פורום פסיכולוגיה קלינית

היי אני בת 24 הייתי פה לפני כשבוע שבועיים עם שם אחר. בעלי בן 37 אני גרה בכפר שלו אנחנו נשואים חצי שנה אני סטודנטית וחוזרת הביתה רק סופי שבוע אנחנו גרים ביחידה נפרדת מחמי וחמותי לחמי יש בעיות זכרון די קשות ולא נותן מנוח לחמותי תמיד אומר רוצה לאכול רוצה לישון ויש לו הרבה דרישות בית אבות לא בא בחשבון כי אנחנו דתים היחידה שלנו זה סלון שרותים ומקלחת וחדר שינה נפרדים. בעלי התחיל לעבוד לפני נ כחודש ב5 חודשים ראשונים לא הצליח למצוא עבודה בהתחלה כמות הסקס לא היתה משהו אך הוא היה מבטיח שזה ישתפר כשיתחיל לעבוד יהיה לו יותר מצב רוח הבעיה שמאז שהתחיל לעבוד בדיוק באותו זמן חמותי התאשפזה ל4 ימים בבית חולים והמצב של חמי החמיר מבחינת זכרון כך שכל פעם שבעלי חוזר מעבודה הוא עוזר לאימא שלו בטיפול באביו בקשר לדרישות הבלת י נגמרות אני ובעלי לא קיימנו יחסים שבועיים גם אם אין יחסים אין חיבוקים נשיקות פשוט כלום חוסר יחס מיני מוחלט מצידו ואתמול דיברתי איתו בטלפון מבית הוריי (שם אני גגרה בזמן לימודים מאוד קרוב למכללה) ושאלתי אם זה בגלל מצב של אבא שלו הוא אמר לי כן אני לא רגוע והוא לא חושב על סקס בכלל בזמן האחרון הוא אמר שיתן לאח שלו שבא כל שבועיים מכפר אחר שיקח את אביו לרופא מיוחד שאולי יתן לו תרופה שתעזור לו (אביו בן 77) גילו לו בבדיקת סי טי שיש דם באיזה מקום שלא צריך להיות ושזה לוחץ על איזה איזור הוא אומר לי שהמצב שלנו ישתנה ושזה רק זמני \(|הבעיה שאני מרגישה שאני לא יכולה יותר|) מאוד קשה לי חוסר מגע גברי ואוהב אם הוא לא שוכב איתי אני הולכת לשון בסלון ולא יושנת איתו ויורדות לי דמעות מהעיניים לא משנה כמה אני מרחמת על אביו ורוצה לעזור אני מרגישה שאני לא מקבלת זכות בסיסית שלי ובכלל אני אחת שמאוד אוהבת סקס גם כשבעלי לא היה עובד הינו שוכבים רק פעם בשבוע וגם אז היתי מרגישה שזה בשביל לרצות אותי (הוא היה אומרא שזה בגלל שאין לו מצב רוח בגלל שהוא לא עובד כל כך ייחלתי שהוא יתחיל לעבוד והנה עניין הסקס לא השתפר ורק נעשה גרוע יותר לפעמים אני אומרת לעצמי חבל שאי אפשר להתחתן עם שני גברים כי כמה אני יכולה לסבול??

שלום לך נשואה טרייה, אני זוכרת היטב את פניותייך הקודמות. נסיבות המציאות אינן פועלות כרגע לטובתך. את בחורה צעירה ובריאה, שבחרה להינשא לגבר המבוגר ממנה בשנים רבות, ככל הנראה תלותי מאד בהוריו, הנאלץ להתמודד מקרוב עם הזדקנות ההורים ומחלת האב. לא לגמרי ברור מדברייך האם את אוהבת אותו בכלל, והאם הייתה לכם אי פעם חוויה קודמת טובה יותר בזוגיות. אני עדיין חושבת שעליך להתעקש על הסקס, וליזום פנייה לאיש מקצוע, סקסולוג או מטפל זוגי. אני ערה לכך שבמגזר שלך (ובעצם בכל המגזרים) קשה לאישה לגלות אסרטיביות ויוזמה מינית, ובכל זאת, לאף אישה לא מגיע לנבול בגיל 24. אל תסכימי בשום אופן לגזור על עצמך שיממון כזה לכל חייך! הילחמי. לילה טוב ליאת

Dear Liat, I have to admit that I did sms my daughter AND try to phone her before receiving your advice however she did not respond. I am finding it extremely difficult to cope AND find myself simply breaking down all the time- I cope at work as I feel that is actually part of my therapy but the minute I get home 'I remove the mask AND simply break' I do have an appointment for counselling through my Kupa in a week's time. In the meantime I just can't accept this distance she has put between us- she will never admit to my face that she is wrong AND I know that I too am wrong at times AND that is when she reduces me to tears AND hysteria which she can't stand. It seems like a vicious cycle AND as I said previously I HATE FIGHTS - it is all so strange to me as I know that Parents are precious AND even tho ( AND still today I have arguments with my MOm of 77) I will never 'cut myself off' as she is still my mother- I can't tell you how many times I have told - my daughter that I don't want a thing just respect. Anyway, I had to get this 'off my chest 'as I really feel so alone AND helpless. How do I cope until' she comes round'? I

ערב טוב קארן, הרעיון של פנייה לטיפול דרך קופ"ח הוא רעיון נפלא. נראה שקיימת אצלך מודעות רבה לאיזה קושי יסודי ביניכן שצריך לפתור. הבת שלך מעדיפה להתרחק כרגע, ונראה שאין לך הרבה ברירה אלא לכבד את הבחירה שלה. אני מציעה לך לא לראות בכך זלזול בכבודך, אלא ניסיון לבסס סוג של נפרדות. לפעמים, רק אחרי שטורקים את הדלת בכל הכוח, יכולים לפתוח אותה שוב, במידה הנכונה לנו. מעניינת במיוחד התגובה העוצמתית *שלך* לשתיקה שלה. את מתארת את החוויה שלך במונחים של קריסה והתמוטטות, מה שיכול להעיד - אולי - עד כמה קשה לך לבסס קיום נפרד ושלם כאדם, בנפרד מבתך. זהו נושא חשוב ביותר, שכדאי מאד לדון בו במסגרת הטיפול שאת מתחילה. ללא קשר לטיפול, הייתי מציעה לך, שוב, לא ללחוץ על בתך, לאפשר לה את הזמן והמרחב, ולהמתין בסבלנות. אני רוצה להאמין שעד ליל הסדר היא תרגע, ותוכל להניח את הכעסים בצד. בינתיים תוכלי להקדיש מעט יותר זמן לעצמך, לחברותייך, לזוגיות שלך ולאמך. את עשויה לגלות עולם שלם בחוץ, הממתין לאנשים שהתפנו מעול גידול הילדים, ואשר פנויים להתחיל להנות מחייהם. מאחלת לך הרבה עניין והצלחה בטיפול ליאת

הרבה מאוד עצבות וגעגוע היו ב'משמרת' הזו: מחשבות אובדניות, מחשבות מטרידות, התנהגויות חזרתיות, התרסקות אחרי פגישה טיפולית, כמיהה אל המטפלת, מטפלים בוכים, מזייפים, רובוטיים, מאכזבים... מאחלת לכולנו סוף שבוע קל, ברכת התחלת משמרת לליאת, ולהתראות בקרוב... אורנה

נשמע מבטיח......(:לכולם תרגישו טוב יותר........

איזה יופי של מעבר :-) גבול עם שובל. אהבתי. (א.ה.)

אורנה אני כל כך עצובה, מן עצבות פנימית שלא מניחה, היא כבר לא הופכת לכעס מאז הפיצוץ הגדול ( לקחתי כמות גדולה של כדורים לפני שלושה חודשים כי נמאס לי לחיות..לא עבד...) מאז גיליתי שיש הרבה אנשים שאוהבים אותי ושאכפת להם וזה עזר לי להרים את עצמי לרמת תפקוד סבירה ( אצלי זה או הכל או כלום..אם אני עושה חלק אני מרגישה שאני נופלת ל"חללים" האלה..כמו ימי שישי ושבת..) ועכשיו שוב מתקרב הסוף שבוע..שוב לא להיות עסוקה בעבודה ולימודים..שוב לחשוב...בזמן האחרון שוב נהיה יותר קשה לא לחשוב..למרות שזה יותר להרגיש..מן עצבנות פנימית .. אני מרגישה כאילו אני עומדת במים רדודים ( מן סיטואציה פארודית כזו ) ומאחורי גל ע צ ו ם, טצונאמי ויש מן רחש כזה ( אבל הגל מאחוריי ) אז אני רק מרגישה את העקצוץ בכתפיים שמשהו לא בסדר, שאם אני רק אסתובב - בום! ואני מרגישה לבד.. עם כל האנשים שמקיפים אותי, פתאום מי שמתעלם בולט כל כך ועצוב לי שאין לי אמא, ושכבר הרבה זמן אף אחד לא הסתכל עליי עד שאני מרגישה א-מינית, ואני צריכה חיבוק באופן נואש, אבל לא כזה של חברות אלא ארוך ארוך, של אמא או של אהוב, וכבר שנים שאין לי את שניהם והגוף שלי כבר כואב פיזית. מה אפשר לעשות כשאתה רוצה משהו כל כך נורמאלי והוא לא בשליטתך? אני מרגישה חסרת אונים ואני שונאת להרגיש כך. אוף ): ): ): ): עצוב לי.

אופיר את אומרת שלהרבה אנשים אכפת ממך,הרבה דואגים,אוהבים,ויש מה לאהוב... נכון לפעמים אנחנו מתמקדים דווקא באנשים שכבר אינם איתנו אמא שלך למשל שכבר איננה.. אמא זה הכי כואב...אני יודעת.טוב שאת זוכרת שיש גם אחרים שאוהבים,דואגים,נכון אין בעולם אהבה כמו זו של אמא, ואני מרגישה את העצבות בין השורות כשאת כותבת עליה..הלוואי והייתי יודעת מה להגיד ואיך לנחם ... אהבה של חברים או חברות היא לא כמו של אמא אבל בהחלט שזה לא מעט.. אני מאמינה שלכל סיר יש ת'מכסה שלו.. בטוחה שיש מישהו בשבילך שגם מחכה לך,ומחפש אותך את החיבוק שלך,את רק צריכה לחפש אותו... מקווה שמחר יהיה עצוב לך פחות חיבוק(אם זה בסדר..)

הי חן. תודה על החיבוק, זה תמיד בסדר כי אני סוג של דובי חיבוקים (: ואני בסדר כשאני כותבת, זה לא יאמן כמה עוזר לכתוב ופרוק, בין הפגישות...איזה כיף שיש אתכם. ברור, אין כמו חיבוק של אמא..אני מניחה, לי מעולם לא היה אותו...אני מניחה שאני כל כך צמאה לא ממש לחיבוק אלא להחזקה, אני מרגישה שאני שוב פעם נופלת והפעם אני יכולה לשים את האצבע על בדיוק מה אני צריכה.. אולי עוד צעד, אבל מה זה עוזר אם אין אף פיתרון..איך זה שמכל המקצועות ההזויים שממציאים היום, אין מקצוע חבקן, מישהו שתפקידו לחבק מכל הלב במשך שעה נגיד, יכול להיות מגניב...

אני מרגישה כמו פרי בשל כבר קצת יותר מדי..יש לי כל כך הרבה לתת ואף אחד לא רוצה..אני מפחדת שאני מתחילה להרקיב..זה מרגיש ככה.

אופיר יקרה, מקצוע חבקן... זה נשמע לא רע, עד שחושבים על כך שאולי גם עליו יכתבו שהוא לא מחבק 'באמת', אלא רק כי ביקשו ממנו... תיארת מאוד ברגישות את תחושת החלל, והגל המתנפל, והגעגוע למה שלא היה... נגעת לליבי, וללבבות נוספים, ואני מקווה שאת מרגישה זאת. לילה טוב, וסוף שבוע נעים ככל האפשר, אורנה

אז אולי לפנק את עצמי בתאונת דרכים?רק אני ועמוד או עץ,לא אפגע באף אחד אחר.ויהיה כבר שקט. קבוע או זמני כל שקט יתקבל בברכה.הכל שטויות זיוף אחד גדול שדפק לי את השכל והפך אותי.כלום לא אמיתי כל מה שנוגעים נעלם.שקר שלכל דבר יש פתרון לכל כאב יש מזור .שקר גס ולא מצחיק.

ויק יקרה, אני לא יודעת מה הכאיב לך כל-כך עכשיו, והותיר אותך מדממת ככה, רעבה ועזובה. אני באמת ובתמים רוצה לדעת, ומקווה שתשמיעי. בינתיים אני מקווה שאת ישנה, חולמת, מתחזקת... אורנה

שלום אורנה, כתבתי אותה ההודעה לדרור, ואני אשמח לקבל גם את דעתך בעניין וגם של אחרים מה הם מרגישים: "כל הזמן אתם מבקשים מאיתנו להגיד למטפל מה היינו מצפים ממנו, איך היינו רוצה שיתנהג או יגיב במקרה מסוים, כמו למשל שהמטופל יגיד למטפל איך הוא היה רוצה לראות שלמטפל איכפת לו ממנו, ושיסכמו ביניהם דרך מסוימת באיך להראות את זה. או אני תמיד דוגמא מהטיפול שלי, הייתה פגישה נורא קשה השבוע שבה העליתי חוויה קשה מילדות שמלווה בזכרונות קשים. המטפלת ראתה עד כמה היה לי קשה והיא אפילו בכתה איתי. ציפיתי כל השבוע שהיא תתקשר לבדוק מה שלומי, אבל זה לא קרה, וזה ממש איכזב אותי. ואם אני אעלה את הנושא בפגישה הבאה, והיא כן תתקשר בפעם הבאה כשארגיש רע. אז מה עשיתי ???? כאילו ביקשתי ממנה "לביים" את הדאגה שלה כלפי!!!!! אני הגדרתי את זה אפילו בהודעה לדרור "כהצגה" שהמטפל צריך לעשות על מנת לתת למטופל הרגשת בטחון. אני רוצה שהיא תהיה אמיתית וטבעית בדיוק כמו שהיא מבקשת ממני. זה נשמע, שאנחנו (המטופלים) מתכננים סוג של רובוט (המטפל/ת) שיתאים לצרכים הרגשים שלנו שאיננו יכולים למצוא או לבקש בחיי היום-יום. אשמח לקבל את תגובתך, תודה

כן.בדיוק ככה-הכל הצגה.בימוי.המטופל מביא תסריט והמטפל מביים...אבל הסוף כתוב בתסריט!

