פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, רציתי לשאול כמה שאלות שמאד חשובות לי. א. כתוב פה באחת ההודעות שטיפול מקביל זה לא טוב. מאיזו בחינה זה לא טוב? האם זה עלול להזיק? התחלתי בטיפול מקביל על מנת לבחור באחד מהם , אבל כל אחד מהם טוב בדרכו ושונה לגמרי מהאחר, ואני לא יודעת כרגע מה לעשות. לא מסוגלת לעזוב אף אחד מהם. המטפלים לא יודעים על הטיפול המקביל. ב. האם אתם יכולים להמליץ על ספר או איזשהו חומר אחר שמסביר טוב מה אמור לקרות בטיפול? למרות שאני כבר תקופה ארוכה בטיפול אני כל הזמן מרגישה שלא מבינה מה בכלל קורה ואם קורה , למשל הנושא של השיקוף . אז המטפלת מנסחת אחרת את מה שאני אומרת לה, ומה אני אמורה לעשות עם זה? בדרך כלל היא אכן מתארת טוב את מה שאני אומרת לה, אבל מה הלאה? תודה רבה...

שרון שלום, טיפול מקביל מקשה על יצירת קשר עמוק משמעותי וייחודי עם מטפל אחד. קשר שכזה הוא הכרחי. בעצם מה שאת עושה הוא לא להתחייב, לפסוח על שתי הסעיפים. וייתכן וזה כשלעצמו נושא מוכר לך בחייך. שנית נראה שאת מרגישה שאת עושה משהו לא בסדר, שהרי את מסתירה משניהם את נוכחות השני. קשה להפיק מטיפול כשאת חשה צורך להסתיר משהו משמעותי, ועם תחושה שאת משקרת. קשה להסביר בדיוק כיצד טיפול עובד. למשל שיקופים אמורים לתת את התחושה שיש מי שרואה ומבין אותך. בחלק גדול מהמקרים זה דבר לא מובן מאליו כלל. אם את רוצה לקרוא אני ממליץ על הספר "סערת נפש" מאת יורם יובל. ספר קריא המרבה לתת דוגמאות מטיפול. דרור

היי, אובחנתי כסובלת מחרדה ודיסטמיה.לאחר שניסיתי פרוזאק וסרוקסט(ודי מהר הפסקתי,כי התופעות לוואי היו איומות...),התחלתי לקבל לוסטראל ולהגיב די טוב.או שלא?העניין הוא שהחרדה החברתית כמעט ופחתה לחלוטין,אולם אני ממשיכה לראות ביחסים חברתיים כזיוף וסוג של בזבוז זמן.הלוואי שהייתי נהנית מהם אבל אני לא מצליחה.. כמו כן,ממצב של איבוד תיאבון וחוסר שינה(אחרי משבר ראשוני קשה)חזרתי לישון ולאכול. בהתחלה התרגשתי מהשינוי החיובי(במיוחד מהעובדה שהפסקתי לפחד ממצבים חברתיים והפסקתי לחיות בתחושה מפחידה בנוסח "מסתכלים עלי!אני מתפדחת...")ואפילו התגייסתי לצה"ל למרות שעם המצב שלי הפסיכיאטר המליץ בחום לא לעשות זאת. תפקדתי יפה,רוב הזמן הצלחתי לשחק אותה שהכל בסדר,יצרתי קשרים,כשתכלס הרגשתי שאני יצרתי לעצמי דמות משנה מזוייפת כי בבית אני הכי "אנטי",נוירוטית ולא נחמדה בכלל. ובכלל,עם החודשים התיאבון התחיל להתגבר במימדים עצומים וגם הרצון לישון.אני כבר לפחות שנה וחצי במצב זה.כל היום אני חושבת רק על להשקיט את התיאבון(במאכלים רוויים שומנים ופחמימות) ולישון.וחשוב להבהיר,כי פעם הייתי מאוד אמביציוזית ולא הייתה לי את הנטייה לרצות לנמנם ולישון. בכל אופן,אני עכשיו ממש זומבי.מרגישה חלולה.הייתי כבר מעדיפה להרגיש חרדה-גם זה משהו. שום בילוי לא מעניין אותי וגם אם החלומות הכי פרועים יתגשמו,זה נראה כאילו זה לא יחזיר אותי לחיים.אני ממש סוחבת את עצמי ואת המלנכוליה על גבי מיום ליום ואומרת שאולי זה ישתפר ,כי פשוט כואב לי מדי להתאבד ולהשאיר את המשפחה המצומצמת שלי עם הכאב.כבר ראיתי איך הניסיון האובדני הראשון שלי השפיע עליהם... אגב,הייתי בטיפול אצל הקב"ן למעלה משנה ,אבל לאחרונה עזבתי כי הטיפול סבב רק סביב חוסר האמון והסלידה שלי מהמטפל ולא התרכז בבעיות האמיתיות שלי. לאחרונה גם רשם לי הפסיכיאטר את אדרונאקס(מקבוצה אחרת של נוגדי דיכאון) אבל גם הוא לא הוסיף טוב למצב הכללי,רק את התופעות לוואי(במיוחד תחושת "הקריז" בלילות......) אני מיואשת,לא לגמרי,כי עדיין אני חיה,אבל הייתי רוצה לשמוע מה הברירות שעומדות בפני?בהתחשב בעובדה שאוטוטו אני משתחררת מהצבא ועדיין סוחבת עימי את המחלות הנוראיות הנ"ל.... (רק הערה נוספת:אני עדיין על לוסטראל אבל החלטתי להיגמל בהדרגתיות.הפסיכיאטר אישר,ובכלל נראה לו שאני טיפוס מלנכולי מטבעי וכל מה שאני צריכה זה טיפול פסיכולוגי...)

שרון שלום, נשמע לי מדברייך שלמרות קשיים שעברת יש בך כוחות להתמודד, למשל השירות בצה"ל שהתעקשת לעשות אותו. לא הייתי ממהר לומר שהטיפול לא הצליח. הוא נגע בשאלת האמון שנראית כשאלה רצינית עבורך. באיזו מידה את יכולה לתת אמון באחרים, במטפל, בחברים בעולם. לדעתי, כניסה לטיפול לאחר הצבא, תוך התחשבות בקשיים שיהיו לך בו, הוא הדבר שאת צריכה לנסות. הטיפול צריך להתמקד בקושי שלך לחבר בין החלק ה"אנטי" שלך, לחלק הנחמד שאותו את חווה כמזוייף. כלומר לגשר על הפיצול שאת יוצרת בין שני חלקים שיש בך. אז תוכלי להרגיש שמותר לך גם להיות פחות נחמדה בקשרים בינאישיים, ולא תצטרכי להוציא את האנטי בצורה כזו שתפחיד אותך, ותעורר בך חרדה. בהצלחה, ושחרור נעים, דרור

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=968067&passok=yes

שירז שלום, אני מאוד אשמח להתייחס לדברייך ותחושותייך, ולכן אני מבקש שתכתבי אותם כאן, בפורום, ללא הפניה לבלוג אישי, יום טוב, דרור

מחבר: חני תאריך: 21.4.2007 שעה: 00:49 בעלי ואני הפסקנו לחלוטין לקיים יחסים מיוזמתו למרות שאנחנו נשואים טריים כמה חודשים רק בעלי מבוגר ממני ב5 שנים אני בת 25 הוא טוען שיש לו ניסיון מיני אני התחתנתי בתולה וללא כל ניסיון מיני אנו מחברה שמרנית שנינו וגם התחתנו מרצון ומסתדרים בסדר אספר לכם קצת על חיי המין ותגידו לי אם זה יכול להשפיע: הוא היה אומר לי בהתחלה לךא לזייף אורגזמות ולהיות אמיתית עוד לפני שהתחתנו אמר לי. אני יזמתי את הסקס בלילה הראשון ודי התנפלתי עליו בנשיקות ומזמוזים. אחרי תקופה כשהתחלתי להגיד לו תנשק אותי פה...תנשק אותי שם...תעשה לי ככה...הוא לא אהב את זה ואמר אני רוצה לעשות לך דברים בלי שתגידי לי.... כמו שאמר לי לא הייתי מזייפת אורגזמות הוא לא היה משקיע במשחק מקדים כמה נשיקות על השפתיים צוואר חזה בטן קצת שינוי תנוחות וחדירה וזה היה נגמר תוך 3 דקות וכמעט תמיד היתי אומרת לו אל תגמור מהר רוצה שייקח זמן כי הייתי נהנית מעצם החדירה אך היה אומר לי ככה זה גברים (כלומר הכוונה אחרי חדירה לא יכולים להחזיק הרבה בלי לגמור) יש לו מחשבה מינית כזאת שאומרת אם בחורה עושה לך משהו או ההפך אז צריך לעשות אותו דבר לבן זוג (שיהיה הדדי כנראה..)הוא למשל נגעל מלרדת לי ביקשתי ממנו שירד לי ביומולדת שלי והוא די התמהמה אז אמרתי לו עזוב אני כן יורדת לו אז הוא אמר לי:את בטח לא תרצי לרדת לי יותר ואמרתי לו מה פתאום? אין קשר אני אוהבת מציצות. הוא היה מצפה שאגמור בסקס איתו כי סיפרתי לו שהייתי מאוננת לפני חתונה וגומרת כל פעם אז היה נוגע לי בדגדגן אך ממש לא מתחילה להרגיש כאילו אני הולכת לגמור אז הייתי אומרת לו חבל על הזמן נראה לי שלא אגמור אז הוא אומר תתרכזי ולא היתי יכולה להתרכז אז היתי מרגישה שהוא קצת מתעצבן מזה (הוא סיפר לי בגלל שדירבנתי אותו לספר שחברות שהיו לו ששכב איתן כן היו גומרות אתו במיטה) הוא אמר לי שיש לו קושי לבקש לעשות לו משהו שקשור לסקס כי הוא חושב שזה ישפיל אותי אז אמרתי לו שלהפך זה דווקא יותר מגרה. הוא לא אוהב להתנשק בפה ואני כן מאוד אוהבת זה מדליק אותי יותר אך כמובן זורמת איתו ולא מכריחה אותו או משהו... ערב אחד ראיתי סרט שקשור בבדסמ והיה איתי ושאל אותי אם זה עושה לי את זה אמרתי לו כן אז הוא אמר שהוא מגורה ביקשתי ממנו שיצליף בי עם חגורה על התחת והוא הסכים ונתתי לו לקשו אותי למיטה עם אזיקים וכיסו עיניים (שאותם אני קניתי בחנות סקס לבד לפני חתונה-כמו שאמרתי אנחנו חברה שמרנית ואני הייתי לבושה בלבוש דתי גם אז) הוא גם אומר שיש דברים שאני עושה שהוא לא מסוגל כמו למשל רימינג שעשיתי לו ביוזמתי וכשאמרתי לו שיש קצת ריח אז אמר לי עזבי לא נעים זה צריך להיות אחרי מקלחת אך מרוב שהיתי מגורה כן עשיתי לו וזה כן הדליק למרות הריח וכמו למשל שאני נותנת לו לגמור לי בפה מיוזמתי וגם לילה אחד עשיתי לו ביד אמרתי לו אני רק אספק אותך ולא תצטרך לספק אותי אז הוא נראה לי די שמח עשיתי לו ביד עם שמן לראשונה והוא היה קרוב מאוד לגמירה ושאל אותי מאיפה את יודעת לעשות את זה כ"כ טוב?(לפי הסגנון הוא אמר את זה די בהלם ולא בתור ביקורת אומשהו) יש לנו קצת לחצים בבית כי אנו די גרים עם הוריו ואבא שלו די חולה אך לא מדובר במצב אנוש או משהו אך בזמן האחרון אנחנו לא מקיימים יחסים בכלל הוא טוען שהוא לא בוגד שהסקס טוב ושאוהב אותי ושהוא לא שוכב איתי בגלל שהוא קצת מודאג ממחלת אביו והמתח בבית האם לקנות את הסיפור האם זה בגלל אופן יחסי המין שלנו?

מה הכוונה חברה שמרנית- המיגזר הערבי? למה את לא מתגרשת או מחפשת לעצמך מאהב מחוץ לנישואין? בעלך לא שווה הרבה מבחינה מינית. אולי הוא הומו לטנטי.

תניה שלום, נמע שהמצב שאת נמצאת בו לא פשוט ומתסכל עבורך. לא ציינת מה טיב יחסיכם מחוץ לחדר המיטות ומידע זה חשוב. בכל זאת אנסה לענות לשאלתך. את נשמעת כאישה מינית הרואה בו מרכיב חשוב בחייה ונהנית ממנו. את יוזמת יחסי מין, מגוונת אותם ומחפשת ריגושים בהם. בעלך לעומת זאת נראה כמי שמיניות היא דבר מורכב יותר עבורו. קיים פער ביניכם בנושא זה. פער זה יכול לנבוע ממספר מקומות אך נשמע לי שהוא מאיים עליו, מלחיץ אותו. וכדי להתמודד עם לחץ זה הוא נמנע מיחסי מין כליל. עצתי לך היא לפנות לטיפול, חשוב שגם הוא יהיה בטיפול אך אני סבור שהסיכויים לכך נמוכים כרגע. לכן עצתי היא שתזמי טיפול זוגי, כדי שתוכלו לדבר על הדברים המפריעים לך ולו. לא הייתי ממליץ למהר ולהיפרד, זו אפשרות אבל שווה להתאמץ ולנסות קודם לכן, בהצלחה, דרור

אני מרגישה תחושה מוזרה שלא כ"כ מוכרת לי,כי מצד-אחד רע לי וגם קצת עצוב לי, ומצד-שני עקב התרופות והשפעתן אפילו את התחושה של התסכול,הדכדוך והעצב אינני מסוגלת להרגיש,נהפכתי לאפטית חסרת תחושות וזה מפחיד אותי,אינני אוהבת להרגיש ככה, אני אוהבת לצחוק ולשמוח כשטוב לי ולבכות ולהיות מתוסכלת ומדוכדכת כשרע לי (ובעבר הלא רחוק תחושה זו היתה שכיחה),והיום אומנם לא עצוב לי ואיני מדוכדכת בתחושה,אך גם לא טוב לי; בטח עכשיו תחשוב ש'ירדתי לגמרי מהפסים',בגלל מה שאני מתארת,אך זה בדיוק מה שאני מרגישה - מתוסכלת ומדוכדכת בחלק מהזמן, אך לא יכולה להיכנס לתחושה עצמה,להרגיש זאת,מוזר נכון? אני מרגישה כמו 'רובוט' - שאין לו רגשות אמיתיים.

