פורום פסיכולוגיה קלינית

איך בכלל מישהי שיש לה ילדה-יצור שכולו טוב,אהבה,חיים...יכולה להתהלך בתחושה של מתה חיה,נוגעת לא נוגעת במוות עצמו.מתי הפכתי חסרת אחריות ואנוכית שכזו? אני כבר מתה,הרבה זמן,אבל עוד נושמת.מה יכריע?מה נהיה ממני ואיפה אמצא אותי? אני ריקה ריקה ריקה ריקה ולא יודעת למה..איך הגעתי לכאן.יהיה מי שיציל אותי?מישהו יכול?ריקה ריקה.נשענת על המשענות הלא נכונות,שרק אני מדמינת את קיומן.ואינן. מחשבות אימה.זכרונות מייסרים.שנאה.בלגן..אובדת כאן.

ויק יקרה, כנראה שהכאב גדול מדי, ולכן גם יצור שכולו טוב, אהבה וחיים אינו מצליח בכוחותיו המוגבלים להפיגו. גם לי יש הרגשה שהמשימה הבוערת היא למצוא את עצמך, להחזיר לעצמך את התוכן שנעלם והותיר אותך ריקה ומיוסרת. נסי להשאיר את ילדתך הקטנה מחוץ לדרמות המטלטלות את חייך. השתדלי להימנע גם מאשמה ויסורי מצפון. עשי ככל יכולתך לשרוד. למענך. למענה. שולחת לך את כל הכוח שאפשר ליאת

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=834385&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

שלום לקורא, מאחר והדברים מגיעים אלינו דרך עיתון, ומאחר ונשמע כאן בעיקר צד אחד של המתדיינים, אני מניחה שלא נוכל - מכאן - לשים עצמנו שופטים. נאמר כי המלצותיה של וועדת הבדיקה הועברו לוועדת המשמעת, אשר לה, ככל שידיעתי מגעת, יש מנדט להפעיל סנקציות אלה ואחרות על מי שהתרשל. כך או כך, הנושא נדון בבית משפט, ומעניין יהיה לשמוע את פסיקתו. בברכה ליאת

כתבה מפחידה,אי אפשר לסמוך כבר כמעט על אף אדם בעולם הזה,כי רוב האנשים 'מונ?עים' רק ע"י הכסף,ונדיר למצוא {אך יש - מניסיון עם הפסיכיאטר שלי} אנשים שעבורם כסף הוא לא המניע העיקרי. מה שהכי מפחיד זה ניצולו של אותו פסיכולוג את תלותו של המטופל,לשם תועלתיו האישיות. אישית,גם אני לא כ"כ בעד תרופות,אך במצבים שחייבים,כמו אצל מ.-עקב מחלה נפשית,זה פשע למנוע ממנו את האפשרות של שימוש בתרופות ובכלל של כל טיפול אחר שהיה מבריא אותו.

משתנה, דווקא היוצא מן הכלל מעיד על הכלל. חבל שאת מסיקה על סמך מקרה בודד על 'רוב האנשים'. זה קצת מרחיק לכת. אני סבורה שהרוב המכריע של המטפלים המורשים הם אחראיים, מסורים, ומונעים ע"י אהבת אדם ואהבה לעבודתם. בברכה ליאת

אשמח לקבל אינפורמציה ..למי שיש כמובן ...ואך ורק מנסיון! לגבי תופעות הלוואי של רסיטל. תודה! שבת שלום לליאת היקרה!

פה באתר מידע כללי http://www.infomed.co.il/drug4.asp?dID=293 מניסיון היו לי התופעות שמוזכרות בקישור וחלקן חלף בדיוק כמו שכתוב. כל העניין הזה הוא אישי כך שכל אחד יכול להגיב אחרת ואי אפשר לדעת מראש כדאי לך לשאול גם בפורום פסיכיאטריה

שבת שלום גם לך, מציל יקר רסיטל היא תרופה נפוצה ביותר, ותופעות הלוואי שלה קלות וחולפות, כפי שמצויין בלינק שנשלח לך. התועלת שבה עולה עשרת מונים על אי הנוחות הזמנית של השבוע-שבועיים הראשונים. איזה סרט ראית השבוע? והאם היו התקפי חרדה? אני מזכירה לך שכמו שניצחת את החשש מיציאה לקולנוע, מומלץ מאד להמשיך ולהתגבר על הימנעויות אחרות, עד לניצחון הסופי. מבטיחה להריע לך עם כל הישג נוסף :-) ליאת

היי ליאת, מה שלומך? הייתי אצלה. נתתי לה הזדמנות לתקן. היא התנצלה. לקחה אחריות מלאה. אבל עם זאת אני חושבת שמשהו בי קצת השתנה. אין את העוצמות של פעם. היא הרי לא יכולה להיות מכווננת אלי אפילו ב-90 אחוז מהזמן. ואני אוהבת אותה כך או כך. אני חושבת שגדלתי... נורית

נורית נחמודת! אני יודעת שגדלת, ואני יודעת שזה היה השבוע! שמחה על ההזדמנות לברך אותך - גם אם קצת באיחור - ליום הולדתך. המשיכי לצבור שנים, יופי, תבונה ואורך רוח מול הבלתי ניתן לשינוי. יש לי הרגשה שאת שייכת לאותן נשים שהגיל עושה להן טוב. שבת שלום ליאת

שלום , אחותי ובעלה הורים לילדה בת 7 הם הורים משקיעים ואוהבים ,מסורים לבתם אולם לא מגבילים את הילדה בטיפוסים מסוכנים על מעקה\פסלים גבוהים לילדה יש תופעה של התעלפויות והרופאים אומרים שזה לא מסוכן כשלעצמו (נובע מירידה פתאומית של לחץ דם )אלא הנפילות מסוכנות לפני שבועיים הילדה התנדנדה בביתה על טבעות ונפלה על הראש,איבדה הכרה אושפזה 3 ימים בנוירוכירורגית מורכבת , ואחר הבדיקות והאשפוז - שוחררה לא נגרם נזק אני חרדה לנפילה הבאה .... מאחר והם עדיין לא מגבילים אותה הילדה מרגישה שהיא "סופר מן " ואינה מפחדת מכלום כשפנינו אליהם ( אני והוריי ) הם טענו שהם לא רוצים לגדל ילדה עם חרדות והם מתכוונים להמשיך לא להגביל\לא להפחיד אותה מנפילות הילדה כל מס' חודשים מתעלפת אני חוששת שבנפילה הבאה לא יתמזל מזלה והם יאבדו אותה או שהיא תשאר נכה מנפילה בגובה רב כבר לא יותאים ללא נזק אני חסרת אונים ולא יודעת למי לפנות מאחר ולמעט הנושא הזה הם הורים מקסימים ודואגים לרווחתה הרגשית ,וגם הפיזית ( דואגים שתאכל יום יום בשר ... לא מרשים לה לדבר עם אנשים זרים ,לא נותנים לה לחצות כביש לבד...) הפער הקיצוני בין אהבתם והשקעתם בילדה (חוגים,טיולים,שיעורי אנגלית ...)לבין אי שמירה על הסתכנותה הפיזית אינו נתפש ועלול להוביל לאסון נסיונותי לדבר שוב על הנושא עם אחותי נתקלו ב" זה לא עסקך,את לא אמא שלה...." מה לעשות ???? הרי אין כאן התעללות ... האם ישנם חוקים לאכיפת בטיחות ילדים ? אני חרדה ,לא ישנה ....הילדה מקסימה ,חיה באושר אך לא מודעת שהיא בסכנה

שלום לאנונימית, מסתבר שאנשים שונים מאד זה מזה בהערכת מצבי סכנה. כל אמא צעירה מכירה בוודאי את קריאות הסכנה של הסבתות, במצבים הנראים להן עצמן כ'משחק ילדים'. אם תשבי פעם בגן השעשועים ותצפי באמהות וילדיהן, תוכלי להיווכח שיש כאלה היושבות בשלווה, מקשקשות בטלפון הנייד או עם חברותיהן, בעוד אחרות עומדות מתחת למתקן, ירוקות מאימה, מושיטות ידיים חרדות, לתפוס את מי שללא ספק ייפול עוד רגע אל מותו הוודאי. אני נוטה להזדהות עם אחותך ובעלה, ולהאמין שמוטב להסתכן מעט ובלבד שלא לגדל ילד חרד והססן. אחרי הכל, יש המון ילדים שנופלים ונחבטים, פותחים סנטר או שוברים יד, ובכל זאת נותרים בריאים בגופם ובנפשם. כהורים, אנו נעים כל הזמן בין הצורך להשגיח ולשמור, לבין הצורך לפתח בילדינו תחושת ביטחון וכשירות. כמו שזה נראה כרגע, אין לך ברירה אלא לכבד את הבחירה שלהם כהורים, ולהשתדל 'לעצום עין' כדי לשמור על שלוותך כדודה. מאחלת לכולכם ביטחון בריאות ושלווה ליאת

שלום ליאת, כיצד אפשר ללמד ילד בן שלוש להתמודד עם כעס? מדובר בילד שכאשר לא עושים מה שהוא רוצה, או כאשר הוא כועס על משהו , הוא מתחיל לזרוק דברים, להרביץ,ולעשות כל מה שהוא יודע שאסור (כמו לשבת על השולחן, להרביץ לאחותו התינוקת וכו'). התגובה המיידית היא משהו כמו: אתה מתנהג לא יפה,תרים את ה... אך הוא לא מקשיב. לעיתים פשוט ניגשים אליו ומורידים אותו מהשולחן למשל ואז הוא נשכב בוכה על הריצפה.... כיצד עדיף להגיב לו במקרים כאלה ? תודה.

שלום תמר, היכולת לווסת כעס ותסכול היא יכולת נרכשת, ולהורים יש תפקיד חשוב ביותר בתהליך. אם, כהורים, נעשה כל מה שילדינו רוצים, לא נספק להם הזדמנות ללמוד להתמודד עם אכזבה או תסכול. לכן, כשלב ראשון עלינו לרדת מהמשאלה לספק את כל רצונותיו של הילד, ולהבין שבכך אנו מסייעים לו להתסגל לדרישות המציאות. בשלב השני עלינו ללמד אותו מהן הדרכים המקובלות והלגיטימיות לפריקת זעם ותסכול. זריקת חפצים או אלימות כלפי בני אדם, חיות או רכוש אינה דרך מקובלת, ולכן אין להרשות זאת *בשום מקרה*. בכי, לעומת זאת, בהחלט חוקי, ואפשר להרשות זאת. הצרה מתחילה כאשר לנו, כהורים, יש קושי לראות את הילד בוכה או מאוכזב. ילדים נוטים לזהות די בקלות את הקושי הזה, ולהתחיל להשתמש בבכי ככלי סחיטה רב תועלת. כך, למשל, נוכל לראות הצגות רבות רושם באמצע הסופר מרקט, בקניון, בשער הגן, וכד'. הורים נבונים אינם צריכים להתרגש מבכי, גם כאשר הוא עולה לדציבלים בלתי נסבלים. חשוב להימנע מנאומים ממושכים על מה "יפה" או "לא יפה", ובמקומם לפעול בצורה נחושה וסמכותית. תוכלי לקרוא די הרבה בפורום שלנו על נושא הצבת גבולות לילדים (צרפתי קישורים), וגם באתרים הטובים המיועדים להורים. תוכלי להקליד "הצבת גבולות" או "סמכות הורית" בגוגל, ולראות מה תקבלי. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-574831,xFP-575129,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-579521,xFP-579599,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-530999,xFP-531017,m-Doctors,a-Forums.html אם תרגישי שאת מתקשה ליישם את העצות בכוחות עצמך, תוכלי לפנות לפסיכולוג קליני של ילדים, להדרכת הורים של מס' פגישות. מניסיוני, שיחות כאלה יעילות ביותר, ומחוללות שינוי גדול תוך זמן קצר. בהצלחה ליאת

שלום, אבקש לדעת מה זה אומר כשמישהיא אומרת "אני מוצפת", מוצפת במה? האם זה ברגשות? אבל מה זה אומר? איך זה מתבטא בהתנהגות מול מצב בו היא לא מוצפת? האם זה דבר רע? האם אפשר "להיפטר " מזה? תודה ש.

שלום ש' הצפה רגשית, ממש כמו הצפה בכיור, בצינור או בסכר, מתייחסת למצב בו הזרימה התקינה משתבשת, והחומר שאמור לזרום בשלווה בנתיבים ידועים, חורג מהם, יוצא מכ??ל?יו, ומאלץ אותנו לעמול קשה כדי להחזיר את הסדר על כנו. השאלה אם זה טוב או רע, תלויה כמובן במהות החומר המציף. כשמישהו מוצף התרגשות ואושר, אזי גם אם משהו בהתנהלות הרגילה משתנה, איש לא יבוא בטענות. כאשר אנחנו מוצפים בזעם, עלבון, אשמה, דיכאון או דומיהם - זה כבר סיפור אחר. ברוב המקרים, אנו מצויידים במנגנונים מווסתים, המאפשרים לנו להתמודד בהצלחה מספקת עם תכנים רגשיים בעוצמות משתנות. לפעמים, במקרים עוצמתיים במיוחד, יכולת הוויסות שלנו נפגעת, ואנו מרגישים שהכל עולה על גדותיו. במצב כזה יתכנו התפרצויות, תחושות סובייקטיביות של 'אי-ספיקה', תחושה של מו?ב?סו?ת מול האירועים. אפשר להיפטר מזה בדרך של חיזוק מנגנוני הוויסות והבקרה הפסיכולוגיים. לפעמים, במצבי חירום, יש צורך בהרבה עזרה מבחוץ (כמו כוח סיוע המתגייס להניח שקי חול מול סכר שנפרץ). מקווה שלכולם שלום ליאת

שלום אני בחור בשנות ה20 לחייו ולאחרונה אני סובל מביטחון עצמי נמוך שמקשה עלי בחיי היום יום בכל תחום. ביטחון עצמי לפי מה שידוע לי זה דבר שמשתנה מאדם לאדם ולכל בנאדם יש דברים אחרים שמוסיפים או גורעים לו מהביטחון העצמי איך אני מזהה אצלי את הדברים שמגבירים אצלי את הביטחון ? ומה יכול לפי דעתכם להביא אותי חזרה למעלה ? (אני לא מדבר על טיפול פסיכולוגי)

שלום לך, ניתן להבין מדבריך שהפגיעה בביטחון העצמי היא משהו של הזמן האחרון, ולכן, כדי לחשוב איך ממריאים מחדש, כדאי לנסות ולהבין מה הנחית אותך. האם היו אירועי חיים מסוימים שגרמו לך לתחושות של חוסר אונים או חוסר כשירות? האם חווית אהבה נכזבת? האם חווית כישלון צורב? ככל, הביטחון העצמי שלנו במיטבו כל אימת שמאזן ההצלחות שלנו חיובי. נסה לבדוק באיזו מידה אורח חייך הנוכחי מזמן לך חוויות של הצלחה, של הישג, של כשירות ויכולת. אם אין לך מספיק חוויות כאלה, נסה לחשוב כיצד אפשר ליצור את השינוי שיביא אותך למקומות כאלה. מאחלת לך הצלחה רבה ליאת

שלום, יש לי חברה פסיכולוגית (שניתקנו קשר בערך 12 שנה, והיא רק מכירה אותי ואף אחד אחר מהמשפחה שלי). פניתי אליה בכדי לקבל טיפול אבל היא סירבה מפני לפי דעתה היא לא תוכל להעניק לי את הטיפול המתאים כי היא כבר מכירה אותי. הבעיה שאני פניתי לטיפול אצל מישהי אחרת, ואחרי 9 חודשים אני עדיין מרגישה שהיא זרה בשבילי, ואינני מרגישה בנוח, וכל הזמן מנסה "לחזר" אחרי החברה הפסיכולוגית. אני מרגישה שהטיפול היה יכול להיות יותר טוב ולהתקדם יותר במהירות עם מישהי שאני מכירה, ולא מישהי זרה לחלוטין ושאני צריכה שנים עד שאתרגל אליה ואתן בה אמון, ואחרי כל זה, בסוף, היא תחזור להיות זרה לחלוטין. איזה מין הגיון יש כאן?

