פורום פסיכולוגיה קלינית

יש בי תחושת פחד...אני לא יודעת אך להגיע לטיפול היום , אני לא יודעת אך אני אצליח לדבר , אך אני אוכל הסתכל עליה , לשמוע את הקול שלה , הריח....כל דבר מזכיר לי ומחייה לי סיוטים-כ"כ קשה.... יש לי כ"כ הרבה מחשבות - אני חושבת שאם אני אשאר בטיפול אני לא אחזיק מעמד כל פעם פגישה בשבוע - מצד שני הייתי מעדיפה שהיא תגרום לי להרגיש שזו המתכונת הנכונה גם מבחינתה , אני לא כ"כ מאמינה וסמוכה שהיא מרגישה אותי....אם לא במתכונת הזאת- אי אפשר יהייה לעבור את זה אחרת.... כואבת לי הבטן - לא יכולה לישון - לא יכולה לאכול - והידיים רועדות לי כל הזמן... אני ממש מפחדת. וכ"כ לבד עם זה...

לעצמאית שלום, נשמע שמאוד קשה לך בטיפול. משהו שם מזכיר לך חוויות קשות ומעורר בך תחושות קשות. מדברייך נמע לי שבעיקר קשה לך שאת לא לגמרי בוטחת בה, לא לגמרי משוכנעת שאת יכולה להפקיד את עצמך אצלה. היית רוצה שהיא תגרום לך להרגיש שזה כך. שהיא מבינה, רואה אותך ומוכנה להחזיק אותך. אני מניח שזהו גם הציר המרכזי עליו נסוב הטיפול, וזה לא פשוט להגיע לתחושת האמון. היא מייצגת כרגע גם משהו מהעולם כולו שלא ממש מרגיש מה עובר עלייך. אני מאמין שבמהלך הטיפול, אם תתני לזה זמן, תתחילי לבטוח בה בהדרגה ויווצר שם משהו מיוחד, למרות הקושי שבדרך. לילה טוב, דרור

אתה צדקת בהבחנות המדוייקות שלך והתשובה שלך הצליח לקלוע לתיסכוליי, אתמול היתה הפגישה המכרעת מבחינתי בה העלאתי את כל אשר על ליבי מבחינת הקשר הטיפולי. אמרתי לה שנפגעתי ממנה כשהיא העלתה את האופציה להפסיק או לקחת הפסקה בטיפול (למרות שזו היתה כתגובה לבריחה שלי) ושאם זה חלק מאיזה טקטיקה שלה כדי להפעיל עליי לחץ אז הטקטיקה הזאת לא עושה לי טוב ומערערת לי את הביטחון בה - סביבת טיפול לא אידיאלית עבורי . אמרתי לה שאני מבינה שאני צריכה טיפול ושהוא יהייה ממושך קשה ואולי אפילו אינטנסיבי - ושאני חייבת לדעת שמצאתי את הפרטנר המתאים שיעמוד איתי לאורך המשימה אולי הקשה בחיי - היא אכן אמרה שהיא מוכנה ותשמח . הרגשתי טוב - אפילו האמנתי לה...דיברתי איתה באופן גלוי על העובדה שקשה לי לתת בה אמון ושאני עדיין קצת מתנדנדת...אבל סה"כ היתה תפוקה טובה מהפגישה... לפחות החלק הפרוצדורלי בכאב שנוצר מהטיפול קיבל מענה מסויים - כעת נשאר הכאב המהותי והעוצמתי ביותר שאיתו אני עדיין הולכת (או לא ממש מצליחה) לישון בלילה. לפחות עכשיו אני אוכל להתרכז בו ולא בפרוצדורות אחרות.

שלום, אני בת 24 חיי לא היו חיים קלים במיוחד אמא שאושפזה כשאני היתי עוד ילדה קטנה וניפטרה כשהיתי בת 16 אבא שכמעט ולא היה בבית חלקתי חדר עם סבתא שהיתה מאוד זקנה וסבלה מבעיות לב אבל גם לא קשים במיוחד אבא שהקריב את חייו כדי שלי יהיו חיים טובים שסבא שמאוד אוהב אותי ותומך נפשית כללית והמון חברים טובים לכל אורך הדרך אבל כנראה איפושהו שם בהלך חיי המתבגרים משהו נדפק הפכתי מילדה מלאת חיים פעם לאישה חסרת ביטחון חרדה דאגנית אומנם אם מסתכלים מהצד יש לי כמעט הכל בחיים קשר יציב של שש שנים עם בחור שמאוד אוהב אותי עבודה מסודרת עם עתיד מבטיח דירה שהיא פינה משלי אבא אוהב ותומך וחברים המון חברים טובים אז מה עוד אפשר לבקש??? אבל אני אני לא מצליחה להשתחרר ולהיות מאושרת הבחור שאני איתו אומנם אוהב אותי וטוב לנו ביחד אבל אני לא אוהבת אותו העבודה זו עבודה חדשה ותמיד יכולים להגיד לי ללכת הביתה ומה שיותר קשה ונורא ומעצבן שאני לא מצליחה להשתחרר מהעבר ממעסיק שלפני שנים הטריד אותי מינית ועדיין תקוע לי בראש מבוסית שבמשך שנה התעללה בי נפשית והשפילה אותי מקשרי עבר שבאותו זמן נראו לי לא טובים והיום אני מתגעגעת אז אך משתחררים אך משתחררים מהעבר וממשיכים קדימה ולומדים לעריך את מה שיש ולצפות לעתיד במקום לחיות ולבכות על מה שהיה בעבר תודה מראש לכל תשובה וסליחה על אורך הפניה

שלום תמרה, את נשמעת שיש לך הרגשה קשה מאד. אני חייבת להגיד לך שאת נשמעת כאילו קצת מאשימה את עצמך שלמרות שהייתה לך תמיכה ואבא הקריב את עצמו בשבילך עדיין קשה לך. קראתי באיזה ספר משפט שמאד אהבתי, שלפעמים כשאנשים מקריבים את חייהם כביכול בשביל מישהו הם בעצם מקריבים את חייו של אותו מישהו. כלומר אנשים כאלה הם מלאי כוונות טובות, אבל האמת היא, לדעתי, שכל אחד צריך לחיות את חייו ולא להקריב אותם בשביל אף אחד ואז גם האחרים יהיו מאושרים. ברור שזו לא הסיבה היחידה , וברור שיש לך באמת מזל שלפחות הייתה לך תמיכה וקשר משמעותי, אך בכל זאת, אם מישהו מקריב את חייו בשבילך זו ממש לא ערובה שתיהי מאושרת.

תמרה שלום, את מתארת חיים כלל לא פשוטים ונשמע לי שהדבר המרכזי שחסר לך כיום, התחושה המרכזית שחסרה, היא של בטחון, של אמון שיהיה בסדר, שדברים יסתדרו. לא יקרו דברים מפתיעים. שאת יכולה ללכת עם מה שאת רוצה או לחפש את מה שאת רוצה. כל זה אינו מובן מאליו עבורך. ולאור האירועים הקשים שעברת בחייך, ושנוסובו סביב הציר הזה בדיוק, זה לא מפתיע. אני לא רואה פתרון יעיל אחר מלבד טיפול שבו תוכלי לנסות ולשקם את תחושת הבטחון שלך בעצמך ובעולם. ייתכן ומעולם זה לא יחזור ויהיה כפי שהיה. אך זה בהחלט יכול להשתפר ולתת לך איכות חיים טובה יותר. בהצלחה בהמשך, דרור

היי תמרה את כותבת שיש לך הכל ובאותו המשפט ממש כותבת למה הבחור והעבודה הם לא דבר "טוב". אכן זה נחמד שיש מי שתומך אבל אשר להבין למה את לא מאושרת, כי למרות שאת אומרת שיש לך הכל את גם אומרת למה זה לא מספק אותך. זה כמו להגיד " אני בריא, אבל כואב לי הראש- איך אפשר להיפטר מזה?" תעשי בחוכמה לדעתי אם תכירי בכך שאת לא בפסגת האושר שלך וזה בסדר. אני מאמינה שגם טלילי צודקת שהיא אומרת שאת מרגישה "חייבת" שיהיה לך טוב ואני גם בעצמי יכולה להזדהות עם התחושה. אבל לפעמים אפשר לקחת מנוחה ולהרגיש שאנחנו אולי במקום אחר ממה שהיינו רוצים ולא להיות מרוצים ב100%, אפילו שאנחנו בריאים ואהובים... תנסי, זה מרענן להרשות לעצמך להרגיש מה שאתה מרגיש ולא מה שצריך...

היי, אני מתחילה לכתוב לך,ליאת בלי לדעת מה בדיוק אני רוצה לשאול או לומר, קראתי הודעות ישנות שלך ושל כותבים ופשוט הרגשתי צורך לדבר איתך. עליתי על משהו שקורה לי ורציתי לדעת אם ככה דרך הפורום את יכולה לשער מה קורה לי. אני בחורה בת 23 כלפי חוץ מלאת שמחת חיים,תמיד צוחקת,מצחיקה,יש המעידים שאני יפה נורא מבחוץ ומבפנים ושכל אדם שאהיה איתו יהיה בר מזל. אני מהבחורות שתמיד היה להן חבר,מערכות יחסים ארוכות,חבר שלי הנוכחי (שנתיים וחצי יחד) ממש אהבת חיי,ובקיץ אנחנו עוברים לגור יחד,כשאני איתו אני המאושר באדם.אך כמה שקל לי לפתח מערכת יחסים עם גבר כבן זוג ככה קשה לי לפתח מערכות יחסים עם אנשים שיהיו לי חברים לחיים,ידידים,ידידות וכו.. בעבודה יש לי מלא חברים,צוחקים מדברים... בלימודים גם כן אותו דבר(אני לומדת פסיכולוגיה) אך תמיד החברות היא עד גבול מסוים.מבלי לרצות להפגש מחוץ לעבודה או הלימודים,לא לרצות ללכת אליהן הביתה או לצאת ביחד בערב,גם עם החברות שלי מהילדות אני נפגשת פעם ב...לדוגמא אני אסיים לעבוד ומישהו שצחקנו יחד במשמרת יציע לי ללכת לשתות קפה אני יכולה לקפוא במקום ולחפש תרוצים. אני מנסה להבין למה אני לא מצליחה להפתח לאנשים אחרים,באמת לתת להם מקום בחיים שלי? כאילו למקום הכי קרוב אצלי מותר רק לבן זוגי להתקרב. אני בטוחה שזה מורכב אבל אם רק תתני לי אופציות לחשוב עליהן זה מאוד יעזור לי. תודה רבה !! מ.

מ. שלום, אני יודע שפנית לליאת אך מאחר והמשמרת של ליאת הסתיימה אנסה לענות במקומה. את כמובן מוזמנת גם לפנות אל ליאת ביום חמישי במשמרת שלה. נשמע לי מדברייך שאת יוצרת קשר מאוד בקלות עם אנשים. אך את הקשר הקרוב את מאפשרת רק לאדם אחד, לבן הזוג שלך. קצת קשה לדעת מה בדיוק המניע לכך, אבל נראה לי שישנם מספר גורמים המעורבים בכך. ראשית את נעה מקשר לקשר דבר שיכול להעיד על העדפתך להיות תמיד בחברה קרובה של בן זוג. ועל חשש להישאר לבד. ייתכן ובשל כך את מעדיפה שהקשר יהיה עוצמתי ודבר לא יפריע לו, אפילו לא חברות. כאשר מישהו מציע לך להפגש לאחר שעות העבודה ישנה אפשרות לסדק בקשר ההדוק שלך עם בן זוגך וזה מאיים עלייך, כי את חוששת ממהתרחקות הזו. כלומר עבורך התרחקות ונפרדות עלולים להיות שווים פרידה. אני מניח שישנם עוד גורמים ואפשרויות נוספות שטיפול יכול להיות המקום לברר אותן, בכל מקרה אני מאחל לך שתמצאי את המקום שיהיה לך נוח בו, דרור

שלום רב דר אני בן 32 אין לי שום בעיה רפואית או טראומות כלליות בדרך כלל בריא . אני סובל מפחד צעום מאוד מאנשים שכינים שלנו הפחד גורם לי לדפיקות לב מאוצות ואפילו מרגיש שמתעלף מעוצמת הפחד . האנשים האלה אחד מהם הוא הייה בכיתה שלי כשהינו קטנים. וכול הזמן אחרי סיום יום לימודים חוסם לי את הכביש ומתחיל להפחיד ולאים עלי . עכשיו אנחנו גדולים אבל סובל מאוד מאוד מפחד עצום מהם ובעיקר הוא. אפילו אם אני שומיע כול רם אצלהם או רעשים כמעט קורס מרוב הפחד עד עכשיו זה מטריד אותי ומחמיר . מבקש עזרה דחופה והסבר וכיוון .

יוסי שלום, העובדה שאתה כבר לא ילד אינה משנה במקרה הזה. עבורך הוא תמיד יהיה הילד המאיים, ובנוכחותו אתה תהיה הילד המפוחד, חסר האונים שהוא איים עליו. כל צעקה שלו, ביטוי של כעס מצידו מעורר בך את אותו פחד ישן והתחושות הקשות שאתה מתאר. לדעתי אתה צריך לפנות בהקדם לטיפול ולהתמקד בטראומה הזו שמשפיעה עליך גם היום, מרחק של שנים מאז. בהצלחה, דרור

ראיתי את כל שאלות ההמשך, אך אשיב עליהן רק מחר אחה"צ, מפאת עייפות קיצונית ואיום עתידי של יום עבודה קטלני מחר. סליחה על ההמתנה...ותודה על הסבלנות. :-) ליאת

מדוע מוסיקה קלאסית מסוגלת לגרום לי להתרגשות עד כדי בכי? האם יש מחקרים על כך? האם זה קורה גם לאחרים?

גם לי זה קורה לפעמים... (עם באך בהחלט) ועם יוצרים מטורפים יותר מבאך, גם לסוג של טראנס מוזר.. לא בטוחה לגבי מחקרים, אבל אני איתך.. :-)

ערב טוב, למוסיקה יש כוח רב להפיק מאיתנו תגובה רגשית עזה. היא עוקפת את המסלולים המילוליים, וחודרת היישר לבטן הרכה שלנו, לא תמיד כשאנחנו מוכנים. צלילים מלווים את הקיום שלנו עוד מהיותנו ברחם אמנו, והם מלווים אותנו עד רגעי הקיום האחרונים שלנו. מי שינסה פעם לראות סרט ללא פס הקול המוסיקלי המלווה אותו, יבין עד כמה המוסיקה נחוצה לנו כמעוררת רגשות. למיטב ידיעתי, נעשו מחקרים רבים על השפעותיה הפסיכולוגיות של המוסיקה בכל התרבויות, והיא משמשת כיום כלי טיפולי ממדרגה ראשונה. אתה לא לבד, ידידי שבוע טוב ליאת

מוקדש לזכרו של מסטיסלב רוסטרופוביץ', גאון נגני הצ'לו, שנפטר שלשום. הפרלוד מתוך סויטה מס' 1 לצ'לו של באך: http://www.youtube.com/watch?v=LU_QR_FTt3E ...

