פורום פסיכולוגיה קלינית

ליאת יקרה, יש בי היום מועקה סתומה. ובדרך כלל, כשיש בי מועקה, חומות של שתיקה סוגרות עלי (אולי הן לא סוגרות עלי; אולי אני פשוט מתעטפת בהן..). אני כמו לא יודעת מאיפה להתחיל לפרוט ולהמיס את הגוש המעיב; לא יודעת לומר אם יש בי באותם רגעים (כמו עכשיו) רצף מחשבות מסחרר - מהיר מכדי שאוכל 'לתפוס' מי מהן ולגבש אותה לכלל משהו בר אמירה- או שמא כל מהלך החשיבה והרגש מואט עד כדי שאני חווה מעין ריקנות. אני מכנה את התחושה הזו 'זרימה של מצולות', מפני שזה מעט דומה לתחושה האטומה והחשופה כאחת שחשים כשצוללים לתוך המים ומעמיקים (את מכירה את התחושה? זוכרת אותה? מהילדות לפחות? ואולי אפילו מהאמבטיה – כשמכניסים את הראש למים?). ואני מתבוננת בך – במרץ המילים שלך, בחדווה שלך שכרוכה בלכתוב ובלהביע (כך נראה), בהעדר העצלות הפנימית, במגע החם שאת מקדישה לכל אחד ואחד מאתנו – ושואלת את עצמי מאיפה את מגייסת את הכוחות הללו; ואיך ניתן להיות בד בבד ב'עולם שבפנים' וב'עולם שבחוץ' – לעבור ביניהם בתנועה שנדמית (אצלך) כל כך חלקה וחסרת מהמורות? אני ממש יכולה לדמיין אותך מטיילת עם העיניים מהתמקדות מרוכזת בבן השיח שלך (או במה שהוא כותב) לבהייה באיזושהי נקודה בחלל שמעידה על כך שאת נכנסת לעולמות התוכן שלך. ואז את מפיקה מעצמך מענה. בדרך כלל מענה מאד נכון. אני לא כותבת כדי להחמיא לך. אני רק רוצה להבין – להבין באמת – מהי הקשבה 'נכונה' וכיצד 'עושים' אותה. בימים כמו היום, אני לעיתים דנה את האזורים הקשובים ש*בי* (חלקם) בחומרה: נדמה לי שיש בהם נטייה עלוקתית, שבן השיח שלי – דווקא בתכנים שהוא מביא עמו - כאילו מאפשר לי לקחת את הגוש הסמיך שלי ולהפריד ממנו חתיכות מוגדרות של עצמי; הוא כאילו ממסגר אותי, ממקד אותי, מנתב אותי. ואז (לפעמים) פתאום מופיעה נמרצות כזו כמו שלך, פתאום מופיעות מילים, והמחשבות תוכפות בזו אחר זו. אבל... מי כאן המדבר ומי הקשוב? ובכלל, האם הקשבה ממלאה אצל כולם תפקיד פנימי מסויים? והאם ניתן לענות על השאלה מהי הקשבה אמיתית? מה שלומך היום? נויה

אוי נויה, מה אני יודעת? מול שאלות כמו אלה שלך, אני נתקפת זהירות מיוחדת. הן טומנות את אותו פח מסוכן, אליו אני עלולה למעוד, ולהינזף בטשטוש הגבולות הראויים. יש לי הרבה מה להגיד, אבל הכל אישי כל כך, פריך, נפיץ. אני יודעת שיש הרבה אופנים של הקשבה נכונה. בגלל זה יש כל כך הרבה פסיכולוגים, ורובם טובים להרבה מטופלים. בגלל זה יש כל כך הרבה חברות טובות, נישואים שמצליחים, תינוקות מאושרים. הפורום שלנו, ששומע כל כך הרבה מכאוב, ייאוש, אובדן, כעס, אכזבה, תסכול וצער - עלול להשכיח מאיתנו את העובדה הפשוטה שאנשים יודעים גם להיות טובים זה לזה. אני מאמינה גדולה ב??טו?ב האנושי, בשמחה, בהנאה מהמפגש הבינאישי. אולי זה זה, ואולי משהו אחר. אוכל להבטיחך נאמנה, ששום דבר אצלי לא ממש עובר חלק בלי מהמורות. זאת אשלייה אופטית קסומה, שלצערי (או לשמחתי) איני יכולה לנפץ מעל גבי הפורום. מרץ מילים וחדווה יכולים לדור בכפיפה אחת עם מהמורות וגושים סמיכים, האמיני לי. אולי ניפגש פעם באותן מצולות כחולות (כן, צללתי הרבה, ואפילו פגשתי כריש, בחיי) בהן הכל מואט ומושתק, ואולי אפילו יצטלבו המבטים. בואי נקווה שתתפוגג לנו המועקה איכשהו ותודה ליאת

תודה (!!!) ליאת, את יודעת - לא ממש ציפיתי לתשובה. ידעתי שאין תשובה. (ואני גם לא כזו אינטלקטואלית גדולה שמבקשת *לחקור* את נבכי המהות האנושית. אני מעדיפה פשוט לגלוש בתוכם). אבל ציפיתי למענה. היה לי קצת רע... מענה קיבלתי. ובגדול! הוקל לי... עכשיו, כשדיללת מעט את הגוש הסמיך, אני אלך להסמיך אותו בחזרה עם עוד סיגריה מגעילה. מה יש? קצת שנאה עצמית. אולי התנחמות במוכר ובזמין. אני מקוה שלא דיממת כשפגשת (?!) את הכריש :-) נויה

היי ליאת אני לא מוצאת את המילים לרשום לך כפי שלא מצאתי אותן בפגישה האחרונה... לא יודעת אם יש מה להגיב על זה.בכל אופן מאחלת לך שבוע טוב וקייצי ME

עדיף שתאחלי לה שבוע טוב וחורפי, לא? :-)

היי ME, לא תמיד חייבים מילים, את יודעת. אמנם סנגורים, מלאכתם נעשית במילים רמות ונחרצות, אבל כשאת עושה למען עצמך מותרת לך זכות השתיקה. בעולם בו מי שצועק צודק, קשה לנו להכיל את השקט. אל תיבהלי ממנו. נסי להקשיב לו. את עשויה להיות מופתעת. באמת הזהירו שתהיה עלייה חדה בטמפרטורות. :-(( ליאת

ליאת שוב אני האמת היא שהייתי קצת מופתעת מהפסיכולוגית בפגישה ההיא. העלתי משהו לא קל ונדמה היה כאילו גם לה נגמרו המילים...לא יודעת, אולי אני טועה. לא הרגשתי שהיא מרגיעה אותי באותה פגישה...לכן התקשרתי אליה בכדי לשמוע שהיא אכן מסוגלת לסייע לי. היא אמרה שכן.יותר נכון היא מניחה שכן. קצת נשמע לי הססני המשפט לא? זהו, לילה טוב

היי ליאת סיבת המוות שלי זה שלא אוכל להתחיל קשר אף פעם עם דף חלק...גם עם זו תחשוה סובייקטיבית....אף פעם לא אוכל להיות עם משהי ולהרגיש נוח בגלל התקופה הארוכה הזו...אני יודע שאף אדם לא מתחיל קשר חד אלא אם כן הוא ילד עם דף חלק אבל העניין הוא רגשי וסובייקטיבי ואני מרגיש מלוכלך...למרות שאם ניקח סרט שאני חושב עליו הרבה זה סינמה פרדיסו שם הוא שוכב עם זונה בתור נער הוא מאבד כך את הבתולים ואז הוא מפתח סיפור אהבה עם אותה בחורה ...וגם כשהוא בוגר הוא שוכב עם נשים רבות ....וחוזר שהוא חש נקי לפעם אחת ואחרונה אם אותה בחורה שהיה איתה בתור ילד...ואז הרגע הנפלא שהוא צופה בנשיקות הגדולות בקולנוע...יש שם מורכבות של סקס סתמי וסקס שבא מאהבה אני לא חושב שאני מוכן למורכבות הזו אף פעם לא הייתי מוכן.....אולי חשבתי שזה משהו שצריך להיות נורמלי כי כשיכלתי לשכב עם נשים ללא אהבה התחמקתי ועם הזונה זה משהו שכפיתי על עצמי....אולי אני בכלל עם חשיבה נשית...לא יכול לקיים סקס סתמי לא עם זונה ולא עם סתם בחורה דבר שמשום מה תמיד התחמקתי..סליחה שאני מציק היום ביי

מיסטר בלו, אתה לא מציק. אפשר לשמוע עד לכאן כמה המחשבות שלך טורדות, עומסות, לא מרפות. חשבתי פתאום כמה מגיע לך פשוט לנוח קצת מכל זה. לעשות, אולי, משהו אחר. יוגה, מדיטציה, סדנת צחוק, סדנת ציור, פיסול - משהו אחר. משהו שיאפשר לך לנקות את הראש לגמרי לגמרי, מהכל. כמו, להבדיל, שטיפת קיבה שעושים למישהו שהורעל. ואז, לאט לאט, למלא את עצמך בתוכן חדש, נקי, בריא, מאפשר. תחשוב על זה. נסה לנוח קצת השבוע, מהמחשבות. אחכה לך בסוף השבוע הבא, לדעת איך אתה מרגיש. ליאת

תודה ליאת על הכל ממש תודה...

השבוע קיבלתי בשורה לא טובה. פניתי לפסיכולוגית שלי בין הפגישות. ומשהו במענה שלה השתנה. פעם תמיד היה לה מה להגיד לי. היא ידעה איך להרגיע אותי. היו לה מילים. היא כל הזמן הייתה שולפת לי ארנבים מהכובע... היום, יש לה הרבה פחות מילים. אבל המענה שלה הרבה יותר קרוב, יותר זמין, יותר נינוח, יותר אנושי, הרבה יותר פשוט. אני מרגישה אותה נקרעת בין הרצון להיענות לי לזה שהיא לא פנויה. היום ההשתדלות שלה, העדינות שלה והרכות שלה הם אלה שמחזיקים אותי. מלווים אותי. מרגיעים. אחרי שהיא נענת לי ככה אני מחזיקה אותה נורא חזק. אוהבת אותה. נורית

נורית, המילים שלך, בדרכן הטובה, מרגיעות, מבטיחות שמשהו טוב בכל זאת קורה גם כשאוזלים השפנים בכובע, ואנחנו נשארים זה מול זה, חפים משטיקים. בני אדם. בעיני, השתדלות עדינות ורכות זה המון. לא תמיד אנחנו זוכרים את זה. שבוע נעים הכי שאפשר ליאת

למה דווקא אני מתעללים בי. למה דווקא אני מאבדת את ההורים. למה דווקא אני מאבדת את החבר ונשארת לבד. למה דווקא אני לא מצליחה לפתוח בקרירה מוצלחת. למה דוקא לי לא מגיע להיות אמא. למה דווקא אני בורחת מהיד המושטת לעזרה.. למה דווקא אני. האם אחרי כל זה טיפול יכול לעזור? ואם כן, האם לא יהיה מאוחר מדי?????? ואז לא אספיק כלום!!!

ערב טוב א', החיים יכולים להיות לעיתים מאד לא הוגנים. איכשהו, החלוקה לא תמיד שווה, ויש אנשים הנאלצים להתמודד עם מנות-יתר מעיקות. מניסיוני למדתי, שהקנאה באחרים היא זללנית אנרגיה גדולה. האמירה "למה דווקא אני" מסתתרת בכל אחד מאיתנו, דרישת שלום קטנה מהילד בתוכנו, המבקש לעצמו את כל צרכו, כאן ועכשיו. אבל בבגרותנו, אנו נאלצים ללמוד לחיות עם האין, וליצור עבור עצמנו את מה שיתכן. את הורינו אי אפשר להחזיר לנו מהמתים, ואת הזיכרונות הקשים איש לא יוכל למחוק. אבל העתיד פרוש לפנינו מלוא כל האופק, ועלינו רק להחליט שמגיע לנו. משהתגבשה בנו ההחלטה, המימוש הוא רק עניין של זמן. התשובה שלי היא כן. טיפול עוזר, ואף פעם לא מאוחר. לכי על זה! ליאת

Dear Liat, Thank you so much for taking the time to answer me. I shalll certainly take your advice AND 'withdraw' from the fighting arena . The only thing that puzzles me is that you talk about setting boundaries AND this I definitely did while she was growing up. We immigrated here when she was 10 yrs. old AND sadly when she was 18 she suffered intense trauma when her boyfriend was killed in a terrorist attack. She went 'through the gates of hell' for years AND now TG. is happily married. Is it possible that this period during which we had to 'tread so gently' -although she had therapy for a long time has resulted in this behaviour. At times she is really full of life but her mood swings are really difficult to deal with. I hope that I can stay in touch with you should I need some help. I thank you once again.

קארן, הצטערתי לשמוע על הטראומה עמה נאלצה בתך להתמודד. בהחלט יתכן שאירוע כה מטלטל ממשיך לתת אותותיו גם שנים מאוחר יותר, לא תמיד תוך מודעות מלאה לכך. אני משערת שזו הייתה תקופה קשה לכולכם. טוב לשמוע שהיא בכל זאת הצליחה להשתקם ולהמשיך בחייה. אשמח, כמובן, להמשיך ולשמוע ממך בהמשך, ולסייע במידת הצורך. נסי לשמור על קור רוח ורגיעה בשביל שתיכן. שבוע טוב ליאת

שלום, אשמח אם תעזרי לי. עברתי התעללות חד פעמית בילדות. התמונות עכשיו אחרי בערך שנה של טיפול, הם יותר חזקות. אני בודדה אבל אני גם אנטי קשרים אינטימים, קרבה, או אהבה. אני פשוט מענישה את עצמי. שאלתי היא, האם אחרי זמן כה רב על הנושא (שנה, אבל עם עבודה על כל מיני נושאים אחרים), ובלי שום שינוי בהרגשה ובהתנהגות (בקשר או בפחד מקשר), האם עדיין להמשיך בטיפול. כי אני מרגישה שהטיפול חוזר על עצמו והפחד עדיין באותה רמה? מה את מציעה?

מיכל שלום, גם התעללות חד פעמית בילדות יכולה למוטט את האמון הבסיסי שלנו בזולת. שנה בטיפול אינה זמן רב, מה גם שעיקר הזמן הוקדש לעניינים שמסביב. טיפול כזה אורך זמן, ועצם ההישארות בטיפול, היכולת לבסס אמון (גם אם לאט לאט ובמאמץ רב), ולקיים קשר אינטימי מתמשך - היא ההישג המשמעותי. אני ממליצה לך מאד להישאר בטיפול ולהמשיך במאבק על הקשר. בהצלחה ליאת

כל הזמן דקירות הכאב הזה דוקר אותי צריכה רוצה ולמרות זאת מסרבת לעזור לעצמי מסרבת לעשות צעדים צעדים ויקחו אותי למקום טוב לא מצליחה עובדת על עצמי עובדת על כולם על כל מי שרוצה לדחוף כל מי שמציע עזרה מסרבת ליד המושטת רוצה ליפול רוצה לקרוס למות חיה מתה רוח רפאים

שלום ג' עצם הפנייה לכאן, אלינו, מעידה על כך שלצד הרצון למות, קיים גם חלק הרוצה להיעזר ולהינצל. כדאי מאד להכיר בקיומו של החלק הזה, להקשיב לו, ולהפיח בו נשמה. ההבנה שיש בנו מזה ומזה חשובה, ולעיתים די בה כדי למתן את הכוח ההרסני המאיים להתקיף אותנו מבפנים. מקווה שלבסוף תעתרי אל היד המושטת לך. הנה גם זו שלי ליאת

שלום לפסיכולוגים אני לומדת ע"וס ומחר צריכה לעשות בשיעור סימולציה של ראיון קליני אני כבר מנוסה בזה וןבכל זאת פתאום נורא מתרגשת אשמח לדעת אם למישהו יש כמה משפטי מפתח בשבילי המטפל והמטופל מתיישבים ואז ממה מתחילים? מה כדאי להגיד ולשאול בהתחלה אחרי ההתחלה אני כבר אוכל לזרום אבל אני צריכה התחלה... ליאת? אורנה? דרור? תודה! ומצטערת אם השאלה קצת מוזרה

שלום שחר, "משפטי מפתח" הם משהו קצת מלאכותי ו'מודבק'. באופן כללי, כדאי להתאים את מילות הפתיחה לאדם שממול, למצב רוחו, לשפת הגוף שלו, למעט שאת יודעת עליו. באופן כללי, בפגישות ראשונות, אני נוהגת להציג את עצמי בקצרצרה, ולהתמקד בשאלה - "בוא ספר לי מה מביא אותך לכאן..." או "למה דווקא עכשיו" לפעמים, כשהמטופל נראה מתוח במיוחד, אפשר לומר משהו שובר מתח כמו "מצאת את הכתובת בקלות?" או "איזה גשם, הא?". בטוחה שתסתדרי. בהצלחה (ובואי לעדכן איך היה!) ליאת

היום הייתה הקלה.הפוגה.כמה שעות של קהות חושים ורגשות. מישהו מהרחוב שלי התאבד היום.ראיתי את הכבאית ,האמבולנס וניידת משטרה שבאו.להוציא אותו. לא מפסיקה לחשוב עליו.(אני לא מכירה אותו).

