פורום פסיכולוגיה קלינית

היי, אני מטופלת כבר 4 שנים, כאשר המערכת היחסים עם המטפל שלי מלווה בחיבה רבה. אבל............ עדיין כשאני רואה מטופלת צעירה כמוני, אני מרגישה מועקה רבה שיש עוד מטופלים שהוא אוהב. מתי מתגברים על זה? הרי ברור שיש עוד מטופלים, אך כשלא רואים אותם שוכחים. אם רואים אותם נזכרים וזה פוגע. אגב זה לא תקף עם מטופלים המבוגרים ממני.

היי דרור, בהמשך לשאלתה של מטופלת, ברצוני לדעת אם קיימת שיטת טיפול חדשנית כזו שבה המטפל משתף הרבה בדברים משלו, כולל לספר על מטופלים אחרים בפירוט אם הוא נשאל על כך. האם זה מומלץ? הרי זה מייצר קנאה! מה החשיבה שעומדת מאחורי זה? לתשובתך אודה מטופלת 2

למטופלת 2 שלום, באשר לחלק הראשון של שאלתך, קיים זרם עכשווי, הנקרא התייחסותי או אינטרסובייקטיבי שחלק מהתפישה הטיפולית שבו היא שיתוף של המטפל, או בתרגום חופשי "חשיפה עצמית". באשר לחלק השני של השאלה אני לא מכיר גישה ששמה לה כמטרה לספר על מטופלים אחרים ואני גם לא יכול לומר מה התועלת בכך. אם זה משהו שקרה לך, וזה מפריע לך ואת לא מבינה למה זה הועלה, אני ממליץ שתדברי על זה. אגב גם אם משהו שהמטפל מספר על עצמו מרגיש לך לא מתאים או לא מקדם את הטיפול גם זה נושא לשיחה, אפילו שזה מוכר ומקובל. מקווה שעניתי לשאלתך, דרור .

למטופלת שלום, הנושא שאת מעלה מוכר ומובן מאוד. זה משהו אחד לדעת שיש עוד מטופלים, אבל אפשר לא לחשוב על זה, למחוק את הקיום שלהם. זה יותר קשה כשרואים אותם. אז עולים שאלות את מי הוא מעדיף, האם אני מעניינת אותו וכו'. כאן יש חשיבות טיפולית לסוג השאלות שעולות והרקע להן. ייתכן ומדובר בתחרות, מי שווה יותר, כמו תחרות בין אחים על אהבת ההורים. אפשרות אחרת היא של תחרות עם נשים אחרות מול גברים. בכל מקרה זה בא לידי ביטוי בטיפול אבל זה משקף קונפליקטים שלך גם מחוץ לחדר הטיפולים. לכן זה לא עובר מעצמו, וגם לא צריך, צריך להשתמש בזה כרמז לנושא טיפולי מרכזי עבורך, תביאי את זה לטיפול, זה חשוב, דרור

שלום אני היפוכונדר כבר שנתיים והתופעה מתגברת התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית והיא ממליצה גם על כדורים אבל אני לא רוצה.. אני מאמין בעצמי ו מנסה מעכשיו להלחם בכל הכח ובלי כדורים במחלה האמיתית יחידה שיש לי-היפוכונדריה! כל פעם שיש לי תסמין חדש אני טס לרופא לשלול מחלה קשה אבל ניראה לי שיהיה לי טוב אם תפחיד אותי פה קצת בזה שתציין באילו מחלות אני באמת עלול לחלות בעתיד אם אני לא יפסיק עם הדאגות הללו! אני חושב שזה יכול לעזור לגרום לי להבין את האמת! תודה רבה

ארקו שלום, ברור לי שאתה סובל מהחרדות שלך מפני מחלות שונות. הייתי מנסה להפחיד אותך לו הייתי חושב שזה העניין. אבל אני לא חושב. יכולים להיות הסברים שונים להיפוכונדריה, לשמשל הנסיון להיות בשליטה על החיים שלך והבריאות שלך. אבל בעיני מאחורי ההיפוכונדריה עומד משהו לא מדובר, משהו שההיפוכונדריה מדברת אותו. מטרת הטיפול היא לגעת במשהו הזה להגיע אליו, ולעקר מתוכן את הצורך בחרדות הגופניות הללו. בעצם יש בך משהו שמרגיש לא טוב אבל אתה מפנה את המשאבים לחפש אותו בחלק הפיזי, גם כשאתה יודע שזה לא שם. העובדה שאתה בטיפול היא חשובה, זה אומר שאתה מנסה לגעת במשהו הזה. העובדה שיש החמרה יכולה לומר שאתם אולי עוד לא נגעתם בדבר החשוב, אבל ייתכן גם שמשהו בטיפול מתקרב לנקודה רגישה ואתה מגיב לזה. אני מבין את הכאב והקושי הכרוך בהתמודדות היומיומית עם החרדות,ואין לי אלא לחזק אותך להמשיך בטיפול. דרור

שי. יודעת בדיוק על מה את מדברת... גם ה"בעל"שלי היה איש אהוב על חלק גדול ממכריו.. ואני חשבתי שהוא אבא טוב.. רק היום, ממרחק,(אני בתהליכי פרידה ממנו והוא לא גר בביית כבר שנה, שנה שאני נושמת אויר נקי..) אני מבינה שהוא היה אבא מפחיד, לא ראיתי את זה אז.. אבל העובדה שכל פעם שהוא היה בביית היינו ב"כוננות ספיגה"-= שקט כדי לא לעצבן את אבא, העובדה הזו מלמדת שגם הילדים שלי חשו אותו כמאיים, ואני, בעוורוני, לא ראיתי זאת ולא הגנתי עליהם כשהיו נתונים לאלימות המילולית והנפשית הקשה שלו.. האיש, שפעם נראה לי כל כך חזק ומפחיד נראה לי היום כ"סתם איש חלש" שהפיל מוראו עלי, שהייתי חלשה יותר.. והיום שנה אחרי , אין בי פחד ממנו, הוא משתולל לידי מאובדן השליטה שלו עלי ועל התא המשפחתי ואני שלווה... אין לי ספק שגם בעלך "לוקה" ב"מחלה" הזו של חולשה פנימית שמצריכה חיזוק אגו על ידי שליטה עלייך והפחדה. הוא חלש!! ולך אין מושג כמה כוחות חבויים בך, כמה עוצמה וכוח צריך כדי לסבול אותו כל כך הרבה שנים...טני משתתפת כעת בקבוצת תמיכה ביחידה למניעת אלימות במשפחה באיזור מגורי, קודם הייתי שם בשיחות פרטניות. אני מוכרחה לאמר לך שהטיפול הזה מביא אותי למקומות קשים וכואבים אבל כל כך מעצים...ואני ממליצה לך לברר, אולי במקום מגורייך גם יש יחידה כזו (נסי אולי גם דרך מחלקת הרווחה?) אני לא עובדת סווציאלית, אני בסך הכל אישה שחוותה אלימות קשה, גם בעיקר נפשית אבל גם פיזית ומינית ואני לאט לאט מפלסת את דרכי החוצה ורואה את האור. אין לי בן זוג עדיין כי אני לא מרגישה בשלה לקשר וכיף לי בתא המשפחתי שלי אבל אני מאמינה שכשיגיע השלב- יהיה לי, אם ארצה, ויהיה לי איש שיאהב ויכבד אותי כמו שאני. ואת?? גיל 50 זה צעיר!! הילדים שלך כבר לא קטנים ודאי, יש לך יותר זמן לעצמך, בטוחני שאם תחליטי לסיים את הסיפור עם בעלך(כי.. בניגוד לציפיות שאולי יש לך..רובם המכרריע לא משתנים, הם נרגעים אחרי התפרצות אבל רק עד לפעם הבאה.. וכל התפרצות שאת סופגת רק תחזק אותו ואת מעשיו..) בטוחני שקודם תרצי לאסוף את עצמך ולהתחזק . ורק אחר כך , תחפשי זוגיות מתוך מקום אחר, חזק יותר, בריא יותר.וזה יבוא אם תאמיני. אני הייתי שם. ואני עדיין בדרך ארוכה וקשה וכואבת אבל אני יודעת ששקט לי עכשיו ,אחרי שנים שהייתי מתחת לשטיח בשבילו, וזה שווה את כל הקשיים הכלכליים שהוא מערים עלי ואת כל הקשיים האחרים.. ודרך אגב, היום חלק גדול מהחברים המשותפים שהיו לנו פתאום מספרים כמה הם לא אהבו את הכוחנות שלו...והם נשארו חברים שלי. מחבקת אותך, כתבי אם תרצי.

בת כמה את? כמה שנים היית נשואה? כמה ילדים יש לך? הוא גם היכה אותך באופן פיזי נכון?

כן שי, הוא היכה אותי גם פיזית, הוא גם התעלל בי מינית כלומר, קיים איתי יחסי מין מתי שהוא רצה, גם כשאני העזתי לסרב (הוא היה מפעיל כוח, אוחז חזק בידי, ועושה בי מה שהוא רוצה.. וכשהיה מגיע לסיפוק, היה נרדםכמו תינוק ומתעלם מהבכי השקט והכואב שלי, שנמשך שעות ארוכות בעודו ישן.. במיטה שלי, במקום בו היה אמור להיות לי הכי בטוח..) ההתעללות הפיזית שלו הייתה בעיקר דחיפות, סטירות ואגרופים , בלי להשאיר סימן, הוא איש חכם( הוא מנכ"ל של חברה, רואה חשבון בהכשרתו...). וכל כך פחדתי תמיד מהתנועה שלו שבה היה מפנה אצבע מאשימה כלפי ומתקרב מאוד לטריטוריה שלי... זה היה משתק אותי! ותמיד אחרי שהיו לו התפרצויות היה שקט כזה... לא, הוא כבר לא התנצל כבר לקראת הסוף, הוא היה פשוט שקט, ואז ידעתי שיש לי כמה ימים או שעות של חסד...כך זה היה 17 שנים של נישואים ו..כן, זה היה גם הרבה לפני שהתחתננו!! בשלוש שנות חברותינו הוא השפיל והיכה ודחף..הוא בגד בי כשידעתי( והבגידות שלו,=חיזוקי האגו הפגום שלו..)נמשכו כל הזמן , גם כשנשאנו. על חלק מהן ידעתי וכאבתי, ושנים הוא הרגיל אותי לחשוב בדיוק כמוהו: שאני לא שווה, שמגיע לי, שאם אתאמץ יותר אז לא תהיה לו סיבה לבגוד בי...ושנים ניסיתי, עד שהבנתי שהוא הפגום ולא אני, וזה קרה לי רק בשנה האחרונה שי, אחרי שלילה אחד חטפתי ממנו מכות רצח וברחתי בתחתוני למשטרה... והיום כולם שואלים:"איך נתת לזה לקרות כל כך הרבה שנים?" ואני עונה: מי שלא היה שם, כנראה לעולם לעולם לא באמת יוכל להבין... איך הוא אילף אותי לא להרגיש, רק לחשוב כמוהו, כמה כוח היה לו עלי.. ולא משנה שגם אני אקדמאית, עובדת במשרה מלאה ומרוויחה יפה.. שי יקרה,אני "נשפכת פה" והכל עוד מציף אותי נורא.. שאלת על ילדי ובכן יש לי שניים בגילאי 15 ו-9, מקסימים, וגם איתם אני עוברת לא מעט, גם הם עברו לא מעט קשיים איתו, והיום אני אוספת אותם אלי, מנסה להיות חזקה וזה קשה אבל כבר שנה אחרי וכבר יותר טוב. כלכלית- נורא קשה לי ואני עובדת אינספור שעות, הוא גם הותיר אותי עם חובות של 400,000 שח (חלקם הגדול שלו, חובות שאני לא יודעת מה הוא עשה עם הכסף הזה, לקח הלוואות ממליון מקומות,והיום אני אמורה לכסות... הדרך קשה, אבל ברור לי שהנה, השמיים לא רק שלא נפלו עלי, הם גם מוצפים באור לפעמים! אין איש בעולם ששוה לסבול כך בגללו. שי אני לא מכירה אותך אבל ממה שכתבת בהתחלה עלה המון כאב ופחד, ואני מקווה שיבוא יום שיהיו בך הכוחות להפסיק את ההשפלות והכאב, בין אם תחליטי להשאר במערכת הזו ובין אם לא.כי לא מגיע לך! וגם בלי בן זוג או אהבה, החחים בחוץ שלווים, מאירים, שקטים, פתאום לילות שלמים אני ישנה בשללוה שלא ידעתי..מחבקת אותך. אני כאן אם תרצי, את או כל אחת אחרת.

