פורום פסיכולוגיה קלינית

כשאני לא מוצאת שום טעם להילחם על עצמי... מנקודת מבט שלי הכל חסר תקווה..אני אשאר באותו מצב כל החיים..לא אצא ממנו... בדרך כלל המצב שלי משתפר לפני חגים ...אבל הפעם לא..אפשר להגיד שגרוע יותר... כמה אפשר להגיד שכואב כמה אפשר להגיד שנשבר הלב? לי כבר נמאס להגיד... המטפלת עושה את כל המאמצים האפשריים להיות בשבילי, היא רוצה שאגיע לעוד פגישה לפני החג. היא אומרת שזה נורא שאני הולכת עם התחושות האלו... ושהיא יודעת שיש בי חלק שכן רוצה לצאת מזה... ובאמת עוד יש לי תקווה אבל כנראה שהיא לא מספיקה כי היאוש חזק ממנה...והוא משתלט,לא נותן מקום,לא נותן אויר. ככל שהימים עוברים להם , המצב שלי נהיה גרוע... עלו לי אתמול מחשבות לנסוע לעזריאלי ולעלות על הגג ו... זה מוות בטוח, או לקחת סמים קשים כדי להרגיש טוב לכמה שעות כי כבר שכחתי איך זה מרגיש הטוב.. כי כל הזמן כואב לי. מרגישה שנעלמת לי האישיות... ואני נעלמת. הלוואי והיתי יכולה לעשות צעד קיצוני... פשוט בא לי כבר לוותר עליי... ועדיין אני מקשיבה לקול שמקווה לטוב... לא יודעת למה.. אבל עובדה שאני מקשיבה לו. סתם חיים חרא.

שלום חן, בתוך כל העצב, אני שמחה שהיא מתעקשת להילחם עלייך. טוב שאת מצליחה לייצר אצלה משהו חם ותקיף. עזבי את עזריאלי ואת הסמים הקשים, ונסי להקשיב לכל הקולות האלה שמתרוצצים בתוכך, אומרים לך כל מיני דברים... לילה טוב, אורנה

אני נשואה די הרבה שנים. בעלי מעולם לא כינה אותי בשמות חיבה, כגון: "ענתילה,ענתוש וכד'"? הוא הבהיר לי בתחילת נישואינו שהוא לא כזה ולא מסוגל לבטא כך, אז מראה בדרכים אחרות... . האמנתי לו עד שלשום.שלשום, הסתגר באמבטיה והתקשר לידידתו מילדות לאחל חג שמח. משהו דחף אותי להאזין למספר שניות מאחורי הדלת. ומה אוזני שומעות? "שריתושלה מה העניינים".? ודיבר קרוב לשעה. איתי אגב, מסוגל מכסימום 10 דקות לדבר ביום כי אחר מראה שהוא קצר רוח. אותי בחיים לא פינק כך , וגם הבהיר לו זאת מהתחלה, אז איך עם אחרים הוא כן מסוגל??? . אני כבר מתארת לעצמי מה הולך בעבודה, ואני מאז כל דבר קטן חושדת בו. מתנהגת אליו רגיל, אך בפנים עצובה ביותר. מעבר לכך הוא דואג ועוזר ואבא נהדר. מה דעתכם??? תודה וחג שמח.

שיחה על העניין עם בעלך יכולה לעזור...אם הוא בעל סובלני ומבין... ויכול להיות שיש מצב שהוא נבוך לומר דברים כאלו לך מאשר לאנשים אחרים כי אותך הוא אוהב(: ובגלל שהרגלת אותו למצב שכזה הוא ממשיך... בהצלחה...

אתה גאון. אדוני. לא חשבתי על זה. כשקראתי לעומק, הבנתי עד כמה שאתה צודק, הוא באמת יהיה נבוך לכנות אותי בשם חיבה, מאחר כי הוא לא רגיל לזה ולא הרגלתי אותו לזה. ציינת בגלל שהוא אוהב אותי? ההיפך הנכון, דווקא בגלל שהוא אוהב אותי הוא אמור לכנות אותי בשמות חיבה (משפט זה לא ברור לי מדוע כתבת כך) . אני בכל אופן לקחתי את זה קשה ומרגישה כאילו בגדו בי, אולי אני מגזימה או אובססיבית כלפיו?

שלום ענת, אפשר להבין את הפגיעה שלך. לפעמים זה מאוד מצער לראות כיצד דווקא בין בני משפחה נוצר ריחוק מסוים. אני מסכימה עם MR BLUE שהדבר ההגיוני ביותר הוא להביע בפניו את רגשותייך הכנים. אני מקווה ששיתוף כזה יהווה פתח לקרבה מחודשת ביניכם. בהצלחה, אורנה

שלום רב. יש כל הזמן התקרבות, הבהרתי לבעלי עד כמה נפגעתי. והוא כל הזמן מכחיש שלא השתמש במילת פינוק, כנראה לא נעים לו להודות בפני שאו נפלט לו , מה גם שהוא מעולם לא השתמש בי במילת פינוק, ותמיד אמר לי שהוא מאז ומתמיד לא מסוגל לאף אחד להשתמש. אז איך תפשתי אותו על חם שכן השתמש? אז אולי שיקר לי, עכשיו אני חושבת שאולי מתוך הרגל או מבוכה לא השתמש בי ובאחרים נוח לו להשתמש, יותר חופשי אולי, ואולי מרגיש קירבה לאישה הזאת כי הוא מכיר אותה עוד מבית הספר היסודי. הם היו ידידים טובים. אז אני כל הזמן במחשבה: אולי אוהב או מעריך אותה יותר ממני????, למרות שהוא מאז כל הזמן מנסה לכרכר סביבי, מביע חיבה יתירה, אולי יסורי מצפון יש לו, אך לי יש בעייה : טון דיבורו והמילים רודפות אותי כל הזמן, ולמרות שאני מראה לו חיבה, בפנים אני ממורמרת, מאוכזבת, פגועה וזה ישאר כנראה מצולק לכל חיי. הוא גרם לי ואין לי שליטה על זה כל דבר קטן לחשוד בו, האם אני כבר צריכה טיפול ואיך יוצאים מיזה??????? מי יודע מה קורה במקום עבודתו????? תודה וחג שמח וממתינה לתגובתך.

I have been seeing a psychologist for over a year now. I recently moved to a different city AND my therapist is "meeting" with me over the phone. Is it acceptable to provide therapy over the phone? I must admit that it feels strange AND not as efficient as a physical meeting. I was wondering what you think. Thanks much. Rina

שלום רינה, אני כותבת בעברית בהנחה שאת קוראת את הפורום שלנו, צייני אם לא כך הדבר. טיפול בטלפון הוא אופציה מתאימה למצבים ספציפיים, ובוודאי שלא מדובר בפסיכותרפיה בהגדרתה הבסיסית. לפעמים זה יותר טוב מכלום, לפעמים הכלום עדיף... דברי איתו על התהיות שלך, זהו תפקידו להתייחס אליהן במלוא הרצינות. בהצלחה, אורנה

שלום אני בחור בן 29 שסובל מדיכאון כבר שמונה חודשים אני מטופל תרופתית וישנה הטבה מסויימת בחודשים האחרונים , ניסיתי במקביל לעבור טיפול פסיכולוגי ואני זוכר שהייתי חוזר אחרי כל טיפול במצב נפשי קשה ביותר. השאלה שלי היא שכפי שאמרתי המצב היטב בחודשים האחרונים אך תמיד ישנה בעיה שגורמת לי להכנס לדיכאון ,אני תמיד חושב שאחרים הגיעו להיישגים בחיים שלהם ושאני תקוע עם החיים שלי ושאני לא מצליח להזיז דברים בכדי לשפר.למה זה קורה לי?למה אני לא מצליח לעבוד על עצמי ולחשוב בצורה יותר חיובית?אני באמת מנסה וזה לא ממש עובד. אני צריך תשובה או עזרה .תודה מראש.

שלום מוש, אני חייבת לכתוב שהתהייה שניסחת 'מדוע הדיכאון שלי הוא שלי' היא שאלה מצויינת לטיפול. דיכאון הוא בהגדרתו מצב עקשני ומייאש, ומאוד כדאי לא ללכת בדרך לבד... נסה לאתר מטפל שתסמוך עליו, שתרגיש רצון לצעוד בדרך עמו. שיהיה בהצלחה, אורנה

איך אפשר לדעת שהמטפל שאתה יושב מולו הוא המטפל המתאים לך מבלי שאני אשפוך כספים? עד שאני אמצא את מה שחיפשתי אם בכלל ואני מאוד סקפטי בקשר לזה .

כשאדם נמצא בדכאון, במהלכו הוא אומר כי נגמרו לו החיים, כי אין יותר בשביל מה לחיות ולמעשה מביע את רצונו למות. מה מונע או מניע אותו כנגד התאבדות?

חיכיתי עד עכשיו כי כ'כ רציתי תשובה. העיניים נעצמות. לילה טוב

מי ששואל שאלה כזו מבקש חיים. צועק חיים. חיים לנפש. להתחלה. כך דעתי. מקווה שהלילה היה רגוע לך. לא מזמן ליאת השיבה לשאלה דומה והיו שם יצר חיים חזק, תקווה, סקרנות, פחד המוות, אהבה וכוחות חזקים שמצליחים לבלום את התוקפנות וההרס המוחלט ועוד. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-623764,xFP-624491,m-Doctors,a-Forums.html שיהיה יום נעים

תודה. עבר עלי לילה שקט. זו לא אני שחושבת את הדברים הללו זה אחי, שותף הילדות שלי, שותף לצלקות. אני מחפשת להבין את המנגנון. אני חסרת אונים.

. יקרה, מה שמניע הוא הדיבור 'הנכון', הנוגע, הלא-מבטל את הכאב, המחבר בחזרה... אולי דיבור כמו שאחות לצלקות יכולה לדבר. לצד התשוובה היפה של ליאת, אני מציעה לחפש באינטרנט מכתב שפרופ' חיים עומר פרסם לפני מספר שנים, ובו הוא פונה אל אדם לפני התאבדות ומדבר אליו מילים טובות וחכמות. שיהיה טוב, אורנה

שלום, אני נמצאת בטיפול בערך 10 חודשים. אני והמטפלת עברנו הרבה ביחד ועדיין עוברות, היחס שלי אליה, לטיפול בכלל ודברים שקורים בחיי. זה התחיל בזה שחשבתי שאין ביננו כימיה והיום אני מרגישה שהיא ממש חשובה לי והאמון ביננו הולך ונבנה. לקראת פסח חשבתי אולי להביא לה משהו קטן אך אני קצת חוששת אולי זה יביך אותה, אולי זה לא במקום. גם השאלה של מה להביא היא קצת בעייתית. מה אתם אומרים?

אני בעד. זה אנושי, זה מקובל (לגבי העוזרת בית שלך לא היית מתלבטת כל כך), זה נעים למקבל, זה נעים לנותן. זה שי לפסח. רק שי לחג. לתת משהו על גבול הסמלי, לתת משהו לא מידי אישי. משהו ממעשה ידיך אם את מוכשרת: החל מעוגיות מעשה בית (או מרקחת או ואט-אבר) ועד ליצירה כזו או אחרת.

:-) זהו, חשבתי לתת משהו ממעשה ידי, אני מציירת (חובבנית). אבל עולים בי כמה חששות: היא לא תאהב ותפחד לפגוע בי אז היא תאמר שהיא כן אוהבת. אני לא מכירה את עולמה הפנימי בכלל, אז אין לי מושג מה הטעם שלה ולכן אין לי מושג איזו תמונה לבחור. אם היה לי מושג מה היא אוהבת הייתי הכי שמחה לתת לה תמונה שציירתי, אבל אולי באמת עדיף להכין עוגיות או משהו. לרופא השיניים שלי אף פעם לא חשבתי לתת מתנה, אם כבר חשבתי שהוא צריך לתת לי ;-)

רק לא עציץ...או שום דבר שדורש טיפול...(:

למה, היא אמורה לדעת לטפל לא? :-)

שלום כולם, ב'עץ' שלכם יש נימה קלילה של שעשוע, וזה נחמד, אבל אולי מבטא גם משהו מהמתיחות שכרוכה במגע כאילו 'חוץ-טיפולי' עם המטפל/ת. לכשעצמי, אני יכולה לומר שהבעת המחווה באופן מילולי היא לא פחות משמעותית ממתנה (באמת!). אם מתעקשים על מתנה, הרעיון להביא משהו קטן המבטא את היצירתיות של המטופל מאוד נחמד בעיניי. זה קצת כמו שאימא תמיד מעדיפה ציור של הילד שלה על-פני מתנה קנוייה... שיהיה חג שמח, אורנה

אורנה, התגובות שהיו לפני שהגבת גרמו לי להרגיש שהרצון שלי הוא לגיטימי. הפסקתי להתלבט אם כן לתת או לא והתחלתי לחשוב על איזה ציור אתן לה ומה הוא יביע. ואז את הגבת... את צודקת, זה באמת נוגע עמוק ב"מגע חוץ טיפולי" או במה בדיוק אני בשביל המטפלת שלי. מה לעשות, הנושא הזה מעסיק אותי (בנאלי, אבל זה מה יש) והתגובה שלך כאילו הנחיתה אותי חזרה לקרקע ואמרה: הלו, את בסה"כ מטופלת, זה לא ממש במקום. את כתבת: "אם מתעקשים על מתנה..." למה שאתעקש על זה?? הדבר האחרון שאני רוצה הוא להביא לה משהו שאני יצרתי ושהיא לא תתרגש מזה וזה לא יגיד לה כלום כי אני בסה"כ מטופלת. וגם, אני לא מבינה את המשל של אמא שמעדיפה ציור של הילד שלה. זה שאני מטופלת לא הופך אותי לילדה. המטפלת שלי מכירה אותי בתור בנאדם בוגר, היא גם בנאדם בוגר והיחסים ביננו אינם כמו אם ובת. בלי קשר, גם מחברים שלי אני מעדיפה לקבל משהו שהוא עבודת יד. הגבתי לתגובה של אורנה, אבל ליאת ממש חשוב לי לשמוע מה דעתך על כל העניין. תודה

אורנה, למה חשוב לדעתך להבין למה אני כמו שאני. להבין מה במערכות היחסים הראשונות שלי גרם לי לבנות את עצמי כך ולא אחרת. המטפלת היום רצתה שאכעס על אישה אוהבת ואהובה. על אימי. אבל אני לא כועסת. וגם לא רוצה לכעוס. בכלל, איך אפשר לכעוס על מי שכל כך מבינים למה מתנהג כמו שמתנהג? אין לי צורך בכעס. אבל גם לא רוצה לגעת בתכנים שעשויים לגרום לי להרגיש לא נוח עם דברים שהיו. התרגלתי לדברים כמו שהם, למה להכניס פיתולים נוספים לעלילה המפותלת במילא? אולי עם התמונה החדשה, המורכבת יותר, לא אצליח לחיות בשלום. אולי לא אמצא בה את מקומי. אולי אבגוד באוהביי. יותר קל לי לא לחשוב על הדברים עד הסוף, לומר שחלק גדול מהם קשור בנסיבות ואין מה לעשות, וזו לא אשמת איש. לקבל את הדברים כמו שהם באים. לא לשאול שאלות מעבר. ולא לקחת כמובן מאליו את אהבתה של אימי. או כל אהבה אחרת. אם אבין יותר כבר לא אוכל לשכוח. הפטפוט הפנימי השקט יהפוך לויכוח שואג של ממש. מרגישה שההבנה הזו כרוכה בצער. ועוד שאלה- האם את מרגישה כשמטופל שאינו מדבר הרבה על תחושותיו כלפייך תלוי בך וזקוק? וגם: (המון שאלות היום..סליחה). כשאת בבית עם עצמך ועם משפחתך- האם המטופלים נראים לך לפעמים זרים. זרים לך ולמי שאת. באיזה אופן מפתחים איכפתיות כנה כלפי זרים? הזרות מעסיקה אותי היום. לילך. (ל.)