שלום רב, אני בן 29 לקראת סוף לימודי ה - MA. אובחנו אצלו מספר הפרעות (OCD, ADHD ו - תיקים - אולי תסמונת טורט). האבחנות נעשו על ידי מספר פסיכאטרים. אני חש שהאבחנות שנעשו לי היו לא מאד מקצועיות - לא עברתי מבחנים או דיאגנוסטיקה מעמיקה - כל האבחונים נעשו מול פסיכאטר בעלפה. אני מאמין שישנן הפרעות נוספות (אולי כתוצאה מההפרעות הנ"ל - כמו הפרעות רגשיות). שאלתי היא פשוטה: כיצד להתחיל את האבחון? כלומר, אם המצב שלי כל כך מסובך מאיפה מתחילים את האבחון כדי לעלות על כל הבעיות? האם ישנו אבחון מקיף שיכול לגלות הפרעות ובעיות שונות (רגשיות, נפשיות, התנהגותיות וכו')? האם עליי לעבור מבחן אישיות? ואולי אבחון מקצועי במכון להפרעות קשב וריכוז? ואולי שיחה עם פסיכולוג קליני? בקצרה, מהיכן להתחיל? בתודה מראש על תשובתך. יום נעים.

שלום אלון, אבחנה פסיכיאטרית נעשית עפ"י רוב באמצעות ראיון קליני מקיף, המתייחס להיבטים שונים תפקוד. כדי לאבחן OCD או הפרעת טיק אפשר להסתפק בראיון הקליני, בעיקר כשמדובר בפסיכיאטר מנוסה. לגבי הפרעת קשב וריכוז, ניתן להפנות לכלים אבחוניים ספציפיים יותר, אולם העובדה שהצלחת לסיים שני תארים מעידה על כך שההפרעה אינה חמורה מאד, ולכן מתעוררת שאלה לגבי נחיצותם. ככלל, הכלי האבחוני השגור אצל פסיכולוגים, היא בטריית מבחנים בסיסית, הכוללת מבחן אינטליגנציה, מבחן לאיתור בעיות בתפיסה, ושלושה מבחנים השלכתיים הנותנים מידע אישיותי ורגשי. על הבטרייה הבסיסית הזו, אפשר להוסיף מבחנים נוספים בהתאם לצורך. חשוב לזכור שמדובר בתהליך יקר בזמן ומשאבים, ונהוג לפנות לאבחון כזה רק כאשר קיימת שאלה ספציפית שאינה מקבלת תשובה במסגרת הקליניקה. כסטודנט, תוכל לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטה בה אתה לומד, ולהתעניין על אפשרות של אבחון מלא. כמובן שקיימים מכונים פרטיים המתמחים באבחון מקיף, אך הללו גובים מחיר גבוה מאד שיכול להגיע לאלפי שקלים. במקומך, הייתי מתחילה משרותי הייעוץ ופועלת בהמשך בהתאם להמלצתם. בהצלחה ליאת

נדמה לי שאת בסביבה אז אני מנסחת פה שני דברים: האחד - תודה לתגובה הקודמת. השני - עדיין על החבל - אני משתדלת שלא להביט למטה רק לנצור בי את הידיעה שרשתות הבטחון שם. מצער אותי שאין אפשרות למנוחה כאן למעלה, ועוד יותר מצערת וקשה העובדה שהחבל מטלטל לו מצד לצד.

מ' שוב שלום, נסי להחזיק מעמד. עוד קצת. יש ימים כאלה, בהם רוח רעה מאיימת להשליך אותנו לתהומות. פעם פעם, כשהייתי ילדה, השתתפתי בתחרות שחייה רשמית. כשהגעתי אל קיר הבריכה, בסיום, כבר שכחו שהתקיימה שם תחרות. הגעתי אחרי האחרונים. אמא שלי חיכתה לי שם עם מגבת פרושה, מוחה את צריבתם הכואבת של המים באף, האכזבה והעלבון. בחרתי לזכור רק את המגבת הוורודה ואת מי שהחזיקה בה. כל השאר לא חשוב. יש מקצים קשים, שפשוט צריך להגיע אל סופם. אנחנו כאן, מחכים לך ליאת

היי ליאת הייתי רוצה שתתייחסי להודעה שרשמתי לך "צער" (התייחסת רק לנושא ההתנדבות) בכל מקרה אני רוצה למות אני ייצור שפל ונחות שאי אפשר לאהוב ועכשיו גם אסור לאהוב וחייב למות בהקדם האפשרי........מהר מהר

ערב טוב מיסטר בלו, העובדה שאתה אהוד ונאהב כאן בפורום, אך לא רק בו, מטילה צל גדול של ספק על התיאוריה שלך. אני מודה שמשפטים מן הסוג של "אני חייב למות בהקדם האפשרי ומהר מהר" משאירים אותי חסרת אונים. כל מה שאומר יחוויר, ייראה מגושם, לא מחובר ואולי אפילו יכעיס. אני יוצאת מנקודת הנחה שלצד הרצון למות קיים גם רצון חזק להינצל, ואליו אני ממענת את דברי. לכן דיברתי איתך על התנדבות, ועל החשיבות שאני מייחסת לה במאבק על חיים שפויים, דווקא אצל אדם מיוסר כמוך. אם אתה מרגיש שאתה עלול לפגוע בעצמך פגיעה ממשית, עליך לפנות לעזרה ממשית בחוץ. אצלנו תוכל לקבל אהדה, הקשבה, חיבוק ועידוד. מה אתה אומר? ליאת

שלום, איך טראומה או ליתר דיוק התעללות חד פעמית יכולה לגרם לפגיעה באישיות? למה ילד קטן שעבר משהו מאוד קשה מחליט לשתוק ולשמור על זה? והאם השתיקה הזו תגרום לו לבעיות בעתיד? מה זה פגיעה באישיות, איך זה מתבטא? האם אדם מופנם, שאינו אוהב לדבר על עצמו או לשתף אחרים בקשיו או בבעיותיו זה נחשב לבעיה? למה ויתור על קשר זוגי נחשב לדבר בעייתי שצריך טיפול? תודה

שלום שני, אנסה להשיב על שאלותיך לפי הסדר. אירוע טראומטי יוגדר ככזה עפ"י עוצמתו, או עפ"י ההפרעה שהוא יצר ברצף החיים התקין. מאימתי שאירוע מסוג זה קטע את רצף החיים, שוב הם לא יחזרו להיות כשהיו, ומעתה ילווה אותם זכר הטראומה. האישיות שלנו נבנית ומתפתחת לאורך שנות הילדות, והיא נקבעת ע"י גורמים שונים, גנטיים וסביבתיים. אירועי חיים שונים עלולים להטביע את חותמם על האישיות שלנו, והמידה בה חותם זה יפגע בה תלויה, גם היא, בגורמים שונים (הגיל בו התרחש האירוע, מערכות התמיכה, היסטוריה קודמת, וכו'). ילד קטן שחווה טראומה קשה יכול לשתוק מכל מיני סיבות. לפעמים הוא מצטווה לעשות זאת ולשמור על הדברים בסוד, אך לפעמים הוא צעיר מכדי להבין את הדברים או מכדי לתת להם ביטוי מילולי. לעיתים קרובות חוויות קשות מן הילדות נצרבות באופנויות חוש לא-מילוליות, ורק בשנות ההתבגרות הן מומשגות מחדש ומקבלות מילים. כאשר הטראומה קשה, יש להניח שהיא תשאיר צלקות וכאב, שילוו את האדם גם בבגרותו. פגיעה באישיות יכולה להתבטא באופנים שונים. בדר"כ מדובר בדפוסי התנהלות נוקשים בזירה הבינאישית, שילבשו צורה ספציפית בהתאם לשאר הגורמים המשפיעים בסביבתו הפנימית או החיצונית של האדם. אדם מופנם, או אדם שבוחר לוותר על קשר זוגי לא יוגדר כ'בעיה', אלא אם הבחירות שלו נחוות על ידו כגורמות מצוקה וסבל. אם טוב לו כך, והוא מרגיש מסופק וממומש, מתפקד היטב ואינו הופך נטל, קשה להתייחס אליו כאל בעיה הדורשת טיפול. בברכה ליאת

שלום,יש לי שתי שאלות אשמח אם תעני לי: האם את נקשרת: או איכפת לך מהקשרים שאת עושה כאן בפורום כמו בקשרים עם המטופלים "האמיתיים" שלך. כלומר האם את מחכה לבדוק מה שלום אחד המשתתפים בפורום בימים שאת לא בתורנות. או האם קורה שאת מחפשת או מחכה לתגובה או שאת מרגישה שאחד המשתתפים פתאום נעלם לך ואת מרגישה צורך לדעת מה קורה איתו? שאלה שניה: התעייפתי מההתלבטות שלי לגבי הטיפול? יום אחד אני מרגישה קרובה מאוד אליה! ויום אחר לא בא לי לחזור לשם יותר! בכל פעם שאני מנסה לבטל היא חוזרת ומתקשרת, מדברת ומרגיעה אותי? זה מאוד קשה להרגיש שאת רוצה להיות שם, אבל ברגע שאת שם את פשוט רוצה לברוח!! הרגשה מוזרה.... איך אפשר להמשיך כך?

ערב טוב, נדמה לי ששתי השאלות שלך אינן זרות זו לזו כלל. בשתיהן עולה השאלה - האם רואים אותי גם כשאני רחוקה מן העין, נעלמת, נסוגה מן הקשר? האם יחכו לי? האם ידאגו לי? האם יבואו לחפש אותי? האם יעדיפו מישהו אחר על פני? האם אני מעניינת מישהו בכלל? האם זוכרים אותי בהיעדרי? אלה שאלות חשובות מאד, המשותפות בעוצמה זו או אחרת לכולנו. את מספרת, למעשה, על מבחנים שאת עושה למטפלת שלך, אולי כדי לקבל תשובה לחלק מן השאלות האלה, וכמו שזה נראה מכאן - היא עומדת בהם בכבוד. אני רוצה להאמין שיבוא הרגע שתרגישי מספיק בטוח כדי לנוח, להירגע, ולאפשר לעצמך את הקשר ללא תנועה מתמדת פנימה והחוצה. והתשובה היא כן. מטפלים, וכך גם אני, נקשרים אל המטופלים שלהם, דואגים להם, ועסוקים בהם גם בין המפגשים. שבוע נעים ליאת

האם את מתעניינת גם באנשים הוירטואלים?

קשה-מילה קטנה אם עוצמה כ"כ גדולה. כואב לי כ"כ.. נותרתי ללא מילים רק אם הכאב. ליאת. קיבלת את המייל האחרון(מקוה שהוא באמת יהיה האחרון)? סליחה שהטרדתי במייל. אגיד לך משהו שאת כבר יודעת. זה לא בכוונה. זה כי כואב.. אז..מקווה שתסלחי. :-(((

מאחלת לך הקלה מהירה בכאב. ליאת

הלוואי שכבר ארגיש הקלה, מצפה לזה. אבל בינתיים כלום לא משתנה. ואני רוצה פתרון. לא בא לי יותר להיות למטה.

שלום. כתבתי קודם את ההודעה על התלות . רציתי להגיד גם שאני קוראת קבועה בפורום ואני רוצה גם להצטרף לכתוב לפעמים.. אז אולי תראו אותי כאן לפעמים.אני מאד נהנית מהפורום ומהתשובות המחבקות שלך ליאת.

שלום טלילי, אני שמחה לשמוע כל קול חדש בפורום שלנו, ואת מוזמנת להמשיך ולהשתתף כקוראת וככותבת. אם תופיעי תמיד בשמך זה, מן הסתם נזהה אותך ביתר קלות, וההתייחסויות יהיו אישיות יותר, ממני ומשאר המשתתפים. מקווה שתחדלי מן המנהג לאבחן את עצמך, הגם שכולנו חוטאים בזה פה ושם. בפרק הראשון בספרו של ג'רום ק. ג'רום "שלושה בסירה אחת" תוכלי לקרוא את התיאור הבלתי נשכח של הסטודנט לרפואה, המאבחן את עצמו בכל המחלות האפשריות, מא' ועד ת'. המשכו של הספר מקסים ומבדח אף יותר, ויש בו כמה אמרות שפר על החיים ובכלל. שבוע טוב ולהתראות ליאת

תודה ליאת. האמת היא שזו הפעם הראשונה שאני "מאבחנת" את עצמי. פשוט במקרה ראיתי את הסיפמטומים וכל כך הזדהיתי. חשבתי שאולי זה המקור לחוסר ההחלטתיות שלי. האם מוכרות לך סיבות נוספות לחוסר החלטתיות קיצוני?

מבקש לדעת איך קוראים ליחסים של רודף ונרדף שכאשר צד אחד מפסיק לרדוף השני מתחיל לרדוף בחזרה האם אפשר להמליץ לי על אתרים באינטרנט בנושא זה.

שלום טלטל, השאלה שלך כללית מאד, וקשה להשיב עליה במונחים מדויקים. באופן כללי מאד, אנשים בעלי דימוי עצמי נמוך/שלילי נוטים להתרחק ממי שרוצה בהם, בהתאם לכלל האומר כי "מי שרוצה אותי אינו שווה כלום". הם נמשכים למי שאינו מעוניין בהם (בכפוף לאותו כלל), ועלולים להתנהג עפ"י הדפוס שתארת. בברכה ליאת

ליאת למה הדפוס הזה פוגם בעיקר ביחסים עם בני המין השני ולא ביחסים עם בני מיננו? בדולח

שלום, רציתי לשאול, אני קראתי את המאפיינים של האישיות התלותית ומצאתי בי את רובם, כאילו זה ממש נכתב עליי: אני מתקשה להחליט, מתקשה ליזום, שונאת להיות לבד, לא יכולה להפרד וכו' והו'. עם זאת, דווקא בטיפול שלי אני בכלל לא תלויה בפסיכולוגית. האם זה אומר שזה לא המצב שלי? האם יכול להיות שמישהו עם אישיות תלותית לא תלוי במטפל או שזה אומר שאין לי אישיות תלותית למרות שאני מתאימה לכל הקריטריונים?

