פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, בתי בת 9 ובזמן האחרון (במיוחד אחרי צפיה בפרק בתוכנית "השיר שלנו" בה הגיבורה עמדה להתנתק ממכשיר הנשמה) טוענת כי היא מפחדת למות. הדבר מלווה בפחד וחרדה גדולים - בכי ובקשה שאזור לה לחשבו על משהו אחר- "להעביר את המחשבות הרעות" האם תוכלו לתת לי עצה כיצד להרגיע אותה (מעבר לרעיונות למחשבות אחרות שאני נותנת לה), היא הגיונית מאוד, אך אני מרגישה שאין לי את הכלים כיצד להדריך אותה לצאת מהחרדה הזו. אינטואיטיבית אמרתי לה שכולם מפחדים ממוות כולל מבוגרים והם פשוט מנסים לא לחשוב על זה. אבל כנראה שזה לא עובד. תודה רבה טלי

שלום טלי, שאלת שאלה חשובה, שאני בטוחה שהורים רבים מתלבטים בה. ראשית חשוב להבהיר שפחדי מוות, בשלבים התפתחותיים שונים, הם סבירים ונורמליים. עם זאת, במידה והסבל שנגרם לילד/ה הוא עז, בהחלט אפשר להקל באמצעות התייעצות עם פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים. לפעמים יידרשו פגישות עם הילד/ה, לעיתים אפשר לעזור באמעות הדרכת הורים, וכך או כך זו אופציה שכדאי לשקול אותה ברצינות. מבחינת מה שאפשר לעשות בבית, אני סבורה שפעלת נכון כאשר הסברת לבתך שמחשבות על מוות מעסיקות את כולנו. לגבי ההמשך, אני רוצה להציע שלא תנסי להסיח את דעתה מהמחשבה המפחידה, אלא להיפך! דברו על המחשבה המפחידה, עני על שאלותיה בפתיחות, נסי לשדר ביטחון בכך שהיא יכולה לשאת את המחשבות המטרידות. התנהלות כזו תלמד את בתך שמחשבות קשות הן חלק לגמרי תקין מהנפש של כולנו, ושהיא אינה צריכה להימנע מהן. שיהיה בהצלחה, אורנה

'חברותיי הוירטואליות' שלום,למה שלא ניצור כאן בפורום מעיין 'סבב תמיכה',בלי קשר להתייעצויות(אם נצטרך)? אני מתכוונת למצב בו מישהי מאיתנו אם תרגיש שהיא זקוקה לתמיכה שהיא לאוו-דווקא מקצועית,תרשום ותבקש זאת,ואם תרצה תפרט גן מה מעיק עליה. כמובן שזה'פתוח' להשתתפותם של כולם,ולא רק של ה'משתתפות הותיקות'. מה אתן אומרות על כך? נשמע לכן 'דבילי',משהו שיכול לעזור,או משהו שצריך לתת לו לקרות מעצמו? וזה כמובן,רק אם זה בסדר מבחינתכם - אורנה,ליאת ודרור ? אם כן אשמח 'לפתוח את הסבב',למרות שאולי אחשב בכך כ'נודניקית' בעיניכן. בתודה מראש, משתנה

כעת אני מרגישה שבטח 'עשיתי מעצמי צחוק' בבקשתי זו,ואני מתלבטת אם מיהרתי לרשום אותה או לא,ומה אתן תחשבו עליי כעת.... .

כלל לא עשית צחוק מעצמך, משתנה יקרה, בעיני זה יפה שאת כה ישירה וישרה,אוהבת את הכנות הזאת שלך. לא בושה לבקש תמיכה או עזרה ,חושבת שזה צורך לגיטימי ועוד חושבת שבכולנו יש את המשאלה הזאת להיות מוחזקים ,ואהובים. בעיני כלל לא הבכת את עצמך ,אל תדאגי... נזכרתי עכשיו ,תוך כדי שאני קוראת את הודעתך, שאני לפני יומיים רציתי להיעזר ונורא הבכתי את עצמי. אני נורא נבוכה עד עכשיו... מהתכנים שהעליתי בהודעתי. בכל מקרה אני באופן אישי מזכירה לך שאני כאן,יקרה. חן

חמודה תתחילי לחיות. החיים זה לא בפורום!

אחלה רעיון, טוב ומועיל להרבה מן המשתתפות. בדיוק בשביל זה הוקם הפורום בכתובת הזאת: http://www.tapuz.co.il/communa/userCommuna.asp?FolderName=doctors עייף נוסף (מאלה שמתעקשים לא לכבד את הכללים שנקבעו)

חן וליהי אני מודה לכם על תמיכתכן בי ובבקשתי,בין אם תהיו נוכחות בפורום באותו זמן או לא. ול'עייף' ולזאת שמצטרפת אליו,אני גם מודה לכם על התייחסותכם. ל'עייף' נכון שבזמן האחרון קצת חזרתי יותר לפעילות בפורום,אך לא חזרתי להיות 'מכורה' אליו,וגם (בניגוד לעבר) הפעם,אפילו אם אני קוראת שאלות ותשובות של אחרים(את אילו שמעיינות אותי,כפי שהבנתי שרבים בפורום נוהגים לעשות),איני 'נכנסת לעומק' ולא מכניסה את עצמי לדכדוך מכל 'צרה' של מישהו אחר,כפי שהיה בעבר; אז כתשובה לשאלתך : כן,נגמלתי מהפורום,וכעת אני מווסתת את כניסתי אליו לפי מה שנוח לי ולפי זמני הפנוי, למרות שלא אשקר שכשאני מחכה לתגובות,אכנס קצת יותר. ולזאת ש'מצטרפת לעייף'- נכון שהחיים הם מחוץ לפורום,אך לא מובן לי, אם אינך חושבת שיש חיים בפורום,אז מה את עושה במקום כזה,הרי ברור שאם אפילו ביקרת כאן - זה בגלל שנושא הפורום עיניין אותך,ואם הגבת אז בטוח שתיכנסי שוב, אז בבקשה תסבירי לי, אם החיים האמיתיים הם בחוץ ולא כאן (וזה לא טוב לדעתך)-אז למה אינך מיישמת מה שאת ממליצה לי - להתרחק מהפורום? והאמת היא שבאמת מעניין אותי לדעת למה בקשתי כ"כ מפריעה לכם? אתם אינכם רוצים 'להיפתח' בפני אחרים,אך מה מפריע לכם שאחרים יעשו זאת?במה זה 'פוגע' בכם? כי בהתחלה אולי קצת נפגעתי מתגובתכם,ולכן לא הגבתי ישר,,אך אח"כ קלטתי שזה טוב שהגבתם,גם כי זה טוב שכל-אחד ירגיש חופשי להגיב לפי 'נקודת מבטו' ,וגם תגובותיכם בעצם 'חישלו' אותי - שאיני יכולה תמיד לצפות מכולם שיתמכו בי וש'בחיים האמיתיים' צריך לקבל הן את התגובות החיוביות והן את השליליות,ולהפיק את המירב מכולן. תודה, משתנה

משתנה יקרה, אני מבסוטית ממך. גם מהבקשה המקורית שלך, שכרגיל נוגעת בכנות שלה, ועוד יותר מזה אני מבסוטית מההודעה האחרונה והכל-כך אינטליגנטית שלך. בעיני, את מכניסה לכיס הקטן שלך, את כולנו. ולעייף, למצטרפת ולנקודה הקטנה - אני מנסה לגלות את האיפוק, גדלות הרוח והבגרות של משתנה, אבל פשוט לא מצליחה. רוע. פשוט רוע. כל טוב, יעלה

משתנה יקרה: בקשתך כל כך לגיטימית. תשובתך כל כך חכמה, בוגרת. נוכחותך בפורום הזה נעימה וחשובה לי מאוד. התגובות של "עייף", "מצטרפת" ו"נקודה" העלו חיוך מסויים על פני. נזכרתי איך נשלחנו כולנו, מתוך הסערה, אל הפורום בתפוז, ואיך פסקה בו הפעילות ברגע שנסעת לחו"ל. ועוד חשבתי, איזה חלק יש לך בחזרה של כמה מה"ותיקות" להשתתפות פעילה בפורום. את נוגעת בי. במאבק העיקש שלך, ביכולת החשיפה שלך, בהבנות, בתובנות... חשוב לי להגיד לך שאני... מצטרפת אליך. ערנית, רעננה... הדר

אכן כן, תגובה בוגרת ויפה ל"רעי הלב". הגבתי כפי שהגבתי מתוך אכפתיות- תתפלאי לשמוע. צאי לחיים ותחיי אותם, אל ת?צ?ר?י את עולמך למסך המחשב. את תולה המון בכפייתיות שלך ומאבדת הרבה בדרך. נכון גם אני משוטטת לי בפורום אבל לא תמצאי אותי שואלת ללא הרף על כל מנוד מצב רוח ולכך התכוונתי.

מדהים כמה מהר ההיסטוריה של הפורום חוזרת על עצמה... לא כל-כך מזמן היינו במקום דומה - היו משתתפים שביקשו לעצמם בפורום מקום חם ואישי, והיו משתתפים שביקשו לעצמם מקום אינטלקטואלי יותר, מקום של שאלה-תשובה ממנהל/ת הפורום. בפעם ההיא הצענו שתכתובות אישיות יתנהלו במעין 'קומונה' אינטרנטית. מי שביקר בימים ההם בפורום, זוכר שנוצרה פגיעה גדולה, שנוצר שבר שמהדהד בפורום עד היום, בעיקר דרך היעדרותן הבלתי משתמעת לשתי פנים של 'המשתתפות הוותיקות'. בזמן האחרון הן שוב כאן, והכינויים המוכרים משמחים ומנחמים, רומזים שגם לאחר פגיעה עזה מתאפשר לעיתים תיקון... ומה נעשה עכשיו? איך נצליח להחזיק ביחד את כל הקצוות? יש לי תחושה שהעניין נעוץ במינונים, ושכנראה יש מינון מתאים שצריך לחפש אותו. אני מתכוונת למינון שיאפשר לעצים של תמיכה הדדית להתקיים, כך שמצד אחד זוכרים שיש מקומות נוספים לעשות זאת (דוגמת המיילים הפרטיים), ומצד שני זוכרים שלא לכל עץ 'חייבים' להיכנס, ומותר בהחלט להניח לדברים מסוימים להתקיים מבלי שנקרא/נגיב אליהם. לילה טוב וחמים, אורנה

גם אני, יעל, הייתי במקום הנורא הזה.. 17 שנים תמימות שבהן לא נתתי לאיש לדעת, נשאתי משרה אקדמית בכירה, כמו גם ה"בעל" שלי, ספגתי המון, הייתי אילמת.בחמשת השנים האחרונות שהעזתי לבקש להתגרש, החבל התהדק. לפני שנה בדיוק, לאחר אירוע קשה, הבנתי שאין "אולי זה ישתנה", "עיצבנתי אותו" ישבו גם דברים טובים".. ועוד אלף ואחד תירוצים. כעת הוא לא בביית, לפני משפט על אלימות, מסרב לתת גט אבל כבר בדרך לאמלל מישהי אחרת(כעת ירח דבש שם) ואני, אני לאט לאט פוקחת עיניים, לאט לאט מעיזה לאסוף את עצמי ולהזדקף וזה קשה, אני מטופלת ביחידה למניעת אלימות וברווחה אבל עיקר העבודה היא יומיומית, שלי עם עצמי ועם ילדי, אני גאה בעוצמות אני מגלה בעצמי, ומרשה לעצמי, לראשונה בחיי, גם לבכות ולא קצת. יודעת בלב שעם הזמן יכול להיות רק יותר טוב. וכמה שקשה עכשיו הלבד והעול הכלכלי והחובות שהוא מאיים להטביע אותי בהם, שקט בנפשי (לא תמיד בביית.. הילדים..)בביית, אין"כוננות ספיגה" לכעסיו .לפעמים אני מצליחה לא להתאמץ לרצות אותו בכל פעם שהוא מתקשר ומנסה שוב להפעיל את כוחו, ולפעמים הוא מצליח.. אבל אני בדרך. והדרך הזו קשה, לפעמים קשה מנשוא, כואבת, לבד..כל כך מבינה את כל מי שבדרך, שבתוך מערכת כזו, אני, שהכי לא נראית כלפי חוץ כאישה מוכה, הייתי שם, שנים. הושפלתי, נבגדתי, אויימתי, נאנסתי, הוכיתי. לא הייתי פשוט לא הייתי. אני כתינוק מתחילה ללמוד את העולם מחדש..

יעל יקרה 17 שנים ! פרק חיים שלם . בין השורות המרגשות שכתבת, אני קוראת על קושי, עצב ואבל על מה שאיבדת באותן 17 שנים. ואני גם קוראת על כוח, תקווה שעם הזמן יכול להיות רק יותר טוב. תקווה שאין לי ספק שאין לי ספק שתמצאי את הכוח להגשים אותה! אם תרצי תוכלי לשתף כאן,בתהליך שעברת מה סייע לך להחלץ לבסוף? היכן מצאת כוחות? מי סייע לך? זה חשוב כדי להראות לאותן נשים שעדיין נמצאות "שם" את הדרך. בהצלחה!!!, גאולה

שלום לך, אורנה יקרה, מה שלומך? אני שמחה לפתוח את המשמרת שלך :-) יש לי שאלה קטנה וכללית... איפה עומד הגבול שבין לאהוב נורא ולהזדקק לבין להיות תלותי (הפרעת אישיות תלותית)? לילה טוב וחמים... סתם אחת

אחת יקרה ולא סתמית, כשמקיימים קשר משמעותי (כמו קשר אהבה, וגם קשר טיפולי), טבעי ומובן שיעלו תמות הקשורות להזדקקות, להתמזגות, לנפרדות, לנטישה... לאורך החיים אנחנו לומדים להתמודד עם התחושות האלה בכל מיני צורות, והן משתנות להן, הולכות ובאות שוב, במין מסע מתמשך... ככה הנפש של כולנו בנוייה - כל-כך רוצה להיות במגע נכון ומתאים, ולפעמים כל-כך פוחדת... כשמדברים על הפרעת אישות מתכוונים לדפוסים מתמשכים, מקובעים, נוקשים, שבאים לידי ביטוי במגוון רחב של הקשרים. במילים אחרות, אדם שיקבל אבחנה של הפרעת אישיות תלותית יראה מאפיינים תלותיים לא גמישים ולא מסתגלים שפוגמים בתפקוד שלו, ואת הפגיעה הזו ניתן יהיה לראות בכל מיני הקשרי חיים מתמשכים, ולא רק כשמתחילים טיפול חדש או כשמתאהבים... אני מקווה שזה עוזר, אורנה

תודה, אורנה יקרה. תמיד עוזרת... אבל לא התייחסת לשאלה מאוד מאוד חשובה: מה שלומך? :-) סתמית בהחלט.

ציפורת, אני לא נמצאת בטיפול *חדש*!!! תודה (על הכל)... שיהיה סוף שבוע נעים, עדיין סתמית בהחלט. :-)

היי, בכל חיי יש לי קטע שאנשים שאני אוהבת בדמיוני אני ממיתה אותם ואז במציאות אני מתחילה לבכות ,הרבה פעמים זה גורם לי לרגיעה . אתמול בני בן החמש בכה לפני שינה וכששאלתי אותו מה קרה אז הוא הודיע לי שהוא מאוד אוהב את אחיו הצעיר בן השנתיים והוא חשב על זה שמה יקרה והוא ימות ואיך הוא (הגדול) ירגיש. איך אפשר להסביר את זה ? הרי אף פעם לא סיפרתי לאף אחד על ההפרעה הזו שלי, האם זה תורשתי? מה אני צריכה לעשות כדי שבני לא יגדל בצורה כזו. תוה אילנית.

אילנית שלום, כשקראתי את דברייך חשבתי כמה אנחנו יכולים ללמוד מהילדים שלנו. מה שעובר על בנך בן החמש הוא תהליך טבעי בהחלט, אינו הפרעה ויכול ללמד גם על מה שעובר עלייך. בנך מבין שישנן רגשות ומשאלות, למשל שאחיו לא יהיה נוכח בחייו כדי שיקבל את מלא תשומת הלב, שאין הוא יכול לבטא אותן. שאסור לו לחשוב אותן. לכן הוא מסווה אותן מאחורי דאגה איך הוא ירגיש עם מה שיקרה. הפתרון הזה מביא עבורו הקלה לקונפליקט שהוא חש בין הרצון להיות יחיד, נאהב ובין האיסור לרצות שיקרה משהו רע לאחיו. נראה לי שגם לך קורה משהו דומה. את מתקשה לחשוב מחשבות שליליות על הקרובים אלייך, מתקשה לבטא רגשות קשים כלפיהם וכתוצאה מכך הם מוצאים את ביטויים בדמיון שלך ואת נרגעת רק כשאת מדמיינת שמשהו נורא קורה להם, רק אז הקונפליקט נפתר. אבל הדרך הזו מסבה לך צער, ונראה שישנן דרכים עדיפות להגיע לאותה מטרה,על ידי הכרה בכך שיש לך רגשות שליליים ושזה בסדר., זה לא תהליך פשוט אבל הוא חשוב, דרור

שלום אילנית, חיכיתי כמוך לתגובתו של דרור שכן גם אני לוקה ב"הפרעה" הזו. אני מודה שלא חשבתי על האפשרות שדרור העלה, אני תמיד ראיתי בזה ביטוי (מוזר אולי) של דאגה וקירבה, לצד חשש מהסכנות שמביאה איתה אותה קירבה. חשבתי שאני "מאמנת את עצמי" בפרידות בטרם עת, כדי שכשיבואו יהיה יותר קל.. אולי זו פרשנות שתתאים גם לך (אולי לא). חלומות בהקיץ זה משהו שצריך לחקור.. בנתיים לילה טוב :-) לילך.

