פורום פסיכולוגיה קלינית

דיוק מכאיב... אבל אני לא ישנה, אני מנסה להניח את הראש על הכרית אבל היא כאילו לא שם ,לא מחזיקה את הראש....אני מנסה להדוף את הדחף המוכר להפסיק הכל, לוותר ולהיעלם.לא לחיות.זה כמו יצור שנטפל אליי .דביק.אני מקלפת אותו מעליי במקום אחד והוא נדבק במקום אחר.לא מרפה. ואין לי כח לעוד סיבוב כזה. ואני מרגישה שאין תרופה בשבילי.לחור השחור הזה.לרצון הזה שלעולם לא אוכל לספקו.להרגיע.למלא.

ויק ערב טוב, אם ברצונך להמשיך את הדיון עם אורנה, הגיבי בעץ המקורי, ואני בטוחה שאורנה תראה ותגיב. ובינתיים, אשלח לך מכאן בכל הכוח חמימות ועידוד, שיוכלו - אולי - לאפוף ולעטוף אותך כך ששום דבר רע לא תצליח לדבוק בך עוד. החזיקי מעמד ליאת

תודה.התעטפתי בחמימות שהצעת.

בת שלושים.. עשיתי חויתי טיילתי למדתי עבדתי משעמם ממצא נמאס לי כבר מזמן מכאן , כבר מספר שנים שאני הייתי שמחה (אם יכולתי לחוש תרגש הזה..) לעזוב כאן .. אני פוחדת לגדול לא רוצה לגדול להקים משפחה זה קוסם אך מלחיץ ההמשך מפחיד אותי , אני כבר שנים ללא שאיפות אין לי שום ראייה קדימה שאליה אני מנסה להגיעה, וככל שהזמן עובר הוא לא מטיב עם השקפת העולם שלי , אני כאן עצובה בתוך שגרה מתסכלת, נסיתי מספר סוגי כדורים נגד דכאון וכפי הנראה לא מצאתי את הנכון , אני מאובחנת כ היפר אקטיבית אולי זה תורם למצב גם כן הרצון כל החיים והחיפוש אחר הריגושים והנפילה התמידית הריגשית לקרשים שאין את אותם הריגושים, יש לי בן זוג שמודע להכל הוא איתי כ שלוש וחצי שנים עם הפסקות לפעמים כשאני לגמרי בשגרה ולא יכולה להיות בתוך הזוגיות הזו.. זהו בגדול לגמרי עצוב לי כי באמת ניסתי לגעת בתחומים מגונים ללמוד ולעבוד , לא הגשמתי את עצמי ואין בי אף לא ניצוץ קטנטן של רצון או מוטיבציה לכך כבר המון המון זמן אין

ערב טוב, כמי שאובחנה כהיפראקטיבית, בוודאי למדת על בשרך שהשלכותיה של האבחנה אינן מוגבלות רק לזירת חיים אחת. לעיתים קרובות, כשמדברים על ילדים היפראקטיביים, מתעוררת, כמעט באופן אוטומטי, מידה של 'השתתפות בצער' כלפי מי שנמצאים בסביבתו. הילדים עצמם זוכים להרבה פחות אמפתיה והבנה, לפעמים מתוך האמונה המוטעית שהם פועלים ללא התחשבות או בכוונה. למעשה, החוויה הפנימית של האדם התנועתי-יתר היא קשה ומתישה מאד מאד. הוא מתקשה להתמיד במשימות אקדמיות, מתקשה לשבת במנוחה במקום אחד, חסר סבלנות, מעורר-יתר, עצבני, ומתוסכל לעיתים קרובות מדי. עם ההתבגרות, כשעולה המודעות, אדם כזה עלול לחוש ביתר שאת את הגרעונות שנוצרו בתפקוד שלו, כמעט בכל תחום אפשרי: בלימודים, בתעסוקה, בחברה ובזוגיות. כדי לא לפתח פגיעה משמעותית בדימוי העצמי או להישאר תחת מרותה של תחושת חוסר ערך (במידה וכבר נוצרה), מומלץ לפנות לטיפול אצל איש מקצוע, שיוכל לסייע בהבנייה מחדש של התפיסה העצמית, של הצרכים הבוגרים הייחודיים ושל הדרכים להיענות להם באופן בוגר ומסתגל. אין לי ספק שעם העזרה הנכונה, תוכלי להגיע להגשמה עצמית ולסיפוק, ובמקומך לא הייתי מחכה. יש לך המון להרוויח. בהצלחה ליאת

עוד לילה של סיוט,מחשבות וטיפוס על הקירות.עד מתי אהיה בסיוט הזה בסרט רע שאין בו הפסקה?ולמה לעזאזל אני עוד ממשיכה על אף שאני יודעת טוב מאו שאין למה חושבת כ"כ לא לפגוע באחרים,לא להכאיב.אבל אני לא יכולה יותר יש לי חור בנשמה וכל כוחותיי אוזלים.פעם חשבתי שאני חזקה יותר אבל די אין לי כח יותר!!!!!!!!!!!!!

שלום סימן שאלה, מקווה שקרני השמש של הבוקר הצליחו בסופו של דבר לפוגג את מועקת הלילה האחרון. מאחלת לך שלילותייך יהפכו - הכי מהר שאפשר - לשעות של שקט, שלווה ומנוחה אמיתית. ליאת

הכל הרוס.... אין טעם לכלום... הלוואי שיפסיק! למה היא מענה אותי???

ימית יקרה, אני מקווה שאת מרגישה כעת טוב יותר, ושתוכלי לדבר בכנות ובאומץ עם המענה שלך. לילה טוב, אורנה

אני שם כבר שנה ומשהו ולא מצליחה לתת לזה להתקדם. לפעמים אני מאשימה את עצמי, ולפעמים אני מאשימה אותה שהיא לוחצת מדי או שהיא לא נותנת להתקרב. לפעמים אני מתעצבנת מכל מה שהיא אומרת, ולפעמים אני רק מחכה למילים המלטפות והתומכות שלה. התנועה הזו בים להתקרב ולהתרחק מתישה מאוד ואני לא מצליחה להתמודד איתה או להיפטר ממנה. תמיד אחרי תקופה מסוימת שאני נותנת לה כן להתקרב אני נבהלת וממציאה כל מיני דרכים לעצבן אותה ולהתרחק. אני לא מצליחה לבנות את האמון הבסיסי, לא מצליחה לראות את הטוב שבטיפול לכן לא מנצלת אותו עד הסוף... ויש ימים שאני מרגישה שנמאס לה ממני, היא לא יודעת מה לעשות איתי, ואז זה מפחיד אותי יותר שיבוא יום אחד והיא תגיד לי שאין לה יותר מה להציע לי... זה נורא מפחיד אותי. אני כבר עייפה ורוצה עזרה אבל לא יודעת איך לבקש אותה או איך להשיג אותה..

א.פ.ס.ח יקרה, תיארת את הקונפליקט שלך יפה כל-כך, מדגימה ומזכירה לכולנו את המרחק בין הבנה אינטלקטואלית של הדברים והבנה רגשית. אכן, קונפליקט קשה, אך הוא אינו חסר סיכוי. בפעם הבאה בה תרגישי את עצמך עושה את המהלך הקבוע - התקרבות וקלקול ושוב קרבה, אולי תוכלי לעצור ולדבר איתה על מה שקורה ממש ברגע זה. אני אשמח מאד לשמוע עוד על הרגשתך אז... אורנה

זה מרגיש כאילו בכל מקרה אמות.אמות איתה ואמות בלעדיה...היום אחרי עשרה ימים שנעדרה נפגשנו.טיפסתי על הקירות.חיכיתי בכל מאודי.והיא הגיעה חולה - לא ביטלה,כי ידעה שאני מחכה.זקוקה לה.אבל לא הצלחתי לדבר.להגיד לה.וכעסתי נורא.למרות שידעתי כמה השתדלה להיות שם היום.כעסתי ולא יכולתי להגיד כי הכל נראה לי מטופש והזוי.איך אגיד לה שאני כועסת כי התגעגעתי נורא.ורציתי שתשוב אליי כמו שאמא שבה אל ילדיה.שאוכל להיות כרוכה אחריה.כעסתי שחיכיתי כל כך ולא יכולתי לדבר.כעסתי כי אני רוצה להיות איתה יותר זמן.כי אני רוצה שתלטף את פניי.כי אני לא יכולה לשמוע אוה מדברת אל ילדותיה שלה.כעסתי כי בשבוע אחד הרגשתי שכל המאמצים שלי והשינויים הקטנים אבדו לי.והתקוה אבדה לי.ואיך היא תעזור לי אורנה יקרה?

אורנה,אני חושבת שמשהו מאד מאד חולה בי.והחלק הבריא כל הזמן צריך להילחם על מקומו.בשבועות האחרונים נראה היה שהוא מבסס עצמו ושחזרתי..ועכשיו שוב המאבק הזה.והאובססיה הזו כלפיה...למה זה קורה לי שוב? והאם יהיה לזה סוף? יכול להיות לזה סוף בטיפול איתה או שזהחסר סיכוי ככה? אני לא יודעת מה לעשות.לא יודעת אם זה בגלל הדינמיקה בין שתינו או שזה אני וזה יקרה לי שוב ושוב גם עם מטפל אחר?האם זה בעצם מזיק לי?

ויק ויק, אני מרגישה שבעצם לכתה כבר "נקבעה" תחושת הייאוש שלך עם שובה. כמעט כאילו זוהי הדרך היחידה (נכון לעכשיו) להראות לה איך את ב-א-מ-ת מרגישה, לגרום לה לראות עד כמה הדברים בלתי נסבלים. ואז הפספוס הנורא - כי בעצם חיכית לה כל-כך, רצית כל-כך כבר לאהוב אותה ולהיאהב על-ידה. איזה קלקול מכאיב. ויק - דרכם של קלקולים לעודד אותנו לשוב ולחפש את הדרך. אני מאמינה ביכולת שלך, גם כשאת מרגישה שהמלחמה אבודה. לילה טוב, אורנה

אולי צרות של עשירים אבל ממש מדפרס בחודשיים האלה כולם נוסעים ואני תקועה פה בעבודה ולא יכול לקחת חופש כל החברות הטובות שלי והידידים נוסעים לחו"ל , הפסיכולוגית שלי גם חודשיים תעלם מהשטח. ורק אני לא יכולה לעשות זאת. לא יודעת למה אבל אני מפתחת מעין חרדת נטישה קלילה (-: (מקווה שלא שמו לב בתגובה שלי מאוד השתדלתי לפרגן) קצת עצוב לי שכולם זזים למרות שהם יחזרו. (ותחושת החרדה עם תחושה של מעט דכדוך פתאום איזה ארוע מחיי לא זז לי מהראש למרות שעברה חצי שנה הפשלה של רופא שהרג בחוסר שיקול דעת ובניגוד לרופאים המטפלים ילדה שאהבתי מאוד מאוד מאוד (סטזיונר שרצה כנראה לנסות שהוא יודע מה שהרופאים המטפלים אמרו שנייה קודם שלא יעשו כי זה מסובך , עזבנו לרגע את המיטה ומאז חלה הדרדרות במצב) לא יודעת למה זה צף לי עכשיו זה לא מה שהיה לי בראש עד עכשיו יותר כאבתי את הסיפור והמשכתי בחיים ופחות חיפשתי מי אשם ועכשיו זה כמו מחשבה טורדנית לא מרפה הפרצוץ של הרופא קצת הקל עלי שסיפרתי על כך בטיפול ולהפתעתי הדמעות התחילו לזרום אבל עדין חושבת על זה) וכולם עוזבים....

האמת שסתם קשקשתי בגלל המצב רוח שלי שנדמה לי שישתפר בקרוב לא צריך להתייחס להודעה שלי

רחל יקרה, יש לי איזו תחושת בטן ששני הנושאים שתיארת, שלכאורה נדמים כל-כך שונים זה מזה, הם בכל זאת קשורים. את מרגישה נטושה, וקצת מתביישת כי אלה "צרות של עשירים", כולם הרי עוד מעט חוזרים... ופתאום צפה ועולה תמונתה של זו שלא תחזור. ילדה קטנה שמיטתה נעזבה רק לרגע... ואני מבינה שגם שם את מרגישה נטושה - התחלת לדבר על כך, הדמעות זרמו, והמטפלת נוסעת. אובדן נורא כל-כך וודאי עוד ידובר וידובר, ואני מקווה שבהמשך הדרך תרגישי מוחזקת יותר. אנחנו, בכל מקרה, ממשיכים להיות כאן. אורנה

שלום רב! אני עברתי אירוע טראומטי מבחינתי. דכאוןו חרדה גבוהה עם גלישה פסיכוטית בעקבות טיפול פסיכולוגי כושל, השתתפות מאסיבית בפורום פסיכולוגיה שהיתה אינטנסיבי בתגובותיו התוקפניות, לחצים קשים. עברו קרוב לשלוש שנים מאז ולא חזרתי לעצמי. (לא אובחנה אצלי מחלת נפש) מטופלת בכדורים אנטי דכאוניים. עיקר הבעיה המשולבת מכילה תחושה של ירידה בכישורים (ע"פ כל העדויות שטוענות להשלכותיו של דכאון הפסיכוטי), וחוששת כי נותר בי ליקוי לכל החיים. אני חשה אשמה כבדה שלא הרבתי לחזור לעשייה מיד אחרי האירוע, דבר שהיה אולי עוזר להשיב את אותן היכולות (ישבתי שנתיים בבית). נעשה לי אבחון דיאגנוסטי, לא העיד באופן מובהק על ליקויים או סימנים פסיכוטים כלשהם. בנוסף, האירוע אותו עברתי הכיל בחובו קשיים ופגיעות רגשיות שהועלו , הוצפו ולא הוכלו, עובדו ולהבדיל מכך נשארתי לבד ומאוד בודדה בטיפול ששוחזר בו קשר מהעבר. הטיפול נגמר באופן חד צדדי כאשר הותקפתי ע"י המטפלת ולא חזרה לשאול לשלומי. בנוסף, אני די אומללה, חשה חשש ופחד מתמיד ממה שעברתי (שהיה מבהיל עד אימה ונמשך חמישה חודשים). אני גרה בגפי ולא מרבה להפגש ולצאת לבלות. אני חשה כי אני סובלת קצת מכל דבר וכל האוסף הזה מתבטא בירידה משמעותית בחיי. הייתי מאוד רוצה לשוב ולהיות מלאת שמחת חיים כבעבר ומלאה במוטיבצייה. כיום, אני לא רואה שום סיבה למה לי להמשיך בלימודי התואר השני, למה לי למצוא עבודה שבה אפשרויות צמיחה. אני נמנעת להתקרב למשפחתי , שהיתה חלק מהטראומה במחשבותיי הפרונאידיות משהו. שהם רק יזיקו לי , גם כך הם לא מועילים ותומכים וכו'.. חבל לי שהכל יצא דרכי מעבר לכל פרופורצייה , כואב לי על דברים שחשה שאיבדתי בחיי ובאישיותי. קוראת הרבה על ההפרעות השונות וחוששת כי אני סובלת מסוג של דכאון כרוני (בכל זאת עברו כבר למעלה משנתיים וחצי). אני לא מצליחה להבין איך הדרדרתי למצב ההוא, חשה אכזבה וכשלון טווטאלי בחיי. ייעצו לי על טיפול בתנועה, טענו שהמילים הם האויב שלי (לא ברורה לי כוונתם). אני מצטערת שאיבדתי את חלון ההזדמנויות שהיה ולא קיבל מענה הולם. מאוכזבת ממשפחתי עד שאני חשה אשמה ו"חולה". אני לגמרי אשמה במצבי, יכולתי למנוע אותו (האמיני לי). בכל אופן , אין משהו ספציבי שרציתי לשאול. אני ממשיכה לעיתים לחפש אחר מושיע. מעולם לא הייתי כה בודדה. הדימוי העצמי נפגע ומקשה עלי להרגיש טוב סביב אנשים. רק לאחרונה התחלתי לעבוד בחצי משרה, די פשוטה להבדיל מתפקידי הקודם. פתוחה לשמוע את מחשבותייך...

אביגיל יקרה, את מתארת כאב רב, שהלך ונצבר, התעבה והתקשה. עולה התחושה שקשה לפרק את 'גוש' הכאב, להשיל חלק מהקליפות והעטיפות שלו. אינני יודעת דבר על הטראומה שעברת, אבל אני יודעת שטראומה יכולה להיות מקור לצמיחה (לאט ובזהירות, אבל יכולה). התחושה הברורה ביותר שעלתה בי היא תחושת הבדידות שלך, ההתעקשות להתמודד לבד, לאור שפע האכזבות והפחדים. בנקודה הזו אני רוצה להציע לך את האמונה האופטימית שלי, שהטיפול הנכון יכול להועיל. בהחלט יכול. תחשבי על זה? לילה טוב, אורנה

שלום אני מטופלת בחרדות המון שנים.לפני שנה ילדתי וחזרו החרדות .חזרתי לסרוקסט והעליתי ל40 מ"ג. עכשיו שוב אני מרגישה שיש לי בעיה לצאת בספונטניות וכל יציאה מעלה מחשבות וחרדות. אני יודעת שאינכם נותני תרופות אבל האם ,לדעתכם, להעלות מינון סרוקסט או שיעילותו ירדה וכדאי לעבור למשהו אחר ?(יש לציין שבמהל 14 השנים האחרונות עברתי כבר עוד שניים). מה דעתכם על אפקסור ובמה יעילותו טובה יותר או פחות מסרוקסט? חשובה לי תגובתכם המהירה דינה

אני לא תולה בפורום שלך כלום וניסיתי לפנות לעזרה בכל הכיוונים אבל לא מוכנים לעזור לי לצערי הרב בלב זה מה שיש בסיפור שלי וזו לא הפעם הראשונה . אני כבר לא אפנה לכאן ולא אציק יותר אם אין נכונות לעזור ולצערי אין . בכל חיי גם כש עברתי אלמות במשפחה לא עזרו לי גם שעברתי אונס לא עזרו לי וגם עכשיו לא יעזרו לי אני לא מטומטמת של אף אחדולא תולה את עצמי בפורום של אף אחד ואת לא מבינה אותי אני מנסה לעזור לעצמי ואין לי מזור אז .... מה את רוצה פניתי לרווחה לא עוזרים לי פניתי לאלימות במשפחה לא עוזרו לי פניתי לעיצה למי לא ולא עוזרים ליאז מה א י אמורה לעשות??????? לרווחה של מכבי פניתי ואין להם יכולת לעזור לי מה אני עושה עכשיו???. במקום להאשים אותי ולכעוס עלי יש לך פתרון?

