פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום ליאת.שאני פוגש אנשים אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותם אני מתרגש.....נראה לי שזה חוסר ביטחון עד כדי כך שאני פוגש בנאדם שאני מכיר אחרי הרבה זמן לפעמים הדיבור שלי חלש ונראה לי שזה נראה מצד שאני קצת לחוץ ובלי ביטחון......שיש ארוע משפחתי אני מתרגש אבל שאני מגיע לארוע פתאום אני מדבר אם ביטחון והכל בסדר.....לפעמים שאני עונה לטלפון לשיחה לא מזוהה אני משתתק ונתקע בדיבור....יש לי הרבה אובססיות אבל אני מתגבר עליהם ומנצח אותם אובססיה אחת תקועה לי ומציקה לי.....האם טיפול שיחתי יכול לעזור לחוסר ביטחון.....ולאובססיה שבעצם היא רק 1 ......והאם יש קשר בין אובססיה לחוסר ביטחון אשמח לקבל תשובה....מה יש לי ומה אני עושה תודה.............

שלום אסף, מן התאור שלך, וכמובן גם בשל מגבלות המדיום, לא אוכל לאבחן מה יש לך. נראה כי מדובר בסוג כלשהו של חרדה (אגב, גם הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית מסווגת תחת הפרעות חרדה), עם גוון של חרדה חברתית. חוסר ביטחון והפרעת חרדה יכולים לבוא יחד, ואם תחשוב על זה מעט תמצא בזה היגיון רב. בכל מקרה, טיפול שיחתי יכול בהחלט לסייע, ולפיכך פנייה לפסיכולוג קליני תהיה רעיון טוב. בהצלחה ושבת שלום ליאת

רציתי לשאול האם כדור ואבן מבחינת החוזק והתופעות דומה לציפראלקס או ssri ? והאם כדור ההרגעה ואבן יכול לעקל על אובססיות ומחשבות מציקות?

שלום נועה, התחום התרופתי נמצא באחריותם ומומחיותם של פסיכיאטרים, ולכן הם הכתובת בנושא. אוכל רק לומר, באופן כללי, שמדובר בשתי תרופות שונות. הואבן שייך למשפחת הבנזודיאזפינים בעלי ההשפעה לטווח הקצר, והוא משמש כמרגיע, מיישן, נוגד פרכוסים ומרפה שרירים. תרופות מסוג זה אכן יעילות למצבי חרדה, אך יכולות לגרום להתמכרות ולתופעות סבילו?ת (צורך הדרגתי בהעלאת המינון). התרופות ממשפחת הSSRI, והציפרלקס בהן, משמשות כנוגדות חרדה ודיכאון, ויעילות כנגד תסמונות כפייתיות. למרות שהשפעתן המיטיבה מגיעה רק לאחר כחודש, הן אינן ממכרות ותופעות הלוואי שלהן קלות יחסית. בברכה ליאת

הבת שלי מ ד ה י מ ה , באמת ואני אובייקטיבית :) , נו טוב היא עברה שלבים של מבחני מחוננים וכו' וכו' ,אני לא צריכה אישורים . אבל : הנפש שלה לא תואמת למוח! וזו מלחמת קיום איומה יומיומית. כל כישלון פיצפון נראה לה סוף העולם, כל דמות בוגרת מורה/מדריכה נראת לה אלוהים. אם ילד "מאיים" עליה : "אני אגיד אותך למורה"! הילדה בהתקף חרדה כאילו השמיים הולכים ליפול! אם חברה אומרת לה "אני אהיה איתך ברוגז לעולם" אוי ואבוי היא בהיסטריה. והכל משתחרר רק בבית בבכי קורע לב, היא ממש מותשת נפשית מהמתחים החברתיים משטויות. ניסיתי את הדרך של "תתעלמי , תסתובבי תבחרי חברים אחרים" "האדמה לא תפער את פיה והשמים לא יפלו אם תהיי מס' 2". חיזוקים של אהבה חיבוקים שיחות כלום הילדה פשוט לא מתגברת , והתחושה שלי שהיא ממש לא רוצה לספר לי על חוויות כאילו כי נמאס לה לשמוע את ה"פתרונות" שלי. המשפט "לא אוהבים אותי" אבל המורה אומרת שאין לה רגע מנוחה ומשוגעים עליה ויש לה בלי סוף חברים, אבל עם התחושה שלה איך מתמודדים? למשל במסגרת חוג קארטה עובדים איתם על כך שלא כולם מס' אחד ואסור לצהול בניצחון או להקניט, צריך הכל בפרופורציה לקבל אם לא היום ניצחון אז בפעם הבאה .שם זה עובד נהדר היא מצליחה להפנים את ה"כללים" של הקארטה ,מה שקשור למעמד חברתי או קיום יומיומי בבי"ס מוציא ממנה אנרגיות מטורפות. (מבחינת הצלחה בלימודים אין שום בעיה, כמובן שמבחינת יכול להיות יותר טוב ...אבל אי אפשר טכנית יותר מטוב מאוד.) איך מחזקים אותה? איך אוהבים אותה יותר? היא כל עולמי אני כל כך רוצה לעזור ולא מוצאת את הדרך? כמה שאני מדברת איתה על זה שילדה שאמרה לך שהיא ברוגז כבר מחר בבוקר היא שוב חברה שלה, היא לוקחת כל כך ללב! אולי אני רגישה מידי, וזו התמודדות חברתית סטנדרטית?

שלום מיכאלה, הדברים שלך העלו אצלי מספר מחשבות, ואנסה לשתף בתקווה שזה ייתן חומר לדיון פנימי- * ילדים מחוננים הם בהחלט קבוצת סיכון לבעיות רגשיות, בעיקר כאלה הנובעות מפערים גדולים בין תפקודים קוגניטיביים ורגשיים שונים. מאחר ואיש מאיתנו אינו טוב ב*הכל*, דווקא מי שמצטיינים מאד בתחום אחד, חשים יותר את הפער בין התחומים. זה יוצר תסכול, תפיסת-עצמי מבולבלת ולא יציבה, ותנועה בין חוויות של הצלחה וכשירות לבין תחושה של כישלון ואכזבה עצמית. * ילדים נבונים ומוכשרים, זוכים בדר"כ לכמויות נכבדות של התפעלות והערכה, ועלולים לבלבל ביניהן לבין ביטויים אחרים של אהבה. לפעמים נוצר אצלם הרושם, שהתפעלות משמעה אהבה. ילד צעיר ומוכשר החושש לאבד את אהבת ההורה, יעשה כל שביכולתו להישאר ראוי להערכה ולהתפעלות שבהן הורגל. כל כישלון, ולו הקטן ביותר, נתפס כמאיים על שלמותה של האהבה ההורית. לכן, לא מספיק רק להגיד "לא נורא" מול כישלונות, אלא גם למתן תגובות נלהבות מדי מול הישגים, ולהגיב בפרופורציה. * הורים מגוננים-יתר נוטים להיות מעורבים מאד בחיי הילד, עד כדי איבוד הגבול בינו לבינם. הם נוטים להיעלב כשמעליבים את הילד, לכעוס כשפוגעים בו, ולחוש סיפוק מהצלחותיו החברתיות כאילו היו שלהם. דפוס כזה עלול להכביד על הילד הצעיר, המרגיש אחראי לרווחתו הנפשית ולמצב רוחו של ההורה. יתכן שניסיונות ההרגעה שלך, כמו גם הפתרונות שאת מציעה לה מול אכזבות חברתיות (אותם היא דוחה ולא רוצה לשמוע), משיגים דווקא את ההפך ממה שהיית רוצה להשיג, ויוצרים אצלה תחושה של חוסר נפרדות. נסי לסמוך על יכולתה להסתדר בכוחות עצמה, ולזוז מעט הצידה. לפעמים זה מביא שינוי. ועל הכל תכסה האהבה... ליאת

ליאת , קודם כל תודה רבה על התגובה ! אז אני אנסה להבהיר מס' דברים ואולי זה יועיל לי יותר :) אנחנו ממש לא "דוחפים" אותה להצלחה , זה לא באופי שלנו . ההבחנה של "מחוננת" באה לנו בהפתעה כי היינו בטוחים שהיא כמו כולם ולא עשינו עם זה כלום ! רק דאגנו תמיד שיש לה ספרי קריאה , תשובות לשאלות ואהבה. לפעמים נראה לי דווקא שאנחנו מקבלים את ההצלחות שלה כמובנות מאליהן , ההצלחות שלה הלכו והרחיבו אופקים , לקארטה, כינור, קריאה, מקהלה ולמעם האמת כמה שאני מצליחה ללמוד עליה גם חברתית היא "מצליחה" ו"נחשבת" בין הראשונות בכיתה. אני לפעמים אומרת לה שדווקא עם התבונה שלה היא יכולה לפנות לבנות הפחות "נחשבות" ולבנות לה חבורה שאוהבת ולא נלחמת על מקומות ומעמד. אבל באופי שלה מאוד מטריד אותה המעמד בכל הכיתה. כשאני מנסה לחשוב על כישלון ... ולהיזכר איך היגבתי אליו , לדוגמה מהו כישלון לדעתה? כל דבר שהוא לא ראשון , ואין דבר כזה בהשגים שלה!!! יש לה תעודה "משעממת " ( ואני לא סתם מתרברבת , הרי אני בשם בדוי ואין לי כלפי אף אחד פה צורך להתרבברב) הכל 100 ,מעריכים אותה מאוד ,אוהבים אותה מאוד ולמרות הכל יש לה מבטים כל כך עצובים לפעמים כי רגע אחרי שהיא השיגה את ה"יעד" היא מרגישה ריקנות היא לא נהנת מההצלחה רגע אחרי היא מחפשת "יעד" אחר לשאוף אלו. יש לה מפגשים חברתיים אצלה בבית ובבתים של חברים/ת יש רגעים שאין לי ספק שלא מבינים אותה אפילו בגלל השפה הגבוה שלה. הנטיה שלי להעלב כשמעליבים אותה זה כך כך נכון מה שאמרת , אבל ההרגשה שלי היא באה מתוך רצון שהכל יהיה לה טוב לא כדי שלי יהיה טוב, יתכן שבתת מודע שלי זה מה שהולך? בתור ילדה אין לי זכרונות של ילדה "אומללה" חברתית אמא תמיד אומרת שהיא לא זוכרת אותי כמעט בילדות תמיד התרוצצתי?!? כשניסיתי להגיע לפתרון עם עצמי חשבתי על כך שאני צריכה במסגרות שהיא מחוץ לבית לתת לה להתגבר לבד ובבית לתגבר עוד יותר את האהבה( אם אפשר עוד יותר:) ...) כי יש אנשים שאומרים לי שזה לא יאמן איך אני "בעיניינים" אנחנו מקפידים מאוד לנהל שיחות על איך עבר היום, מה היה כיף, מה הציק? יתכן שיותר מידיי, ?!? ושלא תביני לא נכון , אני לא מגיעה לבי"ס, אבא שלה אחראי על "הסעות" , היא הולכת לחברות לבד, אני לא יושבת ושומרת עליה. כל מה שאני יודעת זה מתוך שיחות איתה! איך אפשר לחזק אצלה את האופציה למקום 2? לתת לה אויר להוריד קצת את הייעדים? אנחנו במצב שכל הזמן מנסים לבלום אותה , אנשים בטוחים שאנחנו "דוחפים" ולא מאמינים שהיא "כזו" .אני רואה מסביבי איך הורים מנסים לדחוף ילדים לקרוא לעשות שיעורי בית לצאת לחוג כל זה היא עושה לפי בקשתה על אחריותה. אני לפעמים מנסה לשכנע אותה להישאר בבית ליום כיף , לצאת איתנו לאיזה טיול באמצע השבוע , לשבת סתם מול הטלוויזיה ....והיא בקצב המטורף שלה! תודה ליאת שלב אחד אני כבר היום מתחילה , לתת לה לבד קצת להתמודד עם הלחצים החברתיים הלוואי וזה יביא שינויי.

דיברו עכשיו על ההתמכרות לאינטרנט,שזו כמו כל התמכרות אחרת,אך זה היה רק חלק קטן מהתוכנית.

משתנה, לצערי לא ראיתי את התכנית. התוכלי לשתף אותנו בעיקרי הדברים? ליאת

כעיקרון זה היה מעין תחקיר על יתרונות וחסרונות האינטרנט,והראו עד כמה בקלות ניתן לחדור למחשבים - לחשבונות בנק שלנו,חשבונות אחרים,פרטים אישיים וכו'(ראיתי רק חלק מהתוכנית),ואפילו לא נדע שעלו לנו על המחשב; אח"כ הראו ילד עם אביו שהעדיף גלישה במחשב על כל פעילו אחרת ועל חברים,בילויים וכו'(את זה ראיתי רק מהאמצע), ואז היה את התת-נושא הנוסף בתוכנית,שדיבר על כך שדרך מספר ה"איי-סיק-יו"של בעלי המחשבים,יש יחידה מיוחדת במשטרה שהצילו אנשים(בעיקר דיברו על צעירים מביצוע התאבדות ממש,ברגע האחרון-ע"י כך שגילו דרך המחשב שלהם את כתובתם והגיעו לביתם,בלי שהוריהם ידעו אפילו שלקחו כדורים או חתכו ורידים בחדר הסמוך להם. אח"כ דיברו על תת-הנושא של התמכרות לאינטרנט - והישוו את זה להתמכרות לסמים, שדורשת מרכזי גמילה וכו',וסיפרו מה עושים במקומות אחרים בעולם - כמו:יום ללא אינטרנט,וברוסיה נותנים מכות חשמל למוח,וכו'. אחרי-כן הראו עוד תת-נושא,אך לא ראיתי.

עקב משבר זוגי קשה אני זקוק בדחיפות למטפל זוגי טוב באיזור בנימינה.רצוי בעל אוריינטציה קוגנטיבית-התנהגותית. לתשובתכם אודה.

ערב טוב ר' אני יודעת שיש בחדרה תחנה טובה מאד לטיפול זוגי ומשפחתי. נסי לברר דרך העירייה. בנוסף, צרפי לכאן כתובת מייל מעודכנת, אליה תוכלי לקבל המלצות ספציפיות מחברי הפורום. בהצלחה ליאת

איך הייתם רוצים לסיים את הטיפול שלכם?? שאלה אולי טיפשית, מזה תקופה ארוכה אני מרגישה שאני שם רק בגלל שקשה לי מאוד להיפרד מהפסיכולוגית שלי שאני מחבבת מאוד.ובכל פעם ששאני מחליטה על סוף נופלת עלי תחושת דיכדוך . .אני רוצה לסיים יפה אםיש כזה דבר לצערי לאחרונה אני מתחילה לחשוב שפשוט לא כשאני חושבת על עזיבה אני רוצה פגישה טובה אולי כמה פגישות של סיכום כמה מילות עידוד להמשך הדרך שילוו אותי וכך להמשיך הלאה..( הפסיכולוגית שלי לא עוזרת לי לעזוב בצורה זו לצערי, ניסיתי זה היה משהו פתוח ופתאומי כזה של ביי ושלום וכך חזרתי בחזרה) והנה אולי פתרון הפלא לגמילה, יש לי תקופה מאוד עמוסה ואחרי שלוש שנים לקחתי הפסקה של למעלה מחודש ימים עד אחרי החגים.. ופתאום בהחלטתי זו על הפסקה ולא על סיום זה לפתע לא קשה לי ולכן אני מוצאת את עצמי אומרת בשביל מה לחזור אולי הדרך החד צדדית הזו מתאימה לי רק שאני חושבת על זה אני מרגישה די רע עם עצמי בענין.. זה לא הטיפוס שלי לעזוב כך פשוטו להעלם , לא יפה.. אבל מצד שני כך יותר קל לי.. מה אתם חושיבם על זה?

