פורום פסיכולוגיה קלינית

אני מרגיש שאני הולך להשתגע אני לא יודע מה לעשות עם עצמי הראש לא רגוע הכאבי הראש האלה כבר שיגעו אותי אין לי מנוח כל מה שאני שומע ניכנס לי למוח ומשגע אותי ואין לזה מרפא הכדורים לא עוזרים ואני לא רוצה להגיע לבית חולים אבל אין לזה מרפא אני רוצה למות בחיים לא היה לי את הסיפטומ הזה מחשבות שליליות בילבול זיעה כאבי ראש נימעס לי כבר של אמא שלי שהביאה לי את הגנים המחורבנים האלה שהורסים לי את החיים בלי הנאה אהבה רק סבל מה אני צרייך לעשות??????

שלום eyal1, אתה מתאר סבל מאוד גדול, הנובע (אם אני מבינה נכון) ממחשבות מטרידות. אם יש לך מטפל/ת, כדאי מאוד להקדים את הפגישה עמם למועד קרוב ככל האפשר. במידה ואינך מטופל בטיפול פסיכולוגי, נראה לי נכון לקדם את האפשרות הזו. בינתיים, נסה את התרגיל הבא: שב במקום נוח, ועצום את עיניך. דמיין שהתודעה שלך היא מרחב שהמחשבות שלך נכנסות ויוצאות ממנו מעצמן. התבונן בכל מחשבה שנכנסת: מה היא 'אומרת'? מה 'כתוב' בה? במידת האפשר, השתדל לא 'לעשות' שום דבר למחשבות, רק להתבונן בהן, לתת להן ללכת לאורך מרחב התודעה שלך ואז לצאת. המשך לעשות זאת ככל שתוכל. החזק מעמד, אורנה

שלום, בני בן כמעט 6, עולה בשנה הבאה לכיתה א'. מאז ינקותו התגלה כילד טוב במיוחד, חברותי ונוח, ואף מנסה לרצות את מקורות הסמכות, הורים וגננות. בגי ל3 נכנס לגן שמסגרתו התגלתה (במאוחר) כנוקשה מדי עבורו, והגיב בהרבצות. למרבה המזל, בשנה שלאחר מכן (בשנה שעברה) עבר לגן עם גננת נהדרת, שהבינה אותו והזיבה לו את שלוות רוחו והתנהגותו. עם זאת, השנה התנהגותו משתנה, ואף שכל הצוות מעיד שהילד משתדל מאוד ושלרוב הוא פשוט נהדר, יש ימים, ולעתים שבועות רצופים, שבהם פשוט אי אפשר להשתלט עליו: לפעמים מרביץ לילדים אחרים (כולל, ואולי בעיקר, לחבריו), לא מסוגל לשבת בשקט במפגש, מציק ומטריד על אף בקשות חוזרות ונשנות לחדול. גם בבית ההתנהגות דומה, ומה שבולט הם שלושה דברים: קושי לשלוט בכעס (הוא מעיד על עצמו שהוא "לא מצליח לעצור את עצמו"), קושי להתמודד עם תסכול (למשל, אי הצלחה במשחק גורמת לו "לשבור את הכלים"), ועם זאת - טוב הלב העמוק והרצון האדיר לרצות אותנו (מה שכמובן רק מגביר את התסכול כשאינו מצליח, ואיתו את הכעס, ואיתו את ההשתוללות). אני מאוד מודאגת מהמעבר לכיתה א', שרק יגביר לחצים קיימים, ומן המפגש עם מורה שאינה מכירה אותו ועשויה להגיב להתנהגותו באופן קשה, מה שרק יחמיר את המצב. אני גם לא יודעת איך להגיב בעצמי: מחד, ברור לי שהוא זקוק לרוך, ומאידך, הסבלנות שלי לא ארוכה כפי שהייתי רוצה, מה גם שיש לו אחים קטנים ואני לא מצליחה לעמוד ב"מבחנים" שלו. אני רואה במפורש שתגובה רכה ומבינה שובה את ליבו, אבל פעמים לא מעטות אני לא מצליחה (כמוהו) לעצור את עצמי, כועסת ואף מתרתחת, והתוצאה כמובן רק שלילית. אודה מאוד על כל עצה בנסיון לצאת מן המעגל... דיאנה

שלום דיאנה, תיארת ברגישות רבה את מעגל התסכול-תוקפנות שבנך חווה, ואת תחושותייך כלפיו (זיהוי הרגע בו אתם מאד דומים הוא חשוב ומרגש בעיני, ויכול להוות נקודת מפתח בהבנה שלך אותו). אני חושבת שכעת הזמן להוסיף להתבוננות הנבונה שלך עיניים ואוזניים נוספות, שיוכלו לעזור לך לזהות נקודות מפתח נוספות במעגל הזה, בהן נכון וכדאי להתערב. אני ממליצה לך להתייעץ עם הפסיכולוג/ית החינוכי/ת האחראיים על הגן, ולתאם מספר פגישות של הדרכת הורים. ילדים מגיבים נפלא גם לשינויים מזעריים בתגובות הוריהם, ומאד כדאי ללמוד דרכים מועילות להרגיע אותו ולתמוך בו בהתמודדויות הרגשיות שלו. בברכת עלייה מוצלחת לכיתה א', אורנה

התלבטתי איתך ביום רביעי לגביי המשך טיפול ואמרת שאת תוהה אם זו אכן היתה שיחת פרידה. ואני עדיין מתלבט... הטיפול היה אמור להיות מלכתחילה קצר-מועד והמטפל אף הגדיר משך שטיפול. הגעתי אליו עם חצי-המלצה ובהחלט נתתי קרדיט לטיפול. יחד עם זאת הדרך שלי לבחון את היעילות היא דרך דבריו של המטפל. היה לי קושי עם שיטת האבחון ותחושה שאני לא מצליח להתמקד וגם לא ראיתי שיפור במצבי. עד השיחה שבמהלכה המטפל פתח אצלי פצע בדמות חרדה וזה עורר אותי. וזה קרה בעקבות חילופי דברים ביננו שהוציאו אותו משלוותו וכנראה המוצא שלו היה להדביק לי את מדבקת הפחד והחרדה. הוא הביע חוסר רצון להיגרר לתוך עולמי. בשיחה שאחרי הסברתי לו שאולי הוא פתח לי פצע וזו יכולה להיות פריצת דרך אבל הוא לא ידע ל"חבוש" לי אותו. פתאום חויתי את המטפל כמשהו כוחני. זהו. בשיחת הסיכום הארוכה שבאופן אסורדי היתה הכי אינטימית ופתוחה..המטפל הודה שיש ביננו דמיון רב ושגם לו יש רגישויות דומות לשלי...ואז תהיתי האם חשתי את זה כל משך הטיפול ולכן היה קשה לי לבטוח בו. תהיתי ביחד איתו, האם זה נכון שהוא יטפל בי כאשר נגיעה במקומות רגישים שלי עשויה לעורר גם אותו ובעצם למנוע ממנו להיות איתי באופן מלא. לא היתה לו תשובה. בכלל הבעתי בפניו תחושה שהוא לא ממהר להיכנס לעולם שלי...חלומות...ועוד עניינים מהותיים עבורי שהוא לא מתייחס אליהם. אז אמרתי לו שאולי זה עמוק מידי בשבילו... זהו, נשארתי עם מדבקה של חרדה, ושבהחלט יתכן שתוקעת אותי בחיים אבל מה אני עושה איתה...אין לי מושג....מה דעתך?

שלום יניב, אני מצטערת לשמוע שהחוויה שהטיפול הותיר בך היא חוויה כוחנית ולא מספיק רגישה לצרכיך. העובדה ששיחת הסיכום הייתה השיחה האינטימית ביותר, היא דווקא עדות טובה למה שאפשר לעשות בטיפול. בנוגע לשאר הדברים שכתבת על המטפל אני קצת מהססת כיצד להגיב. יש לי תחושה שהחשיפה העצמית של המטפל הייתה מוקדמת מדי ולא לחלוטין נחוצה, אך באמת שקשה (ולא נכון) לבקר דברים מבחוץ. לגבי החרדה - אני מזמינה אותך בחום להתנסות שוב בטיפול פסיכולוגי. הפעם, יתכן שתרצה לבחור בפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בחרדה, על-מנת שתוכל להתבונן בדברים לעומקם. שיהיה בהצלחה, אורנה

היי אני בת 24 נשואה חצי שנה לבן 37 שנינו התחתנו מרצון גרים עם הוריו (מטבח משותף איתם) אביו חולה אלצהיימר אשתו בת ה70 מטפלת בו ,בעלי החל עבודה חדשה בתור עצמאי לפני כ4 חודשים אך לא ממש הולך לו ,יש לו אח שבא לבבקר כל שבועיים עם אשתו ,אנחנו מתרבות שמרנית,עם אותו אח יש לו כימיה נהדרת הבעיה שאני ובעלי שוכבים רק פעם בשבועיים או 3 שובועות ולי מתחשק לפחות 3 פעמים בשבוע,דיברתי עם בעלי על הנושא שאני יודעת שדואג לאבא מהעבודה אך קשה לי חוסר סקס למשך זמן כה רב הצעתי שנלך לטיפול זוגי אך אומר שכרגע במצב שאנו נמצאים בבית (הוא מתכוון למצב אבא) לא יעזור טיפול ,אז כשדיבורם עם בעלי לא עזרו עירבתי את אחיו וסיפרתי לו על הבעיה (היתי נבוכה כי זה לא כ"כ מקובל בחברה שלנו) ואמרתי לו שידבר עם אחיו בעניין,הוא אמר ששמח דווקא שפתחתי את העניין בפניו ושידבר איתו מבלי שיגרום לו לחשוד שזה בא ממני (כי נראה לי שבעלי לא יקבל את זה טוב שדיברתי עם אחיו על הנושא),בקיצור האח היה חמוד ואמר שיעזור ושזה יקח קצת זמן שאני צריכה קצת סבלנות.הקטע הוא אומר שאני אעדכן אותו לגבי ההתפתחות בעניין ולפי כך ימשיך לשוחח עם אחיו אם יש צורך,אני קצת נבוכה מהעניין אבל נראה שאין ברירה.האם זה דבר טוב מה שעשיתי או היה טעות? דרך אגב אני ממש לא מצפה לסקס 3פעמים בשבוע מבעלי כרגע במצב זה אך הבעיה שהוא רוצה שאחכה עד שהמצב יירגע כלומר ללא סקס כלל,מה שאמרתי לאחיו שאני מרגישה שהחיי מין שלנו הדרדרו ומרגישה שלא נמשך אליי אחרי זמן קצר כ"כ ושזה מתסכל

שלום אסתי, אני זוכרת את בעייתך מההודעות הקודמות שכתבת, ואני מבינה שאת נעה במעגלים מבלי להגיע לפתרון ממשי. לאור זאת אפשר להבין את התסכול שאת חשה, אך לעניות דעתי לא בחרת במוצא המתאים לתסכול. יש הבדל גדול בין פתיחת ליבך בפני מטפל, ואפילו בפני חברה שלך (והדגש הוא על שלך, לא שלו) שאת סומכת על הדיסקרטיות שלה, לבין שיתוף גיסך בפרטים אינטימיים מחיי המין של אחיו. למעשה, הפרת בכך את אחד הכללים הבסיסיים של חיי זוגיות, המבוססים על שמירה על פרטיות בן-הזוג ופרטיות התכנים הנוגעים לזוגיות. לתחושתי, הדבר נכון לעשות יהיה להסביר לגיסך שטעית בכך שחשפת את אחיו מבלי ידיעתו, ולא להמשיך לשתף אותו בפרטים אינטימיים על אחיו. במקביל, ברור לי שאת עצמך זקוקה מאוד למוצא רגשי, ולמקום בטוח עבורך בו תוכלי לחשוף את רגשותייך. אנא פני לשרות הפסיכולוגי הממוקם במקום לימודייך או בסמוך למקום מגורייך. בהצלחה, אורנה

היי ליאת כאן אציין בקצרה למה אני קוראת התנהגות ילדותית אפרוש בפנייך מספר נודות המראות התהגות ילדותית. 1.חוסר התמודדות עם דברים כמו למשל מוות אכזבה וחוסר יכולת להוציא כאב כלומר לדבר עליו 2. בריחה 3. תלותיות וצורך באחיזה בקיים ובמוכר 5.ביישנות יתר הסתרות מדאיגה התבודדות אגב זזאת שולמית אני כתבתי לך כאן בפורום לא מזמן על אישה כבת 46 עוד מעט עם זכור לך השבתי לך אך דרור השיב לי ועכשיו אני תופסת אותך ורוצה ממך תגובנ באשר לנקודות שציינתי מזה ניראה לך. אשמח לתשובה מהירה ככל האפשר

שלום שולמית, מאחר ואינני יודעת במה מדובר, אני מציעה 'לתפוס' את ליאת בימים הקבועים שלה - חמישי-שבת. בברכה, אורנה

למשתתפי הפורום, בשל מחלה, דרור לא השיב היום בפורום. אנסה למלא את מקומו כמה שאצליח עוד הלילה, ואת השאר אורנה תקח מחר. החלמה מהירה ונשיקות לדרור ליאת

אוי ליאת :-(

תרגיש טוב, גבר!

ליאת, נשבר לי הגעגוע לא מפסיק הוא רק מיתעצם. אין לי כוח לזה. לא היום. לילה טוב :-(

שלום רב, חמותי, בשנות ה-40+ לחייה, גרושה, ובעלי הוא בנה היחיד. משיחות שניהלתי איתה בתקופה האחרונה אמרה לי שבשנים האחרונות היא מרגישה מדוכאת. היא מואסת במיקצועה ויש לה קשיי פרנסה .למרות הרגשת המועקה היא אינה מסתגרת בביתה ומתבודדת אלא כן מגיעה למפגשים משפחתיים ונפגשת עימנו יומיום- על פניו, נראה שהכל בסדר .... עם זאת, נראה שההרגשה הרעה מקננת בה ומדבריה, לעיתים קמה בבוקר ומתחילה לבכות ללא סיבה או הסבר. אינני פסיכולוגית אך נראה לי שמדובר ב"משבר גיל ה-40" שאותו מתקשה לעבור בגפה, ללא בן זוג . בעלי ואני התחתנו לפני שנתיים,אנו גרים קרוב לביתה ונפגשים כל יום אך כנראה עדיין מתקשה להתרגל לגור לבד.. ומרגישה קצת בדידות... כאשר הלכה לרופאת המשפחה שלה ניתן לה מרשם לכדורי רסיטל והיא לוקחת אותם בחודש האחרון. מאז הרגשתה השתפרה והיא מרגישה הרבה פחות מדוכאת. שאלותי הן- האם אילו כדורים שמתאימים למצבה? האם הם ממכרים?אני חוששת שתרגיש תלות בהם... האם אילו כדורים פסיכיאטרים?מותר לרופאת משפחה לרשום אותם? בימים האחרונים היא מתחילה לשנות כיוון תעסוקתי,לפתוח איזה עסק קטן, "בייבי משלה" אנו מעודדים אותה מאוד ונראה שהדבר מרגש אותה.. האם תחושת הדיכאון עשויה לעבור בעקבות שינוי כזה וניתן להפסיק לקחת את הכדורים. אני מאוד חוששת מלקיחת כדורים, בעיקר לא טבעיים ואינני רוצה שתעשה דבר שיזיק לה. תודה רבה , יעל.

שלום יעל, את השאלות התרופתיות כדאי להפנות לפורום פסיכיאטריה. באופן כללי אציין שההליך נראה לי תקין לחלוטין, ואני שמחה לשמוע שהטיפול התרופתי מסייע לחמותך. בנוגע לבייבי שלה - זה נפלא, ובוודאי שאם תמצא את עצמה מושקעת במשהו חדש ומלהיב תחושת הדיכאון תיחלש. בברכה, אורנה

המשך לשאלה הקודמת בנוסף למתואר מקודם , אימי גם הולכת לישון מאוד מוקדם, מתעייפת מהר, וחסרת עיניין היא נראית "כבויה" האם ידוע על מצבים כאלה של דיכאון אחרי אירוע מוחי האם תרופה יכולה לעזור, למרות שהיא מוצפת בתרופות מייצבות הרבה תודה

שלום דני, יתכן שאמך סובלת מדיכאון, אך אין אפשרות ממשית לאבחן זאת בפורום אינטרנטי (ובכל מקרה, פורום רפואי דוגמת פורום פסיכיאטריה מתאים מעט יותר מהפורום שלנו). אני מציעה לפנות אל הרופאים המטפלים בה ולתאר את חששותיך. אני בטוחה שהם יעזרו לך להגיע אל אנשי המקצוע המתאימים, לצורך סיוע נפשי בתהליך השיקום של אמך. רק בריאות, אורנה

1. מהם ההבדלים בין המושגים 'הפרעה' ו-'תסמונת'? 2. מהי ההגדרה ל"תסמונת פיטר פן", ומהם המאפיינים? האם זה נכון שרק גברים חווים אותה? (זה מה שהבנתי משיטוט בגוגל). 3. ומה היא 'הפרעת אישיות ילדותית'? מה מאפיין אותה? אבקש תשובות "שטחיות" ע"פ הספר :-) אני יודעת שעל הכל 'צריך לדבר בטיפול' :-) תודה :-)

שלום Q, הפרעה היא שם כללי למצב נפשי המקבל אבחנה פסיכיאטרית (למשל, הפרעת אישיות גבולית). המילה תסמונת מרמזת על צבר או אוסף של תסמינים (סימפטומים). למיטב ידיעתי, תסמונת פיטר פן והפרעת אישיות ילדותית אינם מושגים מוכרים במערכת האבחון של הפסיכיאטריה, המקובלת גם על הפסיכולוגיה הקלינית. אני מניחה שמדובר בנטייה לאי בשלות ואי רצון להתבגר, אך תצטרכי לקרוא על כך יותר באתרים שמציעים את האבחנות הנ"ל. בברכת גדילה מוצלחת (ופעמים גם מעוף לעבר ארץ לעולם-לא), אורנה

:-) משום מה, לא קל למצוא על זה חומר באינטרנט... כל מילה תהיה לעזר :-) תודה.