שלום מעיין, אין פסיכולוג שאינו מכיר את הסוגיה הזו מקרוב. חברים, שכנים, או קרובי משפחה נוטים לבדוק את האפשרות הזאת, ומתקשים (לפחות כל עוד אינם בטיפול) להבין את ההיגיון שבסירוב. הקשר הטיפולי חייב להיות נקי ככל האפשר ממגעים קודמים, חיצוניים לסיטואציה הטיפולית. היכרות נוספת עם המטופל יכולה לפגוע בעמדה הניטראליות של המטפל כלפי נסיבות חייו של המטופל או כלפי הדמויות בחייו. בנוסף, המטופל עצמו חייב להיות משוכנע בנוגע לחסיון החומרים העולים בטיפול. במקרים של טיפול בחברים, גם אם המטפל 'זך כבדולח' ושומר בקנאות על פרטיותו של המטופל, הרי שאצל המטופל לעולם תישאר מידה של ספק, אשר עלולה לזקוף ראש ככל שהטיפול מתקדם והתכנים הופכים רגישים יותר. לכן, המשיכי בתהליך האיטי של בניית אמון במטפלת שלך, ועזבי את הפנטזיה ההיא. החברה שלך צודקת וחכמה. בהצלחה ליאת

היי ליאת סתם מעניין אותי לשמוע מה את חושבת כי אני תוהה בזה כל היום. אני לומדת עכשיו למבחן פסיכומטרי לתואר שני. המבחן עצמו נחשב לאחד הקשים ובשביל להתקבל להתמחות שאני רוצה אני צריכה לקבל ציון שנמצא בעשירון ה20 לפחות (כן זה לפחות..) בלי העובדה שכמובן ממוצע התואר צריך להיות מינימום 90. בחיים שלי עברתי מטלות קשות, אף פעם לא נכשלתי (אני מדברת על מבחנים גורליים).עד עכשיו הרגשתי שאני יכולה להתמודד עם כמעט הכל. אני מאד שאפתנית. אני אוהבת את מה שאני עושה והעובדה שאני מציבה מטרות ואתגרים ומתקדמת כל הזמן עושה לי טוב (זה מדהים לרצות ולעבוד קשה ולהשיג). ככה אני מרגישה. מאז שהתחלתי ללמוד למבחן שהוא בעצם יקבע את עתידי המקצועי אני מרגישה כל היום עייפה (זה חוץ מה5000 דברים אחרים שאני עושה במשך היום) יותר בקטע של לחץ נפשי כל היום מטריד אותי מה אני אעשה אם אני אכשל. זה לא בקטע של פרפקציוניזם אני פשוט צריכה להתקבל ללימודים זה הכל. אני לומדת במרץ כדי לכבוש את המטרה אבל אני מרגישה שאם אני אכשל הביטחון העצמי שלי יתרסק חוץ מזה שאני אהיה משועממת כי אני מאד רוצה להמשיך ללמוד. למען השם, זה כ"כ מתסכל לחשוב על זה. מה אומרים לבנ"א שעושה הכל להשיג משהו כי הוא רוצה אותו וטוב בו אם הוא לא מצליח?

שלום לשואלת, מטבע הדברים, כאשר אנו עומדים לפני מבחן חשוב וגורלי, אנו הופכים מכווני מטרה, נחושים, אבל גם חרדים ומתוחים. הדברים שאת אומרת בין השורות (ואפילו בסוגריים) נשמעים דווקא טוב. את מעידה על עצמך שעמדת עד היום יפה במטרות שהצבת לעצמך, התמודדת על מטלות קשות ועמדת בהם, שאת אוהבת את מה שאת עושה, וגם שיש לך עוד 5000 דברים נוספים במשך היום. אחרי הכל, איני רואה סיבה לכישלון דווקא במבחן הנוכחי. אם תלמדי כמו שצריך, וכמו שלמדת עד היום - מדוע שהפעם זה יהיה אחרת? ואם תיכשלי? לרוב המבחנים ניתן לגשת פעם נוספת, ברווחי זמן כאלה ואחרים. בעניין הביטחון העצמי - אני חושבת שהצלחת לבסס אמונה בסיסית ביכולתך להצליח, וכישלון אחד, מכאיב ככל שיהיה, לא חייב לפגוע פגיעה אנושה בדימוי העצמי שלנו. כישלון הוא לא עניין משמח, אבל גם לא סוף העולם. אני מחזקת אותך להמשיך ולהשקיע מאמץ במטרותייך, אך לא לזנוח כליל גם את 5000 העניינים האחרים. אחרי הכל, כאשר אנחנו אנשים עסוקים ו'רחבים' בשטחי העניין והעיסוק שלנו, חבטת הכישלון בתחום אחד אינה משאירה אותנו בלא כלום. לסיום, אני מזכירה לך שהדרישות בחוגים אקדמיים מסוימים הופכות להיות כמעט בלתי אפשריות, בעיקר בגלל בעיות מקום. יוצא מזה, שאנשים רבים וטובים (אפילו טובים מאד) נשארים בחוץ ולו רק מאילוצים של מקומות מוגבלים. כדאי לזכור את זה, ולשים את הידיעה הזו בחדר אחורי במוח, למקרה של דחייה. מאחלת לך שפע הצלחה ליאת

ליאת שלום, אני מרגישה שבא לי ממש לזעוק לעזרה(כפי שאחרים עשו זאת כאן)ולצעוק שכואב לי מאוד נפשית,אך אז אראה בטח פתטית בעינייך ובעיני כולם; לכן אני צריכה להמשיך להעמיד פנים שאני חזקה,שמחה ומאושרת,בפני אחרים-שכוללים אפילו משפחה קרובה, ושלא יודעים איזה 'גיהנום פנימי' מתחולל בתוכי,ואיזו דרגת כאב אני 'אוגרת'בתוכי; כי פשוט רע לי מאוד ועצוב לי(חלילה לא בגלל דברים עצובים,אלא רק מהצורה שבה חיי מתנהלים).מה שכן אינך צריכה לדאוג,כי ידעתי את המטפלים שלי על כך,וסיפרתי מה עובר עליי,אך לא הגדרתי זאת בצורה ברורה כ"כ כ'גיהנום פנימי'-ברורה עבורי,לפחות. רק כדי קצת להבהיר את העיניינים-השבוע שוב נחלתי אכזבות בתחום חיפוש העבודה,שגרמו לי לשנוא את עצמי עוד יותר,ולהוריד את ערכי העצמי עד לאפס,שכך אני מרגישה בזמן האחרון,כאדם חסר תכלית שאין לו סיבה מוצדקת לקיום בעולם הזה(אך חשוב לי להבהיר שלמרות דבריי,איני מתכוונת לפגיעה עצמית וכו',לעולם לא אעשה זאת) ,תחושתי היא של אדם חסר ערך,אני מרגישה שכל מי שעובד ומצליח לשמור על עבודתו שווה הרבה יותר ממני,ושאני כמו 'חרק קטן' שאפשר בקלות לדרוך עליו,כי ממילא חייו לא שווים כלום. כל פעם שמשהו לא מסתדר במציאת עבודה,עבורי זה כמו הוכחה שאיני שווה כלום. תודה על ההקשבה, משתנה

היי קראתי את מה שכתבת בקשר לחיפוש העבודה ......לפעמים לוקחים איזה תחום בחיים ורואים אותו כסמל מייצג לחיים שלנו אני עושה את זה הרבה .....וזה דבר לא בריא .....אני ראיתי בלימודים ובזוגיות ככשלון שלי והרגתי את עצמי במקום שבו היה לי פחד עיקרי מאז שאני ילד ...שאני יהיה בוגר בודד ואני כבר מת מהלך......אני רק נושם.....גם את לוקחת משהו בחיים שגורם לך לפחד ומשליכה אותו להרבה תחומים אחרים בחיים .....אני עובד עכשיו למרות שזמן רק לא עבדתי לא הייתי מסוגל ......עבדתי בעבודות גם בטווחי זמן ארוכים אז מה זה עושה אותי טוב יותר?לא.....גם אני יושב לפעמים מסתכל על אנשים וחושב בטוח שהם לא הלכו לזונות אבל מצד שני אי אפשר לדעת........הרבה אנשים שלא האמנתי עליהם התברר שהיו אצל זונות .......את צריכה להשתדל לאהוב את עצמך לאהוב את מי שאת והכי חשוב שיש לך אותך....ואל תוותרי אני כבר ויתרתי על עצמי וזה תחושה נוראית ...עבודה זה לא הדבר בכי חשוב בחיים זה חשוב אבל יותר חשוב להיות נאמן לעצמך ולמי שאת הלוואי והיה לי את כל המסקנות הללו לפני המעשה הנורא ההוא שגמר אותי.......להתראות ובהצלחה...

תודה על תגובתכם, MR BLUE לצערי זה לא רק תחום אחד בחיים שלא מסתדר ו'משליך על הכל',אלא כעת כל תחומיי חיי לא מסתדרים ואני מרגישה כמו בתוך 'כאוס' מוחלט,ואני אומנם לא בויתור מוחלט,כי התחלתי טיפול עכשיו-וזה כבר סוג של תקווה,אך אני בייאוש מחיי וחוסר אמונה{ותוך כדי כך שאני רושמת זאת,אני שמה-לב שאני 'סותרת את עצמי',כי חוסר אמונה - זה דבר שפוגע בטיפול,אך אני מאמינה במטפלים,וזה הכי חשוב,אך אני כ"כ עייפה כעת ועיניי נעצמות ואני מקווה שלא התחלתי לרשום 'שטויות' עקב כך} ל - לא ממש הבנתי מה כוונתך,למרות שיש לי השערה מה יכולה להיות כוונתך, אז להתראות בינתיים ולילה-טוב, משתנה

http://www.moomoo.co.il/bonus/pc/3d//29.jpg

למשתנה ולמיסטר בלו, משהו בידידות החמימה שנרקמת ביניכם מחזק אצלי את האמונה הבסיסית ברוח האנושית, שמצליחה להתגייס, גם מתוך תהומות של ייאוש, למען האחרים. כל אחד מכם מבטא כאן הרבה כאב, חרטה, גינוי עצמי ותסכול. וכל אחד מכם, בה במידה, מצליח להחזיק את הטוב למען האחר. כנראה שלכל אחד מאיתנו יש 'כתם עיוור', המביא אותנו לחיפוש המתמיד אחרי נפש תאומה שתראה עבורנו את מה שהכתם אינו מאפשר לנו לראות. התחלתי את הערב בשאלה על החרדה מעיוורון, ואני בוחרת לסיים אותו כאן, בעיוורון מהחרדה. שולחת לשניכם את האומץ לראות את הדברים כהווייתם ולהתגבר על התקיעויות. ותודה לאלמוני ששלח את התמונה העצובה הזו. אהיה פה גם מחר לילה טוב ליאת

חשבתי - בעיקבות מה שכתבת - אולי אני באמת ב'עיוורון' בעיקבות החרדה מהשינוי, מההצלחה-אם תהיה,אולי יש איזשהוא 'פיתרון פשוט' יותר למצבי שנמצא מול עיניי ואיני רואה אותו-איני מתפלספת בכך - באמת מעניינות אותי הנקודות הללו. דבר מסויים שמפריע לי בעיקר,בימים האחרונים,היא ההרגשה שאין טעם לחיי כפי שהם כיום,כי הם כבר אינם חיים אלא אוסף של 'טעויות מצערות' שגורמות לי ולאחרים הרבה סבל ועצב,ולהתנהל יום יום עם 'משא' כזה על הגו,זה לא דבר פשוט וזה דורש 'תעצומות-נפש'רבות,שאיני בטוחה שיש לי אותן.ליאת-איך אפשר להסתובב עם הרגשה נוראית כזו,ולהמשיך להישאר חיוביים!?

היי ליאת אני מפחד כל כך שנדבקתי במחלות מגעילות......זה הורג אותי איך עשיתי דבר כזה זה לא עוזב אותי כבר עברה שנה וחצי ואני עדיין לא חי ולא נושם בגלל אותו ארוע מטופש שכפיתי על עצמי.............

MR BLUE חביב, הפחד שמא נדבקת במחלות מגעילות מעיד על כך שחייך ובריאותך יקרים מכדי להפקירם. כבר שווה... אני דווקא חווה אותך כמאד חי ומאד נושם. גם סובל. נכון. אבל חי ונושם. זכור לי שסיפרת על כך שנבדקת ונמצאת בריא. ובכל זאת, אתה ממשיך בדאגה העקשנית שלך שמא משהו בכל זאת מקנן בך. כרגע, לפחות כמו שזה נראה כלפי חוץ, הדבר היחיד שמקנן בך באכזריות היא השנאה העצמית, האשמה, הבושה והייאוש. האם תוכל לגייס את כוחות ההתמודדות שלך למיגור תחושות קשות אלה? ספר לי מחר איך אתה מרגיש. אני עצמי כבר מתמוטטת מעייפות קיצונית. בוא נמשיך לדבר גם מחר. ליל מנוחה ליאת

משגע אותי שאני לא זוכרת אם אמא שלי (שמתה) אהבה את הספר "הרוזן ממונטה כריסטו" או "עלילות הברון מיכנהאוזן"..אחד מהם היה הספר האהוב עליה ביותר, ואני לא זוכרת איזה..אני לא קראתי אף אחד מהם.. אני מזהה שהמחשבות שלי על הזרועות המחבקות של המוות הם לא בגלל שאני לא רוצה לחיות..אלא בגלל שאני לא רוצה לסבול ובגלל שאיבדתי את האמון בכך שאני יכולה לחיות. ולחיות ליד החיים,או לסבול דרכם,זו לא אופציה מבחינתי.ובכלל מה הטעם? איבדתי את עצמי,אני לא יודעת מי אני.........................................רק לישון.

