פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לאחרונה מגרד לי בחח הפה במיוחד לאחר שאני מתעורר משינה האם יש פתרון או סיבה נורמלית

מאוד יתכן, אבל הפורום המתאים הוא פורום רפואי, או מוטב - רופא שיוכל לבדוק אותך פנים אל פנים. בברכה, אורנה

שלום אורנה, מה את אומרת על מטופל שממשיך לבטל, או שממשיך למצוא כל מיני תירוצים לבטל? אני פשוט יש הרגשה מוזרה לאחרונה, פחד ברגע שאני מרגישה שהפגישה מתקרבת, ואז הבטן מתחילה לכאוב לי, ואני מתחילה להתלבט, ללכת או לבטל, ללכת או לבטל...ואז זו האפשרות הראשונה אן השניה.... למה? מה קורה לי? והאם לשתף אותה בהרגשה זו?

שלום אאא, מה שאני אומרת מאד דומה למה שכתבת. כלומר, אני מנסה להבין את הביטולים התכופים כביטוי לאיזשהו קושי שלא מצליח כרגע להגיע לתוך חדר הטיפול באמצעות מילים, ולכן הוא מגיע כמעשים. בוודאי לשתף אותה, לכך בדיוק נועד המרחב הטיפולי. בהצלחה (השיתוף הזה אינו פשוט, אני יודעת), אורנה

בשבוע הבא לאחר טיפול של כשנה .(סיפרתי את סיפורי לפני כמה ימים). למרות שהטיפול הסתיים ביוזמת המטפל ובצורה די צורמת סה"כ הטיפול תרם לי המון ויש בי המון הערכה למטפל וברצוני כאות תודה לקנות לו משהו.(עט עם הקדשה אישית או ספר). האם הדבר מקובל? בנוסף נראה לי שהסיבה להפסקת הטיפול היא שונה ממה שהמטפל אמר ונראה לי שהסיבה האמיתית היא שדיברתי איתו על התלות שלי בו ורמזתי על הרגשות שלי כלפיו והוא קצת נבהל האם יש טעם להעלות את הנושא היות ומדובר בפגישה האחרונה. בהנחה שגם אם הוא ישנה את דעתו אני לא מתכוונת להמשיך את הטיפול אצלו (קבעתי כבר עם מישהי אחרת מיוני).

מאוד מעניין אותי מה הוא חושב עלי האם יהיה נכון לשאול אותו?ן

שלום א, בהחלט יהיה נכון לנצל את הפגישה האחרונה על-מנת להעלות בפניו את התהיות שלך, לגבי הדברים שהוא חושב עלייך, הבהלה שאת מייחסת לו וכו'. לצד זאת, נסי להשתמש בפגישה כמקום עבורך לסגור את הדברים בצורה מיטיבה ככל האפשר. לגבי מתנת פרידה - מטופלים מביאים לעיתים מתנת פרידה (סמלית, או מעשה ידיהם), אבל אני חייבת להודות שבמקרה של הסיום הספציפי הזה מעט הפתעת אותי. אם הסיום הוא כפוי, כאוב ולא מתאים מבחינתך, מתנת פרידה וודאי איננה הכרחית. אם המתנה נועדה לבטא את המורכבות שאת חשה כלפי הסיום, נסי לבדוק עם עצמך האם את יכולה לבטא את המורכבות הזו בדיבור. חזקי ואמצי, אורנה

טוב אז אני לא יודעת איך כל כך להתחיל,אבל אני אנסה לזרום.. אני בת 24 ובזמן האחרון אני מדוכאת כל הזמן ואין לי ממש עם מי לדבר כי אין לי ממש חברות קרובות שאני יכולה לדבר איתם ודי איבדתי את הקשר עם אחת החברות שהייתה פעם מאוד טובה אבל היו בינינו המון קשיים ואני בעבר הייתי משקרת המון ודברים התגלו אבל מאז אני מאוד אמיתית והיא סלחה לי ודי ניסיתי להשתפר ולחזק אבל יש לה חברות נוספות שהיא ממש חברה טובה שלהם לומר את האמת אני גם לא יודעת אם הייתי רוצה לחזור לקשר כל כך הדוק איתה אולי זה רק האגו פשוט חבל לי על זה שאין לי חברה אחת קרובה שאפשר לדבר איתה אחת כזאת שמוכנים לעשות הכול בשבילה וההפך אני מאוד מושפעת מדעות של אנשים הרבה אנשים מתרחקים פתאום וזה עושה לי רע ומנע ממני לחשוב חיובי אנא ממכם עזרו לי לחשוב חיובי ולהמשיך בחיי ולהתגבר על זה איך לא להיות מושפעת מדעתם וממצבי הרוח של אנשים איך להיות יותר קלילה וזורמת אני מרגישה שאין טעם לחיים הכול מרגיש לי סתמי ואני מאוד מדוכאת בבקשה עיזרו לי מתנצלת עך האורך והבלאגן בברכה וחג שמח אביבית!

אביבית יקרה, את מעלה שאלות חשובות וקשות, ואני חוששת שפורום אינטרנטי לא יוכל לתת להן מענה מעמיק כפי שנדמה לי שאת רוצה. השאלות שהעלית קשורות בעיני לתהייה רחבה יותר לגבי עצמך, שאפשר אולי לנסח בערך כך: מי אני, מהם הגבולות שלי למול אנשים אחרים, איפה כואב לי כל-כך עד שאני נזקקת לשקר או למרחק, ואיפה אוכל למצוא מחדש את השמחה שלי... אלה הן שאלות מצויינות לטיפול פסיכולוגי, ואני מציעה לך בחום להתנסות בכך. שיהיה בהצלחה, אורנה

לילללך..(: תראי איך אנשים קופצים בשמחה על הפטנט שלך..גרמת לאנשים שלא יכולים להחליט על שם לכתוב..חחח...אני מחפשת דברים מצחיקים...אני מינוס בהתקף חרדה ושיגעון ליילי מלמטה וקצת קשה לי לצאת מהבית בימים אלו אז אני ישנה וכשאני כבר נאלצת לפקוח את עיניי אני מחפשת דברים מצחיקים בטלויזיה ובאינטרנט..למרות ש, תכלס זה לא כזה מצחיק... טוב, אני מסווגת את זה למצב הכללי שגולש ממצבי כפיות למצבי סכיני גילוח..אבל אתמול ראיתי את הרומן שלי עם אנני (וודי ) והוא באמת היה מצחיק, ככה שיש לי עוד איזשהו כיוונון על חוש הומור נורמאלי ולא חולני, טוב, קצת, אחרי הכל זה וודי (אבל אין כמוהו ) אני מקשקשת. שיהיה חג שמח לאלה שבאמת חוגגים אותו.

נכון מאוד אופיר אני פשוט תמיד נכנסת לפורום אבל תמיד לא ידעתי מה לכנות את עצמי. אבל הפטנט הזה של לילך מדהים. נראה שאני אפילו אשאר בלי שם, בדיוק כמו בחיים, צופה מהצד בלי שיבחינו בי..!!!!

לא, מה פתאום. לכל אחד צריך להיות שם...אפילו לבובת הארנב שלי קוראים פלאפ!(מתוודה, יש לי ארנב לחבק כשאני הולכת לישון ) . יאללה, בואי נמצא כינוי ( זה לא מופיע בתעודת זהות וניתן לשנות בכל עת ) ..הממ..לדעתי מתאים לך לינוי, זה שם מאוד יפה. אבל יש מלא אופציות: פריאל או שקד, אור, סמיילי, איך קוראים לאלת השחר היווניה? יש לה שם יפה אבל שכחתי..טוב, אני יכולה להמשיך לנצח כי באמת לא חסרים שמות יפים. פיק וואן (:

- אני יושבת שם וחושבת לעצמי מי היא בשבילי? - אני יושבת שם ואני לא אני. אני לא אותה בחורה כמו שאני בחיים האמיתיים, משהו מונע ממני להתנהג בטבעיות. - למה שאחשוף את סיפור חיי בפניה, הרי אחרי שאצא ואסגור את הדלת אני לא קיימת בשבילה. אני עוד קלינט שסיים את השעה שלו!!! - מה איכפת לה אם אני אוהבת את זה, שונאת את זה...עושה את זה ולא מוכנה לעשות את זה.... - למה שאתן לה לדעת את כל הפרטים הכי קטנים והכי אינטימיים על חיי. מה היא תעשה איתם. וגם שאחרי כמה שנים ולמרות כל "הקרבה" ו"העזרה" ו"האהדה" אני לא אהיה קיימת בשבילה. אני אעלם מחייה והיא מחיי. - אני אף פעם לא יודעת באמת מה היא חושבת עלי, אולי היא עושה "כאילו" בכדי שתשמור אותי כעוד לקוח. ואולי היא אומרת דברים בכדי שימצאו חן בעיני ואתמסר לה. ...... ויש לי עוד המון נקודות שמפריעות לי בלקבל את הטיפול ובלראות אותו כחוויה טובה ומצמיחה ועוזרת......וזה נורא מתיש להלחם בעצמך בשקט והראות כמשיהו אחר.

מיכל יקרה, שני דברים: א. כל מה שכתבת לי כדאי שייאמר בחדר הטיפול. ב. נכון, הקשר הטיפולי נשאר שמור בתוך המרחב הטיפולי, שהוא מרחב העבודה של המטפל. זוהי המציאות והיא בלתי ניתנת להכחשה (אפשר לנסות, אבל היא תמיד נשארת שם, מציאות מעצבנת שכמותה...). אבל בתוך החדר הזה עולמות שלמים נרקמים בין המטופל והמטפל, חיים שלמים עוברים שם בין שעה לשעה. והמטופלים שלנו חיים בתוכנו, גם זמן רב אחרי לכתם... נסי לדבר איתה, בסדר? ואנחנו כאן...

היי אורנה אני מהשקטים בפורום, אלו שרק קוראים (אני אפילו לא הצלחתי עדיין לבחור לי שם..) ואני "נהנית" (עד כמה שאפר להגיד נהנים, כי עולים כאן דברים מאוד קשים) שאלתי לך היא כזאת, אני פניתי לטיפול בגלל אובדן במשפחה (הפכתי לבודדה) ותוך כדי הטיפול עלה סיפור ההתעללות ששמרתי שנים בבטן ואף אחד לא ידע עליו. המטפלת שלי טוענת שכל הבעיות שלי והדרך שבה חוויתי את האובדן, וסירובי לקבלו... הכל נובע מההתעללות, ואיך היא השפיעה על חיי. הבעיההיא שהדחקתי את הסיפור הזה שנים, ואפילו לא חשבתי עליו. אני יודעת שהוא קיים, אבל למדתי איך לא לשלבו בחיי (למרות שהוא כן השפיע בכך שלא היה לי קשר זוגי בחיים). עכשיו עם הטיפול הוא תופס מקום גדול מאוד, משפיע על חיי, ואני אפילו התחלתי לתפוס את הטיפול כמשהו מכאיב, חטטני, ובלי משמעות.....אני רוצה כבר לעזוב את הטיפול כי כואב לי שם, אבל יש לי פחד נוראי שעכשיו לא אוכל להסתדר עם הנושא כמו שהצלחתי מקודם.... איך להמשיך הלאה....????

שלום שקטה-בלי-שם, ראשית, צר לי על האובדן, על הבדידות ועל ההתעללות... את מעלה שאלה מורכבת, ואני בטוחה שמשתתפים נוספים מזדהים עמה: הסתדרנו לא רע עם משהו קשה בעברנו, ופתאום הוא צף למעלה, והופך לחשוב, וכבר אי אפשר לחזור אחורה ולדחוק אותו למקומו הראוי... אני רוצה להציע לך לחשוב על הדברים באופן הבא: הטיפול שלך העלה אל פני השטח נושאים מסוימים הקיימים בתוכך. הציף אותם, לא המציא אותם. וזה הבדל גדול, שיכול לעזור לך להתייחס לחומרים שעולים ממך כחומרים חשובים לעבודה. מעבר לזה - עוד משהו חשוב: על קצב העבודה, על סגנון העבודה וכל השאר אפשר ורצוי לדבר עם המטפלת, כך שתרגישי שהעבודה נכונה לך יותר. בהצלחה בדרך, אורנה

תודה אורנה, הבעיה אינה בקצב הטיפול. המטפלת דווקא מאוד סובלנית, אוהבת, מקשיבה, עוזרת, דואגת, מתקשרת.....הכל אבל לא מחבקת :-( ..... (יותר נכון שאני זאת שלא נותנת לה להתקרב)... בכל אופן, הבעיה היא באיך להתמודד עם הדברים כשאני לבד, בלי היותה לידי כשאני צריכה לשאול, לתהות, להרגיש את הכאב.... לחזור לחוויה.... ולהדחיק הכל עד הפגישה הבאה כואב עוד יותר אני פשוט לא יכולה להתמודד עם זה לבד, ושעה בשבוע או שעתיים אינם העזרה המספיקה לכאב גדול כזה.....

אורנה, מקוה ששקעת באיזו פשטידת גבינה עסיסית ולא שקרה חלילה משהו. חג שמח טל

שלום טל, מצחיק, בדיוק הצעתי בתשובתי הקודמת לנעוץ מזלג באיזו עוגת גבינה טובה... הכל בסדר, לילה טוב ולהתראות מחר. חג נעים לכולכם, הכותבים והשקטים, אורנה

האם גם אתן/ם מרגישות/ים תסכול עצום בכל ערב חג,ושנאה עצמית גוברת,וחוסר חשק לכל ה'משפחתיות' וכו',במקום להנות מתחושת החג-שפעם היה זמן כ"כ משמח שמחכים לו? האם זה רק אני חשה כך או שאתם מבינים אותי ואולי גם מרגישות/ים ככה? התביישתי בהתחלה לשאול זאת,כדי שלא 'אראה רע' בעיני כולם.

בדרכ אני שונא את החגים.......אבל היום לא מרגיש כלום..........חגים מסריחים חג שמח לכולם(:

אז אני רואה שאתה קצת מבין אותי,לפי מה שכתבת.

כן, חגים יכולים להיות זמן לא קל. איכשהו הם מצליחים להדגיש חוסרים, להעמיק אובדנים, לצבוע בצבעים כהים את מה שיש... חיזקו ואימצו, ואל תשכחו לטעום איזו עוגת גבינה טובה, אורנה

יום הולדת זה דבר נורא זמן של חשבון נפש כמו יום כיפור לחילוניים ביום הולדת הסבל הרבה הרבה יותר קשה...אז אתה אומר אני בגיל X והשגתי כלום מקווה שבגיל X+1 יהיה טוב יותר ואז כשאתה מגיג לגיל X+1 אתה רואה שהכל חרא ונשאר כמו בשנה שעברה.. או אולי נעשה רע יותר הכלל של נוסחת הנסיגה הזו הוא חרא....עד סוף החיים

זה מזכיר לי כל פעם מחדש כמה ברת מזל אני על המשפחה המורחבת שלי (הורים ואחים-מה שנשאר מהם)ועל המשפחה הקטנה שלי בעלי והבת שלנו . אמנם קצת באיחור אבל חג שמח.