הפסיכולוג שלי הודיע לי היום שאינו מעונין לטפל בי יותר. אני מטופלת אצלו כבר שנה עקב אובדן והוא הודיע לי שעקב מחלוקת ביננו שהוא אינו יודע איך לטפל בה הוא לא מעונין לטפל בי יותר. הוא הודיע לי שניתן לקיים עוד פגישת פרידה אך איני רואה בכך טעם אני מרגישה כאילו אני חובה אובדן נוסף . אני כ"כ כואבת. הצילו !!!!!!!!!!

אולי זה הכול עקבה לטובה בשביל כסף את תשיגי פסיכולוג טוב לא חסר היום בעלי מקצוע אז תתחילי לספר את סיפורך מהתחלה רק תאמרי לפסיכולוג שלך שירשום לך במיכתב את הבעיה שלך שתוכלי להראות לרופא אחר ותפסיקי לקחת את החיים קשה

אינני מעונינת לגשת לפסיכולוג אחר.

לי, פסיכולוג זה לא אינסטלטור, ואנשים נקשרים אל הפסיכולוגים שלהם מאוד מאוד...הם לא תופסים את אותו הבן אדם כ"בעל מקצוע" בלבד, וכמו שאת לא יכולה ללכת למישהו שאיבד חבר קרוב ולהגיד לו - למה אתה חווה אבדן? יהיו לך עוד הרבה אנשים שירצו להיות חברים שלך? זה נכון, מצד שני לא משנה מה אתה הבאת לקשר, בין אם זה את עצמך או כסף או את שניהם, הבן אדם שמולך כבר לא יהיה אותו האדם שלמדת לאהוב, על התכונות שלו, התגובות שלו על היחס הזיכרונות וההיסטוריה - ה כ ל, אין תחליף לבן אדם - לכן, האבדן. בין אם זה אמא, חבר, פסיכולוג או כל בן אדם אחר שנקשרת אליו - בטח שכסף לא יוכל למצוא את הפיתרון לחלל שהוא השאיר כשהוא עזב..אף פעם לא היה לך מישהו קרוב באמת? או שפשוט עוד לא עברת הרבה בחיים? נו, מילא, עדיף שכך. מטומטמים אבל אופטימים, כמו הדרום אמריקאים. זה לא נורא....

אני כל כך מבינה אותך! כי לי קרה אותו הדבר. זו נטישה שקשה להתגבר עליה. אני חושבת שהפסיכולוג שלך חסר אחריות. א. שהוא לא ניסה להעביר אותך למטפל אחר, למרות שאת מרגישה שאת עדיין צריכה טיפול ומקום להיות בו. ב. כי בן אדם בוגר שיש לכם קשר כל כך ארוך, ידע לכבד אותך מספיק כדי לא לקטוע ככה את הטיפול ותת לך קלוז'ר מסוים בצורת פגישת פרידה... אני לא יודעת מה הייתה מחלוקת כל כך גדולה שהוא לא יכול היה להתגבר עליה, בין עם ע"י לקחת עזרה מקצועית בעצמו, או להמשיך לדבר על זה, אבל זה חוסר אחריות פרופר! לדעתי, תגידי לו כל מה שאת מרגישה, תשאלי בדיוק למה לא ניתן להתגבר על המחלוקת הזו, ואפילו תגידי לו שאת צריכה אותו. אולי זה יעזור לו להבין כמה זה כואב לך, אבל אל תוותרי על מה שמגיע לך. לפחות זו דעתי..אבל, אם הוא לא יהיה מוכן להקשיב, אל תבזבזי אליו את הזמן. תמצאי דרך להמשיך הלאה, תחפשי אנשים אחרים שכן רוצים להיות שם בשבילך ותאחזי בהם, או שתחפשי פסיכולוג/ית אחרים והפעם תדעי יותר טוב מה את צריכה ותדעי לבקש את זה מההתחלה, בין אם זה להישאר לצידך לא משנה מה, או כל שדבר אחר שהיה קשור למחלוקת בניכם. אני מאחלת לך הרבה חוזק! שומעים את הכאב שלך, והלוואי שהוא יעלם בקרוב.

אך אני דחיתי זאת על הסף זה נראה לי רק משהו שיעצים את הכאב. איני מעונינת להיפגש עם פסיכולוג אחר איני רואה את עצמי נפתחת שוב לפני מישהו/מישהי.

ולא בפורום ואז ניתן לפרט את מה שקרה.

היי, אני מתאר לעצמי שזו תחושה מאד קשה. מנסיוני כמטופל זו בהחלט יכולה להיות חוית נטישה ואובדן. אני הייתי מציע לך להיות אמיצה וללכת לפגישת הפרידה. תנסי להסתכל על הדברים מנקודת מבט אחרת, לנוהג כפי שלא נהגת בעבר. זו אולי הזדמנות בשבילך להתעצם. זו הזדמנות אולי להתפכח מאשליה שהמטפל שלך הוא כל יכול, כי אחרי הכל הוא רק בנאדם. טיפול כמו מערכת יחסים יש בה משברים. ואת במשבר כעת בטיפול אבל זה לא בהכרח חייב להיות הסוף. אם המטפל התייאש, חשבי את ,מה באפשרותך לעשות, איזה צעד שיגרום לו להבין כיצד הוא יכול לעזור לך. אני מאמין שבכל מקרה, המפתחות לריפוי שלך נמצאים אצלך. זו הזדמנות שלך להתעלות על עצמך ולמצוא דרך לשמור על המסגרת הטיפולית. כדי שתדעי שעשית את המירב. תנסי להסתכל על הקשר שלך מנקודת מבט של שותפות ולא רק ממקום פסיבי. חשבי היטב מה את רוצה להשיג מהמטפל שלך בשלב זה. לא להתייאש. בהצלחה

אני כ"כ מיואשת שהייתי מוכנה לקבל כל תנאי אם הוא היה מוכן להמשיך לטפל בי. אני לא מפסיקה לבכות מאז הטיפול היום.

שלום א' מההסבר ששלחת, ניתן להבין שלא מדובר בקפריזה משונה של המטפל, אלא במשהו מצטבר, שמבחינתו הגיע לנקודת שיא באירוע האחרון. אני מבינה את הזעזוע והאובדן שאת חשה מול צעד קיצוני שכזה, אך עליך לזכור שמרגע שמטפל איבד את העמדה האמפתית כלפיך - יהיו סיבותיה אשר יהיו - הוא יתקשה מאד למלא עבורך את הפונקציה המיטיבה לה את זקוקה. מבחינות רבות, כשמטפל מרגיש כך, מוטב שיפסול את עצמו מראש. על הסגנון והדרך אפשר להתווכח. אני מציעה לך ללכת לאותה פגישה אחרונה, להביא את תחושותייך בצורה אותנטית, ולאפשר לשניכם להיפרד באופן מכבד. בברכה ליאת

המטפל מאבד את העמדה האמפתית - והמטופל מושלך לרחוב. בעיני זו עילה לתלונה אתית, אם לא למעלה מזה.

הי דרור שאלת אותי שבוע שעבר מה הפסיכולוג שלי מייצג בעבורי, מאחר ואני לא מסוגלת להתייעץ איתו על המשך הלימודים..אתמול נזכרתי למה אני לא יכולה להתייעץ איתו. שוב התחלתי להרגיש נוח, ורק ניסיתי להעיז להוריד את ההגנות, להיות ספונטנית, לא לחשוב על בקשות אלא פשוט להיות אני, וזבנג, חטפתי בפרצוף. זה פשוט עושה אותו חולה לראות שאני מתחילה להיות במצב קצת יותר טוב, כשאני מעיזה להיות אני ולהביא גם את הרצונות שלי, הוא פשוט מתחיל לכעוס, ולהיות קטנוני על כל דבר וליצור ריבים דווקא. אני לא יכולה יותר עם המקום הזה שמנסה רק להוריד אותי ולהאבק בי כל הזמן. אני מרגישה שם נון סטופ מושפלת. ואני נאבקת בזה כל כך הרבה זמן, ואני מתחילה לחשוב שזו לא אני והבעיה באמת לא בי, אולי אני צריכה משהו שהוא באמת לא מסוגל לתת? מתי יודעים לעזוב והגיד זה פשוט לא הולך? הפיצוץ הקודם היה כשביקשתי חיבוק. לגיטימי שהוא לא יכל לתת, לא חשוב שהוא הפסיק את הטיפול ואת זה הוא לא היה חייב לעשות..בסדר, עברו כמה חודשים, חזרתי לטיפול, התחלנו לשקם. אתמול הרגשתי ממש נורא, בקושי הצלחתי לצאת מהבית לאוטובוס והיה לי ממש מסע מפרך להגיע לשם כי זה בעיר אחרת. כולה ביקשתי ממנו ( מראש ) לשבת על כסא שיותר נוח לי בו שנמצא בחדר ההמתנה ותה. הוא עמד בחוץ והתווכח איתי במשך כמה דקות על זה שהוא לא רוצה להכניס את הכסא. הסברתי לו שיותר נוח לי בו וזה לא משהו שאני מבקשת כל יום ( עד שאני מבקשת משהו!! ) אבל לא! למה לא? כי התחיל להיות לי נוח מדי ורק רציתי לבוא ולשבת על הכסא שאני אוהבת ולנוח. ממש בקשה גדולה! הוא ידע שאני מגיע במצב קשה, שאני רק מתחילה לעקל את זה שאין לי אמא ולעולם לא תהיה לי ופאקינג קשה לי. אז מה כבר ביקשתי? למה אני צריכה להרגיש בושה כזו גדולה ודחייה כזו על בקשה מאוד פשוטה? אז מה הפסיכולוג שלי מייצג בשבילי? את ההורים שלי. שכל פעם שאני מנסה להתקרב דוחפים אותי החוצה ומשפילים אותי ולא נותנים לי להתקרב או להיות בעמדת שווה בין שווים ( במידה והם טורחים להתייחס אליי והם לא ). אז לעזוב או לא לעזוב? ביקשתי משהו מוגזם?

שלום אופיר, מטעמים מובנים, לא אוכל לייעץ לך אם לעזוב את הטיפול או לא. כרגע, את פגועה מאד מול ניסיונותיו של המטפל שלך לשמור על גבולות הטיפול. חיבוק פיזי אכן נמצא מחוץ לגבולותיו של טיפול בדיבור (לפחות אצל רוב המטפלים). על הפרק כרגע, עומד ניסיון שלך לשנות באופן קונקרטי את הסדרי הישיבה בקליניקה, וגם כאן המטפל מרגיש צורך לשמור על גבולות המציאות. הבקשה שלך, להכניס אל הקליניקה כסא מחדר ההמתנה, אינה פשוטה כלל וכלל, ואני משוכנעת שהוא הסביר לך מדוע אינו יכול להיענות לה. את מעלה נושאים ורגשות מאד משמעותיים שהתעוררו מול הצבת הגבולות שלו, ואני חושבת שחשוב מאד לעבד אותם איתו, למרות הקושי. זהו שיעור חשוב על היכולת שלנו להתמודד עם היבטים בחיינו עליהם אין לנו יכולת להשפיע או לשנות (בהם גם חוויות של אובדן). אני מעודת אותך להמשיך את הקשר הטיפולי, הגם שהוא נראה כרגע מתסכל או מביך. ליל מנוחה ליאת

שלום רציתי לשאול מה פשר תופעות אצל ילד בן 5 וחצי כמו חריקת שיניים בלילה, לצד "בילוי" זמן ארוך מידי בניקוי עצמו אחרי עשיית צרכים? האם יש קשר? לאחרונה נולד לו אח והוא כנראה מרגיש בצד... תודה

שלום אוהד, ככל הידוע לי, הסיבות לחריקת שיניים עוד לא נחקרו עד תום. הטיפול בבעיה זו נמצא בתחום התמחותם של מומחי פה ולסת, המתאימים במקרה הצורך (כאשר יש חשש לפגיעה בשיניים או במבנה הלסת) סד מיוחד לשעות הלילה. יש השערות בדבר הקשר בין התופעה הזו לבין מתח וחרדה. איני מכירה קשר בין חריקת שיניים לבין תופעת ההתנקות שאתה מתאר, אך מאחר ואתה מציין גורמי מצוקה אפשריים בחייו של הילד, אפשר לשקול התייעצות עם גורם טיפולי (פסיכולוג ילדים) שיוכל להנחות אתכם כיצד נכון לפעול. בינתיים, נסו לתת הרבה תמיכה וחמימות, ולהקל על הקנאה הטבעית שהוא חש בעקבות לידת אחיו. בהצלחה ליאת

הי, למה אנשים נוטים לזהות מייד חולשה או בלבול אצל בן אדם מסוים ולנצל אותה תוך כדי שהם "מתקיפים" אותו, "דורכים" עליו ופוגעים? האם יש הסבר לנטיה האנושית הזאת? מה הצד החלש יכול לעשות כדי להימנע ממצבים כאלה?

שלום יעל, יש אימרה עממית המדגישה לפיה "לא דורכים על מישהו - אלא אם כן הוא שוכב נמוך". יש אנשים שהצורך שלהם להיות מקובלים ונאהבים כה חזק, עד כי הם מוכנים לעשות כמעט הכל כדי לזכות באהדה מצד הזולת. הם הופכים פגיעים לניצול, עלבון או התקפה, בעיקר בהיותם זמינים, מאפשרים, ומתקשים להציב גבול ברור. העצה הטובה ביותר שאפשר לתת לצד החלש, היא להיפטר הכי מהר שאפשר מהצורך לרצות אחרים, וללמוד לחיות עם האפשרות שלא כולם יאהבו אותו. מאחר וקל מאד להגיד וקשה מאד לבצע, מוטב לעשות זאת בליווי פסיכולוגי תומך, שיתמקד בשיקום התפיסה העצמית והביטחון העצמי. בברכה ליאת

שלום רב, מזה מס' שנים אני סובל מחרדה, התקפי חרדה עם השפעות המלוות בכאבי גוף שונים. בהכוונת פסיכיאטרים שונים נטלתי את כל סוגי נוגדי הדיכאון והחרה כולל כדורי הרגעה (בנזודיזאפינים) ללא הצלחה!!! איזה טיפול אוכל לקבל כשווה ערך על מנת לצאת מהמצב ביש הזה. אילו מוקדים ו/או מטפלים יש באזור חיפה?

שלום שייקה, אם אתה שואל על טיפול "שווה ערך" תרופתי, אזי הכתובת הראויה היא פסיכיאטר. מעבר לתרופות, בהחלט אפשר ללכת על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, הנחשב טיפול קו-ראשון בהפרעות חרדה מהסוג שאתה מתאר. תוכל לחפש מטפל התנהגותי באזור חיפה דרך אתר זה- http://www.itacbt.co.il/ בהצלחה ליאת

דיברתי עם חברי על חוסר החשק המיני ,הסברתי לו כי חוסר יכולתי לשכב עמו לא קשורה כלל אל אהבתי אליו,ושבתי והדגשתי בפניו פעמים מספר שהוא חשוב לי ,ואת גודל אהבתי אליו(עם סקס או בלעדיו). הוא עדיין אומר שהוא לא חש נאהב מספיק. מפריע לו שאני לא יוזמת מגע ,(ולאו דווקא מגע מיני אלא חיבוק ,נשיקה וכו') ולא שיחות טלפון במהלך היום רק לומר שאני אוהבת אותו(הוא עושה זאת מס' פעמים ביום) אבל אני שולחת לו אס.אם.אסים..(מה ,זה לא נחשב?)מאחר ואני קצרה בזמן רוב היום,אני עובדת ובמקום עבודתי אין באפשרותי לנהל שיחות טלפון באמצע העבודה. חרף כל ניסיונותי הוא לא מרוצה,וחרף הסבריי שזה מה שאני יכולה כרגע(גם אם זה מעט אבל אני משתדלת) מאחר ואני שרויה בדיכאון ועוברת יסורי תופת שמילים לא יכולות לתאר. מה שבטוח שאני לא עושה מספיק עבורו,אבל שוב זה מה אני יכולה כרגע בשלב הזה. מרגישה שאני צריכה מרחב ומרחק ,אבל ככל שאני מתרחקת (עקב קשיי שלי בלבד) הוא מתקרב יותר ומתלונן על היחס שהוא מקבל ממני. הוא אומר שהוא רוצה להיות איתי,בעת שקשה לי וכי רצוי שלא אשאר לבדי. האמת שאני צריכה גם את הזמן שלי לבד. כשקשה לי אני מעדיפה להיות לבד עד יעבור זעם רק שלפעמים זה יכול לקחת ימים ואף שבועות... ואם וכאשר הגל דיכאון עובר הוא חוזר תוך זמן קצר. אני כועסת על עצמי שלא מקדישה לו מספיק זמן,מרגישה שאני לא ראויה לו,הוא באמת בחור מדהים...ומגיע לו .... הוא אומר שהוא אוהב אותי ורק אותי והוא מוכן לחכות את כל הזמן שבעולם אבל אני יודעת שהתהגותי ויחסי אליו מפריעים לו. כמה כבר הוא יוכל לבלוע? בסוף הוא ילך ממני. טוב נו, כולם ילכו בסוף אני כזו אחת בלתי נסבלת. אה, ולא הצלחתי לספר לו את הסוד ... כדאי לחכות בשלב זה?לספר בכל זאת? אשמח לעזרה,דרור. תודה.

