פורום פסיכולוגיה קלינית

יש לי דאגה שלא מתפתחת כראוי כן, זה כנראה טיפשי- שדאגה שאינה מתפתחת תדאיג חשבתי שזה כי אני לא מקדישה לנושא מספיק מחשבה, אבל אז גיליתי שאני לא מצליחה להקדיש לו מחשבה. מתקשה גם לרשום את המילים האלה כאן בפורום.. 'גידול'.. נשמע כמעט בדיוני. לא יכול להיות שפתאום.. אז אני לא רושמת אותם. ואולי זה כי גם היא רגועה באופן יחסי. מזעזע כמה היא רגועה. מקבלת את האפשרות לחדשות רעות כאילו רק להן חיכתה. 'מקסימום נכרות את הריאה', היא אומרת, 'וגם את הרחם'. כאילו זה לא ממש נוגע לה. השלמה מזעזעת. כאילו רק חיכתה לחדשות כאלה. בנתיים עוד לא הושלמו הבדיקות, אז אני גם לא אמורה לדאוג אולי. ואני אכן לא מקדישה לאפשרות הזו מספיק מחשבה. היא חסומה לי. גם אני, כנראה, מתנהגת בצורה משונה. כאילו זה חלק משגרת החיים. משהו טבעי.. גג דלקת ריאות. לא מצליחה לשתף בזה, כאילו זה בקושי חדשות. לא רוצה לזכות במבטים רוויי-דאגה. שלא ארגיש שיש פה אישיו. שלא ישאלו כל רגע אם יש חדשות לגבי אמא שלי ומה שלומה. היא מרגישה בסדר גמור! אבל מה יקרה אם באמת? ...

שלום יקרה, את יודעת, תיאור ההמתנה הלכאורה לא-מיוסרת לא נשמע לי זר ומוזר כלל וכלל. הוא נשמע לי הולם את אי-הוודאות, את המילים המשונות האלה ששייכות לאנשים אחרים, לא לנו... הרשי לעצמך להיות עכשיו איך שאת, כך בפשטות... (אני יודעת שזה לא פשוט). עוד מעט הדברים יתבהרו, ואפשר יהיה למצוא בתוכך חלקים נוספים. מחזיקה אצבעות לאמא, אורנה

וחג שבועות שמח!

אורנה, חזרתי לאחור כדי לעדכן בשקט... עוד אין תוצאות ועוד לא יודעים. יודעים שזה או שאריות של שחפת (?!) או שזה 'משהו אחר'..וכאן לא מוסיפים את המילה ההיא.. גם ביני לביני אני לא משתמשת בה..היא מפחידה וזרה ונוראית, ועדיין לא מצליחה לשתף איש בעניין הזה.. מה שכן הייתי רוצה לגלות לך, כאמור בשקט בשקט, זה שאתמול הייתה לי פגישה נורא טובה עם הגברת שלי (כן, זו אני, אהלן).. התרחבו לשתינו העיניים בתחושה במין רווחה וחדווה של מבינה ומובנת. היא כאילו חדרה ברכות לאזורים המכווצים שבי והרחיבה אותם בעדינות, שיחררה שם משהו..איפשרה לי קצת לנשום.. ומאתמול בערב, אולי לראשונה מזה כמה שבועות, אני מוצאת את עצמי חושבת על העניין הזה עם אמא שלי... מחשבות החלימה בהקיץ שלי מצליחות לנדוד גם לשם, לשאלות 'מה אם' המבהילות.. פה ושם מצליחה גם לשחרר כמה דמעות-דאגה. נראה לי שזה טוב..נכון? רציתי לספר לך. את היחידה שיודעת.. ואולי כבר לא,.. ניחא, האשלייה טובה לי..

מישהו/י בשמי שם למטה כתב/ה את המילים הנכונות... יש משהו מכמיר לב בהתעדכנות הזו, הרחק מעיניו הצופיות של הפורום, ובכל זאת בתוך חיבוקו... עשיתן בית חם. אני מקווה שהדברים מתבהרים ומשתפרים בבית של לילך. להתראות בהמשך, אורנה

שלום רב, לפני מספר שנים נפגעתי בתאונת דרכים קשה בעקבותיה עברתי סידרה ממושכת של ניתוחים וטיפולים שנמשכה 4 שנים. במשך 3 שנים לא עבדתי ולבסוף היה עליי לשנות עיסוק בגין מגבלותי שלא מאפשרות המשך עבודה הדורשת מאמץ פיזי. החלק הגופני ברובו מאחורי אולם מאז התאונה אני סובלת מדיסוציאציה שחוזרת בסיטואציות שונות ובתדירות לא קבועה. קודם לתאונה הייתי פעילה מאוד למדתי לתואר שני, עבדתי בשתי עבודות,התנדבתי במספר תחומים וניהלתי אורח חיים עמוס מבחירה. האם יש קשר לאורח החיים העמוס שניהלתי לכך שהסימפטומים של הטראומה היום כעבור 5 שנים עדיין קיימים? האם בהכרח אורח חיים עמוס כפי שניהלתי והמעבר מעשייה בלתי פוסקת למצב של נכות זמנית בה הייתי מרותקת לבית יש בהם כדי להשפיע על המשך הופעת הסימפטומים? מדוע אנשים מסויימים שעוברים אירוע טראוומטי דומה אינם גוררים עימם את הסימפטומים של פוסט טראוומה? אודה לכם על תשובתכם לילה טוב!

שלום ענת, את מתארת שיקום מורכב ביותר, ויש משהו נוגע ללב בתהייה שלך מדוע הסיפטומים הרגשיים עוד כאן. הם כאן משום שעברת אירוע קשה כל-כך, ומשום שהתהליך הרגשי אינו מתקדם בהכרח בקצב של התהליך הגופני. למיטב ידיעתי, מעולם לא נמצא קשר במחקר על טראומה בין אורח חיים אינטנסיבי בטרם האירוע הטראומטי לבין קצב השיקום. בנוסף, קשה לומר מדוע אנשים מגיבים באורח שונה כל-כך לאותו אירוע טראומטי. אפשר מן הסתם לנסות לקשר זאת לשלל משתנים אישיותיים ונסיבתיים, אך אני נוטה להאמין שהתעלומה של הרב-גוניות הנפשית תישאר בעינה. אני רוצה לכתוב לך שהתהליך שתיארת הוא בעיני מרשים ביותר. יש לי תחושה שאולי הגיע זמנך לצרף אל השיקום הגופני תהליך של טיפול נפשי. אני מאמינה שהטיפול יכול לתרום רבות ביצירת חיבורים ובסימון הפערים בין ענת של 'פעם' וענת של היום. בריאות טובה, אורנה

לאחר הפסקה בטיפול חזרתי לבדוק עם המטפל אפשרות להמשך טיפול. ההפסקה היתה בין השאר גם כדי ליצור מרחק ביננו. העניין היה שנוצר איזשהו קשר חם בחדר הטיפולים. אני דיברתי על כך המטפל העדיף שלא לדבר על כך. עתה שחזרתי דיברנו על כך מעט.אני מרגישה שאני רוצה איתו משהו שהוא מעבר לטיפול. המבט שלו משדר לי שגם הןא רוצה (ואולי זו רק פנטזיה. נראה לי שלא) בכל מקרה הוא מדבר על מסגרת טיפולית רגילה (פעם בשבוע , חמישים דקות). אני רוצה יותר ולא כ"כ יודעת מה לעשות.יש ביננו פתיחות וקשר מצוין. ד"א אני נשואה.

התאהבת במטפל שלך עוד אחת מרבים.(לא מנחם) הוא צודק על הרצון שלו לשמור על מסגרת טיפולית של פעם בשבוע זה כדי לשמור עליך.. התאהבות שלך בו לא משקפת את המציאות את הרי לא מכירה אותו לעומק (פרויד גילה שמטופלות צעירות שלו התאהבו בו כשהיה מבוגר) וגם המבט שלו מן הסתם הוא מכיל אמפתי וכד' ואולי מבט סמבטא קרבה וחיבה רבה אבל כנראה שלא בהקשר מיני.

שלום שיר, התאהבות מן הסוג שאת מתארת הוזכרה פעמים רבות כאן בפורום, ואת מוזמנת להיכנס לחיפוש ולדוג דיונים קודמים בנושא. אני מסכימה עם רחל, וחושבת שמדובר במשאלה שכיחה, אך כזו שלא תוכל להתממש. המקום הראוי להמשיך ולדון בה הוא הטיפול עצמו. בהצלחה ליאת

שלום רב, אמי היא אישה כבת 80, שסובלת מנכות ברגליה ובקושי מסוגלת ללכת. לרוע המזל, בדירתה הנוכחית, בה היא מתגוררת 35 שנים, אין מעלית, כך שהיא אינה ניידת כלל. הדבר גורם למצוקה רבה, שכן לא ניתן לקחת אותה לרופאים, ובכלל לצאת מהבית ואילו רק כדי "להתאוורר". בזמן האחרון, התחלנו (ילדיה) לחפש דירה חדשה. כשהרעיון עלה, אמי גילתה התנגדות רבה שהתבטאה בחוסר רצון לראות דירות פוטנציאליות וכו'... במשך הזמן, התנגדותה קצת פחתה, אולם אנו חשים כי עצם המחשבה על המעבר לא פשוטה לה. חשוב לציין, שאמי היא אישה עקשנית, מקובעת מאוד ונוטה תמיד להמנע משינויים... אנו פוחדים ששינויי שכזה, בגילה, ולאור אופייה השמרני עשוי להוביל לדיכאון ולתחושות קשות בעתיד (אחרי המעבר). האם זהו שיקול שכדאי לקחת בחשבון? או שמא עלינו לעשות את מה שנראה כרגע כעדיף בשבילה (דירה נוחה שבה תוכל להתנייד)? תודה, ריקי

שלום ריקי, מעבר לדירה חדשה, בכל גיל, כרוך בהסתגלות, ונושא איתו פוטנציאל משברי. גם כאשר המעבר הוא מתוך בחירה ורצון חופשי קיימת מידה רבה של אי וודאות, חשש מפני העתיד, והפרה זמנית של רצף החיים המוכר. כל אלה מוחרפים כאשר המעבר נעשה מתוך כורח. מצד שני, לאחר תקופת הסתגלות, עשוי לחול שיפור דרמטי באיכות חייה של אמך, לרווחת כולכם. קשה מאד להתנבא האם התועלת עולה על הסיכון, שכן לצורך כך יש להכיר היטב את הנפשות הפועלות, להכיר את מנגנוני ההתמודדות שלה, ולדעת משהו על האופן בו התנהלה מול משברים בעבר. כמובן שיש להביא בחשבון את חוסנה הבריאותי מעבר לנכות ברגליים ואת הכישורים המנטליים שלה. כדאי לזכור שעבור אדם בגילה הבית נושא משמעויות רבות נוספות, מעבר לביטחון שמעניקים הקירות, ועקירה ממנו כמוה כעקירה ממערך שלם של זיכרונות חיים. מעניין לשמוע חוות דעתם של אנשים שהתנסו בתהליך דומה עם הוריהם/סביהם. מאחלת לכם בריאות טובה ואריכות ימים, תהא החלטתכם אשר תהיה. ליאת

ברשותכם, כמה שאלות. תודה רבה לעונים מה עדיף ומאילו בחינות: אבחון פסיכיאטרי או מבחנים פסיכודיאגנוסטים אצל פסיכולוג קליני? מה ההבדל ביניהם? האם אחרי שעברתי אבחון\מבחן כזה איך מודיעים לי את תוצאות האבחון? האם יוכלו לחייב אותי בדרך כלשהי לעשות עם זה משהו אח"כ? (או שיוכל להיות מצב שעשיתי אבחון וכאן נגמרת הפרשייה כשאף אחד חוץ מהפסיכיאטר וממני לא יודעים כלום?) תודה לכם,

שלום רב, אבחון פסיכיאטרי הוא תהליך של ראיון מקיף בסופו מגיע הפסיכיאטר ל'אבחנה' כלשהי המגדירה את הסטטוס הנפשי הנוכחי של הפציינט. אבחון פסיכודיאגנוסטי הוא תהליך בו מועברת לפונה בטריית מבחנים סטנדרטית, השופכת אור נוסף על מה שאפשר לקבל בראיון הפסיכיאטרי. הכוונה בדר"כ למבחן הבודק תפקודים תפיסתיים, מבחן אינטליגנציה, ומס' מבחנים השלכתיים הנותנים מידע על אישיותו של הנבדק, על הדימוי העצמי שלו, על האופן בו הוא תופס את עולמו החברתי והבינאישי, על מנגנוני ההגנה העיקריים שלו, ועוד ועוד. מאחר ומדובר בתהליך יקר, בדר"כ ייעשה אבחון כזה רק אם יש שאלה ספציפית או סיבה מיוחדת. תוצאות המבחנים מועברות לנבדק בשיחת פידבק, אשר בה הוא מקבל בשפה פשוטה ומובנת משוב על הישגיו. בדר"כ דו"ח האבחון כולל גם מסקנות או המלצות להמשך טיפול, וגם על כך כדאי ליידע את הנבדק. השאלה מה קורה עם המידע, מי מקבל אותו ומה ייעשה בעקבותיו תלוייה במידה רבה בגורם המפנה ובשאלה שהנחתה את התהליך. כמובן שעל תוצאות האבחון חלים אותם סייגים של חיסיון הנהוגים בכל חומר טיפולי שהוא. בברכה ליאת

תודה על התגובה המהירה. יש לי כמה שאלות נוספות אם זה בסדר עד כמה הראיון באבחון הפסיכיאטרי הוא מקיף? שמעתי שהוא ממש קצרצר ויש מקרים שטועים באבחון. (שמדביקים לאנשים כל מיני הפרעות שלא באמת קיימות) האם אבחון דרך קופ"ח יותר מחייב מאשר בפרטי? (למשל יכול להיות אשפוז בכפייה דרך פרטי?) האם יש מעין ויתור סודיות שממלאים באם יתגלה מצב נפשי מסויים (באילו מצבים?) האם אבחון פסיכיאטרי מתאים לאדם שקשה לו לדבר על הבעיה שלו? ועוד שאלה אחת, מה המחיר של אבחון פסיכיאטרי דרך קופ"ח ולא דרך קופ"ח? תודה רבה ויום טוב

ליאת, מזמן לא כתבתי פה. מן מחסור במילים. לפחות אלה הכתובות. מנצלת את השהות שלך פה שהתארכה השבוע, כדי להשמיע קול. היום היתה לי פגישה, שהותירה אותי עצובה. קצת מיואשת. מסובך לי השבוע הזה שהתחיל היום. חג השבועות המתקרב, אהוב מאוד, אבל גם נורא טעון. נשבר לי כבר מהדואליות הזאת, שמלווה אותי בכל כך הרבה דברים. שמכתימה בעצב כל שמחה. שלא מאפשרת. לא נותנת אוויר. שמשאירה אותי מכווצת. תקועה במקום... אז מה אני רוצה ממך? את המילים שלך כמובן. ולדעת מה שלומך. ולהגיד שאני כאן כל הזמן... יעלה

עצוב לשמוע על הטנא שלך. ניסיתי לדמיין אותו, מכביד, מעיק ומתיש על הכתפיים שלך וחשבתי- אולי- נסי להשתמש בטנא שלך, המכביד עד מאוד, בצורה קצת אחרת, ובמקום לשאת אותו על הכתפיים או לגרור אותו בעגלה מאחור, נסי לתת לו לנוע לצידך בלי להרגיש בכל רגע נתון את המשקל שלו, דעי שהוא שם, שצריך להתייחס אליו לפעמים, בטח שלא להתעלם, אבל לא חייבים כל הזמן להתמוטט תחתיו. לפעמים אפשר לחלוק אותו עם אחרים....להתבונן בו. אחרי הכל, זה הטנא עם הביכורים שלך (!!) על כל המשתמע בזה. נסי למצוא בהם גם את היופי, את החוכמה שהצטברה עם השנים והניסיון, את נקודות האור שזוהרות מעל נקודות השפל, את התקווה (שלפעמים מתעתעת....), את השמחה המבקשת להתפרץ.... סליחה שנדחפתי, אבישג

