פורום פסיכולוגיה קלינית

חג שמח ושלום לכולם... הסיפור שלי מתחיל בזה שעד לפני שנתיים היתה לי עבודה קבועה עם כל התנאים האפשרים בתחום המחשבים... חברה טובה (5 שנים + ביחד) ועתיד ורוד...יום אחד מן הימים תקף אותי גל מאני (BP), בגלל אותו גל מאני החלטתי באופן פתאומי וטפשי לעזוב את חברתי לשעבר... בעקבות תהליך הפרידה מצבי הנפשי נהיה מעורער וזה גרם לי לאישופז בבית חולים נפשי. אחרי האישפוז חזרתי למצבי הנורמלי (בעזרת טיפול ) וחזרתי לעבודה כרגיל וחשבתי הנה שוב הכל טוב חוץ מזה שחברתי לשעבר נפגעה קשות (לא מבחינה פיזית) מהמקרה ולא היתה מעוניית לחזור להיות בקשר... אחרי חצי שנה בערך תקף אותי שוב גל אי שפיות חדש שבו לקחתי החלטה מפגרת לעזוב את מקום העבודה המצויין שהיה לי בלי לחשוב יותר מדי... אחרי שבוע מהחלטה הזאת שוב אושפזתי, אחרי האישפוז חזרתי למצבי הנורמלי ללא עבודה (כי אני התפטרתי !!!)... אחרי שחזרתי לעצמי לאחר מנוחה של חודשיים, מצאתי לי עבודה חדשה עם תנאים טובים והכל נראה ורוד שוב.. לאחר תקופה של שלושה חודשים במקום העבודה החדש (היו מרוצים ממני מעל הראש) תקף אותי עוד גל אי שפיות שבו לקחתי שוב החלטה מפגרת לעזוב את מקום העבודה, מרוב שאהבו אותי נתנו לי שבוע חופש לחשוב על זה ואבל אני עדיין נשארתי בשלי בגלל אותו גל מאני...כמובן שהגל הזה גם הסתיים באישפוז ואחרי האישפוז חזרתי למצבי הנורמלי ללא עבודה (כי שוב התפטרתי !!!)... בסופו של דבר הרמתי ידיים והגשתי תביעה לביטוח לאומי וכמובן שמהם קבלתי 75% נכות בגלל אותה מחלה/הפרעה... היו לי שתי הזדמניות לעבודות חדשות, אבל בגלל הטראומה ופחד מהגלים אני נמנעתי מלהענות בחיוב להצעות אלו... כרגע אני מבוטל (זאת לא טעות כתיב) וחיי את חיי באיזי בלי הרבה לחצים והפרעות וכבר מעל 8 חודשים לא תקף אותי גל מאני... אני לא יודע מה עליי לעשות כדי לצאת מן הפחד הזה וכמובן אני לא רוצה לבזבז את חיי כנתמך סעד... אשמח לקבל מענה\יעוץ\המלצה או כל תגובה עניינית אחרת

שלום לך, העובדה שאתה לא עובד גורמת לך לחוש מבוטל כדבריך. אתה מקשר בין העדר הלחצים להיעדר ההתקפים ויש בכך משהו. אולם לטעמי אתה לא מחוייב לא לעבוד על מנת להמנע מהתקפים חוזרים. אתה בהחלט יכול לעבוד, אולי תוך זהירות מסויימת, שמירה על שעות שינה, ורמת לחץ לא מופרזת, אבל יכול לעבוד. הדבר שלא ברור לי מדבריך הוא האם אתה מקבל טיפול תרופתי? שכן הטיפול בהתקפים מאניים באופן תרופתי מתמשך מאפשר הפוגות ארוכות בין התקף להתקף (שנים). בנוסף הייתי מייעץ על כניסה לטיפול פסיכולוגי שיעזור לך להתמודד עם התהפוכות שקרו לך בחייך בשנים האחרונות. לסיום, הייתי ממליץ לך לקרוא את ספרה של ג'יימיסון "נפש לא שקטה". ג'יימיסון היא פסיכולוגית שלקתה במאניה דפרסיה ומתארת את התמודדותה עם המחלה. ייתכן ותוכל להיעזר גם מקריאה זו. דרור

אני מטופל תרופתית (עם ליתיום) אבל לא מטופל באופן פסיכולוגי... בהקשר לספר קראתי עליו באתר שעוסק בתחום, אבל לא הצלחתי לקנות אותו... כנראה אני יקבל את המלצתך לטיפול פרטני כדי לנקות את כל המשקעים שצברתי אלפי תודות דרור וחג אביב שמח מחפש תשובה

שלום. לא, אני לא מקנאה בחבר שלי, ולא באנשים שיש להם הכל בחיים - אני מקנאה במשהו מוזר. אני אפילו לא יודעת להגדיר את זה - נראה לי שיש לי כמו שזה נקרא אצל פרויד "קנאת פין" (אני לומדת פסיכולוגיה). זה מתבטא בכך שאני לפעמים מקנאה בזה שחבר שלי יכול "להידלק" ולהגיע לסיפוק בקלות יחסית, ובזה שהוא יותר רגיש ממני (כך נראה לי), ובזה שבכלל נראה לי יותר קל לו ביחסי מין...אבל יש עוד משהו שקצת מטריד אותי: אני מקנאה בפין שלו - אני משום מהה רוצה גם כזה ומאוד מאוד מאוד משתוקקת לדעת איך ומה הוא מרגיש, כל הזמן משגעת אותו שהייתי רוצה להחילף איתו גוף ליום אחד כדי להבין מה זה...הרבה פעמים כשאנחנו מקיימים יחסים, אני "מעוננת"לו וכאילו עושה שזה שלי ואת זה אני עושה לעצמי (אמנם לא מרגישה כלום בעצם). אני נהינת לעשות לו טוב כי אני יודעת איך ובו זמנית מרגישה רע עם זה שהוא נהנה וכיף לו ואני לא יודעת איך זה ומה הוא מרגיש. לו זה לא מפריע - הוא מקבל את זה בתור סתם קטע שלי עד שהקנאה הזאת מצטברת ונשפחת אליו. הוא מרגיש אשם ולא יודע במה (בזה שהוא גבר?) ואני לא מרגישה שום הקלה כי אני מבינה שזה באמת שטות ואין לי דרך לדעת מה באמת הוא מרגיש (רק להאמין לו) ולמה אני לא יכולה להרגיש ככה. הוא בכלל אומר שממה שהוא יודע אנחנו, בנות, מרגישות יותר חזק מאשר גברים. אבל עדיין....זה קצת מפחיד אותי, כל העניין הזה. למה אני "רוצה להיות גבר"? מאיפה זה בא? מה עושים עם זה? אני לא בטוחה שפניתי לפורום המתאים ואם זה כך אנא תתקנו אותי שאוכל למצוא לפחות לא תשובה אלא עצה כלשהי בנושא... תודה

בהצלחה בלימודי הפסיכולוגיה.

שלום. לא, אני לא מקנאה בחבר שלי, ולא באנשים שיש להם הכל בחיים - אני מקנאה במשהו מוזר. אני אפילו לא יודעת להגדיר את זה - נראה לי שיש לי כמו שזה נקרא אצל פרויד "קנאת פין" (אני לומדת פסיכולוגיה). זה מתבטא בכך שאני לפעמים מקנאה בזה שחבר שלי יכול "להידלק" ולהגיע לסיפוק בקלות יחסית, ובזה שהוא יותר רגיש ממני (כך נראה לי), ובזה שבכלל נראה לי יותר קל לו ביחסי מין...אבל יש עוד משהו שקצת מטריד אותי: אני מקנאה בפין שלו - אני משום מהה רוצה גם כזה ומאוד מאוד מאוד משתוקקת לדעת איך ומה הוא מרגיש, כל הזמן משגעת אותו שהייתי רוצה להחילף איתו גוף ליום אחד כדי להבין מה זה...הרבה פעמים כשאנחנו מקיימים יחסים, אני "מעוננת"לו וכאילו עושה שזה שלי ואת זה אני עושה לעצמי (אמנם לא מרגישה כלום בעצם). אני נהינת לעשות לו טוב כי אני יודעת איך ובו זמנית מרגישה רע עם זה שהוא נהנה וכיף לו ואני לא יודעת איך זה ומה הוא מרגיש. לו זה לא מפריע - הוא מקבל את זה בתור סתם קטע שלי עד שהקנאה הזאת מצטברת ונשפחת אליו. הוא מרגיש אשם ולא יודע במה (בזה שהוא גבר?) ואני לא מרגישה שום הקלה כי אני מבינה שזה באמת שטות ואין לי דרך לדעת מה באמת הוא מרגיש (רק להאמין לו) ולמה אני לא יכולה להרגיש ככה. הוא בכלל אומר שממה שהוא יודע אנחנו, בנות, מרגישות יותר חזק מאשר גברים. אבל עדיין....זה קצת מפחיד אותי, כל העניין הזה. למה אני "רוצה להיות גבר"? מאיפה זה בא? מה עושים עם זה?

דנה שלום, הרבה נכתב ונאמר על הקושי שבהשלמה עם אי הידיעה כיצד הצד השני באמת מרגיש. כיצד נשים חוות יחסי מין וכיצד גברים. שהרי כל דיווח מבוסס על הצד המדווח, שהוא כמובן סובייקטיבי. נשמע לי מדברייך שקשה לך מאוד לקבל את אי הידיעה שלך. במיוחד בלט לי שמה שאת רוצה הוא לדעת ליום אחד איך הוא מרגיש. לאו דווקא שהיית רוצה להיות גבר ולהרגיש כמוהו. לא ברור מדברייך, ולא במקרה, מדוע כל כך קשה לך לקבל עובדה זו. למה כל כך חשוב לך לדעת איך הוא מרגיש באמת. עצתי לך היא לפנות לטיפול ולברר מדוע כל כך קשה לך לקבל את זה, עד כדי שאת לא מסוגלת להינות בעצמך, ובנוסף מסכנת את היחסים ביניכם בשל הרצון העז להבין ולגלות. כרגע, ובלי לדעת הרבה אני יכול רק לומר שלהרגשתי ההתנהגות והתעניינות הזו היא רק סימפטום למשהו אחר, חשוב הנמצא בתוכך. עד שהוא לא יתגלה את תתקשי להתגבר על הסימפטום והדבר יפגע בך, גם בתחום המיני אבל אולי לא רק. בהצלחה, דרור

שלום ,אני בת 27 ולוקחת כמעט 3 שנים פלוטין -מ20-80- מ"ג .התרופות נתנו לדיכאון וחרדה והפרעת אכילה בולמיה ואנורקסיה במשקל תקין כיום אני לוקחת 80 מילגרם מזה 4 חודשים ובערך לפני חודשיים התחיל אצלי תלישת שיער -יש לי פגישה אצל הפסיכאטרית בעוד חודשים ,מצבי טוב ויציב -אין שינויים במצב הרוח או משהו דומה אלא רק שאני תולשת לעצמי הרבה שערות מהשיער . שאלתי היא מה הסיכוי שזה מעודף סרוטונין ?. האם עלי ללכת לרופאת משפחה ולבקש בדיקות -איזה בדיקות אפשר להמליץ? האם עלי להקדים את התור לפסיכאטרית ?? לי זה לא כל כך מפריע ,אבל לסוססים שלי יש הרבה הערות ותגובות שגורמות לי לשאול את עצמי לפשר מעשיי. מה עלי לעשות??? מלבד זה הפחד כי הפסיכאטרית תוסיף כדור שאמור לטפל בזה מעבר ל4 שאני לוקחת -מפחיד אותי. א. כי אני מפחדת מכמות כדורים שכזאת באשר לנזק בכבד וכולייי ב. הפלוטין כפי שאני מבינה גם אמור לטפל באובססטיה -אז אם הוא לא עוזר מצבי רע מאד ג. אני מפחדת מעליה במשקל וקשה למצוא כדורים שלא משפיעים על המשקל לכיוון מעלה. מה עלי לעשות

סימה שלום, חלק משמעותי מהשאלה שלך נוגע בטיפול תרופתי, ואף שיש לי ידע בנושא, הרי שזהו אינו תחום ההתמחות שלי, ולכן עצתי המרכזית היא להקדים את הפגישה עם הפסיכיאטרית שלך, ולהתייעץ איתה. תלישת שיער היא הפרעה של שליטה בדחף, ובכך היא אכן שייכת למשפחת ההפרעות האובססיביות. ייתכן והאיזון בטיפול התרופתי לא מתאים לך ומוביל להתנהגות זו. אף כי אני לא יודע על קשר ישיר בין הדברים. מעבר לעצתי שתפגשי עם הפסיכיאטרית אני ממליץ לך לשלב את הטיפול עם טיפול פסיכולוגי. טיפול שיכול להכיל חלק גדול מההתלבטויות שלך, ואולי גם לעזור לך לשלוט בדחף, או לבטא אותו בדרכים אחרות, שפחות יפגעו בך. לסיום, ברור לי שנטילת בתרופות, מפחידה אותך, בין היתר בגלל החשש מעליה במשקל. זו גם הסיבה שאני ממליץ שתפני לטיפול פסיכולוגי, כך שלא תשארי לבד עם התחושות והחרדות שיש לך, בהצלחה, דרור

יש לי בעיה שמאוד מציקה לי.אני בן 25 ובגיל 17 הייתה לי חברה דתיה במשך כמה שנים ומאוד אהבנו מה שנקרא "אהבת נעורים". בגיל 20 נפרדנו והיא כבר מזמן בחיים שלה נשואה.אני פיתחתי במשך השנים הללו אובססיה למצוא מישהי דתיה אולי שתזכיר לי אותה וכתוצאה מכך נכנסתי לדכאון סמוי. היו לי מספר חברות חילוניות יותר יפות ופחות יפות אבל לא הרגשתי משיכה אמיתית אליהן.אני חושש שמא נתפסתי לאובססיה כי אני פשוט לא מצליח למצוא זוגיות.עם חילונית אני לא מסתדר כי הלבוש החשוף מפריע לי ועם דתיה אני לא מסתדר כי חלק מהמצוות גדולות עלי. נשארתי ללא כלום היום,לא מצליח להרגיש אהבה לבחורה שעושה לי טוב ומתייחסת אליי יפה ונמשך מאוד לאלה ה"ביצ'יות" שמכאיבות לי ומזלזלות בי.מה קורה איתי?איך יוצאים מהדכאון?אני כבר ממש שוקל טיפול תרופתי. אציין,כי אני נמנע להתחיל ישירות עם בחורות אני כל כך לא אוהב את הפוליטיקה הזו...

שלום אילן, הימנעות היא אכן המילה המתאימה לכאן. אני חושבת שאתה עסוק מאד ב'להבטיח' ששום קשר זוגי לא יוכל לצאת מן הכוח אל הפועל, ויהי מה. המשיכה למי שמכאיבות ומזלזלות בך יכולה להיות קשורה לקשיים בדימוי העצמי ובהערכה העצמית ולחרדות סביב קשר ומיניות, ונראה שכל אלה מהווים מקור גם לדיכאון. אני ממליצה לך מאד לפנות לפסיכולוג קליני, ולטפל במקורות האמיתיים למצוקה שלך. לצד הטיפל בשיחות, טיפול תרופתי בהחלט יכול להיות רלוונטי, ותוכל להתייעץ על כך עם מי שתבחר כמטפל. בהצלחה רבה ליאת

אישה הנשואה כ-30 שנה, סובלת מחוסר חמימות, אמפטיה וחברות הדוקה מצד בעלה. לא מסוגלת לפרק את החבילה מהרבה סיבות. מאוהבת על כלות נשמתה בגבר נשוי, שנתן לה בעבר מעט תשומת לב.הגבר אינו בוגד באשתו, אך האישה משוגעת עליו. לפתע קיבלה דלקת חריפה בעיניה, ופלטה ואמרה לי: "חבל שלא התעוורתי הייתי נגעלת מייסורי". מה דעתכם??

