פורום פסיכולוגיה קלינית

אשמח אם תפנו אותי לחומר תיאורטי בנושאים הבאים: - שתיקה בטיפול - מבט בטיפול

טלי, בספריית 'מדעי החברה' בכל אוניברסיטה, תוכלי למצוא חומר רב בנושאים אלה. על השתיקה נכתב המון, ובעניין המבט, כדאי להתמקד בנושאים של תקשורת לא מילולית בטיפול. מחר אעשה חיפוש בתיקיות שלי, ואם אמצא משהו מעניין אשלח לך את הרפרנס. אגב, החומר שברשותי רובו ככולו כתוב בשפה האנגלית. בברכה ליאת

היי ליאת, חזרתי לספר לך מה קרה השבוע. חשבתי על מה שאמרתי לי שבוע שעבר, וניסית השבוע לזרום יותר. אז דיברתי איתה יותר, עם פחות התנגדות, ויותר שיתוף פעולה. הרגשתי מצד אחד קצת נחת שיכולתי להביא קצת ממה שכואב לי וממה שאני מכינה לדבר עליו במשך השבוע, אבל אף פעם לא יוצא לפועל. הבעיה שיש נושא אחד, שנורא כואב לי איתו, ובכל פעם שאני מדברת עליו היא מתחילה לבכות. היא מנסה להסתיר אבל בשלב מסוים היא לא יכולה. הבכי שלה אומר לי הרבה אבל זה עושה לי יותר כאב, ואז אני מנסה לברוח מהשיחה, להפסיק אותה.... היא מנסה לחבק אותי, אבל אני רק נותנת לה את היד. היא אומרת שיש לי המון בפנים ואני מוציאה את זה בצורה נורא חזקה ורגישה. אני בורחת מהרגשות שלי, מונעת מעצמי מלבכות מולה, נחנקת עד כדי אובדן נשימה, אבל לא נותנת לעצמי להזיל דמעה. אז השאלות שלי: -למה אני לא מרשה לעצמי לתת לה להתקרב (כי אני מרגישה שאם תחבק אותי, אני לא אשלוט בעצמי, ואני אבכה)? -למה אני מסרבת לבכות בפניה? האם זה גם ענין של להתמסר?ולהגן על עצמי? -למה הבכי שלה עושה לי רע? -ואיך אני אמורה להתייחס לבכי הזה? האם זה טבעי? מקובל? תודה ושיהיה לך שבוע מוצלח וכיפי.

אני חייבת לציין, שלפעמים נדמה לי שיש לנו אותה מטפלת, ושאת ממש "כפילה" שלי. את מתארת תחושות ושואלת שאלות מאוד דומות לשלי.. ואני עוקבת אחר הודעותייך כאן בסקרנות רבה... הפגישה האחרונה שלי עם המטפלת, היתה פגישה קשה, פגישה שהדמעות התפרצו למרות שניסיתי לעצור, פגישה שבה כאב ישן עלה והכאיב שוב. ובאותה פגישה, גם המטפלת שלי הזילה דמעות. היא לא מסתירה.בעבר אמרה לי שאני מרגשת אותה ,בכמה סיטואציות. מצד אחד זה קצת מחמם את הלב שהיא מזדהה איתי וכואבת את כאבי, אך יחד עם זאת זה מבלבל קצת, אני לא יודעת איך "לאכול" את זה. ואולי ליאת תאיר גם את עיני בנושא. אני אומרת לעצמי שגם היא עשויה מאותם חומרים אנושיים, ובכל זאת קשה לי כשהיא מזילה דמעות. כשמשהו מרגש אותנו, זה אומר לדעתי שהוא "נוגע" אצלנו במשהו. כנראה שהדברים שלנו נוגעים בנקודות הרגישות שלהן........ ההתרגשות /הבכי שלה נראית לי לפעמים כמו חולשה שלה. ואני צריכה אותה חזקה......... לפעמים אני חושבת שאולי זה מקור הבעיה, כי גם הבכי שלי נתפס כחולשה שלי. אני בוכה כי זה מתפרץ ולמרות שאני שם כבר כמעט שנתיים, אני עדיין מנסה לעצור את הדמעות, לחנוק את הבכי. עדיין מתעצבנת כל פעם שאני בוכה שם. ליאת - אף פעם לא דיברתי איתה על זה. אני תמיד מתעלמת כאילו זה לא היה ,ורק לאחר הפגישה חושבת על זה. את בטח ממליצה שאדבר איתה ............??????? מצטערת שהתפרצתי. הנושא הזה מעסיק קצת גם אותי.......... טל

א.פ.ס.ח שלום, לדעתי בכייה של המטפלת שלך עושה לך רע,כי (לדעתי) אנו רוצים לסמוך על המטפלים שלנו שיהיו 'קרש התמיכה' שלנו,כאלה שנוכל 'להישען' עליהם כשקשה לנו,כשנושאי השיחה קשים וכו',וכשמטפל/ת בוכים זה אומנם הופך אותם לאנושיים,אך גם קצת לחלשים-בעינינו- כי בכי מסמל חולשה בד"כ (לדעתי); ולכן אולי גם לך קשה לבכות,בגלל זה ובגלל שאולי אינך רוצה עדיין להיכנס לעומק הנושא.{אני יודעת שלי קשה לבכות ליד אנשים,ובטיפול (אלא אם זו 'התפרצות-רגשות),בגלל הפחד שאראה חלשה ו'אראה רע' ליד אנשים}. לדעתי כשמטפלת בוכה מנושא מסויים,זה אומר אולי שלה יש נושא אישי כואב שלא טיפלה בו ושמשהו בך - בסיפורך - מזכיר לה אותו,ולדעתי זה אומר שהיא לא יצרה את ההפרדה שצריכה להיות בין חייה לבין חיי המטופלים שלה,וזה לא טוב,כי אז היא לא בדיוק יכולה להיות נייטראלית,ואולי גם לא לאפשר לך את 'תהליך ההעברה' הנורמאלי שאמור לקרות, אני חושבת שזה קשור גם להבדל שבין 'אמפתיה' לסימפטיה',אך איני בטוחה בזה,וכל מה שכתבתי כאן זו דעתי בלבד. גם אני לא היתי מרגישה כ"כ נוח אם המטפל/ת שלי היו מחבקים אותי(אלא אם זה טיפול של שנים,עם קשר מיוחד מאוד,ואלא אם יש 'פריצת-דרך'-סיבה מיוחדת לחיבוק),כי זה כמו 'חדירה לפרטיותי'. מקווה שעזרתי במשהו, משתנה

אני מאוד חסומה רגשית. לא בוכה אצלה אף פעם ותמיד מספרת על מה שקרה לי כאלו ראיתי סרט. המון פעמים אני מבינה שקרה משהו נורא רק לפי הבעות הפנים שלה ולפעמים גם הדמעות. דווקא הבעת רגשות מהצד שלה מצליחה לחבר אותי יותר אל עצמי. כשאני רואה אותה מגיבה בצורה רגשית קשה לי עם זה, אבל הקושי נובע בגלל שזה מחבר אותי ישר אלי. סתם נקודה למחשבה. ולמשתנה, לדעתי אפשר להתרגש מסיפור של מישהו, או לכאוב סיפור שקרה למשהו שאנחנו מכירים וקשורים (כמו למטופל) גם אם לא קרו לנו דברים דומים, או גם אם קרו דברים דומים אבל הם פתורים אצלנו. לר קרה לך שראית בחדשות ילד במצוקה והזלת דמעה?

לדנה שלום, את צודקת בהחלט,ברור שאפשר להתרגש מסיפור של מישהו אחר גם אם לא קרו לנו דברים דומים,כמו אפילו לבכות מסרטי דרמה עצובים - דבר שאני 'אלופה' בו {אך מה שמוזר זה שלבכות מסרטים עצובים הרבה יותר קל לי,מאשר לצחוק מסרטים וסדרות מצחיקות}. זו פעם שניה היום שבלי לשים-לב אני 'מקבעת' את מחשבתי לכיוון אחד,ולא חושבת שיכולה להיות אופציה נוספת,אלא 'במבט-לאחור',אך כעת אני רואה שטעיתי. משתנה

שלום לא.פ.ס.ח ולמשתתפים האחרים, משהו באופן בו סיפרת את הדברים השאיר אותי בהרגשה לא נוחה. גם אני מסכימה שהתרגשות אצל המטפל היא דבר לגיטימי ולפעמים בלתי נמנע, אבל כשאת אומרת "בכל פעם שאני מדברת על (הנושא ההוא) היא מתחילה לבכות", יש כאן בעיה. יש בעיה, כי אנחנו לא אמורים להיות עסוקים בחדר בלשמור על המטפל שלנו, אלא להרגיש מוכלים ומוחזקים. אם זה היה קורה פעם אחת, ניחא. אבל אם את מתקשה להעלות את הנושא כדי לא להכאיב לה או כדי לא לראות אותה במצב כה שברירי, פעם אחר פעם, יש מקום להעלות בפניה את הטיעון הזה, ולחשוב יחד על פתרון שיוכל לפטור אותך מהאחריות למצבה הרגשי. השאלות שאת שואלת חשובות מאד. אני מסכימה שקשה להתמסר לעבודה טיפולית מול מטפל שלא מצליח לעמוד בתכנים שעולים בחדר. אגב, תגובתה של המטפלת אינה מעידה בהכרח על איכותה כאשת טיפול או על מקצועיותה. לכל מטפל יש את ה'בטן הרכה' שלו, וכנראה שלא תמיד אנו יודעים עליה מראש. מקווה שתמצאי את הדרך לדאוג לעצמך למקום בטוח. ליאת

שלום אני נער בן 18 והייתי בקשר עם נערה בת 16 הקשר התחיל בצורה מאוד מיוחדת שכבר מהתחלה לפני ההכרות היה מתח מסויים. במהלך הקשר הבנתי שיש לה בעיה קצת עם איך שאני נראה אך אלו דברים שהייתי יכול לשנות ושיניתי אותם גם והיא אהבה את השינוי וכבר לא היתה לה כל כך בעיה עם המראה שלי.עד השינויים האלה הרגש שלה אלי היה יציב למרות שזה הפריע לה ודוקא אחריהם(ושוב אני חייב לציין שהיא אהבה מאוד תשינויים האלה) הרגש שלה התחיל לעלות ולרדת כמו נדנדה. היא כל הזמן אמרה לי שאין לה מושג מזה ואני בנאדם זהב ויש לי אופי מושלם והכל אבל יש משהו שמפריע לה אצלי והיא לא יודעת מזה.עכשיו אני חשבתי באמת הרבה מזה יכול להיות ואני יודע שהיא התכוונה לכל מילה שהיא אמרה ושבמחינת אופי והתנהגות אני מושלם בשבילה ופשוט יש משהו שמפריע לה אצלי ולא יודעת מזה חשבתי על זה והבנתי שיכול מאוד להיות שכנראה בתת מודע שלה בתוך הראש יש לה עדיין תמונה שלי מפעם בצורה שהיא לא אהבה כל כך וזה מפריע לה לראות את ה"אני" החדש כי זה בערך כמו בנאדם שמלא מי שרואה אותו אומר שהוא מלא וגם אחר כך אחרי שהוא ירזה עדיין בדפוס המחשבה יזכרו אותו בתור ה"שמן" ככה גם אני חושב שזה עכשיו ושיתפתי אותה בזה והיא אמרה שהיא לא מבינה בזה והיא לא יודעת מה לעשות אז בבקשה תחשוב/י אם זה באמת יכול להיות העניין הזה ומה אפשר לעשות בנידון. כמו כן אני רוצה לציין שאני ממש לא רוצה לוותר עליה ואני יודע שכרגע המראה שלי לא מפריע לה אבל יש משהו שמפריע והיא לא יודעת מזה... אשמח אם יענו לי לשאלה פה וגם באיימיל [email protected]

תומר יקר, השאלה שלך נגעה ללבי. בשם האהבה, הלכת ועשית שינוי ממשי בהופעתך, כדי לשאת חן בעיניה. אם העניינים היו כל כך פשוטים, היינו כולנו הולכים למספרה, לבוטיק, אפילו למנתח הפלסטי, ומשיגים את כל מי שרק נרצה. לצערנו, אין הדבר כך, ולאהבה דרכים נפתלות. איני יודעת מהו אותו "משהו" שממשיך להפריע לה. יתכן שזו הופעתך הישנה, אבל בהחלט יתכן שזה משהו אחר. אתה יודע, נשים הן עם מוזר. לפעמים, דווקא העובדה שאתה מוכן לעשות וויתורים כה כבדים למענה, יכולה להרתיע. יש בנות שאוהבות דווקא את מי שהולך עם האמת שלו עד הסוף. (אבל גם זה ניחוש. אי אפשר באמת לדעת מה עובר לה בראש). במקומך, לא הייתי מתעקשת כל כך. מגיע לכולנו בן זוג ששלם עם הבחירה שלו. מגיע לך מישהי שתאהב אותך בלב שלם ומלא, ותקבל את הפגמים הקטנים והבלתי נמנעים באהבה. נדמה לי שעדיפה האכזבה הקלה שתיגרם לך עכשיו, על פני תסכול מתמשך בגלל בת-זוג נרגנת. בברכת "הבל היופי ושקר החן" ליאת

גוש בגרון שלא עובר....

כוכבית קטנטנה וחביבה, ממש כמו במקרה של כאב, גם גוש בגרון יכול להתפוגג אם בוכים, זועקים, או נחים קצת, עד שיעבור. במצבים כאלה, אני אוהבת להיכנס לאוטו, לוודא שהחלונות סגורים, לנסוע על כביש מהיר, לשים דיסק מסויים מאד, ולשיר איתו בקולי קולות. שירה, לפחות בעיני, היא מפרקת רעלים אולטימטיבית. מה דעתך? ליאת

ליאת, בזמנים הכי קשים שלי, הייתי נוהגת (בדרך כלל צפונה, אולי כי התחושה הייתה ש"איבדתי את הצפון"), שמה את "שיר הבכי" שלי בקולי קולות, שרה ובוכה איתו. וכשהגוש היה ממש ממש גדול, ולא הספיקו לו השירים, הוספתי לזה גם צעקה. הייתי צורחת בקולי קולות את כל השאלות שאף אחד בעולם הזה לא יוכל לעולם להשיב עליהן. אכן, מנקה רעלים שיהיה שבוע טוב לכולנו הדר

ליאת איזה דיסק זה?אני גם צריכה אותו עכשיו....באמת שאזלו לי הכוחות איך את לא פה היוםפ

מה עושים עם ילד לקוי שמיעה (מדבר) שנמצא בביס לחינוך מיוחד ומסרב ללכת לבית הספר מה הטיפול המומלץ?

ערב טוב משה, לא כתבת בן כמה הילד, ומאיזו סיבה אינו רוצה ללכת לביה"ס. אוכל לומר (בחצי חיוך) שזה מעיד עליו, קודם כל, שהוא ככל הילדים... וברצינות, כדי שנוכל לדעת איך לטפל, חייבים להבין לפני כן מה הבעיה. סרוב ללכת לביה"ס יכול להיות תוצאה של המון סיבות אפשריות. מאחר שציינת קיומה של לקות שמיעה, יש טעם רב לבדוק האם אין כאן סלחנות יתר מצד ההורים, המאפשרת לילד לתפוס עליה טרמפ. בכל בית ספר של החינוך המיוחד יש צוות רחב ומגוון של אנשי חינוך וטיפול, המכירים היטב את ההיטוריה והרקע המשפחתי וההתפתחותי של כל תלמיד. להערכתי, אנשי הצוות הללו הם הכתובת המתאימה להשיב לך על שאלתך, ולסייע באיתור הגורמים שהביאו למצב זה. כל פיתרון שאוכל אני להציע מכאן יהיה בבחינת "ירייה באפלה", שכן אין בידי המידע הדרוש לשם כך. אוכל רק להזכיר לכולנו, שבמצבים מעוררי חרדה - ההימנעות אינה הפיתרון. כלומר, חשוב ביותר להבהיר לילד שהימנעות מהליכה לביה"ס אינה באה בחשבון, והשינוי חייב להיעשות בתוך המסגרת החינוכית. במידה והב??רו?ר יעלה שאלות לגבי מידת התאמתה של המסגרת לצרכיו, אפשר יהיה לחפש מסגרת מתאימה יותר. אשמח אם תעדכן אותנו לאן התפתחו הדברים. בהצלחה ליאת

שלחתי תשובות לדו"אל

אני מרגישה שהעצמות שלי מתפוררות מהכאב הזה.לא יכולה יותר להרגיש.רק שיפסיק לכאוב כבר.שיהיה שקט.לא יכולה יותר.

תחזיקי עוד קצת. זה חייב לעבור. יש בך חוזק שמגיע עד כאן. אני שואבת אלי חלק מה"אלפים" שבכותרת כדי שיכאב לך פחות. את לא לבד.

ויק יקרה, כשכל כך כואב, מותר הכל. לבכות, לזעוק, להצטנף בשקט עד שיעבור, לקחת משכך כאבים - כל מה שעוזר. אני יודעת שאת מצליחה לגייס את העזרה הנכונה לך ברגעי חירום כאלה, ומקווה שתגיע אליך הנגיעה הרכה. חיבוק חזק ליאת

אני בן אדם ביישן מהטבעיות שלי איך אני יכול לצאת מזה? ולא להיות ביישן יותר מה אפשר לעשות בבקשה? ועוד משהו יש לי מצבים כל הזמן מתי שאני ניכנס ללחץ או מתרגש או מתפדח מתחיל לגרד לי בגב ונהיה לי חם וממש מגרד לי בגב שאני חייב לגרד כזה לחץ כזה מרגיש בגוף ונהיה לי חם למה זה ?? ומה אפשר לעשות כדי לעלים את זה בבקשה~!

