פורום פסיכולוגיה קלינית

שוב שבת ואני מציק באותה תקופה שהלכתי לזונה היה כל יום הסדרה סופרנוס שם יש את טוני שבוגד באישה הולך לזונות מבצע פשעים חמורים משאיר את הכל מאחור וממשיך הלאה תוך כדי זה הוא מזיק לעצמו פיסית סמים אלכוהול זונות.....אם את מכירה את הסדרה יש לו איזה בעייה מהילדות שגורמת לו להתעלף ולאבד את ההכרה כל כך קינאתי בדמות הזו של טוני על היכולות האלו ובעיקר על ההתעלפויות שקורות לו....שברגע אחד סולחים לו בני משפחתו על מעשיו ודואגים לו באמת.......בחיים שלי לא הערצתי אף אחד לא תוכנית טלוויזיה(טוב אולי צוות לעניין וקצת גיימס בונד(:) אבל הסדרה הזו ובמיוחד הדמות של טוני סופרנו הטיפוס העצבני שמזיק לעצמו ולאחרים ולא מסתכל לאחור והחן והאינטלגנציה שלו הקסימו אותי באותה תקופה הייתי מסתובב הרבה עם הרכב בתא למסיבות ובילויים והכרתי נשים סקסיות ומפתות ושהייתי מסתובב באוטו נשמע דבילי הרגשתי כמוהו בפתיח אין ספק שאהבתי לסדרה הזו גם הובילה אותי "לזרעותיה" של אותה זונה .......אני יודע שתגידי שהוא הולך שם לטיפול ולכן יש לו קצת מצפון זה נכון אבל הוא תמיד ממשיך הלאה ומבין שהעולם אכזר והוא מרשה לעצמו להתאכזר קצת לעולם רק שאותי המצפון הורג להתראות ושוב מצטער על ההפרעה...

היי מיסטר בלו, את הסופרנו'ס ראיתי בעבר רק פה ושם. לאחרונה רכשתי את כל פרקי הסדרה, ואני נהנית ממנה לאט לאט, כצ'ופר של לפני השינה. הקנאה שלך בהתקפי החרדה המעולפים של טוני, מאירה משהו שלא הרבינו לעסוק בו כאן. הרווחים האפשריים שאנו עשויים להפיק מסימפטום עקשני, גם אם הוא דרמטי ומפחיד במיוחד. במקרה של טוני, ההתעלפויות הביאו אותו אל הקליניקה, אך גם זיכו אותו באמת בהמון אהדה דאוגה מצד הסובבים. זהו חומר מעניין למחשבה, אצל כולנו. אני רוצה להזכיר לך, עוד, שאדם מצפוני מחוייב במידה של הגינות וסלחנות גם כלפי עצמו. צ'או ליאת

היי.. מחכה שתגיעי מתחילת השבוע... :-) רוצה לספר שסיימתי עם מועדי ב'. חלקם טובים, חלקם קצת פחות... אבל נגמר, ואני יכולה לנוח קצת בפסח :-) הטיפול ממשיך להרעיד לי את הקרקע מתחת לרגליים (ואולי זו רק אני שרועדת.. לא יודעת). אני מניחה שאני כבר יותר סומכת עליה. כשאני שם, אני אוהבת אותה נורא. בין הפגישות, חושבת ללא הפסקה על דרכים לברוח ממנה, מהטיפול. רוצה להגיע ולברוח באמצע פגישה, להגיע ולשתוק. כמובן שלא מחסירה פגישות. מחכה להן, לפעמים נראה כאילו הזמן מאט, כדי להרגיז... בסוף מגיעה ומדברת, מנותקת... איך מיישבים סתירה שכזו? היא אמרה שהתהליך יכאב. שסביר ותהייה החמרה בסימפטומים. אני מעריכה את הכנות, ואת זה שהיא לא מציירת את התהליך בצבעי פסטל רכים. אבל זה מפחיד. איך עושים החלטה מודעת של לוותר על ההגנות? ומה אם אני לא אוכל לעמוד בזה? שאלות בשעת לילה מאוחרת... נועם

ערב טוב נועם, כל הכבוד על סיום כל המועדים בהצלחה. יצאת מעבדות לחרות ביד חזקה ובזרוע נטויה. את שואלת באופן כה נוגע ללב, איך מוותרים מתוך החלטה מודעת על ההגנות? זה קשה, כי ההחלטה מודעת נמצאת הרחק ממקום משכנן של ההגנות. זו הולכת לשם, ואלה - בולמות בכל כוחן את מגמתה. מכאן בדיוק נולדים הכאב, הפחד, הסערה והדרמות של חדר הטיפול. אין בו, בחדר הטיפול, צבעי פסטל רכים. היא צודקת, המטפלת שלך. הנכונות להתקדם, עקב בצד אגודל, האהבה אליה, האהבה שלה אליך, הביטחון והאמון הגובר, ההמתנה לפגישות, הסקרנות, וגם (תתפלאי) ההתנגדות, כל אלה עושים את העניין לאפשרי עבורך. ובכל זאת, תנוחי קצת בפסח הזה. קצת בטלה עוד לא הזיקה לאף אחד. :-)) ליאת

רגע לפני שאת נעלמת... את כותבת לי, "הנכונות להתקדם, עקב בצד אגודל, האהבה אליה, האהבה שלה אליך, הביטחון והאמון הגובר, ההמתנה לפגישות, הסקרנות, וגם (תתפלאי) ההתנגדות, כל אלה עושים את העניין לאפשרי עבורך." ככה, מכניסה את האהבה שלה אלי כמשהו מובן מאליו. זה באמת ככה? מטפלים אוהבים את המטופלים שלהם? לא בטוחה עד כמה אהבה נכנסת פה (ותקני אותי אם אני טועה..) מהצד של המטפלת. בהקשר שלנו, של הטיפול, נראה לי שקשה איתי. עם כל מה שאני אומרת שם, לא יודעת אם ייתכן בכלל מצב שהיא אוהבת אותי. חזרתי עכשיו הביתה מהקולנוע. ראיתי את בופור. סרט שנכנס כמו אגרוף בבטן, מעלה דמעות והרבה מחשבות על חברות, על כאב, על סיטואציות בלתי אפשריות. על הקיום שלנו כאן. ישראלי כל כך... חג שמח, נועם

מבקש להעלות בעיה של היעדר ריכוז או קלות יתר בהסחת הדעת. לחלוטין לא מדובר בהיפר אקטיביות. היכן ניתן לאבחן ומהם הטיפולים האפשריים? תודה

ערב טוב, טווח קשב וריכוז מוגבל ומוסחות יכולים להופיע עם או בלי היפראקטיביות. זו לא עסקת חבילה. אבחון הפרעת קשה וריכוז במבוגרים יכולה להיעשות במסגרת מכונים פרטיים המתמחים בזה, בחלק מהמרכזים הרפואיים הגדולים (אני יודעת על תל השומר והדסה), בשירותי הייעוץ באוניברסיטה, וכמובן אצל נוירולוג או פסיכיאטר המצויים בתחום. הטיפול מותאם לקשיים הספציפיים של כל מטופל, ובדר"כ יכלול סיוע תרופתי, ואימון בניהול זמן והתארגנות מול מטלות החיים היומיומיות הנפגעות מן ההפרעה. ממליצה לך מאד ללמוד את הנושא קצת יותר באמצעות חיפוש בגוגל ("הפרעת קשב וריכוז במבוגרים"), ולצאת לדרך. בהצלחה ליאת

הי ליאת, אני לא מוצאת את עצמי היום; עוברת מבלטה לבלטה, מחדר לחדר, מצחוק לתחושות מציפות מסוג אחר. מעין עצבנות רדומה כזו, עם שרירי לסת קפוצים. מעין פיזור רגשי שעומד מאחוריו משהו, אבל המשהו הזה אינו מגובש. יש לי חברה שאצלה מתנהל הכל בקצב מהיר - לכל הפחות מהיר משלי... אבל לא רק. בקיצור, אני זוכרת את החברה הזו בשנתה הראשונה בטיפול; אפילו שם הדברים התרחשו מהר... היתה לי תחושה מתמדת שאני צופה בהנצה ובפתיחה של פרח אשר מתרחשים בקצב מואץ, עד כדי שניתן להבחין בכל שלב ושלב, לתייג אותו ולקרוא לו בשם. אני זוכרת שלאחר השלב שבו החלו דברים סמויים להפתח ולנשום, עברה עליה תקופה לא קלה שבה היו בהתנהגותה כל מיני ביטויים של חוסר סבלנות. למה? - את שואלת; כי נפער בה חלל של כמיהה, ציפיה, תקווה, רצון, חיפוש. זה היה כל כך יפה בעיני להיות עדה לחלל המשווע הזה מבחוץ... לאחר מספר חודשים קרו דברים - החלל הניע אותה לפעולה (!) - ומשהו בהתנהלות שלה הפך שקט יותר, שלם יותר. אני עצמי כבר עברתי הרבה מעגלים כאלה. אני מכירה היטב את את תנועת ההתרוקנות וההתמלאות- יש בי אזורים שלמים ואזורים חסרים. ובכל זאת כואב ומציק ולא נעים עכשיו כשהכמיהה החללית הזו מבצבצת שוב. אולי מפני שאין לה כוון ומסגרת; מפני שהיא נעדרת שם; לא אוכל להצביע עליה באצבע ולומר: "כאן חסר", "כאן כואב", "כאן אני ר-ו-צ-ה לפעול". אני רק מרגישה את הרגל מקפצת ומלאת דופק. חיים אולי? מה עושים עם החיים האלה שלא יודעים לאן להיות מתועלים? כמו תינוק קטן שמתרגש או צוחק או בוכה בכל הגוף - מניע את רגליו, את ידיו, מחפש מרגוע וסיפוק ופורקן ואיזון, ולא יודע כיצד. (ובכל זאת אני רוצה לא לכבות את התחושה ולתת לה להתפרץ עד תום. נמאס לי להדליק ולכבות את המתג חליפות. יאללה, אולי גם אני אדחק לפעולת סיפוק?) נויה

עכשיו, אחרי המקלחת, אני נזכרת שזו תחושה שמאפיינת את ה'אביבים' של חיי. לא נורא... היא תעבור. עם או בלי פעולות פורקן. ומה שלומך? ושלום כולם? נויה

נויה'לה אני מעדיפה להתייחס לדברים שלך מחר, מחמת העייפות. מקנאה בך שאת כבר אחרי המקלחת. סליחה וליל מנוחה ליאת

נויה! כל כך יפה כתבת. התחושות שתיארת מוכרות לי כל כך. מצאתי את עצמי בודקת, באיזה חלק של ה"מעגל" אני עכשיו. בדיוק היום, הרגשתי את הכמיהה המוכרת, לא יודעת ל?מה. בזהירות אני מנסה לבדוק אם יש בתחושה הזאת גם סימנים של תקווה. בזהירות, כי התחושות האלה מגיעות אחרי תקופה ארוכה (מ?ד?י) של התרוקנות. ומפחיד אותי לחשוב, כמה זה תלוי בו. כמה עוצמה יש ביכולת שלו להעביר אותי ממקום למקום. בדיוק כמו שמעבירים את התינוק הקטן, ממקום שלא נוח לו בו, שלא מביא לו סיפוק, למקום אחר. אוהבת שהוא מעביר אותי כך. בעדינות, בזהירות, עם המון חמלה והבנה. לא מבינה, איך אותו פ??ה, אותם עיניים, "זרקו" אותי כמה שבועות קודם לכן אל המקום הרע... מאוד מזדהה בעניין הזה עם מה שכתבה ל. (היי, לילך) כמה קומות למטה. ואצלי, אגב, הרגל קופצת דווקא בתקופות ההתרוקנות.... מקווה שיהיה לנו אביב של פריחה והתחדשות, של רצון, כמיהה, ציפייה ותקווה. ושנמצא.... חג שמח לכולנו הדר

בנות יקרות, נויה, כמה אני מוצאת את עצמי, בדברים שכתבת. בניגוד לח?ברה שלך, אצלי התהליכים איטיים כל כך, עד שגם בעין מזוינת, קשה לראות את השינוי. לפעמים, בימים מסוימים מאוד, לפחות *אני* מצליחה לראות את הניצן הקטן והחבוי. אל תכבי את התחושה הזו, החיה. מתאימה לך הרגל הקופצת :-). הדר, *את*, תמיד מרגשת אותי בדברים המדוייקים שלך. חג שמח. לכולם. שנגיע כולנו אל המקום המסופק. זה המלא. נו טוב, נלך לישון. יעלה

יעלונת, חללים חללים כנראה משאירים את כולנו פעורות עיניים באמצע הלילה. תודה שאת מבקשת ממני לא לכבות. ויעלה, גם אם צריכים לחכות ליום בהיר ולעלות על הר גבוה במיוחד (לנקודת תצפית טובה), הניצן עודו שם. אני מדמיינת ניצן של צבעוני. ניצן כחלחל (יש כזה?). קדימה למיטה, נויה

יעלה, "לפחות *אני* מצליחה לראות את הניצן הקטן והחבוי". לפני כשנה הבאת לפה ציטוט של שירי. הנה הפזמון שלו. שולחת אותו אליך, הוא שוב כל כך מתאים. עוד תראי את כל הדרך עוד תלכי בה היא שלך גם אם לא תהיה תמיד קלה. תביטי ותראי את כל הדרך תקבעי את מסלולה, תעברי את כל הדרך כולה (שמרית אור) גם ניצן קטן הוא משהו. לא רק את רואה אותו. יודעת מה? *אני* רואה שם כבר כמה צבעונים (בתוך אגרטל יפה עשוי בעבודת יד). הדר

נויה שלי, מקווה שהצלחת קצת לנוח הלילה.. (כולכן, למען האמת, מקווה שהשעות בפורום כבר הוחלפו ושה-3:54 שלך, יעלה, לא נכתב ב-4:54..) נויה, כתבת כל כך יפה. אלה תחושות שפה ושם עולות גם בי, אבל בדרך כלל התערובת הזו, של רגשות שלא מתיישבים בליווי חוסר שקט מטריד, מקשים עליי לשים לשים את האצבע ולהבין מה קורה. איך הצלחת לפרוט את הבלאגן הזה למילים?... מדהים. אפילו בין השורות אפשר להרגיש בה, באנרגיה הזו שמגיעה כאילו משום מקום ומחפשת באופן כמעט נואש מקום לתעל עצמה אליו. וגם נימת העצב הקטנה (והמוכרת) לא נעדרת מבין השורות שלך.. מעין צער של הצד הפסימי שבנו שחושב שכל האנרגיה הזו מגוחכת, כי באמת *אין* לאן לתעל. ואיך מיישבים בין העליצות האנרגטית לצער? בין דילוג 'ילדי' בין בלטות, לבין הליכה איטית ומהורהרת ביניהן? תמיד קופץ לי ניטשה שכתב משהו על התוהו ובוהו שמוליד כוכב מרקד.. קצת כמו שכתבה לי אורנה, על הגדילה שיש בה צער. הכמיהה הזו שמחייבת שינוי, לתלוש עצמנו מהמוכר. או לפחות מבשרת את התגבשותו של ניצן קטן, אי שם בין העלים הרחבים. והחיים כבר מרקידים לך את הרגל :-) אולי תתני גם לרגל השנייה לרקוד קצת?.. ככה- בבית אפילו. לפסימי יש נטייה להשאיר אותנו במקום, כי כך הרי התרגלנו.. נויה, פתאום נזכרתי באיזה חלקיק משפט שאהבתי של ס.יזהר אני לא יכולה להתאפק ולא לצרף... http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=1696331 אני יודעת שזה אולי לא לגמרי מתאים למה שכתבת, נויה, אבל זוכרת מעצמי שלפעמים קמים עם מין 'האנגאובר' של דכדוך קל מהימים המשונים האלה, חסרי השקט. וס. יזהר מפיח איזו רוח חדשה, משהו עם עוצמה. עם החלטיות. הלוואי שתדבק בך, שתמלא חיים לא רק את הרגל המקפצת שתהיה לך שבת שמחה, נויה'לה וגם לכן הדר ויעלה, לילך.

