם כשאני לא חושב על זה ...זה פשוט ברקע ואני מאוד מאוד סקפטי ביכולת שלי להשתנות.........סליחה שאני דופק לך את הסופש......

מיסטר בלו, איזה מזל שהחיים שלנו אינם מתנהלים במהפכים. בסרטים ובסדרות טלוויזיה, הכל מאד קליפי, מהיר, כשהקערה המתהפכת על פיה יכולה להמשיך ולהסתחרר פעם אחר פעם, מעלה-מטה, מותירה אותנו נפעמים, מרוגשים ומאמינים שהכל אפשרי. על המסך כוכבים נולדים, גושי בשר שבעים הופכים לפתע לרקדניות סלוניות בשמלות דקיקות, משפחות עניות סוגרות תוך שעה אוברדראפט של עשור, וקדרת בישול איטי משחימה הפלא ופלא - תוך מספר דקות. החיים שלנו, תודה לאל, נעים בקצב אחר. אנחנו מבשילים לאט, מתקלפים - כמעט בלי להרגיש - מאמיתות, שקרים, אמונות והרגלים פגי-תוקף, ומצמיחים לאט שכבות חדשות ורעננות של קיום. שנה של טיפול זה זמן רב, אך לא תמיד די בו כדי להגיע (חיצונית) למקום חדש. כנראה שאין לך ברירה אלא להמשיך לעבוד קשה. נשמח ללוות אותך מכאן, כמו את יתר האנשים בפורום שבחרו לא לוותר לעצמם. ערב נעים ליאת

אולי אבל אני מוותר קצת כל יום.........

..."שט שנים כברבור וצולל כבול עץ אך פשטתי מזמן את תלבושת הלץ עם דף כה חיוור וטיפות דיו צלולות יומי לא שיכתב את טיוטת הלילות ... כי זאת שתבין מה נבצר מנפשי תזכה בליבי לא באופן אישי היא תצעד בנתיב היא תבין את שפתי רצוני המנופץ בין שבריו - חירותי ... וממישהו כמותך היא חיים תקבל מה שאיש לא עשה היא תמשיך לחולל היא תבוא בקרוב היא תביט בוודאי וזאת הכמיהה ואלה שירי." (ספר הכמיהה, לאונרד כהן) שפה חדשה. פתאום אני נעה על צירים, כל מיני צירים. ציר ההימנעות, ציר הקירבה-ריחוק, ציר האמון-חוסר אמון... כאילו אפשר לקחת את כל האי סדר שבי ופשוט למקם על ציר, על רצף כלשהו. אה, עכשיו אני מבינה... יש משהו אנליטי, מרוחק, בלחזור ולבדוק איפה אני על הציר. עוד לא בטוחה אם זה מקרב או מרחיק מהעיסוק באיך זה מרגיש. פתאום יש מקום שאפשר לנוח קצת מלהיות אותה אחת שהכל בסדר אצלה. מילים חדשות נכנסות לשימוש דרך קבע. מילים של כאב, של עצב... מילים שמתארות חלקים שלי, מילים שמרגישות זרות על הלשון, ולאט לאט מוצאות את מקומן הטבעי, אני מאפשרת להן להיות שם, להיות חלק מההגדרה שלי את עצמי. אנשים שואלים מה קרה לי. אני איטית יותר, מהורהרת. צריכה יותר זמן של לבד, של מחשבות. כבר לא מתרוצצת ופעילה בכל מה שאפשר. כאילו העיסוק הזה בעצמי כבר לא מצריך הסחת דעת אינטנסיבית, דווקא נראה כאילו יש בי צורך ליותר ויותר זמן לעצמי, עם עצמי. אני אחרת. אני אוהבת את ה'אחרת' הזאת, שגידלה לה תכונות שתמיד הרגשתי שחסרות לי. אבל לפעמים אני קצת מתגעגעת לימים בהם לא ידעתי... או שנכון יותר להגיד, לימים בהם עוד לא זכרתי... הדברים היו פשוטים יותר (למרות שאני יודעת שלא באמת. קצת כמו השקט שלפני הסערה, שעתידה הייתה להתפרץ במוקדם או במאוחר...) ואני כבר בסדר עם התלות הזאת, במטפלת, בטיפול. באמת שבסדר. כשנוכחתי לדעת שהיא לא מנצלת את התלות הזאת לרעתי. כשהצלחתי להניח קצת את עצמי, למנוחה, שם אצלה. ואיך אני אוהבת את החיוך שלה. לפעמים מהוסס (כשהיא לא בטוחה אם אני מתבדחת או לא), לפעמים חם ועוטף, משגר אותות שהכל בסדר ואין מה לדאוג, לפעמים גדול ורחב ומלא אור ושמחה (ואז גם העיניים מחייכות, והפנים קורנים) כזה שממלא לי את הגוף בהרגשה כזו שאי אפשר לתאר, אבל לפעמים קשה קצת לנשום כי לא נשאר בי מקום לאוויר... היא עושה איתי משהו, שאי אפשר להסביר במילים. היא נוגעת במקומות חשוכים וטחובים, בלי להיבהל, בלי להירתע. היא סלע איתן, לא נפגמת, לא מרוח, לא מגשם, לא משלג או ברד. היא רואה אותי בדרכים שייחודיות רק לה, מכירה אותי כמו שרק לה אני מרשה. השבוע גיליתי שהיא לא מושלמת. (כמובן שידעתי שזה כך... פשוט לא היו לי הוכחות...) השבוע היא פתאום גילתה לי את עצמה. ברגעים עמוקים ומרגשים של כנות, סיפרה לי על עצמה, על תחושות ורגשות שלה, כלפי. היו שם רגעים שהשילו מעליהם את הלקסיקון הטיפולי, את השיקוף והניתוח. היו שם רגעים אמיתיים... כמו שמעולם לא חוויתי. לא איתה, לא עם אף אחד. ועכשיו אנחנו נפרדות. לא לתמיד, אבל לתקופה לא קצרה. אנחנו יודעות שזה מגיע כבר זמן מה. זה לא מפתיע, אבל זה לא משנה. ענן הפרידה מרחף מעלינו, מונע ממני לגעת באמת במה שכואב, קצת הודף אותה ממני, לא מאפשרת לעצמי להרגיש את הקירבה הזו, כי כאב הפרידה הופך לבלתי נסבל. ואני לא יודעת מה לעשות... מרגישה אבודה, עצובה, נטושה... ויודעת שאתנהג כמו 'גיבורה' בפגישה האחרונה שלנו, אתבדח ואצחק, ואצא משם, ויפער בי הבור של הריק והדמעות יגיעו... ולא יהיה מי שינחם. אין פה באמת שאלה, אני יודעת. רק רוצה את המילים שלך, בבקשה...

אוי נועם... איך את מצליחה בכל מכתב שלך לגעת בי כך, בכל כך הרבה דרכים את מתארת בכזו עדינות ורגישות.. הליכה משותפת, איטית וקשובה. שלוש המילים האלה הן כל כך לא עניין של מה בכך כל כך לא מובן מאליו לא רוצה לדבר על "תהליך" ו"התפתחות"..פשוט לא בא לי..מרגישה שיש בזה, כמו שאת אומרת, משהו מנוכר קצת. אנליטי.. מנחשת שלא היה קל לכתוב את כל זה, למצוא את המילים המדויקות, שמרגישות בדיוק נכון.. שמתארות לא רק את המחשבות והפרטים, אלא את כל המכלול, את מה שחשוב באמת. את האוירה והרשמים שנצברים לאט לאט ומרככים פנימה.. מאפשרים למילים החדשות לפלס דרך.. לסדוק את הסכרים הישנים, בלי להכאיב, ולאפשר למים רכים לזרום פנימה בצינורות. צינורות שכל כך חיכו לנחמתם הקולחת, לפכפוך המרגיע. אפשר לעצום עיניים ולנוח. כמעט מצליחה לשמוע את הצחקוק הנרגש של הצינורות..'מים.. סוף סוף מים..' כל כך הרבה רגש יש במילים שלך, נועם. רגש נעים ורך ומקבל ומחשבות הרקע המסתלסלות מעלה, באיטיות עדינה, חצי-שקופה (אבל קיימת)..כל כך מוכרים לי הלבטים והמחשבות, כל כך מוכרת לי "פרידת הגיבורים" שאת מתארת, והצער, הבור, שבעקבותיו.. מרגישה ש(אולי) נמלאתי שמחה וחייכתי במקומות שחייכת גם את, ועצב ותחושת החמצה לקראת הסוף... כמעט שכחתי מהכותרת שבחרת כשהגעתי לקריאת שורות הפרידה. קצת היכה בי איכשהו כל כך לא פשוט להיות ביחד. כל כך לא עניין של מה בכך.. המכתב שלך נעים, רוגע, משמח..(את אוהבת את נועם החדשה שלך, איזה יופי,נועם!) ובו בעת, שזור חוטי כסף עדינים של עצב הפרידה. מנסה לדחוף לאחור, להשהות מעט, את המחשבות שתמיד באות כשנפרדים..? את ה'דפוס' הישן? אם רק יכולתי לספר לך כמה אני מרגישה אותך, גם אם זה נשען קצת על מקומות משלי.. לא רוצה להציע הצעות.. רק לשבת לידך בשקט, בלי לזוז, לשבת בסבלנות ולהקשיב לרוח.. מציעה לך חיוך משלי, חיוך מבין..שזור באותם חוטי כסף דקיקים.. איתך באמת, לילך.

תודה שאת כאן לצידי. הנוכחות השקטה שלך מלטפת ומרפה את הלב המכווץ שלי... מרגישה הרבה פחות לבד...

נועם יקרה. המילים שלך, כמו גם אלה המרגשות של לילך, העלו בי פתאום מחשבה בנלית, הנוגעת למהות האוניברסאלית של הא?מהו?ת, הרכה, המזינה ומשקה, המצמיחה ומטפחת, מכינה את הצאצא חסר הישע אל הרגע האחד, החד כתער, בו יפנה ממנה ויהיה לאדם נפרד. אני עסוקה בשאלות האלה הרבה בימים האחרונים, בנסיבות אישיות מאד. אני יודעת שכדי לאפשר למישהו להיות, במובן המלא של המילה, עליך לעטוף אותו זמן רב בכל הטוב האפשרי, כולל במגען החם של העיניים הקורנות התפעלו?ת, בשקט הבוטח מבחוץ (נרעד ומצמית מבפנים) האומר "אני סומכת עליך", ולהמתין בהתרגשות וציפייה. אני מרגישה בכל מאודי שאפשר לסמוך עליך. שבאמת הכל בסדר ואין מה לדאוג. ובכל זאת, עננים של פרידה מציירים צללים כהים גם על גנים פורחים. אני יודעת ליאת

לילך וליאת יקרות, ומה אם הצאצא עוד לא ממש מרגיש שהוא מוכן להיות אדם נפרד? מה אם הוא מרגיש שרק עכשיו פתאום מותר לו להיות ילד(ה) שוב, ולחוות את הגדילה וההתפתחות תחת עיניים מבינות, מקבלות, מייטיבות? זה מזכיר לי את התקופה בה אבא שלי לימד אותי לרכב על אופניים. היו לי אופניים כחולים עם גלגלי עזר. ואז כבר הייתי 'גדולה', ולמרות שחששתי, אבא שלי פירק לי את אחד הגלגלים, ונסעתי איזו תקופה רק עם גלגל עזר אחד. ואז הגיע הזמן ללמוד לרכב רק על האופניים, בלי גלגלי עזר. אני זוכרת אותנו יורדים לחנייה של הבניין, רק אני והוא, במין התרגשות חגיגית כזאת. אני מרגישה גאה ובוגרת, מרגישה שאני יכולה לעשות הכל, כל כך מחכה להרשים כבר את אבא. בהתחלה הוא עוד מחזיק לי את האופניים מאחור, ורץ איתי כשאני מדוושת. קצת אחר כך, אבא שלי כבר מתנשם באופן כבד, אבל אני עוד לא מוכנה לוותר עליו, ועל נוכחותו המרגיעה לצידי. אנחנו מתכוננים שוב בעמדת המוצא (על המדרכה, מול ירידה כזאת של עגלות ילדים, בשביל התנופה), הוא רץ איתי קצת, ומשחרר אותי לדרכי. לוקח לי זמן לקלוט שהוא לא מחזיק אותי (בטח כמה שניות, בזיכרון זה מרגיש כמו נצח). החיוך נמחק לי מהפנים ומתחלף בפחד עמוק בבטן. אני מאבדת שליטה על האופניים ומתרסקת. כל העצמות שלמות, אבל יש לי שפשוף די רציני בברך, שורף לי ויורד לי דם. תוך רגע הוא לידי, מחבק אותי. כל מה שאני מצליחה להגיד בתוך הבכי זה 'עזבת אותי. למה עזבת אותי?'. אני זוכרת שהרגשתי נבגדת, כעסתי עליו. הרגשתי שההרגשה הכל יכולה הזאת הייתה אשליה אחת גדולה. הרגשתי שהוא נטש אותי, לפני שהייתי באמת מוכנה להתמודד עם המשימה לבד. ואולי ככה אני קצת מרגישה עכשיו. אני חוזרת להיות ילדה קטנה בטיפול. אני מנסה לעבד חוויות שלא יכולתי לעבד כשהייתי קטנה באמת. עכשיו, יש מי ששומרת עלי. רואה כשקשה, מזכירה תמיד שאני לא לבד יותר. גם כשהזכרונות מציפים ומאיימים להטביע, היא חבל השפיות ל'כאן ועכשיו'. אני נוסעת. זו אני שיצרה את הפרידה. ולמרות שאנחנו כבר יודעות מתי נשוב וניפגש, הפרידה עדיין נחווית אצלי כאובדן... אוף... יהיה בסדר? הלוואי...