רחל, עד כמה שידוע לי, מטפלים בגישה דינאמית לפחות, נוהגים לקבוע מספר פגישות לפני הפגישה האחרונה, על מנת שהמטופל יוכל "לעבד" את נושא סגירת הטיפול, לדון בו בפגישות אלה עם המטפל, כפי שעושים בכל נושא אחר במהלך הטיפול.... אני מציעה לך לקבוע איתה פגישה, ולדבר איתה על זה,לספר לה על הקושי ועל זה שהיית רוצה כמה פגישות נוספות . אם את מרגישה שקשה לך, כנראה שהסיום המהיר בכל זאת לא נכון עבורך. לסיים טיפול,בעיקר לאחר כמה שנים, זה קשה לדעתי. אבל צריך לעשות את זה כמו שיש שלב שבו עוברים דירה,מתנתקים מההורים, מפתחים חיים עצמאיים וכו'. זה קשה בהתחלה אבל אחר כך מתגברים בדרך כלל. אני בטיפול שנתיים, מאוד רוצה לסיים אך התרגלתי להגיע אליה כל שבוע, זה המקום היחיד שאני יכולה להגיד דברים שאני לא יכולה להגיד לאחרים, ויש עוד כל מיני יתרונות .... באופן אישי, הייתי רוצה לסיים טיפול לאחר שהיה לי קצת זמן לעכל את זה, לדון בהשלכות ובקשיים. והכי הייתי רוצה שתהיה לי דלת פתוחה למקרה שאצטרך.....

אני מסכימה איתך לגבי הנושא של העיבוד וכד' בעזיבה גם אני מבינה שאולי צריך תקופה וכד' כך שזה נכון מבחינה תיאורטית אבל רק תיאורטית. ניסיתי סיכמנו כמה פעמים על עזיבה ואני הרגשתי שכמו שלי קשה לעזוב גם לה זה קשה ולמרות המקצועיות שלה לא ראיתי הבדל בין הפגישות של לקראת הסוף לבין הפגישות הרגילות וכך מצאתי את עצמי בעצם עוזבת שוב סתם ללא תקופה של עיבוד וזה היה קשה מאוד... כך שלקבוע פגישה לדבר על זה זה בעצם לחזור בחזרה ולהחזיר את קושי העזיבה שוב אל כנו מה שיכול לגרור מצידי הישארות נוספת שם.. אני מגיע כי טוב לי לדבר איתה ואני רגילה לבוא לשם(פתאום גיליתי עכשיו שזה לוקח לי הרבה זמן שכררגע שוחרר למטרות אחרות אז אולי כדאי בזמן זה לעשות דברים אחרים) להפתעתי כרגע שאני בהפסקה קל לי לעזוב בצורה כזו. אני לא חושבת שזה יפה להעלם ולכן התחושה הרעה אבל זה העלים הדחיק את קושי הפרידה יש תחושת געגוע פה ושם אבל געגוע של "הפסקה" ניסבל.

ערב טוב רחל, בואי נחכה למשתתפים נוספים שירצו לשתף, ולומר איך מתאים להם לסיים קשר טיפולי... בהמשך, אולי אוסיף מחשבות משלי. ליאת

ליאת, אני ישמח אם בהמשך תוסיפי את מחשבותיך במידה ויהיו.

רחל שלום, אצלי לצערי בשני סוגי טיפולים שונים ואצל שלושה מטפלים שונים,שהייתי במספר שנים האחרונות,ובעיקר בשנה וחצי האחרונות,הטיפולים הופסקו בפתאומיות,עקב משהו שקרה ושגרם לי להפסיקם,ועכשיו כשאני חושבת על כך-שאפילו ששוחחתי אח"כ עם אותם מטפלים(טלפונית),אני מרגישה כאילו 'ברחתי' מאותם טיפולים - ומהמטפלים, ולא מרגישה שאני שלמה עם עצמי על כך,כלומר:אני שלמה על זה שהפסקתי את אותם טיפולים(לפחות שניים מהם),אך לא שלימה עם הדרך שההפסקה נעשתה.

היי רחל, אני חושבת שאת צריכה לעשות מה שטוב *לך*. בלי לא נעים וחבריו. אם יותר קל לך לעזוב מהפסקה, אז זה מה שתעשי. ולמה בכלל צריך להגדיר את זה עזיבה? שתהיי הפסקה. הפסקה ארוכה. ואם תרצי, תחזרי. מקווה בכל ליבי שלא תרגישי צורך לחזור כתוצאה מארועי החיים. אבל אף אחד לא יודע מה הם מזמנים לנו... את דואגת שאם תעזבי מהפסקה היא תראה את זה בעין לא יפה? לא יהיה לך נעים לחזור במידה ותרגישי צורך? נורית

לרחל ולמשתתפות האחרות, עזיבה פתאומית של טיפול, גם אם היא נעשית מתוך שלמות גמורה, יכולה באמת להשאיר טעם מוזר אצל שני הצדדים. נוצרה איזו אמונה או אמירה שנהפכה למיתוס, לפיה יש צורך במספר פגישות כדי לעבד את הפרידה. המיתוס הזה מייצר לא מעט מבוכה אצל מטפלים ומטופלים כאחד, שלא תמיד יודעים מה לעשות עם כל מרחב הזמן הזה, המוקדש לפרידה. כמטפלת, הגעתי לאיזו נוסחה שטובה לי. כשמסתמנת פרידה, יש בעיני חשיבות לקביעה מוסכמת של פגישה אחרונה. הפגישות עד אז (יכולות להיות1, 2, 3, 4 או יותר) די דומות לפגישות הרגילות, ולא חייבים לדבר בהן על הפרידה, אבל הפרידה כבר עומדת באוויר. גם זה עיבוד. הידיעה. משהו הופך רך יותר, נינוח יותר או טעון יותר. זה תלוי. אבל הידיעה של הפרידה מונחת שם, בחדר. זה משאיר משהו חגיגי ולא לעוס מדי לפגישה האחרונה. אני משוכנעת שיש עוד המון נוסחאות אפשריות אחרות. שבת שלום וערב נעים ליאת

חברתי מתקרבת ל-40. אינני יודעת מדוע היא תמיד מכריזה בקול את המשפט בעיקר לפני הגברים: "אם אני לא אדאג לעצמי אף אחד לא ידאג לי", עד כמה שהספקתי להכיר את בעלה, הוא תמיד תומך, עוזר ובעל לב רחב. האם משדרת מצוקה, דיכאון והיא פשוט מרבה לומר זאת למרות שאני הבהרתי לה שכולם ובעיקר בעלה דואגים לה. היא אומרת את זה בכל מצב שרק יש הזדמנות. מה זה אומר ואיך אפשר להוציא לה את זה מהראש? תודה.

למה זה מעיד על מרמור?? אני מסכימה עם המשפט "אם אני לא אדאג לעצמי אף אחד לא ידאג לי" בלי להיות ממורמרת.. זה ענין של השקפה ותו לא ואפשר כמובן גם לחלוק עליה.

ערב טוב סימה, אני מסכימה עם רחל, וסבורה שהחוויה של "יש (או אין) לי על מי לסמוך" היא חוויה פנימית נתפסת, שאינה בהכרח קשורה להיבטים מציאותיים. גם מה שנראה בעינייך, כלפי חוץ, כדאגה והשקעה של בן הזוג, יכול להתפרש באופן שונה בהקשר של החיים הזוגיים האינטימיים. בקיצור, מה שרואים משם - לא רואים מכאן. המשיכי להיות חברה טובה ותומכת, ולהזכיר לה את הדברים הטובים בחייה. זה, כמובן, אף פעם לא מזיק. סוף שבוע נעים ליאת

הי ליאת, מה שלומך? אני פונה אליך בבקשת עיצה, כהרגלי.. לפסיכולוגית שלי נפטר אדם קרוב. זה די "חדש" לשמוע אותה מספרת לי על משהו כל כך אישי. היא שיתפה בגלל הצורך לבטל פגישה.. כל היום היא בראשי, אני כל כך רוצה להיות שם בשבילה, לתמוך בה..לאהוב אותה.. אפילו חשבתי ללכת להלוויה... כמובן שאני לא יודעת מה נכון, כרגע אני מרגישה ממש לא בסדר . אני רוצה לנחם אותה, אני לא יודעת מה נכון או מקובל לעשות כי זה קשר טיפולי, אבל אני כל כך אוהבת אותה ופתאום היא הופכת ל א ד ם מולי, פתאום היא גם אנושית במובן שקורים לה דברים אנושים ואני אף פעם לא שותפה להם. כך שזה עד כדי כך קשה, שאני לא יודעת איך להתייחס אליה בפגישה הבאה, מה גם שיהיה לי אישית קשה לשבת ולדבר על עצמי כשאני בטוחה שהיא מלאה וכואבת מהמקום שלה.. זהו.. כל כך הייתי רוצה להיות שם בשבילה עכשיו... אני כל הזמן מדמיינת אותה בסיטואציה הזאת של האבל.. מקווה שיש שם אנשים שתומכים בה, שמרפדים לה את הכאב...שלא יהיה חד כל כך.. מה נכון לעשות.. מה נהוג.. מה את אומרת? תודה מראש.. ניבה (המקורית)

היי ניבה, כמה עצוב. פסיכולוגים הם בהחלט בשר ודם, עם מכאובים, משברים ואסונות. את צודקת כשאת מזכירה את העובדה שקשר טיפולי שונה מקשר חברי רגיל, ובכל זאת - אני חושבת שהבעת ניחומים כנה היוצאת מן הלב לעולם מוצאת הד ב??ל?ב האחר. תוכלי לשלוח מכתב אישי של השתתפות בצער ותמיכה. אין לי ספק שמילותיך החמות יצטרפו למגע המנחם המרפד עבורה את הכאב. שלא נדע צער ליאת

שלום לך ליאת קודם כל תודות לך על הטיפים אך נשארתי עם סימן שאלה....הצעת לי לסיים טיפול ולהחליף מטפל אם כן נפגשתי עם אותו מטפל ואמרתי לו חד משמעית שאין בכוונתי להמשיך רק רציתילשמוע מה דעתך : א. הוא לא רצה שאכנס לקליניקה הוא ניסה להתחמק מהפגישה ב. הוא טען שכאשר הודעתי לו שאני לא אמשיך א הטיפול אז הוא לא היה עצוב רק בגללי אלא שיש לו בעיות אישיות ג.הוא אמר שאני "הבנתי שיש לו בעיות אישיות ושאני רציתי לנצל זאת לרעתו" ....אני בחרתי לא להתווכח רק הסכמתי השאלה שלי האם הסיטואציה הזאת של להאשים מטופל זה נורמלי? האם זה מקובל לדבר ככה כלפי מטופלים?

ערב טוב נועה, ההחלטה האם להמשיך/להפסיק את הטיפול נתונה בידיו של המטופל בכל שלב בתהליך. נדמה לי שטוב עשית שלא התווכחת. אני מאמינה שעזיבת הטיפול היא זכות לגיטימית, וממילא אין טעם להאשים את המטופל על כך. הלוואי שתצליחי לשמור על הדברים הטובים שקיבלת בטיפול, למרות הטונים הצורמים בסיום. סוף שבוע נעים ליאת

היי ליאת... שוב תודות אני בהחלט אנסה לראות רק את הדברים החיוביים שקיבלתי במהלך הטיפול אך עדיין לא הבנתי למה שמטפל יבחר לדבר\להתנהג בצורה בה הוא מעליב את מטופליו או מעיר הערו חסרו כל בסיס ולא אובייקטיביות ו והכי נורא- שמטופל\ת הולכים לטיפול והמטפל מולם בוכה...איך אפשר לאור כל הנסיבות הללו לשכוח את הרע ולזכור את הטוב? אני כעיקרון מרגישה מובכת מהסיטואציה.....

אדם שיש לו ocd ומפסיק לעשן סיגריות האם יש מצב שהocd התגבר בגלל הפסקת הסיגריות?

ערב טוב אלון, איני מכירה קשר בין OCD לרמות ניקוטין בגוף. עם זאת, ההפרעה יכולה להתגבר במצבים 'שבריריים', ויתכן שהעצבנות הקשורה בהפסקת העישון יכולה להוביל לעלייה סימפטומטית זמנית, אך נדמה לי שזה מחיר זעום תמורת ר?אות נקיות. בברכת אוויר נקי ליאת

היי ליאת אני משתגע שנה וחצי לא יצאתי עם בחורה בצורה רצינית ואם יצאתי לא חיפשתי כלום דבר שהפתיע או הרגיז אותן (או שעשה להן טוב) כולל 2-3 הצעות מפתות לסקס נטול אחריות(גיליתי שזה ושה לי רע לא יודע אם זה היה מחרבן לי את החיים כמו זונה אבל אולי) בכל מקרה זה מצב של מוות ושלא יספר לי אף אחד סיפורים על אנשים שיצאו ממצבים גרועים או הצליחו בחיים ........חזרתי לכדורים אני רגוע יותר מרגיש טוב יותר שהכל חרא זה מוות לב פועם זה כנראה לא תמיד חיים........חבל שאני מתבייש להתאבד.......בכמה דקות ארורות חרבנתי את כל מה שבניתי בחיי ואת כל מי שאני בתור אדם ואם זה לא מוות אז מה כבר מוות????

MR BLUE יקר, אני שמחה שחזרת לטיפול התרופתי. לפעמים זה לא בושה לאלחש. אני רוצה להזכיר לך שאתה בגיל שאפשר להתחיל לבנות מחדש כמעט הכל. כל זמן שיש לב פועם, יש תקווה. שולחת לך כוח להמשיך. ליאת

שלום דוקטור אני מקווה שאתה הכתובת לשאלה זו כמוכן אני בת33 עם בעית קרישת יתר מזה מעל שנה אני סובלת מדלקות בשתן עם המון טיפולים שכמובן לא עוזרים רופא הנשים שלי כבר התייאש ,אני גם במצב רוח ירוד דיכאון וכל השבוע לא בעבודה כמו כן אחרי התייעצות עם דניאלה מדוקטורס האירה את תשלומת ליבי לגבי ,ברור למחלות קולגן ( כמו לופוס) האם ייתכן הדבר כי תופעות נוספות ואחרות אין לי מה עליי לעשות למי להגיד מה לשאול תעזור לי בבקשה אני נואשת כאב ראש נוראי דיכאון וכו' כמו כן הייתי אצלנאורולוג אתמול לחץ הדם שלי גבוה ניתן לי טיפול ובירור נוסף עם רופא עיניים האם אלה התופעות לזאבת דיכאון שהולך וחוזר בלי סוף ודלקת תודה לימור

היי לימור, אני לא מבינה גדולה. אבל יש המון מחלות שיכולות לפרוץ כתוצאה מלחץ נפשי, ביניהן זאבת. לזאבת יש סימנים ברורים יחסית. אודם בצורת פרפר באיזור הלחיים, כאבי פרקים, ANA חיובי - בדיקות דם פשוטות מראות זאת. יש עוד כל מיני... לא בעיה למצוא על כך חומר. מקווה שזה קצה חוט. נורית

לימור יקרה, השאלות שאת שואלת לגבי אבחנות רפואיות שונות אינן בתחום ההבנה המקצועית שלי, ומבחינה זו אינך בפורום הנכון. כך או כך, אם את מרגישה מדוכאת וחרדה, התייעצות עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר בהחלט יכולה לסייע. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום יש לי כמה שאלות מעניינות........1.האם תרופות נגד חרדה ואובססיות לא רצויות יכולות להעלים את המחשבות והאובססיות ב90% ......2.האם התרופות יכולות לפגוע באישיות בביטחון ובחיים עצמם ואולי אפילו לשגע אותי....3.אם אני לוקח את התרופות האלו ולא משנה איזה תרופה ובאיזה מינון....אני יכול לאבד את רישיון הנהיגה שלי(שיקחו לי את הרישיון)או שאני סתם פרנואיד?3.אם אני לוקח את התרופות יש סיכוי שאנשים ירגישו שמשהו ישתנה בי או שמשהו לא בסדר אצלי?4.שאלה אחרונה4.האם טיפול בשיחות ללא התרופות יכול להעלים את האובססיות והמחשבות הלא רצויות......את כל זה שאלתי בגלל האובססיות שיש לי והמחשבות הלא רצויות...אשמח אם תענו לי על השאלות זה מאד יעזור לי בלדעת מה אני עושה אם עצמי תודה מראש איתי.

