פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום ליאת, רציתי לשאול כמה שאלות בנוגע לאו סי די: 1. מה גורם לאו סי די? כלומר, מדוע יש אנשים שיש להם ולאנשים אחרים אין? זה פגם מולד או מתפתח? 2. יש תכונות אישיותיות ספציפיות שמצויות בדרך כלל אצל חולי או סי די? כלומר, האם באמת נכון לומר עליהם למשל שהם רגישים מאוד? אם כן, אילו עוד תכונות? 3. ניתן להיפתר מאו סי די ללא טיפול תרופתי? ואם כן, בטיפול פסיכולוגי מתמקדים במלחמה בפעילות הקומפולסיבית או בחרדה האובססיבית? 4. אם לשני ההורים יש או סי די יש סיכויים שגם לילד שלהם יהיה? אשמח אם תעני לי בפירוט, תודה רבה

שלום אנה, 1. מדובר בהפרעת חרדה, ובהשערות מגוונות אשר למקורותיה, בהם גם ביולוגיים וגנטיים, אך גם התנהגותיים ודינמיים (כלומר כאלה שנרכשו במהלך החיים). 2. הפרעות חרדה (וOCD בתוכן) יכולות להופיע אצל אנשים עם מבני אישיות שונים. איני יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת "רגישים מאד", אך ניתן לומר שאדם חרדתי יהיה מתוח ומעורר יותר מאדם שאינו חרד. 3. כמו בכל הפרעה אחרת, גם כאן יש דרגות שונות של עוצמה. במקרים הקלים תיתכן הטבה גם ללא תרופות. כיום נהוג לראות בשילוב של תרופה עם טיפול התנהגותי קוגניטיבי את הטיפול היעיל ביותר. בטיפול, מתמקדים גם בהיבט הקוגניטיבי (במחשבות האובססיביות) וגם בהתנהגותי (מניעת התגובה הכפייתית). 4. מחקרים משפחתיים נוטים לצדד בהעברה בין דורית של הנטייה לכפייתיות, אך לא מדובר בממצאים חד משמעיים. חיפוש קצר באינטרנט יעלה אתרים רבים בהם תוכלי למצוא מידע רב בנושא. בהצלחה ליאת

ליאת, יש פה הרבה דיונים בנושא גבולות, מיילים, טלפונים ושאר דרכי התקשורת בין הפגישות. דעתך (ולא רק שלך) תמיד מאוד נחרצת בנושא זה. כשמישהו כותב שתקשורת מסוג זה 'עובדת' בטיפול שלו את מנסה להרגיע, ואומרת שבמקרים מסויימים זה בסדר. אותי ערערת כבר כמה וכמה פעמים. הרגשתי כל פעם צורך להגן על המטפלת שלי. זה נראה לי לא בסדר. כל טיפול הוא אחר, כי כל בן אדם הוא אחר. מטפל טוב מתאים את עצמו למטופל, מאפשר לו מה שנראה לו נכון ומתאים, וזאת כמובן בהתאם למשאבים של המטפל. יש הרבה גישות לטיפול. המטפלת שלי אפשרה לי לכתוב לה מיילים, כי חשבה שזה טוב ומתאים, כי זו הייתה הדרך שלי להגיד דברים, לפתוח דברים. מה שלא יכולתי לעשות בפגישות עצמן. מכל מיני סיבות היא החליטה להפסיק (ויש לי המון מעידות). לי זה כנראה לא התאים, אבל זה מתאים להרבה אחרים. אז מה שאני רוצה להגיד פה, דיי לדבר כאן על טיפול וגבולות כאילו יש רק דרך אחת, וכל סטייה ממנה פוגעת בטיפול. תודה, בלה. ד"ש מפינוקיו :-)

שלום בלה, אם תחזרי ותקראי בעיון את דברי בנושא הגבולות, תראי שהצורך להגן על המטפלת שלך היה מיותר. לכל מטפל יש שיקול דעת, ואני חוזרת על כך בכל הזדמנות. אני דואגת קצת יותר ממצבים הפוכים, הנפוצים הרבה יותר, בהם המטפל מתעקש על הגבולות, ומן האפשרות שמטופליהם ירגישו 'מקופחים'. שבוע טוב ליאת

כמו במקרה שלי:)

מאז המפגש האחרון עם הפסיכ' הכל צף ועולה לי... ובנוסף שבוע הבא יש לה בדיקה רפואית,והיא תקבל אותי ביום אחר,לא ביום הקבוע,וביום שהיא תוכל לקבל אותי לא אוכל להגיע. מה שאומר שלא יהיה טיפול השבוע... אוף...כ"כ דואגת ,וכ"כ זקוקה לפסיכ' הזו, מחזיקה אצבעות שהבדיקות יצאו בסדר. אני חולה כבר יומיים(סינוסיטיס)עם כאבים איומים ,בלי יכולת תפקוד, בקושי מצליחה לצאת מהמיטה, רוצה להיבלע בתוכה... לא הלכתי לעבודה יומיים וגם מחר לא אלך...קצת מוותרת לעצמי... אבל לא יכולה אחרת.... מנסה ורוצה אבל לא יכולה. אני לא מסוגלת יותר אם הכאב,לא אם האדישות המעצבנת שהכל עובר לידי ולא מרגישה שנוגעת בחיים..ואם כבר מרגישה משהו אז מרגישה כאב חזק.... ולא מרגישה טוב בכלל....אני רוצה רק לשקוע לא לתפקד... וכשמנסה לדבר המילים נאלמות.

שלום לסתמית, מקווה שהפסיכולוגית שלך תחזור מהר להיות לך משענת, ושאת עצמך תחזרי לאיתנך. יש ימים קשים. מאחלת לך שהשבוע יעבור מהר. ליאת

שלום, אולי מישהו יודע להמליץ על פסיכולוג בחיפה? אני בת 26, מחפשת לטפל בבעיות דיכאון... תודה רבה ....

שלום מאי, מקווה שתקבלי המלצות למייל. יופי שהחלטת להתחיל טיפול! יש פתרון לדיכאון. בהצלחה ליאת

השבוע הייתי בלוויה של אבא של חבר קרוב. הוא נפטר באופן פתאומי בגיל צעיר. האמת היא שבמצבים כאלה אני לא כל כך יודעת מה לומר או לעשות למעט לתת חיבוק ולהשתתף בצערו...קשה להאמין שככה פתאום הוא נפטר. נדמה לי שהוא כלל לא בכה בלוויה, לי היו דמעות בעיניים במקומו... ורציתי לשאול אותך דבר נוסף לגבי הידיעה שלך(והביטחון:) שהטיפול עוזר. איך את יודעת? מאחר והפסיכולוגית בקושי יכולה להצביע על משהו. me (למען הסר ספק האדם ללא כינוי-לא קשור אלי)

שלום ME, חיבוק והשתתפות בצער הם בדיוק מה שאפשר לעשות במצבים של אובדן ואבל. לא כולם בוכים בדמעות, או לפחות לא בפרהסיה. בעניין הטיפול שלך, כמובן שאיני יכולה לומר הרבה מעבר להתרשמות שלי מהמפגש הוירטואלי איתך. במפגש הזה - כפי שכבר אמרתי לך במספר הזדמנויות - אני חווה אותך יותר רכה, יותר סבלנית ויותר מתעקשת על עצמך. מעבר לכל מה שאומרים לך פסיכולוגים אלה ואחרים, המדד האמיתי הוא זה שבתוכך. לכי עם מה שאת מרגישה. ליאת

ליאת,לא יודעת אם את עדיין כאן....בכל מקרה אני מרגישה שמיציתי את עניין הטיפול. וזו לא התנגדות או משהו, כי בסך הכל נחמד לי לבוא פעם בשבוע ולספר לה דברים אבל אני כבר מרגישה שאין לכך תכלית...לא יודעת... שיהיה לילה טוב

שלום רב, אני בת 19 ויש לי שני אחים תאומים המבוגרים ממני ב - 10 שנים. הבעיה שלי היא מורכבת ואני מחפשת דרכים להקל על בעיה זו כי אני מניחה שלעולם לא יימצא לה פיתרון מוחלט. אחי הבכור, א', עזב את הבית לפני כחצי שנה. הוא עשה זאת למרות התעקשותם של הוריי שלא "ימהר" לעשות זאת ,למרות שאני חושבת כי מזמן היה צריך לעשות כן - אנו גרים בבית קטן ועד גיל 28 שני אחיי היו גרים זה עם זה באותו חדר מה שכמובן גרם להמון מריבות וחיכוכים בין השניים. עד אותו יום שאחי החליט להרים את הכפפה ולעזוב את הבית. אחי השני (שהוא התאום שלו) היה מבסוט עד לב שמיים ומצוקת המקום שהיה חסר לו בחדר נפתרה כי כעת יש לו חדר לבד ומאובזר במחשב, טלוויזיה, טלפון ועוד. איך זה קשור אליי? תמיד כשרציתי להשתמש במחשב זה היתה משימה בלתי אפשרית כי הייתי צריכה תיווך של ההורים שלי במו"מ על מנת שאוכל לעשות כן (כי הם לא אהבו שאני אצלם בחדר). אבל עכשיו, כשאחי הבכור עזב זה ממש בלתי נסבל - האח השני (ב') כ ל ה י ו ם רובץ בחדר. בימים א' - ה' זה מהרגע שהוא חוזר מהעבודה ובימים שישי - שבת מתאפשרת לי בקושי חצי שעה להיות שם... נמאס לי מזה לחלוטין!!!!!!! אני בת שירות לאומי, בימים א' - ה' השירות שלי מסתיים בשעה 19.00. עד שאני מתאפסת על עצמי וכבר פוסעת לעבר המחשב אחי מגיע ובלי לומר דבר, כאילו שיש בינינו איזה סימן מוסכם מצווה עליי לעוף מהחדר. לצערי הוריי מגבים אותו לסירוגין ואותי לסירוגין. רק שכשהם מגבים אותי, אחי מקבל התקף צעקות מה שגורם להם לבקש ממני לוותר לו (וכי למה שאעשה זאת? אני האחות הקטנה! הוא זה שאמור לוותר לי!). ביקשתי מהוריי מספר פעמים שיפצירו בו לעזוב את הבית. האמת שהסיבה העיקרית היא אגואיסטית (כי ככה אני לא אצטרך לעבור הליכים מפרכים של "בירוקרטיה משפחתית" עד שתתאפשר לי הגישה למחשב) אבל ישנן עוד המון סיבות. הוא אוטוטו יהיה בן שלושים, אין לו חברה קבועה והוא כל הזמן הולך לסטוצים וכל בחורה לא מספיק טובה בשבילו, הוא נורא נורא מעצבן אותי כי הוא כל הזמן דוחף את האף שלו לחיים שלי ונמאס לי מזה שהוא דואג לי במקום לדאוג לעצמי. אחי הבכור (זה שכבר עזב) כבר מצא לעצמו דירה ויש לו חברה קבועה והוא כל הזמן יורד עליה ועל אחי. נמאס לי מהאופי שלו. אמא שלי עושה הכל עבורו. הכל. כששאלתי את אמי מתי היא כן תבקש ממנו לעזוב אז היא אמרה שזה יקרה רק בעוד שנתיים כשהוא יסיים את התואר (שזה יקרה בעוד שנתיים) כי היא לא רוצה שיהיה לו קשה מדי (גם עבודה רצינית, גם תואר, גם דירה שכורה... הוא לא יעמוד בזה...). אין לי לאן ללכת בסופ"שים: בסופ"שים זה הזמן היחיד שבו אני לא עייפה ואמור להיות לי החופש לעשות כל שברצוני אבל זה הופך לסיוט בכל פעם שהוא בבית. אז נכון יש פעמים בודדות בשנה שהוא נעדר בשבתות מבוקר עד ערב, אבל פרט ל"ימי החג" הללו נמאס לי לחיות בפחד ממנו. פשוט נמאס לי! אמא שלי לגמרי לא יודעת מה לעשות כי יש לי הרגשה שלא נעים לה לא ממנו ולא ממני. פרט לקטע של המחשב יש עוד דברים שלא נוח לי לעשות בבית בנוכחותו. אני אוהבת לשיר - הוא תמיד יורד עליי כשאני שרה, אני אוהבת לרקוד גם בחדר שלו (החדר שלו יותר גדול משלי ורק שם יש לי מספיק מקום לזוז) - ויש לו מבטים מזלזלים כאלה (ככה לפחות אני מרגישה). אחי הבכור, א', היה זה שהייתי פונה אליו כשהיו לי בעיות אבל מהיום שעזב אנחנו פחות ופחות מעניינים אותו (שזאת בעיה בפני עצמה). הלוואי שזה יהיה המצב עם ב'. אני לא אוכל להחזיק מעמד עד עוד שנתיים. אני בשנה הבאה מתחילה ללמוד והמחשב יהווה חלק בלתי נפרד מלימודיי. היינו יכולים לרכוש מחשב נוסף באיזה 6,000 ש"ח, זו לא בעיה כלכלית, אלא שאין לנו מקום לשים אותו כי כפי שציינתי מספר פעמים במכתבי זה, הבית שלנו קטנטן... גם אחי יכול להרשות לעצמו לשכור דירה ביחד עם סיוע כספי של ההורים או בלי. פשוט נורא נעים לו שעושים בשבילו את עבודות הבית (כי מטבעו הוא נורא נורא עצלן). אם הוא היה מסתדר עם א' ייתכן והיה ניתן לשקול שישכרו דירה ביחד, אך לא זה המצב. אני מתנצלת על האורך של המכתב, פשוט הוא מכיל בתוכו מספר עניינים: - הפיתרון עם המחשב - אחי ב' והדרישה שלי שהוא יעזו את הבית (אני חושבת שאם הוא ימשוך את זה, לא רק שזה פוגע בי בטווח הקצר עם התחביבים שאני לא יכולה להנות מהם, אלא גם בו בטווח הארוך... בקטע של יחסים עם בנות זוג, עצמאות, ובגרות נפשית). - ההתנהגות של הוריי נוכח התנהגותו של ב - כל פעם שהוא משמיע איזשהו פיפס הם חוששים להתעמת מולו ודורשים ממני להיות הבוגרת. אני אשמח לקבלת מענה רציני, מ.מ.

