פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אני מחפשת אתר אינטרנט או כל מקור מידע אחר על הסתדרות הפסיכולוגיים בישראל, מידע היסטורי בעיקרו. תודה :-) מיכל

מיכל יקרה, הנה לך האתר- http://www.psychology.org.il/ שבת שלום ליאת

היי ליאת וכולם, קוראת שקטה בדר"כ, אך הפעם יש לי שאלה שקצת מציקה לי ואשמח לשמוע דעתכם, אז ככה: אני בטיפול כבר 3 שנים, סוטודנטית לקלינית בעצמי. בזמן האחרון אחרי השיחה יש לי מין פלשבקים ממש תמונות שקשורות לטיפול או לנושאים שעלו בשיחה. לפעמים זה יכול להיות שחזור של שיחה עם המטפלת, לפעמים "שיחות דמיוניות", לפעמים זה לוקח אותי למקומות ממש קרובים ומפריע לי ללמוד למבחן למשל... בקיצור איך עושים את ההפרדה בין הטיפול לחיי היומיום.. זה ממש מפריע לי? יש רעיונות? תודה, תמר

ערב טוב תמר, טיפול פסיכולוגי טוב ממשיך לעורר למחשבה ודיון פנימי גם בין הפגישות. כל מטופל מכיר היטב את הדיאלוגים הדמיוניים עם המטפל/ת, הנעשים לפני או אחרי פגישות חשובות. יתכן שבזמן האחרון הנושאים המדוברים בחדר רגישים במיוחד, רלונטיים לחייך, מכאיבים או גורליים במיוחד. יתכן שההצפה העכשווית קשורה דווקא למשהו לגמרי אחר, הקשור - אולי - לקשר ביניכן. יהיו הסיבות אשר יהיו, מחשבות פולשניות נוטות לצבור עוצמה דווקא מול הניסיונות להדוף אותן. לכן, מוטב להקדיש להן זמן, להפוך בהן, ולהזמין אותן ל'מפגש צפוף', ורק אז להתפנות, ככל האפשר, לעניינים אחרים. אחרי הכל, גם טיפול פסיכולוגי וגם בחינות באוניברסיטה מתרחשים במקביל לחיים עצמם, ועלינו לעשות כמיטב יכולתנו, ולתמרן בין כל תביעות חיינו בלי שתחום כלשהו ייפגע באורח אנוש. הניסיון מלמד שזה אפשרי :-)) בואי נמתין בסבלנות ונראה אם יהיו משתתפים עם רעיונות מעשיים. שבת שלום ובהצלחה בבחינות ליאת

תמר שלום, גם אני מוצפת מאוד אחרי פגישות. "עובדת" המון גם ביניהן. חברה טובה לימדה אותי לכתוב מעין פרוטוקול של הפגישה. זה עשוי להקל. מסדר בראש את הדברים. אפשר גם לחזור ולקרוא בזה במהלך השבוע. שווה לנסות שבת שלום הדר

ליאת שלום, נראה לי פיספסת את שאלתי בשירשור מאתמול,כי הגבת גם לכאלו שכתבו תגובה שניה בשירשור שכבר הגבת עליו,כשעה אחרי ששאלתי נכתבה. מקווה שלא תכעסי על התזכורת - כי נראה לי שאולי גם אותך(כמו את כולם) התשתי, ואולי לכן אין לך יותר כוח אליי {איני מאשימה,אני פשוט מציינת עובדה - שנראה לי שכמעט אין אדם בעולם הזה שעוד לא נמאסתי עליו}.

משתנה, היא לרוב לא מפספסת... אולי היא הלכה לישון צהריים:)

ערב טוב משתנה, לא פספסתי את שאלתך. קראתי את דברייך, ולא הרגשתי שיש בהם שאלה ספציפית שלא קיבלה מענה בתגובתי הראשונה. אם תקראי שוב את דברי, תראי שיש בהם תשובה גם לשאלתך השניה. אחדד: אני חושבת שאת צריכה להמשיך לחפש עבודה ולהתראיין גם בתנאים הקיימים, למרות הקשיים והאכזבות (שהם, כפי שכתבה לך לילך, נחלת כולנו). בהצלחה רבה ליאת

את ולילך כ"כ צודקות,ואני יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות,אך בפועל - מה שקורה הוא שתמיד(בעיקר בזמן האחרון) אני מוצאת סיבות לדחות זאת,וכל פעם יש לי לכך תירוץ אחר (תירוצים לעצמי),ואני דוחה ודוחה זאת כ"כ הרבה זמן כבר.... . איני יודעת איך להכריח את עצמי לעשות זאת. תודה,וסליחה מראש על ה'נדנודים', משתנה

ורוצה להצטרף לדברים הנכונים של ליאת ושל לילך. סליחה אם אני לא מספיק עוזרת, אין לי הרבה להוסיף על מה שכבר נאמר. שבת שלום,יקרתי

בעלי ואני חווים משבר בנישואים. אנחנו נשואים 20 שנה. אני הולכת ליעוץ. עזבתי את חדר השינה שלנו - ועברתי לישון בחדר אחר. עשיתי זאת מאחר והוא מתנהג אלי מאוד לא יפה , בגסות ובחוסר סבלנות. עכשיו אני מתחרטת שעזבתי את החדר ואני מתגעגעת אליו. בהגיון אני יודעת שאין לי למה להתגעגע - כי רק סבלתי שם. אבל ברגש הוא חסר לי. אם אני אחזור לחדר - אני יודעת שנחזור לשיגרה איומה של השפלות מצידו. אבל אין לי כח לישון בחדר אחר. בא לי שיחבקו אותי. הוא תמיד מחבק בלילה ומעליב יום. תמיד צועק עלי מקטר על הכל ומשפיל אותי. שום דבר כבר לא נראה לי נורא. אני רק רוצה ממנו חיבוק. האם השתגעתי . מה לעשות?

שלי יקרה, לא ברור אם עזיבת חדר השינה המשותף היא חלק מאותו ייעוץ שאת מקבלת (איזה ייעוץ? האם מדובר בטיפול פסיכולוגי? אימון אישי? טיפול זוגי?). לא פרטת גם מה קורה ביניכם כיום. האם עזיבת החדר המשותף שינתה את התנהגותו כלפייך במשך היום? האם פסקו ההשפלות והקיטורים? האם הוא פחות צועק? הדפוס אותו תיארת, של השפלות ביום וחיבוקים בלילה, יכול להתאים מאד למערכת זוגית בה הצד המתעלל הוא גם הצד החלש והנזקק, העושה שימוש בצרכי תלות חזקים הקיימים אצל בן הזוג. הטיפול המומלץ במקרה כזה הוא טיפול זוגי, שיאיר עבורכם את האופן בו הדפוס הבעייתי משרת את הצרכים של שניכם, ויציע דפוסי תקשורת מסתגלים ובריאים יותר. בהצלחה ליאת

אני ביעוץ אישי. עזבתי את החדר בהחלטה אישית שלא קשורה לטיפול. כן הוא יותר חביב אלי עכשיו. אבל לא מבקש שאחזור לחדר. אנחנו עכשיו כמו שני אנשים שחולקים דירה משותפת וילדים. ללא מאינטימיות. מה את מציעה לעשות?

בעלי ואני חווים משבר בנישואים. אנחנו נשואים 20 שנה. אני הולכת ליעוץ. עזבתי את חדר השינה שלנו - ועברתי לישון בחדר אחר. עשיתי זאת מאחר והוא מתנהג אלי מאוד לא יפה , בגסות ובחוסר סבלנות כבר 20 שנה. עכשיו אני מתחרטת שעזבתי את החדר ואני מתגעגעת אליו. בהגיון אני יודעת שאין לי למה להתגעגע - כי רק סבלתי שם. אבל ברגש הוא חסר לי. אם אני אחזור לחדר - אני יודעת שנחזור לשיגרה איומה של השפלות מצידו. אבל אין לי כח לישון בחדר אחר. בא לי שיחבקו אותי. הוא תמיד מחבק בלילה ומעליב יום. תמיד צועק עלי מקטר על הכל ומשפיל אותי. שום דבר כבר לא נראה לי נורא. אני רק רוצה ממנו חיבוק. האם השתגעתי . מה לעשות?

התשובה היא לא! לא השתגעת. הבלבול והאמביוולנטיות שאת מתארת הם מובנים וטבעיים במצבך. אילו היה מדובר בבעל שיש בו רק צד אחד- שלילי מובהק , היה לך הרבה יותר קל להגדיר לעצמך מה המצב ולקבל החלטות. אבל בחיים בכלל יש מעט מאוד מצבים של "שחור ולבן" . את התארת את ההתלבטות לגבי ה"מחיר" שעלייך לשלם בעבור חיבוק ויחס, בתוכך את כנראה יודעת שמחיר ההשפלות הוא מחיר כבד מדי עבורך, היום לאחר 20 שנה אולי כבר אזלה הסובלנות ויכולת ההבלגה שנדרשים כדי לספוג את מה שתארת. ככל הנראה שמשהו בתוכך אותת לך כי המחיר הזה יקר לך!, זהו בהחלט מצב של התעללות פסיכולוגית שגובה את מחירו בדמות פגיעה רגשית- נפשית פיזית ועוד. ועכשיו לכמה שאלות. מה קורה בייעוץ שאליו אתם הולכים?, האם לבעלך יש יכול לראות את הפגיעה שאת חווה? האם הוא מביע נכונות לערוך שינוי בהתנהגותו?, האם מאז המעבר לחדר אחר יש שינוי בהתנהגותו? תשובות לשאלות אלו ייסייעו לי להבין יותר מה קורה בינכם. בהצלחה ,

רק אני הולכת ליעוץ. בעלי בטוח שהבעיות הן שלי. הוא רואה תמיד רק את הצד שלו - זה טבעי לא?

האם יש קשר בין חרדה להיפוכנודריה? האם אחד נובע מהשני ? האם יש תרופה לזה? לדעתי יש לי גם מזה וגם מזה אני נמצאת כל היום בחרדה שיש לי מחלה , מחשבות שכל הזמן משהו רע הולך לקרות...אני צריכה המלצה על פסיכולג באשקלון.

לילך יקרה, היפוכונדריה בהחלט נמנית על הפרעות החרדה, והיא מתאפיינית בהיבטים של חרדה ממוקדת (קצת כמו פוביה ממחלות) ובהיבטים של הפרעה כפייתית-אובססיבית. למרות שמדובר בהפרעה עקשנית למדי, אפשר בהחלט להביס אותה (או לפחות למתן אותה לממדים נסבלים) בטיפול המשלב שיחות + תרופות נוגדות חרדה (SSRI). אם תצרפי כתובת מייל מעודכנת, אפשר יהיה לשלוח לך המלצות דרך המייל האישי (אין אנו נוהגים לפרסם פסיכולוגים מעל גבי הפורום). בהצלחה ושפע בריאות ליאת

שלום ליאת, להלן הכתובת אימייל שלי [email protected] אשמח לקבל הצעות. לילך

היי ליאת מה שלומך? (היכן את?) תגידי מתי יהיה טוב באמת, אה? שוב עבר לו שבוע מתיש לילה טוב

ME יקרה, שלומי נפלא, תודה. כשכתבת, סביר להניח שכבר ישנתי. ימי חמישי הפכו להיות נורא עמוסים לאחרונה, ולכן אני מציצה לרגע, ובורחת לישון. השבוע אכן היה מתיש, אבל גם שבועות מתישים חולפים להם, ומשאירים זנב חביב של סוף-שבוע. אמרו 'תנאי שרב', אבל אין שרב ואין בטיח. סתם נבהלתי :-) שבת שלום ליאת.