שלום איתי, אנסה להשיב לך עפ"י סדר שאלותיך- 1. מידת ההשפעה של הטיפול התרופתי תלויה בגורמים רבים ושונים, ולפיכך אינה זהה בכל המקרים ואצל כל המטופלים. תרופות ממשפחת ה-SSRI יכולות להביא לשיפור גדול ואפילו דרמטי ברמת החרדה והמחשבות, כאשר ניתן לשנות במידת הצורך מינונים וסוג ספציפי של תרופה. 2. אם לתרופות הללו הייתה סכנה כזו, מן הסתם הן לא היו הופכות כה פופולריות ומקובלות, ובוודאי שלא היו נרשמות לפציינטים סובלים. התרופות אינן פוגעות באישיות ובוודאי שאינן משגעות אנשים. יש אנשים שיכולים להתבייש ברעיון שהם נזקקים לתרופה, אך הסבל הכרוך בחרדה ובאובססיה עולה בהרבה על הנזק ה'תדמיתי'. אפשר להשאיר את הטיפול התרופתי כעניין פרטי, ולא לתת לו פרהסיה. 3. שוב, בהנחה שאתה מדבר על תרופות ממשפחת ה-SSRI, אפשר בהחלט לנהוג איתן, ונטילתן אינה מסכנת את רישיון הנהיגה שלך. כמובן שיש להתייעץ לגבי המינון והשלכותיו עם הרופא שרשם לך אותן. 4. הטיפול הנחשב כיום הכי יעיל בטיפול בחרדה ואובססיות הוא טיפול המשלב תרופות וטכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות. הטיפול בכל אחד מהם לחוד יהיה ממושך יותר ופחות יעיל. מאחלת לך ניצחון מלא. זה אפשרי. ליאת

ליאת, התלבטתי הרבה עם לרשום לך,לא היה לי קל,אני לא יודעת איך תקבלי את זה שאני שבה רושמת לך, היו לי התלבטויות כי אולי, זה יראה לא טוב בעיקר בעיניך(מקווה שאני טועה אך בכל מקרה אני מקוווה שתאמרי לי אם אני מפריעה)וגם בעיני אחרים(אבל הם יכולים לקפוץ לי..אני עוברת תקופה קשה ולא אמנע מעצמי להיעזר בגלל "מה יחשבו" זה פחות חשוב, ואת יודעת שברוב המקרים אני נעזרת כאן המון?) לא ממש משנה למה כעסתי,אני יודעת וזה מספיק....אך אני אשמח להמשיך להיעזר בך... ואני כבר לא כועסת.איכשהו נורא קשה לכעוס עלייך :) ליויתי את קרובת משפחה לבריאות הנפש,המפגש עם העו"ס והפסיכיאטר היה נוראי ,והפסיכיאטר המליץ להביאה לאשפוז,והיא לא מוכנה להתאשפז.העו"ס אומר שאם שוב היא עושה מעשים שמסכנים אותה ואת הסביבה צריך להביאה דחוף לאשפוז. אני מרגישה נורא ,בא לי למות. נדמה לי שלבסוף אתמוטט,אני בלחצים איומים, ההתמודדות עם המחלה שלה קשה לי והרי קשה לי במילא. אני רוצה למות..להפסיק לנשום...לא להיות יותר

דרך אגב, מחר אני הולכת לטיפול , השיחות היו חסרות לי במהלך התקופה... אבל עכשיו פתאום זה נראה לי כמשימה קשה.. אני יודעת מראש שאין סיכוי שהפגישה מחר תשפר את הרגשתי,אלא אף תחריף אותה.. שלחתי לה היום במייל תכנים קשים מאוד שעלו במהלך התקופה שלא נפגשנו,תכנים שקשורים להרגשתי עקב מצבי הנואש,לא לקשר ביננו,אנחנו כמעט ולא מדברות על זה,היא מנסה ,אני מתחמקת... אני מצטערת ששלחתי לה את המייל כי היא בטח תביא את זה לפגישה...ואיני מסוגלת להתמודד עם זה.ואף אני כולי תקווה שיקרה מחר משהו שימנע מהפגישה הזאת להתקיים....

בזה ש'ירדת' מהכעס שלך ופנית לליאת,כבר עשית צעד חיובי ראשון,וני מברכת אותך על כך, כי כעסים לא מובילים לשום מקום; ואשתף אותך בדבר אישי (ואני מקווה שאינך כועסת על התערבותי)-גם אני כעסתי השבוע על המטפלת שלי,אך אמרתי לה את זה מפורש באותו זמן שכעסתי,וזה גרם לכעס להישכח תוך זמן קצר מאוד - כי יחד עם הכעס ועם המחשבה המטרידה שהיתה לי,המשכתי את הפגישה והפקתי ממנה ערך רב,שאולי לא קלטתי באותו רגע,אך אני קולטת כעת.וידוע לי בפירוש שאם הייתי שומרת את הכעס בפנים ולא אומרת לה,ולא מלבנת איתה את הדברים,זה היה הופך לכעס רב יותר ולטינה,ולא הייתי יוצאת מהפגישה בציפיה לעוד - לפגישה הבאה.

שלום חן, פורום אינו טיפול, אבל גם בטיפול, כאשר המטפל מרגיש שאינו יכול - מסיבות אלה ואחרות - לתת טיפול טוב למטופל, מוטלת עליו האחריות והחובה להפנותו למטפל אחר. ההתפרצות האחרונה שלך עלי (אשר עד לרגע זה לא ברור לי פשרה), היא השלישית במספר. עם כל ההבנה שלי לקשיים ולמצוקה שלך, אני חשה שנוצרו אצלי משקעים שלא יאפשרו לי לתת לך מענה אמפתי הולם. את מוזמנת להמשיך להשתתף בפורום, בעיקר בהיותך מקובלת ואהודה על חברים רבים בו, ולהיעזר בכישוריהם הטובים והמקצועיים של אורנה ודרור. מאחלת לך מכל לבי הקלה מהירה ומלאה. ליאת

ליאת, אני עוקבת מהצד אחרי המתרחש פה בפורום, ונשארת לפעמים פעורת פה לנוכח הרגשות המתפרצים . התגובה של חן אליך היתה כזו וזכור לי שזו לא היתה התפרצותה הראשונה, יחד עם זאת, גם התגובה שלך הערב השאירה אותי פעורת פה - בעיקר כשניסיתי לדמיין את התגובה של חן להודעתך. אני מרשה לעצמי לומר - ואת עשויה בהחלט לא להסכים עימי - שגם לך יש חלק בתגובות הנסערות וחסרות הגבולות: במובן מסוים, ויותר משותפייך לניהול הפורום, את יוצרת אוירה חסרת גבולות, נותנת תחושה של "אחת מהחבר'ה", ולעיתים חוצה איזה קו סמוי, בלתי ניתן להגדרה, שבין מנהל פורום מקצועי למישהו מאיתנו. בעיני יש בזה יופי רב אבל גם תרומה ל - נקרא לזה - בלבול בעיני מספר משתתפים, שלתחושתי מאבדים קצת גבולות, וגם מתנהגים, או צורכים, את הפורום כתחליף מסוים לקשר עם הטיפול שלהם ובסופו של דבר נסחפים לקיצוניות. חן לא היחידה, זכורה לי 'אין כינוי' ובטח עוד שאינן בזכרוני.

חן שלום,אני מקווה שאת בסדר,כי אינך מגיבה, רציתי 'להאיר את עינייך' במשהו שכתבת ושלא כתבת,ושהוא אולי גרם לליאת לא להיות מסוגלת 'לרדת מהמשקעים' כלפייך,והוא: שגם כאן לא ביקשת סליחה מליאת על 'ההתפרצות' הבלתי-מוצדקת והכעס שלך כלפיה בשבוע שעבר; ואת יודעת שאני רוב הזמן בעדך ותומכת בך,אך יכול להיות שאם במקום להגיד שאת כבר לא כועסת,היית מבינה באמת שהגזמת והיית מתנצלת מכל-הלב,יכול להיות שאז ליאת היתה עונה לדברייך בצורה שונה. ואני מקווה שכעת לא יופנה הכעס של כולם כלפיי,כי אני בסה"כ 'צופה מהצד' ורוצה להראות לכן -ועכשיו לך,חן - איך זה נראה בעיניי כמישהי אובייקטיבית,כי אם היית כותבת לי דברים אילו יכול להיות שגם אני לא הייתי מסוגלת להישאר אובייקטיבית, כי האמת חן היא שתגובתך לדברי ליאת -התומכים ומעודדים,אך מציאותיים,היתה ממש ממש...מוגזמת ולא ריאלית. ואשמח אם תגיבי חן,כי לא התכוונתי לפגוע,אלא רק שתביני עד כמה חמור היה מה שעשית שבוע שעבר ולא ש'תקטלי את עצמך' אלא שתנסי להגיע לפיתרון,ראשית ע"י כך שתודי בפני עצמך שהגזמת ולא היית בסדר - והכעס לא היה מוצדק,ושנית - שתודי זאת בפני ליאת. ככה אני רואה את הדברים.

אני ובן זוגי מתגוררים יחד חצי שנה. בימים האחרונים הייתי חולה, לכן ישנתי אצל אמי. אתמול בלילה חזרתי לביתנו וכאשר פתחתי את המחשב ראיתי שהאתר האחרון שהיו בו היה אתר פורנוגרפיה. אמרתי לבן זוגי בחיוך שהוא לא מבזבז רגע אחד כאשר אני לא נמצאת בבית. הוא מיד התפרץ שזה ממש לא ענייני מה הוא עושה במחשב, שלא אתערב, והוא לא חייב לי שום דין וחשבון. ביקשתי ממנו שיירגע ושלא ידבר אליי בצורה בוטה שכזו. הוא המשיך... אמרתי לו שאם ימשיך אני לא אהיה כאן יותר, והוא ענה: אל תאיימי עליי. מה דעתך על ההתנהגות שלו? מעבר לכך, מה לעשות, להתעלם?? זה כ"כ דוחה ופוגע בי שזה מה שהוא עושה אם לילה אחד אני לא ישנה בבית. לא יודעת למה, אבל זה פוגע.... והכי גרוע, אי אפשר לדבר איתו על זה.....

היי בתור חובב פורנו מושבע....(: יש כמה אפשרויות לפתור את העניין קודם כל כל אם הוא אגרסיבי תמיד אז מקומו לא איתנו אם לא אז אולי הוא חש נבוך מהגילוי שלך גברים תמיד נמשכים לנשים קלות דעת זונות או פרחות אבל בקשר אמיתי נמצאים אם בחורה שלדעתם היא טובה.....הנשים שמופיעות בפורנו לצערי אלו נשים שלא פוגשים במציאות היום יומית וזה כיף קצת להתפרק עליהן מה גם שהאנשים שם חסרי עכבות ולא מגבילים את המיניות שלהם מה שתמיד קורה בין בני זוג לדוגמא גבר או אישה שלא אוהבים לתת מין אוראלי זה באסה(: אבל זה דבר שצריך להתפשר בפורנו אין פשרות מקבלים הכל ישר לפנים(תרתי משמע) אם הבחור חוץ מהמקרה הנוכחי מתייחס אלייך יפה אז אולי הבעייה אצלך שקשה לך להכיל שבן זוגך נהנה מצפיה בפורנו אולי אין לך בטחון בקשר שלכם במשיכה שלו אלייך דברי איתו על זה.....מצד שני את יכולה להצטרף......כלומר תשאלי אותו אם יש לו בעייה שתצפי בתמונות של גברים ערומים אם יש לו בעייה אולי הוא יקלוט שהכל בסדר אם הוא פתוח אולי גם את תוכלי להנות מהפורנו.......בצפייה יחד ומקבלת רעיונות חדשים.......פורנו יכול לשלהב יצרים ואם מספיק פתוחים ואין בעייה לקבל גם משיכה לאדם אחר מצד בן הזוג אז בסבבה .....סהכ תשמחי שהוא נמשך לשחקניות פורנו לא מושגות מאשר לנשים בעבודה בלימודים או ברחוב(: יש כל כך הרבה דרכים לטפל בעניין הפעוט הזה כל מה שצריך זה להיות יצירתיים מה לעשות שאנחנו הגברים קלים לתפעול(: שיהיה לך יום נפלא...ואם תרצי לצפות קצת בפורנו אני מוכן לתת לך כמה אתרים........בהצלחה בהמשך הקשר להתראות(:

שלום דנה, לדעתי כדאי לך להפריד בין מספר נושאים: הנושא הראשון הוא הפנייה עצמה לפורנו. לעניות דעתי אין בכך רע, כל עוד המשיכה לפורנו אינה באה במקום עיסוק במיניות עם בת/בן הזוג, ואינני מתרשמת שזהו המקרה שלכם. הנושא השני הוא הפרטיות והנפרדות בתוך הקשר הזוגי. יתכן שכעסו של בן-זוגך התעורר בגלל הפגיעה בפרטיותו (בהתעניינויות שלו שאינן קשורות בך), וכדאי לברר עמו את הנושא. הנושא השלישי קשור לאופן בו אתם מתמודדים עם מצבי עימות ואי הבנה. כאן נדמה לי שיש לכם עבודה לעשות, ואני הייתי מדברת איתו על ההתפרצות והתוקפנות שהובעה כלפייך. בהצלחה בהתמודדות הזוגית, ולילה טוב, אורנה

לצערי אני עדיין חי חזרתי לכדורים המחורבנים הללו שגורמים לי לאדישות גם כשהמצב חרא ועל זה נאמר כוס אמכ או אמק או משהו אחר...(אף פעם לא כתבתי את זה רק אמרתי)

שלום MR BLUE, הכתיבה שלך בפורום, לאחר שנעלמת לנו לזמן מה, מעידה על הבלבול והמצוקה שאתה חש. לצד זאת, אני קוראת אותך יותר ויותר מודע למורכבויות, לאופן בו החשיבה שלך צובעת את הדברים, וזה בהחלט טוב (גם אם כואב מאוד...). אני חושבת שזה מצויין שחזרת לטיפול התרופתי, למרות תופעות הלוואי שלו. תקופה של טיפול תרופתי יכולה בהחלט לחזק. חזק ואמץ, אורנה

מה היה קורה אם לא היו פסיכולוגים? מה היה קורה לדעתכם אם לא היו פסיכולוגים בעולם? האם במידה מסויימת האוכלוסיה עצמה היתה מנסה לעזור? זאת אומרת לעזור לאנשים ש"צריכים" "עזרה". כיוון מחשבה אחד שיכול לעלות הוא שאוכלוסיה במצב הזה היתה נשחבת פחות איכותית מהפסיכולוגים, אבל האם אתם מצליחים לחשוב שאולי דווקא להפך? אולי דווקא אם לא היו פסיכולוגים אז ה"עזרה לאנשים" הייתה דווקא יותר "איכותית"?

אם במדינת רווחה, עם מוסדות ברורים שאמורים לתת מענה שלם, עד כמה שניתן, לעניים, נזקקים, חולים, זקנים, חד-הוריים, וכולי, היו מחליטים לבטל את כל זה ולעבור למדיניות של כלכלת שוק. האם ללא גופים שאמונים על מתן העזרה היו יותר אנשים נרתמים לעזרת האחר? האם היינו מסתכלים על ה"אחר" כעל אחר-דומה? זה תלוי בחברה נדמה לי. אבל לא רק. אז יש אלף עמותות! האם זה מספיק? שאל ילד אחד מתוך חמישה. זו סטטיסטיקת העוני. תשובה דומה אתן לך גם ביחס לפסיכולוגים. ולמה לעצור בפסיכולוגים..? האם ללא רבנים היינו קרובים יותר לאלוהים?.. האם ללא רמזורים היינו נוהגים יותר בזהירות?