ויק, כמה משמח לשמוע. הפוגה שניה השבוע (אולי בשבוע הבא יהיו יותר). מתיקות ההתאבדות נעלמת מיד עם הופעת המרירות של אלה שנשאיר בלעדינו. לעולם לא נוכל לחזור לנחם את המבכים אותנו. מבינה אותך כל כך. איתך - מכשפה

ויק, הלוואי שתתני לתקווה להישאר במחיצתך מעט יותר. כל הפוגה היא הישג קטן. נחמץ הלב על האיש ההוא. לפעמים כל כוחות החילוץ מגיעים באיחור גדול. עצוב ליאת

בד"כ במוצ"ש אני מרגישה מעיין יאוש שגובר,ותחושת דכדוך מלווה בפחד מהשבוע שלפנינו,וזה הפוך לתחושת הרגיעה שלרוב אני מרגישה בימי חמישי בערב,ובשישי ושבת עצמה; אני כותבת שזה לרוב- כי לפעמים תחושת הדכדוך גוברת על הכל ואפילו על כייף זה; אך בכל זאת,יש עבורי מעיין 'אווירה קסומה' שמרגישים בימי שישי ושבת- בין אם נמצאים לבד,עם חברים ו/או עם המשפחה; האם גם עבורכם זה ככה? למרות שאיני עובדת עדיין,יש לי מעיין 'רתיעה' מימי ראשון בבוקר,זה נראה לי היום הכי 'מאיים' ו'לחוץ' בשבוע-למרות שהוא יכול גם לסמן התחלות חדשות; ויום שני זאת קצת התקדמות; את ימי שלישי אני אוהבת - כי הם מסמנים כבר את אמצע השבוע,גם כי שלישי - זה שלוש מספר שאני אוהבת,וגם כי זה 'פעמיים כי טוב'. סתם מחשבות שעלו לי בראש....... .

משתנונת, :-) את חמודה...:),ואני יכולה מאוד להבין אותך-גם אני בסוף השבוע מרגישה מין תחושה קסומה של "מחר אני קמה מתי שבא לי...אני יכולה להתכרבל במיטה המוגנת כמה שאני רוצה...יש שחרור ואין מחויבויות לוחצות..." אבל את יודעת מה אני אומרת תמיד? בלי עבודה קשה וקצת סבל אפילו-לא נרגיש עד כמה מתוקה היא תחושת החופש. בלי צמא נוראי-לא נרגיש עד כמה מרווים הם המים, וכן הלאה...:)...בזה אני מאמינה ואת זה אני מיישמת בחיי. אז משתנה,בלי פחד :)..יהיה בסדר,יהיה טוב-מילה שלי :)

תודה הילה, את צודקת.

Sorry i am writing in English- you may respond in Heb. I have a wonderful married daughter of 25 . However, she is very moody.There are times when I just cannot have a conversation with her AND she screams me down - I am terrified to express my opinion AND express my point of view on anything AND believe me i do not interfere in what she does. I hate arguments AND for the sake of peace I am prepared to forgive AND forget but sometimes I just am at my wits end. The previous time I just couldnt take it anymore AND I wouldnt tell anyone of my whereabouts. She panicked AND I am sorry for the aggravation I gave her -How am i supposed to react to her outbursts? Am desperate.

קארן ערב טוב, "ילדים גדולים - צרות גדולות" - אומר הפתגם העממי, אבל מצד שני, ילדים גדולים כבר גרים מחוץ לבית, וזה מזל גדול. בניגוד למיתוס הרווח בציבור, עזיבתם של הילדים אינה תמיד כרוכה במשבר, בוודאי כאשר מדובר ביחסים מתוחים רוויי קונפליקט. את מעידה על עצמך שקשה לך במצבי קונפליקט או חילוקי דעות. יתכן שנטייה וותרנית זו שלך, יצרה קושי בהצבת גבולות, מה שנותן אותותיו גם עכשיו, כאשר בתך כבר אישה נשואה. ילדים הגדלים באווירה של היעדר גבולות גדלים להיות מבוגרים עם פתיל קצר, מתקשים לשאת תסכול ואכזבה, ותובעניים. תוכלי להחליט, גם היום, שאת משנה את הכללים, ואינך חוששת לעמוד על שלך, גם מול התקפי זעם מצידה. תוכלי להגיב לתגובות נזעמות באמירה שקטה כמו "אני מבינה שאת כועסת כרגע, נדבר בפעם אחרת". אם היא שואלת מפורשות לדעתך אמרי אותה, ואם לא, הניחי לה לחיות את חייה כראות עיניה. עלינו ללמוד לחיות עם העובדה שילדינו גדלים, ומבקשים את החופש לחיות עפ"י דרכם, השקפת עולמם ואמונותיהם. לפעמים עלינו להניח להם לטעות מבלי שנתערב. במקרים של מריבה היוצאת מכלל שליטה, כמו זו שתארת, לא כדאי להיגרר לפרובוקציות עם פוטנציאל של הסלמה. במקום זה מוטב לסגת ממשחקי כבוד, לומר שתשמחי לדבר איתה באווירה אחרת, ולחכות עד יעבור זעם. שבוע טוב ליאת

היי אני נשואה טרייה בת 24 אני זו שכתבתי על בעלי שאין לו חשק ואנחנו גרים ביחדה נפרדת מחמי וחמותי כשלחמי יש בעיות זכרון די קשות בעלי התחיל לעבוד לפני חודש ומצב רוחו השתפר הבכעיה שאני מיובשת כמו מדבר סהרה אני חוזרת לבעלי רק בסופםי שבוע שאר ימים אני לומדת רחוק ובכלל מינית שום התעוררות אצלו בלילות יושב ובוהה מטלויזיה שאלתי אותו למה אין חשק ואמר שיכול להיות לזה הרבה סיבות יחוסר הרצון לסק אני ממש בוכה בלילות וכבר לא יושנת איתו במיטה סיפרתי את זה לחמותי היה קצת מביך כי אנחנו מוסלימים ולא כ"כ נעים אבל היא הרגישה שאני מצוברחת היא אומרת שזה באמת בעיה ושתתן לאחיו (שיש לו איתו כימיה מצוינת לדבר איתו)אבל אני מתביישת מזה ומצד שני מאוד רוצה לפתור את הבעיה

ערב טוב שירז, עם כל המבוכה שבדבר, נדמה לי שאין ברירה אלא לקיים שיחה רצינית ביניכם, בה תבהירי לבעלך שאינך מוכנה לוותר על חלק כה חשוב בזוגיות שלכם ובחייך כאישה בכלל. תוכלי להביע הבנה כנה לקשיים שלו, אך לעמוד על כך שאינך מוכנה להיכנע לאותם קשיים. בדיוק בגלל בעיות כאלו התפתח תחום טיפולי רחב, ונפתחו מרפאות העוסקות בתחום התפקוד המיני. עובדתית, עלי לציין שבמסגרת עבודתי אני נתקלת בהרבה מאד אנשים צעירים המודים שכמעט ואינם מקיימים סקס. מבחינה זו - אתם לא לבד. נסי ליזום פניה לסקסולוג באופן דיסקרטי, אולי בעיר מרוחקת, ולשכנע את בעלך שבעייתו ניתנת לטיפול ולפיתרון. אשמח מאד להתעדכן איך יתפתחו העניינים. בהצלחה ליאת

ליאת שבת-שלום, אני בדילמה קשה שניצבת כעת בפניי ואיני יודעת איך בדיוק להתמוד איתה,ואני יודעת שזו צריכה להיות התמודדות ישירה עם הפסיכולוגית והפסיכיאטר שלי,ואני מרגישה שאני 'חוטאת 'בכך שאני פונה אלייך 'מאחורי גבם',ושאולי אני מוציאה נושא מחדר-הטיפולים החוצה,אך אני חייבת להתייעץ עם מישהו חיצוני,נייטראלי (למרות שלפי תכתובותינו בעבר,איני בטוחה שתהיי נייטראלית בנושא זה) על כך; אז אגש ישר לעיניין,שהוא: טיפול תרופתי,הפסיכולוגית שלי (שהתחלתי רק לפני זמן קצר את הטיפול אצלה) התעקשה שכדורים יעזרו לי מאוד להקל על הסבל והדכדוך,וכך המליץ (בפעם המי יודע כמה...) הפסיכיאטר שלי-כששאלתי אותו שוב אם זה באמת נחוץ,ובאמת אני שוקלת זאת ברצינות כעת,אך הבעיה היא שחוץ מבעייתי הרפואית(שבגללה הפסיכיאטר לא מוכן 'להסתכן' ולחזור לתת לי תרופות מאותה קבוצה שגרמה את הבעיה ה'נדירה' בעבר),בחודשיים-שלושה האחרונים הורדתי הרבה במשקל-וזה בעצם הדבר היחידי בחיי שאני שולטת עליו כעת,וזה כשלעצמו נותן לי הרגשה טובה,כי אני יכולה ללבוש שוב בגדים שלא עלו עליי,ויותר קל לי ללכת וכו',וזה גם נותן לי להרגיש הרבה יותר טוב לגבי המראה שלי,ואיני מוכנה לחזור בשום-פנים ואופן למשקל שהייתי בו קודם,וידוע לי שאם אתחיל את השימוש בתרופות אילו - שמעוררות מאוד את התיאבון (במיוחד אילו שהפסיכיאטר אמר שמותר לי לקחת),אשמין בחזרה,ומבחינתי זה יהיה כשלעצמו 'איבוד שליטה' מוחלט על חיי וייאוש מוחלט,וזה מפחיד אותי מאוד; אני מוכנה להסתכן שוב -מבחינת הבעיה הבריאותית,אך איני מוכנה להשמין שוב.נושא זה לא מפסיק להטריד אותי,מה עושים? אני זוכרת שאת בעד תרופות,אך בכל-זאת אולי תוכלי להביע את דעתך בקשר לדילמה זו ולפתרונות אפשריים - אם יש. בתודה מראש, משתנה

משתנה, סליחה שהתפרצתי... אני חושבת שהכל עניין של סדר עדיפות. את מעדיפה להמשיך ולהתמודד עם כל הקשיים היומיומיים שאת מתארת כאן בהודעותייך, או להרגיש יותר טוב, ולאפשר לעצמך להפנות את האנרגיה שלך לדברים נוספים בחייך ? כמעט כולנו מתמודדים עם שמירה על משקל. יש לי תחושה שגם לפני הירידה במשקל לא היית ממש מלאה. (אני צודקת?) (אני בעלת עודף של 35 ק"ג, לזה התכוונתי) אם יש כדורים שלא יסכנו את בריאותך ויש סיכוי סביר שיקלו עלייך, אני חושבת שעדיף לנסות אותם כמובן שבהתיעצות עם רופאים. אני חושבת שאם תרגישי טוב,ולא תהיי מדוכדכת והאובבסיות/חרדות יעלמו או יהיו קלות יותר, תחושתך הכללית תהיה טובה הרבה יותר והאנרגיות שלך יתפנו לדברים אחרים. לפי מה שאני יודעת מפורומים פסיכיאטריים, אפשר לשלוט בעליה במשקל הנגרמת מכדורים על ידי פעילות גופנית ותזונה נכונה. עדיף ,ונראה לי שיותר קל ,לשלוט במשקל הגוף כשמרגישים טוב. לפעמים אנחנו נוטים לתלות את כל הייאוש במשקל הגוף, כי זה פשוט יותר נוח....... אבל איך את מרגישה היום, כשאת יותר רזה ??? האם את לא מדוכדכת? האם להיות רזה יותר פתר או הקל עליך באמת את כל מה שאת עוברת כל יום וכל היום? אני חושבת שאם התרופות לא מסכנות את בריאותך, עדיף לנסות, לתת לזה זמן, לראות איך זה משפיע. עד כמה שידוע לי לוקח בסביבות חודש עד שיש שינוי, על כל אחד זה משפיע אחרת. תרופות אפשר להפסיק לקחת אם זה ממש לא עוזר. ותמיד צריך לזכור שריפוי הוא תהליך,וצריך לתת לו זמן, ולא לצפות שתוך יומיים המצב משתנה בקיצוניות...... כמה נקודות למחשבה . שיהיה לך בהצלחה.

טל תודה, זה בסדר לא 'התפרצת' לשום-דבר,זה הרי פורום פתוח ולכל אחד מותר להביע את דעתו,אעפ"י שאני מודה לך שאת מתחשבת ומבינה שלפעמים מייעדים את ההודעות בעיקר למנהל הפורום או לאדם אחר; אך אני שמחה ש'התפרצת' ושהבעת את דעתך, ואשמח אם גם אחרים יעשו זאת,כיוון שכמה שיותר תגובות מגוונות יתן לי אולי יותר אפשרויות לבחור מתוכן. אף פעם לא הייתי שמינה במידה קיצונית,אך עבורי בשנתיים-שלוש האחרונות שהעלייתי כמעט 30 קילו,זה היה עודף משקל קיצוני,ועכשיו -תודה לאל- הורדתי כ-9 קילו מתוכם,במאמץ רב,ולכן הפחד מלהשמין שוב,וגם - אני עדיין לא רזה וכדי לחזור ממש למה שהייתי בעבר,יש לי עוד דרך ארוכה מאוד....,אך מה שכבר הורדתי כבר מורגש מאוד-הן לי והן לאחרים,ונותן לי תחושה טובה.תזונה נכונה אני אוכלת,ופעילות-גופנית איני עושה,אך בכל-זאת ממשיכה לרדת במשקל(אך בקצב איטי יותר). אומנם את צודקת שאני מרגישה מדוכדכת גם כשאני רזה יותר,אך נראה לי שפחות ממקודם,וחוץ מזה אצלי הבעיה אינה רק של דכדוך אלא גם ובעיקר של OCD ,כך שאפילו אם הרגשתי משתפרת הOCD עדיין נשאר. ודרך-אגב,אצלי ספציפית(עקב בעיה רפואית שיש לי),התרופות גרמו בעבר לבעיה בריאותית ויכולים אולי לגרום שוב,כך שגם בזה איני בטוחה כ"כ,אך את הסיכון הזה אני מוכנה לקחת,אך לא את הסיכון של השמנה - שפשוט יהרוס לי לגמרי את החיים,ואיני מגזימה בכך,כי לא ניתן לתאר אפילו את השיפור בהרגשתי בעיקבות ההורדה במשקל, וגם הצלחתי לצמצם שוב את נפח הקיבה ולגבור על תאוות למאכלים ואני לוקחת כדורים(טבעיים)לדיכוי תיאבון,ו'נלחמת בעצמי' לא לאכול דברים טעימים שאחרים אוכלים,רק כדי שמבחינה פיזית ארגיש טוב עם עצמי- ואיני מוכנה שכל הסבל הפיזי והנפשי-בעיקבות הדיאטה שאני עוברת,יהיה לשווא;וכמו-כן יש בעיות בריאותיות מסויימות שעברו לי (נפתרו לי)עקב הירידה במשקל. להתראות בינתיים, משתנה

ערב טוב משתנה, זהו באמת נושא שמוטב לדון בו עם הצוות המטפל בך, המכיר היטב את כל התמונה. ובכל זאת, כמה מילים כלליות. תרופות אכן אינן הפיתרון הבלעדי לכל מצב נפשי. עם זאת, ישנן מספר הפרעות פסיכולוגיות עקשניות במיוחד, או מצבים עוצמתיים במיוחד, בהם הטיפול התרופתי הופך להיות כורח בלתי נמנע. כאשר הטיפול השיחתי ממצה את כוח השפעתו והתוצאות אינן משביעות רצון, הטיפול התרופתי יכול לתת דחיפה עצומה. מבחינות רבות, נטילת תרופות היא סיכון מחושב. גם לתרופות מצילות-חיים יש תופעות לוואי רצויות פחות, עמן יש להתמודד. מעט מאד אנשים יסרבו לטיפול ביתר לחץ-דם או בסכרת. הם מודעים לכך שהטיפול חיוני לקיומם ולאיכות חייהם ומוכנים לשלם על כך במחיר של אי-נוחות זמנית. במקרים של חולי נפשי, בעיקר מטעמים של דעה קדומה או סטיגמה, אנשים מעדיפים לסבול עד מאד, ובלבד שלא לקחת תרופה. לטיפול התרופתי נלווה מערך שלם של אמונות ("אני לא אהיה יותר אדון לחיי"; "אפסיק להיות אני"; "אולי זה אומר שאני משוגע"; "העניינים ייצאו משליטתי"; "לא רוצה להכניס חומרים כימיים למוח"), בעלות תוקף מפוקפק, שמקורן באי ידיעה או ביחסי-ציבור גרועים. בפועל, הפרעה כמו OCD (אבל ממש לא רק היא) יכולה לדפוק את החיים, הרבה מעבר לכל תרופה שהיא. האדם הופך להיות עבד לאובססיות ולטכסים, מתקשה לתפקד בשטחי חיים רבים, ומשלם מחיר כבד על מוגבלויות אלה. במקומך, הייתי עושה כל מאמץ לשתף פעולה עם הפסיכולוגית והפסיכיאטר, למצוא את התרופה המתאימה, לתת לעצמך את הזמן להסתגל אליה, ורק לאחר מכן לבנות בהתאם אורח חיים חדש, המביא בחשבון היבטים אסתטיים, תזונתיים וכיוב'. בהצלחה ליאת

על תשובתך המעמיקה וממצה,ועל יחסך החם. אני מרגישה שיש לי כאילו 'נטל כבד על כתפיי' בעיניין זה,שידרוש ממני הרבה מאוד מחשבה,אך אולי שבוע הבא אחליט לקבוע סוף-סוף פגישה עם הםפסיכיאטר ולגשת אליו. את צודקת שOCD יכול לדפוק את החיים,כי אין רגע של שקט,וגם בעיניין ההחלטה על נטילת התרופות כעת אין לי שקט נפשי,מה שבטוח שאחשוב על כך עוד הרבה. רציתי להוסיף רק שכרגע השיקול העיקרי לאי-נטילת התרופות אינו עקב סטיגמה בעיקר, אלא בעיית ההשמנה.

