פורום פסיכולוגיה קלינית

היי ליאת/אורנה/ או כל מטפל אחר בפורום הזה... שלחתי עכשיו הודעת תשובה ארוכה מאד שלקח לי המון זמן לכתוב... ואני לא רואה שהיא מופיעה... למה??? :-( האם היא הגיעה אליכם בכלל? אני ממש אתבאס אם לא... בבקשה אם תוכלי לבדוק אני אשמח... תודה רבה.. טלי :-)

כמו שזה נראה מפה כנראה שיש בעיות טכניות בפורום - המון הודעות כפולות מאתמול. בעיה די מוכרת. נפילות מערכת שקורות לעיתים די תכופות עם הפורומים של דוקטורס. מבאס לאללה. קבלי טיפים להבא. ליתר ביטחון מה שאפשר לעשות כדי להקטין את הסבירות לאבד את מה שרשמת - לכתוב את התגובה בנפרד ולשמור לך במחשב. להעתיק אותה לכאן ואם אינה עולה לנסות שוב, - שיטה בטוחה פחות (לא עובד אם המחשב נופל או בהפסקות חשמל) - לפני שאת שולחת - להעתיק את התוכן של ההודעה (קונטרול C) ואם אינך רואה אותה, לנסות לפתוח את ההודעה שוב ולהדביק את התוכן בקונטרול V. עכשיו כשניסיתי לשלוח, אכן נתקלתי בבעיה שתיארת, וניצלתי את אחד הרעיונות שהבאתי :-) אז זה עובד :-)

תודה על העצות החכמות... אני אזכור זאת בפעם הבאה.... שיהיה יום טוב..

ליאת כשילדי היו תינוקות וקצת יותר...נשיקות וחבוקים היו ענין שבשגרה. עם הזמן ככל שגדלו ובגרו, הדחף לנשק ולחבק הלך והתמעט.עד כדי העלמות מוחלטת. אני צופה מהצד באמהות אחרות שחיבוק לילדיהם הבוגרים הוא מצב טבעי להם ללא שום מחסום. ואני שואלת את עצמי .מה לא בסדר אצלי? אני בטוחה שגם ילדים "גדולים" זקוקים מדי פעם ליד תומכת ,ליטוף או כל מגע פיזי אחר., דבר שלא מרגיש לי נח לעשותו. אשמח מאוד לשמוע את דעתך בענין. .

שלום ציפי, לכולנו קל וטבעי יותר לחבק ולנשק ילדים קטנים. כשהם מתבגרים, נוצר סוג אחר של קרבה, והמגע הפיזי פוחת. לפעמים הם עצמם נרתעים ממגע, ולפעמים ההורה. מגע בין אנשים מבוגרים נושא עמו משמעויות רבות, מיניות בעיקר. יש בזה כדי ליצור אצל אנשים מסוימים מבוכה ואפילו חרדה לא מודעת. אפשר לטפל בזה בכמה רמות- - להשקיע בקשר בדרכים אחרות ולהניח לזה. - לנסות לתרגל באופן מלאכותי נגיעות כמו חיבוק או ליטוף, לשבור את המבוכה ולגלות שזה יכול להיות אפילו נחמד. - לפנות לטיפול פסיכולוגי, ולנסות להבין את מקורותיה של החרדה ממגע והפחד מאינטימיות. בכל אחת מההצעות הללו טמונה הבטחה למשהו טוב. נסי למצוא מה מתאים לך, ולכי על זה. בהצלחה ליאת

שלום,ליאת ,יקרה.כל כך חבל לי שאיני מוצאת זמן בסוף שבוע להשתתף בפורום.אפילו עכשיו כבר נגמרה המשמרת אבל אני כל כך רוצה לשלוח לך דש חם ממני ומארבע זאטוטים שסוף סוף כולם נירדמו.ליל מנוחה.((:

חני יקרה, חסרונך מורגש! ארבעה זאטוטים בהחלט יכולים להעסיק אמהות עד אפיסת כוחות. אני בטוחה שעוד יבואו ימים אחרים, בהם תוכלי להקדיש לעצמך מעט יותר. מעניין, לאחרונה שמענו כאן מספר אמהות שנורא מתגעגעות לבנותיהן הגדולות שכבר יצאו מהבית. כנראה שנגזר עלינו, כאמהות, להתעסק בילדינו כל הזמן: כשהם קטנים ותלויים בנו - זה קשה, וכשהם עוזבים - זה קשה לא פחות. ועל הכל תכסה האהבה. שבוע טוב ליאת

בעבר בעל תחלופה של עבדוה לימודים וכד' הייתי מתנתקת מהחברויות הישנות שלי.. בשנים האחרונות התגברתי על מנהגי זה ויש לי קשר טוב מאוד עם אנשים מעברי כאלה שאהבתי. אבל פתאום מציק לי בדיוק ההתנהגות שאני הייתי עושה לאנשים. היה לי ידיד חבר טוב שהיה מאוד קרוב אלי במשך שלוש שנים בשנים אלו היינו קבוצת של 5 חברים די מגובשת , וואז שנינו החלפנו עבודה כל אחד פנה לדרכו הוא לאחר חצי שנה נסע לחו"ל לשנה וחזר לפני חודשיים הוא חזר להיות בקשר עם כולם חוץ מאשר איתי השארתי לו כמה הודעות בפלאפון והוא פשוט לא חזר... אני מבינה את הרמז ומחקתי את מספרו.. (אני ידועת שהוא קבל את ההודעה שלי הוא אמר לשמהי שלא נעים לו להתקשר כי הוא לא חזר אלי) אני רק תוהה מידי פעם הרי מבין כל האשנים היינו הכי מיודדים חלקנו ביחד את החוויות הכי אישיות שלנו ואז משום מה רק איתי הוא ניתק קשר.. אני תוהה מידי פעם למה?? מה גורם לאנשים לעשות זאת??כמובן שהמשכתי הלאה בחיי אבל המניע של אשנים לא כל כך ברור לי, וגם איך אני ידע בפעם הבאה לסמוך על ידידים שלפחות ידעו לומר יפה שלום.

שלום רחל, אנשים, ובעיקר אנשים צעירים, נוטים לשינויים גדולים בחייהם, וכמו שציינת בעצמך, גם לך זה קרה לא פעם. כאשר עוברים לפאזה אחרת בחיים, גם ההשקעה הרגשית משתנה בהתאם, ואנרגיה רבה יותר מופנית לסביבה האנושית החדשה. דוגמא טובה לכך אפשר למצוא בצבא או באוניברסיטה, כאשר אנשים המבלים יחד באווירה לחוצה, מתגבשים ל"חברויות נפש", שלא תמיד עומדות במבחן המציאות שאחר?י. ובכל זאת, יש גם חברויות-אמת מעטות המחזיקות לאורך זמן. חברויות אלה שורדות בזכות הרצון המשותף של שני הצדדים, לשרוד את פגעי הזמן, ולהשקיע בקשר. אם הקשר עם הידיד חשוב ויקר לך, תוכלי להרים אליו טלפון, לחדש את הקשר מיוזמתך, ולא 'להתחשבן' איתו על כך שלא חזר אליך. לפעמים, רק מהפחד להינזף, אנשים מעדיפים להימנע מלהתקשר. אני מציעה לך להשקיע באנשים שסביבך ללא חשש, ולקבל בהשלמה את העובדה שייתכנו קשרים יפים ומתגמלים גם אם הם יפים לשעתם בלבד. שבוע טוב ליאת

אולי לא בדיוק הכי קשור, בכ"ז שיהיה בקצת הומור והקצנה :-) שנאמר: "Friends may come AND go, but enemies accumulate" (Thomas Jones) LOL עניין של תפיסה... מצחיק, עצוב, עד כמה נוח לחלק מאיתנו להיאחז ולהשיג את הריגושים שלנו דרך כעסים, עלבונות, או דרך קנאה, דרך שנאה. לשמור כך קשרים פנימיים. כמה נוח להשיג 'שליטה' כביכול במן שלמות שלילית אינסופית כזו, בה משקיעים את מיטב האנרגיות. והאחריות היא בידינו. או שמא בראשנו ... סתם כך, ואולי קשקוש שכזה, שיהיה יום נעים ולבבי

אני מטופלת כבר שנתיים וחצי אצל אותה מטפלת, עובדת סוציאלית קלינית. בהתחלה במכון ולאחר מכן באופן פרטי. במכון שילמתי סכום של 350 שקל וכשעברתי אליה לטיפול פרטי שאלתי אותה לגבי המחיר והיא אמרה שהוא נשאר 350 שקל. לאחר כמה חודשים באתי אליה ואמרתי לה שמצבי הכלכלי קשה והיא אמרה שתלך לקראתי והורידה לי את המחיר ל-250 שקל לתקופה. ולאחר כמה חודשים ביקשה לעלות שוב את המחיר אבל אמרה שהיא "רוצה ללכת לקראתי" ושהמחיר יהיה מעכשיו 300. לא היה לי נעים, בגלל שבכל זאת הרגשתי שהיה בינינו הסכם ואמרנו שההנחה היא רק לתקופה ולכן הסכמתי לעלות חזרה את המחיר. הבעיה היא כזאת, לפני שלושה שבועות בערך נתתי לאיזו מכרה רחוקה שלי את המספר של המטפלת כי היא אמרה לי שהיא מחפשת ומכיוון שאין בינינו ממש היכרות ואנחנו נפגשות רק פעם ב... הסכמתי. אבל אמרתי לה רק שלא תגיד שאני נתתי לה את המספר, אמרתי לה שלי היא לוקחת 300 שקל אבל בגלל שאני אצלה המון זמן ושבד"כ היא לוקחת 350. שתעשה עם זה מה שהיא רוצה ואני לא רוצה לדעת כלום, לא אם דיברה איתה ולא שום דבר שנוגע לזה, שאני מחוץ לעניין. היום במקרה פגשתי אותה והיא סיפרה לי שהיא דיברה עם המטפלת וכששאלה אותה מה המחיר המטפלת אמרה לה "בין 250 ל-260 שקל, ואת יודעת שזה זול יחסית לשוק" כך שהיא לא התכוונה רק למחיר של הפגישה ראשונה אלא בכלליות. עכשיו, אני ממש לא יודעת מה לעשות עם עצמי! יש לי מחר פגישה איתה, לא סיפרתי לה שנתתי למישהי את המספר שלה, אולי זה היה לא בסדר, אבל זה היה כי שכחתי לגמרי, לא היתה לזה משמעות בשבילי.אני מרגישה פגועה, מנוצלת, נבגדת. לא יודעת בכלל איך לאכול את זה. איך זה שלמישהו מהרחוב שהיא לא מכירה בכלל היא מוכנה לקחת 250 שקל ולי שאני כבר כמעט 3 שנים אצלה היא לוקחת 300 ויותר? אני מרגישה שאני בכלל לא יכולה לסמוך עליה או על שום דבר שהיא אומרת לי, שהכל היא עושה בשביל הכסף שלי. שאולי היא בכלל מושכת את הטיפול כי מאוד נוח לה. אני ממש צ'ופר! גם נחמדה, בלי יותר מדי מצבי רוח כלפיה, לא מטרידה אותה בד"כ בין הפגישות וגם היא עושה עליי קופה. למה לא? חלומו של כל מטפל לא? בבקשה תעזרו לי, אני לא יודעת מה לעשות. לא יכולה אפילו להסתכל לה בעיניים. ועוד מחר זה יום התשלום!!! אני אשמח לחוות דעתך ליאת או של כל אחד אחר. תודה

כדאי שתגידי לה את זה. גם אותי זה היה מרגיז מאוד

שלום נועה, הדברים שלך מדגימים יפה את מה שכתבתי קודם לאביבה, שהציעה "תעריף" ידוע מראש לכל פסיכולוג. מבלי להיכנס לשיקוליה של המטפלת הספציפית, אוכל לומר (ונדמה לי שגם הרגשת זאת על בשרך) שמטפלים רבים מגמישים את מחיר הפגישה בהתאם לקריטריונים מסוימים. אני יכולה לשתף אותך בהחלטה שלי, אותה למדתי מידידים פסיכולוגים: הודות למספר יציב כלשהו של מטופלים המשלמים תעריף מלא (אותו קובע כל פסיכולוג בהתאם למחירי השוק באזורו) אפשר לסייע למטופלים חסרי יכולת, ולגבות מהם מחיר סמלי. מאחר ואינך יודעת מה בדיוק התנהל באותה פגישה, ומן הסתם אינך מכירה לעומק את מצבה הכלכלי של אותה מכרה רחוקה שלך, המסקנה כאילו את מנוצלת נראית מרחיקת לכת. אני מציעה לך לפתוח את הנושא איתה, ולהביע את תחושותיך. אולי יהיו לך הפתעות שבוע טוב ליאת

מדוע קיימת הפלייה בין המטופלים???

ליאת, אני ממש לא יכולה להסכים עם דברייך. מנין האפשרות או הסמכות לפסיכולוג שמקבל באופן פרטי להחליט מי הוא חסר יכולת? על סמך מה? האם זה במסגרת ההכשרה המקצועית שלו ??? האם חשבת על כך ש: חסרי יכולת לרוב, לא הולכים בכלל לפסיכולוג באופן פרטי, אלא אולי נעזרים במוסדות ציבוריים דרך קופת חולים או דרך לשכת הרווחה של הרשות המקומית או בדרך אחרת.. האם חשבת על כך שמי שמצבו הכלכלי לא טוב, לפעמים מתבייש בכלל לדבר על כך? אז מה, הוא לא יקבל הנחה, מכיוון שהוא שותק? ע

ליאת, אני ממש לא יכולה להסכים עם דברייך. מנין האפשרות או הסמכות לפסיכולוג שמקבל באופן פרטי להחליט מי הוא חסר יכולת? על סמך מה? האם זה במסגרת ההכשרה המקצועית שלו ??? האם חשבת על כך ש: חסרי יכולת, לרוב, לא הולכים בכלל לפסיכולוג באופן פרטי, אלא אולי נעזרים במוסדות ציבוריים דרך קופת חולים או דרך לשכת הרווחה של הרשות המקומית או בדרך אחרת.. האם חשבת על כך שמי שמצבו הכלכלי לא טוב, לפעמים מתבייש בכלל לדבר על כך? אז מה, הוא לא יקבל הנחה, מכיוון שהוא שותק? ע

זו אפילו לא היתה פגישה, הן לא נפגשו. רק דיברו בטלפון וכשהמכרה שלי שאלה אותה את מחיר הטיפול המטפלת אמרה לה 250. לא היתה ביניהן שיחה על המחיר או איזושהי התמקחות. זה פשוט המחיר שהיא נתנה לה. כמו שאת יכולה לראות לפי השעה, קצת קשה לי לישון הלילה...

אני יודעת שזה לא קשור למצוקה והתיסכול הזמני שאת בו כרגע אבל פתאום אני קולטת כמה זה בעייתי לטפל בכמה חברות במקביל אצל פסיכולוגים חבר מביא חבר אבל כנראה לא כדאי לטפל בכמה חברים באותו זמן כי ההשוואה לא תהיה רק עכשיו מי משלמת יותר, היא תמשיך הלאה לאורך כל התהליך הטיפולי לאורך כל הדברים בדברים נוספים ויש דברים נושאים רבים שעלולות להיווצר שם בעיות.

את צודקת במאה אחוז. אבל לא חשבתי על זה יותר מדי באותו רגע, גם זאת שנתתי לה את המספר גרמה לי לחשוב שהיא בודקת עם הרבה מטפלים ולא בטוח שתלך דווקא אליה (מה שמסתבר כנכון כי היא אמרה לי שהיא לא מתכוונת ללכת אליה, ובטח לא אחרי שהיא יודעת איך היא איתי... וזה היא אמרה, לא אני). וגם חשבתי שזה יהיה בסדר משום שאנחנו כמעט לא נפגשות ואין בינינו ממש קשר ובנוסף ביקשתי ממנה שלא תערב אותי ושאני לא רוצה לדעת כלום. עכשיו בדיעבד אני מבינה שזו היתה טעות. אבל היא נעשתה ואני לא יכולה לשנות את זה. וכנראה שהיא הרגישה צורך (ואם כל הכאב אני מודה לה) לספר לי שכבר בטלפון המטפלת נקבה במחיר נמוך מהמחיר שאני משלמת לה אחרי כמעט 3 שנים ולמרות העובדה שאני בסך הכל חיילת משוחררת וכסף לא בדיוק בא לי בקלות.