בזמן האחרון אני מנתקת קשרים מהחזקים ביותר בחיי שלדעתי מזיקים לי כבר זמן מה. איך אני יודעת שבאמת מדובר בהחלטה נכונה או שאני עוברת תקופה כזאת ושאולי אחר כך אני אתחרט על כך. יש את החברה הטובה ביותר שלי שבשנה האחרונה כבר לא חברה כל כך טובה מאז שהסטטוס שלנו התחלף היא לבד ואני עם בן זוג איתה ניתקתי את הקשר וההרגשה באופן כללי בקשר לניתוק זה טובה בינתיים (לפני 3 שבועות בערך). בנוסף, החלטתי להתנתק גם מאבי שמפלה בין האח הבכור לבין שאר הילדים. הכעס הזה אינו בן יום וניסיתי שלא להכנס לענין הזה. מדובר ב-4 אחים בוגרים כולם בין 23 עד 32 כאשר הבן הבכור בן ה-32 קיבל מיד כשהתחתן לפני כ-10 שנים וילה במושב כאשר הוא משלם משכתנא של 1300ש``ח בלבד ולכל אורך הזמן קיבל המון עזרה בכסף (גם כשהיה רווק) ובכלל במעורבות מוחלטת של אבי בכל הקשור אליו, (יש לציין שהם עובדים יחד בעסק משפחתי קטן) בנוסף, הוא קיבל רכב שמוחלף זאת פעם שלישית הפעם הוא מבקש או יותר נכון דורש לקבל ג`יפ בסכום של כ-250,000 ש``ח מה שנראה לי מעליב ביותר כאשר אני ואחותי בנות 29,28 (רווקות) לא מקבלות שום סיוע מההורים. לא פעם דיברנו על כך שנקבל איזה שהוא סכום התחלתי מההורים (ביוזמת אמא) לרכישת דירה משותפת לי ולאחותי ושאנחנו נשלם כ-2500 עד 3000 ש``ח משכתנא. זה כמובן נדחה על ידי אבי בכל מיני טענות שאם נחליט מתי שהוא להתחתן הרכוש שלי ילך גם לבעל וכו` וכו` (הוא שוכח שהוילה הולכת גם לגיסתי ושבכלל כולם היום עושים הסכמי ממון) חשוב לי מאוד לציין שאמנם זה אולי נשמע מגעיל, כי מדובר בכסף, ואני גם מרגישה קצת מגעיל בגלל זה לא דיברתי על זה כל השנים, אבל לא ממש מדובר פה רק בכסף. כי לא אכפת לי לדוגמא שלא יתן לי אלא לאחים האחרים. פשוט נראה לי מוגזם לקנות לאח אחד שכבר מסודר לגמרי בחיים ג`יפ במחיר של חצי דירה. אני לא מבקשת את הכסף לעצמי למרות שאני הבאה אחריו בגיל, אלא פשוט לחלק בצורה הגיונית בין האחים. אפילו לא בצורה שווה. רק פחות או יותר. איך יכול להיות שרק אח אחד נהנה כביכול מהכסף של ההורים? אם אבא שלי היה קמצן ושומר לעצמו את הכסף או שלא היה לו כסף מי היה מדבר בכלל? אני פשוט נעלבת כילדה שלו שהוא לא מרגיש כלפי את אותו רצון לעזור ולהיות מעורב כמו שהוא מרגיש כלפי אחי. הוא מזרים לו כספים בסכומים מאוד גדולים מבלי למצמץ אפילו כאשר לשאר האחים קשה לו מאוד לתת. אז גם משניהם (מאבא שלי ומאחי שאיתם אגב במשך השנים הסתכסכתי לא מעט. הם עתיקים ביותר וזה יצר בנינו המון בעיות) התנתקתי נכון לשעה זו. אשמח מאוד לשמוע את דעתך המקצועית בענין. האם אני מגזימה? האם לדעתך חוצפה שבת תדבר על נושא כזה או שטבעי שאני ארגיש ככה? עכשיו ברור שמה שלא ירצו לתת לי אני כבר לא רוצה לקבל. באמת שציפיתי שהוא ירגיש רצון לעזור. בעיקר אני רוצה לשמוע מאיש מקצוע - האם אני צודקת או ילדה חוצפנית?

יעל שלום, את מתארת מערכת יחסים מאוד סבוכה עם אבא ועם אחיך הבכור, את מרגישה מקופלת וכתוצאה מכך מרגישה שאת לא רוצה או לא יכולה להיות בקשר איתם. אבל נשמע לי שאת לא מרגישה בנוח עם זה, את מרגישה צורך להתנצל על כך שאת עוסקת בכסף, את מחפשת הכרעה שיפוטית מאיש מקצוע, פסיכולוג, באשר לשאלה האם את צודקת או סתם חוצפנית. ומכאן אני מסיק שהמילה חוצפנית מקננת אצלך ומפריעה לך. עצתי לך היא לא לחפש תשובה מי צודק, אלא לחפש מה נכון לך, ובהחלט ייתכן שכרגע נכון לך לקחת מרחק מאבא. זו השאלה המרכזית, מה נכון לך ולא מה נחשב נכון, אני מאוד מקווה שתוכלי להסתכל על מעשייך לא ממקום שיפוטי, דרור

שלום, שתי שאלות: 1.האם כל מה שקורה בין המטופל למטפל הוא חלק מהטיפול? הכניסה והיציאה מ ואל חדר הטיפול כולל חילופי המילים בין המטפל למטופל תוך כדי, שיחות טלפון לתאום פגישות וכו' ? 2.אשמח לקבל הכוונה לחומר ממצא על תורתו של יונג. תודה רבה, ענת

ענת שלום, בנוגע לתורתו של יונג, התורה של יונג מקיפה וכתוצאה מכך ישנם ספרים רבים שהוא כתב ושנכתבו עליו. אבל ספר טוב להתחיל איתו הוא "האני והלא מודע", ספר שמסכם חלק גדול מהרעיונות הבסיסיים שלו. לגבי השאלה השנייה, את נוגעת בנקודה חשובה וכאן ישנן דעות שונות המושפעות מהתיאוריה האישית בה מחזיק המטפל. אולם מרבית המטפלים נוטים לשים לב ולראות בכל מגע הקורה עם המטופל כקשור וכמשמעותי לטיפול. דרור

אני מבינה שאתם עושים זאת תוך שיח מסויים בעל כללים מוגדרים, אבל אתה אישית לא חושב שזו הגדרה קצת ארכאית לראות את המטופל רק כמטופל, במסגרת אחת בלבד שמחוצה לה אין לו שום קיום? הרי זה מתעלם מכל שאר המערכות שהסובייקט פועל בהן ושגם המטפל והמטופל יכולים להיקלע אליהם, מבלי יכולת לשמור על היחסים האלו. מחשבה כזו גם יוצרת כל מיני סתירות. אם לדוגמא כל מגע בין המטפל למטופל נחשב במסגרת הטיפול, אבל רק חדר הטיפול יכול להיות המרחב הטיפולי ( אלא אם כן המרחב הטיפולי -החדר, הוא מטאפורה) אך, אני לא מכירה הרבה מטפלים שיסכימו להיפגש מחוץ לחדר פגישות קבועות. וגם, אם כל מה שקורה בין המטפל למטופל הוא שיקוף של מה שקורה בחיים שלו, או דרך להסיק מהיחסים האלה על החיים, מדוע לא להעמיד את היחסים במבחן המציאות ולהיפגש בחוץ, לראות איך המטפל מתמודד עם הפרעות החיים, וכמובן, איך המטופל ( ובניגוד להתנגדויות והצורך באינטימיות. הרי הטיפול רוצה להעמיד את הסודות או הדברים המודחקים כמודעים, אבל הדלת הסגורה רק מכוננת אותן כסודות. אולי אם לא יהיו דלתות, ולא יהיו סודות, לא יהיו התנגדויות?

שלום, יש לי בעיה שמתישה אותי והייתי רוצה לדעת האם יש פתרון: אני בת 29 נשואה+1 ומהפחד לשכוח דברים אני רושמת בפנקס כל דבר , אבל כל דבר הכי שטותי בעולם (לחפוף, להכין מרק לילד, וכו'), וכך אני מוצאת את עצמי כל היום מתעסקת בזה. זו בעיה של מספר שנים שהחריפה מאוד לאחרונה (אני בהריון). אין לי כבר כוח, אני לא רגועה , כל הזמן עם המחשבות בראש, אפילו בחופשה. האם ציפרלקס עוזר? תודה...

מיטל שלום, לא ברור לי מדברייך כמה זמן את סובלת מהתופעות שתיארת, אבל נשמע לי שאת סובלת והתפקוד שלך נפגע. כתוצאה מכך אני ממליץ לך לפנות בהקדם לאבחון מקצועי בכדי לקבוע ממה בדיוק את סובלת וכיצד לעזור לך. החשיבות היא לא איזה כדור יעזור אלא מה יכול לעזור לך. וכן ישנם כדורים שעוזרים ומקלים על הפרעות חרדתיות כמו שאת מתארת. דרור

גיסתי ואני היינו יחד בהריון ראשון. בני וביתה נולדו כמעט יחד. בגיל שנתיים אובחנה ביתה כסובלת מאוטיזם ומצבה בהחלט לא טוב. עברנו תקופות קשות, היה קשה לראות זאת מהצד וקשה לתמוך ביחוד שבני מתפתח בינתים מאד יפה. כעת נולד לי בן שני, כבר כמעט בן שנה ובמשך השנה הזאת אני כל הזמן בחרדה שמשהו לא בסדר. תחילה אמרו לי שיש חשש לבעיה נוירולוגית ושלושה חודשים לא ישנתי ובכיתי כל לילה. זה הסתבר כלא נכון, אחר כך מעקבי צמיחה בטיפת חלב נראו לי לא תקינים (וכששואלים הרבה גם מוצאים רופאים שמתייחסים במלא הרצינות) גם זה מאחורינו. כעת בני הצעיר בן שנה ועדיין לא מדבר. אני כל הזמן דואגת שמא יש לו מה שיש לבת דודתו. התיעצתי עם מומחים שאומרים שהוא עדיין במסגרת העקומות ההתפתחותיות אבל הרי גם את בת דודתו לא איבחנו לפני גיל שנתיים. אני חיה בפחד מתמיד שלא נראה לי שיעבור בקרוב. אני ובעלי, שתיכננו שלושה ילדים כבר לא רוצים ילד נוסף רק מהפחד שמשהו יהיה לא תקין. החרדה פשוט השתלטה על חיי. אינני יודעת כיצד להתמודד איתה. אשמח לתגובה.

ענת שלום, אני חייב לומר שהמצב שאת מתארת נוגע בי ואני בהחלט חושב שהחרדות שלך מובנות. תמיד ישנן חרדות לגבי ילדים וכשהן מתממשות, בעיקר אם זה קרוב אלינו זה מפחיד עוד יותר. אבל לעניין עצמו, הסיבה שלא מאבחנים אוטיזם עד גיל שנתיים היא לא כי אין סימנים לפני כן, אלא שפשוט רק אז ניתן לומר בבטחון רב יותר במה המדובר. לגבי הילד שלך לא שמעתי על דבר שמעיד כי הוא לוקה באוטיזם. גם העובדה שאינו מדבר בגיל שנה אינה מעידה דבר. הרבה ילדים, אינם מדברים יותר ממילה אחת בשלב זה, ולעיתים גם זה לא. אוטיזם גם אינו מתבטא אך ורק בשפה. הוא מתבטא בעיקר ביכולת לבטא רגש. נסי לשים לב האם הילד שלך מסוגל לבטא רגש ולשים לב לרגשות שלך, למשל אם את נבהלת, או אם כואב לך. עד כאן להגיון, אם את מרגישה שלמרות הכל החרדה ממשיכה להציף אותך פני לעזרה מקצועית שם תוכלי לקבל כלים להתמודד עם החרדה ועם מה שנראה לי רגשות אשמה על כך שלך יש ילד בריא ולגיסתך לא. מקווה שעזרתי, דרור

הבעיה היא שבני הבכור התפתח הרבה יותר מהר, ובגיל שנה כבר ידע להגיד את כל החיות בגיל שנה וחודש כבר אמר כן ולא ואילו הקטן בכלל לא אומר מילה. הוא מבין קצת מה שאומרים אבל לא הוראות ממש מורכבות. הוא בוכה אם אני מדברת בקול כועס אבל שוב לעומת בני הבכור הרבה פחות רגיש למצב הרוח שלי. הם בכלל מאד שונים והקטן כל היום משחק לבד עם עצמו ועם צעצועים. אם מדברים אליו הוא מחייך ונחשב מאוד חיכן ו"תקשורתי" אבל העיסוק הזה עם עצמו מאד מזכיר לי את בת דודתו ששרויה בעולם פנימי עם עצמה. כמו שאתה מבין יש סימנים טובים וסימנים רעים ואין הצטברות של סימנים רעים שכבר עכשיו תסמן את המצב כבעיתי אבל גם אין מספיק סימנים טובים שיפסלו את האפשרות. ושני בני כל כך שונים. אני מכניסה את כל הסביבה לחרדות כולל אימי חמותי ובעלי. אני לא מקבלת תשובות מרגיעות וגם לא תשובות מרשיעות (שמבחינתי יהיו סוף העולם) וגם האי ודאות בלתי נסבלת. אני רוצה לקבל חוות דעת מקצועיות אבל הן לא מספיקות לי ואם אינן נחרצות לחיוב אני שוקעת בדיכאון וחוסר שקט קיצוני. אני לא יודעת אם אפשר לטפל בחרדה כי עד שלא נדע שהכל בסדר לא נהיה שקטים

שלום רב, אני נשואה מס' שנים וכלפי חוץ הכל נראה תקין וכולם בטוחים שאני בחורה עדינה ושקטה. הבעיה שלי היא שכאשר אני מתעצבנת ובמיוחד לפני מחזור, אני מתחילה לקלל בצורה מאוד בוטה ולהשתמש במילים גסות שלא היו מביישות את גדולי העבריינים, אציין שמס' דקות אח"כ אני מצטערת על ניבולי הפה שלי ואומרת לעצמי לא לחזור על כך וזה שוב חוזר. המריבות שלי הן בעיקר עם בעלי כשאז אני מקללת את אותו ואת אמו בצורה וולגרית במיוחד. אינני יודעת כיצד להתגבר על כך ואם זה הפורום המתאים. אשמח לתשובה ותדה מראש.

דנה שלום, אני אנסה להתייחס לשאלתך בכמה רמות. ראשית ברמה הפיזיולוגית, את אומרת שלפני מחזור את עצבנית במיוחד. ישנן נשים שאצלן המחזור מלווה בעצבנות מיוחדת ואף בדיכאון המקושר הורמונלית למחזור. הדבר ניתן לטיפול באופן די פשוט. לשם כך התייעצי עם רופא המשפחה או עם רופא הנשים שלך. ייתכן והם יוכלו להפנות אותך לפסיכיאטר המתמחה בתחום. שנית, את אומרת שזה קורה לך מול בעלך ואמא שלו. בהנחה שזה קורה רק מולם זה אומר שיש לך מידה של שליטה בהתפרצויות וזה חשוב. זה גם אומר שכנראה יש לך קושי מהותי מול בעלך שאולי קשור גם לאמו. קושי שרוב הימים את מצליחה להסתיר מאחורי התדמית של הכל בסדר. לדעתי שווה לך להתחיל להיות קצת פחות בסדר, פחות להתאמץ להיות בסדר ואז תוכלי להגיד גם דברים לא נעימים אבל בצורה מבוקרת יותר ועם פחות התפרצויות. כמו כן אני ממליץ לנסות ולברר מה קשה לך מול בעלך ומול אמא שלו. אם לא תצליחי לבד פני לעזרה מקצועית. אני יודע שזה לא קל, אבל נשמע לי שזה מאוד חשוב לך, שיהיה בהצלחה, דרור

דרור, מרגישה שעוד רגע ואתפוצץ . אין אויר. חנוקה מדמעות. שלא יוצאות. מרגישה מטונפת.מלוכלכת. לא נקייה בכלל. שונאת את הגוף שלי.... הייתי היום בקניות בגדים. והמוכר בחנות ניסה לפלרטט איתי ניסה גם לגעת בי, אבל זה לא היה בכוח.. לא בדיוק...רציתי לצרוח שיפסיק אבל אם הייתי צורחת הייתי עושה צחוק מעצמי. והוא היה יוצא הבסדר בסיפור הזה. אפילו בת דודה שלי אמרה שהוא חוצפן,וחרמן. מאוחר יותר הלכתי לצילום סינוסים. והרנטגן אמר לי תורידי חולצה,תאספי את השיער וכו'... לא יכולתי כבר... בשלב הזה נישברתי התחלתי לבכות בקופת חולים.. לא ידעתי להסביר למה.. אני מוצפת . נמאס לי כבר להריח ריחות. להרגיש נגיעות.. העבר המגעיל הזה פוקד. איך אני לא יודעת להתמודד עם זה? התקשרתי למטפלת. כי נשברתי ,לא יכולתי. וגם היא לא הבינה אותי. גם לה לא אכפת. פתאום היא כבר לא "רואה אותי" איך היא יכלה להגיד לי שאני צריכה להפסיק להתייחס לכל "פוץ" שמתחיל איתי? (מה זה פוץ?) ולהפסיק להיפגע מכל הערה שגבר זורק לי ,לגבי הגוף שלי..(מחמאות... בעיקר. אבל לא נעים לי עם זה.אפילו זה קשה לי.) היא לא מבינה אותי. והיא חושבת שזה אמור להיות קל לחיות עם ההשלכות של הפגיעה המינית. והעבר עדיין מלווה אותי, לא קל לברוח ממנו. אבל זה כנראה לא משהו שהפסיכולוגית שלי תבין. אני לבד לבד לבד עם הכל. וקשה בלבד. מפחיד. ואני מרגישה עכשיו חסרת אונים. ואני מתביישת בעצמי ובמה שעברתי. ומרגישה שרוצה להיעלם.

