פורום פסיכולוגיה קלינית

אני ירדתי לגמרי מהפסים. ילדתי לפני 4.5 חודשים תינוקת מדהימה. אין מאושרת ממני (ומבעלי). אני ובעלי כרגע גרים בחדר אצל ההורים שלי. זה יימשך עד שהילדה תהיה בת שנה וחצי בערך ואז נעבור לביתנו החדש. כתוצאה מהמגורים המשותפים,ומכיוון שאמא שלי אוהבת מאוד את הילדה, היא הרבה איתה. בנוסף, חזרתי לפני כשבוע לעבודה ואמא שלי מטפלת בה. (טיפול ממש מעולה). הכל מושלם לא? אז זהו שלא. במקום לשמוח הכי בעולם, יש לי אובססיה שלא עוברת וגורמת לי לבכות כל יום. הכנסתי לי לראש שהילדה נקשרה יותר לאמא שלי, ושהיא תתבלבל ותחשוב שהיא אמא שלה ולא אני ועוד כל מיני דברים בסגנון הזה. בפועל יוצא שאמא שלי יותר עם הילדה כי היא גם מטפלת בה שאני בעבודה וגם כשאני חוזרת אז היא הרבה באה אליה כאילו שהיא לא היתה איתה כל היום. יוצא שהילדה רואה אותה ממש הרבה. אני מקנאה וכל הזמן רואה שהילדה מגיבה אליה יותר, מחייכת אליה יותר וכאילו אוהבת אותה יותר. הקנאה הזאת גורמת לי לבכות הרבה ולהכניס לי לראש שטויות. זה לא נותן לי מנוחה ואני עצובה במקום רק להנות עם הבת המדהימה שלי. נראה לי שזה אובססיה. האם כדאי לקחת כדורים? יש לציין שאני מאוד אוהבת את אמא שלי והיא ממש מעולה עם הילדה ועוזרת לי המון. אבל השריטה שלי לא עוברת...אני כל הזמן חושבת על זה וזה לא יוצא לי מהראש. מה עושים?

שלום לי, אמהות צעירות, בעיקר חסרות הניסיון, נוטות לדאוג בנוגע לטיב הא?מהו?ת שלהן. בימינו, נשים צעירות חוזרות מהר מאד למעגל העבודה, ומפקידות את התינוק הצעיר בידיה האמונות של המטפלת, מה שמוסיף מעמסה נוספת על רגשי האשם והתהיות "איזו מן אמא אני". מסתבר שתינוקות ופעוטות יודעים היטב מיהי אמם האמיתית, גם כאשר הם נמצאים שעות רבות בטיפולה של אישה אחרת. עם זאת, מאחר ואתם מתגוררים אצל אמך, הגבולות מטושטשים יותר, וה"מטפלת" ממשיכה, למעשה, להיות נוכחת גם בשעות בהן את בבית. לכן, בעיקר כדי להפחית את החרדה שלך, תוכלי להחליט שבשעות בהן את בבית, רק את או בעלך תטפלו בתינוקות, מבלי להתפתות לשירותיה הטובים והזמינים של אמא. כך תוכלי להבטיח לך ולבתך שעות של נחת ואינטימיות מתגמלות, ולאפשר לאמך לנוח, להתפנות לעצמה, ולהגיע ליום המחרת עם כוחות רעננים. תינוקות רבים אוהבים מאד את אמהותיהם, ובכל זאת יוצאים מגדרם למראה סבא וסבתא מפנקים ואוהבים. נסי לשמוח בכך שבתך מקבלת מלוא חופניים אהבה, ואל תוותרי על הפעילויות שלך איתה, גם אם נראה לך שאת פחות מנוסה או בטוחה בעצמך בהשוואה לאמך. עוצמת המצוקה שאת מתארת, מעלה אצלי חשש שמא מדובר במשהו רחב יותר, הקשור למגורים המשותפים ולתחושה של היעדר גבולות והיעדר פרטיות. אם תרגישי שאינך יכולה להתגבר בכוחות עצמך על המוטרדות הזו, יש מקום לשקול פניה להתייעצות פנים אל פנים עם איש מקצוע. בברכה ליאת

תודה ליאת, כשאני חוזרת מהעבודה אני רק איתה ואני לפעמים מתה מעייפות ולא מבקשת עזרה מאמא שלי. הבעיה היא שאנחנו לא יכולים להתחבא אז אמא שלי ממשיכה לראות את הילדה. אומנם כבר לא לטפל אבל לראות ועוד קצת לשחק כן. מהנסיון שיש לך, יש מצב שהילדה יכולה להתבלבל ולחשוב שיש לה 2 אמהות? האם היא תזכור את השנתיים הראשונות? אני פוחדת שהיא תגדל (ועדיין נגור שם) ונניח כשהיא בוכה היא תעדיף ללכת לאמא שלי ולא אליי, ובכלל תיקשר אליה יותר...האם זה הגיוני? למי פונים לטיפול? לפסיכולוג?

ליאת שלום מה הטיפול היעיל למי שאובחן לא רק כחרד חברתית , אלא כסובל מהמפרעת אישיות נמנעת? החל מגיל ההתבגרות ? תודה

שלום אלון, ההבחנה בין חרדה חברתית להפרעה נמנעת אינה תמיד אפשרית או חד משמעית. וכמו שכבר אמרתי כאן בהזדמנות אחרת - לא חשוב איך קוראים להפרעה שלי, חשוב לטפל בה. במקרה של חרדה חברתית והימנעות ממצבים חברתיים מאיימים, הטיפול היעיל יהיה בעל מרכיבים קוגניטיביים-התנהגותיים, עם דגש על הרגישות המופרזת לדחייה. טיפול קבוצתי יכול להיות יעיל יותר מטיפול פרטני, אך במקרים של ביישנות והימנעות קיצונית אפשר להתחיל לבד, ובהמשך לעבור למסגרת קבוצתית. בהצלחה ליאת

זהו ליאת הגיע כנראה הקץ לטיפול שלי....הצלחתי לגרום לפסיכולוגית למאוס בי....(זה קרה ממש לא מזמן)בדיוק כפי שהיה איתך בזמנו....אמרתי לה גם שתוריד אותי מרשימת המטופלים.אני אסתדר לבד... שימי ערוץ 2. ישלי הרגשה שתאהבי את התוכנית והיית צריכה להיות פה אתמול, ירד פה מבול(בחורף לא היה כזה....)

וכן אני גבולית וזה מה שנקרא ACTING OUT

את לא גבולית כולם עוברים את זה משום מה את רוצה להיות גבולית כשאת לא

הי me, בהתחלה רק רציתי לכתוב לך שאני שמחה ששבת קצת לכתוב. אני אוהבת לקרוא ממך (גם כשזה דברים שאני בטוחה שלא קל לכתוב). אבל עכשיו שקראתי את הדברים שוב, בא לי להוסיף עוד משהו. כתבת שתסתדרי לבד.., אני איכשהו בטוחה שאת מסתדרת לבד לא רע. איתה ובלעדיה. לא בטוחה ש'להסתדר', אבל, זה העניין.. אני מקבלת את הרושם שאת רוצה קצת יותר עבור עצמך מרק 'להסתדר' שמחתי כשכתבת ACTING OUT. אני חלשה במינוחים הפסיכולוגיים, אבל נדמה לי שזה מינוח שמשמש כשמתייחסים לתהליך שמתרחש *בתוך* מסגרת הטיפול.. נדמה לי שזה טוב, לא? שלבלבול ולקושי יש מסגרת.., גם אם היא חוטפת בעיטות פה ושם.. 'קשה' ו'רע' לא תמיד חופפים.. אחזיק לך אצבעות

שלום ME, מצטערת שלא הייתי בשבילך כשהיית צריכה (גם פה ירד מבול שמח בלילה). לא יודעת מה קרה לך עם המטפלת אתמול ומדוע החלטת שהיא מאסה בך. לא לגמרי מבינה למה את מתכוונת כשאת אומרת "כמו שקרה גם איתך בזמנו", שהרי מעולם לא היינו בקשר טיפולי, ומעולם לא מאסתי בך. אני חושבת שאני מכירה חלק מהקשיים שלך עם מצבים (בלתי נמנעים) היכולים להתפרש כדחייה או נטישה. יש לי הרגשה שגם את כבר מכירה בהם, ואפילו יודעת לקרוא להם בשם (אגב, acting out אינו נחלתם של הגבוליים בלבד). אני משוכנעת שהמטפלת שלך לא תסיר אותך מהר כל כך מרשימת המטופלים שלה, למרות שהיא יודעת (כמוני וכמוך) שאת יכולה לבד. השאלה החשובה בהרבה, זה האם את יכולה ביחד. יש משהו נעים ומצמיח ביכולת לשרוד סערה. ואת יכולה. שבת שלום ליאת (אגב, מאז שאני 'מזריקה' סופרנו'ס, אין כל סיכוי לערוץ 2. שיחפשו אותי.)

ליאת לא שאלתי לשלומך. מה איתך? עוד לא סיימת לצפות בסדרה? את יודעת אם עדיין אני מפרשת דברים כדחייה(את רואה אני גבולית...) זה רק מראה שכמעט שנה של טיפול (יש לציין ברוטו :) לא הועילה במיוחד.לא? מה דעתך? אספר לך בגדול מה שהיה עם הפסיכולוגית. מתקשורת שהיתה בינינו מחוץ לפגישה הרגשתי שהיא עושה ליטובה שהיא נותנת מענה(יש לציין שהיא לא בעד תקשורת כזו) ויש משפט אחד שאני זוכרת היטב שבו היא אמרה למה זה צריך להיות על חשבון הזמן הפרטי שלי. מה גם ששאלתי קודם אם אפשר ליצור איתה קשר. וכמובן שיש עוד כמה פרטים שהיו מסביב. זה נכון שיש שעה קבועה שנועדה לכך וכו' אבל בכל זאת...אני מרגישה שהיא קרה אלי לעיתים. אז החלטתי בינתיים לבטל את הפגישות. כך תהיה לה שעה פנויה מדיי שבוע... בהודעה הראשונה אולי לא ניסחתי כראוי אבל אני יודעת מה זה אומר ACTING OUT, קראתי לא מעט חומר בנושאים שונים בתחום... לא ציינתי שזה מאפיין רק גבוליים. ולגביך, התכוונתי שהיה שלב שלדעתי מאסת בי זה היה מזמן (אם כי את אומרת שמעולם זה לא קרה...טוב לדעת...). אני חושבת שגם את וגם הפסיכולוגית לעולם לא תודו בכך תקני אותי אם אני טועה(אגב, היא לא שוללת אם אני שואלת אותה). הלא גם אם מטופל שלך לצורך העניין יעשה לך את המוות את לא תאמרי לו שמאסת בו. את יודעת, נראה לי שעם הכסף שהשקעתי בטיפול הייתי כבר יכולה לטוס לאיזו חופשת סקי(לא מזמן עברתי על כל החשבוניות...משעמם לי בחיים הא?) מקווה שעליך אני לא מעיקה שבת שלום

היי ליאת את פה? גם אני פה...:)

שלום, אני מטופלת מעל שנה וחצי, ויש לי הרגשה שהטיפול תקוע (שלפעמים גם המטפלת מצהירה על התקיעות הזו). בדקנו את העניין כמה פעמים, אבל ללא שינוי. שאלתי היא, האם מתור להתייעץ לגבי הטיפול אצל מטפלת אחרת כשאת בתוך תהליך טיפולי? -והאם יש ליידע את הפסיכולוגית הנוכחית? -האם החלפת מטפל היא הפתרון לתקיעות? יש להוסיף שזה פעם ראשנה שאני בטיפול, ואני לא מצליחה להחליט מי האשם בתקיעות הזו.

שלום תמי, פנייה למטפל אחר היא זכות אלמנטרית של כל מטופל, ולדעתי יש טעם לעשות כן רק אם החלטת לסיים את הטיפול בו את נמצאת. כאשר את מציגה את המטרה שלך כ"מציאת האשם" לתקיעות, מתעוררת אצלי תחושה עמומה של התנגדות וקושי לתת אמון במטפלת. בהחלט יתכן שתחושות דומות יתעוררו בך גם מול מטפל אחר, ולכן איני בטוחה שזהו הפיתרון. חשוב לזכור שטיפול טוב אינו מתנהל תמיד ובכל מצב על מי מנוחות, ותקיעויות הן חלק בלתי נמנע מהתהליך המורכב הזה. מקווה שההחלטות שלך - יהיו אשר יהיו - יביאו אותך למקום טוב יותר. בהצלחה ליאת

שלום, אני בחורה בת 18.5 שפשוט לא מרגישה שמח בכלל. כל הזמן בלי סיבה ועם סיבה מרגישה מר בתוכי ולפעמים רבות אני פורצת בבכי וצועקת מילות שנאה כלפי עצמי.. ת'אמת שאני כן שונאת את עצימ ומרגישה מרובעת ומפסידנית... לפעמים בא לי לעשות משהו מטורף כדי שארגיש יותר טוב, מאז שסיימתי תיכון לא עשיתי כלום בחיי וכמעט עברה שנה ואני עוצרת בנקודה מסויימת ואפילו מתדרדרת ..אפילו ללמוד לבחינה הפסיכומטרית לא יכולה בגלל שאני מפחדת שלא אעמוד בזה..אני מפחדת מהכל.. בתיכון הייתי מצליחה ודווקא יש לי ממוצע מצוין אך לא יודעת למה נעצרו לי החיים פה! אפילו במבחן נהיגה לא מצליחה לעבור לעומת שבשעורים אני נוהגת בסדר גמור..למה??????אני מתחילה לרעוד ולא מתרכזת ..למה??? למה אני לוזרית כזאת?? למה אנינ יכולה לעמוד בשום דבר ?? למה אני מפחדת מלהיכשל בעתיד???? למה אני חיה בשגרה הורגת ולא עושה כלום?? למה אני חושבת שאני אכשל בכל אשר אעשה?? למה??? נמאס לי כבר!!!!!! אני לא זזה ולא דינמית..למה לעזאזל למה???? אני אפס עגול! כלום! כל חלומותיי לא יתגשמו ואני זאת שמונעת מהם להתגשם.. למה אני מבודדת את עצמי?? למה אני לא נותנת לאנשים ואפילו ידידים מהעבר להיות בחיי?? אני סוגרת את עצמי ומקווה למות בקרוב! קשה לי אנא עזרו לי, אני רוצה את עצמי בחזרה!

