פורום פסיכולוגיה קלינית

בס"ד ברצוני לדעת הכל אודות הלוסטרל והאם יש לו תופעות לוואי

http://www.infomed.co.il/drug1.asp?dID=306 הקישי על הקישורים שבעמוד למידע, תופעות לוואי וכו'.

רוזה שלום, ללוסטרל כמו לכל תרופה באשר היא יש תופעות לוואי. כפי שהפנו אותך יש לך אפשרות לקבל מידע רב באינטרנט. אבל הייתי מציע לך גם לפנות לפסיכיאטר שזה תחום ההתמחות שלו ולשאול אותו את כל השאלות שאת מעוניינת לקבל עליהם תשובה. דרור

שלום לד''ר אורנה ראובן - מגריל . קראתי לפני מספר חודשים את ספרה של הפסיכיאטרית האמריקאית ד''ר ג'ודית לואיס הרמן- טראומה והחלמה , והיתה שם פסקה שעוררה בי מבוכה עד כדי רצון לבכות- על כך שאנשי בריאות הנפש שמטפלים באנשים הסובלים מטראומות קשות , עלולים להיות מנודים ע''י הקולגות שלהם , ולכן הם נמנעים מלטפל באנשים פוסט-טראומטיים . אני שלאורך כל חיי חוויתי אלימות לכל סוגיה ( ילדה מוכה- חיילת מוכה- אישה מוכה , היום אני כבר גרושה ) , כבר חוששת לתת אמון באנשי בריאות הנפש , כי לצערי הרב , לפחות מהפסיכולוגים והפסיכיאטרים שטיפלו בי במהלך השנים , לא זכיתי לאמפאתיה אמיתית . אני כותבת שורות אלו וממש מרגישה בחילה... איך יתכן שדווקא האנשים שאמורים לעזור לי , באופן פראדוקסאלי , דווקא עוד יעצימו את הטראומה שלי ?! ( רק לדוגמא , אני בשנת 96' הייתי כ-4 חודשים אצל פסיכולוגית קלינית מסויימת , שכמובן לא אנקוב בשמה , וכאשר באחת הפגישות סיפרתי לה שבצבא , חייל ששרת עימי , איים עליי בנשק טעון ! אז היא ענתה לי בסארקזם - '' אולי את היית אשמה ? '' ) . אני לא שפן נסיונות ואין לי כסף וכוחות נפשיים לעבור מפסיכולוג לפסיכולוג , עד שאמצא מזור לנפשי המיוסרת... בתודה , אורנה ..

אורנה שלום, אורנה עונה בימים שלישי ורביעי בפורום. אני אשמח לענות לך ואם תרצי את מוזמנת גם לפנות אליה מחר. אדם החווה טראומה, מכל סוג שהוא הופך פגיע מאוד, חשוף מאוד. ואחד הדברים הבסיסיים ביותר, האמון, אינו דבר כה בסיסי עבורו. בטיפול יצירת האמון דרך הקשר הטיפולי היא בעלת חשיבות עליונה בעיקר במקרים של נפגעי טראומה. אבל כאמור זו הנקודה הקשה ביותר עבורם, ועבורך בטיפול. צר לי שעד כה לא נמצא המטפל שהצליח ליצור איתך ביחד מערכת אמון כזו. אני מאמין ומקווה שזה אפשרי ומעודד אותך לא לוותר כי אין סיבה שתמשיכי לחיות עם תחושות כל כך קשות. באשר לפסקה מהספר, אני יכול רק להעיד מניסיון אישי שלי ושל הקולגות שלי שלא רק שלא חוויתי אלא שגם לא שמעתי על תופעה כזו של דחיית מטפלים המתמחים בטיפול באנשים הסובלים מפוסט טראומה. לילה טוב, דרור

הנא מכם השיבו לי. התשובה יכול להעגיעה מכל אחד מכם. אך תראו יתייחסות.

שולמית, בדרך כלל מנהלי הפורום מגיעים לענות על השאלות בשעות הערב המאוחרות. תמתיני בסבלנות עד אז ואני בטוח שתקבלי התייחסות הולמת לשאלותייך.

שולמית שלום, ראי את תשובתי למטה, דרור

דרור שלום,אני מרגישה ש'משהו דפוק בי',כיוון שאני נכנסת יותר מידי עמוק לסדרות ואני ממש מזדהה עם הדמויות,כמו למשל היום בסדרה 'האלופה' אחת הדמויות שאני הכי אוהבת מתה כתוצאה מתאונת-דרכים,ומאז איני יכולה להפסיק לחשוב עליה ואני ממש כאילו מתאבלת עליה,וזה מפחיד אותי איך אני מתמכרת בקיצוניות כזו לסדרות,כי אני יודעת שזה לא אמור להיות כך; אך נראה לי שכל מה שקורה בחיי לאחרונה משפיע על כך; איני יודעת אם קראת בפורום בימים האחרונים,אך עקב בעיה רפואית כלשהיא(בעיה פיזית חיצונית) שנוצרה עקב התרופות,הפסיכיאטר הפסיק לי אותה בהדרגה,והיום נטלתי את הכדור האחרון, אך מאז שירדתי במינון גם הדכדוך החל לשוב ובעוצמה וגם האובססיות והקומפולסיות גברו שוב,ונראה לי שכל זה גם גורם לכך ש'אתמכר ואברח' לסדרות טלויזיה. האם משהו 'דפוק בי' שאני מתמכרת ככה לסדרות?

משתנה שלום, ראשית צר לי שהתפתחה בעיה רפואית שלא אפשרה את המשך הטיפול התרופתי ואני מקווה שבהמשך ניתן יהיה למצוא טיפול תרופתי חלופי. העיסוק הרב בסדרות טלוויזיה הוא אכן סוג של בריחה, לאו דווקא למקום מהנה יותר לפעמים דווקא מקום המאפשר הזדהויות גם עם רגשות קשים כפי שאת מתארת. אבל לדעתי לא כאן מרכז הבעיה. הבעיה כפי שאת מתארת אותה היא לצאת מההזדהויות הללו. את ממשיכה להרגיש בעוצמה רבה את הרגשות שהרגשת בזמן שצפית וזה משתלט ומציף לך את החוויה היומית. משהו בך מתקשה לשים את הגבול ולומר עד כאן זה הסדרה ומכאן זה החיים האמיתיים. מאחר ואני מניח שבעיה זו לא מוכרת לך רק מהסדרות אני מציע שהיא תועלה בטיפול ושתנסי שם לעבוד עליה. בהצלחה, דרור

תודה דרור, אכן אעבוד על בעיה זו בטיפול,ותיארת באופן מדוייק מה שעובר עליי - בעיקר ה'טשטוש' בין הדימיון(כלומר הסדרה) למציאות,שאומנם אני יודעת שזו בסה"כ סדרה,אך ממש 'נשאבת לתוכה',להזדהות עם הדמויות,לכעס לעצב וכו'; נתת סיבה אחת לכך -שזה מאפשר הזדהות עם רגשות קשים,ובאמת שמתי-לב שעם כל מה שמכאיב לי בחיים בזמן האחרון לא הצלחתי לבכות בצורה 'משחררת' כמו שבכיתי אתמול והיום בסדרה,אז זה באמת 'עזר' לי בכך,אך חוץ-מזה זה לרוב 'פוגע' יותר מאשר'עוזר',כי קשה ל'בזבז' כ"כ הרבה אנרגיות בחשיבה על דמות דמיונית,ומעניין אותי מה לדעתך עוד יכולות להיות הסיבות לכך,ואילו פתרונות יש לכך? אעבוד על כך אומנם בטיפול אך עד אז יעזור לי אם תוכל לענות על השאלות שרשמתי כאן. תודה, משתנה

וזה כ"כ קשה במיוחד שאני יודעת אחרי הפגישה היום שהפסקת הטיפול מבחינתו קרה לא בגלל שאין לו כבר אמפטיה אלי כפי שליאת חשבה, אלא האי הבנה ביננו היא שמפריעה לו להמשיך בטיפול. כששאלתי אותו מה הוא חושב עלי כמעט בכיתי דבריו נגעו לליבי. אז מה אני אמורה לחשוב מצד אחד כבר קבעתי עם פסיכולוגית אחרת מיוני והוא יודע מכך בגלל שהבנתי ממנו ושלא משתמע לשני פנים שהוא לא מוכן לטפל בי יותר מצד שני הוא מספר לי שהוא הסתובב כמו סהרורי השבוע בעקבות חילופי הדברים ביננו. ובנוסף נראה לי שאני פשוט מאוהבת בו. איך מתגברים וממשיכים הלאה ואיך נפתחים שוב מחדש.

זה כל כך מוזר. מה הייתה האי הבנה שהוא לא יכול להתגבר עליה, גם כשאת כל כך רוצה ומוכנה לדבר על זה? מה כל כך נורא שהוא לא יכול לסלוח או לנסות לעבוד על זה? תמוה מאוד בעיניי..ולא אחראי.

זה לא האישיו פה(ודרך אגב כבר סיפרתי את סיפורי לפני שבועיים). העניין הוא: א.שלפי מה שליאת ואורנה ענו לי הם דיברו על כך שכנראה נגמרה אצל הפסיכולוג שלי האמפתיה כלפי ולכן אין מה לעשות. על סמך זה כבר קבעתי מיוני עם פסיכולוגית אחרת ודיוחתי למשה"בט וידעתי את הפסיכולוג שלי בפגישת סיכום. אבל מסתבר שהבעיה היא לא חוסר אמפתיה ואני לא מפסיקה לחשוב שאולי הייתי יכולה לשכנע אותו להמשיך בטיפול איתי.יש תחושה אדירה של פיספוס. ב.איך ממשיכים הלאה איך שוב נפתחים(הייתי בטיפול אצלו שנה ושלושה חודשים). ג.אתמול הבנתי בדיעבד(בפגישת סיכום)שכנראה התאהבתי בו.

שלום לשלושת אנשיי הפורוםולך ליאת באיחוד כי זה היום שלך ברצוני לדעת מהוא קשר בריא בין תלמיד\ה ומחנך\ת כפרט ולצוות חינוכי בכלל. אנא הגדרו לי בלשונכם כפסיכולגים . השאלה הזאת מגיעה מתוך זה שאני אואה את עצמי כצעד הנפגע מיחסם אליי בעבר כתמתידה וזאת לאחר יתפכחות וראיה מחושת בעקבות משבר שחויתי בגללם.וגם כתלמידה לשעבר כלומר מדטבר עליי שבאה ממקום שמבין ויודע דברים ומנקודת ראות בוגרת לחיים . הגורמת לי ראות דברים אחרת ואף לעזור ולגרום לפקיחת עניינים אצל אנשים אחרים שמבוגרים ממי ואף ואף שכנוע והשפעה עליהם על בני גילי ואף גדולים ממני במקצת ועל הקטנים גם. מקווה להשבה מהירה.

שולמית שלום, מדברייך אני מבין שאת מרגישה נפגעת אך לא ברור בדיוק מה גרם לפגיעה, וזו זכותך לא לפרט בפורום את הפרטים. אבל זה משאיר פתוח את השאלה מה היה קשה בקשר, מה מרגיש לך לא נכון. בעיני קשר בין תלמיד למורה צריך לשמור על גבולות, כך שבכל שלב יהיה ברור לשני הצדדים מה הדבר המקשר ביניהם : לא קש אישי אלא קשר מקצועי. אם השאלה שלך נוגעת למידת ההשפעה של המורה על התלמיד הרי שכאן קצת יותר קשה למתוח קו, משום שיש שיאמרו, ובצדק מסויים, שהמחנך מקבל על עצמו תפקידים של מעבר ללימוד חומר נטו. גם כאן הגבולות הם החשובים, ובעיקר חשוב איך התלמיד מרגיש עם זה. לסיכום, אין הגדרה ברורה בעיני, ניתן לומר מה לא לעשות. או במקרים מסויימים לחשוב האם זה היה מתאים או לא, אבל ניתן להשתמש בכללי אצבע שהחשוב שבהם הוא שמירה על גבולות ועל מקצועיות כקו מנחה, דרור

אין לי יותר כח. מפחדת נורא.