שותפה לנדודי השינה .. קראתי בלב כבד עצובה איתך נשמע כל כך לא פשוט להרגיש 'רדוף' ככה הלוואי וידעתי מה לומר כדי להקל הלוואי ויכולתי להקל יש ימים שהכל רע, וכל מה שיכול לקרות לא טוב קורה, אל תרגישי בושה.. זה קורה שנשברים. זה קורה. שולחת ליטוף רך לראש ומבט דואג, אם רק הייתי יכולה לשלוח יותר... היה לך יום קשה תני לעצמך קצת לנוח ליל מנוחה חן יקרה, לילך.

ל. כשאני קוראת שוב את הודעתי מאמש אני מצטערת שרשמתי אותה. שזרקתי מה שעלה לי,בלי לחשוב לפני כן. הייתי נורא טעונה ריגשית,כנראה, ולבד עם תחושות כה קשות. עכשיו אני נבוכה , מרגישה בושה בדברים שעשו לי, מרגישה בושה בעצמי. ועכשיו,חוזרת לשתיקתי. תודה על דברייך, יקירה.

שלום רציתי לדעת ממה נגרמת הפרעת אישיות תלותית מה בילדות גורם להפרעה כזאת תודה

צליל שלום, יכולים להיות הרבה גורמים להפרעת אישיות בכלל והפרעת אישיות תלותית בפרט. הפרעת אישיות היא מצב בו ישנו דפוס מחשבה, התנהגות ורגש נוקשה שחוזר על עצמו ופוגע באדם או בסביבתו. הגורמים לכך יכולים להיות סביבתיים, או מולדים ובעיקר אינטראקציות בין השניים. לגבי הפרעת אישיות תלותית, קשה לדעת מראש, אבל לעיתים קושי בהפרדות, בגיבוש עצמי, וזהות ברורה מוביל לצורך בתלות באחר שמספק וממלא את החסך הזה. מקווה שעניתי על השאלה, דרור

רציתי לשאול היכן למצוא מטפל בשיטת לוגותרפיה? ומדוע תחום זה לא התפתח כל כך... תודה

טלי שלום, אין לי הכרות מעמיקה עם שיטת הלוגותרפיה, אני יודע שהיא משתייכת לזרם ההומניסטי ושמה דגשים שונים על הכוחות המפעילים אותנו מאשר הגישה הפססיכואנליטית. ייתכן וזו גם הסיבה שהיא לא התפתחה בארץ, אבל אני לא יכול לומר שאני יודע מה הסיבה. באשר להמלצה על מטפל, צרפי את המייל האישי שלך ואולי חלק ממשתתפי הפורום יוכל להפנות אותך למטפל בגישה זו. בהצלחה, דרור

נקלעתי למצב מאוד קשה בלשון המעטה והדבר ארע לפני שנתיים. בשל שלל אירועים פוגעים, מעליבים וכו'יב מידי אנשים קרובים ומשמעותיים לי, כמו כן- הדבר נגרר לפורום ששם כבר איבדתי את חוש הכיוון, נחשפתי יתר על המידה ונפגעתי קשות מהתקפה ישירה ובלשון גבוהה של סטודנטים לפסיכולוגיה. ניכסתי לעצמי ביתר קלות כל דבר שפורש ונותח אודותיי עד שלמעשה חוויתי פגיעה (כנראה) נרקיסיסטית מאוד חזקה. הן בידי המטפלת שלי דאז והן בידי אנשים מהעבודה, ודבר גרר דבר...נכנסתי לסחרור וכיליתי את כל כוחותיי עד לאפיסת כוחות ואף משהו דמוי פסיכוטי קל, מחשבות יחס שתוכנם מעליב מאוד את דימויי העצמי. למעשה אני כלל לא התאוששתי מאז, הפגיעה הנ"ל הותירה אותי סמרטוט, ממש שבר כלי. פגיעה, נעלבת בקלות (מה שלא היה לפני כן), חסרת ויטליות ותחושת רווחה פנימית. אני רוצה לציין- כי קודם היה לי דימוי עצמי לא רע בכלל, הייתי מבסוטית מעצמי, ממראי, מתבונתי ומיכולתי להשיג לעצמי תפקידים ועבודות אטרקטיביות. כל זאת היום כאמור, היום בגדר הסטוריה. אני מרגישה אומללה, נוטה לבכות על מצבי, מלאה ברגשי אשם מאחר ורק אני הבאתי זאת על עצמי. המצב ההוא - השאיר אותי בנוסף גם בריקנות, בלי יכולת להנות , ובאכזבה עצומה מעצמי. כיום אני חסרת תקווה לחלוטין, אני לא מאמינה כי במצבי הנוכחי....מחוקה, לא נותר שם טיפה של כוחות, שאוכל להתגבר ולחזור להרגשתי ולתפקודי הקודם. ניסיתי תקופה לקחת תרופות אנטי דכאוניות, אך ללא הועיל. ניסיתי אף טיפול פסיכולוגי נוסף, אך ללא הועיל. אני מרגישה כי כל דבר שנקרה בדרכי כיום, ינחל כשלון ...וכך מתקיים לו מעגל קסמים ללא הפסק ופתח יציאה ממנו. האם לדעתך הכנה, אפשרי להתגבר איכשהו על המצב הנ"ל, גם כעבור שנתיים ללא תזוזה?

שרית שלום, ביקשת את תגובתי הכנה, ותגובתי הכנה היא שאני לא מתיימר לדעת מהתיאור שלך, למרות שהוא מפורט מאוד, מה מצבך, ומה יכולתך לצאת ממנו. אם הייתי עושה כך היה זה לא מקצועי ולא אחראי מצידי. אבל ישנו משהו בדברייך שמשך את תשומת לבי ונראה לי משמעותי, את מחפשת מה יאפשר לך לחזור למה שהיית, לתפקוד הקודם שלך, אבל בלי להכנס לפרטים נראה שעבר עלייך משהו מאוד משמעותי, וייתכן והציפייה שתוכלי לחזור כרגע למה שהיית לא רק שלא עוזרת לך אלא מכשילה אותך. כלומר את רואה עצמך או חוזרת למה שהיית או כשלון מוחלט, כלי ריק. אני לא מסכים לתפישה הזו. לדעתי יש עוד טווח גדול של אפשרויות באמצע והעבודה הטיפולית שלך, בין אם לבד ובין אם בטיפול, היא לאפשר לעצמך להיות במקום הזה, באמצע ולא לפסול אותו. בין אם זה יוליך אותך בסופו של דבר למה שהיית, ובין אם זה ייצב אותך על משהו אחר, על שרית שונה. זו לפחות דעתי הכנה, דרור

בפורום של OCD שהועתקה מפורום אחר. חשוב לי מאוד לדעת מה דעתכם ובמיוחד מה דעתך דרור על כך. http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=319&msgid=93428826

זאת הודעה מפורום של הסיינטולוגיה ודומים לה. הם משתמשים בסיפורים כאלה כדי לקומם ולהפחיד, וכדי להרחיק אנשים הנזקקים ביותר מהטיפול האמיתי. הם תמיד מוציאים דברים מהקשרם. לא להתקרב! את יכולה לקרוא את דבריו של דרור מלפני שבועיים בעניין שלהם.

אז את/ה בטוחים שלא מדובר על מקרה אמיתי ושזה 'סתם הפחדה'? כי דברים לא הגיוניים,כמו זה יכולים לקרות וכבר קרו בארץ ובעולם.

בני בן ה- 3 וחצי מתקשה מאוד בביצוע צרכיו (קקי) . בתחילה הוא סירב לעשות צרכים באסלה ולאחר נסיונות כושלים אפשרתי לו להמשיך ולעשוות את צרכיו בטיטול. חשוב לציין כי בני אינו מפחד מהאסלה (הוא עושה פיפי באסלה) הבעיה היא שהוא ניגעל מהאירוע עצמו וממראה הצואה . לפני כחודש הוא ראה את הצואה בטיטול והחליט שהוא אינו מוכן גם לעשות את צרכיו בטיטול, וכעת הוא פשוט מתאפק ולא מוכן לעשות קקי בכלל, לא באסלה ולא בטיטול. הוא מסוגל להתאפק ימים שלמים, כמובן שהוא סובל מכאיבי בטן ולעיתים מסרב לאיכול. אני כל כך אובדת עצות, אני ממש לא יודעת אך לפתור את הבעה הרגשית הזאת, אנא עזור לי לעזור לבני.

שרון שלום, לגדל ילדים זה דבר לא קל בכלל, מידי פעם אנחנו נתקלים במצבים שמאתגרים אותנו ומכבידים עלינו רגשית כאשר אנו רואים את הילד שלנו סובל. נשמע לי שזה בדיוק מה שאת מרגישה כעת. השלב בו הבן שלך נמצא, גמילה מחיתולים הוא שלב לא פשוט עבור הילד ועבור ההורים. ניתן לחשוב על זה כפעם הראשונה בה ההורים אומרים לילד מה לעשות ומצד שני הילד בפעם הראשונה מרגיש שהוא נדרש לשלוט בעצמו ואף מסוגל לעשות את זה. אז איך מתמודדים עם השינוי הזה כשהוא לא עובר בצורה חלקה? את אומרת שהילד נגעל מהצואה, האם זה משהו שהוא אמר? אם לא, נסי לדבר איתו לשמוע ממנו למה הוא מתאפק ובהתאם לזה נסי לעזור לו. האם ניסית סיר, לעיתים ילדים מגיבים טוב יותר לסיר, הם פחות נבהלים זה יותר מוכר להם. בנוסף נסי לקרוא לו ספרים העוסקים בנושא כמו "סיר הסירים" ו"לא רוצה חיתול יותר", ההזדהות עם הילדים בסיפור יכולה לעודד אותו לנסות. ומעל הכל, ולמרות שזה קשה, נסו אתם להישאר רגועים, לא לייחס לעניין חשיבות רבה מדי מולו, כי יש לשער שגם זה מלחיץ אותו. אם הכל לא עוזר וזה ממשיך פנו לפסיכולוגית התפתחותית לשם התייעצות, שיהיה בהצלחה, דרור

השבתי, ראית? ירדן

ראיתי והשבתי

שלום, יש לי משהו כבד על הלב ואלה הריבים עם אבא שלי. לפעמים אני מרגישה שהוא כמו תינוק מגודל.. רוצה לפגוע כמה שהוא יכול כדי לא להפגע בעצמו. הוא מרגיש חופשי להתבכיין לי אם אחד האחים האחרים פגע בו או אם משהו יושב לו על הלב. כשאני נפגעת ממנו או צריכה משהו ומזכירה לו שהוא כן מרגיש נוח לחפש אצלי תמיכה הוא פתאום נהיה קוצני. "אני אף פעם לא צריך ולא הייתי צריך ממך כלום", "אני אף פעם לא פונה אלייך כשאני פגוע" (שטויות ולא נכון!) בעבר למדתי להחזיר לו יותר מאוחר כששוב בא אליי ונפגע, להגיד לו "תתגבר" וללכת. בשבת היה לנו שוב ריב. אמרתי לו בתגובה שמי שפוגע באנשים לא רווה נחת כי העולם גלגל. הוא אמר: "בינתיים אני רואה שאת סובלת יותר ממני". ושוב שיחק על הקטע שאני לא התחתנתי עדיין (אני בת 30, ולא גרה עם ההורים) בעוד אחי ואחותי הצעירים הם בעלי משפחות. בתגובה עניתי לו שכנראה מגיע לו הסבל שאחותי מעבירה אותו (היא רבה איתו על תמיכה כלכלית כל הזמן) ושיהיה לו בכיף. מעבר לזה אמרתי לו שצריך אדם מרושע ומגעיל כדי להגיד את הדברים שאמר. הוא התעלם, המשיך בשלו ולא ענה לי. אני מתפוצצת מעצבים על הדברים האלה. אני לא יודעת איך להעמיד אותו במקום כל פעם שהוא עושה כזה דבר. הוא כל הזמן אומר כמה שהוא גדול ונפלא ונהדר ועושה הכל כדי להקטין כל אחד מתי שהוא חושב לנכון (גם אמא שלי, אגב. אבל היא אישה סלחנית מאין כמוה. אני אחת שמחזירה). כשהוא נפל כלכלית והיה בדכאונות (הוא עדיין לוקח תרופות) אף אחד לא חשב להוריד לו את האף. להיפך, כולם תמכו בו ועודדו אותו לקום. עכשיו כשהוא מתחיל לקום הוא נהיה גרוע ממקודם - כל כך מלא מעצמו בחשיבות עצמית. המשפחה שלי חשובה לי.. לא הייתי רוצה לקרוע אותה רק בגלל זה, אבל מצד שני אני חייבת לדעת מה להגיד לו במקרים כאלה. "אני לא ארד לרמה שלך"? "פעם הבאה שתפגע אל תחשוב לבוא אליי"? יש עצה?

שרון שלום, השאלה שאת שואלת היא שאלה מורכבת מאוד ומשום כך אין עליה תשובה פשוטה שניתן לענות עליה, וחבל שכך, ובכל זאת אנסה להעלות כמה נקודות למחשבה. נשמע לי שהקשר עם אביך מאוד חשוב ומשמעותי לך, את מרבה לעסוק בו, ביחסו אלייך ומרבה להתלבט כיצד להגיב לדבריו. מאחורי כל זה ישנה שאיפה מובנת בהחלט שהוא ישתנה, שיהיה אבא כמו שאת רוצה שיהיה כזה שתומך ועוזר כשאת צריכה, אבל זה כנראה לא יקרה. אבא הוא מי שהוא ובשל סיבות רבות מתקשה לתת לך את מה שאת רוצה. השינוי צריך לבוא ממך, את זו שצריכה להבין עם עצמך מה הדרך הטובה ביותר עבורך להתמודד איתו, וזה לא ברמה של מה לומר לו, כי אז את עדיין משחזרת את אותו מקום של עימות איתו. יכול להיות שמה שנכון לך זה להתרחק, יכול להיות שזה לקבל שזה מי שהוא ולא לצפות ממנו למה שהוא לא מסוגל לתת ויכול להיות שזה משהו אחר. המלצתי לך, אם את מרגישה שזה ממשיך להעסיק אותך, פני לטיפול ונסי לברר את זה שם, דרור

מי מכיר פסיכולוג טוב למבוגרים ממכבי באיזור תל-אביב ויכול להמליץ

ענת שלום, אני מקווה שהמייל האישי שלך מעודכן, כך שחברי הפורום יוכלו לפנות אליו ולהמליץ לך על פסיכולוג כבקשתך, שיהיה בהצלחה, דרור

אשמח להמלצות חמות על פסיכולוג/ית קלינית טובה!!!! רצוי שעובדת דרך קופ"ח מכבי. די דחוף! אנא שלחו למייל שלי תודה

שלום אני בן 22 משוחרר כבר חצי שנה מהצבא איך שהשתחררתי עשיתי פסיכומטרי ומאז אני לא מוצא את עצמי , אני מבולבל מאוד וירד לי חזק הביטחון העצמי. כבר חודש ומשהו אני יושב בבית בטן גב בלי עבודה ותעסוקה. מיואש כבר מלחפש, להסתובב בחברות כח אדם ולשלוח פקסים. איך אני מחזיר לעצמי את תחושת הביטחון שאיפיינה אותי תמיד ? אני לא מבין מה קורה איתי , אני לא אני.... ואני מודאג מעצם זה שבעוד חודשיים אני טס לטיול של אחרי הצבא ויש אפשרות שאני אטוס לבד. איך אפשר לצאת מכל הפלונטר הזה ? תודה....

