פורום פסיכולוגיה קלינית

היי דרור, אורנה וליאת יש לי חברה ממש טובה שנמצאת בדיכאון עמוק כבר די הרבה זמן... אני יודעת שבאתר לא נותנים המלצות על פסיכולוגים וכ"ו. אבל איך אני כן יכולה להשיג שם של פסיכיאטר שאפשר לסמוך עליו??? בבקשה תעזרו לי ותפנו אותי למישהו, כי אני ממש דואגת לה ורוצה לעזור לה.. אני רוצה לראות אותה מחייכת שוב... תודה מראש.. טלי.

כן, היא מוכנה. למרות שהיא ממש בדכאון, יש בה שביב של רצון לצאת מזה.

היי רציתי לשאול האם אובססיות מחשבות כפיתיות וטורדנות קשורות לחוסר ביטחון עצמי?

כפיר שלום, באובססיניות וכפייתיות יש נטייה מולדת, ביולוגית משמעותית המערבת בעיקר קושי לשלוט בדחף ורצון חזק להילחם בקושי זה ולהשיג שליטה גם במקומות בהן אין אפשרות לשלוט. רבים מהסובלים מהפרעה זו סובלים גם מדימוי עצמי נמוך. בעיקר בשל ההפרעה ותחושת הבושה המלווה את הסובלים ממנה שמרגישים שאינם מסוגלים לשלוט בעצמם ובחרדות שלהם. אחת המטרות בטיפול היא להתמודד עם תחושות אלו, לעודד את האדם להיחשף, לפחות למספר חברים ולגלות שהדברים לא תמיד כפי שהוא דמיין אותם. זו עבודה קשה ולא פשוטה, אבל בהחלט אפשרית, דרור

בת 33, הובחנתי בהפרעות קשב וריכוז בניצן, נכון להיום סובלת מאובססיביות מצבי רוח וחרדות, קושי בארגון חיי ובטחון עצמי ירוד. פסיכיאטר בעבר אמר לי שהבסיס לבעיות זה דימוי עצמי נמוך. הייתי מטופלת בעבר אצל פסיכולוגים, אך ללא הצלחה. הנכונות להשקיע בעצמי קיימת, למרות הקושי הכלכלי, אך ללא הועיל. לאחרונה נאמר לי שאני צריכה פסיכולוג שמתמחה בהפרעות קשב וריכוז למבוגרים ושאולי הוא יוכל לסייע לברדק בחיי. אשמח לשמוע את דעת המומחים בנושא, ובנוסף כיצד מאתרים פסיכולוג כזה והאם יש אפשרות לקבל המלצה, (אם לא מהמומחים אולי ממשתתפי הפורום). בברכה שיר

שיר שלום, בנוגע להמלצות על מטפל המתמחה בהפרעת קשב וריכוז את מוזמנת לצרף את המייל שלך ואני בטוח שיישלחו אלייך המלצות. בהצלחה, דרור

יש פסיכולוג המתמחה בהפרעות קשב וריכוז? הלא זה חלק ממסלול הלימודים של כל פסיכולוג לא? תודה

אשמח לקבל המלצות אם ישנן שיר

שיר שלום, אני בטוח שחברי הפורום ישמחו להמליץ לך על פסיכולוגים מתאימים, בהצלחה, דרור

היי דרור, השבוע נכנסתי לחנות ספרים,בין היתר, הסתכלתי גם על ספרי ילדים(יש לי אחיין בן 3.5 שנים, שעדיין לא נפרד מהמוצץ..) עיינתי באיזה ספר נחמד שדיבר על פרידה מהמוצץ,סופר על ילד שנפרד בסוף מהמוצץ, בסך הכל הסוף היה טוב, הוא נפרד מהמוצץ וזה היה בסדר לילד בסיפור...., זה מאוד ריגש אותי, וממש הרגשתי חנוקה מדמעות. אני בת 34, ונשמע לי קצת מוזר שאתרגש עד כדי כך מסיפור שכזה !!!! אני לא מצליחה להבין מה ריגש אותי. לא היתה לי בעיה של פרידה ממוצץ, ולא של פרידות באופן כללי. כבר זמן רב(מאז שהתחלתי לסבול מדיכאון ) שכל דבר מאוד מרגש אותי,גורם לי לבכות ולהרגיש חנוקה מדמעות (שמתי לב שסיפורים על ילדים גורמים לזה , וגם דברים אחרים) גם בתקופות שאני מרגישה טוב זה קורה לי. מה דעתך?

טלי שלום, בתקופות של דכאון, גם אם ספציפית באותו יום מרגישים יותר טוב, חלק מהאנשים מגיבים בבכי בלתי נשלט בתגובה לגירוי רגשי כלשהו. כלומר אירוע שביומיום היה מרגש, מעלה מחשבות אבל לא מוביל לכדי בכי, מקבל העצמה בזמן דכאון, הופך נגיש יותר והדמעות זורמות מעצמן. סיפור ילדים, תמים ככל שיהיה עשוי לעורר נוסטלגיה שהיא כידוע מעוררת רגשות חזקה ביותר. בכל מקרה המצב הזה הרבה פעמים אינו נוח אבל חשוב לדעת שהוא ניתן לטיפול. לילה טוב, דרור

שלום אני מקווה שאני בפורום הנכון.הבעיה שלי כזאת אני סובלת מדכאון וחרדות כבר הרבה שנים הדימוי העצמי שלי נמוך מאוד.קשה לי מאוד בתפקוד היומיומי במיוחד בבית כשאני יוצאת מהבית לעבוד פעמיים שלוש בשבוע הרבה יותר קל לי.בעיה נוספת בעלי. הוא לא מוכן שאדחה אותו וכשזה קורה הוא פשוט כופה את עצמו עלי.וזה גורם לי לדחיה עוד יותר ממנו.שבוע שעבר הייתי ממש בחרדות כבר דימיינתי שהוא מעין מפלצת השבוע כבר נהייתי אדישה כבר לא אכפת לי.איך אני יכולה להסביר לו.שזה פשוט גומר אותי נהיה לי סיוטים ואני מפחדת מסתם אנשים ברחוב.יש לי עבר לא כל כך נחמד נוצלתי מינית וזה כנראה גורם לי להגיב כך.בכל מקרה אני לא רוצה שבעלי יצטייר כמפלצת.כי הוא לא.אך ברגע שאני דוחה אותו .הוא מסרב לקבל את זה.אנחנו שומרים נידה.אני זקוקה לטיפול אך אין לי אפשרות כספית.אין לנו אפילו בטוח משלים.

את מתארת מצב קשה וכואב מאד. הרבה מאד פעמים, נפגעות תקיפה מינית סובלת מחרדות ודיכאון ולעיתים גם ממחשבות חודרניות (מחשבות שמופיעות כביכול משום מקום בלי יכולת שלנו לשלוט עליהן). כל אלה הן תגובות לטראומה שחווית בילדותך. זו תגובה נורמאלית לחוויה קשה ובלתי נורמאלית. לכך מתווספת האלימות המינית אותה את חווה מבן זוגך שאין ספק שהיא מגבירה את החרדות והדיכאון שלך. "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?" - את מתכוונת ללא!! בשום אופן אסור לו לכפות את עצמו עלייך - זו עבירה על החוק. בעניין טיפול - את יכולה לפנות (ואני ממליץ על כך) למרכז לטיפול באלימות במשפחה באזור מגורייך. הטיפול הוא בעלות מינימאלית. בנוסף את יכולה לפנות למסל"ן (מרכז לנפגעות תקיפה מינית) בטלפון 1202. זיו סופר - עובד סוציאלי במרכז לטיפול באלימות במשפחה

דנה יקרה מתיאורך עולה תמונה קשה שבה את חווה חזרתיות של פגיעה שחווית בעבר, דווקא במקום שבו את אמורה לחוש מוגנת ובטוחה - בבית שלך! אין לי ספק כי לדיכאון והחרדות שאותן את מתארת ישנו קשר ישיר למה שאת עוברת - יחסי מין בכפיה , מאחר ודווקא בתחום יחסי המין שבו את אמורה להתענג ולהנות את חווה ניצול והשפלה. כך שבעצם העולם שלך הפוך- מה שאמור להגן עלייך- פוגע בך, מה שאמור לגרום לך הנאה - גורם לך סבל. את משתמשת במנגנון של ניתוק הרגש מהגוף כדי לשרוד את זה , אלא שנפשך וגופך מתקשים להתמודד עם הבלבול הזה ומגיבים בהתאם. כפי שהציע זיו, כדאי שתפני בהקדם לטיפול במסגרות ציבוריות שבהן ניתן טיפול ללא תשלום, בטרם יחמיר מצבך!

שלום אני בת 34, רווקה. אין לי אבא מגיל 9. אני לחלוטין תלויה באימי, גם מסיבות כלכליות וגם מסיבות רגשיות. אין לי חברות בכלל. אני לא יוצאת לאף מקום חוץ מלקצת חוגים. מאז שהשתחררתי מהצבא, לא פיתחתי את עצמי מבחינת קשרים עם אנשים, לא עברתי לגור לבד, וזה כנראה הסיבה שגרמה לכישלון שלי. ניסיתי לפני 4 שנים לגור לבד וזה לא הלך. חזרתי אחרי חודש אחרי שהייתי מבקרת כל יום בבית. הרגשתי בדידות נוראה בבית השכור למרות שהיו שם גם שותפים. אני לא יודעת מה זה להיות עצמאית. ניסיתי לקשור קשרים עם בחורים למטרת חברות רצינית ממודעות הכרויות, אבל פעם אחת הבחור הלחיץ אותי, כי אמר שאני לא מדברת כמעט, ואני לא יודעת איך לעניין אותו כי אני "ראש קטן". לא יודעת הרבה דברים, לא מטיילת בארץ. והבחור הזה רצה כל הזמן מין איתי ואני חושבת שאולי הוא רצה לנצל אותי למטרות מיניות אבל אני לא בטוחה. לא הסכמתי וניתקתי את הקשר. לאחרונה אמא שלי מתנכרת לי. היא לא מדברת איתי ולא רוצה לשמוע את מה שיש לי להגיד. היא לא נותנת לי חום בכלל. אני מפחדת שאני אשתגע אם המצב יימשך, כמה בנאדם יכול לחיות בלי לדבר? היא אמרה שהיא רוצה שאני אתחתן, והיא תהיה תקיפה עם הרעיון הזה עד לאחרי החתונה של אחותי בעוד חודש. ואם הבחור ירצה מנני רק מין? ואם אני לא אוהב אותו? אשמח לתגובות ממכם.

אילנית שלום, את מתארת מצב בו את מרבה להסתגר, לא יוצרת קשרים עם בני גילך, לא מבלה, ומרגישה תלות חזקה באמא, רגשית וכלכלית. נשמע לי שיש קשר בין הדברים הללו, שבאיזשהו מקום לא נוצר מרחק, שיאפשר לך להתפתח, מאמא. כאילו היא הפכה לתחליף לכל מה שיש בחוץ, וייתכן גם שמציאת משהו מעניין בחוץ מתפרש בעינייך כהתרחקות מפחידה ממנה. במצב הזה לחשוב על חתונה נראה כמצב מלחיץ, זה מערב גם הכנסת מישהו לחייך, מלבד אמא, וגם מעבר מחוץ לבית. בעיניי מדובר בקפיצת מדרגה חדה מדי. את צריכה לעבוד על מערכת היחסים עם אמא, לנסות ליצור מרחק חשוב ממנה ובהדרגה למצוא לך את תחומי העניין שלך והכי חשוב שהחיפושים יבואו ממך ולא כתוצאה של לחץ חיצוני בלבד. מקווה שתוכלי להיעזר, דרור

למה אני מתאהבת תמיד במה שאי שאפשר?????????????????

טלי שלום, את שואלת שאלה קשה שאני מניח שרבים נתקלים בה. לא תמיד ניתן לענות על זה, אבל אפשר לחשוב שאת מחפשת את הדבר הבלתי אפשרי דווקא בשל היותו בלתי אפשרי. כך ניתן לשמור על אותו דבר כפי שהיינו רוצים לראות אותו מבלי שנגלה ונתמודד עם העובדה שיש בו גם חלקים פחות טובים, שאנחנו פחות אוהבים. לפעמים זה גם מאפשר לנו להתחבר לצדדים בנו שאנחנו לא באמת מוכניםשיבואו לידי ביטוי במציאות. אבל אלו רק כמה מחשבות, לילה טוב, דרור

טלי שלום את יודעת .יש משפט שאומר "מים גנובים ימתקו...." את בטח מבינה למה הכונה .... ואני חושבת שאולי ....ברגע שמבינים שזהו מצב פסיכולוגי מוכר וידוע . תתכן השלמה שלא נשיג את מה שאינו בר השגה... לילה טוב- א.

הפסיכולוגית שלי נסעה ולא ניפגש השבוע.ועל אף שבסך הכל המצב השתפר ואהייתי מצפה שיהיה לי קל יותר, קשה לי המחשבה וההרגשה שלא אהיה איתה השבוע.אני מרגישה עצב כבד ומועקה, ובעיקר כעס.אני לא רוצה שהיא תוכל ככה להיעלם לי מהחיים..אני שונאת את זה.ושונאת את ההרגשה הזו ואת ההתפרקות הזו מבפנים בגללה.לא יודעת איך לעבור את השבוע....