התכוונתי שלא הצלחתי לספר לו שעברתי בעברי תקיפות מיניות , זה הסוד שדיברתי אליו בהודעה מעליי. סליחה אם זה לא היה מובן.

חן שלום, מדברייך עולה שהקושי בקשר ביניכם אינו מוגבל רק ליחסי מין. את אומרת שקשה לך לעיתים ליצור קשר איתו בכלל. ישנם זמנים שאת רוצה להתרחק, אולי כדי לא להפגע, אולי כדי לא לפגוע. אבל זה רק מעודד אותו להתקרב לחפש אותך. השאלה כאן היא מה יכול להשתנות. האם גילויי האהבה מצידך יכולים להשתנות, האם הוא יכול למתן את רצונותיו? אלו בעיות שכיחות למדי בקשרים זוגיים ואם זה מאוד חשוב לך לשפר את התקשרות ביניכם טיפול זוגי יכול לעזור מאוד. טיפול כזה יכול להיות גם מקום בטוח עבורך לספר על מה שעברת. אני פשוט לא רואה איך את ממשיכה לחיות עם הסוד הזה בלי שישפיע עלייך יותר ממה שכבר הוא השפיע. כך שלטעמי זה נכון לספר לו, בלי קשר לתוצאות. אבל כן הייתי ממליץ לעשות זאת בסביבה מכילה, כמו בטיפול זוגי. בהצלחה, דרור

דרור, אני חושבת שהייתי רוצה לכתוב הנה אבל אני לא מצליחה. כל דבר נמחק ברגע האחרון (על ידי) כל דבר נגוע באיזו חשיבות עצמית מאוסה הכל לא חשוב. הכל משעמם אותי. "אם החלטת לומר משהו, או לכתוב משהו או לצייר משהו, זה כנראה משהו שנראה לך חשוב. משהו שאת מרגישה שעושה אותך קצת חשובה". זה מה שאני חושבת רגע לפני שאני מוחקת את ההודעה.. ואתה לא יודע כמה הודעות מחקתי לעצמי בימים האחרונים... גם ההודעה הנוכחית ממש לא מעניינת. יש כל כך הרבה קוראים בפורום- למה אני חושבת שזה מעניין מישהו מספיק כדי שאשלח את זה. בסוף לא נשאר לי מה לומר. וגם את המחשבות שלפני הכתיבה אני מצמצמת לאט לאט, קוטעת אותן לפני שיתפתחו למשהו. לפני שיתנו תוקף מילולי לתחושות מעורפלות. גם למטפלת שלי לא נותר לי הרבה מה לומר.. הכל עובר דרך המסננת החרוצה.. יש יותר ויותר דברים שאני לא מספרת כי זה טפשי או לא מעניין או מלא חשיבות עצמית בעיניי, ואז גם קשה יותר להשלים פערים. 5 חודשים התלבטתי אם ואיך לבקש ממנה להביא גם חומרים כתובים לטיפול. בסוף פשוט אמרתי לה שאין לי אומץ לבקש ממנה והיא הזמינה אותי להביא מה שארצה. בתיק היו לי המון דברים שהבאתי, אבל לא היה לי אומץ. הרגשתי שהשיחה שלי ביני לביני מקבלת נפח אחר כשהיא מודפסת ומובאת לפניה. שהמחשבות צריכות לקבל הצדקה כדי להיות מובאות בפורמט כתוב. ולא הייתה לי הצדקה. המילים שלי ביני לביני (וחלק גדול ממה שהבאתי היו דברים שנכתבו כאן, לא משהו לחלוטין סמוי..) הרגישו לי פתאום אישיות מדיי כדי להביאן לפניה. אני לא מרגישה מספיק קרובה אליה כנראה, ואז המילים לא מספיק חשובות כדי להיות מובאות בכתב, מודפסות. גידי רובינשטיין בטח היה כותב לי בצורה בוטה ונחרצת שלדעתי אני לא חשובה. ואני לא חושבת שאני חסרת ערך. פשוט זה מתמסמס לי נורא מהר כשאני ליד אנשים אחרים. אני מרגישה לפעמים שבהדרגה היא הופכת ללא רלוונטית לי. זה לא שאני לא חושבת עליה בין הפגישות, אני פשוט לא מרגישה שאני קשורה אליה מספיק או מוכנה להתאמץ כמו פעם להפוך אותה למשמעותית. אין לי חשק להתאמץ. ובכלל, לאחרונה נראה לי ששום דבר לא חשוב לי מספיק באופן כללי. פשוט לא מספיק אכפת לי מכלום. אולי זה העניין..שום דבר לא *באמת* חשוב לי. הכל כרוך באיזה שכנוע עצמי שלא מחזיק הרבה זמן, ובשביל מה? מדגדג לי למחוק גם את זו... "מה בעצם את אומרת כאן? שמשעמם לך?! בסדר, להרבה אנשים משעמם.. לכי תראי טלויזיה או משהו ותעזבי אותנו בשקט"

מצחיקולית חמודה... אני מקווה שחזרת מהטלויזיה... זה ממש נחמד מצידך אבל חשוב שתביני שאת לא כאן כדי לשעשע או לעניין אף אחד, כנ"ל לגבי הטיפול שלך, אלא כדי לקבל עזרה את יודעת מה מצחיק?- את משלמת לה כסף ואם זה לא מעניין אותה היא מוזמנת לתת את השירות הטוב ביותר ואז ללכת לבכות לבעלה שלמה היא בחרה במקצוע כ"כ משעמם! ואנחנו כאן כי בא לנו ואם לא מתאים למישהו ההודעה שלך אז הוא מוזמן להעביר אותה באמצע או לא להגיב או ללכת לראות טלויזיה... (אני בטוחה שאין כאן אף אחד כזה) אני הגעתי לאתר הזה לפני חודש ומאז אני קוראת מלא הודעות וגם עונה הרבה כי ראיתי איזה כיף היה לי שככה מצאתי מלא חברים כאן שאוהבים אותי ומקבלים אותי (ומצד שני אם אהיה אצלם מחר בריאיון עבודה הם לא יידעו אפילו שזו אני... ) בלי שאנחנו מכירים ולא כי אני יפה בעיניהם אלא פשוט כי בא להם להיות כאן בשבילי וכנ"ל אני ועוד הרבה שטרם ראו את ההודעה או שסתם לא היה להם מה להגיב לה. את מי שאת! אם זה משעמם/ לא רלוונטי/ לא מעניין מישהו אחר זאת לא בעיה שלך.. אנחנו לא צריכים שכוווולם יאהבו אותנו, קומץ חברים אמיתיים זה מספיק... בקשר לעבודות שלך שלא הראית למטפלת- אולי פחדת להיות מעניינת פתאום? ואולי הפוך- את לא רוצה להיחשף בפניה אז את מדברת על דברים שלא מעניינים אוך בכלל ונראה לך שגם אותה לא (אגב היא לא יודעת אולי אפילו שהיא אמורה להשתעמם??) טוב זה כבר לדרור... לאב יו, מקווה שנכיר עוד ממך (כי את ממש לא משעממת)

מצחיקולית חמודה... אני מקווה שחזרת מהטלויזיה... זה ממש נחמד מצידך אבל חשוב שתביני שאת לא כאן כדי לשעשע או לעניין אף אחד, כנ"ל לגבי הטיפול שלך, אלא כדי לקבל עזרה את יודעת מה מצחיק?- את משלמת לה כסף ואם זה לא מעניין אותה היא מוזמנת לתת את השירות הטוב ביותר ואז ללכת לבכות לבעלה שלמה היא בחרה במקצוע כ"כ משעמם! ואנחנו כאן כי בא לנו ואם לא מתאים למישהו ההודעה שלך אז הוא מוזמן להעביר אותה באמצע או לא להגיב או ללכת לראות טלויזיה... (אני בטוחה שאין כאן אף אחד כזה) אני הגעתי לאתר הזה לפני חודש ומאז אני קוראת מלא הודעות וגם עונה הרבה כי ראיתי איזה כיף היה לי שככה מצאתי מלא חברים כאן שאוהבים אותי ומקבלים אותי (ומצד שני אם אהיה אצלם מחר בריאיון עבודה הם לא יידעו אפילו שזו אני... ) בלי שאנחנו מכירים ולא כי אני יפה בעיניהם אלא פשוט כי בא להם להיות כאן בשבילי וכנ"ל אני ועוד הרבה שטרם ראו את ההודעה או שסתם לא היה להם מה להגיב לה. את מי שאת! אם זה משעמם/ לא רלוונטי/ לא מעניין מישהו אחר זאת לא בעיה שלך.. אנחנו לא צריכים שכוווולם יאהבו אותנו, קומץ חברים אמיתיים זה מספיק... בקשר לעבודות שלך שלא הראית למטפלת- אולי פחדת להיות מעניינת פתאום? ואולי הפוך- את לא רוצה להיחשף בפניה אז את מדברת על דברים שלא מעניינים אוך בכלל ונראה לך שגם אותה לא (אגב היא לא יודעת אולי אפילו שהיא אמורה להשתעמם??) טוב זה כבר לדרור... לאב יו, מקווה שנכיר עוד ממך (כי את ממש לא משעממת)

זו בטח לא את לילך, אלא ל אחרת, כי ברך כלל מה שאת כותבת כאן נשמע מאוד שונה..ורק שתדעי, שמכל האנשים שמעירים פה בפורום, תמיד אני מקווה שאשמע גם אותך - א. כי את חכמה.ב. את מעודדת. ג. וזה כבר אני אומרת - את חשובה. אני בטוחה שאם תביאי את מה שאת כותבת לפסיכולוגית שלך, היא רק תבין כמה דברים מעניינים היא לא יודעת עלייך, לפעמים לתת לאחרים לגלות אותנו, יכול לגלות לנו את עצמנו מחדש... מקווה שיעבור גל האדישות ושתחזרי להיות מצחיקה וסקפטית כמו תמיד. לילה טוב

תודה אופיר וענתי.. חיפשתי את האייקון הנבוך של המסנג'ר לרגע :-) נחמד לי לשמוע שאת מחפשת אותי, אופיר.. תודה.. לפעמים נראה לי שהאדישות הזו, או ההצטמצמות, היא המצב הטבעי שלי, ושביתר הפעמים אני פשוט מצליחה לעקוף את זה איכשהו. כדי שלא ישימו לב. מילא, מה זה משנה.. :-/ יהיה בסדר. ל. (כן.. לילך.. )

לילכי אהובה, כל כך כואב לראות אותך 'כופרת' בעצמך ככה: כל ציץ ונבט שעולים בך זוכים לחבטת איון (=של אין, של העלמה) עוד בטרם הספיקו להיראות בפועל; את רק מרגישה את דגדוג ההתממשות שלהם, וכבר הולמת בהם בביטול. זה נשמע כמו רפיון וחולשה, אבל יש בזה משהו מן האלימות... אלימות עצמית כמובן. מה גורם לך ככה ליטול משמעות, אמון ואמונה מכל דבר שהוא את? - "מילא" ו"לא משנה" ו"זה משעמם וחסר חשיבות" וכו' וכו'. מה רע במעט חשיבות עצמית? למה היא מאוסה? למה אסור לך לגעת בה? אני חושבת על אנורקסיה פנימית - כן, אנורקסיה! לא להניח לעצמי להיות מוזנת. לתת לקיבה המסננת לסנן את הכל החוצה (זו לא מסננת - זה קיר אטום, בלי חורים). להקיא ללא הכר, לא להיות יכולה לשאת בתוכך דבר - גם לא את החמרים הטובים והמועילים. להיעלם, להצטמצם, לא להיות. כי למה??? למה, לילכי? יש לך תשובה? סליחה. פשוט כואב לשמוע אותך כך. באמת כואב. אפילו שמותר לך. נויה

אוף.. נויה שלי.. :-( ה"למה" שלך תפס אותי לא מוכנה ועכשיו אני מטפטפת קצת על המקלדת... 'להעלם, להצטמטם, לא להיות..' (עכשיו עצוב גם לי) השם שלך (ובכלל א?ת, יודעת?) נוסכים בי איזו הקלה .. סוג של "לנשום לרווחה".. ש"סוף סוף.." ורק איתך איכשהו הכל נשטף לי החוצה כאילו אין מחר :-) אני לא יודעת.. הייתי כותבת שזה מצב זמני כזה, שאולי משהו בטיפול ערער אותי, אבל זה לא מדויק.. אני באמת תמיד ככה, ורק בתקופות של מזל זה מתמתן קצת... אוף.. אני כותבת מדיי.. האצבע מדגדגת למחוק.. :-( אני גם כל רגע שוכחת מה רציתי לומר.. זה פשוט נעלם לי וגם עכשיו שכחתי... אוף..הייתי באמצע משהו וזה נעלם.. זה נורא מעייף.. נזכרתי. אני איכשהו מרגישה שכשאני כותבת או מדברת או אפילו רק חושבת על משהו, אז זה נהפך לאמיתי. אולי הטיפול פשוט לא מאפשר לי לא לחשוב על דברים. לא מאפשר לי, כמו תמיד, לסגור את עצמי ממה שאני יודעת שאני עושה לעצמי. הצמצום הזה... לא בטוחה אם כתבתי את זה כאן, או שבסוף החלטתי למחוק, אז אכתוב שוב.. לפעמים אני מרגישה שמרוב שפחדתי להירטב הלבשתי על הראש שקית והצמדתי חזק לצוואר. רק לא להירטב. התרגלתי לנשום נשימות קטנות ומדודות והתרגלתי לתחושת החנק הקלה. קמצנית בלחיות... רוב הזמן אני משתדלת לא לחשוב על השקית הזאת, ואז מקסימום אני כופה על עצמי איזו זומביות או ניתוק משונה... לדבר על השקית?.. זה כבר סיפור אחר. לא כיף.. אז אני מוחקת לעצמי מילים והודעות כדי לא לחשוב על זה יותר מדיי ולא לתקשר את זה החוצה. אבל בטח יש גם סיבות נוספות, (כן.. של לתפוס מקום במרחב, וכל השיט הזה..) טוב. מספיק. לא רוצה לחשוב יותר. אוחח.. אני נלחמת בי לא למחוק... (תודה-תודה-תודה... שאת כאן).

לילך שלום, אני שומע בדברים שלך לא מעט כאב ותחושה שיש פער גדול בין מה שאת מרגישה בפנים למה שרואים בחוץ, גם כאן בפורום. את לילך החזקה, נותנת העיצות. במובן זה דווקא לטיפול את מביאה את התחושות הקשות שלך, גם אם לא באופן מילולי על ידי זה שאת מסננת דברים בטיפול. השאלה החשובה היא מה מפחיד אותך, מה מקשה עלייך לדבר לחשוף את הכל, לגעת בכואב ובתחושת החוסר טעם. אני שומע את הקושי לתת למישהו אחר להפוך משמעותי, לתת למשהו להפוך משמעותי. אולי זה הפחד, הפחד להפגע, אני לא בטוח אבל ברור לי שיש משהו בטיפול שניתן לעבוד עליו. להגיע למצב בו את אומרת כל מה שעולה בדעתך מבלי מחשבה איך זה יתקבל ומה היא תחשוב עלייך. זה לא פשוט וזה תהליך, אבל זו מטרה בפני עצמה. ואולי, אם תנסי, תגלי שהפער בין מה שיש בפנים למה שיוצא החוצה לא כל כך גדול, לילה טוב, דרור

היי לילכי, כפי שאולי ראית גם אני הצטרפתי לאחרונה לפורום. הדברים שכתבת דיברו אליי מאד. גם אני מרגישה הרבה את הצמצום העצמי ואת האין. כאילו אין לי את עצמי. לאחרים יש את עצמם, ולי אין את עצמי.איני יודעת אם זה עוזר לך שיש עוד שמרגישים כמוך, אני מקווה שתרגישי יותר טוב ותני לעצמך קצת יותר לגיטימציה. אני גם מסכימה איתך שזה לא שאת חושבת שאת חסרת ערך. כל כך מכירה את התחושה שלך שדברים מתמוססים מהר... זה נכון. אל תתני לאנשים לשכנע אותך שאת חושבת שאת חסרת ערך, זה שונה. וגם מכירה כל כך את המצב שלך, כפי שדרור כתב, לילך החזקה, נותנת העצות. נמצאת שם בשביל אחרים - אבל לא שם בשביל עצמך... תיהי קצת יותר בשביל עצמך.

היי טלילי, ודאי ששמתי לה שהצטרפת. ברוכה הבאה.. תודה גם על דברייך.. נחמד שדרור חושב שאני חזקה ונותנת עצות :-) זה לא לגמרי נכון.. (ובכל זאת נחמד) אני יותר עסוקה בלהתפלא שאנשים מתייעצים בי או משתפים אותי כמו שאני גם תמיד מתפלאת שלא רק מנהל הפורום משיב לי.. אז תודה לכולכם..יש פה כבר ממש עץ.. (מביך..רגשות מעורבים לגבי עצים מפותחים) טלילי, יש לי כמה דברים לומר על הדברים שכתבת, אבל לא מצליחה למצוא את המילים.. אז רק אומר תודה ומקווה שתרגישי טוב יותר גם את, נתראה, לילך.

