פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לכם, יש לי בעיה בטיפול ואני לא יודעת איך להסביר אותה ואני לא יודעת אם לשתף את המטפלת שלי . אשמח אם תעזרי לי. אני בחורה מופנמת מאוד וקשה לי מאוד לבקש עזרה, לדבר על עצמי.....ולקח למטפלת שלי הרבה זמן עד שהיא עזרה לי לשתף איתה פעולה. הבעיה היא שכל פעם שאני מרגישה שהיא מתקרבת יותר מדי או שאני זורמת איתה, אני עושה ניתוק, כלומר, אני מבטלת פגישה, או שותקת כל הפגישה, או שאני מודיעה על כוונתי לעזוב כי נמאס לי.... ועוד פעם אנחנו עובדים על זה, מדברים על הקשר שלנו וחוזרים אח"כ לבעיות העיקריות. שאלתי היא, למה אני ממשיכה כל הזמן לבדוק את הגבולות איתה? למה חשוב לי לדעת איך היא תגיב אם אני עוזבת? למה אני מפחדת מקרבתה ומפתיחותי אליה? ומה את כמטפלת חושבת על מטופל כזה? אשמח אם תעני לי ואם יש כאלו שעושים כמוני!!!

היי כרמית, אני חושבת שמה שאת מרגישה עובר/עבר על כולנו באיזשהו שלב בטיפול... (מנחם, לא?) אישית, לאורכו ולרוחבו של כל הטיפול הנוכחי שלי (שנה וחצי) המצב עדיין כך, אם כי ב'פורפורציות' מעט שונות. בשנה הראשונה של הטיפול, זה כבר אפילו 'דו?בר בקול רם' על כך שבכל כחודש (!) q.o.p 'מאיימת' בעזיבה. אני לא יודעת מה בדיוק גרם לי לעשות את זה כל פעם, אבל מניחה שזה מאוד קשור בדיוק לאותם היבטים שהעלת. ועדיין זה קורה. אמנם במינונים נמוכים יותר, אמנם כבר אחרי שדשנו בזה, ואחרי שאני מאוד מודעת לזה, והנה, זה ממשיך לקרות. וזה עצוב כל פעם מחדש, אבל אני יודעת שכשם שהמינון קטן בעבודה לא קלה, אולי יום אחד הוא יעלם... ואת יודעת מה, גם אם לא, אני יודעת שהיא *עדיין* תהיה שם. עדיין תנסה להתקרב, עדיין תשמור שאני לא אתרחק... זה נעים להרגיש כך. וזה חשוב. כנראה גם לך... שאלת לגבי 'גבולות'. ובכן, מניחה שיש להם קשר ישיר ועקיף. לדעתי הלא-מלומדת, זו מן 'בחינה' של הקשר ביניכן... 'הקשר הטיפולי' שמלווה אותנו לכל אורך המסע הזה - לוקח חלק בכל פיפס שאנחנו עושים. (אגב, מה שאת קראת לו 'ניתוק' נקרא בפסיכית "acting out") (או בעברית צחה "ביטוי פעולה"). תוכלי לקרוא על זה ברשת אם תרצי... בשורה התחתונה, מה שאני מנסה להגיד - למרבית המטופלים חשוב לדעת איך יגיב המטפל למעשים שלו. זה חשוב לנו, כי הם חשובים לנו, וזה חשוב לנו כי אנחנו רוצים להיות חשובים להם. בכל מקרה, כמה מעצבן שזה ישמע - האדם שיוכל להסביר ולנסות להבין *ביחד איתך* את המצב הלא נעים הזה, היא לא אחרת מאשר המטפלת שלך :-) q.o.p קוראת שקטה כאן. מקוה שזה בסוודר גם להגיב :-)

שלום כרמית, ותיקי הפורום ודאי מחייכים להם לשמע הנושא שאת מביאה, כי זהו אחד הנושאים המדוברים כאן ביותר והמציקים מאד עבור מטופלים רבים: הנכונות להתמסר לקשר קרוב ואינטימי, תוך נטילת הסיכון של פגיעה או נטישה. אחרי הכל, ככל שאנו מאפשרים קרבה, כך עולה החרדה שלנו מאכזבה, נטישה, פגיעה או אובדן. אנו ממשיכים לנוע, הלוך ושוב על ציר ההתקרבות-התרחקות, הודפים כשקרוב מדי, אך בו בזמן מייחלים לקרבה, מאיימים בעזיבה כדי להרגיש מחוזרים שוב. אז כמו שכתבה לך נכון gop, את בהחלט לא לבד בעניין הזה, וזה עשוי להתמתן עם הזמן. זו הזדמנות לברך את gop על הפרת השתיקה בפורום, ועוד בדרך כה מלבבת. שבת שלום לשתיכן ליאת

בני נער בן 14 מתבגר, ברקורד קיימת בעיית קשב וריכוז, משתמש בריטלין, בעל דימוי עצמי נמוך ורגיש מאד. לאחרונה שמנו לב שהוא מסתגר זמן רב בחדרו,, הצצנו ונדהמנו לגלות שהוא מאונן מול מסך המחשב, מצלם ומשדר זאת לגברים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! האם התופעה מוכרת? האם היא חלק מתהליך ההתבגרות או חס וחלילה הוא בוחר את בני מינו? אנו עזרו לנו, אנו נואשים. לא יודעים לאיזה פסיכולוג לפנות ליעוץ? מה נראה לכם? טבעי? מעלה חשש? תודה

שלום ישראלה, הגם שחשיפה לתכנים פורנוגרפיים ברשת היא עניין נפוץ, וכמוה גם אוננות מוגברת בגיל ההתבגרות, הצילום וההפצה של המעשה נורמטיבים הרבה פחות. כדי לוודא שאינו נופל קורבן למעשי ניצול או מסחר בתמונות הללו (ילדים בגיל זה לא תמיד ערים למלוא המשמעויות של מעשיהם), כדאי להכניס גורם מקצועי לתמונה. זה שהתמונות נשלחות לגברים אינו מעיד בהכרח על בעיות בזהות המינית, אך אין ספק שטיפול פסיכולוגי תומך יסייע גם בגיבוש זהות יציבה, תהיה אשר תהיה. בהצלחה ליאת

שלום לך , יש לי שאלה, דיברתי אתמול עם המטפלת שלי על הקשר בינינו. מה משמעתו? מה הוא נותן לי? מה היא בשבילי? ולהפך? היא בכתה, ממש הזילה דמעות והסבירה לי עד כמה אני חשובה לה. זו פעם אולי שלישית שהיא בוכה וכבר דיברנו על זה (הבכי הקודם היה לגבי נושא אחר). מה שמפריע לי בזה, לא שהיא אינה מצליחה להכיל אותי, או שהיא נראית חלשה בשבילי, אלא דווקא שאני חוסמת את עצמי מלבכות, כי אני לא רוצה שהיא תראה עד כמה היא חשובה לי, ועד כמה אני צריכה אותה, למרות שלפעמים אני חווה אותה שכפוגעת (כשמחזירה אותי לאירועים קשים). אני לא יכולה לסבול את הבכי שלה, אני נחנקת, משפילה עיניים ומתפללת שהפגישה תסתים בכדי לצאת ולפרוץ הכל החוצה. תודה, סופ"ש נעים

שלום שיר, הנושא של מטפל הבוכה בטיפול נדון כאן בעבר, ואני ממליצה לך לעשות חיפוש קצר בפורום ולקרוא את מה שכבר נאמר. לעצם העניין, אני מסכימה שלבכי של המטפל יכולות להיות השלכות על יכולתו של המטופל לחוש מוחזק ומוכל. אני חושבת שעל המטפלת שלך לדעת מה מעוררת אצלך התנהגותה זו, כחלק מהדיון על היחסים שלכן. עליך לזכור שמטפלים בהחלט יכולים להיקלע במסגרת הטיפול למקומות מציפים משל עצמם, עליהם אפשר (וצריך) לעבוד במסגרת ההדרכה או הטיפול שלהם. דברי איתה על כך, או הדפיסי לה את פנייתך אלינו. בהצלחה ושבת שלום ליאת

תודה ליאת על תשובתך, אנחנו כבר דיברנו על זה. אבל היא פשוט אינה יכולה לשלוט בעצמה. ואני לא יודעת אם היא עוברת הדרכה או שלא.... ואם אני אעיר לה עוד פעם, היא תגיד שלכולנו יש רגשות ... אני פשוט יוצאת עם הרגשה רעה אחרי זה, ואני לא יודעת איך להעביר לה עד כמה זה עושה לי רע. אני אפילו חשבתי הפעם במקום לשבת שם חנוקה פשוט לקום וללכת!!!!!

לחברי כללית מושלם יש הסדר עם מכון מדיטון. מתקשרים למכון, ולאחר איבחון ראשוני (טלפוני) ובהתאם לאיבחון נמסר שם וטלפון של מטפל כלשהו שמתאים לסוג הטיפול ולצרכי המטופל ולאחר שהתקשרו אליו ממדיטון.עלות הטיפול 160 ש"ח והוא מוגבל ל30 טיפולים בשנה (עד שנתיים) מה דעתכם? האם זה שווה משהו? האם כאשר מטפל עובד על כמות גדולה האייכות נפגמת? מיהם המטפלים שמקבלים במקום, מה טיבם? והאם יש למישהו המלצה על מטפל ספציפי בתל אביב??? תודה

שלום 'אני', איני מכירה את ההסדר הספציפי של קופת החולים הכללית, אך התיאור שלך נשמע הגיוני. מכונים המכבדים את עצמם עובדים עם פסיכולוגים מורשים ומוסמכים (או עם מתמחים המקבלים הדרכה) היודעים לקבל על עצמם מטופלים במכסה הראויה. אחרי הכל, גם כשמדובר במטפל פרטי, אי אפשר לדעת כמה מטופלים יש לו, ולא נותר אלא לסמוך על מקצועיותו ויושרו המקצועי. מקווה שתקבלי המלצות למייל הפרטי שלך. בהצלחה ליאת

אשמח לקבל עליה קצת פרטים. תודה שלום 'אני' הודעתך נערכה. מטעמים מובנים אין אנו מאפשרים דיונים או המלצות על מטפלים ספציפיים. זאת, כדי לשמור על צביונו של הפורום כמקום התייעצות ולא כזירת פרסום או (חלילה) השמצות. מקווה שזה מתקבל בהבנה. שבת שלום ליאת

שלום "אני". למרות שמחקו את השם, מצאתי את ההודעה שלך כשחיפשתי בגוגל את שמה (אני לא מוצא את מספר הטלפון). אני גר עכשיו בחו"ל, אבל כשהייתי בארץ הייתי אצלה בטיפול כשנה. כל מה שאני יכול להגיד זה שלמרות שאין לי מקור להשוואה ממטפלים אחרים, העזרה והתמיכה שלה היו בשבילי מאוד מאוד חשובים. קיבלתי המון כח לעשות דברים, כמו לעבור לכאן. הייתי ממשיך ומשבח אבל מביך אותי לחשוב שהיא תמצא את זה :)

היי ליאת אצין כאן בקצרה למה אני קוראת התנהגות ילדותית אפרוש בפנייך מספר דוגמאותהמרראות על התנהגות זו. 1. חוסר יכולת ליתמודד א.עם כאב ב. עם מוותקושי רב לדבר על המוות ועל כאביה הפנימיים 2.בריחה 3.תלותיותוצורך באחיזה בקיים ובמוכר 4 . ביישנות יתרהסתגרות והתבודדות מדיאגה ולפני שהסיים אומר שמדובר כאן באישה כבת 46 עוד מעט במה את חושבת שמדובר על פי תאוריי ואיך ניתן לעזור לה.אשמח לתגובה מהירה ככל שניתן ורוצה הפעם לפנות את פנייתי אליך בלבד כי את יודעת פשוט במה מדובר וזה כמובן בא בהמשל למה שכתבתילך כבר לםני זמן קצר.

שלום שולמית, מטעמים מובנים, לא אוכל לאבחן אנשים דרך האינטרנט. התיאורים שלך יכולים להתאים לאבחנות שונות, ויש להכיר מקרוב את הרקע המשפחתי וההיסטוריה האישית שלה. איני יודעת מה טיב הקשר שלך עם אישה זו, והאם היא עצמה חשה מצוקה ורצון קבל עזרה, או שמא מדובר במוטיבציה של אדם אחר. בכל מקרה, במידה וקיימת אצלה מודעות למצבה ורצון לחולל שינוי, יש מקום לפנות לטיפול פסיכולוגי מסודר, ולהתמיד בו מתוך מחוייבות לתהליך. אני רוצה להזכירך שטיפול ללא מוטיבציה אמיתית של המטופל, הנעשה מיוזמתו של אדם אחר, עלול להפוך להחמצה. בברכת שבת שלום ליאת

ערב טוב (ותודה ליאת על העצות הקודמות) רציתי לדעת איך ניתן לעזור לאמא שלי, נודע לי לא מזמן שאמא שלי עברה בדיקות רפואיות ושהן לא יצאו טובות, (כאשר אני ידעתי על הבדיקה ושאלתי את אמא שלי עליהם היא אמרה שבסדר אך שצריך טיפול קצר ואין מה לדאוג), אך במקרה שמעתי אותה מדברת עם חברה על כך שהבדיקות לא יצאו טובות ושעליה לעבור טיפולים. אגב הבדיקה היא ביופיסיה - ועד כמה שאני מבינה אולי זה סרטן? מה שאני לא מבינה למה אמא שלי לא מוכנה לשתף אותי על אף ששאלתי אותה, אני יודעת מהעבר שהיא לא הסכימה לשתף אותי ואת אחי במה שעובר עליה - כי טענה אחרי מס' שנים ששאלתי אותה "הייתם קטנים בביה"ס ולא רציתי להדאיג אתכם". איזו מין סיבה זו, הרי אני כבר בוגרת 25, ולא ילדה קטנה ועצם הניחושים על מה שעובר עליה הרבה יותר מטריפים אותי. בנוסף אני גם רוצה לעזור לה ולתמוך אבל איך אני יכולה אם היא לא משתפת אותי. שאלתי היא אך ניתן לגרום לה לדבר איתי על הנושא בכנות, והאם יש משהו שאני יכולה לומר או לעשות שיוכלו לעודד אותה לכך. חשבתי אולי לקנות מתנות מתוך משמעות של עידוד - אבל אולי זה טיפשי. או לעלות את הנושא רק שאני לא ממש יודעת איך. וחוץ מזה היא שוב פעם יכולה לטעון שהיא לא רוצה שנדאג כי יש לימודים ועוד דברים. למרות שמבחינתי אין קשר אפשר גם לדאוג לאחרים וגם לי. בכול מקרה אשמח לתשובה ש'.

שלום ש', להחלטה של אמא יכולות להיות סיבות שונות, חלקן ברובד המודע (לא להדאיג אתכם, לא להפריע ללימודים, לא ליפול למעמסה, וכיוב'), וחלקן ברובד עמוק יותר ומודע פחות, כמו למשל הפחד לקרוא לדברים בשמם, להתעמת עם שאלות קשות מצידכם, ולקבל סטטוס של אישה חולה. דיבור פתוח וכנה לא חייב להתחיל דווקא בהקשרים של חולי. תוכלי ליזום שיחה פתוחה בה את מדברת על עצמך, על המשאלות שלך, על התכניות שלך לעתיד, ועל רגשותייך כלפיה. אני מאמינה שכאשר נפתח ערוץ, כל מיני דברים יכולים לעבור בו, הלוך ושוב. מתנות קטנות לעידוד אינן דבר טפשי, והן יכולות לעודד את שתיכן. ודבר אחרון - החשש של אמא מלהדאיג אתכם, נובע - אולי - גם מהתייחסות אליכם כאל ילדים. סטטוס של אדם בוגר הוא משהו שצריך, כנראה, להרוויח. התנהגויות בוגרות, לקיחת אחריות בבית, מתן סיוע טכני ונפשי ונכונות לחלוק את המאמץ בחיי היומיום עם אמא, כל אלה יכולים להזכיר לה שאתם כבר לא ילדים, ולעזור לה לשנות את התייחסותה כלפיכם. אני מאחלת לכם בריאות טובה והרבה שנים של נחת ביחד. ליאת

כמו זברה שחשבה שתוכל להוריד מעצמה כמה פסים, חושבת שאולי היתה זאת מחשבה מוקדמת מדי, ומבקשת עכשיו להחזיר את כל הפסים שהיא רק יכולה ומצליחה, בעיקר את אלה שבאזור הבטן והלב, אבל לא מוותרת גם על הפסים הקטנים יותר, אפילו לא אלה שבאזור הזנב. ואם אפשר, אולי כדאי להוסיף גם כמה פסים חדשים, לא מוכרים, העיקר שיכסו, את העיניים, האוזניים. רוצה להיות זברה לאיזה תקופה,

מה שיפה אצל הזברה, זה הקושי להחליט האם היא לבנה עם פסים שחורים, או שחורה עם פסים לבנים. זה משאיר מרחב תמרון, פתח לפרשנות משתנה, ובו בזמן גם מקור לאי-הבנות. אם זה מה שיעזור לך, שימי פס! שבת נפלאה ליאת

הזברה שלי שמה כבר כל כך הרבה פסים, שהם כבר נראים כמו פס אחד גדול ועבה, שמכסה את הכל, גם את מה שלא צריך. כששמים פס על פצע פתוח, הכל מחמיר ומתבשל מבפנים, נרקח ותוסס לאט. עוד מעט כל הפסים שבעולם כבר לא יעזרו. אבל אחרי שפעם אחת היא כבר הורידה חלק מהפסים, יהיה קשה לעשות את זה שוב. תעדיף להתבוסס בפצעים של עצמה, אבל לשמור על כל הפסים במקום.