שלום סמדר, לא לגמרי ברורה לי שאלתך. האם את מודאגת מתגובת האישה? האם את חוששת שתזיק לעצמה? אם מדובר בחברה קרובה, תוכלי לומר לה שאת מתרשמת שהיא מאד מאד סובלת, ולהציע לה לפנות לאיש מקצוע ולהיעזר באופן פרטני או זוגי. לפעמים דחיפה קלה, הנעשית מתוך אמפתיה ורצון טוב, זוכה להד נכון, ומקדמת עשייה. חג שמח ליאת

ראשית כל חג שמח היום נזכרתי שבדיוק עברה שנה מאז שהחלטתי לנסות לקחת את עצמי בידיים ולצאת מהדכאון ולהתחיל בחיים חדשים. אני יכולה היום מפסח שעבר לראות שברשימת השינויים אכן למרות כל הקשיים, הכשלונות בהתחלה והיו הרבה כאלה. שאכן הצלחתי החלטה ראשונה שלי הייתה ואני משערת שבגלל שהייתי בדכאון ניתקתי אי אילו קשרים חברתיים שכן היו חשובים לי אך איכשהו פשוט ניתקת אותם לכן דבר ראשון היה להחזיר לי את חבריי - אז אחרי כמה השתפנויות הצלחתי להרים את הטלפון. להפתעתי דווקא שמחו לחדש איתי את הקשר. החלטה שנייה הייתה שאני חייבת למצוא עבודה שתתאים לי עם הלימודים, שבגלל המערכת וחופשות הבחינות למינהם הייתי כל פעם חייבת להחליף עבודה. לכן החלטתי לשנות גישה ולנסות יותר דברים ואפילו עבודות זמניות. אז לאחר אותם כשלונות מוחצים בראיונות עבודה, איכשהו יום אחד הלכתי לראיון לעבודה זמנית. ולאחר תקופה אף ביקשו ממני להשאר והסכימו אף להתחשב בלימודיי. ואני עדיין עובדת שם. לגבי הלימודים החלטתי לעלות מדרגה מבחינת ציונים להשקיע יותר, ולמרות הקשיים של עבודה לימודים ועוד, הצלחתי בכך. אז כן השגתי לי כמה הישגים למרות המתח והעצבים. הבעייה החדשה היא שעשיתי את זה ללא טיפול וללא עזרה אלא רק ע"י כך שניסיתי לשנות את הגישה שלי, ולא להתייאש. הבעיה היא שאני פוחדת עכשיו מזה שמא אם הדכאון יחזור שוב, אולי עם זה היה עם טיפול אז הייתי יודעת שאוכל להתגבר עליו. אך מאחר שזה היה בעצמי אז אולי לא יהיה לי כוח. כי באותה תקופה גם היו לי מחשבות אובדניות ומה יקרה אם הם יחזרו. פתאום נראה לי מפחיד שאני מסיימת תואר ולא יודעת מה יהיה בעתיד, או איך אסתדר מבלי מסגרת של לימודים שכבר התרגלתי אליה. זה בטח מוזר כי אני רוצה לסיים ללמוד, (לפחות עד התחלת התואר הבא) אך מצד שני אני פוחדת. ולא יודעת במה ארצה לעבוד אחרי.

ערב טוב ש' לפעמים, כשאנו נתונים בתוך הקשר מסוים, משהו מן ההתבוננות הרחבה מצטמצם או מקבל עיוות קל. אני מתכוונת לומר, שלמרות שאנחנו פורום 'פסיכולוגיה קלינית', העוסק רובו ככולו בטיפולים פסיכולוגיים ובהשפעותיהם על מכאובי הנפש השונים, יש עולם שלם שם, בחוץ, המתנהל הרחק מספת הפסיכולוג או ספרי הפסיכולוגיה. נדמה לי שהסיפור היפה שלך, ש', מזכיר לנו את הכוחות ואת משאבי ההתמודדות העומדים לרשותנו, במערכה שלנו עם חיי היומיום. חשוב מאד מאד לזכור, שעם רוב אירועי חיינו אנו יכולים להתמודד בהצלחה בכוחות עצמנו, גם כשהם מכבידים ולוחצים. התגייסות מודעת, נחישות והתמדה יכולים להוציא אותנו גם מתקופות שפל. לא תמיד מוכרחים לעשות זאת עם עזרה מקצועית. סביב כל אחד מאיתנו ישנה לרוב חגורת תמיכה לא מבוטלת וזמינה, שכדאי להשתמש בה בתבונה. חברים, משפחה, מקום עבודה, ואפילו סגל האוניברסיטה - יכולים כל אחד בתורו להיות משענת ממשית. העובדה שהצלחת להוציא את עצמך מהמשבר האחרון בכוחותייך שלך, יכולה לחזק אותך ולהגביר את בטחונך לגבי הצלחות דומות בעתיד. צרות חדשות תמיד יכולות לנחות עלינו, ואיש אינו מחוסן מפניהן, גם אם היה בעבר בטיפול נפשי מסודר. את מתקרבת לסיום התואר, וכמו כל תקופת מעבר, גם זו כרוכה בחששות, פחדים ודאגות מפני העתיד לבוא. הללו נראים טבעיים ונורמליים, ולא בהכרח יתפתחו לדיכאון. אחרי הכל, טיפול פסיכולוגי תמיד נשאר אופציה זמינה למקרה הצורך. בהצלחה, וכל הכבוד ליאת

אני כרגע בהפסקה של הטיפול ! הגעתי למסקנה שהטיפול הזה לא עושה לי כלום אני לא מבין למה לעזזל אני צריך לדבר עם פסיכולוג שעולה 300 שקל לפגישה על מה אני עושה כל היום שזה כלום !! מה אני שם בפיתה בארוחת בוקר ואיזה צבע חולצה אני בוחר ללבוש ולמה דווקא את הצבע הזה !!! ואם מגיעים לדברים חשובים שאני שואל אותו כמו שאלות של "אז מה עושים " ? לאן הטיפול ממשיך לפה " ? "למה אני לא מרגיש יותר טוב בכלל אחרי הפגישה" ? ומה התשובה הרגילה שאני שומע ? "לא יודע" . זה מטריף אותי ! אז מי ידע מי !!!!! למה אני בכלל בטיפול !!!!!? למה למדת כל כך הרבה זמן פסיכולוגיה ! ? למה כתוב לך "פסיכולוג קליני מומחה" על הקבלה שאתה נותן לי לאחר ששילמתי 300 שקל ולא הרגשתי כלום שהשתנה למה קיבלתי כל כך הרבה המלצות עליך ? איפה כל זה !!!!? (הורים שלי ביררו עם פסיכולוגים נוספים מהצבא מי הכי טוב באיזור) ולמה רשמת ביומן האישי שלך כל דבר שאני אמור לעשות ...פגישות שיש לי ....טלפון אישי של רופאת המשפחה שלי ..עובדת סוציאלית ....מה - עשית את עצמך שכאילו אכפת לך ? הרי טלפון אחד בכל החודשיים הפסקה האילה לא קיבלתי ממך !אולי מצבי התדרדר ? אני ממש לא רואה הבדל בינו לבין סתם זר ברחוב שאני יכול סתם לתפוס אותו לשיחה ! איפה כל שנות הלימוד האילה באות לידיי ביטוי בטיפול שלי !!? :( האדישות שלו הורגת אותי ובמיוחד התשובה הרגילה שאני מקבל של ----"לא יודע" אני רושם את ההודעה הזאתי כי כבר עברו החודשיים שסיכמנו שנעשה הפסקה ונחליט אם אני יחזור או לא ואני לא יודע מה להחליט ! כאילו אני יודע.....אבל אני יודע שזה לא יהיה לי טוב לא ללכת לטיפול כי בן אדם במצב שלי (בלי עבודה.לימודים..חיי חברה דיי מצומצמים) לא אמור ל-א להיות בטיפול !

ערב טוב, מבלי להיכנס כרגע לתלונות שלך על המטפל, אם אתה מרגיש שאחרי חצי שנה הוא נותר עבורך זר גמור, ולא הצלחת לבסס איתו קשר של אמון וביטחון, ואם אתה מרגיש שאינך יכול/רוצה להישאר ללא טיפול כלל, מדוע שלא תקבע שתיים-שלוש פגישות ניסיון עם מטפל אחר, ותראה אם תרגיש אחרת? ובכל זאת כמה מילים - כאשר יוצאים מן הפגישה הטיפולית ומרגישים פחות טוב משנכנסנו, אין זה אומר שמדובר בטיפול רע או לא יעיל. אני מניחה שבפגישות הללו, מהן יצאת מבולבל, חסר אונים ומשווע לפיתרון, לא דיברתם על מה אכלת היום ובאיזו חולצה בחרת. יש לי הרגשה שעלו שם עניינים נוספים, חשובים ומשמעותיים עבורך, אולי אפילו מעורפלים, עמומים או מעוררי חרדה. פסיכולוגים - גם אלה שלמדו שנים רבות מאד - אינם מחזיקים תשובות ופתרונות באמתחתם. הם נמצאים שם כדי ללוות אותך במסע ארוך (לפעמים גם מתיש) של גילוי עצמי. פסיכולוגים קליניים לומדים הרבה מאד, ומשלמים על הדרכות, בין השאר כדי לרסן את הנטייה לדעת טוב יותר מהמטופלים שלהם מה נכון או מה לא נכון לעשות. פסיכולוגים קליניים הם אנשים שיודעים הרבה, קוראים הרבה, ומבינים לא מעט דברים על תהליכים נפשיים אלה ואחרים, על פתולוגיה נפשית, על דפוסים אישיותיים, משפחתיים, התנהגותיים נורמליים וחריגים. הידע הזה נמצא שם כל הזמן, ברקע, לטובת הטיפול. כדאי לזכור זאת לקראת המפגשים הטיפוליים הבאים. בהצלחה ליאת

זה בדיוק מה שאני לא מצליח להבין ! אני מרגיש שאת הכל (ידע...נסיון..) הוא שומר לעצמו !!! אני מדבר אליו כמו אל כל בן אדם אחר בעצם אז נשאלת השאלה ......אני באמת צריך בכלל פסיכולוג ? הרי אני מדבר על אותם נושאים עם סתם עוד חבר שלי לדוגמא . מה התפקיד של הפסיכולוג ? מה שניסית לרמוז לי שהרבה מחשיבות הטיפול בעצם "סמוייה מן העיין" ? כלומר קוראים דברים שהמטופל בעצם לא מבחין בהם ? אני כבר מבולבל לגמרי מה התפקיד של פסיכולוג ? ולגבי כמיה ואמון ....זה יש ! כבר מהפגישה הראשונה (הוא בן אדם מאוד חופשי שאפשר לדבר איתו על הכל)

ערב טוב, מרבית השיחות בטיפול עוסקות בקשר ובקונפליקטים ביני לבין המטפלת. היא מובילה לשיחות ולדיון בכך. מה דעתכם? תודה, מיקה.

תלוי,אם הקונפליקטים האלה קיימים גם עם אנשים אחרים,אז זה בסדר לדון בכך בטיפול ; אך אם זה רק עם מטפלת זו,אז זה ביזבוז זמן לדעתי ואולי צריך להחליף מטפלת.

שלום מיקה, אני מניחה שאת נמצאת בטיפול דינמי, וככזה, יש לך מקום נרחב להביא את עצמך אל החדר בכל אופן בו תבחרי. קשה לדעת על סמך המידע המועט שאת מביאה לכאן, מדוע רק היחסים שלכן עומדים במוקד. האם את עצמך אינך מביאה נושאים אחרים אל החדר? האם את מרבה לשתוק? האם את מתקשה לתת בה אמון? האם את מפגינה הרבה כעס והתנגדות כלפיה או כלפי מה שקורה בחדר? האם את מתקשה להשלים עם הגבולות שמציבה הסיטואציה הטיפולית? אם התשובה למרבית השאלות הללו היא חיובית, אזי הכיוון שלה נשמע רלוונטי מאד. לקשר עם המטפל יש חשיבות גדולה הן באופן ישיר (על מה שקורה בחדר הטיפול) והן בעקיפין, כדרך ללמוד על מערכות יחסים משמעותיות אחרות בעבר ובהווה שלך. אני מזכירה לך שיש לך את מלוא השליטה על נושאי השיחה בחדר. השתמשי בה. בהצלחה ליאת

האם הכוונה לטיפול קוגניטיבי? נתקלתי במושג בלינק הזה: http://www.makorrishon.co.il/show.asp?id=12802 בתחתית המאמר כתוב- גטיפול פסיכולוגי הכרתי - גישה טיפולית העוזרת לאנשים לזהות את דפוסי החשיבה הבלתי רציונאליים שלהם ולהמיר אותם במחשבות הרבה יותר הגיוניות, כמו גם לימוד צורות התנהגות חדשות שיעזרו להם להתמודד עם מצבים בלתי נעימים.

ערב טוב א' ככל שעולה מן הציטוט שהבאת, הכוונה אכן לטיפול קוגניטיבי, המנסה לזהות קוגניציות לא מסתגלות ושליליות, ולהחליפן באחרות, יעילות ומקדמות יותר. בברכה ליאת

היי ליאת, אני עייפה נורא מההתנגדות שלי, מהאיפוק שלי שם בחדר, מהכעס הגדול שאני שומרת בפנים ולא מוציאה. היא כבר מצליחה לזהות מתי אני עצבנית, אפילו כשאני לא מדברת על זה, אבל אני ממשיכה להיות לא אני שם. ואז אחרי הפגישה אני יותר עצבנית, חסרת אונים, ואין לי כוח לאף אחד. כי פשוט יוצאת עם הרגשת פספוס, הרגשה שהייתה לי האופציה לקבל עזרה ואני נלחמתי בה עוד פעם. איך אני יכולה להשתחרר מזה? איך אני יכולה להיות כמו אחרים שבאים יושבים על הכורסה ולא מפסיקים לדבר? עד כמה בן אדם יכול להיות אכזרי כלפי עצמו? אני מנסה לבטל המון, אבל תמיד היא נלחמת בי ומשכנעת אותי להגיע. עוד דבר שמעצבן אותי שרוב הזמן אני יוצאת עם הרגשה של אשמה בכל מה שקרה לי, אחרי השיחות איתה וזה עושה לי עוד יותר רע. איך אני אמורה להתנהג? תודה לך ליאת ושיהיה לך ולכל משפחתך חג שמח

ערב טוב וחג שמח, אם הייתה תשובה חד משמעית לשאלתך, כבר מזמן הייתי כותבת לך אותה. אנחנו מכירות מספיק זמן, ונדמה לי שאת מכירה את דעתי לפני ולפנים :-)) אני חושבת שהדרך הנכונה 'להתנהג' במקרה כזה, היא קודם כל להשתחרר מהאשמה, להסכים להמשיך ולהגיע לפגישות, ולדון בחוויה שלך יחד עם המטפלת שלך. תוכלי להדפיס את כל פניותייך האחרונות, ולהעבירן אליה לקריאה. אני חושבת שהיא עשויה להתרגש מאד מעצם זה שאת נלחמת, למרות הכל, בנטייה לברוח, מזה שאת חושבת עליה ועל הטיפול גם בין הפגישות. אולי דווקא עכשיו, כשהתעייפת מההתנגדות, משהו יזוז. בהצלחה ליאת

שלום רב! אני אתחיל...יש לי חבר כבר 8 חוד בערך ובזמן האחרון מאוד התקרבנו אבל מה שמאוד מפריע לי שהוא כל הזמן מעיר לי על דברים קטנים וגם משהו שמאוד משפיע עליי בעיה שממשהו הורמונלי שמתבטא בשיעור יתר בגב תחתון לא משהו רציני אבל הוא הגיב בצורה נורא מגעילה יו כמה שיער וכו,אני כבר לא יודעת מה לחשוב מצד אחד הוא נורא דואג מפנק ותומך ומצד שני ההערות שלו קטלניות ונורא פוגעות מה אני אמורה לעשות? תודה מראש

שלום אמי, הערות מעליבות ו'קטלניות' לא אמורות לבוא מבן זוג דואג ותומך. יתכן שהן מהוות ערוץ לפריקת כעסים או אגרסיה שמקורם בבעיות נוספות בקשר שלכם, שמסיבות שונות אינן מדוברות ביניכם. אני ממליצה לך מאד לבחון בכנות את טיב התקשורת שלכם, את האופן בו כעסים ישנים או חדשים יכולים (או לא יכולים) לקבל ביטוי לגיטימי בשיחות שלכם, ואת רמת הפתיחות בכלל. בפעם הבאה שהוא מעיר לך הערה מסוג זה, תוכלי לומר בכנות שזה מעליב אותך ולבקש ממנו להפסיק. בהמשך, תוכלי להזמין אותו לשיחה כנה על האופן בו אתם מיישבים קונפליקט. שימי לב גם לתגובותייך, ובדקי האם את יודעת ויכולה לספוג ביקורת. לפעמים, כשהערוץ הזה חסום, הכעס ייצא, כאמור, בדרכים שתארת. בהצלחה ליאת

האם הפחד למות והפחד לחיות באים מאותו מקום,מכסים זה על זה? האם הרצון לחיות והרצון למות באים מאותו מקום? האם מקורם של כולם בנו פנימה או משהו שקיבלנו מהסביבה...גם אם זו הייתה אוהבת,תומכת,נורמלית?