היי כל כך מכיר את זה...רציתי להרגיש שוב הפסקתי כדורים לכמה שבועות והכאב חזר ודפיקות הכאב והבכי והרצון למות........כל כך מכיר את הרצון לשוב ולהרגיש....הקטע שכהפסקתי זה היה חזק מידי פתאום רק הרגשתי והתמוטטתי נאלצתי לחזור לכדורים... אני כל כך מתגעגע לעצמי לפעם של האדם הישר והטוב והזבל והחלאה אני מתגעגע לכולם(: ביי

משתנה שלום, את מרגישה שאיבדת משהו חשוב, את היכולת להרגיש בעוצמה, להתחבר לדכדוך שלך. את מרגישה כמו רובוט, מתגעגעת להרגיש שוב, להיות את. אבל למרות שקשה לדבר על תחושות מבחוץ, אני חושב שעם הזמן תלמדי להכיר שגם זה חלק ממך. חלק חדש אולי שאת מגלה בעזרת התרופות, אבל חלק שעם הזמן תוכלי לאמץ לעצמך. החלק שמסוגל לחוות דברים גם בצורה אפורה לא רק שמח או דכדוך. ועם הזמן גם תוכלי לשכלל את היכולת הזו ולמצוא בה גם גוונים שונים. אני מבין את הקושי, ועדיין זה נראה לי חשוב ושוה את זה. לילה טוב, דרור

לדרור שלום רק רציתי להודות לך על התגובה שלך להודעה ששלחתי לחן וההזמנה לכתוב מתי שקשה לי. תודה ושבוע טוב...

אופיר שלום, את בהחלט מוזמנת לכתוב כאשר קשה לך, אני כאן ואשמח לענות ולנסות כמיטב יכולתי לעזור גם בשעות הקשות, לילה טוב, דרור

שלום, בשבוע שעבר גייסתי את שארית כוחותיי וקבעתי פגישה אצל פסיכולוג התנהגותי-קוגניטיבי לאחר שבעברי הייתי מטופל בגישה פסיכודינאמית וגם תרופתית. היום הייתי בפגישה הראשונה והפסיכולוג עישן מולי, ללא הרף, מה שגרם לי לתהות לגבי הצלחתו לפתור את בעיותיו שלו וההשלכות האפשריות על טיפול באחרים, אך מה שהחמיר את המצב עוד יותר הוא שחיפוש קצר בספרייה העלה שהוא גם עשה את עבודת הדוקטוראט שלו על הפסקת עישון באמצעות טיפול התנהגותי-קוגניטיבי. כלומר, ממש מקרה של הסנדלר שהולך יחף ואפילו לא מצליח להסתיר זאת במהלך השעה הטיפולית. אני מודע היטב להתנגדותי שלי לטיפול וכמו שכתבתי, נדרשו ממני מאמצים רבים לפנות לטיפול. גם טרחתי לעשות סקר שווקים ולבקש המלצות. ופתאום זה... אני יודע שזו התנגדות שלי לטיפול, אבל האם אין דברים בגו? תודה, גלעד

גלעד, אני איכשהו מרגישה שהפגישה הראשונה-שנייה היא סוג של 'בליינד-דייט'.. שכדי להמשיך לפגישה השנייה או השלישית צריך שמשהו (אפילו קטן) ימצא חן בעינייך באדם שמולך. זה יכול להיות סגנון הדיבור, הישיבה, הקול, העיניים, אופן 'ניהול' הפגישה הראשונה.. זה לא כל כך משנה מה- אבל משהו צריך לגרום לך להרגיש שתוכל להיקשר או לסמוך על האדם שמולך.. (באופן אישי, תיאור העישון קצת הרתיע אותי..) התנגדות? זו וודאי תגיע ממילא ככל שיתקדם הטיפול. אבל אז ההתנגדות תהיה סביב נושאים שקשורים בך. אינני יודעת מה הניע אותך לחפש עליו מידע..יכול להיות שכמו שאתה מעיד על עצמך, אתה מגיע טעון ברגשות מעורבים או איזה חשש להיכנס למערכת היחסים הזו.. אבל אם זה אכן כך, למה לא להתחיל אותה ברגל ימין? עם מישהו שמצליח כבר בפגישה הראשונה לעורר בך איזו סקרנות טובה (גם אם קיימים לצידה חשש ורתיעה).. אם מראש קשה לך עם נושא הטיפול, אז להמשיך איתו נשמע לי כמו לתקוע לעצמך מקל בגלגלים.. כשתגיע ההתנגדות לנושאים עקרוניים יותר מנושא התיזה שלו, תגיד לעצמך שהוא פסיכולוג גרוע, שאי אפשר לסמוך עליו ושמראש ידעת שפסיכולוגיה זה קשקוש ושאי אפשר לסמוך עליהם (ולא רק עליו). אולי חבל מראש להיכנס לסמטה הזו... אני הייתי מנסה עם מישהו שיאפשר לך לתת לעצמך צ'אנס אמיתי אבל קטונתי... חכה אולי לתגובות של חכמים ממני..

למה הסכמת שהפסיכולוג יעשן מולך,הרי זה דבר אסור ואני חושבת שיש אפילו חוק נגד זה, אם במסעדות,בבתי-קפה ובכל מקום ציבורי אחר אסור לעשן,אז למה שיהיה מותר בטיפול? אני במקומך היתי מבקשת ואף דורשת שיכבה את הסיגריה,כי אינך חייב לסבול בגלל הרגל לא בריא שלו,ואם הוא לא יכול להתאפק אז ש'יטפל בעצמו' בנושא זה.בטח שאם הוא היה טס לחו"ל היה מוצא דרך להתאפק מס' שעות ללא עישון סיגריות. זו פעם ראשונה שאני שומעת על דבר כזה,כי זה נראה לי אפילו כהתנהגות לא אתית- לעשן בזמן טיפול ובמיוחד בלי לבקש את רשותו של המטופל לעשות זאת. אני היתי משוחחת איתו על כך ומבהירה לו מה הרגשתי ומה אני מרגישה,ואם תרגיש ש'אין עם מי לדבר' פשוט תעזוב ותחפש פסיכולוג אחר.

היי אני מעשן והייתי רוצה לעשן בזמן הטיפול אבל אי אפילו לא מבקש(: בכל מקרה פעם דברתי עם איזה פסיכולוגית(לא ראיתי אותה ולא יודע את שמה) והיא אמרה לי שאסור לעשן כי זה פעולה שמפריעה ליצירת שטף של רגשות וכו...בכל מקרה אני מסכים איתה אבל בגדול היה נחמד אם היה מותר לי לעשן בטיפול...לפעמים אני זקוק לזה...מצד שני זה מרגיע ולא בטוח שזה היה מביא אותי לכל מיני רגעים שבהם הרגש שלי כובש אותי...בכל מקרה אני עכשיו בטיפול פעם ראשונה ניסיתי עם פסיכולוגית אחת הייתי במספר פגישות שרק הביאו לי עצבים איפשהו הרגשתי שהיא מזלזלת בבעיות ובתחושות שלי היא כרתה את הענף עליה היא יושבת עזבתי אותה אחכ הייתי בטיפול אצל מטפל מאוד מפורסם פגישה אחת שהספיקה לי ועכשיו אני בטיפול שטוב לי איתו אני חושב שלא צריך לחשוש ואם אתה לא חש נוח שזה א ב של טיפול כמו כל דבר תמשיך הלאה עד שתמצא מטפל או מטפלת שתחושב שהם ראויים בהצלחה להתראות

כאשר אני יוצאת מהבית יש לי סחרחורת וחוסר שיווי משקל והרגשה נוראית של חולשה וכאילו שאני הולכת להתעלף. הרגשה שהכל עולה למעלה. האם הרגשה זו הא הרגשה של חרדה מסוימת.חשוב לציין שהילד שלי הוא בן שלוש .כאשר היה בן שבועיים נפל לי מין המיטה.(ילד מאוד עירני שהתהפך כבר בגיל שבועיים) הלכנו לבית החולים ועשו לו את כל הצילומים כדי להיות בטוחים שהכל בסדר. וכך היה . אבל לאחר חצי שנה התחלתי להרגיש את התופעות האלו.היה יותר קשה בעבר אך עכשיו המצב יותר טוב.אבל לא 100 אחוז.ורציתי לדעת האם דבר זה יכול להיקרא חרדה או משהו בסגנון.

ג שלום, התופעה שאת מתארת נשמעת כנגרמת מחרדה. את מרגישה את החרדה דרך הגוף, שזו דרך שהרבה אנשים מרגישים אותה. לא ברור מה הסיבה לחרדה, ולפעמים היא מגיעה ממקור לא ידוע, לא מובן. אבל את מקשרת את זה לאירוע שקרה עם בנך, שנשמע שעורר בך חרדה רבה למרות שהוא לא נפגע. בכל זאת הבטחון שלך נפגע, ואולי באיזשהו מקום הדמיון ותחושת הנפילה משחזרים את הנפילה שלו. בכל מקרה, נשמע שיש שם משהו לא פתור המפריע לך מאוד בחיי היומיום ואני מאוד ממליץ לך לפנות לטיפול בנושא. לילה טוב, ובהצלחה, דרור

כל כך כואב לי...יא-ללה ...אלוהים..כואב לי...עד כדי כאב פיזי,דוקר בחזה. לא יודעת למה זה ככה..למה כל התמוטטות שלי היא קיצונית. ואיך זה שאני לא מצליחה לשאת תהתרסקויות האלה.את הנחיתות האלה לתוך התהום העמוקה...לתחתית. עוד שבועיים התור לפסיכיאטר...נראה מה הוא יגיד.מקווה שהוא יתן לי משהו שיאזן אותי... אבל פאק,שבועיים נראים לי המון זמן. בינתיים יש פגישות אבל גם בפגישות לא יכולה להתמודד עם התכנים הקשים שעולים..תכנים שמציפים ,מזכירים את העבר המגעיל,את הפוגעים שלי.. ועוד כל מיני... קשה לי לבד. אבל גם לא רוצה אף אחד,כי גם על אנשים קשה לסמוך. תמיד שסומכת על אנשים הם נוטשים,נעלמים. רוצה להיעלם כבר,למות. תודה,דרור. טנקס על הסבלנות.

חן שלום, אני שומע שעוברת עלייך תקופה קשה, תקופה בה את מחכה למפגש עם הפסיכיאטר ומתקשה להתמודד עם התכנים הקשים שעולים בטיפול. אבל יותר מכל את מתקשה לבטוח באחרים, להרגיש שהם יהיו שם איתך, תמיד. את מרגישה שאת כמהה להם, אבל גם לא רוצה כי מפחדת שינטשו אותך. אני מאוד מבין את הקושי שלך, אבל הייתי רוצה לומר לך משהו, את דעתי בעניין. אנשים מאכזבים. הם לא יכולים שלא. לפעמים מרוע, אבל מרבית הזמן זה קורה פשוט מעצם זה שהם אחרים, עם מחשבות וצרכים אחרים. הקושי, המשותף לך ולעוד הרבה מאוד, הוא כיצד להתמודד עם האכזבות הללו, איך להמשיך לסמוך למרות שהן מגיעות. ואיך להפריד בין אלו שמגיעות מכוונה לפגוע, לבין אלו, והן הרוב לדעתי, שמגיעות מסיבות אחרות. בעיני זו המשימה שלך, היא לא פשוטה ואולי כעת היא אפילו נשמעת מרגיזה, אבל בעיני זו הדרך שיכולה לגרום לך להרגיש טוב יותר, לילה טוב, דרור

תראה,אני מרגישה שמשהו לא בסדר בי... רק לומר שהציפיות שלי מינימליות..אולי הצד השני שאני פונה אליו מתרשם שאני דורשת המון...לא יודעת למה זה ככה... יכולה להרגיע ולומר שאני לא מצפה להרבה,אפשר להגיד למעט אפילו. וכן,יודעת שמכל מיני סיבות לא תמיד 'יהיו איתי.

מאחלת לכל באי הפורום הרבה שמחה, גאווה, זקיפות קומה אישית ולאומית, ובעיקר הרבה הרבה עצמאות! מגיע לנו, לא? חג שמח ולהתראות בסוף השבוע הבא ליאת

האם מי שאינו חש פטריוטיות סובל מהפרעה נפשית? מאחלת המון זקיפות קומה. המון. זקיפות קומה. יהה...

אני רוצה להתחיל טיפול פסיכולוגי דרך קופת החולים. כיצד אבחר למי ללכת?