היי ליאת לא נשבר לך מאיתנו כולנו פה משוועים למוות ורק את עונה כל פעם את אותם תשובות של יהיה בסדר...ואיך את יודעת שיהיה בסדר?את סתם אומרת כי עבור אנשים נורמליים תמיד ברור שיהיה בסדר גם אני חשבתי כך כשהייתי נורמלי...לא נשבר לך לקום בבוקר ולראות כאן בפורום את אותם אנשים כמוני כמו אחרים מזיינם בשכל בטח אנשים שאת לא מכירה ...ונותנת דימויים באמת יפים אבל שקצת קשה להם להשפיע על חיי היום יום שלנו....עכשיו אני מבין למה זה הפורום היחיד שאין תמונות של האנשים כאן אתם מפחדים שמטוןרפים כמוני ייטפלו אליכם....אני צוחק אני מאוד מריר סהכ ליאת לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך ובלעדי הפורום הזה שהוא היחיד שקשוב לי ולכואבים האחרים זה בעצם המקום היחיד שבו ניתן להביע את הכאב 24 שעות ביממה ולהיות אתה יישר כוח ויש כאלה שיוושעו ויהיה להם טוב ויש כאלה שרק המוות הגואל יציל אותם אז איפה כבר הכיסא החשמלי???איה הסוף של העניין הזה של חושך של חוסר מחשבה ותכלית...??עד מתי ?אני מרגיש כמו לפני השחרור מהצבא אתה מת להשתחרר וזה לא מגיע וזה מתסכל מייאש המפ מציק לך כל שאר החיילים הצעירים נראים לך טיפש אתה רוצה להחזיר את הקיטבג ולעוף משם...והזמן לא זז ואז כבר שאתה מחזיר את הקיטבג מתברר שיש הרבה ציוד שחסר אז צריך ללכת להשלים עד שזה נגמר אתה מחוץ לבקום מרגיש שנצחת את המערכת צלחת 3שנים קשות ועכשיו אתה יכול ללכת עשית את שלך....ובכן ליאת אני את שלי עשיתי אני רוצה ללכת להשתחרר רק איפה מחזירים ציוד?או שמא אני תקוע בשלב של ההמתנה והמ"פ מבלבל במוח רוצה שאני ישמור ש"ג...או שמא אני חייל צעיר שטוחן מטבח....מה קורה לעזאזל ומה זה כל הנוסטלגיה?יאלה מספיק להתראות

מיסטר בלו, בא לי לענות לך קצת אחרת. לצערי, אין לי אפשרות לבחור גופן אחר או צבע אות אחר, אז החלטתי להעתיק את דבריך, ולהשיב לך בתוכם, כמו שיחה. בוא ננסה - לא נשבר לך מאיתנו כולנו פה משוועים למוות ורק את עונה כל פעם את אותם תשובות של יהיה בסדר...ואיך את יודעת שיהיה בסדר?את סתם אומרת כי עבור אנשים נורמליים תמיד ברור שיהיה בסדר גם אני חשבתי כך כשהייתי נורמלי... תשובה: לא. לא נשבר לי. הבטחתי בעבר, ואני מבטיחה שוב, שאם יישבר לי לענות כאן אפסיק מיד. אני לא חושבת שכולם פה משוועים למוות, ואני מוצאת את הפורום שוקק חיים. סבל ומצוקה הם חלק בלתי נפרד מהחיים, ואלמלא הם, לא היינו יכולים לעצור ולהתפעם משברירי האושר. נדמה לי שהתשובות שלי אומרות משהו מעבר ל'יהיה בסדר' (לפחות כך אני רוצה להאמין). איני דוגלת בשיטת "שב והנח". עפ"י גישה זו, הדברים מסתדרים מאליהם, וכל שנותר לנו לעשות הוא לחכות בסבלנות. לאמונתי, את ה'בסדר' צריך ליצור באופן אקטיבי, לברוא אותו (לפעמים) יש מאין, ולעבוד קשה שלא יחמוק (כי זה מה שהוא עושה בדר"כ). לא נשבר לך לקום בבוקר ולראות כאן בפורום את אותם אנשים כמוני כמו אחרים מזיינם בשכל בטח אנשים שאת לא מכירה ... תשובה: לא. אני שמחה לבוא אל הפורום. הפנים המוכרות מסייעות לתחושת הקרבה והמשפחתיות, בעוד הפנים החדשות מספקות את יצר הסקרנות ומכניסות סוג של רעננו?ת. המארג השלם, המורכב מכל האנשים גם יחד, מהווה עבורי אתגר ועניין, ומקור לסיפוק רב. ונותנת דימויים באמת יפים אבל שקצת קשה להם להשפיע על חיי היום יום שלנו....עכשיו אני מבין למה זה הפורום היחיד שאין תמונות של האנשים כאן אתם מפחדים שמטוןרפים כמוני ייטפלו אליכם.... תשובה: הסיבה שאין כאן תמונות היא הרבה פחות הירואית. זה שילוב של ענווה (שלושתינו יפים בצורה יוצאת דופן) ועצלות (לך תדע לאן דחפנו בפעם האחרונה את המצלמה...). אני צוחק אני מאוד מריר סהכ ליאת לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך ובלעדי הפורום הזה שהוא היחיד שקשוב לי ולכואבים האחרים זה בעצם המקום היחיד שבו ניתן להביע את הכאב 24 שעות ביממה ולהיות אתה תשובה: נעים לנו לדעת שאנשים רואים בפורום מקום משמעותי ומחזק. זוהי התמורה האמיתית למאמץ. יישר כוח ויש כאלה שיוושעו ויהיה להם טוב ויש כאלה שרק המוות הגואל יציל אותם אז איפה כבר הכיסא החשמלי???איה הסוף של העניין הזה של חושך של חוסר מחשבה ותכלית...??עד מתי ?אני מרגיש כמו לפני השחרור מהצבא אתה מת להשתחרר וזה לא מגיע וזה מתסכל מייאש המפ מציק לך כל שאר החיילים הצעירים נראים לך טיפש אתה רוצה להחזיר את הקיטבג ולעוף משם...והזמן לא זז ואז כבר שאתה מחזיר את הקיטבג מתברר שיש הרבה ציוד שחסר אז צריך ללכת להשלים עד שזה נגמר אתה מחוץ לבקום מרגיש שנצחת את המערכת צלחת 3שנים קשות ועכשיו אתה יכול ללכת עשית את שלך....ובכן ליאת אני את שלי עשיתי אני רוצה ללכת להשתחרר רק איפה מחזירים ציוד?או שמא אני תקוע בשלב של ההמתנה והמ"פ מבלבל במוח רוצה שאני ישמור ש"ג...או שמא אני חייל צעיר שטוחן מטבח....מה קורה לעזאזל ומה זה כל הנוסטלגיה?יאלה מספיק להתראות תשובה: החיים הם גיוס אחד גדול. מבחינות רבות כולנו סיירת מטכ"ל - יחידת עלית מאומנת, שעושה את הבלתי ייאמן (שלא יתחילו להיעלב לי פה עכשיו החבר'ה מגולני או מהשלישות). יש קיטבג כבד לסחוב, שמירות ותורנויות, מסעות מפרכים, האוכל לא משהו, וגם תנאי השירות מחורבנים. אבל במסלול הזה אנחנו מתחשלים, צוברים נפח שרירים מרשים, משתכללים בטקטיקות ההגנה וההתקפה שלנו, וצוברים יתרון יחסי על האויב. האמת העצובה היא, שפשוט אין לנו ברירה. לפחות יש הווי, אפטרים, ומצופה. :-) שבוע טוב ליאת

אני לא רוצה יותר את היקיצותהאלה לתוך הערות המכאיבה ואני מנסה לחזור לשינה עוטפת, שתשמור עליי עוד קצת לא יודעת ולא כואבת, אבל אני לא מצליחה ודפנות הגוף שלי פועמים וכואבים, כי אי אפשר............ אז אני גוררת אותי לכאן "להקיא" הכל ולא בא סוף לזה. די

ויק, זה ערטילאי ורחוק אמנם, אבל כאן את לא לבד. עוטפת אותך מרחוק בשמיכה חמה, משככת פעימות, משככת כאבים. מבינה אותך כל כך. עוד קצת תגיע למיטה שלך ילדה קטנה ותאמר "אמא?" ואולי תשאל "שבת היום?" ותשמח ליום שלם עם אמא, ואולי נוכחותה תשכך ולו במעט את הכאב. איתך - מכשפה

כבר ערב, ויק מקווה שהצלחת להעביר את היום, עוד יום, שעוד לא תם. לפעמים אין לנו ברירה, אלא לחלק את משימות החיים למנות קטנות. גם אני, כמו מכשפה, רוצה להאמין שהנוכחות המתעקשת של ילדתך הקטנה, מהווה מקור כוח. המשיכי לבוא לכאן, ולספר לנו מה שלומך. החזיקי מעמד ליאת

אמרו שזה הסוף. שנשארו לו בין שבועיים לחודשיים. עליתי לבד על מטוס- 12 שעות טיסה. הרדמתי את עצמי בבכי במושב המטוס. אבא פגש אותי בשדה, ההקלה שבאתי ניכרה בפניו. חיבק אותי חזק ולחש לי תודה. הבאתי איתי צימוקים.. זכרתי שסבא היה נותן לי צימוקים כילדה. נורא רציתי להחזיר לו בצימוקים. לומר שאני זוכרת. לומר תודה. בבית החולים פגשתי סבא אחר. החליפו את הסבא הגבוה והחזק, סבא-פרטיזן שלי, בסבא רזה ומטושטש. עצום-עיניים שאינו מזהה כמעט איש. נושם בקול ומת?קשר במבט ולחיצה רפה של היד. סבתי כל כל חזקה. מתרוצצת. מנחמת.. אסור לשבור אותה, ידעתי. הידקתי לסתות, כיווצתי את הבטן, אבל לא הצלחתי לשלוט בבכי הכבוש שטלטל לי את הגוף. הדמעות ניגרו בשקט מבעד למבט העצוב. באתי מאוחר. אתמול עוד זיהה. בשלושת הימים שלאחר מכן שב סבא הבייתה. אפסה התקווה. מיטת בית חולים גדולה במרכז הסלון, ברקע מכונת החמצן הקטנה, הנשימות הכבדות והמבט המזוגג. בכל שעה נאלצתי להימלט לחדר אחר, לשחרר את הגוש בגרון בבכי מטלטל, ולשוב לסלון להשגיח. ישנתי במיטתו הגדולה, לצד סבתי, מקשיבה לנשימותיו הכבדות, מקשיבה לדאגתה הכבדה לא פחות. מנתרת איתה מהמיטה לשמע כל רחש.בכל לילה היה ברור שמחר יהיה גרוע יותר. לילה קסום. רע?ב! סוף סוף רעב! תקווה אבודה האירה את פניה של סבתא ששבה להתרוצץ בשמחה עצובה. האכלתי את סבא. האכלתי אותו כמו תינוק. החלפנו מבטים ארוכים. היה נדמה לי שלרגע זיהה (ואולי לא). לחץ את ידי ממושכות ולא הירפה. לחיצה ארוכה, כמו של פעם.. כפות ידיו הגדולות והחמות. שעון הזהב העדין על פרק ידו. הפנים המגולחות, הרכות והגבריות שלו. סבא. קמנו בבוקר לסבא אחר. גוסס. כפות ידיו קרות והוא אינו מגיב. נשימותיו התמעטו. אחת לדקה שאף ונשף. עמדתי לצידו לבדי, צופה בו, שואלת עצמי האם הייתה זו הנשימה האחרונה. מתחננת שתהיה נוספת. שעוד יהיה בו כוח. הפנים הצהובות והרזות... איפה סבא שלי? לפתע התכווצו גביניו במאמץ, הפה נפתח, יונק אליו אויר בקול, (הנה סבא שלי! הבעת הפנים מוכרת היטב! פתאום שב!)..שתי שאיפות מאומצות, כמו דג ללא אויר. נשיפות רמות.. ו..חיכיתי לנוספות דקה או שתיים עד שההכרה נחתה. הוא איננו. שעון הזהב המשיך לתקתק. רגע אינטימי וחסר אונים. להתבונן מהצד בסבא אהוב וגוסס. סבתי נשברה לזעקות קורעות לב. 12 שעות טיסה בחזרה. סבא למטה במטוס, אני ואבי למעלה- שותקים. ירושלים חשוכה וקרה. בית הקברות שומם. עומדים באמצע הלילה טרוטי עיניים מעל חור באדמה ומניחים את סבא פנימה. שנה שלמה של בכי עברה מאז. כל יום קצת. לפעמים הרבה. פלאשבקים ללא הפסקה. ועוד שנה שקטה. אתמול סבתי אושפזה בבית חולים. חושבת רק על סבא. לא אעמוד בעוד פעם אחת כזו... שרק תחזיק מעמד, הגיבורה שלי. רק לא היא.. בבית שותקים. (ל.)

דואגת יקרה (לילך, נכון?) הדברים המרגשים שלך, עוררו אצלי בבת אחת, את אחת החוויות הקשות של חיי. החיבור שלי לסיפור שלך, מתחיל בטיסה הארוכה הביתה, ומסתיים בליווי הנשימות האחרונות. בהבנה ש'זהו זה'. אין יותר. לבד. איזו יכולת מדהימה, לשים במילים, את אותם רגעים אינטימיים, אחרונים. ב?ו?ר?כ?ת. ריגשת אותי מאוד. שולחת לך כוחות, להתמודדות הנוכחית. מחזיקה אצבעות שיהיה טוב. יעלה

שותקים. מצטנפים. מרגישים. רוקמים נפח. מלקטים משאלות. חששות. לבד-ביחד. היי גיבורה סבתא של לילך. לילך, נכדה קטנה, שהכי אוהבת. היי גיבורה סבתא, כמה שאת יכולה. איתך בדאגתך. איתכם בשתיקה. שימי ראש יקירה. דמעי. שם בלב פנימה. ברכ?ות. בנחת. בעצב. לגעת לא לגעת. רגעים אינטימיים לוחשים. כאובים. פורטים על מיתרים. בחובם זכרונות של קשר חם. קרוב קרוב. שלך בחמימות עוטפת, מחבקת, א.ה.

ערב טוב לילך, הדברים שלך, אותם קראתי באישון לילה עוד אמש, הצליחו להביא אותי לעוצמות תגובה מפתיעות. אם הזכרתי קודם, בדברי למיסטר בלו, את הכמיהה להיאסף אל חיק חמים ואוהב, שיראה בנו את מרכז העולם כולו, נדמה לי שסבא וסבתא הם המהות הזו, שכולה טוב. צר לי על סבא שהלך, על סבתא שסובלת, עליך ועל אבא שעצובים כל כך. הלוואי שמשהו ממתיקותם של הצימוקים, ימשיך לחזק אתכם. סבא ידע מה טוב. שלך ליאת

המון תודה לכן! (באמת...) ריגשתן במילים החמות והקרובות תודה שהצלחתן להתחבר אליי קצת איך רגעים כאלה מצליחים לשאוב אליהם, כמו מגנט או חור שחור, את כל חוויות המוות ומדאגותיהם שחווית בשנים האחרונות. פתאום גם כאב קטן או סרט טפשי בטלויזיה לא מצליחים להשאיר אותך אדיש. נקווה לטוב, לילך. יעלה... שולחת חיבוק עדין ללב רגיש. מקווה שהכאב מאז מרפה לפעמים.. תודה לך.

שלום אני בעבודה חשבתי לקפוץ מהגג היום של הבניין שבו אני עובד...לצערי שלחו אותי למקום אחר...כל הדרך כבר חשבתי איך אני מזנק למוות המשחרר והמתוק שכל כך מגיע לי ולו רק לתת לי מנוחת עולמים כך שאהיה רגוע סוף סוף ושהחשיבה המעוותת שלי תפסק...ושאולי סוף סוף למשהו באמת יהיה אכפת...מה שעצוב שכמה שאני אדם בודד אני יודע שלהלוויתי יגיעו אנשים רבים שהכרתי במהלך חיי שאהבו אותי מאוד ושעזרתי להם (מה לעשות אני אוהב לעזור) אך אנשים אלו בחרו להשאיר אותי כדמות משנית בחיים שלהם ולא קידמו אותי למרכז הבמה ובכך השאירו אותי בודד כמה אני מקנא בכל אותם אנשים שמתים בפיגועים בתאונות דרכים גם אני רוצה להיות כמותם...אני לא מקנא במי שעבר תאונה או פיגוע ונשאר לחיות עם הנכות היומיומית כי גם לי הייתה תאונה טפשית (שגרמתי לעצמי) ועכשיו אני נכה וחי וסובל ...ברור שי את אותם אנשים מופלאים שיש להם את תעצומות הנפש שלמרות נכותם הם חזקים למען האמת הם מגעילים אותי זה לא פוליטקלי קורקט לומר את זה אבל אם אני נכה ברור שהייתי מריר כי תמיד הייתי כזה...ולא רואה שום סיבה לחיות חיים עם נכות ועם הרבה פאקים אחרים נכון זה אידאולוגיה מכוערת כמעט נאצית אולי אפילו נאצית אבל אני לא גוזר מיתה על נכים אני רק אומר שאני במקומם הייתי משווע למות ובעצם כרגע אני כמותם...אני נכה המשווע למוות משחרר מתי מכבים כאן את האורות?

שלום מיסטר בלו, בתוך הכאב והייאוש שאתה מצליח לבטא בדרכך הפיוטית, אפשר לשמוע לפחות שתי משאלות - האחת, שלמישהו יהיה באמת באמת, סוף סוף, אכפת. והשניה, להפוך לדמות משמעותית עבוא אנשים שאהבת, ולעבור למרכז הבמה. אלה שתי משאלות בסיסיות של כל אדם. הן מגלמות את הגעגוע והכמיהה שלנו לילדות, לאושר ולסיפוק שהרגשנו פעם, בזרועותיהם המאושרות של הורינו, שהעניקו לנו את מרכז הבמה, ולו לזמן קצר. המשאלה הזו ממשיכה לקנן בנו כל זמן שאנו חיים, לטרוד את שלוותנו, ולמלא אותנו ייאוש ומרירות כל אימת שאנו מבינים עד כמה היא חמקמקה. קשה לי להזדהות עם עמדתך ביחס לאנשים נכים, ובוודאי שאיני רואה בך נכה. קשה שלא להתפתות ולהציע לך לראות במצבך סוג של שיעור, ממנו ניתן ללמוד משהו על תעצומות נפש והתגברות. שלך ליאת

אני רק כל כך רוצה את אמא שלי הייתי עכשיו כמה שעות בחייה ובחייהן של אמהות ובנות.חברותיה.ואני רוצה גם.ולעולם לא תהיה לי.אני רוצה אותה.

