פורום פסיכולוגיה קלינית

או.קי עיינתי בחיפוש והבנתי שאין תמימות דעים בקשר לנושא החזרה לעבר בטיפול. אני אהיה יותר ספציפית: לחזור לילדות, לנסות להיות שם בשביל הילדה שהייתי עם נניח סוג של תיקון. (אני מקוה שאני מובנת - זה משהו מעולם התוכן שלכם הפסיכולוגים). אפשר קצת הרחבה על הענין. למה טוב? למה רע? הכרחי (כראה שלא - אתם חלוקים), חלופות? דברים נוספים? אולי הפניה לכתובים?

סתם בתור מישהי בפורום, עד שליאת תשיב. לקטע הכבד והטעון שבטח כתבו עליו הררי הרים אניח. רק לומר שיש גם אפשרות לשילוב של מספר שיטות שכוללות, סתם לדוגמא, הן טיפול עומק דינמי והן אלמנטים התנהגותיים, זה בשעתו וזה בשעתו. לפעמים כך ניתן לעשות עבודה טובה ושלמה יותר. שני קישורים ככה בכללי, ממש טיפה בים פה אפשר לראות מה רצוי או יכול להתאים יותר למקרים שונים http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2837437,00.html ומאמר נוסף http://giditherapy.com/avtava.html

תודה. כנראה שלא הייתי מספיק ברורה. אני בטיפול. דינאמי. טוב לי שם. אני מדברת על משפחת המוצא שלי. אני מתייחסת לילדות. עלה רעיון של "לחזור" לשם. של "התעסקות" עם הילדה שהייתי. עלתה האפשרות שאני "אומר" לה משהו (לילדה). לנקודה הזו התכוונתי בהודעה למעלה.

שלום לך, ההתעסקות בעבר היא חלק חשוב ומרכזי בעולם התוכן של הפסיכולוגיה. זה נכון שגישות טיפולית שונות מתייחסות באופן שונה לשאלה האם ובאיזה אופן יש להתייחס בחדר להיסטוריה של המטופל. באופן כללי מאד, הגישות הפסיכודינמיות, הנגזרות מן התיאוריה הפסיכואנליטית, יתעסקו הרבה ביחסים המוקדמים, בטיב ההתקשרויות המוקדמות, באירועי ילדות, ואפילו בדינמיקה המשפחתית של טרום לידת המטופל. בגישות מן הזרם ההתנהגותי, הדגש הטיפולי מוסת מן העבר אל ה'כאן ועכשיו'. ההיסטוריה והיחסים בילדות, גם אם נמצאים בתודעתו של המטפל, אינם נכנסים כמעט אל החדר. מה שעומד במרכז ההתעניינות הם הסימפטומים, דפוסי ההתנהגות או מערך האמונות של המטופל, אותם מנסים לשנות, תוך שימוש בעקרונות של התנייה והכחדה, תרגול הרפייה, הקהייה שיטתית, ועוד. גישות אחרות מדגישות אלמנטים של בחירה חופשית, החוויה ומשמעותה, קבלה עצמית, וכיוצא באלה. בחירת הגישה הטיפולית ההולמת תלויה, בין השאר, ביעדים אותם מגדירים המטפל והמטופל בראשית דרכם המשותפת. לפעמים מטפלים יעדיפו גישה אקלקטית המשלבת טכניקות טיפוליות מגישות שונות. לפעמים מתברר שגישה מסויימת אינה טובה עבור מטופל ספציפי, ואז יהיה צורך להחליפה באחרת. על הגישות הטיפוליות הללו (ועל אחרות) תוכלי לקרוא בספר 'פרקים נבחרים בפסיכיאטריה' של אלימור, טיאנו, מוניץ ונוימן. או בספרו של דרור גרין "טיפול נפשי, מדריך למשתמש". שבת שלום וחג שמח ליאת

ליאת תודה על התשובה אבל לא לזה התכוונתי. תקראי בבקשה את ההודעה השניה שלי שקצת מסבירה כנראה לא הייתי ברורה. אשמח מאוד אם תתיחסי.

היי ליאת, חג שמח ! סתם שאלה שעולה לי בראש ....האם מוקבל שהמטפלת בסיום הטיפול ...תתן מתנה (שיר,מכתב...או כל דבר אישי)....סתם מסקרנות ....אני

לילה טוב, כמו שאת בטח כבר יודעת, מטפלים שונים מאד באישיותם, בגישה הטיפולית שלהם, ובתיאוריה ממנה יונקת גישה זו. יש מטפלים השמחים להעניק משהו קטן בעל משמעות בתום הטיפול (מסוג הדברים שהזכרת), ויש הסבורים שהדבר המשמעותי באמת אינו ניתן לייצוג מוחשי, ולכן זה מיותר. לפעמים, במהלך הטיפול, נאספים בחדר תוצרים ממשיים, סימני דרך קטנים למה שהיה שם. ציורים, עבודות פלסטלינה, או כל דבר אחר שהמטופל יצר בחדר. (יש לי חיבה מיוחדת לתוצרים מעין אלה). ההחלטה מה יעלה בגורלם שמורה למטופל. אני אוהבת לראות בהם מתנת פרידה. ליל מנוחה ליאת

היי ליאת את יודעת הםסיכולוגית כל כך שומרת על גבולות שלעיתים אני מרגישה כמו במשטר נאצי:) אולי ככה זה עם גבוליים, אה? לא יודעת אם היא טובה בשבילי(וזה לא מה שרציתי לשאול אותך "שם"...) איך השבוע חלף לו מהר.... תגידי, כמה קניידלך כבר אכלת? לילה טוב

האם זכית היום לכמה טיפות גשם?

לילה טוב ME אם נתעלם רגע מהטרמינולוגיה מרחיקת הלכת שבחרת, במצבים מסוימים אכן יש חשיבות מיוחדת בשמירה קפדנית על הגבולות. זה קורה בעיקר מול מטופלים המנסים לערער אותם, אך גם מול מטופלים בעלי פוטנציאל לפתח תלות לא בריאה במטפל. לפעמים מדובר באותם אנשים ממש. את שואלת אם היא טובה בשבילך... נדמה לי שאם כל כך קשה לך עם הגבולות, את כנראה מאד מאד זקוקה להם. אולי אפשר לראות בזה סוג של תשובה. השבוע אכן חלף מהר (ככה זה כשנהנים). קניידלך זה עוד הרע במיעוטו. דונמים של מצה עם שוקולד הם בעיה גדולה בהרבה. שאלוהים יעזור לנו :-) ליאת

אוי ליאת ליאת הפגישות לאחרונה עושות לי רע ובפרט הפגישה היום אני יוצאת משם נטולת כוחות וחסרת תאבון וככה ביום יום אני בסדר.. לא יודעת אולי זו טעות לפתוח דברים באמת שאני לא מבינה למה זה טוב ובקשר למשטר זה היה בחצי הומור.היא הסבירה לי פעם מה עומד מאחורי זה ולא ברור לי מתשובתך אם היא טובה או לא(כן, אני יודעת שאת לא יכולה להחליט במקומי...) ותרגיעי אם השוקולד, הא?

ובכן, כמה ק"ג מצות יש בדונם? הממ... שטח של מצה הוא 0.16 * 0.185 מטר בריבוע המחשבון אומר שזה יוצא 0.0296 מטר מרובע. דונם זה אלף מטר מרובע. אז... כמה מצות יש בדונם? הבה נחלקה 0.0296 ÷ 1000 קיבלנו בערך 33,783 מצות. בקילו יש איזה שלושים מצות נחלק שוב ל - 30 קיבלנו 1,126 ק"ג מצות יעני, טון פלוס רוצים קלוריות? ככה, עכשיו בדקתי ומצאתי שבמצה יש 140 קלוריות. ובכן, בסך הכל, יש לנו בקלוריות (קילו קלוריות יש לומר) 4,729,729 ק"קלוריות נגיד שהצריכה הקלוריות הממוצעת לאדם היא כ- 2000 קלוריות ביום אנו זקוקים ל - 2365 ימים מבלי לחרוג מהכמות הזו (זה לא בדיוק מזון מאוזן אבל שיהיה). נו, שש שנים וחצי בערך, חכו חכו, זה עוד בלי השוקולד, ועזבו אתכם מטעויות חישוב. וכמו שאמרת, ליאת, "שאלוהים יעזור לנו" :-) ונעצור כאן. ME, ליאת, מקווה שלא תכעסנה, הכוונה טובה, ובכלל, הכול בגלל פסח.

שלום ליאת, אני נמצאת בטיפול כמעט שנתיים. במהלכן הפסקתי את הטיפול פעמיים כאשר חשתי טוב( למשך חודשיים בערך) וכשהדיכאון גבר עלי,חזרתי לטיפול. אני מעוניינת להפסיק הטיפול שוב, מכיון שאני מרגישה שמיציתי. (נראה לי שהמטפלת לא חושבת כמוני ) זה "מסתובב" לי בראש כבר כמה שבועות ושיתפתי את המטפלת בזה. לאחר הפגישה האחרונה,הגעתי להחלטה סופית,מה גם שמצב חשבון הבנק חיזק את זה... שאלתי - האם את חושבת שאפשר להפסיק את הטיפול באופן מיידי (כלומר,הפגישה הבאה תהיה אחרונה) או שעדיף מספר פגישות נוספות (אני מעדיפה שלא,מכיון שאין לי מה להגיד,והקשר הטיפולי עושה לי לא טוב)?? אני לא מרגישה שאני צריכה לעכל את הסיום,או "לעבד" אותו. תודה.

ערב טוב טל, כמובן שאפשר להפסיק טיפול באופן מיידי, הגם שזו לא הדרך המקובלת. לאחר שנתיים של טיפול, מגיע לשתיכן פרידה מכבדת, יותר מאשר סיום חטוף ו'ברחני'. יחד עם זאת, את מציינת שהרעיון מסתובב לך בראש כבר כמה שבועות (בכל זאת היה איזה "עיבוד") ואפילו נדון ביניכן. אני חושבת שמן ההגינות יהיה לשתף את המטפלת שלך בהחלטה עוד לפני הפגישה הבאה, ובכך לאפשר לה להתכונן, ולחשוב על דרך נאותה להיפרד ממך. אישית, אני בהחלט מכירה באפשרות שבמקרים מסוימים מספיקות גם פגישה או שתיים לפרידה. דרך צלחה ליאת

טל, לעניות דעתי, אם המטפלת שלך חושבת שאין טעם להפסיק את הטיפול אין לך הרבה ברירות ואלא פשוט להפסיק להופיעה, אני מבינה את הצורך בפרידה אבל שהמטפלת שלך חושבת שיש צורך להמשיך אני לא חושבת שתרגישי בפגישות הבאות תהליך של פרידה או "עיבוד" עם עמדה כזו של פסיכולוגית וזו החלטה שלך פשוט לחתוך או לא. (0אני עדין בטיפול אבל כבר הבנתי שלפעמים אין ברירה אלא לעשות זאת לא בצורה הכי יפה ואיך שהיינו רוצים)

אני צריכה להתייעץ בנושא של דיכאון אחרי לידה http://www.mytherapy.co.il

איזו דרך נחמדה לפרסם אתר חדש. יאללה תרוויחו. בהצלחה ליאת

החשדנות זה מולד אצלך? חשבתי שתגיבי עניינית למשהי שפונה בענין דכאון לאחר לידה. נניח שהיא אמיתית ומחפשת עזרה.

היי רונית יש שם פסיכולוגית אחת (לפחות אחת) מצויינת - ***. מומלצת בחום. (הערה: נוסח ההודעה נערך ע"י מנהלת הפורום. כללי הפורום שלנו ממשיכים להיות תקפים גם במקרה זה, ולפיכך לא נוכל להרשות פרסום שמותיהם של פסיכולוגים מעל גבי הפורום. נסי לחפש באתר ההוא פורום בו תוכלי לקבל המלצות סליחה, טלי ורונית, ובהצלחה לאתר החדש ליאת).

מה ההבדל בין תסמונת אספרגר והפרעת אישיות סכיזואידית?

שלום מיכל, מדובר באמת בשתי הפרעות בעלות מאפיינים קרובים, וגם בספרות יש התייחסות לקושי למצוא מאפיין מבחין חד משמעי. בהפרעת אספרגר (המשתייכת לספקטרום של ההפרעות ההתפתחותיות רחבות ההיקף) קיים ליקוי משמעותי בדפוסי ההתקשרות החברתית, ומופיעות התנהגויות סטריאוטיפיות חזרתיות, אך ללא הפגיעה הקוגניטיבית המאפיינת תסמונות אחרות באותו הספקטרום. גם בהפרעת האישיות הסכיזואידית קיים ליקוי ביכולת לקיים קשרים חברתיים והיעדר רצון למעורבות בהם. מדובר באנשים מסוגרים ומבודדים, מופנמים מאד, בעלי שטיחות רגשית וקושי לבטא רגשות, מה שמוציא להם מוניטין של אנשים מוזרים או קרים. מאחר וההקשרים בהם התפתחה כל אחת מן ההפרעות הללו אינם תמיד זמינים או חד משמעיים, יתכן שהאבחנה תהיה תלוייה במידה זו או אחרת בהשקפה תיאורטית של המאבחן. תודה על ההזדמנות לחזור קצת לספרי הלימוד. צר לי שאין באמתחתי תשובה טובה יותר. בברכה ליאת

ליאת! ליאת! מה נשמע? איך עבר החג? את יודעת, הפסיכולוגית שלי לא יודעת שאני גם סוג של דמות וירטואלית. היא יודעת קצת, אבל ממש לא את הפרטים. ולפעמים קורים דברים בעולם הוירטואלי. ואני רוצה לספר לה ולא יכולה. מצד אחד אני לא מרגישה שיש לי מה להסתיר. אבל מצד שני אני שמחה על המקום הזה שהוא רק שלי. והיא הרי יודעת את כל השאר... ועוד משהו, באחת הפגישות האחרונות נוצר בינינו דיאלוג מאוד פשוט וקרוב. כמו של אמא עם ביתה. אני חושבת ששתינו משכנו לשם. והיא הייתה לי כמו אמא... ואז חשבתי שאולי לפעמים אני מתבלבלת ורואה בה אמא... זה מאוד נעים, אבל גם מאוד מפחיד. אולי נחצה לו איזה גבול דימיוני... חייבת להודות שהתגעגעתי אליך השבוע. המשך חג שמח! נורית

נוריתי, מעניין, בעיני, הניסיון להשאיר את נורית הוירטואלית מחוץ לתודעתה של המטפלת שלך. מעניין על מי משתיכן (או שלושתיכן) את מנסה לשמור, ולמה. כמי שאוהבת מאד דיאלוגים פשוטים וקרובים, הצלחתי להתרגש איתך כשקראתי על הפגישה האחרונה שלכן. נעים לי לדעת שעוד יש ביקוש לסחורה הישנה והטובה הזו :-) חמסין שמח :-(( ליאת