שלום לך, אני שומע אצלך פחד וייאוש רב. אני לא יודע הרבה מה גורם לזה ומה עובר עלייך. אבל אני חושב שנכון יהיה לך לפנות לטיפול למקום שיוכלו לשמוע בהרחבה מה עובר עלייך וכיצד ניתן לעזור לך לצאת מהמקום הקשה שאת נמצאת בו. בכל מקרה אני אשמח לשמוע עוד ממך, על הקשיים שלך ומזמן אותך להיעזר בי, במנחי הפורום האחרים וכמובן במשתתפי הפורום. ולסיום זה אף פעם לא זהו, תמיד ניתן לנסות לראות את הדברים קצת אחרת, זו לפחות דעתי, דרור

שלום אני לוקחת מידי יום כדור וחצי של רסיטל בערב, ורופא המשפחה רשם לי תרופה של קסניקל, אמרו שזה בסדר לשלב, כדור הרסיטל עוזר לי אך השמנתי המון עקב זה יש תחליף דומה לרסיטל? או שבאמצעות הקסניקל אני כן ארזה, משקלי כיום 80 קילו על גובה 1.66,בתודה מראש

טוהר שלום, ראשית אני שמח שהתרופה עוזרת לך. יחד עם זאת אני מבין את המצוקה שבחוויה של השמנה הנגרמת מהתרופה. אבל מאחר ותרופות אינן תחום ההתמחות שלי, עצתי לך היא לפנות לפסיכיאטר ולבדוק איתו את האפשרויות העומדות בפנייך. לבדוק גם כמה מההשמנה נגרמת מהתרופה וכמה מגורמים אחרים, פסיכולוגיים למשל. אני מאוד ממליץ שאת ההתאמה התרופתית תעשי עם פסיכיאטר ולא עם רופא משפחה. זו המומחיות שלו. דרור

יש לי בת בת 5. היא עדיין אינה מוכנה להפרד מחפץ המעבר שלה- שמיכה- וממציצת האצבע. לאחרונה היא מבלה זמן ניכר במציצת אצבע ובמישמוש השמיכה, אף יותר מבעבר. היא רוצה לקחת את השמיכה לכל מקום ולעשות איתה כל דבר. דיברנו איתה על הגמילה משני דברים אלו, ניסינו להגביל את המציצה למיטה או לזמן השינה וראינו שללא הועיל. האם יש דרך לגמול אותה או שעלינו להניח לה לעשות זאת בזמנה היא? מלבדה יש עוד שני אחים קטנים ממנה, בני שנתיים ו-8 חדשים, ותינוק בן 8 חדשים.

עידית שלום, חפץ מעבר, המונח שוויניקוט הכניס לשפת היומיום, הוא אותו חפץ המאפשר לילד את ההתרחקות מהאם. הוא מאפשר לו את הנחמה שהיא מאפשרת גם כשהיא לא שם. כדי לדעת עוד על מושג זה אני מפנה אותך לספר שלו "משחק ומציאות", שם תוכלי לקרוא קצת יותר בהרחבה על המושג. בכל מקרה נשמע שלבת שלך קשה יותר בזמן האחרון והיא מגיבה על כך בניחום עצמי (חפץ מעבר ומציצת אצבע). אולי הסיבה לכך היא אחיה הקטן הדורש מן הסתם תשומת לב רבה. לדעתי אין סיבה להילחץ, או להילחם איתה בשלב זה. קשה לה גם כך. אם את מעוניינת לעזור לה את יכולה לקחת אותה לטיפול שיעזור לה לבטא את רגשותיה ולתת לה מקום שיהיה רק שלה. בליווי נכון וסבלנות, אני מניח שהצורך שלה בניחום עצמי יירד ואז יהיה הרבה יותר קל לגמול אותה. לילה טוב, דרור

התחלתי לקחת לפני כעשרה ימים כדור בשם פלוטין במינון של 2 כדורים ליום. היום ירדתי לכדור ליום. אני סובלת מכל תופעות הלוואי האפשריות של הכדור ונמצאת בלחץ!!!רציתי לדעת מתי התופעות לוואי אמורות לחלוף?מתי אני אמורה להרגיש שיפור במצבי?או אולי האם כדאי לי להפסיק לקחת את הכדור? אודה לתשובתכם המהירה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

יעל, אין שום סיבה שתרגישי רע כל כך. באופן עקרוני, תופעות הלוואי הולכות ופוחתות בשבועות הראשונים לנטילת התרופה, אך בהחלט ייתכן כי התרופה פלוטין לא מתאימה לך, ותרופה אחרת ממשפחת ה- SSRI תגרום לך להרבה פחות סבל. התייעצי על כך עם הרופא המטפל (אני מקווה שהוא פסיכיאטר ולא רופא משפחה). בהצלחה, שילה שגיא

יעל שלום, קשה לדעת מדברייך מהם תופעות הלוואי שאת סובלת מהם, וכמה הן צפויות וכמה לא. לכן עצתי לך היא לפנות בהקדם לפסיכיאטר, ולברר איתו מה לעשות. כיצד להמשיך. בכל מקרה אל תפחיתי את המינון על דעת עצמך. אני מאמין שעם עזרה נכונה תמצאי את הטיפול התרופתי שיכול להועיל לך. דרור

את נסחפת לתוך מערבולת את נסחפת אל תוך הכאב כאילו מבקשת לסבול את יוצאת, את הולכת לעבודה,הולכת לחברות, ופתאום הכאב הזה ואת חותכת חותכת וזה כבר לא שומר אותך הרי את הבנת שרק את יכולה לשמור אותך ולא החתכים? אז למה את לא מפסיקה לפגוע בך? ולמה את שותקת, אם את נחנקת בשתיקתך, והאוויר שלך ניגמר גם הכוחות.. ואת ממשיכה לחיות בתקווה שמשהו יעצור את ההתרסקות אבל רק את עצמך יכולה לעצור את זה להפסיק את הכאב. להפסיק לתת לו מקום. להפסיק לתת לו להפריע לך את כבר סבלת מספיק! תפסיקי לפגוע בך. תתחילי לדבר כבר בטיפול. ותדברי כבר ברור טיפשה מפגרת תתחילי להתאפס על עצמך מה נסגר איתך? בחיי שנמאס לי ממך כבר.

חן שלום, הכאב שלך מורגש, ומורגשת עוד יותר התחושה שאת מסתכלת על עצמך מהצד. כאילו מתבוננת על חן שמכאיבה לעצמה ולא מדברת בטיפול. וההסתכלות הזו מלווה בחוסר הבנה, בכעס, בניתוק מהדברים שמובילים את חן להתנהג כך. אני יכול להבין את הקושי שלך, ותחושת חוסר התקווה. ועדיין למרות ההתנהגות שלדברייך לא משתנה, ישנם חלקים בהבנה שלך שמשתנים והם צעד ראשון, גם אם קטן. המחשבה שאת יודעת שהחתכים לא עוזרים לך, תאפשר לך בהמשך דרגות חופש, לבחור מה לעשות כשתרגישי רע. ואולי בעתיד תוכלי לבחור לא לחתוך, לא לשתוק. בינתיים אני, ואני מניח גם המטפלת שלך שם איתך גם ברגעים הקשים, דרור

היי אני בת 25 מעוניינת בבחור שלומד איתי באוניברסיטה.. העניין הוא שהוא ממש מ"המקובלים" ואני ממש נחשבת מהמוזרים.. אני כן נראית טוב מאד ואני בטוחה שאם הוא היה מכיר אותי הוא היה מעוניין אבל אני מאמינה שגבר צריך לשים לב אליי ולא להיפך, כדי שהוא באמת ירצה.. לפני כמה זמן הוא התקשר אליי בקשר לאיזה פרוייקט ובגלל השביתה הצלחתי למשוך את השיחה קצת אבל לא מעבר.. אין לי מושג אם הוא בקשר או לא ובכלל יכול להיות שהוא מאד מעוניין כי אני משדרת איזה ריחוק מסויים אבל אני פשוט לא יודעת לגרום לו לראות אותי בלי להיראות "רוצה"... מהה אתם מציעים? תודה. נ.ב. אני ממש עם ביטחון עצמי על הפנים אבל באוניברסיטה כולם חושבים שאני סנובית כי אין לי אומץ לדבר עם אף אחד וכמו שכתבתי אני מקפידה להיראות טוב... אין לי אומץ בחיים להציע לו לצאת או משהו לא כי אני פוחדת מדחייה אלא כי אין לי כוח לדיבורים שאחרי כן יהיו עליי (אני יודעת שמדברים עליי ממש הרבה...)

שלא יוזמים עם הוא ניראה לך תאמרי לו בא לך ללכת לסרט עם יגיד לא תיראי שלא מעונין ועם כן תילכי לסרט איתו ומשם והלאה כבר הכול יזרום

שלום לך, נשמע לי שאת מעוניינת בבחור הזה, אבל מאוד חוששת, מסיבות שונות מ"מה יגידו עלייך". והשאלה היא ממה את מפחדת? את מעידה על עצמך שאין לך ביטחון אבל חושבים שאת סנובית. כלומר כבר עכשיו לא מבינים אותך נכון. כך שנשמע לי שנקיטת צעדים בכיוון של הבחור לא הם אלו שיגרמו שלא יבינו אותך. ברור שאת, כמו כולם, היית רוצה לקבל את הטוב, בלי להסתכן. הבעיה שזה לא כל כך קורה. עצתי לך היא לרמוז בדרכים שונות, שאולי גם רמת הסיכון בהן נסבלת ולראות איך זה מתקדם. במקביל הייתי ממליץ לך לנסות ולעבוד על הדימוי העצמי. כי הוא מלווה אותך בהתנהלות מול הבחור, באוניברסיטה, ובכלל בחיים. בכל מקרה שיהיה לך הרבה בהצלחה, דרור

שלום, אני גרושה בת 50, מצליחה בקריירה, אך דיכאונית ובודדה מאוד. אחת מחברותיי המעטות מאוד מחתנת בעוד כשבועיים את בנה והזמינה אותי לחתונה. אני אישה מופנמת מאוד, מסתדרת לא רע במגעים של אחד על אחד, או מול קהל כשיש אג'נדה ברורה (למשל, כשאני מרצה). בחתונה הזו אינני מכירה נפש חיה. אינני נוהגת והחתונה תתקיים באחד מגני האירועים אי-שם "בטבע". חברתי דאגה לי לטרמפ הלוך וחזור. ניסיתי להביא איתי ידיד שיארח לי לחברה באותו ערב, אך ההזמנה אינה זוגית וחברתי שיבצה אותי לשולחן שלדבריה "כבר מלא". כל ניסיון שלי "לקבל פטור" מהחתונה הזו עלו בתוהו והחברה הבהירה לי שהיא רוצה אותי בשמחתה והיא תיעלב קשות אם לא אבוא. זה הולך להיות ערב איום בשבילי. אינני יודעת מתי אחזור (מתחילה לעבוד מוקדם בבוקר למחרת). אני מכירה את עצמי וכבר נמנעת מאירועים כאלה במשך שנים רבות. האם זה סביר? האם צריך לעשות "הכול" בשביל חברות? או שמא אני מעוותת לגמרי את הדברים וצריכה להיות מוחמאת מכך שחברתי תיעלב אם לא אבוא? תודה ושבוע טוב, דנה

כמה טובה יכולה להיות חברה שאינה מבינה לליבך ומתעקשת על "שולחן מלא" והזמנה ליחיד. מה עם העלבון שלך בשל חוסר רגישותה להרגשתך במהלך האירוע. כן, תוחמאי מעלבונה ועמדי על שלך. ואני גם הייתי אומרת לה את זה.

שלום דנה, גם אני מסכימה שיש כאן מידה של חוסר רגישות כלפייך. תוכלי להודיע לחברתך שתשמחי להגיע עם בן-זוג, ושאת משוכנעת שגן האירועים גדול דיו כדי להכיל ולהאכיל עוד אורח מטעמך. אם היא תסרב בכל זאת, הודיעי בנחמדות שאת מודה לה על ההזמנה, אך לא תוכלי להגיע. כמו שלמדנו מפנייתה של רחל, האחריות וההחלטה אם להיעלב או לא, נשארת שלה. בשמחות ליאת

שלום, אני נמצאת בטיפול כשנתיים. יש לי בעיית ביטחון עצמי ותשומת לב (לדעתי). אני עושה כל מיני דברים שמזיקים לי, על מנת למשוך את תשומת ליבה. אבל היא מתעלמת. היא יודעת למה אני עושה את הדברים האלה. אולי היא חושבת שאם תתעלם זה יעבור מעצמו. וזה אכן עובר בד"כ. אבל הייתי רוצה שתתייחס יותר. אתן לך דוגמא: דיאטות רצח. לפני זמן מה חודש שלם לא אכלתי כמעט כלום, צמתי ימים שלמים. ירדתי 10 ק"ג באותו חודש. כתבתי לה על זה כמה פעמים, היא ענתה אבל לא התייחסה לזה, גם לא בפגישה. הזכרתי את זה בפגישה, בין השורות. גם אז היא לא שמה לב. אני כבר לא יודעת איך לגרום לה לראות. כאילו איבדתי את זה, את המסוגלות. לילה טוב, אלינה

אלינה, אם יש נושא חשוב שמעסיק אותך, כמו - למשל - הצורך הנואש בתשומת לב, או הכמיהה למישהו שידאג, שיראה אותך, שירגיש מה עובר עליך, כדאי מאד להעלותו במפורש בטיפול. הדיבור על הדברים והעלאתם למודעות מסייע במידה רבה להיפטר מביטויים בפעולה (acting out), שיכולים, כמו שאת רואה, להגיע גם לפעולות הרסניות. אני חושבת שהמטפלת שלך מנסה ללמד אותך להקשיב לצרכים האמיתיים שלך, ולדבר אותם...ולדבר אותם...ולדבר אותם. יש לי הרגשה שהיא דווקא מאד רואה. בברכה ליאת

אני מתעסקת המון בקשר שלי עם המטפלת יותר מאשר בטיפול עצמו., למרות שישנם הרבה דברים תקועים ובלתי זזים. אבל לרוב השיחה הטיפולית מתחילה במשהו שתלוי בקשר שלנו, וכך לא נשאר הרבה זמן לעבוד על דברים אחרים. (והבעיה המרכזית אצלי היא לאו דווקא בקשרים החברתיי םשלי) האם זה בריא? האם זה נכון? ולמה זה קורה?