שלום טלילה, אבחון עצמי הוא אחד הדברים הפחות מומלצים, ואת ממחישה זאת היטב בשאלתך. אנשי בריאות הנפש מקדישים שנים רבות מחייהם ללימוד והתנסות טיפולית ודיאגנוסטית, מה שיכול להעיד על כך שלא מדובר במשימה כה פשוטה. הפרעות האישיות נראות במבט ראשון מתאימות כמעט לכולנו, שכן מדובר בהקצנה של מבנים ומאפייני אישיות הקיימים בכל אדם. גם אם קראת את המאפיינים הללו במקום כלשהו, והרגשת שהם הולמים את תחושותיך כרגע, אין בכך כדי להעניק לך את האבחנה הרשמית. אזכיר ואומר שהתלות במטפל אינה מחוייבת המציאות לצורך טיפול טוב. בברכה ליאת

נכון, את צודקת בעקרון, והאמת - האם זה ישנה משהו אם יגידו לי שזה נכון או לא נכון לגביי? כלומר, הסיפמפטומים קיימים וזה לא ישנה הרי אם קוראים לזה כך או אחרת, לא? או שמא יש השלכות ספציפיות למי שמוגדר בהפרעה זו?

שלום רב, כיצד בדיוק פסיכולוג יכול לגרום לאדם לאהוב את עצמו? תודה, דוד.

שלום דוד, שאלה קטנה, הא? היכולת לאהוב את עצמנו (או - טוב יותר - להכיר ולקבל את עצמנו, או לחיות עם עצמנו בשלום) קשורה, בין השאר, לאופן בו אנו משתקפים לעצמנו דרך עיניהם של אחרים משמעותיים. כאשר אנו רואים בעיניים המתבוננות בנו התפעלות, אהדה, קבלה, סלחנות - אנחנו מצטרפים... הפסיכולוג, בהיותו משוחרר (כך יש לקוות) ממטענים, ציפיות מוקדמות או משאלות ביחס למטופל שלו, מצליח להתבונן בו מקרוב, ללמוד אותו, לקבל ולאהוב אותו על כל חלקיו, החזקים והחלשים, ולשקף זאת במילה או במבט. בטיפול מתרחשים, כמובן, גם תהליכים נוספים, המקדמים את המטופל לצמיחה, התפתחות וקבלה עצמית, גם אם הם קורים לאט ובהדרגה. את התהליכים הללו ניתן להמשיג במונחים תיאורטיים שונים, עליהם תוכל לקרוא, אם תרצה, בספרי הלימוד בפסיכולוגיה... ליל מנוחה ושבוע טוב ליאת

עייפתי. אין לי מילים להסבר. יש לי רשתות תמיכה אבל הן שם למטה ואני על החבל ועייפתי. לא רגילה עליו - על החבל. תמיד אני נופלת עוד לפני הפסיעה הראשונה. עכשיו אני באמצע ויש לי הרושם שאני בדיוק מעל החור ברשת. עייפתי אבל ההתקדמות היא עניין של חיים. די. די לי. מ.

מ. יקרה, מפחיד על החבל..מפחיד מאוד.. מרגיש כמו קרקס קצת- אור הזרקורים מופנה לאי שם גבוה, ואתה מנסה לחצות את התהום בצעדים רועדים ומהססים..מזיע. רק מחכה להיכשל וליפול ובלבד שלא תאלץ להמשיך בזה. מורט עצבים.. וכל האמירות הרציונליות לא תופסות פתאום. הפחד מקנן אי שם באחורי הראש. אז לאט לאט בובליקה... צעד-צעד... ואולי... אולי לא חבל אלא גשר?.. גשר מעל התהום.. לא מרגיע יותר לחשוב על זה כך? ולא חייבים שהגשר יהיה ארוך מאוד..גשרים ארוכים הם כבדים ויורדים נמוך פנימה.. לא צריך לחצות הכל בבת אחת. אולי גשרים קטנים יותר יטיבו?.. לאט לאט.. והרשת שם. בזה אני בטוחה. גם אם יש בה אי אילו חורים, היא תתכוונן אלייך במידה ותרצי ליפול לתוכה. אל דאגה- היא שם. ונפילה אליה היא רק מנוחה זמנית. לאט-לאט, בקצב שלך, והישעני על כל מי שאת צריכה.. לא חייבים להזיע שם גבוה לבד.. שולחת גם רשת משלי... אם רק תוכל לעזור לילך

שבת שלום מ', כשאנחנו על החבל, והתהום נפערת תחתינו, אין לנו את הלוקסוס להתעייף. זה מסוג הדברים שמותרים רק בדיעבד, אחרי שהושלמה המשימה. העצה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, היא לא להביט למטה. עדיף לתקוע את המבט בנקודה כלשהי לפנייך, להעביר ל'טייס אוטומטי' ולהמשיך בכל מצב. להמשיך. נסי לראות את הזרועות הידידותיות המושטות אליך מן העבר השני, מחכות שתגיעי, כדי שיוכלו לעטוף אותך באהבה וגאווה. (תודה, לילך). איתך ליאת

שלום רב שלום לכולם,אבקש את עצתכם.אנחנו זוג בני 29,ללא ילדים מתוך בחירה.נשואים מגיל 20.שנינו עובדים ולומדים לדוקטורט,ובמקביל מנהלים עסק משפחתי בתחום המזון.אנחנו עובדים יחדמ8 בבוקר עד 21:00 בערב.העסק חדש במתכונתו הנוכחית,רק חצי שנה.לפני כן עבדנו מהבית.העסק מצריך המון משאבים ואנרגיות,וממומן בעצם על ידי אבא של בעלי.בעלי רצה להקים את העסק,והוא מרגיש מחוייב לאבא שלו.במקביל כפי שציינתי שנינו לומדים מאד קשה.מה שקורה זה שאין לנו זוגיות.אין בילויים,חופש,ותמיד מישהו מאיתנו צריך להיות בעסק,או שנינו יחד.ישנם שני עובדים,אך הם חדשים ולא ניתן עדיין להשאירם לבד.אני מרגישה שנגמרה האהבה,ואין לי כוח אליו יותר.לפני כמה שבועות החלטתי להפסיק להילחם על תשומת הלב לזוגיות.תמיד התחננתי,בוא נצא להגה לסרט,לנופש,אבל נענתי בשלילה,אין כסף,וחייבים להיות בעסק.אני לא מוכנה יותר לעשות מין.ירדה המשיכה,וכל החשק לעשות משהו ביחד.בשבתות יש רק מריבות.האם זה נגמר ביננו?אני לא יכולה להתחרות בעסק.העסק ניצח.אגב-המון פעמים במהלך מריבות,בייחוד עסקיות,בעלי מסמן לעברי תנועה של חיתוך הגרון כשאני עושה משהו שלא מוצא חן בעיניו,עד היום לא הגבתי לזה,אבל עכשיו אני מרגישה שזה לא בסדר ושזה מאד אלים,גם אם זאת רק תנועה,כמובן שפתאום שמתי לב לעוד הרבה התנהגויות שלו שסבלתי כל השנים,כמו רחמים עצמיים שלו,ועל כמה שאני לא מטפלת בו מספיק טוב.לאחרונה המצב אף החמיר,והוא מקנא באיך שאני מתייחסת לחתולה ולכלבה שלנו.למשל,אתמול ב2 בלילה החתול ייללוקמתי מהמיטה כדי לפתוח לו את הדלת שלא יעיר את בעלי.אז בעלי התעורר,ואמר לי ברוע "הלוואי שאלי היית מתייחסת ככה,פותחת את הדלת באמצע הלילה"....מה אני עושה עם עצמי ????

שלום יעל, עסק משפחתי הוא עניין רגיש במיוחד, וכששני בני הזוג עובדים בו יחד - זה כבר הופך נפיץ! לפני שתוכלי להחליט האם נגמרה האהבה, יש כמה פעולות מקדימות שאפשר לנקוט. כצעד ראשון, הייתי בוחנת אפשרות של פרישה מהעסק המשותף, על כל המשתמע מכך. תוכלי למצוא לעצמך עבודה אחרת, שגם אם תכניס לך שכר צנוע יותר, תפגע פחות בחיי הנישואין שלך. צעד נוסף שתוכלי ליזום, הוא שיחה משפחתית, עם כל מי שיש לו זיקה לעסק (כולל אביו של בעלך), בה תוכלי לשתף בנוגע לתחושותיך הקשות. תוכלי להתייחס לכך שהעסק גובה מחיר יקר מחיי הפנאי שלכם, ולבקש חשיבה מערכתית והתחשבות. באותה הזדמנות תוכלי להתייחס גם לסגנון הדיונים שלכם, ולהודיע שאלימות מכל סוג שהוא אינה מקובלת עליך. עסק הוא אכן ישות תובענית ביסודה, אך הכניעה לתכתיביו יכולה להעיד על ניהול בעייתי. כל עוד את חלק מההנהלה, יש לא מעט שליטה גם בידייך. נצלי אותה! מאחר ושניכם סטודנטים, אני רוצה להזכיר לך את קיומו של השירות הפסיכולוגי באוניברסיטה, בו תוכלו לקבל סיוע פסיכולוגי פרטני או זוגי במחיר שווה לכל נפש. גם זו אופציה לא רעה בכלל, לבירור הסוגיות שהעלית. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, הרהרתי במשך מס' דקות מה לרשום בכותרת ובסוף לא מצאתי לה שם מתאים,אז החלטתי בקצרה לרשום שזה "עידכון שבועי",למרות שאיני בטוחה אם זה בכלל יעניין מישהו,וגם לתמצת לעצמי אפילו מה שעבר עליי זה קשה לי כרגע,ולכן חשוב לי עוד יותר לכתוב זאת. דיברתי עם הפסיכולוגית שלי והיא הסבירה לי שהסיבה להפסקת השיחות הטלפוניות בין הפגישות,אינה קשורה למשהו שאמרתי או עשיתי או למידת האיכפתיות שלה או הדאגה,אהבה,כלפיי,אלא לתלות שפיתחתי בה ובשיחות אלה,שלדעתה רק תזיק לי בהמשך,וכמו שציינת לפני שבוע,גם היא אמרה שקשר כלשהוא מחוץ ל"גבולות הטיפול" יכולך להזיק,ולפגוע בטיפול עצמו. העיניין השני שמציק לי הוא שאבי שוב אושפז בבי"ח,וזה מדאיג,מפחיד,מרגיז ומעצבן, שזה קורה.הכי מרגיז שאני כועסת עליו,שאולי לא שמר מספיק על עצמו ולכן שוב הוא חולה; מבחינת לנוח,בקושי לזוז ולא לעשות כלום רוב היום,את זה הוא כן עושה,הוא מה"עצלנים",שחושבים שתזוזה קלה 'תהרוג אותם',ואומנם זה לא קשור ישירות לבעייתו, אך מבחינת לשמור על תזונה נכונה ומאוזנת,את זה אני ממש כועסת עליו שהוא לא מקשיב לאף-אחד וכל הזמן "זולל שטויות" ומשמין,וגם פוגע מאוד בבריאותו, וגם בכך פוגע בנו-"תרתי-משמע",כי אם הוא חולה אנחנו צריכים לטפל בו,וגם אם קשה לו לזוז והוא זקוק לעזרתינו,זאת כמעט "משימה בלתי-אפשרית"להזיזו,בגלל ששמן כ"כ. אך התרופות כנראה שהחלו להשפיע ממש מעט,כיוון שבן-משפחה ישב עם הבגדים "המזוהמים" מביה"ח ואומנם הערתי לו על כך,והזכרתי לו על חיידק ה"קלאפסיאלה" וכו', אך כשראיתי ש'אין עם מי לדבר',ויתרתי ולא התווכחתי,למרות שזה גרם לי לחרדה, ובעבר נראה לי שלמרות שהיתי יודעת שזה יגרום לויכוח נוראי היתי מתווכחת בנושא זה,ופה החרדה 'נרגעה'מהר,יחסית.אומנם אין עדיין שיפור ממשי באובססיות ובקומפולסיות,אך אני רואה בכך שיפור קל.

חשוב לי לציין שבעינייני ניקיון ידיי והתקרבות לחולה עצמו,זה נושא שעדדין בעייתי עבורי, כי כל פעם שהבאתי לאבי משהו ונגעתי בו,מיד שטפתי אח"כ טוב את ידיי,רק כי הוא 'חולה',ובבי"ח זה בכלל דבר בעייתי,כי כל נגיעה הכי קטנה במשהו שם,מיד אח"כ אני רצה לקרצף את ידיי עם סבון מחטא ומנגבת אותן טוב,כלומר שבעיה זו נשארה עדיין קשה.

מצטערת על מה שכתבתי על אבי,נראה לי שמקודם כתבתי מתוך חרדה למצבו.

שלום משתנה, שמחה לשמוע שיישרת את ההדורים עם הפסיכולוגית שלך. הרבה פחות שמח לקרוא על אבא ועל מחלתו. מקווה שיחלים מהר, ושכולכם תוכלו לחזור לשגרה. בית חולים הוא מקום בהחלט לא נעים, לא רק למי שסובלים מ-OCD. כמי שליוותה את הלבטים שלך סביב הטיפול התרופתי, אני מאושרת לראות - לפני הכל - שאת בסדר, וכל הדברים הנוראיים מהם חששת התבדו. מעתה, כל דיווח על הקלה ושיפור הוא בונוס... אחרי הכל, גם לנו מגיעה קצת נחת, לא? תודה על העדכונים, והרבה הרבה בריאות לאבא ולכולכם ליאת

שלום לפעמים אני כל כך כועס על עצמי על מה שעשיתי ...היו מספר פעמים בחיים שלי שחשבתי לשכב עם זונה ותמיד היה מי שיציל אותי ידידה טובה או חברים שדאגו לי או הורים שלי שחשבתי עליהם וזה מה שהציל אותי מלעשות את זה........באותה תקופה לא היה לי כלום אף אחד לא השגיח עליי אף אחד לא דאג לי ואז זה קרה....מאז המקרה גיליתי את אבא שלי שהוא איש מקסים למרות שלפעמים מרגיז אבל הוא האיש החבר הכי טוב שלי אמנם לא ספרתי לו מה שארע אבל הוא עוזר לי מאוד אין ספק שהתקופה הזו שעוברת עליי מכאיבה לו לפעמם אני רואה את אבא שלי שהוא כבר לא צעיר בוכה הוא כבר הפך למעשן כבד יותר והכל רק בגללי......וזה כל כך רע מה שעשיתי לעצמי ולהורים שלי שתמיד נתנו לי הכל.....אני מרגיש שאני חרא של בנאדם חרא של בן......בלי קשר השבוע ראיתי כל מיני סרטים שיש בהם זונות כמו לפרק את הארי של וודי אלן אחלה סרט זה גרם לי לחוש תחושה נוחה יותר לגבי מה שעשיתי שם זונות מתוארות כמגשימות פנטזיות מיניות ושזה עבודתן ושזה אפילו טוב יותר מהרבה עבודות אחרות........לאחר שחשתי טוב יותר והזדהות וכו מצאתי את עצמי מבין שהחיים זה לא סרט כי הפחד שמקנן בי בקשר ללהדביק נשים במחלות שונות ומשונות מפחיד אותי.......כמו כן הזונות בסרטים מתנהגות כמו מטפלות נפשיות וכאלה דבר שהוא לא ריאליסטי וכן לא מסופר הסבל שלהן מהעבודה הארורה הזו אני יודע שיש נשים שעוסקות בזה בארץ מבחירה וחיות מצויין חיי מותרות ויש נשים שסובלות מאלימות ועצבנות יתרה.......מה שאומר שהחיים הם לא סרט .....והליכה לזונה שלפעמים בקולנוע נראית כמשהו רומנטי והרפתקאני כמעט תמיד לא יכול להיות כזה או שמא בצורה שבה אני עשיתי זה ...עם זונה באוטו זה אולי לא הדרך לעשות את זה(במקרה שהולכים לזונה)קצת הודה מבולבלת להתראות ותודה

רוב מוחלט מהן עברו התעללות מינית ופיזית בילדותן, ומצויות במצב פוסט טראומטי. בנוסף, קשה מאוד להפוך אדם לזונה, ולכן תהליך ההפיכה שלהן לזונות כולל אונס, מכות, בידוד, סימום ושבירה נפשית ע"י הסרסורים. אם אתה רוצה לקרוא עוד - מכון תודעה : http://www.macom.org.il/todaa-home.asp התרבות השלטת מסתירה את העוול הנורא, מטעמים מסחריים וכלכליים (היקף ההכנסות מזנות בישראל בלבד הוא כמיליארד ש"ח בשנה).