לעיניים ולאוזניים גם לבטן גם ללב http://www.youtube.com/watch?v=LlvUepMa31o

בא לי למות. אין לי כוח לחיים יותר.לא לעבוד.לא ללמוד. כלום. נמאס לי.

מנסה למצוא בשבילך מילים מעודדות ולא מוצאת...גם אצלי לא משהו...ומאוד מאוד קשה... רק אומר ששומעת את כאבך . שולחת לך כוחות,אופיר. איתך.

ההודעה ממני, רשמתי בטעות את שמך.....

שלום אופיר, מקווה שאווירת סוף השבוע תרכך מעט את הכאב של אמש. החיים אכן יכולים להיות לפרקים קשים ומייאשים. עבודה ולימודים יכולים להיחוות במקרים אלה כמעמסה עודפת. במקרים אחרים הם נתפסים כהצלה של ממש. לפעמים צריך פשוט לחכות בסבלנות עד שהגל הקשה יחלוף, ולהיעזר בכל מה שמאפשר לנו לצוף. החזיקי מעמד ליאת

בתי בת 4 ו-3 חודשים, ילדה יחידה. מאוד בוגרת ומפומחת קוגנטיבית, מעט פחות מבחינה רגשית וחברתית. לאחרונה אני שומעת ממנה התבטאויות שמדאיגות אותי: לפני כשבועיים "החיים מעציבים אותי שבא לי למות" (ודקה אח"כ המשיכה לשחק ולהשתולל) נדלקה לי נורה אדומה קטנה, אבל זה היה באמצע תקופה של בדיקת גבולות ומתח והטרמינולוגיה עדיין סבירה, אז לא עשיתי מזה עניין. הערב, כשהלכה לישון ובכתה כי לא הרשתי לה דבר מה, היא אמרה שהיא כ"כ עצובה שהיא רוצה להתאבד ! ילדה בת 4 ! עכשיו הטרמינולוגיה כבר ממש מדאיגה ואין לי בכלל מושג מהיכן היא מכירה את הביטוי אפילו... בטוח שלא שמעה אותו בבית... אמרתי לה שזו מילה של מבוגרים ומאיפה היא מכירה אותה אז היא ענתה ש'יש לה ילדים בגוף והם אמרו לה'. מאיפה אני בכלל מתחילה לברר עם צוות גן של 4-5 איש מתחלפים + צהרון עם עוד 3-5 מאיפה היא בכלל שמעה את המילה... האם ייתכנו נטיות אובדניות בגיל כזה? האם לקחת אותה לפסיכולוג? וההסבר הזה ש'יש לה ילדים בגוף' (אני שומעת אותו הרבה והנחתי שזה מראה שהיא לא זוכרת מאיפה שמעה/למדה דבר מה - ילדים בגוף אמרו/לימדו) - האם זה סימן מדאיג למשהו? סליחה על האורך...

שלום גלי, המוות נוכח מאד גם בעולמם של ילדים צעירים. גם אם אינם מבינים את מלוא משמעותו, הם לומדים מהר שהמבוגרים מייחסים לו (ולדיבור עליו) משמעות מיוחדת במינה, והופכים קשובים ורציניים מול ביטויים בנושא. ביטויים כמו "בא לי למות" או "נמאס לי מהחיים" רווחים מאד, כביטויי סלנג, אצל אנשים רבים (אולי גם אצלך), ולפיכך יתכן שמדובר בחיקוי פשוט וחסר משמעות מיוחדת. השערה זו מתחזקת נוכח העובדה שהיא המשיכה לשחק ולהשתולל מיד לאחר מכן. גם האירוע השני אותו את מתארת, יכול להיות תוצאה של למידה: את לא מרשה לה משהו, והיא - בתגובה - אומרת משהו שגורם לך זעזוע. שימי לב שכמעט מיד מגיעה שיחה (מאד מרתקת מבחינתה) בה את מודאגת, נבהלת, ואולי גם מרככת גבולות עקב כך, ביודעין או לא ביודעין. איני סבורה שמדובר בנטיות אובדניות, בוודאי אם אין כל עדות אחרת לקשיים רגשיים משמעותיים. אם מדובר בילדה בריאה, בעלת כישורים חברתיים תקינים, שאוכלת וישנה כרגיל, מתפתחת בהתאם לצפוי ומתפקדת כשורה בגן, אפשר להניח לנושא ואפילו להתעלם ממנו קצת. אם בכל זאת את מודאגת, תוכלי להתייעץ עם הגננת ולשאול האם היא מבחינה במשהו חריג. אם גם היא תהיה שותפה לדאגה שלך, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. עניין הילדים שבגוף יכול להיות קשור לחשיבה הקונקרטית המאפיינת ילדים צעירים, כמו שמשתקף יפה בשירה של מרים ילן שטקליס, בשורות - "...איך אסביר להם שזה לא אני? זה הילד הרע, שנכנס לי בפנים- תמיד הוא נכנס בי בלי שום אזהרה, הילד הרע." לא נשמע מדאיג. שבת שלום ליאת

תודה, הרגעת אותי קצת... 2 הארועים שתארתי היו היחידים ואכן הילדה לא ילדה עצובה בכלל. ד"א - אני מאוד מודעת לאפשרות שהעלית (שזה נעשה בשביל יחס) אבל אין מצב. אני לא 'מקלה בעונש' (המשחק שסרבתי לפני הביטוי עדיין היה אסור) וגם לא מפתחת שיחה או מקדישה תשומת לב רבה מדי. דיברתי עם הגננת ולדבריה אין משהו מיוחד בגן. ביקשתי שתנסה לאתר בין אנשי הצוות מהיכן בתי בכלל שמעה את המילה 'להתאבד' (אין מצב שזה קרה בבית. גם לא בטלויזיה - אני לא רואה חדשות וכד' כשהיא בסביבה) אבל לא נראה לי שיצא מזה משהו ולטענתה זה 'בטח בא מאחד הילדים'. קרוב לודאי שהיא צודקת. את יכולה אולי להמליץ על מישהי שמבינה בגרפולוגיה - ציורי ילדים שאפשר אולי להתייעץ לראות אם משהו (לחץ/משהו חברתי) מופיע בהם?

הי ליאת אני פה בסביבה בערך חודשיים ........ קוראת את כולכם ....ובאמת ההודעות התשובות הכל מקסים בעיני. יש לי שאלה האם את מכירה אנשים שאינם זקוקים לטיפול פסיכולוגי?? קצת מזכיר לי טיפולי שיניים....כולנו שם . אם נרצה או לא..... אני חושבת לפעמים כמה שנהיה חכמים וטובים .כולנו חשופים לפגיעות של הנפש. מי יותר ומי פחות. כולנו חווים סיטיאציות של חרדה דיכאון אובססיה וכו וכו... לדעתי .רובנו ממשיכים את שגרת יומינו למרות הקשיים. אני רוצה לסייג..אני לא מתכוונת במקרים קצוניים שהצורך שם בטיפול הוא הכרחי. שאלתי היא איך עושים את האבחנה המדויקת בין אלה הזקוקים לטיפול לבין אלה שיכולים לוותר עליו? תודה מראש--מרגלית.

שלום מרגלית וברוכה הבאה אל הפורום שלנו, את שואלת שאלה חשובה, ונדמה לי שהיא כבר נדונה כאן בעבר. אישית, אני אוהבת את ההבחנה בין טיפול פסיכולוגי במובן של 'מ?ר?פ??א' לבין טיפול פסיכולוגי במובנו ה'מצמיח'. הראשון מתייחס לטיפול כאל מה שמסייע למטופל להיפטר מסימפטומים אלה ואחרים הגורמים לו או לסביבתו סבל ומצוקה. השני מתייחס אליו במובן שונה מאד, כאל הזדמנות להתבונן בעצמך, לנסח הבנות ותובנות על אופן התנהלותך בעולם, ולשכלל אותה בהתאם לנסיבות המשתנות. אני אוהבת להסתכל על טיפול כעל בחירה בכל מקרה, ומשוכנעת שברוב המכריע של המקרים אפשר גם בלעדיו. ממש כמו הגוף, שיודע לרפא את עצמו ממרבית המחלות באופן עצמוני, אני מאמינה שגם לנפש שלנו יכולת טובה להבריא את עצמה. ובכל זאת, מרביתנו נעזרים ברופאי הגוף ובאמצעים שהם מספקים לנו כדי להקל על הכאב הפיזי, אז למה להימנע מכך כשמדובר בנפש? ודאי הצלחת להבין כבר, שאבחנה מדוייקת אינה נחוצה כאן כלל, למעט - אולי - כלל האצבע האומר שמי שרוצה כנראה גם צריך... נסו ותהנו :-) ליאת

שלום, אני מבקשת המלצה לפסיכולוגית המטפלת בבנות בגיל ההתבגרות באזור שוהם תודה, זיוה

זיווה, מקווה שתקבלי המלצות למייל הפרטי. אולי אף אני אשלח לך מחר אחת כזו... בהצלחה ליאת

שלום, בני בן שנה ושלושה חודשים. אני צפויה ללדת באוגוסט הקרוב (ההפרש ביניהם יהיה שנה וחצי). כיום בני נמצא עם מטפלת בביתנו. היא מטפלת מדהימה והוא קשור אליה מאד. אני חייבת לציין שהיא משקיעה בו, מלמדת אותו המון דברים חדשים, ואני והיא מאד מחוברות מבחינת גישת הטיפול בו. נאמר לי על ידי מספר אנשים, כולל חברה שלי שהיא גננת, שעדיף להכניס אותו לגן לפני הלידה הצפויה. זה אומר, להכניס אותו לגן עוד כחודש וחצי, בתחילת יולי, כשהוא יהיה בן שנה ו-5 חודשים. האמת שתכננתי להכניס אותו לגן בסביבות אוקטובר שנה הבאה, כשיגיע לגיל שנה ו-8 חודשים. המחשבה שהוא צריך להיפרד מהטיפול הצמוד והמסור של המטפלת עוד חודש וחצי ולהיכנס לגן מאד קשה לי. ברור לי, שכניסה לגן היא צעד קשה לאמא ולעתים קרובות גם לילד בכל שלב שהוא. בכל מקרה, הכוונה היא להכניס אותו לחצי יום, עד השעה אחת ואז המטפלת תוציא אותו מהגן ותיקח אותו להמשך היום הביתה. שאלתי היא, האם מנסיון וידע, באמת עדיף להכניס אותו לגן לפני הלידה, כדי למנוע מצב שהוא יראה אותי בבית צמודה לתינוק? או שאולי להצמד לתכנית המקורית ולהכניס אותו לגן באוקטובר. אני יודעת שהיתרון בלהכנס לגן ביולי הוא שקבוצת הילדים כבר מגובשת, ואין את הבכי והצרחות של תחילת שנה. גם למטפלות יהיה יותר זמן ורגישות כדי לקלוט אותו כמו שצריך. מבחינת אופי, הוא ילד מאד נח שיש לו סדר יום קבוע ומסודר. הוא אוכל טוב, ישן טוב, מבין הכל ומשתף פעולה. בנוסף, אני בכל מקרה מתכוונת להחזיק את המטפלת גם לאורך חופשת הלידה, כי חבל לי לפספס אותה גם בשביל הילד השני. אני ממש מתלבטת ואשמח לקבל עזרה. המון תודה!

שלום הולה, את מעלה דילמה ממשית. למטבע הזו יש מספר פנים, ואת כולם עליך להביא בחשבון. אישית, אני מאמינה שאם יש ברירה, גיל שנתיים הוא גיל אופטימלי להכניס ילד לגן. זהו גיל בו קיימת מידה של בשלות לפרידה מן האם (או ממטפלת "אחד על אחד" שהייתה מכווננת לצרכיו, ללא תלות בשעון, בסדר יום שרירותי או בצרכים של ילדים נוספים). בגיל שנתיים ילדים כבר בשלים להיגמל מחיתולים, לקיים תקשורת מדוברת בסיסית, ולקיים אינטראקציות חברתיות ראשוניות עם בני גילם. מצד שני, לא מומלץ לחולל שינויים רבים מדי בחייו של ילד בבת אחת. אם תמתיני עד לאחר הלידה, באמת יתכן שזה יהיה מאתגר מדי עבור כולכם. מצד שלישי, כמו שאמרת מאד נכון, קל יותר לקלוט ילד בגן כאשר האווירה נינוחה ושגרתית, כאשר אין בכי וצעקות, וקיימת פניות מצד גננות או מטפלות. מצד רביעי, חופשת הקיץ שקיימת כמעט בכל הגנים במהלך אוגוסט, עלולה ממילא לקטוע את רצף הקליטה בגן, מה שלא יחסוך לו את הקליטה המחודשת בספטמבר, שלא לדבר על חגי תשרי. מצד חמישי, מדובר בילד נבון ומשתף פעולה, שעשוי לעבור בשלום כל אבן דרך התפתחותית. אפשר להמשיך כך שעות...הרי אין חוקים חד משמעיים בנושא. משברים התפתחותיים הם בלתי נמנעים, ורוב הילדים מתמודדים עמם בהצלחה. כל החלטה שתקחי תוכל לעבור בשלום אם תשכילי לבצע אותה מתוך שלמות, שקט ושלווה. קנאת אחים היא עניין צפוי וטבעי, ללא קשר אם יהיה בגן או לא. גם משבר זמני עם הכניסה לגן הוא כמעט אוניברסאלי, והוא עלול להיחוות כמשבר כמעט בכל גיל. מאחלת לך לידה קלה ונעימה, התמודדות טובה עם כל השינויים בחיי כולכם, ומינימום קשיים ובעיות. אשמח לשמוע מה החלטת, ואיך הולך. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, תודה רבה מקרב לב על התשובה המעמיקה והמפורטת. אין ספק, שכל הנקודות שהעלית, הן בדיוק הנקודות והדילמות בהן אני מתלבטת. אני חייבת לציין שהתייעצתי עם אימהות נוספות ששמו דגש על חופשת הקיץ, שממילא עלולה להוות קושי בקליטה, בגלל חוסר רצף. תחושת הבטן שלי וגם העובדה כי אני מכירה את בני בצורה הטובה ביותר ורואה את דרך ההתמודדות שלו בכל מיני מצבים (נרגע בקלות, יודע להמתין בסבלנות, בוגר יחסית לגילו ומשתף פעולה), גורמת לי להעדיף לדחות את הכניסה לגן עד לאוקטובר (אגב, אחרי החגים...). מכיוון שעד היום אני זורמת איתו בסדר היום ולא מאלצת את המטפלת לקבע אותו לשעה קבועה, לפחות בכל הקשור לשנת הצהריים שלו, אני נוטה להמשיך עם זה בינתיים, כי נראה לי שזה הדבר הטוב ביותר בשבילו. כמו שאמרתי, אמנם אני זורמת איתו לפי "השעון הפנימי שלו", אבל שלא ישתמע מכך שכל יום שונה מהשני. הוא ילד מאד מסודר עם סדר יום קבוע שהולך לישון פחות או יותר בשעה קבועה (אבל לא לפי שעון הגן...). אני חשה, שלמרות "בגרותו" היחסית, הדבר הטוב ביותר בשבילו בינתיים יהיה להמשיך בטיפול של אחד על אחד ואין לי ספק שהוא לא יפסיד כלום מדחיית הכניסה לגן. גיל שנה ושמונה חודשים נשמע לי כבר סביר יותר ואת רק מחזקת את הרגשתי. אני מאד מאמינה שמה שאת משדרת ואיך שאת בתור אמא מתמרנת את הדברים מועבר לילד ומקנה לו תחושת ביטחון. אני מקווה להצליח במשימה לאחר הלידה ולהיות מספיק קשובה ומעניקה לבני הבכור, תוך טיפול בתינוק החדש. שמחתי למצוא כאן תמיכה מקצועית, וייתכן (ואף סביר להניח) שניפגש גם בעתיד מעל דפים אלה. תודה רבה! הולה

שלום לעו''ס גאולה פלדמן . האים את מכירה פסיכולוג/ית באזור חיפה והצפון המתמחה במצבי פוסט-טראומה ? בתודה , אורנה

אורנה פורום זה אינו מיועד להמלצות על אנשי מקצוע,. באתר "פסיכולוגיה עברית" תוכלי למצוא את מבוקשך. בהצלחה! גאולה

אורנה, מתאפקת לא לכתוב עוד הודעה היום.. כי באמת כבר כתבתי מספיק... אבל כל כך בא לי לומר לך שלום ומה נשמע, שאני לא מצליחה להתאפק.. אז לילה טוב אחד קטן ודי, בסדר? :-) ליל מנוחה.. (לילך).