אם אפשר קצת לומר ממה שאני מכירה כמטופלת, שהמטפל שלה שומר מאד על הסטינג הטיפולי. מודה שכנראה עדיין איני מבינה מספיק. אנסה בכל זאת. לומר למטפלת איך היית מצפה ממנה לנהוג עדיין לא אומר שכך היא בהכרח תנהג. בעניין הטלפון - היא לא בהכרח תתקשר כי אמרת שציפית לזה, מה גם שיהיה לה קשה מאד לנחש מתי בדיוק הרגע הנכון שבו את רוצה שיגיע טלפון ממנה. התלכדות / סינכרון בין פנטזיה ומציאות ברוב המקרים לא עובדים. מאכזב משהו... ברוב המקרים (שנורא מצערים אותנו ומכעיסים עד לב השמיים) מטפלים לא יוזמים הרמת טלפון (גם אם יודעים שהמטופל משווע לזה לפעמים) ויש לזה סיבות מורכבות מאד. עד כמה שזה ישמע מוזר ולא אנושי, כביכול, אלו בעיקר סיבות שמשאירות *לך* מרחב בטוח, מוגן, לא פרוץ. שמירה נכונה על גבולות / סטינג. היא חשובה במיוחד כאשר מדובר במטופל רגיש במיוחד, שציפיותיו בעקבות אירוע כזה עלולות לברוח רחוק מאד. (למשל: "אם פעם אחת היא התקשרה, אז בפעם הבאה שהיא לא מתקשרת בדיוק בעיתוי הנכון, לא אכפת לה יותר?" או "עכשיו נזכרת להתקשר? עכשיו כבר מאוחר מידי") זה עשוי להכעיס מאד, ומדברים וחוזרים ומדברים על הנושא. העדיפות (שיכולה להחוות כבלתי נסבלת: "למה שיבוא ממני ולא ממנה. זה לא שווה כלום ככה") היא תמיד שהמטופל יתקשר ברגע שירגיש צורך, וגם כאן העניין מאד אינדיבידואלי וכל טיפול לגופו. כל הדברים הללו מתנהלים במחשבה תחילה עמוקה מאד ומקצועית והם לא סתם. אחרי טיפול ממושך מתחילים להבין את חשיבותם, ואת תרומתם לנו, המטופלים. עד שמגיעים לשם יש נטייה לכעוס ומאד. לפעמים הקטע של התלונה הזו של 'המטפל לא מתקשר' הוא מן היאחזות של המטופל במן כאב שמחזיק משהו. עוד דבר ששווה לברר בטיפול. יכול להיות שכן ואולי לא. וסתם עוד דוגמאות הזויות יותר או פחות: מטפלים מפהקים ומתעטשים. וזה... מפריע. למי יותר למי פחות. במיוחד הפיהוקים יוצרים רושם רע... היא לא בהכרח תפסיק לעשות אפצ'י או לפהק. ובכלל, להחניק פיהוק זה גרוע יותר מלפהק על באמת. פיהוק, אגב, יכול דווקא להביע מן סוג של הרגשת שחרור. גם זה מפחיד. אם ללכת רחוק עוד יותר, אז... יש להניח שמטפלים לא יוציאו מהחדר רהיטים וחפצים שמטופלים שלהם שונאים, או יחליפו ריפודים. הם כן ידברו על זה ועל נושאים מרכזיים קשורים כמו צורך בשליטה וכד'. אני משערת שהיא לא תעשה למען מטופל משהו שיפגע בה באופן אישי (כמו, למשל, לא לישון בלילה), ולו רק משום שהיא חייבת להיות אחראית ולשמור על עצמה למענו, למען מטופלים אחרים שלה, ובכלל למען היקרים לה. אל תדאגי, מטפלת טובה לא תיתן לך לנהל / לתכנת אותה. עם זאת, אני מניחה שיש דברים שהיא כן תתאמץ לעשות בהתחלה כדי לפגוע כמה שפחות, אם כי, עם כל הזהירות עלולות להיות מעידות. ויש מעידות. לא מן הנמנע. מהמעידות האלה לומדים המון, בתקווה ששורדים אותן. אבל אחר-כך בהדרגה, משנבנה קשר מבוסס יותר, יחול שינוי, והיא עשויה כן להעיז (בידיעה ובמחשבה תחילה) במקומות בהם ננקטה בשלבים קודמים זהירות יתר. בכל זאת מכינים אותך כדי לצאת משם החוצה. אחרת, באמת מה עושים פה. וכן, יש ניצול של העובדה שהקשר קרוב יותר וחזק יותר. הוא שמאפשר את ההעזות האלה שמכניסות קצת יותר מציאות כואבת. אבל לאט לאט. ובעדינות. אז לומר מה מציק הוא חומר טיפולי טוב, משום שהוא מאפשר לך ללמוד על עצמך, ועל המקורות לרגישויות שלך. ברגע שתביני מה מציק לך בתגובות שלה, (האמתיות או כפי שמתפרשות אצלך) תוכלי להבין גם מה מציק לך בתגובות דומות אצל אנשים אחרים, להבין את המקור ולקבל כלים כיצד להתמודד בצורה הנכונה. זה לוקח זמן. להבין. להפנים ואח"כ גם לדעת מה לעשות עם זה. לא קל. אכפתיות הוא דבר שהדרך להרגיש אותו בטיפול עשויה להיות מסובכת מאד מאד. אין לי תשובה לזה. הקשר הוא קשר מיוחד, למטפלת יש תפקיד מוגדר מאד, ובכל זאת, נראה לי שמתוכו ניתן ללמוד כיצד לבנות קשרים אמתיים בעולם. קשרים שבהם מתממשים דברים שאפשר לקבל אותם רק בחוץ ולא בתוך הקשר הטיפולי. כלומר, את לומדת להשתמש בחוץ בכלים שנותן הטיפול. ככה נראה לי ממה שאני מכירה עד היום, ויש לי עוד הרבה מה ללמוד. אולי לחלוטין לא קלעתי לכוונתך, אך ניסיתי. א.ה.

יש ושני בין בני אדם השונים. אני למשל גם אם הייתי מספרת חוויה קשה לא הייתי רוצה שהפסיכולוגית שלי תתקשר ללא הודעה מראש! זה כאלו להכניס את הטיפול לרגע לא מתוכנן ומי יודע אם זה יתאים לי העיתוי שיבחר לשיחת הטלפון שלה. לכן, אני לא רואה כל פסול לומר שציפית לטלפון מצד אחד היא תוכל לדעת לפעם הבאה יכול להיות שהיא תתקשר ויכול להיות שלא(יתכן ויש לה דעה לגבי טלפונים) בכל מקרה זה לא יהיה כלשונך "ביום של דאגה כלפיך" אני בטוחה שהיא דואגת ויש לה סיבות שונות מדוע לא צלצלה. וכן סליחה על השאלה: אבל כל המטפלות הללו שבוכות בטיפול, אני הייתי מרגישה ממש רע אם בסיפור קשה הפסיכולוגית שלי תתחיל לבכות, אני מצפה לאדם חם אמפתי ואכפתי מצד אחד אבל מצד שני אםד חזק שיכול לעמוד מול סיפור כזה בלי השפעה של דמעות עליו.

היי רחל, אשת האדמה, ויק ואאא... אני קוראת את הדיון הזה, שמתחבר אלי כל כך. א.ה, זו הזדמנות טובה בשבילי להגיד לך עד כמה המילים שלך נוגעות בי. תמיד מאירות מקומות חשוכים, לעיתים צורבות בקצוות עצבים. לא תמיד אני מבינה, אבל תמיד מתחברת ממקומות שהם שלי. גם אני עסוקה בקשר עם המטפלת שלי בצורה די אינטנסיבית. עדיין קשה לי לנסח בבהירות את מה שמרגישה. יודעת רק שמאוד קשה לי עם חוסר הסימטריות שמורגש תמיד. באופן טבעי אני מתקשה מאוד להעזר, קשה לי מאוד עם הפן הנזקק כל כך שהתגלה לי בטיפול. אני משקיעה הרבה מאמצים בלא להצטרך אותה כלפי חוץ, אם כי מבפנים אני כמהה לקרבתה, לקשר קרוב יותר ממה שהיא מאפשרת, מאוד רוצה לאפשר לעצמי להזדקק לה, ולתת לה להיות שם בשבילי, בדרכים שמתאימות לה. עניין הטלפונים רגיש מבחינתי, בעיקר כי אני נאלמת משיחות שלא מתרחשות בחדר הטיפולים. לעיתים נדירות אני מאפשרת לעצמי ליצור איתה קשר בין הפגישות, וגם אז בד"כ מגמגמת ולא מצליחה להביע את המצוקה בטלפון. הרבה פעמים חשבתי שאם היא הייתה מתקשרת היה לי יותר קל, אבל בסופו של דבר, ועם כל הכאב שזה גורם לי, אני יודעת שהיא שומרת עלי, עלינו, בזה שהיא לא מתקשרת. עצם העובדה שהמרחב הטיפולי שלי מופרד לחלוטין מהמרחב של החיים שבחוץ חיוני לי על מנת שאוכל לבטוח בה ובמקום שלי שם. רחל, לגבי השאלה שלך על מטפלות שבוכות, אני חושבת שזה עניין מאוד אישי שמתאים או לא מתאים לאנשים שונים. באופן אישי, אני יודעת שאם המטפלת שלי הייתה בוכה ממשהו שהייתי מספרת בטיפול, סביר להניח שהייתי בורחת משם ולא חוזרת. אני לא יכולה להתמודד עם המחשבה שאני יכולה להעציב אותה כך, ויותר מזה, אם היא לא יכולה להכיל את החוויות הטראומטיות שלי, איך אני אוכל להכיל אותן? וגם - לעולם אני לא רוצה לגרום לה עצב. אז אני אמשיך ואשמור הכל בבטן. קצת נוגד את הפואנטה של הטיפול... אלו הם הגיגי בנושא... לילה טוב, נועם

שלום לכל משתתפי העץ החשוב והמעניין הזה, לא קל לקיים קשר טיפולי: הוא חד-סטרי, הוא חלקי, הוא מציף כמיהה והזדקקות שמקבלות מענה מסוג מסוים בלבד, והוא מלמד אותנו הרבה מאוד על עצמנו, בדרך לשינוי ולהקלה. ברמה אחת, הייתי רוצה שתחשבו על הקשר הטיפולי כשיקוף של יחסים אחרים: לאן הכמיהה הזו שייכת? איפה הייתה פגיעה כה עזה באמון ובתקווה? מאיפה אני מכירה את החשדנות והייאוש שעולים בי מול המטפלת? זו הרי כל הסיבה לכך שהקשר הוא חד-סטרי, כדי שאפשר יהיה להשתמש בו כשיקוף של עצמך, לא כשיקוף של המטפל. ברמה אחרת, אני רוצה לחזור ולכתוב שיש כל מיני מטפלים וכל מיני מטופלים, וכל 'זוג טיפולי' הוא יצירה יחודית. יש מטפלים המגלים מרגשותיהם, ומאמינים באמת ובתמים שבכך הם עוזרים למטופל, ויש מטפלים השומרים על עצמם כספר חתום, וגם הם רוצים בטובת מטופליהם... בעיניי, טיפול נפשי יכול לכלול את המגוון הזה, כל עוד הוא שומר על עיקרון של התבוננות בדברים ודיבור עליהם. אז דברו עם המטפלים שלכם על האופן בו אתם חשים איתם... אורנה

אני לא מבינה משהו. למה לא אומרים את האמת...הקשר צריך להיות חד סיטרי כדי לשמור על המטפל ולא על המטופל...אני חושבת שאם מישהו לא קיבל את היחס, האהבה ותשומת הלב ולא הפנים יחס כזה שיוכל לקחת אותו איתו גם כשהאדם השני לא נמצא שם, והוא בא לטיפול כדי לקבל את היחס הזה, לייצר אותו אפילו אם בתנאי מעבדה, ואז מה אם זה לא מי שהיה אמור לתת אותו ( אמא/אבא ) ואז מה אם זה לא כשהיית קטן..זה חייב להיחות ככה בדיוק? ואז בטיפול אומרים לך עכשיו כשאתה משחזר ויוצר סיטואציה כזו שאתה דורש את האהבה..תייצר את זה בעצמך, התפקיד שלי מוגדר וזה לא זה, כדי לשמור עליך. אולי אם, בדיוק כמו תינוק, היו נותנים יחס כשצריכים יחס, והיו נותנים אהבה כשצריכים אהבה, היה יותר קל לדבר ובסוף גם להיפרד מתוך הבנה שזה שם..להפנים את האהבה מחדש. עומד מולך בן אדם..למה לא הוא..למה להפוך אותו למראה..הרי זה בדיוק מה שקרה כשהיינו קטנים והיינו צריכים את ההכלה..קיבלנו מראה, אז שוב? מה אנחנו, מזוכיסטים? אני יותר יכולה להבין שמטפל יקרע לגזרים אם הוא יצטרך לתת מעצמו לכל כך הרבה אנשים ביום..פשוט בלתי אפשרי..בסופו של דבר ולא מתוך כוונה רעה, לכל אחד יש מקופ למספר מאוד קטן של אנשים בלב שלו..אבל אל תגידו שזה בשביל המטופל, לפעמים המטופל צריך חיבוק, או יחס אכפתי ספונטני..הוא לא יאבד שליטה ולא יווצר כאוס נורא, וגם אם כן..זה בסך הכל שיקוף, ואפשר לדבר על זה..לא?