ויק, מצטרפת לזעקה שלך. הלוואי וכל הזעקות האלה, עם כל ה"א?ל?פ?ים"' היו מחזירות לנו אותן. או לפחות נותנות הקלה בגעגוע האינסופי... והלוואי ונצליח להתנחם באימהו?ת שלנו, ולהיענות בכל פעם כשקוראים *לנו*: "אמא". שולחת לך חיבוק הדר

ויק, מצטרפת לחיבוק של הדר. כמה הייתי רוצה שיוקל לך. כל-כך כואב לקרוא אותך. והדר, מזמזמת בליבי את שיר הילדים הפשוט (כל-כך פשוט...): "אמא, הו אמא, חבקיני חזק", שאני שומעת לאחרונה כל-כך הרבה :- ). ואיזה יופי *את* נענית. הלוואי שיביא לך נחמה. חיבוק חזק גם לך. יעלה

שלום ליאת, אחרי פגישה אצל המטפלת היום, פתאום חשבתי על האי-שיוויון בקשר שבין מטפלת ומטופלת. הרי המטופלת חשופה לגמרי. מביאה את הכל (אם היא מצליחה) בפני המטופלת, מבקשת עזרה, בוכה, צועקת, בורחת, מקללת. .... ומחכה לטוב שיבוא. המטפלת יושבת לה שם בשקט, מקשיבה, מעירה, מושיטה יד לתמיכה את יש צורך, אבל היא תמיד מאופקת, קובעת גבולות למטופלת ולעצמה על מנת לשמור על המרחק הרצוי.... מה שאני מנסה להגיד ש אתם מבקשים מאיתנו שנהיה פתוחים, שנתן אמון, שנזרום, שנתמסר , שנהיה תלויים ובעצם אתם יושבים שם מאופקים (למרות שבטח בא לכם לחבק, לבכות, לדחוף, או ממש לגרש אותנו). זה ממש לא פייר כי אתם יודעים שלפעמים אנו צריכים יותר מזה. אנחנו צריכים יותר מרק "אוזן"............ מה דעתך....

בלי משים חיברה המקלדת שלך ביטוי מקסים שאולי הוא המהות הצרופה של טיפול פסיכולוגי: "מרק אוזן" (זה בטוח פחות טעים ממרק דלעת).

וואלה... אתה יודע יכול להיות שזה רק "מרק אוזן"..... תודה, לא שמתי לב לזה מקודם....

שבת שלום, זה נכון. הקשר הטיפולי אינו סימטרי. במידה רבה קשר זה דומה לקשר הורי, גם הוא אינו סימטרי, כאשר האחד אמור להכיל, לתמוך, לקבל ללא תנאים ולהציב גבולות שיאפשרו התפתחות רגועה ובטוחה, והשני אמור לנצל את הסביבה המיטיבה והמעודדת לצורך גדילה והתפתחות, תוך למידה של גבולות המציאות. מטופל אכן מתבקש לתת אמון במטפל, לסמוך עליו, ולנצל את המרחב המיוחד הזה לצורך התבוננות, למידה וצמיחה שלו עצמו. אם גם המטפל היה מרשה לעצמו 'לזרום עם הצרכים של עצמו', ממילא הייתה נפגמת יכולתו לשמש מיכל עבור המטופל. מטפלים עובדים קשה מאד (ומשלמים הרבה כסף על הדרכות וטיפול) כדי ללמוד לסלק מהסיטואציה הטיפולית את הצרכים שלהם. בברכה ליאת

שלום לכולם, עברתי ממש 'גיהנום' עכשיו,ואיני מגזימה,כאשר אחרי שסגרתי את המכונית ועליתי הביתה,שמתי-לב שאיני מוצאת את מפתחות הרכב,למרות ששמתי אותן כמו טבעת על אצבעי,כיוון שהיו לי עוד דברים (שבירים) ביד; ומיד כשהבנתי שאיני מוצאת אותם החל סבב החיפושים בכל מקום כולל בתוך המכונית עצמה,ובכל המקומות שעברתי מהמכונית עד לבית,ובתיק וכו',הבעיה היא שחשבתי שאולי מישהו מצא אותם ואולי לקח,ולמרות שהשלט נשאר אצלי-זה הכניס אותי ללחץ ולחרדה עצומים יותר,זה היה פשוט תחושה נוראית,כי מצד-אחד ניסיתי להישאר 'בפוקוס' -להתרכז,ומצד שני - כעסתי על עצמי ולא הפסקתי 'לרדת על עצמי' במשפטים כמו 'איזו טיפשה אני' או 'דבילית','חסרת אחריות', ועוד ועוד - איני זוכרת בדיוק מה אמרתי לעצמי מרוב ששנאתי את עצמי,על כך שלא היתי אחראית מספיק להכניס את המפתחות ישר לתיק בשניה שהוצאתי אותן מהסוויץ', ואת השלט גם להכניס אחרי שנעלתי את המכונית. וידעתי שאם לא אמצא אותן לא אסלח לעצמי על כך,אך לא ויתרתי ועליתי וירדתי לחפש, שאלתי אנשים; לבסוף החלטתי שוב לחזור הביתה ולחפש שוב שם(כשאני כבר בתחושה של ייאוש טוטאלי),ואז אימי אמרה לי שהם מצאו את המפתחות -שנפלו מתחת לעיתון-שהיה מונח על הכיסא,אך כיוון שלא לקחתי את הפלפון,לא יכלו באותו רגע לרוץ לחפש אותי,וגם באתי מיד אחרי שהם מצאו. בקיצור...עברתי 'גיהנום פנימי' של שינאה עצמית והורדת ערכי העצמי לאפס,רק בגלל שלא חיפשתי במקום הכי פשוט וקרוב,והעדפתי לעשות סיבובים בכל החניה והבניין במקום לחשוב על הבית-על המקום הכי קרוב; וגם - הבנתי שאני אנושית - ושדווקא עקב כל סיבובי הבדיקות שהרכב נעול,לא יכולתי לחשוב להכניס את המפתחות לתיק, כלומר: נטיה אחת למושלמות גרמה לחוסר ריכוז בדבר החשוב השני. וגם - כל אותו זמן נאלצתי להישאר עם 'הידיים המלוכלכות' -כיוון שהיתי בקניות קודם, ונגעתי בבצל,עגבניות וכו' - בחרתי- וידיי התלכלו מכך(ככה הרגשתי); ורק אחרי ההקלה העצומה שחשתי כששמעתי שהמפתחות נמצאו,רק אז ניגשתי לשטוף ידיים,למרות שהיה לי חשק קודם לעשות זאת,אך לא ביזבזתי זמן על זה. מקווה שלא 'עייפתי' אתכם, שבת-שלום, משתנה

שלא נמאסתי על כולכם,כפי שנמאסתי על רון,ואם כן בבקשה תכתבו לי - כדי שאפסיק 'לעשות מעצמי צחוק' ולשתף דברים אישיים.

אולי באמת ראוי שתפסיקי.

ערב טוב משתנה, סוף טוב הכל טוב. יש מפתחות, יש סדר, ויש אפילו הישגים קטנים שזכרת לציין. כל הכבוד. ובעניין התגובות המכאיבות לך - כאשר את מפנה שאלה כנה אל המשתתפים, עליך להביא בחשבון גם תגובות כאלה. הכתיבה בעילום שם אינה עוברת על כללי הפורום. אני מנצלת את ההזדמנות ומבקשת מכל הכותבים לשמור על כבודם של המשתתפים האחרים. שבת שלום ליאת

מרוב ה'מאבקים' שהיו לי,לא היתי מודעת כ"כ להישגים שכן השגתי(רשמתי,אך לא קלטתי שהם השגים),ותודה שעזרת לי להגיע להבנה זו. את ול. שיפרתן את מצב-רוחי,לעומת המשתתפים בשורות מעליכן.

יש לי אחיין בן כמה חודשים הנמצא במצב קריטי בבית חולים, כבר שבועיים ואם הוא יצליח לשרוד זו תהיה תקופה ארוכה. אחותו בת השנתיים וחצי מחפשת אותו בבית מידי יום: במשך היום , לפני שהיא הולכת לישון , וכשקמה בבוקר.. מלבד המצב הכללי הקשה, קשה לשמוע אותה מחפשת אותו קוראת לו וגם בוכה שהוא פשוט נעלם לה. האם יש משהו לעשות עם ילדים כלך כך קטנים בגיל כזה? הם הרי לא מבינים את המצב אין מה להסביר להם.

ערב טוב רחל, ילד במצב קריטי בבית חולים זה תמיד עניין קשה, וכמה שלא ננסה להסתיר זאת מהקטנים שבחבורה, הם יצליחו לקרוא זאת על פניהם של המבוגרים. למרות זאת, בני שנתיים וחצי ניתנים להסחה בקלות, ולפעמים אין מנוס אלא לעשות זאת. לטעמי, יש לנסות ולהסביר במילים פשוטות ומובנות את המצב "האח הקטן שלך חולה, ועכשיו מטפלים בו בבית החולים. כולנו מקווים שהוא יהיה בריא מהר, אבל זה יכול להימשך הרבה זמן". אפשר להעסיק אותה בהכנת ברכות וציורים לאח החולה, או בהכנת הפתעות קטנות לאבא ואמא שבוודאי עייפים ועסוקים. אני חושבת שגם לילד כה צעיר מגיע הסבר שיניח את דעתו. כשהיא תדע את האמת (שהותאמה, כמובן, לרמת ההבנה שלה), סביר להניח שהבכי ייפסק, ותתאפשר מידה של התגייסות גם מצידה. מאחלת לכם הרבה בריאות ורפואה שלמה ליאת

הפרעות אובססיביות חמורות וחרדות יכולים להפוך למחלת נפש ואישפוז?

שלום נמרוד, חרדות ומחשבות אובססיביות משתייכות, באופן כללי, לתחום הנוירוזה. כשמדברים על מחלות נפש, בדרך כלל מתכוונים לפסיכוזות, בהן נפגע מאד השיפוט ובוחן המציאות. האינדיקציות לאשפוז יהיו בדר"כ צורך בטיפול אינטנסיבי, השגחה או מסוכנות של האדם לעצמו או לסביבתו. ממליצה לך לטפל בחרדה, מבלי לגלוש ל'סרטי אימה' מיותרים. שבת שלום ליאת

שלום ליאת.שאני פוגש אנשים אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותם אני מתרגש.....נראה לי שזה חוסר ביטחון עד כדי כך שאני פוגש בנאדם שאני מכיר אחרי הרבה זמן לפעמים הדיבור שלי חלש ונראה לי שזה נראה מצד שאני קצת לחוץ ובלי ביטחון......שיש ארוע משפחתי אני מתרגש אבל שאני מגיע לארוע פתאום אני מדבר אם ביטחון והכל בסדר.....לפעמים שאני עונה לטלפון לשיחה לא מזוהה אני משתתק ונתקע בדיבור....יש לי הרבה אובססיות אבל אני מתגבר עליהם ומנצח אותם אובססיה אחת תקועה לי ומציקה לי.....האם טיפול שיחתי יכול לעזור לחוסר ביטחון.....ולאובססיה שבעצם היא רק 1 ......והאם יש קשר בין אובססיה לחוסר ביטחון אשמח לקבל תשובה....מה יש לי ומה אני עושה תודה.............

שלום אסף, מן התאור שלך, וכמובן גם בשל מגבלות המדיום, לא אוכל לאבחן מה יש לך. נראה כי מדובר בסוג כלשהו של חרדה (אגב, גם הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית מסווגת תחת הפרעות חרדה), עם גוון של חרדה חברתית. חוסר ביטחון והפרעת חרדה יכולים לבוא יחד, ואם תחשוב על זה מעט תמצא בזה היגיון רב. בכל מקרה, טיפול שיחתי יכול בהחלט לסייע, ולפיכך פנייה לפסיכולוג קליני תהיה רעיון טוב. בהצלחה ושבת שלום ליאת

רציתי לשאול האם כדור ואבן מבחינת החוזק והתופעות דומה לציפראלקס או ssri ? והאם כדור ההרגעה ואבן יכול לעקל על אובססיות ומחשבות מציקות?

שלום נועה, התחום התרופתי נמצא באחריותם ומומחיותם של פסיכיאטרים, ולכן הם הכתובת בנושא. אוכל רק לומר, באופן כללי, שמדובר בשתי תרופות שונות. הואבן שייך למשפחת הבנזודיאזפינים בעלי ההשפעה לטווח הקצר, והוא משמש כמרגיע, מיישן, נוגד פרכוסים ומרפה שרירים. תרופות מסוג זה אכן יעילות למצבי חרדה, אך יכולות לגרום להתמכרות ולתופעות סבילו?ת (צורך הדרגתי בהעלאת המינון). התרופות ממשפחת הSSRI, והציפרלקס בהן, משמשות כנוגדות חרדה ודיכאון, ויעילות כנגד תסמונות כפייתיות. למרות שהשפעתן המיטיבה מגיעה רק לאחר כחודש, הן אינן ממכרות ותופעות הלוואי שלהן קלות יחסית. בברכה ליאת

הבת שלי מ ד ה י מ ה , באמת ואני אובייקטיבית :) , נו טוב היא עברה שלבים של מבחני מחוננים וכו' וכו' ,אני לא צריכה אישורים . אבל : הנפש שלה לא תואמת למוח! וזו מלחמת קיום איומה יומיומית. כל כישלון פיצפון נראה לה סוף העולם, כל דמות בוגרת מורה/מדריכה נראת לה אלוהים. אם ילד "מאיים" עליה : "אני אגיד אותך למורה"! הילדה בהתקף חרדה כאילו השמיים הולכים ליפול! אם חברה אומרת לה "אני אהיה איתך ברוגז לעולם" אוי ואבוי היא בהיסטריה. והכל משתחרר רק בבית בבכי קורע לב, היא ממש מותשת נפשית מהמתחים החברתיים משטויות. ניסיתי את הדרך של "תתעלמי , תסתובבי תבחרי חברים אחרים" "האדמה לא תפער את פיה והשמים לא יפלו אם תהיי מס' 2". חיזוקים של אהבה חיבוקים שיחות כלום הילדה פשוט לא מתגברת , והתחושה שלי שהיא ממש לא רוצה לספר לי על חוויות כאילו כי נמאס לה לשמוע את ה"פתרונות" שלי. המשפט "לא אוהבים אותי" אבל המורה אומרת שאין לה רגע מנוחה ומשוגעים עליה ויש לה בלי סוף חברים, אבל עם התחושה שלה איך מתמודדים? למשל במסגרת חוג קארטה עובדים איתם על כך שלא כולם מס' אחד ואסור לצהול בניצחון או להקניט, צריך הכל בפרופורציה לקבל אם לא היום ניצחון אז בפעם הבאה .שם זה עובד נהדר היא מצליחה להפנים את ה"כללים" של הקארטה ,מה שקשור למעמד חברתי או קיום יומיומי בבי"ס מוציא ממנה אנרגיות מטורפות. (מבחינת הצלחה בלימודים אין שום בעיה, כמובן שמבחינת יכול להיות יותר טוב ...אבל אי אפשר טכנית יותר מטוב מאוד.) איך מחזקים אותה? איך אוהבים אותה יותר? היא כל עולמי אני כל כך רוצה לעזור ולא מוצאת את הדרך? כמה שאני מדברת איתה על זה שילדה שאמרה לך שהיא ברוגז כבר מחר בבוקר היא שוב חברה שלה, היא לוקחת כל כך ללב! אולי אני רגישה מידי, וזו התמודדות חברתית סטנדרטית?