שלום קרול, סיום ביה"ס התיכון הוא נקודת ציון חשובה עבור אנשים צעירים. נקודה משמעותית דומה היא השחרור מהצבא, אך מדברייך הבנתי שאינך מגוייסת, ולכן נישאר עם סיום התיכון. זוהי, למעשה תקופה בה נפרש לפנינו אופק רחב - רחב מדי - של אפשרויות, מה שעלול לעורר חרדה ושיתוק. עד עתה הכל היה מוכתב, ידוע ומוכר, ומעתה - הכל פתוח. אם הצלחת והצטיינת בתיכון, מניין נוצרה התפיסה לפיה את "מפסידנית ולוזרית או אפס עגול"? את שואלת מדוע נעצרו פתאום החיים שלך, ומדוע אינך מצליחה להתארגן על יעד ברור ולחתור אליו. זאת אכן שאלה מעניינת, ויש לי הרגשה שהיא אינה קשורה לביה"ס, ללימודים, או לכישורי הנהיגה שלך. אנחנו מדברים כאן על תפיסה עצמית שלילית, תחושת חוסר ערך וחוסר ביטחון בסיסית, שכנראה לא נולדה היום, וגם לא לפני שנה. כדי להבין את מקורותיה של הבעיה ולהחזיר לעצמך את תחושת השליטה על חייך, אני ממליצה לך מאד ליזום פנייה לפסיכולוג/ית קליני/ת ולהתחיל לברר את השאלות שלך בצורה יסודית באווירה תומכת. מה את אומרת? ליאת

היי אני כל כך מכיר את ההרגשה...שפחד לקחת אחריות על עצמך ולהפוך למי שאת רוצה זה דבר מאוד "מסרס" את חייבת להחליט שאת רוצה להציל את עצמך......ולהוביל את עצמך מקום טוב יותר.....להאמין בזה לרצות לזה ולעבוד בשביל זה...תתחילי בדברים פשוטים כמו לנסוע לטייל בת"א(: זה מה שאני הייתי עושה פשוט תקומי מהמיטה ותעשי דברים שנחמדים לך סיימת תיכון זה הזמן להנות......הישגים והנאות בחיים לא נמדדים רק בעניין של לימודים ואני סטודנט באונ(: את חייבת לנסות לאהוב את עצמך אני יודע שזה קשה גם אני סובל מהשנאה העצמית הזו...רק שאותי לא ניתן להציל כבר פגעתי בעצמי ונותרו בי צלקות וכאב אבל את עדיין צעירה תנסי למצוא אהבה לעצמך וזוגיות תעשי חיים......אני יודע מה זה להיות במצב שאת כבר לא יודע מי אתה.....זה כואב זה קשה זה גורם לך להתרפק על זכרונות של פעם שהיית בנאדם אחר להתגעגע לילד שהיית תנסי להזכר מה גרם לך פעם להצליח ולהיות מי שהיית ותחזרי לזה ותחתרי לאושר תנסי בכל כוחך.....אל תוותרי על עצמך........גם אני הייתי ועדיין במצב של רצון עז להתאבד אין לי כלום בחיים לא אהבה לא כלום את עדיין צעירה לא הספקת להתלכלך תשמרי על נפשך נקייה ועל גופך אל תמכרי את עצמך כל כך בזול שמרי על עצמך אני יודע שזה קשה הלוואי ולי היה את השכל לעשות את כל הדברים הללו כמו שאומרים בצבא הלקחים הללו נכתבו בדם......במקרה הזה בדם שלי

ליאת שלום, כל שבוע כשאני כותבת לך,אני נדהמת כמה מהר עובר הזמן,וזה קצת מפחיד אותי,איך שהחיים עוברים מהר,במיוחד לאור העובדה שכרגע איני עושה איתם כלום. הסיבה שכתבתי,חוץ מזה שאני זקוקה לתמיכתך ולתמיכת משתתפ/ות הפורום,היא שיש לי בעיה,תופעות-הלוואי של הכדורים 'החריפו' ובעיקר בשעות הבוקר-עד הצהריים - הן משבשות לי את היום וגורמות לי לסבל פיזי(לדוגמא:תשישות נוראית,כאבי-ראש,סחרחורות, בחילות,וכו',והכי גרוע זה החרפת-החמרת תופעות המחלה האוטואימיונית שאני סובלת ממנה,ודבר אחד טוב שקרה זה : איבוד תיאבון חלקי). כיוון שאני נחשבת "בסיכון",אני צריכה לדווח בSMS וכו' לפסיכיאטר שלי מידי-יום מה מצבי, ואם איני עושה זאת הוא מוודא מה מצבי,וזה מצד-אחד נהדר וזה מרגיע אותי - כי אני יודעת שהוא רופא אחראי מאוד ושאם הוא יראה 'סיבה כלשהיא לדאגה' הוא יפסיק לי את הטיפול התרופתי,כדי שחלילה לא יקרה שוב מה שקרה לי בעבר,או בעיה אחרת. הבעיה שהיום אחרי שיידעתי אותו על מצבי (שבאמת נעשה גרוע יותר,כעת קצת השתפר),הוא הציע שנפסיק עם התרופות (בSMS - עדיין לא דיברנו),ואני ביקשתי שניתן להן עוד שבועיים הזדמנות והוא הסכים,אך אח"כ כששאלתי אותו איך אעביר את הבחילות החזקות שהיו לי, הוא כתב לי 'זהו',ואני מפחדת שכוונתו היתה לתרופות,ושהוא ירצה להפסיק לי את התרופה. איני רוצה כעת להפסיק עם התרופה,אני רוצה לנסות עוד ולראות מה יהיה(ובינתיים אני עדיין רק במינון של 50 מ"ג),ואני חושבת כעת כל הזמן - אם אני צריכה לספר לו את כל מה שבאמת עובר עליי, או לספר לו רק חלק מהדברים,כדי שלא יפסיק לי את הטיפול התרופתי. זה בטח נשמע טיפשי,אך אני מרגישה שאולי אני מזיקה לעצמי בכך שאני מיידעת אותו בכל התסמינים,ושאם לא אספר לו,יהיה יותר סיכוי לתרופה 'להיקלט' בגופי',ואני מוכנה לסבול את הזמן שזה יקח כדי שהיא תעזור. מה דעתך על כך? אני מרגישה שאפילו הגוף שלי 'בוגד בי' ולא אוהב אותי,ולכן הוא עושה לי 'צרות' בכל דבר שאצל אחרים 'עובר בצורה חלקה'.

היי מקווה שתרגישי טוב אבל אני חושב שאת צריכה ליידע את הרופא שלך אני גם לא תמיד מקשיב לרופאים שרצו לשנות לי כדורים ולהוסיף לי כל מיני דברים את צריכה לחושב מה טובה לך....אבל גם צריכה להקשיב ולהיות פתוחה להצעות זה הגוף שלך לא חייבת ליישם את זה...

תודה MR BLUE , חשוב לי להבהיר שההחלטה על לקיחת הכדורים היא החלטה ובחירה אישית שלי,נכון כולם ייעצו לי,אך ההחלטה הסופית והבלעדית היתה רק שלי; ומבחינת לבטוח ברופא שלי שלא יסכן אותי,אני בוטחת בו ב% 100 כי איתי הוא אפילו נזהר יותר מידי-לדעתי, והוא ב'כוננות מתמדת' להפסקת התרופה - ובכלל עבורי,דבר שלא שכיח כ"כ בקרב פסיכיאטרים,ולכן גם איני בטוחה שטוב אם אספר הכל,כי אז אולי הוא באמת יפסיק לי את הטיפול בתרופה זו,למרות שאני רוצה להמשיך לנסות.

רציתי להדגיש שהדבר שהכי מעודד אותי בתרופה זו כעת ושעבורו היתי מוכנה להמשיך לסבול מיתר תופעות-הלוואי{בנוסף כמובן לסיבה העיקרית שאני לוקחת -שאני מייחלת כבר להקלה של הOCD } ,הוא:התופעה של איבוד-התיאבון,לפחות בצורה חלקית, כי עם תופעה זו אני יכולה להסתדר נהדר,כי אז גם אקח את הכדורים וגם לא אדאג לפחד מהשמנה.

משתנה יקרה, אני לא יודעת מה יהיה עם התרופה. כנראה שאיש אינו יודע - כולל הפסיכיאטר. מקווה מאד שיהיה טוב ושהיא תוכל לעזור לך באחד הימים ללא תופעות לוואי יתירות. מעבר לתחזית הלא ידועה, ממש חייכתי בסתר לבי למשמע דבריך: הפסיכיאטר שלך הפך להיות המייצג של ה"לא לתרופות", ואת - מנגד - הפכת למי שמחזיקה בתוכה את האמונה ואת ה"כן" (עד כדי נכונות להיאבק ב"לא" של הרופא). איזה יופי! זאת אומרת, אני (הקטנה) מציעה דווקא ש"כן לספר"; שכל עוד הוא מלווה אותך, ולעיתים אומר "די", הרי שהוא אולי מחזיק *עבורך* בדאגות ובחששות, כך שאת פנויה מהן חלקית ויכולה לתפוס את העמדה הנגדית. כייף לשמוע אותך בעמדה הזו. כייף לשמוע בדברייך תקווה ורצון להתנסות למרות הפחד. מקווה שהנסיון הזה אכן יניב פרי. בהצלחה! נויה

תודה נויה, אני מבינה את פשר 'חיוכך',אך הפסיכיאטר שלי,שבמשך חודשים ניסה לשכנע אותי(אך לא שיכנוע מאסיבי,לא לחץ עליי בעיניין זה),הוא זה שכעת נזהר איתי יתר על המידה (לפי דעתי,אולי אני טועה),בגלל התופעה הנדירה שקרתה לי בפעם הקודמת; ובאמת 'חל מהפך',כי אני בטיפול בעבר שמחתי מאוד להפסיק את הטיפול התרופתי, שראיתי בו רק נטל,וכעת אני רואה בו כתיקווה. בינתיים אני מספרת הכל,אך אם התופעות ימשכו ויחריפו חלילה,ואספר לו,הוא יפסיק לי את הטיפול,ואיני רוצה בכך,ואז שוב יחזרו דאגותיי ותילקח לי התיקווה,אז מה עשיתי בכך.

שלום משתנה, אין ספק שהמטפלים שלך (הפסיכולוגית והפסיכיאטר) הם הכתובת הטבעית לדילמות שאת מתארת. מעצם זה שאת מתלבטת, אפשר אולי להשאיר מקום לאפשרות שמדובר בתגובות חרדה, ושאת עצמך יודעת זאת. כך או כך, רופאך האישי הוא היחיד שיוכל להכריע במה מדובר, וכדאי להתלבט איתו בשיחה ממשית ולא דרך SMS. בהצלחה ושבת שלום ליאת

תודה על תשובתך, באמת אתמול לא קלטתי זאת,אך עכשיו אני קולטת שכשכתבתי זאת היתי בחרדה, מעצם אפשרות הפסקת הטיפול התרופתי. ברור שרופאי האישי הוא היחיד שיכול להכריע,ואני מצטערת אם בשאלתי העמדתי אותך במצב לא נעים,אך באמת מפחיד אותי שאם אעדכן אותו בכל התסמינים שהופיעו לי,הוא יחליט להפסיק לי את הטיפול התרופתי.אני יודעת שבטוח כן אעדכן אותו לגבי הכל,כי כבר התרגלתי לעדכן אותו בהכל - ב'כל האמת',אך אתמול וגם קצת עכשיו-אפשרות זו נראתה לי סבירה (עקב החרדה),למרות שאני יודעת שאינה הגיונית. חשבתי גם (למרות שאני יודעת שגם כעת מחשבתי אינה הגיונית),שאם לא היתי צריכה להיות בקשר יומיומי עם הרופא,ולדווח לו על מצבי,ההחלטה על הפסקת הטיפול התרופתי היתה יותר נתונה בידי,מאשר בידי הרופא - מחשבה לא הגיונית וטיפשית,אך היא 'חולפת לי בראש' מידי-פעם. מצטערת שאני כ"כ לא הגיונית,פשוט הפעם חשוב לי מאוד להצליח בטיפול התרופתי. שבת-שלום, משתנה

יושבת על הגג, על המעקה, סורג בגובה חצי מטר. מסתכלת למטה על כביש משובש. חושבת כמה בא לי לקפוץ לתוכו. מנסה לעמוד, להרגיש מה שמרגישים לפני. פחד גבהים אין לי. אבל אני גבוהה מידיי, אם אאבד לרגע שיווי משקל, אפול. מייד מתיישבת לי שוב. חושבת. כבר הרבה זמן מחפשת דרך קלה ולא כואבת מידיי. אבל קפיצה נראית לי אכזרית. המחשבה על התרסקות אל תוך הכביש מזעזעת אותי. עמוק בפנים כבר התרסקתי. חושבת עליה, על הפסיכולוגית שלי. אולי כדאי לעזוב, ואז. עדיף בשבילה שאהיה מטופלת לשעבר. האם תהיה עצובה קצת. מה תעשה עם כל מה שכתבתי ונשאר אצלה. לפני זה חשבתי למה לא לדקור את עצמי, ואז להמתין בשקט לאיבוד הכרה. כשמישהו יבוא לחפש, כבר יהיה מאוחר. עם עיניים דומעות הלכתי לחפש כדור. משהו שירגיע. מצאתי משהו. לא הייתי בטוחה אם זה מה שאני צריכה. כתבתי לה SMS. שאלתי אם אפשר להתקשר. היא לא הגיבה. בטח עסוקה. אולי בטיפול אחר. אולי כבר נמאס לה ממני. בינתיים השמש מרגיעה אותי. מחכה שיעבור לו עוד יום, ומפחדת ממחר. אני יודעת כבר הרבה זמן איך אני רוצה למות, מחפשת את הדרך. גם היא כבר יודעת. אין לי כבר כוח להחזיק. מחכה כבר ליפול ולנוח. בינתיים מחזיקה.

שלום נופית, הנה עבר לו עוד יום. לפעמים צריך לבלוע את החיים במנות קטנות. רק כמה שיכולים. איני יודעת דבר על אופי הטיפול שלך, אבל חשוב להזכיר שבמקום לחפש איזה כדור שירגיע מצבי חירום, מוטב להיעזר בטיפול תרופתי מסודר, שירגיע לטווח זמן משמעותי, בו תוכלי לחזור לכוחות ולהתארגן מחדש מול משימות החיים. אם השמש מצליחה להרגיע אותך, אז יש תקווה. יש לפנינו קיץ לתפארת. שווה להמתין לו. החזיקי מעמד ליאת

היי לצערי נהייתי מכור לאוננות זה כבר הרבה זמן שזה ככה אני כמעט מזניח כל עיסוק אחר חוץ מזה זה הדבר היחיד שמרגיע אותי (: דיי מצחיק לומר את זה...אבל זו הפעילות המינית היחידה שיש לי עכשיו ובעתיד וזה דיי מדכא......בכל מקרה פסיכיאטר הציע לי כדורי הרגעה אבל החלטתי שזה יגמור אותי ...זה יחד עם SSRI ידפוק לי את השכל ואני יהיה עייף רוב היום.....אין ספק כי קבעתי את מעמדי כלוזר ואפס של המילניום(:אני ערמה של כלום ושום דבר אתמול עמדתי מול הראי הסתכלתי על ההשתקופת שלי וראיתי גוש צואה אנושי צעקתי עליו שהוא חייב למות שהוא כלום שהוא היה עם זונה שאף פעם לא יזכה לאהבה הסתכלתי בעיניים של הבן זונה.......ואמרתי לו את מה שאני חושב שהוא אפס שמאונן כל היום שאף אחד לא יורק עליו שאף אחד לא יתייחס אליו אף פעם ברצינות שהוא מת שיש לו חרא עבודה שהוא חייב למות כי הוא חלאת המין האנושי.......והבן זונה סתם עמד שם.......בן זונה

כל כך טיפש כל כך מכוער כל כך כלום גוש צואה אווילי שאין ברירה אלא להוציא להורג אין זכות קיום לדמות שהשתקפה......מלבד מוות אפילו האלוהים(שאני לא מאמין בו) לא רוצה לקחת את אותו אדם ..אני כבר רואה את עצמי מת בגיל מבוגר(מאוד בגלל שכמו כל סיוט טוב הוא נמשך לנצח) לבד באיזה דירה שכורה זבובים חגים מעליי ואחרי זמן רב מוצאים את הגופה הארורה שלי (כשנגמר חוזה השכירות ובעל הבית מחפש אותי) זה יהיה הסוף של אחד מהחיים הכי עלובים שנראו במחוזותינו........מקווה שיש כאן עוד אנשים שיבעטו בגופה הארורה הזו..להתראות...