היי אני מודע לעניין הזה לכן זה מאוד כואב לי........אני חי על כדורים ממש רע לי מכל העניין הזה......

היי מיסטר בלו, האפשרות להתנדב ולסייע לאנשים במצוקה נראית בעיני נפלאה, ללא קשר לגוף בו תבחר. זו הזדמנות מצויינת להעביר את הפוקוס מעצמנו אל האחרים, לתרום משהו מניסיוננו, ולהנות מהתמלאות מפתיעה של מאגרי האנרגיה שלנו. רעיון נהדר, לא רק בהתייחס למיסטר בלו. שבת שלום ליאת

באופן אישי אני סבורה שחרטה היא דבר לא הוגן לעשות לעצמך. שכן, בחרטה אתה שופט את מי שהיית בעבר בכלים שיש לך היום, ולא היו ברשותך אז. אתה צריך לשמוח שהחרטה הגיעה, כי זה אומר שאתה אדם יותר חכם ומבין היום ממה שהיית בעבר. אך זהו תפקידה היחיד של החרטה - לסמן לך שהשתנית. עם השינוי הזה נפתחת האפשרות לעשות דברים חדשים בחייך. אם נחזור לאירוע עם הפרוצה, הרי שאם בעקבות המפגש איתה למדת שאתה לא רוצה לנצל את מצוקתם של אנשים, ואולי אתה גם רוצה לעזור להם להיחלץ ממצוקתם - הרי שניתן לראות שצמחו מהאירוע הזה גם דברים חיוביים. לא רבים הם האנשים שמסוגלים לראות את הזולת במצוקתו, רבים עוצמים עיניהם ומספרים לעצמם שקרים כדי לא להרגיש רע עם מה שעשו. במובן זה החרטה שלך מראה גם על כנות עצמית ואומץ.

שלום! אני מטופלת כבר כ4 שנים,אני כבר כשנה לא רואה שום שינוי בטיפול אצלי,ברצוני לדעת האם עליי להפסיק את הטיפול?אני כרגע במצב שהשיחה כבר לא משפיעה עליי כלל,ואין לי כל חשק וסבלנות להקשיב לפסיכולוגית כי הכל חוזר על עצמו.(האם אולי להחליף פסיכולוג כדאי?),

שלום ירדן, כל טיפול וכל מטפל מגיע לשלב בו הוא ממצה את יכולתו לתת. הקונץ הוא לדעת מתי זה קורה, כדי לא לפספס, לכאן או לכאן. כמובן שאיש לא יוכל לייעץ לך בעניין זה, ועליך לקבל את ההחלטה בעצמך, או בעזרת המטפלת שלך. זהו דיון חשוב ולגיטימי, בעיקר כשהוא נעשה אחרי ארבע שנים של קשר קרוב. בהצלחה ליאת

אמי מטופלת כבר כמעט 10 שנים כנגד דיכאון ופוגעת בעצמה כבר כמעט שנתיים כל ידי חיתוך . הטיפולים כוללים תרופות,קבוצות תמיכה ופסיכולוגים אך אם זאת המצב אינו משתפר והפגיעה העצמית רק הולכת ונעשית גרועה יותר. רציתי לדעת אם תוכלו להפנות אותי לרופא או מטפל המתמחה בתופעה זו,קבוצות תמיכה של אנשים נוספים הפוגעים בעצמם, או כל דבר אחר שיכול לעזור. בתודה עינב

שלום עינב, העובדה שהמצב אינו משתפר למרות הטיפול אינה בהכרח מעידה על כך שהטיפול לא טוב או מקצועי. מדובר בתופעה רווחת, עקשנית מאד, שיש בצידה רווחים משניים. נסי לקרוא עוד על התופעה, ולגשש אם יש חדשות- http://www.sahar.org.il/self_injury.asp http://www.sh-il.info/ http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/aivcon2.htm שבת שלום ליאת

ביום ב' 21 למאי יתקיים טיול אופניים בפארק הירקון. נידרש ידע בסיסי ברכיבה, ינתנו אופניים וקסדה+ ביטוח. היוזמה נעשית בשיתוף עמותת שכולו טוב. המטרה היא ליצור קבוצה של רוכבים הנפגשת אחת לשבוע לרכיבה באיזור המגורים ואחת לחודש יציאה אל הטבע לרכיבה. אפשרי להצטרף אל הרכיבה ב 21 במאי גם באופן חד פעמי, רק כדי להתנסות. לרכיבה יתרונות רבים: פעילות גופנית היא טובה לנפש, מפגש חברתי, יציאה אל הטבע. כולם מוזמנים. לפרטים נוספים ניתן ליפנות אל יוני 052-5373861 להתראות

כל הכבוד! תתגלגלו בנעימים. ליאת

ליאת,.. תגידי, מה את אוהבת בניהול הפורום? מה את מוצאת בו שמעניין אותך? אם לא מתאים לענות אז לא נורא.. האמת שסתם התחשק לי לשגר אלייך חיוך (קטן, אבל שם... מגו?ב??ה בחמימות שלה, באהדה..עוטפת אותי קצת) אז הנה.. :-) נכון נחמד? ואם בכל זאת יש כוח לשאלה שלמעלה, אז אני אשמח מאוד ;-) בברכת And I do appreciate you being round (לילך)

לילך, בא לי להצטרף לחיוך שלך אל ליאת. אפשר? מחייכת גם אלייך באותו כסף... :-))) אגב, במודע בחרת להביא לכאן שורה מהשיר 'Help' ;-) ? לילה טוב, יעלה

ללילך ויעלה, אם הייתי צריכה לענות במילה אחת לשאלה "מה אני אוהבת בניהול הפורום", הייתי עונה אתכן! אבל בגלל שלא הגבלתן אותי במספר המילים אומר עוד, שהעבודה כאן מוסיפה מימד שונה ומרענן לעבודה הקלינית, המתבצעת לרוב בבדידות יחסית, באינטנסיביות, ובהקשר של יחסי גומלין ארוכי טווח, עם כל המשתמע מכך. המגע החד פעמי מתאפיין בקסם משלו, אותו הרגשתי בעוצמה דומה גם בעבודתי ב'קו להורה' עד לפני כשנה. ההזדמנות לפגוש לרגע את האחר מן העבר השני, לזקק עבורו ידע וניסיון שנרכשו במשך שנים רבות לכלל נגיעה או אמירה קטנטנה, שתרגיע ולו לרגע, נעימה לי. לא תמיד זה מצליח, וכשזה כן, לא תמיד ברור לי למה. לפעמים אני מרגישה כמו קוסם שלומיאל, שאין לו מושג מה באמת קרה שם, רגע לפני מחיאות הכפיים. אני אוהבת הפתעות, אוהבת שינויים ואוהבת אנשים. לפעמים זה מעייף, מתסכל ומעיק, אבל הרבה יותר מזה - מסעיר, מרגש ומתגמל. הנוכחות שלכן, עם חיוך או בלעדיו, יקרה לי, יותר מכפי שנדמה לכן. ליל מנוחה, ליאת

ליאת, כחלק מקהל מוחאי הכפיים, תרשי לי לומר לך, שמעולם לא חשתי אותך שלומיאלית :-). הרבה פעמים אני אכן מרגישה כמו במופע קסמים מרהיב. קוראת אותך ושואלת את עצמי בפליאה: 'איך היא עשתה את זה... שוב?'. הולכים לישון יעלה

ליאת יקרה (וחברותי היקרות), גם אני שולחת חיוך גדול. ברגע זה (פשוט נדמה לי שזה עתה עשיתי שטות קטנה...ואני לבד) הודעת הלילה שלך מנחמת אותי בנוכחות הכל כך גדולה שהיא מקרינה. תודה, נויה

לקוסם השלומיאל שלום :-) את יודעת? חששתי ששאלתי משהו אישי אולי, או סתם- שיראה לך לא מתאים לענות.. ואיזה כיף! תשובה ליאתית לתפארת ;-) מלאת חיות ויושר וענווה וחום והנאה (ואפילו גאווה זיהיתי שם :-) איזה יופי, תודה! את יודעת... היה לי פעם מדריך בתנועת הנוער.. איש מיוחד באמת, שהיה מספר לנו ("לנו".. עברתי לדיבור קומוניאלי:-) שהוא נוהג לבחור לעצמו מדריכים כל כמה זמן. לא תמיד בידיעתם..אנשים שהוא מרגיש שהוא יכול ללמוד מהם. לאו דווקא ידע, אלא משהו בהתנהלות שלהם, בתחושה שהם משרים סביבם ובו. רוח אחרת שמחלחלת גם אליו פנימה ומעניקה לו הזדמנות להתנסות במשהו חדש. או באותם דברים, אבל אחרת. להעיז אולי.. המדריך הזה שלי דיבר במעט מאוד מילים. תמיד יצר תחושת סקרנות מרגשת, על שלא הצלחנו להבין עד הסוף למה התכוון. צריכים היינו להשלים קצת בעצמנו, מעולמנו שלנו. אז אולי עשיתי כך גם כאן (נדמה לי שהוא רק ציין שהוא בוחר לו מדריכים, ולא הוסיף :-) את מעוררת בי משהו אחר, מדריכתי הוירטואלית. אחר ממה שאני מורגלת בו. אולי השראה. .. לילך.

לו יכולתי לחוש לרגעים בודדים כמן קצת קוסם כזה גם ביחס לעצמי. לי משלי ובשבילי. שיהיה נוכח שם לרגע. שיחלוף וכמעט ייגע בהינף מטה. בפריטה עדינה. בדיוק בעיתוי הנכון. להעניק לו מקום קטן ויציב, מבלי שההרס יכבוש ב'קסמו' הוא. את התקווה. למצוא פתרונים. מעשיים. להיות בעל תושייה. נחישות. עוז. למצוא ולממש. לדעת מטרה, אבל לדעת גם מתי נכון להניח ולנוח. לשקוט. לרכך. לחפש היכן באמת ניתן להשיג תוצאות של ממש. היכן יש. היכן סיכוי. לוותר על הדבקות בר?יק ובאַיִן. קצת להצליח לפעמים. להריע בקטנה. להתלהב. במידה. לשרוד קנאה. שלך באחר. של האחר בך. שלך בך. להצליח פחות . להתאכזב. להתבייש. לדעת שאפשר לתקן לפעמים. לפחות לנסות, בתבונה. לעצור את ההתקפה. לנסות שוב. ושוב. ושוב. ושוב. להתאמן בשקט, באינטימיות ובצנעה. באריכות ובסבלנות. בלי שויץ גדול. בלי במת ענק. ללא קהל של רבבות. בלי מחיאות כפיים מרעישות אולמות. 'רק' אלה הקטנות בקולה וידיה התוחמות משם, במרחק נכון, של דמות טובה אליך פנימה. איזו משאלה בלתי מושגת. מרסקת. כמה למידה, כמה אימונים, כמה נפילות, פציעות וכמה אומץ נדרשים כדי לצמוח למעלה ולהיות. קוסם. קוסם בין קוסמים. שמראים. שמצליחים להתגבר על חרדות ולצאת לאור, אל הבמה. להיחשף מן הסוד אל הגלוי. אל החיים שבחוץ. אי אפשר לעשות את זה לבד לבד. ללא עזרה, תמיכה או הזדקקות, ללא קשר, או בלי להיות תלויים בדבר. אי אפשר להיות קוסם מבלי לגעת במציאות. הכואבת. והשלומיאליות, השלומיאליות היא שעושה אותו כל כך אנושי ואהוב. לא קוסמי שבשמיים אלא רק אדם בשר ודם. ... הלוואי וגם הייתה לי היכולת להבין ולהאמין במה שרשמתי. כי ישנן שם עוצמות גדולות של כעס על הרגעים בהם מתגלה שהתקווה לא התפצלחה כליל. היא נחבאת. היא לא נפחית ממש ועדיין לעזאזל משהו נותר ממנה. כי אז אין לאן לברוח ואין במי להיעזר גם אם יושיט יד ועוד יד ועוד יד ורק תיקח כי ברגעים כאלה צריך לשמור שלא יהיה לידך בטעות איזה אקדח... לפרק. לגייס משאבים. להרכיב מחדש.

מה עושה הפרסומת באמצע העמוד?

מעצבנת...