שלום לילך, האם תסכימי לקבל ברכת לילה טוב באיחור של 24 שעות? מקווה שאורנה ראתה בכל זאת, מתישהו, את דברייך. אז לילה טוב וחלומות פז :-) ליאת

איזה כיף! עכשיו לבטח יהיה לי לילה טוב! (כפול 2) תודה :-)

שלום רב, ברצוני להתייעץ עמכם. אני בטיפול דינמי כשנה וחצי. הגעתי לטיפול בגין מספר בעיות, אך הן לא באו על פתרונן. האם עלי להחליף מטפל? שיטת טיפול? תודה מראש רוני

שלום רוני, טיפול דינמי, בניגוד לטיפול ממוקד דוגמת CBT למשל, כמוהו כמסע מתמשך ופתלתל, שיעדיו הסופיים לא תמיד תואמים במדוייק את אלה שהוגדרו בתחילתו. הגם שקיימת זיקה ביניהם, הם לא תמיד זהים. המצב נכון אף יותר כאשר אנו עושים הערכת מצב 'בדרך'. חשבי למשל על מישהו שמגיע בגלל תקיעות בלימודים. בהחלט יתכן מצב בו בתום הטיפול הסטודנט המטופל עדיין לא סיים את לימודיו, אך הצליח לצאת מבית ההורים, להתמודד עם טראומה ישנה שהעיקה עליו ולצאת מהארון. לכאורה, מטופל כזה לא פתר את בעיית התקיעות שלו באוניברסיטה, אך עשה מהלכים מרשימים אחרים. נסי לבחון בכנות ובאומץ האם את אכן נמצאת באותה נקודה בה היית בראשית הטיפול. האם חלו שינויים כלשהם בחייך, ובאילו תחומים. האם הצלחת לבסס קשר קרוב ומשמעותי עם המטפל/ת שלך. האם הצלחת ליצור שינוי כלשהו באופן בו את נתפסת בעיני עצמך. אלה שאלות חשובות שיש לתת עליהן את הדעת. במידה ואת מרגישה בכל זאת ששום דבר לא השתנה, עליך לדון על כך עם המטפל שלך, ולהבין מדוע. מתוך ההבנה הזו ייוולדו - יש להניח - גם הדרכים לפיתרון. בהצלחה ליאת

שלום רב ותודה על תשובתך, אכן השתנו דברים במהלך חיי מתחילת הטיפול. אולי שינויים אלו היו מתחוללים גם אלמלא טיפול. כיצד, אם כן ניתן לדעת אם השינויים שחלו, הם אכן כתוצאה מהטיפול? בזכות המטפל הספיציפי? תודה רבה, רוני

קרה לי היום שיפור "פיצפון" שרציתי לשתף אתכם בו,זו הפעם הראשונה שהתנגבתי עם מגבת שהיתה במקלחת בזמן שקילחו את הכלב בה,אפילו אם יש מגבת גדולה שאני שמה לפני המגבת שבה אני מתנגבת-כדי שהמגבת רחצה 'לא תתלכלך',ולמרות זאת בד"כ אם לא מודיעים לי מראש שהולכים לשטוף את הכלב באמבטיה וכו' ולא הספקתי להוציא את המגבת הפנימית למקום אחר,אזרוק אותה ולא אתנגב איתה,והיום החלטתי כן להתנגב איתה,למרות שהמחשבה על כך בהתחלה קצת הפריע לי; אומנם אחרי הניגוב הפכתי מגבת זו למגבת לניגוב פנים וכו'(שנמצאת במקלחת אחרת וש'חשופה ללכלוך') ומחר אקח מגבת אחרת,כי מנקים,אך בכל-זאת זו התקדמות קטנה בשבילי בנושא הניקיון מאז תחילת נטילת הכדורים. לצערי בנושא ניקיון הגוף לא היה שיפור והיתה אפילו התדרדרות קלה,אך גם ניגוב הגוף גם שייך בעקיפין לנושא הניקיון. תודה על הקשבתכם, לילה-טוב, משתנה

שלום משתנה, שמחים בשמחתך כל אימת שאת עושה צעד קטן או גדול קדימה. נעים שאת הופכת אותנו שותפים לתהליך החשוב הזה. (הדבר היחיד שקצת מעיב על השמחה שלי, זה שנזכרתי כמה זמן לא רחצתי את ירדנה... ). מקווה שאת בקו הבריאות, וכל ההרגשות הרעות התפוגגו ונסוגו מול ההישגים החדשים. המשיכי בכל הכוח ליאת

משתנה. כמה טוב לשמוע על שיפור,גם אם פצפון, יש בך ת'כוחות. רואה? :-)))

בהתחלה חששתי לכתוב את השיתוף,כדי שלא 'אראה רע' בעיניכן - בעיני אחרים,ותמיד משמח לדעת שלמישהו איכפת ושמישהו תומך בי בדרך הקשה שאני עוברת. לליאת - ראשית-כל אני וכלבים זה 'לא הולך ביחד',והכלב גם אינו שלי,אך למרות זאת אני נאלצת לטפל בו רבות;הצחקת אותי בצורה שבה כתבת על ירדנה,וזה כבר דבר חיובי - להעלות חיוך על שפתיי,שזה דבר לא שיגרתי בזמן האחרון. שנית- בעיניין הבריאות שהזכרת לצערי המצב לא הכי טוב ויש בעיות בריאותית שאיני מעוניינת לפרט כאן (מחשש לזיהוי),ולפי תוצאות בדיקות-דם שעברתי ושעוד לא קיבלתי אותן ואם הבעיות ימשכו,אני חוששת שהפסיכיאטר יפסיק לי את הטיפול בתרופה,הוא כבר הזהיר אותי מכך. ככה שאומנם יש שיפורים קלים בבדיקות ומעט מאוד בניקיון,ואמשיך לקחת את התרופה(במיוחד שכבר העלינו את המינון ל-150 מ"ג),אך אני מפחדת שכל זה ילך ויתדרדר אם הסימפטומים ימשכו ואם בדיקות-הדם לא תצאנה טובות-ולצערי יש כבר סימנים פיזיים לכך שישנה בעיה כלשהיא. מצטערת שהארכתי,הרגשתי צורך לעדכן אתכן במצב האמיתי ולא סתם 'לעבור לסדר היום'.

אני בהריון.לא רוצה את זה!לא יכולה!אני יודעת שאני צריכה לעשות הפלה ומהר.אבל אני מפחדת.שזה ירדוף אותי. אני לא מצליחה לחשוב על זה כגוש תאים,אני חושבת על הילד שאני אמית. אני בשוק, כי רק פעם אחת...ולא היו סימנים.קיבלתי אחכ מחזור.... עשיתי את הבדיקה כי זמן רב אני לא מרגישה טוב.חולשה ובחילות.לא האמנתי שזו תהיה התוצאה. אני לא יודעת מה לעשות.אני שונאת את עצמי - מטומטמת חסרת אחריות שמסבכת לעצמה את החיים. לא יכולה לקחת שום החלטה.איפה אני ואיפה החיים? הם יותר מהירים חזקים ויפים ממני.אני לא יכולה להם.אני מיותרת.נסחפת בהם סתם.מה עשיתי?מה אעשה?

ויק יקרה, וואו, איזה טוויסט בסיפור חייך! אני לא בטוחה שאני יודעת מה לכתוב: סיבוך? אושר פוטנציאלי? מה שברור לי הוא שהטוויסט הזה מחייב דיבור ודיבור ועוד דיבור. עשי זאת, ועדכני אותי בבקשה. מופתעת איתך, אורנה

ויק יקרה. כמה מסובך,כמה קשה,כמה מפתיע,כמה משמח, כמה רגשות מעורבים עלו אצלי כשקראתי אותך... שומעים את הכאב שלך מבין השורות. לא פשוט לקחת החלטה לכאן או לכאן. אך אם זאת... שמחה בשבילך,שמחה איתך ... בשורות כאלו תמיד משמחות ומרגשות אותי. וכן נכון,יודעת שלא פשוט להביא ילד לעולם בנסיבות לא פשוטות. את לא כזו,את לא כל מה שכתבת! את לא צריכה לשפוט את עצמך בחומרה. עשי מה שנכון לך. ויודעת שזה קצת לא ברור כרגע מה נכון. ואני מצטרפת לאורנה,באמת כדאי לדבר על הדברים. כדי שהתמונה תתבהר לך.ואז יהיה אולי קל יותר. ואשמח אם תעדכני.... דואגת וחושבת עלייך,ויק יקרה.

אני נשואה כשלוש וחצי שנים לגבר שמצד אחד הוא המאהב המושלם ומצד שני הוא הגבר הכי אלים שאפשר לתאר, ברגעים הטובים שלנו יישנה אהבה ישנם ליטופים חיבוקים וכל מה שאפשר לרצות מבן זוג,ברגע שהוא חוטף את השיגעון הוא מכה עד זוב דם, הבעיה היא בי הוא מודע לעובדה שאנחנו אוהבים אבל לא מסתדרים ולכן רוצה להפרד בטענהצודקת שזה ישים סוף לסבל שלנו,אני פשוט מפחדת מהלבד יש לנו שני תינוקות מיליון חובותאני לא עובדת ואני מאוהבת בו עד כאבבצורה שללא ספק היא חולה אני אפילו מוכנה לסבול איתו ואותו רק לא לחשוב על פרידה ממנו אני יודעת שאני זקוקה לעזרה ולכן אני פונה אליכן אנה עזרו לי למצוא את הדרך להתגבר מדובר בעניין של חיים ומוות

אילנה הדברים שאת מעלה כאן מדאיגים עד מאוד!!! המצב כפי שאת מתארת מסוכן לך, וגם לבן זוגך (שעלול לשלם מחיר כבד בגין מעשיו) ןמסוכן מאוד עבור שני ילדייך הפעוטים!!, כך שאם הם יקרים לך פני בדחיפות לטיפול באחד ממרכזי הטיפול באלימות, (תוכלי לברר דרך מח' לשרותים חברתיים בעיריה), או לנעמ"ת. ועד שתגיעי לפגישה שתיקבע לך, כמה מילים מה שעולה מדברייך זה שאת מבינה שהמצב מסוכן אבל סבורה שאין ביכולתך לצאת ממנו מאחר ולדברייך "הבעיה היא בך"! רבות מן הנשים המוכות חיות בהרגשה כי האשמה לאלימות נעוצה בהן וזוהי תחושה משתקת. אין שום דבר בעולם שמצדיק שימוש באלימות כלפייך!! יש אפשרויות טיפול יעילות, פרידה איננה הכרח, וככל שתקדימי לפנות לטיפול כן ייטב!!

שלום, יש לי בן זוג כבר 4 שנים. הכל בינינו טוב ואנחנו אוהבים מאוד. בריבים ובוויכוחים, בן הזוג שלי נסגר, משדר אדישות וחוסר רגישות וחוסר אכפתיות. למרות שאני יודעת שהשיחה נוגעת בו, לא ניתן לראות זאת במה שהוא משדר. הוא נעשה קר אדיש ומרוחק. הדבר הזה מאוד פוגע בי. לאן ניתן לפנות לעזרה והאם טיפול פסיכולוגי לבן זוגי יעזור?

שלום מיכל, ישנן שתי אפשרויות טיפוליות שעשויות לעזור: אחת היא טיפול זוגי עבור שניכם, והשנייה היא טיפול פרטני עבורו (במידה והוא רוצה בכך). בשתי האפשרויות יכולה להיות נגיעה בחוויית הניכור והחסימה הרגשית בעת ריב. בכל מקרה, דברי איתו בכנות על רגשותייך כלפיו כשאתם רבים, והציעי לו בעדינות לחשוב ביחד על האפשרויות הנ"ל. בהצלחה, אורנה

אני התחתני עם בכור במקוצע הכי טוב. וממשפחה הכי טובה , הבעיה ש בשביל לקנות מצרכים לבית צריך להלחם, בשביל עצמו מבזבז כסף אוכל במסעדות הכי יקרות, אותיי וילדים הורג עד שנותן לנו כסף ,אני מטיפשותי עזבתי לימודים והכל ,ונסעתי איתו בכל העולם. עכשיו אני זקוקה לו מאוד הוא קנה בית גדול באיזור טוב ו אני מתביישת לעבד בניקיון , למרות,זאת גם עכשיו גם כן חולה, ודבר הכי רע שקרה שאבא שלו היה חי, אמא שלו כל הנכסים ובתים מכרה ,וקנתה נכסים לידים אחרים ואנחנו לא קיבלנו אגורה לבעלי לא אכפת שהם לקחו כל הכסף אני אין לי אף משפחה בארץ וגם התנתקתי ממשפחה שלו , עכשיו הם רוצים לחדש את הקשר. ולי וילדים מאוד כואב על ההתנהגותם .ועוד דבר גם שעשו אנחנו הגענו לארץ לפניהם והם דרשו המון עזרה כספי עד שהביאו כל הכסף שלהם ארצה.עכשיו לא רוצה להתגרש בגלל ילדה לא יודעת מה לעשות האם לחדש את הקשר איתם ?מה לגבי התנהגותם.הם סיפרו לחברים שלנו שאני ברונז איתם והם לא יודעים למה.?אין לי כסף לשום דבר בתי לומדת באונברסיטה .

שלום שווווו, כאב עז עולה מהודעתך, וגם בלבול ויאוש. אני מבינה שיש קושי ברמה הזוגית, וברמת המשפחה המורחבת של בעלך, ואני קוראת בין השורות שאת בודדה מאוד עם כאבך. אני חוששת שברמת הפורום האינטרנטי לא אוכל לעשות הרבה יותר מלשלוח לך עידוד וחמימות. לצד זאת, אני רוצה להוסיף שברור לי שאת זקוקה לאוזן קשבת ולמרחב בטוח בו תוכלי להתלבט, לחשוב ולהרגיש. לכן, ומבלי לשכוח את הקושי המציאותי, אני מציעה לבדוק את האפשרות לקבל טיפול במסגרת מרפאתית או במסגרת קופ"ח. חזקי ואמצי, אורנה

הפסיכולוג שלי החליט(בלי להתייעץ עימי)שמבחינתו הטיפול תקוע היות ואינו יודע כיצד להתמודד עם נושא מסוים. למרות שהצעתי שנגיע להבנה המקובלת על שנינו בנושא הנ"ל ונמשיך הלאה לדבריו איני צריכה להתפשר ועלי למצוא פסיכולוג אחר. כל זה קרה בפגישה האחרונה נותרה לנו פגישה אחת(החלטה שלו). אני מאוד רוצה להמשיך בטיפול אצלו איך מגיעים לליבו ומשכנעים אותו כי אני כבר אמרתי נואש. ברצוני לציין שחוץ מהנ"ל היתה דינמיקה טובה מאוד גם לדבריו.

שלום איריס, אני מבינה שהעלת את הנושא בפורום לפני מספר ימים, והדבר עורר גל של תגובות נסערות. אני יכולה להבין זאת. האחריות המקצועית של המטפל נתפסת באופן אינטואיטיבי כאחריות להיות מיטיב באופן עקבי ורציף. קשה להבין שלפעמים, במקרים שהם אמנם נדירים אך בכל זאת קיימים, להיות מיטיב פירושו דווקא לאפשר למטופל ללכת. כפי שליאת כתבה: "עליך לזכור שמרגע שמטפל איבד את העמדה האמפתית כלפיך - יהיו סיבותיה אשר יהיו - הוא יתקשה מאד למלא עבורך את הפונקציה המיטיבה לה את זקוקה. מבחינות רבות, כשמטפל מרגיש כך, מוטב שיפסול את עצמו מראש". חשוב לי שתביני שליאת ואני כתבנו מילים אלה, אודות 'הפסילה העצמית המיטיבה' מצד המטפל מתוך הבנה כללית של הדברים. תמיד קיימת האפשרות שמדובר בתהליך אחר, אבל קשה מאד להתייחס לטיפול 'מבחוץ'. למעשה, רק את והוא יודעים מה התרחש ביניכם בחדר הטיפול, ורק שניכם תוכלו ללבן את הדברים. לכן, חשוב שתלכי לפגישה האחרונה, ותשתפי אותו בכנות ברגשותייך. בהצלחה, אורנה

ללכת לפגישה האחרונה לא במטרה לשכנע אותו אלא במטרה להפרד ולהודות על שהיה שם בשבילי. לא נעים "שזורקים אותך" אבל היות והוא לא מעונין להמשיך לטפל בי אז אני ממשיכה הלאה.