לילך יקרה, יתכן שתשובתי הלילה תהיה קצרה מלהכיל את שאלותייך (אני לא מרגישה כל-כך טוב ועייפה מאוד...). התשובה לשאלתך הראשונה קשורה בעיני לאופן בו הנפש שלנו מתנהלת - 'זוכרת' כאבים ושומרת אותם, גם אם לא תמיד הם נגישים לנו במלואם. לכן, עבודת ההתבוננות היא חשובה, ואצל חלקנו כמעט בלתי נמנעת... התהייה 'מי אהיה' כשאתחיל לספר את סיפורי בעוד גוונים היא תהייה חשובה ומעניינת. רק אל תשכחי ששינויים הם בדרך-כלל איטיים והדרגתיים, וסביר שלא תגלי מחר בבוקר שקמת עם לילך ממש בלתי מוכרת... וכן, גדילה כרוכה לעיתים בצער גדול. לפעמים אני מרגישה כמיהה אלי גם בלי דיבור ברור, אבל אני מניחה שיש פעמים בהן אני מפספסת. והמטופלים שלי שזורים בתוך נפשי בכל מיני צורות וגוונים, 'זרות' אינה אחת מהם... נדמה לי ש'כיסיתי' הכל... אם תרצי, אפשר כמובן להמשיך בלילה אחר! לילה טוב, אורנה

פ??ע?מ?י א?ב?יב ה?י?ת?ה רו?ח? א?ח?ר?ת, ג??ב?הו? ש??מ?י ה?ש???מ?י?ם, ו?י??ג??לו? מ?ר?ח?ק??ים ב??ה?יר?ים, ר?ח?ב?י י?ד?י?ם – ע?ל-ה?ה?ר עו?מ?דו?ת ר?ג?ל?י ה?א?ב?יב! ע?ל-ה?מ??ג?ר?ש? ע?ם-ש??מ?ש? א?ד?ים ח?מ??ים מ?ש??ת??ט??ח?ים, מ?ן-ה?ע?צ?ים ה?ר?ט?ב??ים פ??טו?ר?י צ?יצ?ים מ?ת?פ??ת??ח?ים – ה?י?ת?ה רו?ח? א?ח?ר?ת מ?ס??ב?יב. עו?ד ל?א-פ?ר?צו? ה?נ??ג?הו?ת, א?ין עו?ד צ?ל?צ?ל?י ת?רו?ע?ה – מ?א?ל?יה? ת??ת?פ??ש???ט ש??יר?ה ז?כ??ה ו?צ?נו?ע?ה, או?רו?ת ר?כ??ים כ??מו? ב?ק?ע?ים ו?עו?ל?ים – ח?בו? כ?מ?ע?ט! ו?ה?ת?פ??ר?ץ ע?ז ה?ח?י??ים ה?ח?תו?מ?ים, י?צ?יץ פ??ת?א?ם ו?י?ת?ג??ל כ??ל-ע?זו?ז ה?ע?לו?מ?ים, כ??ל-ה?כ??חו?ת ה?פ??ר?ים, ה?ג??דו?ל?ים! ו?מ?ה-מ??תו?ק ה?או?ר ו?מ?ה-מ??תו?ק ה?רו?ח?! פ??נ?ים ש?ח?קו?ת ב??כ?ל, ב??א?ש??ר ע?י?ן ת??נו?ח? – ש??ם ר?עו?ת?ה? ל?ק?ר?את?ה? מ?ז?ה?ר?ת. ו?מ?כ??ל א?ל?י-כ?ל חו?ט?י ז?ה?ב נ?מ?ת??ח?ים; עו?ד מ?ע?ט ו?ה?ש??ת??פ??כ?ה ב??ל?ב?נ?ת ה?פ??ר?ח?ים ש??פ?ע?ת נ?ע?ר ה?ל??זו? ו?ז?ה ה?ע?ת?ר?ת. עו?ד מ?ע?ט ו?ה?ש??ת??פ??כו? ב??פ?ר?ח?ים ל?ב?נ?ים ג??ם-נ?עו?ר?י ה?ח?ד?ש??ים ו?ח?ל?מו?ת?י ה?י?ש??נ?ים, כ??י ג??ם-ב??ם נ?ש??ב?ה רו?ח? ה?א?ב?יב. ו?מ?ל??ב?ב?י ה?מ??ל?א כ??ל-ה?ג?יג?י א?ש??יח?ה, ו?ב?ד?מ?עו?ת מ?ז?ה?ירו?ת ש??חו?ר י?או?ש??י א?ד?יח?ה – ה?י?ת?ה רו?ח? א?ח?ר?ת מ?ס??ב?יב! תר"ס.

קשה להתייחס לשיר בלי הצעקה שבתוכו, אבל השיר הזה מאוד מאוד מרגש ויפה, את כותבת יפה. וחבל חבל שהמילים והיצירה באות ממקום כל כך שחור. הלוואי ובכל יעלם ויהיה לך שקט, שתוכלי לראות את החיים לא דרך מסננת של כאב. אני בטוחה שיום אחד תבוא ההקלה ותוכלי לראות את כל היופי מסביבך, את הבת שלך, את המשפחה, החברים, את עצמך ואת הכשרונות שלך. תחזיקי מעמד נגעת בליבי אופיר

זו תגובה לך ויק..פשוט בטעות כתבתי אותה בהודעה חדשה....

שלום רב לד"ר אורנה ראובן מגריל! מקווה שתוכלי לענות לשאלתי בתשובה מספקת ומובנת ... הנני בת 27 כיום עברתי ניתוח בגיל 12 בגב וסובלת מכאבים כרוניים כיום וצריכה גם לעבור ניתוח חוזר שם בגב, במשך חיי עברתי טרואמות ועדיין עוברת בן זוגי חולה במחלה קשה , ובעיות בריאותיות שלי ובעיות נוספות משפיעות עלי בשגרת חיי היום יום מספרת בקצרה ככל האפשר , הגשתי תביעה לביטוח לאומי מכיוון שאינני מסוגלת לעבוד והאבחנה של הפסכ' שאותה נתתי לביטוח לאומי היא כזו: AJUSTMENT + PROLONGED DEPRESSIVE REACTION PRSONALITY DISORDER NOS ובאותה תקופה נתן לי אסייול לוציפרלקס עם אבחנה זו ולאחר ועדה נקבעו לי 20 אחוזי נכות על העניין הזה. הנני רוצה להגיש החמרת מצב מכיוון שהמצב רק מחמיר ואינני כמו פעם והלכתי לפס' אחר שקרוב יותר לאיזור מגורי והוא רשם לי את האבחנה הזו: ADJUSTMENT REACTION+PREDOMINANT DISTURBANCE ותרופות MELODIL 50MG וגם TRANXAL 15MG מבקשת בבקשה לדעת ממך האם אבחנה זו היא יכולה להיות בעצם מסמך של החמרת מצב או שזו אבחנה לא טובה בשביל הגשת החמרת מצב לעומת ההאבחנה הקודמת אודה לך מאוד על תשובה העונה על שאלתי זו מכיוון שאיני יודעת ולפי האחוזי נכות מה אבחנה כזו יכולה להיות מבחינת אחוזים מכיוון ש20 אחוז זה סימנים אובקטיביים וסובקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלתית וכושר העבודה וזה מה שקבעו לי. 30% זה ישנם סימנים קליניים ברורים המגבילים באופן ניכר את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה 50% זה ישנם סימנים קלינים מובקים וקבועים שאים בהם הפסקות המגבילות את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה באופן ניכר מבקשת בבקשה שתוכלי לענות לי לפי אבחנות אלו מה שייך לאבחנתי מבחינת האחוזים פחות או יותר . (מה שרשמתי על האחוזים זה לפי הפרק של הנכות לנושא זה ) בתודה מראש על תשובתך דנה

שלום דנה, צר לי על ההחמרה שאת חווה. אף שצירפת מידע דייקני ומפורט, אני מאמינה שאין לי אפשרות ממשית לעזור לך באמצעות האינטרנט (ובכל מקרה, פורום פסיכיאטריה מתאים לכך יותר). הדבר ההגיוני ביותר לעשות הוא לחזור אל אנשי המקצוע שפגשו אותך באופן אישי ונתנו את האבחנות ואת הטיפול התרופתי, ולהפנות את השאלה אליהם. שיהיה בהצלחה, אורנה

איפה להתחיל? אבא שלי הוא אדם מקסים, רגיש ונפלא, אך ניכר שיש לו מס בעיות לא קלות שמחמירות עם השנים, הוא סובל מדיכאון חריף, מצבי רוח משתנים, התנהגות אובססיבית ועצבנות יתר, בנוסף לכך הוא ממציא לעצמו בעיות רפואיות (היפוכונדר?) והוא מאמין שהוא נהיה חולה וזקן כל יום שעובר ולוקח תרופות שהוא בכלל לא צריך במינונים גבוהים ומיותרים!..היום הוא מתקרב לגיל 60 (בעוד מס חודשים) והוא לא מאמין שיש לו בעיה, הוא טוען שאנחנו (המשפחה הקרובה) רוצים ברעתו, הוא מסתגר ולא מדבר איתנו, הוא עזב את עבודתו (מעולם לא עבד בעבודה יציבה אחת) והוא באופן כללי מצוי בחרדות מהעולם החיצון, ההתנהגות שלו מאוד מעיקה על החיים בבית, הוא חסר פשרות בנוגע לאובססיות שלו והאופן שבוא הוא "טוחן" בראש על הכל- הרחיקה את כל בני המשפחה ממנו, זאת אומרת - ברצוני להדגיש כי אנחנו אוהבים אותו ומנסים לעזור לו כמה שאנחנו יכולים - אך חשוב לזכור שגם אנחנו בני אדם בעלי מצבי רוח וחיים משל עצמנו - וה"הליכה על קליפות ביצים" עם אבא שלי היא משהו שזכור לי עוד מהילדות, כיום אני בת 24, ושני אחיי הגדולים בני שלושים בערך, לאמא שלי כבר נמאס מאבא שלי והסיבה היחידה שהיא לא עוזבת אותו היא כי היא מפחדת שהוא יעשה לעצמו משהו...אמא שלי היא אישה חזקה ונפלאה שעמדה מאחוריי אבי לאורך כל השנים, אך גם היא מרגישה מתוסכלת וכלואה בתוך חייה והיא לא מבינה מה היא עושה לא בסדר..ומדוע למשל ישנם שבועות שלמים שבהם אבא שלי "ברוגז" עם כולנו בלי שום סיבה ניראת לעין? אנחנו מנסים לדבר איתו ולדובב אותו ובעיקר לתת לו הרגשה שאנחנו שם בשבילו אך אט אט כולם מתרחקים ממנו ומשאירים אותו בעולמו החולה לבדו - דבר ששובר את ליבנו אך בדיעבד בילתי נמנע... השאלה שלי היא איך עוזרים לבן אדם שלא רוצה עזרה? ולא מבין בחשיבותיה של עזרה? ובאותה נשימה - איזה סוג של עזרה משיגים לבן אדם כזה? ומהיא הדרך לעשות זאת? אני מחפשת סוגים שונים של פסיכולוגים ופסיכיאטרים באינטרנט באופן קבוע אך הריבוי העצום של מגוון השיטות והדיעות החלוקות באיזה שיטה לנקוט מייאשים אותי ודוחקים אותי לסגור את החלון כל פעם מחדש ולמשיך בחיי... אני מאמינה שהמצב נמצא בשנתיים האחרונות בנק' רתיחה, ויש לי סיבה טובה להאמין כי אם לא נטפל בנושא בקרוב - העיניין יתפוצץ ואין לדעת מה יהיו התוצאות... אבא שלי לא מאמין בפסיכולוגים או פסיכאטרים - הוא טוען שרפואת הנפש היא נחלתם של "שרלטנים" אולי הוא צודק אך בטוח יש מישהו שם שיכול לעזור לנו, להביא איכות חיים סבירה למשפחתינו על מנת שהורי יוכלו להזדקן בכבוד, אימי תוכל שוב להיות אישה פורחת ונפלאה כמו שהיתה בציערותה, ואנחנו הילדים נוכל להיות רגועים שלא הפקרנו את אבינו בשעת הצורך..ברור לי שטיפול אינו מבטיח תוצאות מדהימות אך אם רק מישהו יוכל לקנות את אמונו של אבא שלי ולהביא אותו למצב של מודעות בסיסית למעשים שלו (על ידיי שיחות או מתן טיפול תרופתי) אני מאמינה כי החיים של כולנו יוכלו להשתנות.. בבקשה, אשמח לקבל כל תגובה שיכולה לעזור, תודה מראש על שנתתם לי לחלוק עימכם את מצבי, המצב הוא הרבה יותר מורכב ומסועף מהתיאור הדל שאני נותנת פה אך עם זאת נותן לכם הקוראים קצה חוט לגבי הבעיה..אשמח אם תענו בהקדם עם המלצות, מחשבות תהיות או שאלות..תודה.

שלום בת מודאגת, אכן, המצב שתיארת מסובך והתערבות של איש מקצוע תוכל להועיל רבות (הערה כללית בנושא - כדאי לאתר פסיכולוג קליני המנוסה בתהליכים משפחתיים-מערכתיים). מאחר ובשלב זה שיתוף הפעולה של אביך עם תהליך טיפולי מוטל בספק, אני מציעה לפנות להתייעצות בלעדיו (תוכלי לפנות בשיתוף עם אמך). יתכן שתהליך כזה יעורר את סקרנותו, ובכל מקרה חשוב לדעת שגם תהליך שרק חלק מבני המשפחה משתתפים בו יכול ליצור שינויים נרחבים במערך המשפחתי. אני מקווה שתוכלי להתגבר על החשש שמדובר בשרלטנות ועל הפסימיות שאת מייחסת לתוצאות טיפוליות, על-מנת שתוכלי לבצע בהתייעצות עבודת חשיבה מעמיקה ופורייה. בהצלחה, אורנה

שלום ! אני פונה בשאלה למומחים בתחום.... אני בחורה בת 20 וחצי,לומדת בקורס,עובדת במשרה חלקית,יש אהבה בחיי,בריאה....הכל נראה בסדר על פניו. שום דבר מסויים לא מטריד אותי. אבל בחודש חודשיים האחרונים השתלטה עליי תחושה חזקה ודי לא מובנת, אני מרגישה שנמאס לי מהכל (שיגרה) יש לי בזמן האחרון קשיי ריכוז,ישנוניות,רצון לברוח למדבר או למקום שקט אחר מרוחק מרעש ובני אדם,רצון לעשות משהו אקסטרימלי ומרגש,חוסר סבלנות,ובכלל עייפות מהכל ומן ציפייה שהכל יגמר ותחושה של משהו רע שעלול להתרחש(לא לי אישית).בינתיים אני ממשיכה לתפקד כרגיל בחיי,אני עוד מעט עומדת לסיים את הקורס ואמורה להתחיל לחפש עבודה חדשה,וחוששת שמא התוכניות שלי יהרסו..אני ממש ממש רוצה לצאת לחופשה עם בן זוגי ללנוח קצת ולהירגע, אבל בחודשיים הקרובים זה בלתי אפשרי(רק לאחר שהוא ישתחרר מהצבא) בינתיים אני מרגישה כאילו שהזמן אוזל...מן שעון כזה שכל הזמן נמצא מול העיניים(בראש). שמעתי על דיכאון חורף....האם יש כזה דבר שנקרא דיכאון אביב?? מה מצטייר מכל התחושות שלי הנ"ל?? האם זה נובע מפחד פני העתיד?-כביכול מרדף במרוץ העכברים העולמי שכולם רצים בו בלי לדעת להיכן יגיעו?! או שהמצב הבטחוני בארץ משפיע עליי כ"כ קשה? בתודה מראש, נ.