שלום רב למומחים,אני עברתי לגור עם חבר שלי לא מזמן ממש טרי האמת שבועיים בערך וזה מרגיש סבבה אני רק לא יודעת איך הוא מרגיש עם זה אני בת 24 והוא בן 35 אני ממש בתחילת דרכי כלומר קריירה לימודים ו,עכשיו גם פוטרתי מהעבודה שלי והוא בעל עסק ואני כאילו מפחדת שיחשוב שאני לא שווה כלום כי אני מובטלת כרגע ואין לי ממש כסף,והתחום לימודים שלי די בפרשייה מבחינתי ואיך שאני מתחילה לחוד יותר בקשר אני פתאום נורא מפחדת שמא הוא פתאום לא ירצה ודברים ואגות מהסוג הזה אני אציין שאני בסטרס נוראי המון מחשבות שיושבות לי על הלב והוא מרגיש את זה והוא ראה אותי בוכה כבר כמה פעמים ואני לא יודעת נראה לי שהוא די נבהל מזה אשמח לכל תגובה חכמה...... ג שמח לכולם!!!:)

שלום אביבית, גבר בן 35 הבוחר כבת-זוג צעירה בת 24, מביא - מן הסתם - בחשבון את הפערים הבלתי נמנעים ביניהם. כמי שנמצאת באמת בראשית חייך הבוגרים, מן הראוי להשקיע את עיקר המאמצים בהתבססות אקדמית ומקצועית, המכווננת לצרכים ולרצונות שלך, ופחות לאלה של בן זוגך. הפחד לאבד את מי שהופך יקר לנו הוא חלק מכל מערכת יחסים, ויש ללמוד לחיות עמו. אם את מרגישה שאת מתקשה לשמור על איזון בריא, והופכת חרדה ותלותית בקשר, כדאי לפנות ולקבל עזרה מפסיכולוג/ית קליני/ת. בהצלחה ליאת

היי מצאתי באינטרנט את 10 הקטעים הטובים של הסופרנוס כמו שאמרתי לך מאוד קינאתי בטוני על המורכבות שלו גם אני רציתי שהחיים שלי יהיו מורכבים מדיי ולא שטוחים מדיי ומאוד רציתי להיות דומה לדמות של טוני ...דווקא הפרקים שנבחרו כטובים הם אלו שמדגישים את המורכבות הזו...באותה תקופה שהלכתי לזונה פרקי הסדרה נראו ערב ערב בדרך כלל אני לא כזה פתי שנותן לדברים להשפיע עליי אני מאוד סקפטי אבל אני יודע שאצל רוב אנשים החיים מורכבים וכך זה לא היה לפני..... לא רוצה להרוס לך כי אמרת לי שאת צופה בסדרה......ולכן לא אשאל אותך ואדבר איתך על כמה דברים ....אבל יש שם דוגמה נהדרת בצורה שהפסיכולוגית שם נקרעת בין היכולות של המטופל טוני לעזור לה בנקמה באדם שפגע בה קשות לבין לשמור על ריחוק ממנו ולשמור על החוק........ בכל אופן אם בא לך לקרוא תקציר של הפרקים הטובים (לא מומלץ עדיף להיות מופתעhttp://bidur.msn.co.il/msnEntertainment/TvAndRadio/Articles/200704/20070404114937.htm להתראות

מיסטר בלו, חג שמח החופש הזה הכנסתי את עצמי למרתון 'סופרנוס', ולא ברור לי איך זה לא הצליח לצוד אותי אז. זאת פשוט חגיגה, ואני יכולה להבין איך נ?שב??ים בקסם הרב-שכבתי הזה של טוני. אני מאמצת בחום את המלצתך ובוחרת שלא לקרוא את התקצירים. מומלץ מאד לכל מי שיכול לראות! תודה שחשבת עלי, ומבטיחה שעוד נדבר על הסדרה שיעבור החמסין בקלות. ליאת

רק לישון.לישון באמת אני רוצה.שהכל יהיה רפה ורגוע.שהכל ייעצר לכמה שעות.שאוכל לנוח באמת.וגם להתעורר באמת. הכדורים עוזרים.אני מרגישה. אבל אני לא יכולה לישון.ואני עייפה.עד כדי כאב פיזי.שרק שינה יכולה להפיג.או חיבוק של אימהות.הכי טוב לישון מחובקת עם אמא.רק לישון.אני משתגעת ואני צריכה שיחבקו אותי לתוך גבולותיי.

ויק, השינה עוד תגיע, חמה ורפויה וכבדה ומושכת. זה סדר הדברים: קודם תרגישי מעט יותר טוב ואחר כך עוד ועוד ובסוף תבוא שינה. אני אמא ומכאן יכולה לשלוח חיבוק (כבת אני מתכדררת). צחוק הגורל: כשיש לנו אנחנו לא יודעים איך להמלט ממה שאחרים כמהים אליו יותר מכל. רק חום ושקט מכשפה

ערב טוב וחמסיני ויק, אני רוצה להצטרף למשאלה, הטבעית כל כך, להקלה ומרגוע. אבל מעבר לכך (סלחי לי על ההנחתה להיבטים כה גשמיים), לפעמים לתרופות נוגדות דיכאון יש השפעה מעוררת, וכדאי - לכן - למצוא את השעה האופטימלית, הכי רחוקה מהשינה, ואז ליטול את התרופה. מעבר לזה, כשאת אומרת "הכדורים עוזרים. אני מרגישה", משהו מתרחב מעט גם בבית החזה שלי, ויש קצת יותר אוויר פתאום. יופי. ליאת

יש אנשים כאלה, ואין ספק שאני ביניהם, שפשוט לא בנויים להתמודד עם החיים. באמת. זה גדול עליי בכמה וכמה מידות. דיכאון, הפרעות אכילה, חרדות, עבר של פציעה עצמית ואשפוז, כדורים, אובדנות, מטפלים מכל הסוגים, קווי אישיות גבוליים. אני על הקצה. הייתי שם כבר כמה פעמים, והנה אני שם שוב. זה לא שאי פעם ממש התרחקתי ממנו, איכשהו הצלחתי לצעוד חצי צעד אחורה, אבל זה לא שהסכנה אי פעם חלפה לה באמת. זה מלווה אותי שנים וילווה אותי עד מותי. אני כבר לא אצא מזה. אני לא רואה שום פתחי יציאה, שום דרך, לשבור את המעגל ההרסני שאני חיה בו, כואבת, מתוסכלת, מפוחדת, ומותשת. אני בת 22, ולא מסוגלת לראות עתיד. אני בקושי שורדת את היומיום, אין סיכוי שאצליח לשרוד. כל דבר עבורי זה מאבק. כל דבר נכנס, נוגע, מכאיב, מרעיד את הכל מבפנים. בצורה חסרת היגיון. אפילו הטיפול הוא מאבק. חמישה חודשים שיש לי את המטפלת הנוכחית. ואני נאבקת ללכת לשם אפילו. לא יודעת אם אני מפיקה משהו מלהיות שם. כי קשה לי, כי אני חוסמת, ולא בכוונה, כי הייאוש כל כך גדול שאני לא מסוגלת לראות איך אפשר לעשות סדר בכאוס. הכי כואב לי, שזו אני שעושה את זה לעצמי, ולא יודעת איך להפסיק, ולא מסוגלת להתאפס. כואב כי אני רוצה לחיות, ולא יכולה. אין שום הגיון, בכלום. למה, למה אנשים מקולקלים כמוני נולדים בכלל...?!? מה אני מנסה להגיד? מנסה לצרוח שכואב לי, שהכל אבוד, שאין סיכוי, שאני מפחדת, שאני לבד... ותודה למי שהקשיב...

ערב טוב, כן. יש מי שמקשיב. זה מוזר, הצלחתי לקרוא את הטקסט שלך במעין מקצב מיוחד ואחר, לירי, טרגי. את כותבת וכותבת, ואז, כמעט בחגיגיות - כמו במחזה מתוזמן היטב - מופיעה שורה דרמטית, מהדהדת את עצמה, מותירה את המאזין נרעש, משתתק. "...זה מלווה אותי שנים וילווה אותי עד מותי. אני כבר לא אצא מזה". "...אין סיכוי שאצליח לשרוד". "...אין שום הגיון, בכלום". אני יודעת שעבורך לא מדובר בשיר, מחזה או סרט, אלא בהתמודדות יומיומית קשה מנשוא. זה משתקף בכל מילה שלך. ובכל זאת, זה יצא כמעט אמנותי. הלוואי שתצליחי לנוח קצת מהמאבק, ולאפשר לקרניים חמימות של אופטימיות להגיע אליך. זה אפשרי. ליאת

שלום לך, קראתי את דברייך ואני מחבקת אותך מאוד מכאן. לא הבנתי מה הבעיה שלך, או איך היא מוגדרת בשפה המקצועית, אין לי גם הרבה מושג בזה, אבל בקשר לסבל שלך, אני מאחלת לך המוןןןןןןןןןןןןןןןן הצלחה במניעתו, תנסי לחשוב על פתרון, כמעט בטוח שקיים אחד. אני באמת מחבקת אותך מכאן, והמון כח שיהיה לך, הנפש זה דבר עצום שיכול "לסובב" אותנו על האצבע. שיהיה לך המון בהצלחה בהכל, שתשיגי את מבוקשך.

אורנה, כואב לי... רע לי... רע כל כך. ליבי מתפוצץ מרוב הכאב, וידי רושמת. כואב לי מידי. קשה לי לבד. שאפ'חד לא מבין. עכשיו מדאיג אותי המצב הבריאותי של סבא שלי. כאב לי לראות אותו בחג, בחולי,ובחוסר יכולת תפקוד. בלי השמחת חיים שאופיינית לו... כי זהו טבעו של סבא שלי. לא ידעתי שככה הוא סובל, עד שראיתי אותו בחג. אף אחד במשפחה לא אמר לי. אבא שלי אומר כי "אני עוברת תקופה לא קלה ולא רצה להוסיף עליי". מאיפה הוא יודע? אני אלופה בלהסתיר את המצב שלי,את הכאב שלי. כנראה שאני חנוקה מאוד.. וכבר מתחילים לשים לב. קיבלתי קשה את המצב של סבא שלי, לא הצלחתי לעצור את הדמעות כשראיתי אותו, בכיתי מרוב צער. הוא במצב שהוא לא זוכר את הילדים,והנכדים. רק זוכר את סבתי ז"ל. פעם אחרונה שראיתי את סבא שלי(ולצערי לא יוצא לי לבקר אותו הרבה..הוא גר בישוב רחוק) הוא בכלל לא היה במצב הזה... הוא היה מלא שמחת חיים. קשה לעכל שהוא פתאום במצב הזה.. ואני....... מתגעגעת לתקופה הזו שהוא היה בריא. ועכשיו כואב לי שאני לא יכולה להיות איתו יותר ולעזור לו,בגלל המרחק.. אני יודעת שהוא בידיים טובות,דוד שלי מטפל בו. לוקח אותו לבדיקות וכו'... החזקתי את עצמי כל החג,בשיניים, לא לחתוך, לא 'ליפול' ,ועכשיו שוב נפילה,שוב רע. קשה קשה... כואב לדעת שסבא במצב הזה . ושככה עוברים עליו הימים. כואב. חיים קשים ומגעילים. ת'אמת כבר נמאס לי

את יכולה למחוק בבקשה? לא שמתי לב שסיימת היום. תודה.

שלום חן, באמת קשה לחוות חולי ומכאוב עם אדם אהוב. כאבי ההזדקנות מעוררים בכולנו (גם הצעירים...) סוג של עצב וחרדה, על החמצת החיים, על סיומם הבלתי נמנע. זה כואב, ובכל זאת אני ממליצה לשאת את הכאב הזה מבלי לברוח ממנו, משום שהוא חלק מהבחירה שלנו בחיים משמעותיים, יום-יום שעה-שעה. אני מאחלת לך הקלה, ובריאות לסבא, אורנה

כואב לי... לא יודעת לבטא כאב במילים. לא מבינים אותי. מתחבאת בתוך עצמי. מסתגרת בעצמי. בתוך מקום מיוחד,שכולו זיוף. קשה לגעת בכאב, במיוחד כשהוא לא מובן. תודה,אורנה יקרה. מקווה להקלה מהירה... שאגיד כבר די לסבל.

מה דעתכם הפסיכולוגים על בחור שיש לו כמה ידידות, ומתחיל קשר רומנטי עם בחורה? האם זה מקובל? זה אפשרי?

שלום שיר, באופן כללי זה נראה לי אפשרי לחלוטין לקיים כל מיני סוגים של קשרים בו זמנית. עם זאת, אין לי מספיק פרטים וברור שמשהו כאן מטריד אותך (אולי מבחינת מהות הקשר בינו לבין ידידותיו). במקרה כזה כדאי לשאול אותו, ולנסות להתרשם מהאופן בו הוא מתייחס לשאלתך. בהצלחה, אורנה

הי אורנה, התכתבתי איתך במייל בשבוע שעבר - להזכירך. הייתי אצל אחי היום. ניקיתי לו את הבית. הוא לא ניקה כמה חודשים. הוא מוכן לבוא איתי לשמוע מה יש לפסיכיאטר לומר (אני חושבת שהוא מוכן). הוא אומר שלא יקח כדורים. הוא ממשיך בהצהרות של איבוד עניין בחיים. מדבר על סיום החיים. אני צריכה איזו מילה, אני די מבולבלת. יש מצב שהפסיכיאטר יתרשם שהוא מסוכן לעצמו ? מה אז? הוא כל כך נחוש ואני לפעמים חושבת אז בעצם למה לא?

שלום טל, אני זוכרת את הקושי עם אחיך, ושמחה לשמוע שהוא מוכן לפגוש פסיכיאטר. מכאן, כדאי להשאיר את האבחנות לידי איש המקצוע. אם הוא יתרשם שאחיך מסכן את עצמו הוא ימליץ באיזה צעדים נכון לנקוט. את לא אמורה לקחת אחריות בעצמך על החלטה כזו, וטוב שתהיי פחות לבד בכל העניין. מחזיקה אצבעות, אורנה

וסידר לי עוד יותר עייפות וכאב ראש ובמקום לנצל אותו כמו שרק אפשר עוד פתחתי את המחשב הארור ונכנסתי לכאן. הימים הראשונים דווקא נוצלו באופן סביר. מבלבל החופש הזה. גם החופש מהפגישות הכה לא מובן מאליו. כל המטופלים מזדעזעים מהשינוי הזה בפגישות, מההפסקות, נכון? מטופלים טריים, מטופלים ותיקים, ובכלל, פרידות ושינויים וכו' וכו' משפיעים על כל אחד באיזו דרך. מטפלים מרגישים עומס יתר בחזרה לשגרה? שאלה רטורית נראה לי... יש לי ניחוש שחלק מהמטופלים חוזרים עם מטען כבד יותר או עם כעסים על נטישה והזנחה והרגשה של היעדר איכפתיות או בגידה או תחושת נסיגה לאחור ורעב גדול ועוד ועוד. אפילו אם כל זה די צפוי, ואפילו אם החופש מילא מצברים אצל המטפלים, עומס הוא עומס. מצד שני יש חומר לעבודה חחח ואולי גם הקלה לראות שם שוב שחזרנו. שהמטפלים חזרו. איך אתם שורדים אותנו, איך... איזה מקצוע מאתגר בחרתם לכם... אתגר לצד אכזבות וסיפוקים. בכל זאת אומרים שגדלים בחופש. זה בזה המון. כמו שילדים גבהים באופן משמעותי יותר בחופש הגדול... ואני.. סוף סוף למדתי להתגעגע... זה מפחיד. טוב שיש ממנו וגם כמה טוב שהוא נגמר ומדוד ומוגבל. נו, כמו כל דבר. הלוואי וזה היה כה פשוט לתפיסה. אקח את הדברים האלה איתי ליום שאחרי, ואם מישהו רוצה לומר עוד, אסתקרן לשמוע.