שלום אורנה, מה נשמע? רוצה לשאול אותך משהו, אבל לא בטוחה עד כמה זה חשוב..לפעמים נדמה לי שכתבתי כבר את כל מה שיכולתי לכתוב והגיע הזמן להפסיק קצת.. מילא.. אשאל בכל זאת.. קראתי למטה את תשובתך לזרבובית ומאוד התחברתי לדברים. רציתי לשאול אותך, אורנה, איך את יודעת (גם עם מטופלייך, אבל אולי גם עם עצמך) מתי לתת מקום לכל אותם דיבורים על פחדים, כמיהות, יאוש וכל חבריהם לרגש, ומתי לעבור לשיח קונקרטי, שבוחן את ההתקדמויות ואת הסיכויים ומציב מטרות מחדש. השיח הרגשי חדש לי קצת.. לא רגילה לפתוח עם אחרים תחושות קצת משונות שיש לי, ושזה יהיה לגיטימי מבחינתם. שההסתבכויות והפיתולים הפנימיים לא רק יהיו מדוברים, אלא שלא ארגיש צורך להתנצל עליהם, או לקצר את השיחה כדי לא להיראות.. לא יודעת, מתוסבכת.. לפעמים נדמה לי שהשיח הזה הופך לא רק את השיחה על ה'תקיעות' שאני מרגישה כרגע ללגיטימית, אלא התקיעות עצמה הופכת ללגיטימית. מילות הרגש מביאות בעקבותיהן נוספות ולאט לאט נבנה לי מגדל נחמד של תחושות מדוברות, עד שאני כבר לא חושבת קונקרטית איך לחלץ את עצמי מהמגדל הזה, שהפך פתאום מובן ולגיטימי..כמעט ראוי אפילו. יש משהו מאוד מנחם וקרוב ומרגיע בתחושה הנפלאה של 'יש לי מקום גם כשאני ככה..שקט' ובהרגשה של 'אני מובן'.. כמו מקום לנוח בו, ואין לזה תחליף.. מצד שני, איך יודעים מתי הגיע הזמן לומר לעצמי 'בסדר, אני מרגישה חלשה, אבל מה אני מתכוונת לעשות בקשר לזה'? איך את יודעת מתי לתת מקום למטופלים שלך לבטא רגשות ופחדים, ומתי להיות קונקרטית ו'לחתוך עניינים'? אני חושבת שתעני שאת לא מכ?וונת, ושכשהאדם שמולך ירגיש שהספיק לו ושהוא מוכן להיות קונקרטי, אז כך יהיה וגם לזה תתני מקום. אבל לא תמיד זה בא מבפנים..לפעמים שיחה אקראית עם חבר קרוב יכולה להוביל מהקצה הרגשי של הציר לקצה הקונקרטי, (או להיפך) ורק אז פתאום יתעוררו התחושות של 'מספיק לישון, הגיע הזמן לעבוד ולהזיז דברים'.. לא בטוחה מה אני שואלת.. אולי הייתי מוכנה מזמן להתעורר, ופשוט השעון לא צלצל? :-) איך את יודעת מתי לסמן לשעון לצלצל? לא בטוחה שכתבתי מובן.. אנסה את מזלי.. חג שמח כבר איחלתי? ערב של חג, לילך.

איך את מצליחה לחדור לפורום בלי למלא את חלון "המחבר"?

שלום לילך, מצאתי את עצמי מתעכבת לרגע על התגובה שקבלת. תגובה קונקרטית, ששואלת כיצד מתנהלים מבלי למלא את חלון המחבר... אני חושבת שנשארתי שם, משום שכפי שכתבת, זהו באמת המטופל שמחבר את סיפור חייו, שמחבר את סיפור הטיפול. ולכן, כאשר העיסוק של המטפל הוא יותר תכליתי ומעשי, לשם נודד הטיפול... ובכל זאת - אני חושבת שכאשר נושא מסויים מדובר בטיפול באופן רחב ומעמיק, מן הסתם נידונים היבטים שונים שלו, גם היבטים פרקטיים. נסי לשים לב האם זה כך בטיפול שלך. לילה טוב וחג שמח, אורנה

אורנה יקרה, התקשיתי קצת להבין את כוונתך, אם כי אני יודעת שאין ממש תשובה למה ששאלתי..ואולי זו לא הייתה ממש שאלה, סתם תהייה של אצבעות זריזות הטיפול שלי כרגע קצת חסר כיוון ושתינו מגששות בזהירות אחת לכיוון השנייה.. לא על הטיפול חשבתי כששאלתי, אלא על התנהלות באופן כללי. ושוב, אולי אין מה להגיד על זה.. נפגשתי לא מזמן עם חברתי הטובה ביותר שלא ראיתי חצי שנה. מאז שהחל הטיפול שלי, למעשה. ניסיתי 'לעדכן' קצת במה שלומי, אך הרגשתי שהשפה שלי כבר שונה קצת ממה שהיא הייתה מורגלת. ממה שהייתי מורגלת אני. בחודשים האחרונים אני רוויה בעצמי... אומרת בקול מילים ותחושות קשות שמלווים אותי שנים, אך רק ביני לביני..מבלי לדברן החוצה. בכלל, נימי רגשות ותחושות נפרטות לי לאחרונה למילים, ואני מעיזה יותר ויותר לומר אותן לא רק לעצמי. החברה לא רגילה בזה כלל. לא ממני ולא בכלל. שאלותיה הקונקרטיות, וסידור הדברים באופן חד ופשוט ומעשי היה קצת כמו שעון מעורר עבורי, שמעיר אותי מערנות פנימית, שביטוייה ניתוק והתבדלות חיצוניים, לאיזו מעשיות שמאפשרת תיפקוד בעולם החיצוני. שוב אני אולי לא מובנת... פשוט התחלתי לתהות אם באיזשהו שלב בטיפול המטפל מכניס מימד מעשי. קונקרטי. ואם בכלל ראוי להמשיך להתבחבש כך בתוכי פנימה, לא לתפקד ולהתנזר קצת מנסיונות להיחלץ מהחיים שמתקיימים בי רק פנימה, במחיר אלה החיצוניים. התכוונתי לשאול איך מוצאים את האיזון הזה, ואיך יודעים מתי הקונקרטי הוא חיוני ומתי הוא רק ניסיון להימלט מהתבוננות פנימה..אבל אלה שאלות מיותרות, כי אני מניחה שפשוט מרגישים. סתם, התחלתי לחשוב שאולי מראש כל ההתבוננות פנימה והדיבור ופירוט היתר של כל גווני התחושה, אולי הם רק מעכבים ולא מאפשרים ללכת הלאה.. אולי זה לא טוב (לי) לדבר על כל דבר.. אולי צריך לפעמים לא להקדיש תשומת לב לחלק מהדברים שחולפים בי, ופשוט לתת להם לחלוף לידי ולא ממש בתוכי אלה לא ממש שאלות, סתם תהיות בקול בעצם..אז לא משנה .. פשוט הרגשתי שאני צריכה להבהיר קצת את מקור השאלה.. לא חשוב. סליחה על הקשקוש הזה (ועוד בערב חג? לא יפה..:-) שיהיה לילה טוב, לילך. נ.ב.- לגבי השאלה הקונקרטית :-) הקלד/י מספר פעמים רווח בחלום המחבר, ותוכל/י לשלוח הודעה גם מבלי לציין שם. 'כיצד מתנהלים מבלי למלא את חלון המחבר..?' בטוחה שיש כאן משהו בין השורות, אבל לא מצליחה לעלות עליו... יותר מדיי גבינות ויין? (אולי)

לילך לילך, חזרת ל - י.ח. ברנר... זה... זה פשוט נוגע ללב... כולי רק חפשן, ואת, יש להניח, שוחה בחומר הזה, אבל רציתי להראות לך דבר שהגעתי אליו בשיטוטיי - 'קול קורא' של י"ח ברנר בעצמו אל החותמים והקוראים של "המעורר". מרגיש לי שיש בו משהו שמדבר תהיות דומות לאלה שרשמת. הוא אף מנסה למצוא להן תשובות, המוצגות כאן בפני קהל. הייתי מנסה ליצור מעין הקבלה שכזו, ולהתאים את הטקסט לזמננו וענייננו אנו: "המעורר" כטיפול הנפשי, "דמי החתימה" כהשקעה בו, והעיסוק יהא בכדאיות, הציפיות לעתיד, האכזבות ובחינת המצב הנוכחי, הקשיים, הפירות והת'כלס ועוד ועוד. אולי ברחתי רחוק מידי עם האסוציאציות, אבל רשמתי לך את הרעיון, ובכל מקרה, הכתובים דיברו אליי, באופן אישי, מאד. הנה הקישור לקטע העמוק משל ההוגה בכבודו ובעצמו: http://benyehuda.org/brenner/el_haxotmim_vehakorim.html (אם מכאן התחלת בכלל ויצאתי דביל, אז לפחות ניסיתי) ... א.ה.

אשת האדמה שלי, יקרה :-) בבלי דעת חזרתי לי.ח. ברנר (כבר שכחתי מה רשמתי בעבר בשמו..) פקחת את עיני בתדהמה לא, אני לא שוחה בחומר בכלל... קראתי מעט מאוד מברנר, ומאוד מזמן, אבל תמיד הוא השאיר עליי רושם חזק.. משהו ביאוש ובפסימיזם, ובאיזה 'אף על פי כן' חזק ומתמיד.. מנהיג מסוג שונה..שלוקח לו זמן לגבש עמדה, והיא תמיד מלאה ספקות פנימיים, וחוסר בטחון בדרך ובמטרה- ובכל זאת היא עמדתו. ולמרות התנהלות אחרת קצת, אחרים רואים בו מנהיג של ממש..רועה אפילו.. לא מכירה את כתביו מספיק, ובכל זאת, משהו בו מושך את ליבי.. 'המעורר'?... בימי תנועת הנוער העליזים זכרתי מה זה, היום כבר פחות.. חיפשתי מה לכתוב בשורת הנושא, ואני לא בטוחה איך 'המעורר' פתאום קפץ לי לראש.. נחמד... תודה שזכרת וקשרת וחיפשת בשבילי :-) תודה. עכשיו אגש לקרוא מה כתב מר יוסף חיים, שולחת נשיקת חג, לילך.

תקופה ארוכה אינני עובד. יש לי משפחה עם שלושה ילדים.לאחרונה יש לי חרדות ונדמה לי שאפילו צד אחד של הפנים כאילו שותק לדקות ארוכות. הייתי לפני חודש בחדר מיון בדקו אותי ואמרו לי שאני בסדר גמור.יעני בריא....אלא מאי..אני בפחדים.. בן ארבעים. מה עושים. תודה מראש.

שלום יוסף, אני משערת שמה שאכתוב יישמע מסובך לאדם שאינו עובד ומטופל במשפחה, ובכל זאת - נראה לי חשוב שתקדיש מאמצים מסויימים לטפל בחרדה שאתה חווה. אני לא יודעת האם מדובר בתופעה חדשה, בתופעה הקשורה לאבטלה, למה בדיוק קשורים הפחדים ומתי וכיצד הם באים לידי ביטוי - אבל כל זאת ועוד צריך לברר איש מקצוע בתחום בריאות הנפש. פנה למרפאה והתייעץ עם רופא פסיכיאטר ועם פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בחרדה. שיהיה בהצלחה, אורנה

אני בת 33.העלתי אתמול השערה בטיפול שאני בדיכאון כדי לשמור על המקום שלי והצדקה לטיפול.ועכשיו מה ??אסור לי יותר ליפול כי הכל הצגה בעצם ???

החיים הם הצגה, פשוט בטיפול אתה רואה אותה מאחורי הקלעים. יש סיבה לזה שאת מרגישה שאם לא תהיי נזקקת וחלשה לא יהיה לך מקום...למה את לא יכולה להיות חזקה ובסדר ושתהיה לך לגיטימציה להיות שם, להביא את עצמך באמת ולנסות להבין מי את, להתפתח או סתם לא להיות לבד, להרגיש תשומת לב? זה סיבה מספיק טובה להשאר ולבדוק... ודרך אגב, אני חושבת שבכל הצגה יש קצת אמת. גם אם את מבינה למה את עושה משהו זה לא הופך את הרגשות לפחות אמיתיים, ומותר לך ליפול גם אם את מספיק חכמה להבין למה.. ואולי כשתרגישי בחדר מספיק בטוחה שהוא יהיה קיים בכל מחיר, כבר לא תשאלי בכלל אם עכשיו יהיה מותר ליפול או לא. אם תיפלי תפילי, ואם לא לא. ואני לא חושבת שאף אחד נהנה להיות בדיכאון..

מה פתאום? העובדה הפשוטה שהבנת משהו, ומצאת דרך לנסחו במילים, משאירה את כל הדרכים פתוחות ליצור מרחבים שלמים של התייחסות למה שהרגשת. את יכולה ליפול, ואת יכולה לקום, ובעיקר כדאי ללמוד לדבר את זה... לילה טוב, אורנה

שתחבק אותי, שתגיד שהכל בסדר, שהכל יהיה בסדר, ושהיא אוהבת... חלום מתוק... שלא יתגשם לעולם... מכאיב כל כך. חג שמח, אורנה. ימית

ימית יקרה, אם אני מבינה נכון, והאי-מחבקת היא פסיכולוגית, אני רוצה לומר לך שזה בסדר לבטא כמיהה, ושצריך לחפש את הדרך המדוייקת שלך להתחבק במילים, להתערסל בתוך הפגישה, להיות מוחזקת מתוכך גם אחריה. אם לא הבנתי נכון - סליחה... חג שמח, אורנה

כמה אני מתגעגעת אליה... כמה אני נלחמת בעצמי. אני יודעת שאם אני אחזור אני ארצה אחרי כמה פגישות שוב ללכת. אוף איתי.

שלום עננית יקרה, אני יכולה להבין את הגעגוע. ולצידו, אני זוכרת את ההחלטה שלך ללכת כך, מבלי עיבוד. תני לעצמך עוד זמן מה להתבונן, ואם תרצי - מותר לעבד דברים ביחד גם בדיעבד! (באמת מותר) חג שמח, אורנה

אורנה, אני מרגישה שהטיפול נהיה לי כבד אין ספק שאני רוצה המשיך בטיפול , אבל אני מרגישה שאני מגיעה טיפול בלי כח נפשי לדבר "פשוט לא בא לי " , אין לי כח לדבר שוב על אותו דבר. זה גם מה שהסברתי לפסיכולוגית שלי . יכול להיות ששיטת הטיפול כבר לא מתאימה לי. השאלה היא אם כדאי לסיים את הטיפול עם אותה פסיכולוגית ולנסות שיטת טיפול אחרת או להמשיך ולחפור בלמה אני רוצה להוריד את מינון הטיפולים? היא העמידה אותי מול מצב : או שממשיכים כרגיל פעם בשבוע או שהטיפול מסתיים. יש לציין שביקשתי ממנה בפעם הראשונה להוריד את מינון הטיפול היא לא אמרה לי שהיא לא עובדת בשיטה של פעם בשבועיים אלא די משכה אותי בקטע של נדבר על זה . דרך אגב לא ציינתי מה הבעיה שלי אז הבעיה העיקרית שלי היא שאני סובלת מחרדות ודיכאון כמובן לא באופן קיצוני בכלל. השאלה היא האם לסיים את הטיפול כך יכול להשפיע עלי לגרום לי לחוסר בטחון והעצמת התחושות ? אשמח לתשובתך , שיר

שלום שיר, מסובך להתייחס לטיפול מבחוץ, ולכן אנסה לשתף אותך בתחושות שלי בכל הזהירות הראוייה. אם תחושי שנותרת עם תהיות, כך זה אמור להיות - בסופו של דבר התהייה תצטרך להיבחן בתוך הטיפול עצמו. המחשבה שלי היא כזו: לפני שעוזבים טיפול נראה לי נכון למצות את סוג ההבנות והלמידה העצמית שטיפול אמור לספק, ולהתעקש על הבנת ההתעייפות שלך וה"לא בא לי" הזה שממלא אותך. ואח"כ, אם תרצי, אפשר לעזוב. נדמה לי שחבל לעזוב לפני כן, עם החשש שדפוס מסוים (שאפשר היה לברר אותו) ימשיך איתך הלאה כבן לווייה לא מוכר... לילה טוב וחג שמח, אורנה

קורסת לתוך עצמי, אף אחד לא שומע, כל כך כואב!!!!!!!!!אני חייבת לסיים את זה, אני לא רוצה יותר לחיות. לא יכולה, גם הקול קורס פנימה והדמעות, לא יכולה לבכות או לצעוק או לילל - אני רוצה לחתוך את עצמי עד העצם להפוך את הכל להשחיט את הדבר המיותר הזה. לא רוצה יותר, לא רוצה

מינוס יקרה, כאובה, אני מקווה שעכשיו, כשאני כותבת לך, את כבר מרגישה טוב יותר. אני מקווה שיכולת לדבר, ולשנות במשהו את התחושה שאיש אינו שומע. שמרי על עצמך חזק חזק, ונסי לזכור שתחושות משתנות עם הזמן, אורנה

נראה לי שכשהיו אמורים ללמד איך להבין, היתה שביתה. אז אני לא סומכת עליה כבר שתבין. באמת שניסיתי. אורנה, איך זה שכשנמאס לכם, אתם פשוט מציבים עוד גבולות? בלי להסביר. אם הייתה אומרת שהתעייפה, הייתי מבינה. אפילו מצדיקה אותה. כל כך קשה להגיד "התעייפתי"? כנראה שנמשיך לעצבן אחת את השניה...משחקי כוחות.