שלום נ., את מתארת תפקוד תקין, שלצידו ירידה מסויימת: אובדן עניין, שינויים בהרגלי השינה, פסימיות, קשיי ריכוז וסימנים נוספים שיכולים להיות קשורים למצב דיכאוני. אני מקווה שאת מבינה שאין לי אפשרות לדעת מבלי לשוחח עמך האם רגשות אלה קשורים למרוץ העכברים, למצב הבטחוני, או לנושאים אחרים. לכן, על-מנת לבדוק את הדברים לעומק תצטרכי לתאם פגישה אישית עם פסיכולוג/ית קליני/ת או פסיכיאטר/ית. בהצלחה, אורנה

מגג הבניין לקפוץ ליפול למות להתרסק אל הבטון הקר שישברו העצמות והלב ייצא אל הזכרונות והרגשות ישטפו את הדם הניגר יחלחלו ותהיה מנוחה ולא כאב לא כאב.

אוי ויק, כאבי תופת את עוברת. הלוואי שתגיע היד המושטת אלייך מבעד לאינטרנט... חזקי ואמצי, אורנה

פוחדת. למה היד/חיבוק תמיד נשארים וירטואלים, או בגבולות הדמיון המודרך במקרה של המטפלת שלי...? למה? ולמה נזקקים לזה עד כאב.עד שצריך להשתמש בכאב כדי להרגיע את הצורך.למה? ועד מתי?

שלום אני אמא לילדה בת 10 משפחה חד הורית (אין קשר אם האבא) לפני כחודש הופיעו לביתי חרדות היא פחדה שתמות ונכנסה לחרדות שיקרה לה משהוא פנינו לפסיכולוג והתחלנו טיפול. הפסיכולוג טען שהבעיה היא בקשר שבינינו ובגלל ש"פינקתי אותה וויתרתי " ילדים לפעמים מפרשים זאת כחוסר אהבה. הילדה אומרת שהיא לא בטוחה שהיא "אוהבת אותי" וכל מני דברים מסוג זה הפסיכולוג טוען שהטיפול צריך להיות בשלוש (בתי/אני/והפסיכולוג) ומאז שוהכנסתי לשיחה למרות שהיא לא רצתה היא לא מוכנה ללכת יותר לטיפול. היא היתה מאוד לא שקטה ולא ממש שיתפה פעולה והיתי אומרת שהיה די גרוע. מאז הטיפול ירד מספר המקרים אך זה עדין קורה לה והיא מאוד פוחדת מההרגשה של חוסר האהבה שלה אלי (לפי דבריה). מה עושים איך בכל זאת עוזרים לה? ולמה ילד שגודל עם המון אהבה ותשומת לב מגיע למצב זה? תודה יעל

שלום יעל, אחד הדברים המסובכים כשמטפלים בילד הוא רכישת האמון ושיתוף הפעולה של ההורה. מהמעט שכתבת עולה ההרגשה שתהליך זה לא עלה יפה בטיפול של בתך, אולי משום שהאבחנה של הפסיכולוג הטילה משקל מסוים של 'אשמה' על כתפייך (או כך לפחות את הבנת זאת - וזה מה שחשוב...). בסך הכל, הרעיון של טיפול דיאדי, כלומר טיפול בנוכחות ילד והורה הוא רעיון מעניין ומועיל, ולא הייתי פוסלת אותו על הסף. עם זאת, יתכן שתצטרכי לאתר מטפל/ת אחר/ת, עמו/ה תרגישי בנוח. לגבי שאלתך הספציפית, מדוע ילד אהוב מבטא אי-בטחון באהבתו כלפי ההורה, אני לא מאמינה שאפשר להשיב תשובה רצינית מבלי להכירכן. בעיקרון התשובה יכולה לנוע ממניפולטיביות וניסיון להשיג טובות הנאה, ועד בעיה משמעותית בקשר. שיהיה בהצלחה, אורנה

לכל מי שרואה את ההודעה וקורא שלום רב.. (: אני מחפש מידע על מחלה או לחלופין בעיה נפשית בשם "רקטליטיס אופטיס", לא הצלחתי עד כה למצוא מידע עליה באינטרנט ותהיתי אם מישהו מהאנשים העוסקים במקצוע אולי יכול לתת לי יותר מידע עליה (רקע, מאפיינים מה ידוע עליה טיפול וכו'..), אני עושה זאת מתוך התעניינות אישית ובשביל ידע כללי בלבד, תודה רבה לכל מי שיכול לעזור אוהד

שלום אוהד, מצטערת, השם שציינת אינו מעלה בזכרוני משהו שיכול לעזור לך. בברכה, אורנה

שלום אני סובל ממחשבות אובססיביות לא רצויות רוב הזמן תקופה ארוכה ונראה לי שאני גם סובל מחרדה חברתית.....יש מצב שהמחשבות החודרניות והמטרידות(האובססיות)נובעות מהחרדה החברתית.....הבעיה העיקרית זה החרדה החברתית שבעצם הופכת לאובססיות?אם אני אלך לטיפול בחרדה חברתית והטיפול יצליח אז גם המחשבות יפסקו כי הבנתי שאובססיות זה בעצם חרדה שהופכת את עצמה לאובססיות?תודה.

שלום אריק, הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית נחשבת להפרעת חרדה, משום שקיים בה מעגל של מחשבה מטרידה > חרדה > טקס שנועד לנטרל את החרדה וכך שוב ושוב... הפרעות חרדה מופיעות לעיתים קרובות עם 'תוספת' של דיכאון והפרעות חרדה אחרות, כך שזה לא יהיה מפתיע לגלות סממנים שונים אצל אותו אדם. בכל מקרה, אני מציעה לך להיבדק באופן רציני ע"י איש/אשת מקצוע שזוהי מומחיותם. זה טוב לעין ערוך משאלות באינטרנט... בהצלחה, אורנה

התלבטתי האמת לגבי הכותרת.. והאמת שטיפה קשה לי להסביר לי את עצמי אבל אני מקווה שלא אשמע טיפשי אלא ברור הסיפור שלי הוא כזה.. יש לי חברים שאני תמיד מחפש אצלם איפה הם לא היו בסדר איתי ואז בא להעיר להם על זה. למשל, עזרתי למישהו בדבר מסוים, דבר שדרש ממני מאמץ וזמן, ויש לי איזשהי ציפיה שאותו אחד יעזור לי אחר כך וכאשר אני פונה אליו והוא מתחמק אני כאילו נעלב וכועס וזה גורם לי לריבים. אבל בשורה התחתונה אני יודע שאותם חברים אוהבים אותי דווקא. אני לא יודע ואני נוטה לשאול את עצמי, האם אני צודק בדרישה שלי מאנשים להחזיר לי טובות ולא טובה תחת טובה אלא בכללי או שאני מגזים בתגובות שלי ולא צריך לדרוש מאנשים יותר מדי ? אני לא מבין וזה גורם לי לריבים ואני לא יודע מה לעשות

שלום אני חושבת שכאשר עושים משהוא עבור מישהוא לא מצפים לקבל חזרה הנתינה צריכה להיות מלאה ללא תמורה ואז אולי גם תקבל מכיוונים אחרים שלא ציפיתה כלל יעל

ואם אתה מרגיש שבכלל אתה לא מקבל ?

שלום בנאדם, באופן כללי, אלטרואיזם הוא מאפיין אנושי די נדיר, ורובנו נותנים גם על-מנת לקבל. השאלה היא באיזה אופן אנחנו ממשיגים לעצמנו את הקבלה. נסה לבדוק עם עצמך האם אתה מחפש 'מחיקת חובות' דייקנית, האם אתה פתוח לגלות באיזה אופן אנשים אחרים עוזרים (לפעמים באופן מאוד שונה ממך, ובכל זאת...). כיוון נוסף שהייתי חוושבת עליו הוא הכיוון של מפגש אותנטי, כלומר מגע אמיתי עם אדם אחר. לתחושתי אפשר להבין את התנהגותך גם כחיפוש אחר קשר מיטיב, כלומר מעין בדיקת מצב של מידת הקרבה והחמימות בינך לבין אנשים אחרים. אם זה מדבר אליך, אני מציעה לחשוב על מידת הביטחון שאתה חש עם חבריך, ולבדוק האם ניתן לקבל מהם תחושה טובה ובטוחה גם בדרכים אחרות. בהצלחה, אורנה

היי בנוסף לכל אתמול הוא חזר עצבני מעבודה הוא התחיל לעבוד לפני כחודש בתיקונים ושיפוצים עם חברה מסוימת די עצמאי אימו טוענת שהוא לא אוהבת שנותנים לו פקודות בעבודה (מה שלא בסדר בעניי בכלל במיוחד לאור העובדה שאין לו אפילו תואר ראשון הוא אומר שבמשך שבוע שלם יש לו קריאות אך מקבל רק כסף לדלק ואמר לי אני אתפטר בקרוב מעבודה ישר המצב רוח שלי נהיה רע בסלון של הוריו ישבו אחיותיו והלכתי לשבת איתם אז הם שמו לב שאני לא מרגישה טוב ושאלו אותי מה קרה? אז אמרתי להן הוא חושב להפסיק לעבוד הן ניסו לעודד אותי אמרו לי אל תדאגי בטח אומר את זה כי עצבני והלכה לי להביא לי מים אני יודעת שהוא מתכוון ברצינות כי עדיין בבוקר דיבר על זה ברצינות הוא אומר שרוצה לעבוד עבודות פרטיות של תיקונים שיפוצים אך אני דואגת מההתנהגות שלו על כך שהוא לא רוצה שיתנו לו ]פקודות ועוזב עבודתו כ"כ מהר הוא הבטיח לי שישלם כסף ללימודיי ועד עכשיו לא הייתה לו אפשרות אז אני שילמתי מהחשבון שלי הוריו די עניים גם הוריי ואני סטודנטית שנה שניה בנוסף לבעיות הסקס הוא היה רגוע סוף שבוע כשאחיו היה בבית ישן עם חמי אז כן קיימנו יחסים וכשאמרתי לו שזה קשה לי ככה שהוא לא רגוע הרבה ולא חושב על סקס בכלל ולא יעזור יוזמה מצידי במקרה כזה הוא אומר לי אז מה ? יש גם בנות שמחכות חודשיים בלי סקס. האםמ אני צריכה לקבל את העובדה שיתפטר מעבודתו רק אחרי חודש? לא יעזור שאדבר איתו........ ומה עם הסקס . ? הוא טוען שזה זמני הרופא אמר שחמי צריך עובדת זרה 24 שעות מה שדורש די הרבה כסף מצד משפחה ולוקח המון זמן לארגן וגם אמר שבמקרה של דמנציה איבוד זיכרון אין ממש תרופות שמשפרות את המצב אז בעלי מודאג מזה ולא מקיים איתי יחסים חודש ואפילו יותר הואט תמיד מצפה ממני שאתחשב בו...... ואף אחד לא מתחשב ברגשות שלי ועוד מצפה שיהיה לי מצב רוח טוב למרות שרע לי 1)סקס לא מספק כלל 2?)לא נוח לי להכנס למטבח בגלל וויכוחים בין אימו לאביו שנוהג לטרטר אותה בגלל מחלתו 3)עוד מעט יעזוב את עבודתו ואני דואגת כי אני זוכרת איך היה כשישב בלי עבודה בבית עצבני אם הייתי אומרת מילה היה מתעצבן האם יצליח בעבודות פרטיות וכוו???? הצילו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! גם כן הוריי לא מעודדים אותי כי עשיתי מלחמה איתם בשביל להתחתן איתו ואומרים לא הקשבת לנו ולפעמים קצת מרחמים עליי

שלום לך, נשמע לי שקודם כל את מרגישה מאוד לבד ואפילו מיואשת. וזו תחושה קשה מאוד. אבל שמתי לב לדברייך שנלחמת להיות איתו, מה שמרמז שבעבר הרגשת אחרת איתו. האם זה נכון? מה הסיבה שהתחתנת איתו? מה משך אותך? כי ממה שאת מספרת נשמע שזמן רב בעצם מאז נישואיכם המצב לא טוב. ווההסבר שלך ושלו שזה רק בגלל העבודה והאבא נראה כלא מספיק. אני מציע שתנסי לברר עם עצמך, ולשם כך תוכלי להיעזר גם בפורום וגם בטיפול אישי, מה הבעיה. אני עדיין ממליץ כעדיפות ראשונה להכנס לטיפול זוגי, במידה וזה אפשרי. ערב טוב, דרור

כמה טיפול כזה עולה? אנחנו די דחוקים כספית

אני לא דוקטור ולא בדרך להיות אחת (לפחות לא בתחום ר. הנפש) אבל זה לא נראה שצריך להיות עם בעיה נפשית כדי לסבול מהמצב שבו את נמצאת. דבר ראשון, את חייבת לשתף את ההורים שלך, בלי קשר למה הם חשבו קודם המצב עכשיו הוא שאתם נשואים והם הרי רוצין לעזור, אז אל תדאגי גם אם הם יגידו אמרנו לך זה לא יימשך הרבה, לאחר מכן הם יירצו לעזור לך. דבר שני, את בחורה צעירה, וחבל על הזוגיות שלך אם אתם גרים עם הוריו, היות ואין שום סיכוי לשיוויון ביניכם ככה. אני מבינה שהם צריכים עזרה אבל בעלך עכשיו הוא יחד גדול ואין שום סיכוי גם שאתם יכולים לעזור להם אם אתם רק נכנסים מזה למתח. ודבר אחרון, ברור לך שאסור לך להביא ילד למצב שכזה, ואוטוטו כשזה יעמוד על הפרק ממילא את תראי עד כמה אתם לא בזוגיות טובה, אז לא עדיף להודות בטעות כבר עכשיו? כשאת עונה שטיפול זוגי זה הרבה כסף את איפשהו אומרת "נמאס לי". אם את מרגישה ככה אז זה לא בושה להגיד את זה ואגב, בעל שעונה "מה אפשר לעשות?- זה זמני...." - "זמני" זה מצב הגיוני, אבל לא מייד אחרי החתונה - מה בדיוק את מצפה שישתפר? - היחס שלו? הבריאות של אבא שלו? הכושר שלו לקבל פקודות מהבוס? מניסיון, הכל זה רק תירוצים, ואני ממש מצטערת על המכתב החריף, אבל לפחות תדברי עם הורייך, שהם רוצים בטוח בטובתך, ותתייעצי איתם, אני בטוחה שאחרי שתראי איך נראית זוגיות טובה את לא תהיי מעוניינת להישאר באחת גרועה... מצטערת שוב, כמו שאמרתי אני לא ד"ר, אבל זה נראה פשוט התעללות מה שאת עושה לעצמך!! לכי תסיימי את התואר שלך בכיף, בשקט, תמצאי מישהו שמבין את התחןם שלך ואת הגישה שלך לחיים ולא מצפה ממך להוריד את איכות החיים שלך בשביל הוריו או כי הוא לא מסוגל לקבל הוראות... בהצלחה, מחכה לשמוע איך מתקדם (והלוואי שאני טועה)

היה טיפול היום...אוף זה מתסכל אותי...אני תמיד מחכה לשעה הזו שתגיע וכשמגיעה אני לא מצליחה להגיד את מה שכואב לי,ואת מה שמציק לי...אני רק מצליחה לומר שכואב לי..היא כבר יודעת...אני לא מחדשת שום דבר... מה שכן היא מנסה להוביל אותי בשיחה,היא שואלת אותי שאלות,ואני מתעצבנת על השאלות שלה לפעמים...אבל היא עושה את זה בשבילי..היא מנסה לקדם את הטיפול...ולקדם אותי לעשות כבר שינוי...כי היא יודעת שגם אני רוצה את זה...אבל חרף כל הנסיונות שלה ,כלום לא זז שם. אנחנו מדברות על המבוכה,ועל החשש,ועל הקושי שלי לסמוך...לא שזה עוזר לי במשהו. אז לא הצלחתי להגיד כלום היום. אני מריחה נסיגה ,נפילה גדולה שממנה יהיה לי קשה לעלות.... האמת לא יודעת איך אעביר עוד יום בחיים..... במיוחד שצריכה ללכת לעבודה עכשיו,אין לי כוחות להתמודד עם החוץ.... וגם לא עם הסערה שבתוכי... תודה על ההקשבה ועל העזרה.