אני דווקא מאוד נהנית מהחופש הזה. מהחופש לבחור אם מתחשק לי לעשות משהו או סתם לשבת בשמש האביבית,לשתות קפה,לחשוב, לתכנן או לא לעשות כלום....... להיכנס לפורום, אצלי, זה דבר שבשגרת היומיום(מן התמכרות קטנה), תמיד נעים פה. גם כשהכאב זועק מבעד להודעות הרבות, תמיד מישהו יגיב, ירגש, יספר או סתם יזדהה. לא הבנתי ,למה המחשב ארור ? בלעדיו איך אפשר להיכנס לפורום ?????? השנה,אין לי חופש מהטיפול (לצערי). המטפלת, עמוסה בעבודה יותר מתמיד, אבל בפגישה שלנו,היא שם,רק איתי. לפעמים נראה כי היתה מעדיפה ללכת לישון.... אבל כל מילה או משפט שלי מעירים אותה קצת... מאתגרים אותה לחשוב. אני חושבת, שאין חופש מבוזבז באמת. גם אם לא עמדנו בתכנונים,עשינו דברים אחרים.וגם אם לא עשינו - אז למדנו לא לעשות, למדנו להינות מלא לעשות. תמיד קורה משהו,תמיד לומדים משהו,תמיד חושבים על דברים ....... אני כל כך רוצה שהחופש הזה ימשיך וימשיך......

הי תמר, תודה על השיתוף. נעם לי מאד לראות נקודת מבט שונה. זה היה חשוב לי ובאמת תודה. * "מחשב ארור", כי אני לא הכי בטוחה שהשימוש שלי במחשב ובאינטרנט ברגעים אלו הוא לא הרסני יותר מאשר מועיל...

שלום •, חופש הוא יותר תחושה פנימית, מחוויה שמוגדרת מבחוץ (והדוגמה הטובה ביותר לכך היא שאפשר להרגיש מאוד מתוח בספא, מאוד רגוע באמצע יום עבודה רגיל). אני מבינה שעבורך הדברים הוגדרו מבחוץ - באמצעות הפסקה זמנית בטיפול. ההפסקה הזו מובילה אותך להיות עסוקה באופן בו מטפלים חווים את החופשה שלהם, באופן בו מטפלים ומטופלים חוזרים מחופשה. דרך העיסוק הזה עולה אצלי תחושה של קרבה רגשית, ביחד עם הדאגה שזה יותר מדי, ש'את' יותר מדי... וודאי לא יפתיע אותך לקרוא שאת התחושה הזו חשוב לדעתי להביא לתוך הטיפול בעוד כמה ימים, כשתחזרו לעבודה משותפת בקצב הרגיל. בינתיים, אני שולחת לך מעט מהאופטימיות של תמר... אורנה

הוי אורנה :-(, אני כל-כך יודעת את כל זה ויותר. אפילו אינך יכולה לתאר עד כמה. יש לי מזה כמעט במינון יתר. הרבה הפסקות מאחוריי והרבה מאד דיבורים על. רגישות היתר לשינויים, רגישות היתר לקצב שלהם... :-( מי כמוני יודע ששם הוא הוא המקום 'לדבר על זה'. אוי ואבוי אם לא. גם מה שרשמתי כאן הוא כבר תוצאה של שיחות ארוכות, ואפילו בסוף דבריי רשמתי ש... כן... שוב אביא את הדברים לשם לחדר ההוא. לשיחות... יש פה נימה של ייאוש ב'שוב' הזה... ויודעת, יודעת שהוא הכרחי ואחר, אפילו במעט, מפעם לפעם. השלט "אל תיגע בי" חי וקיים ובועט. ושם, שם כל-כך נזהרים, כל-כך נזהרים, וגם שם, במקום היחסית בטוח ההוא, קורה שמתפשל, או שמנסים להעיז קצת יותר. אבל רק שם מותר... שם אינטימי, שם מכירים, ושם מנסה להיות מותאם בשבילי. פרטי. לא יודעת מה עשיתי פה. מה אני עושה. לא יודעת. ובכלל, רוצה לנוח מה'לדעת' הזה. מהדיבורים האלה. די כבר! החופש כולל גם את זה. גם. והנה לא. לא טוב לי. רשמתי לי מחשבות. קורה שאני מניחה פה דברים, כשאני מעיזה ולא שולחת לעצמי במייל. כמה קשה לי להשאיר פה הודעות. על אחת כמה וכמה לפתוח הודעה. כמה חרטה על שבירת הנדר הזה. אז רשמתי לי מחשבות של לפני. משאירות עדות קטנה. אולי רציתי גם להזמין כמה אנשים מכאן לרשום. מחשבות שבודקות ומאמתות ששוב זו הקיצוניות ואנכי... וכרגיל, חנטרשתי ומרחתי והרחקתי ברגעים של בדידות וכאב והפסח הזה שיצר אצלי משקעים משנים ארוכות... יצא לי לכתוב קצת יותר בימים האחרונים, גדול עליי כל זה... נראה מה יהיה... וקצת פדיחה לי שאני לא מצליחה לרשום בבירור מי אני, למרות שניסיתי להשאיר סימני זיהוי ורמזים די ברורים... אבל... זה בעצם העניין... :-( גם הדברים הללו יגיעו לחדר ההוא... שוב... ...

גברת כוכבית :-) נהניתי מאוד לקרוא את הגיגייך איך עברת באופן חלק מתסכול החופש שלא-מוצה לקשיי הפרידה הזמנית בטיפול ומבלבול לאיזו הבנה-השלמה שאת אולי גדלה בחופש נחמד לי לקרוא על תובנות קטנות וחמקמקות שמרקדות לך בין השורות את גם מרגישה בהן? אני חושבת שמחכה לך פגישה מעניינת, כשהדברים ישובו לשיגרה.. אני מניחה שלרובינו.. כנראה שאת צודקת, ההפסקה הזאת עושה משהו הצטערתי לקרוא כמה יפה אני נופלת ברו?ב??ר?יק?ת הכעוס שהתווית (רק בלי רעב לפגישה, להיפך..) זה רק גורם לי לכעוס עליה יותר :-)) זה איכשהו מצחיק אותי, המצב המרוגז הזה שנקלעתי אליו זה לא קורה לי בדרך כלל... כנראה שגם לי מחכה פגישה מעניינת.. מצחיק :-) לילה טוב בנתיים, לילך.

הי נשומי, חשבתי עליך ועל ההפסקה הזו. נדמה לי שזו הראשונה שלך? משונה כזה פתאום, לא? גם אני חושבת שצפויה לכן פגישה מעניינת. את סקרנית? חופש זה עוד לא משהו שלמדתי להרגיש... פפפפפפ ועוד כתבתי שם על חירות למטה. חירות עלק... שאלת שאלה חכמה חכמה. בשלב הנוכחי, איני יודעת אם הקטע של הגדילה בחופש הוא אשליה. אשליה שמתנפצת. לא שאני מרגישה ממש, הגדילה היא בקצבים לא מורגשים ומבהילה מאד. איש אחד אומר שכן, יש פירות. הסביבה (בקושי סביבה) אומרת לאו גדול, ואנכי... שומרת בסוד גם מפני עצמי... הרעב שדיברתי עליו הוא לא רעב לפגישה עצמה, אלא משהו שמתאר חסר שנוצר בגלל הביטול. וכמו שכותבים פה תמיד (וגם אני P-: ) - הנה יש חומר לפגישה. "הבה נביא לשם את הכעסים במערומיהם". אומץ או לא? החינטרושים ואנכי. בוקר ותודה לך יקירה • ... זה היה יותר ריבועון, לא?

שלום , יש לי כמה שאלות. א. האם תוכלו לפרט מה ההבדל בין עובד סוציאלי שעבר הכשרה לפסיכותרפיה ופסיכולוג? כלומר מבחינת ההכשרה שעברו, ההתמחות , ההדרכה וכו' ב. אם אני מרגישה שהקשר שלי עם המטפלת מאד חשוב ועמוק, אבל מבחינת התוצאות, אין שום שיפור בבעיות שלי למרות שאני מטופלת כבר שנתיים. האם יש טעם להמשיך?

שלום קרן, א. עובד סוציאלי שעבר הכשרה בפסיכותרפיה הוא קרוב לוודאי עובד סוציאלי קליני, כלומר בעל תואר שני + תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה (עם זאת, הייתי מוודאת את התוספת 'קליני', שמקורה בתואר השני). פסיכולוג מוגדר כאדם שסיים תואר שני בפסיכולוגיה. אני מניחה שהתכוונת לפסיכולוג קליני, שהכשרתו כוללת תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, תקופת התמחות האורכת 4 שנים ובחינת מומחיות מטעם משרד הבריאות. רבים מהפסיכולוגים הקליניים ממשיכים לתוכנית הכשרה בפסיכותרפיה, אך זוהי בגדר הכשרת 'רשות'. ב. אין לי אפשרות ממשית לומר משהו על הצלחת הטיפול 'מבחוץ' (או לפחות מבלי לשוחח עמך שיחה מעמיקה). באופן כללי, אני יכולה לומר שאם הקשר הטיפולי נחווה על-ידך כחשוב ועמוק, יש דברים בגו. בכל מקרה, העלי את השאלה הזו בפניה. בברכה, אורנה

תודה על תשובתך, אבל האמת דווקא לגבי הפסיכולוגים ידעתי פחות או יותר מה המסלול ודווקא התעניינתי יותר לגבי המסלול של העובד הסוציאלי הקליני. מה לגבי ההתמחות שלו? האם הוא גם חייב בהתמחות של 4 שנים? אם לא , אז כמה ותחת איזו הדרכה, האם התואר השני של העובד הסוציאלי הקליני חייב להיות בתחום מסויים ?

שוב אני , ומתנצלת על כך שאני הורסת את שמחת החג אבל זה המקום שלי להוציא קצת דברים, אין לי ממש עם מי לדבר . קשה לי אני מרגישה שוב שאני שוקעת לתוך מים עכורים שמושכים אותי פנימה ואין לי כוח להתנגד לאט לאט הם מתישים אותי. אני רק רוצה להיעלם וחושבת שהכל רע כל כך . אני רוצה לישון שינה עמוקה וזהו, ולא להתעורר יותר לעולם. ומחריד אותי לחשוב שאלה המחשבות שלי ושזה באמת מה שאני רוצה שזה מה שנהיה ממני. לא רוצה לקום.

שלום ד, כפי שניתן לקרוא, שמחת החג היא דבר יחסי כך שאינך מקלקלת דבר... נשמע שאת מאוד סובלת, שוקעת למקום של אין-עניין ואין-כוחות. מעבר לחיבה ולתמיכה שלנו כאן בפורום, אני תוהה האם יש לך אפשרות להתייעץ עם מישהו מקצועי, כדי שאפשר יהיה לדעת האם מדובר במצב המחייב טיפול (פסיכולוגי ו/או תרופתי). בינתיים, אני שולחת לך מכאן כוחות, אורנה

הלוואי שתהיי פה היום.צריכה את הנוכחות שלך.הרגישות שלך.המילים שלך.

ויק יקירה, הנני כאן, וחוזרת בערב. שולחת לך חמימות שתפשיר את הכאב.. אורנה

למשתתפים/ות שלום, מעניין אותי לדעת מבין אילו שלוקחים תרופות,האם בשבוע הראשון של הטיפול הרגשתם תשישות נוראית וכאבי-ראש וזה הגיע עד למצב שנאלצתם לשכב כמעט יום שלם במיטה ? נכון שמבחינה רפואית,יידעתי את הפסיכיאטר שלי על כך,ואשאל את הפסיכיאטר בפורום פסיכיאטריה,אך מעניין אותי לדעת איך התרופות משפיעות עליכם/ן 'ממקור ראשון',בתור כאילו ש'חווים על בשרם' את השימוש בתרופות,אם גם לכן התרופות גרמו לתופעות שציינתי למעלה ולגירודים בכל הגוף שבאים והולכים? אני פשוט רוצה להיות רגועה שבגלל מה שקרה לי בעבר,איני מכניסה את עצמי לחרדות מיותרות מכל תופעה רגילה.(בתופעות-לוואי של התרופה רשום תשישות וכאבי-ראש, אך בכל-זאת,אתמול ובעיקר היום זה הגיע לדרגה מוגזמת). תודה, וחג-שמח, משתנה

שכחתי לציין שהתרופה שאני מדברת עליה היא 'פבוקסיל'.

שכחתי עוד להוסיף שאני נוטלת רק כחצי כדור ליום.

כל אחד מגיב אחרת לתרופות ביחוד לתרופות מהסוג שאת לוקחת. היחיד שיכול לעזור לך הוא הפסיכיאטר שרשם לך את הכדורים, ויש כל כך הרבה חלופות עד שמוצאים את הכדור הנכון. את יודעת את כל הדברים האלה כי את נוברת בכל הפורומים המתאימים אז אולי תקחי את עצמך בידיים ותפסיקי להלאות אותנו עם התרופה שלך? יש אנשים עם אותם בעיות כמו שלך שחיים חיים עצמאיים, מלאים. הולכים לעבודה חיים בזוגיות ומתמודדים. תפסיקי לתלות את כל מה שקורה לך בהפרעה שלך או בכדורים (שמליונים לוקחים). תתחילי לחיות ויפה שעה אחת קודם.

למשתנה, אני חושבת שאת צריכה להחליף את הכינוי שלך. את ממש לא משתנה. תגידי, סתם שאלה שמעניינת אותי, כשאת קמה בבוקר, מה את עושה בחיים? את יודעת שOCD זו הפרעה נפוצה? אנשים עובדים, מגדלים ילדים או לפחות מנסים ככל יכולתם לשרוד. אני בת 33 בקרוב, סובלת מOCD כבר 9 שנים, מקבלת מינון מקסימלי של סרוקסט, מצליחה לעבוד ולפרנס את עצמי, ובקרוב אהפוך לאמא. אני ממש מצטערת שאני כבר לא יכולה להתאפק ואני אכתוב לך בצורה כזאת אבל נשבר כבר לראות איך אנשים נלחמים בשיניים כדי לחיות ואת רק יושבת בבית וחיה באינטרנט ורבה עם אח שלך ועוד שטויות שמתאימות לגיל 15. די, זה מכעיס, הפורום הזה וגם האחרים שאת נמצאת בהם נועדו לעזור לאנשים שרוצים לעזור לעצמם!!