ערב טוב, ביישנות או חרדה חברתית יכולות להיות עסק מטריד ביותר. כל אימת שאתה נדרש לתפקד בהקשרים חברתיים העוררות גוברת, ומופיעות תגובות חרדה בעוצמות שונות. למרבה המזל, יש דרכים יעילות לטפל בזה. תוכל, למשל, להקליק בגוגל את מילות החיפוש "סדנא לטיפול בביישנות" או סדנא לטיפול בחרדה חברתית", ולהעלות שמות של גופים פרטיים או ציבוריים המתמחים בטיפול קבוצתי או פרטני בתופעה. תוכל, עוד, לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בחרדה. אפשר לבדוק גם במסגרת קופת החולים שלך. בהצלחה ליאת

היי ליאת, מה שלומך? גם לי בא לכתוב לך היום. בכלל לפעמים בא לכתוב לך הכל מהכל. לספר לך. לשאול אותך. להתלבט ביחד איתך. לא יודעת אם קראת את ההודעה שלי, שכתבתי במשמרת של אורנה. בכל מקרה, עוברים עלי עכשיו כל מיני דברים. אבל אני צריכה ללמוד, אז נעלתי אותם בתיבה סודית. בפגישה הטיפולית שאלתי את הפסיכולוגית שלי אם היא מרגישה שאני מחזיקה אותה עכשיו נורא חזק בין הפגישות או שזה רק שלי. היא אמרה שהיא חושבת שכן, שהיא מרגישה. מעניין איך זה... גם את מרגישה כשמחזיקים אותך? חוץ מזה שלומה טוב. נראה לי... דווקא היום אני בסדר. אל תשכחי לספר מה שלומך. נורית

נורית יקרה מאד, תמיד כיף כשאת בסביבה! עברתי עכשיו על ההודעות מהמשמרת של אורנה, ולא ראיתי אותך. התחפשת? (עוד יש זמן). כל הסטודנטים באשר הם, יודעים שכדי להצליח בבחינות חייבים לנעול בתיבה הסודית את כל מה שסובל דיחוי. ככה פשוט. לפעמים פשוט אין ברירה. יש להניח שה?מ?תנה של כמה ימים או שבועות לא תיצור פוטנציאל נפיץ מדי, וכשתיפתח התיבה לבסוף, אפשר יהיה להתבונן לתוכה ולהעריך מחדש את המצב. השאלה שלך (אם אני מרגישה) גרמה לי להרהר קצת. לא בטוחה. לפעמים מספרים לי, ואז זו לא חכמה. לפעמים לא מספרים לי, ואז אני יכולה רק לנחש, באחוזי הצלחה ששיעורם לא ידוע. כשאני יודעת שמטופל עובר תקופה מורכבת, אני מוצאת את עצמי עסוקה בו די הרבה בין הפגישות, במחשבותי, אולי כהיענות לא מודעת לצורך שלו להחזיק בי. אני אוהבת לשמוע שאת בסדר. נדמה לי שגם אני, למרות שהיומיום שלי נראה ומרגיש כמו רכבת-הרים. את מוזמנת לספר לי, אני אוהבת לשמוע :-) ליאת

אוי ליאת, איזו תגובה מחממת. עשית לי ממש טוב על הלב. אני רוצה לספר לך. מאוד! אבל הכל נעול בתיבה הסודית, שכחת? :-) כשתפתח התיבה, אני אחלוק איתך כמה אוצרות... הלוואי ואלו היו אוצרות... בעניין הרכבת-הרים... אני מקווה שזאת רכבת-הרים טובה, כזאת שמרגשת. ולא כזאת שעושה בחילה... אני מצרפת לך את ההודעה שלי לאורנה. היא מהמשמרת של שבוע שעבר (אני לא מתחפשת. רק בפורים, כמובן). http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-686,xFT-618854,xFP-619006,m-Doctors,a-Forums.html כתבת: "כשאני יודעת שמטופל עובר תקופה מורכבת, אני מוצאת את עצמי עסוקה בו די הרבה בין הפגישות, במחשבותי, אולי כהיענות לא מודעת לצורך שלו להחזיק בי." אהבתי. מאוד. תודה לך. תמיד. נורית

ליאת שלום, הצורך לכתוב לך הגיע בסוף הרבה יותר מהר ממה שחשבתי,ותאמיני לי שעכשיו אני הרבה יותר 'זהירה' במה שאני כותבת. אך למרות הכל חשוב לי לומר זאת שהרגשתי הערב(כמו בהרבה פעמים אחרות)שאני ממש שונאת את עצמי,וזו הרגשה נוראית שאיני מאחלת לאף-אחד,כי אני קולטת שחיי כאילו 'על הקרשים',יכול להיות שההגדרה המתאימה יותר לכך היא:שאני שונאת את חיי העכשוויים - מה שהם נהפכו להיות!? מה שאני כן יודעת זה שזה לא אמור להיות כך-שאשנא את עצמי-את חיי(שכוללים את הOCD),אני שומעת איך אחרים מתארים סיפורי הצלחה ויציאה ממשברים קשים בכוחות עצמם בלבד,ואני מרגישה עוד יותר רע,כי אני מרגישה אשמה על כך שאולי איני מספיק רוצה לעזור לעצמי לצאת ממצב זה, אך בפועל-איני מסוגלת לפעול כדי לצאת ממצב זה,וכל פעם שאני מנסה לפעול ומשהו משתבש,אני מרגישה כמו 'משותקת' שאינה יכולה לעשות כלום,ואני מפסיקה גם עם הנסיונות. מראש אני מתנצלת,כי אני בטוחה שכבר התשתי אותך ואת כל המשתתפים,בתיאור 'צרותיי ואבין ליאת אם לא תרצי אפילו להתייחס לדבריי. אך חשוב לי רק שתדעי שאיני מתעלמת מעצותייך ועיצות ה'חברות/ים והוירטואליים' שכאן,כולל לא מהעיצה המרכזית של טיפול דינאמי-שלא אפשרית עבורי כרגע, אני מרגישה כמו 'ספר פתוח' שמתמלא ומתמלא,מרוב העיצות שאני מקבלת ו'שומרת בראש'. {לא שכחתי שביקשו שאנסה לוותר על הגרשיים והמרכאות וניסיתי קצת,אך כעת איני מסוגלת יותר לוותר על כך}. שבת-שלום, משתנה

ערב טוב משתנה, לפעמים, רק כאשר משתררת אפלה מוחלטת אני קמים לחפש גפרורים להאיר את החושך. אולי מתוך הייאוש המוחלט, הגינוי העצמי ותחושת השיתוק, תוכלי לגייס מתוכך חלקים שקצת התעצלו עד היום. נסי להקשיב לאותה מורת-רוח שהתעוררה בך היום, לתת לה תוכן, ולבחון מה אפשר באמת לעשות כדי להאיר אור קטן של תקווה. עצות הן דבר נחמד, אך בניגוד לאוסף בולים, כדאי לעשות בהן שימוש, אחרת הן תופסות המון מקום מיותר (וזאת העצה האחרונה שלי אליך, כי איני אוהבת לתת עצות) :-) ליאת

ליאת שלום, ראשית-כל תודה על תגובתך, שנית - לא מובן לי כ"כ למה התכוונת - מעתה אפילו אם אכתוב ואשאל אותך או אתייעץ איתך במשהו או שאהיה במשבר,לא תסכימי לעזור לי? הפעם נמאסתי עלייך באמת - כי איני מיישמת את העיצות הניתנות לי? (עד כדי כך הגזמתי?) {האם זה אומר שאסור לי לרשום הודעות אלייך יותר?} חבל שיישמתי הערב את הזמנתך מהבוקר,כי אולי אם לא היתי עושה זאת,לא היתי נמאסת עלייך כ"כ. משתנה

שלום לך משתנה, הדברים שכתבה ליאת מלאי צבע ותוכן.. הם עוררו אותי לחשוב על הטריגרים שמניעים לשינוי והדהדו לי ניטשה. האם דרוש 'שפל' כדי שנצליח להגיע להכרעות שמולידות שינוי? (אני חושבת שכן) אולי ההסתפקות שלנו במה שיש מצמיחה לפעמים 'די!' חזק שדוחף קדימה. אבל לפני כן יש התכנסות פנימה.. קחי לך את הזמן לטלטל קצת את הספינה שלך אין כמו שתיקה להוליד מחשבות חדשות.. ברשותך, אוסיף כמה משפטים משלו, משל ניטשה "וכה אמר זרתוסטרא לעם: הגיעה עתו של האדם להתוות לעצמו מטרתו. הגיעה עתו של האדם לשתול את נטע תקוותו העילאית"... "נדרש תוהו ובוהו בתוככם פנימה, על מנת שתוכלו ללדת כוכב מרקד. אנוכי אומר לכם: עוד יש עימכם תוהו ובוהו!" מאחלת לך שהבלבול שבפנים יוליד כוכב מרקד שתצליחי לשתול, א?ת ולא בשם ה-OCD, את נטע תקוותך העילאית מאחלת לך תשוקה לחיים עשירים וכוח להכריע מתוך התוהו ובוהו לילך.

לא כל עצה ראויה, ובטח לא עצות וירטואליות שמתייחסות לחלק מאוד צר בעולמך. גם טיפול דינאמי לא יהיה זה שישנה אותך - בתוך טיפול *את* היא זו שתצטרך להשתנות. תתחילי לברור לך מה מתאים לך ומה לא. נוח לך עם גרשיים אז תחיי עם גרשיים, תפסיקי להשתנות ברגע על פי כל שטות שנזרקת לך פה. תחיי את החיים. צאי חפשי לך חברים. אמתיים. תתנדבי. גדלי כלב וצאי איתו לטיולים. יש עוד רבים מאין ספור בעולם שנושאים כמוך את הכפייתיות אבל לא תולים בה את ה כ ל. בואי ואטיח בך משהו קשה: נוח לך עם הכפיתיות כי כל עוד היא איתך את מונעת מעצמך לראות את הדברים כמו שהם: בחורה בת 30+ שגרה עם הוריה, ללא עבודה, ללא עיסוקים, ללא חברים. האינטרנט אינו העולם האמיתי. לצורך ההדגשה גם מנהלי הפורום יכולים להיות (באופן פוטנציאלי כמובן), מתחזים שנותנים לך עצות קש. גם אני.

אני מצטערת לומר שהדבר שיותר מכל אני מתחרטת עליו בכל 32 שנות חיי הוא, טיפול פסיכולוגי שעברתי. למעשה מה שקרה שם בטיפול, שוחזר אחד לאחד הקשר עם אימי (שהוא מורכב לכשעצמו), אך להבדיל מהקשר עם המטפלת - עם אימי תמיד ידעתי איך לשמור על מרחק (אפילו ג"ג) ובכך לשמור על עצמי. כמה שזה נשמע נורא, אך ידעתי שאם אתכופף ע"פ החליל של אימי אני לבסוף אגמור כמוה. חייה אומללים, מלאה ברחמים עצמיים ומאשימה את כל העולם על אכזבותיה וכשלונה, לעולם לא לקחה אחריות על דרכה או יותר מכך, לעולם לא הרגישה קומפוטנטית בחייה, לדעתי, כל דבר שנקרה בדרכה היא הורסת, החל ממערכות יחסים וכלה במעשים. לכן, בשביל לא לגמור את חיי כחייה, תמיד מאז שאני זוכרת את עצמי (עד הטיפול הכושל), ניווטתי את חיי די בהצלחה, בתחושת שליטה מצויינת ומעבר לכל בתחושת קומפוטנטית יחד עם שביעות רצון עצמי, ושמחת חיים. עכשיו, שנתיים מאז הטיפול...נגרם לי נזק משמעותי מכל הבחינות. היתה רגרסיה, חוסר יכולות ואימפוטנטיות מצד המטפלת, קרירות, ריחוק והתנשאות גרמו לי באופן הדרגתי מבלי משים, לוותר על עצמי!!!!!! מה שכל חיי נזהרתי ממנו בצורה תקיפה אפילו. אני משערת ומאמינה כי כל ההגנות שלי התמוטטו, אחרת איך ניתן להסביר את הדרדרותי לכדי משבר עם סימפטומים פסיכוטיים קלים. הייתי נתונה לחרדה מאוד גבוהה וחשתי איום גדול על נפשי וקיומי. ברצוני לציין, שלפני שההדרדרות החלה, כנראה וחשתי בדבר שמתקרב ומתמשש וביקשתי לעזוב את הטיפול, נחלתי יחס עויין מצדה, תוקפנות ושימוש בשפה מקצועית. כלמעשה ממש כבר עברתי את הסף וכיליתי את כל כוחותיי עזבתי אותה בבושת פנים ובתחושה קשה של כעס, חרטה, והאשמה עצמית שנשארתי שם כשהייתי צריכה לעזוב ולא לחזור. למעשה הייתי מבקשת לדעת, אם לאחר שכל ההגנות שלי התמוטטו ונשארתי חלשה ומרגישה כקורבן,אומללה ולמעשה נהפכתי במחי יד לאמא שלי. הייתי רוצה להחזיר לעצמי את תחושת הקומפוטנטיות, השמחה, החיות והויטליות, תחושה שהחיים שלי מתנהלים כסידרם ולרוחי. אותה מטפלת לעולם לא לקחה אחריות בשום דבר או אפילו על טעויות שנבעו מחוסר מקצועיות. מרגישה שהפסדתי לה, שיצאתי עם על התחתונה והזנב בין הרגליים. מעבר לכך, חיי היום חסרים בכל התחושות החיוביות שהיו לי על עצמי ועל חיי. הלוואי והיה ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, וזה לא שהיום אני יותר חכמה אלא, גם אז ידעתי כי היא לא מתאימה לי. אבל רציתי כנראה לרצות אותה, לגרום לה להרגיש טוב במחיר של נשמתי ורוחי. עכשיו חיי נהרסו, ולא אני לא מנסה להיות דרמטית, אלא פשוט אני שנתיים מהאירוע ועדיין חשה ברע מאוד, מיואשת, מתחרטת, קורבן אומלל, וללא תקווה כי המצב יכול להשתפר מאחר וכל כוחי אזל, כאילו היא מצצה את מיץ החיים ממני...שום דבר לא נחווה אצלה כטוב, אף על פי שהייתי מבסוטית מעצמי ומחיי, אני לא מתביישת לומר זאת אם כי, לדעתה זה היה ...בעצם, אחסוך ממך וממני שוב את העלבון הקשה שספגתי ממנה ולא מרפה. תודה וערב טוב

למעשה, עד היום אני אובדת עצות ומסתובבת כמו פרפרה. אני כל הזמן מגלגלת בראש את הדברים, המידע שקראתי באינטרנט, ובכלל הנזקים הבלתי- הפיכים והקבועים לצמיתות שיתכן שאני סובלת מכך. ועצם זה אני חשה כי כל חיי נהרסו לבל ישובו כפי שהיו קודם. ואני מדברת על : 1. עלול להיות נזק תמידי וקבוע של ירידה באנרגיות, בחיות, במוטיבציה ובמרץ עקב הפסיכוזה שעברתי (אומנם לא אובחנתי כחולה, אך לך תדע אם באמת לא נגרם נזק, וככה אני בנתיים צריכה להעביר את חיי בידיעה של חוויה שהשאירה את חותמה לכל החיים באופן הכי רע שיכול להיות עבורי) 2. אולי הנזק הוא רגשי, שגם אני מניחה שאין ערבון מלא להתגבר עליו 3. אולי אני סובלת משניהם? גם אפשרות! ולמעשה חסר לי את מספר 4 שאומר כי באמת הפעם הכל לטובה :), כעבור שנתיים באותו מצב אני כבר חדלתי להאמין, לפחות לאופציה שאחזור לנעמה בדיוק כפי שהיתה קודם. וסליחה על חוסר הצניעות, אך אני לא מוכנה לקבל פחות מזה בחיי. רק לצורך הפרוטוקול- נטלתי כדורים אנטי דכאוניים- לא עזר. הייתי אצל טובי המומחים, ולא יודעים מה לומר לי מלבד שלדעתם אני לא חולה. אך עדיין תשובה חד- משמעית על נזקים אפשריים, כנראה וקשה לדעת, ואני לא מוכנה להמשיך לחיות בחוסר הידיעה או בתחושה שהיום אני פחות שווה מבעבר.

כי אני לצערי לא מתעייפת, וזו למעשה בעצם עיקר הדברים נראה לי.... בעקבות כל מה שקרה לי ונכתב לעיל, אני חושבת שפיתחתי אובססיה כפייתית אומנם ללא טקסים, אך חשיבה בלתי פוסקת וחרדה שמשהו לא בסדר איתי כיום. וכמו נבואה שמגשימה עצמה, אכן פיתחתי סוג של o.c.d ...נדמה לי כי פסיכיאטר אחד טען כך. ואני די מסכימה אתו עכשיו. איבדתי שליטה על מחשבותיי עקב פגיעה חזקה ומשמעותית באגו ובדימוי העצמי שלי, הפצעים נפתחו בצורה קשה של הצפה בפורום אינטרנטי מלווה בקריאה אינטנסיבית שלי על הפרעות ומחלות נפש. קשה לי ביותר אם חוסר תחושת רווחה פנימית שאיבדתי ועקב כך גם תחושת הנאה והיותי נוכחת ברגע. אני נכנסתי לחשיבה מעגלית כאשר אני בודקת את עצמי כל הזמן. אך, כל זה נובע כי אני לא חשה את עצמי, אני חשה בכל רגע בתחושת זרות עצמית איומה וכל זאת מלווה בתחושת חרדה מאיבוד לשיטה אשר משתקת אותי הן בספונטיות שלי ובזרימה תקשורתית. האם לדעתך ניתן להתגבר על כך, אני יודעת שזה נשמע מוזר ככה שאני מבקשת מענה לשאלתי זו, אך אני ממש סובלת בגלל זה.

נעמה, מנסיון. יש טיפולים טובים לאחר טיפול ראשון לא מוצלח או אפילו גרוע. נראה לי שאת זקוקה לכזה.

האם ישנם קווים מאפיינים לאותם אלו הסובלים מחרדות מאובדן שליטה עצמית? אשמח לדעת מה מאפיין אנשים אלו ומה יכולים להיות המניעים . בברכה שרית

שלום שרית, אובדן שליטה הוא מושג רחב. אנחנו יכולים לאבד שליטה בכל מיני אופנים. אנחנו יכולים לאבד שליטה על רגשותינו, על מה שאנו אומרים, על מעשינו, על תפקודים שונים של גופנו, על התנהגותם של אחרים בסביבתנו, על תפיסת המציאות שלנו, על הכרתנו, ועוד. כולנו אוהבים לחוש שאנו שולטים בנעשה איתנו ובמתרחש סביבנו, ובמידה רבה כולנו גם חוששים מאיבוד שליטה. אנחנו כן שונים במידה בה אנו מאפשרים לעצמנו לוותר על תחושת השליטה. יש אנשים שלא יעיזו, למשל, לשתות אפילו לגימה אחת של אלכוהול כדי להישאר בתחושת שליטה, ויש מי שיסכימו לשתות או לעשן עד דלא ידע. באופן דומה, נראה הבדלים בהתנהלות האישית, החברתית והבינאישית בין אנשים עם דרגות משתנות של צורך בשליטה. ככלל, החוששים מאיבוד שליטה יהיו פחות ספונטניים, שונאי הפתעות, יותר מרוסנים בביטויים הרגשיים שלהם (אם כי לא בהכרח) ונמנעים ממצבים עמומים או 'פתוחים'. בדר"כ מי שחוששים מאיבוד שליטה רגשית מטילים ספק ביכולת הוויסות שלהם, ומאמינים שאם רק יתנו דרור לרגשות עזים (שליליים בדר"כ), הם עלולים להיות מאד הרסניים כלפי סביבתם. אכן נושא מרתק, שעולה ברמה זו או אחרת בכל טיפול פסיכולוגי טוב. שבת שלום ליאת

שלום לך, מה קורה במקרה שמטופל מספר לך לדוגמה שהוא גנב , או רצח בעבר , האם יש בחובתך לדווח עליו ? ואם לא , האם מותר לך לדווח עליו , ז"א האם החסיון הרפואי נופל ברגע שיש ידיעה פלילית? ואם בכל זאת אסור לך לדווח בכל מקרה , ובכל זאת דיווחת ...אם את עוברת על איזה שהוא חוק ? תודה רבה ושבת שלום

שלום דודי, בחרתי להביא לכאן את החוק כלשונו. שים לב בעיקר לסעיף 4. אם יהיו שאלות נוספות, אשמח להתייחס. בברכת- ואהבת לרעך כמוך :-)) ליאת חובת דיווח על אלימות בין בגירים חובת הדיווח על אלימות, החלה על פסיכולוג על פי החוק, מתייחסת רק למקרים הבאים: 1. מקרים בהם יש לפסיכולוג יסוד סביר לחשוב כי נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו. 2. פסיכולוג העובד במעון, במוסד או במסגרת חינוכית או טיפולית אחרת, חייב לדווח על כל עבירת מין, חבלה חמורה או התעללות שנעברו בקטין. 3. "חסר ישע" מוגדר בחוק העונשין כ"מי שמחמת גילו, מחלתו או מוגבלותו הגופנית או הנפשית, ליקויו השכלי או מכל סיבה אחרת, אינו יכול לדאוג לצרכי מחייתו, לבריאותו או לשלומו;". 4. העולה מן האמור כי אין חובה לדווח על חשד לעבירת אלימות כלפי בגיר שאינו "חסר ישע", ולפיכך חלים על מידע זה כל כללי הסודיות והחסיון שבין פסיכולוג למטופל, ואין לגלותו אלא בהסכמת המטופל או על פי החלטת בית משפט. במקרה של אלימות במשפחה, סעיף 11א(ב) לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א -1991 מטיל על פסיכולוג חובה ליידע את המטופל החשוף לאלימות על הגורמים המוסמכים לטפל בעניין וכדלקמן: "רופא, אחות, עובד חינוך, עובד סוציאלי, שוטר, פסיכולוג, קרימינולוג קליני, עוסק במקצוע פרה-רפואי, עורך דין, איש דת או טוען רבני, שעקב טיפול או ייעוץ שנתן לאדם במסגרת עיסוקו במקצועו או בתפקידו, היה לו יסוד סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה באותו אדם (בסעיף זה - המטופל) על ידי בן זוגו או על ידי מי שהיה בן זוגו בעבר, יידע את המטופל על כך שבאפשרותו לפנות לתחנת משטרה, למחלקה לשירותים חברתיים או למרכז לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה מטעם המחלקה לשירותים חברתיים, וייתן לו כתובת ומספר טלפון של המקומות האמורים הקרובים למקום מגוריו של המטופל."