שלום מיכאלה, הדברים שלך העלו אצלי מספר מחשבות, ואנסה לשתף בתקווה שזה ייתן חומר לדיון פנימי- * ילדים מחוננים הם בהחלט קבוצת סיכון לבעיות רגשיות, בעיקר כאלה הנובעות מפערים גדולים בין תפקודים קוגניטיביים ורגשיים שונים. מאחר ואיש מאיתנו אינו טוב ב*הכל*, דווקא מי שמצטיינים מאד בתחום אחד, חשים יותר את הפער בין התחומים. זה יוצר תסכול, תפיסת-עצמי מבולבלת ולא יציבה, ותנועה בין חוויות של הצלחה וכשירות לבין תחושה של כישלון ואכזבה עצמית. * ילדים נבונים ומוכשרים, זוכים בדר"כ לכמויות נכבדות של התפעלות והערכה, ועלולים לבלבל ביניהן לבין ביטויים אחרים של אהבה. לפעמים נוצר אצלם הרושם, שהתפעלות משמעה אהבה. ילד צעיר ומוכשר החושש לאבד את אהבת ההורה, יעשה כל שביכולתו להישאר ראוי להערכה ולהתפעלות שבהן הורגל. כל כישלון, ולו הקטן ביותר, נתפס כמאיים על שלמותה של האהבה ההורית. לכן, לא מספיק רק להגיד "לא נורא" מול כישלונות, אלא גם למתן תגובות נלהבות מדי מול הישגים, ולהגיב בפרופורציה. * הורים מגוננים-יתר נוטים להיות מעורבים מאד בחיי הילד, עד כדי איבוד הגבול בינו לבינם. הם נוטים להיעלב כשמעליבים את הילד, לכעוס כשפוגעים בו, ולחוש סיפוק מהצלחותיו החברתיות כאילו היו שלהם. דפוס כזה עלול להכביד על הילד הצעיר, המרגיש אחראי לרווחתו הנפשית ולמצב רוחו של ההורה. יתכן שניסיונות ההרגעה שלך, כמו גם הפתרונות שאת מציעה לה מול אכזבות חברתיות (אותם היא דוחה ולא רוצה לשמוע), משיגים דווקא את ההפך ממה שהיית רוצה להשיג, ויוצרים אצלה תחושה של חוסר נפרדות. נסי לסמוך על יכולתה להסתדר בכוחות עצמה, ולזוז מעט הצידה. לפעמים זה מביא שינוי. ועל הכל תכסה האהבה... ליאת

ליאת , קודם כל תודה רבה על התגובה ! אז אני אנסה להבהיר מס' דברים ואולי זה יועיל לי יותר :) אנחנו ממש לא "דוחפים" אותה להצלחה , זה לא באופי שלנו . ההבחנה של "מחוננת" באה לנו בהפתעה כי היינו בטוחים שהיא כמו כולם ולא עשינו עם זה כלום ! רק דאגנו תמיד שיש לה ספרי קריאה , תשובות לשאלות ואהבה. לפעמים נראה לי דווקא שאנחנו מקבלים את ההצלחות שלה כמובנות מאליהן , ההצלחות שלה הלכו והרחיבו אופקים , לקארטה, כינור, קריאה, מקהלה ולמעם האמת כמה שאני מצליחה ללמוד עליה גם חברתית היא "מצליחה" ו"נחשבת" בין הראשונות בכיתה. אני לפעמים אומרת לה שדווקא עם התבונה שלה היא יכולה לפנות לבנות הפחות "נחשבות" ולבנות לה חבורה שאוהבת ולא נלחמת על מקומות ומעמד. אבל באופי שלה מאוד מטריד אותה המעמד בכל הכיתה. כשאני מנסה לחשוב על כישלון ... ולהיזכר איך היגבתי אליו , לדוגמה מהו כישלון לדעתה? כל דבר שהוא לא ראשון , ואין דבר כזה בהשגים שלה!!! יש לה תעודה "משעממת " ( ואני לא סתם מתרברבת , הרי אני בשם בדוי ואין לי כלפי אף אחד פה צורך להתרבברב) הכל 100 ,מעריכים אותה מאוד ,אוהבים אותה מאוד ולמרות הכל יש לה מבטים כל כך עצובים לפעמים כי רגע אחרי שהיא השיגה את ה"יעד" היא מרגישה ריקנות היא לא נהנת מההצלחה רגע אחרי היא מחפשת "יעד" אחר לשאוף אלו. יש לה מפגשים חברתיים אצלה בבית ובבתים של חברים/ת יש רגעים שאין לי ספק שלא מבינים אותה אפילו בגלל השפה הגבוה שלה. הנטיה שלי להעלב כשמעליבים אותה זה כך כך נכון מה שאמרת , אבל ההרגשה שלי היא באה מתוך רצון שהכל יהיה לה טוב לא כדי שלי יהיה טוב, יתכן שבתת מודע שלי זה מה שהולך? בתור ילדה אין לי זכרונות של ילדה "אומללה" חברתית אמא תמיד אומרת שהיא לא זוכרת אותי כמעט בילדות תמיד התרוצצתי?!? כשניסיתי להגיע לפתרון עם עצמי חשבתי על כך שאני צריכה במסגרות שהיא מחוץ לבית לתת לה להתגבר לבד ובבית לתגבר עוד יותר את האהבה( אם אפשר עוד יותר:) ...) כי יש אנשים שאומרים לי שזה לא יאמן איך אני "בעיניינים" אנחנו מקפידים מאוד לנהל שיחות על איך עבר היום, מה היה כיף, מה הציק? יתכן שיותר מידיי, ?!? ושלא תביני לא נכון , אני לא מגיעה לבי"ס, אבא שלה אחראי על "הסעות" , היא הולכת לחברות לבד, אני לא יושבת ושומרת עליה. כל מה שאני יודעת זה מתוך שיחות איתה! איך אפשר לחזק אצלה את האופציה למקום 2? לתת לה אויר להוריד קצת את הייעדים? אנחנו במצב שכל הזמן מנסים לבלום אותה , אנשים בטוחים שאנחנו "דוחפים" ולא מאמינים שהיא "כזו" .אני רואה מסביבי איך הורים מנסים לדחוף ילדים לקרוא לעשות שיעורי בית לצאת לחוג כל זה היא עושה לפי בקשתה על אחריותה. אני לפעמים מנסה לשכנע אותה להישאר בבית ליום כיף , לצאת איתנו לאיזה טיול באמצע השבוע , לשבת סתם מול הטלוויזיה ....והיא בקצב המטורף שלה! תודה ליאת שלב אחד אני כבר היום מתחילה , לתת לה לבד קצת להתמודד עם הלחצים החברתיים הלוואי וזה יביא שינויי.

דיברו עכשיו על ההתמכרות לאינטרנט,שזו כמו כל התמכרות אחרת,אך זה היה רק חלק קטן מהתוכנית.

משתנה, לצערי לא ראיתי את התכנית. התוכלי לשתף אותנו בעיקרי הדברים? ליאת

כעיקרון זה היה מעין תחקיר על יתרונות וחסרונות האינטרנט,והראו עד כמה בקלות ניתן לחדור למחשבים - לחשבונות בנק שלנו,חשבונות אחרים,פרטים אישיים וכו'(ראיתי רק חלק מהתוכנית),ואפילו לא נדע שעלו לנו על המחשב; אח"כ הראו ילד עם אביו שהעדיף גלישה במחשב על כל פעילו אחרת ועל חברים,בילויים וכו'(את זה ראיתי רק מהאמצע), ואז היה את התת-נושא הנוסף בתוכנית,שדיבר על כך שדרך מספר ה"איי-סיק-יו"של בעלי המחשבים,יש יחידה מיוחדת במשטרה שהצילו אנשים(בעיקר דיברו על צעירים מביצוע התאבדות ממש,ברגע האחרון-ע"י כך שגילו דרך המחשב שלהם את כתובתם והגיעו לביתם,בלי שהוריהם ידעו אפילו שלקחו כדורים או חתכו ורידים בחדר הסמוך להם. אח"כ דיברו על תת-הנושא של התמכרות לאינטרנט - והישוו את זה להתמכרות לסמים, שדורשת מרכזי גמילה וכו',וסיפרו מה עושים במקומות אחרים בעולם - כמו:יום ללא אינטרנט,וברוסיה נותנים מכות חשמל למוח,וכו'. אחרי-כן הראו עוד תת-נושא,אך לא ראיתי.

עקב משבר זוגי קשה אני זקוק בדחיפות למטפל זוגי טוב באיזור בנימינה.רצוי בעל אוריינטציה קוגנטיבית-התנהגותית. לתשובתכם אודה.

ערב טוב ר' אני יודעת שיש בחדרה תחנה טובה מאד לטיפול זוגי ומשפחתי. נסי לברר דרך העירייה. בנוסף, צרפי לכאן כתובת מייל מעודכנת, אליה תוכלי לקבל המלצות ספציפיות מחברי הפורום. בהצלחה ליאת

איך הייתם רוצים לסיים את הטיפול שלכם?? שאלה אולי טיפשית, מזה תקופה ארוכה אני מרגישה שאני שם רק בגלל שקשה לי מאוד להיפרד מהפסיכולוגית שלי שאני מחבבת מאוד.ובכל פעם ששאני מחליטה על סוף נופלת עלי תחושת דיכדוך . .אני רוצה לסיים יפה אםיש כזה דבר לצערי לאחרונה אני מתחילה לחשוב שפשוט לא כשאני חושבת על עזיבה אני רוצה פגישה טובה אולי כמה פגישות של סיכום כמה מילות עידוד להמשך הדרך שילוו אותי וכך להמשיך הלאה..( הפסיכולוגית שלי לא עוזרת לי לעזוב בצורה זו לצערי, ניסיתי זה היה משהו פתוח ופתאומי כזה של ביי ושלום וכך חזרתי בחזרה) והנה אולי פתרון הפלא לגמילה, יש לי תקופה מאוד עמוסה ואחרי שלוש שנים לקחתי הפסקה של למעלה מחודש ימים עד אחרי החגים.. ופתאום בהחלטתי זו על הפסקה ולא על סיום זה לפתע לא קשה לי ולכן אני מוצאת את עצמי אומרת בשביל מה לחזור אולי הדרך החד צדדית הזו מתאימה לי רק שאני חושבת על זה אני מרגישה די רע עם עצמי בענין.. זה לא הטיפוס שלי לעזוב כך פשוטו להעלם , לא יפה.. אבל מצד שני כך יותר קל לי.. מה אתם חושיבם על זה?

רחל, עד כמה שידוע לי, מטפלים בגישה דינאמית לפחות, נוהגים לקבוע מספר פגישות לפני הפגישה האחרונה, על מנת שהמטופל יוכל "לעבד" את נושא סגירת הטיפול, לדון בו בפגישות אלה עם המטפל, כפי שעושים בכל נושא אחר במהלך הטיפול.... אני מציעה לך לקבוע איתה פגישה, ולדבר איתה על זה,לספר לה על הקושי ועל זה שהיית רוצה כמה פגישות נוספות . אם את מרגישה שקשה לך, כנראה שהסיום המהיר בכל זאת לא נכון עבורך. לסיים טיפול,בעיקר לאחר כמה שנים, זה קשה לדעתי. אבל צריך לעשות את זה כמו שיש שלב שבו עוברים דירה,מתנתקים מההורים, מפתחים חיים עצמאיים וכו'. זה קשה בהתחלה אבל אחר כך מתגברים בדרך כלל. אני בטיפול שנתיים, מאוד רוצה לסיים אך התרגלתי להגיע אליה כל שבוע, זה המקום היחיד שאני יכולה להגיד דברים שאני לא יכולה להגיד לאחרים, ויש עוד כל מיני יתרונות .... באופן אישי, הייתי רוצה לסיים טיפול לאחר שהיה לי קצת זמן לעכל את זה, לדון בהשלכות ובקשיים. והכי הייתי רוצה שתהיה לי דלת פתוחה למקרה שאצטרך.....

אני מסכימה איתך לגבי הנושא של העיבוד וכד' בעזיבה גם אני מבינה שאולי צריך תקופה וכד' כך שזה נכון מבחינה תיאורטית אבל רק תיאורטית. ניסיתי סיכמנו כמה פעמים על עזיבה ואני הרגשתי שכמו שלי קשה לעזוב גם לה זה קשה ולמרות המקצועיות שלה לא ראיתי הבדל בין הפגישות של לקראת הסוף לבין הפגישות הרגילות וכך מצאתי את עצמי בעצם עוזבת שוב סתם ללא תקופה של עיבוד וזה היה קשה מאוד... כך שלקבוע פגישה לדבר על זה זה בעצם לחזור בחזרה ולהחזיר את קושי העזיבה שוב אל כנו מה שיכול לגרור מצידי הישארות נוספת שם.. אני מגיע כי טוב לי לדבר איתה ואני רגילה לבוא לשם(פתאום גיליתי עכשיו שזה לוקח לי הרבה זמן שכררגע שוחרר למטרות אחרות אז אולי כדאי בזמן זה לעשות דברים אחרים) להפתעתי כרגע שאני בהפסקה קל לי לעזוב בצורה כזו. אני לא חושבת שזה יפה להעלם ולכן התחושה הרעה אבל זה העלים הדחיק את קושי הפרידה יש תחושת געגוע פה ושם אבל געגוע של "הפסקה" ניסבל.

ערב טוב רחל, בואי נחכה למשתתפים נוספים שירצו לשתף, ולומר איך מתאים להם לסיים קשר טיפולי... בהמשך, אולי אוסיף מחשבות משלי. ליאת

ליאת, אני ישמח אם בהמשך תוסיפי את מחשבותיך במידה ויהיו.

רחל שלום, אצלי לצערי בשני סוגי טיפולים שונים ואצל שלושה מטפלים שונים,שהייתי במספר שנים האחרונות,ובעיקר בשנה וחצי האחרונות,הטיפולים הופסקו בפתאומיות,עקב משהו שקרה ושגרם לי להפסיקם,ועכשיו כשאני חושבת על כך-שאפילו ששוחחתי אח"כ עם אותם מטפלים(טלפונית),אני מרגישה כאילו 'ברחתי' מאותם טיפולים - ומהמטפלים, ולא מרגישה שאני שלמה עם עצמי על כך,כלומר:אני שלמה על זה שהפסקתי את אותם טיפולים(לפחות שניים מהם),אך לא שלימה עם הדרך שההפסקה נעשתה.

היי רחל, אני חושבת שאת צריכה לעשות מה שטוב *לך*. בלי לא נעים וחבריו. אם יותר קל לך לעזוב מהפסקה, אז זה מה שתעשי. ולמה בכלל צריך להגדיר את זה עזיבה? שתהיי הפסקה. הפסקה ארוכה. ואם תרצי, תחזרי. מקווה בכל ליבי שלא תרגישי צורך לחזור כתוצאה מארועי החיים. אבל אף אחד לא יודע מה הם מזמנים לנו... את דואגת שאם תעזבי מהפסקה היא תראה את זה בעין לא יפה? לא יהיה לך נעים לחזור במידה ותרגישי צורך? נורית

לרחל ולמשתתפות האחרות, עזיבה פתאומית של טיפול, גם אם היא נעשית מתוך שלמות גמורה, יכולה באמת להשאיר טעם מוזר אצל שני הצדדים. נוצרה איזו אמונה או אמירה שנהפכה למיתוס, לפיה יש צורך במספר פגישות כדי לעבד את הפרידה. המיתוס הזה מייצר לא מעט מבוכה אצל מטפלים ומטופלים כאחד, שלא תמיד יודעים מה לעשות עם כל מרחב הזמן הזה, המוקדש לפרידה. כמטפלת, הגעתי לאיזו נוסחה שטובה לי. כשמסתמנת פרידה, יש בעיני חשיבות לקביעה מוסכמת של פגישה אחרונה. הפגישות עד אז (יכולות להיות1, 2, 3, 4 או יותר) די דומות לפגישות הרגילות, ולא חייבים לדבר בהן על הפרידה, אבל הפרידה כבר עומדת באוויר. גם זה עיבוד. הידיעה. משהו הופך רך יותר, נינוח יותר או טעון יותר. זה תלוי. אבל הידיעה של הפרידה מונחת שם, בחדר. זה משאיר משהו חגיגי ולא לעוס מדי לפגישה האחרונה. אני משוכנעת שיש עוד המון נוסחאות אפשריות אחרות. שבת שלום וערב נעים ליאת

חברתי מתקרבת ל-40. אינני יודעת מדוע היא תמיד מכריזה בקול את המשפט בעיקר לפני הגברים: "אם אני לא אדאג לעצמי אף אחד לא ידאג לי", עד כמה שהספקתי להכיר את בעלה, הוא תמיד תומך, עוזר ובעל לב רחב. האם משדרת מצוקה, דיכאון והיא פשוט מרבה לומר זאת למרות שאני הבהרתי לה שכולם ובעיקר בעלה דואגים לה. היא אומרת את זה בכל מצב שרק יש הזדמנות. מה זה אומר ואיך אפשר להוציא לה את זה מהראש? תודה.

למה זה מעיד על מרמור?? אני מסכימה עם המשפט "אם אני לא אדאג לעצמי אף אחד לא ידאג לי" בלי להיות ממורמרת.. זה ענין של השקפה ותו לא ואפשר כמובן גם לחלוק עליה.

ערב טוב סימה, אני מסכימה עם רחל, וסבורה שהחוויה של "יש (או אין) לי על מי לסמוך" היא חוויה פנימית נתפסת, שאינה בהכרח קשורה להיבטים מציאותיים. גם מה שנראה בעינייך, כלפי חוץ, כדאגה והשקעה של בן הזוג, יכול להתפרש באופן שונה בהקשר של החיים הזוגיים האינטימיים. בקיצור, מה שרואים משם - לא רואים מכאן. המשיכי להיות חברה טובה ותומכת, ולהזכיר לה את הדברים הטובים בחייה. זה, כמובן, אף פעם לא מזיק. סוף שבוע נעים ליאת

הי ליאת, מה שלומך? אני פונה אליך בבקשת עיצה, כהרגלי.. לפסיכולוגית שלי נפטר אדם קרוב. זה די "חדש" לשמוע אותה מספרת לי על משהו כל כך אישי. היא שיתפה בגלל הצורך לבטל פגישה.. כל היום היא בראשי, אני כל כך רוצה להיות שם בשבילה, לתמוך בה..לאהוב אותה.. אפילו חשבתי ללכת להלוויה... כמובן שאני לא יודעת מה נכון, כרגע אני מרגישה ממש לא בסדר . אני רוצה לנחם אותה, אני לא יודעת מה נכון או מקובל לעשות כי זה קשר טיפולי, אבל אני כל כך אוהבת אותה ופתאום היא הופכת ל א ד ם מולי, פתאום היא גם אנושית במובן שקורים לה דברים אנושים ואני אף פעם לא שותפה להם. כך שזה עד כדי כך קשה, שאני לא יודעת איך להתייחס אליה בפגישה הבאה, מה גם שיהיה לי אישית קשה לשבת ולדבר על עצמי כשאני בטוחה שהיא מלאה וכואבת מהמקום שלה.. זהו.. כל כך הייתי רוצה להיות שם בשבילה עכשיו... אני כל הזמן מדמיינת אותה בסיטואציה הזאת של האבל.. מקווה שיש שם אנשים שתומכים בה, שמרפדים לה את הכאב...שלא יהיה חד כל כך.. מה נכון לעשות.. מה נהוג.. מה את אומרת? תודה מראש.. ניבה (המקורית)

היי ניבה, כמה עצוב. פסיכולוגים הם בהחלט בשר ודם, עם מכאובים, משברים ואסונות. את צודקת כשאת מזכירה את העובדה שקשר טיפולי שונה מקשר חברי רגיל, ובכל זאת - אני חושבת שהבעת ניחומים כנה היוצאת מן הלב לעולם מוצאת הד ב??ל?ב האחר. תוכלי לשלוח מכתב אישי של השתתפות בצער ותמיכה. אין לי ספק שמילותיך החמות יצטרפו למגע המנחם המרפד עבורה את הכאב. שלא נדע צער ליאת

שלום לך ליאת קודם כל תודות לך על הטיפים אך נשארתי עם סימן שאלה....הצעת לי לסיים טיפול ולהחליף מטפל אם כן נפגשתי עם אותו מטפל ואמרתי לו חד משמעית שאין בכוונתי להמשיך רק רציתילשמוע מה דעתך : א. הוא לא רצה שאכנס לקליניקה הוא ניסה להתחמק מהפגישה ב. הוא טען שכאשר הודעתי לו שאני לא אמשיך א הטיפול אז הוא לא היה עצוב רק בגללי אלא שיש לו בעיות אישיות ג.הוא אמר שאני "הבנתי שיש לו בעיות אישיות ושאני רציתי לנצל זאת לרעתו" ....אני בחרתי לא להתווכח רק הסכמתי השאלה שלי האם הסיטואציה הזאת של להאשים מטופל זה נורמלי? האם זה מקובל לדבר ככה כלפי מטופלים?