אבישג יקרה, תידחפי בכיף. בשביל זה כולנו כאן. בטנא שלי יש המון דברים יפים. זוהרים, מנצנצים. אני לא מבטלת אותם לרגע. רק מיואשת מהקלות בה הם נהדפים על ידי הרע. מהמקום שהוא מקבל אצלי. עדיין... קצת פסימית הערב. לא כל הימים הם כאלה. תודה לך, זברה. מאחלת לך למצוא בדיוק את הפסים שיעשו לך טוב. יעלה

יעלה, כרגיל, מתחברת למילים שלך, אליך.... חג השבועות. אנחנו חוגגים בו יומולדת לאמא. עם המא?פים שלה, עם עוגת הגבינה והפשטידות... כבר 8 שנים חוגגים בלעדיה והיא כל כך חסרה. ומוכרות לי גם התחושות האחרות. עצב, יאוש, תקיעות, וחוסר היכולת להביע אותן במילים. אז מה *אני* רוצה? להגיד שגם אני כאן. כל הזמן. איתך ועם כולם. להגיד, שגם אם קשה , תני אפשרות לעזור לך לשאת את הטנא על הכתפיים. איכשהו למדתי שקל לי יותר לשאת סלים של אחרים... ולומר, שיש בו, בטנא, דברים, שלא נחשבים עוד ל "ביכורים". אפשר להיפרד מהם. לפנות מקום לפירות חדשים. ולהגיד גם, כמה אני אוהבת לקרוא אותך, ובכלל. הדר

הדר, הרי אין מי שמכיר את הטנא שלי, טוב *ממך*. את יודעת בדיוק מה יש שם. מה חדש ורענן ומהו המשקל העודף בסל, ממנו יש להיפרד. הידיים שלך, התומכות מאחור, הן המון בשבילי. את הרי יודעת. גם אני איתך, עם המשא שלך. גם את זה את יודעת. בדיוק שנה. משבועות לשבועות. שלך לתמיד, יעלה

יעלונת, אל שמחת המפגש (חסרת לי נורא) התגנבה דאגה קלה למקרא הכותרת שבחרת. איני יודעת דבר על הנסיבות שמעכירות את לובן החג שלך, אבל איכשהו לא קשה מאד לנחש. אני חושבת, ברוח דבריה של הדר, על רעיון "ראשית הפרי" שבטנא. "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית יהוה אלוהיך". השמחה שבהתחדשות הרעננה מהולה לעולם גם בעצב על מי ועל מה שנותר מאחור, שלא ישמח בפרי ההילולים שלנו. אני בחרתי לא לעצור, ולהתפעל מניצת הרימון גם כשהיא מעיזה להאדים כאש בחודש האכזר ביותר בשנה שלי. המשיכי לבחור אל הטנא שלך את המיטב, ולהעמיס עליו רק כדי יכולתך לשאת. חושבת עליך, יותר ממה שנדמה ליאת

ליאת, וגם יעלה, וזברה בלי פסים. אני מוצאת את עצמי בתוך המטאפורה של כובד הטנא. שואלת, לא תמיד מוצאת תשובות. מ?ל?א הטנא, רב פאר. בדברים שהעמיסה עליו המציאות, ובדברים שהעמסנו אנו, מתוך החוויות הפנימיות שלנו, מתוך מי ש*אנחנו* - מול המציאות. כמה בחירה יש לנו? מי בחר עבורנו את הסל עצמו. והאם אנחנו יכולים להחליט מה ייכנס אליו? מה יישאר ומה ילך? הרי יש בסל הזה פירות, שלא אנחנו בחרנו להניח בו. הם נכפו עלינו, ועלינו לשאת אותם עד יומנו האחרון. ואם ה?ב?איש שם פרי, והוא כבר דבוק אל תחתית הטנא? כל ניסיון להוציאו, עלול לגרום לנזק יותר גדול. כל פרי חדש וטרי שנכנס, נדבק מיד, נרקב טרם זמנו. ואיך אנחנו נראים כלפי חוץ עם הסל שלנו? האם אנחנו מראים לעולם כמה כבד לנו המשא? או אולי אנו צועדים איתו בגאון, כאילו רק טוב יש בו. מראים לעולם את החיצוניות שלו, שאנו צובעים ומקשטים בקפידה רבה... ואיך זה, שלפעמים קל יותר, ולפעמים קשה, לשאת אותו כובד משא בדיוק? האם אנו מאפשרים למישהו מבחוץ, להציץ פנימה אל הטנא, לעשות לנו סדר בתוכו? ואם נרשה, האם זה אפשרי? האם יוכל מישהו לחוש במקומנו את הכאב החד בכתף? לרפד אותה עבורנו? והאם מותר לנו לוותר? להחליט שד?י, את המשא הזה אנחנו לא מוכנים יותר לשאת? הגיגים של בוקר לא פשוט. ואולי גם זו דרך. להוריד מהטנא אל הכתב מילים מכבידות, לפנות בו מקום למילים מיטיבות, מחבקות. והשיר של רחל, שמתנגן לי מהבוקר בראש, מתאים כל כך... רק על עצמי לספר ידעתי צר עולמי כעולם נמלה גם משאי עמסתי כמוה רב וכבד מכתפי הדלה גם את דרכי כדרכה אל צמרת דרך מכאוב ודרך עמל יד ענקים זדונה ובוטחת יד מתבדחת שמה לאל כל אורחותי הליז והדמיע פחד טמיר מיד ענקים למה קראתם לי חופי הפלא למה כזבתם אורות רחוקים יום טוב הדר

ליאת יקרה, תודה על המילים שלך. לא פלא שאנחנו ממשיכות לפנות אליהן בעת מצוקה. כל כך הרבה חום, נחמה וכוונה אמיתית יש בהן. אני אוהבת אנשים שיודעים לתת לטוב, את מלוא המקום הראוי לו. אישית אני עוד לא ממש שם... זו הזדמנות לאחל לך חג שמח. יודעת שזה חג משמעותי, במיוחד למי שבילה את שנות ילדותו בקיבוץ. חג שמח לך ולכולם, יעלה

יעלה משום מה הטנא שלך חביב בעיני...אפילו קצת מקנאה...... בכל אופן .לא הייתי מציעה לך להחליפו בשלי.... מותר להדחף גם כן ? עוזרת לך בכל כוחי ,בידי העמוסות ממילא.בנשיאת "הכובד" המזדחל ומתבית אצל כולנו. מכל הלב .תהני לך מהלבן הלבן הזה . חג שמח! מרגלית

מרגלית יקרה, ניסיון החיים לימד אותי שלא כדאי לקנא אף פעם באף אחד. אתה לעולם לא יודע, מה באמת נושא עימו האחר. מה יקרה לו מחר. מישהי חכמה אמרה לי פעם, שאם יבקשו מקבוצה של אנשים, להניח את שק החיים שלהם באמצע החדר, ויאפשרו לכל אחד מהם לבחור לו איז שק שירצה, כולם בסופו של דבר, יחזרו לשק שלהם. איש לא יחליף. אני חושבת שיש בזה הרבה. לכן, אני אכן לא מתחלפת, לא איתך ולא עם אף אחד אחר, ומציעה גם לך, להישאר עם השק שלך, ולאמץ את כל הטוב שבו. בכל מקרה, לעזרה בסחיבת המטען שלי, אני תמיד שמחה. גם עזרה במילים חמות, כמו זו שאת מציעה, מתקבלת בשמחה. תודה לך, מרגלית וחג שמח, יעלה

את השיר הבא, אני רוצה להקדיש באהבה לזכרה של רות, שנולדה ב- ה' סיוון, חגגה בכל חג שבועות את יום הולדתה, והלכה זה מכבר לעולמה. אני מנחשת שהייתה מהנהנת לו בהסכמה. ת??נ?י ת?ו?ד?ה נ?פש?י על ה?ז?כו?ת ל?ח?יו?ת, ל?היו?ת פ?ה פ??ר?פ??ר, צ?יפ?ו?ר, ח?ג?ב מ?נ?ת??ר ב??ע?ש??ב, ע?ל?ה י?רו?ק, ל?היו?ת ז?מ?זו?ם ו?צ?י?ו?ץ ו?ה?מ?י?ה, ר?ש?רו?ש ו?מ?ל?מו?ל, פ??ט?פ?ו?ט ו?ל?ח?יש?ה, מ?ש??ק ו?ש?ק?שו?ק ו?ק?ר?קו?ר ו?צ?ר?צו?ר, ג??ע?י??ה, פ??ע?י??ה, נ?ע?יר?ה, צ?ה?ל?ה, ג?ר?ג?ו?רו? ה?ח?תו?ל?י ה?ז??ה ש?ל ה?עו?ל?ם... ו?א?ת?? פ??ת?י??ה ש?ל?י, רו?ע?ה כ??פ?ר?ית ש??ר?ק?י, נ?פ?ש?י, ש??ר?ק?י... ו?ב?בו?א ה?י?ו?ם ח?ז?ר?י ל?ה?יו?ת ד?ו?מ?י??ה. ש??ת?יק?ה כ??הו?ד?י?ה. צו?ף ה?ח?י??ים ש??א?ג?ר?ת??, ה?מ?ו?ה?ל ה?מ??תו?ק, י?ע?ל?ה ב??ג?ב?עו?ל?ים ו?ב?ג??ז?ע?ים ל?צ?ב?ו?ע? א?ת ה?עו?ל?ם ב??י?רו?ק. (עלי אלון). חג שמח יקירותי, כולכן. ליאת

ליאת, יפיפה!! ממש... חיפשתי קצת בגוגל את שם השיר, אך ללא הצלחה (מצאתי את א.עלי, או עלי אלון..אבל לא את השיר הזה)... מסכימה לגלות את שמו, אם יש כזה? אחרי שהענקת את קוואפיס היווני המרגש, במסעו לאיתקה, ועכשיו את עלי אלון בעל חדוות החיים.. לא יכולה כבר לחכות לפנינה הבאה.. תודה, על מילים מרוות ונספגות, לילך.

האם לגיטימי לשאול את המטפל אם הוא נמצא תחת הדרכה?

שלום לסקרן, עקרונית, מטפל מומחה אינו מחוייב בהדרכה, הגם שרבים מאד בוחרים להמשיך ולהיעזר בסוג זה או אחר של הדרכה או התייעצות. מתמחים חייבים להיות מלווים בהדרכה על בסיס סדיר. במרפאות ציבוריות קיימות, כמעט כמובן מאליו, מסגרות הדרכה פרטניות או קבוצתיות, גם עבור מומחים. הסבר זה אמור לתת לך מושג כלשהו לגבי המטפל שלך, ואם הסקרנות לא באה על סיפוקה אתה בהחלט רשאי לשאול. זה לגיטימי בהחלט. בברכה ליאת

ראשית, אני מודה לך כי ענית לפנייתי. אכן אני בתקופה מיוחדת, אך עם זאת עדיין נראה לי שאני פאסיבית מידי ויכולה ליותר. מסכימה איתך בקשר למיתוסים ולאפשרות להיות אמא מספיק טובה ולא הכי טובה. אבל לא נראה לי שמדובר בזה. יש לי הרבה לחצים, חששות ורגשות אשמה ובלבול. לפעמים אני רוצה בכלל שההיריון כבר יגמר ואילו מצד שני דואגים להבהיר שההתחלה אחר כך מאוד קשה, מה גם שהחששות מהלידה מאוד כבדים אצלי. רציתי כלים איך בכל זאת להתמודד עם הכל ולהשאר שפויה. תודה על הזמן שאת מקדישה לענות לשאלות. תבורכי!

גולשת חדשה יקרה כדי להישאר שפויה כדאי קודם כל לפרק את החרדה הגדולה המציפה אותך לגורמים קטנים ולטפל בהם אחד אחד. בתור התחלה , קחי לך כמה רגעים של שקט, אפשר עם דף ועט ונסי לענות על השאלות הבאות. , מה היית רוצה לעשות יותר כדי להיות פחות פאסיבית? האם תוכלי לנסח לעצמך מה בדיוק מפחיד אותך? (חוץ מחוסר הוודאות והלא ידוע) איך את מדמיינת עצמך בתור אם? לאיזה תינוק את מצפה? כיצד תשפיע הלידה על מערכת היחסים הזוגית? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. כיצד היית רוצה שיראו חייך אחרי הלידה ? וכן הלאה וכן הלאה. לאחר מכן, קראי לעצמך את התשובות, בדקי אם יש רק תשובה אחת נכונה , האם ייתכנו אפשרויות אחרות.. ואחר כך חזרי לכאן. בהצלחה גאולה.

חבל שאת לא נותנת תמונה רחבה יותר על מצבך, כך גולשים שונים גם יכולים לענות לך. כל טוב לך ולידה קלה שיבא

שיבא יקרה תודה על הניסיון לעזור. נתתי תמונה מפורטת על מצבי ב- 13.5.07 תחת הכותרת "מחפשת העצמה אישית" . הפניה שלי פה היא בהמשך למה שכתבתי כבר. אם בא לך אז תרדי למטה ותקראי ואשמח אם יהיה לך או לגולשים אחרים גם מה לתרום לי. שבת שלום

זה סתם דברים שעולים וצפים לי בראש יש לי מטפלת קצת "מוזרה".. יש לה קטע אלטוראיסטי די קיצוני שהיא מוכנה לקבל אותי גם בחינם העיקר שאני ישאר בטיפול(ואני לא כל כך ניזקקת...) אני רציתי לעוזב לאחרונה. וזה לא משהו זמני שאפשר לחשוב שיש לה הנאה מכך ולכן אולי כשימאס לה היא תעזוב כי זה כבר 3 שנים. לי זה לא נעים אך גם לא מתחשק לי לשלם לה תשלום מפני שאני לא חושבת שמצבי מצדיק להישאר אצלה הרי תמיד אפשר להנות (לפעמים זה סבל) ולהרויח מטיפול אבל עד מתי או עד כמה זה מצדיק??(והיאר טוענת בתוקף שזה לא סיבה להפסיק) יש לה קטע שלא כל כך מבין אותי אני נשארת אצלה כי אני רואה את הנכונות לעזור וגם אני די מחבבת אותה פחות מבעבר אבל עדין משהו קיים (ולכן אם הייתי צריכה לשלם ואולי הייתי ממשיכה הייתי הולכת למטפל אחר)אמרתי לה שמטפל אחר שישבתי מולו כמה פעמים היה הסגנון שלי נדמה לי שזה מפני שהוא גדל עם רקע וכישורים מאוד דומים לשלי ולכן גם השאלות שלו וההתיחסות לחיים יותר קולעת למטרה הרגשתי שהוא מבין אותי יותר. די הופתעתי מהתשובה שלה שהיתה: "איזה יופי אז אולי מידי פעם תלכי לדבר איתו במקיל אלי" אני אמרתי שלא נראה לי, מה שהדהים אותי בתגובה שלה זה שכמה פעמים קראתי כאן בפורום התנגדות שלכם כמטפלים לכמה טיפולים במקביל ומשום מה היא לא רואה בזה איזושהי בעיה. דבר נוסף האם פסיכולגים שמדברים על העברה חשים חוסר נוחות?? אני חשבתי שאתם מורגלים בכך, הפסיכולוגית שאני אצלה היא אדם די מפורסם בתחום עם המון ניסיון אישי ולמרות זאת כשהיא באה לדבר על העברה והעברת נגד אני כדי לצאת מהמבוכה שלי אמרתי עם חיוך :או זה הולך להיות נחמד היום מה יש לך לספר לי על העברת נגד שלך.. ראיתי שהיא התבלבלה לחלוטין וכל הזמן אמרה כמה שלא מתאים לה לדבר על זה וכד' ושבדרך כלל מטפלים קוגניטיבים לא עוסקים בזה ודינמיים יותר וכד' ואבל היא כנראה שכחה שהנושא עלה ממנה.. די היה מוזר לראות אותה מתבלבלת כשהצבתי לה שאלות בחזרה בנושא ומענין כיצד מטפלים מרגישים כלפי המטופלים שלהם ולמה לכם קשה לבטאות זאת .. זהו קשקשתי הרבה סתם כי חלק מהדברים כמו התשלום לא ברורים לי ( הרי אני לא יעבוד בתחום שלי לעולם בחינם ובכל זאת זו העבודה שלכם .. אז מאיפה הרצון הזה) ושאר הדברים כמו החלק של העברה גורמים לי לחייך כשאני נזיכרת בסיטואציה...(אני כנראה קצת מטופלת "איומה" בתגובות שלי מדי פעם הפסיכולוגית שלי טוענת שאני תמיד מפתיעה אותה למרות שאני רואה את עצמי כאדם די משעמם)

אני הייתי קודם כל מוקיר תודה למטפלת כזאת...הייתי שמח לפגוש אתה. וכנראה שאת מטופלת שהיא לומדת ממך אז תראי בזה מחמאה. ויחד עם זאת גבולות זה דבר חשוב. אני עוד לא נתקלתי במטפל אלטרואיסט כמו שלך. בורכת. תהני.