נויה'לה, אחוות בנות היא נכס רב ערך, תודי. אהבתי את האופן בו הכמיהה החללית שלך התמלאה ברכות, כמו זו שבמנורות הלבה הצבעוניות האלה, המרגיעות. כשנפער החלל הזה, של כמיהה וציפייה, אני נזהרת (אצל עצמי) לא למהר ולחרוץ את דינו עם כיוון ומסגרת. חיים שלא יודעים לאן להיות מתועלים יכולים להיות כמעט הכל. כמו חנות בדים ענקית. כמו נגריה. מרגע שננעצת בהם החלטה, הומת משהו מהפוטנציאל האינסופי, עד לפעם הבאה שהלסתות מתהדקות והרגל מאותתת דופק. יש אי נחת שהיא סם חיים. נדמה לי שכולנו פה חשות בה, מקשיבות לה, נענות כל אחת בדרכה, בהתעקשות, לתביעותיה. מפייסות אותה עם זר צבעונים, ויודעות שהגיע הזמן. ליאת

ליאת ליאת, אני מקווה שאת בחוץ. הגשם מריח טוב כל כך; כמו גשם ראשון. מנקה. מפייס. אחוות בנות היא אכן נכס רב ערך. אני לא רק מודה בכך אלא אומרת בכל פה. הפגישות הליליות החמימות של אתמול קצת פרקו את עודף האנרגיה שהצטברה. גם הקריאה בשמי בנוסח חיבה עשתה את שלה... (לגמרי!). נעים וממלא לדעת שיש מי ששומע, מטה אוזן, מזדהה, נותן הד לתחושות שלי. "יש אי נחת שהיא סם החיים" - אמרת. אני מבטיחה לזכור.. תודה ליאת, נויה

היי ליאת, את פה? או שמא היית פה לפני שעה...אתם בפורום על שעון חורף או קיץ? בכל מקרה נכנסתי לראות מה שלומך ואיך את מסתדרת עם האביב... שבת שלום

זה באמת מוזר,שהשעות שרשומות בהודעות כמו בשעון חורף,ראיתי זאת בכמה הודעות,אך חשבתי בהתחלה,שאולי התרופה בילבלה אותי ושמשהו 'לא בסדר' אצלי בראש-עקב התרופה, ועכשיו כשכתבת זאת ME,אני שמחה ,כי הבהרת לי שזה לא כך ושאיני מדמיינת זאת. נשמע מוזר,שאני כ"כ חרדה מהתרופה,עד שאני מתחילה 'להאשים אותה' בכל דבר, ולדמיין סימפטומים ותופעות שלא קרו וסביר להניח שלא יקרו?!

ערב טוב ME אני עוד כאן, אבל לא אל תוך הלילה. העייפות מכריעה היום. אני בסדר גמור, השעונים כוונו במועד, והאביב גוזר על עצמו התנהגות נאותה, בלי להכעיס בחמסיניו, ככה שאין לי תלונות. מקווה ששלום לך. ליאת

אני בסדר עדיין בטיפול...מי היה מאמין הא? שיהיה לילה טוב

הי ליאת, מה שלומך? מקווה שהכל בגדר הנורמה והפסח לא מעיק אלא מרענן... אצלי, נו כרגיל, אצלי... רציתי לשאול שאלה בנוגע לטיפול, יותר נכון תוצר של הטיפול (אני מניחה שזה תוצר). לאחרונה, קורה לי שאני צוחקת, פשוט מתגלגלת מצחוק ממש לא תואם בעוצמות שלו לסיטואציה ומיד אחרי זה, ללא הפסקה כלל, אני בוכה, בכי קורע... גם אחרי קיום יחסי מין, אותו הדבר בדיוק.. בכלל הדמעות קלות יותר , אבל המעבר הזה בין צחוק היסטרי לבכי מאד מאד מפריע לי.. תוכלי בבקשה להסביר האם קיים הסבר לתופעה הזאת? האם היא ידועה? למה יש מעבר כזה חד בין הרגשות ובכאלה עוצמות?? אשמח אם תכתבי לי קצת בנושא.. מקווה שנהנת מארץ נהדרת, אני נהנתי מאדד שבת יפה ניבה

היי ניבה, השאלה שלך מעניינת. הגם שאני מכירה היטב את התופעה המתוארת, לא זכור לי ששמעתי או קראתי הסבר מתי ומדוע זה מתרחש. מבלי להכיר לעומק את המנגנונים הביולוגיים הקשורים לתופעה שאת מתארת (אני יודעת שבשני המקרים מדובר בפעולה נמרצת של שרירי הבטן והסרעפת) אני מניחה שהם קשורים לבקרה רופפת על הביטוי הרגשי, המתאפשרת (לא תמיד מבחירה) במצבי ריגוש קיצוניים. אולי תוכלי לקבל הסבר 'מדעי' יותר בפורום פסיכיאטריה השכן. המשיכי לצחוק בכל מקרה ליאת

חכי רגע, אני רוצה קצת הסבר לתופעה. את כותבת שאת מכירה אותה היטב.. למה זה קורה לי?? למי זה קורה? באיזה מצבים רגשיים? חכי , לפני שאת בורחת, תשתפי אותי.. תודה לילה טוב ניבה

היי ליאת, באחת התשובות שלך דיברת על המושג -acting out של רגשות עוצמתיים בטיפול. את יכולה לפרט עוד קצת. מה משמעותו? מתי זה קורה? למה? ואיך המטפל מתייחס אליו? תודה וחג שמח

אחרי ארץ נהדרת ומועדון לילה. אני בטוחה שזה לא דחוף. :-)

ערב טוב, הביטוי acting out נקשר לטיפול בגישה הפסיכואנליטית, ומתייחס להתנהגויות של המטופל, הבאות במקום ביטוי מילולי וישיר של רגשות עזים. כך,למשל, כעס והתנגדות כלפי המטפל או כלפי תכנים בטיפול לא יקבלו ביטוי ישיר ומילולי, ובמקומם יופיעו התנהגויות של איחור, יציאה מהחדר לפני תום השעה, שתיקה רועמת, ואפילו עזיבה הפגנתית של הטיפול. המטופל לא לגמרי מודע לתהליך, והוא פועל כך בשל החרדה מפני ביטוי גלוי וישיר של רגשות, מודעים או לא מודעים. מטפלים ערים להתנהגויות אלה, ולעיתים גם מפרשים אותן למטופל. כאשר פירוש כזה נעשה בעיתוי הנכון, יכולה להיות בו תועלת רבה עבור המטופל, כצעד משמעותי בהבנת עצמו ובשינוי דפוסי התנהגות לא מסתגלים. האם עכשיו זה מעט יותר ברור? ליאת

אאא, מקווה שזה בסדר שאצטרף ואצרף שאלה.. דיברנו כאן בפורום כמה פעמים על יחסי מטפל-מטופל. על הקושי להיות מטופל, אסוף בזרועות/מילים חמות של אחר. על הקושי לשאת דאגה קשובה שמכוונת רק אלינו. על הקושי להתמסר לתהליך הטיפולי ולמטפל. מה מלווה את המטפל בתוך מערכת היחסים הזו? איך זה מרגיש להיות בעמדה כזו, של 'מטפל'? באיזה state of mind צריך להיות כדי לטפל במישהו אחר?- נשמע שכדי להצליח לפרש נכון סיטואציות כאלה של acting out צריך תמיד להיות קצת חיצוניים לסיטואציה הספציפית הזו. קצת חיצוניים גם לעצמנו, כאנשים. איך מצליחים להחליף נעליים מספיק מהר בתוך השיחה כדי לנוע ח?ל?ק בתוכה? אני מנחשת שדבריי אולי יקוממו אותך,ליאת, ומצרה על זה, ובכל זאת אלה מחשבות שלפעמים מציקות/מסיטות אותי מהעיקר, אז אשאל.. משהו בדברים שכתבת ל-אאא יצרו בי תחושה לא נוחה. כאילו המטפל יודע משהו על המטופל שהמטופל בעצמו עוד לא יודע. יש כאן פיתוי לפטרונות קלה... לפעמים אפשר לחטוא ב'abuse' קל של הידיעה הזו, כדי לפרש כל כעס המופנה כלפי המטפל, כאיזשהו acting out של משהו אחר. קצת העמסתי על העגלה הזו... סליחה ואם אכן קוממתי, אז סליחה נוספת, לילה טוב, לילך- (גברת-סליחה להערב).

היי ליאת, תודה זה אכן יותר ברור, אבל יש לי עוד כמה שאלות אם אפשר. אני מתאפקת יותר מדי בטיפול, ואני מודעת לזה. אני אפילו "מכינה" את עצמי לפני הפגישה איך להיות מאופקת, איך לשלוט בעצמי, (לא לבכות, לא להתמסר, לא לשתף בכל....). אבל קורה לפעמים, אחרי כמה פגישות ממש מאופקות, שאני קמה באמצע הפגישה ופשוט הולכת.. או מודיעה לה מתחילת הפגישה שאין לי כוח לשום שיחה ושותקת... מה זה אומר? אני שואלת את עצמי לפעמים, האם אני בודקת/בוחנת אותה ואת האכפתיות שלה כל הזמן? האם אני לא נותנת בה אימון? האם זה מין דרך להגיד לה שקשה לי? או שזו דרך לשבירת האיפוק הזה והמלחמה הפנימית עם הצורך שלי בקרבה ובהתמסרות? והיא אף פעם לא הסבירה לי את זה במונח של ACTING OUT אלא אמרה "בואי ננסה להבין למה יש לך את הצורך לעזוב את החדר, או להתנתק ממני לגמרי"? *לילך, כיף לקרוא איך את מנסחת את מחשבותיך!!

שלום אני רוצה לשאול שאלה על אחותי הקטנה בת השלושים. מצד אחד היא מרגישה מאוד מדוכאת בשבועות האחרונים, היא גרושה שנתיים, נפרדה מהחבר, לאחרונה בעלה לשעבר התחתן בשנית, היא מאוד מרוחקת מכולם, לא אוכלת כמעט, ישנה המון, אומנם מתפקדת אך אני רואה שמצבה לא טוב. השבוע היא כתבה מכתב התאבדות אך הצהירה בפניי כשמצאתי אותו שזה רק ליתר בטחון ושאין לה כוונות אובדניות. שדיברנו על זה היא סיפרה לי שהיא דיברה על כך עם המטפל שלה, הפסיכולוג, ושהיא אמרה גם לו שהיא ממש לא מתכוונת למות והוא מאמין לה גם והדבר הרגיע אותי. מצד שני, היא מתרחקת מכולם, מתכננת חופשה של שבועיים לבד, היא מסננת חברים, לא משתפת אף אחד חוץ ממני, לא מוכנה לטיפול פסיכיאטרי על אף שהייתה בעבר והדבר עזר לה. היא מן טיפוס כזה שלמרות התפקוד המלא, יש לה דכאון קיומי כזה כאילו כל הזמן. מה שאני שואלת בקצרה.. זה האם יכול להיות מצב בו בצורה לא מודעת היא כן הולכת להתאבד ולכן מכינה את הקרקע - מתנתקת, נוסעת רחוק, יש מכתב, יד דכאון שהיא לא רוצה לטפל בו בתרופות למרות שיודעת שזה יעזור - האם ייתכן שגם היא איננה יועת זאת אך היא הולכת להתאבד? האם יכול להיות מצב שיקרה דבר כזה בצורה אימפולסיבית, בבת אחת? מה עליי לעשות? תודה רבה

שלום פלורה, הדאגה שלך מובנת מאד. ככלל, קשה מאד ליצפות מראש מי יבצע ניסיון אובדני, מתי ובאילו נסיבות. נהוג להתייחס להיבטים הבאים כאל גורמי סיכון עיקריים- * איום ישיר המקבל ביטוי מילולי. * קיומה של תכנית מעשית ספציפית. * ניסיון אובדני קודם. נמצא כי ברוב מקרי המוות היה ניסיון קודם שלא צלח. * ביטויים עקיפים ורמזים התנהגותיים כמו למשל מסירת חפצים חשובים לאדם יקר או רכישת אביזרי עזר להתאבדות (נשק, כדורים). * דיכאון וחוסר תקווה. * חיי בדידות. * אימפולסיביות. יש כמובן גורמים נוספים, אך אלה העיקריים. אני מציעה לך להביע בפניה את דאגתך, ולבקש ממנה מפורשות (!) להרגיע אותך. בניגוד למה שאנשים סבורים, הדיבור על מוות ואובדנות אינו מסוכן או "מכניס רעיונות לראש". אדרבא, כך האדם המיואש מרגיש שלאחרים אכפת, שהם דואגים, ובמידה רבה כך הוא חש פחות לבד ופחות נואש. עלינו לזכור שאחרי הכל, לא נוכל להטיל הסגר על אדם מבוגר וריבוני בעל בוחן מציאות תקין. מה שאנחנו כן יכולים לעשות, זה להפגין בכל הזדמנות את אהבתנו ודאגתנו, וכמובן את הנכונות לעמוד לימינו ולתמוך ככל שיידרש. בברכה ליאת

שלום, שמעתי פעם ע מחקר שנעשה (לא ידוע לי על כמה רציני הוא היה) בו מצאו שתי קבוצות של מטופלים חולים, שבעבור קבוצה אחת התפללו אנשי אחרים בעבורם מבלי שהם ידעו ועבור הקבוצה השניה לא התפללו, ומצאו שזה עזר. האם אתם יודעים במה מדובר? האם מישהו שמע על כך? יוכל לומר איזה מילה על מי חקר מי מצא איפה זה היה או שחלמתי את הכל..? תודה רבה

שלום שוקית (תותי?) אני זוכרת שגם אני קראתי על הניסוי הזה, אם כי לא זוכרת היכן ומתי. כדי שלא יזרקו אותי ממוסדותיה הציבוריים של הפסיכולוגיה הממסדית, אתנסח בזהירות המתבקשת ואומר, שאני מאמינה ברוח האנושית ובכוחה המעורר השתאות. בעיני זה לא מדע בדיוני. מקווה שאין אצלך אף אחד חולה. אני, על כל פנים, מוכנה להתפלל בשביל מי שצריך. שבת טובה ליאת

ליאת שלום, כבר עבר שבוע...,זה נראה כ"כ מהר,אך גם עברתי כ"כ הרבה דברים השבוע...,כולל הצעד המשמעותי שיישמתי-אחרי חודשים של פחד ממנו-וזה פגישה אצל הפסיכיאטר שלי והתחלת הטיפול התרופתי. אני מפחדת 'לפתוח פה לשטן',אך בינתיים ('טפו...טפו...טפו...') חוץ מקצת גירודים שהיו לי ביומיים הראשונים ותשישות ושנראה לי שהיו(הגירודים) עקב הלחץ והחרדה שמשהו רע יקרה לי וש'המקרה' שקרה לי בעבר יחזור על עצמו,חוץ מזה הכל בסדר,ואני מקווה שימשך ככה,אך בינתיים אני עדיין לוקחת מינון נמוך מאוד של רבע כדור,ומחר אתחיל עם חצי לעוד ארבעה ימים ואז אעבור לכדור שלם,והפעם אני כ"כ נחושה שזה יצליח ש,שחוץ מהקטע הבריאותי עצמו,לא אדווח לפסיכיאטר שלי ולא אבהל מכל שינוי שיופיע {כפי שהופיעו לי בעבר-כמו: איבוד זמני של האוריינטציה-מעיין בילבול זמני,שכיחת דברים ואף הופעת מחשבות אובדניות,שבעקבותיהן הפסיכיאטר הפסיק לי את התרופה הראשונה שקיבלתי(רק שכשאח"כ סיפרתי לו שהן הופיעו לי קצת גם לפני-כן,הוא טען שזה לא בטוח שזה מהתרופה ושאולי סתם הפסקנו אותה-אך זה היה עם התרופה הראשונה,עם התרופה השניה קרתה הבעיה הרפואית ואז זה כבר היה הכרחי להפסיק את הטיפול התרופתי},אז כעת אני מתפללת כבר שיעבור הזמן ושאראה אם התרופה באמת משפיעה,כי אין לי כוחות יותר לסבל הרבה שגורם לי הOCD ,כמו היום,למשל,שמשימה פשוטה של ניקוי חדרי התארכה ליום שלם ונזקקתי לעזרתה של אימי כדי לסיים,כי לקח לי שעות לסדר ולנקות שתי ארוניות קטנות,וגם לא סידרתי בצורה מושלמת כפי שהייתי רוצה,וזה גם עייף אותי מאוד,ונמאס לי מזה. אז בינתיים, שבת-שלום, משתנה

ערב טוב משתנה, כל הכבוד! כל הכבוד! כל הכבוד! אני יודעת איזה אומץ נדרש ממך כדי לוותר על השליטה, ולהתמסר מתוך אמון לטיפול התרופתי. לאנשים מן הצד, שאינם מכירים את עוצמת החרדה על בשרם, לקיחה של כדור נראית עניין של מה בכך. אני יודעת היטב כמה מאמץ ונחישות עומדים מאחורי ההחלטה הזו, ולא נותר לי אלא למחוא לך כף במרץ, ולחכות איתך בסבלנות עד להשפעה המבורכת. כל כך מגיע לך לנוח קצת. בראוו. ליאת

באמת הפעם התמסרתי לטיפול התרופתי,תהליך שלקח לי זמן רב ולבטים רבים,ואני אעשה הכל שיצליח {כמובן שלא במחיר הבריאות שלי},כי אני מאוד רוצה קצת מנוחה ושלווה נפשית,דבר שלא מתאפשר כעת וכבר זמן רב,עקב החרדות הבלתי-פוסקות ועקב כך האובססיות והקומפולסיות,שמממלאות כמעט כל דקה ודקה ביומי.