ויק שלום, בכותרת שלך כתבת פרידה, ואני שומע אצלך באמת את חווית הפרידה. כמשהו שלא יחזור. אני בטוח שאת יודעת, הגיונית שזה לא נכון והיא תחזור בעוד שבוע, אבל משהו מבפנים לא מרגיש ככה. אולי משהו ביכולת שלה לקום ולעזוב כשהיא רוצה מזכיר לך משהו מוקדם יותר בלתי נסבל שבו החזרה לא הייתה וודאית. יש משהו מאוד קשה בטיפול כשנקשרים. מחד זה הכרחי כדי שהטיפול יצליח, ומנגד זה מעורר כל כך הרבה רתיעה ואפילו כעס כלפי המטפל שעורר רגש זה ועכשיו יכול לנטוש. אבל המטפלת שלך לא תנטוש אותך, והשבוע יעבור ואני מאמין שבהדרגה זה יהפוך ממילים האומרות את זה לתחושות של ביטחון. בהצלחה ומקווה שהשבוע הזה יהיה נסבל, דרור

שלום רב. תודה רבה על תגובתך,אני כתבתי שיש לי משיכה לאחרונה מעבריינים והמלצת לי לא להדחיק את זה אלא להתמודד עם זה. אני לא יכולה להדחיק גם אם אני רוצה ...שאלתי היא האם יהיה נכון לנסות "להתחיל" עם אותו עבריין כי אני חשה שאם יהיה לי איתו סקס פעם אחת אז כל הנושא ייעלם לי!אך איני יודעת כיצד להתחיל איתו,הוא נשוי,ויש בינינו שלום שלום... תודה.

לינור שלום, משיכה לעבריינים היא במידה מסויימת משיכה אל הצד האפל החבוי בנו. נשמע לי שאת מתלבטת האם ובאיו דרך לתת לדחף הזה מקום. לדעתי סקס חד פעמי איתו לא יעלים את הרגשות שלך. הוא ימשיך להיתפס בעינייך כחזק אפל ומרתק. זאת אלא אם כן הוא יחשוף בפנייך צדדים אחרים, פחות אפלים. קצת קשה לי לתת לך עצה כי דעתי היא שאת צריכה לחפש נתיב אחר, בריא יותר לך לתת ביטוי לחלקים האפלים שלך. אבל עצם העצה הזו רק תחזק את היותו אסור ותגביר את המשיכה אליו. אני יודע שזה נשמע מסובך, אבל נשמע לי שאת נמצאת במקום לא פשוט עם עצמך. ומאחר והמקום כאן קצר יריעה אני ממליץ לנסות ולפרוש את היריעה בטיפול ולאפשר לך להבין יותר מה קורה לך. לילה טוב, דרור

ליאת, רציתי לרשום לך משהו...אך לא יודעת מה בדיוק ואיך..

שלום ME גם כשאת לא כותבת, את מלווה אותי במחשבות, ואיכשהו, אפשר לחוש בנוכחות שלך כאן, גם אם היא שקטה. (רק שטלילי לא תחשוב שוב שיש לי כוחות על-טבעיים...). מקווה שאת בסדר, ומתחילה להתאקלם. אם תרצי, אהיה כאן שוב בסוף השבוע הבא. לילה טוב ושבוע טוב ליאת

היי האמת שלא הייתי פה הרבה... ולהתאקלם? איפה? מקווה שאת גם בסדר...

ליאת...40 דקות לסיום יום החג שלי(יום הולדת)

חשבתי לא לכתוב השבוע .. קצת מרחמת על טוב לבך בגלל זה יש לך יותר עבודה... אבל לא יודעת איך יוצאים מהמצב הזה שמלווה אותי כבר שלוש שנים , במשך השבוע אני אדם מתפקד יופי גם בדברים שנאי לא אוהבת, סופי השבוע שלי סיוט עלי אדמות. אני מחזיקה את עצמי בכוח , זה מתחיל בתחושת עצבנות הכל מקפיץ אותי ועובר לתחושות שלדכדוך וחוסר משמעות וחשק כד' זה קבוע ביום שבת הלכתי כמה פעמים לפסיכיאטר המתעקש לא לתת לי תרופות בטענה שאיני צריכה ואני בסדר גמור וכל עוד אני מתפקדת בעבודה וזה לא גורם לבעיות לדעתו אין צורך. אני מבינה אותו כמה שאני יתאר לו את המצב כמו שאני נראת במהלך השבוע שהוא רואה אותי, אין סיכוי ! וסתם מה שגם הרגיז אותי היום, אנשים שהכל הולך להם בחיים לעיתים יש להם הערות כל כך לא טקטיות , למשל הסיוט שלי הכי גדול בחיים זה למצוא את עצמי ללא וילדים, והחרדה מתעצמת בעיקר בגלל הצורך שלי בשינוי מקצוע ובנינת קרירה חדשה וכד' והפחד שמסלול ארוך זה ירתיע בני זוג פוטנצייאלים (בכל אופן סוף שנות העשרים ללכת על מסלול לימודים ארוך זה לא כל כך רגיל) והמשפט האחרון שהייתי צריכה לשמוע היום ולצערי שמעתי "אף אחד לא ירצה להתחתן איתך" זהו סתם בלי מצב רוח.

שלום רחל, מי שלא ירצה אותך בגלל מסלול הלימודים הארוך שהחלטת לאמץ - ממילא לא ראוי לך ואין להצטער על אובדנו. מי שמחפש 'אישה קטנה' שתחכה לו בבית ממילא אינו מתאים לאישה שאפתנית החותרת להגשמה. אז למה לתת למשפטים מיותרים כאלה להעכיר לך את מצב הרוח? בעניין השבתות, את מעלה תלונה מוכרת. לפעמים, דווקא שלוות סוף השבוע מעמתת אותנו עם עצמנו, מבלי שנוכל לטשטש ממצאים באמצעות עבודה, טלפונים, פגישות ועיסקי-חולין. בשבת, דווקא במפגשים המשפחתיים, בולטת בדידותם של האנשים הרווקים, ועולה מפלס הדאגה שלהם ושל הוריהם. למרות שהקושי מאד מובן, שבתות מצוברחות הן עדיין לא סיבה מספקת להתחיל טיפול תרופתי. טיפול פסיכולוגי הולם הרבה יותר, שכן שם המקום לדון בצרכים וברצונות האמיתיים שלך, ובדרך לממש את עצמך באופן הכי נכון לך. אני שמחה שהחלטת בכל זאת לכתוב, כי נוכחותך נעימה תמיד. הנה נגמרה עוד שבת! שבוע טוב ליאת

כמו תמיד זה מעודד ונחמד לקרוא מה שאת כותבת! והתיאור שלך לגבי סופי השבוע שלוות סוף השבוע שמעמתת אותנו עם עצמנו זה ממש כך ..תיאור מדיוק. וזה נורא כי בעבר הכי האהבתי רגעים אלו וכיום זה פשוט סיוט.. לא חלמתי שכך זה יכול להיות, הרגעיים המשפחתיים בעבר היו הרגעים הכי יפים ונעימים של חיי. (אני מקווה שאי שם קיים גבר שימצא חן בעיני ואני בעניו שזה לא יפריע לו השילוב של הגשמה לצד משפחה(ואני גם טיפוס מאוד מאוד משפחתי) כי לאחרונה כל מי שפגשתי פתח עלי "עיני תרנגולת."..) ליאת, תודה מאוד.... זה מוזר אבל אגם כשלא מכירים אנשים ניתן לעזור להם המון כמו שלדוגמה כרגע נעזרתי בך.

ערב טוב, כתבתי פה מס' פעמים ואהבתי מאוד את התגובות לכן אני פונה שוב ושוב בבקשה לעזרה, אני בת 24 במשך שנים ועד היום אני אנציקלופדיה מהלכת להפרעות נפשיות מהקלות כמות חוסר ביטחון עצמי והערכה עצמית נמוכה ועד הרציניות יותר כמו בולימית פציעה פגיעה עצמית (היתי חותכת את עצמי) וגם קצת פרנויה (אני מרגישה שכולם מרכלים וצוחקים עלי מאחורי הגב) וסוף סוף הגעתי למצב אחרי המון שנים שאני רוצה לצאת מזה לצאת מהדיכאון העמוק להפסיק להקיא ולא לקבל בחילה כשאני מסתכלת במראה וכאן מתחילה בעיה חדשה איפה מוצעים עזרה שאני יוכל להרשות לעצמי אני חייה לבד מתפרנסת ומפרנסת את עצמי לבד ועד כמה שאני יודעת שאני חייבת עזרה 200-400 ש"ח לפגישה אני לא יכולה להוציא אז לאן פונים כדי לקבל עזרה מקצועית ולא פושטים את הרגל בדרך תודה רבה ושבוע טוב

שלום תמרה, כל הכבוד על ההחלטה החשובה לקום ולחתום את האנציקלופדיה... יש לפניך דרך לא קלה, שתציב בפניך תביעות מסוג חדש ושונה מאלה להן הורגלת. אבל מדובר במסע מרתק, ששכר רב בצידו. כדי להגיע לטיפול טוב במחיר סביר, תוכלי לפנות לקופת החולים שלך (בחלקן, אגב, יש מרפאות מיוחדות לטיפול בהפרעות אכילה, הכוללות צוות רב מקצועי מיומן), או למרפאת בריאות הנפש הסמוכה למקום מגורייך. בקופות החולים מדובר במחיר מסובסד, בעוד במרפאות בריאות הנפש הטיפול הוא חינמי, אך 'עולה' במחיר רשימת המתנה ממושכת. אם את במקרה גם סטודנטית באוניברסיטה, תוכלי להגיע אל שירותי הייעוץ ולקבל גם שם טיפול טוב במחיר מוזל. בהצלחה רבה, ושובי לעדכן. :-) ליאת

יש לי חברה הסובלת מדיכאון קליני כבר חודשיים. מדובר בבחורה אינטיליגנטית מאוד שכרגע לא מסוגלת לתפקד כלל. הייתי מעוניינת לדעת כיצד ניתן להגיע לפסיכולוגים טובים באיזור אשקלון והסביבה.

שלום גל, מקווה שכתובת המייל שצרפת מעודכנת, ושאנשים ישלחו לך המלצות אליו. בכל מקרה, תוכלי לחפש גם באלפון המטפלים באתר פסיכולוגיה עברית, המסודר לפי אזורי הארץ. בהצלחה ליאת

היי,שלי ממש מעולה היא נמצאת באבן יהודה ...עובדת גם עם מכבי..ממש מליצה לך..

המילמו לי על פסיכולוגית מרמת השרון האם משהו מכיר אותה ויכול לתת לי המלצות עליה

רונית שלום, אין אנו נוהגים לבקש/לתת המלצות שמיות על פסיכולוגים, כדי לא להפוך לאתר פרסום או השמצות. לפיכך, הודעתך נערכה ונמחק ממנה שם הפסיכולוגית. תוכלי לנסח בקשה להמלצה על פסיכולוגים ברמת השרון, לפרסם כתובת מייל מעודכנת, ולקוות שיינתנו לך המלצות למייל הפרטי. בהצלחה ליאת

בחודש אוקטובר 2007 יפתח המרכז להכשרה ושיקום תעסוקתי הרצליה והשרון קורס: טיפול בבעלי חיים- פינת חי, מספר 4. משכו 9 חודשים 5 ימים בשבוע, לימודים עיוניים ומעשיים, בלווי עו"ס פרוייקטים , בסיומו תנתן תעודת מקצוע השמה ולווי במקומות העבודה ייעשו ע"י עובדי השמה. משתתפי הקורס יקבלו חומרים לימודיים והחזר הוצאות נסיעה זכאי שיקום של ביטוח לאומי, לשכות הרווחה, משרד הביטחון ומשרד הבריאות לפנות לשרי 09-9506111

חלמתי חלום מוזר, פרשי לי אותו בבקשה מישהי מנסה להרוג אותי, אני אפילו לא נאבקת ואז בעלי נאבק אתה ומתברר שבסוף אני חיה

שלום פלונית, פסיכולוגים, בניגוד למיסטיקנים, אינם מפרשים חלומות, אלא בעזרת החולם, שמנדב את האסוציאציות שלו לחלום, את הרגשות שהתעוררו בו, ואת הרקע לחלום. נסי לבדוק עם עצמך, אילו מחשבות ואסוציאציות עולות אצלך בתגובה לחלום. למשל - מי הייתה האישה שרצתה להרוג אותך? מה היא מייצגת עבורך? מדוע לא נאבקת בה? והאם במציאות את אדם שנאבק עבור עצמו? מה היה תפקידו של בעלך בחלום? האם ביקשת את עזרתו? האם התגייס מיוזמתו? האם קרה לו משהו בחלום? מה עשית בזמן שבעלך נאבק בה? חשוב לבחון גם מה הייתה תחושתך כשהתעוררת. האם התעוררת בבהלה? בהקלה? כל התשובות לשאלות הללו, יוכלו לשפוך אור על עניינים שאולי מעסיקים אותך בימים אלה, ואינם יכולים לבוא לידי ביטוי גלוי בחיי הערות. בהצלחה ליאת

לא יודעת אם זה המקום, אבל בכל זאת: מה הקטע הזה של החיבוק ו/או נשיקה בכל פגישה ופרידה? כל אדם שמכיר אותי יותר מחצי שעה כבר מרגיש חופשי לנשק/לחבק וזה מטריף אותי.. וכבר קרה פעם שפשוט הדפתי ממני מישהו בלי לחשוב והוא ממש נעלב. ולי היו ייסורי מצפון כלפיו, כאילו עשיתי משהו ממש רע.. לאנשים קשה להבין שיש כאלה שצריכים לאהוב מישהו כדי לתת לו לגעת בהם? מה קרה ללחיצת היד החביבה מימי קדם? אני מתגעגעת.. ומכיוון שהסיכוי שכולם סביב 'לא בסדר' נמוך למדי, אני שוב המוזרה שלא מסתגלת להתנהגויות מקובלות בחברה? תהיות לשעת לילה מאוחרת.