שלום רחל, התיאור שלך יכול להפריך כמה קביעות נחרצות שנשמעו לאחרונה בהקשר של המוטיבציה הכלכלית שמאחורי הטיפול. נעים לשמוע גם ההפך. ואשר לשאלתך, אני מאמינה שע?ם המטפלים אינו מקשה אחת, ויש בו זנים שונים ומשונים, עם סגנונות, השקפות ואמונות שונות ביחס לתפקידם. כולנו מצייתים, בגדול, לאותם עקרונות יסוד, מתוך הקפדה על כללי התנהגות נאותים ומקצועיים, שנועדו להבטיח את שלומו ורווחתו של המטופל, ולהסדיר את תנאי עבודתו של המטפל. מעבר לזאת - אין סוף לוריאציות. בברכה ליאת

מחפשת המלצה לפסיכולוג/ית קלינית מעולה באזור בקעת אונו

מיקה, אם תצרפי כתובת מייל עדכנית יתכן שתקבלי הפנייה דרך שם. אין אנו נוהגים להמליץ בפומבי על מטפלים, כדי לא להפוך אתר פרסומי. ואיפה זה בקעת אונו? :-) ליאת

בקעת אונו - ויקיפדיה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A7%D7%A2%D7%AA_%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%95

אבי המדהים סב לשלושה נכדים הבכור היה בן ואז נולדה לו נכדה. אבי הוא הדמות העיקרית המטפלת בנכדים בזמן הימאות ההורים בעבודה עם סיום חופשת הלידה. עם נכדו הבכור לא הייתה לו כל בעייה לטפל בו על כל המשתמע מכך. אולם עם נכדתו חש מבוכה בכל הנושא של החלפת חיתולים ורחצה מאחר ומדובר בבת אך התגבר. רציתי לדעת מה יכולות להיות הסיבות לתחושת המבוכה הזו? האם זה טבעי? והאם יש דרך להקל עליו? תודה.

שלום ענת, מבוכה מול המפגש עם עירום אינטימי היא טבעית, וככל הנראה משתנה בעוצמתה מאדם לאדם. בימינו, כאשר יש מודעות גדלה והולכת למקרים של התעללות מינית בילדים, נראה כי מבוגרים רבים הופכים זהירים הרבה יותר בבואם לטפל בילדים קטנים, בעיקר כשמדובר במגע גופני אינטימי. מדברייך הבנתי שאביך התגבר על המבוכה הראשונית, ולכן איני רואה צורך בהתערבות נוספת. במידה ויש *אצלך* מידה של אי שקט בעקבות התנהגותו, עליך לברר עם עצמך מדוע זה קורה, ולוודא מעל לכל ספק שלדאגתך אין יסוד מציאותי. בברכה ליאת

היי ליאת אתחיל בזאת שיש לי ארבעה נכדים בגילאי שש עד חצי שנה . עד כאן הכל בסדר. אלא מה .הם בישנים...... אסביר , בסביבתם הטבעית, התנהגותם היא ללא דופי .אך בסביבה שהיא זרה להם,או כשפונה אליהם אדם זר ,הם נאלמים דום ומרכינים את ראשם. הוריהם קצת מודאגים .ולי זה קצת מזכיר את ילדי כהיו קטנים.... לדעתי ,צריך להניח להם לנפשם ,ולאפשר להם להיות מה שהם. אך לא כך חושבת הסביבה .בעיקר הסביבה המחנכת. התגובות הן תמיד אותן תגובות. המגבירות את השוני בינם לבין ילדים שאינם בישנים. וכך הופכת לה תכונה תמימה לבעיה. בעיה שיצרה הסביבה. והילדים בהחלט חשים בכך. ואולי ,גם קצת סובלים מכך. רציתי מאוד לשמוע את דעתך. האם זו בעיה ? ואם כן .כיצד ניתן לטפל בה? בברכת לילה טוב מרגלי.ת

שלום מרגלית, ביישנות או מופנמות הן אכן נטיות אישיותיות, וכמו שאת מציינת נכון, יש בהן מידה של העברה בין-דורית, בעלת מרכיב ביולוגי וסביבתי כאחד. בניגוד לתרבויות המזרח, בחברה ההישגית והתחרותית של העולם המערבי, הביישנות נתפסת כמעצור או כבעייה, בעיקר כאשר היא קיצונית. אני מסכימה איתך מאד, וסבורה שיש "לחנוך לנער על פי דרכו", ולאפשר לילדים מופנמים וביישנים למצות את כישוריהם באופן המיטבי. יש להבטיח שהתפתחותם החברתית לא תיפגע בשל נטייתם, ולסייע בעידוד (ללא שיפוטיות!) ויצירת תנאים הולמים. לפעמים, הורים שהיו ביישנים ונמנעים בילדותם, חווים מחדש תחושות תסכול והחמצה מול ילדיהם המשחזרים את הדפוס, ונוטים לכעוס עליהם או לבוז להם. במקרים כאלה, הדרכת הורים קצרה יכולה לסייע. ובכל זאת, חשוב להיות עם אצבע על הדופק, לוודא שלילד יש לפחות חבר אחד או שניים, לשלול קיומה חרדה, ולעקוב אחר מצב הרוח. במקרים של חשד למצוקה רגשית ניכרת, מומלץ להתייעץ עם גורם מקצועי. בברכה ליאת

1- האם מי שעבר טיפול פסיכולוגי אחרי אירוע קשה יכול לעבוד בטיפול (פסיכולוג, יועץ, עובד סוציאלי...)? 2- האם זה טבעי שאני מרגישה רע, פשוט לא מתפקדת בערך יומיים אחרי הטיפול? לא בגלל היחס של המטפלת, אלא בגלל התכנים. תודה

שלום גלית, 1. מי שעבר אירוע קשה ובעקבותיו גם נעזר בטיפול יכול להיות מועמד טוב לטפל באחרים. ניסיון חיים עשיר, גם אם הוא כרוך באסונות, עשוי להעמיק את ההתבוננות על העולם, להעצים את האיכויות שלנו כאנשים מתמודדים, ולהעניק תפיסת עולם חדשה על הקיום האנושי. אדם שחווה טיפול משמעותי יידע להכיר בחשיבותו ולהעביר את האמונה הזו גם למטופליו. כמובן שאדם הרוצה להיות מטפל חייב, לפני הכל, לעמוד בכל התנאים האחרים המתבקשים, אישיותיים ואקדמיים. 2. כאשר מתעוררים בטיפול תכנים קשים שהיו רדומים זמן רב, טבעי ביותר שיהיו לכך תוצאות מן הסוג שאת מתארת, לפחות זמנית. אל תרתעי בשל כך. זהו שלב שעל פי רוב חולף ככל שמתקדם עיבוד הטראומה. בהצלחה ליאת

היי ליאת, בשבוע שעבר התייעצתי איתך לגבי קושי ללבוש בגדים בצבע שונה משחור.... הנה, תזכורת של תשובתך... {{ לפני הכל, שמחתי לשמוע שאת מתרחקת מהדיכאון הישן, ומניחה אותו מאחור. שאלת הבגדים אכן מסקרנת, וכדי להבינה מעניין לבדוק מהי אותה אי-נוחות שאת מתארת, מול בגד בצבע אחר. כדאי לבדוק האם יש 'חוקים' נוספים להם את מצייתת, ומה באמת קורה לך כאשר את מפרה אותם. כמעט לכל אישה יש שגעונות אופנתיים קטנים, שאינם תמיד מעוגנים באיזו מציאות, אך השפעתם על הבחירות שלנו רבה. שגעונות קטנים כאלה אפשר להביס בעזרתה של חברה טובה או מוכרת מקצועית. אם, לעומת זאת, מדובר באי-נוחות בלתי נסבלת, חרדה או אי שקט, יתכן שמדובר במנגנון אחר, שמטרתו להפחית חרדה, ואשר מצריך התייחסות שונה, בעזרתו של איש טיפול. נסי לבחון את עצמך 'בקטן', והוסיפי נקודות צבע קטנות על הבגד השחור (צעיף, חגורה, נעליים, תיק, תכשיט). בדקי אם תוכלי להמשיך עם המגמה הזו בהדרגה. אם את מרגישה שמשהו בך ממשיך להתקומם מול זה, ולא מאפשר לך להיפטר מהשחור, תוכלי להמשיך ולבחון מה משרתת הדבקות הזו. בסופו של דבר, לצבעי הלבוש שלנו יש משמעות, ולשחור יכולות להיות משמעויות דרמטיות במיוחד. ספרי מה גילית. זה באמת מסקרן. }} אז לפני שנגמרת לה השבת,אעדכן קצת... נראה לי שאי הנוחות קשורה לקושי שלי לחזור ולהתחבר לחלק "הצבעוני" בחיים. כשלוש שנים שהכל "לבש" רק שחור ושחור... ופתאום השחור פינה מקום. בזיכרון שלי, מגוון צבעים יפים אבל קשה להחליף את השחור. אז ניסיתי להניח מעלי את חולצת התכלת, הרגשתי -לא רוצה.לא מתאים לא יכולה והחזרתי לארון. אבל, באחד הימים הצלחתי ללבוש אותה. ניסיתי להתעלם מקיומה.כאילו שהיא לא מונחת עלי. איכשהו התרגלתי . עדיין לא נוח לי עם הצבעוניות הזו אבל אני מנסה להתעלם,לנעול/ללבוש ולא להתייחס לצבע. (לעיתים,זה מה שיש בארון,ועדיף להשתמש בו במקום הוצאות כספיות ..) תכשיטים אני לא מסוגלת לענוד, ציפורניים ארוכות אני משתדלת לגזור, ובטח שלא למרוח לק(כשניסיתי-הסרתי מיד). אולי אני צריכה,פשוט,להתרגל לטל "החדשה",עם פחות צבעים,מוזיקה שונה,העדפות שונות?? עד כאן,בינתיים. אם יהיו תגליות מענינות בהמשך, אעדכן. שבוע טוב טל

ערב טוב טל, התיאור שלך הזכיר לי קצת את השיר של ע. הלל, על הזברה שניסתה למדוד על עצמה את כל המחלצות האפשריות, אך חזרה תמיד אל הפיג'מה. ("ומאז איש אינו שואל מדוע ולמה / לובשת הזברה פיג'מה..."). צבעים נקשרים כמעט תמיד לרגשות, והבחירה ללבוש תמיד צבע "חסר צבע" יכולה להצביע גם על הימנעות ממגע עם העולם הרגשי הגועש בצבעים עזים. אני מאחלת לך שלא תיפלי אל מלכודת הזברה, ותצליחי לחלץ את עצמך אל התכלת, ובעקבותיה אל הקשת כולה. המשיכי לעדכן. ליאת

האם העברה אירוטית בטיפול מתקיימת כאשר המגדר שונה?

ורק כאשר מדובר באהבה רומנטית?

לדעתי , לא מחייב מן הסתם זה יתבטא יותר כאשר המגדר שונה אבל יכול מאוד להיות שזה יתרחש גם כאשר המטופל והמטפל מאותו מגדר.

ערב טוב, העברה אירוטית, ככל העברה, יכולה להתרחש באופן חוצה מגדרים. כלומר, התשובה היא כן. לילה טוב ליאת

ליאת שלום, לחבר שלי יש בעיה של קנאות מוגזמת וגם של (לפעמים רחוקות) איבוד שליטה... הוא מאד רוצה להעזר בטיפול (במיוחד בזמן האחרון, שאני נעזרת וקצת חזקה יותר). איזה טיפול מומלץ? גבר או אישה (לי מתאימה יותר אישה, האם זה מקרי או שבד"כ עדיף מטפל מאותו המין)? המטפלת שלי היא ע. סוציאלית - איך בעצם הגישה שלה שונה משל פסיכולוג? (הייתי בעבר אצל פסיכולוג אך הוא היה אחר לגמרי אז קשה לי לדעת מה מתוך השוני נובע מההגדרה המקצועית ומה מתוך האינדוודואל) וגם אם את מכירה מטפל/ת שלדעתך עונה על הדרישות המתאימות מאיזור רחובות... תודה רבה ושבוע מעולה :)

שלום ענתי, ההחלטה לפנות לטיפול היא חשובה, וכדאי לנצל את המוטיבציה הנוכחית ולמצוא מטפל טוב. לפעמים יש במסגרת מוסדות הרווחה של הרשות המקומית סדנאות להתמודדות עם כעסים ואיבוד שליטה, בעיקר סביב עניינים של קנאת בני זוג. אם המטפלת שלך היא עו"ס היא תוכל להתעניין בשבילכם. עובדים סוציאליים קלינים (בוגרי תואר שני במגמה קלינית) הם מטפלים מורשים, ולפיכך, לא אמור להיות שוני מהותי בינם לבין פסיכולוגים. כאשר מחליפים מטפל עלולים להתגלות הבדלים בסגנון או בגישה הטיפולית, גם כאשר הם נמנים על אותו סקטור טיפולי. בברכה ובהצלחה בטיפול שבדרך ליאת

ובכל זאת עובדים סוציאליים לא קראו את כל המאמרים הספרים וכו' שאת קראת לא?

האם יש הגדרה בחוק למהי אלימות נגד ילדים. האם אחיזה ע"מ להרגיע ילד שוות ערך להכאתו?

דנית יקרה! בעקרון, אלימות פיזית מוגדרת כ"שימוש בכוח" על פי חוק. על פי העקרון הטיפולי ומי שמגדיר אלימות זה הקורבן אשר עבורו לעיתים רק מבט מאיים מהווה אלימות מפחידה. כך שבדרך כלל אלימות מתרחשת בין שני אנשים או יותר אשר מתקיימת בינהם דינאמיקה שכווננתה היא לפגוע או לאיים. אני מניחה ששאלתך באה על רקע אירוע כל שהוא את יכולה לפרט יותר?

תודה על התגובה המהירה. אכן, הזאלה מגיעה עקב אירוע שהתרחש. אני אקדים ואומר שאני מנהלת בית ילדים לילדים שהוצאו מביתם ע"י שירותי הרווחה. לפני מס' שבועות היה מקרה בו עקב התפרעות והכאת ילד אחר החזקתי בחוזקה בחולצתה של אחת הבנות והכנסתי אותה הביתה. בהמשך אמרה הילדה שהיכיתי אותה. היתי רוצה לדעת האם זה נקרא אלימות. אני רוצה רק לציין שהיו מס' עדים לעניין.

מה זו אחיזה? הילדים הם כל כך רכים שאחיזה חזקה מידיי יכולה לגרום לנזק. היה מקרה של חרדי , לפני חצי שנה, שהפיל בשוגג את בנו הפעוט, והפעוט נחבט ומת. צריך להבין שהילדים הם מאוד עדינים. לגבי החוק- אני בטוחה שיש הגדרות חוק לאלימות, אבל אני לא בקיאה. סורי. שיבא

ליאת ערב-טוב, תודה על איחולייך בשירשור משלשום,אך יש לי בעיה רצינית שאני כבר שעות שלימות חושבת אם לכתוב אותה או לא,כי בזמן האחרון 'התמכרתי' יותר למשחק באינטרנט(סתם משחק מחשב מעניין-לא הימורים וכו'),והתרחקתי מהפורומים ומהתלות בהם(שזה דווקא דבר טוב),אך באותה מידה גם נהפכתי יותר מופנמת גם כלפי עצמי,כי כשאני כותבת לכם אני תוך כדי כך גם 'מסדרת' לעצמי את המחשבות בראש,וכשאין לי חשק לכתוב ולשתף כמעט בכלל(וזה לא רק בגלל המשחק,אלא פשוט כי לא קל לדבר ולכתוב על מה שמעיק), אני 'שומרת' את הכל בפנים (חוץ מהפגישה השבועית - שעקב חגים וכו' לא תמיד מתקיימת), ומרגישה לפעמים שאני 'עומדת להתפוצץ' מכך. הבעיה שבגללה אני כותבת לך היא שבזמן האחרון בעיקר אני מרגישה שנמאס לי מעצמי ומחיי,ושאין לחיי אלה שום טעם,והכי נורא זה שאין בי שום מוטיבציה לעשות שינוי כלשהוא, ואפילו משימות פשוטות שקיבלתי מהפסיכולוגית אין לי חשק וכוח לבצע ואני דוחה אותן כל הזמן; אך חשוב לי להבהיר שאומנם נמאס לי מחיי,אך אין לי מחשבות אובדניות בתקופה זו, אלא פשוט ייאוש טוטאלי. ניתקתי קשרים עם חברות ועם משפחה,כדי שלא ידעו מה מצבי (שאיני עובדת עדיין וכו'), כי אני מתביישת בעצמי. אני בד"כ בקשר של SMS וכו' עם הפסיכיאטר שלי,אך את תחושותיי אילו איני מסוגלת לשתף אפילו אותו. מה שנורא הוא שבימים האחרונים הופיעה לי מחשבה נוראית וומפחידה שאם לא היתי פה,אולי היה כואב לקרובים אליי,אך לטווח הארוך אולי זה היה נותן להם הקלה בסבל ובתסכול ממני.{אך כפי שכתבתי זו רק מחשבה ואין לי מחשבות אובדניות}. בתודה מראש, משתנה

וכשאני חושבת על כך עוד אני שמה-לב שאפילו הגוף שלי לא ממש אוהב אותי,ולכן הוא 'פוגע בי' בכל מיני דרכים ולכן כל דבר קטן שאצל אחרים עובר בקלות,אצלי מסתבך.