הצילו אני אישה אלימה שזקוקה לעזרה בני בן הארבע פלוס סובל ממני מאוד גם מכות על היד מכות שלא משאירות סימנים והיום הוא הוכה על ידי בכתף וכן נשארו סימנים וגם כעס עליו כעס גדול מה עלי לעושת לאן לפנות שלא יקחו לי את הילד כי אני גרושה אני אוהבת אותו מבטיחה לו שהעניין יטופל וזה לא כך שאר העניינים שהוא ביקש טיפלתי למה זה לא הולך לי ?

אני קורא את הכאב והיאוש העצומים שנמצאים בתוכך. אין ספק שאת זקוקה לעזרה גם למען ילדך אך בעיקר למען עצמך. בכל מקרה (גם בטיפול דרך הרווחה וגם בטיפול פרטי) קיימת חובת הדיווח על אלימות כלפי ילדים אך כיום לא מוציאים ילדים כ"כ מהר מהבית בוודאי עם הפניה תעשה מיוזמתך ותראי נכונות כנה ואמיתית לעבור טיפול ולהשתנות. אני מבין את הפחד שלך שיוציאו את הילד מהבית. לטובת הילד ולטובתך את צריכה להתעלות מעליו ולפנות לעזרה. ישנה אפשרות שהדבר לא יגיע לידי תלונה במשטרה (ועדת פטור). אם תפני מיוזמתך הסיכויים לכך גדלים. אני מחזק את ידך בצעד האמיץ אותו את עומדת לעשות ובטוח שהוא יועיל לך.

ליאת יקרה בהיותך אם חד הורית לפעוט, אני יכולה לתאר לעצמי כי העול המוטל על כתפייך הוא כבד, תהליך הגירושין שהינו לרוב משברי וכן כל מה שקדם לו, וודאי נותנים בך את אותותיהם בדמות חוסר סבלנות ואי פניות רגשית דווקא למי שאת הכי אוהבת וזקוק לך יותר מכל- בנך. הוא מצידו חש בוודאי במצבך הרגשי ומגיב אליו, תגובות הילדים הן שונות מילד לילד , וכאם לילדים ברור לי מנסיוני כי גם הילדים האהובים ביותר עשויים לעיתים להוציאינו מדעתינו ולהפגיש אותנו עם חלקים אפלים שנמצאים בתוכנו. אני מניחה שאת פונה לכאן מתוך אהבה לבנך ומתוך הבנה לנזק שאת גורמת לו . את גם מבינה כי אין ביכולתך למצוא את הכוחות כדי להמשיך ולהתמודד עם המצב בצורה לא אלימה וזקוקה לעזרה מקצועית ודחופה אשר פורום זה אינו יכול לספק. יש המון אופציות לעזרה, באופן פרטי וגם ציבורי, בתור עו"ס שעבדה שנים רבות בשרות הציבורי וכן בשרות המבחן למבוגרים,קשה לי להאמין כי במידה ותפני לקבלת עזרה יוציאו את הילד מרשותך. נהפוך הוא, במידה והמצב ימשיך כפי שאת מתארת רבים הסיכויים שבסופו של דבר הילד יספר, לגננת או לגורם אחר, או ששכנ/ה יראה או ישמע ובשל חובת הדווח ידווחו לרשויות ואז ישנו סיכוי גבוה יותר כי ינקטו סנקציות נגדך! לכן, פנייה לסיוע מקצועי הינה צורך דחוף ביתר , לטובתך ולטובת בנך! ניתן לפנות לתחנות לייעות נישואין, הטיפול - בתשלום סמלי. לויצו או נעמת , כמו-כן מכונים להכשרה של מטפלים משפחתיים כמו תל"מ בתל אביב, או התוכנית להכשרה בטיפול משפחתי של אוניברסיטת תל אביב (עבודה סוציאלית) , מעניקות טפול על ידי מתמחים במחיר סמלי. במידה ולא תצליחי למצוא מקום לטיפול אנא צרי איתי קשר בהקדם (פרטיי נמצאים משמאל)! ואנסה להפנות אותך. ולפני סיום עיצה קצת קלישאתית אבל לרוב יעילה- לפני המכה הבאה, עצרי רגע, סיפרי עד 10 עד 20 אם צריך, ובדקי אם יש אופציה אחרת לתגובה. גאולה.

יש לי עוד שאלה. האם את או כל פסיכולוג אחר, אין לכם לפעמים את הצורך לפרוץ את המחסום שאתם שמים לעצמכם, שאתם קוראים לו גבולות, ובא לכם פתאום להגיד דברים מהבטן, מה שאתם מרגישם כבני אדם ולא כפסיכולוגים. להביע את הרגשות שלכם ולא להתאפק, להתקרב, לחבק....לא יודעת.... אתם לפעמים חוזרים הביתה וממשיכים לחשוב על המטופל, שאתם יודעים שהייתה לו פגישה נורא קשה, אז לא בא לכם פשוט להתעלם מהגבולות ולרים לו טלפון, להגיד לו איך אתה מרגיש עכשיו...... באמת, אין לכם הרגשות כאלו. או שאתם סוגרים את דלת הקליניקה ושוכחים מהכל ןחוזרים לעולמכם? איך אתם יכולים להתנתק, הרי אנחנו מהצד האחר, בטח אף אחד מאיתנו אינו יכול להתנתק, אבל לנו יש אחד, ולכם יש מאה!!!!!!

דנה, גם במסגרת הגבולות, פסיכולוג יכול להגיד דברים כנים מהבטן, אם הוא יודע למה הוא אומר אותם. פסיכולוגים רבים מרשים לעצמם להביע רגשות, וכבר שמענו כאן גם על מטפלים המזילים דמעה מול תכנים מרגשים. הנושא של מגע פיזי הוא שנוי במחלוקת, ולטעמי האישי עדיף להימנע ממנו. אני מאמינה שאפשר לחבק גם במילים או במבט. המטופל ממשיך להעסיק את המטפל גם בין הפגישות, וזה אכן קורה יותר כשהוא עובר תקופה קשה במיוחד. יש מטפלים שגם ירימו טלפון במקרים מסוימים, ויש כאלה שלא (בדר"כ כפועל יוצא של הגישה הטיפולית ולא של מידת האכפתיות). אני מניחה שלאור האמור לעיל, אפשר להניח לנזיפה שבסוף דברייך, נכון? וסחתיין על המאה מטופלים. פירגנת! שבוע טוב ליאת

ערב טוב אני מטופלת בטיפול דינמי אצל פסיכולוגית קלינית בערך שנה וחצי. יש לי בעיה איתה (יש להזכיר שזו הטיפול הראשון שלי), אני לא יכולה לדבר איתה על דברים אינטימיים, קשר זוגי, ובכלל על פרטי האירוע שעברתי בילדות. אני לא יכולה, בהמון דברים אני לא משתפת אותה, למרות שאנחנו בקשר טוב (עכשיו לפחות, כי היה נורא קשה בהתחלה לקבל שהיא "זרה" ומתערבת לי בחיים). האם זה קשור באמון? ואם כן, אז איך לומדים לתת אמון? קשה נורא לי שאני מתאפקת שם, חונקת הכל בפנים, אבל אין לי את הכוח, או האומץ להוציא את כל מה שיש לי בבטן.... בפגישות שהיא לוחצת נורא, ואני לא מצליחה לשלוט בעצמי יותר, ואני מרגישה שאני הולכת לבכות או להתמסר, אני קמה ובורחת באמצע הפגישה?!!!!! מה את מייעצת לי לעשות?????

שלום דנה, קשה מאד לייעץ במצבים כאלה. דיברנו כאן הרבה על הקושי לתת אמון, בעיקר אצל מי שנפגעו בעברם. במצבים כאלה, הקושי עלול להשתחזר גם מול מטפל אחר. אני חושבת שלומדים לתת אמון רק אם מוכנים לקחת את הסיכון ולבדוק. זה כמו להרשות לעצמך ליפול אחורה בעיניים עצומות, מתוך משוכנעות שיהיה שם מי שיתפוס. כשתראי שהיא שם, שהיא לא נוטשת, שהיא מחזיקה בשתי ידיים חזקות - אולי תרגישי סוף סוף שאפשר. אני מזמינה אותך לקרוא את העץ המרגש של נועם ולילך. נדמה לי שהוא ידבר אליך, ואולי ייתן כוח להמשיך. בהצלחה ליאת

אשמח לקבל מענה, מה ההבדל בין פסיכולוג לעובד סוציאלי? ולמי רצוי לפנות? תודה מראש

שלום אורי, אני מניחה שהתכוונת לעובד סוציאלי שסיים תואר שני במגמה קלינית, שכן רק אז הוא רשאי לטפל (ואז הוא נקרא פסיכותראפיסט). פסיכותראפיה, שפירושה המילולי הוא "טיפול נפשי" בשיחות, מותרת לנ"ל, לפסיכולוגים קליניים ולפסיכיאטרים, ולא אמורים להיות ביניהם הבדלים מרחיקי לכת, למעט סגנון אישי. בהצלחה ליאת

על איזו מתנה אתם יכולים להמליץ לקנות לרופא שליווה תקופה קשה מאוד בצורה נהדרת? אשמח להצעותיכם

שלום ויקי, אני מקווה שהתקופה הקשה הסתיימה בטוב. נסי לחשוב על מתנה בעלת אופי סמלי, המשקף משהו מן החוויה המיוחדת לה היה שותף. קצת קשה לייעץ מבלי להכיר את הנסיבות. בואי נמתין, אולי יהיו אנשים שירימו את הכפפה. הרבה בריאות ליאת

מזה מספר שנים הנני סובל ממחשבות וטקסים כפייתים על חלק מהם התגברתי באמצעות טיפול קוגנטיבי ואחרות פשוט נעלמו אך עדיין יש חלק שמפריעות למדיי ביום יום.בתקופה האחרונה היו לי חששות וספקות ממעטפות ועטים חשש שכותב משהו או על מעטפה וזה נשלח וזה גורם לי לאי נעימות.כתוצאה מכך נמנעתי מללכת לשירותים או לשתות רק בתקופה האחרונה חל שינוי עקב נטילת כדורים הומופאטיים יש שיפור של 50 אחוז ייחד עם זאת פתאום באו מחשבות טורדניות כפיתיות שכביכול אני שם משהו למנהלת פרסום באוכל או שתייה וזה בגלל איומים שלה לבקש שייפטרו אותי או שהיא צועקת ומדברת עליי לא יפה.אגב בגללה כבר פוטרה עובדת אחת בעבודה,כתוצאה מכך אני חושש לפתוח את המקרר בעבודה או לשתות מים מחשש שקרה או ייקרה משהו אז מה עליי לעשות בנדון?כי לא ייתכן שלא אשתה אגב בימים שהיא צועקת עליי,או מאיימת בפיטורין רמת החרדות והמתח עולה מאד ורמת הטורדנות הכפיתיות מפריעה אשמח לסיוע בנושא הנ"ל כי בכל זאת מדובר במקום עבודה ופרנסה.!

שלום נסיך, טוב לשמוע שהצלחת להתמודד עם חלק מהטכסים והמחשבות הטורדניות באמצעות טיפול קוגניטיבי ותרופתי. כשהמסה הקריטית של המצוקה נעלמת, אפשר להתפנות לעבודה יותר מעמיקה, באוריינטציה דינמית, כדי להתחקות אחר מקורותיה העמוקים של הבעיה. כך, במקום לנסות ולהיפטר מהמחשבות והטכסים, יתכן שהגיע הזמן לבדוק לעומק את היכולת שלך לשאת את הכעסים והתוקפנות הקיימים בתוכך, ולהתמודד עמם באופן מסתגל. בינתיים - כמו שוודאי למדת בטיפול הקוגניטיבי שלך - זכור, שבין מחשבה למעשה הדרך ארוכה, ושכל ניסיון לדחוק בכוח מחשבה מפחידה מן התודעה רק מחזק את אחיזתה. אני ממליצה לך להתייעץ בנושא עם פסיכולוג קליני. בברכה ליאת

מה עושים כשפנטזיות מתנפצות? מה עושים כשמישהו שמאד משמעותי לך מנפץ לך אותן? מה עושים אם הפסיכולוגי הוא זה שטורח על ניפוץ הפנטזיות? לקח לי הרבה זמן לספר לו מה הייתי רוצה לעשות "כשאגדל". זה כרוך בלא מעט שינויים בחיים שלי - מעבר למקום מגורים אחר, שינוי מקצוע והוא נתן לי להבין - במילים ובתגובות לא מילוליות שלדעתו זה לא רעיון טוב. שזה לא בשבילי, שזה לא יעשה לי טוב, שאני לא אצליח כמו שאני רוצה. נכון, זה לא היה בוטה מדי, שום דבר ששובר את הכלים, אבל אני כבר מכירה אותו ואת התגובות שלו. יודעת איך הוא מגיב כשהוא תומך ברעיונות ומאמין בי וגם כבר נתקלתי בהסתייגויות שלו. אני יודעת לעשות 1+1. חשבתי שאולי אני מדמיינת, אולי זה החלקים הלא בטוחים שלי שהשלכתי על התגובות שלו. אז שאלתי והוא לא הכחיש ונתן לי (שוב) להבין שהוא לא מתלהב. ועכשיו...עכשיו אני מרגישה נורא. מרגישה שאני סתם בונה מגדלים באויר, שבאמת אני לא אצליח ולמה לי בכלל לנסות. לא מצליחה בכלל לחשוב על להפגש איתו שוב. פגישה אחת כבר ביטלתי ואני חושבת לבטל גם את הבאה בתור. זה אולי מטופש להרגיש ככה, אולי זו בריחה אבל אני מרגישה שעד שכבר העזתי לחלום ועד שהעזתי לספר והכל ככה מתנפץ. כואב.

הי יעל היקרה, כמה כואב... אנסה לעזור - נניח שאכן המטפל חושב אחרת. נניח שדעתו האישית היא, שלא מתאים לך הכיוון. ונניח שהוא אפילו יודה בזה ביושר. נניח. אז מה או קיי, הוא חשב, וזו דעתו השונה. זה לגיטימי. אבל זכרי, זה הוא לא את. הניסיון הוא שלך הבחירה היא שלך הוא יכול להמליץ (הוא יכול גם לטעות... עם כ-ל הכלים שיש לו, בכל זאת הוא אדם בשר ודם) את יכולה לקחת ולהשתמש או להחליט לזרוק. יופי של נושא לשיחה ולהתקדמות מתוכה תוכלו לבחון ביחד את הסיכויים והסיכונים תוכלו להתכונן לאפשרות להצליח או להיכשל ולהתאכזב תוך לקיחת אחריות מטפל טוב יצעד איתך יד ביד גם אם בחרת בדרך שונה משלו. הוא לא יכתיב. זו כל החכמה. נסי לחשוב אם תלות כזו בדעתם של אחרים מאפיינת קשרים קודמים שלך, וגם זה נושא לשיחה... שיהיה טוב ורגוע

שלום יעל, קיבלת תשובה יפהפיה מקודמתי, ואין לי הרבה להוסיף עליה. פסיכולוגים, בניגוד להורים, אמורים שלא לרצות דבר עבור המטופלים שלהם, אלא רק ללוות אותם בנתיב שבחרו, להעצים אותם, ולסייע להם ללמוד על עצמם מכל התנסות. מאחר וגם פסיכולוגים הם בשר ודם, ומאחר והמטופלים הופכים יקרים להם, לפעמים קשה למטפל לשמור על גישה נקייה וניטראלית, ומתגלים כשלים מהסוג שאת מתארת. כמטפלת, אני יודעת כמה קשה לרסן את הנטייה הזו, לרצות (או לא לרצות) במקום המטופל. מקווה שתצליחי להפיח בעצמך מחדש את החלומות שלך, וללכת לאורם. האם תצליחי גם לסלוח למטפל שלך? ליאת

שלום, אבקש לדעת מהו ה"תעריף" או התשלום המקובל עבור קבלת "סיכום טיפול" (=רשומה רפואית) בגמר טיפול. ביקשתי מהפסיכולוגית לקבל ליידי את החומר, והיא דרשה עבורו כ-700 ¤ (!). (אציין כי מדובר בפסיכולוגית קלינית, העובדת רק באופן פרטי, מקבלת ב"קליניקה" (דירה) קטנה ועלובה, היא איננה ד"ר/ פרופ'/ מטפלת בדרך ייחודית (רק שיחות). התעריפים שלה: 330 ¤ לפגישה (בתדירות של 1-2 פגישות בשבוע), 250 ¤ (3 פגישות שבועיות)). להערכתי, הסכום שנקבה מופרז וחמדני, מה גם שאין בידי לשלם לה אותו. אשמח לקבל תשובה מקצועית ומוסמכת ממנהלי הפורום לגבי התעריפים המקובלים לעניין זה. ואם מישהו מבין הגולשים שילם עבור כך סכומים אחרים, אשמח לשמוע ולהתעדכן. הודעות ניתן להשאיר לי גם במייל: [email protected] תודה, נורית

