פורום פסיכולוגיה קלינית

פיתחתי בשנתיים האחרונות פחד(פוביה)מעיוורון פחד שאולי לי זה יקרה.........והרבה זמן אני חי אם המחשבה הזאת.........שאלתי היא כזאת:האם המחשבות הרעות שלא פוסקות שאולי אני אתעוור והטורדנות שאולי זה יקרה לי בגלל שאני חושב על זה יותר מידי יכולות לגרום לכך שבאמת זה יגרום לעיוורון.........במשפט אחד............האם אפשר להתעוור ממחשבות על עיוורון או שזה דבר שלא קיים ולא יכול לקרות לעולם וזה רק בראש שלי.......אשמח אם אקבל תשובה מספקת את תורידי לי אבן ששנתיים מתוך הלב ואני לא מצליח להוריד אותה......כי אני לא פסיכולוג ולא רופא עיניים אשמח אם תתני לי תשובה משכנעת וממוקדת תודה רבה....רוני....

שלום רוני, פחד או מחשבות על עיוורון אינם יכולים לגרום לך להתעוור. לעומת זאת הם יכולים להקשות מאד מאד על החיים. אני ממליצה לך לפנות בהקדם לטיפול פסיכולוגי שיוכל, אולי גם בסיוע תרופתי, לשחרר אותך מהעיסוק האובססיבי בעיוורון. ומתוק האור בעיניים! ליאת

לאורנה חשבתי לשאול ולהתייעץ גם איתך. מאוד הותקפתי ונפגעתי פה מהתגובות של אנשים על השרשור תגובות שהיה לי עם דרור. מה שהוא ומי שהגיב לא ידעו, זה שהעובדה שרציתי חום ותשומת לב מאנשי הפורום שנתקלה בכזו עוינות כל כך משחזרת לי את הקשר עם ההורים שלי ( אבא שלי ניתק איתי קשר לשנה וחצי ואמר שאני לא הבת שלו יותר ואמא שלי גם ) תמיד הייתי צריכה להתחנן לתשומת לב, אבל הם מחקו אותי פעם אחר פעם, וככל שהקצנתי בתגובה האדישות שלהם גברה.ובמקרה העניין עם החיבוק נגע עוד יותר כי המטפל שלי סיים את הטיפול בטלפון כי ביקשתי חיבוק, ולא הבנתי למה זה כל כך נורא. השאלה שלי היא גם פרקטית. גם היום אני אצל מטפל אבל אני רואה שאולי אני ממשיכה לעשות טעות, כי כשממש רע לי אני נכנסת למצבים ממש קטטונים ,לא מסוגלת לזוז או לדבר ולא ניתן להגיע אליי במילים, וקראתי פה בפורום על כל כך הרבה מטפלים שכן נותנים חיבוק פשוט כשצריך, אבל אלו תמיד מטפלות, אז אולי כדאי שאני אמצא מטפלת שתדע להגיע אליי כשאני במצב ממש חמור ולא תתרחק, תתעלם ( כן, גם כמו דרור, או מסתבר כל גבר שרואה את הצורך שלי ) אני כל כך צריכה בתקופה האחרונה אמא, לא את שלי אבל סוג של, ואני אכולת קנאה,כי איכשהו אפילו פה אנשים מבקשים ופשוט מקבלים, ואני תמיד צריכה להאבק..וכמה כבר אפשר להאבק על אהבה? למה הם הולידו אותי אם הם כל כך לא רוצים אותי? ומה גורם לאנשים אפילו דרך האינטרנט להירתע ממני. מה בי לא בסדר?

שלום אופיר, ברור לי שחיפשת חום ותמיכה, ושאת מרגישה כאב מאוד גדול (ביננו, ברור לי שגם הכותבים הקודמים יודעים זאת). אני מבינה גם שכרגע הקלקול שמתרחש עם אנשים נחווה מסתורי בעינייך, ואת לא לגמרי מבינה איך זה קורה, ובאיזה אופן זה אולי קשור למשהו שאמרת או עשית. האמת היא שטיפול הוא מקום מצויין לברר איך זה קורה, אבל זה אומר שצריך לשרוד בסבלנות את הפיצוץ כשהוא מתרחש בתוך הקשר הטיפולי, ולהמשיך להחזיק חזק גם כשרוצים לברוח ממש רחוק. אני לא בטוחה שזה משנה אם מדובר במטפל גבר או אישה. מה שחשוב הוא להילחם על רציפות הקשר, במיוחד כשקשה ואת מרגישה לא אהובה, לא מובנת, מתוסכלת ובודדה. אני מקווה שאת מרגישה כעת פחות מתוסכלת, ושולחת לך תקווה לחמימות שאת כל-כך רוצה... אורנה

חן מה שלומך היום? לא הגבת אתמול,וורציתי לדעת אם הרגשתך השתפרה.

משתנה. עוברת עליי תקופה קשה בחיים. והימים קשים לי.. לכן לא תמיד קל להגיב. אבל רוצה לומר שקראתי מה שרשמת. ת ו ד ה. התגובה שלך,ומילות העידוד,חיממו את ליבי. ספרי, מה קורה *איתך* ?

בבקשה,אני שמחה אם הקלתי עלייך אפילו קצת. האמת היא שגם עליי עוברת תקופה קשה מאוד,אך איני מעוניינת לפרט כרגע,אבל תודה על ההתעניינות.

אורנה רק רציתי להודיע לך שהשארתי לך הודעה במייל,שחשוב לי שתקראי.

נמאס לי כבר מההרגשה הזו. אני לא רוצה להרגיש את הצורך בה. אני פשוט רוצה לכנס לחדר לדבר, לשתף וזהו, לא יותר. אני לא רוצה שהיא תשאר איתי כל השבוע. ההרגשה הזו שאני תלויה בה, צריכה אותה לידי שתעזור לי בכל שלב, משגעת אותי. איך אני יכולה להיפטר מההרגשה הזו. מה אפשר לעשות שהיא תחזור להיות בשבילי מטפלת רגילה, כי הרי יהיה סוף ואני לא אוכל להיות כזו קרובה אליה, אז אני צריכה לשים לעמי גבולות. ** היא לא יודעת את זה, לא שיתפתי אותה ולא אשתף אותה. (שם אני כזו קרה, כזו מנומסת.....היא אפילו רצתה פעם לחבק אותי אחרי שהתרגשתי נורא, אבל לא הרשיתי לה למרות שנורא רציתי.) למה אורנה? מה קורה לי שם?

לדעתי, חבל שאת לא משתפת אותה בתחושה הזו, השיתוף יכול להקל על התחושה. תלות זה לא רק תופעת לוואי של הטיפול לעיתים זהו חלק חשוב ממנו אני חשובת שחלק מהתלות זו גם תוצאה של התנהגות המטפל שאולי היא יכולה בצורה כלשהי לשלוט בה יתכן גם שלך יש בעיה כללית עם תלות ולכן זה כל כך מפריע לך אולי כדאי להפסיק להילחם בתחושה הזו ופשוט לתת לה להיות ואז זה יהיה יותר קל.

תודה רחל. דיברנו על זה פעם, אבל זה יותר חזק עכשיו ואני ממש מתאפקת. וקשה לי, ממש קשה לי להראות או להגיד למישהו שאני צריכה עזרה, או צריכה אותו/ה.... ובא לי כבר לעזוב רק בגלל התחושה הזו

וכל מה שכתבתי קודם זה אולי ניסיון לחשוב מה הצד השני של המטפלים היה אומר

יוליה,.. הקונפליקט הזה מדבר אליי מאוד. איכשהו בתקופה האחרונה גיליתי שלא קורה שום דבר מסעיר או ממוטט או שובר כשמגלים לצד השני כמה הוא חשוב לי. כל הזמן שמרתי בבטן, החזקתי חזק. רק לא לגלות..מחשש ש... שאדחה, שיהדפו אותי לאחור כשהכי אהיה צריכה, שאהיה ללעג- בעיני עצמי ולא רק, שאחלש.. כל כך הרבה מאמץ הושקע בלהתגונן.. אין לך מושג כמה זה מבלבל שכשמרפים קצת, הצד השני עוד שם! מפתיע נורא.. יש איזו הקלה בלתת באופן מבוקר לסילון או זרזיף קטן לחלחל החוצה מהסכר שנבנה בעמל רב. המשיכי להתאפק עד שזה כבר לא יהיה לך מתאים יותר. כל דבר בעיתו.. אבל הרשי למחשבות החדשות להבשיל בך לאט, אל תסתמי את החור בסכר מהר מדיי..ההתאפקות אולי יותר קשה מהשחרור יש סכרים שצריך לפעמים לפתוח. אבל כל סכר בזמנו.. ל.

יוליה יקרה, אם נחשוב על הקשר הטיפולי כשיקוף של האופן בו את יוצרת קשר עם דמויות משמעותיות בחייך, הרי שיש הרבה מה ללמוד מהתשוקה העזה שלך לקירבה, והפחד העז לא פחות מפני תחושת תלות. נסי לתת לעצמך להשתמש בטיפול ובמטפלת... כשאת מסתירה כך את רגשותייך וצרכייך האמיתיים, את מאפשרת לעצמך שימוש מאוד מוגבל בתהליך הטיפולי. אז אומץ, וקדימה... לקפוץ למים הרגשיים... בהצלחה, אורנה

היי אורנה, קראתי איפשהו באינטרנט שיש סדנאות/קבוצות לטיפול בבעיה של דחיינות אקדמאית באונ' ת"א. האם את מכירה את הנושא? תוכלי בבקשה להסביר לי מה בדיוק ההגדרה של דחיינות אקדמאית (מלבד כמובן הנטיה לדחות דברים לרגע האחרון... ;) ), או לפי מה מחליטים שמישהו "סובל" מכך, ומהי בדיוק דרך הטיפול? בנוסף, אשמח גם לדעת האם סדנאות כאלה מתקיימות באוניברסיטאות אחרות בארץ.. תודה רבה וערב טוב, :-) נועם

שלום נועם, ההגדרה של דחיינות אינה הרבה יותר מורכבת ממה שכתבת... ובדחיינות אקדמאית מתכוונים באופן ספציפי לדחייה של מטלות אקדמיות, המובילה לקושי לתפקד אקדמית ומעוררת מצוקה. הטיפול הקבוצתי מתנהל בגישה קוגניטיבית-התנהגותית, עם דגש על זיהוי 'הסיפור האישי' של הדחיינות ותרגול של מגוון טכניקות המותאמות לסיפור האישי. היתרון הקבוצתי בא לידי ביטוי בתהליך התמיכה ההדדית, עד לרמה של עבודה בזוגות בסגנון של אימון. אני מאוד ממליצה לפנות לשירות הפסיכולוגי בתל-אביב, ולעבור שם תהליך קצר של אבחון. קבוצות כאלה פועלות למיטב ידיעתי גם בשירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה העברית, ויתכן שגם באוניברסיטאות נוספות. אז נא לא לדחות את הטלפון... 03-6408505 בהצלחה, אורנה

תסלחו לי מאוד אם אני אולי יעורר פה שערוריה של חילוניים/ דתיים זו ממש לא הכוונה. היום עמדתי להיכנס למעלית לפני המעלית יש מכונה שמשלמים בה עבור החנייה... המקום היה גדוש אני הייתי צריכה להגיע למכונה לשלם לפני הייתה אשה עם כסא גלגלים ועוד אנשים שונים לא היה שייך לגשת למכונה אבל היה ברור שזה ענין של שניה עד שהמעלית תיפתח והאזור יתפנה מעט. מאחורי אישה שדוחפת ואומרת לי אני צריכה להגיע למכשיר התשלום לחניה אני עונה לה גם אני צריכה .. אין מקום עוד שנייה. והיא אומרת לי תוך כדי שהיא דוחפת אותי תדחפי תדחפי אני עונה לה אין טעם כי גם לאדם שלפני אין לו לאן לזוז זה לא יעזור .. סליחה. פתאום היא פתחה עלי את הפה שלה תוך כדי שהיא מסתכלת עלי ואומרת הההה עכשיו אני מבינה יש לך חצאית.. הכל מובן ! זה הרגיז אותי לא עניתי לה באותו מטבע אבל לא התאפקתי ואמרתי את מתנהגת בדיוק כמו התדמית של הישראלי בעולם שדוחף. אבל הרגשתי רע רע עם עצמי מדוע מילים ומשפטים בארץ לגיטימים בעוד שבחו"ל אם משהו היה עונה לי כך זו היתה אנטישמיות? מה עשיתי לה שהיא שונאת אותי כל כך?? בסך הכל לא רציתי לדחוף ועניתי לה בנימוס. האם אדם כזה יבין שהוא טועה או שהשנאה שלה מעבירה אותה על דעתה וברגע שראתה אדם לפניה עם חצאית אז הכל מותר? ובכלל נשארתי עם תחושה מרירה מאוד. (היא הייתה נראית אשה אינטלגנטית) ל

נראה לי שאת לא שמה לב לדפוס בהתנהגות שלה..היא ניסתה לגרום לך להפעיל כוח על אנשים אחרים וכשהיא לא הצליחה היא ניסתה להפעיל עלייך כוח כדי לגרום לך לעשות מה שהיא רוצה..יכול להיות שהיא אינטיליגנטית, אבל היא מבינה רק כוח, ולמרות הנטייה שלנו להחזיר במאבקי כוח, תזכירי לעצמך אולי שמישהי צריכה להיות כל כך בורה במנהגים ובדת כדי להגיד דבר כל כך משטיח ומפשט שחבל לבזבז עליה כוח ומחשבה, אם היא רואה רק את החצאית שלך אז למה את טורחת לראות אותה ממטר?? אני לא חושבת שזה היה מכוון אלייך, היא לא נתנה לאף אחד לחיות וכבוד מינימלי ( לא לדחוף !!) אז זה מאוד לא מפתיע שהיא התייחסה אלייך ככה, היא פשוט סתומה.

שלום אלמונית, אכן, אני בכלל לא בטוחה שהעניין הוא יחסי חילוניים-דתיים, אלא תוקפנות גסה ופשוטה, החוצה גבולות דת, לאום, מין, גיל וכו'. 'סתם' התנהגות אלימה ודוחה, ללא איצטלה של קופליקט חשוב... נסי לבדוק עם עצמך האם את יכולה להתייחס לכך בצורה יותר מרחיקה, פחות אישית. אחרי הכל, את לא אשמה במה שקרה וזה לא אומר עלייך כלום... לילה טוב ושקט, אורנה

אני לא יודעת איך לסדר ול"נקות" את הבלגן.איך לעשות שלא יהיה ריק וכואב ברגע שאני מסיימת איתה שיחה וחוזרת ללבד השואב אותי מבפנים.שואב ומושך למטה לתהומות האלה.ובשביל מה?ולמי התשובות?היא אומרת שנצטרך לגלות אותן יחד..אבל אני לבד לבד.אני מרגישה שאני בתוך בור עמוק, צועקת, ואף אחד לא שומע.שולחים לי חבל שלא מגיע עד אליי.... בא לי לחתוך ולדמם את עצמי על כולם.כתם שישאר. אני צריכה חיבוק של אימהות.פתטי נכון?לא אכפת לי איזה אימא כל אמא.

אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה

אוי ויק, את סובלת כל-כך, כבר המון המון זמן, ללא הקלה. לפעמים אימהות אומרות לילדים שלהם: הלוואי שיכולתי לקחת ממך את הכאב הזה, אפילו לזמן מה, לשחרר אותך ממנו ולהרגיש אותו במקומך... אני שולחת לך חיבוק של אימא אחת... אורנה

שלום בשנתיים האחרונות אני מרבה לבדוק יותר מידי אם סגרתי את הביית ואפילו סופר 10 פעמים אם הידית כדי להיות בטוח...........בחודשים האחרונים אני בודק יותר מידי את ההודעות sms שאני שולח לחברה שלי בחשד שאולי רשמתי משהו לא נכון או משהו שיפגע בה..........לפני כמה זמן נפלט לי ואמרתי לה זבל בלי שום סיבה זה יצא בקטע של צחוק.......ומאז אני מוטרד רוב הזמן.....שולי אני יפלוט משהו לא במקום והיא תפגע קללה.או עלבון כל שהוא.....לפעמים אני מדמיין כל מיני משפטים מעליבים ופוגעים....ומפחד שהם היפלטו לי למרות שאני יודע שאני לא יעשה זאת לעולם כי אני אוהב אותה....אבל האובססיות והמחשבות מציקות ומטרידות.....מה הבעיה שלי?ומה אני צריך לעשות?חשוב לציין ששיתפתי אותה על הפוביות שלי וזה קצת עזר.

אביב שלום, אומנם איני אשת-מקצוע,ואורנה תענה לך תשובה מקצועית,אך עד שהיא תענה אוכל רק לומר לך שמניסיון אישי,נראה לי שלפי תיאורך אתה סובל מOCD (אך אני מדגישה שאת זה בוודאות יכולים לקבוע רק פסיכולוג או פסיכיאטר,אחרי פגישה איתך ואיבחון), שזו הפרעה אובססיבית טורדנית(איני בטוחה שאני מגדירה את השם העברי נכון), זה Obsessive Compulsive Disorder - בקצרה - זו הפרעת חרדה,שבה מופיעות מחשבות אובססיביות(כמו: אמרתי כך או כך,או :למה עשיתי ככה,או כפי שכתבת- הפחד שבטעות תכתוב או תגיד משהו רע,וההתעסקות הכפייתית בכך במחשבותייך, וכו'- וכמובן שזה רק תיאור קצר מאוד של האובססיות והן יכולות להיות נרחבות ומשמעותיות יותר וכו'-ולכלול את כל תחומי חייך),כדי להרגיע את האובססיות(המחשבות האלה)-במודע או לא במודע-מיד מבצעים את הקומפולסיות-שהן הפעולות החוזרות(הבדיקות החוזרות - של הדלת וכו'),כי אז זה נותן תחושת רגיעה מסויימת-אך היא לזמן קצר בלבד,עד שמופיעה האובססיה הבאה,זה כמו:'מעגל זדוני'. זה ששיתפת את חברתך זה כבר צעד חיובי ראשון,כי ככה היא תבין עם מה אתה מתמודד,ולא תיפגע אם תיפלט לך מילה בטעות,וגם תעזור לך להתמודד עם מה שאתה עובר(ברוב המקרים זה ככה). אתה צריך לגשת לטיפול התנהגותי-קוגנטיבי,שבו תלמד איך להפחית או להעלים את החרדות,לשנות מחשבות מוטעות וכו'-אך איני בטוחה שאני מסבירה זאת נכון. בהצלחה, משתנה (אני מעריכה את האומץ שיש לך לכתוב את שמך,אני תמיד מפחדת שלא אטעה בטעות ואכתוב את שמי האמיתי,וזה מזכיר לי את הפחד שלך לא לומר מילה רעה לחברתך בטעות).

תוספת - זו הפרעה אובססיבית טורדנית כפייתית.

מצאתי אתר מסויים שכתוב בו על הOCD,והעתקתי לך אותו בקישור הבא: http://www.psagot.com/ocd.php אך כמובן שאם תקיש OCD או תכתוב "הפרעה טורדנית כפייתית" בחיפוש,תמצא עוד הרבה מאוד אתרים וחומר רב על הOCD . בהצלחה, משתנה

שלום אביב, הצעד הראשון הוא אבחון רציני של מצבך, לא באינטרנט אלא במפגש פנים אל פנים עם פסיכולוג קליני. באופן כללי, אני יכולה לאשר שבדבריך היו מספר אינדיקציות לכך שאתה סובל מ-OCD. אם כך הדבר, תוכל להיעזר בצורה טובה הן בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי והן בטיפול תרופתי. אל תהסס לפנות לעזרה מקצועית, משום שיכולת העזרה-העצמית במצבים אלה היא יחסית מוגבלת, ולעומת זאת יש מספר דברים חשובים שאפשר ללמוד וייקלו עליך מאוד. בהצלחה, אורנה

היי אני בת 24 התחתנתי לפני 5 חודשים בעלי בן 37 לא היה עובד בהתחלה התחיל לעבוד לפני כחודש ואני מרגישה שיפור במצב רוחו אני גרה בכפר שלו שמרוחק מהכפר שלי שעה נסיעה כל משפחתי שהיתי בקשר קרוב אליהם גרים בכפר הקודם. יש כמה בעיות יש לנו מטבח משותף עם חמי וחמותי בעצם אפשר להגיד יש לנו יחידת מגורים נפרדת שבאמצע המטבח אימו בת 67 אביו בן 77 ויש לו בעיות זכרון קשות כל אחיו ואחיותיו מבוגרים ממנו ונשואים עם ילדים. אני סטודנטית לתואר ראשון לומדת בסביבת הכפר הקודם שלי ולכן 5 ימים בשבוע אצל ההורים. חמותי טוענת שהבית שלהם היה הכי שקט בכפר באמת שמתי לב שבני המשפחה מדברים בעדינות ורכות. בעלי מצפה ממני שאעזור לאימו בעבודות הבית (עם זה אין לי בעיה בכיף) הבעיה היא אבא של בעלי הוא ממש משגע את חמותי לא נותן לה לנוח בצהריים לא להתפלל(אנחנו די דתיים) לא להכין אוכל כל הזמן מציק שואל אותם שאלות המון רוצה לצאת החוצה כשממש גשום או בחצות מעיר אותה באמצע הלילה ולפעמים היא צועקת עליו וכמובן אני נאלצת להתמודד עם כל זה אני מרגישה שהלב שלי בוער מבפנים יש לי שני רגשות אחת רחמנות ואחת עצבים-למה החיים שלי נראים ככה אם אני נשואה טריה? לגור בהשכרה זה ממש לא בא בחשבון בגלל בעיות כספיות וחוצמזה אני ממש צריכה לחסוך כסף ללימודים. הבעיה השניה היא ביני ובעלי בעיקר בתחום המין. אני בחורה סוערת וחמה ובעלי הרבה פחות למרות שהוא טוען שהוא כן חם אנחנו מקיימים יחסים פעם בשבוע הוא אוהב נשיקות עדינות בקושי נוגע בי בזמן הסקס וכמעט בלי מחמאות או דיבורים מגרים (יש מעיט)ולפעמים הוא חושש שהוריו ישמעו אותנו מהחדר שינה) נורא מעצבנת אותי העדינות שלו חיבוקים עדינים ונשיקות עדינות והוא אומר עליי שאני רוצה את זה בעצבים בלחץ וכו...אני מאוד אוהבת דיבורים גסים חיבוק חזק נשיקות עם הלשון . ויש לי די הרבה פנטזיות מיניות שאני משתפת אותו בהן (כמובן לא מדובר בפנטזיות על גברים אחרים אלא שרק הוא כלול בהן או בחורות) דיברתי איתו על מה שמפריע לי בסקס אך נראה שלא השתפר הרבה. בקיצור מה ניתן לעשות בשני הענינים? ברור שאני לא חושבת שהחיים ורודים ואין קשיים אני ראיתי הרבה סבל בחיי בגיל ביס תלמידים היו מציקים לי בגלל התםפתחות מוקדמת אימי חלתה במחלת נפש שהייתי בת 15 והייתה חולה במשך 5 שנים סבתא שלי מצד אימא שהיתה גרה קומה מתחתינו היתה שתלטנית וגרמה תמיד לסכסוכים בין אימי ואבי ובנוסף חברה טובה שלי נהרגה לפני 3 שנים. מתי הסבל יגמר?פעם אחת רציתי שקט נפשי ולפעמים אני מרגישה שאין לי יכולת לעזור לחמותי בקשר לבעיות זכרון של בעלה ומרוב קושי אני בוכה לפעמים. אנא עזרה!!!!!

שלום נטלי, אני זוכרת שכתבת על בעיות דומות לפני זמן מה, וצר לי לקרוא שאת לא חווה שיפור ממשי. בעיקרון, נראה שחלק מהפיתרון - הן בקשר שלך עם חמך, והן בנוגע לחששות של בעלך שהוריו ישמעו אתכם מקיימים יחסי מין - טמון בכל זאת במעבר דירה ופתיחת דף חדש של חיים עצמאיים. אני מבינה את הקושי הכלכלי, אך כרגע נראה שההימנעות מכך גובה מחיר יקר יותר משכר-דירה... מעבר לכך, בדקי האם במקום לימודייך יש שירות פסיכולוגי המעניק טיפול מסובסד לסטודנטים. אני קוראת בדברייך תסכול רב שאינו מקבל מוצא, ולכן חשוב שיהיה לך מקום תומך משל עצמך. בהצלחה, אורנה

שלום אני גרושה ואם לילדה בת 9 1/2 בעלי לשעבר סבל מחרדות והיה מטופל גם עם פסיכולוג וגם פסיכיאטר (פרוזאק,ואבן) בתי בזמן האחרון פיתחה חרדות האם יכול להיות שחרדות עוברות גנטית. לתשובתכם המהירה תודה יעל

שלום יעל, יש מרכיב גנטי מסוים בחרדה. בעוד הרכיב הגנטי אינו נשלט, הסביבה שאת מעניקה לבתך והטיפול בחרדותיה יכול בהחלט להשפיע על המשך התפתחותה. לכן, במידה והחרדות גורמות מצוקה ומקשות על תפקודה אני מציעה ליצור קשר בהקדם עם פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים. בהצלחה, אורנה

אני נורא מפחדת מהקאות ועד לאחרונה אני חשבתי שאני היחידה שיש לה את זה אבל גילתי שיש עוד אנשים שסובלים מזה וקוראים לזה אמטופוביה כל פעם שיש לי בחילה אני מתחילה לצעוק לבכות ולרעוד בשבילי להקיא זה הדבר הכי נורא בעולם ואני חושבת על זה כל יום אני עושה דברים בשביל להימנע מלהקיא אני נורא נזהרת במה שאני אוכלת אני אוכלת שלוש ארוחות מסודרות ביום ואני לא אוכלת אחרי שמונה בערב אני נורא מפחדת מחיידקים כי אני לא רוצה שיגרמו לי להקיא אחותי הקיאה לפני שנתיים ואני זוכרת שרצתי לחדר השני שמתי תידיים שלי על האוזניים כי לא רציתי לשמוע את זה והתפללתי לאלוהים שזה יפסק אני התרחקתי ממנה לכמה ימים ישנתי בחדר אחר ונורא דאגתי שאני ידבק אני לא מפחדת שאחרים יקיאו אבל אני מפחדת להידבק מהם כל לילה לפני שאני הולכת לישון אני שמה את הנעליים שלי רחוק מהמיטה לכל מקרה שעים אני יקיא אז הנעליים לא יתלכלכו בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי כל פעם שאני יוצאת מהשירותים אני פותחת את הדלת וסוגרת את האור עים השרוולים של החולצה כדי שאני לא יקבל חיידקים ואקיא אני הולכת לרופא שיניים וכל טיפול אני עושה לו בעיות כי אני מפחדת שאני יקיא שהוא מכניס לי דברים עמוק לתוך הפה אני שמחה לדעת שיש לזה שם ואני לא היחידה שסובלת מזה אבל זה שולט לי בחיים ואני לא יודעת מה לעשות אני לא רואה את עצמי הולכת לפסיכולוג

שלום לי, חבל שאינך רואה את עצמך הולכת לפסיכולוג, משום שבהחלט ניתן לעזור לך. חלק מהסימפטומים שתיארת חורגים מהתחום הצר של חשש מהקאה, ויש לאבחן האם מדובר בהפרעה אחרת/נוספת. אני ממליצה לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. שיהיה בהצלחה, אורנה

שלום. האם רופא משפחה רשאי לתת פרוזק? אם הולכים באופן פרטי האם הקופה מכבדת מרשם מבחוץ על פרוזק? תוך כמה זמן יש שיפור במצב הרוח ובהתקפי הזלילה?

שלום רותי, את שאלתך כדאי להפנות לפורום פסיכיאטריה, אך בינתיים אנסה להשיב כמיטב יכולתי. רופאי משפחה רושמים פרוזאק, אם כי לעיתים יעדיפו לקבל חוות דעת של פסיכיאטר. על-מנת להינות מסבסוד הקופה יש להמיר מרשם מפסיכיאטר פרטי למרשם של הקופה (ואת זה וודאי שרופא המשפחה יוכל לעשות בקלות). הטבה בסימפטומים ניתן לחוש בדר"כ כ- 3 שבועות מתחילת נטילת התרופה. בברכה, אורנה

שלום לכולם. אני בן 28 ובארבע שנים האחרונות לא יצאתי מהבית, התנתקתי מכול העולם ונסגרתי בפני כולם. בזמן הזה הקשר הכמעט יחידי אשר היה לי עם העולם החיצון היה דרך המחשב. לא העזתי לבקש עזרה וגם התבישתי, בזמן הזה העלתי 40 קילוגרם והזנחתי את עצמי, ממש הייתי חרד מפני העולם ולא רציתי שיראו אותי או שידעו מה עובר עלי. ברגע של הארה תפסתי את עצמי התחלתי להתאמן(כמובן בלילות שהרחובות ריקים) הורדתי את המשקל, כמובן שלקח לי שנה. ואז לאט לאט גם התחלתי לצאת, לפני חודש התחלתי ללמוד לתואר ראשון(לא יודע איך תפסתי את עצמי) אבל גיליתי שכול העולם סביבי השתנה והמשיך הלאה והתפתח ואני נשארתי מאחור. גם גיליתי שכמעט אבדתי לגמרי את המיומנויות החברתיות וגם יש לי חור אשר אני מנסה להסתיר, אני מרגיש לכוד וחסר אונים ואני מרגיש שאם אני לא ינסה להחזיר את עצמי להיות רגיל, אני שוב יסגר(אני סגור נפשית עדיין הכוונה לפיזית) ואני לא יוכל להציל את עצמי יותר. כשאני רושם עכשיו אני ממש רועד מכיוון שלא דיברתי על זה עם אף אחד ואני מרגיש שאם אני אדבר עם משהו על כך אני אהייה שרוף בעיניו. אני מרגיש שאני רוצה לחיות ולהיות רגיל אבל מרגיש ממש פגיע, חסר בטחון וחסר כישורים חברתיים(בעבר לא הייתה לי בעייה כזו) אין לי אף חבר או מכר עכשיו לפני חודש בחורה שפגשתי ניסתה ליצור עימיקשר אבל ישר נעלמתי, מכיוון שאני כבר לא יודע איך ואני לא רציתי שהיא תגלה מי באמת אני באמת. אני מרגיש שבזבזתי את החיים, לפי הפוטנצייל והמסלול של חיי לפני שהתנתקתי סופית הייתי יכול לעשות הרבה. עכשיו אני רק רוצה להיות רגיל. אחרי שכתבתי את אשר על ליבי בפעם הראשונה, אני רוצה לשאול האם יש איזשהו משהו, עזרה, הכוונה מכיוון שאני מתחיל להרגיש חסר אונים. כי חשבתי שאני אצא לחיים ואתחיל מהנקודה אשר הפסקתי, היום אני מבין שאני במינוס ענק. בתודה מראש.