מתלבטת.. מתלבטת מה לכתוב לך, לילך יקרה. שוב הצלחת להתחבר לי לנימים הקטנים שלי, לתת מילים לתחושות ומחשבות שמתחברות לי לעצמי, פנימה, למקומות שקשה לי לנסח במילים. לא יודעת אם כבר אמרתי לך, אבל את עושה את זה הרבה. קוראת אותך, ומתחברת חזרה לכל המקומות שגם אני הרגשתי ככה. משום מה נורא קשה לי להתנסח הערב. כותבת ומוחקת כל הזמן. לא כל כך רוצה ללכת למקומות של לנסות להבין, לשער מאיפה זה בא ולמה זה ככה. לא רוצה לנחש אותך. והנה שוב אני מסתבכת.. כי כל מה שעולה בי זה החיבור האישי שלי לדברים שכתבת. איך שזה ככה גם איתי, על מה שהיה (ועודנו) בטיפול, בקשר עם המטפלת סביב ההרגשה הזו, אולי אפילו גם כמה תובנות.. לא מצליחה להתמקד. אוף... רציתי לכתוב לך, ויצא לי עלי. שולחת את ההודעה, כי נלחמת בי עכשיו, בצורך לזחול חזרה למחילה בלי שאף אחד ידע בכלל שניסיתי... אני אנסה לפקס את עצמי, מקווה שאצליח לחזור יותר מאוחר עם משהו ממשי יותר, בשבילך, כמו שרציתי מההתחלה. ..נועם

נועם יקרה.. נכנסתי שוב לפורום מתוך הרגל, לא ציפיתי למצוא משהו חדש. רק לפני שעה הייתי פה.. ראיתי את שמך והפנים התרחבו לחיוך רחב. גם בעיניים חייכתי! מכירה את זה? אפילו נפלט איזה 'נועםםם' ארוך ומפויס.. גם את תמיד מדברת אליי. מאוד מדברת. לפעמים אני רוצה לכתוב לך, להגיב על דברייך, ולא מוצאת מילים ל'גם אצלי' החזק הזה, שתופס אותי מבפנים. לא רוצה לקלקל במילים נוספות את ה'ב-ד-י-ו-ק' שהבעת את. אפילו לסגנון הכתיבה אני מתחברת. כמעט מרגישה שאנחנו כבר מכירות. איך הדברים האלה קורים?... מדהים.. אנסה להגיד במקומך, בסדר? אני חושבת שאין לי ברירה. מערבולת ה'אין בזה טעם' מזינה את עצמה יפה. אני אכן נושמת שוב ושוב את האויר המעופש שלי בתוך השקית... אני בטוחה שאין טעם לספר לה. בטוחה שעד שאפתח דברים כואבים..אפילו לא אפתח; הדיכוי הפנימי שלי כל כך מוצלח שרוב הזמן אני בכלל לא מודעת אליו.. אז עד שאראה דברים כמו שהם כבר תעבור חצי שנה ונאלץ להיפרד. וזה יכאב ויתסכל. אין בזה טעם. אבל אין לי ברירה... I'll take what i can get התכוונתי לכתוב (ומחקתי) שאולי הצעד הראשון הוא הכי קשה ושאני חייבת לתת לה פתח להיכנס דרכו. אבל אז נזכרתי שיש יותר מצעד ראשון אחד בטיפול. שכמעט כל דבר מרגיש קשה כמו הצעד הראשון.. משהו בעץ הנפלא-מביך הזה מרגיש לי כמו חיבוק... 'עיני מרקו' שלי מאיימות לטפטף שוב.. אולי אבלע את החיבוק הזה פנימה ואנסה לקרב אותה יותר מחר?.. אולי אין לי ברירה. כל כך מוזר... אלה הדברים שתמיד הייתי עושה כאילו הם לא קיימים.. תמיד הדברים האלה חגו סביבי כמו רוחות שקופות, מעורפלות. הפורום מאפשר לי לדבר אותם החוצה, ומרגע שיצאו... זהו. השקיפות נעלמה והם מקבלים נפח של ממש.. זה לא כל כך נעים..קצת מפחיד אפילו.. ובפנים מנקרת-מייסרת המחשבה שאלה תובנות פנימיות קטנות, ושזה לא מתאים לכתוב את זה בפורום, ואולי קצת מייגע את הקוראות (רובנו בנות. או שהבנים ממש ממש ביישנים..). אבל מספיק. נכון? בכל מקרה, תודה לך נועם יקרה, אני סומכת על הקברניט הראשי של הספינה שלך שינווט את דרכך בבטחה. אני קשורה אלייך מאחור, בסנפלינג הזה, זוכרת? לילך.

לילך יקרה, אני מצטרפת באיחור מה, לעץ הגבוה והמלא פרי שלך. ראיתי את הדברים שלך עוד אתמול בלילה, אבל אני בתקופה עם מעט מאוד מילים כתובות, אז התגובה שלי התמהמהה לה. בינתיים נוספו לדברים המרגשים שלך, הרבה מאוד מילים מחבקות מהבנות הותיקות והחדשות כאן הפורום. כולכן ביחד (לילך והבנות), הוצאתן לי את המילים מהפה. קראתי, התרגשתי, הזדהיתי, הסכמתי, הנהנתי. לא נותר לי אלא לומר לכן, לכולכן, שנורא כיף לי לקרוא כל אחת ואחת מכן. בעץ הזה ובכלל... כיף שלא מחקת... יעלה

יעלה יקרה, איך שלא תבחרי לכתוב (קצר או ארוך), בשבילי את תמיד צ'ופר :-) תודה... לילך.

הילד שלי בן 5.5 התחיל בשבועות האחרונים לגעת לעצמו בפנים בשיער בתנועות שחוזרות על עצמם הרבה פעמים. לנו זה ניראה התחלה של משהו מוזר. בנוסף בימים האחורנים התחיל להפריע לו הניקיון אחרי המקלחת הוא לא רוצה לגעת בריצפה או במיטה אם הוא חושב שהיא מלוכלכת והתגברו אצלו פחדים שהוא לא יודע להסביר ממה, להכינס לפעמים לחדר בבית ללא מבוגר ליד? יש סיבה לדאגה?

דפנה שלום, הגיל הזה אצל ילדים הוא גיל בו ישנה התגברות של חרדות ופחדים למיניהם. יחד עם זאת הפחדים שאת מתארת וההתנהגויות אכן נשמעים בעלי גוון אובססיבי. חשוב להבין שהתנהגות קומפולסיבית היא הגנה מפני מחשבות אובססיביות, חרדות ה"נכנסות" לראש. למרות שלילדים ישנם חרדות ודרכים להרגיע את עצמם, נשמע שלילד שלך קצת קה יותר ולכן אני ממליץ לפנות לפסיכולוג קליני של הילד לאבחון ובמידת הצורך לטיפול. בהצלחה, דרור

היי, אבי לוקח בקביעות כדורים, הוא סובל ממיגרנות אך הוא לוקח גם אלגוליזין ללא קשר לכך, כמו גם אסיוול. הסיבה לכך היא בבירור בגלל הרגשת הריחוף. השאלה כמובן היא מה ניתן לעשות על מנת לגרום לו לרדת מזה. כאשר הוא נוטל אותם הוא לא מוכן לקבל עזרה ממש כמו נרקומן שתחת השפעת הסם. הוא עובד מעט שעות ביום דבר שמשאיר לו יותר מדי זמן פנוי ולכן הוא מחפש איך להעביר אותו. עשיתי לו היום מנוי לקאנטרי קלאב כדי להעסיקו בשאר שעות היום ואני יודע שכאשר אדם פעיל גופנית זה מוציא ממנו את הרצון להיות תחת השפעה של כל סם שהוא.אני יודע שזה צעד חיובי אך אני חושש שזה לא יספיק. מדי פעם הוא היה יורד מהכדורים והיתה ניכרת העירנות שלו במהלך היום אך תמיד היה חוזר לזה. כנראה בגלל חוסר המעש. אני מאמין גם שכאשר רוצים לגרום לאדם לעשות משהו בניגוד לרצונו צריך להציב לו אולטימטום. מאחר שכולנו עושים מה שנוח לנו, רק אם מה שנוח לנו יפגע בנו בצורה כלשהי אנחנו נפסיק. עקב כך ביקשתי מאמי להפסיק לבשל עבורו בתקווה שיראה שהוא מפסיד מזה ואולי זה יגרום לו להפסיק לתמיד או לפחות לתקופה ממושכת אך מסתבר שקשה לבקש מאישה לעשות דבר כזה לבעלה וזה לא החזיק. אני כמו שאר המשפחה לא יודע מה לעשות כדי לגרום לו להפסיק.אני לא מאמין בשיטות של הורדת מינונים על כל תופעות הלוואי של שנגרמות עקב זה בהתחלה. לסיכומו של עניין, הבעיה שלו מצריכה טיפול ומנסיון פסיכיאטר הוא לא הכתובת. אשמח לכל עצה שהיא, בין אם היא כוללת טיפול מקצועי או טיפול ע"י המשפחה. תודה.

יוגב שלום, נשמע לי מדבריך שמאוד כואב לך המצב של אביך ואתה משקיע מאמצים רבים בכדי לעזור לו להגמל מהכדורים. תחום ההתמחות שלי אינו תרופתי, ובכל הנוגע למינונים אני לא הכתובת. אבל בנוסף להתמכרות פיזית שכפי הנראה קיימת שם, ישנה גם התמכרות פסיכולוגית שאתה מתאר. דרך נעימה להעביר את הזמן. תחושה שלא יכול בלעדי הכדור. בעיני אולטימטום יכול לעבוד רק אם יש תחליף, והכיוון של קאנטרי קלאב נשמע טוב. אבל אולי כדאי לברר איתו מה הוא צריך. מה היה עוזר לו להרגיש טוב יותר? בכל מקרה לא ברור לי למה פסיכיאטר זה לא הכיוון, אבל ברור לי שלמרות הכוונות הטובות והרצון העז לעזור לו צריכים להיעזר גם בטיפול מקצועי. למשל טיפול פסיכולוגי. ואם הוא מסרב ללכת, נסו לפחות אתם ללכת, להתייעץ גם מבחינה רפואית על הנזקים האפשריים, ועל הדרכים להגמל פיזית ונפשית. לילה טוב, דרור

שלום, אני בת 18 וקצת, השנה אני מסיימת יב', ובשנה הבאה אני הולכת לעשות שנת שירות. יש לי כל מיני דברים שמציקים לי - תמיד היה לי חוסר בטחון מעיק כזה, אף פעם לא הייתי שלמה עם המצב החברתי שלי, משהו שממש מפריע לי זה שאף פעם לא הייתי עם מישהו, לא היה לי חבר, למרות שרציתי ושהיו לי הזדמנויות. ויש לי קושי להסתגל לשינויים (נגיד מהחטיבה לתיכון היה לי קשה) ובגלל זה נראה לי שיהיה לי מאד קשה לעזוב את בצפר, חוצמזה יש הרבה דברים בי שאני לא שלמה איתם ומקשים עלי - חוסר בטחון, חוסר עקביות, אי יכולת להתמיד, ובכללי ההתנהלות שלי, איך שאני מנהלת את החיים שלי (קצת מסובך לפרט)... בכללי, יש לי בעיות שאני גוררת שנים (אלה שפירטתי), וגם שנים שאני חושבת על ללכת לפסיכולוג, כדי לראות מה אפשר לעשות עם כל זה, אם זה היה תלוי בי הייתי הולכת מזמן, אבל אף פעם לא הצלחתי לבקש מאמא שלי. בכל מקרה אני כרגע פשוט מרגישה רע בכל כך הרבה דברים, קשה לי בהרבה דברים, ואני חושבת שאני ממש צריכה את זה. יש לי כמה שאלות: 1. אם אני אתחיל ללכת לפסיכולוג מבערך עכשיו, ועד בערך אוגוסט של השנה הזו, (ז"א 3 חודשים) האם זה יהיה יעיל? האם יש סיכוי שטיפול כזה ישפיע עלי? (באוגוסט אני יוצאת לשנת שירות) ואם נגיד יהיו 2 פגישות בשבוע, או משהו כזה? 2. בשנת שירות עצמה אני אחזור הביתה כל שבועיים. האם טיפול פעם בשבועיים יכול להיות אפקטיבי? (כהמשך לטיפול של 3 חודשים...) 3. איך אני יכולה לבקש מאמא שלי?? אני לא יודעת איך היא תגיב, אני לא יודעת מה להגיד לה... חשבתי להגיד לה שיש לי הרבה על הראש בזמן האחרון, שבגלל שאני מסיימת בצפר אז נראה לי שיהיה לי קשה, שיש לי בלגן כללי בראש בזמן האחרון, משהו כללי כזה, לא שקר ולא אמת. מה אתם חושבים?? חשוב לי שתענו על כל השאלות!! הרבה הרבה תודה...

בקשר לא' + ב' דרור יודע אבל בקשר לג' (גם דרור יודע מין הסתם...) זה נשמע לי אחלה מה שהצעת ותוכלי גם לדבר עם המטפל על איך "מגיעים" לאמא שלך בכל מיני נושאים.. אם את חושבת שכדאי לך ללכת לטיפול אז אל תוותרי אצלי המטפלת פתרה בקלות בעיות שסחבתי מאז שהייתי בגילך (אני בת 26) ורק חבל שלא הלכתי קודם... בהצלחה :)

שלום לך, קודם כל אני רוצה לומר לך שזו החלטה לא פשוטה להכנס לטיפול, ונשמע לי שהגעת אליה לאחר מחשבה רבה ואני רוצה לעודד אותך בהחלטתך. בנוגע לשאלות שלך. העובדה שאת מתחילה שנת שירות בעוד שלושה חודשים אכן שמה קושי מסויים. ישנו טיפול הנקרא "טיפול דינמי קצר מועד", המיועד בין היתר למקרים בהם מסיבות אלו ואחרות אין אפשרות להכנס לטיפול ארוך. את יכולה לנסות טיפול מסוג זה. והוא בוודאי יעזור, ויפתח פתח עבורך להתמודדות טובה יותר (למשל סביב הקשרים הזוגיים). את יכולה גם להתחיל טיפול ארוך תוך שאת מידעת מראש את המטפל בזמנים שיתאפשרו לך לטיפול. זה תלוי בהתרשמות שלו ממך, ומהיעילות של טיפול בתנאים כאלו עבורך, אבל בוודאי שאין לפסול את זה על הסף. בנוגע למימון מאמא, את יכולה להתחיל בבקשה לאו דווקא מנומקת לפרטים בתקווה שהיא לא תשאל יותר. וגם אם תשאל נשמע לי שאת יודעת את התשובות. לבסוף מבחינת החוק את לא קטינה ואת יכולה להתחיל טיפול גם ללא אישורה (אם כי אני מבין שהנושא הכלכלי כאן הוא המרכז). מקווה שעזרתי בהתלבטויות החשובות שלך, דרור

ענתי יקרה, כתבת שהטיפול פתר לך בקלות בעיות... רציתי לבקש אם זה לא אישי מדי ,או אם תיהי מוכנה לחשוף, אולי תוכלי לספר לי מה לדוגמא? אני לא זוכרת אם ראית שבוע שעבר ששאלתי את השאלה אם מישהו יכול לשתף איך הטיפול עזר לו, אבל אני כל כך צמאה לשמוע , כדי להאמין יותר בטיפול שלי, כדי לקוות... המון תודה (את יכולה גם לכתוב לי במייל)

ליאת שלום. אני ובעלי היינו אצלך (אמא עובדת שעות מטורפות) בעת המשבר עם הבן הגדול שלי. עזרת לנו מאוד, מאוד!!! הדברים השתפרו, מצאתי את הדרכים לבלות יותר עם הילדים, עשיתי את הכל לפי המלצותיך. עכשיו השאלה: ינשארה לנו הבעיה של הליכה לישון. במידה ואנחנו מושכים את זמן ההליכה למיטה לעתים רובות אנחנו עוברים את השלב של "נורמליות" והילדים מתחילים במשחקים מטורפים, ריצות ושום דבר לא עובד, לא דיבורים ואף לא צעקות, בשלב זה גם העונשים הם לא נשק, כיוון ש"מחר אין מחשב" הופך ללא רלוונטי, והתגובה היחידה היא "גם ככה לא התכוונתי לשחק". ניסינו לקחת אותו ל"פסק זמן", לפעמים עובד, לרוב - לא. מה את יכולה להציע? בתודה מראש

עינת שלום, ליאת תחזור לענות ביום חמישי. אני יכול לנסות לענות לך, למרות שנשמע שאת מבקשת להמשיך התייעצות שעשית עם ליאת. בכל מקרה, אם תרצי שאשיב לך אני מבקש שתרחיבי על הבעיה עליה את מדברת. לילה טוב, דרור

עינת, צרי איתי קשר טלפוני בשעות הערב. ליאת

למנהלת הפורום שלום, יש לי הרבה מה לרשום ולא יודעת כל כך מאיפה להתחיל, אבל אנסה בכל זאת. אני בחורה נשואה באמצע שנות השלושים נמצאת כרגע בהיריון בחודש שישי. לקח לי הרבה זמן להכנס להיריון אבל תודה לאל זכיתי לזאת. עם זאת יש לי המון לי חששות לקראת הלידה (אני נורא מפחדת מהלידה ובכלל לא סובלת בתי חולים) ובכלל איך יהיה להיות אמא. סוגיה נוספת שמטרידה אותי היא לגבי הקריירה שלי; עבדתי מס' 4שנים במשרד החינוך כמורה מקצועית, לצערי לא קיבלתי קביעות ורק חטפתי חבטות ולאחר ייעוץ מקצועי החלטתי לא להמשיך ולנסות את דרכי במשרד החינוך. עם זאת ניסיתי את מזלי כעצמאית והתחלתי במתן שעורים פרטיים ופתחתי מס' חוגים לילדים. במקביל לעבודתי החדשה התחלתי לעבור טיפולי פוריות. העסק פרח אך השנה חלה הדלדלות מסוימת ולי אין כל כך אנרגיות להשקיע. ואני מרגישה ייסורי מצפון על כך שאני כמעט ולא משקיעה בפיתוח העסק. בנוסף, אמא שלי שאני כל כך אוהבת לא בקו הבריאות היא סובלת מדי הרבה בעיות ראומטיות ובעיות בריאות אחרות ועצוב לי לראות זאת. היא אישה עם לב זהב והמון נתינה. לפני 4 שנים אחי נפטר באופן מפתיע ומאז קשה לראות חיוך על פניה אבל ההיריון שלי גורם לה להיפתח מחדש. למרות שיש לי בעל די אוהב ותומך, אני מרגישה די בדידות. לא מרגישה שיש לי מספיק חברות או ידידים או קרובי משפחה להפתח אליהם ולבלות. אני גם נוטה לדחות המון דברים ובכלל בזמן האחרון מרגישה שאני לא במצב של עשייה והתקדמות. עם זאת אני רוצה לשנות את המצב להיות פחות רגישה ויותר אסרטיבית. להיות פחות לחוצה ורק מתכננת ולהיות יותר פעילה ואשת עשייה. אשמח אם תוכלי לייעץ לי. תודה מקרב לב!