אני מרגיש שאני הולך להשתגע אני לא יודע מה לעשות עם עצמי הראש לא רגוע הכאבי הראש האלה כבר שיגעו אותי אין לי מנוח כל מה שאני שומע ניכנס לי למוח ומשגע אותי ואין לזה מרפא הכדורים לא עוזרים ואני לא רוצה להגיע לבית חולים אבל אין לזה מרפא אני רוצה למות בחיים לא היה לי את הסיפטומ הזה מחשבות שליליות בילבול זיעה כאבי ראש נימעס לי כבר של אמא שלי שהביאה לי את הגנים המחורבנים האלה שהורסים לי את החיים בלי הנאה אהבה רק סבל מה אני צרייך לעשות??????

שלום eyal1, אתה מתאר סבל מאוד גדול, הנובע (אם אני מבינה נכון) ממחשבות מטרידות. אם יש לך מטפל/ת, כדאי מאוד להקדים את הפגישה עמם למועד קרוב ככל האפשר. במידה ואינך מטופל בטיפול פסיכולוגי, נראה לי נכון לקדם את האפשרות הזו. בינתיים, נסה את התרגיל הבא: שב במקום נוח, ועצום את עיניך. דמיין שהתודעה שלך היא מרחב שהמחשבות שלך נכנסות ויוצאות ממנו מעצמן. התבונן בכל מחשבה שנכנסת: מה היא 'אומרת'? מה 'כתוב' בה? במידת האפשר, השתדל לא 'לעשות' שום דבר למחשבות, רק להתבונן בהן, לתת להן ללכת לאורך מרחב התודעה שלך ואז לצאת. המשך לעשות זאת ככל שתוכל. החזק מעמד, אורנה

שלום, בני בן כמעט 6, עולה בשנה הבאה לכיתה א'. מאז ינקותו התגלה כילד טוב במיוחד, חברותי ונוח, ואף מנסה לרצות את מקורות הסמכות, הורים וגננות. בגי ל3 נכנס לגן שמסגרתו התגלתה (במאוחר) כנוקשה מדי עבורו, והגיב בהרבצות. למרבה המזל, בשנה שלאחר מכן (בשנה שעברה) עבר לגן עם גננת נהדרת, שהבינה אותו והזיבה לו את שלוות רוחו והתנהגותו. עם זאת, השנה התנהגותו משתנה, ואף שכל הצוות מעיד שהילד משתדל מאוד ושלרוב הוא פשוט נהדר, יש ימים, ולעתים שבועות רצופים, שבהם פשוט אי אפשר להשתלט עליו: לפעמים מרביץ לילדים אחרים (כולל, ואולי בעיקר, לחבריו), לא מסוגל לשבת בשקט במפגש, מציק ומטריד על אף בקשות חוזרות ונשנות לחדול. גם בבית ההתנהגות דומה, ומה שבולט הם שלושה דברים: קושי לשלוט בכעס (הוא מעיד על עצמו שהוא "לא מצליח לעצור את עצמו"), קושי להתמודד עם תסכול (למשל, אי הצלחה במשחק גורמת לו "לשבור את הכלים"), ועם זאת - טוב הלב העמוק והרצון האדיר לרצות אותנו (מה שכמובן רק מגביר את התסכול כשאינו מצליח, ואיתו את הכעס, ואיתו את ההשתוללות). אני מאוד מודאגת מהמעבר לכיתה א', שרק יגביר לחצים קיימים, ומן המפגש עם מורה שאינה מכירה אותו ועשויה להגיב להתנהגותו באופן קשה, מה שרק יחמיר את המצב. אני גם לא יודעת איך להגיב בעצמי: מחד, ברור לי שהוא זקוק לרוך, ומאידך, הסבלנות שלי לא ארוכה כפי שהייתי רוצה, מה גם שיש לו אחים קטנים ואני לא מצליחה לעמוד ב"מבחנים" שלו. אני רואה במפורש שתגובה רכה ומבינה שובה את ליבו, אבל פעמים לא מעטות אני לא מצליחה (כמוהו) לעצור את עצמי, כועסת ואף מתרתחת, והתוצאה כמובן רק שלילית. אודה מאוד על כל עצה בנסיון לצאת מן המעגל... דיאנה

שלום דיאנה, תיארת ברגישות רבה את מעגל התסכול-תוקפנות שבנך חווה, ואת תחושותייך כלפיו (זיהוי הרגע בו אתם מאד דומים הוא חשוב ומרגש בעיני, ויכול להוות נקודת מפתח בהבנה שלך אותו). אני חושבת שכעת הזמן להוסיף להתבוננות הנבונה שלך עיניים ואוזניים נוספות, שיוכלו לעזור לך לזהות נקודות מפתח נוספות במעגל הזה, בהן נכון וכדאי להתערב. אני ממליצה לך להתייעץ עם הפסיכולוג/ית החינוכי/ת האחראיים על הגן, ולתאם מספר פגישות של הדרכת הורים. ילדים מגיבים נפלא גם לשינויים מזעריים בתגובות הוריהם, ומאד כדאי ללמוד דרכים מועילות להרגיע אותו ולתמוך בו בהתמודדויות הרגשיות שלו. בברכת עלייה מוצלחת לכיתה א', אורנה

התלבטתי איתך ביום רביעי לגביי המשך טיפול ואמרת שאת תוהה אם זו אכן היתה שיחת פרידה. ואני עדיין מתלבט... הטיפול היה אמור להיות מלכתחילה קצר-מועד והמטפל אף הגדיר משך שטיפול. הגעתי אליו עם חצי-המלצה ובהחלט נתתי קרדיט לטיפול. יחד עם זאת הדרך שלי לבחון את היעילות היא דרך דבריו של המטפל. היה לי קושי עם שיטת האבחון ותחושה שאני לא מצליח להתמקד וגם לא ראיתי שיפור במצבי. עד השיחה שבמהלכה המטפל פתח אצלי פצע בדמות חרדה וזה עורר אותי. וזה קרה בעקבות חילופי דברים ביננו שהוציאו אותו משלוותו וכנראה המוצא שלו היה להדביק לי את מדבקת הפחד והחרדה. הוא הביע חוסר רצון להיגרר לתוך עולמי. בשיחה שאחרי הסברתי לו שאולי הוא פתח לי פצע וזו יכולה להיות פריצת דרך אבל הוא לא ידע ל"חבוש" לי אותו. פתאום חויתי את המטפל כמשהו כוחני. זהו. בשיחת הסיכום הארוכה שבאופן אסורדי היתה הכי אינטימית ופתוחה..המטפל הודה שיש ביננו דמיון רב ושגם לו יש רגישויות דומות לשלי...ואז תהיתי האם חשתי את זה כל משך הטיפול ולכן היה קשה לי לבטוח בו. תהיתי ביחד איתו, האם זה נכון שהוא יטפל בי כאשר נגיעה במקומות רגישים שלי עשויה לעורר גם אותו ובעצם למנוע ממנו להיות איתי באופן מלא. לא היתה לו תשובה. בכלל הבעתי בפניו תחושה שהוא לא ממהר להיכנס לעולם שלי...חלומות...ועוד עניינים מהותיים עבורי שהוא לא מתייחס אליהם. אז אמרתי לו שאולי זה עמוק מידי בשבילו... זהו, נשארתי עם מדבקה של חרדה, ושבהחלט יתכן שתוקעת אותי בחיים אבל מה אני עושה איתה...אין לי מושג....מה דעתך?

שלום יניב, אני מצטערת לשמוע שהחוויה שהטיפול הותיר בך היא חוויה כוחנית ולא מספיק רגישה לצרכיך. העובדה ששיחת הסיכום הייתה השיחה האינטימית ביותר, היא דווקא עדות טובה למה שאפשר לעשות בטיפול. בנוגע לשאר הדברים שכתבת על המטפל אני קצת מהססת כיצד להגיב. יש לי תחושה שהחשיפה העצמית של המטפל הייתה מוקדמת מדי ולא לחלוטין נחוצה, אך באמת שקשה (ולא נכון) לבקר דברים מבחוץ. לגבי החרדה - אני מזמינה אותך בחום להתנסות שוב בטיפול פסיכולוגי. הפעם, יתכן שתרצה לבחור בפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בחרדה, על-מנת שתוכל להתבונן בדברים לעומקם. שיהיה בהצלחה, אורנה

היי אני בת 24 נשואה חצי שנה לבן 37 שנינו התחתנו מרצון גרים עם הוריו (מטבח משותף איתם) אביו חולה אלצהיימר אשתו בת ה70 מטפלת בו ,בעלי החל עבודה חדשה בתור עצמאי לפני כ4 חודשים אך לא ממש הולך לו ,יש לו אח שבא לבבקר כל שבועיים עם אשתו ,אנחנו מתרבות שמרנית,עם אותו אח יש לו כימיה נהדרת הבעיה שאני ובעלי שוכבים רק פעם בשבועיים או 3 שובועות ולי מתחשק לפחות 3 פעמים בשבוע,דיברתי עם בעלי על הנושא שאני יודעת שדואג לאבא מהעבודה אך קשה לי חוסר סקס למשך זמן כה רב הצעתי שנלך לטיפול זוגי אך אומר שכרגע במצב שאנו נמצאים בבית (הוא מתכוון למצב אבא) לא יעזור טיפול ,אז כשדיבורם עם בעלי לא עזרו עירבתי את אחיו וסיפרתי לו על הבעיה (היתי נבוכה כי זה לא כ"כ מקובל בחברה שלנו) ואמרתי לו שידבר עם אחיו בעניין,הוא אמר ששמח דווקא שפתחתי את העניין בפניו ושידבר איתו מבלי שיגרום לו לחשוד שזה בא ממני (כי נראה לי שבעלי לא יקבל את זה טוב שדיברתי עם אחיו על הנושא),בקיצור האח היה חמוד ואמר שיעזור ושזה יקח קצת זמן שאני צריכה קצת סבלנות.הקטע הוא אומר שאני אעדכן אותו לגבי ההתפתחות בעניין ולפי כך ימשיך לשוחח עם אחיו אם יש צורך,אני קצת נבוכה מהעניין אבל נראה שאין ברירה.האם זה דבר טוב מה שעשיתי או היה טעות? דרך אגב אני ממש לא מצפה לסקס 3פעמים בשבוע מבעלי כרגע במצב זה אך הבעיה שהוא רוצה שאחכה עד שהמצב יירגע כלומר ללא סקס כלל,מה שאמרתי לאחיו שאני מרגישה שהחיי מין שלנו הדרדרו ומרגישה שלא נמשך אליי אחרי זמן קצר כ"כ ושזה מתסכל

שלום אסתי, אני זוכרת את בעייתך מההודעות הקודמות שכתבת, ואני מבינה שאת נעה במעגלים מבלי להגיע לפתרון ממשי. לאור זאת אפשר להבין את התסכול שאת חשה, אך לעניות דעתי לא בחרת במוצא המתאים לתסכול. יש הבדל גדול בין פתיחת ליבך בפני מטפל, ואפילו בפני חברה שלך (והדגש הוא על שלך, לא שלו) שאת סומכת על הדיסקרטיות שלה, לבין שיתוף גיסך בפרטים אינטימיים מחיי המין של אחיו. למעשה, הפרת בכך את אחד הכללים הבסיסיים של חיי זוגיות, המבוססים על שמירה על פרטיות בן-הזוג ופרטיות התכנים הנוגעים לזוגיות. לתחושתי, הדבר נכון לעשות יהיה להסביר לגיסך שטעית בכך שחשפת את אחיו מבלי ידיעתו, ולא להמשיך לשתף אותו בפרטים אינטימיים על אחיו. במקביל, ברור לי שאת עצמך זקוקה מאוד למוצא רגשי, ולמקום בטוח עבורך בו תוכלי לחשוף את רגשותייך. אנא פני לשרות הפסיכולוגי הממוקם במקום לימודייך או בסמוך למקום מגורייך. בהצלחה, אורנה

היי ליאת כאן אציין בקצרה למה אני קוראת התנהגות ילדותית אפרוש בפנייך מספר נודות המראות התהגות ילדותית. 1.חוסר התמודדות עם דברים כמו למשל מוות אכזבה וחוסר יכולת להוציא כאב כלומר לדבר עליו 2. בריחה 3. תלותיות וצורך באחיזה בקיים ובמוכר 5.ביישנות יתר הסתרות מדאיגה התבודדות אגב זזאת שולמית אני כתבתי לך כאן בפורום לא מזמן על אישה כבת 46 עוד מעט עם זכור לך השבתי לך אך דרור השיב לי ועכשיו אני תופסת אותך ורוצה ממך תגובנ באשר לנקודות שציינתי מזה ניראה לך. אשמח לתשובה מהירה ככל האפשר

שלום שולמית, מאחר ואינני יודעת במה מדובר, אני מציעה 'לתפוס' את ליאת בימים הקבועים שלה - חמישי-שבת. בברכה, אורנה

למשתתפי הפורום, בשל מחלה, דרור לא השיב היום בפורום. אנסה למלא את מקומו כמה שאצליח עוד הלילה, ואת השאר אורנה תקח מחר. החלמה מהירה ונשיקות לדרור ליאת

אוי ליאת :-(

תרגיש טוב, גבר!

ליאת, נשבר לי הגעגוע לא מפסיק הוא רק מיתעצם. אין לי כוח לזה. לא היום. לילה טוב :-(

שלום רב, חמותי, בשנות ה-40+ לחייה, גרושה, ובעלי הוא בנה היחיד. משיחות שניהלתי איתה בתקופה האחרונה אמרה לי שבשנים האחרונות היא מרגישה מדוכאת. היא מואסת במיקצועה ויש לה קשיי פרנסה .למרות הרגשת המועקה היא אינה מסתגרת בביתה ומתבודדת אלא כן מגיעה למפגשים משפחתיים ונפגשת עימנו יומיום- על פניו, נראה שהכל בסדר .... עם זאת, נראה שההרגשה הרעה מקננת בה ומדבריה, לעיתים קמה בבוקר ומתחילה לבכות ללא סיבה או הסבר. אינני פסיכולוגית אך נראה לי שמדובר ב"משבר גיל ה-40" שאותו מתקשה לעבור בגפה, ללא בן זוג . בעלי ואני התחתנו לפני שנתיים,אנו גרים קרוב לביתה ונפגשים כל יום אך כנראה עדיין מתקשה להתרגל לגור לבד.. ומרגישה קצת בדידות... כאשר הלכה לרופאת המשפחה שלה ניתן לה מרשם לכדורי רסיטל והיא לוקחת אותם בחודש האחרון. מאז הרגשתה השתפרה והיא מרגישה הרבה פחות מדוכאת. שאלותי הן- האם אילו כדורים שמתאימים למצבה? האם הם ממכרים?אני חוששת שתרגיש תלות בהם... האם אילו כדורים פסיכיאטרים?מותר לרופאת משפחה לרשום אותם? בימים האחרונים היא מתחילה לשנות כיוון תעסוקתי,לפתוח איזה עסק קטן, "בייבי משלה" אנו מעודדים אותה מאוד ונראה שהדבר מרגש אותה.. האם תחושת הדיכאון עשויה לעבור בעקבות שינוי כזה וניתן להפסיק לקחת את הכדורים. אני מאוד חוששת מלקיחת כדורים, בעיקר לא טבעיים ואינני רוצה שתעשה דבר שיזיק לה. תודה רבה , יעל.

שלום יעל, את השאלות התרופתיות כדאי להפנות לפורום פסיכיאטריה. באופן כללי אציין שההליך נראה לי תקין לחלוטין, ואני שמחה לשמוע שהטיפול התרופתי מסייע לחמותך. בנוגע לבייבי שלה - זה נפלא, ובוודאי שאם תמצא את עצמה מושקעת במשהו חדש ומלהיב תחושת הדיכאון תיחלש. בברכה, אורנה

המשך לשאלה הקודמת בנוסף למתואר מקודם , אימי גם הולכת לישון מאוד מוקדם, מתעייפת מהר, וחסרת עיניין היא נראית "כבויה" האם ידוע על מצבים כאלה של דיכאון אחרי אירוע מוחי האם תרופה יכולה לעזור, למרות שהיא מוצפת בתרופות מייצבות הרבה תודה

שלום דני, יתכן שאמך סובלת מדיכאון, אך אין אפשרות ממשית לאבחן זאת בפורום אינטרנטי (ובכל מקרה, פורום רפואי דוגמת פורום פסיכיאטריה מתאים מעט יותר מהפורום שלנו). אני מציעה לפנות אל הרופאים המטפלים בה ולתאר את חששותיך. אני בטוחה שהם יעזרו לך להגיע אל אנשי המקצוע המתאימים, לצורך סיוע נפשי בתהליך השיקום של אמך. רק בריאות, אורנה

1. מהם ההבדלים בין המושגים 'הפרעה' ו-'תסמונת'? 2. מהי ההגדרה ל"תסמונת פיטר פן", ומהם המאפיינים? האם זה נכון שרק גברים חווים אותה? (זה מה שהבנתי משיטוט בגוגל). 3. ומה היא 'הפרעת אישיות ילדותית'? מה מאפיין אותה? אבקש תשובות "שטחיות" ע"פ הספר :-) אני יודעת שעל הכל 'צריך לדבר בטיפול' :-) תודה :-)

שלום Q, הפרעה היא שם כללי למצב נפשי המקבל אבחנה פסיכיאטרית (למשל, הפרעת אישיות גבולית). המילה תסמונת מרמזת על צבר או אוסף של תסמינים (סימפטומים). למיטב ידיעתי, תסמונת פיטר פן והפרעת אישיות ילדותית אינם מושגים מוכרים במערכת האבחון של הפסיכיאטריה, המקובלת גם על הפסיכולוגיה הקלינית. אני מניחה שמדובר בנטייה לאי בשלות ואי רצון להתבגר, אך תצטרכי לקרוא על כך יותר באתרים שמציעים את האבחנות הנ"ל. בברכת גדילה מוצלחת (ופעמים גם מעוף לעבר ארץ לעולם-לא), אורנה

:-) משום מה, לא קל למצוא על זה חומר באינטרנט... כל מילה תהיה לעזר :-) תודה.