שלום נורית, לפני מספר ימים אורנה נשאלה שאלה דומה, ראי כאן- http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-726,xFT-646642,xFP-646642,m-Doctors,a-Forums.html לא נותר לי אלא לחזק את תשובתה, מתוך השלמה עם השונות הרבה הקיימת בין מטפלים. נסי להתמקח. לפעמים זה עוזר. ליאת

שלום, ליאת, אני לא מצפה שתביעי את דעתך לגבי הסכום הנ"ל, אבל נראה שהסכום שנורית מתבקשת לשלם דמיוני. זו הרי לא רשומה רפואית, פסיכולוג הוא עדיין לא רופא ! כנראה שצריך לשאול מראש את כל התעריפים עבור כל פעולה שהיא... לקח טוב לחיים !! אבל נראה לי שראוי שפסיכולוגית נכבדת ויקרה כזאת ואולי גם כל האחרים במקצוע , ולא רק הם, יציבו רשימת התעריפים שלהם בחדר ההמתנה של הקליניקה, כדי שכל אחד יוכל לשקול אם מתאים לו להיות מטופל שם. אם זה לא מקובל, יש להיות מודעים לכך שמי שבא לטיפול פעם ראשונה, אולי לא מודע למה שצפוי לו בהמשך, ואפשר ליזום ולומר לו בעל-פה שבמידה ויהיה מעוניין בסיכום טיפול כזה, זה יעלה לו כך וכך.. אחרי מספר שנות לימוד באוניברסיטה , אני לפחות, מצפה שתהיה יוזמה כזאת. שבוע טוב

שלום אביבה, למרות שפסיכולוגים אינם רופאים, ההתייחסות לתיקו של המטופל כמוה כרשומה רפואית, על כל המשתמע מכך. סיכום טיפול, בעיקר טיפול ממושך ומורכב, עשוי לגזול זמן רב, לפעמים מס' שעות. עקרונית, אפשר להבין את הדרישה לתגמול עבור עבודה זו (תעריף של שתי פגישות), גם אם במבט ראשון זה נראה דמיוני. כאמור, יש - לרווחת הלב - פסיכולוגים רבים שרואים את הסיכום כחלק ממחוייבותם כלפי המטופל. עניין של השקפה. הצעתך בעניין תעריפים נראית לי בעייתית מכל מיני טעמים, אבל מי יודע? אולי תובילי טרנד חדש. :-)) שבוע טוב ליאת

לא יודעת אני הייתי מאוד ניפגעת מדרישה כזו בסוף טיפול ולא בגלל שהיא פסיכולוגית ולא רופאה (כמו שצוין) מגם אם היא הייתה פסיכיאטרית הייתי חושתב שזה מראה על חוסר איכפתיות מסוימת. אם היית אצלה למעלה משנה היא הרוויחה עליך מספיק לעניות דעתי סיכום גם אם הוא לקוח כמה שעות יכול להיות איזשהי מתנה קטנה של סיום או העברת תחושה אכפת לי ממך ולכן אני מקדישה לך שכמה שעות.

לא יודעת אני הייתי מאוד ניפגעת מדרישה כזו בסוף טיפול ולא בגלל שהיא פסיכולוגית ולא רופאה (כמו שצוין) מגם אם היא הייתה פסיכיאטרית הייתי חושתב שזה מראה על חוסר איכפתיות מסוימת. אם היית אצלה למעלה משנה היא הרוויחה עליך מספיק לעניות דעתי סיכום גם אם הוא לקוח כמה שעות יכול להיות איזשהי מתנה קטנה של סיום או העברת תחושה אכפת לי ממך ולכן אני מקדישה לך שכמה שעות.

לא יודעת אני הייתי מאוד ניפגעת מדרישה כזו בסוף טיפול ולא בגלל שהיא פסיכולוגית ולא רופאה (כמו שצוין) מגם אם היא הייתה פסיכיאטרית הייתי חושתב שזה מראה על חוסר איכפתיות מסוימת. אם היית אצלה למעלה משנה היא הרוויחה עליך מספיק לעניות דעתי סיכום גם אם הוא לקוח כמה שעות יכול להיות איזשהי מתנה קטנה של סיום או העברת תחושה אכפת לי ממך ולכן אני מקדישה לך שכמה שעות.

יש חוק שיצא בזמן שביבי היה ראש ממשלה שהפסיכולוג צריך אחרי פגישה טיפולית לכתוב נוסח שנשאר אצלו ונוסח למקרה שהמטופל ידרוש את התיק הפסיכולוגי. הדבר נעשה כחלק מהטיפול ומהתשלום. לפי חוק כשמטופל עוזב את הטיפול הוא זכאי לקבל את סיכומי הפגישות. ללא תשלום. תשאלי על זה בפורום פסיכאטריה יגידו לך בדיוק באיזה חוק מדובר כי דרך שם אני יודע את זה. אני קיבלתי סיכום טיפול ולא דרשו ממני דבר. רק תדעי שלא יוצא מזה כלום כי הם נורא זהירים במה שהם כותבים והם לא יוסיפו שום דבר שלא נאמר בטיפול. לא יוצא מזה כלום בסופו של דבר.

שלום :) אין לי תפיסה שגוייה של המציאות, אני בן אדם מאוד מציאותי ומאוד הגיוני, אין לי ערך עצמי נמוך, בכלל לא, אין לי בעיה בתפקוד, אני מסתכלת על הדבר החיובי בכל מה שקוראה לי מסתגלת לכל מצב, אני נלחצת הרבה, אני גם מעופפת הרבה, אני סומכת על עצמי בדברים גדולים וחשובים אבל לא בדברים הקטנים כמו לשכוח דברים כי אני מעופפת. אני עצובה כמעט כל זמן שאני לבד חושבת , לא בדיכאון,(כשאני עם אנשים אני אוטומטית שמחה), אני לוקחת על עצמי אחריות מלאה לכל מה שאני עושה, יש לי קונפליקט בין הרגש להגיון, לא בדיוק קונפליקט אני פשוט פועלת רק על פי ההגיון בלי קשר למה שאני מרגישה (במודע). אני מאוד מאוד מודעת לעצמי, אני מרגישה לבד גם כשמסביב יש אנשים שאני מאוד מאוד אוהבת ואוהבים אותי, רק בן אדם אחד בעולם מכיר אותי (בטח בגלל זה אני מרגישה לבד), אני כל הזמן חושבת על איך אני צריכה להיות בשביל עצמי על הדרך שבה בני אדם פועלים ואיך אני פועלת, מבנה במוח האנושי, אני יודעת שיש לי בעיה מסויימת כי אני מתוסכלת רוב הזמן אני פשוט לא יודעת מה? אבל גם איך זה בעיה עם אני לא עושה או חושבת שום דבר קיצוני או לא הגיוני?, כל המחשבות שלי גם אלה שגורמות לי לבכות הם לא קיצוניות והם לא מוגזמות, הם פשוט מעציבות בצורה הכי לגיטימית שיש, פשוט הרבה אנשים לא מתעמקים בהם מעדיפים להתעסק בדברים אחרים, להסיח את דעדתם...

שלום לך, כמו שכבר נכתב כאן לא פעם, לא תמיד חייב להיות מוקד אבחנתי ברור כהסבר לתחושת הדכדוך והאי-נחת. תפיסת מציאות טובה אינה תמיד ערובה לכך שנדע להסתדר בה באופן מיטבי. אנשים רבים מכירים את הקונבנציות החברתיות היטב, ובכל זאת, במפגש שלהם עם העולם משהו לא זורם חלק. התסכול המתמשך בו את נתונה מרמז על כך שמשהו בכל זאת אינו מניח את דעתך, למרות יכולותייך הטובות. אפשר להחליט לטפל בזה, אם רוצים. אבל זה דורש השקעה, והחלטה נחושה להתבונן באומץ על הדברים, גם כשהם 'הופכים את הבטן'. ואפשר, כמובן, גם לא. נסי להקשיב לעצב שלך, לנסות לתת לו מילים ותוכן. יתכן שעצם המחשבה על כך תייצר רעיונות לפיתרון או לשינוי. בהצלחה רבה ליאת

קודם כל תודה על התגובה. אני רוצה להסתכל על הדברים כמו שהם, אני כל הזמן אומרת לעצמי את האמת כמו שהיא, אני לא משקרת לעצמי, אני אוהבת את מי שאני אבל לא את מה שאני, אני מי שאני רוצה להיות, אבל אני שונאת את הטבע האנושי שבי,התירוץ "זה אנושי" לא עובד עליי. אני שונאת להרגיש משהו שהוא לא הגיוני, ואני יודעת שרגשות זה לא דבר הגיוני בהכרח אבל עדיין, אני לא מרחמת על עצמי יש לי חיים טובים, אבל אני בוכה כמעט כל יום (בלי שאף אחד ידע) אני חושבת על למה אני עושה דברים ומה המניע לכל דבר ודבר, אני לא עושה דברים מטומטמים ואני גם לא אעשה (אלכוהול סמים וכו'..) אני גם לא אגיד דברים שאני אתחרט עליהם אני לא אימפולסיבית בכלל, אני עייפה נפשית ואני לא עברתי שום דבר בחיים החיים שלי היו ועדיין הכי נורמאלים ואני מוקפת באנשים שאוהבים אותי, אני רוצה לדעת אם יש משהו לא בסדר איתי...

ליאת שלום בעלי ואני נמצאים במצוקה רגשית בגלל יחס מתנכר של בתנו (25) הבת לומדת מחוץ לבית במוסד להשכלה גבוהה וגרה שם אנחנו מחכים בגעגוע לביקוריה שהולכים ומתמעטים משנה לשנה לטענתה יש לחץ בלימודים יש חבר שצריך להיות עם המשפחה שלו והיא מתלווה אליו קשה לנו להגיע לסופ"ש ולגלות שהיא לא מגיעה יש לנו עוד 2 ילדים אחד בבית ואחד נשוי מה עלינו לעשות ואיך עלינו להתנהג לנדנדלכעוס להעיר בבקשה עזרה ועצה תודה

שלום ראומה, לא פשוט לגלות יום אחד שהילדים שלנו הם אנשים בוגרים, בעלי סדרי עדיפויות ורצונות משל עצמם, בעיקר כאשר אלה שונים משלנו. "יחס מתנכר" הוא מושג המשקף את החוויה שלך, שכן כך את מפרשת את התנהגותה. מדבריה שלה, אפשר לשמוע שמדובר בחוויה של עומס וקוצר זמן, ואולי גם סדר עדיפויות שונה, המוכתב מזוגיות בהתהוות. לא שומעים כאן 'התנכרות', גם אם בפועל, המשמעות היא מפגשים פחות תכופים. אני חושבת שנדנוד ותוכחה ישיגו את ההפך. במקומך, הייתי מביעה התעניינות אמיתית בקורות אותה, וגעגועים כנים אליה. נסי למצוא עניין והנאה בסופי השבוע שלכם גם ללא נוכחותה, מה שיוריד מעליה ומעליך את הלחץ וההכרח להיפגש. כשהדברים נעשים מתוך בחירה חופשית, הם תמיד אטרקטיביים יותר. בהצלחה ליאת

ליאת יקרה אני מקבלת את העצות שלך למרות שלא קל לדעתי המשפחה במעגל הראשון (הורים אחים) והמעגל השני (סבים דודים) היא חשובה מאד בתמיכה עידוד חיבוק בזמן טוב ופחות טוב לכן צריך לעשות מאמץ בביקורים טלפונים אני אקבל את העצות שלך. תודה

שלום רב,אני בת 23 ועברתי לגור עם חבר שלי אנחנו ביחד 7 חודשים ואני לא מרגישה בנוח להיכנס לשירותים כשהוא נמצא על יד אני פשוט דוחה את זה בראש ולא נותנת לגוף להשתחרר אני עצורה מבפנים זה מתבטא בקושי שלי לזרום עם דברים מה אפשר לעשות אולי איזו צורת מחשבה אחרת שאני יכולה לאמץ בבקשה אם למישהו יש איזשהו טיפ אני אשמח לכל עצה

שלום ביישנית, פעם, היו אומרים לאנשים ביישנים משפטים כמו - "אפילו מלכת אנגליה (או ראש הממשלה, או חיים יבין, או מלכת היופי...) הולכת לשירותים" הניסיון מלמד שזה לא תמיד עוזר, ומדובר בקושי בסיסי יותר, לפגוש את החלקים הפחות מחמיאים שלנו מבלי להתערער ולהרגיש חסרי ערך. המגורים המשותפים מאלצים את בני הזוג לחשוף ולהיחשף גם בהקשרים פחות זוהרים של הקיום. ברוב המקרים, כשמתבסס אמון וביטחון בקשר, אנשים משתחררים ולומדים שהצדדים הפחות ייצוגיים שלהם מתקבלים גם הם, ואינם פוגעים באהבתו של בן הזוג. אם אינך מצליחה בכך, יש להניח שמדובר בבעיה רחבה יותר של תפיסה עצמית ויכולת להתנהל באינטימיות. אפשר וכדאי להתמודד עם הקשיים במסגרת טיפול פסיכולוגי דינמי, ולא להסתפק רק בטיפים מהאינטרנט. בהצלחה ליאת

היי.אני מרגישה שאני חייבת להוריד לחץ.כאילו להתאים את קצב החיים לעצמי, ולצאת מהמצב הזה של לרוץ ולרוץ בלי אויר,כשאני מרגישה כל הזמן אשמה.לא עושה מספיק,לא טובה מספיק...אז חשבתי לעזוב את הלימודים.שוב..ואני יודעת שאם אעזוב גם הפעם,כבר לא אעשה זאת.אני כבר "ילדה" גדולה... אבל אני לא יודעת מה לעשות.איך אחיה עם זה שלא ייצא ממני כלום?! אני יודעת שמבחינה אינטלקטואלית אני יכולה להם.אבל אני לא מסוגלת לשאת את כל הכרוך בכך.ובודאי עכשיו,כשהחיים דורשים ממני אנרגיה במקומות רבים אחרים. אני לא יודעת מה קרה לי.כילדה הייתי תלמידה טובה מאד,ואפילו בתיכון הייתי טובה (למעט מתמטיקה) והבגרויות עברו עליי בטוב,בלי לחץ,הייתי מאד מרוכזת ומאורגנת וקיבלתי ציונים טובים.לא סביר שלא ייצא ממני כלום. אני רק רוצה לחיות בשלום עם עצמי.להפסיק להיאבק. נזכרתי היום בעצב שאימא שלי אמרה לי בילדותי שאני בטלנית.אני לא זוכרת באיזה הקשר...זה לא היה קשור ללימודים כי הייתי תלמידה טובה.אבל אני זוכרת שזה נאמר יותר מפעם אחת... מה יש לי? אני בטלנית?מה אעשה?

שלום ויק, אחת התכליות (ככה אומרים?) החשובות של טיפול פסיכולוגי זה ללמוד לדעת עוד על האופן בו אמירות מוקדמות של הורינו מהדהדות בתוכנו גם היום ומכתיבות את התנהגותנו. תכלית נוספת, קריטית לא פחות, היא השתחררות מרודנותו של הדטרמיניזם הזה, ולקיחת אחריות של אדם על חייו. אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שכדאי ללמוד לחיות עם עצמנו בשלום. אבל לפני שאת מקבלת החלטות גורליות, מומלץ לוודא ש"הורגים את האויב האמיתי", ושהוא אכן המחסום שלך בדרך לקבלה עצמית. לא תמיד מה שגורם לנו לחץ רגעי או מאמץ הוא *באמת* האויב. האם הלימודים הם האויב, או אולי הציפיות שלך מעצמך? שווה בדיקה מעמיקה במסגרת הטיפול. שמחה לשמוע אותך ככה, טוב יותר. בהצלחה ליאת

ערב טוב, יש לי מספר שאלות: 1. מהי תחושת ההצפה? 2. מהי הכוונה להעברה אירוטית? 3. מהו התהליך אשר עוברים בטיפול? תודה רבה

שלום אורית, 1. תחושת הצפה מתייחסת - ברוח המטאפורה - למצב בו משהו 'יוצא מכליו'. הכוונה בדר"כ היא לפרץ של רגשות עזים שהאדם מתקשה לווסת בצורה טובה, מה שיוצר לעיתים חרדה מאיבוד שליטה. 2. העברה היא מושג הלקוח מתורת הפסיכואנליזה, המתייחס למצב בו רגשות עמוקים שהופנו במקור לדמויות משמעותיות בילדות או בעבר הרחוק (הורים בדר"כ, אך לא רק), מיוחסים בהווה לדמות המטפל. בהעברת האהבה או ההעברה האירוטית, יועברו כל ההיבטים של האהבה, כולל המרכיבים האירוטיים. 3. טיפול פסיכולוגי הוא מרחב התבוננות ייחודי, הנעשה בשניים, בתוך גבולות ברורים מאד וידועים מראש, המאפשר לאדם ללמוד על עצמו ועל התנהגותו. הגישה הטיפולית שלאורה עובדים מכתיבה במידה רבה את המטרות הספציפיות, את האמצעים להשגתן ואת קצב וסגנון העבודה. אורית, שלוש השאלות שלך הן שאלות גדולות ורחבות, שמטבע הדברים קשה להקיפן במסגרת תשובה קצרה בפורום. כיום ניתן לקרוא כמעט על כל נושא ברשת האינטרנט, בשפה פשוטה, המיועדת גם לאנשים שאינם פסיכולוגים. מומלץ בחום. בברכה ליאת

שלום לכם האם כדאי לי להגיע לטיפול אצל מנהל פורום? אנא דעתכם

ועוד פעם לא!