שלום משתנה, מבחינה רפואית, אם יידעת את הפסיכיאטר שלך בנוגע לתופעות הלוואי (וסביר שיהיו כאלה!), אזי הכל בסדר. ולחבר'ה האחרים, בואו נאפשר לכל אחד להתקדם בקצב שלו ולהתמודד בדרך שלו... חג שמח

אורנה יקרה *** מה שלומך? את יודעת, משהו אתמול מילא אותי אושר :-) לא רוצה שיעבור לעולם. בא לי לכתוב שאפילו (***) אחת מעצבנת לא תהרוס לי הפעם... אבל נדמה לי שאני מנסה לעבוד על עצמי גם הפעם, כדי שההרגשה הטובה תימשך... הלוואי שתימשך תמיד :-) כל כך הרבה סימנים שבטוח... כל כך רוצה להאמין... מאמינה... חג שמח, אורנה יקרה... ***** כוכבית *** אני יודעת, כתבתי בקודים, רציתי כל כך לכתוב... מהצהריים. את לא חייבת לענות...

אורנה ***, אז את כאן עכשיו... חיכיתי :-) ממשיכה לצנזר את עצמי, ***** **-**, כוכבית

כוכבית אהובה, הנני כאן, לעוד דקה-שתיים. הבנתי הכל. שמחה שאת מאמינה שזה אפשרי. אורנה שלך

:-) בין "כן" ל"אולי" זה מספיק טוב.... לא צריך לשאול את אמא... התפללתי מספיק... מאמינה :-) תודה, אורנה אהובה *** כוכבית

מה לדעתך מתעלת הפסיכולוגיה? חטטנות?סדיזם?שליטה?שגעון גדלות? או שזה בא באמת מתוך אהבת אדם ויכולת להזדהות? ומה המנגנון המופלא שמאפשר לפסיכולוג להיקשר (?) ולהתנתק מכל כך הרבה אנשים במהלך חייו המקצועיים?

ויק אהובה וכאובה, אני מנסה לענות כאן, גם על התלישות הנוראה וגם על הכאב שהופך לשנאה. אני מזמינה אותך להיטען, בטיפול טוב וחזק, אצל מטפלת שתרגישי שיכולה. שרוצה. אורנה

חג שמח לכולם. למנהלי הפורום, שלא לוקחים לעצמם חירות לנוח מלהיות איתנו, לתת לנו מילים תומכות, אוהבות ומחבקות. גם בחג. (או שמא זו בדיוק החירות שהם לוקחים לעצמם...) לכל אלה שמשתפים אותנו בראשית הפריחה האביבית שלהם. מטפלים בעצמם, נעזרים, וגם תומכים בחברי הפורום האחרים, בחכמה וברגישות. לאלה שמתאכזרים אל קיומם וישותם. לא מתוך רשעות, אלא רק מתוך המלחמה הפנימית, שלא מאפשרת עדיין את החמלה העצמית. לאלה שמתאמצים כל כך להשקות ולטפל בעצמם, ועדיין מחכים בתמימות לראשית הצמיחה (היא תגיע). וגם לאלה שאין להם תשובות, אולי בגלל שהם עדיין לא יודעים מה לש?אול ... שנ?מצא.... הדר

חג שמח גם לך, אחותי. מנסה לבדוק עם עצמי, לאיזו מהקבוצות שציינת אני שייכת. חושבת שיש בי קצת מרובן. עוד מוצאת את עצמי מתאכזרת לעצמי הרבה יותר מדי פעמים, שומרת על מידה מסויימת (קטנה מדי?) של תמימות, כדי להמשיך וללכת קדימה וללא ספק שיש בי הרבה מאוד מזה שאינו יודע לשאול. גם כשאני כבר מצליחה לנסח לעצמי שאלה, לא תמיד אני מבינה את התשובה. לאט לאט, כנראה. שנמצא באמת... (מצאתי אותך. זה המון!) יעלה

יעלה והדר, אני שמחה למצוא את שתיכן כאן! רק לספר שאתמול, בעיצומה של קריאת ההגדה, ועל אף שירי החג והקולות הרבים שמעתי פתאום את אחי הצעיר מעבר לשולחן מהמהם לעצמו בשקט "תעשי, רק מה שאת אוהבת..." :-) בקריצה שובבה הצטרפתן לרגע לשולחן החג, סוג של אליהו הנביא?.. חג שמח! לשתיכן! ואכן, שנמצא.. (עוד שאלות ותשובות שטובות לנו) לילך.

לילך יקרה! כרגע הקראתי ליעלה את ההודעה החמודה שלך. סיימתי להקריא, וברדיו הפתוח אצל יעלה התנגן השיר: פרח הלילך. אכן, אליהו הנביא....סוג של... ואחיך הצעיר? הוא כנראה יודע מה הוא שר. תקשיבי לו. הדר

הדר, זה... פשוט. יפהפה. נוגע. מפתח סול :-) ו... גם אני איזה מן היבריד שכזה... תודה על מילים רכות ששלחת לכולם, (א.ה.)

שלום יקרות, הדר - כתבת ברכת חג נפלאה, וכמה נחמד לגלות שאליהו מדלג לו, בין ליל הסדר של לילך לרדיו של יעלה... כל אחת מכן הוסיפה את הצבע שלה, וביחד התקבל עץ מחמם לב. חג שמח לכולכן, לכל הכותבים ולכל הקוראים השקטים, אורנה

רשמתי לך אתמול תגובה בהודעה שלי משלשום לדרור.

היי משתנה, ראיתי את התגובה שלך, אני חושבת שעשיתי בשכל שהתחלת טיפול. אם את חוששת תקבעי פגישה עם הרופא שלך. אני גם זוכרת שחששתי בהתחלה, כל דבר קטן שקרה בגופי,כל כאב ראש קטן,כל דבר היה מקפיץ אותי לרופא... אבל בסוף נרגעתי... מקווה שיוקל בהקדם

כבר שעה אני בדרך לכתוב את המייל הזה ולא מצליחה להתחיל לכתוב. לא יודעת מה בדיוק אני רוצה להגיד. מחפשת דרך להסביר את עצמי במילים. שוב כואב. אני חושבת שאני פשוט אתחיל לכתוב ואחר כך כבר אחליט מה לעשות עם המייל הזה. אני מאוד עייפה, אבל אולי זה דווקא יעזור למילים לצאת כמו שהן, בלי יותר מיידי שיפוצים. בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב על אותן מילים משעממות. "מוצפת", "כואב לי", "מפחדת" ועוד כמה. המילים האלה הן ניסיון שלי לתקשר את מה שקורה לי, אני לא רגילה לעשות את זה ויש המון דברים שאני לא מוצאת עבורם מילים. חוזרת על המילים האלה שוב ושוב ומרגישה שאת לא לגמרי מבינה. את לא איתי. אולי אני טועה, אולי אני מפחדת להבין שאת מבינה. אני מנסה ללכת איתך, אבל כל הזמן מרגישה שאני מאכזבת. אני מנסה לצעוק משהו בלחש ואת לא שומעת. כואב לי ואני לא מוצאת דרך אחרת להגיד את זה. לא מצליחה להיות יותר ספציפית. לא מצליחה להגיד מה בדיוק כואב. מנסה להרגיש בגוף... נראה לי שאם צליח להסביר את זה דרך הגוף יש סיכוי שתביני. מרגישה את הלב פועם חזק ומהר. מרגישה את הדופק בצוואר. אין לי אוויר. אני יודעת שכואב, אבל לא יודעת להגיד איפה. אמרת היום שכל דבר שאעשה יגרום לי להיות מוצפת. יש בזה משהו. הגעתי למן מצב כזה שהרבה מיידי נמצא חשוף. אני זוכרת יותר, אני שמה לב יותר ודברים מתחברים. אני משקיעה הרבה אנרגיות בלהחזיק אותם במקומם, שלא יזוזו, שאני לא ארגיש, כי גם ככה קשה מיידי עכשיו. היום כשהסתכלנו בתמונות הרגשתי כל כך רע. לא יכלתי לראות אותן. הן מגעילות אותי. אני אפילו לא יודעת להגיד למה. כל החיבור הזה לתקופה ההיא... עושה לי בלאגן. הגוף שלי מגיב כל כך חזק בשבועות האחרונים ואני לא יודעת להגיד מה קורה לו. אני כותבת משפט וחושבת על עוד עשרה שאי אפשר לנסח אותם במילים. הגענו כל כך קרוב אלי ועכשיו כל כך מפחיד לי. אני מפחדת שימאס לך ממני, שאני אאכזב ושתתייאשי או שתיגעלי או שלא תאמיני. גם מפחדת מזה שבטעות תאמיני. לפעמים אני מרחמת עליך. למה אני מכניסה אותך לשם? למה את צריכה להיות שם? הלוואי והייתי יכולה להפסיק לפחד. לתת לעצמי פעם אחת לתמיד לגעת בכל, לחבר ולהרגיש את הכאב הזה במלוא הדרו עד שאחד מאיתנו יפסיד. אם הכאב צריך לנצח- שינצח. שלא יהרוג אותי לאט לאט ובייסורים. נימאס לי מהמלחמה היומיומית הזו. זה לא משאיר לי אנרגיה לשום דבר. בשבת ישבתי מקופלת בכסא ונלחמתי בעצמי שעות לא לחתוך ולא לעשות כלום. סיכמנו שזה לא מתאים לי. רציתי להגיע לפסטיבל בלי סימנים. נלחמתי כמו נרקומנית שיושבת ליד סם ונלחמת לא לגעת בו. לא רציתי להעניש אף אחד, רציתי פשוט להפסיק להרגיש את הכאב המשונה הזה ושום דבר אחר לא הפסיק אותו. לפגישה היום הגעתי מחויכת. ככה זה כשאני מפסיקה להרגיש. רק רציתי להגיד שקשה לי בטיפול עכשיו. אולי יותר מתמיד. בסוף שלחתי לה את זה.

רשת רשת, אני זוכרת שבשבוע שעבר כתבת לי כמה מילים, ואחר-כך הוספת בהודעה נפרדת שזה לא משנה... אני מבינה עכשיו עוד יותר מקודם עד כמה זה משנה, עד כמה את חייבת עכשיו הבנה מהירה ואהבה מלאה. אני חושבת שטוב שכתבת לה. גם אם תבואי מחוייכת לפגישה הבאה, האמת שלך נמצאת במרחב בין שתיכן. מחזיקה אצבעות לקלות שתחזור, אורנה

אני מרגישה אבודה. הדיכאון שוב בעוצמות מפחידות, אני מרגישה ששוב אני חייבת לחתוך את עצמי, וביחחוד אחרי שהלכתי היום וקניתי ג'קט וג'ינס, ואני כבר לא קונה כלום כבר הרבה זמן, לא צובעת את השיער, לא עושה שום שינוי כי לפני שלושה חודשים הייתה לי את התקופה הכי נוראית של חיי, ונכנסתי ללופ של אובססיות , של לצבוע את השיער כל הזמן, להסתכל במראה שעות, להיות באובססיה כל הזמן עד שהייתי מחזירה משהו שקניתי כי הוא לא יושב עליי יפה, או שהוא לא "אני" , וחשבתי שאולי אני יכולה לקנות לי משהו, אבל אני לא יכולה לחשוב עכשיו, אני ממש במצב רע!!!!!! אני לא מאמינה שהוצאתי כסף על עצמי ואני נראת זוועת עולם, אני מרגישה הכי לבד, ואני לא יכולה להתקשר לפסיכולוג שלי כי חג, וגם מחר..כל היום..וגם ככה אני מפחדת להראות לו שהמצב שביר שוב, כי רק חזרתי לטיפול אחרי הרבה זמן, בגלל כל מה שקרה וכי לא היה אפשרי יותר לסבול את זה..אותי. אני עצובה, הדמעות לא מפסיקות ובא לי למות..אני ממש חייבת לחתוך את עצמי, זה הדבר היחיד שיעזור....ולצערי אני כבר רואה את החלק האובססיבי שלי גורר אותי לקחת את הסכין גילוח ישר אחרי שאני אשלח את ההודעה..אני לא רוצה להפסיק לכתוב..........

אל תעשי את זה.תחזיקי את עצמך...בבקשה.זה לא נותן כלום.כלום.

ליאור, תודה, אבל לא הצלחתי לעצור את עצמי..זה בסדר גם ככה אני מצולקת לכל החיים, זה רק אומר עוד קיץ בלי ברכה, זה כבר אפילו לא כואב, חבל רק שההשפעה המרדימה של זה על הרגשות לא נמשכת יותר מלילה...

אוי אופיר, כבר בוקר, אני מקווה שנחת מבלי לשנוא ולחתוך. אנחנו כאן, כל היום הזה ובכלל. מוכנים להשתתף. יום חג אביבי נעים לך, אורנה

לא ממש יום חג, חתכתי את עצמי, ורק עכשיו הצלחתי לקום מהמיטה, כואב לי ורע לי..יש לןי סמינר להגיש ואני לא מצליחה להתחיל אותו בכלל, שונאת שונאת חגים וחופש, סתם רע ונורא. היית כועסת אם אחד המטופלים שלך היה מתקשר אלייך בערב..זה כבר לא חג, נכון? אני בכלל לא יודעת אם הוא עובד מחר ומחרתיים ואם אפשר להתקשר. אני מרגישה על הפנים, אני לא אחזיק מעמד עד הפגישה, זה מפחיד אותי, ואין לי כוח לעוד גל של דיכאון,ף הקודם גמר אותי. אני בצרה, כל האובססיות והשנאה העצמית חזרה, מה עושים אם זה? איך משקיטים את העצבנות הפנימית הזו? כדאי לקחת קלונקס? זה רק מנתק אותי עוד יותר..אבל אולי זה ירגיע את הכעס הלא מובן הזה..אני מבולבלת וקצת בפאניקה..למה זה היה חייב לחזור עכשיו? כולם עסוקים בענייניהם ואין להם כוח אליי. אוי.

הנה השארתי את ההודעה שלך יתומה אבל התפרצתי באחרת. הכינוי שלך "אשת האדמה" מהדהד לי כל כך שייך, ואת אומרת אי שייכות - הנה עוד סתירה. אני לא יודעת אם את רוצה שיאמרו לך אבל את לא לבד. הרבה מאיתנו שישבו בלילה שהוא לא ככל הלילות ביכרו להיות בלילה שכולו כל הלילות. הרבה מאיתנו ישבו בודדים בהמולת ה"סדר". לא בטוחה שהבנתי אותך לחלוטין. בכל אופן אביב עכשיו. חג לאדמה.