ערב טוב ויק, פרויד דיבר מפורשות על יצר החיים ודחף המוות ככוחות המאזנים זה את זה בתוכנו. איכשהו, הוא לא הרחיב מאד את הדיבור על דחפי המוות. לאחרונה שמעתי סיפור מעניין בנושא. מתחת לאחד הגשרים הגדולים בארה"ב, מהם אנשים נהגו לקפוץ אל מותם, מתחו איזו רשת ביטחון סמויה. אדם אחד שקפץ אל מותו הוודאי (מבחינתו) רואיין לאחר שניצל, והודה שכל מה שחשב עליו בדרך למטה היה "אני רוצה לחיות, שרק לא אמות!". אני מאמינה גדולה בכוחם של החיים, גם אצל מי שנסיבות חייו היו או עודן קשות שבוע קל ליאת

המשכתי למטה את ה"שיחה" של אתמול.אולי אין עוד לומר.אבל אני לא יכולה להיות לבד. היום הלבד הוא לא רק פנימי.גם פיזי.אני לבד כאן. לא רוצה לראות אף אחד.אבל לא יכולה לבד.מתחברת לכאן כמו לבלון חמצן.יותר בכיוון של מכונת הנשמה.לא יכולה לנשום.אני רוצה לצרוח.ליפול ולהתרסק.שהרעש יפסיק.והשקט יפסיק.

ויק, היום באמת יום מוזר. אפור, קודר, לא ברור אם חם או קר. מדי פעם יורדות טיפות גדולות של אבק רטוב. קשה לנשום. אפשר להסתכל על ימים כאלה כעל זירת מאבק, לחיים או למוות, שבין החורף לקיץ. זה מושך אליו, וזה מושך אליו, ואנחנו מיטלטלים ביניהם, יודעים בסתר הלב מי ינצח בסוף. פשוט כי ככה זה. יש סדר. יש חוקיות, ולא יעזור כלום. אני חושבת שגם את יודעת בסתר הלב שהחיים ניצחו. הכל עוד מלא בוץ, זוהמה, קדרות, ורוח רעה. אבל זה יתפזר בסוף. את תראי. ליאת

לא.לא. אי ספיקה מנטלית. עונת המעבר היא קצרה וחולפת. אי הספיקה שלי אין לה סוף. אני בתוך מיכל זכוכית עבה וצר.לא שומעים ולא יכולים להיות שם אתי.נכון? אם הייתי ילדה אף אחד לא היה משאיר אותי לבד. האוכל לא ממלא.הסיגריות המעושנות בשרשרת רוצות לכבות את עצמן על העור,לחדור אל הנפש ולשרוף אותה.מישהו קטן ומרושע צורח לי בתוך הראש אבדון ואני הודפת.ולא יודעת למה.מאבק סזיפי.כל החיים המזויינים הם מאבק סזיפי.

תודה על תשובתך ליאת. האם תוכלי להמליץ לי על ספר העוסק בהפרעת אישיות סכיזואידית? תודה

שלום רויטל, איני מכירה ספר ספציפי העוסק בהפרעה לבדה. לעומת זאת בכל ספר לימוד העוסק בפסיכופתולוגיה ובהפרעות אישיות תוכלי למצוא חומר על ההפרעה הזו. תוכלי לנסות לבקש מד"ר רובינשטיין בפורום הסמוך, שכן הוא גם איש הוראה. בהצלחה ליאת

רויטל, חברה טובה שלי, פסיכולוגית וחוקרת מצטיינת, המליצה לי (במיוחד בשבילך) על שני מקורות חשובים שעניינם הפרעת האישיות הסכיזואידית, אם את יכולה לקרוא באנגלית - Guntrip, Harry, Schizoid Phenomena, Object-relations AND the Self McWilliams, Nancy, Psychoanalytic Diagnosis: UnderstandingPersonality Structure in the Clinical Process "Some Thoughts about Schizoid Dynamics" ספרי לנו אם תלמדי דברים חדשים. בברכה ליאת

ליאת, איך, לתחושתך, הבנה טובה יותר של דברים בעבר או בהווה משפרת את איכות החיים? האם את מרגישה שבכל 'למה' ראוי לגעת בטיפול? האם מנסיונך את מרגישה שיש מקומות שאין סיבה להתקדם אליהם? אולי יש למאים (למה ברבים) שמקלקלים... למה שלא אמשיך לחשוב על חלק מהדברים כאילו הם מו?נעים מכוח הנסיבתיות? ליאת, המאצ'ו שבי כל כך בשליטה עכשיו והכעס מטעין אותי בהרבה כוח. זה מרגיש יופי! אני שואלת את עצמי למה לי לחזור לטיפול אחרי החופש? שוב הציפייה שתיפתח הדלת, הרכנת הראש, ההתפתלות על הכסא, השינה הממושכת... למה לי?.. אולי צריך לדעת לפעמים לחתוך עם עצמך עניינים, לא להתבחבש יותר מדיי בקטנות, להיות החלטי וזהו. בלי קשקושים ועניינים. לא להשקיע כל כך הרבה בהבנה של מה ולמה. פשוט לעשות ודי. אני זוכרת שרשמת לי שלפעמים עדיף לא לדוש מדיי בטיפול, לא להפוך אותו למשהו מרוחק ושכלתני.. אבל אני מרוחקת ושכלתנית, אז זה דווקא מתאים יפה. סתם. מחקתי כמה הודעות, וזה הכי כללי שיכולתי להגיע אליו. אבל באמת, איך את מרגישה שההבנה מקדמת שינוי? מקווה שהשרב ישבר לגשם סוחף מעל הבית שלך (עוד לא יצא לי לאחל כזה דבר לאף אחד.. :-)) לילך.

קלינט קשוחתי החביבה, נורא בא לרשום לך משהו קטנטן, רק קטנטן משלי... תמציתי הפעם... התמקדתי להאזין שוב ושוב, לתת נפח למשפט הכמעט אחרון שלך. איזו משאלה גדולה ראיתי בו. משאלה שנוגעת בנימים הדקים. הייתי רוצה להאמין שהיא נועדה גם לעצמך, להחזיר אותה גם אליך, ובכל מקרה, הייתי לוקחת אותה אליי, לעצמי, ומאמצת אותה. ... "מקווה שהשרב יישבר לגשם סוחף מעל הבית שלך" ואני מתרגמת לי... רק בעברית... מקווה, מקווה שלבו הרך של קלינט, הקשוח למראה, קצת ירשה לעצמו להיסדק, ו... אולי אפילו קצת יותר, יתבקע הסכר ויתיר לפרוץ בבכי. סוחף. אף אחד לא ישים לב, ובעצם, כולם ישימו לב ויהא זה סוד שמור. את מתקדמת יופי, חמד, וזה בסדר בלי לדעת. זה פשוט עובד ככה :-) יודעת שזה מפחיד. מאד. אבל לאט לאט, זוכרת? שלך בלבביות אשת האדמה

היי לילך, אחרי שהרגעתי מעט את התשואות לאשת האדמה (רק אנשי אדמה אמיתיים מעריכים ממטרים שוברי שרב), אני מתפנה להוסיף קצת משלי. התשובה לכל הלמה'ים של הפסקה הראשונה שלך היא אחת: את הגעת לטיפול. את באת לשם. את רוצה לדעת. זה כמעט כמו לשאול למה נכון ללמוד בכלל. רועי הצאן הנבערים על הגבעות הירוקות צרובות הרוח ברחבי העולם, חיים חיים נטולי דאגות. הם אינם מוטרדים מן החור באוזון, ממרוץ ההתחמשות האטומית ומסכנת ההתנגשות באסטרואידים. אני חושבת שאפשר להמשיך לרכב על הסוס, לצמצם עיניים צרובות חמסין בצהרי היום, ולהתאמן על שליפה מהירה. זה עניין של בחירה. השאלה החשובה, בעיני, היא למה נכנסת לשם מלכתחילה. יכול להיות שתסתתר שם טיוטה ראשונית של תשובה. בינתיים יש כאן זרזיפים מעליבים של טיפות חומות, המנקדות הכל בבוץ חינני. אבל תודה. זאת הייתה ברכה נהדרת! ליאת

תודה לכן, על תשובות מעוררות מחשבה! ליאת, אני לא בטוחה אם הבנת אותי כמו שהתכוונתי. ואולי אני לא הבנתי טוב את מה שהתכוונת את. תיאור הקאובוי (הנחמד) שכתבת מתאים לי אמנם, אבל רק לבנתיים. אני לא מתאמנת בשליפות מהירות, רק בצמצום העיניים מול השמש, וגם זה יתפוגג במהרה. אני זוכרת למה באתי לטיפול ויודעת שיש לי עוד כמה דברים ללמוד. אין ביני לבין הגברת 'חוזה כיף', או 'חוזה קל'. ובכל זאת, אני חושבת שיהיה בסדר. לבטים אמיתיים בנושא של עזיבת הטיפול (שלא קיימים כרגע) יועלו רק בצד שלי של המסך. לא נראה לי מתאים שזה יעשה כאן בפורום באופן רציני. אז אם זה הסתנן לי לכאן זה בלי כוונה, ואני מצטערת. מה שהתכוונתי לשאול זה אם יש מצבים בטיפולים שאת מלווה/מדריכה שאת מרגישה שיש נושאים שחפירה בהם לא תוביל למקפצות או לנקודות המבט שיאפשרו שינוי. האם בכל מה שנוגעים שווה להעמיק? אולי יש נקודות מבט ששווה להתנסות בהן בלי להבין עד הסוף למה נקטנו מלכתחילה בנקודת המבט הקודמת, שהקשתה וסחטה כל כך הרבה כוחות. כן. אני לא בטוחה שאת הכל אני רוצה להבין ולדעת עד הסוף (למרות שאני שם מבחירה שלי). בסרט 'המטריקס' אפשר לבלוע או כדור אדום או כדור כחול. את חושבת שבטיפול אפשר לשחק עם חצאי כדורים? :-) השאלה הזו לא קריטית. אם השרב התיש, לא אתיש אותך גם אני שבת שלום, ושוב תודה, לילך.

לילכי יקירה, אני הולכת להתיש אותך ואת עצמי ואת כולם בהודעה הזו... מקווה שתסלחי. למה למה למה למה. הפילוסופים קוראים לזה שאלת הא?ר?כ?ה-שאלת האפס, שאלת ההתחלה: למה אלוהים ברא את העולם? למה בני אדם חיים? מה התכלית? מה הטעם?. נכתבו על זה תילי תילים של מילים. את באמת חושבת שלמישהו יש תשובה חד משמעית? - ובכן, לא! (אולי לצערינו ואולי לא...) זה מסוג השאלות שכל אדם, בכל רגע נתון, יתן עליהן מענה שונה. אני אנסה לעקוף את המענים הישירים לשאלתך שעולים כרגע בראשי, ופשוט לתת לך שתי דוגמאות מחיי. מקווה שתביני את ההקשר. 1. פעם, לפני שנים רבות, פניתי לרופא סיני עקב בעיה רפואית כלשהיא. הוא התייחס לבעייתי בקצרה, הסביר במספר מילים מוזרות (בזמנו הן היו לי חדשות ומוזרות) ממה היא נובעת, ואז - במשך שעה שלמה - הוא ניסה להרכיב לי תפריט תזונתי עמוס באיסורים ובלאו-ים. יצאתי משם ממורמרת וכעוסה: מה, אני נזירה? מה, מהיום והלאה ניטלת ממני הנאת האכילה? מה, אני אלך לשוק - אתבונן בצבעוניות מפוצצת העיניים והחך של מיני פירות וירקות - ואגביל עצמי לדוכן קטן אחד, עם צבעים וטעמים סטנדרטיים? מה הטעם? למה לי לאמץ נקודת מבט מגבילה כל כך, אחרת כל כך משלי? ובמה זה עשוי לעזור? יומיים לאחר מכן, אמי (שכלל אינה בקיאה ברזי התזונה הנכונה) גררה אותי לחנות טבע ענקית באיזה מושב. זכורני שעמדתי באמצע החנות ומלמלתי לעצמי בגיחוך שאמא עומדת לבזבז כסף על שטות. כן, שטות. ואז התחולל בי משהו. אמרתי בלבי: "קיבינימט - נויה - אם לא תנסי (תנסי באמת, בנחישות ובהתמדה ולאורך זמן) איך תדעי?". ומרגע זה התגבשה בי החלטה יציבה לבדוק את הדרך שהוצעה לי. עקבתי אחר דרכיו של הרופא כמו ילדה טובה. לא ידעתי למה... רק לאחר חדשים רבים - כשהגוף הפך רגיש למה נכון/לא נכון עבורו, כשאורח החיים החדש החל להעלים כל מיני סימפטומים מציקים (לאו דווקא אלה של אותה בעיה שבעטיה פניתי) - התחלתי להבין למה. 2. סיפור שני: פעם למדתי תלמוד. בתחילה ההגיון הפנימי של ח"זלינו לא ממש דבר אלי. הם נוהגים להתפתל שם בסיפורים ובפסוקים שלכאורה אינם קשורים לסוגיה המקורית, ולתת הוכחות והצדקות לטיעוניהם, אשר סוטות לחלוטין מההגיון המערבי שלנו. מה זה זה? נו באמת? התאכזבתי - מודה. אפילו גיחכתי בציניות קלילה. אבל לאט לאט, בעבור הזמן, הבנתי יותר ויותר. זה לא היה לימוד מילונאי - כזה שמספק תרגום לכל מילה, תשובה לכל שאלה. זה היה לימוד רצוף בסימני שאלה ובהיבטים לא מובנים. הייתי צריכה להאריך רוח ולחכות. לחכות עד שיחלחל פנימה, לחכות עד שאכנס בסוד השפה האחרת משלי, ואפנים אותה. זה קרה בסוף (רק עד רמה מסויימת, כמובן). למדתי ב'רגליים' - לא מבחוץ, אלא דרך התנסות ישירה - כמו שלומדים תרבות אחרת; כמו שלומדים אדם אחר... אז זו התשובה שלי אליך: את התשובה לשאלתך רק את תדעי, בסוף... אין קיצורי דרך, אין משהו שיפיס את דעתך ברגע זה (מלבד אולי האמירה שאצלי לפחות זה עבד, ואצל עוד כמה). צריך לעבוד! - מאחורי כל המיסוך של הקטרוג וה'למה' וההתנגדות והכעס והאהבה והתלות והגיבור בן החיל שצץ להגנתך, צריך להתמסר וקצת קצת להפקיד את השליטה מחוץ לידיך-שלך. רק כך לומדים משהו אחר וחדש, ולא 'עוד מאותו דבר'. בסוף אולי (קצת) יודעים! מוגש באהבה, אני כבר לא חוזרת לקרוא את מה שכתבתי - זה ארוך מדי (ואני לא רוצה לפקפק בעצמי ולשפצר את שכתבתי)... נויה

היי , לפני כשנתיים אובחנתי כסובלת מחרדות המלוות במרכיבים דיכאוניים.כבר למעלה משנה אני נפגשת עם פסיכולוג קליני.כמו כן,אני מקבלת טיפול תרופתי(העוזר חלקית). השאלה שלי היא כזאת-כבר מהפגישות הראשונות עם הפסיכולוג,תחושת הבטן שלי לגביו לא הייתה טובה.הוא נראה לי(עד היום) בן אדם קר,אדיש,"יבש"וכו'..מסיבות שונות המשכתי ללכת אליו(בעיקר כי לא הייתה לי ממש ברירה,כי היו לי המלצות עליו ורציתי להאמין שיהיה טוב יותר...). חשוב לציין,שיצא לי כבר לפגוש פסיכיאטרים ויועצים אשר הייתה לי כימיה הרבה יותר טובה. הבעיה העיקרית עם השרינק הנ"ל,הוא התחושות השליליות שנוכחותו מעוררת בי,ישר איך שאני נכנסת לדר. אני אף נוהגת להתיישב כמה שרחוק ממנו. רוב השיחות עוסקות ביחסים שלי איתו ובקונפליקטים בינינו. הוא מתעקש שמתקיים משהו "משמעותי" בטיפול ושעדיף להמשיך.אני דווקא מאמינה שאפשר למצוא מטפל הרבה יותר מתאים ויעיל.כמו כן,הוא מתעקש על טיפול פסיכודינאמי בעוד שאני הייתי רוצה להיות מטופלת בשיטה הקוגנטיבית-התנהגותית. מה דעתך?