הייתי בטיפול פסיכולוגי כושל ביותר, קיבלתי יחס לא מכבד ומזלזל בכל פעם שניסיתי לומר לה כי אני לא חשה בנוח אצלה וכי אני לא נראת שם בטיפול. יצאתי מהטיפול לאחר משבר מאוד קשה שעברתי אצלה ולבסוף זו היתה נקודת היציאה שלי ממנה. הבעיה היא, שיצאתי כ"כ פגועה ממנה וכי אני לא מצליחה להתגבר על הפגיעה. מרגישה מאוד מרומה ומנוצלת. הייתי אצלה מעל שנתיים ואני חושבת על הכסף שירד לטימיון ולמצב הנפשי הקשה אליו הגעתי בעקבות הטיפול. הקשר הסתיים בינינו רע מאוד, בתוקפנות ונאלצתי לצאת לאחר 10 דקות ממנה ולא שבתי. אך זה היה מאוחר מדיי, הפגיעה הקשה כבר נעשתה. אני מרגישה כאילו עליה לשלם מחיר על הדרך שבה הובילה אותי למדרון. היא מעולם לא נשאה באחריות או התנצלה על כשליה, אף נהגה פעם בחוסר מקצועיות גרידא שהכניס אותי לפאניקה אשר הביא להסלמה. איך לדעתך ניתן לאכול את זה? הייתי רוצה שתדע שהיא לא פסיכולוגית כ"כ טובה כפי שהיא חושבת עצמה... ויותר מכל אני חשה ברגשות אשם על שלא קמתי בזמן ועזבתי אותה מאחר והרגשתי שהמצב שלי הולך ומדרדר. להת'

רציתי להוסיף כי עברו שנתיים וחצי מאז שעזבתי אותה, ועדיין לא חזרתי לשגרת תפקוד עצם ההתמוטטות.

עופרה יקרה, הדברים שלך, מעבר להיותם מטרידים מאד ומצערים, מדגימים שלא תמיד זה מצליח. כשמתרחשים כשלים מן הסוג הזה, הם ממשיכים להדהד זמן רב, להעיב בחמיצותם על האמון והאמונה. אם שאלת "איך אפשר לאכול את זה?", אשאר איתך בדימוי הזה, ואציע להכניס לפה מהר מהר משהו בטעם אחר, שימתן את הטעם הרע השיורי. במקומך, לא הייתי פותחת במאבקי יוקרה, שכן הם עשויים לגבות ממך מחיר רגשי עודף, מעבר למה שכבר יש. נדמה לי שנכון יותר למצוא לעצמך מטפלת חדשה, שתעזור להשיב את האמון והביטחון שלך בעצמך ובזולת. מקווה שיימצאו הכוחות לזה. מגיע לך משהו טוב סוף סוף. חזקי ואמצי ליאת

הי ליאת, לא נעים להטריד. כבר הטרדתי במייל.. יודעת שהיית היום בטיול ולכן אולי לא הספקת להציץ ולראות אבל אם יהיה לך זמן לפני סיום המשמרת אשמח מאוד הלילה מתקרב... ואיתו שעות עירנות ארוכות ומייסרות.. ספרתי היום- כבר שלושה שבועות שאני כך.. בבקשה--- בבקשה.

אוי אוי. סליחה. כבר מתפנה אליך. עוד דקותיים. שם ליאת

היי ליאת, אתם תמיד ממליצים לא לבטל פגישה אצל המטפלת במיוחד כשמרגישים שלא בא ללכת, כי זה אומר שמנסים לברוח ממשהו. אבל דווקא אצלי, ואני לא יודעת אם גם אצל אחרים, כשלא בא לי ללכת ואין חשק, אז יוצא שאלו הפגישות הפחות מוצלחות, שמלוות בהרבה שקט, או קפיצה מנושא לנושא, כניסיון לברוח מהכל. (למרות שבפנים אני רוצה לצעוק הכל החוצה). אני יושבת שם באי שקט, מתפתלת, ממשיכה להסתכל בשעון ורומזת לה כל הזמן שאני רוצה לסיים מוקדם. מה את מציעה, ללכת או עדיף לבטל בימים כאלו?

ערב טוב, גם פגישות 'פחות מוצלחות' הן פגישות חשובות. בפגישות אלה הקושי מאד נוכח, וכדאי מאד להקשיב לו. לנסות ולהבין למה דווקא היום? למה קשה לי כל כך? מה דובר בפגישה שקדמה לזה? ומה קורה בפגישה שלאחר מכן? כל השאלות האלה ועוד רבות אחרות יכולות לשמש מנוף חשוב להמשך. אני מציעה להמשיך ללכת. (כמה מפתיע!) בהצלחה ליאת

אודה על קבלת הסבר למושג- קו מורבידיות. תודה רבה

ערב טוב מיכל, קו-מורבידיות הוא מופע משותף של שתי הפרעות או שתי מחלות במקביל. קורה. שבוע טוב ליאת

היי יש לי בעיה. אני בת 20, ולא מזמן התחלתי לצאת עם גבר בן 25. הוא ממש חמוד, ולא יכולתי לבקש יותר, אבל יש בעיה. בכל פעם שאני יוצאת איתו אני מרגישה איך עוד בנות מסתכלות עליו. הוא חמוד כזה, ואני כל הזמן רואה בנות מפלרטטות איתו. כשהוא קונה לנו כרטיסים, כשהוא מזמין חשבון... כל הזמן! מה אני עושה? אני לא רוצה שזה יפגע לנו בקשר, ואני בכלל לא טיפוס קנאי, אבל כל הזמן יש את הפחד הזה . מה לעשות?

לילי יקרה, הפחד לאבד מישהו יקר לנו מלווה אותנו תמיד. כרגע, כשהקשר עדיין בחיתוליו, ועוד לא ברורה לך מידת המחויבות כלפייך, טבעי שיהיו חששות. בהמשך, אם הקשר יעמיק ויתבסס אמון הדדי, תוכלי להניח לחשש ואולי אפילו להנות מהעובדה שהגבר שלך מעורר עניין והתפעלות. אם תרגישי לאורך זמן שאינך יכולה להניח לקנאה, תצטרכי לבדוק שוב - * האם הוא פלרטטן (ולא רק הן), ואז יש להעריך מחדש את רצונך בקשר כזה. * האם מדובר במשהו שהוא שלך, ואז יש לטפל בזה, כחלק מבעיה רחבה יותר של דימוי וערך עצמי. בהצלחה ליאת

היי, ליאת. אני משיב לתגובתך האדיבה להודעתי הקודמת (ד"ר לנגזם). הנה הדואל: [email protected] תודה.

שלום מור, שלחתי לך שתי המלצות למייל (בהנחה שאתה מאזור ת"א). אם אינך משם, אנא עדכן. מקווה שהמגדלור ישוב להאיר בקרוב בהצלחה ליאת

פסיכיאטר מומחה המטפל גם בשיחות + פסיכולוגית קלינית מצויינת!!! לא פחות מכך (כבר חוויתי אשה בדמות פסיכולוגית קלינית שלא מאחלת לאף אחד/ת כזו. עדיף ורצוי מאזור חיפה והצפון. תודה

איילה יקרה, מאחר ואין אנו מאפשרים פרסום מעל גבי הפורום, את מוזמנת לצרף כתובת מייל פעילה, אליה יוכלו משתתפי הפורום לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

מה עושה בחורה בת 23 שצריכה לעבור בדיקה גניקולוגית אבל מפחדת מזה פחד מוות? איך לכל השדים והרוחות אני אמורה להתמודד עם זה שמישהו דוחף לי דברים פנימה? בבקשה עזרה.

שלום למפחדת, בדיקה גניקולוגית אינה דבר נעים, אך מסתבר שהיא אפשרית. האופן בו את מציגה את הדברים אכן נשמע רע. ברוב המקרים לא 'דוחפים דברים' אלא בודקים את מה שצריך בהתחשבות הנדרשת. יש נשים שקל להן יותר כשהרופאה היא אישה. נסי לשקול אפשרות כזו. נסי, עד הבדיקה, לאמן את עצמך בתרגילי הרפייה ודמיון מודרך, אותם תוכלי לגייס ברגע האמת. זה עשוי להביא תועלת רבה גם אצל רופא השיניים. http://www.hebpsy.net/files/jhlHGqkKKZIBovYAo5Ua.mp רק בריאות ליאת

הי ליאת, הקישור לא עובד תוכלי בבקשה לנסות שוב??

ההודעה ההיא מבטאת משהו ממני על באמת. לא ניסוי סתמי.

טוב שלפחות יש מטפלים שהם הדבר הכי קרוב למשפחה שיש לנו

בעלי רוצה סקס כל לילה ואני משתגעת מזה. יש לנו המון חיכוכים על זה. אנחנו נשואים 18 שנה. בדר"כ אני מסכימה כדי לשמור על שקט תעשייתי בבית. תמיד הוא רוטן שאני עושה לו טובה. גם בימי המחזור אין הפוגה. כל הזמן הוא בענין. כל הזמן הוא מדבר על זה. גם אוהב שניצפה יחד בסרטים כחוילים. סקס עבורי הפך לעונש ומיטרד. זה גורם ביננו להמון מתחים עד כדי דיבורים על פרידה. מה לעשות?

שלום נירית. מדברייך נשמע כי סקס הפך עבורך לא רק עונש ומטרד אלא מקור לסבל נפשי ותני לי לנחש שלא פעם גם לסבל פיזי. וכך מה שאמור להיות עונג והנאה , מקור לחיזוק וקרוב בזוגיות, הופך מקור לסבל וריחוק בין בני הזוג. יש פה היפוך יוצרות . האם בעלך מסוגל לראות זאת? בחוסר ההתחשבות ברצונותייך ,ורגשותייך נראה כי בן זוגך תופס אותך הן כאובייקט ללא רגשות משלו המיועד למילוי צרכיו והן כחלק בלתי נפרד ממנו שאמור "לרצות" כמוהו, להרגיש ולחשוב כמוהו. הוא אינו מקבל את העובדה כי אתם שני בני אדם נפרדים. כדאי לברר עימו מהי המשמעות של סקס עבורו, נראה כי הוא מייחס לסקס משמעות קיומית ממש ובלא סקס ככל הנראה שמתעוררת איזו חרדה (אולי ש"את לא אוהבת", שהוא "לא גבר") חרדה שצריך להרגיע בעוד ועוד סקס..., הבעיה שהתנהגותו עלולה להוביל לבסוף בדיוק אל מה שהוא חרד ממנו - הפרידה. ולפני סיום שאלה, האם קרה אי פעם שעמדת בסרובך שלא לקיים יחסים? ואם כן מה קרה אחר כך?

בעלי רוצה סקס כל לילה ואני משתגעת מזה. יש לנו המון חיכוכים על זה. אנחנו נשואים 18 שנה. בדר"כ אני מסכימה כדי לשמור על שקט תעשייתי בבית. תמיד הוא רוטן שאני עושה לו טובה. גם בימי המחזור אין הפוגה. כל הזמן הוא בענין. כל הזמן הוא מדבר על זה. גם אוהב שניצפה יחד בסרטים כחוילים. סקס עבורי הפך לעונש ומיטרד. זה גורם ביננו להמון מתחים עד כדי דיבורים על פרידה. מה לעשות?

קס כל לילה זה באמת מוגזם. כנראה שהתיאבון המיני של בעלך לא יודע שובע ובישבילך זה באמת עונש. לדעתי אם אתם רקוצים להציל את הזוגיות עליכם לפנות לייעוץ זוגי. לא ברור לי למה בעלך לא מבין שזה יותר מדי וממש כופה את עצמו עלייך, זוהי חוסר התחשבות על גבול הזלזול בצרכים שלך

אני לא חושב שאת צריכה לכפות על עצמך משהו שאת אינך נהנית ממנו כל לילה. לעיתים במערכת יחסים, יש בן/בת זוג שיותר מעוניין במין מהצד השני את צריכה לשאול את עצמך, האם תמיד הייתה אי התאמה מינית בינכם? האם פעם הייתה יותר נכונות מצידך... הרי אתם נשואים כבר 18 שנה, האם רק עכשיו התעוררה הבעיה? אם כן צריך לברר מה קרה. אולי ישנם מתחים בינכם שפוגמים במה שקורה בין הסדינים? או שבאמת כפי שאמרת זה להיפך והמתחים נובעים מעניין הסקס. האם את עדיין נמשכת אל בעלך האם את עדיין אוהבת אותו... כל אלה דברים שאת צריכה לבחון. אני חושב שכדאי להוועץ במטפל מיני ולברר את כל הדברים האלו, אולי זה עניין של חשק שזה משהו שאפשר לטפל בו ואולי העניין הוא במערכת היחסים בינכם שאינה תקינה... ועליה קודם כל צריך לעבוד... בכל מקרה חשוב לדבר על הדברים (בין עם זה אומר עם מטפל מיני או רק ביניכם) כי לשמור את התחושות שלך בבטן רק יצור מרירות יותר חזקה מצידך... וגם בעלך לא ירוויח מכך משום שהוא חש בחוסר הרצון שלך. ובינתיים, עד שתפתרו את הדברים, על תכפי על עצמך כל לילה משהו שאינך נהנית ממנו... כפי שאת מקריבה משהו למענו כך גם הוא יכול להתפשר למענך... תפגשו איפשהו באמצע.

?

?

?...

?

?

הודעה כזו אומרת שמאד כואב. כן, יש פה תוכן. אבל אין סיכוי שמישהו יראה או ינסה להיכנס גם אם יראה שנוספה כותרת ריקה כביכול, חסרת גישה כביכול. אם ינסה. ואלה רק העקשנים במיוחד. או החולים במיוחד. אבל כן. יש פה משהו. סתמי. אבל יש. נפרצים גבולות כרגיל. אין מקום אפילו לראש סיכה. הייתי פה.

ציירתי לי נקודה. אחת. קטנה. נעלמה. ... .