נוגה, לאור ההתנגדות הכל כך גדולה שלך, העיסוק בקשר ובמידת יכולתך להיחשף הוא טבעי. אחרי הכל, אי אפשר לעבוד על דברים בלי 'חומרי הגלם'. איכות העבודה הטיפולית היא פועל יוצא של הפתיחות והנכונות לצעוד באומץ על קרקע פחות בטוחה. אל תתייסרי על הקצב שלך. תני לעצמך את הזמן, והתקדמי רק כמו שנכון לך. אין כאן שום דבר לא נכון או לא בריא. בהצלחה ליאת

ערב טוב, איך נותנים אמון בזרים? אני לא מצליחה להבין איך אפשר ללמוד עם הזמן לתת אמון במישהי שאף פעם לא הכרת מקודם, ופתאום צריכים לגלות ולחשוף את כל אירועי חיינו בפניו? איך לומדים לעשות את זה, כי אני לא מצליחה???? (ובבקשה אל תגידי לי שזה יבוא עם הזמן, כי זה לא!!?

שלום נוגה, אני מסכימה איתך שאי אפשר לתת אמון בזרים. חינכו אותנו לזה כמעט מיום שעמדנו על דעתנו. למרבה המזל, הפסיכולוג שלנו מאבד מהר למדי את התואר "זר", והופך דמות קרובה ומשמעותית במהלך המפגשים. אני תמיד מייעצת למטופלים שלי לא לסמוך עלי עד שיווכחו בעצמם אם אני ראוייה לאמונם. אמון זה משהו שעל המטפל להרוויח. ובכל זאת, מידה של חשיפה נדרשת כמעט מן הפגישה הראשונה, ממש כמו שאנו נחשפים מעט לפני הרופא שלנו, הקוסמטיקאית, או המסז'יסט שלנו. בינתיים, עשי זאת בדרך המתאימה לך. כשהיא תפסיק להיות זרה, ממילא ההתנגדות שלך תתפוגג. בהצלחה ליאת

היי ליאת, לפני כשבוע משהו שאל אותך לגבי העברה אירוטית האם היא יכולה להתרחש גם בין מטפל ומטופל מאותו מגדר, והתשובה הייתה שכן. רציתי לשאול כיצד מסבירים העברה אירוטית בטיפול, האם עצם זה שניתן להימשך למטפל מאותו מין שהמטופל שייך אליו למרות שהמטופל הוא הטרוסקסואל ולא הומוסקסואל יכולה אולי להעיד בבסיסה את היכולת ההתחלתית שלנו להימשך לשני המגדרים במידה כזו או אחרת ושיש רצף ולא משהו דיכוטומי של אדם הנמשך רק לנשים או רק לגברים ויתכן ויש משהו באמצע ... ואולי בבסיס שלנו אנו יכולים להימשך לשני המינים ותהליך החיברות גורם לנו בצורה כזו או אחרת להתאים את עצמינו למה שמקובל ולכן בטיפול עלולה להייוצר העברה אירוטית גם בין אותו המין. (אשה או גבר הרגילים להימשך למין אחר משלהם זה יכול די להפתיע אותם התופעה הזו בטיפול) או שכלל אין קשר בין הערב אירוטית למציאות עצמה ולכן זה לא נכון לנסות לעשות את ההקבלה שאני עושה בין המציאות הטיפולית לחיים האמיתיים. שאלה שנייה: מה החשיבות של להיות כמו כולם? אם אדם הוא מסתגל היטב לסביבה עובד, מצליח ויש לו חיי חברה וכד' ובכל זאת הוא לא כמו כולם יותר בהיבט חיובי כמו השכלה יחסית רחבה יותר מהממוצע(ואולי גם כשרון) לא שהשכלה מעידה כל משהו אבל תחומי ענין רחבים הגורמים בין היתר לשלושה תארים ראשונים מתחומים שונים מאוד, באמצע לימודים לשני תארים שניים במקביל ועוד תוכניות שונות כגון: רצון להחליף עבודה לתחום שיותר מתאים , אדם שעושה יותר מה שמתאים לו וחושב שזה נכון ופחות מה שאחרים חושבים שזה נכון חשוב לי לציין אדם שחי טוב אם הסביבה שלו לא לובש מוזר או משהו חריג ובכל זאת שומע לעיתים מסרים כמו הוא "טיפוס" וכד' (כמובן שלא נאמר בצורה ישירה אלא כמו למשל אחיין שאומר בתמימות :" אמא שלי אמרה שאת טיפוסית") האם זה אמור לפגוע? האם זה צריך אולי לגרום להיות יותר קונפורמי? מה שדי קשה לאדם שהוא פשוט לא רגיל לחשוב דוקא כמו כולם אלא יש יותר חופש מחשבה ויצירתיות מסוימת(שיש לה גם יתרונות לעיתים בחיי היום יום כמו למשל ניהול צוות בגיל צעיר מאוד). איך לא להעליב או להיפגע מהערות כאלה? תודה מראש, וסליחה שמידי שבוע אני כותבת משהו אני כותבת בתורנות שלך כי אני אוהבת את הצורה שאת עונה לכל אחד ואחד

התנצלות על כך שתמיד יש לי שגיאות כתיב רבות אני מזהה את חלקם רק לאחר מכן.. הדסלקציה שלי (-: (למרות שאני קוראת המון זה עדין קיים)

שלום רחל, נדמה לי שההעברה האירוטית לא ממש קשורה לאוריינטציה המינית שלנו בדר"כ, אלא דווקא לסיטואציה הטיפולית ולקשר המיוחד הנארג בה. פרויד טען שההתאהבות במטפל היא "במידה רבה נעדרת התחשבות במציאות, היא פחות נבונה, מתעלמת מההשלכות שעלולות להיות לה, ומסנוורת עיניים בהערכת הדמות הנאהבת, יותר מכפי שאנו מוכנים להודות בהתאהבות נורמלית. עם זאת, בל נשכח שדווקא סטיות אלו מהנורמה הן המהות של ההתאהבות". (ציטוט מ"הערות על אהבת-העברה" שבספר "הטיפול הפסיכואנליטי" של פרויד. לגבי שאלתך השניה, קצת יותר קשה להשיב. איני יודעת למה התכוונה מי שקראה לך "טיפוס". זאת מילה שיכולה להשתמע לכאן או לכאן. אם את מרגישה שלמה ומסופקת בחייך, למה לך לכופף אותם כך שיתאימו למישהו אחר? מצא חן בעיני כששאלת האם "צריך להיעלב". זה נחמד בעיני כי זה מרמז על האחריות שיש לנו על העלבון. אם נחליט להיעלב - אז ניעלב, ואם לא - אז לא! כמו שאת ודאי מנחשת, אני כמובן ממליצה בחום לא להיעלב, ולהמשיך לנהל את חייך באופן המתאים לך, גם אם הוא מעלה תהיות אצל האחרים. השאלות שלך אינן סתמיות כלל וכלל, ותמיד נחמד לראות אותך איתנו. שבוע טוב ונעים ליאת

האמת כן...הצלחתי להפטר ממנו לחצתי עליו להתקשר לאמא שלו.......מצד אחד הבית שלו זה מקום לא סימפטי כלפיו הוא אדם מבוגר בסביבות 25 אבל עדיין סופג השפלות מצד הוריו כולל מכות....וגם הוא לא שוקט על שמריו ומחזיר.......האמת שהצלחתי להפטר ממנו כי בתוך תוכי אני מזלזל בו איפשהו......אני חייב להודות הבנאדם הזה הוא לא נורמטיבי יש לו השקפות מאוד מעצבנות על העולם והחיים הוא מייאש ומתסכל מצד אחד אני יכול להבין את ההורים שלו כי הבנאדם הזה מוציא מהדעת בחצי יום שהוא היה פה הוא לא נתן לי לישון בלילה(ישנתי שעתיים שלוש) עשה המון רעש שהפריע כנראה גם לשותף שלי וטמטם אותי לחלוטין בתור אדם שהיה רוצה להיות נאור(קצת נבצר ממני בגלל שהלכתי לזונה ובצעתי פשע שלא ניתן לכפרה אולי כן מבחינה חברתית אבל לא מבחינה מוסרית....) אני דיי מרחם עליו ....דיי מרחם על אדם שאמא שלו לא נותנת לו לחזור הביתה ודורשת ממנו להתקלח בחוץ עם צינור או שהוא מתחנן לאמא שלו בטלפון שרק תיתן לו לצאת מדי פעם למלא בקבוק של מים ושלא תכעס עליו שהוא עושה זאת....מצד שני הוא אדם בגיר אז קיבינימאט אבל גם אני יודע מה זה ייאוש משתק.......מצד שני הורים שלו נפטרים ממנו וחודש הבא הוא עובר דירה על חשבונם ...בתנאים לא רעים........קצת קשה לראות מה כאן הביצה והתרנגולת האם הוא דפק את הורים שלו או שהם דפקו אותו ????איך אדם מגיע למצב שאמא שלו פשוט שונאת אותו כל כך ??????(:אני יכול להבין הוא פשוט מעצבן מורכב ועצוב....

היי מיסטר בלו, האמת שגם אני, בגילי המופלג, עוד מצליחה להיות מופתעת מול סיפורים אנושיים. מול מתיחה של מה שנתפס בעיני כגבולות האפשר. יש בעולם שלנו הרבה עצב, סבל, ייאוש ומצוקה, וזה צריך להזכיר לנו לנסות - בכל הכוח - להיאחז בטוב שלנו, ולעולם לא לזלזל במי שאוהבים אותנו. אני מניחה שהחבר שלך יצטרך ללמוד לחיות בנפרד מהוריו, ואולי גם לוותר על התנהגויות מוזרות שהוכתבו ממציאות חייו הישנה. נקווה בשבילו. מאחלת בהזדמנות זו, לך ולכל הסטודנטים שלנו, התאקלמות מהירה באוניברסיטה, והשלמה מהירה וקלה של כל החומר. מחכה לכם מקצה קצר במיוחד, וכדאי לתת את כל הכוח. בהצלחה ושבוע קל ליאת

ליאת יקרה, בסך הכל רוצה לאחל לך שבוע טוב. שבוע עבודה ארוך ומלא לפנינו. בלי שום חג שמאיים להפר את השגרה ולהעמיס עלינו מטענים חורגים, כאלה או אחרים (לא שימי החולין, בהכרח זורמים על מי מנוחות:- ). עוד נתגעגע לחגים ולרוח האחרת שהם מביאים איתם תמיד. כמו נורית, גם אני מבקשת להודות לך על שאת כאן. שבוע טוב יעלה

תודה יעלונת. למעט חתונות קיץ לבנות, פסטיבלים ומופעי 'גמר גדול' למיניהם, אנחנו אכן בחופשת-חול עד חגי תשרי. מקווה שיהיה לנו קיץ מהיר וקריר. שלך בחג ובחול ליאת

ערב טוב, מרגיש שאני צריך לעלות את תדירות המפגשים עם המטפל שלי. הבעיה היא שאני לא יודע איך לעלות זאת מול המטפל ואיך הוא יגיב. האם זה מקובל בכלל? אנא עצתכם

שלום רועי, פרויד, אבי הטיפול הפסיכולוגי, ראה את מטופליו חמש פעמים בשבוע. כיום, הגם שיש ממשיכים לפרויד ולתורתו, הטיפול המקובל הוא פעם-פעמיים בשבוע, ולפיכך אין שום דבר חריג בצורך שלך. הצג אותו למטפל כפשוטו, ואני משוכנעת שהוא יתייחס לכך ברצינות הראוייה. בהצלחה ליאת

ליאת, מצחיקה התגובה שלך.. אכן למות מהתמימות שלי................אולי בכלל זו הבעיה שלי? אולי פשוט אני כל כך תמימה ולכן הכל? איפה בכלל הגבול בין תמימות לטפשות?

טלילי יקרה, תמימות אינה בעיה. היא משמרת משהו ילדי ומקסים. אל תאבדי את זה. את תמיד גורמת לי לחייך. טפשות זה משהו אחר לגמרי, אבל אין לנו ממנה בפורום! שבוע טוב :-) ליאת

שלום לכם, לא יודע במה לבחור טיפול פסיכולוגי או קאוצ'ינג? כיצד יודעים במה כדאי לבחור???

