פורום פסיכולוגיה קלינית

היכן ניתן למצוא מטפל זוגי במחיר מסובסד שלא בעירייה ? תודה מראש.

שלום מיכל, לא ציינת באיזה איזור בארץ מדובר. על כל פנים, השירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל-אביב פתוח לקהל הרחב ונותן גם טיפול זוגי במחירים זולים יחסית. הטלפון שם הוא 03-6408505. בהצלחה, אורנה

שלום יש לי שתי שאלות: 1. האחיינית שלי בת ארבע וחצי, והיא הייתה בת שתיים וחצי שסבתא שלה (אמא שלי) נפטרה. שאלתי היא האם יכול להיות שהיא זוכרת אותה כל כך. היא פשוט קמה לפעמים בבוקר ואומרת לאמא שלה שהיא ראתה את סבתא ושהיא אמרה לה בלה בלה בלה.... או שבאמצע היום היא סתם מנסה לפתוח שיחה על סבתא ואומרת שהיא אוהבת אותה נורא. האם צריך לעשות משהו בעניין. 2. אני והמשפחה שלי נוסעים לתקופה של 3 חודשים למדינה אחרת בשביל עבודה זמנית, הילדים הם בני 4.5, 3 ו3-חודשים. שאלתי היא האם אני אעשה להם עוול אם אני אכניס אותם לבית ספר ולתת להם להתמודד עם שפה חדשה שלא שמעו בחיים שלהם. או עדיף שהם ישארו איתי בבית (רק בעלי יעבוד). אשמח לקבל ממך תשובה מפורטת.

שלום אאא, שתי תשובות: 1. יתכן שהיא זוכרת תמונות מסויימות עם סבתה, ויתכן שהיא מרגישה שהדיבור על סבתא יוצר אצלך אפקט (ולכן ממשיכה להזכיר אותה). כך או כך, אין כל רע בדיבור על סבתא, ואפשר בהחלט לשתף עמה פעולה. במהלך השיחות הילדה עשויה לבטא חרדה סביב נושא המוות (עיסוק בנושא הוא נורמלי ותואם לגילה), ונכון יהיה להסביר את הדברים בשפתה וברמת הבנתה. 2. תקופה של שלושה חודשים ניראית לי קצרה מדי על-מנת לצפות להסתגלות תקינה למסגרות חינוכיות בשפה זרה. להערכתי, אין טעם להעמידם במצב סטרס מיותר, אך אולי תרצו להתייעץ עם פסיכולוגים המתמחים בנושא. בהצלחה, אורנה

אני אשה מבוגרת (58). פתאום התחלתי לחלום על מישהו עם תוכן של תקיפה מינית שהיתה לי בילדות. ממש סיוטים. זה נראה לי לא מתאים אבל אם אפשר לעשות טפול פסיכולוגי בגיל שלי? לא יהיה מגוחך. אני לא ישנה בלילות

אשה יקרה, אין שום דבר משונה בלהתחיל טיפול בגיל 58 (או 88, לצורך העניין). פני לטיפול, אל תמשיכי לסבול כל-כך לבד. כדאי להתבונן בקישור הבא: http://www.macom.org.il/ בהצלחה, אורנה

אורנה יקרה, חשבתי עליך היום... חשבתי על מושג שולחן העבודה המלא (שלך?). חשבתי שלי דווקא יש הנחה (או נטייה, או צורך) שאני צריכה *לרוקן* את שולחן העבודה על מנת להצליח ל-ע-ש-ו-ת; שכדי להיות משימתית באמת, אני צריכה לפ?נו?ת - להעיף ממש - מליון 'אייקונים' שהם לכאורה לא רלוונטיים למשימה. כל כך הרבה אנרגיה מושקעת ב'לבלום' את שלל הקולות שמתדפקים על דלתותי (מבפנים ובחוץ), בלשמר את המוטיבציה ממוקדת ומתועלת היטב, וכל כך הרבה פחד כרוך בלהרפות את האחיזה ולהיעתר לפוטנציאל הסחף שגלום ב"דברים האחרים". כשהייתי נערה הייתי אומרת בליבי שהתמקדות ב'צריך-ים' של חיי ("עכשיו צריך ללמוד"; "עכשיו צריך לעבוד" וכו') מלבה את היצר ומקשיחה את היצירתיות. נטיתי אפוא לוותר על ה'צריך-ים', או לדחוק אותם לפינת ה'אין ברירה אלא לעשות' של הרגע האחרון: לא רציתי את הבלימה (!) - היא הרחיקה אותי מעצמי. היא העצימה את הצורך באותם דברים שהייתי צריכה (לכאורה) לחסוך מעצמי בשירות המשימה, ומצד שני היא לא אפשרה התבוננות רחבה מספיק, יצירתית, גמישה, בתמונה הכוללת של הדברים ושל חיי. מה לעשות, באמת? - בשביל לעשות משהו ב-פ-ו-ע-ל צריך להגביל את האינסוף של המחשבה, של הרגש ושל היצר. הבנתי את זה. קיבלתי את זה (סוף סוף). אני נכונה להגביל ולבלום ולתחום. עכשיו שומה עלי ללמוד לבלום עם קצת יותר שליטה (או חוסר שליטה) על שרירי הרגל - ללחוץ על הברקס מבלי לגרום ל'חרקה'. את יודעת במקרה איך עושים את זה? כן. הבנת נכון: תקופת מבחנים... אבל נדמה לי שהשאלה שלי הרבה יותר גלובלית ממה שנוגע לתקופת מבחנים, או ללימודים בכלל. בקיצור, ברברתי והתברברתי. התכוונתי להפנות אליך הודעה/שאלה פרקטית ובעוונותי יצא קצת מופשט. מה שלומך, אורנה? (אני שואלת בסוף - בקטן. את לא חייבת לענות, אבל אני כן מתעניינת...) ורד

ורד יקרה שלי, כל-כך נעים לקרוא אותך ולהיזכר... (מותר להסביר להם? תכתבי את אם מותר). ה'שולחן' שלי באמת מלא, והוא כבר מזמן לא מסודר. כיום נעים לי ה'בלגן' של החיים, פעם פחות... השולחן שלך? זה נכון, צריך לסדר, אבל לא יותר מדי, וכל יום למצוא את האיזון מחדש (זוכרת את גרף השינוי הריאלי? - כל יום מחדש, בקטן, כמו לאשרר שוב ושוב החלטה על דיאטה...). אני שולחת לך כוחות, ותזכורת (מניסיון) שאפילו תקופת בחינות ע-ו-ב-ר-ת! אורנה (שמרגישה טוב, עובדת קשה וזוכרת היטב...).

אורנה יקרה, אני כל כך שמחה ומרוגשת לשמוע אותך (ועליך) ולקבל ממך תגובה חמה ומחזקת. עכשיו בלגנת לי עוד קצת... מ-ת-ה על הבלגן הזה; על הבלגן של החיים בכלל. אבל צריכה לשמר אותו מווסת ובגבולות הקיבולת שלי... את יכולה להסביר לכולם כאוות נפשך. הכל גלוי. אני נמנעת מלעשות זאת מאחר שאינני מכירה בדיוק את הקצה הרגיש שמפריד בין הבמה לבין מאחורי הקלעים. תזמיני אותי לסדנת דחיינות נוספת - להאיר את עיני בגרפים ובשולחנות עבודה? מבטיחה לנסות לעשות את הדברים באופן מאוזן, הייתי זקוקה לתזכורת ולתגובה המחייכת. תודה תודה, ורד

ליאת לא יודעת אם את מציצה כאן בפורום או לא. בכל אופן לא נראה לי שאצליח להתאפק עד סופ"ש. את מוזמנת לקרוא כשיזדמן לך. פשוט נראה לי הפסיכולוגית מאסה בי בדיוק כמוך. רק שהיא עדיין לא אומרת לי מפורשות כפי שאת אמרת בזמנו כנראה שטיפול לא מתאים לגבוליים כמוני...כנראה שלא הכל אפשר לפתור...חבל כפי שנאמר באחד מספריו של ד"ר יובל שלא כדאי לטפל בו זמנית ביותר ממטופל אחד בורדרליין

שלום ME, אני לא מכירה מספיק את הדיאלוג בינך לבין ליאת, אבל נדמה לי שכדאי לחשוב על האפשרות שלא המטפלת מאסה, ולא ליאת מאסה, אלא את היא שמשהו בתוכך מואס ונחלש וכאוב כל-כך... נסי להמשיך ולבדוק את הדברים, בראש פתוח ככל האפשר. לילה טוב, אורנה

