פורום פסיכולוגיה קלינית

ערב טוב ,דרור. לא יודעת מה עובר עליי. אני מבולבלת נורא. בכל מיני מובנים. בכל מיני בחינות. חיים לא פשוטים בכלל. מחר יש לי טיפול,מוקדם בבוקר. והבטן מתהפכת,לפני טיפול. אני בלחץ. לא רק מהטיפול,גם מדברים אחרים. לא עובר לי הלחץ. אתמול הייתי בלחץ וחתכתי חתך שטחי... נמאס לי מהחיים. סתם חרא של חיים.

חן שלום, נשמע שיש משהו שמאוד מלחיץ אותך בטיפול, אולי זו ההרגשה שדיברת עליה שמשהו ייצא שם. והפחד הזה מייצג את הקושי שלך בחיים בכלל, שנראים לך מבלבלים ולכן גם מלחיצים מאוד. כמו שכתבתי למטה, אני חושב שיש קשיים בחיים, וכרגע את מרגישה שלך יש הרבה במיוחד, אבל אולי את יכולה למצוא גם חלקים נוספים, בהם את מרגישה בטוחה יותר, פחות מבולבלת, ושבהם החיים נראים פחות רעים. אני מאוד מקווה שבטיפול תוכלי להרגיש יותר בטוחה ולמצוא מקום שיהיה ברור עבורך ומשם זה אולי יתפשט גם לחלקים אחרים בחייך. לילה טוב, דרור דרור

לא יודעת מה יש לי... חיים מבולבלים ,לא מובנים. מבחינת זוגיות בעיקר אני מבולבלת , אוף,לא חסרות לי בעיות בכלל. עכשיו התחלתי להתעסק עם זה... לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. וכל הבלבול משפיע גם עליו, יש עוד בנאדם במערכת יחסים הזאת,וקשה לי לחשוב עליו. כל כך הרבה הוא נותן מעצמו, לאחת כמוני. ואני לא שווה אותו. והבלבול לא רק קשור לקשר איתו, מבולבלת גם בתחומים נוספים. אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד.. ובטיפול אני גם לא לגמרי שם. אני שם פיזית,אבל המחשבות במקום אחר. אני לא מובנת לעצמי בכלל. אז איך אהיה מובנת למטפלת,לחבר שלי ובכלל ?

"אין לי כח שעוד יום יבוא."

ויק שלום, אני איתך פה ומוכן לשמוע את הכאב שלך ולתמוך בהתמודדות איתו, דרור

הלכתי היום לקנות כרעיים במצוות בן זוגי לארוחת החג. מעל המקרר של העופות באטליז החסרתי פעימה ואחר כך נכנסתי לאי שקט מטריד. בינות למקררים דוחפת עגלה הסתובבה הפסיכולוגית לשעבר. אני כבר במקום אחר אבל מסתבר שהכעס עדיין מפעפע בי. האמת שדמיינתי את הפגישה הזו הרבה זמן. ובעצם היא התרחשה כמו בדמיון. כל מה שהתכוותי לעשות הוא להפנות את מבטי. וזה פחות או יותר מה שעשיתי כשהיא קלטה אותי וחייכה אלי. אבל הוצפתי בכעס שכבר נמוג. לסבר את האוזן זו פסיכולוגית שוותרה עלי בזמן שאני הייתי זקוקה מאי פעם. עוד קומפלקס שנוסף לאחרים ערב החג. חג עצוב לי.

שלום לך, לפגוש את המטפל מחוץ לחדר זה לעיתים קרובות חוויה לא פשוטה. לפגוש אותה בסיטואציה שאת מרגישה שהפרידה ביניכם הייתה לא טובה, נחוותה כנטישה, קשה עוד יותר. קשה לצפות שלא יעלה בך כעס ולא יזכיר לך את התחושות שהרגשת אז. השאלה מה את עושה עם הכעס הזה, כיצד את מעבדת אותו ולא נותנת לו להשתלט עלייך. כי אני מניח שיש חלקים בחג הזה שהם לא רק עצובים עבורך, וקשה ככל שתהייה הפגישה איתה, האם את יכולה לתת לה מקום חלקי בלבד בחיים שלך כרגע? אני מקווה שכן, ומאחל לילה טוב וחז שמח, דרור

התחלתי לפני כשישה ימים טיפול תרופתי(אחרי שיכנועים רבים וכמובן בהחלטה ובחירה בלעדית שלי-את זה חשוב לי להדגיש),ואני מפחדת בין היתר שאולי כעת האישיות- הזהות שלי תשתנה,אולי אהפוך לאדם אחר שאיני מכירה אותו,אדם אדיש יותר,אולי גם קצת 'זומבי'; מפחיד אותי מאוד שהכדורים ישנו אותי ויותר לא אהיה 'אני'-שזה לטוב ולרע,איני רוצה להיות אדם אחר,אני רוצה להישאר 'אני עצמי'.זה נשמע מוזר? איך מתגברים על חששות אילו?

משתנה שלום, אני בכלל לא חושב שזה מוזר לרצות להשאר את. כי למרות שיש בנו לעיתים חלקים שאנחנו לא אוהבים, רובינו לפחות התרגלנו לעצמנו ולא היינו רוצים שינוי חד. עדיין הפחד משינו העצמי בעת נטילת טיפול תרופתי הוא בעיניי פחד הנותן משקל יתר לתרופות. תרופות יכולות למתן או להעצים צשהו. הן אינן יוצרות משהו. ייתכן ותחושי עייפה יותר מהרגיל, אבל עדיין הזכרונות שלך יהיו זהים, הרצונות והמשאלות שלך יהיו זהין וכו'. ניתן להשוות את זה לשתיית אלכוהול (כמטפורה), יש האומרים שכשהם שותים הם מרגישים אדם אחר, חופשיים ומשוחררים יותר. למעשה מה שהם מרגישים זה חלקים בעצמם שהאלכוהול שחרר. הוריד אינהיביציות חזקות שהיו בהם. אבל הוא לא יצר משהו חדש. משום כך אני חושב שהתרופות לא יהפכו אותך לאדם חדש אלא רק ישפרו את יכולתך להתמודד עם חלקים בך הגורמים לך לסבל, לילה טוב, דרור

היי משתנה תרופות לא משנות את האישיות או את הזהות. אם את מקבלת תרופות SSRI ,אין לך מה לדאוג. הן קלות ותופעות הלוואי זניחות,לא מורגשות כמעט. מברכת אותך על ההחלטה להתחיל בטיפול, שעשוי להביא לשינוי ,להקלה. כל הכבוד.

תודה על הברכות והעידוד,אך בנוגע לעיניין של תופעות-הלוואי,אצלי זה חלק שקצת יותר בעייתי,עקב במחלה האוטואימיונית שיש לי,ושמחמירה את תופעות-הלוואי של התרופה. חג-שמח, משתנה

שלום יש לי ילד בן ארבע ועשרה חודשים יש לא אוזניים אבל הוא לא מקשיב לי בכלל!!!!! אני על סף שיגעון ממש מתוסכלת היום הקש ששבר את גב הגמל הוא שאנחנו גרים ליד בני משפחה ממש באותה החצר יש לנו ילדים בני אותו הגיל והם ממש אוהבים לשחק אחד עם השני אבל היחסים ביננו ההורים לא טובים ברמות שלא אומרים שלום בוקר טוב וכו' כבר שלוש פעמים קרה שבני נכנס אליהם הביתה ושלחו אותו משם (לא נעים לי להגיד גרשו )כשבני מזמין את הילדים שלהם להיכנס אלינו הביתה הם אומרים שאסור להם לפעמים הקטן מעז והגדול בפחד נכנס וגורר אותו החוצה אני אוסרת על בני להכנס לשם לשם אבל זה לא עוזר בכל פעם שהם קוראים לו הוא הולך למרות שאני מדברת אליו ומנסה להסביר שגם להם אסור להכנס אלינו אבל הוא ממשיך כלום לא עוזר למה הם מצליחים לחנך את הילדים שלהם ואני לא מה אני צריכה לעשות אני פשוט אובדת עצות מתוסכלת עונשים לא עוזרים צעקות לפעמים גם מכה כלווווםםם!!! בבקשה תנו לי עצה

לדעתי הילד שלך מחונך יותר מהם .....הוא סובלני כלפי הזולת ואת צריכה לדעת להעריך את זה......מה גם שהוא יודע לעשות את ההפרדה בין חוסר החיבה השוררת בין ההורים לבין החיבה ששוררת בינו לבין חבריו כל הכבוד ילד מקסים גדלת אל תקלקלי אותו בגלל ויכוח טיפשי עם השכנים להתראות

אמא המתוסכלת שלום, נשמע לי מדברייך שמאוד קשה לך שהבן שלך לא מקשיב לך ואת לא מצליחה להשתלט עליו. בעיקר זה קשה כי את מרגישה שבני המשפחה עמם את נמצא בסכסוך כן מצליחים לגרום לילדים שלהם לא להכנס לבית שלך, לא ל"חזר על הפתחים", ואילו את נאלצת לראות כיצד הבן שלך מגורש. ובכל זאת נראה לי שהתנהגותו של הבן שלך מנסה לשדר לך משהו. שקשה לו לוותר על החברים שלו, שהוא לא מבין למה הוא צריך לעשות את זה, כלומר הוא משדר סימני מצוקה מסויימים. עצתי לך היא לנסות לדבר איתו בכל מיני צורות, סתם בשיחה, דרך משחק, ציור או כל מדיה אחרת שמתאימה לבן שלך, ולשמוע ממנו למה הוא מתעקש להכנס לבית שלהם ולהזמין אותם. ולהבין איך הוא מרגיש עם האיסור שלך שיראה אותם. ולאחר כל זאת, אם את מרגישה שאין פתרון אחר (להשלים עם בני המשפחה או לפחות להגיע להסדר שהילדים ישחקו), חשוב שתעמדי על הגבולות שלך באופן חד משמעי, כי ייתכן ואת משדרת לו גם מסרים דו משמעיים אפילו לא מודעים, כגון: שהוא יהיה המגשר בין המשפחות. ולאחר כל זאת אני מאחל לך בהצלחה, כי גידול ילדים והשמת גבולות להם מעמידה את ההורים לעיתים קרובות במקומות מאוד קשים מול עצמם, לילה טוב, דרור

הרגשתי מודכדכת בימים האחרונים, קבעתי פגישה להיום ויצאתי יותר מדוכאת שמניכנסתי.. אז מה הואלתי?? זה כאלו היא גמרה את השעה שלה והבא בתור בבקשה.. ואני על הפנים.(להמשיך כך לתוך החג ממש נורא) מה היא חושבת לעצמה שאם היא תואמר לי שאני מיוחדת זה יעזור לי להתעודד בסוף?? היא רק דכאה אותי עוד יותר ממה שאני באמת זה ממש ממש מרגיז.. בכלל אולי כדאי לא להגיע יותר לעולם .. החיים תמיד ממשיכים ומה שמרגיז אותי בטיפול שמהשעה הזאת מחכים לשעה הבאה.. בעוד שבוע ועד אז צריך להחזיק הכל ולכחות כאלו כל החיים נעצרים אבל הם ממשיכים וממש ממש ממש לא נעזרתי שם(אולי הפוך) אם הייתה לי עוד פסיכולוגית ברשימה הייתי ממשיכה הלאה רק להתעודד מהשעה הזאת.

מה עושים עם זה.. כבר למעלה מחצי שנה שניפרדתי מהדכאון ועכשיו זה חזר בגדול.. מה אני יכולה לעשות איתו חד אני לא יטריד את הפסיכולוגית שלי ואוי זה החיים.

רחל שלום, לדיכאון יש תכונה לא פשוטה שהוא נוטה לחזור, לעיתים בלי סיבה ברורה. ברור לי שזה מתסכל ומכאיב ואולי גם אין כוחות להתמודד איתו שוב. אבל נשמע לי שלשם כך קבעת פגישה טיפולית, ולא ברור מה קרה בה אבל נראה שיצאת מאוכזבת, מרגישה שאת עוד אחת ברשימה שלה. בעצם שהכאב שלך לא ממש נגע בה. ובכל זאת אני חושב שלמרות התסכול, והתחושה שלא אכפת לה חשוב שתנסי לשתף, לדבר על מה שכואב לך. בנקודה זו בה הכוחות שלך יורדים את זקוקה לכתובת עבורך. אני לא חושב שמאמירה אחת ש"את מיוחדת" יקרה משהו כפי שאת אומרת. אבל לדעתי גם המטפלת לא חושבת כך, אבל אולי המחשבה היא שבאופן הדרגתי תוכלי לראות דברים, ובעיקר את עצמך מעוד נקודות מבט, מיטיבות יותר, דבר שיוביל להפחתת הדכאון בסופו של דבר. לילה טוב, ומקווה שתמצאי את הכוחות להתמודד עם הגל הזה של הדכאון, דרור

אני בת 25, ויש לי חבר 7 שנים. התארסנו וקבענו תאריך לחתונה לעוד 3 חודשים... ארגוני החתונה היו מלווים במצבי רוח ובלחץ שלדעתי אופיינים להרבה זוגות. בכל מקרה מה שקרה, בתמציתיות, חבר שלי אמר לי שמשהו קרה לו, משהו פנימי, לא יודעת איך להסביר את זה אבל הוא לא בטוח שאנחנו מתאימים.הוא אומר שהוא מאד אוהב אותי אבל הזוגויות שלנו לא טובה. הוא צודק בעניין המין- אנחנו לא מקיימים יחסי מין כמעט בכלל. אני לא אוהבת מין, לא עברתי טראומה והכל אצלי תקין. אני אמרתי לו שאני מוכנה לעבוד על העניין יותר. אי שבורנ מאז שהוא אמר לי את זה. עדיין לא סיפרתי למשפחה כי זה ישבור אותם, ובכלל זה מאד מביך. לעולם לא דימיינית את עצמי במצב הזה, זה תממיד סיפורים שקרו למישהי... לא לי. הוא אמר לי שהוא עובר תהליכים פנימיים עם עצמו, שהוא לא יודע אם הוא מסוגל לעשות אותי מאושרת (אני אדם פסימי קצת) . הוא אומר שהוא מרגיש דיכאון. מפריע לו שהוא אף פעם לא בכה בחייו. הוא אומר שהוא הדחיק את כל מה שקרה לו בחיים ועכשיו הכל עולה והוא חש שהוא משתגע. הוא הלך השבוע לפסיכולוגית שהיא גם יועצת זוגית ברוך השם הוא אמר שהיה לו ממש טוב. צפויה עוד פגישה שבוע הבא יחד איתי. כ"כ קשה לי ואני לא יכולה להגיד לו כמה אני שבורה ופגועה, לא רוצה להכביד עליו יותר. כל הזמן המשפחה שלי שואלת אותי מה התקדם בארגוני החתונה. בעוד שחבר שלי אומר לי שאולי נדחה אותה בשנה, שנחשוב על זה. אין לי אף אחד לשתף אותו בכאב שלי. כמה דחויה ובודדה אני מרגישה. אני יודעת שהיה חסר הרבה במעאכת יחסים אבל אני מוכנה להשתנות. זה לא העניין. העניין הוא מה שעובר עליו. הוא נראה בדיכאון ומוטרד. הוא סיפר לי שהשבוע הוא אכל אוכל לא כשר (הוא היה בעבר דתי ומאד הקפיד על כשרות גם כחילוני) - הוא אמר שהוא הרגיש שהוא צריך לעשות את ה"טקס" הזה. מה עלי לעשות? אנא עזרתכם.

שלום לך, ראשית אני רוצה לומר שאני מאוד יכול להבין את מה שעובר עלייך. להתמודד עם ההרגשה הלא פשוטה של מחשבה שנייה על חתונה. אבל, כמה שזה קשה ומביך להתמודד עם הסביבה במצב כזה, עדיין זה נראה לי נכון לבחון האם חתונה באמת מתאימה בזמן הנוכחי. את מתארת בעיות בקשר ביניכם שזקוקות לטיפול ובירור. יתירה מכך את מתארת קשיים מאוד גדולים מהם סובל החבר שלך. עצתי לך היא למקד את תשומת הלב בשתי הנקודות הללו, כפי שכבר התחלתם. באשר למשפחה והחברים, נסי להסביר להםאת הדברים כפי שהסברת כאן. אם יבינו מה טוב אם לא, עדיין תדעי שהחיים שלך והאושר שלך בהמשך הדרך חשוב יותר. ולכן חשוב שתתחתני עם אדם שטוב לך איתו ושאת יודעת שטוב לו איתך. שיהיה לך בהצלחה בדרך החשובה אם כי לא פשוטה שאת עומדת לעשות, דרור

שוב אני , שוב רק כדי להסביר . שרע לי , שקשה ,שהשבוע עדיין לא התחיל וכבר אני רוצה שהוא ייגמר , בעצם.. אני רוצה שהכל ייגמר, היום נסעתי במכונית וחשבתי , כמה נחמד אם מישהו ייכנס באוטו שלנו ככה רק מהצד שלי.....זה הפחיד אותי שאני חושבת כך, אני לא רוצה לחזור לשם, למחשבות האלה , להרגשה הזאת.דיייייייי

ולי רע ופשוט אני טסה על 140 קמ"ש כמו מטורפת במצבים אלו(אובדנית לצערי מסכן עוד אנשים)

החיים זה סיוט וכמו כל סיוט טוב הם לעולם לא נגמרים......