ערב טוב, (תיארתי לי שאדרש לשאלה הזו הערב...). מאחר ואיני מכירה את תחום האימון מקרוב, יש לקחת את תשובתי בערבון מוגבל. כמו שציינתי, נפתח פורום בנושא וכדאי להתעניין שם במה בדיוק מדובר. מהמעט שאני כן יודעת, מדובר בליווי אקטיבי ואינטנסיבי, שתכליתו עזרה בהיבטים הפרקטיים של החיים, תוך הגדרת יעדים ספציפיים והאמצעים להשגתם. ככל הידוע לי אימון כזה הוא מוגבל בזמן, ואינו מתעסק בדינמיקה תוך נפשית או בהפרעות נפשיות. המאמן הוא אקטיבי ומכוון מטרה, והמטופל מקבל מטלות ממשיות לביצוע בין המפגשים. ההחלטה בידיך. בהצלחה ליאת

מה בדיוק מתנהל בכנס הפסיכולוגים השנתי?

שלום, בדר"כ מדובר בסדנאות מרוכזות המתמקדות, כל אחת, בנושא מוגדר. לפעמים זה נושא אופי יותר 'הרצאתי', אך עפ"י רוב הן יותר חווייתיות. כך או כך, לומדים מהן הרבה. בשעות הערב - פושטים את ארשת הפסיכולוג ומנסים להתפרק קצת. למה אתה שואל? ליאת

המטפלת שלי הולכת לכנס כזה. היכן הכנס?

שלום ליאת, אני גבר בן 35 אב ל-3 נשוי , לא ברור לי מדוע אני כותב לך , אך מנסה למצוא מרפא לתחושות הקשות שאני סובל מהר ובכך בעצם פונה למספר גורמים , כבר כמעט שנה שלמה אני סובל מכאבים בחזה עם תחושת דקירות וחולשה בכל הגוף עשיתי בדיקות דם , מאמץ , א.ק.ג , טיפלתי ע"י מטפל בשיטת גרינברג ועדיין הכאבים לא חלפו , בשבועיים האחרונים עזבו אותי הכאבים באיזור החזה והתחושות הפכו לקשות יותר , בחילות ,סחרחורת, כאבי ראש אני לא יכול לתפקד,לדבר עם אנשים\אפילו לא עם ילדיי , חוסר תיאבון ירדתי 4 ק"ג בשבוע האחרון , ביום רביעי האחרון הלכתי למומחה ריאות שטען שהכל בסדר , אתמות הלכתי לפרוסור נוירולוג עם סי.טי ראש שעשו לי בבי"ח הכל בסדר. מה קורה איתי ? האם אני עובר תקופת חרדות כ"כ ארוכה? מה הפתרון ?לוקח ואבן מידי יום מחוסר ברירה , ומוצא נחמה והתמודדות רק בביתה של אמא שלי , אציין כי אין לי בעיות בבית עם אשתי ,או בעיות בעבודה. אודה לך אם תעני לי בחיפות , כמו כן כל מי שעבר או עובר תחושות דומות , אשמח לשמוע מכם.

שלום חיים, בהנחה שכל הבדיקות הגופניות לא העלו דבר (וטוב שכך! חמסה...), אפשר לשקול כיוונים אחרים, כמו התקפי פניקה או חרדה מסוג אחר. העובדה שאתה מצליח להירגע בביתה של אמא מחזקת את הכיוון הזה. הסימפטומים שאתה מתאר בהחלט מתאימים למצבי חרדה, ואפשר להתגבר עליהם בהצלחה בעזרת טיפול משולב של שיחות + טיפול תרופתי (SSRI). וואבן אינו בחירה מאד מוצלחת, שכן הוא בעל פוטנציאל ממכר. אני ממליצה לך לקבוע בהקדם פגישה אצל פסיכולוג/ית קליני/ת, ולשבור את מעגל הקסמים הלא נעים אליו נכנסת. בהצלחה רבה ליאת

כיצד החרדות באות ביום בהיר אחד?

הייתי רכה יותר עם עצמי ביומיים האחרונים. האם זה ימשך? עברתי את האמצע בספירת השבועיים שכפיתי על עצמי ואני חושבת שזה היה נכון, החופש הזה. כמו שאין הסבר להענשה, אין הסבר גם לרוך. השבוע שמתחיל עשוי להביא איתו גם רוחות אחרות. אבל בכל זאת מסתתרות שם למטה איזה שהן תובנות. מב אעשה איתן זה נבצר ממני. נראה מה אוכל לשוב ולומר לך ביום חמישי. כמו נורית מתחתי אני בגל שיכול להיות גם אדוה או סתם איזה נענוע מרוח מקרית.

גיבורה נחמדת, שבת שלום, יופי שאת שבה לעדכן. מעניין לראות איך לפעמים הטיפול 'עובד' טוב דווקא כשחושבים עליו מבחוץ. (אני כבר מרגיעה את כל מי שיקפוץ, ואמרת: הישארו בטיפול! זאת אינה המלצה להתחיל לדלל!). שמחה לראות שההפוגה הביאה איתה ימים של חסד. רוח, גם קלה, יכולה להשיב נפש אחרי ימים ארוכים של אוויר עומד. קבלי אותה בברכה ונסי לראות מה תביא בכנפיה. אשמח לשמוע בסוף השבוע איפה את עומדת. שלך ליאת

אל תגרש אותו, תבין שזה יכול לקרות לכולנו.

היי אין לי בעייה לארח אנשים עשיתי את זה הרבה כולל שינה וארחת בוקר רק הוא טיפוס מעצבן רב על כל דבר ...כולל ויכוח אם הוא יכול לצחצח שיניים בכיור של המטבח!!!!!ברור שלא

היי מיסטר בלו, אורחים חסרי רגישות יכולים להיות צרה אמיתית. אני ממליצה תמיד להשתמש בהם לאימון שריר האסרטיביות. עליו תוכל לתרגל אמירת "לא", אמירת "אני עייף כרגע", אמירת "לא מתאים לי" - בקיצור, כל הדברים שקשה לנו לעשות עם האנשים שכן אכפת לנו מהם. מקווה שתצא מהר לחופשי ליאת

שלום לכולם. אני כותב לכם כאן מתוך תחושת ייאוש מאוד מאוד חזקה בה אני נמצא כבר קרוב לשלושה שבועות. הסיפור שלי הוא אמיתי לחלוטין למרות שהייתי שמח אילו זה היה חלום ולא מציאות. בתאריך 05/05/07, יום שאותו לא אשכח לעולם, שאלתי את אחותי שאלה: "תארי לך שאת רוצה למלא טופס לוטו אבל את מתעצלת והמספרים שהתכוונת לסמן בטופס עולים בגורל..... תארי לך איך תרגישי?" אחותי, בלי שביקשתי ממנה, זרקה לי 6 מספרים ואת המספר הנוסף: 21,15,4,28,26,27 ומספר נוסף 9. לא ייחסתי לכך חשיבות. יום למחרת עברתי ליד דוכן פיס וראיתי שהמספרים הללו עלו בגורל!!! באותו השבוע הפרס הראשון היה 15 מיליון ש"ח (15,000,000). באותו שבוע זכה אדם אחד בפרס הראשון. במידה והייתי ממלא את הטופס הייתי זוכה יחד עם אחותי ב 7 וחצי מיליון ש"ח (7,500,000) שהיו מתחלקים ביני לבינה. כבר 3 שבועות עברו מאז ומיותר לציין את הרגשתי: נכנסתי לייאוש, קשה לי להירדם ומלא מחשבות חולפות לי בראש על הזכיה. הייתי רוצה להיעזר בכם אם יש לכם עיצה לימים קשים אלו. תודה.

לפי דעתי גם אם היית ממלא את הטופס אולי פתאום היית משנה איזה מספר? מי אמר שהיית בדיוק רושם את מה שאחותך אמרה? זה קודם כל. דבר שני, לפי דעתי, אם אכן אחותך אמרה את כל המספרים האלה ואם היית זוכה, לדעתי הזכיה היא במלואה של אחותך, ולא היית צריך להתחלק איתה, בכל אופן ברור שזה יכל לגרום לבעיות וחיכוכים במשפחה, ואולי אני תמימה, אבל שום מליון דולר לא שווה יחסים עם אחות, ובכלל... תקרא קצת הודעות בפורום הזה, ואם זו הבעיה היחידה שבגללה אתה מרגיש החמצה אני חושבת שכדאי שתשמח מאד בגורלך ותהנה ממה שיש לך, שזה כנראה המון. רק מהסיפור שלך אני יכולה להסיק על יחסים טובים עם האחות, שרק זה כבר המון!!!

שלום ערן, כמעט כל החלטה שאנו מקבלים בחיינו כרוכה באיבוד אכזרי של האופציה האחרת. בדר"כ אין לנו את הלוקסוס להציץ אל העבר השני, ולראות מה היה קורה אילו... אני מניחה שבסופו של דבר תתגבר על האכזבה, ותמשיך לסמוך על כישוריך וחריצותך כמי שיניעו את הישגיך והצלחותיך. לכל אחד מאיתנו יש בעברו איזו צומת קריטית, בה פספס את ג'וב חייו, את אשת חלומותיו, את העסקה המוצלחת, וההזדמנות החד פעמית להתעשר בקלות. זהו מנגנון מוכר, המספק לנו אשלייה של שליטה בגורל, כאשר לחיים יש דינמיקה משל עצמם. נסה להשקיע את המאמצים בדברים בהם *יש* לך שליטה. ולסיום, סחתיין על ה"כמעט". אצלי שום דבר כזה אפילו לא התקרב...... העבודה היא חיינו ליאת

למרות יכולת ופוטנציאל כנראה גבוהים לדעת רבים, לא מצליח להתייצב, תקוע חזק בעבודה עלובה שלא ממצה כלום מהיכולת, מצוי שם במאבק, מלחמה והשפלות שלא מצליח להתאושש מהן. אין יכולת לקיים קשרים חברתיים למעט וירטואלים מוגבלים. הנתק עם המשפחה הולך ומחריף, כל חיי מסתכמים בעבודה בית ומחשב. וגם זה אחרי הרבה שנים של הסתגרות מלאה בבית בלי עבודה וחברה. לא רואה עתיד ולא תקוה. המתח הקיים ממילא רק מתעצם ומגביל יותר את מה שהיה מוגבל מלכתחילה. אם זה עוזר, נדחפתי בילדות חזק מאד ע"י אב אגרסיבי, דומיננטי, תוקפני וציני, אבל מצליחן להישגיות ללא פשרות, הגובלת בהיסטריה קיומית, ואמא על תקן "קורבן" מעורר רחמים. אני נמצא בטיפול כבר שנים, מבחינתי תוך כפיה עצמית חזקה להתמיד בו, למרות שלדעתי זה לא זה, אבל לדעת המטפל אין ברירה, השיחות מסתובבות, כמעט רק סביב העניין הזה. אולי אני טועה ולא מצליח לראות משהו שגורם חציוני ומקצועי יוכל לזהות בשבילי?

שלום נואש, למרבה הצער, כשמדובר בחיי הנפש שלנו, אין כל יתרון לגורם חיצוני. כדי להגיע להבנות תקפות יש צורך בהיכרות עמוקה ויסודית עם ההיסטוריה הרחוקה והקרובה שלך. יתכן שלצד הטיפול, שמתעסק בהיבטים הדינמיים ובעולמך הפנימי, תוכל להפיק תועלת ממאמן אישי, שיכוון אל הצדדים היותר פרקטיים ומעשיים בחייך, ויביא לשינוי חיצוני מהיר יותר. אני אומרת את הדברים בסוג של זהירות והיסוס, שכן איני בקיאה מספיק בנושא הקואוצ'ינג, ואיני יודעת הרבה על האופן בו ניתן לשלבו יחד עם טיפול. שווה לבדוק זאת עם המטפל שלך. אני יודעת שלא מזמן נפתח פורום, כאן באתר שלנו, בנושא אימון אישי, ויתכן שהוא הכתובת להתייעצות לגבי האופן בו ניתן לשלב אימון וטיפול. בברכה ליאת

היי ליאת, תודה שענית לי על השאלה הקודמת. קראתי בינתיים גם את תשובותייך החדשות, ואני חייבת לשאול אותך, מה זאת אומרת שאת מכירה את המטפל של ליטל? איך את יכולה לדעת מי היא בכלל ומי המטפל שלה?