שלום יוסי, לאחר שרשימת המטפלים של הקופה תהיה בידיך, נסה להתעניין בקרב אנשים בסביבתך ולבקש המלצות. לפעמים רופא המשפחה עצמו יכול לעשות זאת. גם אם לא תצליח להשיג המלצות, תוכל לשוחח טלפונית עם שניים או שלושה מטפלים, להציג בקצרה את בעייתך ולשאול פרטים בסיסיים עליהם ועל הכשרתם. שיחה קצרה זו יכולה לתת לך מושג ראשוני או תחושת בטן, לפיהם יהיה קל יותר להחליט. אני מברכת אותך על ההחלטה החשובה להתחיל טיפול. בעיני זה תמיד מרגש ומשמעותי! בהצלחה רבה ליאת

ליאת, רציתי לכתוב לך היום המון דברים, אבל התעייפתי קצת אחרי שקראתי את כל ההודעות. תלות, קשר, קרבה, ריחוק, מגע, גבולות. מעייף... ובכל זאת אני רוצה לשאול אותך על שיקוף. לי מאוד מאוד קשה עם השיקוף של הפסיכולוגית שלי. הוא נורא כואב לי. אני מעדיפה לא לדעת, לא לראות, לא לשמוע (כמו הקופים, מכירה?). יודעת שהוא חשוב כדי לשחרר ולהתפנות לדברים אחרים. אני מרגישה שכאילו יש דברים שלי מותר להגיד, אבל לה אסור. כי כשהיא אומרת אותם, זה דוקר וכואב תופת. מבינה? בפגישה האחרונה נעמדתי על הרגליים האחוריות ואמרתי די. ועכשיו אני מרגישה ששיקוף הוא קצת מלכודת. יודעת שהוא הכרחי ועם זאת לא מסוגלת לשאת אותו. שיהיה יותר קל. ומה שלומך, את? שבוע טוב וחג שמח! נורית

נורית יקרה, שיקוף, כמו פירוש, כוחו רב כשהוא נעשה ברגע הנכון ובאופן הנכון. באמצעות השיקוף, מנסח המטפל את דברי המטופל, תוך שהוא נותן להם משמעות ובוחן את הרגשות המתעוררים בתגובה. מדקרות הכאב שאת חשה יכולות לסמן לך שקרה כאן משהו מדויק ואותנטי, שהונח לפניך מבלי שתוכלי להמשיך ולהתעלם מקיומו. אחרי הכל, שלושת הקופים ההם לא היו מגיעים לטיפול, נכון? אצלי איכשהו בסדר. עומס רב, אך גם סוג של פיוס מול הסתלקותו של החורף, וכניסה להתנהלות נינוחה יותר, חסכונית באנרגיה. מאחלת גם לך שבוע נחמד של כחול-לבן :-) ליאת

איך יודעים כשנמצאים בקשר "שזה כבר לא זה "כלומר, שהקשר לא יוביל לשום מקום ועדיפה הפרידה. אם מתלבטים איך ועפ"י מה מכריעים בסופו של דבר?

שלום חסוי, בענייני הלב קשה מאד לקבוע חוקים שיהיו יפים לכולם. נדמה לי שאפשר לומר בזהירות שכאשר הקשר מפסיק להיות מקור להנאה וסיפוק, כאשר נגמרת החברות ותחושת האינטימיות, כאשר הנוכחות הקרובה מכבידה יותר מאשר נעימה, כאשר החסרונות והפגמים בולטים יותר בהשוואה לחלקים היפים, כאשר מפסיקים להתגעגע (או מתחילים להתגעגע אל החופש) - זה סימן שאפשר להיפרד כידידים, ולראות מה קורה אז. יהיו אנשים נחרצים יותר ממני, שיעזו ויגידו : כאשר יש ספק - אז אין ספק ! בברכת כל ישראל חברים ליאת

שלום, יש לי בעיה קשה מאוד: אני סובל מחוסר בטחון עקב מראה חיצוני. אני מתעסק בזה באובססיביות, תוך התבוננות מתמדת במראה ובחינת הצורה בה אני נראה בזוויות שונות. הייתי בטיפול פסיכולוגי מספר פעמים, וניסיתי בכוח להיגמל מזה, אך ללא הועיל. כמובן שאני גם בדיכאון כבד עקב העניין כבר זמן רב. אני באמת חושב שהגעתי לצומת ללא מוצא. האם נתקלת בעבר במקרים דומים? האם יש איזשהו פתרון להתמודדות עם כזו בעיה? (הערה: "השלמה עם העניין" אינו נחשב בעיני פתרון, וכנ"ל לגבי "התמקדות בדברים שאתה מוצלח בהם". שמעתי את זה בעבר וזה לא שיכנע אותי כלל). תודה.

שלום אייל, אני קוראת את פנייתך מס' פעמים ומרגישה ממולכדת. השלמה עם העניין אינה נחשבת בעיניך פתרון, התעלמות ממנו והתמקדות במה שטוב ויפה - גם לא. אני שואלת את עצמי איז פיתרון ייחשב בעיניך? הניסיון מלמד שאנשים הנוטים להתעסק במראה החיצוני שלהם באובססיביות, אינם נרגעים גם לאחר שתיקנו את הפגם האסתטי שהפריע להם. יש כאן מנגנון יעיל, הפועל בשירות הצורך להסיח את הדעת מקשיים אחרים, עמוקים יותר. אני סבורה שהפיתרון נמצא, בכל זאת, בטיפול פסיכולוגי שיכוון אל דימוי הגוף הבעייתי שלך. נוסף על כך, תוכל להיעזר בטיפול תרופתי נוגד דיכאון, שבמינונים נכונים מסייע גם בהפחתת מחשבות טורדניות. בהצלחה ו...אל תסתכל בקנקן ! ליאת

אני נשואה 16 שנה +2 ילדים יש לי בעיה אם בעלי כל הזמן הוא מנבל את הפה עלי או כלפי הילדים אנו הולכים ליועצת נישואין 8 חודשים ועדין אני לא מרגישה שיפור מצד הבעל אולי פחות אבל עדין יש קללות מצידו והילד לומד מהאבא מה עושים שהבעל יפסיק לקלל יש לצין שגם הוריו אבא שלו מנבל את הפה ומקלל את אימא שלו כל מיני מילים כמו דפוקה מפגרת את פסיכית ועוד.. מה עושים במצב כזה למי פונים לפעמים אני ממש מיואשת ממנו ? מבקשת עצה תודה

מגי שלום, מאחר ואתם כבר בטיפול, לא נותר לך אלא להמשיך ולעבוד על כך שם. כמו שאת אומרת בעצמך, מדובר בדפוסים שהשתרשו עוד בבית ההורים, ולא תמיד קל להשתחרר מגרסא דינקותא. מאחר ולילדים שלך יש *שני* הורים, אני מציעה לך להיות מודל מסוג אחר, המפגין אורך רוח, נימוס ושפה נקייה ככל האפשר. מול בעלך תוכלי לנקוט גישה רגועה ככל האפשר, תוך שאת מבהירה לו שאינך מוכנה שידבר אליך בצורה חסרת כבוד. אל תיגררי לקללות או נזיפות קשות בתגובה, ובמקום זאת נסי להתעלם או לסגת מהסיטואציה כל אימת שידבר אליך בגסות. כך תלמדי גם את בעלך שאין איש שמתרשם ממנו במצבים אלה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, הנני כותבת אחרי 8 חודשים של טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי (2-3 מפגשים בשבוע) שלא צלח. המטפלת פגעה בי ואני מוצאת את עצמי מסתגרת ומתבודדת. יש לי דיכאון קל ואני בשלב שאני יודעת את הסיבות לכך אך לא מסוגלת לשנות. אני יודעת שאני צריכה טיפול וברצוני להתייעץ איתך לגבי הסוג. מה שאני מכירה כיום זה טיפול פסיכודינאמי שמתמקד בקשר עם אנשים, ואני יודעת שאני צריכה תמיכה עכשיו והבנה. מצד שני הגיע לידי שם של מטפל קוגניטיבי ואני מתלבטת אם לנסות. האם טיפול קוגניטיבי עובד גם כן על קשר עם אנשים ומחבר לרגשות? אינני יודעת אם להתחיל טיפול דינאמי ארוך טווח או לנסות טיפול קוגניטיבי. האם הוא עלול להזיק? אודה לך על תשובתך, ענת

שלום ענת, מחקרים שניסו להשוות את מידת ההצלחה של השיטות הטיפוליות השונות לא מצאו הבדלים משמעותיים ביניהן. נמצא כי הקשר עם המטפל היה המנבא הטוב ביותר להצלחה. אם קיבלת המלצה על מטפל קוגניטיבי טוב, איני רואה סיבה מדוע לא. טיפול קוגניטיבי יכוון אל התפיסות שלך ביחס לעצמך וביחס לאחרים בהקשרים חברתיים ובינאישיים, והוא יכול בהחלט להביא לשינוי. אם גם איתו תרגישי פגועה, אפשר יהיה להניח שזה לא משהו שקשור בשיטה או במטפל, אלא חלק מקושי רחב יותר המתעורר אצלך בנסיבות של קשר קרוב. במקרה כזה עליך להמשיך ולהתעקש על הטיפול, ולא לעזוב למרות הדחף. בהצלחה ליאת

ליאת את יודעת מוזר שדווקא בפעמים שאני רוצה שתתיחסי את בטח חושבת שאין מקום להתיחסות.....אולי בגלל מה שרשמתי למטה? בכל אופן, מצטערת בקשר לפתיל...מקווה שלא נפגעת או משהו. באמת הצקתי בסופ"ש הזה... ואם במקרה התגעגעת לראובן(מהסדרה בטיפול) תאלצי לוותר קצת על סופרנוס בערב... יאללה ביי

ME יקרה, אני מודה שכאשר את מתחילה להאשים אותי בקוצר רוח, ישר מתקצר לי הפתיל... :-) והיום דווקא לא היה לי זמן לטלוויזיה. שבוע עצמאות שמח ליאת

שבוע? לא יודעת מה איתך אבל אני בסך הכל ביומיים חופש את יודעת פעם איזו פסיכולוגית אמרה לי שדווקא לפסיכולוגים יש פתיל ארוך. אני כנראה מומחית לקצרם...מקווה שהוא חזר להיות ארוך...מצטערת ליאת. ולגבי המטפלת הקודמת לא יודעת אם המשכת לקרוא מה שכתבתי אבל אני מפחדת להיתקל בה ברחוב...יש לי חרדות:) איך זה שאני כל כך סולדת ממנה? שיהיה גם לך חג שמח תודה ליאת

מתחשק לי ללכת לפסיכולוג רק כדי לדבר על הקשר עם הפסיכולוגית שלי. קשר קשה. שיהיה בפני מי להתלונן, כי שום דבר כבר לא עוזר. רק פעם בחודש. לא יותר. מישהו מבחוץ שיעזור לי להפוך את הטיפול לחלק קטן מהחיים, כפי שהוא אמור להיות. אולי רק לפגישת התייעצות. אחת וזהו. אולי לא כדאי להמשיך אם זה כל כך קשה. להיגמל.

שלום מכורה, איני מאמינה בטיפולים מקבילים, וקשה לי להאמין שיהיה איש מקצוע שיסכים לדבר איתך על המטפלת שלך בעודך בטיפול אצלה. הכתובת נשארת בכל זאת המטפלת שלך. :-) ליאת

שלום מקווה שהגעתי לפורום הנכון ........ בחודש האחרון יש לי בגרון מעיין תחושת עצבות , אותת התחושה כשעצובים ורוצים לבכות התחושה באה וחולפת במשך היום חשבתי אולי אוכל בטעמים שונים ירגיע זאת אך לא האם יש פתרון

שלום אלי, הגם שלא חסרות לנו סיבות לעצב, בעיקר בתקופה זו של ימי זיכרון, נראה לי שכדאי לשלול לפני הכל בעיה פיזיולוגית כלשהי. הייתי מתחילה מרופא המשפחה, ומבקשת ברור לגבי בלוטת התריס. אם הכל יימצא תקין, אפשר יהיה לנסות ולחשוב הלאה, מה אתה עוצר שם, בפנים, שחונק את גרונך. תוכל לשאול את עצמך (גם היום) האם קיימים בך עצב או כעס כבוש, והאם אפשר לתת להם ביטוי גלוי. עד אז - נסה את השיטה הישנה והטובה של נהיגה באוטו עם חלונות סגורים, דיסק שאפשר לשיר איתו בקולי קולות, ויציאה לכביש פתוח. אזהרה: זה יכול להיגמר בבכי... :-)) ליאת

מה לעשות עם מצב בו אני מתעצבן מכל דבר ולוקח כל דבר בקיצוניות ומתעצבן מדברים שהם מעצבנים אמנם אבל דברים שעשויים לקרות ועוד לא קרו ואני כבר עצבני מהם.. מתחיל להשתגע ולאחל לאנשים שימותו ושישרפו מה לעשות עם מצב שכל פעם שאנשים מתייחסים אליך איכשהו שונה או פחות מדברים איתך אתה מרגיש שהם לא מביאים לך תשומת לב וחושבים שאתה פחות טוב מה לעשות עם זה שאתה כל הזמן חושב שעושים דברים מאחורי הגב שלך כשבין אם יש או אין לזה בסיס בנאדם נורמלי לא חושב ככה, ואתה מנתח וחושב מה אנשים עשו ואפילו לפעמים כועס עליהם על זה.. לציין כי קיים חשד לדכאון שהיה חזק יותר לפני כמה זמן

שלום ילד אומלל, לא ציינת בן כמה אתה, אך אם כתבת 'ילד', הייתי מהמרת שאתה מתבגר. אם ההנחה שלי קרובה למציאות, יתכן שהעצבנות קשורה לקשיי ההתבגרות האופייניים לגיל. מתבגרים רבים נוטים לראות את עצמם כמרכז התייחסות, ומאמינים באמת ובתמים שהאחרים עסוקים בעיקר בהם. כאשר נוספים לזה שינויים הורמונליים, זהות לא בשלה, לחצים לימודיים, מריבות ומאבקים בבית, אנחנו מקבלים תמונה לא פשוטה בכלל. יתכן שבכל זאת מדובר בסוג של דיכאון או בקושי לווסת כעסים, ו/או דימוי עצמי שברירי (מעבר למה שאופייני לגיל), ובמקרה כזה, מוטב להיעזר באיש מקצוע שיוכל להעריך את חומרת המצב ולהציע טיפול הולם. אשמח אם תעדכן מה החלטת לעשות. שבוע טוב ליאת

.

אני אומנם בטיפול פסיכולוגי מזה כשנה, ובטיפול תרופתי מזה כחודש וחצי... הייתי אצל פסיכיאטר והוא אמר לי שאין לי מה לחשוב על העבר ולחטט בו כי זה רק יהרוס אותי, איך לעזאזל אפשר לבקש ממני דבר שכזה , זה מתסכל אותי, זה הרי חזק ממני... נולדתי לאמא זונה, שנפטרה לפני 7 שנים, את אבי איני מכיר, כנראה שאמי נכנסה להריון מלקוח, ההרגשה הזו מטורפת... אין לי שורשים, אני נטול זהות, איני יכול שלא להסתכל על אחרים, כמה שיש להם וטוב להם... איני מוצא את עצמי... אני מתוסכל...