שלום מיקי, את צודקת. נולדה אופנה. כל ישראל חברים. ממש כמו שלמדנו לומר "שיהיה לך יום נעים", למדנו גם את גינוני ארמונות דמשק והתחלנו להתנשק. יש לי הרגשה שאפשר איכשהו לשלוט בזה או להדוף מעט, עם שפת גוף יותר ברורה. אפשר, כמובן, גם לנסות להתרגל ולראות מה יקרה. אולי עוד תלמדי לאהוב את זה. מי יודע... ליאת

היי :) אני זוכרת במעורפל, מושג שנקרא- העברה או השלכה/ טרנספר של המטפל על המטופל. תוכלי בבקשה, להסביר לי מה הכוונה ואולי אף לתת דוגמא להמחשה. תודה

תודה ליאת, מצאתי על העברה נגדית שפע חומר באינטרנט. תודה בכל אופן וסופשבוע נעים

ליאת בוקר טוב, אני די מצליחה לקבל חזרה את כוחותיי ומצב רוח סביר. המחשבה שרופא אחד טען שיש לי הפרעה דו קוטבית מדאיגה אותי ביותר. ע"פ כל החומרים שקראתי באינטרנט, ראיתי שיש לי את כל הסימנים. היה לי דכאון עם מריכיבים פסיכוטים, חרדה, לחץ טראומטי ועדיין מחשבות אבססיביות כפייתיות בדבר ההפרעה הדו קוטבית שאני לוקה בה. המחשבות הללו מעכבות אותי להתרומם ולהמשיך הלאה בחיי, אני בחרדה, בלופים. כל פעם שאני מתחילה להרגיש טוב, מייד עולה לי המחשבה...טוב זה בגלל שאני מאנית דפרסיבית, זה לא בגללי שאני מרגישה טוב. אני בהחלט רוצה ללכת לטיפול אבל אני עדיין מתלבטת מהו הנכון ביותר עבורי- קוגניטיבי התנהוגותי או דינמי. הכל התחיל מטיפול דינמי כושל ופוגע השאיר בי הרבה מטען. הטיפול הופסק מצידי אחרי שנתיים + ולא היתה שם פרידה וסגירת מעגל, יצאתי עם "בטן פתוחה" עם תחושת דחייה מאוד קשה. שבת שלום.

ערב טוב או בוקר טוב עברתי משבר מאוד משמעותי, קשה ומכביד לפני 3 שנים ועדיין לא חזרתי לעצמי. עברתי פסיכוזה במשך מספר חודשים אך, יש גם ספק עד כמה באמת היתה שם פסיכוזה, אולי גלישה. בכל מקרה, אני עסוקה די באובססיביות מוכרחה להודות בעיסוק של מה יש לי. הייתי אצל מספר מומחים ולא קבילתי מאף אחד אבחנה של סכיזופרנית על אף, שחצי שנה קודם למשבר האינטנסיבי גם היה משהו קטן, ניתן לומר. קראתי כמעט את כל מה שיש לאינטרנט להציע בנושא של כל ההפרעות והמחלות הנפשיות, כמובן שחרדתי גברה. בנוסף, גם התפזרתי לכל עבר... כיום אני לא יודעת מה יעזור, אם בכלל...אני חוששת שלא אצליח להחזיר לעצמי את החיות שהיתה לי, האנרגיה, המוטיבציה... אני גם לא יודעת אם אני טיפוס לטיפול פסיכולוגי, ניסיתי מספר חודשים אחרי הטיפול הכושל שדירדר אותי למצב הנ"ל. אני מתלבטת בין טיפול קוגניטיבי התנהגותי לבין דינמי, הרי לפרק אותי כבר לא ניתן יותר ממה שהתפרקתי לגורמים. אני מנסה לנחם עצמי, שעברתי הרבה ובטח יקח לי עוד זמן (יש לי שנתיים בראש) עד שאדע לומר בוודאות איפה אני לעומת קודם לכן. אני מרגישה כי הרסתי לעצמי את חיי במו ידי...ניו נסיבות שלא עצרתי מבעוד מועד, עידעתי שזה הדבר הנכון עבורי, נסחפתי כנראה מתוך התת מודע, הצרכים שלא הוכלו בטיפול וקיבלו מענה תוקפני, איך קראת לזה..דוקרני ועולב...הופנם אולי אצלי כלפי פנים. מעניין הוא שמלבד הפרעת חרדה וד"ר אחד שבחר לומר הפרעה דו קוטבית (מעולם לא הייתי במאניה). אני חושבת מזה שלוש שנים שאני חולת נפש לצמיתות, דימוי העצמי שלי מן הסתם ירד פלאים. שמנתי מהתרופות שאני מקבלת וזה מקשה עלי יותר, נשארתי די לבד (עברתי לעיר אחרת),והתחלתי עכשיו בעבודה די משעממת לטעמי. אני נוטה להאמין לד"ר שיש לי מאניה דפרסיה, ואולי אף סיכזואפקטיב או בכלל יש סכיזופרניה. האמת, שדי השתגעתי עם כל הבחנות הללו..אבל אין בכוחי ובמרצי לעשות דברים אחרים...לא נהנית מכלום. אני חושבת, מה בעצם אני רוצה לומר או לשאול אותך...אני לא כ"כ יודעת. אני יודעת שהתאכזבתי קשות מבת משפחה שאגב גם היא פסיכולוגית קלינית אשר הפנתה לי את הגב אחרי שהגעתי עליה בפעם השלישית לדבר בזמן ןהקריטי, שחשבתי ששם היה חלון הזדמנות..להראות לי שאני שייכת ושרואים אותי..הדחייה הזו בנוסף לדחייה של המטפלת דאז ועוד..המיתו אצלי נדבך אחרי נדבך בנשמה, כיום אני כבויה. מדהים איזה הבדל התחרש אצלי באישיות וברגש, לכן אני חושבת שאולי זוהי אכן, דו קוטבית. טוב, אם יהיו חדשות טובות בעוד שנתיים, מבטיחה כי אחזור לספרם. כל טוב נעלמה

שלום נעלמה, השאלה "מה יש לי" יכולה לנקר ולטרוד מנוחה. איש מאיתנו אינו אוהב עמימות, אבל כשמדובר בנפש האדם, הדברים אינם שחור/לבן (או אדום/ירוק, כמו שמישהי ביקשה כאן קודם). לרוע המזל, כשמדובר בהפרעות היותר 'נכבדות' בפסיכיאטריה, רק המהלך בזמן קובע את האבחנה. לפעמים רופאים עושים מאמץ מכוון להימנע מאבחנה סופית, ולו מתוך התקווה להחלמה ושינוי. אני חושבת שחשוב, במקרה שלך, להיות בטיפול כלשהו, שיסייע לך להיחלץ מהמקום האבוד אליו דחקת את עצמך, ובוודאי מן התחושה שאת עצמך - בחוסר זהירות או חוסר שיקול דעת - גרמת למחלתך. חשוב לזכור שגם אצל מי שלקו במחלת נפש כלשהי ישנם חלקים בריאים, משתוקקים, מחפשים הגשמה. מחכה איתך לחדשות הטובות ליאת

עוד לא עברו חודשיים מאז שהרגשתי טוב יותר, ושוב אותן תחושות. שוב הגוף כואב,שוב תחושת הפחד,המועקה,ההרגשה הרעה והמוזרה הזאת, חוסר היכולת להתרכז, חוסר הרצון לעבוד. חוסר הרצון לחיות כך, הרצון שיקרה לי משהו רע. זה יותר קשה בבוקר. ואחר כך נרגע. ועכשיו - תחושה מוזרה.לא טוב ולא רע. רוצה ולא רוצה, מרגישה משהו ולא מרגישה. זה מעיק, זה מבלבל. שוב ההתלבטות - להתקשר למטפלת או לא? לא רוצה לחזור לטיפול אבל רוצה מישהו שיקשיב, והיא ידעה לעשות זאת. רוצה להגיד, קשה לי ,רע לי נמאס לי. לא מסוגלת להגיד לאף אחד חוץ ממנה. ניסיתי להגיד, אבל קשה להם לשמוע. ואולי זה יעבור לבד? אולי צריך לחכות "עד יעבור הזעם" ?? כמה זמן לחכות?

שלום טל, לטעמי, לא כדאי לחכות. דיכאון - ממש כמו מיגרנה - כדאי להרוג כשהוא עוד קטן. פני ללא דיחוי אל המטפלת שלך, והתחילי לטפל בעצמך כמו שצריך. תזכרי שאם יצאת מזה פעם אחת, אין סיבה שלא תצליחי שוב, אולי אפילו מהר יותר. אשמח להמשיך ולשמוע על ההתקדמות ליאת

: רטלין זייבן טופמקס תאריך: 15.6.2007 שעה: 19:32 בני בן השמונה אובחן עם בעיית קשב וריכוז האם כל מי שמאובחן עם בעית קשב ישאר כך לתמיד או שהדבר חולף עם הגיל?, כמו כן ניסינו סוגים שונים של ריטלין , הן הריטלין 20 מ"ג בשחרור איטי שמשפיעה כ-8 שעות והן ריטלין 10מ"ג לאחר לקיחה של כשבוע גרמו לתופעות לוואי קיצוניות במקרה הראשון לכאבי ראש בלתי ניסבלים ואפיסת כוחות, ובמקרה השני לתוקפנות קיצונית בתום ההשפעה של התרופה,האם יש תרופה מומלצת נוספת ?(מלבד קונצרטה שהבנתי שהיא חזקה יותר) כמו כן הבנתי שיש דרגות שונות בהפרעת הקשב, מי אמור לאבחן את רמת הפרעת הקשב? בני עשה אבחון עם ריטלין וללא ריטלין ווניכר שינוי משמעותי כאשר לקח את הריטלין BRC. אשמח לתשובה בהקדם

שלום רב, הפרעת קשב וריכוז ממקור אורגני מלווה, מן הסתם, את האדם לכל חייו, הגם שהשפעותיה עשויות להשתנות ואף להתמתן עם הגיל. יש, כמובן, מצבים נפשיים שונים, הכרוכים בפגיעה זמנית במשאבי הקשב והריכוז, כמו גם בכישורים קוגניטיביים אחרים. כמובן שקיימות דרגות שונות של חומרה, אותן ניתן לאבחן בצורה מקצועית במסגרת מכונים או מרפאות המתמחים בנושא. ככלל, אבחון טוב ומדוייק יותר יהיה כזה המסתמך על מקורות מידע רבים ככל האפשר (שאלון הורים, שאלון מורים, בטרייה דיאגנוסטית רחבה לאיתור לקויי למידה, מבחן TOVA הממוחשב, בדיקת נוירולוג ובדיקת פסיכיאטר). חשוב לעשות את ההתאמה התרופתית בליווי רופא, והוא גם הכתובת הראויה להתייעצות לגבי תרופות חלופיות. בהצלחה ליאת

שלום רב, מדוע יש משהו ממכר במחשבות שליליות כגון ציניות,ביקורתיות ופסימיזם,אך עם מחשבות חיוביות זה לא המצב? תודה.

שלום דוד, לא בטוח שמדובר בהתמכרות. ציניות וחספוס רגשי, כמו גם פסימיות, יכולים להוות טקטיקה הגנתית יעילה כנגד דיכאון, בדידות, ייאוש ואכזבה. כאשר אני מצפה לרע מכל, אפשר להיות מופתע רק לטובה. כאשר אני ציני וביקורתי, אני משאיר את האחרים (אנשים ומה שהם נותנים לי להרגיש) הרחק בפריפריה, ולא מאפשר להם לגעת בי באמת. הצרה עם המנגנון הזה, שגם שום דבר טוב לא יכול להתקרב. הכל נשאר מורחק ולא נוגע. כנראה שגמישות או וויסות הן המפתח לחיים מסתגלים ובריאים. אבל צריך לעבוד על זה. שבת שלום ליאת

שלום ליאת, פניתי השבוע לאורנה בשאלה, ויש לי הרגשה לפי התשובה שלה, שהיא לא הבינה אותי טוב. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-732,xFT-650085,xFP-650298,m-Doctors,a-Forums.html שאלתי היא ביותר בירור אם אחרי זמן כה רב בטיפול ואני עדיין לא מצליחה להביא את עצמי ואת כאבי לטיפול, האם זה אומר שמשהו לא נכון שם? או יכול להיות שזה הדפוס שלי, ואפילו אם אני משנה מטפלת אני אתנהג באותה צורה.? - והשאלה השניה הייתה לגבי היציאה מהחדר, אז מה אם המטופל מחליט לצאת מהחדר באמצע הפגישה, אני למשל, ברגעים הכי קשים מעדיפה להיות לבד! מה היטעם בלשבת שם בשקט אחד מול השני ולחכות שהפגישה תסתיים? - ומה הבעיה בלהראות לחולה קצת"חום", במגע של יד, בליטוף. ואני לא מחפשת משהו מיני. לא. אבל הרי הטיפול עובד על הרגשות שלנו, על הדברים הכי אינטימיים שלנו, ואתם הפסיכולוגים נהפכים למישהו מאוד קרוב וחשוב בחיינו, אז מה הבעיה בלהראות את האיכפתיות שלכם! אני עדיין רואה בזה סוג של התעללות, ההימנעות מחיבוק בשעת הבכי, או השקט שלכם והבהיה בנו בעת בכי או שקט שלנו.... אשמח אם תבהירי את הנקודות יותר...