היי שוב, אורנה היקרה. נראה לי שעייפתי. זה היה משחק אינטנסיבי. היא ניצחה. הדבר היחיד שהייתה צריכה לעשות הוא להתעלם. לא קשה במיוחד. הלוואי ומישהו היה רואה איך אני הורסת את עצמי לאט לאט. לאף אחד לא באמת אכפת. מותשת, שירן נ.ב. גם את יכולה למחוק ולהתעלם, אם מתחשק לך. הורגלתי לזה.

שירן יקרה, אני חושבת שמה שבאמת עצוב בכל זה, הוא עד כמה את נמחקת לך בתוכך, נהרסת לך מבפנים. אני חושבת, מנחשת, שאולי זו את ש'מתעייף' לך מבפנים להאמין, אולי לא היא שמתעייפת. וכמה כואב לבנות את כל זה מחדש. לילה טוב, וחג שמח (אפשרי?), אורנה

אחרי שהענשתי את עצמי ב"גלות" לשבועיים מהטיפול, אני ממשיכה להעניש, עונשים קטנים, נבזיים, שחורטים את עצמם על בשרי למשך שעות רבות: הישיבה הזו עכשיו מול המחשב תעלה לי מאוד ביוקר עוד מספר שעות קטן כשאשכים (ב - 5 - אני עובדת אדמה) ועדיין איני מצליחה להביא את עצמי לישון ולהגאל מראש מהעייפות של מחר. אני מכניסה לתוכי בימים האחרונים מזון קלוקל ובכמויות, יודעת עם לגימה וביס שאחר כך אשנא את עצמי עד מאוד וממשיכה בקפה וסוכר ושוקולד ושתיה מוגזת ופחמימות ריקות - שחלקם אפילו כבר לא טועמים לחיכי אחרי זמן רב שלא באו אל פי - אני כמו נגמל שחוזר לבקבוק או לסיגריה, ובעצם גם את זה אני עושה: פותחת בקבוק בירה באמצע יום עבודה. הקילוגרמים העודפים - אלה הניבזיים - שלוקחים אותי למחוזות שנאה עצמית חוזרים ועולים. מה עשיתי לעצמי כל כך רע? ויש גם מחשבות על פגיעה עצמית שתמיד שם אבל מתעצמות עכשיו. הסכין הארורה שננעצת או חותכת. וכאילו הכל טוב. גיבורה נועצת.

איכשהו קויתי שאת איתי עדיין ערה בשעות האלה אבל כנראה שלא. כ"כ מבינה אותך. נראה אם אצליח לגרור את עצמי לשינה.

שלום עובדת אדמה גיבורה, הגיע כבר הלילה הבא, אני לא יודעת אם האדמה מחכה בחג, או שגם הבוקר תשכימי קום לעבדה. הלוואי שהיו לי מילים חמימות בשבילך, שיגעו בחזרה במילים הנבונות והכואבות שבחרת. הלוואי ואפשר לעזור לך להיזכר באותם הדברים שמאפשרים לנו לשמור על עצמנו, לטפל בעצמנו ברוך... מקשיבה מכאן, ומאחלת לך חג שבועות מרגש, אורנה

האדמה מחכה. גם אני. הנה אחרי מחר יוותר רק עוד שבוע. עוגש אחד יוסר.

אורנה יקרה שלי, מחכה לך... מתגעגעת, ושולחת חיבוק :-) שלך, כוכבית

מוזר, נראה שנמאס לך ממני... בדיוק כמו שלפסיכולוגית שלי נמאס. לילה טוב

אחד הדברים שהכי דפוקים אצלי, ויש תור, זה שאני לא מסוגלת לבקש עזרה. מה יקרה אם אתקשר עכשיו לחבר/ה ואודה בכך שאני מרגישה זוועה?! שאני חוששת להישאר לבד, מפחדת מעצמי?! כנראה שכלום; אבל הגאווה הארורה הזאת שלא מביאה אותי לשום מקום. יוווו כל פעם מפתיע אותי מחדש לאיזה תהומות אני מצליחה ליפול. ובתכל'ס, הרי אין אף אחד שיכול לעזור לי עכשיו. מילא.

מיקי יקרה, הגאווה שלך, בכל זאת, אפשרה לך לכתוב לנו משהו על התהום של היום... אני כל-כך מקווה שמחר יביא עמו תהום קטנה מזו. ויחד עם זאת,אני מקווה שתרשי לעצמך ליצור עבור עצמך מקום אמיתי, מלא חיים ותקווה. אולי עם אדם אחד. חבר/ה? מטפל/ת? כאן בשבילך, אורנה

אני מטופלת את פסיכולוגית קלינית כשנה לאחרונה ביקשתי להוריד את מינון הטיפול מפעם בשבוע לפעם בשבועיים, כיון שחל שיפור במצבי . הפסיכולוגית שלי טוענת שאין אפקטיביות בטיפול של פעם בשבועיים ולכן לדעתה או שנסיים את הטיפול או שנמשיך פעם בשבוע. לדעתי היא מעמידה אותי במצב לא נוח וזה נתון להחלטתי . מה דעתך ? יש אמת בדבריה ? טיפול של פעם בשבועיים לא יעיל? אשמח לקבל תשובה ולהתייעץ עם גורם מוסמך לגבי מצבי . תודה , שיר

תלוי במטרות הטיפול ובשלב בו נמצא הטיפול. יש טיפולים מסוימים שאפשר להפגש פעם בשבועיים, אך במיקרים רבים זה אכן לא מאפשר טיפול ולפיכך חבל על הזמן והכסף שלך. הטבה לא בהכרח מובילה לדילול המפגשים. בין השורות ניתן אולי לראות שאינך בוטחת בדעתה של המטפלת. מור.

שלום שיר, תדירות הפגישות היא אכן נושא משמעותי בקשר הטיפולי הפסיכודינמי. בעוד בפסיכואנליזה נפגשים 4-5 פעמים בשבוע, בפסיכותרפיה פסיכואנליטית ממליצים במקרים רבים על שתי פגישות שבועיות, וברירת המחדל של מרבית הטיפולים הדינמיים היא פעם בשבוע. פחות מכך נתפס כלא מאפשר התפתחות עקבית ורציפה של הקשר הטיפולי, הנמצא במוקד התהליך הטיפולי. כך שהמטפלת שלך לא המציאה שום דבר חדש, אבל בהחלט חשוב לברר איתה את הדברים, ובמיוחד את הרגשתך מולה באופן מעמיק. בהצלחה, אורנה

אורנה, אני מרגישה שהטיפול נהיה לי כבד אין ספק שאני רוצה המשיך בטיפול , אבל אני מרגישה שאני מגיעה טיפול בלי כח נפשי לדבר "פשוט לא בא לי " , אין לי כח לדבר שוב על אותו דבר. זה גם מה שהסברתי לפסיכולוגית שלי . יכול להיות ששיטת הטיפול כבר לא מתאימה לי. השאלה היא אם כדאי לסיים את הטיפול עם אותה פסיכולוגית ולנסות שיטת טיפול אחרת או להמשיך ולחפור בלמה אני רוצה להוריד את מינון הטיפולים? היא העמידה אותי מול מצב : או שממשיכים כרגיל פעם בשבוע או שהטיפול מסתיים. יש לציין שביקשתי ממנה בפעם הראשונה להוריד את מינון הטיפול היא לא אמרה לי שהיא לא עובדת בשיטה של פעם בשבועיים אלא די משכה אותי בקטע של נדבר על זה . דרך אגב לא ציינתי מה הבעיה שלי אז הבעיה העיקרית שלי היא שאני סובלת מחרדות ודיכאון כמובן לא באופן קיצוני בכלל. השאלה היא האם לסיים את הטיפול כך יכול להשפיע עלי לגרום לי לחוסר בטחון והעצמת התחושות ? אשמח לתשובתך , שיר

סתם, כדי לחלוק עם מישהו... בטיפול כבר הרבה זמן, מתקשה להביא את עצמי לשם. מתקשה להעזר, להתמך. מקפידה שלא להטריד בין הפגישות, גם כשקשה. "מטופלת ממושמעת" אני קוראת לעצמי. מגיעה בזמן, משלמת בזמן, לא הולכת באמצע גם אם נורא רוצה, לא מבטלת פגישות גם כשמאד מדגדג, מתאמצת לדבר גם אם רוצה פשוט לשתוק. היו שבועות קשים שבהם לפעמים הפגישות גלשו בכמה דקות וזה הרגיש לי לא נוח, ככה הגלישה הזו לתוך הזמן שלה. הרגשתי שאני מפריעה והיו פעמים בהם היא היתה זו שהתקשתה להפרד (לא שלי לא היו רגעים כאלה, של רצון הלשאר שם עד בלי די). ואז סיפרתי לה חלום שהיה קשור בחציית גבולות ובתחושה הטובה שהיתה לי עם זה. ומאז, היא מקפידה לסיים את הטיפול בדיוק בזמן, על הדקה. בלי חריגות, בלי גמישות. האמירה המיידית שלה היתה שצריך לדאוג שהתחושה הזו תהיה גם בתוך הטיפול ולא רק כשהגבולות נחצים. אני רואה את המטופל שלפני יוצא דקה לפני שאני נכנסת ו...פתאם אני מקנאה ורוצה גם להשאר עוד דקה או שתיים... אני יודעת שנכון יותר לשמור על מסגרת של זמן ברור לי שהיא צודקת במה שהיא עושה. ועדיין, פתאום מוצאת את עצמי מתגעגעת לגלישות האלה של כמה דקות נוספות של תשומת לב...

זרבובית נשמע שאת מאוד מנומסת ומתחשבת, באופן שזה בא על חשבונך, זה לא מאוזן. נראה לי שאת צריכה לפרוץ את דרכך - לצאת לאוויר העולם, בלי לדאוג ללא הרף, מה יגידו ומה יחשבו וכמה תפגעי בהם. נראה לי שחציית הגבולות שאת מדברת עליה, היא הרצון הבריא והאסרטיבי להיות מה שאת באמת מבפנים בלי לדפוק חשבון. זה הרבה יותר עמוק ובסיסי מחציית גבולות. כמו"כ נשמע שהפסיכולוגית שלך לא יודע לתת לך להיות מי שאת באמת. היא לא נותנת לך הרגשה נוחה להשתחרר ולהוציא כל מה שאת בצורה הגולמית והאותנטית שלך. ובגלל זה את לא מביאה את עצמך לטיפול. כי היא לא קוראת לך להביא את עצמך. ואפילו אם היא אומרת שכן - היא לא גורמת לך להאמין לה. מאחל לך אומץ להוציא את הצד הפראי שבך, ואני מאמין שגם אם בהתחלה זה יוצר זעזועים, עם הזמן זה מתאזן ומסתדר עם שאר הדברים.

שלום זרבובית, אני קוראת את התיאור ומרגישה עד כמה ה'חליפה' שתפרת לעצמך בטיפול אינה נוחה לך. ואז אני חושבת איפה עוד את לובשת חליפות שאינן במידתך, קשובה למה שהאחר רוצה, מתאפקת ומשתדלת להבליג על שלך. הטיפול שלך הוא ה-מקום לחוות את הכאב הזה לעומקו, אבל הפעם מתוך יכולת לתת לו מקום ומילים. דברי אליה את הקנאה ואת ההשתוקקות ואת הגעגועים. לילה טוב, אורנה

יש לי הרושם - ואולי אני טועה - שזרבובית לא מצליחה לדבר "אליה את הקנאה ואת ההשתוקקות ואת הגעגועים", שהגבול המדויק ששורטט חסם אותה דוקא במקום שבו היתה איזו פרצה קטנה בגדר.... אבל אולי אני טועה ומדברת מרחשי ליבי.

היי אורנה נחמדת, מה שלומך? זוכרת אותי? זו אני שבילבלה לך ת'מוח במיילים עד שהחלטת להפסיק להשיב. התגעגעת? מקווה שלא יותר מידיי :-) התגברתי על העלבון, ועכשיו אני כותבת לך כאן. פשוט כי את כל כך נחמדה, והתשובות שלך כל כך יפות ונוגעות. נחמד שיש פורום כזה ויש אותך, ואפשר להתלונן קצת על הפסיכולוגית שלי. הכל התחיל כשהמטפלת שלי קמה יום אחד בבוקר, והחליטה שהיא חייבת ליישר קו בכל הטיפולים שלה בנוגע לגבולות. כמובן שהיא טוענת שהכל לטובתי. אבל מה עם זה שהיא מעליבה אותי בדרך? למה אני צריכה טיפול שמכניס אותי לדיכאון? יכולתי להיות בדיכאון גם בלעדיה. וחוץ מזה, הטיפול שלי גם ככה לא מתקיים בתנאים אידיאלים (סיפרתי לך על זה, אם את זוכרת), וזה גם ככה לוחץ, אז מה ההתעקשות הזו לחזור לגבולות 67'? עכשיו היא גם רוצה שאני אגיד שאני שונאת אותה. היא יכולה להמשיך לרצות! אני לא מוכנה. לעולם לא אשנא אותה. היא נהיתה רעה, אז אני כועסת. והיא מעצבנת נורא! אז פצחתי במשחק כוח. מעניין מי תישבר ראשונה. אם יכולתי, הייתי מבריזה מהפגישה הבאה. אבל אני חלשה מידיי :-( כמעט אף פעם לא מצליחה לדבר על מה שבאמת מטריד אותי. והיא רק גורמת לביטחון העצמי שלי לצנוח. גורמת לי להרגיש רע. אז אורנה, מה את אומרת? רוצה להיות הפסיכולוגית החדשה שלי? את נראית לי בסדר. אבל אני מזהירה מראש: אני מטופלת קשה. חבל שאנשים לא מתים משיברון לב. למות ולגמור עם זה. מי צריך ת'חיים האלה. הם לא משהו. תודה על ההקשבה, שירן

שירן יקרה, את מעלה שאלות חשובות כל-כך, והלב שלי הולך אחרי הכאב שלך ומבקש לנחם ולהרגיע. אבל בין כל השאלות "מבצבצת" אחת שבעיניי היא עקרונית מכולן, והיא שאלת ההפרדה בין מרחב הטיפול שלך והמרחב הכללי של הפורום. אני מרגישה אותך מבקשת ממני לשפוט בין המרחבים, להיכנס אל המקום הפרטי והאישי והייחודי שיש לך איתה, ואני לא יכולה לעשות זאת. לא בלי להזיק. לכן אציע לך מה שאני מציעה בעקביות בחלק ניכר מתשובותיי בפורום - להביא את הכעס והייאוש לשם, ואולי אולי אפילו לסמוך עליה שתוכל להבין... שלך, אורנה

הפסקתי להאמין שהיא יכולה להבין. מעצבן שהיא יוצאת מהכל בצורה חלקה. לא זכורה לי "שאלת ההפרדה בין מרחב הטיפול שלך והמרחב הכללי של הפורום." האם תוכלי להסביר? תודה, שירן

אני משתפת אתכם במקרה בו זוג הורים צעירים חסרי השכלה שאינם עובדים-מגדלים 3 ילדים מתחת לגיל 8. הילדים במסגרות חינוכיות עד שעות אחר הצהריים. להורים אין סבלנות לילדים, אנו במסגרות החינוכיות עדים למצב בו הילדים מפוחדים, מדוכאים, מתלוננים על מצב של מכות בבית, צעקות,עונשים פיזיים שהם סופגים בבית.פנינו לפקידת סעד-אך עד כה הכל ממשיך כרגיל.מה ביכולתינו לעשות כדי להקל על הילדים?