ערב טוב, מיסטר בלו, תסריט הסיום ששרטטת כאן הוא אפשרי, אך אינו היחיד שבא בחשבון. החיים שלנו הם נתיב רב מעללים, עם אין סוף אחריתות (multifinality). כרגע, המבט שאתה משלח באיש המשתקף אליך במרא?ה, מלא תעוב ושאט נפש. אבל אפילו אתה, הזועם כל כך, מצליח לראות שהבבואה המשתקפת פשוט עומדת שם בלי לעשות כלום, כאילו מחכה ומאפשרת למתבונן להפיח בה (ולהטיח בה) כל מה שיעלה בדעתו. אם זה בכלל נחשב, אני שולחת השתתפות ואמפתיה לאיש הזועם, והרבה כוח לבבואתו השקטה, המחכה בסבלנות עד יעבור זעם. ליאת

קראתי את מיכל ונזכרתי... לפני כמעט שנתיים. פריצת דרך בטיפול. סוף סוף פותחת, מאפשרת לעצמי לגעת, נותנת לעצמי להיות נזקקת. לא נושמת בין הפגישות. כאילו רק שם בחדר יימצא לי מעט חמצן. מגיעה חצי שעה קודם. מסתובבת ברחובות הסמוכים. מעבירה את הזמן. המחשבות רצות בראש. עוד רגע, וכל הדיבורים הפנימיים שדיברתי אותם עם עצמי במהלך השבוע, יפרצו החוצה. לא מצליחים להתאפק את מס' הדקות שנותרו. 10 דקות לפני מועד הפגישה. הלב דופק בטירוף. הגוש בגרון מאיים לסתום סופית את נתיב האוויר שעוד נותר. מתיישבת על ספסל ברחוב. לסדר את הנשימה.... הטלפון מצלצל. על הצג מופיע שמו. אני שומעת את קולו. "הדר?" כן....? "אני נאלץ לבטל את הפגישה. שלנו" "מה?" צעקתי בלחישה.... "אני מצטער, אני מרגיש לא טוב..." "אבל אני כבר פה, למטה. ואני לא יכולה שתבטל לי עכשיו......" "אני מצטער, אני מקיא.... אני לא יכול לקיים את הפגישה..." "טוב", פלטתי... להתראות. וניתקתי הרגשתי שאני עומדת להתעלף. נכנסתי לאוטו. נסעתי. ונסעתי ונסעתי.... לימים, כשנזכרנו בסיטואציה הזאת, מצאתי את עצמי מבקשת ממנו סליחה.. על שלא הייתי מסוגלת להבין. על שלא אמרתי אפילו: "תרגיש טוב, תהיה בריא...." כמו ילדים קטנים אנחנו איתם. שבירים כל כך, תלויים כל כך... לא רוצים לקבל את העובדה שגם הם בני אדם.... הדר

תודה על השיתוף, הדר. אנושיות. משהו במילה הזו נדמה לעיתים כל כך שברירי, ולעיתים עוצמתי כפלדה. כולנו אנשים. רק אנשים. גם מי שנאחזים בכל כוחם באחר כדי להיוושע, וגם מי שלא תמיד מצליחים להושיע. ולמרות הכל, המגע והקשר האנושי לא מאבדים מכוחם המנחם. ליאת

שלום ליאת, אני מנסה לעזור לחברה... האם ידוע לך על קבוצת תמיכה להורים ששכלו את בנם? הוא נולד עם בעיה בלב, ונפטר בגיל 36 בעקבות סבוך. היה בקשר נפלא עם אימו ויש גם נכדים. כעת היא מחפשת כל דבר אפשרי שיעזור לה להתמודד עם המצב הקשה כל כך. אשמח אם תתני מקורות אינפורמציה ועידוד. תודה מראש

שלום רב, איני מכירה מקרוב קבוצה ספציפית, אך לצערנו, ארצנו משופעת בארגונים שעניינם שכול והתמודדות עם אובדן. חיפוש קצר בגוגל העלה לא מעט גופים כאלה. הייתי מתחילה כאן http://www.sahar.org.il/bereavement.asp אפשרות נוספת, לבדוק במרכזים הרפואיים הגדולים (מכון הלב ילדים או מבוגרים), ולהתעניין בקבוצות תמיכה כאלה. כמו בכל התמודדות עם אבל ואובדן, למערכות התמיכה הטבעיות (חברים, משפחה, קולגות, אנשי דת וכד') יש ערך שלא יסולא בפז, וחשוב לגייס אותן לצד הגורמים המקצועיים. מקווה שחברתך תוכל למצוא נחמה בטוב שנותר, ולחזור לחיי פעילות למרות הכאב הנורא. שלא תדעו צער ליאת

האמת שחיפשתי באינטרנט.. וכל הקבוצות הן לפעולות איבה, סרטן, התאבדות ותאונות דרכים. הלינק ששלחת נפתח אבל לא נפתח באפשרות הרלוונטית. תודה בכל אופן, ונקווה שהכוחות שלה יובילו אותה רק לקומות טובים ויפים!

האםכל הפסיכולוגים בפנקס הפסיכולוגים הם פסיכולוגים קליניים מוסמכים או שיש שם גם בוגרי תואר ראשון בלבד?

אין שם בוגרי תואר ראשון בלבד, כולם מוסמכים (כלומר בעלי תואר שני) אך לא כולם קליניים. יש גם פסיכולוגים חינוכיים, רפואיים, שיקומיים ועוד כל מיני. צריך לבדוק מתחת לכותרת 'מומחה בתחום'. אם כתוב קל זה קליני. אם לא כתוב כלום אז הוא בהתמחות. יכול להיות בהתמחות קלינית. מקווה שעזרתי.

שלום מירב, בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה * אינו * פסיכולוג! פסיכולוג הוא מי שסיים תואר ראשון ושני, כולל עבודת תזה, ונרשם כחוק כמי שרשאי לעסוק במקצוע הפסיכולוגיה. כפי שנאמר לך נכון, כל הפסיכולוגים הקליניים אכן רשומים בפנקס, אך גם פסיכולוגים חינוכיים, שיקומיים, התפתחותיים, וכד'. בברכה ליאת

אמי שותה כבר כ-20 שנה, אולם השתיה שלה לעולם לא הפריעה לנו או לה בתפקוד היום יומי. היא לא שותה במשך היום ולעולם לא תשתה יתר על המידה בציבור. לאורך השנים התרגלנו לעובדה שהיא אוהבת לשתות והדבר לא היה מותנה יתר על המידה במצבה הנפשי באותו הזמן. בזמן האחרון שמתי לב כי היא נוטה לשתות יותר מהרגיל ובפעם הראשונה היא נראתה כלא שולטת על השתיה. אני חייבת לציין כי היא אינה תוקפנית בעיקבות השתיה (אלה דווקא חמודה וחייכנית) וכהגדרתה הסיבה לכך היא פשוט הזדמנות (אחי יצא לצבא והיא נשארה לבדה). היא ניסתה לאחרונה טיפול בדיקור אך לא עזר במיוחד. חשבתי על טיפול בהיפנוזה...מה דעתכם? או אולי יש המלצות אחרות. אשמח לשמוע את חוות דעתכם. תודה ויקי

שלום ויקי, קיים כיום ידע רב וספציפי בכל הנוגע לטיפול בהתמכרויות בכלל ובאלכוהוליזם בפרט. אלכוהוליזם אינו מתייחס רק לאנשים אלימים או לא-מתפקדים, אלא גם למי שנמצא במורד ההרסני בדרך לשם. כדי לקבל מידע אמין ומעודכן בנושא מוטב להגיע למומחים בתחום. אני שולחת לך לינק לאתר המרכז מידע על הגופים המקצועיים, שם תוכלי לברר על הגישות הטיפוליות השונות ועל מידת יעילותן. http://www.sahar.org.il/alcohol.asp בהצלחה ליאת

למרות שיש לי הרבה קשיים בריאותים . יש לי ילדים שהם בגילאים ההתבגרות .והם אליי לא מיתיחסים אליי כאל אימא . אלה כאל חברה .בגלל מצב בריאותי .אני מאוד מאוד עדישה כלפם. בגלל שאני במקום אחר במכינה בריאותית.אימא שלא מתפקדת .הכוונה שלא דואגת לבד להכין אוכל . לא מתקרבת אלהם .רק מבקשת מהם שיעזרו לי בכל מיני דברים פשוטים מאוד . הם מיתיחסים אליי דוגמא .אומרים לי נו אימא תקומי תביא לי אוכל .כל פעם הולכת חוזרת כמה פעמים . אימא כוס מים אפשר .ואני מנסה לפחות להקשיב להם על מנת לפחות שקצט יעירו אותי מהתרדמה . במיוחד הבת הקטנה יותר מידי בת בגיל ההתבגרות .כל הזמן מבקשת רק בקשות והיא ילדה בעיתית ולא קלה . בכיתה מיוחדת .לכן הבת מדברת אליי .כאשר היא מדברת אליי ככה . אצלי זה משנה 100 מעלות ומוריד לי את המוטיבציה להמשיך לתפקד בבית כשאני לבד . באותם רגעים אני מרגישה שאני אימא לא בסדר .למה הגעתי למצב כזה שהילדים לא שומעים לי . למה אני כועסת כל הזמן .למה הקול שלי חזק מידי. למיה אני נודניקית בלבקש דברים בעזרה רגילה . שבמקומות אחרים ילדים כן עוזרים ועושים גם בלי קשר לאימא חולה

שלום שושנה, ילדים מתבגרים מציבים אתגר גם בפני הורים בריאים. זהו גיל קשה ותובעני, בו ילדים נוטים להתרכז בעצמם ובצרכיהם, ופחות באלה של הוריהם. איני יודעת מהן בעיותיך הרפואיות ומה מידת המוגבלות שלך, אם בכלל. אפשר להבין מדברייך שנוכחותם של הילדים ובקשותיהם, מתקבלות אצלך כסוג של המרצה ודירבון. ובכל זאת, את רוצה משהו אחר. אולי יותר קרבה, כבוד או התחשבות. תוכלי להתייעץ עם רופא המשפחה שלך או עם יועצת ביה"ס לגבי גורמים מסייעים בקהילה, אנשי טיפול או אנשי חינוך, שידריכו אותך כיצד לנהוג בילדייך המתבגרים, ואולי גם ידריכו את ילדייך איך אפשר לסייע לך (במידה וקיימת פגיעה בתפקוד שלך עקב בעיות בריאות) מבלי שתהיה פגיעה ביחסים שלכם. המחשבה שלך, כאילו במקומות אחרים ילדים עוזרים ועושים, אינה בהכרח מדויקת. זוהי נטייה של אמהות מותשות עם תחושות אשמה. נסי להתמקד במה שקורה אצלכם, ולפעול עניינית לשינוי המצב. בהצלחה ליאת

ד"ר שלום, אני בן 24,סטודנט באוניברסיטה. לפני כחודש וחצי החלטתי לפנות לטיפול פסיכולוגי מתוך תסכול עמוק שצברתי מעצם זה שנמאס לי לקבל דחיות מנשים ולהיות ברייטינג נמוך כל הזמן.פניתי גם בנסיון להבין מה לא בסדר איתי כל כך שמצדיק את הכשלונות שלי כי אני אינני רואה סיבה מיוחדת.... הפסיכולוגית שלי מגלה הקשבה ואמפתיה רבה אך ממעטת מאוד במתן עצות מעשיות לשיפור, וכן אינה מציגה מולי תמונת ראי שתציג לי דברים שנסתרים מעיניי.העניין הטוב בטיפול הוא שהוא מספק לי מקום שבו אני יכול לקטר פעם בשבוע ולפרוק קיטור.אך העניין הוא שלא באתי לחפש נחמה-באתי ללמוד מה עליי לשפר כדי שנשים יסתכלו עליי אחרת. אני באמת ובתמים מנסה להבין-מהי הדרך או השיטה שבה טיפול פסיכולוגי אמור לעבוד?כיצד בזכות הטיפול שינויים יתחילו לקרות בחיי? תודה.

שלום אודי, אני מברכת אותך על ההחלטה החשובה להתחיל טיפול פסיכולוגי. חודש וחצי הוא זמן קצר מאד, ומוקדם להעריך האם וכיצד הטיפול עוזר לך. מכל מקום, כדאי לנסח את ציפיותיך מהטיפול באזני המטפלת שלך, ולהעריך עמה מהו הטיפול הנכון ביותר עבורך. המשאלה שלך (לפחות כפי שאתה מנסח אותה כאן): "ללמוד מה עליי לשפר כדי שנשים יסתכלו עליי אחרת" היא רחבה מאד ועמומה. אני רוצה להזכירך שיש המון נשים בעולם, וכל אחת מהן רוצה ומחפשת דברים אחרים בגבר. בעיני, טוב יותר לנסות ולבדוק מה יחבב אותך על עצמך, כך שתוכל לעמוד מול העולם (ונשים בכלל זה) עם תחושת ערך ושלמות עצמית. לאחר מכן, הכל כבר פשוט יותר. בהצלחה ליאת

יצאתי עם תקוה היום,שאם אעשה את השינוי אולי יהיה בסדר. אבל אני לא יודעת אם אוכל ללכת מחר.השינה לא באה אליי והמחשבה שלי כל כך לא מאורגנת.אני פוחדת נורא. ואני חושבת גם עליה...מתאבלת כבר.יודעת שנפרדתי ממנה כבר.מפחיד אותי הכל.כל כך. אני רוצה לרצות לחיות אורנה.

איתך בזה, מחזיקה אצבעות למחר ולהמשך החיים הטובים שלך. לילה טוב...

בני בן 9 ויש לו דחף גדול כל בוקר לאונן ואז הוא לא מבין למה רטוב לו בתחתון, איך אני אמור להגיב (לענות) לו ואיך אפשר להפסיק את זה? אודה לתשובה. אני גרוש מאימו ולא יודע אם גם אצלה הוא עושה את המעשה הזה.