גם אותי זה מעצבן. אני חושבת שמודעים לזה בחלונות הגבוהים. מחר אזעיק עזרה בינתיים, נסו להתעלם. ליאת

זה כבר פחות גרוע מפרסומת הפלאש הקופצת שהייתה בחלק מהפורומים של דוקטורס. ההיא כיסתה כמעט את כל ההודעות ואפילו אי אפשר היה לסגור אותה ב - X שהיה צריך לעשות את זה. מי שרוצה יש גם צורות אחרות שרשמו פה כבר http://community.walla.co.il/?w=/1087/6/@f/index.forums2 http://my.doctors.co.il/forums/list.php?f=6

תודה על הקישורים לפורום בסגנונות השונים,לדעתי השיטה שאני הכי נהנית ממנה היא השיטה הנוכחית-הרגילה-שגלשתי בה עד עכשיו,שרואים את תשובות הפסיכולוגים בכחול ושהכל ברור יותר,ואם היו מוציאים את הפרסומת שתקועה סתם באמצע,תסלחי לי על הביטוי ואני מקווה שגם אחרים לא יעלבו ממנו,אך הפרסומת "תקועה באמצע כמו קוץ בגרון",אז הפורום היה חוזר להיות 'קל לשימוש ומושלם',כפי שהיה עד עכשיו,ואיני כותבת זאת בציניות,אלא 'מכל הלב',כי אני באמת נהניית 'לבקר' ולהשתתף בפורום זה, שמלכתחילה הצורה שלו משכה את עיניי.

אני בן 25 ומזה שנים אני סובל מתופעות נפשיות מגוונות: לחץ ותחושה לא נעימה בסביבת אנשים זרים קושי לדבר מול בעל סמכות עצבנות אי יציבות במצב הרוח. אי סבילות לשינוים ותחושת חרדה מהם. סה"כ מדבר בחברה ונחמד עם אנשים אבל התחושות הפנימיות האלו ממש הורגות אותי. האם זו הפרעת חרדה כללית/חרדה חברתית?דיסתמיה?האם זה קו אישיותי? פסיכולוגית שערכה לי אימטק אומרת שזה התקפי פאניקה עם חרדה כללית.פסיכיאטר אמר חרדה חברתית.כל אחד אומר משהו אחר רק מזה אפשר כבר להשתגע...

שלום אורן, כמובן שאין בכוונתי להתיימר ולאבחן אותך מכאן, מה גם שאתה בהחלט בעודף אבחנות כרגע... :-) הסימפטומים שאתה מתאר בהחלט מתאימים להפרעת חרדה, כאשר הניואנסים יכולים לנוע לכאן או לכאן. האבחנות שקיבלת אינן רחוקות מאד זו מזו, והטיפול בהן (לפחות התרופתי) אינו שונה מהותית. אשר לפסיכותראפיה, יש להניח שהעבודה תתמקד במצבים מעוררי החרדה, יהיו אשר יהיו, ובאמצעים להגביר את שליטתך בה. הבלבול והחששות שאתה מבטא טבעיים לשלב בו אתה נמצא (מיד לאחר פגישת האינטייק), ויש להניח שהם יתפוגגו כשתתחילו לעבוד. ואגב, לא כל כך מהר משתגעים... בהצלחה ליאת

ליאת מה עושים עם תחושת הריקנות הזו? איך ממלאים את החלל? איך מוחקים כאב כל כך גדול? אנשים מסביבי משתמשים לפעמים במילה ריקנות לתאר תחושה כלשהי- שעמום אולי, אבל הם לא מבינים לא יודעים עד כמה זה שונה. שעמום אפשר להעביר, אפילו תחושה רעה אפשר להדחיק לזמן מה, אבל הריקנות נמצאת תמיד, אפילו כשטוב כשממש טוב היא נמצאת שם. גם שנראה שהכל טוב ושלם ונקי יש הרגשה של חוסר שאין שום דרך למלא. חלל ריק וענק וכואב, כל כך כואב פיזית. וזה לא כאב נקודתי רק לאותו חלל "משועמם"- זה כואב בכל הגוף. כאב מנטרל כזה, על סף שיגעון ואין מה לעשות איתו... אולי פעם אנסה ללכת איתו עד הסוף, ולאבד את עצמי לדעת..? כואב. שום דבר לא יכול למלא את החלל הזה. יודעת שאין לך תשובה, סתם ריק לי כל כך...

שלום לך, החיפוש אחר חוויה של משמעות וערך נמשך כל עוד נשמה באפנו. כאבו של הר?יק יוצר לפעמים אשלייה, כאילו ניתן למלא אותו במשהו, שיפעל כבמטה קסם לשינוי המצב. שולחת לך את שירו של המשורר היווני קוואפיס, שהיטיב לנסח איזו הבנה, שאולי תעורר למחשבה- אם אתה יוצא לדרך לאיתקה בקש כי יארך מסעך מאד שופע הרפתקות, שופע דעת... וכל הזמן חשוב על איתקה כי ייעודך הוא להגיע שמה. אך אל לך להחיש את מסעך מוטב שיימשך שנים רבות שתגיע אל האי שלך כשאתה זקן עשיר בכל מה שרכשת בדרך. לא תצפה שאיתקה תעניק לך עושר. איתקה העניקה לך מסע יפה אלמלא היא, לא היית כלל יוצא לדרך היא לא תוכל לתת לך יותר. וגם כי תמצאנה ענייה – לא רימתה אותך איתקה. וכאשר תשוב חכם, רב ניסיון – אזי תבין היטב מהי איתקה. לילה טוב ליאת

שלום לכל משתתפי הפורום וכמובן למומחים היקרים אני פשוט חייבת להתייעץ לגבי בעיה שישלי,אז ככה:יש לי חבר כבר חצי שנה איבת 23 והוא בן 28עכשיו לי אין ניסיון בסקס הוא הראשון שלי והוא כל הזמן מזכיר לי את זנ שאין לי ניסון והוא לא רגיל שלא יורדים לו וכו ואני גם נוא ביישנית בכלל ועוד בפרט מחוסר הנייון שלי ועוד להיות עם מישהו מנוסה זה מוריד לי ת הביטחון,"וסליחה" על הכנות אני גם לא משמעיה קולות כשאני נהנת מאחר ואני לא פתוחה,עצורה ומרגישה מבוכה וזה מאוד משפיע על הקשר שלנו על דברים אחרים ואני ממש לא רוצה לאבד אותו כי אנחנו ממש נהנים ביחד מלבד הקטע הזה ובכן: אי מתמודדים ומשפרים את המצב??? :?) אני אשמח אם תתנו עצות וטיפים נבונים איך אני משנה גישה ומשתחררת תודה רבה מראש

שלום עדי, השיפור (והשחרור) ביחסי המין הוא פועל יוצא של האמון והביטחון בקשר, כמו גם של בגרות, ניסיון, בשלות, דימוי עצמי וקבלה עצמית. לבן-הזוג שלנו יש תפקיד מכריע בכינונה של תחושת ערך נשית. זו יכולה להתבסס ולהתעצם הודות לנוכחותו של מבט מתפעל ואוהב, מגע סבלני ורך, ונכונות להקשיב לשפת הגוף שלנו, המאותתת מה נעים ומה פחות. בראשית הדרך, מותר (ואפילו חינני) להיות מאופקת וביישנית. אני חושדת שהחבר שלך אפילו קצת נהנה מעובדה זו, שכן אין בכך איום על גבריותו או ביצועיו. העובדה שהוא שב ומדגיש את הפער ביניכם אינה מעידה, בהכרח, על ביטחון רב, אולי אפילו ההפך. תני לעצמך את הזמן ללמוד מה מתאים לך ומה לא, ואל תאלצי את עצמך להתנהגויות שאינן נכונות לך. יש דברים שלוקחים קצת זמן, וטוב שכך. אחרי הכל, אם היינו יודעות הכל בגיל 20, לא היה לנו לאן לשאוף, נכון? :-)) ליאת

האמת שאני לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה כ"כ רע , אני בטיפול כבר כמה חודשים משחזרת טראומות וחוויות קשות מהעבר, וזה כאילו הכל קורה שוב, אי אפשר לישון , לאכול , חלומות נוראיים, זכרונות קשים,דופק מהיר, אני מנסה לעזור לעצמי ולא מצליחה.... בפגישה האחרונה קמתי והלכתי באמצע כי לא יכולתי לשאת את הלחץ , הכאב , ועכשיו קשה לי לחזור לחדר , לשם...זה כאילו הכל קורה שם שוב...המטפלת מתקשרת ואני לא מסוגלת לענות , ביטלתי את הפגישה הבאה....אני מפחדת - אני יודעת שזו סוג של בריחה אבל מאיפה מוצאים את הכוחות לחזור...? אך אני יכולה לחזור אליה בטלפון ולשמוע את קולה - זה קשה...אני יודעת שאני צריכה לחזור אליה ואני לא יודעת מה להגיד... מה לעשות?

אוי זה קשה קשה מאודמאוד מאוד (הייתי בסרט הזה לפני שלוש שנים שבמהלכם עזבתי עבודה סתם לא הצלחתי לישון היו לי סיוטים וכד' התקופה הזו זה הסיוט הגדול של החיים שלי) למרות ובגלל כל מה שעובר עליך :כן תדברי איתה כן תלכי לפגישה כרגע היא האדם היחיד שיודע ומבין מה קורה לך.. גם אם זה לא נראה כרגע התקופה האיומה הזו תעבור זה עובר. (לא לגמרי עובר-לגבי לראות אותה גם לאחר תקופה זו לי היה בעיה לחזור למקום בו ניפגשנו היא מקבלת אותי במקום אחר, וגם היום לעיתים קשה לי לחזור לטיפול כי זה מזכיר לי כמה היה רע פעם) תדברי איתה.. אולי זה יקל מעליך כנראה שהחשיפה הייתה מהירה מידיאו שאת לא יכלת לעמוד בזה ואז כל התסמינים של חרדה ופאניקה.. אולי תעלי את הענין שכרגע את צריכ הרק דברים שאולי יעזרו לך להירגע ולא חשיפה למה שהיה? לא יודעת אני לא פסיכולוגית . תהייה חזקה זה נורא נורא אין מילים לתאר אבל בסוף עובר.. מקווה שתצליחי לישון ובלי חלומות.. באמת שיהיה טוב.

תודה רבה לך , אני מרגישה כאילו את יודעת הכל וכאילו את איתי עכשיו.... הדיוק המופתי שבדברייך הפליאו אותי, לשמוע שזה יכול לעבור באמת - נראה לי קצת חסר תקווה - אבל אני אזכור את הבטחתך. תודה רבה לך, תגובתך לדבריי תפסו אותי במצוקה נפשית מסויימת ...

שלום עצמאית, ושלום גם למגיבים החביבים - רחל ושלומי, שחזור טראומות קשות מן העבר עלול - לפחות בטווח הקצר - לשחזר גם את כל קשת התחושות והרגשות שנלוו לחוויה המקורית, כולל ההיבטים הפיזיולוגיים. העמדות המנוגדות שמציגים רחל ושלומי מעלים בי אסוציאציה משונה מתחום הטיפול בהרעלות. כאשר אדם בלע חומר רעיל, יש לסייע לו - מהר ככל האפשר - להיפטר מתוצאותיו ההרסניות של החומר. ישנם חומרים מהם אפשר להיפטר באמצעות הקאה, ויש חומרים שבמקרה בליעה אין לאפשר הקאה, מאחר והם עלולים לצרוב את בית הבליעה שוב ולגרום נזק נוסף. כשמדובר בטראומות עבר, הטורפות את חיי הנפש שלנו כחומר רעיל, ההעלאה למודעות יוצרת - לזמן קצר - אפקט של צריבה חוזרת. מסיבה זו, יש מי שסבורים שמוטב להניח לזה, ובלבד שלא להיכוות בשנית. אולם הניסיון הרב שנצבר בתחום הטיפול בטראומה מצדד בעיבוד מבוקר של האירועים הטראומטיים כבסיס להחלמה. לכן, כדאי מאד להילחם בנטייה להימנעות, ולהבין שמה שמפחיד אותך כרגע זה לא חדר הטיפול או קולה של המטפלת, אלא הזיכרונות הקשים שממילא מלווים אותך לכל מקום, ומפריעים לך לישון, לאכול ולתפקד. במקומך, הייתי שבה ומשננת לעצמי את האמירה ש'הנורא מכל כבר קרה', וכל מה שמוטל עלי כרגע, זה לפלוט מתוכי את הרעל, כדי להחזיר לעצמי את חיי. אני יודעת עד כמה קשה לבצע החלטה כזו, אך משוכנעת, כמו רחל, שאפשר להתגבר ולנצח. שולחת לך את כל הכוח הנחוץ להמשך המשימה שלך ליאת

התקשרתי למטפלת והסברתי לה כמה המצב באמת גרוע וכמה נזקים נגרמו לי השבוע כתוצאה מהרעה במצבי . אני מוכרחה להגיד שהתאכזבתי מאוד מתגובתה שהיתה - שאולי צריך לראות אם ממשיכים את הטיפול , או אולי עושים הפסקה...וטענה שאם הטיפול עושה לי כאלו נזקים אז אולי צריך לראות מה קורה עם זה (מבחינה של להפסיק או להמשיך לעת עתה). והיא ביקשה שאני אבוא לפגישה הבאה ונדבר על זה... אין ספק שעכשיו הנחיתו עליי עוד פצצה , למה היא העלתה את זה עכשיו? היא לא חשבה לנכון לרגע במקום להנחית עליי את הפצצה הזאת בטלפון לבוא להגיד לי מילים מעודדות ומרגיעות שיטעינו אותי לפעם הבאה....?, אך זה שהיא פישלה ככה , אשת ניסיון כמותה? , אך זה שמתקפל לה הזנב בין הרגליים ואני נותרת לי עירומה וכ"כ בודדה....? נראה לי שאני לא יכולה להאמין בה יותר....

שלום אני בת 24, לפני יותר מחודש נפרדתי מהחבר שלי ביוזמתי, ולמחרת כבר הצטערתי על זה. הוא קיבל את דעתי למה היינו צריכים להיפרד ועכשיו הוא לא מוכן לחזור. נהיינו חברים כבר בגיל 17 אבל במשך ה7 שנים האלו נפרדנו וחזרנו 3/4 פעמים. כשהיינו פרודים יצא לנו גם פעם לא להתראות חצי שנה כי אני הייתי בחו"ל, אבל כל פעם בסוף חזרנו כי התגעגענו ושום דבר לא התקרב למה שהיה לנו ביחד. האמת היא שרבנו מלא, אבל אני מרגישה שאם אהבנו כל כך הרבה בטוח יש דרך לפתור את הריבים. עכשיו אחרי שנפרדנו לבד לי ממש, וכל יום נעשה רק קשה יותר מהקודם. אני בוכה מלא. מרגישה שחברים שלי מעדיפים להתרחק מאשר להתעסק עם הצרות שלי ורק איתו אני מסוגלת לדבר על הכל באמת. ברור לי שאני צריכה להתרחק אבל לבד לי כל כך. חשבתי אולי ללכת לטיפול אבל אין לי אומץ לבקש עזרה מההורים ואני לא ממש יודעת איך מתחילים טיפול ואיך מגיעים למטפל טוב. אני אשמח אם תוכלו לייעץ לי קצת.