שלום רונן, אינני יודעת מה מידת המעורבות שלך בפורום שלנו, אך אם תטה אוזן, תוכל לראות שיש כאן אנשים רבים הנושאים עמם חוויות עבר קשות, צלקות וטראומות שונות ומשונות. יש גם כאלה שעברם נראה כמו א.ק.ג תקין, ובכל זאת - כאבם מכמיר לב. אין לי ספק שסיפור חיים כשלך יכול להקשות על כינונה של תחושת זהות איתנה, אך הוא יכול בה במידה להדגיש את מחוייבותך לחיים, לעורר את הדחף להקים משפחה חמה, ולהכות שורש עבור ילדיך שלך. אני שבה ומזכירה לכולנו שהמוות אינו מביא איתו הקלה, שכן המתים אינם מרגישים דבר. לעומת זאת, בהתעקשות על עצמנו יש הרבה תקווה. שולחת לך כוח ועידוד להמשיך להתעקש. ליאת

קראתי מאמר קצר על דכאון והיה רשום שם על קוצב ואגלי. מה זה, למי מיועד...והאם זה עוזר...אשמח למידע, אולי זה הפתרון לדכאון המאפיין אנשים רבים כל כך...? תודה.

אם זה לא המאמר שכבר שקראת, אז הנה יש לך עוד אחד עכשיו http://www.nrg.co.il/online/43/ART1/444/291.html

והנה גם אתר נוסף (באנגלית): http://www.vnstherapy.com/depression/main.asp

שלום מיכל, המאמר המצורף כאן מפרט את התשובות לשאלותיך. גם אם הקוצב יכול להוות בעתיד פיתרון טוב, הוא עדיין כל כך יקר (כמעט קוריוז) מכדי להיות אופציה עבור מרביתנו. קצת דומה למכונית הנוסעת ללא דלק... בברכה ליאת

הרגשה מעצבנת... כבר שלושה שבועות אני רגילה להיפגש איתו שלוש פעמים בשבוע, לא צריכה להתבוסס במחשבות היתר ובכעסים..לא עובר יום ( או עובר רק יום וחצי ) ואופ, אני שוב שם, ישר יכולה לשפוך, והוא ידע שזה יהיה הכי נכון וזה באמת עוטף ומחבק, ממש עוזר...אבל עכשיו שבוע של חופשים וחגים ופתאום אני לא אראה אותו שבוע, מכניס קצת לבהלה, ולכעס, למרות שברור לי שהוא לא אשם בכלום...שבוע!!!! איך מנטרלים מצב של קיפאון עד לפגישה הבאה? כשאני יודעת שהיא ממש קרובה קל לי לתפקד ולעשות דברים, אבל כשאני מרגישה שהיא רחוקה, אני מרגישה שאני נכנסת למין מצב שינה כזה, שכל דבר שאני עושה נועד רק כדי להעביר את הזמן עד אז, ( וללמוד אני לא מצליחה ) בעיקר לשבת עם חברות ולא באמת להיות איתן...עם פסיכולוג אחר שהייתי אצלו למספר חודשים זה לא קרה...בין הפגישות הרגשתי שאני שוכחת אותו והפגישה מדרבנת אותי לעשייה ולא מנטרלת אותי ממנה. אולי אני צריכה לעזוב שם, כשהטיפול נעשה העיקר והחיים במקום שני..כשהטיפול נעשה יותר חשוב מהחיים..?

שלום א', לפעמים, החרדה הגדולה שמתעוררת בנו לפני התנסות חשובה היא חלק מאיסוף הכוחות לקראתה. אני מניחה שגם אם יהיה קשה להעביר את השבוע בלעדיו, תצליחי לעשות זאת, טוב מכפי שאת מעריכה כרגע. על מקומו של הטיפול (והמטפל) בחייך מוטב לדון בחדר הטיפול עצמו. קחי בחשבון שאת נמצאת, יחסית, בתחילתו של הטיפול, ודברים עשויים להתאזן ככל שהטיפול יתקדם. בהצלחה, ושבוע עצמאות שמח. ליאת

כלו המילים ואני ריקה ומאוכזבת.מיואשת.עייפה. מתלבטת אם לקחת את כדורי השינה שהשגתי לי ולתת למשהו אחר לחבק אותי.לנוח.עטופה. ויק.

ויק, זה הזמן לגשת ולקבל עזרה ממשית. פני בדחיפות לפסיכיאטר/ית שלך, או לחדר המיון הקרוב. ליאת

הופכת אשה ל"אשה מוכה"? האם מסטירה אחת גבר יכול להפוך ל"גבר אלים"? אני מתנצלת על אופי השאלות, אבל לעתים אני תוהה אם בימינו - בהם יש מודעות קצת יותר גדולה לנושא האלימות בקרב נשים ובקרב המשפחה או בכלל, הופכים סטירה אחת ל"פיל" ואולי סטירה אחת היא לא אינדיקציה לשום דבר. זה גם בא בהקשר לנושא של אלימות מינית: בחדשות שומעים על גברים שונים ש"חוטפים" תלונות על ש"התחילו" עם נשים, למרות שלפעמים הם עשו זאת בתמימות ולא כדי לפגוע או להרע לאיש. יש לפעמים הרגשה שגבר לא יכול להתקרב לאשה מבלי לחשוש שאולי יום למחרת היא כבר תתלונן עליו במשטרה. ברור לי שיש הבדל בין להתחיל, לבין למשל, לצבוט בטוסיק, או לכפות. אבל בכל זאת... מהו הגבול בין כל דבר? אשמח אם תאירו את עיני...

ברצוני לשאול אותך: איך ההרגשה לחטוף סטירה?! גם אם היא סטירה "אחת ויחידה" זו אלימות!!! זה לא הופך את האישה לאישה מוכה ואת הגבר לגבר אלים אבל זה הופך את המערכת הזוגית למערכת שבה אחד הצדדים (הגבר, לצורך העניין) השתמש באלימות ולכך עלולות להיות השפעות קשות - הרגשת הבטחון (פיזית ורגשית) נפגעת, הרגשת האמון נפגעת, יחסי הכוח משתנים ועוד. הסטירה תמיד תיהיה ברקע ותשב אצל שני הצדדים "On the back of their mind". כדי שהמערכת הזוגית תוגדר כ"מערכת אלימה" האלימות צריכה לחזור על עצמה (גם סטירה פעם בכמה שנים זו חזרה על האלימות). אני לא חושב שגברים צריכים לחשוש להתקרב לנשים, אבל גבר ש"מתחיל" עם בחורה ודוחף לה לשון לפה "בתמימות ומבלי רצון לפגוע בה" - כדאי שיפחד שהיא תגיש נגדו תלונה. כנ"ל הגבר שהחטיף סטירה "אחת ויחידה" לבת זוגתו. ולשאלתך - הגבול, לדעתי הוא כבוד - כל עוד אנו מכבדים את גופו ונפשו של האחר, לא תיהיה שום בעיה. זיו סופר-עו"ס יועץ אישי וזוגי אלימות במשפחה הדרכת הורים

שלום זיו ותודה על תשובתך. האם הדברים שלך תקפים גם כלפי נשים? כלומר, אשה ש"החטיפה" סטירה לגבר, ואשה שהתחילה עם גבר לכאורה, בסגנון שאתה מתאר. אשמח לדעתך. תודה ויום טוב.

רבקה יקרה! שאלתך ברורה ומובנת שכן הגדרת אלימות פיזית, מילולית, מינית או נפשית משתנה מתרבות לתרבות, ומתקופה לתקופה. יתרה מכך מדובר בעניין סובייקטיבי ומה שאחד יגדיר כאלימות כלפיו- כגון מבט מאיים, ביטוי פוגע, יראה לאחר כחסר משמעות. לדעתי, וכן על פי חוקי מדינת ישראל, כל שימוש בכוח פיזי שלא בהסכמה, מוגדר כאלימות. גם סטירה אחת, ומנסיוני לא ירחק היום שגם תגיע סטירה השניה והשלישית.. נסיוני רב השנים לימד אותי כי התוקף יודע בדיוק לאתר את נקודות החולשה של הקורבן שלו ולפגוע בהן. כך שמה שיגדיר את האלימות זו הדינאמיקה של מערכת היחסים, לא רק סטירה היא אלימות, לעיתים מילה, או אקט אחר שאין בו כלל מגע פיזי, הינו מעשה אלים שהפגיעה בו היא רבה.

תודה גאולה על תשובתך. אם כך, נניח וגבר אלים כלפי אשה באמצעות מילים - האם זה מה שיהפוך אותו ל"גבר אלים"? או נניח, הגבר לא מקלל את האשה, אבל כפי שכתבת - מאתר את נקודות החולשה שלה על מנת לפגוע בה (ללא שמות גנאי וכיו"ב), האם גם כאן מדובר בגבר אלים? כמו"כ, אשמח אם תוכלי לתת את דעתך בנוגע לשאלות ששאלתי את זיו. תודה ויום נעים.

שלום, סיפורי הוא שפגעתי באדם שהיה יקר לי, באבא שלי. האבא היה קצת חולה בנפשו והפגיעה (כנראה) ערערה אותו עוד יותר. הוא סירב לראות אותי מאז ואני מפחדת לחשוב מה קרה לו. זה קרה בילדות שלי ומאז ועד היום, חלפו 25 שנה. תקופת הילדות היתה קשה מאוד וכמעט נהפכתי לזונה בת 12 בעל כורחי, בשל החוסר באבא, בגלל החוסר בביטחון. מאז עבר הרבה זמן ואני לא זונה כי עשיתי כל מיני קומבינות בלהסתדר בחיים ואפילו הצלחתי לשרת בצבא, אלא שתמיד קיננה בי התקווה שאמצא אותו. יש בי מין פחד סתום כזה שאני מפסידה אותו והזמן רק הולך ומתרחק. האם אפשר לכפר??? האם אפשר לכפר במילים יפות? בכסף? בבקשה לרחמים? דבר שני - קראתי סיפור קצר וחכם על זה שמילים שפגעו מאוד באדם אהוב אי אפשר להחזיר, צריך לחשוב היטב לפני שאומרים אותן. מילים הן כמו נוצות שעפו ברוח, אי אפשר להחזיר אותן.........

הי בחורה, נדמה לי שאני זוכרת נושא דומה שהיה כאן לפני כמה זמן. לדעתי, ומניסיוני כמטופלת, החלטה כזו צריכה להיעשות בבחינה עמוקה וארוכה. כל מה שניתן לומר כאן באינטרנט ברגע ובחצאי משפטים יהיה פשוט ורדוד מידי. למיטב הבנתי, במקרים כאלה ממליצים לפנות לשיחות עם פסיכולוג/ית ולעבד את תחושות האשמה הכבדות שלך ואת נושא הקורב?נו?ת (שלך/ של אביך). לתת מקום במילים לצורך החזק מאד שלך להקריב הכל הכל כדי לכפר (אפילו את גופך כמעט). קודם לכל, לבדוק ולדעת איך אפשר לחיות עם כל התחושות הללו שבפנים. אחרי שייתארגנו הדברים בתוכך קצת יותר, תוכלי לחזור לשאלה הזו כאשר תהיי במקום אחר, מבין ויודע ופחות פגיע, פחות מועד לפורענות והרסנות, משהו שנמצא יותר בשליטה. תוכלי לבחור לפנות לאיזשהו כיוון ולהישאר יד ביד עם התמיכה בכל החלטה שתבוא. האם אפשר להתחיל משהו חדש, אחר ותקין יותר? האם זוהי כמיהה שלא תתגשם לעולם וצריך להבין שאין לאל ידינו? מה עושים? אולי בכלל השאלות שתשאלנה אחרי תהליך מסויים תהיינה אחרות לחלוטין... לא הייתי ממליצה להיות עם זה לבד, או לקבל החלטות כבדות משקל שכאלה בשליפה מהשרוול. מאחלת לך הקלה והשתחררות מהכבלים גורמי הסבל .

שלום לבחורה וגם למסייעת האלמונית גם אני מרגישה שאת נושאת הרבה מאד אשמה ואחריות למשהו שלא לגמרי בטוח שהיה באחריותך. ילדים קטנים, בהיעדר הסבר טוב אחר, עלולים לקחת על עצמם אחריות לאירועים משמעותיים בחייהם, ולחשוב שהם קרו בגלל משהו שהם עשו או לא עשו, אמרו או לא אמרו. אני מניחה שעמדה זו היא העומדת בבסיס הצורך שלך 'לכפר'. לא ברור מהי הסיבה האמיתית לפרידה מאבא, אבל לא יזיק לנסות לבחון אותה מנקודת מבט בוגרת, פחות תמימה. תוכלי - כמו שהוצע לך כאן - לנסות לבחון זאת בעזרת איש מקצוע, ולחשוב האם וכיצד תוכלו לגשר על שנות הפרידה הממושכות. בהצלחה ליאת