חן שלום, את מתארת את הטיפול כמקום אליו את מאוד רוצה ללכת, לספר לשתף, אבל גם מרגישה מתוסכלת שלא מצליחה. לא מצליחה לגשר על הפער בין הבפנים הסוער לבין הבחוץ הרגוע לכאורה. וכל מה שניתן להוציא הוא את האמירה "כואב לי". לפירוט מה כואב ואיך אין לך מילים. ואולי המשאלה היא שיבינו אותך בלי מילים, ולכן גם השאלות של המטפלת מרגיזות. אבל העבודה על הפער הזה, הקיים גם מחוץ לחדר הטיפולים היא חשובה ונראה לי שאת משקיעה מאמצים רבים בכיוון, יום טוב, דרור

דרור שלום, השבוע אפגש עם הפסיכיאטר שלי ואתחיל טיפול תרופתי,וקרה לי 'דבר מוזר',שאיני יודעת אם הוא 'טוב' או 'רע',פתאום אין לי חשק לשתף אף-אחד(גם לא את 'השותפים לסוד'),ואפילו לא לחשוב על כך,נכנסתי למעיין מצב של אדישות מפחידה,ולא כ"כ מובן לי למה,ואני גם מפחדת למה יכול להפך מצב של אדישות קיצונית למצב.

משתנה שלום, מה שאת מתארת נראה לי כתופעה טבעית הבאה אחרי החלטה והתלבטות קשה. את לא רוצה לחשוב על זה, להפוך בזה עוד ועוד. גם כך היה לך קשה להחליט, וזה מובן שאת מגלה "אשישות" כרגע. אני מניח שעוד יעלו חרדות וחששות, אבל בינתיים תני לזה להיות כפי שזה ובעיקר המנעי ממעשים אם יעלו חרדות במקום מעשים דברי עם המטפלת שלך או הפסיכיאטר. והערה לסיום, אני חושב שאת עושה את הצעד הנכון, הגם שהוא מפחיד אותך, לילה טוב, דרור

אני באמת מקווה שלא אצטער על החלטתי זו (מבחינה בריאותית).

אני לוקח תרופות שנוגדות דיכאון במינונים נמוכים כשנכנסתי לדיכאון התחלתי במקביל טיול פסיכולוג , לאחר כל פגישה הייתי יוצא בהרגשה נוראית אני לא יודע למה אבל מזה שלושה חודשים שאני לא לוקח טיפולים מצבי הנפשי השתפר , האם יכול להיות שהכל בסדר אצלי?

מושיקו שלום, יכולות להיות כמה סיבות למצב שאתה מתאר. ההסבר הראשון הוא ההסבר שאולי אתה מרמז אליו, הטיפול הפסיכולוגי והטיפול התרופתי לא שיפרו את מצבך ואולי גרמו לך להרגיש טוב יותר. הסבר שני הוא שהטיפול התרופתי, שאגב, לוקח לו מספר שבועות להכנס לפעולה, לא עבד בהתחלה והטיפול הפסיכולוגי נחווה כמשהו כואב. כעת לאחר זמן מה אתה מרגיש טוב יותר ויכול להתמודד ללא עזרה. אפשרות שלישית, לאחר הפסקת הטיפול אתה מעוניין להרגיש טוב יותר ומצליח להרגיש כך. מעין אופוריה של להסתדר לבד ואני מקווה שזה יחזיק מעמד. אפשרות אחרונה וסבירה בהחלט היא שדכאון הוא הפרעה הבאה בגלים, והגל האחרון שלך חלף. במקרה זה אני מציע שתמשיך להיות עם היד על הדופק כי דכאון עלול לחזור. זה לא בטוח אבל זו אפשרות וצריך לשים לב, לילה טוב, דרור

אם עולים לי משפטים מגעילים בראש ואני מרגישה מין דחף להגיד אותם למרות שאני יודעת שאני לא יגיד.....האם זו הפרעה נפשית ואני צריכה טיפול זה מציק לי מאד מה אפשר לעשות שזה יעלם ואני יפסיק לחשוב דברים כאלה(זה קורה לי בעיקר כלפי אנשים שאני אוהבת)אני מפחדת שאני לא יגיד את מה שאני חושבת למרות שאני מודעת לזה שזה טיפשי......אשמח מאד אם תאמרו לי מה עובר עליי אני בבעיה.

מירב שלום, קצת קשה לדעת בוודאות מה הבעיה שאת סובלת ממך, אולם מדברייך ישנם רמזים שאת סובלת מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית. הפרעה המתאפיינת במחשבות טורדניות הנחוות שלא שייכות, חודרות ומגיעות בלי הזמנה ובלי יכולת לסלקן. ובכך הן מעוררות חרדה גבוהה. במקרים רבים הן מלוות בטקסים במיועדים להפחית את החרדה, אך זה לא הכרחי. אני מציע שתפני לפסיכולוג או פסיכיאטר שיוכל לאבחן ממה בדיוק את סובלת, ויוכל להציע לך את הטיפול הטוב ביותר. כי כרגע נשמע לי שאת מאוד סובלת. לילה טוב, דרור

האם תרופות נגד האו סי די לא פוגעות בחיים בעתיד באהבה בביטחון פשוט יש מצב לקחת תרופות ופשוט לחיות רגיל אם התרופות כמו שלוקחים אקמולים וכל מיני תרופות?

לדעתי אתה חייב לגשת לאיבחון אצל פסיכיאטר,ורק אחרי שיאבחן את מצבך ויקבע באמת אם אתה סובל מOCD הוא יחליט אם אתה צריך תרופות או לא,כי אני אשת-מקצוע,וזה לא יהיה אחראי מצידי להמליץ לך לבחור לקחת תרופות או לא. אישית,בעבר חשבתי כמוך ולכן נמנעתי זמן רב מתרופות,ואח"כ נאלצתי להפסיקן עקב בעיה רפואית שממנה אני סובלת ושהושפעה מהתרופות; והפסקתי לתקופה של כשנה וחצי,אך השבוע אחזור לתרופות (מ'משפחה אחרת'),על-אף הסיכון הבריאותי שאני לוקחת {כי לי יש מחלה מסויימת,שאם לא היתה לא היתה כל בעיה בנטילת התרופות}, כיוון שהבנתי שהסבל שאני סובלת גדול מידי,בשעה שבעזרת תרופות בשילוב עם טיפול התנהגותי-קוגנטיבי,אוכל להרגיש הקלה עצומה(לפחות זה מה שהבנתי וכך אני מקווה).

שי שלום, נשמע לי שאתה מאוד חושש מלקיחת תרופות ואני חושב שזה מובן וטבעי מסיבות רבות. השאלה היא האם זה מוצדק. לתרופות נגד OCD ישנן תופעות לוואי פיזיות מסויימות, שאותן הפסיכיאטר שלך יוכל להסביר לך. אבל נשמע לי שאתה שואל דווקא על ההשפעות הנפשיות של הכדורים. ובכן כאן, למיטב ידיעתי אין השפעה מיוחדת. הם לא משנים אופי. ובאשר לעתיד ולאהבה זה תלוי יותר בך מאשר באחרים. כי אפשרות אחת היא שיידעו שאתה נוטל טיפול תרופתי. אפשרות שנייה היא שלא תיקח תרופות, תתקשה לתפקד, אנשים ישימו לב, ובנוסף לכל יבינו שאתה גם לא מטפל בבעיה שלך. לסיכום, אני מצטרף להמלצתה של חן שתיגש לאיש מקצוע שיאבחן אותך, וימליץ לך על הטיפול המועדף עבורך, לילה טוב, דרור

לא אני המלצתי לו , אלא משתנה, אתה התבלבלת.. אבל אני מצטרפת להמלצה שלה.

גם צעקה כואבת ומדממת וכמו הצעקה כך גם ליבי כואב ומדמם. אולי זה הלחץ של לפני טיפול(מחר..) מרגישה שכלום לא משתנה. גם לא אני. אין לי אויר

חן - עד שדרור יענה,קבלי עידוד וירטאלי ממני,עד כמה שזה יעזור.

אני בחרדות נוראיות ממשהו(אישי) יודעת שזה לא מובן..לא אוכל לשתף מעבר לזה... גם בטיפול הפרטני לא קל לי לשתף בזה.... לא מרגישה שהיא תבין אותי , וגם אם היא תבין , לא יהיו לה את הכלים לעזור לי במצב הזה... המון אנשים תומכים מסביב , ואני צוללת לתוך השקט בלי יכולת לפתוח את הפה,להסביר (לפחות למטפלת) מה קשה... מיטלטלת לבד בסירה הזאת. לא יודעת כבר מה לעשות. "לדמעות שלך יש פה והן רוצות לצעוק לדמעות שלך יש פה הן לא רוצות לשתוק ספרי הכל אל תשמרי בלב הדמעות העצורות מרות מכל כאב" בא לי רק למות רק למות רק

חן שלום, נשמע לי שפגישת הטיפול מלחיצה אותך מאוד, מעלה בך כאב. אולי בגלל החשש שמשהו שם ייצא, משהו שאת מאוד חוששת שייצא, חוששת שגם המטפלת לא תוכל לעמוד בו ואז תישארי לגמרי לבד. אני מאוד יכול להבין את הפחד הזה, ואני מניח שהוא מדובר בטיפול, אבל אם להוסיף לזה את הדעה שלי אני חושב שכרגע את נמצאת גם בחרדה וגם בתחושה שאף אחד לא יכול להבין אותך בעולם. לא יוכל להתמודד עם מה שיש לך בפנים. כך את בעצם מחזקת את התחושה של לבד ולא מובנת. אני יודע שיותר קל מלעשות, ובכל זאת אם תוכלי להצליח לשתף בטיפול אני מאמין שלא תתאכזבי, לילה טוב, דרור

מה ההבדל בין הפרעת אישיות לocd האם טורדנות כפייתי ומחשבות לא רצויות אובססיות יכולות בעצם לנבוע מהפרעת אישיות ולא דווקה מ ocd

רוני שלום, למרות הקרבה בשם יש שוני רב בין הפרעת אישיות אובססיבית (OCP), לבין הפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD). אנשים עם הפרעת אישיות אובססיבית קומפולסיבית הם אותם אנשים שאוהבים סדר ונקיון, לעיתים בצורה קיצונית. לעומתם הסובלים מ OCD סובלים ממחשבות טורדניות שבכדי להרגיע את החרדה הנלווית להם הם מקיימים טקסים שונים, לאו דווקא קשורים ישירות לאובססיות בכדי ל"הבטיח" שהמחשבה המפחידה לא תצא לפועל. הסובלים מהפרעת אישיות אובססיבית לא סובלים ממחשבות טורדניות ונדיר לראות חפיפה בין שתי ההפרעות הללו, או באחד את ההחמרה של השני. לילה טוב, דרור

היי.רציתי לשאול שאני עונה לשיחות טלפון לא מזוהות לפעמים קשה לי לדבר ולוקח לי קצת זמן להוציא מילים ולפעמים אני אפילו משתתק ואחרי כמה שניות משתדל לחזור לעצמי.....גם שאני נפגש אם אנשים,דודים שלא ראיתי הרבה זמן אני מרגיש לחוץ כזה ומתרגש וגם אני יכול לדבר אם הבנאדם שאני פוגש חלש ומוזר מההתרגשות חשוב לציין שלפעמים גם הכל בסדר.....האם זה חוסר ביטחון עצמי מאד נמוך וזה גם מתקשר לאובססיות ומחשבות כפיתיות מוזרות?תודה מחכה לתשובה.

שלום לך, הדברים שאתה אומר בסוף לגבי המחשבות האובססיביות לא לגמרי ברורים, אבל בהחלט ייתכן והם אלו המפריעים לך ליצור קשר בחופשיות משום שאתה עסוק בנסיון לשלוט בדברים שלך ובמחשבות. מעבר לכך נשמע לי מהמעט שאתה מתאר שקשרים חברתיים אינם פשוטים עבורך. אתה חש חרדה במפגשים כאלו בעיקר עם אנשים שאתה לא מכיר ולא פוגש על בסיס יומיומי. מולם אתה עסוק במיוחד בדרך בה אתה נשמע או נראה. ייתכן ואתה סובל מרמה מסויימת של חרדה חברתית, שזו הפרעה שניתן לטפל בה באופן טוב למדי. בכל מקרה יש צורך באבחון מעמיק יותר בכדי לקבוע באופן וודאי ממה אתה סובל, לילה טוב, דרור

היי הייתי פה בעבר מזכירה את הבעיה בעלי בן 37 אני בת 24 נשדואים חצי שנה אני גרה בכםפרר שלו יחידה נפרדת מחחמי וחמותי יש לנו מטבח משותף איתם חמי סובל מבעיות זכרון די קשות חמותץי שעשתה צינתור לפני כחודש מטפלת בו כרגיע חמי לאט לוקח תרופות שמועילות בעלי לא עבד 4 חודשים ראשונים לחתונה בעל כורחו אנחנו גרים בגליל עליון והוא נאלץ להתפטר מעבודתו בתקופת מלחמת לבנון שניה מכל מיני סיבות עכשיו הוא עובד ומצב רוחו השתפר בתקופה שלא היה עובד היה תקופה של חודש שלא קיימנו יחסים כי היה טוען שאין לו מצב רוח מאז שהתחיל לעבוד מצבו של אביו התדרדר מבחינת זכרון והוא בעלי טיםפוס די דאגן מהיחידה שלנו אנו שומעים את השיחות בין הוריו וחמי ממש נוהג לטרטר את חמותי אם כואב לו משהו או רוצה ללכת לאנשהו בזמן לא מתאים אומר את זה כל חצי דקה ועכשיו היה גם תקופה של עוד חודש שלא קיימנו יחסים ורק לפםני יומיים אחיו בא לבקר וישן עם אביו בחדר ובעלי אמר שהוא די רגוע אז כן קיימנו יחסים ביוזמתי למרות שהייתי במחזור וזה אסור לפי הדת (אני דתייהנ בעיקרון) עכשיו יש משהו חדש בסיפור הוא מצפה ממני שאבין את המצב שלו והוא אמר שגם הוא היה רוצה לעשות סקס הרבה אבל אי אפשר בגלל שהוא לא חושב על סקס כשרואה את אביו ככה ושזה רק זמני ושתהיה לי סבלנות כי הוטלכים לקחת את אביו לרופא פסיכוגריאטרי ואולי המצב ישתפר הוא אמר כך בגלל שאמרתי שנורא קשה לי שהוא לא נותן לי תשומת לב מתאימה אני סטודנטית שחוזרת הביתה רק סופי שבוע אז מה אתם אומרים? אני כן צריכה להבין ולהתחשב או מה? בקשר ליציאה מהבית ולהרגע שנינו זה קצת בלתי אפשרי כי הוא לא רוצה להשאיר את אימו לבד עם אביו כי הוא די משגע אותה אז הוא עוזר לה קצת אך מבחינתי המצב די בלתי נסבל מה שאני אומרת שלמרות שיש די הרבה לחץ בבית ארני כן יכולה לסבול אם בעלי ייתן יחס מתאים זה קצת ישכיח ממני את השאר וחוצמזה אני גם עוזרת לחמותי בבישולים בקניות בניקיון הבית כשאני נמצאת וכשבעלי לא נותן יחס (סקס וכו...)משאר בחינות מכבד אותי ומדבר אליי יפה אז אני קמה בבוקר עם פנים חמוצות ואין לי חשק לעשות כלום. אנא ייעוץ תודה!!!!!!!!!!!! אני מדברת עם בעלי על מה שמפריע והוא נאנח ואומר מה אפשר לעשות? זה זמני!!