היי ME יש לך אבחון של מישהי עם הפרעת אישיות גבולית? את ממש לא נשמעת מתאימה להגדרה אני קוראת אותך המון זמן ואת ממש לא מתאימה להגדרה אני מצטערת שאני נדחפת , מעניין אותי -יש לך אבחנה? אני מקווה שזה בסדר מבחינתך שאני שואלת ולא תחשבי שאני נדחפת

קשה לך לענות??? סנובית דוחה

לבחור בחיים. לבחור בחיים. לבחור בחיים. לבחור בחיים. לבחור בחיים. לבחור בחיים. לבחור בחיים. לבחור בחיים. לבחור בחיים. לבחור בחיים. לבחור בחיים. לבחור בחיים. לבחור בחיים. לבחור בחיים. לבחור בחיים. לבחור בחיים. לבחור בחיים. לבחור בחיים. לבחור בחיים. לבחור בחיים. לבחור בחיים. לבחור בחיים. לבחור בחיים. לבחור בחיים. הייתי חייבת לכתוב את זה... אני מחזיקה את הפסיכולוגית שלי כל כך חזק מבפנים. בטח כבר אין לה אויר... נויה, אני משתדלת. מבטיחה. נורית

נוריתה, בחירה מצויינת :-) המון אויר יש לה. גם בשבילך. יעלה

נורית היקרה, בשניה הראשונה שקראתי את הודעתך,גיחכתי וחשבתי שהשתטיית ושאיזה כייף לך שלא איכפת לך מה יחשבו עלייך ואם יצחקו או יחשבו ש'יצאת מדעתך',אך כשקראתי יותר קלטתי שאת לא משתטה אלא עושה את הדבר הכי טוב שאת צריכה לעשות למען עצמך:'צועקת' לעצמך ולאחרים שצריך לבחור בחיים,מכניסה משפט זה לתודעתך ,ובוחרת באמת בחיים ,שזה הרבה יותר ממה שאני יכולה להגיד על עצמי,שכבר מזמן 'וויתרתי' על חלקים נרחבים של החיים,אז בעצם אני רואה שאני זו שמשתטה ולא את. ביי, משתנה

נורית, עם כל פעם שקראתי את שתי המילים האלה התחזקו בי תחושות אחרות, עד שבסוף הגיעה ההחלטיות! 'לבחור בחיים' ממש כך! את יודעת, בדיוק אתמול אמרה לי חברה טובה שכדי להרגיש "חיה", צריך קצת לחיות.. כל כך פשוט ולא פשוט.. כל כך נכון.. נדמה לי שאת בדרך הנכונה, לילך. (ותודה על המילים הטובות, מהשכנה מלמטה.. :-) )

נורית, את יודעת כמה אוויר ממלא אותה כשאת בוחרת לבחור בחיים? אני זוכרת א?ת הפעם שהפסיכולוג שלי אמר לי: "זאת בחירה שלנו, לראות את ה"אין", או להתחיל לראות גם את ה"יש". מאז אני מנסה. לפעמים מצליחה... המשיכי לבחור נכון. הדר

מצחיקונת, אני מבינה שלא כל-כך מצחיק אצלך עכשיו... המשיכי להחזיק חזק. אני מאמינה שיש לה אוויר. גם לנו יש... אורנה

אורנה, לא מצחיק אצלי בכלל. אפילו לא קצת. לאחרונה פוצצתי סיפור משפחתי של שנים. (ולא, לא מדובר בהטרדה מינית). זה היה מיוזמתי. והפסיכולוגית שלי לא התנגדה. אולי אפילו קצת עודדה. פתאום הבנתי שחייבים לעשות משהו. וזה אפילו לא כל כך חשוב מה... עכשיו יש הדים. והמון. ואני צריכה לספוג חלק מהם. וזה קשה. קשה לי נורא. הבחירה בחיים מאוד קשה לי. נראה לי שיותר קל לפרוש. ואני יודעת מה זה לפרוש... היום כל היום זימזמתי לי את השיר: "גם אם זה טוב ואם זה רע. אין כבר דרך חזרה. אין כבר דרך חזרה..." משהו כזה... באמת שכבר אין דרך חזרה... תודה לכן. לכולכן. היום המנטרה היא: להחזיק. להחזיק. להחזיק. להחזיק. להחזיק. להחזיק. להחזיק. מחזיקה חזק. אני באמת מקווה שעוד יש לה אויר. נורית

אורנה יקרה, אני מחפשת מכונה שמחלקת חיבוקים חמים ומרגיעים, אחת כזו שאפשר להישען עליה כשעצובים. אף אחד לא יאמין שאני כתבתי דבר כזה... אף אחד לא יודע כמה אני באמת רוצה... אני צריכה חיבוק :-( ואין.

אוי, נקודה יקרה, אני בטוחה שיש כאן בפורום כמה וכמה אנשים שמבינים את הכמיהה הזו... ואולי, רק אולי, יש גם בעולם הממשי סביבך מישהו שיבין... בינתיים, אני שולחת חיבוקים ווירטואליים, אורנה

מותר לספר גם על ימים טובים? אחרי שבוע מטורף, מיני-דיכאון והמתנה מייסרת לפגוש אותה, את המטפלת שלי (הנה, אמרתי את זה) היה לי יום נחמד! :-) היא פשוט נהדרת ומקסימה ואפילו קצת אוהבת אותי, הגברת שלי (או ככה נדמה לי). פחדתי שתיקח אותי למקומות קשים, אבל היא נתנה לי להתבדח איתה ולהצחיק ולהתחכם כמו שאני רגילה כשטוב לי. זה קצת מפתיע שככה אני מתנהגת אחרי שבוע קשה, אבל לא נורא. דיברנו כמובן גם על הרבה דברים לא מצחיקים, אבל היא הרשתה לי קצת לנוח. לא לייסר את עצמי. אפילו צחקה והשתתפה קצת בהתחכמויות ובמשחקי מילים שלי :-) מצחיק... ידעה כנראה שהיה לי קשה מדיי בפעם הקודמת והרשתה שבפגישה הזו יהיה נעים וקל. קצת להתפרק.. אני כותבת ומחייכת לי, חיוך ארוך ונינוח... היא עושה לי טוב אני חושבת.. איזה מזל יש לי... אני חושבת שאני קצת אוהבת אותה.. (ממש קצת :-) איזה כיף :) לילך.

לילך יקרה, אז השמועות על "יום שלישי, פעמיים כי טוב", היו נכונות... טוב לשמוע אותך ככה. זה כיף כשאוהבים אותנו. ויופי שאת אוהבת אותה (ממש קצת :-). נשמע כמו מתכון להצלחה, הקשר שלכן. שיהיו לך עוד הרבה ימים טובים יעלה

ל. היקרה, כייף לקרוא ולהרגיש את מצב-הרוח המרומם שלך, זה משמח אותי שטוב לך; כשטוב לאחרים טוב גם לנו. ואם כבר הזכרת דבר חיובי אז אשתף משהו ש'נמנעתי' ממנו קודם: התחייבתי היום למשהו שכבר דחיתי זמן רב בגלל הפחד,וגם זה מפחיד אך משמח אותי. 'הדבקת אותי' כנראה במצב-רוחך המרומם אם אני שמחה מכך.

לילך יקרה, באמת כיף!!! אני גם אוהבת את הפגישות האלה... כל כך אוהבת לצחוק איתה... כל כך אוהבת שהיא צוחקת... שיהיו עוד המון פגישות כאלה. אמן. נורית

לילך יקרה, הנה, גם אני עברתי פה... משאירה את ההודעה שלך עם כל הנפח והאוויר הטוב שמסביב לה, שתתפוס לה מקום משל עצמה. היא טובה אליך, גברת-מטפלת, היא טובה אליך... :-)))) אשת האדמה

איזה כיף...! שלל תגובות ססגוניות בראש צצה תמונה של עפיפונים נהדרים בשמיים.. ממש תודה לכן! איזה כיף שיש לי עם מי לשמוח! שאתן כאן.. אשמור את החיוך על הפנים בנתיים ואם הצלחתי להרחיב כמה חצאי-חיוכים לחיוכים שלמים- אז אחלה! אני שמחה! תודהתודה, לילך.