הפסיכולוג שלי הודיע לי היום שאינו מעונין לטפל בי יותר. אני מטופלת אצלו כבר שנה עקב אובדן והוא הודיע לי שעקב מחלוקת ביננו שהוא אינו יודע איך לטפל בה הוא לא מעונין לטפל בי יותר. הוא הודיע לי שניתן לקיים עוד פגישת פרידה אך איני רואה בכך טעם אני מרגישה כאילו אני חובה אובדן נוסף . אני כ"כ כואבת. הצילו !!!!!!!!!!

אולי זה הכול עקבה לטובה בשביל כסף את תשיגי פסיכולוג טוב לא חסר היום בעלי מקצוע אז תתחילי לספר את סיפורך מהתחלה רק תאמרי לפסיכולוג שלך שירשום לך במיכתב את הבעיה שלך שתוכלי להראות לרופא אחר ותפסיקי לקחת את החיים קשה

אינני מעונינת לגשת לפסיכולוג אחר.

לי, פסיכולוג זה לא אינסטלטור, ואנשים נקשרים אל הפסיכולוגים שלהם מאוד מאוד...הם לא תופסים את אותו הבן אדם כ"בעל מקצוע" בלבד, וכמו שאת לא יכולה ללכת למישהו שאיבד חבר קרוב ולהגיד לו - למה אתה חווה אבדן? יהיו לך עוד הרבה אנשים שירצו להיות חברים שלך? זה נכון, מצד שני לא משנה מה אתה הבאת לקשר, בין אם זה את עצמך או כסף או את שניהם, הבן אדם שמולך כבר לא יהיה אותו האדם שלמדת לאהוב, על התכונות שלו, התגובות שלו על היחס הזיכרונות וההיסטוריה - ה כ ל, אין תחליף לבן אדם - לכן, האבדן. בין אם זה אמא, חבר, פסיכולוג או כל בן אדם אחר שנקשרת אליו - בטח שכסף לא יוכל למצוא את הפיתרון לחלל שהוא השאיר כשהוא עזב..אף פעם לא היה לך מישהו קרוב באמת? או שפשוט עוד לא עברת הרבה בחיים? נו, מילא, עדיף שכך. מטומטמים אבל אופטימים, כמו הדרום אמריקאים. זה לא נורא....

אני כל כך מבינה אותך! כי לי קרה אותו הדבר. זו נטישה שקשה להתגבר עליה. אני חושבת שהפסיכולוג שלך חסר אחריות. א. שהוא לא ניסה להעביר אותך למטפל אחר, למרות שאת מרגישה שאת עדיין צריכה טיפול ומקום להיות בו. ב. כי בן אדם בוגר שיש לכם קשר כל כך ארוך, ידע לכבד אותך מספיק כדי לא לקטוע ככה את הטיפול ותת לך קלוז'ר מסוים בצורת פגישת פרידה... אני לא יודעת מה הייתה מחלוקת כל כך גדולה שהוא לא יכול היה להתגבר עליה, בין עם ע"י לקחת עזרה מקצועית בעצמו, או להמשיך לדבר על זה, אבל זה חוסר אחריות פרופר! לדעתי, תגידי לו כל מה שאת מרגישה, תשאלי בדיוק למה לא ניתן להתגבר על המחלוקת הזו, ואפילו תגידי לו שאת צריכה אותו. אולי זה יעזור לו להבין כמה זה כואב לך, אבל אל תוותרי על מה שמגיע לך. לפחות זו דעתי..אבל, אם הוא לא יהיה מוכן להקשיב, אל תבזבזי אליו את הזמן. תמצאי דרך להמשיך הלאה, תחפשי אנשים אחרים שכן רוצים להיות שם בשבילך ותאחזי בהם, או שתחפשי פסיכולוג/ית אחרים והפעם תדעי יותר טוב מה את צריכה ותדעי לבקש את זה מההתחלה, בין אם זה להישאר לצידך לא משנה מה, או כל שדבר אחר שהיה קשור למחלוקת בניכם. אני מאחלת לך הרבה חוזק! שומעים את הכאב שלך, והלוואי שהוא יעלם בקרוב.

אך אני דחיתי זאת על הסף זה נראה לי רק משהו שיעצים את הכאב. איני מעונינת להיפגש עם פסיכולוג אחר איני רואה את עצמי נפתחת שוב לפני מישהו/מישהי.

ולא בפורום ואז ניתן לפרט את מה שקרה.

היי, אני מתאר לעצמי שזו תחושה מאד קשה. מנסיוני כמטופל זו בהחלט יכולה להיות חוית נטישה ואובדן. אני הייתי מציע לך להיות אמיצה וללכת לפגישת הפרידה. תנסי להסתכל על הדברים מנקודת מבט אחרת, לנוהג כפי שלא נהגת בעבר. זו אולי הזדמנות בשבילך להתעצם. זו הזדמנות אולי להתפכח מאשליה שהמטפל שלך הוא כל יכול, כי אחרי הכל הוא רק בנאדם. טיפול כמו מערכת יחסים יש בה משברים. ואת במשבר כעת בטיפול אבל זה לא בהכרח חייב להיות הסוף. אם המטפל התייאש, חשבי את ,מה באפשרותך לעשות, איזה צעד שיגרום לו להבין כיצד הוא יכול לעזור לך. אני מאמין שבכל מקרה, המפתחות לריפוי שלך נמצאים אצלך. זו הזדמנות שלך להתעלות על עצמך ולמצוא דרך לשמור על המסגרת הטיפולית. כדי שתדעי שעשית את המירב. תנסי להסתכל על הקשר שלך מנקודת מבט של שותפות ולא רק ממקום פסיבי. חשבי היטב מה את רוצה להשיג מהמטפל שלך בשלב זה. לא להתייאש. בהצלחה

אני כ"כ מיואשת שהייתי מוכנה לקבל כל תנאי אם הוא היה מוכן להמשיך לטפל בי. אני לא מפסיקה לבכות מאז הטיפול היום.

שלום א' מההסבר ששלחת, ניתן להבין שלא מדובר בקפריזה משונה של המטפל, אלא במשהו מצטבר, שמבחינתו הגיע לנקודת שיא באירוע האחרון. אני מבינה את הזעזוע והאובדן שאת חשה מול צעד קיצוני שכזה, אך עליך לזכור שמרגע שמטפל איבד את העמדה האמפתית כלפיך - יהיו סיבותיה אשר יהיו - הוא יתקשה מאד למלא עבורך את הפונקציה המיטיבה לה את זקוקה. מבחינות רבות, כשמטפל מרגיש כך, מוטב שיפסול את עצמו מראש. על הסגנון והדרך אפשר להתווכח. אני מציעה לך ללכת לאותה פגישה אחרונה, להביא את תחושותייך בצורה אותנטית, ולאפשר לשניכם להיפרד באופן מכבד. בברכה ליאת

המטפל מאבד את העמדה האמפתית - והמטופל מושלך לרחוב. בעיני זו עילה לתלונה אתית, אם לא למעלה מזה.

הי דרור שאלת אותי שבוע שעבר מה הפסיכולוג שלי מייצג בעבורי, מאחר ואני לא מסוגלת להתייעץ איתו על המשך הלימודים..אתמול נזכרתי למה אני לא יכולה להתייעץ איתו. שוב התחלתי להרגיש נוח, ורק ניסיתי להעיז להוריד את ההגנות, להיות ספונטנית, לא לחשוב על בקשות אלא פשוט להיות אני, וזבנג, חטפתי בפרצוף. זה פשוט עושה אותו חולה לראות שאני מתחילה להיות במצב קצת יותר טוב, כשאני מעיזה להיות אני ולהביא גם את הרצונות שלי, הוא פשוט מתחיל לכעוס, ולהיות קטנוני על כל דבר וליצור ריבים דווקא. אני לא יכולה יותר עם המקום הזה שמנסה רק להוריד אותי ולהאבק בי כל הזמן. אני מרגישה שם נון סטופ מושפלת. ואני נאבקת בזה כל כך הרבה זמן, ואני מתחילה לחשוב שזו לא אני והבעיה באמת לא בי, אולי אני צריכה משהו שהוא באמת לא מסוגל לתת? מתי יודעים לעזוב והגיד זה פשוט לא הולך? הפיצוץ הקודם היה כשביקשתי חיבוק. לגיטימי שהוא לא יכל לתת, לא חשוב שהוא הפסיק את הטיפול ואת זה הוא לא היה חייב לעשות..בסדר, עברו כמה חודשים, חזרתי לטיפול, התחלנו לשקם. אתמול הרגשתי ממש נורא, בקושי הצלחתי לצאת מהבית לאוטובוס והיה לי ממש מסע מפרך להגיע לשם כי זה בעיר אחרת. כולה ביקשתי ממנו ( מראש ) לשבת על כסא שיותר נוח לי בו שנמצא בחדר ההמתנה ותה. הוא עמד בחוץ והתווכח איתי במשך כמה דקות על זה שהוא לא רוצה להכניס את הכסא. הסברתי לו שיותר נוח לי בו וזה לא משהו שאני מבקשת כל יום ( עד שאני מבקשת משהו!! ) אבל לא! למה לא? כי התחיל להיות לי נוח מדי ורק רציתי לבוא ולשבת על הכסא שאני אוהבת ולנוח. ממש בקשה גדולה! הוא ידע שאני מגיע במצב קשה, שאני רק מתחילה לעקל את זה שאין לי אמא ולעולם לא תהיה לי ופאקינג קשה לי. אז מה כבר ביקשתי? למה אני צריכה להרגיש בושה כזו גדולה ודחייה כזו על בקשה מאוד פשוטה? אז מה הפסיכולוג שלי מייצג בשבילי? את ההורים שלי. שכל פעם שאני מנסה להתקרב דוחפים אותי החוצה ומשפילים אותי ולא נותנים לי להתקרב או להיות בעמדת שווה בין שווים ( במידה והם טורחים להתייחס אליי והם לא ). אז לעזוב או לא לעזוב? ביקשתי משהו מוגזם?

שלום אופיר, מטעמים מובנים, לא אוכל לייעץ לך אם לעזוב את הטיפול או לא. כרגע, את פגועה מאד מול ניסיונותיו של המטפל שלך לשמור על גבולות הטיפול. חיבוק פיזי אכן נמצא מחוץ לגבולותיו של טיפול בדיבור (לפחות אצל רוב המטפלים). על הפרק כרגע, עומד ניסיון שלך לשנות באופן קונקרטי את הסדרי הישיבה בקליניקה, וגם כאן המטפל מרגיש צורך לשמור על גבולות המציאות. הבקשה שלך, להכניס אל הקליניקה כסא מחדר ההמתנה, אינה פשוטה כלל וכלל, ואני משוכנעת שהוא הסביר לך מדוע אינו יכול להיענות לה. את מעלה נושאים ורגשות מאד משמעותיים שהתעוררו מול הצבת הגבולות שלו, ואני חושבת שחשוב מאד לעבד אותם איתו, למרות הקושי. זהו שיעור חשוב על היכולת שלנו להתמודד עם היבטים בחיינו עליהם אין לנו יכולת להשפיע או לשנות (בהם גם חוויות של אובדן). אני מעודת אותך להמשיך את הקשר הטיפולי, הגם שהוא נראה כרגע מתסכל או מביך. ליל מנוחה ליאת

שלום רציתי לשאול מה פשר תופעות אצל ילד בן 5 וחצי כמו חריקת שיניים בלילה, לצד "בילוי" זמן ארוך מידי בניקוי עצמו אחרי עשיית צרכים? האם יש קשר? לאחרונה נולד לו אח והוא כנראה מרגיש בצד... תודה

שלום אוהד, ככל הידוע לי, הסיבות לחריקת שיניים עוד לא נחקרו עד תום. הטיפול בבעיה זו נמצא בתחום התמחותם של מומחי פה ולסת, המתאימים במקרה הצורך (כאשר יש חשש לפגיעה בשיניים או במבנה הלסת) סד מיוחד לשעות הלילה. יש השערות בדבר הקשר בין התופעה הזו לבין מתח וחרדה. איני מכירה קשר בין חריקת שיניים לבין תופעת ההתנקות שאתה מתאר, אך מאחר ואתה מציין גורמי מצוקה אפשריים בחייו של הילד, אפשר לשקול התייעצות עם גורם טיפולי (פסיכולוג ילדים) שיוכל להנחות אתכם כיצד נכון לפעול. בינתיים, נסו לתת הרבה תמיכה וחמימות, ולהקל על הקנאה הטבעית שהוא חש בעקבות לידת אחיו. בהצלחה ליאת

הי, למה אנשים נוטים לזהות מייד חולשה או בלבול אצל בן אדם מסוים ולנצל אותה תוך כדי שהם "מתקיפים" אותו, "דורכים" עליו ופוגעים? האם יש הסבר לנטיה האנושית הזאת? מה הצד החלש יכול לעשות כדי להימנע ממצבים כאלה?

שלום יעל, יש אימרה עממית המדגישה לפיה "לא דורכים על מישהו - אלא אם כן הוא שוכב נמוך". יש אנשים שהצורך שלהם להיות מקובלים ונאהבים כה חזק, עד כי הם מוכנים לעשות כמעט הכל כדי לזכות באהדה מצד הזולת. הם הופכים פגיעים לניצול, עלבון או התקפה, בעיקר בהיותם זמינים, מאפשרים, ומתקשים להציב גבול ברור. העצה הטובה ביותר שאפשר לתת לצד החלש, היא להיפטר הכי מהר שאפשר מהצורך לרצות אחרים, וללמוד לחיות עם האפשרות שלא כולם יאהבו אותו. מאחר וקל מאד להגיד וקשה מאד לבצע, מוטב לעשות זאת בליווי פסיכולוגי תומך, שיתמקד בשיקום התפיסה העצמית והביטחון העצמי. בברכה ליאת

שלום רב, מזה מס' שנים אני סובל מחרדה, התקפי חרדה עם השפעות המלוות בכאבי גוף שונים. בהכוונת פסיכיאטרים שונים נטלתי את כל סוגי נוגדי הדיכאון והחרה כולל כדורי הרגעה (בנזודיזאפינים) ללא הצלחה!!! איזה טיפול אוכל לקבל כשווה ערך על מנת לצאת מהמצב ביש הזה. אילו מוקדים ו/או מטפלים יש באזור חיפה?

שלום שייקה, אם אתה שואל על טיפול "שווה ערך" תרופתי, אזי הכתובת הראויה היא פסיכיאטר. מעבר לתרופות, בהחלט אפשר ללכת על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, הנחשב טיפול קו-ראשון בהפרעות חרדה מהסוג שאתה מתאר. תוכל לחפש מטפל התנהגותי באזור חיפה דרך אתר זה- http://www.itacbt.co.il/ בהצלחה ליאת

דיברתי עם חברי על חוסר החשק המיני ,הסברתי לו כי חוסר יכולתי לשכב עמו לא קשורה כלל אל אהבתי אליו,ושבתי והדגשתי בפניו פעמים מספר שהוא חשוב לי ,ואת גודל אהבתי אליו(עם סקס או בלעדיו). הוא עדיין אומר שהוא לא חש נאהב מספיק. מפריע לו שאני לא יוזמת מגע ,(ולאו דווקא מגע מיני אלא חיבוק ,נשיקה וכו') ולא שיחות טלפון במהלך היום רק לומר שאני אוהבת אותו(הוא עושה זאת מס' פעמים ביום) אבל אני שולחת לו אס.אם.אסים..(מה ,זה לא נחשב?)מאחר ואני קצרה בזמן רוב היום,אני עובדת ובמקום עבודתי אין באפשרותי לנהל שיחות טלפון באמצע העבודה. חרף כל ניסיונותי הוא לא מרוצה,וחרף הסבריי שזה מה שאני יכולה כרגע(גם אם זה מעט אבל אני משתדלת) מאחר ואני שרויה בדיכאון ועוברת יסורי תופת שמילים לא יכולות לתאר. מה שבטוח שאני לא עושה מספיק עבורו,אבל שוב זה מה אני יכולה כרגע בשלב הזה. מרגישה שאני צריכה מרחב ומרחק ,אבל ככל שאני מתרחקת (עקב קשיי שלי בלבד) הוא מתקרב יותר ומתלונן על היחס שהוא מקבל ממני. הוא אומר שהוא רוצה להיות איתי,בעת שקשה לי וכי רצוי שלא אשאר לבדי. האמת שאני צריכה גם את הזמן שלי לבד. כשקשה לי אני מעדיפה להיות לבד עד יעבור זעם רק שלפעמים זה יכול לקחת ימים ואף שבועות... ואם וכאשר הגל דיכאון עובר הוא חוזר תוך זמן קצר. אני כועסת על עצמי שלא מקדישה לו מספיק זמן,מרגישה שאני לא ראויה לו,הוא באמת בחור מדהים...ומגיע לו .... הוא אומר שהוא אוהב אותי ורק אותי והוא מוכן לחכות את כל הזמן שבעולם אבל אני יודעת שהתהגותי ויחסי אליו מפריעים לו. כמה כבר הוא יוכל לבלוע? בסוף הוא ילך ממני. טוב נו, כולם ילכו בסוף אני כזו אחת בלתי נסבלת. אה, ולא הצלחתי לספר לו את הסוד ... כדאי לחכות בשלב זה?לספר בכל זאת? אשמח לעזרה,דרור. תודה.