כמו שאמרתי, כוחות על טבעיים... :-)

שאלתי כי זה קצת הרתיע אותי האמת. לא הייתי רוצה שתדעי מי המטפלת שלי או מי אני, זה אחד היתרונות של הפורום.. .:)

שלום לך שוב ליאת... בשבועות האחרונים לא כתבתי כי הרגשתי טוב לגבי הטיפול, סוף סוף הרגשתי טיפה טוב יותר לאחר הפגישות, ואז שמתי לב שהיה לי פחות צורך להכנס לכאן. ועכשיו שוב התחשק לי להכנס, לקרוא ואולי אף לכתוב. אני קוראת פה את כל ההודעות שלך ושוב אני מוצאת את עצמי עם אותן תהיות, אני לא ממש מבינה על מה הבנות מדברות כשהן אומרות שזה כמו להרכיב פסיפס, בטיפול שלי אני לא רואה שום פסיפס.. מה שכן, אם פעם הטריד אותי שאני בכלל לא תלויה בטיפול ולא אכפת לי אם הוא מתבטל, אז עכשיו כן אכפת לי, וזה נעים להרגיש את זה. אז מהו אותו פסיפס שהן מדברות עליו? אני גם רוצה לחבר את החלקים שלי.. להיות שלמה במקום שבורה לרסיסים

טלילי, כמה טוב לפגוש אותך שוב! יופי לשמוע שהטיפול שלך מקבל תאוצה. אני חושבת שאין לך מה לדאוג בעניין הפסיפס. בכל טיפול, ואצל כל צמד 'מטפל-מטופל', מתפתחת שפה ייחודית, עם עולם דימויים ומטאפורות כמעט פרטי, הנוגע נכון ומדויק בנושאים שעולים בחדר. דימוי הפסיפס שעלה כאן, נולד בחדר-טיפול אחד, ומצא ה?ד בליבותיהם של קוראים נוספים. זהו דימוי שלא חייב להתאים לכולם, ולא בכל שלב בטיפול. המשיכי לבוא בשמחה לטיפול שלך, להקשיב לתחושות הפנימיות שלך, וליצור לך שפה טיפולית משלך, אליה תוכלי להתחבר הכי נכון. שבת שלום ליאת

היי ליאת, מה שלומך? תגידי, את מכירה את הגלים של דיאטה? שמחליטים לפצוח בדיאטה, בפעם המי יודע כמה... ורוצים להאמין שהפעם זה יצליח, גם כשאנחנו כבר קצת מיואשים, ומאוד עייפים מכל הנושא הזה. ואז מודיעים לכל העולם, כי אם כל העולם יידע, לא יהיה לנו נעים להתייאש. ואולי אנחנו גם מקווים שכל העולם יעודד אותנו. ולא יתן לנו להפסיק עד שנשיג את המטרה. אז הנה אני מודיעה לך ולכל העולם. מתחיל לו עוד גל. פניתי, דיברתי, בכיתי, התחננתי והצבתי אולטימטום. ביום ראשון צריך להיות הצעד הראשון. אה... ולא, לא מדובר בדיאטה. חושבים שיש לי כוחות. אבל האמת היא שאין לי. אני רוב הזמן משקרת לעצמי... אני כל כך צריכה אותה עכשיו. ממש צריכה אותה. צמודה אליה נורא מבפנים. היא שם, אני יודעת... ואגב, אני שונאת שיקוף. פשוט שונאת. אין לי שום יכולת לשאת שיקוף. זהו. תודה לך שאת כאן. שבת שלום. נורית

נוריתי, הנה, עכשיו גם אני יודעת (תודה שאת משתפת). נעים לי שהידיעה הזאת מחזקת אותך קצת גם היא. זכרי שכל מה שנע ומתפתח, ראשיתו בצעד קטן אחד, שמישהו החליט ליזום. אני משוכנעת שזו התחלה טובה. שמרי על הכוחות ש*כן* בנמצא. הם יקרים דווקא בהיותם מוגבלים. האמת שחיכיתי לראות אותך כאן, לדעת מה איתך. אחזיק אצבעות לקראת יום ראשון. שלך ליאת

ליאת, אני מעדכנת... הצעד הראשון לא עבר בהצלחה, לצערי הרב. לא מרימה ידיים עדיין. נורית

שלום.אני בן 25 ויש לי צורך למצוא אהבת נעורים עם תחושת התרגשות של גיל 16. אני יוצא עם הרבה בחורות ולא מרגיש את הרגש הזה.האם עבר זמנו של רגש זה ועלי לקבל את זה בגילי יוצאים בשביל אהבה אחרת ולא תחושת פרפרים בבטן בכל פגישה? האם תחושותיי אינן תואמות את המציאות?

שלום עמיר, כדאי לנסות ולברר עם עצמך לאילו 'פרפרים בבטן' אתה מתגעגע. אם מדובר בפרפרים שהתעוררו בתגובה לחוויות מיניות ראשוניות, יש להניח שהם לא יופיעו שוב באותה עוצמה, במיוחד אם אתה יוצא עם הרבה בחורות. הריגוש המיני הבוגר יכול להיות מהנה ומסעיר, גם בלי זיקוקי הדינור של הפעם הראשונה. לעומת זאת, 'פרפרי הבטן' של ההתאהבות בהחלט יכולים להופיע, בכל גיל, ובני המזל זוכים בהם אף יותר מפעם אחת. הבשורה העצובה היא שככל שאנחנו רודפים אחר תחושת הריגוש והפרפרים ומתמכרים אליה, כך נ?ש??ח?ק בנו משהו מן היכולת הזו. נסה להאט קצת ולהקשיב לעצמך. שבת שלום ליאת

שלום ליאת, האם יש דרך לעזור לי להתגבר על הפחד הזה? מללכת לאבחון? http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-723,xFT-644632,xFP-645427,m-Doctors,a-Forums.html כבר תכננתי לעצמי מהלך שלם בו אני אלך לבקש הפניה לאבחון דרך רופא משפחה אחר (לא הרגיל) אבל בנתיים גם את זה אני מפחדת לעשות.

שלום לך, אני אמנם לא ליאת, אבל אולי אוכל לשתף אותך במשו? שיקל קצת (?) לפני כשנה עברתי אבחון ('טסטים') במרפאה לבריאות הנפש, בהמלצת פסיכיאטר. חששתי מאוד מאוד (מאוד!) מהתהליך הזה, כך שאני נורא מבינה אותך. עם זאת, היום, שנה אחרי (וגם כבר אז) אני יכולה להגיד לך שאין שם שומדבר מפחיד באמת. כלומר, זה לא כואב :-) נכון, זה לא נעים, וזה אפילו די מלחיץ, אבל בסופו-של-דבר, כל עוד המטרה שלשמה את עושה את זה, תהיה לך מול העיניים, אני חושבת שאל לך לחשוש :-) את יודעת, כבר מהאינטייק הראשון (היתה שיחה עם עו"ס לפני תחילת הטסטים עצמם), נשאלתי המון שאלות שלא היה לי כוח, רצון או חשק (ובטח שלא יכולת) פשוט להגיש אותן כתשובות. זו בדיוק הסיבה בגינה נשלחתי לשם מלכתחילה (כי לא הייתי מסוגלת לספר לפסיכי *מה יש לי*). אז עניתי לה המון "כלום", והמון "לא יודעת" והמון "ככה", והיא שרדה גם את זה :-) מה שבעיקר הציק לי היתה המחשבה של *עכשיו הם ידעו עלי הכל*, וחשבתי על כמה זה מטופש, כי בכל-מקרה קשה לי לדבר על זה... (אז אני לא אגיד, אבל הם *יגלו*), בכל אופן, בשורה התחתונה - עשיתי את זה. להגיד לך שזה עזר? מממ... לא במיוחד. לא גילו שם דברים *חדשים*, לא נמצאו יבשות עתיקות :-) פשוט אני, בלי מילים (עם ציור של עץ, דמות, ומבחני אינטילגנציה) :-) ואולי אם תדעי בדיוק ל?מה את הולכת, (ולא יהיו הפתעות) זה יהיה קל יותר :-) אם תרצי לשאול, את באמת מוזמנת :-) שב?"ש :-) יהיה ב?סדר :-) q.o.p

המכתב המוצף חיוכים שלך כמעט גרמו גם לי לחייך - תודה תודה על התגובה שלך דוקא הטסטים (אם הבנתי מה זה, מעין מקבילה לאבחון קליני?) נראים לי פחות מפחידים אתה לא חייב לדבר שם לפחות. אני לא אדע מה להגיד. איך אפשר להגדיר בעיה או קושי שמלווים אותך כל הזמן? איך אפשר להסביר מחשבות שלך למישהו חיצוני כשבשבילך המחשבות האלו הן נורמה? אני לא אדע מה להגיד. מה הקושי שלי. (יש לי קושי בכלל?) אבל בעיקר הפחד שלי הוא לא מהאבחון עצמו אלא מההשלכות שלו. ): קשה לי לראות את המטרה מול העיניים, אני חסרת מוטיבציה לחלוטין. בכלל, אמרו לי לעשות אבחון כשבדקתי בעיה אחרת בכלל. חשבתי שאני פשוט קצת ביישנית ואמרו לי שכדאי ללכת לאבחון כי יש לי עיוותים בחשיבה. אז עכשיו אני בכלל לא יודעת מה לחשוב. אני כנראה אלך (אם יהיה לי אומץ) לאבחון פסיכאטרי. מה שתוכלי לספר לי על זה אני רוצה לשמוע. (מהלך, זמן וכו') אני הרי לא יכולה לבוא לאבחון ולהתחיל לשחק משחקים של "אין לי בעיה בכלל", "אני לא יודעת מה הבעיה שלי" נכון? אז מה אני כן עושה? תודה,

ערב טוב, הדברים של g.o.p יכולים באמת להרגיע, כי הם קרובים מאד למציאות. אבחון מיועד באמת לעמוד קצת יותר מקרוב על הקשיים והמורכבויות שלא תמיד עולים בשיחת האינטייק. אני זוכרת את הפחד היסודי שלך מאותן 'השלכות' שעלולות להיות לאבחון, ויש לי הרגשה שאת קצת מרחיקה לכת בנושא. גם אם יש לך חשיבה לא שגרתית או פחות קונבנציונלית, עדיין אין בכך כדי להעיד על הפרעה חמורה. אם התהליך בכל זאת נשאר מאד מאיים עבורך, תוכלי להסתפק בשלב ראשון בפנייה לפסיכולוג/ית קליני/ית, לצורך הפגת החששות או הערכה לגבי נחיצות הטסטים בכלל. בברכה ליאת

פרט שלא הובן - עדיין לא הייתה שיחת אינטייק אני לא יודעת מה אני אעשה - בכל מקרה בשלב הראשון זה לקבוע תור לרופא. וכשנגיע להר נחשוב על איך לעבור אותו. (אני לא רוצה שהרבה אנשים יהיו מעורבים בזה - כמה שפחות יותר טוב) נקווה לטוב. תודה על היחס

שלום ליאת, התייעצתי כאן השבוע עם אורנה לגבי הזוגיות שלי.... יש לציין ששוב בן זוגי חזר להתנהג כמו בעבר, וזאת למרות הבטחותיו לשנות את היחס כלפיי. ההתנהגות השתנתה בדיוק ליומיים!! במהלך היומיים האחרונים ניסיתי לבדוק עם עצמי מדוע אני נשארת שם, הרי הוא לא מספק לי כלל את הצרכים הרגשיים שכ"כ חשובים לי, מתנהג בצורה קרה, חסרת התחשבות ( אתמול בלילה אמרתי לו שמאוד כואבת לי הבטן, הוא ענה: "מה את רוצה שאעשה עם הנתון הזה, למה את מספרת לי בכלל...??), ברור לי שזה לא מתאים לי יחס שכזה..... אני לא מצליחה להבין את עצמי מדוע כשהוא מתנהג כך, ואני כ"כ סובלת מההתנהגות הזו, מדוע אני נשארת, ויותר מזה - אולי רוצה אותו עוד יותר.... למרות הידיעה שהוא רע עבורי... מה גורם לי בכל זאת לרצות אותו ולא לחתוך את הקשר הזה ולהמשיך הלאה בחיים מתוך הבנה שהוא לא מתאים לי. איך בעצם יוצאים מהמזוכיסטיות הזו, כי אני לא באמת רוצה להעביר כך את חיי???

ערב טוב ליטל, דפוס 'מזוכיסטי' כמו זה שאת מתארת נקשר בדר"כ לתפיסה עצמית נמוכה ושלילית, ולקונפליקטים פנימיים שיש בהם מרכיב חזק של אשמה. לצאת מדפוס הרסני כזה לא ממש קשה. השאלה היא איך לא ליפול אליו שוב ושוב. אני חושבת שכדאי מאד לברר את הסוגיות הללו במסגרת הטיפול שלך. ועוד עצה קטנה: נסי להימנע בכל מחיר מעיסוק אובססיבי בקשר הנוכחי, ולוותר על הציפייה שמישהו יחליט במקומך. במקום זאת, נסי להתמקד בך עצמך, ולהשתמש בטיפול ככל יכולתך להעצמה שלך כאישה וכאדם. מאחר ואני מכירה קצת את המטפל שלך (יש בפורום שלנו גם היבטים על טבעיים...:-)), אין לי ספק שהוא הכתובת הטובה ביותר לצורך כך. מה את אומרת? :-) ליאת

ליאת שלום, הפעם - בניגוד לפעמים קודמות- קשה לי מאודג לכתוב,כי רע לי מאוד ונמאס לי מעצמי ומחיי ונראה לי (עד כמה שזה בטח ישמע מצחיק) שאפילו לגוף שלי נמאס ממי,ולכן הוא 'תוקף' אותי בצורות שונות;אין לי כוח אפילו לנסות לפרט מה עובר עליי כעת- ואין לי חשק לעשות זאת,כי אפילו מחשבה קלה על כך מעלה מיד דמעות בעיניי,אין לי כוח לכאב האינסופי - הנפשי והפיזי ואיני מאמינה כבר שאף-אחד יותר לא יוכל לעזור לי לצאת ממצב זה, כי פשוט הכל כבר אבוד עבורי,לא אבצע שום מעשה קיצוני ואפילו איני חושבת על כך, כי איני מאמינה שפגיעות פיזיות עצמיות יעזרו לשפר את מצבי וזה גם מפחיד אותי. איני יודעת למה אני כותבת,אך אני יודעת שברגע זה הביטוי העצמי היחידי שלי זה כאן.