שלום מתלבט, מנהל פורום הוא איש מקצוע ככל איש מקצוע אחר, ולכן אין מניעה מפנייה אליו. מרגע שהחל טיפול כזה, מומלץ - לפחות בעיני - להימנע מתקשורת מקבילה דרך הפורום. בברכה ליאת

שלום מתלבט, מנהל פורום הוא איש מקצוע ככל איש מקצוע אחר, ולכן אין מניעה מפנייה אליו. מרגע שהחל טיפול כזה, מומלץ - לפחות בעיני - להימנע מתקשורת מקבילה דרך הפורום. בברכה ליאת

כנסי לפורום של וואי נט (פסיכולוגיה) ודפדפי קצת. תראי למה זה יכול לגרום.

ליאת שלום, אני מעוניינת לעבור טיפול פסיכולוגי ויש לי שאלה שמזה זמן מעניינת אותי - האם מספרי הרישוי של משרד הבריאות הניתנים לפסיכולוגים מצביעים על מידת הנסיון או הותק שיש לפסיכולוג? למשל מישהו שמספר הרישוי שלו מתחיל בספרה 1xxx יש לו יותר ותק מפסיכולוג שמספרו 6xxx ? תודה ענת

שלום ענת, באופן כללי את צודקת. המספר משקף את הזמן בו אדם ביצע רישום מסודר בפנקס הפסיכולוגים. יש לציין שקיימים אנשים שגם לפני רישומם בפנקס עסקו בעבודה טיפולית באופן פחות ממוסד, או בתחום טיפולי מעט שונה שתרם לניסיונם. בברכה ליאת

ליאת שלום מנין נובעת התנהגות שהיא חסרת ספונטניות .כל מילה נשקלת ונמדדת. כל תנועה מתנועות הגוף מתוכנתת ותמיד נבחן הרושם שנעשה על הסביבה. ,האם התנהגות זו מולדת .נרכשת, או סימפטום למצב נפשי כל שהוא? האם טיפול נפשי טוב יכול לכוון להתנהגות טבעית ומשחררת יותר? האם יש סיכוי... תודה שבת שלום שוש

ועוד פעם כן!

שלום שוש, אחת השאלות המעניינות שהעסיקו את מדעני ההתנהגות לדורותיהם, נוגעת למקורותיה של ההתנהגות האנושית, ולשאלה האם היא תוצאה של תכונות אישיות או של נסיבות חיצוניות. התשובה היא, כמו תמיד, איפשהו באמצע. התנהגות ספונטנית נתפסת לעיתים כעניין רצוי ומדליק (ראי בכל מודעות השידוכין למיניהן...), ולעיתים כסוג של נמהרות או קלות-דעת. הכל בעיני המתבונן. באופן דומה אפשר להסתכל גם על מודעו?ת לאופן בו אנו נראים בעיני הזולת. היכולת 'לנהל רושם' היא תכונה שנחקרה רבות, וגם היא עשויה להיתפס כנכס אישיותי או כמגבלה. את שואלת האם מדובר בסימפטום של בעיה נפשית והאם כדאי לטפל בזה, והתשובה תלויה, כמובן, בעוצמה ובמידת הסבל שנגרם לך. למשל: אנשים חרדתיים נוטים להיות פחות ספונטניים, הם זקוקים למידה רבה יותר של שגרה, ומרגישים מתח במצבים עמומים ולא צפויים. אם את מרגישה שהדבר מדבר אליך - שווה להתייעץ. באופן דומה, מי שעסוקים כל הזמן בניראות שלהם בעיני האחרים עד כדי הסגת הצרכים והרצונות שלהם-עצמם, עלולים לסבול בסופו של דבר מסימפטומים מטרידים שיגרמו להם סבל. נסי לבדוק עם עצמך מה מידת הסבל היומיומית הנגרמת לך בעטיין של תכונות אלה, והחליטי בהתאם. אישית, אני מאמינה מאד בכוחו של טיפול פסיכולוגי טוב לתרום לכל אדם, ולסייע לו לחיות טוב יותר עם עצמו ועם זולתו. בהצלחה ליאת

צוהריים טובים , אני לא יודעת מאיפה להתחיל , אבל נראה לי שכבר מספיק לי , לא ?! צריך לבוא יום וכן אספר , לא ?! אני בת 24 , בדר"כ בריאה , לא סובלת מאיזה בעיה רופאית , אפילו לא מכירה רופא המשפחה שלי . הבעיה שלי היא כך : אני נוטלת איזה כדור רואה אותו , לא משנה צבעו או צורתו או אפילו למי שייך או לאיזה מחלה הוא נוצר ,... כשרואה את הכדור אני לוקחת אותו מיד מבלי לחשוב ... והבית שלי ולצערי הרב מלא בכל מיני תרופות כמו לכלסטרול, שומן, לחץ דם,סוכרת, הרגעה,כאבים , איטוביוטיקה,... אני לוקחת את הכדורים לא שאני בדיכאון או בלחץ או שיש מחשבות אובדניות או ... אלא רק שאני רואה הכדור או משהוא במשפחה מבקש ממני להביא לו כדור , אני מיד לוקח אחד או שניים . אני עושה את זה כבר שנים . ואף אחד לא יודע משאני עושה , ולא רוצא שכן משהוא ידע , אני מעוניינת לפתור את הבעיה שלי לבד . איך אני יכולה לפתור את זה מבלי שאף אחד יתערב בזה , הערה קטנה : אני ילדה מוצלחת בחיים ,לומדת באונ' , יש לי חברות , תודה מראש על כל יעוץ או תמיכה

שלום לך, ההתנהגות שאת מתארת דורשת התייחסות מקצועית דחופה, לא רק בגלל אופייה הכפייתי, אלא (בעיקר!!!) בגלל הנזק הבריאותי שהיא עלולה לגרום לגופך. ככל התנהגות כפייתית, גם התנהגות זו ניתנת לטיפול והכחדה, אך עליך להיות אמיצה מספיק כדי להתגבר על הבושה ולשתף בכך אדם נוסף, פסיכולוג או פסיכיאטר. תוכלי להתחיל גם ברופא המשפחה. . אשמח אם תמשיכי לעדכן כיצד פעלת. בהצלחה ליאת

לא מרגישה שום דבר. אמרתי את זה. אמרתי לה מה קרה לי. אמרתי לה מי פגע בי. שוב אנחנו מדברות על אמון. שוב קשה לי לסמוך עליה. היא מנסה לכוון אותי לנימי הנימים של הקושי לסמוך, אני לא מסכימה לדבר על זה. אני מדברת בקול יבש, המילים קצת נתקעות לי ויוצאות מגומגמות. מחזיקה בכל הכוח כדי לא להרגיש את זה. שוב מקטינה את החוויה במחשבות, חוסמת את הרגש מלעלות ולהציף. כבר הרבה זמן לא הסתכלתי עליה. שתיקה. לא נוח לי בשום תנוחה. רוצה לקום וללכת, להיעלם לאיזה זמן. נשארת במקום. המילים מנותקות ממני, נתלות לרגע בחלל החדר ונמוגות. כבר לא בטוחה שאמרתי אותן בקול, חושבת שאולי רק חשבתי אותן. היא זהירה. אני מרגישה את זה. היא שואלת שאלה. אני מקופלת בפינת הספה, ראש על הבירכיים. אולי מנסה להיעלם משם, להיבלע אל תוך עצמי. היא קוראת בשמי בעדינות. אני לא עונה. לא עונה. לא עונה... היא מבקשת שארשה לה להיות שם איתי. שוב אומרת שהיא שם, שהיא לא הולכת לשום מקום. היא חושבת שאני מענישה את עצמי על זה שסיפרתי. היא חושבת שאני מכריחה את עצמי להיות לבד. היא הייתה רוצה שנהיה שם יחד. איזה קול נעים יש לה... לא יודעת איך להיות שם יחד.

אוי..נועם.. כל מילה שלך נרשמת בי במקום שכאילו חיכה רק לה.. התכוונתי לקחת פסק זמן מכאן, אבל כהרגלך, את נוגעת בי כל כך.. התיאור שלך מכווץ את הלב והבטן קשה לי שככה קשה לך. לא מצליחה לדמיין אותך כך, בפינת הספה..ושוב, כל מילה שלך נופלת על איזה 'גם אצלי' קטן משלי, גם אם אולי מגיע ממקומות אחרים. כל כך הייתי רוצה להגניב לך פנימה סלילים אווריריים של משהו רך ורוד ומלטף, שיחבקו ויעטפו בעדינות את המקומות המכווצים, יגעו-לא יגעו ויקלו קצת על הפחד והבלאגן הפנימי.. יעניקו נחמה.. כל כך מתחברת לתחושות שאת מתארת (או כך אני חושבת) שהכל כל כך מורכב ולא מוכר.. כל פעם מספרים חלק נוסף, והתגובה הגופנית והרגשית שונה..מפתיעה ובעיקר זרה. פעם אחת מדווחים. כאילו זה שום דבר וכבר מזמן נשכח. בפעם שאחריה מנסים לדבר, אבל יוצא רק בעילגת; לא מצליחים לבנות משפט, המילים נתקעות, נקטע חוט המחשבה, וצריך לשוב ולהתניע כל פעם מחדש כי הכל נכבה. (וכל הסיטואציה מעליבה כל כך).. בפעם שאחריה מגיעים במצב רוח מצויין ומתבדחים, ואז עוד פגישה, בה לא מוכנים בשום אופן לענות לשאלות, רק לא לשמוע את עצמי אומרת בקול. ובתוך כל הבלאגן.. לא יכולים להתעלם מכמה הקול שלה רך, כמה המבט שלה חם, כמה היא יפה כשהיא מחייכת.. וזה רק מוסיף לבלבול.. מסתכלים על עצמנו מהצד ונבהלים, דואגים קצת, שאולי קשה באמת. אולי זה לא סתם.. פתאום יש מקום שקצת נפתח למילים כמו 'סבל' ו'כאב', גם כשהן מתייחסות אליי. אליי...מי היה מאמין? מישהו נמצא שם, מתייחס לסיפורים הקטנים, שכבר נחים שנים במגירות כמוסות, במילים חדשות, כמו 'קשה מנשוא', או 'מכאיב'.. ופתאום התחושות הישנות מקבלות נפח..כמו תמונת שחור-לבן מצהיבה הנצבעת פתאום בצבעים עזים, שמחזירים לנו את הקולות, הריחות, המחשבות.. והמגירה מרגישה קטנה מדיי, וצפוף שם וצריך למצוא לדברים מגירה חדשה.. אבל דווקא כשצפוף קשה יותר להידחק החוצה.. הדברים יוצאים בטפטוף מייאש, או בסילונים צורמים, נתקעים או מתעכבים והכל מוזר.. זה קשה. נורא קשה. אני מרגישה שאת בדרך (אני חושבת שגם את). והדרך אולי לא קלה, אבל את שם, צועדת.. לפעמים בהיסוס או בפחד ולפעמים בחיוך ובהקלה. את שם (ולא לבד). תני לעצמך קצת זמן...לוקח זמן לשחרר תחושות שנדחקו למגירה שקטנה ממידותיהן.. לאט-לאט, אנחנו לא ממהרים לשום מקום.. את מתנהגת כמו שאת מרגישה, וזה תמיד טוב.. הדברים עוד מחפשים איזון חדש בשבילך, מגירה חדשה להתרווח בה, אחרי שיצבעו בצבעים החדשים שתבחרי עבורם. אבל בנתיים, תני לעצמך.. בקצב שלך.. גם לי קשה עם ביחד, כמוך. לא בטוחה שאני יודעת למה היא מתכוונת כשהיא אומרת 'ביחד'..לא בטוחה מה אני צריכה לעשות כדי להגיע לשם.. בפגישות האחרונות שלי אני מתחילה להרגיש שאני לא צריכה לעשות שום דבר מיוחד. ויותר מזה, לא צריכה לחשוב יותר מדיי על איך להביא אותנו לביחד.. אני צריכה פשוט להיות. ככה, כמו שאני. ואם קשה לי ואני לא מצליחה לדבר, או מכונסת ונרעשת-נפחדת, אז לתת לעצמי. אני כותבת את המילים והן עדיין קצת זרות לי, לא יושבות בול.. ובכל זאת, באורח נס אני מרגישה אותה שם, קרובה יותר. איכשהו היא עברה מ'לידי' ל'איתי', ואולי באיזשהו שלב גם ל'בי'. אני אוספת לי, כמוך, רשמים..תווי פניה כשהיא מחייכת, המבט החם שלה, הקול השקט והנעים, שהיא מניחה ככרית רכה, רגע לפני שהראש פוגע ברצפה, וכמובן, המילים שלה. אני אוספת את הרשמים ומרפדת לי בשקט קן קטן, כמו לגוזל, שם אני יכולה לנסות לנוח. יכולה לתת לעצמי להרגיש בלי לבטל את עצמי כל כך מהר.. הקן שלך מרופד ורך, בזה אני בטוחה. השאלתי ממנו כמה פרחים רכי-גוון להניח בקן שלי. נוחי קצת נועם, מנוחה ללא מחשבות של מילים זרות או נוקשות..תני לעצמך זמן.. כשזה בקצב שלך זה אולי מציף פחות.. את בסדר, נועם, הכל בסדר. מצרפת חיבוק ארוך וחם, לילך.