התכוונתי שלא הצלחתי לספר לו שעברתי בעברי תקיפות מיניות , זה הסוד שדיברתי אליו בהודעה מעליי. סליחה אם זה לא היה מובן.

חן שלום, מדברייך עולה שהקושי בקשר ביניכם אינו מוגבל רק ליחסי מין. את אומרת שקשה לך לעיתים ליצור קשר איתו בכלל. ישנם זמנים שאת רוצה להתרחק, אולי כדי לא להפגע, אולי כדי לא לפגוע. אבל זה רק מעודד אותו להתקרב לחפש אותך. השאלה כאן היא מה יכול להשתנות. האם גילויי האהבה מצידך יכולים להשתנות, האם הוא יכול למתן את רצונותיו? אלו בעיות שכיחות למדי בקשרים זוגיים ואם זה מאוד חשוב לך לשפר את התקשרות ביניכם טיפול זוגי יכול לעזור מאוד. טיפול כזה יכול להיות גם מקום בטוח עבורך לספר על מה שעברת. אני פשוט לא רואה איך את ממשיכה לחיות עם הסוד הזה בלי שישפיע עלייך יותר ממה שכבר הוא השפיע. כך שלטעמי זה נכון לספר לו, בלי קשר לתוצאות. אבל כן הייתי ממליץ לעשות זאת בסביבה מכילה, כמו בטיפול זוגי. בהצלחה, דרור

דרור, אני חושבת שהייתי רוצה לכתוב הנה אבל אני לא מצליחה. כל דבר נמחק ברגע האחרון (על ידי) כל דבר נגוע באיזו חשיבות עצמית מאוסה הכל לא חשוב. הכל משעמם אותי. "אם החלטת לומר משהו, או לכתוב משהו או לצייר משהו, זה כנראה משהו שנראה לך חשוב. משהו שאת מרגישה שעושה אותך קצת חשובה". זה מה שאני חושבת רגע לפני שאני מוחקת את ההודעה.. ואתה לא יודע כמה הודעות מחקתי לעצמי בימים האחרונים... גם ההודעה הנוכחית ממש לא מעניינת. יש כל כך הרבה קוראים בפורום- למה אני חושבת שזה מעניין מישהו מספיק כדי שאשלח את זה. בסוף לא נשאר לי מה לומר. וגם את המחשבות שלפני הכתיבה אני מצמצמת לאט לאט, קוטעת אותן לפני שיתפתחו למשהו. לפני שיתנו תוקף מילולי לתחושות מעורפלות. גם למטפלת שלי לא נותר לי הרבה מה לומר.. הכל עובר דרך המסננת החרוצה.. יש יותר ויותר דברים שאני לא מספרת כי זה טפשי או לא מעניין או מלא חשיבות עצמית בעיניי, ואז גם קשה יותר להשלים פערים. 5 חודשים התלבטתי אם ואיך לבקש ממנה להביא גם חומרים כתובים לטיפול. בסוף פשוט אמרתי לה שאין לי אומץ לבקש ממנה והיא הזמינה אותי להביא מה שארצה. בתיק היו לי המון דברים שהבאתי, אבל לא היה לי אומץ. הרגשתי שהשיחה שלי ביני לביני מקבלת נפח אחר כשהיא מודפסת ומובאת לפניה. שהמחשבות צריכות לקבל הצדקה כדי להיות מובאות בפורמט כתוב. ולא הייתה לי הצדקה. המילים שלי ביני לביני (וחלק גדול ממה שהבאתי היו דברים שנכתבו כאן, לא משהו לחלוטין סמוי..) הרגישו לי פתאום אישיות מדיי כדי להביאן לפניה. אני לא מרגישה מספיק קרובה אליה כנראה, ואז המילים לא מספיק חשובות כדי להיות מובאות בכתב, מודפסות. גידי רובינשטיין בטח היה כותב לי בצורה בוטה ונחרצת שלדעתי אני לא חשובה. ואני לא חושבת שאני חסרת ערך. פשוט זה מתמסמס לי נורא מהר כשאני ליד אנשים אחרים. אני מרגישה לפעמים שבהדרגה היא הופכת ללא רלוונטית לי. זה לא שאני לא חושבת עליה בין הפגישות, אני פשוט לא מרגישה שאני קשורה אליה מספיק או מוכנה להתאמץ כמו פעם להפוך אותה למשמעותית. אין לי חשק להתאמץ. ובכלל, לאחרונה נראה לי ששום דבר לא חשוב לי מספיק באופן כללי. פשוט לא מספיק אכפת לי מכלום. אולי זה העניין..שום דבר לא *באמת* חשוב לי. הכל כרוך באיזה שכנוע עצמי שלא מחזיק הרבה זמן, ובשביל מה? מדגדג לי למחוק גם את זו... "מה בעצם את אומרת כאן? שמשעמם לך?! בסדר, להרבה אנשים משעמם.. לכי תראי טלויזיה או משהו ותעזבי אותנו בשקט"

מצחיקולית חמודה... אני מקווה שחזרת מהטלויזיה... זה ממש נחמד מצידך אבל חשוב שתביני שאת לא כאן כדי לשעשע או לעניין אף אחד, כנ"ל לגבי הטיפול שלך, אלא כדי לקבל עזרה את יודעת מה מצחיק?- את משלמת לה כסף ואם זה לא מעניין אותה היא מוזמנת לתת את השירות הטוב ביותר ואז ללכת לבכות לבעלה שלמה היא בחרה במקצוע כ"כ משעמם! ואנחנו כאן כי בא לנו ואם לא מתאים למישהו ההודעה שלך אז הוא מוזמן להעביר אותה באמצע או לא להגיב או ללכת לראות טלויזיה... (אני בטוחה שאין כאן אף אחד כזה) אני הגעתי לאתר הזה לפני חודש ומאז אני קוראת מלא הודעות וגם עונה הרבה כי ראיתי איזה כיף היה לי שככה מצאתי מלא חברים כאן שאוהבים אותי ומקבלים אותי (ומצד שני אם אהיה אצלם מחר בריאיון עבודה הם לא יידעו אפילו שזו אני... ) בלי שאנחנו מכירים ולא כי אני יפה בעיניהם אלא פשוט כי בא להם להיות כאן בשבילי וכנ"ל אני ועוד הרבה שטרם ראו את ההודעה או שסתם לא היה להם מה להגיב לה. את מי שאת! אם זה משעמם/ לא רלוונטי/ לא מעניין מישהו אחר זאת לא בעיה שלך.. אנחנו לא צריכים שכוווולם יאהבו אותנו, קומץ חברים אמיתיים זה מספיק... בקשר לעבודות שלך שלא הראית למטפלת- אולי פחדת להיות מעניינת פתאום? ואולי הפוך- את לא רוצה להיחשף בפניה אז את מדברת על דברים שלא מעניינים אוך בכלל ונראה לך שגם אותה לא (אגב היא לא יודעת אולי אפילו שהיא אמורה להשתעמם??) טוב זה כבר לדרור... לאב יו, מקווה שנכיר עוד ממך (כי את ממש לא משעממת)

מצחיקולית חמודה... אני מקווה שחזרת מהטלויזיה... זה ממש נחמד מצידך אבל חשוב שתביני שאת לא כאן כדי לשעשע או לעניין אף אחד, כנ"ל לגבי הטיפול שלך, אלא כדי לקבל עזרה את יודעת מה מצחיק?- את משלמת לה כסף ואם זה לא מעניין אותה היא מוזמנת לתת את השירות הטוב ביותר ואז ללכת לבכות לבעלה שלמה היא בחרה במקצוע כ"כ משעמם! ואנחנו כאן כי בא לנו ואם לא מתאים למישהו ההודעה שלך אז הוא מוזמן להעביר אותה באמצע או לא להגיב או ללכת לראות טלויזיה... (אני בטוחה שאין כאן אף אחד כזה) אני הגעתי לאתר הזה לפני חודש ומאז אני קוראת מלא הודעות וגם עונה הרבה כי ראיתי איזה כיף היה לי שככה מצאתי מלא חברים כאן שאוהבים אותי ומקבלים אותי (ומצד שני אם אהיה אצלם מחר בריאיון עבודה הם לא יידעו אפילו שזו אני... ) בלי שאנחנו מכירים ולא כי אני יפה בעיניהם אלא פשוט כי בא להם להיות כאן בשבילי וכנ"ל אני ועוד הרבה שטרם ראו את ההודעה או שסתם לא היה להם מה להגיב לה. את מי שאת! אם זה משעמם/ לא רלוונטי/ לא מעניין מישהו אחר זאת לא בעיה שלך.. אנחנו לא צריכים שכוווולם יאהבו אותנו, קומץ חברים אמיתיים זה מספיק... בקשר לעבודות שלך שלא הראית למטפלת- אולי פחדת להיות מעניינת פתאום? ואולי הפוך- את לא רוצה להיחשף בפניה אז את מדברת על דברים שלא מעניינים אוך בכלל ונראה לך שגם אותה לא (אגב היא לא יודעת אולי אפילו שהיא אמורה להשתעמם??) טוב זה כבר לדרור... לאב יו, מקווה שנכיר עוד ממך (כי את ממש לא משעממת)

זו בטח לא את לילך, אלא ל אחרת, כי ברך כלל מה שאת כותבת כאן נשמע מאוד שונה..ורק שתדעי, שמכל האנשים שמעירים פה בפורום, תמיד אני מקווה שאשמע גם אותך - א. כי את חכמה.ב. את מעודדת. ג. וזה כבר אני אומרת - את חשובה. אני בטוחה שאם תביאי את מה שאת כותבת לפסיכולוגית שלך, היא רק תבין כמה דברים מעניינים היא לא יודעת עלייך, לפעמים לתת לאחרים לגלות אותנו, יכול לגלות לנו את עצמנו מחדש... מקווה שיעבור גל האדישות ושתחזרי להיות מצחיקה וסקפטית כמו תמיד. לילה טוב

תודה אופיר וענתי.. חיפשתי את האייקון הנבוך של המסנג'ר לרגע :-) נחמד לי לשמוע שאת מחפשת אותי, אופיר.. תודה.. לפעמים נראה לי שהאדישות הזו, או ההצטמצמות, היא המצב הטבעי שלי, ושביתר הפעמים אני פשוט מצליחה לעקוף את זה איכשהו. כדי שלא ישימו לב. מילא, מה זה משנה.. :-/ יהיה בסדר. ל. (כן.. לילך.. )

לילכי אהובה, כל כך כואב לראות אותך 'כופרת' בעצמך ככה: כל ציץ ונבט שעולים בך זוכים לחבטת איון (=של אין, של העלמה) עוד בטרם הספיקו להיראות בפועל; את רק מרגישה את דגדוג ההתממשות שלהם, וכבר הולמת בהם בביטול. זה נשמע כמו רפיון וחולשה, אבל יש בזה משהו מן האלימות... אלימות עצמית כמובן. מה גורם לך ככה ליטול משמעות, אמון ואמונה מכל דבר שהוא את? - "מילא" ו"לא משנה" ו"זה משעמם וחסר חשיבות" וכו' וכו'. מה רע במעט חשיבות עצמית? למה היא מאוסה? למה אסור לך לגעת בה? אני חושבת על אנורקסיה פנימית - כן, אנורקסיה! לא להניח לעצמי להיות מוזנת. לתת לקיבה המסננת לסנן את הכל החוצה (זו לא מסננת - זה קיר אטום, בלי חורים). להקיא ללא הכר, לא להיות יכולה לשאת בתוכך דבר - גם לא את החמרים הטובים והמועילים. להיעלם, להצטמצם, לא להיות. כי למה??? למה, לילכי? יש לך תשובה? סליחה. פשוט כואב לשמוע אותך כך. באמת כואב. אפילו שמותר לך. נויה

אוף.. נויה שלי.. :-( ה"למה" שלך תפס אותי לא מוכנה ועכשיו אני מטפטפת קצת על המקלדת... 'להעלם, להצטמטם, לא להיות..' (עכשיו עצוב גם לי) השם שלך (ובכלל א?ת, יודעת?) נוסכים בי איזו הקלה .. סוג של "לנשום לרווחה".. ש"סוף סוף.." ורק איתך איכשהו הכל נשטף לי החוצה כאילו אין מחר :-) אני לא יודעת.. הייתי כותבת שזה מצב זמני כזה, שאולי משהו בטיפול ערער אותי, אבל זה לא מדויק.. אני באמת תמיד ככה, ורק בתקופות של מזל זה מתמתן קצת... אוף.. אני כותבת מדיי.. האצבע מדגדגת למחוק.. :-( אני גם כל רגע שוכחת מה רציתי לומר.. זה פשוט נעלם לי וגם עכשיו שכחתי... אוף..הייתי באמצע משהו וזה נעלם.. זה נורא מעייף.. נזכרתי. אני איכשהו מרגישה שכשאני כותבת או מדברת או אפילו רק חושבת על משהו, אז זה נהפך לאמיתי. אולי הטיפול פשוט לא מאפשר לי לא לחשוב על דברים. לא מאפשר לי, כמו תמיד, לסגור את עצמי ממה שאני יודעת שאני עושה לעצמי. הצמצום הזה... לא בטוחה אם כתבתי את זה כאן, או שבסוף החלטתי למחוק, אז אכתוב שוב.. לפעמים אני מרגישה שמרוב שפחדתי להירטב הלבשתי על הראש שקית והצמדתי חזק לצוואר. רק לא להירטב. התרגלתי לנשום נשימות קטנות ומדודות והתרגלתי לתחושת החנק הקלה. קמצנית בלחיות... רוב הזמן אני משתדלת לא לחשוב על השקית הזאת, ואז מקסימום אני כופה על עצמי איזו זומביות או ניתוק משונה... לדבר על השקית?.. זה כבר סיפור אחר. לא כיף.. אז אני מוחקת לעצמי מילים והודעות כדי לא לחשוב על זה יותר מדיי ולא לתקשר את זה החוצה. אבל בטח יש גם סיבות נוספות, (כן.. של לתפוס מקום במרחב, וכל השיט הזה..) טוב. מספיק. לא רוצה לחשוב יותר. אוחח.. אני נלחמת בי לא למחוק... (תודה-תודה-תודה... שאת כאן).

לילך שלום, אני שומע בדברים שלך לא מעט כאב ותחושה שיש פער גדול בין מה שאת מרגישה בפנים למה שרואים בחוץ, גם כאן בפורום. את לילך החזקה, נותנת העיצות. במובן זה דווקא לטיפול את מביאה את התחושות הקשות שלך, גם אם לא באופן מילולי על ידי זה שאת מסננת דברים בטיפול. השאלה החשובה היא מה מפחיד אותך, מה מקשה עלייך לדבר לחשוף את הכל, לגעת בכואב ובתחושת החוסר טעם. אני שומע את הקושי לתת למישהו אחר להפוך משמעותי, לתת למשהו להפוך משמעותי. אולי זה הפחד, הפחד להפגע, אני לא בטוח אבל ברור לי שיש משהו בטיפול שניתן לעבוד עליו. להגיע למצב בו את אומרת כל מה שעולה בדעתך מבלי מחשבה איך זה יתקבל ומה היא תחשוב עלייך. זה לא פשוט וזה תהליך, אבל זו מטרה בפני עצמה. ואולי, אם תנסי, תגלי שהפער בין מה שיש בפנים למה שיוצא החוצה לא כל כך גדול, לילה טוב, דרור

היי לילכי, כפי שאולי ראית גם אני הצטרפתי לאחרונה לפורום. הדברים שכתבת דיברו אליי מאד. גם אני מרגישה הרבה את הצמצום העצמי ואת האין. כאילו אין לי את עצמי. לאחרים יש את עצמם, ולי אין את עצמי.איני יודעת אם זה עוזר לך שיש עוד שמרגישים כמוך, אני מקווה שתרגישי יותר טוב ותני לעצמך קצת יותר לגיטימציה. אני גם מסכימה איתך שזה לא שאת חושבת שאת חסרת ערך. כל כך מכירה את התחושה שלך שדברים מתמוססים מהר... זה נכון. אל תתני לאנשים לשכנע אותך שאת חושבת שאת חסרת ערך, זה שונה. וגם מכירה כל כך את המצב שלך, כפי שדרור כתב, לילך החזקה, נותנת העצות. נמצאת שם בשביל אחרים - אבל לא שם בשביל עצמך... תיהי קצת יותר בשביל עצמך.