לחייל המשוחרר שלום, ממה שאתה כותב עולה תמונה לא נדירה בכלל של אדם שהיה במסגרת כל חייו, וכפי הנראה הרגיש טוב למדי במסגרות הללו, ולראשונה נתקל במצב בו אין מסגרת. לא קמים לבית ספר בבוקר, אין צבא בו אומרים לך איך ומתי לעשות. הכל תלוי בך עכשיו. המצב הזה הוא מצב מפחיד ומבלבל עבור אנשים רבים וזו תופעה טבעית למדי. העובדה שכבר חודש אתה לא מוצא עבודה גם היא לא נדירה, אם כי אני בהחלט מבין את הלחץ הטמון בכך. לגבי הטיול, אם אתה מעוניין לטוס אבל מעוניין לא להיות לבד אני בטוח שישנן הרבה דרכים להיפגש עם אנשים שרוצים לסוע לאותו מקום ולסוע איתם. אני בטוח שחברי הפורום הזה, כמו גם פורומים אחרים יוכלו לעזור לך בזה. מה שאני מנסה לומר זה שאם הכל היה בסדר עד עכשיו אין סיבה שזה ישתנה, בעיקר אם לא תלחיץ את עצמך ותקח את התקופה הזו כתקופה הכרחית גם אם היא כואבת. במידה ותראה שעובר פרק זמן רציני (מעל חצי שנה לפחות) בו שום דבר לא משתנה, נסה לפנות לעזרה מקצועית. כרגע אני לא רואה בכך צורך. תהנה מהחיים האזרחיים, דרור

ליאת, מצטערת שאני הורסת את החגיגה של תחילת המשמרת שהתחילה בטוב, זה מתבקש שאהרוס,אני הרי הורסת כל דבר טוב. צר לי אך המשמרת ,כנראה,לא תסתיים בטוב כפי שהחלה. אני מרגישה ,לפחות עכשיו,רע,זה התחיל מהערב,השביזות ,ונכנראה הולך להימשך ,אני מריחה נפילה. נורא רע לי ,מרגישה שלילה לבן ושפעת בפתח. הגרון שורף לי... האף סתום(אצלי הכל סתום..לא רק האף,אבל זה כבר ידוע לך),העיניים שורפות לי. קשה... אני הולכת לנסות לישון. שבוע טוב שיהיה. ליל מנוחה חן

לילה טוב חן, המעגליות הזאת, בין ימים טובים לימים קשים, יכולה לייאש, בעיקר כשאנחנו עומדים בפתחו של יום רע. חשוב, לכן, להזכיר לעצמנו שה'נ?אכס' הוא זמני. מאחר וכולנו עברנו את השפעת, מי בצורה קלה ומי ביסודיות - אין סיבה שתימלטי מזה. כולנו באותה סירה החורף הזה... מקווה שתרגישי טוב מהר, ותחזרי לכוחות. שבוע טוב ליאת

ליאת, הזכרת לי מה עושה לי מצב רוח טוב...קניית בגדים...זה מה שאעשה מחר, וקטן עליי הכסף,העיקר טוב למצב רוח. תודה,ואת לא חייבת להגיב לשטויות שלי,פשוט כי לא הצלחתי לישון עד עכשיו. שבוע טוב

האם אתם המטפלים, חושבים על המטופלים שלכם גם בין הפגישות? מה עובר לכם בראש? תודה רבה, דנה

דנה יקרה, מטפלים חושבים על המטופלים שלהם גם בין הפגישות. לא תמיד זה נעשה באופן מתוכנן או יזום. לפעמים מדברים על מטופל במסגרת הדרכה או התייעצות עמיתים (תוך שמירה על חסיון, נא לא לדאוג!), לפעמים נזכרים בו בגלל שיר ברדיו, תכנית בטלוויזיה, מאמר מקצועי, ספר, סרט, וכיוב'. ממש כשם שהמטפל הופך להיות דמות משמעותית וקרובה עבור המטופל, כך הופך המטופל חשוב ומשמעותי עבור המטפל. בברכה ליאת

ערב, רוצה גם להוסיף, שלדעתי, אנחנו בראשם של המטפלים (ולפחות בראשו של כל מי שאנו במערכת יחסים איתו) פשוט משום שהם חווים קשר איתנו. בין אם ירצו בין אם לאו. תכנים עוברים מצד לצד. משהו ממך נכנס אליו. תמיד. יש מי שטוען שאפילו אם מדובר באדם במצב קטטוני אטום, אוטיסטי, דיסוציאטיבי וכד', או אם נרחיק לכת - מחוסר הכרה... משהו כן חודר פנימה כל עוד הוא חי..., נשמע קצת מיסטי, אך לא לכך כוונתי... אז... גם אם לא צצות מחשבות ספציפיות שיודעים עליהן, בפנים של האחר יש לנו נוכחות. לטוב ולרע. לפעמים גם בהחלטות ובמעשים שלכאורה לא קשורים לעניין. זה עובד גם הפוך. כך נראה לי. ואולי סתם קשקשתי וטחנתי... א.ה.

איך נפטרים מהתלות בפורום, בכם, בשאלות ובתשובות? זה ממש מעצבן אותי. זה נהפך למשהו אובססיבי. אני כל הזמן חייבת לבדוק מה קורה כאן, מתי אתם מופיעים, מי שאל, מי ענה, מי הגיב?????? מוזר, לא? וזה לא אומר שאין לי מה לעשות בחיים. יש לי והפורום הפך גם "לאחד" מהדברים שאני צריכה לבדוק מתי שהוא כל יום. והתשובה שלך ללילך לגבי העבודה שלכם....פשוט מרתקת ומעניינת. תודה

מתביישת לומר,אך בזמן האחרון אני מרגישה כמעט אותו דבר כמוך. מצטערת אם לא עזרתי בכך, משתנה

ערב טוב בנות, תלות אינה עניין רצוי בכל מקרה. נעים לי לדעת שהמקום הזה חשוב ומעניין עבורכן, וכל מנהלי הפורום עובדים קשה כדי להפוך אותו לכזה. עם זאת, חוש המידה נחוץ גם כאן, וכדאי להפעילו בתבונה. אפשר להחליט על שעה קבועה ביום, אולי בערב, לאחר כל המחויבויות האחרות, בה אפשר להגיע אל הפורום כאל סוג של התרגעות וכייף. תודה על המחמאות, ויאללה למיטה. לילה טוב ושבוע טוב ליאת

שלום רציתי לדעת ממה נגרמת הפרעה של אישיות תלותית מה בילדות גורם להפרעה שכזאת תודה מראש

http://mercaz.info/personalitydisorders.ppt

שלום צליל, הפרעות האישיות כולן אינן אלא התקבעות של דפוסים מוגזמים או נוקשים הקיימים במידה זו או אחרת בכולנו. נהוג להאמין שהפרעת אישיות היא תוצאת יחסי גומלין בין גורמים ביולוגיים (למשל טמפרמנט בסיסי של התינוק/הילד) לבין גורמים פסיכולוגיים (למשל יחסי אובייקט עם האם), חברתיים או תרבותיים (יש תרבויות המעודדות ביישנות, מופנמות וחוסר יוזמה). כדי להבין את הגורמים הספציפיים שפעלו על אדם מסוים, יש צורך בהיכרות טובה עם הרקע הייחודי שלו, וההיסטוריה המשפחתית שלו. יש המון דרכים לרומא... לילה טוב ליאת

אוי ליאת למה לא העפת את העץ? כבר כולם הספיקו לבקר בו... תגידי, את עדיין חוגגת בחוץ בגשם?

ME יקרה, האמת שחגגתי באופן הכי רחוק מהטבע שרק אפשר. נגררתי היום ליריד המעצבים בת"א. יצאתי בנזקים קלים. היה כיף. אני אוהבת את העץ ההוא, דווקא בגלל שהגביה צמרת. (בהמשך אגיע לבקר שם, ולראות מה התחדש) שבוע טוב ליאת

פסיכולוגים מסתובבים בשוק מעצבים?! כך חגגת את ראש השנה לאילנות? העיקר שנהנת...מה קנית?:)

ארשום פה עוד הודעה בכדי לנסות להעביר את העץ לדף האחורי.... ליאת, את מבינה למה אח"כ יש לי חרדת נטישה?

יכול להיות מצב שאתם מציעים תרופות נגד דיכאון לאנשים, כי פשוט התהליך הטיפולי יהיה יותר קל בשבילכם כמטפלים? תודה

שני יקרה, אני לא יודעת מי זה "אתם". :-))) תרופות יכולות להיות בנות ברית חשובות בטיפול, שכן הן מאפשרות לגעת בתכנים רגישים עם פחות עוררות רגשית. זה בהחלט יכול לקדם את התהליך, וכולם נשכרים. ההמלצה על טיפול תרופתי ניתנת רק בהתאם לצורך ומתוך שיקול דעת מקצועי ואחראי. בברכה ליאת

אני סטודנטית ועוברת טיפול פסיכולוגי. הטיפול גוזל ממני המון מחשבה וכוח, אני לא מצליחה להתרכז ועכשיו זוהי תקופה של מבחנים. איך אני יכולה להפריד בין הטיפול לבין חיי מבחוץ, אני מרגישה שהוא "שולח" ידיים לכל מיני מקומות בחיי וזה מעייף אותי, יוצר איזה מין רעש סביבי שאני לא מצליחה להיפטר ממנו. בבקשה תני לי טיפים איך להירגע בכדי שאוכל ללמוד ולהצליח. שבת שלום.

יעל יקרה, לרוע המזל, אין לאיש מאיתנו את הפריווילגיה לשבת בטיפול ולעצור, לשם כך, את מהלך חיינו הרגיל. כולנו עובדים, לומדים, מגדלים משפחות, ולפעמים גם נמצאים בטיפול. הנה עוד סיבה למה לטיפול יש גבולות של זמן ומקום. ובכל זאת, הטיפול ממשיך ומעסיק אותנו גם בחוץ, ממש כמו גרב שחורה שהשתרבבה למכונת כביסה שמרתיחה את הבגדים הלבנים, וצובעת אותם ברכות בקצת אפור. (התיאור הפסטורלי הזה רחוק מאד מהתקף ההיסטריה המתרחש בפועל כל אימת שזה קורה לנו, ובכל זאת...) כדי לשרוד את תקופת הבחינות, אני מציעה לך לנסות לחלק לעצמך את החומר למקטעים קטנים יותר, וללמוד למשכי זמן קצרים יותר. כך תבטיחי ריכוז מירבי בזמן שאת מקדישה ללימודים. כאשר אנו מנסים ללמוד שעות רבות ברצף, אנו נוטים לאבד קשב, ויש סיכוי גדול יותר שיחדרו תהליכי מחשבה לא רלוונטיים. נסי לעשות הפסקות התרעננות ממושכות יותר, בהם תני לעצמך לחשוב על מה שבא. גם הרפייה יכולה לעזור קצת בסימון הגבול בין הדריכות האקדמית לבין החופש לכאוב, לכעוס, לחשוב, ומה לא. מאחלת לך הרבה הצלחה בבחינות ובכלל. ליאת

למשתנה בוקר טוב, או צהריים טובים כבר.... אני מעתיקה את הקטע שלך מלמטה כדי שאוכל לענות לך. את כותבת ככה: טוב שאני כן מצליחה בכל זאת לגעת למישהו בלב,כי נראה לי שלאנשים הקרובים אליי, לא רק שאיני מצליחה(או מנסה),אלא הם חושבים שאני אנוכית - שאיני מנסה אפילו להבין אחרים(לא משנה שזה רחוק מהאמת,ושאינם מתארים לעצמם מה עובר עליי), מצטערת על 'ההשתפכות' פשוט כשכתבת לי זאת,משהו בתוכי כאילו 'נ?מ?ס'. קורה לך לפעמים שבאמצע שיחה,כשנוגעים ב'עצב חשוף' את מרגישה כאילו רגשותייך עומדים לפרוץ החוצה,ומחזיקה את עצמך בכוח? קורה לך שאף אחד לא באמת מבין אותך? (אשמח גם ליאת - אם תקראי ותעני לי על כך,אך כבר בטח 'התשתי' אותך,ואיני רוצה לנג'ס לך עוד,לכן אני שואלת אותך כאן). משתנה יקרה, כן, קרה לי שכשנגעו בעצב חשוף רגשותי פרצו החוצה. ותמיד בצורה של דמעות. גם שמחה שמישהו סוף סוף הבין וגם מעין התפרקות של הכאב שהיה צבור בפנים- כמו אבן קשה. ההרגשה הבסיסית של כל אחד לפי דעתי היא שאף אחד לא מבין באמת. אנחנו כולנו חיים בתוך בדידות של הקיום האנושי. אני משתדלת תמיד להבין, אני משתדלת תמיד להרגיש ושגם ירגישו אותי - וזה לא תמיד הולך. וכשזה לא הולך זה כואב נורא. אבל אני התרגלתי לדעת שזה חלק מהחיים. אני כל כך שמחה שנגעתי - עד שנגעת בי בחזרה. זה סוג של דברים שאי אפשר ממש לתאר במלים- אני לא מכירה את האנשים סביבך אבל אני בטוחה שהם מאוד עסוקים בבעיות של עצמם ואין להם זמן להתעמק בסבל שלך. אני לא חושבת שזה אומר משהו עלייך. זה אומר רק שלאנשים האלה אין כוח או אין סבלנות. אני חושבת שאת פשוט נהדרת כמו שאת- ושיש לך כוחות אדירים. (לחיות עם ocd צריך המון כוחות). ואני יודעת שאת תמשיכי להאבק ושאת תצליחי. איך אני יודעת? אני פשוט יודעת. ליהי.

תודה על התייחסותך, איני רוצה לייאש אף-אחד,אך הלוואי שהיתה לי את האופטימיות שלך,אולי דברים היו נראים שונים. תודה על המחמאות,אני מעריכה אותן מאוד,כיוון שאנשים קרובים מאוד, לא בטוחה שהיו מגדירים אותי ככה,כפי שאת הגדרת: "את פשוט נהדרת כמו שאת- ושיש לך כוחות אדירים. (לחיות עם ocd צריך המון כוחות)",אלא יותר כטיפוס ממורמר ומעצבן,אנוכי מאוד וחסר תועלת(זה לדעתי איך שמגדירים אותי,במיוחד איך שלדעתי מגדיר אותי אדם מסויים שקרוב מאוד אליי; או שאולי זה איך שאני מגדירה את עצמי,איני בטוחה).

ההודעה נשלחה לפני הזמן,אז רק אוסיף שנראה לי שכעת גרמתי - אולי - גם לך ולליאת להתעצבן מהתנהגותי וחוסר חשק להתייחס אליי (ואולי אני סתם מדמיינת זאת,ו'עושה פיל מנמלה'),אולי כל המצב-רוח הזה רק מעצבים לפני מחזור.

ליאת - בנוסף לשאלה שרשמתי קודם (שהיא : קורה לך לפעמים שבאמצע שיחה,כשנוגעים ב'עצב חשוף' את מרגישה כאילו רגשותייך עומדים לפרוץ החוצה,ומחזיקה את עצמך בכוח? קורה לך שאף אחד לא באמת מבין אותך?); בנוסף לשאלה זו, חשוב לי לדעת אם יש לך פיתרון כלשהוא (שניתן ליישמו בקלות) למצב שכל פעם שאני מדברת עם אנשים מסויימים (בעיקר אם כאלה שאני מעריכה או מחבבת מאוד או כאלה שאני מרגישה שהצליחו יותר ממני), אני נלחצת ומדברת בצורה שונה מאשר בד"כ,ולפעמים אני מוצאת את עצמי מתקשה אפילו להוציא משפט אחד שלם מהפה,וגם אם כן נראה לי כאילו אני 'מדברת שטויות',ובטח הם חושבים שאני 'טיפשה',אני יודעת שבטיפול דינאמי אפשר לשנות זאת,אך חוץ מטיפול יש פיתרון כלשהוא למצב זה,ולמה כ"כ מפחיד אותי להגיד להם מה באמת אני מרגישה כשאני מדברת איתם? איך אשנה את התנהגותי זו כדי שלא יחשבו שכמו שאמרתי שאני 'ילדה קטנה וטיפשה'? הבעיה היא שחלקם רחוקים מאוד(לא בארץ),והקשר היחידי שלי איתם הוא טלפוני,כך שזה אולי יותר קל אך גם יותר קשה - שאיני קרובה אליהם,ואיני יודעת איך יקבלו זאת. (פשוט כשאני משוחחת איתם אני מרגישה כ"כ לחוצה).

