פורום פסיכולוגיה קלינית

לגבי הרצון לחיות אימייל ששלחתי למישהו שאני מכיר. חשבתי שיכולה להיות חשיבות טובה לפרסום ההודעה גם כאן. אני לא יודע אם יש לי רצון לחיות כי לאחרונה אני נוטה יותר ויותר לחשוב שהחיים יכולים להיחשב ככאלו אשר לא מומלץ להיות בהם ואולי במקרה שלי הדבר הרבה יותר מהותי. אני ממש מרגיש לפעמים שהדבר הכי טוב שיכול לקרות זה שאני אמות כי אז אני לא אצטרך להיות בעולם עוד וזה הקלה רבה בהרבה מאוד מובנים שלא להיאלץ לסבול כה הרבה. למשל מאי סובלנות של בני האדם בכלליות. אני שואל את עצמי אם החיים בישראל הם הרבה יותר גרועים עבורי מאיך שהיה אם היית גר למשל בקנדה או בארצות הברית. אני לא אומר ששם לא יהיה לי מאוד גרוע אבל עדיין יכול להיות שהרבה יותר טוב. מצד אחר יש הרבה בעיות שקשורות לזה כמו הסתגלות לשפה אשר אולי אני לא מרגיש איתה בנוח. בכל אופן יכול להיות שאולי בעצם ישראל היא עדיפה אם אני אתנסה בארץ אחרת בצורה רצינית אבל לפי מה שנראה יכול להיות מאוד שלא.. בכול אופן יש לי דחף חזק לרצות לגור בארץ דומה לאלו שציינתי ואני מרגיש אי הגינות איומה וכפייה בזה שאני נאלץ לחיות במקום אחד אשר הוא לא לפי בחירתי וזה דבר נוראי לדעתי. ישראל יכולה להיחשב במקרים רבים כמקום הרבה פחות מתקדם וזה אולי אחד הדברים שמדכאים. לגבי הרצון לחיות. אני לא בהכרח מסכים עם הגישה הרגילה בנוגע לזה שמי שלא רוצה לחיות יכול להיות שיש לו בעיה מסויימת ואני מאוד מאוד כועס עליה. אני מאוד הייתי רוצה לעודד את הכיוון מחשבה באוכלוסיה של התהייה אם שווה לחיות והבנה יותר טובה של הנושא שאולי הוא בין הדברים הכי חשובים שצריך לתהות עליהם. לכן אחד הדברים שמאוד קשים לי בחיים זה הדחף לרצות לחיות בארץ שהיא יותר מסודרת. וגם למשל ארץ עם פחות צפיפות כפי שיש כאן. לגור במקום לא צפוף בישראל זה גם חיסרון כי כמו שבערים התחבורה הציבורית לא טובה במיוחד אז מחוץ לעיר זה עוד הרבה הרבה יותר גרוע לפי מה שאני מבין, ויש עוד הרבה חסרונות אולי למגורים "יותר רגועים" בישראל. האם אתה מצליח לחשוב על אפשרות לא מאוד קשה עבורי על מנת שתהיה לי אזרחות בארץ מערבית אחרת שהיא מסודרת יותר?

שלום לך, אתה מדבר על התחושה שאתה לא רוצה לחיות כלל, מנגד אני שומע אותך אומר שאתה היית מאוד רוצה לחיות אבל בארץ אחרת. ההתרשמות שלי, גם אם חלקית כרגע, היא שמה שמפריע לך בעיקר הוא שאין לך זכות בחירה. שאתה מאוד לא אוהב שאומרים לך מה לעשות ומה לחשוב, כך לגבי האם לחיות וכך לגבי היכן לחיות. אין לי עיצה פרקטית כרגע שיכולה לעזור לך לעבור לארץ אחרת, אבל אני בדעה שחלק מהבעיות שלנו והדרך בה אנו תופסים את העולם, עולה איתנו למטוס. אין בכך בכדי לומר לך אם ליסוע או לא, אלא רק לומר שהשינוי אינו טמון רק במקום אלא גם בראיית העולם. בנוגע לשאלה הכללית על מהות החיים והטעם שניתן למצוא בהם, אני חושב שזו שאלה חשובה שצריכה להשאל לעיתים ומפרספקטיבה נכונה, הנותנת מקום גם לאפשרות שיש דברים הנותנים טעם לחיים גם כשקשה, דרור

מה זה השם הזה? זה לא צ'ט פה

שלום דרור, אני נמצאת בטפול פסכולוגי כשנתיים,בעקבות דיכאון מז'ורי. אני מרגישה יותר טוב, אך עדיין לא מצליחה לחזור לעצמי ברמה מינמלית, כלומר, לחדש קשרים חברתיים שניתקתי, להקשיב ולהנות ממוסיקה , אין לי חשק לעשות דברים, לצאת לבלות, יש לי אנרגיה לדברים מאוד ספציפיים,כמו להסתובב בקניון או קניות וכו' (וגם אז לפעמים אני מאבדת מהר סבלנות). כמות המרץ והאנרגיה שיש לי מאוד מוגבלת,לדברים מסויימים מאוד. כל היכולות וההנאות שהיו בי פעם מתו. מצב הרוח השתפר יחסית, אך אין בי שמחה. אני לא מצליחה לשמוח, להרגיש שימחה, להרגיש טוב. האם כך אמורים להרגיש כאשר מחלימים? האם כל היכולות שהיו לי פעם, באמת מתו ? האם יש דרך לחזור לחיים ??? ברור לי שאי אפשר לחזור בדיוק למה שהייתי, כי עברו שנים ואיתם גם שינויים. אך אני מתכוונת לדברים בסיסיים, כמו להרגיש שימחה, כמו להנות משיר, להדליק רדיו או דיסק ולהאזין למוזיקה, ללבוש בגדים צבעוניים יותר ולא רק שחורים ואפורים. לקום בבוקר עם תחושה טובה, עם חיוך, עם מרץ. יש לי הרגשה ששום דבר לא יחזור. כאילו "נולדתי" מחדש לאחר הדיכאון. וכיום, מדובר בבחורה ריקה,כבדה ונטולה לעומת העבר.

טל שלום, את מציינת שאת בטיפול פסיכולוגי מזה כשנתיים אך לא מציינת האם הוא לווה בטיפול תרופתי והאם את ממשיכה כיום לקבל טיפול שכזה. אם לא אני ממליץ להתייעץ בטיפול על אפשרות זו, היא יכולה לשפר חלק מההרגשה הרעה שלך. אני מבין מדברייך שלפני התפרצות הדכאון היית שונה, מלאת חיים, ואף כי אכן קשה לחזור לתחושות כאלו לאחר זמן כה רב, הדבר אפשרי. עם זאת הדברים משתנים ממקרה למקרה. עדיין אני מאמין שישנו מקסימום של הרגשה טובה שלא הגעת אליו ואת יכולה להגיע אליו. לנסות למצוא טעם בחיים. את נמצאת בטיפול וזה שלב אחד, השלב הבא הוא ללמוד לקבל את הירידה במצב הרוח ולהגיע למקסימום אפשרי עבורך כיום. אני יודע שזה לא קל אבל עם טיפול תרופתי ועם שיחות אני חושב שזה אפשרי, בהצלחה, דרור

אני עייפה היום.עייפה מאוד.לא יודעת מי אני ואיפה ואם יש בשבילי מענה.ולמרות זאת כשראיתי את פנייתך,הרגשתי ליטוף. לא יודעת מה יש לי ולאן הדרך הזו..

ויק יקרה מאוד, יש בשבילך מענה. חייב להיות. לא יכול להיות שבן אדם יסבול, יבקש עזרה ולא יהיה לו מענה. אולי תרשי לעצמך להרפות קצת בידיים של איש מקצוע. לתת לו קצת לסחוב אותך על הגב, עד שהכוחות יחזרו. והם יחזרו. את חייבת לטפל בעצמך. אין לך ברירה. יש יותר מידי על כף המאזניים. אני מוכנה להיות כאן בשבילך וללטף. אבל לא במקום פנייה לגורם מקצועי. שולחת לך כוחות. תלכי לישון מוקדם היום. גם אני איישם את זה... נורית

ויק שלום, קשה לשמוע שאת מרגישה כל כך רע, ואין לי אלא להצטרף להמלצותיה של נורית ולקוות שרגישי טוב יותר ועם כוחות מחודשים בהקדם, דרור

איפה את היום?

דרור ערב-טוב, יש משהו שהיתי רוצה לספר למישהו,משהו שיבהיר לו דברים מסויימים,אך אני מפחדת שמה שאספר ישנה את יחסו אליי - ואולי לרעה,ויגרום לבעיות נוספות - שאיני רוצה לציין כאן, אך מצד-שני זה אולי גם יעזור בהמשך; אני ממש מצטערת על העמימות שבשאלתי,אך איני יכולה לפרט יותר,האם על-סמך מידע זה אתה יכול לייעץ לי מה לעשות? או לפחות להגיב?

משתנה שלום, האמת שהעמימות שבשאלה משקה על מתן תשובה לשאלתך. אבל באופן כללי אני חושב שהדבר תלוי בעיקר בטיב הקשר הקיים ביניכם. קשר חזק, שניתן לדבר בו ובנוי טוב, הוא קשר היכול לעמוד גם בפני סודות רבים. אם כי כמובן צריך להיזהר מהכללות. את צריכה לחשוב מה טיב הקשר ביניכם, ומה טיב הסוד. בעיקר נסי לחשוב מה המשאלה העומדת מאחורי הרצון לספר לו, והאם החששות בנוגע לדרך בה הוא יראה את זה לא נובעים מהדרך בה את רואה את הסוד. אני יודע שהתשובה שלי מעט עמומה, אבל אני מקווה שהיא עזרה דרור

תשובתך אומנם מעט עמומה,אך זה ברור שתיתן לי תשובה עמומה לשאלה עמומה. לפעמים כ"כ רוצים לספר משהו בחופשיות(כפי שהייתי רוצה לשתפך),אך עקב העובדה שהדבר יפורסם לעיני כל,לא אוכל 'להסתכן' בכך,ולכן העמימות בדבריי.

יש לי מחשבות מטרידות כמו לבדוק שצורה אובססיבית אם הביית נעול,אם המפתחות של האוטו במקום שלהם ועוד מחשבות דומות.....ובזמן האחרון אני בודק את ההודעות sms שאני שולח לחברה שלי בחשש שאולי רשמתי משהו פוגע או מעליב למרות שאני יודע שזה לא יקרה.......וגם יש לי אובססיה שאלי אני יפלוט משפט פוגע קללה או עלבון לחברה שלי או לאנשים שאני אוהב.....זה המחשבה שהראש שלי עסוק בתקופה האחרונה להיטים קרובות........את הביית הפסקתי לבדוק אולי זה בגלל שאני עסוק באובססיה האכשווית פחד לפגוע.....ו עוד משהו קטן....חברה שלי אמרה לי לפני חצי שנה שלפעמים יש לי מבטים חודרים כאלה כמו מבט של בנאדם מופתע....להיטים רחוקות כמובן....ומאז אני גם מוטרד המון מי זה שאולי משהו אצלי לא בסדר למרות שאני יודע שהכל בסדר אני קצת ממצמץ בגלל זה ולהיטים די קרובות אני בהרשה לא נוחה בגלל המחשבות הלא הגיוניות האלה......מה אני עושה אורנה מה יש לי?

יש לך עוד אובססיה והיא לשאול את השאלה שלך בפורום מספר פעמים בשבוע במקום להקשיס לתשובות וללכת לטיפול בהצלחה

אומנם כתבת דברים נכונים,אך יש דרך מועילה,טובה ועדינה יותר לומר את הדברים, לא צריך להעליב ו'לתקוף',אומנם צריך ישירות,אך גם למידת הישירות 'יש גבול'; וגם - את אותם דברים אם תגיד/י בצורה אסרטיבית הם יקלטו יותר והאדם גם יתייחס אליהם, אך בצורה שהם נכתבו - לי לפחות - הם נשמעים כהעלבה. סתם היה חשוב לי לציין זאת,כי גם אני 'זכיתי' פעמים רבות ל'פנינים כאילו' ממכם.

אסי שלום, מרגישים שאתה סובל,כיוון שאתה שואל בימים שונים בפורום את אותה שאלה בשמות שונים, ואני ממליצה לך לחזור אחורה ללפני מספר ימים כשעניתי לך על אותה שאלה בדיוק - שבקישור הבא: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-697,xFT-627022,xFP-627018,m-Doctors,a-Forums.html ואני מתנצלת מאוד אם אני טועה ואתה אדם אחר מאותו אחד ששאל שאלה זו,ושאלות אחרות(שלא צרפתי) בשמות שונים. חשוב לי להדגיש שאיני רוצה להעליבך בכך,או לגרום לך להרגיש לא חופשי לשאול בפורום-להיפך,אך פשוט כדאי שתתייחס ברצינות גם לתשובות שקיבלת,וגם לכך - שרק איש מקצוע מוסמך יכול לאבחן אותך בוודאות,אז חבל שתדחה זאת ותמשיך לסבול. בהצלחה, משתנה

לך ליעוץ פסיכיאטרי. תרופות יכולות מאד לעזור ולהקל עליך.

אסי שלום, היום זו המשמרת שלי ולא של אורנה אבל אשמח לענות לך, ואם עדיין תרצה לפנות לאורנה אתה מוזמן לעשות זאת בימים שלישי ורביעי. נשמע לי שקשה לך כרגע, כשאובססיה אחת מחליפה את חברתה ובעוצמות חזקות. אתה מפחד מהמחשבות שיש לך ועסוק ללא הרף בנסיונות לשלוט בהם. קשה לומר בוודאות אבל נראה לי שאתה סובל מ OCD, אולם את האבחנה המדוייקת, עוצמת ההפרעה וסוג הטיפול המומלץ תוכל לקבל בפגישה עם איש מקצוע (פסיכיאטר או פסיכולוג). לרוב הטיפל בהפרעה זו הוא תרופתי בשילוב עם טיפול קוגנטיבי התנהגותי. אני חושב שחשוב שתפנה לטיפול, הסבל הטמון בהפרעה שכזו הוא רב וקשה מאוד להתמודד עמו לבד, בהצלחה, דרור

באה לידי ביטוי?