לילך אהובה, כל כך תודה שאת כאן איתי... קראתי אותך כבר קודם, אבל רציתי לתת למילים שלך לשקוע, להתערבב בי, רציתי לנסות ולהבין אותי קצת יותר. כתבת (ותרשי לי לצטט אותך רגע) - "באורח נס אני מרגישה אותה שם, קרובה יותר. איכשהו היא עברה מ'לידי' ל'איתי', ואולי באיזשהו שלב גם ל'בי'". כמה טוב לראות איך את מרגישה אותה ככה, קרוב יותר. נורא שמחה בשבילך. יודעת כמה טוב זה מרגיש, כמה בטוח. אני מאוד מרגישה אותה איתי, ובי. יש לנו קטע כזה, בשבועות האחרונים, שבתחילת כל פגישה, מיד אחרי ה'מה שלומך?' הקבועים, אני מספרת לה איפה היא ליוותה אותי מקרוב השבוע. איפה הרגשתי אותה ממש איתי, ואיפה היא הייתה 'רק' ברקע. אני חושבת שההרגשה הזאת שהיא איתי, שהקול הנעים שלה, המבט החם, החיוך... חיים וקיימים בתוכי גם כשאני לא אצלה, מאוד התחזקה בי בשבועות האחרונים. נוצרה לנו איזו קירבה חדשה, מסקרנת, פחות מאיימת... אני מרשה לעצמי יותר, להביא את אותם מקומות אפלים שלי, ולשים אותם באור שקורן ממנה. אני חושבת שההרגשה הזאת, והביטחון שהיא נותנת לי, הביאו אותי להוציא את אותן מילים מושתקות מהפה. אני מאוד שכלתנית עכשיו, בנוגע לכל העניין. מסתכלת בריחוק, קצת כאילו שומעת סיפור על מישהו אחר. אני עוד לא מרשה לעצמי להרגיש שום דבר לגבי הפגישה האחרונה, לגבי מה שאמרתי. גם לא כל כך מרשה לעצמי לדמיין אותה, כי יודעת שזה ישר יחבר לתוך הרגש. אני חושבת שאולי אני צריכה קצת את הלבד - למרות שזה לבד אחר מפעם. זה לבד שיודע שאם הוא יבחר הוא יוכל להפוך לביחד... את יודעת, בפגישה, היא נתנה לי שתי אופציות לגבי איך לתת לה להיות איתי ביחד. היא שאלה אותי אם אני רוצה להישאר בשתיקה. לחשתי שאני לא יודעת. היא אמרה, שאני יכולה להישאר בשתיקה, אבל שאנסה אולי להסתכל עליה. לראות שהיא שם, שהיא לא הולכת ממני. לראות שהיא לא נסוגה, לא כועסת, לראות שהיא איתי... היא אמרה, שאני יכולה גם לנסות ולספר לה מה קורה לי עכשיו מבפנים. בחרתי בדיבור. שוב נתקע, מתגמגם, נשנק. המילים מתבלבלות בפה, כאילו שוכחת איך מדברים. תסכול. ואני שואלת את עצמי, איך יכול להיות שדווקא המקומות אותם היא מלטפת ביד עדינה, הרגש הסוער שהיא מרגיעה במבט חם, במילים רכות, איך יכול להיות שדווקא אותם מקומות שאמורים להרגיש טוב כל כך, מכאיבים הכי הרבה? אין לי עוד כוחות לרפד הערב את הקן. אולי כל מה שאני צריכה זו מנוחה... אולי מחר אנסה לתת לעצמי גם להרגיש. לא יודעת... מתעטפת בתוך החיבוק ששלחת. (איך ידעת שזה בדיוק מה שאני צריכה?) תודה לילך. ושוב תודה. מחבקת חזרה, נועם

נועם ולילך יקרות, כמה יפות ומרגשות המילים שלכן, כאן. מרגישה שלא אוכל לומר משהו טוב יותר, אלא רק לקרוא עוד ועוד, ללמוד *באמת* איך זה מרגיש מצידו האחר של השטיח, של התווך הסמיך הזה, המלא בכל כך הרבה רצון ואי-רצון. אני מסכימה עם לילך, ומרגישה גם אני, עד כמה את ש?ם, נועם. כבר נוגעת הכי שאפשר. כמה שאפשר. מביטה בשתיכן בהתפעלות, ומאושרת על ההזדמנות שניתנה לנו, ללוות מקרוב שני תהליכים מרגשים, שונים ודומים כל כך. תודה על השיתוף ליאת

אני גם מזדהה עם מה שאתן אומרות..נדמה שהצלחתן איכשהו לתאר במילים רגשות...או לפחות מחשבות.לא רק זה...מסתבר שזה לא לבד...שיש עוד וזה משהו שקורה...ככה שפעם הבאה נסתכל על עצמנו מהצד ונחשוב שרק אנחנו מחובקים בפינה...נכניס את כולם..ונצפה בהם מהצד ואולי נבין שגם הם עוברים דברים כמונו..אולי זה הביחד שאת מחפשת.הזדהות.

היי אני לא בטוחה שאני בפורום הנכון אני בת 28 , נמצאת כרגע אצל מטפל שיקומי ונוטלת 2 רסיטל ליום עקב התקף חרדה שעברתי לפני שנה וחצי ונטיות חרדתיות עקב משבר בעבודה וההבנה שאני כבר בת 28 , בלי חברים , עדיין גרה עם ההורים , עדיין לא קיימתי יחסי מין , עדיין באותה עבודה מזכירותית שנמאסה עליי - קיבלתי איזה בום לפרצוף והרגשתי שאני חייבת שינוי עלה לי הרעיון של הקואצינג בגלל שאני לא בטוחה שזה מתאים לי ולא ממש מבינה מה עומד מאחורי זה - אשמח לקבל הסבר , המלצה וכו' תודה

שלום רוית האמת היא שגם אני לא בטוחה אם זה מתאים לך, משני טעמים. האחד, כי ההיכרות שלי עם הנושא שטחית למדי. השני, כי את מתארת קשיים נפשיים מן הסוג הנמצא - באופן טבעי - בתחום התמחותם של פסיכולוגים קליניים ופסיכיאטרים. יתכן שניתן לשלב אימון אישי בנוסף על הטיפול הפסיכולוגי. כדי שתוכלי להחליט בצורה אחראית, אני מציעה לך לבדוק את נושא האימון מקרוב, באמצעות קריאה בנושא. אני יודעת שנפתח לאחרונה פורום בניהולו של מאמן אישי, כאן באתר. בנוסף, התייעצי על כך עם הפסיכולוג השיקומי המטפל בך. צר לי שאיני יכולה לסייע יותר. כך או כך, מאחלת לך המשך שיקום מוצלח! ליאת

ליאת, חלפו השבועיים, הייתי בפגישה. אני תקועה כי אני מתחמקת. היא הציעה איזשהו מעקף שיכול להיות שננסה בשבוע הבא. חזרתי לראות מה רשמתי כאן במהלך השבועיים (גם לאורנה), ואני מחזירה אותך לאחור. בכל זאת נסי לתת לי תשובה, תשובה מהבטן, יש לזה חשיבות מהותית בעיני: "אז מה זה בושה נוראית שעוצרת מלבכות? בטח ראית אין ספור בכיות, געיות, תחתיות. מה אתם עושים עם כל זה? ומה אתם עושים עם גילויי אהבה? ומה אתם עושים עם כל הביטויים הילדותיים שלנו (לאו דוקא אלו המילוליים)? ומה (אני יודעת שזה ישמע טפשי) אתם מעדיפים: את אלה ששופכים, קלי המלל, הפתוחים, או המתייסרים, הנמלטים, הנחבאים, אלו שכל מילה נחצבת מהם ביסורים?" כפי שהופעתי אעלם - אז תודה מראש זמרי ספרי -גיבורה נחמדת

שלום גיבורה נחמדת, לא בטוחה שיש לי תשובה לכל זה. כמי שנוגעים יום יום בכאב, למדנו כאנשי מקצוע (אם יורשה לי לייצג...), להתייחס אל כל גילוייו המגוונים. לא תמיד קיים שוני מהותי כל כך בין מי שגועה בבכי מר לבין מי שנלחם בכל כוחו להישאר קר רוח. ביטויי רגש עוצמתיים לא בהכרח מעידים על פתיחות רבה יותר או על יכולת משוכללת יותר לתובנה. ולהפך. יכולים להיות שני אנשים שיגיבו, רגשית, באופן דומה, ובכל זאת יעוררו תחושות שונות מאד אצל המטפל. אני מציעה לך להניח לשאלה "מה הפסיכולוגים מעדיפים", ולנסות בכל כוחך להביא את עצמך לטיפול באופן אותנטי ככל האפשר, עם הקשיים והעכבות. (זה, אגב, משהו שפסיכולוגים אוהבים :-)). זכרי שמטרת הטיפול העיקרית היא לכוון לצרכים וההעדפות שלך, ולא לאלה של המטפלת. בהצלחה בהמשך ליאת

היי אני בת 24 נשואה לומדת שירותי אנוש שנה שנייהעושה סטאז בסניף אנוש סיימתי את הפרויקט שלי ועכשיו עד סוף השנה האקדמיצת אמורה להיות עם המשוקמים ולשוחח איתם לתת הרגשה טובה וכו....כל שבוע אני הולכת לסטאז כל פעם 3 שעות.והתיידדתי עם אחת הבחורות שמ,אני בחורה דתייה עם לבוש דתי ואף פעם לא התייחסו אליי במיוחד המשוקמים הגברים חוץ ממה נשמע? מה שלומך? ודיבורים רגילים. אתמול קרה לי מקרה מרגיז לפעמים נמביאים לסניף אדם שמדריך איך לעשות קיפולי נייר ישבנו יחד עם המשוקמים לעשות את זה והיה בחור אחד שהרגשתי שהוא מדבר גסויות מתחילת היום (הוא לא כזה בדר"כ אומנם פטפטן לא קטן אך לרוב לא מדבר על מין) והיה זורק רמיזות מיניות כלליות לאוויר ללא קשר אליי,לא ממש התייחסתי ,הוא ישב לידי כשעשינו קיפולי נייר פתאום היד שלו הייתה על משענת הכיסא שלי ושמעתי אותו אומר:אני חרמן על....(אמר את שמי...)מרוב הלם לא הגבתי,עשיתי עצמי לא שומעת ואז שם יד על ראשי אז הזזתי את ראשי קדימה בחוסר נוחות,כנראה הבין את הרמז והוריד את ידו,לאחר מכן שוב ישבנו ליד השולחנות המוצמדים והצוות רצה לעשות איזשהו פעילות ,הרגשתי שהוא מסתכל עליי וניסיתי להתעלם ופתאום הוא קרה לי לבוא אליו,מרוב טיפשות חשבתי רוצה להגיד לי משהו שלא קשור לסקס אז הלכתי אליו שאל אותי איך אני חוזרת הביתה...אמרתי באוטובוס אז הוא אומר לי תבואי אליי הביתה...וגם אומר:אל תדאגי אני אדע איך להתייחס אלייך ממש בהקשר מיני ואז אמרתי לו:שמע אני אישה נשואה ודתייה וזה ממש לא נעים לי איך שאתה מדבר אליי אז הוא אומר לי אז מה הייתי עם נשואות בקיבוץ אמרתי לו בכל זאת לא מוצא חן בעיניי היחס הזה ,אין לי בעיה להיות ידידה אבל בלי רמזים מיניים ונגיעות ואז אומר לי :תודי שיש ביננו משיכה... בקיצור כשראיתי שלא ממש עוזר קמתי ולא התייחסתי אליו בכלל והמשכתי לדבר עם הבחורה שהתיידתתי איתה. השאלה איך אמורים להתייחס במצב כזה? אומנם הוא פגוע נפש אבל לי יש את הכבוד שלי, לא הייתי רוצה שיסלקו אותו מאנוש עקב התנהגות בלתי נאותה כי גם יש לו בעיות של דכאון ואין לו ממש חיי חברה,מה הייתי צריכה לעשות? אני אמורה להיות באנוש עוד כ5 פעמים לפחות עד סוף השנה.והוא גם בא כל פעם אך זו הפעם היחידה שהטריד אותי.

שלום אפרת, האופן בו הגבת נשמע נכון ומקצועי מאד. סימנת גבול בנחישות ורגישות. כמי שעובדת במחיצת משוקמים, את ודאי זוכרת שחלק חשוב ומרכזי בעבודה השיקומית מתייחס לאימון או השבה של כישורי חיים בסיסיים, בהם גם התנהלות חברתית ובינאישית. אצל חלק מנפגעי הנפש תיתכן התרופפות (זמנית או כרונית) של מנגנונים מעכבים, מה שעלול להוביל לכך שהדיבור הפנימי ייצא באופן פחות מבוקר גם החוצה. התייחסי לכך כאל חלק ממצבו הנפשי, והמשיכי להציב את הגבול כפי שעשית ממילא. במידה ותחושי שאינך מצליחה לעשות זאת בכוחות עצמך, פני לעזרתו של איש צוות נוסף. זה לגיטימי. בהצלחה ושבת שלום ליאת

ליאת שתי שאלות שאינן קשורות זו בזו. א. האם הפרש ניכר בגילים ,עד כדי הכפלה בין מטופל למטפל (כשהמטופל הוא המבוגר) יכול להוות מחסום בטיפול או הפרעה כל שהיא? ב.עד כמה אמת יש בפרסומים על מחקרים שנעשו במזונות מסוימים כבעלי פוטנציאל לטיפול בדיכאון .כמו אומגה למשל? תודה לך ליאת .גם על שאר תשובותייך שיש לי העונג לקרא אותן . שבת שלום רבקה

שלום רבקה, בטיפול יכולים לצוץ כל הזמן וכל מיני מחסומים, התנגדויות וגורמים מפריעים אחרים. גיל המטפל (כאשר הוא צעיר מדי או מבוגר מדי ביחס למטופל) יכול להפריע לאנשים מסוימים, בעוד לאחרים לא. מניסיוני, כאשר המטפל הוא טוב ומקצועי, מחסום הגיל - גם אם הטריד קצת - נעלם תוך זמן קצר, ומפסיק להיות אישיו. בעניין התכשירים הטבעיים למיניהם, בחרתי שלא לענות מיד, והתייעצתי למענך עם ידיד פסיכיאטר. לדבריו, גם אם קיים פוטנציאל כזה (שלא ממש הוכח מחקרית עד היום), הוא רלוונטי למקרים קלים מאד. כדי להגיע לכמות מיטיבה, יש לצרוך כמויות גדולות ולאורך זמן, ויתכן שהדיכאון יחלוף מעצמו, ללא קשר למה שאכלנו. כאשר מדברים על דיכאון בינוני או מג'ורי, מוטב להגיע לאיש מקצוע ולנהוג בהתאם להמלצותיו. עד כאן דברי הפסיכיאטר. מעבר לזאת, הקשר בין נפש בריאה לגוף בריא ידוע זה מכבר, ולכן כל דבר שאנו יכולים לעשות למען תחזוקת גוף טובה מקדם גם את בריאותנו הנפשית. אכילה בריאה ומאוזנת, לאו דווקא של מוצרי-פלא ספציפיים, מומלצת תמיד, ויש בה פוטנציאל של טיפול מונע. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

היי נהנית ושוב נהנית לקרוא את תשובתך ההולמת ורצינית בנושא תודה ענקית על יתיחסותך הסבריך ואף העידוד ותמיכה שאת משדרת דרך דברייך. התרשמתי מאד מדרך פעוללתייך גישתך לעבודה ואף התשובות שנתת לי עד כה. מקווה מאד שאת רואה אותי באור חיובי לאור פניותי. תודה מקרב לב שולמית. את עוזרת תומכת ומעודדת מאד בסך הכל הכל כך נכון אבלשנשארים צלקות וחווים משבר ממושך שאט אט קמים על הרגליי ותאוששים זה כך כבר חודש שלם מתחית חודש שעבר וכמה כיף שיש אנשים כמוך בדרך. אז מה שרציתי לומר כשנשארים מצולקים וקשר כזה או אחר נגמר בכאב גדול מאד יחסים למקרים אחרים אז נאלצים לפעמים בעל כוחנו לישאר שם ולהתרפק על העבר אך למזלי הטוב שזה נפתח אז נפתח אצלי כמו שצריך ויודעת לעזר ולמוע מבוגרים ממני כמו משפחה חברות ובאיחוד והכי חשוב ליתמך ולעזר באנשי מקצוע כמוך{כמוכם}

תודה, שולמית, על דברייך. שמחה שאת מצליחה להתגבר ולהיעזר. המשיכי לבקר כאן. לילה טוב ליאת

היי לילך, חוב קטן: ספר השירים של עלי אלון, בן קיבוץ עין שמר, הוא - "יחף, תהילי עין שמר", רישומים יצחק פלגי - איגנץ, ספרית פועלים, 1991. ומה שלומך? ליאת

ליאת,.. תודה.. שטרחת וחיפשת וכתבת. ושוב סליחה, שככה..את יודעת.. קצת מתביישת 'חף' זה שם טוב..אנסה לחפש.. שלומי רוב הזמן בסדר היה שבוע ארוך, שעבר, באופן מפתיע, מהר וכרגיל- לא הספקתי כלום תודה שאת שואלת, זה נעים.. לילך.

היי ליאת חמודה אני הפנה אותך להודעתי הפורןם תחת הכותרת בקשה להגדרה זאת למרות שגם אורנה וגם דרטר ענו לי כבר על השאלה אשמח לשמוע או יותר נכון לקרוא את תשובתך ולדעת את דעתך בעניין. חלילה לא פוסלת אף אחד אך מאד מעווניינת לשמוע את תשובתך בעניין ונהנת באופן אישי בתשובתיין ודרך יתייחסותך לדברים. בתודה מראש ותקווה למנה מהיר שולמית.