ליאת, את נמצאת במצוקה רבה וזקוקה לעזרה, ביחד עם זאת את מאד כועסת ונסער ולכן עסוקה בלתקוף במקום להיות במקום של קבלת סיוע. בואי תנסי שוב להסביר כדי שנבין ואולי נוכל לסייע לך: כשאת כותבת שפנית לרווחה ולמרכז לטיפול באלימות ולא עזרו לך, למה את מתכוונת? מה זאת אומרת לא עזרו לך? מה אמרו לך בדיוק? שאלה שניה: כשאת מבקשת מהפורום עזרה, איזו עזרה את צריכה? מה הציפייה שלך? אני באמת מנסה להבין. זיו

אני ממש ממש מיואשת אין בי יותר כוחות להתמודד עם הדברים הכל גדול עליי אין לי כח יותר לכלוםםםםםםםםםםםם!!!!!!!!נמאס לי מהכל ואני רק רוצה שקט זהלא נראה לי מוגזם לבקש.ואיפה אלוהים שלא רואה אותי?!רק דבר אחד שקט מנוחה לתמיד

שלום ?, מקווה להקלה קרובה, ולמציאת הכוחות האבודים. לילה טוב, אורנה

היי לכל מנהלי הפורום באשר הם: שלום רב והמשך יןם עבודה נחמד. שאלתי היא. 1.האם קיימת אפשרות שיווצר מצב שבו אדו יכול לפתח פוביה משא פחד ממפגש עם מורים שלימודו אותו בעבר מדובר באיחוד על תקופת בעית ספר התיכון. *איך אפשר במידה וקיימת פוביה כזאת מהם צרכי התמודדות איתה. ויש לי עוד פוביה שהיא די בולטת והיא פחד מירידה ורק מירדה במדרגות חשמליות *איך ניתן ליתמודד עם פוביה זאת בתודה מראש שולמית

שלום שולמית, ראשית, חשוב לי שתדעי שאינני בטוחה שהפחדים שתיארת - החשש לרדת במדרגות נעות והתחושות הקשות סביב מפגש עם מורים לשעבר - עומדים בקריטריונים לאבחנה קלינית של פוביה. כך או כך, כדאי לטפל בפחדים באמצעות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שהינו טיפול ממוקד ויעיל. בהצלחה, אורנה

הכאב שובר אותי מבפנים...אני שוכבת על המיטה מתחת לשמיכת פוך ביום חמסין...ובוכה ולא מסוגלת להפסיק..ולאף אחד לא אכפת מספיק מכדי להיות שם...לדעת שאני ממוטטת.אני אומרת לעצמי תפסיקי עם השטויות שלך ותעשי כבר משו עם עצמך. אבל אני לא עושה... אני מקנאה באנשים שאוהבים אותם,גם אני רוצה שיאהבו אותי.זה צורך בסיסי.ואני נזכרת בזה שפעם אהבו אותי ואני הרסתי הכל. מי יתן ולא אתעורר מחר.

חן יקרה, אנסה להיות איתך עם הדמעות מתחת לשמיכה. ואנסה להיות הזיכרון החלופי שלך, זה שבכל זאת יודע שיש מחר. הלוואי שמחר יהיה קל יותר, אורנה

אורנה יקרה גם, כשמטפל מביא איתו הבטחות, ולא הבטחות כאלה שרק במילים...אלא הבטחות של מעשים... של תחושות. אסור לו לעמוד בהן? כנראה שאצל המטפלת שלי לא... איך אפשר לעקור את הטוב שבלבד ממישהו ואז להחזיר אותו לשם... כשהוא בעצם זקוק לביחד? ואיך אפשר להיות עד כלות ובקושי הראשון שניצב(ביני לבינה) לוותר ולא להתמודד? "לא רוצה לפגוע".... אבל פוגעת. תודה אורנה.

אורנה... אני זקוקה. ממש זקוקה, בלי לדעת לגמרי למה. קשה לי היום. מרגישה בא?בל. יש ימים כאלה, אני זוכרת.. ולא תמיד זה קשור למצב החדש ובכל זאת.. כמו מעיל של קדרות, כבד ומעציב הופך אותי לקטטונית קצת, מאלים אותי כל השבוע חיכיתי לפגוש אותה אני זקוקה לה. זה חדש. רציתי לפשוט את המעיל הזה שעוטף וחונק להצטנף על הרצפה שלה, הקרירה, ולתת לעצמי להרגיש זה כנראה אף פעם לא יקרה.. ואני כל כך רוצה. זה פשוט לא מצליח לי אין דבר כואב כמו פגישה מוחמצת כבר פגישה שנייה שאני משונה בה שזה לא מצליח לי דיברתי על מלא קטעי סיפורים קטנים ולא הצלחתי לחבר אותם תוך כדי שסיפרתי לא זכרתי למה אני מספרת את זה, ומה זה קשור אפילו להביע אותם כמו שצריך לא הצלחתי רק התהלכתי בזהירות ביניהם, מדלגת על מילות קישור משמעותיות מדלגת על מילים של רגש צרורות של "לא יודעת" ושל "אני עייפה".. לא הצלחתי להיות ברורה והיא לא הצליחה לחבר לי אותי הכל מפורד-מפורז הלוואי וידעתי מה היא חושבת, איך היא מבינה, מה היא רואה..(וחבל שאין לי אומץ לשאול). עד שיגיע השבוע הבא זה כבר לא יראה לי קריטי ושוב אשחזר הכל מחדש.. זה לא סוף העולם, ובכל זאת.. אני מותשת. מתחילה לשתף יותר ויותר אנשים וזה מתיש אותי נורא.. אורנה, את חושבת שהיית קצת מאוכזבת אם היית מרגישה שאת מתקדמת עם מטופלת שלך בנושא מסויים, ואז כל מה שהיא הייתה מצליחה לעשות זה להיות עילגת סביב המצב החדש בבית (נגיד, שלאמא שלה יש סרטן, סתם דוגמא מהשרוול)? לא יודעת אם מאוכזבת זו המילה שחיפשתי, אולי החמצה או פספוס. היום הייתי ממש עייפה מלדבר על אמא שלי, ומצד שני לא היה שום דבר אחר שיכולתי לדבר עליו. הרוב נראה שולי..או שאני פשוט שוכחת מזה כשאני שם. מה גם שמצב הרוח שלי נצבע בצבעים של המצב הכללי ואז אני קצת 'נתקעת'.. היום שמתי לב שלא רק בדיבור אני נתקעת. גם ההליכה שלי שונה. אני נעצרת כל כמה צעדים לבהות בדברים ממש קטנים. כמו ילד... טוב, אני מתפזרת.. (תודה שאת מקשיבה לי, אורנה, כאן ובעצים עתיקים..) לילך.

ואורנה.. היום קראתי ש-75% מהאנשים שעוברים ניתוח להסרת אונה בר?יאה, חיים בממוצע 5 שנים לאחר הניתוח. וזה כי המצב של הסרטן התחלתי. נכון שזו סטטיסטיקה וכל זה.. אבל גם 7 או 10 שנים זה לא הרבה..היא רק בת 56 מה אני אמורה לעשות עם הנתון הזה? איך את מציעה להתייחס אליו? תמיד חשבתי שאמא שלי תהיה סבתא נהדרת.. האמת שתמיד הצטערתי לראות שהיא מזדקנת.. עכשיו זה כל מה שאני רוצה. אני לא מסכימה לחמש שנים! לא מסכימה! זה לא הוגן! ואיך בכלל אפשר לתזמן חיים? לא יכול להיות שזה באמת קורה..זה לא יכול להיות הכל הולך להשתנות עכשיו, אני חושבת.. אורנה, מה אני אעשה...? :-(( מה אני אעשה בלעדיה? (אוף, אני ממש מתייפחת פה, אני מותשת מזה כבר..) מצטערת שזה כאן וככה.. בדיבור זה מרגיש לי לא אמין מצידי להגיד את כל זה..כאילו עושה סצנות, או בחורת בכוונה מילים שמעלות דמעות. אני לא יודעת איך להיעזר בה. זה אולי סיכום היום..

לילך יקירתי, כאובה ופשוטת איברים מעייפות ומייאוש, כך אני מרגישה אותך. אני רוצה לכתוב לך מהמקום שבו שאלת אותי אם לפעמים אני מאוכזבת בחדר הטיפול. איך אסביר שטיפול הוא לאט ובשקט, התרחשות נפשית רבת ממדים וגוונים שמתרחשת לאט ובשקט בתוך חדר אחד. יש מקום להכל בתוך החדר הקטן ההוא - מקום לפריצות דרך ותובנות משמעותיות, מקום לרוך פשוט ויומיומי, מקום לשנאה ולקנאה, מקום לרווחים שבין המילים. אז עכשיו המילים שלך קורסות ונתקעות זו בזו. בסדר... לא נשמע לי נורא בכלל. בנוגע ל - 5 שנים אני פחות יודעת מה לכתוב. מציעה לחשוב על זה כל יום לגופו. כולנו לא יודעים כמה זמן נותר. כולנו מנסים לחיות כאילו אין הקצבה, או דווקא לאורה של ההקצבה. כל יום בפני עצמו. חלומות פז, אורנה

אורנה שלי, 'כאובה ופשוטת איברים'... זה בדיוק מה שאני מרגישה.. מילון ראובן-מגריל תמיד נפתח עבורי בעמודים הנכונים..מדהים.. את נותנת מילים לתחושות מבולגנות היום קצת נרגע, לפחות לבנתיים יש בי עייפות אחרת. עייפות שיש בה רגיעה קלה One day at a time את צודקת... הלוואי שתבריא. הלוואי שזה יעלם. הלוואי שתהיה שוב שיגרה. (חזרתי לבקש משאלות מריסים...) את יודעת, אתמול שכבתי בצילו של העץ הכי יפה וגדול בקמפוס, לא רחוק מאיתנו (העץ ואני) עופפה אמא-עורבני, מנסה בציוצים רמים ונפחדים לגרש גור חתולים שהבחין בגוזליה, מוסתרים בתוך שיח. פתאום מצאתי את עצמי מלטפת את הגזע הכביר של העץ שלי, ולוחשת-מבקשת שישמור עליי..שידאג שיהיה בסדר..(אני חושבת שגם העץ הופתע קצת.. כנראה שאני מאבדת את דעתי.. מילא, לא נורא...) שיהיה לך יום נעים, אורנה יקרה (ותודה) לילך.

קראתי אותך, הרגשתי הרבה, רציתי לבטא מה שעבר אצלי כשקראתי אותך. רציתי להושיט לך יד, להחזיר לך מבט מבין. שתדעי שאת לא לגמרי לבד, שהצלחת לגעת, שהרעדת את כלי הדם. אבל העצב גודש את כל המעברים ונחסמו המילים בגרון, ונבלמו המחשבות בין חדרי המוח ונסגרו מעברי הביטוי האחרים. אז חשבתי- אולי שוב אשאיל מילים ממישהו אחר אבל בסוף החלטתי לכתוב לך את מה שעבר עלי כשקראתי אותך

אהובה, חשבתי עלייך אתמול/היום כשנתקלתי בעורבני וגוזליה.. יום פרפר יום ציפור.. לפני המקרה עם החתול זה היה מדהים לראות פתאום על הקרקע לידי, ממש מקרוב, גוזלים רכים ואת האם והאב מגינים ומאכילים. כמעט פספסתי את הפגישה עם הגברת מרוב שהייתי מרותקת.. מסוג הדברים שמעלים חיוך ומחזירים לרגע את הנשימה. ואולי רק אצלי... מה שלומך את, יקרה? אצלי קצת בלאגן.. רגע מרגישה כלום, רגע עצב, רגע תסכול.. ופתאום שוב חזרו מחשבות ה'בשביל מה להמשיך בטיפול'..נשארו רק 4 חודשים והיא מרגישה לי רחוקה פתאום, לא מתחברת.. וקשה לי כל כך להמשיך לעדכן בקורות המשפחה.. זה סוחט אותי לגמרי.. ולעדכן גם אותה מרגיש לי כמו לסחוב אותה על גבי וזה כבד לי. גם אמא וגם היא זה כבד.. אני שמחה שאת כאן איתי. במילותייך שלך, נמצאת בנוכחות הכל כך מיוחדת שלך. תודה, משבצת בלי מסגרת שלי לילך.

שלום רב דר אני בן 28 מטופל נפשי מזה כ4 שנים ומקבל חמש סוגי תרופות שונים למצבי. מזה כשנתיים כמעט ואין חשק להתקרב לאשתי ואפילו אם יהייה זיקפה יורדת מהר ופשוט מיואש מכול דבר סביבי אין בכלל מחשבה על קיום יחסי מין אין לי רגשות לזה כבר ומצבי מבחינה מינית יורד ומדרדר . עשיתי בדיקת מעבדת שינה ברמב"ם יצאה תקינה . האם עניין המין קשור למצבי הנפש .אם כן איך ולמה ומה צריך לעשות . ואם לא אז ממה זה בבקשה עזרה.

שלום עירן, אינני יודעת מספיק על הבעיה הנפשית ממנה אתה סובל ועל הטיפול התרופתי המורכב שאתה מקבל. עם זאת, ניתן לשער שחלק מהתרופות שאתה מקבל משפיעות על התפקוד המיני, ומאד כדאי לדבר על הדברים עם הרופא שלך, ובמידת האפשר לשקול שינוי תרופתי. בנוסף, אני מאמינה שאתה ואשתך תפיקו תועלת מייעוץ סקסולוגי, שיסייע במיקוד הבעיה ובבחינת פתרונות אפשריים. החזק מעמד, אורנה

שלום היום גילית שהאקסית שלי שאהבתי כל כך חיה עם משהו.......הייתי חבר שלה כמה שנים ובלי קשר בעת קיום יחסי מין היא סבלה מכאבים מייד עולים השאלות האם עכשיו היא מקיימת יחסי מין עם הבחור הזה?סביר להניח שכן......האם היא נהנית?ולא כואב לה?יכול להיות וזה מסקרן ומציק ומכאיב.......בנסוף איפה היא נמצאת היום ואיפה אני??? אני שכבתי עם זונה מפחד ממחלות מין לא יוצא עם בחורות זמן מה לא מצליח לסיים את התואר ומרגיש מת.......היא לעומת זאת סיימה חלק מהתואר שלה(היא עושה רפואה אז סיימה את החלק הראשון ועכשיו היא בטח מתמחה או משהו לא יודע) היא גרה עם משהו ויש לה חברים ראיתי אותה לא מזמן והיו לה הרבה חברים.......אז זה אני מולה זה מה שקורה לה וןזה מה שקורה לי .........ודיי ברור לי אני חייב למות ובהקדם.......

ממש רע לי אני לא יכול יותר פשוט לא יכול יותר.........למה הייתי צריך לפגוע בעצמי ככה וללכת לזונה היה לי כל כך הרבה בחיים........עכשיו הכל גמור אני מת לעולם אני לא יקיים יחסי מין לעולם אשאר לבדי.........אני מת......אני מת אני לא יכול יותר...........אפילו הורים שלי אומרים שאני חי כאילו אני כבר מת........הלוואי ויכולתי כבר למות בשקט.......איזה מן חיים אלה???ללא אהבה ללא מין ללא כלום............המוות מחכה לי ואני מת לפגוש אותו איך אני מקנא בכל האנשים שעושים תאונות דרכים או מתים סתם כך הלוואי וזה יקרה לי מהר אני פשוט לא יכול יותר....מצד שני לא מסוגל להתאבד......אני מתבייש אבל שזה יגיע אני אשמח איבדתי את האישיות שלי איבדתי כבר את מי שאני איבדתי את מה שהיה יכול להיות הכל נאבד אני זקוק למוות הזה.......

אהבתי את המוות מחכה לי מת לפגוש אותו! תאמין לי שגם אני יותר מכל דבר אחר רוצה לגעת במוות. המקום היחיד בו אפשר לנוח להפסיק לשמוע לראות לחשוב ובעיקר להרגיש!!! רק דבר אחד אני לא מבינה כל זה כי הלכת לזונה? תאמין לי עדיף בלי אהבה ובלי מין ולא מין בלי אהבה לא מועיל ובהחלט מזיק!פשוט תגיד הייתי הבנתי לא עוד ותמשיך הלאה!בדיוק כמוה

מר בלו , אני מבינה את הסלידה שאתה חש ואת רגשות החרטה... זה רק מעיד על האדם האיכותי שאתה. די כבר סבלת מספיק בגלל זה , צא מזה .. חבל שזה יתקע את חייך תעשה במקום זה משהו מועיל אחר (אין לי רעיון כרגע) אולי זה ישחרר אותך ותנסה לעשות הכל ככדי לגמור את התואר זה חשוב אל תשאר מאחור! אני קוראת אותך הרבה אתה נשמע בחור ממש איכותי ולענין.

הקטע שאני מרגיש מגעיל ומלוכלך יש הרבה מחלות שאפשר לקבל מזה לכן חייבים לספר לבחורה לפחות מבחינה מוסרית......לחלקם הגדול והנפוץ נבדקתי אבל יש מחלות שלא ניתן לבדוק........ למה עשיתי את זה ...לא מחרמנות אלא מהרגשה של שנאה עצמית הרגשתי שזה מה אני שווה זה מה שמגיע לי ושזה מה שמגיע לחברה שלי לשעבר חבר לשעבר שהי עם זונה מה גם שרציתי לחוש בטעם המוות ללכת לזונה מבחינתי זה כמו מוות רציתי להזיק לעצמי וזה יצא משליטה

הי מר בלו, נשמע לי באמת נורא נורא כואב לפגוש בה כך ולגלות שהיא התקדמה בחייה בעוד שאתה חש תקוע ומת. אבל בוא נחשוב לרגע - באופן היפותטי לגמרי - על מה שקורה לה: יש לה כאבים בעת קיום יחסי מין. אני משערת שעובדה זו אינה קלה להתמודדות. אולי היא מורידה את בטחונה בכל הקשור ליחסי מין, ונוגעת בנכונותה ובהנאתה בכל הקשור לתחום זה. אולי הפחד מיחסי מין מתפשט ומתרחב לתחומים נוספים, דוגמת חשש ממגע בכלל, חשש מזוגיות, חשש מאינטימיות, מקרבה ועוד. יתכן שזמן מה במהלך חייה היא התהלכה בעולם בתחושה שהיא מוזרה, יוצאת דופן - פגומה אפילו - בשל אותם כאבים. אולי חשבה שאיש לא ירצה בה כך, או שאין לה כל סיכוי לנהל זוגיות נורמלית בעתיד. תסתכל על שני המשפטים האחרונים שכתבתי: נדמה לי שניתן להלביש אותם גם עליך. גם אתה חש פגום (עד "לא ראוי לחיות"); גם אתה לא רואה תקוה לזוגיות עתידית, לכך שמישהי תקבל אותך כמו שאתה, או חשוב מכך - שאתה תקבל את עצמך. ומה היא עשתה (היפותטית כמובן, ובהנחה שהכל טוב ויפה כפי שזה נראה לך מהצד)?? היא עשתה *עבודה*. זו לא בהכרח עבודה ישירה של 'העלמת' הבעיה או העלמת הכאב (אני לא יודעת אם אפשר באמת להעלים את הכאב עצמו, כמו שאי'פשר לעשות "פו?" לכל מה שקרה לך עם הזונה). זו עבודה של להתגבר על החששות ולפעול למען עצמה; עבודה של להאמין על אף הספיקות וחוסר הבטחון שמקננים בה; של לקבל את עצמה ולראות את עצמה כמי שראויה לחיים נורמליים למרות הפגם לכאורה שטבוע בה. נראה לי שזו גם העבודה שלך. בעצם, של רבים מאתנו... לא? נויה

היי נויה תודה על התגובה.... כמה הסברים אני חושב שהיה לה קל בגלל שאני עשיתי לה את זה קל אני תמכתי בה למרות שיחסי המין בינינו היו גרועים כשהיא אמרה שהיא פגומה אני אמרתי שלא ושאנחנו פגומים חבקתי ואהבתי אותה ולכן היה לה קל יותר חוץ מזה שהיינו ראשונים אחד של השניה דבר שני אני לא כועס שהיא המשיכה הלא אני פשוט רואה איפה ואיפה היא דבר שלישי זה המחשבה שהיא אולי מקיימת יחסים טובים ומהנים עם בחור אחר בעוד איתי אולי היה לה בעייה נפשית של חוסר משיכה או אהבה וכו וזה דבר מעיק.....אולי הבעייה היא בכלל אצלי.......... ולפעמים נראה לי שהיא לא כיבדה אותי כשאני משחזר שיחות וכו אולי זה קשור ליחסי המין כך שזה מצב לא נעים........