לאלמונית שלום! נראה כי המצב דורש התערבות מיידית, בהתאם לחובת הדווח בחוק הנוער, יש לפנות לפקידת סעד או למשטרה. פניתם לפקידת סעד ולא עזר, אנא פנו שוב תוך ציון חומרת הדברים, ניתן במקביל לפנות למשטרה , לבקש לדבר עם קצינ/ה, העוסק בנושא אלימות במשפחה , ולדווח על המקרה. הבעיה היא שבהרבה מקרים עובדי מסגרות החינוך חוששים לפנות לגורם כמו משטרה מחשש לפגוע או להסתבך עם ההורים, אלא שמנסיוני פנייה שכזו בסופו של דבר מסייעת, כיוון שההורים מופנים לטיפול בצל החוק (שרות המבחן), ובמידה והם מתפים פעולה חלה הטבה במצב המשפחה. מנסיוני הורים לא יפנו לטיפול באופן וולנטרי! כדאי לפעול ובהקדם כדי להציל את נפשות הילדים !

אני חושבת על הילדים האלה בעוד 20 שנה, איזה נזקים. אלוהים שבשמים. אני באה מרקע אישי טיפה דומה, ואני יודעת שלתקן את הנזקים זה קשה. נזקים שבעצם אנחנו הילדים לא אשמים שהם קרו בכלל. מה נשאר לכן לעשות? לתת המון אהבה ותשומת לב לילדים האלה. לתת להם תקווה שיש חיים אחרים מההורים שלהם. וכנראה, לצערי , הם עוד דור לסבל שלא נגמר, סבל של ילדים להורים מזניחים, הורים מוזנחים בעצמם. חבל שלא מבקשים רשיון מאיזה גוף ציבורי להיות הורה. באמת חבל שבת שלום שיבא

יש לי דאגה שלא מתפתחת כראוי כן, זה כנראה טיפשי- שדאגה שאינה מתפתחת תדאיג חשבתי שזה כי אני לא מקדישה לנושא מספיק מחשבה, אבל אז גיליתי שאני לא מצליחה להקדיש לו מחשבה. מתקשה גם לרשום את המילים האלה כאן בפורום.. 'גידול'.. נשמע כמעט בדיוני. לא יכול להיות שפתאום.. אז אני לא רושמת אותם. ואולי זה כי גם היא רגועה באופן יחסי. מזעזע כמה היא רגועה. מקבלת את האפשרות לחדשות רעות כאילו רק להן חיכתה. 'מקסימום נכרות את הריאה', היא אומרת, 'וגם את הרחם'. כאילו זה לא ממש נוגע לה. השלמה מזעזעת. כאילו רק חיכתה לחדשות כאלה. בנתיים עוד לא הושלמו הבדיקות, אז אני גם לא אמורה לדאוג אולי. ואני אכן לא מקדישה לאפשרות הזו מספיק מחשבה. היא חסומה לי. גם אני, כנראה, מתנהגת בצורה משונה. כאילו זה חלק משגרת החיים. משהו טבעי.. גג דלקת ריאות. לא מצליחה לשתף בזה, כאילו זה בקושי חדשות. לא רוצה לזכות במבטים רוויי-דאגה. שלא ארגיש שיש פה אישיו. שלא ישאלו כל רגע אם יש חדשות לגבי אמא שלי ומה שלומה. היא מרגישה בסדר גמור! אבל מה יקרה אם באמת? ...

שלום יקרה, את יודעת, תיאור ההמתנה הלכאורה לא-מיוסרת לא נשמע לי זר ומוזר כלל וכלל. הוא נשמע לי הולם את אי-הוודאות, את המילים המשונות האלה ששייכות לאנשים אחרים, לא לנו... הרשי לעצמך להיות עכשיו איך שאת, כך בפשטות... (אני יודעת שזה לא פשוט). עוד מעט הדברים יתבהרו, ואפשר יהיה למצוא בתוכך חלקים נוספים. מחזיקה אצבעות לאמא, אורנה

וחג שבועות שמח!

אורנה, חזרתי לאחור כדי לעדכן בשקט... עוד אין תוצאות ועוד לא יודעים. יודעים שזה או שאריות של שחפת (?!) או שזה 'משהו אחר'..וכאן לא מוסיפים את המילה ההיא.. גם ביני לביני אני לא משתמשת בה..היא מפחידה וזרה ונוראית, ועדיין לא מצליחה לשתף איש בעניין הזה.. מה שכן הייתי רוצה לגלות לך, כאמור בשקט בשקט, זה שאתמול הייתה לי פגישה נורא טובה עם הגברת שלי (כן, זו אני, אהלן).. התרחבו לשתינו העיניים בתחושה במין רווחה וחדווה של מבינה ומובנת. היא כאילו חדרה ברכות לאזורים המכווצים שבי והרחיבה אותם בעדינות, שיחררה שם משהו..איפשרה לי קצת לנשום.. ומאתמול בערב, אולי לראשונה מזה כמה שבועות, אני מוצאת את עצמי חושבת על העניין הזה עם אמא שלי... מחשבות החלימה בהקיץ שלי מצליחות לנדוד גם לשם, לשאלות 'מה אם' המבהילות.. פה ושם מצליחה גם לשחרר כמה דמעות-דאגה. נראה לי שזה טוב..נכון? רציתי לספר לך. את היחידה שיודעת.. ואולי כבר לא,.. ניחא, האשלייה טובה לי..

מישהו/י בשמי שם למטה כתב/ה את המילים הנכונות... יש משהו מכמיר לב בהתעדכנות הזו, הרחק מעיניו הצופיות של הפורום, ובכל זאת בתוך חיבוקו... עשיתן בית חם. אני מקווה שהדברים מתבהרים ומשתפרים בבית של לילך. להתראות בהמשך, אורנה

שלום רב, לפני מספר שנים נפגעתי בתאונת דרכים קשה בעקבותיה עברתי סידרה ממושכת של ניתוחים וטיפולים שנמשכה 4 שנים. במשך 3 שנים לא עבדתי ולבסוף היה עליי לשנות עיסוק בגין מגבלותי שלא מאפשרות המשך עבודה הדורשת מאמץ פיזי. החלק הגופני ברובו מאחורי אולם מאז התאונה אני סובלת מדיסוציאציה שחוזרת בסיטואציות שונות ובתדירות לא קבועה. קודם לתאונה הייתי פעילה מאוד למדתי לתואר שני, עבדתי בשתי עבודות,התנדבתי במספר תחומים וניהלתי אורח חיים עמוס מבחירה. האם יש קשר לאורח החיים העמוס שניהלתי לכך שהסימפטומים של הטראומה היום כעבור 5 שנים עדיין קיימים? האם בהכרח אורח חיים עמוס כפי שניהלתי והמעבר מעשייה בלתי פוסקת למצב של נכות זמנית בה הייתי מרותקת לבית יש בהם כדי להשפיע על המשך הופעת הסימפטומים? מדוע אנשים מסויימים שעוברים אירוע טראוומטי דומה אינם גוררים עימם את הסימפטומים של פוסט טראוומה? אודה לכם על תשובתכם לילה טוב!

שלום ענת, את מתארת שיקום מורכב ביותר, ויש משהו נוגע ללב בתהייה שלך מדוע הסיפטומים הרגשיים עוד כאן. הם כאן משום שעברת אירוע קשה כל-כך, ומשום שהתהליך הרגשי אינו מתקדם בהכרח בקצב של התהליך הגופני. למיטב ידיעתי, מעולם לא נמצא קשר במחקר על טראומה בין אורח חיים אינטנסיבי בטרם האירוע הטראומטי לבין קצב השיקום. בנוסף, קשה לומר מדוע אנשים מגיבים באורח שונה כל-כך לאותו אירוע טראומטי. אפשר מן הסתם לנסות לקשר זאת לשלל משתנים אישיותיים ונסיבתיים, אך אני נוטה להאמין שהתעלומה של הרב-גוניות הנפשית תישאר בעינה. אני רוצה לכתוב לך שהתהליך שתיארת הוא בעיני מרשים ביותר. יש לי תחושה שאולי הגיע זמנך לצרף אל השיקום הגופני תהליך של טיפול נפשי. אני מאמינה שהטיפול יכול לתרום רבות ביצירת חיבורים ובסימון הפערים בין ענת של 'פעם' וענת של היום. בריאות טובה, אורנה

לאחר הפסקה בטיפול חזרתי לבדוק עם המטפל אפשרות להמשך טיפול. ההפסקה היתה בין השאר גם כדי ליצור מרחק ביננו. העניין היה שנוצר איזשהו קשר חם בחדר הטיפולים. אני דיברתי על כך המטפל העדיף שלא לדבר על כך. עתה שחזרתי דיברנו על כך מעט.אני מרגישה שאני רוצה איתו משהו שהוא מעבר לטיפול. המבט שלו משדר לי שגם הןא רוצה (ואולי זו רק פנטזיה. נראה לי שלא) בכל מקרה הוא מדבר על מסגרת טיפולית רגילה (פעם בשבוע , חמישים דקות). אני רוצה יותר ולא כ"כ יודעת מה לעשות.יש ביננו פתיחות וקשר מצוין. ד"א אני נשואה.

התאהבת במטפל שלך עוד אחת מרבים.(לא מנחם) הוא צודק על הרצון שלו לשמור על מסגרת טיפולית של פעם בשבוע זה כדי לשמור עליך.. התאהבות שלך בו לא משקפת את המציאות את הרי לא מכירה אותו לעומק (פרויד גילה שמטופלות צעירות שלו התאהבו בו כשהיה מבוגר) וגם המבט שלו מן הסתם הוא מכיל אמפתי וכד' ואולי מבט סמבטא קרבה וחיבה רבה אבל כנראה שלא בהקשר מיני.

שלום שיר, התאהבות מן הסוג שאת מתארת הוזכרה פעמים רבות כאן בפורום, ואת מוזמנת להיכנס לחיפוש ולדוג דיונים קודמים בנושא. אני מסכימה עם רחל, וחושבת שמדובר במשאלה שכיחה, אך כזו שלא תוכל להתממש. המקום הראוי להמשיך ולדון בה הוא הטיפול עצמו. בהצלחה ליאת

שלום רב, אמי היא אישה כבת 80, שסובלת מנכות ברגליה ובקושי מסוגלת ללכת. לרוע המזל, בדירתה הנוכחית, בה היא מתגוררת 35 שנים, אין מעלית, כך שהיא אינה ניידת כלל. הדבר גורם למצוקה רבה, שכן לא ניתן לקחת אותה לרופאים, ובכלל לצאת מהבית ואילו רק כדי "להתאוורר". בזמן האחרון, התחלנו (ילדיה) לחפש דירה חדשה. כשהרעיון עלה, אמי גילתה התנגדות רבה שהתבטאה בחוסר רצון לראות דירות פוטנציאליות וכו'... במשך הזמן, התנגדותה קצת פחתה, אולם אנו חשים כי עצם המחשבה על המעבר לא פשוטה לה. חשוב לציין, שאמי היא אישה עקשנית, מקובעת מאוד ונוטה תמיד להמנע משינויים... אנו פוחדים ששינויי שכזה, בגילה, ולאור אופייה השמרני עשוי להוביל לדיכאון ולתחושות קשות בעתיד (אחרי המעבר). האם זהו שיקול שכדאי לקחת בחשבון? או שמא עלינו לעשות את מה שנראה כרגע כעדיף בשבילה (דירה נוחה שבה תוכל להתנייד)? תודה, ריקי

שלום ריקי, מעבר לדירה חדשה, בכל גיל, כרוך בהסתגלות, ונושא איתו פוטנציאל משברי. גם כאשר המעבר הוא מתוך בחירה ורצון חופשי קיימת מידה רבה של אי וודאות, חשש מפני העתיד, והפרה זמנית של רצף החיים המוכר. כל אלה מוחרפים כאשר המעבר נעשה מתוך כורח. מצד שני, לאחר תקופת הסתגלות, עשוי לחול שיפור דרמטי באיכות חייה של אמך, לרווחת כולכם. קשה מאד להתנבא האם התועלת עולה על הסיכון, שכן לצורך כך יש להכיר היטב את הנפשות הפועלות, להכיר את מנגנוני ההתמודדות שלה, ולדעת משהו על האופן בו התנהלה מול משברים בעבר. כמובן שיש להביא בחשבון את חוסנה הבריאותי מעבר לנכות ברגליים ואת הכישורים המנטליים שלה. כדאי לזכור שעבור אדם בגילה הבית נושא משמעויות רבות נוספות, מעבר לביטחון שמעניקים הקירות, ועקירה ממנו כמוה כעקירה ממערך שלם של זיכרונות חיים. מעניין לשמוע חוות דעתם של אנשים שהתנסו בתהליך דומה עם הוריהם/סביהם. מאחלת לכם בריאות טובה ואריכות ימים, תהא החלטתכם אשר תהיה. ליאת

ברשותכם, כמה שאלות. תודה רבה לעונים מה עדיף ומאילו בחינות: אבחון פסיכיאטרי או מבחנים פסיכודיאגנוסטים אצל פסיכולוג קליני? מה ההבדל ביניהם? האם אחרי שעברתי אבחון\מבחן כזה איך מודיעים לי את תוצאות האבחון? האם יוכלו לחייב אותי בדרך כלשהי לעשות עם זה משהו אח"כ? (או שיוכל להיות מצב שעשיתי אבחון וכאן נגמרת הפרשייה כשאף אחד חוץ מהפסיכיאטר וממני לא יודעים כלום?) תודה לכם,