שלום לך, אני זוכר את הפעם הקודמת שכתבת ונראה שהתסכול שממנו את סובלת נמשך. ישנם פרטים מעודדים בדברייך הנוגעים ליכולת של בעלך לקיים יחסים כאשר הוא רגוע. אבל משהו בסיבות המתחלפות לא לקיים יחסי מין, או אובדן החשק לקיים יחסי מין מעורר דאגה, ונראה כי יש צורך לבדוק את העניין לעומק. עצתי לך היא לנסות ולהביא אותו לטיפול זוגי, על מנת לבחון מה בדיוק מפריע לו. וכיצד אתם יכולים להתקדם מכאן. כי כרגע כמו שזה נשמע לי זה לא מתקדם במיוחד, ומשפיע על התפקוד שלך. לילה טוב, דרור

היי.אני סובל הרבה זמן מטורדנות כפייתית ומחשבות לא רצויות מציקות.....משום מה אני פוחד ללכת לטיפול ויש לי שני שאלות1.אם אני אלך לטיפול פסיכולוגי מתאים ללא תרופות רק שיחות יש מצב שאני ירגיש הקלה תוך 2 3 פגישות ואפילו שאני יגיד לעצמי וואי איך לא הלכתי עד אכשיו סתם סבלתי?2.האם אובססיה חדשה שבאה רק בחודשים האחרונים יהיה יותר קל להעלים אותה יותר מאשר את האובססיות של הזמן הארוך תודה...שי.

שי שלום, מניסיון של מישהי שסובלת כבר שנים מOCD אני יכולה לומר לך -ראשית- שרק טיפול פסיכולוגי מסוג של התנהגותי-קוגנטיבי יעזור לך,ושנית- אל תצפה שתוך 2-3 פגישות 'תירפא' לגמרי מהOCD - כי זו אשליה,זה תהליך שלוקח זמן,אולי (ואני מדגישה את 'אולי')אחרי כעשר פגישות תוכל להיפטר מהOCD - אך בד"כ אם הOCD 'עקשני ומושרש יותר',יקח זמן רב יותר 'לרפאו' או לפחות לגרום להפחתת הסימפטומים שלו; לכן נראה לי שאולי זה נכון שאם יש לך את זה פחות זמן אולי יהיה לך יותר קל להיפטר מההרגלים שרכשת - מהOCD - אך גם בכך איני בטוחה. בתור מישהי שהן עקב בעיה בריאותית והן עקב 'דעה קדומה' ורצון 'להישאר בשליטה', ושעד עכשיו התנגדה נחרצות לטיפול התרופתי,חשוב לי ליידע אותך שללא טיפול תרופתי יהיה לך קשה מאוד 'להיפטר' מהOCD או אפילו להקל בסימפטומים שלו; ותצטרך כוח נפשי רב כדי להילחם בעצמך,בOCD ובאחרים. מקווה שקצת עזרתי, בהצלחה, משתנה

שי שלום, טיפול יכול להביא להקלה מסויימת בעוצמת הסימפטומים, ולתחושה טובה יותר באופן כללי גם לאחר מספר מועט של פגישות אולם זה לא מובטח. בכלל בטיפול ב OCD מומלץ לרוב להיעזר בטיפול תרופתי המסייע בטיפול בסימפטומים. לגבי החלק השני של השאלה, זה תלוי מהם המחשבות. לעיתים התוכן עשוי להיות שונה אבל בפועל הן מייצגות את אותה תימה שנמצאת במחשבות שלך כבר הרבה זמן כך שהן לא חדשות בכלל. נראה לי נכון שתפנה לטיפול, למרות החששות שאתה מבטא והרצון להיפטר מהר מהסבל. ובכלל ככל שתפנה מהר יותר כך פחות תצטרך לומר לעצמך שחבל שלא פנית קודם, לילה טוב, דרור

אני מרגישה שאין לי שליטה על המחשבות שלי כאילו המח שלי משתולל אני לא יכולה המחשבות מפחידות משגעות אותי אני חייבת שיעצור

ויק שלום, כואב לשמוע את התחושות שלך, ואת חווית הפחד שאת שרויה בו. ואני מזמין אותך לשתף עוד בתחושות, ובינתיים תומך בך ונמצא איתך בפחד הזה שאת שרויה בו, דרור

ליאת יקרה, קראתי ששלומך טוב... יופי! תגידי, את מכירה את הפרסומת של פלאפון? כל פעם שאני רואה אותה, אני מתחילה לבכות בלי שום יכולת שליטה. המוסיקה, הילדים, המשפחתיות, החגיגיות, הלבן... אני לא עומדת בזה. אולי יש לך איזו תובנה מעניינת בשבילי...? אני עסוקה לאחרונה בסוג של נפרדות (ואולי אפילו באבל...) מהמשפחה. ואולי אני פחות נותנת לעצמי להרגיש בנושאים אחרים, אז זה מתפרץ מול פרסומת... שיהיה שבוע טוב. נורית

היי נורית, פרסומאים יודעים לפרוט לנו על הנימים העדינים, ואנחנו נופלים בפחים וקונים מהם מוצרים שאין לנו צורך בהם, רק בגלל הריגוש הנקשר בהם. האמת שראיתי משהו מזה ברפרוף, אבל לא הצלחתי לקלוט איזו פואנטה. אני מניחה שלא הפואנטה ריגשה אותך, אלא האווירה הכללית. חגים בכלל, ראש השנה ופסח בפרט, מעוררים הרבה תחושות של אמביוולנציה ובלבול. הצוותא המשפחתית יכולה להיות מאיימת, דביקה וטעונה, אך בד בבד להדהד לנו הד רחוק ממתיקותה של הילדות, מימים בהם היינו חסרי דאגה, מוכלים, מוזנים, עטופים בהרבה אהבה וחום. כשאנחנו בעיצומו של תהליך נפרדות, פועלים עלינו בו זמנית כל הכוחות הללו, המרחיקים והנצמדים כאחד, ומותירים אותנו מיטלטלים הנה והנה. אנו מתגעגעים למשהו שאיננו עוד, ואולי אפילו למשהו שקיים עדיין בחיינו, אבל לא לאורך זמן. מקווה שבפסח הקרוב, תוכלי להנות מהלובן החגיגי, לברך על הטוב, ולהשתמש בו כצידה לדרך לקראת ימים אפורים יותר, של חול. אני אוהבת לסיים משמרת במחיצתך. לילה טוב ושבוע טוב ליאת

ליאת, המטפלת הזו שלי שוברת לי ת'לב. חיי מתרכזים בה. אפילו לא בטיפול. כל סוף השבוע חיכיתי ממנה לתגובות. פניתי אליה הרבה. ולא קיבלתי תגובות. זה מכניס אותי לדכאונות. כותבת לה ונכנסת למין לופים כאלה, שאני לא יכולה לצאת מהם. מסבכת דברים רק בשביל תגובה. זו לא תלות. אני יודעת עכשיו. אני מגיעה להחלטות לבד, לא מתייעצת איתה כמעט. מספרת לה רק אחרי מעשה. אבל מפחדת לפגוע, להכעיס, להימאס. רק שלא תברח לי. אני מתחילה להעריך את הדבר הזה שנקרא גבולות. אולי אם אלו היו נשמרים היה אחרת. קשה להיקשר ככה. אני דבק כבר כל כך הרבה זמן. לא יוצאת מזה. נואשתי!!! מה הפיתרון לכל זה? תודה, רז

שלום רז, כמו שנאמר לפני זמן קצר למשתנה, לעיתים קרובות, עם מטופלים מסוימים, יש צורך בהקפדה יתרה על הגבולות. הניסיון מלמד שהמטופלים המנסים לערער את הגבולות הם אלה הזקוקים להם יותר מאחרים. בניסיונם להתקיף את ה'סטינג' הטיפולי כרוכה גם משאלה לא מודעת שיהיה מי שישמור עליו חזק חזק. יתכן שבעבר, המטפלת אפשרה גבולות 'אלסטיים' יותר, מתוך שיקולים שהתאימו אז. כיום היא בוחרת להתעקש, וטוב שאת מצליחה להעריך זאת. אל ייאוש. המשיכי בטיפול באופן הנכון לך, וסמכי על המטפלת שלך, שיודעת מה היא עושה. בהצלחה ליאת

ערב טוב ליאת מה שלומך? רציתי לשאול למה לרוב מתפתחת תלות במטפלת? מאיפה זה נובע? והאם זה תלוי בתכנים? והאם זה לא טבעי או לא בריא לא להיות תלוי בה? כלומר האם זה שלב הכרחי בטיפול ארוך טווח? ואיך מורידים את רמת התלות? איך המטפלת אמורה להתמודד עם דבר כזה? ואיך המטופל אמור להתנהג עם ההרגשה הזו? אני שואלת כי זו ממש הרגשה שונה ומשונה, מעיקה, מפחידה, ומפריעה!!! תודה ושיהיה לך אחלה שבוע

ערב טוב, תלות בטיפול היא בהחלט תופעה רווחת, שיש להכיר בקיומה, הגם שאינה תנאי הכרחי להצלחת טיפול. תלות טבעית, המתרחשת כתוצאה מהמקום המשמעותי שמקבלים הטיפול והמטפל בחייו של המטופל, נתפסת אצל מטפלים מסוימים כעניין רצוי, המקדם את הטיפול ואת התפתחותו של תהליך ההעברה. הציפייה היא שעם התקדמות הטיפול תפחת התלות במטפל, ממש כמו שקורה בתהליך טבעי של הורות טובה. כאשר מתפתחת תלות פתולוגית, הופך הטיפול לעניין מרכזי בחייו של המטופל, עד כדי זניחת תחומים ויחסים אחרים. במקרה כזה, הדגשים הטיפוליים יהיו שונים, ויתמקדו בעידוד לעצמאות ונפרדות. מטפל מיומן ומקצועי יודע להבחין מתי התלות משרתת את התפתחותו של הטיפול, ומתי יש להתייחס אליה כאל בעיה. תוכלי לפתוח את הנושא בפגישות ולנסות להבין מאיזה מקום מגיעה תחושת התלות אצלך, ומה אפשר לעשות כדי לא להיבהל ממנה כל כך. שבוע טוב ליאת

ליאת שוב שלום, יש עיניין נוסף שחשוב לי להבין אותו ושהוא קשור לקשר הטיפולי,אומנם כבר דיברו על נושא זה בפורום זה,אך בכל-זאת איני מצליחה להבין למה חשוב כ"כ לשמור על גבולות מוגדרים ונוקשים בקשר זה?ולמה זה כ"כ נורא אם קצת חורגים ממנו? האמת היא שאיני מרגישה בנוח אפילו לשאול זאת,כי בכך אני מרגישה שכאילו אני פועלת נגד המטפלת שלי - דבר שאיני רוצה,אך סוגיה זו מטרידה אותי(בנוסף,כמובן, לשאר הדברים המטרידים...). בתודה מראש, משתנה

שלום משתנה, אכן דובר כאן רבות בנושא, וחיפוש קצר בפורום יעלה דיונים קודמים בנושא. ככלל, הגבולות נועדו לשמור הטיפול כמרחב ייחודי, קבוע מאד מבחינת תנאי הזמן והמקום, בתוכו יוכל המטופל לנוע בחופשיות מתוך ביטחון ושקט בכל הנוגע לחוזק הדפנות של המיכל. למערך הטיפולי ולגבולות יש היבטים שונים (זמן קבוע, מקום קבוע, מטפל קבוע, תשלום קבוע, מרווחים קבועים בין הפגישות, וכד'), ולכל אחד מהם רציונל ברור. יש מטופלים המנסים, במודע או שלא במודע, לקרוא תגר על המערך הטיפולי, ולנסות לבחון את הגבולות שוב ושוב. במקרים אלה, יש חשיבות מיוחדת לכך שהגבולות יישמרו, וגם אם הדבר מעורר זמנית מורת רוח אצל המטופל, זהו למעשה התנאי הבסיסי לכך שיוכל לחוש בטוח ומוגן. שבוע טוב ליאת

שלום, רציתי לדעת מתי יודעים שצריכים להפסיק טיפול. אני מתכוונת למטופל, מהם הסימנים שהטיפול אינו מתאים לו או שהמטפל אינו מתאים לו? אני בטיפול כבר שנה וחצי, ולא מרגישה שום שינוי. יש לי הרגשת תקיעות נוראית, ונראה לי גם למטפלת. ולמרות הקשר הטוב שיש לי איתה, ישנם עדיין נושאים שנורא קשה לי לדבר עליהם? ושנה וחצי נראים לי הרבה זמן והמון כסף בלי שום שיפור חוץ מהיחס שהתפתח עם המטפלת, ואת האמת לא בשביל זה הגעתי לטיפול!!! איך אני אמורה לדעת!!!

שלום חגית, כאשר את אומרת "לא בשביל זה הגעתי לטיפול", מאד מפתה לשאול: מה היו הציפיות שלך מטיפול, ולמה בכל זאת הגעת. אני מפנה אותך לדיונים קודמים בנושא זה, שהתייחסו לשאלות אלה במדויק. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-704,xFT-605213,xFP-605213,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-704,xFT-609081,xFP-609079,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-704,xFT-615298,xFP-615307,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-704,xFT-615891,xFP-615891,m-Doctors,a-Forums.html אם יהיו שאלות נוספות, אנא כתבי שוב לילה טוב ליאת

אף אחד מהלינקים אינו נפתח. מישהו יכול לעזור לי???

יש לי שאלה הזויה קצת.. האם יתכן שמתוך מצב של דכאון מאוד גדול, ותחושות ניתוק רבות - ולעיתים חוסר תחושה, הכוונה חוסרקשר בין הדכאון למשהו קונקרטי, או לרגש אחר כלשהו, האם יתכן מעשה אובדני? במילים אחרות - האם אדם יכול למצוא עצמו קם בבוקר ומתאבד, מבלי שהוא חשב על זה קודם? האם יכול להיעשות מעשה כזה אימפולסיבי נגד העצמי, מבלי שיש שליטה על כך? האם תיתכן תחושת פיצול גדולה כל כך? תודה

אין שאלות הזויות :-) מאחורי כל שאלה באשר היא יכולות להסתתר חששות מובנים לגמרי. את מתכוונת למצבים דיסוציאטיביים חמורים? או מצבים פסיכוטיים? במצבי קיצון קורה שעושים דברים בלי לדעת ובלי שליטה. לא בטוח שזה חייב להיות קשור לדיכאון באופן ישיר. לדעתי, לא מאבדים שליטה עד כדי כך בקלות כזאת (בלי להיות תחת השפעת חומרים פסיכואקטיביים כמו סמים, אלכוהול) אבל יש מצבים קיצוניים, חלקם נדירים יותר, שבהם אדם פוגע בעצמו (או באחרים) כאילו מאמצע שומקום. הכי חשוב להיות בטיפול צמוד, ואם המצב קשה מאד, לא להשאיר את האדם לבד. סליחה שהתערבתי, אבל השאלה דיברה אליי בדרך שלה. גם אותי מעניין לשמוע את התשובה המקצועית.