שלום מ.מ. הסיפור שלך מדגים היטב עד כמה מריבות אחים לא בהכרח מסתיימות בגיל ביה"ס. עם זאת, לולא ציינת בני כמה אתם, הייתי חושבת שמדובר בשני ילדים שלא מצליחים להסתדר ביניהם ללא התערבות ההורים. מאחר ושניכם אנשים מבוגרים, תיאלצו למצוא את הפתרון בעצמכם, במסגרת הסדר שתקבעו מראש. הדרישה שלך שאחיך יעזוב את הבית, הגם שאת משוכנעת שיש בה היגיון ותועלת, אינה הגיונית, מאחר ואינה בתחום אחריותך. כנראה שבאותה מידה לא תוכלי לחנך את הורייך. הדבר היחיד שכן נמצא בשליטתך הוא האופן בו את בוחרת לנהל את חייך, ולהתנהל עם אילוצי המציאות. את אמנם צעירה עדיין, אבל מייד לאחר השירות הלאומי שלך, תוכלי לחפש עבודה ולמצוא לעצמך דירה מחוץ לבית. זה הפיתרון המעשי ביותר שאני יכולה לראות כרגע. עד אז, עליך לחפש פתרונות בוגרים שאינם מסתמכים על גורמים חיצוניים. בהצלחה ושבוע טוב ליאת

שלום לך ליאת, את מוזמנת לקרוא את תגובתי לענת. בנוסף, הראיתי את תשובתך לאימי, ואנחנו שואלות אותך יחדיו: אם אימי היתה מפנה אלייך את מכתבי זה בשאלה האם היא צודקת במדיניות שהיא נוקטת כשהיא לא כופה על ב' לעזוב את הבית נוכח מצוקת המקום וההתקוטטות ביני לבינו, מה היתה תשובתך? ועוד שאלה (שהיא רק שלי), א' הרי הרים את הכפפה ועזב את הבית, ואכן הריבים בין א' לב' פחתו (אמנם נדמה כי לעולם לא ייפסקו), וזאת למרות שאימי התנגדה לכך בתחילה. עכשיו, בדיעבד, היא מבינה שהוא צדק כשעזב. הורים יכולים לטעות, ואני חושבת שבמקרה של ב' הם טועים. אני רק רוצה לדעת מה את חושבת על זה, כי באמת לא נראה לי שאצליח לכפות את דעתי עליהם...האם הוא צריך בגילו "המופלג" להישאר או לעזוב ומה את חושבת על הישארות בגיל מאוחר בבית ההורים (יתרונות וחסרונות לעתיד). אשמח לתגובה ממך, מ.מ.

מכיון שליאת ענתה לך באופן הגיוני ובוגר, ואת עדיין אינך כזו (בלי לפגוע!!), אקח על עצמי ניסיון נוסף: אחיך בן 29 ולכן מובן מאליו שאורח החיים שלו קל פחות, אין מה להשוות בין אורח חיים שכולל עבודה ולימודים לבין כזה שלא. המחשב ושאר חפצים הם בחדר שלו, שלך בתור אחותו הקטנה אין זכות להיכנס לשם בכלל, זה א'. אם הוא לא מעיר לך על זה ורק מסמן לך לצאת כשהוא מגיע, תגידי יפה תודה (לא בציניות אלא באמת). ב'. תאמיני לי שהוא יודע על המצב שלו גם בלי שאחותו הקטנה תסביר לו שעדיף היה אם היתה לו בת זוג או דירה משלו. אין מה להוסיף בקשר להתערבות שלך בחיים שלו! (ולא להיפך שזה מראה על שהוא מנסה לשמור עלייך, ואם לא מתאים לך תגידי שלא מתאים לך- חשבת על זה שהוא מנסה להתקרב אלייך כמו אחיך השני אולי?) ג'. אולי בלי קשר את יכולה לנסות להתקרב אליו, לא מתוך אינטרסים אלא מתוך הבנה שברגע שהוא יעזוב את תהני מהחופש ליום-יומיים אבל אח"כ מאד מאד תתגעגעי?? אני מקווה שתקראי את המכתב שלי עם ראש פתוח והרבה סבלנות כי זה הזמן להחליף גישה תספרי מה קורה...

ראשית ענת אני מודה לך על ההתייחסות. בנוגע לסעיף שבו אמרת כי ב' מנסה להתקרב אליי כמו א', יכול להיות שיש אמת בדברייך, אך הוא כבר יודע שלתקוף אותי בכל פעם ש ל ד ע ת ו אני עושה משהו לא בסדר (ואני מדגישה את "לדעתו" כי ברוב הפעמים רק הוא זה שחושב ככה) ולהקניט אותי לא ממש יעזור. יכול להיות שזה לא השתמע מדבריי אבל אני מאוד אוהבת את שניהם רק שהמריבות האלה ביני לבין ב' מאוד מעציבות אותי. ב' הוא מטבעו טיפוס רגיש מאוד (למרות שהוא דואג להסתיר זאת היטב) ולכן אני עושה כל שביכולתי על מנת שלא לפגוע בו. מה שמפריע לי זה שהוא עושה פשוט ההיפך עבורי (והוא יודע שאני מאוד רגישה). כפי שציינתי בתחילת מכתבי, אני לא מצפה לפיתרון מוחלט כי אין כזה פיתרון אלא לדרכים שיקלו עלינו את ההתקוטטות הזו. אולי יש לכן איזשהו רעיון להסדר או משהו...

אני לומד בחו"ל ומגיע לארץ לכ-10 ימים, לפי דעתי אני סובל מדיכאון וברצוני לקבל טיפול שהוא מעין"עזרה ראשונה" עד שאחזור לתקופה ארוכה יותר לארץ. בצורת הטיפול הרגילה של פגישה של שעה בשבוע לא נראה לי שאוכל להתקדם הרבה,האם יש מטפלות בארץ העובדות בצורה של מפגשים ארוכים יותר או טיפולים אינטנסיבים ודחוסים יותר?

שלום גיל, משה טלמון, מחברו של הספר "תראפיה בפגישה אחת", מצא כי מטופלים רבים שנשרו מטיפול לאחר פגישת האינטייק הראשונית, דיווחו מאוחר יותר על הקלה משמעותית בסימפטומים. על ממצא זה הוא בסס את גישתו, אך איני יודעת אם היא התפתחה לפרקטיקה מעשית או נותרה קוריוז. כיום, יש פסיכולוגים המעניקים טיפול קצר-מועד, אך ככל הידוע לי גם אותם קשה לדחוס לעשרה ימים. במקומך, אכן הייתי פונה לשתיים-שלוש פגישות, ומבררת לגבי נחיצותו של טיפול תרופתי. במידה ופסיכולוג יחשוב שיש לזה מקום, הוא יפנה אותך לפסיכיאטר. ברצוני להזכירך, שכמעט בכל מדינה על פני הגלובוס אפשר למצוא מטפל ישראלי, ואיש מקצוע בארץ יוכל לסייע לך באיתור אחד כזה. בהצלחה ליאת

היי.. יש לי שאלה\בעיה שאני מקווה שמישהו יוכל לענות לי עליה: אני בחור בן 27,שהיה בקשר עם בחורה בת 22-אהבה ענקית... במשך כל השנתיים היא היתה עם ספקות לגביי ולא היתה בטוחה אם זה הדבר האמיתי(אני הראשון בחייה),במשך שנתיים איומות אלו כל הזמן נדחיתי הלוך ושוב על ידה ונפרדנו שוב ושוב למרות שכל הזמן היא לא הפסיקה לאהוב אותי ואני אותה בעוצמה. בכל פעם שזה קרה נקרעתי,והלב התנפץ לרסיסים קטנים ולמעשה אני מסתובב עם סלע ענקי ששוקל כמה טונות בתוך החזה ואני לא מפסיק לחשוב עליה ולהסתובב עם "המחשבות הטוחנות " האלו פשוט כל הזמן,כל רגע,כל שניה עד שהיום אני מרגיש מותש נפשית... לפני שבועיים סיפרה לי שיש לה מישהו וזה לגמרי ריסק אותי והחלטתי שאני לא יכול יותר עם הכאב הזה והמחשבות הכפייתיות האלו בראש ופניתי לרופאת המשפחה שנתנה לי רסיטל...כמו כן אני בטיפול פסיכולוגי מזה שנה...(שפרט לכמה תובנות שהגעתי אליהן בזכותו,אני לא מרגיש שזה עוזר לי יותר מידיי)... שאלתי היא האם הכדורים הללו יקלו על הכאב העצום שאני כבר לא יכול להכילו והאם אני אצליח סוף סוף לקבל קצת שקט ומנוח מהמחשבות האלו לגביה ? אני כבר לא יודע מה לעשות....

שלום רונאל, כאבו של לב שבור עלול להיות אכן בלתי נסבל. אני מאמינה שרסיטל יכול להקל במידה רבה על תחושות הדיכאון והכאב, הגם שיש צורך להמשיך ולדבר בטיפול על האובדן. התרופות משפיעות על עוצמת הרגשות, אך אינן יכולות להעלים אותם לחלוטין. אבידות רגשיות הן חלק מחייו של כל אדם, ובכל זאת כולנו ממשיכים ומשתקמים מהן. זהו תהליך שאורך זמן, ויש - לכן - להתאזר בסבלנות. בהצלחה ליאת

שתדע שהייתי מאוהבת במישהו 4 שנים (!!) אחרי הפרידה וזה עבר... מאחלת לך אושר ואהבה

ליאת שלום,רע לי מאוד עכשיו,כי אני מרגישה פיזית (בעיקר) ונפשית גרוע,אני תשושה לחלוטין ואין לי כוח לכלום,כולי נפוחה וסימני ה"מחלה" שיש לי הופיעו קצת,וזה מפחיד אותי מאוד,שאולי הכל קשור לכדורים? אולי ההחרפה בהרגשה(שאיני רוצה לפרט כאן,ושהיא הרבה יותר ממה שתיארתי כאן,אך אם אתאר עוד יזהו את מחלתי ואולי אותי) קשורה לטיפול התרופתי? אך הכי נורא שאיני יכולה לשתף את רופא-המשפחה שלי בכך,כי לא סיפרתי על כך לאף רופא בקופת-החולים. רציתי כבר אתמול לרשום,אך פשוט לא היה לי כוח לכך,וגם זה נדיר - שלי אין כוח אפילו לרשום. מפחיד אותי שהיום אחרי נטילת הכדור,תופעות-הלוואי,של - תשישות נוראית וכו' - החריפו עוד יותר מאשר בד"כ. גם מבחינה נפשית,אני ממש שונאת את עצמי כרגע,אך גם לחוש זאת איני מסוגלת,כי אני כאילו 'חסומה רגשית',לכן אפילו להיות מדוכאת ממש איני מסוגלת,אך גם לא טוב לי. אני מותשת,אין לי כוח פיזי ו/או נפשי יותר לכלום ואין לי חשק לכלום.

שלום משתנה, מטבע הדברים, לא אוכל לסייע לך בנושא התרופתי, ואין לך ברירה אלא לפנות לפסיכיאטר המטפל בך. אוכל רק לשתף אותך ולספר שמטופלים רבים שלי שנטלו/נוטלים טיפול תרופתי נוגד חרדה או דיכאון חיים ומתפקדים באופן מלא, גם רגשית. שתפי את המטפלת שלך בתחושותייך, אני מאמינה שהיא תוכל להרגיעך. הרגישי טוב ליאת

תודה ליאת, את הפסיכיאטר שלי כבר שיתפתי בכך,והוא הציע שאם אמשיך להרגיש ככה,אגש למיון רגיל, פנימי,כדי לבדוק מה מצבי הרפואי,אך אני לא מעוניינת בכך. ובהקשר למטפת של,אותה אוכל לשתף רק במהלך השבוע הבא,אך עד אז מה אעשה עם רגשות אילו?

ברצוני לקבל מכם תשובה כמה שיותר מהר זה די חשוב לי.

אם את שולמית מלמטה, תשובתך נענתה.

שלום רב, אני בת 20 ואני חושבת שנאנסתי שהייתי צעירה מאוד, אני פשוט לא זוכרת כלום. קראתי בכל מני מקורות על סימנים של בחורה שנאנסה וכמעט הכל ניכר בי: אני שונאת שנוגעים בי, אפילו בטעות, כל דבר קטן מדגדג אותי, אני בד"כ פורצת בבכי אחרי סקס ויש לי משיכה לא מובנת לכאב, השפלה ומין בכפייה, למרות שהם ממש מלחיצים אותי וגם הם גורמים לי מהר מאוד לבכות. יכול להיות שיש סיבות אחרות לאיך שאני מתנהגת ומה שאני מרגישה? כלומר, מלבד אונס? אם כן, מה יכול לגרום לאישיות שכזו? אני מאוד סקרנית אבל לא אלך לטיפול עבור זה, אשמח אם תעני לי תודה

שלום רובי, לסימפטומים שאת מתארת יכולות להיות לא מעט סיבות הגיוניות, מעבר להסבר מרחיק הלכת שמצאת. רגישות למגע קיימת אצל אנשים רבים, ומקורה בקושי ליצור אינטגרציה סנסורית. יש אנשים רבים המוטרדים ממגע הפתק בחולצה, ממגע הבגד על עורם, ואפילו ממרקמי מזון שונים. גם בכי לאחר סקס הוא תופעה רווחת אצל אנשים רבים. המשיכה לסוג של מזוכיזם קיבלה הסברים מגוונים בתיאוריות הפסיכואנליטיות, מרביתם מורכבים מכדי להסבירם כאן במילים קצרות, וקשורים לאשמה לא מודעת בשל קונפליקט תוך נפשי לא פתור. אז התשובה הקצרה היא: כן. יכולות להיות סיבות אחרות לאיך שאת מתנהגת ומרגישה. שבת נעימה ליאת

קראתי פה בהודעות, ואני רואה שיש פסיכולוגיות שמתכתבות במייל עם המטופלים. המטפלת שלי בחיים לא תסכים לדבר כזה. מה את חושבת לגבי זה , ליאת? את היית מסכימה? את חושבת שזה יכול לעזור? יכול להזיק? אני חושבת שמאד הייתי רוצה את זה...ומי שמסכים לזה, איך זה הולך? הוא עושה את זה בהתנדבות? כמה אפשר לכתוב לו? וכו'

שלום טלילי, ככלל, הטיפול הפסיכולוגי מתקיים בתוך מסגרת קבועה, שאינה חורגת מחדר הטיפול. לפעמים, במקרים חריגים (מאד!), המטפל מאפשר חריגה מהשעה הטיפולית, ומסכים לקיים סוג של תקשורת גם בין המפגשים. אופי התקשורת (מכתבים, טלפונים, מייל, וכיוב') תלוי גם הוא בנסיבות. אני חושבת שעבור רוב רובם של המטופלים והמטפלים שמירה על גבולות הטיפול היא הדרך המועדפת, וחריגה מהם היא בעלת פוטנציאל מזיק. בברכה ליאת

אז למה הפסיכו' של רשת נותנת לה לשלוח מאות מכתבים???