"כלום לא עצוב,הכל כרגיל".

http://www.youtube.com/watch?v=cV5spMHnDv4

"כבר עכשיו אני פחות כועס וגל שקט של רגש מתפקע אמא ש?רה ל?ב??ן בלילה אמא כאן לידך, כל הזמן. אני מרגיש שמשהו משתנה העייפות תחלוף האור יעלה.. תמיד פחדתי להשתגע שהלב יקפא ויתרוקן אבל עכשיו כמו שאני יושב.. יש לי סיכוי להינצל, אני חושב". הלוואי שיהיה לך טוב! ל.

החזיקי מעמד שם בפנים, במקום העצוב שלך. אני כאן איתך.

היי עירית.רציתי מאד לדעת מזה רגשות תוקפניים,דחפים רגשיים,פחד לפגוע באנשים שאוהבים.....איך זה משתייך ואם בכלל.....מזה התופעה הזאת ההפרעה הזאת ומה דרכי הטיפול....תודה מראש וכל הכבוד לך שאת עוזרת לאנשים.

שלום איל כהן, אני מציעה לקרוא את התשובה הקודמת שכתבתי. רק בריאות, אורנה

אני מעוניין לקבל הסבר על דחפים רגשיים רגשות תוקפניים פחד לפגוע במי שאוהבים.....איך כל זה משתייך ואם בכלל?האם זה קשור לאו...סי....די...האם זה משהו שיכול להחמיר.....ומה בעצם התופעה הזאת ודרכי הטיפול בה תודה מראש אוהד.

שלום אוהד, באחת הצורות של OCD מופיע חשש שפגעתי באדם אחר, שלעיתים קרובות מלווה בבדיקה חוזרת שלא הייתה פגיעה. כמו בצורות אחרות של OCD, הטיפול המומלץ הוא שילוב של טיפול תרופתי נוגד חרדה וטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי. במקרה שתיארת, סביר שהמטפל/ת יציעו בדיקה של ההנחות הבסיסיות וההטיות הקוגניטיביות העומדות בבסיס הבעיה. בהצלחה, אורנה

הגזמתי?עברתי את הגבול?

ויק יקרה, אני לא בטוחה שאני יודעת למה את מתכוונת. מבחינתי לא עברת כל גבול. חזקי ואמצי, אורנה

שלום.מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לפסיכותרפיסט

שלום שלי, ההבדל הוא בהכשרה. על-מנת לקבל הסמכה כפסיכולוג קליני יש צורך ללמוד תואר שני במגמה קלינית, לעבור התמחות של 4 שנים ולעמוד במבחן מומחיות מטעם משרד הבריאות. הסמכה כפסיכותרפיסט היא פחות ברורה, ולעיתים מדובר בלימודים קצרים יחסית. חשוב לדעת שבתחום זה קיים בלבול רב: לפעמים תחת ההגדרה 'פסיכותרפיסט' מסתתרת הכשרה מצומצמת, ולפעמים מדובר באיש מקצוע רציני שהשתלם גם בתוכנית גבוהה ללימודי תעודה בפסיכותרפיה. לכן, חשוב מאוד לשאול! בברכה, אורנה

היי אורנה, רציתי לשתף במשהו לא בטוח שתביני כי אני לא אוכל לתת כאן יותר מידי אינפורמציה לגבי נושא מאוד אישי ומאוד כאוב...ליאת מכירה את הבעיה(אולי היא סיפרה לך?)אך לא אוכל לשתפה,מסיבות ידועות... בתקופות מסוימות מישהו במשפחה אצלי מאוד נסער ועצבני כל הזמן(אני לא מדברת עליי,על אף שגם אני כך..)וזה יוצר המון מריבות בבית,כתוצאה מכך אני שרויה בלחצים איומים, לא תמיד קל לי להתמודד עם זה,המטפלת יודעת את המצב.. היא הציעה לי לעבור לחבר שלי לגור איתו, אבל אני חוששת לעזוב את הבית,להיות בקשר מועט עם הבית ... כי צריכים את עזרתי... מיותר לציין שאני בלחצים מהכל, דיברתי על כך עם חבר שלי, לדבריו הוא שם לב למתחים בבית גם בלי שאספר לו... הוא כל הזמן שואל אותי אם אני בסדר ,אם אני צריכה משהו,כל הזמן דואג לי...הוא מעוניין שאעבור לגור איתו אבל יש לי עם זה בעיה,לא אפרט כאן... יש לי קשר טוב עם משפחתו,והם מנסים לרמוז כל הזמן,להרגשתי,אולי אני טועה, שאנחנו כבר נעשה צעד קדימה ושנעבור לגור יחד,לחבר שלי יש חלק בזה הוא זה שאומר למשפחתו שהוא רוצה להתחתן וכו'..אני לא ממהרת להתחתן,אני מרגישה שהוא יותר לחוץ על זה,ובלי לשים לב אולי,הוא מלחיץ גם אותי ,רוצה שכבר נקבע תאריך לחתונה מעכשיו וכו'... יש ביננו תקשורת כנה ופתוחה,אנחנו מדברים על הכל,אבל עדיין אני חשה שהוא לא מספיק מבין אותי. אני שרויה בלחצים עקב המצב בבית ועם החבר... לא יודעת איך לצאת מהמועקות.... אני באופן אקטיבי לא יכולה לפגוע בעצמי,מחשש שזה לא יצליח לי... ואני רוצה שיקרה משהו לא אקטיבי שיביא למותי בטרם עת(תאונה,פיגוע או משהו,רק בא לי למות)סליחה שאני אומרת את זה,אך זו הרגשתי. הרגשתי צורך לשפוך את הלב ואני מודה לך על ההקשבה. אשמח גם לעזרה . חן

חן שלום, סליחה שאני מתערבת ב'שיחתך' עם אורנה,פשוט משהו שכתבת מציק לי מאוד - כתבת שהיית רוצה למות בתאונה,פיגוע וכו',וזה נורא 'לשמוע' אותך מדברת ככה,במיוחד שאת מספרת עד כמה חבר שלך אוהב אותך,הרי לך יש מטרה כלשהיא בחיים - החבר שלך איכפת לו מאוד ממך ולפי מה שסיפרת הוא אוהב אותך מאוד, שוב אדגיש שחשוב שתעריכי את מה שיש לך-'כתף תומכת' שזה לא מובן מאליו,תאמיני לי שיכול להיות הרבה יותר גרוע כשהמשפחה 'קוטלת' אותך וכשאין לך חבר שיהווה מעיין 'מפלט' מ'הירידות' שלהם. סליחה אם הגזמתי בדבריי,תאמיני לי שזה רק מתוך דאגה והערכה אלייך.

משתנה, אני מאוד מעריכה את חבר שלי,אני שמחה שיש לי אותו. אבל יחד עם זאת חבר לא מהווה מפלט מבעיות אחרות,הוא יכול להיות איתך,לתמוך ,לעזור,להבין,לאהוב... אבל בעיות אחרות שיש בחיים עומדות בעינן...ומשפיעות עליי.... ולא הגזמת בדבריך,תודה על דאגתך והערכתך אליי... את מקסימה מקסימה, מקווה שתמצאי את הכוח להתמודדות עם המצב הלא פשוט שלך.ואני יודעת שלא פשוט. תודה.

שלום חן, ההתמודדות שאת מתארת היא באמת לא פשוטה - מחד את סובלת בבית, ומאידך אינך רוצה להתרחק על-מנת שתוכלי לעזור. אני מציעה לך לחשוב האם יכולתך לעזור תגבר דווקא אם תעזבי את הבית. לפעמים, כשיוצרים מרחק מסוים ניתן לראות טוב יותר במה זקוקים לנו, ואפשר למצוא כוחות לעזור באופן רציף ועיקבי. שיהיה קל, אורנה

אני מטופלת אצל פסיכולוגית אני סומכת עליה מאוד והיא בדיוק מה שהיית רוצה במקום אמא שלי. אני פשוט מקנאה בילדים שלה והייתי כל כך רוצה להיות הבת שלה שיש מישהו שיודע לנתב אותך ודואג לך וכו' ועוד בתור אמא זה יותר דאגני ויותר אכפתי אני פשוט בוהה לפעמים אם הייתי הבת שלה הייתי ילדה לתפארת ואני פשוט מקנאה בילדיה. האם זה נורמלי? לפעמים אני פוחדת לחשוב על סוף הטיפול שלא אצטרך להפרד ממנה לגמרי.

שלום ששש, כן, זה נורמלי להרגיש כמיהה אל המטפלת, ורצון שתהיה שלך כל הזמן, כמו אימא. רק אל תשאירי את זה לא מדובר, אלא שתפי אותה בכך, כדי שהיא תוכל לעזור לך להבין כיצד הכמיהה הזו קשורה לחייך. בהצלחה, אורנה

שלום לך, אני מטופל בסרוקסט (60 מ"ג) נגד פוסט טראומה ב"ה המצב יותר טוב, הכרתי מישהי לפני שבועים , מבחינה שיכלית זה בדיוק מה שאני מחפש , הבעיה שאני לא מרגיש את הרגשות שאמורים להרגיש...אנחנו מדברים שעות (עד שמכבים את האורות בבית קפה) אבל אין לי את התחושות של הפרפרים וכל שאר התחושות... יכול להיות שזה קשור לסרוקסט? כי למשל מאז אני לא מרגיש כשמדגדגים אותי... תודה רבה רבה

שלום דני, שאלת שאלה מעניינת, שאין לה תשובה חד-משמעית. פרפרי התאהבות הם אחרי הכל עניין עדין ולא ממש צפוי, ולצערנו לפעמים הם נעדרים גם בלי סרוקסט... על-מנת לנסות להבהיר מעט את הנושא, אני ממליצה לחזור אל הפסיכיאטר/ית שנתנו לך את הסרוקסט, ולדבר איתם על כהות רגשית. אם הם יתרשמו שאכן התרופה גורמת לכך, יתכן ויציעו החלפה של סוג התרופה. מאחלת לך פרפרים ודגדוגים, אורנה

אני כרגע בעיצומו של טיפול קוגנטיבי. מאוד מאוד קשה לי. אני יוצא מהפגישות מותש נפשית. אני נלחם באיזושהי פוביה חזקה, והפסיכ' מעמתת אותי מול הפוביה וקשה לי. אין לי כוחות. אני שבור.

אסף יקר, המילים שלך מעבירות בפשטות נוגעת ללב את העומס והקושי שאפשר לחוש בטיפול. אני מקווה שהיום מצאת כוח מחודש, להילחם עוד קצת... אורנה

אורנה... כתבתי-מחקתי-כתבתי-מחקתי אוף... למה קשה יותר בלילה מביום? כאילו ,אם רק אחזיק את הלילה בלי לעשות שטויות (שטויות קטנות, אל דאגה) אז כבר יהיה בסדר רק לשרוד את הלילה למה זה כך? ובכלל... איך אצליח להמתין שבוע שלם בכבוד..? :-( בא לי להידבק לאנשים. להיצמד. לחבק את הרגליים ולא לעזוב.. זה כמעט חזק ממני..לפחות בראש... זה כל כך לא אני, אורנה, שזה כואב. כל כך לא אני. למה זה קורה פתאום? שבוע שלם לחכות לפגישה נוספת... ןנאנחת בקולן שרק יעבור הלילה (ל.).

לילך יקירתי, זה קורה לפעמים בטיפול, שכל ההזדקקות שבנו והכמיהה שלנו והאובדנים והייאושים צפים להם ומצטברים ומתדפקים על הדלת. נסי לשרוד זאת לזמן מה, בדרך להעמקת הקשר... שהלילה הזה יהיה לילה טוב, אורנה

אורנה יקרה, את כאן? מה שלומך? אין לי הרבה מילים אחרי כל התכנים שהתחלתי לדחוס לראש בזמן קצר. זקוקה - בבקשה בבקשה - למנות גדושות של חיזוק. עוד לילה וחצי לבנים, ואז מבחן. כמובן שהתחלתי באיחור ניכר... הראש מתפוצץ, מצטערת - בפעם הבאה אהיה יותר מלאה ואולי אומר משהו ולא רק אבקש, ורד

ורד, תלמידתי היקרה בסדנא לטיפול בדחיינות אקדמית, אני כל כך מאמינה בך, שתמצאי שוב את הדרך (המתפתלת ומתפתלת לה ללא הפסקה), אין בי צל של ספק! קחי אוויר, היזכרי בכל ההישגים של השנה האחרונה, הפעילי שעון מעורר לפרקי זמן קצובים של עבודה-מנוחה, עבודה-בהייה, עבודה-חלימה בהקיץ... את זוכרת? כמו בדיאטה - כל יום מחליטים את ההחלטה מחדש. כתבי מחר שוב, כדי שאדע איך הולך, בסדר? אורנה

ורד אהובה, לא מתחרה בעצות של אורנה :-) רק רוצה לשלוח עידוד וחיבוק אני מאמינה בך! יש בך מלא כוחות (ראיתי חצי-חיוך ספקן שם...?) תנעלי את הספקנות לאחר כך..לה תמיד יש זמן.. את יודעת שאת יכולה! תני לעצמך קרדיט.. תחזיקי את עצמך קצר רק עוד קצת פסח כבר ממש מעבר לפינה, יאללה, ברעל! ;-) משגרת קרני שמש בלילה, למצב רוח טוב ואמונה לילך.

אורנה יקרה, ממש ממש תודה. חיכיתי לתשובה. מודה ומתוודה. יש בקול הנכתב שלך משהו שתמיד יכול לעודד.. (גם כשאת כותבת לשאר הפונים). הצחקת אותי - שעון מעורר? למתי להפעיל אותו? לכל דקה בערך?? לילה טוב - בתקווה לעיניים פקוחות במהלכו (רק העיניים שלי), ורד

http://www.youtube.com/watch?v=_5v6GuwoPFo

http://www.youtube.com/watch?v=njTIpaeXInw

תיזהרו מהקישורים שלו, זה מעורר טריגרים.