שלום שרון, אם במשך למעלה משנה לא מתפוגגת תחושת האי-נוחות והזרות, יש מקום לשקול החלפת מטפל. סביר להניח שקורים דברים משמעותיים בטיפול, שאלמלא כן כבר לא היית שם. עם זאת, לגיטימי לבקש שינוי, ולפעול לקראתו ללא אשמה רבה מדי. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא בחירה טובה כשמדובר בחרדות. אם הרגשות השליליים יצוצו גם אצל המטפל הבא, יש להתעקש יותר ולבחון מה קורה לך בהקשר של מערכות יחסים אינטימיות וקרובות. בהצלחה ליאת

ליאת אזלו לי הכוחות לילה טוב אשתדל להפסיק להעיק.....

בוקר טוב, מקווה שקמת עם כוחות רעננים לעוד יום. ליאת

הי ליאת, מה שלומך? אני כותבת לך שוב בנושא שכבר שאלתי אותך בעבר. לאחרונה בזמן שאני צוחקת, צחוק עמוק ומתגלגל, מיד לאחריו אני פורצת בבכי.. תופעה חדשה, בערך כחודשיים. זה מאד מדאיג אותי לחשוב שפיתחתי בעיה חדשה בתחום הרגש. אני מפחדת שיצאה מתוכי בעיה חדשה.. חשבתי אולי שזה שאני מלאה בכאב ולא יכולה לבטא אותו, אולי בזמן שאני צוחקת, שאז זה רגש, אז הרגש של הכאב יוצא כי יש לו פירצה החוצה. מה את אומרת? אני מאד מקווה שלא פיתחתי הפרעה חדשה ושזה רק חלק מתהליך.. איך זה נשמע לך? אני בדרכ מאד מאופקת ולא מתבטא לא בבכי ולא בצחוק ברמה שזה קורה עכשיו. כמובן שזה קורה כשאני צופה במופע מאד מצחיק , או קומדיה שבה אני מתגלגלת מצחוק, שגם זה לא כל כך אופייני לי, אבל זה לא קורה במקומות אחרים, שם אני יותר בשליטה, אבל אני מודאגת שמא גם במקום העבודה אצחק ומשם אתחיל לבכות.. מה דעתך? את חושבת שזה שייך להפרעה מסויימת? האם זה יכול להיות קשור לתהליך הטיפולי וזה יעבור? האם זה צריך להיות מדאיג, אותי זה ממש מדאיג שהעצב בתוכי כל כך נגיש וצף החוצה ללא שליטה.. מה לעשות??? מה את אומרת? חוץ מזה בנושא שהתייעצתי אתך עליו, 'היא ' הפכה אותנו לשטניות, אנחנו במוקד של הרוע בעולם..'הוא' שמור באקווריום שהיא יצרה.. כל כך עצוב, כאילו הכל היה לחינם... היא הכניסה עצמה לעמדה קורבנית ולא פעם מאיימת באובדנות... איזה בלאגאן...כאילו אנחנו אשמות, אני ממש מפחדת ממנה וחשה אשמה על הייסורים שהיא עוברת..אני יודעת שאני לא צריכה להרגיש ככה, אבל אין לי בדיוק שליטה על כך... טוב, מקווה שזה בסדר שהוספתי 'עדכון' ... אני מוצפת מזה דווקא היום, החג הזה היה שונה, ישבנו בבית הורי, שלושת האחיות ה'קטנות', לראשונה, היינו שם שלוש נשים, היה משהו משוחרר ואחר באויר, כאילו הזמן כבר לא קפא, כאילו גדלנו בבת אחת והסתכלתי על כולנו וראיתי נשים, אמהות, אחיות .. וכבר לא ילדות, זה עשה לי כל כך טוב.. הזמן בתוכנו כאילו המשיך ואנחנו כבר לא כל כך מפחדות..... טוב, זהו, אני יכולה לכתוב עוד שעות.... שולחת לך ברכת חג אביב שמח לילה טוב ניבה

חג שמח ניבה, לא חושבת שאת צריכה להטריד את עצמך יתר על המידה בעניין הצחוק והבכי. בוודאי שלא מדובר ב'הפרעה נפשית חדשה'. אני מניחה שזה משהו שקשור ליכולת חדשה של שחרור רגשי. האיזון יחזור, מן הסתם, מעצמו. בינתיים - נסי להנות מהצחוק המתגלגל (וגם מהבכי שבא אחריו). זה נשמע משחרר מאד. בעניין האחר, עליכן להבין שהבחירה שהיא עשתה היא - כנראה - זו שאפשרית עבורה כרגע. צריך המון כוחות להחליט אחרת. אל תתחלפי איתה. אהבתי את התיאור שלך אתכן, בחג החירות. זה מרגש באמת. עשיתן דרך!!! אביב שמח ליאת

ליאת יקרה רק רציתי להודות לך ולברך על היכולת שלך להרגיע אותי , להחזיר בי שלווה. תודה לילה טוב ניבה

בבקשה עזרתך אני נשאבת. לוליא הייתי מחוייבת לאחרים הייתי עוזרת לעצמי..

ויק, אנא, שמרי על עצמך. אל תישאבי למקומות אפלים. אם את מרגישה שאת חייבת לקבל עזרה, פני - אפילו עכשיו - למי שיוכל לעזור לך באופן ממשי. אל תהיי לבד. יש משהו, שאת מצליחה לחשוב עליו, שהיה עוזר לך כרגע? ליאת

יש משהו.פשוט כל כך...שלא קיים במציאות.חיבוק של אמא,כל אמא,ועדיף זו שאימצתי ללא רצונה למלא את התפקיד..... שתחזיק אותי ותמלא אותי.ותשב לידי תחזיק בידי ותהיה אתי.שעות ספורות.אבל באמת. כמה פשוט.כמה בלתי אפשרי. אני מרוטשת.

כיצד ניתן להבדיל בין חרדה חברתית להפרעת אישיות סכזואידית? מה ההבדלים? יכול להיות שלאדם אחד יהיה את שניהם?

שלום, אמנם לא תשובה מקצועית, אך אנסה... את החרדה החברתית נהוג יותר לקשור בהפרעת אישיות נמנעת. בשתי ההפרעות מדובר במצב בו אדם *רוצה* בקשרים חברתיים אך חושש מפני התקרבות ומסיטואציות בהן הוא עשוי להיחשף בחולשתו ולהיות מושא ללעג. בהפרעת אישיות סכיזואידית, לעומת זאת, מדובר לרוב באדם ש*אינו מעוניין* בקיום קשרים חברתיים ומעדיף לצמצם כל מגע עם בני אנוש. שבת שלום

שלום רויטל, ושלום למשיבה האלמונית התשובה שקיבלת כאן טובה, וזאת הזדמנות פז להודות לכל העוזרים הנאמנים שמקלים קצת מן העומס. כדאי להזכיר לכולנו, שאבחנות, בעיקר כאלה עם הבדלים דקים ביניהן, הן במקרים רבים פחות חשובות. מה שחשוב הוא להכיר בקיומה של בעיה ולטפל בה. חש שמח ושבת שלום ליאת

למה דוקא בסופ"ש כל כך קשה וריק.דוקא כשאני מוקפת כאן בגוזלי ובבן זוגי. למה ריק ככל כך עד שאני מרגישה כלואה בתוכי,ולא יכולה להיות עם עצמי,רוצה לחצוץ ביני לבין המחשבות והרגשות,מועקה כאילו דבר נורא קרה או עומד לקרות.ובעיקר הריק הזה,חור קר שאני לא יכולה לו.לא יודעת איך למלא.והרי יש לי הכל...כביכול.ובתוכי אין כלום. אני לא יודעת איך להקל ולהתנחם.לא יכולה לבד.אני רוצה להתפרק ושמישהו אחר יאסוף את חלקיי,יטפל בהם אחד אחד,יבנה אותי מחדש יחכה שאתאחה,יחזיק בי,ישב לידי.יחבק.יחצוץ ביני לביני.לא יכולה לבד. אני מעייפת את עצמי עד כדי סלידה.

שבת שלום ויק, מרחבי השקט והפנאי של סופי השבוע אכן מעוררים אצל רבים מאיתנו את השדים האפלים שהמולת השבוע מצליחה להרדים. אלו מרחבים בעלי איכות אחרת, אליהם מבצבצים גם געגועים למה שאיננו ולא ישוב, למה שאף פעם לא היה, ולמה שאולי יוכל או לא יוכל להיות. אולי נוכחותה של הגוזלית שלך, תוכל להצמיח אצלך - גם אם לאט לאט - את הפונקציה המארגנת, המיטיבה, המאחה והמחבקת, עבור שתיכן. זאת משימה קשה מנשוא, אני יודעת. שולחת לך כוח ליאת

ליאת אני שמחה שעבר שבוע ושאפשר להתכתב איתך,אך גם מעציב אותי שהשבועות עוברים כ"כ מהר והחיים עוברים כ"כ מהר.... . יש לי שני דברים שרציתי לספר לך - אחד 'חיובי' ואחד 'שלילי', החיובי זה שהיום נשקלתי באמצע היום,אחרי ארוחת-בוקר,וראיתי (לתדהמתי) שלמרות פסח ולמרות הכדורים הורדתי עוד קילו 'עקשן',שמשך מספר שבועות כבר 'מסרב לרדת',וזה שימח אותי מאוד,אך אני מפחדת אפילו לכתוב על כך,עד שלא אהיה בטוחה שהוא ירד בוודאות ולא יעלה שוב מחר,וגם עד כמה שזה ישמע בטח 'טיפשי' ו'פרימיטיווי',אני מפחדת 'לפתוח פה לשטן',לכן אפסיק לדבר על זה כעת. והנושא השני - השלילי,זה שהתשישות הסחרחורות וכאבי-הראש עקב התרופה, מטרידים אותי מאוד,אומנם זה לא כל הזמן,אך כשאני הולכת - אפילו הליכה קצרה של כרבע שעה (עם הכלב) הן מחמירות,ומאלצות אותי לקצר את ההליכה {זה מה שקרה לי היום,לפחות}; וגם החשש שה'צרה' שהיתה לי בעבר תחזור עדיין לא הירפה ממני לגמרי, ואני בודקת הרבה את גופי וממש מחפשת כל סימן שנראה מוזר,כדי שחלילה לא 'אפספס' את הסימן הראשוני לבעיה,אם חלילה היא 'תצוץ' שוב {ואני מתפללת לאלוהים שזה לא יקרה שוב,כי זה מפחיד אותי מאוד}. אך גם בעיניין זה יש דבר חיובי אחד - שמצ-רוחי מעט השתפר,ואני קצת יותר שלווה,והפסיכיאטר טוען שזה מההשפעה של הכדורים,וזה משמח אותי,למרות שאמרתי לו שנראה לי שזה גם קשור מאוד לכך שאני אחרי המחזור-שאז תמיד מצב-רוחי נרגע, בניגוד ללפני. אז להתראות בינתיים, משתנה

משתנה יקרה, מניסיוני האישי והארוך, חרדה מחמירה באופן משמעותי מאוד תחושות גוף !! האם כשאת חוזרת הביתה הסחרחורות פוחתות? עד כמה שידוע לי ,תופעות הלוואי של הכדורים חולפות לאחר מספר שבועות (אצל כל אחד כמובן שזה אינדיבידואלי). שמתי לב, שכשאני מתעקשת לא להיכנע לתחושות החרדה, זה נרגע יותר מהר. מודה שלפעמים היא מכניעה אותי.... אבל רק לפעמים. הלוואי והיינו יכולים למחוק לגמרי את צרות העבר... לפעמים זה היה מועיל, ולפעמים לא (כי כך אנו מחכימים!). במקומך הייתי משתדלת להשאיר את צרת העבר - בעבר. ולהתמקד בדברים החיובים,במצב הרוח הטוב בלפנק את עצמך ובעשייה של דברים נחמדים. אם הרופאים היו יודעים בוודאות שזה יחזור גם הפעם הם לא היו ממליצים על התרופה. כך שיש סיכוי סביר מאוד שזה לא יקרה. חבל לך לקלקל לעצמך את כל הדברים החיוביים. כל עוד אין סימפטומים המרמזים על בעיה - אין בעיה ! :-) לפעמים אנחנו נמצאים בחרדה כי זה עוזר לנו להיות יותר עירניים לגוף,יותר בשליטה על הגוף. אבל זה כל כך מיותר. הניסיון שלנו (אותן צרות עבר) מספיק "מעיר" אותנו כשצריך. טל

את כ"כ צודקת בדברייך....,אומנם הסחרחורות וכאבי-הראש זו תופעת-לוואי מוכרת בתרופה שאני נוטלת,אך כפי שגם אני ציינתי,החרדה באמת משפיעה עליי לרעה, אך אני -בניגוד אלייך - לא יודעת איך ניתן לא להיכנע לחרדה (למעט מקרים בודדים שאולי זה קרה), והחרדות 'מכניעות' אותי.

שיחה בין אליס והחתול צ'סר: "... התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע" אמר החתול. "לא אכפת לי כל כך לאן-" אמרה אליס. "אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי," אמר החתול. "-בתנאי שאגיע לאנשהו," הוסיפה אליס כהסבר. "בטוח שתגיעי," אמר החתול, "אם רק תתמידי בהליכה". יצאתי מהפגישה האחרונה הפוכה כל כך. יצאתי עם כוונה מלאה שלא לחזור. כל כך כאבתי. כמעט ונתתי ל"לברוח" לנצח את "להישאר". מאז הפגישה האחרונה מתנהל בי מאבק כואב ועיקש. מעולם לא רציתי לברוח משם כמו שרציתי אחרי הפגישה האחרונה. היום ראיתי את הקטע הזה, מאליס בארץ הפלאות. בבת אחת הוא סידר לי את הבלגן שבבטן. אני אגיע לפגישה הבאה. לא יודעת איך, אבל אני אדבר. או שאולי אני אשתוק. אבל אני אהיה שם, ואני אתן לה להיות שם, איתי.