קודם כל תודה על התשובה המהירה, קשה לי קצת , אם תוכלי לפרט אני הודה... אם אדם פגע ,גרם נזק... לקטין ,כשהוא עצמו גם היה קטין ? ראיתי בסעיף 4 (שהפנת אותי) "אין חובה" ושוב אני שואל : האם יש בחובתך לדווח עליו במקרה הנ"ל ? ואם לא , האם מותר לך לדווח עליו , ז"א האם החסיון הרפואי נופל ברגע שיש ידיעה פלילית? ואם בכל זאת אסור לך לדווח בכל מקרה , ובכל זאת דיווחת ...אם את עוברת על איזה שהוא חוק ? סליחה על חוסר ההבנה, תודה רבה ושבת שלום

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3359363,00.html

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3359363,00.html למי שקשור לנושא נא להפיץ בבקשה זה חשוב תודה איתן

לידיד שלי, בן 25, יש בסביבות 15 קעקועים על הגוף. את 3 האחרונים הוא עשה בתקופה האחרונה בטווח של כשבוע. כשבועיים לפני כן הוא הלך לצבוע 3 קעקועים אחרים, שהיו קיימים על גופו מזה מס' שנים. ידידי טוען שהוא מכור לנושא ואינו יודע איך להפסיק. לדבריו, הוא אינו רוצה קעקועים נוספים על גופו, אך אינו מצליח לשלוט בעניין. בכל פעם מחדש הוא מחליט שזהו הקעקוע האחרון ופתאום, ברגע אימפולסיבי, הוא רץ לעשות קעקוע נוסף. מה יכולה להיות הסיבה להתמכרות זו? האם בכלל אפשר לקרוא לכך התמכרות? ואיך מתגברים על זה? תודה מראש על התייחסותך, הידידה המודאגת

שלום לידידה המודאגת, לא לגמרי ברור מהי אותה התמכרות עליה מדבר הידיד שלך. האם הוא מכור לתחושת הכאב של פעולת הקעקוע עצמה? האם הוא מכור להתעסקות-היתר בגופו ובמראהו? האם הוא פיתח אמונות מיוחדות סביב אותם קעקועים? האם הוא מכור לתחושות פסיכולוגיות הנלוות לתהליך (כמו - אני 'גבר גבר' או אני 'קול' או אני 'כמו כולם')? כדי לדעת למה בדיוק הוא מכור, אפשר לחקור מעט יותר מה קורה לו כאשר הוא רוצה להתחדש בקעקוע נוסף אך מנסה להימנע מזה. האם מתעוררת חרדה? מפני מה? תוכלי להזמינו לכתוב אלינו ולהתייעץ או (מה שטוב הרבה יותר) לפנות להתייעצות פנים אל פנים עם פסיכולוג קליני שיוכל להעריך את מידת השליטה שלו בדברים. בהצלחה ליאת

זה הכל.תודה שאת כאן.לי אישית פורום תמיד נותן כוחות להמשיך הלאה.בהזדמנות אני מבקשת סליחה על זה שכתבתי לך פעם למאיל האישי בלי רשות.

חני יקרה, מעולם לא חוויתי אותך כמשיגת גבול! נוכחותך בפורום נעימה וחברית תמיד. מה שלום כל הקטנטנים? את עוד מניקה? ספרי קצת מה שלומך ליאת

נעים לי שאת מתעניינת.מצד אחד עולמי חוזר לישובו.אני מרגישה סביב נפשי איזה מעגל אינטימי,זה מקום איפה אני נפגשת "איתה" ועם בעלי.השטח הזה מוקף שיריון או חומה ובשער עומד שוטר קפדני."לה" ולבעלי יש כרטים כניסה ללא בדיקה בעיקרון.זה די חדש לי.אני מקבלת סמכות תורה וסמכות "שלה" ומה שקשור לבני אדם יש לי רסן כלפי פנים ושיריון כלפי חוץ. מעניין שפתאום שכבוד,קבלה והערכה שהיא נותנת לי נהיו שלי.הרגשתי ואמרתי לעצמי על באמת שאני בת מלך(כך תורה מתארת קשר בין קוב"ה ובני ישראל).שאילה של חולשה וכח לא מעניינת אותי יותר.זה מעניין כי בעצם היא מעניקה לי קשר יציב,מכיל ותומך אך זה ממש לא טיפול.אני לומדת אותו,אני אוהבת אותו,צומחת ממנו.אני לא מרגישה יותר קרעים ביפנים.כן יש לי לפעמים מין תחושה שאני עוברת מישור אחד של ה"אני" לאחר כשסתם מקשקשים,מדברים עלי בהווה ובעתיד,נפגשים או משתתפים בשמחות ,אבל כל זה עם תחושה ברורה שזה אני.אני קברתי והעמדתי מצבה בנפשי על כל מה שלא יהיה לעולם כדי להבין מה בדיוק אני מחפסת כאן ועכשיו.ובאמת הרגשתי שכאילו קבר שהיה פתוח ניסגר והפסיק לזלול כוחות.אני במקום של לבנות בעצמי מקור לכוחות אמיתיים ומנסה להבין מה יש כזה בקשר שלנו שנותן לי לשאוב ממנו כוחות...מחשבות של הלילה...הקטנים מתוקים,כמו תמיד חולים בחורף אחד אחרי השני.הגדולות ממשיכות לחלום על כיטה א,משחקות בבית ספר.מצחיק,כבר יש עם מי לנהל שיחה רצנית.כל הזמן צריך לחשוב על מה להגיב ועל מה לא.מה להגיד,איך.הקטנים דורשים את הצומי שלהם.בקיצור,עבודה,עבודה ועבודה-קשה אבל כייפית וחשובה.אני מתייחסת לבניית בית,אפילו לדברים אכי קטנים כלבניית בית מיקדש קטן...אולי כי אני יודעת ש"בית" זה דבר אכי חשוב שילדי צריכים להפנים...ובעצם גם אני.איך אני מרגישה?לא יציבה מבחינה רגשית וגם זקוקה להרבה חום וצומי.מקווה שלא היתי משעממת.לגבי אנקה,אני לא מניקה לצערי כי אין לי ולכן לידה תמיד מהווה בישבילי שינוי דרסתי,גם הורמונלי וגם ריגשי.אבל נראה לי שהפעם הכל עובר בשלום יחסית.

הי ליאת, מה שלומך ?? מקווה שהכל בגדר התקין... אצלי.. את יודעת.. התפתחויות.... האדמה עדיין רועדת, אבל השרצים שיוצאים מתוכה לא מקבלים סוף, מנוחה.. מקווה לטוב יש לי שאלה בקשר לבני, בן 9 כמעט . ישן במיטה עם המון בובות ודובונים, עוד מהזמן שהיה תינוק , ישן עם בובה שתפרתי לו כשהייתי בהריון השני , אוהב את הבובה אהבה עזה. העניין שהוא מ א נ י ש את הבובות, את הדובונים, כואב לו עליהם. הוא מאד רוצה לא לישון איתם, אבל לא מסוגל כי הוא חושב שהם נעלבים/ עצובים ... אשמח אם תוכלי לכתוב לי קצת על התופעה. מדוע הוא מאניש את הבובות, איזה צורך זה מעלה, ממלא? איפה אני יכולה לעזור לו, מה לא היה בסדר אולי בעבר איתי?? תודה מראש ניבה

ערב טוב ניבה, אני מודה שעלית במחשבותי כמה פעמים בעת האחרונה, יחד עם השאלה 'האם האדמה כבר הפסיקה לרעוד'. זכרי שמהפכים מן הסוג הזה אורכים זמן, אבל הרגיעה בוא תבוא. בעניין בנך בן התשע, איני בטוחה שמוכרחים לדאוג. (אם תתבונני פעם בגבר שרוחץ את מכוניתו, תביני מהי האנשה מדאיגה...). ילדים נוטים להיקשר לדובונים, בובות וצעצועי פרווה המלווים אותם מקטנות. יש בהם משהו כל כך מנחם, מרגיע ומתגמל, עד כי הפרידה מהם כרוכה כמעט תמיד בכאב. המגע הפרוותי המנחם שימש בעבר דרך טובה ויעילה להתמודד עם חרדת הפרידה (כן, יש ילדים שגם שנת הלילה נתפסת כפרידה מאמא), ואולי גם עם חרדות אחרות. אני סבורה, ממש כמוהו, שיש להיפרד מהם באופן מכובד, ולו בזכות השירות הטוב שנתנו לו במשך שנים. לכן, כדי שלא "יעלבו", תוכלו לתלות מעל מיטתו ערסל מיוחד מרשת, מעין מדף-מיטה (נדמה לי שראיתי כאלה באיקאה פעם), שישאיר אותם במרחק נגיעה או מבט, ויאפשר גם לו פרידה הדרגתית. אני מניחה שמקום כל כך מכובד וכייפי, ישמח את כל הדובונים והבובות, בעיקר כשהם נשארים יחד בעמדת המציל. אם בנך ימשיך להתעקש על נוכחותם במיטתו - הרשי זאת, שכן עדיין קיים בו הצורך במגע המלטף שלהם. תוכלי להתנחם בעובדה שבעוד מספר שנים הוא יכניס למיטתו אוכלוסייה שונה לגמרי, שתדאיג אותך, מן הסתם, יותר. :-))) לילה טוב ליאת

ליאת,לא יכולתי לא להגיב.נהנתי והתרגשתי מתשובתך.אצלי כולם באים למטתי ואני מידי פעם כמה והולכת לשון לחדר הדובונים והבובות ומחפסת לי מיטה יבשה...:-)))

העתקתי לך את הקישור הבא,שהעתקתי מההודעה שמתחת(מה'משמרת של אורנה'), כי כפי שציינתי שם - 'עץ' זה ,'במבט לאחור' הביך אותי,וגרם לי ללבטים רבים אתמול בעיקר,ואפילו קצת עכשיו. והפריע לי מאוד שאף-אחד לא כתב הודעה אחריי,ושה'עץ' עדיין מתנוסס,ואומנם ענית לי פעם על שאלה דומה,לגבי התחרטות על דיבורים,אך דיבורים 'לעיתים מתערפלים בזיכרון',נשכחים וכו',ומשהו שכותבים אי אפשר 'להעלים סתם כך' או 'להגיד שלא נאמר' ,ולכן זה מפריע לי יותר; ויש לי שתי בקשות ממך : 1) אם את יכולה למחוק 'עץ' שנמצא ב'משמרת' של אורנה? 2 )איך מתגברים על המבוכה והחרטות ה'חצויות'(פעם כן ופעם לא)ש'עץ' זה ותוכנו הכ"כ משמעותי עבורי,יצר אצלי? (הלוואי שאנשים היו כותבים כבר הודעות אחרות). צרפתי את הקישור מתחת: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-688,xFT-620603,xFP-620771,m-Doctors,a-Forums.html

מושלם! עכשיו כל מי שעוד לא שם לעץ הזה קיבל ממך תזכורת. וכשל לוגי: האם יש גם למחוק את העץ הנוכחי כי הוא מפנה לעץ שאת רוצה למחוק. מת עליך.

דבר ראשון,לא אגרר למה שנראה לי שאתה רוצה,וזה ויכוח קטנוני וילדותי(ואני מצטערת אם לא הבנתי אותך נכון),אך כן אבהיר שגם על כך התלבטתי איך לרשום זאת,אך אם לא היתי רושמת קישור ליאת לא היתה מבינה בדיוק על מה מדובר,ואם היתי רושמת זאת רק בהודעה שב'משמרת' של אורנה,ליאת לא היתה רואה זאת. איני יודעת אם אתה פועל ככה-בערמומיות כזו,אך אני בניגוד לך כשאני אומרת=כותבת משהו אני באמת מתכוונת אליו,אחרת לא ארשום זאת,ואם לא שמת-לב,אני לא 'מסתתרת' כמוך תחת 'חוסר כינוי',אלא אני מציגה את עצמי באותו כינוי כבר חודשים ואולי אף יותר משנה,כי אני איני רוצה שיהונו אותי ולכן גם איני עושה זאת לאחרים(ואיני כותבת זאת כדי לפגוע,אלא רק כדי שתבין עד כמה נוח לך להעיר ו/או להציג השערות לא נכונות כעובדות, תחת ה'מסיכה המתחלפת' שלך'). איני מצטדקת,אך אינך מסוגל לתאר לעצמך כמה לבטים עוברים בראש ב'שניה' לאדם כמוני שסובל מOCD ,אך אם תרצה באמת להבין תקרא על כך ותבין זאת,אך אם תרצה להישאר ב'דעה הנחרצת' שלך וש'עושה לך טוב' אתה מוזמן,פשוט רציתי שבאותה הזדמנות תראה גם איך אחרים (כמוני) חושבים. תודה על תגובתך, משתנה

אתה אוהב פלפל?צר לי שה"לבטים" המיסרים של ה"משתנה" גורמים לך לתקוף אותה בשילוב "הומור" ו"חוכמה".אולי נסע להכנס לנעליים שלה ולחשוב מה היתה רוצה לשמוע ממשתתפי הפורום?..אתה אוהב לטבל את פצעך בפילפל?..אם כך,אולי כדאי לבדוק מה עם ה"לבטים" שלך?..ככה העולם בנוי כל מה שיש לאחר גם קיים בך ולכן לא כדאי למהר עם ה"פלפל" שחלילה לא יכאב לך באותו מקום...תמיד תוכל להעזר בפורום בתהליך הקשה הזה כי ב"ה אצל רוב בני אנוש כאב וצרות של הזולת מעוררים אמפתיה והזדהות...

אתה אוהב פלפל?צר לי שה"לבטים" המיסרים של ה"משתנה" גורמים לך לתקוף אותה בשילוב "הומור" ו"חוכמה".אולי נסע להכנס לנעליים שלה ולחשוב מה היתה רוצה לשמוע ממשתתפי הפורום?..אתה אוהב לטבל את פצעך בפילפל?..אם כך,אולי כדאי לבדוק מה עם ה"לבטים" שלך?..ככה העולם בנוי כל מה שיש לאחר גם קיים בך ולכן לא כדאי למהר עם ה"פלפל" שחלילה לא יכאב לך באותו מקום...תמיד תוכל להעזר בפורום בתהליך הקשה הזה כי ב"ה אצל רוב בני אנוש כאב וצרות של הזולת מעוררים אמפתיה והזדהות...

שלום משתנה, באופן עקרוני, למעט מקרים חריגים ביותר, אני מתנגדת למחיקת הודעות מן הפורום. הרציונל שמאחורי ההחלטה הזו הוסבר כאן כבר מספר פעמים, ואנסה להסבירו שוב: העובדה שהודעות אינן נמחקות מחייבת את הכותבים לחשוב טוב לפני שהם שולחים תגובה, ולהפעיל צנזור פנימי, איפוק וריסון. לצערי, לפני שקיבלנו את ההחלטה הזו, אנשים לא התביישו להתקשר אלינו, המנהלים, בשעות מוזרות של הלילה או הבוקר המוקדם בבקשה למחוק הגיגים שנכתבו מס' שעות קודם לכן. כאשר מדובר בעצים מפותחים כמו העץ שביקשת להסיר, המחיקה תגזור את דינן של הודעות ותגובות של אנשים נוספים, ויש בכך פוטנציאל לפגיעה נוספת. אני מסכימה עם ההודעה שהמליצה לך (בעקיפין) לתת לדברים להתפוגג אל השכחה. בסופו של דבר, החדש דוחק את הישן, וכל דיון מחודש בנושא שב ומחזיר את הדברים אל התודעה. נסי להניח לזה, ולהבא, להפעיל יותר שיקול דעת לפני שאת שולחת הודעה. אני רוצה להזכיר לך שלמרות האווירה המשפחתית שנוצרה כאן, זהו בכל זאת פורום רחב ורב משתתפים, ועל כל אחד מאיתנו החובה לזכור את היקף התפוצה של הדברים, כולל השלכות אפשריות של עובדה זו על מצב הרוח שלנו. יש לזכור את הנחת היסוד של כל פורום, לפיה מס' הקוראים הדוממים עולה עשרת מונים על מספר הכותבים הפעילים. זה יכול באמת קצת להבהיל. לכן, אנא, השתמשו במקום הזה בתבונה. ערב טוב ליאת

תודה על תגובך, מצד-אחד היא עזרה לי להבין את החלטתכם לא להסיר 'עצים' בד"כ,ובמיוחד'עץ מפותח' כמו שלי(שמפריע לי בו רק החלקשאני כתבתי); אך מצד שני היא קצת גרמה לי להרגיש יותר רע עם עצמי,ואני מדגישה 'קצת',כי כבר 'השלמתי' עם העובדה שהדברים נאמרו וזהו,ו'אין חזרה אחורה'; אך בכל-זאת יש חלק בי-במחשבותיי שמידי פעם 'צץ ועולה' ואומר לי כמו 'נודניק'(ללא הפסקה)'למה פתחתי את הפה הגדול שלי בלי לחשוב..'מתי אדבר בלי להתחרט' וכו'. 'הנחת היסוד' שכבת לגבי הפורום קצת הלחיצה אתי,אך מה שקרה קרה,נכון? ואקבל זאת איך שזה,כי אין מה לעשות,וכע אני קולטת שכך אני צריכה לנהוג גם לגבי החלטות חשובות אחרות בחיים. משתנה

איך שמחתי שתמכתן בי אתמול,וכעת- אחרי שקיבלתי אישור 'רשמי' לכתוב,לשתף, אעשה זאת,רק כי עידודכן עוזר לי מאוד,אומנם כעת איני יודעת אפילו אם אני 'נשמעת 'פתטית' ברצוני העז לשתף את כל מי שירצה במה שעובר עליי,אך אני בכל-זאת עושה זאת, למרות שאיני יודעת אפילו איך להתחיל,חוץ מזה שאשתף אתכם שכרגע רע לי מאוד!!!!! עד כדי כך שאפילו המחשבה על כך גורמת לי לדמעות בעיניים.... ; ה'חיים' הן אלה ש'בחוץ' והן אלה שבעולמי הפנימי מאכזבים אותי מאוד כרגע,הם ממש לא נראים לי כהגדרה של 'חיים',אלא יותר כהגדרה של 'סבל מתמשך' (ורק כדי שלא אובן לא נכון,איני מתכוונת ל'כוונות קיצוניות'חלילה,אלא רק לתיאור הרגשתי),סבל שאין לו באמת פיתרון ממשי,כל 'פיתרון' עוזר קצת בהתחלה ואז 'דועך' כמו נר שעומד להיכבה. אני מרגישה גם שאין לי יותר מוטיבציה כמעט לכלום,ובטח שלא מוטיבציה לחיפוש עבודה או בן-זוג לחיים,כי מה אם אתאכזב ואפגע שוב,כפי שפעמים רבות פגעו בי - בעבר,לא נראה לי שאצליח 'לעמוד בעוד כישלון',עוד אכזבה,עוד פגיעה,עוד סבל,עוד כאב-לב נוראי שקשה אפילו לתאר-כשבוטחים כ"כ בבוס/בן-זוג/חברה וכו'- ו'נותנים' לאותו אדם את 'כל כולי'(את המרץ,האמון-האמונה,האופטימיות,הידע,הכישרון,היכולת ועוד ועוד...) ובסוף הכל 'מתנפץ לרסיסים' כשאותו אדם כאילו 'יורק עליי בפרצוף',וזה רק אחד מהם- אך מה קורה שגם שני בוסים אחרים (שאיתם היתי לזמן קצר מאוד) הונו ורימו אותי,אחד פשוט כי לא היה אמין מספיק לומר לי שאני בסה"כ 'במבחן' אצלו,של מספר ימים,ושהוא מתכוון 'לבחון' עוד בחורות כמוני,והשני שחשב שאם אני רווקה ללא חבר, ומיואשת מחיפוש העבודה,אז זכותו 'לנצל את שירותיי',גם מעבר ל'עבודה גרידא', ולכן-את אותו אחד עזבתי 'במהירות הבזק',כי הרגשתי 'טיפשה ומושפלת'(למרות שלא נתתי לזה 'לגלוש' מעבר לנגיעות 'במקומות אסורים',ושאם לא היתי נואשת בעיניין אותה עבודה ואם לא הייתי בהלם,אותו אדם היה חוטף 'סתירה מצלצלת' על המקום,אך גם העובדה שהיתי לבד איתו בשעות הערב,השפיעה על החלטתי באותו רגע),אך זה לימד אותי שאסור לבטוח באף-אחד!!!!!!!!!!!!! בעולם הזה,לא משנה לאן אפנה אנשים תמיד ינצלו אותי,תמיד יפגעו בי,כל פעם שאני בוטחת במישהו אני 'נכווית קשה מאוד', וכדי לא 'לחשוף' את עצמי,אספר גם שהיו מקרים נוספים שנכוויתי-ממקומות ממסדיים שונים,נכוויתי בזמן וכסף,אך לא אוכל להרחיב בכך(למרות שהייתי רוצה מאוד). איך זה קורה שתמיד...תמיד...תמיד....יש לי יכולת שיפוט מטעיית של אנשים,תמיד אני בוטחת מאוד באנשים,ואז 'אוכלת אותה' בגדול?! למה העולם לא יכול להיות טוב ואמין יותר!? {זה בסדר - אני יודעת שזאת שאלה נאיבית,של ילדה קטנה,כי אין כ"כ 'טוב' בעולם הזה,אלא יש רוע...בלי הפסקה,ההוכחה היא שאפילו בפורום זה אנשים לא מוכנים לנסות אפילו להבין אחרים,אלא רק את 'עולמם הצר' ואנוכיותם,ואיני רוצה לפגוע באף-אחד ,אך ככה אני רואה זאת,שתמיד בכל מקום יהיו התנגדויות למשהו - לא כי זה באמת מפריע,אלא כדי שלא יהיה קל וטוב לאחר,זאת דעתי לפחות}. מצטערת שאולי אני נשמעת ממורמרת כ"כ על כל העולם,אך פשוט 'רצף האכזבות' בחיי גרם לי לכך. מקווה שלא העקתי עליכן יותר מידיי עם 'צרותיי'? משתנה

אני לא חברה ותיקה..אבל לא אכפת לי להיות חדשה...קראתי מה שכתבת, וזה מאוד נגע לליבי, ואני רוצה להתייחס לכמה מהדברים שאמרת. בקשר לכך שיש רק רוע בעולם, אני בשלב מסוים תפסתי עיקרון של העולם, כמו שבגיל מסוים לומדים שהעולם עגול והווא יכול להיות גם חומר למחשבה בשבילך. אם היית עומדת מול מישהו ולא היה בניכם הבדל, לא הייתה לך שום דרך להגדיר את עצמך ברמה הכי פשוטה.אם לא היו "אחרים" לא היה מה שמייחד אותך. אחרים לא במובן היום יומי של שמות גוף- אני אתה והוא, אלא אחר! בדרך החשיבה, במנהגים, בדרכים לאהוב - הכל...אבל הבדל יוצר גם קונפליקט, וכן, אנחנו יצורים קונפליקטואלים וטוב שכך. לכן האנשים האלו שרק רוצים לחבל לך ולעשות רע, הם פשוט הם..זה לא קשור אלייך ( במובן הטוב ). תנסי לחשוב שבדעות השונות שלהם הם מאשרים אותך ולא דוחים אותך. ראיתי גם שבתגובה הראשונה שלך אליהם הגעת למסקנה דומה...אני מקווה שתהיי חזקה, ולא תתני לאחר את כל כולך, תשאירי לעצמך קצת..ככה אם הקונפליקט יהיה גדול מדי, תוכלו להיפרד בלי שהוא יקח אותך איתו ( אומרת לך ולי גם יחד...גם אני עשיתי אותה טעות..מודה (: -וזה פאקינג כואב )!! אני מקווה שפעם באה שתהיי בעבודה, תעשי אותה בשביל עצמך..את לא תרקי לעצמך בפרצוף(ניסיתי פעם אחת,זה מאוד קשה, לכוון עם הלשון וכו...).טוב, שיהיה לילה טוב. חברה חדשה.