אין יותר חכמה ממך ומבינה את מורכבות מערכת היחסים בה חיית. "רכבת ההרים" הזאת אינה בריאה לך כלל,ותחליף לבדידות אינה ביחד רע. המלצתי לוותר בשלב זה על ייעוץ פסיכולוגי שיוריד אותך חזרה למקומות שכבר היית והבנת מצוין כמה רעים הם בשבילך.לגשת לרופא משפחה או כל פסכיאטר מקופת חולים ולקבל תרופה שתעזור לך לעבור את התקופה הקשה הזאת של הפרידה על מנת למנוע אובססיביות יתר עד שתכנסי למערכת יחסים בריאה ומועילה עבורך. תהי חזקה שלומי

תודה. זה נחמד שמגיבים..

הי טל, נשמע שאת עוברת תקופה קשה. הרצון ללכת לטיפול נראה לי במקום כי כך תוכלי לשמוע דעה מהצד ולברר עם עצמך מה בעצם את רוצה בקשר הזה או בכלל. לגבי איך מגיעים למטפל טוב זה באמת לא כל כך טריווילי. אמרת שאת לא רוצה עזרה מההורים אז אם התכוונת לכסף, תדעי שאפשר ללכת לטיפול גם דרך קופת חולים ושם תוכלי גם לברר על המטפלים השונים. לגבי מישהו פרטי כדאי ללכת דרך המלצה. אולי אפילו פה באתר יוכלו להמליץ לך. אם תרצי אני יכולה להמליץ על מישהי בחיפה. לכי על זה, ותחזיקי מעמד, יהיה בסדר :-) מיכל

שלום טל, כאשר מסתיים קשר כה ממושך ומשמעותי, תחושות האבל והאובדן הן כמעט בלתי נמנעות. אני מסכימה שיש מקום לבחון את הנסיבות המעיקות הללו ("אי אפשר איתו, ואי אפשר בלעדיו") במסגרת טיפולית תומכת ומכילה. לטיפול טוב אפשר להגיע במסגרת קופת החולים שלך או במסגרת האוניברסיטה (אם את סטודנטית). במסגרות הללו הטיפולים הם מוזלים משמעותית. כמובן שקיימת האפשרות להגיע גם לטיפול פרטי בהתאם להמלצות, אם תתגברי על בעיית האומץ הכרוכה בבקשת העזרה מההורים. אני מעודדת אותך מאד לעשות את הצעד הראשון, ולהנות מכל מה שיבוא בעקבותיו. בהצלחה ליאת

אני מתה להתקשר אליך, לספר לך שבעצם הכל חוזר לקרקע, אין יותר חלומות באויר. אני יודעת שנורא תתאכזבי, אבל אני דוקא לא מאוכזבת. אני אגיד לך שזה בסדר, ואפילו קצת מצחיק. אגיד לך שזה פקח את עיני במידה מסוימת ואולי הייתי צריכה להגיע עד לפה כדי להעריך את מה שיש לי. כן, זה מה שאגיד לך. כי זה מה שאני מרגישה. את בטח לא תביני למה זה מצחיק אותי. את בטח תגידי שאולי כך אני מרגישה אבל מאוד יכול להיות ששוב הופעל האוטומט. המנגנון האוטומטי שמונע ממני להתרסק, זה שנפתח מהר אולי מהר מידי כדי שאגיע לקרקע בבטחה, זה שמונע ממני לרצות... אני בטח אקשיב במלוא תשומת הלב ואחשוב פתאום שאולי יש בזה משהו... אני ממש רוצה להתקשר אליך. אני רוצה להגיד לך: "שומעת..." סתם ככה, כמו שיחה בין שתי נשים שיקרות אחת לשנייה. כי רק את ידעת על זה, לפחות על המשמעות של זה בעיניי. ואולי זו בכלל המשמעות שלך. הרגשתי איך התלהבת מזה כבר יותר ממני. כבר ניסיתי להרגיע אותך ואותי. את אמרת שזה האוטומט שמדבר. אבל הנה, צדקתי. דברים לא קורים כל כך בקלות. לפחות לא לי. צריך להיות ריאליים. החיים הם לא סרט. ובייחוד לא תכנית כבקשתך. אוף, כבר באמת האמנתי שאני לא מאוכזבת, שזה בסדר ושאפילו טוב שזה קרה...עד שאת הגעת... יש מרחק עצום בינך- העונה לטלפונים שלי, הפוגשת אותי בכניסה, המקשיבה לי, המטפלת בי... לבין זאת שישנה אצלי בראש. אני מודעת לזה ובכל זאת באורח מפתיע זה ממש לא מפריע לי. כאילו זאת שאצלי בראש מנצחת אותך, היא תמיד שם, גם כשאת שם. זה לא קרה לי בחיים. תמיד ההתנגשות בין הפנטזיה למציאות היתה ממש משתקת ודווקא עכשיו שכמעט והכל מושתת על פנטזיה, הפנטזיה מנצחת. אני לא יודעת איך אתמודד אם תכנס פתאום מציאות לפנטזיה ויחד עם זאת הפנטזיה שלי היא המציאות. שנשב ביחד בבית קפה ולא בחדר, שנשתף אחת את השניה ולא שאשתף אותך, שתתקשרי אלי סתם כך כי בא לך לדבר.

נהניתי לקרוא את מה שכתבת במיוחד את השורות האחרונות. התחלתי פתאום אולי קצת להבין את עצמי, לאחרונה אני מרגישה שנמאס לי להגיעה לפגישותזה משהו "כבד" לשבת בחדר אחת מול השנייה .. ואניחושבת לעצמי זה כבר לא "תכלס" אולי אם זו הייתה ישיבה בבית קפה זה היה פחות מפריעה לי. לא חשבתי על מחשבות אלו כפנטזיה כמו שאת מתארת אלא כמשהו פחות כבד יותר קליל ונחמד. או שמיציתי חלק מהתהליך הטיפולי ולכן התחשוה שזה סתם עוד תהליך כבד או אולי זה כמו שאת מתארת אולי רצון לקשר אחר.

שלום מיכל, תודה על ההזדמנות להציץ לדיאלוג אינטימי בין הפגישות, המתחולל ב??ת?ווך המיוחד הזה שבין מציאות לפנטזיה. כמה יפה. ליאת

שלום אורנה, רציתי לדעת בבקשה מה הבעיה בלבקש חוות דעת שניה לגבי הטיפול שאני עוברת. הדבר כן מקובל ברפואה רגילה, ואפשר לראות שניים או שלושה מומחים, למה בפסיכולוגיה הדבר אינו מקובל!!! ומה הבעיה "בחיטוט עצמי"?

יש כאלה שחושבים שזה כן מקובל: http://www.psychom.com/showpart.asp?part=214

שלום אאא, אני לא יודעת לגבי 'חיטוט עצמי', אבל כן יש לי דעה לגבי התייעצות עם מטפל אחר: אני חושבת שבמהלך טיפול המטופל יכול להיפגש עם כל המטפלים האחרים בעיר, אם רצונו בכך. מרבית המטופלים לא עושים זאת, משום שהם מפתחים קשר עבודה משמעותי ומספק עם המטפל שלהם. אם מתעורר רצון להיפגש עם מטפלים אחרים, כדאי להתבונן בכך בתוך הטיפול, כי משהו שם כנראה לא עובד מספיק טוב (בכל מיני צורות והיבטים אפשריים). לילה טוב, אורנה

ראשית,אני רוצה להרגיעך מעט. בד"כ סרטן השד אינו כואב.לכן כל כך חשוב להקפיד על בדיקות תקופתיות באופן שיגרתי מגיל מסוים. (אחרת לא יודעים עליו....) כך שככל הנראה יש לך איזושהי דלקת, אולי אפילו אלרגיה או גוש שומני כלשהו, ולא סרטן,חלילה. בכל מקרה, כדאי להיבדק אצל רופא, כדי למנוע מעצמך כאב ובהלה מיותרים, ובעיקר כדי לקבל את הטיפול המתאים. ולגבי השאר...לעתים כאב הנפש מר וקשה לפחות כמו סרטן, אני יודעת. ובכל זאת, הסרטן היא מחלה איומה כמו שאת יודעת, אל תקווי לחלות בה..היי טובה לעצמך, עשי הכל כדי ללטף את נפשך.

היי מנוסה, תודה על המילים האלה... זה באמת יכול להיות זיהום. לא יכולה ללכת לרופא נחכה ונראה... סתם מותשת מיידי. פעם אמרתי שהכאב הוא סרטן הנפש. הרבה בריאות לכולם, רשת המותשת

בא לי לבכות. הופיע לי מן גוש קטן על השד שמתי לב אליו רק כי פתאום הוא כאב נורא זה אדום וכואב. הייתי בטוחה שזה סרטן. אחותי היתה חולה בסרטן תכף יגיע תורי. נלחצתי וחיפשתי באינטרנט וראיתי שאולי זה סתם ואולי יעבור תכף. בן אדם נורמלי היה הולך לרופא מחר, אבל אני לא מעיזה לספר לאף אחד וגם לא מעיזה ללכת לרופא. רשת מפחדת מרופאים. רשת מאז גיל שנתיים לא היתה. היא לא נותנת לאף אחד להתקרב. לרגע חשבתי שאם זה סרטן.. אני אולי מעדיפה למות ממנו מאשר ללכת לרופא. אולי אני סתם בסרט ואולי לא. זה לא נראה טוב לא יודעת מה זה הדבר המוזר הזה. אין לי את מי לשתף (ולכן כותבת כאן) אתם לפחות לא יודעים מי אני. נחכה. במילא לרופא אני לא אלך. לא עם זה. אוף... רק זה היה חסר לי גם ככה קשה לי בטיפול קשה נורא :(

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-146,xPG-376,xFT-100431,xFP-100431,m-Doctors,a-Forums.html

רשת יקרה, המנוסה בקומה שמעלי, ענתה לך כל-כך יפה ונכון, שאין לי הרבה מה להוסיף. אני יכולה לספר לך, שגם אני לא הולכת לרופאים משום סוג, אף פעם. אין לי מושג מי רופא המשפחה שלי, אם יש לי כזה בכלל... אבל בכל מה שנוגע לסרטן בו אני נמצאת בקבוצת סיכון, אני היפוכונדרית אמיתית. בכל פעם שאני רק מדמיינת איזה סימן, אני רצה כבר למחרת, אחרי לילה ללא שינה. תעשי את זה גם את, רשת. כבר מחר. גם לי הסימנים שלך, לא נשמעים מאוד מדאיגים, אבל את לא יודעת כמה זה מרגיע לשמוע את זה מרופא מומחה. הרי אמרת בעצמך, יש לך מספיק דאגות. אל תוסיפי. גם ככה קשה. תרגיעי את עצמך. תראי שזה לא יהיה נורא כל-כך. 10 דקות אצל רופא, ותוכלי לשים את זה מאחורייך. לפעמים (רק לפעמים) משהו שנראה מסובך נורא, הוא בעצם די פשוט... תספרי מה החלטת? יעלה

יעלה, אני לא מסוגלת :-( אני לא מסוגלת ללכת לרופא במיוחד לא בשביל דבר כזה.. לא מסוגלת לתת למישהו לבדוק. ממש מפגרת...

רשת היקרה, אינך דפוקה בכלל,ואומנם קל לדבר - קשה לבצע,אך תחשבי על כך שלמרות הפחד אם תלכי לרופא תהיה לך הקלה בהמשך,ותדעי מה "מתרחש" בגוף שלך ותחסכי מעצמך ספקות ודאגות מיותרות;.אך גם כעת אני מרגישה קצת 'צבועה' לייעץ לך לעשות כשאני בעצמי דוחה את התור לבדיקת שד שהיתי צריכה לעבור בפברואר,ואין לי חשק עדיין לקבוע תור,ואני אומרת כמוך " מה שיהיה יהיה" (כיוון שבגלל צ'יסטות בשד אני אמורה לעבור בדיקת-שד כל חצי שנה),אך אם היתי במקומך- שמיששת גוש ספציפי בשד,היתי עושה הכל כדי לבדוק מה "מתרחש בתוכי",וחלילה אם משהו לא תקין,אז עדיף לגלות זאת מהר ככל האפשר,כדי שאפשר יהיה לטפל בכך בצורה הקלה והטובה ביותר ולא לתת לזה להסתבך יותר.

רשת רשת, כל-כך הרבה זמן לא באת לבקר, ועכשיו 'נפגשים' בנסיבות מפחידות ומכאיבות. כשפוחדים, הפחד מתחיל להתרבות בתוכנו, ותוך זמן קצר הראש מתמלא במחשבות צועקות, זועקות, מייבבות. לא כדאי לנסות להתעלם מהמחשבות האלה, הן לא נותנות... בבקשה, חלקי את החשש שלך עם שני אנשים ממשיים: המטפלת שלך וכירורגית שד. שניים בלבד... ותרגישי מוזמנת להיעזר בנו ככל שתרצי. מחזיקה אצבעות להקלה קרובה, אורנה

נניח שאת מהצפון ונניח שאת ב"מכבי" אזי מומלץ לגשת לד"ר אייל שמקבלת בנהריה ובקריות. אישה נעימה, עניינית, מקצועית. ולצורך התפאורה: ג'ינס וטי שירט שהופכים את האוירה לכפרית משהו. מנסיון.

רשת. לא יכולתי שלא להגיב. רשת ממש לא דפוקה. בסדר.. שמעת?! מתוקה, יודעת שלא פשוט לך לגשת לבדיקות. אבל את חייבתתתתתתתתתתתתת. אל תישארי לבד עם החששות. תעשי תבדיקות כי רק כך תהיי שקטה. והכי חשוב,אל תישארי לבד. וגם... אם קשה בטיפול. זה רק אומר שאת 'עובדת'. שאת מתחברת לכאב שלך. הקושי בטיפול הוא חלק מהתהליך. מאחלת לך רפואה שלימה,רשת יקרה. שיהיה לך טוב. אמןןןןן.