שלום MR BLUE, קראתי בתשומת לב את העץ שהתפתח כאן סביב הודעותיך - אתה מביע יאוש קודר, והכותבים מציעים התבוננות קלילה יותר ב"חטא" הנורא שחטאת, ואופטימיות זהירה בנוגע לאפשרות שגם אתה, כמו חברתך לשעבר, תצעד צעדים קדימה. אני חושבת שבעץ הזה נגעת בכמה אלמנטים בסיסיים שהופכים את ה"חטא" לכל-כך עמיד מבחינתך: הוא קשור לרצון להעניש את עצמך, הוא מעורר אשמה כבדה סביב מיניות ותוקפנות, הוא מפעיל מערך שלם של מחשבות אובססיביות ואולי גם התנהגויות קומפולסיביות שנועדו לתקן. אני ממליצה לטפל בדברים בדומה לאופן בו מטפלים ב- OCD. המטפלת שלך בוודאי תדע כיצד לעזור. לילה טוב, אורנה

האם שמן דגים של אלספה יכול לעזור במקרה של דיכאון( שבא והולך) גם אין לי תיאבון(אוכלת בקושי)

כן, זה יכול לעזור לכיסים התפוחים של היצרנים..... טפלי בדכאון באמצעים אחרים , מוסיקה טובה ,ספר טוב ..יכולים גם לעשות את העבודה בהצלחה

שמן דגים יכול לעזור מפני שיש שם אומגה3 (_אבל זה לפעמים זה כמו לתת לאדם גוסס שום.) אם צריך אז למה שלא תקחי תרופה נגד דיכאון ותרגישי טוב חבל לסבול בחיים.. אם את רוצה לקחת משהו טבעי (ואני לא מבינה את התפיסה הזו) אז את יכולה לקחת תרופה טבעית בשם רמיטוב (בעבר השם היה היפרקיום) נדמה לי שבתקופה האחרונה התחילו לדרוש מרשם בשביל זה, הרמיטוב מתאים לדכאון קל עד בינוני ובהחלט יכול לעזור. תרגישי טוב

שלום מוזרה, אינני יודעת אם נערכו מחקרים מבוקרים על השפעת שמן דגים על מצבי דיכאון. למיטב ידיעתי, אין תוספי מזון שהשפעתם על מצב דכאוני מוכחת. אני מציעה להתייעץ עם פסיכיאטרית, ובמידת האפשר לשלב בטיפול המבוקר אלמנטים של טיפול אלטרנטיבי. בריאות, אורנה

סבלתי מחרדות -אגורופוביה-לפני כ-15 שנה ובגלים זה חזר לי בעיקר אחרי לידות. לפני כשנה ילדתי ואחרי הלידה חזרתי לסרוקסט 40 מ"ג. היום שנה אחרי אני מרגישה חרדות לפני כל יציאה וקשה לי להתרחק מהבית. שאלתי -האם להמשיך עם אותם כדורים ובאותה כמות או שמומלץ לעבור לכדורים אחרים? אם כן לעבור אז מה מומלץ? עם הכי פחות תופעות לוואי והכי הרבה אפקט.(אני נמצאת גם בפחד מתמיד מעליה במשקל ומחרדות רבות על ילדיי ,אך העוצמה התמתנה ,אולי בעקבות הכדורים.) קשה להגיע לתור לפסיכיאטר ולכן חשובה לי תשובתכם ואיתה ללכת הלאה. מה גם שאני כעת בחופש של חודשיים וזה הזמן ,לדעתי, היעיל לעשות מעבר בלי לפגוע בעבודה. נ.ב. אם להגביר מינון בסרוקסט אז לכמה ועד איזה מינון זה בסדר? בעבר שוחחתי עם דרור בקופ"ח כללית . תודה מראש,דינה אך המלצתכם קריטית לי בהקדם,כדי להקטין את הסבל שלי. תודה מראש.

שלום דינה, אני מבינה את סבלך ואת הרצון להקל עליו במהירות. עם זאת, בפורום פסיכולוגיה קלינית איננו משיבים על שאלות תרופתיות. הסיבה לכך פשוטה - אף שכולנו מכירים את נושא הטיפול התרופתי מעבודתנו, זהו באופן חד-משמעי תחום התמחותו של הפסיכיאטר. אשתף אותך בשתי מחשבות: הראשונה - אני ממליצה בחום לשלב טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עם טיפול תרופתי נוגד חרדה. התוצאות מצויינות. השנייה - מזג אוויר חם ולח אינו מוכר כקשור לחרדה באופן כללי, או לאגורופוביה באופן ספציפי. בהצלחה, אורנה

קודם כל תודה על ההתיחסות. אמי מבינה לגבי התרופות ,אבל אם אפשר לומר את יחסך לתרופה אקסלור XR. ומתי כדאי לקחת אותה? האם זה שאני רוצה לישון בכל הזדמנות(בלי חסר דם) אבל צריכה לתפקד מכסימום שעות זה מתופעות הלוואי של הסרוקסט.והאם האקסלור או דומיו מתאימים למעבר? תודה מראש

דינה, אין טעם להתעקש לקבל מפסיכולוג קליני תשובה בנוגע לטיפול פסיכיאטרי. אנא פני לפסיכיאטר המטפל בך. אני מקווה שבקרוב תרגישי טוב יותר, אורנה

שלום. לאחרונה גיליתי שאני לבד. לא, יש לי חבר, וזה מדהים אבל...חברות אין לי. בנות שאפשר לצלצל ולבקש עזרה בצביעת שיער, לקבל הצעה להסתובב בקניון, ללכת לסרט או סתם לספר איך עבר היום, להתלונן אם יש בעיות או לרכל על משהו. אין לי...ונראה לי שגם לא היה לי. עם אחת ש"יש" לי אני לא מצליחה לקבוע כמו שצריך, וזו אני ש"רודפת אחריה" ומנסה לראותה, למרות שהיא לא מתנגדת דווקה, אבל תמיד זה נכשל, הפגישות שלנו, השנייה רחוקה ויש קשר טלפוני בלבד, די דליל, ואחת שלא מעניין אותה כלום בחיים, שום תחביב, התעניינות. זה כל ה"אוצר" שיש לי. אז הכל נופל על חברי. הוא דווקה מקשיב, מתעניין, אבל זה לא זה...אי אפשר לדבר איתו על ה-כ-ל. יש דברים "רק של בנות", אתם יודעים... אני פשוט לא מעניינת אותם. עובדת איתם בכל מקום, אבל הן מתקשרות רק כדי להחליף איתי משמרת, לא יותר. אלה לא חברות בהחלט. אני מקנה בסתר בחברי שאומר שהחברים שלו באו והם הולכים לשתות בירה. יש לו אותם מבית הספר, צבא, כמו לכולם. אני לא למדתי כאן בתיכון, ומהצבא לא הוצאתי שום קשר עם אף בחורה... וזה לא שאני סגורה ושתקנית, להיפף. ידידותית, תקשורתית, מצחיקה, אוהבת לעזור, יודעת להקשיב, מוכנה לוותר אם צריך משהו. אבל אני לא מעניינת אותם, את הבנות. חבר יותר קל להשיג לי, מאשר אחת שאפשר להיות בכיף איתה. במה בדיוק הבעיה? בי? מה לעשות עם זה? החיים שלי זה עבודה וחבר. זהו... אני לא יכולה ככה! זה לא טבעי! תעזרו לי בבקשה להבין מה קורה פה, בבקשה...

אחת חמודה..... קראתי אותך ודי הזדהתי לגבי דעתך על בנות את די צודקת .לא משנה כמה טובה תהיי ונכונה לעזור תמיד. יחסן של הבנות אלייך לא ישתנה .מבחינתן את תמיד תהיי בהישג יד..וכשיזדקקו לך כבר ימצאו את דרכם אלייך.כנראה שצריך להשיב להם באותו מטבע -התעלמות . ובטח לא לחזר אחריהן .זה משיג את התוצאה ההפוכה.... אני יודעת שקל לתת עצות ..אף פעם לא ישמתי אותן על עצמי.. במקרה שלי .תמיד הייתי זו שמרימה טלפונים לשאול בשלומם ואף פעעם לא זכיתי לאותה תכיפות של התענינות. למרות שאני יודעת שאני כו חשובה להן.. לא יודעת .אולי זה ענין של מנטאליות. אם אינך צברית כפי שניתן להבין מדברייך מן הסתם הרגישות שלך לקשר שונה .משל אותן בנות. הייתי מציעה לך להשקיע פחות אנרגיות בענין .אם את מוכנה להשקיע בקשר .והם לא ,אז הבעיה היא שלהם, וגם ההפסד. מאחלת לך בכל זאת, למצא את הקשרים שאת כה מיחלת להם.

דבר ראשון את נשמעת מאוד חמודה,דבר שני חברות ובכלל קשרים אם אנשים אפשר למצוא בכל מקום:עבודה,לימודים,חוגים.יבוא יום ובאמת תכירי את החברה הכי טובה שלך את הנפש התאומה,לי אישית זה קרה בחו"ל. ולא כזה נורא אם תהיה לך חברה אחת באמת טובה,ממש כמו אחות. אז הבעיה היא ממש לא בך,ומי שלא שמה עליך אין סיבה שתשימי עליה. תהני מהחיים ותמיד תזכרי,שאפשר לדבר בפורומים ולהכיר גם כאן. אז מתוקה,החיים יפים,תהני לך,שלך אלונה

שלום אחת, את מתארת בבהירות וברגישות כיצד את מסוגלת לקיים קשר רגשי אינטימי, אך לא עם בנות גילך. אני מבינה את החסר - החסר באחוות אחיות, בשיחת בנות, בחמימות אכפתית וקרובה. משהו 'נתקע' שם בדרך, ואני חושבת שכדאי לברר מה. אני הייתי מתחילה לברר לעצמי את הדברים בחשיבה על הקשר עם אחיות ביולוגיות (אם יש לך). האם הקשר מאופיין בקרבה ובשיתוף, האם יש בו חוויה דומיננטית של קנאה ומאבק על מקום, ואולי מדובר בחוויה אחרת. משם הייתי עוברת אל הקשרים המוקדמים עם בנות-גילך הילדות - בגן וביבה"ס. כיצד זה הלך? וכך אפשר להתקדם בחקירה עצמית, ואף להיעזר בהתבוננות ובתובנות של אשת מקצוע. בהצלחה, אורנה

שלום! חבר שלי בן 26 כיום,איבד את אימו לפני כשנה וחודשיים. בעקבות המוות במשך שנה הסתגר בעצמו,שרה בדיכאון אך למרות הפגיעה הממשית בתפקוד יש לציין כי המשיך לתפקד כסטודנט.כיום הוא מרגיש ב"גלים" עצוב ומדוכא בעקבות האובדן.לעיתים מתקשה ללמוד ולהתרכז ונסגר בתוך עצמו. אני האדם היחיד שהוא מדבר איתו על אימו והייתי מאוד מבקשת לקבל כלים בסיסיים לעזור לו.מה אוכל להגיד לו במצסים אלו? זקוקה נואשות לעצתך...תודה מראש רוני

שלום אתה חבר שלו תיקח אותו דרך קופת חולים שלו לפסיכיאטר ושיתן לו כדורים נגד דיכאון זה יעזור לו מאוד

אובדן אחד ההורים הוא דבר קשה ביותר{מנסיון שלי שאיבדתי לפני כמה חודשים}.וזה נורמלי וטבעי שכך הוא יגיב היה מוזר אם לא החסרון הוא קשה מאוד ויש ימים שהוא אף קשה ביותר. אז נכון שצריך לעודד ולתמוך אבל יחד עם זאת זה משהו שחייבים לעבור למה בכזו קלילות כולם רוצים כדורים שגם להם יש די הרבה תופעות ולא בהכרח יעילות בכול מצב.בתןר חבר\ה פשוט תהיה שם זה הרבה גם אם לא תמיד זה נראה כך!

יקירתי, אולי תחליפי כבר לסימן קריאה :-) אני קראתי את הדברים שכתבת כאן ויש בי רצון לא מוסבר להושיט לך יד ולהקל על מכאובייך. יש משהו שאני יכולה לעזור בו עבורך? אני כאן

הי רוני, נשמע לי שכבר את עוזרת לו בדרך בה את לצידו ותומכת בו ועוד מחפשת דרכים נוספות. צריך לתת לזמן לעשות את שלו...לכאוב ולהתאבל יחד אתו וגם הוא לבד עם עצמו. חזקי ואמצי

רוני שלום, אובדן קרוב משפחה מדרגה ראשונה זו חוויה קשה ביותר ולא סתם נותנים גם ביהדות וגם בסיווג הפסיכיאטרי שנה להתמודד עם האבל. רק לאחר מכן הופך אבל לדיכאון. התיאור שלך מצביע כי חברך מתקשה עדיין מאוד להתמודד, עם ירידות בתפקוד הקשורות מן הסתם לאבל על אמו. במקרה כזה, למרות הרצון הטוב שלך, ואני בטוח שיש, התערבות של איש מקצוע היא חיונית. ייתכן ויהיה צורך בשילוב של טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי, או רק אחד מהם, אבל יש צורך בהתערבות. ההשערה שלי היא שיש שם רגשות לא מעובדים כלפי האם, קונפליקטים שלא מניחים לו. את יכולה לעזור בכך שתאפשרי לו לתת ביטוי לשקונפליקטים הללו, אבל דווקא בגלל הקרבה ביניכם המלצתי היא לפנות לאיש מקצוע ולתמוך בו כפי שעשית עד כה. אשמח לענות על שאלות נוספות בנושא ולייעץ אם תרצי בכך דרור

יש בי כעס עצום על עצמי. הגעתי לגיל 35 רווקה, ללא עבודה מסודרת, ללא בן זוג. היו לי ציפיות מאוד גבוהות מעצמי. אני בעלת תואר ראשון, נראית לא רע בכלל, נבונה ואם זאת תקועה מזה הרבה זמן. הבעיה היא שעדיין אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות אם החיים שלי. חשבתי להמשיך לתואר שני (זו השנה השלישית שאני חושבת על כך וההרשמה כבר נסגרה) תמיד ברגע האחרון אני חושבת להרשם, חשבתי על יעוץ ארגוני אבל נראה לי שזה יותר כמו "עסקי אויר" מה שנקרא ובכלל יש ים של היצע ופחות ביקוש. אני לא חושבת על הכוון תעסוקתי, עשיתי זאת בעבר ונאמר לי שאני טובה עם אנשים. אני מרגישה מבוזבזת ובעיקר שביזבתי את מיטב שנותיי. בעבר, ראיתי עצמי בגיל הזה כבר נשואה+2 ועם קריירה. אני חשה כשלון, אכזבה עמוקה מעצמי...כל ההבטחות שלכאורה התרחשו סביבי נמוגו והתפוגגו לכדי כשלון טוטאלי. מה שלא אעשה (אם בכלל החליט על לעשות משהו), זה נראה די מאוחר. לעולם לא אצליח להשיג את האנשים בני גילי מבחינת הקריירה, תמיד הם יהיו לפני, אם זה בנסיון התעסוקתי שלהם ואם זה מבחינת היצע של בחורים טובים ואיכותיים שבגיל הזה כבר נהיה דליל. היה לי עיכוב של מספר שנים לאחרונה עקב בעיה אישית והייתי רוצה למצוא דרך לפצות על כך אך, עדיין אני חסרת מוטיבציה וחשק גדול אין לי (לגבי המוטיבציה זה לא היה כך לפני גיל 30). מרגישה שהבועה בה חייתי ,תקרא לזה אולי פנטזיה, התפוצצה לי באכזריות בפנים. בעברי הרגשתי שלמות ותחושת שביעות עצמית ופניתי לתפקידים בכירים, וכיום האומץ נעלם ומקסימום אני מאפשרת לעצמי להיות פקידה בחצי משרה. אשמח לשמוע את דעתך בעניין ואולי להאיר את עיניי.