ערב טוב נועה, ההחלטה האם להמשיך/להפסיק את הטיפול נתונה בידיו של המטופל בכל שלב בתהליך. נדמה לי שטוב עשית שלא התווכחת. אני מאמינה שעזיבת הטיפול היא זכות לגיטימית, וממילא אין טעם להאשים את המטופל על כך. הלוואי שתצליחי לשמור על הדברים הטובים שקיבלת בטיפול, למרות הטונים הצורמים בסיום. סוף שבוע נעים ליאת

היי ליאת... שוב תודות אני בהחלט אנסה לראות רק את הדברים החיוביים שקיבלתי במהלך הטיפול אך עדיין לא הבנתי למה שמטפל יבחר לדבר\להתנהג בצורה בה הוא מעליב את מטופליו או מעיר הערו חסרו כל בסיס ולא אובייקטיביות ו והכי נורא- שמטופל\ת הולכים לטיפול והמטפל מולם בוכה...איך אפשר לאור כל הנסיבות הללו לשכוח את הרע ולזכור את הטוב? אני כעיקרון מרגישה מובכת מהסיטואציה.....

אדם שיש לו ocd ומפסיק לעשן סיגריות האם יש מצב שהocd התגבר בגלל הפסקת הסיגריות?

ערב טוב אלון, איני מכירה קשר בין OCD לרמות ניקוטין בגוף. עם זאת, ההפרעה יכולה להתגבר במצבים 'שבריריים', ויתכן שהעצבנות הקשורה בהפסקת העישון יכולה להוביל לעלייה סימפטומטית זמנית, אך נדמה לי שזה מחיר זעום תמורת ר?אות נקיות. בברכת אוויר נקי ליאת

היי ליאת אני משתגע שנה וחצי לא יצאתי עם בחורה בצורה רצינית ואם יצאתי לא חיפשתי כלום דבר שהפתיע או הרגיז אותן (או שעשה להן טוב) כולל 2-3 הצעות מפתות לסקס נטול אחריות(גיליתי שזה ושה לי רע לא יודע אם זה היה מחרבן לי את החיים כמו זונה אבל אולי) בכל מקרה זה מצב של מוות ושלא יספר לי אף אחד סיפורים על אנשים שיצאו ממצבים גרועים או הצליחו בחיים ........חזרתי לכדורים אני רגוע יותר מרגיש טוב יותר שהכל חרא זה מוות לב פועם זה כנראה לא תמיד חיים........חבל שאני מתבייש להתאבד.......בכמה דקות ארורות חרבנתי את כל מה שבניתי בחיי ואת כל מי שאני בתור אדם ואם זה לא מוות אז מה כבר מוות????

MR BLUE יקר, אני שמחה שחזרת לטיפול התרופתי. לפעמים זה לא בושה לאלחש. אני רוצה להזכיר לך שאתה בגיל שאפשר להתחיל לבנות מחדש כמעט הכל. כל זמן שיש לב פועם, יש תקווה. שולחת לך כוח להמשיך. ליאת

שלום דוקטור אני מקווה שאתה הכתובת לשאלה זו כמוכן אני בת33 עם בעית קרישת יתר מזה מעל שנה אני סובלת מדלקות בשתן עם המון טיפולים שכמובן לא עוזרים רופא הנשים שלי כבר התייאש ,אני גם במצב רוח ירוד דיכאון וכל השבוע לא בעבודה כמו כן אחרי התייעצות עם דניאלה מדוקטורס האירה את תשלומת ליבי לגבי ,ברור למחלות קולגן ( כמו לופוס) האם ייתכן הדבר כי תופעות נוספות ואחרות אין לי מה עליי לעשות למי להגיד מה לשאול תעזור לי בבקשה אני נואשת כאב ראש נוראי דיכאון וכו' כמו כן הייתי אצלנאורולוג אתמול לחץ הדם שלי גבוה ניתן לי טיפול ובירור נוסף עם רופא עיניים האם אלה התופעות לזאבת דיכאון שהולך וחוזר בלי סוף ודלקת תודה לימור

היי לימור, אני לא מבינה גדולה. אבל יש המון מחלות שיכולות לפרוץ כתוצאה מלחץ נפשי, ביניהן זאבת. לזאבת יש סימנים ברורים יחסית. אודם בצורת פרפר באיזור הלחיים, כאבי פרקים, ANA חיובי - בדיקות דם פשוטות מראות זאת. יש עוד כל מיני... לא בעיה למצוא על כך חומר. מקווה שזה קצה חוט. נורית

לימור יקרה, השאלות שאת שואלת לגבי אבחנות רפואיות שונות אינן בתחום ההבנה המקצועית שלי, ומבחינה זו אינך בפורום הנכון. כך או כך, אם את מרגישה מדוכאת וחרדה, התייעצות עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר בהחלט יכולה לסייע. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום יש לי כמה שאלות מעניינות........1.האם תרופות נגד חרדה ואובססיות לא רצויות יכולות להעלים את המחשבות והאובססיות ב90% ......2.האם התרופות יכולות לפגוע באישיות בביטחון ובחיים עצמם ואולי אפילו לשגע אותי....3.אם אני לוקח את התרופות האלו ולא משנה איזה תרופה ובאיזה מינון....אני יכול לאבד את רישיון הנהיגה שלי(שיקחו לי את הרישיון)או שאני סתם פרנואיד?3.אם אני לוקח את התרופות יש סיכוי שאנשים ירגישו שמשהו ישתנה בי או שמשהו לא בסדר אצלי?4.שאלה אחרונה4.האם טיפול בשיחות ללא התרופות יכול להעלים את האובססיות והמחשבות הלא רצויות......את כל זה שאלתי בגלל האובססיות שיש לי והמחשבות הלא רצויות...אשמח אם תענו לי על השאלות זה מאד יעזור לי בלדעת מה אני עושה אם עצמי תודה מראש איתי.

שלום איתי, אנסה להשיב לך עפ"י סדר שאלותיך- 1. מידת ההשפעה של הטיפול התרופתי תלויה בגורמים רבים ושונים, ולפיכך אינה זהה בכל המקרים ואצל כל המטופלים. תרופות ממשפחת ה-SSRI יכולות להביא לשיפור גדול ואפילו דרמטי ברמת החרדה והמחשבות, כאשר ניתן לשנות במידת הצורך מינונים וסוג ספציפי של תרופה. 2. אם לתרופות הללו הייתה סכנה כזו, מן הסתם הן לא היו הופכות כה פופולריות ומקובלות, ובוודאי שלא היו נרשמות לפציינטים סובלים. התרופות אינן פוגעות באישיות ובוודאי שאינן משגעות אנשים. יש אנשים שיכולים להתבייש ברעיון שהם נזקקים לתרופה, אך הסבל הכרוך בחרדה ובאובססיה עולה בהרבה על הנזק ה'תדמיתי'. אפשר להשאיר את הטיפול התרופתי כעניין פרטי, ולא לתת לו פרהסיה. 3. שוב, בהנחה שאתה מדבר על תרופות ממשפחת ה-SSRI, אפשר בהחלט לנהוג איתן, ונטילתן אינה מסכנת את רישיון הנהיגה שלך. כמובן שיש להתייעץ לגבי המינון והשלכותיו עם הרופא שרשם לך אותן. 4. הטיפול הנחשב כיום הכי יעיל בטיפול בחרדה ואובססיות הוא טיפול המשלב תרופות וטכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות. הטיפול בכל אחד מהם לחוד יהיה ממושך יותר ופחות יעיל. מאחלת לך ניצחון מלא. זה אפשרי. ליאת

ליאת, התלבטתי הרבה עם לרשום לך,לא היה לי קל,אני לא יודעת איך תקבלי את זה שאני שבה רושמת לך, היו לי התלבטויות כי אולי, זה יראה לא טוב בעיקר בעיניך(מקווה שאני טועה אך בכל מקרה אני מקוווה שתאמרי לי אם אני מפריעה)וגם בעיני אחרים(אבל הם יכולים לקפוץ לי..אני עוברת תקופה קשה ולא אמנע מעצמי להיעזר בגלל "מה יחשבו" זה פחות חשוב, ואת יודעת שברוב המקרים אני נעזרת כאן המון?) לא ממש משנה למה כעסתי,אני יודעת וזה מספיק....אך אני אשמח להמשיך להיעזר בך... ואני כבר לא כועסת.איכשהו נורא קשה לכעוס עלייך :) ליויתי את קרובת משפחה לבריאות הנפש,המפגש עם העו"ס והפסיכיאטר היה נוראי ,והפסיכיאטר המליץ להביאה לאשפוז,והיא לא מוכנה להתאשפז.העו"ס אומר שאם שוב היא עושה מעשים שמסכנים אותה ואת הסביבה צריך להביאה דחוף לאשפוז. אני מרגישה נורא ,בא לי למות. נדמה לי שלבסוף אתמוטט,אני בלחצים איומים, ההתמודדות עם המחלה שלה קשה לי והרי קשה לי במילא. אני רוצה למות..להפסיק לנשום...לא להיות יותר

דרך אגב, מחר אני הולכת לטיפול , השיחות היו חסרות לי במהלך התקופה... אבל עכשיו פתאום זה נראה לי כמשימה קשה.. אני יודעת מראש שאין סיכוי שהפגישה מחר תשפר את הרגשתי,אלא אף תחריף אותה.. שלחתי לה היום במייל תכנים קשים מאוד שעלו במהלך התקופה שלא נפגשנו,תכנים שקשורים להרגשתי עקב מצבי הנואש,לא לקשר ביננו,אנחנו כמעט ולא מדברות על זה,היא מנסה ,אני מתחמקת... אני מצטערת ששלחתי לה את המייל כי היא בטח תביא את זה לפגישה...ואיני מסוגלת להתמודד עם זה.ואף אני כולי תקווה שיקרה מחר משהו שימנע מהפגישה הזאת להתקיים....

בזה ש'ירדת' מהכעס שלך ופנית לליאת,כבר עשית צעד חיובי ראשון,וני מברכת אותך על כך, כי כעסים לא מובילים לשום מקום; ואשתף אותך בדבר אישי (ואני מקווה שאינך כועסת על התערבותי)-גם אני כעסתי השבוע על המטפלת שלי,אך אמרתי לה את זה מפורש באותו זמן שכעסתי,וזה גרם לכעס להישכח תוך זמן קצר מאוד - כי יחד עם הכעס ועם המחשבה המטרידה שהיתה לי,המשכתי את הפגישה והפקתי ממנה ערך רב,שאולי לא קלטתי באותו רגע,אך אני קולטת כעת.וידוע לי בפירוש שאם הייתי שומרת את הכעס בפנים ולא אומרת לה,ולא מלבנת איתה את הדברים,זה היה הופך לכעס רב יותר ולטינה,ולא הייתי יוצאת מהפגישה בציפיה לעוד - לפגישה הבאה.

שלום חן, פורום אינו טיפול, אבל גם בטיפול, כאשר המטפל מרגיש שאינו יכול - מסיבות אלה ואחרות - לתת טיפול טוב למטופל, מוטלת עליו האחריות והחובה להפנותו למטפל אחר. ההתפרצות האחרונה שלך עלי (אשר עד לרגע זה לא ברור לי פשרה), היא השלישית במספר. עם כל ההבנה שלי לקשיים ולמצוקה שלך, אני חשה שנוצרו אצלי משקעים שלא יאפשרו לי לתת לך מענה אמפתי הולם. את מוזמנת להמשיך להשתתף בפורום, בעיקר בהיותך מקובלת ואהודה על חברים רבים בו, ולהיעזר בכישוריהם הטובים והמקצועיים של אורנה ודרור. מאחלת לך מכל לבי הקלה מהירה ומלאה. ליאת

ליאת, אני עוקבת מהצד אחרי המתרחש פה בפורום, ונשארת לפעמים פעורת פה לנוכח הרגשות המתפרצים . התגובה של חן אליך היתה כזו וזכור לי שזו לא היתה התפרצותה הראשונה, יחד עם זאת, גם התגובה שלך הערב השאירה אותי פעורת פה - בעיקר כשניסיתי לדמיין את התגובה של חן להודעתך. אני מרשה לעצמי לומר - ואת עשויה בהחלט לא להסכים עימי - שגם לך יש חלק בתגובות הנסערות וחסרות הגבולות: במובן מסוים, ויותר משותפייך לניהול הפורום, את יוצרת אוירה חסרת גבולות, נותנת תחושה של "אחת מהחבר'ה", ולעיתים חוצה איזה קו סמוי, בלתי ניתן להגדרה, שבין מנהל פורום מקצועי למישהו מאיתנו. בעיני יש בזה יופי רב אבל גם תרומה ל - נקרא לזה - בלבול בעיני מספר משתתפים, שלתחושתי מאבדים קצת גבולות, וגם מתנהגים, או צורכים, את הפורום כתחליף מסוים לקשר עם הטיפול שלהם ובסופו של דבר נסחפים לקיצוניות. חן לא היחידה, זכורה לי 'אין כינוי' ובטח עוד שאינן בזכרוני.

חן שלום,אני מקווה שאת בסדר,כי אינך מגיבה, רציתי 'להאיר את עינייך' במשהו שכתבת ושלא כתבת,ושהוא אולי גרם לליאת לא להיות מסוגלת 'לרדת מהמשקעים' כלפייך,והוא: שגם כאן לא ביקשת סליחה מליאת על 'ההתפרצות' הבלתי-מוצדקת והכעס שלך כלפיה בשבוע שעבר; ואת יודעת שאני רוב הזמן בעדך ותומכת בך,אך יכול להיות שאם במקום להגיד שאת כבר לא כועסת,היית מבינה באמת שהגזמת והיית מתנצלת מכל-הלב,יכול להיות שאז ליאת היתה עונה לדברייך בצורה שונה. ואני מקווה שכעת לא יופנה הכעס של כולם כלפיי,כי אני בסה"כ 'צופה מהצד' ורוצה להראות לכן -ועכשיו לך,חן - איך זה נראה בעיניי כמישהי אובייקטיבית,כי אם היית כותבת לי דברים אילו יכול להיות שגם אני לא הייתי מסוגלת להישאר אובייקטיבית, כי האמת חן היא שתגובתך לדברי ליאת -התומכים ומעודדים,אך מציאותיים,היתה ממש ממש...מוגזמת ולא ריאלית. ואשמח אם תגיבי חן,כי לא התכוונתי לפגוע,אלא רק שתביני עד כמה חמור היה מה שעשית שבוע שעבר ולא ש'תקטלי את עצמך' אלא שתנסי להגיע לפיתרון,ראשית ע"י כך שתודי בפני עצמך שהגזמת ולא היית בסדר - והכעס לא היה מוצדק,ושנית - שתודי זאת בפני ליאת. ככה אני רואה את הדברים.

אני ובן זוגי מתגוררים יחד חצי שנה. בימים האחרונים הייתי חולה, לכן ישנתי אצל אמי. אתמול בלילה חזרתי לביתנו וכאשר פתחתי את המחשב ראיתי שהאתר האחרון שהיו בו היה אתר פורנוגרפיה. אמרתי לבן זוגי בחיוך שהוא לא מבזבז רגע אחד כאשר אני לא נמצאת בבית. הוא מיד התפרץ שזה ממש לא ענייני מה הוא עושה במחשב, שלא אתערב, והוא לא חייב לי שום דין וחשבון. ביקשתי ממנו שיירגע ושלא ידבר אליי בצורה בוטה שכזו. הוא המשיך... אמרתי לו שאם ימשיך אני לא אהיה כאן יותר, והוא ענה: אל תאיימי עליי. מה דעתך על ההתנהגות שלו? מעבר לכך, מה לעשות, להתעלם?? זה כ"כ דוחה ופוגע בי שזה מה שהוא עושה אם לילה אחד אני לא ישנה בבית. לא יודעת למה, אבל זה פוגע.... והכי גרוע, אי אפשר לדבר איתו על זה.....