לגולשת החדשה. ראשית מזל טוב על ההריון. מתיאורך עולה כי בצד השמחה על ההריון הנכסף, ישנם ארועים חיצוניים ופנימיים המעיבים על השמחה. חששותייך מובנים, הרי כל עולמך עומד להשתנות! כולנ גדלנו על מיתוס האם ה"מושלמת",כזו שיודעת להיות איך להיות אמא באופן טבעי, מעניקה לילדיה הכל ומוותרת על צרכיה האישיים, , ובשנים האחרונות ישנה גם דרישה לפתח קריירה,ללמוד, לנהל בית חם, ולהיות בעלת גוף מושלם. כל אלו הם סטנדרטים בלתי ניתנים להשגה שמשאירים את האימהות בתחושה מתמדת של כישלון!!! מה שיכול להרגיע את החששות , זהו מונח שטבע ווינקוט "אם מספיק טובה" במקום להיות אמא "הכי טובה" , הוא הבין כי האמהות מלווה במגוון רגשות, בצד האהבה הגדולה לילד יש גם חשש, כעס, ועוד מגוון רגשות שטבעי ולגיטימי להרגיש אותם! הוא גם הבין כי אמהות מדי פעם עשויות להיכשל בתפקידן (להיות לא סבלניות, לא להבין מה הילד רוצה וכו' וכו') והילד לא ינזק מזה אלא דווקא ירוויח! מדברייך נראה כי את נוטה להציב לעצמך סטנדרטים גבוהים בתחום המקצועי, את מנסה להיות בת טובה לאימך ,להיות בעלתיותר קשרים חברתיים, מרגישה אשמה על הזנחת העסק וכו וכו' , אלא שאת נמצאת בתקופה מאוד מיוחת( את יוצרת אדם!!) ואני ממליצה לך לאפשר לעצמך להיות "מספיק טובה" ולא "הכי טובה" גם לשאר תחומיי החיים, ! יש לי עוד הרבה מה לכתוב, אבל אעצור בשלב זה , אשמח לקרוא את תגובתך!

אני מבקר פעם בשבוע אצל פסיכולוגית. בשבוע האחרון היה כמה שינויים, ואני הבנתי ממנה שאני אמור לפספס שבוע, ולבוא לאחר שבועיים, באופן חד פעמי. פתאום אני מקבל טלפון כועס ממנה, בשעה שלכאורה הייתי אמור לבוא, והיא גערה בי וכעסה שלא באתי, הרימה עליי מאוד את הקול ואמרה שזה לא בסדר, כאילו שעשיתי את זה במכוון. כשהסברתי לה שהבנתי שהשבוע אני לא בא, היא אמרה לי שהיא התקשרה לפני כמה ימים ואמרה לי בסוף שכן. לא זכור לי בכלל דבר כזה, כמה שאני מאמץ את המוח, אני בטוח שזה היה נכנס לי ישר לזיכרון, אבל להיפך, כל הזמן הסתובבתי עם תחושה של - הפעם נראה איך יהיה אחרי הפסקה גדולה. כמה שניסיתי להסביר לה שלא זכור לי ושיכול להיות שהתקיימה שיחה כזאת ואם כן, אז אני בטח סובל מאלצהיימר או משהו (!) היא לא קיבלה את זה. אציין שלא קרה דבר כזה בעבר, לעולם לא שכחתי אלא להיפך, פעם היא שכחה וביטלה אותי כי התבלבלה עם מישהו אחר ואני אמרתי לה, לא נורא, כולנו טועים. היא פסיכולוגית מעולה, באמת מעולה, וחבל לי להפסיק לבוא. מצד שני, אני כל כך פגוע ממנה ואני חושב שתגובה כזאת לאדם שבא לטיפול (לדיכאון בין השאר) היא תגובה מוגזמת, ולמרות שהיא מעולה, אני מרגיש צורך פשוט לעזוב. איך באמת עליי לנהוג במקרה כזה

כמה דברים: 1) כנראה שהיה לה יום רע... 2) חבל שתפסיק טיפול אם היא מעולה + מכירה אותך + אתה באמצע טיפול 3) היא בטח לא מאמינה לך 4) אולי תסביר לה שוב (לא הייתי מבזבזת על זה פגישה, אבל אני מאמינה שהפסיכולוגים כאן יציעו לך לדבר איתה על זה אז אם כן הם בטח מבינים יותר) 5) בהצלחה 6) שוב.. תקרא את 2...!

שלום לך, המקרה שאתה מתאר נשמע מאוד לא נעים ואף מכעיס. זו תחושה קשה כשהמטפלת נוזפת בך, ולא מאמינה לך. אבל מדבריך נשמע שאתה מעריך אותה, ומרגיש שאתה נעזר בטיפול. ואם כך הדבר לא הייתי ממליץ לך לא להגיע לטיפול בכלל. לדעתי, שיחה איתה על זה והבהרת תחושותיך היא הדבר שיועיל לך ביותר גם אם זה לא יוביל להמשך טיפול, זה יאפשר לך להבין טוב יותר מה קרה שם, ואולי יאפשר תיקון מסויים שיהיה חשוב לך. בהצלחה, דרור

ברצוני לברר את כתובת הדואר האלקטרוני של ד"ר יורם יובל! אשמח מאוד אם תוכלו לשלוח לי בהקדם תשובה חיובית או שלילית! בתודה מראש!

קבלי קישור לאתר של החברה הפסיכואנליטית - רשימת חברים באות י'. לחיצה על הכפתור שמימין לשם בטבלה תפנה לכתובת הדוא"ל. http://www.psychoanalysis.org.il/memb/memb9.html

אני מודה מקרב לב על ההענות המהירה והענינית לפנייתי!

האין זו כתובת ישנה שכבר לא רלבנטית? אני אומרת את זה על סמך דיונים בנושא בפורומים אחרים. אנשים כתבו ולא זכו לתשובה. גם לא דרך הטלפון.

לליאת שלום רב ראשית אפתח בהבעת תודה על השבתך ויתיחסותך המהירה ולאחר שהודתי לך הגיב לתשובתך אליי בקשר לשאלה שיצהגתי בפנייך בפורום זה תחת הכותרת התנהגות ילדותית ואף ילדותית מאד אצל אדם מבוגר שוב אני חוזרת ומזכרה שמדובר כאן באישה כבת 46 עוד מעט שהתנהגותה הילדותית באה לידי בטוי בכך: שהיא אישה סגורה שלא משתפה ומדברת עם כל אחד וגם לא יודעת להתמודדת עם הרבה מצבים למשל:כאב אכזבה,מוות וכ"ו.ואגב החוסר התמודדות שלה זה טפוס התנהגותי קבוע. ובמרה באמת אם מדובר באשיות לא בשלה וילדות איך ניתן לעזור לה. אשמח למענה מהיר ואם זה יהיה עוד היום אשמח שבתיים.

ש. שלום, המשמרת של ליאת הסתיימה אתמול, ואני כאן היום ואשמח לענות לשאלתך. אם בכל זאת תרצי לפנות אליה את מוזמנת לעשות את זה בסוף השבוע. כאשר מדברים על אישיות לא בשלה, וחשוב להיזהר לפני שקובעים שזה המצב כי היא עדיין לא עברה אבחון, מדברים על מבנה אישיות. כלומר על משהו שלא כל כך קל לשנותו. יתירה מכך לא תמיד האדם המאובחן ככזה סובל מזה. אבל במידה והיא כן סובלת טיפול פסיכולוגי ארוך טווח יכול לסייע, לעזור לה להתמודד עם לחצים באופן טוב יותר ויעיל יותר. מקווה שעזרתי, דרור

חברתי כבת 40 מסודרת כלכלית בדירתה. לאחרונה מספר פעמים אמרה לי שהיא בדיכאון ובודדה ומרגישה כמו הומלסית.מה כוונתה שהיא מרגישה כמו הומלסית? תודה רבה.

בתור מי שיודעת מה זה להיות הומלסית כמו הומלסית... דיברת על תחושות , אז אספר לך על ההומלסיות מהסוג הזה, לא רק האמיתית שבאה לידי ביטוי חיצוני, אלא אתמקד בזו של החוייה הפנימית. הומלסיות היא... אין בית מעבר לבדידות התהומית, התלישות, ה'אין איתך אף אחד' הזה, זה להיות ליד בית קיים בשביל לומר ולהדגיש את ה 'אין'. לא רק ליד, ניתן אפילו להימצא בתוך ולהמשיך להסתובב עם תחושת ההומלסיות גם כשבאמת וחיצונית (בראיית הסביבה) נמצאים ב'יש בית', גם כאשר יש מבנה ממשי מסודר לגור בו. המבנה הזה עם הקירות והרצפה והחלונות והדלת, ובמקרה הטוב, יש בו גם איזו תכולה שהיא. כן... מרגישים 'אין', נבעטים ונזרקים החוצה. נרמסים על-ידי יהירות עצומה עצומה עצומה. החוץ יכול לתעתע כל-כך... בית זו הרגשה. הרגשה פנימית. ומה זה בית? בית אמור להיות מרחב שבו מרגישים שיש מקום גם לעצמך, לשלך. משהו שקיים במרחב המוח שלנו עם נקודות ציון. שיש בו מרחב לדברים הפרטיים. שלא פורצים אליו כל הזמן. שהוא מותקף פחות. מוגן יותר. שניתן לעשות בו דברים בחופשיות, בלי חרדות מציפות כל הזמן. שניתן לנוח בו לפעמים. מרחב, שיש בו חלוקה לתחומים: יש בו אזור להתרחץ אזור לבשל ומיטה לישון בה וגם שירותים ופח אשפה יש בו את ההפרדות האלה. בית זה גם מקום, שאמורים לשמור בו על הדברים הטובים, ולא להרוס. בית, זה מקום שאפשר להזמין אליו, לפתוח את הדלת לאורחים קרואים בסבר פנים יפות. בית...

נהניתי מאד לקרוא. נכתב ברמה. כנראה הבדידות הורגת אותה. הבנת כעת יותר את חברתי.

מה זה הזדהות השלכתית? האם יש לזה משמעות בטיפול?

שלום רינה, עשיתי לעצמי חיים קלים, והעתקתי למענך את התשובה שכתבתי פעם ליעלה - הזדהות השלכתית הוא מושג שטבעה לראשונה (אם אינני טועה) מלאני קליין, שעסקה בעולמו התוך נפשי של התינוק ובאופן בו הוא חווה את אמו. בהמשך, המושג התפתח ע"י תיאורטיקנים נוספים, שהרחיבו את משמעויותיו. באופן גס, הכוונה להשלכות שמשליך אדם מעצמו (תכונות, רגשות) על אובייקט אחר, עד כדי יצירת שינוי נפשי ממשי אצל אותו אובייקט, ברוח ההשלכה. כאשר תהליך כזה מתרחש בטיפול, עשוי המטפל לחוש כאילו 'שתלו' בו תחושות או רגשות שלא היו בו מלכתחילה כלפי המטופל. הטענה הרווחת היא, שהמטופל שהשליך את הרגשות או התכונות הספציפיות על המטפל, יתנהג מעתה באופן שיגרום למטפל (או יתמרן אותו) להתנהג בהתאם לציפייה. אם יהיו לך שאלות נוספות, את מוזמנת ליאת

שלום יש לי 2 שאלות: 1. האם פסיכולוגים אוהבים את המטופלים שלהם/ נקשרים אליהם? 2. איך אתם עוברים מפגישה לפגישה כאשר יש רק 10 דקות בין הפגישות? תודה רבה מיכאלה

שלום מיכאלה, פסיכולוגים מפתחים יחס מיוחד מאד כלפי המטופלים שלהם. המפגש המשותף והמתמשך פועל את פעולתו על שני השותפים, ותחושת הקרבה והקשר אינה נחלתו של המטופל בלבד. העמדה האמפתית וה'הורית' של המטפל, מולידה פעמים רבות גם אהבה כלפי המטופל, מחשבות רבות עליו בין הטיפולים, וכמובן געגוע אליו לאחר הפרידה. בעניין ההפסקות בין טיפול לטיפול - ראשית, לא תמיד ולא אצל כל מטפל ההפסקה היא בת 10 דקות. במקומות ציבוריים ובמרפאות בהן העומס רב, יתכן מצב כזה (ואפילו הפסקות קצרות יותר), אך מטפל מנוסה יודע לעשות את ההפרדה הנדרשת, ולהתפנות רגשית לכל מטופל. לצורך משל, חשבי על אמא עסוקה, שגומרת לרחוץ ולהניק את בנה התינוק, ומיד לאחר מכן עוברת לספר סיפור לילד בן הארבע. כשקיימים מסירות ורצון - "זה נהנה וזה לא חסר". בברכה ליאת

לפני קצת יותר מחודש הייתי בדאון שמופיע אחת להרבה זמן. בחוכמתך הרגעת אותי. תודה רבה (אני מקווה שזה תורם לך לדעת שאת מאד עוזרת פה לאנשים אני הייתי ממש אובדנית..)

ענתי, אני מאושרת לשמוע שהדיכאון חלף, ושמחה אם היה לי חלק קטן בזה. האמונה שאנחנו יכולים לעזור קצת לפעמים, בהחלט נותנת כוח להמשיך. אין לי ספק שהודעות כמו שלך נותנות עידוד גם למי שנמצאים כרגע בשיא הדכדוך. המשיכי להרגיש טוב ולהשתתף בפורום. תודה :-) ליאת

כמה אני רוצה למות ולהשתחרר מהחיים המשעממים והנוראיים הללו .....נמאס לי מכל הפעילויות היומיומיות הללו קימה בבוקר צפיה בטלויזיה נמאס לי לאכול את האוכל שאני מכין נמאס לי לאכול את האוכל במסעדות נמאס לי מקפה של בוקר כבר נמאס לי מסגריות....אני מעשן אותם כדי להרגיש שזה מעביר את הזמן נמאס לי לרדת למטה......נמאס לי לשתות אלכוהול בברים של תל אביב נמאס לי לאונן נמאס לי מנשים נמאס לי מחברים שלי נמאס לי מהבית שלי נמאס לי מהכל לשום דבר אין טעם לא לאוכל לא לשתייה לא לחיים......משום מה למרות שאני אתאיסט אני יודע מי שמכוון את החיים ואת העולם ייתן לי לחיות לנשום ולהרגיש מיאוס עוד הרבה זמן כי מי שמאמין באלוהים אומר שאלוהים לוקח את הטובים אבל אני יצור נחות ומאוס כמו כן לסיוטים יש תכונה להמשך לנצח כך גם יהיה הסיוט שאני נמצא בו......

ככה זה בלי אהבה ובלי אמונה... אבל אל תדאג- אחד מהם יגיע!!

היי מיסטר בלו, האמת שקצת היית חסר לאחרונה. עצוב לי לשמוע אותך ככה. אני רוצה להאמין שאתה באיזו נקודת שפל זמנית, שתתחלף בקרוב בהקלה. האמת, שאני יודעת על הרבה סטודנטים שקצת הולכים לאיבוד לאחרונה בגלל השביתה המתמשכת. משהו מהשגרה הברוכה נקטע, ומאפשר לביאוס הכללי ל?ג?או?ת לממדים חריגים. בוא נקווה שזה יסתיים בקרוב, ולפחות חלק מהיום שלך יהיה מלא בחומר לימוד. השתדל להחזיק מעמד. ליאת

מקווה שלא הדבר האחרון שבא לי זה ללמוד ואני תומך בשביתה ופה ושם אני הולך לפעילות מצידי שהשביתה תמשך לנצח כי אני לא יודע איך אני יוכל לסיים את לימודיי שאני בכלל לא מרוכז....

שלום לכל מי שיקרא ותודה לכל מי שיענה אני בת 24 יש לך חבר כבר שש שנים הוא מאוד אוהב אותי אבל אני לא הרגשתי ולא מרגישה אליו כלום מצד שני אף פעם לא הרגשתי כלום כלפי אף אחד מהגברים איתם היתי והיתי עם לא מעט וקשרים רציניים מאוד, אני חושבת שאנחנו צריכים להיפרד אבל אני לא מצליחה מכמה סיבות הראשונה והעיקרית היא שאני מפחדת להישאר לבד דבר שקיים אצל הרבה אנשים אבל אצלי יש סיבה לדאגה אני לא יוצאת לשום מקום אז לא ממש יש לי איפה להכיר אני לא ממש נראת טוב אז לא בדיוק מתחילים איתי אני גם סובלת מהערכה עצמית מאוד נמוכה אז גם אם מתחילים אני לא רואה את זה וגם אם רואה אני בטוחה שזה לזיון חד פעמי ותו לא והסיבה העיקרית היא שאני נשאית צהבת הוא יודע את זה הגבר החדש לא ידע ולהגיד את זה על הפגישה הראשונה לא ממש יגרום לגבר להישאר לא להגיד זה להסתיר מידע שאני לא היתי סולחת אם לא היו מספרים לי הוא אוהב אותי רוצה להתחתן איתי ילדים הוא מתייחס אליי יפה סטודנט שאפתן לא עצלן בקיצור ממש בחור טוב אבל אין רגשות וזו השורה התחתונה לא יודעת מה לעשות בבקשה עצות...............