טרוצקי היקר א. אתה יוצא מתוך נקודת הנחה שיש אלוהים, ואנחנו צריכים מישהו שיתווך בינינו לבינו...מאותו המקום אנשים מאמינים שהם צריכים פסיכולוגים כדי שיגידו להם את הסיפור ה"נכון" על עצמם, שונה מזה שהם ( המטופלים ) מספרים, כמובן...קאנט היה עונה לך שאנחנו כולנו לא בוגרים..השאלה נעוצה לא באם אנשים היו עוזרים אחד לשני יותר, אלא אם היינו עוזרים יותר לעצמנו...בכל אופן, אני דווקא לא נגד פסיכולוגיה, אני מתכוונת להיות אחת, ודווקא מהמקום שהטיפול אני חושבת, עושה את אותו הדבר שספרות ( התשוקה השניה הגדולה שלי ) עושה...הטיפול מאפשר להיות במגע עם הכאב, ולהפוך אותו לחוויה, לא במובן הרגיל, אלא משהו שאפשר לחוות אותו, ואז פתאום גיליתי שגם בחיים אני מסוגלת להתמודד עם מצבים קשים ולראות בהם לא כאוס שאי אפשר להסביר אותו אלא חלק מהחיים, ונהיה לי במשך השנים קל יותר להיות במגע עם עצמי ועם אחרים...וחשבתי, אולי אם עוד אנשים יעשו את זה וילמדו להיות במגע עם החיים, עם עצמם ועם אחרים..אולי יום אחד באמת לא נצטרך פסיכולוגים?

שלום למתדיינים בעלי המודעות החברתית הגבוהה, כתבתם דברים מעוררי מחשבה. את דעתי האישית על נחיצות המקצוע שלי בחברה בה אנו חיים אני מעדיפה לשמור לעצמי, אך מזמינה אתכם להמשיך ולדון. לילה טוב, אורנה

האם לדעתך זה יכול להיחשב כמאוד גרוע אם זה מה שאת כתבת או "יכלת" לכתוב כתגובה?

עבור אדם כמוני שסובל מOCD כל משימה פשוטה היא 'מבצע מסובך ומורכב',כי עד כמה שאני משתדלת,כשאני עושה משהו הוא חייב לצאת מושלם,ואם לא אני סובלת מאוד מכך(ואיני רושמת את סובלת במרחאות,כי זה סבל אמיתי,במלוא מובן המילה), ונכנסת לחרדות מיותרות,כמו-כן גם לכלוך גורם לי לסבל ולחרדה; וכדי להבהיר את עצמי טוב יותר אשתף אתכם בסבל הממשי שעבר עליי היום ושעדיין נמשך: היום סידרתי את ארון הבגדים(משימה שאני דוחה כבר כמה חודשים,ולא מוצאת עקב כך חלק מהבגדים שאני רוצה ללבוש,ואחרים שכחתי מקיומם),ועוד לא סיימתי לסדר, אך עשיתי הפסקות גדולות של כשעתיים שלוש בין{כי נאלצתי להסיע מישהו ממקום למקום ולעשות עוד מטלה שהטילו עליי},וגם הפסקה זאת היתה 'סיפור' בפני עצמו, כי בשביל לצאת החוצה נאלצתי להחליף למכנס אחר-שהיה פחות או יותר נקי-אך כיוון שאני עצמי 'התלכלכתי' בניקיון הארון,וכיוון שכבר לבשתי את אותו מכנס כשבוע,אחרי ששבתי הביתה הכנסתי את אותו מכנס ישר לכביסה,וכיוון שהזוג מכנסי בית שלבשתי קודם התרטב,זרקתי אותו לכביסה ולבשתי מכנס פשוט אחר שהוצאתי מהארון {אני יודעת שזה נשמע 'משוגע לגמרי'אך זה רק חלק מה'סיוט' שנאלתי ושאני נאלצת לעבור מידי יום}. ניקוי הארון היה 'סיפור' כי חשוב לי שהסמרטוטים שהוצאתי יהיו נקיים לגמרי(שיצאו מהכביסה),ושהדלי והמיים יהיו נקיים,ואח"כ ניגבתי עם סמרטוט נקי אחר,וזה בעיניין הניקיון(וגם באותו זמן-כשניקיתי את שלושת המדפים העליונים,כיסיתי את התחתונים בסמרטוט הנקי שהוצאתי מהמדף-שהבגדים היו מונחים עליו),ואת הבגדים הנחתי על המיטה על סדין נקי,ועליהם הנחתי עוד סדין נקי אחר-כדי שלא יתלכלכו כשאנקה. וזה רק 'חלק מהסיפור',כי כשהחזרתי את הבגדים לארון(אימי עזרה לי לקפלם),ראשית כל היה חשוב לי שכשאימי מקפלת את הפיג'מות,שתהיה עם בגד נקי ושתשטוף ידיים לפני,ושנית - שלא תקריב אליה את הפיג'מה-כדי שלא תתלכלך(כי היא עם 'בגד עבודה') וגם אלי לא הקרבתי ממש את הפי'גמה,וגם - אם הבגד לא היה מקופל במדוייק פתחתי שוב את הקיפול והתחלתי לקפל מחדש- עד שזה התקפל יפה,כי עד כמה שניסיתי להתעלם מהנטייה שלי לשלימות,היה לי קשה מאוד ליישם זאת,ולכן סידור ארון שלכל אחד אחר היה לוקח מקסימום שעה-שעתיים אצלי לקח יום שלם,ועדיין לא סיימתי. וגם עיניין נוסף שמציק לי הוא שכל הזמן החרדות עולות ויורדות -כשאני מסדרת החרדות עולות,וכשאני מתרחקת מהחדר הן יורדות. ולצערי קרה עוד משהו שהכניס אותי ממש...ממש...לחרדה איומה,דבר שאם זה היה קורה למישהו אחר,ודאי הייתי אולי צוחקת על כך,או אם הייתי רואה זאת ב'פיספוסים' היתי בטח צוחקת,אך אותי זה ממש לא הצחיק - השארתי את הפלפון בחדרי בזמן שהיתי בחוץ-רחוק ממנו,ושמעתי שהוא מצלצל,ומיהרתי אליו,ותוך כדי כך כשנכנסתי לחדרי-ניתקלתי בדלי הקטן עם החומר ניקוי שהיה בפתח החדר - קרוב לדלת,והמים הותזו למרחק רב - טיפות הותזו על מיטתי(אפילו שסדין מיטתי היה מכוסה כלפי פנימה- טיפות הותזו עליו ועל השמיכה-אפילו שהיתה מקופלת בתוך הסדין שמקופל עליה ועל הכריות),וחלק הותזו על השידה - על המנורה ועל הריצפה{מזל שקיפלתי את השטיח בהתחלה},וגם אני התרטבתי -במכנסיים ובגרביים(וזה היה לפני שהיתי צריכה לצאת החוצה),ואז בשניה הראשונה נכנסתי לחרדה אך נאלצתי יחד עימה לדבר בפלפון,וכל הזמן חשבתי איך כשאסיים את השיחה אנקה,ומיד עם סיום השיחה 'רצתי' לקחת סמרטוט נקי הרטבתי אותו במיים וניקיתי את המיטה עצמה(את הריפוד)וגם את הסדין, והמנורה וכו',ומזל שרוב הבגדים היו כבר בארון,אך אח"כ חשבתי שאולי הבגדים המעטים שנותרו על המיטה התלכלכו,אז את הבגדי יום-יום החזרתי 'בלב כבד' לארון,אך את הכותונת זרקתי לכביסה(כי לא אקח את ה'סיכון' שאולי היא התלכלכה מחומר הניקוי ה'מלוכלך' שניתז,ועד עכשיו (הרבה זמן אחרי אני נזכרת זאת כל זמן קצר). עכשיו נותרו לי אומנם עוד שני חלקים(לא גדולים) של הארון,שאני רוצה לסדר,אך מה שמפחיד אותי זה איך אשן הלילה - עם 'ריצפה מטונפת' מחומר שנשפך עליה,ואולי הסדין קצת התלכלך מטיפות חומר הניקוי,אך גם בכך התחייבתי שאשן הלילה בלי לשטוף את החדר - ואקווה שאצליח ליישם זאת,כי רק המחשבה על כך מעוררת בי חרדה איומה. אז, תודה על ההקשבה, נקווה שעכשיו לא תחשבו ש'השתגעתי לגמרי', משתנה

כתבתי בטעות 'מרחאות',במקום 'מרכאות', איני מסוגלת לא לתקן,נאבקתי בעצמי לא לתקן ולא הצלחתי.

שמתי לב למרחאות במקום מרכאות לא האמנתי עד שתקנת(: בכל מקרה אם בא לך לבוא אליי לדירת רווקים שלי בתא יש כאן סדום ועמורה בבית(: ואת הסיפור לא הבנתי אולי כי אני משקיע שעה פעם בשבועיים לניקיון(: אני קצת אכזר (: אבל כזה אני לאנשים חמודים....אני חושב שזה שאת יודעת שהמחשבה הסובייקטיבית שלך לא רציונלית זה התקדמות....כי לחשוב מחשבה לא רציונלית ולחשוב שזו גם מחשבה אובייקטיבית זה מחרבן את החיים עוד יותר.. בהצלחה ופעם הבאה שאת מנקה תצלמי ותשימי סרטון בYOUTUBE חייב לראות.......מקווה שלא נעלבת פשוט תאור הניקיון שלך היה חמוד ומצחיק כאחד....להתראות.....

משתנה..! תודה ששיתפת... זה וודאי היה לא קל.. את מתארת בצורה כל כך חיה ומוחשית את הפרטים הקטנים מהם בנויה שגרת היום שלך. מרגישה אותך קרובה יותר, פתאום. את צודקת, זה באמת לא קל. לא קל בכלל. נשמע כאילו כל מחשבה שמגלגלים בראש סופה שתגלגל אותך.. וכל הזמן לחשוב ותכנן ומה אם ומה אילו... שואב כוחות..קשה נורא תודה ששיתפת. כל כך הרבה אנושיות פורצת ממך, שוטפת את המסך. אל תיכנעי, המשיכי לרצות יותר ולנסות לנהל את חייך כרצונך. יודעת שזה קשה. מעולם לא הייתי במקומות אותם את חווה. אבל הטוב שבך כל כך קיים. מנכיח את עצמו בכל מכתב מחדש. את אנושית. במובן המלא והעשיר והטוב של המילה. את יותר מרק ה-OCD שיש לך. לא שכחת, נכון? מאחלת לך ליל מנוחה, רגוע וחסר טרדות וחרדות, לילך.

אם אני התעייפתי רק מהקריאה אז את בטח מותשת... ואדון כחול, הצחקת אותי. אני גם מקווה שמשתנה תקח את זה ברוח טובה. לילה טוב נורית

היי משתנה אני באמת מקווה שאת לוקחת את הדברים ברוח טובה בתור שותף חדש לOCD ועיסוק אובססיבי במחלות זיהומיות למיניהן ישיבה באינטרנט וקריאת חומר אינסופי שנועד לרופאים אני מזדהה בהצלחה מי ייתן ותוכלי להסתובב בבית ולראות לכלכוף ולחייך ולהמשיך לחיות את חייך (: להתראות

משתנה יקרה, אני יושבת. קוראת את ההודעה שלך לפרטיה. חוזרת למעלה. גולשת למטה. מרגישה כמו במחזה טוב שמצליח להעביר תחושה דרך הפרטים הדקים של העשיה והדיבור. בתוך כל הבקשה הנואשת הזו שלא לפספס ולו נקודת לכלוך אחת, ולהטיל סדר מופתי בארון שלך, כל שאני מצליחה להרגיש הוא דווקא ב-ל-ג-ן זועק. וכמה סבל טמון בבלגן האינסופי הזה, שפורש את החיים לאין ספור מקטעים של פרטי פרטים... אני מרשה לעצמי לצטט את א. שכתבה בדיוק היום את הדברים הבאים: "ואז פתאום גיליתי שגם בחיים אני מסוגלת להתמודד עם מצבים קשים ולראות בהם לא כ-א-ו-ס שאי אפשר להסביר אותו אלא חלק מהחיים, ונהיה לי במשך השנים קל יותר להיות במגע עם עצמי ועם אחרים...". אני מקווה שהבלגן שלך יצליח להפוך לחלק מהחיים, ולא גורם שמעכב חיים. נגעת בי מאד.. [ותראי איזה חמודים מי שענו לך ממש מעלי], נויה

חמודה את בעצמך! ;-)

חששתי מאוד מאיך אראה בעינכם ושבטח 'תשפטו' אותי על דבריי ואולי 'תשנאו' אותי על התנהגותי,ואני שמחה לראות מתגובותיכם שזה לא כך. רציתי להתייחס יותר בעומק לתשובות,אך כרגע אין לי זמן ומקווה שמחר אוכל לעשות זאת. רק אוסיף שעבורי זו לא הצגה ולא 'דבר מצחי',אלא אלה הם חיי מאז שהOCD נכנס לחיי,ומה שכתבתי כאן זה רק 'קמצוץ קטן'ממה שעובר עליי יום-יום,לא נעים לומר זאת במפורש - אך זה קמצוץ קטן מהסבל המשתמשך עקב הOCD,ואני שמחה אם יכולתי לשתף אתכם בכך,שתבינו (אפילו קצת)מה עובר עליי.

שלום אורנה, "בשלבים שונים של הטיפול עלול מטופל לבטא חוסר שיתוף פעולה עם המטפל והטיפול. הדרכים לכך הן רבות ומגוונות: החל באיחורים והחמצת פגישות, דרך שתיקות נוקבות ועד להימנעות מהתייחסות למה שמצוי בפועל על סדר היום הרגשי, הפנימי שלו. כלומר, המטופל עשוי לבוא פיזית, אולם את נפשו הוא אינו מביא למפגש. זו נשארת בינתיים בכספת חתומה, שהמטופל אינו מוכן עדיין לפותחה לפני המטפל. " זהו קטע שלקחתי מתוך הספר "שיח מטופלים". הוא ממש מתאים לתיאור המצב שאני מרגישה אותו במיוחד הקטע "שהמטופל עשוי לבוא פיזית.....". זה מה שאני עדיין עושה אחרי שנה של טיפול. נורא קשה לי לתת לה "לחדור" לעולמי הפנימי למרות כל הניסיונות שלי ושלה. אם אני מסכמת את שנת הטיפול, כל היעדים ששמתי לי בתחילת הטיפול לא הושגו, אני לא מרגישה שום התקדמות, ואני מודה שהכל בגללי, בגלל אי שיתוף הפעולה שלי והפחד שלי מעצמי. אני כן רוצה להיות אצלה אבל אני מרגישה שהיא התחילה להתעייף מכל ההתנגדויות שלי, מאי האימון, ומאי ההתמסרות. עד כמה אפשר להמשיך במצב כזה, ומתי זהו הרגע הנכון להפסיק או להחליף מטפל? תודה רבה.

שלום שיר, מהמעט שאני יודעת, אני מתרשמת שיש עוד דברים לחוות ולעשות לפני הפסקת הטיפול או החלפת מטפל. למשל, לדבר את זה - לדבר שם את הקושי להביא את נפשך לתוך הטיפול, את תחושת האשמה ("ואני מודה שהכל בגללי"), את החשש מהתעייפות וויתור עלייך. אין לך מושג עד כמה כל אלה הם נושאים חשובים לעבודה טיפולית... בהצלחה, אורנה

שלום,הייתי אצל מטפל והפסקתי את הטיפול כיוון שהרגשתי שמדברים על העבר בלי להתמודד איתו בהווה,במקרה שלי אמא שלי לא אהבה את המראה שלי ואף ציינה זאת בפני לאורך הילדות.אני מחפש דרך או שיטה שמתמודדת בהווה עם העבר הנ"ל לא רק בלדבר על האירוע אלא לתקן אותו.האם קיימת כזאת שיטה ??

שלום שי, חשוב שתדע שבכל טיפול נושאי הדיבור מוכתבים על-ידי המטופל. לכן, אם ברצונך לדבר על ההווה ביכולתך לעשות זאת, והמטפל ילך איתך... יתכן שהמטפל שלך הרגיש שהדרך להקל עליך בהווה עוברת דרך הבנה עמוקה יותר של חוויות העבר, וכדאי היה לדבר איתו על ההשגות שלך בפגישות עצמן. אני ממליצה לפנות שוב לטיפול, ולהשתדל להגדיר את רצונותיך וציפיותיך בתחילת הטיפול. בסוגריים אציין שעם הזמן יתכן שתרגיש אחרת, וכדאי להרשות לעצמך לעבור שינויים מעין אלה בתוך הטיפול. בהצלחה, אורנה

שלום בזמן האחרון אני מרגיש לא בנוח בסביבת אנשים זרים לי ולפעמים אינרקציות כאלה מכניסות אותי ללחץ עשיתי את מבחן ליבוביץ' ולא נמצאתי בסולם החרדה. לפני כמה ימים היתי אצל רופא המשפחה שלי, הסברתי לו את העניין והוא נתן לי טיפול תרופתי נגד חרדות, התחלתי לקחת אותו אבל יש לי תחושה שאני מרמה את עצמי ושאני אפסיק בטיפול הזה הכל יחזור. האם חרדה חברתית יכולה להופיע ככה פתאום באמצע החיים ? אולי טיפול פסיכולוגי יכול להיות יעיל יותר ? הבעיה היא שאני עוד חודש נוסע לחו"ל לכמעט חצי שנה מה כדאי לעשות בקשר לכל זה ?