יש כאן תוכן. מה זה משנה.

?

ככה אכתוב כאב. לא מפריע לא צועק. | |

?|...|

6 ר. 6 6 ר. ק      6

רוצה למות יותר מאי פעם. לו רק היה למי לספר את הסיפור. שיאמין. שירצה לתת קצת לב. אהבה. נותר רק הכעס... ובכלל נזכרתי בייצור. ובחלומות הטבועים. |...|

לליאת ולכולם... בתקופה הקשה של חיי, הסתובבתי ימים שלמים עם גוש גדול בגרון, ועם בור ענק בלב. הכל כאב, הרגשתי לבד. לא נתתי לאף אחד להתקרב. הרחקתי. כי מי יכול היה להבין? להיות איתי? באמצעות הטיפול - הגוש הצטמק, הבור נחפר עוד קצת, ונוקה. לאט לאט אני מרפדת אותו. בזהירות. רק במה שמתאים. הוא כבר כואב פחות. אבל לפעמים משהו מג?ר?ה אותו, והוא מתחיל לכאוב.קצת. ואז, האוטומט שבי מנסה שוב להרחיק. ומישהי, יקרה לי כל כך, לא נותנת לי להרחיק. לא מוותרת לי. מלמדת אותי שיכול להיות מישהו ממול, שמבין, שמרגיע. אני יודעת שהיא מבקרת פה לפעמים. שיש לה גוש משלה, בור משלה. למענה, ולמען כל אלה שמכירים את הגושים והבורות, ונלחמים יום יום לריפויים אני מצרפת את השיר הבא. הוא נכתב על ידי אהוד מנור, ופורסם סמוך לפטירתו בירחון: "רגש" בנוגע לרגש - אהוד מנור אתה אף פעם לא יוצא מזה הבור הפעור בתוך הגוף, המועקה הכבדה בחזה והעצב המתוח, החשוף. אך לפעמים, כשהייאוש מוחלט, אתה רואה עיניים ושומע אנחה ומבין שהקול והמבט שייכים לאותה משפחה, ויש לך פתאום סיכוי לרגע מנוחה לצל שכחה אפילו לשמחה שבת שלום הדר

תודה לך, אחותי. על הכל. בזכות המילים שלך, כבר פחות כואב לי הבור. מרגישה את היד שלך עליו. כ-מ-ה ש... וליאת, השיר ששלחת לויק, הניח גם הוא, שכבה קטנה של ריפוד על הבור שלי. לילה טוב

הדר יקרה, אחות צעירה, וכל המסתופפות תחת עץ האהבה, חזרתי עכשיו מטיול קסום בצפון. השקדיות פורחות, הכלניות, העיריות, החרדלים, עד שבא לבכות. דווקא מול כל היופי הזה, והשירים הנכונים בדיסק שבאוטו, נפערו גם הבורות שלי לכדי סדק צר, והתרפדו להם שוב, ושוב, ושוב. חזרתי חמושה בארבע צנצנות ריבת תאנים מתוצרת הגליל. שום דבר רע לא יכול לקרות בתנאים האלה. השיר ששלחת מקסים, הדר. אפשר להחליט על שבוע טוב? לכולנו? ליאת

הדר, היה לי אתמול בלילה רגע של כאב נפשי שהיה ממש פיזי. לא הצלחתי לבלוע. הנשימות לא היו סדירות. רעדתי. חשבתי על סיטואציה עצובה שהייתי שותפה לה לא מזמן. וכאב לי. כאב לי נורא. הרגשתי ממש את הלב שלי מתכווץ. ניסיתי לחשוב על העתיד. להגיד שעוד יהיה בסדר. לצערי אני כבר לא מאמינה בזה (בנושא אחד מאוד ספציפי). הוספתי קצת משלי... מקווה שזה בסדר. ההודעה שלך נפלה עלי בול... לצערי... ליאת, לי יש בעיה עם עניין המקום. איך יודעים שלא נותנים לו יותר מידי מקום? וכאילו, אין טעם לשאול. כי אף אחד לא יגיד לי שאני בכיינית... שיהיה שבוע טוב. נורית

נורית יקרה, כולנו נושאים הבנה עמומה ביחס לדברים קשים שאין ביכולתנו לשנות. כשזה מכה בנו בפתאומיות, זה עושה בור. את לא בכיינית, נו באמת. יש לנו לב אלסטי, שמתרחב כמה שצריך. שולחת לך כוח וחיוך ליאת

נורית, האישונים התרחבו בתדהמה והלסת נפלה על המקלדת ... גם את נפלת לי בול.. ממש! אפילו בשאלה ששאלת.. וואוו.. מאחלת הקלה, (לילך)

ליאת שבת שלום אל תשאלי מה קרה לי השבוע התמוטטתי בעבודה כמעט התעלפתי, כנראה שירד לי הלחץ דם. עדיין לא הייתי אצל הרופא. כן הלכתי לבריאות הנפש ביקשתי לראות פסיכיאטרית . היא אמרה לי שאני בחורה בסדר גמור ומאוד רציונלית וחכמה(כן בטח..) ושאני בחורה עם כאב גדול, אבל בשורה תחתונה שאני בסדר. נתנה לי 4 כדורי הרגעה 1 לקחתי אצלה ועוד 1 היום וזה לא משפיע, המצב רוח ברצפה, אם את רוצה לדעת מהם גורמי הכאב זה קשור לבעיות בבית... וכבר נשברתי ולא יכולתי..וככה הרגלתי את כל המשפחה שאיני נשברת אף פעם ושאני דואגת כמעט להכל ופתאום נשברתי .והיתה לי שיחה 'לב אל לב' עם אבא שלי מה שלא עשינו מלא זמן והוא חיבק אותי ברכות ואמר לי שאני יכולה להרפות הוא ידאג להכל,העיקר שאני לא יתמוטט שאני ארגיש טוב( המטפלת תשמח לשמוע, בהנחה שאחזור לטיפול טרם החלטתי..) אני מרגישה חולשה פיזית ועיפות נפשית. לא מסוגלת לאכול כמו שצריך,אין חשק לכלום,גוררת את עצמי לעבודה בקושי, עם חשש שיראו עליי שאני מרגישה חרא, מתי זה יגמר ? כבר נמאס לי להילחם את המלחמה הזאת.... ויש לי גם עוד 2 בשורות טובות : 1 אני מפסיקה לפגוע בעצמי. 2 הייתי עם החבר בספא אתמול ,התפנקתי הרגשתי מצוין, שמחה שיש לי אותו. מקווה שלא היפרעתי לך במשהו... שבת שלום ואשמח אם תספרי מה שלומך. חן

היי חן, הדברים שלך התחילו מבהיל (התעלפויות אני ממש לא אוהבת!) ונגמרו נהדר. ואני, כרגיל, מעדיפה להישאר עם הסייפא. נעים לשמוע שבתוך כל המהומה בבית, הצלחת למצוא מקום חם ורך בחיקו של אבא (שבוודאי גם לו קשה). הגוף שלך כנראה מאותת לך שאת צריכה מנוחה, פסק זמן, ושמחתי לקרוא שהצלחת להנות בספא. משמח אף יותר לשמוע על ההחלטה הדרמטית להפסיק לפגוע בעצמך. אם תצליחי, נוסף לכל, להמשיך בטיפול, אז בכלל... מאחלת לך שבוע קל ונעים יותר. תאכלי טוב, תשני טוב, ואל תעבדי קשנ מדי. נתראה בסופ"ש הבא. ליאת

ליאת שלום, איך אפשר להתגבר לדעתך על לחץ במבחני מיון לעבודה?מה אפשר לעשות כשמראש יודעים את ה'מגרעות' שגורמות לי 'להכשיל את עצמי'(כמו: 'להיתקע' זמן רב באותה שאלה, לא לחשוב בהגיון מרוב הלחץ ועקב כך לסבך דברים פשוטים וכו'),אך איני מסוגלת לשנותן?ובגללן כבר זמן רב אני דוחה בחינות וראיונות עבודה. פשוט יש לי יום מבחנים בזמן הקרוב וזה מפחיד אותי מאוד. משתנה

כתבו על זה המון :-) עד שליאת תשיב, חיפשתי בשבילך בגוגל על "חרדת בחינות" אפשר לחפש גם את הביטויים "חרדת מבחנים" או "חרדה לקראת מבחן". רשמתי את הקישורים לחלק מהתוצאות של העמוד הראשון בחיפוש. חלק מהמאמרים מדבר על תלמידים בבית ספר אבל ניתן למצוא בהם דברים מקבילים שיתאימו גם לך. יש המון מה לקרוא. בהצלחה! http://www.ovdim.org.il/Page18677.asp http://web.mscc.huji.ac.il/techedu/techedu/talmidim/chagit/homepage1.html http://kabayim.com/testanx.htm http://www.m-zahav.com/PressSubArticle.asp?Article_ID=1 http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%AA_%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA http://www.articles.co.il/article/%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%AA%20%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA https://minustress.com/test/

תודה על ההשקעה על הקישורים ששלחת לי.

שבת שלום משתנה, את מציינת שאת מכירה היטב את נקודות התורפה שלך, יודעת גם מה צריך לעשות איתן, אך גם - כמעט כמו תמיד - ש"אינך מסוגלת לשנותן". אחד הדברים שמלמדים באותן סדנאות (תודה למסייע) הוא הבנת מעגלי ההכשלה העצמית, זיהוי הנקודות הספציפיות בהן ההתנהגות הופכת (בגלל החרדה) להתנהגות מעכבת או מכשילה. כאשר אנו מודעים למגנון הזה, למעגל ההרסני הזה, זאת כבר חצי הדרך. בהמשך, מלמדים את המטופלים אסטרטגיות יעילות לפעולה ודרכים לשלוט בחרדה. האויב הרציני מכולם - כמו בכל המקרים של חרדה - היא ההימנעות. מאחר ואני בספק אם תרשמי עכשיו לסדנה כזו, הייתי ממליצה לך להתחיל להתייחס לראיונות העבודה או מבחני הקבלה כאל סדנת אימון, בה את מפסיקה לחשוב על השאלה "האם יקבלו אותי או לא", ומחילה לחשוב "אני הולכת להתאמן כאן היום לקראת הראיון הבא". בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך, אם מדובר במבחני מיון לעבודה בחברה גדולה,שאולי לא תינתן לי אפשרות להיבחן אליה שוב,גם היית מאמצת את הגישה הזו של 'אני הולכת להתאמן לקראת הראיון/המבחן הבא'? איני שואלת זאת בציניות,אלא באמת מעניין אותי לדעת מה עושים - כשאת המבחן כבר לא ניתן לדחות יותר,ורוצים מאוד לעבוד באותה חברה?

אז ליאת יקרה, איך יוצאים מהרגשת הבדידות הזאת שתמיד נמצאת מסביב? איך מפסיקים להרגיש כעס אינפנטילי על החברים שבעדיפות הראשונה שלהם בני הזוג והילדים ולא אני? או יותר נכון כעס אינפנטילי על כך שהם נמצאים במקום שאני לא מצליחה להגיע אליו אבל צופה בהם חיים אותו? נמאס כבר משבתות בודדות בגלל שכולם נמצאים רק עם המשפחות שלהם. אני באמת אוהבת ושמחה עבורם אבל כבר לא יכולה לסבול אותם בגלל המצב שבו אני נמצאת, בגלל שני עולמות מאוד שונים שכבר לא מתחברים.

דנה יקרה, מעניין שדווקא רגשות עמוקים ומשמעותיים כל כך, כמו כעס, עלבון או קנאה נתפסים בעינינו פעמים רבות כמשהו לא לגיטימי, אינפנטילי או לא תואם. מסתבר שמדובר ברגשות עוצמתיים, אנושיים, המהווים חלק מהקיום האנושי בכל גיל. ההשוואה לאנשים אחרים יכולה לעורר בכולנו תחושות קשות של החמצה, חוסר ערך וכישלון. תחושות אלה יתעוררו ביתר שאת אצל מי שממילא לא עומד בציפיות שלו מעצמו. במקומך, לא הייתי נאבקת בתחושות הללו, אך ממקדת את המאמצים במציאת דרך להעניק לחייך תוכן ומשמעות ללא קשר למה שקורה בחוץ. אני מקווה שאת נמצאת בטיפול פסיכולוגי בו אפשר לברר סוגיות אלה בנינוחות. שבת שלום ליאת

קשה לי לדעת מאיפה להתחיל.אינני יכולה לפרט את כל הסיפור (טלנובלה משפחתית). אך אנסה על קצה המזלג. אני אשה בוגרת שחיה לבד. בחודשים האחרונים אני מתמודדת עם מערכת יחסים קשה מאד עם אמי. כמובן שזה התחיל מילדותי. אלא שהכל הפך להיות נורא ואיום .אני מרגישה שלאחר שהיא ושאר בני המשפחה קבלו את תמיכתי, "סיימתי את תפקידי". דוגמא קטנה או גדולה, היינו רגילים לאכול יחד ארוחת ערב ששי ועכשיו היא מזמינה אח אחר ומשפחתו ולא מזמינה אותי. כאשר אני מדברת אתה על כאבי היא מתפרצת, צועקת מקללת מעליבה ומשפילה אותי. התהליך חוזר על עצמו שוב ושוב.התפרצות- ניתוק של ימים- פגישה והתפרצות. אמנם היא זו שפנתה אלי כדי להפגש אבל הפגישה נגמרת בצרחות וצעקות ואף שבירת חפצים.אני יודעת שהיא לא תשתנה אלה אולי אני אשתנה החלטתי להתחיל טיפול שיתחיל בעוד 3 שבועות, אך בינתיים אני סובלת מאד! מהבדידות מההשפלה הניצול והאכזבה ! מה לעשות בינתיים? האם יש לכם עצות קטנות או גדולות? הדרמות האלו שתקות אותי ומעייפות ומעציבות אותי.