פעם אחת היו שתי חברות טובות. קרה מקרה ואחת מהן אמרה לחברתה משהו שפגע בה נורא. היא הצטערה מאד על מה שאמרה, והייתה מוכנה לעשות הכל בכדי לקחת את המילים בחזרה. אבל המילים כבר נאמרו, חברתה נפגעה מאד, ולא רצתה לדבר אתה עוד. מאחר והדברים נאמרו באמת בלי כוונה רעה אלא סתם מבלי לחשוב לפני שמדברים, זה כאב לה מאד והיא חיפשה כל דרך אפשרית כדי לכפר על מעשיה. בצר לה פנתה לאישה זקנה אחת, חכמת הכפר, ושאלה בעצתה. הקשיבה האישה הזקנה לסיפור, והחליטה לבחון עד כמה רצינית וכנה האישה הזו בכוונתה לקבל את סליחת חברתה, ועד כמה היא מוכנה להתאמץ בשביל לתקן את אשר עשתה. היא הסבירה לאישה שלפעמים, כדי להחזיר דברים לקדמותם, צריך לעשות מאמצים כבירים. "מה את מוכנה לעשות כדי לזכות מחדש בחברתך?" שאלה אותה הזקנה. "כל דבר!! רק תגידי לי ואעשהו!" ענתה האישה. ראתה הזקנה כי היא אכן כואבת ומצטערת, והחליטה לעזור לה בדרך של לימוד. "ישנם שני דברים שצריכים להיעשות על מנת לתקן את המעוות" אמרה לה הזקנה. "שני הדברים קשים מאד לביצוע, אני מזהירה אותך מראש.." האישה שהייתה נחושה בדעתה, אמרה לה: "אני מוכנה לכל. רק תגידי מה צריך לעשות" "הלילה", אמרה הזקנה, "קחי את כרית הנוצות הגדולה והטובה ביותר שיש לך בבית. עשי בה חור קטן, ואז – עוד לפני עלות השחר, שימי נוצה אחת על מפתן כל דלת של כל בית בכפר. כשתסיימי, חזרי אלי. אם תשלימי משימה זו כראוי, אומר לך מה הדבר השני שעלייך לבצע". האישה רצה מהר לביתה, בחרה את הכרית הכי טובה שהייתה לה, ועל אף שהייתה חביבה עליה מאד ועלתה כסף רב, פתחה בה חור ואצה לדרכה להניח נוצה על סף כל דלת בכפר. הלילה היה קר וחשוך, אצבעותיה קפאו כשעברה מדלת אל דלת, לא פוסחת על אף אחת. הרוח הייתה כל כך חדה וקרה, עיניה דמעו ואפה נזל, אבל היא לא חדלה ממשימתה ורק שמחה שיש משהו שהיא יכולה לעשות כדי לכפר על המילים הנוראות שהוציאה מפיה. אם רק נחזור להיות חברות טובות כפי שהיינו, זה שווה כל מאמץ, חשבה לעצמה. קצת לפני עלות השחר, הניחה את הנוצה האחרונה על דלת הבית האחרון בכפר. משם מיהרה לבית הזקנה, עייפה וסחוטה אך מאושרת. "הנה, הכרית שלי ריקה! " הראתה לזקנה את הציפה הריקה, "חילקתי את הנוצות לכל בית בכפר..". הסתכלה עליה הזקנה החכמה בכובד ראש ואמרה לה: "יפה. ועכשיו, השלב השני: לכי ואספי חזרה את כל הנוצות, והכניסי אותן שוב לציפת הכרית. כשתעשי זאת – הכל יחזור להיות כשהיה". האישה הצעירה הייתה המומה. "את יודעת שאי אפשר לעשות את זה!!" קראה לעבר הזקנה, "הרוח העיפה כל נוצה מיד כשהנחתי אותה על פתח הבית. את לא אמרת שאצטרך גם לאסוף אותן חזרה!! אם זו המשימה השניה שרצית להטיל עלי – אין סיכוי!! הדברים לעולם לא יחזרו לקדמותם!!" "אכן, זה נכון", אמרה הזקנה. "זה ילמד אותך את השיעור: המילים הן כמו נוצות ברוח. ברגע שהן יוצאות מפינו – שום מאמץ, ולו גם הכנה ביותר – לא יכול להחזירן חזרה לתוך פינו. למדי לבחור את מלותייך, והישמרי במיוחד במחיצת אלו שאת אוהבת"...

הי ליאת, מה שלומך? אני כותבת לך יותר יחסית בתקופה האחרונה... קצת רגוע לי...רק רציתי לשתף /לשאול אותך משהו..מתחילת הטיפול שלי, אני מבקרת בפורמים מסויימים, כולל הפורום הזה, אולי בעיקר הפורום הזה...אט אט נוצר קשר כלשהו איתך, קשר וירטואלי אומנם, אבל מבחינתי קשר! אתמול לראשונה סיפרתי לה על הפורום הזה, ממש לא היה לי נעים לספר לה שאני מתייעצת איתך מזה זמן לא מבוטל ושתקופות את תמכת תמיכה משמעותית ועודדת. תהיתי אם היא היתה אמורה להיות הכתובת בתקופות אלה. אני תוהה אם הקשר / תכתובות כאן פוגמות בקשר מול המטפלת שלי (ברמה שקשה לי להביא מולה דברים שפה קל). היא לא אמרה דבר מלבד " לקח לך הרבה זמן לספר לי את זה .." או משהו כזה, הייתי מאד מאד עצובה, לא הבנתי למה אני כל כך עצובה, אולי הרגשתי שבגדתי בה, שאני לא כנה, לא לוייאלית לתהליך, עסוקה בקשר ואולי לא בתוכן עצמו של הטיפול... נראה שהיא לא כעסה . ניסתה לברר למה דוקא היום אני מספרת.. אולי כי אני חזקה? אולי כדי להעביר ביקורת עליה שהיא לא מספיק שם בשבילי? אולי כי באמת זה שלב נוסף של התפתחות... אולי כי כבר נמאס לי ואני לא יודעת לאיזה כיוון זה הולך ואם בכלל יש כיוון... אז מדוע נעצבתי כל כך כשסיפרתי לה שאני נעזרת בך ובפורום?? את חושבת שצריך לספר למטפל כל דבר, במיוחד השתתפות בפורמים שתומכים? את חושבת שזה פוגם/ עוזר בתהליך הטיפול? תודה מראש שתיהיה לך אחלה שבת ניבה

לילה טוב ניבה, פורום אינטרנטי, והפורום שלנו בכלל זה, אינו אמור ואינו יכול להחליף טיפול פנים אל פנים. אחת ממטרותיו של הפורום שלנו - לפחות כפי שאני רואה זאת - היא להסיר את מעטה המיסתורין סביב חדר הטיפול, ולהביא אליו את מי שזקוק אבל חושש. הניסיון להשתמש בפורום כתחליף לטיפול ממשי נועד לכישלון צורב, כפי שיוכלו - ודאי - להעיד חלק מאיתנו. המטפלת שלך לא כעסה, כי היא יודעת היטב שהמדיום הזה, ידידותי ככל שיהיה, אינו מתחרה בה באמת, שכן הוא מוגבל מאד, שטחי, מצומצם וחד ממדי. הגם שאוכל להעיד על עצמי בלבד, אסתכן ואומר ששלושת מנהליו של הפורום הזה, עושים מאמץ כן ומתמשך לעודד אנשים לפנות לטיפול, להישאר ולהתמיד בו, ולהפוך את הפורום למקום תומך-טיפול ולא מחבל. טוב שסיפרת למטפלת שלך על החוויה הוירטואלית הזו. אין לי ספק שהיא תדע להשתמש בתוכן הזה לקידום הקשר שלכן. בהצלחה ליאת

לרוב אני אדם תלותי, תלוי מאוד בחברים ובבת זוג. מזה שנה וחצי אני בטיפול אך איני תלוי במטפלת שלי. מה ניתן לומר עלי? אודה על תשובתכם

שלום אמיר, תלות, כמו עצמאות, ביישנות, אסרטיביות ותכונות רבות נוספות, אינה אלא מונח פסיכולוגי, המשקף התנהגויות בעלות גוון ספציפי עם כיווניות בולטת. ובכל זאת, קשה למדוד 'תלות'. מן התיאור המינימלי שנתת כאן, אי אפשר לומר עליך הרבה, ובוודאי שלא להסיק משהו על טיב הטיפול שלך. כדאי להזכיר שתלות בטיפול מאפיינת בדר"כ אנשים בעלי נטייה תלותית גם בהקשרים אחרים. יתכן שאתה מבלבל בין תלות לבין איזו מהות אחרת, שונה באיכותה, ומכאן הפער שאתה חש בין יחסך למטפלת לבין יחסך לדמויות משמעותיות בחייך. בברכה ליאת

לי לא יצא להכיר אדם שלא פיתח תלות מסויימת במטפל שלו, ככה שהטענה שתלות בטיפול מאפיינת בדר"כ אנשים בעלי נטייה תלותית גם בהקשרים אחרים לא נראית לי כל כך מדוייקת. אולי נשאל הפוך, אם מטופל לא מפתח כלל תלות במטפל, זה לא מצביע על כך שמשהו בטיפול לא עובד? באמת יכול להיות טיפול שבו המטופל לא מפתח תלות במטפל?

שלום רב, הייתי מעוניינת לדעת מה ניתן לעשות עם התקפות זעם אצל ילדים (בני 4), המתבטאות בצעקות ובכי. תודה רבה אורית

נראה לי שברוב המקרים זה ירגע לבד, ברגע שזה לא יתוגמל. אבל קטונתי, אז חכי לליאת :-)

שלום אורית, נורית סיכמה בלשון קצרה את מה שהייתי אומרת, מן הסתם, בארכנות מנומקת. כדאי לזכור את המשפט החשוב: אין הצגה אם אין קהל! התקפות זעם שואבות את עוצמתן בעיקר מן הבהלה של ההורים המתרשמים מהן. אם תרגישי שאינך מצליחה להביס בכוחות עצמך את התקפות הזעם בדרך של התעלמות, תוכלי לפנות להתייעצות של פגישה או שתיים עם פסיכולוג/ית ילדים. את מוזמנת לחפש כאן בפורום תגובות קודמות בנושא. חפשי דרך מילת מפתח "גבולות". בהצלחה ליאת

היי איזה מן חיים אלו שבהם אדם גוזר על עצמו מוות נפשי........וכשהמוות הנפשי מגיע הוא ממתין למוות הפיסי שישחרר אותו חי ללא מטרות ללא אהבה ללא כלום ללא משמעות רק שהמוות הזה יפגוש בו הוא יוכל להיות משוחרר.......

ערב טוב מיסטר בלו, החיים שאתה מתאר הם באמת קשים מנשוא, אבל מוות אינו המשחרר. את השחרור האמיתי, המטרות והמשמעות יוכל להחזיר רק גוזר הגזירה עצמו. עניין של בחירה מודעת. היום ראיתי את פרק הסיום של העונה השניה (סופרנו'ס). מחר אתחיל את העונה השלישית. אתה עוד חייב לי דיון מלומד בנושא. נסה להרגיש טוב ככל יכולתך ליאת

..לא היית מחבקת מטופלת שלך ? בשום מקרה? במה זה מזיק? אולי זה היה הצלה.היה עוזר להוציא את זה מ"המערכת"...והיה שם סוף למידרון האינסופי? עכשיו אני כל כך ריקה.רוצה לטמון את ראשי בידיים דואגות "גדולות". הידיעה שאין,משאירה חור גדול של כעס ועצב-עד שהרצון המקורי הופך לרצון אחר זועם להטיח את הראש במקום אחר...ואני לא מבינה למה התחושה הקשה הזו(שפחתה בזכות התרופות,אך קיימת ומפתה)..

ערב טוב ויק, יש כל מיני חיבוקים. בפסיכותרפיה, נהוג לדבר על חיבוק במילים, שלא תמיד (או כמעט אף פעם לא) יקבל ביטוי פיזי מגעי. הקרבה הפיזית והמגע שמורים למערכות יחסים אמיתיות שאינן טיפול, וחשוב מאד לא לבלבל ביניהן. אני מסכימה מאד שטיפול תרופתי, למרות ערכו הרב, אינו יכול להחליף את החמימות והאמפתיה המתאפשרים בפסיכותרפיה, ואיכשהו (סלחי לי, אולי בגלל העייפות והשעה) איני זוכרת אם יש לך מטפל/ת משלך. אני מאד מאמינה בכוחו של טיפול להפוך קרש הצלה ובלם במדרון האינסופי, גם אם את החיבוק שלו הוא עושה במילים או במבט. מקווה שתצליחי לוותר על הבלתי אפשרי, ולהנות מהחיבוקים שכן זמינים לך. ליל מנוחה ליאת

"מערכות יחסים אמיתיות שאינן טיפול"...? זה לא אמיתי?

שלום.אני יוצא עם משהי תקופה קצרה וטוב לנו מאוד יחד(אנחנו בגילאי ה-20). הבעיה היא שהיא משתייכת לעדה בה מקובל לצאת ולהתחתן עם בן העדה וככה זה. ההורים שלה לאחרונה אסרו עליה להתראות איתי למרות שמעולם לא פגשו אותי והיא מאוד עצובה מכך.היות והם טרם פגשו אותי,אמרתי לה שאני רוצה לפגוש אותם כדי שיכירו אותי קצת וידעו שאני בעל כוונות רציניות כלפיה ולנסות לדבר איתם על הנושא.איך מנהלים שיחה כזו אל מול הורים?מה נכון להגיד?ואיך ניתן לשכנע?

שלום אמיר, צריך הרבה כוח ונחישות כדי להילחם ולנצח(!) מסורות עדתיות-אתניות-תרבותיות. אין ספק שזוהי נקודת פתיחה מורכבת, המוסיפה הכבדה עודפת על הקשיים הרגילים של ביסוס קשר רציני. מאחר ואתם רק בתחילת הקשר, הייתי מציעה לך להמתין עם ההורים, ולנסות לבסס קשר משמעותי עם בת הזוג שלך. במידה והאהבה תפרח ותאריך ימים למרות ההתנגדות, תוכל לבוא אל ההורים מעמדה אחרת, בטוחה ומשכנעת יותר. נדמה לי שהמבחן האמיתי הוא של חברתך, שתצטרך להחליט האם היא יכולה לעמוד מול הציווי העדתי, ולהתמסר לאהבתך עוד לפני קבלת האישור הרשמי מהוריה. לחיי האהבה ליאת

שלום רב, אני יודע שכאשר אדם מגיע לטיפול פסיכולוגי,האדם מתחיל במסע ארוך אל נבכי נפשו ומתבצע תחקור ותשאול מעמיק שבא לאתר את המקור לסבלותיו.אולם מה יש באותן שיחות עם הפסיכולוג שיכול גם להוקיע סבל ותסביכים של שנים ארוכות ולא רק לאתר את מקורם?האם טיפולים אלה באמת יכולים לשנות פגמים באופיו ובאישיותו של המטופל? אודה על תשובתכם.

