פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אנחנו זוג בני 30+ ולנו ילד בן 3. אנחנו מאוד מאוד רוצים לטוס לארה"ב לטיול למשך חודש אך נאמר לנו שעם הילד זה לא מתאים ויהיה מאוד מאוד קשה (גם לו וגם לנו), וכעת אנו מתלבטים האם כדאי לטוס במשך חודש ולהשאיר אותו בארץ עם מטפלת שהוא מכיר וגם קצת עם סבא וסבתא...? היינו רוצים לשמוע מהן ההשלכות של עזיבת הילד לזמן של שלושה שבועות/ חודש בגיל הזה...? הוא נמצא במהלך היום בגן. אם נטוס זה יהיה כל החודש של החגים...האם גם לזה ישנה משמעות...? נשמח אם תכוונו אותנו כי אנו אובדי עצות... תודה

שלום שקד, אכתוב לכם את דעתי האישית בנושא, ואתם כמובן מוזמנים להתייעץ גם באופן אישי. ילדים עומדים בהרבה התנסויות שהחיים מציבים בפניהם, ובמידה ואין ברירה הם יכולים לעמוד גם בפרידה ממושכת משני הוריהם. עם זאת, במקרה שתיארתם לא לגמרי ברור לי מדוע הכרחי להעמיד אותו בהתנסות מורכבת זו. אם אתם זקוקים לזמן פרטי משלכם - דרישה לגיטימית לעילא ולעילא! - אפשר בהחלט לנסוע לכמה ימים. אם, לעומת זאת, אתם חושקים במסע ממושך, נראה לי נכון להכיר במציאות חייכם כהורים ולנסוע כמשפחה. אגב, זה לא בהכרח לא מתאים וגם לא בהכרח קשה - זה יהיה מה שתעשו מזה. טיול נעים, אורנה

אני מודעת לכך שאיני תומכת תמיד באחרים כשהם צריכים,אם אני נמצאת במצב שאיני מסוגלת לכך,אך אף-על-פי-כן יש לי בקשה ממכם/ן שאולי תישמע קצת מצחיקה ו'ילדותית', אך כ"כ רע לי עכשיו ש'חיבוק וירטואלי' ואולי הידיעה שאיני לבד לגמרי תעזור לי מאוד כעת. איני מבקשת פתרון לבעייתי אלא רק 'תמיכה וירטואלית',ואני מקווה שלא יהיו משתתפים/ות שיעשו 'שימוש ציני' בדבריי,כי לא אוכל כעת להתמודד גם עם זה. אז זהו...'אמרתי' את דבריי ואני מקווה שכעת לא אראה 'פתטית' בעיניכם/ן.

משתנה יקרה מאוד קריאתך מרגשת ונכונה. מבטיחה לך שאינך לבד ...ומשתתפים סמוים רבים קוראים אותך .(כמוני למשל) ובהחלט מזדהים עם מצוקותייך ולבטייך שאינן פשוטות. מכאן. שולחת לך חבוק גדול.... ותפילה לבריאות שלמה עד כמה שניתן. מאחלת לך את כל הטוב שבעולם. אפרת

משתנה יקרה, אין שום דבר מצחיק, ילדותי, או פתטי בבקשת תמיכה. רבים מאיתנו עושים את זה כאן. אני יודעת מנסיוני, עד כמה העזרה כאן, יכולה לחמם את הלב. שולחת לך חיבוק והמון כוחות. יודעת עד כמה קשה המלחמה היומיומית שלך. אל תתייאשי. תזכרי תמיד שיש גם ימים אחרים. קלים יותר. מאחלת לך שיגיעו מהר. יעלה

משתנה יקרה. מילים יפות ומחבקות כתבו לך פה. אני מקווה שהן מחלישות את תחושת הבדידות. מבקשת להוסיף לך שיר, שיש לו מילים מחבקות משלו. כולנו זקוקים לחסד נורית גלרון לחן: אילן וירצברג מילים: נתן זך כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע. לרכוש חום לא בכסף, לרכוש מתוך מגע. לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל. כמו שמש שזורחת, כמו צל אשר נופל. בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום. כולנו רוצים לתת רק מעטים יודעים איך. צריך ללמוד כעת שהאושר לא מחייך, שמה שניתן אי פעם לא ילקח לעולם. שיש לכל זה טעם, גם כשהטעם תם... בואי ואראה לך מקום שבו עוד מאיר אור יום. כולנו רוצים לאהוב, כולנו רוצים לשמוח. כדי שיהיה לנו טוב, שיהיה לנו כח. כמו שמש שזורחת... חזקי ואמצי, אנחנו פה הדר

חיממתן מאוד את ליבי,נכנסתי רק עכשיו לבדוק ושמחתי לראות את מה שכתבתן לי, כי עד עכשיו פחדתי להיכנס ולבדוק,כי 'אמרתי לעצמי' שאם אף-אחד לא יתייחס להודעתי,זה סימן שאנ באמת פתטית,וכשקלטתי עד כמה אתן באמת איתי ומבינות אותי ומה עובר עליי,זה עזר לי מאוד - הידיעה שאיני לבד; כי האמת היא שממש 'ויתרתי' בזמן האחרון,במיוחד מאז שהפסקתי עם הטיפול התרופתי האחרון וקלטתי שגם טיפול זה לא הצליח,זה 'שבר' אותי לגמרי. אז שוב תודה ואשמח לשמוע אתכן עוד בהמשך,אם תרצו כמובן.

מצטרפת לקודמותיי שולחת לך רשת תמיכה.

משתנה חביבה.. מעריצה אותך על דרך פניותייך .ישירות פשוטות וכנות. דעי לך .לא כל אחד יודע לבקש עזרה...גם כשהוא נזקק לה ביותר. ואת עשית זאת נכון יפה ומרגש. תומכת בך תמיד גם מאחורי הקלעים... וכמובן מצטרפת לשאר המחבקות. קשובה לך תמיד ! נטע

1 i have to say sorry that i am raiting in inglish my keybord is only in inglish i am leveing in denmark:) my problem is not me it´s for my aunt she been seake for 2 month she have paine in her back she ben in the hospitall many time thay cheke everything AND they sayed that everything is just ok in that time she also have feeling that she can´t breatheand feeling strangulation AND the d"r say she have to go only to "pseheyater" AND they give her pells it´s called paksat they just think that she is depression AND antill she go to te d"r at list 1 month OR more please i realy need helpe thatk´s a lot

מרגישה שאין לי כוח להתמודד עם החיים... אין לי אמצעים לפנות ליעוץ פרטי וחוששת שבמרפאות קופ"ח לא ישמרו על דיסקרטיות.. במיוחד בעיר קטנה בה כולם מכירים את כולם... יודעת שצריכה עזרה.. אך נואשתי...

היי, כמה הצעות/דעות.... מצד אחד, אסור לנו להתבייש בטיפול פסיכולוגי. מה עם אנשים שמתיעצים עם רבנים או מטפלים הוליסטיים? כל אחד בוחר את הדרך שלו להתמודד עם מצבים מסויימים בחיים שלו. אם זאת הדרך שבחרת בה, לכי איתה עד הסוף, עם המסירות וההבנה שזה טוב. ומאידך, מה עם חברים, אנשים שרוצים בטובתך? שיחה עם פסיכולוג קליני היא תחילתו של טיפול אבל קודם כל היא שיחה. השיחה הזאת יקרה מידי לרובינו לכן אנחנו חייבים לחפש חלופות. אפשר למצוא אותן אצל בני משפחה או חברה טובה. לדעתי ולפני הכל, חשוב שתמני את אותם הדברים שמביאים אותך לידי יאוש ולנסות לחפש פיתרון ריאלי להם. אל תנסי לפתור הכל בבת אחד ןבאופן מיידי. פתרון לרוב הבעיות לוקח זמן וחייבים להיות סובלניים. אם יש מקום נוסף לעזרה שלי אשמח לסייע. (לא מוסמך)

היי.. את יכולה לפנות לייעוץ פסיכולוגי דרך קופ"ח זה לא יקר וגם הם מחוייבים לשמור על סודיות- אין לך מה לדאוג מכך. חבל שתחיי את חייך עם סבל מיותר! זה לא מגיע לך ולא לאף אחד אחר. מה את אומרת?

שלום מיואשת, אני כן ממליצה לפנות לטיפול במסגרת ציבורית, וכדאי שתדעי שמסגרות אלה מחוייבת לאותם כללי אתיקה וסודיות כמו המטפל הפרטי. לפעמים, נושאים חיצוניים כמו משאבי זמן וכסף, חשש בנוגע לסודיות וחששות נוספים "מתערבבים" ואפילו מסתירים את ההחלטה המהותית יותר בנוגע לצורך לטפל בכאבנו. אל תתני לדברים להסתיר... בהצלחה, אורנה

לפעמים גם אני מנסה להיות גמדית... אישונית... ככה קצת בקטנה... אבל הבעיה היא, שזו גמדית שמסווה את עצמה בצורה טובה מידי, עד כדי כך שאף פעם אף אחד לא שם לב לקיום שלה. מציצים והיא נמוגה... פה, גם בחיים. (נו, השכנה, אם שמעתם עליה; שוב חוזרת על עצמי). דברים מתרחשים, ואין לאף אחד מושג שמישהו עומד מאחוריהם. באמת. כאילו הכל קורה ונשמר מאליו. הסוואה מושלמת. לפעמים יש בי משאלה כזו שכן ידעו. ככה מעת לעת. כשמידי, מהצד, כשמתרחק, אזי מתנפחת הבליעה הזו, ואוחזת הקנאה באלה שכן מראים בסופו של דבר את עצמם, שיודעים שהם קיימים, שמכירים אותם, שיודעים שהם גם יכולים להיות גמדים שעוזרים ששומרים שמגלים וחושפים חלקים מתוכם, ואת השלם שבהם, ויש להם נפח, לטוב ולרע, ויש להם צרכים והם מוכנים לקבל באושר אפילו דבר פעוט-לא-פעוט, (כן... גם גמד צריך להתקיים כדי להמשיך להיות גמד) איך, איך יש כאלה שמצליחים לעשות את זה נכון, ולהשיג דבר חשוב וחיוני, שלא הלך לי מעולם... הדרך המעוותת שלי משיגה בדיוק את הדבר ההפוך... לא מעיזה לצאת לאור כי נשרפת בחוץ ובורחת חייבת להגן על החלקים הקטנים שלי פן יחמדו אותם ולא אשאר ואתרסק. לקבל, זו נתינה גדולה מידי בשביל יצור יהיר שבי שיכול לחיות מאפס עלק... לא, לא אתן להם את התענוג לתת לי! אין הרשאה! מטילה אשמה. הזעם הזה. ההענשה. (מצחיק, מעניין, האישונים שבסיפור נעלמו משם לעד אחרי שעטו בגדים...) לפעמים כותבת פה ללא זהות כאילו הכל כשורה כאילו מחייכת, כאילו יודעת, כאילו יש לי כלים וידעתי להשתמש בהם כל-כך לא... או שמא אסור לדעת... יכולה לרשום מיליון סימנים שכאלה נקודתיים, מקף, סגור סוגריים... כולה כמה תווים מה אתם יודעים מה הולך מאחור. ואולי זו חתיכת בלוף. אם יש שם תנועה פנימית חיובית, אם משהו מסתדר, זהו סוד. ושוב חזרתי על עצמי... אתרברב ואומר ש... לא ברור שהיה. כמה בזה לי. תרה אחר התערטלות עקומה, שתראה שגם אני יודעת למרוח ח** ולפזר רעל, לתת ביטוי לכעס, לשנאה, לשטנה - זה מה שנשאר ממני, לא רק להגיד אותם. לך חפש לך מקום בטוח... תמיד מלמדים אותנו שצריך לדבר, להשתמש במילים, ולי הפעם בא יותר, דחף חזק כזה לאבד שליטה עד הסוף. מרגישה שאסור ושאתחרט, שלא אוכל לחיות עם זה, אם יוותר ממני, שלא אדע לתקן, שדברים יהיו בלתי הפיכים. יש שבועות של חרדות מציפות, שהכל סוגר עליי. רוצה להיעלם יותר מאי פעם. מתאים לי מופע דרמטי של סוף, כמה מתאים. ככה בעוד זמן קצר קצר. הלאה האחריות. יודעת שזה בגלל ששוב איני מסוגלת לעבור את המדרגה הזו ששנים רבות לא מצליחים, שהכי קרוב, שמתחיל איזה ביחד, ואז הכי מפחיד, ששוב חופש ופרידה מתקרבים והם לא לעזר. כל משאביי השקעתי, אך לשווא. זו הפעם האחרונה. מעבר לדקה התשעים, אוזל, באמת שאוזל. ויש גם דברים שאינם תלויים בי והם כורח המציאות. עודני זקוקה לגבול וחיבור. הכי. משולבים. ויש רגעים ששונאת את כולם בעוצמה וטירוף ולא מצליח לי לעצור את זה, משהו מאד חסר ולא מצליחים לאתר אותו. משהו ענק ומתנגד עד הסוף, משהו שכל מאמצנו לא שרדו. "נסתם הגולל. החמצתי כמעט את כל מה שאפשר היה". באמת באמת לא סתם מילים. אכן ניצחון שהוא הכי הפסד. אז יש הסבר. הסבר לא הסבר... רוב הזמן לא שווה כלום להגיד אותו :-( הגמדים חולים. חולים הגמדים. ובכלל, כבר מזמן זהו אינו גמד גמד אלא טרוריסט, עריץ, או מה-שלא-יהיה. אבל גם הגמדים צריכים המון המון עזרה ויותר. רק שהמחלה שלהם היא זו שדוחה מכל וכל. כל מה שיקבלו, יעבור עיבוד מיידי עוד בנוכחותו באוויר ויהפוך לזבל. כן... הם בכלל רוצים לחוות אהבה ושיתוף, כדי להישאר בחיים. שיוכלו לחזור ולהיות גמדים. אילו היה עוד זמן ומשאבים... wish? hate? גיבובי מילים זרוקות... אגב, לכל המעוניין, הנה האגדה http://www.authorama.com/grimms-fairy-tales-39.html

גמדית יקרה, יודעת? לפחות כאן, במקום הזה, זה לא משנה אם את משתמשת בשם מפורש וקבוע, או בכל מיני פסיקים, נקודות, סוגריים וכו'. כולנו מוסווים. כולנו שומרים על עצמנו וכולנו גם רוצים, שירגישו בנוכחותנו. שישימו לב. שיקשיבו. אפילו לרגע. ואת בכתיבה שלך, בדברים שלך, כל-כך נוכחת תמיד, שזה ממש לא משנה אם ואיך את קוראת לעצמך. ליאת קראה לזה פעם, כתב יד. ומחוץ למקום הזה, זה כבר סיפור אחר :- ). שם, אני מתחברת לדברים שלך, הרבה יותר. לפחות לחלקם. דבר אחד למדתי. גם כשחושבים שנגמר הזמן, שאין עוד סיכוי, מגלים פתאום כוחות לייצר עוד הזדמנות אחת ודי. ורק עוד אחת. כנראה שמטבענו, אנחנו לא כאלה תבוסתנים. אגב, לפחות אצלי, הקישור שצירפת לא עובד. תמשיכי לכתוב. יעלה

גמדית-גרזנית יקרה, אין לי ספק שלא אוכל להכיל בתשובתי את כל שכתבת - לא את המילים, ולא את העולמות המתחבאים מאחוריהן. ובכל זאת חשוב לי לכתוב לך את זה - שתדעי שהם נוכחים בתוכי, גם אם לא אדע להחזיר לך אותם מתוכי "שווה בשווה". אני חושבת שמה שנשאר מהדהד אצלי הוא הפער בין פנים וחוץ, המרחק העצום בין מה שמתחולל בתוכך לבין מה שאפשר לתקשר החוצה, ומי יהיה שם בחוץ לתפוס ולהחזיק. יש הרבה בדידות במה שכתבת, ואמונה קטנה מאוד שניתן יהיה לראות אותך 'נכון'. אני מניחה שאת למודת סבל שם בחוץ... מתחשק לי לכתוב תקוות כיעלה הטובה שלנו, מתחשק לי להאמין בשבילך שיש ניסיון למגע מדייק דרך טיפול (אני מרגישה בין השורות שכך הדבר). אבל אולי כרגע, נכון לעכשיו, רק אהיה איתך עם מה שאת מרגישה. אורנה