אשמח לחברותך,אומנם רשמתי ל'ותיקות' אך זה רק בגלל התגובות הלא כ"כ ידיותיות שקיבלתי אתמול,ולכן החלטתי לפנות ל'ותיקות',ואני שמחה על כל מי שמצטרפ/ת. באיזו דרך אופטימית ויפה את מגדירה את העולם,ואני קצת מקנאה בלך על האופטימיות שלך,למרות שהבנתי שגם את 'נפגעת' וגם לך יש 'צלקות משלך'. תודה, אשמח להמשיך לקרוא את תגובותייך, משתנה

יתפרש בטח לא נכון,וזה שנתתי 'לבוס השני' לגעת בי ב'מקומות אסורים',וזה לא היה כך, אומנם הוא ניסה ליצור חיכוכים לא ראויים בקשר בין בוס לעובדת,בינינו,ויצר קצת,אך מיד התרחקתי ממנו,ובשום-אופן לא הרשייתי לו להכניס ידיים ל'מקומות אסורים',אך אפילו חיכוך לא רצוי או יצירת סיטואציות שבהן אהיה חייבת להיצמד אליו וכו,ויצירת סיטואציות אחרות שיאפשרו לו 'להתבונן',זה לא אמור להיות; אך בטח שלא אפרט זאת כאן ולא בשום מקום אחר,רק חשוב לי להדגיש שהייתי ונשארתי 'אדון לגופי'.

"הייתי ונשארתי 'אדון לגופי' (ציטוט שלך..) נכון מאוד,כך זה צריך להיות.... זו גם מנטרה שאני משננת לעצמי... אין שום סיבה שבעולם שתתני למישהו(יהיה זה בוס או כ"א אחר) לגעת בגופך כנגד רצונך. את יודעת, כל פעם מחדש את מצליחה לגעת בי עם .האותנטיות שלך,בגילוי הלב שלך , ובכנות שלך. מצטרפת גם אני לקודמתי ומאחלת לך שתצליחי לראות גם את החלקים הטובים של העולם. שולחת תקוות להרגשה טובה יותר, חן( שמשתדלת לשמור על קור רוח כי גם לה קשה.)

..אני מרגישה כ"כ מובכת כעת מהדברים שכתבתי,כי אומנם באמת כתבתי אותם 'מהלב' ,אך נראה לי שבגלל הפסימיות שבדבריי(שזהה לפסימיות בחיי),יצרתי מעיין 'ענן שחור וכבד' על האופטימיות של כולכן ושל הפורום(בזמן האחרון),ועל כך אני מצטערת,אם דכדכתי מישהי או מישהו. תמיד כשאני כותבת משהו אופטימי אני מקווה שה'עץ' ישאר ולא 'ירד' לתחתית העמוד, והיום קיוויתי שמישהו כבר יכתוב משהו וש'עץ' ישכח.

אני מבקשת לקבל המלצה על פסיכולוג או פסיכולוגית טוב/ה מומלצ/ת בדרום. לטובת טיפול עבורי. אני בת 27 ואני חוששת שאני חווה איזשהו דיכאון

שלום עדי, אני צרפי כתובת דוא"ל, על-מנת שמשתתפי הפורום יוכלו לחזור אלייך באופן אישי. שיהיה בהצלחה, אורנה

אני שנתיים מאירוע פסיכוטי קל יחידי בחיים, יש לציין על אף שנמשך חמישה חודשים הוא היה יחסית קל, ללא קולו או הזיות. מאז ועד היום אני מנסה להבין ולא מקבלת תשובה. האם הירידה באנרגיות שאני חשה והן ירידה במוטיבציה , האם עלול הדבר להישאר נזק קבוע, כך שהאנרגיות , המרץ והויטיליות לא יחזרו לכשהיו? אני לא אובחנתי כחולה.

ם הארוע הוא אכן חד פעמי ללא אבחנה של סכיזופרניה , כל הסיכויים שבמשך הזמן תחזרי לעצמך וליכולות שלך. לא ציינת האם הייתה אבחנה כל שהיא לארוע שהיה לך והאם את מקבלת טיפול תרופתי. הרופאים לא תמיד נוטים לתת תשובות ברורות למצבים כאלה , בין היתר משום שהם בעצמם לא לגמרי יודעים. כאמור , אם לא אובחנת כחולה מצבך עשוי להשתפר. האם את עובדת? מתפקדת מבחינה חברתית? אציין רק שאינני רופא וכותב את הדברים מידע והבנה אישית בלבד. מאחל לך כל טוב ובריאות.

שלום לימור, התקף פסיכוטי, קל ככל שיהיה, משאיר אחריו שאלות רבות: למה אני? מה 'עשיתי' לא בסדר? איך 'הייתי' בזמן ההתקף? מה יהיה בעתיד? לתהיות הקשות והמורכבות האלה חשוב שיהיה מקום, לא רק ברמת הפורום האינטרנטי, ואפילו לא ברמת השיחה עם חברה טובה. תני לעצמך את הזכות לשאול את השאלות האלה לעומקן, בתוך מסגרת של קשר טיפולי. וברמה הטכנית, אם לא אובחנת כחולה ולא היו התקפים נוספים, יתכן שהירידה בכוחות אינה נובעת ישירות מההתקף הפסיכוטי שעברת. אני כותבת זאת בהסתייגות חד-משמעית, ששיחה אישית עם פסיכולוגית קלינית/פסיכיאטרית תניב הבהרות הרבה יותר תקפות. תרשי לעצמך את זה? בהצלחה, אורנה

מיטתי עוטפת אותי כמו רחם אמי המתה אינה נותנת חיים ולא חום לצמוח. רק אוחזת בקצות גופי הכואב מנפשי השורטת, המאיימת לקרוע את נימי גופי, להציף את מיטתי העוטפת אותי.

ויק, כל כך הרבה כאב, הדברים שלך תופסים בגרון חזק ולא מרפים. בקושי נושמת... איך את מרגישה? הלוואי ויכולתי קצת להקל על הכאב כל כך רוצה שיהיה לך טוב.. החזיקי מעמד, יקרה,הישעני על מי שתוכלי.. נמצאת כאן, קוראת ומרגישה אותך, לילך.

ויק יקרה, ויק עצובה, מילות השיר שלך אכן אוחזות בגרון ולא מרפות. הלוואי ויכולנו לעטוף אותך ב'רחם חלופי', נותן חום ומצמיח. הלוואי שלא תפסיקי לקווות לכך. אורנה

גאולה, וכל מי שקורא. אני עדיין שם, לפרקים, אני עדיין רק ומדת לצעוד לבד. אכן, היו 17 שנים מבלבלות, כי לא הכל היה שחור, כי הוא ידע להיות מקסים כשרצה (או, כשאני הייתי "טובה" על פי אמות המידה שלו) הוא ידע לחבק (כן, זה חסר לי עכשיו) והחיבוקים הכי מתוקים היו אחרי אפיזודות של אלימות... (וזה לא חסר לי עכשיו..) הוא ידע לאהוב ולספק אותי, ויחד עם זאת היו פעמים של כאב, כפייה, אונס, בכי שלי עד סוף הליל והוא..ישן כמו תינוק לאחר יניקה.. כאב, כואב גם היום לדבר על זה. בעבר הוא בגד בי לא מעט, ואני ידעתי והחרשתי, חשבתי שזה מה שמגיע לי, שאני לא מספיק טובה, שבחוץ יותר גרוע.. והוא ידע לחזק בי את התחושה הזו מאד, והוא היה גדול וחשוב עבורי, האמנתי לכל מילה שלו.לפני שש שנים היה לוקשר ארוך מאוד עם אישה אחת, גיליתי והוא הכחיש ואני חודשים ארוכים סרבתי להאמין אבל כשהיא בחרה להפרד ממנו, פתאום גיליתי הכל, זה היה המקום שהכי כאב לי, בהתחלה נלחמתי עליו עדיין, הייתי עושה בשבילו הכל, כולל להיות כל מה שרצה במיטה ובחיים.. זה עוד יותר העצים אותו והחליש אותי, קברתי את עצמי במו ידי, הילדים לא ידעו מאום אבל חוו משבר וקושי עצום. אחרי שנה וחצי הבנתי שדי, תשו כוחותי, וכשביקשתי להפרד- היו לו אלף סיבות והפחדות ואיומים למה לא, הוא יצר חובות, איים, הפחיד, היה מתוק, ואני פחדתי נורא, כמו שמפחדים מכל שינוי.. יום אחד בלילה כשהיינו במיטה שאלתי אותו שאלה אחת שהרגיזה אותו יותר מדי ואז.. חטפתי ממנו מכות רצח, פתאום הייתה עליית מדרגה רצינית, הוא החטיף והחטיף והחטיף...ולא עזר לו שאמרתי שאני הולכת למשטרה, עד שבאמת קמתי בתחתוני וברחתי משם ברגע שיכולתי, יחפה ועם חולצה בלבד, והם היו מקסימים אלי, במשטרה. תושאלתי שם במשך שבוע. הוא היה במעצר שבועיים ומאז לא חזר הבייתה. אני חושבת שאם לא היה האירוע האלים הקיצוני הזה- אולי עוד הייתי שם, פוחדת לחשוב על זה.. ואז, אחרי המשטרה, לאט לאט סיפרתי לכולם, קיבלתי חיבוק ענק ולמדתי לקבל חיבוקים מחברים , שתמיד אני הייתי זו שחיבקה ותמכה ואיש לא ידע מה עובר עלי..ובהתחלה זה כל כך מפחיד ומשפיל לספר... גאולה, יש לי עוד כל כך הרבה מה לכתוב ולאמר . ואני רק בתחילת הדרך, אבל יודעת שלמרות הקושי, הקשיים, אני עומדת על רגלי היום ו.. השמיים לא נפלו כהבטחתו של בעלי (שאגב מסרב להתגרש ממני אבל חי עם מישהי אחרת).ואני, מקבלת תמיכה עצומה בעיקר מעצמי אבל מקבלת גם המון כוחות מהיחידה למניעת אלימות במשפחה- שם טופלתי בהתחלה באופן פרטני ועכשיו קבוצתי), ואני מפורקת לפעמים, עוברת קשיים בלתי נתפסים עם הילדים אבל לומדת להחזיר לעצמי כוח וסמכות מולם, וזה הולך בצעדי צב אבל הולך יופי, וזקוף.. ואם מישהי\מישהו ירצה לשאול לשוחח לתמוך להגיב- אני כאן. אני כאן וזה הנצחון הגדול שלי על ה"עוצמות-חולשות" שלו, והשמיים- לא רק שלא נפלו עלי, גם מדי פעם הם מאירים, ויש שמש יפה...

יעלי קראתי שלוש פעמים את דברייך, לקחתי נשימה עמוקה ועכשיו אולי אוכל למצוא את המילים המתאימות.. אתחיל דווקא מהסוף, את כותבת שיש לך עוד המון מה לכתוב ולספר, אז תדעי שאני כאן בדיוק למטרה זו. בקצב שלך כמובן. הצורך לספר ולתאר שוב ושוב את הטראומה המתמשכת הוא חלק חשוב בתהליך התראפיה וחיוני להשתחררות מהטראומה והפוסט טראומה. אולי את מכירה את ספרה של ג'ודית הרמן - "טראומה והחלמה", שם היא עושה הקבלה בין נשים שחוו אלימות למי שהיו שבויים זמן רב בידי אוייב. התהליכים הפסיכולוגיים שעוברים השבויים מול שוביהם כולל הזדהות והערצה דומים לתהליכים שאותם עוברות נשים מול בעליהן האלימים. ועל כן ניתן לאמר שכעת השתחררת מהשבי, בכוחותייך את לאחר שחשת כי חייך בסכנה. מדהים לשמוע שלאחר תהליך של כתישה פסיכולוגית במשך 17 שנים , הצלחת לעשות הפרדה בין העצמי שלך,הצרכים שלך , הגוף שלך, והנפש שלך ובין רצונותיו, מאווייו וצרכי התלות והשליטה הפתולגיים שלו ולמצוא את נתיב הבריחה החוצה מהמערכת והמסוכנת. את מתארת כי הוא ידע להיות גם טוב ומתוק. כן , זאת בדיוק הבעיה וזה מה שמשאיר הרבה נשים במערכת אלימה. וכנראה שבאמת יש בו חלקים חיוביים, שהרי בני אדם הם מורכבים ולא חד ממדיים. אבל הבעיה היא עם החלקים המסוכנים..הפוגעים והמכאיבים.. אז להרבה ימים של שמש .. וכשיבואו העננים .. אני כאן! גאולה

אורנה שלום, הנני יודעת איך להתחיל את השאלה. אני בת 27. יש לי תקופות בחיים שקשה לי לשלוט באמוציות. אני מרגישה אפילו רועדתמרוב לחץ או כאס ומחפשת סיבה להתפוצץ. זה קרה לי כשגרתי אצל הורים, זה קורה לי שוב כשעברתי לגור עם חבר. כשגרתי לבד זה כמעט ולא קרה. זה מחמיר בתקופות של לפני המחזור. אני מרגישה צורך לברוח ולהתבודד אבל לרוב באותו זמן זה לא בדיוק אפשרי מאילוצים שונים (עבודה, מחוייבויות וכו'). ואז אני הורסת הכל בלי מעצורים. לא יודעת מה לעשות. האם זה מה שנקרא דכאון? חרדה? דוד שלי חולה סכיזופרניה - הבנתי מהוריי - רופאים - שהמחלה לא תורשתית, אבל עדיין הנושא קיים. אני יודעת שלאבא שלי יש התקפים דומים, אבל אצלו זה לא התחיל בגיל שלי אלא בגיל מאוד מבוגר כשנתקל בקשיים בחיים. מה עלי לעשות? האם כדי לקחת תרופות? תודה

שלום אלוני, קשה לי לקבוע על-סמך שאלתך האם מדובר במצב חרדתי כלשהו, אך ברור לי שהמצוקה גדולה. אני מציעה להתחיל בטיפול אצל פסיכולוג/ית קליני/ת, ולשקול את סוגיית התרופות כפועל יוצא מהנושאים שיעלו בטיפול. אני מאמינה שטיפול יוכל לעזור לך להבין טוב יותר את הסיבות למתח הרגשי העז שאת חווה, ובהדרגה לבחור בדרכי פעולה שאת וסביבתך תחוו כפחות הרסניות. אני מאחלת לך הקלה, ומזמינה אותך לחזור ולעדכן, אורנה

תודה על תשובתך. האם פגישות אצל coacher יכולה להחליף טיפול פסיכולוגי? אם לא, איך בוחרים פסיכולוג? אם אני מבינה נכון, טיפול אצל פסיכולוג זהו עסק יקר, האם זה כך? תודה שוב, אלוני

שלום, אימי פנסיונרית כבת 70 שחיה לבד. היא אינה אישה בריאה פיזית ועברה ניתוח קשה לא מזמן. מצבה הכלכלי לא משהו ואין לה שום חסכונות או רכוש בעל משמעות. מאז יצאה לפנסיה, לאט לאט התחילה לבזבז כספים על שטויות. לתחושתי זה מעין פיצוי על חוסר העניין בחייה כי אין לה ממש תעסוקה או חברים. כמה שדיברתי איתה על הנושא- זה לא עזר. לאחרונה הלכה ורכשה שרשרת יהלומים לנכדתה ב 2200 ש"ח לכבוד הבת מצווה. את הסכום היא פרסה לתשלומים. היא עשתה זאת בלי ליידע אותנו הילדים (מלבד את אחותי- אמא של הנכדה שטוענת שביקשה ממנה לא לקנות, אך ההתנגדות לא היתה משמעותית לתחושתי). בינתיים ירד תשלום ראשון והיא כבר מושפעת מכך כלכלית. ניסיתי לדבר איתה ולהסביר לה שאדם במצבה הכלכלי לא יכול לקנות מתנת בת מצווה בסכום כזה, אבל פשוט אין עם מי לדבר. מבחינתה היא טוענת שהיא רוצה להשאיר משהו לנכדה "לאחר מותה". יש לה עוד 3 נכדים, ולא סביר שהיא תוצא סכומים כאלה על מתנות ותיקלע למצוקה כלכלית. כדי להבהיר את המצב שלה, אציין שהיא ביטלה מנוי לשירות חירום רפואי בסך 40 ש"ח לחודש כי זו הוצאה שמכבידה עליה. אני אובד עיצות. ניסיתי להסביר לה המון פעמים שכל הבזבוזים שלה יהפכו בסופו של דבר לנטל עליינו הילדים, ושאין צורךף לקנות מתנות כל כל יקרות. גם מתנה ב 500 ש"ח לבת מצווה זו מתנה נאה. ניסיתי גם לומר לה שאין שום תועלת בתכשיט שעולה כל כך הרבה לילדה בגילה ושיתכן שהנכדה בכלל תחשוש לענוד אותה אם תדע מה מחירו, או לחילופין תאבדאותו (כי לא יגלו לה מה ערכו) ואז יגרם צער לאימי. זה קצת גרם לה לחשוב, אבל היא טוענת שככה היא רוצה. אין אפשרות להחזיר את התכשיט אני חושש כי חלפו 3 שבועות ומממילא תכשיטים לא ניתן להחזיר למיטב ידיעתי. יש לי תחושה שאחותי (אמא של "הנכדה") לא ממש מנעה מאימי לקנות את התכשיט היקר למרות שידעה על כוונתה מראש. אחותי אמרה מידי פעם שהיא מרגישה שקופחה כלכלית/ריגשית בהשוואה אליינו 2 האחים האחרים ולכן אני חש שהיא רואה במתנה דרך לתגמל אותה עצמה באמצעות מתנות לביתה. מובן שאין בסיס לטענות הללו שהיא העלתה בעבר, ואם כבר אני זה שלא קיבל ולא רצה דבר מאימי מעולם ואין לי שום טענה על כך כי אני מודע למצבה. עם זאת חשוב להבין שאימי יכולה לבזבז את כספה גם על שטויות שאינן קשורות בנכדים, אבל רוב הוצאותיה נוגעות למתנות לנכדים, תכשיטי זהב לימי הולדת של אחיותי, מבצעים מפוקפקים בחנויות, או הזמנות מערוצי הקניות וכד'. היא לא מוכנה לגשת לטיפול פסיכולוגי שלדעתי היא זקוקה לו כדי להתגבר על ההתמכרות שלה לקניות. אגב, אימי לא אדם קל. היא מאוד ביקורתית כלפי משפחה, סביבה, שכנים. היא לא אדם רע, אבל חשוב לה שכולם יתנהלו לפי חלילה, ובדרך היא יכולה מאוד להעליב, לפגוע ולכפות את דיעותיה. יחד עם זאת היא אדם מאוד לא בריא וזה גורם לה לחרדות רבות (היתה משוכנעת שלא תצא מהניתוח האחרון בגלל שאינו קוראת בקלפים אמרה לה משהו לפני 30 שנה). מה אנו יכולים לעשות? אנחנו חוששים מהבזבזנות, אי התעסוקה ולעובדה שאין לה שקל בודד ליום סגריר, וכל זאת בעקבות בזבזנות כרונית בלתי ניתנת לריסון. אי מאיתנו האחים לא בעל אמצעים ולא נוכל להקצות משאבים לכל טיפול או הוצאה חריגה אי ידרשו. עודדתי אותה לחסוך, אבל היא פשוט לא מסוגלת. הקניות תופסות חלק ניכר מזמנה. תודה רבה, עומר

אגב, אחותי אומרת שיתכן שמדובר באגרסיביות מכוונת של אימי נגדנו. אולי כדי לזכות בתשומת לב, או כדי להפוך למעין קדוש מעונה שבוחר "להתאבד כלכלית" ותמיד להיות תחת אחריותנו מבחינת חובנו המוסרי. אנחנו דווקא ילדים טובים כלפיה, אבל יש לה לא מעט ביקורת כלפי כל אחד והתנהלותו בחייו האישיים, בחירת בן הזוג, הטיפול בילדיו וכד'. מצטער על אורך הדברים. לא שמתי לב.