שמשון שלום, אני מניח שהתכוונת להפרעת אישיות סכיזוטיפלית. הפרעת אישיות זו מתבטאת בהתנהגות ובחשיבה הנתפשות על ידי החברה כמוזרות, על ידי לבוש חריג לעיתים, על ידי אפקט (רגש) שטוח, ונטייה להתבודדות לעיתים. הפרעה זו חולקת מרכיבים רבים עם הסכיזופרניה אולם ההבדל המרכזי הוא שבעוד שבסכיזופרניה יש עבר של אירועים פסיכוטיים, בהפרעה סכיזוטיפלית עבר זה אינו הכרחי, אם כי הם עלולים במהלך חייהם לגלוש לפסיכוזה. המידע שנתתי כאן הוא על קצה המזלג ואתה מוזמן לחפש באינטרנט מידע נוסף, יש בשפע בכל מנוע חיפוש, בהצלחה, דרור

שלום, שמי ל ואני בת 33 גרושה+ ילדה בת 4, גרושה חצי שנה, הגירושים יחסית היו טובים ובהסכמה,הגרוש אבא טוב ונוהג לבקר את הילדה בתדירות טובה, אבל יש לי בעיה עם הגרוש שלי שהוא נוהג להראות לילדה שלי כל בחורה שהוא יוצא איתה, אני לא מקנאה כי אין לי רגש כלפיו אך אני מרגישה שהילדה מספרת לי את זה היא עצובה ולכן זה מפריע לי ואני כועסת עליו שהוא עושה זאת, השאלה שלי היא, האם בזה שהיא רואה את אביה מחליף בחורות בתדירות גבוהה האם זה גורם נזק לילדה? מה לעשות?הערתי לו על זה כבר כמה פעמים אך הוא לא מתייחס. דרך אגב מאז הגירושים אני אישית לעולם לא הראתי לילדה בחורים שאני יוצאת איתם.

לימור שלום, גירושין הם אף פעם לא דבר קל במיוחד כאשר מעורבים ילדים שקיימת מחשבה כיצד זה ישפיע עליהם. אני מניח שבאמת קשה לה לראות אתכם פרודים, אם כי לא ברור לי עד כמה היא מפנימה בגיל זה מיהן הנשים שאבא מציג בפניה. את אומרת שלא עוזר לדבר איתו, ומשום כך עצתי לך היא להתמקד בך ובילדה, לנסות להבין יחד איתה איך היא מרגישה. הרבה פעמים ילדים בגיל הזה מגיבים דווקא למה שהם רואים אצל ההורים, אם היא תראה שהקשר בינך לבין בעלך תקין ושאת אינך משדרת חרדה או רגשות אחרים כאשר היא איתו אני מניח שעם הזמן היא תלמד לקבל את זה. אם בכל זאת תמשיכי להרגיש מודאגת את יכולה לפנות להתייעצות אצל פסיכולוגית קלינית של הילד. בהצלחה, דרור

מנסה "לצאת מזה", אבל לא מצליחה. אתמול יצאתי לסיבוב קטן בלילה, היום יצאתי לסיבוב קצר בשמש, אבל אני חוזרת ולא מסוגלת לעשות כלום. ואח"כ מצטערת כ"כ על הזמן האבוד הזה. אתמול בלילה היה לי משהו מוזר- הלכתי לישון מוקדם, וקמתי בסביבות 4 בבוקר פשוט עם פחד מוות (חלמתי על המלחמה והטילים שנפלו), ועל העובדה שאם תהיה שוב אחת כזו, ואם יפול פה טיל- לא יהיה לי עם מי להיות, לא יהיה מי שיתמוך בי. כן, אני יודעת שזה נשמע מוזר, המלחמה כבר מזמן מאחורינו ולא חשבתי עליה בכלל בזמן האחרון, אבל זה מה שעלה לי בחלום. וכמובן, הבדידות הזו-- שאין אף אחד שמבין אותי שאותה הסביבה שאמורה להיות "קרובה"- המשפחה- ממנה אני כ"כ מתרחקת- בחיים לא תתן חיבוק או מילה טובה ושהמצב שלי פשוט כ"כ לא נתפס, עד שזה אפילו מביש, להיות בסיטואציה כזו. לבד.

שלום לך, נשמע לי שמאוד קשה לך עם תחושת הבדידות, וההרגשה שאף אחד לא מבין אותך. אני מבין שאת מנסה לצאת מזה בכל מיני דרכים, למשל על ידי יציאה מהבית אבל משהו נתקע, זה לא הולך. אני יכול לנסות לייעץ בשני כיוונים, האחד הוא הכיוון של הבדידות, אני לא מכיר את הסביבה שלך ואת החיים שלך, אבל אם את עובדת את יכולה לנסות לחשוב שלאחרים כן אכפת ולחפש סימנים לזה, לפעמים מוצאים. אני יודע שיותר קל לומר מלעשות, ולכן ההמלצה השניה שלי קשורה בטיפול. אני לא יודע אם את בטיפול אבל הוא יכול לעזור לך להכיל את הבדידות ואולי גם לסייע לך במציאת דרכים להרגיש פחות בודדה על ידי שינוי פנימי מעמיק, בינתיים תמשיכי לנסות לצאת מזה, זה חשוב בהצלחה, דרור

ליאת נדחקתי לסוף. אולי לא שמת לב...אבל אני כמעט בטוחה שאם זה היה מופיע תחת שם אחר היית מגיבה.אולי אין כל כך מה להגיב. לא יודעת. אבל אני יודעת שמאסת בי אחרי זמן רב...

בוקר טוב me, פניות עמומות מוציאות ממני תגובות עמומות, המתפרשות באופן שיוצא משליטה. לכן במקרים מסוימים אני מעדיפה לחכות לשאלה ספציפית. שבוע טוב ליאת

היי ליאת, האמת היא שלא היתה שאלה ספציפית. הרגשתי חרא ולא ידעתי כל כך מה לרשום.... הקדמתי את הפגישה עם הפסיכולוגית.....היית מאמינה? עלי? תגידי ת'אמת שיהיה גם לך שבוע טוב

מזה כ- 5 שנים אני סובל מחרדות שהתפתחו במסגרת העבודה שלי.אני כמובן בטיפול תרופתי (החלפתי הרבה תרופות ) וכן ניסיתי טיפולים אחרים מלבד תרופות :פסיכולוגיים קליניים,דיקור סיני,היפנוזה ולפני טיפול הומופאטי ,האם אתם מאמינים שיום אחד אני יבריא לחלוטין ללא צורך בטיפול תרופתי.יש לציין שבהשכלתי אני מהנדס אלקטרוניקה וכרגע משלים לתואר שני בהנדסה (בציונים מעולים) כמובן עובד במשרה מלאה וכן נשוי ואב לשלושה.האם ניתן להבריא לחלוטין מהחרדות .אבקש תגובות מאנשים שהבריאו לחלוטין מהחרדות וכן מרופאים בעלי ניסיון בתחום

שלום אלי, לאמונתי, לכל אחד מאיתנו יש בטן רכה, או אם תרצה 'חוליה חלשה', המזכירה לנו את קיומה בעתות משבר. אנשים חרדתיים בבסיסם עלולים להגיב בתקופות של חרדה למצבים רגישים, מצבים של אי וודאות, מצבים של משבר וקושי. באופן דומה אנשים בעלי פוטנציאל דכאוני, יגיבו באפיזודות של דיכאון למצבים רגישים. למרות האמור לעיל, בהחלט אפשר להיפטר מהחרדה לתקופות ממושכות, עם או בלי תרופות. אחרי הכל, כולנו בני אדם, ולכולנו רפרטואר רגשי שהדמיון בו רב על השונה. קשה להאמין שקיים בעולם מישהו המשוחרר לחלוטין מחרדות עד סוף ימיו. איני סבורה שחרדה היא מחלה, ולפיכך השאלה מתי תבריא נראית בעיני לא השאלה העיקרית. השאלה החשובה היא האם אדם יכול לחיות עם עצמו בשלום, מתוך היכרות עם נקודות החוזק והחולשה שלו, לתפקד היטב במרבית שטחי חייו, ולממש את הפוטנציאלים שלו באופן מספק. אני שומעת שאתה פעיל, הישגי, ומבורך במשפחה, ולפיכך, כל מה שנשאר זה ללמוד לקבל את עצמך, ולחיות בשלום עם מה שיש. חזק ואמץ ליאת

ליאת, תודה על העידוד , הכתיבה כאן גם אם היא לא מקלה על ההרגשה היא אכן סוג של פורקן ,בעיקר כי כרגע אין לי אף אחד אחר שמקשיב ... אני מנסה לגייס את כל המשאבים שלי אבל הם הולכים ואוזלים,אני חושבת שהם כבר בסכנת הכחדה...:)

שלום אלי אפשר להפרד מהחרדות. תבדוק עם עצמך האם לא פיתחת תלות בתרופות, האם באמת אינך יכול להמשיך בחייך ללא התרופות הללו. עד כמה המחשבה על כך מעוררת את החרדה? מנסיון שלי (ארבע שנים של חרדות), מה שעזר לי לצאת מזה זה תחום עניין חדש ומסקרן שמצאתי, תחום שיכולתי להתבטא בו וליצור. תחום שאיפשר לי להרגיש שווה ומסוגלת. לפעמים טיפול נפשי שעוזר למקד את הסיבות לחרדה המתמשכת גם יכול לעזור.

רע לי. הכל ממשיך והכל נראה אותו הדבר . אני מרגישה כאילו העולם גדול מידי וחונק מידי .הכל נראה לי מאיים. כאילו הקירות הולכים ומתכווצים סביבי ואני כ כך קטנה... אין לי למה לצפות ... ורק החור הזה שבתוכי הולך וממשיך ונפער לו, יותר ויותר גדול ... ואין לי כוח יותר ... להמשיך זו עבודה קשה מידי . אני נאבקת, להשאיר את הראש מחוץ למים לנסות להמשיך לזרום לא להיכנע לזה , אבל זה נהיה קשה יותר ויותר .ואני כ"כ לא רוצה לחזור לאותו מקום אפל שממנו אני יודעת שלא יהיה כוח לחזור שוב...

שלום ד', כמו שהעידו כאן מספר חברים לפנייך, עצם הכתיבה אלינו מהווה לפעמים סוג של הקלה ופורקן. אני שומעת את הכאב שלך, ומבקשת ממך לנסות ולתקוף את העולם כרגע במנות קטנות. יש ימים בהם צריך לעבוד חסכוני, ולשמור משאבי הישרדות להמשך. שולחת לך את כל הכוח שאפשר כדי להמשיך ולהישאר עם הראש מחוץ למים. אל תיכנעי ליאת

בטעות הגבתי על ההודעה "חרדות" אני כבר "אאוט" לגמרי...

אם ראית את כלבי אשמורת ואני מניח שראית...אז כבר ברגעי תחילת הסרט(סצינת הפתיחה) אפשר לדעת מה יקרה עם כל אחד מהנוכחים מיסטר פינק לא מוכן לשלם טיפ כי הוא אינדיבידואליסט מיסטר אורנג מלשין לבוס על מר פינק שלא שילם את הטיפ כי הוא המלשן הסוכן הסמוי מיסטר בלונד שואל את הבוס אם לירות במר וויט כי הוא האלים וזורע את זרע הפורענות הוא גם עושה תנועת אקדח למיסטר וויט מיסטר בלו לא נמצא שם לא מדבר בכלל ומהשם ברור שהוא ימות ....היום ישבתי עם משהו שאמר לי שבחיים צריך להגיע להחלטות קשות שהחלטתי ללכת לזונה ידעתי שזה החלטה משמעותית שאחריה אני לא יהיה אותו אדם ושסוף סוף אני אחליט החלטה משמעותית לסיים את חיי והנה זה קורה...מצטער שאני נופל עלייך כף המטפלת שלי בחופש והפסתי לקחת כדורים וכנראה שאצטרך לחזור מתגעגע לאפאטיות רוצה לחוש שוב את המוות.......כשאני מדבר עם אנשים הם שואלים אותי אם יש לי מטרות בחיים משום שאני אדם דיי שטחי למצוא אהבה לחוות אהבה לאישה וגם יחסי מין עם בחורה שאני אוהב זה היה מטרתי העיקרית בחיים עתה שהחרבתי את המטרה הזו אין לי שום סיבה לחיות וטוב מותי מחיי .......הרבה פעמים שאנשים שואלים אותי מה מטרתי בחיים ואני אומר אין מטרה הם אומרים לי למה אתה חי או אני במקומך הייתי מתאבד(רק אתמול בערב בחורה אמרה לי את זה בפאב) אין לי מטרות לא בקריירה ואת המטרה העקרית שהעסיקה אותי גם בגילאים ממש קטנים (כבר מתחת לגיל 10) העיסוק בשאלה האם בחורה יכולה לאהוב אותי באמת .....האם אדם כלשהו יכול לאהוב אותי.......אני חייב להודות שגם שאני חש נאהב קשה לי לקבל את זה גם בקשר עם האקסית בגלל שיחסי המין היו מחורבנים וסיום הקשר כמו שהוא נגמר גרמו לי למחשבות אם אפשר לאהוב אותי באמת........גם בפאבים התל אביביים שאני יוצא ובחורות שאני מכיר משלום שלום מחבקות אותי זה סתם זה כדי לתת להן הרגשה טובה שהן לא לבד...לי זה לא מרגיש.....אני מצטער על העילגות של ההודעה כאן והאיכות כי אין לי ממש עם מי לדבר (לא רוצה להטריד את המטפלת שלי בחופשה שלה...ואין עם מי לדבר החבר היחיד שלי שיודע על זה קצת נמאס לו לשמוע את זה ואני מאמין שבטח גם לך נמאס) להתראות ושבוע טוב ליאת...את לא חייבת לענות זה הגיגים זה מרגיע אותי לכתוב פה למספר דקות די מספיק להתראות

הי מר בלו... כשלא היית פה הרבה זמן קיוויתי שמצבך השתפר קצת.צר לי לשמוע (או לראות) איך אתה מרגיש כעת...אני חושבת שהמטרה שלך כרגע היא לחזור לעצמך וזו מטרה מספיק חשובה (שכנראה חשובה גם לך ) אני מקווה שתרגיש יותר טוב בקרוב ...ותלמד שאתה אכן ראוי לאהבה .. מקווה שתתעודד ...

thank u it was very nice 2 hear/////

תודה על הטיפ כעיקרון יש אמת בדברייך הבעיה שהוא כמעט בכה ואמר שאני נוטשת אותו ושאני עושה טעות...אז זה למה חשתי אשמה

נועה, מטפל שבוכה כשמטופל מבקש לעזוב פיתח ככל הנראה הזדהות-יתר, התקשרות החורגת מיחסי מטפל-מטופל, מה שעלול לסכן את שיקול הדעת המקצועי שלו. בהנחה שהדברים הם אכן כמו שאת מתארת אותם, יש כאמור מקום לשקול החלפתו במטפל אחר. בהצלחה ליאת

ליאת שוב שלום, רציתי לשאול אם אפשר לשלוח לך הודעה למייל האישי? הכוונה כעיקרון,כי יש משהו שאני רוצה לשתף אותך אישית,אך אני עדיין בלבטים לגבי כך,יכול להיות שבהמשך הערב אעשה זאת אם תאשרי לי.