היי בתור חובב פורנו מושבע....(: יש כמה אפשרויות לפתור את העניין קודם כל כל אם הוא אגרסיבי תמיד אז מקומו לא איתנו אם לא אז אולי הוא חש נבוך מהגילוי שלך גברים תמיד נמשכים לנשים קלות דעת זונות או פרחות אבל בקשר אמיתי נמצאים אם בחורה שלדעתם היא טובה.....הנשים שמופיעות בפורנו לצערי אלו נשים שלא פוגשים במציאות היום יומית וזה כיף קצת להתפרק עליהן מה גם שהאנשים שם חסרי עכבות ולא מגבילים את המיניות שלהם מה שתמיד קורה בין בני זוג לדוגמא גבר או אישה שלא אוהבים לתת מין אוראלי זה באסה(: אבל זה דבר שצריך להתפשר בפורנו אין פשרות מקבלים הכל ישר לפנים(תרתי משמע) אם הבחור חוץ מהמקרה הנוכחי מתייחס אלייך יפה אז אולי הבעייה אצלך שקשה לך להכיל שבן זוגך נהנה מצפיה בפורנו אולי אין לך בטחון בקשר שלכם במשיכה שלו אלייך דברי איתו על זה.....מצד שני את יכולה להצטרף......כלומר תשאלי אותו אם יש לו בעייה שתצפי בתמונות של גברים ערומים אם יש לו בעייה אולי הוא יקלוט שהכל בסדר אם הוא פתוח אולי גם את תוכלי להנות מהפורנו.......בצפייה יחד ומקבלת רעיונות חדשים.......פורנו יכול לשלהב יצרים ואם מספיק פתוחים ואין בעייה לקבל גם משיכה לאדם אחר מצד בן הזוג אז בסבבה .....סהכ תשמחי שהוא נמשך לשחקניות פורנו לא מושגות מאשר לנשים בעבודה בלימודים או ברחוב(: יש כל כך הרבה דרכים לטפל בעניין הפעוט הזה כל מה שצריך זה להיות יצירתיים מה לעשות שאנחנו הגברים קלים לתפעול(: שיהיה לך יום נפלא...ואם תרצי לצפות קצת בפורנו אני מוכן לתת לך כמה אתרים........בהצלחה בהמשך הקשר להתראות(:

שלום דנה, לדעתי כדאי לך להפריד בין מספר נושאים: הנושא הראשון הוא הפנייה עצמה לפורנו. לעניות דעתי אין בכך רע, כל עוד המשיכה לפורנו אינה באה במקום עיסוק במיניות עם בת/בן הזוג, ואינני מתרשמת שזהו המקרה שלכם. הנושא השני הוא הפרטיות והנפרדות בתוך הקשר הזוגי. יתכן שכעסו של בן-זוגך התעורר בגלל הפגיעה בפרטיותו (בהתעניינויות שלו שאינן קשורות בך), וכדאי לברר עמו את הנושא. הנושא השלישי קשור לאופן בו אתם מתמודדים עם מצבי עימות ואי הבנה. כאן נדמה לי שיש לכם עבודה לעשות, ואני הייתי מדברת איתו על ההתפרצות והתוקפנות שהובעה כלפייך. בהצלחה בהתמודדות הזוגית, ולילה טוב, אורנה

לצערי אני עדיין חי חזרתי לכדורים המחורבנים הללו שגורמים לי לאדישות גם כשהמצב חרא ועל זה נאמר כוס אמכ או אמק או משהו אחר...(אף פעם לא כתבתי את זה רק אמרתי)

שלום MR BLUE, הכתיבה שלך בפורום, לאחר שנעלמת לנו לזמן מה, מעידה על הבלבול והמצוקה שאתה חש. לצד זאת, אני קוראת אותך יותר ויותר מודע למורכבויות, לאופן בו החשיבה שלך צובעת את הדברים, וזה בהחלט טוב (גם אם כואב מאוד...). אני חושבת שזה מצויין שחזרת לטיפול התרופתי, למרות תופעות הלוואי שלו. תקופה של טיפול תרופתי יכולה בהחלט לחזק. חזק ואמץ, אורנה

מה היה קורה אם לא היו פסיכולוגים? מה היה קורה לדעתכם אם לא היו פסיכולוגים בעולם? האם במידה מסויימת האוכלוסיה עצמה היתה מנסה לעזור? זאת אומרת לעזור לאנשים ש"צריכים" "עזרה". כיוון מחשבה אחד שיכול לעלות הוא שאוכלוסיה במצב הזה היתה נשחבת פחות איכותית מהפסיכולוגים, אבל האם אתם מצליחים לחשוב שאולי דווקא להפך? אולי דווקא אם לא היו פסיכולוגים אז ה"עזרה לאנשים" הייתה דווקא יותר "איכותית"?

אם במדינת רווחה, עם מוסדות ברורים שאמורים לתת מענה שלם, עד כמה שניתן, לעניים, נזקקים, חולים, זקנים, חד-הוריים, וכולי, היו מחליטים לבטל את כל זה ולעבור למדיניות של כלכלת שוק. האם ללא גופים שאמונים על מתן העזרה היו יותר אנשים נרתמים לעזרת האחר? האם היינו מסתכלים על ה"אחר" כעל אחר-דומה? זה תלוי בחברה נדמה לי. אבל לא רק. אז יש אלף עמותות! האם זה מספיק? שאל ילד אחד מתוך חמישה. זו סטטיסטיקת העוני. תשובה דומה אתן לך גם ביחס לפסיכולוגים. ולמה לעצור בפסיכולוגים..? האם ללא רבנים היינו קרובים יותר לאלוהים?.. האם ללא רמזורים היינו נוהגים יותר בזהירות?

טרוצקי היקר א. אתה יוצא מתוך נקודת הנחה שיש אלוהים, ואנחנו צריכים מישהו שיתווך בינינו לבינו...מאותו המקום אנשים מאמינים שהם צריכים פסיכולוגים כדי שיגידו להם את הסיפור ה"נכון" על עצמם, שונה מזה שהם ( המטופלים ) מספרים, כמובן...קאנט היה עונה לך שאנחנו כולנו לא בוגרים..השאלה נעוצה לא באם אנשים היו עוזרים אחד לשני יותר, אלא אם היינו עוזרים יותר לעצמנו...בכל אופן, אני דווקא לא נגד פסיכולוגיה, אני מתכוונת להיות אחת, ודווקא מהמקום שהטיפול אני חושבת, עושה את אותו הדבר שספרות ( התשוקה השניה הגדולה שלי ) עושה...הטיפול מאפשר להיות במגע עם הכאב, ולהפוך אותו לחוויה, לא במובן הרגיל, אלא משהו שאפשר לחוות אותו, ואז פתאום גיליתי שגם בחיים אני מסוגלת להתמודד עם מצבים קשים ולראות בהם לא כאוס שאי אפשר להסביר אותו אלא חלק מהחיים, ונהיה לי במשך השנים קל יותר להיות במגע עם עצמי ועם אחרים...וחשבתי, אולי אם עוד אנשים יעשו את זה וילמדו להיות במגע עם החיים, עם עצמם ועם אחרים..אולי יום אחד באמת לא נצטרך פסיכולוגים?

שלום למתדיינים בעלי המודעות החברתית הגבוהה, כתבתם דברים מעוררי מחשבה. את דעתי האישית על נחיצות המקצוע שלי בחברה בה אנו חיים אני מעדיפה לשמור לעצמי, אך מזמינה אתכם להמשיך ולדון. לילה טוב, אורנה

האם לדעתך זה יכול להיחשב כמאוד גרוע אם זה מה שאת כתבת או "יכלת" לכתוב כתגובה?

עבור אדם כמוני שסובל מOCD כל משימה פשוטה היא 'מבצע מסובך ומורכב',כי עד כמה שאני משתדלת,כשאני עושה משהו הוא חייב לצאת מושלם,ואם לא אני סובלת מאוד מכך(ואיני רושמת את סובלת במרחאות,כי זה סבל אמיתי,במלוא מובן המילה), ונכנסת לחרדות מיותרות,כמו-כן גם לכלוך גורם לי לסבל ולחרדה; וכדי להבהיר את עצמי טוב יותר אשתף אתכם בסבל הממשי שעבר עליי היום ושעדיין נמשך: היום סידרתי את ארון הבגדים(משימה שאני דוחה כבר כמה חודשים,ולא מוצאת עקב כך חלק מהבגדים שאני רוצה ללבוש,ואחרים שכחתי מקיומם),ועוד לא סיימתי לסדר, אך עשיתי הפסקות גדולות של כשעתיים שלוש בין{כי נאלצתי להסיע מישהו ממקום למקום ולעשות עוד מטלה שהטילו עליי},וגם הפסקה זאת היתה 'סיפור' בפני עצמו, כי בשביל לצאת החוצה נאלצתי להחליף למכנס אחר-שהיה פחות או יותר נקי-אך כיוון שאני עצמי 'התלכלכתי' בניקיון הארון,וכיוון שכבר לבשתי את אותו מכנס כשבוע,אחרי ששבתי הביתה הכנסתי את אותו מכנס ישר לכביסה,וכיוון שהזוג מכנסי בית שלבשתי קודם התרטב,זרקתי אותו לכביסה ולבשתי מכנס פשוט אחר שהוצאתי מהארון {אני יודעת שזה נשמע 'משוגע לגמרי'אך זה רק חלק מה'סיוט' שנאלתי ושאני נאלצת לעבור מידי יום}. ניקוי הארון היה 'סיפור' כי חשוב לי שהסמרטוטים שהוצאתי יהיו נקיים לגמרי(שיצאו מהכביסה),ושהדלי והמיים יהיו נקיים,ואח"כ ניגבתי עם סמרטוט נקי אחר,וזה בעיניין הניקיון(וגם באותו זמן-כשניקיתי את שלושת המדפים העליונים,כיסיתי את התחתונים בסמרטוט הנקי שהוצאתי מהמדף-שהבגדים היו מונחים עליו),ואת הבגדים הנחתי על המיטה על סדין נקי,ועליהם הנחתי עוד סדין נקי אחר-כדי שלא יתלכלכו כשאנקה. וזה רק 'חלק מהסיפור',כי כשהחזרתי את הבגדים לארון(אימי עזרה לי לקפלם),ראשית כל היה חשוב לי שכשאימי מקפלת את הפיג'מות,שתהיה עם בגד נקי ושתשטוף ידיים לפני,ושנית - שלא תקריב אליה את הפיג'מה-כדי שלא תתלכלך(כי היא עם 'בגד עבודה') וגם אלי לא הקרבתי ממש את הפי'גמה,וגם - אם הבגד לא היה מקופל במדוייק פתחתי שוב את הקיפול והתחלתי לקפל מחדש- עד שזה התקפל יפה,כי עד כמה שניסיתי להתעלם מהנטייה שלי לשלימות,היה לי קשה מאוד ליישם זאת,ולכן סידור ארון שלכל אחד אחר היה לוקח מקסימום שעה-שעתיים אצלי לקח יום שלם,ועדיין לא סיימתי. וגם עיניין נוסף שמציק לי הוא שכל הזמן החרדות עולות ויורדות -כשאני מסדרת החרדות עולות,וכשאני מתרחקת מהחדר הן יורדות. ולצערי קרה עוד משהו שהכניס אותי ממש...ממש...לחרדה איומה,דבר שאם זה היה קורה למישהו אחר,ודאי הייתי אולי צוחקת על כך,או אם הייתי רואה זאת ב'פיספוסים' היתי בטח צוחקת,אך אותי זה ממש לא הצחיק - השארתי את הפלפון בחדרי בזמן שהיתי בחוץ-רחוק ממנו,ושמעתי שהוא מצלצל,ומיהרתי אליו,ותוך כדי כך כשנכנסתי לחדרי-ניתקלתי בדלי הקטן עם החומר ניקוי שהיה בפתח החדר - קרוב לדלת,והמים הותזו למרחק רב - טיפות הותזו על מיטתי(אפילו שסדין מיטתי היה מכוסה כלפי פנימה- טיפות הותזו עליו ועל השמיכה-אפילו שהיתה מקופלת בתוך הסדין שמקופל עליה ועל הכריות),וחלק הותזו על השידה - על המנורה ועל הריצפה{מזל שקיפלתי את השטיח בהתחלה},וגם אני התרטבתי -במכנסיים ובגרביים(וזה היה לפני שהיתי צריכה לצאת החוצה),ואז בשניה הראשונה נכנסתי לחרדה אך נאלצתי יחד עימה לדבר בפלפון,וכל הזמן חשבתי איך כשאסיים את השיחה אנקה,ומיד עם סיום השיחה 'רצתי' לקחת סמרטוט נקי הרטבתי אותו במיים וניקיתי את המיטה עצמה(את הריפוד)וגם את הסדין, והמנורה וכו',ומזל שרוב הבגדים היו כבר בארון,אך אח"כ חשבתי שאולי הבגדים המעטים שנותרו על המיטה התלכלכו,אז את הבגדי יום-יום החזרתי 'בלב כבד' לארון,אך את הכותונת זרקתי לכביסה(כי לא אקח את ה'סיכון' שאולי היא התלכלכה מחומר הניקוי ה'מלוכלך' שניתז,ועד עכשיו (הרבה זמן אחרי אני נזכרת זאת כל זמן קצר). עכשיו נותרו לי אומנם עוד שני חלקים(לא גדולים) של הארון,שאני רוצה לסדר,אך מה שמפחיד אותי זה איך אשן הלילה - עם 'ריצפה מטונפת' מחומר שנשפך עליה,ואולי הסדין קצת התלכלך מטיפות חומר הניקוי,אך גם בכך התחייבתי שאשן הלילה בלי לשטוף את החדר - ואקווה שאצליח ליישם זאת,כי רק המחשבה על כך מעוררת בי חרדה איומה. אז, תודה על ההקשבה, נקווה שעכשיו לא תחשבו ש'השתגעתי לגמרי', משתנה

כתבתי בטעות 'מרחאות',במקום 'מרכאות', איני מסוגלת לא לתקן,נאבקתי בעצמי לא לתקן ולא הצלחתי.

שמתי לב למרחאות במקום מרכאות לא האמנתי עד שתקנת(: בכל מקרה אם בא לך לבוא אליי לדירת רווקים שלי בתא יש כאן סדום ועמורה בבית(: ואת הסיפור לא הבנתי אולי כי אני משקיע שעה פעם בשבועיים לניקיון(: אני קצת אכזר (: אבל כזה אני לאנשים חמודים....אני חושב שזה שאת יודעת שהמחשבה הסובייקטיבית שלך לא רציונלית זה התקדמות....כי לחשוב מחשבה לא רציונלית ולחשוב שזו גם מחשבה אובייקטיבית זה מחרבן את החיים עוד יותר.. בהצלחה ופעם הבאה שאת מנקה תצלמי ותשימי סרטון בYOUTUBE חייב לראות.......מקווה שלא נעלבת פשוט תאור הניקיון שלך היה חמוד ומצחיק כאחד....להתראות.....

משתנה..! תודה ששיתפת... זה וודאי היה לא קל.. את מתארת בצורה כל כך חיה ומוחשית את הפרטים הקטנים מהם בנויה שגרת היום שלך. מרגישה אותך קרובה יותר, פתאום. את צודקת, זה באמת לא קל. לא קל בכלל. נשמע כאילו כל מחשבה שמגלגלים בראש סופה שתגלגל אותך.. וכל הזמן לחשוב ותכנן ומה אם ומה אילו... שואב כוחות..קשה נורא תודה ששיתפת. כל כך הרבה אנושיות פורצת ממך, שוטפת את המסך. אל תיכנעי, המשיכי לרצות יותר ולנסות לנהל את חייך כרצונך. יודעת שזה קשה. מעולם לא הייתי במקומות אותם את חווה. אבל הטוב שבך כל כך קיים. מנכיח את עצמו בכל מכתב מחדש. את אנושית. במובן המלא והעשיר והטוב של המילה. את יותר מרק ה-OCD שיש לך. לא שכחת, נכון? מאחלת לך ליל מנוחה, רגוע וחסר טרדות וחרדות, לילך.

אם אני התעייפתי רק מהקריאה אז את בטח מותשת... ואדון כחול, הצחקת אותי. אני גם מקווה שמשתנה תקח את זה ברוח טובה. לילה טוב נורית

היי משתנה אני באמת מקווה שאת לוקחת את הדברים ברוח טובה בתור שותף חדש לOCD ועיסוק אובססיבי במחלות זיהומיות למיניהן ישיבה באינטרנט וקריאת חומר אינסופי שנועד לרופאים אני מזדהה בהצלחה מי ייתן ותוכלי להסתובב בבית ולראות לכלכוף ולחייך ולהמשיך לחיות את חייך (: להתראות

משתנה יקרה, אני יושבת. קוראת את ההודעה שלך לפרטיה. חוזרת למעלה. גולשת למטה. מרגישה כמו במחזה טוב שמצליח להעביר תחושה דרך הפרטים הדקים של העשיה והדיבור. בתוך כל הבקשה הנואשת הזו שלא לפספס ולו נקודת לכלוך אחת, ולהטיל סדר מופתי בארון שלך, כל שאני מצליחה להרגיש הוא דווקא ב-ל-ג-ן זועק. וכמה סבל טמון בבלגן האינסופי הזה, שפורש את החיים לאין ספור מקטעים של פרטי פרטים... אני מרשה לעצמי לצטט את א. שכתבה בדיוק היום את הדברים הבאים: "ואז פתאום גיליתי שגם בחיים אני מסוגלת להתמודד עם מצבים קשים ולראות בהם לא כ-א-ו-ס שאי אפשר להסביר אותו אלא חלק מהחיים, ונהיה לי במשך השנים קל יותר להיות במגע עם עצמי ועם אחרים...". אני מקווה שהבלגן שלך יצליח להפוך לחלק מהחיים, ולא גורם שמעכב חיים. נגעת בי מאד.. [ותראי איזה חמודים מי שענו לך ממש מעלי], נויה

חמודה את בעצמך! ;-)

חששתי מאוד מאיך אראה בעינכם ושבטח 'תשפטו' אותי על דבריי ואולי 'תשנאו' אותי על התנהגותי,ואני שמחה לראות מתגובותיכם שזה לא כך. רציתי להתייחס יותר בעומק לתשובות,אך כרגע אין לי זמן ומקווה שמחר אוכל לעשות זאת. רק אוסיף שעבורי זו לא הצגה ולא 'דבר מצחי',אלא אלה הם חיי מאז שהOCD נכנס לחיי,ומה שכתבתי כאן זה רק 'קמצוץ קטן'ממה שעובר עליי יום-יום,לא נעים לומר זאת במפורש - אך זה קמצוץ קטן מהסבל המשתמשך עקב הOCD,ואני שמחה אם יכולתי לשתף אתכם בכך,שתבינו (אפילו קצת)מה עובר עליי.

שלום אורנה, "בשלבים שונים של הטיפול עלול מטופל לבטא חוסר שיתוף פעולה עם המטפל והטיפול. הדרכים לכך הן רבות ומגוונות: החל באיחורים והחמצת פגישות, דרך שתיקות נוקבות ועד להימנעות מהתייחסות למה שמצוי בפועל על סדר היום הרגשי, הפנימי שלו. כלומר, המטופל עשוי לבוא פיזית, אולם את נפשו הוא אינו מביא למפגש. זו נשארת בינתיים בכספת חתומה, שהמטופל אינו מוכן עדיין לפותחה לפני המטפל. " זהו קטע שלקחתי מתוך הספר "שיח מטופלים". הוא ממש מתאים לתיאור המצב שאני מרגישה אותו במיוחד הקטע "שהמטופל עשוי לבוא פיזית.....". זה מה שאני עדיין עושה אחרי שנה של טיפול. נורא קשה לי לתת לה "לחדור" לעולמי הפנימי למרות כל הניסיונות שלי ושלה. אם אני מסכמת את שנת הטיפול, כל היעדים ששמתי לי בתחילת הטיפול לא הושגו, אני לא מרגישה שום התקדמות, ואני מודה שהכל בגללי, בגלל אי שיתוף הפעולה שלי והפחד שלי מעצמי. אני כן רוצה להיות אצלה אבל אני מרגישה שהיא התחילה להתעייף מכל ההתנגדויות שלי, מאי האימון, ומאי ההתמסרות. עד כמה אפשר להמשיך במצב כזה, ומתי זהו הרגע הנכון להפסיק או להחליף מטפל? תודה רבה.