משתנה יקרה, ראשית, לפני דברי, אני רוצה להודות לליהי שמקדישה זמן וסבלנות כשאני אינני, ואינה משאירה אותך לבד. לפעמים גם השבתות שלי קצת עמוסות, והתשובות מתמהמהות קצת. אז סליחה על העיכוב. בטח שקורה לי לפעמים שנוגעים בי בעצב חשוף, וגם אצלי - כמו אצל מרביתנו - הרגשות מציפים מדי פעם, בהם גם ההרגשה שלא מבינים ואני לבד. למדתי להתייחס אל הרגעים האלה כאל בני לוויה בלתי נמנעים מאורח החיים ב'להקה'. כמי שגדלה בקיבוץ, אני מכירה את התחושה של להיות לבד דווקא בתוך ההמון, ואת התנועה המתמדת בין הצורך להיות בסדר לבין הצורך להיעלם ולרטון לי בשקט בפינה שלי. את שואלת מה אפשר לעשות מול הפחד להישמע או להרגיש טפשה. לצערי, אין לי פתרונות קסם. הדרמה, הרי, מתרחשת אצלך ולא אצלם, ולכן השינוי יקרה כשתסכימי לסלוח לעצמך על הטיפשויות הקטנות ועל הכשלים הבלתי נמנעים. כל זמן שתדרשי מעצמך שלמות, הפוטנציאל למעוד שריר וקיים. כאשר אנחנו מרגישים טפשים, אנו נוטים לעשות ניסיונות עלובים לתקן זאת, ועפ"י רוב משיגים את ההפך. נדמה לי שהיכולת להמשיך להיות אנחנו, גם אם איננו מושלמים, היא התשובה. אם ראית פעם מתעמלות שנופלות מהקורה, ומזנקות שוב - מהר מהר - למעלה, לא מוותרות, מסיימות את התרגיל ומניפות את הידיים בסיומו כאילו כלום, אולי תביני למה אני מתכוונת. יאללה, לישון :-)) ליאת

היי, אני מטופלת כבר כמה חודשים אצל פסיכולוגית. יש לי בעיה ואני לא יודעת אם לשתף אותה או לא. אחרי כל פגישה אני נורא עצבנית, מאבדת כל ריכוז, ולוקח לי כמה ימים עד שאני נרגעת. וכשאני עצבנית, יש לי המון מה להגיד לפסיכולוגית, אבל עד לפגישה הבאה אני מותרת/שוכחת/מדחיקה...וזה עובר וכך הלאה. אני לא מצליחה לדבר על הכל, לא מצליחה להרגיש בנחת, ולא מתנהגת בצורה טבעית כמו בסביבתי המוכרת. נכון שאני פחות לחוצה לפני הפגישה, אבל בתוכה אני לא אני. יש לציין שהיא נראית לי בסדר לפעמים, ולפעמים שהיא רק מנסה להעביר את הזמן. (וזו הערכה של מטופלת שפעם ראשונה שהיא עוברת טיפול בחייה)

שי יקרה, חשוב ביותר לשתף את המטפלת בכל מגוון התחושות המתעוררות בך, לפני, תוך כדי ואחרי השעה הטיפולית. תוכלי, כמובן, לנצל את אותם ימים סןערים שלאחר הפגישה כדי לכתוב את הדברים ב"רוח" שבה הם מתעוררים. כך הם לא יאבדו מחריפותם גם כשיגיעו אל החדר, במפגש. יכול להיות שחלק מאותה תחושת זרות שאת מרגישה מולה, קשור לעובדה שאת מתנכרת לאותן תחושות משמעותיות שמתעוררות אצלך. אפשר שמדובר בהד מעברך, כאשר נאלצת מסיבות כלשהן להביא את עצמך באופן חלקי בלבד. שווה דיון והתבוננות. בהצלחה ליאת

הי שי וערב טוב, אם את עדיין קוראת כאן, אז מנקודת מבטי (מטופלת זמן רב), מכירה מאד את מה שאת מתארת. מחוץ לחדר הטיפולי - ים של רגשות, כמה יש לומר, ואיך הכל נסגר באופן מתסכל כאשר את בפנים. תמיד ממליצים לשתף, עד כמה שאנחנו מאפשרים לעצמנו. אפילו אם הדיבור הוא מבחוץ וזה מה שמתאפשר בתחילת הטיפול. חומר מצויין לעבודה טיפולית בונה. לדעתי, אפשר לשתף בכמה דברים: גם בהרגשת העצבנות שאחרי וכל מה שעולה בראש בימים העוקבים לפגישה (גם אני רושמת, לפעמים דברים הולכים להם לאיבוד בתוך הראש); גם בהרגשת התסכול ו/או הכעס על כך שאת לא מצליחה להגיע בפתיחות ושהכל עצור; שהרגשות לא מגיעות ב"ריל טיים"; וגם, אם את יכולה, בהרגשה ש"לפעמים היא נראית בסדר ולפעמים רק מנסה להעביר את הזמן". זהו בקטנה א.ה.

אני כבר מעל 40 איו לי נחת שלוה ,יש בי כעסים מירמור ,לא שקט ,נשוי ויש ילדים לא מוצא את עצמי חסר חברים ,עצבות מצב רוח משתנים מצב כלכלי קשה חובות עתק חי מכלום פשוט קיום תיסכול משוואה להכיר אנשים שנים על גבי שנים הרגשה של בדידות לא שייך רגישות ,סיפוק אישי לא רוצה את החיים האלה יותר מאסתי שבר כלי אין ביוכלתי לשלם לקנות ,מחפש ריגושים להפיק את הכעסים והבדידות מין דיכאונות קטנים כך בכול חודש כמה ימים ,תשישות נפשית,רוצה להכיר אנשים דומים בהרגשה,מסתכל רק על מה שאין ,נואש

שי יקר, אתה פורש כאן קשת רחבה של קשיים, כלכליים חברתיים ובינאישיים. גיל 40 הוא גיל מבוגר מספיק כדי להתחיל לעשות מעין חשבון נפש וסיכום ביניים אשר להישגים עד כה, אך בה במידה זהו גיל שאינו מאוחר מכדי לעשות שינויים משמעותיים ולהתחיל פרק חדש. לטעמי, לפני ש'מסתערים' על היעד, יש להגדירו היטב. כרגע, אתה נשמע מוצף, וקשה לדעת מה מוקד הקושי. לצורך כך, אני מציעה לך לפנות לקופת החולים שלך ולבקש את רשימת הפסיכולוגים שעובדים עם הקופה. טיפולים פסיכולוגיים בהסדר זה אינם יקרים במיוחד, ובהתחשב בתועלת שהם יכולים להביא לחייך, המחיר שווה. במידת הצורך, רק לאחר עם התייעצות עם איש מקצוע, תוכל להיעזר זמנית גם בתרופות נוגדות דיכאון, שיאפשרו לך יותר כוחות ופניו?ת לתהליך. בהצלחה ליאת

ליאת, ממה את נהנית בטיפול? זו שאלה שאני (עדיין) לא יכולה לשאול את המטפלת שלי ויש סיכוי טוב שבתגובה היא תפנה בחזרה שאלות שקשורות אליי (ואולי בצדק) אבל בכל זאת זו שאלה שמעניינת אותי.. איך את מרגישה עם זה שהקונפליקטים חוזרים ומשחזרים את עצמם כל הזמן שזה אותן מילים ואותן תחושות ואותם דברים שוב ושוב ושוב, נאמרים על ידי אנשים שונים ובניסוחים אחרים, אבל תמיד זה חוזר לאותן נקודות.. לריחוק-קירבה, להימנעות-השתוקקות, היחשפות-הסתרה, חזק-חלש..ועוד כל מיני בני דודים וחברים קרובים של המתחים האלה, בוריאציות שונות. את מצליחה עדיין להתבונן בחוויה הפרטית של האדם שיושב מולך, בלי שיקפצו לך מיד מודלים ותאוריות ורשמים שנאמרו על ידי אנשים אחרים? להרגיש את האדם כמו שהוא מביא את עצמו בחוויה שלו? את לא עייפה לפעמים מכל זה, מה"עוד מאותו דבר"? איך את לא מפתחת "קהות" מסוימת כלפי מילים ורגשות מסויימים בתוך המקצוע שלך? אני לא יודעת איך את (או "אתם", כמקצוע) עושים את זה... אני רק בחיתוליי בתחומי הטיפול וכבר מבצבצת בי בחילה קטנה לפעמים, מהבנאליות של הדברים, מחוסר-ההפתעה, מהחזרה המשמימה הזאת על קונפליקטים ידועים מראש.. אבל כאן אולי בלבלתי והכנסתי גם אותי למשוואה... שואלת אותך בלי קשר אליי. שאלה "שכלתנית" אם תרצי- האם השאלות שלי מתעוררות גם בך לפעמים? שתהיה שבת נעימה ותודה, לילך.

לילך יקרה, אני שמחה על השאלה שלך. מצפה -גם אני - לתשובה מליאת. ככלל, כל סוגיות ה'שחיקה' אצל מטפלים מעניינות אותי (בראש שלי, הן נסבות בעיקר סביב שחיקה רגשית). אני רק אשאל בקצרה (כי אני חייבת לרוץ, ולא להשתקע כאן...) האם כל האנשים שעוסקים בזוגיות למשל (או בחוסר הסיפוק האישי שלהם, או בבעיות כלכליות, או בקושי לפצל את הקשב בין מספר ילדים, או WHATEVER) משעממים אותך? הרי סביב הסוגיות ה'בנאליות' האלה מתגבש אצל כל אחד רקע אחר וסיפור מורכב אחר, ובעיקר בעיקר- העמדה הרגשית שלך כלפי כל אדם כזה היא אחרת, ומכאן נגזרת גם מידת העניין שלך. האם את כל כך פוחדת לשעמם ולשחוק את הגברת שלך? [אל דאגה: כולנו טוחנים מים - בטיפול, בחיים ובינינו לבין עצמינו - אבל אם המים לא נגמרים כנראה שיש שם בכל זאת איזושהיא זרימה]. ומילה נוספת: אחד הדברים שהכי מפתיעים אותי בטיפול שלי הוא היכולת הלא תיאמן שלה (של המטפלת) להתבונן על אותם הדברים ממיליארד זויות. אחת הסוגיות שדננו בהן לא אחת הינו הפחד שלי שהיא תפיק מדבריי את ה-OBVIOUS ותחשוב דרך תבניות מקובעות ללא יכולת להקשיב הקשבה גמישה באמת. אני 'צועקת' כשזה קורה - צועקת כמו מנוע שלא העבירו לו הילוך. היא בדרך כלל מוכיחה את עצמה... נסי ותראי! נויה מקווה שקלעתי לכוונותיך, מצטערת אם לא אענה בקרוב אם תגיבי - לא בטוח אהיה כאן...

תודה שענית, נויה! על תשומת הלב ושלל השאלות הלכתי וחזרתי כמה פעמים עד שהצלחתי להחליט מה לענות שאלתי באופן כללי אם השחזור הזה מוציא את העניין או הרגישות לפרטים הקטנים שכל אחד מביא איתו, ובכלל אם גם אתם מרגישים לפעמים בנאליות.. ש?אלת לגביי: אני חושבת שלא האנשים שסביבי הם אלה שעושים לי בחילה, להיפך- כשאני מתבוננת על הכל מהצד- כמו שאני בדרך כלל עושה- יש כל כך הרבה קסם במחוות הקטנות, בהרמת הגבה, בפה המתעקל לחיוך גאה או חיוך מריר, בנגיעה, בבכי.. אני חושבת שאם היו אודישנים לתפקיד הקהל הייתי לבטח מתקבלת. המיאוס מגיע כשבבלי דעת המבט גולש למטה ואני מגלה שגם אני חלק מהסצנה הזאת.. אני זו שעושה לי בחילה. על שאני מצליחה ליפול בקטגוריות הידועות. נבלעת בהתנהלות הכללית של הדברים. קראתי לא מזמן את הספר "סוויטה צרפתית" (ומאוד נהניתי!) ויש שם סצנה של ההימלטות המבועתת של כל תושבי פריס והשכונות החוצה לכפרים בזמן פלישת הגרמנים. המוני אדם, עשירים ועניים, נמלטים מהעיר, מנסים להיאחז במטלטלים טפשיים שאין להם כל משמעות במצב החדש שנוצר, רעבים, עייפים, מלוכלכים, מפחדים... מסה כזאת של אנשים, לכולם אותה הבעה חסרת ישע, חסרי פנים כמעט. לכל אחד סיפור משלו, ולחלק מהם קל או קשה יותר להתחבר, אבל כולם משחזרים איזו התנהגות אחידה ובנאלית... חלק מהנמלטים מנתקים את עצמם, ובמין השלמה מסתכלים על הכל מהצד. קצת בגועל. כאילו משהו מהאנושיות וממה שהופך פנים לפנים מוכרות, נמחק (תחושת האבסורד של קאמי, אם תרצי). וכך אני מרגישה לפעמים ביחס לעצמי. אני לא מפחדת לשעמם את הגברת שלי, המבט הסקרן שלה תמיד שם. אני פשוט לא חיה בשלום עם ההיבלעות שלי. עם הבנאליות שבי. וכן, זה מתח נוסף- בין אינדיבידואליות להתערבבות... כמה בנאלי מצידי.. זה רק נשמע כאילו אני מחמירה עם עצמי. בפועל אני פשוט קצת מנותקת. באופן מפתיע, אני היא זו שמציעה (לפעמים) את הפרשנויות המובנות מאליהן בטיפול, במין השלמה ובעסה כזו.. היא זו שנוטה לא להסכים ולהציע משהו אחר. ולפעמים דווקא אני היא זו שמפתיעה אותה. חשבתי שאכתוב בקצרה (זה אף פעם לא יוצא לי..) תראי כמה דברים הצלחת לדוג ממני.. תודה, לילך. נ.ב.- ליאת- אם תסכימי לענות, אני אשמח אם לא תתייחסי במישרין לכל מה שכתבתי על עצמי עכשיו, אלא באופן כללי. אם אפשר.

שלום ללילך ולנויה, יש כאן, נדמה לי, שתי סוגיות גדולות, שתיים שהן אחת. האחת, נוגעת למשאלה הנרציסטית לפיה אני ייחודי, שונה ומרתק, בניגוד לכל האנשים כולם. האם אני יכול/ה לשאת את עצמי בתוך הבנאליה. השאלה השניה היא, האם 'רואים לי'. האם למתבונן מהצד נגלים, למרות ניסיונותי להקסים, לרתק, לחדש, החלקים העייפים, המשעממים, השגרתיים להחריד הקיימים בי. אצל מי שבוחר ביודעין להעביר שעות רבות מחייו בחברתם של מטופלים, קיימת - לאמונתי לפחות - סקרנות בלתי נלאית כלפי סודות הקיום האנושי, כלפי הדרמות המפעילות אותו, הכוחות הבולמים אותו, והניסים הקטנים המאפשרים תנועה וזרימה בלתי פוסקת. אישית, איני נוטה למהר ולמדוד למטופל חליפה תיאורטית כפי מידותיו. אם זה נעשה, זה יקרה עפ"י רוב בדיון הדרכה מחוץ לחדר, או בחשיבה עליו בין הפגישות. תיאוריות יכולות להיות סד אכזרי וקרש הצלה בה במידה. מטפלים מנוסים יודעים להשתמש בהן בתבונה. את שואלת אם לא מתפתחת "קהות" או עייפות מול תימות חוזרות. אודה ביושר, שעדיין אני נפעמת מיכולתם של מטופלים לרתק אותי, להשאיר אותי עירנית וחדה גם אחרי שעות עבודה ממושכות. אין בכך כדי להוציא מכלל אפשרות רגעים של עייפות, של תקיעות, של ייאוש, של ספק. אני מקשיבה להם, הופכת בהם, מנסה, כל הזמן, להבין. אני אוהבת לחשוב שאנשים דומים להפליא אלה לאלה, ובמידה רבה "עשויים מאותם חומרים". יש בידיעה הזאת משהו מרגיע, מנחם, מקצר-דרך. מאידך, קיימת בי פליאה גדולה מול האיכויות האינסופיות של החוויה האנושית. היכולת האנושית ליצור ממחישה רעיון זה באופן המיטבי. חשבי על מדפי הספרייה העמוסים יצירות שנולדו מראשית ימיה של האנושות ועד ימינו, סביב אותם נושאים, ואין אחת דומה לרעותה. מה זה אם לא נס? כאשר אני מורשית, לא תמיד בלי מאמץ, להיכנס אל נבכי נפש של המטופלים שלי, ברור לי שאני נכנסת לאזורים מהם נולדות גם יצירות האמנות, הספרות, השירה, הציור, הריקוד. איך אפשר להשתעמם שם?? כשאני משתעממת (וזה קורה לפעמים) אני יודעת שזה בגלל שאני רק במבואה. שעוד לא קיבלתי רשות להגיע אל הדבר האמיתי. לא בטוחה שהשבתי לך, אבל שמחתי על ההזדמנות לחשוב ולהשיב לעצמי. ליאת

ליאת, איזה יופי של תשובה! יש בה כל כך הרבה ענווה וכבוד ואחריות ורגישות וכנות ויושר ואכפתיות ומה לא? אני יכולה רק לשמוח בשבילך, שהמקצוע שבחרת לך מתאים לך כל כך יפה :-) מאחלת לעצמי שהעיסוק שאבחר בו ימלא אותי בשאלות, פליאה, התרגשות וסיפוק כמו ששלך כנראה עושה לך.. (סליחה, "ינביט" ולא "עושה".. נדמה לי שזאת המילה שלך ;-) מעניין אם בוחרים מקצוע לפי מה שאתה או לפי מה שהיית רוצה להיות.. (אעדכן כשאדע..) בכל אופן- ממש תודה על תשובה מעוררת השראה :-) מאחלת לך שבוע נעים וטוב, לילך. (שחוזרת לקרוא את התשובה שלך שוב..)

ליאת, קראתי אותך בנשימה אחת.... כל כך ריגשת . כל כך נגעת. כל כך... תודה.