שלום רב, אבחון פסיכיאטרי הוא תהליך של ראיון מקיף בסופו מגיע הפסיכיאטר ל'אבחנה' כלשהי המגדירה את הסטטוס הנפשי הנוכחי של הפציינט. אבחון פסיכודיאגנוסטי הוא תהליך בו מועברת לפונה בטריית מבחנים סטנדרטית, השופכת אור נוסף על מה שאפשר לקבל בראיון הפסיכיאטרי. הכוונה בדר"כ למבחן הבודק תפקודים תפיסתיים, מבחן אינטליגנציה, ומס' מבחנים השלכתיים הנותנים מידע על אישיותו של הנבדק, על הדימוי העצמי שלו, על האופן בו הוא תופס את עולמו החברתי והבינאישי, על מנגנוני ההגנה העיקריים שלו, ועוד ועוד. מאחר ומדובר בתהליך יקר, בדר"כ ייעשה אבחון כזה רק אם יש שאלה ספציפית או סיבה מיוחדת. תוצאות המבחנים מועברות לנבדק בשיחת פידבק, אשר בה הוא מקבל בשפה פשוטה ומובנת משוב על הישגיו. בדר"כ דו"ח האבחון כולל גם מסקנות או המלצות להמשך טיפול, וגם על כך כדאי ליידע את הנבדק. השאלה מה קורה עם המידע, מי מקבל אותו ומה ייעשה בעקבותיו תלוייה במידה רבה בגורם המפנה ובשאלה שהנחתה את התהליך. כמובן שעל תוצאות האבחון חלים אותם סייגים של חיסיון הנהוגים בכל חומר טיפולי שהוא. בברכה ליאת

תודה על התגובה המהירה. יש לי כמה שאלות נוספות אם זה בסדר עד כמה הראיון באבחון הפסיכיאטרי הוא מקיף? שמעתי שהוא ממש קצרצר ויש מקרים שטועים באבחון. (שמדביקים לאנשים כל מיני הפרעות שלא באמת קיימות) האם אבחון דרך קופ"ח יותר מחייב מאשר בפרטי? (למשל יכול להיות אשפוז בכפייה דרך פרטי?) האם יש מעין ויתור סודיות שממלאים באם יתגלה מצב נפשי מסויים (באילו מצבים?) האם אבחון פסיכיאטרי מתאים לאדם שקשה לו לדבר על הבעיה שלו? ועוד שאלה אחת, מה המחיר של אבחון פסיכיאטרי דרך קופ"ח ולא דרך קופ"ח? תודה רבה ויום טוב

ליאת, מזמן לא כתבתי פה. מן מחסור במילים. לפחות אלה הכתובות. מנצלת את השהות שלך פה שהתארכה השבוע, כדי להשמיע קול. היום היתה לי פגישה, שהותירה אותי עצובה. קצת מיואשת. מסובך לי השבוע הזה שהתחיל היום. חג השבועות המתקרב, אהוב מאוד, אבל גם נורא טעון. נשבר לי כבר מהדואליות הזאת, שמלווה אותי בכל כך הרבה דברים. שמכתימה בעצב כל שמחה. שלא מאפשרת. לא נותנת אוויר. שמשאירה אותי מכווצת. תקועה במקום... אז מה אני רוצה ממך? את המילים שלך כמובן. ולדעת מה שלומך. ולהגיד שאני כאן כל הזמן... יעלה

עצוב לשמוע על הטנא שלך. ניסיתי לדמיין אותו, מכביד, מעיק ומתיש על הכתפיים שלך וחשבתי- אולי- נסי להשתמש בטנא שלך, המכביד עד מאוד, בצורה קצת אחרת, ובמקום לשאת אותו על הכתפיים או לגרור אותו בעגלה מאחור, נסי לתת לו לנוע לצידך בלי להרגיש בכל רגע נתון את המשקל שלו, דעי שהוא שם, שצריך להתייחס אליו לפעמים, בטח שלא להתעלם, אבל לא חייבים כל הזמן להתמוטט תחתיו. לפעמים אפשר לחלוק אותו עם אחרים....להתבונן בו. אחרי הכל, זה הטנא עם הביכורים שלך (!!) על כל המשתמע בזה. נסי למצוא בהם גם את היופי, את החוכמה שהצטברה עם השנים והניסיון, את נקודות האור שזוהרות מעל נקודות השפל, את התקווה (שלפעמים מתעתעת....), את השמחה המבקשת להתפרץ.... סליחה שנדחפתי, אבישג

אבישג יקרה, תידחפי בכיף. בשביל זה כולנו כאן. בטנא שלי יש המון דברים יפים. זוהרים, מנצנצים. אני לא מבטלת אותם לרגע. רק מיואשת מהקלות בה הם נהדפים על ידי הרע. מהמקום שהוא מקבל אצלי. עדיין... קצת פסימית הערב. לא כל הימים הם כאלה. תודה לך, זברה. מאחלת לך למצוא בדיוק את הפסים שיעשו לך טוב. יעלה

יעלה, כרגיל, מתחברת למילים שלך, אליך.... חג השבועות. אנחנו חוגגים בו יומולדת לאמא. עם המא?פים שלה, עם עוגת הגבינה והפשטידות... כבר 8 שנים חוגגים בלעדיה והיא כל כך חסרה. ומוכרות לי גם התחושות האחרות. עצב, יאוש, תקיעות, וחוסר היכולת להביע אותן במילים. אז מה *אני* רוצה? להגיד שגם אני כאן. כל הזמן. איתך ועם כולם. להגיד, שגם אם קשה , תני אפשרות לעזור לך לשאת את הטנא על הכתפיים. איכשהו למדתי שקל לי יותר לשאת סלים של אחרים... ולומר, שיש בו, בטנא, דברים, שלא נחשבים עוד ל "ביכורים". אפשר להיפרד מהם. לפנות מקום לפירות חדשים. ולהגיד גם, כמה אני אוהבת לקרוא אותך, ובכלל. הדר

הדר, הרי אין מי שמכיר את הטנא שלי, טוב *ממך*. את יודעת בדיוק מה יש שם. מה חדש ורענן ומהו המשקל העודף בסל, ממנו יש להיפרד. הידיים שלך, התומכות מאחור, הן המון בשבילי. את הרי יודעת. גם אני איתך, עם המשא שלך. גם את זה את יודעת. בדיוק שנה. משבועות לשבועות. שלך לתמיד, יעלה

יעלונת, אל שמחת המפגש (חסרת לי נורא) התגנבה דאגה קלה למקרא הכותרת שבחרת. איני יודעת דבר על הנסיבות שמעכירות את לובן החג שלך, אבל איכשהו לא קשה מאד לנחש. אני חושבת, ברוח דבריה של הדר, על רעיון "ראשית הפרי" שבטנא. "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית יהוה אלוהיך". השמחה שבהתחדשות הרעננה מהולה לעולם גם בעצב על מי ועל מה שנותר מאחור, שלא ישמח בפרי ההילולים שלנו. אני בחרתי לא לעצור, ולהתפעל מניצת הרימון גם כשהיא מעיזה להאדים כאש בחודש האכזר ביותר בשנה שלי. המשיכי לבחור אל הטנא שלך את המיטב, ולהעמיס עליו רק כדי יכולתך לשאת. חושבת עליך, יותר ממה שנדמה ליאת

ליאת, וגם יעלה, וזברה בלי פסים. אני מוצאת את עצמי בתוך המטאפורה של כובד הטנא. שואלת, לא תמיד מוצאת תשובות. מ?ל?א הטנא, רב פאר. בדברים שהעמיסה עליו המציאות, ובדברים שהעמסנו אנו, מתוך החוויות הפנימיות שלנו, מתוך מי ש*אנחנו* - מול המציאות. כמה בחירה יש לנו? מי בחר עבורנו את הסל עצמו. והאם אנחנו יכולים להחליט מה ייכנס אליו? מה יישאר ומה ילך? הרי יש בסל הזה פירות, שלא אנחנו בחרנו להניח בו. הם נכפו עלינו, ועלינו לשאת אותם עד יומנו האחרון. ואם ה?ב?איש שם פרי, והוא כבר דבוק אל תחתית הטנא? כל ניסיון להוציאו, עלול לגרום לנזק יותר גדול. כל פרי חדש וטרי שנכנס, נדבק מיד, נרקב טרם זמנו. ואיך אנחנו נראים כלפי חוץ עם הסל שלנו? האם אנחנו מראים לעולם כמה כבד לנו המשא? או אולי אנו צועדים איתו בגאון, כאילו רק טוב יש בו. מראים לעולם את החיצוניות שלו, שאנו צובעים ומקשטים בקפידה רבה... ואיך זה, שלפעמים קל יותר, ולפעמים קשה, לשאת אותו כובד משא בדיוק? האם אנו מאפשרים למישהו מבחוץ, להציץ פנימה אל הטנא, לעשות לנו סדר בתוכו? ואם נרשה, האם זה אפשרי? האם יוכל מישהו לחוש במקומנו את הכאב החד בכתף? לרפד אותה עבורנו? והאם מותר לנו לוותר? להחליט שד?י, את המשא הזה אנחנו לא מוכנים יותר לשאת? הגיגים של בוקר לא פשוט. ואולי גם זו דרך. להוריד מהטנא אל הכתב מילים מכבידות, לפנות בו מקום למילים מיטיבות, מחבקות. והשיר של רחל, שמתנגן לי מהבוקר בראש, מתאים כל כך... רק על עצמי לספר ידעתי צר עולמי כעולם נמלה גם משאי עמסתי כמוה רב וכבד מכתפי הדלה גם את דרכי כדרכה אל צמרת דרך מכאוב ודרך עמל יד ענקים זדונה ובוטחת יד מתבדחת שמה לאל כל אורחותי הליז והדמיע פחד טמיר מיד ענקים למה קראתם לי חופי הפלא למה כזבתם אורות רחוקים יום טוב הדר

ליאת יקרה, תודה על המילים שלך. לא פלא שאנחנו ממשיכות לפנות אליהן בעת מצוקה. כל כך הרבה חום, נחמה וכוונה אמיתית יש בהן. אני אוהבת אנשים שיודעים לתת לטוב, את מלוא המקום הראוי לו. אישית אני עוד לא ממש שם... זו הזדמנות לאחל לך חג שמח. יודעת שזה חג משמעותי, במיוחד למי שבילה את שנות ילדותו בקיבוץ. חג שמח לך ולכולם, יעלה

יעלה משום מה הטנא שלך חביב בעיני...אפילו קצת מקנאה...... בכל אופן .לא הייתי מציעה לך להחליפו בשלי.... מותר להדחף גם כן ? עוזרת לך בכל כוחי ,בידי העמוסות ממילא.בנשיאת "הכובד" המזדחל ומתבית אצל כולנו. מכל הלב .תהני לך מהלבן הלבן הזה . חג שמח! מרגלית

מרגלית יקרה, ניסיון החיים לימד אותי שלא כדאי לקנא אף פעם באף אחד. אתה לעולם לא יודע, מה באמת נושא עימו האחר. מה יקרה לו מחר. מישהי חכמה אמרה לי פעם, שאם יבקשו מקבוצה של אנשים, להניח את שק החיים שלהם באמצע החדר, ויאפשרו לכל אחד מהם לבחור לו איז שק שירצה, כולם בסופו של דבר, יחזרו לשק שלהם. איש לא יחליף. אני חושבת שיש בזה הרבה. לכן, אני אכן לא מתחלפת, לא איתך ולא עם אף אחד אחר, ומציעה גם לך, להישאר עם השק שלך, ולאמץ את כל הטוב שבו. בכל מקרה, לעזרה בסחיבת המטען שלי, אני תמיד שמחה. גם עזרה במילים חמות, כמו זו שאת מציעה, מתקבלת בשמחה. תודה לך, מרגלית וחג שמח, יעלה

את השיר הבא, אני רוצה להקדיש באהבה לזכרה של רות, שנולדה ב- ה' סיוון, חגגה בכל חג שבועות את יום הולדתה, והלכה זה מכבר לעולמה. אני מנחשת שהייתה מהנהנת לו בהסכמה. ת??נ?י ת?ו?ד?ה נ?פש?י על ה?ז?כו?ת ל?ח?יו?ת, ל?היו?ת פ?ה פ??ר?פ??ר, צ?יפ?ו?ר, ח?ג?ב מ?נ?ת??ר ב??ע?ש??ב, ע?ל?ה י?רו?ק, ל?היו?ת ז?מ?זו?ם ו?צ?י?ו?ץ ו?ה?מ?י?ה, ר?ש?רו?ש ו?מ?ל?מו?ל, פ??ט?פ?ו?ט ו?ל?ח?יש?ה, מ?ש??ק ו?ש?ק?שו?ק ו?ק?ר?קו?ר ו?צ?ר?צו?ר, ג??ע?י??ה, פ??ע?י??ה, נ?ע?יר?ה, צ?ה?ל?ה, ג?ר?ג?ו?רו? ה?ח?תו?ל?י ה?ז??ה ש?ל ה?עו?ל?ם... ו?א?ת?? פ??ת?י??ה ש?ל?י, רו?ע?ה כ??פ?ר?ית ש??ר?ק?י, נ?פ?ש?י, ש??ר?ק?י... ו?ב?בו?א ה?י?ו?ם ח?ז?ר?י ל?ה?יו?ת ד?ו?מ?י??ה. ש??ת?יק?ה כ??הו?ד?י?ה. צו?ף ה?ח?י??ים ש??א?ג?ר?ת??, ה?מ?ו?ה?ל ה?מ??תו?ק, י?ע?ל?ה ב??ג?ב?עו?ל?ים ו?ב?ג??ז?ע?ים ל?צ?ב?ו?ע? א?ת ה?עו?ל?ם ב??י?רו?ק. (עלי אלון). חג שמח יקירותי, כולכן. ליאת

ליאת, יפיפה!! ממש... חיפשתי קצת בגוגל את שם השיר, אך ללא הצלחה (מצאתי את א.עלי, או עלי אלון..אבל לא את השיר הזה)... מסכימה לגלות את שמו, אם יש כזה? אחרי שהענקת את קוואפיס היווני המרגש, במסעו לאיתקה, ועכשיו את עלי אלון בעל חדוות החיים.. לא יכולה כבר לחכות לפנינה הבאה.. תודה, על מילים מרוות ונספגות, לילך.

האם לגיטימי לשאול את המטפל אם הוא נמצא תחת הדרכה?

שלום לסקרן, עקרונית, מטפל מומחה אינו מחוייב בהדרכה, הגם שרבים מאד בוחרים להמשיך ולהיעזר בסוג זה או אחר של הדרכה או התייעצות. מתמחים חייבים להיות מלווים בהדרכה על בסיס סדיר. במרפאות ציבוריות קיימות, כמעט כמובן מאליו, מסגרות הדרכה פרטניות או קבוצתיות, גם עבור מומחים. הסבר זה אמור לתת לך מושג כלשהו לגבי המטפל שלך, ואם הסקרנות לא באה על סיפוקה אתה בהחלט רשאי לשאול. זה לגיטימי בהחלט. בברכה ליאת

ראשית, אני מודה לך כי ענית לפנייתי. אכן אני בתקופה מיוחדת, אך עם זאת עדיין נראה לי שאני פאסיבית מידי ויכולה ליותר. מסכימה איתך בקשר למיתוסים ולאפשרות להיות אמא מספיק טובה ולא הכי טובה. אבל לא נראה לי שמדובר בזה. יש לי הרבה לחצים, חששות ורגשות אשמה ובלבול. לפעמים אני רוצה בכלל שההיריון כבר יגמר ואילו מצד שני דואגים להבהיר שההתחלה אחר כך מאוד קשה, מה גם שהחששות מהלידה מאוד כבדים אצלי. רציתי כלים איך בכל זאת להתמודד עם הכל ולהשאר שפויה. תודה על הזמן שאת מקדישה לענות לשאלות. תבורכי!