נופר שלום, הדבר המרכזי שאני שומע ממך הוא אכזבה גדולה מעצמך. אכזבה שהפכה לדבר המרכזי בחייך, שדרכו את מתארת את עצמך. אני תוהה למה זה, למה זו הדרך בה את מסתכלת על עצמך, מה קרה שם. אבל בולט לי שאת בעיקר מתקשה להחליט, לוותר על אפשרות, להינעל על משהו ולומר לעצמך זו אני, לשם אני הולכת. זו אמירה לא פשוטה, אבל עבורך היא הפכה למורכבת במיוחד. אולי זה כי באיזשהו מקום את ומה שתעשי בחייך הפכו לאחד, ואיך תחליטי על מי שאת? אני לא יודע אם זו הסיבה, אבל אני שומע את המצוקה הרבה שלך, ומעבר לנקודות למחשבה שהעליתי כאן אני מציע לך בחום להפנות לטיפול, לעבוד על התחושות הקשות שלך כלפי עצמך, לזכות במעט מהביטחון והמוטיבציה שהיו לך, ולברר עם עצמך איך את מצליחה לקבל החלטות בלי להרגיש שהפסדת משהו. את בצומת דרכים בעיני, וזה זמן מעולה ללהיעזר ולהחליט על הכיוון בחייך, זה בהחלט לא מאוחר מדי, דרור

גבירתי היקרה תודה לתשובה אבל הבהלה כך הרבה הרבה שנים ללא קשר למלחמה שהיתה דוגמה לגיבור עם אבל קטן .... גם לפני שנים שעוד עבדתי , והייתי שקוע בניירת ומישהו התפרץ לחדר , שלא שמעתי צעדים במסדרון , קרה אותו סיפור . שאני " ברעש " עוד משהו רועש או פתאומי לא מזיז לי . ששקוע נבהל . כמובן משתדל להרחיק ולהתרחק מהפתע שאני בשלווה אבל בחיינו המודרנים הם קורים.. יש עצות מועילות ? לפני , ושזה כבר קורה .או הסברים .?פתרונות . תודה

משה שלום, התגובה שאתה מתאר היא תגובה נורמלית של ברח/ הילחם. אבל לעיתים מסיבות שונות פיזיולוגיות או נפשיות המערכת משתבשת והיא מופיעה בעוצמה גבוהה תוך קושי רב להירגע. לא ברור מה הסיבה לשיבוש אצלך, ומדוע אתה מתנגד לבירור הזה בטיפול. אבל לדעתי זה המקום הנכון עבורך, למרות הבקשה שלך לא לשלוח לשם. וזאת משום שאין הרבה שניתן לשעשות ללא עזרה מקצועית אינטנסיבית במקרה זה. זה לא אומר שהטיפול יהיה ארוך טווח בהכרח, הוא יכול להיות ממוקד, או בשיטת CBT. זו דעתי המקצועית, דרור

איך מחלימים מפגיעות נרקסיסטיות רבות וקשות שנגרמו כתוצאה של תקיפה מילולית אינטנסיבית במשך זמן רב...הדבר יצר אצלי "סוג" של דכאון ומרגישה נחותה, מרגישה סביב אנשים "מותקפת", דחויה, סלידה כלפי עצמי. אני במצב הזה מספר שנים ומבחינה כי האשיות שלי השתנה בעקבות זה. כאילו "המעבד" בראש שלי הוחלף ואת האותנטיות שלי איבדתי, את אמונותי של אז, מחשבותי נעלמו. מה עושים? איך והאם ניתן להשיב בחזרה את עצמי? מרגישה מאוד בודדה בגלל זה.

שלום ליאת, המצב שאת מתארת הוא אכן לא פשוט, למדת להסתכל על עצמך באור שלילי, לחוש נפגעת ומותקפת כמעט בכל מקום שאת נמצאת בו. מצב זה אינו קל לשינוי, אבל זה אפשרי. בוודאי אפשרית הטבה במצב. הדרך לכך עוברת בטיפול. בתוך הטיפול ניתן לעבד את ההתקפות המילוליות שחווית, ולבנות עבורך, באופן הדרגתי "מעבד" חדש כדברייך. מעבד שיוכל לאפשר לך לבחון דברים מכמה נקודות מבט, ולא רק מהנקודה העכשווית בה את נמצאת. זה לא קל אבל זה אפשרי, בהצלחה, דרור

בבקשה הצילו

לי לא ידוע על קבוצות פרטיות בתחום הנ"ל. מדוע שלא תפני לטיפול פרטני?

ליאת את פונה כאן בבקשה נואשת להצלה - הצלה מעצמך איך לדעתך ניתן באמצעות פורום זה להציל אותך או את בנך? למי בדיוק פנית ולא נענית? אחריותי כאשת מקצוע מחייבת אותי לידע אותך כי פורום זה אינו מהווה תחליף לטיפול וודאי שלא "טיפולי הצלה". נראה כי שלל העצות שזיו סופר שלח אלייך מתוך כוונתו הכנה לסייע לך , מועילות כמו כוסות רוח למת, ואת ממשיכה לנסות ולהפקיד את האחריות והדאגה לך ולבנך כאן בפורום, תוך תיאור מצמרר של ילד חסר אונים הסופג אלימות ואין לאל ידינו להושיע אותו מאחר ואיננו יודעים שום פרט מזהה אודותיו!!! האחריות לגורלך ולגורל בנך היא ביידייך בלבד! בכל רשות מקומית קיימת לשכה לשרותים חברתיים וזוהי הכתובת היחידה שבה תוכלי לקבל סיוע במצבך, ולא, מה גם שאני מאמינה שבמידה ולא תעש זאת, במוקדם ובמאוחר מישהו ידווח לרשויות ואז מצבך יהיה גרוע יותר. זכרי האחריות לכל תוצאה של מעשייך היא שלך!

אני בטיפול אצל פסיכולוג כבר שנתיים, (אני בת 15) והייתי בטיפול גם בגיל 9-10. לא אובחנתי עם דיכאון או משהו כזה, אבל כן, אני בדיכאון כל הזמן. התחילו לי בעיות בלימודים לכן עזבתי את בית הספר באמצע השנה, התחלתי לעשן לשתות לעשות הכל כדי לא לחשוב על הדיכאון. יש לי חברים שתומכים, אבל עדיין אני מוצאת את עצמי יותר מדי שעות בוכה וכואבת ופשוט רוצה להרוג את עצמי. ההורים שלי אף פעם לא הבינו אותי, עד שהתחלתי את הטיפול אצל הפסיכולוג שמסביר להם שיש לי בעיה. כרגע אני נמצאת בארה"ב (אני גרה בארץ) לבד, כבר חודשיים, בחווה של דוד שלי (אני רוכבת על סוסים, וזה עוזר לי קצת) בלי הסוס שלי שנשאר בארץ (שזה גם מדכא אותי). נשאר לי להיות פה חודש וחצי לפני החזרה לארץ. דבר ראשון, לאחרונה שמתי לב לבעיות שינה אצלי, אני מתעוררת מעל ל3 פעמים בלילה בשעות הבוקר המוקדמות, רק אם אני לוקחת כדור אדויל לפני השינה אני מצליחה לישון רצוף. האם זה געגועים או משהו.? או אולי דבר יותר דחוף לטיפול או לפחות לבדיקה? (אני לא בטיפול אצל פסיכולוג מאז שהגעתי לכאן) דבר שני, אני לא על כדורים נגד דיכאון. קיבלתי הצעה מהפסיכולוג ודחיתי אותה. האם כדי לשקול את זה שוב? תודה על העזרה

שלום לך, אצל חלק גדול מהסובלים מדיכאון ישנה נטייה לקום מוקדם יותר, ובכלל להתקשות בשינה טובה (למשל לקום בארבע בבוקר). אם זו נטייה חדשה עבורך הייתי מציע לברר האם אין סיבה פיזיולוגית מלבד דיכאון הגורמת לכך. במידה ולא נמצאה סיבה שכזו, אני מציע שתשקלי מאוד בחיוב נטילת כדורים נגד דיכאון, וכאן אני מצטרף לפסיכולוג שלך. הרי ממילא את כבר הרבה זמן עושה Self medication (טיפול תרופתי עצמי - תרגום חופשי שלי), באמצעות אלכוהול עישון ועוד. אז למה לא לעשות זאת מסודר ובפיקוח רופא. ועוד דבר, הייתי מייעץ לך לנסות לחזור למסגרת כלשהי, בהדרגה ועם הרבה עזרה אבל לעשות את זה. זה מאוד חשוב. בהצלחה, דרור

שלום, אני צריכה להתייעץ איתכן. עובדת ממקום עבודתי שאני לא כל כך מכירה, הוכתה על ידי הבן שלה. בביה"ח היא טענה ששנשדדה, ולכן כנראה לא התלוננו שם. היא לא רוצה להתלונן בעצמה, וגם לא לפנות לעובדת סוציאלית. מה אפשר לעשות איתה? האם יש גופי עזרה שפונים לקורבנות שמלכתחילה לא עשו את הפניה הראשונית מיוזמתן? תודה!

דרורה שלום, אחד השלבים החשובים ואולי הקשים ביותר בקבלת עזרה היא בקשת עזרה. מדברייך עולה שחברתך עדיין אינה נמצאת בשלב בו היא מוכנה לקבל סיוע. במידה והייתה רוצה, הייתה ועדיין יכולה לפנות למרכז לטיפול באלימות במשפחה. לא ניתן לעשות הרבה כדי לעזור למעט זה שאת, כחברה שלה, תקשיבי לה, תתמכי בה ותנסי לשכנע אותה לפנות לטיפול.

המקרה המדובר שבו קיימת אלימות מצד ילד כלפי הורה, הוא מורכב וטעון, ישנן אפשרויות עזרה שונות , כגון הוצאת צו הרחקה לבן שאינן כרוכות בפניה למשטרה, אלא שבשל מורכבות המקרה אני מניחה כי בשלב זה חברתך מתקשה לנקוט בצעדים, את כחברה , מסייעת לה בהיותך אוזן קשבת וכן במסירת אינפורמציה לגבי אפשרויות סיוע . כמו כן תוכלי להפנות אותה להתייעצות בפורום זה.

הי.....טוב אז אני לא ממש יודעת למה אני נשארת אולי בעצם בגלל שהוא הדבר היחיד היציב שיש לי אני חושבת שאולי הוא יכול לספק לי דברים אחרים שאני צריכה ואני יודעת שזה לא נכון להישאר בגלל סיבות כאלו רק שפשוט גם נורא קשה לי כי התרגלתי אילו והוא באמת בנאדם מדהים שהיה מוכן לעשות בשבילי הכול אז כאילו כואב תרתי משמע והוא יכול לקדם אותי באיזשהו מקצה מקצועי שאני מאוד רוצה להצליח והוא בשבילי מן חלון הזדמנות על מנת שאני יוכל להתקדם קצת אם כך אני מאוד מבולבלת ואני ממש רוצה שהתוכניות שלי יצליחו ועם זאת נמצאית במין מבוי סתום האם להישאר ולנסות בכול כוחי לשיג את מטרתי ולתת לזה עוד קצת זמן או שמא ללסיים ולצאת ל"חופשי"כבר עכשיו כי הקשר מאוד הזוי וכן יש המון קשיים אולי זה פשוט לא וזהו..למרות שאנחנו מאוד דומים ומאוד אוהבים אחד את השני מעומק הלב...:( אוףף זה כזה עצוב...

שלום לך, אכן התלבטות קשה. בעיקר בגלל הסיום, זה לא רק שיקולים פרקטיים המנחים אותך להישאר שם. זו גם אהבה. עצתי לך היא לא להישאר לבד עם ההתלבטות הזו. את יכולה לפנות לאיש מקצוע ולהביא את ההתלבטות הזו וביחד לברר מה את באמת מרגישה שנכון לך. ניתן גם לברר מדוע את חושבת שאת צריכה עזרה כדי להתקיים. גם אם תחליטי לא להיעזר באיש מקצוע, את חייבת לעצמך בירור של הסיבות שבגללן את רוצה להישאר בקשר. ואז לבחון האם הן מספקות אותך ברמה כלשהי. בהצלחה, דרור

למה לאף אחד לא אכפת? אני כבר לא מצפה מאנשים שיהיה להם אכפת, הורדתי את הציפיות ממזמן. מה שאני לא מבינה למה לאלוהים לא אכפת. אני באה מבית מסורתי, אני מאמינה בו, היתה תקופה שהייתי שומרת שבת... והוא... מסתכל עליי מלמעלה ולא מושיט יד ולא נוקף אצבע! גם הוא לא שם לב אליי. אני כזאת קטנה וחסרת ישע? אני אוויר שלא קיים? אני שונאת את עצמי.. היום היה לי טיפול הקדמנו את הפגישה כי מחר לא אוכל להגיע... הודעתי לה עוד בטלפון שאני במצב עדין... ישר היא התחילה לדבר על הביטולים שלי(פגישה אחת ביטלתי כי עבדתי,ולפגישה אחרת לא התעוררתי...אבל לא בכוונה) ועל כך שאני מתקשרת בין הפגישות, היא לא אמרה שזה מפריע לה(היא יכולה להגיד אני לא מאמינה לה) רק אמרה שהמקום לדבר הוא בפגישות עצמם כי היא לא יכולה לעזור לי בטלפון... דיברנו כבר על הנושא הזה והיא הסכימה שאתקשר בין הפגישות,זה בא מהצד שלה אני אמרתי שאני מפסיקה להתקשר... וכשאני מתקשרת פתאום שוב זה לא בסדר... אני מבולבלת ואני כבר לא יודעת מה אני עושה עם כל הבלבול... היום לא הרגשתי שהיא מנסה להקשיב לי היא רק דיברה ניסיתי לומר משהו היא נכנסה לי בדברים... היא אמרה שאני חשובה לה וכו'(בולשיט,אני לא מאמינה לה) אבל לא נתנה לי לדבר. אם המצב שלי היא קל בסדר,אבל המצב שלי גרוע, היום היא כל כך פגעה בי( למה היא פגע בי זה לא לפורום..) וזהו אני עוזבת את הטיפול.לא יכולה עם הכאב הזה.חייבת לנתק אותה מתוכי ולהמשיך הלאה. אני כועסת עליה שבא לי לבכות. לא מגיע לה אחרי כל מה שהיא נתנה והשקיעה בי, אבל אני כבר לא יכולה, זה שובר אותי,שורף את כל הבפנים שלי...לא יודעת איך אצליח לוותר על קשר כזה.....(מה שבטוח שלא אני זאת שמוותרת היא זו שויתרה עליי. היתי צריכה לראות את זה) אבל אני חייבת להתנתק לטובתי,אני חייבת לסגור את הדלת הזו,להשאיר הכל מאחור. סליחה שרשמתי סתם אין לי שאלה אפילו . וליאת. תודה רבה לך. פורום.... לא לכל אחד יש מקום בו...

חן שלום, כואב לי לשמוע את התחושה שלך. אבל אם להתייחס לפגישה שהייתה לך היום אז נשמע לי שהיום את הגעת עם תחושה קשה, והרגשת שהיא לא שם בשביל להקשיב לך. משהו בקשר שלכן "צרם" היום. בעיני, על אף הכאב הנגרם כתוצאה מכך , ניתן להיתרם מאירועים כאלו. אם מצליחים להישאר ולברר מה קרה ביניכן. את למשל יכולה לשתף היכן עוד בחיים את מרגישה כך, לא נשמעת לא נראית. שכופים עלייך רצון לא לך. לא נשמע לי שהיא וויתרה עלייך. זה נשמע יותר שהיא היום לא הייתה במקום שלך. למרות שלא כתבת שאלה הרגשתי רצון לשתף אותך במחשבות ובתחושות הללו. דרור

אם הייתי קודם קוראת את ההתכתבות בינכם הייתי מבינה שאני שואלת ומתעניינת סתם. אין ספק שבעייני שתייכן הטיפול הוא יותר מאיים מאשר עוזר אני חושבת שקיבלתי את התשובה הכי טןבה להתלבטויות שלי מאחת שזה עזר לה ואחת שלא אבל פחות או יותר אם אותם תתובנות.רחל,אני חושבת שיש מצבים בחיים שאי אפשר להגיד שזה כמו ליפול על סנדלר לא טוב אז עדיף כבר ליפול מראש ולבד למה צריך לכך שותפים?!

אם את מחליטה לא ללכת לטיפול רק בגלל שבחורה אחת טוענת שהיא התאשפזה בגללו אז תסלחי לי אדם שמגיע לאשפוז היה מגיע אליו גם ככה זה לא בגלל הפסיכולוג שלה. חוץ מזה שזה פורום פסיכולוגיה אז מה אתם עושות פה? תלכו לפורום עבודות יד או גידול דגים. למה חשוב לכם נורא לקלקל לאחרים? רחמים

זה אכן לא כמו סנדלר טוב וסנדלר רע כי זה אדם שמתעסק בנפש שלנו אך התכוונתי שיש טובים יותר ופחות כמו בכל תחום ואני לא רואה בזה בעיה או סיבה לא לפנות ולכן המסקנה בגלל זה לא ללכת שגויה! כמו שאת בוחרת רופא, וכל איש מקצוע אחר גם כאן אף אחד לא שולל את הבחירה שלך את יכולה לנסות לאחר פגישה לומר שלום ולא להתראות או לחילופין ללכת לאחר המלצה , מה הקשר בין ליפול לבד או אם שותפים כמו שאת כותבת המטרה היא להתקדם... אני משערת שאת אדם שיכול לבחור מה מתאים לך. הפכתם את האדם לנטול בחירה גם בטיפול את עדין האדם הבוחר ואת בוחרת אם להישאר או לעזוב לו מתאים זזים.... ולכן העליהום שאתם עושות על הפסיכולוגיות מוגזם. אני גם מסכימה עם רחמים בכל מה שכתב וחבל שאנשים שיכולים להעיזר ירתעו בגלל הודעות שונות, בעיני זו החמצה ... ובאמת למה אתם בפורם כל פסיכלוגיה אם אתהם מתקיפות פסיכולוגים בצורה קשה זו מנהלי הפורום לא קורצו מחומר אחר.. אז בין כל חוסר האמונה אולי כן יש משהו קטן אחר. הטיפול שלי זה אחת מהחווית של חיי, (ושמעתי אנשים רבים שחושבים כך) למרות שהיו זמנים קשים בגלל המצב כשהגעתי ולא הייתי רוצה לזכור אותם אני חושבת שקשה לאמוד אותו בכסף או בכל דבר אחר זה ותמיד אניי יזכר בפסיכולוגית שלי בחיבה והוקרה רבה (על התשלום המוזל והסימלי היחס והאכפתיות לאורך כל הדרך ואני שמחה שאת התוצאות היא גם רואה) אז לא כולם צריכים ללכת לטיפול מי שמתאים ויכול להיעזר ולא מפחד "מתופעות לוואי" פוטנציאליות זמניות ביותר כגון: מתלות תקופתית, מהעברה מידי פעם וכד' ירויח בגדול!