וואו, איזו שאלה ואיזו תשובה... הי לילך יקרה, תוספת קטנה משל עצמי - גם המטפל שלי מאד אוהב את העבודה שלו. איזה כיף לו. מותר לקנא, לא? זה מדהים. פשוט איש אוהב אדם. אוהב להקשיב. רואה את הייחוד ואת השונו?ת והחריגו?ת בצד המשותף והמרגיע. רואה את החולי אל מול היופי, אל מול התקווה... יחיד אל מול חברה. רואה את השלם. תראו איך זה, בסה"כ גם כשמדובר בשינויים גנטיים, כולנו אותה חיה, ובכל אחד איזון שונה של משהו בסיסי שמן הטבע. בבחינת עומק, כמה שונויות ניתן למצוא בתוך מרחב מצומצם כזה. וכן.. איזה יופי - כאשר אנו מאפשרים לעצמנו להתקרב הכי שאפשר לפנטזיות שלנו, אנו מגיעים הכי קרוב ליצירה. מן בריאה שכזו. אומרים על נפשם של אמנים שטבועה בהם התכונה הזו להגיע כל-כך קרוב לפנטזיות. לדעתי, תמיד מדהים לראות גדילה של אנשים מבפנים, כמו שמדהים לראות צמיחה של זעטוטים על כל השלבים. כל השלבים שאנחנו המבוגרים מזדהים איתם, ועם כל החרדות השלובות בהם גם אם לבלי דעת... וסתם להזכיר, למניעת עומס יתר, הוא, ואני מניחה שכל אחד אחר, יוצאים לחופשות מידי פעם למלא מצברים. זה קשה, בלשון המעטה, אבל למה שלא נשתמש בזה כחומר לבניין, לעיבוד חוויות של פרידה? אאוצ'. מרגישים שהוא חדש אחרי שהוא חוזר. מפחיד משהו. בכלל פוחדת פחד מוות לרשום כאן... אשת האדמה

אשת האדמה!!! כמה חסרת לי! התביישתי לקרוא לך כאן בקול, לשאול לשלומך "היא וודאי זקוקה לקצת שקט, למילוי מצברים", כך חשבתי אבל לא התאפקתי וכל כמה ימים גלגלתי מטה, להודעות ישנות, בתקווה שתשאירי סימן כמה אני שמחה לראות את שמך את מילותייך המטפל שלך נשמע מיוחד.. "אוהב אדם".. איזו תכונה מחממת את הלב לכאורה מובנת מאליה ופשוטה, אבל כמה קשה פשוט לאהוב. בלי לשפוט, בלי לעמוד מבחוץ. לאהוב מתוך קירבה, השתאות, ענווה, הוקרה... לא מובן מאליו בכלל.. שמחה שיש לך אחד כזה לצידך. אשת האדמה, רק קמתי עכשיו (אני ישנה בערבים וערה בלילות עד הבוקר לאחרונה..), ויש לי תחושה כאילו חלמתי עלייך..נורא מוזר.. נורא מוזר. אני קצת מטושטשת, אולי אשטוף פנים ואשוב. רק לפני שאלך (ואשוב), את חושבת שכשהמטפל שלך (וגם ליאת לצורך העניין) מדברים על אהבת אנשים, אז זה מבחוץ או מבפנים? זאת אומרת- האם מה שתיארתי אני על להצליח להרגיש את אי-האנושיות שבחוויה האנושית, אם יש כזה דבר. לצפות בהכל מבחוץ ולהרגיש שוויון נפש נוכח מצוקות, נוכח השגרה, נוכח הבעות הפנים והג'סטות שחוזרות ומשחזרות עצמן. אז כך גם הם (רק להיפך); הם צופים מבחוץ, ובמקום לראות את המכלול והמורכבות כמשהו אחיד ולהרגיש זרות, הם רואים את אלף נימי החוויה האנושית, וזה גורם להם להרגיש התעוררות רגשית ואהבה גדולה כלפי כולם. או שהחוויה הזו נוצרת אחרת, מבפנים איכשהו. לא מצלמה עם לב; לא כמו שצלם מתפעל מהנוף שסביבו, אלא משהו אחר שאני לא מכירה. מה את חושבת? הלוואי שירגעו הפחדים.. כמה אני שמחה שהצצת בסוף אוהבת, לילך.

את פותחת עדיין את המסרים שלך בתפוז?

כבר מזמן לא נכנסתי לשם"(חודשים) ואיני בטוחה אם אני עדיין זוכרת איך להיכנס(סיסמה וכו'),אך אנסה.

ניסיתי כעת מספר פעמים לרשום את שתי כתבות המייל שלי,ואת הכינוי שאני חושבת, אך זה כותב שזה לא נכון ולא נותן לי את הסיסמה,ואיני יודעת איך אכנס לזה.

מה קורה איתך? למה לא השבת לי?

משתנה, השבתי לך שם...

ערב טוב, חשבתי לפנות לטיפול פסיכולוגי. מהו ההבדל בין טיפול דינאמי לקוגניטיבי? תודה רבה

ערב טוב אורן, אני מברכת אותך על ההחלטה החשובה לפנות לטיפול. ההחלטה על הגישה הטיפולית המתאימה לך צריכה להביא בחשבון לא רק את מאפייניה של הטכניקה הטיפולית, אלא גם את אופי הקשיים שלך, ואת מידת הסבלנות, משאבי הזמן והתקציב העומדים לרשותך. באופן כללי מאד, הגישה הדינמית מכוונת אל תהליכים וקונפליקטים שהודחקו בעבר אל הלא מודע, מתוך כוונה לתת להם פתרון טוב יותר במציאות העכשווית. מאחר וחומרים מודחקים ידועים לשמצה בכל הנוגע ליכולתם לעורר חרדה והתנגדות, מדובר בתהליך איטי וממושך, העלול לגבות מחירים גבוהים של זמן וכסף. טיפול קוגניטיבי מכוון אל עמדות, מחשבות ואמונות מודעות או מודעות בחלקן, הנחות מאחורי התנהגויות בלתי מסתגלות. הנחת היסוד היא ששינוי יסודי באותן קוגניציות 'אוטומטיות' יביא בעקבותיו שינוי גם באופן בו האדם רואה את עצמו, את עולמו ואת עתידו, וכמובן באופן בו הוא מתנהג ופועל. ברמת הפרקטיקה, מדובר בטיפול קצר יותר, ממוקד יותר, ובמעורבות ישירה יותר של המטפל. אגב, מטפלים רבים נוקטים כיום בגישה אקלקטית, המשלבת היבטים מגישות טיפוליות שונות. בהצלחה רבה ליאת

היי ליאת, מקווה שלא עיצבנתי אותך שבוע שעבר (אם כן, אז לא התכוונתי!!!). בכל זאת, הייתה לי פגישה השבוע ועוד פעם, הפסיכולוגית רומזת לי שהקצב שלי נורא איטי, ואם אני אמשיך בסירובי לטיפול התרופתי, וההימנעות שלי בלהתחיל שום שינוי היא לא רואה שום התקדמות ממשית בטיפול. אני ממשיכה להסביר לה פעם ועוד פעם שאני תקועה, שאני מפחדת, שאני לא מוכנה עדיין שאני אפילו לא יודעת מה שהיא רוצה.... לאף אחת מהאפשרויות שהיא מציעה. אבל היא תמיד זורקת את האחריות עלי. (אתן לך דוגמה היא רוצה שאני אנסה קשר זוגי ושהיא תלווה אותי שלב אחרי שלב אבל אני לא מוכנה לזה רגשית, ואני לא יכולה לדבר איתה על דברים אינטימיים כל כך) או שאני לא מבינה מה שצריך להיות הטיפול הפסיכולוגי, או שאני לא מצליחה להעביר לה את ההרגשה עד כמה קשה לי.... או שאני לא יודעת מה? אני כבר מרגישה מאוימת שם, מרגישה שגם היא תעזוב אותי בשיא הצורך!!

ערב טוב, אני מכירה מעט מאד מטפלים (אם בכלל) שעוזבים את המטופלים שלהם ב"שיא הצורך". קשה לי להאמין שזה יקרה דווקא לך. אגב, אני הייתי מזמינה אותך לדיון על אותו "שיא הצורך": מה בדיוק את מקבלת שם, בטיפול? מהו אותו צורך שלך? מתי עזבו אותך בעבר בשיא הצורך? האם את מרגישה שאם תתני לה את מה שהיא כל כך מבקשת ממך, יש סכנה שהיא תעזוב אותך אפילו יותר מוקדם? האם ההתעקשות להישאר במצב של תקיעות באה להבטיח שלא ת?ע?זבי? שאלות מעניינות, עם תשובות שבוודאי מעניינות אף יותר. ולא, לא עצבנת אותי בשום שלב :-) לילה טוב ליאת

בוקר טוב ליאת, אין לי תשובות לחלק גדול מהשאלות שלך?!!!! והכי חשב שאני לא חושבת שההיתקעות שלי באה להבטיח שלא איעזב (איך את מנקדת), לא, פשוט המילים לא יוצאים לי שם ואז אני לא מצליחה להעביר לה את המחשבות והרגשות שלי. זה נורא מתסכל, מבחינה אחת אני מרגישה שבאמת איכפת לה, ומבחינה אחרת היא גם "תקועה" איתי. היא התחילה להתעצבן, דבר שלא היה מקודם, אבל גם את זה מנסה לעשות בעדינות. איך אנשים פשוט מתמסרים ושופכים את הכל שם, אני לא מבינה? איך אני אמורה להשתחרר מההתנגדות וההימנעות הזאת? קודם אמרתם זמן והנה כבר עברה בערך שנה? מה אני צריכה לעשות? אני באמת צריכה עזרה ליאת!!! תעזרי לי בבקשה להבין, לעשות, להתחיל,....משהו!

הי א.פ.ס.ח. תגובה קצת מאוחרת... מקווה שזה בסדר לכתוב.. מתנצלת אם פספסתי חלקים בשרשור... במושגים שלי ובקצבים המוכרים לי - שנה היא דווקא כלום זמן ו... גם שנתיים... (חייזרית, קצת יוצאת דופן בעניין הזה, עמכם הסליחה), ובכל זאת, מנקודות מבט אחרות, לא לשכוח, שנה היא זמן... קצת נראה לי שיש בך צד שלוחץ מידי עליך. דוחק אותך. כועס על שלא הצלחת להתקדם בהתאם לציפיות שלך מהטיפול. מנגד קיים הצד שמת להרפות (אפילו אם אינו ידוע וגלוי) וחושש חשש רב. ההמלצה להרפות היא המלצה מצויינת, אך האם ניתן ליישם אותה בקלות? להרפות זה טוב, אבל היכן הגבול? האם כשנרפה, נרפה מידי? אני מנסה לחשוב על זה משני כיוונים מנוגדים: מה עדיף? האם עדיף שהיא תנסה ללחוץ עליך בקטנה (וזה בכלל לא בקטנה), להכניס מציאות בכוח, כדי להשיג התקדמויות חיצוניות? ואגב, האם ברגע זה את חושבת שזה מנסה לשרת אותה יותר מאשר אותך? או שמא עדיף שהיא תתאכזב ממך לחלוטין, תרפה לגמרי, תאבד תקווה להתקדמות שלך ותרים ידיים במאבק? האם את מרגישה שהיא מאבדת אכפתיות? מה התשובה שהייתי נותנת לעצמי? התשובה המתאימה לתפיסתי היא, שעדיפה המטפלת שלא יודעת. הכוונה היא באמת לכך שהיא לא יודעת (אין ציפיות שמיימיות, ולכן, גם אין אכזבות כאלה). היא לא יודעת לאן בדיוק תתקדמו, באמת לא יודעת, אבל מצד שני היא גם לא מרימה ידיים ומתאכזבת. אינכן נעות בחוסר מטרה, אבל כן נעות בכיוון של צמיחה וגדילה - שהן חוויה של הטיפול, בין אם את מרגישה אותה בין אם לאו. מנסות להגיע אליהן מכיוונים שונים. על אף אכזבות שבדרך, אחד מהם עשוי לתפוס, ולו רק מפני שעובר זמן ומתרחש עיבוד פנימי של הדברים. זאת נראית לי הדרך המתאימה ביותר כדי לתת אפשרות להתקדמות (חיצונית בעיקר, זו המבהילה שנותנת תוקף לדברים) לקרות. יש סיכוי ויש גם סיכון... נכון. אני כן חושבת שהימנעות מהתקדמות יכולה לנבוע מתוך פחד להיעזב אחרי שיראו תוצאות. החרדה היא ש - אם יש שינוי חיצוני, אז כביכול את לא צריכה להיעזר יותר (כשבעצם את צריכה הכי להיעזר), ואז את ננטשת. אליי דווקא מאד מדברת הנקודה הזו. מתגובתך הקודמת, הבנתי שאלייך לא כל-כך. כל מה שהזכרת הם ה - נושאים לדבר עליהם בטיפול. כנראה שאת לא מוכנה לגמרי ועדיין לא הגיע הזמן, או שלא נחתת בדיוק על הנקודה שאת מוכנה וממש רוצה לבצע את הדברים מבפנים. את יודעת, לי ככה מהצד נראה, שאת ממש על הסף (של להגיע לנקודה), ולכן, אולי כאן השלב בו באה לידי ביטוי בצורה חזקה ההתנגדות לטיפול, כי עכשיו הכי מפחיד. וזה בסדר. לגמרי בסדר. זה פשוט ככה ולא צריך לכעוס על זה, או להרגיש אשמה. אני מקווה שכן תצליחו לעבור את המדרגה הזו ולעלות כיתה. בקצב המתאים לך, גם אם זה יהיה אחרי סיבובים נוספים. אגב, גם אצלי, הוראות הפעלה מבחוץ הן דבר שיוצר את שיא התנגדות שבעולם. טוב, לא החכמתי במיוחד, גם לא חידשתי או משהו... אולי כדרכי הלכתי לאחור... וברוע הלב של העת האחרונה אסיים ב - אני רק יודעת לפדל על פריילאוף במהירות שיא, ובלי קשר לכידון, אצלי היד חזק על הברקס :-P אממה, לפעמים נגמר לי כבר הכוח... ומתוך ויתור אמיתי של אין-מה-להפסיד משהו עובר אליו... שייקח את הגופה לאן שהוא רוצה... כאילו יש לי ברירה? ו... רגע, מי בכלל הסכים לעלות על האופניים. בוז לעצמי... אשת האדמה

מותר קצת לשפצר את האופניים, או שמאוחר מדיי? אני מתקנת: לא היא/הוא נוהגים באופניים כשאני מרפה. השביל הוא שמוביל אותן, כאילו נעות מעצמן. היא/הוא רק שומרים עליי שלא אפול. מלמדים אותי מתי להעביר הילוכים, איך לנשום נכון בעליות,מתי לנסוע מדרך אחרת כשיש בוץ ושלוליות, וכן, גם מתי ללחוץ בכל הכוח על הברקס. לפעמים אני שואלת את עצמי אם קצב הדיווש שלי מתאים גם לה, אבל זה הקצב שלי, וגם ממנו היא לומדת להינות. לפעמים בא לי להחליף איתה כסאות- לתת לה את הכסא הנוח יותר, או סתם לראות איך הדברים מרגישים מאחור. אני אוהבת לראות את הידיים שלה, על הכידון, ליד שלי. גורמת לי להרגיש שאני יודעת לרכוב על האופניים האלה למרות הכל. "שיקח את הגופה לאן שהוא רוצה"... מכאיב. (אבל מוכר. ..) לעצום עיניים חזק, להניף רגליים לאויר ולתת לפדלים לברוח ... כשצריך אני מניחה שהוא יודע מה לעשות גם עם רוכבת מעולפת למחצה. אוהב אדם כמוהו לא נבהל כשמוותרים או מרימים ידיים (או רגליים). חוץ מזה, שגם כך מותר לנסוע כברת דרך מסוימת.. פתחי עיניים רחב ותני לרוח הקרה לדקור בעיניים ובריאות.. (נדמה ששוב חזרנו ל"התעללות העצמית" של משתנה..) 'תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר', לא? החזיקי מעמד א.ה. יקרה, תראי איזו שיחה עוררת, א.פ.ס.ח.. את כנראה מדברת לכולנו.. לילה טוב, למד ארמסטורנג.

ליאת אם בא לך להתיחס את מוזמנת...

שבת שלום ME, אם את מנסה לגרור אותי לדיון העקר בשאלות המיאוס, אז לא בא לי. אם את רוצה לספר מה שלומך היום, איך היה השבוע בעבודה, או כל עניין אחר - אשמח מאד מאד להתייחס. :-) ליאת

לא יודעת אם יש לך כוח אלי בכלל,כפי שציינת פעם עברה לה כבר שנה... אגב רשמתי שם לגבי מיאוס הפסיכולוגית

שלום רב, המטפלת שלי מציבה גבולות נוקשים לגבי זמן הפגישות, התקשורת בין הפגישות וכדומה. לעיתים, אני מרגישה צורך בתקשורת בין הפגישות, אך המטפלת לא מאפשרת זאת. הבנתי שישנם מטפלים הנוהגים בשיטות שונות לגבי הגבולות ולגבי התקשורת בין הפגישות. כיצד אדע איזה מטפלת אופטימלית עבורי, ע"פ השיטה בה היא עובדת. האם עלי לשקול להחליף מטפלת? תודה מראש גלית

ערב טוב גלית, את צודקת. מטפלים אכן שונים מאד בעמדתם כלפי גבולות הטיפול, או לפחות בנוקשות בה הם שומרים עליהם. מסתבר שהגישה הטיפולית של הפסיכולוג אינה הפקטור היחיד, ויש מצבים נוספים בהם עולה הצורך בשמירה קפדנית על גבולות. באופן שעלול להיראות מוזר, דווקא עם מטופלים המרגישים צורך חזק בפריצת הגבולות (כמו למשל לקיים תקשורת בין המפגשים, או למתוח את גבולות השעה הטיפולית), יש משנה חשיבות בשמירה עליהם. מה שאני מנסה להגיד, זה שלא בטוח שמטפל שירשה לך להתקשר במהלך השבוע הוא בהכרח מי שמתאים לך יותר. בברכה ליאת

לא מזמן סיימתי טיפול ממוקד וקצר. במהלך הטיפול פיתחתי רגשות עזים כלפי המטפל. סיפרתי לו אבל חוץ מאמפטיה הנושא לא טופל והוסבר. מחיפוש בפורום הבנתי שמדובר, כנראה,על תופעה שנקראת העברה. התוכלי להסביר לי מה הכוונה האם זה טוב? הכרחי? באופן כללי אם תוכלי להגיד לי מה זה אומר עלי.הטיפול נגמר אני לא פונה אליו שוב אבל לא מצליחה להשתחרר מהגעגוע והמחשבות עליו.

אל תדאגי, זה יעבור לך. תני לזמן לעשות את שלו. זה בדיוק כמו כל התאהבות אחרת חד צדדית. וכמו כל אכזבה אחרת בחיים.