זו עצבות זמנית על פחד היא תחלוף לה עוד מעט כשצרות באות ביחד הן חולפות לאט לאט ואני כמעט נוגע בשמחה והאהבה וכמעט כבר משתגע שתבוא תקופה טובה זו עצבות זמנית.... משתנה, חשוב לזכור שגם העצבות היא זמנית, הייאוש הוא זמני,והגל הזה יעבור לו.. אני יודעת שכתבת לליאת.. אבל רוצה להזכיר לך שזה עובר, בעניין הקושי לשתף אחרים אני יכולה להבין אותך,גם אני לאחרונה לא יכולה לשתף אף אחד,גם לא את המטפלת ,אבל יש תקופות שיותר קל לי ויותר משתפת... אני מקווה שלפחות את המטפלים שלך את משתפת ,כדי שלא תהיי לבד עם מה שמעיק. ואם את מרגישה שיותר קל לך לבד ,לא חייבים לנתק קשרים לגמרי בגלל זה... את יכולה לומר שאת עוברת תקופה כזאת שצריכה יותר להיות לבד...חברים טובים מבינים את זה. אני מאוד מקווה שתרגישי טוב יותר, אני יודעת שיש בך את הכוחות,גם אם כרגע את לא במיטבך,את כבר יודעת שזה זמני.... שבוע טוב שיהיה.

חן שלום, תודה על העידוד, לצערי זה יותר מעצבות זמנית,כי סמכתי על הכדורים וממש קיוויתי שהם יעזרו לי,ועקב החרפת בעיה בריאותית כלשהיא(שאיני יכולה לפרט כאן על מה מדובר,כי אז אנשים מסוימים בטוח יזהו אותי),הפסיכיאטר שלי אמר לי הערב שנפסיק עם התרופה,אך נעשה זאת בהדרגה ע"י ירידה במינון ממחר,וזה מייאש אותי ומפחיד אותי,כי סבלתי בריאותית כ"כ הרבה מהתרופה,עד שגופי התרגל אליה וכעת כאילו כל מה שעברתי עם התרופה אינו שווה- אינו משתלם.

שלום משתנה, צר לי לשמוע על הניסיון שלא הצליח גם הפעם הזאת. זה יחייב אותך להפשיל שרוולים, להתאמץ יותר בטיפול שלך, ולהביס את החרדות בכוחותייך את. גם אם כרגע את מרגישה בתחתית, לא הכל אבוד. לחיים יש היגיון משלהם, והם נוטים לקבל תפניות דווקא במקומות שלא ציפינו לכך. ועוד משהו קטן, אבל חשוב. הזכרת את המחשבה לפיה את מהווה סוג של מעמסה על בני משפחתך, וכי אולי היו חשים הקלה בלעדייך. לצערי, יש בזה מן האמת. החיים תחת קורת גג אחת, במשפחה אחת, תחת מציאות שאינה תמיד פשוטה, יוצרת חיכוך מתמיד בין בני הבית. לא המצאת כלום. ככה בכל הבתים. ההבנה שקיימת בכולנו מידה של טרחנות, של תוקפנות, של יכולת לעצבן, לפגוע, לתפוס מקום - היא הבנה חשובה. זה פשוט לא הגיוני לצפות שחיים משותפים יתנהלו בהרמוניה אינסופית, שאיש לא יפגע בזולתו, ושנצליח להתחמק מקונפליקט. למה המחשבה הזו כל כך נוראית ומפחידה בעיניך? נדמה לי שזה חומר נהדר לשיחה טיפולית. שבוע קל ונעים יותר, ואנא המשיכי לעדכן ליאת

ליאת שלום, באמת קשה לי עם העובדה שגם ניסיון זה לא הצליח ושבכל ניסיון (שבו איני יכולה לספר 'את כל האמת' לרופאים המטפלים בי - משפחה ורופאים מקצועיים-כדי שלא ירשם בקופ"ח) אני מסכנת עוד יותר את בריאותי,ו'חושפת' את עצמי תוך כדי כך ל'צרות נוספות' -עקב המחלה האוטואימיונית שממנה אני סובלת. כוונתי היתה דווקא לגבי האנשים שבאמת אוהבים אותי ודואגים לי-כמו הוריי,בעיקר,ולא לגבי אחי (שמספיק שנהיה חמש דקות ביחד כדי ש'יהיה פיצוץ' ואשנא אותו ואת חיי,פשוט כי הוא לא מכבד אותי ולא רואה אותי כאדם שווה-ערך אליו,ו'מתנפל עליי' על כל דבר קטן,כך שאותו איני רואה כגורם כלשהוא שיהיה איכפת לו אם לא אהיה בשטח,ואפילו לרגע לא נראה לי שיהיה איכפת לו,כך שגם לי לא חשוב ממה הוא יחשוב,וגם אני איני רואה אותו כגורם משמעותי עבורי,שצריך בכלל להתייחס למה הוא חושב.).הוריי הם אלה שיכאב להם אם לא אהיה(ואליהם התכוונתי),אך בהמשך אולי הכאב ישכך ואז חייהם יהיו קלים יותר,ואולי אף יבינו שטוב שאיני נמצאת - וזה מה שכואב לי,המחשבה שאולי מרוב שאני מקשה על חייהם של האנשים שאוהבים אותי,אולי בלעדיי יבינו שטוב להם,ולכן המחשבה מפחידה אותי. שוב אזכיר שאיני חושבת מחשבות אובדניות,חלילה,אלא למחשבה המפחידה שאולי אנשים כ"כ סובלים ממני ומשגרת-החיים 'בצל הOCD ' שלי,שהם לא אוהבים אותי ולא רוצים לחיות בקירבי וטוב להם יותר בלעדיי. ביי בינתיים, משתנה

היי ליאת, מה שלומך? שורדת את השרב? בטח פסיכולוגים לא הולכים לים אה?(הזדמן לי לראות שלוש מטפלות וכולן לבנות:) את יודעת, נשבר לי מהטיפול אבל לא נראה לי שאני מסוגלת לעזוב...אולי בגלל חרדת הנטישה שלי?:)

לילה טוב ME, איכשהו, לא הרגשתי שרב. הייתה שבת קצת עמוסה. ירדנה דווקא הייתה היום בים. אני לא, אבל לא מטעמים אידיאולוגיים. ככה יצא. לא בטוח שאינך מסוגלת לעזוב את הטיפול. מעדיפה לחשוב שאת לא רוצה (איכשהו, תמיד קל לנו יותר להגיד 'לא מסוגלת'). בכל מקרה, אני מרגישה שביעות רצון לא מוסברת... ליל מנוחה ושבוע טוב ליאת

היי, שביעות רצון בקשר למה? לא בטוח שאני לא מסוגלת..?אז מה את אומרת ליאת,לבדוק עם עצמי אם אני מסוגלת לעזוב או לא?:) האמת שהטיפול מהווה מעמסה כלכלית עבורי וד"ש לירדנה

שלום ליאת ולקוראי הפורום אני לא יודעת אם יש כאלה שיש להם אותה הרגשה, אבל זה ממש הרגשה מוזרה. כל פעם שאני יוצאת מהטיפול אני חושבת לעצמי שהיא סובלת אותי בגלל שאני מביאה לה בסוף החודש סכום כסף נכבד, אז בטח שהיא תגיד שאיכפת לה ממני, שהיא דואגת לי. שהיא רוצה לעזור ושהיא תמיד שם בשבילי.... למרות שבעת הפגישה, אני מרגישה שהיא קרובה ממני, מבינה אותי.. אבל ברגע שאני יוצאת וסוגרת את הדלת, אני מרגישה משהו אחר לגמרי. הדלת הזו בשבילי היא הגבול בין שני עולמות שונים שאין שום קשר ביניהם ואין שום דימיון. ברגע שאני יוצאת מהדלת אני יוצאת גם מהחדר שלה, מהראש שלה.....והיא עוברת הלאה לבא בתור. ההרגשה שאתה עוד מספר, ועוד סיפור, ועוד שעה, ועוד סכום כסף...מוציאה אותי מדעתי, ופוגעת ביכולתי אולי להבין או להשתמש בטיפול כמו שאחרים עושים... מה דעתכם?

אני מטופלת אחרת מזו שלמטה!!!! אז בוא נגיד אני "מטופלת ב"

היי גם אני הרגשתי ככה כשהייתי אצל פסיכולוג... היום אני אצל עובדת סוציאלית (שהיא בחינם) ואני יכולה לאמר לך שזו הרגשה מאד מתבקשת - כלומר אני תמיד מתנצלת ש"פתחתי לה את השבוע עם הבעיות שלי" כי אנחנו נפגשות בימי ראשון... תראי ברור שזה מתבקש כי הקשר הוא חד צדדי ואולי אם אנחנו היינו אמורים להקשיב לה שעה בשבוע אז זה לא היה נשמע כל כך אטרקטיבי.... אני חושבת שבסה"כ המטפלים הם אנשים שבחרו לעבוד בזה כדי לעזור לאנשים אחרים והבעיות שלנו ממש מעניינות אותם כמו שאנחנו כאן בפורום מעניינים אחד את השני... מה דעתך?

ערב טוב מטופלת, גם אני, כמו ענתי, סבורה שהרגשתך הייתה נשארת דומה גם לו הטיפול שלך היה בחינם. את מתארת משהו יסודי, תפיסת עצמי כה שלילית - כאילו שאי אפשר לאהוב אותך או להתעניין בך באמת, אלא אם תשלמי על כך. מהו הדבר הזה, השונה כל כך בין שני העולמות ביניהם מפרידה דלת הקליניקה? האופן המכאיב בו את מתארת את מה שקורה כשאת בחוץ, את הדרך בה את נעלמת, נבלעת בין כל האחרים, ולאף אחד בעצם לא אכפת, רק מדגישה את הדבר האחר כל כך, המתרחש בקליניקה שלה, בה את זוכה לכל המקום, תשומת הלב, הסבלנות והאהדה. כשתוכלי א?ת עצמך לחוש ראויה לכל זה, תצליחי להאמין גם לאחרים, שאינם רואים אותך כ"עוד מספר...עוד סיפור...עוד שעה ועוד כסף". דעתי (אם אליה התכוונת) היא שעליך להמשיך ולהתעקש לראות את הקשר בין שני העולמות, להבין שמה שמחבר אותם זו את, וללמוד לקבל את הטוב שניתן לך בהם, בשתי ידיים. בהצלחה ושבוע נעים ליאת

במסגרת המרד בטיפול עומדים לעבור שבועיים קשים. אני מתמודדת מן הסתם עם אותם לבטים. גבולות והתנגדויות שנידונו פה כמה קומות מתחת. הקרבה שמתפתחת לוקחת אותי לאחור. השתיקה שולטת. הרגשות נבלעים. אני מתחמקת. בטלתי את הפגישה לשבוע הבא - יש לי תרוץ מצוין - אני יודעת שאספור כל רגע בשבועיים הקרובים ויחד עם זאת אני חייבת להתרחק. כמה מתוק וטוב הוא הלבד הבטוח. כמה אכזרי ורע הוא הלבד. אלוהים, איך יכול טיפול לסחרר את עולם הרגשות. אני כמהה אליה כל כך שאני חייבת להרחיק. עוד לא עבר יום וכבר קשה לי. אני נשמעת לעצמי כמו נערה באהבה נכזבת. ואני לא. אני אשת איש ואמא ודי קשישה (42) :-). איך נפלו גיבורים?

שלום לגיבורה, מסתבר שגם אשת איש ואמא כומסת בתוכה נערה בודדה, הכמהה למגע טיפולי מנחם, שאולי - פעם פעם - הכזיב. "שבע ייפול צדיק וקם", אמר שלמה המלך, והתכוון לגבורתו של הנופל ואינו נכנע. המשיכי להאבק על הביחד. אני יודעת עד כמה זה קשה. מעודדת אותך מכל לבי, ומודה לך על השיתוף ליאת

כן, בטח, יש שם נערה וילדה ומתבגרת שחוותה חוסר וחוסר וחוסר. כרגע - מה לעשות - אני נאבקת על הלבד. איפה היו המנגנונים האלה כשהכרתי את אישי? לא היתה ולו לרגע הרגשה של לברוח ללבד, או ביחד מאיים. נהפוך הוא. ככל שהתחזקו הרגשות הרצון להיות ביחד, לשתף ולחלוק גבר. למה שם נסחפתי ללא מעצורים, שום אכזבה או חרדת נטישה לא מנעו ממני להביע אהבה, להחשף ברגשותי? מה מפחיד אותי כל כך מולה?

המוות המתוק והמשחרר שלי מסרב להגיע מדי יום נקטלים אנשים בכל מיני דרכים ורק אני נותר כאן לסבול ...ואני לא מבין למה?למה החיים הללו נמשכים......ואנשים טובים יותר ממני נקטלים בגורל שלא מגיע להם לעיתים אלו אנשים שיש להם חיים ראויים בניגוד אליי אני לא מבין למה זה טוב להמשיך הרי כולנו יודעים את סוף המאבק גם אם אני אצליח וגם אם אכשל סוף המאבק יהיה מוות.....אני לא רואה שום מוצא אחר.......ושוב חוזרים ללימודים הארורים הללו שגרמו לי לכל הצרות ומגבירות את הלחץ שבו אני מצוי מצד אחד אני ממשיך לבצע כל מיני בדיקות (הבדיקות שאני מבצע רציונליות לחלוטין והן חלק ממעקב רפואי בעקבות העניין ואני מלווה על ידי רופא) ומצד שני אני צריך להצליח בבחינות שאין לי חשק לחשוב עליהן..והמוות מסרב לפגוש בי...אותו מלאך מוות מופלא שישלח אותי למקום שאליו אני ראוי לגיהנום

מיסטר בלו שבת שלום, ברכות לרגל סיום השביתה. עם כל הקושי בהתמודדות עם הלימודים, נדמה לי שההתמודדות עם הריק קשה יותר. נסה לגייס את מרב המאמצים כדי לסיים את הסמסטר כמו שצריך. אפשר להעריך הערכה זהירה שתהיה מידה של התחשבות מצד המרצים, והבחינות יינתנו עפ"י מידת החסד והרחמים. מאחלת לך שהמלאך היחיד עמו תיפגש יהיה קופידון... לילה טוב ליאת

זה הקטע שהלימודים פחות מעניינים אותי יותר מעניין אותי הכאב שלי........שלא מפסיק...

אורנה יקרה, שלחתי לך מייל, אולי תוכלי להציץ. זה חשוב לי, וקשה לחכות לשבוע הבא. אז אם את רואה, תודה... מטופלת

תודה, אורנה יקרה שלי.