לוותר על אהבה זה כמו לוותר על החיים עצמם, לעניות דעתי אנחנו לא חיים בשביל להביא ילדים אלא בשביל להנות מלהביא ילדים (מקווה שהבנת את הרעיון אם לא אני יכולה לכתוב עוד שעות רק תגידי...:)

שלום תמרה, השאלה שלך, כמו שאמרה ענתי, אינה טפשית כלל וכלל. את מתארת קשר שנמשך כבר שש שנים, למעשה מאז היית בת 18. לפי דברייך היו לך לא מעט קשרים רציניים עם גברים, אך ניתן להסיק שהם היו בגיל העשרה, ולכן גם צבועים ברוח זו. כיום, את כבר אדם בוגר, עם צרכים, ציפיות ומשאלות של אדם בוגר. אני מסכימה עם ענתי, וחושבת שחיים ללא אהבה עלולים להיות מדכאים ומתסכלים. ילדים יכולים לטשטש עובדה זו רק מעט, אם בכלל. נשאות של הפטיטיס אינה צריכה לגזור עליך חיים ללא אהבה. אם יש מי שאוהב אותך כמו שאת כל כך הרבה שנים, אין לי ספק שיימצאו גברים נוספים כאלה, אותם תוכלי לאהוב בחזרה. אם את מרגישה קושי ביכולת לקיים זוגיות אינטימית קרובה ומספקת, תוכלי לשקול פניה לטיפול בגישה דינמית. טיפול כזה ייתן מענה גם לתחושות חוסר הערך, המשתקפות היטב באופן בו את מתארת את עצמך. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, רציתי לשאול כמה שאלות בנוגע לאו סי די: 1. מה גורם לאו סי די? כלומר, מדוע יש אנשים שיש להם ולאנשים אחרים אין? זה פגם מולד או מתפתח? 2. יש תכונות אישיותיות ספציפיות שמצויות בדרך כלל אצל חולי או סי די? כלומר, האם באמת נכון לומר עליהם למשל שהם רגישים מאוד? אם כן, אילו עוד תכונות? 3. ניתן להיפתר מאו סי די ללא טיפול תרופתי? ואם כן, בטיפול פסיכולוגי מתמקדים במלחמה בפעילות הקומפולסיבית או בחרדה האובססיבית? 4. אם לשני ההורים יש או סי די יש סיכויים שגם לילד שלהם יהיה? אשמח אם תעני לי בפירוט, תודה רבה

שלום אנה, 1. מדובר בהפרעת חרדה, ובהשערות מגוונות אשר למקורותיה, בהם גם ביולוגיים וגנטיים, אך גם התנהגותיים ודינמיים (כלומר כאלה שנרכשו במהלך החיים). 2. הפרעות חרדה (וOCD בתוכן) יכולות להופיע אצל אנשים עם מבני אישיות שונים. איני יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת "רגישים מאד", אך ניתן לומר שאדם חרדתי יהיה מתוח ומעורר יותר מאדם שאינו חרד. 3. כמו בכל הפרעה אחרת, גם כאן יש דרגות שונות של עוצמה. במקרים הקלים תיתכן הטבה גם ללא תרופות. כיום נהוג לראות בשילוב של תרופה עם טיפול התנהגותי קוגניטיבי את הטיפול היעיל ביותר. בטיפול, מתמקדים גם בהיבט הקוגניטיבי (במחשבות האובססיביות) וגם בהתנהגותי (מניעת התגובה הכפייתית). 4. מחקרים משפחתיים נוטים לצדד בהעברה בין דורית של הנטייה לכפייתיות, אך לא מדובר בממצאים חד משמעיים. חיפוש קצר באינטרנט יעלה אתרים רבים בהם תוכלי למצוא מידע רב בנושא. בהצלחה ליאת

ליאת, יש פה הרבה דיונים בנושא גבולות, מיילים, טלפונים ושאר דרכי התקשורת בין הפגישות. דעתך (ולא רק שלך) תמיד מאוד נחרצת בנושא זה. כשמישהו כותב שתקשורת מסוג זה 'עובדת' בטיפול שלו את מנסה להרגיע, ואומרת שבמקרים מסויימים זה בסדר. אותי ערערת כבר כמה וכמה פעמים. הרגשתי כל פעם צורך להגן על המטפלת שלי. זה נראה לי לא בסדר. כל טיפול הוא אחר, כי כל בן אדם הוא אחר. מטפל טוב מתאים את עצמו למטופל, מאפשר לו מה שנראה לו נכון ומתאים, וזאת כמובן בהתאם למשאבים של המטפל. יש הרבה גישות לטיפול. המטפלת שלי אפשרה לי לכתוב לה מיילים, כי חשבה שזה טוב ומתאים, כי זו הייתה הדרך שלי להגיד דברים, לפתוח דברים. מה שלא יכולתי לעשות בפגישות עצמן. מכל מיני סיבות היא החליטה להפסיק (ויש לי המון מעידות). לי זה כנראה לא התאים, אבל זה מתאים להרבה אחרים. אז מה שאני רוצה להגיד פה, דיי לדבר כאן על טיפול וגבולות כאילו יש רק דרך אחת, וכל סטייה ממנה פוגעת בטיפול. תודה, בלה. ד"ש מפינוקיו :-)

שלום בלה, אם תחזרי ותקראי בעיון את דברי בנושא הגבולות, תראי שהצורך להגן על המטפלת שלך היה מיותר. לכל מטפל יש שיקול דעת, ואני חוזרת על כך בכל הזדמנות. אני דואגת קצת יותר ממצבים הפוכים, הנפוצים הרבה יותר, בהם המטפל מתעקש על הגבולות, ומן האפשרות שמטופליהם ירגישו 'מקופחים'. שבוע טוב ליאת

כמו במקרה שלי:)

מאז המפגש האחרון עם הפסיכ' הכל צף ועולה לי... ובנוסף שבוע הבא יש לה בדיקה רפואית,והיא תקבל אותי ביום אחר,לא ביום הקבוע,וביום שהיא תוכל לקבל אותי לא אוכל להגיע. מה שאומר שלא יהיה טיפול השבוע... אוף...כ"כ דואגת ,וכ"כ זקוקה לפסיכ' הזו, מחזיקה אצבעות שהבדיקות יצאו בסדר. אני חולה כבר יומיים(סינוסיטיס)עם כאבים איומים ,בלי יכולת תפקוד, בקושי מצליחה לצאת מהמיטה, רוצה להיבלע בתוכה... לא הלכתי לעבודה יומיים וגם מחר לא אלך...קצת מוותרת לעצמי... אבל לא יכולה אחרת.... מנסה ורוצה אבל לא יכולה. אני לא מסוגלת יותר אם הכאב,לא אם האדישות המעצבנת שהכל עובר לידי ולא מרגישה שנוגעת בחיים..ואם כבר מרגישה משהו אז מרגישה כאב חזק.... ולא מרגישה טוב בכלל....אני רוצה רק לשקוע לא לתפקד... וכשמנסה לדבר המילים נאלמות.

שלום לסתמית, מקווה שהפסיכולוגית שלך תחזור מהר להיות לך משענת, ושאת עצמך תחזרי לאיתנך. יש ימים קשים. מאחלת לך שהשבוע יעבור מהר. ליאת

שלום, אולי מישהו יודע להמליץ על פסיכולוג בחיפה? אני בת 26, מחפשת לטפל בבעיות דיכאון... תודה רבה ....

שלום מאי, מקווה שתקבלי המלצות למייל. יופי שהחלטת להתחיל טיפול! יש פתרון לדיכאון. בהצלחה ליאת

השבוע הייתי בלוויה של אבא של חבר קרוב. הוא נפטר באופן פתאומי בגיל צעיר. האמת היא שבמצבים כאלה אני לא כל כך יודעת מה לומר או לעשות למעט לתת חיבוק ולהשתתף בצערו...קשה להאמין שככה פתאום הוא נפטר. נדמה לי שהוא כלל לא בכה בלוויה, לי היו דמעות בעיניים במקומו... ורציתי לשאול אותך דבר נוסף לגבי הידיעה שלך(והביטחון:) שהטיפול עוזר. איך את יודעת? מאחר והפסיכולוגית בקושי יכולה להצביע על משהו. me (למען הסר ספק האדם ללא כינוי-לא קשור אלי)

שלום ME, חיבוק והשתתפות בצער הם בדיוק מה שאפשר לעשות במצבים של אובדן ואבל. לא כולם בוכים בדמעות, או לפחות לא בפרהסיה. בעניין הטיפול שלך, כמובן שאיני יכולה לומר הרבה מעבר להתרשמות שלי מהמפגש הוירטואלי איתך. במפגש הזה - כפי שכבר אמרתי לך במספר הזדמנויות - אני חווה אותך יותר רכה, יותר סבלנית ויותר מתעקשת על עצמך. מעבר לכל מה שאומרים לך פסיכולוגים אלה ואחרים, המדד האמיתי הוא זה שבתוכך. לכי עם מה שאת מרגישה. ליאת

ליאת,לא יודעת אם את עדיין כאן....בכל מקרה אני מרגישה שמיציתי את עניין הטיפול. וזו לא התנגדות או משהו, כי בסך הכל נחמד לי לבוא פעם בשבוע ולספר לה דברים אבל אני כבר מרגישה שאין לכך תכלית...לא יודעת... שיהיה לילה טוב

שלום רב, אני בת 19 ויש לי שני אחים תאומים המבוגרים ממני ב - 10 שנים. הבעיה שלי היא מורכבת ואני מחפשת דרכים להקל על בעיה זו כי אני מניחה שלעולם לא יימצא לה פיתרון מוחלט. אחי הבכור, א', עזב את הבית לפני כחצי שנה. הוא עשה זאת למרות התעקשותם של הוריי שלא "ימהר" לעשות זאת ,למרות שאני חושבת כי מזמן היה צריך לעשות כן - אנו גרים בבית קטן ועד גיל 28 שני אחיי היו גרים זה עם זה באותו חדר מה שכמובן גרם להמון מריבות וחיכוכים בין השניים. עד אותו יום שאחי החליט להרים את הכפפה ולעזוב את הבית. אחי השני (שהוא התאום שלו) היה מבסוט עד לב שמיים ומצוקת המקום שהיה חסר לו בחדר נפתרה כי כעת יש לו חדר לבד ומאובזר במחשב, טלוויזיה, טלפון ועוד. איך זה קשור אליי? תמיד כשרציתי להשתמש במחשב זה היתה משימה בלתי אפשרית כי הייתי צריכה תיווך של ההורים שלי במו"מ על מנת שאוכל לעשות כן (כי הם לא אהבו שאני אצלם בחדר). אבל עכשיו, כשאחי הבכור עזב זה ממש בלתי נסבל - האח השני (ב') כ ל ה י ו ם רובץ בחדר. בימים א' - ה' זה מהרגע שהוא חוזר מהעבודה ובימים שישי - שבת מתאפשרת לי בקושי חצי שעה להיות שם... נמאס לי מזה לחלוטין!!!!!!! אני בת שירות לאומי, בימים א' - ה' השירות שלי מסתיים בשעה 19.00. עד שאני מתאפסת על עצמי וכבר פוסעת לעבר המחשב אחי מגיע ובלי לומר דבר, כאילו שיש בינינו איזה סימן מוסכם מצווה עליי לעוף מהחדר. לצערי הוריי מגבים אותו לסירוגין ואותי לסירוגין. רק שכשהם מגבים אותי, אחי מקבל התקף צעקות מה שגורם להם לבקש ממני לוותר לו (וכי למה שאעשה זאת? אני האחות הקטנה! הוא זה שאמור לוותר לי!). ביקשתי מהוריי מספר פעמים שיפצירו בו לעזוב את הבית. האמת שהסיבה העיקרית היא אגואיסטית (כי ככה אני לא אצטרך לעבור הליכים מפרכים של "בירוקרטיה משפחתית" עד שתתאפשר לי הגישה למחשב) אבל ישנן עוד המון סיבות. הוא אוטוטו יהיה בן שלושים, אין לו חברה קבועה והוא כל הזמן הולך לסטוצים וכל בחורה לא מספיק טובה בשבילו, הוא נורא נורא מעצבן אותי כי הוא כל הזמן דוחף את האף שלו לחיים שלי ונמאס לי מזה שהוא דואג לי במקום לדאוג לעצמי. אחי הבכור (זה שכבר עזב) כבר מצא לעצמו דירה ויש לו חברה קבועה והוא כל הזמן יורד עליה ועל אחי. נמאס לי מהאופי שלו. אמא שלי עושה הכל עבורו. הכל. כששאלתי את אמי מתי היא כן תבקש ממנו לעזוב אז היא אמרה שזה יקרה רק בעוד שנתיים כשהוא יסיים את התואר (שזה יקרה בעוד שנתיים) כי היא לא רוצה שיהיה לו קשה מדי (גם עבודה רצינית, גם תואר, גם דירה שכורה... הוא לא יעמוד בזה...). אין לי לאן ללכת בסופ"שים: בסופ"שים זה הזמן היחיד שבו אני לא עייפה ואמור להיות לי החופש לעשות כל שברצוני אבל זה הופך לסיוט בכל פעם שהוא בבית. אז נכון יש פעמים בודדות בשנה שהוא נעדר בשבתות מבוקר עד ערב, אבל פרט ל"ימי החג" הללו נמאס לי לחיות בפחד ממנו. פשוט נמאס לי! אמא שלי לגמרי לא יודעת מה לעשות כי יש לי הרגשה שלא נעים לה לא ממנו ולא ממני. פרט לקטע של המחשב יש עוד דברים שלא נוח לי לעשות בבית בנוכחותו. אני אוהבת לשיר - הוא תמיד יורד עליי כשאני שרה, אני אוהבת לרקוד גם בחדר שלו (החדר שלו יותר גדול משלי ורק שם יש לי מספיק מקום לזוז) - ויש לו מבטים מזלזלים כאלה (ככה לפחות אני מרגישה). אחי הבכור, א', היה זה שהייתי פונה אליו כשהיו לי בעיות אבל מהיום שעזב אנחנו פחות ופחות מעניינים אותו (שזאת בעיה בפני עצמה). הלוואי שזה יהיה המצב עם ב'. אני לא אוכל להחזיק מעמד עד עוד שנתיים. אני בשנה הבאה מתחילה ללמוד והמחשב יהווה חלק בלתי נפרד מלימודיי. היינו יכולים לרכוש מחשב נוסף באיזה 6,000 ש"ח, זו לא בעיה כלכלית, אלא שאין לנו מקום לשים אותו כי כפי שציינתי מספר פעמים במכתבי זה, הבית שלנו קטנטן... גם אחי יכול להרשות לעצמו לשכור דירה ביחד עם סיוע כספי של ההורים או בלי. פשוט נורא נעים לו שעושים בשבילו את עבודות הבית (כי מטבעו הוא נורא נורא עצלן). אם הוא היה מסתדר עם א' ייתכן והיה ניתן לשקול שישכרו דירה ביחד, אך לא זה המצב. אני מתנצלת על האורך של המכתב, פשוט הוא מכיל בתוכו מספר עניינים: - הפיתרון עם המחשב - אחי ב' והדרישה שלי שהוא יעזו את הבית (אני חושבת שאם הוא ימשוך את זה, לא רק שזה פוגע בי בטווח הקצר עם התחביבים שאני לא יכולה להנות מהם, אלא גם בו בטווח הארוך... בקטע של יחסים עם בנות זוג, עצמאות, ובגרות נפשית). - ההתנהגות של הוריי נוכח התנהגותו של ב - כל פעם שהוא משמיע איזשהו פיפס הם חוששים להתעמת מולו ודורשים ממני להיות הבוגרת. אני אשמח לקבלת מענה רציני, מ.מ.

שלום מ.מ. הסיפור שלך מדגים היטב עד כמה מריבות אחים לא בהכרח מסתיימות בגיל ביה"ס. עם זאת, לולא ציינת בני כמה אתם, הייתי חושבת שמדובר בשני ילדים שלא מצליחים להסתדר ביניהם ללא התערבות ההורים. מאחר ושניכם אנשים מבוגרים, תיאלצו למצוא את הפתרון בעצמכם, במסגרת הסדר שתקבעו מראש. הדרישה שלך שאחיך יעזוב את הבית, הגם שאת משוכנעת שיש בה היגיון ותועלת, אינה הגיונית, מאחר ואינה בתחום אחריותך. כנראה שבאותה מידה לא תוכלי לחנך את הורייך. הדבר היחיד שכן נמצא בשליטתך הוא האופן בו את בוחרת לנהל את חייך, ולהתנהל עם אילוצי המציאות. את אמנם צעירה עדיין, אבל מייד לאחר השירות הלאומי שלך, תוכלי לחפש עבודה ולמצוא לעצמך דירה מחוץ לבית. זה הפיתרון המעשי ביותר שאני יכולה לראות כרגע. עד אז, עליך לחפש פתרונות בוגרים שאינם מסתמכים על גורמים חיצוניים. בהצלחה ושבוע טוב ליאת

שלום לך ליאת, את מוזמנת לקרוא את תגובתי לענת. בנוסף, הראיתי את תשובתך לאימי, ואנחנו שואלות אותך יחדיו: אם אימי היתה מפנה אלייך את מכתבי זה בשאלה האם היא צודקת במדיניות שהיא נוקטת כשהיא לא כופה על ב' לעזוב את הבית נוכח מצוקת המקום וההתקוטטות ביני לבינו, מה היתה תשובתך? ועוד שאלה (שהיא רק שלי), א' הרי הרים את הכפפה ועזב את הבית, ואכן הריבים בין א' לב' פחתו (אמנם נדמה כי לעולם לא ייפסקו), וזאת למרות שאימי התנגדה לכך בתחילה. עכשיו, בדיעבד, היא מבינה שהוא צדק כשעזב. הורים יכולים לטעות, ואני חושבת שבמקרה של ב' הם טועים. אני רק רוצה לדעת מה את חושבת על זה, כי באמת לא נראה לי שאצליח לכפות את דעתי עליהם...האם הוא צריך בגילו "המופלג" להישאר או לעזוב ומה את חושבת על הישארות בגיל מאוחר בבית ההורים (יתרונות וחסרונות לעתיד). אשמח לתגובה ממך, מ.מ.