רק רציתי להגיד שאני פשוט אוהבת לקרוא אתכן. אתן מרגשות אותי כל פעם מחדש, מרתקות משאירות אותי פעורת פה ! הלוואי והייתי מסוגלת לבטא את מחשבותי כמוכן... שבת נפלאה :-) טל

נועם חביבה, נשמע שבתוך כל העצב על הפרדה, בתוך האבל הבלתי נמנע הזה, שהתחיל עוד קודם הפרדה ומעיב על חדוות הנסיעה, נשמע שבתוך כל זה את גם מאוד מתקרבת לעצמך. היא לא היחידה שלא נרתעת מאותם חלקים חשוכים וטחובים, גם את כבר לא נרתעת מהם, את מוכנה לקבל אותם בעצמך, להושיט להם יד (?)- החלקים האלה, המוכרים והזרים, כבר לא כל כך מאיימים כמו פעם....אני חושבת שזה המון.... קחי את כל זה איתך בכיס, את נועם המהרהרת, האיטית והשקטה, שצריכה את הזמן לחשוב ולעכל, שצריכה את הזמן לעצמה, את נועם עם התכונות החדשות שלה, עם הזהות שהתגלתה מחדש, קחי את כל זה איתך, זה יחזיק אותך בימים קשים. סעי לך בשלום, חזרי אלינו במהרה, מחכה לך כאן, אבישג

תודה אבישג יקרה, כן.. אני חושבת שנועם החדשה תבוא איתי. יהיה מעניין לראות אותה בסיטואציות מוכרות, ולאות האם ההתמודדות תהייה אחרת... מאחלת לך קיץ קל ככל האפשר, גם מבחינת עומסי חום, ובעיקר מבחינת העומסים שבפנים... שמרי על עצמך, מחכה לראות אותך כשאשוב... נועם

בני בן 11 סובל מלקות למידה הפרעת קשב הילד היפר מקלל מרביץ מפריע למורה הילד בכיתה קטנה לומד יש לציין שהייתי נותנת לילד כדורים ריטלין עד שבעלי ניכנס לתמונה וומתחיל להסיט את הילד לא לקחת את הכדורים ביגלל שזה לא בריא זה כימי וגם דופק את הראש בעתיד הילד שומע לבעלי והילד לי עושה בעיות שלא מוכן לקחת ריטלין הילד מושהה כבר יומים מהכיתה המורה אומרת בלי טיפול תרופתי הילד לא ניכנס לכיתה מה עושים ? איך מסבירים לבעל כזה שיפסיק להיתנהג כמו פרמיטיבי ? מה אתה ממליץ לי ? דרך אגב שהילד היה לוקח ריטלין הילד היה רגוע ולא היה בעיות

אני חושב שהמורה של בנך מטומטמת היא תקבע איך תחנכי ותגדלי את הילד???? כשהייתי ילד גם אני הייתי ילד דפוק שמרביץ וכו אחכ הגעתי לאונ והייתי בצבא חייל קרבי לא אומר לך שאלו הישגים אבל במדינת ישראל הדפוקה אני נחשב יענו כמוצלח זה לא אומר שאין לי דפיקויות אחרות אבל בעלך צודק וזה זכותו של בעלך להגן על בנו כמו שהוא רואה את זה לא שאני מבין גדול בריטלין השאלה מה את רוצה לעשות אם בנך ולא מה המורה חדלת האישים שלו שרק רוצה שישב ויסתום את הפה שלו יחשוב....אם לא מתאים לה לקבל את בנך לכיתה אז או שהיא תתפטר כי זה זה מקום העבודה שלה או שתקבל אותו לכיתה בכח מה זאת אומרת שהיא לא תקבל את בנך בלי תרופות מה היא אשת מקצוע בעניין היא פסיכיאטרית???היא מורה ושתעשה את תפקידה אחרת שתלך הביתה........ואם תלכי לפסיכיאטר שמקמץ בתרופות ויש כאלו ויגיד לך לא לתת מה אז????היא תלחם בחוות דעת מקצועית אני מציע למורה שתשתוק ותעשה את עבודתה ולך אני מציע למרות שאני לא בא להיות בקטע שיפוטי להגן על בנך ולתמוך בו ובבעיות שלו.כשהייתי ילד אמא שלי לקחה אותי להמון פסיכולוגים למה כי אמרו לה עד שאחד מהם אמר לה שאני גאון אני חושב שאת צריכה לתמוך בילד ולא במערכת שמתנכרת לכל אחד שהוא קצת שונה ואני לא חושב שגדלתי גאון או מבין כל עדיין יש לי המון בעיות אבל עדיין יותר נורמאלי מכל אלו שהושוותי אליהם שהייתי ילד אז קחי את עצמך בידיים והחזירי מלחמה

שלום לי, כמו שאפשר להרגיש בנקל מתגובתו של מיסטר בלו, השאלה לגבי השימוש בריטלין מעוררת אמוציות עזות, וכמעט לכל אחד יש דעה נחרצת בנושא. לכאן או לכאן. למרות שלכולם יש דעה מנומקת בנושא, בפועל, אנשים יודעים מעט מאד על התרופה עצמה, וניזונים מחומר פופולרי שאינו נתמך מחקרית, ואשר מופץ, לעיתים קרובות, ע"י גורמים אינטרסנטיים ומסחריים, המנסים למכור 'תרופות-פלא' אחרות. ריטלין, כמו כל תרופה אחרת, היא אכן חומר כימי, שמישהו דאג לפתח לטובת האנושות. כמו כדורים להורדת חום, כמו אנטיביוטיקה, כמו סירופ נגד שיעול, כמו זריקת חיסון, וכמו חומר הרדמה המשמש בחדרי ניתוח. אני מכירה מעט מאד הורים (אם כי ישנם כאלה, לצערי) שיתנו לילד שלהם לקדוח מחום ולא יטפלו בדלקת הגרון שלו, או יחסכו ממנו חיסון, או יעקרו לו שן ללא הרדמה. איכשהו, כשמדובר בהפרעת קשב וריכוז, הורים מסוימים נוטים לחשוב כמו מיסטר בלו, ולהאמין שזה לא נורא...זה לא חיים או מוות...אפשר להסתפק בחומרים טבעיים...אפשר לגדול טוב מאד גם ככה...זה בעצם בעיה של המורה...ועוד ועוד. אישית, אני חושבת שהפרעת קשב וריכוז קשה שאינה מטופלת כמו שצריך היא *כן* עניין של חיים ומוות. ילדים מבלים במערכת החינוך שעות רבות במשך היום, כל יום, שנים רבות, לכל אורך הילדות. התפקוד של הילד בגן או בביה"ס, מידת ההצלחה שלו, האופן בו הוא תופס את עצמו, האופן בו תופסים אותו האחרים, היכולת שלו להתנהל חברתית, הפידבקים החיוביים והשליליים אותם הוא מקבל ממוריו, מהוריו ומחבריו - כל אלה הם בעלי חשיבות מכרעת וע-צ-ו-מ-ה על בריאותו הנפשית. לא הייתי מקלה בזה ראש. ריטלין - למי שצריך - יכול להיות הצלה דרמטית, ממש כמו משקפיים למי שלא רואה טוב. לכן, אני מציעה לך להגיע בהקדם עם בעלך לאיש מקצוע רציני, פסיכולוג קליני של ילדים או פסיכיאטר ילדים טוב, שיוכל להסביר לו בצורה יסודית ואמינה מהו הריטלין, מהן השפעותיו החיוביות והשליליות על מערכות הגוף, ומהם הסיכונים הריאליים מנטילתו או מהוויתור עליו. אני מאמינה שמול מידע אמין מגורם מוסמך, בעלך יהיה מוכן לשקול שוב את הנושא. בהצלחה ליאת

לא אמרתי שהילד לא צריך לקחת ריטלין או משהו כזה.......גם אני לוקח כעת כדורים נגד דכאון מצד שני לא המורה צריכה להחליט האם הילד ייקח את זה או לא ...תפקיד המורה הוא לעשות את עבודתה ולהציע עצות כמו תפקיד הרמטכל תפקידו לעשות את עבודתו ולהעלות חלופות לדרג המדיני שהוא צריך להחליט מה טוב(לא תמיד עובד מה לעשות?אבל ככה זה צריך להתנהל)ולכן המורה לא יכולה להעמיד אולטימטום שכזה היא לא יכולה להחליט אם הילד יקח תרופות או לא מי שצריך להחליט זה ההורים על סמך שיחה עם איש מקצוע זה הכל....בהצלחה

ד"ר אורנה ראובן-מגריל / גב' ליאת מנדלבאום / מר דרור שטרנברג שלום רב! הנני בן 29, נכה צה"ל (בגין ליקוי שמיעה), לפני כחצי שנה בעת תרגיל ריצה, במסגרת שירותיי בצבא, החלקתי על הרצפה ונחבלתי בכתף ובראש (בראש אין סימני חבלה), יש בידי דו"ח פציעה, לאחר חודשיים בקרתי אצל רופא נוירוכירורג והתלוננתי על כאבי ראש כרוניים שלא היו לי בעבר ושלח אותי לבדיקת c.t לראש ממצאי הבדיקה היו תקינים, בעקבות האירוע הזה, הנני מרגיש לעיתים קרובות כאבי ראש וגם כאביים בצוואר דבר שלא היה לי בעבר ונוטל כדורי אופטלגין להורדת כאבי הראש. נוסף לכך, לאחר החבלה ובעקבות כאבי הראש שכחתי את כרטיס מספר האשראי דבר אשר חייב אותי בהחלפת הכרטיס, וגם בתקופה האחרונה לפעמים קשה לי לזכור דברים שאומרים לי. השאלה שלי : האם ניתן להגיש תביעה נגד משרד הבטחון בעקבות כאבי ראש כרוניים במצח ואובדן זכרון ולמרות שבבדיקת ה- c.t הראתה שהכל תקין בעקבות המקרה הנ"ל ותודה מראש.

שלום ניל, צר לי לשמוע על התאונה המיותרת ועל תוצאותיה. ככל הידוע לי, משרד הביטחון - ובעצם כל גוף נתבע אחר - לא יישלם ולו שקל אחד עד שיוכח מעל לכל ספק כי קיים נזק, וכי הוא נגרם בעטייה של אותה תאונה. זה יכול להיות תהליך מפרך וממושך. אני מניחה שהכתובת להתייעצות היא גורם משפטי כלשהו. מאחלת לך הצלחה והרבה בריאות ליאת

מקווה ששלומך טוב יותר משלי כי אני על הפנים רוצה למות...(נכון לא רוצה בנות...רוצה למות.......) בכל מקרה אני הפנמתי שלעולם כבר לא אהיה מאושר הבטחון עם בנות המין השני ירד פלאים.....והמוות מחכה לי כמו סבא אוהב פורש ידיים וממתין שארוץ אליו וייתן לו חיבוק(הוי אני מתגעגע לסבא שלי כל כך אני גם אוב אותו מאוד..........לראות אותו עומד עם הידיים עם שלוחות ואני רץ אליו זה התמונה שאני זוכר מנוף ילדותי ושלא תחזור יותר כמי כמו כל סבא.......סופו כבר ידוע ) http://www.youtube.com/watch?v=o6ihsvY9oLw בכל מקרה משהו מסקרן מקווה שהמחשב שלך תומך בYOUTUBE מקווה שתאהבי את הקישור הזה לקטע על סיפורי תל אביב והשאלה שלי היא האם כשאת חוזרת הביתה לבן זוגך או למשפחה (קצת מוזר להכנס לחייך הפרטיים) כשאת חוזרת אחרי טיפול(: האם את אומרת היו אצלי החראות האלה מעכו???האם את לא אומרת את זה גם כשאת כאן לפעמים הרי עדיין פסיכולוגיה זה עבודה וכמו כל עבודה נשבר הזין לפעמים לעבוד בה לא???לפעמים צריך לקום מוקדם את עייפה מאחרת בלי קפה של בוקר לא מבאס לפעמים.......ובניגוד להרבה עבודות את מטפלת באנשים על כל המשתמש מכך........בכל מקרה האם מטופלים יכולים להיות החראות מעכו???אודה לך אם תראי את הקטע בלינק ששלחתי ותעני אני בטוח שגם תאהבי את הקטע.....הקטע גם בעל משמעות פסיכולוגית אני מניח ביי

מיסטר בלו יקר, הגעתי ל-youtube, אבל לא הבחנתי בקטע הספציפי עליו אתה מדבר. נסה שוב, ותן גם את שם הקטע. דווקא הצלחת לסקרן אותי. ליאת

היי ליאת פשוט תלחצי על הלינק ואל תשכחי לענות לשאלות שלמעלה........ http://www.youtube.com/watch?v=o6ihsvY9oLw תלחצי על הלינק ותחכי טיפה זה יעלה...