שלום שונדה, השאלה שלך אינה הזויה, אבל יש בה מידה של עמימות, לפחות ככל הנוגע למצב הנפשי שאת מנסה לתאר. אקט אובדני יכול להיעשות לאחר כוונה ותכנון, אך גם כצעד אימפולסיבי, ללא תכנון מוקדם. את שואלת על מידת השליטה שיש לאדם על מעשהו, ומדברת על מצב של פיצול וניתוק (דיסוציאציה?). לא ברור למה בדיוק את מתכוונת. מצבים דיסוציאטיביים יכולים להופיע כתגובה לחרדה קיצונית או טראומה קשה, ויש בהם מידה של סכנה, אם קיים פוטנציאל אובדני. במצבים של חוסר שליטה או פגיעה בשיפוט, אנו מדברים על גלישה לתחום הפסיכוזה, וגם שם ייתכנו מעשי אובדנות. איני יודעת מדוע את שואלת זאת, אך חשוב להדגיש, שבכל מקרה של חשש או ספק יש להעריך בעזרת איש מקצוע את מידת הסכנה ולפעול בהתאם להמלצותיו. שבוע טוב ליאת

שךןם, אני עובדת במחלקה סגורה של נוער זה זמן מועט ויש לי בעיה שאינני יודעת כיצד לפותרה. ישנו ילד בן 11 ומעט, דכאוני מאוד ואובדני מאוד מאוד. הוא איננו יוצא מן המחלקה כלל, הוא כל הזמן או בהגבלות או קשור, הוא מנסה להתאבד ללא הרף, בורח ומנסה להתאבד בכל פעם, הוא לא משתף פעולה בטיפול, למרות המינון בתרופות לא מרגיש יותר טוב ולא רוצה לדבר עם אף אחד בצוות - גם לא איתי על אף נסיונותיי הרבים ושיטותיי הרבות לנסות ולהתקרב אליו ולו במעט. המצב נמשך כבר חודשים רבים. כיצד אפשר להתמודד עם כך? עם חוסר השיפור במצבו לצד הנסיונות הרבים והרצון הגדול שהוא ירגיש טוב יותר ואפילו בטיפה? אני מרגישה שהדבר מדכא גם אותי, חוסר היכולת שלי להרגיש את חוסר האונים הזה, וכשאני יושבת איתו אני מרגישה שאני צוללת למטה יחד איתו, כי זו כאילו הדרך היחידה להיות איתו - דרך הזדהות. מה עושים במצב שכזה? תודה רבה ושבוע נהדר..

שלום תותי, עבודה טיפולית - כל עבודה טיפולית - חייבת להיות מלווה בהדרכה צמודה, בעיקר כשמדובר במפגש עם המחלקה הסגורה ועם הסכנה הממשית של האובדנות. ההדרכה, לבד מתפקידה המנחה והמלמד, באה גם כדי להכיל את המטפלים, ולסייע להם להתמודד עם החרדה, ההזדהות, וה'צלילה' לעולמם המטולטל של החולים הקשים. כשאנחנו עובדים במחלקות האקוטיות, נדרשים הרבה כוחות, סבלנות, ודרישות צנועות מעצמנו. לא תמיד אפשר להגיע ולהתקרב באמת, או לחולל מהפכים דרמטיים בחייהם של המטופלים. לפעמים עצם ההתעקשות להמשיך ולנסות, היא הטיפול. בהצלחה ליאת

הי ליאת, אין לי שום דבר חשוב לשאול (אולי יש, אבל אין כוח) רק לשאול לשלומך... עם כל כך הרבה שמש וקיץ בחוץ, אני מודה שאני קצת דואגת ;-) שבת נעימה (?), ל.

היי לילך, בהחלט שבת נעימה. כל זמן שעוד לא העברתי את המזגן למצב קירור - שלום לי. אבל את צודקת. זה עניין של ימים. אני בכוננות. :-)) ואיך את? ליאת

אני בסדר, תודה.. להפתעתי אפילו בסדר גמור (מפתיע, נכון?) אולי משהו בחופשת הפסח המתקרבת ובאה משרה איזו נינוחות למרות שכבר שנים אין באמת חופשה כמו שהיינו ילדים (3 שבועות!), משהו מניחוחות החופשה בכל זאת נשאר.. אשלייה נעימה :-) תגידי.. אם את כבר פה... את מבינה משהו בועדות השמה של החינוך המיוחד, או שזה לא לגמרי הפורום הנכון? בברכת 'צאי לשמש!' :-) לילך.

רציתי לשאול אם אחרי טיפול תרופתי וטיפול התנהגותי קוגנטיבי במקביל אם האובססיות חולפות זה אפשרי להחלים מהאובססיות לגמרה ולהפסיק אם התרופות והטיפול ופשוט לחיות רגיל בלי אובססיות?

שלום יריב, המצב שאתה מתאר, לפחות תיאורטית, אפשרי. עם זאת, כבני אדם הפועלים בתוך מציאות עם "ציוד" נפשי ואישיותי ספציפי, לא הגיוני לצפות שנוכל להגיע יום אחד לחיים נטולי דאגות, נטולי מכאובים, נטולי קונפליקט. כשאתה מבקש "לחיות רגיל", אני מקווה שאתה מתכוון לחיים של תעסוקה, זוגיות, עבודה ופנאי, ללא מגבלות רבות מדי, ומבלי שהחרדות הבלתי נמנעות של הקיום יכריעו אותך ויוציאו אותך מכלל תפקוד. זהו בהחלט מצב אפשרי. כמובן שעל הפסקת הטיפול התרופתי והפסיכולוגי יש להתייעץ עם המטפלים שלך, המכירים היטב את ההשלכות לכאן ולכאן. בהצלחה ליאת

היי, מנסיון אישי אפשר לחיות ללא אובססיות רבות מידי, שפוגעות מאוד מאוד בתפקוד הרגיל, עד כדי חיים סבירים לגמרי ואף מהנים מוצלחים ורגועים.. גם אני לקחתי כדורים וגם טופלתי בדיבור - והיום אינני סובלת מכך כמעט בכלל. שווה להאמין בטיפולים האלה מכיוון שאז הולכים אליהם - ויש המון המון הצלחות - והכי חשבו - אפשר ואף רצוי להרגיש יותר טוב. המון בהצלחה

הי אני די לחוצה, אז חשבתי שאם אני אכתוב זה אולי יקל קצת. אני מחכה שחברה מהלימודים תבוא לאסוף אותי, כי יש לחברה משותפת מסיבת יום הולדת באיזשהו פאב. אני הולכת כי אני יודעת שהקשר גם ככה התרופף ( הן בכלל לא יודעות על הדיכאון ושניסיתי להתאבד ) ואני ממש מכריחה את עצמי ללכת, אבל קשה לי ואני מרגישה מוגנת בזמן האחרון רק בסביבות הגרעין הקרוב לי , חמש החברות הטובות ולא יותר מזה, ושם לא אכיר אף אחד, גם הפסקתי לפני חודש לעשן, אז בכלל אני בסטרס שלא יהיה לי שם מה לעשות ( גם לשתות אני לא יכולה בגלל התרופות ) אני שונאת לאלץ חיוכים, וזה מה שיקרה כי קשה לי לצחוק באמת בזמן האחרון, הבטן שלי ( יש לי קרון ) כבר בשגעון..אוי היא פה...טוב חייבת לזוז..נקווה שיהיה טוב..תודה על ההקשבה.

שלום אופיר, אני מניחה שבשעה זו את בעיצומה של מסיבת יום ההולדת, ומקווה שאת מצליחה גם להנות. סיגריות ושתייה הן אמנם עמודי התווך של הבילוי בפאבים, אך הן אינן חזות הכל. נשאר הרבה מאד מה לעשות גם בלעדיהן - האמיני לי. לפעמים המציאות מאלצת אותנו לחרוג מהמעגלים המצומצמים והמוכרים, למרוח על עצמנו מסכה ואפילו חיוך, ולקוות לטוב. לא תמיד זה הולך, וזה יכול אפילו לעייף. אבל אם זה מצליח לנו פתאום, תחושת הניצחון - גם אם רגעית וחולפת - מתוקה במיוחד. אחרי הכל, החיים שלנו מורכבים מרגעים קטנים, לא תמיד מחוברים, של קיום. אם הרווחנו כמה רגעים נחמדים בשבת בצהריים - מה רע? ספרי איך היה ליאת

היה בסדר..נחמד. אני כבר יותר מנוסה בהעמדות הפנים האלה, כי למדתי שאף אחד שם לא באמת רוצה לדבר איתך, אתה יכול לראות מן מעטה בעיניים שלהם, וכל פעם שאתה מתחיל לדבר על משהו אמיתי, הם מסתכלים עליך במין חוסר נוחות כזו..זה קצת מצחיק. בכל אופן, אני תמיד יוצאת משם בהרגשה פרווה כזו, כאילו זה היה סתם בזבוז זמן...יכול להיות שזה בגלל שהתברכתי בחברות כל כך טובות, שאין איתן סינון, אני מרגישה שאני יכולה לומר ה-כ-ל, וזה כל כך כיף( אחרי הנאה של כיף אמיתי, קשה להחליף אותה במין מאולצת כזו, כי האמיתית כל כך משחררת )..כבר היה עדיף שהייתי נשארת ללמוד בבית..מצד שני הייתה רוח טובה, וזה היה בפאב פתוח באלנבי, והיו שם שתי בנות מהלימודים די נחמדות, אז היה בסדר, אפילו השתלבתי בשיחה יותר מכמה פעמים, אז לא הרגשתי פוגליאנית לגמרי....(: הדבר שהכי מפריע לי זה שאף אחד לא מתחיל איתי כבר המון זמן, ואני מרגישה מאוד לא מינית, כאילו איבדתי את זה...אפשר לאבד את זה? תמיד מתחילים עם חברות שלי ואני מרגישה כמו הכבשה השחורה...אחרי המסיבה יצאתי עם חברה טובה לאכול, והיא באמת בליינית כבדה ויפה מאוד, והיא התחילה לספר שהיא יצאה למועדון עם חברות ובסוף הערב כל אחת מצאה את עצמה עם מישהו מתחרמת בשירותים ונמרחת שם על הספות אז זה יצא טוב...וידעתי שאם אני הייתי שם זה היה יוצא מאוד לא טוב, כי אני הייתי סביר להניח היחידה שמסתכלת על כולם נמרחים על הספות..למה אני מצליחה לסגל לעצמי את כל הסקילס החברתי חוץ מזה..אין לי כישרון בפיתוי, תמיד אני נעשית ביישנית ליד גברים או נשים ( אצלי זה גם וגם ) ולא קורה כלום..אני מתוסכלת שאני לא יודעת איך להשתחרר. אני יודעת שאני משדרת משהו לחוץ, אבל לא יודעת איך לשנות את זה... סורי על האורך..ושיהיה שבוע טוב.

ליאת שלום, אני עברתי טיפול פסיכולוגי במשך מספר חודשים. הטיפול הופסק ביזמתי לאחר שנפגעתי פגיעה גדולה מהמטפלת. במשך הטיפול היא הפנתה אותי לפסיכיאטרית ספציפית לקבלת תרופות בשל דיכאון קל. לאחר מספר פגישות גיליתי לתדהמתי שהפסיכולוגית משתפת את הפסיכיאטרית בעניינים אישיים מאוד שלי שסיפרתי רק לה. יש לציין שהלכתי לטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי באופן פרטי וכי לא חתמתי על שום ויתור סודיות. האם הפסיכולוגית חרגה מכללי האתיקה? האם כדאי לפנות לוועדת האתיקה ולהתלון על אותה מטפלת? תודה ענת

שלום ענת, ברמה הפרקטית, שיתוף פעולה בין פסיכולוג לפסיכיאטר נהוג ומקובל, ולעיתים קרובות הוא אפילו מתחייב, במטרה להבטיח טיפול נאות ומיטבי בלקוח. הקוד האתי של הפסיכולוגים מתיר במקרים מסוימים הפרת חיסיון המטופל, כפי שתוכלי לקרוא בפסקה שמצאתי עבורך- 3.3. הפרת סודיות מקצועית א. פסיכולוגים ימסרו מידע סודי שהושג בתהליך עבודתם רק למטרות מקצועיות חיוניות ועל פי הוראות החוק או בהסכמת הלקוח ו/או מייצגיו החוקיים ותוך שיקול דעתם המקצועי. אני מניחה שהפסיכולוגית שלך התרשמה שעליה ליידע את הפסיכיאטרית בפרטים כלשהם, אותם העריכה כחיוניים להבנת המקרה ולצורך שיקולים מקצועיים טהורים. לדעתי (הגם שאיני מומחית בסוגיות אלה) לא נעשתה כאן חריגה מכללי האתיקה. בברכה ליאת

הי, אני יכולה להבין למה הדבר מרגיש לך כפגיעה, ויכול להיותשהדבר גם קשור לתוכן הדברים האישיים עליהם דיברה. אני במקומך הייתי ממשיכה בטיפול, ומדברת איתה, משתפת אותה שזה פגע בי, רבה איתה אם צריך - אך הייתי מנסה להבין למה אקט כזה, שבטוח נעשה מתוך ולמען טובתך, פוגע בך כל כך. לא הייתי עוזבת את הטיפול אלא אם כן ישנן עוד סיבות, או לפחות לא לפני שהכל הובהר ונשאר לא פתור. האם את באמת חושבת שהיא רצתה להזיק לך? האם הקשר שלכן לא מספיק טוב ומבוסס שלא תחשבי שהיא עושה זאת מתוך רכילות גרידא? שווה לקבוע עוד פגישה או שתים ולהלבין עניינים - מה את אומרת?

Thanks for your help Liat- you really give me 'a shoulder to cry on' AND it's much appreciated. I shall take your advice AND not go to her flat- - However, i have to confess that I sent her a mesage on Shabbat just to say I love her AND wish her Shabbat Shalom- what can I do- this is my weakness- i hate to be in a conflict situation- ever since I was a child - it drives me nuts. I wish I could attend your clinic but as i live in the south it is rather far for me- please let me maintain contact as i read your advice over AND over -like a prayer! Am really trying to do what you tell me but boy is it hard!If it's no trouble your words of comfort AND encouragement are like 'water to a plant' ' G-d Bless your AND i wish you too Shabbat Shalom.

את יכולה לענות לליאת בהמשך להודעה הקודמת. פשוט תגללי למטה אחרי ההודעה ותראי אפשרות של "טופס שליחת הודעה". אין צורך לפתוח כל פעם שרשור חדש. ליאת תראה את זה כי היא מקבלת למייל שלה כל הודעה שאליה היא כבר התייחסה.

קארן שוב שלום, כל הכבוד שאת מצליחה להחזיק את עצמך. אני יודעת שזה לא קל, בעיקר למי שמתקשה להתנהל במצבי קונפליקט. כאמור, אני בטוחה שתוכלי להפיק תועלת מרובה מטיפול פסיכולוגי, ואני ממליצה מאד לפנות דרך קופ"ח, כמו שהבנתי שכבר עשית. אני שמחה לשמוע שהפורום שלנו יכול להקל ולו במעט על תחושת החלל והריקנות שנוצרה בעקבות התרחקותה של בתך, ומזמינה אותך לחפש מקורות עניין וסיפוק נוספים, כמו עבודה, התנדבות, חוגים, בילוי חברתי וכד'. כשתלמדי לעשות זאת, תפחת במידה רבה התלות שלך בקשר עם הבת, מה שישחרר את שתיכן ויאפשר קרבה מסוג חדש. אני מניחה שתרבות האינטרנט והפורומים קצת חדשה עבורך (ואולי לא...), ומזכירה לך שאת אכן יכולה להמשיך את התכתובת בתחתית ההודעה הזו, ואינך צריכה לפתוח בכל פעם הודעה חדשה. אני מודה לך על המילים הטובות, ושמחה להמשיך להיות לעזר במידת הצורך. שבת שלום ליאת

Hi Liat, Sorry for having sent my message in the incorrect way- yesterday i tried to do it as requested however i do not see it on the forum so assume you never received it. I shall try again. I tried to keep as busy as possible yesterday bbut have to admit that it was torture the fact that my daughter makes no contact-talk about bearing grudges-hopefully one day when she is my age she will learn that bearing grudges is not the way to go in life. I have to confess that i smsd her this a.m. Am I being a 'nudnik' ?It's agony for me not being able to talk.All I want is peace! I know I'm repeating myself but that's also one of my weaknesses. G-d must have forgotten to give me a 'thick skin' like other people!