שלום למה אתה כועס או כועסת?גם אני בטיפול כבר הרבה זמן וגם חי על כדורים מה הקשר???אותי זה מצחיק...כי אני יודע איך זה להיות במצב של לרצות למות......ומכיר את התחושה של לערוג למוות ....תקרא את ההודעות הקודמות שלי...להתראות...

אכזרי. וזה לא המקום...כאן כותבים אנשים עם כאב נפשי ולא באים להשתעשע. פשוט לא יפה.

גם לאנשים עם כאבי נפש מותר לצחוק לפעמים. אותי זה הצחיק נורא. הרגיש לי מתאים לגמרי לפורום הזה. מיסטר בלו, מה שלומך? יעלה

שלום ! בני בן עשרים יליד שנת 1986. היו, ועדיים יש בעיות שונות איתו. הוא בחור חכם מאוד, דבר שגילינו עוד בינקותו. הוא עוסק להנאתו במתנטיקה גבוהה ואובחן בילדותו כילד מחונן. בנוסף לאמור לעיל ישנה תופעה שנראית, לפחות העיניי, כאנורמלית. כפות ידיו קפוצות רוב הזמן, כלומר כשהוא במנוחהאו כאשר אינן מופעלות. אבקש לדעת האם ידיים קפוצות אינן מעידות על בעיה כלשהי, ואם כן, מה הבעיות הרלוונטיות. בכבוד רב עדינה

שלום עדינה, קשה לומר ממרחק האם כפות ידיים קפוצות מהוות אינדיקציה לקושי כלשהו. יתכן שהדבר מעיד על מתח עז שהוא נמצא בו, יתכן שהידים קפוצות בעקבות מחשבה כלשהי שמטרידה אותו, ויתכן שהכל בסדר עם כפות הידיים... במידה והדבר מפריע לו, אני מציעה להתייעץ באופן אישי. בברכה, אורנה

שלום הייתי רוצה לדעת מה הדבר הכי טוב והכי יעיל לתופעות של לחץ. אני בחורה לחוצה וחרדה, מהכל בעצם, וקשה לי לחיות ושלא לדבר על לתפקד..ואני צריכה לתפקד..בעבודה ובחיים, ובמציאת בן זוג, אני מעל גיל 31. ניסיתי ציפרלקס, אך עשה אותי ישנונית מאוד, עד כדי חוסר תפקוד, והזעה רבה והתרגלתי מהר מאוד לכדור. ניסיתי כמעט הכל .... מה לדעתכם הדבר הכי טוב לאנשים לחוצים, שלא לדבר שהתופעות בגוף מאז שאני סובלת מלחץ הן הזעה ודפיקות לב ואז פוביה חברתית ואז דכאון ואז...וכו' וכו' הרשימה ארוכה . לחץ זה דבר מאוד לא בריא לגוף..ואני סובלת ממנו כבר עשר שנים בערך. תודה

שלום מיכל, אינני יודעת למה את מתכוונת בהצהרה שניסית כמעט הכל, אבל לא קראתי שניסית טיפול פסיכולוגי... אני ממליצה לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בטכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות, ובמידת הצורך לשלב טיפול תרופתי מסוג אחר. בהצלחה, אורנה

רציתי לשאול אם כדורים נגד דיכאון מתאימים גם לאובססיות טורדנות כפייתית וחרדה ואם הם יכולות לפגוע בתפקוד המיני

שלום אלי, זוהי במובהק שאלה המתאימה לפורום פסיכיאטריה. באופן כללי אציין שטיפול נוגד דיכאון וטיפול נוגד חרדה מהדור החדש (כלומר תרופות הפועלות על רמת הסרוטונין) הם זהים. פגיעה בתפקוד המיני היא תופעת לוואי אפשרית, אך במרבית המקרים לפסיכיאטריה יש מענה (למשל באמצעות החלפת סוג הטיפול). בברכה, אורנה

לי בזמן האחרון יש בעיה של התפרצויות זעם שהכי סובל מהם בן זוגי. המצב הגיע לכך שהוא אומר לי שלא רוצה להגיע אליי לראות אותי באמצע שבוא ואני לא בטוחה אם יבוא גם בסוף השבוע. הוא מסביר את זה כך שנורא קשה לו עם העצבים שלי כי יש לו טראומה עוד מהבית ששם המצב גם בסגנון - אמו גם מלאה חרדות ומשגעת אותו. הוא גם אומר משום מה שבזמן האחרון נראה לו שאני מתייחסת אליו כאילו אני לא רוצה אותו לידי.וזה בכלל לא כך ואני לא יודעת איך להוכיח לו!! אי מבינה מאוד שקשה לו ועדיף שלא יגיע אבל למה להעליב אותי??? הוא אומר לי שאוהב אבל לא יגיע. איך אני אמורה להתמודד עם זה??? גם ככה אני במשבר קשה בגלל המצב הנפשי שלי וגם הוא מוסיף דברים...אני חושבת ברצינות על טיפול ומחפשת מקום, אבל בנוסף אני צריכה עכשיו להתמודד עם היחס האמביוולנטי שלו כלפיי...מה אני יכולה לעשות?איך לשרוד במצב הקשה הזה? אני לא רוצה לאבד אותו ומאוד מפחדת משינויים ביחסינו. מה אפשר לעשות?

שלום א.א., נשמע שאת בעומס מאוד גדול, ושאינך מצליחה לתקשר עם בן-זוגך באופן שיביא לך את תמיכתו ועזרתו. זה באמת חבל, משום שכרגע תמיכה ועזרה היו יכולות להועיל... אני מציעה לחשוב על דרכים בהן תוכלי להביע כאב והזדקקות כך שהוא יבין. את התפרצויות הזעם הוא לא חווה כקריאה שלך לעזרה, אבל אני בטוחה שברפרטואר שלך יש עוד התנהגויות ומילים שהוא יכול להבין. חשבי על כך, ונסי להסביר לו את עצמך באמצעים אלה. שיהיה קל יותר, אורנה

האם פרחי בך יכולים לעקל ולהפחית טורדנות כפייתית וחרדות או שזה שטויות.

שלום איתן (ושמרית? ושלומי?), למיטב ידיעתי, תמציות פרחי באך עשויות להקל במצבי מתח מסויימים, אך יעילותן בטיפול ב-OCD מוטלת בספק. הערה בסוגריים - אם אכן השאלות האחרונות שייכות לאותו כותב, אני ממליצה מאוד לפנות לשיחה עם איש מקצוע ולברר את הדברים שם. נשמע שאת/ה מוטרדים מאוד, ולפורום אינטרנטי יש יכולת הרבה פחות טובה (בהשוואה למפגש פנים אל פנים) להקל ולהבהיר. בברכה, אורנה

האם יש סיכוי ואפילו קטן שטיפול פסיכולוגי שיחתי באובססיות וחרדות יחמיר את המצב ויגביר את הסימפטומים?

שלום שמרית, טיפול פסיכולוגי מיומן בהפרעה האובססיבית-קומפולסיבית הנו יעיל ומומלץ. כדאי לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם OCD. בברכה, אורנה

יש לי 4 שאלות1.מה ההבדל בין אובססיות לחרדה2.האם מי שיש לו אובססיות והפרעות כפיתיות עדיף שלא ישתה אלכוהול כי זה ישפיע לרעה יותר מאשר בנאדם שאין לו אובססיות והפרעות כאלה?3.אם אני ילך לטיפול התנהגותי קוגנטיבי או פסיכודינמי מה שיותר מתאים ללא תרופות רק שיחות אני יכול להרגיש שיפור משמעותי במחשבות המטרידות והאובססיות כבר בפגישות הראשונות4.האם טיפול תרופתי לא יזיק לי או אשנה אותי יפגע לי בביטחון......האם לקיחת תרופות נגד אובססיות וחרדות זה כמו שלוקחים תרופות לשאול הצטננות כמו אנטיביוטיקה ואני פשוט לא צריך להיות מודאג מהתרופות?

שלום שלומי, 1. אובססיה היא מחשבה מטרידה החוזרת על עצמה, ומעוררת מתח ומצוקה. בהפרעה האובססיבית-קומפולסיבית (המוגדרת כהפרעת חרדה) מתקיים במרבית המקרים המהלך הבא: מופיעה אובססיה, מתעוררת חרדה, נוצרת קומפולסיה שנועדה לנטרל את האובססיה ולהפחית חרדה, וחוזר חלילה. 2. אין הנחייה כללית להימנע מאלכוהול במידה וסובלים מ- OCD. עם זאת, חשוב להתייעץ בנוגע לשימוש באלכוהול כאשר נוטלים טיפול תרופתי. 3. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי יתאים יותר בשלב הראשון. וודאי שאפשר לחוות הקלה משמעותית, אך היעילות הגבוהה ביותר מושגת בשילוב טיפול תרופתי. 4. אנחנו משתדלים לא להשיב על שאלות רפואיות, שמתאימות לפורום פסיכיאטריה. לכן אציין באופן כללי שטיפול תרופתי נוגד חרדה הוא טיפול בטוח עם מעט תופעות לוואי, ואני מאוד ממליצה להתייעץ בנושא עם פסיכיאטר. בהצלחה, אורנה

הבעל קצת מעל גיל 45 אמור לחזור מעבודתו בשעה 3 אחה"צ. אני מגיעה בשעה 5. הוא חוזר 3-4 שעות אחרי הזמן בטענה שלא אוהב למצוא בית ריק כי ממילא אני לא בבית. הוא מגיע שעה אחרי. ונשאר מבלי לקבל תמורה, זה לא נחשב לשעות נוספות. אין לו לחץ בעבודה. שאלתי אותו מה אתה עושה? "סתם מפטפט עם העובדים/ות , גולש באינטרנט קצת, מעביר את הזמן". הוא בעל נאמן ואבא נפלא. לי, באיזשהו מקום זה כואב. האם להניחו לנפשו ושיבוא מתי שרוצה, או יש מקום לחשוד? , כשחוזר: מדבר איתי כ-5 דקות ואחר צונח על מיטתו ורואה טלויזיה, וכך זה יום יום. איך להגיב, האם להתעלם או אני צודקת ולעמוד על זה שיבוא בזמן הביתה, מה גם שלא נראה לי שזה יעזור. תודה.

שלום עטרת, כתבת שכואב לך, ואני חושבת שיהיה נכון לחדד לעצמך מהו הכאב שאת חשה. מצד אחד הוא "בעל נאמן ואבא נפלא", ומצד שני אינך לגמרי מבינה מדוע הוא מתעכב בעבודתו, ואולי גם מדוע הוא פסיבי (אינו רואה מה ביכולתו לעשות בבית בטרם בואך, וגם כשאתם ביחד הוא שקוע בעצמו). אני חושבת שניסית לומר לנו שהדברים אינם כה פשוטים, וכדאי להשקיע בהם מחשבה ושיחה. לאחר שתחדדי את התהיות האלה לעצמך, יהיה קל יותר לפנות אליו לשיחה מעמיקה. שיהיה בהצלחה, אורנה

כמה עולה ההטיפול אצלך אישית ואיפה ומתי אתה מקבל?

מיטל שלום, אנחנו לא נוהגים לפרסם מטפלים על גבי הפורום וכך אנו נוהגים גם לגבי עצמנו. אם את מעוניינת לברר פרטים את מוזמנת לפנות לכתובת המייל המצורפת לשם שלי שם אשמח לענות לך על שאלותייך, לילה טוב, דרור

שלום דרור, שלחתי הודעה מאחור בתקווה שתקבל למייל, וממש לא אוהבת את מה שאני עושה כרגע. אולי כבר ראיתם, הבחורה שעושה בלגנים מפרסמת כתובת דוא"ל קבועה בצמוד להודעותיה. אם מחפשים את הכתובת בגוגל מוצאים למי היא שייכת ומה מספר הטלפון. כשמחפשים את השם המלא מוצאים שם של חברה שפיטרה בחורה בשם זה. ייתכן והבחורה משתמשת בשם של מישהי אחרת שהיא רוצה לנקום בה, כבר אי אפשר לדעת. ייתכן שסתם שמות דומים. גם לא יודעת מה אפשר לעשות עם המידע הזה. אבל משהו.

שלום רב. יש לי בעיה: אין לי חברות. כאלה שאם רע לי אצלצל ואוכל לדבר איתם, אם קרה לי משהו שמח גם אוכל לצלצל ולהתחלק איתם בשמחתי. אני מאוד רוצה שיהיו לי חברות. אבל אני מאוד חשדנית כליפי בנות. אני מרגישה שבתור "חברות" של אחת לשנייה אנחנו פשוט נחשיות קטנות שרק מחקות להזדמנות להרוס, לעשות דווקא, לצחוק ולעשות דברים מאחורי הגב. נכון, לא כולם כאלה, אבל זה מה שאני רואה לרוב מסביבי. איך אוכל לפתור את הדילמה הזאת עם היחס שלי מצד אחד ורצון מצד שני? אני מנסה ליצור קשר עם בנות, אבל פשוט לא מוצאת איתם שפה משוטפת. הן לא מבינות אותי. ה"חברות" היחידות שיש לי זה בנות מוזרות שגם אותם אף אחד לא מבין, כמו אותי. אז מה לעשות???

שלום לך, את אומרת שקשה לך עם בנות ומזה אני מבין שאין לך את הקושי הזה עם בנים. נשמע לי שאת חשה תחרות עם נשים, תחרות שקשה לך להרגיש אותה ולהתמודד איתה. את רואה בנשים אחרות, בעיקר כאלו שלא מוזרות כיריבות ואז למרות הכמיהה לביחד את חוששת מהעימות. אבל הנשים הללו נמצאות שם בין אם תכירי בכלך ובין אם לא. ונכון שיש לעיתים תחרות, אבל ישנם גם חלקים נוספים בחברות. אם תוכלי לקבל את המכלול הזה יהיה לך קל יותר לתת בהן אמון וליצור קשרים. לילה טוב, דרור

יש לי אובססיות אני בודק כל דבר פעמיים ויש לי טורדנויות שאולי אני יפגע במישהו שאני אוהב עולים לי משפטים מעלבים בראש ואני מרגיש מין דחף בלתי מוסבר מין הרגשה שאני עומד להגיד משהו שאני לא רוצה...האם האובססיות האלה יכולות להיות קשורות לחוסר ביטחון עצמי? מחכה לתשובה האם זה חוסר ביטחון עצמי ומה הטיפול הכי מתאים?