היי מיסטר בלו, אין מה להשוות! הלינק השני עשה את העבודה... קטע ענק. מצאתי את עצמי חושבת הרבה איך להשיב לשאלתך. עבודת הפסיכולוג(לפחות בשירות הציבורי) היא עבודה מורכבת, כאשר ברוב המקרים, המפגש עם המטופלים הוא החלק היותר נעים בסיפור. יש הרבה היבטים נוספים שבהחלט יכולים לגרום לי להגיע הביתה ולהתנסח באופן שישאיר את מנשה נוי 'צח לשון' לעומתי. וכן, יש גם את השעון המעורר בשעות דמיוניות בבוקר, את הכביש, הפקקים, הקשיים הפרטיים בבית, המצב במדינה, וכל מה שיש לכולם. בקליניקה המצב שונה בדר"כ, ואני מוצאת את עצמי הרבה יותר פעמים נכנסת הביתה ואומרת: בוא'נה, איזה כייף זה לעבוד במשהו שאני כל כך אוהבת! זהו בערך. ואם נחזור רגע אליך, אז למרות המילים הקשות, המנגינה נשמעת לי קצת פחות כבדה מבעבר. אני רוצה להזכיר לך שזרועותיו של המוות אינן מחבקות אף אחד בחום של סבא טוב. הן זרועות קרות, מחניקות, מכלות ומכרסמות, ואחריתן - עפר. ובכל זאת שבת שלום. ליאת

http://www.youtube.com/watch?v=cAOFPSY4H20 ובתור פסיכולוגית מה את חושבת על הילד הזה איך היית מטפלת בו????????? אני אוהב קטעים מצחיקים ביטיובהעיקר ישראלים למרות שזה לא אם תרצי יש עוד הרבה כאלה....(:

אני מצטערת אני מבולבלת אני מרגישה מאד מפוחדת כאילו משהו רע עומד לקרות ואני לא יודעתלמה דוקא בזמן האחרון הרגשתי טוב יותר אבל אני פוחדת ולא יודעת למה בכלל ואיך להרגיע את עצמי בנתיים

שלום ויק, מה שעוזר לי במצבים כאלה, היא המחשבה שעם כל דבר אפשר יהיה להתמודד. אחרי הכל, הרי אין באפשרותנו להרחיק מעלינו לתמיד 'משהו רע'. אסונות קטנים או גדולים הם תמיד אופציה. אני אוהבת להאמין שעם כל דבר אפשר להתמודד, והאמונה הזו מאפשרת לי סוג של שקט ביום יום. נסי לפרגן לעצמך מנוחה. סוף שבוע נעים ליאת

שלום רב היכן אוכל למצוא חומר לגבי טיפול פרדוקסלי בהקשר הפסיכאטרי. מודה לך אורנה

שלום אורנה, פורום פסיכיאטריה יהיה, מן הסתם, כתובת טובה יותר לשאלה כזו. אם לא, תוכלי לחפש בכוחות עצמך במאגרי מידע רפואיים, דוגמת זה - http://www.ncbi.nlm.nih.gov/sites/entrez בהצלחה ליאת

אנחנו בני זוג בפרק ב' של חיינו, בסביבות גיל ה-50, מחפשים פסיכולוגית מטפלת זוגית המקבלת בת"א ובסביבתה.לאחרונה התרבו מקרי אי ההבנה ביננו והיינו מעונינים להתקבל ליעוץ בנושא. אשמח לקבל שמות של מטפלים מומלצים. תודה, מיכל

http://www.zoogot.co.il/site/index.asp?depart_id=35111

שלום גאולה הייתי רוצה מאוד לגשת לטיפול.הבעיה שאני לא מסוגלת לדבר על זה בטלפון או פנים אל פנים.אני מלאה רגשי אשמה בצדק או לא.ואני גם לא מאמינה לעצמי בכלל. אני מרגישה כאילו אני משקרת. ולגבי המנגנון הזה של הניתוק שדיברת עליו.אני מנותקת כמעט לחלוטיו מעצמי רוב הזמן אני חיה במציאות אחרת.מצב הרוח שלי משתנה כל מס' דקות אני מרגישה שאני על סף התמוטטות ולמרות הכל אני ממשיכה ...אני בקשר עם יועץ כלשהו הוא מנסה כבר חודשים לשכנע אותי לגשת לטיפול אין לי אומץ.אני לא מאמינה לאף אחד.

הקושי לדבר על האלימות ועל הרגשות הקשים שעולים בך, הוא מאד מובן. זאת היחשפות מאד גדולה. בנוסף, אולי יש גם בושה לדבר על הדברים. עם זאת, שמירת הדברים בסוד, בחדרי חדרים, היא אחד ה"דלקים" שמניעים את האלימות. חשיפת ה"סוד" הוא אחד השלבים החשובים ביציאה ממעגל האלימות. הדיבור על הדברים יעזור לך להתחבר לעצמך ולצאת מהניתוק עליו את מדברת. הניתוק הרגשי יוצר בלבול, חוסר יכולת להחליט, אפתיה כלפי חוץ מצד אחד וסערת רגשות פנימית מצד שני. כל אלה יוצרים תחושה של "מציאות אחרת" עליה כתבת. במצב הזה, ההישאבות לתוך מעגל האלימות היא קלה ומסוכנת.

תודה זיו אני אנסה.לפחות אני מתחילה להבין מדוע אני כה מבולבלת

שלום לצוות. אני בגיל 50. סובל מחרדה כפייתית עמוקה לאורך כל היום, חרדת מאמץ שיכול.... לגרום לנזק ללב. השנים למדו אותי שאילו מצאתי אדם שהוא גם רופא פיזי וגם פסיכולוג, הייתי יכול לקבל תועלת מהסבריו. עד היום הרופאים הפיזיים לא מבינים מה אני שואל, ופסיכולוג חסר את הצד האחר. אפוא אני מוצא אדם שחובש את שני הכובעים. רב תודות.

רופא שהתמחותו בבבריאות הנפש.

שלום דן, לפעמים - מה לעשות - טובים השניים מן האחד. גברים רבים (אם כי לא רק) סובלים מהתקפי חרדה המדמים התקף לב, וכתוצאה מכך נמנעים מכל פעילות 'מעלה דופק', כולל פעילות מינית. כיום, קרדיולוגים ופנימאים רבים מכירים את התופעה, ויוכלו להרגיע אותך בהסברים מניחים את הדעת על הדרכים להבחין בין התקף לב ממשי (לא עלינו, טפו טפו טפו) לבין חרדה. לאחר שיבדקו אותך וישכנעו אותך שאתה בריא, תוכל להגיע לאיש בריאות הנפש (פסיכולוג קליני או פסיכיאטר) שיוכלו לתת מענה לנושא החרדה, הן בשיחות (מוטב טיפול באוריינטציה קוגניטיבית התנהגותית) והן באמצעות תרופות נוגדות חרדה. נדמה לי שהמשאלה למצוא איש אחד עם שני כובעים (אכן קשה מאד) משקפת התנגדות לטיפול וחרדה מלעסוק בנושא באופן גלוי אחת ולתמיד. מצא לך שני אנשים עם שני כובעים, ופעל ללא דיחוי כדי להשיב לעצמך את החירות. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני בזוגיות שלי הגעתי עתה למשבר קשה ואיני יודעת איך לצאת ממנו. העניין הוא שבזמן האחרון איני מרגישה צורך ביחסי מין, ובן זוג שלי מבין ולא לוחץ. אני חוששת שזו תוצאה חלקית של תסכול שהצטבר לי מזה שבן זוגי מגיע לסיפוק מהר ואיני מספיקה להנות מהחדירה, שרק לא מזמן למדתי זאת. אני גם באה מרקע קשה של התעללות מינית ש"מוסיפה" דברים שליליים ליחס שלי ליחסי מין. בשל כך מרתיע אותי לרוב ואני מתנגדת לבקשות על מין אוראלי או אנאלי כי עברתי את זה בצורה אכזרית מאוד.בגלל זה נמחקו מהתפרית המיני שלו דברים כאלה. יש לי גם צורך משתנה ליחסי מין ואני חושבת שזה נורמלי.ובכך אני מאוד מגבילה את בן זוגי ברצונות שלו - יוצא שהוא עושה אך ורק מה ומתי שבא לי. והוא מאוד משתדל ומשקיע בי. זה הגיע למצב שאני פשוט מאוד "סירסתי" אותו, שהוא כבר מפחד לגעת בי כדי לא לקבל תגובה שלילית ממני על מה שזה לא יהיה, אפילו סתם לעשות לי נעים. אני נורא מתביישת על זה, בוכה, אוכלת את עצמי מבפנים ולא מסוגלת להסתכל לו בעיניים. אני גם בכלל לא יודעת איך יוצאים מזה, איך חוזרים ליחסים נורמליים. בזמנו לא רציתי לקבל טיפול פסיכולוגי בקשר למה שעברתי, ועכשיו נראה לי שחבל מאוד, כי זה מאוד משפיע. בבקשה האם אפשר לקבל עצה בעניין? מה עלינו או אליי לעשות כדי שזה יפסיק? איך הוא יוכל לתפקד נורמלית אחרי מה שעשיתי לו??? אנא עזרו לי!!! בתודה מראש

שלום מישהי, לא כדאי להצטער על מה שעשית או לא עשית, שכן אין בכך כל תועלת. מי שעברה התעללות קשה וברוטלית לא יכולה שלא לשאת את השלכותיה הגופניות והפסיכולוגיות. אני מאמינה בכל לבי שטיפול טוב יכול להחזיר לחייך את תחושת השליטה ואת היכולת להפיק מעצמך (ומגופך!) הנאה וסיפוק. עד שתגיעי לטיפול, וממש כמו במקרה של כל זוג רגיל, כדי לבסס מיניות בטוחה וזורמת יש צורך לבסס תחילה תקשורת פתוחה וזורמת. אני לא חושבת ש"סרסת" את בן הזוג שלך, אבל את מאלצת אותו "לנחש אותך", ובניחוש יש בדר"כ רק 50% סיכוי לפגוע בול. כדי שזה לא יקרה, כדי שהוא לא יפחד להתקרב אליך או לגעת בך, חשוב שהוא יידע מהו המגע הנכון לך, מהו המינון המתאים לך, ומהי הדרך הטובה ביותר לחוש זאת. הרבה זוגות מאמינים בטעות ש"כשאוהבים - יודעים!". זוהי אחת המכשלות הגדולות בתקשורת הבינאישית. גם בן זוג אוהב ואכפתי אינו קורא מחשבות ותחושות, ועלינו לעזור לו להיות לצידנו באופן המיטבי. באותה מידה, כדאי לעודד אותו ליידע אותנו מה הוא אוהב, מה נעים לו, ומה פחות נעים. לא כתבת האם הוא מכיר את ההיסטוריה שלך או לא. לטעמי, אם מדובר בקשר קרוב ובטוח, עליך לשתף אותו באירועי העבר, להדגיש שאת אוהבת אותו, ולבקש ממנו להיות סבלני ומתחשב מחד, אך גם נמשך, מתפעל וחושק מאידך. אל תרשי לו לוותר לך. אם תרגישי שקשה לכם לבד, תמיד אפשר להגיע גם להתייעצות זוגית. בהצלחה ליאת

את היחידה שענתה לי בצורה ברורה כלשהי...אקווה שהכל הסתדר אצלנו. מצפה לי שיחה קשה עם בן זוגי , אני אפילו לא בטוחה שהכל יחזור להיות כמו שהיה...לא יודעת איך הוא יצא מהתסכול שלו ואם כן בכלל...בכל זאת תודה לך!