גמדית מוסווית יקרה, [הי אורנה ויעלה יקרות] הרבה זמן לא הייתי כאן. התגעגעתי... האמת שניסיתי לבוא ולא הצלחתי. המילים הנוכחות ומלאות הנפח (כן!) שלך מחזירות אותי לכאן [תודה, גמדית]: שורה אחת כתובה ושורה אחת ריקה. חידות מוצפנות - מכסות טפחיים אבל נראה שבהחלט מגלות גם טפח. אז להיראות או לא להיראות? ואיך להיראות שלא באופן עקום? להיראות מבלי להיחשף יותר מדי, מבלי שזה יעורר בי חרדה, מבלי שאצטרך לאותה יוהרה שתקשיח אותי בפני חיבוקים גדולים מדי. אולי המטפל שלך יודע לחבק לאט. רק כשמותר. אולי הוא יודע לפעמים לרכך בתנועות מעגליות, לעסות בעדינות. בחוץ זה קצת יותר קשה - אני יודעת... כמו שהמורה שלי לנהיגה אמרה לי פעם: "זה לא מספיק להסתכל במראות המכונית. את צריכה להטות מעט את הגוף ולסובב את הצוואר, כדי שאראה גם אני שאת מסתכלת במראות". [ואני חשבתי בלבי: "אז אולי לעזאזל תסתכלי יותר טוב"; אבל ידעתי שזה לא תמיד מספיק]. תודה על האגדה היפהפיה. יש אגדה אחרת (לא זוכרת מאיפה) על טבעת גיגס, שמי שמסובב אותה על אצבעו הופך לרואה ואינו נראה. מקווה אתך שתצטרכי להשתמש בפונקציה הזו פחות ופחות... נויה

אני נימצאת בזה כבר מעל שנתיים..בגדול זה מחשבות רעות על הגוף.על איברים מסויימים.דימוי הגוף שלי הוא שלילי.כך אומרים לי.אומרים לי שאני רואה את הגוף שלי ואת הפנים שלי בצורה מעוותת ולא נכונה. רציתי להוסיף שאני מטופלת בכדורים ואני אצל פסיכולוג ופסיכאטר ודואגים לי.אך אני עדיין מבולבלת מכל מה שחוויתי בשנתיים האחרונות.ורציתי לשוחח עם מישהו שבעצם עובר או עבר את מה שאני עוברת עדיין ולשמוע כיצד הוא מתגבר על זה. ובכלל כל מי שיודע משהו על זה שיגיד לי.אני מרגישה לבדעם זה..היחידה בעולם עם הדבר הזה. תודה.

שלום שיר, BDD היא הפרעה בתפיסת הגוף (Body Dysmorphic Disorder), והיא אכן מאופיינת בתפיסה מעוותת של אברי גוף מסוימים ובדימוי עצמי נמוך. את נמצאת בטיפול הנכון - שילוב של טיפול תרופתי (נוגד חרדה ודיכאון, אני מניחה) וטיפול פסיכולוגי. אני לא מכירה קבוצות תמיכה פעילות בנושא, אך במידה ותמצאי כזו מאוד מומלץ שתשתתפי. התייעצי עם המטפל שלך, משום שיתכן ואפשר להשתלב בקבוצות של מטופלות אנורקטיות, הסובלות גם הן מהפרעה בתפיסת הגוף. אני מקווה שתקבלי תגובות גם מאחים ואחיות לצרה, אורנה

אני גם סובל מהבעיה דברי איתי ם בא לך...

אני גם סובל מהבעיה דברי איתי ם בא לך...

לפני חודש וחצי עברתי הפלה, אחריה יש לי מצבי רוח משתנים יש ימים שאני בדיכאון, ואין לי כח לכלום אני מרגישה טוב אחרי מכון כושר,שתיית אלכוהול ופעילות ספורטיבית. פסיכולוגית שלי אמרה שאני בדיכאון בגלל שכל חיי חייתי לפי תכנון, ואם מש תכננתי נהרס, אני הולכת לאיבוד כרגע היא בחופשה, איך אני לומדת לחיות ללא תכנונים? אני כל הזמן חולמת בתקופה האחרונה שאני רוצה לשתף את החברות שלי במש עובר עלי האם להקשיב לחלומות? בעלי מציע לי ליזום דברים, שזה יעסיק אותי, ואני לא אחשוב האם זה יעזור?

שלום אלמונית, אני זוכרת שהתכתבנו מעט בנושא גם בשבוע שעבר, ואכן - התהליך הנפשי שעוברים לאחר הפלה הוא איטי ומדורג, ודומה במידה רבה לשלבי האבל. טוב שאת בטיפול, ותני לעצמך את הזמן לעבור את שלבי התהליך השונים. ההפלה העמידה אותך בפני מציאות מורכבת, בלתי נשלטת, והדבר מעורר מתח וחרדה. נסי לחשוב על זמנים אחרים בחייך בהם דברים לא יצאו אל הפועל כפי שתכננת, נסי להיזכר כיצד טיפלת אז במצוקה וכיצד הגיעה ההקלה. לגבי שיתוף החברות - זוהי החלטה מאוד אישית. לכשעצמי נראה לי נכון להיעזר בתמיכה סביבתית, אך חשוב לבחור את מי משתפים ובמה. בנוגע ליוזמות של בעלך - בוודאי שכדאי למצוא עניין חדש, אך לפעמים זה לוקח יותר זמן ממה שסביבתנו מצפה (ובהחלט מותר להסביר לו שכך הדברים אצלך כרגע). אני מחזיקה לך אצבעות להקלה קרובה, אורנה

אשמח אם אחד מחברי הפורום יתרום מניסיונו ויפנה לאחד/ת. או לחילופין לאינדקס של רופאים מומחים (לדיכאון) באיזור ירושלים. (עדיף פרטיים לפי מה שהבנתי)

שלום יעקוב, אני מקווה שההמלצות זורמות אל כתובת המייל שצירפת. שיהיה בהצלחה, אורנה

לא יודע אם זורמות, אבל בהחלט טפטף אחד... תודה אורנה.

ערב טוב, אני בטיפול פסיכולוגי כשנה. לאחרונה אני חשה את המטפלת עושה שימוש בציניות, וכביכול צוחקת עלי. מה עלי לעשות?

מיכל יקרה, לפתוח את הדברים איתה, ללא היסוס! זוהי הדרך היחידה לדעת האם מדובר בקשר טיפולי שאינו מתאים / מיטיב איתך, או שאתן נוגעות עכשיו בנקודת מפתח הקשורה לאופן בו את תופסת יחסים עם דמויות משמעותיות בחייך. כך או כך, יש הרבה מאוד עבודה לעשות בחדר הטיפול עם החוויה הרגשית שתיארת. שיהיה בהצלחה, ואת מוזמנת לחזור ולדווח מהשטח, אורנה

סובל מכאבי ראש מטורפים זהו שיגעון?????????

דני, אנא קרא את תשובתי לדניאל בנוגע לפנייה לאיש מקצוע.

יש לי דיכאון כרוני כאבי ראש חזקים פיצוצים בראש אני על סף שיגעון אני לא יודע מה לעשות הגנים של אמא שלי חזקים אצלי בראש היא היתה מאושפזת כל חייה בביתי חולים לחולי נפש ואני מרגיש שזה מה שאני יעבור אני לא מתרכז בכלום כל היום כאבי ראש איך מטפלים בבעיה הזאת תעזרו לי בבקשה

דניאל יקר, מטפלים בכך באמצעות פגישה פנים אל פנים עם איש מקצוע: פסיכולוג קליני ו/או פסיכיאטר. הם יידעו כיצד לעזור לך לסבול פחות. החזק מעמד, אורנה

מה ההבדל בין פסיכולוג מומחה, פסיכולוג בכיר ופסיכולוג מדריך? תודה ענת

שלום ענת, פסיכולוג מומחה סיים את תקופת ההתמחות הקבועה בחוק (בפסיכולוגיה קלינית, למשל, מדובר בארבע שנים) ועמד בבחינת מומחיות. פסיכולוג מדריך הוא פסיכולוג מומחה שעבר בנוסף תהליך הסמכה להדרכה, בסיומו הוא רשאי להדריך פסיכולוגים בשלבי התמחותם. לגבי פסיכולוג בכיר, אינני בטוחה האם מדובר במינוח יחסי למקום עבודה ספציפי (למשל, תפקיד של פסיכולוג ראשי של מחלקה/מרפאה), או במינוח מקביל למדריך. תצטרכי להמשיך לברר. בברכה, אורנה

פסיכולוג בכיר אינו מונח המופיע בחוק, בניגוד למומחה ומדריך. בדר"כ משתמש בו פסיכולוג מדריך או פסיכולוג מומחה נרקיס.

שלום אני חולה בפיברומיאלגיה/תסמונת תשישות כרונית. מזה 3 חודשים אני נוטלת ציפרלקס ללא שינוי משמועתי ןלפני חודש הוסיפו לי גם אלטרולט. חשוב לציין כי בשום שלב לא אובחנו סימני דכאון או חרדה כולשהם. מאז שהתחלתי גם עם האלטרולט אני מנומנמת במשך כל היום גם כאשר נוטלת את התרופה מוקדם בערב. הרופא אמר שאם זה ימשיך אז ננסה תרופה אחרת בשם ג'ילקס. 1. מה ההבדל בין התרופות? 2. האם הג'ילקס אמורה לנמנם אותי פחות בימים ועדיין לטייב את השינה שלי בלילות? 3. האם 2 התרופות הללו מגבירות תאבון באותה המידה? 4. האם כדאי להתחיל לרדת במינוני הציפרלקס גם אם לא רואה שיפור במצב מאז 3 החודשים האחרונים שאני נוטלת את התרופה? 5. הם זה בסדר ליטול את כל תרופות האנטי דכאוניות כשאין לי דכאון? אני יודעת שיש לי הרבה שאלות אבל אני די מודאגה ומצפה לתשובתכם. בתודה מראש יעל

פורום פסיכיאטריה מתאים יותר לשאלות בנושא תרופות... http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-2236-18028,00.html חבל, גם ד"ר הירש וגם ד"ר שולה ויץ עזבו את הפורומים שלהם בדוקטורס ובסטרמד...

מעניין מתי ליאת ואורנה...

שלום יעל, גמדית הפורום היעילה שלנו צדקה בכך שהפנתה אותך לפורום פסיכיאטריה. הם בעלי המקצוע המתאימים להשיב על שאלותייך. שיהיה בהצלחה, אורנה

אורנה, 1. שני "גמדים" שונים כתבו את ההודעות כאן למעלה. 2. ואיך החלטת שזו גמדית ולא גמד? גם אלוהים הוא אישה? ממדינת הגמדים...

הי אורנה איך אני שעברתי כ"כ הרבה בחיים ואני בסה"כ בת 37 , איבדתי שלושה אחים(שתי אחיות ממחלה ואח בצבא),כמעט איבדתי את בעלי פעמיים בשנה וחצי האחרונות (עבר שני ארועי לב קשים עקב פגם גנטי)ואחרי חמישה טיפולי פוריות שנכשלו לא מסוגלת להכיל בתוכי את הפרדה. איך אני שכולם אומרים איזה חוזק יש בי וכל הכבוד שאחרי כל מה שעברתי עדיין נשארתי אופטימית מרגישה כאילו נפער בי חור. איך אני שכל מטרה שהצבתי לעצמי הגשמתי מרגישה עכשיו כמו שבר כלי. איך אני שלא נתתי לאף אחד את האופציה לרחם עלי ולדעת מה מתחולל בפנים משתפכת עכשיו כאן כאילו אין מחר. ואיך אני מתחילה מחר טיפול חדש כשבפנים עמוק נשאר הרבה כאב וגעגועים מהטיפול הקודם שלא מניח. סליחה על ההשתפכות. איריס.

איריס גם לחזקים מותר להישבר קצת. השבירה היא דרך להרפות קצת את הקושי. השבירה יכולה להיות צעד אחורה שאנו לוקחים כדי לתת תנופה. כבר שמעתי על אנשים רבים, שהודו שהם לא בטוחים שהיו חזקים אותו דבר אם לא היו עוברים את "השבירות" שבדרך. הרבה פעמים אתה יוצא מזה מחוזק יותר,חכם יותר,מבין יותר.......... איך? הזמן יגיד. ככל שהזמן יעבור הוא יסלול עבורך את התשובה המתאימה לך ביותר. למה לא לחזור לטיפול הקודם? בכל מקרה, כמו כל דבר חדש, טיפול חדש יכול להיות דרך חדשה,אפשרויות חדשות,תובנות חדשות ואחרות. בחרת במקום הטוב ביותר להשתפך..... ! שיהיה לך בהצלחה,וסליחה אם התפרצתי.

שלום איריס, צר לי לקרוא על הכאב והאובדן הקיימים בחייך. דווקא למולם, הכאב על אובדן המטפל מובן לי עוד יותר. הוא מובן לי כביטוי, ייצוג, של חלקים של נטישה וייאוש בחייך. הלא דווקא בגללם מובן מדוע קשה כל-כך לסיים טיפול ששהעזת להאמין בו, שהעזת לקוות שיהיה שם כל זמן שתזדקקי. לכי לטיפול החדש עם ההרגשות האלה, בטאי אותם שם כל זמן שיעלו בתוכך. אני מקווה שהחווייה הטיפולית החדשה תהיה מיטיבה ויציבה, כל זמן שתרצי בה. חזקי ואמצי, אורנה

שלום רב בני עבר מכיתה רגילה לכיתה קטנה כבר שנה לומד כשהיה בכיתה הרגילה בני לא למד ביכלל היה קורע מחברות כל הציונים שלו 40 ובעיות מישמעת לא היה היום שנימצא בכיתה קטנה יש לו בעיות משמעת אבל יש לו ציונים טובים מבחינת התנהגות כל יום מתקשרים אלי יש ימים שהוא מושהה כל יום בני מקלל את המורה את הילדים ואומר שהבית ספר דפוק והחומר שלומדים של כיתה א' יש לציין שאני זאת שיזמתי שיעברו אותו לכיתה קטנה גם הפסיכולוגית של הבית ספר המליצה לי היום אני מרגישה שאני מצטערת שעשיתי את זה אני מרגישה שהילד לא שמח אפשר לומר שאיבד את שמחת החיים והוא רציני מה עושים ? לפני שנתים עשיתי לבני איבחון דידקטי והמאבחנת כתבה שהילד צריך הוראה מתקנת אינטנסיבית וכיתה קטנה אני אובדת עצות מצד אחד בכיתה הרגילה לא למד אבל לא היה בעיות משמעת וילד חברותי ומצד שני בכיתה הקטנה שונא ללכת בבוקר מקלל כל בוקר את כולם ויש המון בעיות משמעת יש 8 בנים בכיתה שלא ניפגש איתם הוא ניפגש עם הילדים מהבית ספר הישן מבחינת לימודים בכיתה הקטנה מביא ציונים במבחנים 90 מבקשת יעוץ ? האם אני צריכה להחזיר אותו לכיתה הרגילה האם הנפש שלו יותר חשובה מהלימודים אני בדילמה מה עושים? תודה

שלום לי, אני מאמינה שאין הכרח למהר וליצור שינויים נוספים בחייו של בנך. בודאי לא מבלי לנסות להבין מה קרה כאן: מדוע הוא סוער יותר כעת, ממה הוא סובל כל-כך, מדוע אינו מתחבר. כפי שהתייעצת בעבר עם אנשי מקצוע שהכירו את בנך, עשי זאת גם כעת: דברי עם המורים שפוגשים אותו והתייעצי עם הפסיכולוג/ית החינוכי/ת העובדים בבית הספר. ועוד נקודה למחשבה: אני לא בטוחה שנכון להפריד כך בין התחומים, ולהציב את ההצלחה בלימודים למול השמחה ושלוות הנפש (בתור שני דברים כל-כך שונים). הדברים הרבה יותר מעורבבים מזה... בהצלחה, אורנה

אני יודעת ללא ספק שיש איזה שיפור.קודם כל כי בחרתי לחיות ולהיאבק כדי למצוא מקום של שקט בתוכי וכדי להנות ממה שקיים בחיי.חרף מה שלא קיים....וזה שיפור משמעותי,כי אני כבר לא חושבת ומתכננת למות ולא פוגעת בעצמי פיזית. אבל,אני לא מצליחה באמת "לנקות" כדי שאוכל פשוט לחיות.אין לי שקט.אינני ישנה ללא כדורי שינה.... נדמה שהחרבתי הכל ואני צריכה לבנות את כל ה"פינות" שלי מחדש.ואני לא יודעת איך, ומאיפה להתחיל.באיזה מקומות אני צריכה לשנות כך שיהיה לי יותר טוב. (כמו סוגיית הלימודים) ואיך לחזור לעצמי במקומות שבהם היה לי קודם טוב כפי שהיה- למשל בגוף.הגוף שלי במצב רע גם מבחינת המשקל שעולה, וגם מבחינה בריאותית.אני כמו פח זבל שאת כל החרא מבפנים ומבחוץ מספחת לגוף שלי.ואני מרגישה גועל ממש סלידה מעצמי.לא יכולה להסתכל במראה ומעדיפה להיות בבית בין הקירות ואם אפשר במיטה.ואני לא יודעת איך לצאת מהמצב הזה.אני רוצה לטפל בזה בטיפול, להיעזר בטיפול לזוז מהמקום הזה.אבל אני לא יודעת איך....ואני מרגישה שאין לי זמן.שכל יום נוסף כזה מרחיק אותי מעצמי ומסכן אותי במשיכה שלי למצולות בחזרה. מה גם, שיש לי פסיכולוגית כל כך יפה, רזה, מעודכנת וטובת טעם....איך היא תבין אותי בכלל.אני מרגישה כמו פצוע אנוש בטיפול נמרץ שיצא מכלל סכנה אך השיקום הארוך שלפניו הוא התנאי לחזרתו לחיים.במלואם.ואני לא יודעת איך לתכנן את השיקום. אני מקוה שבחכמתך ורגישותך תתני לי קצה חוט.ותקוה.אם יש.....ויק.