שלום שיר, שאלתך הראשונה היא שאלה שקשה מאד להשיב עליה. אפשר להניח בזהירות שאם נשארת זמן כה רב בטיפול, לא מדובר בהיעדר כימיה, אלא בקשר מכיל שהצליח להשאיר אותך שם למרות הקשיים. בעניין השני שהזכרת. יציאה מהחדר היא סוג של "ביטוי בפעולה" (acting out) של רגשות שאינם יכולים להיאמר או לקבל ביטוי בדרך מסתגלת. היכולת לחלוק עם אדם נוסף דווקא את הרגעים הקשים היא יעד חשוב, והיא קריטית אף יותר במקרה של קשיים בזירה הבינאישית. יש טעם רב בישיבה המשותפת, גם אם בשתיקה, שכן היא לא מאפשרת לך לברוח לדפוס ישן של נסיגה או טריקת דלת במצבים רגשיים טעונים. על נושא המגע בטיפול דובר כאן רבות, ואני מוצאת את תשובתה של אורנה ממצה מאד. כשמדברים על התעללות, מתכוונים לדפוס יחסים פוגעני והרסני, כשהפגיעה באחר נעשית במכוון, ובמטרה לספק את צרכיו החולניים של המתעלל. אני משוכנעת שלא לזה התכוונת בדברייך. ובכל זאת, הטיפול הוא מקום בו עולים הצרכים העמוקים שלנו ומבקשים תוקף וקיום. תפקידו של המטפל להקשיב לצרכים הללו ולסייע בהעלאתם אל המודעות, אך לא להיות מי שיספק אותם. אכפתיות, חום ואהדה אפשר להביע בדרכים רבות, וכדאי מאד לחדד את הרגישות לכל אופנויות הביטוי הרגשי. אני שולחת לך עידוד ואומץ להמשיך בטיפול שלך, ללמוד עוד על הצרכים והמשאלות שלך, ולחתור למימושם הבריא בחייך שמחוץ לחדר. שבת שלום ליאת

מה שבטוח שנכון לעכשיו כך אני מרגישה .(וכל מילה נוספת מיותרת). ביצוע: מירי מסיקה מילים: דידי שחר לחן: דידי שחר טיפה טיפה שוב הולכת ברוטשילד כבר לא אכפת לי אם תעבור שוב הולכת ברוטשילד כבר לא אכפת לי לחזור ולזכור שוב שומעת שירים שאהבת בלי להעביר תחנה וכשמישהו בדלת כבר לא מחסירה פעימה טיפה טיפה אני חוזרת לעצמי טיפה טיפה אני אוספת את השקט שלי אולי אפילו מתייפה טיפה טיפה תשעים וחמש דקות סרט לגמרי שכחתי אותנו השחקן לא הזכיר לי אותך הסיפור לא מזכיר את שלנו והמספר אצלך אני כבר לא בטוחה אם נגמר בשבע או שתיים וככל שאתה נעלם שוב זורם לי הדם ללחיים טיפה טיפה... שוב הולכת ברוטשילד כבר לא אכפת לי אם תעבור שוב הולכת ברוטשילד כבר לא אכפת לי לחזור ולזכור שוב שומעת שירים שאהבת בלי להעביר תחנה וכשמישהו בדלת כבר לא מחסירה פעימה שבת שלום.איריס.

איריס יקרה, שמחה לשמוע שהדברים מסתדרים, ושאת טיפה טיפה חוזרת לעצמך. שמחה לא פחות לראות שאת נשארת כאן, גם בימים שלי. שבת שלום, ותודה על השיר ליאת

ששונים ממה שחשבתי וממה שרציתי לשמוע ועל זה אני מאוד מעריכה אותך.(-: שבת שלום. איריס.

הטיפול עושה לי הפוך. כלומר במקום להיות משהו שעוזר הוא הופך להיות היום הקשה בשבוע. מה שקורה בטיפול מציף אותי כל השבוע ואינני מצליחה להשתחרר או לחשוב על זה בדרך אחרת, ואז אני לא מצליחה להתרכז לא בלימודים ולא בעבודה.... הדבר היחידי שאני יכולה לעזות זה להדחיק את הכל, או לא להקשיב לה בפגישה, ואז יש לי שבוע יותר שקט. זה לא נכון, נכון???

אין ספק שלא לראות, לא לשמוע ולא לדבר זה סגולה לשבוע שקט :-))) אני מאמינה שאם הגעת לטיפול, גם לא ממש אהבת את השקט. זה הרי שקט מתעתע, שאין בו מנוחה של ממש. אם באת לטיפול זיהית צורך. מצוקה. בזמן טיפול יש תקופות קשות, בהן הדברים המכאיבים צפים אל המודעות, ויוצרים נסיגה זמנית במצב הרוח. במקום לברוח למצבים של חוסר הקשבה או ניתוק, הייתי מציעה לך לדבר על כך עם המטפלת, ולבקש ממנה לאפשר *לך* לווסת את קצב ההתקדמות. כך תרגישי יותר שליטה על התכנים שעולים ועל השפעותיהם עליך. בהצלחה ליאת

ליאת שלום,מאתמול אני מתלבטת איך אנסח את הודעתי,וזה לא כ"כ אופייני לי - לפחות לא בקשר לכתיבת הודעות; הבעיה היא שבימים האחרונים,וביקר-אתמול והיום,אני חשה עוד יותר במצוקה ומופנמות - יותר מ'מצבי הרגיל',ודווקא כשהכי כואב לי ואני סובלת,קשה לי מאוד להביע רגשות - בכל דרך.פשוט המצב כ"כ מייאש ומתסכל שאיני מרגישה שיש לו פתרון כלשהוא,וזו תחושה כמו של 'פצע פתוח' - שאפילו כשמחטאים כדי שירפא,זה כואב ושורף,זה אולי נשמע מוזר לומר,אך אני מרגישה כעת כאב-נפשי עצום,וש'כואב ושורף' לי ב'נפש הפצועה' שלי,ואיני מגזימה בתיאור - להיפך - אולי אני אפילו מפחיתה; אך נוצר'מצב מוזר' שבו דווקא בגלל שכ"כ רע לי,איני מסוגלת אפילו לחשוב על כך,או לראות אחרים שיש להם את כל מה שאני רוצה בחיים בלי שארגיש 'אפס' ונחותה מהם,ואקנא בהם ואחפש במה הם טובים יותר ממני שדברים מסתרים להם,וזה לא שאני רוצה חלילה שדברים לא יסתדרו לאחרים טוב,אלא זה רק רצון שגם לי דברים יסתדרו בחיים - שכרגע זה נראה לי כמו 'חזון אחרית הימים'. רציתי לכתוב בכותרת"בקשה לעזרה - קריסת חיים טוטאלית",אך לא רציתי להבליט את הודעתי יותר מידי.

נראה לי שגם הזיכרון שלי קצת 'נדפק',כיוון שבזמן האחרון קרה לי מספר פעמים שעמדתי להגיד למישהו משהו,ושכחתי,אם לא אמרתי זאת מידית,ואם חלפה מחשבה אחרת בראשי או דיברו על משהו והקשבתי; בד"כ אני נזכרת באותו דבר אחרי מספר דקות,אך זה מתסכל מאוד. שמעתי שזה קשור לדיכאון - האם זה נכון?

משתנה חביבה, אני רוצה להאמין שמה שאת מתארת אכן קשור לתהליך הטיפולי שאת עוברת, ולמידה רבה יותר של אחריות שאת לוקחת על עצמך. חוסר ריכוז וקשיים בזיכרון אכן יכולים להיות קשורים למצבים דיכאוניים או חרדתיים, אך גם מצבים כאלה הם חלק מטיפול 'עובד'. שתפי את המטפלת שלך בתחושות הללו. תמיד קל יותר לשאת זאת בשניים. אני חייבת לציין שאיני חווה אותך כקורסת טוטאלית, אלא דווקא כמי שמתחילה לטפס. או כמו שאומרים החבר'ה - "אם קשה, סימן שאנחנו בעלייה". המשיכי להשתנות. שלך ליאת

תודה ליאת- על התמיכה, אך אם איני 'קורסת' כמו שציינת,אז למה אני מרגישה ככה? למה אני מרגישה ששום דבר בחיים (אף תחום) לא מסתדר לי כעת? ויותר גרוע -למה אין לי את הכוחות הדרושים לצאת ולשנות מצב זה? אני מודה לך על האמונה בי,אך לא מובן לי איך הגעת אליה,אם אני כבר מזמן הפסקתי להאמין בה?! לגבי שיתוף הפסיכולוגית שלי בתחושותיי האמיתמיות,התחלתי לעשות זאת ממש השבוע,וגם לא באופן מלא,כי עד עכשיו דיווחתי יותר על מעשיי ותחושותיי,אך לא על ריגשותיי האמיתיים, ועדיין לא הסרתי את 'החומה הענקית' שבניתי כמעט בפני כולם,אך השבוע התחלתי לעשות זאת,בכך ששיתפתי אותה בקושי שיש לי לדבר על רגשותיי האמיתיים ובאמת לחוות אותם, ואת צודקת בכך שקל יותר לשאת בשניים. אם זה היה באמת כך - שאיני ב'קריסה' אלא ב'עלייה',לא היו אומרים לי זאת הפסיכולוגית והפסיכיאטר שלי,במקום להגיד לי שמאז ששהפסקתי עם הכדורים הOCD החמיר והדכאון חזר?זה לא שאיני מעריכה את דברייך,להיפך - אני מעריכה אותך ואת דברייך מאוד,ולכן אני מעדכנת ומתייעצת איתך במה שעובר עליי,אך למה הצוות המטפל כרגע לא נותן לי אינדיקציה לחשוב שאני אולי באמת במגמת עליה - אם זה באמת כך?

שלום לך, אשמח אם תוכלי לעזור לי בהתלבטות שלי. עברתי תקופה קשה בחיי, וסחבתי אותה עוד הרבה שנים עד שהחלטתי לפנות לטיפול. אני בטיפול יותר משנה עכשיו אבל אני לא מצליחה להפיק את המקסימום ממנו. זה הולך לאט, ולפעמים אני בקוש מדברת בפגישות. אני מרגישה תקועה בתוך הטיפול, כלומר אני לא יכולה לעזוב (מרגישה שאני צריכה אותה ומחכה לפגישה) למרות שהרבה פעמים אני משוכנעת שזה לא עושה לי כלום. ומצד שני אם אני אעזוב אני יודעת שאני לא אעבור לטיפל אחר כי אינני יכולה לעבור עוד פעם את כל הסרט מחדש. הרגשת הפספוס אחרי כל פגישה היא נוראית, כלומר כאילו שהייתה לי אופציה להיעזר ולא השתמשתי בה!! אני לא יודעת מה לעשות בעניין...

בלי להבין הרבה בתחום חשבתי לעצמי למה שלא תעלי את נושא התקיעות בטיפול? לפמעמים אם מדברים על זה אז זה משחרר את המצב. מה גם שהרבה פעמים שוקא לאחר המצב התקוע יש תקופה יותר מועילה.

שלום כרמית, התיאור שלך נשמע, בוודאי, מוכר מאד למשתתפים רבים כאן אצלנו. זהו נושא שעולה מפעם לפעם, ואני ממליצה לך מאד לערוך חיפוש קצר בפורום ולקרוא את מה שכבר נאמר בנושא. את אומרת שאת צריכה את המטפלת ומתקשה לעזוב אותה, וכמעט באותה נשימה את אומרת שלעיתים קרובות את "משוכנעת שזה לא עושה לי כלום". משפט כזה מעורר מיד את הצורך לבחון מה היו (ועודן) הציפיות שלך מהטיפול. יש אנשים עבורם קשר קרוב ומכיל הוא תכליתו העיקרית של הטיפול. ההתנגדות רבת השנים שלך להגיע לטיפול והקושי להיפתח בפגישה הטיפולית יכולים לרמוז לכך שגם עבורך קשר של אמון אינו דבר של מה בכך. גם הרגשת הפספוס לאחר כל פגישה, מגלמת איזו ציפייה מוקדמת שהעניינים יכולים לזוז באופן מוחש בפגישה בודדת. כדי להעריך נכונה את תוצאותיו של טיפול פסיכולוגי נדרשת פרספקטיבה רחבה יותר. ולבסוף, כדאי להימנע מגינוי עצמי או אשמה סביב הקושי להיעזר. לכל אחד קצב משלו. בכל מקרה, מומלץ מאד לשתף את המטפלת בחוויית התקיעות שלך, ולדון על כך עמה. בהצלחה ליאת

לשם מה הולכים לטיפול? רק בכדי שיהיה לנו קשר קרוב? ומה לגבי הקשיים והבעיות שבאנו בעטין לטיפול, אם הם עדיין לא באו על פתרונם?

היי..לפני 3 שנים חברה שלי היתעוורה בתאונת דרכים ומאז יש לי פחד ואובססיה מעיוורון לא דיברתי אם אף אחד על זה עד היום......יש לי מחשבה כפייתית שאולי גם לי זה יקרה......שאלתי היא כזאת.........האם כתוצאה מהמחשבות על עיוורון שלא פוסקות ומטרידות אני יכולה ליפגוע בראיה שלי....בקיצור האם אפשר להיתעוור ממחשבה אובססיבית וכפייתית על העיוורון או שזה דבר שלא קיים והוא סתם בראש שלי?האם זה כמו שבנאדם אפחד שפיתאום הוא יהיה על כיסא גלגלים בלי סיבה?...מבקש תשובה מספקת זה מלווה אותי הרבה זמן בבקשה תורידי לי את האבן מהלב אני מתארת לעצמי שזה מחשבה חסרת כל תכלית תודה מראש מורן..