ערב טוב משתנה, קשה לשמוע אותך ככה. אני מודעת למאמצים הכבירים שעשית כדי לטפל בעצמך בדרך המיטבית. גם אם הערוץ התרופתי חסום בפניך זמנית, אין לי ספק שתצליחי לגייס את כוחותייך את, ולהילחם בעזרת המטפלת שלך על חירותך ועל חייך. קחי לעצמך את השבת למנוחה, אספי כוחות, והמשיכי להילחם. אם תרצי, אהיה כאן במהלך סוף השבוע, לרשותך. שבת שלום ליאת

תודה ליאת, תמיכתך באמת עוזרת, אפילו שהגעתי למצב בו כבר איני מאמינה שמשהו או מישהו כבר יכול לעזור לי,איני יכולה להיפטר מהעובדה שעבורי הכל כבר אבוד ואין תיקווה; שנאתיי את עצמי עוד יותר אתמול בערב,כאשר הOCD שוב 'ניהל' את חיי והכניס אותי לחרדות,כאשר נוצר מצב שבו נוצר איום על 'ניקיון מיטתי'{גם כאן איני מפרטת,כי אז בטוח יזהו אותי-אנשים שלא יודעים על הOCD},בסוף 'הכל הסתדר'-מצאתי פשרה,אך קלטתי עד כמה אני סובלת ומאבדת את חיזוק קשרים עם בני-משפחה,כדי להימנע מהחרדות הכרוכות בכך; אני מודעת לכך שזה 'לא נורמאלי' ואני שונאת את עצמי על כך. בנוסף - גם מצבי הפיזי 'לא מזהיר' בימים האחרונים,ומפליא שדוקא עכשיו - כשאני מפסיקה עם הכדורים,איני מצליחה לשמור על הדיאטה ולצערי הרב העליתי קילו. איך אדם יכול לחיות עם עצמו אם אפילו הגוף שלו שונא אותו כ"כ ומכאיב לו כ"כ?הגוף שלי פוגע בי בכל דרך אפשרית; שלא יובן לא נכון - אני מודה-לאל שהדברים לא יותר גרועים ממה שהם עכשיו ומתפללת שבעיותיי כעת אילו יהיו הבעיות היחידות מהן אסבול, אך אני כל הזמן שואלת את עצמי מה עשיתי רע בעולם - שאני 'נענשת' כל הזמן ללא הפסקה ושעד שמשהו מתחיל קצת להסתדר בחיי,הכל 'נדפק'-וזה תקף לכל תחומיי חיי? מה החיים מנסים להוכיח לי בכך?

היי... אני ממש מבולבלת. ניגשתי לנוירולוג כדי שיבחן את הרגלי השינה שלי מכיוון שאני מתקשה להתעורר בבוקר וגם מתעוררת מכל רעש. אני סובלת מאנמיה וזה גם מקשה עליי להתעורר בבוקר. הוא הציע שאולי הסיבה הינה דיכאון כרוני בגלל סדר היום העמוס שלי והתקופה הארוכה שעברתי. אני מסכימה חלקית, מכיוון שישנם כמה תסמינים של דיכאון שאני סובלת מהם כגון- התבודדות, העיסוק האינטנסיבי שלי כבריחה מלהתמודד עם הלבד, בעיות שינה, בדידות (צורך בשייכות שלא בא לידי סיפוק אף פעם, גם לא בקשר זוגי- שזה נושא אחר שלם שצריך לטפל בו). אולם, אני רקדנית מחול ויש לי המון סיפוק מהתחום, אני מצליחה להפיק סיפוק והנאה ולא איבדתי את היכולת הזו. אני נהנת גם לעסוק ביצירה, להופיע, לשמוע מוסיקה... אבל לא הצלחתי להיכנס לקשר זוגי כבר שנתיים (היו המון הזדמנויות שגרמתי להם להיכשל- כמובן עוד תופעה שתומכת בכך שאולי עדיף לי להתמקד בקריירה ובמקצוע ולהתרחק ...). אני יודעת שישנם בעיות נפשיות רבות וקונפלקטים שאני צריכה לפתור, במיוחד בגלל שאני טיפוס אינטרוספקטיבי עם גישה גברית- יישומית (לא לבזבז זמן במחשבה אלא לעשות). אבל האם זהו דיכאון? ברוב ימות השבוע אני מתעוררת עם חיוך על הפרצוף... יאללה לצאת לחיים ... ויש לי תקופות שאני בדאון.... השינויים במצב הרוח הם קיצוניים (אבל לא ברמה של מאניות ודפרסיות.) אבל לרוב אני במאניות. מכירים אותי בתור טיפוס ציני, קשוחה, חייכנית, פרקטית ודרמטית. בלבלתי אותכם אני יודעת ... אבל בכל זאת ... חוות דעת?

ערב טוב, אני מנחשת שאינך מקוראי הפורום הוותיקים, שאלמלא כן היית זוכרת שאין אנו נוהגים לאבחן דרך האינטרנט, בוודאי לא כאשר התמונה מורכבת ורבת פנים. את יודעת, לא תמיד חייבת להיות 'אבחנה'. אנמיה וחוסר שינה די בהם כדי להביא אותנו לתשישות מעיקה ולדכדוך. גם הבדידות לא תורמת. את מודעת, לדברייך, לקיומן של בעיות נפשיות וקונפליקטים לא פתורים, ולכן - מה חשוב איך קוראים לזה? חשוב לנסות להתמודד עם הקשיים באומץ, ונדמה לי שאת יודעת שנוירולוג הוא לא ממש הכתובת לעניינים אלה. אני ממליצה לך לטפל, לפני הכל, באנמיה שלך, ולוודא שלא חסר B12 (מחסור חמור עלול להוביל לדיכאון), ולפעול בהתאם להמלצותיו של הנוירולוג. מעבר לכך, חשוב לזכור שאפשר וכדאי להגיע לטיפול פסיכולוגי גם אם קמים בבוקר עם חיוך. לא חייבים להיות על הקרשים כדי להצדיק טיפול. נצלי את הכוחות ואת הנטיות הפרקטיות שלך, וצאי לדרך. בהצלחה ליאת

למה ההחלטה הפשוטה לא נעשית עבורי....החלטה שנעשית עבור מיליוני אנשים ברחבי העולם ....החלטה של הגורל ........לקטוף אנשים...........למה הגורל שלי מתעתע למה אני ממשיך לחיות חיים עלובים.....כל החיים שלי מסתכמים רק ביכולת האומללה שלי לנשום....למה כשהיה לי הזדמנויות למות במקומות שהחיים שלי היו באמת בסכנה....תמיד הצלחתי לצאת מזה בדרך נס....למה הפתרון הקל פשוט לא מתרחש.....כל כך פשוט.וכל כך מגיע ליצור נתעב ועלוב כמוני.......כל כך מגיע לי למות.....ואולי הגורל החליט שכל כך מגיע לי למות ולשאת את עול החיים העלובים האלו.........מוות לעלובים.......

ערב טוב MR BLUE, נראה שהימים האחרונים קשים עבורך במיוחד. אולי נעימותה של השבת תעשה את שלה, ואולי לא. בכל מקרה, אהיה כאן בסביבה, אם תרצה לדבר. ליאת

נמאס להיחלם בכל הכאב הזה מתייאשת כבר מהחיים האלה ומהכל כבר לא אכפת לי מכלום כבר לא מנסה להילחם בכאב הזה..שיציף . שיהיה... כבר לא יודעת איך לשרוד ואיך לחיות

להסתובב עם חור גדול בנשמה להסתובב עם כאב גדול להסתובב מבלי יכולת להקיא את הכל מתוכי...לא יכולה. כל כך הרבה כאב...

לצוף זה רעיון לא רע בכלל. כמעט תמיד מגיעים אל החוף בבטחה. סבלנות, סבלנות ו...טיפול? ליאת

אני מטופלת... חשבתי שטיפול יקהה את הכאב עם הזמן ...אבל לא ... התהליך לא פשוט לי כלל.. לא הצלחתי להביא את עצמי לשם,לטיפול. המחשבות בבלאגן תהומי והמילים תקועות....

היי, נראה לי שהגשמתי סוג של חלום (אולי בעצם מיני חלום...).עברתי דירה לא מזמן. מיקום מצויין והנוף נחמד...אך השיעמום והבדידות כאן לא מרפים. חבל שלא ניתן לקבל בן זוג עם הדירה...

ME לילה טוב, בשעה טובה! לפעמים חלומות מתגשמים... אני מזכירה לך שמעבר דירה, גם כאשר הוא משמח ומבחירה, קוטע זמנית את שגרת החיים, ודורש תקופת הסתגלות. תני לעצמך זמן. השיעמום והבדידות הם מולידיה הידועים של תחושת האי-נחת, הדוחפת אותנו לפעול ולהפיגה. בן-זוג שמחובר לדירה עלול לייקר מאד את תהליך הרכישה, ובמקרים מסוימים אף להוריד מערכה באורח משמעותי. תחשבי על שמפו+מרכך: זה תמיד *פחות* טוב מהסידור של כל אחד בנפרד. שיהיה כייף :-)) ליאת

חן חן... אני גם לא אוהבת שמפו ומרכך יחד. אבל את לא שמה שמפו ולאחר מכן מרכך? ולמשפט הבא את מציעה פתרון? "השיעמום והבדידות הם מולידיה הידועים של תחושת האי-נחת, הדוחפת אותנו לפעול ולהפיגה" תודה לילה טוב

ליאת קראת במקרה ב7 ימים (עיתון ידיעות אחרונות) את הטור של חנוך דאום? נראה לי שאת צריכה לסרוק ולהכניס לפורום:) היום אגב חפפתי ללא מרכך. מה זה אומר? רק המשועממים בפורום בשישי....(אולי גם את?:) ולא השבת לי... שבת שלום

שלום ליאת,כתבתי אתמול לאורנה, ויש לי עוד שאלה. ההתעללות שעברתי היתה על ידי מישהו קרוב משפחה. זה היה בילדות, אבל אני זוכרת פרטי פרטים למרות שעבר על הנושא יותר מ-25 שנים, ובלי לשתף אף אחד. שאלתי היא כזאת: איך יכולה ילדה קטנה שנפגעה קשה, ועברה משהו טראומתי בגי נורא צעיר, לשמור הכל בבטן בלי לשתף אמא או מישהו קרוב למרות שהדבר היה כואב. האם הדבר מצביע על כוח פנימי או דווקא על פחד נוראי. ואיך המשכתי לראות אותו, ואפילו ביקרתי אותו בבית משפחתו עם משפחתי כשהייתי מבוגרת בלי להראות סימנים של מצוקה. והוא התנהג איתי בזהירות רבה כנראה שחשב שהייתי ממש קטנה אז ושאני לא זוכרת שום דבר, כי הוא פשוט התנהג באופן שונה ובזהירות. איך מי שנפגע קשות יכול לשמור כל כך בבטן, והתנהג באופן רגיל.