שלום רוקי, חרדה חברתית בהחלט יכולה להופיע 'באמצע החיים'... אני מציעה להמשיך בטיפול התרופתי, אך לשלב אותו עם טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי. בטיפול זה תלמד כלים פשוטים ויעילים, שתוכל ליישם בכל מקום בו תהיה... בהצלחה, אורנה

מה זה בדיוק "פגיעה נרקסיסטית"? האם זה שונה מדימוי עצמי נמוך?

שלום מיכל, בשפת הדיבור, ומבלי להיכנס לשלל התיאוריות הפסיכולוגיות המגדירות נרקיסיזם, הכוונה לפגיעה בתחושת הערך העצמי. לעיתים הכוונה למצבים בהם הערך העצמי מוגבה באופן הגנתי, ואז הפגיעה הנרקיסיסטית עלולה להיות הרסנית ומכאיבה מאוד. בברכה, אורנה

זה מתייחס גם לפן השני של הפחתה בערך העצמי? איפה אוכל לקרוא על הנושא (גם אם זה נכנס לשלל תיאוריות פסיכולוגיות)?

אורנה המון תודה על עזרתך אני שמחה שאתמול הצלחתי לדבר עם בתי ולאחר מכן להגיד לה שגם דברתי עם אותו איש עוד באותו יום, התגובה שלה היה חיוך בפנים.גם שוב הסברתי שהיא חייבת לספר לנו כדאי שנוכל לעזור לה כמו שהיא היתה רוצה לעזור לנו. השאלה שיותר מתרידה אותי איך אני יכולה לעזור בבנית הקשר בינינו שהיא תספר למרות ההיומים או הפחד שלה, על מנת שאני יוכל יוכל לעזור גם בעתיד בבית הספר. וגם שיהיה אפשר לדבר על הנושא בלי לקבל תגובה די די לא רוצה. אני שואלת את עצמי אם באותו מיקרה שהיה היא היתה לבד האים היא היתה מספרת? אני לא בטוחה . בקשר לתשובתך בקשר לגננת אני גר בקיבוץ ולא כל כך רציתי שהגננת תידע על מנת שלא יתחילו להיות דיבורים על הבנאדם או על בתי. שוב תודה

שלום סנדי, המשיכי לתמוך בה, ללוות אותה, להזכיר לה שאתם כאן בשבילה ללא סייג. ולידיעה (לא רק בקשר לאירוע בגינה), גם קיבוצים מקושרים לשירות פסיכולוגי חינוכי ואפשר לקבל את סיועו. בהצלחה, אורנה

שוב בור,תהום עמוקה..תצילי אותי כבר ממני.שונאת אותי למוות.בא לי להטיח את עצמי על מדרכה.להתרסק כבר.לישון.

אפשר לשלוח יד להחזיק אותך? מעבר לתהום יש ימים כמו אתמול. אל תשנאי את עצמך! מותר לך להיות קצת כאן וקצת שם. הדרך מצויה שם אפשהו - את תמצאי אותה. איתך- מכשפה.

ויק יקרה, צודקת המכשפה הנחמדה של הפורום הזה... בסוף היום הזה מחכים ימים אחרים. נקווה לטובים, אורנה

שלום כולם, אני מרגישה שקשה לי לענות בתשומת הלב הראוייה, ולכן פורשת כעת... השאלות מ-שושו והלאה יענו מחר, מבטיחה! לילה טוב, אורנה

בחוץ מייללים תנים ורוח... החורף חזר (איזה כיף!) ליל מנוחה, אורנה נחמדת

אהלן אורנה, עייפה?... שאלה קטנה. מה זה בדיוק אובייקט מעבר? אני יודעת שהכוונה היא לשמיכה או לבובה שילדים לפעמים גוררים איתם לכל מקום.. את חושבת שתוכלי קצת לפרט בנושא? באיזה שלב אמורים להיפרד מאובייקט המעבר של הילדות? על מה מעיד הדבר כשילד בן 18 עדיין נהנה מנוכחותה של השמיכונת-ילדות שלו במיטה? נוגע בה ומתנחם .. את חושבת שההנאה הזו עשויה להשתקף גם בקשיים בחיי היומיום? ובכלל, האם יש משמעות לסוג האובייקט שבוחרים לאמץ לליבנו? כלומר, בין השמיכה למשל, בה כיסו אותנו כשהיינו בעריסה, לבין בובה בה שיחקנו בגיל הינקות? האם הבחירה אקראית את חושבת? וגם- האם הקושי להיפרד מהאובייקט הזה קשור לקושי אחר באותו שלב התפתחותי..? צבר שאלות הכנתי לך לאמצע הלילה,.. סליחה.. ומה שלומך? שולחת חיוך :-) לילך.

אורנה, סליחה- שוב אני..עוד שאלה. שאלה אחרת, אבל כדי לא לפתוח עץ חדש ולהרגיז אותי אני מוסיפה לכאן. אני ממש 'גוי של שבת' לעצמי.. אל תגלי לי, טוב? :-) הבנתי שהתנגדות לשינוי מצד המטופל זה משהו מאוד שכיח ומובן בטיפול.. מה לגבי חוסר התנגדות? הייתי בטוחה שאהיה הרבה יותר 'חזקה' ושומרת על עצמי ממה שקרה בסוף.. לא בטוחה איך היא חווה אותי, אבל אני מרגישה שאני לא מתנגדת בכלל. אנחנו מכירות רק 4 חודשים אמנם, אבל גם זו תקופה. כשמשהו עולה בי אני מרגישה מחויבות לבוא ולספר ולשתף אותה, גם כשקשה לי וגם כשאני יודעת שיהיה לי מביך נורא וקשה. כאילו 'ככה זה צריך להיות'. לא שומרת לעצמי כלום. לא בכוונה תחילה לפחות. ובכלל, נורא מהר אני אוהבת אותה. וגם בזה- הרגשתי צורך לא נשלט לספר לה שאני אוהבת. (שלחתי אס אם אס :-) זה לא מתאים לי. אני לא ככה. גם חוסר התנגדות היא טבעית ונורמלית? אני מתחילה לחשוב שאולי (כמו במקרים אחרים) אני לא שואלת את עצמי מה *אני* רוצה ועושה את מה שצריך בלי לחשוב. אני סומכת עליה. מרגישה שאם לא אקח סיכון לא אלמד כלום. שיש לי רק שנה איתה ואין לי זמן להתקשקש. אם לא אעיז אולי אפספס איזה שיעור חשוב.. מה את חושבת, אורנה, ההתנגדות המובטחת עוד תגיע? :-) למה אני לא שומרת על עצמי? (והרבה פעמים קשה וצורב ומכווץ) זהו... זו הייתה ההודעה האחרונה, מבטיחה! להתראות בנתיים, לילך.

היי לליכי, חשבתי על כמה דברים כשקראתי את ההודעה שלך. אני אשתף אותך, ותעשי עם זה מה שאת רוצה. אני הגעתי לטיפול וישר על ההתחלה שפכתי הכל. כל מה שחשבתי. בדיעבד, אני יכולה להגיד שהרבה דברים לא אמרתי, וזאת כי הם בכלל לא היו ברורים לי עצמי. הקשר בינינו היה כמו אהבה ממבט ראשון. בזמנו היא ציינה שוב ושוב את הכימיה בינינו, שזה לא מובן מאליו. ואני לא הבנתי על מה היא מדברת. לא ידעתי מה צריך להיות. לא ידעתי מה זה טיפול. ולא ידעתי שהקשר הוא החשוב, שצריכה להיות כימיה. בקיצור, לא היה לי מושג על מה היא מדברת. הרומן נמשך תשעה חודשים. יחד עם התכנים הקשים, היה לנו כיף. צחקנו המון. בתום תשעת החודשים ההתנגדות הגיעה... והכעס היה מאוד גדול. ואז החלו עשרה חודשים של מלחמות. עם עזיבה וחזרה ושוב עזיבה ושוב חזרה ועוד המון המון אקשן. אני בעטתי בכל הכוח. מסוף המלחמות עברו 8 חודשים ולא מזמן דיברנו על הטיפול והיא אמרה לי לראשונה שהיה לה קשה. ושההישג הכי גדול שלנו הוא זה ששרדנו... בינינו, אני קצת נעלבתי... כי יש לי מספר הישגים מהטיפול והם לא הוזכרו... זהו, שפכתי קצת. קחי מה שמתאים לך. נורית

לילךהי, רק רציתי להגיד לך איזה כיף לך שאת לא חשה בשום התנגדות כלפיה או כלפי התכנים שיוצאים שם. איזה כיף לך? את יודעת כמה היא קשה תחושת ההתנגדות הפנימית? כאילו שהמילים נמצאים לך שם בגרון אבל משהו בלשון מונע מהם . חוסם אותם מלצאת אליה לידיה המחבקות, לעיניה המחכות!!!! תאמיני לי זו תחושה ממש לא נוחה, להיות שם, להרגיש את הצורך בלשתף אבל בכל שאת את נלחמת עם עצמך בשקט נוראי ועם התכווצויות בבטן. העיקר שהכל יישאר פנימה? למה? לא יודעת? מקווה שאוכל "לשפוך הכל" ולהרגיש קצת נחת!!!

הי בנות, ממה שאני מבינה, התנגדות תמיד קיימת, כי ככה זה עובד (לפחות לפי התיאוריות שטוענות שיש כוח פנימי לא מודע שמעדיף מצב קיים על פני מצב חדש). אם את מספרת על כל מה שעולה לך בראש, אזי את מדברת על המחשבות, כלומר, המודע. מה שעולה וצף, לפי ה"הרשאה" של הלא מודע. והוא יכול להחזיק הרבה דברים מתחת לפני השטח מבלי שיש לך מושג... ויש משהו ששומר מפני נגיעה בדבר האמיתי אמיתי בדרכים מדרכים שונות שמטבע הדברים מוזכרות פה בפורום. הצחוקים והדיבורים שמסביב יכולים גם הם להיות מן סוג של התנגדות (לא מדברים על הדבר שהכי נוגע)... ברגע שמתקרבים באמת לנקודה, ללב, מתקרבים אבל ממש ממש, או אז אפשר לפעמים לראות אותות במן סוג של התפרצות כזאת. אז באה לידי ביטוי התנהגות ברורה יותר. לא רק עייפות, או שכחה, או היעדר חלומות או שתיקה, או דיבורים סחור סחור וצחוקים (גם אלה יכולים להיות התנגדות בפני עצמם, כמו שכבר נאמר כאן בעבר), אלא כעס וזעם, התפרצויות, פעולה ותגובה, וניסיונות בריחה מהטיפול וכיו"ב. יש רגעים שבהם הטיפול הופך להיות כואב מידי. מידי מידי. כפי שאני מבינה זה קורה עם ההתקרבות. לדעתי, לשרוד את הטיפול הוא בהחלט הישג עילאי של הטיפול. מבחינתי אפשר לומר - מן הישג קוסמי... ה- הישג! לשרוד טיפול אומר ששרדנו התנגדות. כלומר, לא ניצח הכוח שמתנגד לשינוי, אלא, הובס באיזה אופן, ואז, אז התאפשרו כל מיני שנויים חיצוניים כאלה. ו... הם לא היו מתאפשרים ונשמרים לולא שרד הטיפול... לילכי חמד, את נורא חרדה בקשר לטיפול, נכון? זה בסדר... ו... דברי איתה על זה... נו, כמו שאת יודעת :-) ולגבי אובייקט מעבר, האסוציאציות שלי רצו שוב לנושאים שתמיד אני מזכירה, התערבות, נפרדות, ואצלי גם בהמשך זה הוביל להרס, אבל נניח לזה כרגע, אחרת שוב זו תהיה הודעה ארוכה מידי. יש המון חומר מדהים ברשת. אה, ויש לי שאלה, אורנה, אם אפשר גם... יש דבר כזה "מרחב מעבר"? מן קופסא של מציאות שאפשר בתוכה לרחף על כנפי הדימיון. בוא נאמר, אמנות, או, למשל, מוזיקה שמצריכה כלי נגינה מציאותי להשתמש בו כדי להשיג איזה משהו נטול גבולות, שאפשר להמשיך איתו עד אינסוף (כמו גם הדברים שאפשר לתקן בטיפול, הם הרי אף פעם לא נגמרים, בעצם, ועבודה תמיד יש אם רק רוצים... ו... בשביל זה צריך טיפול מציאותי...) אני לא בטוחה שאני מבינה לגמרי, ולא יודעת בעצם מה שאלתי... אולי סתם קשקשתי... זהו. אשת האדמה, שלא כיבתה את המחשב הלילה מגיחה לרגע, מקווה שזה בסדר... 8-]

לילך יקירתי, אובייקט מעבר הוא מושג שפיתח הפסיכואנליטיקאי האנגלי וויניקוט, ובצורתו הפשוטה הכוונה באמת לחפצים שהפעוט נצמד אליהם כחלק מתהליך ההתפתחות שלו. וויניקוט האמין שאובייקט המעבר של הפעוט מסמל תנועה ממקום שבו התינוק והאם אחד הם (שלב של תלות מוחלטת באם), לקראת מקום של נפרדות יחסית מהאם (שלב של תלות יחסית באם). אובייקט המעבר מקשר בין השלבים, משום שהוא מייצג משהו שהוא בעת ובעונה אחת פנימי-אישי וחיצוני-משותף, אמא ולא-אמא, מרחב ביניים, מרחב של מעבר. וויניקוט לא השאיר את המושג אובייקט מעבר בתור שלב התפתחות בילדות, אלא כתב על שלל תהליכים וחוויות מעבריות (transitional phenomena), שביסודן המילה, המשחק, היצירה... אני מאוד ממליצה לקרוא את וויניקוט בנושא. ולגבי אי-התנגדות, תיהני מכל רגע... לילה טוב, אורנה

יקירתך? איזה כיף! :-) מאיפה היית ממליצה להתחיל עם ויניקוט? אני לא רגילה ליזום ולהתחיל עם.., חושבת שהוא י?ענה לי? אולי אהיה אמיצה ואתקרב למדפי הפסיכולוגיה.. לפעמים, בבלי דעת, היד עוד מגששת אחרי השמיכה הישנה והטובה עם המגע הרך והריח של פעם :-) עולים בי רעיונות לגבי אובייקטי מעבר אפשריים בחיי שלי עכשיו.. מוזר.. שוב תודה, לילך.

מה שלומך, אורנה יקרה? נחמד לראות אותך כאן :-) אפשר לשלוח גם לך שוקו חם? קר בחוץ... וגשם... או שאת מעדיפה קפה הפוך... סתם, שטויות שלי... :-) לילה טוב, *

והיום שולחת קפה ארומה... זה עם השוקולד... ;-) משלוח וירטואלי מכוכבית עצובה. שיהיה לך סוף שבוע נעים וחמים, אורנה אהובה. לילה טוב, *

כוכבית חביבתי, שולחת לך שמחה, למהול בה את העצבות, ונעימות וחמימות בחזרה, מאורנה

אם הבטחתי למישהו שאעשה משהו{שקשור אליי אישית ואי עשייתו תשפיע רק עליי},אך לא עשיתי (בגלל סיבות שונות) ואעשה זאת מחר,בצורה קצת שונה ממה שהבטחתי,האם זה אומר שאני אדם שלא עומד במילה שלו,אדם מאכזב? האם לא לקיים הבטחות שהבטחנו(בלי קשר למי הבטחנו) עושה אותנו אדם פחות טוב -לדעתכם? איני מתפלספת,פשוט איני יכולה לפרט יותר מזה.