מכיון שליאת ענתה לך באופן הגיוני ובוגר, ואת עדיין אינך כזו (בלי לפגוע!!), אקח על עצמי ניסיון נוסף: אחיך בן 29 ולכן מובן מאליו שאורח החיים שלו קל פחות, אין מה להשוות בין אורח חיים שכולל עבודה ולימודים לבין כזה שלא. המחשב ושאר חפצים הם בחדר שלו, שלך בתור אחותו הקטנה אין זכות להיכנס לשם בכלל, זה א'. אם הוא לא מעיר לך על זה ורק מסמן לך לצאת כשהוא מגיע, תגידי יפה תודה (לא בציניות אלא באמת). ב'. תאמיני לי שהוא יודע על המצב שלו גם בלי שאחותו הקטנה תסביר לו שעדיף היה אם היתה לו בת זוג או דירה משלו. אין מה להוסיף בקשר להתערבות שלך בחיים שלו! (ולא להיפך שזה מראה על שהוא מנסה לשמור עלייך, ואם לא מתאים לך תגידי שלא מתאים לך- חשבת על זה שהוא מנסה להתקרב אלייך כמו אחיך השני אולי?) ג'. אולי בלי קשר את יכולה לנסות להתקרב אליו, לא מתוך אינטרסים אלא מתוך הבנה שברגע שהוא יעזוב את תהני מהחופש ליום-יומיים אבל אח"כ מאד מאד תתגעגעי?? אני מקווה שתקראי את המכתב שלי עם ראש פתוח והרבה סבלנות כי זה הזמן להחליף גישה תספרי מה קורה...

ראשית ענת אני מודה לך על ההתייחסות. בנוגע לסעיף שבו אמרת כי ב' מנסה להתקרב אליי כמו א', יכול להיות שיש אמת בדברייך, אך הוא כבר יודע שלתקוף אותי בכל פעם ש ל ד ע ת ו אני עושה משהו לא בסדר (ואני מדגישה את "לדעתו" כי ברוב הפעמים רק הוא זה שחושב ככה) ולהקניט אותי לא ממש יעזור. יכול להיות שזה לא השתמע מדבריי אבל אני מאוד אוהבת את שניהם רק שהמריבות האלה ביני לבין ב' מאוד מעציבות אותי. ב' הוא מטבעו טיפוס רגיש מאוד (למרות שהוא דואג להסתיר זאת היטב) ולכן אני עושה כל שביכולתי על מנת שלא לפגוע בו. מה שמפריע לי זה שהוא עושה פשוט ההיפך עבורי (והוא יודע שאני מאוד רגישה). כפי שציינתי בתחילת מכתבי, אני לא מצפה לפיתרון מוחלט כי אין כזה פיתרון אלא לדרכים שיקלו עלינו את ההתקוטטות הזו. אולי יש לכן איזשהו רעיון להסדר או משהו...

אני לומד בחו"ל ומגיע לארץ לכ-10 ימים, לפי דעתי אני סובל מדיכאון וברצוני לקבל טיפול שהוא מעין"עזרה ראשונה" עד שאחזור לתקופה ארוכה יותר לארץ. בצורת הטיפול הרגילה של פגישה של שעה בשבוע לא נראה לי שאוכל להתקדם הרבה,האם יש מטפלות בארץ העובדות בצורה של מפגשים ארוכים יותר או טיפולים אינטנסיבים ודחוסים יותר?

שלום גיל, משה טלמון, מחברו של הספר "תראפיה בפגישה אחת", מצא כי מטופלים רבים שנשרו מטיפול לאחר פגישת האינטייק הראשונית, דיווחו מאוחר יותר על הקלה משמעותית בסימפטומים. על ממצא זה הוא בסס את גישתו, אך איני יודעת אם היא התפתחה לפרקטיקה מעשית או נותרה קוריוז. כיום, יש פסיכולוגים המעניקים טיפול קצר-מועד, אך ככל הידוע לי גם אותם קשה לדחוס לעשרה ימים. במקומך, אכן הייתי פונה לשתיים-שלוש פגישות, ומבררת לגבי נחיצותו של טיפול תרופתי. במידה ופסיכולוג יחשוב שיש לזה מקום, הוא יפנה אותך לפסיכיאטר. ברצוני להזכירך, שכמעט בכל מדינה על פני הגלובוס אפשר למצוא מטפל ישראלי, ואיש מקצוע בארץ יוכל לסייע לך באיתור אחד כזה. בהצלחה ליאת

היי.. יש לי שאלה\בעיה שאני מקווה שמישהו יוכל לענות לי עליה: אני בחור בן 27,שהיה בקשר עם בחורה בת 22-אהבה ענקית... במשך כל השנתיים היא היתה עם ספקות לגביי ולא היתה בטוחה אם זה הדבר האמיתי(אני הראשון בחייה),במשך שנתיים איומות אלו כל הזמן נדחיתי הלוך ושוב על ידה ונפרדנו שוב ושוב למרות שכל הזמן היא לא הפסיקה לאהוב אותי ואני אותה בעוצמה. בכל פעם שזה קרה נקרעתי,והלב התנפץ לרסיסים קטנים ולמעשה אני מסתובב עם סלע ענקי ששוקל כמה טונות בתוך החזה ואני לא מפסיק לחשוב עליה ולהסתובב עם "המחשבות הטוחנות " האלו פשוט כל הזמן,כל רגע,כל שניה עד שהיום אני מרגיש מותש נפשית... לפני שבועיים סיפרה לי שיש לה מישהו וזה לגמרי ריסק אותי והחלטתי שאני לא יכול יותר עם הכאב הזה והמחשבות הכפייתיות האלו בראש ופניתי לרופאת המשפחה שנתנה לי רסיטל...כמו כן אני בטיפול פסיכולוגי מזה שנה...(שפרט לכמה תובנות שהגעתי אליהן בזכותו,אני לא מרגיש שזה עוזר לי יותר מידיי)... שאלתי היא האם הכדורים הללו יקלו על הכאב העצום שאני כבר לא יכול להכילו והאם אני אצליח סוף סוף לקבל קצת שקט ומנוח מהמחשבות האלו לגביה ? אני כבר לא יודע מה לעשות....

שלום רונאל, כאבו של לב שבור עלול להיות אכן בלתי נסבל. אני מאמינה שרסיטל יכול להקל במידה רבה על תחושות הדיכאון והכאב, הגם שיש צורך להמשיך ולדבר בטיפול על האובדן. התרופות משפיעות על עוצמת הרגשות, אך אינן יכולות להעלים אותם לחלוטין. אבידות רגשיות הן חלק מחייו של כל אדם, ובכל זאת כולנו ממשיכים ומשתקמים מהן. זהו תהליך שאורך זמן, ויש - לכן - להתאזר בסבלנות. בהצלחה ליאת

שתדע שהייתי מאוהבת במישהו 4 שנים (!!) אחרי הפרידה וזה עבר... מאחלת לך אושר ואהבה

ליאת שלום,רע לי מאוד עכשיו,כי אני מרגישה פיזית (בעיקר) ונפשית גרוע,אני תשושה לחלוטין ואין לי כוח לכלום,כולי נפוחה וסימני ה"מחלה" שיש לי הופיעו קצת,וזה מפחיד אותי מאוד,שאולי הכל קשור לכדורים? אולי ההחרפה בהרגשה(שאיני רוצה לפרט כאן,ושהיא הרבה יותר ממה שתיארתי כאן,אך אם אתאר עוד יזהו את מחלתי ואולי אותי) קשורה לטיפול התרופתי? אך הכי נורא שאיני יכולה לשתף את רופא-המשפחה שלי בכך,כי לא סיפרתי על כך לאף רופא בקופת-החולים. רציתי כבר אתמול לרשום,אך פשוט לא היה לי כוח לכך,וגם זה נדיר - שלי אין כוח אפילו לרשום. מפחיד אותי שהיום אחרי נטילת הכדור,תופעות-הלוואי,של - תשישות נוראית וכו' - החריפו עוד יותר מאשר בד"כ. גם מבחינה נפשית,אני ממש שונאת את עצמי כרגע,אך גם לחוש זאת איני מסוגלת,כי אני כאילו 'חסומה רגשית',לכן אפילו להיות מדוכאת ממש איני מסוגלת,אך גם לא טוב לי. אני מותשת,אין לי כוח פיזי ו/או נפשי יותר לכלום ואין לי חשק לכלום.

שלום משתנה, מטבע הדברים, לא אוכל לסייע לך בנושא התרופתי, ואין לך ברירה אלא לפנות לפסיכיאטר המטפל בך. אוכל רק לשתף אותך ולספר שמטופלים רבים שלי שנטלו/נוטלים טיפול תרופתי נוגד חרדה או דיכאון חיים ומתפקדים באופן מלא, גם רגשית. שתפי את המטפלת שלך בתחושותייך, אני מאמינה שהיא תוכל להרגיעך. הרגישי טוב ליאת

תודה ליאת, את הפסיכיאטר שלי כבר שיתפתי בכך,והוא הציע שאם אמשיך להרגיש ככה,אגש למיון רגיל, פנימי,כדי לבדוק מה מצבי הרפואי,אך אני לא מעוניינת בכך. ובהקשר למטפת של,אותה אוכל לשתף רק במהלך השבוע הבא,אך עד אז מה אעשה עם רגשות אילו?

ברצוני לקבל מכם תשובה כמה שיותר מהר זה די חשוב לי.

אם את שולמית מלמטה, תשובתך נענתה.

שלום רב, אני בת 20 ואני חושבת שנאנסתי שהייתי צעירה מאוד, אני פשוט לא זוכרת כלום. קראתי בכל מני מקורות על סימנים של בחורה שנאנסה וכמעט הכל ניכר בי: אני שונאת שנוגעים בי, אפילו בטעות, כל דבר קטן מדגדג אותי, אני בד"כ פורצת בבכי אחרי סקס ויש לי משיכה לא מובנת לכאב, השפלה ומין בכפייה, למרות שהם ממש מלחיצים אותי וגם הם גורמים לי מהר מאוד לבכות. יכול להיות שיש סיבות אחרות לאיך שאני מתנהגת ומה שאני מרגישה? כלומר, מלבד אונס? אם כן, מה יכול לגרום לאישיות שכזו? אני מאוד סקרנית אבל לא אלך לטיפול עבור זה, אשמח אם תעני לי תודה

שלום רובי, לסימפטומים שאת מתארת יכולות להיות לא מעט סיבות הגיוניות, מעבר להסבר מרחיק הלכת שמצאת. רגישות למגע קיימת אצל אנשים רבים, ומקורה בקושי ליצור אינטגרציה סנסורית. יש אנשים רבים המוטרדים ממגע הפתק בחולצה, ממגע הבגד על עורם, ואפילו ממרקמי מזון שונים. גם בכי לאחר סקס הוא תופעה רווחת אצל אנשים רבים. המשיכה לסוג של מזוכיזם קיבלה הסברים מגוונים בתיאוריות הפסיכואנליטיות, מרביתם מורכבים מכדי להסבירם כאן במילים קצרות, וקשורים לאשמה לא מודעת בשל קונפליקט תוך נפשי לא פתור. אז התשובה הקצרה היא: כן. יכולות להיות סיבות אחרות לאיך שאת מתנהגת ומרגישה. שבת נעימה ליאת

קראתי פה בהודעות, ואני רואה שיש פסיכולוגיות שמתכתבות במייל עם המטופלים. המטפלת שלי בחיים לא תסכים לדבר כזה. מה את חושבת לגבי זה , ליאת? את היית מסכימה? את חושבת שזה יכול לעזור? יכול להזיק? אני חושבת שמאד הייתי רוצה את זה...ומי שמסכים לזה, איך זה הולך? הוא עושה את זה בהתנדבות? כמה אפשר לכתוב לו? וכו'

שלום טלילי, ככלל, הטיפול הפסיכולוגי מתקיים בתוך מסגרת קבועה, שאינה חורגת מחדר הטיפול. לפעמים, במקרים חריגים (מאד!), המטפל מאפשר חריגה מהשעה הטיפולית, ומסכים לקיים סוג של תקשורת גם בין המפגשים. אופי התקשורת (מכתבים, טלפונים, מייל, וכיוב') תלוי גם הוא בנסיבות. אני חושבת שעבור רוב רובם של המטופלים והמטפלים שמירה על גבולות הטיפול היא הדרך המועדפת, וחריגה מהם היא בעלת פוטנציאל מזיק. בברכה ליאת

אז למה הפסיכו' של רשת נותנת לה לשלוח מאות מכתבים???

היי למנהליי השונים של םורום זה אשמח לקבל תגובה מכל אחת מכם השאלה שלי היא כשמופיע הנהגות ילדודית אצל אם מבוגר מדובר באישה כבת 46 עוד מעט מה הסיבות להיתנהגות זו ממה שיכול לנבוע. תודה מראש על תשובתכם ובתקווה להשבה מהירה ככל האפשר.

שלום שולמית, מעניין למה את קוראת התנהגות ילדותית. יש התנהגויות שאינן תואמות גיל, המופיעות במצבים קיצוניים של עצב או שמחה, במצבים של התאהבות, או במצבים חריגים אחרים, כשאין סכימה התנהגותית אחרת שנראית מתאימה לנסיבות. כאשר מדובר בדפוס התנהגות קבוע, אפשר לדבר על אישיות לא בשלה וילדותית. בברכה ליאת

עוד שבוע עבר. הפעם היא התחילה את הפגישה באמירה שהיא מרגישה שאני לא מצליחה להביא לחדר את מה שמעסיק אותי. חייכתי לעצמי וחשבתי שבטח היתה שמחה לדעת שזה בדיוק מה שכתבתי כאן בסוף שבוע. היא דיברה על זה שהיא מרגישה שהמילים לא יוצאות ואמרה שהיא רוצה להזמין אותי היום לדבר ישר ולא ללכת מסביב. ניסיתי, אבל שוב לא הצלחתי. אני חושבת שהגעתי למסקנה חדשה ומעניינת. זה לא שחסרות לי מילים, אני פשוט לא מצליחה להרגיש כשאני שם. אני מרגישה רק כשאני לבד. לפחות את הסוג המסויים הזה של הרגשות... אמרתי לה שאני מרגישה ריקה. כשאני יושבת שם אני לא מרגישה את הכאב ואז רגע אחרי שאני יוצאת הכל צף ועולה למעלה. היא שאלה אותי מה יצוף רגע אחרי הפגישה הזו- וגם לזה לא הצלחתי להגיע. היא אמרה שהיא רואה אותי מבינה יותר ויותר דברים, אבל נשארת עם הכל מאוד לבד ושזה חבל לה. היא אמרה שצריך לתת לדברים האלה קיום בחדר. היא הציעה לי לעשות דמיון מודרך (ואני יודעת שהיא מתכוונת להיפנוזה), בשביל לעקוף את השימוש במילים. היא אמרה שאני "חכמולוגית" במילים, אבל שאולי השימוש בדמיון יעזור לי ויוליד דברים מעניינים. האמת שאני מפחדת. אני לא רואה את עצמי עוצמת עיניים אפילו. ניסינו את זה ממש בתחילת הטיפול, לפני חמש שנים, וזו היתה נפילה גדולה מאוד. לא הגענו לשום מקום. אבל אולי זזתי מאז... אחר כך היא שאלה אם יש לי גם רעיונות והצעתי שאולי אביא את הקלפים הטיפוליים שלי.. אולי דרכם אצליח להגיד משהו. היא אמרה שזה רעיון טוב. היום היא שלחה לי מייל והציעה לי שנאסוף את כל ההתכתבויות שהיו לנו (מאות), נלמד את הכרוניקה ונלמד מהתהליך ומהתגליות... אני לא יודעת. אני לא חושבת שאני מסוגלת לראות את זה כסיפור אחד שיש בו רצף. החיים שלי מחולקים לחלקים חלקים שחלק מהם לעולם לא נפגשים. בלילה חלמתי חלום ונראה לי שהוא מתקשר לכל הדבר הזה. בדרך כלל אני לא זוכרת חלומות, הפעם זכרתי. חלמתי שאמא שלי נוסעת לאיזשהו מקום ואבא גם נמצא איפושהו במקום אחר. אני נשארת בבית לבד וכשאני יוצאת אני שוכחת בטעות את המפתחות של הבית על הדלת. השכנה רואה את המפתחות ומזמינה משטרה. השוטרים נכנסים הביתה והופכים את כולו, הם הופכים את הכל ולוקחים לי את המחשב ואת המחשב הנייד לבדיקה. כשאני חוזרת הביתה אני מוצאת על הדלת מכתב ארוך מאוד מהשכנה ובו בין היתר היא כותבת שעכשיו היא מבינה שאני משתמשת בסמים... היא מאשימה אותי ואני לא מבינה מאיפה בכלל היא מביאה את זה (מעולם לא השתמשתי בסמים...). כשאני נכנסת הביתה אני רואה את הבית הפוך לגמרי ורואה שהם לקחו לי את המחשבים. זה מבהיל אותי נורא כי יש עליהם דברים אישיים שלי וגם את כל המיילים שכתבתי לפסיכולוגית. לא זוכרת מה קרה אחר כך, אבל בשלב מסויים שוטר אחד נחמד מגיע אלי ואני מסבירה לו שבסך הכל, בטעות, השארתי את המפתחות על הדלת... ושאני רוצה את המחשבים שלי בחזרה... הוא אומר שיהיה בסדר. נראה לי שאז התעוררתי. נראה לי שאני מאוד מפחדת.