שלום עומר, תיארת בעיה מורכבת ביותר, ואורך הדברים מובן בהחלט... התגובה שאני ממליצה לנקוט בה היא תגובה מדורגת, והיא נעה מבקשה חד-משמעית ומפורשת מכל ילדיה להימנע מבזבוז הכספים, ועד אקט קשה ביותר של לקיחת אמצעי התשלום ממנה. בדרך לשם יש מגוון אפשרויות תגובה חריפות פחות, וכדאי שתשבו ביחד ותגבשו דרך פעולה משותפת. שיתוף הפעולה בין ילדיה הוא גוורם קריטי: קשה להתעלם מתגובה מאוחדת, חריפה ובלתי מתפשרת, והיא וודאי תרגיש שאין מקום להפעלת מניפולציות ביניכם. במקביל, לא הייתי מתעלמת מהמשמעויות הרגשיות של הוצאת הכספים הבלתי מבוקרת. אני מאמינה שאתה צודק בהתרשמותך שהיא מנסה 'להגיד' משהו על חייה, על היחסים שהיא מקיימת איתכם, ובהחלט כדאי להקשיב... לכן, לצד התקיפות הבלתי מתפשרת, הציעו לה גם הקשבה ותמיכה בלתי מתפשרת, ואל תפסיקו לדבר על האפשרות של טיפול פסיכולוגי. שיהיה בהצלחה, אורנה

שלום לכם אני מקווה שהגעתי לפורום הנכון, אם לא אשמח אם תכוונו אותי. מדובר על ילדה (בת 12) הלוקחת מאביה כסף ללא אישור, ובכסף קונה ממתקים, הילדההחלה טיפול פסיכולוגי לפני כחודש- חוש וחצי, אמנם למרות הטיפול היא עדין לוקחת כסף וממשיכה עם הממתקים. רציתי לדעת מה ניתן לעשות עם זה ואם שיך בכלל להמשיך עם הטיפול הפסיכולוגי, או שאולי יש דרך טיפול אחרת?.? תודה רבה ויום טוב! סמדר

למה יש לה גישה לכסף?

שלום סמדר, אני מאמינה שטיפול פסיכולוגי יכול לסייע לכם בשני תחומים מרכזיים: התחום הראשון הוא בירור הסיבות הרגשיות לגניבה (במילים אחרות: מה כל-כך חסר שם ברמה הרגשית, שמוביל אותה 'להשלים חוסרים' בעצמה? סביב מה היא מנסה למשוך את תשומת לבכם? מה היא מנסה לומר לכם באמצעות גניבת הכסף?). התחום השני הוא שינוי ההתנהגות הבעייתית, הן באמצעות התייחסות לחוסרים הרגשיים, והן באמצעות חיזוק התנהגות חלופית מתאימה יותר. לאור זאת, אני ממליצה להמשיך בטיפול, ואף להיעזר במטפל להכוונה ולהדרכת הורים. בהצלחה, אורנה

שלום, רציתי להתייעץ איתך ומקווה שתוכלי לעזור לי. אני בטיפול עקב אובדן הורים בערך שנה (הטיפול). הבעיה היא שהמטפלת רואה שהטיפול אינו מתקדם בגלל אי הסכמתי לקחת תרופות נגד דכאון, דבר שלפי דעתה יכול לתת לי דחיפה קטנה קדימה. אני מנסה להסביר לי, שאני מסברת להגדרת מצבי כדכאון אלא כהחלטה לשינוי בתפיסת החיים אחרי מות ההורים, בגלל המחלה שלהם, הכאב שעברתי בטיפול בהם בעת המלחמה, הכעס שלי כלפי המשפחה הקרובה והסובבים אותי בעת מחלת ההורים וכלפי התנהגותם אחרי המוות......ועוד הרבה דברים. הטענה שלי שאם אני רוצה לצאת ממצב הבדידות שהכנסתי את עצמי בו אני יכולה, אבל זו החלטה אישית. והיא רואה בבדידות הזו ו"הדכאון" כשני הגורמים לבעיה שלי. ואני רואה בכעס כדבר המרכזי והקשר ההדוק שהיה לי עם ההורים מה לעשות? איך להתנהג? מה דעתך ? עניין התרופה שחוזר כל פעם כשאין לנו על מה לדבר התחיל להרגיז אותי!! תודה

שלום שי, ראשית, רציתי להשתתף בצערך על האובדן הקשה שחווית. התמודדות עם אובדן היא התמודדות מתמשכת, ולאורך הזמן מתחוללים בנו כל מיני שינויים (בתפיסת האובדן, בתפיסת עצמנו ללא אהובינו, בתפיסת הסיבות לסגנון ההתמודדות שלנו וכן הלאה). אני חייבת לומר שאינני רואה בסיבות שמנית (בדידות ודיכאון למול כעס על הסביבה ואובדן של קשר הדוק עם ההורים), סיבות כל-כל שונות ומנוגדות לסגנון ההתמודדות שלך. למעשה, הן נראות לי קשורות ונוגעות (לפחות פוטנציאלית). בעיני, כדאי להתבונן בכל האפשרויות, וחשוב לברר מדוע ההתבוננות המשותפת הופכת להתרחקות ולעימות בתוך קשר הטיפולי (האם העימות 'מזכיר' את מה שקורה לך 'בחוץ'?). ספציפית בנוגע לטיפול התרופתי, במקומך הייתי מעבירה את הזירה לשיחת התייעצות עם פסיכיאטרית. פסיכיאטרית מיומנת תוכל לתת לך המלצה, ואת תוכלי לבחור אם וכיצד להשתמש בהמלצה. אני מאחלת לך הצלחה בהתמודדות, ושלא תדעי עוד צער גדול כל-כך, אורנה

שלום לך, הייתי בטיפול שנתים + , במקום שהשרות ניתן בו חינם כחלק מהתנאים במקום לקראת סוף הטיפול "הסתכסכתי" עם המטפל (התלוננתי על כך שמקבלים אותי לאחר המתנה ארוכה בחוץ (עם מטופלים ) בין 10 דק' ועד 3 שעות... ועל כך שהמטפל מקבל שיחות טלפון בתוך הטיפול גם במקרים לא דחופים – (ילדיו ...( - אמרתי לו שאם הוא לא מתכוון להפסיק אני עוזב ... ועזבתי.) במהלך הטיפול העלתי דברים מאד אישיים , כשרציתי להמשיך לעבוד בארגון הנ"ל הייתי צריך לעשות שוב סיווג ביטחוני שעד היום (10 חודשים!!!) לא קיבלתי תשובה , החשש שלי שהמטפל "חיבל" בסיווג שלי כדי שאני לא יחזור ואולי יתלונן עליו ,או סתם כדי לנקום ... ואולי זה בעצם לא הוא...ואני סתם חושד ב"כשרים" השאלה אם אני מתחיל להיכנס ל"עניין" ולחקור מה קורה שם או שאני מגיש תלונה בלי קשר לסיווג על הטיפול ה"לא מקצועי" שקיבלתי שגם פגע בי בצורה לא מבוטלת. השאלה/ות: האם המטפל יכול לנקום בי ולהוציא מידע החוצה או להשתמש במידע שהוא יודע עלי, נגדי. בכל צורה שהיא ? ואם כן מה אני יכול לעשות במצב כזה? תודה רבה

שלום דודי, הסיפור שתיארת מעורר הרבה מאוד שאלות ותמיהות. אני חושבת שבמקומך הייתי קובעת פגישות אישיות עם המטפל-לשעבר שלך, ועם האחראי על הסיווג הבטחוני באותו ארגון, ומנסה להבין יותר לעומק מה קורה. אני מאמינה שאם תבין יותר, תוכל להחליט בצורה טובה יותר כיצד לנהוג. ובנוגע לחיסיון הרפואי, הוא נשמר גם לאחר סיום הטיפול. בהצלחה, אורנה

שלום אורנה, בסוף השבוע שעבר נפתח כאן עץ שהלך וגדל תחת הכותרת "עוד פעם". לילך, אחת ממשתתפות הפורום ענתה לי בקטע שמאוד אהבתי: אבל ממש בהתחלה הרגשתי כאילו המטפלת שלי מצטרפת אליי לנסיעה על האופניים. יושבת מאחוריי על הברזלים, ולוחשת לי מילים חדשות או שאלות מדריכות. פה ושם הרגשתי שלצד הידיים שלי על הכידון נוספו גם שלה, נוגעות-לא נוגעות גם בי. אני ממשיכה לפדל, בקצב שלי. על הפדלים אני לא אוותר. אבל בנקודות מסוימות אני מאפשרת לעצמי לשניונת להרים את הידיים מהכידון ולתת לה ל"לנהוג" קצת. לתת לידיים ולגוף לנוח ולבדוק איך זה מרגיש. העיניים שלי נשארות פקוחות (למרות שלפעמים גם אותן בא לעצום), אז אני עדיין בשליטה ויכולה לשוב לכידון כשארצה. היא לא גונבת לי את האופניים או מפילה אותי מהם. היא מאוד זהירה כי היא כבר קצת מכירה אותי. פעם היא אמרה לי שלא תמיד תסכים לנהוג, או לאפשר לי להרים ידיים". אבל, למרות שאהבתי את התיאור אני עדיין לא מוכנה לתת לאף אחד אחר לנהוג במקומי, לכוון, להיות מאחורי או מלפני. אני אוהבת שאני אשלוט בעצמי, בחיי ובמה שקורה לי. וזה מה שמביא אותי לכל ההימנעויות וההתנגדות העזה בטיפול (שהתחילה לעייף את המטפלת). ולתת לה לנהוג או לכוון, משמעותו התמסרות לטיפול. האם זה נכון, ומה דעתך בעניין. *תודה לכל מי שההשתתף בדיון, זה היה נורא מעניין, לראות את הדברים מזווית אחרת.

שלום א.פ.ס.ח קצת שיפצרתי את האופניים מאז (רדי לבדוק :-)) מה היית רוצה לקבל מהטיפול, מההיכרות עם הפסיכולוגית שלך? אני לא שואלת כי אני מצפה לתשובה כאן, זו שאלה אישית- אני יודעת.. אני פשוט מתלבטת אם אולי זרקתי עלייך את הדימוי שמתאים יותר למטרות שלי מהטיפול, ופחות אולי למקום שאת היית רוצה להגיע אליו. לא זוכרת מה היה המשפט בעליסה בארץ הפלאות.. (קפצתי לויקיציטוט לרגע..) "אמור לי בבקשה, לאן אני צריכה ללכת?" שאלה עליסה "זה תלוי לאן את רוצה להגיע." - אמר החתול "לא אכפת לי לאן." - אמרה עליסה "אם כן, זה לא משנה באיזו דרך את בוחרת." ענה החתול. הדרך שלך, ההתנהלות שלך בטיפול, תלויה במקום אליו היית רוצה להגיע מחוץ לטיפול. נסי לחשוב עם עצמך מה זה שליטה בשבילך, ומה את מרגישה בהעדר שליטה. ההתנגדות שלך, אגב, היא אליה או ל?שינוי? אין לי תשובה בשבילך, כהרגלי.. נסי לכוון את ההתנהלות שלך מולה לפי מה שהיית רוצה ללמוד מההתנסות הזו. (לא ללמוד ממנה בהכרח, פשוט ללמוד. בשבילך). תחשבי על זה אנליטי, אולי יהיה לך יותר קל.. (ולא, לא נראה לי שחייבים להתמסר. מה זה בכלל,אגב? אולי אם תסירי את שאלת ההתמסרות מהגב יהיה לך קל יותר פשוט להיות א?ת) נתראה, לילך.

שלום א.פ.ס.ח, אכן, מילים יפות כתבה לך לילך... אין ספק שקשר טיפולי מפגיש אותנו בעוצמה רבה עם שאלות חשובות וקשות - האם להרפות, האם להחזיק, מי מוביל, לאן הולכים, מהר מדי? לאט מדי? האם תדעי לאן הולכים גם כאשר אני אשכח? האם תשארי איתי 'כשנגיע'? אחד הדברים הכי טובים בטיפול הוא האפשרות להתבונן בכל זה באופן פתוח. גם אם תעשי בטיפול בדיוק את מה שמוכר לך 'מבחוץ', אותן תמות מוכרות לך של שליטה, יש לך הזדמנות להסתכל בזה איתה... קחי את הדברים בקצב שלך, תעזבי ידיים אם וכאשר יהיה נכון לך... לילה טוב, אורנה

שלום אורנה, מה שלומך? רציתי לשאול אותך מה מרגיש מטפל בזמן שתיקה? אני בטוחה שהרבה נכתב כבר בנושא השתיקות, אבל אני לא כל כך מכירה. אני גם לא שואלת על תיאוריות.. מרגישה שאני מעדיפה לא להכיר כדי לא ללכלך את החוויה. רק שואלת לתחושתך היום קצת עייפתי ממני ומהמילים שלי אמרתי לה שאני עייפה מדיבורים. לא סומכת על המילים שלי יותר ועייפה מלשמוע אותי בתוך הראש ועל המסך כל הזמן.. (והנה עכשיו אני מוסיפה לכאן עוד כמה מילים.. צמד העייפים כמה קומות מתחתיי וודאי מנענע בראש ולא מאמין... ממש "הוסף עוד קיסם למדורה"..) אני חסרת עניין. אין לי עניין במה שאני עושה, ומרוב מילים גם אין לי עניין במה שאני אומרת. הפה יבש מדיבורים.. ש??ח?ק?ת?י אותי.. המילים כבר לא מחוברות לחומר הגלם שהוליד אותן.. כל כך רציתי היום קצת שקט... ודווקא היא, הגברת שלי הנחמדה, לא הפסיקה לדבר כמעט לרגע חלק מהזמן לא הבנתי על מה היא מדברת, הייתה לי קצת כמו רעשי-רקע ורק חיכיתי שתסיים.. שתיתן לי לומר כלום בשקט. הדברים היו צפים בי ממילא..הנימוסים הטובים לא היו מאפשרים לי לשתוק פגישה שלמה,.. פשוט רציתי להפוך במילים שלי בשקט. לברור רק את אלה עליהן אפשר לסמוך. לומר רק את מה שעוד לא נשחק. שעוד אמין. שעוד שלי. לא התחברתי היום, והיא התקשתה לחבר אותי. יש ימים כאלה..אני בטוחה.. גם למטופלים וגם למטפלים... אני פשוט חסרת עניין ומרגישה שאני שוקעת בשקט שלי. לא יודעת אם אצליח לקחת אותה לשם.. איך אפשר לבקש הפוגות שקט ארוכות יותר בלי לפגוע? אם רק הייתה יכולה לשמוע אותי מעבר למילים.. שלא אצטרך לשמוע את עצמי. (לילך).

הי לילך. אני לרוב מתנהגת כך בפגישות. ואם היא מדברת (והיא מדברת המון), אז זה כן לפעמים עושה לי רעש בראש. עד שפעמיים עזבתי אותה באמצע דיבור ופשוט קמתי והלכתי. ואם היא שותקת וממשיכה לבחון אותי ולבדוק מתי אני אשבור את השקט, זה מעצבן אותי נורא. אבל תמיד זאת היא שנשברת. (וזה לא כאילו בכוונה תחילה מצידי, אלר פשוט אין לי מה להגיד לה). אז אולי אורנה פשוט עדיף לא ללכת בימים שמרגישי שממש לא בא לנו לדבר? באמת, מה השקט הזה עושה לכם? אומר לכם? ולמה אתם מתעקשים לשתוק מולנו?