שלום למתעניין, טיפול הוא אכן מסע מפרך, גם אל נבכי הנפש, וגם אל חוויות הילדות המוקדמות. ההתחקות אחרי המקורות לסבל, כמו גם האמצעים להפחתתו, קשורים קשר הדוק לתיאוריה. כל אחת מן התיאוריות הפסיכולוגיות מניחה הנחות שונות לגבי האופן בו התפתחה הפתולוגיה הנפשית, ומציעה דרכי טיפול הנגזרות מאותה השקפה בסיסית. אם, לשם דוגמא, פסיכולוג דינמי מאמין כי הסימפטומים הפתולוגיים הם תוצאה של קונפליקט לא מודע, הוא יכוון את מאמציו אל אותו קונפליקט, יקרב אותו אל החוויה המודעת, עד שהסימפטומים ייעלמו. באופן דומה, פסיכולוג התנהגותי יכוון את מאמציו אל מערך התגמולים וההתניות, פסיכולוג קוגניטיבי - אל מערך האמונות והעמדות, וכיוב'. אישיותו של האדם נקבעת במידה רבה במהלך שנות ההתפתחות, ונהוג לראות באדם הבוגר יצור בעל אישיות מגובשת שאינה ברת שינוי. עם זאת, ניתן בהחלט לעבוד בטיפול על ההתנהגויות ועל אופיים של יחסי הגומלין הבינאישיים והחברתיים המוכתבים מאישיותו. בהצלחה ליאת

שלום לך, אני טופלתי במשך כשנתיים וחצי אצל פסיכולוגית נהדרת, אחרי שנתיםם וחצי יצאתי אישה אחרת, עם מודעות גבוהה לכל הקורה איתי בחיים לטוב ולרע.הייתי אדם סגור, עצור,שלא יכולה לסיים שום דבר בחיים, ללא חברים.היום אני עם מקצוע חופשי, חברים קרובים סביבי, וחיי משפחה מצויינים. הכל, אבל הכל צריך להגיע מהמטופל לפני הפסיכולוג. אתה צריך להרגיש שאתה רוצה שינוי. אתה צריך לרצות את השינוי. אולם זהירות, זוג חברים שלנו, בטיפןל יותר מעשור, והנזקים גדולים. צריך לשלול מהפסיכולוג את הרשיון!! טבועים כל-כך בצער של עצמם, והפסכ' מטביע אותם יותר. וזה נורא!!!!! לעומת זאת איש יקר לי, הפסכ' אמר לו שהוא אינו יכול לעזור לו מהסיבה שהוא זקוק לטיפול סוג אחר. וגם לו היתה זו עצה זהב. כמו כל דבר בחיים, צריך לבחון, לברר, להיזהר.

האם "טיפול באלימות" (עבור הגבר) הוא בכלל אפקטיבי? ,

זה תלוי במספר גורמים: הראשון, כמובן הוא רצונו של הגבר בטיפול או (בהגדרה טובה יותר) אי סירובו. ככל שסירובו של הגבר קטנה יותר כך שיתוף הפעולה וההתנגדויות בטיפול קטנות יותר והפוטניצאיל של הטיפול עולה. שנית, משך הטיפול. כדי שטיפול בגבר שמשתמש באלימות יהיה יעיל, בד"כ, רצוי שיהיה ארוך (למעלה משנה ויש הטוענים גם 3-4 שנים). לעצרי, רוב הגברים אינם נשארים בטיפול משך זמן זה. במקרה הטוב הם נמצאים שנה, באמת חל שיפור והאלימות פוחתת, ואז הם עוזבים (כמובן שיש יוצאים מן הכלל). חלקם חוזרים בעתיד שוב לטיפול לאחר שהייתה אפיזודה אלימה או שהם מרגישים שהיא עומדת לבוא (שזה בפני עצמו התקדמות משמעותית). דבר נוסף שמשפיע היא היכולת הרגשית של הגבר לעשות שינוי. ישנם גברים שלמרות רצונם בשינוי הם בעלי דלות רגשית ואז מאד קשה לעבוד איתם (במקרה זה הטיפול יהיה התנהגותי במהותו). עוד משהו שמשפיע על יעילות הטיפול היא אם בסופו של דבר בני הזוג הולכים לטיפול זוגי/משפחתי (במידה ואין אלימות פיזית ואיום כלפי האשה). במערכת המשפחתי (האישה והילדים) נשארים משקעים מהאלימות ובד"כ דפוסי התקשורת בין בני המשפחה הוא בעייתי. לאחר ששני בני הזוג עוברים טיפול פרטני משמעותי כדאי להגיע לטיפול ביחד. הדבר משפיע על הצלחת המערכת המשפחתי להמנע ממצבי אלימות בעתיד. זיו סופר - עו"ס מרכז לטיפול באלימות במשפחה

שאלתך מבטאת מבטאת ספקנות לגבי האפשרות כי האלימות ניתנת לטיפול. הספקנות מובנת , שהלוא מאז נחקק החוק למניעת אלימות והוקמו מרכזים לטיפול באלימות, מס' מקרי האלימות כלפי נשים וכן רצח נשים לא פחת! יחד עם זאת , טיפול באלימות דומה לטיפול בהתמכרות, הגמילה הראשונית הינה התנהגותית- דהיינו הפסקת האלימות, צעד שני- עבודה על העמדות והתפיסות, ושלב הבא שהוא הממושך מכל- עבודה רגשית ותוך נפשית. במהלך 13 שנות עבודתי בתחום , נתקלתי במקרים בודדים של גברים אשר פנו מיוזמתם מתוך הבנה כי קיימת בעייתיות . לרוב, הפניות נעשות לאחר תלונה במשטרה או בצו בית משפט. לאור זאת העבודה הטיפולית מתמקדת לרוב ברובד ההתנהגותי. וזה כשלעצמו אינו מספיק או גורם להמרה של האלימות הפיזית במילולית או נפשית. אבל! יש לזכור כי אי פניה לטיפול עלולה בסופו של דבר לגרום לסיכון חיי אדם, כך שבצד הספקנות (הבריאה!) כדאי לקחת במערך השיקולים גם את זה ולפנות!

Liat, Am having a really bad day-Friday afternoon AND still no contact with my daughter AND i can't stop crying. I keep blaming my husband as he talks to her but I don't feature in the conversation, Isn't this a sign of disloyalty on his behalf. Every time i pick him out he asks what can he do AND that I must just wait patiently. I feel so alone,lost AND abandoned by all. My psychol. too has told me to wait-- like you AND I feel better after talking to her but after a while my strength wanes AND i just feel i can't cope again. My innate fear is that with time my daughter won't want to talk ever again as 'out of sight, out of mind' During her childhood years we were also very close but she told my husband that everything has been blanked out- please note that she too is seeking counselling. I feel like we are all 'screwballs'!

ערב טוב קארן, להערכתי, הקשר בין בתך לאביה משמר ערוץ 'תת-קרקעי' גם אליך, ולא כדאי להפוך את זה למאבק בינך לבין בעלך. מבלי לערער על החוויה האישית שלך, נדמה לי שהקושי שלך נובע לא רק מתחושות של נטישה והתעלמות, אלא גם מתחושה של איבוד השליטה על התנהגותם והחלטותיהם של האחרים. זוהי סוגיה טיפולית חשובה, וכדאי לתת לה מקום בפגישות שלך עם הפסיכולוגית. אני חושבת שאם בתך תטופל גם היא, יש סיכוי טוב לעיבוד הכעסים הישנים, והכנת השטח לחידוש הקשר, במתכונת חדשה ושונה, שתתאים לצרכים העכשוויים של שתיכן. נסי לשמור על אופטימיות ורוח טובה, והמשיכי לעדכן. שבת שלום ליאת

Liat, Originally my daughter told me that when I have my 4th session I must ask her to come- well I sms'd her to come to the third session as I was worried that the 4th one would be too far away with all the hols. She refused- my 4th one is on MOnday. Should I sms her again OR leave it.? I am really scared to make contact - It was a little difficult for me understanding when you mentioned my husband's relationship with my daughter as 'tat karkait'- did you mean secretive OR simply a channel they are keeping open as she doesn't really mention me although my husband says that at times my name does come up- he too doesn't seem to fill me in with too much information. . I really am trying but have to confess that this is a nightmare for me as it has never happened before AND dammit I am not always the wrong one!

ראשית תודה על התגובה למטה,(התשובות שלך תמיד עוזרות, תודה) בתקופה האחרונה שלי יש לי בעיה די קשה שמטרידה אותי אני לא מצליחה להעלות אותה בטיפול.. יותר נכון מרגישה שלא רוצה לדבר על זה(גם לא לכתוב) איתה לא רוצה להכניס אותה לפרטים הקטנים באופן כללי הסברתי מה קרה (למרות שהיא ניסתה לברר מה קרה בדיוק ) אבל זה מלווה אותי ביום ויום וקשה לי לבד עם זה. אני בטיפול 3 שנים די מחבבת את הפסיכולוגית שלי אבל אני מרגישה שיש לי בעיה לשתף אותה בזה ובעוד כמה נושאים בחיי מצד שני הייתי פעם בייעוץ אצל פסיכיאטר ואני מרגיש שאיתו יהיה לי קל יותר ונוח לדבר על העניין, אני לא מצליחה להבין אולי דווקא הקשר החזק מונע ממני ויותר נוח לי לספר לאדם נחמד שכמעט זר לי את העניין . לפעמים אני מרגישה שהקשר המחבב וכד' ופרק הזמן הארוך מפריעים לי להעלות נושאים שונים.. דברים שאולי מתביישים בהם וכד' ואם אדם זר זה יותר קל.. האם זה נכון ללכת במקביל למטפל נוסף לתקופה..(ממש רק לפגישה או שתיים) ובכלל למה קשר מפריע להלעות דברים כאובים? (תודה ליאת גם על כל התגובות שהגבת במהלך כל התקופה*

שלום רחל, טיפול אצל שני מטפלים, בו זמנית, אינו פיתרון טוב (אלא אם מדובר בפנייה לפסיכיאטר, כמו שכבר עשית). אם יש נושא שאינו מדובר ביניכן, חשוב להבין את הקושי, ולא לנסות לעקוף אותו מלאכותית. הרי אם אינכן יכולות לדבר - מה הטעם בטיפול? אם את מרגישה שבעקבות הקרבה ביניכן (או משהו אחר) נשחקה העמדה הטיפולית שלה, יש מקום לשקול החלפת מטפלת. אם אין הדבר כך, עליך לדבר איתה על תחושותיך, להתגבר על המבוכה, ולבדוק לעומק את המקורות האמיתיים להימנעות שלך. בברכה ליאת

היי אני בת 24 בעלי בן 37 נשואים 7 חודשים שנינו מתרבות שמרנית לכן לא היה סקס לפני כן אנחנו גרים ביחידה נפרת מהוריו סלון חדר שינה שירותים נפרדים מטבח משותף אימו בת 67 אביו 78 אביו חולה אלצהיימר במצב די מתקדם מה שמקשה על כולנו אך לא מעונינים לקחת אותו לבית אבות כמו כן אימו עברה צנתור ברגל לפני כחודשיים והיא זו שמטפלת בבעל.אני ובעלי מסתדרים ולא רבים ביננו הבעיה היא תחום הסקס כבר חודש הוא לא שוכב איתי כלל אין חיבוקים נשקות ועוד אומר לי שזה זמני ולא יודע כמה זמן ייקח ושזה בגלל המצב בבית ( כלומר המצב שגורם מחלת אביו בבית) הוא לוקח סרוקסט שהתחיל לקחת במלחמת לבנון השנייה כתוב עליו שיכול לגרום לאי תפקוד מיני גם בתחילת נישואים היה יושב ורואה סדרות טלויזיה בלילות ורק פעם בשבוע שוכבים (מקודם לא שכבנו או התמזמזנו אף פעם)וגם אז הסקס היה רק כאשר אנו רוצים ללכת לישון אין לנו אפשרות להשכיר דירה בכלל אז מה עושים? אני באמת אמורה לחכות לו עד שהמצב ישתפר? כי הרי ידוע שמחלה כזו לא מבריאה? הזוגיות שלנו נראית לי לא בריאה דיברתי איתו על העניין הרבה אך לא עוזר ממשיך לטעון שזה זמני מה עושים??????????מאוד קשה לי ככה!!!!! כרגע בעלי מסרב ללכת לטיפול זוגי בטענה שזה לא יעזור בכל אופן בגלל המצב הוא אמר לי לפני איזה שבועיים שהוא רגוע יותר בחוץ אז אמרתי לו שנצא ונשכב אך גם לזה הוא ממציא תירוצים באופן כללי הוא חושב שהסקס ביננו טוב כי אני פעילה בסקס לא מסרבת לחידושים ומין אוראלי וכו...

שלום רווית, הסיפור שלך מוכר לנו היטב. נדמה לי שבמצב העניינים, כפי שאת מתארת אותו, אין מנוס אלא לפנות לטיפול פרטני, בו תוכלי לבדוק האם את יכולה ורוצה להמשיך בקשר הזה. העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך כרגע, זה להימנע ככל יכולתך מהריון, שעלול לסבך את מצבך אף יותר. בהצלחה ליאת

הייתי מציע לך להרפות קצת מהנושא הזה. אני יכול להבין אותך, גם אני סובל מבעיות דומות ומטופל תרופתית+שיחות, אבל לדעתי לא בריא כל כך ליהיות תלוי במטפלת שלך, צריך להבין שזה לא קשר אמיתי זה בסה"כ יעוץ ותמיכה, פעם בשבוע ומוגבל בזמן. תנסי לחיות את החיים ולא את הטיפול, זה יסיח את דעתך ויעזור יותר לדעתי, את צריכה לצבור ביטחון מפעולות שתעשי למען עצמך. אני לא כותב את הדברים האלה כי אני יודע יותר מימך, אלה פשוט זה הדברים הנכונים לעשות ,פלוס כמובן הטיפול המשולב שאת נימצאת עכשיו.

שוקי שלום, הגבתי לך ולשאר המשתתפים בהודעה למטה.