היי טלילי, ודאי ששמתי לה שהצטרפת. ברוכה הבאה.. תודה גם על דברייך.. נחמד שדרור חושב שאני חזקה ונותנת עצות :-) זה לא לגמרי נכון.. (ובכל זאת נחמד) אני יותר עסוקה בלהתפלא שאנשים מתייעצים בי או משתפים אותי כמו שאני גם תמיד מתפלאת שלא רק מנהל הפורום משיב לי.. אז תודה לכולכם..יש פה כבר ממש עץ.. (מביך..רגשות מעורבים לגבי עצים מפותחים) טלילי, יש לי כמה דברים לומר על הדברים שכתבת, אבל לא מצליחה למצוא את המילים.. אז רק אומר תודה ומקווה שתרגישי טוב יותר גם את, נתראה, לילך.

מתלבטת.. מתלבטת מה לכתוב לך, לילך יקרה. שוב הצלחת להתחבר לי לנימים הקטנים שלי, לתת מילים לתחושות ומחשבות שמתחברות לי לעצמי, פנימה, למקומות שקשה לי לנסח במילים. לא יודעת אם כבר אמרתי לך, אבל את עושה את זה הרבה. קוראת אותך, ומתחברת חזרה לכל המקומות שגם אני הרגשתי ככה. משום מה נורא קשה לי להתנסח הערב. כותבת ומוחקת כל הזמן. לא כל כך רוצה ללכת למקומות של לנסות להבין, לשער מאיפה זה בא ולמה זה ככה. לא רוצה לנחש אותך. והנה שוב אני מסתבכת.. כי כל מה שעולה בי זה החיבור האישי שלי לדברים שכתבת. איך שזה ככה גם איתי, על מה שהיה (ועודנו) בטיפול, בקשר עם המטפלת סביב ההרגשה הזו, אולי אפילו גם כמה תובנות.. לא מצליחה להתמקד. אוף... רציתי לכתוב לך, ויצא לי עלי. שולחת את ההודעה, כי נלחמת בי עכשיו, בצורך לזחול חזרה למחילה בלי שאף אחד ידע בכלל שניסיתי... אני אנסה לפקס את עצמי, מקווה שאצליח לחזור יותר מאוחר עם משהו ממשי יותר, בשבילך, כמו שרציתי מההתחלה. ..נועם

נועם יקרה.. נכנסתי שוב לפורום מתוך הרגל, לא ציפיתי למצוא משהו חדש. רק לפני שעה הייתי פה.. ראיתי את שמך והפנים התרחבו לחיוך רחב. גם בעיניים חייכתי! מכירה את זה? אפילו נפלט איזה 'נועםםם' ארוך ומפויס.. גם את תמיד מדברת אליי. מאוד מדברת. לפעמים אני רוצה לכתוב לך, להגיב על דברייך, ולא מוצאת מילים ל'גם אצלי' החזק הזה, שתופס אותי מבפנים. לא רוצה לקלקל במילים נוספות את ה'ב-ד-י-ו-ק' שהבעת את. אפילו לסגנון הכתיבה אני מתחברת. כמעט מרגישה שאנחנו כבר מכירות. איך הדברים האלה קורים?... מדהים.. אנסה להגיד במקומך, בסדר? אני חושבת שאין לי ברירה. מערבולת ה'אין בזה טעם' מזינה את עצמה יפה. אני אכן נושמת שוב ושוב את האויר המעופש שלי בתוך השקית... אני בטוחה שאין טעם לספר לה. בטוחה שעד שאפתח דברים כואבים..אפילו לא אפתח; הדיכוי הפנימי שלי כל כך מוצלח שרוב הזמן אני בכלל לא מודעת אליו.. אז עד שאראה דברים כמו שהם כבר תעבור חצי שנה ונאלץ להיפרד. וזה יכאב ויתסכל. אין בזה טעם. אבל אין לי ברירה... I'll take what i can get התכוונתי לכתוב (ומחקתי) שאולי הצעד הראשון הוא הכי קשה ושאני חייבת לתת לה פתח להיכנס דרכו. אבל אז נזכרתי שיש יותר מצעד ראשון אחד בטיפול. שכמעט כל דבר מרגיש קשה כמו הצעד הראשון.. משהו בעץ הנפלא-מביך הזה מרגיש לי כמו חיבוק... 'עיני מרקו' שלי מאיימות לטפטף שוב.. אולי אבלע את החיבוק הזה פנימה ואנסה לקרב אותה יותר מחר?.. אולי אין לי ברירה. כל כך מוזר... אלה הדברים שתמיד הייתי עושה כאילו הם לא קיימים.. תמיד הדברים האלה חגו סביבי כמו רוחות שקופות, מעורפלות. הפורום מאפשר לי לדבר אותם החוצה, ומרגע שיצאו... זהו. השקיפות נעלמה והם מקבלים נפח של ממש.. זה לא כל כך נעים..קצת מפחיד אפילו.. ובפנים מנקרת-מייסרת המחשבה שאלה תובנות פנימיות קטנות, ושזה לא מתאים לכתוב את זה בפורום, ואולי קצת מייגע את הקוראות (רובנו בנות. או שהבנים ממש ממש ביישנים..). אבל מספיק. נכון? בכל מקרה, תודה לך נועם יקרה, אני סומכת על הקברניט הראשי של הספינה שלך שינווט את דרכך בבטחה. אני קשורה אלייך מאחור, בסנפלינג הזה, זוכרת? לילך.

לילך יקרה, אני מצטרפת באיחור מה, לעץ הגבוה והמלא פרי שלך. ראיתי את הדברים שלך עוד אתמול בלילה, אבל אני בתקופה עם מעט מאוד מילים כתובות, אז התגובה שלי התמהמהה לה. בינתיים נוספו לדברים המרגשים שלך, הרבה מאוד מילים מחבקות מהבנות הותיקות והחדשות כאן הפורום. כולכן ביחד (לילך והבנות), הוצאתן לי את המילים מהפה. קראתי, התרגשתי, הזדהיתי, הסכמתי, הנהנתי. לא נותר לי אלא לומר לכן, לכולכן, שנורא כיף לי לקרוא כל אחת ואחת מכן. בעץ הזה ובכלל... כיף שלא מחקת... יעלה

יעלה יקרה, איך שלא תבחרי לכתוב (קצר או ארוך), בשבילי את תמיד צ'ופר :-) תודה... לילך.

הילד שלי בן 5.5 התחיל בשבועות האחרונים לגעת לעצמו בפנים בשיער בתנועות שחוזרות על עצמם הרבה פעמים. לנו זה ניראה התחלה של משהו מוזר. בנוסף בימים האחורנים התחיל להפריע לו הניקיון אחרי המקלחת הוא לא רוצה לגעת בריצפה או במיטה אם הוא חושב שהיא מלוכלכת והתגברו אצלו פחדים שהוא לא יודע להסביר ממה, להכינס לפעמים לחדר בבית ללא מבוגר ליד? יש סיבה לדאגה?

דפנה שלום, הגיל הזה אצל ילדים הוא גיל בו ישנה התגברות של חרדות ופחדים למיניהם. יחד עם זאת הפחדים שאת מתארת וההתנהגויות אכן נשמעים בעלי גוון אובססיבי. חשוב להבין שהתנהגות קומפולסיבית היא הגנה מפני מחשבות אובססיביות, חרדות ה"נכנסות" לראש. למרות שלילדים ישנם חרדות ודרכים להרגיע את עצמם, נשמע שלילד שלך קצת קה יותר ולכן אני ממליץ לפנות לפסיכולוג קליני של הילד לאבחון ובמידת הצורך לטיפול. בהצלחה, דרור

היי, אבי לוקח בקביעות כדורים, הוא סובל ממיגרנות אך הוא לוקח גם אלגוליזין ללא קשר לכך, כמו גם אסיוול. הסיבה לכך היא בבירור בגלל הרגשת הריחוף. השאלה כמובן היא מה ניתן לעשות על מנת לגרום לו לרדת מזה. כאשר הוא נוטל אותם הוא לא מוכן לקבל עזרה ממש כמו נרקומן שתחת השפעת הסם. הוא עובד מעט שעות ביום דבר שמשאיר לו יותר מדי זמן פנוי ולכן הוא מחפש איך להעביר אותו. עשיתי לו היום מנוי לקאנטרי קלאב כדי להעסיקו בשאר שעות היום ואני יודע שכאשר אדם פעיל גופנית זה מוציא ממנו את הרצון להיות תחת השפעה של כל סם שהוא.אני יודע שזה צעד חיובי אך אני חושש שזה לא יספיק. מדי פעם הוא היה יורד מהכדורים והיתה ניכרת העירנות שלו במהלך היום אך תמיד היה חוזר לזה. כנראה בגלל חוסר המעש. אני מאמין גם שכאשר רוצים לגרום לאדם לעשות משהו בניגוד לרצונו צריך להציב לו אולטימטום. מאחר שכולנו עושים מה שנוח לנו, רק אם מה שנוח לנו יפגע בנו בצורה כלשהי אנחנו נפסיק. עקב כך ביקשתי מאמי להפסיק לבשל עבורו בתקווה שיראה שהוא מפסיד מזה ואולי זה יגרום לו להפסיק לתמיד או לפחות לתקופה ממושכת אך מסתבר שקשה לבקש מאישה לעשות דבר כזה לבעלה וזה לא החזיק. אני כמו שאר המשפחה לא יודע מה לעשות כדי לגרום לו להפסיק.אני לא מאמין בשיטות של הורדת מינונים על כל תופעות הלוואי של שנגרמות עקב זה בהתחלה. לסיכומו של עניין, הבעיה שלו מצריכה טיפול ומנסיון פסיכיאטר הוא לא הכתובת. אשמח לכל עצה שהיא, בין אם היא כוללת טיפול מקצועי או טיפול ע"י המשפחה. תודה.

יוגב שלום, נשמע לי מדבריך שמאוד כואב לך המצב של אביך ואתה משקיע מאמצים רבים בכדי לעזור לו להגמל מהכדורים. תחום ההתמחות שלי אינו תרופתי, ובכל הנוגע למינונים אני לא הכתובת. אבל בנוסף להתמכרות פיזית שכפי הנראה קיימת שם, ישנה גם התמכרות פסיכולוגית שאתה מתאר. דרך נעימה להעביר את הזמן. תחושה שלא יכול בלעדי הכדור. בעיני אולטימטום יכול לעבוד רק אם יש תחליף, והכיוון של קאנטרי קלאב נשמע טוב. אבל אולי כדאי לברר איתו מה הוא צריך. מה היה עוזר לו להרגיש טוב יותר? בכל מקרה לא ברור לי למה פסיכיאטר זה לא הכיוון, אבל ברור לי שלמרות הכוונות הטובות והרצון העז לעזור לו צריכים להיעזר גם בטיפול מקצועי. למשל טיפול פסיכולוגי. ואם הוא מסרב ללכת, נסו לפחות אתם ללכת, להתייעץ גם מבחינה רפואית על הנזקים האפשריים, ועל הדרכים להגמל פיזית ונפשית. לילה טוב, דרור

שלום, אני בת 18 וקצת, השנה אני מסיימת יב', ובשנה הבאה אני הולכת לעשות שנת שירות. יש לי כל מיני דברים שמציקים לי - תמיד היה לי חוסר בטחון מעיק כזה, אף פעם לא הייתי שלמה עם המצב החברתי שלי, משהו שממש מפריע לי זה שאף פעם לא הייתי עם מישהו, לא היה לי חבר, למרות שרציתי ושהיו לי הזדמנויות. ויש לי קושי להסתגל לשינויים (נגיד מהחטיבה לתיכון היה לי קשה) ובגלל זה נראה לי שיהיה לי מאד קשה לעזוב את בצפר, חוצמזה יש הרבה דברים בי שאני לא שלמה איתם ומקשים עלי - חוסר בטחון, חוסר עקביות, אי יכולת להתמיד, ובכללי ההתנהלות שלי, איך שאני מנהלת את החיים שלי (קצת מסובך לפרט)... בכללי, יש לי בעיות שאני גוררת שנים (אלה שפירטתי), וגם שנים שאני חושבת על ללכת לפסיכולוג, כדי לראות מה אפשר לעשות עם כל זה, אם זה היה תלוי בי הייתי הולכת מזמן, אבל אף פעם לא הצלחתי לבקש מאמא שלי. בכל מקרה אני כרגע פשוט מרגישה רע בכל כך הרבה דברים, קשה לי בהרבה דברים, ואני חושבת שאני ממש צריכה את זה. יש לי כמה שאלות: 1. אם אני אתחיל ללכת לפסיכולוג מבערך עכשיו, ועד בערך אוגוסט של השנה הזו, (ז"א 3 חודשים) האם זה יהיה יעיל? האם יש סיכוי שטיפול כזה ישפיע עלי? (באוגוסט אני יוצאת לשנת שירות) ואם נגיד יהיו 2 פגישות בשבוע, או משהו כזה? 2. בשנת שירות עצמה אני אחזור הביתה כל שבועיים. האם טיפול פעם בשבועיים יכול להיות אפקטיבי? (כהמשך לטיפול של 3 חודשים...) 3. איך אני יכולה לבקש מאמא שלי?? אני לא יודעת איך היא תגיב, אני לא יודעת מה להגיד לה... חשבתי להגיד לה שיש לי הרבה על הראש בזמן האחרון, שבגלל שאני מסיימת בצפר אז נראה לי שיהיה לי קשה, שיש לי בלגן כללי בראש בזמן האחרון, משהו כללי כזה, לא שקר ולא אמת. מה אתם חושבים?? חשוב לי שתענו על כל השאלות!! הרבה הרבה תודה...

בקשר לא' + ב' דרור יודע אבל בקשר לג' (גם דרור יודע מין הסתם...) זה נשמע לי אחלה מה שהצעת ותוכלי גם לדבר עם המטפל על איך "מגיעים" לאמא שלך בכל מיני נושאים.. אם את חושבת שכדאי לך ללכת לטיפול אז אל תוותרי אצלי המטפלת פתרה בקלות בעיות שסחבתי מאז שהייתי בגילך (אני בת 26) ורק חבל שלא הלכתי קודם... בהצלחה :)

שלום לך, קודם כל אני רוצה לומר לך שזו החלטה לא פשוטה להכנס לטיפול, ונשמע לי שהגעת אליה לאחר מחשבה רבה ואני רוצה לעודד אותך בהחלטתך. בנוגע לשאלות שלך. העובדה שאת מתחילה שנת שירות בעוד שלושה חודשים אכן שמה קושי מסויים. ישנו טיפול הנקרא "טיפול דינמי קצר מועד", המיועד בין היתר למקרים בהם מסיבות אלו ואחרות אין אפשרות להכנס לטיפול ארוך. את יכולה לנסות טיפול מסוג זה. והוא בוודאי יעזור, ויפתח פתח עבורך להתמודדות טובה יותר (למשל סביב הקשרים הזוגיים). את יכולה גם להתחיל טיפול ארוך תוך שאת מידעת מראש את המטפל בזמנים שיתאפשרו לך לטיפול. זה תלוי בהתרשמות שלו ממך, ומהיעילות של טיפול בתנאים כאלו עבורך, אבל בוודאי שאין לפסול את זה על הסף. בנוגע למימון מאמא, את יכולה להתחיל בבקשה לאו דווקא מנומקת לפרטים בתקווה שהיא לא תשאל יותר. וגם אם תשאל נשמע לי שאת יודעת את התשובות. לבסוף מבחינת החוק את לא קטינה ואת יכולה להתחיל טיפול גם ללא אישורה (אם כי אני מבין שהנושא הכלכלי כאן הוא המרכז). מקווה שעזרתי בהתלבטויות החשובות שלך, דרור

ענתי יקרה, כתבת שהטיפול פתר לך בקלות בעיות... רציתי לבקש אם זה לא אישי מדי ,או אם תיהי מוכנה לחשוף, אולי תוכלי לספר לי מה לדוגמא? אני לא זוכרת אם ראית שבוע שעבר ששאלתי את השאלה אם מישהו יכול לשתף איך הטיפול עזר לו, אבל אני כל כך צמאה לשמוע , כדי להאמין יותר בטיפול שלי, כדי לקוות... המון תודה (את יכולה גם לכתוב לי במייל)