ואם כן,אפשר לשלוח את המייל בהמשך השבוע ולא הערב?

שלום לך ליאת רציתי לשאול אותך איך יודעים שהטיפול אינו מתאים, או אולי הקשר הטיפולי. איך אפשר לדעת? אם מחליפים מטפל מי אומר שזה אמור להיות יותר טוב? יכול להיות שנתגעגע למטפל הקודם? מה הם הקוים האדומים שלפיהם צשריכים להחליט שזהו זה? צריך להפסיק או לעבור? אני נורא עייפה אבל איני יודעת אם ממנה או ממה שקורה שם? כי אני מתגעגעת לה ומחכה ליום הפגישה?

ערב טוב, אם את מתגעגעת ומחכה לפגישות, מותר להניח שאין בעיה מהותית בקשר הטיפולי. אפשר להניח עוד, שמשהו בתהליך הופך להיות חשוב ומשמעותי עבורך, גם אם זה קורה לאט. כשמדברים על קוים אדומים, בדר"כ מתכוונים למצבים של חוסר מקצועיות ובעיות אתיות, אותם אפשר לזהות בדר"כ דרך תחושות חזקות וחד משמעיות (אם כי לא תמיד) אצל המטופל. במקרים של ספק אפשר לפנות למועצת הפסיכולוגים ולהתייעץ. כל המצבים האחרים הם עמומים ומשתנים, ונקבעים לפעמים גם דרך תחושות בטן. עייפות יכולה דווקא להעיד על כך שנעשית עבודה. שבוע טוב ליאת

אני יודעת.אף אחד לא יכול לעזור לי...גם במיון לא עזרו לי בעבר.אין לי מה ללכת לשם.מה אני עוד יכולה לעשות?מה לחפש?אין לי כח. אל תדאגו לילדה שלי,כל מה שנשאר ממני מכוון לשמור עליה ולהיות לה.לאהוב אותה.היא לא תפגע.

קשה לי להאמין שהיא לא תיפגע. את חייבת לקחת אחריות. חייבת. איפה בעלך בכל הסיפור? זו גם ילדה שלו. הוא חייב להיות שותף. אנא, עשו את כל המאמצים ביחד. את חייבת עזרה מקצועית. לא משחקים בדברים כאלה. גם בת של חולה

ויק, תוכלי לגשת למיון של בי"ח פסיכיאטרי ולבקש עזרה. גם מיון רגיל יכול להיות טוב מלא כלום. את חייבת למצוא פסיכיאטר בו תוכלי לתת אמון. לפעמים זה לוקח קצת זמן, אבל שווה להתאמץ בשביל זה. אני שמחה לשמוע שאת שומרת על הבת שלך. ועליך - בשבילה. המשיכי לעדכן ליאת

אני יודעת לבקש עזרה,פעם גם האמנתי שתמיד אפשר לעזור ושתמיד צריך לבקש.אפילו עכשיו אני ממשיכה לנסות.ביקשתי ואני מבקשת.אבל בקשתי חוזרת ריקה,כאילו יש לי מחלה חשוכת מרפא. לא אלך למיון יותר.בטח לא לפסיכיאטרי.להחתים שם את ה"דרכון", כמוהו כמוות.ומוות עדיף. אני רוצה שיעזרו לי בלי להגיע לשם.לפני זה.שיהיה סוף להידרדרות המובטחת. ושיסבירו לי לאן נעלמתי.איפה אני?

אני גולשת כל יום 12 שעות ולפעמים 18 שעות. מה ניתן לעשות? אני מובטלת, אין כסף לפסיכולוג. האינטרנט מרגש אותי ולא מעוניינת להיגמל.

שלום גלית, אם אינך סובלת מהמצב, אינך רוצה לשנותו ואינך פוגעת בזולת, אז מה הבעיה? למה את מתכוונת כשאת שואלת 'מה ניתן לעשות?' ליאת

שלום , אינטואיציה זה מושג מעולם הפסיכולוגיה? תודה

שלום שילה, אינטואיציה היא מושג מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, הבא לתאר מצב של פתרון בעיות שלא בדרך של אימון הדרגתי, ניסוי וטעייה או לוגיקה מובנית, אלא בדרך של "תובנת הארה", המתאפשרת לעיתים קרובות גם במצב של נתונים חסרים, ואשר לא ניתן להסבירה במונחים של תרגול או למידה שיטתית. בברכה ליאת

ערב טוב, מהו הטיפול המומלץ בדיסתמיה? תודה

שלום רועי, בשל המהלך המתמשך והאופייני של הדיסתימיה, הופך הדיכדוך כמעט למאפיין אישיותי, ולכן הטיפול המומלץ במקרים אלה הוא טיפול שיחתי (פסיכותראפיה) באוריינטציה דינמית. לפעמים ניתן לשלב גם מרכיבים קוגניטיביים-התנהגותיים, כאשר מתבקש שינוי מהותי בתפיסות, אמונות והתנהגויות לא מסתגלות. בשמחות ליאת

בעקבות הכתבה בהארץ- http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=834385 שאלתי מתי פסיכולוג צריך או חייב להפנות מטופל שלו לפסיכיאטר? האם ניתן לקבל את גרסת הפסיכולוג בכתבה שניתן לטפל בפסיכוזה גם ללא תרופות?

שלום משה, מבלי להתייחס כרגע למקרה הפרטי המתואר בכתבה, ההחלטה אם לשלב בטיפול פסיכולוגי גם טיפול תרופתי תלויה בכמה גורמים, בהם סוג ההפרעה, מידת הסבל שהיא גורמת למטופל, מידת היעילות של התרופה הייחודית, המטרה המבוקשת (הפחתת סימפטומים; הקלה במצוקה הסובייקטיבית; הרגעה; וכד'), עמדתו של המטופל ביחס לתרופות, ועוד. השימוש בחומרים כימיים/טבעיים כדרך להקל על כאב גופני או נפשי עתיק כימיה של האנושות. זהו נושא רחב ומעניין, שתקצר היריעה מלדון בו כאן. המחוייבות האתית של הפסיכולוג, ממש כמו של הרופא, היא לסייע למטופל שלו בכל הכלים המקצועיים העומדים לרשותו, מתוך אחריות ויושרה. אני מצרפת קישור לקוד האתי של הפסיכולוגים, ומזמינה אותך לעיין בסעיף 2.1, הנוגע, כך נדמה לי לנושא הכתבה- http://www.psychology.org.il/public/ethics/index.html אני עצמי לא מכירה דרכים יעילות לטיפול בפסיכוזה שלא באמצעות תרופות, הגם שידוע לי על גישות אנטי-פסיכיאטריות, בהן מחזיקים אנשים או כתות, חלקם רציניים וחלקם לא. בברכה ליאת

שלום, אודה על קבלת פרטים בנוגע להפרעת אישיות תלותית. ואיזה סוג טיפול מומלץ בכדי לטפל בהפרעה זאת. שבוע טוב, מיקה

ערב טוב מיקה, הפרעת אישיות תלותית מתאפיינת בדפוס יחסים של כניעות פסיבית, חוסר נפרדות, חוסר עצמאות וצורך להתמזגות עם האחר המשמעותי. התלותי אינו יכול להתמודד עם נפרדות ואוטונומיה, ומוכן לשאת פגיעה והשפלה ובלבד שלא להינטש. הוא זקוק לאובייקט, רע ככל שיהיה. אנשים כאלה מתקשים לתפקד באופן עצמאי כמעט בכל תחום, ולכן יניחו לאחרים לקחת אחריות, גם במחיר של שיעבוד רגשי. הטיפול בפסיכותראפיה תמיכתית והתנהגותית נמצא יעיל, כשהמטרה היא חיזוק היוזמה והביטחון העצמי. בברכה ליאת

ליאת, מה הכוונה ב"שיעבוד רגשי? תודה

ליאת שלום שוב, יש לי בעיה שממש לא נעים לי להודות בה,ודנו בה קצת בעבר,אך כעת היא קצת החמירה,והיא 'התמכרותי' לפורום זה(בעיקר) ולפורומים אחרים; בזמן האחרון ה'התמכרות' חזרה ואם אני בבית וליד המחשב שלנו,כמעט רוב שעות היום והלילה, איני מסוגלת להפסיק להיכנס מידי פעם לפורומים,וזה חוזר להיות כמו בעבר,וזה החל כשמצב-רוחי החל להתדרדר,ומצד-אחד זו הצלה עבורי(לא 'לשמור' הכל בפנים),אך מצד-שני זה 'ביזבוז' של שעות שלימות וימים שלמים. שלא יובן לא נכון,איני מאשימה אף-אחד,להיפך - איני יודעת מה הייתי עושה ללא תמיכתכם,אך איני יודעת איך 'לווסת' את השימוש בפורום שיהפך להיות ל'כלי עזר' ולא לעיסוק העיקרי בחיי כעת? אודה לך מאוד על דעתך בעיניין זה,אך בפירוש אדגיש שהפיתרון הנכון עבורי לא יהיה להפסיק לגמרי את השימוש,איני רוצה זאת וזה יקשה עליי מאוד.

האם ה'התמכרות' לפורומים קשורה לOCD ?

היי שוב, ההתמכרות לאינטרנט, בעיקר לחדרי צ'ט ולפורומים, מוכרת כיום ומתועדת בספרות הפסיכולוגית. אחרי הכל, מדובר במענה קל ומספק לצרכים חברתיים, צרכי קרבה ואינטימיות, ואפילו - כמו שקורה לצערנו אפילו כאן - דרך לפרוק אגרסיה מבלי להסתכן יתר על המידה. עבור אנשים מסוימים, המגע החברתי-וירטואלי הוא הצלה של ממש, ועבור אחרים - אסון. הכל, כמו תמיד, תלוי במינון. אם את מרגישה שההתעסקות בפורומים גוזלת ממך זמן יקר שהיה יכול להיות מופנה לעיסוקים אחרים, מגוונים ומועילים יותר, אזי יש מקום 'לקרוא אותך לסדר' :-) תוכלי להעלות זאת בטיפול שלך, ולבנות יחד עם המטפל/ת תכנית גמילה מסודרת, שתגדיר שעות קבועות של מותר ואסור. אני רוצה להאמין שהטיפול החדש שהתחלת ייקח אותך למקומות טובים, ללא קשר לפורום, ואז ממילא יהיו לך עיסוקים אחרים, שישאירו את הפורום רק כ'דובדבן' של סוף היום. שבוע טוב ליאת

תודה ליאת, באמת אשוחח עם המטפלת על כך, התחלתי לשוחח איתה בשבוע שעבר,אך 'יפיתי' את הבעיה ושיניתי מהר נושא. אולי תצחקי על כך,אך הדפסתי את מה שכתבתי ואת תגובתך ואראה למטפלת,וכך לא אוכל להתחמק מטיפול בבעיה זו. שבוע טוב גם לך, משתנה

בקשר לאובססיה פחד לפלוט מילים גסות או עלבונות מחשבות של משפטים מעליבים שאולי יצאו בטעות......האם זו בעיה חמורה?האם פסיכולוג קליני יכול לעזור בשיחות?האם יש איזה דרך לגבור על האובססיה הזאת לבד?האם כתוצאה מהפחד הזה האובססיה המציקה הזאת תגרום שבאמת אני יוציא את העלבונות האלה?

אייל יקר, באופן טבעי, קשה - אם לא בלתי אפשרי - לתת אבחנות דרך האינטרנט, אך אוכל להעריך בזהירות שהתופעה שאתה מתאר קשורה דווקא לקושי שלך לבטא באופן מווסת ובריא רגשות תוקפניים. אתה חרד מאד מפני איבוד שליטה על התוקפנות שלך, כשחרדה זו באה לביטוי במחשבות החודרניות שתארת. (אין זה דומה לתסמונת טורט). להערכתי אתה מועמד טוב מאד לטיפול פסיכודינמי, שיוכל לעזור לך להיפטר מהמחשבות המטרידות. מידת החומרה נקבעת במידה רבה בהתאם למצוקה הנגרמת לך בשל כך. אם אתה סובל מאד, אין סיבה לדחות את הטיפול או 'לנסות לבד'. בהצלחה ליאת

דרך אגב אין קשר בין הכותרת שכתבת "פרנואיד" לבין מה שאתה מתאר שאלה מחשבות טורדניות.