היי למנהליי השונים של םורום זה אשמח לקבל תגובה מכל אחת מכם השאלה שלי היא כשמופיע הנהגות ילדודית אצל אם מבוגר מדובר באישה כבת 46 עוד מעט מה הסיבות להיתנהגות זו ממה שיכול לנבוע. תודה מראש על תשובתכם ובתקווה להשבה מהירה ככל האפשר.

שלום שולמית, מעניין למה את קוראת התנהגות ילדותית. יש התנהגויות שאינן תואמות גיל, המופיעות במצבים קיצוניים של עצב או שמחה, במצבים של התאהבות, או במצבים חריגים אחרים, כשאין סכימה התנהגותית אחרת שנראית מתאימה לנסיבות. כאשר מדובר בדפוס התנהגות קבוע, אפשר לדבר על אישיות לא בשלה וילדותית. בברכה ליאת

עוד שבוע עבר. הפעם היא התחילה את הפגישה באמירה שהיא מרגישה שאני לא מצליחה להביא לחדר את מה שמעסיק אותי. חייכתי לעצמי וחשבתי שבטח היתה שמחה לדעת שזה בדיוק מה שכתבתי כאן בסוף שבוע. היא דיברה על זה שהיא מרגישה שהמילים לא יוצאות ואמרה שהיא רוצה להזמין אותי היום לדבר ישר ולא ללכת מסביב. ניסיתי, אבל שוב לא הצלחתי. אני חושבת שהגעתי למסקנה חדשה ומעניינת. זה לא שחסרות לי מילים, אני פשוט לא מצליחה להרגיש כשאני שם. אני מרגישה רק כשאני לבד. לפחות את הסוג המסויים הזה של הרגשות... אמרתי לה שאני מרגישה ריקה. כשאני יושבת שם אני לא מרגישה את הכאב ואז רגע אחרי שאני יוצאת הכל צף ועולה למעלה. היא שאלה אותי מה יצוף רגע אחרי הפגישה הזו- וגם לזה לא הצלחתי להגיע. היא אמרה שהיא רואה אותי מבינה יותר ויותר דברים, אבל נשארת עם הכל מאוד לבד ושזה חבל לה. היא אמרה שצריך לתת לדברים האלה קיום בחדר. היא הציעה לי לעשות דמיון מודרך (ואני יודעת שהיא מתכוונת להיפנוזה), בשביל לעקוף את השימוש במילים. היא אמרה שאני "חכמולוגית" במילים, אבל שאולי השימוש בדמיון יעזור לי ויוליד דברים מעניינים. האמת שאני מפחדת. אני לא רואה את עצמי עוצמת עיניים אפילו. ניסינו את זה ממש בתחילת הטיפול, לפני חמש שנים, וזו היתה נפילה גדולה מאוד. לא הגענו לשום מקום. אבל אולי זזתי מאז... אחר כך היא שאלה אם יש לי גם רעיונות והצעתי שאולי אביא את הקלפים הטיפוליים שלי.. אולי דרכם אצליח להגיד משהו. היא אמרה שזה רעיון טוב. היום היא שלחה לי מייל והציעה לי שנאסוף את כל ההתכתבויות שהיו לנו (מאות), נלמד את הכרוניקה ונלמד מהתהליך ומהתגליות... אני לא יודעת. אני לא חושבת שאני מסוגלת לראות את זה כסיפור אחד שיש בו רצף. החיים שלי מחולקים לחלקים חלקים שחלק מהם לעולם לא נפגשים. בלילה חלמתי חלום ונראה לי שהוא מתקשר לכל הדבר הזה. בדרך כלל אני לא זוכרת חלומות, הפעם זכרתי. חלמתי שאמא שלי נוסעת לאיזשהו מקום ואבא גם נמצא איפושהו במקום אחר. אני נשארת בבית לבד וכשאני יוצאת אני שוכחת בטעות את המפתחות של הבית על הדלת. השכנה רואה את המפתחות ומזמינה משטרה. השוטרים נכנסים הביתה והופכים את כולו, הם הופכים את הכל ולוקחים לי את המחשב ואת המחשב הנייד לבדיקה. כשאני חוזרת הביתה אני מוצאת על הדלת מכתב ארוך מאוד מהשכנה ובו בין היתר היא כותבת שעכשיו היא מבינה שאני משתמשת בסמים... היא מאשימה אותי ואני לא מבינה מאיפה בכלל היא מביאה את זה (מעולם לא השתמשתי בסמים...). כשאני נכנסת הביתה אני רואה את הבית הפוך לגמרי ורואה שהם לקחו לי את המחשבים. זה מבהיל אותי נורא כי יש עליהם דברים אישיים שלי וגם את כל המיילים שכתבתי לפסיכולוגית. לא זוכרת מה קרה אחר כך, אבל בשלב מסויים שוטר אחד נחמד מגיע אלי ואני מסבירה לו שבסך הכל, בטעות, השארתי את המפתחות על הדלת... ושאני רוצה את המחשבים שלי בחזרה... הוא אומר שיהיה בסדר. נראה לי שאז התעוררתי. נראה לי שאני מאוד מפחדת.

שבת שלום רשת, הגם שהפיתוי גדול, לא אתעסק בחלום שלך, כי מקומו בטיפול. (רק שימי לב לעובדה שמי שאמונים על שמירת הסדר, דווקא הם שיוצרים בלגן זמני). הפחד שלך מלהפקיר את התודעה שלך, בהיפנוזה או בדמיון מודרך, מלעצום עיניים ולו לרגע, דומה לפחד להישדד, להיוותר בלי החומרים הכי אישיים שלך, שיהפכו ברגע לא זהיר אחד לנחלת הכלל. המטפלת שלך חכמה. מאות התכתבויות הנצברות להן בחמש שנים יכולות לשרטט כרוניקה מרגשת שלא יכולה להתרקם אלא ממרחק הזמן. כמו סיפור של נוף אורבני, המקבל היגיון נפלא ומרגש בעיקר כשהוא ניבט מתמונת אוויר מצולמת. השוטר הבטיח שיהיה בסדר. בעיני זה מרגיע. תרגישי טוב ליאת

היי. האם את חושבת שיש מצבים שבהם אדם לא יכול לממש את הפוטנציאל שלו בתחומים מסוימים,בגלל סיבות פנימיות ואישיותיות שלא ניתנות לשינוי? האם במצב כזה, וכאשר המאבק גובה מחיר כבד, גופני ונפשי, כדאי/צריך להתפשר.ולהיות פחות? האם יש דרך לבדוק את היכולת של אדם להתמודד עם כל זה...(בדומה לאבחון בעיות קשב/ריכוז)?

שלום ויק, פוטנציאל הוא ישות חמקמקה. יש לנו הרבה 'פוטנציאלים', חלקם יתממשו באופן מספק במהלך חיינו, וחלקם פחות. אם נולדנו מאד גבוהים, קיים בנו (היפותטית) פוטנציאל להיות אלופי כדורסל. אך אם נולדנו עם מזג פלגמטי ומתבדל, הפוטנציאל הזה לא ימומש, וספק אם בכלל ניתן להגדירו כפוטנציאל. לבד ממבני אישיות ונטיות פנימיות, קיימות גם נסיבות חיצוניות מעודדות או מעכבות. כדי שאדם יתפקד במיטבו ויוכל לממש את המשאבים שלו בצורה מיטבית, נדרשת פניות נפשית ונסיבות חיצוניות מאפשרות. כאשר קיימות סיבות פנימיות ונטיות אישיותיות שאינן ניתנות לשינוי, הפוטנציאל הנגזר מהן יהיה בהתאם להן. מעבר למילים גבוהות, הסתגלות טובה היא - בין השאר - היכולת להציב לעצמנו מטרות ריאליות, ולחתור להשגתן. הצבת מטרות שמעבר לטווח השגתנו, עלולה לגרום לדיכאון, תסכול ואכזבה עצמית. כשאת מדברת על יכולת למדוד פוטנציאלים, אפשר לחשוב על כלים אבחוניים שונים, היכולים לתאר את האדם על פני מדדים שונים, אישיותיים, קוגניטיביים, פיזיולוגיים ואחרים. שבת שלום ליאת

צהריים טובים , אני בת 31, נשואה + 2 . לכאורה יש לי הכל, בעל מקסים ואוהב, אדם מיוחד שנותן לי את הספייס שלי לא מעט. שנינו עובדים באופן מסודר וסה"כ יש יציבות כלכלית, " לא חסר לי כלום " . ובכל זאת, אני לא מאושרת ודי מדופרסת לא מעט, היה לי מזמן קשר כלשהו - לא פיזי, סיפרתי לבעלי והוא סלח בהתניה שלא יקרה לעולם , התאוששתי מאז ואז נולדו שני הילדים - השני לא מזמן , הגדול בן 3. מאז ניהלתי קשר רומנטי עם מישהו וגם כיום - הקשרים אומנם יותר רציניים ממאהב או משהו כזה , אך כל יציאה מקשר מכניסה אותי לכמעט דיכאון ודכדוך ארוכים , בעלי כמו שציינתי נותן לי מרחב אך בטח לא אוכל לספר לו על זה.. אני אוהבת אותו אבל תמיד צריכה עוד ריגושים ומרגישה ריקנות כאשר אין לי משהו בסביבה, אני בסך הכל בן אדם טוב, מכובדת, הגונה ומאד ישרה - אני לא משקרת אבל מה שקשור לזה - כאילו מוציא ממני את הטוב. בנוסף , יש לי המון פחדים וחרדות שקשורים לילדים, שלא יפגעו , יפצעו או כל דבר אחר. הייתי בטיפול בעבר - מספר חודשים - כעשרים פגישות אך לא ניתן לומר שהטיפול עזר לי . אולי במקצת , אני מנסה שוב ושוב ואני שוב חוזרת לזה. אני הייתי רוצה להיות במקום שלו, רציני ועמוק כמו בעלי , בעלי מאד יציב ויודע לקבל את החיים יפה ואצלי הכל קשה. מה לעשות ?

שלום 'אני', את מתארת את בעלך כאיש מקסים ואוהב, רציני, יציב ועמוק, ובכל זאת מספרת על צורך בלתי פוסק למצוא ריגושים מחוץ לבית. אסוציאטיבית, המחשבה שלי נדדה אל הפנייה של מלכה, ששאלה מעט מתחתייך על הצורך להתפשר. יכול להיות שהבחירה שלך בבעל מקסים, יציב ומבוסס ענתה על צרכים מסוימים שלך, תוך התעלמות מצרכים אחרים, חשובים לא פחות. אני חושבת שיש מקום לחזור ל?טיפול, דווקא עכשיו, דווקא מתוך האי-נחת הנוכחית, ולבדוק באומץ את הבחירות של אז ואת אלה של היום. יש לי הרגשה שכאשר סוגיות אלה יבואו על פתרונן, תחושי הפחתה משמעותית בחרדות שלך, גם אלה המתייחסות כרגע אל הילדים. טיפול זוגי, לפחות בעיני, יהיה רק בשלב ב'. בהצלחה ליאת

היי ליאת הדברים שלי ישמעו מוזרים,אולי טפשיים ובכל זאת .... בשנים האחרונות אני מרבה ללבוש בגדים שחורים,ולא אלגנטיים. בבית,אני מסוגלת ללבוש בגדים יותר צבעוניים, אני מתכוונת לבגדי הבית, כי זה מה יש... אך אם אקנה משהו,הוא יהיה שחור או בצבע כהה אחר אם אין ברירה. שמתי לב כי הנטייה ללבוש שחורים קשורה מאוד לדיכאון שבו הייתי שרויה.(לפני כן,הייתי לובשת את מגוון הצבעים הקיימים) א ב ל, זה כבר מאחרי, וכיום אני מרגישה טוב, ולמרות זאת לא מסוגלת ללבוש את בגדי הצבעוניים,שכה אהבתי בעבר. כבר הרבה זמן אני מנסה לקרב את עצמי לכך אך לא מסוגלת. אני מנסה לחשוב לעצמי מה יקרה אם אלבש משהו צבעוני יותר, ורק המחשבה גורמת לי להרגיש לא בנוח. אני מרגישה כאילו זה לא מתחבר אלי,לא מתאים, כמו חלק של פאזל שלא מתאים לחלק השני. השטות הזו, מפריעה לי,אני חושבת עליה בכל בוקר כשצריך להתלבש,ובעיקר כשכל השחורים בכביסה..... האם תוכלי לעזור לי להבין, למה? :-)

שלום טל, לפני הכל, שמחתי לשמוע שאת מתרחקת מהדיכאון הישן, ומניחה אותו מאחור. שאלת הבגדים אכן מסקרנת, וכדי להבינה מעניין לבדוק מהי אותה אי-נוחות שאת מתארת, מול בגד בצבע אחר. כדאי לבדוק האם יש 'חוקים' נוספים להם את מצייתת, ומה באמת קורה לך כאשר את מפרה אותם. כמעט לכל אישה יש שגעונות אופנתיים קטנים, שאינם תמיד מעוגנים באיזו מציאות, אך השפעתם על הבחירות שלנו רבה. שגעונות קטנים כאלה אפשר להביס בעזרתה של חברה טובה או מוכרת מקצועית. אם, לעומת זאת, מדובר באי-נוחות בלתי נסבלת, חרדה או אי שקט, יתכן שמדובר במנגנון אחר, שמטרתו להפחית חרדה, ואשר מצריך התייחסות שונה, בעזרתו של איש טיפול. נסי לבחון את עצמך 'בקטן', והוסיפי נקודות צבע קטנות על הבגד השחור (צעיף, חגורה, נעליים, תיק, תכשיט). בדקי אם תוכלי להמשיך עם המגמה הזו בהדרגה. אם את מרגישה שמשהו בך ממשיך להתקומם מול זה, ולא מאפשר לך להיפטר מהשחור, תוכלי להמשיך ולבחון מה משרתת הדבקות הזו. בסופו של דבר, לצבעי הלבוש שלנו יש משמעות, ולשחור יכולות להיות משמעויות דרמטיות במיוחד. ספרי מה גילית. זה באמת מסקרן. שבת שלום ליאת

שלןם ליאת : מודה לך על התשובה רציתי להוסיף שבתי היא כמה שנים יותר גדולה רציתי שלא יזהו אותה , היא למדה ו יש לה תואר ועובדת . היא רוצה לעצמה בחור ברמה שלה וגם מבחינת משפחה שלא תהיה ירודה ממנה בעלי הוא מצב מאוד גבוה ובנתיים היא לא פגשה מה שהיא רוצה .אני חושבת שהיא צריכה קצת לוותר רציתי לדעת מה דעתך ?