שמואל שלום, התופעות שאתה מתאר נשמעות כשייכות להפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD). שמן הסתם משפיעה גם על תחושת הבטחון העצמי אך לא בהכרח נובעת ממנה. בכל מקרה אני מיעץ לך לפנות לפסיכולוג או פסיכיאטר ולעבור אבחון מעמיק יותר בכדי לקבוע האם אתה באמת סובל מOCD ומה הטיפול המתאים לך, בהצלחה, דרור

מר שטרנברג שלום הטיפול שאתא מציע נכון שהוא ארוך טווח וכלל לא קל. אבל אני מוכנה לזה וזועקת לעזרה כי הכל בחיי מתחיל פשוט לההרס - החל משלמות עם עצמי ועד מערכת יחסים שלי שגם מתחילה להתפרק בגלל זה שזה הדבר הכי כואב כרגע...בן זוגי כבר אמר לי שהוא רוצה לתת לי קצת מרחק שאטפל בעצמי כי הוא גם סובל מזה קשות ובשבילי זה סימן שהוא לא כל-כך רוצה אותי עם החבילה הזאת, אפילו אם זה לא ככה באמת - זה מה שנראה לי. אני לא רוצה לאבד אותו בגלל ילדות לא מוצלחת ואמא לא דואגת שגרמה לי לחלק גדול מהבעיות שלי!!!!!!!!!! אני חייבת לעשות עם זה משהו!!!!!! אבל שי שאלה שהיא די טריוויאלית - כמה יכול לעלות טיפול כזה? ואם יש דרכים כלשהם לעזור לעצמי אם ובמידה ולא תהיה אפשרות לטיפול מלא?

מיטל שלום, נשמע לי שמאוד קשה לך , ואני חושב שאת עושה את הצעד הנכון כשאת חושבת על כניסה לטיפול. השאלה שלך כלל לא טריוויאלית משום שהשיקול הכלכלי הוא שיקול חשוב בכניסה לטיפול. מחיר פגישה אצל מטפל פרטי נעה בין 250 ל 400 בממוצע כאשר ישנם מחירים נמוכים יותר וגבוהים יותר כמובן. את יכולה גם לנסות ולפנות לפרפאות לבריאות הנפש או למרפאות של קופות החולים. שם הטיפול ניתן ללא תשלום. אפשרות נוספת היא לקבל טיפול במסגרת ביטוחי בריאות מושלם בהשתתפות עצמית של כ 160 ש"ח. או לפנות לשירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה במידה ואת סטודנטית. בכל מקרה בהצלחה בטיפול, דרור

שלום דרור, תודה על ההבהרה, אבל עדיין יש לי כמה נקודות. כתבת: "כלומר לדרך בה המטופל יוכל להרגיש שלמטפל אכפת ממנו מבלי שהמטפל ייאלץ לעשות משהו "מלאכותי", אז בעיני זה עדיין יישאר "מלאכותי" כי זה דבר שהמטופל רמז/ אמר שהוא צריך איתו, ואז המטפל "עושה" כרצונו של המטופל....זה עדיין לא ברור לי?? כתבת גם: "התסכול הנובע מכך שלא תמיד המטפל נענה או מסוגל להיענות למשאלה זו." אז האם נכון לתת למטופל להרגיש שהוא מובן, מחובק, יש שם מישהו שמבין אותו (וזה מה שקורה בעת הפגישה הטיפולית), ופתאום כשהוא בחוץ, הקשר עם המטפל מנותק לגמרי ואין שום אפשרות לקשר אחר בגלל "הגבולות". אז בעיני עוד פעם זה מין "הצגה" של "אני כאן ועכשיו בשבילך בשעה הזאת, חוץ מזה לא תצפה ממני" ,וזה כן מתסכל נורא, כי האדם "שמבין אותך יותר מכל ויודע כבר את כל סודותיך ופחדיך" אינו יכול להענות לך בדיוק בדקה שאתה צריך אותו, אלא רק בזמן הפגישה. ומה אם אין לי חשק באותו יום לדבר או לשתף.....זה ממש הצגה... שבסוף לפי דעתי תמיד תביא לתסכול..

שלום לך, את מסכמת בכך שזה מווביל לתסכול, אבל בעיני תסכול, במידה, הוא חלק בלתי נפרד, מובנה והכרחי בחיים. השאלה היא איך מתמודדים איתו. אני מרגיש שאת היית רוצה שדברים יהיו ברורים, או שהמטפל יהיה נגיש כל הזמן, וזה ורק זה יעיד שאכפת לו, או שלא אכפת לו ואז הכל מזוייף, הצגה. בעיניי הדברים לא פשוטים כל כך, וגם אם המטפל לא זמין בכל עת שרוצים זה לא אומר שלא אכפת לו. ולהיפך. כך שאני לא מסכים לדעתך שהכל מזוייף והצגה. אני גם לא חושב שאם המטפל מזהה צורך, בין אם נאמר ובין אם לא של המטופל ובוחר להתייחס אלליו זה לא שווה. זו דעתי ואני מזמין אותך לחשוב עליה, דרור

וואוו! ממש הוצאת לי את המילים מהפה, אני מרגישה בדיוק כמוך

שלום, יש למישהו המלצה על פסיכולוג טוב באיזור נס ציונה ראשל"צ?

דני שלום, אנו לא נוהגים לפרסם המלצות על גבי הפורום, ולכן אם אתה מעוניין בהמלצות אנא צרף כתובת מייל עדכנית כך שמשתתפי הפורום יוכלו לצרף את ההמלצות שלהם, שיהיה בהצלחה, דרור

שלום, יש לי נטייה לחוסר החלטיות, התלבטות אינסופית, מהחלטות זניחות ועד משמעותיות. הייתי רוצה לדעת מה הבסיס להתנהגות וחשיבה כזאת. קראתי היכן שהוא על פנטזיית ה-undoing, אך לא הבנתי עד הסוף למה הכוונה. לאחרונה חוסר ההחלטיות מופיעה בהקשר רומנטי. אני בקשר זוגי כחודשיים וחצי, שבו אני לא יודעת מה רגשותיי כלפי הבחור. אני אמביוולנטית ורגשותיי נעים גם בין תחושת ריחוק, געגוע, היקשרות, משיכה פיסית גדולה ופחותה. האם הבלבול הוא עדיין בגדר טבעי בשלב זה של הקשר, או שאני לא בטוחה בקשר כמתאים? כיצד אדע? תודה!

מיכאלה שלום, להתלבט זה דבר מוכר שכולנו חווים. הקושי להחליט נובע מכך שבמקרים מסויימים החלטה אחת פירושה לוותר על האפשרות השניה. עבור חלק מהאנשים וויתור זה הוא קל יחסית, בחלק מהמקרים ברור למה לבחור באפשרות אחת ולא באחרת על ידי התמקדות בתכונות מסויימות שחשובות יותר. ובעיקר זה קל יותר כאשר מצליחים לוותר על האשליה שהכל אפשרי, שניתן להינות מכל העולמות ומקבלים את הפגיעה הקיימת בכל בחירה, מעצם היותה לא מושלמת. נשמע לי שכאן מצוי הקושי שלך. את מתקשה לוותר על האשליה הזו. ואותו דבר קורה לך בקשר זוגי. את לא יודעת אם התנודות במשיכה אליו משקפות משהו בקשר שלכם או משהו אצלך. קשה לך לסמוך על עצמך. בעיני התלבטות בקשר, בשלב זה ובשלב אחר הן טבעיות לגמרי. אבל אני חושב שהתנודות אצלך הן קיצוניות מאוד ובעיקר אני שומע שקשה לך להבין מה קורה. משום כך אני ממליץ לך לפנות לטיפול ולהתמודד עם הקושי הכללי שלך בקבלת החלטות. בהצלחה, דרור

מצטערת שלא הגבתי להודעות שלכן.. היה לי יום רע.. אבל תודה.תודה.תודה לכן.

ראשית-כל אגיד שאני מאוד שמחה לשמוע ממך,כי כשלא ענית בכלל קצת הפחדת אותי, מקווה שהמצב אצלך קצת השתפר-קראתי שפגשת את הפסיכולוגית שלך והבנת שהיא לא שונאת אותך. אני יודעת שזה בטח יהיה טיפשי ביותר לכתוב את זה,אך זה נראה לי כ"כ מתאים לכאן, שתתנחמי לפחות בכך ש'צרת רבים חצי נחמה'; אולי זה ינחם אותך שכולנו מתמודדים עם קשיים(וחלילה איני מורידה מדרגת הקשיים שאת חווה או משווה אותם לשל אחרים),ו'כל אחד סוחב את החבילה שלו',ככה שאל תהיי בטוחה שלאחרים טוב יותר,כי החיים(ובעיקר בארצינו) קשים ולרובינו גם מסובכים(חוץ אולי מכמה ברי-מזל שאצלם הכל מסתדר בקלות), ככה לפחות אני מרגישה. ביי בינתיים, משתנה

משתנה, כנראה שהכל עניין של פרספקטיבה. והפרספקטיבה שלי על החיים היא דפוקה. לילה טוב. ותודה. חן

חן! טוב לשמוע ממך..אני שמחה שאת כותבת. מקווה שאת מרגישה קצת יותר טוב, איזה יופי שחזרת לטיפול, ושיש לך שוב כתף תומכת וחיבוק מכיל... אופיר

אופיר, אני גם שמחה שהצלחתי למצוא היום ת'מקום הבטוח. הרבה זמן לא הרגשתי שבטוח לי, כמו היום. המטפלת שלי קורצה מחומר נדיר.. מלאכית שמיים. אני מתה עליה. תודה לך,אופירי. ליל מנוחה

דרור, אצלי הכל ממשיך להיות רע... כרגיל זה בשגרה... מלוות אותי תחושות נורא קשות ואני גם מתקשה להכיל אותן. מיום ליום נדמה לי שמצבי הולך ומחריף. היה טיפול השבוע, היה טוב לחזור אחרי הפסקה מאוד ארוכה. המטפלת היתה חולה די הרבה זמן... כשראיתי אותה שאלתי אותה אם אפשר חיבוק כי התגעגעתי וכי הרגשתי רע והייתי זקוקה לחיבוק שלה... והיא עטפה אותי. הייתי בטוחה שהיא שונאת אותי היא אמרה לי שהיא לא היתה יכולה לטפל בי אם היתה שונאת אותי... שהיא חשבה עליי,ודאגה לי הרבה, במהלך התק' שלא נפגשנו. זה הקל קצת,לדעת שהיא לא שונאת אותי, על אף כל המשברים שהיו(ויושבו,בסופו של דבר..)ביני לבינה. אני מרגישה אותה איתי ,גם בין הפגישות, היא הופכת לבנא' מאוד משמעותי עבורי.. עד עכשיו זה לא היה ככה, כן היא היתה חשובה לי, אבל לא כמו עכשיו. מה שאני מנסה להגיד שדווקא עכשיו כשהקשר יותר משמעותי, אני חשה שאני רוצה לברוח.. מחשש שאולי באיזשהו שלב היא תתחיל לשנוא אותי... ויש על מה לשנוא... היא אומרת שיכול להיות שהשנאה העצמית קשורה לזה שאני שונאת אחרים... והיא שאלה אותי את מי אני שונאת כ"כ (בפגישה האחרונה..) אמרתי לה שאני שונאת את הפוגע(הבנא' שאנס אותי,בעבר) אבל את עצמי אני שונאת עוד יותר... אני חושבת שאני בנא' דפוק. המטפלת כואב לה שעם תחושות אלה אני מסתובבת... רציתי לשאול אותך, למה השנאה העצמית קשורה לזה שאני שונאת אחרים? אני לא שונאת אף אחד ,באמת שלא. אבל חשוב לי לדעת. מקווה שתוכל לתת לי תשובה... אגב,מצטערת שהצפתי ככה את הפורום,גם עכשיו וגם בפעמים אחרות,זו הצפה של המון כאב שמציף אותי. תודה.

חן שלום, צר לי שלשמוע שקשה לך, ושלמרות שאת חוזרת לטיפול ומרגישה הקלה מצד אחד, את גם חשה שאת רוצה לברוח משם. נראה לי שקשה לך להאמין שלע ישנאו אותך. את מרגישה שבמוקדם או במאוחר זה קורה וככל שאת נותנת לאדם השני להתקרב, כך זה כואב יותר. אני לא בטוח למה התכוונה המטפלת שלך, אבל ייתכן והכוונה היא שהדרך בה את רואה את עצמך, והשנאה שכה מרכזית בראייה זו אינה יכולה שלא לבוא לידי ביטוי מול אחרים. גם אם את לא רוצה בכך. שיש בך משהו שכועס על אחרים ואז כועס על עצמך שהתנהגת בדרך מסויימת או שהרשית לעצמך לשנוא מישהו ואת מענישה את עצמך על כך. מה שאני מנסה לומר הוא שהרצון שלך לומר שאת שונאת רק את עצמך ואף אחד בחוץ, מוביל אותך למקום שאולי מוכר לך, אבל לא אפשרי עבורך, כי המציאות היא לא כזו. זו אולי גם הסיבה שאת חוששת מקרבה, כי את חוששת שישנאו אותך, את לא חושבת על המצב בו את יכולה לשנוא, או פשוט לא לרצות מישהו אחר בשלב כלשהו, ניסיתי לשתף בכמה מחשבות שעלו בי, דרור

שלום רב, רציתי לשאול - איך אפשר לטפל בהתפרצויות זעם פתאומיות שאני סובלת מהם כבר הרבה זמן? פתאום באמצע אני נהיית עצבנית ומגיבה בכעס על כל דבר מסביבי. זה לא עובר כ"כ מהר ואני לא יודעת להשתלט על עצמי...זה פוגע באנשים יקרים לי ובמיוחד בחבש שלי שאליו אני שופכת את כל זה, למרות שלא רוצה בזה כלל ומבינה שזה לא טוב. איך אפשר להפטר מזה???