בזבזת את החיים? מה פתאום? אתה בן 28 לא 108 , נכון? כל החיים לפנייך. כמובן שאתה חייב לטפל בבעיות שלך ולא להזניח אותן. אבל אין סיבה שלא להאמין שתוכל לצאת מזה. במיוחד לאור העובדה שאת הצעד הראשון כבר עשית, ואפילו בכוחות עצמך. כל הכבוד לך על הכוח. לא להתיאש. אני מציעה לך לפנות לקבל עזרה מקצועית. אולי כצעד הבא תוכל לטלפן לאחד מארגוני העזרה בטלפון (משהו כמו ער"ן), ומשם להמשיך. בהצלחה.

הי יריב, אני לא חושבת שיש בך תובנה עמוקה דיה לגבי הצעדים אדירי המימדים שעשית עד כה. לפעמים קשה לנו להעריך נכונה כשאין איזשהוא משוב מן החוץ. לקחת מינוס של ארבע שנים, פלוס של ארבעים קילו, ויכולת להם בכוחות הנפש שלך. זו לא סתם שליפה של הרגל מהבוץ באבחה אחת; השקיעה בבוץ היתה עמוקה יותר - טביעה כמעט - וכוחות ההצלה שגייסת הצריכו התמדה, אמונה ורצון טוב. כעת נותר המהלך הקטן-ענק של הכנסת גורם זר (שאינו תלוי רק בך) למערכת - כזה שאולי מרתיע ביכולת שלו להתערבב בך ולהחדיר אלמנט של חוסר ודאות. ה'חור' שצברת במהלך השנים, על המיומנויות שאבדו אתו, הוא מובן לחלוטין. כך גם החרדה שעולה בך כשאתה כותב לנו כאן, והבושה מפני חשיפה ויצירת קרבה עם אנשים שעשויים לגלות את אותו חור שחור. אני מציעה לך - כפי שנהוג כאן, וכפי שחוויתי אני על בשרי - לפנות לטיפול פסיכולוגי, ולאפשר לעצמך מקום בו תוכל להתבונן בדברים בעין לא שיפוטית, וליצור אינטראקציה שבמובנים מסויימים היא מאיימת פחות מקשרים המתהווים במציאות. תנסה את זה? מאחלת לך למצוא בעצמך את ה"רגיל" באחד הימים, נויה

שלום יריב, התיאור שכתבת מאוד נוגע ללב... אני לא יודעת מה גרם לך להיסגר כך, אבל אני בטוחה שיש לך המון דברים לברר עם עצמך. היית כל-כך לבד עד עכשיו, ואני רוצה להציע לך לעשות את הבירור הזה פחות לבד, הרבה פחות לבד. אני חושבת שכדאי לך לפנות לפסיכולוג קליני ולהתחיל טיפול. נסה לתת למישהו להתקרב, וללוות אותך הלאה... שיהיה בהצלחה, אורנה

זמן רב אני עושה משחקי ראייה עם העיניים ע"י מצמוץ של עין אחת. זה הפך להרגל ונראה מוזר. הייתי רוצה להפסיק אבל אני לא יודעת איך. האם טיפול פסיכולוגי? מה יכול לעזור? תודה רבה

שלום טלולה, התחילי בביקור אצל נוירולוג, שיוכל לאבחן האם מדובר בטיק. בהמשך, תוכלי בהחלט להיעזר בטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי, שיעבוד איתך על שינוי ההרגל בדומה לאופן בו עובדים עם טקסים של אנשים הסובלים מ- OCD. בהצלחה, אורנה

תודה רבה על תשובתך המהירה. אם אפשר אשמח לדעת, האם העובדה שזהו טיק או שזה לא טיק, משנה את שיטת הטיפול? ובמה נוירולוג יכול לעזור מלבד לאבחן? תודה רבה

שלום הייתי מעוניינת לדעת האם 500 שקל לפגישה אצל פסיכולוג קליני הוא סכום מקובל? אשמח לתשובתך אור

במחיר הזה אפשר לקבל שתי פגישות. לטעמי זה יקר.

שלום אור, עלות של פגישה טיפולית בקליניקה פרטית יכולה לנוע מ- 250 ועד 600 ש"ח ויותר, כך שהמחיר שנקבת נמצא בטווח הגבוה. העלות קשורה למגוון נושאים כמו סוג הטיפול (פגישת התייעצות? טיפול קצר מועד? אנליזה הכוללת 4 פגישות שבועיות?), מיומנות המטפל ומידת ניסיונו, וכמובן נושאים שיווקיים כמו פרסום, היצע וביקוש, איזור גיאוגרפי בארץ ועוד... שיהיה בהצלחה, אורנה

המחיר הממלץ ע"י משרד הבריאות הוא: 320 500 שקלים זהו סכום גבוה (אם זה לאפגישה חד פעמית של יעוץ) ולדעתי הלא מקצועית זו שרלטנות!!

כפי שכבר כתבו לך,זה יקר מאוד לשלם 500 ש"ח עבור פגישה אצל פסיכולוג, יש אפילו פסיכיאטרים שגובים פחות מזה.

מתחמם/ עברי לידר אם היה לי לאן הייתי בורח עכשיו אורז מזוודה בינונית ולא משאיר שום מכתב אם היה לי אקדח אז הייתי יורה בעצמי אף אחד לא יגדיר לי את החופש שלי אם הייתי חכם אז הייתי יודע מה להגיד משתמש במילים נכונות להסביר את עצמי אם היה לי כדור אז הייתי בולע הכל כמו ילד טוב שהיה לו טעים וגמר לאכול מתחמם, מתחמם לי המוח מתקרב עד שבא לי לצרוח, מספיק אם היה לי האומץ הייתי שובר מוסכמות אם היה לי הכוח הייתי שובר עצמות שובר את הראש ומוצא פתרון אמיתי ואז יוצא לבלות עד הבוקר, פוגש אנשים אם הייתי חכם, אז הייתי יודע מה להגיד משתמש במילים נכונות להציל את עצמי פוגש פסיכולוג מלומד שימציא לי תרופה תחושה נעימה מוזרה שעוטפת אותך מתחמם, מתחמם לי המוח מתקרב עד שבא לי לצרוח, מספיק שהפסיכולוגית המלומדה שלי תמציא לי תרופה כבר!!!

עברי יקרה, תנסי ללכת עכשיו לישון, מחר בבוקר אולי יהיה קל יותר... אורנה שלך

הלוואי ויכולתי ללכת לישון עכשיו...

האם ניתן לצאת ממצב של דיסתימיה?? זה מלווה אותך כל חייך? דיס

שלום דיס, עבודה מאומצת בחדר הטפול ומחוצה לו, תקופות של טיפול תרופתי נוגד דיכאון, הרבה נחישות ותקווה... וכן, אפשר להרגיש טוב! לילה טוב, אורנה

...נורית! חמודתי, הרבה מתנות קיבלתי מהפורום הזה. *את* אחת מהן. אז ברוח הפורום, אני רוצה לאחל לך שתמשיכי לגדול, לצמוח, להתעקש ולהילחם על הטוב ביותר עבורך - ולא לוותר. את חתיכת פייטרית. "תעשי רק מה שאת אוהבת רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב." מזל טוב! יעלה

מזל-טוב נורית,ובהצלחה בכל דרכייך.

נורית יקרה, כל כך הרבה שירים מתנגנים פה בפורום. כמה רגש יש בהם, נכנסים לנשמה.... והיום יש לך יום הולדת. הזדמנות לקרוא, לשיר, להרגיש. כיוון שיעלה כבר צרפה את "השיר של ב?נות הפורום", אוסיף קטע משיר אחר, גם אותו שרה גלי עטרי, כתבה לאה שבת. הנה, במיוחד בשבילך: זה מאז וזה עכשיו את יודעת מה חסר ותגלי איך להביא את זה עכשיו, בשבילך בשבילך. את רוצה לשיר את השיר שיביא לך אהבה להלחם, במה שמפחיד אותך תהיי חזקה לבטא את השמחה שבך שנדחקה כאילו אין איזה דבר שאת רוצה... עד מאה ועשרים הדר (אכן, הלם תרבות...)

מזל טוב!!! איזה כיף!! יומולדת!! :-)) חיפשתי לשלוח לך שדה פרחים, נוריות אם אפשר. אבל שום דבר לא התאים (את מאמינה?) בשבילך רציתי שדה של פרחי בר צבעוניים! (רצוי צהובים) לא משהו מסודר בשורות ישרות, מאופקות וממושמעות; משהו עם חיים ומעוף! עם התלהבות, כוח, ... משהו עם רוח פרח שניחן באיזו אותנטיות כזו... מסעירה עם מילות חיפוש כאלה אפילו אדון גוגל קצת הסמיק... לא מצא דבר.. You're one of a kind, gal! :-)) גלשתי קצת למחוזות הקיטש..? אבל זה חלק מהכיף בימי הולדת! :) מקווה שטוב לך היום..לא , לא שסתם טוב, שכיף לך היום!! שתהיה שנה של חלומות גדולים והנאות קטנות.. לילך.

נוריתי יפיופה, יום הולדת שמח. שיתגשמו כל משאלותיך (אלה שהבעת בפני ואלה שלא). אולי הכותל האזין... אוהבת אותך מאד מאד, נויה

לכל המברכות. היה לי יום לא קל. אבל היה לי ממש כיף בשעתיים האחרונות! נגמר היומהולדת. נורית

נורית מקסימה המון המון מזל טוב. לא הייתי פה בזמן לברך אותך.. וכבר חלף לו היום הולדת.... מאחלת לך המון טוב. אוהבתותך. מאוד. מקווה שהקישור יעלה טוב... http://www.flowers4me.co.il/upload-images/2005Feb03_1.JPG

כשלחצתי על הוספת הודעה חדשה בנושא, תהיתי לעצמי אם לפני שנה גם שלחתי משהו כזה וחזרתי לי למרץ 2006 והפתעה הפתעה הנה הוא מופיע לו גם שם- http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-605,xFT-553965,xFP-553965,m-Doctors,a-Forums.html ואם הייתי מגלה את הפורום הזה לפני אז סביר להניח שכל מרץ הייתה מופיעה לה הודעה שכזאת. שונאת את יום ההולדת שלי!!!! מאז ומתמיד וכל שנה שעוברת רק מחריפה את המצב. אם לפני שנה הייתי בדכאון רציני חודש לפני, הרי שהשנה הגדיל הדיכאון לעשות והופיע על פתח דלתי חודשיים מראש. חודשיים של מגרנות איומות, חוסר יכולת לתפקד כראוי תסכול, שנאה עצמית, התרחקות מחברים, כעס על כל העולם. יום אחד בשנה שמצליח להעביר אותי על דעתי. אני כואבת ובעיקר כבר עייפה, מאוד עייפה...

דנה, בקומה מעל, רשמתי ברכת יום הולדת לנורית. אחרי ששלחתי, ראיתי את ההודעה שלך, והתכווצתי. חזק מאוד העברת את הכאב שלך. גם אני לא משתגעת על ימי הולדת. דווקא בגלל זה, אני משתדלת למלא את היום הזה בהפקות מיוחדות ומתוכננות היטב. יום אחד בשנה מעביר אותך על דעתך. עוד שעה וחצי הוא נגמר. מאחלת לך שההקלה תגיע כבר מחר בבוקר. שתהיה לך שנה שמחה. מקווה שההודעה במרץ 2008, תהיה אחרת לגמרי. מזל טוב לך :- ) יעלה

תודה על הברכות. היום לא נגמר עוד שעה וחצי וזה בגלל שהשנה כתבתי את ההודעה כמה ימים לפני, ככה שההכי גרוע עדיין לפני... בעבר גם מלאתי את היום בהפקות אבל זה תמיד היה כל כך מנותק מכל מה שהרגשתי שבבית לאחר שההפקות הסתיימו הייתי ממררת בבכי. לפני שנה כבר לא יכולתי להעמיד פנים ובחרתי להיות עם ההרגשה הרעה. זה עדיף מלחבוש מסיכה לא?! תודה בכל אופן על המילים שלך :) באמת הלוואי שמרץ 2008 יהיה אחרת

מזל-טוב דנה, אני מצטערת לקרוא על מצב-רוחך המדוכדך,אך זה כ"כ מוכר לי מעצמי בכל יום-הולדת... אז הכי מומלץ ביום-ההולדת אפילו אם אין חשק לחגוג, למצוא את היחודיות של יום זה, ולהינות מהחוויה,כי אח"כ תתגעגעי אליה.

זה פשוט מתחיל כבר בילדות.... דווקא יום ההולדת שלי שלו כל כך חיכיתי היה יום עצוב בשבילי ואפילו בכיתי..... (יהודה אטלס) ובכל זאת, אני מוכרחה לומר, שאצלי יש שנים בהם אני סובלת ביום ההולדת, שונאת אותו, מחכה שיעבור. ויש שנים שזהו היום הכי אהוב עלי. השנה - לא.... אני מרגישה שאני לא זקוקה לברכות, אולי לקצת רחמים.. הדר

משתנה, קשה למצוא את הייחודיות של היום הזה כי לא באמת אני מרגישה שיש מה לחגוג. זה גדול עלי, זה יום שלא מניח לי להעמיד פנים. הדר למרות שיש שנים קשות עדיין יש את אותן שנים שבהן את אוהבת את יום ההולדת. זה חשוב וזה גדול. ביום ההולדת שלך אני לא ארחם עלייך אבל אני מוכנה סתם להיות כאן בשבילך למקרה שתצטרכי כתף שלא רק תומכת אלא באמת מבינה

שלום דנה, יש משהו מאוד נוגע ללב בשני עצי ההודעות הסמוכים, זה שלך וזה המברך את נורית לכבוד יום הולדתה... מרחק 'גיאוגרפי' קטן בין שני העצים, ומרחק נפשי אדיר... נכון שבלוז יום-הולדת הוא חוויה מוכרת, אך נדמה לי שאצלך מדובר בהרגשה הרבה יותר רחבה ומעמיקה, שפשוט 'מתלבשת' לה על התאריך בו נולדת... אולי יהיה קל יותר להתייחס לחוויה הרגשית עצמה במלוא הכבוד הראוי לה, ולהכיר בכך שהיא יכולה לבוא וללכת בכל עת, מבלי שתהיה מחוייבת דווקא לתאריך בו נולדת? הנה, 'ביטלנו' את יום ההולדת שלך, לפחות עד שתרצי בו בחזרה... עכשיו נותר לטפל בהרגשות הקשות הקשורות, כפי שכתבת, למקום בו את נמצאת היום ביחס לפנטזיות המוקדמות שלך. שיהיה קל, אורנה

שלום רציתי לשאול אם קיימת תרופה לשיפור הביטחון העצמי אם כן - על איזה אתם ממליצים ? ואיפה אפשר להשיג ?