שלום מור, המונח 'העברה', הוא מושג מרכזי בתיאוריות הפסיכואנליטיות, והוא מתייחס לקשת רחבה של רגשות עוצמתיים, שבמקורם הופנו כלפי דמויות משמעותיות בעבר, ובטיפול מועברים ומשתחזרים מול דמות המטפל. מטפלים מהגישה הדינמית מאמינים שבאמצעות הבנה ופירוש של יחסי ההעברה ניתן ללמוד על הקונפליקטים התוך נפשיים המודחקים, ולפיכך מדובר בתהליך רצוי שכדאי לעודדו. מסיבה זו, מטפלים רבים שומרים על מידה של עמימות וריחוק בכל הנוגע לחייהם הפרטיים, כדי שהרגשות המופנים כלפי המטפל יושפעו מעט ככל האפשר מהיבטים מציאותיים. מה שקרה לך אינו "אומר עליך" שום דבר חריג או יוצא דופן, אך היה טעם רב ללבן זאת בטיפול, מתוך היכרות רחבה עם חוויות העבר שלך. אני מצטרפת לליהי, ומאמינה שעם הזמן תוכלי להיזכר בטיפול ובמטפל עם הרבה פחות כאב וגעגוע. שבת שלום ליאת

ענית על כך חלקית בשאלות אחרות,אך בכל-זאת חשוב לי לדעת ולהבין זאת יותר. בעבר הייתי כשלוש -ארבע שנים בטיפול דינאמי,זה שאת אומרת לי שיעזור לי,ולצערי למרות שהיתי אצל פסיכולוגית טובה מאוד(ואיני כותבת זאת רק עפ"י תחושה אלא על סמך ידיעה של עובדה זו),לא הרגשתי כ"כ שהתקדמתי עם הטיפול ושחיי באמת קיבלו 'תפנית חיובית',לכן חשוב לי לדעת - אחרי כמה זמן הטיפול הדינאמי אמור לתת תוצאות כלשהן? ואיך יודעים שהטיפול בכלל עובד? - אולי הוא לא מתאים לכל אחד?

משתנה יקרה, חבל שתבזבזי את הזמן שלך על טפול דינאמי. לכי לפסיכולוגית שעובדת לפי השיטה הקוגניטיבית התנהגותית. הטפול הזה הוכח גם מבחינה רעיונית וגם מבחינה מחקרית. את לא תצטערי!

האמת היא שאני יודעת שטיפול התנהגותי-קוגנטיבי עוזר,אני במהלך טיפול כזה. אך פעמים רבות אני מתגעגעת לטיפול הדינאמי,ול'חקר המוח' -כפי שזה נראה לי, כי לפעמים גם כייף 'לשפוך את הלב' כמו בטיפול דינאמי ולהבין למה אני מתנהגת ככה או למה דברים קורים לי וכו',ובטיפול התנהגותי-קוגנטיבי אין כ"כ את הקטע של 'דיבורים גרידא' אלא יותר מעשים ו'עבודה על שינוי מחשבות' וכו'. כפי שאמרתי לפעמים-כשממש רע לי כ"כ היה עוזר לי לדבר על כך עם איש מקצוע,שיהיה טיפול דומה למה שבסידרה 'בטיפול'....(רק בלי החלון הגדול שבאמצע החדר...). לגבי הכסף זו באמת הסיבה שאיני יכולה כרגע להרשות לעצמי טיפול דינאמי - שלוקח זמן רב מאוד.... .

ערב טוב משתנה, איני זוכרת שאמרתי לך מה יעזור לך ומה לא. אי אפשר לדעת מראש מה יעזור למי וכמה זמן זה ייקח. את נמצאת כבר זמן ממושך בטיפול CBT, ובכל זאת אני שומעת ממך לעיתים קרובות ביטוי לקשיים ולשאלות שמעבר לסימפטומים של ה-OCD. טיפול דינמי אכן אינו הבחירה הראשונה במקרה של OCD, אבל כתוספת, או כמי שבא אחרי טיפול קוג'-התנהגותי, הוא יכול להיות מעניין. יתכן שעכשיו, כשאת אחרי שנים של טיפול 'מעשי' וישיר, תשתפר יכולתך להפיק גם מטיפול דינמי. בכל מקרה, הבנתי את המגבלה הכלכלית. הישארי בטיפול שטוב ומתאים לך עד שתרגישי מוכנה להתנסויות חדשות. ליאת

"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם..." אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא נטע, אלא היו זהירים בנטיעות, שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם, שלא יאמר אדם: אני זקן, כמה שנים אני חי? מה אני עומד ומתייגע לאחרים, למחר אני מת... לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא, עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן. (תנחומא פרשת קדושים, ח') http://www.allbiz.co.il/Jimbory/Data/17264_DSCF3002.JPG חג שמח ליאת

נכון!! איזה כיף, כמעט שכחתי אני מאוד (מאוד) אוהבת עצים פעם דיברנו, הגברתשלי ואני, כמעט פגישה שלמה על עצים (כן, גם לי זה היה מוזר..) בכל אופן, שיר נחמד שלא הכרתי, שיהיה לבוקר טוב... אולי עכשיו אלך לישון עץ הכוכבים מילים: לייב מורגנטוי לחן: נורית הירש גירסה עברית: יורם טהרלב לסבי ישנה חצר ועץ אחד מופלא בה אין כמוהו בעולם כך אומר לי סבא לא פירות עליו צומחים כי הרי ממילא הפירות סופם לרקוב מי צריך את אלה? זהו עץ של כוכבים מאירי עיניים שם צומחים הם וגדלים כמו על השמיים כשמראים לו תפוחים, כל תפוח דוב הוא, הוא מראה את כוכביו ואומר: מה טובו. הוא אוסף את כוכביו ויורד העירה ביריד למכור אותם עשרה בלירה בואו, בואו אנשים זוהי שעת הכושר כוכבים תקנו בזול ותזכו באושר. וקהל גדול סביבו צוחק ומתבדח סבא, למה לא תמכור גם חצי ירח? וכולם קונים חוטפים גזר צנון ואורז אבל חופן כוכבים? לא, תודה, אין צורך. מסתכל בהם הסב ונפשו נרגשת עיניהם ודאי עיוורות ואוזנם חרשת הביתה שב הוא עם סלו בלא טיפה של עצב האוצר נשאר אצלו ואצלם הכסף. לסבי ישנה חצר ועץ אחד מופלא בה אין כמוהו בעולם כך אומר לי סבא.

נורא מעליב... את שוכחת שטו בשבט אחרי שספרתי לך שאני עוסקת השבוע בהכנות לאירוע נטיעות? דרך אגב האירוע נדחה בגלל מזג האויר. שיהיה חג שמח חג לאוהבי האדמה מכשפה

חג-שמח, ליאת- אני מתביישת לשאול,אך מסקרן אותי לדעת אם יש לך קשר כלשהוא לתמונה שצירפת כאן?

את התמונה המצורפת מצאתי בגוגל, והיא ריגשה אותי בהיותה תואמת להפליא לטכסט הכתוב. אין לי כל קשר למצולמים. חג שמח! ליאת

ט"ו בשבט הכי יום שבעולם. ט"ו בשבט היה תאריך יעד שלי. פעם, הייתה לי פנטזיה שאיוולד ביום הזה. אבל, בשנים האחרונות לא נותר ממנו דבר. גם הדימיון כבר אבד. כל נבט נרמס תחת רגליים דורסניות. שומרת בלב. אנא, לא לגעת... אמנם היה אתמול, בכל זאת, מקווה שאפשר לברך את יום אתמול גם באיחור... א.ה.

א.ה. עכשיו שקראתי הודעות נוספות שכתבת היום.. לא אספר לך שאני דואגתcare-, (אני לא worried) גם לא אשאל מה שלומך עם הפוגה כזאת מעצבנת, תלויה אחרי השאלה, לא אומר לך כמה את לא דינוזאורית בעיני, (אולי חד-קרן אצילי), ... יש לי תחושה שאין לך כוח לדיבור מהסוג הזה, שמנסה לפייס ולשכך את המכות שאת מכניסה לעצמך בין השורות. אטייל בזהירות מסביב למילים הקשות שאת מטביעה בעורך, שאת מטביעה בהן את עצמך. אתכופף לחול הרך ועם אצבע רכה אלטף בעדינות את העקבות שהשארת..כאילו מנסה לנחם את המכה. להתחבר למה שאת מרשה. אני עוקבת-מזדנבת אחרייך, רק לראות שאת נושמת בין מכה למכה.. כמעט מזהה בך את הזיק המוכר לי מעצמי, של נקמנות ושמחה לאיד על הסנוקרת והאגרוף שהצלחתי להטביע בסנטר ובבטן.. מקווה בכל מאודי שבקרוב תותשי קצת ושתרשי לעצמך לקרוס לכמה ימים ולנוח. אני אוהבת אותך (מבפנים אני חושבת... ) לילך.

קצת שאלה טפשית אולי, אבל נכנסתי מאוחר ורציתי לראות מתי פספסתי אותך... קצת לא נעים לשאול, אבל איך הצלחת לשלוח 2 הודעות בדיוק באותה שעה ועוד 3 דקה אחת בדיוק אחר כך... תפסת אותי בהפתעה, computer wizard חבל שאת ציפור-בוקר.. כנראה שנאלץ להמתין למחר ליל מנוחה, לילך.

היי ליאת, האם ניתן לשאול שאלה דרך המייל ולא על גבי הפורום? פשוט משהו קצת אישי ומציק... לא בטוחה שרוצה את השאלה שלי כאן לעיני כל... לילה טוב, דינקה

שלום, הילדה שלי בת שש וחצי צריכה להתחיל טיפול אצל פסיכולוגית(בגלל בעיה קטנה ) במרפאה ציבורית ואני לא יודעת איך להסביר לה לאן היא הולכת ולמה. אשמח לתגובה

הכי פשוט זה להגיד את האמת, שהולכים לפסיכולוגית שתדבר איתה ( גם אם היא לא תבין את פרוש המילה) תיתן לה לשחק בצעצועים ( זה מקובל בטיפול בילדים) ותנסה לעזור לה בגלל שיש לה בעיה X. אחרי הפגישה הראשונה תראי מה תהיה תגובתה והאם תהיה מעוניינת להמשיך את הטיפול והשיחות. לא צריך לעשות מזה עניין גדול, בערך כמו שהולכים לרופא. ההבדל הוא שהרופא בודק ונותן תרופה והפסיכולוגית מדברת ורוצה לעזור.

שלום רווית, תשובתו של רן נכונה וממצה, ולא יכולתי לומר זאת טוב יותר. בדר"כ החששות הם שלנו, המבוגרים, שכן ילדים עדיין אינם נגועים בדעות קדומות או בפחדים סביב פסיכולוגים. אני מאחלת לכן הצלחה בטיפול, ומקווה שכל היעדים, קטנים כגדולים, יושגו במהרה. בברכה ליאת

שלום ליאת, אני לא יודעת אם דבריי ימצאו חן בעיניך, אבל בכל זאת רצית לשתף אותך. צפיתי השבוע בכולבוטק, והיתה כתבה על נוכל שעבד על עובדות זרות ולקח מהם הרבה כסף עבור ויזות שהבטיח להן והוא לא סיפק. הייתה לי הרגשה מוזרה באותה לילה, הרגשתי שאני משלמת כסף לפסיכולוגית שלי בלי שום תמורה מוחשית (ואני מדברת רק על עצמי). אני לא מתארת אותה כ"נוכלת" , אבל ההרגשה הזאת שאין דבר מוחשי בטיפול, שאין שום תוצאה מידית... אני רק מרגישה שימים עוברים וכסף מתבזבז ואני חוזרת הביתה עם אותם רגשות ותחושות.... ולפעמים אפילו חוזרת יותר במצב יותר גרוע. אני לא יודעת אם ההשוואה היתה נכונה, אבל זה מה שהרגשתי באותה לילה. יש לציין שאני בקשר טוב עם המטפלת (יש עליות וירידות בטיפול).

טיפול פסיכולוגי הוא תהליך ארוך שתוצאותיו אינן נראות לעין מיד. יש צורך ב"הפנמה" ובקבלת תובנות על מצבך כדי שתתחילי להרגיש שמשהו מתקדם בטיפול. לא כתבת כמה זמן את בטיפול ואם אפשר מה הסיבה. יש בעיות שמשך הטיפול בהן הוא ארוך, לעיתים שנים. אבל מכאן ועד להסיק שיש כאן עניין של נוכלות ורמאות , בגלל שאת לא רואה תמורה מיידית לכספך, המרחק הוא גדול. אני מציע לך לדבר על הנושא עם הפסיכולוגית גם אם זה יראה לך לא נעים. הרי בשביל זה היא שם, כדי להבין מה מעיק עלייך.

לילה טוב דינה, מעבר לדבריו הנכונים של אורי, אני רוצה להדגיש נקודה נוספת. הנוכל ההוא (לא ראיתי את התכנית ואני מסתמכת על הדיווח שלך) הפר באופן בוטה את החוזה שלו עם אותן נשים אומללות. הוא הבטיח להן חוזה עבודה או אישור שהייה, או השד יודע מה, והפר את הבטחתו תוך שהוא הופך אותן למקור הכנסה עבורו. כאשר אנחנו מגיעים לטיפול, החוזה הטיפולי אינו מבטיח שום דבר 'מוחשי' בתמורה. בטיפול את 'קונה' את זמנו של המטפל, כדי שתוכלי - בנוכחותו ובסיועו - להתבונן על עצמך באופן מעמיק, וללמוד על עצמך עוד. הניסיון מלמד כי תובנות חדשות המושגות בטיפול יכולות לסייע בארגון והבנייה מחדש של העולם הפנימי, ובעקבותיו גם של הביטוי החיצוני שלו. לאנשים רבים לוקח זמן להשתחרר מהעמדה החומרנית, ויעידו על כך כל אותן בדיחות חבוטות על פסיכולוגים שבנו בתים מצרותיהם של האחרים. כמטפלת, אני שואבת סיפוק ואושר גדול מיכולתם של אנשים להיעזר בטיפול, ולפרוץ בעזרתו מעגלים של תקיעות וייאוש. מאחלת לך שבמוקדם או במאוחר גם מאמצייך יישאו פרי. ליל מנוחה ליאת

.

ערב טוב, לפעמים, כאשר אנחנו מכוונים יתר על המידה לרצונם של אחרים, אנו שוכחים מה, בעצם, אנחנו עצמנו רוצים. אחת המשימות החשובות של אנשים מסוגך היא להעיר את הרצון. זוהי משימה לא פשוטה, אך אפשרית. יגעת ומצאת - תאמין! ליאת

היי ליאת, אני בחורה בת 30 וחבר שלי בן 32 אנחנו חיים ביחד כשנה וחצי.. בחמישה חודשים האחרונים יש לנו המון מריבות ותמיד זה על אותו סיפור... אני לא מרגישה מספיק יחס ותשומת לב כמו בעבר והוא מצדו הכל בסדר, הוא אומר שהרגשות שלו כלפיי לא השתנו ושהוא אוהב אותי.. לאחרונה צץ העניין של החתונה והוא התחיל לשאול אותי אם אני חושבת שאנחנו מתאימים? ושמפחיד אותו כל העניין הזה שאנחנו קצת שונים מבחינת סגנון בילוי,ספרים,מוסיקה וכו'... הוא חושב שאנחנו צריכים לקחת פסק זמן של שבועיים ולהחליט. אני מרגישה ממש חסרת בטחון פתאום בקשר אני מפחדת וממש לא יודעת מה לעשות, ברגע שהוא התחיל לדבר על זה התחלתי לבכות ואז הוא אמר שאולי נחכה עם זה וננסה ללבן את הבעיות בננו......אני ממש מרגישה פחד, חוסר בטחון בעצמי ובזוגיות שלנו וממש לא יודעת מה יהיה נכון בשבילי, האם אכן אנחנו צריכים הפסקה ולחשוב על חתונה או על פרדה או קודם ללבן את הבעיות בננו. מאד אשמח אם תוכלי לתת לי איזו עצה? אני ממש מבולבלת.. מאז השיחה שלנו אני כל הזמן חושבת שלא טוב לא איתי, ושהוא רוצה להפרד ממני אבל אין לו את האומץ וכאילו הוא מחכה שאני יעשה את הצעד הזה בשבילו, אני ממש כבר לא יודעת מה לחשוב.. לאחרונה אני מרגישה שהרוב אני זו שיוזמת ומחזיקה את הקשר... בתודה מראש ליהי

ליהי יקרה, הבסיס לכל קשר זוגי טוב היא תקשורת פתוחה וכנה, בה יכול כל אחד מבני הזוג לתת ביטוי לרגשותיו, וגם לחששות, לספקות וללבטים. כאשר את מגיבה בבכי מר (אפשר להבין אותך, זה בוודאי היה מאיים ומדאיג) משהו ביכולת שלו להתלבט איתך ביחד מופרע, והעניינים יורדים למחתרת. כאשר הספקות שלו במחתרת, העמימות אצלך גוברת, ואיתה גם הפחדים והחששות. לכן, עם כל הקושי שבדבר, אני מציעה לך לאזור כוחות, וליזום שיחה פתוחה, בה תוכלו שניכם לבטא את רגשותיכם באופן גלוי ופתוח. הבדלי סגנון אינם בהכרח מכשלה, בעיקר אם מודעים להם, ומאפשרים דו-קיום בשלום. כאשר הקונפליקטים והקשיים נדחקים ולא מדוברים, הם יוצאים בדרכים אחרות ומחבלים בקשר במוקדם או במאוחר. המחשבה שלא טוב לו איתך יכולה באמת להדאיג ולאיים, וזה רק מחדד את הצורך לדון בכך, ולחשוב האם וכיצד אפשר לשפר את מצב העניינים ביניכם. ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה! ליאת