ליאת יופי שאת פה.. לגבי מזג האוויר, אמנם לא שרב אבל חם בחוץ. אני אישית מחכה בקוצר רוח לימי השרב. ואת בטח תזכי לעוד כמה ימים של גשם,לא? את שומעת משהו? הפסיכולוגית לא רצתה לקבוע להיום פגישה מכיוון שהיא הולכת לכנס כלשהו... לא מזמן חזרתי מסיבוב, יצא לי לעבור גם ליד הקליניקה וראיתי את הרכב שלה בחניון. קשה לי להאמין שבדיוק ביום שישי, אותו הרכב, אותו הדגם,צאותו הצבע חונה שם בחניון (היא גם מחנה בREVERSE:) ושזה לא הרכב שלה, לא יודעת. אני מרגישה שהיא עושה לי טובה שהיא קובעת לי פגישה.ועכשיו היא אולי משקרת לי...איך אני יכולה להאמין לה. מבחינתי אין לי מה לבוא יותר

למה אני לא מסוגלת פשוט לגמור עם זה וזהו? למה אין בי את הכוח לומר שמספיק, שזה כבר יותר מידי. יש לי כל כך הרבה מחשבות כיצד לעשות את זה. יודעת בדיוק מה אני אלבש, איפה זה יקרה. כבר שנים שאני יודעת את כל הפרטים, מתכננת.. ומשום מה לא עושה את זה. איך אוספים את הכוח לסיים את הכל? גם ככה זה כבר מזמן נגמר. סתם אני מושכת ומושכת את הקץ, למה זה טוב? תמיד הייתה בי סקרנות לראות איך אני אצא מזה, לראות מה ייצא ממני, אם ייצא. נראה לי בטוח לומר,אחרי חמש שנים ושנתיים וחצי של טיפולים, שכבר לא ייצא. אני סתם גורמת סבל לאנשים סביבי – לאחי הקטן. תמיד חשבתי שאני לא יכולה למות בגללו, עכשיו אני חושבת שאני לא יכולה לחיות בגללו. איזן תועלת יוצאת מכך שרואה את אחותו הגדולה בחוסר תפקוד ובשאר הדברים שנלווים. אני מתחילה להרגיש את ההשפעה השלילית שיש לזה עליו. מתחילה להרגיש שהאישיות שלו מושפעת מזה, ממני. הלוואי והייתי יכולה לאסוף כוחות ולהשתנות בשבילו. ניסיתי, זה לא עובד. גם עכשיו, אני יודעת שזה לא יקרה, יודעת שאני לא אסיים את הסבל הזה. שאני אמשיך ואמשיך.. לשום מקום. למה זה טוב? (ניסיתי לחשוב על למה לא לסיים וכל מה שעולה במוחי – זה הארי פוטר, חייבת לקרוא את הספר השביעי..טיפשי -לא? חסרת חיים).

א. הארי פוטר זו סיבה מצויינת להישאר בחיים - אסקפיזם טהור. ואני חושבת שלמרות שאת מאמינה שהסיפור שלך גמור, הוא לא . הוא גם לא אבוד...יש אנשים שקוראים אותו ומחכים לסוף טוב, כמו אחיך. כשמאמינים ששום דבר לא ישתנה, זה בדרך כלל כי הצבנו לעצמנו מטרה שלא מתגשמת, אבל אולי מה שאת עוברת עכשיו אלו הם גם חייך והם חשובים ומשמעותיים דווקא כי את מרגישה כל כך הרבה..גם אם זה לא מה שאת רוצה להרגיש. יש לי ספר להמליץ לך עליו. זה הספר האהוב עליי ביותר. קוראים לו "ללא גורל" של עמנואל קרטס. זה ספר מאוד קשה ( אולי לא כדאי לקרוא אותו בדיכאון )אבל אני למדתי ממנו שגם כשאנחנו תופסים תקופה כמבוזבזת כחור שחור שאין בו כלום, מסתבר שיש בו חיים והם חשובים. ואני בטוחה שהחמש שנים האלו שאת מדברת עליהם לא היו מבוזבזות ושעברת בהן גם חוויות טובות, אפילו שמחות היום יום, סתם יום יפה לדוגמא. אני שולחת לך הרבה כוחות ומקווה שתרגישי יום אחד שאת כן מגשימה את עצמך. רק אל תסיימי, כי אז, איך תוכלי לספר לנו את הסוף הטוב?? (:

פ. יקרה רוצה להוסיף עוד קצת על דבריה היפים של אופיר. גם אני נרגעתי מאותה שורה אחרונה של דברייך. להרגשתי, למרות האפלה מסביב, את יודעת לכוון את המבט אל מקורות הכוח הראויים. כבני אדם שונים, אנו נוטים ל?צ?פות לסוגים שונים של גאולה. אנשים רבים משוכנעים שאם רק היה להם כסף/בן זוג/יופי וכד', חייהם היו משתנים מן היסוד. לעומתם, יש את מי שמבינים שהמשמעות האמיתית של הקיום טמונה דווקא *בחווייה* - באופן בו אנו נותנים לאירועים שונים לחלחל לתוכנו, ולהותיר בנו את רישומם, תוך מודעות להיותנו, בעצמנו, חלק מהחוויה של הזולת. זהו אופן קיום אחר, מודע יותר ומרתק. ויש בך סקרנות. אדם סקרן לא יכול לגזור על עצמו את שיעמומה של המיתה, ולהפסיד את כל ההפתעות שיכולים לזמן לנו הספר השביעי, העונה השלישית, המערכה הבאה. הבשורה הרעה היא שזה לא תמיד קל. שולחת לך הרבה כוח ליאת

תודה על הכוח ששלחתן.. התכוונתי דווקא לכך שאני צריכה כוח על מנת לסיים עם החיים האלו...אבל לא חשוב.. אהבתי את המטאפורה של החיים כסיפור. תמיד כשאני קוראת ספרים אני כמעט אף פעם לא קוראת את הסוף. שונאת שתמיד הכל נגמר בסוף טוב. הכל מסתדר בצורה נפלאה בספרים.. אולי גם בסיפור שלי, כמו הספרים אותם אני לא יכולה לסיים, אני לא הגיע לסוף? ליאת, למה יש אנשים שיכולים להתאבד ואחרים שלא? מה הכוח שמניע מישהו להתאבד? גם מתוך הסבל הזה והראייה השחורה, ברור לי שאני לא יעשה את זה. אבל למה? למה אני לא יכולה לממש את המחשבות? להפוך אותן למעשים? למה יש אנשים שכן יכולים? למה אני לא?

הי פרח יקירה, מקווה שלי מותר לומר, מתוך ניסיון לתור אחר המון תקווה - את עוד צעירה, ויש מקום להמון עתיד. בראייה ובמושגים שלי, שנתיים וחצי של התחלת טיפול הם לא המון זמן. במיוחד כאשר הם נעשים בעודך פיזית בתוך סביבה שקשה לך כל-כך להיחלץ ממנה. הטיפול נתן, וייתכן שלא מספיק ועדיין היה בו. הרשי לי להאמין שעוד יהיה. הבנתי מייד איזה סוג של כוח ניסית להדגיש בדברייך, ונראה לי מאד שגם ליאת וגם אופיר הבינו גם הבינו ולקחו אותך לכיוון הכי נכון. מעצבן? כלל לא בטוח... בכל זאת, בעיניי, חושבת שבמקביל ובעוצמות לא פחותות, היו שם גם סימנים קטנים-אך-גדולים לכיוון הכוח מהסוג האחר. הבונה. ניצני תקווה. הכוח להישאר ובטוב. הכוח ממנו מופקת האהבה. ההרפיה. איך לפעמים דרכנו בשאיפה אלי מוות מספרת בעצם על כמיהה סמויה אחרת. גם להצלה. מי שהיה שם יודע באיזה כוח אדירים מדובר. ערימות של כוח שרק את יכולה לייצר בעצמך מתוכך. לכיוון זה או אחר. ועם כל הכוח וה'להיות על הגבול' >ככה< קרוב, זה עדיין לא תמיד מתרחש. ההחלטה היא משהו שקורה תוך שביב שנייה. בדרך-כלל מעורב בזה סו?פ?ר זעם מטורף, אולי גם תחושת תוקפנות שאינה בת-הכלה. עם כל התכנונים שבעולם ברגע שהכוח והדחף הזה שם שם על כל הנפח הזה ויותר, קורה שנוטים לוותר על חלק נכבד משלבי הביצוע של התוכנית המקורית, או שבוחרים משהו אלטרנטיבי שנמצא בהישג מיידי. גם התפיסה הופכת להיות שונה, ולא תמיד אנחנו מסונכרנים. במקרה או שלא.. גם אנכי מדברת על תכנונים למיניהם. ממש להתפאר בגאוותנות המעוותת הזו... ואולי לכל אחד יש איזו פנטזיית מוות נסתרת או גלויה. נראה לי שאפילו טוב לדבר על זה. זה משעשע בדרכו המוזרה. הרעיונות האלה הם תמיד אופציה. ובכלל יש כל-כך הרבה. לא צריך לחפש רחוק. נראה לי גם שמה שיכול לקרות עם תכנונים כאלה הוא מן סוג של התפוגגות עם הזמן. הסתגלות. זה שהם כאן, שנים, הופך אותם לפחות רעילים. אולי. בכל אופן, מה שנראה לי הוא שהתכנונים האלה יוצרים איזה ריגוש, ואולי בדרכם המוזרה מפיחים תחושת בטחון והקלה. הם שם. איתנו. לצדנו. אולי מרמים בדרכם באיזו תחושת שליטה. ובעצם היותם עוזרים לנו להישאר. פה. אבל דווקא מכאן אפשר לבנות. פנטזיות המוות מלמדות עלינו. בחיים. לפעמים כמה נואשים לאהבה, מ?יכל, עטיפה, גבול והגדרה. כל ה'אין - ים' הנורא חסרים האלה. מה משאיר אותנו כאן? משהו עמוק זה בטוח. כנראה איזה יצר גדול הישרדותי מניע ולא ידוע. אולי בתוך ייאוש עצום נחבאת תקווה לא מודעת. וכן, אכן לסקרנות יש כוח גדול שמשאיר כאן אנשים. אותה סקרנות שרוצה לדעת איך יהיה כאן אחרינו (לו אפשר היה בעודנו...). זו עוד אחת האפשרויות. מה התשובה שלעתים היית יכולה לתת לעצמי? נראית מוזרה וכבר רשמתי כאן בעבר... רמת התיעוב העצמי שלי היא בשמיים, ולכן, העונש האולטימטיבי שאני יכולה לתת לייצור שכמותי בעולם הזה הוא להישאר בחיים כדי לסבול עד כמה שרק ניתן. להכאיב ולהרוס בלי רחם. בלי גבול. בהיאחזות שכזו. אילו היה אכפת לי קצת יותר מעצמי, הייתי עושה את הטובה הזו וגומרת עניין כבר לפני הרבה שנים... אולי כן ואולי לא, אולי תקף ואולי לא תמיד ... ואולי ... אולי זו מלחמה של כעס מול אהבה... יאללה, מילים מילים מילים. האם כל זה משנה בכלל? ומשהו קטנטן לסיום, מנסה למצוא מידה של נחמה ותקווה. רוצה שנייה לקחת את הדברים היפיפיים של אופיר לכיוון נוסף: קצת היסטוריה (למרות שזה תחום חלש שלי). ראי, למשל, את תקופת ימי הביניים. תקופה של אלף שנים. המון זמן. חלקה חשוכה מאד. תקופת יציבות, שכביכול אפשר היה לחוות בה מבחינה חיצונית מן סוג של אי תנועה, ואם אצטט את ויקיפדיה: "תקופת ביניים שבה לא התרחשה התפתחות משמעותית והאנושות הייתה שקועה בדכדוך מתמשך". אבל דווקא בה, מתחת לפני השטח היה תהליך עצום של בנייה והוא זה שהביא הלאה להתפרצות של הרנסנס... המון אור יש בך, פרח אשת האדמה

שלום לך, רציתי לדעת מה משמעות הטיפול אם אני ממשיכה עם אותם עמדות לגבי הנושאים שבגללם פניתי לטיפול. כלומר, הטיפול נתפס אצלי כמקום של הרבה דיבורים אבל פחות עשיה (דיבורים של המטפלת, ואי עשיה מצידי). אז מה הטעם בלהמשיך? למרות שאני מחכה לפגישה השבועית, ולפגישה איתה , ולהבנתה. אבל עוד פעם אני לא מרגישה שום שינוי....... אז מה אם אני מרגישה קרובה ממנה (אבל לא מתמסרת לגמרי, כי כשאני מרגישה קרובה מדי אני מתרחקת), האם זה לא נהפך יותר למפגש חברתי מאשר טיפול פסיכולוגי.??

לא אל תשכחי את המטרה ,את התהליך ואת ההדדיות שבהמשכיות כל מה שהתחלתן http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ympr

שלום נוגה, את ממש צודקת: טיפול הוא מקום של הרבה הרבה דיבור. בטיפול אנחנו מדברים את הרגשות שלנו, את הצרכים שלנו, את עצמנו. לפעמים לוקח זמן עד שההבנות והתובנות שהתבססו בחדר הטיפול מ?ית?רגמות לפעולות או לשינויים ממשיים מחוצה לו. באחת השיחות שלי עם אורנה, אני זוכרת שהיא דיברה על טיפול כעל 'תזוזה של איברים פנימיים', קצת כמו שקורה בזמן הריון או אחרי לידה, כאשר כל האיברים הפנימיים זזים (או חוזרים למקומם) בגלל ההתרחשות הגדולה בבטן. זוהי מטאפורה יפה שהצליחה לדבר אלי. את מספרת על קושי להתמסר, ועל פחד מאינטימיות יתר, ובכל זאת מציינת שקיימת בך ציפייה לקראת המפגש איתה, לקראת הנוכחות המבינה שלה. זוהי תזוזה. התקדמות. הדברים האלה קורים לאט. בשונה ממפגש חברתי, בשעה הטיפולית כל הפוקוס כולו נתון לך, לחוויה שלך, לעולם שלך. אני לא מכירה הרבה חברות שיסכימו לסידור קבוע כזה, בו הן זזות לגמרי הצידה, למענך, שעה שלמה בכל שבוע, למשך זמן רב. אם יש לך חברות כאלה - שמרי עליהן! מכל הסיבות הללו, אני רואה טעם רב להמשיך להגיע לטיפול. שבת שלום ליאת

היי, לאחרונה התחלתי להרגיש לחץ בחיים, שהכל סוגר עלי, מכל מיני סיבות, בעיקר בעבודה, ואני מתחילה לחשוב על התאבדות ושלא אכפת לי להתאבד ולגמור עם המצב הזה. למעשה, פעם היתה לידיד שלי אחות שהתאבדה, כי האשימו אותה ברצח ילד שנפל לו עציץ מהמרפסת שלהם בבית...והיא קפצה אל מותה. התחלתי להרגיש כמוה. שאלתי, האם יש חזרה ממצב נפשי כזה, אני מרגישה שאני לא משדרת על אותו גל עם אנשים, זאת אומרת אין לי רגש...אני "נעלמת" שמדברים איתי. וכו'...דבר שלא היה כמובן. אם אקבל טיפול, האם יש חזרה ממצב כזה? כי אני ממש רוצה לגמור עם הכל, וסובלת... תודה.