הי אורנה יקרה, אחרי פרק זמן די ארוך שבו התרוצצתי בעולם שבחוץ, יש לי הערב סוף סוף כמה שעות של חסד להפנות אל העולם שבפנים ולעצור את המירוץ. אז אני כותבת לך (או לכם - אנשי הפורום)... גם כי משהו כואב לי כרגע ולא בהיר מספיק. משהו מה"ק?ט?נו?ת" של החיים. היתה שיחת טלפון תמימה עם חברה. לא מזמן, לפני כשעה וחצי. ואז אמרתי משהו. מה שאני חושבת (על משהו שהיא נוהגת לעשות/לחשוב במצבים מסויימים). משפט אחד מרכזי. אולי שניים. ומרגע זה ואילך חשתי אותה מזדעקת ומתגוננת - מצדיקה את עצמה כאילו הפניתי כלפיה האשמה. ניסיתי לעשות אחרת - לרכך, להיות ישירה פחות; אבל היא כבר היתה במודוס של שליפת קוצים. כל כך לא לזה התכוונתי (ואמרתי זאת)... טעיתי. אולי בתוכן טעיתי. ואולי פשוט לא הייתי עדינה מספיק. באותו רגע משהו במקצב הפנימי שלי כמו הפסיק לפעום. כבדות של כאב התערבלה לי בבטן. זה קטן; לא דרמטי; מהדברים שקורים לכולנו שוב ושוב. ערעור שיתאזן עוד זמן מה. מין קפיצת בהלה קטנה מעצמי. אני פשוט נמצאת במספר מקומות ביחד: איתה - שנפגעה מדברי (ואני הרי יודעת מה זה כשמשפט אחד חודר ישיר מדי, קהה מדי, ומעורר מדקרות של כאב), ועם עצמי - שלא תמיד יודעת מה בדיוק לעשות עם המקומות שבהם היא מאכזבת ולא רגישה. אני סתם משתפת. סתם פורקת. אולי סתם "מסדרת" לעצמי את הדברים דרך הכתיבה כאן. מה שלומך?? ורד

במבט לאחור ההודעה נראית לי קצת לא מובנת. אני מתנצלת... עכשיו הכל בסדר. אני מאריכה לי את שעות החסד ומושכת אותן לשעות הקטנות של הלילה. בשבילך השעות האלה מוקדשות לעבודה. מקוה שאת לא עייפה מדי ורד

ורד יקרה לי מאד, הטקסט שכתבת לא נשמע לי בלתי בהיר. מכירה את מדקרות הכאב, משני הכיוונים. זהו אחד הסיכונים המקצועיים הבולטים ביותר, עוד תראי... מאחר ואני באמת עייפה, אני מרשה לעצמי לא להאריך כעת, ולהסתפק בשליחת החיבה העמוקה שלי הרחק עד אלייך. לילה, אורנה

הי אורנה ערב טוב האם אפשרי לשלוח לך שאלה באימייל? איריס

שלום איריס, המייל האישי מיועד למצבי חירום, או למצבים בהם בבירור אין אפשרות לכתוב את השאלה בפורום בגלל נושאים של סודיות. לכן, אם תוכלי, עדיף שתנסחי את השאלה כך שתתאים לפורום. סה"כ, אנחנו מלווים אותך כאן כבר זמן רב... ממתינה לשאלתך, אורנה

האם לוקחים את תוספי המזון - gaba plus ו-b-rest על קיבה מלאה או קיבה ריקה? והאם יש אפשרות שאחד מתוספי המזון גורם לכאבי ראש? מחכה לתשובה, תודה.

ערב טוב, אשמח אם תוכלי לעזור או לכוון אותי. אני לא מצליחה להפיק את המקסימום מהטיפול. אני שם יותר משנה וחצי וכל הזמן מביעה רצון לעזוב או לברוח. אני בחורה מאוד מופנמת, נוקשה, וקשה להוציא ממני מילה. אחרי שנה וחצי אני בקשר יותר טוב עם המטפלת, כלומר אני קצת יותר פתוחה, נינוחה...אבל זה עדיין לא מספיק מבחינתה, כי אני עדיין מסרבת לשתף אותה בהרבה נושאים שלטענתה זה גורם לתקיעות בטיפול. סיכמנו השבוע שאני אנסה לכתוב את כל מה שעולה לי בראש, כי בכתיבה זה יותר קל. אבל היום ואחרי שהעליתי את זה על הנייר, אני נראית לעצמי יותר חשופה, יותר פגיעה ואני נראה לי אוותר על הרעיון של לשתף אותה דרך הכתיבה. אני נורא מפחדת, ולא מצליחה לתת אימון באף אחד אפילו בה, למרות כל ניסיונותיה להתקרב. ואם אני אתן לה את המכתב, כאילו מה יישאר לי. הרי זה הכל, כל החיים שלי, המחשבות, האינטימיות....הכל. מה לעשות?

גלית יקרה, את מתארת קושי ליצור אינטימיות ולפתח תחושת אמון, שייכות וקרבה. לאור זאת, העובדה שאת מתמידה בטיפול ואף מוכנה לנסות אפשרויות הבעה רגשית חדשות מעוררת בי הערכה רבה, כלפייך וכלפי הטיפול. אני רוצה להציע לך לראות בקושי למול המטפלת את מוקד העבודה שלך - זהו האתגר שלך, שמייצג אתגרים דומים נוספים עם דמויות בחייך. אם תחשבי על זה כך, תראי שהתחבטויות הנפש האם להפקיד בידה את הטקסט הכתוב הן לא 'הפרעה' לטיפול, אלא הן מהוות עבודה טיפולית חשובה בפני עצמן. בהצלחה, אורנה

אורנה כואב לי עכשיו נפשית ופיזית פיזית הבטן נורא כואבת לי אולי בגלל כל מה שאני שומרת ... אני עצובה ומדוכדת באופן קיצוני כבר כמה ימים, אין לי כוח להיות בחברת אנשים כי אני בדיכאון לא בא לי לדבר עם אף אחד ולא שידברו איתי, גם בטיפול לא בא לי לדבר אבל אני הולכת בכל זאת( עד לפני כמה חודשים אם תחושות כאלה הייתי מבטלת את הפגישות ) כבר חצי שעה אני מנסה למצוא מה להגיד שיסביר מה אני מרגישה שיסבירו את הכאב והבלבול,הרצון להיעלם ולמות מצד אחד והרצון להמשיך להתקיים ולחזור לדרך הנכונה מצד שני(אני לא יודעת מהי הדרך הנכונה עבורי אבל שיהיה) פתאום שוב קשה למצוא מילים לעזור לה להבין ... מתחילה לדבר איתה ופתאום הרצף נעצר,אני שוכחת מה רציתי להגיד לה( זה קורה לי גם כעת רציתי לכתוב לך משהו ושכחתי מה ..) אני רוצה להוציא כדי לא להיות בעצב ובאי הבנה וכדי לא לשאת את הכל לבד ולא מצליחה.. אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי לאן החיים מובילים ,אני מרגישה בדרך ללא מוצא. מרגישה שהכל מתערבב לי . הכל נראה לי משונה ומאוד לא מובן. אני עובדת איזה 12 שעות ביום , או בלילה, ולאחר מכן מרגישה עייפות קיצונית, זאת בעבודה קיבלתי פידבקים חיובים ממנהליי ומלקוחות, וזה נותן לי מוטיבציה להמשיך להשקיע בעבודה , אבל מצד שני אין לי כוח.. בשבועיים האחרונים הפסקתי להגיד לחבר שלי אני אוהבת אותו,הפסקתי לרצות... הוא לא מבין מה קורה לי ואני מרגיעה אותו(" אני אוהבת אותך,מה נראה לך" בטח- ואני משקרת לו ולעצמי) אני לא בטוחה מה אני מרגישה אליו(יש מישהו אחר שלגביו גם אני לא בטוחה מה אני מרגישה) אני מרגישה כל כך חסרת אונים, לא יודעת איך לחיות... הידיעה שאני פוגעת בחבר שלי מכאיבה לי, אני גם לא מצליחה לדחוס את כל הבלבול הזה לשעתיים בשבוע,בטיפול לא יודעת מהיכן להתחיל ואני מתייאשת כבר.

חן יקרה, כשסיימתי לקרוא את דברייך עברה בי המחשבה הבאה: את גדלה! את מתמודדת, את לומדת לשאת מורכבות... אני יודעת שאת לא חשה כך ברגע זה, אבל אני חושבת שמאמצייך נושאים פרי. נסי גם הפעם לחשוב ולהרגיש לפני שאת פועלת, קודם כל לתת לעצמך מרחב להרגיש ורק אח"כ לעשות. מחזיקה אצבעות, אורנה

אורנה. אהבתי את התגובה שלך...רק חבל שאני לא מצליחה לראות את השינוי הזה שאת מדברת עליו. שבת שלום ותודה.

שלום .לפני מספר חודשים התחלתי להרגיש שרמת האינטלגנציה והידע שלי יורדת מיום ליום. המילים "בורחות" לי,קשה לי לחשוב ואם פעם הייתי פותרת תשחץ שלם בפחות מ10 דקות,כעת אני לא מסיימת אפילו שליש תשחץ ואז כבר מתייאשת. כאילו כל ההגדרות ממש חדשות לי. זה דיי מדאיג אותי ואני לא יודעת מה לעשות, אני לפעמים מרגישה ממש כמו בורה. הייתכן בכלל מצב כזה? עלמה מודאגת. נ.ב אולי זה לא קשור, אבל בכל זאת אולי כדאי לאמר, שאני סובלת מתת-פעילות בבלוטת התריס (השימוטו).

גם אצלי זה ככה ואני לא יודעת ממה אני סובלת.... וגרוע מכך - אני גם כותבת עם שגיאות כתיב, ואני קוראת לא נכון. ואני לא יודעת ממה זה נובע!

מאיה וענת מודאגות, במצבים בהם יש חשש לירידה קוגניטיבית, כדאי לפנות לאבחון - אצל פסיכולוג קליני ו/או אצל נוירולוג. אבחון פסיכולוגי יוכל להצביע על סיבות רגשיות לירידה (במידה והיא אכן קיימת), ואף לכוון אתכן לקראת מענה טיפולי. בינתיים, נסו לא לדאוג. יש כל מיני תקופות בחיים - חלקן מאופיינות בפריחה קוגניטיבית, וחלקן בקשיי ריכוז ובתפקוד נמוך יותר. בריאות, אורנה

תודה רבה אורנה. עזרת לי המון וגם את ענת..כך לפחות עכשיו אני יודעת שלא דימיינתי וייתכן מצב כזה.מה גם שגם לי יש בעיות בקריאה ולפעמים מילים בעברית זרות לי או שקשה לי לחבר את כל המילים למשפט הגיוני ואז נאלצת לקרוא שוב ושוב.אשמח אם תספרי לי עוד על התופעה שלך :) מעניין לדעת בת כמה את? אני בת 19.5 (יכול להיות שזה משפיע כבר בגיל הזה???) מאיה

שלום במלחמה האחרונה הרוב בישוב ברחו .נשארתי כמעט לבד . כל אזעקה כלל לא ירדתי למקלט חיכיתי בחדר אחורי שמעתי הנפילה וגם הקרובה , ומיד המשכתי בעיסוקיי . כאילו אין מלחמה לא בתחושות ,ולא בפחדים וגיחחתי על הנתקפים חרדה. ( אולי טיפה מתח עד ....הנפילה) שעוברת דבורה כולם זזים אחורה ,אני מסתכל עליה בענין גם בעקרבים וכו וכו וכו. אבל אבל אבל : שיושב במרפסת ומסביב דממה .ונהנה ושקוע בציפצוף הציפורים.:ופתאום: תשמע טריקת דלת חזקה , או אפילו משוחח בשקט עם מישהי במרפסת השקטה : והפלפון שלה מפתיע אותי בצלצול חזק : נבהל מאד מאד . וכו וכו .לפעמים נמשך קצת זמן עד שנרגע . שהבהלה קיצונית יש גם כאב במרפק שמאלי.שנמשך שעות. גם לפני שנים שעוד עבדתי , והייתי שקוע בניירת ומישהו התפרץ לחדר , שלא שמעתי צעדים במסדרון , קרה אותו סיפור . שאני " ברעש " עוד משהו רועש או פתאומי לא מזיז לי . כמובן משתדל להרחיק ולהתרחק מהפתע שאני בשלווה אבל בחיינו המודרנים הם קורים.. יש עצות מועילות ? לפני , ושזה כבר קורה .או הסברים .?פתרונות . תודה

שלום משה, לפעמים כשעוברים אירוע קשה, הוא משאיר אחריו מעין 'זכרונות' או 'רישומים' גופניים. אזעקות וקולות נפץ בהחלט יכולים 'להירשם' אצלנו, וכאשר יש תזכורת לכך בדמות רעש כלשהו, הגוף שלנו מגיב מעצמו בתגובת רתיעה ובהלה. במידה ואתה סובל מאוד, אני מציעה שתשוחח עם פסיכולוג קליני מיומן בטיפול בטראומה, שיוכל להציע לך אוזן קשבת וכלי התמודדות מסויימים. בהצלחה, אורנה

בהמשך להודעה קודמת ברצוני להוסיף שכאשר אני ניגש למישרד הרישוי באשקלון או בכל ישוב אחר עלי לחתום על תפסים ויתור סודיות. עם הממצאים שנתקבלו מישרד הרישוי מגיש למרב"ד.כאשר אני ניגש למרב"ד, אני צריך עוד פעם לחתום על ויתור סודיות.וכך נוצר מצב ששני ממצאים מעתיקים מבדיקה לבדיקה.הממצאים הם שנאים: אישפוז בכפיה שקרה מתאריך 1/08/75 ועד 5/05/77 , כאשר שוחררתי עקב תלונה במישרד מבקר המדינה.ומרב"דוועדת ערר לא מיחסים לתלונה אצל מבקר המדינה כל חשיבות