שלום לכולכם, תודה רבה על התמיכה... לא הצלחתי ללכת לרופא (כמה שזה קשה...), אבל בינתיים זה עבר מעצמו. תודה רשת

שלום, לא יכולה לשאת יותר את הנטל הכבד - בדידות, נחיתות, החמצות, קנאה.לו רק יכולתי להירדם ולהתעורר מישהי אחרת, עם אישיות שונה, כזו שמצליחה לחיות את החיים ולא עוברת לידם... להחזיר את הזמן האבוד.... 20 שנה של התבוססות בסחי ושום קרן אור אינה חודרת. שום שינוי בתחושות ובחוויות למרות נסיונות טיפול, למרות טיפול תרופתי. מה עוד נשאר לנסות? הכל סתם בליל של מילים שאינן חודרות. הרי מה הטעם במילים? אין הן משפרות הרגשה, אין הן תחליף ליד מלטפת, לתקווה לעתיד שונה, לזוגיות. ואיך מעבירים את הזמן כשאין עתיד ואין תקווה? איך מנטרלים את תחושת הסלידה העצמית למול כשלונות רבים כל כך? כשמאבחנים מחלת סרטן - לרוב יש הערכה לזמן הסבל הצפוי, ואדם יכול גם להחליט לא לקבל טיפול ולקצר בכך את סבלו. למחלת הסרטן בנפש אין פתרון דומה....חבל... .

אין מילים יקרה, סיימתי לקרוא את הודעתך, המנוסחת במילים כה יפות ובהירות, עם תחושת אין-מילים משלי... כל-כך רציתי למצוא מילים נעימות ומנחמות בשבילך. בינתיים, אני שולחת לך משהו מהתקווה שלי, ומהאמונה שלי שאפשר להשתנות, שאפשר לגדול, שמותר... חזקי ואמצי, אורנה

שלום אורנה, מעניין אותי לדעת... נניח שהייתי בטיפול מס' שנים, 10 שנים לצורך העניין. כל הבעיות נפתרו, התחלתי לזרום עם החיים, הכל נפלא... אחרי כמה שנים, בעקבות קשיים אחרים, אני אחליט לחזור לטיפול, למטפל הקודם או למטפל חדש. מה קורה בטיפול שני? שוב מדברים על אותם דברים? על ההורים, על הילדות, על הקשיים הקודמים (אלה שנפתרו) וכו'? זה משנה אם הולכים למטפל חדש או למטפל הקודם? תודה וסוף שבוע נעים, @

שטרודלית יקרה, אז ככה, שאי אפשר ממש לצפות את זה מראש. פשוט הולכים לטיפול השני, ורואים מה קורה. לפעמים מדברים על הדברים מפעם, לפעמים על דברים אחרים, לפעמים בצורה הישנה ולפעמים בצורה חדשה. בקיצור, אין גבול להפתעות... בהנאה, אורנה

שלום, אני בת 26, בריאה בדרך כלל.לפני כ 3 שנים, סבלתי מחרדות מאוד גדולות מנושא של התקפי לב, היות ואבי נפטר בגיל 47 באופן פתאומי מהתקף לב והיה אדם בריא לחלוטין. זה ערער אותי לגמרי והחלו לי כאבים פסיכוסומטיים, מסתבר, של לחצים בחזה, כאבים ביד שמאל, דפיקות לב, בחילה וכו'. עברו עלי שנים מהגיהנום, ביקרתי את כל הרופאים שיש, עשיתי את כל הבדיקות שאפשר לדמיין ותודה לאל, חוץ מצניחת מסתם קלה, הכל תקין. הופניתי לפסיכולוגית , לטיפול שיחתי, ולפסיכיאטרית, לטיפול תרופתי. לפני כשנה התחלתי לקחת כדורי הרגעה- "ויפקס" ( שרשמה לי פסיכיאטרית), וחייתי חיים נפלאים ונטולי מחלות/ כאבים/ חרדות. לפני כ 3 חודשים, הפסקתי את הכדורים בהחלטה משותפת עם הפסיכיאטרית. בתחילה היה בסדר ואז החלו שוב כל מיני סימפטומים ופחד.אני לא רוצה לקחת כדורים כל חיי, אבל אני לא מצליחה להיות שלווה ולחיות חיים איכותיים בלעדייהם. חזרו לי כאבים שונים ומשונים, ואני חיה בחרדה ובפחד מכך שיש לי בעייה בלב. אני גם פוחדת כי אני לא רוצה לסווג כל מיחוש שיש לי כחרדה ואז שיקרה לי חלילה משהו כי אני לא אטפל ואזניח כי חשבתי שזה חרדה, מצד שני אני לא רוצה שוב לעבור את כל הבדיקות האפשריות כל שני וחמישי. מה ניתן לעשות?? איך שוברים את המעגל הזה? איך יודעים אם הכאב הוא אמיתי או שהוא פסיכולוגי?? בבקשה תעזרו לי. התחתנתי לפני שנה ואני רוצה להיות מאושרת ורוצה ילדים , וככה זה ממש לא אפשרי. כבר אין לי כוח... אודה לעזרה.

יעל יקרה, התיאור שלך נשמע קלאסי לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. האם ניסית זאת בטיפול הפסיכולוגי שעברת? אל תוותרי על האופציה הזו, שיכולה להועיל מאוד בתהליך יחסית מהיר וממוקד. בהצלחה, אורנה

שלום, אני בת 25 ופרודה טרייה מזוגיות שנמשכה כשנתיים. אני מרגישה כאב עצום, אני מפחדת מדיכאון ממושך. הפסקתי ללכת לעבודה, אני לא מצליחה ללמוד, אפילו בסרט אני כבר לא יכולה לצפות. הקשר הזה היה הרסני כבר מההתחלה...אני זאת שיזמתי את הפרידה. למרות שאני יודעת שהוא אוהב אותי מאד מאד, הוא לא הצליח לעשות אותי מאושרת. הוא דרש ממני להשתנות בדרך חשיבה שלי, בהתנהגות שלי, בצורת התבטאות שלי, אפילו את המשפחה שלי הוא ניסה לשנות.למרות שהוא עזר לי להיות מודעת לחסרונות שלי ועזר לי להתגבר על חלקן, לא היה סוף לטענות. רבנו על כל שטות. אני מרגישה אפס לידו, נמאס לי להרגיש ככה. לא היה בקשר הזה חום ואהבה כמעט בכלל. הוא טען שזה רדידות לחפש את זה במילים יפות. אבל אני זקוקה לזה. צמיחה שיכלית וריגשית חשובה יותר? יש סיכוי לקשר מעין זה? יכול להיות סוף טוב מקשר כזה? אני מפחדת להיות לבד, מפחדת להתחרט ושכבר לא תהיה דרך חזרה. קשה למצוא אהבה. אני רוצה להדגיש שהוא בחור מקסים אבל קשה לו להביע רגשות ולראות את הצד החיובי שיש לי. עשיתי טעות? אני אהיה בסדר? מה עושים הלאה? אני אומללה עכשיו, לתת לזה עוד צ'אנס (אחרי כל כך הרבה נסיונות כושלים)? הוא יכול להשתנות? אני צריכה להשתנות?

עדי יקרה, שאלת שאלות רבות, שמבטאות היטב את הבלבול והמצוקה שאת חשה. אבל האמת היא שהתשובות אינן בידיי, ואולי אפילו לא קיימות כלל. אני מתכוונת לכך שכל אחד מאיתנו עושה לאורך חייו בחירות שונות, מוצלחות יותר או פחות, לפעמים חיים איתן, לפעמים מנסים לתקן, לרוב ללא וודאות חד-משמעית שעשינו את הדבר ה'נכון'. אני מבינה שהבחירה שבחרת מעוררת בך ספקות רבים, ולכן רוצה להציע לך מרחב פרטי ואוהד, שבו תוכלי לברר לעצמך את הרגשות והמחשבות המבלבלים והכואבים. אני מתכוונת כמובן לטיפול פסיכולוגי... תחשבי על זה? אורנה

תודה על תגובתך. ובכל זאת מה דעתך המקצועית? נ.ב: אין לי שום אפשרות כלכלית ללכת לטיפול

שלום רב שמי שרון ואני סובל מחרדות לפני עבודה חדשה, סביבה חדשה וכיוצא באלו. אני חש שונה מכולם והייתי רוצה לדעת לאיזה פסיכולוג עלי לפנות על מנת לטפל בעצמי. תודה

שלום שרון, לא כתבת במה מתבטאת החרדה שאתה חש, ולכן מעט קשה לי להמליץ. באופן כללי אפשר לבדוק שני כיוונים מרכזיים: טיפול קוגניטיבי-התנהגותי יכול ללמד אותך במהירות יחסית טכניקות התמודדות עם החרדה וההימנעויות שיתכן ומתלוות אליה. טיפול דינמי יאפשר לך בתהליך ממושך יותר להכיר את עצמך לעומק, כולל את החרדה. אתה מוזמן לשאול עוד, ושיהיה בהצלחה, אורנה

שלום, אני בת 37 + 2 ילדים. התגרשתי לפני שנה וחצי בשביל לממש זוגיות ואהבה שנייה אך המכשולים היו כבדים מדי והזוגיות לא צלחה. אני מרוסקת נפשית ועלי לקבל החלטות בימים אלו האם אני חוזרת לבית של בן זוגי הקודם כי אין לי מקום אחר לשוב אליו ומצד שני אין אהבה וכוח לגשר על הקרע שנוצר. בנותיי אף הן הולכות לעבור טלטלה שכן הן גרו עם בן זוגי נוכחי ואינני יודעת כיצד לבשר להם. אין לי אפשרות כספית ללכת לטיפול אך יותר מתמיד אני צריכה עזרה. בנוסף אם תוכלו לתת עצות על מטפלים הגובים מחיר שווה לכל נפש זה יעזור מאוד תודה

שלום עדי, נשמע כואב ומסובך. אני יודעת שבזמנים כאלה נערם הר של טיעונים כלכליים כנגד טיפול פסיכולוגי, טוב ומחזיק ככל שיהיה. אני רוצה להזכיר טיעון אחד חשוב בעד ההוצאה הכספית, שאולי תזדהי עמו ממקומך כאם. יש משהו בהריון ובהנקה שמאוד ממחיש כיצד מישהו צריך להחזיק אותנו מבחוץ על-מנת שנוכל להחזיק מישהו אחר מבפנים. קצת כמו לומר שעל-מנת להיניק צריך גם לינוק... נסי לחשוב על טיפול בשבילך בתור הנקה כזו, שתאפשר לך להמשיך להחזיק בצורה טובה את עצמך ואת הילדים. וברמה הפרקטית, טיפול פסיכולוגי מסובסד אפשר לקבל בקופות החולים, בשירות הפסיכולוגי של האוניברסיטאות השונות ובחלק מהמכונים הפרטיים המעסיקים פרקטיקנטיים ומתמחים בפסיכולוגיה קלינית. החזיקי מעמד, ובהצלחה בכל, אורנה

שלום אורנה. אני בעצם לא יודעת למה אני כותבת . אני מרגישה במלכודת.מחכה שמישהו יציל אותי. אני נמצאת בטיפול אבל הוא לא עוזר. שום דבר לא עוזר. כלפי חוץ אני מתפקדת מצויין, אפילו כמעט בהצטיינות בכל מה שאני עושה. אבל בפנים- מרגישה ממש נורא ואף אחד לא מצליח לעזור לי. בבקשה אל תגידי לי ללכת לדבר על זה עם המטפלת , כבר דיברתי. אני חושבת שאני מאד מפחדת...

טלי יקרה, את יודעת, התחושה שאת מתארת של תפקוד מאוד גבוה, הישגי ומוצלח, בשילוב עם חוויה פנימית מרוקנת ואבודה, מוכרת לי היטב. חלק גדול ממטופליי בקליניקה חשים כך, והטיפול הפסיכולוגי (בהדרגה ובהתמדה) תומך ומסייע. אני כותבת לך את זה כדי לעודד אותך להמשיך ולהיאבק על זכותך לחוש טוב יותר לגבי עצמך, מבפנים ומבחוץ... בהצלחה, אורנה

שלום, היתה לי מטפלת(במרפאה ציבורית)שעזבה את המרפאה.היה לי קשר נפלא איתה .מאז הפרידה עברו שמונה חודשים. כבר שלושה חודשים יש לי מטפלת אחרת שסך הכול זורם לי איתה,אבל אני לא מצליחה להתנתק בראש מהמטפלת הקודמת,כל פעם שמשהו מזכיר לי אותה\ את הקשר שלנו נעשה לי רע מאוד.לקחתי מהטיפול הזה הרבה טוב,ובמקום להתמקד בדברים החיוביים שהפקתי מהטיפול אני ממורמרת מזה שהוא נקטע. ואני תוהה אם הגיוני לדבר אם המטפלת הנוכחית על מה שעובר עלי? כאילו מה,אני באה לטיפול אליה ובוכה לה על הגעגועים לקשר הקודם?איך היא תרגיש.? אבל אני מצד שני כן רוצה שהיא תדע מה קורה איתי ,כי אם אני מסתירה קשיים שעוברים עלי אני מרגישה מחסום ביננו.לא יודעת.

שלום כלנית, בוודאי (!!!!!) שנכון לדבר בטיפול הנוכחי על געגועייך וכמיהתך לטיפול הקודם. הגעגעוע והכמיהה הם חלק משמעותי מהסיפור שאת מספרת על עצמך - סיפור על טוב שהיה ונלקח ממך. ספרי לה את הסיפור שלך, ואם תרצי ספרי גם לנו איך הקשר הנוכחי מתקדם. בהצלחה, אורנה

שלום... מאז שאני זוכר את עצמי היו לי חיים לא קלים, במיוחד בתקופת חטיבת הביניים והתיכון שבה הייתי לבד כל הזמן. התמודדתי במשך שנים עם דברים שלא כל אחד מתמודד איתם,דברים שאני לא יכול לפרט כאן כי זה לא ייגמר וכי אני לא מסוגל לדבר על זה. כיום אני בן 21 וברוך ה' מצבי הרבה יותר טוב, אבל נשארו בתוכי צלקות מכל הסבל הגדול שעבר עליי, זה מתבטא בחוסר ביטחון עצמי, ערך עצמי נמוך, נטייה לדיכאון, וקשיים חמורים בתקשורת עם אנשים שאני לא מכיר.המצב הזה שאני נמצא בו כיום מקשה עליי במציאת עבודה, באירועים חברתיים וכו'. איך אני יוצא מיזה???????