אשת האדמה שלי, מדריכתי בנבכיי שלי.. רוצה גם אני לכתוב לך.. ומקווה ש'מישהי מכאן' לא תנטור שהשתרשרתי 'להשתרשר'..איזו מילה משונה... לא 'להענף', מלשון ליצור ענפים, אלא דווקא ליצור שורשים משהו בבטן האדמה, מבטן האדמה, שמתחבר אלינו פנימה ולמטה, ולא החוצה ומעלה.. אבל המטה הזה מאפשר להזרים מינרלים וכוחות למעלה. להרים את הראש ולקרוץ בחיוך קל לשמש. כמה כוחות שאבתי מההשתרשרות אלייך, אשת האדמה שלי.. כבר מההתחלה. כל כך רוצה לומר לך 'חג שמח', שיביא חיוך גדול ואור בעיניים אבל מרגישה שלא כל כך שמח לך. וגם לא עצוב. אפטי. אולי תלוש.. הריקנות מהדהדת בקול. עוד סתירה פנימית? וריק מטבעו אמור להשאר חסר, אבל תראי.. מישהי מכאן הגיבה כל כך בחום.. הריק שואב אליו לא רק רע. גם הטוב נמשך פנימה, או ליד הפנימה. אבל לפעמים בחושך קשה להבחין בו. קשה אפילו לרצות בו. כי 'מה זה משנה כבר', ו'התרגלתי', ו'נסתדר' ו'הרבה אנשים הלוא חיים כך'. אבל כמו שכתב ס.יזהר (במילים יפות משלי)- יש בעולם יותר, וגם כשנראה שאין בו, יש בו. תמצית העולם שיש. אם רק יכולתי לערות אלייך פנימה את החום הזה. או מוטב, את הרצון הזה המפעפע לתפוס מקום של ממש ולצחוק בחופשיות. למלא את ה'לא-כלום', במשהו משלך. לשרשר ולהשתרשר. להחליף כוחות.. וכמה אני אוהבת אותך.. וכמה רוצה שיהיה לך טוב.. ואולי זה יום כזה... משפחתיות של אחרים חודרת אלינו מבעד לחלונות הפתוחים.. מאיימת בזעקות ה'מה נשתנה' שלה, מחייבת אותנו להתכנס פנימה קצת יותר. יותר ממה שהיינו רוצים, בלי יכולת להימנע. בלי רצון לרצות. החזיקי מעמד, יקרה לי מכולם הלוואי שלפחות שינה הגונה תביא קצת מזור ללא-כלום המטשטש.. חושבת עלייך..ואוהבת.., לילך.

אשת, בלילה חשבתי על עוד משהו: יש לך חרות! רבנו בחג החרות כבולים בשרשראות לא לנו מבלי יכולת לשלוט בהן.

עוד לילה. יום, לילה. לילה, יום. יום חג, יום חול, ככל הימים. ככל הלילות. לא תכונה של חג של לפני. לא ניקיונות מיוחדים. לא בישולים, לא מלבושים, לא מתנות, לא איחולים. אין הבדל. אין ייחוד. רק 'אני' והלבד הנצחי והבטוח שלי. בטוח :-/ מנסה לחפש, לאתר ו אין אדם מוגדר וידוע שהייתי רוצה להיות איתו, או מי שהייתי רוצה אפילו רק לשמוע. אף לא לחישה. 'עצמי' גם לא מוגדר. אין מקום מוגדר לרצות להיות. אין ומעולם לא היה מקום של בית. בי. לא רע, לא טוב. לא עצוב. לא שמח. נצחון? תבוסה? החמצה? ואולי לא כלום. הכל שטוח. מתאפס. איש מצויר אחד בעיפרון, כמה צמחים מסובים שכבר שכחתי מהם ו שקט. שקט פה. שקט. מתפשט. לנפח. מתכווץ. נעדר ממברנה. נמהל. נמוג. צריך להיות ליד היש כדי לומר אין... להתרחק מאד כדי להרגיש קיום שהוא לא. שהוא אפס. על כן, ולצד חמת הזעם ההודפת, התוקפת, ובעיקר הפחד אל מול הכמיהה, אנא השאירונו הודעה יתומה. אנא.

לא, לא יכולה להשאירך הודעה יתומה. כי בינות ברכות ה'חג שמח' המתעופפות להן לכל עבר, הזכרת היטב (במילים חמות וחכמות), את הבדידות. בדידות היא לא עניין של חג, אני יודעת, היא מעולם לא הפנימה את לוח השנה, ובכל זאת - היא כל-כך מודגשת אז. מותר להגות בזהירות - הלוואי? לאחל שאולי? בוקר טוב...

איך אמר איש חכם וטוב אחד - כדי לגשת אליי צריך הרבה אומץ וזהירות. יש פה מזה ומזה. תודה מלב אל לב, הלוואי ולמרות הפחד, שיהיה, שיהיה יום של קצת אור 8-]

"הגיע ליל פסח הלילה הזה כל העולם כולו אומר בו הלל. הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים" לכל באי הפורום, מאחלת חג פסח נעים, שקט, אביבי ומלא אור. זהו חג של התחדשות, תקווה וחרות. מי ייתן וז?יוו? של החג יצליח לגעת בכולנו, בלבבות. ליאת

ליאת יקרה, 'אוצרות טללים'..איזה יופי... לא בטוחה לגבי זיוו של החג- א?ת נגעת בשלי :-) שיהיה פסח (נוסטלגי), נעים ומחיוך, לילך.

ערב טוב ,דרור. לא יודעת מה עובר עליי. אני מבולבלת נורא. בכל מיני מובנים. בכל מיני בחינות. חיים לא פשוטים בכלל. מחר יש לי טיפול,מוקדם בבוקר. והבטן מתהפכת,לפני טיפול. אני בלחץ. לא רק מהטיפול,גם מדברים אחרים. לא עובר לי הלחץ. אתמול הייתי בלחץ וחתכתי חתך שטחי... נמאס לי מהחיים. סתם חרא של חיים.

חן שלום, נשמע שיש משהו שמאוד מלחיץ אותך בטיפול, אולי זו ההרגשה שדיברת עליה שמשהו ייצא שם. והפחד הזה מייצג את הקושי שלך בחיים בכלל, שנראים לך מבלבלים ולכן גם מלחיצים מאוד. כמו שכתבתי למטה, אני חושב שיש קשיים בחיים, וכרגע את מרגישה שלך יש הרבה במיוחד, אבל אולי את יכולה למצוא גם חלקים נוספים, בהם את מרגישה בטוחה יותר, פחות מבולבלת, ושבהם החיים נראים פחות רעים. אני מאוד מקווה שבטיפול תוכלי להרגיש יותר בטוחה ולמצוא מקום שיהיה ברור עבורך ומשם זה אולי יתפשט גם לחלקים אחרים בחייך. לילה טוב, דרור דרור

לא יודעת מה יש לי... חיים מבולבלים ,לא מובנים. מבחינת זוגיות בעיקר אני מבולבלת , אוף,לא חסרות לי בעיות בכלל. עכשיו התחלתי להתעסק עם זה... לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. וכל הבלבול משפיע גם עליו, יש עוד בנאדם במערכת יחסים הזאת,וקשה לי לחשוב עליו. כל כך הרבה הוא נותן מעצמו, לאחת כמוני. ואני לא שווה אותו. והבלבול לא רק קשור לקשר איתו, מבולבלת גם בתחומים נוספים. אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד.. ובטיפול אני גם לא לגמרי שם. אני שם פיזית,אבל המחשבות במקום אחר. אני לא מובנת לעצמי בכלל. אז איך אהיה מובנת למטפלת,לחבר שלי ובכלל ?

"אין לי כח שעוד יום יבוא."

ויק שלום, אני איתך פה ומוכן לשמוע את הכאב שלך ולתמוך בהתמודדות איתו, דרור

הלכתי היום לקנות כרעיים במצוות בן זוגי לארוחת החג. מעל המקרר של העופות באטליז החסרתי פעימה ואחר כך נכנסתי לאי שקט מטריד. בינות למקררים דוחפת עגלה הסתובבה הפסיכולוגית לשעבר. אני כבר במקום אחר אבל מסתבר שהכעס עדיין מפעפע בי. האמת שדמיינתי את הפגישה הזו הרבה זמן. ובעצם היא התרחשה כמו בדמיון. כל מה שהתכוותי לעשות הוא להפנות את מבטי. וזה פחות או יותר מה שעשיתי כשהיא קלטה אותי וחייכה אלי. אבל הוצפתי בכעס שכבר נמוג. לסבר את האוזן זו פסיכולוגית שוותרה עלי בזמן שאני הייתי זקוקה מאי פעם. עוד קומפלקס שנוסף לאחרים ערב החג. חג עצוב לי.

שלום לך, לפגוש את המטפל מחוץ לחדר זה לעיתים קרובות חוויה לא פשוטה. לפגוש אותה בסיטואציה שאת מרגישה שהפרידה ביניכם הייתה לא טובה, נחוותה כנטישה, קשה עוד יותר. קשה לצפות שלא יעלה בך כעס ולא יזכיר לך את התחושות שהרגשת אז. השאלה מה את עושה עם הכעס הזה, כיצד את מעבדת אותו ולא נותנת לו להשתלט עלייך. כי אני מניח שיש חלקים בחג הזה שהם לא רק עצובים עבורך, וקשה ככל שתהייה הפגישה איתה, האם את יכולה לתת לה מקום חלקי בלבד בחיים שלך כרגע? אני מקווה שכן, ומאחל לילה טוב וחז שמח, דרור

התחלתי לפני כשישה ימים טיפול תרופתי(אחרי שיכנועים רבים וכמובן בהחלטה ובחירה בלעדית שלי-את זה חשוב לי להדגיש),ואני מפחדת בין היתר שאולי כעת האישיות- הזהות שלי תשתנה,אולי אהפוך לאדם אחר שאיני מכירה אותו,אדם אדיש יותר,אולי גם קצת 'זומבי'; מפחיד אותי מאוד שהכדורים ישנו אותי ויותר לא אהיה 'אני'-שזה לטוב ולרע,איני רוצה להיות אדם אחר,אני רוצה להישאר 'אני עצמי'.זה נשמע מוזר? איך מתגברים על חששות אילו?

משתנה שלום, אני בכלל לא חושב שזה מוזר לרצות להשאר את. כי למרות שיש בנו לעיתים חלקים שאנחנו לא אוהבים, רובינו לפחות התרגלנו לעצמנו ולא היינו רוצים שינוי חד. עדיין הפחד משינו העצמי בעת נטילת טיפול תרופתי הוא בעיניי פחד הנותן משקל יתר לתרופות. תרופות יכולות למתן או להעצים צשהו. הן אינן יוצרות משהו. ייתכן ותחושי עייפה יותר מהרגיל, אבל עדיין הזכרונות שלך יהיו זהים, הרצונות והמשאלות שלך יהיו זהין וכו'. ניתן להשוות את זה לשתיית אלכוהול (כמטפורה), יש האומרים שכשהם שותים הם מרגישים אדם אחר, חופשיים ומשוחררים יותר. למעשה מה שהם מרגישים זה חלקים בעצמם שהאלכוהול שחרר. הוריד אינהיביציות חזקות שהיו בהם. אבל הוא לא יצר משהו חדש. משום כך אני חושב שהתרופות לא יהפכו אותך לאדם חדש אלא רק ישפרו את יכולתך להתמודד עם חלקים בך הגורמים לך לסבל, לילה טוב, דרור

היי משתנה תרופות לא משנות את האישיות או את הזהות. אם את מקבלת תרופות SSRI ,אין לך מה לדאוג. הן קלות ותופעות הלוואי זניחות,לא מורגשות כמעט. מברכת אותך על ההחלטה להתחיל בטיפול, שעשוי להביא לשינוי ,להקלה. כל הכבוד.

תודה על הברכות והעידוד,אך בנוגע לעיניין של תופעות-הלוואי,אצלי זה חלק שקצת יותר בעייתי,עקב במחלה האוטואימיונית שיש לי,ושמחמירה את תופעות-הלוואי של התרופה. חג-שמח, משתנה

שלום יש לי ילד בן ארבע ועשרה חודשים יש לא אוזניים אבל הוא לא מקשיב לי בכלל!!!!! אני על סף שיגעון ממש מתוסכלת היום הקש ששבר את גב הגמל הוא שאנחנו גרים ליד בני משפחה ממש באותה החצר יש לנו ילדים בני אותו הגיל והם ממש אוהבים לשחק אחד עם השני אבל היחסים ביננו ההורים לא טובים ברמות שלא אומרים שלום בוקר טוב וכו' כבר שלוש פעמים קרה שבני נכנס אליהם הביתה ושלחו אותו משם (לא נעים לי להגיד גרשו )כשבני מזמין את הילדים שלהם להיכנס אלינו הביתה הם אומרים שאסור להם לפעמים הקטן מעז והגדול בפחד נכנס וגורר אותו החוצה אני אוסרת על בני להכנס לשם לשם אבל זה לא עוזר בכל פעם שהם קוראים לו הוא הולך למרות שאני מדברת אליו ומנסה להסביר שגם להם אסור להכנס אלינו אבל הוא ממשיך כלום לא עוזר למה הם מצליחים לחנך את הילדים שלהם ואני לא מה אני צריכה לעשות אני פשוט אובדת עצות מתוסכלת עונשים לא עוזרים צעקות לפעמים גם מכה כלווווםםם!!! בבקשה תנו לי עצה

לדעתי הילד שלך מחונך יותר מהם .....הוא סובלני כלפי הזולת ואת צריכה לדעת להעריך את זה......מה גם שהוא יודע לעשות את ההפרדה בין חוסר החיבה השוררת בין ההורים לבין החיבה ששוררת בינו לבין חבריו כל הכבוד ילד מקסים גדלת אל תקלקלי אותו בגלל ויכוח טיפשי עם השכנים להתראות

אמא המתוסכלת שלום, נשמע לי מדברייך שמאוד קשה לך שהבן שלך לא מקשיב לך ואת לא מצליחה להשתלט עליו. בעיקר זה קשה כי את מרגישה שבני המשפחה עמם את נמצא בסכסוך כן מצליחים לגרום לילדים שלהם לא להכנס לבית שלך, לא ל"חזר על הפתחים", ואילו את נאלצת לראות כיצד הבן שלך מגורש. ובכל זאת נראה לי שהתנהגותו של הבן שלך מנסה לשדר לך משהו. שקשה לו לוותר על החברים שלו, שהוא לא מבין למה הוא צריך לעשות את זה, כלומר הוא משדר סימני מצוקה מסויימים. עצתי לך היא לנסות לדבר איתו בכל מיני צורות, סתם בשיחה, דרך משחק, ציור או כל מדיה אחרת שמתאימה לבן שלך, ולשמוע ממנו למה הוא מתעקש להכנס לבית שלהם ולהזמין אותם. ולהבין איך הוא מרגיש עם האיסור שלך שיראה אותם. ולאחר כל זאת, אם את מרגישה שאין פתרון אחר (להשלים עם בני המשפחה או לפחות להגיע להסדר שהילדים ישחקו), חשוב שתעמדי על הגבולות שלך באופן חד משמעי, כי ייתכן ואת משדרת לו גם מסרים דו משמעיים אפילו לא מודעים, כגון: שהוא יהיה המגשר בין המשפחות. ולאחר כל זאת אני מאחל לך בהצלחה, כי גידול ילדים והשמת גבולות להם מעמידה את ההורים לעיתים קרובות במקומות מאוד קשים מול עצמם, לילה טוב, דרור

הרגשתי מודכדכת בימים האחרונים, קבעתי פגישה להיום ויצאתי יותר מדוכאת שמניכנסתי.. אז מה הואלתי?? זה כאלו היא גמרה את השעה שלה והבא בתור בבקשה.. ואני על הפנים.(להמשיך כך לתוך החג ממש נורא) מה היא חושבת לעצמה שאם היא תואמר לי שאני מיוחדת זה יעזור לי להתעודד בסוף?? היא רק דכאה אותי עוד יותר ממה שאני באמת זה ממש ממש מרגיז.. בכלל אולי כדאי לא להגיע יותר לעולם .. החיים תמיד ממשיכים ומה שמרגיז אותי בטיפול שמהשעה הזאת מחכים לשעה הבאה.. בעוד שבוע ועד אז צריך להחזיק הכל ולכחות כאלו כל החיים נעצרים אבל הם ממשיכים וממש ממש ממש לא נעזרתי שם(אולי הפוך) אם הייתה לי עוד פסיכולוגית ברשימה הייתי ממשיכה הלאה רק להתעודד מהשעה הזאת.