שלום גבריאל, אני מבינה את המצוקה, אך לצערי אינני יודעת לאן להפנות אותך. נסה לבדוק ארגונים ועמותות העוסקים בשמירה על זכויות האזרח. בהצלחה, אורנה

שלום. יש משהו בחיים שלי שמפריע לי מאוד. ולצערי אני נאלצת לקצר: אפשר לומר שאני מתנהגת ככה מגיל צעיר, תמיד נהנתי יותר לשהות אצל אחרים, בבתים של חברות, בחברת המשפחות שהרבה יותר טובות וכיפיות משלי. המחשבה על החזרה הביתה, למקום שלי, נראתה לי מדכאת מידי. ועכשיו, החברות התחלפו בבחורים.... כשאני באה לבחור כלשהו הביתה אני לא מסוגלת לעזוב. אז מה שקורה זה שאם אני ישנה אצלו או דבר אחר, אני לא מסוגלת להגיד לו "טוב אני צריכה ללכת" או "יש לי סידורים" או עבודה או כל דבר אחר. זה הכל כדי להשאר אצלו, כי אצלו טוב יותר. רק עצם המחשבה של לחזור אלי הביתה (אני כבר גרה לבד), אל החיים המדכאים שלי, גומרת אותי. אני חייבת להיות אצלו עוד קצת, עד שנמאס לו או שיש לו עיסוקים אחרים והוא אומר שהוא צריך ללכת לעבודה, או סיבה אחרת. ואז אני אומרת "כן ברור גם אני צריכה ללכת" אבל זה תמיד מוציא אותי רע, כאילו אין לי חיים, או עיסוקים משל עצמי. כאילו אני צריכה הרבה מאוד כח נפשי לומר שאני צריכה ללכת, מבלי שהוא יעלב או פשוט שאני באמת ארצה לעזוב. זה משפיל אותי, כשהוא אומר שהוא צריך ללכת או שיש לו עבודה, ואני תקועה שם, באמצע החיים שלו. זה משפיל בפרט אם קיימנו יחסי מין, הוא שואל אם אני צריכה ליווי, הסעה או מונית, אבל זה לא העניין. העניין הוא שהוא צריך שאני אצא לו מהחיים, כי אני תקועה שם. זה משפיל כי אני מרגישה כאילו אני חסרת ערך עצמי, שאני לא יודעת לכבד את עצמי, למה לעזאזל אני תקועה שם? למה אני נתקעת לו ככה בחיים? הכוונה היא לא לבנאדם ספציפי, אני מדברת בכלליות... זה קורה עם כל בחור שאני יוצאת איתו. אני לא מסוגלת ללכת אף פעם, עד שהוא לא צריך "להעיף" אותי. אני יודעת שהם לא עושים את זה כדי להעיף אותי, אבל אני יודעת שאח"כ זה "מוריד" הרבה מהיחס שלהם כלפי. אני יודעת שאני אהיה פחות אטרקטיבית ככה אם אני לא נראית עסוקה יותר, כאילו שיש לי חיים מעולים לחזור אליהם. למה אין לי ערך עצמי? למה אני מתנהגת ככה?

שלום אמיל, אני חושבת שהניתוח שהצעת להתנהגות שלך מאד מעניין: בילדות הרגשת שבתים אחרים טובים משלך, והיום את מרגישה שלבחורים שאת יוצאת עמם יש חיים מספקים ומלאים יותר משלך. זוהי באמת אותה תחושה של ערך עצמי פגוע, המבקש להתמלא 'מבחוץ', באמצעות הרצון והנוכחות של מישהו אחר. אני רוצה להציע לך להתחיל לעבוד על ה'פנים', על התחושות הקשות האלה שחוזרות וממלאות אותך פעם אחר פעם. אני מציעה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, ולעבוד שם על הדברים. בהצלחה, אורנה

היי אורנה תודה על התשובה. אני לא בטוחה עד כמה אני חושבת שהחיים שלו מספקים משלי, אלא שפשוט הרבה יותר נעים לי אצלו בבית. לא נעימה לי המחשבה שאני אצטרך לחזור לחיים שלי, לדירה שלי, לחדר שלי... כאילו כיף לי להיות בכל מקום אחר מאשר לחזור לחיים שלי. איך יודעים מתי ללכת? מבלי לפגוע? ובכלל אני לא בטוחה שאני רוצה ללכת. איזה טיפול יש לזה כבר? אם אני יודעת מאיפה זה נובע, איך אני אוכל להפסיק פתאום?

טוב אני לא יודעת מאיפה להתחיל..יש לי חברה טובה, שבתחילת השנה באה ילד חדש לכיתתנו, והתאהב בה, וככל שהם הכירו, הוא סיפר לה כמה החיים שלו רעים , כמה המשפחה שלו לא מתייחסת אליו בכלל, וכמה אין לו כלום בחיים, והיא בהתחלה נבהלה, ועם הזמן הם התקרבו והוא אמר להשהיא הסיבה לחיים שלו שבלעדיה ממזמן הוא היה מתאבד. היא נבהלה כמובן, ושוב עם הזמן זה עבר , היא אהבה את האופי שלו, וחשבה שהיא אוהבת אותו, והוא כמובן אותה, הם נהיו ביחד, זוג. הוא שנה שעברה ניסה להתאבד, ובסוף חבר שלו הציל אותו. הם כל הזמן רבים בתור זוג, והפעם היתה מריבה רצינית שהם החליטו באמת להפרד בה, והוא מאוד חלש באופי, כל הזמן רוצה לחזור אליה, בוכה לה, והיום היא לא ענתה לו כבר לא יכלה יותר לשמוע טענות עליה, והוא איים עליה שהוא הולך להתאבד ושהכל בגללה, והיא לא ידעה מה לעשות.הוא התקשר גם אליי אני קרובה אליו גם, ובכה לי בטלפון שהוא אוהב אותי ורוצה רק להגיד לי מילים אחרונות לפני שהוא מתאבד והתחלתי לבכות ולהתחנן אליו שיפסיק ויגיד לי איפה הוא. בסוף הוא איכשהו נרגע ונפגשנו, והוא אמר לי שהוא באמת היה רציני בכוונותיו, ורק כי דיברנו הוא התחרט רק בגללי. שאין לו כלום בחיים,רק אני עכשיו, כשאין אותה. ואני כל כך דואגת שהוא יעשה לעצמו משהו..היא לא רוצה להיות איתו בקשר זוגי יותר, קשר כן, אבל לא רוצה להיות חברה שלו יותר, והוא מצד שני מאיים בהתאבדויות, מה עושים?????? היא מפחדת שאם היא תגיד לו חד משמעית לא הוא יתאבד, הוא כמעט עשה את זה... מה אפשר לעשות במצב כל כך רגיש? היא לא רוצה לוותר על החיים שלה ועל השקט שלה , אבל גם לא מסוגלת לשאת באשמה שהוא מת בגללה או מת בכלל. מה אפשר לעשות במצב כל כך מסתכל כזה????? גם אני וגם היא..שתינו קרובות אליו מאוד. מה עושים??? אני מפחדת כל כך שהוא יעשה משהו.. הוא נשמע רציני ואני מתה מפחד.. תעזרו לי דחוף איך לפנות אליו מה לעשות, וגם בקשר אליה, מה היא אמורה לעשות???? היא לא מעוניינת בקשר הזה.. והיא מפחדת שהוא יתאבד.. עזרה דחוף- מבחינה פסיכולוגית..

שלום חסויה, אני לא יודעת בדיוק בת כמה את, אבל אני מבינה שכולכם עדיין קטינים (כלומר עוד לא בני שמונה-עשרה). לאור זאת, אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה לפנות למבוגר שאת סומכת עליו ולשתף אותו במה שקורה. אפשר לפנות למורה שלכם, אפשר לפנות ליועץ/ת של בית הספר, אפשר לפנות להורים. בבקשה עשי זאת עכשיו, משום שגם אם האיומים של אותו נער נועדו למשוך תשומת לב, חייבים לעזור לו באופן מיידי. עדכני אותנו בהמשך, אורנה

תודה..אבל מה זה יעזור לפנות למבוגר? הוא לא ישנה כלום... גם את מבוגרת.. ואיך היא אמורה לפעול [חברה שלי?] ? להשאר איתו בינתיים.? לא להשאר?

חסויה, יש הבדל גדול בין מבוגר "ווירטואלי" לבין מבוגר ממשי, הנמצא בקירבתכם ויכול להתערב באופן מיידי. את וחברתך אינכן צריכות להתמודד לבד עם הדברים ולשאת לבד את הקושי הגדול המתלווה לאיומים אובדניים. אם כך, אני חוזרת על המלצתי הקודמת. בברכה, אורנה

אורנה, אני כל כך עייפה.. כבר יום וחצי אני במצב רוח נוח יותר, מצליחה שוב לדבר ולחייך. בוכה פה ושם, אבל לא נורא. נפגשתי עם המטפלת היום ויצאתי חצי קטטונית, כאילו התאבנתי. שקעתי אחרי הפגישה בשלוש שעות שינה (לא פחות ולא יותר) וזה לא עבר לי. סיפרתי לה על טלטלות השבוע (היה לי סוער קצת..) ועל מצבה של אימי, ואז אמרתי שחיפשתי למי אוכל להתקשר ו'לבשר' שאכן זה סרטני (אחרי שבועות ארוכים של המתנה), ומלבד חברה אחת יקרה (נויה) לא היה לי למי. ישבתי וחשבתי ולא מצאתי למי להתקשר. היא שאלה איך לא חשבתי להתקשר אליה. מהשלב הזה בערך התאבנתי. שקעתי בשתיקה ארוכה ארוכה ארוכה. היא דיברה ברקע ואני הקשבתי (דיברה על בדידות ותחושות לבד, היא לא באה בטרוניה, כמובן, שלא התקשרתי אליה). הרגשתי עייפות וכבדות אדירות, ניסיתי להבין מה קורה לי ולא היו לי כוחות לחשוב מה לומר... שמעתי את עצמי מתנשמת בקול וקיויתי שהיא לא שומעת אותי גם. והיה לי חם..ממש הזעתי.. אני לא מצליחה לגמרי להבין מה קרה לי. השתתקתי לגמרי. בקושי זזתי. היא ניסתה בעדינות לגשש ולשאול מה קורה לי ומה אני מרגישה. בסוף, במאמץ גדול אמרתי לה שאני חושבת שאני מתביישת, מרגישה שאולי לא עמדתי בציפיות.. היא ניסתה להבין, אבל כל רגע שכחתי למה התכוונתי. שאלה אם אני מרגישה מוצפת אבל לא ידעתי מה לענות. הרגשתי שהייתי חסרת רגישות לשבת איתה, ואנחנו כבר מכירות לא מעט זמן, ו'להתלונן' שלא היה לי למי להתקשר. לא בטוחה אם זו אכן בושה, אבל זה משהו קרוב.. הרגשתי מאוד לא בנוח, אבל כאילו מסך נפל עליי ולא הצלחתי להגיע למה שמעבר לו. פשוט התאבנתי- גם פנימה. ואני עדיין קצת כך עכשיו. למה אני מרגישה כך, סחוטה כמו אחרי מאמץ... למה בכלל לקחתי אותנו לכיוון הזה?.. אולי זה היה מכוון? אולי ניסיתי להתרחק ממקומות אחרים?.. אני לא יודעת. אני חושבת שלא. (אפילו עליי אני לא מצליחה לסמוך?! למה אני חשדנית כלפיי ?.. אוף, אולי אשוב לישון ודי. שוב אני מקשקשת) לא יודעת אם לשלוח את השטות הזו או לא.. ארוך ומייגע מותשת היום. לילך.