מיטל שלום, נשמע לי שקשה לך מאוד עם החוויה שאת לא שולטת בעצמך ובעיקר חוששת מההשלכות של ההתנהגות שלך. אבל אני הייתי בודק מה יש שם, מקשיב לקול הכועס הזה שלך. כי אני חושב שיש בך משהו כועס שמתקשה להיות מעובד ולבטא את עצמו בדרך אחרת. אחת הדרכים לעשות את זה היא כמובן בטיפול, שיכול להיות תהליך לא פשוט של חיפוש אחר הדבר הגורם לך לכעוס ונסיון להתמודד איתו, בהצלחה, דרור

ד"ר שארנברג דבר ראשון תודה על התשובה. השאלה הבאה היא שאם ארצה לטפל באמת במה שעומד מאחורי הסימפטום הזה איך ואיפה אוכל לעשות זאת?

שלום לך, הדרך לטפל במה שעומד מאחורי הסימפטום, היא דרך טיפול פסיכודינמי. שם תוכלי לברר לעומק את הקשיים שלך את המקור לסימפטום כפי שהוא הופיע ואת הדרך להתמודד עמו. אם את מעוניינת בכך את יכולה להשאיר מייל עדכני כך שחברי הפורום יוכלו לצרף המלצות, לילה טוב, ובהצלחה, דרור

המייל שלי הוא [email protected] אשמח לכל עזרה... תודה רבה

שלום. לא מזמן עברתי ניתוח ארטרוסקופיה בברך - לא משהו רציני. דווקא התאוששתי מזה מהר. אבל מזמן האחרון בכל צעד שלי ברחוב מטרידה אותי מחשבה חוזרת ש"הנה, עכשיו אני אפול..." אפילו כשאני עומדת ברמזור וממתינה לירוק, עובר לי בראש: "בצעד הבא אני נופלת..." כל הזמן בדמיון שלי עברות סצינות של נפילה...אני מבינה שזה לא הגיוני אבל עדיין לא מצליחה להפטר מהמחשבה זאת...מה אפשר לעשות בנידון???

שלום לך, התופעה שאת מתארת נשמעת, על פניו, כחרדה שנובעת מהניתוח שעברת. חרדה הנובעת מהקושי שלך לסמוך על הרגליים שלך שיחזיקו מעמד. אבל, ייתכן והחרדות הללו, התעוררו אמנם לאחר הניתוח אבל הן סימפטום למשהו אחר עמוק יותר שהתקשר לסימפטום. אם התופעה מפריעה לך זה זמן מה אני ממליץ לפנות לטיפול. כאן את יכולה לבחור האם את רוצה להתמקד בסימפטום ואז לפנות לטיפול קוגנטיבי התנהגותי. או לטפל בדבר הנמצא מאחורי הסימפטום ואז לפנות לטיפול פסיכודינמי. בהצלחה במה שתבחרי, דרור

"יש לי חבר חדש"... באמת? אמור להיות 'יש', אמור להיות חבר. אמור להיות חדש. אמור להיות שלי. הוא לא אדם, גם לא ייצור, הוא אמור להיות נשמה, כמיהה של שנים רבות רבות לאחור, משהו שלא היה בהישג יד אז מזמן. בכל זאת, עם הזמן, הגיע חבר אחר, גם הוא די מאוחר, ננטש, עכשיו שב בלבוש שונה, וכעת נדמה שממש מאוחר. כבר אחרי המידי. ואולי דווקא לא, לאור ציפיות שונות. דווקא כאן ניתן למצוא איזה נתיב מספיק ורגוע. אילו רק הייתה הרשאה פנימית... כשהוא נכנס לכאן, וגם 'כאן' זה מרחב מחודש (שגם אותו איני חווה כמציאות, מרחב לא מובן לי, איך, כיצד, מרחב שהושאר לא שלם, ריק, חסר מאד כתמיד...) כשהחבר הטוב נכנס לכאן, הייתי אמורה להרגיש משהו, להתרגש, להתפעם, להיות מוצפת. התוקפנות הייתה אמורה להתרכך. חום היה אמור להתפשט... לא הצלחתי להרגיש. נאטם. אפילו כאב של בכי, זה שלא יוצא, אפילו הוא לא התאפשר. כבר שנים שאני בקושי מרגישה. כשהגעתי לשיחות, היה זה פעם, לא ניתן היה לאתר אפילו מעט שמן הרגש. הכעס, למשל, היה דבר שהופיע רק אחרי שנתיים של חפירות אינטנסיביות ולא רק, וגם אז זה היה רק בחלום ובעל נפח מזערי. היום הוא יודע לפוצץ, ולא משאיר מקום למשהו רך יותר. מעודן. בכל מקרה, בזמן אמת אין מצב לברר מהן התחושות. גם לא במרחק של ימים ואף שבועות, ובינתיים מה שהולך שם בפנים הלא נודע... הממממ... :-( ידיד הנפש כאן, וגם הוא לא נחווה כממשי. זה נורא. מאז שהוא כאן עוד גברו החרדות, גבר הכאב, ולא רק משום שמה שקרה הוא פשרה, כדרכה של מציאות... פוחדת מהנוכחות של הטוב. פוחדת מהיש. הגלוי והתקף. פחד מוות. פוחדת לגעת בו. פוחדת לעשות את הדברים המינימליים של היום יום. כן, אלה שדרושים לשם הישרדות פיזית. ממש הם. הפחד גדול עוד יותר, משום שבמקביל (ואולי לא סתם הוא העיתוי) עומד לקרות משהו שמשמעותו היא איבוד ההזדמנות האחרונה. ההזדמנות האחרונה אחרונה לדעת מה זה חיים. מה זה להרגיש טוב. לדעת להרפות. לשחרר. להתפייס. לחייך בעיניים. להביט. להרגיש קשר. לדעת להשתמש בנרכש. לבנייה. לצמיחה. לו רק יכולתי. פעם אחת להבין. הכל הולך ואובד. לא נשאר. חומק בין האצבעות. לוחשת. הצילו. עוד לא מבינה עד כמה זה מפחיד שהמוות וההרס המוחלט מושכים כנראה יותר מאי פעם. סביר שאין דרך לגעת עכשיו. לא ניתן. אפילו הייתי ממש מבקשת שלא. האימה המתגברת עד לרקיע לא מאפשרת. זו סתם הכנה של לקראת פגישה. אם וכאשר. על החיים ועל המוות. ניסיתי בדרכי המרתיעה רווית הקור הדוקר, המרחיק. אאוצ'. נראה מה יהיה. לא באמת שייכת לכאן. פיסטוק סגור (א.ה)

אשת האדמה שלי, חזרתי מיום עבודה מפרך (כמו ה-beatles), פתחתי את הדלת וקרסתי לשטיח.. בערב כבד מביום. משהו בי עמום היום, לא חד, איטי. עוד לא זומבי אבל יש פוטנציאל :-/ לכן אולי היה לי קשה יותר להרגיש ולהבין עד הסוף מה את מרגישה..מה את מנסה לספר. העציב אותי ממש שלא הצלחתי עד הסוף (נו ראש! תתעורר!). סליחה יקירה.. היום הראש מנמנם והעיניים עסוקות בלצרוב. הלוואי ותכתבי עוד קצת.. הלוואי... הרגשתי כאילו אני מתקשה להבין היכן נגמר העולם החיצוני ואיפה מתחילה החוויה שלך את העולם הזה. משהו התערבב לי בין פנים וחוץ. ואז חשבתי שאולי זה בדיוק העניין... זכרתי ששאלת את אורנה על מרחב מעבר, או משהו דומה. האם זו התחושה? שהגבול הזה בין הפנים לחוץ מטושטש? או שאולי יש איזה מרחב ביניים דמוי-חלום שבו מתנהל הכל? ואולי אני לגמרי רחוקה ממה שניסית לספר. ובכל זאת.. משהו שקראתי בספר של ויניקוט שאורנה קנתה לי ( :-) ), דיבר אליי מאוד והתחבר אליי לכאן קצת. מקווה שזה לא פלצני מצידי להעתיק קטע.. הכוונות כנות. "מקובל על הכל שהגדרת טבעו של אדם במונחי יחסים בין-אישיים אינה טובה דיה, (...)יש דרך אחרת לתאר בני אדם, זו העולה מתוך המחקרים של שני העשורים האחרונים. על כל אדם שהגיע לשלב שבו הינו יחידה בעלת קרום תוחם ובעלת חוץ ופנים, אפשר לומר שקיימת בו *מציאות פנימית*, עולם פנימי היכול להיות עשיר או דל, שרוי בשלום או נתון במלחמה. זה עוזר, אבל האם די בכך? טענתי היא שאם יש צורך בהגדרה הכפולה הזאת, הרי שיש גם צורך בהגדרה משולשת: החלק השלישי בחייו של אדם, חלק שאיננו יכולים להתעלם ממנו, הוא תחום הביניים של *חוויה*, שתורמים לו המציאות הפנימית והחיים החיצוניים גם יחד. זהו תחום שאין קוראים עליו תיגר, מפני שלא נתבע ממנו אלא להיות קיים כמקום מנוחה לאדם, הטרוד במשימה האנושית המתמדת לשמור שהמציאות הפנימית והמציאות החיצונית יהיו נפרדות, ועם זה קשורות בקשרי גומלין. (...) אני חוקר את מהותה של אשלייה, זו המותרת לתינוק, ובחיי המבוגר היא טבועה באמנות ובדת. יכולים אנו לרחוש במשותף כבוד ל*חוויה אשלייתית*, ואם נרצה, אנחנו יכולים להתכנס ולייסד קבוצה על יסוד הדמיון בין חוויותינו האשלייתיות. זהו שורש טבעי להתכנסות בקרב בני אדם." פתאום אני קצת לא מבינה מה זו מציאות פנימית שאיננה נגועה בחיצונית, אבל נניח לזה. מרגישה שאולי את נחה קצת בתחום הביניים, שומרת שהחוויה הפנימית והחיצונית ימשיכו לקיים קשרי גומלין ומצד שני, לא יתערבבו. אולי הכתיבה, כאן ובכלל, שלך ושל כולנו, כסוג של אמנות, מקלה ומאפשרת איזו חוויה-אשלייה. מחברת ומתחברת. שורש טבעי להתכנסות. פורום חוויה אשלייתית נהדרת. אי שם בין כדור הארץ למאדים... אוף.. גלשתי רחוק... הלוואי שתסכימי לכתוב עוד קצת...(בבקשה?) שולחת בנתיים כוח להרפות קצת לנצל את ההזדמנות האחרונה (באמת? אחרונה..?).. לקחת אותה בשתי הידיים הנדיבות שלך בלי פחד ולנצל אותה כמו שצריך. האדמה עוד פורייה, אשת האדמה שלי.. חיבוק ארוך וטוב (עם לעצום עיניים ולתת לכאב-בכי לשטוף), לילך.

זומבי קטנטן, אתה פה :-) ש---לום לך שלום לך שלום לך ש-לום ו-מה שלומך, ומה שלומך ומה שלומך ה-יום? הי, בלי מכות בראש... את בסדר, זו רק הכתיבה המקודדת שלי. יכול להיות שקשה מאד להבין מה עומד באמת מאחורי הדברים בלי להכיר לעומק. אולי לא הוגן מצדי לרשום ככה בחידות. "ל. שרלוק" בפעולה והוא גם יודע להצליח. את בסדר. לגמרי. מגניב לראות איך את לומדת ומרחיבה אופקים. ואיזו קליטה מהירה (אפילו אם את זומבי לפעמים... וזה בסדר... ) ממש כל הכבוד! מאיר עיניים :-) תודה תודה על הציטוט. את, את משהו מיוחד במינו. ורק שתדעי ש - קוראת את דברייך בתשומת לב, וחושבת ששמה לב גם לפרטים הקטנים החשובים היפים כאלה. זה תקף גם להודעות קודמות. לפעמים אפילו איני יכולה לתאר כמה. אז גם אם איני מגיבה תמיד, נוכחותם מורגשת. מדברת. קרובה :-) יקירה, מותר לשאול מה שלום סבתא? החזיקי מעמד ילדה. כן, יום שני היום... אז... עוד יום. שלך א.ה. שבאמת אכלה אתמול פיסטוקים בזמן כתיבת ההודעה

שלום לך, הרגשתי הרבה מורכבות והרבה כאב בדברייך. התחושה של הפחד דווקא כשדברים מתממשים, עוצמות הכעס ולצידם הרצון לא להרגיש כלום מעידים על התנודות הרגשיות שאת חווה, התחושה שאת באמת מרגישה פעם יש ופעם אין. נראה לי כי עיקר הקושי שלך הוא למצוא את המרחק הנכון, המרחק בו תרגישי בנוח, בטוח ויכולה להרגיש. אני מצטרף לאמירה של לילך ומזמין אותך להמשיך לשתף ולהרחיב על רגשותייך, דרור

אשת האדמה, הסתפחתי לעץ שלך..סליחה.. אין לי כוחות לטפס להודעות הראשונות, לחזית. מרשה שאשלח מכאן? שאסתופף בצילו הנדיב של העץ שלך? לא אפגע, או כך אני מקווה, בעוצמתם של הדברים שכתבת א?ת. מרשה לי? להיצמד גם אלייך לקצת? דרור.. תראה אותי גם מכאן?.. מרגישה היום קטנה.. ממש קטנה עמדתי בתור למכולת היום. התינוקת של בעל המכולת ישבה לו בידיים, מלטפת לו את הפנים. היה כל כך הרבה בטחון בדאגה שלו, באיך שהחזיק אותה על הידיים, בהתרפקות שלה. ... חייכתי וכמעט בכיתי ביחד. מה יש לי היום? כאילו חסרה לי אמא, אבל לא חסרה. מה חסר? משהו חסר.. סוג של עצב... מתיש.. מתנגשת בקירות מרגישה כאילו סלע קשור לי ללב ומושך למטה כבד לי היום. ההמתנה לגברת שלי (למטפלת) קשה לי השבוע. קשה במיוחד. זה כבר מחר אבל קשה לי יש יותר מדיי מה לומר ולא אספיק. כמעט מרגישה צורך להכין אותה כבר עכשיו שקשה לי. בפגישה הקודמת היה כיף וצחקנו מלא. היה גם משמעותי, אבל , לא יודעת.. רוצה כל כך להרפות איתה. לנוח למרגלותיה, בצילה לשתוק, לבכות, להתכנס- מה שיבוא קודם. אבל אם ארפה לא אספיק לספר. לא בטוחה אפילו מה אני רוצה ממך .. בא לי להיצמד, וזה כל כך לא אני.. זה אף פעם לא היה. אוף דרור.. לא מפסיקה להיאנח. העיניים צורבות כבר יומיים-שלושה. עייפה... (ל.) ... לא חושבת שכתבתי לך בעבר בשמי, אתה יודע?...תמיד בשמות אחרים איכשהו.. אז שלום-שלום, מה נשמע? .. :-]

אומנם שאלתי אתמול את ליאת לגבי כך,אך כיוון שזה נושא שמאוד חשוב לי ומשמעותי עבורי ,חשוב לי מאוד לקבל מגוון רחב של דיעות. רציתי לדעת מה דעתך לגבי טיפול תרופתי לOCD ,האם לדעתך הוא נחוץ(המליצו לי על כך גם הפסיכולוגית וגם הפסיכיאטר)? האם במקרה שעשיתי סדרה אחת של שתי סדרות שונות(מסוגים שונים) של טיפולים התנהגותיים -קוגנטיביים,ועדיין הOCD 'שולט עליי' רוב הזמן, האם זה אומר שעבורי הטיפול התרופתי נחוץ יותר?