מה עושים עם זה.. כבר למעלה מחצי שנה שניפרדתי מהדכאון ועכשיו זה חזר בגדול.. מה אני יכולה לעשות איתו חד אני לא יטריד את הפסיכולוגית שלי ואוי זה החיים.

רחל שלום, לדיכאון יש תכונה לא פשוטה שהוא נוטה לחזור, לעיתים בלי סיבה ברורה. ברור לי שזה מתסכל ומכאיב ואולי גם אין כוחות להתמודד איתו שוב. אבל נשמע לי שלשם כך קבעת פגישה טיפולית, ולא ברור מה קרה בה אבל נראה שיצאת מאוכזבת, מרגישה שאת עוד אחת ברשימה שלה. בעצם שהכאב שלך לא ממש נגע בה. ובכל זאת אני חושב שלמרות התסכול, והתחושה שלא אכפת לה חשוב שתנסי לשתף, לדבר על מה שכואב לך. בנקודה זו בה הכוחות שלך יורדים את זקוקה לכתובת עבורך. אני לא חושב שמאמירה אחת ש"את מיוחדת" יקרה משהו כפי שאת אומרת. אבל לדעתי גם המטפלת לא חושבת כך, אבל אולי המחשבה היא שבאופן הדרגתי תוכלי לראות דברים, ובעיקר את עצמך מעוד נקודות מבט, מיטיבות יותר, דבר שיוביל להפחתת הדכאון בסופו של דבר. לילה טוב, ומקווה שתמצאי את הכוחות להתמודד עם הגל הזה של הדכאון, דרור

אני בת 25, ויש לי חבר 7 שנים. התארסנו וקבענו תאריך לחתונה לעוד 3 חודשים... ארגוני החתונה היו מלווים במצבי רוח ובלחץ שלדעתי אופיינים להרבה זוגות. בכל מקרה מה שקרה, בתמציתיות, חבר שלי אמר לי שמשהו קרה לו, משהו פנימי, לא יודעת איך להסביר את זה אבל הוא לא בטוח שאנחנו מתאימים.הוא אומר שהוא מאד אוהב אותי אבל הזוגויות שלנו לא טובה. הוא צודק בעניין המין- אנחנו לא מקיימים יחסי מין כמעט בכלל. אני לא אוהבת מין, לא עברתי טראומה והכל אצלי תקין. אני אמרתי לו שאני מוכנה לעבוד על העניין יותר. אי שבורנ מאז שהוא אמר לי את זה. עדיין לא סיפרתי למשפחה כי זה ישבור אותם, ובכלל זה מאד מביך. לעולם לא דימיינית את עצמי במצב הזה, זה תממיד סיפורים שקרו למישהי... לא לי. הוא אמר לי שהוא עובר תהליכים פנימיים עם עצמו, שהוא לא יודע אם הוא מסוגל לעשות אותי מאושרת (אני אדם פסימי קצת) . הוא אומר שהוא מרגיש דיכאון. מפריע לו שהוא אף פעם לא בכה בחייו. הוא אומר שהוא הדחיק את כל מה שקרה לו בחיים ועכשיו הכל עולה והוא חש שהוא משתגע. הוא הלך השבוע לפסיכולוגית שהיא גם יועצת זוגית ברוך השם הוא אמר שהיה לו ממש טוב. צפויה עוד פגישה שבוע הבא יחד איתי. כ"כ קשה לי ואני לא יכולה להגיד לו כמה אני שבורה ופגועה, לא רוצה להכביד עליו יותר. כל הזמן המשפחה שלי שואלת אותי מה התקדם בארגוני החתונה. בעוד שחבר שלי אומר לי שאולי נדחה אותה בשנה, שנחשוב על זה. אין לי אף אחד לשתף אותו בכאב שלי. כמה דחויה ובודדה אני מרגישה. אני יודעת שהיה חסר הרבה במעאכת יחסים אבל אני מוכנה להשתנות. זה לא העניין. העניין הוא מה שעובר עליו. הוא נראה בדיכאון ומוטרד. הוא סיפר לי שהשבוע הוא אכל אוכל לא כשר (הוא היה בעבר דתי ומאד הקפיד על כשרות גם כחילוני) - הוא אמר שהוא הרגיש שהוא צריך לעשות את ה"טקס" הזה. מה עלי לעשות? אנא עזרתכם.

שלום לך, ראשית אני רוצה לומר שאני מאוד יכול להבין את מה שעובר עלייך. להתמודד עם ההרגשה הלא פשוטה של מחשבה שנייה על חתונה. אבל, כמה שזה קשה ומביך להתמודד עם הסביבה במצב כזה, עדיין זה נראה לי נכון לבחון האם חתונה באמת מתאימה בזמן הנוכחי. את מתארת בעיות בקשר ביניכם שזקוקות לטיפול ובירור. יתירה מכך את מתארת קשיים מאוד גדולים מהם סובל החבר שלך. עצתי לך היא למקד את תשומת הלב בשתי הנקודות הללו, כפי שכבר התחלתם. באשר למשפחה והחברים, נסי להסביר להםאת הדברים כפי שהסברת כאן. אם יבינו מה טוב אם לא, עדיין תדעי שהחיים שלך והאושר שלך בהמשך הדרך חשוב יותר. ולכן חשוב שתתחתני עם אדם שטוב לך איתו ושאת יודעת שטוב לו איתך. שיהיה לך בהצלחה בדרך החשובה אם כי לא פשוטה שאת עומדת לעשות, דרור

שוב אני , שוב רק כדי להסביר . שרע לי , שקשה ,שהשבוע עדיין לא התחיל וכבר אני רוצה שהוא ייגמר , בעצם.. אני רוצה שהכל ייגמר, היום נסעתי במכונית וחשבתי , כמה נחמד אם מישהו ייכנס באוטו שלנו ככה רק מהצד שלי.....זה הפחיד אותי שאני חושבת כך, אני לא רוצה לחזור לשם, למחשבות האלה , להרגשה הזאת.דיייייייי

ולי רע ופשוט אני טסה על 140 קמ"ש כמו מטורפת במצבים אלו(אובדנית לצערי מסכן עוד אנשים)

החיים זה סיוט וכמו כל סיוט טוב הם לעולם לא נגמרים......

שלום לך, יש לי כמה שאלות? (ואשמח את תעני גם להמשל של ACTING OUT). -איך פסיכולוגים עוברים ממטופל למטופל, מסיפור לסיפור, בלי הצורך בהפסקה- בניקוי ראש. לפחות אצל המטפלת שלי, אין הפסקה. אני ממתינה בחדר ההמתנה וברגע שזה לפני יוצא, אני נכנסת.?!!! (איך אני יודעת שהיא כולה איתי, ואינה עדיין עם אותו סיפור שהיה לפני!! -האם כל הפסיכולוגים חייבים לעבור טיפול? האם הם מרגישים את זה באמת? או שזה רק סוג של הדרכה? -האם פסיכולוגים הופכים לתלויים במטופלים שלהם? בסיפורים שלהם? האם הם מצליחים להתנתק רגשית או שדברים נשארים? האם גם יש מקרים שמטפל ממתין לפגישה השבועית עם מטופל מסוים כמו שהרבה מטופלים ממתינים (אבל לא בגלל אהבה או קשר רומנטי אלא מתוך אכפתיות)? ואם כן, האם חייבים לעבור טיפול או הדרכה? או שעובדים על עצמם? והאם חייבים להגיד את זה למטופל? -למה כשמטופל מבקש חופש מהטיפול, הדבר נחשב לבריחה. אבל כשהמטפל מודיע על חופש, המטופל חייב לקבל את זה, להסתדר לבד (אחרי שעודדו את רגשי התלות, ההתמסרות....) אפילו אם זו התקופה הכי קשה בטיפול. כי פשוט זה הזמן לחופשתו של המטפל?? תודה

שלום אאא, אנסה לענות לפי הסדר. ברוב המקרים, פסיכולוגים דואגים שלא תהיה 'התנגשות' בין המטופלים, גם כדי לאפשר לעצמם איזה ת??ווך בין מטופל למטופל. לפעמים, בעיקר במקומות ציבוריים, אך לא רק, העומסים הכבדים מכתיבים התנהלות אינטנסיבית יותר, והמטפל מתרווח רק אחרי שניים או יותר טיפולים. זה אמנם לא המצב האופטימלי, אך הוא אפשרי. מטפלים מנוסים יכולים לעשות את הפרדה הנדרשת. פסיכולוגים נוטים לייחס חשיבות רבה לטיפול פסיכולוגי, ולכן נדיר למצוא פסיכולוג שלא עובר או עבר טיפול בשלב כלשהו בחייו. בטיפול האישי שלו, הפסיכולוג הוא מטופל לכל דבר, ולא מדובר בהדרכה. פסיכולוגים אינם אמורים לפתח תלות במטופלים שלהם, ועליהם לעשות הכל כדי להישאר קשובים לצרכי המטופל גם על חשבון הצרכים שלהם עצמם. אם פסיכולוג חש שמתפתחים אצלו תהליכים המפריעים לו לתפקד כמטפל טוב, עליו לדון על כך בהדרכה שלו, ובמידת הצורך להפסיק את הטיפול ולהעביר את המטופל למטפל אחר. פסיכולוגים רבים, גם מומחים וותיקים, מקבלים (או קונים) הדרכה בתדירות זו או אחרת. ככל הידוע לי אין הכרח ליידע את המטופלים על כך, מאחר שזה עניין שבשגרה. מטפלים ומטופלים כאחד זכאים לצאת לחופשות, כחלק משגרת חיים מבורכת. חופשה מתוכננת לזמן קצוב, עליה מודיע המטופל מראש, אינה נחשבת בריחה מטיפול. מקווה שלא נותרו סימני שאלה, ואם כן, דרור יהיה כאן ממחר. ליל מנוחה ליאת

האם ניפוץ ושבירה של חפצים בבית נחשבת לאלימות בענייך ? גם אם זה לא מכוון באופן ישיר כלפי או כלפי מישהו מהילדים, אבל נעשה בעת התקף זעם. האם החוק מחשיב זאת לאלימות ואם כן, איך מתמודדים עם זה?

אך כעו"ס במרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה ברצוני לענות לך: זו אלימות!!!! גם בעיניי החוק. האם זה שהוא זורק חפצים מפחיד אותך? (אני מניח שכן, ובצדק), האם את מנסה למנוע זאת בכל מיני דרכים? (אני מניח שכן, ובצדק) - זריקת ושבירת חפצים זו אלימות שגורמת לך לרגשות פחד, מצוקה וטרור!!!! את כותבת ש"זה לא מכוון באופן ישיר כלפי או כלפי מישהו מהילדים". פיזית זה לא מכוון כלפיכם, אך מה עם ההיבט הנפשי?! האם הוא יוצא החוצה, למקום שאף אחד לא רואה ושומע אותו, ושם זורק חפצים? או משתולל בבית, מולכם? האם בעבודה הוא משתולל ושובר חפצים? (אני מניח שלא). האלימות נבחרת בקפידה גם מבחינת העיתוי, המקום בו היא מתרחשת ועוצמתה. ולגבי ההתמודדות: מבחינה חוקית את יכולה להגיש תלונה במשטרה ואז תפתח חקירה וייתכן שהוא יורחק מהבית ואולי יפתח לו תיק פלילי (כי אלימות זו עבירה!!). ישנה אפשרות להוציא צו הגנה - זהו צו אזרחי (ללא פתיחת תיק במשטרה). עלייך לגשת לביהמ"ש השלום/לענייני משפחה ולבקש למלא טפסים להוצאת צו הגנה (אינך צריכה עו"ד). באותו היום יתקיים דיון במעמד צד אחד (כלומר רק איתך). בדיון תסבירי לשופט/ת מדוע את מבקשת צו הגנה. בד"כ הצו ניתן ל- 30 יום. לאחר שבוע מתקיים דיון במעמד שני הצדדים (איתך ועם בן זוגך) בו תנתן לבן זוגך האפשרות להגיב. צו ההגנה יכול לכלול הרחקה מהבית ואיסור להתקרב אלייך (ואולי גם לילדים), איסור יצירת קשר בכל דרך שהיא, איסור להטריד ועוד. את הצו ניתן להאריך עד 90 יום (מעבר לכך זה תהליך מורכב יותר בו תצטרכי עו"ד). בכל מקרה אני ממליץ לך לפנות למרכז לטיפול באלימות במשפחה באיזור מגורייך. הם יוכלו לסייע לך בהתמודדות עם האלימות (הם לא ידווחו על האלימות במידה ואין אלימות כלפי הילדים). מאחל לך שתעשי הכל כדי להפסיק את האלימות שאת וילדייך חשופים לה. בברכת חג פסח רגוע את מוזמנת לפנות אליי במייל בכל שאלה זיו סופר, עו"ס

למתלבטת אני מניחה שהמידע הרב שסיפק זיו, סייע לך בהתלבטות לגבי הגדרת ההתנהגות כאלימות. מעבר להיבט הנפשי שעליו הרחיב זיו , ניפוץ ושבירה (בזדון) של חפצי בית הינם עבירה פלילית על פי חוק ומוגדרים כ- "היזק בזדון לרכוש" , מן הטעם כי חפצי הבית מהווים "רכוש" המשתייך (חוקית) לשני בני הזוג וברגע שמי מהם מזיק לחפץ כלשהו הוא פוגע גם ברכוש של בן זוגו. מעבר לכך, אני מניחה כי דפוס התנהגות שכזה תורם ליצירת אוירה של פחד וטרור בבית ועל בסיס זה ניתן לפנות להוצאת צו הגנה . בכל מקרה כדאי לפנות לייעוץ של עו"ס במסגרת מרכז לטיפול באלימות במשפחה , במחלקת הרווחה של מקום מגורייך ניתן לגבי פרטים על כך . חג חרות שמח.!!

כמה היא קשה הרגשת הבדידות. אף אחד לא מבין אותה אלא מי שמרגיש או חי אותה!! אני ממשיכה להסביר לה אותה, והיא ממשיכה לטעון שאני גורמת את זה לעצמי??? כמה ימים בשבוע אפשר לקום ולא למצוא מישהו להגיד לו "בוקר טוב". כמה ימים אפשר ללכת לישון בלי להגיד למישהו "לילה טוב". חשבתם פעם, על משמעות המונחים האלו, כמה הם פשוטים אבל עד כמה הם חשובים בחיינו. כמה קשה לא למצוא בבית מישהו כשאתה חוזר הביתה. הבית ריק, חשוך, קריר, וששששקקקקטטטטט. עד כמה אפשר לבקר חברים בשבוע, בכדי לשבור את הבדידות!!! כמה קשה לשבת לאכול ארוחה בסוף השבוע לבד!!! והכי קשה כשאתה יושב לפני החג ומחכה שמישהו יזמין אותך לארוחה!! והכי הכי קשה כשאתה רואה משפחות מטיילים בחג, ואתה מסתובב לבד כמו כלב שנטשו אותו.... ויש עוד המון המון....דברים שקורים כשאתה לבד, ואין לך מה לעשות בעניין. (או שיש לך אבל זה יקח לך עוד הרבה זמן להשתחרר ממנו ואז לא ישאר לך הרבה זמן להרבה דברים שרצית כל חייך) עד כמה יכולים החיים להיות אכזריים????