אוי, הלוואי שהייתה תרופה כזו... בינתיים, אני מניחה שהדבר הקרוב ביותר הוא טיפול נוגד דיכאון, וכמובן - הדרך הישנה, הארוכה, והטובה - טיפול פסיכולוגי... בהצלחה, אורנה

ערב טוב, מקווה שתוכלי לעזור לי, אני בטיפול כבר שנה וכמה חודשים, והקשר שלי עם המטפלת כל הזמן בעליות וירידות, אני לפעמים מחבבת אותה וזורמת איתה ,ולפעמים אני נורא עצבנית ולא סובלת אותה ואז עולה עוד פעם השאלה אם להפסיק או לא. כל הזמן כאילו אני בודקת אותה ואת מעמדי אצלה, ואח"כ אני מבקשת ממנה שלא תעזוב אותי. וכשהיא מרגישה את התרחקותי אני חוזרים לדבר על הקשר שלנו ועל מה אני רוצה מהטיפול.... אני עייפה כבר, ולא יודעת מה לעשות עם הרגשות המעורבים שיש בתוכי.

שלום מיכל, בטיפול דינמי, הקשר שאת יוצרת עם המטפלת זוכה להתבוננות מאוד מסורה והדוקה. הוא מובן כשיקוף של נושאים מסוימים הלקוחים מקשרים אחרים, וכביטוי למעמקים הישנים של הקשר הראשוני עם הורייך. לאור זאת, נסי להרהר בשאלה האם העליות והמורדות שאת חווה בקשר עם המטפלת מהדהדות רגשות/ קשרים/ סיטואציות אחרים בחייך. כאשר מצליחים להבין משהו מהתהליך הזה, זה נעשה מאוד מאוד מעניין! בהצלחה, אורנה

אני עובדת במקום שמקבל לתוכו ילדים/ נערים "בעייתיים". הגיע נער חדש והמפגש עם אמו עורר בי מועקה רבה. האמא לא הפסיקה לבכות, הגיעה ללא תאום ובכתה שעה ארוכה וסיפרה סיפור חיים מאד קשה, אני לא י ו צ א ת מזה.. יש לך עצה?? תודה

אורחת יקרה, אני מקווה שבמקום בו את עובדת ישנם אנשי טיפול, שמדריכים את צוות העובדים. זהו בדיוק הזמן לפנות לאחד מהם, להתייעץ ולהיתמך. בשיחה כזו יש הרבה מה לעשות, והיא טובה לאין ערוך מכל מה שאוכל לעשות 'בשלט רחוק' באמצעות המדיום האינטרנטי (שזה לא הרבה, פרט ללשלוח לך מילות עידוד...). אל תישארי לבד עם הרגשת המועקה! בהצלחה, אורנה

האם יש קשר בין דכאון לבין נשירת שיער, עייפות, יובש וחוסר תאבון מוחלט??

שלום מירית, שינויים בשינה ובתיאבון הם בהחלט סימנים מוכרים של דיכאון. בנוגע לשאר, הייתי מבקשת מרופאת המשפחה לבדוק בבדיקת דם פשוטה את תפקודי בלוטת התריס. שיהיה בהצלחה, אורנה

למי שעדיין לא מכיר - בואו תראו מבחן של ה - BBC שרץ לפני שנים במייל ונזכרתי בו בזכות דברים שכתבה לילך היקרה שלנו. אז גם אם רובנו ממש, אבל ממש לא מחייכים בכלל - המבחן מתאים גם לכל זועם, עייף או פסימיסט. צפו בסדרה של סרטוני חיוך ונסו לזהות - חיוך אמיתי או מדומה? ניתן לצפות בכל סרטון פעם אחת בלבד. http://www.bbc.co.uk/science/humanbody/mind/surveys/smiles/ מקווה שזה בסדר להביא אותו לכאן. קצת שברתי נדר ופתחתי שרשור חדש בחרדה ובכאב. טוב, לא ממש שברתי, זה שרשור די כללי... אשת האדמה

לא רציתי להשאיר אותך פה לבד על ההר.. אז עד שיכתבו אחרים, הצטרפתי לשבת קצת לידך אפשר? מגניב הלינק הזה!! מעורר מחשבה.. איכשהו יש אנשים שעוד לפני הפעלת הסרטון כבר יודעים שהחיוך יהיה אמיתי כאילו נועדו לחייך ואנשים אחרים- למרות החיוך ה'עלוב' לכאורה, זה ללא ספק חיוך אמיתי..! משהו בעיניים... sparkles differently ואיך אפשר לדבר על חיוכים בלי להזכיר את צ'שר החתול... "פעמים רבות ראיתי חתול בלי חיוך, חשבה אליס, אבל חיוך בלי חתול הוא הדבר הכי מוזר שראיתי כל חיי..." :-) אמיתי או מזויף- הסרטונים הצליחו קצת להקל על תחושות יום שלישי.. היא יפה, הגברת שלי..באמת יפה... נשיקונת ממני, ל.

אורנה יקרה, תודה שאת זוכרת... לא, היום לא לבד ולא על המרבד הכל בסדר :-) רק עייפה מאוד, זה הכל.. נעים לי שאת כאן שולחת חיוך טרום-שינה קטן, לילך.

Fake באמת... אמנם לא צעירה בגיל, אבל... יש רגעים כאלה של חוסר ישע משווע שבהם חסר לי איזה מבוגר בסביבה, חסר מאד... ומה אני עושה? הסחת דעת, הסוואה. מגיעה לפה בתור עוברית-טרום-תינוקת שיוצרת את הבלוף הזה ומשחקת משחקים באינטרנט... :-/ ברגעים הללו, מתוך החרדה הכבדה הזו שמותירה חשוף ופגיע, מנסה לשאול את עצמי: מה זה ה"מבוגר" הזה? האיש שאוסף אותך? מגדיר אותך? את הזהות שלך בפני עצמך? מחבר אותך? מגדיר גבולות, ובאמת מרגיש אותם ולא בגלל שהוא קרא באיזה ספר הוראות :-/ ? האם הוא זה שיודע להבדיל בין טוב לרע, בין מותר לאסור? איך מרגישים שיש לך מבוגר בסביבה (חיצונית/ פנימית / זולת או אתה בעצמך)? מה נוסך בנו את הבטחון / ההגנה? האם זה כושר הספיגה של רגשות כמו כעס, קנאה, נקמנות, תוקפנות? האם זו המסוגלות להיות איתך גם כשאתה בלתי נסבל לפעמים בלי להחזיר אליך כפל כפליים? היכולת לשאת את כובד המשקל כל כולו באהבה? מי שעוטף, אבל לא כובל, מי ששם מעטה ובד בבד משחרר ודוחף קדימה ולא שוכח להישאר שם עוד קצת ואיכשהו לשמור מרחוק מבלי לפלוש? (סביבה בטוחה? אשליה?) איך מרגישים שהמטפלים שלנו הם אנשים עם כלים ולא עוד ילדים שמשחקים איתנו בבוץ? האם הם נופלים בפח הזה, הרי אנחנו מזמינים אותם כל הזמן... או שמא לא? איך משתמשים בהם? שאלות חרדה... הגיגים של זאטוט... יש לי איפה לשאול את השאלות האלה. התשובות הנכונות לי, באופן הייחודי לי, יבואו כשיבואו ממי שמכיר ויודע, ויתעכלו אם וכאשר. ממשיכה לתעד קצת. בגלל פחד איימים, חרדה גדולה גדולה, ואני עוד לא יודעת עד כמה... המממ... כמה חבל שלא, כמה חבל שלא אכפת לי, כל-כך לא אכפת, אין רחמים ואין חמלה... לו היה, אולי הייתי מצליחה לקחת אחריות ולנסות לפעול להציל. אותי. קצת יותר. אבל אני לא. זה משול לבחירה במוות. סליחה... 8-] (אשת האדמה)

נכנ?סת פנימה בזהירות... על בהונות לא אזיז שום דבר איזו מורכבות מעוררת מחשבה העלת, אשת האדמה (לא, לא מורכבות מהסוג של 'מדיי', אלא עושר כזה של מחשבה) מעצמי אני יודעת שלעיתים אני כותבת כאן רק (לא, לא רק, אבל גם) כדי להעניק קיום ממשי יותר לרמצי תחושה שעולים בי לשברירי רגע. כאילו קריאת מילותיי שלי מנכיחה עבורי את התחושות. יש לי תחושה שגם אצלך זה כך, לפעמים. תודה ששיתפת בחלקיקים מהשיח הפנימי, מהרהורי הלב החרד, הרוצה כל כך לסמוך. ואולי לשמוח. בטוחה שלא אצליח להקיף בדברים שאכתוב את המכלול שהעלת, אבל הקשבתי לכל מילה. משהו בדברים הזכיר לי את ילד הפר"ח שחנכתי לפני שנים. ילד קטנטן בן חמש, נמוך מגובה החגורה :-) שחי ב??סביבה הדלה ביותר שראיתי מימיי. הוא גר בדירת חדר עם הוריו; הסלון, המטבח, חדר השינה (של שלושתם)- כולם באותו מרחב צר. לא היה כמעט דבר בבית, וודאי שלא משחקים עבורו (וגם לו? היו אינני בטוחה שהוריו היו יודעים כיצד לשחק איתו). אבל את יודעת מה הכי משך את תשומת ליבי בחייו של הילד החמוד הזה? דווקא העדר החוקים הקטנים של הבית, יותר מכל דבר אחר, זה מה שצרם לי. לא הייתה שעה לישון או שעה לקום בה, לא הקפידו וביקשו שישטוף ידיים לפני הארוחה, או שיתלבש בעצמו, שיסתרק. כשביקש 'על הידיים' הרימו אותו, למרות שהיה בן 5. כשפיזר את המשחקים המעטים בכל הבית, אספו אחריו. כשהיכה את הוריו, נתנו לו- אפילו צחקו. איכשהו השאלות ששאלת החזירו אותי אל הבית הזה.. הרגשתי אז שמשהו בחוקים הקטנים של הבית הוא שמקנה תחושת ביטחון. דווקא הגבולות האלה שאבא ואמא מציבים. שאכפת לאבא איך אני נראה, האם ידיי מלוכלכות או נקיות. שאמא רוצה כבר שאהיה ילד גדול, ולא על הידיים. וזה מוזר (או לא מוזר..אינני יודעת)..כאילו הכי טבעי להאמין שלעטוף בחום ולאפשר להיות- הם שנותנים את תחושת המסוגלות. האמונה בעצמי.וחייו של הילד הזה הנכיחו לי עד כמה החוקים הקטנים של הבית, הכאילו מובנים מאליהם, הם אלה שהקנו לי איזו תחושת ביטחון. איזו תחושה שמישהו דואג.. שלמישהו אכפת. פתאום אני מרגישה שאולי גלשתי רחוק מדיי, ואולי לא על זה דיברת... ובכל זאת, לפעמים נדמה לי שמשהו בפרטים הקטנים הוא שמגדיר את מה שהפכנו להיות. לא הפיצוצים הגדולים והגלויים, אלא דווקא ההתנהלות שבנויה מפרטים קטנים ויומיומיים. שוליים כמעט. וגם ה'כמה חבל שלא אכפת לי' צורב ומוכר מאוד... ואולי הא?יום שבכן אכפת מחייב אותנו לשים את אותו עניין בלא-אכפת. ללא אכפת כבר התרגלנו. כן אכפת מותיר אותנו חסרי מילים ואויר. גם אותי אלה נושאים שמבלבלים לאחרונה. כנ"ל לגבי השאלות שהעלת על המטפלים שלנו. מדהים שהצלחת לומר כל כך הרבה..איזו מחשבה בהירה.. מצב הביניים המרגיז הזה, של ללכת וללכת ולגלות למרבה ההפתעה והאכזבה את עקבותינו שלנו בחול..כאילו צועדים בלי משים במעגלים.. עד מתי?! אבל כן.. לאט-לאט, התשובות הטובות עבורנו, כמו שאמרת, יבואו כשיבואו.. כשלא מחממים את הרגליים ליד האח, יש סיכוי להתקדמות. גם אם במבט ראשון היא נראית כמו התבוססות במקום. (וכן.. גם יש סיכוי לחוג במעגלים בלי כוונה..) אמרת (לי) כל כך הרבה, והגבתי במפוזר ולחלק כל כך קטן מכל מה שאמרת.. זה עוד מתגבש לי... תודה ששיתפת, ליל מנוחה ונשיקת לילה טוב על המצח, לילך.

ובא לי גם לוותר על עצמי בגללה

חן שלום. את כותבת כל כך יפה, ונוגע ללב ואיכשהו לא נראה לי שהיא רוצה לוותר עלייך..אם אני חושבת שאני מבינה למי את מתכוונת, היא חולה, לא? בין כה וכה, בין אם זו היא או לא, אני שולחת לך כוחות לא לוותר, כי את חשובה בין אם מישהו אחר מאשר אותך או לא, את חשובה כשלעצמך, אני יודעת שקשה להאמין בזה כשבן אדם תופס חלק כל כך גדול בלב ומצליח לנסוך בו הרגשה משככת כאבים, שפתאום בלעדיה זה מרגיש כמו חולה אנוש בלי המורפיום שלו..(: אני מכירה את זה, אבל במקרה עכשיו אני בתקופה קצת יותר טובה ונזכרת שיש גם הרגשות אחרות, יותר שלוות, שבאות רק מעצמך. חפשי אותן, הן שם. חיזוק וחיבוק אופיר

התכוונתי למטפלת

עד מתי יותרו עלי עד מתי לאף אחד לא יהיה אכפת עד מתי ישבו בצד ולא יעשו איתי שום דבר אני את שלי עושה אני שורדת אני מתמודדת גם אם זה נראה שאני לא.. אבל אני לבד בהכל התקשרתי אליה היום לא ממש יכולתי לדבר אבל ניסיתי ולא הצלחתי להגיד שום דבר היא ניסתה לדובב אותי ולהבין מה קשה אמרתי דברים איומים על עצמי היא שאלה למה אני מרגישה ככה למה אני מדברת ככה וחורה לה שאני הולכת עם תחושות כאלה.. אמרתי לה שאני לא יודעת... לא יודעת לא יודעת לא יודעת כל דבר זה לא יודעת כאילו שנעלמו לי כל המילים מהלקסיקון וחוץ מזה לא יכולתי להגיד. היא כבר התייאשה ממני אז איך אני לא אתייאש מעצמי היא אומרת שאני צריכה לעבוד בצורה יותר אינטנסטיבית בטיפול לא להסתתר מאחורי כל מיני פינות.. ושאם אני רוצה את העזרה שלה אני צריכהלשתף פעולה יותר צר לי שכל כך בקלות היא מוותרת עליי היא שונאת אותי וכולם שונאים אותי שאלתי אותה על פניה לפסיכיאטר ומה היא חושבת היא אמרה לי שהיא לא רופאה והיא לא יודעת ואם אני רוצה שאלך לפסיכאטר היא לא ידעה מה להגיד לי... היא לא ניסתה אפילו להבין או לעזור לי. אוף איתה ועם הכלללללללללל