סימן שאלה יקרה, אשמח לשמוע את החלטתך בעניין. ולשאר, אני לא חושבת שיש כאן מקום לייעץ לכאן או לכאן למתלבטים למינהם, אם להמשיך או לא, אם לבחור ללכת לטיפול או לא. כל אחד רשאי כאן לספר את סיפורו מנקודת מבטו האישית ועל סמך נסיונו. אין כאן שום עליהום רחל, רק נסיון לספר סיפור אישי כואב מאוד. מה שכל אחד יעשה אתו זה סיפור אחר לגמרי, ונטול בידיו. אני באמת הייתי שמחה לראות כאן..חופש..ולא מאין מלחמה על "האמת". לכל אחד יש אמת פנימית שלו, אין צודק או לא צודק. יש לצערי גם חוויות מצערות וכואבות שראוי וישמעו...ויתנו להם גם את המקום הראוי להם מבלי מיד להיבהל ולנסות למדר אותם בדרך של שלילה, ביקורת ושיפוט. בטיפול עצמו אין עדי ראיה, הכל בחדרי חדרים..יש את "האמת"שלך מול "האמת" של המטפלת. אם תשאלו אותי, לדעתי מרבית הכותבים כאן הם סוג של "נפילים" מהטיפול. בכל אופן, מאחלת לאנשים לא להקל דעת בטיפולים פסיכולגים ומיד לרוץ אליהם כי הם פשוט אוהבים לדבר ולהתפלסף. יש גם השלכות שליליות מטיפול. יום טוב אביגיל

זה נכון שאני מאוד פוחדת להכנס לטיפול ועוד יותר מהחשש שזה יוביל לאישפוז! אבל בעיקר אני לא בטוחה שבאמת אפשר לעזור לי בשלב בו אני נמצאת כרגע{והייתי במצבים}זה נראה כאילו מפה אפשר ללכת רק אחורה {אם עוד יש ממה}והדבר היחיד שעוד נכון לי הוא להעביר את הימים האלה בצורה קצת יותר שפויה לא מעניין אותי העתיד אלא הרגע!והרגע הזה נראה כמו נצח אחד גדול איך שורדים?איך ממשיכים את היום יום מבלי להכנס לטיפול ארוך ומייגע ובעיקר חסר טעם עבורי לפחות.

שלום לך, לא לגמרי ברור לי מדוע טיפול הוא חסר טעם עבורך כרגע. לי נשמע שדווקא תחושת חוסר הטעם בחייך היא הדבר המאיים כרגע. אבל בכל מקרה ישנן אפשרויות נוספות. את יכולה לנסות להיעזר, ככל האפשר, באנשים הסובבים אותך. כל מי שיכול לעזור. לשתף אותוו במה שאת מרגישה ולבקש ממנו להיות איתך בזמן הקרוב עד שהגל הזה יחלוף. את גם יכולה להיכנס לטיפול תמיכתי קצר, שיעזור לך להתארגן. מעין טיפול בשעת משבר. אבל אחרי שאמרתי את כל זאת, אני עדיין מקשיב לקול שבך, שביטא את עצמו דרך השאלות בימים האחרונים, והקול הזה מדבר על תחושה שאת צריכה עזרה. למרות כל החששות והניסיונות לבטל את יעילות הטיפול. אני מדגיש אותו כי אני מרגיש שאת מנסה לבטל אותו. הבחירה בידיים שלך, ובכל מקרה אני מקווה שתרגישי טוב יותר, דרור

חוסר הטעם בחיים הוא באמת מאיים,אבל הפחד מהחיים מאיים הרבה יותר! העניין הוא לא בלבטל טיפול אלא בלבטל את עצמי מה שכך או כך קורא רק לא באופן רישמי ופה בדיוק החוסר החלטה המאוד קשה שלי!נ.ב לפעמים דוקא הקרובים לך הם הרחוקים ביותר!בכול מקרה ממש תודה על ההקשבה ועל התשובות המפורטות איכשהו זה אולי יגרום לי להחיט מה ולמה?!

אני שלוש שנים אחרי טיפול פסיכולוגי. נכנסתי לטיפןל אדם שבטוח ומאמין בעצמו ויצאתי פגיעה מאוד. נפגעת ולוקחת באופן אישי דברים אחרי הטיפול...אם אחי הגדול למשל (שהערצתי אותו כל חיי) נוהג בי בחוסר סבלנות בכל פעם שאני מתקשרת אליו מאז אותו טיפול כושל שהכניס אותי למשבר נפשי קשה ושכל המשפחה היתה מודעת לכך שירדתי מהפסים. אני מרגישה שאת הנעשה אין להשיב לפחות מבחינת הדימוי שלי שנפגע קשה בתוך המשפחה. וכך התחושה חוזרת אלי כבומרנג. ז תאמר לי דרור, מה טוב כ"כ בטיפול פסיכולוגי? שאני רואה איך אתם שולחים כל אחד כאן וממליצים על טיפול. אני משערת שיש עוד נזקים שנגרמים מטיפול פסיכולוגי ואני מאמינה כי הכל חל עלי רק מעדיפה כבר לא לדעת. יש בי כעס אולי זעם על כל הפסיכולוגים שחושבים שהחיים בלעדיהם נטולי איכות. אז אני רוצה לומר לך ובטח לא לך באופן אישי, שאני לא אותו הבנאדם אחרי "הטיפול". מרגישה כי נלקח ממני משהו שהיה שלי ובלעדי ובעל גוון יחודי והוא אבד. מרגישה כמו אחד האדם עם פחות בטחון, אמונה בעצמי ועם פחות תחושה טובה וקומפוטנטית כלי עצמי. אני משערת שלא היו לנו הרבה יצירות אומנות, לא היה לנו את פיקאסו, וואן גוך, בטהובן, מוצרט וכו'..אם הם היו יושבים שנתיים ועוברים "טיפול".

אמנם אני לא דרור אבל בכל אופן מתחשק לי להגיב. אני מבינה את כאבך ותיסכולך אבל ממש ממש לא מסכימה עם ההכללה שלך לגבי פסיכולוגים, טיפולים, ואמנים: אני לא חושבת שהפסיכולוגים חושבים שהחיים בילעדיהם נטולי איכות כמו שציינת , יש אנשים שסובלים וצריכים עזרה ומה רע בזה?? אדם לא פונה לטיפול כי טוב לו אדם פונה לטיפול ממצוקה אישות כך שאנשים שטוב להם לא פונים ופסיכולוגים גם מודיעם לכך. יתכן ונפגעת בטיפול יתכן והמטל לא הבין אותך נכון וכד' אבל גם מאוד יכול להיות יש מצב שנקרא רגרסיה ויש תקופות בטיפול הרבה יותר קשות גם מהרגעים שניכנסנו אבל יוצאים מזה בסופו של דבר חזקים יותר (אני יודעת שאדם בנפילה לא כל כך מענין אותו לשמוע שבסוף יהיה טוב) אני אומרת זאת כאחת שנמצאת בטיפול כבר שלוש שנים ומרוויחה מזה המון, גם לפסיגולוגית שלי יש טעויות אבל אולי לסלוח לה זה גם חלק מטיפול ומלמד לחיים עצמם. (ואין לי איך להודות לה על כל האכפתיות והתמיכה) אני מציינת זאת שאם משהו קורא וחושב על טיפול שלא ירתע זה מסע קשה מפרך לפעמים כמעט "אכזר" אבל בעיקר "מחבק" תומך ועוזר ו למי שזה מתאים זה בהחלטו משתלם. לגבי אמנים שונים, נכון שבזמן שיגעון ניתן גם להפיק דברי אומנות וכד' אבל לא ניתן להפוך את ואן גוך לאדם שפוי או לאדם שלא סבל הוא הרי חתך לעצמו את אוזנו.. ובסופו של דבר התאבד, וחבל כי לאדם זה כמה שנים של טיפול לא הספיקו הוא היה מאושפז ... אז איך אפשר לומר שאולי היה עדיף שאם היה ניתן לעזור לו לא הוא לא היה מפיק את דברי האומנות שלו.. ההיבט בעיני צריך להיות לסבל האישי שלו ואם יהי ניתן להקל מעליו אז זה מה שצריך לעשות.

תרשי לי לרגע להיות בוטה. אבל את נשמעת לי כמו כלב מאולף ששטפו לו את המח. יש משהו לדעתי באותנטיות שהולך לאיבוד... כל המשפטים שכתבת לי נשמעים מאולצים משהו ...ואולי קרוב יותר לאוטוסוגסטיה. בכל אופן, אני חושבת שמרבית הבעיות יכולות להיפתר בדרך של עשייה, ניסוי וטעייה, אולי תרופות בשעת מצוקה. על מנת להרחיב את ידיעתך, יש אנשים שהולכים לטיפול לא רק בשעת מצוקה אלא לשם בריחה מהמציאות, ככה אני רואה את זה.

גם לי מתחשק להגיב אני מסכימה לחלוטין עם דבריה של אביגיל,די לקרא את מרבית פניותיהם של הכותבים כדי להבין לאיזה דרגה של תסכול מגיעים מטופלים בעקבות טיפול .שלרוב נמשך חודשים רבים .וברוב המקרים מטופלים נוטשים את הטיפול כשנגמר להם הכח להמשיך ולהתמודד עם הסיוט שבכל פגישה ... וישנה תמיד הדרישה ברקע שיש להתאזר בסבלנות .שתהליך הריפוי איטי וממושך.... ובנתיים נוצר מצב שהוא אופיני בכל טיפול .והוא התלות שמפתח המטופל במטפל שברוב המקרים אפילו אינו מודע לה. כתיבתי מבוססת גם "מהחויות" האשיות שלי מחדר הטיפולים .שהן די דומות לכל מה שנכתב על הכשלים הטפוליים.המופיעים פה בפורום.

אולי תוכל לעזור לי אתה ניסיתי לקבל עזרה ולא הולך לי כרגע אני אחרי תאונת דרכים אבל חשוב לי לפתור את הבעיה אם תוכל אתה לכוון אותי אשמח מאוד אני עם הכעס סיימתי בדרך של כתיבת שיר המבטא את הרגשות השליליים שלי ואני מדברת עם הבן שלי על כך אומרת לו שאני כועסת ולא רוצה להיות גיפה גירפה כעסנית אז מצאתי דרך להתמוד עם זה אבל עם האלימות לצערי לא. יש לך כלים שיכולים לעזור לי? כלים תרגילים פסיכולוגיים ? מה שהוא שיכול להציל אותנו מהדור הבא של אלימות????? בבקשה הצילו אולי קבוצת תמיכה בשרון אולי מי שהוא הצילו

ליאת, אני קורא את המצוקה הרבה והייאוש בהם את נמצאת. אני לא מאמין בפתרונות קסם שיפתרו את בעיית האלימות בין-רגע. כתבת שכתיבת השיר מאד עזרה לך. אני מציע שתמשיכי לכתוב. אולי תנהלי יומן אישי ובו תכתבי את הכעסים והמצוקות שאיתם את מתמודדת. את יכולה גם לעשות תרגילי הרפיה בו: ברגע שאת מרגישה את הכעס עולה תכנסי לחדר ותסגרי את הדלת. המטרה היא לנתק מגע. בחדר תשבי על כיסא או על המיטה, תיישרי רגליים (כך שיהיו ישרות ובאוויר) וגם את הידיים (הידיים והרגליים מבילות באוויר). תנשמי עמוק ותוך כדי הוצאת האוויר תכווצי את כל שרירי הגוף: הפנים, הכתפיים, הידיים (תאגרפי את היידיים חזק, הכי חזק שאת יכולה), את שרירי הבטן והרגליים. תשארי כך לפחות 5-10 שניות ותשחררי. תנשמי עמוק 3 פעמים ותעשי את התרגיל שוב. תחזרי על התהליך לפחות 3 פעמים ברציפות. את תרגישי איך השרירים מתעייפים ונעשים רפויים, כך גם הכעס. בנוגע לקבוצת תמיכה באזור השרון: יש מרכזים לטיפול באלימות במשפחה שם, בד"כ, יש טיפולים קבוצתיים. ישנם מרכזים ב: כפר סבא, נתניה, רעננה. הפניה אליהם היא עפ"י מקום מגורים. את בדרך הנכונה, המשיכי כך זיו

שלום שמי לילך ואני אובחנתי לפני כ3.5 שנים כאדפ עפ נטייה לדיכאון אבל אף פעם לא הייתי בטיפול תרופתי מאז הייתי בדיכאון לפני שנתיים שנמשך כשנה עקב מות סבי שהייתי מאוד קשורה אליו והתלחתי איכשהו לצאת מזה לפני כ 3 חודשים התחילו לי חרדות סביב הבראיות שלי ורופאת המשפחה שלי נתנה לי רסיטל 20 מ"ג ולפני חודש העלתה אותו ל 40מ"ג מיום רביעי האחרון אני מרגישה את אותם הסיפטומים של הדיכאון מה אני יכולה לעשות?

לילך שלום, אני באופן אישי חושב שאת הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי, לפחות הראשוני עד לאיזון צריך לתת פסיכיאטר. זו המלצתי הראשונה עבורך, לפנות לפסיכיאטר ולהתייעץ עמו על סוג הטיפול התרופתי המתאים לך. מעבר לכך את אומרת שאת עם נטייה לדכאון אבל לא ברור האם היית בטיפול פסיכולוגי בעברך על מנת להתמודד עם נטייה זו, ועם הנושאים המרכזיים בחייך הגורמים לה. בכל מקרה אני ממליץ לך, במקביל, או כחלק מהפנייה לפסיכיאטר, לפנות גם לטיפול פסיכולוגי. בהצלחה ולילה טוב, דרור

תודה ליאת על התשובה הכנה.עוד שאלה קטנה האם מעל גיל 18 יכולים לאשפז בכפיה?

שלום לך, עובדתית ניתן לאשפז בכפייה. אולם, תהליך זה הינו תהליך לא פשוט שאינו נעשה בקלות דעת . מהמעט שקראתי מדברייך אני מתרשם שאת חוששת מכניסה לטיפול, וייתכן ואשפוז כפוי הוא עוד חשש, שאם איש מקצוע יראה אותך במצבך הקשה הוא יחליט על אשפוז כפוי ללא שתוכלי להתנגד. חשש זה מאוד מובן, והוא משותף ללא מעט מטופלים. אולם לדעתי, על אף הדכאון שאת מצויה בו כרגע ניתן לטפל בך ללא מסגרת אישפוזית. וגם אם המטפל יחשוב שיש צורך הוא קוודם כל ידבר איתך. רוב המתאשפזים הם אנשים שהרגישו שהם במצוקה וזה מה שהם צריכים. אני חושב שאת לא שם ולא זקוקה לאשפוז. אבל כן זקוקה לטיפול, ובעיקר להתגבר על החששות. כי בין אם את רוצה ובין אם לא, זה לא יעבור מעצמו. בהצלחה, דרור

שלום אני בת 25 אני שוב עוברת תקופה קשה מבחינה נפשית הגעתי לשלב שנמאס לי כבר להתמודד עם זה אין לי יותר כוחות...אני עובדת ולומדת ומנהלת חיים אבל אני מסתובבת רוב היום עם תחושות קשות של מועקה ואין ליטעם בשום דבר שאני עושה אני כל הזמן חנוקה מדמעות ויש לי רגעים שאני ממש מפחדת ההרגשה בלתי נסבלת רק עם החבר אני מרגישה הקלה...בעבר מהפרעות אכילה (בולמיה)אני עדין מתמודדת עם נושאי אכילה בחיים בנוסף סבלתי מדיכאון הייתי בטיפול פסיכולוגי במשך שנה וחצי ושנה לקחתי כדורים נגד דיכאון שעזרו לי באיזשהו אופן ...היום אני מרגישה שאני זקוקה לעזרה אבל מצבי הכלכלי לא מאפשר לי לללכת לטיפול וזו הרגשה נוראית גם דרך קופת חולים עדין התשלום יקר...הייתי רוצה לדעת אם יש דרך ללכת לטיפול שהעלות שלו נמוכה והייתי רוצה לנסות טיפול פסיכולוגי אחר לשמוע מה מומלץ כי הטיפול ארוך הטווח לא ממש עזר הלכתי מתוך מחויבות אני אשמח לתשובה בהקדם תודה

טיפול פסיכולוגי זול את יכולה למצוא במרפאות לבריאות הנפש

שמעתי שאם הולכים דרך הקופה לפסיכיאטר ולא לפסיכולוג זה עולה בהשתתפות עצמית רק לפגישה הראשונה.הלואי והיה לי את האומץ והכוחות להתחיל טיפול אף שאני לא ממש מאמינה שהוא יכול לעזור בכל מצב.

מיה שלום, טיפול פסיכולוגי זול ניתן לקבל במרפאות לבריאות הנפש של משרד הבריאות או של קופת חולים כללית. ניתן גם ללכת לטיפלים קצרים יותר כגון טיפול קוגנטיבי התנהגותי, או טיפול פסיכודינמי ממוקד. באחרון יש ניסיון להתמקד בנושא משמעותי בחייך הדורש התערבות. אולם, מדברייך אני לא סבור שזה הטיפול המומלץ ביותר. בעיני, לתחושות הקשות שלך כיום, מתאים דווקא מקום שקט, שיאפשר לך התבוננות פנימה וחוויה אחרת של חייך. כאן אני מסתמך על העובדה שעם החבר את מרגישה אחרת. משהו שם הוא בעל משמעות עבורך, אולי התחושה של להיות נאהבת. בטיפול את יכולה להרחיב את התחושה הזו למקומות נוספים בחייך, ולעבד מכקומות כואבים עבורך. ייתכן שבטיפול הקודם היה קושי מסויים, וייתכן ואת היית במקום אחר. כך או כך זו המלצתי כרגע. בהצלחה, תוך תקווה שתוכלי להיעזר ולהתמודד עם התחושות הקשות, דרור

ד"ר אורנה / ליאת / דרור שלום רב! הנני בן 29, נכה צה"ל בגין ליקוי שמיעה, בשנה האחרונה יש שינוי בדפוס ההתנהגות שלי מכל הבחינות בעקבות הטינטון הקבוע והירידה בשמיעה, זה מקשה עליי לתקשר עם האנשים והסביבה, לא מצליח להירדם מרוב הצלצולים, צריך לשמוע מוזיקה לפני השינה בכדי להרדם, זה מעצבן אותי מאד, אני לא מרוכז בעבודה. ליקויי השמיעה גרם לי לשינוי בדפוס ההתנהגות ובריכוז בביצוע העבודה, אגב הנני בעל תואר ראשון במדעי המחשב והמתמטיקה והמקצוע שלי הינו מתכנת, מקצוע אשר מחייב עבודה בסביבה שקטה, זה גורם לי לאי ריכוז בעבודה, אני מפתח מחשבות לא נורמאליות בעקבות הרעש הקבוע והירידה בשמיעה. אבקשך להדריך אותי ומה לעשות במקרה הנ"ל, ותודה מראש.