ערב טוב, אני נהנית מאוד מהפורום. תודה על הכל. המטפלת שלי יודעת על הקשיים הכלכלים שלי, והופתעתי שלמוע ממנה בפגישה האחרונה שהיא החליטה "לפרוץ את הגבולות" (זה מה שהיא אמרה) ולהציע לי לעבוד איתה בקליניקה החדשה שהיא פותחת, כי היא "יודעת את הקשיים שלי ורוצה לעזור לי, וכי היא מכירה את הכשרונות שלי ועד כמה היא יכולה לסמוך עלי". מה דעתך? לא נתתי לה עדיין תשובה, אמרתי שאני צריכה לחשוב.

ערב טוב ג.א האמת, שהשאלה שלך מעוררת את סקרנותי, ואני תוהה מהו סוג שיתוף הפעולה שהיא מציעה לך. התוכלי לפרט מעט יותר? ליאת

בוקר טוב, למה זה עורר את סקרונותיך עד כדי כך שאת ביקשת פרטים?????!!!! סך הכל זה נראה לי עבודה של פקידות, תורים, קשר עם אנשים.....את האמת לא ביקשתי יותר מדי פרטים כי גם אני הופתעתי. ההצעה שלה הייתה בכדי לעזור לי עד שאסיים את לימודיי ואז אתחיל בקרירה האמיתית שלי. מה יהיה אם אני אגיד כן ואראה אותה כמעו יום, האם אני אתנהג בטבעיות?? האם זה יחבל בעבודה הטיפולית שלנו? תודה

שלום רב, אני ובעלי בני 33 חיים יחד 4 שנים מתוכם 3 שנים נשואים היחסים בן בעלי לביני טובים יחסית יש אהבה ,שיתוף פעולה, הדדיות וכו' אך יחד עם זאת מלווים את חיינו הרבה בעיות שגורמות לנו מידי כמה חודשים למריבות קשות שדי "נשכחות" אחרי יום יומיים וחוזרים לשגרה. ישנם שני פרמטרים מאוד חשובים שגורמים למריבות האלה האחד אנחנו לא בקשר עם משפחתו בגלל שאימו ניסתה בדרכים שונות לטרפד את הנישואים הללו בעיקר בהסתת המשפחה נגדנו פגיעה בשמי הטוב וניסיון לנהל את חיינו דרך בעלי(יש לה צורך בשליטה על שני ילדיה ובבתה , אחות בעלי , היא אכן מנהלת את חייה עד הפרט הקטן)אני בחורה עצמאית ולא הסכמתי שינהלו את חיי כאמור הדבר גרם להמון חיכוכים ומריבות כמעט עד פירוק החבילה מס' פעמים לאחר שהוא הבין בעצמו שאמו פוגעת הוא ניתק עמה קשר חוץ שמידי פעם בכמה חודשים היא מתקשרת להציק לו,לצערי לא במטרה לפתור את הבעיה אלא כדי להחמיר אותה ולכן המצב נשאר בעינו. הפרמטר השני שמלווה אותנו זה שאנחנו בטיפולי פוריות קשים כבר עברתי מס' IVF ועדיין ללא הצלחה (הרופאים לא מוצאים בעיה). לצערי המריבות נעשות יותר ויותר קשות כשאתמול רבנו על העברת תרומת בגדים שלי כאשר הוא קבע עם חבר מהעבודה שיקח את הבגדים ויעביר אותם לאן שהוא (כנראה לנזקקים אבל לא בטוח)ואני רציתי להעביר אותם לנזקקים דרך אגודה המיועדת לכך בקיצור התווכחנו ולפתע הוא קרע את קרטון הבגדים וזרק חלק מהם למדרגות הבניין בצורה ברוטלית שלא מתאימה לו, מיותר לציין שנבהלתי מאוד. אינני יודעת מה לעשות וכיצד לנהוג אני רוצה לציין שבעלי נחשב אדם רגוע מאוד ולא אלים בכלל לצערי הוא גם מופנם ולדעתי הוא לא מספיק משתף אותי ברגשותיו ומכיוון שאני מוצפת ברגשות ויש עליות וירידות בגלל הטיפולים וחוסר ההצלחה שלהם וגם עד לאחרונה הוצפתי ברגשות בגלל משפחתו אינני יודעת כיצד לטפל בבעיה זו.אני מרגישה פתאום חוסר שליטה בחיי ואומללות ופחד ממה שיהיה.אשמח לעזרתכם כיצד לנהוג , במה עלי לטפל ,לאן לפנות כדי הן לטפל בזוגיות והן לטפל בחוסן האישי שלי? תודה מראש על תשובתכם בברכה ליאת

ליאת יקרה! טיפולי הפוריות והקשר עם חמתך, מהווים מחד מקורות למתח וריב המדלדלים את הכוחות , ומאידך, מהווים קושי שיש להתלכד ולהתאחד מול כדי להצליח! לפעמים הם יכניסו מתח ואז תריבו ולעיתים תרגישו מאוחדים תעודדו ותתמכו זה בזה. זוהי מהות הזוגיות - כמו בחיים, גם בזוגיות ישנה מעגליות, עליות וירידות. אני קוראת כי התנהגותו של בעלך עוררה בך פחד מפני הסלמה לכוון של אלימות, אני ממליצה לך לשתף אותו ברגשותייך אלו , על מנת שיבין מה מעוררת התנהגותו. לגבי חוסר השליטה, זה נתון לבחירתך, בכל רגע נתון יש ביכולתך להחליט כיצד לפעול, וזכרי כי אם תחושי בסכנה עלייך לפנות לעזרת , של עו"ס, משטרה , וכו'. בשלב הזה הייתי ממליצה לכם לפנות לייעוץ זוגי, אתם בתקופה לא קלה ומתמודדים עם משברים שאופייניים לכל הזוגות בשלבים מסויימים של הזוגיות, אלו משברים שחייבים לעבור אותם כדי שמערכת היחסים תתבגר . ואליהם נוספים טיפולי הפוריות אשר נוסף על החלק הפיזי יש להם פן רגשי לא קל !. להערכתי הפתרון של ניתוק קשר עם חמתך, לאורך זמן עלול לפגוע אם לא תעבדו על העניין בטיפול זוגי. כיוןן שמשפחת המוצא של בעלך מהווה עבורו שורש ובסיס , וכשיש שם קונפליקט לא פתור זה עשוי להשליך על הזוגיות. מקווה שעניתי לך, ואם לא אל תהססי לפנות שוב. בהצלחה

היי ליאת, מה שלומך? אני חושבת המון לאחרונה לעזוב כבר את הטיפול, הרי אני מרגישה שהוא לא משנה שום דבר בחיי (אחרי שנה וחצי), ושאני ממשיכה רק להיות שם. אבל אני נורא מפחדת לעזוב, לא יודעת למה? כל פעם שאני מחליטה שזהו זה, אני מופיעה לעוד פגישה ואומרת אולי פעם הבאה!!!! למה אני מפחדת מלעזוב למרות שאני כן רוצה? ואם אני רומזת שנמאס לי או שאני חושבת לעזוב, היא מתחילה לדבר על הנושא ומשכנעת אותי בלהשאר? לפעמים אני מרגישה טוב איתה ולפעמים אני מרגישה שאני תקועה שם בלי יכולת או אומץ לעזוב? מה יקרה אם אעזוב באמצע תהליך חשוב? איך את מסבירה מה שקורה לי? תיהני מחר מהשרב, אני מתה על שרב ושמש.....

ערב טוב, אם תקראי את תשובתי האחרונה לכרמית, אולי תמצאי בה משהו שידבר גם אליך. נדמה לי שגם את רוקדת את הטנגו המפורסם של "שני צעדים קדימה אחד אחורה", מתוך תקוה להישמר מקרבה מאיימת מצד אחד, ולהישאר מחוזרת ורצוייה מצד שני. את מציינת שהטיפול לא שינה דבר בחייך, כאשר למעשה לא תיתכן פניו?ת לעניינים אחרים כל עוד את עסוקה בקשר עצמו, בבדיקת כדאיותו. אני מאמינה שאם וכאשר תצליחי לבסס אמון בסיסי במטפלת ובטיפול, תתאפשר עבודה נפשית שתניע שינוי ממשי בחייך. עד אז, המשימה הבוערת דוחקת כל סוגיה אחרת למצב המתנה. יתכן שהחשש שלך מעזיבת הטיפול קשורה באופן כלשהו לידיעה פנימית עמוקה, שאין בטיפול או במטפלת כל דופי, והקושי הוא שלך. כאילו קיים בתוכך איזה קול פנימי המפציר בך להמשיך להילחם על עצמך, ולא לוותר. לשאלתך "מה יקרה אם תעזבי?", התשובה שלי היא, מן הסתם, "כלום". לטוב ולרע. לעומת זאת, אם תישארי, יש סיכוי שמשהו טוב יקרה. לתחושתי, את יודעת זאת. בהצלחה בכל החלטה שתקבלי ליאת

היי ליאת, כתבת לי "אני מאמינה שאם וכאשר תצליחי לבסס אמון בסיסי במטפלת ובטיפול, תתאפשר עבודה נפשית שתניע שינוי ממשי בחייך..." איך אפשר להגיע לאמון בסיסי באדם זר שנכנס פתאום לחיי, הרי אני לא נותנת אמון באף אחד, אפילו לא בעצמי.... אז כנראה המשימה שלפני היא מאוד קשה. ואני מאלה שמוותרים בקלות מול משימות קשות.!!!! מצד שני, התלות הזו בה, מתישה אותי ואני מענישה את עצמי על זה (כמו שגיבורה עשתה השבוע) בזה שאני מבטלת פגישה שאני נורא מחכה לה כל השבוע. שם, אני לא אני..... הלוואי שמישהו יוכל להסביר לי מה קורה איתי, כי אני ממש עייפה ובא לי כבר להשתחרר ולעוף...

שלום לכם, יש לי בעיה בטיפול ואני לא יודעת איך להסביר אותה ואני לא יודעת אם לשתף את המטפלת שלי . אשמח אם תעזרי לי. אני בחורה מופנמת מאוד וקשה לי מאוד לבקש עזרה, לדבר על עצמי.....ולקח למטפלת שלי הרבה זמן עד שהיא עזרה לי לשתף איתה פעולה. הבעיה היא שכל פעם שאני מרגישה שהיא מתקרבת יותר מדי או שאני זורמת איתה, אני עושה ניתוק, כלומר, אני מבטלת פגישה, או שותקת כל הפגישה, או שאני מודיעה על כוונתי לעזוב כי נמאס לי.... ועוד פעם אנחנו עובדים על זה, מדברים על הקשר שלנו וחוזרים אח"כ לבעיות העיקריות. שאלתי היא, למה אני ממשיכה כל הזמן לבדוק את הגבולות איתה? למה חשוב לי לדעת איך היא תגיב אם אני עוזבת? למה אני מפחדת מקרבתה ומפתיחותי אליה? ומה את כמטפלת חושבת על מטופל כזה? אשמח אם תעני לי ואם יש כאלו שעושים כמוני!!!

היי כרמית, אני חושבת שמה שאת מרגישה עובר/עבר על כולנו באיזשהו שלב בטיפול... (מנחם, לא?) אישית, לאורכו ולרוחבו של כל הטיפול הנוכחי שלי (שנה וחצי) המצב עדיין כך, אם כי ב'פורפורציות' מעט שונות. בשנה הראשונה של הטיפול, זה כבר אפילו 'דו?בר בקול רם' על כך שבכל כחודש (!) q.o.p 'מאיימת' בעזיבה. אני לא יודעת מה בדיוק גרם לי לעשות את זה כל פעם, אבל מניחה שזה מאוד קשור בדיוק לאותם היבטים שהעלת. ועדיין זה קורה. אמנם במינונים נמוכים יותר, אמנם כבר אחרי שדשנו בזה, ואחרי שאני מאוד מודעת לזה, והנה, זה ממשיך לקרות. וזה עצוב כל פעם מחדש, אבל אני יודעת שכשם שהמינון קטן בעבודה לא קלה, אולי יום אחד הוא יעלם... ואת יודעת מה, גם אם לא, אני יודעת שהיא *עדיין* תהיה שם. עדיין תנסה להתקרב, עדיין תשמור שאני לא אתרחק... זה נעים להרגיש כך. וזה חשוב. כנראה גם לך... שאלת לגבי 'גבולות'. ובכן, מניחה שיש להם קשר ישיר ועקיף. לדעתי הלא-מלומדת, זו מן 'בחינה' של הקשר ביניכן... 'הקשר הטיפולי' שמלווה אותנו לכל אורך המסע הזה - לוקח חלק בכל פיפס שאנחנו עושים. (אגב, מה שאת קראת לו 'ניתוק' נקרא בפסיכית "acting out") (או בעברית צחה "ביטוי פעולה"). תוכלי לקרוא על זה ברשת אם תרצי... בשורה התחתונה, מה שאני מנסה להגיד - למרבית המטופלים חשוב לדעת איך יגיב המטפל למעשים שלו. זה חשוב לנו, כי הם חשובים לנו, וזה חשוב לנו כי אנחנו רוצים להיות חשובים להם. בכל מקרה, כמה מעצבן שזה ישמע - האדם שיוכל להסביר ולנסות להבין *ביחד איתך* את המצב הלא נעים הזה, היא לא אחרת מאשר המטפלת שלך :-) q.o.p קוראת שקטה כאן. מקוה שזה בסוודר גם להגיב :-)

שלום כרמית, ותיקי הפורום ודאי מחייכים להם לשמע הנושא שאת מביאה, כי זהו אחד הנושאים המדוברים כאן ביותר והמציקים מאד עבור מטופלים רבים: הנכונות להתמסר לקשר קרוב ואינטימי, תוך נטילת הסיכון של פגיעה או נטישה. אחרי הכל, ככל שאנו מאפשרים קרבה, כך עולה החרדה שלנו מאכזבה, נטישה, פגיעה או אובדן. אנו ממשיכים לנוע, הלוך ושוב על ציר ההתקרבות-התרחקות, הודפים כשקרוב מדי, אך בו בזמן מייחלים לקרבה, מאיימים בעזיבה כדי להרגיש מחוזרים שוב. אז כמו שכתבה לך נכון gop, את בהחלט לא לבד בעניין הזה, וזה עשוי להתמתן עם הזמן. זו הזדמנות לברך את gop על הפרת השתיקה בפורום, ועוד בדרך כה מלבבת. שבת שלום לשתיכן ליאת

בני נער בן 14 מתבגר, ברקורד קיימת בעיית קשב וריכוז, משתמש בריטלין, בעל דימוי עצמי נמוך ורגיש מאד. לאחרונה שמנו לב שהוא מסתגר זמן רב בחדרו,, הצצנו ונדהמנו לגלות שהוא מאונן מול מסך המחשב, מצלם ומשדר זאת לגברים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! האם התופעה מוכרת? האם היא חלק מתהליך ההתבגרות או חס וחלילה הוא בוחר את בני מינו? אנו עזרו לנו, אנו נואשים. לא יודעים לאיזה פסיכולוג לפנות ליעוץ? מה נראה לכם? טבעי? מעלה חשש? תודה

שלום ישראלה, הגם שחשיפה לתכנים פורנוגרפיים ברשת היא עניין נפוץ, וכמוה גם אוננות מוגברת בגיל ההתבגרות, הצילום וההפצה של המעשה נורמטיבים הרבה פחות. כדי לוודא שאינו נופל קורבן למעשי ניצול או מסחר בתמונות הללו (ילדים בגיל זה לא תמיד ערים למלוא המשמעויות של מעשיהם), כדאי להכניס גורם מקצועי לתמונה. זה שהתמונות נשלחות לגברים אינו מעיד בהכרח על בעיות בזהות המינית, אך אין ספק שטיפול פסיכולוגי תומך יסייע גם בגיבוש זהות יציבה, תהיה אשר תהיה. בהצלחה ליאת

שלום לך , יש לי שאלה, דיברתי אתמול עם המטפלת שלי על הקשר בינינו. מה משמעתו? מה הוא נותן לי? מה היא בשבילי? ולהפך? היא בכתה, ממש הזילה דמעות והסבירה לי עד כמה אני חשובה לה. זו פעם אולי שלישית שהיא בוכה וכבר דיברנו על זה (הבכי הקודם היה לגבי נושא אחר). מה שמפריע לי בזה, לא שהיא אינה מצליחה להכיל אותי, או שהיא נראית חלשה בשבילי, אלא דווקא שאני חוסמת את עצמי מלבכות, כי אני לא רוצה שהיא תראה עד כמה היא חשובה לי, ועד כמה אני צריכה אותה, למרות שלפעמים אני חווה אותה שכפוגעת (כשמחזירה אותי לאירועים קשים). אני לא יכולה לסבול את הבכי שלה, אני נחנקת, משפילה עיניים ומתפללת שהפגישה תסתים בכדי לצאת ולפרוץ הכל החוצה. תודה, סופ"ש נעים

שלום שיר, הנושא של מטפל הבוכה בטיפול נדון כאן בעבר, ואני ממליצה לך לעשות חיפוש קצר בפורום ולקרוא את מה שכבר נאמר. לעצם העניין, אני מסכימה שלבכי של המטפל יכולות להיות השלכות על יכולתו של המטופל לחוש מוחזק ומוכל. אני חושבת שעל המטפלת שלך לדעת מה מעוררת אצלך התנהגותה זו, כחלק מהדיון על היחסים שלכן. עליך לזכור שמטפלים בהחלט יכולים להיקלע במסגרת הטיפול למקומות מציפים משל עצמם, עליהם אפשר (וצריך) לעבוד במסגרת ההדרכה או הטיפול שלהם. דברי איתה על כך, או הדפיסי לה את פנייתך אלינו. בהצלחה ושבת שלום ליאת

תודה ליאת על תשובתך, אנחנו כבר דיברנו על זה. אבל היא פשוט אינה יכולה לשלוט בעצמה. ואני לא יודעת אם היא עוברת הדרכה או שלא.... ואם אני אעיר לה עוד פעם, היא תגיד שלכולנו יש רגשות ... אני פשוט יוצאת עם הרגשה רעה אחרי זה, ואני לא יודעת איך להעביר לה עד כמה זה עושה לי רע. אני אפילו חשבתי הפעם במקום לשבת שם חנוקה פשוט לקום וללכת!!!!!