שלום מורן, המחשבה האובססיבית על עיוורון ממש *לא* תגרום לך להתעוור, אבל היא גורמת לך סבל גדול ומטרד. אני חושבת שאת עשויה להפיק רווח גדול מפניה להתייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת, שם תוכלי לבחון את האפשרות לטפל במחשבות הטורדניות ולסלקן. בברכה ליאת

שלום! אני נמצאת בטיפול מזה שנתיים,בטיפול עולה כל עיניין ונושא מול המטפלת-פסיכולוגית. הנושא לגביי ספקותיי בזהותי המינית,עלה לאחר ששיתפתי אותה בעינייןריגשותיי כלפיה , נושא זה קיבל מקום רב, ואולי, הפך למרכזי .עדיין לא הצלחתי להבין למרות הבדיקה המשותפת עם הפסיכולוגית,את הנטייה הראשונית שבי.מעולם קודם לטיפול לא עלתה בתוכי התלבטות או ספק בנושא זה.(למרות שבמבט לאחור ,ייתכן והיו אי אילו סימנים ורמזים.) ,"התאהבותי" בפסיכולוגית מערערת את הצורך ומפחית מערכם של הנושאים שלשמם הגעתי מלכתחילה. ולשאלתי: כיצד ומתןך מה אוכל לזהות\לקבל \לדעת שריגשותיי כלפיה אינם מהיותי לסבית או דו-מינית,או שהם אכן מ"המקום" שנדמה ומתרחש תמיד בתהליך הטיפולי, ואולי בכל טיפול,ההתאהבות במטפל בהכרח מושפעת בעיקר מהחזרה(אולי מתוך חסךה אימהי,או החסר בנוכחותה המשמעותית) שבמערכת היחסים .אשמח אם תהייה בהמתחתך\ם עוד נקודת מבט נוספת . תודה,דפנה. בכל מקרה לאהוב זו הרגשה נהדרת,

שלום דפנה, אהבתי את אקורד הסיום שבחרת להודעתך. לאהוב זה אכן נפלא. קשר טיפולי מיטיב, יכול לעורר רגשות עזים אצל מטופלים, בהם גם אהבה ממשית כלפי הדמות הטיפולית. מאחר ומדובר בקשר שאינו נשחק בחיי היומיום, והוא 'מתודלק' רק בסיטואציה הטיפולית, ומאחר והמטופל יודע מעט מאד על המטפל שלו מעבר לסיטואציה הזו, קיימת העצמה של הרגשות, הרבה מעבר למה שמתרחש במצבים מציאותיים. מאחר ולאהבה פנים רבות, נכנס לעניין, כמעט באופן בלתי נמנע, גם ההיבט הפיזי, המשתקף במשאלה למגע קרוב או במשיכה מינית ממשית. אני לא בטוחה ששאלת הנטייה המינית שלך צריכה להיבחן לאור יחסך למטפלת. אלה שני נושאים שונים שאינם בהכרח כרוכים זה בזה. כלומר - המשיכה כלפי המטפלת אינה אינדיקציה לנטייתך המינית. אני מניחה שאת השאלות הקשורות באוריינטציה המינית שלך תצטרכי לבדוק בטיפול ומחוצה לו, כמו כולנו... :-) בשמחות ליאת

שלום, אני בטיפול שנה וחצי. אני מסרבת לקחת תרופות, וממשיכה ללכת לטיפול, שלטענת המטפלת שיהיה תהליך ארוך בגלל הקצב שלי ובגלל סירובי לתרופה. השבוע היא הציעה שאני שאתייעץ עם פסיכיאטר או שהיא תתיעץ על מנת שיעשה את האבחנה (בלי המלצה על תרופה). יש לי הרגשה שהיא לא יודעת להגיע אלי ואז היא לא יודעת לטפל בי. האם בגלל זה היא ביקשה שתעשה את האבחנה הזו, והאם יכול להיות שאחרי שנה וחצי היא עדיין לא מצליחה להגדיר את מצבי והיא צריכה עזרה בזה. אשמח אם תוכלי לפרט . תודה

שלום ע.א לא פרטת ממה את סובלת, אבל ההתרשמות היא שלא מדובר בקושי להגדיר אבחנה, אלא אולי בניסיון לגרום לך לבחון שוב את האופציה התרופתית בצורה שקולה ואחראית בעזרת הגורם המוסמך לכך. יש אנשים רבים שנרתעים מאד מלהגיע לפסיכיאטר, מה שלא מאפשר להם להיווכח שמדובר במפגש ידידותי שתרומתו לטיפול מכרעת. במקרים מסוימים אחרים (כמו למשל במקרים של סכנת אובדנות, אך לא רק בהם) עלול להתעורר הצורך לחלוק אחריות עם גורם מקצועי נוסף. אני חושבת שאת עשויה להרוויח מאד מהכנסת הפסיכיאטר לתמונה, גם אם תבחרי בסופו של דבר לוותר על הטיפול התרופתי. בכל מקרה, התייעצות בין עמיתים היא דבר רצוי ומקובל, ואין בכך כדי להעיד על חוסר מקצועיות או חוסר אונים מקצועי. ברוב המקרים ההפך הוא הנכון. בהצלחה ליאת

אני פניתי לטיפול עקב אובדן ותקיעות במצב, ואז התגלו עוד כמה דברים בדרך. הבעיה שאני מתנגדת מאוד לטיפול (למרות כל נסיונותי להתמיד), ומתנגדת באופן חד וחלק לתרופה. מה שמפחיד אותי, שמרוב שאני מתנגדת, אני מרגישה אותה לפעמים חסרת אונים, וכל פעם היא מוציאה לי אבחנה חדשה. ובכל פעם שאני מראה קצת עייפות בקשר לטיפול היא חוזרת לנושא התרופה. הפעם היא אמרה לי שהיא רוצה או שאני אלך או שהיא תתיעץ לגבי אבחנה ולא לגבי טיפול תרופתי (כי היא יודעת שאני לא אסכים לזה, כי כבר דיברנו על זה הרבה). *אמרת שאני ארוויח מהכנסת פסיכיאטר לתמונה" איך? ולמה?

שלום ליאת. יהיה נחמד אם תוכלי להמנע מלמחוק הודעות כשאת משוטטת בפורום בימים לא שלך, ויהיה נחמד גם אם תועילי בטובך לא להתערב בטיפולים של אחרים, והרי זו לא פעם ראשונה. את ההודעה הזו את דווקא מוזמנת למחוק, אם את חפצה בכך. כל טוב.

שלום למבקשת, ההודעה שנמחקה לאחרונה מן הפורום הייתה פוגענית ומעליבה, ואין לה מקום בפורום המכבד את כותביו, קוראיו ומנהליו, גם אם היא נאמרת מתוך כאב. הפורום, בכל ימות השבוע, נמצא תחת אחריות שלושת מנהליו, ושלושתם רשאים (וחייבים) לסלק ממנו הודעות סרות טעם. אם הודעתך הייתה חלק מהטיפול שלך, מקומה היה שם מלכתחילה. ליאת

גם אני קראתי את ההודעה שנמחקה והוקל לי לראות שמישהו טרח למחוק אותה. תודה שאת שומרת עלינו למרות שלא ידעתי שזאת את. וחבל שהסגנון הזה ממשיך. מציעה לך להתעלם מאנשים כמוה. זה לא לרמה שלך אני

ליאת באיזה הודעה מדובר מה נכתב שם שבת שלום סקרנית

.

צר לי על האכזבה שנגרמה. אשתדל לפצות על כך בנוכחות רבה יותר במהלך השבת. למציאות יש לפעמים תכניות משלה... :-)) ליאת

אני חיה עם הצורך לפגוע בעצמי מאז גיל ההתבגרות, למעלה מעשרים שנים. לאחרונה, לראשונה בחיי, התחלתי לדבר על כך בתוך מסגרת טיפולית. זה גרר החמרה מסויימת. הרצון הפך למעשה. אני חשה שזה לא תואם גיל. שהחיתוך הפיסי הוא משהו של גיל ההתבגרות ולא של 40+. בעצם כאן סימן השאלה.

שלום לך, הייאוש וחוסר האונים עלולים להגיח ולפגוש בנו שוב ושוב, מעבר לכל עיקול בדרך הפתלתלה של החיים. הרצון להקיז מתוכנו את הכאב, הזעם או האימה אינו דוהה עם השנים, אלא אם אפשרנו להם מוצא קודם לכן. ההחמרה שאת חשה דווקא עכשיו, אופיינית למצבים השבריריים שטיפול טוב יכול לזמן. אל תוסיפי לך גם את משא האשמה או הבושה המיותר כל כך. המשיכי לעבוד, לתת לעצמך את הזמן והמרחב, ואת הרשות להתבגר בכל גיל. יש לא מעט סערות גם בשנות הארבעים לחיינו, ואני אוהבת לראות בזה לפעמים סוג של מתנה. מה את אומרת? ליאת

הרמזור מתחלף, ואני לא, הצבעים ברמזור משתנים ואני מדשדשת, ברמזור- המעבר בין אדום לירוק, בין עצור לעבור, הוא ברור בד"כ. לעיתים מלווה בכתום הססני. לרמזור שלי אין צבעים. הוא מתחלף, אבל לא יודע מה לעשות עם ההשתנו?ת הזאת. אצלי כל "הפקודות" טושטשו. לא ברור מה כן, מה לא, הכל מעורפל עכשיו. לא יודעת מה נכון, מה לא, מתי מציאות, מתי אשליה, מתי פחד מאשליה. רוב הזמן כתום מהבהב, כתום דהוי, מתלבט, מפקפק. כבר בעצמו לא בטוח למה הוא נועד. נדמה שהרמזור שלי מקווה לפעמים שיוכל, רק ליום אחד, לא להתחלף, להשאר כמו שהוא, להיות ברור, לעצמו, לסביבה. להשהות את ההתלבטות ואת ההססנות לרגע, ולנוח בשקט. שואף להקטין את משרעת התנודות. לצמצם את חוסר היציבות, למזער את הנדידה, את קלות ההתפוגגות וההתנדפות, את הקלות הבלתי נסבלת של ההעלמות.

תכף נכנסת השבת. איזה מזל שאנחנו יותר מתיבת מתכת מהבהבת, שיש בנו חיים ונשמה ורוח. המקום של אי הידיעה, טורד ככל שיהיה, הוא אחת הפריווילגיות של האדם החושב. יהודה עמיחי כתב כל כך יפה - "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב. המקום שבו אנו צודקים הוא קשה ורמוס כמו חצר. אבל ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרת, כמו חריש." (ציטוט חלקי) למרות ההשתוקקות המובנת אל האדום או הירוק, אל הידיעה, יש לי הרגשה שגם לו יכולנו לבחור, לא היינו מוותרים על הכתום המהבהב של הספק. שבת שלום ליאת

רמזור בלי צבעים יקרה, כל כך הרבה צבע יש בכתיבה שלך... (אני חושבת שזו את, אבל לא בטוחה..) הדברים שכתבת גרמו לי להרגיש מסוחררת קצת, מעין מחלת-ים קטנה אלף ריצודים, הבהובים, אורות וחיצים הופיעו בדימיון בזמן קריאת השורות, כמעט עד כדי בחילה של בלבול ועומס.. האם כך זה מרגיש גם לך? (ואולי הדמיון שלי קצת מוגזם) תחושת חוסר היציבות יכולה לפעמים לאיים מאוד; כאילו אין מספיק זמן לחשוב, אין מספיק זמן לעצמנו. כאילו הסביבה ואנחנו נעים במקצבים שונים.. (ואולי לא הבנתי אותך כמו שהתכוונת..) כשניסיתי לחשוב מה לכתוב לך נזכרתי איכשהו בשיעורי הספורט בבית הספר- בקפיצה למרחק מהמקום (זוכרת?) עומדים על הקו, מכופפים ברכיים, מתחילים לנענע את הזרועות אחורה וקדימה ומקוים לטוב.. ובכל זאת, כל ההתכננות החיצונית הזו לא מספיקה (או ככה רציתי להאמין כילדה). מה שהיה חשוב באמת היה המבט; לאן לכוון ולרכז את המבט. הרי דרושה מידה נכונה של ריכוז כדי להצליח לקפוץ קפיצה שתהיה משמעותית. אם נכוון אותו רחוק מדיי, קרוב לוודאי שנתאכזב. אם נכוון את המבט לקצות הנעליים שלנו, יש סיכוי סביר שבדיוק לשם נגיע... מרחק כלום מהמקום בו אנו עומדים עכשיו. אני הייתי מכוונת תמיד לקצה המזרון. כשהמבט מרוכז מגיע גם הביטחון שזה אפשרי. אז גם תנועת האגן והזרועות, ושרירי הרגליים הדרוכים, נחושים יותר לפעול יחד. הצבעים קצת פחות מטושטשים. לפחות במזרון הנוכחי.. לפחות בקפיצה הזו הקטנה... מזרון-מזרון (זו הגירסא שלי לפרה-פרה). בקצב שלך, בובליקה,... לאט-לאט. כווני את המבט למזרון אחד, ואחריו לעוד אחד. ועוד אחד. את יודעת, מותר גם לעמוד על הגדה כמה זמן שרוצים. גם בירוק מותר לעמוד. גם בכתום. תדליקי את הפנס הקטן שלך פנימה. אני בטוחה שתוכלי למצוא שם בתוכך את הרמזור הפנימי, המוכר והטוב, שיכוון אותך בקצב שלך. לירוק שיגיע בזמנו. בזמנך. שהחיצוני יתחלף כאוות נפשו..אנחנו לא ממהרים לשום מקום.. לפעמים כדי לא להתבלבל צריך להתעלם מההתחלפות ומהתמונה הגדולה ולדמיין בעיני רוחנו את הקבוע. לפעול על פי חלק קטן מהתמונה, ובלבד שהשקט הנפשי יחזור לכנו. בלבד שנרגיש שתחושת השליטה והיציבות שבה למחוזותינו. מאחלת לך a leap of faith (וגם שבת מנוחה) ל.