ניל שלום, תופעת הטינטון היא תופעה שאכן מקשה מאוד, היא מקשה על התקשורת עם אחרים, אבל היא גם מקשה, כפי שאתה כותב, גם על השקט הפנימי. לא ברור לי למה אתה מתכוון כשאתה כותב מחשבות לא נורמליות, או באיזו צורה נגרמה הפגיעה בשמיעה. אבל עצתי לך היא לפנות בהקדם לפסיכיאטר לאבחון והחלטה על טיפול. בהחלט ייתכן שישנו צורך בטיפול תרופתי להפחתת האי שקט והגברת הריכוז. אני הייתי מציע גם לברר האם אתה סובל מדריכות יתר, מצבי רוח משתנים או תופעות פסיכולוגיות אחרות ולדווח עליהן או כאן או באבחון אצל הפסיכיאטר, כי ייתכן וגם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור במקרה זה. בהצלחה, דרור

שלום למומחים היקרים:אני רוצה להתייעץ לשתף ולשמוע חוות דעת כי אני מאוד מבולבלת,יצאתי עם מישהו במשך חצי שנה ואני מכירה אותו 10 חודשים הוא יותר גדול ממני ב-10 שנים ויש פערים בינינו מאחר והוא כבר בעל עסק מצליח, משכיל,ומאוד מגובש על עצמו אך יחד עם זאת הוא מאוד רגיל לחיות לבד,לא הייתה לו זוגיות מזה כ-10 שנים עד שאני הגעתי וזה מעט רציני עכשיו ניסינו לגור ביחד זה לא ממש הלך מאחר והוא היה צריך את הספייס שלו יותר מידי והאנרגיות כבר היו מאוד לחוצות בזמן האחרון הוא מאוד מכונס בעצמו ודי הורדנו הילוך בקשר שלנו כי אני מאוד מהוהרת לגבי העתיד שלי לימודים וכו והוא די ב-שלו עכשיו היינו מדברים כל יום עכשיו זה פעמיים בשבוע משהו כזה,אני מאוד רוצה לעזוב את הבית ואין לי ממש כסף אז הוא הציע לעזור לי עם השכר דירה אך יחד עם זאת אני לא יודעת מה יהיה איתנו עם הקשר שלנו ואני מאוד מוטרדת האם לקבל את העזרה שלו??או שעדיף לא להסכים בגלל הסיבות הללו אני מאוד מבולבלת ואני לא יודעת בכלל עאם הוא הגבר בשבילי ואני לא ממש רוצה לבזבז את זמני בקשר שהוא לא נכון לי אני יודעת שמה שכתבתי זה מתומצת אבל הייתי שמחה לקבל איזשהם נקודות למחשבה..... כי אני אישית מרגישה שאני טובעת בין כול הבלאגן שאני נמצאת כרגע בחיי תודה מראש!

אביבית שלום, הדבר שלדעתי הוא החשוב ביותר הוא לשמור על דרגות חופש. בכך אני מתכוון שכאשר מרגישים שיש משהו המגביל את חופש הבחירה (לא לבלבל עם ריבוי אפשרויות), יש להמנע ממנו. מדברייך אני שומע שאת חוששת שתשלום שכר הדירה על ידו יפגע בחופש שלך לקבל החלטה על עתידכם המשותף כי תרגישי מחויבת וכבולה. אם כך הדבר אני מייעץ בחום שלא להתפתות לכך. באשר להתלבטות עצמה. את מעלה הרבה שיקולים מדוע לא להישאר איתו. את גם מתארת שניסיתם לגור יחד אבל זה לא הצליח. את לא כל כך כותבת מדוע את כן חושבת שזה יצליח ואולי זה לא במקרה. בכל מקרה, נראה שיש לכם לא מעט קשיים, ואפילו נשמע לי שאת מבקשת תשובה מסויימת. אבל אני רוצה לשאול שאלה אחרת. למה כן להישאר, או למה את לא נפרדת ממנו עד כה. את יכולה לענות כאן או לעצמך ולפי זה להחליט מה התשובה. ושוב אני חוזר על עצתי, שימרי על דרגות החופש שלך, דרור

בוקר טוב ממש בקצרה(בערך...)בשלב זה. אני גרוש מזה כחצי שנה(גילי 48),את הבית עזבתי או יותר נכון הועזבתי (לפני כשנתיים) בעקבות סדרת מעשים נוראיים,לרבות ניסיונות אובדנייים(גם אם היו "הצגה", לעיתים) גם בעת הימצאות הילדים בבית.הרקע הינו (גם) אובססייה לצורת אוזנה של אישתי,דבר שהציק לי (הן בהיותי איתה והן כמחשבות טורדניות ומעיקות) מאז הכרתיה.ובכל פעם שהיה לי (ולנו) לא טוב,הטלתי את כל מכאוביי ותעוקותיי בכיוונה זה.הכי קל להאשים אחרים... בנוסף,חליתי בלוקמיה בשנת 2003 ולשמחתי (שלצערי אינה תמידית...) המחלה לא נשנתה.כן,לפעמים אני חולם על הישנות המחלה כי אז אולי היא (אישתי) תרצה בי שוב...שלא לדבר על החברה(תרתי משמע) ש(עדיין) מחשיבה מחלה רפואית גרידא (ולא נפשית רחמנא ליצלן.) לרצוייה ומקובלת ואף "סקסית". שבועות ספורים אחרי שובי לשיגרה (בתום 4 סדרות של של טיפולי כימותרפיה),החלתי לסבול מדיכאון ובעייתה האסטתית של אישתי הציקה לי יותר מפעם.או אז,התחלתי ליטול כדורים פסיכיאטריים(רבים ומגוונים...),שלדעתי (ככל שחלף הזמן),רק דרדרו את מצבי."זכיתי" גם להיות מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי במחלקה סגורה וגם שם (אפילו) ניסיתי לשים קץ לחיי.הרי אין טעם לחיי בלעדיה....המשענת שלי נטשה אותי.!!וכשאני מנתח זאת,הרי "הרווחתי זאת ביושר"... מאז,בהדרגה,שבתי לשיגרה,על אף שגם את תפקידי(הבכיר) בעבודה הפסדתי,שכרתי לי דירה ואני (פחות או יותר) עצמאי ואף מכיר נשים,בין אם להכרויות קלילות בין אם למטרה אחרת.אז יש ריגושים קטנים ואורגזמות אך זה אינו האושר. ולא מפסיק להאשים את עצמי על "בישול הדייסה".כנראה שאיני יכול להיות נורמלי וסטנדרטי. אולם,אם אהיה כן עם עצמי,איני מפסיק לחשוב על חזרה לאישתי הגם שאני יודע שכשאהיה עימה (שוב) בעייתה (צורת האוזן) תמרר את חיי וחיינו. ואני יודע,גם אם זה לא נראה הגיוני(לפחות לא כעת),שהעתיד הינו מסתורי ושצריך לחיות את היום וכו' וכו'...וכן,אולי בעתיד נהיה ביחד ואולי...מה שנראה לי דמיוני לחלוטין היא תרצה אותי ואני לא ארצה אותה... ואפרופו האוזן,בכל פעם,למשל,שהיא הייתה שוחה ואוספת את שיערה בכובע מים הייתי נבעת רק מלהביט ולהיתקל באוזנה.לעיתים,אף הייתי מזיע.וכשהייתי שב הבייתה לאחר יום עבודה,היא הייתה מייד פורעת את שיערה (שהיה אסוף)בגלל "המשוגע"....בקיצור,מצב רוחי השתנה בהתאם לאופן שבו אוזנה נגלתה (או שלא...)לעיניי.ואלו הן דוגמאות ספורות בלבד.זו ה"שריטה" שלי- מודה באשמה!! בכל פעם שאני הולך לישון,(וגם בשנתי היום אני לעיתים חולם עליה..),אני מקווה שכשאתעורר אהייה חבוק בזרועותיה ושנחזור לחיות ביחד.למעשה,נראה לי שכעת בסך הכל אנו בהפסקה.בהגיון,אני יודע שאת הנעשה אין להשיב ועלי לפתוח "פרק חדש".נכון,העתיד הינו לוט בערפל ואולי(מי יודע...) בעוד מספר שנים נשוב להיות זוג. האם יש לך איזו המלצה? תודה המתלבט העצוב!! ועוד קצת...וסליחה על הציניות.... רבים המטפלים והרופאים הפסיכיאטריים(גם פרטיים..) אותם ביקרתי ואיתם נועצתי,אך למעט שיפור מצבם הכלכלי..אני לא חשתי הקלה,לצערי. לא היה כדור שלא נוסה על ידי וגם להתאשפז במח' סגורה "זכיתי". כן,ובעיתות כאלו החיים נראים לי סתמיים וחסרי שמחה.אני רק רוצה לעבור את התקופה הזו ולהתחזק ולהיות "בעל חוט שידרה עצמאי ". כל שאני רוצה זה לישון,אני יודע שזה סוג של בריחה....ולחזור למשפחתי במתכונת שהייתי בה.אהיה מוכן לעשות כל דבר אבל כל דבר שגרושתי תבקש ממני כדי לחזור אליה. אני גם מודע (ואולי היא לא חשבה על כך) על הנזק שניגרם ועוד יגרם לילדינו,נכון גם אני אשם בכך). ממתין לתגובות.. נ.ב - אולי אם אשלח לה מכתב זה יעזור לי(להחזיר אותה,כמובן) המתלבט העצוב

למתלבט העצוב שלום, קשה שלא להרגיש את העצב בדבריך ואת התחושה שמשהו מרכזי חסר בחייך. אתה מרגיש שמה שחסר לך זו אשתך ואני מניח שלו הכל היה מסתדר איתה היית מרגיש טוב יותר. אבל מדבריך אני בעיקר שומע אדם שכבר הרבה מאוד זמן לא מרגיש מרוצה. מרגיש שמשהו חסר לו, משהו לא בסדר. גם כשהיית עם אשתך. האוזן שלה היא רק סימפטום, בולט, אבל סימפטום לקושי שלך להתמודד עם מה שיש. לכן עצתי היא שתנסה, בכל אמצעי מצא לנכון, להבין מה באמת חשוב לך. למה אתה מתקשה להשלים עם כך שדברים לא מושלמים. לדעתי, וזו דעתי בלבד, הדרך לשם מתחילה בך. בהבנה שהתחושה שמשהו לא בסדר מקורה בך. קשה לך עם עצמך. כמו שאמרת - קל לזרוק על אחרים. וזה נכון. לא קל להתמודד עם האוזן המעוותת הפנימית של עצמנו. אני אישית מאמין שהדרך למסע הזה היא בטיפול ארוך טווח. אבל אם אתה מכיר או שומע על דרך אחרת שמתאימה לך, לך על זה. העיקר שהחיים שלך ייראו לך קצת יותר בעלי משמעות. ואז גם פגמים של אחרים ייראו, אבל יהיו פחות דומיננטיים. מאחל לך הרבה הצלחה, דרור

מזה כמה חודשים אני נמצאת במצב נפשי לא יציב עם לא מעט מחשבות אובדניות.רופאת המשפחה אומרת שזה דיכאון האומנם?!יש לציין שאני ממש לא מעוניינת לקחת כדורים ושרוב הזמן אני חיה עם עליות וירידות רק שהפעם אני מרגישה נשאבת לחור שחור וגדול! הייתי רוצה להתחיל טיפול אבל אני יודעת שזה כרוך בלנבור בנשמה ואני לא ממש בטוחה שאני מסוגלת להתמודד עם דברים בשלב הזה מה עושים!!!! נ.ב-עד כמה חסוי הטיפול אם הוא נעשה דרך הקופה ולא פרטי?

שלום לך, את ודאי מבינה שאי אפשר לאבחן אותך על סמך תיאור של שורה קצרה בפורום. אני מניחה שאם רופאת המשפחה זיהתה דיכאון, ואם קיימות מחשבות אובדניות, לא כדאי להזניח את המצב, וראוי מאד לפנות לקבל עזרה מקצועית. מבלי להיכנס כרגע להתנגדות שלך לטיפול התרופתי, אותו אני רואה דווקא כאופציה טובה, אוכל לומר שרוב הפסיכולוגים הנתקלים באדם דכאוני יתחילו בטיפול תמיכתי 'אוסף' ולאו דווקא יתחילו בחפירה שתערער אותך. תוכלי, כמובן, לחפש מטפל קוגניטיבי, שיכוון לאמונות ולמחשבות המלוות את המצב שלך, ופחות להיסטוריה המשפחתית שלך. כאשר את פונה לטיפול דרך הקופה, את יכולה להיות שקטה לגבי התכנים העולים בטיפול, מאחר והחיסיון הרפואי חל עליהם במלואו. עם זאת, ככל הידוע לי יהיה רישום כלשהו שהיית בטיפול. נסי להתגבר על ההתנגדויות, ולהגיע לקבל עזרה. זה הרבה פחות מפחיד ממה שזה נשמע מבחוץ. בהצלחה ליאת

אני בטיפול פסיכלוגי כבר כמעט שנה, מצד אחד אני לא מרגישה שהוא מוביל לשום מקום , אני לא מרגישה מספיק בנוח בטיפול , ואני מרגישה שהפסיכולוגית שלי לא ממש מכירה אותי אחרי כל התקופה ואנחנו בכלל לא מגיעות לבעיות האמיתיות שלי , ומצד שני יש בי מין פחד להפסיק ללכת לשם שלא מובן לי , וכל שבוע אני אומרת לעצמי שזהו , ומוצאת את עצמי שוב הולכת ..בגלל התקווה הקטנה שאולי הפעם יהיה שונה .. .מה עושים ?! יכול להיות שיש אנשים שזה לא מתאימים להם ?!..

שלום מישהי, פסיכולוגים, בניגוד לאיזו אמונה רווחת, אינם קוראי מחשבות. המטפלת שלך תוכל להכיר אותך רק אם תתני לה להתקרב ולגעת בך באמת. אני מניחה שהקושי שלך להתמסר אליה קשור לנטייה זהירה ומרוחקת מול אנשים בכלל, ואינה קשורה לטיב האינטראקציה ביניכן (זאת מאחר ובכל זאת קשה לך לוותר עליה). טיפול פסיכולוגי לא חייב להתאים לכולם, ויש אנשים שהשפה הרגשית זרה ומאיימת מדי עבורם. זהו פרדוקס מוכר: מי שהכי מתקשים בסיטואציה הטיפולית הם לפעמים מי שהכי זקוקים לה. אבל כמובן שזו אינה חובה אזרחית, ואיש הישר בעיניו יעשה. אני רוצה להאמין שהפחד שלך מעזיבת הטיפול קשור דווקא לתחושה עמוקה שהוא חשוב ומיטיב עבורך. נסי להקשיב לתחושות הבטן שלך. אשמח אם תשתפי אותנו בהחלטותיך. שבוע טוב ליאת

ליאת תודה על התגובה , את יודעת למצוא את המילים הנכונות לנסח את הדברים (למרות שאת לא קוראת מחשבות ) , זה נכון שיש לי קושי בלתת לאנשים להתקרב אלי באמת , אבל יש משהו במסגרת הזאת שגורם לזה להיות יותר קשה , כי זה לא אמיתי (קשה להיות עבודה של מישהו ) . אני באמת מרגישה שאני צריכה עזרה , ולכן אני כל הזמן חוזרת לשם (מה שסביר להניח יקרה גם השבוע ) אבל אני באמת לא רואה איך זה פותר לי את הבעיות שאיתם הגעתי ...

שלום רב, אני כותבת עבודה בנושא סיום טיפול פסיכותרפיה עם ילדים. אני מתקשה מאוד למצוא חומר ביבליוגרפי בנושא. ראיתי בכרטיסך האישי שיש לך נסיון רב בעבודה עם ילדים, ותהיתי האם יש לך מקורות אליהם את יכולה להפנות אותי. בתודה מראש, נגה

שלום נוגה, שולחת לך לינק למאמר של נעמה בר שדה, ראי את המקורות עליהם היא נשענת. http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=233 אין לי כרגע חומר זמין ברשותי, אבל ככל שאני זוכרת דווקא יש שפע רב של חומר בנושא זה. נסי גם כאן http://www.ncbi.nlm.nih.gov/sites/entrez בהצלחה ליאת

יש שינוי בכעס שלי כלפי הבן שלי אפילו כתבתי על כך שיר המבטא את הרגש המגעיל שלי בקשר למכות טוב פניתי לכמה גורמי עזרה אבל לא הולך לי עם זה בקשר לספור עד עשרים לצערי עלי לא עובד העניין ועדיין כואב לי המכות הללו רק לומר לכם שהיה לי קשה בכלל לדבר על כך כילדה ואישה מוכה לכן זקוקה לעזרה דחופה כרגע עברתי גם תאונת דרכים כך שהמצב עוד יותר על הפנים וסף העצבנות שלי שאלוהים ישמור אבל השיר עוזר לי להרגע כל הזמן בראש שלי שאני גיפה גירפה כועסת מאוד כן דימוי רע אבל נכון תודה רבה

ליאת יקירה, מנסיוני בעבודה עם אלימות הכלים ההתנהגותיים, כגון ספירה עד 10 או 20, לא עובדים. כפי שאת כותבת, האלימות שאת מפנה כלפי בנך מגיעה מתוך מצוקה קשה. כמו כן, את כותבת שהיית ילדה מוכה. מקורות האלימות שלך מגיעים ממקומות עמוקים, קשים וכואבים. לכן השינוי וכך גם הטיפול צריכים להיות עמוקים. ככל שעובר הזמן ואת משתמשת באלימות, את מרגישה רע יותר וכך הדימוי העצמי שלך הן כאדם והן כאם הולך ויורד - דבר שמגביר את האלימות וחוזר חלילה. אני שוב ממליץ לך לגשת לטיפול מקצועי כדי לא לשחזר עם בנך את מה שאת עברת. תשברי את מעגל האלימות בו את חייה - יש ביידייך לעשות את השינוי. זיו סופר - עובד סוציאלי עבודה עם נשים וגברים החיים במעגל האלימות

שלום לפני כחודשיים עזבתי את הטפול הפסיכולוגי (אליו הגעתי בעקבות דכאון),משתי סיבות - האחת, כי עברו שנתיים , והרגשתי טוב. והשניה, כי היה לי קשה ומעצבן. קשה לדבר, שתקתי הרבה יחסית, אילצתי את עצמי לדבר רק כדי לשבור שתיקה, יחד עם זאת, היתה לנו כימייה נהדרת, היא היתה היחידה שיכלתי להגיד דברים,היחידה שהצליחה להרגיע,להבין אותי. כיום אני במצב טוב יחסית,היתה לי "נפילה" לפני שבוע, זה נמשך כשבועיים אבל זה היה סביר יחסית לעבר. וזה עבר. כבר כמה ימים שמצב הרוח והאנרגיות סבירות... הבעיה, שאני כמעט ולא מפסיקה לחשוב עליה. במהלך אותה "נפילה" חשבתי מאוד לחזור לטיפול,אבל חשבתי על הקושי לדבר והתחושות שליוו את זה, ולכן העדפתי לחכות עם זה. היא חסרה לי מאוד, אבל הטיפול עצמו לא...... ברור לי שלא עבר הרבה זמן , ובכל זאת קצת קשה לי בלעדיה. מה דעתך?