בנוסף אני מרגישה כי אחותי מסתירה ממני את האמת בכל מיני נושאים. אני מרגישה כי איני "מכירה" אותה . . אני רוצה להיות במעקב אחריה ולעזור לה, אך אני מרגישה שהיא אינה עונה לי תשובות אמת, מדובר בשאלות יומיומיות כמו היכן היא נמצאת ? , עם היא "מסתובבת"?.. האם את חושבת שיש איזשהו קשר למצבה הדכאוני? איך אני אמורה להתמודד עם זה? תודה

רינת, לא צייינת בת כמה אחותך, אך בהנחה שמדובר באדם בוגר וריבוני, יש לכבד את פרטיותה, ולשמור על גבולות המרחב האישי שלה. כדי לעזור ולתמוך באדם סובל אין צורך לדעת בכל רגע נתון היכן הוא נמצא ומה מעשיו, אלא אם קיימת סכנה אובדנית ממשית. העובדה שהיא מטופלת פסיכולוגית ופסיכיאטרית יכולה להסיר ממך אחריות זו, ולהשאיר לך את משימת התמיכה והעידוד. בשמחות ליאת

שלום, אחותי נמצאת במצב דכאון מזה זמן רב, אולם רק לאחרונה החלה לקבל טיפול תרופתי ופסיכולוגי. מהו הזמן הסביר בו ניתן יהיה לראות שינוי לטובה במצבה?

שלום רינת, השאלה שלך כללית מאד, ולפיכך קשה להשיב באופן חד משמעי. את יודעת, וודאי, שמה שנתפס כשיפור בעיני אדם אחד אינו בהכרח כך אצל חברו. גם לדיכאון עצמו פנים רבות, והיציאה ממנו יכולה להיות קשורה לסוג הדיכאון, לעוצמת הסימפטומים, לנסיבות ההתפרצות, למערך התמיכה והכוחות של הפציינט, להיסטוריה שלו, וכיוב'. ככלל, לתרופות נוגדות-דיכאון ממשפחת ה-SSRI (מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח) יש יכולת להביא להקלה משמעותית בתוך כחודש ימים בממוצע, ובהמשך - בעזרת הטיפול הפסיכולוגי יש לצפות לשיפור נוסף, שקשה לתחום במסגרת זמן ידועה מראש. העובדה שאחותך החלה את הטיפול במשולב מעודדת מאד, ואיני מכירה דרך טובה יותר להילחם בדיכאון. תמיכה ועידוד עוד לא הזיקו לאיש, וכאן יש מקום נכבד גם לבני משפחה כמסייעים לטיפול. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום ליאת, הכרתי בחור שמוצא חן בעיני ...אני נהנת לשוחח איתו לגעת בו בקיצר להיות איתו ... אמנם אנחנו מכירים מעט זמן ...אבל אחרי כל כך הרבה דיטים ונישואים כושלים אני מרגישה סוף סוף תחושה טובה ונעימה בלב ....יש דבר אחד שמפריע לי מאוד ...שבעקבות המחשבות הללו אני כועסת על עצמי , הבחור לא עובד בעבודה מבטיחה אלא עבודה פשוטה שאני פשוט מתביישת לשתף את האנשים הקרובים אליי במה הוא עובד....בעיני הוא אחד האנשים החכמים והאנטלגנטים שיצא לי לפגוש השפה שאנחנו מדברים היא אותה שפה ....מה שמעניין אותו עכשיו זה למצוא זוגיות טובה שהוא יכול לפרוח בה (גם הוא גרוש ) אנחנו פועלים מאותם ערכים וזה משהו שמצא חן בעיני מהרגע הראשון...רק עניין העבודה מפריע לי לזרום ולהתמסר אליו. אני לפעמים עצורה ולא נותנת לרגשות שלי לצאת אני ממש כועסת על עצמי שהחומר והמעמד חשובים לי הרי הדבר החשוב ביותר זה מה שאתה מרגיש אם הבנאדם שאיתך ולא מה יגידו אחרים ....אני מבולבלת ופוחדת מהפער בהתקדמות בעבודה שלי לעומת המקום שהוא נמצא בו ...אני זהירה ורוצה להצליח הפעם...הרגש אומר לי להיות,והגיון אומר לי לא להשאר ולהקשר...תוכלי ליאת להאיר את דעתך ...אני מבולבלת מאוד ודווקא עכשיו (בכייף אני מפרגנת!!)הפסיכולגית שלי יצאה לחופשה בחול לשלושה שבועות ...אני

שבת שלום, בבחירת בן-זוג מעורבים גורמים רבים ומגוונים, לחלקם אנו מודעים יותר ולחלקם פחות, אם בכלל. את מציינת שהבחור עובד בעבודה "פשוטה" ועם זאת חכם ואינטליגנטי באופן מיוחד. הספק שלך - לפחות כפי שאני מבינה אותו - אינו נובע מחששות כלכליים, אלא מטעמים תדמיתיים. מאחר ואת בטיפול, אני מניחה שסוגיות של דימוי עצמי ותפיסה עצמית (שלך את עצמך!) נמצאות על הפרק, שכן את רומזת על החשיבות הרבה שאת מייחסת לדעותיהם של אנשים אחרים. כאשר בן הזוג נבחר/נפסל עפ"י רכושו ומעמדו, מעורבים בבחירה מרכיבים הקשורים לדימוי עצמי בעייתי, ולצורך חזק בתגבור חיצוני של מה שנתפס כלא מספיק מלכתחילה. כיוון המחשבה הזה מתחזק לנוכח מה שאת מתארת כהתאמה כמעט מושלמת בכל הדברים האחרים. בפועל, מבחן המציאות מראה כי ככל שקיימים יותר התאמה ודמיון בין בני הזוג (כן, גם במעמד ובסטטוס הכלכלי, ולא רק בעמדות ובהשקפת עולם), כך הקשר יציב יותר. כנראה שאין לך ברירה אלא לבחון את משקלם היחסי של הראש והבטן, ואז להחליט... מאחלת לך הרבה טוב ליאת

שלום ליאת, איך אפשר להסביר אכילת יתר מנק' מבט פסיכואנליטית? תודה, לירז

שלום לירז, אכילת יתר היא מושג יחסי וכללי מאד. על הפרעות אכילה נכתבו הררים של מאמרים וספרים, וכל מה שאצליח לכתוב כאן יחטא לעושר ולמורכבות הנושא. ככלל, מדובר על אכילה שאינה קשורה לתחושות הרגילות של רעב ושובע, אלא ככזו הבאה לספק איזה צורך או חסך ממקור רגשי עמוק יותר ומוקדם יותר. הנחמה וה'מלאו?ת' שמספק המזון הן זמניות וחולפות, ולכן כל עוד לא יזוהה (ויקבל מענה) הצורך או ה"רעב" האמיתי, יימשך המעגל העצוב של 'בור שאינו יודע שבעה'. פרשנויות דינמיות להפרעות האכילה השונות תוכלי לקרוא בעברית בספר "נשים אוכלות את עצמן" של מירה דנה ומרילין לורנס בהוצאת מודן. בברכה ליאת

היי, הסיפור שלי הוא קצת ארוך. את חברה שלי פגשתי לפני כשנה בגרמניה בעת חופשה משפחתית, די נקשרנו שם ואח"כ המשכנו לדבר ולצ'וטט רבות ב Skype. באוגוסט היא באה לבקר בארץ לשבועיים והקשר מאוד התחמם והלך די טוב. החודש נסעתי אליה לגרמניה לשבועיים ואז הדברים די התדרדרו. בהתחלה דווקא היה טוב אבל לאט לאט הרגשתי שהיא לא ממש משקיעה בקשר כמו שאני משקיע. המצב נהיה ממש חמור כשנסענו ל 5 ימים ללונדון ובאמצע הנסיעה התעמתתי איתה ואמרתי לה שאני מבואס כי אני מרגיש שאני משקיע די הרבה בקשר והיא (לדעתי אז) לא משקיעה כמעט כלום. התגלית הדרמטית הייתה כשהיא אמרה לי שהיא בדכאון קליני שהיא קיבלה כמה ימים לפני הגעתי ושהיא מקבלת טיפול אבל פחדה לספר לי. היא אמרה שכדאי שנישאר רק ידידים כי היא לא רוצה שתהיה לי חברה משוגעת. לא ממש ידעתי איך להתמודד עם זה וניסיתי להתעמת איתה ודי אמרתי לה לקחת את עצמה ביידיים (מדברים שקראתי לאחרונה באינטרנט כנראה זה לא היה רעיון טוב בכלל). בשאר הנסיעה ללודנון היה די זוועה וביום הרביעי אפילו לא טיילנו ביחד. אח"כ כשחזרנו לגרמניה כבר די קיבלתי את המצב החדש וניסיתי להיות רק ידיד, אבל כן החלטתי שאני אתמוך בה ואנסה לעזור לה. בסוף הקשר די התחמם חזרה וכשהיינו ביחד היא הרגישה ממש טוב ולא היה לה כמעט תסמינים של דכאון (היא ישנה טוב, הייתה די שמחה, ולא חשבה הרבה מחשבות שליליות). כדי לנסות להבין את המקור לדכאון אני יכול לפרט את הדברים שאני יודע שמפריעים לה בחיים - ההורים שלה גרושים כבר תקופה ארוכה, היא מרגישה שאבא שלה לא אוהב את המשפחה שלה, לאמא שלה אין בן זוג בחיים והיא גם לא מחפשת אחד, אחותה הגדולה כבר נשואה וחיה מחוץ לבית ואוחתה התאומה עומדת לעבור לגור עם חבר שלה, מה שישאיר אותה ואת אמא שלה לבד והיא לא רוצה לעזוב את אמא שלה. היא לומדת משפטים וזה לוקח הרבה זמן ומאמץ אבל היא מרגישה שהיא לא מצליחה ולדעתי די מיואשת מהלימודים. היא חשבה לבוא לארץ בקיץ ואני הצעתי לה לבוא לגור פה כמה חודשים ולנסות חיים אחרים (היא אוהבת את מזג האויר והים שיש לנו), אבל אני חושש שזה לא יקרה או שזה יםגע בטיפול שלה. השאלה שלי היא מה אפשר לעשות? האם היא יכולה לעבוד לגור בארץ איתי לכמה חודשים בקיץ ולהמשיך את הטיפול פה? יש לכם רעיונות אחרים שלא חשבתי עליהם? אשמח לתשובה מקצועית בנושא, ואם נדרשים עוד פרטים אני מוכן לספק. תודה מראש, מיכאל

שלום מיכאל, לדיכאון יכולים להיות מופעים שונים, בעוצמה ובמהלך. לא לגמרי ברור מאיזה דיכאון היא סובלת, ומהו הטיפול שהיא מקבלת. אפשר להניח שמדובר בטיפול תרופתי כלשהו, אך בדר"כ אין די בזה. טיפול טוב בדיכאון כולל ברוב המקרים גם פסיכותראפיה כזאת או אחרת. אתה מפרט נסיבות חיים מורכבות שיכולות להיות קשורות להתפרצות הדיכאון, ועלי להזכירך שהגירה, קשיי שפה והתרחקות מאנשים ונופים אהובים יכולים להוות גורם סטרס נוסף. קשה לנבא מכאן השפעות אפשריות של מהלך כזה עליה, ולדעתי מוטב להתייעץ עם מי שמטפל בה בגרמניה, המכיר את מערך הכוחות הפנימיים והחיצוניים העומדים לרשותה. אחרי הכל, הקשר שלכם צעיר יחסית, ולא ברור אם המוטיבציות שלכם מושכות לאותם כיוונים. במקומך הייתי מחכה להתייצבות, ומעדיפה לבחון את הקשר בתוך הסביבה המוכרת והבטוחה עבורה. בהצלחה ליאת

מזה בדיוק חרדה שהופכת לאובססיות?מה הסיכויים לצאת מי זה ועד איפה זה יכול להמיר תודה

שלום מיכל, חרדה הופכת לאובססיה כאשר רעיון או מחשבה נחווים כמאיימים מאד, וכדרך להתמודד עם התחושה הקשה המתעוררת מולם נעשה ניסיון עקשני לסלקם מן התודעה. לרוע המזל, כאשר אנו מנסים לדחוק בכוח מחשבה או דאגה טורדנית, היא מחליטה בדיוק את ההפך, ופולשת לראשנו באופן שנראה חסר שליטה. לפעמים, כדי להימנע מרעיון מפחיד במיוחד, מתפתח מעין טקס שרירותי, המעניק לנו תחושת שליטה או ביטחון, עד כי נתקשה לוותר עליו. כאשר הטקס 'מוכיח את עצמו' כמפחית חרדה, הוא רוכש מעמד חדש, והופך להיות הרגל כפייתי, שגוזל זמן רב, והופך להיות מטרד כשלעצמו. הפרעת חרדה מסוג זה יכולה להישאר מתונה, אך במקרים רבים היא מתפתחת למערך שלם של מחשבות אובססיביות וטקסים שגוזלים זמן רב וכוחות נפש. בהחלט אפשר לצאת מזה, באמצעות שילוב של פסיכותראפיה התנהגותית-קוגניטיבית יחד עם טיפול תרופתי מפחית חרדה. בברכה ליאת

Thank you for caring. I did not try AND phone my daughter today OR make contact.I must however confess that this behaviour is so unnatura AND I only think of myself how I was brought up to respect Parents - To this day I have arguments with my elderly MOm but will always be the one to apologise for stress I have caused -after all she is older than me AND Parents don't live forever!. I can't understand it I- brought her up with the same values as I grew up with-I will always forgive her AND I know she loves me as she has told me so many times . Please give me the strength to get through this weekend with a little more advice as I I . keep reading what you tell me AND try so hard to follow your advice I would like to go to her flat tomorrow to try AND talk to her but am afraid- what do you think? I thought mothers could advise daughters- not to intefere but that doesn't seem to be the case. I know you don't know us all that well but does our relationship sound familiar to you-------or do I belong to a different culture/mentality???

שוב שלום קארן, התהיות שלך, כמו גם הכאב על מה שקורה ביניכן כרגע, בהחלט אינם ייחודיים או יוצאי דופן. למצו?ות כיבוד אב ואם, שניתנה לנו די מזמן במעמד הר סיני, יש משמעות ותוקף עד ימינו, הגם שכל דור נותן לה פרשנות משלו. כיום, נהוג להאמין ש"בשביל כבוד צריך לעבוד", או לפחות להימצא ראוי לו ולא לקבל אותו כמובן מאליו. אין לי ספק שאת ראויה ליחס מכבד מצד בתך, אבל הייתי מציעה לך לנסות להימנע ככל האפשר מלדרוש זאת ממנה, ובוודאי שלא לכפות את נוכחותך כשזה לא מתאים לה. ועוד משהו. אמהות בהחלט יכולות לייעץ לבנותיהן, אך עצה מוטב לתת *רק* כשמבקשים זאת מאיתנו. עצה ברגע הלא נכון בהחלט עלולה להיחוות כהתערבות פולשנית או הטרדה, גם כאשר היא ניתנת באהבה ומכל הלב. למרות שאני חשה את הכאב והמצוקה שלך, נדמה לי שאם תגיעי לדירתה מחר ללא הזמנה, את עלולה לספוג עלבונות נוספים, אולי קשים יותר. נסי להתאפק עוד, ולחכות לטלפון (או ביקור) ממנה. אני מאמינה שגם בתך תרצה לסיים את המריבה שלכן לפני פסח. כשתיפגשו, השתדלי להימנע מהטפות מוסר, תוכחה או משחקי כבוד. בזירה הזו כולנו מפסידים. לכי על "התגעגעתי אליך". בהצלחה ליאת

הגעתי לטיפול פסיכולוגי עקב דכאון מתמשך הרגשתי שהמטפל מבין אותי ויוכל לעזור לי. בנוסף המליץ שאני אתחיל טיפול תרופתי ואני די התנגדתי לרעיון הטיפול נמשך 4 חודשים שבמהלכם הרגשתי שיפור קל . בפגישה האחרונה הרגשתי שהמטפל מזלזל בי שנמאס לו ממני ומהקטע שאני לא מוכנה לקחת תרופות . יצאתי מהפגישה בתחושה של השפלה ולמחרת הודעתי לו שאני מפסיקה את הטיפול. האם עשיתי את הדבר הנכון שהפסקתי את הטיפול למרות שהיה לי טוב ברובו ? ואם לא האם אני יוריד מכבודי בזה שאבקש לחזור לטיפול ? אשמח לתשובה בתודה מראש

התשובה לשתי השאלות: לא !