בדידות זה דבר כל כך כואב..........כל כך מזדהה איתך......לרצות להיות נאהב על ידי בת זוג(או בן זוג) לשאוף להמתנה לטלפון שיתקשר.......לחוש אהבה וחיבה....מבין אותך...

לילה טוב, בדידות אכן יכולה להיות אכזרית. הכאב והמצוקה נשמעים היטב מבעד לשורות המודגשות שלך. בדידות אינה תמיד קשורה למספר האנשים הנמצאים סביבך. אפשר להיות בודד מאד גם כשאתה מוקף אנשים. הבדידות יכולה להיות מכאיבה אף יותר, כשמצטרפת אליה החוויה של "לא מבינים אותי". לפחות אצלינו, זכית לתגובה של הבנה והזדהות (תודה למיסטר בלו שלנו, שקשוב כל כך לצערם של האחרים). החיים, חביבתי, יכולים להיות מאד לא קלים. את מכירה אותי מספיק זמן כדי לדעת עד כמה אני מאמינה בכוחם של אנשים לפעול לשינוי. אני זוכרת כמה קשה לך להתמסר גם למגעה הרך של הפסיכולוגית. אם תצליחי שם, אולי משהו במעטה הקשוח של הבדידות ייסדק, ויאפשר לעוד ידיים מושטות לפגוש אותך. החזיקי מעמד בינתיים, ובואי אלינו יותר. כאן תמיד יימצאו אנשים חמים עם לב רחב שלא ישאירו אותך זמן רב לבדך. ליאת

אני בשנות העשרים לחיי, והתחלתי טיפול פסיכולוגי לפני כחודשיים. יש לי בעיה שמציקה לי מאד הקשורה ליחסי מין- יש לי קשיים בחדירה ואני לא מצליחה להגיע לסיפוק מיני והנאה ביחסי מין עם בן זוג, דבר המביא לתסכול רב. יחד עם זאת באוננות עצמית או ע"י בן זוג- אני מגיעה לסיפוק מיני. יש לי מספר שאלות: -האם יש כאן בעיה פסיכולוגית? -האם עלי להפנות את הבעיה לפסיכולוגית? -האם היא צריכה להיות בעלת הסמכה מסוימת?ההסמכה שלה: פסיכולוגית קלינית מומחית. -האם עלי להיוועץ עם פסיכוסקסולוג? -האם כדאי ללכת לטיפול סרוגייט? -מהו הטיפול המתאים? -מהם השלבים שיש לעבור על מנת לקבל סטטוס של פסיכוסקסולוג? אנא ייעוצכם תודה רבה נורית

שלום נורית, הבעיה שאת מתארת יכולה להיות עם מקור פסיכולוגי, אך יכולה בהחלט להיות גם בעלת היבטים פיזיולוגיים. פסיכולוגית קלינית מומחית עם ניסיון בטיפול בהפרעות מיניות בהחלט יכולה להיות כתובת, אבל מניסיוני, עם סוג הבעיה שאת מתארת עדיף להגיע לפני כן לאבחון במרפאה לטיפול מיני, דוגמת אלה של איכילוב או תל השומר. אם תפני אלי למייל האישי, אוכל להמליץ לך על מרפאה שהוכיחה את עצמה עם מטופלות שלי, ולספר לך מעט יותר על אופי הטיפול. בברכה ליאת

שוב שלום ליאת מנדלבאום ותודה על תגובתך, פניתי אליך למייל האישי, אך לא קיבלתי מענה. התוכלי לרשום כאן את הפרטים? תודה רבה נורית

ערב טוב, המטפל שלי חושב שאני בדיכאון (כנראה דיסיתימיה) ואני לא חש כך. בעבר הייתי שרוי בדיכאון וכעת לא. עצם העובדה שהוא אמר לי את זה, דבר זה מעיק ומעיב עלי. אודה על תגובתך. אבי

אבי שלום, לפי דעתי אם אינך חש בדיכאון,זה דבר טוב,ואינך צריך 'לחפש את הצרות מתחת לאדמה',אפילו אם המטפל שלך אמר לך זאת; מה שמשנה זו הרגשתך בלבד,וכפי שכתבת אתה בטח יודע מה זה לחוש בדיכאון,זה לא דבר שאומרים לך ואז אתה חש אותו,זו תחושה קשה לתיאור,שלא מאפשרת לנהל אורח-חיים רגיל ו'נורמאלי',זה חוסר חשק לחיות וויתור על הכל,ובפירוש זה לא דבר שנגרם ע"י מילה מסויימת; זה או שאתה בדיכאון או שאתה לא,אם אינך סגור בבית,נמנע מקשר עם אנשים,אין לך חשק לראות אף-אחד,אז איך יתכן שאתה בדיכאון? למרות שאולי יש דברים שלא כתבת כאן (כמו: אם אתה באמת פעיל ולא מדוכדך),שהם יכולים להצביע על דכדוך,ואולי לכן המטפל שלך אמר זאת.זו דעתי,לפחות.

שלום אבי, דיסתימיה, בניגוד לדיכאון שחווית בעבר, מתאפיינת בדכדוך מתמשך, כמעט כרוני, הצובע את הקיום שלנו באפור. בדומה לזמזום קבוע ההופך לרעש רקע לא מורגש, כך גם הדיסתימיה יכולה להפוך כמעט למאפיין אישיותי, מבלי שתחדור במלואה לחוויה המודעת. לעיתים, כדי לא להתמודד עם החווייה המלאה של הדיכאון, מופעלים מנגנונים של הקהייה ובידוד, המשאירים את הדיכאון בפריפריה. נסה להתבונן באבחנה שהוא הציע באופן ענייני, ולבחון יחד איתו מה ניתן לעשות כדי לשפר את מצב הרוח. אחרי הכל, האבחנה שלו ניתנת על סמך הדיווחים שלך, ולא עפ"י ניחוש, אז מה זה חשוב איך קוראים לזה... אם הצלחת להביס את הדיכאון בעבר, סיכוייך טובים גם הפעם, יהיה האויב אשר יהיה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, הצחוק הוא שבמקרה מפני שאני מתעניינת בפסיכולוגיה אני קוראת כתבות וכאלו אז נכנסתי לפורום לקרוא כל מיני דברים.ומצאתי את עצמי רושמת לך: אז ככה אני לא יודעת אם תוכלי לעזור לי או לא ליישב לי מעין מצב של סימן שאלה בחיי אבל אשמח אם תנסי: אני בת 23 והחלום שלי זה להיות פסיכולוגית ולהתעסק בתחום, אבל יש לי דילמה. אני לא יודעת אם ללכת ללמוד במכללה מכללת ת"א יפו לצורך הדיון, או אונברסיטה כזאת או אחרת הבנתי ממה שאני קוראת בכלל האתרים שעוסקים בפסיכולוגיה שנורא קשה להיכנס בארץ לתואר שני, ואני מפחדת שאם אלך למכללה אכשיל את עצמי בעתיד. אני לא יודעת על מה מסתכלים בתואר השני על ציונים? על מקום מאיפה הגעת? אם זה מכללה או אונברסיטה,הדרך הקלה בעבורי זה להיכנס למכללה, או לדחות לימודים בשנה ואז להיכנס לאונברסיטה בעזרת השם כמובן.. :) אני אובדת עצות ואני לא מחפשת לבחור בחיים בדרכים הקלות בשביל לקדם את עצמי או את הרצונות שלי, העניין הוא שאני באמת לא יודעת מה לעשות ולהיכן ללכת, ובגלל שאני יודעת שאין חכם כבעל ניסיון אני פונה אלייך בתקווה שתוכלי לייעץ לי מנסיונך. אני שולחת את סליחתי למי שקורא את ההודעה הזאת, כי אני מתארת לעצמי שאתם מרגישים כי חייכם למודי סבל והבעיה שלי היא בעיה שולית, אני מאחלת לכם שתדעו ימים טובים יותר. ואלייך ליאת מקווה שתוכלי להשיב לשאלתי. שיהיה לכולכם חג שמח ושבוע טוב ותודה רבה.

מורן שלום, אינך צריכהכ לבקש סליחה על שום-דבר,ואין 'בעיה שולית' ו'בעיה חשובה',אם הבעיה שלך מטרידה אותך ואת מנוחתך,אז היא 'בעיה' ככל בעיה,וטוב שהתייעצת על כך עם ליאת,כי זכותך-כמו שזכותו של כל אחד אחר כאן - להתייעץ כאן בכל בעיה 'שעולה על הפרק'. חג-שמח, משתנה

מורן יקרה מאד מקל מאד לקרוא כאן בפורום גם הודעות כמו שלך ולא רק הודעות של כאב ותרכיז של רגשות קשים. כל התלבטות ראויה להתייחסות מבלי לנסות לקבוע ולמדוד את הסבל והייסורים שמסביבה. לזה ולזה יש מקום. תודה לך ממני

שלום מורן, השאלה שלך רלוונטית מאד, מאחר ומסלול ההכשרה של הפסיכולוג הקליני ארוך, מפרך ומשופע מהמורות. את צודקת - מאד קשה להתקבל למגמות הקליניות, ובכלל ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה. ברוב המקרים, תהליך המיון לתואר שני כולל התייחסות לממוצע הציונים מהתואר הראשון, לציון במבחן המתא"ם (מבחן על כל החומר של התואר הראשון, כולל אנגלית וסטטיסטיקה), המלצות והתרשמות מראיונות הקבלה הנערכים בכל אוניברסיטה במתכונת מעט שונה. סטודנטים העומדים בדרישות הקבלה הללו, מגבירים את סיכוייהם להתקבל, ובכללם גם תלמידי מכללת ת"א-יפו שבהחלט מגיעים לתארים מתקדמים באוניברסיטה. יש לציין שגם במכללת ת"א פועלות כבר מגמות לתואר שני בפסיכולוגיה, ותנאי הקבלה אליהן גבוהים למדי גם הם. מאחר ומדובר במסלול ארוך מאד, לא הייתי מציעה לך לעכב את הלימודים בשנה, אלא להתחיל במרץ, ולשקוד על ציונים מעולים. מניסיוני, מי שנחוש ומצטיין בלימודיו - הדלתות לעולם פתוחות בפניו. בהצלחה ליאת

אמא שוטפת כלים זה מקסים בעיני. זאת פעולה. ועוד פעולה חיונית... וזה לא להיות במצב מאוזן. טפשי, אני יודעת. אבל עדיין מקסים. חשבתי ללכת לשטוף. איזה מזל שחיכיתי קצת... ליאת, חג שמח! נורית

תודה שכתבת, חג שמח, יקרה!

נוריתי אהובה, לחייך או לדמוע (מהתרגשות)? את בכלל מרשה לי (להתרפק אתך על התמונה היפה הזו)? אמא שוטפת כלים זה מקסים. גם בעיני. באמת מזל שחיכית! נויה

מקסים, נורית. כל כך לא טפשי... אני נזכרת בה המון, באמא שלי, כשאני עושה את ההכנות לפסח. מנקה, מבשלת... רואה את ידיה ביד?י, את התנועות הדומות... אח, כמה הייתי נותנת כדי לראות אותה בפעולה... קשה עם הגעגוע הזה בפסח... הדר

נורית, ההודעה שלך נוגעת ללב בצורה יוצאת דופן. קראתי אותה, וכמו נויה, לא ידעתי אם לחייך או לדמוע ופתאום נזכרתי, בפעם הראשונה שנגעת בי כאן בפורום. זה היה ממש לפני שנה, באיזור פסח. כתבת שם על הזדמנות נדירה, בה אמא שלך הרגישה אותך נסערת, קראה לך, חיבקה אותך והביאה אותך לדמעות. נדמה לי שזו היתה אחת הפעמים הראשונות שהגבתי לך כאן. אז שוב פסח, ושוב המשפחתיות הזו שגורמת לנו להתרגש מהדברים הכי קטנים, או להתגעגע אליהם במידה שאינם כבר. פסח שמח :- ) יעלה

לא יכולתי להתאפק ולמרות איחורים מטורפים בהגשה והשעה המאוחרת, האצבע על העכבר הגלישה אותי לנבכי פסח דאשתקד :-) גרם לי להתגעגע לתקופות שעוד לא הייתי בהן ... איך לא התחלתי טיפול לפני שנה, איך?! :-) אתן מופלאות. כולכן. חשבתי לי אם יש דבר כזה להתגעגע לעתיד.. אבל אז נזכרתי ש'כמיהה' זו המילה שאני מחפשת.. :-) (לילה, סליחה..) כתבתי ומחקתי. התכוונתי לאחל שפסח יחליף געגועים בכמיהות. אבל אין תחליף לגעגוע..אז למה לא גם וגם בעצם? אז אני מרימה כוסית מוקדמת (הראש כבר סחרחר מעייפות אז זה דווקא מתאים).. לגעגועים רכים וכמיהות מרעננות וייצריות (כן, קצת יצר, מה יש!) שנה טובה, לילך.