שלום יעל, אמרת די מעט על הנסיבות בהן הטיפול הסתיים. לא פרטת האם סיומו היה גם על דעת המטפלת, או שמא מדובר בהחלטה חד-צדדית. כעיקרון, גם טיפול טוב שמיצה את יכולתו לעזור, עלול לעורר בנו, עם סיומו, תחושות של עצב, געגוע, רצון לחזור ואפילו חרדה מפני הבאות. אלה תחושות טבעיות שיש להכיר בקיומן ולתת לזמן לפעול את פעולתו המשככת. מצד שני, בהחלט יתכן שמדובר בסיום טרם זמנו, ואז תמיד אפשר לחזור. כנראה שאת התשובות לשאלות אלו רק את עצמך תוכלי לתת, אולי לאחר התייעצות עם המטפלת שלך. ספרי לאילו מסקנות הגעת שבוע טוב ליאת

היי ליאת המטפלת חשבה שצריך להמשיך בטיפול למרות שציינה שהיא מרגישה שאני במקום אחר. ההחלטה היתה שלי. סיבה נוספת להפסקה (וזו הסיבה שציינתי בפניה) היתה כלכלית. הרגשתי טוב יותר, יצאתי מהמיטה ומהבית... ההוצאות גדלו ... אולי חשוב לציין, שבמהלך השנתיים של הטיפול, הפסקתי את הטיפול פעמיים נוספות,לתקופות קצרות , וחזרתי אליו כשהדיכאון החמיר. היום אני מבינה שההפסקות שלי נבעו בעיקר מתוך הקושי לדבר בטיפול "באמת",ואולי גם מתוך פחד להיקשר אליה יותר מדי,לתת בה אמון מלא כאשר באיזה שהוא שלב הטיפול צריך להסתיים..... אני מרגישה יותר טוב באופן יחסי לתקופות מאוד קשות, אך אני ממש רחוקה ממה שהייתי פעם (ואני מתכוונת לכך שאין לי חשק לבלות,קשה לי לקרוא,האנרגיה שלי מינימלית מאוד, לא נהנת לקום בבוקר, מתקשה לתפקד בעבודה וכו' מן ריקנות פנימית ). אני מרגישה צריכה את הטיפול או יותר נכון את המטפלת כי הרגשתי כאילו מישהו שומר עלי מרחוק, שאם משהו מאוד יטריד או יתסכל יהיה לי למי להגיד,מי שיבין,מי שיהיה איתי. יש לי חברות אבל קשה לי לשתף באותו אופן. אני לא יוכל לחזור להיות אנרגטית יותר,לקום בבוקר עם תחושה טובה ותקווה,ושאיפות כמו פעם,ולכן מהבחינה הזו אולי הטיפול מיצה את עצמו. את עדיין חושבת שכדאי להתייעץ איתה? נראה לי שמהסיבות שמניתי, לחזור אליה יהיה לא נכון מכיון שלאחר כמה פגישות ארצה להפסיק שוב... שבוע טוב

שלום רב! שמי טל אני חיילת בת 18 וחצי התגייסתי לפני חודשיים ואני מעונינת להתחיל בטיפול פסיכולוגי. אני לא יודעת איפה להתחיל. איפה לחפש פסיכולוג? איזה סוג פסיכולוג אני צריכה? כשאני מתקשרת לפסיכולוג אילו דברים אני צריכה לברר? קשה לי להסביר בידיוק מה הבעיה שלי. פשוט רע לי בחיים באופן כללי אני מרגישה רייקנות לפעמים אני חושבת לעצמי בשביל מה אני חיה בכלל? לא חסר לי כלום בחיים אני גרה במרכז הארץ בית פרטי שני הורים 3 אחים וכלבה..אין לי בעיות כלכליות ובכל זאת לא טוב לי אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר. אני נימצאת כרגע בקורס של 4 חודשים..וגיליתי שדברים שהעדפתי להדיחק כל החיים יוצאים פתאום החוצה..לדוגמא-פחד לדבר מול קבוצה של אנשים. אני אשמח אם תוכלו לתת לי כמה שיותר מידע! תודה רבה,טל!

את בהחלט יכולה להעזר בטיפול פסיכולוגי במסגרת הצבא. כל חיל זכאי לטיפול פסיכולוגי, ואת יכולה לקבל טיפול ברמה גבוהה בצבא ללא כל תשלום. מכיון שאת בקורס, יתכן שכדאי לחכות לסיומו, במידה והתפקיד הקבוע שלך יהיה רחוק מאד מהמקום בו את משרתת היום. וכן, כללי החסיון הרפואי חלים גם על המטפלים בצבא. כהתחלה, את יכולה לבקש שיחה עם קצין בריאות הנפש (קב"ן) האחראי על היחידה שלך, ולספר לו את המידע שהעלאת בפורום. בהצלחה.

שלום טל, אני מסכימה מאד עם רמי, וחושבת שהכי מעשי עבורך לפנות דרך מערכות הצבא, באמצעות הקב"ן (היום קוראים לזה קפ"ס, נדמה לי) היחידתי. אם את בכל זאת רוצה לעשות זאת באופן פרטי, וזה יתאפשר רק אחרי הקורס (אלא אם כן את יוצאת כל יום הביתה), תוכלי לפנות בעצמך, והוא כבר ינחה אותך בנוגע לאישורים המתאימים מהצבא. בשיחה עם הפסיכולוג או הקב"ן, תוכלי פשוט לומר את מה שאת אומרת לנו, ולסמוך עליו שישאל את השאלות הנכונות. לא תמיד חייבת להיות הפרעה נפשית קשה. יש אנשים רבים שמגיעים לטיפול אם תלונה עמומה כמו שלך, שמתחדדת רק במהלך הטיפול לכלל 'סיבה' או צורך יותר מנומק. אני מעודדת אותך להניע את התהליך, זוהי החלטה חשובה. בהצלחה ליאת

תודה לתשובתך 21.06 מדובר על מצב של שנים רבות יש רעיונות לא לשלוח לפסיכולוג תודה

שלום משה, התופעה שתארת בתגובתך הראשונה נקראת startle response (בתרגום חופשי - תגובת חלחלה או תגובת בהלה), והיא מופיעה אצל אנשים שחוו אירוע טראומטי, בצורה מוגזמת בהשוואה להתנהגותם לפני הטראומה, כחלק מעוררות יתר כללית. אתה אמנם מדגיש שאינך פוחד מהמלחמה, ומספר כמה היית גיבור כשכולם נמלטו, אבל חשוב מאד להבין שבמצבים מסוימים כל בני האדם השפויים מרגישים תחושות דומות המתעוררות באופן טבעי מול סכנה. הבומים שחווית בזמן המלחמה אכן היו מפחידים (גם אם בחוויה המודעת שלך באותם רגעים לא חווית פחד), שכן הם היו תוצאה של פצצות אמיתיות שאיימו על חייך. לאחר חוייה מאיימת כזו, גם אנשים גיבורים עלולים להיפגע, ולסבול מתופעות שונות, חלקן בולטות וגלויות לעין (כמו תגובת הבהלה מרעש) וחלקן פחות גלויות, אך מטרידות לא פחות (כמו עצבנות כללית, קשיי שינה, חוסר סבלנות, ועוד). אתה מציין שהתגובה הזו נמשכת כבר זמן רב, ולכן, הסיכויים שהיא תחלוף רק בעזרת טיפ מהאינטרנט קלושים. אני מניחה שהרתיעה שלך מפנייה לפסיכולוג קשורה גם לקושי להודות בחולשה. יכול להיות שהקושי הזה הוא גם זה שהשאיר אותך בבית בזמן שכל האחרים הסכימו להתפנות. על כל פנים, חשוב שתדע שתגובתך היא תגובה *נורמלית* למצב לא נורמלי, ואינה מעידה על פחדנות או חולשה. העצה היחידה שאני יכולה לתת לך מכאן (מלבד פנייה לפסיכולוג, כמובן) היא לחפש פורומים בנושא הלם-קרב או הפרעת דחק פוסט-טראומטית (יש כאן אצלנו באתר, בניהולו של דרור גרין), ולהיעזר בהמלצותיהם. שם גם תרגיש שאינך לבד בסיפור הזה. מאחלת לכולנו הרבה שקט שלווה וביטחון ליאת

היי ליאת, אני בחורה בת 30 יוצאת עם חבר שלי שנתיים ואנחנו גרים ביחד, אני מרגישה שמנטלית אני צעירה יותר יש בתוכי המון פחדים שאני ממש לא יודעת איך לפתור אותם לפעמים אני מלאת ביטחון עצמי ותקופות אני ממש בתחתית ואני לא יודעת למה אני כל הזמן מפחדת שיקרו דברים רעים לאנשים שמסביבי ושאני לא יוכל לטפל בהם הפחד הזה ממש משתק אותי ולכן אני פוחדת ומפחדת להתקרב יותר מידי...ממה נראה לך אני סובלת? ומה אני יכולה לעשות בעיה שניה זה בקשר לחבר שלי אני מרגישה שהוא מתרחק ממני וכבר לא אוהב לבלות איתי כמו פעם לדוגמה כל השבוע לא עשינו כלום בשביל הזוגיות שלנו ואפילו עכשיו בסופ"ש הוא מעדיף להיות עם חברים שלו ואני נמצאת לבד...... זה לא קורה תמיד אבל השבוע הזה אני מרגישה ממש לבד, איך אני יכולה לדעת שהוא עדיין בעניין שלי כי החוסר בטחון שלי משתק אותי אני ממש לא יודעת מה לעשות...האם זה נורמאלי שהיום ערב יום שישי הוא נמצא עם חברים שלו ולא איתי? אני אשמח מאד אם תוכלי לעזור לי ולתת לי כמה טיפים, כי אני מרגישה ממש אובדת עצות תודה אלינור

שלום אלינור, דאגנות-יתר כלפי האנשים היקרים לנו יכולה להיות, בין השאר, סוג של תקשורת שאינו מתאפשר בדרך אחרת. מעניין לבדוק מהם יחסייך בפועל עם הדמויות המפעילות אצלך את הדאגנות. בכל מקרה, אם - כמו שאת אומרת - את משותקת מחרדה, כדאי לפנות להתייעצות, ולהקדיש לכך התבוננות ומחשבה. מערכת היחסים עם החבר שלך נשמעת באמת קצת מוזרה, אבל נראה לי שנכון יותר לשאול אותו (ולא אותי) אם הוא עדיין בעניין שלך. לפני שאת פותחת איתו את הדיון בנושא, אני מזמינה אותך לחשוב אם יש מידה של אחריות למצב גם אצלך. האם יש קשר בין שתי השאלות ששאלת אותי. כלומר, האם הילדותיות וחרדת היתר שלך קשורות איכשהו גם להתרחקות שלו. אני מאמינה שמוטב להגיע לשיחות מן הסוג הזה מוכנים ונכונים לקחת אחריות. הטיפ הכי מועיל שאני יכולה לתת לך מכאן, הוא לנסות ולזהות מה מפריע לך להתבגר. לטעמי, טיפול פסיכולוגי הוא אחת הדרכים הטובות למטרה זו. אשמח אם תעדכני אותנו ליאת

היי ליאת, ראשית תודה על התשובה שלך ושנית לגבי מה שכתבת קודם כל לגבי החרדה יש לי הרבה נקיפות מצפון לכל מי שמסביבי חברים,משפחה וכו' לדוגמא: אם אני מארגנת משהו וחלילה קרה משהו באותו יום אני לוקחת את זה ממש קשה ומאשינה את עצמי שאם לא הייתי מארגנת אז זה לא היה קורה.... ובגלל זה אני נהפכת לבנאדם פאסיבי.. אני נותנת לאנשים אחרים שיארגנו דברים... עכשיו לגבי חבר שלי יכול להיות שזה נכון מבחינת הפחדים שלי אני ממש לא יודעת איך לגשת אליו ניסיתי לדבר איתו מס' פעמים וזה לא ממש עזר.... אני מרגישה שאנחנו ביחד אבל בקושי מתקשרים? האם זה נורמאלי שאנחנו בבית ובקושי מנהלים שיחה והוא תקוע מול המחשב כל הזמן? האם אני מגזימה אני בהחלט משתדלת לתת לו את הספייס ולא להעלב אבל אני כבר ממש לא יודעת מה לעשות? איזה שאלות אני צריכה לשאול את עצמי כדי לדעת שהמערכת יחסים הזו צריכה דחיפה ונוכל להיות עוד ביחד הרבה זמן או האם אנחנו צריכים להפרד? איך יודעים? אשמח מאד אם תוכלי לעזור לי...... תודה שוב אלינור

שלום טוב הילד לא אמיתי אז אפשר להכניס לו מכות הבני שהוא שחקן גרמני(: ואם כך הוא מוכשר ומעצבן כאחד(: בכל מקרה אני מודאג מאוד אני עוד שבוע שבועיים שנה בטיפול כמו כן אני עונד לגדול בשנה בזמן הקרוב והכוונה לגיל מבוגר יחסית כמו כן עוד מעט שנתיים מאותו ארוע ושום דבר כמעט לא משתנה באורח חיי ובכאב שלעיתים אני חווה וזה מאוד מדאיג אותי כי אם אני צריך לחיות כך עד סוף ימיי (ואני מקווה שלא נשארו הרבה) אז המצב רע מאוד......אני לא יודע איך אוכל לשאת חיים כאלה עוד.........בלי אהבה בלי חיבוק שלעיתים אני אפילו דוחה בעיקר מנשים באונ או בברים בגלל תחושת הלכלוך וההונאה גם כשאני לא חושב על זה ...זה פשוט ברקע ואני מאוד מאוד סקפטי ביכולת שלי להשתנות.........סליחה שאני דופק לך את הסופש......

מיסטר בלו, איזה מזל שהחיים שלנו אינם מתנהלים במהפכים. בסרטים ובסדרות טלוויזיה, הכל מאד קליפי, מהיר, כשהקערה המתהפכת על פיה יכולה להמשיך ולהסתחרר פעם אחר פעם, מעלה-מטה, מותירה אותנו נפעמים, מרוגשים ומאמינים שהכל אפשרי. על המסך כוכבים נולדים, גושי בשר שבעים הופכים לפתע לרקדניות סלוניות בשמלות דקיקות, משפחות עניות סוגרות תוך שעה אוברדראפט של עשור, וקדרת בישול איטי משחימה הפלא ופלא - תוך מספר דקות. החיים שלנו, תודה לאל, נעים בקצב אחר. אנחנו מבשילים לאט, מתקלפים - כמעט בלי להרגיש - מאמיתות, שקרים, אמונות והרגלים פגי-תוקף, ומצמיחים לאט שכבות חדשות ורעננות של קיום. שנה של טיפול זה זמן רב, אך לא תמיד די בו כדי להגיע (חיצונית) למקום חדש. כנראה שאין לך ברירה אלא להמשיך לעבוד קשה. נשמח ללוות אותך מכאן, כמו את יתר האנשים בפורום שבחרו לא לוותר לעצמם. ערב נעים ליאת

אולי אבל אני מוותר קצת כל יום.........

..."שט שנים כברבור וצולל כבול עץ אך פשטתי מזמן את תלבושת הלץ עם דף כה חיוור וטיפות דיו צלולות יומי לא שיכתב את טיוטת הלילות ... כי זאת שתבין מה נבצר מנפשי תזכה בליבי לא באופן אישי היא תצעד בנתיב היא תבין את שפתי רצוני המנופץ בין שבריו - חירותי ... וממישהו כמותך היא חיים תקבל מה שאיש לא עשה היא תמשיך לחולל היא תבוא בקרוב היא תביט בוודאי וזאת הכמיהה ואלה שירי." (ספר הכמיהה, לאונרד כהן) שפה חדשה. פתאום אני נעה על צירים, כל מיני צירים. ציר ההימנעות, ציר הקירבה-ריחוק, ציר האמון-חוסר אמון... כאילו אפשר לקחת את כל האי סדר שבי ופשוט למקם על ציר, על רצף כלשהו. אה, עכשיו אני מבינה... יש משהו אנליטי, מרוחק, בלחזור ולבדוק איפה אני על הציר. עוד לא בטוחה אם זה מקרב או מרחיק מהעיסוק באיך זה מרגיש. פתאום יש מקום שאפשר לנוח קצת מלהיות אותה אחת שהכל בסדר אצלה. מילים חדשות נכנסות לשימוש דרך קבע. מילים של כאב, של עצב... מילים שמתארות חלקים שלי, מילים שמרגישות זרות על הלשון, ולאט לאט מוצאות את מקומן הטבעי, אני מאפשרת להן להיות שם, להיות חלק מההגדרה שלי את עצמי. אנשים שואלים מה קרה לי. אני איטית יותר, מהורהרת. צריכה יותר זמן של לבד, של מחשבות. כבר לא מתרוצצת ופעילה בכל מה שאפשר. כאילו העיסוק הזה בעצמי כבר לא מצריך הסחת דעת אינטנסיבית, דווקא נראה כאילו יש בי צורך ליותר ויותר זמן לעצמי, עם עצמי. אני אחרת. אני אוהבת את ה'אחרת' הזאת, שגידלה לה תכונות שתמיד הרגשתי שחסרות לי. אבל לפעמים אני קצת מתגעגעת לימים בהם לא ידעתי... או שנכון יותר להגיד, לימים בהם עוד לא זכרתי... הדברים היו פשוטים יותר (למרות שאני יודעת שלא באמת. קצת כמו השקט שלפני הסערה, שעתידה הייתה להתפרץ במוקדם או במאוחר...) ואני כבר בסדר עם התלות הזאת, במטפלת, בטיפול. באמת שבסדר. כשנוכחתי לדעת שהיא לא מנצלת את התלות הזאת לרעתי. כשהצלחתי להניח קצת את עצמי, למנוחה, שם אצלה. ואיך אני אוהבת את החיוך שלה. לפעמים מהוסס (כשהיא לא בטוחה אם אני מתבדחת או לא), לפעמים חם ועוטף, משגר אותות שהכל בסדר ואין מה לדאוג, לפעמים גדול ורחב ומלא אור ושמחה (ואז גם העיניים מחייכות, והפנים קורנים) כזה שממלא לי את הגוף בהרגשה כזו שאי אפשר לתאר, אבל לפעמים קשה קצת לנשום כי לא נשאר בי מקום לאוויר... היא עושה איתי משהו, שאי אפשר להסביר במילים. היא נוגעת במקומות חשוכים וטחובים, בלי להיבהל, בלי להירתע. היא סלע איתן, לא נפגמת, לא מרוח, לא מגשם, לא משלג או ברד. היא רואה אותי בדרכים שייחודיות רק לה, מכירה אותי כמו שרק לה אני מרשה. השבוע גיליתי שהיא לא מושלמת. (כמובן שידעתי שזה כך... פשוט לא היו לי הוכחות...) השבוע היא פתאום גילתה לי את עצמה. ברגעים עמוקים ומרגשים של כנות, סיפרה לי על עצמה, על תחושות ורגשות שלה, כלפי. היו שם רגעים שהשילו מעליהם את הלקסיקון הטיפולי, את השיקוף והניתוח. היו שם רגעים אמיתיים... כמו שמעולם לא חוויתי. לא איתה, לא עם אף אחד. ועכשיו אנחנו נפרדות. לא לתמיד, אבל לתקופה לא קצרה. אנחנו יודעות שזה מגיע כבר זמן מה. זה לא מפתיע, אבל זה לא משנה. ענן הפרידה מרחף מעלינו, מונע ממני לגעת באמת במה שכואב, קצת הודף אותה ממני, לא מאפשרת לעצמי להרגיש את הקירבה הזו, כי כאב הפרידה הופך לבלתי נסבל. ואני לא יודעת מה לעשות... מרגישה אבודה, עצובה, נטושה... ויודעת שאתנהג כמו 'גיבורה' בפגישה האחרונה שלנו, אתבדח ואצחק, ואצא משם, ויפער בי הבור של הריק והדמעות יגיעו... ולא יהיה מי שינחם. אין פה באמת שאלה, אני יודעת. רק רוצה את המילים שלך, בבקשה...