ל. יקרה וטובה, מצטערת שגרמתי לך לסחרחורת.... בטח שלא רציתי לגרום לך למחלת ים.... מקווה שאת כבר בסדר :-). אני עצמי רגילה לתחושת בלבול ועומס- אני עושה את זה לעצמי רוב הזמן, אני קצת חסרת רחמים כלפי עצמי... תודה שאת קשובה, תודה על התגובה שלך. התיאור היפה שלך של הקפיצה למרחק (בטח זוכרת, אף פעם לא הייתי טובה בזה) שם קצת בפרופורציות את התחושה שלי שלפעמים המזרון הוא קצת הצוק, והקצה של המזרון היא תהום. התוצאה של הקפיצה אל התהום יכולה להיות, לפחות בתחושה, הרסנית, טובענית, קטלנית וממיתה. היא גם יכולה להיות קפיצה אל מים בגובה סביר, שיאפשרו התחלה של שחיה נורמאלית, השחייה המיוחלת. הבעיה, בד"כ, היא שכשעומדים בראש הצוק, קשה להעריך אם אנחנו קופצים אל השחייה האפשרית או אל הלהבות ההורגות, אל הסלעים החדים, בעלי הזיזים שיכנסו ישר בבשר, ויסבו לנו ייסורי תופת ועינויים (אופס, יצא לי תאור קצת אכזרי, אבל לפעמים זאת התחושה שלי). ואז, אז ההססנות וההתלבטות אם לקפוץ קשה ומענה, כמעט כמו הסלעים עצמם. הדימויים שלי הם בד"כ קיצוניים טוטאליים, וקשה לי לראות שזה אפשרי לחיות קצת בכתום המהבהב, להבין שזה לא תמיד עניין של חיים ומוות, שמותר קצת להסס, שמותר גם לשחות עם מצופים במרחק בטוח מהחוף, שמותר להרגיש בסדר עם ההתחבטות והספק, ושהם לא בהכרח מעלימים וממסמסים אותי, לא מנדפים אותי. אני חושבת שאולי אני אתן לעצמי קצת להבהב בכתום איזה תקופה, ואנסה לנוח, לצוף בתוך כל זה (לא יודעת אם אצליח- זה לא כ"כ טבעי לי, אבל אנסה בכל זאת). "בקצב שלך, בובליקה"- זה נוגע ללב....באמת.... לקבל כזה כינוי בתוך כל הפעלתנות הוירטואלית הרוחשת כאן.... גרמת לי לחייך לעצמי...אני מרגישה קצת פחות לבד עכשיו. איך את? מאפשרת לעצמך קצת יותר להרגיש? וליאת- תודה על ההארה והתובנה- יש משהו מפייס בלראות את ההתלבטות, הספק וההססנות כזכות ולא כמעמסה... אבישג (רמזור שמפסיק קצת לרדוף אחרי הצבעים שלו)

שלום אני לא בטוחה שהשאלה שלי מתאימה לפורום הזה, אבל מנסה בכל זאת.. במידה ובמהלך טיפול, המטפלת- פסיכולוגית, מחליטה לפנות לפסיכיאטר המחוזי לגבי מטופל שלה, מתוך מחשבה שהמטופל אובדני. איך הדברים עובדים? מה קורה מהרגע שהיא פונה לפסיכיאטר המחוזי? איך מגיעים למטופל? לוקחים אותו לאבחון? בברכה שיר

שלום שיר, מבלי להיכנס לפרטים טכניים (פשוט כי אני לא בטוחה שאני יודעת אותם עד הסוף), בעקבות הפנייה לפסיכיאטר המחוזי, מוטל עליו שיקול הדעת האם יש מקום להוציא הוראת אשפוז בכפייה או לא. אשפוז כפוי נעשה רק במקרים בהם אדם עלול לפגוע בעצמו (או באחרים) בגלל מצב נפשי הפוגם ביכולת השיפוט שלו. במידה והפסיכיאטר המחוזי מתרשם שכך המצב, הוא מתיר את האשפוז הכפוי, הנעשה (אם אינני טועה) בעזרת אנשי בריאות הנפש האמונים על משימה זו. בחדר המיון הפסיכיאטרי תעשה הערכה נוספת, פנים אל פנים, ותתקבל החלטה לגבי אופן הטיפול מכאן ואילך. לא נעים, אבל מציל חיים. שבת שקטה ליאת

הרגשתי כאילו היה הכול כמו בחלום..לא אמיתי...קול עמוק בתוכי זועק...למה לא רואים אותי..למה אני מרגישה כאילו כל מה שאני חשה זו התנכלות...מה רוצים ממני , לעזאזל...אולי פשוט כדיי לוותר, להיכנע...לתת את עצמי לידי השיגעון. יושבת שם איתם בארוחת הפרידה ממני ואני לא מסוגלת להאמין..מתקשה לקלוט להבין שתמה התקופה...היה לי בסה"כ כיף, נהניתי, כן היו ימים טובים וטובים פחות אבל באופן כללי הרגשתי על גג העולם...עושה כל העולה על רוחי..כן יש אנשים רעים שעומדים בדרכי...מתנכלים ומציקים..לרגע אחד לא חשתי בחמימות נעימה.חשבתי שצרות עין וקנאה יהרסו את העולם ובמיוחד אותי...הלכתי ודעכתי עד שנעלמתי. היה לי קשה, ידעתי שאני חייבת לעבוד, להשתכר, להצליח, עבודה כהישוע שלי מהתפרקות ...נתתי כל כך הרבה כך הרגשתי וקיבלתי בעיטה ויריקה בפרצוף שבהמשך אני מפנה את הלחי השנייה לקבל סטירה. התחלתי לחשוב שמשהו לא בסדר איתי, כל המילים המעליבות מהאדם שאליו נחשפתי ונפתחתי, הייתי פגיעה והיא כל כך , כל כך קשה, לא עדינה ורגישה...ואני רוצה את קבלתה...והיא הודפת אותי בכל פעם מחדש בדרך לא דרך של שפה פסיכו לוגיסטית מאיימת מבהילה מפחידה..הנה אישור לדברי שאני משוגעת....גם הטוב נהפך לשפל ומלא בחסכים ...האמונות שלי התחלפו במפלצת ירוקה שיורקת אש לעברי בכל דקה מהיום. מחשבה רדפה מחשבה אסוציאציות רצות חופשי בראשי והכול מתכרבל ומתחפר במעין עיסה דביקה שצורבת את נפשי. זקוקה בדחיפות לאינפוזיה למח...הסתבר שהאינפוזיה הייתה מזוהמת בשפה הקודמת שחוויתי בטיפול..חטפתי הרעלה מוחית...נזקקתי בדחיפות לאישור שבסדר אם אעזוב אותה..אבל איך יכולתי, הרי שנתיים אני מנסה ולא מצליחה אז מה..עכשיו לנטוש את הספינה השוקעת ואותה בתוכה. הדרך היחידה שלי לעזוב אותה הייתה בלהשתגע..שתראה מה היא גרמה לי..."מענישה" אותי..לא , לא אותי בעצם..די, כבר לגמרי הייתי מבולבלת, מי אני , אני זו היא, היא זו אימי...מי לעזאזל זו אני אם לא המשוגעת. היא התרחקה יותר יותר..לא שקודם הייתה קרובה בכלל...אבל עכשיו אמרה גם שהיא לא אוהבת אותי ככה כמו שאני והחלה לגלגל את עיניה למראה עיניי הפעורות והמזלזלות. קמתי כעבור עשר דקות כשאני בסערה שעוד לא נראתה כמוה במאה הזאת...מסתובבת כמו סהרורית , ידיים על ההגה והראש בעולם הבא...לא יודעת לאן אני נוסעת...פונה לשמיים אולי תצא משם יד מכוונת ושולפת אותי מחלום הבלהות הזה...הלוואי והיה זה חלום, לפחות הייתי מתעוררת ממנו בשלב כזה או אחר. שומעת את קולה באוזניי..."לפחות עכשיו את מחוברת לעצמך" "בשביל לבנות צריך להרוס", "את פסאדה", "את בשיגעון גדלות"..ידעתי שאני צודקת...המפצלת רודפת אותי עד היום..אם רק הייתה מרימה טלפון ומבקשת סליחה..אם רק הייתה מתקשרת...אם רק הייתה..אם ...

שלום נעלמה, באמת נשמע כמו סרט אימה. קשה לנוע, כך, בעולם שמפנה עורף, ובמקום להכיל ולחבק, הופך דוקרני ועולב. את מתארת את השיגעון כמפלט, כמוצא אחרון ממציאות דביקה שאינה מאפשרת לך להיות. זה עצוב. נוגע ללב. איני יודעת מה בחרת לעשות, והאם בסופו של דבר העדפת לברוח מהמפלצת הירוקה אל זרועותיו החובקות של השיגעון. כך או כך, יש גם דרך חזרה. כדאי להלך בה בזהירות, לבחור את הנתיבים המסומנים בלבד, ולהצטייד במפה, מצפן והרבה סבלנות. שולחת לך כוח להמשיך לשמור על עצמך, ומעודדת אותך למצוא מקום רך להניח את עצמך לתוכו. שבת שלום ליאת

היתה לי תקופה מסויימת שלא הצלחתי לא בראיונות עבודה וגם לא הצלחתי לעבור טסט, הרגשתי רע עם עצמי( מן דיכאון קטן כזה) אחר - כך נכנסתי להריון התחלתי להרגיש מעולה, הייתי ממש מאושרת אבל לעובר לא היה דופק ונאלצתי לעבור הפלה. עכשיו אני אחרי חודשיים מאז ההפלה, נמצאת בדיכאון( הדברים היחידים שעוזרים לי הם אלכוהול וספורט) לא מצאתי עוד עבודה וגם לא עברתי טסט איך אני יוצאת מהמצב הזה ומתחילה להרגיש טוב עם עצמי? רוצה כבר לחזור מאוד לשגרה

שלום אלמונית, לאבד תינוק רצוי זו תמיד חוויה מטלטלת ומכאיבה. תוכלי להתנחם בחכמתו של הטבע, ששמר עליך מלידת תינוק פגוע. נחמה קטנה נוספת, אפשר למצוא בכך שקיבלת שהות נוספת להתפנות לצרכייך שלך לפני היותך א?ם. באופן טבעי, ההמלצה שלי היא לנצל את הזמן להשקעה עצמית במסגרת טיפולית מיטיבה, כדי ללמוד לחיות עם עצמך בשלום. כך תבואי אל הא?מהו?ת ממקום יותר נינוח, בשל וכשיר, לרווחתך שלך וכמובן גם למען תינוקך לעתיד לבוא. בהצלחה ליאת

ובכל זאת אין לי כוח לכלום ואני רוצה למות, להתאבד. אין לי כוחות לסיים יום עבודה אחד, ועוד פחות להתחיל אותו. בקושי יש לי כוח לזוז ואין כוחות לדבר. המחשבות האובדניות לא עוזבות לרגע. אבל אני לא מצליחה לראות במחשבות האלו דבר שלילי. מה רע? לא רוצה לא צריך. הכל רציונלי, מתוכנן. לא לפי רגשות. הרצון למות, הדרכים לביצוע - הכל עובר דרך מסנן ההגיון. הכל עובר. אין לי כוחות להחזיק את עצמי בחיים, זה הכל. מה עושים? שמעתם על התאבדות שלא נובעת מסבל? ולמה הרצון למות לא מפריע לי אפילו קצת? למה הכל רציונלי ומתוכנן? הכל מלא בריקנות בתוכו הכל חסר משמעות. לא חווה רגשות...

לא להרגיש זה אולי הסבל הכי גדול שיש. לפעמים מפחדים להרגיש כי אז זה יהיה בלתי נסבל פשוט והריקנות היא התהום הנוראית ביותר מה מונע ממך להרגיש?

אני לא יודעת מה מונע ממני להרגיש... משהו בי דפוק כנראה... אולי סתם כי אין לרגשות האלו שום משמעות... עצוב? עצוב שמח?שמח. שיהיה, מה אכפת לי?

שלום, הרצון למות, המחשבות על המוות, ואפילו המחשבה על דרכים אפשריות לעשות זאת, הם עניין לגיטימי, ובמצבים מסוימים אף מובן. אחרי הכל, אנשים ברי שיפוט הם בני חורין, ומי שבאמת רוצה למות יכול לעשות זאת ללא קושי מיוחד. למרבה המזל, יש בנו תמיד גם את הקול הנוסף, שמכיר באפשרות שיכול להיות אחרת. יש את הכוח להישאר בחיים גם כאשר הם חובטים בנו קשות. גם החספוס וההתכחשות לרגשות אינם אלא מנגנון הישרדותי כנגד צריבתם המרה של הדיכאון, הייאוש, הבדידות, האכזבה, העלבון, העצב, הזעם, ובעצם כל מה שפוצע אותנו מבפנים. בחרת לתת לדבריך את הכותרת "אני לא סובלת", ואפשר להבין מדוע את כותבת זאת. אבל אולי כשתסכימי לפגוש את הכאב, ייגעו בך גם החמלה, הרוך, השלווה והאהבה, שלא מצליחים לחדור את מעטה הקשיחות הרציונלי בו את בוחרת להתעטף. שולחת לך כוח ותקווה ליאת

תודה תודה על התגובה לא לכולנו יש את הכוח להישאר בחיים. והקול הנוסף אותו אני שומעת הוא לא קול שאומר לי: "יכול להיות אחרת" אלא קול שאומר לי שאני רק אפצע ולא אצליח למות ואהיה משותקת לכל החיים שלי בלי יכולת אפילו לזוז... אני לא חושבת שזה כ"כ פשוט למות למי שרוצה.