ערב טוב מלכה, אישה מנוסה כמוך יודעת היטב שחיים זוגיים כרוכים ממילא בפשרה ובוויתורים. מבחינה זו את מאד צודקת. אבל נדמה לי שדווקא בשל עובדה זו, הבחירה הראשונית היא מכרעת. לדעתי, אם מתפשרים בבחירה היסודית הזו, וקושרים את גורלנו עם האיש הלא נכון רק בגלל הפחד מלהישאר לבד, החיים שלאחר מכן עלולים להיות אומללים ומתסכלים. אני מציעה לך להניח לבתך לעשות את הבחירות שלה כראות עיניה, ללא קשר לגילה. שבת שלום ליאת

היי ליאת, איזה כיף שהגיע סוף השבוע ואפשר לכתוב לך שוב.זוכרת בפעם הקודמת את ההתכתבות על דוגמאות לאיך הטיפול עזר? את כתבת שזה כמו שאת לא הולכת לבד על גשר צר. ואני חשבתי לי שזה מעניין, כי הטיפול כאילו מחליף את ההורים, כלומר דברים שהם לא עשו בסדר, ועכשיו מה שאמרת העלה בי את התחושה שאולי זה גם אמור להחליף בן זוג ?כלומר ברור שלא, אבל מה שכתבת הוא כל כך הציפייה שלי מבן זוג . האם לא צריכים לחפש בן זוג שאיתו לא מרגישים לבד על הגשר הצר?יש לי בן זוג, אבל לצערי, אני כן מרגישה שאני לבד על הגשר. עם המטפלת אני באמת לא לבד, אבל זה רק לשעה ורק פעם בשבוע , ולא לתמיד...

ערב טוב טלילי, לא בטוח שהייתי חותמת על הגדרת הטיפול כתחליף להורים או לבן-זוג. אף כי היינו מצפים מהורינו או מבן הזוג שיעניקו תמיכה וליווי במצבים קשים, הטיפול - גם אם תפקידו דומה - אינו אמור למלא את מקומם. הטיפול גם לא אמור בהכרח לתקן "דברים שהם לא עשו בסדר", אלא להיות עבורנו מרחב מצמיח ומחייה, המאפשר התבוננות ולמידה של עצמנו באווירה מקבלת ולא שיפוטית. כאשר את חשה שגם בנוכחות בן הזוג שלך את נשארת לבד, כדאי לבדוק מדוע זה קורה, והאם זה קורה רק איתו. האם בכלל יש מקום לשניים על הגשר הצר שלך. למי את מרשה לעלות על הגשר איתך, ולמי לא. אולי בכלל לא מרגישים שאת על גשר צר. ועוד ועוד. אלה שאלות חשובות שכדאי להעלות בשעה הטיפולית. את צודקת. שעה בשבוע זה לא הרבה זמן, ובכל זאת, יש בקביעות והיציבות הזאת משהו מחזיק ומרגיע מחד, אך מעודד עצמאות והתמודדות עצמית מאידך. נכון - זה גם לא לתמיד, אבל גם הורים, לצערינו, הם לא לתמיד, והליווי שלהם אמור להיות שונה באיכותו ככל שמתבגרים. אחרי הכל, לא כל המסע כולו הוא גשר צר... שבת שלום, ליאת

תודה ליאת, כמו תמיד המילים שלך מרגיעות. בשבילי אני כן מרגישה שהמסע כולו הוא גשר צר. ויש מקום לידי, הרבה מקום. אבל איכשהו אנשים לא יכולים או לא רוצים להגיע לשם. כלומר הם מנסים כנראה, אבל מבחינתי הם עדיין איפשהו במקום אחר ולא איתי.לגבי בן הזוג- זה קורה איתו, ואני לא יודעת האם זה קורה גם עם אחרים כי אני איתו המון זמן ולא היה לי נסיון רציני עם מישהו אחר. פעם אחת מזמן היה מישהו שהצליח להיות איתי על הגשר הצר, אך בזמנו חשבתי שהוא חלש כמוני ולא נמשכתי אליו, אז הקשר התנתק.

ערב טוב ליאת, שאלה לי אליך... האם את חושבת שלפעמים צריך לזרז תהליכים בטיפול קצת בכוח? או אולי לא בכוח, אבל באופן מלאכותי, בלי לחכות ולחכות שהם יקרו מעצמם? אני אסביר למה אני מתכוונת... השבוע החלטתי לגייס את כל הכוחות שבי ולדבר על נושא כאוב מאוד. המטפלת שלי כל הזמן אומרת לי שהיא תלך בקצב שלי, ולתת לעצמי זמן, אבל אני קצת מרגישה כאילו ה'לחכות' הזה, רק מרחיק אותי מהדיבור על זה יותר ויותר. אני קצת מרגישה כאילו אני נתלית בתירוצים של- 'זה מסובך', 'אני צריכה לחכות עד שארגיש מוכנה', וכדומה. אני לא יודעת אם אי פעם אני ארגיש שאני מוכנה לדבר על משהו שכל כך קשה לי... אז החלטתי להפעיל את כל המנועים, ולהסתער קדימה. אני רק לא יודעת אם זו הגישה הנכונה במצבים שכאלו. אני מקווה לא לגמור כמו הטיטניק... מקווה לא להתנגש בקרחון ולטבוע... כבר נורא קשה לי להיות עם זה לבד, ואני סומכת עליה מספיק בשביל שהיא תדע, אני רק לא יודעת איך להיות עם זה ביחד. יודעת שאת לא יכולה לתת לי תשובה של כן או לא... אז רק את מחשבותייך בנושא, אם אפשר... תודה תודה (וסוף שבוע נפלא, ללא שרב...) נועם

היי נועם, אני חושבת שהעובדה שהחלטת 'להסתער' על הנושא הרגיש אינה מנותקת מן העובדה שהמטפלת שלך הניחה לך לעשות זאת כשתמצאי לנכון, ובלי לחץ *מצידה*. אני בהחלט מאמינה בהתגייסות של מטפלים, באומץ שלהם לפתוח דברים מתוך החלטה, ובהתעקשות שלהם להסתובב באזורים כל כך נפיצים למרות הקושי. יש לי הרגשה שלא היית פותחת זאת, אפילו "בכוח", אם לא היית סומכת על המטפלת שלך, שלא תתן לך להתנגש בקרחון כמו הטיטאניק. אל תכבי מנועים. המשיכי לעבוד. ו... כל הכבוד ליאת

איכשהו האיזורים מרגישים לי הרבה פחות נפיצים ממה שחשבתי... קברניט המשנה של הספינה שלי (אני הקברניט הראשי כמובן...) עוזרת לנווט בינות לקרחונים בזהירות ובבטחה. אמנם אנחנו רק בתחילת נתיב השיט שלנו, אבל נראה לי שהיא אלופה בניווטים, אחת כזו שנולדה עם מצפן ביד... ואת יודעת מה עוד? יצאתי מהפגישה בהרגשה טובה, אבל ממש. עם חיוך טיפשי כזה שמרגיש שמחה בבטן. קצת לא תואם את נושאי השיחה בפגישה, אבל שיהיה... ליאת, שוב תודה. המילים שלך תמיד נוגעות עמוק בנקודות הרגישות ועושות את החיבורים ברורים יותר... עוד סיבה לחכות לסופ"ש... :-) שלך, נועם

בני בן 23 משוחרר שנה מהצבא . בילדותו למד בבית הספר ברושים ת''א בשל בעיות התנהגות. מעולם לא אובחן. למד בחטיבת ביניים בחינוך הרגיל עד סוף כתה י'א ונשר. עד לגיס לא עבד כיום שנה אחרי שחרור עבד בארבע מקומותשונים בשני מקרים פוטר ובשניי האחרים עזב לאחר וויכוח עם המעסיק. מסוגל לשבת ימים שלמים בחדרו ,יוצא רק לאכול או לחבר. מתרגז בקלות. תנועותיו מסורבלות,דימוי עצמי נמוך, בטחון עצמי נמוך. אני רוצה מאוד לעזור ולא יודעת ממה מתחילים. תודה

שלום אביבה, כדי לדעת איך נכון לעזור, חשוב מאד להגדיר את הקשיים. אני מניחה שאם הוא למד במסגרות המיוחדות שהזכרת, הוא עבר לפחות אבחון אחד, בו עמדו על תחומי החוזק והחולשה שלו. אם הוא שרת בצבא וסיים אותו במלואו, ניתן להניח שמסגרת עם גבולות ברורים ונוקשים מאפשרת לו לתפקד טוב יותר ממסגרת פתוחה ולא-מוגדרת. זה כבר יכול להוות כיוון ראשוני כאשר חושבים על מקום עבודה. נוסף על כך, אם קיימת בעיה של דימוי עצמי , קשיים בשליטה בכעסים וביטחון עצמי ירוד, יש מקום לפנות להתייעצות פסיכולוגית, ולחשוב על מסגרת טיפולית תומכת. אפשר לעשות זאת דרך קופת החולים שלכם או דרך המרפאה הציבורית של משרד הבריאות הקרובה למקום מגוריכם. כמובן שכדי שהטיפול יצליח, המוטיבציה לכך חייבת להיות שלו. לכן, במקומך, הייתי מתחילה משיחה עמו, שתתקיים באווירה נינוחה ולא שיפוטית, בה תוכלי להביע את רצונך לעזור לו. אני מזכירה לך שכל עוד תאפשרי לו לחיות שנים רבות על חשבונך, המוטיבציה שלו עלולה להיות נמוכה. גם זה משהו ששווה לחשוב עליו. בהצלחה ליאת

שלום, אני בת 27 , נשואה. אני קוראת בפורום ורואה מכתבים מהמון אנשים שמרגישים מה שאני מרגישה. באיזהשהוא מקום זה מעודד, באיזה שהוא מקום מפחיד מאוד כי אין לזה סוף... אני מאוד פוחדת ממחלותושלא יקרה לי משהו, כל הזמן אני סובלת מסיפטום כזה או אחר ונרגעת רק אחרי שאני עושה בדיקות ואומרים לי תקין.העניין הוא שהסמפטומים שלי מתחלפים כל הזמן והבדיקות לא נגמרות. חששתי מאוד מהתקפי לב, היו לי כאבים בחזה וביד שמאל ולכן ישר עשיתי את כל הבדיקות ללב והכל תקין.ברגע שידעתי שתקין כבר לא כואב לי, והכאב התחלף להקאות, מהקאות התחלף לקשיי נשימה, מקשיי נשימה התחלף לתחושות של נימולים .( כל הזמן התחלף לאחר בדיקות ורופאים), עכשיו לפי הסימפטום הנוכחי אני צריכה לעבור הדמיית מוח?? אין מצב שאני אצליח לעשות את כל הבדיקות שיש בעולם, מצד שני אני לא רוצה להתעלם מהכאבים ולא להיבדק, כי אם זה כן משהו.הספק הזה משגע אותי... מה עושים? אני מתחילה מחר טיפול פסיכולוגי- קוגנטיבי התנהגותי- אבל אני לא רגועה כי הפסיכולוג הוא לא רופא ולא יעשה לי בדיקות, אז איך ארגע?? אני יודעת שזה חרדה, אבל תמיד יש לי את הספק בראש שאומר לי שהפעם זה לא חרדה ושצריך ללכת להיבדק. נא עזרה.

שלום נועה, אם תביטי סביבך, תוכלי לראות שרוב האנשים מצליחים לשמור על בריאות סבירה מבלי להיבדק ללא הרף. את עצמך מבינה שמדובר בחרדה מציפה, אשר אין לה כל יסוד במציאות. מאחר וגופנו אינו מנגנון מכני מושלם, כולנו סובלים ממחושים שונים פה ושם. האדם החרדתי מתאפיין בפרשנות הקטסטרופלית שהוא נותן לכל מיחוש קטן, כפי שאת מרגישה היטב על בשרך. ההחלטה לפנות לטיפול היא הדבר הנכון לעשותו, שכן תוכלי לתרגל באמצעותו את היכולת להילחם במחשבות האוטומטיות המפחידות. הפסיכולוג אמנם לא ישלח אותך לבדיקות, אך הוא יוכל לסייע לך בהתמודדות טובה ומסתגלת יותר עם החרדה שלך. בהצלחה רבה ליאת

שלום לך אורנה רציתי לשאול לגבי בתי בת 25 , היא מאוד רגישה מאוד בררנית ו רוצה לעצמה הטוב ביותר . הייתה לה חבר שנה והתברר שהוא למרות שממשפחה טובה עצבני הבחור ו היא עזבה אותו ובצדק למרות שמאוד רצתה אותו , ומאז עבר שנתיים ועכשיו כל בחור שהיא פוגשת היא מביאה תירוצים : זה לא יודע לדבר, זה ילד עדיין , זה לא יפה ושזה לא ברמה שלי , בנתיים שנים עוברות ושום דבר לא קורה . אנחנו כל המשפחה למשל הולכים לחתונה או אירוסים שם היא מדברת עם אנשים וצוחקת ושמגיעה הביתה אומרת שזה לא דיבר יפה ,, כל מיני דברים למה הוא אומר כך ואומרת למה הגורל שלי ככה , להגיד לך כואבת לה שבחורות עם רמה הרבה יותר נמוכה ולא נראות טוב, נופלות במשפחות טובות והיא עדיין מחפשת . רציתי לדעת מה בעיה האם יש ספר לתת לה לקרוא שהיא תשתנה?ושתשנה הסתכלות על העולם וגם לגבי חברות היא עושה מעל ומעבר בשלן ובסוף גם הן לא מעריכות לא מחזירות לה טובה בחזרה .