ששש..... ו... גם כמה מילים ממני... עד ש... בקטנה... הי לילך יקרה, חשבתי אם להשאיר אותך עם השקט, רק איתו ולא לגעת בכלל בכלל כדי לא להכאיב מידי עכשיו. אז לא אגע ממש... אנסה בעדינות... רציתי לתת לך כיוון, שכדרכו אינו תשובה לשאלה, אך תר אחר שורשה. רציתי לומר, שאני רואה קשר הדוק בין המשפט האחרון והקסום שלך בהודעה הזו, לבין הכמיהה לשקט, לבין תחושת הכעס וההדיפה של הנוכחות שלה, החוויה שלך של הדיבורים הבלתי פוסקים שלה, לבין נושא השרשור המדהים שפתחת בסוף השבוע (משאלת/ חרדת התמזגות / נפרדות). כך הוא בעיניי... לעתים אנו מתאווים להתמזג וזועפים ממש כאשר מרגישים את האחר נפרד... בד בבד, כשהמשאלה מאיימת להתממש מתפתחת לה החרדה ואנו מרגישים כל-כך מעורבבים שאנחנו חייבים להרחיק כדי להרגיש נפרדות... והשקט... לשקט יש כל פעם משמעות אחרת כל פעם מתפתח משהו אחר. כל פעם. עיתוי שונה. רגשות שונים. עוצמות שונות. תגובות שונות. פירושים שונים לרחשי רקע. משאלות. חרדות.... לעתים דבר והיפוכו בכפיפה אחת. צריך ללמוד להקשיב לו, לשקט. לא קל... הו, כמה קשה... בבוא היום, כשתוכלי, כשתוכלי להרשות לעצמך להיות 'מנומסת' פחות, יוסרו חששות, והרגשות הללו יועברו אליה במילותייך. אבל לאט לאט... יכולתי לרשום המון על השקט. אבל... ששש... שיהיה שקט... ששששש.... שלך, ואולי רק בשביל לומר שעברתי כאן, החזיקי מעמד יקירה, אשת האדמה

לילך יקרה, כנראה שבאמת אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים :- ). כמה הייתי רוצה שהמטפלת שלי תדבר בזמן שאני נאלמת (זה קורה לא מעט). שתציל אותי מהשקט שכל כך מכווץ אותי. אבל ברוב המקרים היא פשוט מחכה. אם אשתוק פגישה שלמה, היא תשתוק איתי. פעם שאלתי אותה, מה *היא* מרגישה כשאני שותקת ככה. אם היא מרגישה מצוקה דומה לשלי. היא אמרה שהיא מרגישה חוסר נוחות. קצת חוסר אונים. מאז, אני משתדלת עוד יותר, להימנע משתיקות ארוכות מדי. והמשפט האחרון והמקסים שלך, שריגש גם את אשת האדמה, הוא ה-פנטזיה שלי בטיפול. יתכן והוא משאלת המשאלות של כל מטופל. להצליח להישמע מבלי שנצטרך להשמיע. מאחלת לך שקט. יעלה

הי יעלה, מרגישה קצת לא נוח לכתוב שוב כאן... אאוצ'... חושבת שזו משאלת המשאלות של כל אדם בבפנים העמוק. נראה לי שכל תינוק רוצה שאמא תדע בדיוק מתי הוא נזקק לכל צרכיו ודחפיו 'כאן ועכשיו'. ללא מילים. טוענים שהוא משיג משהו דומה עם ההתחברות הראשונה לשד של אמא. משהו סופר-מיני כזה. אלמנט הישרדותי מחייב ליצירת גרעין של אמון בבני אדם. לא בטוחה באמירה הזו, מקווה שיתקנו אותי אם אני טועה. מצד שני, אילו היה זה אפשרי, זו פריצה ללא גבולות לתוככנו, לאזורים השמורים ביותר שלנו. שליטה טוטאלית אל מול איבוד שליטה מוחלט, וכאן מתעוררת החרדה. אגב, יש לי ברקורד גם שתיקה של פגישה שלמה. שני הצדדים שותקים. 50 דקות תמימות... מסכימה שהרבה פעמים ייתכן שיש איזה ניסיון להעביר תחושת חוסר אונים שלנו דרך השתיקות. נהנית לקרוא את דברייך, א.ה. שמנסה עכשיו להתאפק לא לדבר יותר מידי על שתיקות והמשמעות שלהן בעולמה. לילך יקרה, רואה את השרשור המעניין מתהווה - תודה לך שוב, וסליחה אם כתבתי מידי... ובאמת שיהיה רגוע יותר

לילך יקרה. מעניין. אני מאוד עסוקה בימים האלה בנושא הזה של המילים. המטפל שלי שותק. הוא לעולם לא מתחיל לדבר לפני.. . וכשהוא מדבר, זה תמיד קצר, ממוקד. הוא כן שומע אותי גם בין המילים. מכיר אותי הכי טוב מכולם. לפעמים אני שותקת, ומרגישה את האינטימיות. זו המיוחדת לקשר הזה בלבד. ולפעמים, בתוך השתיקה, אני מבקשת ממנו מילים. אוספת אותן כמו אוצרות. הופכת בהן במהלך כל השבוע, בין הפגישות. נאחזת בהן. הן "אובייקט המעבר" שלי. פעם היו לי רק מילים טובות. לאחרונה נפל בינינו דבר. המון מילים קשות נאמרו על ידי. גם על ידו. ואל?ה ש?לו?, רצות לי בראש, קודחות. מקלקלות. משכיחות את כל המילים ההן, המיטיבות. ואני... מתגעגעת. מאוד. הדר

ממש תודה... נורא מרגשים אותי כל הגילויים האלה.. תמיד זה מרגיש לי כמו מתנה קטנה, כשמישהו מוכן לתת כך מעצמו ולשתף קצת בתחושות שלו באמת. לא רק דברים שנאמרים לצורך סיטואציה.. נורא מרגש לקרוא.. אני מניחה ששתיקה מתמדת עשויה להעיק ולהכביד הרבה יותר מה"פטפטנית" החביבה שלי.. לא הייתי שורדת 50 דקות של שתיקה, א.ה. איכשהו נדמה לי שהייתי פורצת בצחוק באמצע, מהמבוכה ומהרצון לטשטש את חוסר הנוחות ש"כפיתי" על הסיטואציה. אבל מאוד יכול להיות שהייתי מתקפלת לתוכי, קצת כמו אוריגמי, וקשה היה מאוד לישר אותי בחזרה לדף חלק ונינוח. נורא קשים היחסים האלה... הגבולות ברורים ובכל זאת היחסים קצת פחות.. היא/הוא גם מטפל/ת ואמור/ה להכיל ולא לקחת דברים באופן אישי, אבל גם בן-אדם שצריך להיזהר עליו. היום הרגשתי שאילו רק הייתה שותקת קצת ומרשה לי לעבד בשקט הייתי מצליחה להגיע לשורש העניין. להסביר מה מציק היום... איכשהו הרגשתי שאני צריכה בין המשפטים שלה להשחיל את שלי. שאולי אני מפריעה בעבודת הפרשנות ועדיף להקשיב קצת... טפשי מצידי, אבל איך מבקשים ממישהו להאריך רק קצת את הפוגות השתיקה..? האמת, שאני קצת מתחילה להשתעמם מהנושאים שאני מעלה.. משחזרת את הדברים שוב ושוב ולא תמיד בטוחה שאלה לא זוטות.. מתביישת לדבר עליהם יותר מדיי זמן. מתביישת לבקש ממנה להביא איתי קטעי כתיבה, מתביישת להודות שאני מוכנה גם לצייר/לפסל קצת, להתנסות בשפה שאני עילגת בה לגמרי וחסרת מניירות והגנות.. מפחיד נורא.. (היא מטפלת באמנות) והמילים שלה מרחיקות אותי ממנה.. ואולי זו המבוכה שעושה את זה.. מניחה שרק מילים יכולות לקרב בחזרה ושזה כנראה התפקיד שלי לומר לה מה אני מרגישה..אחרת איך תדע? (אבל זה קשה לי) תודה לכולכן, לא יכולתי לקוות לחבורה יפה יותר של בנות :-) מקווה, הדר, שהזמן יביא איתו רגיעה ומילים טובות יקרבו בחזרה (לפעמים מספיקות ממש מעט מילים של פעם כדי לחלחל לאותו מקום מוכר וחם, שרק מחכה לספוג..) מאחלת שתיקות טובות, של יצירה, לילך.

כמה יפות המילים שלכן... מספרות את הסיפור הפנימי של הדיבור ושל אי-הדיבור... תראו, המטפלת שותקת כדי לא להתערב בתהליך פנימי שאנחנו מאמינים שמתרחש אצל המטופלת, גם אם נדמה למטופלת שפשוט אין לה שום דבר לומר... משהו צריך 'להיבחר' להיאמר, והמטפלת מחכה לו בסבלנות, בתקווה שלא תפריע, שלא תתערב טרם הזמן הנכון. כל-מיני דברים מתרחשים בנפשה של המטפלת בזמן הזה. זו באמת לא התחמקות מתשובה, אלא משהו לחלוטין תלוי מפגש עם האדם המסויים בזמן המסויים שבו הדברים מתרחשים. לפעמים עסוקים במאמץ לזהות מה קורה אצל המטופלת, לפעמים מתמסרים לכל מיני דמיונות ומחשבות ומנסים להבין כיצד הם קשורים, לפעמים מרגישים עצובים, מיואשים, בודדים... לפעמים מרגישים שמחה וגאווה על כך שלמטופלת יש זכות להיות לגמרי עם עצמה בנוכחותנו, ועוד ועוד אפשרויות. לילך, אני מרגישה שאת הכמיהה לשקט, ואת הרצון להיות מובנת באופן מלא מתוך שתיקתך, חשוב להביא אליה. אני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר עד כמה זה חשוב, זה ממש הבסיס של הקשר... א.פ.ס.ח, פגישות שלא רוצים לבוא אליהן הן לעיתים קרובות הפגישות החשובות ביותר, ולא הייתי מפספסת אותן... הדר, הגעגוע שלך נגע בליבי... לילה טוב, אורנה

תודה לך אורנה, על תשובה מעוררת מחשבה (באמת..) בכמה שעות מאז הפגישה כבר נבטו להן מחשבות חדשות וקמלו אחרות שבוע שלם לחכות זה המון... שיהיה ליל מנוחה, לילך. נ.ב.- מנצלת את ההזדמנות להתנצל. על תגובה קצת בוטה אולי, מפעם...מזמן.... כשעוד קיויתי לשפעת. סליחה.

שלום, בתי בת 9 ובזמן האחרון (במיוחד אחרי צפיה בפרק בתוכנית "השיר שלנו" בה הגיבורה עמדה להתנתק ממכשיר הנשמה) טוענת כי היא מפחדת למות. הדבר מלווה בפחד וחרדה גדולים - בכי ובקשה שאזור לה לחשבו על משהו אחר- "להעביר את המחשבות הרעות" האם תוכלו לתת לי עצה כיצד להרגיע אותה (מעבר לרעיונות למחשבות אחרות שאני נותנת לה), היא הגיונית מאוד, אך אני מרגישה שאין לי את הכלים כיצד להדריך אותה לצאת מהחרדה הזו. אינטואיטיבית אמרתי לה שכולם מפחדים ממוות כולל מבוגרים והם פשוט מנסים לא לחשוב על זה. אבל כנראה שזה לא עובד. תודה רבה טלי

שלום טלי, שאלת שאלה חשובה, שאני בטוחה שהורים רבים מתלבטים בה. ראשית חשוב להבהיר שפחדי מוות, בשלבים התפתחותיים שונים, הם סבירים ונורמליים. עם זאת, במידה והסבל שנגרם לילד/ה הוא עז, בהחלט אפשר להקל באמצעות התייעצות עם פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים. לפעמים יידרשו פגישות עם הילד/ה, לעיתים אפשר לעזור באמעות הדרכת הורים, וכך או כך זו אופציה שכדאי לשקול אותה ברצינות. מבחינת מה שאפשר לעשות בבית, אני סבורה שפעלת נכון כאשר הסברת לבתך שמחשבות על מוות מעסיקות את כולנו. לגבי ההמשך, אני רוצה להציע שלא תנסי להסיח את דעתה מהמחשבה המפחידה, אלא להיפך! דברו על המחשבה המפחידה, עני על שאלותיה בפתיחות, נסי לשדר ביטחון בכך שהיא יכולה לשאת את המחשבות המטרידות. התנהלות כזו תלמד את בתך שמחשבות קשות הן חלק לגמרי תקין מהנפש של כולנו, ושהיא אינה צריכה להימנע מהן. שיהיה בהצלחה, אורנה

'חברותיי הוירטואליות' שלום,למה שלא ניצור כאן בפורום מעיין 'סבב תמיכה',בלי קשר להתייעצויות(אם נצטרך)? אני מתכוונת למצב בו מישהי מאיתנו אם תרגיש שהיא זקוקה לתמיכה שהיא לאוו-דווקא מקצועית,תרשום ותבקש זאת,ואם תרצה תפרט גן מה מעיק עליה. כמובן שזה'פתוח' להשתתפותם של כולם,ולא רק של ה'משתתפות הותיקות'. מה אתן אומרות על כך? נשמע לכן 'דבילי',משהו שיכול לעזור,או משהו שצריך לתת לו לקרות מעצמו? וזה כמובן,רק אם זה בסדר מבחינתכם - אורנה,ליאת ודרור ? אם כן אשמח 'לפתוח את הסבב',למרות שאולי אחשב בכך כ'נודניקית' בעיניכן. בתודה מראש, משתנה

כעת אני מרגישה שבטח 'עשיתי מעצמי צחוק' בבקשתי זו,ואני מתלבטת אם מיהרתי לרשום אותה או לא,ומה אתן תחשבו עליי כעת.... .

כלל לא עשית צחוק מעצמך, משתנה יקרה, בעיני זה יפה שאת כה ישירה וישרה,אוהבת את הכנות הזאת שלך. לא בושה לבקש תמיכה או עזרה ,חושבת שזה צורך לגיטימי ועוד חושבת שבכולנו יש את המשאלה הזאת להיות מוחזקים ,ואהובים. בעיני כלל לא הבכת את עצמך ,אל תדאגי... נזכרתי עכשיו ,תוך כדי שאני קוראת את הודעתך, שאני לפני יומיים רציתי להיעזר ונורא הבכתי את עצמי. אני נורא נבוכה עד עכשיו... מהתכנים שהעליתי בהודעתי. בכל מקרה אני באופן אישי מזכירה לך שאני כאן,יקרה. חן

חמודה תתחילי לחיות. החיים זה לא בפורום!

אחלה רעיון, טוב ומועיל להרבה מן המשתתפות. בדיוק בשביל זה הוקם הפורום בכתובת הזאת: http://www.tapuz.co.il/communa/userCommuna.asp?FolderName=doctors עייף נוסף (מאלה שמתעקשים לא לכבד את הכללים שנקבעו)

חן וליהי אני מודה לכם על תמיכתכן בי ובבקשתי,בין אם תהיו נוכחות בפורום באותו זמן או לא. ול'עייף' ולזאת שמצטרפת אליו,אני גם מודה לכם על התייחסותכם. ל'עייף' נכון שבזמן האחרון קצת חזרתי יותר לפעילות בפורום,אך לא חזרתי להיות 'מכורה' אליו,וגם (בניגוד לעבר) הפעם,אפילו אם אני קוראת שאלות ותשובות של אחרים(את אילו שמעיינות אותי,כפי שהבנתי שרבים בפורום נוהגים לעשות),איני 'נכנסת לעומק' ולא מכניסה את עצמי לדכדוך מכל 'צרה' של מישהו אחר,כפי שהיה בעבר; אז כתשובה לשאלתך : כן,נגמלתי מהפורום,וכעת אני מווסתת את כניסתי אליו לפי מה שנוח לי ולפי זמני הפנוי, למרות שלא אשקר שכשאני מחכה לתגובות,אכנס קצת יותר. ולזאת ש'מצטרפת לעייף'- נכון שהחיים הם מחוץ לפורום,אך לא מובן לי, אם אינך חושבת שיש חיים בפורום,אז מה את עושה במקום כזה,הרי ברור שאם אפילו ביקרת כאן - זה בגלל שנושא הפורום עיניין אותך,ואם הגבת אז בטוח שתיכנסי שוב, אז בבקשה תסבירי לי, אם החיים האמיתיים הם בחוץ ולא כאן (וזה לא טוב לדעתך)-אז למה אינך מיישמת מה שאת ממליצה לי - להתרחק מהפורום? והאמת היא שבאמת מעניין אותי לדעת למה בקשתי כ"כ מפריעה לכם? אתם אינכם רוצים 'להיפתח' בפני אחרים,אך מה מפריע לכם שאחרים יעשו זאת?במה זה 'פוגע' בכם? כי בהתחלה אולי קצת נפגעתי מתגובתכם,ולכן לא הגבתי ישר,,אך אח"כ קלטתי שזה טוב שהגבתם,גם כי זה טוב שכל-אחד ירגיש חופשי להגיב לפי 'נקודת מבטו' ,וגם תגובותיכם בעצם 'חישלו' אותי - שאיני יכולה תמיד לצפות מכולם שיתמכו בי וש'בחיים האמיתיים' צריך לקבל הן את התגובות החיוביות והן את השליליות,ולהפיק את המירב מכולן. תודה, משתנה

משתנה יקרה, אני מבסוטית ממך. גם מהבקשה המקורית שלך, שכרגיל נוגעת בכנות שלה, ועוד יותר מזה אני מבסוטית מההודעה האחרונה והכל-כך אינטליגנטית שלך. בעיני, את מכניסה לכיס הקטן שלך, את כולנו. ולעייף, למצטרפת ולנקודה הקטנה - אני מנסה לגלות את האיפוק, גדלות הרוח והבגרות של משתנה, אבל פשוט לא מצליחה. רוע. פשוט רוע. כל טוב, יעלה

משתנה יקרה: בקשתך כל כך לגיטימית. תשובתך כל כך חכמה, בוגרת. נוכחותך בפורום הזה נעימה וחשובה לי מאוד. התגובות של "עייף", "מצטרפת" ו"נקודה" העלו חיוך מסויים על פני. נזכרתי איך נשלחנו כולנו, מתוך הסערה, אל הפורום בתפוז, ואיך פסקה בו הפעילות ברגע שנסעת לחו"ל. ועוד חשבתי, איזה חלק יש לך בחזרה של כמה מה"ותיקות" להשתתפות פעילה בפורום. את נוגעת בי. במאבק העיקש שלך, ביכולת החשיפה שלך, בהבנות, בתובנות... חשוב לי להגיד לך שאני... מצטרפת אליך. ערנית, רעננה... הדר

אכן כן, תגובה בוגרת ויפה ל"רעי הלב". הגבתי כפי שהגבתי מתוך אכפתיות- תתפלאי לשמוע. צאי לחיים ותחיי אותם, אל ת?צ?ר?י את עולמך למסך המחשב. את תולה המון בכפייתיות שלך ומאבדת הרבה בדרך. נכון גם אני משוטטת לי בפורום אבל לא תמצאי אותי שואלת ללא הרף על כל מנוד מצב רוח ולכך התכוונתי.

מדהים כמה מהר ההיסטוריה של הפורום חוזרת על עצמה... לא כל-כך מזמן היינו במקום דומה - היו משתתפים שביקשו לעצמם בפורום מקום חם ואישי, והיו משתתפים שביקשו לעצמם מקום אינטלקטואלי יותר, מקום של שאלה-תשובה ממנהל/ת הפורום. בפעם ההיא הצענו שתכתובות אישיות יתנהלו במעין 'קומונה' אינטרנטית. מי שביקר בימים ההם בפורום, זוכר שנוצרה פגיעה גדולה, שנוצר שבר שמהדהד בפורום עד היום, בעיקר דרך היעדרותן הבלתי משתמעת לשתי פנים של 'המשתתפות הוותיקות'. בזמן האחרון הן שוב כאן, והכינויים המוכרים משמחים ומנחמים, רומזים שגם לאחר פגיעה עזה מתאפשר לעיתים תיקון... ומה נעשה עכשיו? איך נצליח להחזיק ביחד את כל הקצוות? יש לי תחושה שהעניין נעוץ במינונים, ושכנראה יש מינון מתאים שצריך לחפש אותו. אני מתכוונת למינון שיאפשר לעצים של תמיכה הדדית להתקיים, כך שמצד אחד זוכרים שיש מקומות נוספים לעשות זאת (דוגמת המיילים הפרטיים), ומצד שני זוכרים שלא לכל עץ 'חייבים' להיכנס, ומותר בהחלט להניח לדברים מסוימים להתקיים מבלי שנקרא/נגיב אליהם. לילה טוב וחמים, אורנה

גם אני, יעל, הייתי במקום הנורא הזה.. 17 שנים תמימות שבהן לא נתתי לאיש לדעת, נשאתי משרה אקדמית בכירה, כמו גם ה"בעל" שלי, ספגתי המון, הייתי אילמת.בחמשת השנים האחרונות שהעזתי לבקש להתגרש, החבל התהדק. לפני שנה בדיוק, לאחר אירוע קשה, הבנתי שאין "אולי זה ישתנה", "עיצבנתי אותו" ישבו גם דברים טובים".. ועוד אלף ואחד תירוצים. כעת הוא לא בביית, לפני משפט על אלימות, מסרב לתת גט אבל כבר בדרך לאמלל מישהי אחרת(כעת ירח דבש שם) ואני, אני לאט לאט פוקחת עיניים, לאט לאט מעיזה לאסוף את עצמי ולהזדקף וזה קשה, אני מטופלת ביחידה למניעת אלימות וברווחה אבל עיקר העבודה היא יומיומית, שלי עם עצמי ועם ילדי, אני גאה בעוצמות אני מגלה בעצמי, ומרשה לעצמי, לראשונה בחיי, גם לבכות ולא קצת. יודעת בלב שעם הזמן יכול להיות רק יותר טוב. וכמה שקשה עכשיו הלבד והעול הכלכלי והחובות שהוא מאיים להטביע אותי בהם, שקט בנפשי (לא תמיד בביית.. הילדים..)בביית, אין"כוננות ספיגה" לכעסיו .לפעמים אני מצליחה לא להתאמץ לרצות אותו בכל פעם שהוא מתקשר ומנסה שוב להפעיל את כוחו, ולפעמים הוא מצליח.. אבל אני בדרך. והדרך הזו קשה, לפעמים קשה מנשוא, כואבת, לבד..כל כך מבינה את כל מי שבדרך, שבתוך מערכת כזו, אני, שהכי לא נראית כלפי חוץ כאישה מוכה, הייתי שם, שנים. הושפלתי, נבגדתי, אויימתי, נאנסתי, הוכיתי. לא הייתי פשוט לא הייתי. אני כתינוק מתחילה ללמוד את העולם מחדש..