שלום שולמית, ההתעקשות שלך לשמוע שלוש דעות, של שלושה פסיכולוגים, יכולה להעיד על כך שאת נושאת עימך את הנושא הזה כמשהו מאד לא פתור, רגיש ומעורר רגשית. בית הספר הוא אחד מסוכני החיברות הבסיסיים בחיינו, ויש הרואים בו מתחרה ממשי לבית ההורים, ככל הנוגע להקניית הערכים, העמדות והאמונות שאנו רוכשים במהלך חיינו. בפועל, ילדים מבלים עם המורים שלהם שעות רבות בהרבה מאלה שהם מבלים עם הוריהם. הם פוגשים בהם יום יום, למשך מספר שעות (מה שלא תמיד קורה עם ההורים). המורה אינו אחראי רק להעברת חומר הלימוד, אלא נושא בתפקידים רבים נוספים, כמו 'הורה', 'פסיכולוג', 'עובד סוציאלי', 'בורר', 'שוטר', 'מדריך', 'חבר', ועוד. בניגוד לכל בעלי התפקידים האלה, המורה אינו עובד בנוהל של "אחד על אחד", אלא מול קבוצה גדולה של ילדים או נערים, השונים מאד אלה מאלה. לעובדה זו יש השפעה מכרעת על אופן התפקוד של המורה. יש כאלה שמצליחים לעמוד במשימתם באופן מעורר הערכה, ויש כאלה שקורסים מעומס עבודתם, מאבדים סבלנות, רגישות, או מוטיבציה. מדברייך, ניתן להבין שאת נושאת פגיעה ישנה, שחרצה בך זיכרונות מרים וצלקות. אינך מפרטת מהן הנסיבות, אך ניכר שהיית רוצה לדעת האם נהגו בך באופן הגון, מקצועי ואתי. כמובן שלא נוכל לדעת זאת מכאן. אני רוצה להאמין שברוב המקרים מורים - כמו הורים - רוצים בטובתם של הילדים, גם אם לפעמים זה יוצא להם עקום ומגושם. מורה טוב הוא, מן הסתם, מי שמאפשר גדילה והתפתחות, מעודד סקרנות, נעדר שיפוטיות וזמין במצבי משבר. מתוך היכרות קרובה עם תנאי עבודתם המאד קשים של המורים בישראל, אני יודעת עד כמה המשימה הזו קשה. יש מורים שכושלים. ככל הנראה, גם בתחום הזה צריך מזל. מקווה שתצליחי להתגבר על הפגיעה, להשתקם, ואולי גם לסלוח. סוף שבוע נעים ליאת

בזמן האחרון אני מרגישה ממש קושי נפשי. זה מתבטא בחוסר יכולת לתפקד ביום-יום, בדיכאון פחדים ועוד. זה כבר כמה שנים שאני מרגישה צורך להיעזר במשהו. והחלטתי עכשיו לפנות לפסיכיאטר לבירור כמה עניניים. עכשיו, תוך כדי שאני מחפשת פסיכיאטרים אני נזכרתי במקרה שהיה לי בשנות בי"ס שלי. בכיתה י' נכנסתי לבי"ס חדש ולאחר כמה זמן, התחלתי לשנות את כתב היד שלי (במכוון) ועשיתי אותו בכוונה לא מובן וכו'. (הייתה לי בת בכיתה שגם לה לא היה כתב יפה וכולם התייחסו אליה בתור 'גאון' בגלל זה.) וזה המשיך עד שיצא מכלל שליטה שלי והגיע לידי כך שמורים אמרו לי לעשות אבחון ליקויי למידה (לא הייתי זקוקה לזה. וממש לא חיפשתי את ההקלות – אולי זה היה צומי? אולי זה היה כדי להראות שאני 'חכמה'? אין לי מושג) וזה המשיך ועשיתי אבחון וגם באבחון הוספתי לעוות א ת כתב ידי ללא שליטה. (יש לציין שבאבחון לא התגלה כלום. וטוב שכך.) באיזשהו שלב רציתי להפסיק אבל לא העזתי לגלות לכולם ש'רימיתי אותם' (זה רמאות ממש אבל זה לא היה משהו נשלט או עם כוונות רעות) אני מפחדת שעכשיו ברצון שלי לגשת לעזרה נפשית גם טמון משהו ממה שגרם לי ללכת לאבחון דידקטי אז. מה את חושבת, ליאת? אני אשמח בעצתך. תודה מראש

ערב טוב, נראה לי שהסיפור הקטן מילדותך, לא סתם חזר לו דווקא עכשיו. המשאלה של אז, "להיראות חכמה" באמצעות טשטוש מכוון של האני האמיתי, מקבלת (אולי) הד מוכר באיזו חוויה עכשווית דומה, בה את חווה את עצמך כלא מספיק שווה. לפני הפנייה לפסיכיאטר, צף ועלה לו הסיפור הקטן הזה, מנכיח את עצמו כמו פתק תזכורת בצבע זרחני, הקורא: הביטו לכאן! אל תשכחו! נסי להקשיב לזיכרונות ההם, וללמוד מהם משהו על הקשיים שלך היום. בהצלחה בטיפול. ליאת

לא הבנתי הכל. אני ראיתי בסיפור זה גורם מעקב. חשבתי שהסיפור הזה אולי שופך אור על ה"סיבה" לפנות לפסיכיאטר כיום. ואם זאת באמת אותה סיבה אז בעצם הרצון לפנייה הוא לא מוצדק, לא? עכשיו אני לא מודעת לזה, אבל אולי אני אבין את זה יותר מאוחר. אולי בעצם אני לא צריכה לפנות לעזרה כמו שאז לא הייתי צריכה לפנות לאבחון? תודה רבה!

Hi Liat, I don't expext you to remember me as you have so mnay letters to reply to. However if you do I just wanted to tell you that after 2 months of not being in contact with my daughter, the ice has finally been broken AND we have renewed our relationship. There is still a lot of work to be done AND I have been seeing a psychlogist via the Kupa- pity I didn't do it years ago. I have learnt one very important thing AND that is having PATIENCE is one of the most important things, as difficult as it is. Best Wishes

היי קארן, איך העלית בדעתך ששכחתי אותך?! כמה טוב לשמוע על ההתקדמות שלך. בכל פעם מחדש מרגש אותי לראות את הניסים הקטנים שטיפול פסיכולוגי יכול לקדם. את נשמעת רגועה ונינוחה הרבה יותר, ובעיקר מוכנה לקחת אחריות על התהליך האיטי של בניית הקשר מחדש. המשיכי לחזור ולשתף בהישגים הקטנים והגדולים. כל הכבוד. ליאת

ליאת שלום, אומנם כבר התחלתי לדון בנושא ז לפני שבוע,אך בינתיים הוא רק החריף,אני מתכוונת למצבי הנפשי והפיזי,ובעיקר לנפשי - שזה התחום שאני מקווה שתוכלי לעזור לי (לפחות חלקית) בכך; לאחרונה אני חשה ייאוש נוראי וזה הגיע למצב שנכנסתי יותר מידי עמוק לעצב שהיה עקב מות דמות אהובה באחת הסדרות,והגיע למצב שכל מילה שמדברים בשיחה או בסרט או סתם בטלויזיה(חדשות וכו'),ושמזכירה לי את מצבי גורמת לי לעצב ותסכול ולבכי (וכשאני לבד ולא ליד אנשים וגם כשאיני בטיפול) זה בכי חיצוני חזק,וכשאני ליד אנשים אני מנסה בכוח להפנים את ריגשותיי ו'לשמור את התסכול בפנים',ואז{כפי שסיפרתי בעבר}אפילו אם הדמעות מופיעות אני מתרחקת מאנשים ומסתירה את פרצופי כדי שלא יראו זאת,כפי שקרה לי היום עם הוריי,כשאימי שוב 'ירדה עליי' שלא רק שאיני עובדת וכו' אלא גם בבית איני בדיוק מתפקדת כפי שבחורה בגילי אמורה לתפקד,ועובדה - אחי הגדול העיר לה על כך {זה שגם ככה לא במיוחד סובל אותי ו'יורד עלי' רוב הזמן}; הגעתי למצב שלגמרי נמאס לי מעצמי ומחיי ואני כעת ממש ש ו נ א ת א ת ע צ מ י ו א ת ח י י - אם אפשר לקרוא לזה 'חיים'- כי אין לי באמת חיים,אלא רק 'אוסף של כשלונות ואכזבות' ואני מרגישה (עד כמה שזה נשמע נורא ושניסיתי להדחיק מחשבה זאת כבר מספר פעמים היו) כאילו אני 'סתם תופסת' מקום של מישהו אחר ביקום שהיה בטח מנצל ונהנה מהם טוב ממני - אם היתה לו האפשרות. זה נורא לחיות בתחושה יומיומית שכולם - ובעיקר משפחתי - מאוכזבים ומיואשים ממני,וכבר לא מאמינים 'שיצא ממני משהו חיובי', זה גם נורא לחוש שמשפחתי מתביישת בי ליד אחרים - כי איני עובדת זמן כה רב ואין לי בן-זוג וכו' - אך איני מאשימה אותם בכך,הרי גם אני מתביישת בעצמי ואני גם שונאת אתת עצמי,אז איך הם לא יתביישו בי,הרי לא נתתי להם שום דבר שיוכלו להתגאות בי. היחידה שנראה לי שמבינה אותי אותי זאת הפסיכולוגית שלי,שממש עוזר לי לשוחח איתה,אך אותה אני פוגשת רק לזמן קצר רק פעם בשבוע (וגם זה לא תמיד),אז איך היא תוכל באותו זמן קצר לעזור לי להתגבר על כל הסבל הנוראי שעובר עליי,הרי אני אדם שלא קל לעזור לו משום בחינה,כי אפילו הגוף שלי 'עקשן' ו'לא מוכן לקבל' כל תרופה שנותנים לו; לצערי הגעתי למצב שבו הפסקתי להאמין שמישהו אי-פעם יוכל באמת להבין מה עובר עליי ולעזור לי לצאת ממצב נוראי זה. שמת-לב,וגם הפסיכיאטר שלי העיר לי על כך,שמאז שהפסקתי עם התרופות התחלתי להתעסק יותר באובססיביות ובחרדות מכל תסמין בריאותי קטן שמופיע,ואומנם הוא צודק בכך חלקית,אך לכן לא נראה לי שגם הוא מבין אותי ממש. כעת אנו מחכים שהבעיה הבריאותית שהופיעה עקב הכדורים תעילם לגמרי כדי שאתחיל כדורים ממשפחה אחרת של תרופות,אך גם זה דבר שמפחיד אותי מאוד,כי אני כבר בחרדה ממה תהיה תופעת-הלוואי הנדירה הבאה ש'תנחת עליי' מהכדורים הבאים,הרי עם ה"מזל" שלי אין סיכוי שמשהו יסתר טוב בחיי וילך בקלות בלי להסתבך. מקווה שלא התשתי אותך, אני מרגישה הקלה מסויימת לשתף אותך ואת האחרים במה שעובר עליי וגם ע"י כתיבה 'לפרוק הכל מעליי'. תודה מראש, משתנה

שלום משתנה, אני שמחה שאת מצליחה למצוא הקלה חלקית מעצם השיתוף כאן. מעניין איך מותה של דמות בסדרת טלוויזיה מצליח לנקז את צערך, ולפרק אותו באמצעות הדמעות עליה-עליך. אני ממשיכה להרגיש אותך מאד 'מאגית' בהתייחסות שלך אל חייך, כאילו היו תוצאה של כוח עליון. אני סבורה שעדיף לנסות בכל מחיר להתייחס אל חיינו כאל לוח המשחק שלנו-עצמנו, מתוך אמונה שאנו קובעים הן את המהלך והן את קצב ההתקדמות. בעניין ההערות של בני המשפחה - זה כנראה המס שיש לשלם על מגורים בבית ההורים בגיל מאוחר. יתכן מאד שאם לא הייתה לך האופציה הזו, לא הייתה לך ברירה אלא לצאת ולעבוד לפרנסתך. כמו שכבר הצעתי לך פעם, נדמה לי שמפלס הטענות שלהם יירד פלאים אם תתגייסי לעזור באחזקת הבית, בניקיונו, בקניות, כביסות, וכיוב'. טוב לשמוע שהטיפול שלך מהווה עבורך מקום בטוח ומאפשר. נסי להשתמש בו כמנוף לשינוי. סוף שבוע נעים ליאת

ליאת תודה על תשובתך, אני קולטת את דברייך שהחיים תלויים רק בנו ו'לא בכוח עליון' אך קשה לי להסכים עם דעה זו,כיוון שאם זה היה כך,אני בלבד היתי קובעת שהכדורים יפעלו ויעזרו ולא יפגעו בי, והייתי דואגת לא ליפול נפילה שתשנה לגמרי את כל מהלך חיי,ותר?ע אותם,היתי דואגת שלא אפוטר מעבודתי עקב כך,היתי דואגת שלא אחלה במס' מחלות לא שכיחות שפוגעות בבריאותי ובאיכות חייי וכו' והיתי דואגת לדברים נוספים שיסתדרו בחיי,עכשיו את מבינה-ליאת למה קשבה לי להסתכל על החיים כפי שאת מסתכלת עליהם?! לגבי עיניין הבית אני לרוב כן עוזרת בניקיונו,בקניות וכו' - לא כל יום,אך בימים שעושים זאת כן,אך אחי הגדול בכוונה מקומם פעמים רבות את אימי נגדי,בעיקר כשאיני נמצאת, וכיוון שהוא בעל כוח-שיכנוע מצויין,אני קולטת פעמים רבות שהיא נגדי כי אחי שיכנע אותה בכך; איני רוצה להיות קטנונית אך פעמים רבות אחי זה שמלכלך ומשאיר כלים מלוכלכים ואפילו כלים גדולים - כמו למשל: קרש חיתוך וכו' על השיש,ולא שוטף ואני או הוריי עושים זאת אחריו,וכמו-כן הבית כולו מבולגאן בצורה נוראית עקב דברים ששייכים לו וכיוון שלא היו לו איפה לשים אותם דחף אותם בסלון וכו',כך שבמובן מסויים אנו חיים כמו ב'מעברה' בזכותו,אך כשאימי מעירה לו על כך ועל דברים שהיה יכול עוד להכניס למחסן ולא הכניס - מעצלנות,הוא ממיד מתלהם וומתעצבן ואז מפסיקים לדבר על כך,או שהוא מעביר נושא דיבור מהר מאוד.נכון שלפעמים הוא גם עושה דברים עבור הבית ועוזר,אך הוא יותר מלכלך ומבלגן את הבית מאשר עוזר,ולכן מרגיז אותי שהוא - שכמעט ו'לא נוקף אצבע' עבור ניקיון הבית והטיפול השוטף בו,הוא מעיז להתלונן בפני אימי על כך שאני לא עושה כלום,הרי הוא לא רק שכמעט ולא עושה כלום,אלא גם בנוסף הוא מלכלך ומבלגן את הבית. לגבי הטיפול אני מנסה ואנסה ליישם את דברייך,אך אני מפחדת מה אם הזמן הקצר שיש לי כל פגישה והזמן הארוך בין פגישה לפגישה,לא יאפשרו לי להתקדם באמת, אך אין לי אפשרות כספית כרגע ליותר מפגישה אחת בשבוע.

שלום, אנחנו בעמותת "שכולו טוב" מקיימים פעילויות חברתיות לפנגעי נפש ברחבי הארץ, שמטרתן הנאה, חוויה והיכרויות. רצינו להזמין אתכם לטיול בפארק מיני ישראל ואזור שפלת יהודה. הטיולים מתקיימים בתאריכים : 14.6.07 יציאה מירושלים; 25.6.07 יציאה מחיפה. לפרטים נוספים: ירושלים: אורן - 050-2090908 חיפה: רונן: 050-2090939 נשמח מאד לראותכם!!

הבן בן 25 אובחן לאחר מעשה פלילי כפוסט טראומטי עם הפרעה דיסוציאטיבית. הוא טופל אצל פסיכולוג במשך יותר מחצי שנה פעמיים בשבוע יותר בין 50 ל60 שעות. הבן מרגיש שהטיפול עזר לו ומעוניין לעשות הפסקה אפילו זמנית . הפסיכולוג טוען שזאת טעות ושיש עוד רבדים עמוקים לטיפול. הבן טוען שכל התחושות והתסמינים נעלמו. האם להפסיק הטיפול? האם יש מקום לדלל את הפגישות. תודה מראש.

שלום נורית, אחת השגיאות הנפוצות בהן אנו נתקלים בקליניקה, היא המחשבה שהטיפול הסתיים עם היעלמותם של הסימפטומים. אין ספק, שלאדם שסבל זמן רב מנוכחותם המטרידה, היעלמות הסימפטומים היא הקלה דרמתית. עם זאת, במקרים רבים, רק בשלב זה מתאפשרת העבודה הטיפולית האמיתית. אני מסכימה עם הפסיכולוג, וסבורה שהעבודה לא נגמרה. המעבר מפעמיים בשבוע לפעם אחת נשמע פשרה טובה שאפשר לשקול. דברו על כך עם המטפל, ופעלו בהתאם להמלצותיו. בהצלחה ליאת

"רק אז מתאפשרת העבודה הטיפולית האמיתית..." ..... המקרה שלי, יש להניח, שונה, ובכל זאת אשתף אחת מהחרדות הגדולות שלי היא בדיוק זו - שהטיפול ייפסק עם שיפור מובחן. שאנטש כשכביכול, על פניו, דברים מסתדרים, כשזה, למעשה, הרגע בו אזדקק לעזרה האמיתית. החרדה משולבת עם הפנטזיה שמידה של דאגה אפשר לקבל רק אם נמצאים נמוך מעוך. התוצאה - כל שינוי נשמר בסוד עמוק. אפילו מפניי שלי. הסיבות לחרדות הללו ברורות וידועות לי, הטיפול לימד, וכנראה שגם לא קשה לנחש. וכפי שאמרת, ליאת, כל-כך כל-כך ברור לי שרק אז מתאפשרת העבודה הטיפולית האמיתית. ה-נקודה שבה (מבחינתי, לפחות) הכי חשוב להישאר. מתקשר לי לתלות (במובן החיובי שלה) ולאמון, ובכל זאת מבפנים מהעומק העמוק יש משהו שפוחד נורא וחסר. סתם משהו קטנטן לשתף בהקשרים. דברים מורכבים בהרבה... עוד לא הצלחנו להתגבר על זה :-( אבל ממשיכים לעבוד קשה. שנינו.