הא..כן..הוא גם אמר ש"הוא לא מנסה להעניש אותי כי על שבחרתי שלא להמשיך".... אך יחד עם זאת חשתי אשמה מאחר ונראה לי כי הוא ממש ממש נעלב ממני

שוב שלום נועה, עלינו לזכור שהטיפול נועד בראש וראשונה למען רווחתו הנפשית של המטופל. רגשותיו של המטפל, גם אם קיימים, אינם אמורים להוות שיקול במקרה שלך (ונדמה לי שהמטפל גם רמז לך על כך, ובכך עורר אצלך אפילו יותר אשמה). בכל מקרה, לכי לפגישה, והקשיבי לתחושות הבטן שלך. בהצלחה ליאת

שלום אני התחלתי טיפול של כמה חודשים והחלטתי שלא להמשיך כאשר אמרתי למטפל כי אין בכוונתי להמשיך הוא "התקיף" אותי וקבע כי רק הוא מתאים לי ושאין כל סיבה שאחליך אותו...חשתי אשמה..יצרתי איתו קשר הוא אמר שאם בא לי שאשלח לו מייל {?} עם כל מה שאני רוצה לאמר..אז אמרתי לו שעדיף שאשב להבהיר את האישיו מולו..כעת אני חשה אמביוולנטיות...לא יודעת אם כן כדאי לי להמשיך או שאני תחת מניפולציות רוב הזמן אני חשה שיש בעייה עם ההעברה הנגדית... נא אימרו לי דעתכם

נועה יקרה, הקביעה כאילו רק מטפל אחד מתאים למטופל ספציפי היא משוללת יסוד. המידע שמסרת כאן על טיב הקשר ביניכם הוא חלקי, ויש להניח שאינו מקיף את כל המורכבויות שיכולות להתפתח ברמת ההעברה וההעברה הנגדית. עקרונית, אני חושבת שאת צודקת, ואת העניינים הללו מוטב ללבן פנים אל פנים. אם תמשיכי להרגיש שאת נתונה למניפולציות ואינך חופשייה לקבל החלטות באופן ריבוני, יש מקום לשיקול דעת נוסף. ערב נעים ליאת

נראה שאני לא יכולה לבד.אפילו במירווחים של שעות...לא יכולה לבד. אתמול ארוחת ערב משפחתית מה שפעם היה ממלא אותי ומוציא ממני את המיטב.הומור,דיבורים,אהבה.ואתמול לא הייתי.כמו מבחוץ הסתכלתי על כולם.מנותקת.מחוקה.כבר לא כאן. חיכיתי שילכו.רק לישון.ובלילה התעוררתי.ונירדמתי.וחלמתי שעושים לי שטיפת קיבה ואני זוכרת ששמחתי שהצילו אותי,ושעכשיו כולם יודעים ויטפלו בי והכל ייגמר כבר.באמת. ואבל שוב הבוקר.אותו דבר. ואני לא יכולה להיות לבד,כבר עשיתי כל מה שאני יודעת.ואני לא יכולה,לא יכולה...אני רוצה שמישהו יתפוס אותי..............

ויק יקרה מאוד, אני לא יכולה שלא להגיב. בבקשה בבקשה ממך תפני לעזרה. תסעי למיון. קשה לי נורא לקרוא את ההודעות שלך. אני יודעת שיש לך בת קטנה. והייתי רוצה לזעוק את הזעקה שלה. אני גדלתי עם אמא בדיכאון. אני מתחננת, תצילי את עצמך. ואותה. נורית

ויק יקרה, אני מצטרפת לבקשתה של נורית, ומפצירה בך לגשת לגורם טיפולי שיוכל לסייע לך באופן המיטבי. אני מרגישה שיכולתי לעזור דרך כאן מוגבלת מאד, ולהערכתי את זקוקה כרגע ליותר ממילים חמות ועידוד. אנא פני לקבל עזרה, וחזרי להרגיע אותנו. אני באמת דואגת לך. ליאת

אני בת 28 וגדלתי במשפחה אלימה, אני ואחיותי סבלנו מאלימות פיזית נפשית וריגשית. בשנתיים האחרונות אני סבלתי מדיכאון קליני (כמו גם 3 אחיותי) ובעזרת תרופות ויעוץ פסיכולוגי הגעתי למצב בו לראשונה בחיי יש לי בטחון עצמי והערכה עצמית. בעקבות הדיכאון לימודי ההנדסה שלי נמשכו 2 יותר מהרצוי ואף עדיין לא סיימתי אותם. אך אני מרגישה שיש בכוחותי לעשות כן. כמו כן אני כבר לא עובדת כ 4 שנים וגרה עם בן זוגי מזה כ 8 שנים ויש לי חששות כבדים להמשיך את המערכת הזוגית הזאת. שמתי לב שבעקבות הדיכאון ממנו סבלתי - גדלתי המון, מבחינה ריגשית, ואילו הוא נשאר במקום, בנוסף יש לי תובנות חדשות לגבי החיים ומשמעותם. לדעתי בן זוגי הוא אדם אלים בצורה סמויה ולא גלויה, למשל הוא נוטה להשפיל אבל לא באופן בולט אלא בטיפטופים, כעת הדלי שאליו טיפטף מלא והוא כבר כבד מלהתעלם ממנו. האלימות הסמויה הזאת הייתה במשך כל השנים שאנחנו ביחד אבל "הוא בחור טוב וומוצלח" שכל אמא היתה מאחלת לבת שלה. בימים האחרונים האלימות כבר לא כל כך סמויה, למשל הוא רצה שאנתק שירות שהיה לי בחשבון הסלולר שלי, שירות זה עולה כ 20 ש"ח בחודש אך הערך המוסף שלו גבוה עבורי. הרצון שלו שאנתק את השירות הסתיים בשיחה שבה הוא צורח עלי שלא מעניין אותו וושאני אנתק את השירות. דוגמה זאת מעלה עוד בעיה שיש לנו והיא שאני תלויה בו כלכלית, הוא עובד ומרוויח טוב וקשה לו עם העובדה שאני לא עובדת כל כך הרבה זמן ואפילו לא מתקדמת בלימודים (ובצדק). (לדעתי אני בחרתי בתלות הזאת ולדעתי זה סמפטום של נשים מוכות (פיזית / ריגשית) אחרת מה יחזיק אותנו במערכות יחסים כאלו?) בנוסף היום אחיין שלי , בן השנתיים, התארח אצלנו (גם בן למשפחה מוכה) והתחלתי לסדר את החדר בו אנו גרים עם שני החתולים שלנו, הגיע שלב שבו התחילו לי כאבי גב, כנראה שנתפסו לי השרירים, ואז ביקשתי שיעזור לי בכמה דברים, דבר שזכה להתעלמות מצידו, כלומר הוא ראה טלויזיה / שיחק במחשב וכו' מה שגרם לי לתסכול בנוסף לעייפות וכאב הגב. אני חייבת לציין שבכל היום הזה ממש לא הייתי סובלנית ובדרך חזרה מהורי (הורדנו את האחיין שם) אמרתי לו להזיז את הבוסטר מהכיסא הקידמי כדי שאוכל לשבת כי כואב לי הגב אך הוא סירב בטענה שלא אמרתי בבקשה ו"ביקש" ממני את האגוזים שהיו בידי. בסופו של דבר הבנתי שאין עם מי לדבר והלכתי לשבת מאחורה, לא מצאתי את התפסן של חגורת הבטיחות ולכן לא הייתי חגורה. הוא המשיך לבקש את האגוזים שהיו בידי והתרגז כשלא נתתי לו אותם, ואז הוא התחיל להאיץ ולבלום בפתאומיות, כך שעפתי קדימה והוא עשה זאת מספר פעמים. צרחתי עליו שיפסיק, כאשר הגענו הביתה אמרתי לו שפה ההקשר נגמר בנינו והלכתי ברגל לאחותי שגרה במרחק הליכה מביתינו. באמצע הדרך הוא הגיע עם הרכב וביקש שאעלה איתו לרכב ושניסע אליו הביתה סרבתי והצעתי לו שיבוא לבית אחותי לדבר כי לא יהיה אף אחד אצלה בבית. לאחר שהוא חסם את התנועה תוך שהוא נוסע בקצב ההליכה שלי נכנסתי לאוטו. והוא שוב התחיל להתעצבן שאני מתנהגת אליו מגעיל כל היום, והוריד אותי במקום יותר רחוק ממה שאסף אותי בידיעה שקר לי, וכואב לי הגב. התקשרתי אליו וביקשתי ממנו שיבוא לאסוף אותי לביתה של אחותי כי קר לי ואני לא יכולה ללכת אליה ברגל, הוא לא הסכים כל עוד אני לא מתנצלת, שאלתי אותו אם הוא מוכן לקבל התנצלות שאני לא מתכוונת אליה והוא אמר שלא משנה לו. בקיצור אח"כ הוא שוב בא לבית אחותי, לא הצלחנו לדבר בכלל. אני מרגישה שאני צריכה לשמוע האם באמת הקשר שלנו כל כך דפוק ושעדיף לי להמשיך הלאה או שאולי גם אני באיזה שהוא אופן גורמת להסלמה. האמת ככל שאני כותבת את השורות הללו אני מבינה שאני נמצאת במערכת יחסים אלימה וככל שאני מתחזקת ומתנגדת לאלימות ככה היא נהיית עוד יותר אלימה. והאם יתכן שהוא סובל מדיכאון ומכאן האלימות שלו?גם אצלו במשפחה יש הסטוריה של דכאונות. קשה לי לקחת את הסיכון ואני ממש לא רוצה לעשות משהו שאח"כ אני אתחרט עליו. נ.ב בחברה הישראלית של היום, הפורום הזה עושה עבודת קודש - תודה לך גאולה (תרתי משמע:)

מולאן יקרה! אכן תיאורך הוא ארוך ומפורט אך ככל שיש יותר מידע זה עוזר להבין את התמונה השלמה. ובהתאם לכך גם תהיה התשובה. כתבת: "למשל הוא רצה שאנתק שירות שהיה לי בחשבון הסלולר שלי, שירות זה עולה כ 20 ש"ח בחודש אך הערך המוסף שלו גבוה עבורי.הרצון שלו שאנתק את השירות הסתיים בשיחה שבה הוא צורח עלי שלא מעניין אותו וושאני אנתק את השירות" במידה ומצבכם הכלכלי אינו נפגע מעלות השרות, ככל הנראה שהמאבק על ניתוק השרות מגיע מהצורך לקחת שליטה. (שזהו לרוב הצורך מאחורי השימוש באלימות). כתבת עוד:"הוא המשיך לבקש את האגוזים שהיו בידי והתרגז כשלא נתתי לו אותם, ואז הוא התחיל להאיץ ולבלום בפתאומיות, כך שעפתי קדימה והוא עשה זאת מספר פעמים". פה כבר לא מדובר ב"אלימות סמויה", אלא גלויה ומובהקת שעלולה היתה לסכן אותך, כלי הנשק שבו השתמש בן זוגך הינו הרכב שבו נהג , כידוע כלי קטלני ביותר.. התנהלותו בהמשך אשר כללה נסיעה איטית בעקבותייך, אלימה ומסוכנת אף היא וישנו סעיף בחוק האוסר על התנהגות שכזאת והוא נקרא "סיכון אדם בדרכי תעבורה" מדובר בעבירה פלילית!!!. בין השורות שכתבת אני קוראת כי בצד ההתלבטות שלך, יש בך קול פנימי מאוד ברור המאותת לך שמשהו אינו כשורה. ההנחה שלך, כי מי שסבלה מאלימות בעבר, דינה לסבול גם בעתיד, אולי נכונה סטטיסטית אך אינה כורח המציאות! את מניחה שלך יש צרכי תלות מוגברים וזה משתלב עם צרכי השליטה המוגברים שלו. ואוליזו הסיבה בעטייה התחברתם, אך אין ספק שהמשך קשר במתכונת כזו הוא פתולוגי ועשוי להזיק לשניכם. במידה והקשר עם בן הזוג הוא חשוב ומשמעותי לך,( מעבר לסיבות הכלכליות) אני מציעה לך , לשבת עימו לשיחה כנה ובוגרת שבה תנסי לגייס אותו להגיע לייעוץ לאור הארועים האחרונים. הפתרון אינו חייב להיות ניתוק הקשר. מנסיוני, ישנם פתרונות אחרים הכוללים העלאת מודעות לדפוסי התנהגות בשעת כעס, זיהוי החרדות (או הדיכאון כפי ששערת) "היושבים" מתחת לאלימות, והקנייה של דפוסים לא אלימים להתמודדות עם כעסים. אם זה נראה לך ותצליחי לשוחח עימו בנושא, אשמח אם תדווחי כאן. במידה ולא, חזרי גם כן ודווחי לי - כי אני דואגת!!. והכי חשוב שמרי על עצמך, במידה ואת חשה בסכנה,בשל איום פיזי, או מילולי או במידה והותקפת , אל תהססי לפנות למשטרה!! בהצלחה, גאולה.

קודם כל המון תודה על התשובה המפורטת שנותנת לי הרבה כוח לא להיכנע ולוותר. את ההודעה לפורום כתבתי לך ביום שישי בלילה ובשבת בבוקר דיברנו והוא אמר שהוא ממש מבקש שאסלח לו. כמובן שהתנתי את זה בטיפול פרטני בנושא האלימות. בהתחלה הוא רצה ללכת ליעוץ זוגי אבל לי זה ממש לא מספיק, הוא גם טען שהוא אלים "רק" בתוך מערכת היחסים אך מייד נתתי לו מספר דוגמאות שבהם הוא התנהג בצורה אלימה גלויה ומסוכנת, אחת הפעמים הייתה כשהוא נכנס במישהו שחתך אותו בכוונה. אמנם זה הדליק לי נורה אדומה אך באותו זמן לא היו לי את הכוחות הנפשיים לעמוד מולו ולדרוש ממנו ללכת לטיפול פסיכולוגי. אני חושבת שהוא גם הבין את חומרת המצב, לי כבר ברור שאם הוא יחליט שלא ללכת לטיפול פסיכולוגי זה משהו שיסיים את היחסים בינינו, בלי כחל וסרק. כמו כן קבענו גם שנלך ליעוץ זוגי לפתור את שאר הנושאים המטרידים אותנו. שוב אני רוצה להודות לך, כמי שבאה ממשפחה אלימה, גם אחיותי סובלות מאלימות, חלקן מאלימות קשה מצד בני זוגן. למזלי הצלחתי להחלץ מהבור הזה, וטוב שיש כזה פורום שמונע ממני ליפול לבור שוב. תודה:-)

כבר המון זמן שאני מסתובבת עם מועקות ,עם תחושות קשות. ורוצה כבר להרפות, לא להיות לא יודעת מה גרם לי להיכנס לכאן היום ולהגיד את שעל ליבי... אם נכנסתי זה רק אומר שמצבי בכי רע. המלחמה הזו קשה לי. מתה שמתהלכת בחיים.