ויק יקרה, כמי שקראה את שני הספרים, אני מניחה שהברון מינכאוזן מתאים יותר להיות ה- ספר. הוא מצחיק נורא, ואפשר לקרוא בו שוב ושוב. אני מתה עליו. הידעת שיש תסמונת פסיכיאטרית הקרויה על שמו? כאשר את שואלת מה הטעם בחיים, בין יתר התשובות שאני יכולה לחשוב עליהם נמצאים גם שני הספרים שהזכרת. איש לא יוכל להבטיח לנו חיים ללא סבל. הסבל הוא מרכיב בלתי נמנע של החיים. אחת הדרכים הטובות להתמודד עם תלאות הקיום היא היצירה. ספר, סרט, קונצרט, פסל, ריקוד, ציור - יכולים כולם להעניק משמעות ייחודית לקיום שלנו, הן כיוצרים והן כצרכנים. זרועותיו הקרות של המוות, כמו שכתבתי לך בשבוע שעבר, אינן יכולות להבטיח לנו דבר מלבד שיממון קר וחשוך. אז איך אפשר להשוות? לפני שאת מקבלת החלטות, התסכימי לנסות לנחש (אחרי קריאה, כמובן) מי מהספרים יכול היה לדבר כל כך לאמא, ומדוע? ספרי לי מה גילית. לילה טוב ליאת

ליאת נכנסתי במיוחד באמצע היום לומר לך שבא לי למות אולי עד שתגיעי בערבזה יתממש.. מקווה שאצלך הכל טוב

שלום me, עצוב לי כשעצוב לך. אני משוכנעת שאת בין החיים, ואשמח אם תספרי לי מחר מה שלומך. אהיה כאן במשך היום. וגם בשבת... החזיקי מעמד ליאת

ליאת את פה?\ באמת היה לך עצוב? אל תהיי עצובה בגללי.. תודה

ליאת את יודעת מתהפכת ל י הבטן מאז הפגישה דיברנו על משהו משמעותי....זאת היתה טעות לדבר על זה שלחתי לה קודם הודעה.היא לא עונה היא בקטעש של שמירת גבולות... היא בטח כבר חושבת שאני בנאדם דפוק זהו אזלו לי הכוחות.גם לרשום פה זהו אני חצי מתה

שלום רב דר אני בן 33 בדרך כלל בריא . לפני כשנה התחלתי לחשוב מחשבות שלילית ואכזרית הם פחד לחלות במחלת הסרטן .באותו זמן זה הלך ובא כול שבוע פעמיים בערך . אבל לפני חודש עד היום זה פשוט לא הולך לי מהמחשבות אני פשוט קורס משתגיע מזיע אפילו לא מצליח לישון אין לי טעם באוכל כאבי ראש חזקים ואפילו חלומות על זה שחליתי בזה . מבקש עזרה דחופה ומה ההסבר לזה . בבקשה עזרה עזרה .?!!!!

שלום אבי, מה שאתה חווה זו חרדה אובססיבית ומציפה, המעסיקה אותך במחשבות ובחלומות ולעיתים מגיעה לשיאים בדמות התקף חרדה חריף. הפחד ממחלות ומוות משותף לכולנו, ובכל זאת יש אנשים המתקשים, יותר מאחרים, לשאת את אי הוודאות וחוסר השליטה. הם נוטים להיות דרוכים מאד, חסרי מנוחה, וקשובים לכל מחוש גופני, גם אם קטן ביותר, אותו הם מפרשים בטעות כעדות למחלה מסוכנת. במקרים כאלה מומלץ מאד להגיע לטיפול פסיכולוגי, המשלב טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות יחד עם טיפול תרופתי. עם היחלשות הסימפטומים החרדתיים, ניתן לעבור לטיפול דינמי, במטרה להבין את הקונפליקט הלא מודע הנח מאחריהם. אפשרות טובה היא פניה, לפני הכל, לרופא המשפחה, שיוכל להרגיע אותך, ואף לרשום את התרופה נוגדת הדיכאון. באיחולי בריאות שלמה וטובה ליאת

בוקר טוב, שמי עידית ואני בת 35 ויש לי בעיה כבר שנים שמאוד מפריעה לי. אם אני מדברת בפורום של אנשים, זה יכול להיות גם בני משפחה גיסים דודים או באסיפת הורים למשל, וכל העיניים נעוצות בי אני פשוט נהיית אדומה סלק וגם מתחילה להתבלבל במה שאני אומרת. זה גם יכול לקרות לי עם אדם אחד, למשל יצא לי לספר משהוא לדוד שלי והוא פשוט הסתכל עלי כדי להקשיב גם נהייתי אדומה, השיא זה אתמול בפורום של שתי אחיות וגיס אחד סיפרתי משהוא וגיסי גם הסתכל עלי מבט מעמיק כדי להקשיב נהייתי אדומה ושוב כבר לא הייתי מרוכזת במה שסיפרתי. מה אני עושה אם אפשר לעשות משהוא, ולמה זה קורה לי, בכלליות אני אדם שקט יחסית. אשמח אם תוכלי לסייע לי בבעיה.

שלום לך עידית היקרה, בינתיים, עד שתקבלי תשובה מקצועית, נסי לקרוא באתרים הבאים שנושאם חרדה חברתית. יכול להיות שיש קשר ואולי משהו מזה ידבר אלייך: http://www.geocities.com/harada_hevratit/main.htm http://counseling.edu.haifa.ac.il/2005/social-anxiety/ א.ה.

שלום עידית, הסמקה היא מנגנון טבעי, שכולנו סובלים ממנו במצבים מסוימים של מבוכה או אי נוחות. אצל אנשים מסוימים מצבים חברתיים שונים נתפסים מאיימים יותר או מעוררי חרדה, ולכן ההסמקה תופיע ביתר שאת. הטיפול בהסמקה יתמקד, אם כך, באופן בו אנו תופסים את הסיטואציה ומתמודדים איתה. הקישורים שנשלחו לך כאן יכולים לסייע במציאת סדנת טיפול טובה בחרדה החברתית. למרות האמור לעיל, קיימות היום טכניקות של ביו-פידבק, המשפרות את יכולתנו לשלוט בתהליכים פיזיולוגיים שונים, והסמקה בכלל זה. תוכלי להתעניין על טיפול כזה במסגרת קופת החולים שלך. בהצלחה ליאת

ליאת שלום רב מדובר בילדה בת 4.5 שנים,אנרגטית ומאוד חביבה,צורת הדיבור שלה מלווה ברוב הזמן בצעקות ,תוך כדי שהיא מחקה אנשים מבוגרים,את הגננת שלה לדוגמה, בפורום משפחתי היא אוספת את כולם ומדמה שהיא הגננת ואנחנו הילדים, כשהיא מבקשת שיקריאו לה סיפור,אז מיד היא רוצה שיעברו לדף הבא, בנוסף יש לה פספוסים ביציאות של צואה,כלומר היא יודעת אך קצת מאוחר מידי, האם לא מאוחר מידי בגיל זה לפספס מידי פעם?יכול להיות שמדובר באוטיזם קל?

שלום ירון, אוטיזם קל? אוטיזם הוא קצה קצהו (החמור) של ספקטרום רחב, הכולל הפרעות התפתחותיות נרחבות. הילדה שאתה מתאר מבקרת בגן ילדים, מקיימת אינטראקצתיות חברתיות, מסוגלת למשחק דמיוני ובעלת כישורים שפתיים תקינים (או לפחות לא פגועים מאד, כפי שעולה מן התיאור שלך). לפיכך, הגם שלא אוכל לאבחן אותה מכאן, היא אינה מתאימה לקריטריונים של אוטיזם. יתכן שמדובר בטווח קשב וריכוז קצר (תיאור הספר) או בבעיה רגשית/התפתחותית (פספוסים של צואה). כדי לדעת במה מדובר ולטפל בהתאם, כדאי להגיע למרכז להתפתחות הילד של קופת החולים שלכם, ולקבל אבחנה מסודרת כולל הסברים מה אפשר לעשות. חשוב לציין שבכל הבעיות שהוזכרו כאן אפשר וכדאי מאד לטפל. בהצלחה ליאת

הימים שעברו לקחו לי ת'כוח הנה אני כבר פוחדת לחשוב הימים שלנו אין בם מרגוע אולי אלוהים מנסה לעזוב ויש שרואים את זה ויש שנוטים לחשוב.. שהכל סגור ואין דבר שכבר יעזור מאמינים בזה עד ששוקעים בחול ואם יש שם אל אחד אז אני לא יודעת למה בלילות אני לבד לא שלחת לי אף אחד שיבוא אליי.. ואם יש שם אל אחד אז אני לא יודעת כמה עוד לילות אסבול לבד לא שלחת לי אף אחד. אף אחד.

אפשר חיבוק?

זה בסדר,את לא חייבת..

http://www.moomoo.co.il/bonus/pc/3d//24.jpg

מצטערת שהודעתי מאמש מכילה תכנים קשים.. לא הזהרתי אפילו...(בשבילך משתנה..) השיר שרשמתי מאוד מתחבר אליי.. מקווה שלא ציברחתי כאן מישהו. אם כן אני מצטערת, מהסיבה הזו לא נעים לי לרשום כאן..

ליאת. אני מתלבטת אם לרשום לך.. רע לי. מנסה להיאחז במושכות... לא בא לי להיות למטה... נמאס.

בא לי למות כבר.

http://image61.webshots.com/61/2/13/18/2305213180053971194khkgak_fs.jpg?track_pagetag=/page/photo/outdoors/beaches&track_action=/Shortcuts/FullSize

האם ocd מתפתח אצל אנשים שעברו איזו טראומה או פרנויה בעבר......או שזה יכול גם להתפתח לבנאדם שלא עבר שום טראומה או פרנויה בחייו?והאם זה יכול להחמיר עד כדי כך שבנאדם צריך אישפוז האם מי שיש לו ocd חמור הוא חולה נפש?

אריק שלום, אענה לך רק כמישהי בעלת ניסיון אישי בOCD ,אך על שתי השאלות הראשונות(שעליהן איני בטוחה מה בדיוק התשובה)-לא אענה,כי הן דורשות תשובה מקצועית,שרק ליאת תוכל לתת לך. חשוב לי להפנות אותך להסבר על OCD שכתבתי אתמול למשתתף נוסף ששאל על OCD : http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-697,xFT-627022,xFP-627032,m-Doctors,a-Forums.html OCD יכול להחמיר,אך לא להצריך אישפוז,אלא אם לאותו אדם יש מחלות נפשיות בנוסף לOCD שהן מצריכות אישפוז,או אלא אם זה הגיע עד למצב שהאדם לא יוצא מהבית ולא יכול לעשות כלום(מצב חמור מאוד)-שאז נראה לי{כמובן שזו סתם דיעה אישית ולא מקצועית}שאולי אישפוז יעיל לאותו אדם. לגבי שאלתך האחרונה,התשובה היא לא,מי שיש לו OCD ולא משנה באיזו דרגת חומרה,הוא אינו חולה נפש,אלא הוא סובל מהפרעה נפשית,ויש הרבה הבדל בין המושגים הללו. בהצלחה, משתנה

שלום אריק, הגם שהפרעה טורדנית-כפייתית אינה נגרמת בדר"כ מטראומה או פרנויה מן העבר, פריצת הסימפטומים נקשרת לפעמים באירועים טראומטיים כאלה ואחרים. היא בהחלט יכולה להופיע גם אצל מי שלא חוו אירועים טראומטיים חריגים בעוצמתם. ה-OCD, ככל ההפרעות, יכולה להופיע בדרגות חומרה שונות. במקרים קיצוניים, יכולים להופיע מצבים נפשיים חמורים נלווים (כמו דיכאון, אובדנות, כפייתיות חמורה במיוחד), בהם נדרש אשפוז המאפשר טיפול אינטנסיבי. המושג חולה נפש שנוי במחלוקת. בדר"כ הוא שמור למקרים של פסיכוזה, בהם נפגמים השיפוט, התובנה ובוחן המציאות. בברכת בריאות טובה ליאת

נראה לי שיש לי ocd זה יכול להחמיר ולהפוך לתסמונת טוראט או שאין קשר ביניהם?

שלום זוהר, הפרעת טיק יכולה להופיע כשלעצמה, כתסמונת טורט, אך גם כחלק מהפרעת OCD או כשילוב של שתי ההפרעות גם יחד. כ-50% מן הסובלים מתסמונת טורט סובלים גם מסימפטומים המתאימים לקריטריונים של OCD. נהוג לראות קשר בין שתי ההפרעות, אך מדובר בתחלואה נלווית ולא בהפרעה אחת המחמירה לכדי ההפרעה האחרת. בברכה ליאת

שלום יש לי אובססיות וחרדות מחשבות מטרידות.......בשנה האחרונה עיין שמאל שלי לפעמים דומעת והעיין הימנית יבשה......האם זה קשור לחרדות ואובססיות או שאין קשר בין הדברים.....אם אין קשר אז מה זה אומר כי זה לא דלקת או משהו.....אשמח לקבל תשובה תודה רויטל.

שלום רויטל, לתופעה שאת מתארת יכול להיות הסבר פיזיולוגי, ולכן כדאי להתייעץ עם רופא עיניים. יתכן שמדובר באיזו חסימה טכנית בצינור הדמעות. במידה ורופא העיניים ישלול קיומה של בעיה רפואית, אפשר יהיה לחשוב על הסבר פסיכולוגי, כמו - למשל - הקשבת יתר לגוף ולתפקודיו, האופיינית מאד לסובלים מחרדה. בכל מקרה, אובססיות וחרדות ניתנות לטיפול, וכדאי מאד לחשוב על כך, עם או בלי קשר לבעיות העיניים. בברכה ליאת

פיתחתי בשנתיים האחרונות פחד(פוביה)מעיוורון פחד שאולי לי זה יקרה.........והרבה זמן אני חי אם המחשבה הזאת.........שאלתי היא כזאת:האם המחשבות הרעות שלא פוסקות שאולי אני אתעוור והטורדנות שאולי זה יקרה לי בגלל שאני חושב על זה יותר מידי יכולות לגרום לכך שבאמת זה יגרום לעיוורון.........במשפט אחד............האם אפשר להתעוור ממחשבות על עיוורון או שזה דבר שלא קיים ולא יכול לקרות לעולם וזה רק בראש שלי.......אשמח אם אקבל תשובה מספקת את תורידי לי אבן ששנתיים מתוך הלב ואני לא מצליח להוריד אותה......כי אני לא פסיכולוג ולא רופא עיניים אשמח אם תתני לי תשובה משכנעת וממוקדת תודה רבה....רוני....