הפרופסור החל את השעור ע"י הרמת כוס עם מעט מים. הוא החזיק את הכוס לוודא שכולם רואים אותה ושאל את הסטודנטים: "כמה לדעתכם הכוס הזאת שוקלת?" "50 גרם !" ... "100 גרם!" ..." 125 גרם!" ... השיבו הסטודנטים. "אני באמת לא יודע. על מנת לדעת כמה היא שוקלת עלי לשקול אותה." אמר הפרופסור. "אבל השאלה שלי היא: מה יקרה אם אחזיק את הכוס כך למעלה כמה דקות?" "שום דבר" ..... אמרו הסטודנטים. " OK . מה יקרה אם אחזיק את הכוס כך במשך שעה?" שאל הפרופסור. "ידך תתחיל לכאוב" אמר אחד הסטודנטים. "זה נכון. ומה יקרה אם אחזיק את הכוס כך יום?" "ידך עלולה להתאבן, אתה עלול לחוש מתח עז בשרירים ואולי שיתוק ובודאי תיאלץ להתאשפז בבית חולים" אמר סטודנט אחר וכל הסטודנטים צחקו. "טוב מאוד. אך במשך כל הזמן הזה האם חל שינוי במשקל הכוס?" שאל הפרופסור. "לא" ... הייתה התשובה. "אז מה גרם לכאבים בזרוע ומתח השרירים?" הסטודנטים היו נבוכים, תמהים. "מה עלי לעשות על מנת להשתחרר מהכאבים?" שאל הפרופסור. "תניח את הכוס" אמר אחד הסטודנטים. "בדיוק!" אמר הפרופסור. "בדומה לכך הן בעיות החיים. תחזיק אותן כמה דקות בראשך וזה נראה די בסדר. תחשוב עליהן הרבה זמן ואתה מתחיל לחוש כאבים. אם תמשיך הרבה יותר זמן הם מתחילים לשתק אותך. לא תהיה מסגל לעשות כל דבר. חשוב לחשוב על האתגרים או בעיות בחייך, אבל מה שחשוב עוד יותר הוא להניח להם בסיומו של כל יום לפני שאתה הולך לישון. כך אתה לא נלחץ, מתעורר כל בוקר רענן וחזק ויכול להתמודד עם כל אתגר, כל נושא שמזדמן בדרכך! ובכן, אנא, ידידי, תזכרו "להניח את הכוס היום!"

מדהים...פשוט מדהים. כמה פשוט ככה נכון. אהבתי! :-) תודה שפירסמת את הקטע כאן.

שלום, רציתי לשאול בקשר לרפואה משלימה שמציעות קופות החולים, למשל בכללית, ראיתי שיש שירותים כגון היפנוזה. ידוע לי שרק פסיכולוגים ורופאים מוסמכים? אז מה בדיוק קורה שם? ושאלה שניה, האם ידוע לכם, אם הולכים לשירותים האלטרנטיביים דרך הקופה באמת, האם זה תחת חסיון רפואי כמו שהולכים לרופא פרטי לגמרי, או שזה ירשם לי בתיק הרפואי כמו כשאני הולכת לרופא משפחה? כלומר שבמקרה שאחתום על ויתור סודיות יוכלו לקרוא את זה?

שלום שלי, על מה בדיוק קורה שם, בטיפול בהיפנוזה, ומי רשאי לעסוק בזה, תוכלי לקרוא באתר האגודה הישראלית להיפנוזה, כאן- http://www.hypno.co.il/hebrew.asp ולשאלתך השניה, ככל הידוע לי, טיפולים הניתנים דרך קופ"ח נרשמים ומתועדים במחשב של הקופה, אך אין בכך כדי להסגיר את התכנים לגורם חיצוני כלשהו, אלא בהסכמתך המפורשת. אנא, אל תתייחסי לתשובתי כאל 'תורה מסיני', ובדקי עם גורמים מוסמכים בקופת החולים האמונים על המידע לציבור. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

הפסקתי טיפול פסיכולוגי לפני שבועיים ואני מרגישה צורך לחזור אני רוצה לציין שהעזיבה הייתה פתאומית . יש אפשרות שהמטפל יכעס ולא יקבל אותי חזרה?

הי שני, אני מניחה שפסיכולוגים מכירים כבר הרבה מאוד סוגי התנהגויות של מטופלים, והרבה סוגי עזיבות - כולל פתאומיות ואולי לא מוסברות או לא מובנות להם בהכרח לגמרי. עם זאת, יש לזכור שטובת המטופל קודמת לכל - ולכן ם תחזרי זה אומר שאת זקוקה למטפלת שלך, ואני מניחה שהיא מבינה את זה, ולא חושבת שהיא תכעס עד כדי לא לקחת אותך חזרה. יכול להיות שהיא באמת תרגיש דברים לגבי העניין, אך יש לפתוח את הכל, לדבר על הכל ולהבין מה בדיוק קרה שם. אפשר להסתכל על זה כחלק מהתהליך של המסע של הטיפול שלך, ולאו דווקא עזיבה וחזרה ואני בטוחה שגם העזיבה והחזרה ילמדו אותך ואתכם משהו חדש עליך, על הקשר שלכן - ועל קשרים שלך בכלל. המון בהצלחה ואל תפחדי.. זה יהיה בסדר!! מחכים לעדכון.. תותי

שלום שני, אני מסכימה עם תותי, וקוראת לך להחזיר את הדיון על מה שקרה אל המטפל שלך. מטפלים יודעים להתמודד עם ביטוי בפעולה (acting out) של רגשות עוצמתיים בטיפול, יודעים להתמודד ולהכיל גם תגובות רגשיות משל עצמם, ולכן נראה לי שהסיכוי שהמטפל לא יקבל אותך חזרה קטן ביותר, אם בכלל. גם אני אשמח לשמוע עדכון. בהצלחה ליאת

שלום רציתי לדעת ללהתעיינותי האישית, מה הטיפול לאדם שמרביץ. ומה בעצם עובר עליו, אני מבינה שזה חוסר שליטה על הרגשות שלו... אשמח לפירוט בענין, לא שיש לי קשר לאדם כזה . תודה.

אם את רוצה תשובה יותר ספציפית רצינית שתענה לך על מה שאת באמת שואלת - כדאי שתפרטי מעט יותר, השאלה קצת כללית מידי...

שלום מיכל, אדם שמרביץ זו לא אבחנה. תסכימי איתי שיש הבדל גדול בין אדם שמרביץ לפורץ שחדר לביתו באישון לילה ללא הזמנה, אדם שמרביץ מתוך שכרות כחלק מקטטה בפאב, או אדם שמרביץ לאשתו או ילדיו. לכל אחד מן המקרים יהיה הסבר שונה בתכלית, וכמובן גם טיפול מסוג אחר. ככלל, אנשים הנוקטים אלימות כלפי בני משפחה או אנשים חסרי ישע, צריכים ללמוד לזהות את הדפוס הקבוע ה'מצית' אותם, ולעכב את התגובה האוטומטית ההרסנית. זוהי למעשה משימה קשה של שכלול יכולות הוויסות הרגשי, שיפור היכולת לשאת תסכול ולשלוט בדחפי התוקפנות. מקווה שאינך קרבן לפגיעה, ואם כן - נא לחפש מהר מהר עזרה. שבת מנוחה ליאת

היי ליאת הרבה אנשי מקצוע אומרים לי שמה שאני צריך זה טיפול קוגניטיבי התנהגותי ולא טיפול בשיחות...רציתי לדעת מה את חושבת?ומה ההבדל בין טיפול בשיחות לבין טיפול קוגניטיבי התנהגותי? בנסוף רציתי לומר לך ליאת שלדעתי טיפול פסיכולוגי וכדורים זה סוג של ניסיון ליצור מניפולציה על המטופל שבדרכ כלשהי ההגיון שלו ישתנה כך שהעולם יראה לו אחרת שמצב הביש שאותו מטופל שרוי בו הוא לא נורא או בר תיקון לעיתים זה לא כך ולעיתים יש אנשים שכנראה לא מעוניינים או מספיק אינטלגנטים שמניפולציות שכאלה יעבדו עליהם לא כך? אולי זה דברי כפירה באסכולה אליה את משתייכת אבל רציתי לשמוע את דעתך...להתראות

ערב טוב מיסטר בלו, טיפול קוגניטיבי התנהגותי (גם הוא, אגב, מתבצע בשיחות), בניגוד לטיפול באוריינטציה דינמית, מגדיר יעדים טיפוליים ברורים, ממוקדים וקצרי טווח, ומכוון את ההתערבות הטיפולית להשגתם. מדובר בטיפול אקטיבי, משימתי, המתנהל עפ"י פרוטוקול מוגדר מראש (לפחות למטפל), ואשר מכוון באופן אקטיבי ע"י המטפל, הקובע את המהלך והקצב. בטיפול כזה לא מתעסקים ב'למה', אלא ב'איך'. בעניין טענתך השניה, אכן קשה לי להסכים. אפשר בהחלט להסתכל על טיפול כעל ניסיון להביא לשינוי בהשקפתו של המטופל על עולמו ועל חייו. קשה לי להסכים עם הנימה, המרמזת לכך שמדובר במניפולציה המנסה לעוות את אופני החשיבה והלוגיקה של המטופל. אישית, אני מאמינה שלסימפטומים הפתולוגיים (למשל סימפטומים דכאוניים, חרדתיים או אובססיביים כפייתיים) יש השפעה הרסנית ומעוותת הרבה יותר, הגם שמטופלים נוטים להתעלם מעובדה מצערת זו. אנשים רבים וסובלים, מביעים רתיעה קשה מטיפול תרופתי, מתוך החשש לאבד את עצמם, לאבד את ח?רותם, ולאבד משהו מן האותנטיות שלהם. לאמונתי, אדם חרדתי או דכאוני, הנמעך תחת משא הסבל, מצמצם במידה ניכרת את מעגלי התפקוד שלו, הופך עבד לסימפטומים שלו, ומאבד חלק חשוב מעצמו - את החלק השמח, הספונטני, המשתוקק, הרוצה לבלוע את העולם. הקביעה כאילו רק אנשים לא אינטליגנטיים נכנעים למניפולציה ונוטלים תרופות, נראית בעיני חסרת יסוד ומקוממת. מעניין שאיש אינו מתייחס כך למי שבוחר לשכך כאב שיניים, כאב ראש או צירי לידה. בשמחות ליאת

שלום לך ד"ר אני כותבת לך בשמי ובשם אחיותיי כי אנו דואגות מאוד לאימי , אמי בת 52 ונדמה כי היא שרויה בדיכאון , בשבע השנים האחרנות קרו הרבה דברים ,אני ושתי אחיותי התחתנו וכן "הספקנו" להתגרש על אף שאני נישאתי מחדש ב"ה, ההורים לקחו זאת מאוד קשה, אמא סובלת מ-3 פריצות דיסק דבר שמגביל אותה מאוד וטוענת שזה משפיע עליה והיא איננה יודעת מה לעשות , לאחרונה גם עברה 2 תאונות דרכים שגרמו לה מאוד להיבהל .אני יכולה להמשיך ולפרט את כל הבעיות אך אינני רוצה להמשיך ולהלאות אותך ביותר מידי פרטים , רק ארשום שמאז שהייתי קטנה אני זוכרת אמא עצבנית בוא נגיד שהיא לא טיפוס רגוע בכלל . אני זוכרת הרבה התקפי זעם שלה לפעמים אחוזת אמוק ממש. לאחרונה היא בוכה המון וכל הזמן מתרצת את זה שזה בגלל המוגבלות שלה שהרופא אמר לה פשוט שתצטרך לחיות עם זה . היא אומרת שהיא מרגישה בלבול ודיכאון ,היא לא ישנה טוב . היא הייתה אצל פסיכיאטר לפני שנה שנתן לה 2 כדורי אפקסור ,אך היא החליטה משום מה ששניים זה יותר מידי והסתפקה באחד,אכן השתפר מצבה (לפעמים הייתה שוכחת לקחת את הכדור וזה הה גורם לה לסיוטים בלילה) לאחר גירושי אחותי השלישית שוב התחיל הדיכאון ושוב חזרה לפסיכיאטר וביקש ממנה לקחת שניים , הענייין הוא שלא ניראה שיש לה שיפור אלא דווקא הרעה כאילו משהו בשיקול הדעת שלה השתבש ניראה שאת העיקר היא עושה לטפל ואת הטפל לעיקר. (למשל היא עסוקה המון בלקנות ולעצב את הבית והיא יכולה יום שלם רק להתעסק ולהתלבט באיזה תמונות לתלות על הקיר ואיך בעוד היא צריכה לבשל לשבת או לעשות דברים דחופים יותר) כשמדברים איתה היא ישר מתחילה לצעוק להתלונן ולבכות. אני אינני אשת מקצוע וידוע לי שיש סוגים שונים של דיכאון אך אין לי ספק שמדובר בדיכאון , למרות זאת אני רואה שהיא כן אוכלת והולכת לקניות ולעבודה למשל. מה עליה לעשות אנחנו מודאגות וגם די מיואשות ממנה כי כמה שמדברים איתה זה לא עוזר היא בשלה והיא כל הזמן רק מנסה לתרץ את הדיכאון שלה ולהאשים אותנו שגרמנו לה לכך למרות שבאמת מדובר בביש מזל. ייתכן וצריך להחליף את הכדורים האם צריך גם טיפול פסיכולוגי ? אם כן מה ממומלץ? אודה לך אם תוכל לחוות את דעתך בנושא ולייעץ לנו תודה וחג שמח! מהבנות המודאגות

שלום לך, קודם כל זה נראה שמנקודת המבט שלה, יש "מספיק" "סיבות טובות" לעבור תקופה קשה. היא מתבגרץ, גופה בוגד בה, הרוגע בכך שבנותיה "מסודרות" אינו מובטח, היא סובלת מבעיות רפואיות שעליה להשלים איתם אך עדיין היא חייבת לתפקד. גם אם היא עובדת, מתפקדת, ישנה ואוכלת פחות או יותר - זה לא אומר שהיא לא בדכאון. אני הייתי חושבת שכדאי שהיא תהיה מטופלת בצורה מסודרת גם אצל פסיכולוג, שיוכל לעזור לה לעבד את מה שעובר עליה עכשיו, על כל הצדדים של מה שעובר עליה, וגם אם הוא ימליץ - אז כמובן גם לקחת כדורים שיכולים להקל עליה. גם אם לקחה כדורים בעבר וכו' - ידוע ששילוב בין השניים - טיפול וכדורים במצב של דכאון הוא המוצלח ביותר. אם אתן מודאגות מבחינה כלכלית - יש טיפולים מכל הסוגים בקופות החולים, בשירות הפסיכולוגי החינוכי, בעירייה - לא חובה לכת באופן פרטי. בהצלחה ותרגישו טוב כולם.. חג שמח.