היתה שיחה השבוע עם המטפלת,דיברנו בטלפון היא לא הבינה אותי, היא אפילו לא ניסתה להבין. והיא מכירה את הבריחות שלי ללבד מה שכן היא אומרת לא לברוח ללבד. להיות כמה שיותר בחברת אנשים. אמש חיבקתי את חבר שלי. רציתי חיבוק עוטף ומגן, והוא רצה סקס. איכשהו זה פגע קצת, ורבתי איתו נורא. אמרתי דברים איומים, והוא שמע,וכאב לו לשמוע. והוא אמר לי שאני הדבר ההכי יקר לו שהבאתי לתוך חייו רק אור ואהבה. ושהוא לא שונא אותי(אני לעיתים חושבת כך) ושאני דבר טוב שקרה לו בחיים. אבל לי כבר לא בא לחיות איתו הוא היה כזה בלתי אפשרי אתמול. הרגשתי שהוא רומז לי שהוא מרגיש שהוא גבר מתוסכל בגלל ההתחמקויות שלי מסקס וזה לא קשור אליו זה אך ורק בגלל קושי * שלי* בלבד. ולא רציתי שהוא ירגיש כך. שאם אני בחורה מתוסכלת אני לא רוצה שגם הוא יהיה גבר מתוסכל. אבל קשה לי..... ואני גם אפאטית ולא אכפת לי מהסביבה מאנשים שאני אוהבת וגם לא מעצמי. אני סתם מתהלכת בעולם, סתם,אני במילא לא חיה. במילא לא מרגישה כלום ואז אני רוצה לחתוך כדי להרגיש... אף אחד לא מבין אותי יותר. הפסיכיאטר אומר להתמיד בטיפול חשוב מאוד. וכשאני בטיפול ופונה לפסיכולוגית שלי היא לפעמים אומרת לי שאם כל כך קשה לי שאלך לפסיכיאטר ולפעמים היא אומרת שהיא לא יודעת ולפעמים היא אומרת לי לרשום את תחושותיי אם זה יקל במעט. מרגישה שכל אחד זורק אותי למקום אחר. הפסיכולוגית זורקת אותי לפסיכיאטר או שלא אכפת לה בכלל והפסיכיאטר זורק אותי לפסיכולוגית ואני, נופלת באמצע לתוך תהום עמוקה נופלת בין הכיסאות וקורסת ואף אחד לא מבין. אף אחד לא רוצה להבין. שונאים אותי.

http://img52.exs.cx/img52/7027/3.png

שלום חן, האמירות שלך, כאילו כולם שונאים אותך או זורקים אותך מאחד לשני, יותר משהן משקפות את המציאות, משקפות איזו חוויה פנימית שלך שקשה להתווכח איתה. הרי כל מה שאומרים לך לא משכנע אותך. את יודעת היטב שפסיכולוג ופסיכיאטר עובדים בדר"כ במקביל, ונותנים מענה להיבטים אחרים של המופע הנפשי. הפסיכולוגית לא יכולה לתת תרופות, ולא כל פסיכיאטר עוסק בפסיכותראפיה (במקרה שלך, גם אם הוא כן פסיכותראפיסט, הוא יודע שאת בטיפול, ולכן מחזיר אותך למטפלת שלך). ובכל זאת, את מתעקשת לראות בזה התנערות ממך. נדמה לי שקשה להאשים את הפסיכולוגית שלך בהתכחשות לצרכייך או בחוסר הבנה. היא הציעה לך מטפלת מחליפה עד שתחזור לעבוד, ואת זו שבחרת בלבד. אקורד הסיום שלך - "שונאים אותי" לא מותיר הרבה תקווה. את מציגה זאת כנתון עובדתי, ועם עובדות לא מתווכחים. אני חושבת שזה נושא חשוב לפגישה טיפולית, ושבה וקוראת לך להיעזר בפסיכולוגית או בתחליף שהציעה לך. חשוב להבין מדוע את ממשיכה לשחזר כל הזמן מערכות יחסים בהן את חווה את עצמך כסמרטוט, ומעוניינת להפסיק קשרים מיטיבים דוגמת הקשר הנוכחי שלך. ממליצה לך בחום לחזור לשיחות על בסיס קבוע, ומקווה שתחושי הקלה בהקדם. לילה טוב ליאת

היי הגלל תסמינים שונים אני כנראה אצטרך ללכת לבדיקה זה יכול להיות מלא כלום עד מחלה ואני מודאג מאוד ......בכל מקרה לא נראה לי שבחורה בעולם תרצה אותי סהכ ואני אומר את האמת לא רוצה ולא מעוניין להכנס לקשר עם בחורה שחולה במחלת מין וכרגע אני נמנע מכל קשר עם נשים ולא נראה לי שזה ישתנה בעתיד בגלל החשש הכבד שאני אדביק משהי במחלה.....והמצב שאני נמצא בו בלי קשר לכלום זה מצב של מוות כי מצב שבו את לא יכולה לצאת לעולם להכיר או לקוות להכיר בן בת זוג הוא מצב נורא הוא מצב של מוות ולא יעזור זה שאולי המחשבות חיות אני אפילו מתגעגע לתרופות שעזרו לי להיות אפאתי אני מאוד מאוד מאוד מודאג לגבי העתיד שלי מה גם שאת הלימודים שלי אני מחרבן ואני לא רואה את עצמי אי פעם חוזר להיות בנאדם כמו שהייתי רק לא מזמן לפני שנתיים שלוש ובעיקר לפני 4-7 שנים שהייתי בנאדם אמיתי אהוב ואפשר לומר נערץ.....להתראות

שוב שלום מיסטר בלו יקר, גם אני חושבת שאולי קצת מיהרת להשליך את הטיפול התרופתי, מבלי למצות לגמרי את מה שיש לו להציע. מאחר ואני יודעת שאתה בטיפול, אני מתאפקת מאמירות או פירושים שמקומם בקליניקה, בשיחה פנים אל פנים. אוכל רק לומר, שככל שהיכרותנו מתארכת, מתחזקת (אצלי) ההבנה לגבי תפקידה של אותה תקרית אומללה, ככזו השומרת עליך ביעילות מפני פגיעה מסוג אחר. מסיבה זו אתה מתקשה לוותר עליה, וממשיך לטפח מערך שלם של קוגניציות סביבה. הלוואי שיום אחד יהיה בך האומץ הדרוש כדי להיפטר ממטריית ההגנה שהיא מעניקה לך. אצלינו, אגב, אתה נתפס כאדם אמיתי אהוב ומוערך, מבלי שהיכרנו אותך כלל בימיך "הטובים". אבוד לך איתנו... שלך ליאת

אני מטפלת באמא קשישה (92) גרה אתה בביתה כמו כן אני אם חד הורית לבת צעירה. אמנם יש לי עזרה של עובדת זרה, ובכל זאת אמא מאוד תלותית היא אשה בריאה יחסית לגילה אבל די דמנטית, הזכרון הקצר חלש ביותר. מאוד קשה לי בזמן האחרון אני מרגישה שאני נסחפת במערבולת בלי כח לצאת ממנה. אין לי עוד כח להיות סבלנית וסלחנית כל הזמן ולותר בלי סוף. אני בת יחידה ואין לי עם מי לדבר , להתיעץ, או להתחלק בנטל. אני לא חושבת שביתי צריכה להיות שותפה למרות שהיא רואה מה עובר עלי. האם פסיכולוג יכול לעזור? אין באפשרותי לעמוד במחיר של טיפולים באופן פרטי, לאן אפשר לפנות בעלות נמוכה יותר?

שבת שלום בקי, הורה מבוגר, הדועך אל תהומות של שכחה ובלבול, יכול לעורר רגשות קשים ביותר. זה קשה שבעתיים לילדים יחידים, שאינם יכולים להתחלק בנטל הרגשי. זה קשה אף יותר בהיעדר בן זוג תומך, שיכול היה להוות בולם זעזועים. אני סבורה שפסיכולוג יכול להיות רעיון מצוין. זוהי הזדמנות טובה מאד להתנסות במערכת יחסים קרובה ואינטימית, אשר בה - לשם שינוי - את היא זו שמקבלת תשומת לב, תמיכה והכלה מגדלת. זה כל כך מגיע לך! בטיפול את לא צריכה להיות סבלנית וסלחנית. מותר לך לקטר, להתלונן, לכעוס, ואפילו לשמוח בלי שום עניין. טיפול מוזל אפשר לקבל במסגרת קופת החולים שלך, שתפנה אותך לרשימת המטפלים הנמצאים עמם בהסדר. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

רשת של סודות. להרגיש שהוא אוהב אותך יותר מאשר את אמא. להרגיש שהוא נמשך אליך יותר מאשר אליה. לראות אותו מתחיל עם בחורות אחרות ברחוב. למצוא בבית סרטים כחולים ולדעת שזה שלו. לדעת שאסור שהיא תדע. הוא מדבר מיוניות. הוא עושה מיניות. לחשוב שהגוף שלך והגוף שלו הם אחד. ככה הוא אמר. את שייכת לו. באת ממנו. הוא מספר איך ומדבר על זה. הוא מדבר ואת שומעת. שומעת את מה שאת לא רוצה לשמוע. רואה אותו ערום. שומעת כמה הוא אוהב. אין גבול. אין דלת. יש סודות. ואת? את לא רוצה להיות אישה. לא מגלה לאף אחד שקיבלת מחזור. ביום הזה את רוצה למות. הופכת מספורטאית מצטיינת לפדלעה. הגוף משמין ומגיע למימדי ענק. את לא שם יותר. הגוף הזה לא שלך. שאף אחד לא יתקרב. הר אדם. רק שלא יתקרבו. את עושה מה שמבקשים. לא שואלת שאלות. את לא מבינה את זה. את לא מבינה כלום. נדמה לך שהכל בסדר אצלך. נדמה לך שזה הבית הכי טוב בעולם. הוא אוהב אותך ואולי את לא צריכה יותר מזה. עד שיום אחד בטעות את מבינה. את נזכרת בתחושה, במשפט... את מבולבלת ואז את לבד מנסה לגלות מה נשאר בין ההריסות ואת מה אפשר להציל. בראש הכל מעוות. הכל מבולבל ואת בכלל לא יודעת. את לא רוצה לדעת הרגשות מציפים. השאלות. אם ואיך ולמה ומה עכשיו. ואולי זו את? ומה נשאר? ומה את בלעדיו? ומי את בכלל? אם בכלל. ובטיפול מתחילים לגעת כבר כמה חודשים מסתובבים במעגל ואין מילים שיגידו והפה יודע שאסור ושצריך לשתוק והגוף מגיב ואז את שואלת בשביל מה זה טוב ואולי עדיף לא לדעת ולא לזכור. משהו בך מת בפנים ואף אחד לא יכול להבין. גם את בעצמך לא. כי אולי זה לא. הכל בוער מבפנים המילים לא רוצות לצאת ועכשיו הן יוצאות בפעם הראשונה רק כאן מעיזה כתוב את מה שאולי אני יודעת. זה נכתב כבר פעם אחת וזה נמחק בטעות אולי זה לא צריך להיכתב ואולי הגיע הזמן. ואולי ואולי ואולי. זכרונות. http://www.tapuz.co.il/blog/UserBlog.asp?Blogid=68631

בובה. דבר ראשון מצטערת לשמוע את מה שעברת,נשמע קשה, מי כמוני יודעת איך זה מרגיש.. ..דברים קשים ,לא נמחקים(לצערי) אבל כן אפשר ללמוד לחיות איתם. אם וכאשר עוברים את התהליך, אבל גם אז בין לבין יהיו נסיגות קטנות אבל חשוב לזכור שגם הן,עוברות להן. מחזיקה לך אצבעות ומחזקת אותך. חן

רשת יקרה כל כך, מה שחלקת איתנו כאן היום היה חייב להיכתב. העוולות הגדולות ביותר נולדות ושואבות את כוחן ממחשכיו של הסוד. מה שנמחק פעם אחת בטעות, ומשתחזר ברהיטות מצמררת כזו, חייב היה להיאמר בקול. האמירה הברורה, במילים מפורשות כל כך, חשובה לא רק ככתב אישום, אלא - לפני הכל - כאישוש ותיקוף לחוויה פנימית של קיום, אחרי שנים רבות של א?י?ן עצמי. לא עוד רשת מחוררת, מגומגמת של היה או לא היה, אלא מארג צפוף של נוכחות, שאינה רוצה ויכולה להישאר בחושך. הלוואי שהסיבובים המעגליים שבטיפול, יהפכו ממאבק עיקש על ההכרח הישן לשתוק, לחיבוק מאפשר, שירשה לך לבכות, לכעוס, לאהוב. תודה שבחרת להביא את הדברים אלינו כמו שהבאת. איתך, הכי שאפשר דרך מקלדת ליאת

רשת, אני קוראת אותך תמיד (את המילים, את השורות ואת מה שביניהן). הדברים שלך תמיד נוגעים בי. לפעמים ממש חורטים. לדברים שכתבת כאן היום, כבר שלחת רמיזות בעבר. אבל לא ככה. לא בכזאת ישירות, כזאת חדות, כזה אומץ. כמה אומץ. אין לי הרבה מה לומר, רק שאני גאה בך על האומץ הזה לגעת. להסתכל לסוד הזה ככה בעיניים ולא לוותר. לא הפעם. לא עוד. אני יודעת כמה זה קשה. מחבקת אותך, רשת יקרה. יעלה

בנות יקרות, תודה על המילים. לא יודעת מאיפה היה לי האומץ לכתוב אותן כאן. לכתוב אותן שחור על גבי לבן. לתת להן להישאר על המסך. הלכתי לישון וקיוויתי שבבוקר זה יעלם. למרות, שידעתי שלא... וחזרתי לכאן הבוקר ומצאתי אתכן ואת מה שכתבתן לי. לגעת זה מפחיד, אבל כנראה שזה כבר לא יכול להישאר בפנים יותר. הפסיכולוגית שלי אמרה שיש רגע שבו צריך להקיא או לבלוע שאי אפשר להשאיר את האוכל בפה... אני חושבת שמה שקשה כאן זה זה שאין שחור ולבן. הוא גם הכאיב, אבל הוא גם אהב ודאג וטיפל. הוא לא רע, באמת שהוא לא אדם רע ולא עשה דבר מרוע... את זה אני יודעת.