גולשת חדשה יקרה כדי להישאר שפויה כדאי קודם כל לפרק את החרדה הגדולה המציפה אותך לגורמים קטנים ולטפל בהם אחד אחד. בתור התחלה , קחי לך כמה רגעים של שקט, אפשר עם דף ועט ונסי לענות על השאלות הבאות. , מה היית רוצה לעשות יותר כדי להיות פחות פאסיבית? האם תוכלי לנסח לעצמך מה בדיוק מפחיד אותך? (חוץ מחוסר הוודאות והלא ידוע) איך את מדמיינת עצמך בתור אם? לאיזה תינוק את מצפה? כיצד תשפיע הלידה על מערכת היחסים הזוגית? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. כיצד היית רוצה שיראו חייך אחרי הלידה ? וכן הלאה וכן הלאה. לאחר מכן, קראי לעצמך את התשובות, בדקי אם יש רק תשובה אחת נכונה , האם ייתכנו אפשרויות אחרות.. ואחר כך חזרי לכאן. בהצלחה גאולה.

חבל שאת לא נותנת תמונה רחבה יותר על מצבך, כך גולשים שונים גם יכולים לענות לך. כל טוב לך ולידה קלה שיבא

שיבא יקרה תודה על הניסיון לעזור. נתתי תמונה מפורטת על מצבי ב- 13.5.07 תחת הכותרת "מחפשת העצמה אישית" . הפניה שלי פה היא בהמשך למה שכתבתי כבר. אם בא לך אז תרדי למטה ותקראי ואשמח אם יהיה לך או לגולשים אחרים גם מה לתרום לי. שבת שלום

זה סתם דברים שעולים וצפים לי בראש יש לי מטפלת קצת "מוזרה".. יש לה קטע אלטוראיסטי די קיצוני שהיא מוכנה לקבל אותי גם בחינם העיקר שאני ישאר בטיפול(ואני לא כל כך ניזקקת...) אני רציתי לעוזב לאחרונה. וזה לא משהו זמני שאפשר לחשוב שיש לה הנאה מכך ולכן אולי כשימאס לה היא תעזוב כי זה כבר 3 שנים. לי זה לא נעים אך גם לא מתחשק לי לשלם לה תשלום מפני שאני לא חושבת שמצבי מצדיק להישאר אצלה הרי תמיד אפשר להנות (לפעמים זה סבל) ולהרויח מטיפול אבל עד מתי או עד כמה זה מצדיק??(והיאר טוענת בתוקף שזה לא סיבה להפסיק) יש לה קטע שלא כל כך מבין אותי אני נשארת אצלה כי אני רואה את הנכונות לעזור וגם אני די מחבבת אותה פחות מבעבר אבל עדין משהו קיים (ולכן אם הייתי צריכה לשלם ואולי הייתי ממשיכה הייתי הולכת למטפל אחר)אמרתי לה שמטפל אחר שישבתי מולו כמה פעמים היה הסגנון שלי נדמה לי שזה מפני שהוא גדל עם רקע וכישורים מאוד דומים לשלי ולכן גם השאלות שלו וההתיחסות לחיים יותר קולעת למטרה הרגשתי שהוא מבין אותי יותר. די הופתעתי מהתשובה שלה שהיתה: "איזה יופי אז אולי מידי פעם תלכי לדבר איתו במקיל אלי" אני אמרתי שלא נראה לי, מה שהדהים אותי בתגובה שלה זה שכמה פעמים קראתי כאן בפורום התנגדות שלכם כמטפלים לכמה טיפולים במקביל ומשום מה היא לא רואה בזה איזושהי בעיה. דבר נוסף האם פסיכולגים שמדברים על העברה חשים חוסר נוחות?? אני חשבתי שאתם מורגלים בכך, הפסיכולוגית שאני אצלה היא אדם די מפורסם בתחום עם המון ניסיון אישי ולמרות זאת כשהיא באה לדבר על העברה והעברת נגד אני כדי לצאת מהמבוכה שלי אמרתי עם חיוך :או זה הולך להיות נחמד היום מה יש לך לספר לי על העברת נגד שלך.. ראיתי שהיא התבלבלה לחלוטין וכל הזמן אמרה כמה שלא מתאים לה לדבר על זה וכד' ושבדרך כלל מטפלים קוגניטיבים לא עוסקים בזה ודינמיים יותר וכד' ואבל היא כנראה שכחה שהנושא עלה ממנה.. די היה מוזר לראות אותה מתבלבלת כשהצבתי לה שאלות בחזרה בנושא ומענין כיצד מטפלים מרגישים כלפי המטופלים שלהם ולמה לכם קשה לבטאות זאת .. זהו קשקשתי הרבה סתם כי חלק מהדברים כמו התשלום לא ברורים לי ( הרי אני לא יעבוד בתחום שלי לעולם בחינם ובכל זאת זו העבודה שלכם .. אז מאיפה הרצון הזה) ושאר הדברים כמו החלק של העברה גורמים לי לחייך כשאני נזיכרת בסיטואציה...(אני כנראה קצת מטופלת "איומה" בתגובות שלי מדי פעם הפסיכולוגית שלי טוענת שאני תמיד מפתיעה אותה למרות שאני רואה את עצמי כאדם די משעמם)

אני הייתי קודם כל מוקיר תודה למטפלת כזאת...הייתי שמח לפגוש אתה. וכנראה שאת מטופלת שהיא לומדת ממך אז תראי בזה מחמאה. ויחד עם זאת גבולות זה דבר חשוב. אני עוד לא נתקלתי במטפל אלטרואיסט כמו שלך. בורכת. תהני.

שלום רחל, התיאור שלך יכול להפריך כמה קביעות נחרצות שנשמעו לאחרונה בהקשר של המוטיבציה הכלכלית שמאחורי הטיפול. נעים לשמוע גם ההפך. ואשר לשאלתך, אני מאמינה שע?ם המטפלים אינו מקשה אחת, ויש בו זנים שונים ומשונים, עם סגנונות, השקפות ואמונות שונות ביחס לתפקידם. כולנו מצייתים, בגדול, לאותם עקרונות יסוד, מתוך הקפדה על כללי התנהגות נאותים ומקצועיים, שנועדו להבטיח את שלומו ורווחתו של המטופל, ולהסדיר את תנאי עבודתו של המטפל. מעבר לזאת - אין סוף לוריאציות. בברכה ליאת

מחפשת המלצה לפסיכולוג/ית קלינית מעולה באזור בקעת אונו

מיקה, אם תצרפי כתובת מייל עדכנית יתכן שתקבלי הפנייה דרך שם. אין אנו נוהגים להמליץ בפומבי על מטפלים, כדי לא להפוך אתר פרסומי. ואיפה זה בקעת אונו? :-) ליאת

בקעת אונו - ויקיפדיה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A7%D7%A2%D7%AA_%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%95

אבי המדהים סב לשלושה נכדים הבכור היה בן ואז נולדה לו נכדה. אבי הוא הדמות העיקרית המטפלת בנכדים בזמן הימאות ההורים בעבודה עם סיום חופשת הלידה. עם נכדו הבכור לא הייתה לו כל בעייה לטפל בו על כל המשתמע מכך. אולם עם נכדתו חש מבוכה בכל הנושא של החלפת חיתולים ורחצה מאחר ומדובר בבת אך התגבר. רציתי לדעת מה יכולות להיות הסיבות לתחושת המבוכה הזו? האם זה טבעי? והאם יש דרך להקל עליו? תודה.

שלום ענת, מבוכה מול המפגש עם עירום אינטימי היא טבעית, וככל הנראה משתנה בעוצמתה מאדם לאדם. בימינו, כאשר יש מודעות גדלה והולכת למקרים של התעללות מינית בילדים, נראה כי מבוגרים רבים הופכים זהירים הרבה יותר בבואם לטפל בילדים קטנים, בעיקר כשמדובר במגע גופני אינטימי. מדברייך הבנתי שאביך התגבר על המבוכה הראשונית, ולכן איני רואה צורך בהתערבות נוספת. במידה ויש *אצלך* מידה של אי שקט בעקבות התנהגותו, עליך לברר עם עצמך מדוע זה קורה, ולוודא מעל לכל ספק שלדאגתך אין יסוד מציאותי. בברכה ליאת

היי ליאת אתחיל בזאת שיש לי ארבעה נכדים בגילאי שש עד חצי שנה . עד כאן הכל בסדר. אלא מה .הם בישנים...... אסביר , בסביבתם הטבעית, התנהגותם היא ללא דופי .אך בסביבה שהיא זרה להם,או כשפונה אליהם אדם זר ,הם נאלמים דום ומרכינים את ראשם. הוריהם קצת מודאגים .ולי זה קצת מזכיר את ילדי כהיו קטנים.... לדעתי ,צריך להניח להם לנפשם ,ולאפשר להם להיות מה שהם. אך לא כך חושבת הסביבה .בעיקר הסביבה המחנכת. התגובות הן תמיד אותן תגובות. המגבירות את השוני בינם לבין ילדים שאינם בישנים. וכך הופכת לה תכונה תמימה לבעיה. בעיה שיצרה הסביבה. והילדים בהחלט חשים בכך. ואולי ,גם קצת סובלים מכך. רציתי מאוד לשמוע את דעתך. האם זו בעיה ? ואם כן .כיצד ניתן לטפל בה? בברכת לילה טוב מרגלי.ת

שלום מרגלית, ביישנות או מופנמות הן אכן נטיות אישיותיות, וכמו שאת מציינת נכון, יש בהן מידה של העברה בין-דורית, בעלת מרכיב ביולוגי וסביבתי כאחד. בניגוד לתרבויות המזרח, בחברה ההישגית והתחרותית של העולם המערבי, הביישנות נתפסת כמעצור או כבעייה, בעיקר כאשר היא קיצונית. אני מסכימה איתך מאד, וסבורה שיש "לחנוך לנער על פי דרכו", ולאפשר לילדים מופנמים וביישנים למצות את כישוריהם באופן המיטבי. יש להבטיח שהתפתחותם החברתית לא תיפגע בשל נטייתם, ולסייע בעידוד (ללא שיפוטיות!) ויצירת תנאים הולמים. לפעמים, הורים שהיו ביישנים ונמנעים בילדותם, חווים מחדש תחושות תסכול והחמצה מול ילדיהם המשחזרים את הדפוס, ונוטים לכעוס עליהם או לבוז להם. במקרים כאלה, הדרכת הורים קצרה יכולה לסייע. ובכל זאת, חשוב להיות עם אצבע על הדופק, לוודא שלילד יש לפחות חבר אחד או שניים, לשלול קיומה חרדה, ולעקוב אחר מצב הרוח. במקרים של חשד למצוקה רגשית ניכרת, מומלץ להתייעץ עם גורם מקצועי. בברכה ליאת

1- האם מי שעבר טיפול פסיכולוגי אחרי אירוע קשה יכול לעבוד בטיפול (פסיכולוג, יועץ, עובד סוציאלי...)? 2- האם זה טבעי שאני מרגישה רע, פשוט לא מתפקדת בערך יומיים אחרי הטיפול? לא בגלל היחס של המטפלת, אלא בגלל התכנים. תודה

שלום גלית, 1. מי שעבר אירוע קשה ובעקבותיו גם נעזר בטיפול יכול להיות מועמד טוב לטפל באחרים. ניסיון חיים עשיר, גם אם הוא כרוך באסונות, עשוי להעמיק את ההתבוננות על העולם, להעצים את האיכויות שלנו כאנשים מתמודדים, ולהעניק תפיסת עולם חדשה על הקיום האנושי. אדם שחווה טיפול משמעותי יידע להכיר בחשיבותו ולהעביר את האמונה הזו גם למטופליו. כמובן שאדם הרוצה להיות מטפל חייב, לפני הכל, לעמוד בכל התנאים האחרים המתבקשים, אישיותיים ואקדמיים. 2. כאשר מתעוררים בטיפול תכנים קשים שהיו רדומים זמן רב, טבעי ביותר שיהיו לכך תוצאות מן הסוג שאת מתארת, לפחות זמנית. אל תרתעי בשל כך. זהו שלב שעל פי רוב חולף ככל שמתקדם עיבוד הטראומה. בהצלחה ליאת

היי ליאת, בשבוע שעבר התייעצתי איתך לגבי קושי ללבוש בגדים בצבע שונה משחור.... הנה, תזכורת של תשובתך... {{ לפני הכל, שמחתי לשמוע שאת מתרחקת מהדיכאון הישן, ומניחה אותו מאחור. שאלת הבגדים אכן מסקרנת, וכדי להבינה מעניין לבדוק מהי אותה אי-נוחות שאת מתארת, מול בגד בצבע אחר. כדאי לבדוק האם יש 'חוקים' נוספים להם את מצייתת, ומה באמת קורה לך כאשר את מפרה אותם. כמעט לכל אישה יש שגעונות אופנתיים קטנים, שאינם תמיד מעוגנים באיזו מציאות, אך השפעתם על הבחירות שלנו רבה. שגעונות קטנים כאלה אפשר להביס בעזרתה של חברה טובה או מוכרת מקצועית. אם, לעומת זאת, מדובר באי-נוחות בלתי נסבלת, חרדה או אי שקט, יתכן שמדובר במנגנון אחר, שמטרתו להפחית חרדה, ואשר מצריך התייחסות שונה, בעזרתו של איש טיפול. נסי לבחון את עצמך 'בקטן', והוסיפי נקודות צבע קטנות על הבגד השחור (צעיף, חגורה, נעליים, תיק, תכשיט). בדקי אם תוכלי להמשיך עם המגמה הזו בהדרגה. אם את מרגישה שמשהו בך ממשיך להתקומם מול זה, ולא מאפשר לך להיפטר מהשחור, תוכלי להמשיך ולבחון מה משרתת הדבקות הזו. בסופו של דבר, לצבעי הלבוש שלנו יש משמעות, ולשחור יכולות להיות משמעויות דרמטיות במיוחד. ספרי מה גילית. זה באמת מסקרן. }} אז לפני שנגמרת לה השבת,אעדכן קצת... נראה לי שאי הנוחות קשורה לקושי שלי לחזור ולהתחבר לחלק "הצבעוני" בחיים. כשלוש שנים שהכל "לבש" רק שחור ושחור... ופתאום השחור פינה מקום. בזיכרון שלי, מגוון צבעים יפים אבל קשה להחליף את השחור. אז ניסיתי להניח מעלי את חולצת התכלת, הרגשתי -לא רוצה.לא מתאים לא יכולה והחזרתי לארון. אבל, באחד הימים הצלחתי ללבוש אותה. ניסיתי להתעלם מקיומה.כאילו שהיא לא מונחת עלי. איכשהו התרגלתי . עדיין לא נוח לי עם הצבעוניות הזו אבל אני מנסה להתעלם,לנעול/ללבוש ולא להתייחס לצבע. (לעיתים,זה מה שיש בארון,ועדיף להשתמש בו במקום הוצאות כספיות ..) תכשיטים אני לא מסוגלת לענוד, ציפורניים ארוכות אני משתדלת לגזור, ובטח שלא למרוח לק(כשניסיתי-הסרתי מיד). אולי אני צריכה,פשוט,להתרגל לטל "החדשה",עם פחות צבעים,מוזיקה שונה,העדפות שונות?? עד כאן,בינתיים. אם יהיו תגליות מענינות בהמשך, אעדכן. שבוע טוב טל

ערב טוב טל, התיאור שלך הזכיר לי קצת את השיר של ע. הלל, על הזברה שניסתה למדוד על עצמה את כל המחלצות האפשריות, אך חזרה תמיד אל הפיג'מה. ("ומאז איש אינו שואל מדוע ולמה / לובשת הזברה פיג'מה..."). צבעים נקשרים כמעט תמיד לרגשות, והבחירה ללבוש תמיד צבע "חסר צבע" יכולה להצביע גם על הימנעות ממגע עם העולם הרגשי הגועש בצבעים עזים. אני מאחלת לך שלא תיפלי אל מלכודת הזברה, ותצליחי לחלץ את עצמך אל התכלת, ובעקבותיה אל הקשת כולה. המשיכי לעדכן. ליאת

האם העברה אירוטית בטיפול מתקיימת כאשר המגדר שונה?