ליאת שלום. אני ובעלי היינו אצלך (אמא עובדת שעות מטורפות) בעת המשבר עם הבן הגדול שלי. עזרת לנו מאוד, מאוד!!! הדברים השתפרו, מצאתי את הדרכים לבלות יותר עם הילדים, עשיתי את הכל לפי המלצותיך. עכשיו השאלה: ינשארה לנו הבעיה של הליכה לישון. במידה ואנחנו מושכים את זמן ההליכה למיטה לעתים רובות אנחנו עוברים את השלב של "נורמליות" והילדים מתחילים במשחקים מטורפים, ריצות ושום דבר לא עובד, לא דיבורים ואף לא צעקות, בשלב זה גם העונשים הם לא נשק, כיוון ש"מחר אין מחשב" הופך ללא רלוונטי, והתגובה היחידה היא "גם ככה לא התכוונתי לשחק". ניסינו לקחת אותו ל"פסק זמן", לפעמים עובד, לרוב - לא. מה את יכולה להציע? בתודה מראש

עינת שלום, ליאת תחזור לענות ביום חמישי. אני יכול לנסות לענות לך, למרות שנשמע שאת מבקשת להמשיך התייעצות שעשית עם ליאת. בכל מקרה, אם תרצי שאשיב לך אני מבקש שתרחיבי על הבעיה עליה את מדברת. לילה טוב, דרור

עינת, צרי איתי קשר טלפוני בשעות הערב. ליאת

למנהלת הפורום שלום, יש לי הרבה מה לרשום ולא יודעת כל כך מאיפה להתחיל, אבל אנסה בכל זאת. אני בחורה נשואה באמצע שנות השלושים נמצאת כרגע בהיריון בחודש שישי. לקח לי הרבה זמן להכנס להיריון אבל תודה לאל זכיתי לזאת. עם זאת יש לי המון לי חששות לקראת הלידה (אני נורא מפחדת מהלידה ובכלל לא סובלת בתי חולים) ובכלל איך יהיה להיות אמא. סוגיה נוספת שמטרידה אותי היא לגבי הקריירה שלי; עבדתי מס' 4שנים במשרד החינוך כמורה מקצועית, לצערי לא קיבלתי קביעות ורק חטפתי חבטות ולאחר ייעוץ מקצועי החלטתי לא להמשיך ולנסות את דרכי במשרד החינוך. עם זאת ניסיתי את מזלי כעצמאית והתחלתי במתן שעורים פרטיים ופתחתי מס' חוגים לילדים. במקביל לעבודתי החדשה התחלתי לעבור טיפולי פוריות. העסק פרח אך השנה חלה הדלדלות מסוימת ולי אין כל כך אנרגיות להשקיע. ואני מרגישה ייסורי מצפון על כך שאני כמעט ולא משקיעה בפיתוח העסק. בנוסף, אמא שלי שאני כל כך אוהבת לא בקו הבריאות היא סובלת מדי הרבה בעיות ראומטיות ובעיות בריאות אחרות ועצוב לי לראות זאת. היא אישה עם לב זהב והמון נתינה. לפני 4 שנים אחי נפטר באופן מפתיע ומאז קשה לראות חיוך על פניה אבל ההיריון שלי גורם לה להיפתח מחדש. למרות שיש לי בעל די אוהב ותומך, אני מרגישה די בדידות. לא מרגישה שיש לי מספיק חברות או ידידים או קרובי משפחה להפתח אליהם ולבלות. אני גם נוטה לדחות המון דברים ובכלל בזמן האחרון מרגישה שאני לא במצב של עשייה והתקדמות. עם זאת אני רוצה לשנות את המצב להיות פחות רגישה ויותר אסרטיבית. להיות פחות לחוצה ורק מתכננת ולהיות יותר פעילה ואשת עשייה. אשמח אם תוכלי לייעץ לי. תודה מקרב לב!

לגולשת החדשה. ראשית מזל טוב על ההריון. מתיאורך עולה כי בצד השמחה על ההריון הנכסף, ישנם ארועים חיצוניים ופנימיים המעיבים על השמחה. חששותייך מובנים, הרי כל עולמך עומד להשתנות! כולנ גדלנו על מיתוס האם ה"מושלמת",כזו שיודעת להיות איך להיות אמא באופן טבעי, מעניקה לילדיה הכל ומוותרת על צרכיה האישיים, , ובשנים האחרונות ישנה גם דרישה לפתח קריירה,ללמוד, לנהל בית חם, ולהיות בעלת גוף מושלם. כל אלו הם סטנדרטים בלתי ניתנים להשגה שמשאירים את האימהות בתחושה מתמדת של כישלון!!! מה שיכול להרגיע את החששות , זהו מונח שטבע ווינקוט "אם מספיק טובה" במקום להיות אמא "הכי טובה" , הוא הבין כי האמהות מלווה במגוון רגשות, בצד האהבה הגדולה לילד יש גם חשש, כעס, ועוד מגוון רגשות שטבעי ולגיטימי להרגיש אותם! הוא גם הבין כי אמהות מדי פעם עשויות להיכשל בתפקידן (להיות לא סבלניות, לא להבין מה הילד רוצה וכו' וכו') והילד לא ינזק מזה אלא דווקא ירוויח! מדברייך נראה כי את נוטה להציב לעצמך סטנדרטים גבוהים בתחום המקצועי, את מנסה להיות בת טובה לאימך ,להיות בעלתיותר קשרים חברתיים, מרגישה אשמה על הזנחת העסק וכו וכו' , אלא שאת נמצאת בתקופה מאוד מיוחת( את יוצרת אדם!!) ואני ממליצה לך לאפשר לעצמך להיות "מספיק טובה" ולא "הכי טובה" גם לשאר תחומיי החיים, ! יש לי עוד הרבה מה לכתוב, אבל אעצור בשלב זה , אשמח לקרוא את תגובתך!

אני מבקר פעם בשבוע אצל פסיכולוגית. בשבוע האחרון היה כמה שינויים, ואני הבנתי ממנה שאני אמור לפספס שבוע, ולבוא לאחר שבועיים, באופן חד פעמי. פתאום אני מקבל טלפון כועס ממנה, בשעה שלכאורה הייתי אמור לבוא, והיא גערה בי וכעסה שלא באתי, הרימה עליי מאוד את הקול ואמרה שזה לא בסדר, כאילו שעשיתי את זה במכוון. כשהסברתי לה שהבנתי שהשבוע אני לא בא, היא אמרה לי שהיא התקשרה לפני כמה ימים ואמרה לי בסוף שכן. לא זכור לי בכלל דבר כזה, כמה שאני מאמץ את המוח, אני בטוח שזה היה נכנס לי ישר לזיכרון, אבל להיפך, כל הזמן הסתובבתי עם תחושה של - הפעם נראה איך יהיה אחרי הפסקה גדולה. כמה שניסיתי להסביר לה שלא זכור לי ושיכול להיות שהתקיימה שיחה כזאת ואם כן, אז אני בטח סובל מאלצהיימר או משהו (!) היא לא קיבלה את זה. אציין שלא קרה דבר כזה בעבר, לעולם לא שכחתי אלא להיפך, פעם היא שכחה וביטלה אותי כי התבלבלה עם מישהו אחר ואני אמרתי לה, לא נורא, כולנו טועים. היא פסיכולוגית מעולה, באמת מעולה, וחבל לי להפסיק לבוא. מצד שני, אני כל כך פגוע ממנה ואני חושב שתגובה כזאת לאדם שבא לטיפול (לדיכאון בין השאר) היא תגובה מוגזמת, ולמרות שהיא מעולה, אני מרגיש צורך פשוט לעזוב. איך באמת עליי לנהוג במקרה כזה

כמה דברים: 1) כנראה שהיה לה יום רע... 2) חבל שתפסיק טיפול אם היא מעולה + מכירה אותך + אתה באמצע טיפול 3) היא בטח לא מאמינה לך 4) אולי תסביר לה שוב (לא הייתי מבזבזת על זה פגישה, אבל אני מאמינה שהפסיכולוגים כאן יציעו לך לדבר איתה על זה אז אם כן הם בטח מבינים יותר) 5) בהצלחה 6) שוב.. תקרא את 2...!

שלום לך, המקרה שאתה מתאר נשמע מאוד לא נעים ואף מכעיס. זו תחושה קשה כשהמטפלת נוזפת בך, ולא מאמינה לך. אבל מדבריך נשמע שאתה מעריך אותה, ומרגיש שאתה נעזר בטיפול. ואם כך הדבר לא הייתי ממליץ לך לא להגיע לטיפול בכלל. לדעתי, שיחה איתה על זה והבהרת תחושותיך היא הדבר שיועיל לך ביותר גם אם זה לא יוביל להמשך טיפול, זה יאפשר לך להבין טוב יותר מה קרה שם, ואולי יאפשר תיקון מסויים שיהיה חשוב לך. בהצלחה, דרור

ברצוני לברר את כתובת הדואר האלקטרוני של ד"ר יורם יובל! אשמח מאוד אם תוכלו לשלוח לי בהקדם תשובה חיובית או שלילית! בתודה מראש!

קבלי קישור לאתר של החברה הפסיכואנליטית - רשימת חברים באות י'. לחיצה על הכפתור שמימין לשם בטבלה תפנה לכתובת הדוא"ל. http://www.psychoanalysis.org.il/memb/memb9.html

אני מודה מקרב לב על ההענות המהירה והענינית לפנייתי!

האין זו כתובת ישנה שכבר לא רלבנטית? אני אומרת את זה על סמך דיונים בנושא בפורומים אחרים. אנשים כתבו ולא זכו לתשובה. גם לא דרך הטלפון.

לליאת שלום רב ראשית אפתח בהבעת תודה על השבתך ויתיחסותך המהירה ולאחר שהודתי לך הגיב לתשובתך אליי בקשר לשאלה שיצהגתי בפנייך בפורום זה תחת הכותרת התנהגות ילדותית ואף ילדותית מאד אצל אדם מבוגר שוב אני חוזרת ומזכרה שמדובר כאן באישה כבת 46 עוד מעט שהתנהגותה הילדותית באה לידי בטוי בכך: שהיא אישה סגורה שלא משתפה ומדברת עם כל אחד וגם לא יודעת להתמודדת עם הרבה מצבים למשל:כאב אכזבה,מוות וכ"ו.ואגב החוסר התמודדות שלה זה טפוס התנהגותי קבוע. ובמרה באמת אם מדובר באשיות לא בשלה וילדות איך ניתן לעזור לה. אשמח למענה מהיר ואם זה יהיה עוד היום אשמח שבתיים.

ש. שלום, המשמרת של ליאת הסתיימה אתמול, ואני כאן היום ואשמח לענות לשאלתך. אם בכל זאת תרצי לפנות אליה את מוזמנת לעשות את זה בסוף השבוע. כאשר מדברים על אישיות לא בשלה, וחשוב להיזהר לפני שקובעים שזה המצב כי היא עדיין לא עברה אבחון, מדברים על מבנה אישיות. כלומר על משהו שלא כל כך קל לשנותו. יתירה מכך לא תמיד האדם המאובחן ככזה סובל מזה. אבל במידה והיא כן סובלת טיפול פסיכולוגי ארוך טווח יכול לסייע, לעזור לה להתמודד עם לחצים באופן טוב יותר ויעיל יותר. מקווה שעזרתי, דרור

חברתי כבת 40 מסודרת כלכלית בדירתה. לאחרונה מספר פעמים אמרה לי שהיא בדיכאון ובודדה ומרגישה כמו הומלסית.מה כוונתה שהיא מרגישה כמו הומלסית? תודה רבה.

בתור מי שיודעת מה זה להיות הומלסית כמו הומלסית... דיברת על תחושות , אז אספר לך על ההומלסיות מהסוג הזה, לא רק האמיתית שבאה לידי ביטוי חיצוני, אלא אתמקד בזו של החוייה הפנימית. הומלסיות היא... אין בית מעבר לבדידות התהומית, התלישות, ה'אין איתך אף אחד' הזה, זה להיות ליד בית קיים בשביל לומר ולהדגיש את ה 'אין'. לא רק ליד, ניתן אפילו להימצא בתוך ולהמשיך להסתובב עם תחושת ההומלסיות גם כשבאמת וחיצונית (בראיית הסביבה) נמצאים ב'יש בית', גם כאשר יש מבנה ממשי מסודר לגור בו. המבנה הזה עם הקירות והרצפה והחלונות והדלת, ובמקרה הטוב, יש בו גם איזו תכולה שהיא. כן... מרגישים 'אין', נבעטים ונזרקים החוצה. נרמסים על-ידי יהירות עצומה עצומה עצומה. החוץ יכול לתעתע כל-כך... בית זו הרגשה. הרגשה פנימית. ומה זה בית? בית אמור להיות מרחב שבו מרגישים שיש מקום גם לעצמך, לשלך. משהו שקיים במרחב המוח שלנו עם נקודות ציון. שיש בו מרחב לדברים הפרטיים. שלא פורצים אליו כל הזמן. שהוא מותקף פחות. מוגן יותר. שניתן לעשות בו דברים בחופשיות, בלי חרדות מציפות כל הזמן. שניתן לנוח בו לפעמים. מרחב, שיש בו חלוקה לתחומים: יש בו אזור להתרחץ אזור לבשל ומיטה לישון בה וגם שירותים ופח אשפה יש בו את ההפרדות האלה. בית זה גם מקום, שאמורים לשמור בו על הדברים הטובים, ולא להרוס. בית, זה מקום שאפשר להזמין אליו, לפתוח את הדלת לאורחים קרואים בסבר פנים יפות. בית...

נהניתי מאד לקרוא. נכתב ברמה. כנראה הבדידות הורגת אותה. הבנת כעת יותר את חברתי.

מה זה הזדהות השלכתית? האם יש לזה משמעות בטיפול?

שלום רינה, עשיתי לעצמי חיים קלים, והעתקתי למענך את התשובה שכתבתי פעם ליעלה - הזדהות השלכתית הוא מושג שטבעה לראשונה (אם אינני טועה) מלאני קליין, שעסקה בעולמו התוך נפשי של התינוק ובאופן בו הוא חווה את אמו. בהמשך, המושג התפתח ע"י תיאורטיקנים נוספים, שהרחיבו את משמעויותיו. באופן גס, הכוונה להשלכות שמשליך אדם מעצמו (תכונות, רגשות) על אובייקט אחר, עד כדי יצירת שינוי נפשי ממשי אצל אותו אובייקט, ברוח ההשלכה. כאשר תהליך כזה מתרחש בטיפול, עשוי המטפל לחוש כאילו 'שתלו' בו תחושות או רגשות שלא היו בו מלכתחילה כלפי המטופל. הטענה הרווחת היא, שהמטופל שהשליך את הרגשות או התכונות הספציפיות על המטפל, יתנהג מעתה באופן שיגרום למטפל (או יתמרן אותו) להתנהג בהתאם לציפייה. אם יהיו לך שאלות נוספות, את מוזמנת ליאת

שלום יש לי 2 שאלות: 1. האם פסיכולוגים אוהבים את המטופלים שלהם/ נקשרים אליהם? 2. איך אתם עוברים מפגישה לפגישה כאשר יש רק 10 דקות בין הפגישות? תודה רבה מיכאלה

שלום מיכאלה, פסיכולוגים מפתחים יחס מיוחד מאד כלפי המטופלים שלהם. המפגש המשותף והמתמשך פועל את פעולתו על שני השותפים, ותחושת הקרבה והקשר אינה נחלתו של המטופל בלבד. העמדה האמפתית וה'הורית' של המטפל, מולידה פעמים רבות גם אהבה כלפי המטופל, מחשבות רבות עליו בין הטיפולים, וכמובן געגוע אליו לאחר הפרידה. בעניין ההפסקות בין טיפול לטיפול - ראשית, לא תמיד ולא אצל כל מטפל ההפסקה היא בת 10 דקות. במקומות ציבוריים ובמרפאות בהן העומס רב, יתכן מצב כזה (ואפילו הפסקות קצרות יותר), אך מטפל מנוסה יודע לעשות את ההפרדה הנדרשת, ולהתפנות רגשית לכל מטופל. לצורך משל, חשבי על אמא עסוקה, שגומרת לרחוץ ולהניק את בנה התינוק, ומיד לאחר מכן עוברת לספר סיפור לילד בן הארבע. כשקיימים מסירות ורצון - "זה נהנה וזה לא חסר". בברכה ליאת

לפני קצת יותר מחודש הייתי בדאון שמופיע אחת להרבה זמן. בחוכמתך הרגעת אותי. תודה רבה (אני מקווה שזה תורם לך לדעת שאת מאד עוזרת פה לאנשים אני הייתי ממש אובדנית..)

ענתי, אני מאושרת לשמוע שהדיכאון חלף, ושמחה אם היה לי חלק קטן בזה. האמונה שאנחנו יכולים לעזור קצת לפעמים, בהחלט נותנת כוח להמשיך. אין לי ספק שהודעות כמו שלך נותנות עידוד גם למי שנמצאים כרגע בשיא הדכדוך. המשיכי להרגיש טוב ולהשתתף בפורום. תודה :-) ליאת