איך בכלל מישהי שיש לה ילדה-יצור שכולו טוב,אהבה,חיים...יכולה להתהלך בתחושה של מתה חיה,נוגעת לא נוגעת במוות עצמו.מתי הפכתי חסרת אחריות ואנוכית שכזו? אני כבר מתה,הרבה זמן,אבל עוד נושמת.מה יכריע?מה נהיה ממני ואיפה אמצא אותי? אני ריקה ריקה ריקה ריקה ולא יודעת למה..איך הגעתי לכאן.יהיה מי שיציל אותי?מישהו יכול?ריקה ריקה.נשענת על המשענות הלא נכונות,שרק אני מדמינת את קיומן.ואינן. מחשבות אימה.זכרונות מייסרים.שנאה.בלגן..אובדת כאן.

ויק יקרה, כנראה שהכאב גדול מדי, ולכן גם יצור שכולו טוב, אהבה וחיים אינו מצליח בכוחותיו המוגבלים להפיגו. גם לי יש הרגשה שהמשימה הבוערת היא למצוא את עצמך, להחזיר לעצמך את התוכן שנעלם והותיר אותך ריקה ומיוסרת. נסי להשאיר את ילדתך הקטנה מחוץ לדרמות המטלטלות את חייך. השתדלי להימנע גם מאשמה ויסורי מצפון. עשי ככל יכולתך לשרוד. למענך. למענה. שולחת לך את כל הכוח שאפשר ליאת

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=834385&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

שלום לקורא, מאחר והדברים מגיעים אלינו דרך עיתון, ומאחר ונשמע כאן בעיקר צד אחד של המתדיינים, אני מניחה שלא נוכל - מכאן - לשים עצמנו שופטים. נאמר כי המלצותיה של וועדת הבדיקה הועברו לוועדת המשמעת, אשר לה, ככל שידיעתי מגעת, יש מנדט להפעיל סנקציות אלה ואחרות על מי שהתרשל. כך או כך, הנושא נדון בבית משפט, ומעניין יהיה לשמוע את פסיקתו. בברכה ליאת

כתבה מפחידה,אי אפשר לסמוך כבר כמעט על אף אדם בעולם הזה,כי רוב האנשים 'מונ?עים' רק ע"י הכסף,ונדיר למצוא {אך יש - מניסיון עם הפסיכיאטר שלי} אנשים שעבורם כסף הוא לא המניע העיקרי. מה שהכי מפחיד זה ניצולו של אותו פסיכולוג את תלותו של המטופל,לשם תועלתיו האישיות. אישית,גם אני לא כ"כ בעד תרופות,אך במצבים שחייבים,כמו אצל מ.-עקב מחלה נפשית,זה פשע למנוע ממנו את האפשרות של שימוש בתרופות ובכלל של כל טיפול אחר שהיה מבריא אותו.

משתנה, דווקא היוצא מן הכלל מעיד על הכלל. חבל שאת מסיקה על סמך מקרה בודד על 'רוב האנשים'. זה קצת מרחיק לכת. אני סבורה שהרוב המכריע של המטפלים המורשים הם אחראיים, מסורים, ומונעים ע"י אהבת אדם ואהבה לעבודתם. בברכה ליאת

אשמח לקבל אינפורמציה ..למי שיש כמובן ...ואך ורק מנסיון! לגבי תופעות הלוואי של רסיטל. תודה! שבת שלום לליאת היקרה!

פה באתר מידע כללי http://www.infomed.co.il/drug4.asp?dID=293 מניסיון היו לי התופעות שמוזכרות בקישור וחלקן חלף בדיוק כמו שכתוב. כל העניין הזה הוא אישי כך שכל אחד יכול להגיב אחרת ואי אפשר לדעת מראש כדאי לך לשאול גם בפורום פסיכיאטריה

שבת שלום גם לך, מציל יקר רסיטל היא תרופה נפוצה ביותר, ותופעות הלוואי שלה קלות וחולפות, כפי שמצויין בלינק שנשלח לך. התועלת שבה עולה עשרת מונים על אי הנוחות הזמנית של השבוע-שבועיים הראשונים. איזה סרט ראית השבוע? והאם היו התקפי חרדה? אני מזכירה לך שכמו שניצחת את החשש מיציאה לקולנוע, מומלץ מאד להמשיך ולהתגבר על הימנעויות אחרות, עד לניצחון הסופי. מבטיחה להריע לך עם כל הישג נוסף :-) ליאת

היי ליאת, מה שלומך? הייתי אצלה. נתתי לה הזדמנות לתקן. היא התנצלה. לקחה אחריות מלאה. אבל עם זאת אני חושבת שמשהו בי קצת השתנה. אין את העוצמות של פעם. היא הרי לא יכולה להיות מכווננת אלי אפילו ב-90 אחוז מהזמן. ואני אוהבת אותה כך או כך. אני חושבת שגדלתי... נורית

נורית נחמודת! אני יודעת שגדלת, ואני יודעת שזה היה השבוע! שמחה על ההזדמנות לברך אותך - גם אם קצת באיחור - ליום הולדתך. המשיכי לצבור שנים, יופי, תבונה ואורך רוח מול הבלתי ניתן לשינוי. יש לי הרגשה שאת שייכת לאותן נשים שהגיל עושה להן טוב. שבת שלום ליאת

שלום , אחותי ובעלה הורים לילדה בת 7 הם הורים משקיעים ואוהבים ,מסורים לבתם אולם לא מגבילים את הילדה בטיפוסים מסוכנים על מעקה\פסלים גבוהים לילדה יש תופעה של התעלפויות והרופאים אומרים שזה לא מסוכן כשלעצמו (נובע מירידה פתאומית של לחץ דם )אלא הנפילות מסוכנות לפני שבועיים הילדה התנדנדה בביתה על טבעות ונפלה על הראש,איבדה הכרה אושפזה 3 ימים בנוירוכירורגית מורכבת , ואחר הבדיקות והאשפוז - שוחררה לא נגרם נזק אני חרדה לנפילה הבאה .... מאחר והם עדיין לא מגבילים אותה הילדה מרגישה שהיא "סופר מן " ואינה מפחדת מכלום כשפנינו אליהם ( אני והוריי ) הם טענו שהם לא רוצים לגדל ילדה עם חרדות והם מתכוונים להמשיך לא להגביל\לא להפחיד אותה מנפילות הילדה כל מס' חודשים מתעלפת אני חוששת שבנפילה הבאה לא יתמזל מזלה והם יאבדו אותה או שהיא תשאר נכה מנפילה בגובה רב כבר לא יותאים ללא נזק אני חסרת אונים ולא יודעת למי לפנות מאחר ולמעט הנושא הזה הם הורים מקסימים ודואגים לרווחתה הרגשית ,וגם הפיזית ( דואגים שתאכל יום יום בשר ... לא מרשים לה לדבר עם אנשים זרים ,לא נותנים לה לחצות כביש לבד...) הפער הקיצוני בין אהבתם והשקעתם בילדה (חוגים,טיולים,שיעורי אנגלית ...)לבין אי שמירה על הסתכנותה הפיזית אינו נתפש ועלול להוביל לאסון נסיונותי לדבר שוב על הנושא עם אחותי נתקלו ב" זה לא עסקך,את לא אמא שלה...." מה לעשות ???? הרי אין כאן התעללות ... האם ישנם חוקים לאכיפת בטיחות ילדים ? אני חרדה ,לא ישנה ....הילדה מקסימה ,חיה באושר אך לא מודעת שהיא בסכנה

שלום לאנונימית, מסתבר שאנשים שונים מאד זה מזה בהערכת מצבי סכנה. כל אמא צעירה מכירה בוודאי את קריאות הסכנה של הסבתות, במצבים הנראים להן עצמן כ'משחק ילדים'. אם תשבי פעם בגן השעשועים ותצפי באמהות וילדיהן, תוכלי להיווכח שיש כאלה היושבות בשלווה, מקשקשות בטלפון הנייד או עם חברותיהן, בעוד אחרות עומדות מתחת למתקן, ירוקות מאימה, מושיטות ידיים חרדות, לתפוס את מי שללא ספק ייפול עוד רגע אל מותו הוודאי. אני נוטה להזדהות עם אחותך ובעלה, ולהאמין שמוטב להסתכן מעט ובלבד שלא לגדל ילד חרד והססן. אחרי הכל, יש המון ילדים שנופלים ונחבטים, פותחים סנטר או שוברים יד, ובכל זאת נותרים בריאים בגופם ובנפשם. כהורים, אנו נעים כל הזמן בין הצורך להשגיח ולשמור, לבין הצורך לפתח בילדינו תחושת ביטחון וכשירות. כמו שזה נראה כרגע, אין לך ברירה אלא לכבד את הבחירה שלהם כהורים, ולהשתדל 'לעצום עין' כדי לשמור על שלוותך כדודה. מאחלת לכולכם ביטחון בריאות ושלווה ליאת

שלום ליאת, כיצד אפשר ללמד ילד בן שלוש להתמודד עם כעס? מדובר בילד שכאשר לא עושים מה שהוא רוצה, או כאשר הוא כועס על משהו , הוא מתחיל לזרוק דברים, להרביץ,ולעשות כל מה שהוא יודע שאסור (כמו לשבת על השולחן, להרביץ לאחותו התינוקת וכו'). התגובה המיידית היא משהו כמו: אתה מתנהג לא יפה,תרים את ה... אך הוא לא מקשיב. לעיתים פשוט ניגשים אליו ומורידים אותו מהשולחן למשל ואז הוא נשכב בוכה על הריצפה.... כיצד עדיף להגיב לו במקרים כאלה ? תודה.

שלום תמר, היכולת לווסת כעס ותסכול היא יכולת נרכשת, ולהורים יש תפקיד חשוב ביותר בתהליך. אם, כהורים, נעשה כל מה שילדינו רוצים, לא נספק להם הזדמנות ללמוד להתמודד עם אכזבה או תסכול. לכן, כשלב ראשון עלינו לרדת מהמשאלה לספק את כל רצונותיו של הילד, ולהבין שבכך אנו מסייעים לו להתסגל לדרישות המציאות. בשלב השני עלינו ללמד אותו מהן הדרכים המקובלות והלגיטימיות לפריקת זעם ותסכול. זריקת חפצים או אלימות כלפי בני אדם, חיות או רכוש אינה דרך מקובלת, ולכן אין להרשות זאת *בשום מקרה*. בכי, לעומת זאת, בהחלט חוקי, ואפשר להרשות זאת. הצרה מתחילה כאשר לנו, כהורים, יש קושי לראות את הילד בוכה או מאוכזב. ילדים נוטים לזהות די בקלות את הקושי הזה, ולהתחיל להשתמש בבכי ככלי סחיטה רב תועלת. כך, למשל, נוכל לראות הצגות רבות רושם באמצע הסופר מרקט, בקניון, בשער הגן, וכד'. הורים נבונים אינם צריכים להתרגש מבכי, גם כאשר הוא עולה לדציבלים בלתי נסבלים. חשוב להימנע מנאומים ממושכים על מה "יפה" או "לא יפה", ובמקומם לפעול בצורה נחושה וסמכותית. תוכלי לקרוא די הרבה בפורום שלנו על נושא הצבת גבולות לילדים (צרפתי קישורים), וגם באתרים הטובים המיועדים להורים. תוכלי להקליד "הצבת גבולות" או "סמכות הורית" בגוגל, ולראות מה תקבלי. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-574831,xFP-575129,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-579521,xFP-579599,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-530999,xFP-531017,m-Doctors,a-Forums.html אם תרגישי שאת מתקשה ליישם את העצות בכוחות עצמך, תוכלי לפנות לפסיכולוג קליני של ילדים, להדרכת הורים של מס' פגישות. מניסיוני, שיחות כאלה יעילות ביותר, ומחוללות שינוי גדול תוך זמן קצר. בהצלחה ליאת

שלום, אבקש לדעת מה זה אומר כשמישהיא אומרת "אני מוצפת", מוצפת במה? האם זה ברגשות? אבל מה זה אומר? איך זה מתבטא בהתנהגות מול מצב בו היא לא מוצפת? האם זה דבר רע? האם אפשר "להיפטר " מזה? תודה ש.