ורק כאשר מדובר באהבה רומנטית?

לדעתי , לא מחייב מן הסתם זה יתבטא יותר כאשר המגדר שונה אבל יכול מאוד להיות שזה יתרחש גם כאשר המטופל והמטפל מאותו מגדר.

ערב טוב, העברה אירוטית, ככל העברה, יכולה להתרחש באופן חוצה מגדרים. כלומר, התשובה היא כן. לילה טוב ליאת

ליאת שלום, לחבר שלי יש בעיה של קנאות מוגזמת וגם של (לפעמים רחוקות) איבוד שליטה... הוא מאד רוצה להעזר בטיפול (במיוחד בזמן האחרון, שאני נעזרת וקצת חזקה יותר). איזה טיפול מומלץ? גבר או אישה (לי מתאימה יותר אישה, האם זה מקרי או שבד"כ עדיף מטפל מאותו המין)? המטפלת שלי היא ע. סוציאלית - איך בעצם הגישה שלה שונה משל פסיכולוג? (הייתי בעבר אצל פסיכולוג אך הוא היה אחר לגמרי אז קשה לי לדעת מה מתוך השוני נובע מההגדרה המקצועית ומה מתוך האינדוודואל) וגם אם את מכירה מטפל/ת שלדעתך עונה על הדרישות המתאימות מאיזור רחובות... תודה רבה ושבוע מעולה :)

שלום ענתי, ההחלטה לפנות לטיפול היא חשובה, וכדאי לנצל את המוטיבציה הנוכחית ולמצוא מטפל טוב. לפעמים יש במסגרת מוסדות הרווחה של הרשות המקומית סדנאות להתמודדות עם כעסים ואיבוד שליטה, בעיקר סביב עניינים של קנאת בני זוג. אם המטפלת שלך היא עו"ס היא תוכל להתעניין בשבילכם. עובדים סוציאליים קלינים (בוגרי תואר שני במגמה קלינית) הם מטפלים מורשים, ולפיכך, לא אמור להיות שוני מהותי בינם לבין פסיכולוגים. כאשר מחליפים מטפל עלולים להתגלות הבדלים בסגנון או בגישה הטיפולית, גם כאשר הם נמנים על אותו סקטור טיפולי. בברכה ובהצלחה בטיפול שבדרך ליאת

ובכל זאת עובדים סוציאליים לא קראו את כל המאמרים הספרים וכו' שאת קראת לא?

האם יש הגדרה בחוק למהי אלימות נגד ילדים. האם אחיזה ע"מ להרגיע ילד שוות ערך להכאתו?

דנית יקרה! בעקרון, אלימות פיזית מוגדרת כ"שימוש בכוח" על פי חוק. על פי העקרון הטיפולי ומי שמגדיר אלימות זה הקורבן אשר עבורו לעיתים רק מבט מאיים מהווה אלימות מפחידה. כך שבדרך כלל אלימות מתרחשת בין שני אנשים או יותר אשר מתקיימת בינהם דינאמיקה שכווננתה היא לפגוע או לאיים. אני מניחה ששאלתך באה על רקע אירוע כל שהוא את יכולה לפרט יותר?

תודה על התגובה המהירה. אכן, הזאלה מגיעה עקב אירוע שהתרחש. אני אקדים ואומר שאני מנהלת בית ילדים לילדים שהוצאו מביתם ע"י שירותי הרווחה. לפני מס' שבועות היה מקרה בו עקב התפרעות והכאת ילד אחר החזקתי בחוזקה בחולצתה של אחת הבנות והכנסתי אותה הביתה. בהמשך אמרה הילדה שהיכיתי אותה. היתי רוצה לדעת האם זה נקרא אלימות. אני רוצה רק לציין שהיו מס' עדים לעניין.

מה זו אחיזה? הילדים הם כל כך רכים שאחיזה חזקה מידיי יכולה לגרום לנזק. היה מקרה של חרדי , לפני חצי שנה, שהפיל בשוגג את בנו הפעוט, והפעוט נחבט ומת. צריך להבין שהילדים הם מאוד עדינים. לגבי החוק- אני בטוחה שיש הגדרות חוק לאלימות, אבל אני לא בקיאה. סורי. שיבא

ליאת ערב-טוב, תודה על איחולייך בשירשור משלשום,אך יש לי בעיה רצינית שאני כבר שעות שלימות חושבת אם לכתוב אותה או לא,כי בזמן האחרון 'התמכרתי' יותר למשחק באינטרנט(סתם משחק מחשב מעניין-לא הימורים וכו'),והתרחקתי מהפורומים ומהתלות בהם(שזה דווקא דבר טוב),אך באותה מידה גם נהפכתי יותר מופנמת גם כלפי עצמי,כי כשאני כותבת לכם אני תוך כדי כך גם 'מסדרת' לעצמי את המחשבות בראש,וכשאין לי חשק לכתוב ולשתף כמעט בכלל(וזה לא רק בגלל המשחק,אלא פשוט כי לא קל לדבר ולכתוב על מה שמעיק), אני 'שומרת' את הכל בפנים (חוץ מהפגישה השבועית - שעקב חגים וכו' לא תמיד מתקיימת), ומרגישה לפעמים שאני 'עומדת להתפוצץ' מכך. הבעיה שבגללה אני כותבת לך היא שבזמן האחרון בעיקר אני מרגישה שנמאס לי מעצמי ומחיי,ושאין לחיי אלה שום טעם,והכי נורא זה שאין בי שום מוטיבציה לעשות שינוי כלשהוא, ואפילו משימות פשוטות שקיבלתי מהפסיכולוגית אין לי חשק וכוח לבצע ואני דוחה אותן כל הזמן; אך חשוב לי להבהיר שאומנם נמאס לי מחיי,אך אין לי מחשבות אובדניות בתקופה זו, אלא פשוט ייאוש טוטאלי. ניתקתי קשרים עם חברות ועם משפחה,כדי שלא ידעו מה מצבי (שאיני עובדת עדיין וכו'), כי אני מתביישת בעצמי. אני בד"כ בקשר של SMS וכו' עם הפסיכיאטר שלי,אך את תחושותיי אילו איני מסוגלת לשתף אפילו אותו. מה שנורא הוא שבימים האחרונים הופיעה לי מחשבה נוראית וומפחידה שאם לא היתי פה,אולי היה כואב לקרובים אליי,אך לטווח הארוך אולי זה היה נותן להם הקלה בסבל ובתסכול ממני.{אך כפי שכתבתי זו רק מחשבה ואין לי מחשבות אובדניות}. בתודה מראש, משתנה

וכשאני חושבת על כך עוד אני שמה-לב שאפילו הגוף שלי לא ממש אוהב אותי,ולכן הוא 'פוגע בי' בכל מיני דרכים ולכן כל דבר קטן שאצל אחרים עובר בקלות,אצלי מסתבך.

זו עצבות זמנית על פחד היא תחלוף לה עוד מעט כשצרות באות ביחד הן חולפות לאט לאט ואני כמעט נוגע בשמחה והאהבה וכמעט כבר משתגע שתבוא תקופה טובה זו עצבות זמנית.... משתנה, חשוב לזכור שגם העצבות היא זמנית, הייאוש הוא זמני,והגל הזה יעבור לו.. אני יודעת שכתבת לליאת.. אבל רוצה להזכיר לך שזה עובר, בעניין הקושי לשתף אחרים אני יכולה להבין אותך,גם אני לאחרונה לא יכולה לשתף אף אחד,גם לא את המטפלת ,אבל יש תקופות שיותר קל לי ויותר משתפת... אני מקווה שלפחות את המטפלים שלך את משתפת ,כדי שלא תהיי לבד עם מה שמעיק. ואם את מרגישה שיותר קל לך לבד ,לא חייבים לנתק קשרים לגמרי בגלל זה... את יכולה לומר שאת עוברת תקופה כזאת שצריכה יותר להיות לבד...חברים טובים מבינים את זה. אני מאוד מקווה שתרגישי טוב יותר, אני יודעת שיש בך את הכוחות,גם אם כרגע את לא במיטבך,את כבר יודעת שזה זמני.... שבוע טוב שיהיה.

חן שלום, תודה על העידוד, לצערי זה יותר מעצבות זמנית,כי סמכתי על הכדורים וממש קיוויתי שהם יעזרו לי,ועקב החרפת בעיה בריאותית כלשהיא(שאיני יכולה לפרט כאן על מה מדובר,כי אז אנשים מסוימים בטוח יזהו אותי),הפסיכיאטר שלי אמר לי הערב שנפסיק עם התרופה,אך נעשה זאת בהדרגה ע"י ירידה במינון ממחר,וזה מייאש אותי ומפחיד אותי,כי סבלתי בריאותית כ"כ הרבה מהתרופה,עד שגופי התרגל אליה וכעת כאילו כל מה שעברתי עם התרופה אינו שווה- אינו משתלם.

שלום משתנה, צר לי לשמוע על הניסיון שלא הצליח גם הפעם הזאת. זה יחייב אותך להפשיל שרוולים, להתאמץ יותר בטיפול שלך, ולהביס את החרדות בכוחותייך את. גם אם כרגע את מרגישה בתחתית, לא הכל אבוד. לחיים יש היגיון משלהם, והם נוטים לקבל תפניות דווקא במקומות שלא ציפינו לכך. ועוד משהו קטן, אבל חשוב. הזכרת את המחשבה לפיה את מהווה סוג של מעמסה על בני משפחתך, וכי אולי היו חשים הקלה בלעדייך. לצערי, יש בזה מן האמת. החיים תחת קורת גג אחת, במשפחה אחת, תחת מציאות שאינה תמיד פשוטה, יוצרת חיכוך מתמיד בין בני הבית. לא המצאת כלום. ככה בכל הבתים. ההבנה שקיימת בכולנו מידה של טרחנות, של תוקפנות, של יכולת לעצבן, לפגוע, לתפוס מקום - היא הבנה חשובה. זה פשוט לא הגיוני לצפות שחיים משותפים יתנהלו בהרמוניה אינסופית, שאיש לא יפגע בזולתו, ושנצליח להתחמק מקונפליקט. למה המחשבה הזו כל כך נוראית ומפחידה בעיניך? נדמה לי שזה חומר נהדר לשיחה טיפולית. שבוע קל ונעים יותר, ואנא המשיכי לעדכן ליאת

ליאת שלום, באמת קשה לי עם העובדה שגם ניסיון זה לא הצליח ושבכל ניסיון (שבו איני יכולה לספר 'את כל האמת' לרופאים המטפלים בי - משפחה ורופאים מקצועיים-כדי שלא ירשם בקופ"ח) אני מסכנת עוד יותר את בריאותי,ו'חושפת' את עצמי תוך כדי כך ל'צרות נוספות' -עקב המחלה האוטואימיונית שממנה אני סובלת. כוונתי היתה דווקא לגבי האנשים שבאמת אוהבים אותי ודואגים לי-כמו הוריי,בעיקר,ולא לגבי אחי (שמספיק שנהיה חמש דקות ביחד כדי ש'יהיה פיצוץ' ואשנא אותו ואת חיי,פשוט כי הוא לא מכבד אותי ולא רואה אותי כאדם שווה-ערך אליו,ו'מתנפל עליי' על כל דבר קטן,כך שאותו איני רואה כגורם כלשהוא שיהיה איכפת לו אם לא אהיה בשטח,ואפילו לרגע לא נראה לי שיהיה איכפת לו,כך שגם לי לא חשוב ממה הוא יחשוב,וגם אני איני רואה אותו כגורם משמעותי עבורי,שצריך בכלל להתייחס למה הוא חושב.).הוריי הם אלה שיכאב להם אם לא אהיה(ואליהם התכוונתי),אך בהמשך אולי הכאב ישכך ואז חייהם יהיו קלים יותר,ואולי אף יבינו שטוב שאיני נמצאת - וזה מה שכואב לי,המחשבה שאולי מרוב שאני מקשה על חייהם של האנשים שאוהבים אותי,אולי בלעדיי יבינו שטוב להם,ולכן המחשבה מפחידה אותי. שוב אזכיר שאיני חושבת מחשבות אובדניות,חלילה,אלא למחשבה המפחידה שאולי אנשים כ"כ סובלים ממני ומשגרת-החיים 'בצל הOCD ' שלי,שהם לא אוהבים אותי ולא רוצים לחיות בקירבי וטוב להם יותר בלעדיי. ביי בינתיים, משתנה

היי ליאת, מה שלומך? שורדת את השרב? בטח פסיכולוגים לא הולכים לים אה?(הזדמן לי לראות שלוש מטפלות וכולן לבנות:) את יודעת, נשבר לי מהטיפול אבל לא נראה לי שאני מסוגלת לעזוב...אולי בגלל חרדת הנטישה שלי?:)

לילה טוב ME, איכשהו, לא הרגשתי שרב. הייתה שבת קצת עמוסה. ירדנה דווקא הייתה היום בים. אני לא, אבל לא מטעמים אידיאולוגיים. ככה יצא. לא בטוח שאינך מסוגלת לעזוב את הטיפול. מעדיפה לחשוב שאת לא רוצה (איכשהו, תמיד קל לנו יותר להגיד 'לא מסוגלת'). בכל מקרה, אני מרגישה שביעות רצון לא מוסברת... ליל מנוחה ושבוע טוב ליאת

היי, שביעות רצון בקשר למה? לא בטוח שאני לא מסוגלת..?אז מה את אומרת ליאת,לבדוק עם עצמי אם אני מסוגלת לעזוב או לא?:) האמת שהטיפול מהווה מעמסה כלכלית עבורי וד"ש לירדנה

שלום ליאת ולקוראי הפורום אני לא יודעת אם יש כאלה שיש להם אותה הרגשה, אבל זה ממש הרגשה מוזרה. כל פעם שאני יוצאת מהטיפול אני חושבת לעצמי שהיא סובלת אותי בגלל שאני מביאה לה בסוף החודש סכום כסף נכבד, אז בטח שהיא תגיד שאיכפת לה ממני, שהיא דואגת לי. שהיא רוצה לעזור ושהיא תמיד שם בשבילי.... למרות שבעת הפגישה, אני מרגישה שהיא קרובה ממני, מבינה אותי.. אבל ברגע שאני יוצאת וסוגרת את הדלת, אני מרגישה משהו אחר לגמרי. הדלת הזו בשבילי היא הגבול בין שני עולמות שונים שאין שום קשר ביניהם ואין שום דימיון. ברגע שאני יוצאת מהדלת אני יוצאת גם מהחדר שלה, מהראש שלה.....והיא עוברת הלאה לבא בתור. ההרגשה שאתה עוד מספר, ועוד סיפור, ועוד שעה, ועוד סכום כסף...מוציאה אותי מדעתי, ופוגעת ביכולתי אולי להבין או להשתמש בטיפול כמו שאחרים עושים... מה דעתכם?

אני מטופלת אחרת מזו שלמטה!!!! אז בוא נגיד אני "מטופלת ב"

היי גם אני הרגשתי ככה כשהייתי אצל פסיכולוג... היום אני אצל עובדת סוציאלית (שהיא בחינם) ואני יכולה לאמר לך שזו הרגשה מאד מתבקשת - כלומר אני תמיד מתנצלת ש"פתחתי לה את השבוע עם הבעיות שלי" כי אנחנו נפגשות בימי ראשון... תראי ברור שזה מתבקש כי הקשר הוא חד צדדי ואולי אם אנחנו היינו אמורים להקשיב לה שעה בשבוע אז זה לא היה נשמע כל כך אטרקטיבי.... אני חושבת שבסה"כ המטפלים הם אנשים שבחרו לעבוד בזה כדי לעזור לאנשים אחרים והבעיות שלנו ממש מעניינות אותם כמו שאנחנו כאן בפורום מעניינים אחד את השני... מה דעתך?