שלום דודי, נראה שיש לך מתבגר קטן בבית... זה לגמרי תקין שילד בן 9 מגלה עניין באיבר מינו, אם כי קשה לי להאמין שהרטיבות בתחתונים קשורה לשפיכה. נסה לדבר איתו בפשטות. אפשר לומר לו שכולנו נהנים לגעת באיבר המין שלנו, וזה בסדר, אבל זה גם עניין פרטי שכל אחד עושה עם עצמו בחדר שלו. שיהיה בהצלחה עם ההתבגרות, אורנה

נתניה זו תמיד נקודת הייחוס שלי, אם הגעתי לנתניה בתשע, הכל יהיה בסדר. לכן בעודי נחלצת מפסי הרכבת, חולפת על פני איקאה ונפלטת לכביש הסואן, הצצתי בשעון, השעה היתה חמישה ל... יש לי שפע זמן. אני יכולה להתענג על המוסיקה, לחלום בהקיץ (במהירות המותרת לחלימה בכביש החוף) ולהרהר. זה כזה תענוג שיש שפע זמן, אפשר לעשות דברים כמו שצריך, עד הסוף, כמו שמרגישים באותו רגע. בלי לחץ. הגעתי לרחוב בתשע וארבעים דקות. יש לי 20 דקות! אני אוכל אפילו לשתות קפה. שוב שכחתי מזומן! כל כך קשה להוציא כסף יום קודם? בבית הקפה לא מקבלים אשראי רק על קפה ועכשיו גם אין חניה. זה כבר סיבוב שני ופתאום השעה התחלפה לעשרה ל... איך זה קרה? טוב ברור שאין לי זמן ללכת להוציא כסף. רגע, איתי החזיר לי אתמול חמישה שקלים, מישהו יוצא מהחניה, זה בדיוק מול, חניתי וקניתי שוקו בשקית במכולת ליד. לפי השעון בסלולרי יש לי עוד 6 דקות, אני תמיד שוכחת אם הוא מחמיר, מזייף או שמא מדויק. עכשיו מה? אני לא יכולה לבוא אליה קודם. ואני לא רוצה לבוא אליה אחרי. טוב, כשהוא יראה בדיוק עשר אכנס, זיוף של כמה דקות לפה או לפה לא ישנה לה. כשסיימתי את השוקו נשארו עוד שתי דקות. אז חיכיתי בחוץ מסתכלת על העוברים ושבים, תוהה אם הם כבר מזהים אותי. בעשר בדיוק (?) כיביתי את הטלפון ונכנסתי לחצר. המגפים שלי נקשו על המדרכה וחשבתי שהיא בטח שומעת ומעניין מה היא חושבת על צורת ההליכה שלי. דפקתי על הדלת. שקט. אולי היא לא שמעה, דפקתי שוב. שקט. הסתכלתי בחלון, חושך. זה די מבאס כשהפסיכולוגית שלך מבריזה לך.

מיכל, כמה מתח נבנה עד וסביב אותה נקודת זמן קטנה שבה אנו עומדות על סף דלתה של הפסיכולוגית. מפגש מחודש. איחוד מחודש בין הריאלי לבין המפונטז: עושים קצת השוואות בין הדמות המציאותית לזו שפונטזה במהלך השבוע, מודדים, בודקים את עצמינו מגיבים ומתנהגים... לפעמים אני חושבת שאני נוהגת לצאת אליה ברגע האחרון (ולא אחת לאחר...) בשביל למעט את העומס הרגשי שמתנקז אל הנקודה הזו. אני באמת מצטערת שהפסיכולוגית הבריזה. לי זה קרה רק פעם אחת במהלך שלוש וחצי שנים. היתה אי הבנה... אבל אני זוכרת היטב! איזו אכזבה מרה כשהציפיות והחששות - שתיארת יפה כל כך איך הם מאיצים את הקצב במעלה הסולם ככל שהפגישה קרבה - לא זוכים לביטוי ולמענה. דיברת אתה כבר? התקשרת? שאלת מה קרה? נויה

נויה יקרה, הקטע שכתבתי אמנם מבוסס המציאות אך אינו אחד לאחד. קרה לי כמה פעמים שהיא איחרה קצת וגם פעם או פעמיים שהתבלבלה בשעה. כמובן שדיברנו על זה והיא התנצלה. גם אני לפעמים פישלתי אז מבחינתי זה עוד סימן לכך שהיא אנושית. כן, זה נורא מאכזב שזה קורה (בייחוד אם באים כל כך מרחוק...) וזה גם תלוי איך זה תופס אותי. אבל מבחינתי מה שרציתי לומר (אם רציתי לומר משהו...) זה שאנחנו (יותר נכון, אני) עושים לעצמנו מעין נקודות ייחוס כאלו, אם עשיתי את זה טוב אז אני בסדר, אם לא אז משהו דפוק אצלי. כשבעצם אנחנו יכולים להתכוון למשהו, להתקדם לקראתו, לחשוב רק עליו, לנסות שהכל ידפוק ויהיה כמו שצריך ובסוף ... בום משהו שלא בשליטתינו קורה וזה לא אומר שהכל לא בסדר. אני לא יודעת אם אני כל כך ברורה , זה אולי בגלל השעה ואולי בגלל שפשוט כתבתי ולא ממש חשבתי על זה. בכל מקרה, התחושה שלי כשזה קרה היתה, שצריך לקחת דברים כמו שהם. אם קרה שאחרתי אז אחרתי, זה לא אומר שרציתי לאחר, זה לא אומר שאני לא יודעת לתכנן דברים וכו'. כמו שזה שהגעתי בזמן לא צריך לתת לי איזה תחושה של איזה משהו בסיסי (מיסטי אפילו) שפתאום הכל בסדר. לילה טוב, מיכל

שלום מיכל, שלום גם נויה, ניסחתן את הדברים טוב כל כך, כמעט מתחשק לי לא לקלקל... דברי איתה, טעויות קורות, אי הבנות מתרחשות, יש הרבה על מה לדבר בכל מקרה. לכשעצמי, אשמח לקרוא עוד מסיפור המתח שבנית, אודות הפגישה הבאה... לילה טוב, אורנה

שלום אורנה, כשאומרים שלאדם מסוים יש בעיית תקשורת למה מתכוונים האם זה מונח רפואי או פסיכולוגי? תודה

שלום סתמי, תלוי מי אומר, פסיכולוג או רופא... בסה"כ, נאה לי סביר שמדובר בקושי בעל היבטים פסיכולוגיים משמעותיים. בברכה, אורנה

אורנה, את יכולה בבקשה לפרט קצת, בהנחה שמדובר בהיבט פסיכולוגי? מה זה יכלול? איזו התנהגות זו מאפיין?

שלום. יש לי ילדה בת שניים וחצי לערך.לפני כחודש החל תהליך הגמילה.הילדה מאד אוהבת את תחושת הגמילה ומעוניינת להישאר ללא חיתול.היא בשלה רגשית ואין ארועים חיצוניים מלחיצים.הבעיה היא שהיא הולכת לשירותים כשהיא צריכה פיפי ולא מצליחה כשמדובר בקקי.בחודש האחרון לא הצליחה להתאפק.שוחחנו על הקקי,כמובן שהתגובה לבריחות היתה הולמת,רגועה ועם זאת לא מתגמלת.שואלים אם יש,אומרת שלא וחוזר חלילה.מה ניתן לעשות? תודה

שלום איתן, בעיקר - להמשיך להיות סבלניים ורגועים. קקי הוא בדר"כ עניין מסובך יותר מפיפי... וההתמודדות של בתך עם העניין נשמעת לי תקינה לחלוטין ומתאימה לגילה. בנוסף, אני מציעה לך להשתמש בשירותי הקו להורה של אוניברסיטת תל-אביב. חיפוש קצר בפורום יעלה את מספר הטלפון שם, והייעוץ הוא מקצועי ביותר וללא תשלום. בהצלחה, אורנה

לאורנה היקרה סתם רציתי לשאול לשלומך..ולאחל לך המשך שבוע יפה ( הלוואי שירד גשם שוב ) (: תודה על העזרה שלך פה..סתם התשובות שלך בכמה שבועות האחרונים מרגישות קצת עצובות...נשמע טיפשי? בתקווה שכן, שהרוב טוב ו...טוב שגם שואלים לשלומך לפעמים, כמה אפשר רק דרישות ודרישות...ואנחנו דורשים פה הרבה, אבל אתם גם נותנים. אני מרגישה הרבה יותר טוב משבוע שעבר, וחלק מזה בזכותך ובזכות אנשים שעוזרים פה, וגם יש לי מזל שיש עוד כמה כאלה מחוץ לאינטרנט...

שלום אופיר, תודה על המילים מחממות הלב שלך. אני מקווה שאת מבינה שלא אוכל לאשר או לשלול את ההתבוננות הרגישה שלך לגבי תשובותיי, לכן רק אביע תודה, ושמחה שנגענו... לילה טוב ואביבי, אורנה

שולחת מנוחה ומצרפת כחול קטן של תקווה, שאולי יחייך אותך http://www.hermann-uwe.de/files/images/blue_flower.preview_0.jpg להתראות

אורנה, נראה לי שהמטפלת שלי תשנא אותי כשתראה את המייל ששלחתי לה... היא יקרה לי מאוד מאוד... היא לא חייבת לסלוח רק משום שהיא פסיכולוגית, נכון? הלוואי שלא תסלח... זה יגיע לי... אוהבת אותה מאוד, כוכבית :-(

כוכבית יקרה, את יודעת, טיפול הוא מקצוע משונה, בו בתוך המסגרת נוצר קשר רגשי עמוק. וכך, זו בבת-אחת גם עבודה, וגם קשר רגשי משמעותי. יותר נכון, עבודה שמבוססת על יצירת קשר רגשי משמעותי. זו מורכבות שקשה מאוד להבין מבחוץ, והאמת - גם מבפנים... לפעמים, מטופלים מנסים לבדוק את הרגשות של המטפל בכל מיני מבחנים. למשל, האם הרגשות האלה מתקיימים גם מחוץ למסגרת הטיפול, כאילו אז תתקבל ההוכחה הסופית... אני רוצה להרגיע אותך ולכתוב שהקשר הטיפולי יודע לעמוד בטלטלות גדולות, ובדר"כ מעמיק וצומח מהן עוד ועוד. אני בטוחה שהפסיכולוגית שלך תקרא, תחשוב, ותשיב לך תשובה מתוך ליבה. שלך, אורנה

לרופאי האתר שלום רב, שמי שלי, ואני בת 28. רוב חיי הייתי נערה רגילה לכל דבר, מלאה בשמחת חיים וכמעט אף פעם לא חולה. השנה האחרונה היתה קשה למדי - עזבתי את בית הוריי, התחלתי עבודה חדשה ומלחיצה, סבתי האהובה נפטרה, שררה מלחמה שהכניסה אותי לחרדות קשות, ולאחרונה אימי לקתה בהתקף לב קשה (אימי היא הסלע בחיי ואני תלוייה בה עד מאוד,עקב מחלתה השתנו היוצרות והתחלפנו בתפקידים, זה ערער אותי מאוד). התחילו להופיע אצלי תופעות שונות ומשונות. הקאות, הפרעות שינה, בחילות, כאבים בגוף, גפיים כבדות, ידיי ורגליי נרדמות במשך שעות היום והלילה. לאחר בדיקות דם כלליות החליט רופא המשפחה לקרוא לבעייתי: פסיכוסומטית. הוא נתן לי "לוריוון" וגם "מודאל". הלוריוון באמת עוזר לי לשינה ואת המודאל עוד לא ניסיתי. התופעות בגופי עוד לא נעלמו ואפילו פניתי לרפואה אלטרנטיבית (שיאצו). מה עובר עלי? האם כדאי להחליף את הלוריוון במודאל? האם המודאל עוזר לרומם את מצב הרוח או האנרגיות? האם נכון לקחת את שניהם בו זמנית? או האם אתם ממליצים על כדור אחר או טיפול אחר? אנא עיזרו לי.

שלום שלי, השאלות התרופתיות שהעלת מתאימות לפורום פסיכיאטריה, או טוב מזה לרופא המשפחה עצמו בפגישה פנים אל פנים. עם זאת, מאחר והאבחנה שקיבלת היא הפרעה פסיכוסומטית, אני ממליצה לך להוסיף לטיפול התרופתי טיפול פסיכולוגי, שיוכל לעזור לך להבין את השלכות ההתמודדויות שעברת השנה. בהצלחה, אורנה

שלום הייתי מבקש לדעת מהי בדיקה קוגנטיבית וכיצד נעשית בדיקה כזו, דוגמא לסוג שאלות או איזה מן צורת בדיקה באיזה כלים משתמשים לצורך האיבחון.אם אפשר תשובה מפורטת. אני בן 55 , תודה לתשובתך

שלום איציק, לא לגמרי ברור למה כוונתך במונח 'בדיקה קוגניטיבית', והאם מדובר בבדיקה של פסיכולוג קליני, נוירולוג, או איש מקצוע אחר. פסיכולוגים קליניים מיומנים בהעברת בדיקה פסיכודיאגנוסטית, שכוללת הן מבחני אינטיליגנציה וכישורים והן מבחני אישיות השלכתיים. אם מדובר בבחינה מעין זו אין צורך להתכונן לקראתה כלל וכלל. בברכה, אורנה

שלום ד"ר לשאלתך, הבדיקה הינה על רקע של חוסר ריכוז ושיכחה ונדרשת ע"י נוירולוג בעיקבות טיפול ב - CEMO_BRAIN . תודה

אורנה יקרה, זהו לא פתרון שאני חיפשתי, אלא פתרון שהוצע לי לאחר שאמרתי לה אתמול שאני מתלבטת אם להמשיך לחיות או לא,ושיש בי ידיעה פנימית שהמאבק מכריע אותי ושבסופו של דבר אתאבד. אני לא מזהה את עצמי במה שמתחולל,ומותשת מזה,ומלילות ללא שינה ההולכים ומצטברים. רק זה יכול לגרום לבן אדם להשתגע.נכון?אני אחכה.למה שיבוא קודם. איך אעבור את היום שעומד להתחיל....איך ובשביל מה ועד מתי.

ויק, עוברים יום ועוד יום ועוד יום. ובכל פעם זו בחירה מחדש. איכשהו, אשפוז בית נשמע לי מושך אחורה, אז צריך לחשוב היטב. בהצלחה בכל, אורנה

היי משתנה קשה לי מאוד וכואב לי מאוד אבל הכל בסדר...

בסדר,תודה שאתה מעדכן. הלואי והיתי יכולה לעודד אותך,אך לצערי במצבי הנוכחי איני חושבת שאני מסוגלת לעודד אף-אחד. מה שכן אני יכולה להגיד לך זה שכאב רב כולנו חויים,אך זה דבר שבטח ניתן לשינוי-רק דורש זמן וסבלנות רבה; הכי חשוב זה לא לאבד תיקווה לגמרי,ונראה לי שע"י עצם הפניה לפורום ואני מקווה שגם אתה ממשיך את הטיפול,ע"י כך תוכל להמשיך למרות הקשיים ובהתחלה 'לשרוד' ואח"כ לתפקד. בהצלחה, תעדכן עוד.

היי יש דברים שמכבידים עליי מאוד שעליהם אני לא כותב כאן......

הצלחתי לגרור את עצמי עד היום. והתחושה עכשיו היא קשה ומבלבלת ... אני לא רוצה להיות פה ,אבל יודעת שאי אפשר להיעלם. אני מייעצת לכולם ושומעת את הצרות של כולם ואף אחד לא שומע אותי... קשה לי ובודד לי , לגמרי אני כ"כ רוצה מישהו שאני ארגיש שיישאר שם לא משנה כמה אני דפוקה...