שלום לילך, נעים לקרוא... לא ריק, לא שפעת ולא סופלה, "פשוט" ימים טובים... כולכם, מוזמנים לשתף גם בכאלה. שיהיו הרבה מהם, אורנה

חשוב לי לשתף אתכן במשהו שקלטתי היום,למרות שהיתי אמורה להבין זאת כבר מזמן,קלטתי דבר שנראה פשוט אך הוא יכול ליצור לי שינוי גדול מאוד,קלטתי שאיני חייבת להיפטר לחלוטין מהOCD כדי להיות מאושרת ולחיות חיים רגילים,אלא מספיק שיהיה שיפור בכך שאוכל להימנע או לדעת לוותר ולהעלים כמעט ברגע שהן מופיעות מחשבות אובססיביות,ולוותר עד כמה שאוכל על ה'טקסים' שבאים אחרי המחשבות; כלומר שאביא את עצמי למצב ש'אחיה בשלום' עם הOCD. כי כשאני בלחץ להיפטר ממשהו אז גם אני מתאכזבת מהר יותר אם זה לא קורה, ואם הלחץ יעלם אז אהיה רגועה יותר,החרדות יפחתו,ואצליח להוריד את דרגת הOCD. אני יודעת שזה לא קל כפי שזה נשמע,אך החלטתי על כך,ואני מתכוונת לעמוד בהחלטתי,ואשמח לתמיכתכן אם תשימו-לב שאני נסוגה ממנה. תודה על ההקשבה, משתנה

היי משתנה, תודה על השיתוף. כמה מקום את נותנת לנו... זה נעים... אני בהחלט מסכימה איתך שהמטרה צריכה להיות להוריד את דרגת ה - ocd כך שתוכלי לתפקד איתו ולחיות איתו בשלום בו זמנית. אני אישית מאמינה שלכולם יש רמה כזו או אחרת של ocd. אם זה בניקיון. ואם זה בסדר. ואם זה בלחזור ולבדוק אם נעלנו את הדלת... מה שחשוב זה לשלוט בזה 'פחות או יותר' ולא לתת לזה להשתלט לנו על החיים, שנצליח לתפקד יחד איתו (כל כך קל להגיד...). תודה על האמון. זה מחמיא. אני ממשיכה לעקוב... נורית

תודה נורית, איזה חברה מקסימה את,הפירגון והתמיכה שלך עוזרים לי מאוד ונותנים לי הרגשה טובה; ובכלל כולכן פה נותנות לי להרגיש חופשיה לכתוב ורצויה ומקבלות אותי איך שאני(עם הOCD ,הדכדוכים וכו'). גם העובדה שאתן מבינות אותי,וגם שאינך הראשונה ששמעתי ש'אומרת' שלכולם יש OCD ברמה כזו או אחרת,גם זה (עד כמה שזה נשמע אנוכי...)קצת מעודד אותי ונותן לי להרגיש שאיני חריגה בכך,למרות שאני יודעת שאותם דברים שקיימים אצלכם בדרגה פחותה אצלי הם מוקצנים- וזו הבעיה,אך אם אפחית את דרגתם אוכל לחיות יותר בקלות. גם לי מחמיא שיש לי את ה'חברות הוירטואליות' איתכן ושאתן מאפשרות לי 'מרחב לשתף'; והאמת היא שבהתחלה קצת חששתי לשתף,כדי שלא 'אראה רע' בעיניכן, ע"י הדגשת בעיותיי.

המון אמת יש בדברייך, וכמו שתמיד אומרים - לאט אבל בטוח! מאחלת לך שתשיגי את מבוקשך ושייקל ויירווח לך, בקצב הנכון. ו... לשנייה אהפוך לטכנאית-עלק לעת מצוא. שאלת איך משאירים קישור להודעה קודמת, אז הנה הסבר בתמונה המצורפת. בבקשה: http://img351.imageshack.us/img351/9653/forum06ed2yy0.jpg א.ה.

ל- א.ה. , תודה על התמיכה ועל ההסבר הטכני המצויין. זה בטח 'ישמע' לך מוזר,ואולי אנוכי,אך תמיד מרגיז אותי שיש דברים שאני לא יודעת, ואחרים מגיעים לכך בקלות,כמו למשל - שאת ואחרים יודעים איך להגיע להסברים הטכניים האילו ואני לא יודעת איך.אני מקווה שלא הכעסתי אותך בכך,כי זה קורה לי ככה לגבי כולם;נשמע טיפשי - נכון? אקווה שכעת לא ארחיק אתכן ממני עם 'הוידוי החדש' שלי? אך יחד עם זאת,אני תמיד שמחה ללמוד דברים חדשים,וזה מה שהכי חשוב.

משתנה יקרה, גם אני כמו נורית, רוצה להודות לך על הקרדיט שאת נותנת לנו כאן. הלוואי והמילים שלנו באמת יעזרו לך. אמרתי לך כבר הרבה פעמים, שאני חושבת שאת עושה עבודה מדהימה. שמחה שאת מוכנה לנסות ולהיות קצת יותר קלה עם עצמך. זה מגיע לך. תמשיכי לשתף. א.ה., התרשמתי מהמצגת :- ) יעלה

תודה יעלה, אינכן מתארות לעצמכן עד כמה תמיכתכן עוזרת לי,מעודדת אותי. מה שקצת מפחיד אותי עכשיו הוא שע"י כך ששיתפתי אתכן ושזה רשום ו'מתועד', הוא שעכשיו אני מחוייבת לעמוד במילה שלי,ולא יכולה לחזור אחורה, אפילו אם אני נתקלת בקשיים; ואני מודעת לכך שזה לא 'הכל או לא כלום' כפי שחשבתי קודם, ושאפילו אם אעשה 'צעדים קטנים' עדיין אין זה אומר ש'נכשלתי',אלא רק שיש עיכוב קטן בהתקדמות. אך בעייתי היא שאני מנסה 'לשכוח ולהתחמק' מיישום החלטות חשובות,ולכן חשוב לי שאם תשימו-לב לכך בכתיבה שלי,תעירו לי על כך אפילו אם באותו רגע אולי קצת אכעס עליכן, אתן מסכימות בבקשה להיות 'קרש תמיכה' עבורי? (אני מקווה שכעת לא תחשבו שאני 'הכל דיבורים' ו'מעט עשייה').

משתנה, גם אני פה. קוראת, שמחה על הכוחות שאת מוצאת בעצמך, תראי איך הפגשת את כולנו מחדש... מחזיקה לך אצבעות (מה אצבעות, את כל היד....) הדר

הדר היקרה, עכשיו אני ממש מרגישה שכייף לי שכולכן 'חברתן יחד' מחדש,כדי לעודד אותי ולהיות עבורי,איני רואה זאת כמובן מאליו,אלא כזכות שניתנה לי,כמו 'מתנה' -החברות איתכן. תמיד אשמח לעידודכם,למרות שלפעמים כשעצובים ומדוכדכים לא ממש בא לבקש עזרה (ובזה אני מבינה את חן-שאמרה שאינה משתפת אף-אחד בכך,אלא אם שמים-לב לכך). תודה, משתנה

כעת אני קוראת מספר פעמים את מה שכתבתי,כדי לזכור זאת,כי יש לי תחושה כאילו מישהי אחרת כתבה זאת, למרות שאני יודעת שזה בטח רק עוד 'תירוץ' שלי כדיי 'להתחמק' מלבצע את מה שהתחייבתי אליו = ניסיון של הOCD 'להשתלט עליי' שוב ולייאש אותי מכל פיתרון אפשרי. התלבטתי רבות אם להוסיף זאת ל'עץ האופטימי' שיצרתי,אך אם לא אוסיף זאת ואנסה להדחיק זאת,רק אעצים בכך את הOCD ,ולכן היה חשוב לי לשתף אתכן גם בזה. חשבתי אולי לשמור 'עץ' זה ולהסתכל עליו כל פעם ש'אשכח זאת',אך לא הצלחתי לשמור אותו במחשב,אז אולי במקום אדפיס חלק ממנו ואסתכל עליו כל פעם שארגיש ככה.