ערב טוב רווית, בהחלט יש חזרה ממצבים של דיכאון, דכדוך, ריקנות ובדידות. טיפול משולב של שיחות יחד עם תרופות נוגדות דיכאון יכול להביא לתוצאות טובות מאד. במצבי דיכאון אנשים אכן עלולים להיתפס למחשבות על התאבדות. כשנורא קשה לנו, איכשהו מתגנבת המשאלה להפסיק להרגיש. הבעיה היא, שהמתים גם אינם יכולים לחוש את ההקלה. הם פשוט חדלים להתקיים. אנשים רבים בפורום זה ובאחרים, יודעים לספר על כברת הדרך הארוכה שעשו, מאז עמדו על סף התהום ועד לשיקום וההחלמה. נדמה לי שמנקודת השפל בה את נמצאת קשה לרדת, ולכן אין ברירה אלא להתחיל לטפס אל האור. פני ללא דיחוי לפסיכולוג קליני, והתחילי לטפל בעצמך. אם תרגישי שהמחשבות על המוות הופכות לכוונה ממשית, שתפי אנשים נוספים סביבך, או פני לחדר מיון של ביה"ח הקרוב לביתך. אל תישארי לבד עם תחושות קשות אלה. מאחלת לך הקלה מהירה ושבת שקטה ליאת

ליאת שלום, כפי שכתבתי אתמול לאורנה,היתי אתמול ביום המבחנים ולא עברתי אותו, ואומנם לפני שהלכתי אמרתי ש'יהיה מה שיהיה' ואוכל לקבל זאת כניסיון למבחנים הבאים,וזה גם מה שניסיתי לשכנע את עצמי כשהודיעו לי שלא התקבלתי,אך ככל שהזמן עבר תחושות התסכול,היאוש והכישלון-רק גוברות,ולא נעים לכתוב זאת,אך גורמות לי להרגיש כ'אפס מאופס' -וכמישהי חסרת סיכוי,וזו תחושה נוראית שלא נותנת כמעט מנוח,למרות ש.. (כפי שציינתי בעבר)..אנשים כלפי חוץ לא יבחינו כ"כ בכך- במה שמתרחש אצלי בפנים. לא שכחתי שאמרת שאינך נותנת עיצות,אך אשמח לתגובתך בעיניין זה. בתודה מראש, משתנה

ערב טוב משתנה, ברוח ימים אלה, הייתי מקימה "וועדת חקירה" פרטית, שתבדוק את המחדלים והכשלים שהביאו לתוצאה הסופית. נסי להתבונן וללמוד היכן התגובות שלך שרתו אותך היטב והיכן פחות. תחושות ייאוש וכישלון הן לוקסוס שאינך יכולה להרשות לעצמך עכשיו, שכן הן פוטרות אותך מעבודה (תרתי-משמע). האמירה 'אני אפס מאופס' מרמזת על כך שאין טעם להתאמץ כי התוצאה ידועה מראש. גם זו עמדה מתפנקת, הפוטרת אותך מאחריות. המשיכי לשלוח קורות חיים (רק לעבודות שאת באמת מתאימה להן!), להתראיין ולהתאמן עד שתימצא העבודה המתאימה לך. יגעת ומצאת - תאמין! בהצלחה ליאת

אולי יותר נכון אם היית כותבת 'התחילי לכתוב קורות-חיים' ולא 'המשיכי...',כי עקב היאוש התמידי שאני נתונה בו ושהחריף כעת,הפסקתי לגמרי לשלוח קו"ח,וזה לא היה דבר שכיח ששלחתי קו"ח לאותה משרה,וגם היה עקב ',לחץ' ותמיכה של קרובת משפחה לעשות זאת; אך איך אפשר לשלוח קו"ח ולשווק את עצמי למעסיקים פוטנציאליים כשהפסקתי לגמרי להאמין בעצמי ולפי מה שקלטתי גם בני- המשפחה הפסיקו להאמין בי?ואיני מאשימה אותם בכך - כי ברור שאף אחד לא ירצה אחת כמוני, שלא מצליחה בשום-דבר,ואני מרגישה שכבר נהפכתי ללא יותר מאשר 'נטל' על כולם.

. לא היה טיפול כבר שבועיים. לא הלכתי . חשבתי להפסיק.. אתמול בלילה ,אחרי העבודה התחלתי להרגיש מועקות. רציתי שתיכנס בי איזה מכונית בדרך הביתה. וגם היום קשה. התקשרתי למטפלת ביקשתי שתקבל אותי דחוף היא מרגישה לא טוב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! כל כך דואגת לה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! היא לא תוכל לקבל אותי הרופאים אמרו לה בינתיים לנוח.. לא יודעת מתיהיא תחזור בינתיים היא תדאג שפסיכולוגית אחרת שעובדת איתה תוכל לקבל אותי רק עד שהיא חוזרת. לא יודעת אם אלך לפסיכולוגית אחרת, בכלל לא יודעת אם בא לי על טיפול לא קל לי התהליך.. לא יודעת..... מתחיל לכאוב לי נורא.. הכל עולה מחדש הכל מציף.. העבר המגעיל. והרי גם עכשיו קשה, בהווה. ואני כבר מותשת. אני חנוקה מידי.

ערב טוב חן, לפעמים, בגלל נבצרות זמנית (מילה נהדרת שעשתה קאם-בק בנסיבות מושחתות), מטופלים מועברים - כאגרטל שביר ויקר ערך - לידיו הנאמנות של מטפל ממלא מקום. דווקא מהמקום הכל כך כאוב, יכולה להיות לזה השפעה מיטיבה במיוחד, כמו 'עזרה ראשונה' המוחשת אל מי שצייר על חוף הבדידות S.O.S באותיות ענק. במקומך, הייתי מנצלת את ההצעה הנדיבה, ומתחזקת עד יעבור זעם. מקווה שיפוג הכאב, אפילו במעט. אם תרצי, אנחנו כאן כל השבת. ליל מנוחה ליאת

רציתי לשאול - איזה השפעה יכולה להיות לנסיעה לחו"ל (ארצות הברית) לשנה שלמה, עם 3 ילדים (גילאי 11, 8, ו-3) בנתונים הבאים: 1. הם ילמדו בבית ספר אמריקאי ולא יהודי כי אין בית ספר יהודי בסביבה (כלומר לא יהיה להם מישהו דובר עברית בבית הספר) 2. הם מבינים מעט אנגלית אבל ממש לא ברמה שהם יכולים להיכנס לכיתה ולהתחיל ללמוד באנגלית. 3. 2 הגדולים סובלים מטיקים המחמירים במצבי מתח, ואני חוששת מהשינוי ומהשלכותיה. 4. אנו מתכננים, לאחר הנסיעה והחזרה לארץ, לחזור ישר לעיר חדשה כאן, כלומר שינוי שני עבור הילדים. אני טוענת שזה יותר מדי לילדים לספוג, בעלי אומר ששינויים הן חלק מהחיים ולהיפך, זה יחזק אותם. אני רציתי לשמוע חוות דעת מקצועית בעניין. הנסיעה היא חשובה לבעלי לצורך עבודתו אבל לא הכרחית ממש (למרות שלי תחושותיו האישיות, היא כן הכרחית, הוא לא רוצה לפספס שום דבר שיכול להועיל להתפתחותו המקצועית, ואילו אני טוענת שלפעמים עבור ילדים כדאי לוותר).

לבנה יקרה, לעיתים קרובות, השאלה אם אירוע ספציפי ייתפס בעיני ילדינו כחוויה טובה או כטראומה, תלוייה בתגובות שלנו, כהורים. אם תצאו לשליחות הזו כאל הרפתקאה מעשירה, היא עשוייה להיחוות ככה גם אצל הילדים. אם תתייחסו אליה כאל אירוע בעל פוטנציאל מזיק, יש סיכוי טוב שהנזק אכן יופיע. לכן, עוד לפני השאלה "מה זה יעשה לילדים" חשוב שתגבשו עמדה משותפת כהורים, ותעמדו מאחריה יחד. יש לי תחושה שחלק מהחששות שאת מבטאת כאן הם, למעשה, חששות לגיטימיים שלך, המושלכים על הילדים. מותר שיהיו חששות ופחדים לקראת נסיעה כזו, על כל המשתמע ממנה. טוב יהיה אם תוכלו 'לעשות להם מקום' ביניכם, לדבר עליהם באופן פתוח, תוך התחשבות בצרכים ובחרדות של האחר. כשתצליחו לגבש החלטה סופית, אפשר יהיה לגייס גם את הילדים, להכינם בהתאם, תוך מתן תשומת לב ספציפית ל'חוליות החלשות'. אישית, אני מאמינה שמספר שנים של שהות בחו"ל יכולות להיות תקופה מאתגרת ומרתקת עבור מבוגרים וילדים כאחד. אם את מרגישה שהמחלוקת בעניין זה אינה מצליחה לבוא על פתרונה בדרכי שלום, אולי בשל קשיים נוספים בתקשורת הזוגית, שווה להתייעץ עם גורם חיצוני שיסייע לכם להבין את הכשלים ולהתמודד איתם בהצלחה. בברכה ליאת

אני נמצאת בדיכאון וברצוני לדעת איזה רופא יכול לתת לי פרוזאק עד שאתחיל את הטיפול אצל הפסיכולוג

שלום סמדר מומלץ שתיבדקי ע"י פסיכיאטר לפני התחלת השימוש בתרופה. בברכה

סמדר יקרה, הפרוזק נמנה על משפחה גדולה למדי של נוגדי-דיכאון ונוגדי-חרדה, בתוכה עשויים להימצא כדורים שמתאימים לך יותר או פחות. אני מסכימה עם א', וממליצה מאד על פנייה לפסיכיאטר. עם זאת, לאחרונה גם רופאי משפחה רשאים לרשום תרופות ממשפחה זו, ויש בכך הקלה גדולה עבור מי שנרתעים מהפניה לפסיכיאטר. אני מזכירה לך שתרופות אינן יכולות להחליף טיפול פסיכולוגי, הגם שהן מסייעות לו עד מאד. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

אני לוקחת כבר כ 3 שנים כדורים , החלפתי אולי איזה 8 סוגים . שני הפסיאטרים אמרו לי שאני חייבת לשלב טיפול פסיכולוגי . התחלתי עם זה אבל קשה לי במיוחד שהנסיבות הרעות בחיים שלי חוזרות על עצמן ולנבור בעבר הרע לא עוזר לי להתמודד עם הקושי של היום והבדידות הנוראית . אמרו לי שאולי כדאי למצוא פסיכולוג התנהגותי שיעזור לי להתמודד עם חיי היום יום אבל איפה ?