ד יקרה, אנחנו כאן, מנסים לשמוע, ואת מאוד מוזמנת לספר עוד. בתקווה לתחושה טובה יותר, אורנה

שלום לכם, אני בחור בסוף שנות ה-20 לחייו, הורי הינם אנשים טובים אבל מאוד לחוצים ועצבניים ואי אפשר להיות במחיצתם מבלי להיפגע מהם נפשית באופן קשה. בהמלצת חברים עברתי לגור לבד לפני כמה שנים, אולם אני עדיין בקשר קרוב עם המשפחה. תחושת חוסר האונים שכנראה מקורה בילדותי שולטת בי וקשה לי להיות עצמאי. אני גר בגפי, בדירה של הורי, וכיום אני סטודנט. הבעייה היא תחושת הבדידות הנוראית והפחד להישאר לבד. אני מניח שאינני מסביר טוב את כל הפרטים אבל אולי במהלך השיחה איתכם ומתוך העצות שאקבל אוכל להסביר את הפרטים יותר טוב...

שלום בודד (יש קשר לבודוד מההודעה הקודמת?), תחושת חוסר המוצא שאתה מתאר מאוד מובנת. אני מבינה שחשבת שפתרון פרקטי כמו מעבר לדירה אחרת ישנה את חייך, אבל לצערי לא תמיד הדברים עובדים כך. לפעמים, שינויים משקפים תהליכים עמוקים יותר מ'משנה מקום משנה מזל'... בדומה לתשובתי הקודמת, אני מציעה לשקול טיפול פסיכולוגי, שיאפשר לך להתבונן בדברים לעומקם. שיהיה בהצלחה, אורנה

היי כל כך מבין אותך גם אני במצב כל כך דומה גר בתא אבל חווה בדידות והורים שלי הם גם אנשים טובים מאוד ואוהבים אותי יותר מדיי אבל ביניהם לא מסתדרים לקח לי הרבה זמן עד שהיה לי את האומץ לעזוב את הבית......כשהייתי ביית שכבתי עם זונה דבר שמכאיב לי היום ...אז מה שאני מציע זה לנסות כל האפשר להציל את עצמך כי בדידות זה דבר נורא תנסה רק לדאוג לעצמך.......ולאהוב את עצמך למרות שבמצב של בדידות זה קשה מאוד.......

שלום רב, אני בחור בן 26, אני כל הזמן מרגיש או שאני למטה או שאני מוריד אחרים למטה. יש לי דיכאון בככל הנראה נוב מהערכה עצמית נמוכה, ואני לא מרגיש מאושר מאותם הדברים כמו בעבר, אני מרגיש שהחיים שלי לא יציבים ויש לי מחשבות חולפות "רעות" כמו לפרוץ לחנות מסויימת באישון לילה, או מחשבות ישירות מאוד על מין, כמו כן מחשבות שאני לא רוצה לחשוב באות אלי מכיוון שלילי בנושאים כמו הערכה עצמית אני נוטה להיסיחף עם המצב.אינני רוצה להשלים עם המצב כי אני חושב שיש עבורי חיים יותר איכותיים אך מתחילת הנעורים מצבי לא השתפר .הייתי בעבר בטיפול שלא ארך יותר מידי. נקטתי במספר דרכים כמו לתכנן שלי לפני שאני עושה משהו כידי לקבל הרגשה שאני יודע מה אני עושה. אך מכיוון שאני מובטל אין לי סדר יום קבוע. אני מתפתה להרים טלפון לחברים שאינם קרובים ולספר להם את צרותי דבר שמתברר בעיקר כלא נכון לאחר מעשה, הם פחות מעריכים אותי ואני מרגיש שאני מבזבז זמן יקר. כך גם לגבי הגלישה באינטרנט. אני גר בדירת חדש ואני מרגיש חנוק אז לפעמים אני יוצא לשעות מהבית ושוב מרגיש כי בזבזתי זמן . לעומת זאת אני לפעמים בדירה יותר מידי זמן ומרגיש לכוד רגשית כי היא קטנה מאוד. מאסתי במצבי חשבתי לברוח מן הארץ ולהמשיך במקום אחר. אני מרגיש כי אני לא משקיע מספיק ברצינות באהבתי בכמעט יחידה- מוזיקה. כיצד אוכל לשפר את הרגשתי וליצור מסלול לאורך זמן בו אני עקבי ומרגיש טוב עם עצמי?

שלום בודוד, התחושה שעלתה בי כאשר קראתי את דבריך היא שאתה כמה (ואולי גם מוכן) לשינוי מעמיק ורחב-היקף. שינוי מעין זה כרוך בהתבוננות, שאינה תמיד קלה או נעימה, בדפוסים שונים בחייך: דפוסים של קשר (למעלה-למטה) דפוסים של רגש, מחשבה, התנהגות... הדרך הטובה ביותר שאני מכירה לעשות זאת, היא דווקא לא לברוח רחוק (אל תשכח שלכל ארץ אליה תיסע תיקח עמך את עצמך...) אלא דווקא הסתכלות פנימית בכאן ועכשיו, בסיוע מטפל שתרגיש רצון לצעוד עמו בדרך. תחשוב על זה? אולי הגיע הזמן לטיפול שיארך יותר מקודמו. בהצלחה, אורנה

כואב לי. דיברתי איתו היום.... לא חשבתי שהוא יתקשר. אבל אתמול באמצע הלילה הוא שלח לי הודעה "לילה טוב ,יפיפיה" והיום הוא התקשר אליי כמה פעמים. על מזלי שהייתי בעבודה וחבר שלי לא היה איתי. דיברנו... קשקשנו קצת... אח"כ אמרתי לו שרע לי, והוא אמר שהוא דואג לי. ואיך בחורה יפה כמוני "עם גוף מדהים" יכולה לשנוא את עצמה ככה. האמת מחמם את הלב שהוא דואג לי... יש בו משהו.. הוא באמת גבר מושך,ואיכותי, אבל אני מראה לו שאני לא מעוניינת בו. אני נמשכת אליו. ואני גם מפחדת לרצות מישהו, ולאהוב מישהו, כי זה חוק מרפי אצלי... הגברים שאני רוצה,לא ירצו אותי בחזרה. הוא(ועוד הרבה..) אומרים שמגיע לי להיות עם מישהו שאני באמת אוהבת. אבל מפחיד אותי להיפגע,שוב

אני נגעלת מעצמי, ממה שעשיתי ששכבתי איתו. אולי בגלל הפגיעה המינית שעברתי אני נגעלת היום מסקס. וזה קורה לי גם עם חבר שלי. אני מרגישה מטונפת ומלכוכלת אחרי,וכמה שאתקלח ,לא אוריד מעצמי את הגועל.. ואני אוהבת את חבר שלי בדרך שלי,למרות שיש לי דרך מוזרה להראות את זה.אבל בתוכי אני יודעת.

חן שלום, מקווה שלא תיכעסי ממה שאכתוב,כי אני כותבת זאת רק מדאגה,אך נראה לי מצד-אחד שאת בעצמך מבולבלת ולא בטוחה עם מי את מעדיפה להיות כרגע - עם חברך הנוכחי או עם ה'אקס' שלך,ולכן אולי את גם משדרת ל'אקס' שלך שיש לו עוד סיכוי איתך. ממה שכתבת בעבר,כתבת שהוא פגע בך מבחינה ריגשית ושהקשר איתו לא הועיל לך,אך ממה שאת כותבת כעת נראה לי ששכחת את כל זה,וגם ששכחת עד כמה ציינת שהקשר עם חברך הנוכחי חשוב לך.אני יודעת שזו לא חוכמה לתת עיצות,אך מהיכרותי הוירטואלית איתך,אם תמשיכי בכיוון זה בסוף רק תפגעי בעצמך שוב.

משתנה. את לא הבנת. לא דיברתי על האקס שלי,אלא על מישהו שהכרתי. אבל בדבר אחד את צודקת,אני מחפשת להזיק לעצמי... אבל אני לא עושה את זה בכוונה. זו הנטייה שלי להרס עצמי.... לא אומרת שזה בסדר. ורוצה להבין את הנטייה הזו בטיפול... אבל מפגישה לפגישה אני מבינה את עצמי פחות, כי אני גם משתפת אותה פחות. לא פשוט לשתף אותה, לא פשוט לי להסביר את עצמי, ולמה אני נוהגת כך וכך,בכל מיני מצבים.

שלום חן, את מתארת תחושה של בלבול, בין גברים שונים הממלאים ככל הנראה צרכים רגשיים שונים. נסי להקשיב לקולות האלה, למה את זקוקה מכל אחד מהם, מה את מקבלת ומה חסר לך. התבוננות עצמית כזו עשוייה לעזור להבהיר את הדברים. בהצלחה, אורנה

לאורנה, האמת הכרתי את חברי הנוכחי חודש אחרי שיצאתי מקשר של כמעט 6 שנים.ולא היה לי קל...וחששתי להישאר לבד אז אולי עשיתי טעות שקפצתי על הגבר הראשון שרצה אותי...ואז הוא היה מוצא חן בעיני,אז....הוא באמת מדהים. לא חשבתי שגבר ,אז,שאף גבר ירצה אותי. ובזמן שאני בקשר הנוכחי אני רואה שכן גברים רוצים אותי,מתחילים איתי וכו'..אני בחורה שנראית טוב..ואני כל הזמן חוששת שמי שמתחיל אותי רוצה רק סקס,ולא באמת קשר יותר רציני מזה. אבל היו כמה שאמרו לי שכן היו רוצים קשר רציני יותר (חוץ מחבר שלי היו עוד כמה...אבל אני לא יכולה להאמין להם...בסוף ישנאו אותי ויעזבו אותי כשהם יכירו אותי יותר לעומק כי אני מתוסבכת..) אני יודעת שחבר שלי הנוכחי רוצה אותי באמת.וחבל לי לעזוב מישהו שכל כך אוהב אותי. יש לי חברות מדהימות ,נראות טוב והכל טוב ויפה ואני רואה כמה לא פשוט להכיר מישהו,ולי זה בא בקלות. ואני לא מבינה מה יש בי שגברים רוצים אותי... גם עוד בעיה שיש לי שאני פוחדת לרצות מישהו מחשש שאני אפגע או אתאכזב ואני מעדיפה כבר להתפשר במקרים מסוימים.

מה זה אישפוז בית? כיצד זה מתבצע? מה עושים במהלכו?כמה זמן זה נמשך?והאם זה נרשם כמו אישפוז בביה"ח?והאם זה בתשלום? לילה טוב. מתחבק,אם מותר......

ויק יקרה, אני מבינה משאלתך בעלת האופי הטכני שאת מרגישה מאוד מיואשת, ומחפשת סוג חריף יותר של מוצא. האמת היא שאינני יודעת הרבה על אשפוז בית, ונראה לי שכדאי להפנות את השאלה למבינים באשפוז, הלא הם פורום פסיכיאטריה. המפגש היחיד שלי עם אשפוז-בית היה הסדר פרטי לחלוטין, של אדם שהקיף עצמו במטפלים מסוגים שונים לאורך כל שעות היום כמעט. זה היה מעניין מאוד, אבל לאו דווקא מועיל. מחזיקה לך אצבעות, להרגשה הטובה שתבוא מבפנים, אורנה

מה שלומך מאז כתיבת ההודעה? אומנם רק אורנה תדע איך מבחינה מקצועית ניתן לעזור לך,אך אני מקווה ש''תמיכה חברית וירטואלית' עד שאורנה תכתוב לך,תעזור,למרות שבזמן הקרוב אני עוזבת את הפורום,עקב העייפות ש'מכריעה' אותי. אשמח אם תעדכן מה קורה איתך.

שלום MR BLUE, אני מצטרפת לתקווה של משתנה, שעכשיו קל יותר. האם יש לך אפשרות ליצור קשר עם המטפלת שלך? תחזיק מעמד, אורנה

שלום דרור, ברצוני לדעת, מה בנוגע לשאלות שנשארו פתוחות? תודה רבה, אלמונית.

יש לי תופעה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. זה מתבטא בדברים שאני עושה או החלטות שאני מגיעה אליהן, ונוטה להתחרט מהר. בדר"כ זה קורה לי ביחסים עם בחורים. אם אני מרגישה משהו קטן לא בסדר, אני מיד מנתקת את הקשר עם הבחור, אבל יום או יומיים אחרי, אני פתאום חושבת ומרגישה שעשיתי טעות ומנסה להחזיר. כמובן שזה יוצר תגובה שלילית אצל הבחור כלפיי. איך אני יכולה להתמודד עם זה, ולהרגיש יותר שלמה עם צעדים שאני עושה ביחסים?

שיר שלום, נשמע לי שהקושי המרכזי שלך הוא להתלבט. כאילו את לא מסוגלת לכך, את מחליטה עושה ואז הופכת את ההחלטה. משהו בהתלבטות מאיים עליי. אולי זה הרצון שהדברים יהיו ברורים, פחד מלהיתקע במקום מסויים אבל זה מפריע לך. לכן עצתי לך היא לפנות לטיפול שבו תוכלי לברר מה מפריע לך להשאר באיזור ביניים זה של התלבטות. להשתהות עם המעשים שלך, תחשבי על זה, דרור

אפשר אולי עוד רמזים או אפשרויות למה אני נוהגת ככה?