אוי נועם, איזה יופי. נמרח לי החיוך הלא-תואם של צ'סר. אני אוהבת את האופן בו יצירות אמנות שולחות לנו ד"שים מתוך עצמנו. החלטה אמיצה קיבלת היום. ומרגשת. המשיכי לנצח. שלך ליאת

ליאת, אתמול היה לי הרבה מה לכתוב ולא כתבתי... ועכשיו מתקשה למצוא את המילים. אני חושבת שאני מחליטה להישאר כל יום מחדש. לפני זמן מה אמרתי לה, שלפעמים אני מרגישה שאני צריכה טיפול כדי להבין מה קורה לי בטיפול... היא צחקה. מתגעגעת לרגעים האלה איתה. מזמן לא צחקנו יחד. האמת היא, שזה נורא קשה. הכוונה לטיפול, את יודעת. לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה, כל כך מכאיב. הרגשה שככה מתחברת לי טוב למחשבות של לילך... גם אני שואלת את עצמי כל יום מחדש אם לא היה עדיף לתת לדברים להישאר כמו שהם. למה הייתי צריכה להתחיל ולחפור בדברים, להתחיל לשאול שאלות, להעיר שדים משנתם... לא בטוחה שיש לי תשובה מוחלטת. רק יודעת שמשהו התחיל לזוז שם, במרתפים האפלים, ונהייה בלתי אפשרי להמשיך ולהתעלם. סתם הירהורים של שבת. פתאום יש לי המון זמן לחשוב... תודה... :-) נועם

או.קי עיינתי בחיפוש והבנתי שאין תמימות דעים בקשר לנושא החזרה לעבר בטיפול. אני אהיה יותר ספציפית: לחזור לילדות, לנסות להיות שם בשביל הילדה שהייתי עם נניח סוג של תיקון. (אני מקוה שאני מובנת - זה משהו מעולם התוכן שלכם הפסיכולוגים). אפשר קצת הרחבה על הענין. למה טוב? למה רע? הכרחי (כראה שלא - אתם חלוקים), חלופות? דברים נוספים? אולי הפניה לכתובים?

סתם בתור מישהי בפורום, עד שליאת תשיב. לקטע הכבד והטעון שבטח כתבו עליו הררי הרים אניח. רק לומר שיש גם אפשרות לשילוב של מספר שיטות שכוללות, סתם לדוגמא, הן טיפול עומק דינמי והן אלמנטים התנהגותיים, זה בשעתו וזה בשעתו. לפעמים כך ניתן לעשות עבודה טובה ושלמה יותר. שני קישורים ככה בכללי, ממש טיפה בים פה אפשר לראות מה רצוי או יכול להתאים יותר למקרים שונים http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2837437,00.html ומאמר נוסף http://giditherapy.com/avtava.html

תודה. כנראה שלא הייתי מספיק ברורה. אני בטיפול. דינאמי. טוב לי שם. אני מדברת על משפחת המוצא שלי. אני מתייחסת לילדות. עלה רעיון של "לחזור" לשם. של "התעסקות" עם הילדה שהייתי. עלתה האפשרות שאני "אומר" לה משהו (לילדה). לנקודה הזו התכוונתי בהודעה למעלה.

שלום לך, ההתעסקות בעבר היא חלק חשוב ומרכזי בעולם התוכן של הפסיכולוגיה. זה נכון שגישות טיפולית שונות מתייחסות באופן שונה לשאלה האם ובאיזה אופן יש להתייחס בחדר להיסטוריה של המטופל. באופן כללי מאד, הגישות הפסיכודינמיות, הנגזרות מן התיאוריה הפסיכואנליטית, יתעסקו הרבה ביחסים המוקדמים, בטיב ההתקשרויות המוקדמות, באירועי ילדות, ואפילו בדינמיקה המשפחתית של טרום לידת המטופל. בגישות מן הזרם ההתנהגותי, הדגש הטיפולי מוסת מן העבר אל ה'כאן ועכשיו'. ההיסטוריה והיחסים בילדות, גם אם נמצאים בתודעתו של המטפל, אינם נכנסים כמעט אל החדר. מה שעומד במרכז ההתעניינות הם הסימפטומים, דפוסי ההתנהגות או מערך האמונות של המטופל, אותם מנסים לשנות, תוך שימוש בעקרונות של התנייה והכחדה, תרגול הרפייה, הקהייה שיטתית, ועוד. גישות אחרות מדגישות אלמנטים של בחירה חופשית, החוויה ומשמעותה, קבלה עצמית, וכיוצא באלה. בחירת הגישה הטיפולית ההולמת תלויה, בין השאר, ביעדים אותם מגדירים המטפל והמטופל בראשית דרכם המשותפת. לפעמים מטפלים יעדיפו גישה אקלקטית המשלבת טכניקות טיפוליות מגישות שונות. לפעמים מתברר שגישה מסויימת אינה טובה עבור מטופל ספציפי, ואז יהיה צורך להחליפה באחרת. על הגישות הטיפוליות הללו (ועל אחרות) תוכלי לקרוא בספר 'פרקים נבחרים בפסיכיאטריה' של אלימור, טיאנו, מוניץ ונוימן. או בספרו של דרור גרין "טיפול נפשי, מדריך למשתמש". שבת שלום וחג שמח ליאת

ליאת תודה על התשובה אבל לא לזה התכוונתי. תקראי בבקשה את ההודעה השניה שלי שקצת מסבירה כנראה לא הייתי ברורה. אשמח מאוד אם תתיחסי.

היי ליאת, חג שמח ! סתם שאלה שעולה לי בראש ....האם מוקבל שהמטפלת בסיום הטיפול ...תתן מתנה (שיר,מכתב...או כל דבר אישי)....סתם מסקרנות ....אני

לילה טוב, כמו שאת בטח כבר יודעת, מטפלים שונים מאד באישיותם, בגישה הטיפולית שלהם, ובתיאוריה ממנה יונקת גישה זו. יש מטפלים השמחים להעניק משהו קטן בעל משמעות בתום הטיפול (מסוג הדברים שהזכרת), ויש הסבורים שהדבר המשמעותי באמת אינו ניתן לייצוג מוחשי, ולכן זה מיותר. לפעמים, במהלך הטיפול, נאספים בחדר תוצרים ממשיים, סימני דרך קטנים למה שהיה שם. ציורים, עבודות פלסטלינה, או כל דבר אחר שהמטופל יצר בחדר. (יש לי חיבה מיוחדת לתוצרים מעין אלה). ההחלטה מה יעלה בגורלם שמורה למטופל. אני אוהבת לראות בהם מתנת פרידה. ליל מנוחה ליאת

היי ליאת את יודעת הםסיכולוגית כל כך שומרת על גבולות שלעיתים אני מרגישה כמו במשטר נאצי:) אולי ככה זה עם גבוליים, אה? לא יודעת אם היא טובה בשבילי(וזה לא מה שרציתי לשאול אותך "שם"...) איך השבוע חלף לו מהר.... תגידי, כמה קניידלך כבר אכלת? לילה טוב

האם זכית היום לכמה טיפות גשם?

לילה טוב ME אם נתעלם רגע מהטרמינולוגיה מרחיקת הלכת שבחרת, במצבים מסוימים אכן יש חשיבות מיוחדת בשמירה קפדנית על הגבולות. זה קורה בעיקר מול מטופלים המנסים לערער אותם, אך גם מול מטופלים בעלי פוטנציאל לפתח תלות לא בריאה במטפל. לפעמים מדובר באותם אנשים ממש. את שואלת אם היא טובה בשבילך... נדמה לי שאם כל כך קשה לך עם הגבולות, את כנראה מאד מאד זקוקה להם. אולי אפשר לראות בזה סוג של תשובה. השבוע אכן חלף מהר (ככה זה כשנהנים). קניידלך זה עוד הרע במיעוטו. דונמים של מצה עם שוקולד הם בעיה גדולה בהרבה. שאלוהים יעזור לנו :-) ליאת

אוי ליאת ליאת הפגישות לאחרונה עושות לי רע ובפרט הפגישה היום אני יוצאת משם נטולת כוחות וחסרת תאבון וככה ביום יום אני בסדר.. לא יודעת אולי זו טעות לפתוח דברים באמת שאני לא מבינה למה זה טוב ובקשר למשטר זה היה בחצי הומור.היא הסבירה לי פעם מה עומד מאחורי זה ולא ברור לי מתשובתך אם היא טובה או לא(כן, אני יודעת שאת לא יכולה להחליט במקומי...) ותרגיעי אם השוקולד, הא?

ובכן, כמה ק"ג מצות יש בדונם? הממ... שטח של מצה הוא 0.16 * 0.185 מטר בריבוע המחשבון אומר שזה יוצא 0.0296 מטר מרובע. דונם זה אלף מטר מרובע. אז... כמה מצות יש בדונם? הבה נחלקה 0.0296 ÷ 1000 קיבלנו בערך 33,783 מצות. בקילו יש איזה שלושים מצות נחלק שוב ל - 30 קיבלנו 1,126 ק"ג מצות יעני, טון פלוס רוצים קלוריות? ככה, עכשיו בדקתי ומצאתי שבמצה יש 140 קלוריות. ובכן, בסך הכל, יש לנו בקלוריות (קילו קלוריות יש לומר) 4,729,729 ק"קלוריות נגיד שהצריכה הקלוריות הממוצעת לאדם היא כ- 2000 קלוריות ביום אנו זקוקים ל - 2365 ימים מבלי לחרוג מהכמות הזו (זה לא בדיוק מזון מאוזן אבל שיהיה). נו, שש שנים וחצי בערך, חכו חכו, זה עוד בלי השוקולד, ועזבו אתכם מטעויות חישוב. וכמו שאמרת, ליאת, "שאלוהים יעזור לנו" :-) ונעצור כאן. ME, ליאת, מקווה שלא תכעסנה, הכוונה טובה, ובכלל, הכול בגלל פסח.

שלום ליאת, אני נמצאת בטיפול כמעט שנתיים. במהלכן הפסקתי את הטיפול פעמיים כאשר חשתי טוב( למשך חודשיים בערך) וכשהדיכאון גבר עלי,חזרתי לטיפול. אני מעוניינת להפסיק הטיפול שוב, מכיון שאני מרגישה שמיציתי. (נראה לי שהמטפלת לא חושבת כמוני ) זה "מסתובב" לי בראש כבר כמה שבועות ושיתפתי את המטפלת בזה. לאחר הפגישה האחרונה,הגעתי להחלטה סופית,מה גם שמצב חשבון הבנק חיזק את זה... שאלתי - האם את חושבת שאפשר להפסיק את הטיפול באופן מיידי (כלומר,הפגישה הבאה תהיה אחרונה) או שעדיף מספר פגישות נוספות (אני מעדיפה שלא,מכיון שאין לי מה להגיד,והקשר הטיפולי עושה לי לא טוב)?? אני לא מרגישה שאני צריכה לעכל את הסיום,או "לעבד" אותו. תודה.

ערב טוב טל, כמובן שאפשר להפסיק טיפול באופן מיידי, הגם שזו לא הדרך המקובלת. לאחר שנתיים של טיפול, מגיע לשתיכן פרידה מכבדת, יותר מאשר סיום חטוף ו'ברחני'. יחד עם זאת, את מציינת שהרעיון מסתובב לך בראש כבר כמה שבועות (בכל זאת היה איזה "עיבוד") ואפילו נדון ביניכן. אני חושבת שמן ההגינות יהיה לשתף את המטפלת שלך בהחלטה עוד לפני הפגישה הבאה, ובכך לאפשר לה להתכונן, ולחשוב על דרך נאותה להיפרד ממך. אישית, אני בהחלט מכירה באפשרות שבמקרים מסוימים מספיקות גם פגישה או שתיים לפרידה. דרך צלחה ליאת

טל, לעניות דעתי, אם המטפלת שלך חושבת שאין טעם להפסיק את הטיפול אין לך הרבה ברירות ואלא פשוט להפסיק להופיעה, אני מבינה את הצורך בפרידה אבל שהמטפלת שלך חושבת שיש צורך להמשיך אני לא חושבת שתרגישי בפגישות הבאות תהליך של פרידה או "עיבוד" עם עמדה כזו של פסיכולוגית וזו החלטה שלך פשוט לחתוך או לא. (0אני עדין בטיפול אבל כבר הבנתי שלפעמים אין ברירה אלא לעשות זאת לא בצורה הכי יפה ואיך שהיינו רוצים)

אני צריכה להתייעץ בנושא של דיכאון אחרי לידה http://www.mytherapy.co.il

איזו דרך נחמדה לפרסם אתר חדש. יאללה תרוויחו. בהצלחה ליאת

החשדנות זה מולד אצלך? חשבתי שתגיבי עניינית למשהי שפונה בענין דכאון לאחר לידה. נניח שהיא אמיתית ומחפשת עזרה.

היי רונית יש שם פסיכולוגית אחת (לפחות אחת) מצויינת - ***. מומלצת בחום. (הערה: נוסח ההודעה נערך ע"י מנהלת הפורום. כללי הפורום שלנו ממשיכים להיות תקפים גם במקרה זה, ולפיכך לא נוכל להרשות פרסום שמותיהם של פסיכולוגים מעל גבי הפורום. נסי לחפש באתר ההוא פורום בו תוכלי לקבל המלצות סליחה, טלי ורונית, ובהצלחה לאתר החדש ליאת).

מה ההבדל בין תסמונת אספרגר והפרעת אישיות סכיזואידית?

שלום מיכל, מדובר באמת בשתי הפרעות בעלות מאפיינים קרובים, וגם בספרות יש התייחסות לקושי למצוא מאפיין מבחין חד משמעי. בהפרעת אספרגר (המשתייכת לספקטרום של ההפרעות ההתפתחותיות רחבות ההיקף) קיים ליקוי משמעותי בדפוסי ההתקשרות החברתית, ומופיעות התנהגויות סטריאוטיפיות חזרתיות, אך ללא הפגיעה הקוגניטיבית המאפיינת תסמונות אחרות באותו הספקטרום. גם בהפרעת האישיות הסכיזואידית קיים ליקוי ביכולת לקיים קשרים חברתיים והיעדר רצון למעורבות בהם. מדובר באנשים מסוגרים ומבודדים, מופנמים מאד, בעלי שטיחות רגשית וקושי לבטא רגשות, מה שמוציא להם מוניטין של אנשים מוזרים או קרים. מאחר וההקשרים בהם התפתחה כל אחת מן ההפרעות הללו אינם תמיד זמינים או חד משמעיים, יתכן שהאבחנה תהיה תלוייה במידה זו או אחרת בהשקפה תיאורטית של המאבחן. תודה על ההזדמנות לחזור קצת לספרי הלימוד. צר לי שאין באמתחתי תשובה טובה יותר. בברכה ליאת

ליאת! ליאת! מה נשמע? איך עבר החג? את יודעת, הפסיכולוגית שלי לא יודעת שאני גם סוג של דמות וירטואלית. היא יודעת קצת, אבל ממש לא את הפרטים. ולפעמים קורים דברים בעולם הוירטואלי. ואני רוצה לספר לה ולא יכולה. מצד אחד אני לא מרגישה שיש לי מה להסתיר. אבל מצד שני אני שמחה על המקום הזה שהוא רק שלי. והיא הרי יודעת את כל השאר... ועוד משהו, באחת הפגישות האחרונות נוצר בינינו דיאלוג מאוד פשוט וקרוב. כמו של אמא עם ביתה. אני חושבת ששתינו משכנו לשם. והיא הייתה לי כמו אמא... ואז חשבתי שאולי לפעמים אני מתבלבלת ורואה בה אמא... זה מאוד נעים, אבל גם מאוד מפחיד. אולי נחצה לו איזה גבול דימיוני... חייבת להודות שהתגעגעתי אליך השבוע. המשך חג שמח! נורית