היי...אני אדם מאוד פרנואיד ופחדן מילדות כל דבר אני לוקח ללב.....וניראה שפיתחתי אובססיות(ocd)כל מיני בדיקות חוזרות בקיצור טורדנויות.......וגם מחשבות אובססיביות מעצבנות.....לפני כמה חודשים חבר שלי אמר לי שיש לי לפעמים מבטים כועסים....זה נהפך אצלי לאובססיה וכימעט רוב הזמן אני מרגיש לא נוח אם עצמי בגלל מה שחבר שלי אמר לי....אני יודע שהכל בסדר אצלי אבל זה מישתלט עליי איך אני יוצא מהאובססיה הזאת וחוזר להיות כמו שהייתי ליפני שהוא אמר לי על המבטים איך אני יוצא מי זה ומה יש לי???תודה מראש על העזרה.............................

שלום גרגורי, אובססיות ופחדים בדר"כ מגיבים טוב לטיפול שיחתי קוגניטיבי-התנהגותי המשולב בתרופות נוגדות חרדה. לכן, הייתי ממליצה לך לפנות ללא דיחוי לפסיכולוג המתמחה בסוג כזה של טיפול, ולהתחיל בתהליך. בשלב מאוחר יותר תוכל לעבור גם לכיוון דינמי, כדי להבין את המקורות העמוקים לחרדה, שמקורם, כפי שרמזת בעצמך, עוד בילדות המוקדמת. בהצלחה ליאת

שלום ניראה לי שאני סובל מocd וחרדה חברתית לפעמים שאני עונה לטלפונים אז קשה לי לדבר כהילו אני יכול פיתאום להישתקק כהילו משהו עוצר אותי וליפעמים גם הכל זורם איך את מסבירה את התופעה הזאת מה יש לי האם זה חוסר ביטחון וחרדות תודה.

שלום נמרוד, התופעה שאתה מתאר יכולה להיות קשורה באמת לסוג של הפרעת חרדה כלשהי, אותה אפשר יהיה לאבחן במלואה רק בשיחה פנים אל פנים עם איש מקצוע. הפרעות חרדה מהסוג שהזכרת מטופלות בהצלחה באמצעות שילוב של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ותרופות נוגדות חרדה. חבל לחכות :-)) ליאת

בני בן ה- 5.5 עבר טאומה. חמותי עשתה מעשה חמור- השאירה אותו עם אחיו בן השנתיים וחצי באוטו לבד ועלתה לקחת טלפון ששכחה בבית. הוא סיפר לנו שהוא בכה כי הוא פחד אבל אחיו לא בכה. הוא פתח לו ולאחיו את החגורה יצא והוציא אותו מהאוטו ונכנס ללובי של הבנין. מאותו יום כל לילה הבן הגדול מתעורר ואומר שהוא חולם שדובים רודפים אחריו ועל איש שחוטף ילדים. הוא מתעורר 3 פעמים בלילה ואומר שהוא מפחד מחושך ולא יכול לישון. אנחנו מחזירים אותו למיטה ואומרים לו שאין לו מה לדאוג שאנחנו פה ושומרים עליו ולא נעזוב אותו . בסוף החודש אנחנו סוף שוף החלטנו לנסוע לבד לפראג. פעם ראשונה בלי הילדים. ואני חוששת לאור התפתחות העינינים. מה לעשות?????

שלום נועה, להשאיר לבד ילדים קטנים במכונית זה באמת מעשה חמור, וטוב שאת מזכירה לכולנו עובדה חשובה זו. לא סיפרת כמה זמן עבר מאז אותו אירוע, וכמה זמן נמשכים הפחדים. בכל מקרה, אתם נוהגים נכון בלילה, כאשר אתם מחזירים אותו למיטה ומזכירים שיש מי ששומר. הייתי יוזמת שיחה עם הילד בעקבות אותו אירוע, ומסבירה שהסכנה האמיתית שעמדה מולו היא מכת חום והתייבשות, ולאו דווקא חוטפי ילדים (מאיפה הוא שמע על זה?) או דובים. תמיד עדיף לתת גם לסכנות בחיינו ממדים מציאותיים, כך קל יותר להתמודד איתן. בישראל, עדיין קל יותר למות מחום מאשר להיחטף... בעניין הנסיעה, לא הייתי מבטלת אותה בצל האירועים הללו, אלא (שוב!) מדברת איתו, מסבירה שמדובר בימים ספורים, בהם יהיה מטופל היטב ע"י אנשים שאתם אוהבים וסומכים עליהם (בהנחה שזה אכן כך). עלינו לזכור שבגיל הילדות יש תקופות של חרדות ופחדים גם ללא אירועים טראומטיים, ולכן הדילמה שאת מעלה נכונה כמעט תמיד. כאשר נוסעים לחו"ל יש להביא בחשבון שמדובר בתקופה רגישה ושברירית עבור ילדים צעירים, המעמיסה עליהם תביעות חדשות מעבר לאלה שמציבה השגרה. עוד יש לזכור, שלילדים אין עדיין תחושת זמן טובה, וגם מס' ימים נחשבים כנצח. אפשר לעשות טבלת ייאוש קטנה, להשאיר מתנות קטנות או מכתבים לכל יום, להתקשר הרבה, וכמובן להביא מתנה שווה מחו"ל. חופש נעים ליאת

אני רק רוצה להודות לכל מי שהתאמץ וענה לי זה חשוב מאוד בעיני. האם הדמות באמריקו פסיכו סובלת גם מהפרעה זו? או שאלו רק קוים בולטים בזה שהוא פסיכופט? סליחה על כל הבלאגן... אני מחפשת בנרות דמות מספר או סרט בעל הפרעה נרציסטית תודה על הכל

רעיון נוסף עמוס עוז - חרוזי החיים והמוות http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/844199.html בהצלחה

כואבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב לייייייייייייייייייייייייי. היא אמרה עכשיו שגם ביום א' היא לא תהיה ואני כועסת, פגועה, מאוכזבת, לא יודעת מה יותר. אני כועסת כי היא לא ממש אמרה לי שהיא לא תהיה חודש. בהתחלה אמרה שנדלג על פגישה אחת, אחר כך רגע לפני הנסיעה אמרה שאנחנו מפספסות שתיים ועכשיו היא אומרת שגם ביום א' לא. היא פותחת ופותחת ופותחת לי דברים ואז נעלמת לי. היא לא עושה בכוונה, אבל זה כל כך מכאיב..... ומשאיר אותי כל כך חסרת אונים. אף אחד לא היה כאן כשהייתי צריכה והיא עושה את אותו דבר, כמו כולם. שילכו לעזאזל.

הי רשת, באמת כואב. כפי שכתבתי אתמול, אני חושבת שאי אפשר להשאיר את פצעי ההתרחקות האלה ללא דיבור. איכשהו, יהיה צורך לחבר את ההפסקות בטיפול לזמנים בהם הוא קיים במלוא מאודו. ואיכשהו, אני סומכת עליכן שתמצאו את הדרך (לא עכשיו, עכשיו את כועסת). את יודעת שאנחנו נמשיך להיות כאן. לא טיפול, אבל נוכחות שקטה וקבועה... לילה טוב, אורנה

מה עושים כשמוצפים כל כך? כבר כמה ימים אני לא מצליחה לישון. הראש שלי עמוס אני גם לא מציחה להתרכז בחימודים עמוס לי בפנים ומה עושים עכשיו...?

רשת, רשת את מקסימה אמיתית, אפילו כשאת כועסת, אני מסכימה עם אורנה "אי אפשר להשאיר את פצעי ההתרחקות האלה ללא דיבור" . נכון לא בריא לכעוס.אבל הרבה יותר מזיק לשמור את הכעס,ולא לדבר עליו, גם אם תכעסי עליה, או אם תאמרי לה דברים קשים, חשוב שתדברי איתה על הרגשות המעיקים. ומותר גם לכעוס. מקווה שתצליחי למצוא לך יד מושטת ואוזן קשבת. לפעמים הלבד הוא הרגשה פנימית גם אם מוקפים באנשים..

יודעת שאני צריכה ועדיף כמה שיותר מהר לפנות לעזרה אבל לא מצליחה להביא אותי לזה. צריכה מישהו שיעשה בשבילי את הצעד הראשון... אין לי מישהו שיעזור לי לעשות אותו. מה עושים?

צריכה עזרה יקרה, בקשה נוגעת ללב: רק תתחילו עבורי, ומשם אני כבר אמשיך... האמת היא שטיפול דורש הרבה מאוד כוחות, כוח להתמיד מתוך הכאב והקושי. לכן, רק מתאים שגם תחילתו לא פשוטה... אני מבטיחה להחזיק לך אצבעות מכאן, להחזיק איתך את התקווה שתוכלי להתחיל ותוכלי להתמיד... בהצלחה, אורנה

אני מצטערת אולי לא הבהרתי את עצמי נכון אני מאוד רוצה עזרה ואני לגמרה מוכנה להתחיל לטפל בעצמי אבל אני שואלת ומבקשת שימליצו או יפנו אותי למקום שבו ניתן לקבל טיפול במחיר סביר שמתאים לכל כיס ולא 200 ש"ח לפגישה ושוב תודה מראש

לאורנה, תודה. אך הסיכוי שאדם חסר כוחות שכמותי וכל-כך מקובע בחיים שלו יצליח להיפתח מספיק לטיפול... קלוש. אני מנסה להביא את עצמי לטיפול כבר 4 חודשים וכל פעם דוחה מסיבה כזאת או אחרת...

אורנה...זה לא הצליח.ניסיתי להסביר.והיא כל כך ניסתה להבין.אבל כעסתי כל הזמן, והרגשתי שאני לא יכולה להגיד את המילים.ורציתי שהיא תשאל אותי את השאלות ה"נכונות" ,אלה שמחלצות...ועכשיו היא תיעדר לשבוע הקרוב.ואני רוצה שתישאר, בא לי לנסוע לשם מחר רק לראות אותה..אבל אני לא יכולה.ואני גם לא מבינה למה אני רוצה בכלל...ולמה אני כועסת עליה, ולמה עליי? הלכתי לקוסמטיקאית היום.אחרי יותר מחודשיים שלא...זה דבר שבימים כתיקונם הייתי מקפידה לעשות כל שלושה שבועות.ואני רוצה שימים יחזרו לתיקונם,את מבינה? אני רוצה לחזור להיות.טיפשי לספר לך את זה ? זה פשוט אחת ההתגלמויות של החולי הזה..שיהיה לך סופ"ש נעים וטוב.

ויק-ויק, אולי היה קשה במיוחד להסביר מתוך ההיעדרות הצפויה שלה, כמעין הכנה קטנה ללבד הצפוי. בעוד שבוע, כשתחזור, נסי גם את לחזור אל הדברים ולהסביר שוב. טוב שטיפלת בעצמך גם בעזרת קוסמטיקאית, וזה לא נשמע לי טיפשי בכלל - זה אומר לראות את עצמך ולדאוג לעצמך. זה יופי. לילה טוב, אורנה

שלום רב האם מישהו יודע על סרט או ספר בהם ישנה דמות שלה הפרעת אישיות נרציסטית אשמח לקבל כל תשובה שבוע מקסים

יש לך במציאות את אבישי רביב, היטלר, סטאלין, אלביס פרסלי, לפחות ככה אומרים עליהם. אומרים גם שאחת הדמויות ב - דילברט גם נחשב כזה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%99%D7%9C%D7%91%D7%A8%D7%98 ומאמר שמצאתי אולי יוכל לעזור לך למצוא הלאה http://www.levanco.com/readings/narcissistic_leaders.html

בסדרה "המשחק של אנדר" סופר: אורסון סקוט קארד החל מהספר "הצל של אנדר" - דמות בשם "אשיל"

שלום עדי, לא עולה בדעתי כרגע משהו ברור. נסי להסתכל בביוגרפיות של אמנים ושחקנים (לא להיעלב בבקשה, אני לא אומרת בזה שכל אמן או שחקן סובל מהפרעת אישיות נרציסטית), אולי תזהי שם אלמנטים מסוימים. בהצלחה, אורנה