חן היקרה שלום, חשוב לי רק להדגיש לך שוב דבר אחד שאני רואה שאת שוכחת כל הזמן - אינך שנואה על אף-אחד,ואני בטוחה שגם לא על המטפלת שלך,שכפי שאופיר הזכירה לך - את כתבת שהיא חולה. אל תעלבי מהצורה שאומר לך זאת,אך 'תכניסי לך לראש' שאת אהובה על כולם,את בחורה מקסימה,עם הרבה פוטנציאל,יש לך חבר שאוהב אותך,ואת רק צריכה להזכיר לעצמך זאת שוב כל הזמן,וממש לומר לעצמך שוב ושוב(אם אינך לבד,אז תעשי זאת בדיבורים אל 'הקול הפנימי'שלך): 'אני אהובה...אני אהובה...' וכו,או אפילו תרשמי זאת כאן בהודעה בפורום שבה תרשמי עשרות פעמים :'אני אהובה' - עד שזה ממש יקלט לך בראש. מקווה שעזרתי במיקצת,בכוונה איני מתייחסת לכל מה שכתבת,כי אני מיישמת את המלצתו של דרור - לתמוך אך לא להיכנס יותר מידי רגשית לסיפורים,כדי שלא אכנס שוב לדכדוך שהייתי נתונה בו. ערב-טוב, משתנה

שלום חן, שני דברים: הראשון הוא שגם לי לא נשמע שמטפלת מוותרת עלייך... השני הוא שכאשר את מוותרת על עצמך, קל לך מאוד להרגיש שגם אחרים מוותרים עלייך (למעשה, את ממש 'מתגלשת' להרגשת הדחייה והבדידות במגלשת-הרים מהירה שקשה לעצור...). לכן, כדאי לחשוב על דבריה של משתנה אודות חיבה עצמית. אולי שם טמון המפתח ליציבות גם באופן בו את תופסת רגשות של אנשים אחרים כלפייך. קל לכתוב וקשה ליישם, אני יודעת, אבל מצד שני אפשר להתחיל לחבב את עצמך ממש עכשיו... לילה טוב, אורנה

אני כבר יושבת כחצי שעה מול המחשב, מנסה לרכז את כל מה שאני רוצה לומר וכמעט לא מצליחה- יש לי כל כך הרבה דברים לומר ובקושי מספיק שורות כדי להתנסח בבהירות ובפירוט.. טוב אז ככה... קודם כל לפני הכל אני רוצה לומר שלקח לי המון זמן כדי לשבת מול המקלדת ולהעלות את הבעיה, גם משום שהמון זמן לא התעמתתי איתה וגם כי לא חשבתי שדווקא עכשיו היא פתאום תעלה ותופיע... לפני כ16 שנה הוטרדתי מינית כמה פעמים על ידי ילד שהיה גדול ממני בשלוש שנים. אני הייתי אז בת 8, אני לא יודעת אם מדובר בהטרדה או בתקיפה הוא פשוט נגע כמה פעמים בריטואל חוזר באיבר מיני וגם פעם אחד ניסה להחדיר את איבר מינו אל איבר מיני אך זה לא ממש הלך, למזלי, כי לידנו היה עוד ילד שעמד והביט בנו וזה כנראה נורא הביך אותו. גם ממני הוא ביקש שאני אגע באיבר מינו, אני לא זוכרת בדיוק כמה פעמים זה נמשך, לא יודעת מדוע אני לא מצליחה להיזכר בדיק בזה... מאז שזה קרה הדחקתי את זה, לא ספרתי להוריי כי פחדתי מהתגובה שלהם, מהעונש, ובכלל לא כל כך ידעתי בהתחלה אם מדובר במשהו נורמאלי או חריג (_הייתי מאוד תמימה לגילי). מאז, שמתי לב שבכל שלבי גיל ההתבגרות שלי ועד היום יש לי בעיה עם קירבה לבנים ובכלל עם הזהות המינית שלי, מצד אחד אני רותה להיות עם בחורים מצד שני כאשר זה מגיע לאינטימיות אני ישר נסוגה לאחור, אני נכנסת לחרדות איומות, שמתבטאות אפילו בסימפטומים פיזיולוגיים: הנשימה שלי הופכת לכבדה ואני רועדת בכל גופי ובכלל יש בי את הרצון העז פתאום בסיטואציה כזו לברוח דווקא לחיקה של אישה מבוגרת ויות המחיצתה. אני יודעת שהסיפור שאותו אני מספרת נשמע לא שפוי במיוחד, אבל תאמינו לי שמאוד קשה לי עם זה, גם כי אף אחד מהאנשים הקרובים אליי לא יודע על כך, וגם אף אחד לא מבין מדוע עד היום עדיין אין לי חבר, כי אני נראית בסדר, כולם חושבים שאני בררנית ואני לא יכולה להסביר להם שזה לא שייך בכלל לרגשות אותם אני מרגישה במחיצתו של גבר. בבקשה תעזרו לי, לפעמים נדמה לי שאני משתגעת בגלל כל הרגשות שמציפים אותי. אני שוקלת ללכת לטיפול פסיכולוגי, כי אני מבינה שהבעיה לא תפתר בעצמה ((כמו שהאמנתי שנים רבות מאוד), אני גרה באיזור המרכז. בבקשה תאמרו לי מה עלי לעשות?

הסיפור שלך נשמע בהחלט שפוי.. היית קורבן ופחדת מעונש. את סובלת מהסיפור שנים ואת חושבת שזה לא שפוי. את בהחלט צריכה וזקוקה לתמיכה. תנסי כאן: http://www.macom.org.il/

שלום אני, אכן, אין מילה אחת בלתי שפוייה בסיפור הכאוב שגוללת כאן... אני חושבת שזה נפלא שהחלטת לפנות לטיפול פסיכולוגי. אני באמת מאמינה שטיפול יכול לחולל את השינוי שיאפשר לך לחיות את חייך בצורה שלמה ושמחה יותר, עם קשרים זוגיים ועם מיניות. אני מצטרפת להמלצה על הקישור שהוזכר בהודעה הקודמת. את מאוד מוזמנת להמשיך ולהשתמש בנו כאוזן קשבת, אורנה

שלום, האם יש מצב הפוך, כלומר שהמטפלת תלויה במטופלת שלה. היא בוכה איתי כשקשה לי, וכל פעם שאני מודיעה על הצורך שלי בהפסקה, היא מנסה לשכנע אותי בלהשאר, כי איכפת לה ממני והיא לא רוצה שאעזוב ושזה אינו הזמן המתאים לעזוב או לוותר..... האם יש מצב? שהיא תלויה בי? אני גם תלויה בה כי אחרת לא הייתי מקשיבה ופשוט יוצאת משם. (אני רוצה לעזוב כי פשוט קשה לי עם התכנים ולא איתה). מה דעתך?

שלום קרן, לעיתים קרובות מטופלים נוגעים בנפשם של המטפלים שלהם בצורה מאוד חזקה ומרגשת. אבל תלות, זו כבר נשמעת לי 'תסבוכת' מסוג קצת אחר... אם נחשוב על קשר טיפולי דרך הפרספקטיבה של קשר הורי, הרי שהורה שילדו סובל בהחלט אמור להשתתף בכאבו, אבל הוא לא אמור להישאב לתוך הכאב כאילו מדובר בכאב שלו עצמו. הלא אז נקבל שני 'סובלים', צמודים זה לזה ללא יכולת להיפרד, ללא יכולת להתבונן, ללא יכולת להשתמש בנקודת מבטו של האחר (ומי יאמר אז מילים מנחמות? מי ילך אז לארון התרופות להביא פלסטר?). ובמעבר לקשר הטיפולי - גם שם אמורה להישמר אצל המטפל מידה של נפרדות, שאין בה כדי לבטל רגשות כמו אהבה ודאגה. הנפרדות הזו מאפשרת למטפל לבצע את עבודתו: למשל, כשמטופל רוצה לעזוב את הטיפול, המטפל אמור לעזור לו להבין מה קרה, ולפעמים לאחר ההבנה גם לשחרר אותו לדרכו עם תקווה... אם אינך מרגישה כך בחדר הטיפול, מאוד כדאי לפתוח את הדברים עם המטפלת שלך. אני משוכנעת שתגלי דברים מרתקים... לילה טוב, אורנה

אני לא נוהגת לכתוב בפורום, אבל היה לי חשוב להגיב הפעם על המילים הקשות שנאמרים. אני חושבת שהמטרה של הפורום היא לעזור ולתת מענה מידי לצרכים שעולים לפעמים ברגע הלא מתאים, אבל הפורום אינו מחליף טיפול פסיכולוגי שהוא המענה האמיתי לאורך זמן. אני מבינה שקשה לך ושולחת לך חיבוק ואת כל התמיכה,אבל יש דרכים להגיב גם כשלפעמים התשובה המקצועית לא עונה בקנה אחד עם הציפיה. לפעמים צריך להסתכל על הדברים כם בעיניים אחרות איני חושבת שהתגובה של דרור היתה לא אוהדת או לא מחבקת. אני חושבת שהיתה פה תגובה שנועדה לתת לך תמיכה אמיתית תמיכה של מטפל בלי להיות המטפל. אני חושבת שצריך להעריך ולתת את הלגיטמציה לדברים להאמר גם אם לפעמים הם קשים, כמו שהדברים היו נאמרים בטיפול. אני מקווה שאת מעודדת יותר היום ושהמצב רוח חוזר לאיתנו ושבכל יום תרגישי יותר טוב. אני כן רוצה לתמוך גם בדרור כי אני חושבת שלא היתה פה הטפת מוסר או חוסר תמיכה אלא התייחסות מעמיקה ואמיתית למה שתיארת שגם מחבקת, בלי שום רצון לפגוע. כמו-כן לדעתי לא תמיד צריך להגיב לכל "ו" כי לפעמים המקום של הפורום זה רק להביע רגש רגעי בלי הצורך להתייחס.

צ

זה גם לאופיר ולא רק לדרור

תודה רבה אורנה אבל אני לא בטוחה שזה יעזור מרוב כל הכעס והתוקפנות של אימי לא נותרו לה חברים ובני המשפחה התרחקו , אפילו בנה הגדול , אחי, די ניתק איתה קשר ורק אני ואבי נשארנו לידה למרות שאפילו הוא חושב על גירושין הבעיה העיקרית היא שלא מסוגלת להקשיב ומעבר לזה , כבר אמרנו לה עד כמה היא פוגעת אבל זה ממש לא מעניין אותה , היא רוצה להתייסר ולסבול כי אחרת היא מרגישה אשמה והיא רוצה שכולם יסבלו כמוה כדי שיבינו את הכאב שלה לגבי קבוצת תמיכה של הורים שכולים אני לא בטוחה שהיא תרצה , כי היא חושבת שאז הכל יהיה בסדר והיא לא רוצה חיים טובים אולי אם אלך בעצמי לקבוצה כזו ואנסה לשכנע מישהו מהם להפגש איתה ולשכנע אותה להצטרף...

לאנונימוס מילים קשות נ א מ ר ו ת ולא נאמרים, אבל יכולתי להשאיר את המשפט גם בלי שתי המילים האחרונות - מילים קשות נאמרות, ובדיוק כמו שיש לדרור זכות להתבטא איך שהוא רוצה גם לי יש, ואני לא חושבת שקיללתי או זרקתי עלבונות, אמרתי את שעל ליבי, וזה שאני פשוט אפנה למישהו אחר שכן יכול לתת חיבוק, גם אם הוא וירטואלי, ויש כאן מספיק שנכנסים רק בשביל זה, בייחוד שכמעט אין הודעות שנשארות פה ללא מענה, וזה צרם כפי שאמרה לילך בהבנה אמיתית, שלפעמים כשרע לא חושבים יותר מדי על מה שאומרים, ואני חושבת שדרור מודע לזה, ואת לא צריכה לצאת להגנתו בכזה להט...אבל, שיהיה, תנס/ה לחשוב למה זה כל כך הפריע לך אם את/ה בדרך כלל לא עונים או משתתפים או חולקים, למה הפריע לך דווקא כשמישהו העיז להגיד מה שעל ליבו , לפרוק ולא להסתתר מאחורי מסך מגן כשכל השאר חשופים...ותודה, אך תשמורכ'י את החיבוק המאוד מחמם שהצעת לעצמך..הסתדר לבד, או עם אנשים כמו לילך..אני מקווה שלא תעבור/י את כל החיים בהרגשה שאת אנונימוס...ואולי תראה/י שזה לא כל כך צועק הצילו וחוצפני ובלתי יאמן שמישהו נותן לעצמו להתבטא.וכשדיברתי אל דרור לא התכוונתי שהוא "חייב" לתת חיבוק או אוט אבר, אפשר להגיב באלף ואחת צורות סתם מתעניינות - יש מישהו שאת יכולה לפנות אליו? להעזר בו בסביבתך? דוגמא אחת מני רבות...צרמה לי העדר התגובה הטוטאלי שמן הסתם נגע לי בנקודה רגישה..ואני חושבת שבסוף גם אמרתי לו שאני מבינה שאני לא מדברת ממש אליו..תקרא/י את כל ההודעות...ולדרור: אם פגעתי, מצטערת מאוד. הייתי נסערת..לא התכוונתי.

לאימי יש הרבה בעיות מאז שאחי(בנה) התאבד, אמנם זה היה לפני כ- 12 שנים ונראה שעבורה זה קרה רק לפני זמן קצר היא מאוד עצבנית , וכל דבר קטן מפריע לה ויכול לגרום לה להתווכח ולריב , היא צועקת המון ומקללת והכל בעיקר נופל על האנשים שאוהבים אותה וקרובים אליה היא כמעט שלא יוצאת מהבית ובראשה חולפים נושאים בודדים שעליהם היא חושבת כל היום ומדברת עליהם בצורה אובססיבית היא לא חושבת בהיגיון והיא מאמינה שכל דבר שקורה ושמפריע לה נעשה בכוונה תחילה לפגוע בה ושאנשים רוצים להזיק לה הבעיה היא שהיא בכלל לא במצב שהיא רוצה או מאמינה בטיפול והיא אפילו לא מבינה עד כמה חמורה הבעיה שלה ועד כמה זה פוגע בנו כשמדברים איתה על זה היא משליכה את הכל על אחרים , על איך זה שכולם לא בסדר ולכולם יש בעיות נפשיות ושהיא חיה יפה עם עצמה מה אפשר לעשות בשביל לגרום לה לראות את כל ההרס שהיא יוצרת ולגרום לה לתת שוב אמון באנשים ובעצמה?