לחברי כללית מושלם יש הסדר עם מכון מדיטון. מתקשרים למכון, ולאחר איבחון ראשוני (טלפוני) ובהתאם לאיבחון נמסר שם וטלפון של מטפל כלשהו שמתאים לסוג הטיפול ולצרכי המטופל ולאחר שהתקשרו אליו ממדיטון.עלות הטיפול 160 ש"ח והוא מוגבל ל30 טיפולים בשנה (עד שנתיים) מה דעתכם? האם זה שווה משהו? האם כאשר מטפל עובד על כמות גדולה האייכות נפגמת? מיהם המטפלים שמקבלים במקום, מה טיבם? והאם יש למישהו המלצה על מטפל ספציפי בתל אביב??? תודה

שלום 'אני', איני מכירה את ההסדר הספציפי של קופת החולים הכללית, אך התיאור שלך נשמע הגיוני. מכונים המכבדים את עצמם עובדים עם פסיכולוגים מורשים ומוסמכים (או עם מתמחים המקבלים הדרכה) היודעים לקבל על עצמם מטופלים במכסה הראויה. אחרי הכל, גם כשמדובר במטפל פרטי, אי אפשר לדעת כמה מטופלים יש לו, ולא נותר אלא לסמוך על מקצועיותו ויושרו המקצועי. מקווה שתקבלי המלצות למייל הפרטי שלך. בהצלחה ליאת

אשמח לקבל עליה קצת פרטים. תודה שלום 'אני' הודעתך נערכה. מטעמים מובנים אין אנו מאפשרים דיונים או המלצות על מטפלים ספציפיים. זאת, כדי לשמור על צביונו של הפורום כמקום התייעצות ולא כזירת פרסום או (חלילה) השמצות. מקווה שזה מתקבל בהבנה. שבת שלום ליאת

שלום "אני". למרות שמחקו את השם, מצאתי את ההודעה שלך כשחיפשתי בגוגל את שמה (אני לא מוצא את מספר הטלפון). אני גר עכשיו בחו"ל, אבל כשהייתי בארץ הייתי אצלה בטיפול כשנה. כל מה שאני יכול להגיד זה שלמרות שאין לי מקור להשוואה ממטפלים אחרים, העזרה והתמיכה שלה היו בשבילי מאוד מאוד חשובים. קיבלתי המון כח לעשות דברים, כמו לעבור לכאן. הייתי ממשיך ומשבח אבל מביך אותי לחשוב שהיא תמצא את זה :)

היי ליאת אצין כאן בקצרה למה אני קוראת התנהגות ילדותית אפרוש בפנייך מספר דוגמאותהמרראות על התנהגות זו. 1. חוסר יכולת ליתמודד א.עם כאב ב. עם מוותקושי רב לדבר על המוות ועל כאביה הפנימיים 2.בריחה 3.תלותיותוצורך באחיזה בקיים ובמוכר 4 . ביישנות יתרהסתגרות והתבודדות מדיאגה ולפני שהסיים אומר שמדובר כאן באישה כבת 46 עוד מעט במה את חושבת שמדובר על פי תאוריי ואיך ניתן לעזור לה.אשמח לתגובה מהירה ככל שניתן ורוצה הפעם לפנות את פנייתי אליך בלבד כי את יודעת פשוט במה מדובר וזה כמובן בא בהמשל למה שכתבתילך כבר לםני זמן קצר.

שלום שולמית, מטעמים מובנים, לא אוכל לאבחן אנשים דרך האינטרנט. התיאורים שלך יכולים להתאים לאבחנות שונות, ויש להכיר מקרוב את הרקע המשפחתי וההיסטוריה האישית שלה. איני יודעת מה טיב הקשר שלך עם אישה זו, והאם היא עצמה חשה מצוקה ורצון קבל עזרה, או שמא מדובר במוטיבציה של אדם אחר. בכל מקרה, במידה וקיימת אצלה מודעות למצבה ורצון לחולל שינוי, יש מקום לפנות לטיפול פסיכולוגי מסודר, ולהתמיד בו מתוך מחוייבות לתהליך. אני רוצה להזכירך שטיפול ללא מוטיבציה אמיתית של המטופל, הנעשה מיוזמתו של אדם אחר, עלול להפוך להחמצה. בברכת שבת שלום ליאת

ערב טוב (ותודה ליאת על העצות הקודמות) רציתי לדעת איך ניתן לעזור לאמא שלי, נודע לי לא מזמן שאמא שלי עברה בדיקות רפואיות ושהן לא יצאו טובות, (כאשר אני ידעתי על הבדיקה ושאלתי את אמא שלי עליהם היא אמרה שבסדר אך שצריך טיפול קצר ואין מה לדאוג), אך במקרה שמעתי אותה מדברת עם חברה על כך שהבדיקות לא יצאו טובות ושעליה לעבור טיפולים. אגב הבדיקה היא ביופיסיה - ועד כמה שאני מבינה אולי זה סרטן? מה שאני לא מבינה למה אמא שלי לא מוכנה לשתף אותי על אף ששאלתי אותה, אני יודעת מהעבר שהיא לא הסכימה לשתף אותי ואת אחי במה שעובר עליה - כי טענה אחרי מס' שנים ששאלתי אותה "הייתם קטנים בביה"ס ולא רציתי להדאיג אתכם". איזו מין סיבה זו, הרי אני כבר בוגרת 25, ולא ילדה קטנה ועצם הניחושים על מה שעובר עליה הרבה יותר מטריפים אותי. בנוסף אני גם רוצה לעזור לה ולתמוך אבל איך אני יכולה אם היא לא משתפת אותי. שאלתי היא אך ניתן לגרום לה לדבר איתי על הנושא בכנות, והאם יש משהו שאני יכולה לומר או לעשות שיוכלו לעודד אותה לכך. חשבתי אולי לקנות מתנות מתוך משמעות של עידוד - אבל אולי זה טיפשי. או לעלות את הנושא רק שאני לא ממש יודעת איך. וחוץ מזה היא שוב פעם יכולה לטעון שהיא לא רוצה שנדאג כי יש לימודים ועוד דברים. למרות שמבחינתי אין קשר אפשר גם לדאוג לאחרים וגם לי. בכול מקרה אשמח לתשובה ש'.

שלום ש', להחלטה של אמא יכולות להיות סיבות שונות, חלקן ברובד המודע (לא להדאיג אתכם, לא להפריע ללימודים, לא ליפול למעמסה, וכיוב'), וחלקן ברובד עמוק יותר ומודע פחות, כמו למשל הפחד לקרוא לדברים בשמם, להתעמת עם שאלות קשות מצידכם, ולקבל סטטוס של אישה חולה. דיבור פתוח וכנה לא חייב להתחיל דווקא בהקשרים של חולי. תוכלי ליזום שיחה פתוחה בה את מדברת על עצמך, על המשאלות שלך, על התכניות שלך לעתיד, ועל רגשותייך כלפיה. אני מאמינה שכאשר נפתח ערוץ, כל מיני דברים יכולים לעבור בו, הלוך ושוב. מתנות קטנות לעידוד אינן דבר טפשי, והן יכולות לעודד את שתיכן. ודבר אחרון - החשש של אמא מלהדאיג אתכם, נובע - אולי - גם מהתייחסות אליכם כאל ילדים. סטטוס של אדם בוגר הוא משהו שצריך, כנראה, להרוויח. התנהגויות בוגרות, לקיחת אחריות בבית, מתן סיוע טכני ונפשי ונכונות לחלוק את המאמץ בחיי היומיום עם אמא, כל אלה יכולים להזכיר לה שאתם כבר לא ילדים, ולעזור לה לשנות את התייחסותה כלפיכם. אני מאחלת לכם בריאות טובה והרבה שנים של נחת ביחד. ליאת

כמו זברה שחשבה שתוכל להוריד מעצמה כמה פסים, חושבת שאולי היתה זאת מחשבה מוקדמת מדי, ומבקשת עכשיו להחזיר את כל הפסים שהיא רק יכולה ומצליחה, בעיקר את אלה שבאזור הבטן והלב, אבל לא מוותרת גם על הפסים הקטנים יותר, אפילו לא אלה שבאזור הזנב. ואם אפשר, אולי כדאי להוסיף גם כמה פסים חדשים, לא מוכרים, העיקר שיכסו, את העיניים, האוזניים. רוצה להיות זברה לאיזה תקופה,

מה שיפה אצל הזברה, זה הקושי להחליט האם היא לבנה עם פסים שחורים, או שחורה עם פסים לבנים. זה משאיר מרחב תמרון, פתח לפרשנות משתנה, ובו בזמן גם מקור לאי-הבנות. אם זה מה שיעזור לך, שימי פס! שבת נפלאה ליאת

הזברה שלי שמה כבר כל כך הרבה פסים, שהם כבר נראים כמו פס אחד גדול ועבה, שמכסה את הכל, גם את מה שלא צריך. כששמים פס על פצע פתוח, הכל מחמיר ומתבשל מבפנים, נרקח ותוסס לאט. עוד מעט כל הפסים שבעולם כבר לא יעזרו. אבל אחרי שפעם אחת היא כבר הורידה חלק מהפסים, יהיה קשה לעשות את זה שוב. תעדיף להתבוסס בפצעים של עצמה, אבל לשמור על כל הפסים במקום.

לעיניים ולאוזניים גם לבטן גם ללב http://www.youtube.com/watch?v=LlvUepMa31o

בא לי למות. אין לי כוח לחיים יותר.לא לעבוד.לא ללמוד. כלום. נמאס לי.

מנסה למצוא בשבילך מילים מעודדות ולא מוצאת...גם אצלי לא משהו...ומאוד מאוד קשה... רק אומר ששומעת את כאבך . שולחת לך כוחות,אופיר. איתך.

ההודעה ממני, רשמתי בטעות את שמך.....

שלום אופיר, מקווה שאווירת סוף השבוע תרכך מעט את הכאב של אמש. החיים אכן יכולים להיות לפרקים קשים ומייאשים. עבודה ולימודים יכולים להיחוות במקרים אלה כמעמסה עודפת. במקרים אחרים הם נתפסים כהצלה של ממש. לפעמים צריך פשוט לחכות בסבלנות עד שהגל הקשה יחלוף, ולהיעזר בכל מה שמאפשר לנו לצוף. החזיקי מעמד ליאת

בתי בת 4 ו-3 חודשים, ילדה יחידה. מאוד בוגרת ומפומחת קוגנטיבית, מעט פחות מבחינה רגשית וחברתית. לאחרונה אני שומעת ממנה התבטאויות שמדאיגות אותי: לפני כשבועיים "החיים מעציבים אותי שבא לי למות" (ודקה אח"כ המשיכה לשחק ולהשתולל) נדלקה לי נורה אדומה קטנה, אבל זה היה באמצע תקופה של בדיקת גבולות ומתח והטרמינולוגיה עדיין סבירה, אז לא עשיתי מזה עניין. הערב, כשהלכה לישון ובכתה כי לא הרשתי לה דבר מה, היא אמרה שהיא כ"כ עצובה שהיא רוצה להתאבד ! ילדה בת 4 ! עכשיו הטרמינולוגיה כבר ממש מדאיגה ואין לי בכלל מושג מהיכן היא מכירה את הביטוי אפילו... בטוח שלא שמעה אותו בבית... אמרתי לה שזו מילה של מבוגרים ומאיפה היא מכירה אותה אז היא ענתה ש'יש לה ילדים בגוף והם אמרו לה'. מאיפה אני בכלל מתחילה לברר עם צוות גן של 4-5 איש מתחלפים + צהרון עם עוד 3-5 מאיפה היא בכלל שמעה את המילה... האם ייתכנו נטיות אובדניות בגיל כזה? האם לקחת אותה לפסיכולוג? וההסבר הזה ש'יש לה ילדים בגוף' (אני שומעת אותו הרבה והנחתי שזה מראה שהיא לא זוכרת מאיפה שמעה/למדה דבר מה - ילדים בגוף אמרו/לימדו) - האם זה סימן מדאיג למשהו? סליחה על האורך...

שלום גלי, המוות נוכח מאד גם בעולמם של ילדים צעירים. גם אם אינם מבינים את מלוא משמעותו, הם לומדים מהר שהמבוגרים מייחסים לו (ולדיבור עליו) משמעות מיוחדת במינה, והופכים קשובים ורציניים מול ביטויים בנושא. ביטויים כמו "בא לי למות" או "נמאס לי מהחיים" רווחים מאד, כביטויי סלנג, אצל אנשים רבים (אולי גם אצלך), ולפיכך יתכן שמדובר בחיקוי פשוט וחסר משמעות מיוחדת. השערה זו מתחזקת נוכח העובדה שהיא המשיכה לשחק ולהשתולל מיד לאחר מכן. גם האירוע השני אותו את מתארת, יכול להיות תוצאה של למידה: את לא מרשה לה משהו, והיא - בתגובה - אומרת משהו שגורם לך זעזוע. שימי לב שכמעט מיד מגיעה שיחה (מאד מרתקת מבחינתה) בה את מודאגת, נבהלת, ואולי גם מרככת גבולות עקב כך, ביודעין או לא ביודעין. איני סבורה שמדובר בנטיות אובדניות, בוודאי אם אין כל עדות אחרת לקשיים רגשיים משמעותיים. אם מדובר בילדה בריאה, בעלת כישורים חברתיים תקינים, שאוכלת וישנה כרגיל, מתפתחת בהתאם לצפוי ומתפקדת כשורה בגן, אפשר להניח לנושא ואפילו להתעלם ממנו קצת. אם בכל זאת את מודאגת, תוכלי להתייעץ עם הגננת ולשאול האם היא מבחינה במשהו חריג. אם גם היא תהיה שותפה לדאגה שלך, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. עניין הילדים שבגוף יכול להיות קשור לחשיבה הקונקרטית המאפיינת ילדים צעירים, כמו שמשתקף יפה בשירה של מרים ילן שטקליס, בשורות - "...איך אסביר להם שזה לא אני? זה הילד הרע, שנכנס לי בפנים- תמיד הוא נכנס בי בלי שום אזהרה, הילד הרע." לא נשמע מדאיג. שבת שלום ליאת

תודה, הרגעת אותי קצת... 2 הארועים שתארתי היו היחידים ואכן הילדה לא ילדה עצובה בכלל. ד"א - אני מאוד מודעת לאפשרות שהעלית (שזה נעשה בשביל יחס) אבל אין מצב. אני לא 'מקלה בעונש' (המשחק שסרבתי לפני הביטוי עדיין היה אסור) וגם לא מפתחת שיחה או מקדישה תשומת לב רבה מדי. דיברתי עם הגננת ולדבריה אין משהו מיוחד בגן. ביקשתי שתנסה לאתר בין אנשי הצוות מהיכן בתי בכלל שמעה את המילה 'להתאבד' (אין מצב שזה קרה בבית. גם לא בטלויזיה - אני לא רואה חדשות וכד' כשהיא בסביבה) אבל לא נראה לי שיצא מזה משהו ולטענתה זה 'בטח בא מאחד הילדים'. קרוב לודאי שהיא צודקת. את יכולה אולי להמליץ על מישהי שמבינה בגרפולוגיה - ציורי ילדים שאפשר אולי להתייעץ לראות אם משהו (לחץ/משהו חברתי) מופיע בהם?