אני מצטערת שכתבתי הודעה זו(של 'לא נעים לי להוסיף,אבל...),כי היא כאילו מטילה'צל שחור' על כל מה שכתבתי קודם ו'הורסת' לי ולכן את האווירה החיובית שיצרתי 'אך ברור לי שהיא נכתבה עקב הפסימיסטיות הרגילה שלי - שנראה לי שגם קשורה ל OCD . לא שכחתי שכל הזמן יש 'עליות וירידות' וכשכתבתי זאת היתי ב'ירידה' במצב-הרוח. {חשוב לי להוסיף שכדי לכתוב עכשיו הודעה זו עברתי 'יסורים רבים',עקב תקלות טכניות בלתי-פוסקות,עד שכמעט התייאשתי מלכתוב זאת,אך כיוון שהיה חשוב לי לא 'להשאיר את המצב כפי שהוא',לא ויתרתי ורק restart במחשב עזר. וגם לשמור את ה'עץ' הזה הצלחתי בסוף,לאחר שבדרך הרגילה זה לא הסתדר,אלא רק בדרך העקיפה,ולאחר נחישות רבה להצליח בכך, זה מדהים אותי שיש דברים שאיני מוותרת עד שאני משיגה אותם-לא משנה עד כמה הם קשים,ולעומת זאת עם הדברים החשובים איני מסוגלת להתמודד כמעט בכלל}. אז שוב - תודה על הקשבתכן, משתנה

היכן יש טיפולי odc מסובסדים שלא דרך קופה או בי"ח פסיכיאטרי. תודה מראש.

יעל שלום, אם התכוונת לocd,אז יש טיפולים מסובסדים לכך באוניברסיטת ת"א,ויכול להיות שגם באוניברסיטאות האחרות. בהצלחה

שלום יעל, אכן, בשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל-אביב יש יחידת CBT (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי) חדשה, הנותנת מענה לבעיות חרדה שונות, כולל OCD. הטיפול ניתן לאוכלוסיה הרחבה בכל הגילאים. הטלפון שם הוא 03-6408505. בהצלחה, אורנה

והיום היה קשה.היה רע .מכל הבחינות. התקשרתי אליה על אף שאיני נוהגת לעשות זאת בין הפגישות ,אבל היה דחף לחתוך, והיא סיכמה איתי שכשעולה דחף כזה,ישר לההתקשר אליה(חמודה ,נכון?). דיברנו הרבה ,קרוב לעשרים דקות, והיא הרגיעה אותי קצת , הייתי נורא טעונה. בסוף השיחה הייתי חייבת להרוס כמו שרק אני יודעת,אמרתי לה שאני רוצה להפסיק את הטיפול, והיא אמרה שעוד נדבר על כך מחר. אבל אני את ההחלטה כבר קיבלתי. חליק דיבורים, הגיע הזמן למעשים, מעשים= למצוא טיפול שמתאים לי יותר. ואולי אני חסרת תקנה ואין טיפול שמתאים לי יותר,אז אולי פשוט אשאר איתה(אני כל כך רוצה) ,גם היא בדעה שכדאי שאשאר. מה עושים?

אורנה שלום, מאחר ואיני יודעת אם את עוקבת אחר ההודעות בשבתות הנה קישור להודעתי הקודמת, http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-685,xFT-617791,xFP-617791,m-Doctors,a-Forums.html

איזה לא מנומסת אני ,שכחתי להודות.. ועכשיו אני על סף יאוש... עוד לילה לבן מתקרב משתדלת לא להתפתות לפגיעה עצמית..

שלום חן, תיאור ההרסנות שעלתה בך, בדיוק כשקיבלת ממנה משהו טוב, מאוד נוגע ללב... לפעמים, לקבל משהו טוב קשה לא פחות מלקבל משהו רע (במיוחד כשהרע מוכר וצפוי כל-כך). אני מסכימה עם ליאת שההצעה לצרף התייעצות סביב הפגיעה המינית מהווה צעד אחראי ומקצועי. בעיני, זו עדות לכך שיש שם עוד דברים הראויים לבדיקה מבחינתך. לילה טוב, אורנה

אורנה בוקר טוב הפורום עובר לניהולך המסור, שבוע טוב דרור

דרור יקר, השארתי לך הודעה בשרשור הקודם וגם... תינוק של חברה שלי מאושפז בבית החולים והיא ביקשה שמחר אני אהיה איתה מכיוון שמאוד קשה לה לבד, בעיקר נפשית... היא שכחה שיש לי מחר פגישה עם הפסיכולוגית, אחרת לא הייתה מבקשת, אך מכיוון שביקשה לא יכולתי להגיד לה לא. היא ממש מסכנה ובדיכאון. כשהתקשרתי לפסיכולוגית שלי לברר עם היא יכולה לקבוע לי ליום אחר, היא אמרה שאין לה יום אחר ושלדעתה יותר חשוב שאני אבוא אליה מחר. בעיקר כי נותרו לנו עוד שתי פגישות. אמרתי לה שאני אחשוב על זה כמה דקות ואחזור אליה. אחריי מחשבה וכשראיתי את חברה שלי בוכה החלטתי לבטל, למרות שמאוד רציתי ללכת לפגישה... כשהתקשרתי אליה שוב, כמה דקות אחרי, (לפני שעה וחצי בערך), היא התעצבנה עליי שאני מבטלת ברגע האחרון ואמרה שאני לא בסדר, שגם שבוע שעבר ביטלתי(שפעת) ושאני תופסת לה מקום של מטופל אחר וגרמה לי להרגיש ממש לא נעים. אמרתי לה שהיא לא ממש עוזרת בזה שהיא גורמת לי לרגשות אשמה ושתמיד אני מודיעה לה לפחות יומיים מראש... היא אמרה שגם יומיים מרא זה לא מספיק לה ושאני לא אחראית שאני מבטלת את הפגישה... אמרתי לה שזה בסדר- מעכשיו יש בדיוק עוד פגישה אחת לבטל- שלא תדאג... היא אמרה בי עצבני וניתקה את הטלפון... מבאס אותי שזה יצא ככה, אני לא רוצה לריב איתה וכן רציתי ללכת וחיכיתי לפגישה הזאת, הזאת בעיקר... יש לי המון רגשות אשמה עכשיו ואני מרגישה לא בסדר. אני יודעת שזה לא בסדר לבטל ברגע האחרון ובדרך כלל נמנעת מזה.. אבל חברה שלי באמת עוברת תקופה קשה וצריכה המון תמיכה... אוף, לא יודעת מה אני רוצה, זה ממש מבאס...

מצטערת, ניתקע לי הדף במחשב, כך שרק עכשיו ראיתי שענית.. תודה.

פרח שלום, אני בדעה שבאופן אידיאלי המטפל אינו אמור לגרום רגשות אשמה למטופל. אבל לפעמים זה פשוט קורה. קורה כי למטפל יש משהו לא מעובד שמתפרץ, נקודה רגישה, או שהמטופל מראש לא מרגיש בנוח עם מעשיו והופך חד הבחנה בנוגע לכעסים של המטפל עליו. בנוגע לזה אני רוצה לומר שני דברים. הראשון נוגע לעניין התשלום, ישנם מטפלים הגובים תשלום עבור פגישה בין אם התקיימה ובין אם לאו, אפילו אם בוטלה מראש. על אף הכעס שגישה כזו יכולה לעורר היא פוטרת מעניין האשמה. המטופל "קונה" את הזמן שלו וזו החלטה שלו מה יעשה בו. ואז לפגישה שלא התקיימה יש משמעות רבה, ממש כמו פגישה שהתקיימה. דבר שני, העובדה שאתן לקראת סיום לא תפשה מקום מרכזי בדברייך וזה מעורר שאלה. נראה לי שזו תקופה מתוחה ביניכן, דברים רבים נראים כדורשים בירור ובין אם בחרת בכך או לא לשתיים מתוך שלוש הפגישות האחרונות את לא מגיעה. יש לכך השפעה על הסיום של הטיפול, גם אם ההיעדרויות היו מוצדקות, ובכל זאת אני מקווה שהפגישה האחרונה תהיה משמעותית וטובה עבורך, דרור

שלום רב, בעלי מזה זמן משתעל כבר מעל כמה שנים. הוא אינו עבר בדיקות אצל רופא ריאות או משהו הוא אינו מעשן והוא אדם בריא. השיעול שלו מגיע מידי כמה זמן. לפעמים כן ולפעמים לא. בלילה בכלל אינו משתעל תוך כדי שינה או שיש לו צפצופים. אין לו כלום. השיעול הוא שיעול חזק, הוא חיי עם זה כמה שנים ואינו מתלונן שזה מפריע לו. החשד שלי שזה בעיה פסיכולוגית שנוצרה אצלו בשנים האחרונות. הוא אדם קשה, עקשן, מהמר, מעסיק את ראשו על הימורים, והוא במתח מזה. האם שיעול הוא גם בעיה פסיכולוגית ולא חייב בעיה בדרכי הנשימה. אולי זה איזשהו דרך להפיג מתחים. העניין שהרבה אנשים מסביבו זה מפריע להם, כמו העובדים בעבודה. בני הבית וכו'. יתכן ושיעול כזה מראה על חוסר תשומת לב. מה יתכן שזה קשור בפסיכולוגיה של האדם? תודה מראש ערב טוב!