שלום לך, יש לי כמה שאלות? (ואשמח את תעני גם להמשל של ACTING OUT). -איך פסיכולוגים עוברים ממטופל למטופל, מסיפור לסיפור, בלי הצורך בהפסקה- בניקוי ראש. לפחות אצל המטפלת שלי, אין הפסקה. אני ממתינה בחדר ההמתנה וברגע שזה לפני יוצא, אני נכנסת.?!!! (איך אני יודעת שהיא כולה איתי, ואינה עדיין עם אותו סיפור שהיה לפני!! -האם כל הפסיכולוגים חייבים לעבור טיפול? האם הם מרגישים את זה באמת? או שזה רק סוג של הדרכה? -האם פסיכולוגים הופכים לתלויים במטופלים שלהם? בסיפורים שלהם? האם הם מצליחים להתנתק רגשית או שדברים נשארים? האם גם יש מקרים שמטפל ממתין לפגישה השבועית עם מטופל מסוים כמו שהרבה מטופלים ממתינים (אבל לא בגלל אהבה או קשר רומנטי אלא מתוך אכפתיות)? ואם כן, האם חייבים לעבור טיפול או הדרכה? או שעובדים על עצמם? והאם חייבים להגיד את זה למטופל? -למה כשמטופל מבקש חופש מהטיפול, הדבר נחשב לבריחה. אבל כשהמטפל מודיע על חופש, המטופל חייב לקבל את זה, להסתדר לבד (אחרי שעודדו את רגשי התלות, ההתמסרות....) אפילו אם זו התקופה הכי קשה בטיפול. כי פשוט זה הזמן לחופשתו של המטפל?? תודה

שלום אאא, אנסה לענות לפי הסדר. ברוב המקרים, פסיכולוגים דואגים שלא תהיה 'התנגשות' בין המטופלים, גם כדי לאפשר לעצמם איזה ת??ווך בין מטופל למטופל. לפעמים, בעיקר במקומות ציבוריים, אך לא רק, העומסים הכבדים מכתיבים התנהלות אינטנסיבית יותר, והמטפל מתרווח רק אחרי שניים או יותר טיפולים. זה אמנם לא המצב האופטימלי, אך הוא אפשרי. מטפלים מנוסים יכולים לעשות את הפרדה הנדרשת. פסיכולוגים נוטים לייחס חשיבות רבה לטיפול פסיכולוגי, ולכן נדיר למצוא פסיכולוג שלא עובר או עבר טיפול בשלב כלשהו בחייו. בטיפול האישי שלו, הפסיכולוג הוא מטופל לכל דבר, ולא מדובר בהדרכה. פסיכולוגים אינם אמורים לפתח תלות במטופלים שלהם, ועליהם לעשות הכל כדי להישאר קשובים לצרכי המטופל גם על חשבון הצרכים שלהם עצמם. אם פסיכולוג חש שמתפתחים אצלו תהליכים המפריעים לו לתפקד כמטפל טוב, עליו לדון על כך בהדרכה שלו, ובמידת הצורך להפסיק את הטיפול ולהעביר את המטופל למטפל אחר. פסיכולוגים רבים, גם מומחים וותיקים, מקבלים (או קונים) הדרכה בתדירות זו או אחרת. ככל הידוע לי אין הכרח ליידע את המטופלים על כך, מאחר שזה עניין שבשגרה. מטפלים ומטופלים כאחד זכאים לצאת לחופשות, כחלק משגרת חיים מבורכת. חופשה מתוכננת לזמן קצוב, עליה מודיע המטופל מראש, אינה נחשבת בריחה מטיפול. מקווה שלא נותרו סימני שאלה, ואם כן, דרור יהיה כאן ממחר. ליל מנוחה ליאת

האם ניפוץ ושבירה של חפצים בבית נחשבת לאלימות בענייך ? גם אם זה לא מכוון באופן ישיר כלפי או כלפי מישהו מהילדים, אבל נעשה בעת התקף זעם. האם החוק מחשיב זאת לאלימות ואם כן, איך מתמודדים עם זה?

אך כעו"ס במרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה ברצוני לענות לך: זו אלימות!!!! גם בעיניי החוק. האם זה שהוא זורק חפצים מפחיד אותך? (אני מניח שכן, ובצדק), האם את מנסה למנוע זאת בכל מיני דרכים? (אני מניח שכן, ובצדק) - זריקת ושבירת חפצים זו אלימות שגורמת לך לרגשות פחד, מצוקה וטרור!!!! את כותבת ש"זה לא מכוון באופן ישיר כלפי או כלפי מישהו מהילדים". פיזית זה לא מכוון כלפיכם, אך מה עם ההיבט הנפשי?! האם הוא יוצא החוצה, למקום שאף אחד לא רואה ושומע אותו, ושם זורק חפצים? או משתולל בבית, מולכם? האם בעבודה הוא משתולל ושובר חפצים? (אני מניח שלא). האלימות נבחרת בקפידה גם מבחינת העיתוי, המקום בו היא מתרחשת ועוצמתה. ולגבי ההתמודדות: מבחינה חוקית את יכולה להגיש תלונה במשטרה ואז תפתח חקירה וייתכן שהוא יורחק מהבית ואולי יפתח לו תיק פלילי (כי אלימות זו עבירה!!). ישנה אפשרות להוציא צו הגנה - זהו צו אזרחי (ללא פתיחת תיק במשטרה). עלייך לגשת לביהמ"ש השלום/לענייני משפחה ולבקש למלא טפסים להוצאת צו הגנה (אינך צריכה עו"ד). באותו היום יתקיים דיון במעמד צד אחד (כלומר רק איתך). בדיון תסבירי לשופט/ת מדוע את מבקשת צו הגנה. בד"כ הצו ניתן ל- 30 יום. לאחר שבוע מתקיים דיון במעמד שני הצדדים (איתך ועם בן זוגך) בו תנתן לבן זוגך האפשרות להגיב. צו ההגנה יכול לכלול הרחקה מהבית ואיסור להתקרב אלייך (ואולי גם לילדים), איסור יצירת קשר בכל דרך שהיא, איסור להטריד ועוד. את הצו ניתן להאריך עד 90 יום (מעבר לכך זה תהליך מורכב יותר בו תצטרכי עו"ד). בכל מקרה אני ממליץ לך לפנות למרכז לטיפול באלימות במשפחה באיזור מגורייך. הם יוכלו לסייע לך בהתמודדות עם האלימות (הם לא ידווחו על האלימות במידה ואין אלימות כלפי הילדים). מאחל לך שתעשי הכל כדי להפסיק את האלימות שאת וילדייך חשופים לה. בברכת חג פסח רגוע את מוזמנת לפנות אליי במייל בכל שאלה זיו סופר, עו"ס

למתלבטת אני מניחה שהמידע הרב שסיפק זיו, סייע לך בהתלבטות לגבי הגדרת ההתנהגות כאלימות. מעבר להיבט הנפשי שעליו הרחיב זיו , ניפוץ ושבירה (בזדון) של חפצי בית הינם עבירה פלילית על פי חוק ומוגדרים כ- "היזק בזדון לרכוש" , מן הטעם כי חפצי הבית מהווים "רכוש" המשתייך (חוקית) לשני בני הזוג וברגע שמי מהם מזיק לחפץ כלשהו הוא פוגע גם ברכוש של בן זוגו. מעבר לכך, אני מניחה כי דפוס התנהגות שכזה תורם ליצירת אוירה של פחד וטרור בבית ועל בסיס זה ניתן לפנות להוצאת צו הגנה . בכל מקרה כדאי לפנות לייעוץ של עו"ס במסגרת מרכז לטיפול באלימות במשפחה , במחלקת הרווחה של מקום מגורייך ניתן לגבי פרטים על כך . חג חרות שמח.!!

כמה היא קשה הרגשת הבדידות. אף אחד לא מבין אותה אלא מי שמרגיש או חי אותה!! אני ממשיכה להסביר לה אותה, והיא ממשיכה לטעון שאני גורמת את זה לעצמי??? כמה ימים בשבוע אפשר לקום ולא למצוא מישהו להגיד לו "בוקר טוב". כמה ימים אפשר ללכת לישון בלי להגיד למישהו "לילה טוב". חשבתם פעם, על משמעות המונחים האלו, כמה הם פשוטים אבל עד כמה הם חשובים בחיינו. כמה קשה לא למצוא בבית מישהו כשאתה חוזר הביתה. הבית ריק, חשוך, קריר, וששששקקקקטטטטט. עד כמה אפשר לבקר חברים בשבוע, בכדי לשבור את הבדידות!!! כמה קשה לשבת לאכול ארוחה בסוף השבוע לבד!!! והכי קשה כשאתה יושב לפני החג ומחכה שמישהו יזמין אותך לארוחה!! והכי הכי קשה כשאתה רואה משפחות מטיילים בחג, ואתה מסתובב לבד כמו כלב שנטשו אותו.... ויש עוד המון המון....דברים שקורים כשאתה לבד, ואין לך מה לעשות בעניין. (או שיש לך אבל זה יקח לך עוד הרבה זמן להשתחרר ממנו ואז לא ישאר לך הרבה זמן להרבה דברים שרצית כל חייך) עד כמה יכולים החיים להיות אכזריים????

בדידות זה דבר כל כך כואב..........כל כך מזדהה איתך......לרצות להיות נאהב על ידי בת זוג(או בן זוג) לשאוף להמתנה לטלפון שיתקשר.......לחוש אהבה וחיבה....מבין אותך...

לילה טוב, בדידות אכן יכולה להיות אכזרית. הכאב והמצוקה נשמעים היטב מבעד לשורות המודגשות שלך. בדידות אינה תמיד קשורה למספר האנשים הנמצאים סביבך. אפשר להיות בודד מאד גם כשאתה מוקף אנשים. הבדידות יכולה להיות מכאיבה אף יותר, כשמצטרפת אליה החוויה של "לא מבינים אותי". לפחות אצלינו, זכית לתגובה של הבנה והזדהות (תודה למיסטר בלו שלנו, שקשוב כל כך לצערם של האחרים). החיים, חביבתי, יכולים להיות מאד לא קלים. את מכירה אותי מספיק זמן כדי לדעת עד כמה אני מאמינה בכוחם של אנשים לפעול לשינוי. אני זוכרת כמה קשה לך להתמסר גם למגעה הרך של הפסיכולוגית. אם תצליחי שם, אולי משהו במעטה הקשוח של הבדידות ייסדק, ויאפשר לעוד ידיים מושטות לפגוש אותך. החזיקי מעמד בינתיים, ובואי אלינו יותר. כאן תמיד יימצאו אנשים חמים עם לב רחב שלא ישאירו אותך זמן רב לבדך. ליאת

אני בשנות העשרים לחיי, והתחלתי טיפול פסיכולוגי לפני כחודשיים. יש לי בעיה שמציקה לי מאד הקשורה ליחסי מין- יש לי קשיים בחדירה ואני לא מצליחה להגיע לסיפוק מיני והנאה ביחסי מין עם בן זוג, דבר המביא לתסכול רב. יחד עם זאת באוננות עצמית או ע"י בן זוג- אני מגיעה לסיפוק מיני. יש לי מספר שאלות: -האם יש כאן בעיה פסיכולוגית? -האם עלי להפנות את הבעיה לפסיכולוגית? -האם היא צריכה להיות בעלת הסמכה מסוימת?ההסמכה שלה: פסיכולוגית קלינית מומחית. -האם עלי להיוועץ עם פסיכוסקסולוג? -האם כדאי ללכת לטיפול סרוגייט? -מהו הטיפול המתאים? -מהם השלבים שיש לעבור על מנת לקבל סטטוס של פסיכוסקסולוג? אנא ייעוצכם תודה רבה נורית

שלום נורית, הבעיה שאת מתארת יכולה להיות עם מקור פסיכולוגי, אך יכולה בהחלט להיות גם בעלת היבטים פיזיולוגיים. פסיכולוגית קלינית מומחית עם ניסיון בטיפול בהפרעות מיניות בהחלט יכולה להיות כתובת, אבל מניסיוני, עם סוג הבעיה שאת מתארת עדיף להגיע לפני כן לאבחון במרפאה לטיפול מיני, דוגמת אלה של איכילוב או תל השומר. אם תפני אלי למייל האישי, אוכל להמליץ לך על מרפאה שהוכיחה את עצמה עם מטופלות שלי, ולספר לך מעט יותר על אופי הטיפול. בברכה ליאת

שוב שלום ליאת מנדלבאום ותודה על תגובתך, פניתי אליך למייל האישי, אך לא קיבלתי מענה. התוכלי לרשום כאן את הפרטים? תודה רבה נורית

ערב טוב, המטפל שלי חושב שאני בדיכאון (כנראה דיסיתימיה) ואני לא חש כך. בעבר הייתי שרוי בדיכאון וכעת לא. עצם העובדה שהוא אמר לי את זה, דבר זה מעיק ומעיב עלי. אודה על תגובתך. אבי

אבי שלום, לפי דעתי אם אינך חש בדיכאון,זה דבר טוב,ואינך צריך 'לחפש את הצרות מתחת לאדמה',אפילו אם המטפל שלך אמר לך זאת; מה שמשנה זו הרגשתך בלבד,וכפי שכתבת אתה בטח יודע מה זה לחוש בדיכאון,זה לא דבר שאומרים לך ואז אתה חש אותו,זו תחושה קשה לתיאור,שלא מאפשרת לנהל אורח-חיים רגיל ו'נורמאלי',זה חוסר חשק לחיות וויתור על הכל,ובפירוש זה לא דבר שנגרם ע"י מילה מסויימת; זה או שאתה בדיכאון או שאתה לא,אם אינך סגור בבית,נמנע מקשר עם אנשים,אין לך חשק לראות אף-אחד,אז איך יתכן שאתה בדיכאון? למרות שאולי יש דברים שלא כתבת כאן (כמו: אם אתה באמת פעיל ולא מדוכדך),שהם יכולים להצביע על דכדוך,ואולי לכן המטפל שלך אמר זאת.זו דעתי,לפחות.

שלום אבי, דיסתימיה, בניגוד לדיכאון שחווית בעבר, מתאפיינת בדכדוך מתמשך, כמעט כרוני, הצובע את הקיום שלנו באפור. בדומה לזמזום קבוע ההופך לרעש רקע לא מורגש, כך גם הדיסתימיה יכולה להפוך כמעט למאפיין אישיותי, מבלי שתחדור במלואה לחוויה המודעת. לעיתים, כדי לא להתמודד עם החווייה המלאה של הדיכאון, מופעלים מנגנונים של הקהייה ובידוד, המשאירים את הדיכאון בפריפריה. נסה להתבונן באבחנה שהוא הציע באופן ענייני, ולבחון יחד איתו מה ניתן לעשות כדי לשפר את מצב הרוח. אחרי הכל, האבחנה שלו ניתנת על סמך הדיווחים שלך, ולא עפ"י ניחוש, אז מה זה חשוב איך קוראים לזה... אם הצלחת להביס את הדיכאון בעבר, סיכוייך טובים גם הפעם, יהיה האויב אשר יהיה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, הצחוק הוא שבמקרה מפני שאני מתעניינת בפסיכולוגיה אני קוראת כתבות וכאלו אז נכנסתי לפורום לקרוא כל מיני דברים.ומצאתי את עצמי רושמת לך: אז ככה אני לא יודעת אם תוכלי לעזור לי או לא ליישב לי מעין מצב של סימן שאלה בחיי אבל אשמח אם תנסי: אני בת 23 והחלום שלי זה להיות פסיכולוגית ולהתעסק בתחום, אבל יש לי דילמה. אני לא יודעת אם ללכת ללמוד במכללה מכללת ת"א יפו לצורך הדיון, או אונברסיטה כזאת או אחרת הבנתי ממה שאני קוראת בכלל האתרים שעוסקים בפסיכולוגיה שנורא קשה להיכנס בארץ לתואר שני, ואני מפחדת שאם אלך למכללה אכשיל את עצמי בעתיד. אני לא יודעת על מה מסתכלים בתואר השני על ציונים? על מקום מאיפה הגעת? אם זה מכללה או אונברסיטה,הדרך הקלה בעבורי זה להיכנס למכללה, או לדחות לימודים בשנה ואז להיכנס לאונברסיטה בעזרת השם כמובן.. :) אני אובדת עצות ואני לא מחפשת לבחור בחיים בדרכים הקלות בשביל לקדם את עצמי או את הרצונות שלי, העניין הוא שאני באמת לא יודעת מה לעשות ולהיכן ללכת, ובגלל שאני יודעת שאין חכם כבעל ניסיון אני פונה אלייך בתקווה שתוכלי לייעץ לי מנסיונך. אני שולחת את סליחתי למי שקורא את ההודעה הזאת, כי אני מתארת לעצמי שאתם מרגישים כי חייכם למודי סבל והבעיה שלי היא בעיה שולית, אני מאחלת לכם שתדעו ימים טובים יותר. ואלייך ליאת מקווה שתוכלי להשיב לשאלתי. שיהיה לכולכם חג שמח ושבוע טוב ותודה רבה.