שבת שלום רשת, הגם שהפיתוי גדול, לא אתעסק בחלום שלך, כי מקומו בטיפול. (רק שימי לב לעובדה שמי שאמונים על שמירת הסדר, דווקא הם שיוצרים בלגן זמני). הפחד שלך מלהפקיר את התודעה שלך, בהיפנוזה או בדמיון מודרך, מלעצום עיניים ולו לרגע, דומה לפחד להישדד, להיוותר בלי החומרים הכי אישיים שלך, שיהפכו ברגע לא זהיר אחד לנחלת הכלל. המטפלת שלך חכמה. מאות התכתבויות הנצברות להן בחמש שנים יכולות לשרטט כרוניקה מרגשת שלא יכולה להתרקם אלא ממרחק הזמן. כמו סיפור של נוף אורבני, המקבל היגיון נפלא ומרגש בעיקר כשהוא ניבט מתמונת אוויר מצולמת. השוטר הבטיח שיהיה בסדר. בעיני זה מרגיע. תרגישי טוב ליאת

היי. האם את חושבת שיש מצבים שבהם אדם לא יכול לממש את הפוטנציאל שלו בתחומים מסוימים,בגלל סיבות פנימיות ואישיותיות שלא ניתנות לשינוי? האם במצב כזה, וכאשר המאבק גובה מחיר כבד, גופני ונפשי, כדאי/צריך להתפשר.ולהיות פחות? האם יש דרך לבדוק את היכולת של אדם להתמודד עם כל זה...(בדומה לאבחון בעיות קשב/ריכוז)?

שלום ויק, פוטנציאל הוא ישות חמקמקה. יש לנו הרבה 'פוטנציאלים', חלקם יתממשו באופן מספק במהלך חיינו, וחלקם פחות. אם נולדנו מאד גבוהים, קיים בנו (היפותטית) פוטנציאל להיות אלופי כדורסל. אך אם נולדנו עם מזג פלגמטי ומתבדל, הפוטנציאל הזה לא ימומש, וספק אם בכלל ניתן להגדירו כפוטנציאל. לבד ממבני אישיות ונטיות פנימיות, קיימות גם נסיבות חיצוניות מעודדות או מעכבות. כדי שאדם יתפקד במיטבו ויוכל לממש את המשאבים שלו בצורה מיטבית, נדרשת פניות נפשית ונסיבות חיצוניות מאפשרות. כאשר קיימות סיבות פנימיות ונטיות אישיותיות שאינן ניתנות לשינוי, הפוטנציאל הנגזר מהן יהיה בהתאם להן. מעבר למילים גבוהות, הסתגלות טובה היא - בין השאר - היכולת להציב לעצמנו מטרות ריאליות, ולחתור להשגתן. הצבת מטרות שמעבר לטווח השגתנו, עלולה לגרום לדיכאון, תסכול ואכזבה עצמית. כשאת מדברת על יכולת למדוד פוטנציאלים, אפשר לחשוב על כלים אבחוניים שונים, היכולים לתאר את האדם על פני מדדים שונים, אישיותיים, קוגניטיביים, פיזיולוגיים ואחרים. שבת שלום ליאת

צהריים טובים , אני בת 31, נשואה + 2 . לכאורה יש לי הכל, בעל מקסים ואוהב, אדם מיוחד שנותן לי את הספייס שלי לא מעט. שנינו עובדים באופן מסודר וסה"כ יש יציבות כלכלית, " לא חסר לי כלום " . ובכל זאת, אני לא מאושרת ודי מדופרסת לא מעט, היה לי מזמן קשר כלשהו - לא פיזי, סיפרתי לבעלי והוא סלח בהתניה שלא יקרה לעולם , התאוששתי מאז ואז נולדו שני הילדים - השני לא מזמן , הגדול בן 3. מאז ניהלתי קשר רומנטי עם מישהו וגם כיום - הקשרים אומנם יותר רציניים ממאהב או משהו כזה , אך כל יציאה מקשר מכניסה אותי לכמעט דיכאון ודכדוך ארוכים , בעלי כמו שציינתי נותן לי מרחב אך בטח לא אוכל לספר לו על זה.. אני אוהבת אותו אבל תמיד צריכה עוד ריגושים ומרגישה ריקנות כאשר אין לי משהו בסביבה, אני בסך הכל בן אדם טוב, מכובדת, הגונה ומאד ישרה - אני לא משקרת אבל מה שקשור לזה - כאילו מוציא ממני את הטוב. בנוסף , יש לי המון פחדים וחרדות שקשורים לילדים, שלא יפגעו , יפצעו או כל דבר אחר. הייתי בטיפול בעבר - מספר חודשים - כעשרים פגישות אך לא ניתן לומר שהטיפול עזר לי . אולי במקצת , אני מנסה שוב ושוב ואני שוב חוזרת לזה. אני הייתי רוצה להיות במקום שלו, רציני ועמוק כמו בעלי , בעלי מאד יציב ויודע לקבל את החיים יפה ואצלי הכל קשה. מה לעשות ?

שלום 'אני', את מתארת את בעלך כאיש מקסים ואוהב, רציני, יציב ועמוק, ובכל זאת מספרת על צורך בלתי פוסק למצוא ריגושים מחוץ לבית. אסוציאטיבית, המחשבה שלי נדדה אל הפנייה של מלכה, ששאלה מעט מתחתייך על הצורך להתפשר. יכול להיות שהבחירה שלך בבעל מקסים, יציב ומבוסס ענתה על צרכים מסוימים שלך, תוך התעלמות מצרכים אחרים, חשובים לא פחות. אני חושבת שיש מקום לחזור ל?טיפול, דווקא עכשיו, דווקא מתוך האי-נחת הנוכחית, ולבדוק באומץ את הבחירות של אז ואת אלה של היום. יש לי הרגשה שכאשר סוגיות אלה יבואו על פתרונן, תחושי הפחתה משמעותית בחרדות שלך, גם אלה המתייחסות כרגע אל הילדים. טיפול זוגי, לפחות בעיני, יהיה רק בשלב ב'. בהצלחה ליאת

היי ליאת הדברים שלי ישמעו מוזרים,אולי טפשיים ובכל זאת .... בשנים האחרונות אני מרבה ללבוש בגדים שחורים,ולא אלגנטיים. בבית,אני מסוגלת ללבוש בגדים יותר צבעוניים, אני מתכוונת לבגדי הבית, כי זה מה יש... אך אם אקנה משהו,הוא יהיה שחור או בצבע כהה אחר אם אין ברירה. שמתי לב כי הנטייה ללבוש שחורים קשורה מאוד לדיכאון שבו הייתי שרויה.(לפני כן,הייתי לובשת את מגוון הצבעים הקיימים) א ב ל, זה כבר מאחרי, וכיום אני מרגישה טוב, ולמרות זאת לא מסוגלת ללבוש את בגדי הצבעוניים,שכה אהבתי בעבר. כבר הרבה זמן אני מנסה לקרב את עצמי לכך אך לא מסוגלת. אני מנסה לחשוב לעצמי מה יקרה אם אלבש משהו צבעוני יותר, ורק המחשבה גורמת לי להרגיש לא בנוח. אני מרגישה כאילו זה לא מתחבר אלי,לא מתאים, כמו חלק של פאזל שלא מתאים לחלק השני. השטות הזו, מפריעה לי,אני חושבת עליה בכל בוקר כשצריך להתלבש,ובעיקר כשכל השחורים בכביסה..... האם תוכלי לעזור לי להבין, למה? :-)

שלום טל, לפני הכל, שמחתי לשמוע שאת מתרחקת מהדיכאון הישן, ומניחה אותו מאחור. שאלת הבגדים אכן מסקרנת, וכדי להבינה מעניין לבדוק מהי אותה אי-נוחות שאת מתארת, מול בגד בצבע אחר. כדאי לבדוק האם יש 'חוקים' נוספים להם את מצייתת, ומה באמת קורה לך כאשר את מפרה אותם. כמעט לכל אישה יש שגעונות אופנתיים קטנים, שאינם תמיד מעוגנים באיזו מציאות, אך השפעתם על הבחירות שלנו רבה. שגעונות קטנים כאלה אפשר להביס בעזרתה של חברה טובה או מוכרת מקצועית. אם, לעומת זאת, מדובר באי-נוחות בלתי נסבלת, חרדה או אי שקט, יתכן שמדובר במנגנון אחר, שמטרתו להפחית חרדה, ואשר מצריך התייחסות שונה, בעזרתו של איש טיפול. נסי לבחון את עצמך 'בקטן', והוסיפי נקודות צבע קטנות על הבגד השחור (צעיף, חגורה, נעליים, תיק, תכשיט). בדקי אם תוכלי להמשיך עם המגמה הזו בהדרגה. אם את מרגישה שמשהו בך ממשיך להתקומם מול זה, ולא מאפשר לך להיפטר מהשחור, תוכלי להמשיך ולבחון מה משרתת הדבקות הזו. בסופו של דבר, לצבעי הלבוש שלנו יש משמעות, ולשחור יכולות להיות משמעויות דרמטיות במיוחד. ספרי מה גילית. זה באמת מסקרן. שבת שלום ליאת

שלןם ליאת : מודה לך על התשובה רציתי להוסיף שבתי היא כמה שנים יותר גדולה רציתי שלא יזהו אותה , היא למדה ו יש לה תואר ועובדת . היא רוצה לעצמה בחור ברמה שלה וגם מבחינת משפחה שלא תהיה ירודה ממנה בעלי הוא מצב מאוד גבוה ובנתיים היא לא פגשה מה שהיא רוצה .אני חושבת שהיא צריכה קצת לוותר רציתי לדעת מה דעתך ?

ערב טוב מלכה, אישה מנוסה כמוך יודעת היטב שחיים זוגיים כרוכים ממילא בפשרה ובוויתורים. מבחינה זו את מאד צודקת. אבל נדמה לי שדווקא בשל עובדה זו, הבחירה הראשונית היא מכרעת. לדעתי, אם מתפשרים בבחירה היסודית הזו, וקושרים את גורלנו עם האיש הלא נכון רק בגלל הפחד מלהישאר לבד, החיים שלאחר מכן עלולים להיות אומללים ומתסכלים. אני מציעה לך להניח לבתך לעשות את הבחירות שלה כראות עיניה, ללא קשר לגילה. שבת שלום ליאת

היי ליאת, איזה כיף שהגיע סוף השבוע ואפשר לכתוב לך שוב.זוכרת בפעם הקודמת את ההתכתבות על דוגמאות לאיך הטיפול עזר? את כתבת שזה כמו שאת לא הולכת לבד על גשר צר. ואני חשבתי לי שזה מעניין, כי הטיפול כאילו מחליף את ההורים, כלומר דברים שהם לא עשו בסדר, ועכשיו מה שאמרת העלה בי את התחושה שאולי זה גם אמור להחליף בן זוג ?כלומר ברור שלא, אבל מה שכתבת הוא כל כך הציפייה שלי מבן זוג . האם לא צריכים לחפש בן זוג שאיתו לא מרגישים לבד על הגשר הצר?יש לי בן זוג, אבל לצערי, אני כן מרגישה שאני לבד על הגשר. עם המטפלת אני באמת לא לבד, אבל זה רק לשעה ורק פעם בשבוע , ולא לתמיד...

ערב טוב טלילי, לא בטוח שהייתי חותמת על הגדרת הטיפול כתחליף להורים או לבן-זוג. אף כי היינו מצפים מהורינו או מבן הזוג שיעניקו תמיכה וליווי במצבים קשים, הטיפול - גם אם תפקידו דומה - אינו אמור למלא את מקומם. הטיפול גם לא אמור בהכרח לתקן "דברים שהם לא עשו בסדר", אלא להיות עבורנו מרחב מצמיח ומחייה, המאפשר התבוננות ולמידה של עצמנו באווירה מקבלת ולא שיפוטית. כאשר את חשה שגם בנוכחות בן הזוג שלך את נשארת לבד, כדאי לבדוק מדוע זה קורה, והאם זה קורה רק איתו. האם בכלל יש מקום לשניים על הגשר הצר שלך. למי את מרשה לעלות על הגשר איתך, ולמי לא. אולי בכלל לא מרגישים שאת על גשר צר. ועוד ועוד. אלה שאלות חשובות שכדאי להעלות בשעה הטיפולית. את צודקת. שעה בשבוע זה לא הרבה זמן, ובכל זאת, יש בקביעות והיציבות הזאת משהו מחזיק ומרגיע מחד, אך מעודד עצמאות והתמודדות עצמית מאידך. נכון - זה גם לא לתמיד, אבל גם הורים, לצערינו, הם לא לתמיד, והליווי שלהם אמור להיות שונה באיכותו ככל שמתבגרים. אחרי הכל, לא כל המסע כולו הוא גשר צר... שבת שלום, ליאת

תודה ליאת, כמו תמיד המילים שלך מרגיעות. בשבילי אני כן מרגישה שהמסע כולו הוא גשר צר. ויש מקום לידי, הרבה מקום. אבל איכשהו אנשים לא יכולים או לא רוצים להגיע לשם. כלומר הם מנסים כנראה, אבל מבחינתי הם עדיין איפשהו במקום אחר ולא איתי.לגבי בן הזוג- זה קורה איתו, ואני לא יודעת האם זה קורה גם עם אחרים כי אני איתו המון זמן ולא היה לי נסיון רציני עם מישהו אחר. פעם אחת מזמן היה מישהו שהצליח להיות איתי על הגשר הצר, אך בזמנו חשבתי שהוא חלש כמוני ולא נמשכתי אליו, אז הקשר התנתק.

ערב טוב ליאת, שאלה לי אליך... האם את חושבת שלפעמים צריך לזרז תהליכים בטיפול קצת בכוח? או אולי לא בכוח, אבל באופן מלאכותי, בלי לחכות ולחכות שהם יקרו מעצמם? אני אסביר למה אני מתכוונת... השבוע החלטתי לגייס את כל הכוחות שבי ולדבר על נושא כאוב מאוד. המטפלת שלי כל הזמן אומרת לי שהיא תלך בקצב שלי, ולתת לעצמי זמן, אבל אני קצת מרגישה כאילו ה'לחכות' הזה, רק מרחיק אותי מהדיבור על זה יותר ויותר. אני קצת מרגישה כאילו אני נתלית בתירוצים של- 'זה מסובך', 'אני צריכה לחכות עד שארגיש מוכנה', וכדומה. אני לא יודעת אם אי פעם אני ארגיש שאני מוכנה לדבר על משהו שכל כך קשה לי... אז החלטתי להפעיל את כל המנועים, ולהסתער קדימה. אני רק לא יודעת אם זו הגישה הנכונה במצבים שכאלו. אני מקווה לא לגמור כמו הטיטניק... מקווה לא להתנגש בקרחון ולטבוע... כבר נורא קשה לי להיות עם זה לבד, ואני סומכת עליה מספיק בשביל שהיא תדע, אני רק לא יודעת איך להיות עם זה ביחד. יודעת שאת לא יכולה לתת לי תשובה של כן או לא... אז רק את מחשבותייך בנושא, אם אפשר... תודה תודה (וסוף שבוע נפלא, ללא שרב...) נועם

היי נועם, אני חושבת שהעובדה שהחלטת 'להסתער' על הנושא הרגיש אינה מנותקת מן העובדה שהמטפלת שלך הניחה לך לעשות זאת כשתמצאי לנכון, ובלי לחץ *מצידה*. אני בהחלט מאמינה בהתגייסות של מטפלים, באומץ שלהם לפתוח דברים מתוך החלטה, ובהתעקשות שלהם להסתובב באזורים כל כך נפיצים למרות הקושי. יש לי הרגשה שלא היית פותחת זאת, אפילו "בכוח", אם לא היית סומכת על המטפלת שלך, שלא תתן לך להתנגש בקרחון כמו הטיטאניק. אל תכבי מנועים. המשיכי לעבוד. ו... כל הכבוד ליאת

איכשהו האיזורים מרגישים לי הרבה פחות נפיצים ממה שחשבתי... קברניט המשנה של הספינה שלי (אני הקברניט הראשי כמובן...) עוזרת לנווט בינות לקרחונים בזהירות ובבטחה. אמנם אנחנו רק בתחילת נתיב השיט שלנו, אבל נראה לי שהיא אלופה בניווטים, אחת כזו שנולדה עם מצפן ביד... ואת יודעת מה עוד? יצאתי מהפגישה בהרגשה טובה, אבל ממש. עם חיוך טיפשי כזה שמרגיש שמחה בבטן. קצת לא תואם את נושאי השיחה בפגישה, אבל שיהיה... ליאת, שוב תודה. המילים שלך תמיד נוגעות עמוק בנקודות הרגישות ועושות את החיבורים ברורים יותר... עוד סיבה לחכות לסופ"ש... :-) שלך, נועם