יודפת שלום, נשמע לי מדברייך שאת מוטרדת מהתופעה וחושבת שיש לה סיבה פסיכולוגית. אבל לפני שחושבים על הכיוון הפסיכולוגי אני ממליץ לשלול בבדיקות רפואיות כל גורם גופני. שנית הייתי ממליץ לדבר איתו, לשמוע ממנו האם מודע לכך, האם זה מפריע לו או לא. ובאשר לשאלתך, ישנן סיבות אפשריות מרובות היכולות לגרום להתנהגות כזו, לא רק חוסר אכפתיות מצידו אלא אולי ההיפך, דרך סמויה למשוך תשומת לב לנוכחותו. אבל אם להסתמך על דברייך, וזו רק השערה, ייתכן וישנן מחשבות המטרידות אותו ומעוררות בו לחץ וחרדה ובמשך הזמן הוא פיתח מנהג שבכל פעם שהן מופיעות הוא משתעל. אם כך הוא הדבר בעלך מכיר את זה בעצמו ויש לכך טיפול. בכל מקרה נסי לברר את הדברים יותר לעומק אם זה מפריע לך, דרור

שלום רב . אני בת 17 ומעוניינת ללכת לטיפול פסיכולוגי. רציתי לדעת האם ישנה חובה על המטפל לספר להוריי את ה"אבחנות" שלי , ועל הדברים שאני יספר לפסיכולוג? תודה מראש.

דנה שלום, החובה החלה על המטפל היא ראשית לקבל הסכמה בכתב או בעל פה מההורים. ובמקרה בו הוא חש שאת מהווה סכנה לעצמך או לאחרים הוא רשאי ואף חייב לדווח על כך. הסעיף השני נכון ללא קשר לגיל שלך. הוא אינו מחויב לדווח על האבחנות שלך ואסור לו להוציא החוצה מחדר הטיפולים תכנים עליהם אתם מדברים אלא אם כן את מודעת לכך. לפיכך אני חושב שאת יכולה להיות רגועה מבחינה זו ולפנות לטיפול, שיהיה בהצלחה, דרור

בוקר טוב, לא יודעת מה עובר עליי והעיקר לא יודעת אך לשנות ואך יוצאים מזה???. אני בת 24 אני עבדתי עוד לפני הצבא כשהשתחררתי עברתי לגור לבד עבדתי למדתי יצאתי אומנם החלפתי לא מעט עבודות אבל תמיד עבדתי אף פעם לא היתי מיליונרית אבל פירנסתי את עצמי בכבוד אף פעם לא היתי במינוס או חייבת למישהו כסף לפני שלושה חודשיים התפטרתי מעבודה שבה עבדתי שנתיים מקום שנורא אהבתי בגלל העבודה והאנשים ושנורא סבלתי בגלל סיבות אחרות שבגללן גם התפטרתי בסופו של דבר עכשיו שלושה חודשים אחרי בפעם הראשונה בחיי לא רק שאני לא עובדת גם אין לי חשק בכלל נכנסתי לשביזות מטורפת אני רוצה לעבוד אבל אין לי כוחות לעשות שום דבר בנושא עד לפני שלושה חודשים הסתפקתי בחמש שעות שינה עכשיו אני יושנת שתיים עשרה שעות ועדיין מתעוררת ונירדמת עייפה לא יודעת מה עובר עליי ולא יודעת אך לצאת מזה הראיונות עבודה שהיתי הולכת אלהן בהתחלה המראיניים כנראה הרגישו את הזילזול והחוסר מוטיבציה כי היו מציעים את העובדה בחוסר ביטחון מוחלט אני עדיין שולחת המון קורות חיים מקבלת הזמנות לראיונות עבודה מהמון מקומות ומקומות ממש טובים ופשוט לא עונה לטלפון או שאומרת להם שאני כבר עובדת למרות שזה לא נכון אני לא יוצאת מהבית השמנתי בטרוף (עוד נושא מאוד רגיש) בקיצור רע לי ממש רע לי ובמקום לפתור את הבעיה אני רק מגדילה את המינוס בבנק ומתבכיינת על כמה שרע לי אז איפה ואך מוצאים כוחות לקום מהתחת ולשנות תודה מראש על כל עצה

תמרה שלום, ביקשת אומנם עיצות שיעזרו לך להתמודד עם המצב,ומבחינת זה לא נראה לי שאני האדם המתאים לכך,כי אני כעת מרגישה שאני חווה בדיוק את מה שאת חווה,אומנם אני יותר מבוגרת ממך,ואיני גרה לבד,אך גם אני כמוך כעת באותו מצב של תסכול וייאוש מהכל,ובטוח קראת זאת אם 'ביקרת' קודם בפורום.אני גם כמוך דוחה הצעות שניתנות לי לעבודה,ואם אני כבר הולכת לראיונות-עבודה אז ישר מראש אני מחליטה ש'לא ילך לי' וכנראה משדרת זאת גם למראיינים ו'הורסת' את האפשרויות שניתנות לי במו-ידיי; וידוע לי שזה כמו 'לולאה'-'מערבולת' הרסנית,ש'הורסת' את חיי,ואני קצת פועלת לשנות זאת - לפחות בכיוון הדיאטה(גם אני שמנתי מאוד,אך כעת התחלתי להוריד והורדתי כשישה קילוגרם). אז לעזור לך בטח לא עזרתי,אך להבין אותך אני מבינה טוב-מאוד.

משתנה יקרה , אז מה עושים? אני מסרבת להאמין שזה הוא גורלינו שניגזר עלינו למות שמנות בודדות (בדידות פנימית) ועם מינוס בגודל של הגרעון של מדינה אז אך יוצאים מהמצב הזה הרי חייב להיות מוצא........ כל הכבוד לך שהתחלת את השינוי זה כבר צעד ענק לכיוון הנכון כי אומנם אני לא מרגישה ככה אבל אמרו לא פעם ששינוי לטובה כל שינוי הוא התחלה לשינוי גדול ואמיתי אני עדיין לא שם גם אין תמיכה אבא מחכה בשקט ולא לוחץ חבר עסוק בצרות של עצמו והבנק לטוב או לרע מאפשר להיכנס למינוס ענק המונע את הפחד מהפינוי המתקרב ובא לכן גם מבחינת הכסף לצערי הרב אני לא לחוצה היתי רוצה שמישהו יבוא ויתן לי סטירה ויגיד תראי מה את עושה לעצמך אבל אני מתארת לעצמי שאם המצב היה פוך והיו לוחצים היתי מתלוננת יותר אז לכי תדעי מה יותר טוב . את אומרת שלא עזרת אבל את טועה הידיעה שאני לא היחידה במצב הזה הידיעה שזו לא עצלנות בלבד אלה עוד משהו מעבר לזה עוזר המון שיהי לשתינו המון בהצלחה בלימצוא כוחות למצוא את האושר ותודה רבה לך על התגובה