אוי נועם... איך את מצליחה בכל מכתב שלך לגעת בי כך, בכל כך הרבה דרכים את מתארת בכזו עדינות ורגישות.. הליכה משותפת, איטית וקשובה. שלוש המילים האלה הן כל כך לא עניין של מה בכך כל כך לא מובן מאליו לא רוצה לדבר על "תהליך" ו"התפתחות"..פשוט לא בא לי..מרגישה שיש בזה, כמו שאת אומרת, משהו מנוכר קצת. אנליטי.. מנחשת שלא היה קל לכתוב את כל זה, למצוא את המילים המדויקות, שמרגישות בדיוק נכון.. שמתארות לא רק את המחשבות והפרטים, אלא את כל המכלול, את מה שחשוב באמת. את האוירה והרשמים שנצברים לאט לאט ומרככים פנימה.. מאפשרים למילים החדשות לפלס דרך.. לסדוק את הסכרים הישנים, בלי להכאיב, ולאפשר למים רכים לזרום פנימה בצינורות. צינורות שכל כך חיכו לנחמתם הקולחת, לפכפוך המרגיע. אפשר לעצום עיניים ולנוח. כמעט מצליחה לשמוע את הצחקוק הנרגש של הצינורות..'מים.. סוף סוף מים..' כל כך הרבה רגש יש במילים שלך, נועם. רגש נעים ורך ומקבל ומחשבות הרקע המסתלסלות מעלה, באיטיות עדינה, חצי-שקופה (אבל קיימת)..כל כך מוכרים לי הלבטים והמחשבות, כל כך מוכרת לי "פרידת הגיבורים" שאת מתארת, והצער, הבור, שבעקבותיו.. מרגישה ש(אולי) נמלאתי שמחה וחייכתי במקומות שחייכת גם את, ועצב ותחושת החמצה לקראת הסוף... כמעט שכחתי מהכותרת שבחרת כשהגעתי לקריאת שורות הפרידה. קצת היכה בי איכשהו כל כך לא פשוט להיות ביחד. כל כך לא עניין של מה בכך.. המכתב שלך נעים, רוגע, משמח..(את אוהבת את נועם החדשה שלך, איזה יופי,נועם!) ובו בעת, שזור חוטי כסף עדינים של עצב הפרידה. מנסה לדחוף לאחור, להשהות מעט, את המחשבות שתמיד באות כשנפרדים..? את ה'דפוס' הישן? אם רק יכולתי לספר לך כמה אני מרגישה אותך, גם אם זה נשען קצת על מקומות משלי.. לא רוצה להציע הצעות.. רק לשבת לידך בשקט, בלי לזוז, לשבת בסבלנות ולהקשיב לרוח.. מציעה לך חיוך משלי, חיוך מבין..שזור באותם חוטי כסף דקיקים.. איתך באמת, לילך.

תודה שאת כאן לצידי. הנוכחות השקטה שלך מלטפת ומרפה את הלב המכווץ שלי... מרגישה הרבה פחות לבד...

נועם יקרה. המילים שלך, כמו גם אלה המרגשות של לילך, העלו בי פתאום מחשבה בנלית, הנוגעת למהות האוניברסאלית של הא?מהו?ת, הרכה, המזינה ומשקה, המצמיחה ומטפחת, מכינה את הצאצא חסר הישע אל הרגע האחד, החד כתער, בו יפנה ממנה ויהיה לאדם נפרד. אני עסוקה בשאלות האלה הרבה בימים האחרונים, בנסיבות אישיות מאד. אני יודעת שכדי לאפשר למישהו להיות, במובן המלא של המילה, עליך לעטוף אותו זמן רב בכל הטוב האפשרי, כולל במגען החם של העיניים הקורנות התפעלו?ת, בשקט הבוטח מבחוץ (נרעד ומצמית מבפנים) האומר "אני סומכת עליך", ולהמתין בהתרגשות וציפייה. אני מרגישה בכל מאודי שאפשר לסמוך עליך. שבאמת הכל בסדר ואין מה לדאוג. ובכל זאת, עננים של פרידה מציירים צללים כהים גם על גנים פורחים. אני יודעת ליאת

לילך וליאת יקרות, ומה אם הצאצא עוד לא ממש מרגיש שהוא מוכן להיות אדם נפרד? מה אם הוא מרגיש שרק עכשיו פתאום מותר לו להיות ילד(ה) שוב, ולחוות את הגדילה וההתפתחות תחת עיניים מבינות, מקבלות, מייטיבות? זה מזכיר לי את התקופה בה אבא שלי לימד אותי לרכב על אופניים. היו לי אופניים כחולים עם גלגלי עזר. ואז כבר הייתי 'גדולה', ולמרות שחששתי, אבא שלי פירק לי את אחד הגלגלים, ונסעתי איזו תקופה רק עם גלגל עזר אחד. ואז הגיע הזמן ללמוד לרכב רק על האופניים, בלי גלגלי עזר. אני זוכרת אותנו יורדים לחנייה של הבניין, רק אני והוא, במין התרגשות חגיגית כזאת. אני מרגישה גאה ובוגרת, מרגישה שאני יכולה לעשות הכל, כל כך מחכה להרשים כבר את אבא. בהתחלה הוא עוד מחזיק לי את האופניים מאחור, ורץ איתי כשאני מדוושת. קצת אחר כך, אבא שלי כבר מתנשם באופן כבד, אבל אני עוד לא מוכנה לוותר עליו, ועל נוכחותו המרגיעה לצידי. אנחנו מתכוננים שוב בעמדת המוצא (על המדרכה, מול ירידה כזאת של עגלות ילדים, בשביל התנופה), הוא רץ איתי קצת, ומשחרר אותי לדרכי. לוקח לי זמן לקלוט שהוא לא מחזיק אותי (בטח כמה שניות, בזיכרון זה מרגיש כמו נצח). החיוך נמחק לי מהפנים ומתחלף בפחד עמוק בבטן. אני מאבדת שליטה על האופניים ומתרסקת. כל העצמות שלמות, אבל יש לי שפשוף די רציני בברך, שורף לי ויורד לי דם. תוך רגע הוא לידי, מחבק אותי. כל מה שאני מצליחה להגיד בתוך הבכי זה 'עזבת אותי. למה עזבת אותי?'. אני זוכרת שהרגשתי נבגדת, כעסתי עליו. הרגשתי שההרגשה הכל יכולה הזאת הייתה אשליה אחת גדולה. הרגשתי שהוא נטש אותי, לפני שהייתי באמת מוכנה להתמודד עם המשימה לבד. ואולי ככה אני קצת מרגישה עכשיו. אני חוזרת להיות ילדה קטנה בטיפול. אני מנסה לעבד חוויות שלא יכולתי לעבד כשהייתי קטנה באמת. עכשיו, יש מי ששומרת עלי. רואה כשקשה, מזכירה תמיד שאני לא לבד יותר. גם כשהזכרונות מציפים ומאיימים להטביע, היא חבל השפיות ל'כאן ועכשיו'. אני נוסעת. זו אני שיצרה את הפרידה. ולמרות שאנחנו כבר יודעות מתי נשוב וניפגש, הפרידה עדיין נחווית אצלי כאובדן... אוף... יהיה בסדר? הלוואי...

רק רציתי להגיד שאני פשוט אוהבת לקרוא אתכן. אתן מרגשות אותי כל פעם מחדש, מרתקות משאירות אותי פעורת פה ! הלוואי והייתי מסוגלת לבטא את מחשבותי כמוכן... שבת נפלאה :-) טל

נועם חביבה, נשמע שבתוך כל העצב על הפרדה, בתוך האבל הבלתי נמנע הזה, שהתחיל עוד קודם הפרדה ומעיב על חדוות הנסיעה, נשמע שבתוך כל זה את גם מאוד מתקרבת לעצמך. היא לא היחידה שלא נרתעת מאותם חלקים חשוכים וטחובים, גם את כבר לא נרתעת מהם, את מוכנה לקבל אותם בעצמך, להושיט להם יד (?)- החלקים האלה, המוכרים והזרים, כבר לא כל כך מאיימים כמו פעם....אני חושבת שזה המון.... קחי את כל זה איתך בכיס, את נועם המהרהרת, האיטית והשקטה, שצריכה את הזמן לחשוב ולעכל, שצריכה את הזמן לעצמה, את נועם עם התכונות החדשות שלה, עם הזהות שהתגלתה מחדש, קחי את כל זה איתך, זה יחזיק אותך בימים קשים. סעי לך בשלום, חזרי אלינו במהרה, מחכה לך כאן, אבישג

תודה אבישג יקרה, כן.. אני חושבת שנועם החדשה תבוא איתי. יהיה מעניין לראות אותה בסיטואציות מוכרות, ולאות האם ההתמודדות תהייה אחרת... מאחלת לך קיץ קל ככל האפשר, גם מבחינת עומסי חום, ובעיקר מבחינת העומסים שבפנים... שמרי על עצמך, מחכה לראות אותך כשאשוב... נועם

בני בן 11 סובל מלקות למידה הפרעת קשב הילד היפר מקלל מרביץ מפריע למורה הילד בכיתה קטנה לומד יש לציין שהייתי נותנת לילד כדורים ריטלין עד שבעלי ניכנס לתמונה וומתחיל להסיט את הילד לא לקחת את הכדורים ביגלל שזה לא בריא זה כימי וגם דופק את הראש בעתיד הילד שומע לבעלי והילד לי עושה בעיות שלא מוכן לקחת ריטלין הילד מושהה כבר יומים מהכיתה המורה אומרת בלי טיפול תרופתי הילד לא ניכנס לכיתה מה עושים ? איך מסבירים לבעל כזה שיפסיק להיתנהג כמו פרמיטיבי ? מה אתה ממליץ לי ? דרך אגב שהילד היה לוקח ריטלין הילד היה רגוע ולא היה בעיות

אני חושב שהמורה של בנך מטומטמת היא תקבע איך תחנכי ותגדלי את הילד???? כשהייתי ילד גם אני הייתי ילד דפוק שמרביץ וכו אחכ הגעתי לאונ והייתי בצבא חייל קרבי לא אומר לך שאלו הישגים אבל במדינת ישראל הדפוקה אני נחשב יענו כמוצלח זה לא אומר שאין לי דפיקויות אחרות אבל בעלך צודק וזה זכותו של בעלך להגן על בנו כמו שהוא רואה את זה לא שאני מבין גדול בריטלין השאלה מה את רוצה לעשות אם בנך ולא מה המורה חדלת האישים שלו שרק רוצה שישב ויסתום את הפה שלו יחשוב....אם לא מתאים לה לקבל את בנך לכיתה אז או שהיא תתפטר כי זה זה מקום העבודה שלה או שתקבל אותו לכיתה בכח מה זאת אומרת שהיא לא תקבל את בנך בלי תרופות מה היא אשת מקצוע בעניין היא פסיכיאטרית???היא מורה ושתעשה את תפקידה אחרת שתלך הביתה........ואם תלכי לפסיכיאטר שמקמץ בתרופות ויש כאלו ויגיד לך לא לתת מה אז????היא תלחם בחוות דעת מקצועית אני מציע למורה שתשתוק ותעשה את עבודתה ולך אני מציע למרות שאני לא בא להיות בקטע שיפוטי להגן על בנך ולתמוך בו ובבעיות שלו.כשהייתי ילד אמא שלי לקחה אותי להמון פסיכולוגים למה כי אמרו לה עד שאחד מהם אמר לה שאני גאון אני חושב שאת צריכה לתמוך בילד ולא במערכת שמתנכרת לכל אחד שהוא קצת שונה ואני לא חושב שגדלתי גאון או מבין כל עדיין יש לי המון בעיות אבל עדיין יותר נורמאלי מכל אלו שהושוותי אליהם שהייתי ילד אז קחי את עצמך בידיים והחזירי מלחמה

שלום לי, כמו שאפשר להרגיש בנקל מתגובתו של מיסטר בלו, השאלה לגבי השימוש בריטלין מעוררת אמוציות עזות, וכמעט לכל אחד יש דעה נחרצת בנושא. לכאן או לכאן. למרות שלכולם יש דעה מנומקת בנושא, בפועל, אנשים יודעים מעט מאד על התרופה עצמה, וניזונים מחומר פופולרי שאינו נתמך מחקרית, ואשר מופץ, לעיתים קרובות, ע"י גורמים אינטרסנטיים ומסחריים, המנסים למכור 'תרופות-פלא' אחרות. ריטלין, כמו כל תרופה אחרת, היא אכן חומר כימי, שמישהו דאג לפתח לטובת האנושות. כמו כדורים להורדת חום, כמו אנטיביוטיקה, כמו סירופ נגד שיעול, כמו זריקת חיסון, וכמו חומר הרדמה המשמש בחדרי ניתוח. אני מכירה מעט מאד הורים (אם כי ישנם כאלה, לצערי) שיתנו לילד שלהם לקדוח מחום ולא יטפלו בדלקת הגרון שלו, או יחסכו ממנו חיסון, או יעקרו לו שן ללא הרדמה. איכשהו, כשמדובר בהפרעת קשב וריכוז, הורים מסוימים נוטים לחשוב כמו מיסטר בלו, ולהאמין שזה לא נורא...זה לא חיים או מוות...אפשר להסתפק בחומרים טבעיים...אפשר לגדול טוב מאד גם ככה...זה בעצם בעיה של המורה...ועוד ועוד. אישית, אני חושבת שהפרעת קשב וריכוז קשה שאינה מטופלת כמו שצריך היא *כן* עניין של חיים ומוות. ילדים מבלים במערכת החינוך שעות רבות במשך היום, כל יום, שנים רבות, לכל אורך הילדות. התפקוד של הילד בגן או בביה"ס, מידת ההצלחה שלו, האופן בו הוא תופס את עצמו, האופן בו תופסים אותו האחרים, היכולת שלו להתנהל חברתית, הפידבקים החיוביים והשליליים אותם הוא מקבל ממוריו, מהוריו ומחבריו - כל אלה הם בעלי חשיבות מכרעת וע-צ-ו-מ-ה על בריאותו הנפשית. לא הייתי מקלה בזה ראש. ריטלין - למי שצריך - יכול להיות הצלה דרמטית, ממש כמו משקפיים למי שלא רואה טוב. לכן, אני מציעה לך להגיע בהקדם עם בעלך לאיש מקצוע רציני, פסיכולוג קליני של ילדים או פסיכיאטר ילדים טוב, שיוכל להסביר לו בצורה יסודית ואמינה מהו הריטלין, מהן השפעותיו החיוביות והשליליות על מערכות הגוף, ומהם הסיכונים הריאליים מנטילתו או מהוויתור עליו. אני מאמינה שמול מידע אמין מגורם מוסמך, בעלך יהיה מוכן לשקול שוב את הנושא. בהצלחה ליאת

לא אמרתי שהילד לא צריך לקחת ריטלין או משהו כזה.......גם אני לוקח כעת כדורים נגד דכאון מצד שני לא המורה צריכה להחליט האם הילד ייקח את זה או לא ...תפקיד המורה הוא לעשות את עבודתה ולהציע עצות כמו תפקיד הרמטכל תפקידו לעשות את עבודתו ולהעלות חלופות לדרג המדיני שהוא צריך להחליט מה טוב(לא תמיד עובד מה לעשות?אבל ככה זה צריך להתנהל)ולכן המורה לא יכולה להעמיד אולטימטום שכזה היא לא יכולה להחליט אם הילד יקח תרופות או לא מי שצריך להחליט זה ההורים על סמך שיחה עם איש מקצוע זה הכל....בהצלחה

ד"ר אורנה ראובן-מגריל / גב' ליאת מנדלבאום / מר דרור שטרנברג שלום רב! הנני בן 29, נכה צה"ל (בגין ליקוי שמיעה), לפני כחצי שנה בעת תרגיל ריצה, במסגרת שירותיי בצבא, החלקתי על הרצפה ונחבלתי בכתף ובראש (בראש אין סימני חבלה), יש בידי דו"ח פציעה, לאחר חודשיים בקרתי אצל רופא נוירוכירורג והתלוננתי על כאבי ראש כרוניים שלא היו לי בעבר ושלח אותי לבדיקת c.t לראש ממצאי הבדיקה היו תקינים, בעקבות האירוע הזה, הנני מרגיש לעיתים קרובות כאבי ראש וגם כאביים בצוואר דבר שלא היה לי בעבר ונוטל כדורי אופטלגין להורדת כאבי הראש. נוסף לכך, לאחר החבלה ובעקבות כאבי הראש שכחתי את כרטיס מספר האשראי דבר אשר חייב אותי בהחלפת הכרטיס, וגם בתקופה האחרונה לפעמים קשה לי לזכור דברים שאומרים לי. השאלה שלי : האם ניתן להגיש תביעה נגד משרד הבטחון בעקבות כאבי ראש כרוניים במצח ואובדן זכרון ולמרות שבבדיקת ה- c.t הראתה שהכל תקין בעקבות המקרה הנ"ל ותודה מראש.

שלום ניל, צר לי לשמוע על התאונה המיותרת ועל תוצאותיה. ככל הידוע לי, משרד הביטחון - ובעצם כל גוף נתבע אחר - לא יישלם ולו שקל אחד עד שיוכח מעל לכל ספק כי קיים נזק, וכי הוא נגרם בעטייה של אותה תאונה. זה יכול להיות תהליך מפרך וממושך. אני מניחה שהכתובת להתייעצות היא גורם משפטי כלשהו. מאחלת לך הצלחה והרבה בריאות ליאת