ערב טוב מטופלת, גם אני, כמו ענתי, סבורה שהרגשתך הייתה נשארת דומה גם לו הטיפול שלך היה בחינם. את מתארת משהו יסודי, תפיסת עצמי כה שלילית - כאילו שאי אפשר לאהוב אותך או להתעניין בך באמת, אלא אם תשלמי על כך. מהו הדבר הזה, השונה כל כך בין שני העולמות ביניהם מפרידה דלת הקליניקה? האופן המכאיב בו את מתארת את מה שקורה כשאת בחוץ, את הדרך בה את נעלמת, נבלעת בין כל האחרים, ולאף אחד בעצם לא אכפת, רק מדגישה את הדבר האחר כל כך, המתרחש בקליניקה שלה, בה את זוכה לכל המקום, תשומת הלב, הסבלנות והאהדה. כשתוכלי א?ת עצמך לחוש ראויה לכל זה, תצליחי להאמין גם לאחרים, שאינם רואים אותך כ"עוד מספר...עוד סיפור...עוד שעה ועוד כסף". דעתי (אם אליה התכוונת) היא שעליך להמשיך ולהתעקש לראות את הקשר בין שני העולמות, להבין שמה שמחבר אותם זו את, וללמוד לקבל את הטוב שניתן לך בהם, בשתי ידיים. בהצלחה ושבוע נעים ליאת

במסגרת המרד בטיפול עומדים לעבור שבועיים קשים. אני מתמודדת מן הסתם עם אותם לבטים. גבולות והתנגדויות שנידונו פה כמה קומות מתחת. הקרבה שמתפתחת לוקחת אותי לאחור. השתיקה שולטת. הרגשות נבלעים. אני מתחמקת. בטלתי את הפגישה לשבוע הבא - יש לי תרוץ מצוין - אני יודעת שאספור כל רגע בשבועיים הקרובים ויחד עם זאת אני חייבת להתרחק. כמה מתוק וטוב הוא הלבד הבטוח. כמה אכזרי ורע הוא הלבד. אלוהים, איך יכול טיפול לסחרר את עולם הרגשות. אני כמהה אליה כל כך שאני חייבת להרחיק. עוד לא עבר יום וכבר קשה לי. אני נשמעת לעצמי כמו נערה באהבה נכזבת. ואני לא. אני אשת איש ואמא ודי קשישה (42) :-). איך נפלו גיבורים?

שלום לגיבורה, מסתבר שגם אשת איש ואמא כומסת בתוכה נערה בודדה, הכמהה למגע טיפולי מנחם, שאולי - פעם פעם - הכזיב. "שבע ייפול צדיק וקם", אמר שלמה המלך, והתכוון לגבורתו של הנופל ואינו נכנע. המשיכי להאבק על הביחד. אני יודעת עד כמה זה קשה. מעודדת אותך מכל לבי, ומודה לך על השיתוף ליאת

כן, בטח, יש שם נערה וילדה ומתבגרת שחוותה חוסר וחוסר וחוסר. כרגע - מה לעשות - אני נאבקת על הלבד. איפה היו המנגנונים האלה כשהכרתי את אישי? לא היתה ולו לרגע הרגשה של לברוח ללבד, או ביחד מאיים. נהפוך הוא. ככל שהתחזקו הרגשות הרצון להיות ביחד, לשתף ולחלוק גבר. למה שם נסחפתי ללא מעצורים, שום אכזבה או חרדת נטישה לא מנעו ממני להביע אהבה, להחשף ברגשותי? מה מפחיד אותי כל כך מולה?

המוות המתוק והמשחרר שלי מסרב להגיע מדי יום נקטלים אנשים בכל מיני דרכים ורק אני נותר כאן לסבול ...ואני לא מבין למה?למה החיים הללו נמשכים......ואנשים טובים יותר ממני נקטלים בגורל שלא מגיע להם לעיתים אלו אנשים שיש להם חיים ראויים בניגוד אליי אני לא מבין למה זה טוב להמשיך הרי כולנו יודעים את סוף המאבק גם אם אני אצליח וגם אם אכשל סוף המאבק יהיה מוות.....אני לא רואה שום מוצא אחר.......ושוב חוזרים ללימודים הארורים הללו שגרמו לי לכל הצרות ומגבירות את הלחץ שבו אני מצוי מצד אחד אני ממשיך לבצע כל מיני בדיקות (הבדיקות שאני מבצע רציונליות לחלוטין והן חלק ממעקב רפואי בעקבות העניין ואני מלווה על ידי רופא) ומצד שני אני צריך להצליח בבחינות שאין לי חשק לחשוב עליהן..והמוות מסרב לפגוש בי...אותו מלאך מוות מופלא שישלח אותי למקום שאליו אני ראוי לגיהנום

מיסטר בלו שבת שלום, ברכות לרגל סיום השביתה. עם כל הקושי בהתמודדות עם הלימודים, נדמה לי שההתמודדות עם הריק קשה יותר. נסה לגייס את מרב המאמצים כדי לסיים את הסמסטר כמו שצריך. אפשר להעריך הערכה זהירה שתהיה מידה של התחשבות מצד המרצים, והבחינות יינתנו עפ"י מידת החסד והרחמים. מאחלת לך שהמלאך היחיד עמו תיפגש יהיה קופידון... לילה טוב ליאת

זה הקטע שהלימודים פחות מעניינים אותי יותר מעניין אותי הכאב שלי........שלא מפסיק...

אורנה יקרה, שלחתי לך מייל, אולי תוכלי להציץ. זה חשוב לי, וקשה לחכות לשבוע הבא. אז אם את רואה, תודה... מטופלת

תודה, אורנה יקרה שלי.

ערב טוב, אני נהנית מאוד מהפורום. תודה על הכל. המטפלת שלי יודעת על הקשיים הכלכלים שלי, והופתעתי שלמוע ממנה בפגישה האחרונה שהיא החליטה "לפרוץ את הגבולות" (זה מה שהיא אמרה) ולהציע לי לעבוד איתה בקליניקה החדשה שהיא פותחת, כי היא "יודעת את הקשיים שלי ורוצה לעזור לי, וכי היא מכירה את הכשרונות שלי ועד כמה היא יכולה לסמוך עלי". מה דעתך? לא נתתי לה עדיין תשובה, אמרתי שאני צריכה לחשוב.

ערב טוב ג.א האמת, שהשאלה שלך מעוררת את סקרנותי, ואני תוהה מהו סוג שיתוף הפעולה שהיא מציעה לך. התוכלי לפרט מעט יותר? ליאת

בוקר טוב, למה זה עורר את סקרונותיך עד כדי כך שאת ביקשת פרטים?????!!!! סך הכל זה נראה לי עבודה של פקידות, תורים, קשר עם אנשים.....את האמת לא ביקשתי יותר מדי פרטים כי גם אני הופתעתי. ההצעה שלה הייתה בכדי לעזור לי עד שאסיים את לימודיי ואז אתחיל בקרירה האמיתית שלי. מה יהיה אם אני אגיד כן ואראה אותה כמעו יום, האם אני אתנהג בטבעיות?? האם זה יחבל בעבודה הטיפולית שלנו? תודה

שלום רב, אני ובעלי בני 33 חיים יחד 4 שנים מתוכם 3 שנים נשואים היחסים בן בעלי לביני טובים יחסית יש אהבה ,שיתוף פעולה, הדדיות וכו' אך יחד עם זאת מלווים את חיינו הרבה בעיות שגורמות לנו מידי כמה חודשים למריבות קשות שדי "נשכחות" אחרי יום יומיים וחוזרים לשגרה. ישנם שני פרמטרים מאוד חשובים שגורמים למריבות האלה האחד אנחנו לא בקשר עם משפחתו בגלל שאימו ניסתה בדרכים שונות לטרפד את הנישואים הללו בעיקר בהסתת המשפחה נגדנו פגיעה בשמי הטוב וניסיון לנהל את חיינו דרך בעלי(יש לה צורך בשליטה על שני ילדיה ובבתה , אחות בעלי , היא אכן מנהלת את חייה עד הפרט הקטן)אני בחורה עצמאית ולא הסכמתי שינהלו את חיי כאמור הדבר גרם להמון חיכוכים ומריבות כמעט עד פירוק החבילה מס' פעמים לאחר שהוא הבין בעצמו שאמו פוגעת הוא ניתק עמה קשר חוץ שמידי פעם בכמה חודשים היא מתקשרת להציק לו,לצערי לא במטרה לפתור את הבעיה אלא כדי להחמיר אותה ולכן המצב נשאר בעינו. הפרמטר השני שמלווה אותנו זה שאנחנו בטיפולי פוריות קשים כבר עברתי מס' IVF ועדיין ללא הצלחה (הרופאים לא מוצאים בעיה). לצערי המריבות נעשות יותר ויותר קשות כשאתמול רבנו על העברת תרומת בגדים שלי כאשר הוא קבע עם חבר מהעבודה שיקח את הבגדים ויעביר אותם לאן שהוא (כנראה לנזקקים אבל לא בטוח)ואני רציתי להעביר אותם לנזקקים דרך אגודה המיועדת לכך בקיצור התווכחנו ולפתע הוא קרע את קרטון הבגדים וזרק חלק מהם למדרגות הבניין בצורה ברוטלית שלא מתאימה לו, מיותר לציין שנבהלתי מאוד. אינני יודעת מה לעשות וכיצד לנהוג אני רוצה לציין שבעלי נחשב אדם רגוע מאוד ולא אלים בכלל לצערי הוא גם מופנם ולדעתי הוא לא מספיק משתף אותי ברגשותיו ומכיוון שאני מוצפת ברגשות ויש עליות וירידות בגלל הטיפולים וחוסר ההצלחה שלהם וגם עד לאחרונה הוצפתי ברגשות בגלל משפחתו אינני יודעת כיצד לטפל בבעיה זו.אני מרגישה פתאום חוסר שליטה בחיי ואומללות ופחד ממה שיהיה.אשמח לעזרתכם כיצד לנהוג , במה עלי לטפל ,לאן לפנות כדי הן לטפל בזוגיות והן לטפל בחוסן האישי שלי? תודה מראש על תשובתכם בברכה ליאת

ליאת יקרה! טיפולי הפוריות והקשר עם חמתך, מהווים מחד מקורות למתח וריב המדלדלים את הכוחות , ומאידך, מהווים קושי שיש להתלכד ולהתאחד מול כדי להצליח! לפעמים הם יכניסו מתח ואז תריבו ולעיתים תרגישו מאוחדים תעודדו ותתמכו זה בזה. זוהי מהות הזוגיות - כמו בחיים, גם בזוגיות ישנה מעגליות, עליות וירידות. אני קוראת כי התנהגותו של בעלך עוררה בך פחד מפני הסלמה לכוון של אלימות, אני ממליצה לך לשתף אותו ברגשותייך אלו , על מנת שיבין מה מעוררת התנהגותו. לגבי חוסר השליטה, זה נתון לבחירתך, בכל רגע נתון יש ביכולתך להחליט כיצד לפעול, וזכרי כי אם תחושי בסכנה עלייך לפנות לעזרת , של עו"ס, משטרה , וכו'. בשלב הזה הייתי ממליצה לכם לפנות לייעוץ זוגי, אתם בתקופה לא קלה ומתמודדים עם משברים שאופייניים לכל הזוגות בשלבים מסויימים של הזוגיות, אלו משברים שחייבים לעבור אותם כדי שמערכת היחסים תתבגר . ואליהם נוספים טיפולי הפוריות אשר נוסף על החלק הפיזי יש להם פן רגשי לא קל !. להערכתי הפתרון של ניתוק קשר עם חמתך, לאורך זמן עלול לפגוע אם לא תעבדו על העניין בטיפול זוגי. כיוןן שמשפחת המוצא של בעלך מהווה עבורו שורש ובסיס , וכשיש שם קונפליקט לא פתור זה עשוי להשליך על הזוגיות. מקווה שעניתי לך, ואם לא אל תהססי לפנות שוב. בהצלחה

היי ליאת, מה שלומך? אני חושבת המון לאחרונה לעזוב כבר את הטיפול, הרי אני מרגישה שהוא לא משנה שום דבר בחיי (אחרי שנה וחצי), ושאני ממשיכה רק להיות שם. אבל אני נורא מפחדת לעזוב, לא יודעת למה? כל פעם שאני מחליטה שזהו זה, אני מופיעה לעוד פגישה ואומרת אולי פעם הבאה!!!! למה אני מפחדת מלעזוב למרות שאני כן רוצה? ואם אני רומזת שנמאס לי או שאני חושבת לעזוב, היא מתחילה לדבר על הנושא ומשכנעת אותי בלהשאר? לפעמים אני מרגישה טוב איתה ולפעמים אני מרגישה שאני תקועה שם בלי יכולת או אומץ לעזוב? מה יקרה אם אעזוב באמצע תהליך חשוב? איך את מסבירה מה שקורה לי? תיהני מחר מהשרב, אני מתה על שרב ושמש.....

ערב טוב, אם תקראי את תשובתי האחרונה לכרמית, אולי תמצאי בה משהו שידבר גם אליך. נדמה לי שגם את רוקדת את הטנגו המפורסם של "שני צעדים קדימה אחד אחורה", מתוך תקוה להישמר מקרבה מאיימת מצד אחד, ולהישאר מחוזרת ורצוייה מצד שני. את מציינת שהטיפול לא שינה דבר בחייך, כאשר למעשה לא תיתכן פניו?ת לעניינים אחרים כל עוד את עסוקה בקשר עצמו, בבדיקת כדאיותו. אני מאמינה שאם וכאשר תצליחי לבסס אמון בסיסי במטפלת ובטיפול, תתאפשר עבודה נפשית שתניע שינוי ממשי בחייך. עד אז, המשימה הבוערת דוחקת כל סוגיה אחרת למצב המתנה. יתכן שהחשש שלך מעזיבת הטיפול קשורה באופן כלשהו לידיעה פנימית עמוקה, שאין בטיפול או במטפלת כל דופי, והקושי הוא שלך. כאילו קיים בתוכך איזה קול פנימי המפציר בך להמשיך להילחם על עצמך, ולא לוותר. לשאלתך "מה יקרה אם תעזבי?", התשובה שלי היא, מן הסתם, "כלום". לטוב ולרע. לעומת זאת, אם תישארי, יש סיכוי שמשהו טוב יקרה. לתחושתי, את יודעת זאת. בהצלחה בכל החלטה שתקבלי ליאת

היי ליאת, כתבת לי "אני מאמינה שאם וכאשר תצליחי לבסס אמון בסיסי במטפלת ובטיפול, תתאפשר עבודה נפשית שתניע שינוי ממשי בחייך..." איך אפשר להגיע לאמון בסיסי באדם זר שנכנס פתאום לחיי, הרי אני לא נותנת אמון באף אחד, אפילו לא בעצמי.... אז כנראה המשימה שלפני היא מאוד קשה. ואני מאלה שמוותרים בקלות מול משימות קשות.!!!! מצד שני, התלות הזו בה, מתישה אותי ואני מענישה את עצמי על זה (כמו שגיבורה עשתה השבוע) בזה שאני מבטלת פגישה שאני נורא מחכה לה כל השבוע. שם, אני לא אני..... הלוואי שמישהו יוכל להסביר לי מה קורה איתי, כי אני ממש עייפה ובא לי כבר להשתחרר ולעוף...