שלום מלכה, אורנה תשוב לענות בשבוע הבא. בינתיים אשיב לך אני. הדאגה שלך לבתך נוגעת ללב. כאמא, קל מאד להזדהות עם המשאלה שלך לראות את הילדה מסודרת, נשואה באושר. עם זאת, גיל 25 הוא עדיין גיל צעיר מאד מכדי להתחיל לדאוג. בתך רוצה לעצמה את הטוב ביותר, ואני מסכימה איתה. פעם, נשים היו מתפשרות כדי לזכות בביטחון כלכלי. כיום, נשים עצמאיות הרבה יותר, משכילות הרבה יותר, ולכן גם בררניות יותר, וטוב שכך. לא לגמרי ברור מנוסח פנייתך האם היא אכן מודאגת ממצבה, או שמא זו יותר דאגה שלך. אם היא חשה שקיים קושי ביצירת קשרים זוגיים, היא יכולה לפנות להתייעצות עם איש מקצוע, שיוכל להעריך אם אכן קיימת בעיה. כאמא, הייתי מציעה לך לתמוך בהחלטה לברור לעצמה את הגבר הנכון, ולא להאיץ. אם היא מאד רוצה בן-זוג, הדבר האחרון שהיא צריכה עכשיו זה נדנוד מתוך המשפחה. הביעי את בטחונך בתכונותיה הטובות, וביכולתה לדאוג לעצמה כיתר בנות גילה. בהצלחה, ושיהיה במזל ליאת

שלום לך, אני רק רציתי להגיד לך שאני מאד מסכימה עם ליאת. אני בגיל של בתך, ובאמת מה שהייתי הכי רוצה במצבה זה לראות אמא תומכת ובטוחה שיהיה בסדר ולא רחמים ופחד ודאגה וביקורת.כך שאני ממליצה לך להיות מצד אחד מאד קשובה לצרכיה ומצד שני להיות פחות מודאגת. למשל מה שכתבת על הארועים, זה מאד קשה שמישהו ימצא חן בעייניה שם אם היא יודעת שכולם מצפים ממנה למצוא שם מישהו , אז כל אחד לא יראה ראוי מספיק.

שלום, אני מטופלת מזה כשנתיים אצל פסיכולוג קליני. רציתי לדעת אם אמירות שלו כגון "אני אוהב אותך" רלוונטיות מבחינה מקצועית? האם למטפל מותר להביע אהבה כזאת שלא מתוך תמיכה אלא סתם להגיד שהוא אוהב אותי?

שלום ציפי, שאלת שאלה מסובכת, משום שהיא מאוד תלויית קונטקסט. ישנם הקשרים בהם הבעת רגשות מצד המטפל היא נכונה ומותאמת, וישנם הקשרים בעייתיים. מאחר ובהתבוננות מהצד לא אוכל לומר הרבה יותר מזה, אני מציעה לך לפתוח את הדברים איתו. אני מתכוונת לכך שתבטאי בכנות את ספקותייך, ותתבוננו ביחד בקשר שנוצר ביניכם. לילה טוב, אורנה

אורנה, לאחרונה אני מרגישה שהמטפלת שלי זרה לי עדיין. לא בטוחה אם זרה, אבל לא קרובה. אני מחפשת בעיניים שלה הבנה, ומוצאת שם הרבה פעמים משהו חם ומשתדל.. ואז המבט הזה הופך להיות אחד הדברים היחידים שאני זוכרת מהפגישה. אבל יחד עם זאת, סוג של שיוויון נפש עוטפים-אופפים אותי חזק. בטוחה שאני נראית משונה לאחרונה (לא בטיפול- באופן כללי). אני נמנעת מקשר עין, כשמדברים איתי המבט וכל הגוף נודדים לי לכיוונים אחרים..לחלון, לחפצים שאפשר לגעת בהם במקביל.. לא מצליחה אחרת. כאילו משהו בי חייב את הניתוק הזה מהשני. את המרחק. לא מצליחה להפסיק עם זה.. אני מקשיבה למה שאומרים, אבל זה לא בא בקלות, ולמתבונן מהצד אני וודאי נראית חסרת עניין או משועממת או חסרת סבלנות. הניתוק הזה... כל כמה זמן הניתוק נשבר לאיזה פרץ בכי, אבל אז שוב הוא חוזר.. מסתכלת על עצמי מהצד כל הזמן.. מרגישה שאני משונה. שאולי עדיף להתרחק אפילו עוד קצת ולא להביך את עצמי. וגם איתה אני קצת ככה. היא מרגישה לי רחוקה, למרות ששום דבר לא שונה. גם הנכונות שלי לנסות לקרב אותה, איננה. המילים שלי בקושי נוגעות בי. ואת המילים שלה אני באופן קבוע, לצערי, לא מבינה. כל דבר נראה לי לא מספיק עקרוני כדי לומר. הפער בין מה שאני מרגישה לבין מה שאני מצליחה להביע הולך וגדל, ואני מתוסכלת. לא רק איתה זה כך, אלא בכלל. היום ניסיתי (שוב) לדמיין איך ארגיש כשהטיפול יסתיים והרגשתי ריקנות. ריקנות ותסכול על ששוב נמנעתי וביטלתי את עצמי. לפעמים אני שואלת את עצמי איפה חשוב שאנסה להילחם בי ואיפה להרפות ולתת לעצמי להתנתק בשקט. מרגישה מין בהילות למנוע את הריקנות, היאוש והתסכול בסוף הטיפול. וגם גחמה לעזוב. הלוואי ויכולתי למצוא שאלה, להפוך את ההודעה הזו למשהו קונקרטי... סתם הודעה, כנראה.

לילך יקירתי, נעים ועצוב לשמוע ממך... נשמע לי שאת במין זמן כזה, בו הניכור ונגיעת-היתר בעור החשוף רודפים זה את זה. רגע רחוק מדי - רגע שורף מדי... אני לא חושבת שזה נשאר ככה תמיד, זה מין זמן שצריך לשאת ולקוות... דרך צלחה, אורנה

פוחדת לישון.פוחדת שאני משתגעת.

ויק יקרה, שולחת לך כוח, שולחת שלווה, ושולחת אותך לדבר עם אנשי המקצוע המטפלים בך. מחזיקה אצבעות בכל כוחי, אורנה

חשוב לי לשתף אתכם במשהו שקלטתי בעיקבות הטיפול התרופתי,שהתחלתי לפני כחודש וחצי,קלטתי שאני עדיין חושבת הרבה על דכדוך ועל ייאוש אך לא מרגישה כך,אלא מרגישה תחושה של מעיין עדישות או קהות-חושים,ושהסיבה שאני מרגישה כך ושזה בכלל מפריע לי,היא לא שאני בדכדוך אמיתי ופשוט אדישה להכל,אלא שהכדורים 'חשפו' אותי לתחושה שכבר מזמן לא זכורה לי,שהיא לא תחושה של אושר(עדיין אני רחוקה מלהיות מאושרת),אך תחושה של שלווה חלקית,אולי גם קצת(ממש קצת...)רוגע; וכיוון שכל מה שמוכר לי בזמן האחרון זה רק תחושות הדכדוך-הייאוש-התסכול,איני מכירה ואיני זוכרת תחושה זו,שהיא כמו חדשה לי,וגם אני קצת מפחדת ממנה,ולכן אני קמהה להרגיש שוב את התחושות היחידות שמוכרות לי - של דכדוך,יאוש וכו',תחושות שאיתן אני לפחות 'מסתדרת',כי אני מכירה אותן,ועד כמצה שזה בטח ישמע מוזר ופתטי,כשאני מיואשת ומרחמת-על עצמי,יש לי לפחות הצדקה לכך שאיני נוקטת עדיין ב'צעד משמעותי 'עבור חיי,ובתחושה זו,שמוזרה לי,איני מסוגלת כ"כ לרחם על עצמי,ולכן אין לי גם הצדקה לאי-העשייה של הדברים (כמו: חיפוש עבודה,בן-זוג),אך למרות זאת-את זה עדיין איני מסוגלת לעשות בזמן הקרוב(אלא רק שיתפתי אתכם בתחושותיי). תודה על הקשבתכם, משתנה

כתבתי בטעות "עדישות" במקום "אדישות".

שלום משתנה, הצעת התבוננות חשובה, שכדאי להביא אל הטיפול שלך. לילה טוב, אורנה

שלום רב, אני אשמח לקבל נקודת מבט על התרחשות שחוויתי בטיפול ואשר מציקה לי. אני יודע שזה תמיד נושא רגיש ובכל זאת. אני נמצא בטיפול אצל מטפל ואנחנו חווים קושי שקשור ליכולת שלי לתת אמון ולתהיות לגביי ההמשך. ואז במהלך שיחה טעונה ביני למטפל שיקף לי המטפל שאני סובל מפחד, סהלה ואפילו פאניקה. באותו רגע הרגשתי ממש לא טוב כאילו שנוגעים לי בעצב. כנראה שלא הייתי מוכן לזה בהקשר של השיחה הטעונה וכנראה שחוויתי את השיקוף ממקום מתעמת ולא מכיל. ניסיתי בהמשך הפגישה להביט בענין בחיוב אבל עוד באותו היום החלו להופיע לי פצעונים מטרידים ברחבי הגוף כמו שמעולם לא היו לי. טרם דיברתי עם המטפל אל מם הסתם אני חושש שמא אני לא בידיים בטוחות. מה דעתכם? כיצד עליי לנהוג? האם זוהי התנהלות תקינה עד כמה שניתן לדעת? תודה יניב

שלום יניב, ניתחת את הדברים ברגישות ובחוכמה, ורק דבר אחד חסר: הדיבור עם המטפל על תחושותיך. אל תמתין עד שתדע אם אתה בידים בטוחות, משום שלמעשה זוהי אחת הדרכים המשמעותיות ביותר העומדות לרשותך לבחון את עומק הקשר עם המטפל. תאר בפניו בכנות את ההרגשה הקשה במהלך הפגישה, את חוויית הנגיעה בעצב באופן מתעמת ולא מכיל, ואת הפצעונים המטרידים שהופיעו על הגוף אחרי הפגישה. התבונן באופן בו הוא מתייחס לחוויית הזרות שחווית בטיפול, לשינויים בהרגשתך לאורך הפגישה (האם כעת אתה מרגיש מוכל ומוחזק?) וכן הלאה. בכל טיפול ישנן אי הבנות וקשיים, השאלה היא האם אפשר לעשות שם דיבור מעמיק וכנה. בהצלחה, אורנה

היי שוב תודה על העיצה הרגישה והחכמה שנתת לי. אכן שיתפתי את המטפל שלי בתחושות שלי וזו היתה שיחה ארוכה ולא קלה אבל מאד פתוחה ובוגרת. מסתבר שגם למטפל לא תמיד ברור עד כמה מטופל יכול להיות רגיש ופגיע. לקח לי זמן להמחיש לו את המקום שבו הייתי זקוק להכלה. היה ברור שזו שיחה "קריטית" להמשך הקשר ביננו והיה מעין מו" מטפורי ביננו. הוא גם אמר לי שהוא אוהב את השיחות איתי. בקיצור הוא איחל לי בהצלחה כך שזו היתה שיחת סיכום. ואני נותרתי עדיין עם תחושות חוסר נוחות פיזית ממש זמן קצר אחרי הפגישה ועם עצב והבנה שפיתחתי רגש כלשהוא כלפיו, רגש שלא קיבל ביטוי. סיימנו את השיחה בתובנה כלשהיא אבל ברגש, ברגש לא נגענו וחבל. ואני מניח שגם לו לא קל. אני עדיין גאה בעצמי על השיחה הזאת שפעם הייתי פשוט נעלם ועל כך אני מודה לך.

אורנה שלום, אני שלחתי הודעה לפני שבוע ואת ענית לי,ואני שאלתי עוד שאלה תוכלי בבקשה לחזור לדף מס' 717 ולענות לי. בנושא "קצת לא ברור". תודה רבה , דסי

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-717,xFT-640612,xFP-640612,m-Doctors,a-Forums.html

שלום דסי, לגבי המורה - וודאי שחלק מתהליך הפרידה והשינוי יכול להתרחש בעולמך הפנימי, אבל הרבה מאוד פעמים מתאפשרת סגירה ממשית של הדברים לאחר מפגש ושיחה כנה. לגבי אימך - אני מבינה את הקושי. אולי יקל עלייך לחשוב על הדברים בעזרת היועצת בביה"ס. בהצלחה, אורנה

http://www.nfc.co.il/Archive/001-D-130491-00.html?tag=16-04-04

שלום חיליק, כפי שצויין בכתבה שצירפת, מדובר בשיטה שיכולה לשנות את חייהם של חולים שאינם מגיבים לטיפול אחר. וזה ממש לא נראה כמו בסרטים... בברכה, אורנה

יש לי חברה הסובלת מאוד מקניינות כפייתית, אבקש לברר אם יש טיפול קבוצתי או פרטני לנושא ואם ניתן לקבל מס' טלפון ליצירת קשר. חיפשתי באתרי אינטרנט ללא הצלחה תודה

שלום ורד, קנייה כפייתית ניתנת להבנה כהפרעה של שליטה בדחף, ולכן אפשר לפנות להתייעצות אצל פסיכולוגים קליניים המתמחים בהפרעות אחרות של שליטה בדחף, דוגמת טריכוטילומניה (תלישת שיער כפייתית) ובמידה מסויימת גם OCD. טכניקות התנהגותיות, הישימות בטיפול בקומפולסיות של חולי OCD בהחלט יכולות לעזור. לא ידוע לי על קבוצות יחודיות לטיפול בנושא, אך אשמח אם תעדכנו כשתמצאו כזו. בהצלחה, אורנה

יש לי חברה מאוד טובה שעברה התעללות מינית בצעירותה (כיום בת 30+) וכבוגרת אינה מסוגלת ליצור מערכת יחסים יציבה עם גבר אחד ושוכבת עם המון גברים במקביל. כמובן שהיא מספרת לי את כל מעלליה ואני "יורדת" עליה כי אני ממש רואה איך היא הורסת את החיים שלה.הדבר מעכיר על מערכת היחסים שלי איתה, אני מרגישה שאני לא יכולה לשתוק ולהקשיב לסיפורים שלה בלי להעביר ביקורת ואחרי שאני "שוטפת" אותה אני מרגישה שהייתי קשה מדי איתה ומרחמת עליה. הצעתי לה אלפי פעמים לגשת לטיפול והיא גם ניסתה כמה פעמים אך היא גם במקרה הזה לא עיקבית. איך אני אמורה להגיב? האם להמשיך להעמיד אותה במקום או לשמור את הביקורת שלי בבטן ולשתוק?