ויק יקרה, המילים שלך, ההתבוננות הנבונה, הן בדיוק קצה החוט... כלומר, עצם היכולת לשים מילים במקום בו היו פעם התנהגויות של פגיעה עצמית. עכשיו את יכולה לומר: אני שונאת, אני מתמלאת קנאה וזעם, אני פוחדת ומיואשת. לומר, ולהרגיש את כובד משקלן של המילים, וגם את יכולתן לפרוח באוויר ולהתחלף באחרות, רכות יותר... ולמול המילים שלך היא תציב מילים משלה, ובהדרגה ייבנו מבנים בתוך הנפש שלך, מבנים יציבים ומעודדים. אני בטוחה בכך. כוחות ושמחה, מאורנה

שלום רב, אני כותבת מתוך תחושת מלכוד הולכת ומתגברת בה אני שרויה לאחרונה. בעלי, אדם משכיל, שבמשך כל שנות חיינו המשותפים ידע "ירידות" במצבי רוחו, ו"התגבר" על זה כך או אחרת, לבדו או בעזרת השיחות איתי, משדר לאחרונה (מזה כמה שבועות) החמרה דרסטית במצב רוחו ובתפקודי היומיום בתוך הבית פנימה, בעיקר בשבתות וחגים (כשהוא יוצא לעבודה, במהלך היום הוא נשמע יותר טוב). הוא משדר תלישות תהומית, חוסר אונים, בלבול ונזקקות רגשית, ונוקט בהתנהגויות רגרסיביות ביותר. הוא מסתובב מחוסר מעש, נטול תוכניות, לא מוצא את מקומו בבית (באופן מילולי, לא יודע "לאן להניח את עצמו", מסתובב "בין הרגליים" - אם אני מקפלת כביסה - הוא הולך להתעסק בכביסה; אם אני עוברת לסדר ניירת, הוא גם ילך להתעסק עם ניירת בפינה אחרת; אם אני מתישבת הוא הולך "לאיבוד", "ממתין להוראות"; אם אני עוברת לדבר עם הילד (בן שש וחצי), או לשחק איתו - הוא עובר לעמוד ליד באופן די וגטטיבי במשך זמן לא מבוטל, או שמנסה להציע לילד משחק אחר שיכלול אותו במקומי, "ויוציא אותי החוצה"). הוא נמנע מליצור קשר עין, ואם נוצר כזה הוא מגיב די בעוינות. מהצד המבט נראה אבוד לגמרי. ההתנהלות שלו עם הילד מטרידה אותי ביותר - הוא נע איתו באופן די קיצוני על הציר בין התעלמות מוחלטת (בד"כ כשהילד זקוק לו, או מבקש להראות לו את הישגיו, ולקבל את הערכתו עליהם)) לבין הצמדות יתר (כשהילד עסוק בעיסוקיו, או מפגין בגרות ועצמאות יתר הוא מתערב או נצמד אליו "להשגחה" כפייתית וחונקת). צלילי התקשורת נעים בין אפטיה לרופסות מוחלטת, בין תחינה לתוקפנות מנוכרת ומסרסת, שמשדרת חרדה וחוסר אונים. יש תחושה שהוא מוליך את הבית לכאוס ו"אנרכיה" - הוא מבטל את הגבולות והכללים שאני מציבה להתנהלות הילד בבית, (אם זה בהזנחה וחוסר הקפדה על עמידה בכללים אלמנטריים של סדר וניקיון אישיים וסביבתיים, במתן ארוחות מזינות ובזמן או הקפדה על עשיית שיעורים כשהם לבד, או בהתערבות וסתירה ישירה של דברי כשאנחנו כולנו יחד), ולא מציע "חלופות". הילד מגיב ביא שקט מאוד גדול, עד כדי חרדת נטישה, שביטויים ההתנהגותי - היסטריה וקושי להפרד, בעיות משמעת, התקפי זעם ואובדן שליטה. אחדד כי כל ההתהגויות האלו מופיעות אצל הילד כשאבא בבית, ונדמה כאילו מוכוונות אליו וזועקות להתיחסותו והצבת הגבולות מצדו. בנוסף לכל נראה שהוא נמצא בעיצומו של השלב האדיפלי - הוא "מציין" כל שינוי קטן שחל בי (תסרוקת חדשה, עגילים באוזן, בושם ...) ו"מתצפת" את אביו ביתר שאת. נראה כי המצב פוגע קשות גם בביטחון העצמי שלו - בשבועות האחרונים הוא כאילו נחבה אל הכלים, הוא ילד מקסים, שליו ומאורגן מטבעו, נבון ומאוד רגיש, המבחין בניאנסים קלים ביותר אצל הזולת, ולמרות היותו תלמיד מצטיין בכיתתו (ואפילו מקודם על-ידי המורה מעבר לחומר הנלמד), ובעל תכונות אישיות נפלאות ומוערכות (עצמאי מאוד, בוגר ובעל חוש אחריות), המזכות אותו באהדת חבריו ומוריו, הוא חש ש"הוא לא שווה כלום","מטופש", וש"חבל שהוא בכלל נולד"!!! :-( אני מוטרדת מאוד מההדרדרות הזו, ויודעת שאולי כעת הוא (הבעל) זקוק יותר מכל לאמפטיה, לחום ואהבה, אך אני לא יכולה שלא לרתוח על חוסר האחריות שהוא מפגין, ויותר מכל על הפגיעה של חוסר ההתמודדות שלו עם מצבו בילד. אני מנסה לעבד את התסכול והכעס בתוכי ו"לבוא אליו בטוב" אך למרבה הצער, עדיין המוטיבציה לקבל עזרה מקצועית שואפת לאפס, כמו גם המודעות למצב. כל הנסיונות שלי "לפתוח את הנושא" נתקלים בהסתגרות נוספת, בהעברת המצב עלי - "המצב שלך לא טוב, זו את שצריכה טיפול" (בעבר היו נסיונות מצידי לנתב אותו לקבלת עזרה, והוא אפילו התחיל טיפול שהסתיים מהר מאוד בלא תוצאות של ממש, משום שהוא לא שיתף פעולה עם המטפלת, התחמק ולא היה מוכן להפתח. לטענתו תמיד אמר שהלך "כי אני התעקשתי" וזה כמובן "היה מיותר" כי הוא "בסדר גמור"). בימים האחרונים פוקדות אותי המחשבות הקשות והכואבות ושאולי כבר אין לו כל כך "שליטה" במצב, כפי שעוד הייתה בעבר, וזה מעורר את השאלות המטרידות: הבעל זקוק לעזרה - איך לעזור לו כשאין שיתוף פעולה? האם בכלל ניתן? לשמור ולהגן על הילד - איך? והשאלה הגדולה מכולן - איך להשאר שפויה במצב שבו עיקר העומס והאחריות הם עלי, והצורך שלי בפרטנר על כל ההיבטים לא בא לסיפוקו משך תקופה ארוכה, דבר שבוודאי לא מוסיף כוחות להתמודדות. האפשרות של "הפרדת כוחות" בנתונים הקיימים נראית מאוד בעייתית, ונדמה כי רק תסלים את המצב. אז מה לעזאזל עושים???

אובדת עצות יקרה, תיארת את מצב הדברים בבהירות ובחדות עין ולב, ואני מניחה שאת עצמך עוסקת או למדת תחום טיפולי כלשהו. כך או כך, הכאב שעולה מדברייך עז וברור. אני מאמינה שהצעד הראשון במצב העניינים שתיארת הוא לחזק אותך, על-מנת שתוכלי להתמודד בצורה מיטבית עם הדרישות הרבות המופנות כעת כלפייך. ילדך מפנה אלייך את הדרישה לשמור עליו, להמשיך להחזיק עבורו בית מתפקד. בעלך מפנה כלפייך דרישה כאובה וזועמת שתכירי בשינויים ובאובדנים שעוברים עליו. כדי שתוכלי לעמוד בכל זה לאורך זמן, אני מציעה שתיפני בעצמך לטיפול פסיכולוגי, ותבני לך שם מרחב חם ואוהד להתבוננות מעמיקה ואמיצה בחייך. לצד מתן ביטוי לכאב, תוכלי להשתמש בטיפול כמקום לדון בו בשאלות שהעלית כאן: כיצד מפנים לטיפול אדם שאינו מעוניין בכך, כיצד מגנים על ילדך מפני התנהגויות שהוא אינו יכול ואינו צריך לסבול. אני באמת מאמינה שהעבודה שתעשי שם תהיה לאין ערוך משמעותית יותר מהמבט השיטחי שאני יכולה להציע לך בפורום אינטרנטי. אבל אני כן רוצה להציע לך את תמיכתנו ואת אהדתנו, ואת הידיעה שאנחנו תמיד כאן. חזקי ואמצי, אורנה

יש לי חבר שזמן מה התנהג באופן מוזר. ניתק ממני קשר למשך שבוע וחצי פעמיים במשך החודש האחרון, ואחרי שהוא חוזר לדבר איתי הוא בעצמו לא מסוגל להסביר את זה. סיפר שהוא היה בדיכאון וחשב אפילו על התאבדות. היום הוא התנהג בצורה מוזרה עוד יותר. הוא היה תוקפני ומה שהוא כינה לאחר מכן כשליטה מלאה אך קהות רגשית. הוא רץ מהסלון לחדר של אמא שלו ובחזרה בזמן שהוא מרסס דאודורנט, כששאלתי אותו לפשר מעשיו הוא ענה שהוא לא יודע. הלכתי למרפסת והוא נעל אותי שם למשך 30 שניות. כמו כן הוא הרים אותי ונשא אותי למטבח בחוסר עדינות ושפשף את גופי על הקיר בזמן שעבר בפתח המטבח כשצעקתי והבהרתי לו שכאב לי במקום להניח אותי הוא נשא אותי למסדרון ורק שם הוריד אותי בזמן שהוא נתקל איתי בעוד חפצים. הוא הולך לפסיכולוג אבל לא מטופל בתרופות. הוא חושב שאין לו בעיה אבל אני חושבת שהוא צריך ללכת לאיבחון. מה אני צריכה לעשות ואיך אני אמורה לגרום לו לבקש עזרה מאיש מקצוע?

קרן שלום, ראשית זה מעודד לשמוע שהוא נמצא בטיפול. השאלה אם הוא מספר שם מה עובר עליו וכיצד הוא מתנהג. נסי לשאול אותו "מה הפסיכולוג אומר על ההתנהגות שלך?". אני מסכים שמשהו בהתנהגות שלו לא מובן. ייתכן ויש שם מרכיבים דיסוציאטיבים וייתכן ויש מרכיבים אחרים. כך או כך את יכולה לשתף אותו בדאגה שלך, ולבקש ממנו לעבור אבחון פסיכולוגי שהפסיכולוג שלו יכול לתווך. המסקנות של האבחון יכולות לתת תמונה בהירה יותר לגבי אופי הבעיה. זה לטובתו לא פחות משזה לטובתך, דרור

אולי זאת הדרך למגר את תופעת הפרסום? http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-402,xPG-232,xFT-141088,xFP-141085,m-Doctors,a-Forums.html

אל תסכימו לנהל את הפורום עם הפרסום אשר מתחרה *בכם*.

עינב שלום, הפרסומות הן אכן דבר שמפריע ואני מבין את ניגוד האינטרסים עליו מדבר גידי, אבל אני גם יכול להבין את הצורך הכלכלי שהאתר רואה בהן. במידה וגידי אכן יפסיק את פעילותו זו תהיה אבידה. אבל, בעיניי המשתתפים בפורומים מסוגלים להחליט בעצמם ולבחור לאן ללכן ולמי לפנות לטיפול במידה וזה רצונם. זו דעתי האישית ולכן אני ממשיך לכתוב ולנהל את הפורום. דרור

שלום ...אני יודע שהאנשים שעובדים כאן עושים עבודת קודש....ואני נעזרתי בהם בשנה האחרונה בעיקר בליאת שתומכת בי מאוד בכל מקרה גם המטפלים שעובדים כאן בפורום זוכים לפרסום משמעותי מאוד לכן למרות הערכתי ואפשר לומר אהבתי לחלק ממנהלי הפורום שהשקיעו ממרצם לעזור לי אני יכול לומר שאין שום פסול בפרסומות בעיקר בתחום של אנשים כמונו שסובלים צריכים להכיר כמה שיותר מטפלים ולדעת אופציות זה שוק חופשי ואלו הכללים היתרון של י שמפעיל את הפורום גדול יותר מאלו ששמם רק רשום בצד וזאת מכיוון שמנהלי הפורום זמינים כל הזמן ...בעוד אלו שרשומים בצד צריך ללכת להתקשר וכו יכול להיות שאנשים באים ומנהלים פורומים מרצונם החופשי אבל שימו לב שברוב המקרים מנהלי הפורומים שמים את הטלפונים וכו כדי שיפנו אליהם ...אתר דוקטורס נותן להם את הבמה זכותו גם לאפשר פרסום כדי לתפעל את הבמה.......ועדיין אם תשאלו אותי לכו לליאת המקסימה(:

שלום רב, מה זה אומר שהמטפל שלי נותן הדרכה למישהו?

צחי שלום, משמעות הדבר היא שמטפל שלך מוסמך גם כמדריך, ומטפל אחר בא אליו להתייעצות על מקרה מסויים. מקווה שעניתי לך על השאלה, דרור

מהו הסטטוס הבא אחרי מדריך? ומי יכול להיות מדריך? תודה רבה

האם זה נורמלי עבור ילדה בת 12 לחשוב מחשבות שווא של יחס? אולי זה חלק מההתפתחות\ילדותיות... מחשבות כמו: חיים יבין אוהב אותי ואני אותו - ולכן צופה כל הזמן ב'מבט'. וגם בזאפ לראשון יש שדרן שהיא נורא אוהבת ובטוחה כל הזמן שהוא מסתכל\מתייחס אליה. וגם בחיים עצמם, כל הזמן משוכנעת שאנשים מדברים עליה, מנהלים עליה שיחות ופגישות. מה אתם אומרים?