שלום אנה, ההחלטה לפנות לטיפול היא הדבר הטוב ביותר שיכולת לעשות למען עצמך, גם בשירות הצורך להבין מה קורה ומדוע, וגם מבחינת הצורך למצוא לעצמך מקום מכיל, תומך ומקבל, ללא ביקורת או עוינות. עד אז, נסי לסגת ככל יכולתך ממצבים 'דליקים' המחריפים בסופו של דבר את תחושת הלבד שלך. אולי אם תהיי קצת פחות זמינה, או קצת פחות מובנת מאליה, יתפנה סוג חדש של מרחב ביניכן. אל תצפי כרגע לשינויים מרחיקי לכת. כמו שאמרת בעצמך, מדובר במשהו ישן שמונח שם, בין שתיכן, וכנראה שצריך לגעת בו לאט ובזהירות, ולא בשיטת הזבנג. התאזרי בעוד סבלנות. אני מאמינה שבתוך הטיפול תוכלי לראות דברים רבים נוספים על עצמך ועל חייך, שיתנו לך פרספקטיבה חדשה גם על מערכות היחסים שלך. בהצלחה ליאת.

שלום רב! לפני כשבוע עברתי הפלה אצל רופא מאוד נחמד שאני מכירה שנים. מאז ההפלה אני לא מפסיקה לחשוב עליו,הדרך בה הוא התייחס אליי גרמה לי להמשך אליו מינית ובכלל. הוא מתקשר מידי פעם לדעת מה שלומי.ואם אני מתקשרת אליו לנייד האישי שלו הוא קורא לי בסוף השיחה "חמודה".ומתעצבן מאוד אם אני לא עונה לו כשהוא מתקשר לשלומי.וכאשר אני מתקשרת אליו והוא עסוק הוא מייד חוזר אלי כ3 פעמים בערך. לעיתים אני חשה שאולי הוא נמשך אלי???(אני נאה מאוד,בת 26),גם החבר שלי טוען כך . ובנוסף שלחתי לרופא שלי הודעת טקסט "תודה רבה על היחס החם והאכפתיות" ובתוך פחות מ3 שניות קבלתי תשובה "תןדה". כל מי שתארתי לו את המצב טוען שקורה פה משהו,אני נורא מבולבלת...ואינני מבינה מדוע הוא עמוק בראשי רב הזמן.?????? האם מחשבותיי נכונות?כי הרי שום רופא לא עונה בהודעת טקסט למטופלת שלו,אולי כי הוא ראה אותי עירומה בהפלה נמשך אלי?? תודה רבה.

לינור שלום, רציתי רק ליידע אותך שזה לא נכון ששום רופא לא עונה בהודעות טקסט או לא מדבר עם מטופליו מחוץ למפגשים,אני מתכתבת עם הפסיכיאטר שלי בהודעות טקסט, ובד"כ מקבלת מענה מהיר,וחוץ מזה אנו משוחחים בד"כ פעם או פעמיים בשבוע טלפונית,ובעת משבר אפילו יותר מזה,וזה לא קשור כלל לאהבה,אלא פשוט לטוב-ליבו ולדאגה ואיכפתיות מצידו(ומצידי בטוח,אך פסיכיאטרים הם בלתי-נגישים בד"כ,ואמרו לי שזה נדיר שאני בקשר ישיר כ"כ איתו),אך - גם כשהייתי מטופלת אצל גניקולוג פרטי,גם היה לי קשר ישיר אליו - וגם זה לא היה קשור כלל לאהבה. מקווה שעזרתי במשהו, משתנה

בן כמה הרופא? הוא חתיך? זאת היתה בכלל הפלה חוקית?

לינור יקרה, קשה להשיב לך מכאן ולדעת האם יש למחשבותייך יסוד ממשי. את מעידה על עצמך שמאז ההפלה החלה אצלך משיכה כלפיו, ואין זה מן הנמנע שיהיו פנטזיות או ניסיונות שלך למצוא אישוש להן במעשיו או בדבריו. כפי שאמרה לך משתנה, לא כל התעניינות וחמימות כלפי פציינט מעידה בהכרח על כוונות מיניות, וכדאי להיזהר מאד בפרשנות שאת נותנת לזה. עם זאת, כבר היו דברים מעולם, ולצערנו יש אנשים הנכשלים בשמירה על עקרונות אתיים. בואי נקווה שרופאך אינו נמנה עליהם. הרבה בריאות ליאת

אני נשואה 20 שנה לגבר מפחיד. מעולם לא היכה אותי. שנינו בגילאי ה-50. . אין לו מושג על מה אני מדברת והוא לא מקבל את הטענה שלי שהוא גבר אלים. אני מפחדת ממנו מאוד וכל פעם שהוא מגיע הביתה אני מחסירה פעימה. אף פעם אני לא יודעת למה לצפות ממנו ובאיזה מצב רוח יגיע. כל הזמן אני בעמדת מגננה. הוא אבא נהדר, חבר נהדר לחבריו. הסביבה מעריצה אותו. ורק אותי הוא משפיל.הוא עריץ. תמיד ימצא סיבה לכעוס. תמיד חייבים להסכים איתו. אני חוששת לעזוב אותו בגילי. מה אעשה לבד.? הוא מיד יסתדר וימצא אישה חדשה ואני אעביר את ימי לבד ובבדידות. שאלתי היא: אולי עדיף לפחד מבן הזוג אבל לא להשאר לבד בגיל 50+? רק המחשבה שיקח מזוודה ויארוז את חפציו גורמת לי לבהלה

שיר יקרה, הכותרת שבחרת לפנייתך מרמזת על אמונתך, לפיה יש לך רק שתי ברירות: להישאר לבד או להמשיך לפחד. אלא שבין שתי האפשרויות הללו יש תווך גדול מאד, שמאפשר לך תמרון סביר. בהנחה שבעלך לא פגע בך פיזית וגם לא יעשה זאת בעתיד, את יכולה - למשל - להחליט להפסיק לפחד. עריצות והשפלה שואבות את כוחן מקהל מתרשם. החוק הידוע אומר שלא דורכים על אף אחד אם הוא לא נשכב נמוך מאד. את, משום מה, בחרת להישאר נמוכה הרבה שנים, וחשוב לנסות ולהבין מדוע. יתכן שהפחד להישאר לבד לא נולד היום, ומקורו בתפיסת עצמי בעייתית, חוסר ביטחון והערכה עצמית נמוכה. מאפיינים אלה עלולים להביא לנטייה כרונית לתלות, כניעה פסיבית לרצונם וצרכיהם של האחרים, שאיפות נמוכות וקושי בלקיחת אחריות. אם משהו מזה נשמע לך מוכר, אזי יש טעם רב להגיע לטיפול משלך, שיכוון לאותן נטיות תלות, ולשיפור הדימוי העצמי. דרך נוספת - לנסות ולהציע לבעלך פנייה לטיפול זוגי, בו תוכלו לעבוד על אופי התקשורת ביניכם. גם אם יגלה התנגדות ראשונית לכך, התחילי את, מתוך תקווה ששינוי בך יעורר בו סקרנות ועניין, ואולי גם רצון להצטרף. אשמח לשמוע מה החלטת לעשות. שבת שלום ליאת

שלום, הילדה הגדולה שלי בת 4.5 ומאז שהיא הייתה תינוקת, הייתה רגילה לינוק ולמשש בנקודת חן שנמצאת על פני אמא. ומאז היא לא מפסיקה להתקרב לאמא (ולא משנה מה אמא עושה) ולמשש את הנקודה במיוחד כשהיא רוצה לישון. היא עדיין מעדיפה לישון בחיק של אמה ואז להעביר אותה למיטה. והרבה לילות היא מגיעה באמצע הלילה לישון ליד אמה ולמשש את נקודת החן. (לילדה יש אח ואחות שגם הם מגיעם למיטה שלנו, אז תארי לעצמך את המצב). הדבר התחיל להפריע לאמא ואנחנו לא יודעים איך ללמד אותה להפסיק. נודה לך על עזרה בעניין.

ערן יקר, הנקודה זה לא הנקודה! :-)) מה שקורה אצלכם בבית בלילות לא ממש נשמע שמח. חלק מהצבת גבולות כוללת הוא גם הצבת הגבול בין היום ללילה, בין הורים לילדיהם ובין מיטת ההורים למיטות הילדים. הורים רבים מאמינים שאם ישלחו את הילדים לישון בגלות (מיטה משלהם ובחדר אחר) למרות התחנונים, הם אינם הורים טובים. אבל (!), כתוצאה מהוויתור המתמשך, הן על עקרונות וגבולות והן על שינה נוחה וחסרת הפרעות, מצטברת אצל ההורים (אם ירצו או לא ירצו) מרירות ועוינות כלפי הילדים, ותפקודם כהורים במשך היום עלול להיפגע. לכן, כדאי כמה שיותר מהר, להפסיק את החגיגות הליליות במיטת ההורים. סביר להניח שיהיו מחאות, חלקן קולניות, ויש לגבש תכנית עקבית שתסייע לכם לדבוק בתהליך. ככלל, כאשר ילדים מגיעים באמצע הלילה למיטת ההורים, אין לאפשר זאת. למרות העייפות והרצון "לגמור עם זה מהר", אין ברירה אלא לקום, להחזיר את הילדה למיטתה, להסביר לה שתהיו איתה מס' דקות, ואז תחזרו לישון, כל אחד במיטתו. כאשר הילדה רגילה לנוכחותה של האם ולמגע פיזי איתה כאמצעי הרגעה, אין לה, למעשה, הזדמנות ללמוד טכניקות להרגעה עצמית. אפשר, כמובן, לנסות ולהיעזר ב'חפץ מעבר' כמו דובי או בובה, שיהוו באופן זמני תחליף לנוכחותה המנחמת של אמא. מה שחשוב הוא לשבור את ההרגל הישן ברגישות ונחישות. שם המשחק כאן הוא עקביות, וכל וויתור מצדכם רק יגביר את הניסיונות של הילדים להחזיר את המצב לקדמותו. ידוע לי שקיימים ספרים טובים בנושא, וגם פורום שמנהל ד"ר אבי שדה (חיפוש קצר בגוגל יביא אותך לשם בקלות). במידה ותרגישו שאתם צריכים עזרה, מספר שיחות הדרכה עם פסיכולוג קליני של ילדים יכולות לעזור ביותר. בהצלחה וליל מנוחה ליאת

אני נשואה 25 שנה לגבר שמפחיד אותי. הוא אלים מילוילת ורגשית. מעולם לא היכה אותי. שנינו בגילאי ה-50. יש לנו 3 ילדים. כל היחס שלו אלי הוא משפיל ומזלזל. אין לו מושג על מה אני מדברת והוא לא מקבל את הטענה שלי שהוא גבר אלים. אני מפחדת ממנו מאוד וכל פעם שהוא מגיע הביתה אני מחסירה פעימה. אף פעם אני לא יודעת למה לצפות ממנו ובאיזה מצב רוח יגיע. כל הזמן אני בעמדת מגננה. הוא אבא נהדר, חבר נהדר לחבריו. הסביבה מעריצה אותו. ורק אותי הוא משפיל.הוא עריץ. תמיד ימצא סיבה לכעוס. תמיד חייבים להסכים איתו. ובנוסף הוא רוצה לשכב אתי יום יום. ואנישוכבת איתו כדי שיהיה שקט בבית ולא תהיה לו עוד עילה לכעוס. אבל תמיד הוא כועס אני חוששת לעזוב אותו בגילי. מה אעשה לבד.? הוא מיד יסתדר וימצא אישה חדשה ואני אעביר את ימי לבד ובבדידות. אולי עדיף לפחד מבן הזוג אבל לא להשאר לבד בגיל 50+?