מורן שלום, אינך צריכהכ לבקש סליחה על שום-דבר,ואין 'בעיה שולית' ו'בעיה חשובה',אם הבעיה שלך מטרידה אותך ואת מנוחתך,אז היא 'בעיה' ככל בעיה,וטוב שהתייעצת על כך עם ליאת,כי זכותך-כמו שזכותו של כל אחד אחר כאן - להתייעץ כאן בכל בעיה 'שעולה על הפרק'. חג-שמח, משתנה

מורן יקרה מאד מקל מאד לקרוא כאן בפורום גם הודעות כמו שלך ולא רק הודעות של כאב ותרכיז של רגשות קשים. כל התלבטות ראויה להתייחסות מבלי לנסות לקבוע ולמדוד את הסבל והייסורים שמסביבה. לזה ולזה יש מקום. תודה לך ממני

שלום מורן, השאלה שלך רלוונטית מאד, מאחר ומסלול ההכשרה של הפסיכולוג הקליני ארוך, מפרך ומשופע מהמורות. את צודקת - מאד קשה להתקבל למגמות הקליניות, ובכלל ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה. ברוב המקרים, תהליך המיון לתואר שני כולל התייחסות לממוצע הציונים מהתואר הראשון, לציון במבחן המתא"ם (מבחן על כל החומר של התואר הראשון, כולל אנגלית וסטטיסטיקה), המלצות והתרשמות מראיונות הקבלה הנערכים בכל אוניברסיטה במתכונת מעט שונה. סטודנטים העומדים בדרישות הקבלה הללו, מגבירים את סיכוייהם להתקבל, ובכללם גם תלמידי מכללת ת"א-יפו שבהחלט מגיעים לתארים מתקדמים באוניברסיטה. יש לציין שגם במכללת ת"א פועלות כבר מגמות לתואר שני בפסיכולוגיה, ותנאי הקבלה אליהן גבוהים למדי גם הם. מאחר ומדובר במסלול ארוך מאד, לא הייתי מציעה לך לעכב את הלימודים בשנה, אלא להתחיל במרץ, ולשקוד על ציונים מעולים. מניסיוני, מי שנחוש ומצטיין בלימודיו - הדלתות לעולם פתוחות בפניו. בהצלחה ליאת

אמא שוטפת כלים זה מקסים בעיני. זאת פעולה. ועוד פעולה חיונית... וזה לא להיות במצב מאוזן. טפשי, אני יודעת. אבל עדיין מקסים. חשבתי ללכת לשטוף. איזה מזל שחיכיתי קצת... ליאת, חג שמח! נורית

תודה שכתבת, חג שמח, יקרה!

נוריתי אהובה, לחייך או לדמוע (מהתרגשות)? את בכלל מרשה לי (להתרפק אתך על התמונה היפה הזו)? אמא שוטפת כלים זה מקסים. גם בעיני. באמת מזל שחיכית! נויה

מקסים, נורית. כל כך לא טפשי... אני נזכרת בה המון, באמא שלי, כשאני עושה את ההכנות לפסח. מנקה, מבשלת... רואה את ידיה ביד?י, את התנועות הדומות... אח, כמה הייתי נותנת כדי לראות אותה בפעולה... קשה עם הגעגוע הזה בפסח... הדר

נורית, ההודעה שלך נוגעת ללב בצורה יוצאת דופן. קראתי אותה, וכמו נויה, לא ידעתי אם לחייך או לדמוע ופתאום נזכרתי, בפעם הראשונה שנגעת בי כאן בפורום. זה היה ממש לפני שנה, באיזור פסח. כתבת שם על הזדמנות נדירה, בה אמא שלך הרגישה אותך נסערת, קראה לך, חיבקה אותך והביאה אותך לדמעות. נדמה לי שזו היתה אחת הפעמים הראשונות שהגבתי לך כאן. אז שוב פסח, ושוב המשפחתיות הזו שגורמת לנו להתרגש מהדברים הכי קטנים, או להתגעגע אליהם במידה שאינם כבר. פסח שמח :- ) יעלה

לא יכולתי להתאפק ולמרות איחורים מטורפים בהגשה והשעה המאוחרת, האצבע על העכבר הגלישה אותי לנבכי פסח דאשתקד :-) גרם לי להתגעגע לתקופות שעוד לא הייתי בהן ... איך לא התחלתי טיפול לפני שנה, איך?! :-) אתן מופלאות. כולכן. חשבתי לי אם יש דבר כזה להתגעגע לעתיד.. אבל אז נזכרתי ש'כמיהה' זו המילה שאני מחפשת.. :-) (לילה, סליחה..) כתבתי ומחקתי. התכוונתי לאחל שפסח יחליף געגועים בכמיהות. אבל אין תחליף לגעגוע..אז למה לא גם וגם בעצם? אז אני מרימה כוסית מוקדמת (הראש כבר סחרחר מעייפות אז זה דווקא מתאים).. לגעגועים רכים וכמיהות מרעננות וייצריות (כן, קצת יצר, מה יש!) שנה טובה, לילך.

נוריתי, בנות, מי שחווה אובדן, קשוב אל רגעי הקסם הקטנים, הבנליים, של הקיום. אמא שוטפת כלים, מקפלת כביסה, גוררת רגליים עייפות אל הקומקום, מדליקה בוילר. מי שמוכן לחכות קצת, תמיד מרוויח. תרגישו טוב (עוד לא אומרת חג שמח) ליאת

שלום , בביתי מטרידים אותי על רקע כפייה דתית . אתמול הפעלתי מכונה לפני כניסת השבת , וסגרתי אותה בטרם מדליקים נרות שבת . ומה שזה גרם שלא נדע מצרות .. למרות שלא חיללתי את השבת . אני אדם חילוני מתגורר עם אחותי ( השומרת ) , ואבי השומר שבת . אימי לצערי הגדול נפטרה בשל מחלה , אבל גם בזה אחותי מאשימה אותי , כי העובדה שאני לא שומר שבת גורמת אסונות בבית ( לטענתה ) . אבי מאיים עלי לא לתת לי חלק בירושה למרות כל העבודה שאני עושה למענו ובבית , מאותה סבה . בנוסף הוא מסיט את אחותי נגדי בנושא יש לציין שאותה אחות בעבר עברה משבר נפשי על רקע מחשבות גדלות הקשורות לדת ( חשבה שהיא משיח ) , והיא אושפזה במחלקה פסיכיאטרית על רקע מצב זה . אבי אתמול עודד אותה בהתרסה נגדי , דבר שלדעתי חמור בפני עצמו . מה כדאי לעשות ? יש לציין שאנו משפחה מסורתית בלבד ולמרות זאת יש לי הרגשה קשה ושל לחץ וייאוש מהנושא , כי האמת שאני חילוני ורוצה להישאר חילוני . בברכה ניהול

שלום רב, איני יודעת בן כמה אתה, אך זהו פרט חיוני וחשוב, ובהתאם לו אפשר לנסח טיוטת פתרון. משהגענו לבגרות, גם ללא מחלוקות דתיות קשה מאד להמשיך ולהתגורר בבית ההורים ללא קונפליקט. מגיע שלב בו אדם אמור לבנות לו חיים משלו, התואמים את תפיסת עולמו ואמונותיו, בנפרד מאלה של הוריו. בה במידה, מגיע שלב בו ההורים רוצים לחיות בשלווה את חייהם, מבלי לשלם מחירים של אי נוחות ופשרה. כשהילדים מגיעים לפרקם, למרות הפיתוי של הנוחות הכלכלית, מוטב להפריד את משקי הבית לרווחת כולם. לטעמי, כל עוד אתה נמצא בבית אביך, עליך לכבד את מנהגיו ואמונתו. אם ברצונך לקיים אורח חיים חילוני אני מעודדת אותך בחום לחפש לעצמך דירה בנפרד, ולבנות לעצמך חיים עצמאיים כראות עיניך. בברכה ליאת

נמאס לי מכך שלא מבינים שאם אני צריכה לצאת למקום כלשהוא,איני יכולה לנקות קודם - אפילו לא לשאוב שטיחים,כיוון שלא 'אתלכלך' ואז אלבש 'בגדים נקיים' ליציאה לרחוב,ואם אצטרך לעשות זאת,אז אצטרך להתקלח לפני-כן; אך לא נראה לי שבני-משפחתי כ"כ קולטים עיניין זה,ולכן (כיוון שאנחנו ב'ניקיונות פסח' המעצבנים) כועסים עליי שאיני יכולה לעבוד לפי הסדר שהם רוצים,ונמאס לי מזה,כי אני סובלת מכך ואף אחד לא מבין מה באמת עובר עליי. גם כל הקטע של 'ניקיונות פסח' שנוא עליי ביותר,ואני מתביישת לומר,אך בזמן האחרון גם החגים בכלל וליל-הסדר בפרט שנואים עליי,למרות שפעם אהבתי אותם נורא,גם כיוון שתמיד יש ריבים איפה ועם מי עושים את הסדר,ואם זה אצלינו אז 'סיטו הבלאגן והלכלוך' מתחיל,ואם זה אצל אחרים אז חייבים לרוץ לחפש מתנות מספיק טובות,וגם בסדר עצמו כולם יתחילו לשאול - את כבר עובדת?מה את עושה וכו',ואם לא - אז כולם ירחמו עליי בטח ויתנו לי עיצות מה לעשות,וואולי השיחלות איתם יעיקו עליי; אני שונאת להיות בחברת הרבה מאוד אנשים ו'לשחק אותה' כל הזמן,וחג פסח הוא 'חג המשפחתיות'.לא יודעת מה קורה לי,אולי ההורמונים (לפני מחזור) משפיעים עליי עוד יותר -לרעה; אני פשוט יודעת שאין לי כוח יותר לכלום - אני מרגישה מותשת - נפשית ופיזית.

וגם...עכשיו קרה לי 'דבר נוראי' עבורי,שאיני יודעת אם קשור לכדורים או לעובדה שאני לפני מחזור,אחרי חודשים שנמנעתי מכך,לא הצלחתי לעמוד בפני מעדן טעים שהביאו לי, שאומנם בכמות קטנה,אך כעת בטח הרסתי את הדיאטה שלי,וזה מייאש אותי; אומנם נהנייתי אך עכשיו אני 'אוכלת את הלב' על כך.

משתנה, לא נורא.. לפעמים בדיאטות חשוב פה ושם גם לצ'פר את עצמנו בדברים שאוהבים. לסתום איזו תאווה לפני שתגדל למרמור שיתפרץ לא על מעדן אחד, אלא על 15 מעדנים! אז איך שאני רואה את זה, השקטת תאוונת וזה רק לטובה. ההתאפקות בכל זאת נאגרת איפשהו..חשוב לשחרר לה פה ושם איזה צ'ופר קטנטן שניתן על התנהגות טובה, או על תחושה קשה. משהו מוו?סת. מעדן נשמע לי לא מזיק מדיי. חוץ מזה שמגיע לך! על השינויים שבדרך ועל מתחי ליל-הסדר המתקרב.. שיהיה חג שמח ונעים לילך.

ערב טוב משתנה, ניקיונות חג הפסח יכולים להוציא משלוותם גם את חסוני הנפש. ליל הסדר זו כבר משימת-על, המאתגרת אנשים, נשים וטף. לא כולם בנויים לשאלות חטטניות של דודים עם רצון טוב, וזו, כנראה, הסיבה לכך שהטרמינל בנתב"ג שוקק חיים בימים אלה. הבשורה הטובה היא שזה פשוט נגמר בעוד כמה ימים. בענייני דיאטה אני לא מבינה גדולה, אבל אין לי ספק שבלי מעדן מתוק מפעם לפעם ניטל הטעם לחיינו. כשאני מסתכלת בדאגה מסויימת על אזורים מפותחים במיוחד שאני מגלה פה ושם בגופי, אני מתנחמת באמירה "לפחות היה טעים". ותרדי מהכדור המסכן. הוא לא אחראי לכל הרעות החולות. גם עם תרופות נוגדות חרדה נשארת לנו שליטה מלאה על חיינו ועל מה שנכנס לנו לפה. כנראה שנגזר על כולנו לנהוג זהירות יתרה בחג הקרוב. קניידלך זה משמין? ליאת

ניסחת בצורה כ"כ אמיתית ומבדרת,את מחשבותיי,בעיקר לגבי 'הדודים החטטניים', וגרמת לי לחיוך על הפנים - שזה לא דבר שיגרתי אצלי בזמן האחרון.

היי א. כבר אמרתי שאני לא קרובה לאדם כזה. ב. ברור שהכוונה לאדם שמכה את משפחתו ואת קרוביו לא לאדם שמכה פורץ. ורציתי לדעת מה מאפיין אדם כזה, זה הכל לידיעתי האישית. זה הכל...

שלום מיכל, א. אני שמחה שאינך מעורבת במקרה של אלימות. ב. מה שמאד ברור לך, לא תמיד ברור באותה מידה למי שקורא את הדברים ממרחק. אדם אלים מתאפיין בסף תסכול נמוך, בקושי לווסת את רגשותיו ובקושי לשלוט בדחפי התוקפנות שלו. ייתכנו גם מרכיבים אישיותיים ספציפיים, אך הללו משתנים, מבנית ואיכותית, מאדם לאדם, וקשורים להיסטוריה הפרטית שלו כילד וליחסים שלו עם האחרים המשמעותיים בחייו. בברכה ליאת

Dear Liat, Sorry to have become a pest- 'nudnik' AND only hope you don't mind my constant correspondence but uptil now I have found comfort in your words I shall attend my first session of counselling next week AND in the meantime have started taking a mild dosage of Lorivan just to help me from breaking down. This was given to me by my GP . . So far I find it helps me to remain calm AND not feel as'tortured' as before. I do not want to become dependent on medication but feel that at present I need a'crutch' MY daughter has become rather dictatorial in her approach at insisting she come to one of my later counselling sessions too. I just listened quietly as I don't have the strength to fight AND don't want to- am I responding correctly?

ערב טוב קארן, ההחלטה להגיע לטיפול היא החלטה חשובה מאד, ובמקרה שלכן היא עשויה להיות 'פורצת דרך'. עם כל הכבוד לבתך, טיפול פסיכולוגי הוא עניין אישי מאד, ואינך צריכה להסכים לדרישתה. אני סומכת על המטפל שלך שיוכל להנחות אותך כיצד לפעול, ואיך להציב גבול ביעילות. עד לפגישה הטיפולית, נסי לא להיכנע למניפולציות או איומים. אם הלוריוון מסייע לך כרגע, זה טוב, אולם עליך לזכור שמדובר בכדור שיכול ליצור תלות, ומוטב להחליפו בהמשך בכדור ממשפחה אחרת, בהתאם להמלצת המטפל שלך, או לוותר עליו לגמרי. אני מאחלת לך חג שמח למרות הכל, מלא שמחה והתחדשות. ואל תשכחי לעדכן ליאת

שוב שבת ואני מציק באותה תקופה שהלכתי לזונה היה כל יום הסדרה סופרנוס שם יש את טוני שבוגד באישה הולך לזונות מבצע פשעים חמורים משאיר את הכל מאחור וממשיך הלאה תוך כדי זה הוא מזיק לעצמו פיסית סמים אלכוהול זונות.....אם את מכירה את הסדרה יש לו איזה בעייה מהילדות שגורמת לו להתעלף ולאבד את ההכרה כל כך קינאתי בדמות הזו של טוני על היכולות האלו ובעיקר על ההתעלפויות שקורות לו....שברגע אחד סולחים לו בני משפחתו על מעשיו ודואגים לו באמת.......בחיים שלי לא הערצתי אף אחד לא תוכנית טלוויזיה(טוב אולי צוות לעניין וקצת גיימס בונד(:) אבל הסדרה הזו ובמיוחד הדמות של טוני סופרנו הטיפוס העצבני שמזיק לעצמו ולאחרים ולא מסתכל לאחור והחן והאינטלגנציה שלו הקסימו אותי באותה תקופה הייתי מסתובב הרבה עם הרכב בתא למסיבות ובילויים והכרתי נשים סקסיות ומפתות ושהייתי מסתובב באוטו נשמע דבילי הרגשתי כמוהו בפתיח אין ספק שאהבתי לסדרה הזו גם הובילה אותי "לזרעותיה" של אותה זונה .......אני יודע שתגידי שהוא הולך שם לטיפול ולכן יש לו קצת מצפון זה נכון אבל הוא תמיד ממשיך הלאה ומבין שהעולם אכזר והוא מרשה לעצמו להתאכזר קצת לעולם רק שאותי המצפון הורג להתראות ושוב מצטער על ההפרעה...