שלום שיר, מהמעט שאני יודעת, אני מתרשמת שיש עוד דברים לחוות ולעשות לפני הפסקת הטיפול או החלפת מטפל. למשל, לדבר את זה - לדבר שם את הקושי להביא את נפשך לתוך הטיפול, את תחושת האשמה ("ואני מודה שהכל בגללי"), את החשש מהתעייפות וויתור עלייך. אין לך מושג עד כמה כל אלה הם נושאים חשובים לעבודה טיפולית... בהצלחה, אורנה

שלום,הייתי אצל מטפל והפסקתי את הטיפול כיוון שהרגשתי שמדברים על העבר בלי להתמודד איתו בהווה,במקרה שלי אמא שלי לא אהבה את המראה שלי ואף ציינה זאת בפני לאורך הילדות.אני מחפש דרך או שיטה שמתמודדת בהווה עם העבר הנ"ל לא רק בלדבר על האירוע אלא לתקן אותו.האם קיימת כזאת שיטה ??

שלום שי, חשוב שתדע שבכל טיפול נושאי הדיבור מוכתבים על-ידי המטופל. לכן, אם ברצונך לדבר על ההווה ביכולתך לעשות זאת, והמטפל ילך איתך... יתכן שהמטפל שלך הרגיש שהדרך להקל עליך בהווה עוברת דרך הבנה עמוקה יותר של חוויות העבר, וכדאי היה לדבר איתו על ההשגות שלך בפגישות עצמן. אני ממליצה לפנות שוב לטיפול, ולהשתדל להגדיר את רצונותיך וציפיותיך בתחילת הטיפול. בסוגריים אציין שעם הזמן יתכן שתרגיש אחרת, וכדאי להרשות לעצמך לעבור שינויים מעין אלה בתוך הטיפול. בהצלחה, אורנה

שלום בזמן האחרון אני מרגיש לא בנוח בסביבת אנשים זרים לי ולפעמים אינרקציות כאלה מכניסות אותי ללחץ עשיתי את מבחן ליבוביץ' ולא נמצאתי בסולם החרדה. לפני כמה ימים היתי אצל רופא המשפחה שלי, הסברתי לו את העניין והוא נתן לי טיפול תרופתי נגד חרדות, התחלתי לקחת אותו אבל יש לי תחושה שאני מרמה את עצמי ושאני אפסיק בטיפול הזה הכל יחזור. האם חרדה חברתית יכולה להופיע ככה פתאום באמצע החיים ? אולי טיפול פסיכולוגי יכול להיות יעיל יותר ? הבעיה היא שאני עוד חודש נוסע לחו"ל לכמעט חצי שנה מה כדאי לעשות בקשר לכל זה ?

שלום רוקי, חרדה חברתית בהחלט יכולה להופיע 'באמצע החיים'... אני מציעה להמשיך בטיפול התרופתי, אך לשלב אותו עם טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי. בטיפול זה תלמד כלים פשוטים ויעילים, שתוכל ליישם בכל מקום בו תהיה... בהצלחה, אורנה

מה זה בדיוק "פגיעה נרקסיסטית"? האם זה שונה מדימוי עצמי נמוך?

שלום מיכל, בשפת הדיבור, ומבלי להיכנס לשלל התיאוריות הפסיכולוגיות המגדירות נרקיסיזם, הכוונה לפגיעה בתחושת הערך העצמי. לעיתים הכוונה למצבים בהם הערך העצמי מוגבה באופן הגנתי, ואז הפגיעה הנרקיסיסטית עלולה להיות הרסנית ומכאיבה מאוד. בברכה, אורנה

זה מתייחס גם לפן השני של הפחתה בערך העצמי? איפה אוכל לקרוא על הנושא (גם אם זה נכנס לשלל תיאוריות פסיכולוגיות)?

אורנה המון תודה על עזרתך אני שמחה שאתמול הצלחתי לדבר עם בתי ולאחר מכן להגיד לה שגם דברתי עם אותו איש עוד באותו יום, התגובה שלה היה חיוך בפנים.גם שוב הסברתי שהיא חייבת לספר לנו כדאי שנוכל לעזור לה כמו שהיא היתה רוצה לעזור לנו. השאלה שיותר מתרידה אותי איך אני יכולה לעזור בבנית הקשר בינינו שהיא תספר למרות ההיומים או הפחד שלה, על מנת שאני יוכל יוכל לעזור גם בעתיד בבית הספר. וגם שיהיה אפשר לדבר על הנושא בלי לקבל תגובה די די לא רוצה. אני שואלת את עצמי אם באותו מיקרה שהיה היא היתה לבד האים היא היתה מספרת? אני לא בטוחה . בקשר לתשובתך בקשר לגננת אני גר בקיבוץ ולא כל כך רציתי שהגננת תידע על מנת שלא יתחילו להיות דיבורים על הבנאדם או על בתי. שוב תודה

שלום סנדי, המשיכי לתמוך בה, ללוות אותה, להזכיר לה שאתם כאן בשבילה ללא סייג. ולידיעה (לא רק בקשר לאירוע בגינה), גם קיבוצים מקושרים לשירות פסיכולוגי חינוכי ואפשר לקבל את סיועו. בהצלחה, אורנה

שוב בור,תהום עמוקה..תצילי אותי כבר ממני.שונאת אותי למוות.בא לי להטיח את עצמי על מדרכה.להתרסק כבר.לישון.

אפשר לשלוח יד להחזיק אותך? מעבר לתהום יש ימים כמו אתמול. אל תשנאי את עצמך! מותר לך להיות קצת כאן וקצת שם. הדרך מצויה שם אפשהו - את תמצאי אותה. איתך- מכשפה.

ויק יקרה, צודקת המכשפה הנחמדה של הפורום הזה... בסוף היום הזה מחכים ימים אחרים. נקווה לטובים, אורנה

שלום כולם, אני מרגישה שקשה לי לענות בתשומת הלב הראוייה, ולכן פורשת כעת... השאלות מ-שושו והלאה יענו מחר, מבטיחה! לילה טוב, אורנה

בחוץ מייללים תנים ורוח... החורף חזר (איזה כיף!) ליל מנוחה, אורנה נחמדת

אהלן אורנה, עייפה?... שאלה קטנה. מה זה בדיוק אובייקט מעבר? אני יודעת שהכוונה היא לשמיכה או לבובה שילדים לפעמים גוררים איתם לכל מקום.. את חושבת שתוכלי קצת לפרט בנושא? באיזה שלב אמורים להיפרד מאובייקט המעבר של הילדות? על מה מעיד הדבר כשילד בן 18 עדיין נהנה מנוכחותה של השמיכונת-ילדות שלו במיטה? נוגע בה ומתנחם .. את חושבת שההנאה הזו עשויה להשתקף גם בקשיים בחיי היומיום? ובכלל, האם יש משמעות לסוג האובייקט שבוחרים לאמץ לליבנו? כלומר, בין השמיכה למשל, בה כיסו אותנו כשהיינו בעריסה, לבין בובה בה שיחקנו בגיל הינקות? האם הבחירה אקראית את חושבת? וגם- האם הקושי להיפרד מהאובייקט הזה קשור לקושי אחר באותו שלב התפתחותי..? צבר שאלות הכנתי לך לאמצע הלילה,.. סליחה.. ומה שלומך? שולחת חיוך :-) לילך.

אורנה, סליחה- שוב אני..עוד שאלה. שאלה אחרת, אבל כדי לא לפתוח עץ חדש ולהרגיז אותי אני מוסיפה לכאן. אני ממש 'גוי של שבת' לעצמי.. אל תגלי לי, טוב? :-) הבנתי שהתנגדות לשינוי מצד המטופל זה משהו מאוד שכיח ומובן בטיפול.. מה לגבי חוסר התנגדות? הייתי בטוחה שאהיה הרבה יותר 'חזקה' ושומרת על עצמי ממה שקרה בסוף.. לא בטוחה איך היא חווה אותי, אבל אני מרגישה שאני לא מתנגדת בכלל. אנחנו מכירות רק 4 חודשים אמנם, אבל גם זו תקופה. כשמשהו עולה בי אני מרגישה מחויבות לבוא ולספר ולשתף אותה, גם כשקשה לי וגם כשאני יודעת שיהיה לי מביך נורא וקשה. כאילו 'ככה זה צריך להיות'. לא שומרת לעצמי כלום. לא בכוונה תחילה לפחות. ובכלל, נורא מהר אני אוהבת אותה. וגם בזה- הרגשתי צורך לא נשלט לספר לה שאני אוהבת. (שלחתי אס אם אס :-) זה לא מתאים לי. אני לא ככה. גם חוסר התנגדות היא טבעית ונורמלית? אני מתחילה לחשוב שאולי (כמו במקרים אחרים) אני לא שואלת את עצמי מה *אני* רוצה ועושה את מה שצריך בלי לחשוב. אני סומכת עליה. מרגישה שאם לא אקח סיכון לא אלמד כלום. שיש לי רק שנה איתה ואין לי זמן להתקשקש. אם לא אעיז אולי אפספס איזה שיעור חשוב.. מה את חושבת, אורנה, ההתנגדות המובטחת עוד תגיע? :-) למה אני לא שומרת על עצמי? (והרבה פעמים קשה וצורב ומכווץ) זהו... זו הייתה ההודעה האחרונה, מבטיחה! להתראות בנתיים, לילך.

היי לליכי, חשבתי על כמה דברים כשקראתי את ההודעה שלך. אני אשתף אותך, ותעשי עם זה מה שאת רוצה. אני הגעתי לטיפול וישר על ההתחלה שפכתי הכל. כל מה שחשבתי. בדיעבד, אני יכולה להגיד שהרבה דברים לא אמרתי, וזאת כי הם בכלל לא היו ברורים לי עצמי. הקשר בינינו היה כמו אהבה ממבט ראשון. בזמנו היא ציינה שוב ושוב את הכימיה בינינו, שזה לא מובן מאליו. ואני לא הבנתי על מה היא מדברת. לא ידעתי מה צריך להיות. לא ידעתי מה זה טיפול. ולא ידעתי שהקשר הוא החשוב, שצריכה להיות כימיה. בקיצור, לא היה לי מושג על מה היא מדברת. הרומן נמשך תשעה חודשים. יחד עם התכנים הקשים, היה לנו כיף. צחקנו המון. בתום תשעת החודשים ההתנגדות הגיעה... והכעס היה מאוד גדול. ואז החלו עשרה חודשים של מלחמות. עם עזיבה וחזרה ושוב עזיבה ושוב חזרה ועוד המון המון אקשן. אני בעטתי בכל הכוח. מסוף המלחמות עברו 8 חודשים ולא מזמן דיברנו על הטיפול והיא אמרה לי לראשונה שהיה לה קשה. ושההישג הכי גדול שלנו הוא זה ששרדנו... בינינו, אני קצת נעלבתי... כי יש לי מספר הישגים מהטיפול והם לא הוזכרו... זהו, שפכתי קצת. קחי מה שמתאים לך. נורית

לילךהי, רק רציתי להגיד לך איזה כיף לך שאת לא חשה בשום התנגדות כלפיה או כלפי התכנים שיוצאים שם. איזה כיף לך? את יודעת כמה היא קשה תחושת ההתנגדות הפנימית? כאילו שהמילים נמצאים לך שם בגרון אבל משהו בלשון מונע מהם . חוסם אותם מלצאת אליה לידיה המחבקות, לעיניה המחכות!!!! תאמיני לי זו תחושה ממש לא נוחה, להיות שם, להרגיש את הצורך בלשתף אבל בכל שאת את נלחמת עם עצמך בשקט נוראי ועם התכווצויות בבטן. העיקר שהכל יישאר פנימה? למה? לא יודעת? מקווה שאוכל "לשפוך הכל" ולהרגיש קצת נחת!!!

הי בנות, ממה שאני מבינה, התנגדות תמיד קיימת, כי ככה זה עובד (לפחות לפי התיאוריות שטוענות שיש כוח פנימי לא מודע שמעדיף מצב קיים על פני מצב חדש). אם את מספרת על כל מה שעולה לך בראש, אזי את מדברת על המחשבות, כלומר, המודע. מה שעולה וצף, לפי ה"הרשאה" של הלא מודע. והוא יכול להחזיק הרבה דברים מתחת לפני השטח מבלי שיש לך מושג... ויש משהו ששומר מפני נגיעה בדבר האמיתי אמיתי בדרכים מדרכים שונות שמטבע הדברים מוזכרות פה בפורום. הצחוקים והדיבורים שמסביב יכולים גם הם להיות מן סוג של התנגדות (לא מדברים על הדבר שהכי נוגע)... ברגע שמתקרבים באמת לנקודה, ללב, מתקרבים אבל ממש ממש, או אז אפשר לפעמים לראות אותות במן סוג של התפרצות כזאת. אז באה לידי ביטוי התנהגות ברורה יותר. לא רק עייפות, או שכחה, או היעדר חלומות או שתיקה, או דיבורים סחור סחור וצחוקים (גם אלה יכולים להיות התנגדות בפני עצמם, כמו שכבר נאמר כאן בעבר), אלא כעס וזעם, התפרצויות, פעולה ותגובה, וניסיונות בריחה מהטיפול וכיו"ב. יש רגעים שבהם הטיפול הופך להיות כואב מידי. מידי מידי. כפי שאני מבינה זה קורה עם ההתקרבות. לדעתי, לשרוד את הטיפול הוא בהחלט הישג עילאי של הטיפול. מבחינתי אפשר לומר - מן הישג קוסמי... ה- הישג! לשרוד טיפול אומר ששרדנו התנגדות. כלומר, לא ניצח הכוח שמתנגד לשינוי, אלא, הובס באיזה אופן, ואז, אז התאפשרו כל מיני שנויים חיצוניים כאלה. ו... הם לא היו מתאפשרים ונשמרים לולא שרד הטיפול... לילכי חמד, את נורא חרדה בקשר לטיפול, נכון? זה בסדר... ו... דברי איתה על זה... נו, כמו שאת יודעת :-) ולגבי אובייקט מעבר, האסוציאציות שלי רצו שוב לנושאים שתמיד אני מזכירה, התערבות, נפרדות, ואצלי גם בהמשך זה הוביל להרס, אבל נניח לזה כרגע, אחרת שוב זו תהיה הודעה ארוכה מידי. יש המון חומר מדהים ברשת. אה, ויש לי שאלה, אורנה, אם אפשר גם... יש דבר כזה "מרחב מעבר"? מן קופסא של מציאות שאפשר בתוכה לרחף על כנפי הדימיון. בוא נאמר, אמנות, או, למשל, מוזיקה שמצריכה כלי נגינה מציאותי להשתמש בו כדי להשיג איזה משהו נטול גבולות, שאפשר להמשיך איתו עד אינסוף (כמו גם הדברים שאפשר לתקן בטיפול, הם הרי אף פעם לא נגמרים, בעצם, ועבודה תמיד יש אם רק רוצים... ו... בשביל זה צריך טיפול מציאותי...) אני לא בטוחה שאני מבינה לגמרי, ולא יודעת בעצם מה שאלתי... אולי סתם קשקשתי... זהו. אשת האדמה, שלא כיבתה את המחשב הלילה מגיחה לרגע, מקווה שזה בסדר... 8-]

לילך יקירתי, אובייקט מעבר הוא מושג שפיתח הפסיכואנליטיקאי האנגלי וויניקוט, ובצורתו הפשוטה הכוונה באמת לחפצים שהפעוט נצמד אליהם כחלק מתהליך ההתפתחות שלו. וויניקוט האמין שאובייקט המעבר של הפעוט מסמל תנועה ממקום שבו התינוק והאם אחד הם (שלב של תלות מוחלטת באם), לקראת מקום של נפרדות יחסית מהאם (שלב של תלות יחסית באם). אובייקט המעבר מקשר בין השלבים, משום שהוא מייצג משהו שהוא בעת ובעונה אחת פנימי-אישי וחיצוני-משותף, אמא ולא-אמא, מרחב ביניים, מרחב של מעבר. וויניקוט לא השאיר את המושג אובייקט מעבר בתור שלב התפתחות בילדות, אלא כתב על שלל תהליכים וחוויות מעבריות (transitional phenomena), שביסודן המילה, המשחק, היצירה... אני מאוד ממליצה לקרוא את וויניקוט בנושא. ולגבי אי-התנגדות, תיהני מכל רגע... לילה טוב, אורנה

יקירתך? איזה כיף! :-) מאיפה היית ממליצה להתחיל עם ויניקוט? אני לא רגילה ליזום ולהתחיל עם.., חושבת שהוא י?ענה לי? אולי אהיה אמיצה ואתקרב למדפי הפסיכולוגיה.. לפעמים, בבלי דעת, היד עוד מגששת אחרי השמיכה הישנה והטובה עם המגע הרך והריח של פעם :-) עולים בי רעיונות לגבי אובייקטי מעבר אפשריים בחיי שלי עכשיו.. מוזר.. שוב תודה, לילך.

מה שלומך, אורנה יקרה? נחמד לראות אותך כאן :-) אפשר לשלוח גם לך שוקו חם? קר בחוץ... וגשם... או שאת מעדיפה קפה הפוך... סתם, שטויות שלי... :-) לילה טוב, *

והיום שולחת קפה ארומה... זה עם השוקולד... ;-) משלוח וירטואלי מכוכבית עצובה. שיהיה לך סוף שבוע נעים וחמים, אורנה אהובה. לילה טוב, *

כוכבית חביבתי, שולחת לך שמחה, למהול בה את העצבות, ונעימות וחמימות בחזרה, מאורנה