שלום רונית, גם אני, כמו שוקית, חושבת שאמא שלכן עברה הרבה בזמן האחרון, והדיכאון שלה - אם אפשר להגדירו כך - נראה תואם לנסיבות. שלוש פריצות דיסק יכולות לרסק גם אדם חזק ויציב, וקשה לקבל כאב כה עז ומוגבלות בגיל צעיר יחסית בשלוות נפש. קשה גם לישון טוב עם שלוש פריצות דיסק. מצד שני, אמא מצאה מנגנון התמודדות לא רע בכלל, ופנתה לעיצוב ויצירתיות. בעיני לא רק שאין כאן פגיעה בשיקול הדעת, אלא ניסיון נפלא לתת קדימות לביטוי אישי ויצירה, שהם המרפא למכאובי נפש רבים. מי החליט שלבשל לשבת חשוב יותר? (מי שהחליט, יכול לבשל במקומה ולשלוח אליה את הסירים). עיקר וטפל הם עניינים אישיים מאד, כידוע. תליית תמונות בבית עוקפת 'בלי וינקר' עבודות בישול וניקיון, אם יורשה לי... אני ממליצה לכן להניח לה להתמודד בדרכה, ולהשקיע מאמץ בשיקום חייכן שלכן. אפשר להציע לה עזרה בהפנייה לפסיכולוג/ית קליני/ת או לפסיכיאטר, אך לא לאנוס אותה לזה כנגד רצונה. הניסיון מלמד שתועלתו של טיפול מועטה, אם בכלל, כאשר המוטיבציה לטיפול אינה של המטופל. הייתי מנסה לעודד אותה להרחיב את העיסוק בעיצוב, להירשם לחוגים או ללימודים בתחומי היצירה והאמנות, ולהעשיר את חייה מחוץ למטבח ולבית. שבת שלום ליאת

לקח זמן אבל בסוף זה בא... אני מתחילה להבין לאן הדברים לוקחים בטיפול. לאן אני לוקחת. ו..תודה ולא תודה. הבנתי- מספיק. ביקשתי בתמימות שתהיה בי התנגדות.. אז הנה... לא בטוחה שאני רוצה בזה. בחשיפה הזו. בגירוד החלש והעקבי הזה שוב ושוב באותה נקודה, עד שהעור כבר צועק מספיק. לא רוצה תלות. לא רוצה חולשה. לא רוצה להישאר ערומה לכל כך הרבה זמן לבד. קר ודוקר ולא נעים ומספיק. תודה. אם אעזוב ידיים אהיה בסוף כל כך עלובה שלא אוכל להציל את עצמי לבד. תמיד אזדקק לה או לכל אחר שיקרה על דרכי. נזקקת.. איזו מילה מגעילה. איך היא קשורה אליי בכלל?! במקומות שתמיד הצבתי גבולות בעצמי (+מרחק ביטחון משלי), יאלצו זרים להציב אותם לי. כואב. עלוב. חלש. ובשביל מה? (טוב, אני זוכרת עדיין בשביל מה...) כמה נמוך עוד ארד לפני שאצליח לנער את עצמי לאיזה שפל אצליח להביא את עצמי בפניה וכמה זמן תסכים להיות שם, לפני שתגיד תודה שלום וכל טוב. לפני שאשעמם. אני די משעממת בסך הכל, עם הטרדות הקטנות שלי. אז תודה רבה, זה מספיק. הרגליים האחוריות מתחילות לדגדג שאתן להן לעשות את שלהן, השיניים כבר רוצות שאחשוף אותן ואגן על עצמי קצת מרגישה כאילו חנית נועצת אותי לכסא אצלה בחדר, כאילו הידיים שלה נמצאות בתוכי, לופתות חזק את הלב. האם אחוויר ואקרוס, מתפללת שיעבור בשלום, או שאתן לעיניים לרשוף גיצים? יאללה- שיהיה מעבדות לחירות, באיזו צורה שרק תבוא- לילך.

תיאור התנגדות כל כך ציורי.כמעט אמרתי מושלם. תדפיסי ותראי. את יודעת שאני מעריצה את הכתיבה שלך. ואת גם יודעת שאני אומרת: תרפי, תרפי, תרפי. אני מנסה ממרום שנותי לעשות תיקון דרכך... ו... אין - בהדגשה:אין - טרדות קטנות. עולמך הוא עולם ומלואו על שמחותיו וטרדותיו. את רוצה לחוות אותו שלם יותר ונכון יותר וזה מה שאת עושה. זכותך. אל תשפטי את עצמך כל כך לחומרה. מכשפה

תודה, מכשפה יקרה, אולי הכי נכון זה להרפות, אבל לא בא לי. בא ולא בא.. איכשהו הכי טוב לי כרגע זה דווקא לא להרפות. להחזיק את עצמי חזק ולהיות קצת גיבורה לבד. אני תמיד כל כך מנסה להביא לה אותי מובנת ונעימה, שיהיה לה נעים לעבוד איתי, ודי. מספיק לי. בא לי לעשות מה שבא לי. בא לי אפילו לעשות קצת דווקא. לשתוק או לנשוף גיצים ולא להתפתל, להרגיש ממוסמרת ולחשוב איך לחלץ ממני מילים כדי להיות מובנת גם לה. אני לא יכולה יותר גם לדאוג לי וגם לדאוג לה. שתדאג היא לעצמה. לא יכולה להימנע מהחשש שאני 'מבזבזת זמן יקר', אבל אולי בשביל להצליח להרפות צריך גם קצת לא להרפות לפעמים. אז עכשיו אני גיבורה. סוג של.. :-) לילך.

רשת יקרה, שולחת לך נגיעה רכה למקום שכואב. פעם יצא לי ללוות מקרוב ילדה קטנה שנאבקה בהרבה כאב פיזי. אני זוכרת שלימדתי אותה פטנט, איך להקשיב טוב טוב למה שקורה, כדי שלא תחמיץ את הרגע המדויק של הכאב, ואז - רק אז - תבכה כאוות נפשה. שלא תבזבז כוחות איפה שלא מוכרחים. מזמינה אותך להרים את הראש מפעם לפעם, ולתדלק אביב. ואיפה שמוכרחים - מותר לבכות. איתך ליאת

אני עדיין מרגיש מת אני לא יודע מה לעשות אני לא יכול לברוח מהגוף המלוכלך שלי וממה שעשיתי......

ערב טוב ושבת שלום מיסטר בלו, עדיין קשה, אני רואה. כנראה שלברוח מהגוף ה'מלוכלך' או ממה שעשית זה משהו בלתי אפשרי (הרי אי אפשר להתנכר לאירועים בעברנו, לשטויות שעשינו, לחוויות שעברנו), ולכן מוטב שלא להשקיע בזה מאמצים. גם להרוג את עצמנו זה די לא פשוט, וגם לא ממש מועיל, ולכן גם זה אינו הכיוון. לתפיסתי, מוטב להרפות ממה שממילא לא נוכל לשנות, ולהתמקד באזורים ה'נקיים' הפתוחים לשינוי ובריאה. תן לתרופות לחזור ולהשפיע, ונסה לנצל את ההקלה החלקית לצורך פתרונות יצירתיים. יש לא מעט תחומי חיים עליהם יש לנו שליטה ויכולת השפעה. שם התקווה. שולחת לך כוח ליאת

שלום בת אחותי היא בת 10, לפני חודש היא לא הרגישה טוב ו רופא נתן לה תרופה לשים באף שהיא תוכל לינשום .אבל היא לא הסכימה לשים תרופה באף אז אבא אמא וכל מישהיה בבית תפסו אותה ובכוח שמו את התרופה באף ו גם היא לא יכלה לינשום אז ואחרי אירוע ,היא לא רוצה ללכת לבית ספר היא אומרת אולי היא תמות היא נושמת בכל רם ו אומרת אגי לא יכלה לינשום תקחו אותי. לרופא גם לא משחקת יותר מאז לא עושה שיעורים ו נדבקת באמא ו לא זזה ממנה מטר , והתחילה לגלגל לשון בפה ,ולא מדברת עם אף אחד , רציתי לדעת למה קרה לה ככה? אמא שלה כל היום בוכה על משהיא רואה היא הלכה ליעוץ , עכשיו יש ימים שהיא יותר טובה ולפעמם שוב חוזרת למצב הקודם ,למשל כל יום אמא לוקחת ומחזירה אותה מבית ספרו אתמול היא אמרה לבוא עם הסעה ו שהיא חזרה הביתה שוב חזרה להתנהג כמו ימים הראשוני האם הילדה צריכה פסיכיאטאר היא ילדה אמצעי בין שתי אחיות . בבקשה תגידי מה דעתך ומה לעשות? ותודה מראש.

שלום שוש, בת אחותך, כמו שזה נראה מכאן, סובלת מחרדה קשה, ויש לי הרגשה שכל הבית נמצא בחרדה, לא פחות ממנה. לא לגמרי ברורות לי הנסיבות בהן התפרצה החרדה - האם זה קרה באמת בעקבות אותו אירוע, או אולי עוד קודם. על כל פנים, טוב שהאם פנתה לייעוץ. הדבר הכי חשוב במקרה של ילד חרד זה הורים רגועים, ולתחושתי לא זה המצב אצל אחותך. כל דבר שיוכל להרגיע את הבית יתרום לשיפור מצבה של הילדה. לכן, אפשר לפנות עם הילדה לפסיכולוג או פסיכיאטר של ילדים, אולם את עיקר העבודה יש לעשות עם ההורים או האם. בהצלחה ליאת

תודה רבה על התיחסתך .וגם רציתי לדעת מה פירוש שהיא מגללת לשון בפה רוב שעות היום ,וגם את צודקת שהיא הייתה קטנה היא הייתה מופנמת וגם עבדו איתה ו היא השתפרה וממש השתנתה לםובה עד מקרה זה..

אני מחפשת מטפלת קוגנטיבי. בקופ"ח מציעים מישהי שהיא עובדת סוציאלית, - תרפיסטית. מה ההבדל לעומת פסיכולוגית ומה מומלץ יותר. (

שלום אנה, עובדת סוציאלית, בוגרת תואר שני במגמה קלינית, רשאית לעסוק בטיפול (תראפיה), ומכאן התואר תראפיסטית. פסיכותראפיסט הוא כל מי שרשאי לעסוק בטיפול בשיחות (פסיכולוג קליני, פסיכיאטר ועו"ס קליני). אם היא הוכשרה לטפל בגישה קוגניטיבית, אין הבדל מהותי בינה לבין פסיכולוג העובד באותה שיטה. בהצלחה ליאת

תנאי הקבלה לפסיכולוגיה קלינית הם הרבה הרבה יותר גבוהים לעומת עבודה סוציאלית ולכן בד"כ מדובר במטפלים יותר איכותיים.

מאידך- בהעדר מספיק אוניברסיטאות בארץ, תנאי הקבלה לפסיכולוגיה קלינית גבוהים בצורה שחורגת אולי מהנדרש. אז לפעמים קורה שסטודנטים טובים עם לב רחב, תובנות ויכולת, מתפספסים איפשהו בדרך. אם הם מצליחים למצוא את מקומם במסלול הקליני של עבודה סוציאלית, לא בהכרח יהיו מטפלים טובים פחות מהפסיכולוגים. הכשרתם תהיה אולי שונה קצת, אבל זה לא בהכרח אומר משהו על טיבם כמטפלים. פגשתי גם פסיכולוגים קליניים מנוסים שהיו לא נחמדים ולא 'איכותיים', מה שזה לא יהיה.

כיצד גורמים לאדם שנראה שיש לו הפרעות אישיות, להכיר בכך ולהסכים ללכת לאיבחון ולטיפול? מדובר בבת משפחה, אשר יש לה בעיה רצינית של תפיסת המציאות (סבורה שמקליטים אותה, מאמינה שיש חשבונות בנק סודיים חבויים בחו"ל...), והיא משוכנעת בה לגמרי. כלומר - בטוחה שהיא צודקת וכולם טועים, שכולם נגדה באיזשהי קונספירציה, לא מוכנה להתמודד עם עובדות (למשל - לא מוכנה אפילו לעיין במסמכים, שמוכיחים כי עמדתה שגויה), וכל מי שמנסה להסביר לה בהגיון את העובדות כהווייתן, ישר נתפס בעיניה כאילו "עבר למחנה של הרעים". זאת בעיה מכיוון שיש נושאים כספיים ואחרים במשפחה שיש להסדיר אותם - ואין אפשרות לנהל איתה דו-שיח רציונלי: כל נסיון להציב בפניה את העובדות נגמר בצעקות ובהאשמות פרנואידיות מצידה, שאין דרך להתמדד איתן באופן רציונלי כי הן כ"כ רחוקות מהמציאות. (ומדובר באישה אינטליגנטית ומשכילה). כמובן שהיא לא מוכנה לשמוע על האפשרות שיש לה בעיה - זו הרי חלק מה"קונספירציה" שכולם רוקמים נגדה... במצב כזה, שהיא בשכנוע עצמי כה עמוק שהיא הצד השפוי והצודק - כיצד ניתן לגרום לה להכיר בכך שאולי יש לה בעיה? שלא לדבר על לשכנע אותה לפגוש איש מקצוע?... תודה

שלום שלומית, המצב שאת מתארת, בעיקר אם הוא חדש יחסית, נראה כהחרפה הכרוכה גם בהפרעת חשיבה. במקרים של הפרעת אישיות לבדה, הדפוסים הבעייתיים הופכים 'טבע שני', ואינם מופיעים ככה פתאום באמצע החיים. כאשר קיים מערך בנוי היטב של מחשבות-שווא, יש צורך באבחון והערכה פסיכיאטרית. אם מדובר בתופעה 'מבודדת' שאינה משפיעה על תפקודה הכללי, אפשר - אולי - להניח לה, אך אם מדובר בהפרעה ממשית בשיפוט, העלולה לסכן אותה או את המשפחה במחירים כלכליים משמעותיים, יתכן שיהיה צורך בנקיטת צעדים אקטיביים יותר, כמו פנייה והתייעצות עם פסיכיאטר, גם שלא בנוכחותה, ופעולה בהתאם להמלצותיו. כדאי לציין בהקשר זה, כי לעיתים קרובות אדם הסובל ממערכת דלוזיונית כה מגובשת, מתקשה לגלות תובנה למצבו, בדיוק כפי שציינת, ואין טעם לגייס נימוקים מציאותיים כדי לשכנעה בטעות. בברכה ליאת

יש לי בעיה קשה: מאז שאני זוכרת את עצמי אני רוצה למות. הייתי כמה פעמים בטיפול אבל כל פעם זה רק היה נראה שהעניין רק עולה על פני השטח ורק אני יותר נכנסת לזה ויותר מרגישה רע ושהעניין כולל פתאום עוד ועוד גורמים. לכן אני לא ממש מאמינה שזה ייפתר מתישהו ולכן אני פשוט מעדיפה למות וזהו. הבעיה שאני בת 26 וההורים שלי פשוט יישברו מזה, וזה אגב גם מה שעצר אותי עד היום (נאמר מאז גיל 10). מצד שני, די, כמה אפשר לעשות בשביל ההורים?- ניסיתי לביים תאונה בגיל 16 אבל יצאתי ממנה במצב קשה מאד, אני ממש לא מעוניינת לנסות את זה שוב כי זה רק סיבך את העניינים (גם הנפשיים) עוד יותר. באמת באמת נמאס לי. מה עושים?