שלום רוני, פחד או מחשבות על עיוורון אינם יכולים לגרום לך להתעוור. לעומת זאת הם יכולים להקשות מאד מאד על החיים. אני ממליצה לך לפנות בהקדם לטיפול פסיכולוגי שיוכל, אולי גם בסיוע תרופתי, לשחרר אותך מהעיסוק האובססיבי בעיוורון. ומתוק האור בעיניים! ליאת

לאורנה חשבתי לשאול ולהתייעץ גם איתך. מאוד הותקפתי ונפגעתי פה מהתגובות של אנשים על השרשור תגובות שהיה לי עם דרור. מה שהוא ומי שהגיב לא ידעו, זה שהעובדה שרציתי חום ותשומת לב מאנשי הפורום שנתקלה בכזו עוינות כל כך משחזרת לי את הקשר עם ההורים שלי ( אבא שלי ניתק איתי קשר לשנה וחצי ואמר שאני לא הבת שלו יותר ואמא שלי גם ) תמיד הייתי צריכה להתחנן לתשומת לב, אבל הם מחקו אותי פעם אחר פעם, וככל שהקצנתי בתגובה האדישות שלהם גברה.ובמקרה העניין עם החיבוק נגע עוד יותר כי המטפל שלי סיים את הטיפול בטלפון כי ביקשתי חיבוק, ולא הבנתי למה זה כל כך נורא. השאלה שלי היא גם פרקטית. גם היום אני אצל מטפל אבל אני רואה שאולי אני ממשיכה לעשות טעות, כי כשממש רע לי אני נכנסת למצבים ממש קטטונים ,לא מסוגלת לזוז או לדבר ולא ניתן להגיע אליי במילים, וקראתי פה בפורום על כל כך הרבה מטפלים שכן נותנים חיבוק פשוט כשצריך, אבל אלו תמיד מטפלות, אז אולי כדאי שאני אמצא מטפלת שתדע להגיע אליי כשאני במצב ממש חמור ולא תתרחק, תתעלם ( כן, גם כמו דרור, או מסתבר כל גבר שרואה את הצורך שלי ) אני כל כך צריכה בתקופה האחרונה אמא, לא את שלי אבל סוג של, ואני אכולת קנאה,כי איכשהו אפילו פה אנשים מבקשים ופשוט מקבלים, ואני תמיד צריכה להאבק..וכמה כבר אפשר להאבק על אהבה? למה הם הולידו אותי אם הם כל כך לא רוצים אותי? ומה גורם לאנשים אפילו דרך האינטרנט להירתע ממני. מה בי לא בסדר?

שלום אופיר, ברור לי שחיפשת חום ותמיכה, ושאת מרגישה כאב מאוד גדול (ביננו, ברור לי שגם הכותבים הקודמים יודעים זאת). אני מבינה גם שכרגע הקלקול שמתרחש עם אנשים נחווה מסתורי בעינייך, ואת לא לגמרי מבינה איך זה קורה, ובאיזה אופן זה אולי קשור למשהו שאמרת או עשית. האמת היא שטיפול הוא מקום מצויין לברר איך זה קורה, אבל זה אומר שצריך לשרוד בסבלנות את הפיצוץ כשהוא מתרחש בתוך הקשר הטיפולי, ולהמשיך להחזיק חזק גם כשרוצים לברוח ממש רחוק. אני לא בטוחה שזה משנה אם מדובר במטפל גבר או אישה. מה שחשוב הוא להילחם על רציפות הקשר, במיוחד כשקשה ואת מרגישה לא אהובה, לא מובנת, מתוסכלת ובודדה. אני מקווה שאת מרגישה כעת פחות מתוסכלת, ושולחת לך תקווה לחמימות שאת כל-כך רוצה... אורנה

חן מה שלומך היום? לא הגבת אתמול,וורציתי לדעת אם הרגשתך השתפרה.

משתנה. עוברת עליי תקופה קשה בחיים. והימים קשים לי.. לכן לא תמיד קל להגיב. אבל רוצה לומר שקראתי מה שרשמת. ת ו ד ה. התגובה שלך,ומילות העידוד,חיממו את ליבי. ספרי, מה קורה *איתך* ?

בבקשה,אני שמחה אם הקלתי עלייך אפילו קצת. האמת היא שגם עליי עוברת תקופה קשה מאוד,אך איני מעוניינת לפרט כרגע,אבל תודה על ההתעניינות.

אורנה רק רציתי להודיע לך שהשארתי לך הודעה במייל,שחשוב לי שתקראי.

נמאס לי כבר מההרגשה הזו. אני לא רוצה להרגיש את הצורך בה. אני פשוט רוצה לכנס לחדר לדבר, לשתף וזהו, לא יותר. אני לא רוצה שהיא תשאר איתי כל השבוע. ההרגשה הזו שאני תלויה בה, צריכה אותה לידי שתעזור לי בכל שלב, משגעת אותי. איך אני יכולה להיפטר מההרגשה הזו. מה אפשר לעשות שהיא תחזור להיות בשבילי מטפלת רגילה, כי הרי יהיה סוף ואני לא אוכל להיות כזו קרובה אליה, אז אני צריכה לשים לעמי גבולות. ** היא לא יודעת את זה, לא שיתפתי אותה ולא אשתף אותה. (שם אני כזו קרה, כזו מנומסת.....היא אפילו רצתה פעם לחבק אותי אחרי שהתרגשתי נורא, אבל לא הרשיתי לה למרות שנורא רציתי.) למה אורנה? מה קורה לי שם?

לדעתי, חבל שאת לא משתפת אותה בתחושה הזו, השיתוף יכול להקל על התחושה. תלות זה לא רק תופעת לוואי של הטיפול לעיתים זהו חלק חשוב ממנו אני חשובת שחלק מהתלות זו גם תוצאה של התנהגות המטפל שאולי היא יכולה בצורה כלשהי לשלוט בה יתכן גם שלך יש בעיה כללית עם תלות ולכן זה כל כך מפריע לך אולי כדאי להפסיק להילחם בתחושה הזו ופשוט לתת לה להיות ואז זה יהיה יותר קל.

תודה רחל. דיברנו על זה פעם, אבל זה יותר חזק עכשיו ואני ממש מתאפקת. וקשה לי, ממש קשה לי להראות או להגיד למישהו שאני צריכה עזרה, או צריכה אותו/ה.... ובא לי כבר לעזוב רק בגלל התחושה הזו

וכל מה שכתבתי קודם זה אולי ניסיון לחשוב מה הצד השני של המטפלים היה אומר

יוליה,.. הקונפליקט הזה מדבר אליי מאוד. איכשהו בתקופה האחרונה גיליתי שלא קורה שום דבר מסעיר או ממוטט או שובר כשמגלים לצד השני כמה הוא חשוב לי. כל הזמן שמרתי בבטן, החזקתי חזק. רק לא לגלות..מחשש ש... שאדחה, שיהדפו אותי לאחור כשהכי אהיה צריכה, שאהיה ללעג- בעיני עצמי ולא רק, שאחלש.. כל כך הרבה מאמץ הושקע בלהתגונן.. אין לך מושג כמה זה מבלבל שכשמרפים קצת, הצד השני עוד שם! מפתיע נורא.. יש איזו הקלה בלתת באופן מבוקר לסילון או זרזיף קטן לחלחל החוצה מהסכר שנבנה בעמל רב. המשיכי להתאפק עד שזה כבר לא יהיה לך מתאים יותר. כל דבר בעיתו.. אבל הרשי למחשבות החדשות להבשיל בך לאט, אל תסתמי את החור בסכר מהר מדיי..ההתאפקות אולי יותר קשה מהשחרור יש סכרים שצריך לפעמים לפתוח. אבל כל סכר בזמנו.. ל.

יוליה יקרה, אם נחשוב על הקשר הטיפולי כשיקוף של האופן בו את יוצרת קשר עם דמויות משמעותיות בחייך, הרי שיש הרבה מה ללמוד מהתשוקה העזה שלך לקירבה, והפחד העז לא פחות מפני תחושת תלות. נסי לתת לעצמך להשתמש בטיפול ובמטפלת... כשאת מסתירה כך את רגשותייך וצרכייך האמיתיים, את מאפשרת לעצמך שימוש מאוד מוגבל בתהליך הטיפולי. אז אומץ, וקדימה... לקפוץ למים הרגשיים... בהצלחה, אורנה

היי אורנה, קראתי איפשהו באינטרנט שיש סדנאות/קבוצות לטיפול בבעיה של דחיינות אקדמאית באונ' ת"א. האם את מכירה את הנושא? תוכלי בבקשה להסביר לי מה בדיוק ההגדרה של דחיינות אקדמאית (מלבד כמובן הנטיה לדחות דברים לרגע האחרון... ;) ), או לפי מה מחליטים שמישהו "סובל" מכך, ומהי בדיוק דרך הטיפול? בנוסף, אשמח גם לדעת האם סדנאות כאלה מתקיימות באוניברסיטאות אחרות בארץ.. תודה רבה וערב טוב, :-) נועם

שלום נועם, ההגדרה של דחיינות אינה הרבה יותר מורכבת ממה שכתבת... ובדחיינות אקדמאית מתכוונים באופן ספציפי לדחייה של מטלות אקדמיות, המובילה לקושי לתפקד אקדמית ומעוררת מצוקה. הטיפול הקבוצתי מתנהל בגישה קוגניטיבית-התנהגותית, עם דגש על זיהוי 'הסיפור האישי' של הדחיינות ותרגול של מגוון טכניקות המותאמות לסיפור האישי. היתרון הקבוצתי בא לידי ביטוי בתהליך התמיכה ההדדית, עד לרמה של עבודה בזוגות בסגנון של אימון. אני מאוד ממליצה לפנות לשירות הפסיכולוגי בתל-אביב, ולעבור שם תהליך קצר של אבחון. קבוצות כאלה פועלות למיטב ידיעתי גם בשירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה העברית, ויתכן שגם באוניברסיטאות נוספות. אז נא לא לדחות את הטלפון... 03-6408505 בהצלחה, אורנה

תסלחו לי מאוד אם אני אולי יעורר פה שערוריה של חילוניים/ דתיים זו ממש לא הכוונה. היום עמדתי להיכנס למעלית לפני המעלית יש מכונה שמשלמים בה עבור החנייה... המקום היה גדוש אני הייתי צריכה להגיע למכונה לשלם לפני הייתה אשה עם כסא גלגלים ועוד אנשים שונים לא היה שייך לגשת למכונה אבל היה ברור שזה ענין של שניה עד שהמעלית תיפתח והאזור יתפנה מעט. מאחורי אישה שדוחפת ואומרת לי אני צריכה להגיע למכשיר התשלום לחניה אני עונה לה גם אני צריכה .. אין מקום עוד שנייה. והיא אומרת לי תוך כדי שהיא דוחפת אותי תדחפי תדחפי אני עונה לה אין טעם כי גם לאדם שלפני אין לו לאן לזוז זה לא יעזור .. סליחה. פתאום היא פתחה עלי את הפה שלה תוך כדי שהיא מסתכלת עלי ואומרת הההה עכשיו אני מבינה יש לך חצאית.. הכל מובן ! זה הרגיז אותי לא עניתי לה באותו מטבע אבל לא התאפקתי ואמרתי את מתנהגת בדיוק כמו התדמית של הישראלי בעולם שדוחף. אבל הרגשתי רע רע עם עצמי מדוע מילים ומשפטים בארץ לגיטימים בעוד שבחו"ל אם משהו היה עונה לי כך זו היתה אנטישמיות? מה עשיתי לה שהיא שונאת אותי כל כך?? בסך הכל לא רציתי לדחוף ועניתי לה בנימוס. האם אדם כזה יבין שהוא טועה או שהשנאה שלה מעבירה אותה על דעתה וברגע שראתה אדם לפניה עם חצאית אז הכל מותר? ובכלל נשארתי עם תחושה מרירה מאוד. (היא הייתה נראית אשה אינטלגנטית) ל

נראה לי שאת לא שמה לב לדפוס בהתנהגות שלה..היא ניסתה לגרום לך להפעיל כוח על אנשים אחרים וכשהיא לא הצליחה היא ניסתה להפעיל עלייך כוח כדי לגרום לך לעשות מה שהיא רוצה..יכול להיות שהיא אינטיליגנטית, אבל היא מבינה רק כוח, ולמרות הנטייה שלנו להחזיר במאבקי כוח, תזכירי לעצמך אולי שמישהי צריכה להיות כל כך בורה במנהגים ובדת כדי להגיד דבר כל כך משטיח ומפשט שחבל לבזבז עליה כוח ומחשבה, אם היא רואה רק את החצאית שלך אז למה את טורחת לראות אותה ממטר?? אני לא חושבת שזה היה מכוון אלייך, היא לא נתנה לאף אחד לחיות וכבוד מינימלי ( לא לדחוף !!) אז זה מאוד לא מפתיע שהיא התייחסה אלייך ככה, היא פשוט סתומה.

שלום אלמונית, אכן, אני בכלל לא בטוחה שהעניין הוא יחסי חילוניים-דתיים, אלא תוקפנות גסה ופשוטה, החוצה גבולות דת, לאום, מין, גיל וכו'. 'סתם' התנהגות אלימה ודוחה, ללא איצטלה של קופליקט חשוב... נסי לבדוק עם עצמך האם את יכולה להתייחס לכך בצורה יותר מרחיקה, פחות אישית. אחרי הכל, את לא אשמה במה שקרה וזה לא אומר עלייך כלום... לילה טוב ושקט, אורנה

אני לא יודעת איך לסדר ול"נקות" את הבלגן.איך לעשות שלא יהיה ריק וכואב ברגע שאני מסיימת איתה שיחה וחוזרת ללבד השואב אותי מבפנים.שואב ומושך למטה לתהומות האלה.ובשביל מה?ולמי התשובות?היא אומרת שנצטרך לגלות אותן יחד..אבל אני לבד לבד.אני מרגישה שאני בתוך בור עמוק, צועקת, ואף אחד לא שומע.שולחים לי חבל שלא מגיע עד אליי.... בא לי לחתוך ולדמם את עצמי על כולם.כתם שישאר. אני צריכה חיבוק של אימהות.פתטי נכון?לא אכפת לי איזה אימא כל אמא.

אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה

אוי ויק, את סובלת כל-כך, כבר המון המון זמן, ללא הקלה. לפעמים אימהות אומרות לילדים שלהם: הלוואי שיכולתי לקחת ממך את הכאב הזה, אפילו לזמן מה, לשחרר אותך ממנו ולהרגיש אותו במקומך... אני שולחת לך חיבוק של אימא אחת... אורנה

שלום בשנתיים האחרונות אני מרבה לבדוק יותר מידי אם סגרתי את הביית ואפילו סופר 10 פעמים אם הידית כדי להיות בטוח...........בחודשים האחרונים אני בודק יותר מידי את ההודעות sms שאני שולח לחברה שלי בחשד שאולי רשמתי משהו לא נכון או משהו שיפגע בה..........לפני כמה זמן נפלט לי ואמרתי לה זבל בלי שום סיבה זה יצא בקטע של צחוק.......ומאז אני מוטרד רוב הזמן.....שולי אני יפלוט משהו לא במקום והיא תפגע קללה.או עלבון כל שהוא.....לפעמים אני מדמיין כל מיני משפטים מעליבים ופוגעים....ומפחד שהם היפלטו לי למרות שאני יודע שאני לא יעשה זאת לעולם כי אני אוהב אותה....אבל האובססיות והמחשבות מציקות ומטרידות.....מה הבעיה שלי?ומה אני צריך לעשות?חשוב לציין ששיתפתי אותה על הפוביות שלי וזה קצת עזר.

אביב שלום, אומנם איני אשת-מקצוע,ואורנה תענה לך תשובה מקצועית,אך עד שהיא תענה אוכל רק לומר לך שמניסיון אישי,נראה לי שלפי תיאורך אתה סובל מOCD (אך אני מדגישה שאת זה בוודאות יכולים לקבוע רק פסיכולוג או פסיכיאטר,אחרי פגישה איתך ואיבחון), שזו הפרעה אובססיבית טורדנית(איני בטוחה שאני מגדירה את השם העברי נכון), זה Obsessive Compulsive Disorder - בקצרה - זו הפרעת חרדה,שבה מופיעות מחשבות אובססיביות(כמו: אמרתי כך או כך,או :למה עשיתי ככה,או כפי שכתבת- הפחד שבטעות תכתוב או תגיד משהו רע,וההתעסקות הכפייתית בכך במחשבותייך, וכו'- וכמובן שזה רק תיאור קצר מאוד של האובססיות והן יכולות להיות נרחבות ומשמעותיות יותר וכו'-ולכלול את כל תחומי חייך),כדי להרגיע את האובססיות(המחשבות האלה)-במודע או לא במודע-מיד מבצעים את הקומפולסיות-שהן הפעולות החוזרות(הבדיקות החוזרות - של הדלת וכו'),כי אז זה נותן תחושת רגיעה מסויימת-אך היא לזמן קצר בלבד,עד שמופיעה האובססיה הבאה,זה כמו:'מעגל זדוני'. זה ששיתפת את חברתך זה כבר צעד חיובי ראשון,כי ככה היא תבין עם מה אתה מתמודד,ולא תיפגע אם תיפלט לך מילה בטעות,וגם תעזור לך להתמודד עם מה שאתה עובר(ברוב המקרים זה ככה). אתה צריך לגשת לטיפול התנהגותי-קוגנטיבי,שבו תלמד איך להפחית או להעלים את החרדות,לשנות מחשבות מוטעות וכו'-אך איני בטוחה שאני מסבירה זאת נכון. בהצלחה, משתנה (אני מעריכה את האומץ שיש לך לכתוב את שמך,אני תמיד מפחדת שלא אטעה בטעות ואכתוב את שמי האמיתי,וזה מזכיר לי את הפחד שלך לא לומר מילה רעה לחברתך בטעות).

תוספת - זו הפרעה אובססיבית טורדנית כפייתית.

מצאתי אתר מסויים שכתוב בו על הOCD,והעתקתי לך אותו בקישור הבא: http://www.psagot.com/ocd.php אך כמובן שאם תקיש OCD או תכתוב "הפרעה טורדנית כפייתית" בחיפוש,תמצא עוד הרבה מאוד אתרים וחומר רב על הOCD . בהצלחה, משתנה

שלום אביב, הצעד הראשון הוא אבחון רציני של מצבך, לא באינטרנט אלא במפגש פנים אל פנים עם פסיכולוג קליני. באופן כללי, אני יכולה לאשר שבדבריך היו מספר אינדיקציות לכך שאתה סובל מ-OCD. אם כך הדבר, תוכל להיעזר בצורה טובה הן בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי והן בטיפול תרופתי. אל תהסס לפנות לעזרה מקצועית, משום שיכולת העזרה-העצמית במצבים אלה היא יחסית מוגבלת, ולעומת זאת יש מספר דברים חשובים שאפשר ללמוד וייקלו עליך מאוד. בהצלחה, אורנה

היי אני בת 24 התחתנתי לפני 5 חודשים בעלי בן 37 לא היה עובד בהתחלה התחיל לעבוד לפני כחודש ואני מרגישה שיפור במצב רוחו אני גרה בכפר שלו שמרוחק מהכפר שלי שעה נסיעה כל משפחתי שהיתי בקשר קרוב אליהם גרים בכפר הקודם. יש כמה בעיות יש לנו מטבח משותף עם חמי וחמותי בעצם אפשר להגיד יש לנו יחידת מגורים נפרדת שבאמצע המטבח אימו בת 67 אביו בן 77 ויש לו בעיות זכרון קשות כל אחיו ואחיותיו מבוגרים ממנו ונשואים עם ילדים. אני סטודנטית לתואר ראשון לומדת בסביבת הכפר הקודם שלי ולכן 5 ימים בשבוע אצל ההורים. חמותי טוענת שהבית שלהם היה הכי שקט בכפר באמת שמתי לב שבני המשפחה מדברים בעדינות ורכות. בעלי מצפה ממני שאעזור לאימו בעבודות הבית (עם זה אין לי בעיה בכיף) הבעיה היא אבא של בעלי הוא ממש משגע את חמותי לא נותן לה לנוח בצהריים לא להתפלל(אנחנו די דתיים) לא להכין אוכל כל הזמן מציק שואל אותם שאלות המון רוצה לצאת החוצה כשממש גשום או בחצות מעיר אותה באמצע הלילה ולפעמים היא צועקת עליו וכמובן אני נאלצת להתמודד עם כל זה אני מרגישה שהלב שלי בוער מבפנים יש לי שני רגשות אחת רחמנות ואחת עצבים-למה החיים שלי נראים ככה אם אני נשואה טריה? לגור בהשכרה זה ממש לא בא בחשבון בגלל בעיות כספיות וחוצמזה אני ממש צריכה לחסוך כסף ללימודים. הבעיה השניה היא ביני ובעלי בעיקר בתחום המין. אני בחורה סוערת וחמה ובעלי הרבה פחות למרות שהוא טוען שהוא כן חם אנחנו מקיימים יחסים פעם בשבוע הוא אוהב נשיקות עדינות בקושי נוגע בי בזמן הסקס וכמעט בלי מחמאות או דיבורים מגרים (יש מעיט)ולפעמים הוא חושש שהוריו ישמעו אותנו מהחדר שינה) נורא מעצבנת אותי העדינות שלו חיבוקים עדינים ונשיקות עדינות והוא אומר עליי שאני רוצה את זה בעצבים בלחץ וכו...אני מאוד אוהבת דיבורים גסים חיבוק חזק נשיקות עם הלשון . ויש לי די הרבה פנטזיות מיניות שאני משתפת אותו בהן (כמובן לא מדובר בפנטזיות על גברים אחרים אלא שרק הוא כלול בהן או בחורות) דיברתי איתו על מה שמפריע לי בסקס אך נראה שלא השתפר הרבה. בקיצור מה ניתן לעשות בשני הענינים? ברור שאני לא חושבת שהחיים ורודים ואין קשיים אני ראיתי הרבה סבל בחיי בגיל ביס תלמידים היו מציקים לי בגלל התםפתחות מוקדמת אימי חלתה במחלת נפש שהייתי בת 15 והייתה חולה במשך 5 שנים סבתא שלי מצד אימא שהיתה גרה קומה מתחתינו היתה שתלטנית וגרמה תמיד לסכסוכים בין אימי ואבי ובנוסף חברה טובה שלי נהרגה לפני 3 שנים. מתי הסבל יגמר?פעם אחת רציתי שקט נפשי ולפעמים אני מרגישה שאין לי יכולת לעזור לחמותי בקשר לבעיות זכרון של בעלה ומרוב קושי אני בוכה לפעמים. אנא עזרה!!!!!

שלום נטלי, אני זוכרת שכתבת על בעיות דומות לפני זמן מה, וצר לי לקרוא שאת לא חווה שיפור ממשי. בעיקרון, נראה שחלק מהפיתרון - הן בקשר שלך עם חמך, והן בנוגע לחששות של בעלך שהוריו ישמעו אתכם מקיימים יחסי מין - טמון בכל זאת במעבר דירה ופתיחת דף חדש של חיים עצמאיים. אני מבינה את הקושי הכלכלי, אך כרגע נראה שההימנעות מכך גובה מחיר יקר יותר משכר-דירה... מעבר לכך, בדקי האם במקום לימודייך יש שירות פסיכולוגי המעניק טיפול מסובסד לסטודנטים. אני קוראת בדברייך תסכול רב שאינו מקבל מוצא, ולכן חשוב שיהיה לך מקום תומך משל עצמך. בהצלחה, אורנה

שלום אני גרושה ואם לילדה בת 9 1/2 בעלי לשעבר סבל מחרדות והיה מטופל גם עם פסיכולוג וגם פסיכיאטר (פרוזאק,ואבן) בתי בזמן האחרון פיתחה חרדות האם יכול להיות שחרדות עוברות גנטית. לתשובתכם המהירה תודה יעל

שלום יעל, יש מרכיב גנטי מסוים בחרדה. בעוד הרכיב הגנטי אינו נשלט, הסביבה שאת מעניקה לבתך והטיפול בחרדותיה יכול בהחלט להשפיע על המשך התפתחותה. לכן, במידה והחרדות גורמות מצוקה ומקשות על תפקודה אני מציעה ליצור קשר בהקדם עם פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים. בהצלחה, אורנה

אני נורא מפחדת מהקאות ועד לאחרונה אני חשבתי שאני היחידה שיש לה את זה אבל גילתי שיש עוד אנשים שסובלים מזה וקוראים לזה אמטופוביה כל פעם שיש לי בחילה אני מתחילה לצעוק לבכות ולרעוד בשבילי להקיא זה הדבר הכי נורא בעולם ואני חושבת על זה כל יום אני עושה דברים בשביל להימנע מלהקיא אני נורא נזהרת במה שאני אוכלת אני אוכלת שלוש ארוחות מסודרות ביום ואני לא אוכלת אחרי שמונה בערב אני נורא מפחדת מחיידקים כי אני לא רוצה שיגרמו לי להקיא אחותי הקיאה לפני שנתיים ואני זוכרת שרצתי לחדר השני שמתי תידיים שלי על האוזניים כי לא רציתי לשמוע את זה והתפללתי לאלוהים שזה יפסק אני התרחקתי ממנה לכמה ימים ישנתי בחדר אחר ונורא דאגתי שאני ידבק אני לא מפחדת שאחרים יקיאו אבל אני מפחדת להידבק מהם כל לילה לפני שאני הולכת לישון אני שמה את הנעליים שלי רחוק מהמיטה לכל מקרה שעים אני יקיא אז הנעליים לא יתלכלכו בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי כל פעם שאני יוצאת מהשירותים אני פותחת את הדלת וסוגרת את האור עים השרוולים של החולצה כדי שאני לא יקבל חיידקים ואקיא אני הולכת לרופא שיניים וכל טיפול אני עושה לו בעיות כי אני מפחדת שאני יקיא שהוא מכניס לי דברים עמוק לתוך הפה אני שמחה לדעת שיש לזה שם ואני לא היחידה שסובלת מזה אבל זה שולט לי בחיים ואני לא יודעת מה לעשות אני לא רואה את עצמי הולכת לפסיכולוג

שלום לי, חבל שאינך רואה את עצמך הולכת לפסיכולוג, משום שבהחלט ניתן לעזור לך. חלק מהסימפטומים שתיארת חורגים מהתחום הצר של חשש מהקאה, ויש לאבחן האם מדובר בהפרעה אחרת/נוספת. אני ממליצה לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. שיהיה בהצלחה, אורנה

שלום. האם רופא משפחה רשאי לתת פרוזק? אם הולכים באופן פרטי האם הקופה מכבדת מרשם מבחוץ על פרוזק? תוך כמה זמן יש שיפור במצב הרוח ובהתקפי הזלילה?

שלום רותי, את שאלתך כדאי להפנות לפורום פסיכיאטריה, אך בינתיים אנסה להשיב כמיטב יכולתי. רופאי משפחה רושמים פרוזאק, אם כי לעיתים יעדיפו לקבל חוות דעת של פסיכיאטר. על-מנת להינות מסבסוד הקופה יש להמיר מרשם מפסיכיאטר פרטי למרשם של הקופה (ואת זה וודאי שרופא המשפחה יוכל לעשות בקלות). הטבה בסימפטומים ניתן לחוש בדר"כ כ- 3 שבועות מתחילת נטילת התרופה. בברכה, אורנה

שלום לכולם. אני בן 28 ובארבע שנים האחרונות לא יצאתי מהבית, התנתקתי מכול העולם ונסגרתי בפני כולם. בזמן הזה הקשר הכמעט יחידי אשר היה לי עם העולם החיצון היה דרך המחשב. לא העזתי לבקש עזרה וגם התבישתי, בזמן הזה העלתי 40 קילוגרם והזנחתי את עצמי, ממש הייתי חרד מפני העולם ולא רציתי שיראו אותי או שידעו מה עובר עלי. ברגע של הארה תפסתי את עצמי התחלתי להתאמן(כמובן בלילות שהרחובות ריקים) הורדתי את המשקל, כמובן שלקח לי שנה. ואז לאט לאט גם התחלתי לצאת, לפני חודש התחלתי ללמוד לתואר ראשון(לא יודע איך תפסתי את עצמי) אבל גיליתי שכול העולם סביבי השתנה והמשיך הלאה והתפתח ואני נשארתי מאחור. גם גיליתי שכמעט אבדתי לגמרי את המיומנויות החברתיות וגם יש לי חור אשר אני מנסה להסתיר, אני מרגיש לכוד וחסר אונים ואני מרגיש שאם אני לא ינסה להחזיר את עצמי להיות רגיל, אני שוב יסגר(אני סגור נפשית עדיין הכוונה לפיזית) ואני לא יוכל להציל את עצמי יותר. כשאני רושם עכשיו אני ממש רועד מכיוון שלא דיברתי על זה עם אף אחד ואני מרגיש שאם אני אדבר עם משהו על כך אני אהייה שרוף בעיניו. אני מרגיש שאני רוצה לחיות ולהיות רגיל אבל מרגיש ממש פגיע, חסר בטחון וחסר כישורים חברתיים(בעבר לא הייתה לי בעייה כזו) אין לי אף חבר או מכר עכשיו לפני חודש בחורה שפגשתי ניסתה ליצור עימיקשר אבל ישר נעלמתי, מכיוון שאני כבר לא יודע איך ואני לא רציתי שהיא תגלה מי באמת אני באמת. אני מרגיש שבזבזתי את החיים, לפי הפוטנצייל והמסלול של חיי לפני שהתנתקתי סופית הייתי יכול לעשות הרבה. עכשיו אני רק רוצה להיות רגיל. אחרי שכתבתי את אשר על ליבי בפעם הראשונה, אני רוצה לשאול האם יש איזשהו משהו, עזרה, הכוונה מכיוון שאני מתחיל להרגיש חסר אונים. כי חשבתי שאני אצא לחיים ואתחיל מהנקודה אשר הפסקתי, היום אני מבין שאני במינוס ענק. בתודה מראש.