נוריתי, בנות, מי שחווה אובדן, קשוב אל רגעי הקסם הקטנים, הבנליים, של הקיום. אמא שוטפת כלים, מקפלת כביסה, גוררת רגליים עייפות אל הקומקום, מדליקה בוילר. מי שמוכן לחכות קצת, תמיד מרוויח. תרגישו טוב (עוד לא אומרת חג שמח) ליאת

שלום , בביתי מטרידים אותי על רקע כפייה דתית . אתמול הפעלתי מכונה לפני כניסת השבת , וסגרתי אותה בטרם מדליקים נרות שבת . ומה שזה גרם שלא נדע מצרות .. למרות שלא חיללתי את השבת . אני אדם חילוני מתגורר עם אחותי ( השומרת ) , ואבי השומר שבת . אימי לצערי הגדול נפטרה בשל מחלה , אבל גם בזה אחותי מאשימה אותי , כי העובדה שאני לא שומר שבת גורמת אסונות בבית ( לטענתה ) . אבי מאיים עלי לא לתת לי חלק בירושה למרות כל העבודה שאני עושה למענו ובבית , מאותה סבה . בנוסף הוא מסיט את אחותי נגדי בנושא יש לציין שאותה אחות בעבר עברה משבר נפשי על רקע מחשבות גדלות הקשורות לדת ( חשבה שהיא משיח ) , והיא אושפזה במחלקה פסיכיאטרית על רקע מצב זה . אבי אתמול עודד אותה בהתרסה נגדי , דבר שלדעתי חמור בפני עצמו . מה כדאי לעשות ? יש לציין שאנו משפחה מסורתית בלבד ולמרות זאת יש לי הרגשה קשה ושל לחץ וייאוש מהנושא , כי האמת שאני חילוני ורוצה להישאר חילוני . בברכה ניהול

שלום רב, איני יודעת בן כמה אתה, אך זהו פרט חיוני וחשוב, ובהתאם לו אפשר לנסח טיוטת פתרון. משהגענו לבגרות, גם ללא מחלוקות דתיות קשה מאד להמשיך ולהתגורר בבית ההורים ללא קונפליקט. מגיע שלב בו אדם אמור לבנות לו חיים משלו, התואמים את תפיסת עולמו ואמונותיו, בנפרד מאלה של הוריו. בה במידה, מגיע שלב בו ההורים רוצים לחיות בשלווה את חייהם, מבלי לשלם מחירים של אי נוחות ופשרה. כשהילדים מגיעים לפרקם, למרות הפיתוי של הנוחות הכלכלית, מוטב להפריד את משקי הבית לרווחת כולם. לטעמי, כל עוד אתה נמצא בבית אביך, עליך לכבד את מנהגיו ואמונתו. אם ברצונך לקיים אורח חיים חילוני אני מעודדת אותך בחום לחפש לעצמך דירה בנפרד, ולבנות לעצמך חיים עצמאיים כראות עיניך. בברכה ליאת

נמאס לי מכך שלא מבינים שאם אני צריכה לצאת למקום כלשהוא,איני יכולה לנקות קודם - אפילו לא לשאוב שטיחים,כיוון שלא 'אתלכלך' ואז אלבש 'בגדים נקיים' ליציאה לרחוב,ואם אצטרך לעשות זאת,אז אצטרך להתקלח לפני-כן; אך לא נראה לי שבני-משפחתי כ"כ קולטים עיניין זה,ולכן (כיוון שאנחנו ב'ניקיונות פסח' המעצבנים) כועסים עליי שאיני יכולה לעבוד לפי הסדר שהם רוצים,ונמאס לי מזה,כי אני סובלת מכך ואף אחד לא מבין מה באמת עובר עליי. גם כל הקטע של 'ניקיונות פסח' שנוא עליי ביותר,ואני מתביישת לומר,אך בזמן האחרון גם החגים בכלל וליל-הסדר בפרט שנואים עליי,למרות שפעם אהבתי אותם נורא,גם כיוון שתמיד יש ריבים איפה ועם מי עושים את הסדר,ואם זה אצלינו אז 'סיטו הבלאגן והלכלוך' מתחיל,ואם זה אצל אחרים אז חייבים לרוץ לחפש מתנות מספיק טובות,וגם בסדר עצמו כולם יתחילו לשאול - את כבר עובדת?מה את עושה וכו',ואם לא - אז כולם ירחמו עליי בטח ויתנו לי עיצות מה לעשות,וואולי השיחלות איתם יעיקו עליי; אני שונאת להיות בחברת הרבה מאוד אנשים ו'לשחק אותה' כל הזמן,וחג פסח הוא 'חג המשפחתיות'.לא יודעת מה קורה לי,אולי ההורמונים (לפני מחזור) משפיעים עליי עוד יותר -לרעה; אני פשוט יודעת שאין לי כוח יותר לכלום - אני מרגישה מותשת - נפשית ופיזית.

וגם...עכשיו קרה לי 'דבר נוראי' עבורי,שאיני יודעת אם קשור לכדורים או לעובדה שאני לפני מחזור,אחרי חודשים שנמנעתי מכך,לא הצלחתי לעמוד בפני מעדן טעים שהביאו לי, שאומנם בכמות קטנה,אך כעת בטח הרסתי את הדיאטה שלי,וזה מייאש אותי; אומנם נהנייתי אך עכשיו אני 'אוכלת את הלב' על כך.

משתנה, לא נורא.. לפעמים בדיאטות חשוב פה ושם גם לצ'פר את עצמנו בדברים שאוהבים. לסתום איזו תאווה לפני שתגדל למרמור שיתפרץ לא על מעדן אחד, אלא על 15 מעדנים! אז איך שאני רואה את זה, השקטת תאוונת וזה רק לטובה. ההתאפקות בכל זאת נאגרת איפשהו..חשוב לשחרר לה פה ושם איזה צ'ופר קטנטן שניתן על התנהגות טובה, או על תחושה קשה. משהו מוו?סת. מעדן נשמע לי לא מזיק מדיי. חוץ מזה שמגיע לך! על השינויים שבדרך ועל מתחי ליל-הסדר המתקרב.. שיהיה חג שמח ונעים לילך.

ערב טוב משתנה, ניקיונות חג הפסח יכולים להוציא משלוותם גם את חסוני הנפש. ליל הסדר זו כבר משימת-על, המאתגרת אנשים, נשים וטף. לא כולם בנויים לשאלות חטטניות של דודים עם רצון טוב, וזו, כנראה, הסיבה לכך שהטרמינל בנתב"ג שוקק חיים בימים אלה. הבשורה הטובה היא שזה פשוט נגמר בעוד כמה ימים. בענייני דיאטה אני לא מבינה גדולה, אבל אין לי ספק שבלי מעדן מתוק מפעם לפעם ניטל הטעם לחיינו. כשאני מסתכלת בדאגה מסויימת על אזורים מפותחים במיוחד שאני מגלה פה ושם בגופי, אני מתנחמת באמירה "לפחות היה טעים". ותרדי מהכדור המסכן. הוא לא אחראי לכל הרעות החולות. גם עם תרופות נוגדות חרדה נשארת לנו שליטה מלאה על חיינו ועל מה שנכנס לנו לפה. כנראה שנגזר על כולנו לנהוג זהירות יתרה בחג הקרוב. קניידלך זה משמין? ליאת

ניסחת בצורה כ"כ אמיתית ומבדרת,את מחשבותיי,בעיקר לגבי 'הדודים החטטניים', וגרמת לי לחיוך על הפנים - שזה לא דבר שיגרתי אצלי בזמן האחרון.

היי א. כבר אמרתי שאני לא קרובה לאדם כזה. ב. ברור שהכוונה לאדם שמכה את משפחתו ואת קרוביו לא לאדם שמכה פורץ. ורציתי לדעת מה מאפיין אדם כזה, זה הכל לידיעתי האישית. זה הכל...

שלום מיכל, א. אני שמחה שאינך מעורבת במקרה של אלימות. ב. מה שמאד ברור לך, לא תמיד ברור באותה מידה למי שקורא את הדברים ממרחק. אדם אלים מתאפיין בסף תסכול נמוך, בקושי לווסת את רגשותיו ובקושי לשלוט בדחפי התוקפנות שלו. ייתכנו גם מרכיבים אישיותיים ספציפיים, אך הללו משתנים, מבנית ואיכותית, מאדם לאדם, וקשורים להיסטוריה הפרטית שלו כילד וליחסים שלו עם האחרים המשמעותיים בחייו. בברכה ליאת

Dear Liat, Sorry to have become a pest- 'nudnik' AND only hope you don't mind my constant correspondence but uptil now I have found comfort in your words I shall attend my first session of counselling next week AND in the meantime have started taking a mild dosage of Lorivan just to help me from breaking down. This was given to me by my GP . . So far I find it helps me to remain calm AND not feel as'tortured' as before. I do not want to become dependent on medication but feel that at present I need a'crutch' MY daughter has become rather dictatorial in her approach at insisting she come to one of my later counselling sessions too. I just listened quietly as I don't have the strength to fight AND don't want to- am I responding correctly?

ערב טוב קארן, ההחלטה להגיע לטיפול היא החלטה חשובה מאד, ובמקרה שלכן היא עשויה להיות 'פורצת דרך'. עם כל הכבוד לבתך, טיפול פסיכולוגי הוא עניין אישי מאד, ואינך צריכה להסכים לדרישתה. אני סומכת על המטפל שלך שיוכל להנחות אותך כיצד לפעול, ואיך להציב גבול ביעילות. עד לפגישה הטיפולית, נסי לא להיכנע למניפולציות או איומים. אם הלוריוון מסייע לך כרגע, זה טוב, אולם עליך לזכור שמדובר בכדור שיכול ליצור תלות, ומוטב להחליפו בהמשך בכדור ממשפחה אחרת, בהתאם להמלצת המטפל שלך, או לוותר עליו לגמרי. אני מאחלת לך חג שמח למרות הכל, מלא שמחה והתחדשות. ואל תשכחי לעדכן ליאת

שוב שבת ואני מציק באותה תקופה שהלכתי לזונה היה כל יום הסדרה סופרנוס שם יש את טוני שבוגד באישה הולך לזונות מבצע פשעים חמורים משאיר את הכל מאחור וממשיך הלאה תוך כדי זה הוא מזיק לעצמו פיסית סמים אלכוהול זונות.....אם את מכירה את הסדרה יש לו איזה בעייה מהילדות שגורמת לו להתעלף ולאבד את ההכרה כל כך קינאתי בדמות הזו של טוני על היכולות האלו ובעיקר על ההתעלפויות שקורות לו....שברגע אחד סולחים לו בני משפחתו על מעשיו ודואגים לו באמת.......בחיים שלי לא הערצתי אף אחד לא תוכנית טלוויזיה(טוב אולי צוות לעניין וקצת גיימס בונד(:) אבל הסדרה הזו ובמיוחד הדמות של טוני סופרנו הטיפוס העצבני שמזיק לעצמו ולאחרים ולא מסתכל לאחור והחן והאינטלגנציה שלו הקסימו אותי באותה תקופה הייתי מסתובב הרבה עם הרכב בתא למסיבות ובילויים והכרתי נשים סקסיות ומפתות ושהייתי מסתובב באוטו נשמע דבילי הרגשתי כמוהו בפתיח אין ספק שאהבתי לסדרה הזו גם הובילה אותי "לזרעותיה" של אותה זונה .......אני יודע שתגידי שהוא הולך שם לטיפול ולכן יש לו קצת מצפון זה נכון אבל הוא תמיד ממשיך הלאה ומבין שהעולם אכזר והוא מרשה לעצמו להתאכזר קצת לעולם רק שאותי המצפון הורג להתראות ושוב מצטער על ההפרעה...

היי מיסטר בלו, את הסופרנו'ס ראיתי בעבר רק פה ושם. לאחרונה רכשתי את כל פרקי הסדרה, ואני נהנית ממנה לאט לאט, כצ'ופר של לפני השינה. הקנאה שלך בהתקפי החרדה המעולפים של טוני, מאירה משהו שלא הרבינו לעסוק בו כאן. הרווחים האפשריים שאנו עשויים להפיק מסימפטום עקשני, גם אם הוא דרמטי ומפחיד במיוחד. במקרה של טוני, ההתעלפויות הביאו אותו אל הקליניקה, אך גם זיכו אותו באמת בהמון אהדה דאוגה מצד הסובבים. זהו חומר מעניין למחשבה, אצל כולנו. אני רוצה להזכיר לך, עוד, שאדם מצפוני מחוייב במידה של הגינות וסלחנות גם כלפי עצמו. צ'או ליאת

היי.. מחכה שתגיעי מתחילת השבוע... :-) רוצה לספר שסיימתי עם מועדי ב'. חלקם טובים, חלקם קצת פחות... אבל נגמר, ואני יכולה לנוח קצת בפסח :-) הטיפול ממשיך להרעיד לי את הקרקע מתחת לרגליים (ואולי זו רק אני שרועדת.. לא יודעת). אני מניחה שאני כבר יותר סומכת עליה. כשאני שם, אני אוהבת אותה נורא. בין הפגישות, חושבת ללא הפסקה על דרכים לברוח ממנה, מהטיפול. רוצה להגיע ולברוח באמצע פגישה, להגיע ולשתוק. כמובן שלא מחסירה פגישות. מחכה להן, לפעמים נראה כאילו הזמן מאט, כדי להרגיז... בסוף מגיעה ומדברת, מנותקת... איך מיישבים סתירה שכזו? היא אמרה שהתהליך יכאב. שסביר ותהייה החמרה בסימפטומים. אני מעריכה את הכנות, ואת זה שהיא לא מציירת את התהליך בצבעי פסטל רכים. אבל זה מפחיד. איך עושים החלטה מודעת של לוותר על ההגנות? ומה אם אני לא אוכל לעמוד בזה? שאלות בשעת לילה מאוחרת... נועם

ערב טוב נועם, כל הכבוד על סיום כל המועדים בהצלחה. יצאת מעבדות לחרות ביד חזקה ובזרוע נטויה. את שואלת באופן כה נוגע ללב, איך מוותרים מתוך החלטה מודעת על ההגנות? זה קשה, כי ההחלטה מודעת נמצאת הרחק ממקום משכנן של ההגנות. זו הולכת לשם, ואלה - בולמות בכל כוחן את מגמתה. מכאן בדיוק נולדים הכאב, הפחד, הסערה והדרמות של חדר הטיפול. אין בו, בחדר הטיפול, צבעי פסטל רכים. היא צודקת, המטפלת שלך. הנכונות להתקדם, עקב בצד אגודל, האהבה אליה, האהבה שלה אליך, הביטחון והאמון הגובר, ההמתנה לפגישות, הסקרנות, וגם (תתפלאי) ההתנגדות, כל אלה עושים את העניין לאפשרי עבורך. ובכל זאת, תנוחי קצת בפסח הזה. קצת בטלה עוד לא הזיקה לאף אחד. :-)) ליאת

רגע לפני שאת נעלמת... את כותבת לי, "הנכונות להתקדם, עקב בצד אגודל, האהבה אליה, האהבה שלה אליך, הביטחון והאמון הגובר, ההמתנה לפגישות, הסקרנות, וגם (תתפלאי) ההתנגדות, כל אלה עושים את העניין לאפשרי עבורך." ככה, מכניסה את האהבה שלה אלי כמשהו מובן מאליו. זה באמת ככה? מטפלים אוהבים את המטופלים שלהם? לא בטוחה עד כמה אהבה נכנסת פה (ותקני אותי אם אני טועה..) מהצד של המטפלת. בהקשר שלנו, של הטיפול, נראה לי שקשה איתי. עם כל מה שאני אומרת שם, לא יודעת אם ייתכן בכלל מצב שהיא אוהבת אותי. חזרתי עכשיו הביתה מהקולנוע. ראיתי את בופור. סרט שנכנס כמו אגרוף בבטן, מעלה דמעות והרבה מחשבות על חברות, על כאב, על סיטואציות בלתי אפשריות. על הקיום שלנו כאן. ישראלי כל כך... חג שמח, נועם

מבקש להעלות בעיה של היעדר ריכוז או קלות יתר בהסחת הדעת. לחלוטין לא מדובר בהיפר אקטיביות. היכן ניתן לאבחן ומהם הטיפולים האפשריים? תודה

ערב טוב, טווח קשב וריכוז מוגבל ומוסחות יכולים להופיע עם או בלי היפראקטיביות. זו לא עסקת חבילה. אבחון הפרעת קשה וריכוז במבוגרים יכולה להיעשות במסגרת מכונים פרטיים המתמחים בזה, בחלק מהמרכזים הרפואיים הגדולים (אני יודעת על תל השומר והדסה), בשירותי הייעוץ באוניברסיטה, וכמובן אצל נוירולוג או פסיכיאטר המצויים בתחום. הטיפול מותאם לקשיים הספציפיים של כל מטופל, ובדר"כ יכלול סיוע תרופתי, ואימון בניהול זמן והתארגנות מול מטלות החיים היומיומיות הנפגעות מן ההפרעה. ממליצה לך מאד ללמוד את הנושא קצת יותר באמצעות חיפוש בגוגל ("הפרעת קשב וריכוז במבוגרים"), ולצאת לדרך. בהצלחה ליאת