ערב טוב, לא תמיד אפשר לומר בוודאות, ממרחק הזמן, מה בדיוק קרה, ומדוע הדברים הושתקו. לפעמים קיימת אזהרה מפורשת מצד התוקף, שלא להזכיר את הדברים. לפעמים הילד הקטן מאותת בכל הדרכים העומדות לרשותו, אך איש לא שומע. יש דברים שמבוגרים מעדיפים שלא לדעת. כך לומד הילד שבעצם אין טעם. לפעמים, כאשר ההתעללות נעשית בגיל צעיר מאד, הילד מתקשה להמשיג את מה שקרה לו באופן מילולי, והחוויה נרשמת באופנים אחרים. כאשר ההבנה מגיעה, הוא כבר לא בטוח מה בדיוק קרה שם. לפעמים נלווים לאירוע תחושות אשמה ובושה, בעיקר כאשר המתעלל נתן לקורבנו לחוש 'אהוב ומיוחד'. לפעמים פועל, באמת, מנגנון של סילוק מן התודעה, בהתאם למנגנון החשיבה הילדי, לפיו מה שאיני רואה אינו קיים. לפעמים, כמו אולי במקרה שלך, מדובר בדמות קרובה, אהודה ומוכרת. הילד הקטן מתקשה להאמין שהמבוגר הטוב הוא גם זה שפוגע, ומעדיף לראות את האשם בו עצמו. הילד חש בלבול מול ההתנהגות השונה בהקשרים השונים, נאלם ומתכנס לתוך עצמו. את שואלת האם הדחקה רבת שנים מעידה על פחד גדול או על כוחות פנימיים, ואני סבורה שייתכנו שניהם גם יחד. מה שחשוב הוא להקיא את הסוד, ולשקם את התפיסות הקשות ביחס לעצמך. זהו תהליך קשה ומורכב, אך שכרו בצידו. אל תתייאשי! ליאת

היי עוד פעם, הבעיה בטיפול עכשיו שאני כן מנסה להקיא את זה בקצב שלי...אבל אני נלחמת במטפלת, מענישה אותה, מרחיקה אותה ממני למרות כל ניסיותיה להתקרב. אני אפילו לפעמים גם מרגישה שהיא בן אדם פוגע, ושבסוף יש לה כוונות או תועלת מסוימת בעקבות היד שהיא מושיטה לי. הרגשה זו מבלבלת אותי לגמרי? איך אני אצליח להרגיש בקרבתה, ונכונתה לעזור לי ולהכיל אותי? כי אם אני אמשיך להתנהג כך, אני בטח לא אגיע איתה לשום מקום (אני אהבתי פעם את התיאור של האופניים שאת נתת כאן)..אבל אני פשוט לא נותנת לה להיות איתי על האופניים ולא מאחורי לכוון אותי....

שלום, רציתי לשאול, אם יש מטופל (לא קטין) שחושב על פגיעה עצמית או אפילו על התאבדות, האם מותר למטפל שלו לאשפז אותו בכפייה?

שלום דן, רצון למות, ואפילו מחשבות אובדניות, הם דברים שמטופלים מעלים לעיתים קרובות בפני המטפלים שלהם. עדיין קיים מרחק בין מחשבות אובדניות לבין כוונות רציניות ואף תוכניות קונקרטיות לביצוע. הדיבור על משאלת המוות הוא דיבור לגיטימי בחדר הטיפול, וחשוב להעלותו ללא פחד. הניסיון מלמד שעצם הדיבור על כך, מפיג את הבדידות, מרגיע את החרדה, תורם לתחושת המו?ב?נו?ת וההכלה, ובסופו של דבר מפחית את עוצמת הרצון למות ואת הייאוש הנלווה לו. אשפוז בכפייה הוא צעד חריג מאד, הננקט כאשר יש יסוד סביר להניח שאדם אכן עומד לפגוע בעצמו *בשל הפרעה נפשית* בה הוא נתון. זהו צעד חריג ביותר, הנעשה רק במקרים קיצוניים, ורק בהוראת פסיכיאטר מחוזי. בברכה ליאת

כמו נעליים בלי שרוכים, אין מה שבאמת יחזיק ויתמוך, לא באמת, לא מהבסיס. אין מה שייצב את כל העסק כשהעקב קצת רעוע, ואז הקרסול חופשי ועלול להתעקם. כשהקרסול מתעקם כל הגוף פחות יציב, מסורבל ומגושם... כמו נעליים בלי שרוכים, האצבעות עמוק בפנים, אבל מרכז גב כף הרגל תועה, אבוד, אף אחד לא שומר עליו... כל הרגל יכולה בקלות להחליק החוצה ואין מי שישגיח, אין מי שיבקש שתישאר, אין עוגן אמיתי. כמו נעליים בלי שרוכים....אולי קצת כמו כפכפים....

ערב טוב (אבישג?) כפכפים, זה כבר נשמע טוב יותר מנעלים בלי שרוכים. כשזה בעונה הנכונה, אין בהם רע. לפעמים הכל באמת קצת משקשק, רופף, לא מחזיק. אבל לפחות מתאוורר, נושם, מתחדש. מקווה שתמצאי מהר משהו שייתן תחושת יציבות וביטחון מחדש. עד אז - נסי לצעוד בזהירות, הכי שאפשר. בהצלחה ליאת

אני רוצה לכתוב ולא יודעת בכלל איך וממה להתחיל. כל כך הרבה עובר עלי בתקופה הזו והרבה ממה שקורה לא יכול להיכתב כאן. הפורום חשוף מיידי בשבילי. כל מי שרוצה יכול לקרוא ורשת עכשיו בתקופה של דיבור אישי ושקט. לא דיבור על במות... כותבת שורה ומוחקת שתיים. זה לא ממש מתקדם. ובכל זאת אני רוצה להגיד משהו, להוציא החוצה, כי עמוס מיידי בפנים ועוד מעט היא שוב נוסעת ורשת שוב תשאר לבד במשך לא מעט זמן. אבל מה בעצם אני רוצה להגיד? ומה בכלל אני רוצה לקבל? חיבוק או מילים מנחמות לא יעזרו והרי זה מה שבעיקר הפורום יודע לתת. המילים האלה כרגע לא יכולות לגעת ברשת. החיים שלי מחולקים לאלפי חלקים. החיים של רשת הם כמו פסיפס של אבנים קטנטנות שכדי להרכיב אותן צריך להשקיע הרבה אנרגיות (ואנחנו בכלל לא יודעים אם כל החלקים ישנם...). בשבועיים האחרונים התחלנו להרכיב את הפאזל הזה. גילינו שרשת מתקשרת עם העולם בהמון רבדים והרבה ערוצים. החלטנו להרכיב את הכל לסיפור אחד. בינתיים הרבה עבודה טכנית של איסוף חומרים, ציורים, מילים, אימיילים, הודעות... סיפור ששוזור בתוכו את כל מה שרשת עד היום לא יכלה לחבר בעצמה. והדברים מתחילים להתחבר ורשת רוצה לצרוח. היא לא בטוחה שהיא מסוגלת לראות את התמונה בשלמותה. בינתיים הכל מכאיב כל כך ודווקא עכשיו, כרגיל, היא נוסעת. דווקא עכשיו.

ה"דווקא עכשיו" שלך הזכיר לי שיר, אז אני מקדישה לך אותו: למה עכשיו / קובי רכט למה עכשיו, דווקא כשטוב לי, את כל כך משונה? למה עכשיו, דווקא כשטוב לי, משם את לא עונה? את כל הרחובות כבר עברת ממזמן לבדך, לבדך. למה עכשיו אין בעינייך מה שהיה אתמול? למה עכשיו, שוב זה קורה לי, מה שקרה אתמול? את כל המילים כבר שמעת ממזמן לבדך, לבדך. הנה עוד כדור פורח הוא מעלי הנה עוד כדור פורח מחייך אלי למה עכשיו אין בשמיים כל כך הרבה מקום? למה עכשיו אין בידיים רק טיפ-טיפה חלום? את כל מה שיש כבר ראית ממזמן לבדך, לבדך. לאן עכשיו את מסתכלת כבר אין על מה לחשוב? למה עכשיו, כל מה שבא לי, לקום ולעזוב? ללכת מפה ולהיות רחוק לעוזבך, לעוזבך. הנה עוד כוכב זורח שם מעלי הנה עוד כוכב זורח מחייך אלי. בתקווה שהועיל במשהו.... אבישג

רשת יקרה, קשות לך הפרידות ממנה, הא? יודעת? אני מצליחה לראות את הטוב בזה. מצליחה לראות שיש לך מישהי שכל-כך משמעותית עבורך, עד שהפרידה ממנה קשה כל-כך, אבל כשהיא כאן, היא כל-כך עוזרת לך. מחזיקה אותך מעל לפני המים כשקשה. מאפשרת אוויר. ואני יודעת כמה מלאכת ההרכבה קשה. אני מנסה לעשות את זה עכשיו בעצמי. עוד מנסה מידי פעם להתנגד לתמונה המתקבלת, אבל כבר פחות מצליחה. נכנעת. יודעת כמה זה מפחיד לקבל את עצמך. להשלים. וכשחושבים על השלב הבא, זה שיגיע אחרי שהתמונה השלמה תתקבל, כשיושלם הפסיפס, כשצריך יהיה ממש *לעשות*, אז בכלל... אם אני זוכרת נכון, היא אף פעם לא נעלמת לך לגמרי. היא שומרת עלייך גם מרחוק, דרך אותם אי-מיילים שעכשיו עוזרים לך כל-כך, נכון? וגם אני כאן. זה רחוק, אבל יכול להיות גם קרוב. מקווה שמשהו מהמילים שלי, כן יצליח לחבק אותך, לגעת בך. אני כאן. יעלה

רשת יקרה, אסוציאציה פרועה עלתה בי כשקראתי אותך. בשנים האחרונות מדברים המון על פריצת הדרך שהתחוללה עם פיצוח הגנום האנושי. מסתבר, שהצליחו ל?מ?פ?ות את כל הגנים האחראים על התורשה (יותר מעשרים אלף...) אלא מה, עדיין לא יודעים לחלק אותם כך שיובן, אילו גנים אחראים על מה. (יסלחו לי כל הסטודנטים לביולוגיה על ההפשטה שעשיתי לעניין כל כך מסובך). יש עוד המון עבודה. אבל פריצת הדרך נעשתה, ואיזו התקדמות מצפה למדע בתחום המורכב הזה. ואולי גם א?ת, רשת. כבר אחרי שלב הפיצוח. המון תמונות ומילים יש לך. מוחשיים ומופשטים. פיל, פרפר וקיפוד, אבן פצועה, קפיץ ו בובה.בוץ ומים חיים, צעדים ישנים וחדשים, פרידות והתחלות, רגשות וענני מחשבות, חישובי נפש וה-הג-הגנ-הגנו-הגנות...). ועכשיו, מתחילה העבודה הקשה. ואיזו התקדמות מצפה לך. איזה פסיפס מרהיב, מורכב וייחודי ייבנה לו שם. והוא שלך. ואנחנו פה. רק עם מילים וחיבוקים, זה המון. מחזיקה לך אצבעות הדר

בנות יקרות, המילים שלכן (כרגיל) נוגעות... תודה על שאתן כאן שבוע טוב לכולן רשת

ערב טוב רשת, מעניינת, עבודת הר?פ??או?ת הזו שלך, המשחזרת רסיסים ושברים, ומאחה אותם לשלם. אני אוהבת במיוחד את הדרך בה את קופצת מלשון 'אני' ללשון גוף שלישי - 'רשת', כמו צייר-אמן העומד מול הבד הגדול, עסוק בפרטי הפרטים במכחולו הדק, ומדי פעם בפעם, נהדף לאחור, משקיף על עבודתו מעט ממרחק, בוחן את יצירתו בעין חיצונית, ומנחש את המשכה. נדמה שניתן לחוש בהתרגשות ובציפייה, העוברות כמו רחש קל בעץ הזה. יש איזו משו?כנ?עו?ת באיכותו של מה שעוד לפניך. מחזקת את ידייך, ומעודדת אותך להמשיך. אנחנו כאן. ליאת

שלום.. אני בן 25 בריא בדכ.. הבעיה שלי היא בשעה שאני ניגש לבחינה חשובה, דוגמאת הפסיכומטרי. לבחינה הפסיכומטרית למדתי המון, הייתי בקיא בחומר ואף קיבלתי בכל הסימולציות שערכנו בכיתה ציון הגבוה מ700... בשעת הבחינה האמיתית, אני חש פרפרים בבטן, אני יודע את החומר אך הלחץ גורם לי למעין מחסום להוציא אותו החוצה... לאחרונה שיפרתי את מבחני הבגרות שלי והבעיה חזרה והורגשה הרבה יותר, שכן בשעת כתיבת תשובה המחסום בא לידי ביטוי בצורה של איסדר בכתיבת התשובה, כתב לא קריא (אני כותב שורה בראשי כבר רוצה לכתוב 5 שורות קדימה, שכן את החומר כאמור, אני יודע על בוריו...) ואף כתיבת תשובה שאינה עונה על השאלה בשל קריאה לא נכונה של השאלה אדגיש כי קיימת בעיה אך אינה חמורה ברמה שאינה מאפשרת לי להוציא ציונים גבוהים, שאותם אני אכן מוציא, אך היא מפריעה לי לממש את כל אשר אני יודע, ובכך היא מבדילה את ציוני הם "רק" טובים אך אינם מצויינים...ואני יכול להגיע לרמה של ציונים גבוהים יותר... מה עושים??? תודה

שלום אני מזמין אותך להתנסות בפורום פרחי באך באתר חדש שנפתח לאחרונה- אתר מרכז אלמוג http://www.merkaz-almog.co.il לפרחי באך יש פיתרון מוצלח מאוד בחרדת בחינות בהצלחה רק בריאות קובי