בתי בת ה 3 כל הזמן "משחקת" באיבר מינה- היא גילתה תענוג זה לפני יותר משנה אבל כיום התדירות הרבה הרבה יותר אינטנסיבית. לאחרונה החלה להחדיר חפצים שונים (כמו המוצץ, צעצועי אמבטיה וכו') לאיבר המין. אין לי בעיה שתענג את עצמה אבל אני חוששת לפציעות דלקות, פטריות ונזקים אחרים. שאלותי: 1) האם התפתחות זו נורמלית או מוקדמת מידי? 2) איך עלי לנהוג ולהגיב להתנהגות זו? 3) האם זה מסוכן? 4) עם מי כדאי להתייעץ? תודה, אם מבולבלת...

ערב טוב, מרגע שפעוט משתחרר מלפיתתו של הטיטול, הוא מגלה - באופן טבעי - את איברי מינו ואת ההנאה שניתן להפיק באמצעותם. זוהי אכן תגלית משמחת עבורם. אנסה להשיב לפי סדר שאלותייך: 1. מדובר בהתפתחות נורמלית לחלוטין. 2. עליך לנסות ככל יכולתך להתעלם מהתנהגות זו, ולהעיר כאשר היא נעשית בפומבי. תוכלי לומר לה בפשטות שהיא יכולה לעשות זאת כמה שהיא רוצה, אבל בחדרה ובפרטיות. 3. ברוב המקרים מדובר בחיכוך חיצוני ולא בהחדרת חפצים מסוכנת. הסבירי לבתך שכמו שאינה מכניסה חפצים חדים לעין או לאוזן, כך יש להימנע מהכנסתם לאיבר מינה. 4. הכתובת לשאלות אלה היא פסיכולוג ילדים, אז...הנה, התייעצת. :-) בשמחות ליאת

מה זה דיסיתמיה ואיך אפשר לצאת מזה???

שלום מישהו, דיסתימיה מוגדרת כהפרעת מצב-רוח ממושכת, שאינה מגיעה לחומרה המצדיקה אבחנה של דיכאון ממש. הפרעה זו מאופיינת במצב רוח ירוד ומדוכדך, חוסר עניין, ירידה ביכולת ההנאה והאטה בפעילות הכללית. ייתכנו הפוגות קלות, אך בדר"כ מדובר במצב המתמשך מעבר לתקופה של שנתיים. הטיפול בהפרעה מתבסס בעיקר על פסיכותראפיה ממושכת (בשל אופייה הכמעט כרוני של התופעה, הדכדוך הופך כמעט 'טבע שני', ונדרש זמן לצורך יצירת שינוי), ובמקרים מסוימים משלבים גם טיפול בנוגדי דיכאון ממשפחת ה-SSRI. בהצלחה ליאת

שלום , יש לי חברה שצריכה עזרה נפשית בעקבות מס דברים שפקדו אותה לאחרונה היא מודעת לכך שהיא צריכה פסיכולוג אבל מפאת מצב כלכלי מאוד גרוע אין באפשרותה לפנות לפסיכולוג שיטפל האם מישהו מכיר או שמע על פסיכולוגים שמתנדבים ללא תשלום ? תודה שיר

שלום שיר, הציעי לחברתך לפנות למרפאה ממשלתית לבריאות הנפש הסמוכה לאיזור מגוריה. תוכלו להיעזר בקישור הבא: http://www.traumaweb.org/mirpaot.doc בהצלחה, אורנה

לא יודעת אם הבנת...בכל מקרה התכוונתי שתפתחי ערוץ 2 היה לי יום מחורבן היום...כמעט בכיתי בעבודה... ו...המקרר שלי ריק... מקווה שאצלך הכל טוב

ערב טוב ME, לצערי, לא הייתי מול טלוויזיה אתמול. אם תרצי לשתף באירועי היום - את מוזמנת. בינתיים, רדי לפיצוציה ותקני לך משהו מתוק להחיות את הנשמה. לילה טוב ליאת

היי דוקטור... התאהבתי במטפל שלי... הוא פסיכותרפיסט... ולמרות שהסיבות ברורות לי ואני מודעת להן ואני מודעת שמצב כזה יכול לקרות וקורה די הרבה פעמים.. אבל עדיין איני יכולה שלא להרגיש שיש שם משהו נוסף.. חיבור מאד מיוחד ביננו.. התוודתי בפניו.. הוא היה נבוך. שאלתי אותו מה הוא מרגיש לגבי זה והוא אמר שהוא הרגיש שיש ביננו כימיה הדדית - מה זה אומר??? :-( הוא אמר שהוא המטפל שלי ותמיד יהיה המטפל שלי גם אם אני אבחר להפסיק את הטיפול ושהוא לא יכול להיות משהו אחר בחיי... הוא היה באמת הכי מקצועי בעולם למרות שהרגשתי שזה קשה גם לו. למרות שזה היה הדבר הכי קשה בשבילי לעשות, כי אני מאד מעריכה אותו בתור מטפל וחושבת שהוא מדהים, אבל הפסקתי את הטיפולים כי זה לא נראה לי נכון להמשיך שיש לי רגשות כ"כ חזקים אליו וגם בגלל שבאיזשהוא מקום רציתי להבהיר לו שהוא אינו המטפל שלי יותר ואין לו אחריות כלפיי בתור מטפל. אני עדיין מרגישה אליו המון, האם עלי לוותר עליו ועל הסיכוי שיקרה משהו ביננו? האם אחרי תקופת צינון מערכת יחסים מסוג זה יכולה להתקיים?

שלום טלי, שאלת שאלה מסובכת... אני מוותרת כרגע על ההרצאה המוכרת בנושא העברה (transference) ואהבה בקשר הטיפולי, אם כי אני בהחלט מציעה לך לעשות חיפוש בפורום סביב נושא זה. במקום ההרצאה, אכתוב בפשטות שלפעמים מתרחש בקליניקה מפגש המעורר את התחושה כי בנסיבות אחרות של היכרות היה יכול להיווצר כאן קשר אחר לגמרי. אבל העניין הוא שאלה הן נסיבות ההיכרות - נסיבות של קשר טיפולי ולא אחר. בעיני, אלו הן נסיבות מכריעות, ואם כך זימנו החיים היכרות בין שני אנשים כך אמור הדבר להישאר. אני מניחה שישנם מטפלים שחושבים אחרת, והם אולי ידברו על 'תקופת צינון' מסויימת שלאחריה יכול להתקיים קשר רומנטי בין מטופל/ת לשעבר והמטפל/ת. לו היית ממשיכה בטיפול, אני מאמינה שהית מגיעה לתובנות מעניינות וחשובות בנושא, משום שיש כאן עוד דברים רבים לחשוב עליהם... בברכה, אורנה

היי אורנה מותק ושלום גם לליאת, דרור ושאר האנשים היקרים שקוראים כרגע על הבלאגן בחיים שלי... ניסיתי לשלוח את המייל הזה ארבע פעמים!!! כל פעם הוא נמחק מסיבות אחרות, אני מקווה שעכשיו הוא יגיע אליכם כי אני כבר די מיואשת ומרגישה שיש איזה קנוניה אוניברסלית נגדי ואולי פשוט אני לא אמורה לכתוב ולשתף אתכם בכל זה, אבל משום מה אני מרגישה שאם לא אז אני אתפוצץ... אז זהו הנסיון האחרון...אז קודם כל, תודה אורנה על המילים החכמות.. ומה שאמרת זה בדיוק השאלה שאני שואלת את עצמי בימים אלו.. האם לחזור לטיפול או לא... הפעם האחרונה שדיברתי עם המטפל שלי היה לפני בערך שבועיים. זה היה אחרי פגישת הסיכום שבה הרגשתי כמו דג.. לא יכולתי באמת לדבר או להיפתח.. ורוב הפגישה לוותה בשתיקות ארוכות ומביכות עם חיוכים מבויישים של שנינו... יצאתי מהפגישה בתחושה של אכזבה והחמצה כי לא באמת הצלחתי לבטא משהו ממני בשעה הכ"כ חשובה הזאת.. לאחר שיצאתי ממנו הרגשתי שלא יכול להיות שזה נגמר ככה ושלחתי לו הודעת טקסט שבא כתבתי שהוא לא חייב לענות להודעה הזאת ושאני פשוט מרגישה צורך לכתוב לו, כתבתי שאני מרגישה שלא אמרתי את כל מה שרציתי להגיד.. שיש עוד הרבה.. ושאני מצטערת אם הבכתי אותו, אבל בסך הכל רציתי לנסות לראות מה הוא מרגיש, אם בכלל... לאחר יומיים הוא התקשר ואמר שמההודעה שלי הוא הבין שיש לי עוד הרבה מה להגיד והוא מזמין אותי לבוא לפגישה נוספת, לאחר שחשבתי על זה כמה ימים החלטתי לסרב להזמנה כי הרגשתי שזה לא בריא בשבילי וגם לא בשבילו - שאלתי את עצמי בכנות למה אני אלך לפגישה הנוספת הזאת, האם זה כי אני באמת רוצה לשבת ולנתח איתו את הרגשות שיש לי אליו או כי אני פשוט רוצה לראות אותו. אני לא חושבת שאני צריכה לנתח איתו את הסיבות, אני מודעת אליהן לחלוטין.. אני מודעת לכל נושא ההעברה והשלכה בטיפול ואחרי כמות ספרי הפסיכותרפיה והמאמרים על יחסי מטפל מטופל שקראתי בשבועות האחרונים אני יכולה לומר שאכן הכל נכון ויש עוד המון סיבות, אני מודעת לכולן וכולן נכונות, אך אני עדיין מרגישה שיש משהו נוסף ביננו.. כשאמרתי לו שאני לא באה הרגשתי שהוא מאוכזב אך הוא אמר שזאת החלטה שלי והוא מקבל אותה. אמרתי לו לא גם כי רציתי להבהיר לו שהוא לא המטפל שלי יותר, שאין לו אחריות עלי, מתוך תקווה שזה יפתח ערוץ חדש בקשר ביננו, כי הוא מטפל יחסית חדש וצעיר אבל הוא כ"כ מקצועי ורוצה לעשות את הדבר הנכון ורציתי להרגיע אותו בדרך מסוימת.. אני גם מרגישה קצת אשמה שבכלל פתחתי את הרגשות שלי מלכתחילה וסיבכתי את הכל ככה אבל לא יכולתי להשאיר את זה בפנים יותר... מאז בשבועיים האחרונים אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו.. כאילו חלק ממנו כל הזמן איתי.. אני כ"כ רוצה לשתף אותו במחשבות שלי, ברגשות, בתחושות, בתובנות וגם בגעגועים... חשבתי על ללכת למטפל אחר, אפילו קיבלתי טלפון של מישהו עם המלצות חמות, אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי ליצור קשר עם מטפל אחר.. אני לא מצליחה לראות את עצמי נפתחת ככה למישהו אחר.. אני לא חושבת שאני רוצה להיפתח ככה למישהו אחר... זה אפילו מרגיש לי קצת כמו בגידה בו... האם אני צריכה להתקשר אליו? לחזור אליו לטיפול? ללכת למטפל אחר? מה???????? הצילו!!!!! :-(

זאת שוב טלי.. בהמשך למה ששיתפתי.. אני גם שולחת לכם שיר שכתבתי בנוגע לכל הרגשות הללו שאני מוצפת בהם בשבועות האחרונים... מראה אתה רואה אותי, כה שקופה אני מולך. מחשבותיי ערומות, נודדות, לתוך ליבך. אתה מרגיש אותי, את עוצמותיי, וחולשותיי הן נחרטו בזכרונך. ואתה שותק. והשתיקה שלך יפה. הפשטות שלך נוגעת וכובשת מעירה בי את אותו רגש רדום של אהבה. יש בי רגעים שהיו בך. יש בי כאב שכולו שלך. יש בי אהבה אבל מה איתך? בודדת... רועדת ... פוחדת פותחת דלת לחשיכה. בין הגלים במעמקים רגשות מתגבשים מתבלבלת.. בין השבילים שלך ושלי מן צומת דרכים.. עוצרת. מתעוררת. והרגע הוא קר אולי מאוחר? רכבת של לילה תחנה אחרונה למחר. אתה רואה אותי כה שקופה אני מולך...

היי אני מטופלת אצל פסכולוגית,אינני עובדת אימי משלמת לי את הטיפול 300 ש"ח ל45 דקות. לאחרונה בקשתי מהמטפלת שלי לכתוב לי מכתב שבו היא תתאר את מצבי הקשה ועוד מספר פרטים אישיים,ולהפתעתי היא דרשה ממני 200 ש"ח בעבור המכתב הזה. האם זה הגיוני???200 ש"ח בעבור מכתב ?(אגב הפסכולוגית הקודמת מעולם לא דרשה ממני שום סכום כסף בעבור אישורים מסוג זה). לאחר הטיפול האחרון ודרישת הכסף הנ"ל חשתי צורך עז למצוא עבודה,האם זה חל ק מהטיפול הפסכולוגי דרישת הכסף? תודה רבה.

שלום לינור, אני יכולה לענות מתוך תחושותיי שלי, שעלות הטיפול כוללת גם מצבים יחודיים דוגמת כתיבת מכתב. עם זאת, אני מניחה שכל איש מקצוע מתייחס לזמנו באורח שונה. ולגבי הרצון שהתעורר בך לעבוד ולממן את הטיפול בכוחות עצמך - אני רואה בכך דבר מבורך בכל מקרה. בברכה, אורנה

היי ושלום רב לשנתיי מנהלות הפורום המשלימות את משולש המוחות בפורום זה. בשעתכם כשתגיעה יומך אורנה להשיב על שאלות המשתתפים אנא ממך פיתחי בקשה להגדרה וליאת ישמח אם גם את תשיבי לי ותסתכלי בשאלתי שתחת הכותרת בקשה להגדה. כי ברצוני לדעת גם את דעתכם בעניין. וזאת למרות שכבר דררור ישיב לי שוב הזכיר ואומר שחשוב לי לשמוע גם את התשובה של כל אחת מכן. בברכה שולמית

שלום שולמית, אני מסכימה עם דרור שקשה להשיב מבלי לדעת יותר אודות הקשר שהיה לך עם מורייך, ועל מהות הפגיעה שחווית. לכן, אני מוצאת שקשה לי להוסיף מעבר לדבריו של דרור. קשר בין מורה ותלמיד עשוי להיות קרוב ומשמעותי, אך תוך שמירה ברורה על גבולות חברתיים ותרבותיים, המנוסחים בחוק ובאתיקה המקצועית. בברכה, אורנה

ומה הקשר לפגיעה מינית?

תשובה לא מקצועית בכלל, עד שאורנה תשיב... דיסוציאציה זה ניתוק- חוויות שנפרדו אחת מהשניה. זכרונות או רגשות שהתנתקו אחת מהשניה. זה משמש כמנגנון הגנה, עוזר לנפגעת מינית לשמור על נפשה. אם זו התעללות שחזרה על עצמה בילדות, עלולה להתפתח הפרעת אישיות דיסוציאטיבית (פיצול אישיות), אבל אני חושבת שזה די נדיר. * * * * *

על דיסוציאציה, הפרעת זהות דיסוציאטיבית ועוד http://www.maytal.co.il/heb_articles/article_1.html (במאמר מוזכר גם הקשר לשורדות התעללות מינית)

מידע חשוב נוסף כאן http://www.macom.org.il/topic_did.asp ומאמר דומה מאד לראשון, ממקור אחר http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/iden.htm

האם מי שמסגל לעצמו עצמי מזויף בעצם נמצא בניתוק(דיסוציאציה)? תודה מראש.

לא, משום שלא מדובר בניתוק בין חלקי הנפש, אלא דווקא יחסי הגומלין והמגע בין ה'אמיתי' וה'מזוייף' מעוררים את תחושת הכאב העזה.