היי משתנה, אני חושבת שזה מאוד תלוי בכמה גורמים: -מה הבטחת שתעשי. -למה לא עשית. -אם השוני שכרוך בכך שתעשי את זה מחר הוא מהותי. מכאן ועד מסקנות שאת בן-אדם מאכזב או שלא עומד במילה שלו המרחק הוא גדול. ואדם פחות טוב...? יש לי בעיה אם ההגדרה הזאת. מה זה אדם טוב? עד כאן בינתיים. נורית

נורית שלום, מצטערת שאיני יכולה לפרט יותר,אך לא עשיתי בעיקר כי התעצלתי - לא היה לי כוח לכך,וגם כי לא היתי בטוחה שאעשה את זה טוב,ומחר יהיה לי יותר זמן לעשות זאת ואהיה פחות עייפה. מה שמהותי הוא שהבטחתי שאעשה זאת היום ולא עמדתי במילה שלי,ועבורי לומר משהו ולא לקיים,גורם לי להרגיש רע מאוד עם עצמי,ולהרגיש אדם פחות טוב.

המצב היה כך היה : בגיל 12 (כיום אני בן 22) קיבלתי סוכרת נעורים ויחד עם הסוכרת קיבלתי עוד משהו שמתבטא ב: כאבים בכפות רגלים (עד קושי בהליכה),בעיות עיכול ( קושי בליעה ,נפיחות),כאבי גב, בעיות ריכוז ועיפות .כל התסמינים התחזקו מאוד עם השנים עד שהיום אני לא מצליח לתפקד. רק בגיל 21 התחלתי להיבדק ולא נמצא שום דבר חוץ מכולסטרול גבוהה (tc-308,ldl-222,hdl-65 ,tri-94) ומעבר מזון מהיר במעי בבדיקט רנטגן . הגסטרולוג איבחן : somatization disorder לאחר שאיבחן מעי רגיז. הבעיות האחרונות לא נותנות לי מנוח ? בגלל האבחנה וגם לפניה התיחסו אלי כגון מישהו שממציא את הבעיות שלו. אבל אני מרגיש כאב . מה משמעמם לי ? :( ולכן סירבתי לקבל טיפול מפסכיאטר אנטיפת שניסה לדחוף לי תרופות. רציתי לשאול מה הפתרונות התרופתים למצבי ? ואם המצב(כפי שתיארתי) הוא בר טיפול ?

שלום winner, שאלות תרופתיות אני מציעה להפנות לפורום רפואי. מאחר והפנת את שאלתך לפורום פסיכולוגי, אני מנצלת את ההזדמנות להזכיר שטיפול פסיכולוגי יכול לתרום מאוד להקלת מצבים גופניים שיש בהם מרכיב פסיכוסומטי. שיהיה בהצלחה, אורנה

אורנה רציתי להתייעץ איתך בנוגע לטיפול שלי. המטפלת אתמול הודיעה לי שהיא חוזרת. וקבענו להיפגש השבוע. קשה לי לחזור לטיפול, המצב שלי הנפשי לא טוב, גם עקב בעיות משפחתיות שהחמירו לאחרונה,מה שגרם להחמרה במצבי, וגם לפני כן מצבי היה לא טוב,אך 'נסבל'. התגעגעתי נורא למטפלת, ואמרתי לה בטלפון ויכולתי לשמוע בקולה ,בטון שלה שהיא שמחה לשמוע... חשוב לי להגיע לפגישה השבוע , המטפלת חזרה בעיתוי מתאים כשמצבי רע נורא... מחריף מיום ליום(היום הוזמנתי לאירוע ולא הלכתי,בגלל הדיכאון. אני מסוגלת לצאת רך ורק לעבודה ומעבר לזה ,קשה עליי,ואני בדרך כלל מסתגרת בביתי ואני נוטה להתפרצויות בכי ועצבים,ומרחיקה מעצמי אנשים שמנסים להתקרב,כולל את החבר) איכשהו אני מרגישה שקשה לי נורא להגיע לפגישה השבוע. הבטן מתהפכת לי מהמחשבה על כך. אנא עזרי לי ,מרגישה שאני הולכת לאיבוד. תודה,אורנה

שלם חן, כשקוראים את דברייך אפשר להרגיש את הבלבול: התגעגעת אליה וחיכית לפגישה עמה, אך האפשרות להיפגש (ולפגוש שוב את עצמך כפי שלעיתים קורה בטיפול) מעלה גם ספקות ופחדים. אני מקווה שבפגישה תוכלי לשתף אותה במורכבות הזו, על-מנת שהיא תוכל לעזור לך להבין ולשאת אותה. בהצלחה, אורנה

שלום אני בת 18 ויש לי בעיה. מאז שאני זוכרת את עצמי אני נוטה להיקשר לאנשים מחוץ לבית בדרך כלל אנשים מבוגרים שיכולים לשמש לי כאם או אב. אני נקשרת לאותם אנשים ברמה קיצונית, חושבת עלהים ללא הפסקה, דואגת להם ואוהבת אותם יותר מבני משפחתי. אני מפחדת להתוודות על כך בפניהם כיוון שאני מפחדת מהתגובה שלהם . אפשר להגיד שככל שאני יותר נקשרת לאדם ויותר אוהבת אותו ככה זה יותר כואב לי. יש לי רצון כל הזמן להיות עם אותו אדם ולדבר איתו כל הזמן. האמת שזה ממש מטריד אותי ואני לא יודעת איך להתמודד עם המצב כי אני נקשרת לאנשים ברמה שאני לא רואה את חיי בלעדיהם. מה ניתן לעשות בנושא? והם כדאי לשתף את אותו אדם או לא? תודה!

שלום שושו, את מתארת דפוס חוזר על עצמו של התקשרות עמוקה לדמויות כמו-הוריות, ואני יכולה להבין את אי הבהירות שאת חשה סביב זה. אני מניחה שאת שואלת את עצמך מה מוביל אותך לשם, מה את מקבלת בהתקשרויות האלה, מהו החסך שיתכן ומניע את המשיכה שלך לשם. אני חושבת שאלה הן שאלות מצויינות, אבל לא בהכרח מתאים להביא אותן אל הקשרים עצמם. לפעמים נכון יותר להעלות אותן בשיח הפנימי שלך, ואם תרצי גם לברר אותן לעומק בטיפול. שיהיה בהצלחה, אורנה

שלום רב, בני בן שנה ושבעה חודשים, בן ראשון. ילד טוב, נוח ומקסים. קצת "חננה". עד גיל 10 חודשים היה בטיפול אצל מטפלת שפוטרה בשל כך שהיתה מטיילת איתו ארבע שעות בעגלה ועוד ארבע שעות "תוקעת" אותו במיטה (עד שהיינו, ההורים, באים הביתה). בגיל 10 חודשים הוכנס למשפחתון- שתי מטפלות שמטפלות בחמישה תינוקות בבית של אחת מהן. נראה לי שהמסגרת התאימה לו עד גיל ושלושה חודשים לערך וכעת לא מהסיבות כדלהלן: 1. הוא הכי גדול במשפחתון- הקטנה ממנו היא בת שנה וחודש. 2. המטפלות מתפקדות יותר כמו בייבי סיטר- רק שומרות על הילדים ולא מלמדות שום דבר. 3. הוא וילדה נוספת הם היחידים שהולכים וכל הזמן ננזפים במשפחתון - לא לגעת וכיו"ב. יש לי אפשרות להעבירו, כבר כעת (התכנון המקורי היה בספטמבר) לגן (18 ילדים- 3 מטפלות) שהגננת שם מדהימה עם ילדים ומאד מקדמת ומלמדת אולם אני חוששת מהחסרונות הבאים - 1. הוא יהיה הכי קטן ויתר הילדים שם הם בני 2.5 - 3.5 2. יש כאמור 18 ילדים בגן לעומת החממה שהוא נמצא בה עכשיו- 5 ילדים. אני מכירה את כל הפרמטרים שחשובים בבחירת גן ואין צורך לפרט אותם- רק הייתי רוצה לדעת- מה אתן חושבות שכדאי לי לעשות? להעבירו לגן או להשאירו במשפחתון הנוכחי עד ספטמבר? בתודה גדולה גדולה מראש, צליל

שלום צליל, את מתלבטת בין מצב בו בנך הוא הגדול ביותר ואולי אינו מאותגר מספיק, לבן מצב בו הוא הקטן ביותר, ואולי מאותגר יותר מדי... נראה שזו התלבטות מהסוג בו אין (לצערי!) תשובה חד-משמעית ופשוטה. וודאי שלא מבלי להכיר את הנפשות הפועלות. עצתי לך היא לנסות לשפר את הסביבה הנוכחית, בטרם תחליפי אותה בסביבה אחרת. נסי לשוחח עם המטפלות בנוגע לתחושתך שהצרכים של בנך השתנו, ובדקי איתן באיזו מידה הן יכולות לשפר את התאמתן אליו. רק לאחר מכן אפשר לשקול את היתרונות והחסרונות של מעבר לסביבה החלופית. בהצלחה, אורנה

שלום, יש לי בעיה, אפילו זו לא ממש בעיה. כלומר, לא שלי ובכל זאת: סיימתי טיפול לפני שנה בערך אחרי שלוש שנים של טיפול. היה לי קשר מאד טוב עם הפסיכולוגית שלי וקיבלתי ממנה המון. אתמול גיליתי במקרה לגמרי שלפסיכולוגית שלי לשעבר יש רומן (היא נשואה) עם מישהו שאני מכירה. הידיעה הזו הגיעה אלי דרך מישהי שמכירה אותי ואת האדם שאיתו יש לה רומן ולא יודעת שהייתי בטיפול בכלל. אני מאד נסערת מהעניין - בטיפול יצא שדיברתי על אותו אדם (דברים לא טובים - אין ביננו קשר טוב) וגם יצא לי כמה פעמים להביע עמדות נגד בגידות בחיי נישואין (אציין שאני נשואה וזה היה חלק מנושאי הטיפול). אני מרגישה ממש לא טוב ובעיקר רואה עכשיו את כל מה שסיפרתי בטיפול באור ממש מגוחך. אני מריצה שוב ושוב קטעי שיחות שאני זוכרת ורוצה לקבור את עצמי באדמה או לפחות להעלים את החלקים האלה מהטיפול. לקח לי הרבה שעות של חוסר שינה כדי להבין שמה שאני מרגישה זה סוג של בגידה למרות שאני יודעת שהיא חיה את החיים שלה ושיש הבדל בין מי שהיא בטיפול לבין מי שהיא בחיים שלה. אני מרגישה פגועה ולא מצליחה יותר לזכור את החלקים הטובים שהיו בטיפול... מה אפשר לעשות? זה ממש מטריד אותי תודה, רוני

שלום רוני, מה שכתבת מאוד נוגע ללב, באמת... משום שהוא נוגע במהות של המרחב והמרחק בין המטפל עם כל הפנטזיות המושלכות עליו, לבין המטפל כאדם פרטי, שיש לו כל מיני עניינים משל עצמו... אני מבינה את הכאב שאת חשה. אני מבינה כיצד חלקים רגשיים שלך אינם מוכנים לקבל את ההתממשות העזה והבוטה של המרחק הזה. מה שחשוב לי לכתוב לך הוא שהעובדה שהמטפלת שלך היא גם אדם פרטי שיש לו כל מיני עניינים משל עצמו, אינה גורעת דבר מהקשר הטיפולי שנוצר ביניכן, ובוודאי שאינה הופכת דברים שאמרת בטיפול לטפשיים וחסרי שחר. כלל וכלל לא. אני רוצה לכתוב לך עוד משהו. בעבודה עם מטופלים לפעמים נחשפים כל מיני מקטעי חיים שמתחברים זה לזה ממקומות שונים ומשונים. חלק מהעבודה זה להרגיש שיש לי מספיק 'כיסים', כך שאפשר להפקיד דברים מסוימים בכיס אחד ודברים אחרים בכיס אחר, ויש מספיק אוויר ומקום לכל מיני אינפורמציות. באיזשהו אופן אולי גם את תצטרכי עכשיו, לאפסן בשני כיסים נפרדים את האינפורמציה על המטפלת שלך כמטפלת, ועל המטפלת שלך כאישה, עד שאולי תוכלי לחבר, ואולי לא... חזקי ואמצי, אורנה

אורנה, קראתי שוב ושוב את מה שכתבת וגם דברים בי נרגעו קצת ועדיין עצוב לי וקשה לי. לא משתחרר מתחושת האיוולת שבדברים שאמרתי. המחשבה שרצה לי בראש הי שאם רק הייתי יודעת אז.... האפסון הזה בכיסים נפרדים הוא משהו שאני עושה כל החיים שלי ועכשיו אני נאלצת לעשות את זה גם במקום שהיה אמור להיות אחרת בשבילי. אני שמחה שאני כבר לא בטיפול כי לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם זה אבל עכשיו אני גם מרגישה שאין סיכוי בעולם שאני אחזור אליה. לא בגלל שאני כועסת וגם לא בגלל שיש לה רומן אלא בגלל שאני יודעת ואני זו שצריכה לעשות את ההפרדות ו....זה כל כך מתסכל. גורם לי להרגיש שמה שלא יהיה אני זו שצריכה להיות הבוגרת המבינה והמתחשבת. כאילו שמה שלא יהיה, הדברים משתחזרים אצליח שוב ושוב. זה אולי מה שכואב יותר מהכל.

לא יודעת איך, אבל עשיתי את המבחן.ואני יודעת בודאות שהצלחתי.לא רק עברתי,אני יודעת שהצלחתי.ובכלל היה טוב להיות במכללה. היום הרגשתי חיה.

ויק כלכך טוב לקרוא את ההודעה הזו שלך. הכאב שאת חווה ומביעה כאן בדרך כלל מכווץ לי את הבטן. משמח לדעת שהיה לך רגע שבו הרמת את הראש מעל פני המים ולקחת נשימה. מאחלת לך שתכלי לקחת עוד ועוד נשימות כאלה. מכשפה

ויק יקרה, מצטרפת לברכות!! כמה שימחת :-)) באמת מרגש לקרוא אותך כך.. מפחדת להרוס את ההתרגשות במילים, אז אשאיר אותה כך- גולמית ונהדרת אני ממש שמחה! מתנגן לי בראש "יש לי סיכוי להינצל, אני יודע, העייפות תחלוף האור יעלה.." קחי את זה לאט לאט...מחזיקה אצבעות, לילך.

גם אני שמחה לשמוע! מאוד! מאוד! מקווה שלא הגזמתי בהודעה האחרונה שכתבתי לך...

שמחתי לשמוע, תמשיכי ככה.

ויק! באמת, אושר גדול. אני מקווה שתשני עם חיוך על שפתייך... אורנה

ביתי בת שנה ותשע אני רוצה להכין אותה לקראת גמילה מטיטול ומוצץ האם כדי לעשות זאת יחד או אחד אחרי השני ובבקשה אם אפשר להסביר לי בקצרה איך אפשר לגמול מטיטול ומוצץ כדי שאצליח תודה

שלום עינת, גמילה מהווה שינוי משמעותי בחייו של כל פעוט (ולא רק פעוט...), ויש להתייחס אליה ברגישות ובסבלנות. עיתוי התחלת הגמילה הוא אחד הנושאים המשמעותיים, ולגביו בהחלט כדאי להתייעץ. על-מנת שתוכלי לשוחח בנושא בחופשיות, אני ממליצה לך להתקשר ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, בימים ראשון ורביעי, בין השעות תשע לשלוש, בטל: 03-6406888. בהצלחה, אורנה

היי אני בת 24 ודתייה מעולם לא התנהגתי כלפי גבר בצורה פרובוקטיבית או מתלבשת פרובוקטיביץ לפני כשבוע כשהייתי בתחנה מרכזית בנסיעה למכללה בה אני לומדת בצהרי יום היו עוד אנשים בתחנה שלנו בא אליי בחור כבן 20 התיישב לידי ושאל אותי אם האוטובוס מגיע לצומת מסוים אמרתי לו לא יודעת ואז בא אוטובוס קמתי לאוטובוס והוא עמד מאחוריי בעליה לאוטובוס הרגשתי שהוא ממש נצמד אליי ונגע לי בתחת אך בראש אמרתי לא יכול להיות ישבתי בכסא הראשון להוציא כסף מהארנק לשלם הבחור שאל אם יכול לשבת אמרתי בסדר וישב וממש נצמד אליי ואז פתאום שלח ידיים מאחורי הגב שלי ונגע די ליטף ואז צעקתי עליו מה אתה חושב שאתה עושה וביקשתי לקום. זה היה ממש משפיל גם לפני כ3 שנים לקחתי טרמפ עם מישהו והוא הטריד אותי בצהרי יום באמצע ישוב מסוים ביקש שאעצום עיניים ואתקרב אליו לא הסכמתי בגלל שישבתי לידו שלח ידיים מאחורי הגב הייתי בהלם לא מסוגלת להוציא מילךה מהפה ניסה לנגוע לי בחזה פרצתי בבכי ואז נתן לי לצאת מהאוטו יותר לא נוסעת בטרמפים. באותו זמן לא הייתי ממש דתייה אבל תמיד הלבוש שלי הי צנוע וכך ההתנהגות. ממה נובעיןם התנהגויות מגעילות כאלה?