רוני יקרה, תוכלי להתחיל מאלפון המטפלים הקוגניטיביים-התנהגותיים המופיע באתר זה http://www.itacbt.co.il/ בהצלחה ליאת

http://www.psychology.org.il/public/ethics/index.html http://www.psychom.com/showpart.asp?part=87

המונח חסיון רפואי בטיפול נפשי תקף בערבון מוגבל. למעשה אין חסיון רפואי אמיתי בטיפול פסיכותרפי. מטפלים רשאים להפר סודיות\חסיון, להתיעץ עם מטפלים אחרים ולהעלות בעיות של מטופלים, כאשר שיקול הדעת הוא שמיעת דיעה נוספת. בדרך כלל לא יזהו את המטופל בשמו אלא יעלו את הבעיה. בברכה

שלום טלי, אלמלא הקדימו אותי, הייתי שולחת לך, גם אני, את הקוד האתי של המטפלים, המחייב אותם לסודיות ומגדיר את היוצאים מן הכלל. אם תכתבי מה בדיוק מעניין אותך, אולי אוכל לעזור מעט יותר. בברכה ליאת

היה רווח של שבועיים בין המבחן האחרון למבחנים הבאים. וכל מה שאני מסוגלת לעשות בימים האחרונים הוא לישון עד הצהריים, אולי ללמוד איזה עמוד או שניים, ואח"כ כל היום עובר לו בלי שאעשה כלום... מה לעשות? איך שואבים את הכוחות וממשיכים הלאה, בלי "להקפיא" את החיים? תודה

שלום **, לפעמים מה שנכון לעשות הוא לנוח באמת לזמן מה, אבל אני מתכוונת למ-מ-ש לנוח... מה דעתך להחליט על יום אחד בו לחלוטין מותר ורצוי לקום בצהריים, ואחר-כך תהיי חייבת לכייף ככל יכולתך בלי טיפת אשמה? אחרי 'ניקוי מערכות' מעמיק שכזה, יש סיכוי טוב שתמצאי מחדש את הכוח ללמוד. נסי ותיהני... אורנה

אורנה יקרה ואהובה, נעים לקרוא אותך כאן, את מחממת את ליבי תמיד... שיהיה לך סוף שבוע נעים וחמים, לילה טוב, ממעריצתך הסודית, Y

מעריצה סודית! כמה נחמד... לילה טוב גם לך מעריצה סודית בהחלט... אורנה

הי, אני עובדת סוציאלית הלומדת הנחיית קבוצות באוניברסיטה, ומחפשת להיות צופה ורשמת בקבוצה. אשמח לקבל פרטים / רעיונות לגבי קבוצה שאפשר להשתלב בה. תודה, ענבר.

שלום ענבר, מעבר לפנייתך בפורום, אני מציעה לך ליצור קשר עם מרפאות לבריאות הנפש באיזור מגורייך. ברובן מתנהלות קבוצות ככלי טיפולי ממדרגה ראשונה, ואני מניחה שישמחו לשלב אותך. בהצלחה, אורנה

אבקש את עזרתכם הדחופה. ידידה טובה שלי בשליחות בבוסטון הרחוקה,זקוקה לטיפול/ייעוץ פסיכולוגי בעברית. אשמח אם אקבל שם וכתובת של פסיכולוג ישראלי/דובר עברית בבוסטון או בכלל מסצ'וסט. בתודה מראש. טל.

שלום טל, הציעי לידידתך לפנות לד"ר ג'ונתן סלאבין, המתגורר ועובד בבוסטון. מעבר לכך שהוא מטפל נפלא, הוא יוכל לעזור בהפניות למטפלים ישראליים העובדים תחת הדרכתו. ומסרו לו ד"ש ממני... אורנה

דבר ראשון תודה רבה על התשובה המהירה. ניסיתי לבצע חיפוש אינטרנטי אחר כתובתו של ד"ר סלאבין אך לא מצאתי. האם יש לך כתובת כלשהי. בתודה מראש שוב. טל.

הי, אני עובדת סוציאלית הלומדת הנחיית קבוצות באוניברסיטה, ומחפשת להיות צופה ורשמת בקבוצה. אשמח לקבל פרטים / רעיונות לגבי קבוצה שאפשר להשתלב בה. תודה, ענבר.

תנסי אולי במרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית. אני חושב שיש להם איזה שהוא סידור של צופות-רושמות.

אני מניחה כי את זוכרת את הסיפור שלי...סיפרתי לך כאן לא מזמן על טיפול כושל שפירק אותי ומאז שנתיים וחצי אחרי לא חזרתי לעצמי. המלצת לי למצוא מטפלת טובה "סוף סוף" ואכן מצאתי. העניין הוא שאני לא מאמינה כי טיפול יעזור לי (ולא בגלל הקודם) אלא שהרי כזכור לך, מרוב הצפה רגשית מקיפה וכואבת (שמרביתה נעשתה על ידי דרך פורומים), יחס עוין, תוקף ופוגע מצד המטפלת דאז (בזה לא נגמר הסיפור, התמוטטות "פסיכוטית" בפורום בעל אופי מעליב, ופוגעני אינטנסיבי). אני היום מצויה במעין דכאון, אך זה לא דכאון של תרופות. פשוט הדימוי העצמי שלי כ"כ טוטאלוס שנשארתי ללא כוחות ויותר מזה, כל המיצים שתססו בי קודם, מיציי החיים שלי ייבשו לחלוטין. זה נשמע אולי קשה להאמין, אך אני מרגישה כמו קיר, ששום דבר חיובי אינו יחדור אותי. אפילו חיצוניותי הטובה אינה עוזרת. ליאת, אני מרגישה מיואשת אפילו עצם הפניה שלי בכתיבה בפורום. תתארי לך לרגע את המקרה הגרוע ביותר של אדם שנשרף (מטאפורי) כל כולו ולא נשאר ממנו כלום. הבאר התייבש, שום דבר אינו משמח אותי ומחזיר לי את המוטיבצייה והשאפתנות שהייתה לי. הייתי אז בדרכי לעשות את התואר השני וכשהחל כל המצב, הפסקתי מפאת חוסר עניין בחיים ובהצלחה. אני מרגישה כיום נטולת אגו לחלוטין (הידיעה שיש אנשים בודוהיסיטיים ששואפים לכך לא מעודדת אותי). אני איבדתי עניין בהכל, התנתקתי מהחברים, לא עובדת שנתיים, מרגישה מתה בפנים. אני לא מוצאת דבר שעלול להחזיר את החיות באמת הנדירה שהיתה לי, לא מצליחה להכנס להילוך ראשון. חוששת שגם ואם יקרה נס בדרך כלשהי, ולהילוך ראשון העביר, את השני והשלישי...לעולם לא ישוב. אני מרגישה כי חיי נהרסו, אני בשנות ה- 30 לחיי, ניהלתי תפקידים בכירים ...וכל דבר בזמנו נהרס במחי יד על ידה. לכן אני לא רואה איך טיפול יכול להועיל לי כשמלכתחילה לא ממש הייתי זקוקה לכזה. איך טיפול יחזיר לי את שמחת החיים? את השביעות הרצון ותחושת השלמות הפנימית שחוויתי (ולרגע שלא תחשבי בטעות שאולי אני עושה פה אידיאליזציה, ממש לא). להת'

שלום נעמה, כתבת מילים כואבות מאוד, כמעט אפשר לשמוע את זעקתן. אני חושבת שטיפול טוב יכול בהחלט להתערב בייאוש שאת חשה, לשאול מה נגזל ממך ומה את יכולה לדרוש לעצמך בחזרה. בנוסף לטיפול טוב, אני מציעה לא לפסול כל-כך מהר את האפשרות להיעזר בטיפול תרופתי. אני בטוחה שהמטפלת הטובה שלך תוכל לקשר אותך עם פסיכיאטר/ית טובים לא פחות, שיוכלו לחוות את דעתם בנושא. את יודעת, יתכן שחסר לי רקע סביב שאלתך, שאני מבינה שנכתב במשמרות של ליאת. אם תרצי, הפני את תשומת לבה מחר לשאלתך ואני בטוחה שהיא תוסיף את תשובתה המלומדה... שיהיה בהצלחה, אורנה

לדבר לקיר לדבר לקיר לדבר לקיר לדבר לקיר לדבר לקיר לדבר לקיר לדבר לקיר עדיף כבר להתרסק לתוכו או שיתמוטט עליי כי הרבה יותר כואב לדבר אליו.

ויק יקרה, מילים ספורות, והכאב 'נשפך' מהן ללא מעצור... אם הדבר יקל עלייך, כתבי לי למייל האישי והסבירי יותר. מחזיקה את כל האצבעות, אורנה

לאורנה שלום, יש לי בעיה שאני מרגישה בה לאחרונה. אני משתעממת די מהר מכל דבר שאני עושה, אפילו הדברים שאני הכי אוהבת, התחביבים שלי, כבר לא מעניינים אותי. משתעממת מאנשים, מהדיבור שלהם, מהכל, מעדיפה להתבודד, למרות שגם לפעמים אני משתעממת מהבדידות. ההרגשה הזו החלה אחרי אובדן במשפחה. האם יש הסבר לתופעה. או האם אני כזו?? ומה יש לעשות בכדי להחזיר את החשק לכל?

שיר יקרה, לעיתים קרובות אנו מגיבים לאובדן קשה באיבוד עניין בתחומים שקודם לכן הלהיבו וריגשו אותנו. למעשה, אובדן עניין הוא אחד המאפיינים של דיכאון. אני מציעה לך לקבוע פגישת התייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת או פסיכיאטר/ית, על-מנת שאפשר יהיה לאבחן האם מדובר בדיכאון, ולהציע לך את הטיפול המתאים. החשק יכול לחזור, גם אם הדבר ייקח זמן ומאמץ... שיהיה בהצלחה, ובתקווה שלא תדעי עוד צער, אורנה

שלום, אני בטיפול קרוב לשנה עוד מעט, אבל עדיין יומיים לפני הפגישה השבועית אני נורא לחוצה, עצבנית, אין לי סבלנות לעצמי או לסובבים אותי. אין לי הסבר למה? המטפלת נחמדה, מבינה אותי, הולכת בקצב שלי (למרות שאני בקוש מפתחת שיחה או יוזמת שיחה). מה אני אמורה לעשות? מתי אני אמורה להיפטר מהרגשת העצבנות הזו, ואלך לפגישה עם כוח ורצון?!!! אני נורא עייפה.

שלום הדס, הדבר החשוב ביותר שיש לי לכתוב לך, הוא ההמלצה הכמעט קבועה שלי להביא את הדברים באומץ ובנחישות אל תוך הטיפול עצמו. אני מתכוונת לכך שאותה שאלה, אפילו באותו ניסוח, מן הראוי שתישמע בטיפול שלך. מעבר לכך, אני רוצה להעלות את ההשערה שאת מתוחה מאוד לפני הפגישות, דווקא משום שבפגישות עצמן את כל-כך שמורה והגנתית. את כאילו עושה את כל העבודה הקשה עם עצמך, לבדך, ובפגישות עצמן את נשארת שקטה ו'טובה'. אם מה שכתבתי יוצר בך תחושת הדהוד ומוכרות (האם את מזהה דפוס כזה ממקומות נוספים?), זה נושא מצוייו להמשך עבודה בטיפול. שיהיה בהצלחה, אורנה

תפסתי את מקומי על הקרשים. קצת נעה עדיין בחוסר נוחות, מתהפכת מצד לצד הצלעות עוד לא מורגלות בקרירות הקרשים והלחי הסחוטה על הרצפה קצת מתמרדת אבל הלב כבד ומתמסר לרצפה בחפץ לב. חסר לי אויר פה למטה והאישונים המוקטנים עוד מבוהלים אבל אני חושבת שאצליח להתרגל להעדר. שאבעט בי מהקרשים ואקום מיד? ואולי עדיף להירדם פה.. רק קצת אנשום מילים עד יעבור זעם.. (דווקא עליהן אפשר היום לסמוך)

לילך יקרה, כשקראתי את המילים הבועטות-נכנעות שכתבת היום, חשבתי על הכותרת שבחרת לדברייך... 'לבד על המרבד', כמחווה (אני משערת) לסיפור ילדים קצרצר בשם זה. בסיפור ההוא, חתול קטן אחד יושב לבד על המרבד, אך בהדרגה מצטרפות אליו שלל חיות הבית והמשק... כשנמאס לו הוא מבריח את כולן, ונשאר לשבת לבד על המרבד. כל-כך הרבה כוח יש לחתול הקטן, כל-כך הרבה בחירה - ברצותו באים לשבת עמו, ברצותו הולכים... כמה עצוב לנו כשאנחנו לבד על הקרשים, נושאים את ההעדר. שולחת לך אוויר, אורנה

תודה לך, אורנה כמו מילים לנשימה, האויר ששלחת לי.. היום קצת שקט בי קשה יותר להחזיק שיחה ו.. יהיה בסדר. אחזיק חזק עד שתעבור הטלטלה ליל מנוחה אורנה נחמדת, (לילך).

חברתי, נשואה ואם לשלושה, מוכה על ידי בעלה, היא מנסה להכחיש , אבל א. ראיתי אותו פעם נותן לה סטירה, (זה היה כשהגעתי אליהם וראיתי מבעד לחלון המטבח). ב. הוא מרבה לדבר אליה בצורה משפילה ולא יפה. היא מספרת לי שיש בינהם המון מריבות והרבה מתח, אבל היא נראית מפוחדת ממנו. מה שהיא הסכימה להגיד זה שפעם "היה ביננו" קטע של "ידיים" . איך אפשר לעזור לה, אם היא לא רוצה עזרה? אני פוחדת שבסוף הוא יפגע בה בצורה רצינית.