שלום ענתי, מן העובדה שאת יושבת וכותבת אלינו, שואלת 'מה עושים' ולא הולכת לפגוע בעצמך, אפשר להסיק שלצד המשאלה למות קיים בך גם חלק שרוצה להיעזר ולחיות. אנשים במצבך נוטים לעשות מקום גדול יותר לחלק ההרסני, ולהתעלם מן החלק האחר, שאולי פחות צועק, אך לא פחות צודק... בחלק הזה, הרוצה חיים, יש להפיח תקווה וכוח.לפעמים אפשר לעשות זאת לבד, ולפעמים לא. איני יודעת באיזה טיפולים כבר היית, אבל חשוב לזכור שלכל טיפול אנו מגיעים מנקודת פתיחה שונה, עם מוטיבציות חדשות, וכמובן גם עם מטפל אחר. אפשר לנסות ללכת הפעם על שיטת טיפול מעט שונה, עם מטרות קצרות טווח וממוקדות יותר. וישנו גם הטיפול התרופתי, שיכול לתת 'רוח גבית' לתהליך, ולסייע בהפחתת הדיכאון. ולסיום, אני חושבת שהורים שאוהבים אותך ודואגים לך הם בהחלט סיבה להישאר בחיים. הורה שמאבד בת בנסיבות אובדניות נותר שבור ללא תקנה. אז מה עושים? הולכים לקבל עזרה, ומהר. יש אביב בחוץ. בהצלחה ליאת

זה לא שיש בי חלק שרוצה לחיות אבל אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה להורים שלי. זה נכון שיש שעות יפות, אפילו יפות מאד, אבל הן מסתיימות תמיד ברצון הזה, להיעלם. הביני, ההורים שלי חושבים שיש להם את הילדה הכי זהב בידיים (יש לי אחים ואחות והם כ"כ גאים בכולנו). אני פשוט רוצה לברוח מכאן ולא לחזור. אין לי שום בעיה בחיים: לא כסף, אני סטודנטית מצטיינת, נראית מעולה... את בטח מכירה עוד כמוני (ראיתי באתר כמה): תמיד הייתי "מוצלחת" אבל אני פשוט מרגישה שאף אחד בעולם הזה לא מבין אותי. הבעיה העיקרית שלי בטיפול היא שאני מרגישה כל הזמן ששופטים אותי וזה גורם לי פשוט להגיד אחרי כמה זמן ש"הבראתי ועכשיו הכל מצויין, ואיך הצלת אותי" בעוד שבמציאות כלום לא משתנה, מלבד העובדה שמבחינתי עוד טיפול נכשל. אני באמת לא מאמינה שאני יכולה להיות בריאה היות ואני לא מבינה למה אני רוצה למות כל הזמן בכלל, אבל כ"כ נמאב לי מהתחושה הזאת (זה ממש רב היום), בעוד שהאנשים סביבי בטוחים שאני נהדרת ורובם אפילו מקנאים בי, וזה גורם לי עוד יותר להתנתק רגשית. כפי שציינתי, זה ממש מגיל צעיר ולכן שכבות החסינות וההסתרה הן גדולות מאד. ניסיתי פעם לשתף את אמא שלי, אבל כשראיתי עד כמה הסתרתי את זה כל השנים ושאין לה אפילו קצה של מושג, לא יכולתי לעשות לה את זה. מה עושים??

כואבים יקרים, לצערי, עד כאן הלילה... השאלות מחן ועד רשת ייענו מחר. לילה טוב לכולכם, אורנה

איזה כיף! גם אורנה וגם ליאת באותו יום! :-)) חשבתי שיום שלישי זה פעמיים כי טוב ;-) מקווה שהיום הוקל קצת, שיהיה לך חג שמח, אורנה יקרה האפיקומן מחכה רק לך..

עוד רגע הכרכרה תהפוך לדלעת השעה כמעט חצות... מתגעגעת לשישיים שלנו כאן ולמילים שהיו... ד"ש חם וחג שמח רשת

רשת חמודה, מותר להידחף ולאחל לך חג שמח? תספרי מה שלומך? יעלה

יעלה יעלה, כמה טוב שאת כאן. שלומי? לא יודעת, נראה לי שלא משהו... תקופה לא פשוטה. לא ברורה. מאוד מכאיבה... דברים מתחילים להתחבר וזה הופך את הבטן. עושה צעד קדימה ושניים אחורה ומקווה שבכל זאת זזה לאנשהו. ובתוך כל זה אין הרבה מילים ויש הרבה לבד... יש חשש, אבל גם ניסיון והרבה סימני שאלה על האם זו הדרך ובכלל בשביל מה... לא יודעת... מה איתך? את תמיד דואגת ושואלת, אבל מה שלומך? חג אביב שמח רשת

שלום סינדרלה, שוב חצות... בליל רביעי וביום חמישי התערבבו הרבה דברים שהקשו עלי לענות. וודאי שזה משנה. וודאי שהשאלות 'מחן ועד רשת' נותרו ממתינות... אז הנה אני כאן, מסכימה שימי שישי של פעם היו 'משהו מיוחד'! מצטערת לשמוע שכואב. יעלה מנסחת כל-כך נכון גם עבורי, שכל ההתאמצות הזו היא בשבילך - כדי שאת תרגישי טוב יותר. אז המשיכי להיאבק, וגם לנוח... אורנה

שלום, אני נשואה מעל ל-20 שנה באושר עילאי! אבל - יש לי בעיה שקשה לי להתמודד איתה.... כאשר בעלי חולה בשפעת או וירוס אחר, אני מאוד נלחצת וחושבת על הגרוע ביותר!!! גם כי אני אוהבת אותו וגם אני מפחדת להשאר לבד ולהתמודד עם כל הדברים שבדרך כלל הוא עושה. אני יודעת שזה לא רציונלי, אבל קשה לי עם זה. (במשפחה שלו יש הסטוריה של מחלת לב). תודה.

שלום עינת, את צודקת, ככל שאושרנו גדל כך גדלה גם החרדה לאבד את האושר. אני מבינה שכאשר בעלך חולה תחושת החרדה מציפה אותך, אך לאמיתו של דבר כולנו מתמודדים עם הפרדוקס הזה כל חיינו. אחת האפשרויות להתמודד עם הפרדוקס היא ליהנות מהדברים הטובים בחיים כאשר הם נמצאים, למרות (ואולי בגלל) ההבנה שהשליטה שלנו בכך שהם ישארו כאן לתמיד היא די מוגבלת. המזל הוא, שכאשר מוכנים לוותר על שליטה מלאה בדברים מסוימים, מקבלים 'בתמורה' שחרור מהדאגות... מאחר ורעיונות מעין אלה זקוקים לעיבוד והעמקה, אני מציעה לך לשוחח על הדברים עם פסיכולוג/ית קליני/ת. שיהיה בהצלחה, ולילה טוב, אורנה

שלום יש לי בעיה שכבר מציקה לי ונמצאת איתי כבר די הרבה זמן קרוב לשנה וחצי והבעיה היא כזאת כשאני עושה משהו כל דבר אפילו פשוט כמו לשטוף כלים לסדר לנקות או אפילו לזרוק משהו או לחפש משהו אניחוזרת על הדבר כמה פעמים כי אם נגיד החזרתי משהו למקום אז אני אחזור על הפעולה הזו שוב כי אני חושבת באותו רגע על משהו לא טוב שיכול להיות ואם אני אשים אותו שם כשחשבתי על זה זה יכול לגרום למשהו רע זה מעיין אמונה תפלה כזאת או שאני אזיז אותו למקום סתם אחר לדוג' אם אני שוטפת כלים אז אני חוזרת על השטיפה על צלחת כמה פעמים כי באותו רגע חשבתי משהו לא טוב או שלא צריך לקרות ואז אחרי שאני חוזרת על הפעולה שוב אני מפסיקה לפעמים גם אחרי שאני חוזרת על הפעולה פעם אחת אני חושבת ואולי זה לא טוב כך ואולי ככה לא טוב גם כן עד שאני אומרת לעצמי סטופ זה חייב להפסיק ומנסה לא להאמין שזה יקרה וששום אמונה תפלה לא נכונה אבל עדיין אני מרגישה צורך לחזור על זה הבעיה היא שגם אני מאחרת מלא פעמים אני מתעכבת על דברים מטומטמים בגלל זה בגלל שלא עשיתצי את זה שוב ואני תמיד מאחרת אני כבר לא מאמינה שאני יכולה לצאת מוקדם או להספיק למשהו כי כבר נכנס לי לראש שאני יאחר וזהו וזה משגע אותי בזמן האחרון אני מנסה להיגמל מזה וזה די עובר לי עד שמגיע איזה רגע מעצבן שאנילא יכולה נגדו אני גם מנסה לא לחזור על דבר שוב ולסיים משהו מוקדם יותר כך שלא אתעכב אבל עדיין לפעמים זה מציק לי מה גם שיש תגובות מהסביבה על זה שאני לא מספיקה וחושבים שאני עצלנית או אדישה וזה לא בגלל שאני אוהבת להיות כזאת פשוט זה מה שגורם לי המצב ואני באמת ניהייתי עצלנית יותר אין ליכוח לעשות כלום כי כל דבר יקח לי מלא זמן אז פשוט אני מבטלת את העשייה אין לי כוח לכלום וזה מכניס אותי לפעמים לדיכאון לפעמים אני לוקחת יוזמה ועושה משהו אבל זה אחרי שלקחתי יוזמה גדולה כאילו אני לא יכולה לעשות הרבה דברים כל דבר נראה לי נטל מה שיותר מציק לי ואני מריגשה יתו לא טוב זה שזה מפריע לי גם לעבודה כי גם לעבודה אני מאחרת לפעמים וזה קורה לי דיי הרבה וזה לא נעים בכלל מהבוסית וגם בעבודה אני חוזרת על דברים לפעמים כמה פעמים מה שהופך אותי לאדישה וככה חושבים שאני ולפעמים מעירים לי על זה וזה מציק נורא ושאנילא עושה כלום בעבודה כל החדשות כבר עוקפות אותי חוץ מהעניין הזה בעבודה שאני קצת אדישה גם קיבעתי את עצמי יש לי גם עניין כזה שאני חושבת שאנילא יכולה לעשות משהו כי אנילא יכולה לשנות משהו ולכן אנילא עושה אותו ואני תוקעת את עצמי אני לא לומדת עניין חדש וזה גם דבר שגם מזמן הייתי צריכה ללמוד אני קיבעתי את המחשבה שלי שאני לא יכולה לעשות את זה ולכן אני גם לא עושה את זה ואז חושבים עליי שאנילא לומדת דברים חדשים כי אנילא רוצה ושאני אדישה וזה נורא נורא מציק לי ושם אותי במקום מאוד נמוך בעבודה וזה מראה לאנשים מה אני ואני לא באמת כזאת הייתי רוצהשזה ישתנה ומהר הייתי רוצה שתייעצולי מה לעשות ואיך להיפתר מהמחשבות האלה אני אודה לכם מאוד אם תעזרו לי

אני מבינה אותך והיה לי משהו מאד מאד דומה. את יודעת מה עשיתי? - אמרתי לעצמי: "מעכשיו, כל פעם שאני חוזרת על הפעולה זה מאשר את המחשבה הרעה שלי" וזה פעל מצויין כי לפי אותו ההיגיון של מקודם אז עכשיו אסור לי לחזור על הפעולות. אחרי כמה זמן כבר תתרגלי לא לחזור על הפעולות, אצלי זה שחרר אחרי 4 חודשים מהרגע שהחלטתי (הייתי תקועה על ההתנהגות בערך 7 שנים!!!). אגב, יש לנושא הזה נטיה לחזור בעיקר בזמנים קשים, שהרגשתי שלבד אני לא מספיק חזקה אז כאילו זה משנה ההתנהגויות החוזרות האלו במקום שאחרת אני לא יכולה להשפיע על החיים שלי ושל הסובבים אותי.

תודה על העזרה והתשובה זה מעודד לחשוב שמישהו היה לו את זה והוא הצליח להתגבר אבל הייתי רוצה עוד התייחסות של אחד הד"ר

שלום שיר, התיאור שלך מאוד מזכיר הפרעה המכונה OCD - הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית. באופן מובן אינני יכולה לתת לך אבחנה מבלי לפגוש אותך, ולכן אני ממליצה בחום לגשת לפסיכולוג/ית קליני/ת המתמחה בטיפול בהפרעות חרדה, או לפסיכיאטר/ית. החדשות הטובות הן שאפשר לטפל ב- OCD בצורה טובה למדי, באמצעות שילוב של טיפול קוגניטיבי או קוגניטיבי-התנהגותי וטיפול תרופתי. אל תהססי לפנות לעזרה. למרות הדוגמה המשמחת של יויו, קשה מאוד לטפל במחשבות מטרידות ובטקסים שנועדו לנטרל אותן ללא עזרה מקצועית. שיהיה בהצלחה, אורנה

MR BLUE, מסתבר שאתה מצטרף לשרשרת ארוכה של כותבים כאובים באורח אנוש. אני כ"כ מקווה שחמישי בלילה כבר מרגיש לכם אחרת, שהשארתם את רביעי בלילה מאחור... אורנה

אני באמת מרגישה שאני לא יכולה לחיות.זה אפילו לא שאני לא רוצה,אני פשוט לא יכולה לחיות עם האמת. אני לא חושבת שאוכל להיות שוב שמחה ומאוזנת.אף שיש לי סיבות רבות לכך. נדמה לי שאיבדתי את עצמי,או שתמיד הייתי ככה והצלחתי להתחבא מעצמי עד עכשיו.איך אוכל לחיות? איך אוכל לחיות כשאת מה שאני צריכה א-י-ן.אין ולא יהיה. מה לא בסדר איתי,למה אני ריקה.?איך אני יכולה לחיות? אני לא יכולה לחיות.

ויק ויק... שאלות קשות את שואלת, ותשובות פשוטות אין. 'פשוט' ממשיכים לחפש, אם לא את 'הדבר' עצמו אז את היכולת לחיות עם החסר שלו. 'פשוט' ממשיכים יום-יום שעה-שעה... אורנה

כשאני לא מוצאת שום טעם להילחם על עצמי... מנקודת מבט שלי הכל חסר תקווה..אני אשאר באותו מצב כל החיים..לא אצא ממנו... בדרך כלל המצב שלי משתפר לפני חגים ...אבל הפעם לא..אפשר להגיד שגרוע יותר... כמה אפשר להגיד שכואב כמה אפשר להגיד שנשבר הלב? לי כבר נמאס להגיד... המטפלת עושה את כל המאמצים האפשריים להיות בשבילי, היא רוצה שאגיע לעוד פגישה לפני החג. היא אומרת שזה נורא שאני הולכת עם התחושות האלו... ושהיא יודעת שיש בי חלק שכן רוצה לצאת מזה... ובאמת עוד יש לי תקווה אבל כנראה שהיא לא מספיקה כי היאוש חזק ממנה...והוא משתלט,לא נותן מקום,לא נותן אויר. ככל שהימים עוברים להם , המצב שלי נהיה גרוע... עלו לי אתמול מחשבות לנסוע לעזריאלי ולעלות על הגג ו... זה מוות בטוח, או לקחת סמים קשים כדי להרגיש טוב לכמה שעות כי כבר שכחתי איך זה מרגיש הטוב.. כי כל הזמן כואב לי. מרגישה שנעלמת לי האישיות... ואני נעלמת. הלוואי והיתי יכולה לעשות צעד קיצוני... פשוט בא לי כבר לוותר עליי... ועדיין אני מקשיבה לקול שמקווה לטוב... לא יודעת למה.. אבל עובדה שאני מקשיבה לו. סתם חיים חרא.

שלום חן, בתוך כל העצב, אני שמחה שהיא מתעקשת להילחם עלייך. טוב שאת מצליחה לייצר אצלה משהו חם ותקיף. עזבי את עזריאלי ואת הסמים הקשים, ונסי להקשיב לכל הקולות האלה שמתרוצצים בתוכך, אומרים לך כל מיני דברים... לילה טוב, אורנה

אני נשואה די הרבה שנים. בעלי מעולם לא כינה אותי בשמות חיבה, כגון: "ענתילה,ענתוש וכד'"? הוא הבהיר לי בתחילת נישואינו שהוא לא כזה ולא מסוגל לבטא כך, אז מראה בדרכים אחרות... . האמנתי לו עד שלשום.שלשום, הסתגר באמבטיה והתקשר לידידתו מילדות לאחל חג שמח. משהו דחף אותי להאזין למספר שניות מאחורי הדלת. ומה אוזני שומעות? "שריתושלה מה העניינים".? ודיבר קרוב לשעה. איתי אגב, מסוגל מכסימום 10 דקות לדבר ביום כי אחר מראה שהוא קצר רוח. אותי בחיים לא פינק כך , וגם הבהיר לו זאת מהתחלה, אז איך עם אחרים הוא כן מסוגל??? . אני כבר מתארת לעצמי מה הולך בעבודה, ואני מאז כל דבר קטן חושדת בו. מתנהגת אליו רגיל, אך בפנים עצובה ביותר. מעבר לכך הוא דואג ועוזר ואבא נהדר. מה דעתכם??? תודה וחג שמח.