היי מיסטר בלו, את הסופרנו'ס ראיתי בעבר רק פה ושם. לאחרונה רכשתי את כל פרקי הסדרה, ואני נהנית ממנה לאט לאט, כצ'ופר של לפני השינה. הקנאה שלך בהתקפי החרדה המעולפים של טוני, מאירה משהו שלא הרבינו לעסוק בו כאן. הרווחים האפשריים שאנו עשויים להפיק מסימפטום עקשני, גם אם הוא דרמטי ומפחיד במיוחד. במקרה של טוני, ההתעלפויות הביאו אותו אל הקליניקה, אך גם זיכו אותו באמת בהמון אהדה דאוגה מצד הסובבים. זהו חומר מעניין למחשבה, אצל כולנו. אני רוצה להזכיר לך, עוד, שאדם מצפוני מחוייב במידה של הגינות וסלחנות גם כלפי עצמו. צ'או ליאת

היי.. מחכה שתגיעי מתחילת השבוע... :-) רוצה לספר שסיימתי עם מועדי ב'. חלקם טובים, חלקם קצת פחות... אבל נגמר, ואני יכולה לנוח קצת בפסח :-) הטיפול ממשיך להרעיד לי את הקרקע מתחת לרגליים (ואולי זו רק אני שרועדת.. לא יודעת). אני מניחה שאני כבר יותר סומכת עליה. כשאני שם, אני אוהבת אותה נורא. בין הפגישות, חושבת ללא הפסקה על דרכים לברוח ממנה, מהטיפול. רוצה להגיע ולברוח באמצע פגישה, להגיע ולשתוק. כמובן שלא מחסירה פגישות. מחכה להן, לפעמים נראה כאילו הזמן מאט, כדי להרגיז... בסוף מגיעה ומדברת, מנותקת... איך מיישבים סתירה שכזו? היא אמרה שהתהליך יכאב. שסביר ותהייה החמרה בסימפטומים. אני מעריכה את הכנות, ואת זה שהיא לא מציירת את התהליך בצבעי פסטל רכים. אבל זה מפחיד. איך עושים החלטה מודעת של לוותר על ההגנות? ומה אם אני לא אוכל לעמוד בזה? שאלות בשעת לילה מאוחרת... נועם

ערב טוב נועם, כל הכבוד על סיום כל המועדים בהצלחה. יצאת מעבדות לחרות ביד חזקה ובזרוע נטויה. את שואלת באופן כה נוגע ללב, איך מוותרים מתוך החלטה מודעת על ההגנות? זה קשה, כי ההחלטה מודעת נמצאת הרחק ממקום משכנן של ההגנות. זו הולכת לשם, ואלה - בולמות בכל כוחן את מגמתה. מכאן בדיוק נולדים הכאב, הפחד, הסערה והדרמות של חדר הטיפול. אין בו, בחדר הטיפול, צבעי פסטל רכים. היא צודקת, המטפלת שלך. הנכונות להתקדם, עקב בצד אגודל, האהבה אליה, האהבה שלה אליך, הביטחון והאמון הגובר, ההמתנה לפגישות, הסקרנות, וגם (תתפלאי) ההתנגדות, כל אלה עושים את העניין לאפשרי עבורך. ובכל זאת, תנוחי קצת בפסח הזה. קצת בטלה עוד לא הזיקה לאף אחד. :-)) ליאת

רגע לפני שאת נעלמת... את כותבת לי, "הנכונות להתקדם, עקב בצד אגודל, האהבה אליה, האהבה שלה אליך, הביטחון והאמון הגובר, ההמתנה לפגישות, הסקרנות, וגם (תתפלאי) ההתנגדות, כל אלה עושים את העניין לאפשרי עבורך." ככה, מכניסה את האהבה שלה אלי כמשהו מובן מאליו. זה באמת ככה? מטפלים אוהבים את המטופלים שלהם? לא בטוחה עד כמה אהבה נכנסת פה (ותקני אותי אם אני טועה..) מהצד של המטפלת. בהקשר שלנו, של הטיפול, נראה לי שקשה איתי. עם כל מה שאני אומרת שם, לא יודעת אם ייתכן בכלל מצב שהיא אוהבת אותי. חזרתי עכשיו הביתה מהקולנוע. ראיתי את בופור. סרט שנכנס כמו אגרוף בבטן, מעלה דמעות והרבה מחשבות על חברות, על כאב, על סיטואציות בלתי אפשריות. על הקיום שלנו כאן. ישראלי כל כך... חג שמח, נועם

מבקש להעלות בעיה של היעדר ריכוז או קלות יתר בהסחת הדעת. לחלוטין לא מדובר בהיפר אקטיביות. היכן ניתן לאבחן ומהם הטיפולים האפשריים? תודה

ערב טוב, טווח קשב וריכוז מוגבל ומוסחות יכולים להופיע עם או בלי היפראקטיביות. זו לא עסקת חבילה. אבחון הפרעת קשה וריכוז במבוגרים יכולה להיעשות במסגרת מכונים פרטיים המתמחים בזה, בחלק מהמרכזים הרפואיים הגדולים (אני יודעת על תל השומר והדסה), בשירותי הייעוץ באוניברסיטה, וכמובן אצל נוירולוג או פסיכיאטר המצויים בתחום. הטיפול מותאם לקשיים הספציפיים של כל מטופל, ובדר"כ יכלול סיוע תרופתי, ואימון בניהול זמן והתארגנות מול מטלות החיים היומיומיות הנפגעות מן ההפרעה. ממליצה לך מאד ללמוד את הנושא קצת יותר באמצעות חיפוש בגוגל ("הפרעת קשב וריכוז במבוגרים"), ולצאת לדרך. בהצלחה ליאת

הי ליאת, אני לא מוצאת את עצמי היום; עוברת מבלטה לבלטה, מחדר לחדר, מצחוק לתחושות מציפות מסוג אחר. מעין עצבנות רדומה כזו, עם שרירי לסת קפוצים. מעין פיזור רגשי שעומד מאחוריו משהו, אבל המשהו הזה אינו מגובש. יש לי חברה שאצלה מתנהל הכל בקצב מהיר - לכל הפחות מהיר משלי... אבל לא רק. בקיצור, אני זוכרת את החברה הזו בשנתה הראשונה בטיפול; אפילו שם הדברים התרחשו מהר... היתה לי תחושה מתמדת שאני צופה בהנצה ובפתיחה של פרח אשר מתרחשים בקצב מואץ, עד כדי שניתן להבחין בכל שלב ושלב, לתייג אותו ולקרוא לו בשם. אני זוכרת שלאחר השלב שבו החלו דברים סמויים להפתח ולנשום, עברה עליה תקופה לא קלה שבה היו בהתנהגותה כל מיני ביטויים של חוסר סבלנות. למה? - את שואלת; כי נפער בה חלל של כמיהה, ציפיה, תקווה, רצון, חיפוש. זה היה כל כך יפה בעיני להיות עדה לחלל המשווע הזה מבחוץ... לאחר מספר חודשים קרו דברים - החלל הניע אותה לפעולה (!) - ומשהו בהתנהלות שלה הפך שקט יותר, שלם יותר. אני עצמי כבר עברתי הרבה מעגלים כאלה. אני מכירה היטב את את תנועת ההתרוקנות וההתמלאות- יש בי אזורים שלמים ואזורים חסרים. ובכל זאת כואב ומציק ולא נעים עכשיו כשהכמיהה החללית הזו מבצבצת שוב. אולי מפני שאין לה כוון ומסגרת; מפני שהיא נעדרת שם; לא אוכל להצביע עליה באצבע ולומר: "כאן חסר", "כאן כואב", "כאן אני ר-ו-צ-ה לפעול". אני רק מרגישה את הרגל מקפצת ומלאת דופק. חיים אולי? מה עושים עם החיים האלה שלא יודעים לאן להיות מתועלים? כמו תינוק קטן שמתרגש או צוחק או בוכה בכל הגוף - מניע את רגליו, את ידיו, מחפש מרגוע וסיפוק ופורקן ואיזון, ולא יודע כיצד. (ובכל זאת אני רוצה לא לכבות את התחושה ולתת לה להתפרץ עד תום. נמאס לי להדליק ולכבות את המתג חליפות. יאללה, אולי גם אני אדחק לפעולת סיפוק?) נויה

עכשיו, אחרי המקלחת, אני נזכרת שזו תחושה שמאפיינת את ה'אביבים' של חיי. לא נורא... היא תעבור. עם או בלי פעולות פורקן. ומה שלומך? ושלום כולם? נויה

נויה'לה אני מעדיפה להתייחס לדברים שלך מחר, מחמת העייפות. מקנאה בך שאת כבר אחרי המקלחת. סליחה וליל מנוחה ליאת

נויה! כל כך יפה כתבת. התחושות שתיארת מוכרות לי כל כך. מצאתי את עצמי בודקת, באיזה חלק של ה"מעגל" אני עכשיו. בדיוק היום, הרגשתי את הכמיהה המוכרת, לא יודעת ל?מה. בזהירות אני מנסה לבדוק אם יש בתחושה הזאת גם סימנים של תקווה. בזהירות, כי התחושות האלה מגיעות אחרי תקופה ארוכה (מ?ד?י) של התרוקנות. ומפחיד אותי לחשוב, כמה זה תלוי בו. כמה עוצמה יש ביכולת שלו להעביר אותי ממקום למקום. בדיוק כמו שמעבירים את התינוק הקטן, ממקום שלא נוח לו בו, שלא מביא לו סיפוק, למקום אחר. אוהבת שהוא מעביר אותי כך. בעדינות, בזהירות, עם המון חמלה והבנה. לא מבינה, איך אותו פ??ה, אותם עיניים, "זרקו" אותי כמה שבועות קודם לכן אל המקום הרע... מאוד מזדהה בעניין הזה עם מה שכתבה ל. (היי, לילך) כמה קומות למטה. ואצלי, אגב, הרגל קופצת דווקא בתקופות ההתרוקנות.... מקווה שיהיה לנו אביב של פריחה והתחדשות, של רצון, כמיהה, ציפייה ותקווה. ושנמצא.... חג שמח לכולנו הדר

בנות יקרות, נויה, כמה אני מוצאת את עצמי, בדברים שכתבת. בניגוד לח?ברה שלך, אצלי התהליכים איטיים כל כך, עד שגם בעין מזוינת, קשה לראות את השינוי. לפעמים, בימים מסוימים מאוד, לפחות *אני* מצליחה לראות את הניצן הקטן והחבוי. אל תכבי את התחושה הזו, החיה. מתאימה לך הרגל הקופצת :-). הדר, *את*, תמיד מרגשת אותי בדברים המדוייקים שלך. חג שמח. לכולם. שנגיע כולנו אל המקום המסופק. זה המלא. נו טוב, נלך לישון. יעלה

יעלונת, חללים חללים כנראה משאירים את כולנו פעורות עיניים באמצע הלילה. תודה שאת מבקשת ממני לא לכבות. ויעלה, גם אם צריכים לחכות ליום בהיר ולעלות על הר גבוה במיוחד (לנקודת תצפית טובה), הניצן עודו שם. אני מדמיינת ניצן של צבעוני. ניצן כחלחל (יש כזה?). קדימה למיטה, נויה

יעלה, "לפחות *אני* מצליחה לראות את הניצן הקטן והחבוי". לפני כשנה הבאת לפה ציטוט של שירי. הנה הפזמון שלו. שולחת אותו אליך, הוא שוב כל כך מתאים. עוד תראי את כל הדרך עוד תלכי בה היא שלך גם אם לא תהיה תמיד קלה. תביטי ותראי את כל הדרך תקבעי את מסלולה, תעברי את כל הדרך כולה (שמרית אור) גם ניצן קטן הוא משהו. לא רק את רואה אותו. יודעת מה? *אני* רואה שם כבר כמה צבעונים (בתוך אגרטל יפה עשוי בעבודת יד). הדר

נויה שלי, מקווה שהצלחת קצת לנוח הלילה.. (כולכן, למען האמת, מקווה שהשעות בפורום כבר הוחלפו ושה-3:54 שלך, יעלה, לא נכתב ב-4:54..) נויה, כתבת כל כך יפה. אלה תחושות שפה ושם עולות גם בי, אבל בדרך כלל התערובת הזו, של רגשות שלא מתיישבים בליווי חוסר שקט מטריד, מקשים עליי לשים לשים את האצבע ולהבין מה קורה. איך הצלחת לפרוט את הבלאגן הזה למילים?... מדהים. אפילו בין השורות אפשר להרגיש בה, באנרגיה הזו שמגיעה כאילו משום מקום ומחפשת באופן כמעט נואש מקום לתעל עצמה אליו. וגם נימת העצב הקטנה (והמוכרת) לא נעדרת מבין השורות שלך.. מעין צער של הצד הפסימי שבנו שחושב שכל האנרגיה הזו מגוחכת, כי באמת *אין* לאן לתעל. ואיך מיישבים בין העליצות האנרגטית לצער? בין דילוג 'ילדי' בין בלטות, לבין הליכה איטית ומהורהרת ביניהן? תמיד קופץ לי ניטשה שכתב משהו על התוהו ובוהו שמוליד כוכב מרקד.. קצת כמו שכתבה לי אורנה, על הגדילה שיש בה צער. הכמיהה הזו שמחייבת שינוי, לתלוש עצמנו מהמוכר. או לפחות מבשרת את התגבשותו של ניצן קטן, אי שם בין העלים הרחבים. והחיים כבר מרקידים לך את הרגל :-) אולי תתני גם לרגל השנייה לרקוד קצת?.. ככה- בבית אפילו. לפסימי יש נטייה להשאיר אותנו במקום, כי כך הרי התרגלנו.. נויה, פתאום נזכרתי באיזה חלקיק משפט שאהבתי של ס.יזהר אני לא יכולה להתאפק ולא לצרף... http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=1696331 אני יודעת שזה אולי לא לגמרי מתאים למה שכתבת, נויה, אבל זוכרת מעצמי שלפעמים קמים עם מין 'האנגאובר' של דכדוך קל מהימים המשונים האלה, חסרי השקט. וס. יזהר מפיח איזו רוח חדשה, משהו עם עוצמה. עם החלטיות. הלוואי שתדבק בך, שתמלא חיים לא רק את הרגל המקפצת שתהיה לך שבת שמחה, נויה'לה וגם לכן הדר ויעלה, לילך.

נויה'לה, אחוות בנות היא נכס רב ערך, תודי. אהבתי את האופן בו הכמיהה החללית שלך התמלאה ברכות, כמו זו שבמנורות הלבה הצבעוניות האלה, המרגיעות. כשנפער החלל הזה, של כמיהה וציפייה, אני נזהרת (אצל עצמי) לא למהר ולחרוץ את דינו עם כיוון ומסגרת. חיים שלא יודעים לאן להיות מתועלים יכולים להיות כמעט הכל. כמו חנות בדים ענקית. כמו נגריה. מרגע שננעצת בהם החלטה, הומת משהו מהפוטנציאל האינסופי, עד לפעם הבאה שהלסתות מתהדקות והרגל מאותתת דופק. יש אי נחת שהיא סם חיים. נדמה לי שכולנו פה חשות בה, מקשיבות לה, נענות כל אחת בדרכה, בהתעקשות, לתביעותיה. מפייסות אותה עם זר צבעונים, ויודעות שהגיע הזמן. ליאת

ליאת ליאת, אני מקווה שאת בחוץ. הגשם מריח טוב כל כך; כמו גשם ראשון. מנקה. מפייס. אחוות בנות היא אכן נכס רב ערך. אני לא רק מודה בכך אלא אומרת בכל פה. הפגישות הליליות החמימות של אתמול קצת פרקו את עודף האנרגיה שהצטברה. גם הקריאה בשמי בנוסח חיבה עשתה את שלה... (לגמרי!). נעים וממלא לדעת שיש מי ששומע, מטה אוזן, מזדהה, נותן הד לתחושות שלי. "יש אי נחת שהיא סם החיים" - אמרת. אני מבטיחה לזכור.. תודה ליאת, נויה

היי ליאת, את פה? או שמא היית פה לפני שעה...אתם בפורום על שעון חורף או קיץ? בכל מקרה נכנסתי לראות מה שלומך ואיך את מסתדרת עם האביב... שבת שלום

זה באמת מוזר,שהשעות שרשומות בהודעות כמו בשעון חורף,ראיתי זאת בכמה הודעות,אך חשבתי בהתחלה,שאולי התרופה בילבלה אותי ושמשהו 'לא בסדר' אצלי בראש-עקב התרופה, ועכשיו כשכתבת זאת ME,אני שמחה ,כי הבהרת לי שזה לא כך ושאיני מדמיינת זאת. נשמע מוזר,שאני כ"כ חרדה מהתרופה,עד שאני מתחילה 'להאשים אותה' בכל דבר, ולדמיין סימפטומים ותופעות שלא קרו וסביר להניח שלא יקרו?!