שלום נעמה, קיבלת תשובה נכונה וממצה וקישורים מצויינים (תודות למשיבים החרוצים!), כך שאיני בטוחה שיש צורך שאוסיף. אם יתעוררו שאלות נוספות את מוזמנת לכתוב אלינו שוב. בברכה, אורנה

היי אורנה, מחכה לטלפון ממנה אך הוא מבושש להגיע... נראה לי שלא יגיע לעולם, ואם כן יגיע אז מה יהיה? לחזור לטיפול לא טיפול? לדעת שאני מגיעה לשם רק בשבילה לדעת שאני מגיעה לשם כי היא מצליחה להרגיע אותי. לדעת שאני הולכת לשם ולא מצליחה לדבר על הדברים שמציקים/ מפריעים לי בחיי היום יום. ועולה בי המחשבה ללכת למישהו אחר. לפסיכולוג ממין זכר, אני יודעת ששם לא יקרה לי מה שקרה לי שם. יש לי טלפון של פסיכולוג. אני לא מעזה להתקשר. מרגיש לי כמו בגידה, ומה יקרה כשאני ילך אליו? כיצד אני אסביר לו מה הסיבה שהגעתי אליו? איך אני אדבר על מה אני מרגישה כלפיה? נראה לי פתטי ועלוב. אחרי כמה זמן נראה הגיוני להתחיל טיפול חדש? אם אני יתחיל טיפול אני ארגיש כאילו אני בשני טיפולים - זה שנטשתי וזה שהתחלתי. אורנה, בא לי לבכות והדמעות לא מכירות את הדרך. לא מצליחה להפסיק לחשוב עליה. אובססיביות. יודעת שאין סיכוי שאני אצור איתה קשר. משכנעת את עצמי שאני מסתדרת לבד שאני לא צריכה אף אחד ובכל זאת המחשבות על טיפול ועל עזרה לא מצליחות להעלם. שיהיה לך ערב טוב עננית

עננית נטושה אבודה יקרה... התהיות שלך נוגעות ללב ומעוררות בי מחשבות. אני בטוחה שהפסיכולוגית שלך חושבת עלייך, אך אני מניחה ומאמינה שהיא לא תיצור את הקשר בעצמה אלא תמתין בסבלנות לאות חיים ממך (זה נכון יותר גם מבחינה אתית). האם תתני אות חיים או תמשיכי בדרכך (או שניהם), אלה הן באמת שאלות קשות וכואבות. במידה ותחליטי לנסות קשר טיפולי אחר, דעי שאין זמן 'נכון' אובייקטיבי לכך. בנוסף, אין דבר הגיוני יותר מלדבר בטיפול החדש על סיומו הכואב של הקשר הקודם (ואין בכך דבר פתטי). אני שולחת לך כוחות, אורנה

אני בת 29,ווהגעתי למסקנה שאני צריכה ללכת לטיפול פסיכולוגי.כבר הייתי בשתי פגישות.ויש לי כמה שאלות: 1.האם חייבים לדבר על הילדות כשיש בעיה ספציפית(אצלי פחד מהריון ולידה)?המטפלת שלי אמרה שאני יותר מדי רציונלית ולא מבטאת שום רגש,ושאני צריכה ללמוד לדבר על הרגשות שלי.היה לי מאד מאד קשה עם זה,וזה הצריך ממני המון אנרגיה. 2.כשיצאתי מהפגישה פתאום הרגשתי המון כעס על ההורים שלי,ובמיוחד על אמא.ולא התחשק לי לדבר איתם,למרות שאנחנו כן בקשר טלפוני.מה עושים עם הכעס הזה עד הפגישה הבאה עם המטפלת? 3.אני לא בטוחה אם היא גרמה לי להרגיש כקורבן או שבאמת היו לי חיים נורא קשים.איך אני יכולה לדעת?כי היא כל הזמן אמרה שזה נשמע שהיה לי מאד קשה,ושאני כועסת אולי,או שרציתי תמיכה ולא קיבלתי...ובסה"כ התמודדתי עם זה כל השנים...ואני כבר אחרי זה.. 4.האם מקובל לבקש מהמטפלת לקרוא את היומן שאני כותבת?כי נורא קשה לי לדבר בע"פ,אז לא איכפת לי שהיא תקרא ותשאל אותי שאלות. 5.אני עובדת סוציאלית במקצועי,וקשה לי להתנתק ולא לחשוב גם על הטכניקות הטיפוליות שלה,אז כל הזמן אני חושבת מה אני הייתי שואלת או עושה במקומה,איך מתנתקים? אודה לתשובות.

שלום יעל, 1. לדבר על הילדות ולבטא רגשות זה לא בדיוק אותו הדבר... בכל מקרה, בטיפול אין הכרח לדבר על נושא מסוים או על תקופת חיים מסוימת, ובדר"כ הדברים עולים בזמנם המתאים. בנוגע לרגשות, הדיבור הרגשי והיכולת להתבונן ברגשות בחדר יתפתחו בהדרגה. 2. נסי להתבונן ברגשות העולים בך, מבלי להיות אקטיבית בנוגע לכך (אני יודעת שזה לא פשוט). בנוסף, כדאי לדבר על כך בפגישה הבאה. 3. אני חושבת שקצת מוקדם מדי לגבש עמדות כה חזקות. נדמה לי שהיא ניסתה להיות אמפטית כלפייך, ולהדהד לך בחזרה את התחושות שהתעוררו בה כשהקשיבה לך. 4. את יכולה לשאול אותה. זה מאוד תלוי בעמדה שלה כמטפלת. 5. סבלנות יקירתי... היכולת לתת לה לטפל בך כרוכה בהתפתחות הדרגתית של אמון וקרבה. ההיצמדות שלך לטכניקה מבטאת משהו מהמתח שלך, וזה טבעי וישתנה בהדרגה. שוב - כדאי לשתף אותה בתחושה זו. בהצלחה, אורנה

איך מפחיתים את תחושת הכאב האין סופית הזאת שנמצאת עמוק בלב? איך מפסיקים לחשוב עליו בכל רגע פנוי? איך מתגברים על היצר להתקשר אליו/לשלוח לו SMS כדי לדעת אם גם הוא חושב עלי לפעמים? איך נפתחים שוב בטיפול חדש? כ"כ הרבה שאלות וכ"כ הרבה כאב ולחשוב שבדר"כ אני עובדת יותר עם ההגיון לא להאמין!!!!!! איריס.

איריס יקרה, אני מבינה שאת אחרי פגישת הפרידה ממנו, ואני מקווה שהדברים עובדו ככל שניתן לעשות בחמישים דקות. הכאב שנותר אצלך מאד מובן לי. נסי לעבור כל יום לגופו, לא לצפות מעצמך לא להרגיש כאב. ומעבר לכל זה - הרשי לעצמך לדבר על הדברים בטיפול החדש. לילה טוב, אורנה

מקלים קצת על חוסר האונים.

אני בטיפול שנה וחצי. אני לא מצליחה אולי להבין את מהות הטיפול ולכן אני ממשיכה להתלבט לפני כל פגישה אם ללכת או להפסיק. וזה לא מפסיק אף פעם. היא טוענת שאני לא נותנת אמון באנשים אחרי ההתעללות שעברתי, ושאני נמצאת בדכאון עקב אובדן וסירובי לתרופה גורם לתקיעת הטיפול. אני מנסה כל פעם להתחיל עם הדברים שהכנתי כל השבוע לגבי מה מציק לי, אבל אני מגיעה לשם, מתעצבנת, פוחדת, הרגליים רועדות מעצבנות, שותקת. ואפילו כשאני מנסה בבית אחרי הפגישה להזכר מה היה בפגישה אני פשוט עושה BLOCK, כאילו שלא הייתי שם ולא הקשבתי לכלום. ובעקבות זה אני עצבנית כל השבוע. ואין לי כוח לאף אחד ולשום דבר. מה אני אעשה? האם הבעיה אצלי, כלומר אני צריכה לתת לה עוד זמן (אני מרגישה שאני מתנהגת הרבה יותר טוב מאשר בפגישות הראשוניות)? או האם הבעיה אצלה, שאני לא מצליחה להתקרב אליה, לבטוח בה או בלתת לה אמון? אשמח אם תעזרי לי ותתני לי תשובה מפורטת תודה וליליה שקט

אני לגמרי לא בטוחה שיסכימו איתי כאן אבל לדעתי חובת ההוכחה היא עליה, ואני אסביר. שנה וחצי הם זמן לא מועט ליצירת קשר של אמון עם מטפלת. אם היא לא הצליחה ליצור עבורך מקום של אמון אז יש לה בעיה. אני מודעת לסייגים שמטופלים שמים סביבם, להגנות שמתרוממות, להתנגדויות אבל אני יותר ויותר מאמינה שפסיכולוג טוב ידע לפצח אותם, וכשאני אומרת טוב אני מתכוונת טוב למטופל הספציפי. תני לעצמך צ'אנס עם עוד פסיכולוגית, חבל להאבק כך עם עצמך, יכול להיות שעכשיו, כשאת מודעת לקשיים שלך תדעי לחפש טיפול שיתאים להם, תדעי ליצור חוזה עם מטפלת על פי הם, ואולי בכלל כדאי לך לבחור בטיפול שבו יש מקום גם להבעה מסוג אחר (כמו טיפול באמנות, טיפול בתנועה וכד'). בהצלחה

שלום שיר, אני זוכרת שדיברנו על הדברים בשבוע שעבר, ואני מבינה שאת מאד מוטרדת מהם. אני רוצה לומר מראש שהיכולת שלי לעזור מבחוץ היא די מוגבלת, משום שבסופו של דבר רק שתיכן מכירות את נימי הנימים של הקשר שלכן. ובכל זאת, אני אנסה לכוון אותך לחשוב על משהו. בעיני, מטופל שמגיע לטיפול אמור להרגיש תוך זמן מה, שהוא לאו דווקא מאוד ארוך, איזשהו סוג של 'קליק' שאומר: זהו, הגעתי למקום הנכון בשבילי. זה לא אומר שבהכרח כיף לי נורא לבוא. זה אומר יותר משהו בכיוון של: יש לי הרגשה שכאן אוכל לגדול, אני מרגישה שהיא יכולה להאמין בי שאצמח, אני אהיה כאן בסדר. זה לא משהו ממש רציונלי, אלא תחושה, קצת כמו בהתאהבות. לעניות דעתי, אם לא מרגישים כך תוך מספר שבועות, לא בהכרח נכון לעשות טיפול של חמש שנים רק כדי להבין מה כאן לא בסדר. אבל, ופה הסיבוך: אם את מרגישה שהקושי שאת חשה איתה מהדהד לך תחושות ממקומות אחרים, שזה מוכר לך, שבאיזשהו אופן כך את מתנהלת וזה הדבר ששווה בדיקה, אז כדאי מאוד לפתוח איתה את הדברים בכל הכנות האפשרית ולעשות שם עבודה מעמיקה וחזקה. מקווה שזה עוזר, אורנה

עברתי הפלה לפני יותר מחודש. היו לי שינויים הורמונליים ותנודות במצבי רוח. עכשיו אני לא בדיכאון. אבל מצב רוח לא נפלא ולא גרוע. משהו אפור כזה, מחכה שיתרחש משהו טוב אבל בינתיים רואה חיים באפור לא תמיד יש לי כח לדברים מתי זה יעבור לי? כמעט ולא בוכה נשואה ובעלי כן תומך בי(בת 26)

אלמונית יקרה, כשם שהתהליכים ההורמונליים זקוקים לזמן על-מנת להתעשת עם סיומו של היריון, כך גם התהליך הנפשי. את מרגישה כהות, חוסר כוח, אפילו החשק לבכות כבה. אני מאמינה שהדברים יתאזנו מעצמם, אך בינתיים, אולי תרצי לשוחח על-כך עם פסיכולוגית טובה? אלה עשויות להיות שיחות שונות מהשיחות עם בן-זוגך, והן עשויות לתמוך בך באופן אחר. לילה טוב, אורנה

כפי שהופעתי אני אעלם עוד יומיים. מעבירה כאן את השבועיים בין הפגישות. כתבתי כאן אבל בעיקר כתבתי לה דפים ארוכים וכנים. היא תראה אותם אבל הבחירה של ההתייחסות להם בידי. גם השינוי. אני מחפשת מעשיות - האם קצתי בנדודים במחוזות הרגש (ואין כאן סימן שאלה). אשוב אחרי. מה שהביא אותי לכאן עכשיו זו התחושה של הפגיעה העצמית ששם כל הזמן, עוד לפני לגימת הבוקר אני כבר פוגעת. גיבורה נחמדת

גיבורה נחמדת, אני מבינה שהגלות בארצות הכפור מגיעה אל קיצה, נמסה בחמסין שלנו... אני לא יודעת בדיוק מדוע גלית (אולי כתבת על כך בימים 'לא שלי' ואני לא ראיתי). כך או כך, אני מזמינה אותך לא לגלות מאיתנו, ללגום איתנו קפה מתוק של בוקר. לילה טוב, אורנה

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-645016,xFP-645016,m-Doctors,a-Forums.html

הכל כל כך שביר עכשיו, הכל מתנדנד, נוטה מצד לצד, לא ברור, רגע אחד נתמך על איזה יסוד, מתייצב? ורגע אחר כל כך רופף וחלש שמאיים לקרוס. רגע מקווה ששבריר היציבות החולף אכן מבשר טובות, אולי באמת נפתח איזה פתח, סדק, סדקונצ'יק לאופטימיות זהירה, לאפשרויות חדשות, לעתיד שמח יותר, להקלה, לשלווה, להרמה של הראש, להסתכלות קדימה... אבל האופטימיות הזאת כבר נרמסה כל כך הרבה פעמים שהיא כל כך זהירה, ויודעת, שכל רגע הכל עלול להתמוטט, לצנוח. והרגל כבר מוכנה מראש על הברקס, ולפעמים אפילו לוחצת כל כך חזק, עוד לפני שצריך.... לברוח לפני שיתקיפו... לא להיתפס לא מוכנים, להכין מראש מצע רך (או לפחות נסבל) לנפילה (הידועה מראש?). אבל החומה המגנה, שפעם ידעה לפעול ביעילות, כבר לא ממש עובדת, ונותנת לכאב להיכנס פנימה, לא עוצרת אותו בשער, ונותנת לו לחלחל פנימה, גם במחיר של עינויים קשים וטלטלות בלתי נסבלות, הכל כל כך שביר עכשיו.

זברה יקרה את מתארת כאן מצב שהוא אופיני כל כך, לכל כך הרבה אנשים. בחיים לא הייתי מצליחה (אפילו ביני לביני) לברור מלים מדויקות יותר המתארות את מה שעובר עלי. עשית לי את העבודה.. בחיי למדתי שהחיים זה כמו מטוטלת , פעם טוב ופעם רע (לשם איזון) כנראה הגיון פנימי של הטבע. מקוה בשבילך שהימים הרעים יחלפו במהרה, ויוחלפו בימים מהנים וטובים יותר.ולאורך זמן. אני יודעת .זה לא קל. אתך נטע

תודה, נטע. כרגע ממשיכה לדשדש בין הסדקים בניסיון לייצב את הטוב (ובעיקר את עצמי), ולא לקרוס אל המוכר, המתסכל והחשוך. כשרואה את שבבי האור, לוחצת קלאצ'-ברקס, להשגיח שלא הרחקתי לכת אל מעבר למציאות...... מפחדת להאמין שיתכן וכן, מפחדת לגלות שאולי הפעם שו?בפ??ם לא. שמחה שהדברים דיברו אליך (נחמד לפעמים לעשות את העבודה לאחרים...:) אבישג

זברה יקירה, ושלום גם לנטע, אני קוראת את שכתבת מספר פעמים, תוהה מה אוכל להוסיף מעצמי למילים הנבונות שלך. אני חושבת שאני רוצה להוסיף מילה טובה בזכות הסדק, ה- סדקונצ'יק כפי שקראת לו. אני חושבת שהוא סובל מהערכת חסר. הוא חשוב כל-כך. הוא העומד ביסודה של כל הסתכנות, של כל פעם בה אנו שמים את הלב הרועד שלנו על המזבח, ואומרים לעצמנו שאפשר לנסות להאמין שוב. למרות שכבר התרסקנו, למרות שבעברנו ידענו כאב והתפרקות. למרותם ועמם. אז זהו, שיר הלל קטן בזכות הסדק, אורנה

סדקים, סדק צר סדק דק סדק משונן סדק פתלתל סדק מתעתע סדק מזמין סדק מאיר סדק מאיים סדק רחב סדק מטלטל סדק מפעפע סדק הפכפך סדק אל-חזור סדק ממיס סדק מחייך סדק מרגיע ויש גם סדקים, שהם פשוט.... הם שם, צריך רק להסתכל כדי למצוא אותם. כנראה שהצלחתי להשתחל דרך איזה סדק פצפון, הדברים נראים, לפחות לעת עתה, קצת יותר בהירים... אבישג