שלום מישהו אחר, אני מניחה שלא סתם שלחת את הודעתך אלינו - לפורום פסיכולוגיה קלינית... אני כותבת זאת, משום שאם נוכל להיות 'דחיפה' עדינה בדרך לטיפול משלך, הרי שעשינו את שלנו. מדוע שלא יהיה לך מקום משלך, בו תוכל לעבוד על ה"צלקות מכל הסבל הגדול שעבר עליי... חוסר ביטחון עצמי, ערך עצמי נמוך, נטייה לדיכאון, וקשיים חמורים בתקשורת עם אנשים שאני לא מכיר"? בהצלחה, אורנה

שלום, התחלתי טיפול בערך לפני שנה וחצי עקב אובדן. במהלך הטיפול גם העליתי עוד כמה אירועים קשים מהילדות ששמרתי שנים בפנים. הבעיה בטיפול, וזהו הטיפול הראשון שאני עוברת, שאני לא מצליחה להתקדם. כלומר, אני מתכוננת ומחכה לפגישה עם המון נקודות לדבר עליהם אבל שם אני לא מצליחה כמעט להוציא מילה. המטפלת כל הזמן מנסה איתי, שאלות, נושאים שונים, מנסה להתקרב, להתקשר, דואגת, בוכה איתי ואפילו פורצת את הגבולות בעצמה (דבר שהיא הצהירה) על מנת לעזור לי להיפתח..... אני מודעת להתנגדות שלי ומנסה לעבוד על זה, אבל ברגע שאני נכנסת לשם הכל נמחק, ואני חוזרת לשתיקה שלי ול "לא יודעת", "לא רוצה", "לא מעניין אותי", "לא רוצה לדבר על זה"..... איך אני אמורה להפסיק להילחם בעצמי, איך? זה כואב נורא, ואני באמת רוצה להחזיק ביד המושטת לי, אבל לא מרשה לעצמי. אני כל הזמן מענישה את עצמי על זה שאני מבקשת עזרה? איך אפשר להפסיק? אני ממש תקועה? ונראה לי גם המטפלת, שאומרת לי שרמת ההתנגדות שלי היא מהגבוהים שפגשה בחייה, אבל היא תמשיך למרות שהיא יודעת שהתהליך יהיה ארוך!! יכול להיות שהיא ממשיכה איתי בגלל הכסף? איך אני אמורה לדעת שלא נמאסתי עליה והיא ממשיכה כי אני עוד לקוח שלה.... האם שנה וחצי אינם תקופה מספיקה בכדי לדעת אם טיפול כלשהוא עובד או לא?

מתי מותר למטפל/ת לפרוץ גבולות בינו לבין המטפל? (אני לא מתכוונת לאהבה, אלא לגבי כל נושא אחר) ןמתי זה נחשב למסוכן? יכול להיות שזו דרך שלו לעזור למטופל? אם המטופל אינו יכול לפרוץ קדימה?

דינה, נשמע שאת עדיין לא סומכת על המטפלת שלך. ("יכול להיות שהיא ממשיכה בגלל הכסף...") במצב כזה, קשה להיפתח. מטפלים מאמינים בשינויים,מאמינים ביכולת של הטיפול(אפילו אם זה לוקח זמן) לשנות תפיסות,אמונות ודפוסים מכשילים. ואני חושבת שזו הסיבה שמטפל טוב ואיכפתי ממשיך בטיפול. ככל שממשיכים בטפול,רוכשים יותר אמון ואז יש סיכוי טוב להפחתת ההתנגדות . גם אני במצב של התנגדות קשה לטיפול, וכבר עברו שנתיים מאז שהתחלתי. כתבת שיש לך הרבה דברים לדבר עליהם, ולי כמעט אף פעם אין מה להגיד.למרות שעברו שנתיים יש הרבה שתיקות בטיפול, והמטפלת שואלת שאלות ,מגיבה ומנסה לעודד אותי לדבר. הדרך שלי להפחית התנגדות היא לענות לשאלות שלה, אני ממש מכריחה את עצמי. אם יש משהו שאני ממש לא רוצה,אני אומרת. באופן הדרגתי ההתנגדות פוחתת . את יכולה גם לכתוב בין הפגישות על מה את רוצה לדבר ולתת לה לקרוא. להתחיל אפילו בדברים קטנים. אבל אני חושבת שהדבר הכי חשוב זה לסמוך עליה,להרגיש שהיא שם בשבילך,איכפתית ומוכנה לסייע (וכמו שזה נשמע היא אכן כזו) ולאפשר לעצמך להיעזר בה. ועוד משהו, מניסיוני. שנה וחצי זה זמן מספיק כדי להרגיש אם יש לך כימיה עם המטפלת, אם היא דואגת לך ואיכפת לה והיא מוכנה להתאמץ בשביל לעזור לך. טיפול לא יכול להיות טוב אם המטופל לא "עובד",לא מתעקש להילחם ולשנות דברים שקשים לו(גם אם המטפל יהיה הכי טוב, זה לא יעזור..). בהצלחה טל

תודה טל. יש להבהיר "שתמיד יש לי הרבה מה להגיד" אבך תמיד זה נשאר אצלי. השיח הטיפולי מתנהל כמו שיחה. היא שואלת ואני עונה ישר ולעניין. אם היא מצליחה לעצבן אותי ולהוציא אותי מהאיזון, אז כן היא יכולה להוציא ממני כמה משפטים.... אורנה, האם זה נכון אם מטופל ממשיך בהתנגדות שלו, הטיפול לא יעבוד. אני פשוט לא מצליחה לעשות אף תזוזה במצב שלי, שום שינוי ואפילו לא קטן, וזה מה שגורם למטפלת לפעמים להתעצבן.

שלום דינה, אם נחשוב על הקשר הטיפולי כמשקף את הקשר הרגשי הראשוני של חייך, הרי שאפשר לומר שאת אינך יודעת כיצד מרגישים בטוחה לגמרי, אהובה ומעורסלת בזרועות אימך... ומאחר ואינך יודעת, את חשדנית ומרוגזת, מבולבלת למול הושטת היד של המטפלת שלך. מנקודת מבט כזו, להתעקש על הטיפול הוא אחד הדברים החשובים ביותר שתוכלי לעשות למען עצמך - מעתה ועד עולם כל קשר שתקיימי ייצבע לא רק בצבעי הקשר הראשוני עם הורייך, אלא גם בצבעי הקשר הטיפולי שלך... זה בסדר גמור לא לדעת כיצד לסמוך, וזה בסדר גמור לתת לה ללמד אותך! בהצלחה, אורנה

תודה אורנה על התשובה. אבל יש להבהיר שהקשר עם אימי היה הקשר הכי טוב בחיי. ואחרי מותה הגעתי לטיפול, בגלל שאיבדתי את הקשר הכי קרוב בחיי.!!!! היה לי הורים מקסימים ואף פעם לא הייתה לי בעיה איתם!! זה לא זה!! אז למה אני לא נותנת לה וממשיכה בהתנגדות

אורנה.. ממש קשה לי ללעוס את הדברים שכתבת..דוקר לי את הבפנים של הפה.. כמעט נשמע כאילו שני הקשרים המשמעותיים של חיי הם הקשר הרגשי הראשון, אי שם לפני מלא שנים, והקשר הטיפולי הנוכחי. זה מרגיש לי קצת מרחיק לכת.. פשוט מדיי, שלא לומר פשטני...- [מה זה?! לא מתאים לך, אורנה :-)) ] מה לגבי כל יתר הקשרים שחוויתי (חלקם בעלי אספקטים טיפוליים כאלה ואחרים)- האם הם לא צובעים קשרים אחרים- קדימה ואחורה בזמן- בצבעים נוספים? מוסיפים עוד שכבת/גוון צבע למה שקיים? האם הקושי להתמסר נובע בהכרח מקשיים בקשר הראשון שיצרנו? האם הקשר הטיפולי בהכרח מדמה/משחזר רק את אותו קשר ישן עם אמא? את חושבת שאני מתנגדת עכשיו? :-) זה רעיון ללא מוצא 'ההתנגדות' הזו... :-) שמך מטפס במעלה הערימה..זה קצת מרגיע אותי ליל מנוחה, לילך.

רבתי עם כמה חברות ממש טובות שלי לפני חודש וחצי ועכשיו אני מרגישה לבד ומדוכאת כל הזמן ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. חשבתי ללכת לטיפול פסיכולוגי אבל אני לא חושבת שזה יעזור לי להחזיר אותן.

חשבת פשוט להתקשר ולראות מה קורה???עבר כבר חודש וחצי אולי הן מתגעגעות אלייך תשכחי מהכבוד ותנסי ...הכי גרוע שיכול להיות תקבלי סטירת לחי...שזה הרגשה חרא ומכאיבה אבל תדעי שניסית מצד שני את יכולה לחזור לחייך הקודמים ולהיות מאושרת... עדיף צלשלם הרבה כסף לטיפול שאולי את לא צריכה(: להתראות

שלום מישהי, שתי מחשבות: הראשונה היא שיש משהו בדברי MR BLUE, ואולי כדאי למחול על כבודך ולנסות ליצור דיבור חדש. השנייה היא שיתכן והקושי הבין-אישי שבא לידי ביטוי בניתוק מחברותייך 'מתיישב' על קשיים נוספים, בינך לבינך. במידה וההרהור הזה מדבר אלייך, טיפול הוא דווקא אופציה מאוד מתאימה. טיפול פסיכולוגי אמנם אינו עוסק באופן ישיר 'בהחזרת' החברות, אבל הוא מהווה מקום לחשוב ולהרגיש, ובהמשך גם לשנות. בהצלחה, אורנה

חג עצמאות שמח, אורנה יקרה!!! :-) אוהבת, כוכבית.

כוכבית חביבתי, הנה כבר יצא החג, ובכל זאת זו הזדמנות לברך בחזרה - לאחל תקווה קטנה פרטית, ואולי גם אחת גדולה 'ציבורית'... ממני

אורנה, שלחתי לך מייל, אני מתנצלת שלא שאלתי קודם, זה קצת דחוף... סליחה ותודה (גם על האיחולים), כוכבית

אני מגלה חרדות לבתי בת ה-11 , חוץ מזה שהיא היסטרית ופחדנית בצורה לא נורמאלית לפעמים היא נתקפת חרדות שמלווות ברעידות בגוף ומלמולים כמו אני פוחדת ... כשהסיבה היא ממש שטותית כמו למשל כואב לה הגרון אז זה פחד נורא אי שקט רעידות וחוסר תיאבון ויכול להימשך שעות וגם ימים, קבענו יעוץ פסיכולוגי יהיה בעוד שבועיים, אך האם זה מספיק?? החרדות ממש לא נסבלות זה לחיות בפחד שעה שעה ימים... יש טיפול תרופתי לילדים?? היא שוקלת 21????

שלומית שלום, את מתארת חרדות קשות אצל הבת שלך, ומשום כך טוב עשית שפנית לייעוץ פסיכולוגי. לא ברור מה הגורם לחרדות אלו, אבל טיפול טוב יוכל לעזור לגלות את המקור ולטפל בה. בעיקר נראה שהיא צריכה מישהו שיקשיב לה כרגע, שייתן הגיון ומשמעות לפחד התמידי בו היא נמצאת, ויעזור גם לך תוך הדרכה כיצד להתנהג מולה, ואף כיצד להתמודד עם תחושותייך כלפיה. מבחינה תרופתית, יש תרופות שניתן לתת גם לילדים, אולם לשם כך יהיה צורך במפגש עם פסיכיאטר ילדים. אני מניח שבמידה ויהיה צורך הפסיכולוג יפנה אתכם אליו. בהצלחה, דרור

1.אמא שלי היא חרדית פנטית, היא מתעקשת על דברים טיפשיים מאוד שאני לא מאמין בהם, כמו מנהגים חרדיים מוגזמים, איך מסברים לה שאני לא מאמין בזה? (אני הייתי פעם חרדי) 2. בגלל זה שאני מאמץ את הדרכים החילוניות היא חושבת שאני פסיכי והיא רוצה להכניס אותי לבית משוגעים מה עושים? (אני מעל גיל 18 ואני חושב שהיא לא יכולה להחליט בשבילי ובמיוחד לא דברים כאלו)

קוסטה שלום, יציאה מהעולם בו גדלת היא תהליך לא פשוט המעורר התנגדות עזה, כך נשמע אצל אמך. מבחינה חוקית היא אכן לא יכולה לאשפז אותך בשל כך, אבל נראה לי שמה שמטריד אותך בעיקר הוא הקושי שלה לקבל את הדרך שלך, לכבד אותה ואותך. כפי שאמרתי זה תהליך קשה, אני מניח שישנם מקומות היכולים ללות אותך בו, בהם תוכל להיעזר באנשים שהיו במקום הזה, כמו גם בייעוץ מקצועי, אם כי כרגע אין לי את השם שלהם. ולגבי אמא, אתה יכול לעשות את המקסימום שלך שהיא תקבל אותך כרגע, אבל זה לא מבטיח שזה אכן יקרה. אתה תצטרך להרגיש שאתה יכול לחיות עם זה גם ככה. דרור

מה ההבדל בין דיכאון לבין נטייה לדיכאון? מה חמור יותר? האם אפשרית היציאה מזה ללא שום טיפול מיוחד אלא בכוחות עצמי?

מיכל שלום, אין הבדל מהותי בין השניים. אדם הסובל מהפרעת דיכאון, כלומר אובחן כסובל מדיכאון, הוא בעל נטייה להיכנס לדיכאון. ככלל ההסתכלות על דכאון היא כעל דבר הבא בגלים. כתבת שאובחנת כבעלת דיסטמיה, כאן לרוב מדובר במשהו יציב יותר, שלעיתים קרובות בא עם הפרעת אישיות. דכאון ההולך איתך לאורך שנים, לעיתים מאופיין בחווית ריקנות פנימית. לדעתי, קשה לטפל בסוג כזה של דכאון בעצמך. דווקא כי הוא כל כך מוכר עד כי אין משהו אחר מוכר שניתן לשאוף אליו. לילה טוב, דרור

פעמים רבות נדמה לי שאני מכניסה את עצמי אל תוך המחשבות הדיכאוניות שלי...מאין הרגשה של...אם לא הייתי חושבת על זה אז לא הייתי נכנסת לזה. מה אני יכולה לעשות בשביל למנוע מעצמי מלהכניס את עצמי לזה? זה כאילו שבעזרת המחשבות הנכונות אני גם יכולה להוציא את עצמי מיזה. אבל עצם המחשבה על הקיום של הדיכאון מפריע לי לחיות את חיי.

מיכל שלום, זהנכון שמחשבות מסויימות מגבירות דכאון, ומכאן גם שיטות הטיפול הנעזרות בשינוי מחשבות בכדי להתמודד עם דכאון (טיפול קוגנטיבי). אבל לדברייך מציק לך גם עצם זה שיש לך דכאון , שזה שם. ולכן עצתי לך היא לפנות לטיפול שיבחן איתך מדוע זה מציק לך, מה זה אומר לך להיות בדכאון, או לסבול מנטיה לדכאון, וכיצד את יכולה להתמודד עם זה ולחיות את חייך טוב יותר. לא רק כמיכל חולת הדכאון. אלא כמיכל שבין היתר מתמודדת גם עם דכאון. בהצלחה, דרור.