לחברה של.. אם תציצי במאמר משמאל, תראי שנושא המאמר הוא בדיוק הנושא שהעלית- יחס החברה לנשים מוכות. כמו שציינה כבר מישהי בפורום, מי שלא חוותה מה זה להיות אשה מוכה, תתקשה להבין מה עוברת אשה כזו. זה לוקח זמן ותהליך כדי להודות ש"אני אשה מוכה" , ולכן, אל תפעילי לחץ על חברתך כי זה רק יתן לה עוד יותר תחושה של בדידות. ואם ברצונך לסייע לה, שדרי לה מסר ברור באשר להיותך אוזן קשבת , משענת ותמיכה עבורה, בכל דרך והחלטה שלה. ובמידה והיא לא יודעת על אפשרויות הסיוע, ספרי לה כי בכל מחלקת רווחה ידעו להפנות אותה לטיפול באלימות ויש דרכים לסייע, ללא קשר למשטרה, בית משפט או גירושין. זה לא פשוט לתמוך במישהי יקרה לנו שסובלת , אך ישנה חשיבות מכרעת לכך שלא "תנטשי" אותה, גם אם היא בהכחשה לגבי מצבה. בהצלחה גאולה. לגבי החשש לשלומה,

תודה, גאולה. אשתדל לתמוך בה, בלי להלחיץ אותה. אני מקווה שהכל בינהם יסתדר.

הי אני רוצה לעלות כאן בעיה שמטרידה אותי מאז צעירותי. יש לי נטיה להתקשר רגשית לגברים שמטפלים בי ,בעיקר טיפול ממושך כמו רופא משפחה, נשים שיניים .פסיכולוג וכו'.אבל לא רק,זה קורה לי גם במסגרות של עבודה לימודים וכאלה. פעם חשבתי שזה קשור לגיל .היום אני סבתא לנכדים והמטרד הזה ממשיך ללוות אותי. כדי להמנע ממקרים מביכים אני נוהגת להחליף מטפלים,ויודעת שזה לא הפתרון. עם הזמן למדתי לחיות עם זה, וגם זה לא פתרון.מסקרן אותי לדעת מנין זה נובע. יש לי משפחה רגילה בחחלט. באופיי אני די מופנמת. אשמח לשמוע את חוות דעתכם המקצועית ,ואם יש לכם פתרונות מועילים יותר ,כולל המלצה למטפל/מטפלת שטיפלו ממרה דומה בהצלחה.

שלום חגית, התהיות שהעלית נוגעות באופן בו את יוצרת התקשרויות רגשיות, ומן הסתם הן קשורות לאופן בו יצרת התקשרויות רגשיות ראשוניות - עם הורייך, ואולי במיוחד עם אביך. נושא זה עולה במרבית הטיפולים הפסיכולוגיים הדינמיים, ואת מוזמנת לאתר מטפל/ת מתאים/ה לך (מבלי לחשוש בנוגע להתמחות ספציפית). בהצלחה, אורנה

יש שאלות המשך שלא מקבלות תשובה. אתם צריכים לקבוע שתכנסו לענות ביום שאחרי המשמרת או שמי שביום שאחרי יענה להמשך של השאלות. בברכה

שלום משתתפת, לאחר ששוחחתי בנושא עם דרור, גיבשנו את העיקרון הבא: דיון שמתקיים עם מנהל/ת פורום מסויים/ת מגיע לסיומו בסוף 'המשמרת'. אם נותרות שאלות ותהיות, אפשר להעלות את הנושא שוב לאחר שבוע, או לפתוח דיון חדש עם מנהל/ת הפורום שנמצא/ת כעת במשמרת. כמובן שלעיתים ניתנות תשובות גם לאחר סיום המשמרת, אך אי אפשר תמיד להבטיח זאת. להתראות בשאלות נוספות, אורנה

רציתי לשתף אותכם/ן בתחושה שיש לי לקראת מחר - למרות שדחיתי זאת עד עכשיו, בגלל חוסר החשק לשמש מושא ללעג עבור משתתפים/ות מסויימים/ות. אך כעת אני מרגישה ממש צורך לעשות זאת,כדי להקל על עצמי בצורה כלשהיא,העיניין הוא שצפוי לי מחר יום מאוד קשה של מבחני מיון לעבודה ואני מפחדת וחוששת ממנו, ואיני יודעת מה יהיה,אך החלטתי שאלך בגישה של 'מה שיהיה יהיה' - אין לי מה להפסיד אלא כמו שליאת הציעה לי לפני כמה ימים- רק ארוויח מכך ניסיון נוסף לפעמים הבאות שאצטרך,אם אצטרך; אני כותבת זאת בעיקר כדי לשכנע את עצמי בכך,אחרת אכנס ללחץ היסטרי ולחרדה נוראית (ור מכתיבת המילה חרדה,כבר עולה לי חרדה),אך אני מרגיעה אותה ע"י הידיעה שלא נורא אם לא אעבור את המבחנים,אעשה את מה שאני יכולה ואם לא ילך,אלמד מטעויותיי לגבי הפעם הבאה. אז להתראות בינתיים, עד מחר בערב, משתנה

משתנה, נשמע כאילו אימצת את הגישה הנכונה. מחזיקה לך אצבעות. ספרי מחר, איך היה. יעלה

משתנה יקרה. ב ה צ ל ח ה! הדר

שלום משתנה, הגישה שלך נשמעת מצויין; היא סובלנית, ולא מנסה להשיג שליטה מוחלטת דברים שברובם אינם נשלטים. סעי לשם, בצעי את המבחנים טוב ככל שתוכלי, ובדרך חזרה אל תשכחי לפנק את עצמך במשהו כייפי... בהצלחה, אורנה

שמחתי לקרוא זאת

איני יודעת אם לרשום או לא,הצטערתי ששיתפתי,כי כעת אני צריכה לספר איך היה, ואני מפחדת שאם אספר תחשבו שאני כישלון,כי לא עברתי את המבחנים,ויש לי השערה לסיבה לכך(חומר שלא חזרתי עליו כבר שנים רבות) או בעיה אחרת,איני יודעת בדיוק למה-אך אני רק יודעת שהיתה לי הרגשה רעה מלכתחילה לגבי המבחנים,אך בזמן שהחל היום חשבתי {כעת אני רואה שזה ב'טיפשותי'} שאני דווקא מציגה את עצמי טוב ושהולך לי טוב,וראיתי שאני כנראה משדרת 'כישלון' בהתנהגותי,במעשיי, בדבריי,ושאני פשוט 'מגנט לכשלונות',וזו עבורי הוכחה נוספת ועיקרית לכך שאין לי סיכוי להצליח אי-פעם,כי תמיד אכשיל את עצמי בהתנהגותי ובדבריי; ומאלה שרגילות 'לרדת עליי' על כל דבר שאני כותבת,אעפ"י שזה בטח ישמע מוזר,אני מבקשת לא לנצל את דבריי בשביל 'לקטול אותי',אינכן צריכות 'לדאוג',כי אני מספיק 'יורדת על עצמי'. משתנה

אני מצטערת גם שאתן הייתן כ"כ חיוביות כלפיי,ושהעכרתי הכל בפסימיות שלי.

משתנה יקרה, אני מצטערת שלא עברת את המבחנים, אך בטוחה שאין משמעות הדבר שאת כישלון. אני מקווה שיהיו הצלחות בקרוב, אורנה

משתנה, שמחתי לקרוא שהצלחת להתגבר על החששות ולגשת למבחנים לעבודה. זה לא מובן מאליו! צר לי לשמוע שלא עברת, ושאת מקשה עם עצמך כל כך. את לא כישלון , ואני בטוחה שאת עוד תמשיכי לנסות... ושההצלחות עוד יגיעו. חן

שלום רב, לאחר מחשבות רבות ברצוני לשאול שאלה, אבל היא קצת יוצאת-דופן. סבלתי שנים רבות מדיכאון כבד (major depression), פגיעה עצמית ואישיות גבולית (BPD) - מגיל עשר, בערך, עקב נסיבות חיים קשות מאד ועד לגיל עשרים-וחמש. אך בעשר השנים האחרונות, לאחר שינוי אורח החיים והחשיבה, בהדרגה החלמתי לחלוטין ואינני סובלת מקצה קצהו של כאב נפשי. חוץ מאשר הקשיים הרגילים של כל בני-האדם באשר הם, כמובן. שאלתי היא כזו: בזמנו, כאשר הייתי חולה ובטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, המטפלים לא חשבו שאוכל להבריא או שיש בכלל אפשרות סבירה שבעיות כאלו, שנמשכו שנים ארוכות, יחלפו לחלוטין. אני זוכרת את הייאוש ואת חוסר האמון העצמי שחשתי, והייתי שמחה מאוד לעזור לאנשים שנמצאים במקום דומה ולחלוק אתם את אפשרות ההחלמה והשינוי. בזמנו, התאכזבתי מאוד מהמערכת הרפואית כי כל מטפל אתו נפגשתי התעקש שלא אבריא, שדיכאון או אישיות גבולית דומים לסכרת ועליי ללמוד לחיות אתם, אבל בדיעבד, זה כלל לא נכון ולמרות שהתאמתי באופן מושלם לאבחנה של שניהם, כיום אין לי אף סימפטום שהוא וגם במצבי חיים קשים וכואבים הדיכאון לא מתעורר בחזרה. הוא פשוט איננו. אני עצובה כשאני חושבת על האנשים שנמצאים במצב כה קשה כיום ועלולים, בנוסף לכאב, גם להאמין שאין להם סיכוי להרגיש אחרת ולהרגיש ייאוש. האם לדעתך יש מסגרות בהן אוכל לתרום לזולת שסובל מבעיות מסוג זה, להקל על הכאב? האם עולה על דעתך דרך תרומה ספציפית? אשמח מאד לנסות לעזור קצת, להקל קצת על הסבל שהיה כה מוכר לי בעבר, אבל אני לא יודעת איך, או היכן להתחיל. נ.ב. מובן שללמוד פסיכותרפיה היה נפלא, ואידיאלי, אבל כבר יש לי מקצוע ואין לי זמן ללימודים מלאים נוספים, לכן חשבתי על התנדבות כלשהי? או משהו דומה? אם קיים דבר שכזה. אלפי תודות!

גל שלום, בתור התחלה, הייתי מגדילה את ההודעה שלך, ושמה אותה בראש כל דף חדש בפורום הזה, המון תקווה את נותנת! הדר

שלום גל, אכן נעים לקרוא את החמימות והאופטימיות שהודעתך משופעת בהן... בוודאי שאפשר לעזור! בכל בי"ח פסיכיאטרי, מרפאה לבריאות הנפש, ארגונים וולנטריים דוגמת 'אנוש' ישמחו להציע לך תפקידי חונכות וליווי של מטופלים. צריך רק להרים טלפון, לקבוע פגישה עם הפסיכולוג/ית האחראי/ת, ולהשתלב במערך המתנדבים של המקום. שיהיה בהצלחה, וכל הכבוד! אורנה

היי גל, אני מצטרפת למה שאמרה הדר ולדבריה של אורנה וישנה גם את תוכנית" עמיתים" ,תוכנית המשלבת נפגעי נפש בקהילה במתנסים, שזקוקים לעמיתים משלבים,שזה די דומה לחונכות.

לגל שלום. אולי תשתפי אותנו משתתפי הפורום בסיפור ההצלחה שלך? כיצד הגיע השינוי המיוחל? כמה זמן את כבר מרגישה שהכל מאחורייך? גם כאן בפורום זה ובפורומים אבים אחרים (למשל פורום פסיכיאטריה הסמוך) ישנם רבים שירוויחו רק לשמוע את סיפורך. מעבר לעך מנסיומך העשיר ודאי עם המערכת הטיפולית נסי להיזכר באילו צמתים נתקלת במתנדבים. האם התקשרת לקוי טלפון יעוציים בנושא? האם היית בקבוצות תמיכה או מועדונים למיניהם? - הצמתים בהם יכולת את לקבל עזרה הם המקומות בהם תוכלי היום להיעזר. מעבר לכך אני חושבת שלספר את סיפורך באינטרנט יהיה יעיל מאד.

שלום בן זוגי רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי אך איננו יודעים לאיזה מטפל ללכת? יש בו המון משקעים שהוא רוצה לדבר עליהם ולהוציא החוצה וזה פוגע לו בתפקוד היומיומי במצבי לחץ שונים שבאים לידי ביטוי והוא גם לא יכול להנות ממין או ליזום מין ראינו שיש המון סוגי מטפלים ופסיכולוגיים ואנחנו לא יודעים למי לפנות? ואיזה סוג טיפול פסיכולוגי זה? מה לעשות כשטובעים בים של פסיכולוגים ולא יודעים למי יש המלצות ומי רציני ומי לא יעזור ולא יתאים ואיך בכלל להתחיל לבחור?