נוריתי, מעניין, בעיני, הניסיון להשאיר את נורית הוירטואלית מחוץ לתודעתה של המטפלת שלך. מעניין על מי משתיכן (או שלושתיכן) את מנסה לשמור, ולמה. כמי שאוהבת מאד דיאלוגים פשוטים וקרובים, הצלחתי להתרגש איתך כשקראתי על הפגישה האחרונה שלכן. נעים לי לדעת שעוד יש ביקוש לסחורה הישנה והטובה הזו :-) חמסין שמח :-(( ליאת

שלום רב למומחים,אני עברתי לגור עם חבר שלי לא מזמן ממש טרי האמת שבועיים בערך וזה מרגיש סבבה אני רק לא יודעת איך הוא מרגיש עם זה אני בת 24 והוא בן 35 אני ממש בתחילת דרכי כלומר קריירה לימודים ו,עכשיו גם פוטרתי מהעבודה שלי והוא בעל עסק ואני כאילו מפחדת שיחשוב שאני לא שווה כלום כי אני מובטלת כרגע ואין לי ממש כסף,והתחום לימודים שלי די בפרשייה מבחינתי ואיך שאני מתחילה לחוד יותר בקשר אני פתאום נורא מפחדת שמא הוא פתאום לא ירצה ודברים ואגות מהסוג הזה אני אציין שאני בסטרס נוראי המון מחשבות שיושבות לי על הלב והוא מרגיש את זה והוא ראה אותי בוכה כבר כמה פעמים ואני לא יודעת נראה לי שהוא די נבהל מזה אשמח לכל תגובה חכמה...... ג שמח לכולם!!!:)

שלום אביבית, גבר בן 35 הבוחר כבת-זוג צעירה בת 24, מביא - מן הסתם - בחשבון את הפערים הבלתי נמנעים ביניהם. כמי שנמצאת באמת בראשית חייך הבוגרים, מן הראוי להשקיע את עיקר המאמצים בהתבססות אקדמית ומקצועית, המכווננת לצרכים ולרצונות שלך, ופחות לאלה של בן זוגך. הפחד לאבד את מי שהופך יקר לנו הוא חלק מכל מערכת יחסים, ויש ללמוד לחיות עמו. אם את מרגישה שאת מתקשה לשמור על איזון בריא, והופכת חרדה ותלותית בקשר, כדאי לפנות ולקבל עזרה מפסיכולוג/ית קליני/ת. בהצלחה ליאת

היי מצאתי באינטרנט את 10 הקטעים הטובים של הסופרנוס כמו שאמרתי לך מאוד קינאתי בטוני על המורכבות שלו גם אני רציתי שהחיים שלי יהיו מורכבים מדיי ולא שטוחים מדיי ומאוד רציתי להיות דומה לדמות של טוני ...דווקא הפרקים שנבחרו כטובים הם אלו שמדגישים את המורכבות הזו...באותה תקופה שהלכתי לזונה פרקי הסדרה נראו ערב ערב בדרך כלל אני לא כזה פתי שנותן לדברים להשפיע עליי אני מאוד סקפטי אבל אני יודע שאצל רוב אנשים החיים מורכבים וכך זה לא היה לפני..... לא רוצה להרוס לך כי אמרת לי שאת צופה בסדרה......ולכן לא אשאל אותך ואדבר איתך על כמה דברים ....אבל יש שם דוגמה נהדרת בצורה שהפסיכולוגית שם נקרעת בין היכולות של המטופל טוני לעזור לה בנקמה באדם שפגע בה קשות לבין לשמור על ריחוק ממנו ולשמור על החוק........ בכל אופן אם בא לך לקרוא תקציר של הפרקים הטובים (לא מומלץ עדיף להיות מופתעhttp://bidur.msn.co.il/msnEntertainment/TvAndRadio/Articles/200704/20070404114937.htm להתראות

מיסטר בלו, חג שמח החופש הזה הכנסתי את עצמי למרתון 'סופרנוס', ולא ברור לי איך זה לא הצליח לצוד אותי אז. זאת פשוט חגיגה, ואני יכולה להבין איך נ?שב??ים בקסם הרב-שכבתי הזה של טוני. אני מאמצת בחום את המלצתך ובוחרת שלא לקרוא את התקצירים. מומלץ מאד לכל מי שיכול לראות! תודה שחשבת עלי, ומבטיחה שעוד נדבר על הסדרה שיעבור החמסין בקלות. ליאת

רק לישון.לישון באמת אני רוצה.שהכל יהיה רפה ורגוע.שהכל ייעצר לכמה שעות.שאוכל לנוח באמת.וגם להתעורר באמת. הכדורים עוזרים.אני מרגישה. אבל אני לא יכולה לישון.ואני עייפה.עד כדי כאב פיזי.שרק שינה יכולה להפיג.או חיבוק של אימהות.הכי טוב לישון מחובקת עם אמא.רק לישון.אני משתגעת ואני צריכה שיחבקו אותי לתוך גבולותיי.

ויק, השינה עוד תגיע, חמה ורפויה וכבדה ומושכת. זה סדר הדברים: קודם תרגישי מעט יותר טוב ואחר כך עוד ועוד ובסוף תבוא שינה. אני אמא ומכאן יכולה לשלוח חיבוק (כבת אני מתכדררת). צחוק הגורל: כשיש לנו אנחנו לא יודעים איך להמלט ממה שאחרים כמהים אליו יותר מכל. רק חום ושקט מכשפה

ערב טוב וחמסיני ויק, אני רוצה להצטרף למשאלה, הטבעית כל כך, להקלה ומרגוע. אבל מעבר לכך (סלחי לי על ההנחתה להיבטים כה גשמיים), לפעמים לתרופות נוגדות דיכאון יש השפעה מעוררת, וכדאי - לכן - למצוא את השעה האופטימלית, הכי רחוקה מהשינה, ואז ליטול את התרופה. מעבר לזה, כשאת אומרת "הכדורים עוזרים. אני מרגישה", משהו מתרחב מעט גם בבית החזה שלי, ויש קצת יותר אוויר פתאום. יופי. ליאת

יש אנשים כאלה, ואין ספק שאני ביניהם, שפשוט לא בנויים להתמודד עם החיים. באמת. זה גדול עליי בכמה וכמה מידות. דיכאון, הפרעות אכילה, חרדות, עבר של פציעה עצמית ואשפוז, כדורים, אובדנות, מטפלים מכל הסוגים, קווי אישיות גבוליים. אני על הקצה. הייתי שם כבר כמה פעמים, והנה אני שם שוב. זה לא שאי פעם ממש התרחקתי ממנו, איכשהו הצלחתי לצעוד חצי צעד אחורה, אבל זה לא שהסכנה אי פעם חלפה לה באמת. זה מלווה אותי שנים וילווה אותי עד מותי. אני כבר לא אצא מזה. אני לא רואה שום פתחי יציאה, שום דרך, לשבור את המעגל ההרסני שאני חיה בו, כואבת, מתוסכלת, מפוחדת, ומותשת. אני בת 22, ולא מסוגלת לראות עתיד. אני בקושי שורדת את היומיום, אין סיכוי שאצליח לשרוד. כל דבר עבורי זה מאבק. כל דבר נכנס, נוגע, מכאיב, מרעיד את הכל מבפנים. בצורה חסרת היגיון. אפילו הטיפול הוא מאבק. חמישה חודשים שיש לי את המטפלת הנוכחית. ואני נאבקת ללכת לשם אפילו. לא יודעת אם אני מפיקה משהו מלהיות שם. כי קשה לי, כי אני חוסמת, ולא בכוונה, כי הייאוש כל כך גדול שאני לא מסוגלת לראות איך אפשר לעשות סדר בכאוס. הכי כואב לי, שזו אני שעושה את זה לעצמי, ולא יודעת איך להפסיק, ולא מסוגלת להתאפס. כואב כי אני רוצה לחיות, ולא יכולה. אין שום הגיון, בכלום. למה, למה אנשים מקולקלים כמוני נולדים בכלל...?!? מה אני מנסה להגיד? מנסה לצרוח שכואב לי, שהכל אבוד, שאין סיכוי, שאני מפחדת, שאני לבד... ותודה למי שהקשיב...

ערב טוב, כן. יש מי שמקשיב. זה מוזר, הצלחתי לקרוא את הטקסט שלך במעין מקצב מיוחד ואחר, לירי, טרגי. את כותבת וכותבת, ואז, כמעט בחגיגיות - כמו במחזה מתוזמן היטב - מופיעה שורה דרמטית, מהדהדת את עצמה, מותירה את המאזין נרעש, משתתק. "...זה מלווה אותי שנים וילווה אותי עד מותי. אני כבר לא אצא מזה". "...אין סיכוי שאצליח לשרוד". "...אין שום הגיון, בכלום". אני יודעת שעבורך לא מדובר בשיר, מחזה או סרט, אלא בהתמודדות יומיומית קשה מנשוא. זה משתקף בכל מילה שלך. ובכל זאת, זה יצא כמעט אמנותי. הלוואי שתצליחי לנוח קצת מהמאבק, ולאפשר לקרניים חמימות של אופטימיות להגיע אליך. זה אפשרי. ליאת

שלום לך, קראתי את דברייך ואני מחבקת אותך מאוד מכאן. לא הבנתי מה הבעיה שלך, או איך היא מוגדרת בשפה המקצועית, אין לי גם הרבה מושג בזה, אבל בקשר לסבל שלך, אני מאחלת לך המוןןןןןןןןןןןןןןןן הצלחה במניעתו, תנסי לחשוב על פתרון, כמעט בטוח שקיים אחד. אני באמת מחבקת אותך מכאן, והמון כח שיהיה לך, הנפש זה דבר עצום שיכול "לסובב" אותנו על האצבע. שיהיה לך המון בהצלחה בהכל, שתשיגי את מבוקשך.

אורנה, כואב לי... רע לי... רע כל כך. ליבי מתפוצץ מרוב הכאב, וידי רושמת. כואב לי מידי. קשה לי לבד. שאפ'חד לא מבין. עכשיו מדאיג אותי המצב הבריאותי של סבא שלי. כאב לי לראות אותו בחג, בחולי,ובחוסר יכולת תפקוד. בלי השמחת חיים שאופיינית לו... כי זהו טבעו של סבא שלי. לא ידעתי שככה הוא סובל, עד שראיתי אותו בחג. אף אחד במשפחה לא אמר לי. אבא שלי אומר כי "אני עוברת תקופה לא קלה ולא רצה להוסיף עליי". מאיפה הוא יודע? אני אלופה בלהסתיר את המצב שלי,את הכאב שלי. כנראה שאני חנוקה מאוד.. וכבר מתחילים לשים לב. קיבלתי קשה את המצב של סבא שלי, לא הצלחתי לעצור את הדמעות כשראיתי אותו, בכיתי מרוב צער. הוא במצב שהוא לא זוכר את הילדים,והנכדים. רק זוכר את סבתי ז"ל. פעם אחרונה שראיתי את סבא שלי(ולצערי לא יוצא לי לבקר אותו הרבה..הוא גר בישוב רחוק) הוא בכלל לא היה במצב הזה... הוא היה מלא שמחת חיים. קשה לעכל שהוא פתאום במצב הזה.. ואני....... מתגעגעת לתקופה הזו שהוא היה בריא. ועכשיו כואב לי שאני לא יכולה להיות איתו יותר ולעזור לו,בגלל המרחק.. אני יודעת שהוא בידיים טובות,דוד שלי מטפל בו. לוקח אותו לבדיקות וכו'... החזקתי את עצמי כל החג,בשיניים, לא לחתוך, לא 'ליפול' ,ועכשיו שוב נפילה,שוב רע. קשה קשה... כואב לדעת שסבא במצב הזה . ושככה עוברים עליו הימים. כואב. חיים קשים ומגעילים. ת'אמת כבר נמאס לי

את יכולה למחוק בבקשה? לא שמתי לב שסיימת היום. תודה.

שלום חן, באמת קשה לחוות חולי ומכאוב עם אדם אהוב. כאבי ההזדקנות מעוררים בכולנו (גם הצעירים...) סוג של עצב וחרדה, על החמצת החיים, על סיומם הבלתי נמנע. זה כואב, ובכל זאת אני ממליצה לשאת את הכאב הזה מבלי לברוח ממנו, משום שהוא חלק מהבחירה שלנו בחיים משמעותיים, יום-יום שעה-שעה. אני מאחלת לך הקלה, ובריאות לסבא, אורנה

כואב לי... לא יודעת לבטא כאב במילים. לא מבינים אותי. מתחבאת בתוך עצמי. מסתגרת בעצמי. בתוך מקום מיוחד,שכולו זיוף. קשה לגעת בכאב, במיוחד כשהוא לא מובן. תודה,אורנה יקרה. מקווה להקלה מהירה... שאגיד כבר די לסבל.

מה דעתכם הפסיכולוגים על בחור שיש לו כמה ידידות, ומתחיל קשר רומנטי עם בחורה? האם זה מקובל? זה אפשרי?

שלום שיר, באופן כללי זה נראה לי אפשרי לחלוטין לקיים כל מיני סוגים של קשרים בו זמנית. עם זאת, אין לי מספיק פרטים וברור שמשהו כאן מטריד אותך (אולי מבחינת מהות הקשר בינו לבין ידידותיו). במקרה כזה כדאי לשאול אותו, ולנסות להתרשם מהאופן בו הוא מתייחס לשאלתך. בהצלחה, אורנה

הי אורנה, התכתבתי איתך במייל בשבוע שעבר - להזכירך. הייתי אצל אחי היום. ניקיתי לו את הבית. הוא לא ניקה כמה חודשים. הוא מוכן לבוא איתי לשמוע מה יש לפסיכיאטר לומר (אני חושבת שהוא מוכן). הוא אומר שלא יקח כדורים. הוא ממשיך בהצהרות של איבוד עניין בחיים. מדבר על סיום החיים. אני צריכה איזו מילה, אני די מבולבלת. יש מצב שהפסיכיאטר יתרשם שהוא מסוכן לעצמו ? מה אז? הוא כל כך נחוש ואני לפעמים חושבת אז בעצם למה לא?

שלום טל, אני זוכרת את הקושי עם אחיך, ושמחה לשמוע שהוא מוכן לפגוש פסיכיאטר. מכאן, כדאי להשאיר את האבחנות לידי איש המקצוע. אם הוא יתרשם שאחיך מסכן את עצמו הוא ימליץ באיזה צעדים נכון לנקוט. את לא אמורה לקחת אחריות בעצמך על החלטה כזו, וטוב שתהיי פחות לבד בכל העניין. מחזיקה אצבעות, אורנה

וסידר לי עוד יותר עייפות וכאב ראש ובמקום לנצל אותו כמו שרק אפשר עוד פתחתי את המחשב הארור ונכנסתי לכאן. הימים הראשונים דווקא נוצלו באופן סביר. מבלבל החופש הזה. גם החופש מהפגישות הכה לא מובן מאליו. כל המטופלים מזדעזעים מהשינוי הזה בפגישות, מההפסקות, נכון? מטופלים טריים, מטופלים ותיקים, ובכלל, פרידות ושינויים וכו' וכו' משפיעים על כל אחד באיזו דרך. מטפלים מרגישים עומס יתר בחזרה לשגרה? שאלה רטורית נראה לי... יש לי ניחוש שחלק מהמטופלים חוזרים עם מטען כבד יותר או עם כעסים על נטישה והזנחה והרגשה של היעדר איכפתיות או בגידה או תחושת נסיגה לאחור ורעב גדול ועוד ועוד. אפילו אם כל זה די צפוי, ואפילו אם החופש מילא מצברים אצל המטפלים, עומס הוא עומס. מצד שני יש חומר לעבודה חחח ואולי גם הקלה לראות שם שוב שחזרנו. שהמטפלים חזרו. איך אתם שורדים אותנו, איך... איזה מקצוע מאתגר בחרתם לכם... אתגר לצד אכזבות וסיפוקים. בכל זאת אומרים שגדלים בחופש. זה בזה המון. כמו שילדים גבהים באופן משמעותי יותר בחופש הגדול... ואני.. סוף סוף למדתי להתגעגע... זה מפחיד. טוב שיש ממנו וגם כמה טוב שהוא נגמר ומדוד ומוגבל. נו, כמו כל דבר. הלוואי וזה היה כה פשוט לתפיסה. אקח את הדברים האלה איתי ליום שאחרי, ואם מישהו רוצה לומר עוד, אסתקרן לשמוע.