שיחה על העניין עם בעלך יכולה לעזור...אם הוא בעל סובלני ומבין... ויכול להיות שיש מצב שהוא נבוך לומר דברים כאלו לך מאשר לאנשים אחרים כי אותך הוא אוהב(: ובגלל שהרגלת אותו למצב שכזה הוא ממשיך... בהצלחה...

אתה גאון. אדוני. לא חשבתי על זה. כשקראתי לעומק, הבנתי עד כמה שאתה צודק, הוא באמת יהיה נבוך לכנות אותי בשם חיבה, מאחר כי הוא לא רגיל לזה ולא הרגלתי אותו לזה. ציינת בגלל שהוא אוהב אותי? ההיפך הנכון, דווקא בגלל שהוא אוהב אותי הוא אמור לכנות אותי בשמות חיבה (משפט זה לא ברור לי מדוע כתבת כך) . אני בכל אופן לקחתי את זה קשה ומרגישה כאילו בגדו בי, אולי אני מגזימה או אובססיבית כלפיו?

שלום ענת, אפשר להבין את הפגיעה שלך. לפעמים זה מאוד מצער לראות כיצד דווקא בין בני משפחה נוצר ריחוק מסוים. אני מסכימה עם MR BLUE שהדבר ההגיוני ביותר הוא להביע בפניו את רגשותייך הכנים. אני מקווה ששיתוף כזה יהווה פתח לקרבה מחודשת ביניכם. בהצלחה, אורנה

שלום רב. יש כל הזמן התקרבות, הבהרתי לבעלי עד כמה נפגעתי. והוא כל הזמן מכחיש שלא השתמש במילת פינוק, כנראה לא נעים לו להודות בפני שאו נפלט לו , מה גם שהוא מעולם לא השתמש בי במילת פינוק, ותמיד אמר לי שהוא מאז ומתמיד לא מסוגל לאף אחד להשתמש. אז איך תפשתי אותו על חם שכן השתמש? אז אולי שיקר לי, עכשיו אני חושבת שאולי מתוך הרגל או מבוכה לא השתמש בי ובאחרים נוח לו להשתמש, יותר חופשי אולי, ואולי מרגיש קירבה לאישה הזאת כי הוא מכיר אותה עוד מבית הספר היסודי. הם היו ידידים טובים. אז אני כל הזמן במחשבה: אולי אוהב או מעריך אותה יותר ממני????, למרות שהוא מאז כל הזמן מנסה לכרכר סביבי, מביע חיבה יתירה, אולי יסורי מצפון יש לו, אך לי יש בעייה : טון דיבורו והמילים רודפות אותי כל הזמן, ולמרות שאני מראה לו חיבה, בפנים אני ממורמרת, מאוכזבת, פגועה וזה ישאר כנראה מצולק לכל חיי. הוא גרם לי ואין לי שליטה על זה כל דבר קטן לחשוד בו, האם אני כבר צריכה טיפול ואיך יוצאים מיזה??????? מי יודע מה קורה במקום עבודתו????? תודה וחג שמח וממתינה לתגובתך.

I have been seeing a psychologist for over a year now. I recently moved to a different city AND my therapist is "meeting" with me over the phone. Is it acceptable to provide therapy over the phone? I must admit that it feels strange AND not as efficient as a physical meeting. I was wondering what you think. Thanks much. Rina

שלום רינה, אני כותבת בעברית בהנחה שאת קוראת את הפורום שלנו, צייני אם לא כך הדבר. טיפול בטלפון הוא אופציה מתאימה למצבים ספציפיים, ובוודאי שלא מדובר בפסיכותרפיה בהגדרתה הבסיסית. לפעמים זה יותר טוב מכלום, לפעמים הכלום עדיף... דברי איתו על התהיות שלך, זהו תפקידו להתייחס אליהן במלוא הרצינות. בהצלחה, אורנה

שלום אני בחור בן 29 שסובל מדיכאון כבר שמונה חודשים אני מטופל תרופתית וישנה הטבה מסויימת בחודשים האחרונים , ניסיתי במקביל לעבור טיפול פסיכולוגי ואני זוכר שהייתי חוזר אחרי כל טיפול במצב נפשי קשה ביותר. השאלה שלי היא שכפי שאמרתי המצב היטב בחודשים האחרונים אך תמיד ישנה בעיה שגורמת לי להכנס לדיכאון ,אני תמיד חושב שאחרים הגיעו להיישגים בחיים שלהם ושאני תקוע עם החיים שלי ושאני לא מצליח להזיז דברים בכדי לשפר.למה זה קורה לי?למה אני לא מצליח לעבוד על עצמי ולחשוב בצורה יותר חיובית?אני באמת מנסה וזה לא ממש עובד. אני צריך תשובה או עזרה .תודה מראש.

שלום מוש, אני חייבת לכתוב שהתהייה שניסחת 'מדוע הדיכאון שלי הוא שלי' היא שאלה מצויינת לטיפול. דיכאון הוא בהגדרתו מצב עקשני ומייאש, ומאוד כדאי לא ללכת בדרך לבד... נסה לאתר מטפל שתסמוך עליו, שתרגיש רצון לצעוד בדרך עמו. שיהיה בהצלחה, אורנה

איך אפשר לדעת שהמטפל שאתה יושב מולו הוא המטפל המתאים לך מבלי שאני אשפוך כספים? עד שאני אמצא את מה שחיפשתי אם בכלל ואני מאוד סקפטי בקשר לזה .

כשאדם נמצא בדכאון, במהלכו הוא אומר כי נגמרו לו החיים, כי אין יותר בשביל מה לחיות ולמעשה מביע את רצונו למות. מה מונע או מניע אותו כנגד התאבדות?

חיכיתי עד עכשיו כי כ'כ רציתי תשובה. העיניים נעצמות. לילה טוב

מי ששואל שאלה כזו מבקש חיים. צועק חיים. חיים לנפש. להתחלה. כך דעתי. מקווה שהלילה היה רגוע לך. לא מזמן ליאת השיבה לשאלה דומה והיו שם יצר חיים חזק, תקווה, סקרנות, פחד המוות, אהבה וכוחות חזקים שמצליחים לבלום את התוקפנות וההרס המוחלט ועוד. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-623764,xFP-624491,m-Doctors,a-Forums.html שיהיה יום נעים

תודה. עבר עלי לילה שקט. זו לא אני שחושבת את הדברים הללו זה אחי, שותף הילדות שלי, שותף לצלקות. אני מחפשת להבין את המנגנון. אני חסרת אונים.

. יקרה, מה שמניע הוא הדיבור 'הנכון', הנוגע, הלא-מבטל את הכאב, המחבר בחזרה... אולי דיבור כמו שאחות לצלקות יכולה לדבר. לצד התשוובה היפה של ליאת, אני מציעה לחפש באינטרנט מכתב שפרופ' חיים עומר פרסם לפני מספר שנים, ובו הוא פונה אל אדם לפני התאבדות ומדבר אליו מילים טובות וחכמות. שיהיה טוב, אורנה

שלום, אני נמצאת בטיפול בערך 10 חודשים. אני והמטפלת עברנו הרבה ביחד ועדיין עוברות, היחס שלי אליה, לטיפול בכלל ודברים שקורים בחיי. זה התחיל בזה שחשבתי שאין ביננו כימיה והיום אני מרגישה שהיא ממש חשובה לי והאמון ביננו הולך ונבנה. לקראת פסח חשבתי אולי להביא לה משהו קטן אך אני קצת חוששת אולי זה יביך אותה, אולי זה לא במקום. גם השאלה של מה להביא היא קצת בעייתית. מה אתם אומרים?

אני בעד. זה אנושי, זה מקובל (לגבי העוזרת בית שלך לא היית מתלבטת כל כך), זה נעים למקבל, זה נעים לנותן. זה שי לפסח. רק שי לחג. לתת משהו על גבול הסמלי, לתת משהו לא מידי אישי. משהו ממעשה ידיך אם את מוכשרת: החל מעוגיות מעשה בית (או מרקחת או ואט-אבר) ועד ליצירה כזו או אחרת.

:-) זהו, חשבתי לתת משהו ממעשה ידי, אני מציירת (חובבנית). אבל עולים בי כמה חששות: היא לא תאהב ותפחד לפגוע בי אז היא תאמר שהיא כן אוהבת. אני לא מכירה את עולמה הפנימי בכלל, אז אין לי מושג מה הטעם שלה ולכן אין לי מושג איזו תמונה לבחור. אם היה לי מושג מה היא אוהבת הייתי הכי שמחה לתת לה תמונה שציירתי, אבל אולי באמת עדיף להכין עוגיות או משהו. לרופא השיניים שלי אף פעם לא חשבתי לתת מתנה, אם כבר חשבתי שהוא צריך לתת לי ;-)

רק לא עציץ...או שום דבר שדורש טיפול...(:

למה, היא אמורה לדעת לטפל לא? :-)

שלום כולם, ב'עץ' שלכם יש נימה קלילה של שעשוע, וזה נחמד, אבל אולי מבטא גם משהו מהמתיחות שכרוכה במגע כאילו 'חוץ-טיפולי' עם המטפל/ת. לכשעצמי, אני יכולה לומר שהבעת המחווה באופן מילולי היא לא פחות משמעותית ממתנה (באמת!). אם מתעקשים על מתנה, הרעיון להביא משהו קטן המבטא את היצירתיות של המטופל מאוד נחמד בעיניי. זה קצת כמו שאימא תמיד מעדיפה ציור של הילד שלה על-פני מתנה קנוייה... שיהיה חג שמח, אורנה

אורנה, התגובות שהיו לפני שהגבת גרמו לי להרגיש שהרצון שלי הוא לגיטימי. הפסקתי להתלבט אם כן לתת או לא והתחלתי לחשוב על איזה ציור אתן לה ומה הוא יביע. ואז את הגבת... את צודקת, זה באמת נוגע עמוק ב"מגע חוץ טיפולי" או במה בדיוק אני בשביל המטפלת שלי. מה לעשות, הנושא הזה מעסיק אותי (בנאלי, אבל זה מה יש) והתגובה שלך כאילו הנחיתה אותי חזרה לקרקע ואמרה: הלו, את בסה"כ מטופלת, זה לא ממש במקום. את כתבת: "אם מתעקשים על מתנה..." למה שאתעקש על זה?? הדבר האחרון שאני רוצה הוא להביא לה משהו שאני יצרתי ושהיא לא תתרגש מזה וזה לא יגיד לה כלום כי אני בסה"כ מטופלת. וגם, אני לא מבינה את המשל של אמא שמעדיפה ציור של הילד שלה. זה שאני מטופלת לא הופך אותי לילדה. המטפלת שלי מכירה אותי בתור בנאדם בוגר, היא גם בנאדם בוגר והיחסים ביננו אינם כמו אם ובת. בלי קשר, גם מחברים שלי אני מעדיפה לקבל משהו שהוא עבודת יד. הגבתי לתגובה של אורנה, אבל ליאת ממש חשוב לי לשמוע מה דעתך על כל העניין. תודה

אורנה, למה חשוב לדעתך להבין למה אני כמו שאני. להבין מה במערכות היחסים הראשונות שלי גרם לי לבנות את עצמי כך ולא אחרת. המטפלת היום רצתה שאכעס על אישה אוהבת ואהובה. על אימי. אבל אני לא כועסת. וגם לא רוצה לכעוס. בכלל, איך אפשר לכעוס על מי שכל כך מבינים למה מתנהג כמו שמתנהג? אין לי צורך בכעס. אבל גם לא רוצה לגעת בתכנים שעשויים לגרום לי להרגיש לא נוח עם דברים שהיו. התרגלתי לדברים כמו שהם, למה להכניס פיתולים נוספים לעלילה המפותלת במילא? אולי עם התמונה החדשה, המורכבת יותר, לא אצליח לחיות בשלום. אולי לא אמצא בה את מקומי. אולי אבגוד באוהביי. יותר קל לי לא לחשוב על הדברים עד הסוף, לומר שחלק גדול מהם קשור בנסיבות ואין מה לעשות, וזו לא אשמת איש. לקבל את הדברים כמו שהם באים. לא לשאול שאלות מעבר. ולא לקחת כמובן מאליו את אהבתה של אימי. או כל אהבה אחרת. אם אבין יותר כבר לא אוכל לשכוח. הפטפוט הפנימי השקט יהפוך לויכוח שואג של ממש. מרגישה שההבנה הזו כרוכה בצער. ועוד שאלה- האם את מרגישה כשמטופל שאינו מדבר הרבה על תחושותיו כלפייך תלוי בך וזקוק? וגם: (המון שאלות היום..סליחה). כשאת בבית עם עצמך ועם משפחתך- האם המטופלים נראים לך לפעמים זרים. זרים לך ולמי שאת. באיזה אופן מפתחים איכפתיות כנה כלפי זרים? הזרות מעסיקה אותי היום. לילך. (ל.)

לילך יקרה, יתכן שתשובתי הלילה תהיה קצרה מלהכיל את שאלותייך (אני לא מרגישה כל-כך טוב ועייפה מאוד...). התשובה לשאלתך הראשונה קשורה בעיני לאופן בו הנפש שלנו מתנהלת - 'זוכרת' כאבים ושומרת אותם, גם אם לא תמיד הם נגישים לנו במלואם. לכן, עבודת ההתבוננות היא חשובה, ואצל חלקנו כמעט בלתי נמנעת... התהייה 'מי אהיה' כשאתחיל לספר את סיפורי בעוד גוונים היא תהייה חשובה ומעניינת. רק אל תשכחי ששינויים הם בדרך-כלל איטיים והדרגתיים, וסביר שלא תגלי מחר בבוקר שקמת עם לילך ממש בלתי מוכרת... וכן, גדילה כרוכה לעיתים בצער גדול. לפעמים אני מרגישה כמיהה אלי גם בלי דיבור ברור, אבל אני מניחה שיש פעמים בהן אני מפספסת. והמטופלים שלי שזורים בתוך נפשי בכל מיני צורות וגוונים, 'זרות' אינה אחת מהם... נדמה לי ש'כיסיתי' הכל... אם תרצי, אפשר כמובן להמשיך בלילה אחר! לילה טוב, אורנה

פ??ע?מ?י א?ב?יב ה?י?ת?ה רו?ח? א?ח?ר?ת, ג??ב?הו? ש??מ?י ה?ש???מ?י?ם, ו?י??ג??לו? מ?ר?ח?ק??ים ב??ה?יר?ים, ר?ח?ב?י י?ד?י?ם – ע?ל-ה?ה?ר עו?מ?דו?ת ר?ג?ל?י ה?א?ב?יב! ע?ל-ה?מ??ג?ר?ש? ע?ם-ש??מ?ש? א?ד?ים ח?מ??ים מ?ש??ת??ט??ח?ים, מ?ן-ה?ע?צ?ים ה?ר?ט?ב??ים פ??טו?ר?י צ?יצ?ים מ?ת?פ??ת??ח?ים – ה?י?ת?ה רו?ח? א?ח?ר?ת מ?ס??ב?יב. עו?ד ל?א-פ?ר?צו? ה?נ??ג?הו?ת, א?ין עו?ד צ?ל?צ?ל?י ת?רו?ע?ה – מ?א?ל?יה? ת??ת?פ??ש???ט ש??יר?ה ז?כ??ה ו?צ?נו?ע?ה, או?רו?ת ר?כ??ים כ??מו? ב?ק?ע?ים ו?עו?ל?ים – ח?בו? כ?מ?ע?ט! ו?ה?ת?פ??ר?ץ ע?ז ה?ח?י??ים ה?ח?תו?מ?ים, י?צ?יץ פ??ת?א?ם ו?י?ת?ג??ל כ??ל-ע?זו?ז ה?ע?לו?מ?ים, כ??ל-ה?כ??חו?ת ה?פ??ר?ים, ה?ג??דו?ל?ים! ו?מ?ה-מ??תו?ק ה?או?ר ו?מ?ה-מ??תו?ק ה?רו?ח?! פ??נ?ים ש?ח?קו?ת ב??כ?ל, ב??א?ש??ר ע?י?ן ת??נו?ח? – ש??ם ר?עו?ת?ה? ל?ק?ר?את?ה? מ?ז?ה?ר?ת. ו?מ?כ??ל א?ל?י-כ?ל חו?ט?י ז?ה?ב נ?מ?ת??ח?ים; עו?ד מ?ע?ט ו?ה?ש??ת??פ??כ?ה ב??ל?ב?נ?ת ה?פ??ר?ח?ים ש??פ?ע?ת נ?ע?ר ה?ל??זו? ו?ז?ה ה?ע?ת?ר?ת. עו?ד מ?ע?ט ו?ה?ש??ת??פ??כו? ב??פ?ר?ח?ים ל?ב?נ?ים ג??ם-נ?עו?ר?י ה?ח?ד?ש??ים ו?ח?ל?מו?ת?י ה?י?ש??נ?ים, כ??י ג??ם-ב??ם נ?ש??ב?ה רו?ח? ה?א?ב?יב. ו?מ?ל??ב?ב?י ה?מ??ל?א כ??ל-ה?ג?יג?י א?ש??יח?ה, ו?ב?ד?מ?עו?ת מ?ז?ה?ירו?ת ש??חו?ר י?או?ש??י א?ד?יח?ה – ה?י?ת?ה רו?ח? א?ח?ר?ת מ?ס??ב?יב! תר"ס.