שי יקרה. בשתיים עשרה שנות עבודתי נתקלתי בגבר אחד בלבד (מתוך עשרות) שהודה שהוא "גבר אלים". אחד המאפיינים הבולטים בעבודה עם גברים היא תופעת ההכחשה. איש אינו רוצה להתסכל על עצמו כעל "אלים". את מציינת כי בשאר התחומים של חייו הוא חיובי ורק כלפייך הווא אלים מילולית ורגשית .כן מדובר באלימות שגורמת נזק נפשי ופסיכולוגי ומאחר וגוף ונפש אחד הם,, החיים במתח ופחד מתמיד גורמים גם נזק לגוף מבפנים. בעצם הדרישה ליחסי מין יום-יומיים מבלי להתחשב ברצונך, רגשותייך נפשך וגופך, נראה כי בעלת תופס אותך כאובייקט שתפקידו למלא את צרכיו ואינו תופס אותך כאדם נפרד עם רגשות ורצונות משלו, ומשום כך ברור כי אינו רואה את הפגיעה בך. פרידה אינה הפתרון היחיד, ישנם עוד פתרונות, אולם התסריט השחור שאת מציירת לגבי עתידך במידה ותיפרדו מראה כמה בעלך הצליח במשך השנים לגרום לך להאמין שאת "לא שווה" , "לעולם לא תצליחי לבנות לך חיים טובים יותר" "שכל מה שמגיע לך זה יחס אלים ומשפיל". אלו מחשבות שאת מריצה לעצמך בראש והן תוקעות אותך במעגל קסמים שעליו את משלמת בבריאותך הנפשית והפיזית. הן גם מחשבות לא מציאותיות!! כמו במכשיר הקופקט דיסק את יכולה לבחור "דיסק" אחר שיתנגן לך בראש. פחות שחור ויותר מציאותי. כתבתי די להפעם, ולמרות שישי לי עוד הרבה מה לאמר לך, אסיים. קראי את הדברים הללו פעם ופעמיים, וחזרי אליי . זהו רק שלב ראשון.

אז מה את מציעה לי לעשות?

סתם מעניין אותי לדעת - האם אתם(את,אורנה ודרור)בודקים את תיבת המייל שלכם רק ב'ימי המשמרת' שלכם,או גם בזמנים אחרים? פשוט שלחתי מייל אישי לאורנה,ורציתי לדעת אם יש סיכוי שהיא תראה אותו לפני יום שלישי. והאם אתם מקבלים למייל האישי רק את ההודעות ש'במשמרת' שלכם,או את כל ההודעות שנשלחות? בתודה מראש, משתנה

שלום משתנה, איני מכירה את הרגלי קריאת הדואר של אורנה או דרור, ולכן לא אוכל להשיב לך. לכל אחד הרגלים משלו. כתובות המייל שלנו, המתפרסמות בכרטיסי הביקור האישיים, הן כתובות מעודכנות, ומה שנשלח גם מגיע, ללא קשר לימי התורנות. שבת שלום ליאת

ליאת תודה, את השאלה השניה לא הסברתי טוב, לא התכוונתי שהודעות שנשלחו למייל לא יגיעו אליכם אלא בימי התורנות,אלא - שאלתי היתה: האם ההודעות שהמשתתפים רושמים בפורום(שאמרת לי פעם שמגיעות ישר למייל האישי שלכם) מגיעות אליכם רק בימי התורנות האישית שלכם או שכל הודעה שאנו כותבים נשלחת למייל של שלושתיכם? אני מקווה שכעת לא אחשב כ'נודניקית' בגלל שאלתי,זה סתם מעניין אותי לדעת זאת. בתודה מראש משתנה

היי אני מור בן 25. לאחרונה הבנתי שאני שקוע בדיכאון המתמשך כבר כמה חודשים ומחריף עם הזמן, הנובע כנראה מקריסת נורמות,ערכים ואמונות שלפיהם חייתי עד כה. מבן אדם שאפתן, נחוש וחרוץ הפכתי ליצור פסיבי הלא רואה כל תכלית ב"לעמול תחת השמש". אשמח אם תוכל/י להמליץ לי על טיפול/מטפל ספציפי, המשלב פסיכולוגיה עם פילוסופיה ורוחניות, מעין ד"ר לנגזם. תודה מראש.

מור יקר, הפניה שלך הציפה אותי בהתרגשות, ולו בשל אזכורו של ד"ר לנגזם. אם תצרף כתובת מייל עדכנית יחד עם האזור בארץ בו אתה מתגורר אולי אפשר יהיה לעזור. אין אנו נוהגים להמליץ מעל דפי הפורום. שבת שלום ליאת

אני לא מצליחה לחשוב על שום פתרון או משהו מנחם.באופן פרדוכסלי מה שמרגיע אותי ונותן לי שלוה זה לא דבר טוב.אני מרגישה שהגעתי רחוק מדי ואני מנסה להגיע להחלטה אם אני רוצה לחיות ולהילחם או לא.זה מפחיד אותי ומרגיע אותי בו זמנית.

ויק יקרה, נדמה לי שאני מצליחה להבין. יש מידה של נחמה ברעיון של אחריות מלאה, כולל על ההכרעה אם לחיות או לחדול. מבחינות רבות, כבר אדם הראשון חרץ את גורלו במו ידיו, וגורש בשל כך מגן העדן. כמעט באותו מעמד, קיבלנו גם את ההכרח של "בזיעת אפיך...". כנראה שאין לנו ברירה אלא להמשיך ולהיאבק, למצוא בכל יום מחדש את הסיבה והמשמעות. שולחת לך שיר קטן של יונה וולך- שים סכר גדול ליד מעיינות הכאב אגור איתו כמו מים שמור עליו שלא יתפזר כי הוא חייך. שלך ליאת

שיר קסום.הסכר שלי כבר "התפזר".נאבקתי במים זמן רב עם תנועות רגליים וידיים שעייפו אותי מאד.אני חושבת שנאבקתי לא רק בשביל עצמי.אבל עכשיו אני מתלבטת אם להמשיך להיאבק.הרעיון להפסיק דוקא עושה לי טוב,אני מנסה להבין מה זה אומר ומה כדאי לעשות.

רציתי לשאול ולהבין בקשר לפגיעה עצמית. אני חיה שנים רבות עם מחשבות מאוד ספציפיות של חיתוך שורשי כף היד. גלשתי למעשים פעמיים בלבד. לאחרונה אני קוראת קצת ומנסה לטפל בענין. גליתי שגם כסיסת עור סביב הצפורנים וחיטוט בפצעים קשורים לנושא. אלה דברים שאני עושה שנים אבל בלי הקשר מחשבתי/רגשי לאירוע מסוים בניגוד לרצון לחתוך. אני תוהה אם יש בי משהו לא מודע ויש קשר לכסיסה והחיטוט (האובססבים) ולרצון לפגיעה.

ט.ל. יקרה, לא צריך לחפש נסתרות. את אומרת מפורשות שקיים בך דחף לפגיעה עצמית כבר שנים רבות, ולכן השאלה אם הכרסום והחיטוט קשורים או לא אינה מהותית. היה מקום להתעכב על כך אלמלא היית חותכת, כדי להבין אם הפצעים הקלים שאת גורמת לעצמך הם ביטוי מרוכך של הצורך בפגיעה עצמית. כרגע, מה שחשוב הוא להגיע לקבל עזרה, וללמוד לבטא את הכאב והמצוקה בדרכים פחות הרסניות. שבת שלום ליאת

ליאת תודה אבל בכל זאת: אני חיה עם מחשבות, לא עם מעשים. ואני מטפלת בזה. ובכל זאת מעניין אותי אם הפציעה הקלה כמו שקראת לזה, שלא באה מתוך צורך מודע ,קשורה או לא. הרצון לחתוך את הידיים בא באופן ישיר למחשבות או הרגשות מאוד מסויימים. הכסיסה והחיטוט פשוט שם, ולולא התחלתי לקרוא קצת לא הייתי מקשרת אותם לעולם לרצון הפגיעה. אני מרגישה נבוכה להזכיר את זה בטיפול כרגע ואני מחפשת תשובה כללית, אפשר? ט.ל.

את פה במקרה?

מי קרא לי ??? :-) ליאת

היי ליאת, מה שלומך בימים אלו? תגידי את באמת אבל באמת אוהבת חורף?? לא מובן לי... אני צריכה להגיע להחלטה וממש קשה לי להחליט...(קשור להפרעה כלשהי?:) טוב,אני מניחה שלא תוכלי להחליט במקומי...(ולא,זה לא קשור לטיפול...) שיהיה לך סופ"ש נעים

אני בן 23. מעולם לא הייתה לי מערכת יחסים רצינית. ליתר דיוק - הייתה רק אחת שנגמרה אחרי חודש בערך. רק לאחרונה התחלתי להבין שכנראה יש אצלי איזהשהי בעייה. למרות שאין לי ממש "בעייה". אני נראה טוב יחסית, אין לי שום בעייה בליצור אינטראקציות עם אנשים ואני גם לא ביישן במיוחד. אני ממש משתגע מזה. נכנס פעם בשבוע-שבועיים לדיכאון. כל פעם שאני רואה איזה זוג שמאושר (גם אם זה רק למראית עין) אני אוכל את עצמי מקנאה. מה דפוק אצלי??

אלי יקר, גיל 23 הוא עדיין גיל צעיר מכדי להכריז על עצמך כלוקה ב'משהו דפוק'. אתה מדבר על צרכי קרבה חזקים שאינם מתממשים, ככל הנראה בגלל קושי לבסס אינטימיות ואמון. בלשון עממית היינו מגדירים אותך כ"רוצה - אבל פוחד". כדי להבין למה זה קורה אצלך, ממה בדיוק אתה נרתע, ועל מנת לאזור אומץ לפעול למרות מנגנוני ההימנעות כדאי לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג קליני. לעיתים, עצם קיומו של קשר משמעותי וקרוב עם המטפל/ת שלך הוא כבר חצי פיתרון. בהצלחה וסוף שבוע נעים ליאת

שלום, רציתי לשאול לגבי התופעה של תלישת שיער. ממה זה נובע? האם יש קשר בין תלישת שיער לפציעה עצמית? ל- OCD? האם התופעה עוברת בגיל מסויים או שלא ניתן להיפטר ממנה? איך מטפלים בזה? תודה.

שלום שרון, התופעה עליה את מדברת נקראת "טריכוטילומניה". תוכלי לקרוא עליה במפורט כאן- http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94 ועוד חומר תוכלי למצוא גם כאן- http://172.tapuz.co.il/tapuzforum/main/links.asp?id=15&catId=487 אם יהיו שאלות ספציפיות לאחר הקריאה - את מוזמנת. בברכה ליאת

שלום ליאת, תודה על הקישורים. אני חייבת לציין שדברים שקראתי שם הבהילו אותי.. רק ממש לאחרונה גיליתי שאני לא מטורפת (לגמרי) ושאני לא היחידה שעושה את זה. אני בת 22, וזה התחיל בערך בגיל 12-13. הרבה שנים אני עסוקה במאמצים להסתיר את זה מהמשפחה ומהחברים, לא תמיד זה מצליח. אני עדיין מבולבלת מהגורמים לתופעה, ולא לחלוטין הבנתי האם יש שיטת טיפול עדיפה. הייתי בטיפול דינמי במשך כשנה וחצי, לפני כשנתיים. סיפרתי על זה לפסיכולוגית שלי, אבל לא הרגשתי שהטיפול עזר בהפחתה של התופעה. וכיום אני מרגישה שזה הולך ומחמיר, במיוחד כשאני בלחץ (התחלתי השנה לימודים באוניברסיטה ועכשיו נורא מלחיץ עם כל המבחנים בפעם הראשונה). מה היית ממליצה? לחזור לטיפול? ללכת לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי? איך אפשר לברר ממה זה נובע, אפשר לבד או שצריך במסגרת טיפולית? מתנצלת על האורך, אני נלחצת מכל העניין. שרון

אמי , בת 74 , סובלת שנים מקנייה כפייתית , לאחרונה הדרדר מאד מצבה וגילינו (אחותי -40 ואני35-)שהיא נמצאת על סף תהום כלכלי . אנו מנסות לעזור ולסדר את החשבונות , הבנק , הולוואות שכבר לקחה אבל מפחדות שלמרות כל המאמצים היא תחזור לסורה ולא נוכל לעזור לה יותר . אנחנו מוכנות לקחת הלוואות על מנת לעצור את ההדרדרות הכלכלית אבל מודעות היטב למצבה הנפשי הקשה ודואגות לה ולכספים שאנו מתחייבות עבורה . היא מצידה הסכימה לבטל את כרטיסי האשראי ובפעם הראשונה מודעת, אמנם באופן חלקי ,למצבה הכלכלי והנפשי .האם יש משהו שהוכח כיעיל בהתמכרויות מסוג זה? עקב מצבה הכלכלי , טיפול פרטני לא בא בחשבון .

שלום לבת המוטרדת, המודעות למצב והנכונות לוותר על כרטיסי האשראי הן צעד גדול קדימה. בדר"כ קל לנו יותר לפזר כספים באמצעי תשלום זה, שכן אין אנו רואים פיזית את מפלס חשבון העו"ש שלנו. אפשר לנסות להעביר אותה להקצבה שבועית של כסף מזומן שתוציאו עבורה מן החשבון, כך שתוכל להיות מודעת למצב הארנק שלה בכל רגע נתון. האפשרות של טיפול פרטני נדחית כאן לעיתים קרובות בטענה המוחצת של היעדר תקציב. במקרים רבים אני נוטה לגלוש לטיעונים מנומקים על ערכו הכדאי של טיפול פסיכולוגי לטווח הקצר, ולטווח הארוך. במקרה שלכן נחסכה לי הטרחה, שכן בלי טיפול 'זה עלה הרבה יותר'. אגב, לא יצא לי להיתקל באנשים שהטיפול הוביל אותם לסף תהום כלכלי. מאחלת לכולנו רווחה כלכלית ושפע ליאת

רק רוצה להגיד שאני מצטערת אם הגזמתי עם המיילים. באמת שלא הייתה שום כוונה כזו. לא יודעת... נשארתי עם הרגשה עמומה של מועקה בבטן. עזרת לי, מאוד. מצטערת אם העקתי. א (לא רוצה לכתוב פה את השם המלא.)