יעל יקרה 17 שנים ! פרק חיים שלם . בין השורות המרגשות שכתבת, אני קוראת על קושי, עצב ואבל על מה שאיבדת באותן 17 שנים. ואני גם קוראת על כוח, תקווה שעם הזמן יכול להיות רק יותר טוב. תקווה שאין לי ספק שאין לי ספק שתמצאי את הכוח להגשים אותה! אם תרצי תוכלי לשתף כאן,בתהליך שעברת מה סייע לך להחלץ לבסוף? היכן מצאת כוחות? מי סייע לך? זה חשוב כדי להראות לאותן נשים שעדיין נמצאות "שם" את הדרך. בהצלחה!!!, גאולה

שלום לך, אורנה יקרה, מה שלומך? אני שמחה לפתוח את המשמרת שלך :-) יש לי שאלה קטנה וכללית... איפה עומד הגבול שבין לאהוב נורא ולהזדקק לבין להיות תלותי (הפרעת אישיות תלותית)? לילה טוב וחמים... סתם אחת

אחת יקרה ולא סתמית, כשמקיימים קשר משמעותי (כמו קשר אהבה, וגם קשר טיפולי), טבעי ומובן שיעלו תמות הקשורות להזדקקות, להתמזגות, לנפרדות, לנטישה... לאורך החיים אנחנו לומדים להתמודד עם התחושות האלה בכל מיני צורות, והן משתנות להן, הולכות ובאות שוב, במין מסע מתמשך... ככה הנפש של כולנו בנוייה - כל-כך רוצה להיות במגע נכון ומתאים, ולפעמים כל-כך פוחדת... כשמדברים על הפרעת אישות מתכוונים לדפוסים מתמשכים, מקובעים, נוקשים, שבאים לידי ביטוי במגוון רחב של הקשרים. במילים אחרות, אדם שיקבל אבחנה של הפרעת אישיות תלותית יראה מאפיינים תלותיים לא גמישים ולא מסתגלים שפוגמים בתפקוד שלו, ואת הפגיעה הזו ניתן יהיה לראות בכל מיני הקשרי חיים מתמשכים, ולא רק כשמתחילים טיפול חדש או כשמתאהבים... אני מקווה שזה עוזר, אורנה

תודה, אורנה יקרה. תמיד עוזרת... אבל לא התייחסת לשאלה מאוד מאוד חשובה: מה שלומך? :-) סתמית בהחלט.

ציפורת, אני לא נמצאת בטיפול *חדש*!!! תודה (על הכל)... שיהיה סוף שבוע נעים, עדיין סתמית בהחלט. :-)

היי, בכל חיי יש לי קטע שאנשים שאני אוהבת בדמיוני אני ממיתה אותם ואז במציאות אני מתחילה לבכות ,הרבה פעמים זה גורם לי לרגיעה . אתמול בני בן החמש בכה לפני שינה וכששאלתי אותו מה קרה אז הוא הודיע לי שהוא מאוד אוהב את אחיו הצעיר בן השנתיים והוא חשב על זה שמה יקרה והוא ימות ואיך הוא (הגדול) ירגיש. איך אפשר להסביר את זה ? הרי אף פעם לא סיפרתי לאף אחד על ההפרעה הזו שלי, האם זה תורשתי? מה אני צריכה לעשות כדי שבני לא יגדל בצורה כזו. תוה אילנית.

אילנית שלום, כשקראתי את דברייך חשבתי כמה אנחנו יכולים ללמוד מהילדים שלנו. מה שעובר על בנך בן החמש הוא תהליך טבעי בהחלט, אינו הפרעה ויכול ללמד גם על מה שעובר עלייך. בנך מבין שישנן רגשות ומשאלות, למשל שאחיו לא יהיה נוכח בחייו כדי שיקבל את מלא תשומת הלב, שאין הוא יכול לבטא אותן. שאסור לו לחשוב אותן. לכן הוא מסווה אותן מאחורי דאגה איך הוא ירגיש עם מה שיקרה. הפתרון הזה מביא עבורו הקלה לקונפליקט שהוא חש בין הרצון להיות יחיד, נאהב ובין האיסור לרצות שיקרה משהו רע לאחיו. נראה לי שגם לך קורה משהו דומה. את מתקשה לחשוב מחשבות שליליות על הקרובים אלייך, מתקשה לבטא רגשות קשים כלפיהם וכתוצאה מכך הם מוצאים את ביטויים בדמיון שלך ואת נרגעת רק כשאת מדמיינת שמשהו נורא קורה להם, רק אז הקונפליקט נפתר. אבל הדרך הזו מסבה לך צער, ונראה שישנן דרכים עדיפות להגיע לאותה מטרה,על ידי הכרה בכך שיש לך רגשות שליליים ושזה בסדר., זה לא תהליך פשוט אבל הוא חשוב, דרור

שלום אילנית, חיכיתי כמוך לתגובתו של דרור שכן גם אני לוקה ב"הפרעה" הזו. אני מודה שלא חשבתי על האפשרות שדרור העלה, אני תמיד ראיתי בזה ביטוי (מוזר אולי) של דאגה וקירבה, לצד חשש מהסכנות שמביאה איתה אותה קירבה. חשבתי שאני "מאמנת את עצמי" בפרידות בטרם עת, כדי שכשיבואו יהיה יותר קל.. אולי זו פרשנות שתתאים גם לך (אולי לא). חלומות בהקיץ זה משהו שצריך לחקור.. בנתיים לילה טוב :-) לילך.

בזמן האחרון אני מנתקת קשרים מהחזקים ביותר בחיי שלדעתי מזיקים לי כבר זמן מה. איך אני יודעת שבאמת מדובר בהחלטה נכונה או שאני עוברת תקופה כזאת ושאולי אחר כך אני אתחרט על כך. יש את החברה הטובה ביותר שלי שבשנה האחרונה כבר לא חברה כל כך טובה מאז שהסטטוס שלנו התחלף היא לבד ואני עם בן זוג איתה ניתקתי את הקשר וההרגשה באופן כללי בקשר לניתוק זה טובה בינתיים (לפני 3 שבועות בערך). בנוסף, החלטתי להתנתק גם מאבי שמפלה בין האח הבכור לבין שאר הילדים. הכעס הזה אינו בן יום וניסיתי שלא להכנס לענין הזה. מדובר ב-4 אחים בוגרים כולם בין 23 עד 32 כאשר הבן הבכור בן ה-32 קיבל מיד כשהתחתן לפני כ-10 שנים וילה במושב כאשר הוא משלם משכתנא של 1300ש``ח בלבד ולכל אורך הזמן קיבל המון עזרה בכסף (גם כשהיה רווק) ובכלל במעורבות מוחלטת של אבי בכל הקשור אליו, (יש לציין שהם עובדים יחד בעסק משפחתי קטן) בנוסף, הוא קיבל רכב שמוחלף זאת פעם שלישית הפעם הוא מבקש או יותר נכון דורש לקבל ג`יפ בסכום של כ-250,000 ש``ח מה שנראה לי מעליב ביותר כאשר אני ואחותי בנות 29,28 (רווקות) לא מקבלות שום סיוע מההורים. לא פעם דיברנו על כך שנקבל איזה שהוא סכום התחלתי מההורים (ביוזמת אמא) לרכישת דירה משותפת לי ולאחותי ושאנחנו נשלם כ-2500 עד 3000 ש``ח משכתנא. זה כמובן נדחה על ידי אבי בכל מיני טענות שאם נחליט מתי שהוא להתחתן הרכוש שלי ילך גם לבעל וכו` וכו` (הוא שוכח שהוילה הולכת גם לגיסתי ושבכלל כולם היום עושים הסכמי ממון) חשוב לי מאוד לציין שאמנם זה אולי נשמע מגעיל, כי מדובר בכסף, ואני גם מרגישה קצת מגעיל בגלל זה לא דיברתי על זה כל השנים, אבל לא ממש מדובר פה רק בכסף. כי לא אכפת לי לדוגמא שלא יתן לי אלא לאחים האחרים. פשוט נראה לי מוגזם לקנות לאח אחד שכבר מסודר לגמרי בחיים ג`יפ במחיר של חצי דירה. אני לא מבקשת את הכסף לעצמי למרות שאני הבאה אחריו בגיל, אלא פשוט לחלק בצורה הגיונית בין האחים. אפילו לא בצורה שווה. רק פחות או יותר. איך יכול להיות שרק אח אחד נהנה כביכול מהכסף של ההורים? אם אבא שלי היה קמצן ושומר לעצמו את הכסף או שלא היה לו כסף מי היה מדבר בכלל? אני פשוט נעלבת כילדה שלו שהוא לא מרגיש כלפי את אותו רצון לעזור ולהיות מעורב כמו שהוא מרגיש כלפי אחי. הוא מזרים לו כספים בסכומים מאוד גדולים מבלי למצמץ אפילו כאשר לשאר האחים קשה לו מאוד לתת. אז גם משניהם (מאבא שלי ומאחי שאיתם אגב במשך השנים הסתכסכתי לא מעט. הם עתיקים ביותר וזה יצר בנינו המון בעיות) התנתקתי נכון לשעה זו. אשמח מאוד לשמוע את דעתך המקצועית בענין. האם אני מגזימה? האם לדעתך חוצפה שבת תדבר על נושא כזה או שטבעי שאני ארגיש ככה? עכשיו ברור שמה שלא ירצו לתת לי אני כבר לא רוצה לקבל. באמת שציפיתי שהוא ירגיש רצון לעזור. בעיקר אני רוצה לשמוע מאיש מקצוע - האם אני צודקת או ילדה חוצפנית?

יעל שלום, את מתארת מערכת יחסים מאוד סבוכה עם אבא ועם אחיך הבכור, את מרגישה מקופלת וכתוצאה מכך מרגישה שאת לא רוצה או לא יכולה להיות בקשר איתם. אבל נשמע לי שאת לא מרגישה בנוח עם זה, את מרגישה צורך להתנצל על כך שאת עוסקת בכסף, את מחפשת הכרעה שיפוטית מאיש מקצוע, פסיכולוג, באשר לשאלה האם את צודקת או סתם חוצפנית. ומכאן אני מסיק שהמילה חוצפנית מקננת אצלך ומפריעה לך. עצתי לך היא לא לחפש תשובה מי צודק, אלא לחפש מה נכון לך, ובהחלט ייתכן שכרגע נכון לך לקחת מרחק מאבא. זו השאלה המרכזית, מה נכון לך ולא מה נחשב נכון, אני מאוד מקווה שתוכלי להסתכל על מעשייך לא ממקום שיפוטי, דרור

שלום, שתי שאלות: 1.האם כל מה שקורה בין המטופל למטפל הוא חלק מהטיפול? הכניסה והיציאה מ ואל חדר הטיפול כולל חילופי המילים בין המטפל למטופל תוך כדי, שיחות טלפון לתאום פגישות וכו' ? 2.אשמח לקבל הכוונה לחומר ממצא על תורתו של יונג. תודה רבה, ענת

ענת שלום, בנוגע לתורתו של יונג, התורה של יונג מקיפה וכתוצאה מכך ישנם ספרים רבים שהוא כתב ושנכתבו עליו. אבל ספר טוב להתחיל איתו הוא "האני והלא מודע", ספר שמסכם חלק גדול מהרעיונות הבסיסיים שלו. לגבי השאלה השנייה, את נוגעת בנקודה חשובה וכאן ישנן דעות שונות המושפעות מהתיאוריה האישית בה מחזיק המטפל. אולם מרבית המטפלים נוטים לשים לב ולראות בכל מגע הקורה עם המטופל כקשור וכמשמעותי לטיפול. דרור

אני מבינה שאתם עושים זאת תוך שיח מסויים בעל כללים מוגדרים, אבל אתה אישית לא חושב שזו הגדרה קצת ארכאית לראות את המטופל רק כמטופל, במסגרת אחת בלבד שמחוצה לה אין לו שום קיום? הרי זה מתעלם מכל שאר המערכות שהסובייקט פועל בהן ושגם המטפל והמטופל יכולים להיקלע אליהם, מבלי יכולת לשמור על היחסים האלו. מחשבה כזו גם יוצרת כל מיני סתירות. אם לדוגמא כל מגע בין המטפל למטופל נחשב במסגרת הטיפול, אבל רק חדר הטיפול יכול להיות המרחב הטיפולי ( אלא אם כן המרחב הטיפולי -החדר, הוא מטאפורה) אך, אני לא מכירה הרבה מטפלים שיסכימו להיפגש מחוץ לחדר פגישות קבועות. וגם, אם כל מה שקורה בין המטפל למטופל הוא שיקוף של מה שקורה בחיים שלו, או דרך להסיק מהיחסים האלה על החיים, מדוע לא להעמיד את היחסים במבחן המציאות ולהיפגש בחוץ, לראות איך המטפל מתמודד עם הפרעות החיים, וכמובן, איך המטופל ( ובניגוד להתנגדויות והצורך באינטימיות. הרי הטיפול רוצה להעמיד את הסודות או הדברים המודחקים כמודעים, אבל הדלת הסגורה רק מכוננת אותן כסודות. אולי אם לא יהיו דלתות, ולא יהיו סודות, לא יהיו התנגדויות?

שלום, יש לי בעיה שמתישה אותי והייתי רוצה לדעת האם יש פתרון: אני בת 29 נשואה+1 ומהפחד לשכוח דברים אני רושמת בפנקס כל דבר , אבל כל דבר הכי שטותי בעולם (לחפוף, להכין מרק לילד, וכו'), וכך אני מוצאת את עצמי כל היום מתעסקת בזה. זו בעיה של מספר שנים שהחריפה מאוד לאחרונה (אני בהריון). אין לי כבר כוח, אני לא רגועה , כל הזמן עם המחשבות בראש, אפילו בחופשה. האם ציפרלקס עוזר? תודה...

מיטל שלום, לא ברור לי מדברייך כמה זמן את סובלת מהתופעות שתיארת, אבל נשמע לי שאת סובלת והתפקוד שלך נפגע. כתוצאה מכך אני ממליץ לך לפנות בהקדם לאבחון מקצועי בכדי לקבוע ממה בדיוק את סובלת וכיצד לעזור לך. החשיבות היא לא איזה כדור יעזור אלא מה יכול לעזור לך. וכן ישנם כדורים שעוזרים ומקלים על הפרעות חרדתיות כמו שאת מתארת. דרור

גיסתי ואני היינו יחד בהריון ראשון. בני וביתה נולדו כמעט יחד. בגיל שנתיים אובחנה ביתה כסובלת מאוטיזם ומצבה בהחלט לא טוב. עברנו תקופות קשות, היה קשה לראות זאת מהצד וקשה לתמוך ביחוד שבני מתפתח בינתים מאד יפה. כעת נולד לי בן שני, כבר כמעט בן שנה ובמשך השנה הזאת אני כל הזמן בחרדה שמשהו לא בסדר. תחילה אמרו לי שיש חשש לבעיה נוירולוגית ושלושה חודשים לא ישנתי ובכיתי כל לילה. זה הסתבר כלא נכון, אחר כך מעקבי צמיחה בטיפת חלב נראו לי לא תקינים (וכששואלים הרבה גם מוצאים רופאים שמתייחסים במלא הרצינות) גם זה מאחורינו. כעת בני הצעיר בן שנה ועדיין לא מדבר. אני כל הזמן דואגת שמא יש לו מה שיש לבת דודתו. התיעצתי עם מומחים שאומרים שהוא עדיין במסגרת העקומות ההתפתחותיות אבל הרי גם את בת דודתו לא איבחנו לפני גיל שנתיים. אני חיה בפחד מתמיד שלא נראה לי שיעבור בקרוב. אני ובעלי, שתיכננו שלושה ילדים כבר לא רוצים ילד נוסף רק מהפחד שמשהו יהיה לא תקין. החרדה פשוט השתלטה על חיי. אינני יודעת כיצד להתמודד איתה. אשמח לתגובה.

ענת שלום, אני חייב לומר שהמצב שאת מתארת נוגע בי ואני בהחלט חושב שהחרדות שלך מובנות. תמיד ישנן חרדות לגבי ילדים וכשהן מתממשות, בעיקר אם זה קרוב אלינו זה מפחיד עוד יותר. אבל לעניין עצמו, הסיבה שלא מאבחנים אוטיזם עד גיל שנתיים היא לא כי אין סימנים לפני כן, אלא שפשוט רק אז ניתן לומר בבטחון רב יותר במה המדובר. לגבי הילד שלך לא שמעתי על דבר שמעיד כי הוא לוקה באוטיזם. גם העובדה שאינו מדבר בגיל שנה אינה מעידה דבר. הרבה ילדים, אינם מדברים יותר ממילה אחת בשלב זה, ולעיתים גם זה לא. אוטיזם גם אינו מתבטא אך ורק בשפה. הוא מתבטא בעיקר ביכולת לבטא רגש. נסי לשים לב האם הילד שלך מסוגל לבטא רגש ולשים לב לרגשות שלך, למשל אם את נבהלת, או אם כואב לך. עד כאן להגיון, אם את מרגישה שלמרות הכל החרדה ממשיכה להציף אותך פני לעזרה מקצועית שם תוכלי לקבל כלים להתמודד עם החרדה ועם מה שנראה לי רגשות אשמה על כך שלך יש ילד בריא ולגיסתך לא. מקווה שעזרתי, דרור

הבעיה היא שבני הבכור התפתח הרבה יותר מהר, ובגיל שנה כבר ידע להגיד את כל החיות בגיל שנה וחודש כבר אמר כן ולא ואילו הקטן בכלל לא אומר מילה. הוא מבין קצת מה שאומרים אבל לא הוראות ממש מורכבות. הוא בוכה אם אני מדברת בקול כועס אבל שוב לעומת בני הבכור הרבה פחות רגיש למצב הרוח שלי. הם בכלל מאד שונים והקטן כל היום משחק לבד עם עצמו ועם צעצועים. אם מדברים אליו הוא מחייך ונחשב מאוד חיכן ו"תקשורתי" אבל העיסוק הזה עם עצמו מאד מזכיר לי את בת דודתו ששרויה בעולם פנימי עם עצמה. כמו שאתה מבין יש סימנים טובים וסימנים רעים ואין הצטברות של סימנים רעים שכבר עכשיו תסמן את המצב כבעיתי אבל גם אין מספיק סימנים טובים שיפסלו את האפשרות. ושני בני כל כך שונים. אני מכניסה את כל הסביבה לחרדות כולל אימי חמותי ובעלי. אני לא מקבלת תשובות מרגיעות וגם לא תשובות מרשיעות (שמבחינתי יהיו סוף העולם) וגם האי ודאות בלתי נסבלת. אני רוצה לקבל חוות דעת מקצועיות אבל הן לא מספיקות לי ואם אינן נחרצות לחיוב אני שוקעת בדיכאון וחוסר שקט קיצוני. אני לא יודעת אם אפשר לטפל בחרדה כי עד שלא נדע שהכל בסדר לא נהיה שקטים

שלום רב, אני נשואה מס' שנים וכלפי חוץ הכל נראה תקין וכולם בטוחים שאני בחורה עדינה ושקטה. הבעיה שלי היא שכאשר אני מתעצבנת ובמיוחד לפני מחזור, אני מתחילה לקלל בצורה מאוד בוטה ולהשתמש במילים גסות שלא היו מביישות את גדולי העבריינים, אציין שמס' דקות אח"כ אני מצטערת על ניבולי הפה שלי ואומרת לעצמי לא לחזור על כך וזה שוב חוזר. המריבות שלי הן בעיקר עם בעלי כשאז אני מקללת את אותו ואת אמו בצורה וולגרית במיוחד. אינני יודעת כיצד להתגבר על כך ואם זה הפורום המתאים. אשמח לתשובה ותדה מראש.