לילך יקירתי, אני מרגישה שההצעה שלה לקרבה אנושית מציאותית בלבלה אותך. וזה בסדר, משום שרוב הזמן בטיפול אנחנו עסוקים בלהפריד את הקרבה המציאותית מזו הרגשית ומזו המפונטזת. ובכל זאת, לפעמים בטיפול יש נקודות השקה גם אל החיים עצמם. היא הציעה את עצמה כדמות ממשית, ואת נבהלת, כי זה נוגע בבדידות שלך ובתקוות שלך למגע בכל מיני אופנים. אני סומכת עלייך לחלוטין שתמצאי את הדיבור איתה. ואני שולחת לך עצבות ותקוות בקשר לאימא. חזקי ואמצי, אורנה

אורנה יקרה, את צריכה לשקול ברצינות להוציא את מילון ראובן-מגריל השלם, לתחושות גוף ותחושות בכלל :-) איך הצלחת לפרש אותי לעצמי כך? כמו לבנת טטריס קטנה שנפלה לאיזה מרווח קטן שיועד לה.. קשה לי לפרק את הבלאגן שהרגשתי פתאום בפגישה, בלאגן שנחסם בפניי באופן מיידי, אבל למה שכתבת בהחלט יש מקום שם. יחד עם עוד כמה דברים, אולי.. תודה לך, אורנה ובוקר טוב לילך. נ.ב.- נעים שאת סומכת עליי לחלוטין.. תודה עם סומק קל :-)

לילך אהובה... (שוב עשיתי את הטעות של לא לכתוב לך ישר כשחשבתי על תשובה... עכשיו הכל מבולבל לי וקשה להתנסח כראוי.. ברשותך, אחלוק איתך את המחשבות המבולבלות שלי, בתקווה שמשהו מזה יצא ברור...) מצטערת לשמוע על אימא. שולחת כוחות וחיבוק גדול (יש לי מלא כאלה... שומרת לאנשים מיוחדים) אני חושבת על מה שאורנה ענתה לך, על הבלבול מההשקה של הטיפול והמציאות. או אולי יותר נכון להגיד, מהבלבול שנוצר כשהמטפלת מרגישה לנו ממשית במקום שהיא הייתה מדומיינת קודם. אני תמהה לפעמים, איך קורים לנו דברים שונים במהותם בטיפול (לי ולך, לי ולך, לי ולך... כמו בשיר) אבל בהרגשה ובמחשבה עליהם אני כל כך מזדהה עם מה שאת כותבת. (ולכן גם מאוד מתחברת למה שאורנה ענתה לך). מה שלי קשה, זה התחושה שכל הפוקוס מוסט מהנושא המדובר, ומתמקד לו בתחושה הלא מוכרת והקשה לעיכול של הרגש אל המטפלת. ואולי בעצם הקושי הוא בהפרת האיזון של הרגש והמחשבה. כי היא מתנהלת מולי בדרך מסויימת, אני לפעמים רוצה קשר שמתבטא אחרת ובאותה נשימה גם יודעת שאני לא אקבל את מה שאני רוצה, ויחד עם התסכול והכאב על הפער הזה, יש גם בטחון בה, ומעין ידיעה שהחוסר מימוש הזה הוא לטובתי, שהיא שומרת עלי ועל הקשר שלנו, אבל פתאום כן נפתח צוהר למקום קצת אחר, שאני מייחלת אליו, אז ברור שאני אנסה למשוך לשם ולראות מה יקרה... אבל בנתיים כבר מזמן נגמרה הפגישה, ואני נשארת עם כל התהיות האלה לבד, ומתחיל הפקפוק העצמי, הפקפוק בה (ומה אם היא רק אמרה את מה שאני רוצה לשמוע? מה אם היא בכלל לא מתכוונת למה שהיא אמרה?) והקול הנגדי שלי ישר קם לסנגר עליה (היא לעולם לא תשקר לך, היא לא הייתה אומרת אם היא לא הייתה מתכוונת, היא יודעת להסיט את השיחה ולענות לך במעורפל...) ועדיין אני לא מצליחה להאמין למילים שלה בלב שלם ולא מצליחה להבין איך היא, שכבר מכירה כל כך הרבה מהחלקים האפלים והרעים שלי יכולה בכלל להרגיש כלפיי כאלה רגשות חיוביים... וזה ממשיך וממשיך... לוקח אותי במחשבות למקומות לא טובים, למקומות מערערים... ואיך יכול להיות שמילים כל כך טובות, שכל כך קוויתי שהיא תגיד יום אחד, הופכות לי למשהו שאני משתמשת בו נגד עצמי? להכאיב ולטלטל? להרחיק ממנה, כשכל מה שאני רוצה זה את הקירבה... ושוב אני מרגישה שנסחפתי פה לנושאים בכלל לא קשורים, ושלא באמת הגבתי לך.. ואני בכלל לא יודעת אם זה מתחבר לך למשהו... מצטערת, יקרה... (מלאת רצון למחוק ולא לשלוח. אבל אמרת לי פעם שאת נהנית לקרוא כל מה שאני כותבת.. אז ההודעה הזאת על אחריותך, טוב?) נועם

לא שכחתי בכלל... אבל אני מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן לחזור לכאן.. (סוף סוף סיימתי את הפרוייקט הזה! איזה כיף!) אני באמת נהנית לקרוא את כל מה שאת שולחת. את יכולה להאשים אותי? גם כשזה מרגיש לך בבלאגן זה מדבר אליי מאוד. ובכלל, אני וודאי לא הראשונה שנהנית מהכתיבה שלך.. זה קשר מיוחד-משונה עם המטפלת, כך אני מרגישה..ממש כמו שאת מתארת, כמיהות ודחיות, קירבה וריחוק, חשד ואמון..הכל במין התערבלות כזו שלעיתים מבלבלת ולעיתים ססגונית ומלאת צבע (שזה שתי מילים נרדפות, אבל ככה יצא :-). מלאך קטן על כתף אחת ושטן קטן על השנייה, ומי מהם, לעזאזל, הוא אני? למי מהם להאמין ומי מהם סתם חנפן? :-) והפוקוס שדיברת אליו מוסט כמו זרקור-במה משוגע מכאן לשם משם לכאן.. כרגע טוב לי עם ההסטה לקשר בינינו..כרגע אני מאוד צריכה את זה. הזרקור עוד לא הוסט לגמרי, אבל אני מרגישה שאני בשלה לקחת אותו לשם. עד עכשיו לא שאלתי אותה פסיק על עצמה, או על איך היא מרגישה איתי. לא הרגשתי צורך ובעיקר, לא הייתי בטוחה שאני רוצה/יכולה לשמוע את מה שיש לה להגיד. הגנתי על עצמי קצת, כנראה. לאחרונה אני מרגישה שאני בידיים טובות. שהיא דואגת לי, ואני רוצה/צריכה קצת לשחרר את הנשימה הכלואה הזו... אבל לפעמים... לפעמים אני לא סומכת על עצמי. חושדת שאולי אני מגדילה דברים בכוונה כדי לקרב אותה. או לחילופין, מקטינה את עצמי יותר ממה שאני עושה בדרך כלל. מתכנסת כדי למשוך אותה להעתיר עליי חום. הרי עם אנשים "רגילים" אני פחות מסוגרת קצת, פחות רגישה, פחות מאפשרת...אז אם איתה זה כך, אולי זה לא אמיתי (כך אני אומרת לעצמי) אולי אני מניפולטיבית מוצלחת. זה הקשר הזה שמבלבל.. אני יודעת שזה לא בכוונה, ההתנהגות שלי, אבל כשאני משיגה את הקירבה/חיבה/חום שלה, שאיפשהו בדמיון נורא רציתי, פתאום זה גורם לי לחשוד במניעים שלי.. מבלבל... אולי כדאי שאני אגיד לה את כל זה, עכשיו כשאני חושבת על זה.. וכל כך התחברתי למשפט שלך על החלקים האפלים... בדיוק חשבתי על זה בהליכה שלי אתמול.. שלפעמים אני מתנהגת איתה בצורה שרק איתה אני מתנהגת (נניח ההתאבנות הזו של השבוע), והיא ממשיכה להיות שם. מחכה, דואגת, מתבוננת. לא נרתעת ולא גורמת לי להרגיש שאני חריגה. ואיכשהו ה"כלום" הזה מצידה, זה המון. המון. ומהחיוך שלה והעיניים הנפלאות אני שואבת כל כך הרבה אהדה. אוספת כל גרגר לקן שלי, שהולך ומתרפד בהדרגה. ואיך היא ממשיכה להיות סבלנית כל כך? (ולמה נשאר לנו עוד כל כך מעט זמן...איזה פספוס..) ואת יודעת מה, את צודקת. היא לא מייפה דברים, ולא מגיבה לכל אמירה שלילית שלי על עצמי בביטול מיידי של האמירה. היא נותנת לזה להיות שם בחדר, לא שוללת. ולפעמים נורא בא לי שתבטל את השליליות שהבעתי, שתגיד איזה "מה פתאום!", או איזה "נראה לך?!", אבל דווקא זה היה הופך את השיח בינינו לסתמי. דווקא זה היה מערער לי קצת את האמון בכנות דבריה. באופן מוזר, דווקא *זה* מה שהיה פוער חורים קטנים בקן שלי. אני מלקטת רק הבעות אמיתיות של אכפתיות וחיבה, כי כשהבלאגן שלי מתחיל לערער אותי ואת האמונה שלי בנכונותה להיות שם בשבילי, אני נזכרת בה ובהבעות הפנים שלה. רואה... גם אני נסחפתי למקומות משלי.. אני חושבת שהדברים נדים מכאן לשם ומשם לכאן ובסוף מתאזנים. ואולי הם לא מתאזנים. אולי פשוט עם הזמן התנודות פחות גדולות, פחות מושכות את השטיח מתחת לרגליים. כן, אני חושבת שאני מעדיפה את האפשרות השנייה.. אוי, נועם..הלכתי קצת לאיבוד בתוך המלל של עצמי :-) לא יודעת אם משהו מזה בכלל מדבר אלייך ובכלל לעניין... אנסה את מזלי. לילה טוב בנתיים, יקרה לי לילך

לילך יקרה, נשמע שהיה לך קשה אתמול. עוד יותר נשמע שאת לא מאוד סלחנית כלפי עצמך. אני מתארת לעצמי שלשבת שם ככה, חשופה מול השאלה הזאת, שקיבלה פתאום מילים ממשיות והובאה לחלל האוויר, לא רק קשה מאוד, אלא יכול להיות גם מפחיד ומבהיל עד מוות. כך שהתגובה שלך, ההתכנסות שלך לתוך עצמך, למקום יותר בטוח ומוגן (שתיקה) מובנת לי לחלוטין (מקווה שבאמת הבנתי על מה דיברת (?)). אני מניחה שאפשר להרגיש בדידות יוקדת מול שאלה כזאת ואני מאוד יכולה להבין את העייפות והכבדות שנפלה עלייך פתאום- לפעמים ההתמודדות הקשה מבריחה אותנו אל חיקה המתוק של העייפות והשינה... אני זוכרת ש-ל. חכמה אחת, לימדה אותי שאפשר לנוח לפעמים ולהפסיק קצת לצפות מעצמנו יותר מדי-מוקדם מדי. תני לעצמך גם את הזמן שלך לעכל את הדברים, להתלונן על מה שמציק לך. לפעמים ההכרה בכך שהדברים שמטרידים אותנו הם ראויים, זאת התקדמות רצינית בפני עצמה. זוכרת? עקב בצד אגודל (ציטוט שלך, נזכרתי בו כמה פעמים היום). איתך בכאב, אבישג

נועם ואבישג אני לא יכולה שלא להרגיש ברת מזל! כל כך שמחה שאתן כאן! איך אתן מסכימות להיענות ולהשיב לי כל פעם מחדש? הלואי ויכולתי לספר לכן כמה זה מחמם את הלב, אפילו ממלא אותו קצת בגאוה.. :-) מאוד רוצה לכתוב בחזרה, חלקי משפטים כבר מתחילים להיבנות לי בראש, אבל נאלצת לדחות את זה למחר.. יצאתי להליכת בין-ערביים קלה..הייתי צריכה קצת לחשוב, ובלי כוונה זה גלש לשעתיים (פינקתי את עצמי בדרך בסביח, עצרתי לצלם עצים וציפורים..אני לא ממש חזקה בענייני כושר :-) חזרתי גמורה ויש לי כל מיני מטלות לסיים (שדחיתי ודחיתי ודחיתי) אז מחר? לילך

אבישג יקרה, תיארת כל כך ברגישות את מה שהרגשתי... באמת התכנסתי. כל כך פנימה שבקושי הצלחתי לצאת בחזרה.. אני מודה שזה אף פעם לא קרה לי עוד. עם אף אחד. לפעמים אני תוהה איך הגוף שלי מגיב בכל כך הרבה עוצמה לפעמים והנפש לא יודעת איך לעשות את זה. אולי הנפש תיקח שיעורים פרטיים אצל הגוף? (משונה, פתאום חשבתי על זה שעד ללפני שנה הרגשתי איזה דגדוג ציניות קל כלפי המילה "נפש"..) היום טוב יותר.. (איך אצלך?) רציתי לספר לך (מסיפורי ה"קיפוד" הישנים.. :-) שהיום יצאתי בבוקר מהבית והתחלתי ללכת לעבר העבודה. פתאום מזוית העין ראיתי משהו מעופף לידי. הצצתי שמאלה וראיתי פרפר צהוב וחינני שמרחף לידי. הלכנו יחד ממש באותו הקצב, אני והפרפר..כאילו ליווה אותי. אני עקפתי עמודים על המדרכה, הוא עקף עצים, וכל הדרך נשאר לידי. נמלאתי פליאה.. כך, הלכנו יחד חצי דקה בערך (שזה בערך 10 שנים, אני חושבת, במונחים של פרפרים קטנים...:-) ולא יכולת שלא לחייך בעונג והנאה במשך כל הזמן הזה.. נחמד להתחיל כך את הבוקר! ואת יודעת מה? אני חושבת שיהיה בסדר. כן, אני חושבת שיהיה בסדר. ולא, מה פתאום... אני לא מאמינה בדברים כאלה, מה פתאום.. ובכל זאת... מילא אותי ברגיעה הפרפרצ'יק שלי אז אבישג... וכמובן גם נועם, אורנה ומ. מאחלת לכן ליווי פרפרי מיוחד מחר בבוקר, באיזה צבע שתרצו.. )( לילה.. לילך

היי אני בת 33. יש לי ידידה, בחורה בת גילי שהיא דו מינית. בתחילה יחסינו התבססו על שיחות ידידותיות בלבד, אולם לאחרונה כאשר הזמינה אותי לביתה, היא רמזה לי שיש לה כוונות ארוטיות לגבי. מה לעשות במקרה כזה? אני לא בחורה לסבית ולא דו-מינית. אני נמשכת לגברים. אם אני אסכים להצעה שלה, איזה השלכות יהיו לזה על חיי? האם בחור שישמע על זה לא ירצה לצאת איתי? האם מישהו חווה פעם דבר כזה?