שלום קאשיה, שאלת שאלה קשה... אובדן של ילד הוא התמודדות ארוכת שנים, למעשה ללא גבול. נראה שהצער, הכאב והכעס ממלאים את אמך, והיא אינה מצליחה למצוא נקודות של תקווה שכדאי להיות מושקעת בהן. אחת הדרכים היעילות ביותר לשקף לאדם את האופן בו כאבו משפיע על הסביבה, היא ליצור 'התערבות משפחתית'. אני מתכוונת למצב בו תשוחחי באופן אישי עם בני המשפחה והחברים/מכרים של אמך, ותתאמי עם כולם מועד למפגש משותף. גם אמך תוזמן אל המפגש, והנוכחים יספרו לה על התחושות והמחשבות שלהם בנוגע להתמודדות ולהתנהגות שלה בשנים האחרונות. זו התערבות קשה מאוד, ויתכן שאמך תכעס ותרצה ללכת, אבל האמת היא שבכל תגובה שתבחר, להתערבות כזו יש אפקט עוצמתי שקשה להתעלם ממנו. חשוב לא להסתפק רק במתן שיקוף, אלא להציע לאימא דרכי עזרה. אחת האפשרויות היא קבוצה להורים שכולים, שיכולה להיות התנסות משמעותית ומפיגת בדידות. וכמובן, שתמיד פתוחה בפניה הדרך של טיפול פרטני. את מוזמנת לשתף אותנו בהתלבטויות נוספות, ושלא תדעו עוד צער, אורנה

תודה רבה אורנה אבל אני לא בטוחה שזה יעזור מרוב כל הכעס והתוקפנות של אימי לא נותרו לה חברים ובני המשפחה התרחקו , אפילו בנה הגדול , אחי, די ניתק איתה קשר ורק אני ואבי נשארנו לידה למרות שאפילו הוא חושב על גירושין הבעיה העיקרית היא שלא מסוגלת להקשיב ומעבר לזה , כבר אמרנו לה עד כמה היא פוגעת אבל זה ממש לא מעניין אותה , היא רוצה להתייסר ולסבול כי אחרת היא מרגישה אשמה והיא רוצה שכולם יסבלו כמוה כדי שיבינו את הכאב שלה לגבי קבוצת תמיכה של הורים שכולים אני לא בטוחה שהיא תרצה , כי היא חושבת שאז הכל יהיה בסדר והיא לא רוצה חיים טובים אולי אם אלך בעצמי לקבוצה כזו ואנסה לשכנע מישהו מהם להפגש איתה ולשכנע אותה להצטרף...

ביתי בת ה -2 מתעוררת בלילות בבכי היסטרי ולא מובן, לעיתים בכי המלוווה בצעקות כמו "די, די" "לא רוצה...", נראה כאילו היא בוכה תוך כידי שינה וכשאני מנסה להרגיעה ולהרימה היא צורחת חזק יותר ומשתוללת . נראה כאילו היא נמצאת בעולם אחר ולא ניתן להגיע אליה בזמן הבכי ההיסטרי. בכי זה יכול לקחת יותר משעה עד שהיא כורסת מעייפות ונרדמת. כששאלתי אותה אם כואב לה משהו היא אמרה שלא. מה בדיוק גורם למצב המוזר הזה? אני ממש לא יודעת כיצד להגיב לה או להגיע אליה בזמן הבכי . היא לא מבקשת כלום בזמן הבכי ולא מתקשרת איתי ולכן אינני יודעת מה היא רוצה

יתכן מאוד שהיא חולמת חלום שמפחיד אותה וזו התגובה למה שקורה בחלום. אם המצב נמשך לדעתי כדאי לפנות ליעוץ או בדיקה אצל נוירולוג. האם כאשר היא מתעוררת היא זוכרת מה קרה בלילה או שהארוע נשכח ממנה לגמרי?

שלום רוית, גם שינה היא תהליך מורכב... אינני מומחית בתחום, אך אני מניחה שמדובר בסוג מסוים של ביעותי לילה, ויתכן שבתך אינה מגיבה להרגעתך משום שהיא אינה במצב של עירות. במידה והתופעה נמשכת זמן רב ללא שינויים ספונטניים, אני מציעה להתייעץ עם פסיכולוג התפתחותי, או מוטב - פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם הפרעות שינה אצל ילדים. אם את גרה באיזור המרכז את מוזמנת לכתוב אלי למייל האישי, על-מנת שאוכל להפנות אותך למטפל מתאים. לגבי איזורים אחרים, כדאי ליצור קשר עם האוניברסיטה הקרובה למקום מגורייך ולברר האם קיימת מעבדת שינה. בדרך זו ניתן להגיע למטפלים המתמחים בתחום. שיהיה בהצלחה, אורנה

שלום רב, אני מאובחן כבעל הפרעת אישיות גבולית באופן קל יחסית. האם הסימפטום של חוסר יציבות יכול להתמתן עם השנים או להיעלם עם הזמן? אני נמצא כעת בטיפול פסיכולוגי. תודה רבה, אביב

אביב שלום, לגבי החלק של התמתנות אני יכול לומר בביטחון די גדול שעם עבודה קשה, ניתן למתן חלק מההתנהגויות וגם חלק מהיציבות הרגשית, להפוך יציב יותר. החלק השני מורכב מעט יותר. לרוב המחשבה היא שהפרעת אישיות כמו אישיות זה משהו שקשה להפוך מהיסוד. אולי גם לא אפשרי ולא נכון לעשות זאת. למרות ההכללה שבאבחון כל מקרה עומד לגופו וצריך לבדוק אותו ככזה. כרגע טוב שאתה בטיפול ועושה צעדים בכדי להרגיש טוב יותר, בהצלחה, דרור

רציתי לרשום בכותרת 'איזה עולם חרא' (סליחה על הביטוי),אך אז 'השתפנתי',כי לא רציתי למשוך תשומת-לב יתרה באמצעות הכותרת. פשוט נמאס לי שיש אנשים רעים,שמנצלים,פוגעים,והורסים כל טיפת אמונה שעוד נותרה- באנשים בכלל,למה בכל פעם שבוטחים במישהו 'מקבלים סכין בגו',למה אנשים לא יכולים להבטיח הבטחות ולקיים?! כ"כ היתי רוצה לשתף 'את כל העולם' בפרטיהם של ה'רמאים חסרי-המצפון' שרק מתרבים מיום ליום,אך לצערי לא אוכל לעשות זאת,ואפילו לא אוכל להסביר יותר על מה מדובר,כי אז אזוהה בוודאות. אני יודעת ששאלותיי נשמעות 'נאיביות',ובטח אין תשובה עליהן,אך הן מעסיקות ומטרידות אותי,במיוחד הערב,ולא נותנות לי מנוחה. וכעת מרוב העייפות מהיום הארוך מאוד והמעייף שהיה לי,עיני נעצמו וכמעט ונרדמתי על כיסא המחשב. אז להתראות בינתיים, משתנה

משתנה שלום, בהחלט ישנם מצבים שאנשים מאכזבים והתחושה היא שהם עושים זאת בכוונה לפגוע. לפעמים זה אפילו נכון. אבל רוב האנשים רוב הזמן אינם מעוניינים לפגוע ולאכזב. זה לא אומר שזה לא קורה אבל זה כן אומר משהו לגבי ההרגשה שהעולם הוא רע והאנשים בו הם רעים. זה הופך את העולם לפשוט יותר להבנה, אבל לאו דווקא זו ההסתכלות הנכונה. אז אל תמהרי להתייאש ולהרגיש כל כך רע, בעיקר למענך, דרור

משתנה, אני רושמת לך כאן כדי שלא תצטרכי לגלגל למטה.. אולי בכלל לא הבנתי נכון את דברייך.. את כתבת שהיאוש שלי השפיע גם עליך, שנשאבת לתוכו. זה צרם לי קצת. אני לא חשה אשמה מיותרת ,זה בסדר,הכל בסדר. :-)

אני שמיחה שאינך מאשימה את עצמך גם בכך;אף-אחד לא אשם,אלא רק הסיטואציה, שגרמה לי 'להישאב לתוך הדיכאון'-שהיה כבר ממילא קיים,אך במידה מופחתת.

שלום בני בן השנתיים וחצי החל לפני מספר חודשים לגרד פצע בפניו. במהלך הגירוד הוא פותח את הפצע כך שהפצע לא מתרפא. אנחנו מעירים לו בכל פעם שאנחנו תופסים אותו "על חם" . ניסינו לחסום פיזית ע"י פלסטר אך הוא מסיר את הפלסטר (גם פלסטרים שקשה מאוד להסירם) ופוצע את עצמו שוב ושוב. הוא מגרד גם בלילה בעודו ישן. אני עובדת עיצות, רופא הילדים פתר אותנו במשחה אנטיביוטית למניעת זיהום. האם יש מה לעשות בכדי להוציא אותו מהמעגל הזה? תודה ענת

ענת שלום, לא ברור מה גורם לגירוד הבלתי פוסק, האם זהו גירוי בלתי נסבל שלילד בן שנתיים קשה להכיל. האם מדובר בהנאה מהגירוד או בגורם פסיכולוגי אחר? מכיוון שקשה לדעת את התשובה, רצוי לנסות לדבר איתו במידת האפשר. להבין האם מדובר בבעיה גופנית אם כן לנסות להתייעץ לא רק עם רופא ילדים אלא גם עם רופא עור. אם הבעיה לא פיזית וחוזרת על עצמה ניתן לנסות לתגמל אותו בדרכים שונות בכל פעם שרוצה לגרד ולא מגרד, במרווחים הולכים וגדלים. למשל כל מספר דקות בהתחלה, ולעלות משם באופן הדרגתי ואיטי. מקווה שזה יעזור, דרור

שלום. צריכה המלצה על פסיכולוג זול, עד כמה שניתן כמובן, שעובד באזור תל אביב. עדיף אישה אך לא חובה בכלל... תודה. [email protected]

בולי שלום, אני מקווה שכתובת המייל שלך מעודכנת כך שכל מי שמכיר ומעוניין להמליץ יוכל לשלוח לך המלצות למייל האישי, בהצלחה, דרור

אני מרגישה נורא,אני מיואשת מהחיים,מיואשת מהכל. גררתי את עצמי לעבודה בבוקר התקשיתי לצאת ממיטתי אך בכל זאת הלכתי לעבודה ולאחר שעתיים של עבודה אינטנסיבית התחולל בראש מחול שדים נוראי ,הרגשתי שאני אבודה לגמרי.. נכנסתי למשרדו של הבוס שלי ביקשתי ללכת הביתה בטענה שאיני מרגישה טוב. אני מפחדת לאבד את עצמי,אני מפחדת לשקוע, אני רוצה ולא רוצה להציל את עצמי, נראה לי שכדי להציל את עצמי אני צריכה לטפל בעצמי להגיע דחןף לפסיכיאטר(לפסיכלוגית אי אפשר כי היא בחופש ואני בהפסקה זמנית עם הטיפול) אבל גם ממפגש עם פסיכיאטר אני חוששת....מאחר ואני כבר מטופלת בציפרלקס וזה לא עוזר בטח אצטרך לקבל טיפול פסיכיאטרי אחר וזה מפחיד אותי כי נחשפתי להשפעות לא מיטיבות של תרופות פסיכיאטריות(קרובת משפחתי חולה מטופלת בתרופות פסיכיאטריות ,טופלה בעבר בזריקות וגם בEST -נזעי חשמל). אני לא רוצה להגיע למצב כזה ,אך נראה לי שאני ממש בדרך לשם. אין כבר כוח ויכולת לקיים אינטראקציה עם אנשים, לעבוד,לתפקד,להמשיך לסחוב את עצמי. ההימנעות ממפגשים חברתים,בימים האחרונים,הרצון להתנתק,מפחיד אותי. לעיתים מרגישה שאני רוצה לשחרר אחיזה ,להרפות את ידיי ולתת לעצמי להיאבד... אני לא יכולה יותר,לא טוב לי..אני מבקשת את נפשי למות, ולא ניתנת לי הזכות!!!!

חן שלום, המצב שאת מתארת באמת מורכב, הפחד מלהגיע למקום שקרובת משפחה הייתה בו, התחושות הקשות שמלוות אותך, הרצון להסתגר. את מעוניינת להפסיק את הכאב ואני חושב שזה נכון אבל מלבד הדרך שאת מציעה ישנם דרכים אחרות. הן אולי לוקחות זמן אבל הן אפשריות. ראשית בנוגע לטיפול התרופתי, אם הוא לא עוזר ייתכן ויש טיפול אחר שיעזור. אין פירושו של דבר שאת תיכנסי למקום שקרובת המשפחה שלך הייתה בו. גם לגבי טיפול פסיכולוגי, לא ברור מדוע את בהפסקה ממנו אבל אם את חשה שאת במצוקה והוא עשוי לעזור אני חושב שזה חשוב יותר מהסיבה להפסקה. לסיום אני מציע שבנוסף להמלצות הללו תנסי לקחת מרחק נפשי ואישי מהאירועים של הימים האחרונים. להסתכל עליהם מהצד, לא בצורה מנותקת, אלא בצורה שפחות מכניסה פנימה ומיציפה. אני חושב שזה יעזור לך, דרור

אני צריכה עזרה, אני לא מרגישה טוב, עצוב ורע ואין לי כוחות ואין לי עם מי לדבר.למה אני בוחרת להישאר במקום שבו אני מרגישה לא אהובה בכוונה? שלושה חודשים נאבקתי בשיניים להחזיר את עצמי למקום טוב, ובמחי יד אני הורסת את זה! אני לא מסוגלת לצאת מזה לבד, אבל אף אחד בסביבה שלי לא יעזור כי מבחינתם אני עושה את זה לעצמי בכוונה. והם צודקים. אני כל כך כל כך צריכה עזרה- ההרגשה הפנימית שאני שוב טובעת מציפה אותי ואני לא מסוגלת לעבור את זה שוב. אני לא יכולה. המאבק הקודם התיש אותי עד למקום שבו לקחתי כדורים כדי למות, אבל זה לא עבד, מה אני אעשה? אני מאבדת את עצמי שוב ואני מפחדת

אופיר שלום, אני מרגיש שמאוד קשה לך, את מרגישה שאת חוזרת על טעויות שלך. אבל אני חושב שאת קצת מאמצת דעות של אחרים. זה נכון שלעיתים אנו עושים טעויות שוב ושוב, מכשילים את עצמנו הורסים לעצמנו. אבל למרות שאנו עושים את זה זה לא במכוון. לרוב זה מגיע ממקומות לא מודעים ומרצון דווקא לשנות. לכן אני לא חושב שאת עושה לעצמך דווקא, אלא נתקלת בקושי אמיתי לשינוי. לעומת זאת פגיעה עצמית מכוונת כמו בליעת כדורים היא בהחלט ניסיון מודע לפגיעה עצמית, אבל זה דבר שונה בתכלית. אני, ואני מקווה ששאר חברי הפורום, איתך בקושי שלך ותומכים בך. אבל אם את מרגישה לא מוכלת, אולי יהיה זה נכון עבורך להיכנס לטיפול. ולברר שם כיצד לא לחזור על הטעויות שלך שוב ושוב, דרור

לדרור. תודה, אבל הטפות מוסר זה לא מה שהייתי צריכה וחבל שליאת לא עונה כרגע כי היא לא מתעלמת מבקשות שלא נוח לה איתן, ובדרך כלל לא צריך לבקש אפילו כדי לקבל סתם עידוד או מילה חמה. ואין לי כוח להתווכח אז אין לך מה לטרוח לענות, כי אני במצב שבמלא כל דבר שאומרים לי פוגע בי ברמות שאני רוצה לעשות לעצמי משהו, ואני עייפה מאנשים כבר.