שלום נטשקה, את צודקת, יש מרחק מסויים בין ההחלטה לפנות לטיפול, לבין הרגע בו 'שוקעים' בכורסתו של המטפל ה'נכון' וה'מתאים'... ממעט הפרטים שיש לי, נראה לי מתאים לפנות לטיפול פסיכולוגי בגישה דינמית, שם אפשר יהיה לשקול גם ייעוץ סקסולוגי. ניתן לחשוב גם על טיפול באמנויות, במידה והמדיום האומנותי נחווה על-ידי בן-זוגך כדרך ההבעה הרגשית המועדפת. לגבי בחירת מטפל, בשלב הראשון חשוב להכריע האם לפנות לטיפול באופן פרטי או במסגרת ציבורית (קופת חולים, שירות פסיכולוגי של אוניברסיטה וכד'). בכל מקרה, כדאי לקבל המלצות על מטפלים מחברים ומכרים. אם תצייני איזור מגורים ותצרפי כתובת דוא"ל, תוכלי לקבל המלצות גם ממשתתפי הפורום. שיהיה בהצלחה, אורנה

לאחרונה נשאלתי על ידי חברה לעבודה לגבי תסמונת בשם "תסמונת גרינשפן"- אך איני מוצאת על כך מידע. האם תוכלו לומר לי במה מדובר? נ

שלום נ, אינני מכירה תסמונת בשם זה. אם ידועים לך מאפייני התסמונת, את מוזמנת לתאר אותם וננסה לזהות את שם התסמונת בדרך זו. לילה טוב, אורנה

אולי הכוונה לטיפול גרינשפן שניתן לילדים בעלי תסמונת אוטיסטית או PDD?

שלום רב, אני נמצאת בבעיה רצינית. אני חשה קינאה עזה לבעלי בכל פעם שמישהי משוחחת איתו. אני מנסה להתחקות אחרי האי מיילים שלו, אחרי השיחות שהוא מבצע ועוד. וכמובן שאם אני שומעת משהו כמו שהוא נפגש אף במסגרת העבודה או הלימודים עם מישהי הדבר מפריע לי מאוד ואני יש מתנפלת עליו או עושה פרצופים. עקב כך נגרמות לנו הרבה מריבות. הוא טוען שזה לא נורמלי שאני עוקבת אחריו כל הזמן, שואלת ממי הטלפון או ה- SMS ואני רואה זאת כדבר לגיטימי. כמו כן הוא טוען שאם אנו נפגשים עם מישהי ממקום עבודתו אני טורחת לעשות לה פרצופים חמוצים. יש לציין שאנו נשואים כבר 18 שנים ובאושר. רוב הזמן הוא בבית מה אתם מיעצים לי לעשות

שלום סיגל, הקנאה שאת חשה נשמעת מכאיבה ביותר, וכדאי ללמוד לטפל בה לפני שתוביל לנזקים בקשר ביניכם. יש דברים רבים שאינני יודעת, למשל, לא כתבת האם בעבר היו לך סיבות 'טובות' יותר לקנא, ולא לגמרי ברור האם את חשה את בן-זוגך מסור אל נישואיכם, קשוב לצרכייך ואכפתי כלפי קשייך. כך או כך, נסי לברר לעצמך מדוע את חשה קנאה כה עזה, ומה את מנסה להשיג באמצעות המעקב הצמוד אחר בעלך. האמנם הקשר ביניכם כה שביר וחסר משמעות עבורו? האם את באמת חשה כל-כך לא בטוחה במה שיש לכם, עד שכל SMS עלול 'לגזול' אותו ממך? דרך נוספת להתבונן בדברים היא באמצעות המרחב האישי של כל אחד מכם. נדמה לי שאת עסוקה בצמצום המרחב הפרטי של בן-זוגך, במקום לעסוק בטיפוח המרחב הפרטי שלך. נסי להפנות חלק מהאנרגיה שאת משקיעה במעקבים ביצירת חוויות מעניינות ומספקות עבור עצמך. ככל שאני מתקדמת בכתיבת התשובה, ברור לי שמדובר בסוגיות מעמיקות ומורכבות, ויתכן שתתקשי להגיע להבנות מספקות ללא עזרתן של עיניים נוספות. אם תחושי כך אני ממליצה בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי, שילווה אותך בחידוד השאלות ובחיפוש התשובות. בהצלחה, אורנה

ד"ר אורנה שלום, יש לציין כי אין לי בסיס מוצק למחשבה שבעלי בוגד בי. וכל דבר שאני בודקת איתו תמיד יש לו הסבר הגיוני כלשהו. בסה"כ הוא מפרגן, אוהב והכל בבית תקין. למעשה אין לי בסיס כלל, הוא קשוב לצרכי אך אומר כי הרדיפה שלי כפי שאני מתארת לו אותה משגעת אותו. האם אוכל להתמודד עם זה לבד? לפחות לנסות? אנא הדריכי אותי. תודה על עזרתך.

אני נמצאת עם בן זוגי כשנה. שנינו בשנות השלושים. עברנו להתגורר יחד לפני מספר חודשים. הבעיה היא שהאנשים מסביב מצפים ממני כבר להחליט למסד את הקשר או לחתוך. האמת היא שאני ממש מבולבלת, לא יודעת אם הוא האחד. אני לא בטוחה לגבי האהבה שלי כלפיו. לעתים אני מרגישה שאני רואה את עצמי איתובונה משפחה ולפעמים פשוט לא.... הרגשות שלי כלפיו כל הזמן משתנים. השאלה מה עושים?? אני לא חושבת שאם אמשיך להתגורר עמו עוד חודשיים, שלושה או שנה אני אבין טוב יותר מה אני רוצה.... ומצד שני, אני כבר לא ממש צעירה. ברור לי שלא פשוט למצוא זוגיות. וכן, אני חוששת שלא אמצא.... מה הסיבה שהרגשות משתנים כל הזמן, אני חוששת מאוד שזו אני ושזה עלול לקרות לי עם כל אחד, זו אחת הסיבות שאני לא ממהרת ללכת.... יש לציין, שאני עוברת תקופה מאוד קשה לכל הדעות. איך יוצאים מהבלבול ומקבלים החלטה לכאן או לכאן?? תודה רבה,

איילת שלום, ההתלבטות שאת נמצאת בה היא התלבטות קשה אך מוכרת מאוד. ההרגשה שאת לא משוכנעת מחד ומאידך לחוצה בגלל הזמן מובנת מאוד, ומקשה על קבלת ההחלטה. את אומרת שאת בשנות השלושים ואני מניח שאת מכירה את עצמך, האם את אחת שממהרת לפסול, או אחת שמפחדת לעזוב כי לא תמצא מישהו. נסי לחשוב על עברך , ובעיקר להסתמך על מה שמרגיש לך נכון יותר. ההרגשה שלי שזה משהו שיהיה לך קשה לעשות לבד כי את מושפעת גם מציפות של אחרים. לכן אני ממליץ לך להכנס לטיפול, אפילו לתקופה קצרה בכדי לברר עם עצמך בשקט ולעומק מה את רוצה. זה גם יכול לעזור לך עם התקופה הקשה בה את נמצאת, בכל מקרה, נסי לבודד את השפעת הציפיות של אחרים עלייך ולהגיע להחלטה עם עצמך או בטיפול, בהצלחה, דרור

שלום, אני בת 24 וסובלת מלחץ רב בנושא העבודה, לימודים והחיים בככלל, אני נכנסת בקלות למצבי רוח דכאוניים שגורמים להיות עצבנית ולחוש צורך עז לפרוק את העצבים. אני עומדת להתחיל טיפול אך קצת סקפטית בנושא... מה זה אומר עליי על מצבי הרוח האלו, איזו אישיות יש לי?...

מירי שלום, ראשית אני חושב שאת עושה נכון שאת נכנסת לטיפול, גם אם את סקפטית. את עושה נכון כי אני שומע ממך שאת סובלת מהקושי שלך לשלוט בעצמך, מהתחושה שאת מרגישה שאין לך היכן לפרוק את הכעסים והלחצים. שכוחותייך לא חזקים מספיק להתמודד. וטיפול יכול להיות מקום שיאפשר לך את מה שחסר לך כיום. אני לא יכול מכמה משפטים, לקבוע באופן אחראי ומקצועי איזה אישיות את, או מאיזו הפרעה אם בכלל את סובלת. אבל אני מרגיש מדברייך שאת סובלת, דרור

שלום רציתי לשאול בקשר להתנהגות מוזרה שפגשתי במישהו ורציתי לדעת מה היא אומרת האם בנאדם שתמיד אומר דברים בצחוק ..כאילו אומר דברים ואחרי זה אומר שלא התכוון אליהם ברצינות ..כאילו זה נאמר בצחוק..אבל בשלב כלשהו זה כבר לא מצחיק לי זה נראה כאילו יש לבנאדם בעיה האם אני צודקת? זה נותן לך הרגשה כאילו הוא מזלזל בך (יש לציין שזה לא רק לי הוא עושה את זה להרבה אנשים וזה מרגיז עוד אנשים) האם זה הפרעה כלשהיא? חוש ההומור שלו גם מאוד ציני לפעמים ברמות מרגיזות שאלתי היא האם הבנאדם זקוק לטיפול?ואיך אפשר להעיר לו על זה בעדינות בלי שייפגע או ירגיש מותקף..כי זה באמת התנהגות שנראית קצת לא נורמלית תודה רבה רבה..

למודאגת שלום, נשמע לי שאכן לאדם שאת מתארת יש קושי מסויים, קושי ביצירת קשר או דרכי התבטאות. ייתכן ואינו בטוח בעצמו ולכן אומר משהו וכדי לא לעמוד מאחוריו אומר שזה בצחוק. אבל לא בטוח שהוא מרגיש רע עם זה או צורך לשנות וכאן זה תלוי כמה הוא קרוב אלייך וכמה את יכולה לדבר איתו. הייתי רוצה להתייחס גם אלייך, נשמע לי שקשה לך איתו, שהוא פוגע בך. והיית רוצה שישתנה כדי שתוכלי להתמודד טוב יותר. אין ספק שזה המצב האידיאלי, אבל את צריכה גם לקחת בחשבון שזה לא יקרה ולמצוא דרכים להתמודד עם זה. אחת הדרכים היא לפנות ישירות ולומר לו מה מפריע לך, דרך אחרת היא להבין מאיפוא זה מגיע אצלו ואז לא תפגעי ותחושי מוקטנת בגללו, אני מקווה שתצליחי, זה לא קל, אבל זה אפשרי, דרור

היי, האם פסיכולוג רשאי ללכת להתייעץ עם פסיכולוג אחר על מטופל ללא רשות המטופל?

לאלמונית שלום, ככל הידוע לי פסיכולוג רשאי להתייעץ עם פסיכולוג אחר על טיפול מסויים, גם מבלי שיידע את המטופל. וזאת בתנאי שהמדובר בצורך מקצועי, ובהנחה ברורה מראש ששניהם שומרים על הסודיות של המקרה. דרור

אבל אני בחרתי מטפל מסוים ולא את המטפל השני! כך אני מרגישה. מה גם שאולי צד אחד שומע את המטפל ואילו היה שומע את המטופל היה מגיב אחרת...

שלום לך עו''ס גאולה פלדמן . שמי אורנה , אני בת 37 , ולאורך כל חיי חוויתי אלימות פיזית ונפשית , החל בהיותי בת להורים אלימים , עבור בצבא שבו עברתי טראומה קשה כאשר חייל ששרת עימי איים עליי בנשק טעון וכלה בבעל מתעלל שיום אחד הרים עליי יד , ונאלצתי להגיש נגדו תלונה במשטרה ( בסוף ביטלתי את התלונה נגדו , אולם גמלה בליבי החלטה להתגרש ממנו ואכן כך עשיתי ) . היום אני בת 37 , גרושה ושוב נפלתי מן הפח אל הפחת , חזרתי לבית הוריי מהעדר אמצעים כלכליים . דרך אגב , באופן אירוני ( ומביך לקהילת אנשי בריאות הנפש ) , אימי בוגרת קורס מדריכים חינוכיים מוסמכים של בית רוטנברג חיפה של שנות ה-60 , בקורס זה היתה נהוגה שיטת אלימות כלפי תלמידים מופרעים , הצרה היא שאימי הפעילה את האלימות הזו גם עליי שנים רבות ( ולא הייתי ילדה מופרעת במיוחד , אולי קצת שובבה ) , כיום אימי חולה ( היתה פעמיים בטיפול נמרץ לפני נספר שנים ולכן אין לי לב להתחשבן איתה על העבר ) , אבל היא ממשיכה להתייחס אליי כאל '' בת ערובה '' ואף לנצל אותי ( שולחת אותי כל פעם לרופאה שלה ולהביא לה מרשמים , וב''תמורה'' היא מונעת ממני עצמאות ופרטיות ) ובנוסף '' יש לי על הראש '' גם אבא עויין ודודה ''דיפלומטית'' ( עובדת משרד החוץ )'' יפת נפש-רפש '' שעושה לי רצח אופי בכל פעם ( שנדמה לה ) שפגעתי בזולת . אני כבר לא חושבת שאי פעם אוכל לפרוץ את מעגל הקסמים - מעגל האימים הזה... בתודה , אורנה .