שלום נורית, את שואלת אותנו שאלה שלמעשה רק את תוכלי להשיב עליה - האם יש בך משיכה להתנסות מינית לסבית, האם היית רוצה לממש את המשיכה עם ידידה זו. אני חושבת שהמוקד להתבוננות הוא מאד אישי - זה לא ממש משנה מה מישהו אחר יחשוב על זה, משנה עד כמה את רוצה בזה. בברכה, אורנה

שלום לך פניתי לטיפול לפני שנה וחצי, בגלל צורך בשיתוף מישהו בגלל אובדן, ותקיעות במצב. היתה תקופה טובה, ופתאום עכשיו אני שוב מאבדת חשק בכל דבר, באנשים הסובבים אותי, בעבודה, בלימודים... למרות התמיכה המתמידה של המטפלת מה גורם לעליות והירידות בטיפול? האם הבעיה בטיפול עצמו ואז צריך לקחת חופש? האם הבעיה במטפל? או האם הבעיה בי? תודה רבה

שלום שין, האמת היא שלא ברור האם העליות והמורדות הן בטיפול, או בחיים... אם את עוברת דברים לא פשוטים 'בחוץ', מן הסתם הם ימצאו דרכם פנימה אל הטיפול. אני דווקא לא הייתי ממהרת לסיים טיפול בעיתות מצוקה. להיפך, הייתי מנצלת את הזמן לדבר בטיפול בפתיחות על הציפיות שלך מהטיפול, על התנודות בקשר הטיפולי וכד'. בהצלחה, אורנה

בתקופה המלחיצה הזו של אווירת סוף הסמסטר, יש בי תחושה חזקה של רצון להרוס ולשבור את הכלים. אני יכולה להצליח ואפילו עושה זאת, אבל איכשהו תחושת ההרס העצמי פוצעת הכל. אני לא מצליחה להנות מפירות ההצלחה, לא נהנת מהקולות הגאים בי. רק רוצה להרוס הכל ואח"כ לישון יומיים. אני עוצרת את עצמי, עוצרת את המחשבות האלה. אבל הן עקשניות משתלטות שוב ושוב. הייתי רוצה להתסכל בגואה על הישגי אבל שטף הדמעות לא נותן הזדמנות. שונאת את עצי כל כך. תמר.

תמר יקרה, אני מבינה שהקולות הפנימיים שלך לא משמיעים מילים חמות... ולכן, גם אם הקולות בחוץ נשמעים אחרת הם לא מגיעים פנימה. כדאי לעבוד על תחושת ההרס העצמי, ללמד את הקולות הפנימיים להישמע אחרת, אף שמדובר בתהליך ממושך המלווה בהיזכרויות מכאיבות. אם תוכלי לעבוד על הדברים בטיפול, מה טוב. בינתיים, אני שולחת לך איחולים לתקופת בחינות מאתגרת ויעילה, ומזמינה אותך לעדכן אותנו, אורנה

אורנה יקרה מאד. השבוע קשה.לא כמו השבועות ההם חלילה....עכשיו אני יכולה להכיל.לחיות דרך זה. אבל רציתי לשתף אותך. השבוע,בעקבות תהליך שעברנו בקבוצה שסיפרתי לך עליה (אם את זוכרת...) הבנתי שאני זקוקה נורא לדעת שאמא שלי גאה בי,ומרוצה ממני. לשמוע אותה אומרת שאני בסדר.אפילו יותר מבסדר. ברור שזה לא הדבר היחיד,הרי זה פשטני לקבוע שכל הוויתנו נעוצה בפרט אחד.נכון? אבל את הנקודה הזו ראיתי השבוע בבהירות מכאיבה. והבנתי שאני לא רוצה להפסיק ללמוד ושלראשונה אני לומדת משהו שמעניין אותי באמת ושאני רוצה לעסוק בו.אני רוצה להיות טובה בזה.אך אני זקוקה לידיעה הזו שאמא שלי,אף שראתה אותי מתחילה ומפסיקה ללמוד,סובלת שם ולא מצליחה,תהיה גאה בי..עצוב וכואב לי אורנה יקרה.

ויק יקרה מאד גם... מה שכתבת מאד נוגע לליבי. אני מרגישה אותך גדלה ומתפתחת. איזה יופי... וכמה כואב... טוב שאת רואה דברים בבהירות, וטוב שמותר לשנות החלטות, וטוב שיש מי שמבין... כתמיד, אורנה

שלום רב, אני חושבת שאני צריכה פסיכולוג (ולא סקסולוג)... להלן הסיפור, תגידו לי מה דעתכם - אני בת 25.5 . יש לי חבר 5 שנים ולאחרונה התארסנו. אנחנו אוהבים אך יש בעיה שהורסת את כל היחסים- אין לי כל חשק מיני. בכלל (כשאני יודעת שאין חשש שזה יגיע לאקט מיני אני יותר משוחררת). אפשר להגיד שתמיד סלדתי מזה- וככל שקשר נהיה רציני- כך יותר סלדתי מזה... גם עם חברים קודמים לא הייתי ממש 'חית מין' (די עשיתי טובה תמיד) אולם עם הנוכחי זה החמיר במהלך השנים (היום אנחנו עושים את זה בערך פעם ב- 3 שבועות וגם זה... את יודעת...). ככל שהיחסים התחזקו וידעתי שהוא יהיה בעלי בעתיד כך החשק המיני שלי ירד והמבוכה גברה. באופן כללי אני אדם מאד חברותי וחייכן, אבל בינינו לבין עצמינו, אני מאד מאד ביקורתית כלפי בן זוגי (אין ספק שמעבר לנדרש), עושה הרבה פעמים "דווקא" ולא מוותרת או מתפשרת... אני חייבת להודות שכל אלה (במיוחד היחסים במיטה) די מורידים לי את הביטחון באשר לחתונה כי איך נוכל להחזיק מעמד כך כזוג נשוי ?! היינו בעבר בטיפול מיני- רק מספר פגישות (4-5 פגישות)- אבל היינו מאד עסוקים באותה תקופה (הייתי בהתמחות) ולא היה לנו זמן להשקיע.. בנוסף, בדיעבד, איני בטוחה שטיפול מיני זה הפיתרון משום ששם ישר נתנו לנו "תרגילים" בעוד שאני לא הרגשתי כלל מוכנה להשתחרר ולחלוק את גופי. הרגשתי שאף אחד לא בא ואומר לי מה באמת הבעיה שלי ..... (ניסיתי להחליף גם מספר פעמים גלולות- כלום לא עוזר) אני מודה שיש לי בעיה עם הגוף שלי (אני הולכת לדיאטנית, מעלה ומרזה ולעולם לא מרוצה) , אנחנו גם יחסית שניים מאד עסוקים (שני עו"ד), מעולם לא נהניתי ממש בסקס (לא היה לי "גן עדן" כמו שנוהגים לתאר)- חוץ ממלכלך לא מצאתי בזה הרבה... השאלה היא ל-מ-ה .... אני חוששת שהבעיה היא שלי- עצמי, נפשית.. מחסום מסוים מלהתשחרר, חוסר אמון בי, אולי בקשר (מי יודע... המצב כל הזמן מעלה תהיות) , ביחסים, אולי אני פשוט כזאת וצריך להתרגל לרעיון... אני מאד מאד מפחדת שנתחתן כך. (באופן כללי עניין החתונה מאד מפחיד אותי)... האם את חושבת שאת האדם הנכון לפנות אליו (או לפחות לאבחן שאין לי באמת בעיה "נפשית" וצריך רק תרגילים מיניים, שאז אפנה כמובן לסקסולוג שוב) ? אודה מאד לכל הצעה... אם אני באמת צריכה- אודה להמלצות על פסיכולוגים באיזור רמת גן, גבעתיים, רמת אביב...

שלום מישהי, אני בהחלט מאמינה שטיפול פסיכולוגי יכול להיות מרחב מתאים לחיפוש התשובות לתהיות החשובות שהעלית. הייתי מתחילה בטיפול פסיכולוגי פרטני עבורך, ושוקלת משם אפשרויות נוספות כמו טיפול פסיכולוגי זוגי ו/או התייעצות סקסולוגית חוזרת. בנוגע להמלצות על מטפלים, צרפי כתובת דואל עדכנית על-מנת שניתן יהיה לשלוח לך המלצות. שיהיה בהצלחה, אורנה

אורנה שלום, הבנתי לאחרונה (יחד עם הפסיכולוגית שלי) שההתעללות המינית שעברתי גרמה לי לראות את המיניות שלי והמיניות בכלל בצורה מעוותת מה שמקשה עלי כמובן ביחסי מין. אבל הידיעה הזאת לא עוזרת לי לפתור את הבעיה שלי מדחיה ממין... כלנית.

תודה אני אשמח להמלצות לפסיכולוגים דרך קופ"ח מכבי (יש לי רשימת רופאים שהוצאתיממכבי אם צריך) [email protected]

שלום, יש לי המון מה לשאול ולכתוב וקשה לי להחליט איך להתחיל. קראתי את המאמר "מניעת אלימות במשפחה" של גאולה פלדמן, חשתי הזדהות עם הרבה דברים שכתובים שם, ולמרות שאני עסוקה רבות בחשיבה וניתוח של מה שקורה בחיי ובחיי ילדי, הדברים שנכתבו שם קצת מיקדו אותי יותר ואולי אפילו גרמו לשינוי חשיבה לגבי החלטות אודות המשך חיי המשותפים עם בעלי. אבל עדיין אני מאד מבולבלת ומתלבטת. אני חיה עם בעל לא תומך, לא מפרגן, שנוהג להשליט טרור בבית בעת התקפי זעם, שהם לאחרונה רבים מאד. אם הוא לא זועם, אז הוא פשוט לא מתקשר, אני מדברת אליו והוא לא מגיב- מתייחס אלי כאילו אני אוויר. אני בהחלט סובלת מהתעללות נפשית (לא פיזית). הילדים לא פעם אמרו לי שנמאס להם מהאבא הזה ושהם היו רוצים שהוא יצא מחייהם (גילאי 10, 6). קשה לי להמשיך לחיות כך, הוא לא מוכן לשמוע מללכת לטיפול נגד אלימות/ טיפול פסיכולוגי, בכל פעם שאני מעלה את הנושא, הוא מטיח בי האשמות, וטוען שהוא בסדר גמור ושמקור הבעיות הוא בי. לפני כשנה ניסיתי לקחת אותו לטיפול זוגי, ואפילו הצלחתי (בקושי רב) להביאו למס' פגישות, אך זה לא החזיק מעמד, והוא החליט להפסיק זאת ביום שבו סיפרתי ליועצת הזוגית על התקפי הזעם האלימים שלו, היא שאלה אותו האם הוא היה מעוניין ללכת לטפל בזה, והוא השיב שלא. מאז לא חזרנו אליה. גם כי היתה תחושה שהיא מנסה להוביל אותנו לכך שאנו צריכים להתגרש. וזה הבהיל, למען האמת, את שנינו.אחרי זה פתאום היתה לנו תקופה טובה יחסית, אך המצב שוב חזר לקדמותו. בעלי גם עובד בעבודה מאד תובענית, וכמעט שלא רואים אותו בבית. יש לי הרגשה, שזה גם קצת מבחירה, שהוא לא מגיע הביתה. הוא חוזר כל יום בין השעות 11-12 בלילה. לטענתו הווא מצוי בלחץ נפשי קשה בגלל העבודה, הוא לא אוהב את העבודה שלו, והוא מחפש משהו אחר. אבל זה עדיין לא יכול להיות תרוץ להוציא עלינו את מה שמצטבר לו בפנים. בנוסף, הוא כמעט ולא נוטל חלק במטלות הביתיות, מתנהג ממש בפרזיטיות (לדוגמא: משאיר אחרי עצמו כלים מלוכלכים על השולחן, משאיר בגדים מלוכלכים זרוקים על הריצפה בחדר האמבטיה לאחר מקלחת, ועוד ...) וכל זה לא היה לפני שמיסדנו את הקשר ביננו, או שהוא מאד השתנה, או שהוא ממש שיחק משחק כאילו הוא אדם אחר ממה שהוא באמת. בקיצור, אפשר לכתוב עוד ועוד. חיי קשים מאד במצב הנוכחי ואני זקוקה לעזרה דחופה, אני במצוקה רגשית אמיתית, ואני לא מרגישה בנוח לפנות למרכזים למניעת אלימות קהילתיים/ אזוריים, אולי במקרה שלי עדיף לי ללכת למישהו באופן פרטי, ואינני יודעת למי לפנות. זה כבר נמשך יותר מדי זמן...