שלום ש' הצפה רגשית, ממש כמו הצפה בכיור, בצינור או בסכר, מתייחסת למצב בו הזרימה התקינה משתבשת, והחומר שאמור לזרום בשלווה בנתיבים ידועים, חורג מהם, יוצא מכ??ל?יו, ומאלץ אותנו לעמול קשה כדי להחזיר את הסדר על כנו. השאלה אם זה טוב או רע, תלויה כמובן במהות החומר המציף. כשמישהו מוצף התרגשות ואושר, אזי גם אם משהו בהתנהלות הרגילה משתנה, איש לא יבוא בטענות. כאשר אנחנו מוצפים בזעם, עלבון, אשמה, דיכאון או דומיהם - זה כבר סיפור אחר. ברוב המקרים, אנו מצויידים במנגנונים מווסתים, המאפשרים לנו להתמודד בהצלחה מספקת עם תכנים רגשיים בעוצמות משתנות. לפעמים, במקרים עוצמתיים במיוחד, יכולת הוויסות שלנו נפגעת, ואנו מרגישים שהכל עולה על גדותיו. במצב כזה יתכנו התפרצויות, תחושות סובייקטיביות של 'אי-ספיקה', תחושה של מו?ב?סו?ת מול האירועים. אפשר להיפטר מזה בדרך של חיזוק מנגנוני הוויסות והבקרה הפסיכולוגיים. לפעמים, במצבי חירום, יש צורך בהרבה עזרה מבחוץ (כמו כוח סיוע המתגייס להניח שקי חול מול סכר שנפרץ). מקווה שלכולם שלום ליאת

שלום אני בחור בשנות ה20 לחייו ולאחרונה אני סובל מביטחון עצמי נמוך שמקשה עלי בחיי היום יום בכל תחום. ביטחון עצמי לפי מה שידוע לי זה דבר שמשתנה מאדם לאדם ולכל בנאדם יש דברים אחרים שמוסיפים או גורעים לו מהביטחון העצמי איך אני מזהה אצלי את הדברים שמגבירים אצלי את הביטחון ? ומה יכול לפי דעתכם להביא אותי חזרה למעלה ? (אני לא מדבר על טיפול פסיכולוגי)

שלום לך, ניתן להבין מדבריך שהפגיעה בביטחון העצמי היא משהו של הזמן האחרון, ולכן, כדי לחשוב איך ממריאים מחדש, כדאי לנסות ולהבין מה הנחית אותך. האם היו אירועי חיים מסוימים שגרמו לך לתחושות של חוסר אונים או חוסר כשירות? האם חווית אהבה נכזבת? האם חווית כישלון צורב? ככל, הביטחון העצמי שלנו במיטבו כל אימת שמאזן ההצלחות שלנו חיובי. נסה לבדוק באיזו מידה אורח חייך הנוכחי מזמן לך חוויות של הצלחה, של הישג, של כשירות ויכולת. אם אין לך מספיק חוויות כאלה, נסה לחשוב כיצד אפשר ליצור את השינוי שיביא אותך למקומות כאלה. מאחלת לך הצלחה רבה ליאת

שלום, יש לי חברה פסיכולוגית (שניתקנו קשר בערך 12 שנה, והיא רק מכירה אותי ואף אחד אחר מהמשפחה שלי). פניתי אליה בכדי לקבל טיפול אבל היא סירבה מפני לפי דעתה היא לא תוכל להעניק לי את הטיפול המתאים כי היא כבר מכירה אותי. הבעיה שאני פניתי לטיפול אצל מישהי אחרת, ואחרי 9 חודשים אני עדיין מרגישה שהיא זרה בשבילי, ואינני מרגישה בנוח, וכל הזמן מנסה "לחזר" אחרי החברה הפסיכולוגית. אני מרגישה שהטיפול היה יכול להיות יותר טוב ולהתקדם יותר במהירות עם מישהי שאני מכירה, ולא מישהי זרה לחלוטין ושאני צריכה שנים עד שאתרגל אליה ואתן בה אמון, ואחרי כל זה, בסוף, היא תחזור להיות זרה לחלוטין. איזה מין הגיון יש כאן?

שלום מעיין, אין פסיכולוג שאינו מכיר את הסוגיה הזו מקרוב. חברים, שכנים, או קרובי משפחה נוטים לבדוק את האפשרות הזאת, ומתקשים (לפחות כל עוד אינם בטיפול) להבין את ההיגיון שבסירוב. הקשר הטיפולי חייב להיות נקי ככל האפשר ממגעים קודמים, חיצוניים לסיטואציה הטיפולית. היכרות נוספת עם המטופל יכולה לפגוע בעמדה הניטראליות של המטפל כלפי נסיבות חייו של המטופל או כלפי הדמויות בחייו. בנוסף, המטופל עצמו חייב להיות משוכנע בנוגע לחסיון החומרים העולים בטיפול. במקרים של טיפול בחברים, גם אם המטפל 'זך כבדולח' ושומר בקנאות על פרטיותו של המטופל, הרי שאצל המטופל לעולם תישאר מידה של ספק, אשר עלולה לזקוף ראש ככל שהטיפול מתקדם והתכנים הופכים רגישים יותר. לכן, המשיכי בתהליך האיטי של בניית אמון במטפלת שלך, ועזבי את הפנטזיה ההיא. החברה שלך צודקת וחכמה. בהצלחה ליאת

היי ליאת סתם מעניין אותי לשמוע מה את חושבת כי אני תוהה בזה כל היום. אני לומדת עכשיו למבחן פסיכומטרי לתואר שני. המבחן עצמו נחשב לאחד הקשים ובשביל להתקבל להתמחות שאני רוצה אני צריכה לקבל ציון שנמצא בעשירון ה20 לפחות (כן זה לפחות..) בלי העובדה שכמובן ממוצע התואר צריך להיות מינימום 90. בחיים שלי עברתי מטלות קשות, אף פעם לא נכשלתי (אני מדברת על מבחנים גורליים).עד עכשיו הרגשתי שאני יכולה להתמודד עם כמעט הכל. אני מאד שאפתנית. אני אוהבת את מה שאני עושה והעובדה שאני מציבה מטרות ואתגרים ומתקדמת כל הזמן עושה לי טוב (זה מדהים לרצות ולעבוד קשה ולהשיג). ככה אני מרגישה. מאז שהתחלתי ללמוד למבחן שהוא בעצם יקבע את עתידי המקצועי אני מרגישה כל היום עייפה (זה חוץ מה5000 דברים אחרים שאני עושה במשך היום) יותר בקטע של לחץ נפשי כל היום מטריד אותי מה אני אעשה אם אני אכשל. זה לא בקטע של פרפקציוניזם אני פשוט צריכה להתקבל ללימודים זה הכל. אני לומדת במרץ כדי לכבוש את המטרה אבל אני מרגישה שאם אני אכשל הביטחון העצמי שלי יתרסק חוץ מזה שאני אהיה משועממת כי אני מאד רוצה להמשיך ללמוד. למען השם, זה כ"כ מתסכל לחשוב על זה. מה אומרים לבנ"א שעושה הכל להשיג משהו כי הוא רוצה אותו וטוב בו אם הוא לא מצליח?

שלום לשואלת, מטבע הדברים, כאשר אנו עומדים לפני מבחן חשוב וגורלי, אנו הופכים מכווני מטרה, נחושים, אבל גם חרדים ומתוחים. הדברים שאת אומרת בין השורות (ואפילו בסוגריים) נשמעים דווקא טוב. את מעידה על עצמך שעמדת עד היום יפה במטרות שהצבת לעצמך, התמודדת על מטלות קשות ועמדת בהם, שאת אוהבת את מה שאת עושה, וגם שיש לך עוד 5000 דברים נוספים במשך היום. אחרי הכל, איני רואה סיבה לכישלון דווקא במבחן הנוכחי. אם תלמדי כמו שצריך, וכמו שלמדת עד היום - מדוע שהפעם זה יהיה אחרת? ואם תיכשלי? לרוב המבחנים ניתן לגשת פעם נוספת, ברווחי זמן כאלה ואחרים. בעניין הביטחון העצמי - אני חושבת שהצלחת לבסס אמונה בסיסית ביכולתך להצליח, וכישלון אחד, מכאיב ככל שיהיה, לא חייב לפגוע פגיעה אנושה בדימוי העצמי שלנו. כישלון הוא לא עניין משמח, אבל גם לא סוף העולם. אני מחזקת אותך להמשיך ולהשקיע מאמץ במטרותייך, אך לא לזנוח כליל גם את 5000 העניינים האחרים. אחרי הכל, כאשר אנחנו אנשים עסוקים ו'רחבים' בשטחי העניין והעיסוק שלנו, חבטת הכישלון בתחום אחד אינה משאירה אותנו בלא כלום. לסיום, אני מזכירה לך שהדרישות בחוגים אקדמיים מסוימים הופכות להיות כמעט בלתי אפשריות, בעיקר בגלל בעיות מקום. יוצא מזה, שאנשים רבים וטובים (אפילו טובים מאד) נשארים בחוץ ולו רק מאילוצים של מקומות מוגבלים. כדאי לזכור את זה, ולשים את הידיעה הזו בחדר אחורי במוח, למקרה של דחייה. מאחלת לך שפע הצלחה ליאת

ליאת שלום, אני מרגישה שבא לי ממש לזעוק לעזרה(כפי שאחרים עשו זאת כאן)ולצעוק שכואב לי מאוד נפשית,אך אז אראה בטח פתטית בעינייך ובעיני כולם; לכן אני צריכה להמשיך להעמיד פנים שאני חזקה,שמחה ומאושרת,בפני אחרים-שכוללים אפילו משפחה קרובה, ושלא יודעים איזה 'גיהנום פנימי' מתחולל בתוכי,ואיזו דרגת כאב אני 'אוגרת'בתוכי; כי פשוט רע לי מאוד ועצוב לי(חלילה לא בגלל דברים עצובים,אלא רק מהצורה שבה חיי מתנהלים).מה שכן אינך צריכה לדאוג,כי ידעתי את המטפלים שלי על כך,וסיפרתי מה עובר עליי,אך לא הגדרתי זאת בצורה ברורה כ"כ כ'גיהנום פנימי'-ברורה עבורי,לפחות. רק כדי קצת להבהיר את העיניינים-השבוע שוב נחלתי אכזבות בתחום חיפוש העבודה,שגרמו לי לשנוא את עצמי עוד יותר,ולהוריד את ערכי העצמי עד לאפס,שכך אני מרגישה בזמן האחרון,כאדם חסר תכלית שאין לו סיבה מוצדקת לקיום בעולם הזה(אך חשוב לי להבהיר שלמרות דבריי,איני מתכוונת לפגיעה עצמית וכו',לעולם לא אעשה זאת) ,תחושתי היא של אדם חסר ערך,אני מרגישה שכל מי שעובד ומצליח לשמור על עבודתו שווה הרבה יותר ממני,ושאני כמו 'חרק קטן' שאפשר בקלות לדרוך עליו,כי ממילא חייו לא שווים כלום. כל פעם שמשהו לא מסתדר במציאת עבודה,עבורי זה כמו הוכחה שאיני שווה כלום. תודה על ההקשבה, משתנה

היי קראתי את מה שכתבת בקשר לחיפוש העבודה ......לפעמים לוקחים איזה תחום בחיים ורואים אותו כסמל מייצג לחיים שלנו אני עושה את זה הרבה .....וזה דבר לא בריא .....אני ראיתי בלימודים ובזוגיות ככשלון שלי והרגתי את עצמי במקום שבו היה לי פחד עיקרי מאז שאני ילד ...שאני יהיה בוגר בודד ואני כבר מת מהלך......אני רק נושם.....גם את לוקחת משהו בחיים שגורם לך לפחד ומשליכה אותו להרבה תחומים אחרים בחיים .....אני עובד עכשיו למרות שזמן רק לא עבדתי לא הייתי מסוגל ......עבדתי בעבודות גם בטווחי זמן ארוכים אז מה זה עושה אותי טוב יותר?לא.....גם אני יושב לפעמים מסתכל על אנשים וחושב בטוח שהם לא הלכו לזונות אבל מצד שני אי אפשר לדעת........הרבה אנשים שלא האמנתי עליהם התברר שהיו אצל זונות .......את צריכה להשתדל לאהוב את עצמך לאהוב את מי שאת והכי חשוב שיש לך אותך....ואל תוותרי אני כבר ויתרתי על עצמי וזה תחושה נוראית ...עבודה זה לא הדבר בכי חשוב בחיים זה חשוב אבל יותר חשוב להיות נאמן לעצמך ולמי שאת הלוואי והיה לי את כל המסקנות הללו לפני המעשה הנורא ההוא שגמר אותי.......להתראות ובהצלחה...

תודה על תגובתכם, MR BLUE לצערי זה לא רק תחום אחד בחיים שלא מסתדר ו'משליך על הכל',אלא כעת כל תחומיי חיי לא מסתדרים ואני מרגישה כמו בתוך 'כאוס' מוחלט,ואני אומנם לא בויתור מוחלט,כי התחלתי טיפול עכשיו-וזה כבר סוג של תקווה,אך אני בייאוש מחיי וחוסר אמונה{ותוך כדי כך שאני רושמת זאת,אני שמה-לב שאני 'סותרת את עצמי',כי חוסר אמונה - זה דבר שפוגע בטיפול,אך אני מאמינה במטפלים,וזה הכי חשוב,אך אני כ"כ עייפה כעת ועיניי נעצמות ואני מקווה שלא התחלתי לרשום 'שטויות' עקב כך} ל - לא ממש הבנתי מה כוונתך,למרות שיש לי השערה מה יכולה להיות כוונתך, אז להתראות בינתיים ולילה-טוב, משתנה

http://www.moomoo.co.il/bonus/pc/3d//29.jpg

למשתנה ולמיסטר בלו, משהו בידידות החמימה שנרקמת ביניכם מחזק אצלי את האמונה הבסיסית ברוח האנושית, שמצליחה להתגייס, גם מתוך תהומות של ייאוש, למען האחרים. כל אחד מכם מבטא כאן הרבה כאב, חרטה, גינוי עצמי ותסכול. וכל אחד מכם, בה במידה, מצליח להחזיק את הטוב למען האחר. כנראה שלכל אחד מאיתנו יש 'כתם עיוור', המביא אותנו לחיפוש המתמיד אחרי נפש תאומה שתראה עבורנו את מה שהכתם אינו מאפשר לנו לראות. התחלתי את הערב בשאלה על החרדה מעיוורון, ואני בוחרת לסיים אותו כאן, בעיוורון מהחרדה. שולחת לשניכם את האומץ לראות את הדברים כהווייתם ולהתגבר על התקיעויות. ותודה לאלמוני ששלח את התמונה העצובה הזו. אהיה פה גם מחר לילה טוב ליאת

חשבתי - בעיקבות מה שכתבת - אולי אני באמת ב'עיוורון' בעיקבות החרדה מהשינוי, מההצלחה-אם תהיה,אולי יש איזשהוא 'פיתרון פשוט' יותר למצבי שנמצא מול עיניי ואיני רואה אותו-איני מתפלספת בכך - באמת מעניינות אותי הנקודות הללו. דבר מסויים שמפריע לי בעיקר,בימים האחרונים,היא ההרגשה שאין טעם לחיי כפי שהם כיום,כי הם כבר אינם חיים אלא אוסף של 'טעויות מצערות' שגורמות לי ולאחרים הרבה סבל ועצב,ולהתנהל יום יום עם 'משא' כזה על הגו,זה לא דבר פשוט וזה דורש 'תעצומות-נפש'רבות,שאיני בטוחה שיש לי אותן.ליאת-איך אפשר להסתובב עם הרגשה נוראית כזו,ולהמשיך להישאר חיוביים!?