שלום ענת גי, אני יכולה להבין את הקושי שאת חשה מול הרגליה המיניים של חברתך. עם זאת, אני רוצה להעיר שתי הערות: הראשונה היא שאף שההתנהגות של חברתך אינה לרוחך, יתכן שהדבר לרוחה, והיא אינה סובלת מכך ואף אינה מעוניינת לקדם שינוי בכיוון המועדף עלייך. ההערה השנייה היא שיש אפשרות שהתנהגותה בהווה קשורה לפגיעה המינית בעבר, אך הקשר הזה אינו הכרחי. אני מציעה לחשוב על האפשרויות שהצעתי, גם אם ברור לך שאינן נכונות, משום שהן (ודומותיהן) עשויות לפתוח מרחב חדש לדיבור בין שתיכן. אני מאמינה שאם תחשבי על הדברים בצורה פתוחה יותר, תגלי שחברות אינה להעמיד מישהו במקומו וגם לא לשמור דברים בבטן, אלא משהו בכיוון של ליהנות להיות ביחד... ממקום כזה יהיה לך הרבה יותר קל לעודד אותה בעתיד לפנות לעזרה (במידה והיא תרגיש שהעזרה נחוצה לה). לילה טוב, אורנה

הנפש שלי סחוטה,פשוט סחוטה ,לא יכולה להכיל את עצמי, לא מוצאת את המקומות הבטוחים. לא חותכת.לא חותכת.לא חותכת.לא חותכת.לא חותכת.לא חותכת.לא חותכת.לא חותכת.

מרגישה שאם כאב בלתי נסבל כזה אין מחר. אני רוצה למחוק אותי, מצטערת אני פשוט לא מסוגלת יותר להילחם בהכל.

חן יקרה, הכאב שלך מצליח לעבור היטב, אם אני אגיד לך לא לפגוע בעצמך זה יעזור? לא בטוח. מה שכן צריך לזכור שכל סערה שבאה בסוף עוברת גם אם בנקודת הזמן הזו זה נראה מגוחך לחשוב ככה. מחזיקה לך אצבעות עננית

והלב עוד כואב... אני לא מרגישה שייכות לשומקום, נשבר לי מהבית,נשבר לי מהטיפול,נשבר לי מהנגיעה בכאב,נשבר לי מהמציאות שלי,נשבר לי מעצמי,נשבר לי מתחושת חוסר השליטה,נשבר לי מהכל

שלום חן, אני מצטרפת להצעה ולתקווה של עננית, שהרגשות הקשים יתחלפו בקרוב בתחושות אחרות (כל-כך קשה לזכור את האפשרות הזו כשנמצאים בעין הסערה). שולחת לך עידוד וכוחות, אורנה

תודה על העידוד שלכן.כל כך זקוקה לו כרגע. מרגישה שמאבדת את שארית הכוחות, לא רוצה להידרדר במידרון. לא רוצה להיות בקרקעית התהום. אבל... אני שם עכשיו.(לצערי..) וזה אוף. וזה נשבר. וזה לא רוצה וזה לא יכולה וזה די. די. תודה,אורנה ועננית. מקווה שיהיה בטוב.

לא ישנתי בלילה. כואב הגוף מבפנים.לא מצליחה לעמוד.כשאני מנסה אני חייבת לשכב בחזרה. בבוקר חלמתי משהו מוזר על מישהו שאני מכירה שהוא אונס אותי.

שלום ויק, נשמע לא קל. אני מקווה שהלילה הבא יהיה פשוט יותר. וכתמיד, אנחנו כאן, אורנה

באזור חדרה והסביבה. חייבת להיות חדה חריפה מהירה חזקה ומנוסה, להתמודדות לא פשוטה. בצפיה דרוכה, ובתודה מראש. [email protected]

האם יש מימון של מכבי לפסיכולוגים [לא פסיכיאטרים] והאם למישהו ישהמלצה על פסיכולוגית מצוינת?תודה

שלום מיק, לכל קופות החולים יש הסדרים של השתתפות במימון טיפול פסיכולוגי, וכדאי לברר במוקד באילו תנאים מדובר. לגבי המלצות, אני מניחה שלמשתתפי הפורום יהיה קל יותר לשלוח המלצות אם ידעו באיזה איזור בארץ מדובר. שיהיה בהצלחה, אורנה

יש לי בעיה שמאז שכלתי את אחי לפני 12 לא זוכרת את עצמי שבכיתי , הרבה פעמיים כואב לי מבפנים אבל אני לא מצליחה להזיל דמעות (כשאני רואה סרט ומתרגשת בקלי קלות הדמעות זולגות לי אבל לא יותר מדי) זה מאוד מפריע לי שאני מרגישה לא נשית בצד הזה וזה תמיד מטריד אותי ........מה לעשות לאן לפנות אני מרגישה ניתוק רגשי תודה ובבקשה דגובה ומענה.

שלום נינט, צר לי על האובדן שחווית (לא היה ברור מהודעתך עד כמה האירוע הקשה הזה טרי). אני מאמינה שפנית לפורום פסיכולוגיה קלינית מתוך אינטואציה שטיפול פסיכולוגי הוא כיוון נכון עבורך. אני נוטה להסכים - חוויה של ניתוק רגשי, תחושה שתחום מסוים של עולם הרגש שלך חסום בפנייך, יכולות להיות הזמנה לצאת למסע... בהצלחה, אורנה

אני לא יכולה ואני רוצה וניסיתי ואני מנסה אבל אני לא יכולה אני באמת לא יכולה ואני לא יודעת למה אני מרגישה שאני מתפוררת לא יכולה

ויק ויק, אני שולחת לך חיבוק ווירטואלי, ושולחת אותך לישון, ושולחת לך חלומות טובים. ששש... הנה זה קורה... גם אני הולכת לישון עכשיו, ומחר אבדוק כאן מה שלומך. אורנה

אינני יודעת מדוע כשאני נמצאת ליד בעלי ליד אנשים. הוא מרבה לדבר איתם ומביט להם בעינים וממני מתעלם לחלוטין. גם כשאני שואלת אותו משהו הוא יענה ויביט להם, כאילו אני אויר. תמיד מרגישה לידו באירועים שמזמינים אותנו, או כשבאים אלינו אנשים, לא רצוייה, לא קיימת, כאילו אחרים יותר חשובים ממני, אין שום תשומת לב ממנו. הוא טוען שלא עושה זאת במתכוון ואין לו שליטה על זה. האם אני סתם רגשנית? אולי אני כן צודקת? זה הרי חסר נימוס להתעלם מהאישה לחלוטין ליד אנשים. אפשר לספר דברים גם להביט בהם וגם בי, לא כן? בי זה פוגע הקרירות, הריחוק והחוסר תשומת לב. הוא לא מפסיק לדבר עם אחרים (איתי כמובן ממעט בדיבור גם ביחידות) אך איפה כתוב ש"אסור" להביט באישה בעיניים בזמן שמדבר!!! האם אני אויר? עב"מ?. מה עושים ואיך לקבל אותו בתור אדם עם חסר נימוס ואיך לגרום לו להשתנות, כי בי זה מאד פוגע. תודה רבה.

שירה יקרה, הפגיעה שלך עוברת מכל מילה שכתבת... הפגיעה, כפי שתיארת אותה, מאוד מובנת לי. אבל אני רוצה להציע לך לא להתייחס לפגיעה כנתון, אלא לחקור אותה לעומקה. מה 'שייך' אליו, ומה מקורו בך? אילו רגישויות יייחודיות לך סביב קרבה ומרחק? האם יש בחוויה איתו משהו 'שחזורי', החוזר באופן כלשהו על חוויות עבר? יש עוד המון שאלות לשאול... אני חושבת שתוכלי ליהנות מיצירת מרחב אישי בטיפול פרטני משלך, ואולי גם מפתיחת מרחב זוגי בטיפול משותף לך ולבעלך. אז נגבי את הדמעות, וקדימה לעבודה... אורנה

שלום רב. לתגובתך: אין לי התנגדות שבעלי ידבר עם אחרים בנוכחותי. אם מישהו מהצד יצפה בנו ישר ישים לב שאת כל כולו הוא משקיע באחרים ומתנהג כאילו לא רואה אותי ממטר. זה גורם גם בעקיפין שאחרים יגיבו לדבריו ויביטו, כי הוא דברן ראשי, אך אסור לו בזמן שהוא מדבר מטעמי נימוס גם להעיף מבט לאשתו? האם אני לא נוכחת בחדר? הוא מסוגל לדבר שעה עם אנשים סביב השולחן ולא לטרוח להעיף לי מבט לשנייה אחת אפילו, מישהו מהצד יחשוב: האדם הזה ברוגז עם אשתו, הוא לא שם עליה וכד'. ניסיתי אפילו לגרום לו מלאכותי שיביט בי ע"י ששאלתי אותו שאלה, אז כשהוא עונה, הוא מביט לאחרים. אני לא יודעת מה זה אומר? זה מאד פוגע לדעתי.גם הוא נוהג לפטפט עם אחרים/ות בהרבה יותר מאשר איתי. באותו רגע שאני רואה את זה אני מקללת אותו בליבי את הקללות הכי גרועות מה שיכול להיות מרוב כעס ותסכול. וכמה שכבר דיברתי איתו על הנושא, זה רק מעצבן אותו ואומר שככה הוא וקשה לשנותו. לכן, החלטתי באירועים שלא חשובים לי כל כך, אני אשלח אותו לבד במקום לקבל צביטות בלב ולהרגיש בודדה באירועים. כמה אפשר לדבר עם אחרים, אני הרי באתי לבלות איתו לא לחפש לשוחח הרבה עם אחרים. לו בכלל לא מפריע אם אני לא אביט בו , אולי נשים הן יותר עדינות, מנומסות רגישות והגברים הם קרח, קשה מאד לחיות לצד קרחון. הבהרתי לו תבי אלי לכמה שניות קנית את כל עולמי, הוא מחייך, וכזה מגיע למפגש חברתי שוב אני נבלעת ואת כל תשומת הלב כמובן באחרים לא בי. אני לא מאמינה שטיפול זוגי יעזור, הוא אדם קשה,מה לדעתך הסיבה (לבעלי אין סיבה לכך) שבעל מתנהג כך ואיזה עיצה יש לך לתת לי לא לסבול או לשנותו? תודה רבה.

שלום וברכה! אחותי,בחורה בת 25 ,היא נולדה כילדה רגילה לכל דבר, אבל בעיות תקשרת תמיד היו לה, לא פיזיות אלא פחות הצליחה לתקשר עם אנשים, ליצור קשרים, מעולם לא היו לה חברות אמיתיות, אם בגללה או בגלל החברה הסובבת שלא התאימה מכל מיני בחינות. ומכיוון שכך מעולם לא בנתה קשרים חבריים, היה לה משבר דיכאוני בגיל 15 ומאז לא השתקמה עד הסוף, היום היא כל היום בבית, לא מסוגלת לצאת מהבית, יש לה חרדות,פחד שיציקו לה, פחד שיקרה לה משהו, יש לה התנהגות קצת ילדותית, מחפשת תשומת לב, חוסר אחריות. השאלה שלי היא איך ניתן לעזור לה לצמוח, להתקדם? יש לי חלום לראות אותה מתחתנת יולדת ילדים , הלוואי! השאלה איך מפתחים אותה? איך היא מגשימה את עצמה? את היכולות שלה? איך מצליחים לגרום לה להתקדם,לפתח שיחה בהקשר, לפתח את הרצון שלה, לתת לה לרצות להתמודד לבד, להסיר ממנה את הפחד? שאלה גדולה, אני יודעת, אבל אשמח לקבל תשובה שלפחות תהיה התחלה לעשיה. תודה רבה לעונים.

שלום מאיר עולמות, כינוי מיוחד בחרת לך. לי הוא גרם לחשוב על האור שאת רוצה להאיר בו ולהעיר באמצעותו את עולמה של אחותך הקטנה... אני מאוד מבינה את הרצון לעזור לאחותך. העניין עם בני משפחה הוא שלפעמים 'זרים' שאינם מעורבים בחיי המשפחה יכולים לעזור יותר. 'זר אינטימי' מעין זה הוא הפסיכולוג... עזרי לאחותך בכך שתאתרי ביחד איתה מטפל/ת מתאים, לווי אותה בהחלטה להיעזר וביישום ההחלטה. המשיכי לתמוך בה בתהליך גם כשהוא ייראה מייאש ולא מתגמל. את מוזמנת לספר לנו עוד, ובהצלחה, אורנה

אני סובל ממחלה בנפש בשם סכיזופריניה שגורמת לי לדכאון והרבה כאב ראש אפ אפשר עזרה במסנגר לטיפול בי דרך שיחות או מה שתרצו על ידי פסיכולג מצוין אם אפשר. ותודה לכם ליצור קשר באימיל למעלה

שלום abs, צר לי על הסבל שאתה חווה. עם זאת, טיפול פסיכולוגי אינו מתרחש במסנג'ר, אלא בפגישות פנים אל פנים. אני מציעה לפנות למרפאה לבריאות הנפש הקרובה למקום מגוריך. בהצלחה, אורנה

בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי.................................