כיצד היית מתאר את מערכת היחסים בין אריק לבנץ? http://www.youtube.com/watch?v=gOwxP6ZsuEc&mode=related&search=

שלום לך, נראה לי שבשאלתך אתה מרמז ליחסים זוגיים, הומוסקסואליים בין השניים. ומחשבה זו אינה חדשה. יש הטוענים כך גם על בוב ספוג בן ימינו ועל צ'יפ ודייל, הסנאים של וולט דיסני. ניתן לראות בכך אכן יחסים הומוסקסואליים, ואפשר להשאיר זאת כתפישה ילדית שאינה מבחינה בין המינים, ואינה נותנת לכך חשיבות מרובה. כל אחד מוזמן לראות זאת בדרכו, את דרכי האישית אשאיר לי כאישית, לילה טוב, דרור

שלום, אינני רוצה לעשות הכללות ולפגוע במגזר כלשהו. אך האם יש מוצא או מגזר כלשהו שהוא פונה יותר מאחרים לטיפול נפשי? מהי סוג האוכלוסיה שאת/ה נתקל/ת בה (אם הינך יכול/ה לפרט). תודה

לסקרן שלום, אין לי מידע סטטיסטי אם כי ניתן לחשוב על אוכלוסיות כאלו או אחרות הנוטות יותר לפנות לטיפול (לאו דווקא לסבול יותר). הדבר קשור בעיקר לפתיחות ומודעות לטיפול ולמדיה בה הוא עושה שימוש - דיבור. אני הייתי רוצה להוסיף ולומר שמנסיוני, מאחורי כל סקרנות ושאלה תמימה מסתתרת שאלה אמיתית. ואני סקרן לדעת מה השאלה האמיתית המסתתרת מאחרוי השאלה שלך. ואני מזמין אותך לשאול אותה, אני חושב שעליה אוכל לתת תשובה טובה יותר, דרור

השאלה שלי היא פשוטה. התשובה עליה ודאי לא תספק אותי, או אף אחד אחר שמתעסק באותו כאב, ולבטח לא תהיה פשוטה בכלל. עוד לפני שאני חושבת על ניסוח, אני לוקחת בחשבון שאשלח לדבר על זה "שם". עוד לפני שאני לוקחת נשימה עמוקה, אני לוקחת בחשבון שלא תהיה תשובה שתספק או מילים שינחמו, אבל אני יודעת שיהיה מי שיבין. אני פשוט רוצה לדעת איך זה שאף אחד עוד לא הוציא את הספר: "לעזוב טיפול ולהשאר בחיים"... אני רוצה לדעת איך לעשות את זה. איך לעזוב מקום שאני יודעת שאין לי מקום בו. איך ללכת בלי להביט אחורה יותר, איך להיות שלמה עם זה, איך להרגיש עוד חודשיים כמו שאני מרגישה עכשיו. סבורה ובטוחה שאני לא רוצה את זה. אבל בתקווה להיות קצת פחות עצובה... אני רוצה לדעת למה זה כל-כך טיפולי לעודד תלות, ולמה זה כל-כך טיפולי לדבר עליה. אני רוצה לדעת שמשהו יזוז בה כשלא אגיע עוד, למרות שמקווה להשכח מהר. רוצה לדעת שהיא לא תעשה כלום כדי להחזיר אותי, שתגשים את הפחד הכי גדול שלי בטיפול הזה, ושאוכל לסלוח בחיוך. כי כבר לא יכאב לי. אולי אני לא באמת מבקשת תשובה. אולי חפשתי מקום בו יקשיבו לי. והפעם, אני לא מתכוונת לדבר על זה "שם". משום מה, "שם", לא באמת מקשיבים לי. אולי רק שומעים אותי לפעמים. תמיד היא 'יכולה להכיל את התחושות האלה, אפילו שהן לא כלפיה'. אבל ועוד איך הן כלפיה. רק כלפיה. למי יש זמן בכלל להתעסק בדברים אחרים, כשהקשר הטיפולי, הוא לא אחר מאשר שקר גדול... "זה חמור שהוא נשלח לפסיכולוג, כשהוא רק רצה חיבוק..." (מילים כדורבנות באדיבות אביב גפן) סליחה אם נשמעתי דרמטית. ככה זה כשהנפש סוערת. בסערת נפש, ובברכת 'תרבחו ותסעדו', q.o.p

אם זה באמת כך אז חתכי ועיזבי. הכאב עובר ואולי בעצם את צריכה טיפול בטיפול. כלומר חויה מתקנת.

... לצערי, ככה בדיוק אני מרגישה... שצריכה טיפול אחרי הטיפול הזה... אבל זה יהיה צעד די טפשי. ובכלל, הטיפול הזה היה טיפול להרבה טיפולים לפניו... שיט. אולי הבעיה בכלל בי. :-( q.o.p

הי, q.o.p. נדמה לי שהקשבתי. נדמה שהאזנתי. נדמה שהבנתי. בדרכי. ולא. המילים שאומר לא יהיו מספקות. גם לא מנחמות. אולי תהיינה אלה מילים שמנסות לבכות. איתך. כמה מרחק תופסים כשכל-כך כואב, כשהאמת היא שמשתוקקים להרגיש קרוב עד למאד. כשמתחילים להרגיש קרוב. עם לדעת, בלי לדעת. התלות הבלתי נסבלת הזו. הפחד הזה מטשטוש גבולות. מהיבלעות. רציתי לומר שלפעמים, הדרך היחידה להחזיק קשר חזק מקרוב היא אך ורק דרך תחושת ה'אין מקום', או ה'לא קיים', ה'לא אמיתי', השקר. פשוט רק ככה. ליצור או לברוא עולם דמיוני קטן ובטוח ומוגן בתוך כל האימה הזו. הטיפול החודרני הזה. מאפשר לך להיות שם רק בתנאי שאסור לדעת. לנתק. לפצל. עם רצון להתרחק כדי לחזור להרגיש. נפרדו?ת. ובכל זאת, עם כל הכאב המייסר הזה והנוראי והחודר, הטיפול הוא המקום היחיד שאנחנו יכולים להיות עם בו תחושת ה'אין מקום' על כל נפחה. יש מקום לאין. כמה עצוב שהכי מרגיש לנו 'אין מקום' כשהכי מתקרב ל'יש'. אז החרדות שולחות הכי רחוק. אז הכי בועט. האם המרחק הזה איכשהו מנסה להחזיר את ה'יש' הטוב? כאב של קשר. אולי משהו מזה ידבר אליך. ואולי זה סתם קשקוש מוזר. ובברכת מ-ו-פ-ל-ט-ה ;-)

אני מפחדת שיגיע הלילה. אני מפחדת שיחזור הסיוט. אני צריכה עזרה במיידי, לא עצה אמורפית. את אתמול עברתי עם קלונקסים כל פעם שהתעוררתי דחפתי לעצמי כדור, כי שלשום..שלשום לא הייתי פה, הייתי בגהנום. עוד לא עברתי דבר כזה מעולם, כאב נפשי וגופני גם יחד שדולף לי בלי הפסקה מכל החורים בגוף, היו לי גם הזיות. אני כבר יומיים לא יוצאת מהבית ולא מתפקדת. אני רוצה לישון מול הקליניקה של הפסיכולוג שלש, אני לא מתקרבת לחדר שלי לעוד לילה. אני גם ככה זומבי מהלך שקרוב לעוד התפרצות. אין לי במי להעזר, לראות אותי בהתקף כזה יכול להפחיד את החזקים ביותר, לא הלכתי לפגישה אתמול, כי הייתי מאבדת עשתונות והוא היה צריך לקרוא לאנשים בחלוקים הלבנים. אף פעם עוד לא איבדתי שליטה ככה. מה עושים? איך עוברים את הלילה? לפחות עזרו לי לשמור על קשר עם המציאות, הרגשתי שבאמת איבדתי אותה שלשום.

אופיר. אני מבינה ,באמת שמבינה שכואב, אני 'שומעת'. בבקשה, אל תפגעי בעצמך עוד. סבלת מספיק. ומרגע הזה את כבר לא לבד. אני איתך. ובטוחה שעוד הרבה איתך,תומכים ,עוזרים לך. שולחת לך תקוות להקלה מהירה. דואגת לך.... ואת לא לבד.

אופיר שלום, נשמע שמאוד כואב לך ומפחיד אותך המצב שלך עכשיו. אם כי לא ברור לגמרי מה קרה ומה גרם למצב זה, עדיין ברור שאת חשה שמשהו לא טוב קורה לך. ביקשת עצה, והעצה היחידה שאני יכול לתת לך במקרה כזה, גם אם לא תשמע לך פופולרית במיוחד, היא ללכת לפגישה עם הפסיכולוג, גם אם תאבדי שליטה שם, ותזדקקי לעזרה מאסיבית יותר. כי כרגע את חשה לבד עם הפחד שלך והסבל שלך, וחוששת מאוד מהאנשים עם החלוקים הלבנים. אבל במקרים מסויימים צריך להיעזר גם בהם ולזכור שהם שם בראש ובראשונה כדי לעזור, לטפל, גם כשנראה ששום דבר לא יכול לעזור. אני יודע שהעצה שלי אולי לא נעימה, אבל אל תישארי לבד, תפגשי עם הפסיכולוג עליו את סומכת, ואני יודע שהבחירה תמיד תהיה אצלך מה לעשות, אבל אולי תוכלי לקבל עוד הצעות ואפשרויות לטיפול. לילה טוב, דרור

אחרי כמה ימים קשים,אפילו שקטים,שוב מרגישה רע,שוב העולם נחרב עליי.ויש גם בשורות טובות.חשוב לציין זאת!החתכים השטחיים שעשיתי שבוע שעבר,כבר כמעט הגלידו,כמעט עברו,וזה טוב ואפילו מצוין כי חששתי שלא יעבור לי כבר..עוד כמה ימים כבר לא יהיו סימנים כנראה בכלל.והחלטתי לא לחתוך יותר,גם אם יהיה רע,די לפציעה עצמית!הגיע כבר זמן להתמודד עם הכאב הנפשי,ולא לברוח ממנו ע"י גרימת כאב פיזי.הבטחתי למטפלת,בפגישה האחרונה,ואף הבטחתי לעצמי.היא שמחה על ההחלטה החגיגית,וחיבקה אותי.אני מתחילה לאהוב אותה יותר.הבעיה שבטיפולים אני עדיין שותקת,עדיין לא ברור לי מה אני עושה שם,איפה אני נמצאת,ולמה אני מגיעה לפגישות בכלל,למה? לטיפול הולכים אנשים שיכולים לעזור לעצמם ,ואני כנראה לא יכולה,אין תקנה.לא מסוגלת לדבר על הכאב שלי...אני אומרת לה בטיפולים שכואב לי,עם חיוך . והיא מחייכת כי זה מצחיק הפער בין התחושות הפנימיות לבין מה שאני מראה מבחוץ... אבל קשה לי לדבר על כל הכאב הזה,אני לא יודעת איך,וגם אם אדבר לא בטוחה שיעזור לי..הצלקות בליבי לא ירפאו,וישארו לעד,והעבר עדיין ימשיך לרדוף... עבר מגעיל של פגיעות מיניות..של אונס..מגעיל.השחיתו כל חלק בגופי,וגם בליבי.וכמו שאחרים השחיתו את גופי,אני משחיתה אותו,בעצמי(אולי אפרט על זה בהמשך אם אוכל..כי קשה לי מידי.) אני כבר לא מוצאת טעם להגיע לפגישות,יוצאת מהם מותשת,בעיקר נפשית,וגם לא עוזרות לי השיחות.רע לי.. לא יודעת איך אעביר עוד יום בחיים,אין כוחות כבר.רוצה לראות את חבר שלי,אך איני יכולה.שבוע שעבר הייתי מטומטמת,בגדתי בו,ועוד בסטוץ. וזו לא פעם ראשונה,לפני כן הייתי עם האקס שלי,מס' פעמים. איך אלך אליו עכשיו?איך אסתכל בעיינו,כאילו לא לא קרה שום דבר?אי אפשר ככה לעבור לסדר היום,זו בגידה.! למה אני כזו אחת שרמוטה?זונה?עושה את מה שבא באותו רגע,בלי מחשבה ובלי שיקול דעת?כ"כ כועסת על עצמי,בעיקר עכשיו.אני רוצה רק לחתוך עכשיו.לחתוך ולהקיא מהגועל שיוצא ממני.ועוד נהנתי איתו...נהנתי כשהוא נגע בי..נהנתי לשכב איתו.מיי גוד. מרגישה רע.נגעלת מעצמי עכשיו,אבל כששכבתי איתו לא נגעלתי.נהנתי.וזה מגעיל אותי. ו....כך אני משחיתה את גופי,את עצמי. ונמאס להעביר את הימים הקשים כבר לא מחזיקה מעמד יותר.אני כזו דפוקה ,זונה,מטונפת,מגעילה,שונאת את עצמי,בצורה איומה.ויש מה לשנוא,קורצתי מחומר לא טוב,מקולקל.הסיבה היחידה שאני לא עושה סוף לכל הכאב,היא משפחתי וכלהאנשים היקרים ליי... אני לא יכולה יותר,5 פעמים התקלחתי היום ,ועדיין מרגישה גועל נוראי.

חן, הי. אני רואה שלא רק לי קשה בימים אלה. אני איתך בכאב ומקווה שיעברו הזמנים הקשים. לדעתי עם כמה שזה קשה, דברי עם חבר שלך, תנסי להסביר לו, שלא יהיו סודות, לדעתי לא משנה מה יקרה את תרגישי הקלה. אני לא חושבת שאת כל מה שאמרת, אני חושבת שמהמעט שדיברנו כאן את תומכת וחזקה ורגישה. תודה על כל העזרה שנתת לי עד היום שלך, אופיר.

חן שלום, כאב לי לקרוא איך את מרגישה ומה עובר עלייך,אך בכל מקרה תפסיקי כבר לרדת על עצמך, נכון שעשית טעויות אך אינך צריכה להמשיך לעשותן,תעבדי על כך בטיפול-למה את עושה דברים שמזיקים ופוגעים בך - ואז כשתרגישי מוכנה לכך,שתפי בכך את החבר שאוהב אותך. איני רוצה 'לזרות מלח על פצעייך',אך חשוב לי להזכיר זאת,שזו בדיוק העיצה שקיבלת אז מליאת ושכ"כ התקוממת נגדה ולא קלטת אותה,היא אמרה לך שתפסיקי לשמש כ'סמרטוט' במערכות-יחסים שלא בריאות לך (כמו:זה שסיפרת כעת וגם לפני מספר חודשים,שבגדת בחברך הנוכחי עם ה'אקס' שלך),ושתשקיעי במה שיש לך ושיעשה לך טוב עבורך (כמו עם חברך הנוכחי),וגם אני לא יכולה להישאר אדישה ואני מפצירה בך לא להרוס משהו טוב שיש לך,בגלל סיפוק של שניה או יותר גרוע - בגלל נטיה ל'הרס עצמי'{לצערי בעיניין זה אין לי זכות להעיר לאף-אחד,כי גם לי יש נטיה כזו כלפי עצמי,ואו שאני נזהרת נורא או שאני מסכנת את עצמי בצורה טיפשית). מקווה שלא תכעסי עליי ועל דבריי,אך רק בגלל היכרותי איתך והעובדה שבאמת איכפת לי ממך,איני יכולה להישאר אדישה ולא להגיב. חג-שמח, מקווה שיוקל לך במהרה, משתנה

משתנה. מצטערת על הסטוץ בגלל חבר שלי, וגם.....לא אופייני לי בכלל. ואני מרגישה מטונפת,מלוכלכת. אבל הייתי בבלבלה רצינית,באותו ערב. הייתי גם שתויה, נמשכנו זה לזה... וזה קרה. אבל לא היה צריך לקרות. מה גם שהבאתי לו את המס' טלפון. אז בכלל אני בבעיה רצינית. אם חבר שלי ידע, ואוו..... זה ישבור אותו. הוא נותן בי אמון מלא, אם אני לא אומר לו הוא לא ידע,אבל מרגישה שאני חייבת להגיד לו את האמת. הוא לא יסלח לי על זה.... אוף.