שלום נטלי, בין המילים הכואבות שכתבת אני שומעת גם נימה של האשמה עצמית: האם יתכן שמשהו בך גרם לשני הגברים ההם להרגיש שמותר להם לגעת? את תוהה כיצד הדבר יתכן, מאחר ואינך מתלבשת או מתנהגת באורח פרובוקטיבי. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להבהיר משהו: גם אם אדם מתלבש ומתנהג באופן פרובוקטיבי, אסור לאף-אחד לגעת בו/ה בניגוד לרצונו/ה. לאחר שהבהרנו זאת, לא נותר לי אלא לכתוב שההתנהגות הבוטה של גברים אלה נובעת מקושי שלהם לכבד גבולות של אדם אחר, וחשוב שתרשי לעצמך להבהיר למולם את גבולותייך. חזקי ואמצי, אורנה

יש לי ילדה בת 6, ילדה שבבית היא ילדה רגילה אלב מחוץ לבית היא בחסרת ביטחון. אם מבוגר אומר משהו היא לוקחת את הכל אישי מאוד והיא כמו צב נכנסת בתוכה. היה לה בעיה בעבר עם גננת "שהיתלבשה" אליה והכניסה אותה לפחדים.הנושא טופל. היום היא בבניה עצמית אבל עדיין לא כמו ילדים בגילה. אתמול היא שחקה עם חבר, איש עבר והיא זרקה מצחוק איזה משפט האיש נתנן לה מקה קטנה וביטה ואמר להם להיות ילדים טובים. החבר ישר אלך לאמא שלו שהיתה כמה צעדים מהם וסיפר ובתי ישר היתחילה בבכי. שאני יגעתי למקום היא לא רצתה לספר וגם לא רצתה שהיתקשר לאיש היא נכנסה לבכי וביקשה שלא לדבר על הנושא. הסברתי לה שמשהאיש עשה זה לא בסדר ........ולא משנה מה היא עשתה.......... ואז היא בוכה ואומרת שלא לספר ולא לדבר על זה בקיצור אני לא מצליחה להגיע לנקודה של פתיחת נושא היום בבוקר ביקשה שלא נספר בגן ואז היה לה כאבי בטן למרות שאמרתי שאם היא לא רוצה לא נדבר על הנושא אם אף אחד אבל חשוב לי שהיא תידע שהאיש לא היה בסדר.... הנושא מלחיץ אותי: 1. איך אפשר לעזור לה , חשוב לי שהיא תידע שאני פה בשביל לעזור לה , והיא חייבת לספק לנו 2 שנה הבא היא תיהיה הכיתא א אני רוצה שתידע שהיא לא חייב לעשות דבר בישביל לרצות 3.שהיא חייבת לשמור על עצמה 4. שתיצא מהתמימות,שלא צריך להיתחס לכל מילה שמישהו אומר . גם לדוגמא שהיא עושה עבודות בגן היא עושה דברים מקסימים אבל היא כאילו לא שומחת על עצמה ובודקת מה האחרים עושים. איך אפשר לעזור לה

שלום סנדי, אני מבינה שמאוד חשוב לך שבתך תבנה את עצמה כילדה בטוחה ואסרטיבית, וזו אכן מטרה טובה. אבל, לא כולנו מצליחים להיות בטוחים בעצמנו, ולפעמים מדובר בנטיות אישיות שמשתנות במתינות ובאיטיות. לכן, חשוב לעטוף את בתך באהבה כפי שהיא, ולא רק לצפות לשינוי. לצד האהבה והחמימות וההגנה שאני בטוחה שאת נותנת לה (בסוגריים אציין שהתנהגותו של האיש שהכה ??? אותה בגינה היא התנהגות בלתי נסבלת), אפשר בהחלט להיעזר בעזרה מקצועית. הגן שבתך לומדת בו משוייך לשירות פסיכולוגי חינוכי, ובו עובדים אנשי מקצוע שיכולים לעזור. דברי עם הגננת, ובקשי את עזרתה בהפנייה לשם. שיהיה בהצלחה, אורנה

הגבר כבן 45 נשוי ידידו של בעלי. אני כנ"ל באותו גיל ג"כ נשואה. כשהידיד פוגש אותי לאחרונה ברחוב נוהג לשרוק לי רק בכדי לאסב את תשומת ליבי ולומר שלום ובזה נגמר. אני רגילה שמשתמשים בשמי. מה זה אמור להביע השריקות האלו של אדם לא צעיר כלפי? בעבר, בשנות ה-50 כשבחור ניסה לחזר אחרי בחורה היה שורק,מה התנהגות זו באה להוכיח?. תודה.

זה אומר שהוא מת לזיין אותך

שלום חווי, למרות הנחרצות במסקנה שגלית הגיעה אליה, אני חושבת שיש דרך פשוטה ובטוחה יותר לדעת מה פשר התנהגותו. מה דעתך פשוט לשאול אותו על כך? בפעם הבאה שתפגשי בו את יכולה לומר בחביבות שהשריקות מעוררות בך אי נוחות, ושאינך מבינה מדוע אינו משתמש בשמך על-מנת להסב את תשומת ליבך. לאחר שאמרת זאת, הכדור אצלו כדי לחשוב על תשובה טובה... בהצלחה, אורנה

חברת ילדות שהייתי בת בית אצלה, הקשר התנתק אחרי התיכון וחודש עכשיו. בשנים שלא היינו בקשר נהרגה אחותה בתאונה טראגית. אם אראה את הורייה, האם עדיף לומר "הצטערתי לשמוע" או לא להזכיר את צערם?

היי ברור שכדאי . להתעלם זה יהיה טיפשי והם ייעלבו בכל אופן הורים שכולים תמיד חושבים על האובדן בין אם רואים את החדר שלה שומעים מוזיקה שאהבה תמונותץ שלה החברים שהיו לה והכל. זה שתגידי להם הצטערתי לשמוע זה לא יגרום להם טראומה כזאת קשה השאלה למה לא אמרת להם את זה בתקופה הקרובה לזמן שנהרגה ורק עכשיו.... אומנם זה קשה ואת לא יודעת איך יגיבו אך זה שאנשים תומכים באחרים ויכפת להם זה דבר מאוד חשוב שבלעדיו לא הינו יכולים להתקיים כך אני חושבת לפחות

נטלי, תוודה על ההתיחסות. לא אמרתי להם בתקופה קרובה לזמן שנהרגה כי לא ידעתי, לא הייתי בקשר באותה תקופה

שלום עידית, אני מצטרפת לתחושה שאין טעם להתעלם מצערם וכאבם. הכאב נוכח שם, בצורה זו או אחרת, ואני בטוחה שהם יעריכו התייחסות אותנטית לכך. בהצלחה, אורנה

שלום רב...לצערי התגלה אצלי איזה סימפטום למחלה בעקבות המקרה האומלל ההוא זה יכול להיות החל מכלום ועד למחלה ואני דיי מודאג...החיים שלי ממש התחרבנו...

היי MISTER BLUE. בוא נשאיר לרגע את הרגשות שלך בקשר למה שקרה בצד,טוב? לפי דעתי כשלב ראשון בדרך להתגבר על מה שהיה הייתי ממליצה לך לעשות את כל הבדיקות הדרושות אחרי קיום יחסים ללא אמצעי מנעיה.אין צורך להכנס להיסטריה או משהו אבל כן יש צורך לבדוק אם נדבקת במשהו או לא. אחרי שיהיו התשובות אפשר לחשוב הלאה. רק המלצה שלי, רק אני.

MR BLUE שלום, תקשיב לרעיון של אור,הוא הכי נכון כרגע ,למרות שאני יודעת שקל לומר וקשה לבצע. מאחלת לך שהכל יסתדר לך. לילה-טוב, משתנה

שלום אני בן 22 חזרתי השבוע מחופשה בת 10 חודשים שבמהלכה הכרתי בחורה ונאלצתי להיפרד מימנה בעל כורחי אני בדרך בן אדם שמח על פי הסביבה שלי אך מאז תקופת הצבא אני סובל ממצבי רוח מישתנים רוב מערכות היחסים שלי בתקופה האחרונה כללו כללו סוג של היתפרצויות זעם שאחרי זמן מה אני בעצמי לא הבנתי על מה אני עצבני וכמו כן חוסר יכולת לבטוח בבת הזוג כרגע חזרתי לארץ ואני סובל מחוסר תאבון וחוסר רצון לצאת מהבית רציתי לשאול עם לחכות זמן מה ולקוות שיעבור או לנסות להיעזר בתרופות מירשם או טבעיות כי יש לי פחד כזה שברגע שמתחילים עם תרופות נגד דיכאון אז מתחילים ועוד דבר רציתי לדעת עם מה שמתואר כאן הוא דיכאון דו קוטבי ועם כן איפה אני יכול לקבל מידע נוסף על כך תודה

שלום אבי, אין אפשרות ממשית לאבחן את מצבך, מבלי לפגוש אותך לשיחה מעמיקה פנים אל פנים. מאחר והזכרת מספר שינויים שמעוררים בך דאגה, אני מציעה לתאם פגישה עם פסיכולוג/ית קליני/ת ולתאר בפניו/ה את תחושותיך. אני בטוחה כי לאחר הפגישה ניתן יהיה להמליץ לך על דרכי הטיפול המתאימות. בהצלחה, אורנה

http://www.tapuz.co.il/communa/userCommuna.asp?Communaid=25041

אם כל הכבוד לצביאל רופא... לפי דעתי הוא עובר כל גבול עם ההאשמות שלו. אני מקבלת תרופות פסיכיאטריות אבל הטיפול בשיחות לא פחות חשוב בהתמודדות נגד מחלות נפש. זאת דעתי בלבד אבל די מקומם אותי מסע ההפחדה שלו. אור

לביתי נולדה בת מיחוץ לנישואין ליפני מיספר שנים ואז באה עובדת סוצילית עים צו ולקחו את התינוקת ולאחר מישפט ארוך ומתסקל התינוקת עברה להימוץ היום ביתי שוב בהריון ואני חרד לגורל התינוק שלא יקרה מה שקרה בפעם הקודמת אנה עיזרו לי מה עלי לעשות מבקש תשובה בחלון זה תודה

האם ביתך עשתה משהוא עם עצמה ועם החיים שלה מאז האימוץ הראשון? אם שום דבר לא השתנה בחייה סביר להניח שגם הפעם יקחו ממנה את התינוק לאימוץ.

שלום לך, לא ברור למה לקחו לבת שלך את הילד בפעם הראשונה ומדוע אתה חושש שזה הולך לקרות שוב. אולם אני בהחלט יכול להבין את המצוקה הנגרמת כאשר ילד נלקח, אפילו במקרים שחושבים שזה לטובתו, וממה שנשמע לי אתה לא חושב כך. נשמע לי שאתה מחפש עצה כיצד למנוע את החזרה של המקרה ולשם כך אני ממליץ לך לפנות לפורום עבודה סוציאלית שם יוכלו לתת לך יותר מידע, כמו כן לפנות לפורום או ייעוץ משפטי. בנוגע לחששות שלך, ייתכן ויש להם מקום ואז יש לטפל בהם גם בחלק המעשי, ולא רק בחלק הנפשי. בהצלחה, דרור

דרור שלום יש לי בעיה נוספת, מפחיד אותי אפילו לכתוב על כך,אך בזמן האחרון,ובעיקר לפני זמן קצר(הערב)חשבתי כמה קל אם הייתי בולעת כדורים שיגרמו לי לגמרי את כל הסבל בחיים,הבעיה היא רק שאיני יודעת אילו כדורים גומרים לגמרי ולא סתם יגרמו לבעיות אחרות בהמשך; עד כמה שזה ישמע מגוחך - חשבתי אפילו לשאול בעקיפין את הפסיכיאטר שלי - אילו כדורים הכי מסוכנים ובאיזה מינון (בטענה שארצה לדעת כדי שבטעות לא אקח אותם),אך אני בטוחה שהוא יעלה על זה מיד; וכיוון שאני אדם שלצערי לא מסוגל להזיק לעצמו פיזית, אני יודעת שלא אעשה זאת,ואני חושבת שאולי בכל המחשבות הללו והרצון לשאול (שרק עליך אני מיישמת אותו),אולי אני רק מחפשת תשומת-לב,למרות שהרצון למות ולהיפטר מכל הסבל הוא ממשי ביותר עבורי,אך יישומו אינו אמיתי ולא יהיה אף-פעם אמיתי. מצטערת אם 'שיגעתי אותך' עם מה שכתבתי.... . מקווה שאחרים לא 'ישפטו אותי' על דבריי.... . תודה, משתנה

היי משתנה, קראתי את דברייך וחשבתי על משהו... אני מקווה שאני לא אשמע קיצונית. כי אני לא. אני סתם מהרהרת... את ומשפחתך חשבתם פעם ללכת כל המשפחה לטיפול? סוג של מאבק משותף. אולי זה יעזור לך במלחמה הקשה שאיתה את מתמודדת. נראה לי שאפשר להפיק מכך המון דברים. ואולי זה יגדיל את התמונה, פתאום תראי עוד המון פרטים שכרגע את לא רואה. סתם מחשבות. נורית

ראשית-כל כשראיתי את שמך ישר התייחסתי ברצינות למה שכתבת,כי אני יודעת שאת תמיד כותבת מתוך דאגה אמיתית ורצון לעזור ולא מתוך רצון לפגוע,כפי שעשו זאת מספר משתתפים בעבר. שנית- הרעיון שלך אומנם נשמע נהדר,וחשבתי עליו כבר בעבר,אומנם לא בצורה נרחבת של כל המשפחה,אלא של אני ואחי וכו',אך לצערי זה בלתי-אפשרי,כי משפחתי לא מאמינה בכל העיניין של טיפולים פסיכולוגיים וחלקם אף 'סולד' מכך ו'מתעב' זאת, וחושב שרק אנשים 'בעייתיים' - כמוני (לטענתם) - זקוקים לטיפוליפם פסיכולוגיים,כי הם 'מסתדרים טוב בחיים ואין להם בעיה'; והאמת היא שעל הטיפול שאני ניגשת אליו עכשיו רק הוריי יודעים,החלטתי לא לשתף את אחיי - כדי לא 'לזכות במנת הירידות'שאקבל אם ידעו זאת - כי הרי זו תהיה 'הוכחה' עבורו שאני 'פסיכית' וצריכה טיפול; אז אפילו על הOCD שניסיתי להסביר וללמד אותם על כך בעבר וזכיתי 'לירידות ולהשפלות' בשל כך, החלטתי לא להזכיר יותר- ואני יודעת שאני צריכה להתמודד כמעט לבד(חוץ מאנשי המקצוע,וקצת- הוריי) עם בעיה זו.