בזבזת את החיים? מה פתאום? אתה בן 28 לא 108 , נכון? כל החיים לפנייך. כמובן שאתה חייב לטפל בבעיות שלך ולא להזניח אותן. אבל אין סיבה שלא להאמין שתוכל לצאת מזה. במיוחד לאור העובדה שאת הצעד הראשון כבר עשית, ואפילו בכוחות עצמך. כל הכבוד לך על הכוח. לא להתיאש. אני מציעה לך לפנות לקבל עזרה מקצועית. אולי כצעד הבא תוכל לטלפן לאחד מארגוני העזרה בטלפון (משהו כמו ער"ן), ומשם להמשיך. בהצלחה.

הי יריב, אני לא חושבת שיש בך תובנה עמוקה דיה לגבי הצעדים אדירי המימדים שעשית עד כה. לפעמים קשה לנו להעריך נכונה כשאין איזשהוא משוב מן החוץ. לקחת מינוס של ארבע שנים, פלוס של ארבעים קילו, ויכולת להם בכוחות הנפש שלך. זו לא סתם שליפה של הרגל מהבוץ באבחה אחת; השקיעה בבוץ היתה עמוקה יותר - טביעה כמעט - וכוחות ההצלה שגייסת הצריכו התמדה, אמונה ורצון טוב. כעת נותר המהלך הקטן-ענק של הכנסת גורם זר (שאינו תלוי רק בך) למערכת - כזה שאולי מרתיע ביכולת שלו להתערבב בך ולהחדיר אלמנט של חוסר ודאות. ה'חור' שצברת במהלך השנים, על המיומנויות שאבדו אתו, הוא מובן לחלוטין. כך גם החרדה שעולה בך כשאתה כותב לנו כאן, והבושה מפני חשיפה ויצירת קרבה עם אנשים שעשויים לגלות את אותו חור שחור. אני מציעה לך - כפי שנהוג כאן, וכפי שחוויתי אני על בשרי - לפנות לטיפול פסיכולוגי, ולאפשר לעצמך מקום בו תוכל להתבונן בדברים בעין לא שיפוטית, וליצור אינטראקציה שבמובנים מסויימים היא מאיימת פחות מקשרים המתהווים במציאות. תנסה את זה? מאחלת לך למצוא בעצמך את ה"רגיל" באחד הימים, נויה

שלום יריב, התיאור שכתבת מאוד נוגע ללב... אני לא יודעת מה גרם לך להיסגר כך, אבל אני בטוחה שיש לך המון דברים לברר עם עצמך. היית כל-כך לבד עד עכשיו, ואני רוצה להציע לך לעשות את הבירור הזה פחות לבד, הרבה פחות לבד. אני חושבת שכדאי לך לפנות לפסיכולוג קליני ולהתחיל טיפול. נסה לתת למישהו להתקרב, וללוות אותך הלאה... שיהיה בהצלחה, אורנה

זמן רב אני עושה משחקי ראייה עם העיניים ע"י מצמוץ של עין אחת. זה הפך להרגל ונראה מוזר. הייתי רוצה להפסיק אבל אני לא יודעת איך. האם טיפול פסיכולוגי? מה יכול לעזור? תודה רבה

שלום טלולה, התחילי בביקור אצל נוירולוג, שיוכל לאבחן האם מדובר בטיק. בהמשך, תוכלי בהחלט להיעזר בטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי, שיעבוד איתך על שינוי ההרגל בדומה לאופן בו עובדים עם טקסים של אנשים הסובלים מ- OCD. בהצלחה, אורנה

תודה רבה על תשובתך המהירה. אם אפשר אשמח לדעת, האם העובדה שזהו טיק או שזה לא טיק, משנה את שיטת הטיפול? ובמה נוירולוג יכול לעזור מלבד לאבחן? תודה רבה

שלום הייתי מעוניינת לדעת האם 500 שקל לפגישה אצל פסיכולוג קליני הוא סכום מקובל? אשמח לתשובתך אור

במחיר הזה אפשר לקבל שתי פגישות. לטעמי זה יקר.

שלום אור, עלות של פגישה טיפולית בקליניקה פרטית יכולה לנוע מ- 250 ועד 600 ש"ח ויותר, כך שהמחיר שנקבת נמצא בטווח הגבוה. העלות קשורה למגוון נושאים כמו סוג הטיפול (פגישת התייעצות? טיפול קצר מועד? אנליזה הכוללת 4 פגישות שבועיות?), מיומנות המטפל ומידת ניסיונו, וכמובן נושאים שיווקיים כמו פרסום, היצע וביקוש, איזור גיאוגרפי בארץ ועוד... שיהיה בהצלחה, אורנה

המחיר הממלץ ע"י משרד הבריאות הוא: 320 500 שקלים זהו סכום גבוה (אם זה לאפגישה חד פעמית של יעוץ) ולדעתי הלא מקצועית זו שרלטנות!!

כפי שכבר כתבו לך,זה יקר מאוד לשלם 500 ש"ח עבור פגישה אצל פסיכולוג, יש אפילו פסיכיאטרים שגובים פחות מזה.

מתחמם/ עברי לידר אם היה לי לאן הייתי בורח עכשיו אורז מזוודה בינונית ולא משאיר שום מכתב אם היה לי אקדח אז הייתי יורה בעצמי אף אחד לא יגדיר לי את החופש שלי אם הייתי חכם אז הייתי יודע מה להגיד משתמש במילים נכונות להסביר את עצמי אם היה לי כדור אז הייתי בולע הכל כמו ילד טוב שהיה לו טעים וגמר לאכול מתחמם, מתחמם לי המוח מתקרב עד שבא לי לצרוח, מספיק אם היה לי האומץ הייתי שובר מוסכמות אם היה לי הכוח הייתי שובר עצמות שובר את הראש ומוצא פתרון אמיתי ואז יוצא לבלות עד הבוקר, פוגש אנשים אם הייתי חכם, אז הייתי יודע מה להגיד משתמש במילים נכונות להציל את עצמי פוגש פסיכולוג מלומד שימציא לי תרופה תחושה נעימה מוזרה שעוטפת אותך מתחמם, מתחמם לי המוח מתקרב עד שבא לי לצרוח, מספיק שהפסיכולוגית המלומדה שלי תמציא לי תרופה כבר!!!

עברי יקרה, תנסי ללכת עכשיו לישון, מחר בבוקר אולי יהיה קל יותר... אורנה שלך

הלוואי ויכולתי ללכת לישון עכשיו...

האם ניתן לצאת ממצב של דיסתימיה?? זה מלווה אותך כל חייך? דיס

שלום דיס, עבודה מאומצת בחדר הטפול ומחוצה לו, תקופות של טיפול תרופתי נוגד דיכאון, הרבה נחישות ותקווה... וכן, אפשר להרגיש טוב! לילה טוב, אורנה

...נורית! חמודתי, הרבה מתנות קיבלתי מהפורום הזה. *את* אחת מהן. אז ברוח הפורום, אני רוצה לאחל לך שתמשיכי לגדול, לצמוח, להתעקש ולהילחם על הטוב ביותר עבורך - ולא לוותר. את חתיכת פייטרית. "תעשי רק מה שאת אוהבת רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב." מזל טוב! יעלה

מזל-טוב נורית,ובהצלחה בכל דרכייך.

נורית יקרה, כל כך הרבה שירים מתנגנים פה בפורום. כמה רגש יש בהם, נכנסים לנשמה.... והיום יש לך יום הולדת. הזדמנות לקרוא, לשיר, להרגיש. כיוון שיעלה כבר צרפה את "השיר של ב?נות הפורום", אוסיף קטע משיר אחר, גם אותו שרה גלי עטרי, כתבה לאה שבת. הנה, במיוחד בשבילך: זה מאז וזה עכשיו את יודעת מה חסר ותגלי איך להביא את זה עכשיו, בשבילך בשבילך. את רוצה לשיר את השיר שיביא לך אהבה להלחם, במה שמפחיד אותך תהיי חזקה לבטא את השמחה שבך שנדחקה כאילו אין איזה דבר שאת רוצה... עד מאה ועשרים הדר (אכן, הלם תרבות...)

מזל טוב!!! איזה כיף!! יומולדת!! :-)) חיפשתי לשלוח לך שדה פרחים, נוריות אם אפשר. אבל שום דבר לא התאים (את מאמינה?) בשבילך רציתי שדה של פרחי בר צבעוניים! (רצוי צהובים) לא משהו מסודר בשורות ישרות, מאופקות וממושמעות; משהו עם חיים ומעוף! עם התלהבות, כוח, ... משהו עם רוח פרח שניחן באיזו אותנטיות כזו... מסעירה עם מילות חיפוש כאלה אפילו אדון גוגל קצת הסמיק... לא מצא דבר.. You're one of a kind, gal! :-)) גלשתי קצת למחוזות הקיטש..? אבל זה חלק מהכיף בימי הולדת! :) מקווה שטוב לך היום..לא , לא שסתם טוב, שכיף לך היום!! שתהיה שנה של חלומות גדולים והנאות קטנות.. לילך.

נוריתי יפיופה, יום הולדת שמח. שיתגשמו כל משאלותיך (אלה שהבעת בפני ואלה שלא). אולי הכותל האזין... אוהבת אותך מאד מאד, נויה

לכל המברכות. היה לי יום לא קל. אבל היה לי ממש כיף בשעתיים האחרונות! נגמר היומהולדת. נורית

נורית מקסימה המון המון מזל טוב. לא הייתי פה בזמן לברך אותך.. וכבר חלף לו היום הולדת.... מאחלת לך המון טוב. אוהבתותך. מאוד. מקווה שהקישור יעלה טוב... http://www.flowers4me.co.il/upload-images/2005Feb03_1.JPG

כשלחצתי על הוספת הודעה חדשה בנושא, תהיתי לעצמי אם לפני שנה גם שלחתי משהו כזה וחזרתי לי למרץ 2006 והפתעה הפתעה הנה הוא מופיע לו גם שם- http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-605,xFT-553965,xFP-553965,m-Doctors,a-Forums.html ואם הייתי מגלה את הפורום הזה לפני אז סביר להניח שכל מרץ הייתה מופיעה לה הודעה שכזאת. שונאת את יום ההולדת שלי!!!! מאז ומתמיד וכל שנה שעוברת רק מחריפה את המצב. אם לפני שנה הייתי בדכאון רציני חודש לפני, הרי שהשנה הגדיל הדיכאון לעשות והופיע על פתח דלתי חודשיים מראש. חודשיים של מגרנות איומות, חוסר יכולת לתפקד כראוי תסכול, שנאה עצמית, התרחקות מחברים, כעס על כל העולם. יום אחד בשנה שמצליח להעביר אותי על דעתי. אני כואבת ובעיקר כבר עייפה, מאוד עייפה...

דנה, בקומה מעל, רשמתי ברכת יום הולדת לנורית. אחרי ששלחתי, ראיתי את ההודעה שלך, והתכווצתי. חזק מאוד העברת את הכאב שלך. גם אני לא משתגעת על ימי הולדת. דווקא בגלל זה, אני משתדלת למלא את היום הזה בהפקות מיוחדות ומתוכננות היטב. יום אחד בשנה מעביר אותך על דעתך. עוד שעה וחצי הוא נגמר. מאחלת לך שההקלה תגיע כבר מחר בבוקר. שתהיה לך שנה שמחה. מקווה שההודעה במרץ 2008, תהיה אחרת לגמרי. מזל טוב לך :- ) יעלה

תודה על הברכות. היום לא נגמר עוד שעה וחצי וזה בגלל שהשנה כתבתי את ההודעה כמה ימים לפני, ככה שההכי גרוע עדיין לפני... בעבר גם מלאתי את היום בהפקות אבל זה תמיד היה כל כך מנותק מכל מה שהרגשתי שבבית לאחר שההפקות הסתיימו הייתי ממררת בבכי. לפני שנה כבר לא יכולתי להעמיד פנים ובחרתי להיות עם ההרגשה הרעה. זה עדיף מלחבוש מסיכה לא?! תודה בכל אופן על המילים שלך :) באמת הלוואי שמרץ 2008 יהיה אחרת

מזל-טוב דנה, אני מצטערת לקרוא על מצב-רוחך המדוכדך,אך זה כ"כ מוכר לי מעצמי בכל יום-הולדת... אז הכי מומלץ ביום-ההולדת אפילו אם אין חשק לחגוג, למצוא את היחודיות של יום זה, ולהינות מהחוויה,כי אח"כ תתגעגעי אליה.