שלום, כל פעם זה קורה מחדש, חשבתי שאני כבר חסינה לזה והנה עוד חג מלא אכזבות ובעצם כל חיי הם אוסף אכזבות מתמשך כבר 40 שנה. מה הטעם ב"ידידים"? הרי בכל הזדמנות הם מקיפים עצמם במשפחה שלהם ואתה נותר בודד מחוץ למעגל, נאלץ לשמוע על כל הרפתקאותיהם ובילוייהם במהלך החג. כשהם כבר מתקשרים זה כדי שתשרת אינטרס מסויים שלהם או להשקיט את מצפונם. אף פעם זה לא משום שטרחו לחשוב עליך באמת. חברה טובה שכל החג היתה עסוקה בטיולים עם משפחתה, טרחה להתקשר היום כיון שהיא רצתה ללכת לסרט - כלומר, היא נאותה לשבץ אותי בלו"ז שלה כי זה שירת את האינטרס שלה. ידידאחר שלא דיברתי איתו חודש, אמר לאחר שיחה קצרצרה אתמול שיחזור מאוחר יותר ועד עכשיו לא שמעתי ממנו. ידיד שלישי, מבטיח מזה זמן רב לבוא וכמובן שעוד חג עבר ולא ראיתי אותו (והוא לא כל כך עסוק - הוא מובטל ואין לו משפחה). ברור לי ש"תאשימו" אותי - אני אולי לא מעניינת, אני אולי מכבידה, ואולי סתם רף הציפיות שלי גבוה מדי - בכל מקרה זו תמיד אני שלא בסדר, אחרים הם בסדר גמור, כי הם עסוקים במרדף הבלתי נדלה של סיפוק האגו שלהם, וה"חלשים", ה"בודדים", שלא השתלבו במירוץ - אותם פליטי חיים מסכנים - כל שנותר להם לעשות הוא לשלם את מיטב הונם למטפלים כדי שילמדו אותם לא להיפגע ולפתח "עור של פיל" ביחסים עם בני אדם. פילה סרבנית

אנה שלום, אני חושב שהחוויה שאתה לא חשוב לחברים שלך, שאתה תמיד במקום השני או פחות מוכרת להרבה אנשים בהרבה סיטואציות. ואף פעם זו לא חוויה נעימה. ממה שאני שומע את מרגישה שאצלך זה במידה גדושה, כל החברים שלך מנצלים או מתעלמים ממך. אני חושב שיש בדברייך מן האמת, את מרגישה שנדחקת הצידה בעוד חברייך המשיכו הלאה, הקימו משפחות. אבל האם זו כל האמת? האם כל חברייך המשיכו הלאה, והאם הם כל הזמן מתעלמים ממך? אין בזה כדי להאשים אותך, אלא רק לומר שיש בדברייך הרבה אמת כואבת, אבל זו המציאות, מה שנותר לך לעשות הוא להתמודד איתה, לא לבטל לגמרי את ערכה של הידידות אלא לגלות איפוא ועבור מי את יכולה להיות מספר אחת, ואז תוכלי לשאת גם פגיעות אקראיות מצד אחרים ולא להגזים בחשיבותם, דרור

אנה שלום כשאת שואלת "מה הטעם בידידות" זה גם מראה על אינטרס?? ברור שלא. לכל אחד יש הזדמנויות שונות לפגוש אנשים שונים: עם אחותי אני יושבת ושומרת על הילד שלה, עם חברה שלי אני רק שומעת כל היום מה לא בסדר עם החבר שלה, אחת אחרת- לימודים לימודים... ככה זה יוצא שעם כל אדם יש לי את המטרות שלי וההנאות שלי. החברים שלך יכולים להגיד אותו הדבר על המשפחה שלהם "מה הטעם באנשים שאתה רואה רק בחג??" אני מציעה לך לא לשפוט את האנשים כי מה שעדיף לעשות זה להגדיל את מעגל החברים ואז יש תמיד עם מי לדבר ולבלות ולא שמים לב שאחד לא מתקשר כי יש מלא חברים אחרים. אני לגמרי מבינה איך קורה שהילדים ובן הזוג תופסים את מקום החברים, אבל זהו טבעו של עולם, את מוזמנת לקבל את מקומך החדש ב"היררכיה" הזו, או לעזור להם בהקמת המשפחה שלהם, או לוותר על החברות (לא חבל??) באיחולי חג שמח

שלום אני היום בן 36 בהיותי בכתה ב כל יום ראשון לאחר חופשת השבת היתה מורתנו מכנסת אותנו במעגל ומבקשת לפי הסדר שכל אחד יספר חוויות שבת הייתי בן זקונים להורי לא היה אוטו כך שכמעט תמיד היינו בבית או טיילנו בסביבה ללא ארועים יוצאי דופן וכך כל שבוע ושבוע ההיתי צריך להמציא איזה סיפור מטופש ועוד בשבת כבר הייתי מתחיל לחשוב מה לספר דבר שלדעתי פגע בי במובנים מסוימים אף פעם לא הבנתי עד היום איך לשאר הילדים היה תמיד מה לספר סיפורים מדהימים הדבר הזה לא נותן לי מנוח עד היום בעיקר ביגלל המחשבה שמורה כל כך טיפשה לימדה אותי מדוע לא חשבה אולי יש ילדים שלהם איו מה לספר כל שבת אני חושב ביימים הקרובים ליצור איתה קשר ולידרוש התנצלות לאחר כמעט 30 שנה האם זה צעד נכון או לא מה אתם חושבים תודה

דני שלום, נשמע לי שהיה משהו מאוד לא נח עבורך בכינוןסים האלה של יום ראשון. הרגשת שאתה פחות טוב מאחרים, שאולי פחות משקיעים בך. ומשהו מהתחושה הזו מלווה אותך בשלושים השנה האחרונות ולא מרפה ממך. אני מבין את המשאלה שלך שאם המורה תתנצל זה יעבור לך, אבל השאלה האם באמת שם הפתרון. בעיני לא, ולכן זה לא יוסיף ולא יגרע אם תעשה את זה. מה שחשוב לנסות ולעשות זה להבין למה לא הצלחת להשתחרר מזה עד היום, והאם יש מקומות נוספים בחיים שלך שאתה חש בהם תחושות דומות לאז. אם כן חשוב לנסות לגלות כיצד אתה יכול להתמודד איתם טוב יותר. בקיצור אני מנסה לומר שחשוב יותר לעסוק בכאן ועכשיו מאשר בשם ואז. לילה טוב, דרור

רציתי להוסיף את דעתי. זו כמובן רק דעתי האישית, ואני לא פסיכולוגית או מומחית לנפש האדם. אולי גם ילדים אחרים המציאו סיפורים... אולי לא היית היחיד שהרגיש לא בנוח? אבל, נראה לי הגיוני להניח שכוונתה של המורה היתה טובה, ושכל מה שהיא התכוונה לעשות הוא לחזק את הקשר החברתי בכיתה ולעודד את הילדים לדבר ולספר על עצמם ועל הרגשות שלהם, ולאו דווקא לפגוע במישהו או להזיק חס וחלילה. למרבה הצער, לעתים קרובות אין לנו את התבונה ואת הניסיון לשלב כוונה טובה בחוכמה ובמעשים נכונים. אבל, גם אם יצא בסופו של דבר שהיא פגעה בך בחוסר רגישות לא מכוון, אולי היא לא התכוונה לפגוע. וזה חשוב מאוד. זה עושה את כל ההבדל. כולנו טועים ופועלים בחוסר רגישות מפעם לפעם. אבל, אם היא עשתה זאת ללא כוונה, דרישת התנצלות עלולה לפגוע בה מאוד. אני חושבת שהייתי שואלת את עצמי אם ארגיש נוח מספיק עם האפשרות להכיר במה שהיא עשתה, להכיר בפגיעה שנפגעתי ממנה, ולא לפגוע בה בחזרה אלא להכיר באנושיות ובאפשרות של כל אחד מאתנו לטעות. זו רק דעתי האישית, כמובן. נפגעתי קשות מאחרים במהלך חיי וזו צורת המחשבה שעוזרת לי מאוד באופן אישי. טל

טל שלום שמחתי לקרוא את מה שכתבת אבל את צריכה להבין היו ימי ראשון שבהם המצאתי שנסענו לדודה שלי אחר כך לדוד אחר כך שנסעתי למקומות בארץ שבהם ביכלל לא הייתי לא יכול להיות שילד בן 7 יכול לתאר במדוייק אתרים שבהם הוא לא היה המורה בוודאי גם הכירה את משפחתי לא היה צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהכול שטויות אך למרות זאת היא המשיכה אני גם מאוד לא אוהב לפגוע באנשים אבל אני חושב שאדם צריך להיות אחראי למעשיו בקשר לסיפורים של הילדים האחרים לא אני לא חושב שהם המציאו חלקם היו עשירים מאוד עם מכוניות וסירות מנוע כך שהבסיס לפחות היה אמיתי גם אני חושב כרגע לאחר שקראתי את דעתכם מה כדאי לעשות איתה עוד לא החלטתי

שלום רב, על מה יכול להצביע הדבר הבא: בזמן שאני מבלה עם גבר, מבחינה מינית, אני חושבת על הפסיכולוגית ברקע. (-: תודה מראש, מירי

מירי שלום, קצת קשה לענות לך כי זה מאוד תלוי מה את חושבת על הפסיכולוגית שלך באותו רגע. אז אם תרצי להרחיב את מוזמנת. בכל מקרה ניתן לומר שהיא מאוד משמעותית לך, ומלווה אותך גם מחוץ לשעת הטיפול, דרור

שלום רב דרור, באותם רגעים שהייתי במחיצת הבחור, היא היתה אצלי בראש. בנוסף חשבתי מה אני הולכת לומר לה בפגישה הבאה. האם עכשיו זה עוזר? תודה, מירי

שלום לך, רציתי לשאול האם בפורום זה ניתן להעלות שאלות שלא קשורות באלימות, אלא דווקא בעניין של היריון וקריירה של אישה שרוצה לפרוץ קדימה ומחפשת את הדרכים?

לגולשת החדשה התשובה היא בהחלט!, ההתלבטויות הקשורות לשילוב אימהות בקריירה, הקודים הגבריים (והפטריכאליים) שעל פיהם מנוהל שוק העבודה שאיננו ידידותי לאימהות, ,ו- " מחיר ההורות" שהופך למעשה להיות " מחיר האימהות", כל אלו הם נושאים חשובים ורלוונטיים לפורום הזה שכותרתו היא "העצמת נשים". ואת מוזמנת לפנות , כדי שביחד עם שאר משתתפות הפורום ננסה ל"חפש את הדרכים", כדי "לפרוץ קדימה" , עבורך ועבור כולנו!! גאולה.

שלום לכולם אני צריכה ייעוץ עזרה ודחוף! אני בת 22 ונמצאת כרגע בדרום אמריקה כבר כחודשיים..עד עכשיו הכל היה מצויין אך לפתע לפני כ-10 ימים החל הרעה במצבי..מידי פעם אני נתקפת רעידות,בחילות,קושי לאכול,קושי לבלוע ולעיתים אף לנשום(דבר שמלחיץ אותי),אני מדמיינת שאני עומדת להתעלף וחושבת רוב הזמן על דברים רעים שיכולים לקרות ולא נהנית מכלום כמעט. הייתי אצל רופא מקומי שעזר לי מאוד ואמר שיש לי דלקת בשקדים אשר גורמת לתופעות הפיזיות הנ"ל, נתן לי אנטיביוטיקה ואני כל כך מקווה שזה המקור היחיד. העניין הוא שאני חושבת שמשהו נפשי גורם לתגובה הפיזית ואני רוצה שזה יעבור..או שמא זה באמת ק' פיזי? האם למישהו יש עצה? האם יש משהו שיכול לעזור לי מיידית או שעלי לחזור לארץ , לאמא וזהו? אני כאן עם בן זוגי והוא מבין וסבלני - עד יום שלישי עליי להחליט סופית אם אני חוזרת לארץ עכשיו או עוד 3 שבועות והכל תלוי המצבי הפיזי/ הנפשי. אם יש מישהו שמכיר מקרוב את התופעות אני מתחננת לתגובה! תודה שירלי @

את נמצאת במקום גבוה? אולי יש לך 'מחלת גבהים'?{היא יכולה לגרום לתופעות הללו}.

רק מהעצות שלך אפשר למות. תני למומחים לענות, ואל תידחפי לכל דבר ועניין.

שירלי שלום, במצב שאת מתארת ישנם מאפיינים המעלים את האפשרות שאת סובלת מהתקפי חרדה. התקפים אלו יכולים להתחיל מגורם פיזי ממשי (למשל הרגשה לא טובה) אבל הפירוש להם הוא מוגזם ומעורר חרדה ומעלה מחשבות שהנה עומדים למות או להשתגע. אם תופעות אלו מוכרות לך, והן מלוות בדפיקות לב מהירות ייתכן ואת באמת סובלת מהתקף חרדה. אבל חשוב לדעת שני דברים. האחד שאין סיבה רפואית למצב שלך. ושנית שהתקפי חרדה, כמה שהם קשים עוברים מעצמם. נסי לא להמנע מאירועים שמפחידים אותך, אולי לשלב עם הרפייה אם את מכירה. לגבי ההחלטה אם לחזור או לא זו החלטה שלך, אבל אין נזק בהפרעת חרדה, אלא אם כן את מתחילה להמנע מדברים שונים מפחד שתקבלי התקף, לילה טוב, דרור

הגיונית אני יודעת שזה נכון ושלא יכול לקרות ל כלום וודאי לא מוות מכאב גרון´ אך כרגע יש לי עד מחר בבוקר להחליט אם אני ממשיכה לפרו ולקוסקו שנמצאת בגובה רב ואתה מתאר לעצמך כמה אני מפחידה את עצמי ממחלת הגבהים או לחזור לארצנו הבטוחה עבורי והמוכרת. אמרת לא להימנע מדברים שמפחידים אותי אך מה אעשה במקרה זה? אני מתתתתתתתה מפחד שאזדקק שם לעזרה רפואית ולא יהיה מענה..אני רוצה להרגיש שוב כמו שהייתי לפני שבועיים ולא כמו בת 100 שנמצאת על ערש דווי..מה אעשה עזור לי להחליט..?

אבא שלי נוטה לעצב וככל הנראה גם לדיכאון אני לא יודע במאת אחוזים כי מעולם לא דיברתי איתו וגם אין לי אומץ לדבר איתו על זה... אבל לפי התנהגותו במשך שנים אני חושב שהוא עונה על תסמיני הדיכאון, רוב בני משפחתי נטייתם היא לעצב ואולי לדיכאון, השאלה שלי היא מכיוון שאני חושב להתחתן בקרוב האם המצב הזה ישפיע גם על ילדיי כלומר גם הם יהיו כאלה או שאין קשר,יצויין כי גם הנטייה שלי היא לעצב והיה לי דיכאון אחד קשה בגלל פרידה שאני איך שהוא התאוששתי ממנו כמעט לגמרי... האם זה תורשתי? ואם כן בכמה אחוזים? האם זה חייב לעבור בתורשה או שיש מקרים שזה לא בהכרח עובר? אני מודה מראש על התשובה. חג שמח.