בס"ד היי ליאת, אני מטופלת בשירות הפסיכולוגי של מוסד אקדמי כלשהו. זה מקום קטן, ויצא שאני מכירה מס' מטופלים של הפסיכולוגית שלי. זה לא נעים כל כך, וחוץ מזה שאני גם נגררת לשמוע שיחות על הטיפולים האחרים של הפסיכולוגית. אני יכולה להמנע מכך, אבל זה מאוד מעניין ומסקרן לשמוע איך היא עם מטופלים אחרים. אז אני נשארת שם, ומוכנה לשמוע. קצת מזוכיסטי מצידי. אני מרגישה שזה מאוד פוגע בי, בטיפול, מכניס הרגשה של תסכול, של קינאה. אם אני מדברת בטיפול על מישהו שמטופל אצלה, על דברים ששמעתי ממנו על הטיפול שלו, היא מייד עוצרת אותי. אומרת שהיא מעדיפה לא להיכנס לזה, כי היא לא יכולה לדבר עליהם. למה זו צריכה להיות בעיה שלי שהיא מטפלת באנשים שאני מכירה? אני בסהכ מנסה לספר מה שמפריע לי. שתתמודד! זה מאוד מעצבן. ומאוד מעצבן להכיר אותם. אבל למה אני צריכה להתחשב ברגשות שלה בטיפול שלי? אני בטיפול כמעט שנתיים.זה טיפול ראשון. חשבתי להחליף מטפל. אני גם מסיימת ללמוד השנה, אז אפשר למצוא אולי משהו קצת יותר קרוב לבית אפילו. אבל, זה קצת חבל כי מבחינת ההתקדמות שלי אני די בהתחלה, וחבל לעבור את אותו תהליך ארוך שוב עם מטפל אחר. אני לא אפסיק לשמוע את השיחות האלה, אני כאילו חייבת לדעת. מבינה? ואחת מהמטופלות היא חברה טובה שלי, שבטח אשאר איתה בקשר גם כשנסיים ללמוד בע"ה. והיא מספרת הרבה. אני לא יודעת בעצם מה אני שואלת, אני בעצם חוסמת בעצמי את כל אפשרויות המילוט. אשמח לשמוע את דעתך. שבת שלום יהלי

אני כ"כ מכירה את זה!!זה קרה גם לי כשלמדתי במכללה והפסיכולוגית טיפלה בעוד אנשים שהכרתי (וראיתי אותם יוצאים או באים אליה) זה מתסכל ממש........אף פעם לא העזתי להגיד לה משהו על זה אבל זה בגלל שאין ברירה ממילא היא מטפלת במקום כזה וצריך לקחת בחשבון ששאר המטופלים נמצאים איפה שהוא בסביבתך......... אני מציעה לך לנסות לא להיכנס לשיחות האלו ואם אין ברירה תגידי לעצמך שהיא אחרי הכל מתאימה את עצמה כל פעם למי שסביבה אין ממש טעם לעשות השוואות............... ותאמיני לי שאני מכירה את זה אבל בואי נגיד שאם טוב לך איתה לא כדאי להחליף מטפלת בגלל זה...................... ת.

שלום יהלי, המצב שאת מתארת הוא מוכר ורווח במדינה הקטנה שלנו. בדר"כ מטפלים יודעים להתמודד איתו במידה לא מבוטלת של הצלחה. בהחלט יש מקום לדון בטיפול על נוכחותם המעיקה של ה"אחאים" שלך, אך עליך לעשות זאת מבלי להיכנס לפרטי הטיפול שלהם. פרטים אלה אינם באמת נחוצים לצורך העניין. הסירוב שלה לדבר על כך מבטיח לך שתנהג באופן דומה גם כלפייך, ותשמור את פרטי הטיפול שלך מחוץ לתחום השגתם של האחרים. עם זאת, עלי לומר לך בכנות שמצב בו שתי חברות קרובות מאד מטופלות אצל אותה מטפלת הוא בעייתי, ויש לעשות הכל כדי למנוע זאת. המצב שאת מתארת בסוף דברייך מעלה שאלה לגבי כדאיותו של טיפול כזה. בברכה ליאת

שלום רב, אני בגיל 30 + ועובר משבר. אני מטופל אצל פסיכולוג ולוקח כדורים נגד דכאון. אני יוצא לדייטים וגם אם אני לא מתאהב במבט ראשון (אני יודע שזה מאוד ילדותי..) אני נגרר ונתלה אחרי הבחורה ומביע התעניינות. לא ברור למה? לא ברור למה לא הגעתי לתובנות עם המטפל בכל מקרה שאלתי מתי לחשוף את העניין הרפואי, אני ממש לא רוצה לצאת שקרן ואומנם אני לא צריך להציג את תיקי הרפואי אבל בכל זאת לא נעים לי להחשף מחשש למרמה. עצות?

שלום שימי, על דפוסי ההתנהגות הבינאישית שלך כדאי מאד לדבר בתוך הטיפול, שכן תובנות יכולות לצמוח רק תוך היכרות קרובה עם מערך הכוחות שפעלו/פועלים עליך מאז היית ילד. בעניין החשיפה, אני סבורה שעליך להתייחס אל הטיפול התרופתי כאל עניין אישי מאד, אותו נחוץ לחשוף רק מול אדם קרוב שנמצא ראוי לאמונך. בדייטים ראשוניים אין סיבה ממשית לדבר על כך - לא בגלל בושה או מבוכה, אלא פשוט כי זה לא תואם! בדייטים ראשונים (כך אני מקווה מאד) אינך מוסר עוד המון פרטים אחרים על חייך, כמו מצב פקדונות הפק"מ שלך, כמו האם אתה נוחר, או מה רמת הכולסטרול בדם שלך, יחסיך עם אמך, או הרגלי היציאות שלך. לכל אלה יכולה להיות השפעה מכרעת על חיי הנישואין שלך, ובכל זאת אינך מרגיש שקרן כל עוד הם חסויים. כדאי לנהוג באופן דומה גם בנושא התרופות שאתה נוטל, יהיו אשר יהיו. שבת שלום ליאת

ליאת שלום, הפעם נראה לי שכולם שונאים אותי,ובמיוחד נראה לי שנמאסתי על המטפלת שלי,איני בטוחה אך זו תחושה שקיבלתי ממנה{בשיחה הטלפונית השבועית הקצרה שהיתה לי איתה,ושבה אמרה לי שהיא חושבת שזה מיותר ושפיתחתי תלות ושמעוד שבועיים נפסיק עם השיחות},ונראה לי שזה קשור לכך שבפגישה אמרתי לה שכל השבוע אני מחכה רק לטיפול אצלה ושאני מרגישה שנקשרתי אליה ולטיפול,ונראה לי שזו היתה שטות לעשות זאת,כי תמיד שאני 'פותחת את ליבי' בפני מישהו אני נפגעת,ונראה לי שאולי נמאסתי עליה,כמו שאני נמאסת על כולם,וזה עצוב לי לחשוב כך,אךך המחשבות לא מפסיקות להטריד אותי. מה דעתך?

להפסקת השיחות התכוונתי לשיחות הטלפוניות-שהיו הקשר היחידי איתה במשך השבוע חוץ מהפגישה עצמה.

כדאי לך לקרוא את ההתכתבויות שבין ליאת ו - ME שמתעסקות בנושאים של תלות גבולות ומיאוס ותוכלי לראות גם את ההתפתחות. [ ME, כל הכבוד גם ממני ]. יש גם עצים אחרים שנושאם תלות בטיפול ו/או גבולות בטיפול. המטפלת שלך כנראה שמה גבול [ שזה כואב ] שכולו למען הטיפול שלך. הכוונה העיקרית היא לעזור לך בצורה מקצועית כמו שצריך ולקדם את הטיפול. ברוב רוב רוב המקרים (לפחות של קשר מטפל-מטופל) אין בכך כדי להביע מיאוס, וביחד צריך לשים לב לחוויה הפנימית של המטופל. לדעתי זה אומר שחשוב שתביאי את ההרגשה ששונאים אותך ושנמאס למטפלת וכל הדברים האלה שעלו לך בראש בעקבות השיחה הטלפונית ותוכנה לטיפול בעצמו. (ליאת, גנבתי קצת מהמילים שלך שבעצים אחרים)

שלום למשתנה ולמגיבה האלמונית, נושא הגבולות אכן נדון כאן הרבה לאחרונה, ואני מצטרפת להזמנה לדפדף קצת אחורה ולקרוא. שיחות טלפוניות בין הפגישות אינן דבר רצוי כלל וכלל, והן נועדו בעיקר לצורך תיאום זמנים. השיח בין המפגשים מחליש את כוחו של הטיפול ושוחק את כלי עבודתו של המטפל. פסיכולוג נבון הוא מי שעוצר את הסחף לפני הנזקים. אין לי ספק שתוכלי להמשיך ולפתוח את לבך בפני המטפלת שלך, ולזכות לכל הקשב והאהדה במסגרת השעה הטיפולית. בסופו של דבר זהו החוזה ואלה החוקים ששתיכן קיבלתן על עצמכן בראשיתו של הקשר הטיפולי. נסי לבחון עם עצמך - מנין צץ הצורך לקרוא תגר על מה שידוע ומסוכם מראש? חומר למחשבה ליאת

ליאת, אני מבינה את הקטע של לא לצלצל הרי זה ההעבודה שלו ויש את העניין שגם למטפל יש חיים אישיים משלו וצריך להשאיר לו אותם. (כמו שאני לא מצפה שיתקשרו מהעבודה מעבר לשעות העבודה) אבל יש משהו פתטי בחמישים דקות האלה בשבוע שכאלו יצילו אנשים , אני חושבת הרבה ובעיקר לגבי החלטות ושינויים די מהותיים שאני לא מצליחה לדחוס אותם לחמישים דקות, לאחר מכן שהפסיכולגוית שלי תשמע שעשיתי צעדים אלו בלי לספר היא תגיב ששוב אני לא מספרת ומשתפת אותה. אני ממש לא יודעת איך להתייחס לטיפול הפסיכלוגי. (הכי מצחיק שבסוף פגישה הדבר היחיד שיש למטפל לומר זה "אין לי משהו חכם לומר לך" או אני לא מספיק חכם)

לליאת ולמשתתפים האחרים, תודה על תגובתכם, ליאת - חשוב לי להדגיש שלא קראתי תיגר על שום-דבר,הרי המטפלת בעצמה הציעה את עיניין השיחה הטלפונית פעם בשבוע במפגש הראשון שהיה לנו,לא אני ביקשתי זאת ,כמו אצל המטפל הקודם שהיתי אצלו שהוא בעצמו ביקש שאתקשר אליו מידי-יום ואדווח בקצרה איך אני מרגישה וכו',ולי זה לא היה כ"כ נוח,כי לא תמיד התחשק לי להתקשר אליו ולדבר (אפילו אם זה לדקה-שתיים) על מה שמציק לי ואם ביצעתי את משימותיו; לא אשקר - זה נתן לי תחושת ביטחון ולפעמים חיכיתי כבר להתקשר אליו,ואיני חושבת שזה פגע בצורה כלשהיא בקשר בינינו,להיפך-זה עזר לי להיות יותר פתוחה-כנה איתו, ולדבר איתו על כל נושא-גם אם הוא מביך ביותר.הסיבה שהפסקתי את הטיפול אצלו היתה בעיקר כספית,אך גם שנמאס לי באותה תקופה מכל עיניין הטיפולים ולא היה לי כוח להתמודד איתם,ולכן עזבתי לתקופה של כחצי שנה או יותר. אז ליאת תגידי למה זה כ"כ כ"כ נורא אם אדע שבמהלך השבוע אם אהיה במשבר כלשהוא ולא אהיה מסוגלת לשתף בו את האחרים,אדע שהאדם היחיד שאני משתפת אותו בכל מה שעבר עליי (הפסיכולוג/ית),יהיה זמין עבורי-אפילו אם זה לזמן קצר ביותר? האם עדיף שבאותו זמן אכנס לייאוש נוראי ואסתגר בתוך עצמי? לא מובן לי למה שיחות קצרות בין המפגשים מחלישות את כולו של הטיפול וכו'-במה זה כ"כ יכול להזיק? כמובן שהדבר הטוב היה לקבוע יותר מפגישה אחת במהלך השבוע,אך זה תמיד אפשרי,במיוחד במקרה שלי - שאני 'נאבקת' כדי לממן את הטיפול פעם בשבוע,אז בטח שלא אוכל יותר מזה. בתודה מראש, ושבת-שלום, משתנה

אבודים נשוטט ביער מדשדשים בקרקע הלחה, מבקשים להשאיר עקבות שיבואו לחפש אחרינו, שיראו, כי היינו כאן ויובילונו החוצה אל קרחת היער, מתוך הסבך החשוך – אל האור הבהיר. אבודים נשוטט ביער זועקים בינות גזעים ותיקים, המשיבים קריאתנו ללא מענה. ולא באו לחפש אחרינו, לא ראו, כי היינו כאן. לא הובילונו החוצה אל קרחת היער, מתוך הסבך החשוך – אל האור הבהיר. אני צריכה פתרון אמיתי,מעשי,אני רוצה שתהיה לי מעין "אמא",רק תחליף, אחת "גדולה" שתהיה לי "מנטור" ושאוכל לבוא אליה לחיבוק וחיזוק ונחמה,לנוח פעם אחת מהכמיהה הבלתי נסבלת שקורעת בי עוד ועוד עד שנמאס.אי אפשר לחיות ככה, לדמם לאטי ולדעת שהחיבוק הזה יכול להיות מעין אגד מדבק, לרצות כל כל כך עד שהגוף רפה וכואב הכל נמס וחרב ואני צריכה שיאחזו ויאספו.אותי.רק חיבוק כזה.לעזאזל הכל.די.

ויק, את לא סתם מנסה לקבל את החיבוק במקום היחיד שאת יודעת שהוא לא יכול לבוא, דווקא האיסור וחוסר האפשרות הופכים אותו להיות "החיבוק הנכון " הנעלם, זה שאנחנו מחפשים, ברגע שנקבל אותו הוא יהפוך להיות החיבוק של הילדים שלנו, של הסבים של החברים, כל החיבוקים הכנים שלא עוזרים בכלום להעלים את החור..אני מכירה את זה. נאבקתי ונאבקתי. אבל החיבוק הזה איננו. כשמשלימים עם זה החור מפסיק קצת לינוק. אני יודעת שזה אכזרי, אבל משום מה אני מאחלת לך שלא יפסיק, לפחות אצלי, חשבתי שהיעוד שלי הוא להיות סופרת, ומאז שהחור נסתם קצת אין כתיבה, אין יכולת להפוך את הסבל למשהו קצת נסבל..נורא, והנה אני רואה מולי משוררת מחוננת, רגישה, איזו כתיבה..הורדת לי דמעות..הכל התחבר בשיר הזה..חבל שככה מזהים את הכאב המושלם. אבל למרות שהגזעים הותיקים כבר לא עונים, הם שם, הם מקיפים אותנו..אם הם היו מפנים את מקומם והיית יוצאת לקרחת היער..היית באמת לבד..אל תהיי. תמצאי את החיבוק הזה בתוך עצמך...אני יודעת שאת יכולה שבוע טוב. תמשיכי לכתוב, אשמח מאוד לקרוא עוד מהדברים שלך.