שבת שלום מור, אני מסכימה עם ים 3, הגם שתשובתו מעט לקונית. לתחושתי, מה שפ?רשת כזלזול ומיאוס מצד המטפל שלך, אינו אלא תסכול וצער על כך שאינך מוכנה להיעזר יותר. תרופה עשויה להיות בת-ברית חשובה בטיפול, ויש מטפלים שחשים החמצה מול ההתעקשות של המטופל להשאירה מחוץ לתמונה. מאחר שאת מציינת שהטיפול בסה"כ עוזר לך, בהחלט לא רצוי להפסיקו בעיתוי זה. תחושות של כעס, אכזבה ואפילו השפלה ראוי ללבן בדיבור בחדר הטיפול, ולא לבטא בפעולה (כ- acting out). אני בטוחה שהמטפל יקבל בברכה את רצונך להישאר בטיפול למרות הכל, ומאמינה שזהו הצעד הנכון לעשותו. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, עוברים עליי ימים קשים מאוד,בהם אני מרגישה בדידות נוראית ושבני-משפחתי אינם מבינים אותי ולא תומכים בי (נראה לי שהם התייאשו ונמאס להם כבר ממני),ואף כולם 'יורדים עליי'(ואיני מדמיינת זאת),ומתייחסים אליי בזילזול וכאל אדם חסר-ערך(לדעתי). חשוב לי להדגיש שתמיד משפחתי היתה תומכת ומבינה ואף-פעם 'לא הותקפתי מכל החזיתות',כפי שקורה לי עכשיו. מיותר לציין שבמצב המדוכדך שבו אני נמצאת,חוסר תמיכה של המשפחה הקרובה זה "בדיוק מה שחסר לי",כי זו תחושה נוראית להרגיש שלא מבינים אותי ושאולי כועסים עליי כל הזמן,ושרואים בי(לפי מיטב הבנתי) כ'כישלון מהלך' וכמישהי שרק מהווה 'מטלה', כפי שאחי הבינוני 'הגדיר אותי'. אימי כבר הפסיקה להאמין בי לגמרי או שהיא כועסת עלי על כך שאיני עושה שום-דבר עם חיי,ועל כך אני מבינה אותה,אך על הדרך של 'לרדת עליי' ולהגיד לי (כדברי אחי הגדול) שאיני יודעת להסתדר לבד,ועדיף שאסתום את הפה בחוץ,כי גם אם אני פותחת אותו אני מוציאה ממנו רק שטויות- נראה לי שדבריה באו כהשפעה ישירה מדברי אחי הגדול-שבכל הזדמנות 'יורד עליי' - על מי שאני,על מי שנהייתי וכו'. מצד-אחד אני פגועה מאוד מיחסם של בני-משפחתי אליי-כ'כבשה השחורה' של המשפחה,ומצד-שני -אני מרגישה כעת שאני 'בוגדת' בהם שאני רושמת זאת וששיתפתי בכך את הפסיכולוגית שלי,כי תמיד משפחתי תמכה בי ועזרה לי ואימי תמיד היתה אם שאפילו יותר מידי מגוננת עליי,ובטח שלא פגעה בי בכוונה,לא העליבה אותי, וכעת היא נהפכה ל'עויינת מילולית' כלפיי וזה כואב לי. כי ליחסים עם אחיי (עם הגדול במיוחד) כבר איני מצפה במיוחד,כבר ויתרתי על כך,אך אימי תמיד היתה בעדי והגנה עליי,ופתאום היא נהפכה כאילו ל'אויבת' הכי גדולה שלי,וטון ותוכנם של דבריה מכניסים אותי לרוב לחרדות,וגם אז היא לא מפסיקה,וממשיכה להציק לי- על חיי,על כך שאיני עושה כלום,שהיא מתביישת לדבר עם חברות או משפחה כדי שלא ישאלו עליי,על כך שכולם מצליחים למצוא עבודה וכו' ולהסתדר בחיים ורק אני לא,והיא אפילו מאשימה אותי במחלות ש'נפלו עליי' ובOCD ובכך שאם הייתי רוצה היתי יוצאת ממנו בקלות, ואני 'נתקעת' עמוק בתוכו,כי איני רוצה באמת לצאת ממנו,שאני לא משתדלת מספיק. יכול להיות שכל זה קשור לכך שהשתכנעתי השבוע להתחיל שוב בטיפול התרופתי,וקבעתי פגישה אצל הפסיכיאטר(שבטלפון אמר לי בפירוש,שיש סיכוי סביר שמה שקרה לי בעבר יחזור שוב,ושאולי שוב אצטרך להתאשפז בבי"ח וכו' - דבר שמפחיד אותי מאוד); מאז אותו מקרה יש לאימי פחד אפילו יותר גדול משלי שיקרה לי שוב מה שקרה,והיא התנגדה נחרצות ועדיין לא בעד הטיפול התרופתי,אך כעת היא מכבדת זאת שאם אני רוצה זאת ואם גם הפסיכיאטר וגם רופאים אחרים ששאלתי אמרו שזה בסדר לנסות שוב(כל עוד זה לא מאותה קבוצה של תרופות),אז היא לפחות לא מתנגדת ומקבלת זאת,אך מאז היא החלה להיות ממש עויינת מילולית כלפיי. והאמת ליאת שגם אני איני בטוחה שאיני עושה טעות גדולה בכך ושאולי אסכן את חיי בכך(ואני מתכוונת לסכנת חיים אמיתית,ואיני מגזימה בכך),אך כולם כ"כ שיכנעו אותי,כולל הפסיכיאטר שעד עכשיו הזכיר מידי פעם את התרופות ולא לחץ,אך כשהפסיכולוגית אמרה שזה חיוני להמשך הטיפול - הטיפול התרופתי ושאלתי את דעתו על כך,הוא אמר שגם הוא חושב שהטיפול התרופתי הכרחי ושנראה לו שהOCD החמיר לי,ושעם התרופות יכולה להיות לי הקלה ניכרת; מה שמטריד אותי מאוד זו העובדה שהוא הזהיר אותי מראש שאני יכולה לחזור לאותו מצב שהייתי בו בעבר ושדבריו לא השאירו אותו אופטימית,כי ציפיתי שיתן לי ביטחון כלשהוא,ובעצם מה שהוא נתן לי זה להתמודד לבד עם החלטה מאוד קשה,שהיא כמו נטילת סיכון על חיי,וזה מפחיד אותי. מקווה שלא עייפתי אותך יותר מידי, להתראות,משתנה

הי אני רוצה לעודד אותך ולתמוך בך למרות שלא היה לי כוח לקרא את כל המכתב אני מתנדבת באנוש בעפולה מוסד שיקום לחנפגעי נפש ונורא מחבבים אותי שם גם אימי חלתה במחלת OCD שהייתי בת 15 וסבלתי נורא כי הייתה מאשימה אותי במחלה (הבאתי בגד מלוכלך משיעור שחיה בבית ספר ושמת אותו על מיטה אני רוצה להגיד לך שלא כדאי להפסיק עם תרופות אני רואה שזה מאוד עוזר לאנשים באנוש למרות תופעות הלוואי אמא שלי די החלמה מהמחלה אחרי 4 שנים כל עוד היא לוקחת את התרופות היא בסדר נכון זה מאוד קשה לחשוב כל חיי אצטרך לחיות על תרופות אך לפחות צריך להגיד תודה לאל שיש תרופות כאלה אני אישית מתייחסת למחלות נפש כמו כל מחלה גופנית אחרת אין שום צורך להתבייש בעצמך כל מה שאת צריכה זה לחשוב על עצמך ועל איך לשפר את חיך זה בכלל לא בסדר שמשפחתך מתיחסת אליך בזלזול אני תמיד ניסיתי לעודד את אמא ולתמוך אך אנ מודה שהיו פעמים שאני נשברת ואומרת לה דברים קשים אך זה היה מהעצבים של הרגע המון הצלחה מקווה שתרגישי טוב

לינדה תודה על השיתוף,התמיכה והעידוד,ועל יחסך לOCD ולסובלים ממנו,זה לא שכיח שאנשים יהיו מבינים כמוך; רק חשוב לי להבהיר דבר אחד שאת טועה בו ושיש הבדל גדול בינו לבין מה שאמרת,והוא ש - OCD הינה הפרעה נפשית ולא מחלה נפשית,היא הפרעת חרדה קשה שסובלים ממנה מאוד,אך היא רק הפרעה ולא מחלה,ויש הבדל גדול בין השניים - בין הפרעה למחלה,חשוב לי היה פשוט להבהיר הבדל זה. שוב תודה על תמיכתך, ואשמח לתגובתך ולשמוע ממך גם בהמשך, וברוכה הבאה לפורום(זו פעם ראשונה שאת כאן,נכון?) משתנה

היי משתנה, לא כל כך ברור לי, הפסיכיאטר חושב שהתרופות יכולות לגרום נזק עד כדי אשפוז והוא בכל זאת ממליץ לקחת אותם??? אולי כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר נוסף, ולשמוע חוות דעת נוספת? את יכולה להתייעץ גם בפורום פסיכיאריה, אבל תצטרכי קצת לפרט...... אני חושבת שאמא שלך כל כך נלחצה מהתרופות (גם לי יש אמא כזו...), והיא כל כך חוששת ודואגת לך, ולכן היא אמרה את מה שאמרה, במטרה "לנער" אותך. אני מכירה את ההתנהגות הזו באופן אישי, ולכן אני כותבת את מה שאני כותבת.. בהתחלה זה מאוד פוגע,מעליב,ויוצר תחושות קשות , אבל אחר כך,כשנרגעים, לפעמים מגלים כמה קשה להם עם המצב שלנו,כמה הם רוצים לראות אותנו מאושרים כמה שהם דואגים ולא יודעים לבטא את זה במילים, ואז זה יוצא בצורה מאוד לא נעימה,בלשון המעטה. שלא תביני לא נכון, ההתנהגות הזו ממש לא מקובלת עלי, אבל עם השנים הצלחתי קצת להבין "בין השורות". כשאנחנו מרגישים דפוקים,שנואים,ומאוסים, אנחנו בטוחים שכולם חושבים כך, ולפעמים כל משפט שנאמר מחזק את זה למרות שבפועל הסובבים אותנו מתכוונים למשהו אחר. אני קוראת בהודעותייך הרבה משפטים כמו : בטח נמאס ממני או מקווה שלא עייפתי וכד', למרות תגובות העידוד,התמיכה וההזדהות שאת מקבלת. ולכן אני חושבת שאלו תחושות פנימיות שלך. (וסליחה אם הגזמתי, אני וההסברים שלי... ) מצויין שסיפרת על כך לפסיכולוגית !! אם לא לה, אז למי ????? :-) תפקידה של אם לעזור,לגונן,ללמד, לתמוך (וזו רק התחלת התפקיד...) כך שהיא לא עשתה משהו שהיא לא אמורה לעשות ! אז למה בעצם את מרגישה שבגדת בה? כל טוב טל

טל שלום, איני יודעת אם את מעודכנת לגבי ה'סיפור' שלי,עקב מחלה כלשהיא(שמחשש לזיהוי איני מעוניינת לפרטה כאן),בשילוב עם התרופות,קרה לי 'אירוע' כלשהוא(בעיה רפואית חריפה,שדרשה אישפוז בבי"ח,ורק עם טיפול כלשהוא הבעיה עברה{מצטערת על כך שאיני מפרטת יותר,אך איני יכולה}; ואז הפסקתי עד עכשיו(תקופה ארוכה מאוד) עם התרופות,ולכן עקב כל הבעיות הללו גם הפסיכיאטר נרתע בהתחלה מלחדש את הטיפול התרופתי ובעיקר-אני לא רציתי זאת; וזו הסיבה שכעת הוא גם הזהיר אותי מראש ש'אקח בחשבון' שאולי שוב תקרה הבעיה(עקב המחלה שיש לי)-למרות שכעת אני עוברת לקבוצה אחרת של תרופות,ומקווה ומתפללת שהן לא ישפיעו עלי לרעה.בשום-אופן לא אחליף אות הפסיכיאטר שלי כייוון שמעבר לכך שהוא רופא טוב(שמעתי זאת ממספר אנשים),הוא גם אדם אחראי מאוד ואיכפתי ואני מרגישה ביטחון אצלו,וחוות-דעת מרופאים נוספים שמעתי,והתייעצתי גם בפורום פסיכיאטריה,וכולם המליצו לי על החזרה לטיפול התרופתי. את צודקת לגבי אימי,שאולי הפחד והלחץ שלה מרעיון לקיחת התרופות גרם לה להתייחס אליי ככה. דרך-אגב לא הגזמת עם הסברייך. אין לי חרטה (לא מלאה לפחות) שסיפרתי זאת לפסיכולוגית שלי,החרטה היא שאולי פגעתי בשמם-הטוב של בני-משפחתי והצגתי אותם ב'אור שלילי',כי לא הצגתי את כל הזמנים שהם עושים לי דברים טובים ודואגים לי,אלא רק את ה'דברים השליליים' שהם עשו(ושגרמו לי להרגשה הנוראית),ובכך אני מרגישה שעשיתי להם עוול. משתנה

שלום משתנה, כזכור, גם אני מצטרפת להמלצה על ניסיון תרופתי נוסף. עכשיו, כשכולם יודעים שיש אצלך בעיה רפואית כלשהי, המינון יהיה בוודאי הדרגתי וזהיר, ואפשר יהיה להפסיק בזמן מבלי לסכן אותך במקרה של תגובה שלילית. ובעניין תחושת הבגידה בהורים. זוהי תחושה נפוצה בתחילת טיפול. אני נוהגת לומר שממילא לא מדובר ב'משפט שדה' או בחיפוש אשמים, אלא בניסיון להבין את המערך המשפחתי שהביא לדפוסי ההתנהגות שלנו. כל ילד גדל בתוך מערך משפחתי ספציפי, שעליו ובתוכו פועלים כוחות שונים, מעכבים או מטפחים (או גם וגם). הפסיכולוג אינו מכיר את הורי המטופל שלו (הנה עוד סיבה מדוע לא מטפלים בקרובי משפחה או חברים), ולפיכך אין כל חשיבות לרושם שנוצר עליהם בטיפול או אפילו לאופן בו הם פעלו במציאות. מה שחשוב היא הדרך בה תופס וחווה אותם המטופל עצמו, והאופן בו תפיסות אלה השפיעו או משפיעות כיום על התנהגותו ורגשותיו. אני מצטרפת להמלצה להמשיך ולהיות גלויה וכנה בטיפול, מבלי לחשוש. ליל מנוחה ליאת

תודה ליאת, הבעיה היא שאת ה'תגובה החריפה' שהופיעה לי לא ניתן היה לצפות מראש, וההתדרדרות במצבי היתה מהירה מאוד(בתוך מספר שעות),שאפילו רופא מיומן לא זיהה זאת בהתחלה,לכן הפסיכיאטר הזהיר אותי שלא בטוח שנוכל לזהות זאת עוד כשזה רק יתחיל,ואני מפחדת שעקב כך אלחץ בצורה קיצונית מכל סימן קטן שיופיע ויזכיר לי זאת וש'אהיה כל הזמן על קוצים'. עיניין נוסף שהזכרת ושלא ידעתי עליו זה העובדה שתחושת הבגידה בהורים, זוהי תחושה נפוצה בתחילת טיפול,עיניין זה מטריד אותי,למה זה קורה? האם הטיפול (כל סוג טיפול) יכול לגרום לי ל'רגשות שליליים' כלפי בני-משפחתי ולתחושת ריחוק מהם? סוגיות אילו מטרידות אותי מאוד. בתודה מראש, משתנה