אני אמא לשניים. וכיוון שאני מטופלת בתינוקת שמתעוררת בליילה לינוק מספר פעמים, בעלי לרוב מטפל בביתנו הבכורה בת השנתיים וחצי. מקלח אותה ומשכיב אותה לישון. בעלי אדם טוב. וככל הידוע לי אינו נמשך לילדים. ואין שום אינדיקציה שעלולה להדאיג אך בכל זאת אני מרגישה חרדה עמומה. אנחנו לא ישנים ביחד כיוון שאני לוקחת את התינוקת תכופות להנקה והוא אומר שהוא פוחד שיתהפך עליה וצפוף במיטה וכו'. הוא מרדים את הגדולה לידו , ולעיתים ישנים כך כל הליילה. למרות שביקשתי ממנו שיעביר אותה למיטתה, אחרי שהיא נרדמת. כיוון שאני רוצה שתתרגל לישון במיטתה. איך מתמודדים עם הדאגה לבת. אני לא יכולה לדבר איתו על זה בצורה שלא תפגע בו ותפגע בקשר שלנו. ואני גם כועסת על עצמי שאני חוששת כך. וכועסת על עצמי כאשר אני אומרת לו שאני עייפה מדי כשהוא רוצה מין, כאשר אני באמת באפיסת כוחות. אולי הוא יישן עם ביתנו ואז... תודה....

לילך יקרה, ילדים אינם אמורים לישון במיטת הוריהם בשום גיל. כשמדובר בתינוק, אכן קיימת סכנה של פגיעה פיזית קטלנית, כתוצאה מחנק או חבטה לא מכוונת מתוך שינה. מבחינה זו, את או בעלך 'מסוכנים' לתינוקת באותה מידה. גם לשינה 'זהירה מדי' של ההורה יכול להיות מחיר, בעיקר של גב תפוס, צוואר תפוס, או סתם שינה לא טובה. בגיל מאוחר יותר, בוודאי שאין הצדקה ללינה משותפת. הפיתרון בתקופת ההנקה הוא עריסה או מיטת תינוק הממוקמת בסמוך למיטת ההורים. פעמים רבות, כאשר קיימת קרירות והתרחקות בין בני הזוג, שינה עם הילד יכולה לשרת את צרכיהם הלא מודעים של ההורים. את מציינת בעצמך שלעיתים קרובות אין לך כוח/חשק לסקס, ויתכן שהבחירה להצמיד אליך את התינוקת מאפשרת לך תירוץ לא רע. החזירי את בעלך למיטתכם הזוגית, והניחי לכל אחת מהבנות לישון בנוחות במיטתה. יתכן שהקרבה הפיזית ביניכם תשבור את מעגל ההימנעות שלך, ותפיח רוח חדשה בחיים האינטימיים שלכם. מעבר לכל זה, כאשר קיימים בך חששות עמומים ודאגה בנוגע לשלומה של בתך, אין להשאיר זאת ליד המקרה, ועליך להבטיח מעל לכל ספק שאינה נפגעת בבית או מחוצה לו. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת ה- 9 תלמידה מצויינת נראית טוב, ובעלת תובנות מופלאות לילדה בגילה. מאז כתה א' אני נתקלת בקושי מצידה ליצור קשרים חברתיים לטווח הארוך, היא טוענת שאין לה חברות אמת ושכולן בסופו של דבר מרכלות ומציקות. כיצד אני מסייעת לה להתקרב אך עדיין לשמור על הייחודיות שלה? איך אני אמורה להסביר לה שהעולם הוא כזה, והיא צריכה לדעת להתמודד ולהתחבב אך לשמור על האופי שלה ולא להיות כמוהן כדי להתחבר אליהן. כמו כן, ההנחה שלי היא שמשום שהיא לומדת בבה"ס שבו אני עובדת קשיים רבים מתעוררים בשל כך. יש המלצה בעניין לימודי ילד בבה"ס שבו האם עובדת? היא מאוד רוצה לעבור בה"ס? מה אני עושה? האם להעביר אותה בסוף השנה או כבר עכשיו? היא ממש רוצה לעבור, כמו כן, אינה מרוצה מהמחנכת שלה בטענה שהמורה לא מטפלת כראוי בבעיות משמעת, וכמציקים לה המורה כאילו "מדפדפת" אותה. כל אלו הן התחושות של הילדה. אני בדילמה: מקום עבודתי הוא בית הספר של בתי.

ערב טוב, לא ידוע לי על המלצה גורפת בנושא של אמא-מורה וילדים באותו בי"ס. לפעמים זה יכול להוות בעיה ולפעמים לעבוד נהדר. מן הסתם, מידת ההפרעה ההדדית יכולה להיות קשורה בגורמים נוספים, כמו גודל ביה"ס, מידת הפופולריות ההתחלתית של המורה-האם או הילדה, גודל הישוב בו ממוקם ביה"ס, ועוד. באופן בסיסי, מחקרים מראים שילד עם קשיים חברתיים משחזר את הסטטוס החברתי שלו גם אם עבר למסגרת חינוכית חדשה, אלא אם כן נעשו במקביל התערבויות טיפוליות כלשהן. ילד שסובל מהצקות על בסיס קבוע חייב לקבל עזרה, שתסייע לו להבין את תרומתו שלו למצב. הסברים מהסוג שאת מציעה לה נשארים בגדר 'הבנות תיאורטיות' המרוחקות מהחוויה האקטואלית שלה. חשבי, מה ילדה בת תשע אמורה לעשות עם המלצות כה מעורפלות כמו "להתקרב אך לשמור על ייחודיות". במקום זאת, הייתי מנסה לשדר מסרים לפיהם את סומכת על כישוריה, על הבחירות שלה, ועל יכולתה להסתדר. מעורבות יתר הורית משיגה בדר"כ את ההפך, מה גם שאת נוכחת פיזית בסביבתה לכל אורך שעות היום. נסי לסגת מעמדה שיפוטית כלפי התנהגותה, ולהציע את אהבתך ותמיכתך, מבלי לנסות לדאוג לענייניה החברתיים. אם לא תראי שינוי תוך חודשיים שלושה, פני להתייעצות עם פסיכולוג קליני של ילדים שיוכל לתת עוד הכוונה, ואולי להמליץ על טיפול קבוצתי או אחר. אשמח לשמוע עדכונים בהצלחה ליאת

האם תוכלו לעזור לי בחיבור המושגים הבאים לתאוריות שעוסקות בהם? אשמה בושה פחד רצון להתבלט רצון להיות חלק מ.. רצון לא להיות חלק מ... הייתי מעוניית לקבל קצת יותר מידע שיוכל לעזור לי בטופס אינטק שאני עורכת לנער שאני עובדת איתו תודה ויום טוב

שלום עדי, בדר"כ בטופס אינטייק אופייני, אין צורך להיכנס לתיאוריות בצורה מעמיקה. עליך לתאר בהרחבה את התמונה הקלינית (סימפטומים), לתאר ממתי החלה הבעיה, ולקחת אנמנזה טובה. אפשר להמשיג באופן ראשוני הבנה דינמית, תוך שימוש במונחים תיאורטיים הולמים. מוטב לא להיגרר לרעיונות הלקוחים מתיאוריות שונות, אלא לדבוק במסגרת תיאורטית אחת (מכסימום שתיים), המסבירה את מערך הכוחות הפועלים על הפציינט. בברכה ליאת

שלום אחייני בן 14 ומסרב מאז תחילת השנה ללכת לבית הספר. הוא ארסיבי רוב הזמן ומסתגר בבית. הוריו אינם מסוגלים להתמודד עימו מגיב כלפיהם בתוקפנות רבה. כיצד לסייע לו? אני ממש מודאגת ממצב זה שהולך ומסתבך. אגב, הזוגיות ההורים הינה קשה ובעייתית מתחילת דרכם רחלי

רחלי יקרה, את מתארת מצב מורכב של קושי בהפעלת סמכות הורית, שמקורו, בין השאר, בקשיים זוגיים ומשפחתיים מפושטים. לטעמי, העזרה הטובה ביותר שאת יכולה להגיש כרגע, זה לנסות ולהסביר להורים שעליהם להיעזר ע"י גורם חיצוני מוסמך (מטפל זוגי או משפחתי, או פסיכולוג קליני) שיוכל לכוון את ההתערבות הטיפולית שלו לשיקום הזוגיות ושיפור התקשורת המשפחתית. כדאי לדעת שלפעמים ילדים נבונים מגלים שבאמצעות בעיות התנהגותיות או לימודיות הם מצליחים לאחד את ההורים ולגרום להם לתפקד יחד באופן מיטבי, מתוך דאגתם המשותפת לילד. כך או כך, יש לטפל ללא דיחוי בבעיות ההתנהגות של הבן בתוך ההקשר המשפחתי. בהצלחה ליאת

ליאת, את לא חושבת שזה מקרה מורכב יותר? להבנתי ההורים איבדו יכולת הורית ודיבורים איתם במקרה הזה זה עוד זמן שהילד סובל. לא עדיף שהיא תפנה ליועצת בית הספר או אולי אף לשרותי הרווחה?

לא להאמין, שוב חלף לו שבוע... חזקי ואמצי גם את (יצא לי לכתוב את המילים האלה לא מעט הלילה), אורנה

שלום אני בחור בתחילת שנות ה20 לחייו . בזמן האחרון אני נתקף התקפי לחץ לא מוסבר כשאני נמצא בסביבת אנשים יש לי תמיד תחושה כזאת שכולם בוחנים אותי ושמסתכלים דווקא עלי. לא יודע מה לעשות עם זה וזה מאוד מטריד אותי קשה לי אפילו לדבר עם אנשים ולהסתכל להם ישר בעיניים . מרגיש חסר אונים... פעם ראשונה שזה קורה לי מה עושים ? אין לי כסף לטיפול אצל פסיכולוג

שלום כקכקב, גם אם אין אפשרות כספית לטפל, חשוב מאוד שתקבע פגישה עם פסיכולוג קליני או עם פסיכיאטר, לצורך אבחון והתייעצות ראשונית. לאחר שתבין טוב יותר במה מדובר ומהן ההמלצות הטיפוליות, תוכל לשקול את המשך דרכך. ויש דרכים לקבל טיפול מסובסד (דרך קופות החולים ודרך השירות הפסיכולוגי של האוניברסיטאות השונות). שיהיה בהצלחה, אורנה

רציתי לדעת איך אנשים שעברו אונס או מעשים מגונים יכולים להתחתן, לבנות משפחה, לקיים יחסים ולשכוח את כל מה שעברו. אני מקווה שתסבירי לי מה עושים בטיפול פסיכולגי בעניין הזה. אף פעם לא הייתי בטיפול, ואני רוצה לדעת איך לעבור את הבעיה ולהתקדם הלאה. כי אני לא מצליחה לראות את עצמי עם בן זוג ומשפחה, למרות שאני כן רוצה!!!! תודה

אני יקרה, קשה להסביר על רגל אחת... אני רוצה לכתוב לך שבחלק גדול מהמקרים, אפשר לחיות חיים טובים עם ולצד הכאב. לפעמים מצליחים אפילו לצמוח מתוך הטראומה עצמה! זה קורה לאט לאט, דרך ההיזכרות, דרך ההתבוננות, דרך הדרך... אני שולחת לך קישור שאני מקווה שתמצאי בו עניין: http://www.macom.org.il/ מחזיקה אצבעות לעתיד, אורנה

אורנה יקרה, תגידי, אולי את קוראת מחשבות? אני צריכה אותך קוראת מחשבות היום. אם כן, אז את יודעת מה אני רוצה להגיד... אז מה את אומרת? תשלחי לי כוחות? לילה טוב. ותודה. נורית

נוריתי מצחיקונת-עצובה, הלוואי שהמבחנים יעברו בקלות (זה מחר?), הלוואי שהמהומות בזירה המשפחתית (כתבת על כך לא מזמן, נכון? אני לא מתבלבלת?) ישככו אך לא ישכחו, הלוואי שהדברים שאני כותבת נכונים לך... לילה טוב, ומשלוח אקספרס של כוחות משובחים במיוחד, מאורנה

קודם נשמיט את סימני הקריאה. אחריהם, את הנקודה, הפסיק וסימן השאלה נשמיט את מילות החיבור, הקישור והיחס נבטל את הפעלים נוותר על שמות העצם ומילות התוכן איתם יעלמו גם הרעיונות והמחשבות יוותרו שורשים, תבניות ומשקלים ריקים ומרווחים... הרבה מרווחים בין המקומות בהם היו פעם מילים עייפתי...