אני דווקא מאוד נהנית מהחופש הזה. מהחופש לבחור אם מתחשק לי לעשות משהו או סתם לשבת בשמש האביבית,לשתות קפה,לחשוב, לתכנן או לא לעשות כלום....... להיכנס לפורום, אצלי, זה דבר שבשגרת היומיום(מן התמכרות קטנה), תמיד נעים פה. גם כשהכאב זועק מבעד להודעות הרבות, תמיד מישהו יגיב, ירגש, יספר או סתם יזדהה. לא הבנתי ,למה המחשב ארור ? בלעדיו איך אפשר להיכנס לפורום ?????? השנה,אין לי חופש מהטיפול (לצערי). המטפלת, עמוסה בעבודה יותר מתמיד, אבל בפגישה שלנו,היא שם,רק איתי. לפעמים נראה כי היתה מעדיפה ללכת לישון.... אבל כל מילה או משפט שלי מעירים אותה קצת... מאתגרים אותה לחשוב. אני חושבת, שאין חופש מבוזבז באמת. גם אם לא עמדנו בתכנונים,עשינו דברים אחרים.וגם אם לא עשינו - אז למדנו לא לעשות, למדנו להינות מלא לעשות. תמיד קורה משהו,תמיד לומדים משהו,תמיד חושבים על דברים ....... אני כל כך רוצה שהחופש הזה ימשיך וימשיך......

הי תמר, תודה על השיתוף. נעם לי מאד לראות נקודת מבט שונה. זה היה חשוב לי ובאמת תודה. * "מחשב ארור", כי אני לא הכי בטוחה שהשימוש שלי במחשב ובאינטרנט ברגעים אלו הוא לא הרסני יותר מאשר מועיל...

שלום •, חופש הוא יותר תחושה פנימית, מחוויה שמוגדרת מבחוץ (והדוגמה הטובה ביותר לכך היא שאפשר להרגיש מאוד מתוח בספא, מאוד רגוע באמצע יום עבודה רגיל). אני מבינה שעבורך הדברים הוגדרו מבחוץ - באמצעות הפסקה זמנית בטיפול. ההפסקה הזו מובילה אותך להיות עסוקה באופן בו מטפלים חווים את החופשה שלהם, באופן בו מטפלים ומטופלים חוזרים מחופשה. דרך העיסוק הזה עולה אצלי תחושה של קרבה רגשית, ביחד עם הדאגה שזה יותר מדי, ש'את' יותר מדי... וודאי לא יפתיע אותך לקרוא שאת התחושה הזו חשוב לדעתי להביא לתוך הטיפול בעוד כמה ימים, כשתחזרו לעבודה משותפת בקצב הרגיל. בינתיים, אני שולחת לך מעט מהאופטימיות של תמר... אורנה

הוי אורנה :-(, אני כל-כך יודעת את כל זה ויותר. אפילו אינך יכולה לתאר עד כמה. יש לי מזה כמעט במינון יתר. הרבה הפסקות מאחוריי והרבה מאד דיבורים על. רגישות היתר לשינויים, רגישות היתר לקצב שלהם... :-( מי כמוני יודע ששם הוא הוא המקום 'לדבר על זה'. אוי ואבוי אם לא. גם מה שרשמתי כאן הוא כבר תוצאה של שיחות ארוכות, ואפילו בסוף דבריי רשמתי ש... כן... שוב אביא את הדברים לשם לחדר ההוא. לשיחות... יש פה נימה של ייאוש ב'שוב' הזה... ויודעת, יודעת שהוא הכרחי ואחר, אפילו במעט, מפעם לפעם. השלט "אל תיגע בי" חי וקיים ובועט. ושם, שם כל-כך נזהרים, כל-כך נזהרים, וגם שם, במקום היחסית בטוח ההוא, קורה שמתפשל, או שמנסים להעיז קצת יותר. אבל רק שם מותר... שם אינטימי, שם מכירים, ושם מנסה להיות מותאם בשבילי. פרטי. לא יודעת מה עשיתי פה. מה אני עושה. לא יודעת. ובכלל, רוצה לנוח מה'לדעת' הזה. מהדיבורים האלה. די כבר! החופש כולל גם את זה. גם. והנה לא. לא טוב לי. רשמתי לי מחשבות. קורה שאני מניחה פה דברים, כשאני מעיזה ולא שולחת לעצמי במייל. כמה קשה לי להשאיר פה הודעות. על אחת כמה וכמה לפתוח הודעה. כמה חרטה על שבירת הנדר הזה. אז רשמתי לי מחשבות של לפני. משאירות עדות קטנה. אולי רציתי גם להזמין כמה אנשים מכאן לרשום. מחשבות שבודקות ומאמתות ששוב זו הקיצוניות ואנכי... וכרגיל, חנטרשתי ומרחתי והרחקתי ברגעים של בדידות וכאב והפסח הזה שיצר אצלי משקעים משנים ארוכות... יצא לי לכתוב קצת יותר בימים האחרונים, גדול עליי כל זה... נראה מה יהיה... וקצת פדיחה לי שאני לא מצליחה לרשום בבירור מי אני, למרות שניסיתי להשאיר סימני זיהוי ורמזים די ברורים... אבל... זה בעצם העניין... :-( גם הדברים הללו יגיעו לחדר ההוא... שוב... ...

גברת כוכבית :-) נהניתי מאוד לקרוא את הגיגייך איך עברת באופן חלק מתסכול החופש שלא-מוצה לקשיי הפרידה הזמנית בטיפול ומבלבול לאיזו הבנה-השלמה שאת אולי גדלה בחופש נחמד לי לקרוא על תובנות קטנות וחמקמקות שמרקדות לך בין השורות את גם מרגישה בהן? אני חושבת שמחכה לך פגישה מעניינת, כשהדברים ישובו לשיגרה.. אני מניחה שלרובינו.. כנראה שאת צודקת, ההפסקה הזאת עושה משהו הצטערתי לקרוא כמה יפה אני נופלת ברו?ב??ר?יק?ת הכעוס שהתווית (רק בלי רעב לפגישה, להיפך..) זה רק גורם לי לכעוס עליה יותר :-)) זה איכשהו מצחיק אותי, המצב המרוגז הזה שנקלעתי אליו זה לא קורה לי בדרך כלל... כנראה שגם לי מחכה פגישה מעניינת.. מצחיק :-) לילה טוב בנתיים, לילך.

הי נשומי, חשבתי עליך ועל ההפסקה הזו. נדמה לי שזו הראשונה שלך? משונה כזה פתאום, לא? גם אני חושבת שצפויה לכן פגישה מעניינת. את סקרנית? חופש זה עוד לא משהו שלמדתי להרגיש... פפפפפפ ועוד כתבתי שם על חירות למטה. חירות עלק... שאלת שאלה חכמה חכמה. בשלב הנוכחי, איני יודעת אם הקטע של הגדילה בחופש הוא אשליה. אשליה שמתנפצת. לא שאני מרגישה ממש, הגדילה היא בקצבים לא מורגשים ומבהילה מאד. איש אחד אומר שכן, יש פירות. הסביבה (בקושי סביבה) אומרת לאו גדול, ואנכי... שומרת בסוד גם מפני עצמי... הרעב שדיברתי עליו הוא לא רעב לפגישה עצמה, אלא משהו שמתאר חסר שנוצר בגלל הביטול. וכמו שכותבים פה תמיד (וגם אני P-: ) - הנה יש חומר לפגישה. "הבה נביא לשם את הכעסים במערומיהם". אומץ או לא? החינטרושים ואנכי. בוקר ותודה לך יקירה • ... זה היה יותר ריבועון, לא?

שלום , יש לי כמה שאלות. א. האם תוכלו לפרט מה ההבדל בין עובד סוציאלי שעבר הכשרה לפסיכותרפיה ופסיכולוג? כלומר מבחינת ההכשרה שעברו, ההתמחות , ההדרכה וכו' ב. אם אני מרגישה שהקשר שלי עם המטפלת מאד חשוב ועמוק, אבל מבחינת התוצאות, אין שום שיפור בבעיות שלי למרות שאני מטופלת כבר שנתיים. האם יש טעם להמשיך?

שלום קרן, א. עובד סוציאלי שעבר הכשרה בפסיכותרפיה הוא קרוב לוודאי עובד סוציאלי קליני, כלומר בעל תואר שני + תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה (עם זאת, הייתי מוודאת את התוספת 'קליני', שמקורה בתואר השני). פסיכולוג מוגדר כאדם שסיים תואר שני בפסיכולוגיה. אני מניחה שהתכוונת לפסיכולוג קליני, שהכשרתו כוללת תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, תקופת התמחות האורכת 4 שנים ובחינת מומחיות מטעם משרד הבריאות. רבים מהפסיכולוגים הקליניים ממשיכים לתוכנית הכשרה בפסיכותרפיה, אך זוהי בגדר הכשרת 'רשות'. ב. אין לי אפשרות ממשית לומר משהו על הצלחת הטיפול 'מבחוץ' (או לפחות מבלי לשוחח עמך שיחה מעמיקה). באופן כללי, אני יכולה לומר שאם הקשר הטיפולי נחווה על-ידך כחשוב ועמוק, יש דברים בגו. בכל מקרה, העלי את השאלה הזו בפניה. בברכה, אורנה

תודה על תשובתך, אבל האמת דווקא לגבי הפסיכולוגים ידעתי פחות או יותר מה המסלול ודווקא התעניינתי יותר לגבי המסלול של העובד הסוציאלי הקליני. מה לגבי ההתמחות שלו? האם הוא גם חייב בהתמחות של 4 שנים? אם לא , אז כמה ותחת איזו הדרכה, האם התואר השני של העובד הסוציאלי הקליני חייב להיות בתחום מסויים ?

שוב אני , ומתנצלת על כך שאני הורסת את שמחת החג אבל זה המקום שלי להוציא קצת דברים, אין לי ממש עם מי לדבר . קשה לי אני מרגישה שוב שאני שוקעת לתוך מים עכורים שמושכים אותי פנימה ואין לי כוח להתנגד לאט לאט הם מתישים אותי. אני רק רוצה להיעלם וחושבת שהכל רע כל כך . אני רוצה לישון שינה עמוקה וזהו, ולא להתעורר יותר לעולם. ומחריד אותי לחשוב שאלה המחשבות שלי ושזה באמת מה שאני רוצה שזה מה שנהיה ממני. לא רוצה לקום.

שלום ד, כפי שניתן לקרוא, שמחת החג היא דבר יחסי כך שאינך מקלקלת דבר... נשמע שאת מאוד סובלת, שוקעת למקום של אין-עניין ואין-כוחות. מעבר לחיבה ולתמיכה שלנו כאן בפורום, אני תוהה האם יש לך אפשרות להתייעץ עם מישהו מקצועי, כדי שאפשר יהיה לדעת האם מדובר במצב המחייב טיפול (פסיכולוגי ו/או תרופתי). בינתיים, אני שולחת לך מכאן כוחות, אורנה

הלוואי שתהיי פה היום.צריכה את הנוכחות שלך.הרגישות שלך.המילים שלך.

ויק יקירה, הנני כאן, וחוזרת בערב. שולחת לך חמימות שתפשיר את הכאב.. אורנה

למשתתפים/ות שלום, מעניין אותי לדעת מבין אילו שלוקחים תרופות,האם בשבוע הראשון של הטיפול הרגשתם תשישות נוראית וכאבי-ראש וזה הגיע עד למצב שנאלצתם לשכב כמעט יום שלם במיטה ? נכון שמבחינה רפואית,יידעתי את הפסיכיאטר שלי על כך,ואשאל את הפסיכיאטר בפורום פסיכיאטריה,אך מעניין אותי לדעת איך התרופות משפיעות עליכם/ן 'ממקור ראשון',בתור כאילו ש'חווים על בשרם' את השימוש בתרופות,אם גם לכן התרופות גרמו לתופעות שציינתי למעלה ולגירודים בכל הגוף שבאים והולכים? אני פשוט רוצה להיות רגועה שבגלל מה שקרה לי בעבר,איני מכניסה את עצמי לחרדות מיותרות מכל תופעה רגילה.(בתופעות-לוואי של התרופה רשום תשישות וכאבי-ראש, אך בכל-זאת,אתמול ובעיקר היום זה הגיע לדרגה מוגזמת). תודה, וחג-שמח, משתנה

שכחתי לציין שהתרופה שאני מדברת עליה היא 'פבוקסיל'.

שכחתי עוד להוסיף שאני נוטלת רק כחצי כדור ליום.

כל אחד מגיב אחרת לתרופות ביחוד לתרופות מהסוג שאת לוקחת. היחיד שיכול לעזור לך הוא הפסיכיאטר שרשם לך את הכדורים, ויש כל כך הרבה חלופות עד שמוצאים את הכדור הנכון. את יודעת את כל הדברים האלה כי את נוברת בכל הפורומים המתאימים אז אולי תקחי את עצמך בידיים ותפסיקי להלאות אותנו עם התרופה שלך? יש אנשים עם אותם בעיות כמו שלך שחיים חיים עצמאיים, מלאים. הולכים לעבודה חיים בזוגיות ומתמודדים. תפסיקי לתלות את כל מה שקורה לך בהפרעה שלך או בכדורים (שמליונים לוקחים). תתחילי לחיות ויפה שעה אחת קודם.

למשתנה, אני חושבת שאת צריכה להחליף את הכינוי שלך. את ממש לא משתנה. תגידי, סתם שאלה שמעניינת אותי, כשאת קמה בבוקר, מה את עושה בחיים? את יודעת שOCD זו הפרעה נפוצה? אנשים עובדים, מגדלים ילדים או לפחות מנסים ככל יכולתם לשרוד. אני בת 33 בקרוב, סובלת מOCD כבר 9 שנים, מקבלת מינון מקסימלי של סרוקסט, מצליחה לעבוד ולפרנס את עצמי, ובקרוב אהפוך לאמא. אני ממש מצטערת שאני כבר לא יכולה להתאפק ואני אכתוב לך בצורה כזאת אבל נשבר כבר לראות איך אנשים נלחמים בשיניים כדי לחיות ואת רק יושבת בבית וחיה באינטרנט ורבה עם אח שלך ועוד שטויות שמתאימות לגיל 15. די, זה מכעיס, הפורום הזה וגם האחרים שאת נמצאת בהם נועדו לעזור לאנשים שרוצים לעזור לעצמם!!

שלום משתנה, מבחינה רפואית, אם יידעת את הפסיכיאטר שלך בנוגע לתופעות הלוואי (וסביר שיהיו כאלה!), אזי הכל בסדר. ולחבר'ה האחרים, בואו נאפשר לכל אחד להתקדם בקצב שלו ולהתמודד בדרך שלו... חג שמח

אורנה יקרה *** מה שלומך? את יודעת, משהו אתמול מילא אותי אושר :-) לא רוצה שיעבור לעולם. בא לי לכתוב שאפילו (***) אחת מעצבנת לא תהרוס לי הפעם... אבל נדמה לי שאני מנסה לעבוד על עצמי גם הפעם, כדי שההרגשה הטובה תימשך... הלוואי שתימשך תמיד :-) כל כך הרבה סימנים שבטוח... כל כך רוצה להאמין... מאמינה... חג שמח, אורנה יקרה... ***** כוכבית *** אני יודעת, כתבתי בקודים, רציתי כל כך לכתוב... מהצהריים. את לא חייבת לענות...