שלום לך, לדעתי יש כאן מקום לדאגה ועצתי היא לפנות לפסיכיאטר של ילדים שיעשה פגישת היכרות ויגבש דעה. כמו שזה נשמע מדברייך הייתי ממליץ לעשות זאת בהקדם. דרור

ולילה טוב )-:

היי אני בת 24 סטודנטית עברתי הטרדה מינית ע"י אחד המטופלים במקום בו אני עושה סטאז ודיווחתי לאחראים ואמרו שיטפלו בעניין אני מגיל 18 נוסעת באוטובוסים רק עד שעות הערב כשעשיתי מכינות רציתי להוציא רישיון עבדתי קצת וכו... אני נראית סביר קצת מלאה גם לא מדברת עם זרים בדר"כ הכוונה לא מפתחת סיבות סתם אלא אם כן אישה או גבר שנראים לי נחמדים מתחילים לדבר איתי בנימוס באוטובוס אז בכיף עד כה עברתי לפחות כ8 פעמים הטרדה מינית שכללו הצעות מגונות ולעיתים מגע אגרסיבי בלתי רצוי למרות שהתנגדתי בתוקף והכי קטע שזה מול המון אנשים כי אני לא מסתובבת במקומות נידחים השאלה מה גורם לגברים להטריד נשים סיבות אפשריות?

דנה שלום, ראשית אני רוצה לומר שאף אישה לא צריכה להיות מוטרדת מינית ובוודאי לא מותקפת מינית. אין סיבות שיצדיקו את זה וצר לי מאוד שאת סבלת הטרדות מיניות בחייך. לגבי סיבות אפשריות, אני מניח שיש סיבות רבות חלקן נוגעות לאישיות של האדם המטריד, לקושי שלו לשלוט בדחפיו. חלקן נוגעות לסביבה תרבותית וחבברתית בה לזרוק הערות בעלות אופי מיני נחשב גברי במיוחד. אבל נשמע לי שמה שאת מחפשת ואולי גם צריכה לחפש זה איך להתמודד עם מה שעברת. ההמנעות שלך מגיל מוקדם מעידה על חשש ואני לא חושב שאת צריכה לבלות את חייך בחשש מוגבר עוד יותר. לכן אני ממליץ שתפני לטיפול ותעבדי את החוויות הללו כך שהשפעתן על חייך יפחתו. דרור

הגיע הזמן להשלים עם המציאות.שיש בי בעיה.איזשהו פגם ... זה מולד כנראה ..וזה לא הולך להשתנות.לא יודעת להגדיר מה...כי לכאורה אני אדם שפוי,אני בסדר גמור, בחורה רגילה לגמרי שסוחבת איתה טראומה , אבל רגילה כמו כולם. למרות זאת אין בני אדם בשבילי, אף אחד לא יוכל לאהוב אותי, אף אחד לא יוכל להבין אותי, הגעתי למסקנה הזאת היום. וזה מצב חרא... וצריך להשלים אם זה,אין מה לעשות. תחיי עם זה ,חן. זה נגמר מבחינת אנשים.אבוד לך.זהו. ואת רוצה לקחת כדורים ולגמור את הסיפור... ואת יודעת שאם תמותי לא ישאר לך כלום מלבד ריקנות עצומה,הרי גם במוות תהיי לבד... אז מה זה משנה.פשוט תלמדי לחיות עם המציאות אין לך ברירה.. אגב,דרור היום הסכמתי לפעמיים בשבוע,יודעת שזה לא יעזור אבל שיהיה.

חן שלום, כואב לשמוע שזו המסקנה אליה הגעת, שאין מי שיאהב אותך. כי גם אם את סוחבת טראומה וגם אם קשה לך ואפילו אם את קשה לעיתים, עדיין האהבה אפשרית. השאלה שעולה בי היא מדוע דווקא ביום בו את מסכימה לעבור לפעמיים בשבוע, את חשה שאין מי שאוהב אותך. נשמע כאילו עצם הסיכוי שיש מי שיבין אותך באמת, יקשיב לך יהיה קרוב אלייך מפחידה אותך ואת עוברת לקצה השני, שגם אם מכאיב עדיין נחווה עבורך כמוגן יותר. אני בוחר כרגע להקשיב גם לצד שבך שרוצה ומאמין שזה אפשרי שיבינו אותך, גם בטיפול. שיהיה לך בהצלחה חן, דרור

דרור. לא התכוונתי שאהבה לא אפשרת בגלל הטראומה, מרגישה שאין בני אדם בשבילי... שיש בי איזשהו פגם שטבוע באישיותי. ולא נראה לי שזה בר שינוי... למה דווקא היום? הפגישה היום עשתה לי רע. אתמול שלחתי לה SMS והיא התעלמה , וזה לא שאני שולחת לה כל יום אני כמעט ולא מתקשרת בין הפגישות , כדי לא להעיק עליה, ואתמול הייתי ממש צריכה אותה והיא לא היתה שם , בדרך כלל היא נוהגת לענות לי בין הפגישות,לא יודעת מה קרה לה,ולמה דווקא עכשיו ... ולמה היום היא אמרה לי שהיא לא תמיד יכולה לענות לSMS כי לא תמיד היא רואה אותם באותו זמן, היא אומרת שרצוי לדבר בפגישות ולא בSMS ,ואני מסכימה עם זה... אבל מה אם הייתי צריכה אותה דחוף,הרי לא סתם הייתי שולחת SMS היתה לי סיבה... משום מה היא התעלמה ממני, וההתעלמויות האלה פוגעות בי. אני לא מאשימה אותה , ולא כועסת עליה או משהו... אבל קשה לי לסמוך עליה אם אני מתקשרת פעם בהמון זמן והיא מתעלמת .... תמיד שסומכת על אנשים אני מתאכזבת. ולא ציפיתי שדווקא היא תאכזב אותי.... והיא הכי אכזבה.... לא משנה כמה רע יהיה לי היא לא תהיה שם,אני לא מתכוונת להתקשר יותר כשרע לי ,אני אדבר איתה רק במסגרת הפגישות, אמרתי לה את זה. והיא הבינה שנפגעתי ממנה והיא אמרה לי שאני מביאה את עצמי למצב הזה. לא יכולתי לשמוע אותה היום ,יצאתי באמצע הפגישה לכמה דקות החוצה. למה היא חושבת שאני מביאה את עצמי למצב הזה? למה אני צריכה להתנצל שהיה לי רע ושלחתי לה הודעה? אני כן מבינה שיש גבולות ושעליי לכבדם, ואני מכבדת מאוד את גבולותיה, אבל הודעה אחת לכמה חודשים , זה לא יהרוג אותה.

ועוד משהו. יש לציין שהיא בעד שאני אתקשר במידת הצורך ,ככה זה מתחילת הטיפול . אם היא זו שמאפשרת לי להתקשר בין הפגישות למה היא לא ענתה לי? קשה לי להבין אותה... ועוד להאשים אותי שאני מביאה את על עצמי את הפגיעה? לא יודעת מה לומר כבר. אני בהלם ממה שהיא אמרה לי היום... ובטוחה שמטופל אחר היה מקבל חזרה טלפון או SMS , אבל בגלל שזאת חן אז מה פתאום.

שלום, בתי בת שנה ותשעה חודשים, נמצאת בפעוטון במסגרת קיבוצית במרחק 20 ק"מ ממקום מגוריי, לילדה מאוד טוב והיא אמורה להמשיך באותו פעוטון בשנה הבא. קיבלתי הצעה להעבירה לפעוטון הנמצא כ10 ק"מ ממקום מגוריי במסגרת קיבוצית , אני אמורה ללדת בעוד כחודשיים . האם להעבירה למרות השינוי שאמור להיות כי המרחק והנסיעה מאוד קשים או להשאירה לעוד שנה כי בגיל 3 היא תלך לגן עירייה. בתודה מראש דינה

דינה שלום, לרוב אני לא ממליץ על מעבר גן. יציבות זה דבר חשוב עבור ילדים, בעיקר כאשר יהיו שינויים עבורה גם במסגרת הביתית. אבל במקרה הזה נראה לי כי יש מקום למחשבה על מעבר משום שהמרחק גדול למדי, ואולי הגברת הזמינות הפיזית והנפשית שלך מול הילדה, בעיקר בתקופה זו, חשובה יותר מהמשך הישארותה בגן. אני מניח שהיא תתגבר על כך די מהר, גם אם יהיה לה קשה בהתחלה. כאן את נכנסת לפעולה. את תצטרכי להיות מודעת לקושי שלה, ולצורות השונות בו הוא עלול להתבטא ולעזור לה. להיות איתה כמה שאפשר. לא מתוך רגשות אשם, אלא מתוך שימת לב. לסיום עצה אישית, אני לא יודע איפוא את גרה, אבל אם זה אפשרי הייתי שוקל מעבר לגן הנמצא ממש ליד הבית. דרור

אני מכירה את בעלי כבר 10 שנים.לדעתי הוא סובל מפרנויה. בכל התקופה שאני מכירה אותו יש לו התנהגות שחוזרת על עצמה ואפילו מחמירה. הוא עבר כבר המון מקומות עבודה. בכל מקום שהוא מגיע לא אוהבים אותו. מנסים להכשילו.מקנאים בו וכו'. הוא הרבה יותר מוכשר מהאחרים. הוא יכל להצליח בחיים יותר אם ההורים שלו היו... ולא היה צריך לעשות את העבודות שהוא נדרש לעשות.נראה אותך עובדת עם אנשים כאלה. נראה אותך מחזיקה מעמד בעבודות כאלה. מעבר לכך, הוא מוצא סיבות להתחמק ממפגשים משפחתיים (גם מהצד שלו) כולם דפוקים. לא נעים להיות בחברתם לא מתייחסים אליו יפה או מזלזלים בו וכו'. כמובן אלה שכן בסדר הם אלה שממילא כמעט ולא פוגשים. מעבר לכך, אין לו חברים וגם מהחבר האחד הזה כל פעם הוא לא מרוצה. גם או אשתו הוא לפעמים מזלזלים בו. מיותר לציין שגם כלפיי יש לו ביקורת. במיוחד אם אני מבקשת ממנו לעשות משהו (או לא לעשות...) לא עניתי לו לטלפון הוא חושד שאני מסננת אותו או לא באמת עשיתי את מה שאמרתי. האם אני באמת במשרד או לא, אם חייכתי לגבר - מעניין למה.. אם הוא מקנא לי - אני נותנת לו סיבות לך (לא נותנת לו בטחון בקשר שלנו) ועוד ועוד. אם רציתי לומר משהו ואמרתי בצורה לא ברורה - הוא חייב לתפוס אותי בזה ואף להביך אותי על מנת להראות שהוא חכם. המחשבה שזו אכן פרנויה מבהילה אותי. האם ההתנהגות שתיארתי אכן יכולה להצביע על פרנויה ? האם זה יכול להשתנות (לטוב או לרע) ? לפעמים עולות לי מחשבות שהמצב ידרדר ואני אמצא את עצמי בבעיה גדולה ובלי יכולת להתגרש.. אשמח לקבל חוות דעת.

דנה שלום, מהתיאור שלך לא נשמע שהבעיה של בעלך היא פרנויה. אבל בהחלט נשמע שקשה איתו, וקשה לו. בעיקר נשמע שיש לו בטחון עצמי נמוך עליו הוא מנסה לפצות עליו באופן מוגזם על ידי זלזול באחרים, הרגשה שהוא טוב מהם. כדי לא לפגוש את הפער הזה הוא נוטה להצטמצם, לעבור מקומות עבודה, לא להכיר חברים. עדיף לדחות אותם משהם ידחו אותו. עצתי היא לנסות להפנות אותו לטיפול אצל איש מקצוע. בכדי לעשות זאת נסי לדבר איתו על הקושי שלו, על מה שהוא מרגיש אני מניח שבתוך תוכו לא טוב לו ומכאן ניתן להתחבר אליו. בהצלחה, דרור

מנסה למצוא רוגע מתשובתך. בעלי ניסה בעבר טיפול אצל פסיכולוג.פעמיים. כל פעם עשרה מפגשים. הוא ידע לנווט את הפגישות לכיוונים שהוא רצה.ולקבל את התשובות שהוא רצה. הוא הצליח לשכנע את הפסיכולוג שהאנשים מסביבו לא בסדר ועם איזה רמה נמוכה של אנשים הוא צריך להתמודד ושבעצם הוא אינטליגנט ולא ברור מה הוא עושה במקום עבודה כזה. בקיצור - לא יצא מזה כלום למעט עוד החלפה של מקום עבודה. האם אי טיפול יכול להחמיר את המצב או שפשוט המצב הזה יכול להמשך עוד שנים רבות ?

היי אורנה מותק ושלום גם לליאת, דרור ושאר האנשים היקרים שקוראים כרגע על הבלאגן בחיים שלי... ניסיתי לשלוח את המייל הזה ארבע פעמים!!! כל פעם הוא נמחק מסיבות אחרות, אני מקווה שעכשיו הוא יגיע אליכם כי אני כבר די מיואשת ומרגישה שיש איזה קנוניה אוניברסלית נגדי ואולי פשוט אני לא אמורה לכתוב ולשתף אתכם בכל זה, אבל משום מה אני מרגישה שאם לא אז אני אתפוצץ... אז זהו הנסיון האחרון...אז קודם כל, תודה אורנה על המילים החכמות.. ומה שאמרת זה בדיוק השאלה שאני שואלת את עצמי בימים אלו.. האם לחזור לטיפול או לא... הפעם האחרונה שדיברתי עם המטפל שלי היה לפני בערך שבועיים. זה היה אחרי פגישת הסיכום שבה הרגשתי כמו דג.. לא יכולתי באמת לדבר או להיפתח.. ורוב הפגישה לוותה בשתיקות ארוכות ומביכות עם חיוכים מבויישים של שנינו... יצאתי מהפגישה בתחושה של אכזבה והחמצה כי לא באמת הצלחתי לבטא משהו ממני בשעה הכ"כ חשובה הזאת.. לאחר שיצאתי ממנו הרגשתי שלא יכול להיות שזה נגמר ככה ושלחתי לו הודעת טקסט שבא כתבתי שהוא לא חייב לענות להודעה הזאת ושאני פשוט מרגישה צורך לכתוב לו, כתבתי שאני מרגישה שלא אמרתי את כל מה שרציתי להגיד.. שיש עוד הרבה.. ושאני מצטערת אם הבכתי אותו, אבל בסך הכל רציתי לנסות לראות מה הוא מרגיש, אם בכלל... לאחר יומיים הוא התקשר ואמר שמההודעה שלי הוא הבין שיש לי עוד הרבה מה להגיד והוא מזמין אותי לבוא לפגישה נוספת, לאחר שחשבתי על זה כמה ימים החלטתי לסרב להזמנה כי הרגשתי שזה לא בריא בשבילי וגם לא בשבילו - שאלתי את עצמי בכנות למה אני אלך לפגישה הנוספת הזאת, האם זה כי אני באמת רוצה לשבת ולנתח איתו את הרגשות שיש לי אליו או כי אני פשוט רוצה לראות אותו. אני לא חושבת שאני צריכה לנתח איתו את הסיבות, אני מודעת אליהן לחלוטין.. אני מודעת לכל נושא ההעברה והשלכה בטיפול ואחרי כמות ספרי הפסיכותרפיה והמאמרים על יחסי מטפל מטופל שקראתי בשבועות האחרונים אני יכולה לומר שאכן הכל נכון ויש עוד המון סיבות, אני מודעת לכולן וכולן נכונות, אך אני עדיין מרגישה שיש משהו נוסף ביננו.. כשאמרתי לו שאני לא באה הרגשתי שהוא מאוכזב אך הוא אמר שזאת החלטה שלי והוא מקבל אותה. אמרתי לו לא גם כי רציתי להבהיר לו שהוא לא המטפל שלי יותר, שאין לו אחריות עלי, מתוך תקווה שזה יפתח ערוץ חדש בקשר ביננו, כי הוא מטפל יחסית חדש וצעיר אבל הוא כ"כ מקצועי ורוצה לעשות את הדבר הנכון ורציתי להרגיע אותו בדרך מסוימת.. אני גם מרגישה קצת אשמה שבכלל פתחתי את הרגשות שלי מלכתחילה וסיבכתי את הכל ככה אבל לא יכולתי להשאיר את זה בפנים יותר... מאז בשבועיים האחרונים אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו.. כאילו חלק ממנו כל הזמן איתי.. אני כ"כ רוצה לשתף אותו במחשבות שלי, ברגשות, בתחושות, בתובנות וגם בגעגועים... חשבתי על ללכת למטפל אחר, אפילו קיבלתי טלפון של מישהו עם המלצות חמות, אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי ליצור קשר עם מטפל אחר.. אני לא מצליחה לראות את עצמי נפתחת ככה למישהו אחר.. אני לא חושבת שאני רוצה להיפתח ככה למישהו אחר... זה אפילו מרגיש לי קצת כמו בגידה בו... האם אני צריכה להתקשר אליו? לחזור אליו לטיפול? ללכת למטפל אחר? מה???????? הצילו!!!!! :-(

טלי שלום מרגיש כאילו אני כתבתי את הדברים אחד לאחד. חיזקי ואימצי בכל דרך שתחליטי ללכת.