יוני שלום, דכאון בא בצורות שונות, וכך גם החלק התורשתי שבו. אכן בחלק מסוגי הדיכאון ישנו מרכיב תורשתי, גנטי, כרגע אני לא זוכר את האחוזים אבל אנסה לחזור לספרים ולברר. בכל מקרה משמעות התורשה, למעט מקרים קיצוניים, אינה שבכל מקרה הילד מפתח דיכאון. ראשית יש את המטען הגנטי של בן הזוג. לא פחות חשוב יש את המרכיב הסביבתי. כלומר גורמים לא ביולוגיים המשפיעים וגורמים לדיכאון. למשל טראומות, או דרכים לא טובות להתמודד עם לחצים וכו'. מה שאני מנסה לומר הוא שלמרות החשש המובן, את הנטייה הגנטית שיש או אין לך אתה לא יכול לשנות. אתה כן יכול לשנות עבורך ועבור ילדיך לעתיד זה את דרכי ההתמודדות בחיים. ולדעתי האישית הדבר בהחלט לא אמור לפגוע ברצון שלך להביא ילדים לעולם, מזל טוב, ובהצלחה, דרור

שלום דרור, אני בטיפול בערך שנה. לקח לי המון זמן עד שהתרגלתי קצת לכל עניין הטיפול, השיתוף, הדיבור...אבל עדיין נורא קשה לי, ואני לא מצליחה להחליט אם זה קשור אלי או למטפלת. שאלתי היא: האם מקובל שאני אפנה להתייעצות אצל מטפלת אחרת לגבי הקשר שלי עם המטפלת, לגבי היחס שלי כלפי הטיפול (הרגשת התקיעות, ההתנגדות החריפה, הפחד....) כשאני עדיין בתוך הטיפול. כלומר אני רוצה לראות את הטיפול ואת היחס שלי עם המטפלת מזווית אחרת ובעיני מישהו אחר, חוץ ממני וממנה. כי כנראה יש לי הרבה שאלות והתלבטויות. האם זה מקובל? והאם אני צריכה לעדכן את המטפלת שלי לגבי זה?

אומר לך מה היה אצלי, אולי תוכלי להיעזר בינתיים הרעיון להכניס מישהו שלישי לתמונה יכול להיות רעיון טוב מאד, רק קצת אחרת ממה שהצעת. כפי שמוכר לי מהטיפול שלי, הדרך המומלצת לעשות את זה היא באמצעות פנייה של המטפלת להדרכה. מכניס נקודות חדשות לטיפול. אם דרך ההדרכה מתברר שצריך להפסיק או להחליף עושים גם את זה, אבל ברוב המקרים ממשיכים ומנסים להתקדם עם רעיונות חדשים בתוך אותו טיפול ובקצב שלו. נכון שאמנם זו לא תהיי את שתדעי באופן ישיר, אבל עד כמה שזה ישמע לך מוזר אולי, דווקא כך הטיפול נשמר יציב יותר ובשליטה. מאותן סיבות לא הכי בטוח שמטפלת אחרת תסכים לדון איתך בטיפול שלך כל עוד את בתוך טיפול אחר. קצת מסובך, עדין ומבלבל כל הקטע הזה, למיטב הבנתי. את יכולה לנסות להביא את הרעיון כמו שרשמת כאן לטיפול שלך ותדונו בו. כמו שתמיד אומרים פה, להחזיר אותו לשם. זה כשלעצמו יכול לקדם את הטיפול לשלב חדש.

שלום לך, ההתלבטות האם הקושי הוא אצלי, או אצלה היא התלבטות שכיחה למדי. בעצם את שואלת האם בטיפול אחר אצל מטפל אחר אני אהיה אחרת. אני הייתי רוצה להוסיף מחשבה לדברים שנאמרו, לפני שאענה לך מה דעתי על השאלה שלך. נסי לבדוק עם עצמך, או עם המטפלת האם מה שקורה לך עכשיו מוכר לך גם מחייך מחוץ לחדר הטיפולים. אם כן הרי שזזהו נושא טיפולי מובהק, שדווקא בטיפול הזה יכול לקבל מקום. גם אם התשובה היא לא חשוב לבדוק למה זה קורה דווקא איתה. לגבי שאלתך, בעיני קבלת חוות דעת שניה היא אפשרות טובה בתחילת טיפול, כדרך לברר מי מתאים לך. אולם במהלך טיפול התייעצות עם פסיכולוג אחר על הטיפול יכול להוות בעיה. את מנסה להוציא את עצמך החוצה ולהסתכל מהצד. וזו משאלה שהיא בגדר משאלה, היא לא יכולה להתממש. ובעצם היא סוג של פעולת התנגדות לטיפול. עצתי לך היא להביא את ההתלבטויות לטיפול. אם תרגישי שאין שיפור בהבנה שלך, תוכלי להחליט על הפסקה או אף על סיום טיפול. אז ממקום כזה תוכלי גם לפנות למטפל אחר, אבל לא כהתייעצות על הטיפול הקודם, אלא כנסיון כניסה לתהליך טיפולי על כל המשתמע מכך, המחויבות הכרוכה בכך כמו גם הקשיים הטמונים בו. מקווה שעזרתי, לילה טוב, דרור

אנסה לעזור לך מעט, וגם לדרור... http://www.psychom.com/showpart.asp?part=4

האם הטיפול המומלץ הוא פרטני או קבוצתי? עדיף בגישה דינמית או קוגנטיבית התנהגותית? תודה

רוויטל שלום, התשובות לשאלות שלך אינן כה פשוטות שכן הן תלויות במספר גורמים. אבל באופן כללי אנשים הסובלים מהפרעת אישיות סכיזואידית יתקשו מאוד להיעזר בטיפול קבוצתי. הדבר יעורר בהם חרדה גדולה מדי. לכן מומלץ טיפול פרטני ברוב המקרים. לעיתים בשלב שני ניתן להמשיך או להוסיף טיפול קבוצתי, כשהאדם מסוגל להכיל התמודדות עם אנשים ואז הוא גם יכול להיתרם מאוד מטיפול שכזה. לגבי ההכרעה בין טיפול דינמי להתנהגותי קוגנטיבי, דעתי, ויש שיחלקו עליי, שטיפול דינמי עדיף. זאת משום שלא מדובר בסימפטום שיש לטפל בו אלא במבנה אישיות שצריך לעזור לאדם להגמיש אותו כך שיפגע פחות בחייו. זו לפחות דעתי, דרור

שלום רב, אני בן 60 ומזה כחודשיים מופיעה במחשבתי ללא הפסק, במשך כל שעות היום, דמות של אישה שנפרדתי ממנה לאחר שנתיים של רומן (הנני גבר נשוי עם ילדים והמשפחה כבר יודעת זאת). אני מקבל כדור אחד של "פריזמה" 20 מ"ג. איך היית מגדיר את ההפרעה הזו, ממה היא נגרמת? מה מומלץ לעשות על מנת להוריד את התמונה המטרידה ממחשבתי אשר מקשה עליי לתפקד בצורה רגילה כפי שנהגתי. האם מומלץ להעזר בפסיכותריפה ואם כן באיזו שיטה? האם היפנוזה עשויהי לעזור לי לחזור לתפקוד נורמלי. האם כדי לחשוב על תרופה אחרת (שאינה ממכרת)? אציין כי מצב רוחי התערר, ובימים האחרונים, בשל החופשה מהעבודה, הייתי מאוד תזזיתי והתקשתי להתרכז במשימות שונות (קריאה, כתיבה) הנדרשות לעבודתי. תודה מראש.

שלום הראל, מדברייך חסרים מעט פרטים בכדי לענות תשובה מדוייקת יותר באשר לאבחנה, אבל נשמע שהמחשבה עליה מטרידה אותך. לגבי הטיפול התרופתי אני מייעץ לך לדבר עם פסיכיאטר. לגבי טיפול פסיכולוגי, ישנן שיטות של טיפול התנהגותי קוגנטיבי שיכולות לעזור, אך אני הייתי משלב אותן עם טיפול בגישה פסיכודינמית. זאת משום שבהחלט ייתכן שלמרות שהמשפחה יודעת אתה מרגיש שיש משהו לא פתור במשולש שלך, של המשפחה ושל האישה הזו, ומשום כך אינך מצליח להוציא אותך מראשך. טיפול שיאפשר לך לדבר על כך יכול לעזור. שיהיה בהצלחה, דרור

היום קלטתי שאם היתיי מוותרת על כל האובססיות והקומפולסיות,ו"מחלימה" מהOCD,הייתי יכולה לנתב את האנרגיות הרבות שמבוזבזות על הOCD לכיוונים הרבה יותר חשובים ולהגשים מטרות חשובות בחיים שבינתיים (מרוב ייאוש) ויתרתי עליהן. איזו כמות עצומה של אנרגיות אני מוציאה כל יום הן על הOCD והן על הסתרת הOCD מאנשים אחרים (חוץ מהמשפחה הקרובה מאוד,שכן יודעת עליו). זה לא שעד עכשיו לא ידעתי על כך,אך היום זה ממש "קפץ לי מול העיניים" וקלטתי את זה ממש; אך גם זה עדיין לא עוזר להיפטר מ"צרה" זו {וסליחה אם אני מעליבה מישהו בכך שאני מכנה את הOCD כך,פשוט עבורי הוא "צרה גדולה"}.

כל הכבוד על התובנה ובכן צדקת - אם מבזבזים הרבה אנרגיה על משהו מסוים, זה גוזר אנרגיה ממקומות אחרים...עצוב אבל ידוע. העיקר לנסות ללמוד לחלק את האנרגיות במידה נדרשת לכל דבר... בהצלחה :)

לצערי עקב הOCD ועקב הסתרתו אפילו מחלק מהמשפחה הקרובה,נדרשת ממני אנרגיה רבה,שאם היתה מתועלת לנושאים אחרים בחיי,לבטח היתה מקילה עליהם.

התחלתי ללכת לטיפול ומאז אני בדיכאון די מעיק. יש דברים שאני לא מספרת לו כי אני רוצה להראות נורמלית ושהוא יאהב אותי...... אני בת 33 נשואה עם ילדים ולא יודעת מה אני רוצה מעצמי (אם אני בכלל רוצה)

הי, האם אמרת לו שיש דברים שאת לא רוצה לספר לו כי את רוצה להראות נורמלית ואת פוחדת שלא יאהב אותך בגלל שתחשפי בפניו צדדים שלדעתך הם פחות נחמדים? זו נקודה מאד חשובה. אנו, המטופלים, מגלים בטיפול דברים שלפעמים מאד לא נעים לנו לדעת על עצמנו. דברים שלעתים קשה להכיר ולקבל שהם חלק מאיתנו. מנסים להסתיר אותם. בדרך כלל מדובר ברגשות (לגיטימיים) כמו קנאה, כעס, תוקפנות, נקמנות, חמדנות ועוד. המטפלים בחלק מכריע של המקרים ממשיכים להתייחס באהדה לפציינטים שלהם גם כשמתגלים צדדים 'אפלים'. אדרבא, גילויים כאלה מקדמים את הטיפול ויוצרים קירבה, העמקת קשר והעצמת תחושת הבטחון. וכל אלה נבנים בהדרגה. איחוליי לך שתצליחו להתמקד ולמצוא את מה שיעזור

שלום לך, כניסה לטיפול היא תהליך לא פשוט, הנגיעה בתכנים כואבים מלווה, וגורמת לעיתים לתחושת דיכאון. אולם זהו תהליך חשוב. התיאור שלך את התהליך הזה דומה למתרחש במקרים רבים, כמו גם למתרחש בקשרים בינאישיים. לא מיד אנו מוכנים לספר על ההחלקים האפלים באישיותנו. אבל מהרגע שאנו מרגישים שאנו יכולים לבטוח ולתת אמון אנו יודעים שיש בכך הישג. ובטיפול זהו הבסיס להישגים הטיפוליים. אז בהצלחה בטיפול, ואני מאמין שעם הזמן תוכלי להרגיש נורמלית גם כשתדברי על החלקים שקשה לך איתם באישיותך, דרור

אני נמצאת זמן רב בטיפול.מתמודדת עם כל מיני דברים.נחלשת.עקב הידרדרות החלו מחשבות אובדניות לפקוד אותי בחודשים האחרונים.הייתה לי תכנית והכנתי מכתבים.אני לוקחת תרופות ויש הקלה מסוימת.אך בכל זאת הבעיה היא ללא פתרון וזה מחזיר אותי לתכניות הקודמות. הבעיה היא שאני אמא ל-1 .וקשה לי מאד לעשות לו דבר כזה ולהיפרד.אני נקרעת בין הרצון שלי להפסיק את הכאב,לבין מחויבותי ואהבתי לילדי.אבל איך אמשיך עם הסבל ?

ל'אני' שלום, מרגישים את הכאב שאת חשה מהודעתך,ומי כמוני יודעת מה זה לחוש סבל נפשי נוראי ורצון לגמור עם כל הסבל הזה,אך אף-פעם לא עשיתי ולא אעשה זאת,גם כי ידוע לי שתמיד יש עוד תיקווה וגם כי אני מפחדת מהמוות {ועיניין -שולי - נוסף הוא שאם מנסים ולא מצליחים,יש אח"כ 'כתם' לכל החיים},ולי אין ילד,אך אני מתארת לעצמי עד כמה המשפחה שנשארת מאחור סובלת בעיקבות מעשה כזה; וכשאני קוראת שלך יש ילד, אני חושבת כמה סבל יצטרך ילדך לעבור במשך כל חייו,גם כי יגדל ללא אימו (שהבנתי ממה שכתבת שאת אוהבת אותו מאוד),ללא הדמות שאמורה להגן עליו,לחבק אותו,לתמוך בו,להיות בשבילו כשיהיה צריך אותה,לתת לו אהבה בלתי פוסקת - בקיצור 'אמא',וגם כשיגדל,הנזק הנפשי שיסבול ממנו יהיה רב (בתור ילד שאימו התאבדה- והידיעה שהוא לא איבד אותה עקב גורם בלתי ניתן לשליטה כמו:מחלה סופנית,חלילה, אלא איבד אותה עקב כך שהיא בחרה לעזוב אותו ואת חייה,דבר כזה יכול להרוס את חייו,ואיני מדברת כבר על איך הילדים האחרים יתייחסו אליו בתור בן שאימו התאבדה). לדעתי עצם פנייתך לפורום ופתיחת הנושא,זהו כבר 'צעד חיובי',כי זה מראה שאת עדיין מאמינה בתיקווה כלשהיא. האם את בטיפול פסיכיאטרי/פסיכולוגי? והאם שיתפת את המטפלים שלך ברגשותייך ובמחשבותייך האובדניות? כי לדעתי את חייבת לשתף אותם בכך ולא לשמור זאת בתוכך. בהצלחה, משתנה

שלום לך, אכן כפי שמשתנה אומרת הכאב מדברייך עובר. נשמע לי שהרצון לחיות והרצון למות נלחמים בקרבך כעת. את היית רוצה להפסיק את הכאב, את הסבל שאת חווה, ואני מניחח שהוא מאוד חזק. אבל גם יש בך צד אחר שכרגע מיוצג על יד הבן שלך שחושב על מה יהיה אח"כ. האם הכאב נגמר, האם זו הדרך הטובה ביותר מבין הדרכים האפשריות. נראה לי שבטיפול בו את נמצאת צריך לתת מקום גם לחלק זה. לעזור לך לדבר על המחשבות שלך על איך הדברים ייראו אחרי ההחלטה שלך להתאבד, מה שאני מנסה לומר הוא שהמחשבות האובדניות מטרידות אותך, תופשות חלק משמעותי מהמחשבות שלך בכלל, והנסיון לאזן אותן, כפי שאת עושה במידה מסויימת כשאת חושבת על הילד שלך, הוא נסיון חשוב והוגן עבורך, בתקווה ובאמונה שתוכלי להיעזר ולמצוא דרך חלופית להפחתת הסבל, דרור