אורנה ***, אז את כאן עכשיו... חיכיתי :-) ממשיכה לצנזר את עצמי, ***** **-**, כוכבית

כוכבית אהובה, הנני כאן, לעוד דקה-שתיים. הבנתי הכל. שמחה שאת מאמינה שזה אפשרי. אורנה שלך

:-) בין "כן" ל"אולי" זה מספיק טוב.... לא צריך לשאול את אמא... התפללתי מספיק... מאמינה :-) תודה, אורנה אהובה *** כוכבית

מה לדעתך מתעלת הפסיכולוגיה? חטטנות?סדיזם?שליטה?שגעון גדלות? או שזה בא באמת מתוך אהבת אדם ויכולת להזדהות? ומה המנגנון המופלא שמאפשר לפסיכולוג להיקשר (?) ולהתנתק מכל כך הרבה אנשים במהלך חייו המקצועיים?

ויק אהובה וכאובה, אני מנסה לענות כאן, גם על התלישות הנוראה וגם על הכאב שהופך לשנאה. אני מזמינה אותך להיטען, בטיפול טוב וחזק, אצל מטפלת שתרגישי שיכולה. שרוצה. אורנה

חג שמח לכולם. למנהלי הפורום, שלא לוקחים לעצמם חירות לנוח מלהיות איתנו, לתת לנו מילים תומכות, אוהבות ומחבקות. גם בחג. (או שמא זו בדיוק החירות שהם לוקחים לעצמם...) לכל אלה שמשתפים אותנו בראשית הפריחה האביבית שלהם. מטפלים בעצמם, נעזרים, וגם תומכים בחברי הפורום האחרים, בחכמה וברגישות. לאלה שמתאכזרים אל קיומם וישותם. לא מתוך רשעות, אלא רק מתוך המלחמה הפנימית, שלא מאפשרת עדיין את החמלה העצמית. לאלה שמתאמצים כל כך להשקות ולטפל בעצמם, ועדיין מחכים בתמימות לראשית הצמיחה (היא תגיע). וגם לאלה שאין להם תשובות, אולי בגלל שהם עדיין לא יודעים מה לש?אול ... שנ?מצא.... הדר

חג שמח גם לך, אחותי. מנסה לבדוק עם עצמי, לאיזו מהקבוצות שציינת אני שייכת. חושבת שיש בי קצת מרובן. עוד מוצאת את עצמי מתאכזרת לעצמי הרבה יותר מדי פעמים, שומרת על מידה מסויימת (קטנה מדי?) של תמימות, כדי להמשיך וללכת קדימה וללא ספק שיש בי הרבה מאוד מזה שאינו יודע לשאול. גם כשאני כבר מצליחה לנסח לעצמי שאלה, לא תמיד אני מבינה את התשובה. לאט לאט, כנראה. שנמצא באמת... (מצאתי אותך. זה המון!) יעלה

יעלה והדר, אני שמחה למצוא את שתיכן כאן! רק לספר שאתמול, בעיצומה של קריאת ההגדה, ועל אף שירי החג והקולות הרבים שמעתי פתאום את אחי הצעיר מעבר לשולחן מהמהם לעצמו בשקט "תעשי, רק מה שאת אוהבת..." :-) בקריצה שובבה הצטרפתן לרגע לשולחן החג, סוג של אליהו הנביא?.. חג שמח! לשתיכן! ואכן, שנמצא.. (עוד שאלות ותשובות שטובות לנו) לילך.

לילך יקרה! כרגע הקראתי ליעלה את ההודעה החמודה שלך. סיימתי להקריא, וברדיו הפתוח אצל יעלה התנגן השיר: פרח הלילך. אכן, אליהו הנביא....סוג של... ואחיך הצעיר? הוא כנראה יודע מה הוא שר. תקשיבי לו. הדר

הדר, זה... פשוט. יפהפה. נוגע. מפתח סול :-) ו... גם אני איזה מן היבריד שכזה... תודה על מילים רכות ששלחת לכולם, (א.ה.)

שלום יקרות, הדר - כתבת ברכת חג נפלאה, וכמה נחמד לגלות שאליהו מדלג לו, בין ליל הסדר של לילך לרדיו של יעלה... כל אחת מכן הוסיפה את הצבע שלה, וביחד התקבל עץ מחמם לב. חג שמח לכולכן, לכל הכותבים ולכל הקוראים השקטים, אורנה

רשמתי לך אתמול תגובה בהודעה שלי משלשום לדרור.

היי משתנה, ראיתי את התגובה שלך, אני חושבת שעשיתי בשכל שהתחלת טיפול. אם את חוששת תקבעי פגישה עם הרופא שלך. אני גם זוכרת שחששתי בהתחלה, כל דבר קטן שקרה בגופי,כל כאב ראש קטן,כל דבר היה מקפיץ אותי לרופא... אבל בסוף נרגעתי... מקווה שיוקל בהקדם

כבר שעה אני בדרך לכתוב את המייל הזה ולא מצליחה להתחיל לכתוב. לא יודעת מה בדיוק אני רוצה להגיד. מחפשת דרך להסביר את עצמי במילים. שוב כואב. אני חושבת שאני פשוט אתחיל לכתוב ואחר כך כבר אחליט מה לעשות עם המייל הזה. אני מאוד עייפה, אבל אולי זה דווקא יעזור למילים לצאת כמו שהן, בלי יותר מיידי שיפוצים. בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב על אותן מילים משעממות. "מוצפת", "כואב לי", "מפחדת" ועוד כמה. המילים האלה הן ניסיון שלי לתקשר את מה שקורה לי, אני לא רגילה לעשות את זה ויש המון דברים שאני לא מוצאת עבורם מילים. חוזרת על המילים האלה שוב ושוב ומרגישה שאת לא לגמרי מבינה. את לא איתי. אולי אני טועה, אולי אני מפחדת להבין שאת מבינה. אני מנסה ללכת איתך, אבל כל הזמן מרגישה שאני מאכזבת. אני מנסה לצעוק משהו בלחש ואת לא שומעת. כואב לי ואני לא מוצאת דרך אחרת להגיד את זה. לא מצליחה להיות יותר ספציפית. לא מצליחה להגיד מה בדיוק כואב. מנסה להרגיש בגוף... נראה לי שאם צליח להסביר את זה דרך הגוף יש סיכוי שתביני. מרגישה את הלב פועם חזק ומהר. מרגישה את הדופק בצוואר. אין לי אוויר. אני יודעת שכואב, אבל לא יודעת להגיד איפה. אמרת היום שכל דבר שאעשה יגרום לי להיות מוצפת. יש בזה משהו. הגעתי למן מצב כזה שהרבה מיידי נמצא חשוף. אני זוכרת יותר, אני שמה לב יותר ודברים מתחברים. אני משקיעה הרבה אנרגיות בלהחזיק אותם במקומם, שלא יזוזו, שאני לא ארגיש, כי גם ככה קשה מיידי עכשיו. היום כשהסתכלנו בתמונות הרגשתי כל כך רע. לא יכלתי לראות אותן. הן מגעילות אותי. אני אפילו לא יודעת להגיד למה. כל החיבור הזה לתקופה ההיא... עושה לי בלאגן. הגוף שלי מגיב כל כך חזק בשבועות האחרונים ואני לא יודעת להגיד מה קורה לו. אני כותבת משפט וחושבת על עוד עשרה שאי אפשר לנסח אותם במילים. הגענו כל כך קרוב אלי ועכשיו כל כך מפחיד לי. אני מפחדת שימאס לך ממני, שאני אאכזב ושתתייאשי או שתיגעלי או שלא תאמיני. גם מפחדת מזה שבטעות תאמיני. לפעמים אני מרחמת עליך. למה אני מכניסה אותך לשם? למה את צריכה להיות שם? הלוואי והייתי יכולה להפסיק לפחד. לתת לעצמי פעם אחת לתמיד לגעת בכל, לחבר ולהרגיש את הכאב הזה במלוא הדרו עד שאחד מאיתנו יפסיד. אם הכאב צריך לנצח- שינצח. שלא יהרוג אותי לאט לאט ובייסורים. נימאס לי מהמלחמה היומיומית הזו. זה לא משאיר לי אנרגיה לשום דבר. בשבת ישבתי מקופלת בכסא ונלחמתי בעצמי שעות לא לחתוך ולא לעשות כלום. סיכמנו שזה לא מתאים לי. רציתי להגיע לפסטיבל בלי סימנים. נלחמתי כמו נרקומנית שיושבת ליד סם ונלחמת לא לגעת בו. לא רציתי להעניש אף אחד, רציתי פשוט להפסיק להרגיש את הכאב המשונה הזה ושום דבר אחר לא הפסיק אותו. לפגישה היום הגעתי מחויכת. ככה זה כשאני מפסיקה להרגיש. רק רציתי להגיד שקשה לי בטיפול עכשיו. אולי יותר מתמיד. בסוף שלחתי לה את זה.

רשת רשת, אני זוכרת שבשבוע שעבר כתבת לי כמה מילים, ואחר-כך הוספת בהודעה נפרדת שזה לא משנה... אני מבינה עכשיו עוד יותר מקודם עד כמה זה משנה, עד כמה את חייבת עכשיו הבנה מהירה ואהבה מלאה. אני חושבת שטוב שכתבת לה. גם אם תבואי מחוייכת לפגישה הבאה, האמת שלך נמצאת במרחב בין שתיכן. מחזיקה אצבעות לקלות שתחזור, אורנה

אני מרגישה אבודה. הדיכאון שוב בעוצמות מפחידות, אני מרגישה ששוב אני חייבת לחתוך את עצמי, וביחחוד אחרי שהלכתי היום וקניתי ג'קט וג'ינס, ואני כבר לא קונה כלום כבר הרבה זמן, לא צובעת את השיער, לא עושה שום שינוי כי לפני שלושה חודשים הייתה לי את התקופה הכי נוראית של חיי, ונכנסתי ללופ של אובססיות , של לצבוע את השיער כל הזמן, להסתכל במראה שעות, להיות באובססיה כל הזמן עד שהייתי מחזירה משהו שקניתי כי הוא לא יושב עליי יפה, או שהוא לא "אני" , וחשבתי שאולי אני יכולה לקנות לי משהו, אבל אני לא יכולה לחשוב עכשיו, אני ממש במצב רע!!!!!! אני לא מאמינה שהוצאתי כסף על עצמי ואני נראת זוועת עולם, אני מרגישה הכי לבד, ואני לא יכולה להתקשר לפסיכולוג שלי כי חג, וגם מחר..כל היום..וגם ככה אני מפחדת להראות לו שהמצב שביר שוב, כי רק חזרתי לטיפול אחרי הרבה זמן, בגלל כל מה שקרה וכי לא היה אפשרי יותר לסבול את זה..אותי. אני עצובה, הדמעות לא מפסיקות ובא לי למות..אני ממש חייבת לחתוך את עצמי, זה הדבר היחיד שיעזור....ולצערי אני כבר רואה את החלק האובססיבי שלי גורר אותי לקחת את הסכין גילוח ישר אחרי שאני אשלח את ההודעה..אני לא רוצה להפסיק לכתוב..........

אל תעשי את זה.תחזיקי את עצמך...בבקשה.זה לא נותן כלום.כלום.

ליאור, תודה, אבל לא הצלחתי לעצור את עצמי..זה בסדר גם ככה אני מצולקת לכל החיים, זה רק אומר עוד קיץ בלי ברכה, זה כבר אפילו לא כואב, חבל רק שההשפעה המרדימה של זה על הרגשות לא נמשכת יותר מלילה...

אוי אופיר, כבר בוקר, אני מקווה שנחת מבלי לשנוא ולחתוך. אנחנו כאן, כל היום הזה ובכלל. מוכנים להשתתף. יום חג אביבי נעים לך, אורנה

לא ממש יום חג, חתכתי את עצמי, ורק עכשיו הצלחתי לקום מהמיטה, כואב לי ורע לי..יש לןי סמינר להגיש ואני לא מצליחה להתחיל אותו בכלל, שונאת שונאת חגים וחופש, סתם רע ונורא. היית כועסת אם אחד המטופלים שלך היה מתקשר אלייך בערב..זה כבר לא חג, נכון? אני בכלל לא יודעת אם הוא עובד מחר ומחרתיים ואם אפשר להתקשר. אני מרגישה על הפנים, אני לא אחזיק מעמד עד הפגישה, זה מפחיד אותי, ואין לי כוח לעוד גל של דיכאון,ף הקודם גמר אותי. אני בצרה, כל האובססיות והשנאה העצמית חזרה, מה עושים אם זה? איך משקיטים את העצבנות הפנימית הזו? כדאי לקחת קלונקס? זה רק מנתק אותי עוד יותר..אבל אולי זה ירגיע את הכעס הלא מובן הזה..אני מבולבלת וקצת בפאניקה..למה זה היה חייב לחזור עכשיו? כולם עסוקים בענייניהם ואין להם כוח אליי. אוי.

הנה השארתי את ההודעה שלך יתומה אבל התפרצתי באחרת. הכינוי שלך "אשת האדמה" מהדהד לי כל כך שייך, ואת אומרת אי שייכות - הנה עוד סתירה. אני לא יודעת אם את רוצה שיאמרו לך אבל את לא לבד. הרבה מאיתנו שישבו בלילה שהוא לא ככל הלילות ביכרו להיות בלילה שכולו כל הלילות. הרבה מאיתנו ישבו בודדים בהמולת ה"סדר". לא בטוחה שהבנתי אותך לחלוטין. בכל אופן אביב עכשיו. חג לאדמה.

אשת האדמה שלי, מדריכתי בנבכיי שלי.. רוצה גם אני לכתוב לך.. ומקווה ש'מישהי מכאן' לא תנטור שהשתרשרתי 'להשתרשר'..איזו מילה משונה... לא 'להענף', מלשון ליצור ענפים, אלא דווקא ליצור שורשים משהו בבטן האדמה, מבטן האדמה, שמתחבר אלינו פנימה ולמטה, ולא החוצה ומעלה.. אבל המטה הזה מאפשר להזרים מינרלים וכוחות למעלה. להרים את הראש ולקרוץ בחיוך קל לשמש. כמה כוחות שאבתי מההשתרשרות אלייך, אשת האדמה שלי.. כבר מההתחלה. כל כך רוצה לומר לך 'חג שמח', שיביא חיוך גדול ואור בעיניים אבל מרגישה שלא כל כך שמח לך. וגם לא עצוב. אפטי. אולי תלוש.. הריקנות מהדהדת בקול. עוד סתירה פנימית? וריק מטבעו אמור להשאר חסר, אבל תראי.. מישהי מכאן הגיבה כל כך בחום.. הריק שואב אליו לא רק רע. גם הטוב נמשך פנימה, או ליד הפנימה. אבל לפעמים בחושך קשה להבחין בו. קשה אפילו לרצות בו. כי 'מה זה משנה כבר', ו'התרגלתי', ו'נסתדר' ו'הרבה אנשים הלוא חיים כך'. אבל כמו שכתב ס.יזהר (במילים יפות משלי)- יש בעולם יותר, וגם כשנראה שאין בו, יש בו. תמצית העולם שיש. אם רק יכולתי לערות אלייך פנימה את החום הזה. או מוטב, את הרצון הזה המפעפע לתפוס מקום של ממש ולצחוק בחופשיות. למלא את ה'לא-כלום', במשהו משלך. לשרשר ולהשתרשר. להחליף כוחות.. וכמה אני אוהבת אותך.. וכמה רוצה שיהיה לך טוב.. ואולי זה יום כזה... משפחתיות של אחרים חודרת אלינו מבעד לחלונות הפתוחים.. מאיימת בזעקות ה'מה נשתנה' שלה, מחייבת אותנו להתכנס פנימה קצת יותר. יותר ממה שהיינו רוצים, בלי יכולת להימנע. בלי רצון לרצות. החזיקי מעמד, יקרה לי מכולם הלוואי שלפחות שינה הגונה תביא קצת מזור ללא-כלום המטשטש.. חושבת עלייך..ואוהבת.., לילך.

אשת, בלילה חשבתי על עוד משהו: יש לך חרות! רבנו בחג החרות כבולים בשרשראות לא לנו מבלי יכולת לשלוט בהן.