משתנה שלום, אני מבין שאת נרתעת מטיפול תרופתי, והדבר מובן בהחלט, אם כי לדעתי במקרה הזה טיפול תרופתי הוא הכרחי. OCD היא הפרעה המגיבה טוב לטיפול תרופתי, ומנגד הטיפול בה ללא טיפול תרופתי הוא קשה. השילוב בין טיפול תרופתי לטיפול פסיכולוגי הוא הטיפול המומלץ בעיני במקרה זה, ולכן אני מעודד אותך להקשיב לצוות המטפל בך כדי שסבלך יוקל, ותוכלי לחיות חיים טובים יותר. בהצלחה, דרור

תודה דרור, חשוב לי להבהיר שאיני סתם נרתעת מטיפול תרופתי,איני זוכרת אם כבר סיפרתי לך זאת,אך הרתיעה שלי אינה קשורה רק לסטיגמות ולפחד לא ריאלי,אלא לבעיה רפואית אמיתית שקרתה לי עקב נטילת התרופות(בעיקבות מחלה מסויימת שאני סובלת ממנה ושאיני רוצה לחשוף אותה כאן),ושגרמה לי ל'טראומה לא קטנה'; לכן,במשך כשנה וחצי מאז שהפסקתי עם התרופות עדיין אני בלבטים אם לחזור.כעת החלטתי שאני רוצה טיפול תרופתי,למרות הסכנה הבריאותית שצפויה לי בעקבותיו,אך יש בעיה נוספת שמפחידה אותי מאוד וזה נושא ההשמנה עקב התרופות-במיוחד שאני כעת(אחרי זמן רב שלא הצלחתי)בירידה מבוקרת במשקל; והתרופות שהפסיכיאטר שלי אומר שאני יכולה לקבל(שלא מאותה קבוצה של אלו שהזיקו לי בעבר)גורמות להגברת התיאבון, אך ביקשתי שיברר לי על אפשרויות נוספות,אך גם עידכנתי אותו(טלפונית)שהפעם אני באמת רוצה טיפול תרופתי - משפט שכבר כשנה וחצי איני מסוגלת לומר,ועדיין יש לי פחדים נוראיים ממנו- הן מבחינה בריאותית,נפשית והן מבחינת שמירה על משקל תקין. אתה האיש-מקצוע (ולאו-דווקא אנשי מקצוע) ה'מי יודע כמה' שאומר לי זאת לגבי הטיפול התרופתי עבור OCD ,אז אם כולם אומרים אני מקווה שזה נכון,ושלא אתאכזב שוב. חשוב לי לשאול אותך גם שאלה אישית(ואני מצטערת על ה'מגילה' שכתבתי לך למעלה) אתה היית לוקח בעצמך תרופות או נותן לבני משפחתך,אם אתה או הם הייתם סובלים מOCD ? מקווה שלא תיפגע משאלתי,ואם כן אני מצטערת. תודה, משתנה לכן אני

שלום דרור, אני נמצאת בטיפול כמעט שנתיים. הגעתי לטיפול בעקבות דיכאון מז'ורי. מצבי השתפר מאוד. הבעיה - אין לי מה להגיד יותר בטיפול. כבר כמה פגישות שרובם אני שותקת,אומרת משהו כדי לשבור את השתיקה, לפעמים צץ איזה נושא קטן אך הדיבור עליו קצר, כבר דיברנו בטיפול על השתיקה והקושי שלי איתה. אין מה להוסיף. בין הפגישות יוצא לי לחשוב רק על מה אדבר ואיך הפגישה תעבור, ושוב אתעצבן מהשתיקה.... האם זה סימן שצריך לסיים את הטיפול? מה אפשר לעשות ???

טל שלום, ישנן שתי אפשרויות להבין את השתיקה שלך. ומאחר ואני לא מצוי בפרטי הטיפול אמנה את שתיהן. ראשית ייתכן ובאמת את מסמנת למטפלת שאת מעוניינת בסיום הטיפול. שמיצית שלב מסויים בו ולעת עתה את אינך זקוקה לו עוד. אפשרות שנייה היא שהשתיקה שלך מהווה התנגדות לשינוי. שברגע שהתקרבת לתוכן קשה, או שהטיפול הגיע למקום שקשה לך איתו את מתגוננת על ידי הימנעות. שתי האפשרויות סבירות, ועצתי לך היא להעלות את שתיהן מול המטפלת ולדון עמה בנושא. להבין ביחד מה פשר השתיקה שאת מצוייה בה ולהגיע להחלטה מה לעשות. בהצלחה, דרור

אם אי אפשר למחוק זכרונות קשים. אז מה הטעם "לעבד" אותם? או מה זה "לעבד" אותם? אם המטפלת תגיד לי אלף פעמים שזה לא היה באשמתי... אז מה, אני ארגיש יותר טוב עם עצמי??? "לעבד" חוויות קשות, זה לא כמו "לתת לזמן לעשות את שלו"???? דבר שאני חוויתי גופנית, אף פעם לא יוכל מי שמקשיב לי להרגיש בעוצמה שלו ולכן לא יוכל להבין אותי, נכון??? אז מה טעם הטיפול הפסיכולוגי במקרים של התעללות??

שלום לך, אני אתחיל דווקא מהסוף. אני מסכים איתך שאדם אחר לא יוכל להבין אחד לאחד את החוויה הגופנית שאת עברת. אבל אני חושב שבעזרתך הוא בהחלט יכול להבין חלק מהחוויה, ובבודאי את ההשפעות הנפשיות שזה הותיר בך. יותר מזה, יש משהו בטענה שלך האומר שכדי לעזור צריך להכיר את המצב מבפנים. אבל לפעמים היכרות כה קרובה עם הטראומה, עלולה להפריע ולהקשות ביכולת לטפל. משום שהיא מקשה על ההפרדה בין המקרה האישי לבין המקרה של המטופל. את שואלת מה זה לעבד. בעיני לעבד זה לא לתת לזמן לעשות את שלו וגם לא לנחם. לעבד זה לעזור להסתכל ולחוות את הדברים אחרת. לא רק כי המטפל אומר לך, אלא כי בהדרגה את תהיי מסוגלת יותר ויותר להכיל חלקים שכרגע אינם מוכלים, וכך גם להתמודד איתם. לסיכום, אני חושב שטיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעזור במקרה של התעללות, אם כי זו לא התמודדות קלה. אני גם חושב שהמטפל או המטפלת לא חייבים לעבור אירוע דומה. לילה טוב, דרור

שלום דרור, אני תמיד קוראת מה נשלח לפורום ומה התגובות שלכם. הייתה לי תחושה כבר זמן מה, והיום היא נהייתה יותר חזקה בעקבות התשובה שלך לאור. כל הזמן אתם מבקשים מאיתנו להגיד למטפל מה היינו מצפים ממנו, איך היינו רוצה שיתנהג או יגיב במקרה מסוים, כמו למשל הצעת לאור שתעלה את הנקודה שהיא הייתה רוצה לראות שאיכפת לו, ושיסכמו ביניהם דרך מסוימת באיך להראות לה את זה. או למשל אני, הייתה פגישה נורא קשה השבוע שבה העליתי חוויה קשה מילדות שמלווה בזכרונות קשים. המטפלת ראתה עד כמה היה לי קשה והיא אפילו בכתה איתי. ציפיתי כיל השבוע שהיא תתקשר לבדוק מה שלומי, אבל זה לא קרה, וזה ממש איכזב אותי. ואם אני אעלה את הנושא בפגישה הבאה, והיא כן תתקשר בפעם הבאה כשארגיש רע. אז מה עשיתי ???? כאילו ביקשתי ממנה "לביים" את הדאגה שלה כלפי!!!!! אני רוצה שהיא תהיה אמיתית וטבעית בדיוק כמו שהיא מבקשת ממני. זה נשמע, שאנחנו (המטופלים) מתכננים סוג של רובוט (המטפל/ת) שיתאים לצרכים הרגשים שלנו שאיננו יכולים למצוא או לבקש בחיי היום-יום. זה ממש לא מובן לי למה אני צריכה כל הזמן להגיד לה מה מציק לי בתגובה שלה, ואם כן מציק לי, אז מה הרי כל החיים מתנהלים כך, ואם אני אגיע איתה לקשר הכי אופטימלי, אני אף פעם לא אמצא אותו בחוץ. מקווה שהבנת את הרעיון שניסיתי להעלות.

שלום לך, את מעלה נושא חשוב שראוי בעיני להבהרה. בעיני קיימות לעיתים קרובות משאלות לעצב את המטפל כפי שהיינו רוצים לראות אותו. לעיתים המשאלות מתורגמות לדרישות. אבל אם תשימי לב, בדבריי לאור, אני מציע שיגיעו להסכמה שמקובלת על שניהם. כלומר לדרך בה המטופל יוכל להרגיש שלמטפל אכפת ממנו מבלי שהמטפל ייאלץ לעשות משהו "מלאכותי", שכן זה לא מה שהמטופל באמת רוצה. בנוגע למקרה שלך, את אומרת שהרגשת שמאוד אכפת לה בזמן הפגישה, אבל זה לא הספיק, רצית שהיא תראה מעבר, והתאכזבת משהיא לא הראתה. המוקד כאן, לדעתי, הוא דווא אי יצירת קשר אופטימלי מותאם כמו כפפה ליד, שבאמת לא קיים בחוץ. אלא יש פה הזדמנות לבחון את המקומות בהם יש אי התאמה, דבר שמחוץ לחדר הטיפולים קשה לעשות. למעשה, אם להשתמש במילים שלך, הטיפול במצב כזה הוא ההתמודדות בין המשאלה של כל אחד מאיתנו להפוך את המטפל לרובוט (ואולי לא רק את המטפל), שנענה לכל צרכיו, לבין התסכול הנובע מכך שלא תמיד המטפל נענה או מסוגל להיענות למשאלה זו. אני מקווה שעניתי, לפחות באופן חלקי לשאלותייך, דרור

שלום דרור, תודה על ההבהרה, אבל עדיין יש לי כמה נקודות. כתבת: "כלומר לדרך בה המטופל יוכל להרגיש שלמטפל אכפת ממנו מבלי שהמטפל ייאלץ לעשות משהו "מלאכותי", אז בעיני זה עדיין יישאר "מלאכותי" כי זה דבר שהמטופל רמז/ אמר שהוא צריך איתו, ואז המטפל "עושה" כרצונו של המטופל....זה עדיין לא ברור לי?? כתבת גם: "התסכול הנובע מכך שלא תמיד המטפל נענה או מסוגל להיענות למשאלה זו." אז האם נכון לתת למטופל להרגיש שהוא מובן, מחובק, יש שם מישהו שמבין אותו (וזה מה שקורה בעת הפגישה הטיפולית), ופתאום כשהוא בחוץ, הקשר עם המטפל מנותק לגמרי ואין שום אפשרות לקשר אחר בגלל "הגבולות". אז בעיני עוד פעם זה מין "הצגה" של "אני כאן ועכשיו בשבילך בשעה הזאת, חוץ מזה לא תצפה ממני" ,וזה כן מתסכל נורא, כי האדם "שמבין אותך יותר מכל ויודע כבר את כל סודותיך ופחדיך" אינו יכול להענות לך בדיוק בדקה שאתה צריך אותו, אלא רק בזמן הפגישה. ומה אם אין לי חשק באותו יום לדבר או לשתף.....זה ממש הצגה... שבסוף לפי דעתי תמיד תביא לתסכול..

אני מרגישה ממש כך... מצד אחד אני מוצאת את עצמי ממש "מפנטזת" על יחסים של חברות עם המטפלת שלי ומצד שני אני מפחדת. מפחדת מכך שפיה וליבה אולי לא שווים. זה לא נובע ממשהו שהיא משדרת או עשתה, זה נובע בדיוק מסיטואציות כאלו, שמצד אחד בשעה שלנו ההרגשה ממש אינטימית ומצד שני אני לא אשמע ממנה במהלך השבוע. וזה באמת גורם לי לחשוב מהי בדיוק מטרת הטיפול (כאשר היא לא ממוקדת) בהקשר הזה, לקנות חברה טובה בכסף? אני לא רוצה לחשוב כך אך זה קצת מתבקש.