קשה להתייחס לשיר בלי הצעקה שבתוכו, אבל השיר הזה מאוד מאוד מרגש ויפה, את כותבת יפה. וחבל חבל שהמילים והיצירה באות ממקום כל כך שחור. הלוואי ובכל יעלם ויהיה לך שקט, שתוכלי לראות את החיים לא דרך מסננת של כאב. אני בטוחה שיום אחד תבוא ההקלה ותוכלי לראות את כל היופי מסביבך, את הבת שלך, את המשפחה, החברים, את עצמך ואת הכשרונות שלך. תחזיקי מעמד נגעת בליבי אופיר

זו תגובה לך ויק..פשוט בטעות כתבתי אותה בהודעה חדשה....

שלום רב לד"ר אורנה ראובן מגריל! מקווה שתוכלי לענות לשאלתי בתשובה מספקת ומובנת ... הנני בת 27 כיום עברתי ניתוח בגיל 12 בגב וסובלת מכאבים כרוניים כיום וצריכה גם לעבור ניתוח חוזר שם בגב, במשך חיי עברתי טרואמות ועדיין עוברת בן זוגי חולה במחלה קשה , ובעיות בריאותיות שלי ובעיות נוספות משפיעות עלי בשגרת חיי היום יום מספרת בקצרה ככל האפשר , הגשתי תביעה לביטוח לאומי מכיוון שאינני מסוגלת לעבוד והאבחנה של הפסכ' שאותה נתתי לביטוח לאומי היא כזו: AJUSTMENT + PROLONGED DEPRESSIVE REACTION PRSONALITY DISORDER NOS ובאותה תקופה נתן לי אסייול לוציפרלקס עם אבחנה זו ולאחר ועדה נקבעו לי 20 אחוזי נכות על העניין הזה. הנני רוצה להגיש החמרת מצב מכיוון שהמצב רק מחמיר ואינני כמו פעם והלכתי לפס' אחר שקרוב יותר לאיזור מגורי והוא רשם לי את האבחנה הזו: ADJUSTMENT REACTION+PREDOMINANT DISTURBANCE ותרופות MELODIL 50MG וגם TRANXAL 15MG מבקשת בבקשה לדעת ממך האם אבחנה זו היא יכולה להיות בעצם מסמך של החמרת מצב או שזו אבחנה לא טובה בשביל הגשת החמרת מצב לעומת ההאבחנה הקודמת אודה לך מאוד על תשובה העונה על שאלתי זו מכיוון שאיני יודעת ולפי האחוזי נכות מה אבחנה כזו יכולה להיות מבחינת אחוזים מכיוון ש20 אחוז זה סימנים אובקטיביים וסובקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלתית וכושר העבודה וזה מה שקבעו לי. 30% זה ישנם סימנים קליניים ברורים המגבילים באופן ניכר את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה 50% זה ישנם סימנים קלינים מובקים וקבועים שאים בהם הפסקות המגבילות את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה באופן ניכר מבקשת בבקשה שתוכלי לענות לי לפי אבחנות אלו מה שייך לאבחנתי מבחינת האחוזים פחות או יותר . (מה שרשמתי על האחוזים זה לפי הפרק של הנכות לנושא זה ) בתודה מראש על תשובתך דנה

שלום דנה, צר לי על ההחמרה שאת חווה. אף שצירפת מידע דייקני ומפורט, אני מאמינה שאין לי אפשרות ממשית לעזור לך באמצעות האינטרנט (ובכל מקרה, פורום פסיכיאטריה מתאים לכך יותר). הדבר ההגיוני ביותר לעשות הוא לחזור אל אנשי המקצוע שפגשו אותך באופן אישי ונתנו את האבחנות ואת הטיפול התרופתי, ולהפנות את השאלה אליהם. שיהיה בהצלחה, אורנה

איפה להתחיל? אבא שלי הוא אדם מקסים, רגיש ונפלא, אך ניכר שיש לו מס בעיות לא קלות שמחמירות עם השנים, הוא סובל מדיכאון חריף, מצבי רוח משתנים, התנהגות אובססיבית ועצבנות יתר, בנוסף לכך הוא ממציא לעצמו בעיות רפואיות (היפוכונדר?) והוא מאמין שהוא נהיה חולה וזקן כל יום שעובר ולוקח תרופות שהוא בכלל לא צריך במינונים גבוהים ומיותרים!..היום הוא מתקרב לגיל 60 (בעוד מס חודשים) והוא לא מאמין שיש לו בעיה, הוא טוען שאנחנו (המשפחה הקרובה) רוצים ברעתו, הוא מסתגר ולא מדבר איתנו, הוא עזב את עבודתו (מעולם לא עבד בעבודה יציבה אחת) והוא באופן כללי מצוי בחרדות מהעולם החיצון, ההתנהגות שלו מאוד מעיקה על החיים בבית, הוא חסר פשרות בנוגע לאובססיות שלו והאופן שבוא הוא "טוחן" בראש על הכל- הרחיקה את כל בני המשפחה ממנו, זאת אומרת - ברצוני להדגיש כי אנחנו אוהבים אותו ומנסים לעזור לו כמה שאנחנו יכולים - אך חשוב לזכור שגם אנחנו בני אדם בעלי מצבי רוח וחיים משל עצמנו - וה"הליכה על קליפות ביצים" עם אבא שלי היא משהו שזכור לי עוד מהילדות, כיום אני בת 24, ושני אחיי הגדולים בני שלושים בערך, לאמא שלי כבר נמאס מאבא שלי והסיבה היחידה שהיא לא עוזבת אותו היא כי היא מפחדת שהוא יעשה לעצמו משהו...אמא שלי היא אישה חזקה ונפלאה שעמדה מאחוריי אבי לאורך כל השנים, אך גם היא מרגישה מתוסכלת וכלואה בתוך חייה והיא לא מבינה מה היא עושה לא בסדר..ומדוע למשל ישנם שבועות שלמים שבהם אבא שלי "ברוגז" עם כולנו בלי שום סיבה ניראת לעין? אנחנו מנסים לדבר איתו ולדובב אותו ובעיקר לתת לו הרגשה שאנחנו שם בשבילו אך אט אט כולם מתרחקים ממנו ומשאירים אותו בעולמו החולה לבדו - דבר ששובר את ליבנו אך בדיעבד בילתי נמנע... השאלה שלי היא איך עוזרים לבן אדם שלא רוצה עזרה? ולא מבין בחשיבותיה של עזרה? ובאותה נשימה - איזה סוג של עזרה משיגים לבן אדם כזה? ומהיא הדרך לעשות זאת? אני מחפשת סוגים שונים של פסיכולוגים ופסיכיאטרים באינטרנט באופן קבוע אך הריבוי העצום של מגוון השיטות והדיעות החלוקות באיזה שיטה לנקוט מייאשים אותי ודוחקים אותי לסגור את החלון כל פעם מחדש ולמשיך בחיי... אני מאמינה שהמצב נמצא בשנתיים האחרונות בנק' רתיחה, ויש לי סיבה טובה להאמין כי אם לא נטפל בנושא בקרוב - העיניין יתפוצץ ואין לדעת מה יהיו התוצאות... אבא שלי לא מאמין בפסיכולוגים או פסיכאטרים - הוא טוען שרפואת הנפש היא נחלתם של "שרלטנים" אולי הוא צודק אך בטוח יש מישהו שם שיכול לעזור לנו, להביא איכות חיים סבירה למשפחתינו על מנת שהורי יוכלו להזדקן בכבוד, אימי תוכל שוב להיות אישה פורחת ונפלאה כמו שהיתה בציערותה, ואנחנו הילדים נוכל להיות רגועים שלא הפקרנו את אבינו בשעת הצורך..ברור לי שטיפול אינו מבטיח תוצאות מדהימות אך אם רק מישהו יוכל לקנות את אמונו של אבא שלי ולהביא אותו למצב של מודעות בסיסית למעשים שלו (על ידיי שיחות או מתן טיפול תרופתי) אני מאמינה כי החיים של כולנו יוכלו להשתנות.. בבקשה, אשמח לקבל כל תגובה שיכולה לעזור, תודה מראש על שנתתם לי לחלוק עימכם את מצבי, המצב הוא הרבה יותר מורכב ומסועף מהתיאור הדל שאני נותנת פה אך עם זאת נותן לכם הקוראים קצה חוט לגבי הבעיה..אשמח אם תענו בהקדם עם המלצות, מחשבות תהיות או שאלות..תודה.

שלום בת מודאגת, אכן, המצב שתיארת מסובך והתערבות של איש מקצוע תוכל להועיל רבות (הערה כללית בנושא - כדאי לאתר פסיכולוג קליני המנוסה בתהליכים משפחתיים-מערכתיים). מאחר ובשלב זה שיתוף הפעולה של אביך עם תהליך טיפולי מוטל בספק, אני מציעה לפנות להתייעצות בלעדיו (תוכלי לפנות בשיתוף עם אמך). יתכן שתהליך כזה יעורר את סקרנותו, ובכל מקרה חשוב לדעת שגם תהליך שרק חלק מבני המשפחה משתתפים בו יכול ליצור שינויים נרחבים במערך המשפחתי. אני מקווה שתוכלי להתגבר על החשש שמדובר בשרלטנות ועל הפסימיות שאת מייחסת לתוצאות טיפוליות, על-מנת שתוכלי לבצע בהתייעצות עבודת חשיבה מעמיקה ופורייה. בהצלחה, אורנה

שלום ! אני פונה בשאלה למומחים בתחום.... אני בחורה בת 20 וחצי,לומדת בקורס,עובדת במשרה חלקית,יש אהבה בחיי,בריאה....הכל נראה בסדר על פניו. שום דבר מסויים לא מטריד אותי. אבל בחודש חודשיים האחרונים השתלטה עליי תחושה חזקה ודי לא מובנת, אני מרגישה שנמאס לי מהכל (שיגרה) יש לי בזמן האחרון קשיי ריכוז,ישנוניות,רצון לברוח למדבר או למקום שקט אחר מרוחק מרעש ובני אדם,רצון לעשות משהו אקסטרימלי ומרגש,חוסר סבלנות,ובכלל עייפות מהכל ומן ציפייה שהכל יגמר ותחושה של משהו רע שעלול להתרחש(לא לי אישית).בינתיים אני ממשיכה לתפקד כרגיל בחיי,אני עוד מעט עומדת לסיים את הקורס ואמורה להתחיל לחפש עבודה חדשה,וחוששת שמא התוכניות שלי יהרסו..אני ממש ממש רוצה לצאת לחופשה עם בן זוגי ללנוח קצת ולהירגע, אבל בחודשיים הקרובים זה בלתי אפשרי(רק לאחר שהוא ישתחרר מהצבא) בינתיים אני מרגישה כאילו שהזמן אוזל...מן שעון כזה שכל הזמן נמצא מול העיניים(בראש). שמעתי על דיכאון חורף....האם יש כזה דבר שנקרא דיכאון אביב?? מה מצטייר מכל התחושות שלי הנ"ל?? האם זה נובע מפחד פני העתיד?-כביכול מרדף במרוץ העכברים העולמי שכולם רצים בו בלי לדעת להיכן יגיעו?! או שהמצב הבטחוני בארץ משפיע עליי כ"כ קשה? בתודה מראש, נ.

שלום נ., את מתארת תפקוד תקין, שלצידו ירידה מסויימת: אובדן עניין, שינויים בהרגלי השינה, פסימיות, קשיי ריכוז וסימנים נוספים שיכולים להיות קשורים למצב דיכאוני. אני מקווה שאת מבינה שאין לי אפשרות לדעת מבלי לשוחח עמך האם רגשות אלה קשורים למרוץ העכברים, למצב הבטחוני, או לנושאים אחרים. לכן, על-מנת לבדוק את הדברים לעומק תצטרכי לתאם פגישה אישית עם פסיכולוג/ית קליני/ת או פסיכיאטר/ית. בהצלחה, אורנה

מגג הבניין לקפוץ ליפול למות להתרסק אל הבטון הקר שישברו העצמות והלב ייצא אל הזכרונות והרגשות ישטפו את הדם הניגר יחלחלו ותהיה מנוחה ולא כאב לא כאב.

אוי ויק, כאבי תופת את עוברת. הלוואי שתגיע היד המושטת אלייך מבעד לאינטרנט... חזקי ואמצי, אורנה

פוחדת. למה היד/חיבוק תמיד נשארים וירטואלים, או בגבולות הדמיון המודרך במקרה של המטפלת שלי...? למה? ולמה נזקקים לזה עד כאב.עד שצריך להשתמש בכאב כדי להרגיע את הצורך.למה? ועד מתי?

שלום אני אמא לילדה בת 10 משפחה חד הורית (אין קשר אם האבא) לפני כחודש הופיעו לביתי חרדות היא פחדה שתמות ונכנסה לחרדות שיקרה לה משהוא פנינו לפסיכולוג והתחלנו טיפול. הפסיכולוג טען שהבעיה היא בקשר שבינינו ובגלל ש"פינקתי אותה וויתרתי " ילדים לפעמים מפרשים זאת כחוסר אהבה. הילדה אומרת שהיא לא בטוחה שהיא "אוהבת אותי" וכל מני דברים מסוג זה הפסיכולוג טוען שהטיפול צריך להיות בשלוש (בתי/אני/והפסיכולוג) ומאז שוהכנסתי לשיחה למרות שהיא לא רצתה היא לא מוכנה ללכת יותר לטיפול. היא היתה מאוד לא שקטה ולא ממש שיתפה פעולה והיתי אומרת שהיה די גרוע. מאז הטיפול ירד מספר המקרים אך זה עדין קורה לה והיא מאוד פוחדת מההרגשה של חוסר האהבה שלה אלי (לפי דבריה). מה עושים איך בכל זאת עוזרים לה? ולמה ילד שגודל עם המון אהבה ותשומת לב מגיע למצב זה? תודה יעל

שלום יעל, אחד הדברים המסובכים כשמטפלים בילד הוא רכישת האמון ושיתוף הפעולה של ההורה. מהמעט שכתבת עולה ההרגשה שתהליך זה לא עלה יפה בטיפול של בתך, אולי משום שהאבחנה של הפסיכולוג הטילה משקל מסוים של 'אשמה' על כתפייך (או כך לפחות את הבנת זאת - וזה מה שחשוב...). בסך הכל, הרעיון של טיפול דיאדי, כלומר טיפול בנוכחות ילד והורה הוא רעיון מעניין ומועיל, ולא הייתי פוסלת אותו על הסף. עם זאת, יתכן שתצטרכי לאתר מטפל/ת אחר/ת, עמו/ה תרגישי בנוח. לגבי שאלתך הספציפית, מדוע ילד אהוב מבטא אי-בטחון באהבתו כלפי ההורה, אני לא מאמינה שאפשר להשיב תשובה רצינית מבלי להכירכן. בעיקרון התשובה יכולה לנוע ממניפולטיביות וניסיון להשיג טובות הנאה, ועד בעיה משמעותית בקשר. שיהיה בהצלחה, אורנה

לכל מי שרואה את ההודעה וקורא שלום רב.. (: אני מחפש מידע על מחלה או לחלופין בעיה נפשית בשם "רקטליטיס אופטיס", לא הצלחתי עד כה למצוא מידע עליה באינטרנט ותהיתי אם מישהו מהאנשים העוסקים במקצוע אולי יכול לתת לי יותר מידע עליה (רקע, מאפיינים מה ידוע עליה טיפול וכו'..), אני עושה זאת מתוך התעניינות אישית ובשביל ידע כללי בלבד, תודה רבה לכל מי שיכול לעזור אוהד

שלום אוהד, מצטערת, השם שציינת אינו מעלה בזכרוני משהו שיכול לעזור לך. בברכה, אורנה

שלום אני סובל ממחשבות אובססיביות לא רצויות רוב הזמן תקופה ארוכה ונראה לי שאני גם סובל מחרדה חברתית.....יש מצב שהמחשבות החודרניות והמטרידות(האובססיות)נובעות מהחרדה החברתית.....הבעיה העיקרית זה החרדה החברתית שבעצם הופכת לאובססיות?אם אני אלך לטיפול בחרדה חברתית והטיפול יצליח אז גם המחשבות יפסקו כי הבנתי שאובססיות זה בעצם חרדה שהופכת את עצמה לאובססיות?תודה.