היי איריס מותק, תודה על העידוד... טלי :-)

שלום, אבא שלי משתמש ברסיטל בעקבות התחשמלות שעבר לפני שנה וקצת, הפסיכולוג שלו המליץ לו על זה בגלל שהוא נוטה להיות בחרדות ובדיכאון וזה איך שהוא עוזר לו להתגבר על הבעיות האלו. הוא בימים אלו עובר כל מיני בדיקות וגילו לו משו חמור בצוואר עקב ההתחשמלות והוא קיבל את זה רגיל כי איך שהוא הכדור עוזר לו לקבל את זה בטוב ולא קשה. אבל מצד שני, אני רואה שזה משפיע לא טוב עליו, כי הוא לפעמים מגיב בהגזמה לדברים. כיום הוא לוקח כחצי כדור, יש לי כמה שאלות: 1. האם אפשר להתמכר לזה? 2. הבנתי שיש לזה השלכות בעתיד עקב שימוש רצוף? הייתי רוצה לדעת מידע על התרופה הזאת יותר. 3. האם אפשר להחליף בתרופה אחרת שבהרבה יותר טובה ולא מזיקה לבריאות? אני מקווה שתוכלי לעזור לי, בתודה, לינוי.

לינוי שלום, רסיטל היא גרסה ישראלית, ומאוד מוצלחת לפרוזאק המפורסמת, ולתרופות אחרות מסדרת ה SSRI. אלו תרופות שעיקר יעילותן בטיפול בדכאון, ובחרדה. למיטב ידיעתי התרופה אינה ממכרת, אם כי לעיתים ישנה המלצה לקחת אותה תקופה ארוכה, תלוי במצב. כמו לכל תרופה יש תופעות לוואי. לא ברור לי למה את מתכוונת כשאת אומרת מגזים בתגובותיו, אבל לא בטוח שהכדור הוא שגורם לכך. בכל מקרה יש להיוועץ בפסיכיאטר ולדווח לו על כל שינוי בהרגשה או בהתנהגות. אותו גם ניתן לשאול לגבי השלכות ארוכות טווח. לי לא ידוע על השלכות חריגות כאלו. לגבי תרופות טובות יותר, כל הזמן יוצאות לשוק תרופות חדשות, ויקרות יותר. אבל אם הרסיטל עובדת עבורו צריך לבדוק האם יש סיבה מוחשית להחליף. לילה טוב, דרור

שלום בן זוגי ואני ביחד כבר 10 שנים ולנו 2 ילדים. הוא בעל נפלא, אבא נפלא ואדם נפלא אבל כאשר הוא מגיע לרכב ונוהג אני מרגישה שאני במלחמה! נוהג מהר, לא תמיד נותן זכות קדימה ורב עם אנשים על הכביש. כמובן שאני רוב הזמן נוהגת או שאני איתו בעקבות מריבה הנהיגה משתפרת אך שאני לא איתו הוא נוסע מהר!! וגם עם הילדים! (את זה אמרו לי חברים) ואני ממש מפחדת. דיברתי איתו ובכל פעם זה משתנה לתקופה וחוזר לסורו. למה לפי דעתך זה קורה?? והכי חשוב איך מטפלים?? מה עושים?? כי לפי דעתי זה לא ממש בשליטתו! אשמח להכוונה תודה

שחר שלום, נשמע לי מדברייך שכאשר בעלך נוהג הוא הופך מסיבה כלשהי לאדם אלים. לא ניתן לומר שהוא רק מחפש ריגושים כמו נהיגה מהירה, כי נשמע שהעימותים עם אחרים על הכביש הם חלק בלתי נפרד מחווית הנהיגה שלו. לא ברור למה זה קורה לו, מדוע ובאיזו צורה הפנים שהמקום העיקרי בו הוא מאפשר לעצמו לפרוק כעס על הכביש, אבל ברור למה זה מלחיץ אותך כל כך. בכדי לטפל יש צורך קודם כל במוטיבציה כלשהי מצידו. בין אם היא תגיע מלחץ שלך, של הילדים החברים, או מלחץ הנובע מרשויות החוק. כרגע, כל עוד הוא לא מרגיש שיש משהו לשנות, הוא לא יגיע ולא יתמיד בטיפול. במידה והוא יהיה מעוניין לשנות את ההתנהגות שלו ניתן להפנות אותו או לטיפול בגישת CBT שילמד אותו דרכי התנהגות חדשים. או לטיפול פסיכודינמי שבעזרתו הוא יוכל לבדוק את שורשי הסימפטום כדי שלא יהיה בו צורך. בהצלחה, דרור

הי ליאת/אורנה/דרור אני מתחילה השבוע טיפול חדש אצל פסיכולוגית (להזכירך סיימתי טיפול ביוזמת הפסיכולוג עקב חילוקי דעות). שאלתי היא איך מתחילים מחדש, היות וכששאלתי טלפונית אם היא צריכה סיכום טיפול היא ציינה בפני שלא אלא אם כן אני מעונינת בכך. האם לא אמור להיות רצף בין הטיפולים?האם צריך להתחיל הכל מחדש? מצבי היום שונה מהמצב בו התחלתי את הטיפול הקודם.(לטובה כמובן). מדובר בפסיכולגית בעלת שם ותיקה בתחום שלא מקבלת מטופלים חדשים אך קיבלה אותי בגלל הכרות קודמת היא היתה לקוחה שלי (היא עדיין לקוחה של הגוף בו אני עובדת אך אני עברתי תפקיד למרכז (שודרגתי)כך שלא יהיה לי איתה קשרי לקוח). איך משנים בראש את המעבר שעכשיו אני אהיה לקוחה שלה ולא היא שלי(למרות שטכנית היא עדיין לקוחה שלי). האמת היא שכבר לפני שלושה חודשים לפני שידעתי שיקדמו אותי בעבודה ולפני שהפסיכולוג שלי זרק אותי(הויכוח ביננו החל בגלל המעבר תפקיד ושינוי שעות העבודה שאילץ אותי לשנות את שעת המפגש)גיששתי לגבי מעבר אליה ,אבל אז ידעתי שזה לא אפשרי גם ממנה וגם ממנו. סליחה על האורך והפיזור. יום טוב איריס.

אני נחשבת לקליברית בתחום בו אני עוסקת(בתחום בפיננסים)ומוערכת מאוד גם מצד הלקוחות .מכאן נובעת התהיה שלי האם לא יהיה לי ולה קשה לעשות את המעבר שעכשיו אני הלקוחה שלה(מטופלת).

איריס שלום, ראשית ישנם מטפלים הבוחרים לקבל סיכום טיפול ויש כאלו שלא. אין זה אומר שאין המשכיות ומתחילים הכל מהתחלה, אלא שיש המעדיפים לשמוע ולהכיר אותך דרכך. לגבי הכניסה לטיפול העצה המרכזית שאני יכול לתת לך בכניסה לטיפול היא לא להיות לבד. מהדברים שלך נשמע לי שאת מרגישה שאת, ואת לבד, צריכה להתמודד עם הבעיות הלא פשוטות של שינוי סטטוס, מעבר ממטפל למטפלת, סיום טיפול בצורה שעדיין מעסיקה אותך ומן הסתם דברים נוספים שמטרידים אותך. לדעתי אם תוכלי להביא את עצמך לשתף את הפסיכולוגית בקשיים שלך, בלבטים שלך תוכלי גם להתגבר עליהם. בהחלט ייתכן והמעבר מנותנת שרות למקבלת שירות יהיה לא פשוט. אבל אולי גם הנושא של סטטוס ומעמד הוא נושא מרכזי בחיים שלך, כך שזה יהווה תימה מרכזית בטיפול. ולקראת סיום, אני מניח שיש לך פחדים, אבל אני גם שומע חלק בך שרוצה להיות אצל המטפלת הזו. ואני מקווה שאם גם החלק הזה יקבל מקום, ביחד עם המקצועיות של המטפלת, תוכלו להתגבר על המכשולים הקיימים בפניכם. דרור

היי ליאת/אורנה/ או כל מטפל אחר בפורום הזה... שלחתי עכשיו הודעת תשובה ארוכה מאד שלקח לי המון זמן לכתוב... ואני לא רואה שהיא מופיעה... למה??? :-( האם היא הגיעה אליכם בכלל? אני ממש אתבאס אם לא... בבקשה אם תוכלי לבדוק אני אשמח... תודה רבה.. טלי :-)

כמו שזה נראה מפה כנראה שיש בעיות טכניות בפורום - המון הודעות כפולות מאתמול. בעיה די מוכרת. נפילות מערכת שקורות לעיתים די תכופות עם הפורומים של דוקטורס. מבאס לאללה. קבלי טיפים להבא. ליתר ביטחון מה שאפשר לעשות כדי להקטין את הסבירות לאבד את מה שרשמת - לכתוב את התגובה בנפרד ולשמור לך במחשב. להעתיק אותה לכאן ואם אינה עולה לנסות שוב, - שיטה בטוחה פחות (לא עובד אם המחשב נופל או בהפסקות חשמל) - לפני שאת שולחת - להעתיק את התוכן של ההודעה (קונטרול C) ואם אינך רואה אותה, לנסות לפתוח את ההודעה שוב ולהדביק את התוכן בקונטרול V. עכשיו כשניסיתי לשלוח, אכן נתקלתי בבעיה שתיארת, וניצלתי את אחד הרעיונות שהבאתי :-) אז זה עובד :-)

תודה על העצות החכמות... אני אזכור זאת בפעם הבאה.... שיהיה יום טוב..

ליאת כשילדי היו תינוקות וקצת יותר...נשיקות וחבוקים היו ענין שבשגרה. עם הזמן ככל שגדלו ובגרו, הדחף לנשק ולחבק הלך והתמעט.עד כדי העלמות מוחלטת. אני צופה מהצד באמהות אחרות שחיבוק לילדיהם הבוגרים הוא מצב טבעי להם ללא שום מחסום. ואני שואלת את עצמי .מה לא בסדר אצלי? אני בטוחה שגם ילדים "גדולים" זקוקים מדי פעם ליד תומכת ,ליטוף או כל מגע פיזי אחר., דבר שלא מרגיש לי נח לעשותו. אשמח מאוד לשמוע את דעתך בענין. .

שלום ציפי, לכולנו קל וטבעי יותר לחבק ולנשק ילדים קטנים. כשהם מתבגרים, נוצר סוג אחר של קרבה, והמגע הפיזי פוחת. לפעמים הם עצמם נרתעים ממגע, ולפעמים ההורה. מגע בין אנשים מבוגרים נושא עמו משמעויות רבות, מיניות בעיקר. יש בזה כדי ליצור אצל אנשים מסוימים מבוכה ואפילו חרדה לא מודעת. אפשר לטפל בזה בכמה רמות- - להשקיע בקשר בדרכים אחרות ולהניח לזה. - לנסות לתרגל באופן מלאכותי נגיעות כמו חיבוק או ליטוף, לשבור את המבוכה ולגלות שזה יכול להיות אפילו נחמד. - לפנות לטיפול פסיכולוגי, ולנסות להבין את מקורותיה של החרדה ממגע והפחד מאינטימיות. בכל אחת מההצעות הללו טמונה הבטחה למשהו טוב. נסי למצוא מה מתאים לך, ולכי על זה. בהצלחה ליאת

שלום,ליאת ,יקרה.כל כך חבל לי שאיני מוצאת זמן בסוף שבוע להשתתף בפורום.אפילו עכשיו כבר נגמרה המשמרת אבל אני כל כך רוצה לשלוח לך דש חם ממני ומארבע זאטוטים שסוף סוף כולם נירדמו.ליל מנוחה.((:

חני יקרה, חסרונך מורגש! ארבעה זאטוטים בהחלט יכולים להעסיק אמהות עד אפיסת כוחות. אני בטוחה שעוד יבואו ימים אחרים, בהם תוכלי להקדיש לעצמך מעט יותר. מעניין, לאחרונה שמענו כאן מספר אמהות שנורא מתגעגעות לבנותיהן הגדולות שכבר יצאו מהבית. כנראה שנגזר עלינו, כאמהות, להתעסק בילדינו כל הזמן: כשהם קטנים ותלויים בנו - זה קשה, וכשהם עוזבים - זה קשה לא פחות. ועל הכל תכסה האהבה. שבוע טוב ליאת

בעבר בעל תחלופה של עבדוה לימודים וכד' הייתי מתנתקת מהחברויות הישנות שלי.. בשנים האחרונות התגברתי על מנהגי זה ויש לי קשר טוב מאוד עם אנשים מעברי כאלה שאהבתי. אבל פתאום מציק לי בדיוק ההתנהגות שאני הייתי עושה לאנשים. היה לי ידיד חבר טוב שהיה מאוד קרוב אלי במשך שלוש שנים בשנים אלו היינו קבוצת של 5 חברים די מגובשת , וואז שנינו החלפנו עבודה כל אחד פנה לדרכו הוא לאחר חצי שנה נסע לחו"ל לשנה וחזר לפני חודשיים הוא חזר להיות בקשר עם כולם חוץ מאשר איתי השארתי לו כמה הודעות בפלאפון והוא פשוט לא חזר... אני מבינה את הרמז ומחקתי את מספרו.. (אני ידועת שהוא קבל את ההודעה שלי הוא אמר לשמהי שלא נעים לו להתקשר כי הוא לא חזר אלי) אני רק תוהה מידי פעם הרי מבין כל האשנים היינו הכי מיודדים חלקנו ביחד את החוויות הכי אישיות שלנו ואז משום מה רק איתי הוא ניתק קשר.. אני תוהה מידי פעם למה?? מה גורם לאנשים לעשות זאת??כמובן שהמשכתי הלאה בחיי אבל המניע של אשנים לא כל כך ברור לי, וגם איך אני ידע בפעם הבאה לסמוך על ידידים שלפחות ידעו לומר יפה שלום.