לא...אתה יודע מה? זה פשוט מגעיל, ונמאס לי שתמיד אותו ה "ו" שלי נופל בין הכיסאות ונשאר עם מרובע מעצבן חסר מענה. אבל זה קורה כל החיים שלי, אני לא צריכה להתפלא שגם אתה נגעל ממנו...בטח עכשיו תגיד לי שאני רק משחזרת סיטואציות מהעבר או משהו כזה..איכשהו תמיד אנשים מתחמקים מאחריות בצורה כזו או אחרת..שיהיה!!!!!!!!!!!

אופיר שלום, צר לי שקיבלת את דבריי בצורה כה קשה. לא כתבתי אותם כדברי תוכחה אלא דווקא ממקום שחושב שהקושי שלך אמיתי ושלא ניתן לזלזל בו. לא נגעלתי מהבקשה שלך לחיבוק, למרות שאת בטוחה שכן. בחרתי להביע את התמיכה שלי בך, ואת העידוד בדרך אחרת, בדרך שאני רואה אותה כנכונה עבורי. ושלדעתי מעבירה את הרגשתי בנושא. עדיין אני מבין ומקבל שאת לא חושבת כך. לא על הכל צריכים להסכים, אפשר לא להסכים ועדיין להרגיש בסדר עם האדם האחר כפי שאני חש כלפייך, למרות אי ההסכמה הברורה שביטאת כלפיי. מקווה לשמוע ממך בהמשך, דרור

אופיר... את צודקת. זה באמת לא יפה שככה הותרנו את ה-ו של תלוי באויר.. מעליב ולא הוגן ופוגע אפילו. נכנסתי לאחר שלא הייתי פה כמה שעות וגם לי זה צורם קצת, ההעדר הזה. לך זה וודאי יותר מרק צורם. ועוד נופל לך ביום כזה שאת באמת זקוקה למילה טובה.. סליחה אופיר. קראתי אותך לפני כמה שעות ולא הצלחתי למצוא מילים.. מאוד מכירה את התחושה שאת מדברת עליה ובכל זאת, איכשהו לא מצאתי מה לומר.. עייפה בעצמי (לא ממך!) פשוט עייפה... "אפילו חיבוק לא יכולת לשלוח??".. צודקת. אין לי מה לומר. קראתי והצטערתי שרע היום, באמת הצטערתי. שכל כך קשה. שהיו תקופות חשוכות אפילו יותר שמלוות אותך היום כצל. מאיימות בפוטנציאל שלהן לגדול ולכסות את כולך. כל כך מוכר שקשה היה להשיב.. לא בטוחה שזה באמת להתחמק מאחריות.. איכשהו כיוון שזה פורום אני לא בטוחה שאנחנו באמת ערבים זה לזה או אחראים אחד לשני. אני משוכנעת שלא הייתה פה כוונה רעה. אני יודעת, ... כשכועסים ומאוכזבים ופגועים כל הנאחס נקשר יחד בחבילה אחת ומחפשים לו פשר או מובן בסיבה אחת גדולה. סיבה אחת בלבד. לי תמיד נראה שיש יותר מסיבה אחת לדברים...ואני אוהבת לחשוב שתמיד יש גם יותר מפתרון אחד אפשרי. יותר מדרך אחת להסתכל על הדברים. ואני לא מדברת יותר על העדר התגובות להודעה שלך. אלא בכלל, על הקושי שתארת, על היחס מצד הסובבים. חבל לקשור הכל יחד..את עושה לעצמך עוול (לא אומרת בשום אופן שאת מביאה את הקושי על עצמך! או עושה לעצמך דווקא!). פשוט מכירה מעצמי שכשקושרים יחד המון דברים (שלא תמיד קשורים באופן ישיר) הרבה יותר קשה להתמודד..כבר לא זוכרים על בסיס מה נקשרה החבילה המכבידה הזו. קשה לפרק חבילה שנקשרה רק על בסיס של אכזבה או פגיעה.. תפרידי בין הדברים, כך אולי תוכלי יותר לנשום.. יש תמיד יותר מרק פתרון אחד. אותי זה תמיד מעודד קצת.. אני בטוחה שכבר "עבר המומנטום" ואולי כל תגובה מצידי תתפס כמאולצת. ובכל זאת.. עוד מותר להציע חיבוק..? אשמח לקרוא ממך עוד, אם תרצי מאחלת לך ימים קלים יותר, ומנוחה..הרבה מנוחה ל.

יש לי בעיה גדולה מאד של רגשות אשמה שדוחפת לי המשפחה שלי. לא מזמן עברנו טלטלה כלכלית לא קלה ואני אישית גם כן איבדתי הרבה כסף על ידי כך שאבא שלי לקח לי את כל החסכונות שהיו לי בשביל העסק שלו ואז לא יכל להחזיר לי אותם. לאט לאט מצאתי עבודה חדשה ומשתלמת והרווחתי כסף. בכל מה שקרה ירדנו מ2 מכוניות לאחת במשפחה כאשר הביטוח מכסה את הוריי בלבד משום שאמי היא אזרחית זרה והרכב רשום על שמה. החלטתי, לאחר כמה חודשי עבודה וכסף שהתחלתי לחסוך, לרכוש רכב חדש בתכנית תשלומים משתלמת ולחזור לנהוג אחרי יותר משנה שלא היה לי רכב. לאחר הרכישה (המרגשת בשבילי - כי אחרי הכל זה נכס אישי ראשון) התחיל מסע עצבים. אחותי שעושה עכשיו רישיון - אין לה רכב אז שאני ארשום גם אותה בביטוח כדי שגם היא תנהג על הרכב שלי... ההורים שלי מתחלקים ברכב וזה לא נוח אז שמישהו ייקח אותי לעבודה ויחזיר אותי כי למה שהרכב יעמוד על היום בחניון סתם... מצד אחד, סוף סוף רכשתי לעצמי רכב כדי להיות קצת עצמאית, לקחתי על עצמי תכנית תשלומים והרכב עולה לא מעט. מצד שני, בשביל מה כל זה אם ישר אחרי הרכישה ממהרים "לשים ידיים" עליו. אבא שלי נהנה לעשות לי רגשות אשמה ולצחוק עליי כשאני מתרגזת. באמת כואב לי הלב שההורים שלי נוהגים על רכב אחד בזמן שהרכב שלי עומד 9 שעות בחניה... אבל מצד שני - למה לי לשלם כל חודש כל כך הרבה עם הרכב הוא לא באמת יהיה שלי..?? ואני לא רוצה לחשוב מה יהיה אם אבא שלי יבקש את הרכב בשביל העובד שלו כמו שהוא אמר לאחותי "אני מפרנס את כולם - אם לא תתני לי את הרכב שלך בשביל העבודה לא תהיה פרנסה למשפחה" אני מכירה את עצמי, אם יקרה משהו לרכב שלי על ידי מישהו בגלל חוסר זהירות (ואחרי הכל למה שמישהו יהיה זהיר ברכב לא שלו) אני אתפוצץ מעצבים. מעבר לזה הרכב של אמא שלי היה יפהפה וכמו חדש. עכשיו הוא דפוק מכל הכיוונים כי אבא שלי נסע עליו בחוסר זהירות ואפילו לא זוכר איך קרו לו כל ה"תקריות" שדלת אחת נכנסה וליד הדלת השניה יש שריטות עמוקות... במקום להנות מהרכישה אני רק מתעצבנת. מה עושים?

שירי שלום, בדברייך את מתייחסת הררבה לרכב, מי ינהג עליו כמה יהיה זהיר, למה שישתמשו במשהו שהוא שלך ומעל הכל הזכות שלך לראות ברכב כמות שהוא - שלך, כלומר לתת כשתרצי ולסרב כשלא תרצי בלי רגשות אשמה. נשמע לי שהרכב מייצג במשפחה שלך הרבה מעבר לעוד אמצעי תחבורה. הוא מייצג כח, שליטה, בקיצור עצמאות. משהו במשפחה נחווה כלא נותן עצמאות ונפרדות הכל של כולם. מה שאני אומר הוא שהרכב הוא רק סימפטום למה שקורה במשפחה, ונשמע לי שאת רוצה לשנות את זה אבל מתקשה. הבחירה היא בידיים שלך, היא לא פשוטה, ואת צריכה ללמוד לזהות מה את רוצה, ועל מה את מוכנה לוותר ועל מה לא. אם תרגישי שאת מתקשה לעשות את זה לבד, וזה אכן קשה, אני מציע שתפני לטיפול להיעזר בנקודה זו. אין בדברי כדי לומר שהנושא עצמו של הרכב לא מעצבן, להיפך. אני טוען שהוא מאוד מעצבן, בחלקו משום שהוא טומן בתוכו מתחים משפחתיים רבים, בהצלחה, דרור

יש לי תופעה שכבר נמשכת זמן רב. אני יכול לשבת בבית קפה או עם אנשים ופתאום לקבל תחושת ללחץ, שזו מן תחושת מועקה שמוציאה לי את החשק לעשות משהו או להשאר עם חברים. רק ללכת הביתה ולנוח. זה די משתק וזה גם גורם לי לנפנף את בנות המין השני בטענה שאולי זה נגרם בגללן. זה לא. אני יודע שלא. ובכל זאת, הלחץ הפנימי הזה תוקף אותי ולא עובר עד שאני מתרגל כמה הרפיות, וגם זה לוקח זמן. עליי לציין שאיש לא רואה את זה והכל נשאר בפנים. רק התחושה לוחצת לי לקום וללכת. זה קורה לי גם סתם בבית או בעבודה. יש לי כמה שאלות: 1) האם זה דבר שניתן לרפא באמצעות טיפול פסיכולוגי (ללא תרופות)? 2) האם EMDR יכול לעזור במקרה הזה? (יש לי חבר שעבר טיפול כזה והוא יצא מוקסם).חשבתי שאולי גם במקרים של לחץ כזה שאולי לא נובע מטראומה, זה יכול לעזור. תודה

אסף שלום, נשמע לי שאתה סובל מסימפטומים של התקפי חרדה, כאשר כרגע לא ברור מה הגורם להם. לשאלתך טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעזור. אני לא מטפל בשיטת EMDR ולכן המלצתי היא שתתיעץ עם מטפל העוסק בשיטה זו שיוכל לענות לך האם השיטה עוזרת גם במקרים אלו. על פניו אני לא רואה מניעה לכך. מעבר לשיטה התנהגותית של הרפיות כפי שאתה מתרגל, ישנה את השיטה הפסיכודינמית הרואה בחוויה שלך סימפטום המייצג משהו עמוק יותר. אל המשהו העמוק הזה מנסה הטיפול להגיע ואז גם הסימפטום מאבד מערכו ונעלם. בהצלחה במה שתבחר, דרור

שלום, אני בת 24, בעלת בעיות חברתיות (יצירת קשרים ושמירתם וביישנות)מגיל צעיר מאוד. חשוב לציין שפרט לקטע החברתי "הכל נורמאלי" צבא, עבודה, אוניברסיטה. הייתי בטיפול (שיחות אצל פסיכולוגית קלינית) במשך שנה ואח"כ טיפול אצל מטפלת אחרת לתקופה קצרה מאוד, אולם לא נמצאה בעיה ספיציפית והחפירה בעבר לא הניבה שום תוצאות. למעשה יש לי תחושה שאני צריכה הדרכה או טיפים שיקלו עליי במפגשים חברתיים. חשוב לציין כי לא מדובר כלל וכלל בדיכאון. אשמח לשמוע אילו שיטות טיפול יתאימו למקרה כזה, רצוי כמובן בכמה שפחות מפגשים. תודה מראש!

מיקה שלום, ישנן שיטות טיפול כגון טיפול קוגנטיבי התנהגותי. קיימת גם אפשרות ה - Coaching אבל מהמעט שכתבת אני סבור שהן לא הטיפול המומלץ עבורך. את מתארת קושי ביצירת קשרים ובשמירתם. ונראה כי יש בך חלק המתקשה להכנס לקשרים קרובים. הסיבה לכך לא ברורה אבל נראה שאת מנסה לשחזר משהו מזה בעצם הבקשה להכנס למספר פגישות קצר, דבר שלא יעמת אותך עם הקושי לשמר קשרים, וליצור אותם. לדתי טיפול פסיכודינמי הוא הטיפול המועדף מהמעט ששמעתי. שכן טיפול שכזה, שלא כמו הדעה הרווחת אינו עוסק רק בעבר. אלא עוסק הרבה פעמים בכאן ועכשיו, בקשר. שם כך נראה לי הקושי שלך, וטיפול שכזה יוכל להתמודד עם הקושי שלך בזמן אמת. זו המלצתי לך, דרור

שלום, הילד שלי בן 6 ושלושה חודשים ילד חכם,מקובל בחברה,חסר עצמאות מעט,ומעט רגיש. בשנה שעברה הופיע הפרעה בדיבור שהלכה וחזרה,טופלתי ע"י קלינאית תקשורת במכון להתפתחות הילד בביה"ח סורוקה דרך "כללית מושלם" באופן פרטני (מספר טיפולים)ואף בטיפול קבוצתי לקראת העליה לכתה א'. את כל הטיפולים הילד עבר בהצלחה ולא סומנה בעיה שמצריכה טיפול ממושך ונאמר כי הגימגום יכול לעבור או להישאר וכי הילד מתגבר על הבעיה ולא מראה סימני מצוקה ומשתלב היטב בחברה. התייעצתי עם הפסיכולוגית של הגן ונאמר לי על-ידה כי הילד לא מופיע כלל ברישומיה וכי הוא מסתדר יפה בחברה ואינו מייחס לבעיה ה גימגום חשיבות. לדבריה הוא אינו מסתגר ,או שותק בעקבות הבעיה,אלא מפגין נוכחות. לא נראה לי כי הילד מפוחד מדבר כלשהו בגן,שהרי אם כך לא היה מתבלט בגן. לדבריה הגימגום כנראה נובע מחשיבה מהירה ואי יכולת להוציא בדיבור מהיר. על כן לא קיבלתי ממש מענה לגימגום שהולך ומחמיר מיום ליום עד למצב של וויתור בדיבור ובנוסף ההחמרה באה לידי ביטוי בתנועות הפנים. המצב הנ"ל מתסכל אותנו כהורים עד מאוד,נורא קשה לי לראות זאת ואני חוששת לפני העליה לכתה א'. נא ייעצו לי לאן עליי לפנות האם יש מכונים פרטיים דרך "כללית מושלם"? או בצורה פרטית באזור מגוריי(ב"ש). תודה.

אתי שלום, הדבר שהכי בלט מדברייך היא המצוקה שאת חשה לקרת כניסתו לכיתה א'. המצוקה בהחלט מובנת שכן אין הורה שלא רוצה שהילד שלו ישתלב לימודית וחברתית באופן טוב כבר מההתחלה. ובכל זאת עלה מדברייך שכל הגורמים מסביב אינם מודאגים. אינם רואים בעיה חמורה בבנך. ייתכן ומשהו מהלחץ שאת חשה משותף לך ולילד וקשור להחמרה במצב שלו. אם כך הדבר עצתי היא לפנות גם לפסיכולוגית התפתחותית או פסיכולוגית קלינית של הילד. באשר לבקשתך לגורם ממוקד, אני מקווה שהמייל שהשארת מעודכן כך שמשתתפי הפורום יוכלו לשלוח לך המלצות אם יש להם, בכל מקרה שיהיה בהצלחה בהמשך, דרור

אמרו לי שפה אני אוכל לספר על הרגשות שלי, ובהתאם להם יגידו לי אם אני זקוקה לעזרה מקצועית באמת. עם מי אני יכולה לדבר? והאם יש אפשרות לדיבור באופן פרטי עם אותו אדם?