ערב טוב ME אני עוד כאן, אבל לא אל תוך הלילה. העייפות מכריעה היום. אני בסדר גמור, השעונים כוונו במועד, והאביב גוזר על עצמו התנהגות נאותה, בלי להכעיס בחמסיניו, ככה שאין לי תלונות. מקווה ששלום לך. ליאת

אני בסדר עדיין בטיפול...מי היה מאמין הא? שיהיה לילה טוב

הי ליאת, מה שלומך? מקווה שהכל בגדר הנורמה והפסח לא מעיק אלא מרענן... אצלי, נו כרגיל, אצלי... רציתי לשאול שאלה בנוגע לטיפול, יותר נכון תוצר של הטיפול (אני מניחה שזה תוצר). לאחרונה, קורה לי שאני צוחקת, פשוט מתגלגלת מצחוק ממש לא תואם בעוצמות שלו לסיטואציה ומיד אחרי זה, ללא הפסקה כלל, אני בוכה, בכי קורע... גם אחרי קיום יחסי מין, אותו הדבר בדיוק.. בכלל הדמעות קלות יותר , אבל המעבר הזה בין צחוק היסטרי לבכי מאד מאד מפריע לי.. תוכלי בבקשה להסביר האם קיים הסבר לתופעה הזאת? האם היא ידועה? למה יש מעבר כזה חד בין הרגשות ובכאלה עוצמות?? אשמח אם תכתבי לי קצת בנושא.. מקווה שנהנת מארץ נהדרת, אני נהנתי מאדד שבת יפה ניבה

היי ניבה, השאלה שלך מעניינת. הגם שאני מכירה היטב את התופעה המתוארת, לא זכור לי ששמעתי או קראתי הסבר מתי ומדוע זה מתרחש. מבלי להכיר לעומק את המנגנונים הביולוגיים הקשורים לתופעה שאת מתארת (אני יודעת שבשני המקרים מדובר בפעולה נמרצת של שרירי הבטן והסרעפת) אני מניחה שהם קשורים לבקרה רופפת על הביטוי הרגשי, המתאפשרת (לא תמיד מבחירה) במצבי ריגוש קיצוניים. אולי תוכלי לקבל הסבר 'מדעי' יותר בפורום פסיכיאטריה השכן. המשיכי לצחוק בכל מקרה ליאת

חכי רגע, אני רוצה קצת הסבר לתופעה. את כותבת שאת מכירה אותה היטב.. למה זה קורה לי?? למי זה קורה? באיזה מצבים רגשיים? חכי , לפני שאת בורחת, תשתפי אותי.. תודה לילה טוב ניבה

היי ליאת, באחת התשובות שלך דיברת על המושג -acting out של רגשות עוצמתיים בטיפול. את יכולה לפרט עוד קצת. מה משמעותו? מתי זה קורה? למה? ואיך המטפל מתייחס אליו? תודה וחג שמח

אחרי ארץ נהדרת ומועדון לילה. אני בטוחה שזה לא דחוף. :-)

ערב טוב, הביטוי acting out נקשר לטיפול בגישה הפסיכואנליטית, ומתייחס להתנהגויות של המטופל, הבאות במקום ביטוי מילולי וישיר של רגשות עזים. כך,למשל, כעס והתנגדות כלפי המטפל או כלפי תכנים בטיפול לא יקבלו ביטוי ישיר ומילולי, ובמקומם יופיעו התנהגויות של איחור, יציאה מהחדר לפני תום השעה, שתיקה רועמת, ואפילו עזיבה הפגנתית של הטיפול. המטופל לא לגמרי מודע לתהליך, והוא פועל כך בשל החרדה מפני ביטוי גלוי וישיר של רגשות, מודעים או לא מודעים. מטפלים ערים להתנהגויות אלה, ולעיתים גם מפרשים אותן למטופל. כאשר פירוש כזה נעשה בעיתוי הנכון, יכולה להיות בו תועלת רבה עבור המטופל, כצעד משמעותי בהבנת עצמו ובשינוי דפוסי התנהגות לא מסתגלים. האם עכשיו זה מעט יותר ברור? ליאת

אאא, מקווה שזה בסדר שאצטרף ואצרף שאלה.. דיברנו כאן בפורום כמה פעמים על יחסי מטפל-מטופל. על הקושי להיות מטופל, אסוף בזרועות/מילים חמות של אחר. על הקושי לשאת דאגה קשובה שמכוונת רק אלינו. על הקושי להתמסר לתהליך הטיפולי ולמטפל. מה מלווה את המטפל בתוך מערכת היחסים הזו? איך זה מרגיש להיות בעמדה כזו, של 'מטפל'? באיזה state of mind צריך להיות כדי לטפל במישהו אחר?- נשמע שכדי להצליח לפרש נכון סיטואציות כאלה של acting out צריך תמיד להיות קצת חיצוניים לסיטואציה הספציפית הזו. קצת חיצוניים גם לעצמנו, כאנשים. איך מצליחים להחליף נעליים מספיק מהר בתוך השיחה כדי לנוע ח?ל?ק בתוכה? אני מנחשת שדבריי אולי יקוממו אותך,ליאת, ומצרה על זה, ובכל זאת אלה מחשבות שלפעמים מציקות/מסיטות אותי מהעיקר, אז אשאל.. משהו בדברים שכתבת ל-אאא יצרו בי תחושה לא נוחה. כאילו המטפל יודע משהו על המטופל שהמטופל בעצמו עוד לא יודע. יש כאן פיתוי לפטרונות קלה... לפעמים אפשר לחטוא ב'abuse' קל של הידיעה הזו, כדי לפרש כל כעס המופנה כלפי המטפל, כאיזשהו acting out של משהו אחר. קצת העמסתי על העגלה הזו... סליחה ואם אכן קוממתי, אז סליחה נוספת, לילה טוב, לילך- (גברת-סליחה להערב).

היי ליאת, תודה זה אכן יותר ברור, אבל יש לי עוד כמה שאלות אם אפשר. אני מתאפקת יותר מדי בטיפול, ואני מודעת לזה. אני אפילו "מכינה" את עצמי לפני הפגישה איך להיות מאופקת, איך לשלוט בעצמי, (לא לבכות, לא להתמסר, לא לשתף בכל....). אבל קורה לפעמים, אחרי כמה פגישות ממש מאופקות, שאני קמה באמצע הפגישה ופשוט הולכת.. או מודיעה לה מתחילת הפגישה שאין לי כוח לשום שיחה ושותקת... מה זה אומר? אני שואלת את עצמי לפעמים, האם אני בודקת/בוחנת אותה ואת האכפתיות שלה כל הזמן? האם אני לא נותנת בה אימון? האם זה מין דרך להגיד לה שקשה לי? או שזו דרך לשבירת האיפוק הזה והמלחמה הפנימית עם הצורך שלי בקרבה ובהתמסרות? והיא אף פעם לא הסבירה לי את זה במונח של ACTING OUT אלא אמרה "בואי ננסה להבין למה יש לך את הצורך לעזוב את החדר, או להתנתק ממני לגמרי"? *לילך, כיף לקרוא איך את מנסחת את מחשבותיך!!

שלום אני רוצה לשאול שאלה על אחותי הקטנה בת השלושים. מצד אחד היא מרגישה מאוד מדוכאת בשבועות האחרונים, היא גרושה שנתיים, נפרדה מהחבר, לאחרונה בעלה לשעבר התחתן בשנית, היא מאוד מרוחקת מכולם, לא אוכלת כמעט, ישנה המון, אומנם מתפקדת אך אני רואה שמצבה לא טוב. השבוע היא כתבה מכתב התאבדות אך הצהירה בפניי כשמצאתי אותו שזה רק ליתר בטחון ושאין לה כוונות אובדניות. שדיברנו על זה היא סיפרה לי שהיא דיברה על כך עם המטפל שלה, הפסיכולוג, ושהיא אמרה גם לו שהיא ממש לא מתכוונת למות והוא מאמין לה גם והדבר הרגיע אותי. מצד שני, היא מתרחקת מכולם, מתכננת חופשה של שבועיים לבד, היא מסננת חברים, לא משתפת אף אחד חוץ ממני, לא מוכנה לטיפול פסיכיאטרי על אף שהייתה בעבר והדבר עזר לה. היא מן טיפוס כזה שלמרות התפקוד המלא, יש לה דכאון קיומי כזה כאילו כל הזמן. מה שאני שואלת בקצרה.. זה האם יכול להיות מצב בו בצורה לא מודעת היא כן הולכת להתאבד ולכן מכינה את הקרקע - מתנתקת, נוסעת רחוק, יש מכתב, יד דכאון שהיא לא רוצה לטפל בו בתרופות למרות שיודעת שזה יעזור - האם ייתכן שגם היא איננה יועת זאת אך היא הולכת להתאבד? האם יכול להיות מצב שיקרה דבר כזה בצורה אימפולסיבית, בבת אחת? מה עליי לעשות? תודה רבה

שלום פלורה, הדאגה שלך מובנת מאד. ככלל, קשה מאד ליצפות מראש מי יבצע ניסיון אובדני, מתי ובאילו נסיבות. נהוג להתייחס להיבטים הבאים כאל גורמי סיכון עיקריים- * איום ישיר המקבל ביטוי מילולי. * קיומה של תכנית מעשית ספציפית. * ניסיון אובדני קודם. נמצא כי ברוב מקרי המוות היה ניסיון קודם שלא צלח. * ביטויים עקיפים ורמזים התנהגותיים כמו למשל מסירת חפצים חשובים לאדם יקר או רכישת אביזרי עזר להתאבדות (נשק, כדורים). * דיכאון וחוסר תקווה. * חיי בדידות. * אימפולסיביות. יש כמובן גורמים נוספים, אך אלה העיקריים. אני מציעה לך להביע בפניה את דאגתך, ולבקש ממנה מפורשות (!) להרגיע אותך. בניגוד למה שאנשים סבורים, הדיבור על מוות ואובדנות אינו מסוכן או "מכניס רעיונות לראש". אדרבא, כך האדם המיואש מרגיש שלאחרים אכפת, שהם דואגים, ובמידה רבה כך הוא חש פחות לבד ופחות נואש. עלינו לזכור שאחרי הכל, לא נוכל להטיל הסגר על אדם מבוגר וריבוני בעל בוחן מציאות תקין. מה שאנחנו כן יכולים לעשות, זה להפגין בכל הזדמנות את אהבתנו ודאגתנו, וכמובן את הנכונות לעמוד לימינו ולתמוך ככל שיידרש. בברכה ליאת

שלום, שמעתי פעם ע מחקר שנעשה (לא ידוע לי על כמה רציני הוא היה) בו מצאו שתי קבוצות של מטופלים חולים, שבעבור קבוצה אחת התפללו אנשי אחרים בעבורם מבלי שהם ידעו ועבור הקבוצה השניה לא התפללו, ומצאו שזה עזר. האם אתם יודעים במה מדובר? האם מישהו שמע על כך? יוכל לומר איזה מילה על מי חקר מי מצא איפה זה היה או שחלמתי את הכל..? תודה רבה

שלום שוקית (תותי?) אני זוכרת שגם אני קראתי על הניסוי הזה, אם כי לא זוכרת היכן ומתי. כדי שלא יזרקו אותי ממוסדותיה הציבוריים של הפסיכולוגיה הממסדית, אתנסח בזהירות המתבקשת ואומר, שאני מאמינה ברוח האנושית ובכוחה המעורר השתאות. בעיני זה לא מדע בדיוני. מקווה שאין אצלך אף אחד חולה. אני, על כל פנים, מוכנה להתפלל בשביל מי שצריך. שבת טובה ליאת

ליאת שלום, כבר עבר שבוע...,זה נראה כ"כ מהר,אך גם עברתי כ"כ הרבה דברים השבוע...,כולל הצעד המשמעותי שיישמתי-אחרי חודשים של פחד ממנו-וזה פגישה אצל הפסיכיאטר שלי והתחלת הטיפול התרופתי. אני מפחדת 'לפתוח פה לשטן',אך בינתיים ('טפו...טפו...טפו...') חוץ מקצת גירודים שהיו לי ביומיים הראשונים ותשישות ושנראה לי שהיו(הגירודים) עקב הלחץ והחרדה שמשהו רע יקרה לי וש'המקרה' שקרה לי בעבר יחזור על עצמו,חוץ מזה הכל בסדר,ואני מקווה שימשך ככה,אך בינתיים אני עדיין לוקחת מינון נמוך מאוד של רבע כדור,ומחר אתחיל עם חצי לעוד ארבעה ימים ואז אעבור לכדור שלם,והפעם אני כ"כ נחושה שזה יצליח ש,שחוץ מהקטע הבריאותי עצמו,לא אדווח לפסיכיאטר שלי ולא אבהל מכל שינוי שיופיע {כפי שהופיעו לי בעבר-כמו: איבוד זמני של האוריינטציה-מעיין בילבול זמני,שכיחת דברים ואף הופעת מחשבות אובדניות,שבעקבותיהן הפסיכיאטר הפסיק לי את התרופה הראשונה שקיבלתי(רק שכשאח"כ סיפרתי לו שהן הופיעו לי קצת גם לפני-כן,הוא טען שזה לא בטוח שזה מהתרופה ושאולי סתם הפסקנו אותה-אך זה היה עם התרופה הראשונה,עם התרופה השניה קרתה הבעיה הרפואית ואז זה כבר היה הכרחי להפסיק את הטיפול התרופתי},אז כעת אני מתפללת כבר שיעבור הזמן ושאראה אם התרופה באמת משפיעה,כי אין לי כוחות יותר לסבל הרבה שגורם לי הOCD ,כמו היום,למשל,שמשימה פשוטה של ניקוי חדרי התארכה ליום שלם ונזקקתי לעזרתה של אימי כדי לסיים,כי לקח לי שעות לסדר ולנקות שתי ארוניות קטנות,וגם לא סידרתי בצורה מושלמת כפי שהייתי רוצה,וזה גם עייף אותי מאוד,ונמאס לי מזה. אז בינתיים, שבת-שלום, משתנה

ערב טוב משתנה, כל הכבוד! כל הכבוד! כל הכבוד! אני יודעת איזה אומץ נדרש ממך כדי לוותר על השליטה, ולהתמסר מתוך אמון לטיפול התרופתי. לאנשים מן הצד, שאינם מכירים את עוצמת החרדה על בשרם, לקיחה של כדור נראית עניין של מה בכך. אני יודעת היטב כמה מאמץ ונחישות עומדים מאחורי ההחלטה הזו, ולא נותר לי אלא למחוא לך כף במרץ, ולחכות איתך בסבלנות עד להשפעה המבורכת. כל כך מגיע לך לנוח קצת. בראוו. ליאת

באמת הפעם התמסרתי לטיפול התרופתי,תהליך שלקח לי זמן רב ולבטים רבים,ואני אעשה הכל שיצליח {כמובן שלא במחיר הבריאות שלי},כי אני מאוד רוצה קצת מנוחה ושלווה נפשית,דבר שלא מתאפשר כעת וכבר זמן רב,עקב החרדות הבלתי-פוסקות ועקב כך האובססיות והקומפולסיות,שמממלאות כמעט כל דקה ודקה ביומי.