שלום רובי, למעשה, בכל מצב בחינה מתעוררת חרדה בעוצמה זו או אחרת. אלמלא החרדה לא היינו מתאמצים כל כך לשקוד על הלימודים, לצלם חומר, לשנן, לסכם, וכו'. הבעיה מתחילה כאשר החרדה מגיעה לעוצמות אשר במקום לדרבן ללמידה, הופכות לגורם מפריע או משתק. לפעמים החרדה פוגעת ממשית בציון, ולפעמים היא פוגעת רק בלומד, המגיע מותש, מכווץ שרירים, עם כאב בטן ותחושת ייאוש. אלה מחירים כבדים. כאשר הבחינה גורלית במיוחד, החרדה עולה באופן טבעי, שכן לכישלון יהיו השלכות מיידיות על חיינו/עתידנו. באוניברסיטאות, במסגרת שירותי הייעוץ לסטודנט, מועברות דרך שגרה סדנאות להתמודדות עם חרדת בחינות (8-10 מפגשים), המציעות מגוון טכניקות לשליטה בחרדה. ידוע לי שקיימת סדנא דומה, הניתנת בתשלום סביר דרך האינטרנט. חיפוש קצר בגוגל יניב לא מעט תוצאות. הפיתרון שמציע קובי יכול להיות יעיל, אולם עדיף לרכוש אסטרטגיות בהן *אתה* עצמך שולט בחרדה, ולא חומר הרגעה זה או אחר. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי אח בן 32 שנמצא במצב פסיכוטי פרנואידי, עקב שימוש בסמים. אנחנו עכשיו מנסים להחזיר אותו לארץ מקנדה, אבל אנחנו לא יודעים מה לעשות. ברור שהוא צריך טיפול באופן דחוף. הוא לא חושב שהוא צריך טיפול, מבחינתו הכל אמיתי והכל נכון. "אנחנו האויבים, הכל קנוניה אחת גדולה נגדו, הוא "רואה" אותנו שם בקנדה, בדמות של אנשים אחרים, שמנו לו מכשירים בגוף ואנחנו יודעים כל דבר שהוא חושב." כמובן עוד ועוד.. אנחנו לא יודעים מה לעשות, ואיך לשכנע אותו שהוא צריך עזרה פסיכיאטרית. אנחנו יודעים שנורא קשה לאשפז בכפייה ואנחנו גם נורא מפחדים מזה, אנחנו גם נורא מפחדים שהוא ייצא מבי"ח הפסיכיאטרי במצב יותר גרוע ממה שהוא נמצא היום. אנחנו פשוט אובדי עצות. אנא, אשמח לכל פיסת עצה. שרית.

שלום שרית, אין ספק שאחיך חייב לקבל עזרה פסיכיאטרית, כאן או שם. תוכן הפסיכוזה, כפי שאת מתארת אותה, כרוך במחשבות רודפניות, האופייניות מאד למצבים פרנואידיים. מוזרות ככל שיהיו, מחשבות אלה מגיבות טוב לטיפול תרופתי אנטי-פסיכוטי, היכול להינתן לו גם בקנדה. בדר"כ, גם בתוך החרדה העצומה והמערך הפרנואידי, אפשר למצוא דמות אחת או מספר דמויות המשתייכות ל'טובים', ואשר בהן מסכים החולה לבטוח. נסו לגייס את הדמות המשפחתית אליה הוא מגיב הכי טוב, ולפעול באמצעותה. אשפוז מסייע מאד במצבים אלה, ואין סיבה שייצא במצב גרוע יותר משנכנס. מרבית החולים מתארגנים תוך זמן מה ויוצאים להמשך טיפול ומעקב בקהילה. בהצלחה ליאת

הוא חוזר יום ראשון. אך מה עושים כאשר הפסיכיאטר המחוזי לא מאשר אבחנה בכפייה, כאשר הבן אדם בוודאות לא שפוי ומסוכן לעצמו ולאחרים? איך אני אמורה לשכנע אותו שהוא צריך טיפול?? שרית

שלום, אולי תוכלו לעזור לי חלמתי שיש לי שן שמתנדנת וכמעט נופלת. השן לא נפלה. מה זה אומר?

שלום חולמת, בפסיכולוגיה קלינית הרעיון הוא לחפש את המשמעויות המאוד אישיות של החלום בעיני החולם. לכן, כדאי לך לשאול את עצמך שאלות כמו: מה זה אומר בשבילי שן שמתנדנדת ולא נופלת? אילו תחושות היו לי בזמן החלום וכשהתעוררתי? למה זה יכול להיות קשור? האם יש דברים נוספים בחיי שמתנדנדים ולא נופלים? (החלטות שקשה להחליט או ליישם, וכן הלאה). חלומות פז, אורנה

שלום, אני ובן זוגי בשנות ה - 30 לחיינו. יחד כשנה ורבע, מתוכם מתגוררים כ - 8 חודשים. מאז המעבר למגורים משותפים גיליתי אדם אחר: מכור למחשב ולעבודה, מהרגע שנכנס הבייתה יושב במחשב עד השעות הקטנות של הלילה. לא מפנה זמן בכלל לזוגיות שלנו (כמו שיחה, צפייה יחד בטלויזיה, ללכת לישון יחד וכ"ו). שיברתי איתו על כך שזה מפריע לי עשרות פעמים, לא מתוך מתקפה אלא מתוך רצון של לשנות משהו, אך - ללא הואיל. ראיתי אדם לא חם, מחושב, חומרני ומרוכז מאוד בעצמו ובשאיפות הרבות שלו להצליח מבחינה מקצועית ולהתקדם ברמות השכר. אני, לעומת זאת, חיפשתי בזוגיות יכולת לאהוב, להעריך, לתמוך ולתת. כל הדיבורים שלי איתו על כך שנפנה זמן ל"ביחד" שלנו, לזוגיות, שילמד להרגיש אותי, לראות את הצרכים שלי, גרמו לכך שמשהו בהרגשה שלי אליו השתנה. לפני מספר ימים החלטתי שזהו, אני לא יכולה יותר, והחלטתי לעזוב. פתאום הוא ניסה מאוד למנוע ממני, אפילו בכה (מעולם לא ראיתי אותו בעבר קרוב לסיטואציה של בכי) וביקש שאתן לקשר צ'אנס נוסף, תוך הבטחה שההתנהגות אליי תשתנה.בנוסף אמר כי מאוד מפריע לו הפן המקצועי אצלי, שאיני מפוקסת במה אעסוק. יש לציין שכרג איני עובדת, סיום לפני ימים אחדים בחינות של התואר. השאיפה שלו - שאעבוד במקום בו אוכל מאוד להתקדם מבחינת השכר, ואגיע לרמות גבוהות של שכר, מאחר וחשוב לו לחיות ברמת חיים גבוהה. אני, לעומת זאת, פחות מחפשת "לכבוש את העולם" מבחינה מקצועית. במהלך השיחה הוא טען שמאחר ולא היה שלם עם הקשר, בגלל הפן המקצועי שלי, התנהג אליי כפי שהתנהג וכרגע כשיודע את הכיוון שלי, שלם עם הקשר ומוכן להשתנות. שאלתי אותו האם בגלל הצד המקצועי העניש אותי??? שאלתי: מאז אותה שיחה, ההתנהגות אליי השתנתה לחלוטין. האם לסמוך על כך שזה ימשיך באופן זהה, כי איני מאמינה שאנשים יכולים לשנות תכונות בסיסיות כמו: יכולות להקשיב, יכולת לאהוב, פירגון וכדומה.... דבר נוסף - אני תוהה אם בעתיד אחליט לשנות קריירה לכזו שבה אהיה מאושרת אבל לא ארוויח 8000 שקלים, למשל נטו, הוא שוב ישנה את היחס כלפיי??? האם שווה לתת לו צ'אנס או שאני מבזבזת את זמני?? תודה!!

שלום ליטל, אני מקווה שאת מבינה שאני אינני יכולה לדעת במקומך, ממרחק ומבלי להכיר את שניכם, מה נכון עבורך לעשות וכיצד ייראה העתיד. ואני רוצה לומר לך שאפילו לו הייתי מאמינה שאני יודעת מה נכון עבורך, אני לא חושבת שהידיעה שלי הייתה עוזרת במשהו, משום שאת היא זו שרוצה וצריכה להרגיש שלמה, שמחה ורגועה. לכן, אני רוצה להציע לך ליצור לעצמך מרחב שבו תוכלי באמת להתלבט עם השאלות החשובות האלה: האם את מאמינה בו ובכם, האם את מרגישה שם מספיק מוחזקת ומאושרת, כיצד את מתמודדת עם התחושות המורכבות שלך כלפיו וכן הלאה. למרחב כזה אפשר לקרוא טיפול פסיכולוגי, ואפשר לקרוא לו בשמות נוספים - לבחירתך. בהצלחה בכל, אורנה

שלום למי שיענה, אני בת 42, סובלת מגיל העשרה מחרדות ודכאון. עד היום, למרות מספר פסיכולוגים וטיפול תרופתי, לא מצליחה להרגיש טוב ולמצוא את מקומי בעולם. השתדלתי לסיים מסלול כמו כולם- צבא ואוניברסיטה, אבל בגלל חוסר בטחון תהומי (שקשור גם, אבל לא רק להיותי שמנה) לא מצליחה לפתח קשרים עם אנשים ולהתקדם בעבודה. אני סובלת מחרדה חברתית ומרגישות רבה מאוד להתייחסות הזולת.אני מרגישה שהסבל שהיה מנת חלקי עד כה ימשיך ורק יתעצם בהמשך ולכן איני מוצאת טעם להמשיך ולחיות למרות שאין לי דחף אובדני. יש לי זוג הורים קשיש, שמעולם לא הצליחו להבין את חיי הנפש שלי ותרמו רבות לעיוותם. בנוסף, יש לי אח נשוי (ללא ילדים) עימו אין לי כמעט קשר. אני בודדה מאוד ולא מאמינה שאמצא קשר קרוב. חסרות לי מיומנויות חברתיות וכבר מאוחר מדי ללמוד אותן, מה גם שזה לא יהיה טבעי. אני מודעת יותר מדי לבעיותי ולא מצליחה לפתח תקווה.הכל נראה אבוד, אז למה למשוך כך עוד 20 שנה? מרגישה חצויה מבפנים בין הרצון לחיות, הסקרנות האינטלקטואלית והכמיהה לאהוב לבין ההכרה האכזרית במציאות. ברמת ההתפתחות הרגשית שלי אני כמו ילדה בת 8, תלותית וזקוקה לחיזוקים, מביטה בעולם בעיניים מתפלאות ומחפשת הגנה. כולם כבר רואים את הסדקים במסיכה החייכנית שלי כי אין לי כוח להעמיד פנים - קשה לי בעולם הזה מלא תאוות האגו והצביעות של בני אדם. רוצה להיות מוקפת באהבה ובאנרגיות חיוביות אך כמעט ולא מוצאת אנשים אותנטיים כאלו. אחרים שחשים כמוני הם בד"כ ה"חלשים" בחברה, מי שנפשם לא עמדה במעמסת החיים. עד מתי תמשיך נפשי להתייסר?

'מתי זה יגמר' יקרה, הכתיבה שלך נגעה לליבי בחוכמתה ובעדינותה, והכאב העולה ממנה עז וברור. לכשעצמי, אני מסרבת להתייאש, ורוצה להציע לך לפנות שוב לטיפול פסיכולוגי ולייעוץ פסיכיאטרי. לפעמים, "כל" מה שצריך זה למצוא את האדם המתאים, שילווה אותך בדרך ויעזור להניע איזשהו תהליך חיובי. נכון, אין בטחונות, אבל להתייסר בבדידות וביגון עולה לא פחות ביוקר (בכל המובנים). מחזיקה לך את כל האצבעות, אורנה

שלום לאחרונה מגרד לי בחח הפה במיוחד לאחר שאני מתעורר משינה האם יש פתרון או סיבה נורמלית

מאוד יתכן, אבל הפורום המתאים הוא פורום רפואי, או מוטב - רופא שיוכל לבדוק אותך פנים אל פנים. בברכה, אורנה

שלום אורנה, מה את אומרת על מטופל שממשיך לבטל, או שממשיך למצוא כל מיני תירוצים לבטל? אני פשוט יש הרגשה מוזרה לאחרונה, פחד ברגע שאני מרגישה שהפגישה מתקרבת, ואז הבטן מתחילה לכאוב לי, ואני מתחילה להתלבט, ללכת או לבטל, ללכת או לבטל...ואז זו האפשרות הראשונה אן השניה.... למה? מה קורה לי? והאם לשתף אותה בהרגשה זו?

שלום אאא, מה שאני אומרת מאד דומה למה שכתבת. כלומר, אני מנסה להבין את הביטולים התכופים כביטוי לאיזשהו קושי שלא מצליח כרגע להגיע לתוך חדר הטיפול באמצעות מילים, ולכן הוא מגיע כמעשים. בוודאי לשתף אותה, לכך בדיוק נועד המרחב הטיפולי. בהצלחה (השיתוף הזה אינו פשוט, אני יודעת), אורנה