שלום ויק, הלוואי שהיה לי פיתרון לשלוח לך, משהו שיעצור את הדימום. הכאב שלך מותיר בקרקע הרכה שלנו את עקבותיו המשורטטות ביד אמן. הלוואי שתמצאי את דרכך מן הסבך החשוך אל המואר והמנחם. מגיע לך כל כך. ליאת

ליאת אני מוצאת עצמי רושמת לך באמצע היום...השבוע הזה לא נגמר.אני לא יכולה לעבוד שבוע שלם ללא חגים.והשעה רק שלוש בצהריים איפה כל החגים? ואגב נפגשתי עם הפסיכולוגית... את זוכרת שפעם רשמת לי בעניין העיניים הירוקות? בזמנו סיפרתי לפסיכולוגית על מה שרשמת(היא גם מכירה אותך) אז היא עושה בזה שימוש משודרג- תסמין העיניים הירוקות. זוכרת במה מדובר? יאללה ביי

ME ערב טוב בגלל שביקשת כל כך יפה, ארגנתי לך חג השבוע. עניין של כמה ימים. אם תהיי טובה יהיו אפילו זיקוקים. תזכירי לי את עניין העיניים הירוקות בבקשה, כי כמה שניסיתי - לא הצלחתי לזכור. ליל מנוחה ליאת

בוקר טוב ליאת רשמת לי פעם על התנגדות לטיפול. שההתנגדות לא אישית נגדה אלא בכלל לטיפול. וכשאני מתנגדת אני יכולה לפסול אותה בגלל צבע העיניים שלה.עכשיו נזכרת? בכל מקרה היא עושה בזה שימוש גם במקומות אחרים....איך נקראת התופעה? הפרעה נוספת להכניס לרשימה? רציתי לשאול אותך משהו נוסף, משבוע שעבר. התוכלי לפרט קצת יותר לגבי התקפת הSETTING הטיפולי? הזכרת גם את ציר קרבה נפרדות. אשמח לשמוע הסבר פסיכולוגי:) ובעניין החגים אין עוד הרבה חגים באופק. באמת ששבוע שלם ללא חופש מתיש....תודי.. הורגלתי ליומיים חופש יומיים עבודה... ותודה על הזיקוקים אני אוהבת סופ"ש נעים ותודה

כל הטיפולים והדיבורים זה שטויות בזבוז זמן ללא תוצאות מיותר

יודע מה??? גם אני התחלתי להרגיש כך אחרי שנה של טיפול. אני עדיין כועסת, מתעצבנת, שונאת אותם הדברים. ואני עדיין חושבת ומתנהגת אותו הדבר. אז מה קיבלתי בתמורה, כלום!!! בעצם אולי רק הוספתי עוד קשר בחיי החברתיים...זהו.....!!!! אשמח לשמוע על "סיפורי הצלחה" גדולים, אחרי טיפול,.....אם יש דבר כזה???!!!

ערב טוב, כנראה שלא הכל מתאים לכולם. ממש כמו נישואין, חדר כושר או סושי. עניין של בחירה חופשית, סקרנות וצורך. שמחה שאתם כאן בכל זאת. ליאת

האמת היא שכבר הרבה זמן אני שותפה לפורום אבל באופן פסיבי, מקשיבה וקוראת, מפנימה וכואבת את כאב כולם,לומדת מהחכמים ומבעלי הנסיון ובעיקר מקנה לעצמי כלים של התמודדות עם כאב. אני מוכרחה להגיד שגם אני - מרגישה כמוך - מתקרבת ומתרחקת למטפלת לא יודעת אך לקבל את תחושת הנזקקות הזאת שנוצרה בי עקב הטיפול (פעם ראשונה שאני בטיפול ובערך כחודשיים) קשה לי לתת אמון, להתמסר ומעל הכל גם אני כמוך - התנתקתי מהטיפול במהלך חופשת הפסח וגם אחריה. בשיחה טלפונית שניהלתי עם המטפלת הבהרתי לה כמה קשה לחזור לחדר, לטיפול, לראות אותה , כמה כוחות צריך לגייס בשביל החזרה הזאת...ושאין לי אותם כרגע . אכן התנתקתי אבל גם ידעתי שזה בעצם רק סוג של בריחה, הדחקה ושעליי להיות חזקה כדי להבין שהדרך הנכונה היא החזרה. אכן לפני מס' ימים חזרתי - אחרי שהחזרתי לעצמי את מרחק הביטחון שהייתי צריכה לעצמי ואני עדיין מרגישה שלמה עם ההחלטה. חשוב שתשתפי את המטפלת במה שעובר - הבירי לה עם יד על הלב מה באמת את מרגישה - אני בטוחה שהיא תכבד את זה - ושאת תוכלי להחזיר את עצמך למסלול בקצב שלך ובדרך הנכונה. תהיי חזקה... איתך ופה.

כולכם מוזמנים להגיב...

היי עצמאית, תודה על השיתוף זה ממש נוגע ללב. אני מריכה לחזור מחר, ואני כבר מכינה את עצמי, איך אני לא אגיב על זה, ומה אני אגיד כשהיא תשאל על זה... וכל מיני תסריטים של התנגדות. למרות כמו שאמרתי מקודם, אני כבר עייפה מזה, אבל אינו יכולה ואינני מצליחה, או אולי אינני רוצה בקרבה של מישהו זר!!! יכול להיות ליאת??? אני לא מצליחה לראות בחדר הטיפולי מקום לצמיחה אישית ועזרה, אני פשוט מתנהגת שם כאילו שאני במלחמה.!!!

שלום לעצמאית ולכרמית, כל כך הרבה אנרגיה ומאמץ המושקעים בהכחשת הנזקקות והתלות, יכולים להיות הד רחוק לימים בהם צרכי התלות הללו לא פגשו מן העבר האחר את המגע הנכון. חשבו על ילד קטן שצריך לקפוץ מגובה, מצפה לפגוש ידיים חסונות ואוהבות שיושטו אליו. אחרי שהוא קופץ, הוא מגלה שאף אחד לא היה שם כדי לתפוס, ונחבט אל הרצפה הקשה בעלבון וכאב. מעתה, הוא יהיה קופץ העשוי ללא חת, יעדיף להיחבל ולהתגבר, ובלבד שלא להזדקק שוב למגע הרך שהכזיב. יש מטפלים הנכונים להשאיר את זרועותיהם פתוחות שבועות, חודשים ושנים, בעקשנות מעוררת השתאות, מוכנים לרגע שהמטופל שלהם יחליט לנסות שוב. :-)) ליאת

ערב טוב, אני עברתי התעללות בילדות, באופן חד פעמי, על ידי חברים. הדחקתי את העניין יותר מ-25 שנים, אבל הוא עלה בעת הטיפול שאני עוברת עכשיו. הבעיה שרציתי שתתיחסי אליה שכל הזמן אני מנסה לשכנע את עצמי שאולי זה פנטזיה שלי, משהו שלא היה ולא נברא. אני לא יודעת למה מחשבות אלו חוזרות אלי, למרות שאני זוכרת את פרטי המקרה בדיוק. איך את מסבירה את זה? אני אפילו מתחמקת לפעמים מלדבר על הנושא בטיפול, כי יש תקופות שאני משוכנעת שזה לא היה.

שלום שיר, התהייה שאת מתארת, האם האירוע המכאיב התרחש או שמא הוא פרי דמיונך, בהחלט מוכרת. יש בכך אלמנט הגנתי מסוים - הלא אם האירוע לא התרחש 'ניצלנו' מכל הכאב שהוא מנת חלקנו... אני מציעה לדבר בטיפול על התהייה הזו, ועל הההתחמקות מדיבור על הנושא. אין לי ספק שאם תאפשרי לעצמך לדבר על האירוע התהיות שלך יתבהרו בהדרגה. בהצלחה, אורנה

לא באמת יכולה. לא יכולה לחיות עם זה. ויק.

אני מרגישה שאני רוצה להעניש את עצמי

ויק היקרה ש

ויק היקרה ש

ויק היקרה שלום, אומנם אינך ילדה של אף-אחד ואני חשה בכאב שלך,אך תיזכרי דבר אדיר שהבנתי שאת כן - את אמא - יש מישהו בעולם הזה שנתת לו חיים ואת היחידה שבאמת תדאג שחייו יהיו טובים,וזה לא דבר מובן-מאליו; תזכרי תמיד שיש לך את הזכות האדירה להיות אמא של מישהו-לדעת שחלק ממך יצר אדם אחר ונמצא באותו אדם. ובכך שתענישי את עצמך,תענישי גם את ילדך או ילדתך,שתלויים בך,ושכאב שלך הוא כאב שלהם (לפחות זה מה שנראה לי,כי כשכואב להוריי אז כואב גם לי). מקווה שתרגישי יותר טוב. מצטערת על ההודעות המיותרות,שנשלחו לי לפני שהספקתי לרשום את ההודעה. משתנה

ויק יקרה יקרה, החזיקי מעמד. ההקלה תבוא, אנחנו נוטים לשכוח אותה כשהיא רחוקה. מאחלת לך לילה של שינה רגועה ומנחמת, אורנה

אז ככה:אני וחבר שלי לא שוכבים כבר חודש והיינו בדר"כ שוכבים 3-4 פעמים בשבוע וכל פעם שאני מנסה ליזום הוא מתחק הקשר בסהכ רגיל וזורם האם יש לי סיבה לדאוג??

שלום עדי, מאחר והירידה בתדירות יחסי המין היא דרסטית ומעוררת תהיות, אני מאמינה ששיחה כנה בנושא היא הכרחית. בעקבות השיחה תדעי טוב יותר האם יש סיבה לדאגה. בברכה, אורנה

שלום אני אחרי שנה וחצי של טיפול (זה היה יותר התנגדות ולחימה מאשר טיפול). הבעיה שבכל פעם שאני מרגישה שאני מתקרבת אליה (או שהיא אלי), נהיית יותר פתוחה ושקופה, אני מפחדת נורא ועושה כמה צעדים אחורה. בכדי לתת לי הרגשת בטחון, היא נתנה לי את האפשרות להיות איתה בקשר בין הפגישות, טלפון או SMS. אחרי שבועים של חופש פסח, אין לי כוח לחזור, וכל החופש התנתקתי ממנה, אני אפילו מחקתי את המספר שלה מהפלפון שלי על מנת שלא יהיה נגיש להודעות מידיות או לשיחה סתמית. אני מפחדת, ומתביישת בלהראות תלויה, זקוקה, וחלשה. אבל אני גם עייפה מלהלחם עם עצמי. זה גוזל ממני הרבה כוחות, ושעות, ומאמצים שהייתי יכולה לעשות בהם הרבה. (את החלק הזה של להלחם בעצמי כנגד התלות בה היא לא יודעת עליו). מה לעשות?

שלום כרמית, טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול להעלות שאלות של תלות, התמסרות, אמון באחר וכד' לקדמת הבמה. אלו הן שאלות אנושיות חשובות ביותר, וכדאי להשקיע בהן מחשבה ועבודה טיפולית. הדבר החשוב ביותר הוא לדבר עם המטפלת שלך על התחושות שאת מסתירה - הפחד, הבושה להיראות זקוקה וחלשה, תחושת העייפות. כשאת לא מדברת איתה על תחשות אלה את בעצם לא משתמשת בה ובטיפול באופן מלא, וחבל... מוכנה לנסות? אורנה

שלום! טופלתי על ידי פסיכולוגית אשר בדיעבד הסתבר כי היא אינה מורשית לעסוק במקצוע בארה"ב אם כי היא מורשית לעבוד בארץ היא מציגה עצמה כפסיכולוגית אחראית וראשית לשעבר של בית החולים תל השומר וטוענת כי עבדה שם 23 שנים ואף מציגה מכתבי המלצות כיצד ניתן לאמת זאת? יצרתי קשר עם ביה"ח בדרכים רבות אך לא משיבים לאי מיילים ולא עונים לטלפון אני מאוד מבולבלת לגבי הטיפול עצמו כיוון שהעובדה שהיא אינה מורשית גרמה לאבד את האמון במטפלת היא בתגובה טענה כי עצם הבדיקה מצידי וההתעסקות בבדיקת עברה מצביעה על בעיות שלי היא מודה שהיא אינה מורשית לעבוד בחול שכן היא אינה מאמינה במסגרות אני כמובן איבדתי אמון בה ובטיפול שלה אני מרגישה צורך לברר את הענין מה אתם מציעים לעשות? אם היא אף משקרת לענין עברה אני שוקלת להתלונן עליה כאן כיוון שאני חוששת שהיא לא צריכה לטפל באנשים אם היא אכן לא אמינה תודה רבה רינה

למה מה קרה? התקדמת מדי בטפול שאת כל כך רוצה להרוס? 23 שנים בתל השומר - ואת שואלת אם היא מורשית לעבוד כפסיכולוגית? לידיעתך הרבה מטפלים שקיבלו הרשאה בארצות הברית לא מקבלים אותה בארץ. סתם, לידיעתך... rivka

Just to clarify - based on what someone in Israel said, she lied about her history in Israel. She was NOT working in tel hashomer for 23 years I hope it was clear from my initial question. In any event, Rivka, I was interested in a professional person's opinion.

שלום רינה, רשיון מקצועי אינו עובר אוטומטית ממדינה למדינה, ולכן בהחלט יתכן שמדובר בפסיכולוגית מוסמכת בארץ שלא קבלה הסמכה בארה"ב. מאחר והיא עובדת בארה"ב ולא בארץ, נראה לי נכון יותר לבדוק את נושא העבודה ללא רישוי בארה"ב. לגבי הארץ, את יכולה לפנות למועצת הפסיכולוגים ולהתייעץ עמם בנושא. בברכה, אורנה