אהלן אורנה, סתם כתבתי קישקוש, סליחה.. קדרות... (מכירה?) מתחשק לי קצת לעדכן בענייני דיבור ואי-דיבור...זוכרת? אפשר? אזרתי אומץ וביקשתי ממנה שתיתן לי קצת לשתוק. שלא תמהר לדבר וגם אם אתפתל קצת, לא נורא... זו הייתה שיחה מורכבת כי אמרתי כמה דברים שאולי לא קל לשמוע.. שהיא נמנעת או מוותרת לי במקומות שקשה לי שדווקא את המקומות שאני מסמנת כקשים, דווקא עליהם היא לא שואלת או אליהם היא לא הולכת איתי (כמו השתיקה) הרגשתי סיפוק שהצלחתי לומר הכל, אבל כשהרמתי את הראש להציץ בה הרגשתי צורך לקרב אליה את הכיסא שלי קצת כאילו לפייס אותה...(ודיברתי ברגישות, באמת..) בסוף השיחה היא אמרה שהיא מפרשת את בקשת השקט כרצון להרחיק אותה. שאולי היא התקרבה מדיי ובשתיקה אני שבה לשליטה הסבר סטנדרטי ... מהפרשנות הזו אני מבינה שהיא מרגישה שהרחקתי אותה. חבל לי... כנראה שלא סתם הרגשתי צורך להתקרב אליה קצת עם הכיסא השתיקה היא אמנם מצב טבעי בשבילי, אבל דווקא בגלל שהיאוש והעצב פורחים שם והמילים?...דווקא הן מסיטות משם.. הזמנתי אותה להצטרף אליי למקומות בהם העצב קיים.. איך לא הבינה...איך לא ראתה..? כנראה ששוב זו אחריות שלי להסביר (כי אחרת איך תדע) אבל אני שואלת את עצמי מה עוד היא לא הבינה לאורך הדרך? איפה עוד היא מפרשת אותי סטנדרטי; 'התנגדות לשינוי'..? קשה... לאט לאט אני מניחה... תודה שהקשבת,.. לילך.

לילך יקרה, מכירה קדרות, וכבר מכירה קצת את הדיבור שלך, האופייני לך כל-כך... אני חושבת שכדאי להשהות עוד טיפונת את הידיעה, לבוא אליה שוב עם התלהבות 'הסברית' (שלא קל לגייס מתוך קדרות), להתעקש עלייך ועל זכותך לבנות איתה שם משהו מתאים ומיטיב. אולי באמת משהו נסגר בה לרגע (זה קורה לטובי המטפלים...), אבל אם מתעקשים אלה בדיוק המקומות שמהם גדלים. חזקי ואמצי, טוב? אורנה

ערב טוב, אני בטיפול בערך שנה. אחרי הרבה התנגדות והימנעות והרבה שתיקה, התחלתי לשתף קצת פעולה עם המטפלת ולנסות לתת לה להתקרב קצת. הבעיה שאני מרגישה שהיא נותנת לי מסרים מנוגדים. היא מרשה לי להתקשר, לשלוח לה SMS מתי שאני רוצה. אבל אני מרגישה לפעמים שהיא מתעלמת ממני (זה לא אומר שאני כל הזמן מתקשרת, אלא רק כשאני ממש צריכה לדבר איתה), ומתייחסת להודעה רק בפגישה שאחרי ואז הדבר איננו רלוונטי. כשאני מנסה להתקרב ממנה (למשל אם זה דרך מתנה..) אני מרגישה שהיא שמה לי גבול בצורה עדינה. וההפך גם נכון, ברגע שאני מרגישה שהיא חודרת יותר מדי לחיי או שהיא מצליחה להתקרב ממני, אני מבטלת פגישות, או חוזרת לשתיקה. מה דעתך על הדברים שנאמרו כאן. איך את מסבירה את מערכת היחסים, האם היא נכונה? בריאה?

שלום דנה, אין ספק שאתן עדיין מחפשות את הדרך... הדרך ליצור אינטימיות רגשית, לשמר את האינטימיות מרגע שנוצרה, לעזור לך לחוש אותה גם מחוץ לפגישות עצמן. אני חושבת שאת כל הדברים שכתבת לי, כדאי להביא לתוך הפגישות הטיפוליות: את ההרגשה שמותר לחצות את גבול הפגישה הטיפולית, אך אולי בעצם לא כל-כך כדאי כי לא תיעני... את ההרגשה שאת רוצה לתת לה משהו קונקרטי, אבל נידחית... את ההרגשה שגם לך יש כוח, ומשום שאת יכולה להתנתק ולהתרחק ברגע בו הקשר יחווה קרוב מדי ולכן מסוכן... אני בטוחה שהדיבור על תחשות אלה יפתח אופקים חדשים בטיפול, ואת כמובן מוזמנת 'לדווח מהשטח'... לילה טוב, אורנה

שלום בתי בת ה-9 התחילה להתלונן בשבוע האחרון שהיא פוחדת שיקרה לה משהוא והיא תמות כמו כן טוענת שכאב לה הראש לפעמים כואב לה היד אם היא קיבלה בבית הספר מכה או שנפלה היא ישר פוחדת שהיא לא תמות אני אם חד הורית והאבא לא בקשר עם הילדה מאז שהיתה בת 3 חודשים היא תמיד רצה אחים ואחיות ונורא מתחברת לילדים קטנים לפני כשבועיים היא היתה נוכחת במריבה מאוד גדולה של אחותי וגיסי גיסי השתולל צעק ובין היתר לא נתן לילדים לצאת מהבית היא רצתה שיחזירו אותה הביתה וכשאחותי רצתה להחזיר אותה גיסי לא הסכים שהבן שלהם ילך איתם ומשך את הבן לכיוון הבית. לבסוף הבת הגדולה של אחותי ובתי באו בריצה אלינו הביתה והיו מאוד מפוחדות גיסי הגיע אלינו משך את בתו והיא לא הסכימה לחזור הביתה ובכתה והיה מפחיד אפילו לנו הגדולים איך שהוא הרגענו אותו והוא חזר הביתה שלו והילדה שלו נשארה איתנו. האם יכול להיות שיש קשר בין הדברים? בעבר בחגים כאשר כולם היו מגיעים אם הילדים היא היתה נעצבת והבנתי שחסר לה הקטע של אבא היא גם אמרה באחד המצבים זה לא פייר שלכולם יש אבא ולי אין. כל הנסיונות לגרום לאבא שלה להגיע לביקורים לא הצליחו הוא כשור לאמא שלו ולא עושה שום דבר ללא רשותה. היא ילדה מאוד חכמה וחברותית ויש לה המון חברות ואני חושבת ומרגישה שהיא סומכת עלי ומשתפת אותי במה שקורה לה אך אני מאוד רוצה לעזור לה לחזור לעצמה ולהוריד את החרדה שלה איך עושים זאת תודה יעל

שלום יעל, הארוע שתיארת נשמע בהחלט מפחיד, אך אינני יכולה לדעת האם הוא קשור למתח שבתך מבטאת בשבוע האחרון. אני חושבת שכדאי לשוחח עמה על כך, ואולי אפילו לתאם דרך בה היא יכולה ליידע אותך כאשר היא מרגישה מצוקה בבית דודתה, ואז תוכלי לבוא בעצמך לקחת אותה. גם בנוגע לפחדי המוות, כדאי לפתח יכולת לדבר איתה על כך בפתיחות ובכנות. אפשר להסביר שהמוות מפחיד את כולנו, ושבהדרגה לומדים לחיות לצידו... הסבירי לה שמותר לחשוב על מוות (ולמעשה כולם חושבים על מוות מפעם לפעם), מותר לדבר על פחדים אלה, והדיבור אינו מסוכן. אם תרגישי שעוצמת החרדה אינה יורדת, כדאי להתייעץ עם הפסיכולוג/ית החינוכי/ת בביה"ס בו היא לומדת, ולבדוק את האפשרות של פנייה לשירות הפסיכולוגי החינוכי באיזור מגוריכן. זה יכול להועיל מאוד! שיהיה בהצלחה, אורנה

שלום אני וחבר שלי, בשנות ה20 לחיינו. כבר שנתיים שאנחנו ביחד, אוהבים מאוד ותומכים אחד בשני. בחודשים האחרונים הוא השתנה. מבן אדם שמח, ספונטני, חברותי שהיה מפתיע אותי כל פעם מחדש, שהתשוקה בערה לו בעיניים, הוא הפך לבן אדם מריר, עצוב, מתרחק מכל האנשים שאוהבים אותו, ולצערי גם ממני. אני מצידי רוצה לעשות הכל כדי שהיה לו טוב. דיברתי איתו, ניסיתי להבין אותו ומה עובר עליו...אבל הוא לא כל כך משתף אותי. הדבר היחידי שהוא אמר לי , זה שהוא מרגיש קצת בודד. בתגובה לכך הסברתי לו כמה הוא בן אדם מדהים ומיוחד, ושהוא לא לבד כי אני איתו ושיש תקופות בחיים...קניתי לו מלא מתנות וניסיתי להרעיף עליו הרבה אהבה, אבל זה לא עזר. הוא עוד יותר מתרחק..אפילו לבוא לישון אצלי הוא כבר לא רוצה. שלא לדבר על איזה שהוא מגע איתי (הוא טוען שהוא לא מסוגל אבל מאוד רוצה). ואני כל כך משתדלת, אני כבר לא יודעת מה לעשות. הוא רוצה שניפרד עד שהכל יעבור לו (בטענה שהוא עושה את זה בשבילי, כדי שאני לא אסבול) והוא בשום פנים ואופן לא מוכן לקבל עזרה מגורמים חיצוניים. אפילו לשלוח הודעה לפורום הזה הוא סירב. בבקשה..אני כל כך אוהבת אותו ודואגת לו מה עוד אפשר לעשות?

שלום מבולבלת, נשמע לי שאת צודקת, והחבר שלך באמת זקוק לעזרה. כמה חבל שיש מקרים בחיים בהם העזרה לא יכולה להתקבל ממי שאוהב אותנו, אלא דווקא מאדם חיצוני למערכת. חשוב שתמשיכי לדבר איתו על הצורך להתייעץ עם איש מקצוע. לפעמים, על-מנת לשקף לאדם את השינוי שעובר עליו ואת חשיבות הפנייה לעזרה מקצועית, כדאי לאסוף מספר אנשים קרובים (חברים שלו, הוריו, אחיו), להזמין אותו למפגש משותף עמם ולהשמיע לו כיצד קבוצה זו רואה את מצבו הנוכחי. מפגש כזה עלול להיות חוויה קשה ומטלטלת, אך אחריה קשה יותר 'להתחבא' מאחורי האמירה שאין צורך בעזרה. מעבר לכך, חשוב לי להזכיר משהו גם לגבי עצמך - מותר לך להמשיך ליהנות מחייך! אל תקדישי את עצמך רק לרווחתו, אלא טפלי גם ברווחה האישית שלך. עשי דברים משמחים ומהנים על-מנת להחליף כוח, ואל תשתפי פעולה כל הזמן עם העצבות והמרירות שהוא חש כעת. נסי לזכור שרק כך תוכלי להמשיך לתמוך בו לאורך זמן... בהצלחה, אורנה

שלום, היה בסוף השבוע ויכוח (עץ) לגבי בכי של מטפלת באמצע פגישה מול מטופלת שלה בעקבות תכנים שהמטופלת מעלה תוך כדי השיחה. והדבר משך את תשומת לבי. אשמח לדעת יותר, למה הדבר אינו מקובל מבחינה מקצועית. הרי אתם בני אדם ויש לכם רגשות שלפעמים אי אפשר לשלוט בהם. אני דווקא רואה בבכי של המטפלת שלי כסוג של שותפות, של הבנה, הרגשה הדדית... שהיא כואבת את כאבי. וזה מה שהטיפול אמור להיות? לא? שותפות, מסע ארוך על אופניים.....?!!!! את יכולה להסביר יותר את הנושא.