דנה שלום, אני אנסה להתייחס לשאלתך בכמה רמות. ראשית ברמה הפיזיולוגית, את אומרת שלפני מחזור את עצבנית במיוחד. ישנן נשים שאצלן המחזור מלווה בעצבנות מיוחדת ואף בדיכאון המקושר הורמונלית למחזור. הדבר ניתן לטיפול באופן די פשוט. לשם כך התייעצי עם רופא המשפחה או עם רופא הנשים שלך. ייתכן והם יוכלו להפנות אותך לפסיכיאטר המתמחה בתחום. שנית, את אומרת שזה קורה לך מול בעלך ואמא שלו. בהנחה שזה קורה רק מולם זה אומר שיש לך מידה של שליטה בהתפרצויות וזה חשוב. זה גם אומר שכנראה יש לך קושי מהותי מול בעלך שאולי קשור גם לאמו. קושי שרוב הימים את מצליחה להסתיר מאחורי התדמית של הכל בסדר. לדעתי שווה לך להתחיל להיות קצת פחות בסדר, פחות להתאמץ להיות בסדר ואז תוכלי להגיד גם דברים לא נעימים אבל בצורה מבוקרת יותר ועם פחות התפרצויות. כמו כן אני ממליץ לנסות ולברר מה קשה לך מול בעלך ומול אמא שלו. אם לא תצליחי לבד פני לעזרה מקצועית. אני יודע שזה לא קל, אבל נשמע לי שזה מאוד חשוב לך, שיהיה בהצלחה, דרור

דרור, מרגישה שעוד רגע ואתפוצץ . אין אויר. חנוקה מדמעות. שלא יוצאות. מרגישה מטונפת.מלוכלכת. לא נקייה בכלל. שונאת את הגוף שלי.... הייתי היום בקניות בגדים. והמוכר בחנות ניסה לפלרטט איתי ניסה גם לגעת בי, אבל זה לא היה בכוח.. לא בדיוק...רציתי לצרוח שיפסיק אבל אם הייתי צורחת הייתי עושה צחוק מעצמי. והוא היה יוצא הבסדר בסיפור הזה. אפילו בת דודה שלי אמרה שהוא חוצפן,וחרמן. מאוחר יותר הלכתי לצילום סינוסים. והרנטגן אמר לי תורידי חולצה,תאספי את השיער וכו'... לא יכולתי כבר... בשלב הזה נישברתי התחלתי לבכות בקופת חולים.. לא ידעתי להסביר למה.. אני מוצפת . נמאס לי כבר להריח ריחות. להרגיש נגיעות.. העבר המגעיל הזה פוקד. איך אני לא יודעת להתמודד עם זה? התקשרתי למטפלת. כי נשברתי ,לא יכולתי. וגם היא לא הבינה אותי. גם לה לא אכפת. פתאום היא כבר לא "רואה אותי" איך היא יכלה להגיד לי שאני צריכה להפסיק להתייחס לכל "פוץ" שמתחיל איתי? (מה זה פוץ?) ולהפסיק להיפגע מכל הערה שגבר זורק לי ,לגבי הגוף שלי..(מחמאות... בעיקר. אבל לא נעים לי עם זה.אפילו זה קשה לי.) היא לא מבינה אותי. והיא חושבת שזה אמור להיות קל לחיות עם ההשלכות של הפגיעה המינית. והעבר עדיין מלווה אותי, לא קל לברוח ממנו. אבל זה כנראה לא משהו שהפסיכולוגית שלי תבין. אני לבד לבד לבד עם הכל. וקשה בלבד. מפחיד. ואני מרגישה עכשיו חסרת אונים. ואני מתביישת בעצמי ובמה שעברתי. ומרגישה שרוצה להיעלם.

שותפה לנדודי השינה .. קראתי בלב כבד עצובה איתך נשמע כל כך לא פשוט להרגיש 'רדוף' ככה הלוואי וידעתי מה לומר כדי להקל הלוואי ויכולתי להקל יש ימים שהכל רע, וכל מה שיכול לקרות לא טוב קורה, אל תרגישי בושה.. זה קורה שנשברים. זה קורה. שולחת ליטוף רך לראש ומבט דואג, אם רק הייתי יכולה לשלוח יותר... היה לך יום קשה תני לעצמך קצת לנוח ליל מנוחה חן יקרה, לילך.

ל. כשאני קוראת שוב את הודעתי מאמש אני מצטערת שרשמתי אותה. שזרקתי מה שעלה לי,בלי לחשוב לפני כן. הייתי נורא טעונה ריגשית,כנראה, ולבד עם תחושות כה קשות. עכשיו אני נבוכה , מרגישה בושה בדברים שעשו לי, מרגישה בושה בעצמי. ועכשיו,חוזרת לשתיקתי. תודה על דברייך, יקירה.

שלום רציתי לדעת ממה נגרמת הפרעת אישיות תלותית מה בילדות גורם להפרעה כזאת תודה

צליל שלום, יכולים להיות הרבה גורמים להפרעת אישיות בכלל והפרעת אישיות תלותית בפרט. הפרעת אישיות היא מצב בו ישנו דפוס מחשבה, התנהגות ורגש נוקשה שחוזר על עצמו ופוגע באדם או בסביבתו. הגורמים לכך יכולים להיות סביבתיים, או מולדים ובעיקר אינטראקציות בין השניים. לגבי הפרעת אישיות תלותית, קשה לדעת מראש, אבל לעיתים קושי בהפרדות, בגיבוש עצמי, וזהות ברורה מוביל לצורך בתלות באחר שמספק וממלא את החסך הזה. מקווה שעניתי על השאלה, דרור

רציתי לשאול היכן למצוא מטפל בשיטת לוגותרפיה? ומדוע תחום זה לא התפתח כל כך... תודה

טלי שלום, אין לי הכרות מעמיקה עם שיטת הלוגותרפיה, אני יודע שהיא משתייכת לזרם ההומניסטי ושמה דגשים שונים על הכוחות המפעילים אותנו מאשר הגישה הפססיכואנליטית. ייתכן וזו גם הסיבה שהיא לא התפתחה בארץ, אבל אני לא יכול לומר שאני יודע מה הסיבה. באשר להמלצה על מטפל, צרפי את המייל האישי שלך ואולי חלק ממשתתפי הפורום יוכל להפנות אותך למטפל בגישה זו. בהצלחה, דרור

נקלעתי למצב מאוד קשה בלשון המעטה והדבר ארע לפני שנתיים. בשל שלל אירועים פוגעים, מעליבים וכו'יב מידי אנשים קרובים ומשמעותיים לי, כמו כן- הדבר נגרר לפורום ששם כבר איבדתי את חוש הכיוון, נחשפתי יתר על המידה ונפגעתי קשות מהתקפה ישירה ובלשון גבוהה של סטודנטים לפסיכולוגיה. ניכסתי לעצמי ביתר קלות כל דבר שפורש ונותח אודותיי עד שלמעשה חוויתי פגיעה (כנראה) נרקיסיסטית מאוד חזקה. הן בידי המטפלת שלי דאז והן בידי אנשים מהעבודה, ודבר גרר דבר...נכנסתי לסחרור וכיליתי את כל כוחותיי עד לאפיסת כוחות ואף משהו דמוי פסיכוטי קל, מחשבות יחס שתוכנם מעליב מאוד את דימויי העצמי. למעשה אני כלל לא התאוששתי מאז, הפגיעה הנ"ל הותירה אותי סמרטוט, ממש שבר כלי. פגיעה, נעלבת בקלות (מה שלא היה לפני כן), חסרת ויטליות ותחושת רווחה פנימית. אני רוצה לציין- כי קודם היה לי דימוי עצמי לא רע בכלל, הייתי מבסוטית מעצמי, ממראי, מתבונתי ומיכולתי להשיג לעצמי תפקידים ועבודות אטרקטיביות. כל זאת היום כאמור, היום בגדר הסטוריה. אני מרגישה אומללה, נוטה לבכות על מצבי, מלאה ברגשי אשם מאחר ורק אני הבאתי זאת על עצמי. המצב ההוא - השאיר אותי בנוסף גם בריקנות, בלי יכולת להנות , ובאכזבה עצומה מעצמי. כיום אני חסרת תקווה לחלוטין, אני לא מאמינה כי במצבי הנוכחי....מחוקה, לא נותר שם טיפה של כוחות, שאוכל להתגבר ולחזור להרגשתי ולתפקודי הקודם. ניסיתי תקופה לקחת תרופות אנטי דכאוניות, אך ללא הועיל. ניסיתי אף טיפול פסיכולוגי נוסף, אך ללא הועיל. אני מרגישה כי כל דבר שנקרה בדרכי כיום, ינחל כשלון ...וכך מתקיים לו מעגל קסמים ללא הפסק ופתח יציאה ממנו. האם לדעתך הכנה, אפשרי להתגבר איכשהו על המצב הנ"ל, גם כעבור שנתיים ללא תזוזה?

שרית שלום, ביקשת את תגובתי הכנה, ותגובתי הכנה היא שאני לא מתיימר לדעת מהתיאור שלך, למרות שהוא מפורט מאוד, מה מצבך, ומה יכולתך לצאת ממנו. אם הייתי עושה כך היה זה לא מקצועי ולא אחראי מצידי. אבל ישנו משהו בדברייך שמשך את תשומת לבי ונראה לי משמעותי, את מחפשת מה יאפשר לך לחזור למה שהיית, לתפקוד הקודם שלך, אבל בלי להכנס לפרטים נראה שעבר עלייך משהו מאוד משמעותי, וייתכן והציפייה שתוכלי לחזור כרגע למה שהיית לא רק שלא עוזרת לך אלא מכשילה אותך. כלומר את רואה עצמך או חוזרת למה שהיית או כשלון מוחלט, כלי ריק. אני לא מסכים לתפישה הזו. לדעתי יש עוד טווח גדול של אפשרויות באמצע והעבודה הטיפולית שלך, בין אם לבד ובין אם בטיפול, היא לאפשר לעצמך להיות במקום הזה, באמצע ולא לפסול אותו. בין אם זה יוליך אותך בסופו של דבר למה שהיית, ובין אם זה ייצב אותך על משהו אחר, על שרית שונה. זו לפחות דעתי הכנה, דרור

בפורום של OCD שהועתקה מפורום אחר. חשוב לי מאוד לדעת מה דעתכם ובמיוחד מה דעתך דרור על כך. http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=319&msgid=93428826

זאת הודעה מפורום של הסיינטולוגיה ודומים לה. הם משתמשים בסיפורים כאלה כדי לקומם ולהפחיד, וכדי להרחיק אנשים הנזקקים ביותר מהטיפול האמיתי. הם תמיד מוציאים דברים מהקשרם. לא להתקרב! את יכולה לקרוא את דבריו של דרור מלפני שבועיים בעניין שלהם.

אז את/ה בטוחים שלא מדובר על מקרה אמיתי ושזה 'סתם הפחדה'? כי דברים לא הגיוניים,כמו זה יכולים לקרות וכבר קרו בארץ ובעולם.

בני בן ה- 3 וחצי מתקשה מאוד בביצוע צרכיו (קקי) . בתחילה הוא סירב לעשות צרכים באסלה ולאחר נסיונות כושלים אפשרתי לו להמשיך ולעשוות את צרכיו בטיטול. חשוב לציין כי בני אינו מפחד מהאסלה (הוא עושה פיפי באסלה) הבעיה היא שהוא ניגעל מהאירוע עצמו וממראה הצואה . לפני כחודש הוא ראה את הצואה בטיטול והחליט שהוא אינו מוכן גם לעשות את צרכיו בטיטול, וכעת הוא פשוט מתאפק ולא מוכן לעשות קקי בכלל, לא באסלה ולא בטיטול. הוא מסוגל להתאפק ימים שלמים, כמובן שהוא סובל מכאיבי בטן ולעיתים מסרב לאיכול. אני כל כך אובדת עצות, אני ממש לא יודעת אך לפתור את הבעה הרגשית הזאת, אנא עזור לי לעזור לבני.

שרון שלום, לגדל ילדים זה דבר לא קל בכלל, מידי פעם אנחנו נתקלים במצבים שמאתגרים אותנו ומכבידים עלינו רגשית כאשר אנו רואים את הילד שלנו סובל. נשמע לי שזה בדיוק מה שאת מרגישה כעת. השלב בו הבן שלך נמצא, גמילה מחיתולים הוא שלב לא פשוט עבור הילד ועבור ההורים. ניתן לחשוב על זה כפעם הראשונה בה ההורים אומרים לילד מה לעשות ומצד שני הילד בפעם הראשונה מרגיש שהוא נדרש לשלוט בעצמו ואף מסוגל לעשות את זה. אז איך מתמודדים עם השינוי הזה כשהוא לא עובר בצורה חלקה? את אומרת שהילד נגעל מהצואה, האם זה משהו שהוא אמר? אם לא, נסי לדבר איתו לשמוע ממנו למה הוא מתאפק ובהתאם לזה נסי לעזור לו. האם ניסית סיר, לעיתים ילדים מגיבים טוב יותר לסיר, הם פחות נבהלים זה יותר מוכר להם. בנוסף נסי לקרוא לו ספרים העוסקים בנושא כמו "סיר הסירים" ו"לא רוצה חיתול יותר", ההזדהות עם הילדים בסיפור יכולה לעודד אותו לנסות. ומעל הכל, ולמרות שזה קשה, נסו אתם להישאר רגועים, לא לייחס לעניין חשיבות רבה מדי מולו, כי יש לשער שגם זה מלחיץ אותו. אם הכל לא עוזר וזה ממשיך פנו לפסיכולוגית התפתחותית לשם התייעצות, שיהיה בהצלחה, דרור

השבתי, ראית? ירדן

ראיתי והשבתי

שלום, יש לי משהו כבד על הלב ואלה הריבים עם אבא שלי. לפעמים אני מרגישה שהוא כמו תינוק מגודל.. רוצה לפגוע כמה שהוא יכול כדי לא להפגע בעצמו. הוא מרגיש חופשי להתבכיין לי אם אחד האחים האחרים פגע בו או אם משהו יושב לו על הלב. כשאני נפגעת ממנו או צריכה משהו ומזכירה לו שהוא כן מרגיש נוח לחפש אצלי תמיכה הוא פתאום נהיה קוצני. "אני אף פעם לא צריך ולא הייתי צריך ממך כלום", "אני אף פעם לא פונה אלייך כשאני פגוע" (שטויות ולא נכון!) בעבר למדתי להחזיר לו יותר מאוחר כששוב בא אליי ונפגע, להגיד לו "תתגבר" וללכת. בשבת היה לנו שוב ריב. אמרתי לו בתגובה שמי שפוגע באנשים לא רווה נחת כי העולם גלגל. הוא אמר: "בינתיים אני רואה שאת סובלת יותר ממני". ושוב שיחק על הקטע שאני לא התחתנתי עדיין (אני בת 30, ולא גרה עם ההורים) בעוד אחי ואחותי הצעירים הם בעלי משפחות. בתגובה עניתי לו שכנראה מגיע לו הסבל שאחותי מעבירה אותו (היא רבה איתו על תמיכה כלכלית כל הזמן) ושיהיה לו בכיף. מעבר לזה אמרתי לו שצריך אדם מרושע ומגעיל כדי להגיד את הדברים שאמר. הוא התעלם, המשיך בשלו ולא ענה לי. אני מתפוצצת מעצבים על הדברים האלה. אני לא יודעת איך להעמיד אותו במקום כל פעם שהוא עושה כזה דבר. הוא כל הזמן אומר כמה שהוא גדול ונפלא ונהדר ועושה הכל כדי להקטין כל אחד מתי שהוא חושב לנכון (גם אמא שלי, אגב. אבל היא אישה סלחנית מאין כמוה. אני אחת שמחזירה). כשהוא נפל כלכלית והיה בדכאונות (הוא עדיין לוקח תרופות) אף אחד לא חשב להוריד לו את האף. להיפך, כולם תמכו בו ועודדו אותו לקום. עכשיו כשהוא מתחיל לקום הוא נהיה גרוע ממקודם - כל כך מלא מעצמו בחשיבות עצמית. המשפחה שלי חשובה לי.. לא הייתי רוצה לקרוע אותה רק בגלל זה, אבל מצד שני אני חייבת לדעת מה להגיד לו במקרים כאלה. "אני לא ארד לרמה שלך"? "פעם הבאה שתפגע אל תחשוב לבוא אליי"? יש עצה?

שרון שלום, השאלה שאת שואלת היא שאלה מורכבת מאוד ומשום כך אין עליה תשובה פשוטה שניתן לענות עליה, וחבל שכך, ובכל זאת אנסה להעלות כמה נקודות למחשבה. נשמע לי שהקשר עם אביך מאוד חשוב ומשמעותי לך, את מרבה לעסוק בו, ביחסו אלייך ומרבה להתלבט כיצד להגיב לדבריו. מאחורי כל זה ישנה שאיפה מובנת בהחלט שהוא ישתנה, שיהיה אבא כמו שאת רוצה שיהיה כזה שתומך ועוזר כשאת צריכה, אבל זה כנראה לא יקרה. אבא הוא מי שהוא ובשל סיבות רבות מתקשה לתת לך את מה שאת רוצה. השינוי צריך לבוא ממך, את זו שצריכה להבין עם עצמך מה הדרך הטובה ביותר עבורך להתמודד איתו, וזה לא ברמה של מה לומר לו, כי אז את עדיין משחזרת את אותו מקום של עימות איתו. יכול להיות שמה שנכון לך זה להתרחק, יכול להיות שזה לקבל שזה מי שהוא ולא לצפות ממנו למה שהוא לא מסוגל לתת ויכול להיות שזה משהו אחר. המלצתי לך, אם את מרגישה שזה ממשיך להעסיק אותך, פני לטיפול ונסי לברר את זה שם, דרור

מי מכיר פסיכולוג טוב למבוגרים ממכבי באיזור תל-אביב ויכול להמליץ

ענת שלום, אני מקווה שהמייל האישי שלך מעודכן, כך שחברי הפורום יוכלו לפנות אליו ולהמליץ לך על פסיכולוג כבקשתך, שיהיה בהצלחה, דרור

אשמח להמלצות חמות על פסיכולוג/ית קלינית טובה!!!! רצוי שעובדת דרך קופ"ח מכבי. די דחוף! אנא שלחו למייל שלי תודה

שלום אני בן 22 משוחרר כבר חצי שנה מהצבא איך שהשתחררתי עשיתי פסיכומטרי ומאז אני לא מוצא את עצמי , אני מבולבל מאוד וירד לי חזק הביטחון העצמי. כבר חודש ומשהו אני יושב בבית בטן גב בלי עבודה ותעסוקה. מיואש כבר מלחפש, להסתובב בחברות כח אדם ולשלוח פקסים. איך אני מחזיר לעצמי את תחושת הביטחון שאיפיינה אותי תמיד ? אני לא מבין מה קורה איתי , אני לא אני.... ואני מודאג מעצם זה שבעוד חודשיים אני טס לטיול של אחרי הצבא ויש אפשרות שאני אטוס לבד. איך אפשר לצאת מכל הפלונטר הזה ? תודה....

לחייל המשוחרר שלום, ממה שאתה כותב עולה תמונה לא נדירה בכלל של אדם שהיה במסגרת כל חייו, וכפי הנראה הרגיש טוב למדי במסגרות הללו, ולראשונה נתקל במצב בו אין מסגרת. לא קמים לבית ספר בבוקר, אין צבא בו אומרים לך איך ומתי לעשות. הכל תלוי בך עכשיו. המצב הזה הוא מצב מפחיד ומבלבל עבור אנשים רבים וזו תופעה טבעית למדי. העובדה שכבר חודש אתה לא מוצא עבודה גם היא לא נדירה, אם כי אני בהחלט מבין את הלחץ הטמון בכך. לגבי הטיול, אם אתה מעוניין לטוס אבל מעוניין לא להיות לבד אני בטוח שישנן הרבה דרכים להיפגש עם אנשים שרוצים לסוע לאותו מקום ולסוע איתם. אני בטוח שחברי הפורום הזה, כמו גם פורומים אחרים יוכלו לעזור לך בזה. מה שאני מנסה לומר זה שאם הכל היה בסדר עד עכשיו אין סיבה שזה ישתנה, בעיקר אם לא תלחיץ את עצמך ותקח את התקופה הזו כתקופה הכרחית גם אם היא כואבת. במידה ותראה שעובר פרק זמן רציני (מעל חצי שנה לפחות) בו שום דבר לא משתנה, נסה לפנות לעזרה מקצועית. כרגע אני לא רואה בכך צורך. תהנה מהחיים האזרחיים, דרור

ליאת, מצטערת שאני הורסת את החגיגה של תחילת המשמרת שהתחילה בטוב, זה מתבקש שאהרוס,אני הרי הורסת כל דבר טוב. צר לי אך המשמרת ,כנראה,לא תסתיים בטוב כפי שהחלה. אני מרגישה ,לפחות עכשיו,רע,זה התחיל מהערב,השביזות ,ונכנראה הולך להימשך ,אני מריחה נפילה. נורא רע לי ,מרגישה שלילה לבן ושפעת בפתח. הגרון שורף לי... האף סתום(אצלי הכל סתום..לא רק האף,אבל זה כבר ידוע לך),העיניים שורפות לי. קשה... אני הולכת לנסות לישון. שבוע טוב שיהיה. ליל מנוחה חן

לילה טוב חן, המעגליות הזאת, בין ימים טובים לימים קשים, יכולה לייאש, בעיקר כשאנחנו עומדים בפתחו של יום רע. חשוב, לכן, להזכיר לעצמנו שה'נ?אכס' הוא זמני. מאחר וכולנו עברנו את השפעת, מי בצורה קלה ומי ביסודיות - אין סיבה שתימלטי מזה. כולנו באותה סירה החורף הזה... מקווה שתרגישי טוב מהר, ותחזרי לכוחות. שבוע טוב ליאת

ליאת, הזכרת לי מה עושה לי מצב רוח טוב...קניית בגדים...זה מה שאעשה מחר, וקטן עליי הכסף,העיקר טוב למצב רוח. תודה,ואת לא חייבת להגיב לשטויות שלי,פשוט כי לא הצלחתי לישון עד עכשיו. שבוע טוב