זה פשוט מתחיל כבר בילדות.... דווקא יום ההולדת שלי שלו כל כך חיכיתי היה יום עצוב בשבילי ואפילו בכיתי..... (יהודה אטלס) ובכל זאת, אני מוכרחה לומר, שאצלי יש שנים בהם אני סובלת ביום ההולדת, שונאת אותו, מחכה שיעבור. ויש שנים שזהו היום הכי אהוב עלי. השנה - לא.... אני מרגישה שאני לא זקוקה לברכות, אולי לקצת רחמים.. הדר

משתנה, קשה למצוא את הייחודיות של היום הזה כי לא באמת אני מרגישה שיש מה לחגוג. זה גדול עלי, זה יום שלא מניח לי להעמיד פנים. הדר למרות שיש שנים קשות עדיין יש את אותן שנים שבהן את אוהבת את יום ההולדת. זה חשוב וזה גדול. ביום ההולדת שלך אני לא ארחם עלייך אבל אני מוכנה סתם להיות כאן בשבילך למקרה שתצטרכי כתף שלא רק תומכת אלא באמת מבינה

שלום דנה, יש משהו מאוד נוגע ללב בשני עצי ההודעות הסמוכים, זה שלך וזה המברך את נורית לכבוד יום הולדתה... מרחק 'גיאוגרפי' קטן בין שני העצים, ומרחק נפשי אדיר... נכון שבלוז יום-הולדת הוא חוויה מוכרת, אך נדמה לי שאצלך מדובר בהרגשה הרבה יותר רחבה ומעמיקה, שפשוט 'מתלבשת' לה על התאריך בו נולדת... אולי יהיה קל יותר להתייחס לחוויה הרגשית עצמה במלוא הכבוד הראוי לה, ולהכיר בכך שהיא יכולה לבוא וללכת בכל עת, מבלי שתהיה מחוייבת דווקא לתאריך בו נולדת? הנה, 'ביטלנו' את יום ההולדת שלך, לפחות עד שתרצי בו בחזרה... עכשיו נותר לטפל בהרגשות הקשות הקשורות, כפי שכתבת, למקום בו את נמצאת היום ביחס לפנטזיות המוקדמות שלך. שיהיה קל, אורנה

שלום רציתי לשאול אם קיימת תרופה לשיפור הביטחון העצמי אם כן - על איזה אתם ממליצים ? ואיפה אפשר להשיג ?

אוי, הלוואי שהייתה תרופה כזו... בינתיים, אני מניחה שהדבר הקרוב ביותר הוא טיפול נוגד דיכאון, וכמובן - הדרך הישנה, הארוכה, והטובה - טיפול פסיכולוגי... בהצלחה, אורנה

ערב טוב, מקווה שתוכלי לעזור לי, אני בטיפול כבר שנה וכמה חודשים, והקשר שלי עם המטפלת כל הזמן בעליות וירידות, אני לפעמים מחבבת אותה וזורמת איתה ,ולפעמים אני נורא עצבנית ולא סובלת אותה ואז עולה עוד פעם השאלה אם להפסיק או לא. כל הזמן כאילו אני בודקת אותה ואת מעמדי אצלה, ואח"כ אני מבקשת ממנה שלא תעזוב אותי. וכשהיא מרגישה את התרחקותי אני חוזרים לדבר על הקשר שלנו ועל מה אני רוצה מהטיפול.... אני עייפה כבר, ולא יודעת מה לעשות עם הרגשות המעורבים שיש בתוכי.

שלום מיכל, בטיפול דינמי, הקשר שאת יוצרת עם המטפלת זוכה להתבוננות מאוד מסורה והדוקה. הוא מובן כשיקוף של נושאים מסוימים הלקוחים מקשרים אחרים, וכביטוי למעמקים הישנים של הקשר הראשוני עם הורייך. לאור זאת, נסי להרהר בשאלה האם העליות והמורדות שאת חווה בקשר עם המטפלת מהדהדות רגשות/ קשרים/ סיטואציות אחרים בחייך. כאשר מצליחים להבין משהו מהתהליך הזה, זה נעשה מאוד מאוד מעניין! בהצלחה, אורנה

אני עובדת במקום שמקבל לתוכו ילדים/ נערים "בעייתיים". הגיע נער חדש והמפגש עם אמו עורר בי מועקה רבה. האמא לא הפסיקה לבכות, הגיעה ללא תאום ובכתה שעה ארוכה וסיפרה סיפור חיים מאד קשה, אני לא י ו צ א ת מזה.. יש לך עצה?? תודה

אורחת יקרה, אני מקווה שבמקום בו את עובדת ישנם אנשי טיפול, שמדריכים את צוות העובדים. זהו בדיוק הזמן לפנות לאחד מהם, להתייעץ ולהיתמך. בשיחה כזו יש הרבה מה לעשות, והיא טובה לאין ערוך מכל מה שאוכל לעשות 'בשלט רחוק' באמצעות המדיום האינטרנטי (שזה לא הרבה, פרט ללשלוח לך מילות עידוד...). אל תישארי לבד עם הרגשת המועקה! בהצלחה, אורנה

האם יש קשר בין דכאון לבין נשירת שיער, עייפות, יובש וחוסר תאבון מוחלט??

שלום מירית, שינויים בשינה ובתיאבון הם בהחלט סימנים מוכרים של דיכאון. בנוגע לשאר, הייתי מבקשת מרופאת המשפחה לבדוק בבדיקת דם פשוטה את תפקודי בלוטת התריס. שיהיה בהצלחה, אורנה

למי שעדיין לא מכיר - בואו תראו מבחן של ה - BBC שרץ לפני שנים במייל ונזכרתי בו בזכות דברים שכתבה לילך היקרה שלנו. אז גם אם רובנו ממש, אבל ממש לא מחייכים בכלל - המבחן מתאים גם לכל זועם, עייף או פסימיסט. צפו בסדרה של סרטוני חיוך ונסו לזהות - חיוך אמיתי או מדומה? ניתן לצפות בכל סרטון פעם אחת בלבד. http://www.bbc.co.uk/science/humanbody/mind/surveys/smiles/ מקווה שזה בסדר להביא אותו לכאן. קצת שברתי נדר ופתחתי שרשור חדש בחרדה ובכאב. טוב, לא ממש שברתי, זה שרשור די כללי... אשת האדמה

לא רציתי להשאיר אותך פה לבד על ההר.. אז עד שיכתבו אחרים, הצטרפתי לשבת קצת לידך אפשר? מגניב הלינק הזה!! מעורר מחשבה.. איכשהו יש אנשים שעוד לפני הפעלת הסרטון כבר יודעים שהחיוך יהיה אמיתי כאילו נועדו לחייך ואנשים אחרים- למרות החיוך ה'עלוב' לכאורה, זה ללא ספק חיוך אמיתי..! משהו בעיניים... sparkles differently ואיך אפשר לדבר על חיוכים בלי להזכיר את צ'שר החתול... "פעמים רבות ראיתי חתול בלי חיוך, חשבה אליס, אבל חיוך בלי חתול הוא הדבר הכי מוזר שראיתי כל חיי..." :-) אמיתי או מזויף- הסרטונים הצליחו קצת להקל על תחושות יום שלישי.. היא יפה, הגברת שלי..באמת יפה... נשיקונת ממני, ל.

אורנה יקרה, תודה שאת זוכרת... לא, היום לא לבד ולא על המרבד הכל בסדר :-) רק עייפה מאוד, זה הכל.. נעים לי שאת כאן שולחת חיוך טרום-שינה קטן, לילך.

Fake באמת... אמנם לא צעירה בגיל, אבל... יש רגעים כאלה של חוסר ישע משווע שבהם חסר לי איזה מבוגר בסביבה, חסר מאד... ומה אני עושה? הסחת דעת, הסוואה. מגיעה לפה בתור עוברית-טרום-תינוקת שיוצרת את הבלוף הזה ומשחקת משחקים באינטרנט... :-/ ברגעים הללו, מתוך החרדה הכבדה הזו שמותירה חשוף ופגיע, מנסה לשאול את עצמי: מה זה ה"מבוגר" הזה? האיש שאוסף אותך? מגדיר אותך? את הזהות שלך בפני עצמך? מחבר אותך? מגדיר גבולות, ובאמת מרגיש אותם ולא בגלל שהוא קרא באיזה ספר הוראות :-/ ? האם הוא זה שיודע להבדיל בין טוב לרע, בין מותר לאסור? איך מרגישים שיש לך מבוגר בסביבה (חיצונית/ פנימית / זולת או אתה בעצמך)? מה נוסך בנו את הבטחון / ההגנה? האם זה כושר הספיגה של רגשות כמו כעס, קנאה, נקמנות, תוקפנות? האם זו המסוגלות להיות איתך גם כשאתה בלתי נסבל לפעמים בלי להחזיר אליך כפל כפליים? היכולת לשאת את כובד המשקל כל כולו באהבה? מי שעוטף, אבל לא כובל, מי ששם מעטה ובד בבד משחרר ודוחף קדימה ולא שוכח להישאר שם עוד קצת ואיכשהו לשמור מרחוק מבלי לפלוש? (סביבה בטוחה? אשליה?) איך מרגישים שהמטפלים שלנו הם אנשים עם כלים ולא עוד ילדים שמשחקים איתנו בבוץ? האם הם נופלים בפח הזה, הרי אנחנו מזמינים אותם כל הזמן... או שמא לא? איך משתמשים בהם? שאלות חרדה... הגיגים של זאטוט... יש לי איפה לשאול את השאלות האלה. התשובות הנכונות לי, באופן הייחודי לי, יבואו כשיבואו ממי שמכיר ויודע, ויתעכלו אם וכאשר. ממשיכה לתעד קצת. בגלל פחד איימים, חרדה גדולה גדולה, ואני עוד לא יודעת עד כמה... המממ... כמה חבל שלא, כמה חבל שלא אכפת לי, כל-כך לא אכפת, אין רחמים ואין חמלה... לו היה, אולי הייתי מצליחה לקחת אחריות ולנסות לפעול להציל. אותי. קצת יותר. אבל אני לא. זה משול לבחירה במוות. סליחה... 8-] (אשת האדמה)

נכנ?סת פנימה בזהירות... על בהונות לא אזיז שום דבר איזו מורכבות מעוררת מחשבה העלת, אשת האדמה (לא, לא מורכבות מהסוג של 'מדיי', אלא עושר כזה של מחשבה) מעצמי אני יודעת שלעיתים אני כותבת כאן רק (לא, לא רק, אבל גם) כדי להעניק קיום ממשי יותר לרמצי תחושה שעולים בי לשברירי רגע. כאילו קריאת מילותיי שלי מנכיחה עבורי את התחושות. יש לי תחושה שגם אצלך זה כך, לפעמים. תודה ששיתפת בחלקיקים מהשיח הפנימי, מהרהורי הלב החרד, הרוצה כל כך לסמוך. ואולי לשמוח. בטוחה שלא אצליח להקיף בדברים שאכתוב את המכלול שהעלת, אבל הקשבתי לכל מילה. משהו בדברים הזכיר לי את ילד הפר"ח שחנכתי לפני שנים. ילד קטנטן בן חמש, נמוך מגובה החגורה :-) שחי ב??סביבה הדלה ביותר שראיתי מימיי. הוא גר בדירת חדר עם הוריו; הסלון, המטבח, חדר השינה (של שלושתם)- כולם באותו מרחב צר. לא היה כמעט דבר בבית, וודאי שלא משחקים עבורו (וגם לו? היו אינני בטוחה שהוריו היו יודעים כיצד לשחק איתו). אבל את יודעת מה הכי משך את תשומת ליבי בחייו של הילד החמוד הזה? דווקא העדר החוקים הקטנים של הבית, יותר מכל דבר אחר, זה מה שצרם לי. לא הייתה שעה לישון או שעה לקום בה, לא הקפידו וביקשו שישטוף ידיים לפני הארוחה, או שיתלבש בעצמו, שיסתרק. כשביקש 'על הידיים' הרימו אותו, למרות שהיה בן 5. כשפיזר את המשחקים המעטים בכל הבית, אספו אחריו. כשהיכה את הוריו, נתנו לו- אפילו צחקו. איכשהו השאלות ששאלת החזירו אותי אל הבית הזה.. הרגשתי אז שמשהו בחוקים הקטנים של הבית הוא שמקנה תחושת ביטחון. דווקא הגבולות האלה שאבא ואמא מציבים. שאכפת לאבא איך אני נראה, האם ידיי מלוכלכות או נקיות. שאמא רוצה כבר שאהיה ילד גדול, ולא על הידיים. וזה מוזר (או לא מוזר..אינני יודעת)..כאילו הכי טבעי להאמין שלעטוף בחום ולאפשר להיות- הם שנותנים את תחושת המסוגלות. האמונה בעצמי.וחייו של הילד הזה הנכיחו לי עד כמה החוקים הקטנים של הבית, הכאילו מובנים מאליהם, הם אלה שהקנו לי איזו תחושת ביטחון. איזו תחושה שמישהו דואג.. שלמישהו אכפת. פתאום אני מרגישה שאולי גלשתי רחוק מדיי, ואולי לא על זה דיברת... ובכל זאת, לפעמים נדמה לי שמשהו בפרטים הקטנים הוא שמגדיר את מה שהפכנו להיות. לא הפיצוצים הגדולים והגלויים, אלא דווקא ההתנהלות שבנויה מפרטים קטנים ויומיומיים. שוליים כמעט. וגם ה'כמה חבל שלא אכפת לי' צורב ומוכר מאוד... ואולי הא?יום שבכן אכפת מחייב אותנו לשים את אותו עניין בלא-אכפת. ללא אכפת כבר התרגלנו. כן אכפת מותיר אותנו חסרי מילים ואויר. גם אותי אלה נושאים שמבלבלים לאחרונה. כנ"ל לגבי השאלות שהעלת על המטפלים שלנו. מדהים שהצלחת לומר כל כך הרבה..איזו מחשבה בהירה.. מצב הביניים המרגיז הזה, של ללכת וללכת ולגלות למרבה ההפתעה והאכזבה את עקבותינו שלנו בחול..כאילו צועדים בלי משים במעגלים.. עד מתי?! אבל כן.. לאט-לאט, התשובות הטובות עבורנו, כמו שאמרת, יבואו כשיבואו.. כשלא מחממים את הרגליים ליד האח, יש סיכוי להתקדמות. גם אם במבט ראשון היא נראית כמו התבוססות במקום. (וכן.. גם יש סיכוי לחוג במעגלים בלי כוונה..) אמרת (לי) כל כך הרבה, והגבתי במפוזר ולחלק כל כך קטן מכל מה שאמרת.. זה עוד מתגבש לי... תודה ששיתפת, ליל מנוחה ונשיקת לילה טוב על המצח, לילך.