אורנה יקרה! את מתארת חזרתיות של טראומות לאורך חייך, מה שנקרא בספרות המקצועית "רה-ויקטימיזציה" , ומאפיין בעיקר נשים שחוו טראומה בילדותן ובמשך חייהן חוות שחזור חוזר של טראומות. זה קורה מכל מיני סיבות שלא כאן המקום לפרטן. לא אוכל לתת לך תשובה קונקרטית באשר ל"האם תוכלי לפרוץ את מעגל הקסמים", אולם בשלב ראשון כדאי לחשוב על הבחירות המודעות ולהלא מודעות שעשית בחייך הבוגרים, שבחלקן סייעו לך להחלץ ממצב טראומטי- כמו ההחלטה להתגרש, ובחלקן משחזרות טראומה- כמו החזרה להתגורר בבית ההורים. חשוב שתשבי עם עצמך ותחשבי מהי משמעות הבחירות שלך, מה "מחזיק" אותך במקום של הקורבן שוב ושוב. לאחר מכן, אנא חיזרי אליי ונמשיך בדיאלוג. ודרך אגב אשמח אם תוסיפי יותר פרטים לגבייך האם את אם לילדים, אם כן בני כמה, האם את עובדת, בעלת מקצוע, מהו "רצח" האופי שנעשה לך. יותר פרטים יעזרו להבין את התמונה השלמה. בהצלחה גאולה.

שלום גאולה . לאור בקשתך החלטתי להוסיף עוד מספר פרטים חשובים למכתבי . אינני אם לילדים , אולם כשלושה שבועות לאחר גרושיי נכנסתי להריון מידיד ותיק עימו קיימתי יחסי מין , ואז החלטתי לעשות הפלה ( החלטה זו נבעה גם בגלל מצבי הנפשי וגם מסיבה בריאותית - הגניקולוג מצא אצלי יתר לחץ -דם , כבר בתחילת ההריון שלי ) , מבחינה נפשית , אינני מסוגלת עדיין להיות אמא . מבחינת רמת ההשכלה שלי , אני בוגרת תיכון ( ת.בגרות חלקית ) , עוסקת באומנות ( ציור ועיצוב ) וגם עובדת בעבודות מזדמנות ( השגחה בבחינות בגרות ובאוניברסיטה הפתוחה ) ובנוסף , לאחרונה התחלתי קורס יחודי באונ' ת''א - קורס המיועד לאנשים שממציאים פטנטים ( אני גם יצירתית ולכן נרשמתי לקורס הזה שאולי הוא סוף סוף יתן לי את הכלים לעצמאות כלכלית , שהיא לדעתי אחד הכלים לצאת סוף סוף מהיותי בת ערובה בידי משפחתי ) . בתודה , אורנה .

היי, האם ניצול מיני יכול להיעשות ע"י אמא ולאו דווקא אבא במסווה של טיפול תרופתי? איך יודעים מה הגבול ואם היא עברה אותו?

י שלום, ניצול מיני בהחלט יכול להיות גם מצד האמא ולא רק מצד האבא. ככל המחשבה היא שכאשר משהו נעשה, מתוך צורך מיני או תוקפני של האם בלבד מדובר בניצול מיני. לא ברור לי למה התכוונת מסווה של תרופות אבל בכל מקרה לפני שמגיעים למסקנה צריכים להיות זהירים ולראות שאכן לא היה צורך בטיפול, או שהטיפול חרג מהמסגרת המועילה לילד בכדי לענות על צרכי האם, דרור

או שאדם כזה יסבול כל חייו? או במקרה הטוב ישלוט טוב יותר במצבו. והאם מי שסובל מדכאונות בעקבות הפרעת אישיות יסבול כל חייו? או שיש מצב שהוא ישלים עם מצבו? ושאלה אחרונה האם יש תרופות שעוזרות להפרעת אישיות או כאלה שנהוג לתת אותם במקרים כאלה?

לאמא שלום, הפרעת אישיות אינה מחלה ולכן המונח להחלים אינו מדויק במקרה זה. בגלל זה גם אין תרופות המיועדות לטיפול בהפרעת אישיות. אולם אנשים הסובלים מהפרעות אישיות הם עם פגיעות לסבול מהפרעות נפשיות כגון דכאון שניתן לטפל בהם גם באמצעות תרופות. הפרעות אישיות קשורות לאישיות של האדם ולכן לרוב נהוג לחשוב עליהן כמלוות את האדם לאורך חייו. אולם כאן חשוב באיזו מידה וכמה זה מפריע לו בניהול חיים פוריים ותקינים. לסיכום הפרעת אישיות היא לרוב מצב המלווה את האדם במהלך חייו אך אין זה אומר שהוא לא יכול לשפר את איכות חייו מאוד. זה כן אומר שצריך לשים לב, להפרעת כגון דכאון חרדה ועוד, הרבה אנשים חיים עם הפרעות אישיות ממש כמו שהרבה אנשים חיים עם מצבים גופניים הדורשים תחזוקה לאורך השנים. במרבית הפרעות האישיות ישנם גם צדדים חיוביים שניתן לחזק אותם, דרור

"במרבית הפרעות האישיות ישנם גם צדדים חיוביים שניתן לחזק אותם," אשמח אם תוכל להרחיב מעט בנושא, תודה

שלום לכולם. אני בן 36,נשוי ואב ל-3 מאז שאני מכיר את עצמי,אני מהמר לפני שהקמתי משפחה,לא הפריע לי במיוחד אבל,מאז שיש לי אישה וילדים (שהם כל עולמי),אני מאוד מודאג ולחוץ.. כי כשיש "נפילות",אני מרגיש שאני פשוט מחריב את הכל..אני ממש פוגע בהם,בעתיד שלהם אני ישן מעט מאוד,כל הזמן בוהה. לפני מספר חודשים חיפשתי דרך לטיפול,ומצאתי מס' עמותות...לא אלאה בפרטים,אבל נוכחתי לדעת שהם לא מבינים בתחום,וכל ענינם הוא כסף,וכמה שיותר. אודה למי שיוכל לתת לי טיפ או להפנות לטיפול יעיל בתודה .

אריאל שלום, אני רואה שצירפת מייל ובהנחה שהוא מעודכן יוכלו חברי הפורום לשלוח לך המלצות אליו. אבל רציתי לומר לך שעצם ההרגשה הקשה שמלווה אותך היא מוטיבציה חזקה לשינוי וזה חשוב. אני חושב שיש משהו בימורים שעונה על צורך שלך, בגלל זה גם קשה לך להפסיק. ייתכן וכדי להפסיק עם ההימורים ובעיקר כדי שלא תחזור אליהם בהמשך, תצטרךלמצוא מהו הצורך הזה ובאיזו דרך טובה יותר אתה יכול למלא אותו, בהצלחה, דרור

שלום, נתקלתי במקרה לא נעים ואיני יודעת כיצד להתמודד איתו. אני אם לפעוט בן שנתיים וחששתי כי יש לבני בעיות של ויסות רגשי. אז פניתי לטיפת חלב ושם הפנו אותי למרפאה בעיסוק של קופת חולים. הגעתי לפני הזמן. ונאלצתי קצת להמתין ונכנסתי קצת באיחור. הערתי למרפאה בעיסוק על כך. לפתע הבחנתי כי היא מתרגזת מאוד על הערה שלי. והתנהגותה השתנתה. כאשר שאלה אותי שאלות בזמן האיבחון הפנתה לי את גבה ולא התייחסה לתשובותי. ראיתי שהיא נסערת. ולמרות שבני שיתף פעולה עימה . היא טענה שנראה לה כי יש צורך להגיע לעוד מפגשים ויש צורך לערב עוד אנשי מקצוע וכו'. טוב.. אחרי זמן מה חשבתי שאולי יש באמת צורך למרות שקראתי לא מעט ספרים ויש לי תואר בפסיכולוגיה וחינוך. וכמובן אני שואלת על התפתחותם של ילדים חברות מכרים וכו'. חשבתי שאולי דעתי לא אובייקטיבית מכיוון שזהו בני. פניתי למנהלת שלה אחרי הביקור כי הרגשתי כי משהו לא טוב קרה שם ותיארתי לה את מה שקרה. המנהלת שלה טענה כי היא מנוסה וכו'. אותה מטפלת החליטה ליצור עימי קשר שוב וטענה כי היא חייבת לסיים את האיבחון/טיפול כמו שצריך ובכל זאת אולי כדאי שרופאה התפתחותית תבדוק את בני. או.קי. כשהגעתי למפגש היו שם עובדת סוציאלית היא המרפאה בעיסוק ורופאה התפתחותית. נכנסתי ואני שומעת אותה אומרת לעובדת הסוציאלית שאני סתם פוסטמה נדהמתי. לא הגבתי הבנתי שלא טעיתי ומדובר "בעבד כי ימלוך". היא מנצלת את הכוח שלה כדי להתנקם. שתקתי ועניתי לשאלותיה של הרופאה ההתפתחותית . בסוף הטיפול הרופאה ההתפתחותית טענה כי היא לא מוצאת חריגה והיא רואה שהילד שלי משתף פעולה למרות שזימנו אותי בשעה 14:00 בצהריים שעה שהילד רגיל לישון ולפני שאכל. לא משנה... הרופאה עוד טענה שמכיוון שמדובר בשעה כזו שבני עייף הם היו מעדיפים לזמן אותי שוב כדי לבדוק שוב שהכל בסדר. השאלה שלי היא האם להגיע שוב למבדק ולמעקב , ואם אסרב האם זה יכול לפגוע בבני . איך מתמודדים עם יצורים כאלו?

עדי שלום, את חשה שהמרפאה בעיסוק מתנכלת לך בגלל ההערה שלך. ייתכן וכך הם הדברים אבל נשמע שאת מרגישה שכל הצוות מושפע ממנה ומתנכל לך. אם זו תחושתך את יכולה לא לסיים את האבחון ולהניח לזה. אבל אני חושב שזו תהיה טעות. ראשית כי כבר התחיל תהליך. שנית מנסיוני אני יודע שאבחונים נמשכים לרוב מעל פגישה אחת. ולבסוף אני רוצה לומר לך שאילו הם היו כל כך מסתייגים ממך לא נראה לי שהיו מזמנים אותך לעוד ועוד פגישות. המצב בו מעריכים את הבן שלך הוא מצב לא נוח, והוא מעורר רגישויות רבות, ואנו שמים לב לדברים שחלקם קיימים, אך שלולא המצב לא היינו שמים לב אליהם. חשוב לנסות להיות מודעים להשפעת המצב עלינו. אני לא אומר שזה קל ובכל זאת. ועדיין אם את מרגישה כל כך לא בנוח שם את יכולה להחליט מה שייראה לך לנכון, אני רק שיתפתי במחשבותיי, דרור

לדרור. כתבתי לך לפני כמה זמן...החלל עצום היום. לא מניח. הרגשה כל כך מבולבלת. אני שוב על פי התהום ומפחדת שאני הולכת ליפול. רק שהפעם אין לי עם אף אחד לדבר על זה ואני כל כך צריכה תמיכה. למה הכל כל כך שרירותי? למה יש פצעים שאי אפשר לרפא? למה אנשים כל כך פוגעים? ולמה אני בוגדת בעצמי, עושה את הדבר שבגללו אני בזה לאימא שלי שבגדה באבא שלי בשנתיים האחרונות עם כל דבר שזז והסכים להצליף בה...אני לא רוצה להיות כמוה! אני הכי שולטת בחיים שלי וכשאני נכנעת אני נכנעת רק לעצמי, שזה בסדר מבחינתי. אבל רק הוא גורם לי להרגיש מלוכלכת, חסרת כבוד עצמי, חוזרת למרות כל ההתעלמות והבוז וחוסר היחס למכתבים, למיילים, להכל..עד שיום אחד, בא לו. התקשר ואמר בואי ואני באה. כמה נורא. שהמוח צועק לא. לא. והגוף לא מקשיב. אני שונאת את עצמי שזה המקום היחידי שאני לא יכולה להקשיב לעקרונות שלי ולכל מה שאני מאמינה בו, המקום שמכיל את החור שמצא בחדר ההוא במה לסתום אותו, ועכשיו מרגיש כאילו הוא רק הורחב ויונק ויונק מהבטן שלי עוד ועוד, בלי הפסקה - אני חור אחד גדול. ואני עדיין רוצה. מאיפה הרעב הזה? ולמה? אני מרגישה שאני לעולם לא אמצא את האהבה שאני צריכה, פשוט אהבה מחבקת, שאני לא אצטרך להגיד כלום. ולא אתבייש ואשנא את עצמי שאני צריכה מישהו, שלא יגרמו לי להרגיש מושפלת, והוא משפיל אותי כבר בגלוי, לא טורח אפילו להסתיר את זה..אני בדיוק כמוה. איזה בזבוז. כמה חבל. אני צריכה תמיכה, ממש קשה לי והדמעות לא מפסיקות.