הפרופסור החל את השעור ע"י הרמת כוס עם מעט מים. הוא החזיק את הכוס לוודא שכולם רואים אותה ושאל את הסטודנטים: "כמה לדעתכם הכוס הזאת שוקלת?" "50 גרם !" ... "100 גרם!" ..." 125 גרם!" ... השיבו הסטודנטים. "אני באמת לא יודע. על מנת לדעת כמה היא שוקלת עלי לשקול אותה." אמר הפרופסור. "אבל השאלה שלי היא: מה יקרה אם אחזיק את הכוס כך למעלה כמה דקות?" "שום דבר" ..... אמרו הסטודנטים. " OK . מה יקרה אם אחזיק את הכוס כך במשך שעה?" שאל הפרופסור. "ידך תתחיל לכאוב" אמר אחד הסטודנטים. "זה נכון. ומה יקרה אם אחזיק את הכוס כך יום?" "ידך עלולה להתאבן, אתה עלול לחוש מתח עז בשרירים ואולי שיתוק ובודאי תיאלץ להתאשפז בבית חולים" אמר סטודנט אחר וכל הסטודנטים צחקו. "טוב מאוד. אך במשך כל הזמן הזה האם חל שינוי במשקל הכוס?" שאל הפרופסור. "לא" ... הייתה התשובה. "אז מה גרם לכאבים בזרוע ומתח השרירים?" הסטודנטים היו נבוכים, תמהים. "מה עלי לעשות על מנת להשתחרר מהכאבים?" שאל הפרופסור. "תניח את הכוס" אמר אחד הסטודנטים. "בדיוק!" אמר הפרופסור. "בדומה לכך הן בעיות החיים. תחזיק אותן כמה דקות בראשך וזה נראה די בסדר. תחשוב עליהן הרבה זמן ואתה מתחיל לחוש כאבים. אם תמשיך הרבה יותר זמן הם מתחילים לשתק אותך. לא תהיה מסגל לעשות כל דבר. חשוב לחשוב על האתגרים או בעיות בחייך, אבל מה שחשוב עוד יותר הוא להניח להם בסיומו של כל יום לפני שאתה הולך לישון. כך אתה לא נלחץ, מתעורר כל בוקר רענן וחזק ויכול להתמודד עם כל אתגר, כל נושא שמזדמן בדרכך! ובכן, אנא, ידידי, תזכרו "להניח את הכוס היום!"

מדהים...פשוט מדהים. כמה פשוט ככה נכון. אהבתי! :-) תודה שפירסמת את הקטע כאן.

שלום, רציתי לשאול בקשר לרפואה משלימה שמציעות קופות החולים, למשל בכללית, ראיתי שיש שירותים כגון היפנוזה. ידוע לי שרק פסיכולוגים ורופאים מוסמכים? אז מה בדיוק קורה שם? ושאלה שניה, האם ידוע לכם, אם הולכים לשירותים האלטרנטיביים דרך הקופה באמת, האם זה תחת חסיון רפואי כמו שהולכים לרופא פרטי לגמרי, או שזה ירשם לי בתיק הרפואי כמו כשאני הולכת לרופא משפחה? כלומר שבמקרה שאחתום על ויתור סודיות יוכלו לקרוא את זה?

שלום שלי, על מה בדיוק קורה שם, בטיפול בהיפנוזה, ומי רשאי לעסוק בזה, תוכלי לקרוא באתר האגודה הישראלית להיפנוזה, כאן- http://www.hypno.co.il/hebrew.asp ולשאלתך השניה, ככל הידוע לי, טיפולים הניתנים דרך קופ"ח נרשמים ומתועדים במחשב של הקופה, אך אין בכך כדי להסגיר את התכנים לגורם חיצוני כלשהו, אלא בהסכמתך המפורשת. אנא, אל תתייחסי לתשובתי כאל 'תורה מסיני', ובדקי עם גורמים מוסמכים בקופת החולים האמונים על המידע לציבור. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

הפסקתי טיפול פסיכולוגי לפני שבועיים ואני מרגישה צורך לחזור אני רוצה לציין שהעזיבה הייתה פתאומית . יש אפשרות שהמטפל יכעס ולא יקבל אותי חזרה?

הי שני, אני מניחה שפסיכולוגים מכירים כבר הרבה מאוד סוגי התנהגויות של מטופלים, והרבה סוגי עזיבות - כולל פתאומיות ואולי לא מוסברות או לא מובנות להם בהכרח לגמרי. עם זאת, יש לזכור שטובת המטופל קודמת לכל - ולכן ם תחזרי זה אומר שאת זקוקה למטפלת שלך, ואני מניחה שהיא מבינה את זה, ולא חושבת שהיא תכעס עד כדי לא לקחת אותך חזרה. יכול להיות שהיא באמת תרגיש דברים לגבי העניין, אך יש לפתוח את הכל, לדבר על הכל ולהבין מה בדיוק קרה שם. אפשר להסתכל על זה כחלק מהתהליך של המסע של הטיפול שלך, ולאו דווקא עזיבה וחזרה ואני בטוחה שגם העזיבה והחזרה ילמדו אותך ואתכם משהו חדש עליך, על הקשר שלכן - ועל קשרים שלך בכלל. המון בהצלחה ואל תפחדי.. זה יהיה בסדר!! מחכים לעדכון.. תותי

שלום שני, אני מסכימה עם תותי, וקוראת לך להחזיר את הדיון על מה שקרה אל המטפל שלך. מטפלים יודעים להתמודד עם ביטוי בפעולה (acting out) של רגשות עוצמתיים בטיפול, יודעים להתמודד ולהכיל גם תגובות רגשיות משל עצמם, ולכן נראה לי שהסיכוי שהמטפל לא יקבל אותך חזרה קטן ביותר, אם בכלל. גם אני אשמח לשמוע עדכון. בהצלחה ליאת

שלום רציתי לדעת ללהתעיינותי האישית, מה הטיפול לאדם שמרביץ. ומה בעצם עובר עליו, אני מבינה שזה חוסר שליטה על הרגשות שלו... אשמח לפירוט בענין, לא שיש לי קשר לאדם כזה . תודה.

אם את רוצה תשובה יותר ספציפית רצינית שתענה לך על מה שאת באמת שואלת - כדאי שתפרטי מעט יותר, השאלה קצת כללית מידי...

שלום מיכל, אדם שמרביץ זו לא אבחנה. תסכימי איתי שיש הבדל גדול בין אדם שמרביץ לפורץ שחדר לביתו באישון לילה ללא הזמנה, אדם שמרביץ מתוך שכרות כחלק מקטטה בפאב, או אדם שמרביץ לאשתו או ילדיו. לכל אחד מן המקרים יהיה הסבר שונה בתכלית, וכמובן גם טיפול מסוג אחר. ככלל, אנשים הנוקטים אלימות כלפי בני משפחה או אנשים חסרי ישע, צריכים ללמוד לזהות את הדפוס הקבוע ה'מצית' אותם, ולעכב את התגובה האוטומטית ההרסנית. זוהי למעשה משימה קשה של שכלול יכולות הוויסות הרגשי, שיפור היכולת לשאת תסכול ולשלוט בדחפי התוקפנות. מקווה שאינך קרבן לפגיעה, ואם כן - נא לחפש מהר מהר עזרה. שבת מנוחה ליאת

היי ליאת הרבה אנשי מקצוע אומרים לי שמה שאני צריך זה טיפול קוגניטיבי התנהגותי ולא טיפול בשיחות...רציתי לדעת מה את חושבת?ומה ההבדל בין טיפול בשיחות לבין טיפול קוגניטיבי התנהגותי? בנסוף רציתי לומר לך ליאת שלדעתי טיפול פסיכולוגי וכדורים זה סוג של ניסיון ליצור מניפולציה על המטופל שבדרכ כלשהי ההגיון שלו ישתנה כך שהעולם יראה לו אחרת שמצב הביש שאותו מטופל שרוי בו הוא לא נורא או בר תיקון לעיתים זה לא כך ולעיתים יש אנשים שכנראה לא מעוניינים או מספיק אינטלגנטים שמניפולציות שכאלה יעבדו עליהם לא כך? אולי זה דברי כפירה באסכולה אליה את משתייכת אבל רציתי לשמוע את דעתך...להתראות

ערב טוב מיסטר בלו, טיפול קוגניטיבי התנהגותי (גם הוא, אגב, מתבצע בשיחות), בניגוד לטיפול באוריינטציה דינמית, מגדיר יעדים טיפוליים ברורים, ממוקדים וקצרי טווח, ומכוון את ההתערבות הטיפולית להשגתם. מדובר בטיפול אקטיבי, משימתי, המתנהל עפ"י פרוטוקול מוגדר מראש (לפחות למטפל), ואשר מכוון באופן אקטיבי ע"י המטפל, הקובע את המהלך והקצב. בטיפול כזה לא מתעסקים ב'למה', אלא ב'איך'. בעניין טענתך השניה, אכן קשה לי להסכים. אפשר בהחלט להסתכל על טיפול כעל ניסיון להביא לשינוי בהשקפתו של המטופל על עולמו ועל חייו. קשה לי להסכים עם הנימה, המרמזת לכך שמדובר במניפולציה המנסה לעוות את אופני החשיבה והלוגיקה של המטופל. אישית, אני מאמינה שלסימפטומים הפתולוגיים (למשל סימפטומים דכאוניים, חרדתיים או אובססיביים כפייתיים) יש השפעה הרסנית ומעוותת הרבה יותר, הגם שמטופלים נוטים להתעלם מעובדה מצערת זו. אנשים רבים וסובלים, מביעים רתיעה קשה מטיפול תרופתי, מתוך החשש לאבד את עצמם, לאבד את ח?רותם, ולאבד משהו מן האותנטיות שלהם. לאמונתי, אדם חרדתי או דכאוני, הנמעך תחת משא הסבל, מצמצם במידה ניכרת את מעגלי התפקוד שלו, הופך עבד לסימפטומים שלו, ומאבד חלק חשוב מעצמו - את החלק השמח, הספונטני, המשתוקק, הרוצה לבלוע את העולם. הקביעה כאילו רק אנשים לא אינטליגנטיים נכנעים למניפולציה ונוטלים תרופות, נראית בעיני חסרת יסוד ומקוממת. מעניין שאיש אינו מתייחס כך למי שבוחר לשכך כאב שיניים, כאב ראש או צירי לידה. בשמחות ליאת

שלום לך ד"ר אני כותבת לך בשמי ובשם אחיותיי כי אנו דואגות מאוד לאימי , אמי בת 52 ונדמה כי היא שרויה בדיכאון , בשבע השנים האחרנות קרו הרבה דברים ,אני ושתי אחיותי התחתנו וכן "הספקנו" להתגרש על אף שאני נישאתי מחדש ב"ה, ההורים לקחו זאת מאוד קשה, אמא סובלת מ-3 פריצות דיסק דבר שמגביל אותה מאוד וטוענת שזה משפיע עליה והיא איננה יודעת מה לעשות , לאחרונה גם עברה 2 תאונות דרכים שגרמו לה מאוד להיבהל .אני יכולה להמשיך ולפרט את כל הבעיות אך אינני רוצה להמשיך ולהלאות אותך ביותר מידי פרטים , רק ארשום שמאז שהייתי קטנה אני זוכרת אמא עצבנית בוא נגיד שהיא לא טיפוס רגוע בכלל . אני זוכרת הרבה התקפי זעם שלה לפעמים אחוזת אמוק ממש. לאחרונה היא בוכה המון וכל הזמן מתרצת את זה שזה בגלל המוגבלות שלה שהרופא אמר לה פשוט שתצטרך לחיות עם זה . היא אומרת שהיא מרגישה בלבול ודיכאון ,היא לא ישנה טוב . היא הייתה אצל פסיכיאטר לפני שנה שנתן לה 2 כדורי אפקסור ,אך היא החליטה משום מה ששניים זה יותר מידי והסתפקה באחד,אכן השתפר מצבה (לפעמים הייתה שוכחת לקחת את הכדור וזה הה גורם לה לסיוטים בלילה) לאחר גירושי אחותי השלישית שוב התחיל הדיכאון ושוב חזרה לפסיכיאטר וביקש ממנה לקחת שניים , הענייין הוא שלא ניראה שיש לה שיפור אלא דווקא הרעה כאילו משהו בשיקול הדעת שלה השתבש ניראה שאת העיקר היא עושה לטפל ואת הטפל לעיקר. (למשל היא עסוקה המון בלקנות ולעצב את הבית והיא יכולה יום שלם רק להתעסק ולהתלבט באיזה תמונות לתלות על הקיר ואיך בעוד היא צריכה לבשל לשבת או לעשות דברים דחופים יותר) כשמדברים איתה היא ישר מתחילה לצעוק להתלונן ולבכות. אני אינני אשת מקצוע וידוע לי שיש סוגים שונים של דיכאון אך אין לי ספק שמדובר בדיכאון , למרות זאת אני רואה שהיא כן אוכלת והולכת לקניות ולעבודה למשל. מה עליה לעשות אנחנו מודאגות וגם די מיואשות ממנה כי כמה שמדברים איתה זה לא עוזר היא בשלה והיא כל הזמן רק מנסה לתרץ את הדיכאון שלה ולהאשים אותנו שגרמנו לה לכך למרות שבאמת מדובר בביש מזל. ייתכן וצריך להחליף את הכדורים האם צריך גם טיפול פסיכולוגי ? אם כן מה ממומלץ? אודה לך אם תוכל לחוות את דעתך בנושא ולייעץ לנו תודה וחג שמח! מהבנות המודאגות

שלום לך, קודם כל זה נראה שמנקודת המבט שלה, יש "מספיק" "סיבות טובות" לעבור תקופה קשה. היא מתבגרץ, גופה בוגד בה, הרוגע בכך שבנותיה "מסודרות" אינו מובטח, היא סובלת מבעיות רפואיות שעליה להשלים איתם אך עדיין היא חייבת לתפקד. גם אם היא עובדת, מתפקדת, ישנה ואוכלת פחות או יותר - זה לא אומר שהיא לא בדכאון. אני הייתי חושבת שכדאי שהיא תהיה מטופלת בצורה מסודרת גם אצל פסיכולוג, שיוכל לעזור לה לעבד את מה שעובר עליה עכשיו, על כל הצדדים של מה שעובר עליה, וגם אם הוא ימליץ - אז כמובן גם לקחת כדורים שיכולים להקל עליה. גם אם לקחה כדורים בעבר וכו' - ידוע ששילוב בין השניים - טיפול וכדורים במצב של דכאון הוא המוצלח ביותר. אם אתן מודאגות מבחינה כלכלית - יש טיפולים מכל הסוגים בקופות החולים, בשירות הפסיכולוגי החינוכי, בעירייה - לא חובה לכת באופן פרטי. בהצלחה ותרגישו טוב כולם.. חג שמח.

שלום רונית, גם אני, כמו שוקית, חושבת שאמא שלכן עברה הרבה בזמן האחרון, והדיכאון שלה - אם אפשר להגדירו כך - נראה תואם לנסיבות. שלוש פריצות דיסק יכולות לרסק גם אדם חזק ויציב, וקשה לקבל כאב כה עז ומוגבלות בגיל צעיר יחסית בשלוות נפש. קשה גם לישון טוב עם שלוש פריצות דיסק. מצד שני, אמא מצאה מנגנון התמודדות לא רע בכלל, ופנתה לעיצוב ויצירתיות. בעיני לא רק שאין כאן פגיעה בשיקול הדעת, אלא ניסיון נפלא לתת קדימות לביטוי אישי ויצירה, שהם המרפא למכאובי נפש רבים. מי החליט שלבשל לשבת חשוב יותר? (מי שהחליט, יכול לבשל במקומה ולשלוח אליה את הסירים). עיקר וטפל הם עניינים אישיים מאד, כידוע. תליית תמונות בבית עוקפת 'בלי וינקר' עבודות בישול וניקיון, אם יורשה לי... אני ממליצה לכן להניח לה להתמודד בדרכה, ולהשקיע מאמץ בשיקום חייכן שלכן. אפשר להציע לה עזרה בהפנייה לפסיכולוג/ית קליני/ת או לפסיכיאטר, אך לא לאנוס אותה לזה כנגד רצונה. הניסיון מלמד שתועלתו של טיפול מועטה, אם בכלל, כאשר המוטיבציה לטיפול אינה של המטופל. הייתי מנסה לעודד אותה להרחיב את העיסוק בעיצוב, להירשם לחוגים או ללימודים בתחומי היצירה והאמנות, ולהעשיר את חייה מחוץ למטבח ולבית. שבת שלום ליאת

לקח זמן אבל בסוף זה בא... אני מתחילה להבין לאן הדברים לוקחים בטיפול. לאן אני לוקחת. ו..תודה ולא תודה. הבנתי- מספיק. ביקשתי בתמימות שתהיה בי התנגדות.. אז הנה... לא בטוחה שאני רוצה בזה. בחשיפה הזו. בגירוד החלש והעקבי הזה שוב ושוב באותה נקודה, עד שהעור כבר צועק מספיק. לא רוצה תלות. לא רוצה חולשה. לא רוצה להישאר ערומה לכל כך הרבה זמן לבד. קר ודוקר ולא נעים ומספיק. תודה. אם אעזוב ידיים אהיה בסוף כל כך עלובה שלא אוכל להציל את עצמי לבד. תמיד אזדקק לה או לכל אחר שיקרה על דרכי. נזקקת.. איזו מילה מגעילה. איך היא קשורה אליי בכלל?! במקומות שתמיד הצבתי גבולות בעצמי (+מרחק ביטחון משלי), יאלצו זרים להציב אותם לי. כואב. עלוב. חלש. ובשביל מה? (טוב, אני זוכרת עדיין בשביל מה...) כמה נמוך עוד ארד לפני שאצליח לנער את עצמי לאיזה שפל אצליח להביא את עצמי בפניה וכמה זמן תסכים להיות שם, לפני שתגיד תודה שלום וכל טוב. לפני שאשעמם. אני די משעממת בסך הכל, עם הטרדות הקטנות שלי. אז תודה רבה, זה מספיק. הרגליים האחוריות מתחילות לדגדג שאתן להן לעשות את שלהן, השיניים כבר רוצות שאחשוף אותן ואגן על עצמי קצת מרגישה כאילו חנית נועצת אותי לכסא אצלה בחדר, כאילו הידיים שלה נמצאות בתוכי, לופתות חזק את הלב. האם אחוויר ואקרוס, מתפללת שיעבור בשלום, או שאתן לעיניים לרשוף גיצים? יאללה- שיהיה מעבדות לחירות, באיזו צורה שרק תבוא- לילך.