משתנה שלום, אין לי ספק שהסבל שלך אמיתי מאוד וכבד מאוד. שלעיתים היית רוצה להביע אותו, בכל צורה שהיא, לחשוב שיש הקלה מהירה עבורו, אפילו במחיר של פגיעה עצמית. מחשבות כאלו הן מובנות לגמרי, והדיבור עליהן חשוב ולגיטימי כמו דיבור על כל דבר שהוא. נשמע לי שבתוך תוכך את יודעת שזה לא הפתרון היחידי, ואת מחפשת פתרונות אחרים שגם אם הם איטיים יותר וכואבים התוצאה שלהם מתאימה לך יותר. בנוגע לטיפול המשפחתי שדובר עליו, במקרים מסויימים הוא אכן מאוד יעיל בעיקר להפחתת הלחץ על מה שמכונה "החולה המזוהה". במקרה הזה עלייך. אבל כפי שאת אומרת לא תמיד זה אפשרי, וצריך לחפש את השינוי מבפנים, ולהשלים עם כך שהמשפחה לא תשתנה, לא שיגעת אותי, ואני מקווה שתרגישי טוב יותר, דרור

היי דרור, מה שלומך? אני שואלת באופן כללי. אתה לא חושב שמעבר לכך שטיפול משפחתי מפחית את הלחץ מ"החולה", הוא גם עוזר לשאר בני המשפחה? שהוא יכול להקל על ההורים והאחים בהתמודדות עם ה"חולה"? או עם המצב שנוצר במשפחה? לטיפול משפחתי יכולים להיות פירות גם אם לא חל שום שינוי במצב "החולה", לא? נורית

רציתי להגיב מקודם, ו'להוציא את מה שיושב על הלב' אך התגובות ה'משפילות' של'אלמוני ו'גמני' שהתווספו ל'עץ' זה,הוציאו לי את החשק מהכל וייאשו אותי עוד יותר,למרות שמקודם מצב-רוחי השתפר קצת.

למשתנה, מאוד מצטערת לשמוע על מה שאת חשה... מה קורה,יקרה? מה יעזור ,לדעתך,לשפר במעט את ההרגשה? אני לא יודעת עד כמה יש לי מילים לנסות לנחם אותך על מצב כזה, שאת מרגישה שלא מבינים אותך. יכל להיות רעיון לא רע, הטיפול המשפחתי, אבל אני לא יודעת עד כמה המשפחה תסכים לזה... אני שמחה שלפחות את הולכת לטיפול לעבוד על הרגשות שלך, להבין מעט יותר,את עצמך. מקווה שהימים יעברו ותהיי פחות במצב הזה.. שלא תשפטי את עצמך בחומרה. תרגישי טוב

והבהרה כללית למשתנה ובכלל אם אני כאן זה כי הרגשתי צורך להגיב... אך בימי התורנות שלה לא ארשום כאן

חן היקרה, אני מאוד מצטערת שגם לך רע,ושהמצב לא השתפר.תודה על העידוד,והטיפול באמת מעודד אותי. ותמיד אני שמחה 'לראותך' כאן. אך אני חייבת להוסיף דבר נוסף שמפריע לי,ואני מקווה שלא תכעסי על כך,בעיניין ליאת אני חושבת שהגזמת בפגיעות ושזה יצא מכלל פרופורציה,אני אישית לא קלטתי את דבריה אלייך כפוגעים,אלא להיפך,אך אני מבינה שאת בכעס עליה ואני חושבת שאת צריכה ללבן אותו איתה; והפסקת כתיבתך בימי התורנות שלה בהחלט אינה הפתרון. ואינך צריכה להתנצל אם את כותבת או חזרת לכתוב.אך גם היתה מיותרת לדעתי התוספת שהוספת,ומצד-שני יש אנשים שאינך צריכה להתייחס להערותיהם 'חסרות המוסר' והפוגעות,ותמשיכי לכתוב כאן,כדי לעזור ולהיעזר. ביי בינתיים, משתנה

ממליצה לקרוא http://www.hebpsy.net/showMessage.asp?forum=186&id=68#68 (שימו לב שגם לפורום הזה, שכבר קיים, קשה מאד להגיע. אין אליו גישה מרשימת הפורומים באתר. כדי להיכנס אליו ללא קישור - צריך להיכנס ל"מקורות", ומשם בסרגל קטן בצד שמאל ל"קבוצות דיון". כלומר היחס אל הפורום הזה הוא כאל קבוצה חיצונית, לא כחלק מהאתר, מהדיון. וזה מתחבר עם הדברים בהודעה). עוד, ממליצה על הפורום החדש "זולתעצמי" http://www.tapuz.co.il/communa/userCommuna.asp?Communaid=25041 לכל מי שנפגע ברשת מכל סיבה, ושלא מצא אוזן קשבת. בתודה.

שיר שלום, אני לא בטוח שהבנתי את כוונתך, ונראה לי כי יש דברים חשובים שאת רוצה לומר אותם. אשמח אם תכתבי שוב ותעזרי לי להבין טוב יותר, תודה, דרור

שלום לפסיכולוגים היקרים! ליאת מאחר ואת ענית לי אני אענה לך..אבל כל מי שמוכן להביע את דעתו אני אשמח,ובכן אני כן יודע ממה זה נובע ואני די בעבודה עם עצמי והאמת זה בעיקר היה עם חבר אחד ספיציפי טוב שרציתי כל הזמן לרצות אותו ולהוכיח לו ואז זה פשוט נגרר עכשיו התוודתי בפניו שהיו עיגולים של פינות אבל לא אמרתי שהמצאתי אנשים זה נראה לי ממש חשיפה למרות שמאוד בא לי לפתוח איתו דף חדש כי אני מאוד אוהב אותו בתור חבר אני יודע שאני אראה בעיניו מסכן וחסר חיים עם וידוי שכזה ולא מתאים לי והוא די רוצה לראות את האנשים שלא קיימים אם כן,מה אני עושה איך אני יוצא מהתסבוכת הזאת אני ממש רוצה להמשיך לחיות בשקט בלי סטרס ושקרים אלא האמת המוחלטת,ואני לא יודע איך אני עושה את זה וכבר בשבועיים האלו הייתי הכי כנה ואמיתי שאפשר פשוט אני הכי כייף טוב לי עם זה אבל מה עושים עם מה שנעשה כבר??? ,תודה רבה רבה רבה מראש:)

רועי שלום, המצב שאתה מתאר מוכר להרבה אנשים ברמה כזו או אחרת. מצב בו עושים הכל כדי להיראות טוב יותר, גם אם זה אומר להעלים דברים או לשקר. הנקודה החיובית שאני שומע אצלך היא שאתה הגעת להבנה שזה עושה לך יותר רע מטוב כרגע, אבל זה מאוד קשה לך, כי ישנם דברים בעבר שכבר נעשו. עצתי לך היא לנסות לשתף אותו באמת, תוך שאתה מסביר גם את המניעים לכך, למשל חוסר הבטחון שלך, וגם את הצער שלך. אני חושב שהפחד המצוי בך מהתגובה שלו חמור יותר מהתגובה המציאותית שלו. זו דעתי, אני מבין שחסר לי מידע מההתכתבות שלך עם ליאת, ובכל זאת נראה לי שזהו הפתרון הטוב ביותר עבורך, דרור

כל שעות היום אני עובדת. עובדת באמת אבל בעיקר על עצמי. כשהלילה מגיע הרגשות מציפים כל היגיון ומשכיחים כל סיבה שמצאתי בקושי רב עוד לפני שעות. היום היה טיפול... היה נחמד... דיברנו וסיכמנו המון דברים. עברו רק כמה שעות ועכשיו כל מה שדיברנו עליו נשמע לי כמו בדיחה. לא,לא כמו בדיחה... יותר כאילו מישהי אחרת דיברה במקומי. איך אפשר לחיות ככה???? שאלה שכנראה אין לה תשובה. סליחה על המקום. אור

אור שלום, אני שומע בדברים שלך דימוי עצמי נמוך, חוסר רצון להתבלט ולתפוש מקום, וקושי להתמודד. אני מניח שאת מודעת לכל זה, אבל שמעתי עוד משהו, התחושה שהפגישה הייתה בדיחה ושמישהי דיברה במקומך. אני חושב משהו בך מתקשה להרגיש שלם, לתת לדברים לשקוע, לכן גם הם לא נשארים לאורך זמן. בעיני זו מטרה טיפולית חשובה ביותר, לנסות ולהתמודד, למרות הקושי, עם הנטייה שלך לא ממש להרגיש שזו את שם, להסתכל על הדברים כאילו מהצד. כי זה נכון שזה קל יותר במהלך היום, אבל בלילה כשאת לבד, את כבר לא מצליחה לעשות את זה, ואת סובלת. אני אומר את זה כי אני חושב שלמרות שזה קשה את מסוגלת וזה חשוב לך, בהצלחה, ולא, לא תפסת מקום, להיפך אפשרת מגע איתך, דרור

גרמת לי לחייך.:) ליל"ט אור

מעולם לא היה לי קשר יציב בחיי.כל הקשרים שהיו לי עם חברים ובנות זוג תמיד היו נגמרים בריב. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי, מה אתם מציעים?

שי שלום, נשמע לי שאתה מוטרד ומבין משהו על היחסים הבינאישיים שלך. אני חושב שהדרך המרכזית להתמודד עם זה היא בבחינה מעמיקה מה גורם לך להתקשות כל כך בקשרים בינאישיים, ולהתמיד בהם. מדוע אתה מסיים קשרים בריב, וללמוד כיצד להתמודד עם ההבנות שיעלו בטיפול, זו ההצעה שלי עבורך, בהצלחה, דרור

לגבי הרצון לחיות אימייל ששלחתי למישהו שאני מכיר. חשבתי שיכולה להיות חשיבות טובה לפרסום ההודעה גם כאן. אני לא יודע אם יש לי רצון לחיות כי לאחרונה אני נוטה יותר ויותר לחשוב שהחיים יכולים להיחשב ככאלו אשר לא מומלץ להיות בהם ואולי במקרה שלי הדבר הרבה יותר מהותי. אני ממש מרגיש לפעמים שהדבר הכי טוב שיכול לקרות זה שאני אמות כי אז אני לא אצטרך להיות בעולם עוד וזה הקלה רבה בהרבה מאוד מובנים שלא להיאלץ לסבול כה הרבה. למשל מאי סובלנות של בני האדם בכלליות. אני שואל את עצמי אם החיים בישראל הם הרבה יותר גרועים עבורי מאיך שהיה אם היית גר למשל בקנדה או בארצות הברית. אני לא אומר ששם לא יהיה לי מאוד גרוע אבל עדיין יכול להיות שהרבה יותר טוב. מצד אחר יש הרבה בעיות שקשורות לזה כמו הסתגלות לשפה אשר אולי אני לא מרגיש איתה בנוח. בכל אופן יכול להיות שאולי בעצם ישראל היא עדיפה אם אני אתנסה בארץ אחרת בצורה רצינית אבל לפי מה שנראה יכול להיות מאוד שלא.. בכול אופן יש לי דחף חזק לרצות לגור בארץ דומה לאלו שציינתי ואני מרגיש אי הגינות איומה וכפייה בזה שאני נאלץ לחיות במקום אחד אשר הוא לא לפי בחירתי וזה דבר נוראי לדעתי. ישראל יכולה להיחשב במקרים רבים כמקום הרבה פחות מתקדם וזה אולי אחד הדברים שמדכאים. לגבי הרצון לחיות. אני לא בהכרח מסכים עם הגישה הרגילה בנוגע לזה שמי שלא רוצה לחיות יכול להיות שיש לו בעיה מסויימת ואני מאוד מאוד כועס עליה. אני מאוד הייתי רוצה לעודד את הכיוון מחשבה באוכלוסיה של התהייה אם שווה לחיות והבנה יותר טובה של הנושא שאולי הוא בין הדברים הכי חשובים שצריך לתהות עליהם. לכן אחד הדברים שמאוד קשים לי בחיים זה הדחף לרצות לחיות בארץ שהיא יותר מסודרת. וגם למשל ארץ עם פחות צפיפות כפי שיש כאן. לגור במקום לא צפוף בישראל זה גם חיסרון כי כמו שבערים התחבורה הציבורית לא טובה במיוחד אז מחוץ לעיר זה עוד הרבה הרבה יותר גרוע לפי מה שאני מבין, ויש עוד הרבה חסרונות אולי למגורים "יותר רגועים" בישראל. האם אתה מצליח לחשוב על אפשרות לא מאוד קשה עבורי על מנת שתהיה לי אזרחות בארץ מערבית אחרת שהיא מסודרת יותר?

שלום לך, אתה מדבר על התחושה שאתה לא רוצה לחיות כלל, מנגד אני שומע אותך אומר שאתה היית מאוד רוצה לחיות אבל בארץ אחרת. ההתרשמות שלי, גם אם חלקית כרגע, היא שמה שמפריע לך בעיקר הוא שאין לך זכות בחירה. שאתה מאוד לא אוהב שאומרים לך מה לעשות ומה לחשוב, כך לגבי האם לחיות וכך לגבי היכן לחיות. אין לי עיצה פרקטית כרגע שיכולה לעזור לך לעבור לארץ אחרת, אבל אני בדעה שחלק מהבעיות שלנו והדרך בה אנו תופסים את העולם, עולה איתנו למטוס. אין בכך בכדי לומר לך אם ליסוע או לא, אלא רק לומר שהשינוי אינו טמון רק במקום אלא גם בראיית העולם. בנוגע לשאלה הכללית על מהות החיים והטעם שניתן למצוא בהם, אני חושב שזו שאלה חשובה שצריכה להשאל לעיתים ומפרספקטיבה נכונה, הנותנת מקום גם לאפשרות שיש דברים הנותנים טעם לחיים גם כשקשה, דרור

מה זה השם הזה? זה לא צ'ט פה

שלום דרור, אני נמצאת בטפול פסכולוגי כשנתיים,בעקבות דיכאון מז'ורי. אני מרגישה יותר טוב, אך עדיין לא מצליחה לחזור לעצמי ברמה מינמלית, כלומר, לחדש קשרים חברתיים שניתקתי, להקשיב ולהנות ממוסיקה , אין לי חשק לעשות דברים, לצאת לבלות, יש לי אנרגיה לדברים מאוד ספציפיים,כמו להסתובב בקניון או קניות וכו' (וגם אז לפעמים אני מאבדת מהר סבלנות). כמות המרץ והאנרגיה שיש לי מאוד מוגבלת,לדברים מסויימים מאוד. כל היכולות וההנאות שהיו בי פעם מתו. מצב הרוח השתפר יחסית, אך אין בי שמחה. אני לא מצליחה לשמוח, להרגיש שימחה, להרגיש טוב. האם כך אמורים להרגיש כאשר מחלימים? האם כל היכולות שהיו לי פעם, באמת מתו ? האם יש דרך לחזור לחיים ??? ברור לי שאי אפשר לחזור בדיוק למה שהייתי, כי עברו שנים ואיתם גם שינויים. אך אני מתכוונת לדברים בסיסיים, כמו להרגיש שימחה, כמו להנות משיר, להדליק רדיו או דיסק ולהאזין למוזיקה, ללבוש בגדים צבעוניים יותר ולא רק שחורים ואפורים. לקום בבוקר עם תחושה טובה, עם חיוך, עם מרץ. יש לי הרגשה ששום דבר לא יחזור. כאילו "נולדתי" מחדש לאחר הדיכאון. וכיום, מדובר בבחורה ריקה,כבדה ונטולה לעומת העבר.

טל שלום, את מציינת שאת בטיפול פסיכולוגי מזה כשנתיים אך לא מציינת האם הוא לווה בטיפול תרופתי והאם את ממשיכה כיום לקבל טיפול שכזה. אם לא אני ממליץ להתייעץ בטיפול על אפשרות זו, היא יכולה לשפר חלק מההרגשה הרעה שלך. אני מבין מדברייך שלפני התפרצות הדכאון היית שונה, מלאת חיים, ואף כי אכן קשה לחזור לתחושות כאלו לאחר זמן כה רב, הדבר אפשרי. עם זאת הדברים משתנים ממקרה למקרה. עדיין אני מאמין שישנו מקסימום של הרגשה טובה שלא הגעת אליו ואת יכולה להגיע אליו. לנסות למצוא טעם בחיים. את נמצאת בטיפול וזה שלב אחד, השלב הבא הוא ללמוד לקבל את הירידה במצב הרוח ולהגיע למקסימום אפשרי עבורך כיום. אני יודע שזה לא קל אבל עם טיפול תרופתי ועם שיחות אני חושב שזה אפשרי, בהצלחה, דרור