שלום רחל, אנשים, ובעיקר אנשים צעירים, נוטים לשינויים גדולים בחייהם, וכמו שציינת בעצמך, גם לך זה קרה לא פעם. כאשר עוברים לפאזה אחרת בחיים, גם ההשקעה הרגשית משתנה בהתאם, ואנרגיה רבה יותר מופנית לסביבה האנושית החדשה. דוגמא טובה לכך אפשר למצוא בצבא או באוניברסיטה, כאשר אנשים המבלים יחד באווירה לחוצה, מתגבשים ל"חברויות נפש", שלא תמיד עומדות במבחן המציאות שאחר?י. ובכל זאת, יש גם חברויות-אמת מעטות המחזיקות לאורך זמן. חברויות אלה שורדות בזכות הרצון המשותף של שני הצדדים, לשרוד את פגעי הזמן, ולהשקיע בקשר. אם הקשר עם הידיד חשוב ויקר לך, תוכלי להרים אליו טלפון, לחדש את הקשר מיוזמתך, ולא 'להתחשבן' איתו על כך שלא חזר אליך. לפעמים, רק מהפחד להינזף, אנשים מעדיפים להימנע מלהתקשר. אני מציעה לך להשקיע באנשים שסביבך ללא חשש, ולקבל בהשלמה את העובדה שייתכנו קשרים יפים ומתגמלים גם אם הם יפים לשעתם בלבד. שבוע טוב ליאת

אולי לא בדיוק הכי קשור, בכ"ז שיהיה בקצת הומור והקצנה :-) שנאמר: "Friends may come AND go, but enemies accumulate" (Thomas Jones) LOL עניין של תפיסה... מצחיק, עצוב, עד כמה נוח לחלק מאיתנו להיאחז ולהשיג את הריגושים שלנו דרך כעסים, עלבונות, או דרך קנאה, דרך שנאה. לשמור כך קשרים פנימיים. כמה נוח להשיג 'שליטה' כביכול במן שלמות שלילית אינסופית כזו, בה משקיעים את מיטב האנרגיות. והאחריות היא בידינו. או שמא בראשנו ... סתם כך, ואולי קשקוש שכזה, שיהיה יום נעים ולבבי

אני מטופלת כבר שנתיים וחצי אצל אותה מטפלת, עובדת סוציאלית קלינית. בהתחלה במכון ולאחר מכן באופן פרטי. במכון שילמתי סכום של 350 שקל וכשעברתי אליה לטיפול פרטי שאלתי אותה לגבי המחיר והיא אמרה שהוא נשאר 350 שקל. לאחר כמה חודשים באתי אליה ואמרתי לה שמצבי הכלכלי קשה והיא אמרה שתלך לקראתי והורידה לי את המחיר ל-250 שקל לתקופה. ולאחר כמה חודשים ביקשה לעלות שוב את המחיר אבל אמרה שהיא "רוצה ללכת לקראתי" ושהמחיר יהיה מעכשיו 300. לא היה לי נעים, בגלל שבכל זאת הרגשתי שהיה בינינו הסכם ואמרנו שההנחה היא רק לתקופה ולכן הסכמתי לעלות חזרה את המחיר. הבעיה היא כזאת, לפני שלושה שבועות בערך נתתי לאיזו מכרה רחוקה שלי את המספר של המטפלת כי היא אמרה לי שהיא מחפשת ומכיוון שאין בינינו ממש היכרות ואנחנו נפגשות רק פעם ב... הסכמתי. אבל אמרתי לה רק שלא תגיד שאני נתתי לה את המספר, אמרתי לה שלי היא לוקחת 300 שקל אבל בגלל שאני אצלה המון זמן ושבד"כ היא לוקחת 350. שתעשה עם זה מה שהיא רוצה ואני לא רוצה לדעת כלום, לא אם דיברה איתה ולא שום דבר שנוגע לזה, שאני מחוץ לעניין. היום במקרה פגשתי אותה והיא סיפרה לי שהיא דיברה עם המטפלת וכששאלה אותה מה המחיר המטפלת אמרה לה "בין 250 ל-260 שקל, ואת יודעת שזה זול יחסית לשוק" כך שהיא לא התכוונה רק למחיר של הפגישה ראשונה אלא בכלליות. עכשיו, אני ממש לא יודעת מה לעשות עם עצמי! יש לי מחר פגישה איתה, לא סיפרתי לה שנתתי למישהי את המספר שלה, אולי זה היה לא בסדר, אבל זה היה כי שכחתי לגמרי, לא היתה לזה משמעות בשבילי.אני מרגישה פגועה, מנוצלת, נבגדת. לא יודעת בכלל איך לאכול את זה. איך זה שלמישהו מהרחוב שהיא לא מכירה בכלל היא מוכנה לקחת 250 שקל ולי שאני כבר כמעט 3 שנים אצלה היא לוקחת 300 ויותר? אני מרגישה שאני בכלל לא יכולה לסמוך עליה או על שום דבר שהיא אומרת לי, שהכל היא עושה בשביל הכסף שלי. שאולי היא בכלל מושכת את הטיפול כי מאוד נוח לה. אני ממש צ'ופר! גם נחמדה, בלי יותר מדי מצבי רוח כלפיה, לא מטרידה אותה בד"כ בין הפגישות וגם היא עושה עליי קופה. למה לא? חלומו של כל מטפל לא? בבקשה תעזרו לי, אני לא יודעת מה לעשות. לא יכולה אפילו להסתכל לה בעיניים. ועוד מחר זה יום התשלום!!! אני אשמח לחוות דעתך ליאת או של כל אחד אחר. תודה

כדאי שתגידי לה את זה. גם אותי זה היה מרגיז מאוד

שלום נועה, הדברים שלך מדגימים יפה את מה שכתבתי קודם לאביבה, שהציעה "תעריף" ידוע מראש לכל פסיכולוג. מבלי להיכנס לשיקוליה של המטפלת הספציפית, אוכל לומר (ונדמה לי שגם הרגשת זאת על בשרך) שמטפלים רבים מגמישים את מחיר הפגישה בהתאם לקריטריונים מסוימים. אני יכולה לשתף אותך בהחלטה שלי, אותה למדתי מידידים פסיכולוגים: הודות למספר יציב כלשהו של מטופלים המשלמים תעריף מלא (אותו קובע כל פסיכולוג בהתאם למחירי השוק באזורו) אפשר לסייע למטופלים חסרי יכולת, ולגבות מהם מחיר סמלי. מאחר ואינך יודעת מה בדיוק התנהל באותה פגישה, ומן הסתם אינך מכירה לעומק את מצבה הכלכלי של אותה מכרה רחוקה שלך, המסקנה כאילו את מנוצלת נראית מרחיקת לכת. אני מציעה לך לפתוח את הנושא איתה, ולהביע את תחושותיך. אולי יהיו לך הפתעות שבוע טוב ליאת

מדוע קיימת הפלייה בין המטופלים???

ליאת, אני ממש לא יכולה להסכים עם דברייך. מנין האפשרות או הסמכות לפסיכולוג שמקבל באופן פרטי להחליט מי הוא חסר יכולת? על סמך מה? האם זה במסגרת ההכשרה המקצועית שלו ??? האם חשבת על כך ש: חסרי יכולת לרוב, לא הולכים בכלל לפסיכולוג באופן פרטי, אלא אולי נעזרים במוסדות ציבוריים דרך קופת חולים או דרך לשכת הרווחה של הרשות המקומית או בדרך אחרת.. האם חשבת על כך שמי שמצבו הכלכלי לא טוב, לפעמים מתבייש בכלל לדבר על כך? אז מה, הוא לא יקבל הנחה, מכיוון שהוא שותק? ע

ליאת, אני ממש לא יכולה להסכים עם דברייך. מנין האפשרות או הסמכות לפסיכולוג שמקבל באופן פרטי להחליט מי הוא חסר יכולת? על סמך מה? האם זה במסגרת ההכשרה המקצועית שלו ??? האם חשבת על כך ש: חסרי יכולת, לרוב, לא הולכים בכלל לפסיכולוג באופן פרטי, אלא אולי נעזרים במוסדות ציבוריים דרך קופת חולים או דרך לשכת הרווחה של הרשות המקומית או בדרך אחרת.. האם חשבת על כך שמי שמצבו הכלכלי לא טוב, לפעמים מתבייש בכלל לדבר על כך? אז מה, הוא לא יקבל הנחה, מכיוון שהוא שותק? ע

זו אפילו לא היתה פגישה, הן לא נפגשו. רק דיברו בטלפון וכשהמכרה שלי שאלה אותה את מחיר הטיפול המטפלת אמרה לה 250. לא היתה ביניהן שיחה על המחיר או איזושהי התמקחות. זה פשוט המחיר שהיא נתנה לה. כמו שאת יכולה לראות לפי השעה, קצת קשה לי לישון הלילה...

אני יודעת שזה לא קשור למצוקה והתיסכול הזמני שאת בו כרגע אבל פתאום אני קולטת כמה זה בעייתי לטפל בכמה חברות במקביל אצל פסיכולוגים חבר מביא חבר אבל כנראה לא כדאי לטפל בכמה חברים באותו זמן כי ההשוואה לא תהיה רק עכשיו מי משלמת יותר, היא תמשיך הלאה לאורך כל התהליך הטיפולי לאורך כל הדברים בדברים נוספים ויש דברים נושאים רבים שעלולות להיווצר שם בעיות.

את צודקת במאה אחוז. אבל לא חשבתי על זה יותר מדי באותו רגע, גם זאת שנתתי לה את המספר גרמה לי לחשוב שהיא בודקת עם הרבה מטפלים ולא בטוח שתלך דווקא אליה (מה שמסתבר כנכון כי היא אמרה לי שהיא לא מתכוונת ללכת אליה, ובטח לא אחרי שהיא יודעת איך היא איתי... וזה היא אמרה, לא אני). וגם חשבתי שזה יהיה בסדר משום שאנחנו כמעט לא נפגשות ואין בינינו ממש קשר ובנוסף ביקשתי ממנה שלא תערב אותי ושאני לא רוצה לדעת כלום. עכשיו בדיעבד אני מבינה שזו היתה טעות. אבל היא נעשתה ואני לא יכולה לשנות את זה. וכנראה שהיא הרגישה צורך (ואם כל הכאב אני מודה לה) לספר לי שכבר בטלפון המטפלת נקבה במחיר נמוך מהמחיר שאני משלמת לה אחרי כמעט 3 שנים ולמרות העובדה שאני בסך הכל חיילת משוחררת וכסף לא בדיוק בא לי בקלות.

הצילו אני אישה אלימה שזקוקה לעזרה בני בן הארבע פלוס סובל ממני מאוד גם מכות על היד מכות שלא משאירות סימנים והיום הוא הוכה על ידי בכתף וכן נשארו סימנים וגם כעס עליו כעס גדול מה עלי לעושת לאן לפנות שלא יקחו לי את הילד כי אני גרושה אני אוהבת אותו מבטיחה לו שהעניין יטופל וזה לא כך שאר העניינים שהוא ביקש טיפלתי למה זה לא הולך לי ?

אני קורא את הכאב והיאוש העצומים שנמצאים בתוכך. אין ספק שאת זקוקה לעזרה גם למען ילדך אך בעיקר למען עצמך. בכל מקרה (גם בטיפול דרך הרווחה וגם בטיפול פרטי) קיימת חובת הדיווח על אלימות כלפי ילדים אך כיום לא מוציאים ילדים כ"כ מהר מהבית בוודאי עם הפניה תעשה מיוזמתך ותראי נכונות כנה ואמיתית לעבור טיפול ולהשתנות. אני מבין את הפחד שלך שיוציאו את הילד מהבית. לטובת הילד ולטובתך את צריכה להתעלות מעליו ולפנות לעזרה. ישנה אפשרות שהדבר לא יגיע לידי תלונה במשטרה (ועדת פטור). אם תפני מיוזמתך הסיכויים לכך גדלים. אני מחזק את ידך בצעד האמיץ אותו את עומדת לעשות ובטוח שהוא יועיל לך.

ליאת יקרה בהיותך אם חד הורית לפעוט, אני יכולה לתאר לעצמי כי העול המוטל על כתפייך הוא כבד, תהליך הגירושין שהינו לרוב משברי וכן כל מה שקדם לו, וודאי נותנים בך את אותותיהם בדמות חוסר סבלנות ואי פניות רגשית דווקא למי שאת הכי אוהבת וזקוק לך יותר מכל- בנך. הוא מצידו חש בוודאי במצבך הרגשי ומגיב אליו, תגובות הילדים הן שונות מילד לילד , וכאם לילדים ברור לי מנסיוני כי גם הילדים האהובים ביותר עשויים לעיתים להוציאינו מדעתינו ולהפגיש אותנו עם חלקים אפלים שנמצאים בתוכנו. אני מניחה שאת פונה לכאן מתוך אהבה לבנך ומתוך הבנה לנזק שאת גורמת לו . את גם מבינה כי אין ביכולתך למצוא את הכוחות כדי להמשיך ולהתמודד עם המצב בצורה לא אלימה וזקוקה לעזרה מקצועית ודחופה אשר פורום זה אינו יכול לספק. יש המון אופציות לעזרה, באופן פרטי וגם ציבורי, בתור עו"ס שעבדה שנים רבות בשרות הציבורי וכן בשרות המבחן למבוגרים,קשה לי להאמין כי במידה ותפני לקבלת עזרה יוציאו את הילד מרשותך. נהפוך הוא, במידה והמצב ימשיך כפי שאת מתארת רבים הסיכויים שבסופו של דבר הילד יספר, לגננת או לגורם אחר, או ששכנ/ה יראה או ישמע ובשל חובת הדווח ידווחו לרשויות ואז ישנו סיכוי גבוה יותר כי ינקטו סנקציות נגדך! לכן, פנייה לסיוע מקצועי הינה צורך דחוף ביתר , לטובתך ולטובת בנך! ניתן לפנות לתחנות לייעות נישואין, הטיפול - בתשלום סמלי. לויצו או נעמת , כמו-כן מכונים להכשרה של מטפלים משפחתיים כמו תל"מ בתל אביב, או התוכנית להכשרה בטיפול משפחתי של אוניברסיטת תל אביב (עבודה סוציאלית) , מעניקות טפול על ידי מתמחים במחיר סמלי. במידה ולא תצליחי למצוא מקום לטיפול אנא צרי איתי קשר בהקדם (פרטיי נמצאים משמאל)! ואנסה להפנות אותך. ולפני סיום עיצה קצת קלישאתית אבל לרוב יעילה- לפני המכה הבאה, עצרי רגע, סיפרי עד 10 עד 20 אם צריך, ובדקי אם יש אופציה אחרת לתגובה. גאולה.

יש לי עוד שאלה. האם את או כל פסיכולוג אחר, אין לכם לפעמים את הצורך לפרוץ את המחסום שאתם שמים לעצמכם, שאתם קוראים לו גבולות, ובא לכם פתאום להגיד דברים מהבטן, מה שאתם מרגישם כבני אדם ולא כפסיכולוגים. להביע את הרגשות שלכם ולא להתאפק, להתקרב, לחבק....לא יודעת.... אתם לפעמים חוזרים הביתה וממשיכים לחשוב על המטופל, שאתם יודעים שהייתה לו פגישה נורא קשה, אז לא בא לכם פשוט להתעלם מהגבולות ולרים לו טלפון, להגיד לו איך אתה מרגיש עכשיו...... באמת, אין לכם הרגשות כאלו. או שאתם סוגרים את דלת הקליניקה ושוכחים מהכל ןחוזרים לעולמכם? איך אתם יכולים להתנתק, הרי אנחנו מהצד האחר, בטח אף אחד מאיתנו אינו יכול להתנתק, אבל לנו יש אחד, ולכם יש מאה!!!!!!

דנה, גם במסגרת הגבולות, פסיכולוג יכול להגיד דברים כנים מהבטן, אם הוא יודע למה הוא אומר אותם. פסיכולוגים רבים מרשים לעצמם להביע רגשות, וכבר שמענו כאן גם על מטפלים המזילים דמעה מול תכנים מרגשים. הנושא של מגע פיזי הוא שנוי במחלוקת, ולטעמי האישי עדיף להימנע ממנו. אני מאמינה שאפשר לחבק גם במילים או במבט. המטופל ממשיך להעסיק את המטפל גם בין הפגישות, וזה אכן קורה יותר כשהוא עובר תקופה קשה במיוחד. יש מטפלים שגם ירימו טלפון במקרים מסוימים, ויש כאלה שלא (בדר"כ כפועל יוצא של הגישה הטיפולית ולא של מידת האכפתיות). אני מניחה שלאור האמור לעיל, אפשר להניח לנזיפה שבסוף דברייך, נכון? וסחתיין על המאה מטופלים. פירגנת! שבוע טוב ליאת

ערב טוב אני מטופלת בטיפול דינמי אצל פסיכולוגית קלינית בערך שנה וחצי. יש לי בעיה איתה (יש להזכיר שזו הטיפול הראשון שלי), אני לא יכולה לדבר איתה על דברים אינטימיים, קשר זוגי, ובכלל על פרטי האירוע שעברתי בילדות. אני לא יכולה, בהמון דברים אני לא משתפת אותה, למרות שאנחנו בקשר טוב (עכשיו לפחות, כי היה נורא קשה בהתחלה לקבל שהיא "זרה" ומתערבת לי בחיים). האם זה קשור באמון? ואם כן, אז איך לומדים לתת אמון? קשה נורא לי שאני מתאפקת שם, חונקת הכל בפנים, אבל אין לי את הכוח, או האומץ להוציא את כל מה שיש לי בבטן.... בפגישות שהיא לוחצת נורא, ואני לא מצליחה לשלוט בעצמי יותר, ואני מרגישה שאני הולכת לבכות או להתמסר, אני קמה ובורחת באמצע הפגישה?!!!!! מה את מייעצת לי לעשות?????