תמרה, האסוציאציה הראשונה שעלתה לי כשקראתי את הודעתך היא על גלגל שמתגלגל ואוסף בדרך עוד ועוד ..... אני תמיד אומרת שצריך לעצור את "הגלגל" הזה ואז בהדרגה אפשר לשנות ולשפר ולהרגיש אפילו טוב יותר ממקודם.. איך עושים את זה? אני חושבת שאין תשובה אחת, לכל אחד מתאים משהו אחר, הכי חשוב זה כשיש רצון. ונשמע לי שיש לך רצון , ולכן אני חושבת שזה מה שיניע אותך. לדעתי צריך להבין שמשהו לא בסדר והוא דורש שינוי, ואחר כך לרצות את השינוי,לרצות שיהיה טוב יותר. והשלב הבא הוא להתחיל לעשות משהו, להתחיל ממה שהכי מציק ומעיק,ולהציב מטרות קטנות וכך להמשיך..... למשל,לא לעשות דיאטה,אבל לאכול אוכל בריא, להפחית אחוזי שומן, ללכת ברגל כל יום (סתם ללכת), כשתרגישי עם עצמך יותר טוב, תתחילי לבדוק בעיתונים ובאינטרנט לגבי מקומות עבודה,לשלוח קורות חיים. לאט לאט אני חושבת שהחשק והמרץ יחזרו אליך. העיקר להתחיל במשהו. זה מאוד קשה, אבל זו ההתחלה, הצעד הראשון (שאותו אולי כבר עשית כשפנית לפורום). צריך משהו "לשימון המנוע", ואפשר להתחיל אפילו בלקבוע עם חברה וללכת להצגה או סרט מצחיקים, או כל דבר שאת חושבת שיעשה לך טוב ונעים. ותמיד תזכירי לעצמך, שאם כל הזמן תעבירי על עצמך ביקורת, ותקטלי את עצמך, זה ממש לא יעזור לך, אלא להיפך !!! ועוד טיפ קטנטן, לפעמים עדיף לא לעשות משהו שאת יודעת שהתוצאה שלו לא טובה. למשל,עדיף לא ללכת לראיון עבודה או להציג מועמדות כשאת יודעת שמצבך לא טוב, כי את פשוט מחזקת לעצמך את התחושה הרעה. עדיף לא לחפש עבודה, ולעשות דברים אחרים, שיעזרו לך לחזור למרץ, ואחר כך לחפש עבודה. שיהיה לך בהצלחה.

תודה רבה קודם כל שהקדשת זמן לקרוא את הודעתי ולענות לייעץ אבל בעיקר כי בזכותך ובזכות המגיבה השניה פתאום הבנתי משהו הבנתי שאני צריכה להבהיר לאלה שסובבים אותי מה עובר עלי וקבל תמיכה כמו שאמרת לעשות משהו שיעשה לי טוב ומה שיעשה לי טוב זה תמיכה מקרוביי שתי ההודעות שלכן ממש חיממו לי את הלב כי לאנשים אכפת אז תמיכה מקרובים אמורה בתיקווה לעזור עוד יותר אז המון המון תודה על האכפתיות התגובה ועל העצות תודה רבה וערב טוב

שלום רב אני מטופלת אצל פסיכולוג באזור הצפון הוא ממש מעולה. יש לי בעיה לאחרונה אני נמשכת לעולם העבריינות,אני רוצה להיות בקשר עם אדם ספציפי שנחשב לעבריין,ואינני יודעת מה לעשות ומדוע זה קורה לי???אני מעולם לא אהבתי את התחום הזה ההפך-נרתעתי ממנו...אני נמשכת לכח שהוא משדר ולמראה החיצוני ממש לא. איך אוכל לחדול מהמחשבות שאצלי בראש כל היממה???? תודה.

זוהי תופעה ידועה שנשים נמשכות לגברים המשדרים כוח עוצמה וסמכות. אבל את התכונות האלה אפשר להוציא לפועל בכיוונים שונים חיוביים ושליליים. אדם שהוא למשל בעל ידע כישורים וידע בניהול כספים למטרות רווח יכול להשתמש ביכולתו להשקעות רווחיות בבורסה, אבל יכול גם להשתמש בזה כדי לגנוב כספים ממעבידו ע"י מניפולציות דרך המחשב. אם תחשבי על כך שאותו עבריין בעצם פועל נגד החברה וכל ההסתכלות שלו על המוסר והמצפון החברתי הם לקויים אולי תשכנעי את עצמך לוותר על קשר איתו.

לינור שלום, ראשית משיכה ספציפית לאדם שבין היתר נחשב עבריין אינה מעידה בהכרח על משיכה לעולם העברייני. אבל את מרגישה שיש קשר, ובהחלט ייתכן שמעבר לדבריו של שאול על העוצמה קיים דבר נוסף והוא המשיכה לצד האפל שבתוכך, צד הנמצא בתוך כל אחד מאיתנו. ייתכן שאצלך צד זה אינו מוצא ביטוי באופן גלוי ואת נמשכת לאדם שצד זה מייצג אותו, כאילו הוא ישלים חלק זה בך. על מנת להתמודד עם זה עצתי לך היא ראשית לפתוח זאת בטיפול ולנסות להבין מה הצד הזה מסמל עבורך במה הוא נוגע. עם הזמן וככל שההבנה תגבר תוכלי למצוא תחליפים ראויים שיספקו אותך. מקווה שעזרתי, דרור

דרור יקר, מחר יש לי מבחן בגרות... החלטתי לגשת למבחן כצעד ראשון לקראת יציאה ממשבר שנמשך כבר שנים. (אני בת 27). אני מתלבטת אם לגשת מחר... למרות שרציתי (וכנראה בגלל), להצליח במבחן לא למדתי ולא השקעתי והסיכויים שאני יעבור מחר קלושים. אני כל כך מאוכזבת מעצמי. אני לא מצליחה להבין למה אני מחבלת לעצמי בכוונה. מה גורם לי להישאר באותו המקום. אני מרגישה כשלון, מרגישה טיפשה. יודעת שאם הייתי לומדת הייתי מצליחה ובכל זאת, מרגישה שנכשלתי. אני לא מבינה למה אני הורסת לעצמי שוב ושוב. מלחיץ אותי לחשוב מה יאמרו מסביב אם לא אגש, אם אכשל וזה מה שקורה. רע לי כל כך. עד מתי אני אשאר במקום הזה? מתי אני ארגיש ראויה לעזור לעצמי אפילו במעט. זה כל כך מחליש אותי, הידיעה ששוב נכשלתי. שוב הוכחתי כמה טיפשה אני.. שבוע טוב, פרח

פרח שלום, ראשית אני רוצה לאחל לך הרבה בהצלחה מחר במבחן. אני חושב שזהו צעד חשוב ובהחלט לא טריוויאלי ופשוט לעשותו בכל גיל. לדעתי את צריכה ויכולה לגשת מחר למבחן, את במצב לא רע בכלל אם תחשבי נכון. אין לך מה להפסיד, את רק יכולה להרוויח. אם לא תגשי הדבר זהה לכשלון במבחן סובייקטיבית ואובייקטיבית כאחד. שנית אם תבואי בתחושה שאין לך מה להפסיד כל נקודה שאת צוברת היא בגדר הפתעה לטובה, תחושי משוחררת יותר, ואז הידע בטל בשישים לעומת החרדה המאפיינת אותך בדרך כלל. ההלקאה העצמית שאת עושה כאן לא משרתת אותך, היא רק נותנת לך תירוץ לא לגשת מחר. אבל זמן להלקות את עצמך כמו גם זמן להבין מה קורה לך ולמה את מכשילה את עצמך יש לך למכביר. זה לא הזמן. דברי איתי שוב אחרי המבחן ואז אתייחס גם לזה, בנתיים צאי למבחן והצליחי, וגם אם לא לא הפסדת שום דבר, רק הרווחת, הרווחת תחושה שאת עושה צעדים בכיוון הנכון, דרור

תודה דרור יקר, אתה צודק, ככה התייחסתי לזה בהתחלה... איכשהו זה נעלם בדרך. המחשבה על כך שלא באמת הושגה התקדמות, כי בכל מקרה אצטרך לגשת למבחן חוזר... עזרת מאוד,המילים שלך מלאות באנרגיה חיובית שמאוד רחוקה ממני כרגע..אך הן עזרו והשפיעו.. כבר מרגישה מעט יותר משוחררת (-: תודה ולילה טוב

דרור יקר, מקווה שאתה עדיין כאן. זהו- המבחן מאחורי... נכשלתי בגדול ... חחח לא ברור לי למה ניגשתי לזה בכלל... מה זה נתן? עכשיו, דרור, אני רוצה את ההתייחסות שהבטחת (-:

אני בטיפול כשנה. חלק נכבד מהפגישות אנחנו דנים בקשר שלנו (מטפל- מטופל). למשל, היחס שלי כלפי המטפל, ההתנהגות שלי וכדומה. האם זה אמור להיות ככה?

בטיפול עם אוריטציה דינמית יש התייחסות רבה ליחסים בין המטפל למטופל...