היי ליאת אני מפחד כל כך שנדבקתי במחלות מגעילות......זה הורג אותי איך עשיתי דבר כזה זה לא עוזב אותי כבר עברה שנה וחצי ואני עדיין לא חי ולא נושם בגלל אותו ארוע מטופש שכפיתי על עצמי.............

MR BLUE חביב, הפחד שמא נדבקת במחלות מגעילות מעיד על כך שחייך ובריאותך יקרים מכדי להפקירם. כבר שווה... אני דווקא חווה אותך כמאד חי ומאד נושם. גם סובל. נכון. אבל חי ונושם. זכור לי שסיפרת על כך שנבדקת ונמצאת בריא. ובכל זאת, אתה ממשיך בדאגה העקשנית שלך שמא משהו בכל זאת מקנן בך. כרגע, לפחות כמו שזה נראה כלפי חוץ, הדבר היחיד שמקנן בך באכזריות היא השנאה העצמית, האשמה, הבושה והייאוש. האם תוכל לגייס את כוחות ההתמודדות שלך למיגור תחושות קשות אלה? ספר לי מחר איך אתה מרגיש. אני עצמי כבר מתמוטטת מעייפות קיצונית. בוא נמשיך לדבר גם מחר. ליל מנוחה ליאת

משגע אותי שאני לא זוכרת אם אמא שלי (שמתה) אהבה את הספר "הרוזן ממונטה כריסטו" או "עלילות הברון מיכנהאוזן"..אחד מהם היה הספר האהוב עליה ביותר, ואני לא זוכרת איזה..אני לא קראתי אף אחד מהם.. אני מזהה שהמחשבות שלי על הזרועות המחבקות של המוות הם לא בגלל שאני לא רוצה לחיות..אלא בגלל שאני לא רוצה לסבול ובגלל שאיבדתי את האמון בכך שאני יכולה לחיות. ולחיות ליד החיים,או לסבול דרכם,זו לא אופציה מבחינתי.ובכלל מה הטעם? איבדתי את עצמי,אני לא יודעת מי אני.........................................רק לישון.

ויק יקרה, כמי שקראה את שני הספרים, אני מניחה שהברון מינכאוזן מתאים יותר להיות ה- ספר. הוא מצחיק נורא, ואפשר לקרוא בו שוב ושוב. אני מתה עליו. הידעת שיש תסמונת פסיכיאטרית הקרויה על שמו? כאשר את שואלת מה הטעם בחיים, בין יתר התשובות שאני יכולה לחשוב עליהם נמצאים גם שני הספרים שהזכרת. איש לא יוכל להבטיח לנו חיים ללא סבל. הסבל הוא מרכיב בלתי נמנע של החיים. אחת הדרכים הטובות להתמודד עם תלאות הקיום היא היצירה. ספר, סרט, קונצרט, פסל, ריקוד, ציור - יכולים כולם להעניק משמעות ייחודית לקיום שלנו, הן כיוצרים והן כצרכנים. זרועותיו הקרות של המוות, כמו שכתבתי לך בשבוע שעבר, אינן יכולות להבטיח לנו דבר מלבד שיממון קר וחשוך. אז איך אפשר להשוות? לפני שאת מקבלת החלטות, התסכימי לנסות לנחש (אחרי קריאה, כמובן) מי מהספרים יכול היה לדבר כל כך לאמא, ומדוע? ספרי לי מה גילית. לילה טוב ליאת

ליאת נכנסתי במיוחד באמצע היום לומר לך שבא לי למות אולי עד שתגיעי בערבזה יתממש.. מקווה שאצלך הכל טוב

שלום me, עצוב לי כשעצוב לך. אני משוכנעת שאת בין החיים, ואשמח אם תספרי לי מחר מה שלומך. אהיה כאן במשך היום. וגם בשבת... החזיקי מעמד ליאת

ליאת את פה?\ באמת היה לך עצוב? אל תהיי עצובה בגללי.. תודה

ליאת את יודעת מתהפכת ל י הבטן מאז הפגישה דיברנו על משהו משמעותי....זאת היתה טעות לדבר על זה שלחתי לה קודם הודעה.היא לא עונה היא בקטעש של שמירת גבולות... היא בטח כבר חושבת שאני בנאדם דפוק זהו אזלו לי הכוחות.גם לרשום פה זהו אני חצי מתה

שלום רב דר אני בן 33 בדרך כלל בריא . לפני כשנה התחלתי לחשוב מחשבות שלילית ואכזרית הם פחד לחלות במחלת הסרטן .באותו זמן זה הלך ובא כול שבוע פעמיים בערך . אבל לפני חודש עד היום זה פשוט לא הולך לי מהמחשבות אני פשוט קורס משתגיע מזיע אפילו לא מצליח לישון אין לי טעם באוכל כאבי ראש חזקים ואפילו חלומות על זה שחליתי בזה . מבקש עזרה דחופה ומה ההסבר לזה . בבקשה עזרה עזרה .?!!!!

שלום אבי, מה שאתה חווה זו חרדה אובססיבית ומציפה, המעסיקה אותך במחשבות ובחלומות ולעיתים מגיעה לשיאים בדמות התקף חרדה חריף. הפחד ממחלות ומוות משותף לכולנו, ובכל זאת יש אנשים המתקשים, יותר מאחרים, לשאת את אי הוודאות וחוסר השליטה. הם נוטים להיות דרוכים מאד, חסרי מנוחה, וקשובים לכל מחוש גופני, גם אם קטן ביותר, אותו הם מפרשים בטעות כעדות למחלה מסוכנת. במקרים כאלה מומלץ מאד להגיע לטיפול פסיכולוגי, המשלב טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות יחד עם טיפול תרופתי. עם היחלשות הסימפטומים החרדתיים, ניתן לעבור לטיפול דינמי, במטרה להבין את הקונפליקט הלא מודע הנח מאחריהם. אפשרות טובה היא פניה, לפני הכל, לרופא המשפחה, שיוכל להרגיע אותך, ואף לרשום את התרופה נוגדת הדיכאון. באיחולי בריאות שלמה וטובה ליאת

בוקר טוב, שמי עידית ואני בת 35 ויש לי בעיה כבר שנים שמאוד מפריעה לי. אם אני מדברת בפורום של אנשים, זה יכול להיות גם בני משפחה גיסים דודים או באסיפת הורים למשל, וכל העיניים נעוצות בי אני פשוט נהיית אדומה סלק וגם מתחילה להתבלבל במה שאני אומרת. זה גם יכול לקרות לי עם אדם אחד, למשל יצא לי לספר משהוא לדוד שלי והוא פשוט הסתכל עלי כדי להקשיב גם נהייתי אדומה, השיא זה אתמול בפורום של שתי אחיות וגיס אחד סיפרתי משהוא וגיסי גם הסתכל עלי מבט מעמיק כדי להקשיב נהייתי אדומה ושוב כבר לא הייתי מרוכזת במה שסיפרתי. מה אני עושה אם אפשר לעשות משהוא, ולמה זה קורה לי, בכלליות אני אדם שקט יחסית. אשמח אם תוכלי לסייע לי בבעיה.

שלום לך עידית היקרה, בינתיים, עד שתקבלי תשובה מקצועית, נסי לקרוא באתרים הבאים שנושאם חרדה חברתית. יכול להיות שיש קשר ואולי משהו מזה ידבר אלייך: http://www.geocities.com/harada_hevratit/main.htm http://counseling.edu.haifa.ac.il/2005/social-anxiety/ א.ה.

שלום עידית, הסמקה היא מנגנון טבעי, שכולנו סובלים ממנו במצבים מסוימים של מבוכה או אי נוחות. אצל אנשים מסוימים מצבים חברתיים שונים נתפסים מאיימים יותר או מעוררי חרדה, ולכן ההסמקה תופיע ביתר שאת. הטיפול בהסמקה יתמקד, אם כך, באופן בו אנו תופסים את הסיטואציה ומתמודדים איתה. הקישורים שנשלחו לך כאן יכולים לסייע במציאת סדנת טיפול טובה בחרדה החברתית. למרות האמור לעיל, קיימות היום טכניקות של ביו-פידבק, המשפרות את יכולתנו לשלוט בתהליכים פיזיולוגיים שונים, והסמקה בכלל זה. תוכלי להתעניין על טיפול כזה במסגרת קופת החולים שלך. בהצלחה ליאת

ליאת שלום רב מדובר בילדה בת 4.5 שנים,אנרגטית ומאוד חביבה,צורת הדיבור שלה מלווה ברוב הזמן בצעקות ,תוך כדי שהיא מחקה אנשים מבוגרים,את הגננת שלה לדוגמה, בפורום משפחתי היא אוספת את כולם ומדמה שהיא הגננת ואנחנו הילדים, כשהיא מבקשת שיקריאו לה סיפור,אז מיד היא רוצה שיעברו לדף הבא, בנוסף יש לה פספוסים ביציאות של צואה,כלומר היא יודעת אך קצת מאוחר מידי, האם לא מאוחר מידי בגיל זה לפספס מידי פעם?יכול להיות שמדובר באוטיזם קל?

שלום ירון, אוטיזם קל? אוטיזם הוא קצה קצהו (החמור) של ספקטרום רחב, הכולל הפרעות התפתחותיות נרחבות. הילדה שאתה מתאר מבקרת בגן ילדים, מקיימת אינטראקצתיות חברתיות, מסוגלת למשחק דמיוני ובעלת כישורים שפתיים תקינים (או לפחות לא פגועים מאד, כפי שעולה מן התיאור שלך). לפיכך, הגם שלא אוכל לאבחן אותה מכאן, היא אינה מתאימה לקריטריונים של אוטיזם. יתכן שמדובר בטווח קשב וריכוז קצר (תיאור הספר) או בבעיה רגשית/התפתחותית (פספוסים של צואה). כדי לדעת במה מדובר ולטפל בהתאם, כדאי להגיע למרכז להתפתחות הילד של קופת החולים שלכם, ולקבל אבחנה מסודרת כולל הסברים מה אפשר לעשות. חשוב לציין שבכל הבעיות שהוזכרו כאן אפשר וכדאי מאד לטפל. בהצלחה ליאת

הימים שעברו לקחו לי ת'כוח הנה אני כבר פוחדת לחשוב הימים שלנו אין בם מרגוע אולי אלוהים מנסה לעזוב ויש שרואים את זה ויש שנוטים לחשוב.. שהכל סגור ואין דבר שכבר יעזור מאמינים בזה עד ששוקעים בחול ואם יש שם אל אחד אז אני לא יודעת למה בלילות אני לבד לא שלחת לי אף אחד שיבוא אליי.. ואם יש שם אל אחד אז אני לא יודעת כמה עוד לילות אסבול לבד לא שלחת לי אף אחד. אף אחד.

אפשר חיבוק?

זה בסדר,את לא חייבת..

http://www.moomoo.co.il/bonus/pc/3d//24.jpg

מצטערת שהודעתי מאמש מכילה תכנים קשים.. לא הזהרתי אפילו...(בשבילך משתנה..) השיר שרשמתי מאוד מתחבר אליי.. מקווה שלא ציברחתי כאן מישהו. אם כן אני מצטערת, מהסיבה הזו לא נעים לי לרשום כאן..

ליאת. אני מתלבטת אם לרשום לך.. רע לי. מנסה להיאחז במושכות... לא בא לי להיות למטה... נמאס.

בא לי למות כבר.

http://image61.webshots.com/61/2/13/18/2305213180053971194khkgak_fs.jpg?track_pagetag=/page/photo/outdoors/beaches&track_action=/Shortcuts/FullSize

האם ocd מתפתח אצל אנשים שעברו איזו טראומה או פרנויה בעבר......או שזה יכול גם להתפתח לבנאדם שלא עבר שום טראומה או פרנויה בחייו?והאם זה יכול להחמיר עד כדי כך שבנאדם צריך אישפוז האם מי שיש לו ocd חמור הוא חולה נפש?

אריק שלום, אענה לך רק כמישהי בעלת ניסיון אישי בOCD ,אך על שתי השאלות הראשונות(שעליהן איני בטוחה מה בדיוק התשובה)-לא אענה,כי הן דורשות תשובה מקצועית,שרק ליאת תוכל לתת לך. חשוב לי להפנות אותך להסבר על OCD שכתבתי אתמול למשתתף נוסף ששאל על OCD : http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-697,xFT-627022,xFP-627032,m-Doctors,a-Forums.html OCD יכול להחמיר,אך לא להצריך אישפוז,אלא אם לאותו אדם יש מחלות נפשיות בנוסף לOCD שהן מצריכות אישפוז,או אלא אם זה הגיע עד למצב שהאדם לא יוצא מהבית ולא יכול לעשות כלום(מצב חמור מאוד)-שאז נראה לי{כמובן שזו סתם דיעה אישית ולא מקצועית}שאולי אישפוז יעיל לאותו אדם. לגבי שאלתך האחרונה,התשובה היא לא,מי שיש לו OCD ולא משנה באיזו דרגת חומרה,הוא אינו חולה נפש,אלא הוא סובל מהפרעה נפשית,ויש הרבה הבדל בין המושגים הללו. בהצלחה, משתנה

שלום אריק, הגם שהפרעה טורדנית-כפייתית אינה נגרמת בדר"כ מטראומה או פרנויה מן העבר, פריצת הסימפטומים נקשרת לפעמים באירועים טראומטיים כאלה ואחרים. היא בהחלט יכולה להופיע גם אצל מי שלא חוו אירועים טראומטיים חריגים בעוצמתם. ה-OCD, ככל ההפרעות, יכולה להופיע בדרגות חומרה שונות. במקרים קיצוניים, יכולים להופיע מצבים נפשיים חמורים נלווים (כמו דיכאון, אובדנות, כפייתיות חמורה במיוחד), בהם נדרש אשפוז המאפשר טיפול אינטנסיבי. המושג חולה נפש שנוי במחלוקת. בדר"כ הוא שמור למקרים של פסיכוזה, בהם נפגמים השיפוט, התובנה ובוחן המציאות. בברכת בריאות טובה ליאת