בתי בת שנתיים ו 3 חודשים, ילדה שמחה, מאד תקשורתית ובהחלט ניתן לומר שאנו מגדלים אותה בנחת ושלווה. (בת יחידה נכון לכתיבת השאלה... ) היא נמצאת מגיל שנה וחצי במשפחתון בו 3 ילדים באוירה מאד ביתי ונעימה ועתידה לעבור כבר השבוע לגן ילדים בו 15 ילדים בקבוצה. (המעבר בשל לידה צפויה של מטפלת המשפחתון). כיוון שהיא ילדה מאד זהירה וכלל לא שובבה מעטות הפעמים שיש לנו, ההורים, צורך לאסור עליה בנחרצות איסורים שונים כגון נגיעה בחשמל או מצבים בהם היא שומעת "לא" מוחלט וחד משמעי. כמובן שאנחנו אוסרים עליה דברים , אך אלו הערות שמוצגות כמשפטי הסבר- לדוגמא " לא עושים.... כיוון ש...." זה לרוב מספיק. השאלה שלי מתיחסת לעובדה שכאשר מעירים לה אחרים (סבא/סבתא/ שכנים וכו') ואומרים לה לא לעשות משהו היא נעלבת עד עמקי נשמתה העדינה ומגיבה בבכי היסטרי שניתן להרגיעו רק בחיבוק ארוך של אחד ההורים. - כמובן שאם הערה שכזו היתה מגיעה מאחד מאיתנו ההורים התגובה היתה שונה, למרות שהיו גם מצבים שהערה שלנו בנוכחות סבא/סבתא גרמה לעלבון דומה. אנו מנסים לתמלל את רגשותיה במצבים אלו ולגרום לה לדבר ולומר מה היא מרגישה במקום לבכות ללא שליטה, אך במצבים אלו היא אילו "נאטמת" ולא שומעת אותנו. החשש הגדול שלי הוא שבגן החדש היא מן הסתם תחשף להערות שונות של המטפלות שיעוררו אצלה תגובה דומה והיא לא תמצא נחמה כיוון שאנחנו לא נהיה שם . בנוסף אציין שבכיה כל כך היסטרי שמביא אותה להקאה אם לא עוצרים אותו בזמן- דבר שאותי מאד מלחיץ. מצד אחד אני מרגישה שאין הרבה מה לעשות לגבי הגן ושאחרי פעמיים או שלוש היא פשוט תלמד להתמודד, אך מצד שני הייתי מעוניינת להתייעץ האם ניתן להקל עליה באיזו דרך וללמד אותה דרכים ברורות יותר להתמודד עם רגשות אלה שמציפים אותה. אודה מראש על תשובתכם,

שלום לך. לדעתי .הדבר הכי פשוט שאת יכולה לעשות כצעד ראשון , זה לדבר עם הגננות . ולספר להם את מה שספרת פה בפורום. אני בטוחה שתמצאי אוזן קשבת . עם הזמן .בתך תלמד" להשתחרר" מאותו דפוס התנהגותי .ככל שהיא תחשף לדגם ההתנהגותי המקובל במסגרות .היא גם תלמד להכיר תגובות אחרות של ילדים לכל מיני הערות וגערות מצד המחנכים. בקיצור .היא תלמד להתחספס....... לא נעים ...לא נורא!

שלום מישמיש, אכן, ילדה נבונה ורגישה, ונדמה לי שאפשר לזהות בכתיבתך שהיא ירשה עדינות נפש ורגישות לניואנסים מאמה... אם אני צודקת בהתרשמותי, אולי יקל עלייך להיזכר בזכרונות הילדות שלך, בהם יופיע מן הסתם גם ההכרח להתמודד עם אחרים שיש להם עמדות, וכוונות וסגנון שונים משלנו. זהו חלק משמעותי מהגדילה של כולנו. לצד זאת, בנושא ההקאות הייתי מתייעצת טלפונית עם הקו להורה של אוניברסיטת תל-אביב (חפשי בפורום או באמצעות מנוע חיפוש), זה פשוט נשמע לי חבל. בהצלחה, אורנה

באתי היום מותשת לגברת שלי.. סחוטה ומרוקנת מרוב מחשבות כל כך רציתי להתפרק לידה להרגיש, סוף סוף, במלוא מובן המילה, בנוכחותה אבל הייתי כל כך סחוטה שיצא לי בעיקר דיווח, יבש קצת, על רגשות ועובדות. אמנם סיפרתי, שזה כבר טוב, אבל וודאי נראיתי לה מוזרה קצת. ביכולת הזו שלי לדבר על הניצול שניצלתי את המצב החדש כדי לזכות בתשומת-לב, וכמה זה לא ראוי. ולא לדבר על איך המצב החדש גורם לי להרגיש. דיברתי על כמה אני לא אוהבת לעשות סצנות, כמה זה לא הסגנון שלי לנפח דברים. כמה זה בלתי נמנע- הניפוח הזה- כשמעלים או מספרים משהו. כך התחמקתי, בדיעבד, מלדבר בצורה מפורשת ומלאה על רגשות. להודות שזה משהו שמצדיק לספר אותו. היא לא האמינה שכל כך הרבה זמן שמרתי את הדברים לעצמי. אני לבטח משונה בעיניה.. כל כך הרבה פערים בין הבפנים לבחוץ. היא וודאי לא יודעת כמה היא כבר קרובה אליי. לא מודעת לזה שהיא כבר צורך של ממש עבורי. שאני אוהבת אותה; את המבט שלה, השקט, את המבט שלה הסקרן, את זה המחייך בקריצה- חצי קונדס, את המבט הממתין. את זה המתאפק. את כולם אני אוהבת. מתבוננת בהנאה שקטה איך הם מתחלפים..תופסים את מקומם, לפעמים בצורה חלקה ולפעמים בקפיצות היסוס קטנות. אני אוהבת את זה שאנחנו כבר מכירות תקופת מה. אוהבת את זה שהיא לא חברה שלי או אמא שלי,לא מעורבבת בי. אדם שלם ונפרד בפני עצמו. ואנחנו מדברות, חושבות בלי להתערבב. אני כל כך אוהבת את החדר שלה- את זה שהיא נותנת לי בו מקום. שהיא מאפשרת לי לנשום.. שיגרתי אליה , בסופו של דבר, כמה מילות קירבה, מהלב לנייד, כמו שרק בכתיבה אני יודעת לשגר. ואז טלפון הבייתה...ודאגה.. כואב לה.. שרק לא יכאב לה..

י?ד?ים חמות ופנים א?למו?ת/ תרצה אתר ידים חמות ופנים א?למו?ת וצ?ו?אר כמו ת?ו?ך-הקיץ, מלא מ?סתורי שרב, רחוקה, רחוקה ומרבה בשתיקה אני לצידך עכשיו. השמים השילו עורות ושינו את פניהם הרטובים, עיני הדגים באקוריום דולקות כשלושה פנסי מדרכה עצובים. ובקרן האור שמתוך המנורה יורדת, אולי, ננסית זעירה, כמו כל הדברים שאולי ישנם, כי פשוט נעים להמציא אותם, ונעים שאולי הם כן ואולי הם לא- אך ידים חמות ופנים א?למו?ת הן ממש אנחנו, ממש כמעט הרגע הזה בעצמו (א)

שלום לילך, שלום אבישג (?) עם השיר הנפלא, כמה יפה אתן כותבות...תיאור חם ורך של אינטימיות בהתהוות. נשמע לי יופי מה שקורה שם עם הגברת. מילה על אימא - לילך, זה בסדר גמור להרגיש שפע מבלבל של רגשות גם למול כאב של אדם אהוב. (אפילו אדישות. אפילו לבלוב.). שלא יכאב, אורנה

תודה אורנה,.. אכן, חמימות נעימה וטובה כלפי הגברת שלי הנחמדה זה מרגיש בטוח, גם אם אני יודעת שזה לא לנצח ושקרוב לוודאי שגם אם אני מרגישה מובנת, אני עדיין לא לחלוטין מובנת ושעוד יהיו מתחים פה ושם בינינו.. אבל למה אני ישר מסייגת :-) נעים לי איתה. לפעמים אפילו נעים מאוד. אני אשתדל לזכור את מה שכתבת לגבי אמא, לימים בהם אייסר את עצמי על אנוכיות או אדישות או מה שיבוא קודם.. וא' נפלאה... איזה שיר יפה ומרגש.. קראתי אותו כמה פעמים. וכנראה שעוד אקרא תודה על הרגישות וה"אישיות" (לא מצאתי את המילה) ועל שטרחת וחיפשת את השיר היפה תודה.. ל.

בני בן 5 שנים. היום במהלך האמבטיה אמר לי "את יודעת מה אני יעשה? אני יהרוג את עצמי". הייתי המומה! שאלתי אותו איך הוא חושב לעשות זאת והוא ענה "אקפוץ מהחלון". שאלתי אותו מה יקרה לו אם הוא יקפוץ "אני אמות" ומה קורה כשמתים? "אני אהיה שליח, יוכלו אותי חרקים ולחברים בגן יהיהו הרבה חרקים לתפוס". יש סיב לכך שאתה רוצה להרוג את עצמך? "כי את מכעיסה אותי" אמרתי לו שטוב שמספר לי ואם ירגיש כך שוב שיספר לי ונדבר על כך. מהלך כול הזמן הזה טיפלתי גם בבני בן ה 1.6 ולמעשה לא יכולתי לפנות לו זמן יחידני. אחר כך הוא שב וחיבק ונישק אותי הרבה פעמים (לא אופייני לו) דיבר איתי כמה הוא אוהב אותי. עוד הוא הוסיף שיש לו חלומות רעים בלילה שרובוטים ומפלצות טורפות/הורגות אותו. אני חייבת לציין עוד שני פרטים: לאחרונה לאחר חצי שנה יבשה הוא הרטיב פעמים בלילה. אביו היה במילואים 10 ימים וצפוי לחזור לשם שוב השבוע. מה אני עושה עם זה?????????? עד כמה להיות מודאגת. אנחנו בבית שכור קומה שנייה ללא סורגים בסלון. עד כמה להילחץ ולעקוב אחריו. האם חיוני ללכת לפסיכולוגית? הוא להסתפק בהיוועצות איתה. האם ליזום איתו שוב שיחה בנושא או לעזוב את זה ולבדוק עד כמה זה התכנים האלו עולים שוב?

תשובה לא מקצועית: לדעתי אין מה להלחץ למרות ההצהרה הקשה. נראה לי שילד בן חמש לא מבין את המשמעות האמיתית של המוות ויתכן שהאמירה באה מתוך איזה תחושת מצוקה וקושי זמניים שהוא לא יודע איך להתמודד איתם. מה שנראה לי זה שכדאי להיות עם אצבע על הדופק ולבחון האם ההצהרה הזו מופיעה שוב ועד כמה היא נובעת מבעיה אמיתית. רק אם נראה לך שהעניין ממש מטריד אותו כדאי לפנות לפסיכולוגית. כאמור, זוהי דעתי האישית הנובעת מן השכל הישר וההיגיון ולא מתוך ידע מקצועי.

שלום אם, בגיל חמש פורחים הפחדים, ומגוון אינפורמציות שמספרים ילדי הגן האחרים חוברות למפלצות הפנימיות... לאור זאת, העמדה הראשונית שלי היא שאין צורך להגיב באורח אקטיבי, אלא בעיקר להקשיב, להסביר את העולם המבלבל הזה, ולהיות נוכחת עבורו. לצד זאת, בהחלט כדאי להיות עם היד על הדופק, ולהתייעץ עם איש/ת מקצוע במידה והפחדים מתמידים ומפריעים לבנך. בתור התחלה, כדאי לשוחח טלפונית עם מומחי הקו להורה של אוניברסיטת תל-אביב (חפשי את הטלפון בפורום או במנוע חיפוש אינטרנטי), מהם תוכלי לקבל הכוונה ראשונית. בהצלחה, אורנה

שלום רב לאם השואלת ודאי שהצהרה מסוג זה תעורר אצלך דאגה תדאיג תלחיץ ואף תפחיד. אך לפי דעתי אליך ראשית לוודא ביחד עם הילד איךיגיעה למצב כזה בגיל כמו שלו לומר או יותר נכון לצאת בהצהרה כזאת.נסי לברר זאת איתו ונןסף ליזכר אולי הוא נכח בזמן מריבה אפילו ברחוב או בבית אחר כשאת נככת גם ושמע את זה.הייתי רואה בזה אומץ כי יש הרבה מבוגרים שלא מדברים עלל המוות אלא גם לא יודעים ליתמודד עם זה. ולא מצליחים לשלליהם הרבה שנים עם אובדן.הייתי גם מעיצת לך לגשת עליו בעדינות ולשאול אותומדוע הוא אמר כך. יכול להיות שהוא מרגיש שלא מתיסים אליו.ורוצה להשיג יתיחסות מכם על ידי התנהגות קיצונית. ולכן באה בהצהרה מסוג זה.יש בכל אופן כל גורם שיכול לססייע לכם ומיוחד משהו מקצועי שידבר איתו ויכול להגיע לשורש הבעיה. ולמצוא לה יחד איתכם פתרון. שולמית

אני בן 27 ,יש לי בעיות נוראיות שגורמות לי עצבות ודיכאון נוראי.מעולם לא התחלתי עם בחורה לא קיימתי יחסיםשזה הכי מדכדך אותי.אין לי חברים מתקשה "לקנות לעצמי חברה"ל.לא מצליח להיות מרוכז לא ממצא את היכולות שלי.הביטחון שלי מתחת ל-0. אני יודע שאני בחור שווה(אני מקבל ביקורות טובות)אבל לא מצליח לעשות שום דבר. העניין החברתי פשוט מדכא אותי. אני רוצה להצליח ולחיות חיים הרבה יותר שמחים!!! אני מבקש ייעוץ עזרה כנה! בבקשה אני מרגיש נורא

שלום עידן, אתה מתאר תחושות של חוסר ביטחון עצמי, וקושי חברתי ובין-אישי. אלו הן שאלות מתאימות מאוד לטיפול פסיכולוגי, ואני מאמינה שזוהי העזרה הטובה ביותר שתוכל לתת לעצמך. מוכן לנסות? אורנה

הייתי בטיפול וזה לא עזר