אופיר שלום, כאב לי לשמוע איך את מרגישה עם עצמך. כמה את כועסת על עצמך, על הדמיון לאמא, על תחושות ההשפלה. אני מאוד מבין את התחושה שהראש אומר משהו אחד אבל בפועל עושים משהו אחר. נראה שיש שם משהו שעונה על צורך שלך, לא משנה כרגע מהו. ואת חוזרת לשם גם אם את מרגישה רע עם עצמך. הייתי רוצה לומר לך לתפוש מרחק מהמצב הזה, אבל ברור לי שאת יודעת את זה ומתקשה לעשות את זה. ולכן אני מעודד אותך לחפש תמיכה בכל מקום, גם בפורום גם עם חברים אבל בעיקר בטיפול. כדי שתוחלי לשנות את הדימוי העצמי שלך בנקודה הזו ולהבין למה את חוזרת לשם, בהדרגה זה יהיה אפשרי להתרחק, כך אני מאמין, דרור

דרור שלום, היום אני מרגישה נפשית גרוע,כיוון שבשל ניסיון העבר שהיה לי בטיפול מהעבר השלכתי את חוסר-הביטחון שלי גם על המטפלים החדשים,ונראה לי ש'נדנדתי' להם יותר מידי, ועכשיו אני מצטערת על שעשיתי זאת,אך לצערי אי אפשר 'להחזיר את הגלגל אחורה'. (מתנצלת על העמימות בתיאור,אך איני יכולה לפרט יותר). אומנם מטרתי העיקרית היתה לשאול שאלה,אך הרגשתי צורך לשתף גם נושא זה - שמעיק עליי. בנוסף - יש לי דילמה שאיני יודעת איך לפתור אותה, יש לי עוד מספר ימים מבחן גדול, חשוב מאוד וארוך מאוד,והוא מתקיים באיזור מרוחק מאוד ממקום מגוריי,ויש לי שתי אפשרויות ואיני יודעת באיזו מהן לבחור: 1) בן-משפחה הציע לקחת אותי לשם ושאחזור לבד (באוטובוסים/רכבות וכו'),ואז לפחות אדע שאגיע בזמן ובלי לחץ מדרך לא מוכרת,לא אצטרך לדאוג מכך שאיני מכירה כ"כ את הדרך ואיך אגיע. 2)לקחת את המכונית וליסוע לבד,אך אז יכול להיות שאתבלבל בדרך ואולי אטעה,ואולי לא אגיע בזמן,ואולי הלחץ והחרדה שבטוח שילוו אותי 'ירקיעו לשחקים'.וגם-לא אוכל לקחת כדור הרגעה בערב לפני ואפילו לא חצי כדור.אך לפחות - לא אצטרך לדאוג לחזרה הביתה. אך מצד-שני - אולי הדרך לא כ"כ מסובכת וסתם מפחידים אותי ממנה, אולי כן אסתדר איתה בלי בעיה. מה עושים במקרה כזה?איך אדע באיזו אופציה לבחור ומה יהיה הכי טוב והכי נכון עבורי? בתודה מראש, משתנה

משתנה שלום, אני מכבד את העובדה שאת לא יכולה לשאול יותר ולכן לא אשאל לפרטים רק אביע את צערי שכך את חשה. בנוגע להתלבטות שלך, תשובה שיכולה להיות נכונה עבורי לא תהיה נכונה עבורך. נסי לראות עם איזו אפשרות נוח לך יותר. אני מוצא שהניסיון להילחם ולהוכיח לעצמנו חשוב אבל חשוב עוד יותר מתי עושים את זה. אני לא בטוח שיום של מבחן הוא עיתוי מוצלח לכך. מה שאני אומר הוא שתנסי לסוע בתנאים האופטימליים עבורך. לילה טוב, דרור

תודה, בתגובתך נתת לי את התשובה למה לעשות,שזה יהיה ליסוע עם בן-המשפחה ולא לנסות להוכיח שאני יכולה ליסוע לשם לבד; וזה יפחית לי מאוד את דרגת הלחץ,ובחזרה אולי אקח דיסקמןו/או ספר טוב או תשבץ,או שסתם אנוח, ואהנה מנסיעה לא לחוצה באוטובוס או ברכבת,ולא אצטרך לנהוג בעייפות נוראית. שיפרת את הרגשתי בכך.

שלום! ברצוני לספר לכם על מקרה ממש מוזר שקורה ומטריד אותי לאחרונה... יש לי חבר בגילי כבר זמן רב,כמה שנים ושנינו חיילים בצה"ל, התפקיד שלו הוא תפקיד צבאי מאוד אינטנסיבי והוא ישן מקסימום 3 שעות בלילה,מה שאומר ש6 ימים בשבוע במשך 21 שעות הוא עוסק בפיקוד ואימון חיילים בפעמים האחרונות שישנו יחד קרה פעמיים אותו מקרה הוא קם באמצע הלילה,הוא לא ער,הוא במעין מצב סהרורי,והוא כופה את עצמו עלי,מבחינה מינית,הוא לא מפעיל שום כוח חלילה,ואז אני מתעוררת ואני שואלת אותו "מה קרה?" והוא מתחיל להגיד לי כל מיני דברים על החיילים שלו שואל אותי איפה הם ומה קרה איתם,הוא כאילו מתעורר פתאום,והוא ממש לחוץ,ובבוקר שהוא קם הוא לא זוכר כלום ממה שקרה מקרים כאלו לא קראו לנו מעולם רק בתקופה האחרונה,מאז שהוא התחיל בתפקיד. מה זה אומר,זה קצת מדאיג אותי? מה הקשר בין הקטע המיני לחיילים שלו? יש איזשהו הסבר פסיכולוגי למצב הזה? אשמח לקבל תשובה המודאגת

למודאגת שלום, ישנם מקרים מסויימים בהם קשה לדעת ולהבין מה בדיוק קורה במיוחד כשחסר הרבה מידע. למשל האם היה קורה בעבר שהוא היה מתעורר בלילה ומקיים איתך יחסי מין? או האם זה השינוי היחידי בהתנהגות שלו? ייתכן והמדובר במצב בו בשל העייפות והלחץ הרב המציאות והחלום מתערבבים. והוא מתקשה לעשות הפרדה ביניהם. בנוגע להקשר המיני, אני חייב לומר שלא ברור לי מה קורה, במיוחד אם זה לא היה קורה בעבר, לא נראה לי שיש קשר ישיר בין החיילים שלו ליחסי המין שלכם. אבל ייתכן והחשק המיני שלו מוגבר לאחר שבוע בצבא, לצד עייפות מוגברת. בכל מקרה כדי להבין קצת יותר צריך לשמוע קצת יותר פרטים, במידה ותחושי נוח עם זה, דרור

התשובה די אימתה את מחשבותיי ולא לעולם לא היינו קמים באמצע הלילה כדי לקיים יחסי מין עכשיו אני ממש לא יודעת אם לספר לו,אני לא רוצה שהוא יהיה מובך, ושאני שואלת אותו מה קרה לו בלילה הוא פשוט לא מבין מה אני רוצה...זה כדאי לספר לו או שזה מיותר?

ד"ר אורנה, שלום

ורד שלום, ייתכן ומשהו בהודעה לא עבר, אני מזמין אותך להמשיך אותה, דרור

דרור, וגם ל. כתבתי בשבוע שעבר על החששות מהפגישה האחרונה ובעיקר על אי הרצון לסיים ועל הכעס ותחושת הנטישה... http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-689,xFT-621455,xFP-621451,m-Doctors,a-Forums.html אמרתי למטפלת כל מה שכתבתי לך. היא התנצלה על אותה שיחת טלפון בה התעצבנה עליי ואמרה שהרגישה שכרגיל אני מוותרת על הרצונות שלי לטובת אחרים. הרגישה שרציתי לבוא ושהיה לי חשוב לבוא ובסוף בחרתי לנסוע עם חברה שלי לבית החולים. השתמע מדבריה שהיה חשוב לה שאני אבוא והתאכזבה כשביטלתי. מהרגע שהתחלתי לדבר עד קצת לפניי סוף הפגישה היא התחילה לבכות... אמרה שהפרדה ממש קשה לה, שמאוד נקשרה אליי וקשה לה המחשבה שצריך לסיים. אני הייתי נורא מרוחקת לא הזלתי דמעה ולומר את האמת גם לא הרגשתי כאב על סיום הפגישות.. ועדיין. בדרך כלל אני נורא מזדהה עם אחרים (הרבה, הרבה יותר מידי), אבל הייתי כל כך מנותקת שהדמעות שלה לא עוררו בי שום רגש. כבר בתחילת הפגישה כשאמרתי לה שאני לא רוצה לסיים היא אמרה שגם היא לא רוצה לסיים וקבעה שניפגש פעם בשבועיים שלושה... יצאתי בתחושת הקלה, אני לא בטוחה אם מכך שהפגישות לא מסתיימות או מכך שכן... אני חושבת שחלק מהקושי שלי להיפרד נובע גם מהקושי שלה והסירוב שלה לסיים את הפגישות. הופתעתי מעוצמת הרגשות שלה, על אף שקשה לי לחוש בהן.. אני עדיין לא יודעת מה אני מרגישה, עדיין מנותקת. ...מה שכן.. חזרו לי הזיכרונות, זיכרונות ילדות שלא זכרתי זמן רב, פתאום הכל עולה ומציף ואני מרגישה תחושה קלה יותר. תודה דרור יקר,על הסבלנות ועל כך שענית בכל זאת פעם שעברה, למרות שאמרתי שאין צורך..

פרח שלום, ראשית אני שמח שהצלחת ללכת לפגישה האחרונה. אני גם שומע שהיה שם משהו משמעותי, מעין הבהרה של ההתרחשויות. נשמע שהיה עוד משהו , גילית שהמטפלת קשורה אלייך ומתקשה כמוך להיפרד. שיש לך משמעות. התגובה שלך לתגלית הזו נראית כאדישות וזה נראה מפתיע, אבל אני לא חושב שאת אדישה, נראה לי שזה עורר בך משהו למרות נסיונותייך שלא להרגיש שום דבר. הייתי ממליץ לך לברר את המחשבה שהעלית שהקושי שלה לעזוב משפיע עלייך, אולי זה משחזר משהו מהעבר, אני לא יודע. אני שמח שיש בך משהו קל יותר, לילה טוב, דרור

איזה דיכאון. בא לי למות... אני שונאת את החיים האלו.

דרור שלום וערב טוב, הימים שבהם אתה משיב בפורום הם ימים שקטים, נעימים ורגועים. תודה חמה לך על חכמה ושלווה. צופה

לצופה שלום, תודה רבה לך על דברייך מחממי הלב. טוב עוד יותר לדעת שישנם אנשים נוספים בפורום שגם אם אינם משתתפים פעילים נהנים מהפורום, ובדרכם תורמים לו. אשמח לשמוע ממך וממשתפים - צופים נוספים, בהמשך, ערב טוב דרור

איני נגד המחמאות כלפייך,אני בעדן,אך דבריה של הצופה מקוממים אותי,כי היא כאילו מאשימה קבוצות מסויימות של משתתפים שהן מפריעות לפורום בשיתופים שלהן, וזה מקומם; ככה לפחות אני הבנתי זאת.

שלום אני ובעלי התחתנו לפני כשנתיים. בעבר הייתי עם כמה בחורים אבל לא סיפרתי את כל האמת לבעלי כי אני ממגזר דתי. לפני כשבועעים אני סיפרתי לא את כל האמת ומאז בעלי מרגיש מאד פגוע כי לא הייתי גלוייה וגם בגלל העבר. הוא אמר שסלח אבל בכל פעם שהוא נזכר הוא מרגיש פגוע. איך אני יכולה לעזור לו להגיע למצב שבו אם ייזכר בעבר לא ייפגע? איך הוא יכול לשכוח? אנו אוהבים מאד. הטר רוצה לשכוח אבל הוא אינו מסוגל? האם יש דרך שבה הוא יכול להתמודד עם הכאב?

שלום לך, נשמע לי שמה שעשית לפני שבועיים דרש ממך הרבה מאמץ, זה משהו בכלל לא פשוט לספר על העבר שלך, מה עוד שאת ידעת שזה יהיה לו קשה לקבל את זה. ובכל זאת למרות הקשיים אני חושב שעשית את הדבר הנכון. באשר לשאלה שלך, אני חושב שאי אפשר לשכוח דבר כזה, גם לא בטוח שצריך. מה שצריך זה להוציא ממנו את החלקים המכאיבים למשל את תחושות ההסתרה שמוצמדות לסיפור, אולי תחושות של בגידה שמעורבות שם. מה שאני מציע הוא לדבר על זה, לאפשר לו לא להסתגר מאחורי האמירה שסלח, ולנסות להכיל מה שייצא ממנו. ולצד זה להסביר, לא להצטדק, להסביר כך שיוכל להבין באמת.ייתכן וייקח זמן אבל זה הכיוון. אם זה לא יילך וזה יהיה לך חשוב נסי לשכנע אותו ללכת לטיפול זוגי שם יתאפשר לכם לדבר על הכל, שיהיה בהצלחה, ושחיי הנישואין שלכם יהיו טובים, דרור