ויק יקרה, מקווה שאורנה תגיע בקרוב עם המילים המרגיעות שלה. מרגישה כמה את זקוקה לה ורק לה... רק תדעי שבינתיים, יש כאן מי ששומע את הכאב העצום שלך... תחזיקי מעמד. יעלה

ויק ויק, באתי. יודעת שאת מחכה לאימא שתבוא, ולכל הייצוגים שלה שיש בעולם הזה. הלוואי ותבוא אלייך מנוחה רכה ומנחמת, אורנה

הי אורנה יקרה, מה שלומך? שברתי את השביתה הקטנה הפרטית שלי. לא נעים לשבור שביתות. שברתי בקטן, אחרי שהרהרתי בכמה דברים שמישהי חכמה אמרה לי. ובכל זאת מרגישה נורא עם זה. :-( וכמעט שברתי היום שביתה גדולה וכללית. טוב שלא הרשו לי. מבלבלים אותנו הסטודנטים... אני גם מתגעגעת. מאוד מאוד. אוף... בלי משמעות :-(

שוברת שביתות יקירה שכמותך, אין צורך להרגיש נורא, הבלבול הוא חלק מהדרך... אני מחכה לשמוע את הרהורייך בקרוב, אורנה

היי אורנה, אני מנסה לחשוב למה אני כותבת פה, הרי אין לי איזו שאלה או איזה עיניין טכני. יכול להיות שאני כותבת אולי כדי להרגיע את עצמי ולשכנע את עצמי שמה שעשיתי הוא בסדר למרות שהוא לא נעשה "לפי הספר", ייתכן ואני מצפה גם לצפירת ארגעה מצידך, שתגידי לי שאם אני ירגיש יותר טוב עם עצמי אחרי המעשה הזה אז זה בסדר. הרבה זמן שאני רוצה ( מאוד רוצה:)) לסיים את הטיפול. 4 שנים של טיפול שעזר בהרבה מקומות. 4 שנים של טיפול שהקשר עם המטפלת הלך והעמיק עד שהגעתי לנקודה שהבנתי ( וזה גם מה שהיא אמרה) שהיא לא מסוגלת לתת לי יותר ממה שיש שהיא נותנת. הרגשתי שאני מאוד אוהבת אותה שהיא חשובה ויקרה לי ועיקר הטיפול נהפך "לכמה היא אוהבת אותי". הרבה זמן שאני יודעת שאני צריכה ללכת אבל לא מסוגלת. לא הייתי מסוגלת לבטל פגישה אחת, הקנאה שמישהו אחר יגיע במקומי הייתה מוציאה אותי מדעתי :(. לאט לאט התבשל אצלי התהליך שאני צריכה לעזוב. הכרזתי על הפסקה של חודשיים והצלחתי לעמוד בהפסקה כחודש. חזרתי לפגישות רציפות וכל הזמן אמרתי לעצמי שאני חייבת ללכת. לפני שבועיים נפל לי האסימון- הגעתי לתחושה שאני לא רוצה/ צריכה ממנה כלום, שאני יכולה להסתדר לבד. בפגישה האחרונה החלטתי שזהו, זוהי הפגישה האחרונה, אמרתי לה את זה, היא ניסתה לשכנע אותי לא לקום וללכת אבל הייתי נחושה. כשבאתי לצאת הרגשתי כמה שתינו מרגישות רע. היא ניסתה לדבר איתי אמרתי לה שאני לא מסוגלת להשאר לדבר איתה כי הרגשתי עצובה ועל סף בכי. הלכתי. זהו סיימתי טיפול של 4 שנים, ארבע שנים שנעזרתי בה המון. מצד אחד אני חושבת שזה נכון לי ללכת. לנתק להתנתק. מצד שני אני יודעת שלא כך היא הייתה רוצה שזה ייסתיים, שהיה הרבה יותר נח לה לסיים בצורה אחרת צורה יותר "מכובדת"... אני יודעת שלא הייתי מסוגלת להפרד ממנה בדרך אחרת. אני יודעת שאם היינו מתחילים ב"עיבוד" הפרידה הייתי נשארת ולא מסוגלת ללכת. משתדלת להיות חזקה. עננית

עננית יקרה, כל-כך הרבה זמן לא שמענו ממך... קראתי את מה שכתבת וקראתי שוב. נותרתי בתחושה של עצבות, שתיכף אנסה להסביר. בתואר השני בפסיכולוגיה קלינית היה לי מורה מרתק, שדיבר פעם בביקורתיות על הנוהל הפסיכולוגי להיפרד לאט לאט ועם אינספור מילים. הוא שאל ממה אנחנו פוחדים, מניין הביטחון שלמטופל יהיה קשה בלעדינו מחר בבוקר, מאיפה החוצפה להאמין שהשמש לא תזרח בלעדינו גם מחר... בסדר, היא זורחת יופי בלעדינו, ולפעמים פתאום קל יותר ללא הטיפול, ובהרבה מאוד מקרים מתרחשת בתקופה לאחר הפרידה אותה הטבה משמעותית שכל-כך ייחלנו לה. אבל, אם הקשר עם המטפל נמצא בלב הטיפול, מדוע לא לפרום אותו באותה עדינות ורכות בהן נבנה? הקשר שלך עם המטפלת הוא בבירור לב לבו של הטיפול שלך. ובכל זאת, הפרידה התרחשה כולה במרחב הפנימי שלך, ולא במרחב המשותף של שתיכן. וודאי שאפשר להיפרד גם כך, וודאי שתהיי בסדר, אבל - האם הקשר ביניכן, אותה 'ישות' כמעט נפרדת שנכחה בחדר בין שתיכן, אינו "זכאי" לפרימה משותפת במרחב המשותף? את תהיי בסדר גמור, ואני כאן לשמוע ממך עוד ככל שתרצי, אורנה

אורנה - תודה. המילים שלך מעוררות מחשבה. כתבת "מדוע לא לפרום אותו באותה עדינות ורכות בהן נבנה?" - הלוואי ויכולתי. כרגע במקום שאני נמצאת זה נראה לי בלתי אפשרי. חשבתי על על זוג חברים שאוהבים אחד את השני, אחד מהם לוחץ על חתונה והשני לא מעוניין להתחתן, הקשר נמשך אבל הרצון של האחד לחתונה לא הולך ופוחת אלא מתגבר והשני עומד בעמדתו שככה נכון לו לחיות ללא מיסוד הקשר. לבסוף אחד מהם ( בד"כ) למרות האהבה והכאב פונה לדרכו לחפש לו את מה שמתאים לו. ( אני יודעת שזו דוגמה לא כ"כ טובה :), אבל ניסיתי להמחיש לך מה אני מרגישה) יום טוב עננית

אני מתגעגעת אלייך.מאז. אני יודעת שהכעסתי אותך בהודעה שלי מהשבוע שעבר,אבל ממש לא התכוונתי לכך.סליחה. אני "פשוט" מתגעגעת אלייך. שלך, ויק.

ויק יקרה, לא הכעסת אותי. בגעגועים אני מבינה. ואני 'שולחת' אותך לעבוד שם בכל כוחך. תמיד כאן, אורנה

לפני שנתיים עברתי פגיעת ראש ואיבוד הכרה ומאז אני סובלת מסחרחורות והתקפי מיגרנה שלא היה לפני והנירולוג היה סבור שזה מהמכה ביטוח לאומי שלך אותי לפסיכיאטר למה? מה הם חושבים שאני פסיכית ? מה הולך להיות שם?

שלום ר, שתי נקודות למחשבה: א. קרוב לוודאי שמדובר בנוהל של ביטוח לאומי, שאין צורך לקחת אותו אישית. ב. פסיכיאטר הוא רופא המתמחה בבריאות הנפש, והנפש היא כידוע עניין מורכב. לא צריך להיות 'פסיכי' כדי להתייעץ עם רופא נפש, רק סובל. פגישה עם פסיכיאטר ניראית כמו שיחה, בה תישאלי שאלות על תולדות חייך ועל הסבל שאת סובלת בשנתיים האחרונות. בריאות, אורנה

לד"ר שטרנברג, תודה על תשובתך בקשר לג'יגולו. שאלתי היום היא: מה גורם לגבר בן 62 להחליף נשים בקצב מסחרר, כל שבוע אשה, לסקס, והוא מחליף עוד ועוד נשים שוכב איתן ועובר לבאה בתור. ואם אין לו במקרה אשה במשך שבועיים, הוא הולך לזונות. האם אדם כזה סובל מבעייה נפשית? אשמח לקבל את תשובתך. דנית

מאיפה את מכירה אנשים כאלה?חוץ מזה גיגולו הם בדרך כלל גברים צעירים שמספקים נשים מבוגרות מהם בשביל כסף מה שאצל נשים נקרא "נתמכת" וזה סוג של קשר....המבוסס על תרמית כאן את מדברת על גבר בן 62 שאוהב מין....לא נראה לי שזה כזה בריא ללכת לזונות ואני מניח שחלק מזה נובע מחרמנות ובדידות ואולי בעייה בכל מה שקשור ליחס לנשים...בכל מקרה צריך לשאול אותו(: ביי

שלום דנית, דרור יהיה כאן שוב ביום ראשון, ובינתיים - תשובתי. הגבר שתיארת מאופיין בדחף מיני עז, ואני מבינה שאת סבורה כי מדובר בדחף מיני מופרז. אבל, על-מנת לקבוע האם מדובר בבעיה נפשית יש צורך לדעת האם הוא עצמו מתלונן על דחף מיני מופרז, או האם הדחף המיני הוא משני לבעיה אחרת (הפרעה בתחום הרגש, התחלה של דמנציה וכיוצא באלה). זאת יוכל לקבוע מומחה, ומן הסתם אותו אדם יפנה למומחה רק במידה ויחוש שמדובר בבעיה. רק בריאות, אורנה

דרור, אני לא מצליחה להפסיק לכעוס היום... כל היום אנשים דיברו איתי ופנימה רק גלגלתי עיניים בעצבים וחיכיתי שיפסיקו לדבר כבר ויעזבו אותי... למה הם חושבים שהטרדות שלהם מעניינות אותי? מין חשיבות עצמית מעצבנת כזאת..כמעט פינוק! יש לי חברה בעבודה שלא מפסיקה לדבר על עצמה לרגע. על דייטים שלא צלחו, על השינה שלא באה, על כמה היא מרגישה שהיא משתנה, על כמה היא החליטה שיותר היא לא תשתף אנשים בכל פרט בחייה.. והלהג נמשך ונמשך.. מלווה לפרקים בתמונות מהטיול ל.. איך היא מצליחה לדבר כל כך הרבה זמן על עצמה?! והיא רגילה שאני קשובה אליה ועונה לה, ואני משתדלת להמשיך בזה, אבל יש ימים שאני חורקת שיניים בפנים ורק מחכה שתסיים כבר עם הקשקוש הזה! אני יושבת פה לבד, הרגל קופצת בעצבים.. ישנה 4 שעות בלילה לאחרונה, העבודה נערמת לה לאט לאט, ואני לא עושה כלום. ניסיתי לישון כמה שעות עכשיו וכל כך כעסתי שלא הצלחתי לעצום עין.. מצאתי את עצמי מכה את כל מה שהיה סביבי..או לפחות מדמיינת שכך אני עושה. לרגע אפילו קפצתי מהמיטה בבהלה..הייתי בטוחה שהרגשתי רעידת אדמה. הדלקתי את האור בחדר וניסיתי להסתכל מסביבי..לא הצלחתי להחליט אם זו רעידה פנימית או חיצונית. אבל זו הייתי אני. תמיד יום לפני הפגישה כל הכעסים מתפוגגים, אבל היום אני ממש רותחת. מתסכול. הייתי כל כך מוכנה לטיפול- לספר הכל, לא להשמיט פרט, לעשות את זה הכי מסודר שאני יכולה כדי שזה יצליח...אפילו לא הייתי ביקורתית כלפי עצמי על תקופה שבה הרגשתי כמיהה נוראית לקירבתה. לקרבתו של כל אחד סביבי, האמת. ועכשיו,.. עכשיו אני מרגישה שיותר מדיי דברים אני לא יכולה לספר לה! לא רוצה לספר לה. היא לא איתי. ולמה אני צריכה בכוח לשתף כשאני לא מרגישה אותה איתי? אוף העיניים מתרחבות לי בזעם!.. מרגישה שהיא עדיין מסתכלת עליי מהצד. כל פעם שאני מדברת בטיפול אני מרגישה לא בסדר, כי היא מטפלת באמנות ואני נוטה לסרב למדיום הזה. לא מצליחה להיות מטופלת באמנות. יותר מזה, הכתיבה אצלי הפכה יותר ויותר דומיננטית בתקופה האחרונה וגם את זה אני לא יכולה להביא לטיפול- כי זה שוב מילים. אז אין לי איך להביע את עצמי אני רוצה להביע את הכעס מחר (כבר מזמן אני מנסה וכל פעם שאני באה זה מתפוגג לי יום לפני). אבל איך אביע את הכעס על זה שאני שונאת להביע את עצמי באמנות?? באמנות?! זה לא הוגן! מרגישה תסכול נוראי! לא הגעתי לטיפול כדי להביע כעס על האמנות.. אני יודעת שאני צריכה לחשוב על זה בשיקול דעת, הרי בטוח יש סיבות ששווה להתעמק בהן ללמה כל כך קשה לי ומה זה גורם לי להרגיש, אבל זה רק מעורר בי יותר כעס! ואין לי כוח להיות מובנת. לתווך את עצמי כל הזמן, להסביר למה... סוג של מלכוד! אין לי איך לדבר איתה. ומה שהייתי רוצה לומר פתאום נשמע לי דפוק, ולא ראוי בכלל להיאמר..סיפורים קטנים ומפגרים, כמו אלה של החברה לעבודה. שעמום מוחלט! בראש אני מצליחה לעבוד באמנות, אבל כשאני באה לעשות את זה אני מתמלאת בכעס, בתסכול, בחוסר חשק.. בא לי רק להרים ידיים. אני רואה שהיא מתבוננת בי וזה רק מעצבן אותי יותר. הלוואי ולא הייתה מסתכלת! ובראש אני כן מציירת, כי אני רוצה להיות בסדר ולהשתדל.. בראש אני מרטשת דף לגזרים. או מציירת ומיד מועכת ולפח, מציירת ומועכת לפח! אבל הכעס לא מאפשר לי להביע את זה באמת ולא רק בראש. זה לא כעס, זה תסכול. ומחר ודאי אהיה אדיבה ונעימה כרגיל. מתסכל כל כך!! כתבתי המון, סליחה (הרגל הפסיקה לקפוץ סוף סוף.. :-) לא מעניין, אבל לא הצלחתי להתאפק..