ל"אני" שלום, קודם הייתי רוצה להתייחס לכינוי שבחרת - "אני". זו בחירה שאולי משקפת את השינוי שאת מתחילה לעשות בחייך - להסתכל על עצמך, להפסיק לאבד את ה"אני" שלך. הבלבול שאת נמצאת בו, מאד טבעי לנשים שחוות אלימות במשפחה. האדם שהיה אמור להיותץ הכי קרוב, הכי תומך, שהיה אמור לספק הכי הרבה בטחון - הוא האדם הכי פוגע, הכי משפיל, הכי מפחיד. גם מה שתיארת לגבי הניסיון הכושל לרתום אותו לטיפול הוא מוכר. לצערי הרב, רוב הגברים אינם מגיעים לטיפול ואם הם מגיעים, כפי שבעלך הגיע, הם מוכנים לטיפול זוגי (שם, כביכול, האחריות לאלימות מתחלקת בין שני בני הזוג) וכשמגיעים לדבר על האלימות, הם נושרים מהטיפול - רובם, אך לא כולם. התיאור שתיארת לגבי האלימות שהתפרצה רק לאחר מיסוד הקשר, גם הוא אופייני לגברים שמשתמשים באלימות. לא כאן המקום לפרט מדוע זה קורה, אך יש מעין נצרה שמשתחררת בעת הנישואים. ה"נשק" היה "דרוך" אך "נצור", עכשיו הוא לא נצור יותר ו"יורה". חשוב לי לומר לך שאת לא לבד, שלא רק לך זה קורה (לצערי הרב) ושאפשר לעזור לך. את יכולה לצאת ממעגל האלימות. לאף אחת לא מגיע לחיות במערכת יחסים אלימה. המרכזים למניעת אלימות במשפחה הם מענה טוב מאד, אולם ישנם מטפלים/ות פרטיים העוסקים בתחום. אם תוכלי לציין את אזור מגורייך אולי אוכל לעזור לך בעניין (אם זה מקובל על גאולה, מנהלת הפורום). מאחל לך מכל הלב שתמשיכי להיות עם "אני" שלם, חזק ומוגן. זיו סופר - עובד סוציאלי יועץ אישי וזוגי עבודה עם נשים וגברים החיים במעגל האלימות הדרכת הורים

אתכותבת כי מחד, את ממוקדת והגעת החלטות ומאידך את מבולבלת ומתלבטת, כפי שקראת במאמר זהו מצב אופייני וצפוי למי שנמצאת זמן רב במערכת יחסים המאופיינת באלימות , שליטה וטרור. המצב הוא כזה מכיוון שהמצב הוא כה עדין ומורכב שלכל החלטה עשוי להיות מחיר גבוה! את כבר התחלת בתהליך, פנית לטיפול וסיפרת את אשר על ליבך, למרות שלא המשכת זוהי נקודת מפנה!, אני מציעה לך לפנות לטיפול גם במידה ובעלך אנו מעוניין, מה גם שבמקרה של אלימות, טיפול זוגי אינו נכון! דווקאה הטיפול במסגרת המרכזים אשר מציעים טיפול קבוצתי עשוי לסייע מאוד!, מנסיוני , אי הנוחות שבפנייה וחשיפת הבעיה, היא כאין וכאפס לעומת הסבל שאותו את מתארת, מה גם שאי הנוחות מורגשת בדר"כ בשלב ההתחלתי ונעלמת חיש מהר לטובת רגשות אחרים שאותם מעבדים בטיפול. אל תוותרי!, ככל בני האדם גם את זכאית לחיים של שקט ובטחון!!

האם אפשר לפנות למרכזים שלא ממש באזור מגורי? חשוב לי מאד שכל העניין יישאר דיסקרטי ולא להחשף, פנייה למרכז כזה באזור מגורי עלולה היא בעייתית מכיוון שאנו גרים ביישוב קטן ובאזור בו "כולם" מכירים את "כולם", כמו כן חוג חברי ושכני- כולל לא מעט אנשי מקצוע מהתחומים הרלוונטיים ודומים להם - רופאים, עובדות סוציאליות, פסיכולוגים וכו', וכאמור, אני ממש לא מעוניינת שהעניין יוודע בדרך ישירה או עקיפה למישהו ממכרי או מאזור מגורי... זו גם הסיבה שהעלתי את השאלה לגבי פנייה לייעוץ פרטי.

בד"כ, המרכזים לטיפול ומניעת אלימות במשפחה הם אזוריים ושייכים למחלקת הרווחה בעיר המרכזית באזור. עם זאת, ישנן לשכות רווחה ללא מרכזים שבתוכן נמצאים עו"סים המתמחים בתחום זה. אין אפשרות לפנות למרכז שאינו משרת את האזור הגיאוגרפי שבו את גרה (כתובת בת.ז.) - הם לא יוכלו לטפל בך. גם כשהמרכז הוא אזורי, אך לא נמצא באזור מגורייך, בד"כ, יהיה עליך לפנות לרווחה ומשם יפנו אותך (זהו עניין תקציבי - הרווחה באזור מגורייך צריכה להתחייב למרכז לטיפול באל"ב להעביר תקציב עבור הטיפול בך).

שלום, רציתי לשאול, אני נשואה כשנתיים, יש לנו תינוקת בת 10 חודשים, אני חיה עם בעל אוהב ותומך ומפרגן בחיי היום יום, אך מדי שבועיים נכנס לקריז של התקפי זעם מאד חזקים, צעקות וצרכות (רק מילולי), זה יכול לבוא משטויות, וזה יכול להתבטא גם בזריקת חפצים ולשבורם (לא עלי), ועושה זאת מול התינוקת (מאד נבהלת). להרגיע אותו לא עוזר, כתוצאה מכך אני תמיד בוכה, הולכת לחדר אחר, ולא מדברים כמה ימים. אחרי כמה ימים הוא נרגע ומתנצל, אך בגלל זה כמעט אין לי סופי שבוע רגועים, בחגים אנו רבים, ואפילו בחופשות. אני רק רוצה חיים רגועים...זה הכל. תודה מראש.

אגם שלום רב, לצערי, הפורום אינו פעיל יותר. אשמח לענות על שאלתך דרך המייל כמי שמתמחה בטיפול בנשים וגברים החיים במעגל האלימות. גמר חתימה טובה, [email protected] ___________________________ זיו סופר עובד סוציאלי מנהל פורום יחסי הורים ילדים http://www.doctors.co.il/xRF-2,xFF-List,xFI-1234,m-Doctors,a-Forums.html

הי. אני לא מצליחה לדבר עם אף אחד על מה שעובר עליי בזמן האחרון. התחלתי לקחת תרופה פסיכיאטרית לפני חודש, אבל לא נראה לי שהיא עוזרת, אני מתחילה להפחיד את עצמי, על פני השטח אני מצליחה לשמור על ארשת פנים רגועה, והרוגע הזה מלווה אותי גם כשאני אוגרת כדורים, חושבת בשמחה על המוות של עצמי, וכשזה קורה זה כאילו אני מסתכלת על עצמי מהצד ואין לי שום יכולת לעשות כלום...הדבר השונה הוא שפעם הייתי עושה מעבר מוחלט, או שהייתי בדיכאון, לא חושבת בהגיון, בבכי הסטרי ולא לחלוטין מודעת למה שאני עושה ( או לפחות זה נראה לי הגיוני ) ועכשיו זה כאילו התרופה לא פועלת עד הסוף אלא יוצרת ניתוק, אבל באיזשהו מקום אני עדיין מרגישה את ה"אני" הרגילה הנורמאלית שאני מכירה, צופה מהצד על הנעשה בלי יכולת לעשות כלום ( בזמן התקפים שכאלה ) גם ההתקפים עצמם רגועים יחסית, פשוט עם אותן מחשבות הרסניות, אך הפעם אני מרגישה כמו רוצחת שכירה, עושה הכל ברוגע מושלם ומוצאת את האני הנורמאלית שלי צועקת כמו משוגעת בלי קול, אין חוויה יותר מפחידה מזה, וגם הדד ליין שהקרייזי מי שמה לעצמה, ברגע שאיזו מחויבות נגמרת לה, מתקרבת ואני די בפאניקה..(זה בדרך כלל קורה בערב ונמשך ללילה ) ברור לי ( עכשיו ) שזה נשמע מופרע לגמרי..

שלוש נקודות יקרה, אני רוצה לבקש ממך להפנות את שאלתך לפורום פסיכיאטריה, משום שהם בעלי המקצוע המתאימים להשיב על שאלות תרופתיות. בינתיים, אשתף אותך בניסיוני עם מטופליי. במידה ומדובר בטיפול תרופתי נוגד דיכאון וחרדה, תחושת הניתוק שתיארת אינה מתחייבת, ובהחלט כדאי לשקול החלפה תרופתית. את המצוקה הרגשית שתיארת אני מקווה שתוכלי להביא אל טיפול פסיכולוגי, או לקשר עם אדם שאת סומכת על קרבתו ועל שיקול דעתו. מחזיקה אצבעות להקלה קרובה, אורנה

במפגש סיכום של מערך סדנאות התבקשו הנוכחים להתייחס למשתתפים, משתתף אחד אמר לבת זוגי שמאוד תרמה לקורס ושרבב מילה ''תמימות'' בת זוגי בעת שחזרה הביתה שאלה אותי יש בי תמימות? אכן יש בה תמימות מסויימת. רציתי לדעת כיצד להגיב?

שלום שי, אני מבינה משאלתך שאתה סבור שבת זוגך עלולה להיעלב מהסבר בנוגע לתמימותה. אני חייבת לומר שתמימות היא אחת התכונות הענוגות שאני מכירה, ולא בטוח שצריך להיערך במיוחד לקראת דיבור עליה. בכל מקרה, המלצתי היא לשוחח עמה ברגישות, מתוך תשומת לב וקשב להבעות פניה ולשפת גופה, שאולי ירמזו לך מתי 'די לה'. בהצלחה, אורנה

היי שמי מירב ואני בת 34. אני סובלת מחוסר יכולת להירדם בלילה, ואם אני כבר נרדמת, אז זה בשעות הבוקר. אני מטופלת בכדורי הרגעה בשם קלונקס שנותנים לי לישון אך הם ממכרים. רציתי לדעת אם למישהו ידוע כל מרפאה להפרעות בשינה שתוכל לעזור לי. אני מתגוררת בחולון. תודה.

שלום מירב, בדקי את אתר האינטרנט של החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. יש שם מעבדת שינה, ויתכן שהם יוכלו לעזור. חלומות פז, אורנה

רציתי הסבר על מה זאת אישיות טוטאלית

שלום אור, אישיות טוטאלית אינה אבחנה בפסיכולוגיה קלינית או בפסיכיאטריה, כך שאיני בטוחה שאוכל לעזור. אני מניחה שהכוונה לנטייה להתמסר באורח שלם ומלא לנושא מסוים, אך יתכן שהכותב התכוון לדבר מה אחר וכדאי לשאול ישירות. בברכה, אורנה

ערב טוב דרור הרבה קרה משבוע שעבר והחיים נראים הרבה יותר יפים. אתה מוזמן לעלעל ודי הרבה בזכות הכנות שלך. איריס.

איריס שלום, תודה, אני שמח מאוד לשמוע על התחושות הטובות שלך, בהצלחה בהמשך ואני מזמין אותך להמשיך לשתף פה בפורום, דרור

אני השתדל.

שלום זיו סופר תודה על ההתיחסות אם אלך למרכז למניעת אלימות.אני לוקחת סיכון שיעצרו את בעלי לא? ואין סיכוי שאפנה לשום מקום של נפגעות תקיפה מינית.אני לא יכולה אפילו לדמיין את זה

מכיוון שעל אלימות בין אנשים בגירים (מעל גיל 18) אין חובת דיווח. להיפך, יש להם חובת סודיות כלפייך. הם לא יפנו ואינם יכולים לפנות למשטרה במקומך. למעשה, על פי חוק, אף אחד לא יכול להגיש תלונה במקומך. אז כפי שכתבתי, את לא מסתכנת במעצרו, את מרוויחה טיפול ומרוויחה את עצמך. זיו