מאז שלשום בלילה,אחרי שהוספתי לשירשור הקודם שלי את הסעיף שצירפתי כאן (בהמשך),אני מרגישה שאתן אולי קצת כועסות עליי על כך או שאולי נמאס לכן ממצב-הרוח השונים שלי ומה'נדנודים' שלי,ואולי הפסקתן להאמין לי בגלל זה,אני צודקת בכך,או טועה לחלוטין? ובבקשה תיידעו אותי אם נהפכתי לחסרת רגישות ואני איני מבינה אתכן? נורית,הבנתי שאת עוברת תקופה קשה,ואני מקווה שלא נעלבת מהתגובה שרשמתי בשירשור שלך? הסעיף שאליו התכוונתי במה שכתבתי למעלה הוא: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-686,xFT-618765,xFP-618987,m-Doctors,a-Forums.html מקווה שלא תיעלבו או תכעסו מבקשתי זו,ושבכל לא 'אהרוס את חברותי הוירטואלית' איתכן? שבגלל חשש זה חשבתי רבות לפני שכתבתי הודעה זו. בתודה מראש, משתנה

אהלן משתנה, קודם כל- סחתיין על הקישור! אשת האדמה וחן ודאי גאות מאוד :-) לגבי שאלתך, אני שוב מזדהה... גם אני, אם אני כותבת לתחושתי יותר מדיי, ולא מגיבים (כי אולי אין באותו רגע מה לומר וזה נורמלי ובסדר) אני מתחילה להרגיש שאולי הגזמתי, ואולי העקתי ואולי אמרתי משהו לא במקום, ואולי ואולי ואולי... מתישה את עצמי בים של "אוליים" שבדרך כלל מספיק איזה "שטויות" או "חפיף" אחד שאני אומרת לעצמי כדי לגרום לי להפסיק את הנבירה הזאת. אבל לפעמים גם אלף "חפיפים" לא מספיקים ואני ממשיכה בשלי, לייגע את עצמי במחשבות שאין בהן ממש. (או כך אני מקווה...) אז ביחס לשאלה שלך אני עונה לעצמנו שני דברים: 1) אני קצת משתדלת יותר לשים לב איפה אני שופכת את הלב. אם אני מרגישה צורך לעשות את זה, אני משתדלת לפתוח הודעה משלי או להתחבר להודעה שלא אומרת כלום (כמו שהיה לא מזמן, על כפתור הוספת ההודעה שנעלם, או הודעות ה"בוקר טוב", "ערב טוב" של מנהלי הפורום). קרה לי כבר פעם או פעמיים ששפכתי משלי על הודעה של מישהו אחר שציפה לתגובה על דבריו.. גנבתי פוקוס בלי כוונה (שוב סליחה). אז כאן ההלקאה העצמית שלי הייתה במקומה אני חושבת, ואני משתדלת לא לעשות את זה יותר. 2) אף אחד לא באמת מכיר אותנו כאן, ולכן אולי יותר קל לשתף בכל המחשבות והלבטים. לי לפעמים קשה לדעת מתי להפסיק. אז המדד שלי זה אני. כשזה גורם לי להרגיש לא בנוח אני מפסיקה, או משתדלת. אם לתושבי הפורום ("תושבי" :-) לפעמים נדמה לי שעברנו לגור פה..) לא בא לקרוא באותו רגע, הם יכולים גם לא לקרוא, זה בסדר.. חלק תמיד יקראו. חלק גם יגיבו. לפי כמות התגובות שאת מעוררת במה שאת כותבת נדמה לי שלא נמאס לקרוא אותך :-) תחשבי על מה הכתיבה מעוררת בך ולפי זה תחליטי. עזבי את מה שזה עושה לאנשים אחרים במנוחה... כאן אין לך מה לדאוג.. לא בטוחה אם עזרתי.. אולי השתלטתי בלי משים על ההודעה שלך? :-) (אוותר על ההלקאה העצמית להפעם, הכוונות היו טובות..) הרגיעי את המחשבות, ל.

ל. היקרה, תודה על המחמאה,ואני באמת מודה לחן ולאשת האדמה, את רואה שאני תלמידה טובה... . גם אם אינך רואה זאת כרגע,עזרת לי מאוד בתשובתך, ראשית- עצם זה שמישהו מגיב זה כבר נתן לי תחושה חיובית, שנית - עודדת אותי בתשובתך שאת מבינה את הרגשתי טוב,וגם בדברייך עצמם הסברת במילים ברורות את תחושותיי(שהן דומות ואף זהות לתחושותייך) ולבטיי ונתת לי להרגיש כאילו 'הוצאת לי את המילים מהפה' (רק שאני לא הצלחתי לתאר כ"כ בבירור את הרגשתי - במקרה זה). זה בסדר - לא השתלטת על ההודעה שלי,למרות שלא אשקר - שבקריאת אמצע ההודעה(בגלל דברייך) חשבתי לשניה אחת כך,אך מהר מאוד שיניתי את דעתי והבנתי עד כמה עזרת לי בתגובתך. בקיצור...מאוד שמחתי לקרוא את תגובתך ותמיכתך בי,את גם תמיד יודעת להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון (דבר ש'בעולם החיצוני' לא תמיד יודעים ליישם),אך שלא יובן לא נכון - יחד עם זאת את 'כותבת מהלב' ומרגישים זאת. אינך צריכה 'להלקות את עצמך' על כתיבתך,כי לא 'הפרעת' לשום דבר ולא 'השתלטת' על שום-דבר,אלא רק עזרת. תודה, משתנה

(((((((((משתנה))))))))))))))))))))) לאחר דבריה המרגשים של לילך, נשארתי בלי מילים. אל תקשי עם עצמך, איש לא מאס בך כאן. בטוחה שאת תקבלי עוד פידבקים שיבהירו לך זאת. ואת אכן תלמידה מצטיינת. קיבלת 100!!!! כל הכבוד!!!!! :-))))) שלך, חן(המורה... :-))

עם מורות מצויינות כמוך וכמו אשת האדמה,איך אפשר לא להצליח בכך. ואגב 'המורה חן' - כבר יומיים רציתי לנסות זאת ולראות איך יצא ולא רציתי לשלוח סתם הודעה,והיום - שמחתי שיכולתי להיעזר בזה כשבאמת היתי צריכה,וכמו 'תלמידה נלהבת' ציפיתי לראות איך מה שלמדתי יצא,ואיך שנשלחה ההודעה מיד בדקתי איך יצאה,ושמחתי כש'המשימה הצליחה' - נשמע 'תינוקי' מאוד, נכון!? תודה, משתנה

משתנה, מבחינתי הכל בסדר! מצטערת, אין לי כוחות להתייחסות יותר עמוקה. נורית

זה בסדר גמור - נורית, אני מבינה למה אין לך כוח להתייחסות עמוקה,הלוואי שיכולתי אני לתמוך בך עכשיו,אם תרצי פשוט תגידי....,קראתי מה עובר עלייך עכשיו. ואני שמחה שאינך כועסת ושלא נעלבת ממה שכתבתי. משתנה (שתמיד שמחה לראותך...)

משתנה יקרה, כמו הבנות האחרות שהגיבו כאן, גם עלי לא נמאסת בכלל. אני אוהבת את הכנות ואת הפתיחות שלך. מעריכה מאוד את הנכונות והיכולת להעזר כאן. תמשיכי לשתף. יעלה

ערב טוב, השאלה עד כמה מותר לנו להיות כאן, לתפוס זמן אוויר, להביא את המצוקות שלנו, מרחפת ממעל כמעט תמיד. נוספה לה גם השאלה האם יוכלו להמשיך ולקבל אותי גם כאשר אני מוצף, חרד, נזקק? ואיפה עובר הגבול הזה, שממנו והלאה אנחנו מכבידים, מציפים, מעיקים? חסרי רגישות? השאלות שלך, משתנה, הן שאלות שכל אחד מאיתנו שואל כאן בפורום, אבל גם בחוץ. בבית, בעבודה, באוניברסיטה. עוד הזדמנות ללמוד משהו על עצמנו. לילה טוב ליאת

ליאת שלום ותודה על תגובתך, כשאת 'שמה מול עיניי' בצורה ברורה כ"כ את כל הדברים שמציקים לי,בצורת שאלות, אני ישר חושבת - איך אדע את התשובות לכל השאלות האילו? איך אהיה בטוחה שתשובותיי ותגובותיי יהיו נכונות? (האם רק דרך טיפול דינאמי? או גם במשוב מאנשים ש'מכירים'אותי וכו'? האם יש עוד שיטות?). {האמת היא שאני אוהבת תשובות ברורות,ולא אוהבת שאלות}. יעלה, תודה גם לך על תגובתך,כל תגובה חיובית (כפי שכולן הגיבו) שאני רואה,מחזקת אותי, כי אני יודעת שיש לי את תמיכתכן.

היי ליאת. אתמול שלחתי שתי שאלות לאורנה תחת הכותרת "שתי שאלות", לגבי הנסיעה לחו"ל ושילוב הילדים בבי"ס. היא ייעצה לי "להתייעץ עם פסיכולוגים המתמחים בנושא". מה זאת אומרת? איזה סוג של התמחות? אשמח אם תמשיכי איתי את הנושא כי אורנה לא תהיה כאן עד שלישי הבא וזה יהיה מאוחר קצת. השאלה השניה הייתה לגבי אובדן וילדים, אם אמא לא יודעת (או יותר נכון מתחמקת כי קשה לי בעצמה עם הנושא) איך להתמודד עם השאלות של הילדה לגבי סבתא שלה, האם כדאי שתקח אותה לפסיכולוג. אם כן אז עוד פעם איזה סוג של התמחות. תודה רבה

ערב טוב אאא, אני מצטרפת לאורנה, וסבורה כי אין טעם להכניס ילדים כה צעירים למסגרת חינוכית זרה רק לשלושה חודשים. השהות המשותפת בחו"ל לתקופה קצרה-ארוכה כזו יכולה להפוך לחוויה משפחתית מיוחדת ומרתקת, וחבלי הקליטה בגן יכולים רק להעיב על כך. בעיני, מוטב להנות בצוותא משפחתית מהחוויה הייחודית הזו, ולקוות שזו תהיה הזדמנות ללמידה מסוג אחר, חשוב לא פחות. בעניין ההתמודדות עם האבל על סבתא, לפי מצב העניינים כרגע הילדה מתמודדת היטב עם האובדן, ודווקא האם מתקשה להתעסק בזה באופן 'זורם'. לפיכך, אין טעם לקחת את הילדה לפסיכולוג. לאמא דווקא לא יזיק... ככלל, פסיכולוג קליני של ילדים או פסיכולוג חינוכי הוא הכתובת להתייעצות סביב עניינים מסוג זה. מאחלת לכם נסיעה טובה ומהנה, והרבה נחת משותפת ליאת

מנסה לסדר לעצמי מחשבות ורגשות והכל בכאוס טוטאלי. לא מבינה מה קרה ולמה דווקא עכשיו. דברים מסתדרים, הכל עובד בסדר ואפילו אני מרגישה טוב. מרגישה שמשהו לא מסתדר בתוכי, כאילו שאני אמורה להרגיש אחרת. אולי דברים זזים ואני מרגישה רק את החריקות של התזוזה. היא אומרת מילים כמו ביחד, במשותף, לא לבד, ואני שומעת ומבינה אבל לא מצליחה להרגיש. מרגישה שבסופו של דבר (ובסופן של 50 הדקות ההן) אני הולכת, מכניסה בחזקה לשקית את כל הסחורה הרגשית שהצגתי על השולחן ושומרת על הסחורה הזו עד הפעם הבאה, לפעמים מסדרת אותה בסדר אחר, לפעמים הכל מתבלגן לי בפנים. אני יודעת שהיא חושבת עלי בין לבין. אני יודעת שאכפת לה ממני, יודעת ומרגישה את זה ובכל זאת משהו מרגיש לי לא מתחבר. שלי שלי ושלה שלה ומרגיש לי שככה צריך להיות. נכון, אני לא יודעת לנוח ולהשען. אף פעם לא ידעתי - אין לי מושג איך עושים את זה (איך עושים את זה?). מאד רוצה להענות להזמנות שלה לנסות ולתרגל קצת אצלה אבל משהו עוצר בעדי, מרגיש לי מלאכותי בסיטואציה הזו. קול פנימי שלוחש שבסופו של דבר זו אני עם עצמי, שהיא שם כדי לעזור לי אבל היא לא חווה (וטוב שכך, לא?) את הדברים איתי. היא שם כדי להחזיק ולעזור ולתמוך אבל עם כל זה, זו רק אני עם עצמי. והמחשבה הזו לא נותנת לי להשען ולהתמך ולהעזר באמת. לא יודעת איך לעשות את זה אחרת.לא יועדת אם רוצה לעשות את זה אחרת. שיתוף של בוקר מאוחר. ועכשיו - לעבודה!

ערב טוב, כמה שעות עברו מאז הבוקר! (גם לי היה יום ארוך). חשבתי קצת על מה שאת כותבת, ואני לא משוכנעת שההזמנה שלה היא להתערבב. את צודקת כשאת אומרת שמה ששלך - שלך, ומה ששלה - שלה. אני לא בטוחה שחייבים להתמזג ולהיות לאחת. לא יודעת...עניין של ניסוחים. היכולת להציג ולאוורר את הסחורה הרגשית שלנו שעה בשבוע אינה עניין של מה בכך, גם אם לאחר חמישים דקות היא מוכנסת אחר כבוד אל תוך האמתחת שתשא אותה עד לפעם הבאה. האם היית יכולה לפרוש ככה, את הסחורה, בפני כל אחד? אולי עם הזמן תוכלי לנסות להשאיר אצלה חלק מאותה סחורה, למשמרת, במקום לדחוף אותו חזרה לערימה מגובבת. אולי, אם באמת תצליחי לסמוך, תצליחי להשאיר את הדברים, ככה בחוץ, לא מסודרים, ליותר מחמישים דקות, אולי אפילו לשבוע שלם. אולי יותר. לאפשר לה, לך, לשתיכן, להתבונן ב??"אי-סדר", להעריך מחדש את הסחורה, ולהחליט מה לעשות בה, ואיך. תודה על השיתוף. ליאת

היי ליאת, המטפלת התקשרה אליי היום, כדי לוודא שהכל בסדר איתי, השאירה לי 2 הודעות, גם אמרה לי שהיום היא תוכל לקבל אותי אם אני זקוקה ,גם אם זה לא היום הקבוע שלנו. חשבתי שלא אכפת לה ממני ,שאני לא מעניינת אותה,שהיא איתי רק כי זו העבודה שלה. ראיתי שהיא התקשרה ב9 בערב!!!!!!!!! מקסימה שכמוה,זה לא שעות העבודה שלה ובכל זאת היא חשבה עליי... וזה נתן הרגשה טובה. ולא, המצב לא היה כזה קריטי שיצדיק התקשרות אליי מעבר לשעת הטיפול, היו מצבים יותר קריטים שהייתי שרויה בהם והיא לא התקשרה בכלל. ליאת, אני חושבת שאני בסדר היום,שנחתה עליי שלווה או משהו ,אני פחות בלחץ והמצב בבית עדיין קשה ובכל זאת יותר טוב לי. גם לפני שהמטפלת התקשרה הרגשתי טוב יותר. שמחתי לשתף אותך ליאת. וכבר אמרתי לך שאני שמחה שאת כאן ועוזרת לי? אז אני אגיד שוב שאני שמחה שאת כאן. תודה ליאת

היי חן, שמחתי לקרוא שאת בסדר, שהמטפלת מקסימה ושאת נשארת בטיפול. נעים שאת חושבת עלינו גם כשטוב לך. כייף להתחיל ככה משמרת! מקווה שגם בבית העניינים נרגעים. המשיכי לעדכן. ליל מנוחה ליאת

שבסוף פגישה שעסקה במקום שלי בטיפול, אם יש לי או אין לי אותו וכמה ומתי אני מרגישה שיש ושאין, צלצל הפעמון... אף פעם לא הפריע לי עד עכשיו, ופתאום - זה מכה ועושה לי גלים סוערים. מרגישה יותר מתמיד ולא בצדק, שאין, אין מקום. יודעת שלא בצדק, יודעת שזה לא נכון, יודעת הכל, ובכל זאת, המוח והרגש עשו ברוגז. הם לא כל כך מדברים אחד עם השני.

שלום מEה, אני לא בטוחה שהבנתי עד תומה את מהות המלחמה שהתחוללה אצלך בין המוח והרגש. תקני אותי אם אני טועה, אך אני מבינה שמה שהכאיב הוא סיומה הידוע מראש של השעה הטיפולית. אני מבינה שברוב המקרים הסיום הכפוי נראה לך מובן, ואילו הפעם הוא שיקף שאלה רחבה יותר - האם רואים אותי? האם נשארים איתי? האם אני קיימת מעבר למגבלת הזמן? שאלות מצויינות לטיפול, שנוגעות באהבה, בנטישה, במגבלות המציאות הלא-מושלמת, בדימוי העצמי... בהצלחה בהמשך הדרך, אורנה