שלום דנה, קשה מאד לייעץ במצבים כאלה. דיברנו כאן הרבה על הקושי לתת אמון, בעיקר אצל מי שנפגעו בעברם. במצבים כאלה, הקושי עלול להשתחזר גם מול מטפל אחר. אני חושבת שלומדים לתת אמון רק אם מוכנים לקחת את הסיכון ולבדוק. זה כמו להרשות לעצמך ליפול אחורה בעיניים עצומות, מתוך משוכנעות שיהיה שם מי שיתפוס. כשתראי שהיא שם, שהיא לא נוטשת, שהיא מחזיקה בשתי ידיים חזקות - אולי תרגישי סוף סוף שאפשר. אני מזמינה אותך לקרוא את העץ המרגש של נועם ולילך. נדמה לי שהוא ידבר אליך, ואולי ייתן כוח להמשיך. בהצלחה ליאת

אשמח לקבל מענה, מה ההבדל בין פסיכולוג לעובד סוציאלי? ולמי רצוי לפנות? תודה מראש

שלום אורי, אני מניחה שהתכוונת לעובד סוציאלי שסיים תואר שני במגמה קלינית, שכן רק אז הוא רשאי לטפל (ואז הוא נקרא פסיכותראפיסט). פסיכותראפיה, שפירושה המילולי הוא "טיפול נפשי" בשיחות, מותרת לנ"ל, לפסיכולוגים קליניים ולפסיכיאטרים, ולא אמורים להיות ביניהם הבדלים מרחיקי לכת, למעט סגנון אישי. בהצלחה ליאת

על איזו מתנה אתם יכולים להמליץ לקנות לרופא שליווה תקופה קשה מאוד בצורה נהדרת? אשמח להצעותיכם

שלום ויקי, אני מקווה שהתקופה הקשה הסתיימה בטוב. נסי לחשוב על מתנה בעלת אופי סמלי, המשקף משהו מן החוויה המיוחדת לה היה שותף. קצת קשה לייעץ מבלי להכיר את הנסיבות. בואי נמתין, אולי יהיו אנשים שירימו את הכפפה. הרבה בריאות ליאת

מזה מספר שנים הנני סובל ממחשבות וטקסים כפייתים על חלק מהם התגברתי באמצעות טיפול קוגנטיבי ואחרות פשוט נעלמו אך עדיין יש חלק שמפריעות למדיי ביום יום.בתקופה האחרונה היו לי חששות וספקות ממעטפות ועטים חשש שכותב משהו או על מעטפה וזה נשלח וזה גורם לי לאי נעימות.כתוצאה מכך נמנעתי מללכת לשירותים או לשתות רק בתקופה האחרונה חל שינוי עקב נטילת כדורים הומופאטיים יש שיפור של 50 אחוז ייחד עם זאת פתאום באו מחשבות טורדניות כפיתיות שכביכול אני שם משהו למנהלת פרסום באוכל או שתייה וזה בגלל איומים שלה לבקש שייפטרו אותי או שהיא צועקת ומדברת עליי לא יפה.אגב בגללה כבר פוטרה עובדת אחת בעבודה,כתוצאה מכך אני חושש לפתוח את המקרר בעבודה או לשתות מים מחשש שקרה או ייקרה משהו אז מה עליי לעשות בנדון?כי לא ייתכן שלא אשתה אגב בימים שהיא צועקת עליי,או מאיימת בפיטורין רמת החרדות והמתח עולה מאד ורמת הטורדנות הכפיתיות מפריעה אשמח לסיוע בנושא הנ"ל כי בכל זאת מדובר במקום עבודה ופרנסה.!

שלום נסיך, טוב לשמוע שהצלחת להתמודד עם חלק מהטכסים והמחשבות הטורדניות באמצעות טיפול קוגניטיבי ותרופתי. כשהמסה הקריטית של המצוקה נעלמת, אפשר להתפנות לעבודה יותר מעמיקה, באוריינטציה דינמית, כדי להתחקות אחר מקורותיה העמוקים של הבעיה. כך, במקום לנסות ולהיפטר מהמחשבות והטכסים, יתכן שהגיע הזמן לבדוק לעומק את היכולת שלך לשאת את הכעסים והתוקפנות הקיימים בתוכך, ולהתמודד עמם באופן מסתגל. בינתיים - כמו שוודאי למדת בטיפול הקוגניטיבי שלך - זכור, שבין מחשבה למעשה הדרך ארוכה, ושכל ניסיון לדחוק בכוח מחשבה מפחידה מן התודעה רק מחזק את אחיזתה. אני ממליצה לך להתייעץ בנושא עם פסיכולוג קליני. בברכה ליאת

מה עושים כשפנטזיות מתנפצות? מה עושים כשמישהו שמאד משמעותי לך מנפץ לך אותן? מה עושים אם הפסיכולוגי הוא זה שטורח על ניפוץ הפנטזיות? לקח לי הרבה זמן לספר לו מה הייתי רוצה לעשות "כשאגדל". זה כרוך בלא מעט שינויים בחיים שלי - מעבר למקום מגורים אחר, שינוי מקצוע והוא נתן לי להבין - במילים ובתגובות לא מילוליות שלדעתו זה לא רעיון טוב. שזה לא בשבילי, שזה לא יעשה לי טוב, שאני לא אצליח כמו שאני רוצה. נכון, זה לא היה בוטה מדי, שום דבר ששובר את הכלים, אבל אני כבר מכירה אותו ואת התגובות שלו. יודעת איך הוא מגיב כשהוא תומך ברעיונות ומאמין בי וגם כבר נתקלתי בהסתייגויות שלו. אני יודעת לעשות 1+1. חשבתי שאולי אני מדמיינת, אולי זה החלקים הלא בטוחים שלי שהשלכתי על התגובות שלו. אז שאלתי והוא לא הכחיש ונתן לי (שוב) להבין שהוא לא מתלהב. ועכשיו...עכשיו אני מרגישה נורא. מרגישה שאני סתם בונה מגדלים באויר, שבאמת אני לא אצליח ולמה לי בכלל לנסות. לא מצליחה בכלל לחשוב על להפגש איתו שוב. פגישה אחת כבר ביטלתי ואני חושבת לבטל גם את הבאה בתור. זה אולי מטופש להרגיש ככה, אולי זו בריחה אבל אני מרגישה שעד שכבר העזתי לחלום ועד שהעזתי לספר והכל ככה מתנפץ. כואב.

הי יעל היקרה, כמה כואב... אנסה לעזור - נניח שאכן המטפל חושב אחרת. נניח שדעתו האישית היא, שלא מתאים לך הכיוון. ונניח שהוא אפילו יודה בזה ביושר. נניח. אז מה או קיי, הוא חשב, וזו דעתו השונה. זה לגיטימי. אבל זכרי, זה הוא לא את. הניסיון הוא שלך הבחירה היא שלך הוא יכול להמליץ (הוא יכול גם לטעות... עם כ-ל הכלים שיש לו, בכל זאת הוא אדם בשר ודם) את יכולה לקחת ולהשתמש או להחליט לזרוק. יופי של נושא לשיחה ולהתקדמות מתוכה תוכלו לבחון ביחד את הסיכויים והסיכונים תוכלו להתכונן לאפשרות להצליח או להיכשל ולהתאכזב תוך לקיחת אחריות מטפל טוב יצעד איתך יד ביד גם אם בחרת בדרך שונה משלו. הוא לא יכתיב. זו כל החכמה. נסי לחשוב אם תלות כזו בדעתם של אחרים מאפיינת קשרים קודמים שלך, וגם זה נושא לשיחה... שיהיה טוב ורגוע

שלום יעל, קיבלת תשובה יפהפיה מקודמתי, ואין לי הרבה להוסיף עליה. פסיכולוגים, בניגוד להורים, אמורים שלא לרצות דבר עבור המטופלים שלהם, אלא רק ללוות אותם בנתיב שבחרו, להעצים אותם, ולסייע להם ללמוד על עצמם מכל התנסות. מאחר וגם פסיכולוגים הם בשר ודם, ומאחר והמטופלים הופכים יקרים להם, לפעמים קשה למטפל לשמור על גישה נקייה וניטראלית, ומתגלים כשלים מהסוג שאת מתארת. כמטפלת, אני יודעת כמה קשה לרסן את הנטייה הזו, לרצות (או לא לרצות) במקום המטופל. מקווה שתצליחי להפיח בעצמך מחדש את החלומות שלך, וללכת לאורם. האם תצליחי גם לסלוח למטפל שלך? ליאת

שלום, אבקש לדעת מהו ה"תעריף" או התשלום המקובל עבור קבלת "סיכום טיפול" (=רשומה רפואית) בגמר טיפול. ביקשתי מהפסיכולוגית לקבל ליידי את החומר, והיא דרשה עבורו כ-700 ¤ (!). (אציין כי מדובר בפסיכולוגית קלינית, העובדת רק באופן פרטי, מקבלת ב"קליניקה" (דירה) קטנה ועלובה, היא איננה ד"ר/ פרופ'/ מטפלת בדרך ייחודית (רק שיחות). התעריפים שלה: 330 ¤ לפגישה (בתדירות של 1-2 פגישות בשבוע), 250 ¤ (3 פגישות שבועיות)). להערכתי, הסכום שנקבה מופרז וחמדני, מה גם שאין בידי לשלם לה אותו. אשמח לקבל תשובה מקצועית ומוסמכת ממנהלי הפורום לגבי התעריפים המקובלים לעניין זה. ואם מישהו מבין הגולשים שילם עבור כך סכומים אחרים, אשמח לשמוע ולהתעדכן. הודעות ניתן להשאיר לי גם במייל: [email protected] תודה, נורית

שלום נורית, לפני מספר ימים אורנה נשאלה שאלה דומה, ראי כאן- http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-726,xFT-646642,xFP-646642,m-Doctors,a-Forums.html לא נותר לי אלא לחזק את תשובתה, מתוך השלמה עם השונות הרבה הקיימת בין מטפלים. נסי להתמקח. לפעמים זה עוזר. ליאת

שלום, ליאת, אני לא מצפה שתביעי את דעתך לגבי הסכום הנ"ל, אבל נראה שהסכום שנורית מתבקשת לשלם דמיוני. זו הרי לא רשומה רפואית, פסיכולוג הוא עדיין לא רופא ! כנראה שצריך לשאול מראש את כל התעריפים עבור כל פעולה שהיא... לקח טוב לחיים !! אבל נראה לי שראוי שפסיכולוגית נכבדת ויקרה כזאת ואולי גם כל האחרים במקצוע , ולא רק הם, יציבו רשימת התעריפים שלהם בחדר ההמתנה של הקליניקה, כדי שכל אחד יוכל לשקול אם מתאים לו להיות מטופל שם. אם זה לא מקובל, יש להיות מודעים לכך שמי שבא לטיפול פעם ראשונה, אולי לא מודע למה שצפוי לו בהמשך, ואפשר ליזום ולומר לו בעל-פה שבמידה ויהיה מעוניין בסיכום טיפול כזה, זה יעלה לו כך וכך.. אחרי מספר שנות לימוד באוניברסיטה , אני לפחות, מצפה שתהיה יוזמה כזאת. שבוע טוב

שלום אביבה, למרות שפסיכולוגים אינם רופאים, ההתייחסות לתיקו של המטופל כמוה כרשומה רפואית, על כל המשתמע מכך. סיכום טיפול, בעיקר טיפול ממושך ומורכב, עשוי לגזול זמן רב, לפעמים מס' שעות. עקרונית, אפשר להבין את הדרישה לתגמול עבור עבודה זו (תעריף של שתי פגישות), גם אם במבט ראשון זה נראה דמיוני. כאמור, יש - לרווחת הלב - פסיכולוגים רבים שרואים את הסיכום כחלק ממחוייבותם כלפי המטופל. עניין של השקפה. הצעתך בעניין תעריפים נראית לי בעייתית מכל מיני טעמים, אבל מי יודע? אולי תובילי טרנד חדש. :-)) שבוע טוב ליאת

לא יודעת אני הייתי מאוד ניפגעת מדרישה כזו בסוף טיפול ולא בגלל שהיא פסיכולוגית ולא רופאה (כמו שצוין) מגם אם היא הייתה פסיכיאטרית הייתי חושתב שזה מראה על חוסר איכפתיות מסוימת. אם היית אצלה למעלה משנה היא הרוויחה עליך מספיק לעניות דעתי סיכום גם אם הוא לקוח כמה שעות יכול להיות איזשהי מתנה קטנה של סיום או העברת תחושה אכפת לי ממך ולכן אני מקדישה לך שכמה שעות.

לא יודעת אני הייתי מאוד ניפגעת מדרישה כזו בסוף טיפול ולא בגלל שהיא פסיכולוגית ולא רופאה (כמו שצוין) מגם אם היא הייתה פסיכיאטרית הייתי חושתב שזה מראה על חוסר איכפתיות מסוימת. אם היית אצלה למעלה משנה היא הרוויחה עליך מספיק לעניות דעתי סיכום גם אם הוא לקוח כמה שעות יכול להיות איזשהי מתנה קטנה של סיום או העברת תחושה אכפת לי ממך ולכן אני מקדישה לך שכמה שעות.

לא יודעת אני הייתי מאוד ניפגעת מדרישה כזו בסוף טיפול ולא בגלל שהיא פסיכולוגית ולא רופאה (כמו שצוין) מגם אם היא הייתה פסיכיאטרית הייתי חושתב שזה מראה על חוסר איכפתיות מסוימת. אם היית אצלה למעלה משנה היא הרוויחה עליך מספיק לעניות דעתי סיכום גם אם הוא לקוח כמה שעות יכול להיות איזשהי מתנה קטנה של סיום או העברת תחושה אכפת לי ממך ולכן אני מקדישה לך שכמה שעות.

יש חוק שיצא בזמן שביבי היה ראש ממשלה שהפסיכולוג צריך אחרי פגישה טיפולית לכתוב נוסח שנשאר אצלו ונוסח למקרה שהמטופל ידרוש את התיק הפסיכולוגי. הדבר נעשה כחלק מהטיפול ומהתשלום. לפי חוק כשמטופל עוזב את הטיפול הוא זכאי לקבל את סיכומי הפגישות. ללא תשלום. תשאלי על זה בפורום פסיכאטריה יגידו לך בדיוק באיזה חוק מדובר כי דרך שם אני יודע את זה. אני קיבלתי סיכום טיפול ולא דרשו ממני דבר. רק תדעי שלא יוצא מזה כלום כי הם נורא זהירים במה שהם כותבים והם לא יוסיפו שום דבר שלא נאמר בטיפול. לא יוצא מזה כלום בסופו של דבר.

שלום :) אין לי תפיסה שגוייה של המציאות, אני בן אדם מאוד מציאותי ומאוד הגיוני, אין לי ערך עצמי נמוך, בכלל לא, אין לי בעיה בתפקוד, אני מסתכלת על הדבר החיובי בכל מה שקוראה לי מסתגלת לכל מצב, אני נלחצת הרבה, אני גם מעופפת הרבה, אני סומכת על עצמי בדברים גדולים וחשובים אבל לא בדברים הקטנים כמו לשכוח דברים כי אני מעופפת. אני עצובה כמעט כל זמן שאני לבד חושבת , לא בדיכאון,(כשאני עם אנשים אני אוטומטית שמחה), אני לוקחת על עצמי אחריות מלאה לכל מה שאני עושה, יש לי קונפליקט בין הרגש להגיון, לא בדיוק קונפליקט אני פשוט פועלת רק על פי ההגיון בלי קשר למה שאני מרגישה (במודע). אני מאוד מאוד מודעת לעצמי, אני מרגישה לבד גם כשמסביב יש אנשים שאני מאוד מאוד אוהבת ואוהבים אותי, רק בן אדם אחד בעולם מכיר אותי (בטח בגלל זה אני מרגישה לבד), אני כל הזמן חושבת על איך אני צריכה להיות בשביל עצמי על הדרך שבה בני אדם פועלים ואיך אני פועלת, מבנה במוח האנושי, אני יודעת שיש לי בעיה מסויימת כי אני מתוסכלת רוב הזמן אני פשוט לא יודעת מה? אבל גם איך זה בעיה עם אני לא עושה או חושבת שום דבר קיצוני או לא הגיוני?, כל המחשבות שלי גם אלה שגורמות לי לבכות הם לא קיצוניות והם לא מוגזמות, הם פשוט מעציבות בצורה הכי לגיטימית שיש, פשוט הרבה אנשים לא מתעמקים בהם מעדיפים להתעסק בדברים אחרים, להסיח את דעדתם...