תיאור התנגדות כל כך ציורי.כמעט אמרתי מושלם. תדפיסי ותראי. את יודעת שאני מעריצה את הכתיבה שלך. ואת גם יודעת שאני אומרת: תרפי, תרפי, תרפי. אני מנסה ממרום שנותי לעשות תיקון דרכך... ו... אין - בהדגשה:אין - טרדות קטנות. עולמך הוא עולם ומלואו על שמחותיו וטרדותיו. את רוצה לחוות אותו שלם יותר ונכון יותר וזה מה שאת עושה. זכותך. אל תשפטי את עצמך כל כך לחומרה. מכשפה

תודה, מכשפה יקרה, אולי הכי נכון זה להרפות, אבל לא בא לי. בא ולא בא.. איכשהו הכי טוב לי כרגע זה דווקא לא להרפות. להחזיק את עצמי חזק ולהיות קצת גיבורה לבד. אני תמיד כל כך מנסה להביא לה אותי מובנת ונעימה, שיהיה לה נעים לעבוד איתי, ודי. מספיק לי. בא לי לעשות מה שבא לי. בא לי אפילו לעשות קצת דווקא. לשתוק או לנשוף גיצים ולא להתפתל, להרגיש ממוסמרת ולחשוב איך לחלץ ממני מילים כדי להיות מובנת גם לה. אני לא יכולה יותר גם לדאוג לי וגם לדאוג לה. שתדאג היא לעצמה. לא יכולה להימנע מהחשש שאני 'מבזבזת זמן יקר', אבל אולי בשביל להצליח להרפות צריך גם קצת לא להרפות לפעמים. אז עכשיו אני גיבורה. סוג של.. :-) לילך.

רשת יקרה, שולחת לך נגיעה רכה למקום שכואב. פעם יצא לי ללוות מקרוב ילדה קטנה שנאבקה בהרבה כאב פיזי. אני זוכרת שלימדתי אותה פטנט, איך להקשיב טוב טוב למה שקורה, כדי שלא תחמיץ את הרגע המדויק של הכאב, ואז - רק אז - תבכה כאוות נפשה. שלא תבזבז כוחות איפה שלא מוכרחים. מזמינה אותך להרים את הראש מפעם לפעם, ולתדלק אביב. ואיפה שמוכרחים - מותר לבכות. איתך ליאת

אני עדיין מרגיש מת אני לא יודע מה לעשות אני לא יכול לברוח מהגוף המלוכלך שלי וממה שעשיתי......

ערב טוב ושבת שלום מיסטר בלו, עדיין קשה, אני רואה. כנראה שלברוח מהגוף ה'מלוכלך' או ממה שעשית זה משהו בלתי אפשרי (הרי אי אפשר להתנכר לאירועים בעברנו, לשטויות שעשינו, לחוויות שעברנו), ולכן מוטב שלא להשקיע בזה מאמצים. גם להרוג את עצמנו זה די לא פשוט, וגם לא ממש מועיל, ולכן גם זה אינו הכיוון. לתפיסתי, מוטב להרפות ממה שממילא לא נוכל לשנות, ולהתמקד באזורים ה'נקיים' הפתוחים לשינוי ובריאה. תן לתרופות לחזור ולהשפיע, ונסה לנצל את ההקלה החלקית לצורך פתרונות יצירתיים. יש לא מעט תחומי חיים עליהם יש לנו שליטה ויכולת השפעה. שם התקווה. שולחת לך כוח ליאת

שלום בת אחותי היא בת 10, לפני חודש היא לא הרגישה טוב ו רופא נתן לה תרופה לשים באף שהיא תוכל לינשום .אבל היא לא הסכימה לשים תרופה באף אז אבא אמא וכל מישהיה בבית תפסו אותה ובכוח שמו את התרופה באף ו גם היא לא יכלה לינשום אז ואחרי אירוע ,היא לא רוצה ללכת לבית ספר היא אומרת אולי היא תמות היא נושמת בכל רם ו אומרת אגי לא יכלה לינשום תקחו אותי. לרופא גם לא משחקת יותר מאז לא עושה שיעורים ו נדבקת באמא ו לא זזה ממנה מטר , והתחילה לגלגל לשון בפה ,ולא מדברת עם אף אחד , רציתי לדעת למה קרה לה ככה? אמא שלה כל היום בוכה על משהיא רואה היא הלכה ליעוץ , עכשיו יש ימים שהיא יותר טובה ולפעמם שוב חוזרת למצב הקודם ,למשל כל יום אמא לוקחת ומחזירה אותה מבית ספרו אתמול היא אמרה לבוא עם הסעה ו שהיא חזרה הביתה שוב חזרה להתנהג כמו ימים הראשוני האם הילדה צריכה פסיכיאטאר היא ילדה אמצעי בין שתי אחיות . בבקשה תגידי מה דעתך ומה לעשות? ותודה מראש.

שלום שוש, בת אחותך, כמו שזה נראה מכאן, סובלת מחרדה קשה, ויש לי הרגשה שכל הבית נמצא בחרדה, לא פחות ממנה. לא לגמרי ברורות לי הנסיבות בהן התפרצה החרדה - האם זה קרה באמת בעקבות אותו אירוע, או אולי עוד קודם. על כל פנים, טוב שהאם פנתה לייעוץ. הדבר הכי חשוב במקרה של ילד חרד זה הורים רגועים, ולתחושתי לא זה המצב אצל אחותך. כל דבר שיוכל להרגיע את הבית יתרום לשיפור מצבה של הילדה. לכן, אפשר לפנות עם הילדה לפסיכולוג או פסיכיאטר של ילדים, אולם את עיקר העבודה יש לעשות עם ההורים או האם. בהצלחה ליאת

תודה רבה על התיחסתך .וגם רציתי לדעת מה פירוש שהיא מגללת לשון בפה רוב שעות היום ,וגם את צודקת שהיא הייתה קטנה היא הייתה מופנמת וגם עבדו איתה ו היא השתפרה וממש השתנתה לםובה עד מקרה זה..

אני מחפשת מטפלת קוגנטיבי. בקופ"ח מציעים מישהי שהיא עובדת סוציאלית, - תרפיסטית. מה ההבדל לעומת פסיכולוגית ומה מומלץ יותר. (

שלום אנה, עובדת סוציאלית, בוגרת תואר שני במגמה קלינית, רשאית לעסוק בטיפול (תראפיה), ומכאן התואר תראפיסטית. פסיכותראפיסט הוא כל מי שרשאי לעסוק בטיפול בשיחות (פסיכולוג קליני, פסיכיאטר ועו"ס קליני). אם היא הוכשרה לטפל בגישה קוגניטיבית, אין הבדל מהותי בינה לבין פסיכולוג העובד באותה שיטה. בהצלחה ליאת

תנאי הקבלה לפסיכולוגיה קלינית הם הרבה הרבה יותר גבוהים לעומת עבודה סוציאלית ולכן בד"כ מדובר במטפלים יותר איכותיים.

מאידך- בהעדר מספיק אוניברסיטאות בארץ, תנאי הקבלה לפסיכולוגיה קלינית גבוהים בצורה שחורגת אולי מהנדרש. אז לפעמים קורה שסטודנטים טובים עם לב רחב, תובנות ויכולת, מתפספסים איפשהו בדרך. אם הם מצליחים למצוא את מקומם במסלול הקליני של עבודה סוציאלית, לא בהכרח יהיו מטפלים טובים פחות מהפסיכולוגים. הכשרתם תהיה אולי שונה קצת, אבל זה לא בהכרח אומר משהו על טיבם כמטפלים. פגשתי גם פסיכולוגים קליניים מנוסים שהיו לא נחמדים ולא 'איכותיים', מה שזה לא יהיה.

כיצד גורמים לאדם שנראה שיש לו הפרעות אישיות, להכיר בכך ולהסכים ללכת לאיבחון ולטיפול? מדובר בבת משפחה, אשר יש לה בעיה רצינית של תפיסת המציאות (סבורה שמקליטים אותה, מאמינה שיש חשבונות בנק סודיים חבויים בחו"ל...), והיא משוכנעת בה לגמרי. כלומר - בטוחה שהיא צודקת וכולם טועים, שכולם נגדה באיזשהי קונספירציה, לא מוכנה להתמודד עם עובדות (למשל - לא מוכנה אפילו לעיין במסמכים, שמוכיחים כי עמדתה שגויה), וכל מי שמנסה להסביר לה בהגיון את העובדות כהווייתן, ישר נתפס בעיניה כאילו "עבר למחנה של הרעים". זאת בעיה מכיוון שיש נושאים כספיים ואחרים במשפחה שיש להסדיר אותם - ואין אפשרות לנהל איתה דו-שיח רציונלי: כל נסיון להציב בפניה את העובדות נגמר בצעקות ובהאשמות פרנואידיות מצידה, שאין דרך להתמדד איתן באופן רציונלי כי הן כ"כ רחוקות מהמציאות. (ומדובר באישה אינטליגנטית ומשכילה). כמובן שהיא לא מוכנה לשמוע על האפשרות שיש לה בעיה - זו הרי חלק מה"קונספירציה" שכולם רוקמים נגדה... במצב כזה, שהיא בשכנוע עצמי כה עמוק שהיא הצד השפוי והצודק - כיצד ניתן לגרום לה להכיר בכך שאולי יש לה בעיה? שלא לדבר על לשכנע אותה לפגוש איש מקצוע?... תודה

שלום שלומית, המצב שאת מתארת, בעיקר אם הוא חדש יחסית, נראה כהחרפה הכרוכה גם בהפרעת חשיבה. במקרים של הפרעת אישיות לבדה, הדפוסים הבעייתיים הופכים 'טבע שני', ואינם מופיעים ככה פתאום באמצע החיים. כאשר קיים מערך בנוי היטב של מחשבות-שווא, יש צורך באבחון והערכה פסיכיאטרית. אם מדובר בתופעה 'מבודדת' שאינה משפיעה על תפקודה הכללי, אפשר - אולי - להניח לה, אך אם מדובר בהפרעה ממשית בשיפוט, העלולה לסכן אותה או את המשפחה במחירים כלכליים משמעותיים, יתכן שיהיה צורך בנקיטת צעדים אקטיביים יותר, כמו פנייה והתייעצות עם פסיכיאטר, גם שלא בנוכחותה, ופעולה בהתאם להמלצותיו. כדאי לציין בהקשר זה, כי לעיתים קרובות אדם הסובל ממערכת דלוזיונית כה מגובשת, מתקשה לגלות תובנה למצבו, בדיוק כפי שציינת, ואין טעם לגייס נימוקים מציאותיים כדי לשכנעה בטעות. בברכה ליאת

יש לי בעיה קשה: מאז שאני זוכרת את עצמי אני רוצה למות. הייתי כמה פעמים בטיפול אבל כל פעם זה רק היה נראה שהעניין רק עולה על פני השטח ורק אני יותר נכנסת לזה ויותר מרגישה רע ושהעניין כולל פתאום עוד ועוד גורמים. לכן אני לא ממש מאמינה שזה ייפתר מתישהו ולכן אני פשוט מעדיפה למות וזהו. הבעיה שאני בת 26 וההורים שלי פשוט יישברו מזה, וזה אגב גם מה שעצר אותי עד היום (נאמר מאז גיל 10). מצד שני, די, כמה אפשר לעשות בשביל ההורים?- ניסיתי לביים תאונה בגיל 16 אבל יצאתי ממנה במצב קשה מאד, אני ממש לא מעוניינת לנסות את זה שוב כי זה רק סיבך את העניינים (גם הנפשיים) עוד יותר. באמת באמת נמאס לי. מה עושים?

שלום ענתי, מן העובדה שאת יושבת וכותבת אלינו, שואלת 'מה עושים' ולא הולכת לפגוע בעצמך, אפשר להסיק שלצד המשאלה למות קיים בך גם חלק שרוצה להיעזר ולחיות. אנשים במצבך נוטים לעשות מקום גדול יותר לחלק ההרסני, ולהתעלם מן החלק האחר, שאולי פחות צועק, אך לא פחות צודק... בחלק הזה, הרוצה חיים, יש להפיח תקווה וכוח.לפעמים אפשר לעשות זאת לבד, ולפעמים לא. איני יודעת באיזה טיפולים כבר היית, אבל חשוב לזכור שלכל טיפול אנו מגיעים מנקודת פתיחה שונה, עם מוטיבציות חדשות, וכמובן גם עם מטפל אחר. אפשר לנסות ללכת הפעם על שיטת טיפול מעט שונה, עם מטרות קצרות טווח וממוקדות יותר. וישנו גם הטיפול התרופתי, שיכול לתת 'רוח גבית' לתהליך, ולסייע בהפחתת הדיכאון. ולסיום, אני חושבת שהורים שאוהבים אותך ודואגים לך הם בהחלט סיבה להישאר בחיים. הורה שמאבד בת בנסיבות אובדניות נותר שבור ללא תקנה. אז מה עושים? הולכים לקבל עזרה, ומהר. יש אביב בחוץ. בהצלחה ליאת

זה לא שיש בי חלק שרוצה לחיות אבל אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה להורים שלי. זה נכון שיש שעות יפות, אפילו יפות מאד, אבל הן מסתיימות תמיד ברצון הזה, להיעלם. הביני, ההורים שלי חושבים שיש להם את הילדה הכי זהב בידיים (יש לי אחים ואחות והם כ"כ גאים בכולנו). אני פשוט רוצה לברוח מכאן ולא לחזור. אין לי שום בעיה בחיים: לא כסף, אני סטודנטית מצטיינת, נראית מעולה... את בטח מכירה עוד כמוני (ראיתי באתר כמה): תמיד הייתי "מוצלחת" אבל אני פשוט מרגישה שאף אחד בעולם הזה לא מבין אותי. הבעיה העיקרית שלי בטיפול היא שאני מרגישה כל הזמן ששופטים אותי וזה גורם לי פשוט להגיד אחרי כמה זמן ש"הבראתי ועכשיו הכל מצויין, ואיך הצלת אותי" בעוד שבמציאות כלום לא משתנה, מלבד העובדה שמבחינתי עוד טיפול נכשל. אני באמת לא מאמינה שאני יכולה להיות בריאה היות ואני לא מבינה למה אני רוצה למות כל הזמן בכלל, אבל כ"כ נמאב לי מהתחושה הזאת (זה ממש רב היום), בעוד שהאנשים סביבי בטוחים שאני נהדרת ורובם אפילו מקנאים בי, וזה גורם לי עוד יותר להתנתק רגשית. כפי שציינתי, זה ממש מגיל צעיר ולכן שכבות החסינות וההסתרה הן גדולות מאד. ניסיתי פעם לשתף את אמא שלי, אבל כשראיתי עד כמה הסתרתי את זה כל השנים ושאין לה אפילו קצה של מושג, לא יכולתי לעשות לה את זה. מה עושים??

כואבים יקרים, לצערי, עד כאן הלילה... השאלות מחן ועד רשת ייענו מחר. לילה טוב לכולכם, אורנה

איזה כיף! גם אורנה וגם ליאת באותו יום! :-)) חשבתי שיום שלישי זה פעמיים כי טוב ;-) מקווה שהיום הוקל קצת, שיהיה לך חג שמח, אורנה יקרה האפיקומן מחכה רק לך..