לעמית שלום, זה אכן מקובל, בטיפול בגישה פסיכודינמית, להקדיש זמן רב ליחסי מטפל מטופל, אם הדבר תורם לטיפול, משמעותי בתוכו ומהווה חלק ממנו. כך למשל חשדנות של אדם המתבטאת מול המטפל יכולה להוות מוקד לבירור בין מטפל למטופל בכאן ועכשיו, ולא לעסוק רק בתיאורים על דברים שקורים בחוץ. ושוב אני חוזר, עבור חלק מהמטופלים כיוון טיפולי זה הוא היעיל ביותר, גם אם קשה ונראה מפתיע לעיתים, דרור

היי, שמתי לב שבמהלך כל חיי הייתה לי נטייה להתאהב בגברים שיש להם סמכות כלשהי עלי: מורה, מדריך, בוס, מרצה ובמהלך הטיפול גם במטפל. על מה מעידה הנטיה הזאת להתאהב/לאהוב בעוצמות אדירות, לא להפסיק לחשוב עליהם לרגע, הצורך בקשר איתם, המחשבה על ה"נאהב התורן" לפני השינה ודבר ראשון בבוקר? איך נפטרים מהרגל מגונה שכזה? יש לציין שאני כבר לא בטיפול......... תודה

י שלום, נשמע לי מדברייך שאת מרגישה חסך עמוק באהבה אותו את מנסה למלא על ידי התאהבות בדמויות סמכות. דמויות המייצגות בעינייך משהו שהוא ככל הנראה בטוח, מסוגל להגן ואף גורם לתחושת ערך עצמי טובה יותר. עולה בי השאלה מדוע אינך בטיפול, האם ההתאהבות שלך שם הכשילה את הטיפול, או מסיבה אחרת. כך או כך איני רואה תחליף ראוי לעבודה טיפולית יסודית על הנטייה שלך להתאהב בדמויות סמכות, שלעיתים אינן מושגות ומשום כך מושכות, ולעיתים הן תחליף לאהבת אב. התאהבויות שכאלו אם לשפוט מדברייך משאירות אותך תמיד ליד, עם תחושה שזה לא הדדבר האמיתי והנכון עבורך, דרור

ההתאהבות לא הכשילה את הטיפול. המטפל לא יודע עליה...דווקא ההתאהבות במישהו שלא ניצל את האהבה שלי והמסירות שלי גרמה לי להיפתח בטיפול ושהוא בכל יתאפשר. הטיפול הופסק כיוון שפוטרתי באופן פתאומי ממקום עבודתי ואני לא יכולה לממן את הטיפול. מרגישה כל כך נטושה כיוון שבגלל שאין לי עכשיו יכולת כלכלית אני לא יכולה לבוא לטיפול...

שלום רב בני בן 7 מוצץ אצבע הוא כבר בכתה ב' לפעמים הוא ממש בוכה לי שהוא לא מסוגל להפסיק. בגיל צעיר יותר נסינו מרה,שיחות כלום לא עזר האם יש דרך לעזור לו? או שזו צריכה להיות החלטה פנימית שלו,וכשהוא באמת ירצה הוא יצליח בכך.

http://www.doctors.co.il/xID-4143,xCT-77,m-Doctors,a-Article.html

אמא, שלום לך, ראשית ברצוני לומר שהמאמר המצורף הוא מאמר מתמצת ונוגע בעיקרי הדברים ודרכי התמודדות. ברצוני להוסיף שאם ממשיכים להיות מודאגים ואין שינוי ניתן לפנות כצעד ראשון ליועצת בית הספר, או לפסיכולוגית התפתחותית/ קלינית של הילד. הדרכה קצרה יכולה לעזור רבות, אפילו על ידי הכלה והרגעה. ניתן לפנות גם בשאלה ל"קו להורה" באוניברסיטת תל אביב, שירות הניתן ללא תשלום. לטעמי המצוקה שתיארת בה שרוי בנך שרוצה להפסיק אך לא יכול, מטרידה, במידה והיא אכן באה ממנו, והיא זו הדורשת התייחסות בהקדם. לילה טוב, דרור

הבן שלי (25)עובר טיפול בבעית דיסוציאציה על רקע פוסט טראומתי. הוא מדווח על התקדמות. אולם מידי פעם אני שומעת אותו מוציא קולות משונים מהבטן תוך כדי דיבור לעצמו ושיחזור קטעי שיחה או משפטים. זה מלווה גם בצחוק.זה לא קורה לו בפומבי אלא בחדרו, בגינה או במקלחת.מה פשר הדבר? האם התופעה תעלם? התופעה לא הייתה גלויה לי לפני הטיפול. תודה מראש אמא של מטופל.

irit שלום, נשמע לי מדברייך שאת מודאגת ממה שאת שומעת מבנך. את מרגישה שהופיעו תופעות חדשות שלא הכרת לפני הטיפול, למרות שהוא מדווח על התקדמות. האם הוא מודע לקולות אלו האם שוחחתם על כך ואיך הוא מסביר את זה? אם לא דיברתם נסי לדבר איתו, בעדינות ולא בחודרנות כמובן, אבל מתוך דאגה כנה. העובדה שזה לא היה קיים כלל לפני הטיפול נראית מפתיעה ומקשה עליי להבין את מקורה. ייתכן ויש לכך קשר לדיסוציאציה, אך מדוע זה לא הופיע קודם. האם יש בדיבורים אלו משהו מוזר, האם הצחוק בא במקום? אלו שאלות שחשוב לדעת את התשובות להן, ולכן אם את רואה שתופעות אלו אינן נעלמות, ובנך לא מסוגל להסביר לך, נסי, דרכו לפנות לצוות המטפל כדי לדווח להם על משוה שהם אולי לא מודעים אליו, ובעיקר כדי שיסבירו לך את מהות הטיפול. שיהיה בהצלחה ואני מקווה שבנך ירגיש טוב יותר בקרוב, דרור

למה אתמול בערב היה לי מצב-רוח טוב,יחסית לבוקר,והיום בבוקר ראיתי שבעצם אולי זאת היתה 'אשליה',כי הסיבה שהיה לי טוב היא שידעתי שאיני עובדת או לומדת השבוע ושאין לי שום מטלות חשובות השבוע,מלבד הטיפול,ואתמול שמחתי-שאין לי 'גורם מלחיץ על הראש',והיום כאילו 'התתעוררתי מהאשליה והבנתי עד כמה זה מפחיד שאני מובטלת,ועוד יותר מפחיד שאיני עושה או מנסה לעשות כמעט שום צעד כדי לשנות את המצב לטובה,בעיקר כי אני מפחדת מלהתמודד עם החרדות הנוראיות הכרוכות בכך. היום קינאתי בכל מי שיש לו עבודה ושהיה צריך היום לקום מוקדם עבורה,כי זה נותן תכלית כלשהיא לחיים-דבר שלי חסר עכשיו.הכי גרוע זה גם שאין לי חשק לעשות שום-דבר אחר,אפילו לא בבית,המסמכים וכו' עדיין נשארים מבולגנים ואיני מסדרת וכו'. למה אני משלה את עצמי ואתמול חשבתי בערב(בטעות) שכייף לי והיום זה נראה לי 'סיוט'? ולמה איני מצליחה לפעול? בתודה מראש, משתנה

משתנה שלום, ראשית יש לי הרגשה שאת מחמירה עם עצמך. אני לא חושב שאתמול השלית את עצמך. באמת היה לך טוב, לא הרגשת לחץ מועקה חרדות, כל אותם דברים הגורמים לך סבל. הבעיה התעוררה בבוקר כשהרגשת שאת נשארת מאחור ולא מצליחה לעשות שום דבר. את עונה בעצמך על חלק מהסיבות שמונעות ממך לפעול, למשל החרדות שלך. אבל יכול להיות שיש משהו נוסף, ייתכן וההישארות בבית ואי העשייה, על אף שאינן נעימות לך, עדיפות על בחירה כלשהי. על הצורך להחליט מה לעשות, כך את נשארת עם כל האפשרויות פתוחות, ובערב שבת מצב זה נשמע מפתה מאוד. ביום ראשון בבוקר את נתקלת בקשיים הנלווים להחלטה שכזו. אל תחמירי עם עצמך, נסי לאט והדרגה להתמודד עם החרדות שבך, ובעיקר עם החלק שבך שמתקשה לוותר על האפשרויות הגלומות בכל מצב. תמיד כשאנו בוחרים משהו אנחנו לא בוחרים משהו אחר, אלו החיים, כשזה ייהפך לאפשרי עבורך לחשוב כך, וזה לא פשוט כפי שזה נשמע, תהיי מסוגלת להתמודד עם הבחירות בחייך, דרור

תודה על תשובתך, מוזר שעד שלא כתבת לי את זה כאן 'שחור על גבי לבן' לא ממש היתי מודעת לכך שחלק גדול מבעייתי היא גם עיניין הבחירה,למרות שזה ברור לי תמיד שכל חיי בחרתי ואני עדיין בוחרת בבחירות הלא נכונות,עד שבתקופה האחרונה כבר הפסקתי אפילו לתת צ'אנס לבחירות,כי אני פשוט כמעט ולא יוצאת,לא מחפשת עבודה וכו'.(מה היית עושה אם כל בחירה שהיית עושה בחייך,אחרי זמן מה היית נוכח שהיא מוטעיית?זה לא היה מפחיד אותך וגורם לך לחשוב פעמים רבות לפני שהיית בוחר?) עם זאת,כמובן שאיני יכולה להפחית את חשיבותן של החרדות הנוראיות שיש לי לפני ובזמן דברים חשובים ומלחיצים{בעיקר ראיונות-עבודה ובחינות או מבחני מיון לעבודה},שמראש אני נמנעת מהן ע"י אי-עשייה ואני מודעת לכך שזה לא פתרון.