שלום, אמנם שאלתי היא בנושא תעסוקה אך לא טעיתי בפורום והיתי רוצה לשאול כאן ברשותכם. אני בת 33. יש לי תואר אחד כללי, ותואר ראשון נוסף שהוא גם מקצוע. השקעתי זמן רב בלימודים, וכן כסף רב. כיום, אני לאחר שנתיים שלא עבדתי מתום הלימודים מסיבות שונות. ילדתי את בתי בנתיים. אני מתקשה במציאת עבודה בתחום. מרגישה חוסר ביטחון, ובנוסף לא יודעת אם אני אוהבת את זה. אני לא מוצאת את עצמי. לאחרונה יש לי אפשרות לקבל עבודה אבל לא קשורה למקצוע אותו למדתי כלל וכלל. האם זה נורמאלי שלאחר לימודים כה ארוכים אנטוש ללא כל ניסיון בכלל לעבוד בכך? סביבתי הקרובה מביעה צער על כך שאקח עבודה לא בתחום. אך אני נוטה לעבודות שהן יותר קלות ופחות תובעניות. אולי מאז שילדתי. אני פוחדת לאבד את האפשרות של עבודה זו. מאידך אם אקח אותה, משמע שאני מוותרת על המקצוע אותו למדתי כי אז בכלל אתנתק ממנו. אני חצויה. מה לעשות? תודה

דניאלה שלום, קצת קשה לייעץ מרחוק ובלי לדעת את כל הפרטים. ובכל זאת כמה מחשבות שעלו לי בזמן שקראתי את דברייך. את שואלת האם זה נורמלי לעזוב תחום שלמדת, ובכן נראה לי שהשאלה שאת למעשה שואלת היא האם זה לגיטימי בעינייך ובעיני הסביבה. שנית את אומרת שלא בטוח שאת אוהבת את התחום, ושאת פוחדת לאבד את ההזדמנות לעבודה שכרגע נראית לך מתאימה יותר. אלו ציוני הרגש המרכזיים שלך, ומשום כך אני הייתי מייעץ לך ללכת איתם בשלב זה. ייתכן ובהמשך תרצי לשוב ולעסוק במקצוע שרכשת, וייתכן שלא. כרגע נשמע שאת לא מעוניינת לעסוק בו. כמו כן ייתכן ומצבך המשפחתי מוביל אותך לבחור בעבודות מסויימות שמתאימות לך. אני מאוד מבין את ההתלבטות שלך, ואת התחושה שבזבזת את הזמן, אבל נראה לי שבתוך תוכך את יודעת מה את רוצה, ומחפשת להרגיש בסדר עם זה. בכל מקרה שיהיה בהצלחה, דרור

Dear LIat, Thank you for your ongoing support. My daughter refuses to answer my calls now- what should I do. I am not the t ype of person who plays these games as life is too short- what do I do- just wait it out OR send her an sms AND tell her that I have sought professional help to patch up our relationship. Please advise.

קארן ערב טוב, לפני שאענה לך, ברצוני להביא לידיעתך שלפורום שלושה מנהלים, המשיבים בפורום עפ"י סדר ימים קבוע המפורט בראש הפורום. היום ומחר הם ימי התורנות של דרור. בנוסף, ניתן ואף עדיף להמשיך בתכתובת תחת אותו "עץ", ואין צורך ליצור הודעה חדשה. כך תהיי בטוחה שלא אפספס את הודעתך, שתגיע אלי למייל האישי. קצת מורכב... בכל מקרה, בעניין שאלתך: כרגע, אם בתך אינה מגיבה לטלפונים שלך, הייתי מציעה לך להפסיק לנסות, לפחות לשבוע הקרוב. גם לא SMS. לפעמים דרוש זמן כדי להירגע. תני לה להתגעגע קצת. אני חושבת שהרעיון של פניה להתייעצות עם איש מקצוע הוא לא רע בכלל (ואני מתכוונת לא רק לפורום שלנו). לטעמי, לא יזיקו כמה שיחות, בהן תוכלי ללמוד לאפשר לשתיכן נפרדות ומרחב, ולמצוא עבור עצמך את הדרך לחיות עם מציאות חדשה של ילדה החיה מחוץ לבית. זוהי משימה לא קלה בכלל, הדורשת זמן והסתגלות. נסי להניח לה כמה ימים, ולהעסיק את עצמך בדברים נעימים. את עשויה לגלות שהשקט ממנה יכול להיות מבורך. אהיה כאן שוב בסוף השבוע הבא. אשמח לשמוע מה שלומך ליאת

יש לי היום בצהריים טיפול.המטפל שלי פסיכיטר ופסיכוטרפיסט.אני מאובחת כי בי פולרית אבל אני כבר כמה שבועות שוקעת לתוך דיכאון עמוק.אני מטופלת בכדורים אנטי דיכאוניים והם עד עכשיו עשו את העבודה די בסדר.הרופא תוען שהדיכאון שאני חשה לא רק פסיכיאטרי אלה מורכב מחלקים פסיכולוגיים והוא מנסה לעבוד איתי על החלקים האלה.מאז הטיפול האחרון עברה עלי שבוע נורא קשה.אם בכי,עייפות,קושי בתיפקוד עד כדי מחשבות אובדניות.כל הגוף כאב כאילו שהיה מדובר בשפעת.התקשרתי אליו השבוע והוא יודע שזה קורה רק במקריי חרום והוא המליץ לי להפגש עם חברה ועוד...הרגשתי לא נוח עם זה כי לא הייתי במצב שיכולתי באמת להפגש עם אנשים והייתי עייפה מידי להתווכח איתו,אז סיימנו את השיחה בזה.מה אני יכולה להגיד לו מחר שיגרום לו להביו מה עבר עלי בגלל השיחה הזאת?האם אני בכלל יכולה לבקש שהוא יבדוק,נגיד למחרת,אם אני בסדר?שפשוט יראה לי שהוא מודע שרע לי ושהוא דואג לי.כי אם אפסיק להאמין שאכפת לו אני אהיה במצב לא נעים בכלל. לא יודעת עד כמה יכולת מי מה שכתבתי להבין את כוונתי.אבל אשמח מאוד אם כן שתענה לי במהירות. לבינתיים ליל"ט אור

אור שלום, נשמע לי שמע שהכאיב לך הוא אי הידיעה, הספק, האם אכפת למטפל שלך ממך גם מחוץ לחדר הטיפול. מאחר ואת אומרת שלאחרונה נכנסתם לקשר פסיכותרפויטי אני מציע שתעלי את הנושא בפניו, תדברו על מה גורם לך להרגיש שלא אכפת לו ואיך אפשר להתמודד עם רגשות אלו. ייתכן והפתרון יהיה קונקרטי, כמו להתקשר אלייך ולהראות שאכפת לו. או פתרון אחר שתסכימו עליו. וזה החשוב, שזה יהיה בהסכמה ביניכם. כי נשמע לי שמאוד חשוב לך שהוא יביע אכפתיות, אבל חשוב לא פחות שתרגישי שזה אמיתי ולא כי דרשת את זה למשל. בהצלחה, ובאופן אישי אני יכול לומר שאני מאמין שמאוד אכפת לו ממך, לפחות לפי דברייך, דרור

תודה לך על תשובתך המהירה. כמה שאני מכירה את עצמי לא אהיה מסוגלת להגיד לו את הדברים ישר לפנים אז הכנתי לו את זה בכתב. למרות שהוא הוכיח את עצמו לא פעם אני "מתה מפחד." שוב תודה, אור

איפה את? יש לי חרדת נטישה:)

אני פה, ועוד רגע קט כבר לא! לילה טוב ושבוע טוב וקל. ליאת

ליאת יקרה, יש בי היום מועקה סתומה. ובדרך כלל, כשיש בי מועקה, חומות של שתיקה סוגרות עלי (אולי הן לא סוגרות עלי; אולי אני פשוט מתעטפת בהן..). אני כמו לא יודעת מאיפה להתחיל לפרוט ולהמיס את הגוש המעיב; לא יודעת לומר אם יש בי באותם רגעים (כמו עכשיו) רצף מחשבות מסחרר - מהיר מכדי שאוכל 'לתפוס' מי מהן ולגבש אותה לכלל משהו בר אמירה- או שמא כל מהלך החשיבה והרגש מואט עד כדי שאני חווה מעין ריקנות. אני מכנה את התחושה הזו 'זרימה של מצולות', מפני שזה מעט דומה לתחושה האטומה והחשופה כאחת שחשים כשצוללים לתוך המים ומעמיקים (את מכירה את התחושה? זוכרת אותה? מהילדות לפחות? ואולי אפילו מהאמבטיה – כשמכניסים את הראש למים?). ואני מתבוננת בך – במרץ המילים שלך, בחדווה שלך שכרוכה בלכתוב ובלהביע (כך נראה), בהעדר העצלות הפנימית, במגע החם שאת מקדישה לכל אחד ואחד מאתנו – ושואלת את עצמי מאיפה את מגייסת את הכוחות הללו; ואיך ניתן להיות בד בבד ב'עולם שבפנים' וב'עולם שבחוץ' – לעבור ביניהם בתנועה שנדמית (אצלך) כל כך חלקה וחסרת מהמורות? אני ממש יכולה לדמיין אותך מטיילת עם העיניים מהתמקדות מרוכזת בבן השיח שלך (או במה שהוא כותב) לבהייה באיזושהי נקודה בחלל שמעידה על כך שאת נכנסת לעולמות התוכן שלך. ואז את מפיקה מעצמך מענה. בדרך כלל מענה מאד נכון. אני לא כותבת כדי להחמיא לך. אני רק רוצה להבין – להבין באמת – מהי הקשבה 'נכונה' וכיצד 'עושים' אותה. בימים כמו היום, אני לעיתים דנה את האזורים הקשובים ש*בי* (חלקם) בחומרה: נדמה לי שיש בהם נטייה עלוקתית, שבן השיח שלי – דווקא בתכנים שהוא מביא עמו - כאילו מאפשר לי לקחת את הגוש הסמיך שלי ולהפריד ממנו חתיכות מוגדרות של עצמי; הוא כאילו ממסגר אותי, ממקד אותי, מנתב אותי. ואז (לפעמים) פתאום מופיעה נמרצות כזו כמו שלך, פתאום מופיעות מילים, והמחשבות תוכפות בזו אחר זו. אבל... מי כאן המדבר ומי הקשוב? ובכלל, האם הקשבה ממלאה אצל כולם תפקיד פנימי מסויים? והאם ניתן לענות על השאלה מהי הקשבה אמיתית? מה שלומך היום? נויה

אוי נויה, מה אני יודעת? מול שאלות כמו אלה שלך, אני נתקפת זהירות מיוחדת. הן טומנות את אותו פח מסוכן, אליו אני עלולה למעוד, ולהינזף בטשטוש הגבולות הראויים. יש לי הרבה מה להגיד, אבל הכל אישי כל כך, פריך, נפיץ. אני יודעת שיש הרבה אופנים של הקשבה נכונה. בגלל זה יש כל כך הרבה פסיכולוגים, ורובם טובים להרבה מטופלים. בגלל זה יש כל כך הרבה חברות טובות, נישואים שמצליחים, תינוקות מאושרים. הפורום שלנו, ששומע כל כך הרבה מכאוב, ייאוש, אובדן, כעס, אכזבה, תסכול וצער - עלול להשכיח מאיתנו את העובדה הפשוטה שאנשים יודעים גם להיות טובים זה לזה. אני מאמינה גדולה ב??טו?ב האנושי, בשמחה, בהנאה מהמפגש הבינאישי. אולי זה זה, ואולי משהו אחר. אוכל להבטיחך נאמנה, ששום דבר אצלי לא ממש עובר חלק בלי מהמורות. זאת אשלייה אופטית קסומה, שלצערי (או לשמחתי) איני יכולה לנפץ מעל גבי הפורום. מרץ מילים וחדווה יכולים לדור בכפיפה אחת עם מהמורות וגושים סמיכים, האמיני לי. אולי ניפגש פעם באותן מצולות כחולות (כן, צללתי הרבה, ואפילו פגשתי כריש, בחיי) בהן הכל מואט ומושתק, ואולי אפילו יצטלבו המבטים. בואי נקווה שתתפוגג לנו המועקה איכשהו ותודה ליאת

תודה (!!!) ליאת, את יודעת - לא ממש ציפיתי לתשובה. ידעתי שאין תשובה. (ואני גם לא כזו אינטלקטואלית גדולה שמבקשת *לחקור* את נבכי המהות האנושית. אני מעדיפה פשוט לגלוש בתוכם). אבל ציפיתי למענה. היה לי קצת רע... מענה קיבלתי. ובגדול! הוקל לי... עכשיו, כשדיללת מעט את הגוש הסמיך, אני אלך להסמיך אותו בחזרה עם עוד סיגריה מגעילה. מה יש? קצת שנאה עצמית. אולי התנחמות במוכר ובזמין. אני מקוה שלא דיממת כשפגשת (?!) את הכריש :-) נויה

היי ליאת אני לא מוצאת את המילים לרשום לך כפי שלא מצאתי אותן בפגישה האחרונה... לא יודעת אם יש מה להגיב על זה.בכל אופן מאחלת לך שבוע טוב וקייצי ME

עדיף שתאחלי לה שבוע טוב וחורפי, לא? :-)

היי ME, לא תמיד חייבים מילים, את יודעת. אמנם סנגורים, מלאכתם נעשית במילים רמות ונחרצות, אבל כשאת עושה למען עצמך מותרת לך זכות השתיקה. בעולם בו מי שצועק צודק, קשה לנו להכיל את השקט. אל תיבהלי ממנו. נסי להקשיב לו. את עשויה להיות מופתעת. באמת הזהירו שתהיה עלייה חדה בטמפרטורות. :-(( ליאת

ליאת שוב אני האמת היא שהייתי קצת מופתעת מהפסיכולוגית בפגישה ההיא. העלתי משהו לא קל ונדמה היה כאילו גם לה נגמרו המילים...לא יודעת, אולי אני טועה. לא הרגשתי שהיא מרגיעה אותי באותה פגישה...לכן התקשרתי אליה בכדי לשמוע שהיא אכן מסוגלת לסייע לי. היא אמרה שכן.יותר נכון היא מניחה שכן. קצת נשמע לי הססני המשפט לא? זהו, לילה טוב