שלום כרמית, אנסה להבהיר: העמדה הניטרלית של המטפל, הנפוצה בעיקר בפסיכואנליזה ובגישות טיפוליות השואבות משם, נועדה לאפשר למטופל לברוא בחדר הטיפול ייצוגים של דמויות ושל יחסים מעברו, עם מינימום 'הפרעה' מצד דמותו הממשית-המציאותית של המטפל. מאז שנוצרה העמדה הטיפולית הזו זרמו מים רבים בברזי הפרקטיקה הטיפולית, וכיום יש גישות הרואות בדמותו הממשית של המטפל חלק בלתי נפרד מההתרחשות הטיפולית הספציפית המתקיימת בין שני אנשים: האדם שהוא המטופל והאדם שהוא המטפל. אבל גם בגישות האלה, חשיפה עצמית של המטפל היא אקט שנבחן בכובד ראש, מתוך ניסיון לא להעמיס על המטופל אינפורמציה מיותרת ומכבידה. בכי של המטפל יכול להיחוות כאקט של קרבה והשתתפות מחממת לב, ויכול להיחוות כאקט בלתי מובחן, חודרני ומעיק. הדרישה המקצועית מהמטפל, היא לבחון האם ביטוי רגשי כזה מצדו מועיל למטופל ולקשר הטיפולי, או שמא מדובר ב'פריצה' לתוך הקשר הטיפולי של חומרים אישיים שמקומם אינו שם. וזהו, אגב, תפקידו של המטפל כל העת: להיות קשוב למקום בו המטופל נמצא, להגיב אליו באורח מדייק, להתבונן בתהליך, להכיר במקומות בהם הוא עצמו מעכב תהליך, וכן הלאה... לילה טוב, אורנה

שלום, לפני שבוע בערך הלכתי למועדון עם כמה מכרים שלי, אני לא ממש מכירה אותם אבל הם מהחבר'ה, מכיוון שהייתי הבחורה היחידה בחבורה קיבלתי את מלוא תשומת הלב, מה שהיה בהתחלה נורא נחמד, רקדנו ושתינו, ובשלב מסוים כשהם כבר היו די שיכורים הם התחילו ממש להמרח עליי( מאוחר יותר נודע לי שהם בעצם התערבו ביניהם למי מהם "ילך" הלילה), אז הלכתי לשבת בצד ואיזה אידיוט אחד התחיל להציק לי וכשהבהרתי לו שאני לא מעוניינת הוא אמר אז אפשר לפחות לקחת לך סיגריה לפיצוי? איזה פיצוי מה הבטחתי לו? בקיצור התעצבנתי והלכתי הביתה. אתמול יצא לי להיפגש איתם שוב ולפנות בוקר ביקשתי שיקפיצו אותי הביתה, כי לא התחשק לי ללכת ב5 בבוקר לבד מפלורנטין וחשבתי שזאת בקשה הגיונית מה גם שזה היה בדרך שלהם ממילא. באוטו הם התחילו להטיח בפניי האשמות שאני לא בסדר וסתם מפלרטטת ואחרי זה חותכת והולכת הביתה, ועוד מבקשת טרמפ הביתה, פרימדונה שלא יכולה ללכת ברגל (זה מה שהם אמרו) הם ממש צעקו עליי, נכון הם היו שיכורים אבל עדיין... מה הם ציפו שיקרה? סקס בשירותים? כל השיחה הזאת נמשכה בערך חצי שעה כשכולם נגדי, נכון אני לא ילדה קטנה ואני כבר בת 22, אבל נורא נעלבתי, כולם אמרו שאני מגזימה, אבל אני ממש לא רוצה לראות אותם יותר, את חושבת שאני לא צודקת ? אולי באמת פלירטטתי יותר מדי אבל זה לא אומר שצריך לכעוס עליי על זה שאני לא מסכימה לשכב איתם, או אולי אני באמת לא בסדר, אני באמת די פלרטטנית לפעמים, אבל הם לא נתנו לי לצאת מהאוטו עד ( הוא נעל את הדלתות), שהם לא סיימו להעליב אותי ולגרום לי להרגיש כמו מטומטמת גמורה. אז אחד מהם התקשר להיתנצל, לקבל את ההתנצלות או לא? תודה, וסליחה על האורך

ואת קוראת להם חברים שלך??? חברים לא אמורים לגרום לך להרגיש כ"כ רע, אולי כדאי שתחשבי על מציאת חברים חדשים, מה גורם לך בכלל לחשוב על להמשיך להיות עמם בקשר????

אני עם אילנית. החברים שלך מתנהגים אלייך כמו מטבע עובר לסוחר. מה זאת אומרת הימרו עלייך? לא נראה שהם רואים הרבה מעבר לגוף שלך, וחבל, כי אני בטוחה שאת שווה הרבה הרבה יותר. אני גם חושבת שזה לא הכי נבון להיכנס לאוטו עם חבורה של בנים שיכורים שאת אינך סומכת עליהם, זה יכול להיגמר רע. אבל את אמיצה. אני כנראה הייתי עושה במכנסיים מרוב פחד, כשהייתי רואה שהם נעלו את הדלת, או לחלופין מרביצה בלי הבחנה....לדעתי, הם לא עושים לך טוב בכלל ולא ראויים להיקרא חברים. בהצלחה any way...(:

שאלות לשואלת איך את רואה את עצמך, האם את מרגישה משיכה למצבים מסוכנים? האם חוויות כאלה יוצרות בך הנאות וריגושים מסוימים? האם את מרגישה שאת נמשכת לשחק באש? האם את מרגישה שאת מנסה לפתות אותם בשביל לתת להם אחר-כך נבוט בראש? כאילו קצת נהנית גם להתעלל בהם? להקניט קצת או לסובב אותם על האצבע? מן קטע של שליטה כזה? למה נמשכת לשם?

שלום שואלת, אני נוטה להסכים עם הכותבים האחרים שבחורים אלה לא התנהגו באורח חברי כלל וכלל. למעשה, על-פי תיאורך הם נשמעים גסי רוח, תוקפניים ומאיימים. אני מציעה לשקול ברצינות את המשך הקשר. בכל מקרה, נסי להיות ברורה ככל האפשר בנוגע לסוג הקשר שאת מעוניינת לקיים עמם (כקבוצה, וברמה האישית). בהצלחה, אורנה

שונאת את עצמי .שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי. ש ו נ א ת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מחר יום האהבה . לא מוצאת ת'כוחות לצאת עם חבר שלי לחגוג את זה וגם יוצא השבוע התאריך של החצי שנה שלנו ביחד. לא מרגישה שיכולה להנות מבילוי והפתעה(שהוא הכין לי ואיני יודעת מהי..) רק מרגישה שרוצה להיעלם.למות.

חן היקרה, איך אדם שמעודד ותומך כמוך,אפילו כשרע לו,יכול לשנוא את עצמו כ"כ? איך אדם אהוב כמוך ושיש לו חבר אוהב יכול חשוב על מוות ?(התעקבתי כמעט דקה עד שהצלחתי לרשום את המילה 'מוות',כי זו מחשבה נוראית ואינך צריכה אפילו לחשוב על כך). מאחלת לך שתרגישי יותר טוב, שתרגישי הקלה, משתנה

מאחלת גם לך ,הקלה מהירה. הלוואי. ליל מנוחה, יקרה

אורנה בוקר טוב, אני כל כך רוצה , לפרוק את המטען שיושב בלב ,וכרגיל ,קשה. ההרגשה איומה. כל כך איומה שקשה לי להסביר אותה גם איני בטוחה שאתם,כאן ,רוצים בכלל "לשמוע" אותי. "להחזיק" אותי. מרגישה שאני מעייפת לא רק אתכם , גם את עצמי. רוצה כל כך לשים קץ לסבל שבפנים. מרגישה שנוחתת ישר לפנים. עשיתי חתכים(לא עמוקים.. אני אף פעם לא חותכת עמוק כדי לא להרוס את הגוף ,אבל מצד שני רוצה להרוס אותו, מרגישה שהוא מושחת ,משומש, סוג ב'.הרבה פגעו ,והשחיתו את הגוף) על אף שהבטחתי לעצמי ולמטפלת ולפסיכיאטר שאני לא עושה יותר... שאני מפסיקה להוציא את התסכולים,הכעסים על גופי... נכשלתי לא עמדתי בזה, חיפשתי משהו שיקל במיידי. והפציעה העצמית לא מקילה, גם מובילה להרגשת תסכול, וחששות אחר כך שישאר סימנים על הגוף, חברה שלי אמרה לי שאם אני חוששת זה אומר שבפנים כן אכפת לי מעצמי,כי אם לא היה אכפת לי הייתי ממשיכה לחתוך בבשר החי ועושה זאת באופן תדיר ולא לעיתים. היום לא התאפקתי.גם חתכתי קצת, וגם "התעסקתי" עם העור מסביב לציפורניים ופצעתי עד הדם. בסוף אהיה מכורה לפגיעה עצמית ,ואני חוששת מזה... מרגישה כל כך נואשת , כמו ילדה שצריכה עזרה עכשיו ואין... מצפה כבר לראות את האותיות הכחולות מתחת להודעה שלי, עם השם שלך. מצפה שתגידי משהו שיקל מיידית. אבל יודעת שזה לא יקרה. סליחה,אורנה שאני עושה לכם את זה. הלוואי שכבר אלך מכאן, שאמצא את הכוח לסתום ת'פה כשקשה... מצטערת, מקווה שתסלחי.

לחן אני לא מכירה אותך אומנם...ולא יודעת מה חווית בחיים שלך שגרם לך להרגיש ככה..אבל לדעתי, שום פסיכיאטר, שום פורום לא יוכלו לעזןר לך אם לא תחליטי קודם,שאת עוזרת לעצמך, שאת תהיי חזקה ותתמודדי עם מה שעובר עלייך. יש הרבה אנשים טובים שישמחו לעזור לך...ויתנו את הכל בשביל זה אבל הם לא יהיו שם כשאת תחתכי את עצמך...או גרוע מזה לפני שאת מבטיחה למטפלת שלך או לפסיכיאטר הבטחות...תבטיחי לעצמך ותאמיני בכוחות שלך....ואז הם באמת יוכלו לעזור לך...כולנו נוכל.

שלום חן, הנה "האותיות הכחולות" מתחת להודעה שלך, והן מלוות ברצון להיטיב, אך גם בידיעה שלא תמיד אפשר להגיע... כשאני עוקבת אחר ההודעות שלך אני מבינה מהן שאת נמצאת בטיפול רציף ועקבי, שאת מקיימת קשר זוגי רציף ועקבי, שאת נאבקת ומתמודדת עם כאבי החיים... זוהי בהחלט הדרך הנכונה! להמשיך ללכת עקב בצד אגודל, עוד יום ועוד אחד... מחזיקה לך אצבעות, אורנה

לחן אני כל כך מבינה מה שאת מתארת. הייתי במקום שלך, ואני תמיד עלולה ליפול אליו שוב. לא חשוב איזה החלטות אני אעשה עם עצמי, כי כשזה קורה - ההרגשה האיומה הזו, שוב היגיון לא עובד, אלא כאוס בגוף, ובנפש, הרגשה שאת נעלמת מהמציאות הזו, למקום שאין בו מילים, למקום שאת חייבת לראות את הדם כדי להרגיש קיימת. בזמנים האלה גוף ממשי אחר יכול להוות גלגל הצלה, אוויר לנשימה, תזכורת למקום השפוי שאתה לאט לאט טובע ממנו לתוך חור שחור. אף פעם לא מובן לי אנשים שאם ההרגשה היציבה שלהם באים בבקשות תחליט קודם לעזור לעצמך. זה כמו להיות בביצה טובענית, ומישהו עומד על הגדה עם מקל וומר לך - אבל קודם תחליט שאתה רוצה לצאת, מה כל החשיבות הזו לעצמי יציב ויחיד שלא צריך אף אחד...כשאתה לא רוצה להיעזר באחרים אומרים לך שאתה צריך להושיט יד, וכשאתה עושה את זה אורמים לך..רק אם אתה לא באמת צריך. אז עכשיו את חייבת יד - קחי, קחי גם חיבוק, קחי מה שאת צריכה. כשתהיי חזקה שוב , אז תהיי, בינתיים את לא..וזה בסדר. שולחת כוחות..אחת שתוהה על הבקשות האלה, כשהיא שומעת אותן מכוונות גם אליה.

אורנה,אני רוצה בהזדמנות לבקש סליחה שכתבתי לך למאיל האישי בלי רשות לפני כשנה.זה לא חוכמה גדולה כי אני כמעת בטוחה שאת לא כועסת אבל בכל זות חשוב לי לבקש סליחה.

איך תגיבו אם אכתוב רק שאני זקוקה ל'חיבוק ענק' ולהמון תמיכה ועידוד ממכן כעת, כי אני עוברת תקופה קשה מאוד ומייאשת?.... הפעם איני מעוניינת כ"כ לפרט מה עובר עליי, אך חשוב לי לומר שהצרות לא עוזבות אותי,ואין לי רגע של מנוחה,אלא רק עצב ותסכול בלתי-פוסקים,שגורמים לבלוטת הדמעות שלי 'לעבוד שעות נוספות'. ביי, משתנה

משתנה יקרה, אמנם אני לא מהמשתתפות הותיקות (ניתן להגדיר אותי כקוראת ותיקה...) אבל הרשתי לעצמי לענות לך... שולחת חיבוק וירטואלי וכוחות (למרות שאני חושבת שיש לך די הרבה משל עצמך, אם תרשי לעצמך לראות זאת) לעבור את התקופה הקשה ולהגיע לימים טובים יותר... לילה טוב, קרן

שולחת חיבוק לחיזוק

והחדשות לא יודעות לחבק ולתמוך?

תת היקרה, בטח שהחדשות יודעות לחבק ולתמוך,ואני מתנצלת שפניתי לותיקות בלבד - טעיתי בכך,פשוט בפעם שעברה שפניתי גם לחדשות קיבלתי תגובה לא נעימה ולא תומכת מאחת מהן,כמו זו שקיבלתי גם כאן מאחת מהמשתתפות הותיקות(שמניחוש קל - נראה לי שהיא נמניית עם ה'ותיקות' שהפריע להן שיצרנו 'עצים גדולים' בפורום,ורצו 'לסלק' אותנו ממנו). אשמח לקבל חיבוק ותמיכה גם מכן. תודה שהערת את תשומת-ליבי לכך, משתנה

למשתנה עצה ידידותית: http://nana.doctors.co.il/xFF-List,xFI-360,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-List,xFI-1258,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-List,xFI-1553,m-Doctors,-Forums.html אדיוס

משתנה יקרה, חיבוק גדול גם ממני. שמחה שאת לא מפסיקה לבקש. תחזיקי מעמד. לילה טוב יעלה

אני חוזרת על בקשתי מהשבוע שעבר, להמשיך לחפש את האיזון בין הזכות למצוא בפורום תמיכה ואהדה, לבין הזכות לא לתת תמיכה ואהדה. ובמיוחד - מבקשת לזכור שכל דבר יכול להיאמר בצורה מכבדת ומנומסת.