שלום לך, כמו שכבר נכתב כאן לא פעם, לא תמיד חייב להיות מוקד אבחנתי ברור כהסבר לתחושת הדכדוך והאי-נחת. תפיסת מציאות טובה אינה תמיד ערובה לכך שנדע להסתדר בה באופן מיטבי. אנשים רבים מכירים את הקונבנציות החברתיות היטב, ובכל זאת, במפגש שלהם עם העולם משהו לא זורם חלק. התסכול המתמשך בו את נתונה מרמז על כך שמשהו בכל זאת אינו מניח את דעתך, למרות יכולותייך הטובות. אפשר להחליט לטפל בזה, אם רוצים. אבל זה דורש השקעה, והחלטה נחושה להתבונן באומץ על הדברים, גם כשהם 'הופכים את הבטן'. ואפשר, כמובן, גם לא. נסי להקשיב לעצב שלך, לנסות לתת לו מילים ותוכן. יתכן שעצם המחשבה על כך תייצר רעיונות לפיתרון או לשינוי. בהצלחה רבה ליאת

קודם כל תודה על התגובה. אני רוצה להסתכל על הדברים כמו שהם, אני כל הזמן אומרת לעצמי את האמת כמו שהיא, אני לא משקרת לעצמי, אני אוהבת את מי שאני אבל לא את מה שאני, אני מי שאני רוצה להיות, אבל אני שונאת את הטבע האנושי שבי,התירוץ "זה אנושי" לא עובד עליי. אני שונאת להרגיש משהו שהוא לא הגיוני, ואני יודעת שרגשות זה לא דבר הגיוני בהכרח אבל עדיין, אני לא מרחמת על עצמי יש לי חיים טובים, אבל אני בוכה כמעט כל יום (בלי שאף אחד ידע) אני חושבת על למה אני עושה דברים ומה המניע לכל דבר ודבר, אני לא עושה דברים מטומטמים ואני גם לא אעשה (אלכוהול סמים וכו'..) אני גם לא אגיד דברים שאני אתחרט עליהם אני לא אימפולסיבית בכלל, אני עייפה נפשית ואני לא עברתי שום דבר בחיים החיים שלי היו ועדיין הכי נורמאלים ואני מוקפת באנשים שאוהבים אותי, אני רוצה לדעת אם יש משהו לא בסדר איתי...

ליאת שלום בעלי ואני נמצאים במצוקה רגשית בגלל יחס מתנכר של בתנו (25) הבת לומדת מחוץ לבית במוסד להשכלה גבוהה וגרה שם אנחנו מחכים בגעגוע לביקוריה שהולכים ומתמעטים משנה לשנה לטענתה יש לחץ בלימודים יש חבר שצריך להיות עם המשפחה שלו והיא מתלווה אליו קשה לנו להגיע לסופ"ש ולגלות שהיא לא מגיעה יש לנו עוד 2 ילדים אחד בבית ואחד נשוי מה עלינו לעשות ואיך עלינו להתנהג לנדנדלכעוס להעיר בבקשה עזרה ועצה תודה

שלום ראומה, לא פשוט לגלות יום אחד שהילדים שלנו הם אנשים בוגרים, בעלי סדרי עדיפויות ורצונות משל עצמם, בעיקר כאשר אלה שונים משלנו. "יחס מתנכר" הוא מושג המשקף את החוויה שלך, שכן כך את מפרשת את התנהגותה. מדבריה שלה, אפשר לשמוע שמדובר בחוויה של עומס וקוצר זמן, ואולי גם סדר עדיפויות שונה, המוכתב מזוגיות בהתהוות. לא שומעים כאן 'התנכרות', גם אם בפועל, המשמעות היא מפגשים פחות תכופים. אני חושבת שנדנוד ותוכחה ישיגו את ההפך. במקומך, הייתי מביעה התעניינות אמיתית בקורות אותה, וגעגועים כנים אליה. נסי למצוא עניין והנאה בסופי השבוע שלכם גם ללא נוכחותה, מה שיוריד מעליה ומעליך את הלחץ וההכרח להיפגש. כשהדברים נעשים מתוך בחירה חופשית, הם תמיד אטרקטיביים יותר. בהצלחה ליאת

ליאת יקרה אני מקבלת את העצות שלך למרות שלא קל לדעתי המשפחה במעגל הראשון (הורים אחים) והמעגל השני (סבים דודים) היא חשובה מאד בתמיכה עידוד חיבוק בזמן טוב ופחות טוב לכן צריך לעשות מאמץ בביקורים טלפונים אני אקבל את העצות שלך. תודה

שלום רב,אני בת 23 ועברתי לגור עם חבר שלי אנחנו ביחד 7 חודשים ואני לא מרגישה בנוח להיכנס לשירותים כשהוא נמצא על יד אני פשוט דוחה את זה בראש ולא נותנת לגוף להשתחרר אני עצורה מבפנים זה מתבטא בקושי שלי לזרום עם דברים מה אפשר לעשות אולי איזו צורת מחשבה אחרת שאני יכולה לאמץ בבקשה אם למישהו יש איזשהו טיפ אני אשמח לכל עצה

שלום ביישנית, פעם, היו אומרים לאנשים ביישנים משפטים כמו - "אפילו מלכת אנגליה (או ראש הממשלה, או חיים יבין, או מלכת היופי...) הולכת לשירותים" הניסיון מלמד שזה לא תמיד עוזר, ומדובר בקושי בסיסי יותר, לפגוש את החלקים הפחות מחמיאים שלנו מבלי להתערער ולהרגיש חסרי ערך. המגורים המשותפים מאלצים את בני הזוג לחשוף ולהיחשף גם בהקשרים פחות זוהרים של הקיום. ברוב המקרים, כשמתבסס אמון וביטחון בקשר, אנשים משתחררים ולומדים שהצדדים הפחות ייצוגיים שלהם מתקבלים גם הם, ואינם פוגעים באהבתו של בן הזוג. אם אינך מצליחה בכך, יש להניח שמדובר בבעיה רחבה יותר של תפיסה עצמית ויכולת להתנהל באינטימיות. אפשר וכדאי להתמודד עם הקשיים במסגרת טיפול פסיכולוגי דינמי, ולא להסתפק רק בטיפים מהאינטרנט. בהצלחה ליאת

היי.אני מרגישה שאני חייבת להוריד לחץ.כאילו להתאים את קצב החיים לעצמי, ולצאת מהמצב הזה של לרוץ ולרוץ בלי אויר,כשאני מרגישה כל הזמן אשמה.לא עושה מספיק,לא טובה מספיק...אז חשבתי לעזוב את הלימודים.שוב..ואני יודעת שאם אעזוב גם הפעם,כבר לא אעשה זאת.אני כבר "ילדה" גדולה... אבל אני לא יודעת מה לעשות.איך אחיה עם זה שלא ייצא ממני כלום?! אני יודעת שמבחינה אינטלקטואלית אני יכולה להם.אבל אני לא מסוגלת לשאת את כל הכרוך בכך.ובודאי עכשיו,כשהחיים דורשים ממני אנרגיה במקומות רבים אחרים. אני לא יודעת מה קרה לי.כילדה הייתי תלמידה טובה מאד,ואפילו בתיכון הייתי טובה (למעט מתמטיקה) והבגרויות עברו עליי בטוב,בלי לחץ,הייתי מאד מרוכזת ומאורגנת וקיבלתי ציונים טובים.לא סביר שלא ייצא ממני כלום. אני רק רוצה לחיות בשלום עם עצמי.להפסיק להיאבק. נזכרתי היום בעצב שאימא שלי אמרה לי בילדותי שאני בטלנית.אני לא זוכרת באיזה הקשר...זה לא היה קשור ללימודים כי הייתי תלמידה טובה.אבל אני זוכרת שזה נאמר יותר מפעם אחת... מה יש לי? אני בטלנית?מה אעשה?

שלום ויק, אחת התכליות (ככה אומרים?) החשובות של טיפול פסיכולוגי זה ללמוד לדעת עוד על האופן בו אמירות מוקדמות של הורינו מהדהדות בתוכנו גם היום ומכתיבות את התנהגותנו. תכלית נוספת, קריטית לא פחות, היא השתחררות מרודנותו של הדטרמיניזם הזה, ולקיחת אחריות של אדם על חייו. אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שכדאי ללמוד לחיות עם עצמנו בשלום. אבל לפני שאת מקבלת החלטות גורליות, מומלץ לוודא ש"הורגים את האויב האמיתי", ושהוא אכן המחסום שלך בדרך לקבלה עצמית. לא תמיד מה שגורם לנו לחץ רגעי או מאמץ הוא *באמת* האויב. האם הלימודים הם האויב, או אולי הציפיות שלך מעצמך? שווה בדיקה מעמיקה במסגרת הטיפול. שמחה לשמוע אותך ככה, טוב יותר. בהצלחה ליאת

ערב טוב, יש לי מספר שאלות: 1. מהי תחושת ההצפה? 2. מהי הכוונה להעברה אירוטית? 3. מהו התהליך אשר עוברים בטיפול? תודה רבה

שלום אורית, 1. תחושת הצפה מתייחסת - ברוח המטאפורה - למצב בו משהו 'יוצא מכליו'. הכוונה בדר"כ היא לפרץ של רגשות עזים שהאדם מתקשה לווסת בצורה טובה, מה שיוצר לעיתים חרדה מאיבוד שליטה. 2. העברה היא מושג הלקוח מתורת הפסיכואנליזה, המתייחס למצב בו רגשות עמוקים שהופנו במקור לדמויות משמעותיות בילדות או בעבר הרחוק (הורים בדר"כ, אך לא רק), מיוחסים בהווה לדמות המטפל. בהעברת האהבה או ההעברה האירוטית, יועברו כל ההיבטים של האהבה, כולל המרכיבים האירוטיים. 3. טיפול פסיכולוגי הוא מרחב התבוננות ייחודי, הנעשה בשניים, בתוך גבולות ברורים מאד וידועים מראש, המאפשר לאדם ללמוד על עצמו ועל התנהגותו. הגישה הטיפולית שלאורה עובדים מכתיבה במידה רבה את המטרות הספציפיות, את האמצעים להשגתן ואת קצב וסגנון העבודה. אורית, שלוש השאלות שלך הן שאלות גדולות ורחבות, שמטבע הדברים קשה להקיפן במסגרת תשובה קצרה בפורום. כיום ניתן לקרוא כמעט על כל נושא ברשת האינטרנט, בשפה פשוטה, המיועדת גם לאנשים שאינם פסיכולוגים. מומלץ בחום. בברכה ליאת

שלום לכם האם כדאי לי להגיע לטיפול אצל מנהל פורום? אנא דעתכם

ועוד פעם לא!

שלום מתלבט, מנהל פורום הוא איש מקצוע ככל איש מקצוע אחר, ולכן אין מניעה מפנייה אליו. מרגע שהחל טיפול כזה, מומלץ - לפחות בעיני - להימנע מתקשורת מקבילה דרך הפורום. בברכה ליאת

שלום מתלבט, מנהל פורום הוא איש מקצוע ככל איש מקצוע אחר, ולכן אין מניעה מפנייה אליו. מרגע שהחל טיפול כזה, מומלץ - לפחות בעיני - להימנע מתקשורת מקבילה דרך הפורום. בברכה ליאת

כנסי לפורום של וואי נט (פסיכולוגיה) ודפדפי קצת. תראי למה זה יכול לגרום.

ליאת שלום, אני מעוניינת לעבור טיפול פסיכולוגי ויש לי שאלה שמזה זמן מעניינת אותי - האם מספרי הרישוי של משרד הבריאות הניתנים לפסיכולוגים מצביעים על מידת הנסיון או הותק שיש לפסיכולוג? למשל מישהו שמספר הרישוי שלו מתחיל בספרה 1xxx יש לו יותר ותק מפסיכולוג שמספרו 6xxx ? תודה ענת

שלום ענת, באופן כללי את צודקת. המספר משקף את הזמן בו אדם ביצע רישום מסודר בפנקס הפסיכולוגים. יש לציין שקיימים אנשים שגם לפני רישומם בפנקס עסקו בעבודה טיפולית באופן פחות ממוסד, או בתחום טיפולי מעט שונה שתרם לניסיונם. בברכה ליאת

ליאת שלום מנין נובעת התנהגות שהיא חסרת ספונטניות .כל מילה נשקלת ונמדדת. כל תנועה מתנועות הגוף מתוכנתת ותמיד נבחן הרושם שנעשה על הסביבה. ,האם התנהגות זו מולדת .נרכשת, או סימפטום למצב נפשי כל שהוא? האם טיפול נפשי טוב יכול לכוון להתנהגות טבעית ומשחררת יותר? האם יש סיכוי... תודה שבת שלום שוש

ועוד פעם כן!

שלום שוש, אחת השאלות המעניינות שהעסיקו את מדעני ההתנהגות לדורותיהם, נוגעת למקורותיה של ההתנהגות האנושית, ולשאלה האם היא תוצאה של תכונות אישיות או של נסיבות חיצוניות. התשובה היא, כמו תמיד, איפשהו באמצע. התנהגות ספונטנית נתפסת לעיתים כעניין רצוי ומדליק (ראי בכל מודעות השידוכין למיניהן...), ולעיתים כסוג של נמהרות או קלות-דעת. הכל בעיני המתבונן. באופן דומה אפשר להסתכל גם על מודעו?ת לאופן בו אנו נראים בעיני הזולת. היכולת 'לנהל רושם' היא תכונה שנחקרה רבות, וגם היא עשויה להיתפס כנכס אישיותי או כמגבלה. את שואלת האם מדובר בסימפטום של בעיה נפשית והאם כדאי לטפל בזה, והתשובה תלויה, כמובן, בעוצמה ובמידת הסבל שנגרם לך. למשל: אנשים חרדתיים נוטים להיות פחות ספונטניים, הם זקוקים למידה רבה יותר של שגרה, ומרגישים מתח במצבים עמומים ולא צפויים. אם את מרגישה שהדבר מדבר אליך - שווה להתייעץ. באופן דומה, מי שעסוקים כל הזמן בניראות שלהם בעיני האחרים עד כדי הסגת הצרכים והרצונות שלהם-עצמם, עלולים לסבול בסופו של דבר מסימפטומים מטרידים שיגרמו להם סבל. נסי לבדוק עם עצמך מה מידת הסבל היומיומית הנגרמת לך בעטיין של תכונות אלה, והחליטי בהתאם. אישית, אני מאמינה מאד בכוחו של טיפול פסיכולוגי טוב לתרום לכל אדם, ולסייע לו לחיות טוב יותר עם עצמו ועם זולתו. בהצלחה ליאת

צוהריים טובים , אני לא יודעת מאיפה להתחיל , אבל נראה לי שכבר מספיק לי , לא ?! צריך לבוא יום וכן אספר , לא ?! אני בת 24 , בדר"כ בריאה , לא סובלת מאיזה בעיה רופאית , אפילו לא מכירה רופא המשפחה שלי . הבעיה שלי היא כך : אני נוטלת איזה כדור רואה אותו , לא משנה צבעו או צורתו או אפילו למי שייך או לאיזה מחלה הוא נוצר ,... כשרואה את הכדור אני לוקחת אותו מיד מבלי לחשוב ... והבית שלי ולצערי הרב מלא בכל מיני תרופות כמו לכלסטרול, שומן, לחץ דם,סוכרת, הרגעה,כאבים , איטוביוטיקה,... אני לוקחת את הכדורים לא שאני בדיכאון או בלחץ או שיש מחשבות אובדניות או ... אלא רק שאני רואה הכדור או משהוא במשפחה מבקש ממני להביא לו כדור , אני מיד לוקח אחד או שניים . אני עושה את זה כבר שנים . ואף אחד לא יודע משאני עושה , ולא רוצא שכן משהוא ידע , אני מעוניינת לפתור את הבעיה שלי לבד . איך אני יכולה לפתור את זה מבלי שאף אחד יתערב בזה , הערה קטנה : אני ילדה מוצלחת בחיים ,לומדת באונ' , יש לי חברות , תודה מראש על כל יעוץ או תמיכה

שלום לך, ההתנהגות שאת מתארת דורשת התייחסות מקצועית דחופה, לא רק בגלל אופייה הכפייתי, אלא (בעיקר!!!) בגלל הנזק הבריאותי שהיא עלולה לגרום לגופך. ככל התנהגות כפייתית, גם התנהגות זו ניתנת לטיפול והכחדה, אך עליך להיות אמיצה מספיק כדי להתגבר על הבושה ולשתף בכך אדם נוסף, פסיכולוג או פסיכיאטר. תוכלי להתחיל גם ברופא המשפחה. . אשמח אם תמשיכי לעדכן כיצד פעלת. בהצלחה ליאת