שלום לך, אני חושב שזה לא מקרי שהרגל הפסיקה לקפוץ. שמעתי אותך זועמת בדברייך, נותנת לכל הכעס לצאת, בלי חשבון. ובסופו של דבר משהו בך נרגע בעקבות זה. אני חושב שיש משהו בך שמאוד מפחד מהעוצמות הרגשיות שלך. את הולכת לטיפול אבל מציגה משהו שהוא לא כולך. בלי החלק חסר הסבלנות הזועם, הכואב. רק את החלק המתפקד, זה שמקשיב לאחרים ונענה להם. אני לא מתמחה בטיפול באמנות אבל אני לא מבין למה לא לדבר על הכעס והתסכול שלך. למה לא לבטא אותם בדרכים שתיארת? האם את חושבת שהיא לא תעמוד בזה? בעיני זה לא יהיה טיפול יעיל עד שזה לא ייגע גם בחלקים ההלו שלך, לילה טוב, דרור

אוף-אוף המתוסכלת, בוקר, רוצה לספר לך משהו שנראה לי קשור. קחי או תזרקי. רוצה לקחת אותך להסתכל קצת אחורה, בשביל קדימה :-) היום, אני יודעת, שחופש והזזות של שעות בפגישות גורמות לרעידות אדמה רציניות בפנים. נדמה שפעם קראתי לזה פה תזוזות טקטוניות והתפרצויות פירוקלסטיות. יופי של מצב לבשל מטעמים. כאלה שגורמים להמון הרס מבפנים. במיוחד כשאת שומרת את עצמך סיר לחץ ופקק הביטחון הלך פייפן... סביב אירועים קטנים כאלה (הכי לא קטנים בעצם, ומטפלים יודעים את זה), עולות מחשבות סביב נושאים חביבים שכאלה כמו: פרידות, נפרדות, נטישה וחרדות גדולות מאד מאד שמסביב. פתאום אנחנו זועמים שאנחנו מרגישים מובנים מאליהם, שלא נראה שאנחנו משקיעים, כשבכלל, רק לבוא לשם זו השקעה שבשמיים, כשאנחנו עושים המון מאמצים בדרך שאנחנו יודעים. חווים אי אכפתיות מרתיחה שכזו. פתאום צפים כל הכעסים על הגבולות שבטיפול. שיש לו סוף. שיש סוף לפגישה. שיש גבול לנתינה, לקבלה... פתאום אנחנו מרגישים את עצמנו דורשניים מאד, חמדנים, רוצים להתמזג - להיות גוף אחד, חסרים כל-כך. מקנאים כל-כך... סובלים כל-כך... מאבדים את המקום ולא תופסים נפח... רוצים את כו-לו רק בשבילנו ולבד לבד לבד... ותוספת אחת וזהו - דבר שמאד יכול לאפיין חרדת נטישה הוא הדחף לקום, לברוח, לנתק, 'לזרוק-את הקשר-ולמעוך-אותו-מה-הוא-שווה-אני-יכולה-לבד-מי-צריך-אותו' ולו רק כדי לא לחוות את הנטישה הכואבת (מדומת או אמיתית) של האחר. ככה לפחות משיגים בכאילו שליטה בעניינים. נשמע מוזר, כך משאירים את האחר ביחד איתנו, בראש, כמשהו דימיוני קוסמי שכולו טוב, דרך הניתוק במציאות המאכזבת אותנו. סתם רעיונות למחשבה. כן או לא, שלחתי לך החזיקי מעמד, ילדה שבפנים, שלך

גברת בוקר :-) תודה... המילים שלך מדויקות.. סיר לחץ זה בדיוק מה שאני מרגישה, אבל שומרת פנימה ולא רואים.. רעש והמולה סביבי, או קירבה רבה ונגיעה אקראית בי מעוררים בי איזו התנגדות משונה היום, על גבול הזעם.. כמו הר געש קטן.. (אבל כאמור, בחוץ עסקים כמעט כרגיל.. חוץ מניתוקי קשה קלים) כל מה שכתבת נכון..ואני יודעת שכך זה, אך זה לא מרגיע כשלא מצליחים לתת לסיבות מקום של ממש..אני מבטלת הכל כ'טפשי', ואז התסכול מזין את עצמו עוד.. אני מניחה שאני צריכה להיאזר באורך רוח..להמשיך להתקדם, לנסות לא להשתיק את התסכול, אבל זה קשה.. האצבע הרביעית קופצת אוטומטית, גם כשיודעים שעדיף לנגן על השנייה.. הדימוי שלך נפלא! רציתי לומר לך כבר למטה, אבל מרוב גלישות ומחיקות וניסוחים מחדש, התעצבנתי ובסוף לא שלחתי כלום. אבל נפלא! מרגיע הרבה יותר לחשוב על זה כך. וכל כך עדינים וקשובים היחסים שם שזה ממש עושה לי חשק.. לפעמים קשה לקרוא את הפרספקטיבות הרחוקות (שלך ושל אחרים) כשאני עדיין לא שם. זה גורם לי לייצר אמירות דומות לשלכן, רגועות כאלה, עם ראיית-על והשלמה וידיעה שהכיוון נכון, גם כשקשה, הבנה של המסגרת וכל מה שקשור.. ואני בעצם עוד לא שם.. רק נדבקת במילים הכל כך נכונות שכל כך הייתי רוצה שיהיו גם שלי.. בכל אופן, רציתי רק לומר תודה ושוב אני גולשת.. נתראה, יקרה לי :-) (ל.)

שלום, אני יודעת שהשאלה אולי לא כל כך קשורה שכן, אנני מבקשת "תמיכה" או עצה. רציתי לשאול אם מישהו אולי יודע מה הפירוש של "intervention based evidence" או "התערבות מבוססת ראיות". האם זו שיטה טיפולית כלשהי? אודה לעזרתכם, כיוון שלא הצלחתי למצוא מידע בשום מקום אחר...

קרן שלום, לצערי כרגע זה לא מצלצל לי מוכר, אבל אנסה לחזור למקרות ואם אעלה שם משהו אחזור אלייך, דרור

שלום רב, אני בן 30 יש לי בעיה ריגשית שמשפיע עלי בתחומי הזוגיות והעבודה, ניסיתי בחיי כל מיני מיפגשים חוויתים בסדנאות לפני רישום סופי הייתי לפני כמה שבועות בפסיכודרמה לא ממש הצלחתי להתחבר לשלב בו יש לעשות משחק תפקידים ולגלם דמויות,הבנתי שזה המוטיב המרכזי בפסיכודרמה. מדובר על כ 20 מיפגשים של 3 שעות כל מיפגש,הפחד המרכזי שלי הוא איבוד עיניין רציתי לשאול אותך מניסיון, האם תכונה זאת יכולה להרכש במהלך הפסיכודרמה או שחבל לי על הזמן, אני בחיים שלי טיפוס יותר פאסיבי ויותר נוח לי לצפות מהצד בדברים, אשמח לתגובתך ,אשמח גם לקבל המלצות לי על סדנאות תקשורת אחרות .

שלום לך, נראה שבחרת כלי שבמובן מסויים הפוך לנטייה הטבעית שלך. אתה מעיד על עצמך שאתה פאסיבי ואילו בפסיכודרמה המטופל נדרש לעשייה אקטיבית. זה יכול להוות מכשול, אם הקושי בשימוש בכלי לא ייאפשר לך להביא את עצמך. מצד שני, אולי האופן בו תביא את עצמך (או תתקשה להביא את עצמך) נוגע בדיוק בנקודה הזקוקה לחיזוק/עבודה? אולי חשיבה עמוקה לגבי מה שהביא אותך לבחור דווקא בפסיכודרמה יכולה להנחות אותך בהמשך, אם זה כלי שעשוי לאפשר לך עבודה או לא. קיימות מסגרות קבוצתיות רבות ומגוונות לעבודה על קשיים כדוגמת אלה אותם אתה מתאר. אם תציין מה הכיווון אליו אתה נוטה (למשל: קבוצה מילולית, קבוצה שנעזרת בכלים יצירתיים, סדנא וכו') ובאיזה אזור אתה גר ייתכן שאוכל לסייע לך. בברכה, אור-לי

שלום לך, אני מסכים עם אור לי שייתכן ודווקא ההכרח להתעמת עם הקושי שלך יכול לעזור לך. אני באופן אישי לא מנחה קבוצות פסיכודרמה ולא מטפל בשיטה זו ולכן לא אוכל לספר לך האם מניסיוני זה עובר או לא. אבל מניסיוני בסוגי טיפול אחרים ישנם מקומות בהם כניסה עם ה"ראש בקיר" עוזרת ויש מקרים בהם היא לא. שאלתי היא מדוע אתה בוחר דווקא בפסיכודרמה קבוצתית ולא פונה לטיפול פסיכולוגי פרטני, אשר יכול לדעתי לתרום לך רבות בשלב זה. ואולי יכול להוות פתח לטיפולים אחרים בהמשך. לילה טוב, דרור

ראשית אני גר באזור המרכז, אני מעוניין להתנסות בכל דבר שיכול לפתוח אותי מבחינה ריגשית, החוסר פתיחות ריגשית מלווה אותי הרבה שנים,אני לא טיפוס משתף,גם בתקופות מוקדמות בחיי הרגשתי בז אני מרגיש שהשתפרתי במידה מסויימת, הייתי בטיפול פסיכולוגי בעבר, אבל היתה לי נטייה להחליף את המטפלים עקב איבוד עיניין וקושי בפתיחות ריגשית. לגבי סדנאות אני פתוח להצעות, דבר אחד בטוח לא מה שקשור לציור ופיסול, אני מרגיש שאין לי מספיק סבלנות לזה,אוהב לראות יצירות של אחרים פחות ליצור בעצמי. אולי משהו בתנועה.ניכנסתי עכשיו לאתר של האיגוד הישראלי לתראפיה הבעה ויצירה ומרוב עצים לא רואים את היער. אשמח לתגובתך

הי, רציתי להתייעץ איתך בנוגע ללימודים. אני בתקווה רבה מסיימת תואר ראשון בספרות שנה הבאה, אבל החלום שלי התפתח בשנתיים האחרונות ובמקביל לעריכה וכתיבה , אני מאוד רוצה להגיע לפסיכולוגיה קלינית, להתעסק עם סיפורים אמיתיים ולא רק כתובים.. יש לי כמה שאלות. האם כבר מאוחר מדי, אם אני בת 25 עוד מעט, להתחיל ללכת בדרך הארוכה מאוד הזו? ושאלה שנייה היא, התלבטות בין לעשות תואר ראשון בפסיכולוגיה ואז לנסות את המתאם ( שזה מפחיד אותי כשלעצמו, כי הסיכויים אפסיים ) לבין לעשות הסבה לעובדת סוציאלית ואז עבודה סוציאלית קלינית. הבנתי שמבחינת טיפול, אין ממש הבדל..ובכל זאת, מה יותר כדאי יחסית לגילי והכל ( אם הייתי חמש שנים אחורה לא הייתי ממש חושבת ). שאלה שלישית, שזו גם הסיבה שאני נרתעת מלהתייעץ על זה עם הפסיכולוג שלי היא - האם אנשים עם בעיות כמו שלי, דיכאון, אובססיות וכו', יכולים להיות בעמדה מטפלת? האם זה לא קצת יומרני? אני יודעת מצד אחד שזה עשה אותי מאוד קשובה ורגישה לאחרים ( אבל עדיין לא לעצמי..המממ...) ואני אף פעם לא נותנת לעצמי ליפול כשאני יודעת שיש לי אחריות (אני רואה את זה בפ"רח ), אבל אני מפחדת שאם אני אספר לו הוא יצחק עליי ובצדק. הוא רואה אותי במצבים כל כך רעים, אני בקושי מצליחה לתקשר, גם פה לפעמים אני כותבת כשאני די באטרף, אבל חלק מזה זה החרדות הקיומיות שלי, האבסורד שאני מוצאת בחיים האלו וחוסר המשמעות ( היה לי נחמד לשמוע שיש שיטה טיפולית אקזיסטנציאלית, ואני מאוד מתחברת לזה בספרות, אשמח לשמוע ממך קצת יותר על השיטה הזו, אני יודעת שזה דורש יותר מעורבות של המטפל והבאת הערכים שלו לטיפול ) ואולי דווקא השיטה הסוקרטית של דיאלוג בין אנשים תביא אותי יותר קרוב לאמת, אני נורא מקנאה בכם הפסיכולוגים שיש לכם גישה לעולמות שלמים של נפשות, ושהמטרה שלכם היא לנסות להבין אותם וגרום להם להבין את עצמם...בכל מקרה, זה מגוחך שבן אדם דיכאוני כמוני ילך לכיוון ההוא? טוב, פיצצתי בשאלות, מצטערת מראש.

אופיר שלום, אני אנסה לענות לך בשני צירים האחד הוא שאין מניעה שתתחילי ללמוד בגיל שלך פסיכולוגיה, אם כי זה מסלול ארוך (מינימום תשע שנים עד שתוכרי כפסיכולוגית קלינית ממוחית). אבל זה בהחלט אפשרי. זה נכון שאפשר לעבור הסבה בדרך לעבודה סוציאלית, ואף כי ניתן לטפל עם תואר שני קליני בעבודה סוציאלית הרי שאופי ההכשרה שונה, ולעיתים קרובות גם סגנון העבודה שונה. בציר השני יש את איך שאת מרגישה עם עצמך. האם זה באמת מתאים לך. אין כלל מניעה שאדם עם קשיים נפשיים יטפל באדם אחר. השאלה שמטרידה אותי היא מדוע את כל כך חוששת לספר לפסיכולוג שלך? מה הוא מייצג עבורך. אני הייתי מייעץ לך להשקיע ולבדוק את זה עם עצמך ואיתו. לגעת בפחדים שלך. מן הסתם זה לא קל ולא יהיה הקושי האחרון, אבל זה חשוב. בהצלחה, בכל מה שתבחרי, דרור