שלום אריק, הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית נחשבת להפרעת חרדה, משום שקיים בה מעגל של מחשבה מטרידה > חרדה > טקס שנועד לנטרל את החרדה וכך שוב ושוב... הפרעות חרדה מופיעות לעיתים קרובות עם 'תוספת' של דיכאון והפרעות חרדה אחרות, כך שזה לא יהיה מפתיע לגלות סממנים שונים אצל אותו אדם. בכל מקרה, אני מציעה לך להיבדק באופן רציני ע"י איש/אשת מקצוע שזוהי מומחיותם. זה טוב לעין ערוך משאלות באינטרנט... בהצלחה, אורנה

התלבטתי האמת לגבי הכותרת.. והאמת שטיפה קשה לי להסביר לי את עצמי אבל אני מקווה שלא אשמע טיפשי אלא ברור הסיפור שלי הוא כזה.. יש לי חברים שאני תמיד מחפש אצלם איפה הם לא היו בסדר איתי ואז בא להעיר להם על זה. למשל, עזרתי למישהו בדבר מסוים, דבר שדרש ממני מאמץ וזמן, ויש לי איזשהי ציפיה שאותו אחד יעזור לי אחר כך וכאשר אני פונה אליו והוא מתחמק אני כאילו נעלב וכועס וזה גורם לי לריבים. אבל בשורה התחתונה אני יודע שאותם חברים אוהבים אותי דווקא. אני לא יודע ואני נוטה לשאול את עצמי, האם אני צודק בדרישה שלי מאנשים להחזיר לי טובות ולא טובה תחת טובה אלא בכללי או שאני מגזים בתגובות שלי ולא צריך לדרוש מאנשים יותר מדי ? אני לא מבין וזה גורם לי לריבים ואני לא יודע מה לעשות

שלום אני חושבת שכאשר עושים משהוא עבור מישהוא לא מצפים לקבל חזרה הנתינה צריכה להיות מלאה ללא תמורה ואז אולי גם תקבל מכיוונים אחרים שלא ציפיתה כלל יעל

ואם אתה מרגיש שבכלל אתה לא מקבל ?

שלום בנאדם, באופן כללי, אלטרואיזם הוא מאפיין אנושי די נדיר, ורובנו נותנים גם על-מנת לקבל. השאלה היא באיזה אופן אנחנו ממשיגים לעצמנו את הקבלה. נסה לבדוק עם עצמך האם אתה מחפש 'מחיקת חובות' דייקנית, האם אתה פתוח לגלות באיזה אופן אנשים אחרים עוזרים (לפעמים באופן מאוד שונה ממך, ובכל זאת...). כיוון נוסף שהייתי חוושבת עליו הוא הכיוון של מפגש אותנטי, כלומר מגע אמיתי עם אדם אחר. לתחושתי אפשר להבין את התנהגותך גם כחיפוש אחר קשר מיטיב, כלומר מעין בדיקת מצב של מידת הקרבה והחמימות בינך לבין אנשים אחרים. אם זה מדבר אליך, אני מציעה לחשוב על מידת הביטחון שאתה חש עם חבריך, ולבדוק האם ניתן לקבל מהם תחושה טובה ובטוחה גם בדרכים אחרות. בהצלחה, אורנה

היי בנוסף לכל אתמול הוא חזר עצבני מעבודה הוא התחיל לעבוד לפני כחודש בתיקונים ושיפוצים עם חברה מסוימת די עצמאי אימו טוענת שהוא לא אוהבת שנותנים לו פקודות בעבודה (מה שלא בסדר בעניי בכלל במיוחד לאור העובדה שאין לו אפילו תואר ראשון הוא אומר שבמשך שבוע שלם יש לו קריאות אך מקבל רק כסף לדלק ואמר לי אני אתפטר בקרוב מעבודה ישר המצב רוח שלי נהיה רע בסלון של הוריו ישבו אחיותיו והלכתי לשבת איתם אז הם שמו לב שאני לא מרגישה טוב ושאלו אותי מה קרה? אז אמרתי להן הוא חושב להפסיק לעבוד הן ניסו לעודד אותי אמרו לי אל תדאגי בטח אומר את זה כי עצבני והלכה לי להביא לי מים אני יודעת שהוא מתכוון ברצינות כי עדיין בבוקר דיבר על זה ברצינות הוא אומר שרוצה לעבוד עבודות פרטיות של תיקונים שיפוצים אך אני דואגת מההתנהגות שלו על כך שהוא לא רוצה שיתנו לו ]פקודות ועוזב עבודתו כ"כ מהר הוא הבטיח לי שישלם כסף ללימודיי ועד עכשיו לא הייתה לו אפשרות אז אני שילמתי מהחשבון שלי הוריו די עניים גם הוריי ואני סטודנטית שנה שניה בנוסף לבעיות הסקס הוא היה רגוע סוף שבוע כשאחיו היה בבית ישן עם חמי אז כן קיימנו יחסים וכשאמרתי לו שזה קשה לי ככה שהוא לא רגוע הרבה ולא חושב על סקס בכלל ולא יעזור יוזמה מצידי במקרה כזה הוא אומר לי אז מה ? יש גם בנות שמחכות חודשיים בלי סקס. האםמ אני צריכה לקבל את העובדה שיתפטר מעבודתו רק אחרי חודש? לא יעזור שאדבר איתו........ ומה עם הסקס . ? הוא טוען שזה זמני הרופא אמר שחמי צריך עובדת זרה 24 שעות מה שדורש די הרבה כסף מצד משפחה ולוקח המון זמן לארגן וגם אמר שבמקרה של דמנציה איבוד זיכרון אין ממש תרופות שמשפרות את המצב אז בעלי מודאג מזה ולא מקיים איתי יחסים חודש ואפילו יותר הואט תמיד מצפה ממני שאתחשב בו...... ואף אחד לא מתחשב ברגשות שלי ועוד מצפה שיהיה לי מצב רוח טוב למרות שרע לי 1)סקס לא מספק כלל 2?)לא נוח לי להכנס למטבח בגלל וויכוחים בין אימו לאביו שנוהג לטרטר אותה בגלל מחלתו 3)עוד מעט יעזוב את עבודתו ואני דואגת כי אני זוכרת איך היה כשישב בלי עבודה בבית עצבני אם הייתי אומרת מילה היה מתעצבן האם יצליח בעבודות פרטיות וכוו???? הצילו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! גם כן הוריי לא מעודדים אותי כי עשיתי מלחמה איתם בשביל להתחתן איתו ואומרים לא הקשבת לנו ולפעמים קצת מרחמים עליי

שלום לך, נשמע לי שקודם כל את מרגישה מאוד לבד ואפילו מיואשת. וזו תחושה קשה מאוד. אבל שמתי לב לדברייך שנלחמת להיות איתו, מה שמרמז שבעבר הרגשת אחרת איתו. האם זה נכון? מה הסיבה שהתחתנת איתו? מה משך אותך? כי ממה שאת מספרת נשמע שזמן רב בעצם מאז נישואיכם המצב לא טוב. ווההסבר שלך ושלו שזה רק בגלל העבודה והאבא נראה כלא מספיק. אני מציע שתנסי לברר עם עצמך, ולשם כך תוכלי להיעזר גם בפורום וגם בטיפול אישי, מה הבעיה. אני עדיין ממליץ כעדיפות ראשונה להכנס לטיפול זוגי, במידה וזה אפשרי. ערב טוב, דרור

כמה טיפול כזה עולה? אנחנו די דחוקים כספית

אני לא דוקטור ולא בדרך להיות אחת (לפחות לא בתחום ר. הנפש) אבל זה לא נראה שצריך להיות עם בעיה נפשית כדי לסבול מהמצב שבו את נמצאת. דבר ראשון, את חייבת לשתף את ההורים שלך, בלי קשר למה הם חשבו קודם המצב עכשיו הוא שאתם נשואים והם הרי רוצין לעזור, אז אל תדאגי גם אם הם יגידו אמרנו לך זה לא יימשך הרבה, לאחר מכן הם יירצו לעזור לך. דבר שני, את בחורה צעירה, וחבל על הזוגיות שלך אם אתם גרים עם הוריו, היות ואין שום סיכוי לשיוויון ביניכם ככה. אני מבינה שהם צריכים עזרה אבל בעלך עכשיו הוא יחד גדול ואין שום סיכוי גם שאתם יכולים לעזור להם אם אתם רק נכנסים מזה למתח. ודבר אחרון, ברור לך שאסור לך להביא ילד למצב שכזה, ואוטוטו כשזה יעמוד על הפרק ממילא את תראי עד כמה אתם לא בזוגיות טובה, אז לא עדיף להודות בטעות כבר עכשיו? כשאת עונה שטיפול זוגי זה הרבה כסף את איפשהו אומרת "נמאס לי". אם את מרגישה ככה אז זה לא בושה להגיד את זה ואגב, בעל שעונה "מה אפשר לעשות?- זה זמני...." - "זמני" זה מצב הגיוני, אבל לא מייד אחרי החתונה - מה בדיוק את מצפה שישתפר? - היחס שלו? הבריאות של אבא שלו? הכושר שלו לקבל פקודות מהבוס? מניסיון, הכל זה רק תירוצים, ואני ממש מצטערת על המכתב החריף, אבל לפחות תדברי עם הורייך, שהם רוצים בטוח בטובתך, ותתייעצי איתם, אני בטוחה שאחרי שתראי איך נראית זוגיות טובה את לא תהיי מעוניינת להישאר באחת גרועה... מצטערת שוב, כמו שאמרתי אני לא ד"ר, אבל זה נראה פשוט התעללות מה שאת עושה לעצמך!! לכי תסיימי את התואר שלך בכיף, בשקט, תמצאי מישהו שמבין את התחןם שלך ואת הגישה שלך לחיים ולא מצפה ממך להוריד את איכות החיים שלך בשביל הוריו או כי הוא לא מסוגל לקבל הוראות... בהצלחה, מחכה לשמוע איך מתקדם (והלוואי שאני טועה)

היה טיפול היום...אוף זה מתסכל אותי...אני תמיד מחכה לשעה הזו שתגיע וכשמגיעה אני לא מצליחה להגיד את מה שכואב לי,ואת מה שמציק לי...אני רק מצליחה לומר שכואב לי..היא כבר יודעת...אני לא מחדשת שום דבר... מה שכן היא מנסה להוביל אותי בשיחה,היא שואלת אותי שאלות,ואני מתעצבנת על השאלות שלה לפעמים...אבל היא עושה את זה בשבילי..היא מנסה לקדם את הטיפול...ולקדם אותי לעשות כבר שינוי...כי היא יודעת שגם אני רוצה את זה...אבל חרף כל הנסיונות שלה ,כלום לא זז שם. אנחנו מדברות על המבוכה,ועל החשש,ועל הקושי שלי לסמוך...לא שזה עוזר לי במשהו. אז לא הצלחתי להגיד כלום היום. אני מריחה נסיגה ,נפילה גדולה שממנה יהיה לי קשה לעלות.... האמת לא יודעת איך אעביר עוד יום בחיים..... במיוחד שצריכה ללכת לעבודה עכשיו,אין לי כוחות להתמודד עם החוץ.... וגם לא עם הסערה שבתוכי... תודה על ההקשבה ועל העזרה.

חן שלום, את מתארת את הטיפול כמקום אליו את מאוד רוצה ללכת, לספר לשתף, אבל גם מרגישה מתוסכלת שלא מצליחה. לא מצליחה לגשר על הפער בין הבפנים הסוער לבין הבחוץ הרגוע לכאורה. וכל מה שניתן להוציא הוא את האמירה "כואב לי". לפירוט מה כואב ואיך אין לך מילים. ואולי המשאלה היא שיבינו אותך בלי מילים, ולכן גם השאלות של המטפלת מרגיזות. אבל העבודה על הפער הזה, הקיים גם מחוץ לחדר הטיפולים היא חשובה ונראה לי שאת משקיעה מאמצים רבים בכיוון, יום טוב, דרור

דרור שלום, השבוע אפגש עם הפסיכיאטר שלי ואתחיל טיפול תרופתי,וקרה לי 'דבר מוזר',שאיני יודעת אם הוא 'טוב' או 'רע',פתאום אין לי חשק לשתף אף-אחד(גם לא את 'השותפים לסוד'),ואפילו לא לחשוב על כך,נכנסתי למעיין מצב של אדישות מפחידה,ולא כ"כ מובן לי למה,ואני גם מפחדת למה יכול להפך מצב של אדישות קיצונית למצב.

משתנה שלום, מה שאת מתארת נראה לי כתופעה טבעית הבאה אחרי החלטה והתלבטות קשה. את לא רוצה לחשוב על זה, להפוך בזה עוד ועוד. גם כך היה לך קשה להחליט, וזה מובן שאת מגלה "אשישות" כרגע. אני מניח שעוד יעלו חרדות וחששות, אבל בינתיים תני לזה להיות כפי שזה ובעיקר המנעי ממעשים אם יעלו חרדות במקום מעשים דברי עם המטפלת שלך או הפסיכיאטר. והערה לסיום, אני חושב שאת עושה את הצעד הנכון, הגם שהוא מפחיד אותך, לילה טוב, דרור

אני באמת מקווה שלא אצטער על החלטתי זו (מבחינה בריאותית).

אני לוקח תרופות שנוגדות דיכאון במינונים נמוכים כשנכנסתי לדיכאון התחלתי במקביל טיול פסיכולוג , לאחר כל פגישה הייתי יוצא בהרגשה נוראית אני לא יודע למה אבל מזה שלושה חודשים שאני לא לוקח טיפולים מצבי הנפשי השתפר , האם יכול להיות שהכל בסדר אצלי?

מושיקו שלום, יכולות להיות כמה סיבות למצב שאתה מתאר. ההסבר הראשון הוא ההסבר שאולי אתה מרמז אליו, הטיפול הפסיכולוגי והטיפול התרופתי לא שיפרו את מצבך ואולי גרמו לך להרגיש טוב יותר. הסבר שני הוא שהטיפול התרופתי, שאגב, לוקח לו מספר שבועות להכנס לפעולה, לא עבד בהתחלה והטיפול הפסיכולוגי נחווה כמשהו כואב. כעת לאחר זמן מה אתה מרגיש טוב יותר ויכול להתמודד ללא עזרה. אפשרות שלישית, לאחר הפסקת הטיפול אתה מעוניין להרגיש טוב יותר ומצליח להרגיש כך. מעין אופוריה של להסתדר לבד ואני מקווה שזה יחזיק מעמד. אפשרות אחרונה וסבירה בהחלט היא שדכאון הוא הפרעה הבאה בגלים, והגל האחרון שלך חלף. במקרה זה אני מציע שתמשיך להיות עם היד על הדופק כי דכאון עלול לחזור. זה לא בטוח אבל זו אפשרות וצריך לשים לב, לילה טוב, דרור