הי ליאת אני פה בסביבה בערך חודשיים ........ קוראת את כולכם ....ובאמת ההודעות התשובות הכל מקסים בעיני. יש לי שאלה האם את מכירה אנשים שאינם זקוקים לטיפול פסיכולוגי?? קצת מזכיר לי טיפולי שיניים....כולנו שם . אם נרצה או לא..... אני חושבת לפעמים כמה שנהיה חכמים וטובים .כולנו חשופים לפגיעות של הנפש. מי יותר ומי פחות. כולנו חווים סיטיאציות של חרדה דיכאון אובססיה וכו וכו... לדעתי .רובנו ממשיכים את שגרת יומינו למרות הקשיים. אני רוצה לסייג..אני לא מתכוונת במקרים קצוניים שהצורך שם בטיפול הוא הכרחי. שאלתי היא איך עושים את האבחנה המדויקת בין אלה הזקוקים לטיפול לבין אלה שיכולים לוותר עליו? תודה מראש--מרגלית.

שלום מרגלית וברוכה הבאה אל הפורום שלנו, את שואלת שאלה חשובה, ונדמה לי שהיא כבר נדונה כאן בעבר. אישית, אני אוהבת את ההבחנה בין טיפול פסיכולוגי במובן של 'מ?ר?פ??א' לבין טיפול פסיכולוגי במובנו ה'מצמיח'. הראשון מתייחס לטיפול כאל מה שמסייע למטופל להיפטר מסימפטומים אלה ואחרים הגורמים לו או לסביבתו סבל ומצוקה. השני מתייחס אליו במובן שונה מאד, כאל הזדמנות להתבונן בעצמך, לנסח הבנות ותובנות על אופן התנהלותך בעולם, ולשכלל אותה בהתאם לנסיבות המשתנות. אני אוהבת להסתכל על טיפול כעל בחירה בכל מקרה, ומשוכנעת שברוב המכריע של המקרים אפשר גם בלעדיו. ממש כמו הגוף, שיודע לרפא את עצמו ממרבית המחלות באופן עצמוני, אני מאמינה שגם לנפש שלנו יכולת טובה להבריא את עצמה. ובכל זאת, מרביתנו נעזרים ברופאי הגוף ובאמצעים שהם מספקים לנו כדי להקל על הכאב הפיזי, אז למה להימנע מכך כשמדובר בנפש? ודאי הצלחת להבין כבר, שאבחנה מדוייקת אינה נחוצה כאן כלל, למעט - אולי - כלל האצבע האומר שמי שרוצה כנראה גם צריך... נסו ותהנו :-) ליאת

שלום, אני מבקשת המלצה לפסיכולוגית המטפלת בבנות בגיל ההתבגרות באזור שוהם תודה, זיוה

זיווה, מקווה שתקבלי המלצות למייל הפרטי. אולי אף אני אשלח לך מחר אחת כזו... בהצלחה ליאת

שלום, בני בן שנה ושלושה חודשים. אני צפויה ללדת באוגוסט הקרוב (ההפרש ביניהם יהיה שנה וחצי). כיום בני נמצא עם מטפלת בביתנו. היא מטפלת מדהימה והוא קשור אליה מאד. אני חייבת לציין שהיא משקיעה בו, מלמדת אותו המון דברים חדשים, ואני והיא מאד מחוברות מבחינת גישת הטיפול בו. נאמר לי על ידי מספר אנשים, כולל חברה שלי שהיא גננת, שעדיף להכניס אותו לגן לפני הלידה הצפויה. זה אומר, להכניס אותו לגן עוד כחודש וחצי, בתחילת יולי, כשהוא יהיה בן שנה ו-5 חודשים. האמת שתכננתי להכניס אותו לגן בסביבות אוקטובר שנה הבאה, כשיגיע לגיל שנה ו-8 חודשים. המחשבה שהוא צריך להיפרד מהטיפול הצמוד והמסור של המטפלת עוד חודש וחצי ולהיכנס לגן מאד קשה לי. ברור לי, שכניסה לגן היא צעד קשה לאמא ולעתים קרובות גם לילד בכל שלב שהוא. בכל מקרה, הכוונה היא להכניס אותו לחצי יום, עד השעה אחת ואז המטפלת תוציא אותו מהגן ותיקח אותו להמשך היום הביתה. שאלתי היא, האם מנסיון וידע, באמת עדיף להכניס אותו לגן לפני הלידה, כדי למנוע מצב שהוא יראה אותי בבית צמודה לתינוק? או שאולי להצמד לתכנית המקורית ולהכניס אותו לגן באוקטובר. אני יודעת שהיתרון בלהכנס לגן ביולי הוא שקבוצת הילדים כבר מגובשת, ואין את הבכי והצרחות של תחילת שנה. גם למטפלות יהיה יותר זמן ורגישות כדי לקלוט אותו כמו שצריך. מבחינת אופי, הוא ילד מאד נח שיש לו סדר יום קבוע ומסודר. הוא אוכל טוב, ישן טוב, מבין הכל ומשתף פעולה. בנוסף, אני בכל מקרה מתכוונת להחזיק את המטפלת גם לאורך חופשת הלידה, כי חבל לי לפספס אותה גם בשביל הילד השני. אני ממש מתלבטת ואשמח לקבל עזרה. המון תודה!

שלום הולה, את מעלה דילמה ממשית. למטבע הזו יש מספר פנים, ואת כולם עליך להביא בחשבון. אישית, אני מאמינה שאם יש ברירה, גיל שנתיים הוא גיל אופטימלי להכניס ילד לגן. זהו גיל בו קיימת מידה של בשלות לפרידה מן האם (או ממטפלת "אחד על אחד" שהייתה מכווננת לצרכיו, ללא תלות בשעון, בסדר יום שרירותי או בצרכים של ילדים נוספים). בגיל שנתיים ילדים כבר בשלים להיגמל מחיתולים, לקיים תקשורת מדוברת בסיסית, ולקיים אינטראקציות חברתיות ראשוניות עם בני גילם. מצד שני, לא מומלץ לחולל שינויים רבים מדי בחייו של ילד בבת אחת. אם תמתיני עד לאחר הלידה, באמת יתכן שזה יהיה מאתגר מדי עבור כולכם. מצד שלישי, כמו שאמרת מאד נכון, קל יותר לקלוט ילד בגן כאשר האווירה נינוחה ושגרתית, כאשר אין בכי וצעקות, וקיימת פניות מצד גננות או מטפלות. מצד רביעי, חופשת הקיץ שקיימת כמעט בכל הגנים במהלך אוגוסט, עלולה ממילא לקטוע את רצף הקליטה בגן, מה שלא יחסוך לו את הקליטה המחודשת בספטמבר, שלא לדבר על חגי תשרי. מצד חמישי, מדובר בילד נבון ומשתף פעולה, שעשוי לעבור בשלום כל אבן דרך התפתחותית. אפשר להמשיך כך שעות...הרי אין חוקים חד משמעיים בנושא. משברים התפתחותיים הם בלתי נמנעים, ורוב הילדים מתמודדים עמם בהצלחה. כל החלטה שתקחי תוכל לעבור בשלום אם תשכילי לבצע אותה מתוך שלמות, שקט ושלווה. קנאת אחים היא עניין צפוי וטבעי, ללא קשר אם יהיה בגן או לא. גם משבר זמני עם הכניסה לגן הוא כמעט אוניברסאלי, והוא עלול להיחוות כמשבר כמעט בכל גיל. מאחלת לך לידה קלה ונעימה, התמודדות טובה עם כל השינויים בחיי כולכם, ומינימום קשיים ובעיות. אשמח לשמוע מה החלטת, ואיך הולך. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, תודה רבה מקרב לב על התשובה המעמיקה והמפורטת. אין ספק, שכל הנקודות שהעלית, הן בדיוק הנקודות והדילמות בהן אני מתלבטת. אני חייבת לציין שהתייעצתי עם אימהות נוספות ששמו דגש על חופשת הקיץ, שממילא עלולה להוות קושי בקליטה, בגלל חוסר רצף. תחושת הבטן שלי וגם העובדה כי אני מכירה את בני בצורה הטובה ביותר ורואה את דרך ההתמודדות שלו בכל מיני מצבים (נרגע בקלות, יודע להמתין בסבלנות, בוגר יחסית לגילו ומשתף פעולה), גורמת לי להעדיף לדחות את הכניסה לגן עד לאוקטובר (אגב, אחרי החגים...). מכיוון שעד היום אני זורמת איתו בסדר היום ולא מאלצת את המטפלת לקבע אותו לשעה קבועה, לפחות בכל הקשור לשנת הצהריים שלו, אני נוטה להמשיך עם זה בינתיים, כי נראה לי שזה הדבר הטוב ביותר בשבילו. כמו שאמרתי, אמנם אני זורמת איתו לפי "השעון הפנימי שלו", אבל שלא ישתמע מכך שכל יום שונה מהשני. הוא ילד מאד מסודר עם סדר יום קבוע שהולך לישון פחות או יותר בשעה קבועה (אבל לא לפי שעון הגן...). אני חשה, שלמרות "בגרותו" היחסית, הדבר הטוב ביותר בשבילו בינתיים יהיה להמשיך בטיפול של אחד על אחד ואין לי ספק שהוא לא יפסיד כלום מדחיית הכניסה לגן. גיל שנה ושמונה חודשים נשמע לי כבר סביר יותר ואת רק מחזקת את הרגשתי. אני מאד מאמינה שמה שאת משדרת ואיך שאת בתור אמא מתמרנת את הדברים מועבר לילד ומקנה לו תחושת ביטחון. אני מקווה להצליח במשימה לאחר הלידה ולהיות מספיק קשובה ומעניקה לבני הבכור, תוך טיפול בתינוק החדש. שמחתי למצוא כאן תמיכה מקצועית, וייתכן (ואף סביר להניח) שניפגש גם בעתיד מעל דפים אלה. תודה רבה! הולה

שלום לעו''ס גאולה פלדמן . האים את מכירה פסיכולוג/ית באזור חיפה והצפון המתמחה במצבי פוסט-טראומה ? בתודה , אורנה

אורנה פורום זה אינו מיועד להמלצות על אנשי מקצוע,. באתר "פסיכולוגיה עברית" תוכלי למצוא את מבוקשך. בהצלחה! גאולה

אורנה, מתאפקת לא לכתוב עוד הודעה היום.. כי באמת כבר כתבתי מספיק... אבל כל כך בא לי לומר לך שלום ומה נשמע, שאני לא מצליחה להתאפק.. אז לילה טוב אחד קטן ודי, בסדר? :-) ליל מנוחה.. (לילך).

שלום לילך, האם תסכימי לקבל ברכת לילה טוב באיחור של 24 שעות? מקווה שאורנה ראתה בכל זאת, מתישהו, את דברייך. אז לילה טוב וחלומות פז :-) ליאת

איזה כיף! עכשיו לבטח יהיה לי לילה טוב! (כפול 2) תודה :-)

שלום רב, ברצוני להתייעץ עמכם. אני בטיפול דינמי כשנה וחצי. הגעתי לטיפול בגין מספר בעיות, אך הן לא באו על פתרונן. האם עלי להחליף מטפל? שיטת טיפול? תודה מראש רוני

שלום רוני, טיפול דינמי, בניגוד לטיפול ממוקד דוגמת CBT למשל, כמוהו כמסע מתמשך ופתלתל, שיעדיו הסופיים לא תמיד תואמים במדוייק את אלה שהוגדרו בתחילתו. הגם שקיימת זיקה ביניהם, הם לא תמיד זהים. המצב נכון אף יותר כאשר אנו עושים הערכת מצב 'בדרך'. חשבי למשל על מישהו שמגיע בגלל תקיעות בלימודים. בהחלט יתכן מצב בו בתום הטיפול הסטודנט המטופל עדיין לא סיים את לימודיו, אך הצליח לצאת מבית ההורים, להתמודד עם טראומה ישנה שהעיקה עליו ולצאת מהארון. לכאורה, מטופל כזה לא פתר את בעיית התקיעות שלו באוניברסיטה, אך עשה מהלכים מרשימים אחרים. נסי לבחון בכנות ובאומץ האם את אכן נמצאת באותה נקודה בה היית בראשית הטיפול. האם חלו שינויים כלשהם בחייך, ובאילו תחומים. האם הצלחת לבסס קשר קרוב ומשמעותי עם המטפל/ת שלך. האם הצלחת ליצור שינוי כלשהו באופן בו את נתפסת בעיני עצמך. אלה שאלות חשובות שיש לתת עליהן את הדעת. במידה ואת מרגישה בכל זאת ששום דבר לא השתנה, עליך לדון על כך עם המטפל שלך, ולהבין מדוע. מתוך ההבנה הזו ייוולדו - יש להניח - גם הדרכים לפיתרון. בהצלחה ליאת

שלום רב ותודה על תשובתך, אכן השתנו דברים במהלך חיי מתחילת הטיפול. אולי שינויים אלו היו מתחוללים גם אלמלא טיפול. כיצד, אם כן ניתן לדעת אם השינויים שחלו, הם אכן כתוצאה מהטיפול? בזכות המטפל הספיציפי? תודה רבה, רוני

קרה לי היום שיפור "פיצפון" שרציתי לשתף אתכם בו,זו הפעם הראשונה שהתנגבתי עם מגבת שהיתה במקלחת בזמן שקילחו את הכלב בה,אפילו אם יש מגבת גדולה שאני שמה לפני המגבת שבה אני מתנגבת-כדי שהמגבת רחצה 'לא תתלכלך',ולמרות זאת בד"כ אם לא מודיעים לי מראש שהולכים לשטוף את הכלב באמבטיה וכו' ולא הספקתי להוציא את המגבת הפנימית למקום אחר,אזרוק אותה ולא אתנגב איתה,והיום החלטתי כן להתנגב איתה,למרות שהמחשבה על כך בהתחלה קצת הפריע לי; אומנם אחרי הניגוב הפכתי מגבת זו למגבת לניגוב פנים וכו'(שנמצאת במקלחת אחרת וש'חשופה ללכלוך') ומחר אקח מגבת אחרת,כי מנקים,אך בכל-זאת זו התקדמות קטנה בשבילי בנושא הניקיון מאז תחילת נטילת הכדורים. לצערי בנושא ניקיון הגוף לא היה שיפור והיתה אפילו התדרדרות קלה,אך גם ניגוב הגוף גם שייך בעקיפין לנושא הניקיון. תודה על הקשבתכם, לילה-טוב, משתנה

שלום משתנה, שמחים בשמחתך כל אימת שאת עושה צעד קטן או גדול קדימה. נעים שאת הופכת אותנו שותפים לתהליך החשוב הזה. (הדבר היחיד שקצת מעיב על השמחה שלי, זה שנזכרתי כמה זמן לא רחצתי את ירדנה... ). מקווה שאת בקו הבריאות, וכל ההרגשות הרעות התפוגגו ונסוגו מול ההישגים החדשים. המשיכי בכל הכוח ליאת

משתנה. כמה טוב לשמוע על שיפור,גם אם פצפון, יש בך ת'כוחות. רואה? :-)))

בהתחלה חששתי לכתוב את השיתוף,כדי שלא 'אראה רע' בעיניכן - בעיני אחרים,ותמיד משמח לדעת שלמישהו איכפת ושמישהו תומך בי בדרך הקשה שאני עוברת. לליאת - ראשית-כל אני וכלבים זה 'לא הולך ביחד',והכלב גם אינו שלי,אך למרות זאת אני נאלצת לטפל בו רבות;הצחקת אותי בצורה שבה כתבת על ירדנה,וזה כבר דבר חיובי - להעלות חיוך על שפתיי,שזה דבר לא שיגרתי בזמן האחרון. שנית- בעיניין הבריאות שהזכרת לצערי המצב לא הכי טוב ויש בעיות בריאותית שאיני מעוניינת לפרט כאן (מחשש לזיהוי),ולפי תוצאות בדיקות-דם שעברתי ושעוד לא קיבלתי אותן ואם הבעיות ימשכו,אני חוששת שהפסיכיאטר יפסיק לי את הטיפול בתרופה,הוא כבר הזהיר אותי מכך. ככה שאומנם יש שיפורים קלים בבדיקות ומעט מאוד בניקיון,ואמשיך לקחת את התרופה(במיוחד שכבר העלינו את המינון ל-150 מ"ג),אך אני מפחדת שכל זה ילך ויתדרדר אם הסימפטומים ימשכו ואם בדיקות-הדם לא תצאנה טובות-ולצערי יש כבר סימנים פיזיים לכך שישנה בעיה כלשהיא. מצטערת שהארכתי,הרגשתי צורך לעדכן אתכן במצב האמיתי ולא סתם 'לעבור לסדר היום'.