עוד רגע הכרכרה תהפוך לדלעת השעה כמעט חצות... מתגעגעת לשישיים שלנו כאן ולמילים שהיו... ד"ש חם וחג שמח רשת

רשת חמודה, מותר להידחף ולאחל לך חג שמח? תספרי מה שלומך? יעלה

יעלה יעלה, כמה טוב שאת כאן. שלומי? לא יודעת, נראה לי שלא משהו... תקופה לא פשוטה. לא ברורה. מאוד מכאיבה... דברים מתחילים להתחבר וזה הופך את הבטן. עושה צעד קדימה ושניים אחורה ומקווה שבכל זאת זזה לאנשהו. ובתוך כל זה אין הרבה מילים ויש הרבה לבד... יש חשש, אבל גם ניסיון והרבה סימני שאלה על האם זו הדרך ובכלל בשביל מה... לא יודעת... מה איתך? את תמיד דואגת ושואלת, אבל מה שלומך? חג אביב שמח רשת

שלום סינדרלה, שוב חצות... בליל רביעי וביום חמישי התערבבו הרבה דברים שהקשו עלי לענות. וודאי שזה משנה. וודאי שהשאלות 'מחן ועד רשת' נותרו ממתינות... אז הנה אני כאן, מסכימה שימי שישי של פעם היו 'משהו מיוחד'! מצטערת לשמוע שכואב. יעלה מנסחת כל-כך נכון גם עבורי, שכל ההתאמצות הזו היא בשבילך - כדי שאת תרגישי טוב יותר. אז המשיכי להיאבק, וגם לנוח... אורנה

שלום, אני נשואה מעל ל-20 שנה באושר עילאי! אבל - יש לי בעיה שקשה לי להתמודד איתה.... כאשר בעלי חולה בשפעת או וירוס אחר, אני מאוד נלחצת וחושבת על הגרוע ביותר!!! גם כי אני אוהבת אותו וגם אני מפחדת להשאר לבד ולהתמודד עם כל הדברים שבדרך כלל הוא עושה. אני יודעת שזה לא רציונלי, אבל קשה לי עם זה. (במשפחה שלו יש הסטוריה של מחלת לב). תודה.

שלום עינת, את צודקת, ככל שאושרנו גדל כך גדלה גם החרדה לאבד את האושר. אני מבינה שכאשר בעלך חולה תחושת החרדה מציפה אותך, אך לאמיתו של דבר כולנו מתמודדים עם הפרדוקס הזה כל חיינו. אחת האפשרויות להתמודד עם הפרדוקס היא ליהנות מהדברים הטובים בחיים כאשר הם נמצאים, למרות (ואולי בגלל) ההבנה שהשליטה שלנו בכך שהם ישארו כאן לתמיד היא די מוגבלת. המזל הוא, שכאשר מוכנים לוותר על שליטה מלאה בדברים מסוימים, מקבלים 'בתמורה' שחרור מהדאגות... מאחר ורעיונות מעין אלה זקוקים לעיבוד והעמקה, אני מציעה לך לשוחח על הדברים עם פסיכולוג/ית קליני/ת. שיהיה בהצלחה, ולילה טוב, אורנה

שלום יש לי בעיה שכבר מציקה לי ונמצאת איתי כבר די הרבה זמן קרוב לשנה וחצי והבעיה היא כזאת כשאני עושה משהו כל דבר אפילו פשוט כמו לשטוף כלים לסדר לנקות או אפילו לזרוק משהו או לחפש משהו אניחוזרת על הדבר כמה פעמים כי אם נגיד החזרתי משהו למקום אז אני אחזור על הפעולה הזו שוב כי אני חושבת באותו רגע על משהו לא טוב שיכול להיות ואם אני אשים אותו שם כשחשבתי על זה זה יכול לגרום למשהו רע זה מעיין אמונה תפלה כזאת או שאני אזיז אותו למקום סתם אחר לדוג' אם אני שוטפת כלים אז אני חוזרת על השטיפה על צלחת כמה פעמים כי באותו רגע חשבתי משהו לא טוב או שלא צריך לקרות ואז אחרי שאני חוזרת על הפעולה שוב אני מפסיקה לפעמים גם אחרי שאני חוזרת על הפעולה פעם אחת אני חושבת ואולי זה לא טוב כך ואולי ככה לא טוב גם כן עד שאני אומרת לעצמי סטופ זה חייב להפסיק ומנסה לא להאמין שזה יקרה וששום אמונה תפלה לא נכונה אבל עדיין אני מרגישה צורך לחזור על זה הבעיה היא שגם אני מאחרת מלא פעמים אני מתעכבת על דברים מטומטמים בגלל זה בגלל שלא עשיתצי את זה שוב ואני תמיד מאחרת אני כבר לא מאמינה שאני יכולה לצאת מוקדם או להספיק למשהו כי כבר נכנס לי לראש שאני יאחר וזהו וזה משגע אותי בזמן האחרון אני מנסה להיגמל מזה וזה די עובר לי עד שמגיע איזה רגע מעצבן שאנילא יכולה נגדו אני גם מנסה לא לחזור על דבר שוב ולסיים משהו מוקדם יותר כך שלא אתעכב אבל עדיין לפעמים זה מציק לי מה גם שיש תגובות מהסביבה על זה שאני לא מספיקה וחושבים שאני עצלנית או אדישה וזה לא בגלל שאני אוהבת להיות כזאת פשוט זה מה שגורם לי המצב ואני באמת ניהייתי עצלנית יותר אין ליכוח לעשות כלום כי כל דבר יקח לי מלא זמן אז פשוט אני מבטלת את העשייה אין לי כוח לכלום וזה מכניס אותי לפעמים לדיכאון לפעמים אני לוקחת יוזמה ועושה משהו אבל זה אחרי שלקחתי יוזמה גדולה כאילו אני לא יכולה לעשות הרבה דברים כל דבר נראה לי נטל מה שיותר מציק לי ואני מריגשה יתו לא טוב זה שזה מפריע לי גם לעבודה כי גם לעבודה אני מאחרת לפעמים וזה קורה לי דיי הרבה וזה לא נעים בכלל מהבוסית וגם בעבודה אני חוזרת על דברים לפעמים כמה פעמים מה שהופך אותי לאדישה וככה חושבים שאני ולפעמים מעירים לי על זה וזה מציק נורא ושאנילא עושה כלום בעבודה כל החדשות כבר עוקפות אותי חוץ מהעניין הזה בעבודה שאני קצת אדישה גם קיבעתי את עצמי יש לי גם עניין כזה שאני חושבת שאנילא יכולה לעשות משהו כי אנילא יכולה לשנות משהו ולכן אנילא עושה אותו ואני תוקעת את עצמי אני לא לומדת עניין חדש וזה גם דבר שגם מזמן הייתי צריכה ללמוד אני קיבעתי את המחשבה שלי שאני לא יכולה לעשות את זה ולכן אני גם לא עושה את זה ואז חושבים עליי שאנילא לומדת דברים חדשים כי אנילא רוצה ושאני אדישה וזה נורא נורא מציק לי ושם אותי במקום מאוד נמוך בעבודה וזה מראה לאנשים מה אני ואני לא באמת כזאת הייתי רוצהשזה ישתנה ומהר הייתי רוצה שתייעצולי מה לעשות ואיך להיפתר מהמחשבות האלה אני אודה לכם מאוד אם תעזרו לי

אני מבינה אותך והיה לי משהו מאד מאד דומה. את יודעת מה עשיתי? - אמרתי לעצמי: "מעכשיו, כל פעם שאני חוזרת על הפעולה זה מאשר את המחשבה הרעה שלי" וזה פעל מצויין כי לפי אותו ההיגיון של מקודם אז עכשיו אסור לי לחזור על הפעולות. אחרי כמה זמן כבר תתרגלי לא לחזור על הפעולות, אצלי זה שחרר אחרי 4 חודשים מהרגע שהחלטתי (הייתי תקועה על ההתנהגות בערך 7 שנים!!!). אגב, יש לנושא הזה נטיה לחזור בעיקר בזמנים קשים, שהרגשתי שלבד אני לא מספיק חזקה אז כאילו זה משנה ההתנהגויות החוזרות האלו במקום שאחרת אני לא יכולה להשפיע על החיים שלי ושל הסובבים אותי.

תודה על העזרה והתשובה זה מעודד לחשוב שמישהו היה לו את זה והוא הצליח להתגבר אבל הייתי רוצה עוד התייחסות של אחד הד"ר

שלום שיר, התיאור שלך מאוד מזכיר הפרעה המכונה OCD - הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית. באופן מובן אינני יכולה לתת לך אבחנה מבלי לפגוש אותך, ולכן אני ממליצה בחום לגשת לפסיכולוג/ית קליני/ת המתמחה בטיפול בהפרעות חרדה, או לפסיכיאטר/ית. החדשות הטובות הן שאפשר לטפל ב- OCD בצורה טובה למדי, באמצעות שילוב של טיפול קוגניטיבי או קוגניטיבי-התנהגותי וטיפול תרופתי. אל תהססי לפנות לעזרה. למרות הדוגמה המשמחת של יויו, קשה מאוד לטפל במחשבות מטרידות ובטקסים שנועדו לנטרל אותן ללא עזרה מקצועית. שיהיה בהצלחה, אורנה

MR BLUE, מסתבר שאתה מצטרף לשרשרת ארוכה של כותבים כאובים באורח אנוש. אני כ"כ מקווה שחמישי בלילה כבר מרגיש לכם אחרת, שהשארתם את רביעי בלילה מאחור... אורנה

אני באמת מרגישה שאני לא יכולה לחיות.זה אפילו לא שאני לא רוצה,אני פשוט לא יכולה לחיות עם האמת. אני לא חושבת שאוכל להיות שוב שמחה ומאוזנת.אף שיש לי סיבות רבות לכך. נדמה לי שאיבדתי את עצמי,או שתמיד הייתי ככה והצלחתי להתחבא מעצמי עד עכשיו.איך אוכל לחיות? איך אוכל לחיות כשאת מה שאני צריכה א-י-ן.אין ולא יהיה. מה לא בסדר איתי,למה אני ריקה.?איך אני יכולה לחיות? אני לא יכולה לחיות.

ויק ויק... שאלות קשות את שואלת, ותשובות פשוטות אין. 'פשוט' ממשיכים לחפש, אם לא את 'הדבר' עצמו אז את היכולת לחיות עם החסר שלו. 'פשוט' ממשיכים יום-יום שעה-שעה... אורנה

כשאני לא מוצאת שום טעם להילחם על עצמי... מנקודת מבט שלי הכל חסר תקווה..אני אשאר באותו מצב כל החיים..לא אצא ממנו... בדרך כלל המצב שלי משתפר לפני חגים ...אבל הפעם לא..אפשר להגיד שגרוע יותר... כמה אפשר להגיד שכואב כמה אפשר להגיד שנשבר הלב? לי כבר נמאס להגיד... המטפלת עושה את כל המאמצים האפשריים להיות בשבילי, היא רוצה שאגיע לעוד פגישה לפני החג. היא אומרת שזה נורא שאני הולכת עם התחושות האלו... ושהיא יודעת שיש בי חלק שכן רוצה לצאת מזה... ובאמת עוד יש לי תקווה אבל כנראה שהיא לא מספיקה כי היאוש חזק ממנה...והוא משתלט,לא נותן מקום,לא נותן אויר. ככל שהימים עוברים להם , המצב שלי נהיה גרוע... עלו לי אתמול מחשבות לנסוע לעזריאלי ולעלות על הגג ו... זה מוות בטוח, או לקחת סמים קשים כדי להרגיש טוב לכמה שעות כי כבר שכחתי איך זה מרגיש הטוב.. כי כל הזמן כואב לי. מרגישה שנעלמת לי האישיות... ואני נעלמת. הלוואי והיתי יכולה לעשות צעד קיצוני... פשוט בא לי כבר לוותר עליי... ועדיין אני מקשיבה לקול שמקווה לטוב... לא יודעת למה.. אבל עובדה שאני מקשיבה לו. סתם חיים חרא.

שלום חן, בתוך כל העצב, אני שמחה שהיא מתעקשת להילחם עלייך. טוב שאת מצליחה לייצר אצלה משהו חם ותקיף. עזבי את עזריאלי ואת הסמים הקשים, ונסי להקשיב לכל הקולות האלה שמתרוצצים בתוכך, אומרים לך כל מיני דברים... לילה טוב, אורנה

אני נשואה די הרבה שנים. בעלי מעולם לא כינה אותי בשמות חיבה, כגון: "ענתילה,ענתוש וכד'"? הוא הבהיר לי בתחילת נישואינו שהוא לא כזה ולא מסוגל לבטא כך, אז מראה בדרכים אחרות... . האמנתי לו עד שלשום.שלשום, הסתגר באמבטיה והתקשר לידידתו מילדות לאחל חג שמח. משהו דחף אותי להאזין למספר שניות מאחורי הדלת. ומה אוזני שומעות? "שריתושלה מה העניינים".? ודיבר קרוב לשעה. איתי אגב, מסוגל מכסימום 10 דקות לדבר ביום כי אחר מראה שהוא קצר רוח. אותי בחיים לא פינק כך , וגם הבהיר לו זאת מהתחלה, אז איך עם אחרים הוא כן מסוגל??? . אני כבר מתארת לעצמי מה הולך בעבודה, ואני מאז כל דבר קטן חושדת בו. מתנהגת אליו רגיל, אך בפנים עצובה ביותר. מעבר לכך הוא דואג ועוזר ואבא נהדר. מה דעתכם??? תודה וחג שמח.

שיחה על העניין עם בעלך יכולה לעזור...אם הוא בעל סובלני ומבין... ויכול להיות שיש מצב שהוא נבוך לומר דברים כאלו לך מאשר לאנשים אחרים כי אותך הוא אוהב(: ובגלל שהרגלת אותו למצב שכזה הוא ממשיך... בהצלחה...

אתה גאון. אדוני. לא חשבתי על זה. כשקראתי לעומק, הבנתי עד כמה שאתה צודק, הוא באמת יהיה נבוך לכנות אותי בשם חיבה, מאחר כי הוא לא רגיל לזה ולא הרגלתי אותו לזה. ציינת בגלל שהוא אוהב אותי? ההיפך הנכון, דווקא בגלל שהוא אוהב אותי הוא אמור לכנות אותי בשמות חיבה (משפט זה לא ברור לי מדוע כתבת כך) . אני בכל אופן לקחתי את זה קשה ומרגישה כאילו בגדו בי, אולי אני מגזימה או אובססיבית כלפיו?

שלום ענת, אפשר להבין את הפגיעה שלך. לפעמים זה מאוד מצער לראות כיצד דווקא בין בני משפחה נוצר ריחוק מסוים. אני מסכימה עם MR BLUE שהדבר ההגיוני ביותר הוא להביע בפניו את רגשותייך הכנים. אני מקווה ששיתוף כזה יהווה פתח לקרבה מחודשת ביניכם. בהצלחה, אורנה

שלום רב. יש כל הזמן התקרבות, הבהרתי לבעלי עד כמה נפגעתי. והוא כל הזמן מכחיש שלא השתמש במילת פינוק, כנראה לא נעים לו להודות בפני שאו נפלט לו , מה גם שהוא מעולם לא השתמש בי במילת פינוק, ותמיד אמר לי שהוא מאז ומתמיד לא מסוגל לאף אחד להשתמש. אז איך תפשתי אותו על חם שכן השתמש? אז אולי שיקר לי, עכשיו אני חושבת שאולי מתוך הרגל או מבוכה לא השתמש בי ובאחרים נוח לו להשתמש, יותר חופשי אולי, ואולי מרגיש קירבה לאישה הזאת כי הוא מכיר אותה עוד מבית הספר היסודי. הם היו ידידים טובים. אז אני כל הזמן במחשבה: אולי אוהב או מעריך אותה יותר ממני????, למרות שהוא מאז כל הזמן מנסה לכרכר סביבי, מביע חיבה יתירה, אולי יסורי מצפון יש לו, אך לי יש בעייה : טון דיבורו והמילים רודפות אותי כל הזמן, ולמרות שאני מראה לו חיבה, בפנים אני ממורמרת, מאוכזבת, פגועה וזה ישאר כנראה מצולק לכל חיי. הוא גרם לי ואין לי שליטה על זה כל דבר קטן לחשוד בו, האם אני כבר צריכה טיפול ואיך יוצאים מיזה??????? מי יודע מה קורה במקום עבודתו????? תודה וחג שמח וממתינה לתגובתך.