ובא לי גם לוותר על עצמי בגללה

חן שלום. את כותבת כל כך יפה, ונוגע ללב ואיכשהו לא נראה לי שהיא רוצה לוותר עלייך..אם אני חושבת שאני מבינה למי את מתכוונת, היא חולה, לא? בין כה וכה, בין אם זו היא או לא, אני שולחת לך כוחות לא לוותר, כי את חשובה בין אם מישהו אחר מאשר אותך או לא, את חשובה כשלעצמך, אני יודעת שקשה להאמין בזה כשבן אדם תופס חלק כל כך גדול בלב ומצליח לנסוך בו הרגשה משככת כאבים, שפתאום בלעדיה זה מרגיש כמו חולה אנוש בלי המורפיום שלו..(: אני מכירה את זה, אבל במקרה עכשיו אני בתקופה קצת יותר טובה ונזכרת שיש גם הרגשות אחרות, יותר שלוות, שבאות רק מעצמך. חפשי אותן, הן שם. חיזוק וחיבוק אופיר

התכוונתי למטפלת

עד מתי יותרו עלי עד מתי לאף אחד לא יהיה אכפת עד מתי ישבו בצד ולא יעשו איתי שום דבר אני את שלי עושה אני שורדת אני מתמודדת גם אם זה נראה שאני לא.. אבל אני לבד בהכל התקשרתי אליה היום לא ממש יכולתי לדבר אבל ניסיתי ולא הצלחתי להגיד שום דבר היא ניסתה לדובב אותי ולהבין מה קשה אמרתי דברים איומים על עצמי היא שאלה למה אני מרגישה ככה למה אני מדברת ככה וחורה לה שאני הולכת עם תחושות כאלה.. אמרתי לה שאני לא יודעת... לא יודעת לא יודעת לא יודעת כל דבר זה לא יודעת כאילו שנעלמו לי כל המילים מהלקסיקון וחוץ מזה לא יכולתי להגיד. היא כבר התייאשה ממני אז איך אני לא אתייאש מעצמי היא אומרת שאני צריכה לעבוד בצורה יותר אינטנסטיבית בטיפול לא להסתתר מאחורי כל מיני פינות.. ושאם אני רוצה את העזרה שלה אני צריכהלשתף פעולה יותר צר לי שכל כך בקלות היא מוותרת עליי היא שונאת אותי וכולם שונאים אותי שאלתי אותה על פניה לפסיכיאטר ומה היא חושבת היא אמרה לי שהיא לא רופאה והיא לא יודעת ואם אני רוצה שאלך לפסיכאטר היא לא ידעה מה להגיד לי... היא לא ניסתה אפילו להבין או לעזור לי. אוף איתה ועם הכלללללללללל

חן היקרה שלום, חשוב לי רק להדגיש לך שוב דבר אחד שאני רואה שאת שוכחת כל הזמן - אינך שנואה על אף-אחד,ואני בטוחה שגם לא על המטפלת שלך,שכפי שאופיר הזכירה לך - את כתבת שהיא חולה. אל תעלבי מהצורה שאומר לך זאת,אך 'תכניסי לך לראש' שאת אהובה על כולם,את בחורה מקסימה,עם הרבה פוטנציאל,יש לך חבר שאוהב אותך,ואת רק צריכה להזכיר לעצמך זאת שוב כל הזמן,וממש לומר לעצמך שוב ושוב(אם אינך לבד,אז תעשי זאת בדיבורים אל 'הקול הפנימי'שלך): 'אני אהובה...אני אהובה...' וכו,או אפילו תרשמי זאת כאן בהודעה בפורום שבה תרשמי עשרות פעמים :'אני אהובה' - עד שזה ממש יקלט לך בראש. מקווה שעזרתי במיקצת,בכוונה איני מתייחסת לכל מה שכתבת,כי אני מיישמת את המלצתו של דרור - לתמוך אך לא להיכנס יותר מידי רגשית לסיפורים,כדי שלא אכנס שוב לדכדוך שהייתי נתונה בו. ערב-טוב, משתנה

שלום חן, שני דברים: הראשון הוא שגם לי לא נשמע שמטפלת מוותרת עלייך... השני הוא שכאשר את מוותרת על עצמך, קל לך מאוד להרגיש שגם אחרים מוותרים עלייך (למעשה, את ממש 'מתגלשת' להרגשת הדחייה והבדידות במגלשת-הרים מהירה שקשה לעצור...). לכן, כדאי לחשוב על דבריה של משתנה אודות חיבה עצמית. אולי שם טמון המפתח ליציבות גם באופן בו את תופסת רגשות של אנשים אחרים כלפייך. קל לכתוב וקשה ליישם, אני יודעת, אבל מצד שני אפשר להתחיל לחבב את עצמך ממש עכשיו... לילה טוב, אורנה

אני כבר יושבת כחצי שעה מול המחשב, מנסה לרכז את כל מה שאני רוצה לומר וכמעט לא מצליחה- יש לי כל כך הרבה דברים לומר ובקושי מספיק שורות כדי להתנסח בבהירות ובפירוט.. טוב אז ככה... קודם כל לפני הכל אני רוצה לומר שלקח לי המון זמן כדי לשבת מול המקלדת ולהעלות את הבעיה, גם משום שהמון זמן לא התעמתתי איתה וגם כי לא חשבתי שדווקא עכשיו היא פתאום תעלה ותופיע... לפני כ16 שנה הוטרדתי מינית כמה פעמים על ידי ילד שהיה גדול ממני בשלוש שנים. אני הייתי אז בת 8, אני לא יודעת אם מדובר בהטרדה או בתקיפה הוא פשוט נגע כמה פעמים בריטואל חוזר באיבר מיני וגם פעם אחד ניסה להחדיר את איבר מינו אל איבר מיני אך זה לא ממש הלך, למזלי, כי לידנו היה עוד ילד שעמד והביט בנו וזה כנראה נורא הביך אותו. גם ממני הוא ביקש שאני אגע באיבר מינו, אני לא זוכרת בדיוק כמה פעמים זה נמשך, לא יודעת מדוע אני לא מצליחה להיזכר בדיק בזה... מאז שזה קרה הדחקתי את זה, לא ספרתי להוריי כי פחדתי מהתגובה שלהם, מהעונש, ובכלל לא כל כך ידעתי בהתחלה אם מדובר במשהו נורמאלי או חריג (_הייתי מאוד תמימה לגילי). מאז, שמתי לב שבכל שלבי גיל ההתבגרות שלי ועד היום יש לי בעיה עם קירבה לבנים ובכלל עם הזהות המינית שלי, מצד אחד אני רותה להיות עם בחורים מצד שני כאשר זה מגיע לאינטימיות אני ישר נסוגה לאחור, אני נכנסת לחרדות איומות, שמתבטאות אפילו בסימפטומים פיזיולוגיים: הנשימה שלי הופכת לכבדה ואני רועדת בכל גופי ובכלל יש בי את הרצון העז פתאום בסיטואציה כזו לברוח דווקא לחיקה של אישה מבוגרת ויות המחיצתה. אני יודעת שהסיפור שאותו אני מספרת נשמע לא שפוי במיוחד, אבל תאמינו לי שמאוד קשה לי עם זה, גם כי אף אחד מהאנשים הקרובים אליי לא יודע על כך, וגם אף אחד לא מבין מדוע עד היום עדיין אין לי חבר, כי אני נראית בסדר, כולם חושבים שאני בררנית ואני לא יכולה להסביר להם שזה לא שייך בכלל לרגשות אותם אני מרגישה במחיצתו של גבר. בבקשה תעזרו לי, לפעמים נדמה לי שאני משתגעת בגלל כל הרגשות שמציפים אותי. אני שוקלת ללכת לטיפול פסיכולוגי, כי אני מבינה שהבעיה לא תפתר בעצמה ((כמו שהאמנתי שנים רבות מאוד), אני גרה באיזור המרכז. בבקשה תאמרו לי מה עלי לעשות?

הסיפור שלך נשמע בהחלט שפוי.. היית קורבן ופחדת מעונש. את סובלת מהסיפור שנים ואת חושבת שזה לא שפוי. את בהחלט צריכה וזקוקה לתמיכה. תנסי כאן: http://www.macom.org.il/

שלום אני, אכן, אין מילה אחת בלתי שפוייה בסיפור הכאוב שגוללת כאן... אני חושבת שזה נפלא שהחלטת לפנות לטיפול פסיכולוגי. אני באמת מאמינה שטיפול יכול לחולל את השינוי שיאפשר לך לחיות את חייך בצורה שלמה ושמחה יותר, עם קשרים זוגיים ועם מיניות. אני מצטרפת להמלצה על הקישור שהוזכר בהודעה הקודמת. את מאוד מוזמנת להמשיך ולהשתמש בנו כאוזן קשבת, אורנה

שלום, האם יש מצב הפוך, כלומר שהמטפלת תלויה במטופלת שלה. היא בוכה איתי כשקשה לי, וכל פעם שאני מודיעה על הצורך שלי בהפסקה, היא מנסה לשכנע אותי בלהשאר, כי איכפת לה ממני והיא לא רוצה שאעזוב ושזה אינו הזמן המתאים לעזוב או לוותר..... האם יש מצב? שהיא תלויה בי? אני גם תלויה בה כי אחרת לא הייתי מקשיבה ופשוט יוצאת משם. (אני רוצה לעזוב כי פשוט קשה לי עם התכנים ולא איתה). מה דעתך?

שלום קרן, לעיתים קרובות מטופלים נוגעים בנפשם של המטפלים שלהם בצורה מאוד חזקה ומרגשת. אבל תלות, זו כבר נשמעת לי 'תסבוכת' מסוג קצת אחר... אם נחשוב על קשר טיפולי דרך הפרספקטיבה של קשר הורי, הרי שהורה שילדו סובל בהחלט אמור להשתתף בכאבו, אבל הוא לא אמור להישאב לתוך הכאב כאילו מדובר בכאב שלו עצמו. הלא אז נקבל שני 'סובלים', צמודים זה לזה ללא יכולת להיפרד, ללא יכולת להתבונן, ללא יכולת להשתמש בנקודת מבטו של האחר (ומי יאמר אז מילים מנחמות? מי ילך אז לארון התרופות להביא פלסטר?). ובמעבר לקשר הטיפולי - גם שם אמורה להישמר אצל המטפל מידה של נפרדות, שאין בה כדי לבטל רגשות כמו אהבה ודאגה. הנפרדות הזו מאפשרת למטפל לבצע את עבודתו: למשל, כשמטופל רוצה לעזוב את הטיפול, המטפל אמור לעזור לו להבין מה קרה, ולפעמים לאחר ההבנה גם לשחרר אותו לדרכו עם תקווה... אם אינך מרגישה כך בחדר הטיפול, מאוד כדאי לפתוח את הדברים עם המטפלת שלך. אני משוכנעת שתגלי דברים מרתקים... לילה טוב, אורנה

אני לא נוהגת לכתוב בפורום, אבל היה לי חשוב להגיב הפעם על המילים הקשות שנאמרים. אני חושבת שהמטרה של הפורום היא לעזור ולתת מענה מידי לצרכים שעולים לפעמים ברגע הלא מתאים, אבל הפורום אינו מחליף טיפול פסיכולוגי שהוא המענה האמיתי לאורך זמן. אני מבינה שקשה לך ושולחת לך חיבוק ואת כל התמיכה,אבל יש דרכים להגיב גם כשלפעמים התשובה המקצועית לא עונה בקנה אחד עם הציפיה. לפעמים צריך להסתכל על הדברים כם בעיניים אחרות איני חושבת שהתגובה של דרור היתה לא אוהדת או לא מחבקת. אני חושבת שהיתה פה תגובה שנועדה לתת לך תמיכה אמיתית תמיכה של מטפל בלי להיות המטפל. אני חושבת שצריך להעריך ולתת את הלגיטמציה לדברים להאמר גם אם לפעמים הם קשים, כמו שהדברים היו נאמרים בטיפול. אני מקווה שאת מעודדת יותר היום ושהמצב רוח חוזר לאיתנו ושבכל יום תרגישי יותר טוב. אני כן רוצה לתמוך גם בדרור כי אני חושבת שלא היתה פה הטפת מוסר או חוסר תמיכה אלא התייחסות מעמיקה ואמיתית למה שתיארת שגם מחבקת, בלי שום רצון לפגוע. כמו-כן לדעתי לא תמיד צריך להגיב לכל "ו" כי לפעמים המקום של הפורום זה רק להביע רגש רגעי בלי הצורך להתייחס.

צ

זה גם לאופיר ולא רק לדרור

תודה רבה אורנה אבל אני לא בטוחה שזה יעזור מרוב כל הכעס והתוקפנות של אימי לא נותרו לה חברים ובני המשפחה התרחקו , אפילו בנה הגדול , אחי, די ניתק איתה קשר ורק אני ואבי נשארנו לידה למרות שאפילו הוא חושב על גירושין הבעיה העיקרית היא שלא מסוגלת להקשיב ומעבר לזה , כבר אמרנו לה עד כמה היא פוגעת אבל זה ממש לא מעניין אותה , היא רוצה להתייסר ולסבול כי אחרת היא מרגישה אשמה והיא רוצה שכולם יסבלו כמוה כדי שיבינו את הכאב שלה לגבי קבוצת תמיכה של הורים שכולים אני לא בטוחה שהיא תרצה , כי היא חושבת שאז הכל יהיה בסדר והיא לא רוצה חיים טובים אולי אם אלך בעצמי לקבוצה כזו ואנסה לשכנע מישהו מהם להפגש איתה ולשכנע אותה להצטרף...

לאנונימוס מילים קשות נ א מ ר ו ת ולא נאמרים, אבל יכולתי להשאיר את המשפט גם בלי שתי המילים האחרונות - מילים קשות נאמרות, ובדיוק כמו שיש לדרור זכות להתבטא איך שהוא רוצה גם לי יש, ואני לא חושבת שקיללתי או זרקתי עלבונות, אמרתי את שעל ליבי, וזה שאני פשוט אפנה למישהו אחר שכן יכול לתת חיבוק, גם אם הוא וירטואלי, ויש כאן מספיק שנכנסים רק בשביל זה, בייחוד שכמעט אין הודעות שנשארות פה ללא מענה, וזה צרם כפי שאמרה לילך בהבנה אמיתית, שלפעמים כשרע לא חושבים יותר מדי על מה שאומרים, ואני חושבת שדרור מודע לזה, ואת לא צריכה לצאת להגנתו בכזה להט...אבל, שיהיה, תנס/ה לחשוב למה זה כל כך הפריע לך אם את/ה בדרך כלל לא עונים או משתתפים או חולקים, למה הפריע לך דווקא כשמישהו העיז להגיד מה שעל ליבו , לפרוק ולא להסתתר מאחורי מסך מגן כשכל השאר חשופים...ותודה, אך תשמורכ'י את החיבוק המאוד מחמם שהצעת לעצמך..הסתדר לבד, או עם אנשים כמו לילך..אני מקווה שלא תעבור/י את כל החיים בהרגשה שאת אנונימוס...ואולי תראה/י שזה לא כל כך צועק הצילו וחוצפני ובלתי יאמן שמישהו נותן לעצמו להתבטא.וכשדיברתי אל דרור לא התכוונתי שהוא "חייב" לתת חיבוק או אוט אבר, אפשר להגיב באלף ואחת צורות סתם מתעניינות - יש מישהו שאת יכולה לפנות אליו? להעזר בו בסביבתך? דוגמא אחת מני רבות...צרמה לי העדר התגובה הטוטאלי שמן הסתם נגע לי בנקודה רגישה..ואני חושבת שבסוף גם אמרתי לו שאני מבינה שאני לא מדברת ממש אליו..תקרא/י את כל ההודעות...ולדרור: אם פגעתי, מצטערת מאוד. הייתי נסערת..לא התכוונתי.