אני בהריון.לא רוצה את זה!לא יכולה!אני יודעת שאני צריכה לעשות הפלה ומהר.אבל אני מפחדת.שזה ירדוף אותי. אני לא מצליחה לחשוב על זה כגוש תאים,אני חושבת על הילד שאני אמית. אני בשוק, כי רק פעם אחת...ולא היו סימנים.קיבלתי אחכ מחזור.... עשיתי את הבדיקה כי זמן רב אני לא מרגישה טוב.חולשה ובחילות.לא האמנתי שזו תהיה התוצאה. אני לא יודעת מה לעשות.אני שונאת את עצמי - מטומטמת חסרת אחריות שמסבכת לעצמה את החיים. לא יכולה לקחת שום החלטה.איפה אני ואיפה החיים? הם יותר מהירים חזקים ויפים ממני.אני לא יכולה להם.אני מיותרת.נסחפת בהם סתם.מה עשיתי?מה אעשה?

ויק יקרה, וואו, איזה טוויסט בסיפור חייך! אני לא בטוחה שאני יודעת מה לכתוב: סיבוך? אושר פוטנציאלי? מה שברור לי הוא שהטוויסט הזה מחייב דיבור ודיבור ועוד דיבור. עשי זאת, ועדכני אותי בבקשה. מופתעת איתך, אורנה

ויק יקרה. כמה מסובך,כמה קשה,כמה מפתיע,כמה משמח, כמה רגשות מעורבים עלו אצלי כשקראתי אותך... שומעים את הכאב שלך מבין השורות. לא פשוט לקחת החלטה לכאן או לכאן. אך אם זאת... שמחה בשבילך,שמחה איתך ... בשורות כאלו תמיד משמחות ומרגשות אותי. וכן נכון,יודעת שלא פשוט להביא ילד לעולם בנסיבות לא פשוטות. את לא כזו,את לא כל מה שכתבת! את לא צריכה לשפוט את עצמך בחומרה. עשי מה שנכון לך. ויודעת שזה קצת לא ברור כרגע מה נכון. ואני מצטרפת לאורנה,באמת כדאי לדבר על הדברים. כדי שהתמונה תתבהר לך.ואז יהיה אולי קל יותר. ואשמח אם תעדכני.... דואגת וחושבת עלייך,ויק יקרה.

אני נשואה כשלוש וחצי שנים לגבר שמצד אחד הוא המאהב המושלם ומצד שני הוא הגבר הכי אלים שאפשר לתאר, ברגעים הטובים שלנו יישנה אהבה ישנם ליטופים חיבוקים וכל מה שאפשר לרצות מבן זוג,ברגע שהוא חוטף את השיגעון הוא מכה עד זוב דם, הבעיה היא בי הוא מודע לעובדה שאנחנו אוהבים אבל לא מסתדרים ולכן רוצה להפרד בטענהצודקת שזה ישים סוף לסבל שלנו,אני פשוט מפחדת מהלבד יש לנו שני תינוקות מיליון חובותאני לא עובדת ואני מאוהבת בו עד כאבבצורה שללא ספק היא חולה אני אפילו מוכנה לסבול איתו ואותו רק לא לחשוב על פרידה ממנו אני יודעת שאני זקוקה לעזרה ולכן אני פונה אליכן אנה עזרו לי למצוא את הדרך להתגבר מדובר בעניין של חיים ומוות

אילנה הדברים שאת מעלה כאן מדאיגים עד מאוד!!! המצב כפי שאת מתארת מסוכן לך, וגם לבן זוגך (שעלול לשלם מחיר כבד בגין מעשיו) ןמסוכן מאוד עבור שני ילדייך הפעוטים!!, כך שאם הם יקרים לך פני בדחיפות לטיפול באחד ממרכזי הטיפול באלימות, (תוכלי לברר דרך מח' לשרותים חברתיים בעיריה), או לנעמ"ת. ועד שתגיעי לפגישה שתיקבע לך, כמה מילים מה שעולה מדברייך זה שאת מבינה שהמצב מסוכן אבל סבורה שאין ביכולתך לצאת ממנו מאחר ולדברייך "הבעיה היא בך"! רבות מן הנשים המוכות חיות בהרגשה כי האשמה לאלימות נעוצה בהן וזוהי תחושה משתקת. אין שום דבר בעולם שמצדיק שימוש באלימות כלפייך!! יש אפשרויות טיפול יעילות, פרידה איננה הכרח, וככל שתקדימי לפנות לטיפול כן ייטב!!

שלום, יש לי בן זוג כבר 4 שנים. הכל בינינו טוב ואנחנו אוהבים מאוד. בריבים ובוויכוחים, בן הזוג שלי נסגר, משדר אדישות וחוסר רגישות וחוסר אכפתיות. למרות שאני יודעת שהשיחה נוגעת בו, לא ניתן לראות זאת במה שהוא משדר. הוא נעשה קר אדיש ומרוחק. הדבר הזה מאוד פוגע בי. לאן ניתן לפנות לעזרה והאם טיפול פסיכולוגי לבן זוגי יעזור?

שלום מיכל, ישנן שתי אפשרויות טיפוליות שעשויות לעזור: אחת היא טיפול זוגי עבור שניכם, והשנייה היא טיפול פרטני עבורו (במידה והוא רוצה בכך). בשתי האפשרויות יכולה להיות נגיעה בחוויית הניכור והחסימה הרגשית בעת ריב. בכל מקרה, דברי איתו בכנות על רגשותייך כלפיו כשאתם רבים, והציעי לו בעדינות לחשוב ביחד על האפשרויות הנ"ל. בהצלחה, אורנה

אני התחתני עם בכור במקוצע הכי טוב. וממשפחה הכי טובה , הבעיה ש בשביל לקנות מצרכים לבית צריך להלחם, בשביל עצמו מבזבז כסף אוכל במסעדות הכי יקרות, אותיי וילדים הורג עד שנותן לנו כסף ,אני מטיפשותי עזבתי לימודים והכל ,ונסעתי איתו בכל העולם. עכשיו אני זקוקה לו מאוד הוא קנה בית גדול באיזור טוב ו אני מתביישת לעבד בניקיון , למרות,זאת גם עכשיו גם כן חולה, ודבר הכי רע שקרה שאבא שלו היה חי, אמא שלו כל הנכסים ובתים מכרה ,וקנתה נכסים לידים אחרים ואנחנו לא קיבלנו אגורה לבעלי לא אכפת שהם לקחו כל הכסף אני אין לי אף משפחה בארץ וגם התנתקתי ממשפחה שלו , עכשיו הם רוצים לחדש את הקשר. ולי וילדים מאוד כואב על ההתנהגותם .ועוד דבר גם שעשו אנחנו הגענו לארץ לפניהם והם דרשו המון עזרה כספי עד שהביאו כל הכסף שלהם ארצה.עכשיו לא רוצה להתגרש בגלל ילדה לא יודעת מה לעשות האם לחדש את הקשר איתם ?מה לגבי התנהגותם.הם סיפרו לחברים שלנו שאני ברונז איתם והם לא יודעים למה.?אין לי כסף לשום דבר בתי לומדת באונברסיטה .

שלום שווווו, כאב עז עולה מהודעתך, וגם בלבול ויאוש. אני מבינה שיש קושי ברמה הזוגית, וברמת המשפחה המורחבת של בעלך, ואני קוראת בין השורות שאת בודדה מאוד עם כאבך. אני חוששת שברמת הפורום האינטרנטי לא אוכל לעשות הרבה יותר מלשלוח לך עידוד וחמימות. לצד זאת, אני רוצה להוסיף שברור לי שאת זקוקה לאוזן קשבת ולמרחב בטוח בו תוכלי להתלבט, לחשוב ולהרגיש. לכן, ומבלי לשכוח את הקושי המציאותי, אני מציעה לבדוק את האפשרות לקבל טיפול במסגרת מרפאתית או במסגרת קופ"ח. חזקי ואמצי, אורנה

הפסיכולוג שלי החליט(בלי להתייעץ עימי)שמבחינתו הטיפול תקוע היות ואינו יודע כיצד להתמודד עם נושא מסוים. למרות שהצעתי שנגיע להבנה המקובלת על שנינו בנושא הנ"ל ונמשיך הלאה לדבריו איני צריכה להתפשר ועלי למצוא פסיכולוג אחר. כל זה קרה בפגישה האחרונה נותרה לנו פגישה אחת(החלטה שלו). אני מאוד רוצה להמשיך בטיפול אצלו איך מגיעים לליבו ומשכנעים אותו כי אני כבר אמרתי נואש. ברצוני לציין שחוץ מהנ"ל היתה דינמיקה טובה מאוד גם לדבריו.

שלום איריס, אני מבינה שהעלת את הנושא בפורום לפני מספר ימים, והדבר עורר גל של תגובות נסערות. אני יכולה להבין זאת. האחריות המקצועית של המטפל נתפסת באופן אינטואיטיבי כאחריות להיות מיטיב באופן עקבי ורציף. קשה להבין שלפעמים, במקרים שהם אמנם נדירים אך בכל זאת קיימים, להיות מיטיב פירושו דווקא לאפשר למטופל ללכת. כפי שליאת כתבה: "עליך לזכור שמרגע שמטפל איבד את העמדה האמפתית כלפיך - יהיו סיבותיה אשר יהיו - הוא יתקשה מאד למלא עבורך את הפונקציה המיטיבה לה את זקוקה. מבחינות רבות, כשמטפל מרגיש כך, מוטב שיפסול את עצמו מראש". חשוב לי שתביני שליאת ואני כתבנו מילים אלה, אודות 'הפסילה העצמית המיטיבה' מצד המטפל מתוך הבנה כללית של הדברים. תמיד קיימת האפשרות שמדובר בתהליך אחר, אבל קשה מאד להתייחס לטיפול 'מבחוץ'. למעשה, רק את והוא יודעים מה התרחש ביניכם בחדר הטיפול, ורק שניכם תוכלו ללבן את הדברים. לכן, חשוב שתלכי לפגישה האחרונה, ותשתפי אותו בכנות ברגשותייך. בהצלחה, אורנה

ללכת לפגישה האחרונה לא במטרה לשכנע אותו אלא במטרה להפרד ולהודות על שהיה שם בשבילי. לא נעים "שזורקים אותך" אבל היות והוא לא מעונין להמשיך לטפל בי אז אני ממשיכה הלאה.

אני מרגיש שאני הולך להשתגע אני לא יודע מה לעשות עם עצמי הראש לא רגוע הכאבי הראש האלה כבר שיגעו אותי אין לי מנוח כל מה שאני שומע ניכנס לי למוח ומשגע אותי ואין לזה מרפא הכדורים לא עוזרים ואני לא רוצה להגיע לבית חולים אבל אין לזה מרפא אני רוצה למות בחיים לא היה לי את הסיפטומ הזה מחשבות שליליות בילבול זיעה כאבי ראש נימעס לי כבר של אמא שלי שהביאה לי את הגנים המחורבנים האלה שהורסים לי את החיים בלי הנאה אהבה רק סבל מה אני צרייך לעשות??????

שלום eyal1, אתה מתאר סבל מאוד גדול, הנובע (אם אני מבינה נכון) ממחשבות מטרידות. אם יש לך מטפל/ת, כדאי מאוד להקדים את הפגישה עמם למועד קרוב ככל האפשר. במידה ואינך מטופל בטיפול פסיכולוגי, נראה לי נכון לקדם את האפשרות הזו. בינתיים, נסה את התרגיל הבא: שב במקום נוח, ועצום את עיניך. דמיין שהתודעה שלך היא מרחב שהמחשבות שלך נכנסות ויוצאות ממנו מעצמן. התבונן בכל מחשבה שנכנסת: מה היא 'אומרת'? מה 'כתוב' בה? במידת האפשר, השתדל לא 'לעשות' שום דבר למחשבות, רק להתבונן בהן, לתת להן ללכת לאורך מרחב התודעה שלך ואז לצאת. המשך לעשות זאת ככל שתוכל. החזק מעמד, אורנה

שלום, בני בן כמעט 6, עולה בשנה הבאה לכיתה א'. מאז ינקותו התגלה כילד טוב במיוחד, חברותי ונוח, ואף מנסה לרצות את מקורות הסמכות, הורים וגננות. בגי ל3 נכנס לגן שמסגרתו התגלתה (במאוחר) כנוקשה מדי עבורו, והגיב בהרבצות. למרבה המזל, בשנה שלאחר מכן (בשנה שעברה) עבר לגן עם גננת נהדרת, שהבינה אותו והזיבה לו את שלוות רוחו והתנהגותו. עם זאת, השנה התנהגותו משתנה, ואף שכל הצוות מעיד שהילד משתדל מאוד ושלרוב הוא פשוט נהדר, יש ימים, ולעתים שבועות רצופים, שבהם פשוט אי אפשר להשתלט עליו: לפעמים מרביץ לילדים אחרים (כולל, ואולי בעיקר, לחבריו), לא מסוגל לשבת בשקט במפגש, מציק ומטריד על אף בקשות חוזרות ונשנות לחדול. גם בבית ההתנהגות דומה, ומה שבולט הם שלושה דברים: קושי לשלוט בכעס (הוא מעיד על עצמו שהוא "לא מצליח לעצור את עצמו"), קושי להתמודד עם תסכול (למשל, אי הצלחה במשחק גורמת לו "לשבור את הכלים"), ועם זאת - טוב הלב העמוק והרצון האדיר לרצות אותנו (מה שכמובן רק מגביר את התסכול כשאינו מצליח, ואיתו את הכעס, ואיתו את ההשתוללות). אני מאוד מודאגת מהמעבר לכיתה א', שרק יגביר לחצים קיימים, ומן המפגש עם מורה שאינה מכירה אותו ועשויה להגיב להתנהגותו באופן קשה, מה שרק יחמיר את המצב. אני גם לא יודעת איך להגיב בעצמי: מחד, ברור לי שהוא זקוק לרוך, ומאידך, הסבלנות שלי לא ארוכה כפי שהייתי רוצה, מה גם שיש לו אחים קטנים ואני לא מצליחה לעמוד ב"מבחנים" שלו. אני רואה במפורש שתגובה רכה ומבינה שובה את ליבו, אבל פעמים לא מעטות אני לא מצליחה (כמוהו) לעצור את עצמי, כועסת ואף מתרתחת, והתוצאה כמובן רק שלילית. אודה מאוד על כל עצה בנסיון לצאת מן המעגל... דיאנה

שלום דיאנה, תיארת ברגישות רבה את מעגל התסכול-תוקפנות שבנך חווה, ואת תחושותייך כלפיו (זיהוי הרגע בו אתם מאד דומים הוא חשוב ומרגש בעיני, ויכול להוות נקודת מפתח בהבנה שלך אותו). אני חושבת שכעת הזמן להוסיף להתבוננות הנבונה שלך עיניים ואוזניים נוספות, שיוכלו לעזור לך לזהות נקודות מפתח נוספות במעגל הזה, בהן נכון וכדאי להתערב. אני ממליצה לך להתייעץ עם הפסיכולוג/ית החינוכי/ת האחראיים על הגן, ולתאם מספר פגישות של הדרכת הורים. ילדים מגיבים נפלא גם לשינויים מזעריים בתגובות הוריהם, ומאד כדאי ללמוד דרכים מועילות להרגיע אותו ולתמוך בו בהתמודדויות הרגשיות שלו. בברכת עלייה מוצלחת לכיתה א', אורנה