שלום אוליב וברוכה הבאה לפורום, באמת את יכולה לספר פה על רגשותייך,הן בשביל שיתוף והקלה,והן בשביל קבלת תשובה מקצועית מהפסיכולוגים. את יכולה להתכתב עם כל המשתתפים או לחלופין להחליט להתכתב רק עם הפסיכולוגים,או ליצור שילוב של שניהם - כשתשתפי הן את המשתתפים והן את הפסיכולוגים. בהצלחה, משתנה

איך אני יכולה לדבר רק עם הפסיכולוגים?

ערב טוב, דרור! נניח שבן אדם סובל מדימוי עצמי נמוך, וזה מונע ממנו לחיות חיים תקינים. ונניח שיש דבר שהוא מאוד זקוק לו, אך בגלל הבעיה הנ"ל הוא אינו מסוגל להשיגו. ונניח שאותו חוסר גורם למועקה יומיומית שגורמת לו למאוס בחייו. ונניח שהוא נמצא בטיפול פסיכודינמי, אבל ידוע שהטיפול בבעיה ימשך מס' שנים. ונניח שהוא גם נוטל תרופות נגד דיכאון, אך הן אינן מעלימות את הכאב שבה בעקבות החסך. מה יעשה אותו אדם בינתיים? מה יעשה בקשר לייאוש ולעובדה שטיפול של כמה שנים יכול בסופו של דבר לא להצליח? חג פורים שמח יוני

יוני שלום, אכן, אתה מתאר מצב לא פשוט. אבל מבלי לדעת מהו בדיוק הדבר שחסר לך נשמע לי שיש משהו מעט קיצוני בדרך שבו אתה חווה את הטיפול. טיפול, לרוב אינו שלב שלאחריו תוכל להשיג את מה שאתה רוצה, וכל עוד אתה בטיפול אתה בהמתנה. אלא הוא מקום שבו אתה מחפש בתוך עצמך מנסה לפתור דברים בתוך עצמך ובמקביל מגלה גם דברים מחוץ לחדר הטיפול שלעיתים נראים לא קשורים אבל לרוב ניתן לראות בהם תהליכים מקבילים. כלומר מה שקורה בתוך החדר חשוב אבל אין פירושו של דבר שאתה לא יכול לפעול להשגת הדבר החשוב לך מחוץ לחדר. אני יודע שזו לא תשובה מלאה, אבל כמו שאמרתי המצב שאתה מתאר לא פשוט, דורש סבלנות, אבל בהחלט לא אומר לשים את החיים בהמתנה עד שהטיפול יסתיים , בהצלחה, דרור

תודה רבה על תשובתך המפורטת, דרור. במקרה זה אין ברירה לשים את החיים בהמתנה, לפחות בנושא זה, משום שהערך העצמי משמש כאן מעין חסימה. אין שום אפשרות להתקדם הלאה. בינתיים אין. לאחר תקופה של שנה בטיפול המצב נראה אפילו מתסכל יותר, מאחר ואני מודע לדברים. אתה מכיר מקרים דומים, בהם אי אפשר לזוז ומשהו נשאר שם תקוע? שעד שמשהו ישתנה בתפיסה שלי את עצמי זה לא יקרה? ולא פשוט עבורי לשנות את כל מה שאני מאמין בו, את כל מה שלימדו אותי. הבעיה שלי משאירה אותי חסר אונים, ואני לא יודע כמה עוד אוכל לסחוב... תודה, יוני

שלום, יש לי בת נפלאה חייכנית שמחה ומקרינה אושר וחם, הבעיה שלפעמים זה עובר גבול ואני ואישתי עדיין לא הצלחנו לנקוט עמדה בנושא ואנו בדילמה האם להתערב או לא ואם כן, כיצד להתערב על מנת שלא נפגע בה. דוגמא להתנהגות, נניח שאנו פוגשים אבא של אחת החברות שלה, היא קופצת עליו בשמחה נמרחת על כולו מחבקת אותו חזק ברגלים ואישתי אף אומרת שיש בזה אלמנטים מיניים לא מכוונים כמובן, החשש שלי הוא שאני אף פעם לא יודע מי בצד השני, על הבת שלי אני יכול לסמוך אבל מה יקרה אם מי שהיא נמרחת עליו אולי מוחו מעוות, אתה אף פעם לא יודע מה מתחולל בראש של אדם אחר. הנמרחות שלה קוראת גם עם בני דודים בני 13 ו 14 ומזה אני ממש חושש. האם את ממליצה לשים מעצור לנמרחות הזאת שלה, איך נוכל לגרום לה להיות מאופקת יותר. תודה מראש

דניאל שלום, ייתכן ופנית לאחת ממנהלות הפורום האחרות ואם תרצה לפנות אליהן לאחר התשובה שלי אתה יותר ממוזמן לעשות זאת. התנהגות מינית בגיל של הבת שלך אינה חריגה באופן כללי. זה הגיל בו ילדים מתחילים לעסוק במיניות, משחק רופא וחולה המפורסם למשל. לא ציינת האם היא מתנהגת כך גם מול ילדים אחרים ומולך. וזה מידע חשוב. אבל ככלל אני לא רואה בכך בעיה מיוחדת. אם אתם מרגישים שמדובר בהתנהגות חרגיה במיוחד, חוצה גבולות המביכה ואינה נעימה לכם ולאחרים ניתן לדבר איתה ולנסות להסביר לה כיצד היא יכולה לבטא את התלהבותה בדרכים אחרות. במקביל ניתן במקרה כזה לפנות להתייעצות אצל פסיכולוגית קלינית לילדים. בכל מקרה שיהיה בהצלחה, דרור

מולי לא וגם לא מול ילדים בגילה.

שאני וחן יכולות להיות 'באותה סירה'מבחינת השקפתיינו על החיים,כי גם אני מרגישה ושאלתי את עצמי היום - האם שווה בכלל לחיות עם חיים כמו שלי? חיים שאומללים,כי למרות שאני יודעת מה אני צריכה לעשות כדי לשפרם ושרק אני אצליח בכך, איני עושה זאת,ואיני מבינה למה אני 'נתקעת' באותו מצב,אפילו שאני קולטת(רוב הזמן) את חומרתו? ושלא יובן לא נכון,אין בדבריי רמיזה למעשה כלשהוא,אלא רק למחשבות מייאשות.

משתנה שלום, הרבה פעמים בחיים אנחנו כאילו נתקעים שוב ושוב באותו מקום למרות שאנחנו מבינים שזה לא טוב לנו. משהו בנו מחזיר אותנו לאותה התנהגות. יש שיאמרו שזו ההתנהגות המוכרת לנו ולטוב או לרע אנחנו מעדיפים את המוכר. מחשבה נוספת היא שאנחנו מנסים לפתור, לתקן דווא במקומות הכי קשים לנו. אנחנו מתקשים להשתחר מהם. הבעיה היא שאנחנו משחזרים לא רק את המצב שוב ושוב אלא גם את הקושי לפתור אותו. כאשר הופכים מודעים לזה יש בזה משהו מייאש אומנם אך גם נותן תקווה. תקווה הנעוצה בהבנה הזו. ועוד הערה לסיום, יש משהו "מדבק" בקשיים של אחרים. יש בנו נטייה להזדהות עם קשיים של אחרים. זו נטייה מבורכת וקריטית להיותנו בני אדם. אבל חשוב גם להבין שמה שנראה דומה אינו בהכרח זהה. ואז חשוב לשמור מרחק מסויים. מרחק המאפשר אמפטיה לאחר אבל בלי להישאב לכאב נוסף על הכאב העצמי שלנו. דרור

דרור תודה על תשובתך, לא הבנתי למה כתבת שאם מודעים למצב הקשה והמייאש ולקושי לפתור אותו,למה זה נותן תיקווה?הרי אני רואה בכך רק ייאוש,ואם יש תיקווה כלשהיא,היא נגוזה תוך זמן קצר ביותר,כשעוד ראיון 'מתפקשש' וכו'. היום קלטתי(זמן קצר לפני שכתבת לי זאת) ששוב קרה לי מה שפחדתי שיקרה לי מהגלישה בפורום,ניסיתי לעודד 'חברה וירטואלית',ותוך כדי כך 'נשאבתי' לייאוש שלה (ואני מאשימה רק את עצמי בכך),וזו בדיוק הסיבה שבעבר הלא רחוק התנתקתי מהפורום למספר חודשים(כחצי שנה),כי באותו זמן חוויתי כל ייאוש של מישהו אחר אישית,והעמקתי את הדכאון שהיה לי-תוך כדי כך; ומאז ששבתי לפורום עד היום,חשבתי שאני 'חסינה' מפני כך,ושלא אזדהה שוב עם תחושות הדכדוך של המשתתפים,ובאמת זה לא קרה עד היום,והיום ראיתי שזה השפיע עליי מאוד,לכן אולי בהמשך,איישם את החלטתי מלפני מספר חודשים - שאמשיך לגלוש ולהשתתף,אך -למרות רצוני לעזור ולעודד-לא אעשה זאת,כי אני יודעת(מניסיון)שקשה לי להבדיל בין 'הגבול העדין' של סימפטיה ואמפטיה,ואני נוטה יותר לכיוון סימפטיה.

וגם אני מרגישה שלאף אחד לא אכפת מה שכן נמאס לי לדבר לקיר. נמאס לי להיות לבד בעולם החרא הזה.לא נשאר אדם אחד שלא שונא אותי. כולם שונאים אותי. לא מבינים אותי.לאף אחד לא אכפת . אני לא מצליחה לצאת מהמערבולת ממעגל הסבל הזה . לכל אחד בעולם יש מי שיעזור לו ולי אין אני לבד ושונאים אותי .כולם שונאים .כולם מתרחקים. ואני חסרת תקווה שיהיה טוב מתישהו כי לא יהיה. אני לא מוצאת סיבות להמשיך ,לא מוצאת טעם בכלום. בא לי למות.

חן היקרה שלום, אף-אחד לא שונא אותך,יכול להיות שזאת רק הרגשתך בלבד,כי הרי בעצמך סיפרת כמה חבר שלך אוהב אותך,וגם -כולם כאן אוהבים אותך ודואגים לך ואת יקרה לכולנו. תזכרי שתקופות קשות באות ועוברות,כמו גלים. מאחלת לך שתתחזקי מהר, משתנה

מהבוקר אני מסתגרת לי בחדר הברזתי מהעבודה היום.לא עושה עם עצמי כלום מסתכלת בקירות(אולי גם אתחיל באיזשהו שלב לדבר אליהם.כי זה עדיף מלדבר לבני אדם אטומים שלא יכולים להבין ולא רוצים להבין) ומעשנת ומעשנת איך זה שאני לא מתה .חבל שכך. ומי שאומר שאוהב אותי גם הוא בוודאי כבר יחזור בו כי אין מה לאהוב.

בא לי למות

הייתי אמורה לצאת היום למסיבה עם חברים בעבודה ואני לא במצב שאני יכולה לצאת מהבית אני מרגישה סחוטה כמו איזה סמרטוט,אני לא יכולה יותר באמת שלא יכולה. חברות שלי שיכנעו אותי לצאת היום וזה עשה לי עוד יותר רע כי אין לי חשק לעשות כלום . אף אחד לא שומע אותי

הנני נוטל רסיטל 20 מג כחצי שעה לפני השינה. שאלתי היא לכול מי שמשתמש או יודע! האם יש חשיבות לשעת נטילת גלוללת הפלא הזו? האם עדיף בבוקר או צהריים....?

לי אמרו לקחת בבוקר :-/

על כל אחד הכדורים האלה משפיעים באופן שונה. אם נטילת הכדור בערב מקשה עלייך להירדם, קח בבוקר. אם הם מרדימים אותך קח בערב. אם אתה לא מרגיש שזה משפיע על עירנותך, אז זה ממש לא משנה. כך אמר לי בזמנו הפסיכיאטר. לקחתי רסיטל לפני השינה.

היי משתנה קצת לא בקרתי בפורום בשבועות האחרונים או קראתי קצת ברפרוף בהשפעת הכדורים קצת נהייתי אפאטי ולא ממש התעניינתי באף אחד עכשיו הפסקתי הכאב חזר וחזרתי לבקר כאן...........אז...מה שלומך?

הצטערתי לשמוע שאתה מרגיש לא כ"כ טוב,ומקווה שתקופה זו תעבור מהר ושתתחזק. בקשר אליי זה 'סיפור ארוך' מאוד.... ומייאש...,ואין לי כוח וזמן עכשיו לכתוב על כל מה שעובר עליי,אך תודה על ההתעניינות; אולי בהמשך אשתף יותר.

היי מקווה שתרגיש טוב יותר...בהצלחה.....

שוב אני, שוב באותו המקום,באותה ההרגשה שהכל חוזר על עצמו... מרגישה בתוך מערבולת שסוחבת אותי ולי אין שליטה על מה שקורה...רק הגררות פאסיבית וחוסר יכולת לראות איך דברים יכולים להיות אחרת. העצב הזה שבה מבפנים כאילו קבע לעצמו מקום של קבע אצלי ורק ממשיך להיאחז ולגדול ולתפוס עוד ועוד מקום.. והבדידות שמציפה שוב ושוב ואין את מי לשתף או להישען עליו..ההרגשה שאני לבד מול כל העולם שמאיים מבחוץ, והרצון להתכווץ או להתפוגג , להיעלם ולא להרגיש כלום... תודה שלפחות אתם מקשיבים...

ד' יקרה, הכאב שלך מצליח להגיע ברור ונוקב דרך המילים שלך. לא ציינת אם את נמצאת בטיפול או לא, וליתר ביטחון אזכיר לך שפסיכולוג יכול לסייע הן מול תחושת הבדידות והן בהבנת הקשיים שלך ובניסיונות למתן את עוצמתם. אני שמחה שאת מוצאת סוג של נחמה בנוכחות שלנו כאן, אבל מודעת גם למוגבלות הערוץ. מגיע לך עזרה בשר ודם. מקווה שהשבוע יכאב פחות. שולחת לך כוח ועידוד להמשיך ולצלוח את הימים הבאים. חיבוק ליאת

שעובדים עם "מכבי" תודה

ספיר, מקווה שתקבלי המלצות למייל. בהצלחה ליאת

שימי לב שדרך "מכבי" זה רק 30 פגישות מסובסדות (לכל החיים) ואח"כ המחיר קופץ ל-350 ש"ח לכל פגישה.

אני מניחה שזה ככה פלוס מינוס בכל קופות החולים. לא? נשמע לי עדיף מלשלם מההתחלה 350 שקל. חבל שטיפול זה עסק יקר כל כך. רק המבוססים היטב צריכים לטפל בנפשם?