זה משהו אישי שלי אבל בכל זאת חלק מהתיסכול שלי אני יוציא פה.. מצד אחד אני מאוד מאוד מחבבת את הפסיכולוגית שלי ולפעמים אני חושבת שמבחינתי אני יכולה להישאר אצלה "לנצח" ללא הגבלת זמן (למרות שזה מאמץ זה לוקח לי הרבה זמן) ומצד שני תמיד מתגנבות המחשבות: בשביל מה, כמה זה תורם לי , מה זה באמת נותן לי, כמובן שישי הרבה תיסכולים ואכזבות בדרך בהקשר של הטיפול שאולי אני לא צריכה לחוות. ויש לי כהרגלי כמובן גם שורה של תלונות שבחלקם הגדול אני צודקת!! למרות זאת אני מחבבת אותה קשות ולא הייתי מחליפה אותה בפסיכולוגית אחרת.. (האי אדם שיקר לי מאוד באופן אישי) השאלה שאני שואלת את עצמי ואין לי מענה? כמה אני זקוקה לה? ומדוע כשאניי מרגישה שאני יכולה לעזוב יורדת עלי מן של עצבות שבעתיה בסופו של דבר אני מחליטה להישאר. (זו לא שאלה כלכלית אני נמצאת אצלה במחיר ממש מוזל כדי שאני ישאר.) אלו שאלות שתמיד עולות גם בטיפול ואין לי עליהם מענה הולם. (הפסיכולוגית שלי יכולה לומר שזו מלחמה שלי בתלות שאני סובלת.. ) דבר נוסף שמפריע לי מאוד זה ההסתכלות על הענין הטיפולי, בסך הכל היום אני כאחד האדם שפוי ללא דיכאון מתפקדת יופי וכדו' עברתי לאחרונה תחקיר בטחוני סיווג די גבוה לא שיקרתי ואמרתי שהייתי בטיפול ... הם לא ירדו מזה מדוע אדם שפונה לייעץ ניתפס כחלש?! אולי זו חוזקה.. חוסר היכולת שלי בתחילת הטיפול לספר ולדבר אז בעיני הייתי חלשה היום אני אדם הרבה יותר פתוח ואלי גם מפותח רגשיות יותר מדוע הסטיגמה הזו? ולמה עושים מזה כזה סיפור??? בעיני זה רק עניין של איכות חיים ולא יותר.

רחל שלום, אני אתחיל דווקא עם השאלה השנייה שלך. ראשית לצערי עדיין ישנם אנשים ומקומות בתוכם שלא הפנימו את חשיבות הטיפול הפסיכולוגי עבור אנשים רבים, ואת העובדה שזה מחזק אותם ולא מחליש אותם, צר לי שכך הדבר אבל זה לא צריך להשפיע על הרגשתך עם עצמך. באשר לשאלתך הראשונה, נראה לי שנוצר קשר מיוחד בינך לבין המטפלת שאף כי מלווה בטענות לעיתים, קשה לך מאוד לעזוב אותו. חשוב לדעתי לשים לב לשתי נקודות בהקשר זה, הראשונה היא שכאשר את מרגישה שאת יכולה לעזוב את נהיית עצובה, כאילו משהו מההכרה שאת מסוגלת לבד, שאת גדלה מעציב אותך. ייתכן גם שאת חשה שאת עוזבת אותה ללא שום הצדקה, גדלה אל מולה וגם זה מפריע לך. נקודה שנייה הקשורה לראשונה, היא שאלת התשלום. אני לא בטוח שההנחה הכה משמעותית שעשתה לך המטפלת, מכוונות טובות בוודאי, משרתת אותך בנקודה זו של הזמן. נסי לשאול את עצמך אם היית משלמת יותר גם היית נשארת. ולסיום, הרבה פעמים במהלך טיפול ישנם רגעים שלא ברור מה קורה שם, האם מפיקים משהו והאם זה רק הרגל נוח. אבל אם לאחר דיבור על כך ותקופה ארוכה שזה נמשך ניתן לשקול הפסקה בטיפול, ובעיקר חשוב לשמוע את המטפלת שלך, בכל מקרה אלו התלבטויות מוכרות וחשובות מאוד, דרור

תודה על התשובות הן בהחלט דיברו אלי וקלעו. לגבי הסיווג הבטחוני, אני מרגישה טוב עם עצמי גם הבהרתי בסיווג שאין לי בעיה עם זה ואני לא רואה את עצמי כאדם חלש או אדם שלא יכול להסתדר בכוחות עצמו!! הענין הוא שאני יכולה לאבד את העבודה שלי אם אני לא יעבור כך שהתחושות שלי לגבי עצמי לא כל כך רלוונטיות. (הופתעתי מחסור הפתיחות אני חשבתי לתומי שהיום כבר מקבלים אתהענין ולכן הייתי כנה .. לצערי הרב המצב לא כך בשרות הבטחון, יש לי חודש לחכות לתשובה האם עברתי במידה ולא אני יכולה לומר שלום לתחום עבודתי בתחום במחשוב , אין לי מה לחפש ללא סיווג.. מקווה שאני יעבור בסך הכל אני בסדר גמור)

איןלי שום שאלה מסויימת רק צורך להוציא קצת... התחושה הזאת שהכל חסר טעם , שהכל רק נגרר .הבדידות הזאת אין לי את מי לשתף(לכן אני כותבת כאן לראשונה). אני מרגישה את העצב משתלט עלי ואין לי כוחות לזה שוב.. אני מנסה להיות חיובית ולחשוב שאולי יהיה שבוע נחמד אבל בינתיים אני רק מרגישה שאני שוקעתואין לי כח להתנגד כבר....

ד שלום, ראשית אני רוצה לחזק אותך בכך שפנית לפורום והחלטת לשתף בכאבך. שנית הייתי רוצה לומר לך שהמודעות שלך למה שקורה לך, שזו התחלה של שקיעה חשובה. היא מעידה שיש בך כרגע כוחות ולכן את יכולה וצריכה להשתמש בהם כדי לגייס כל עזרה חברתית או מקצועית בכדי להמנע מהחרפה של מצבך, את עדיין יכולה לעשות את זה, יש בכך הרבה טעם. זו נקודה חשובה עבורך וחשוב שתמצאי את הכוחות בעצמך ובסביבתך, דרור

כל מילה מכאיבה.. מרגישה כל כך כמוך כל כך מפחדת לשקוע לשם שוב מי יחלץ אותי הפעם? וכמה זמן יקח עד שאשוב מחדש? כל כך עייפה.. רק לא להישמט עכשיו.. ד, בואי נחזיק את הלילה.. אולי מחר..? תקווה ארורה-נפלאה פלרטוט נואש עם תהום.. ואולי מחר?..

תודה לכם על העידוד. ל' אם הכאב היה יפה כמו הנחסוח שלך...תודה

מתוך ניתוק... אף-על-פי-כן-ולמרות-הכל, הנה שיר קטן של אהוד מנור ז"ל. זה לא שיר גשם של מצברוח קודר, זה דווקא שיר ילדות כל-כך חמוד שמתאים למזג אוויר של היום: חוטים של גשם / מאת אהוד מנור עוד מעט ירד פה גשם בוא ונישאר בחוץ. נתחדש כמו הדשא בעולם יפה, רחוץ. הסתכל, הנה חוטים של גשם; מישהו רוצה לתפור בגד חג לכל העמק, לגבעות, להרים ולמישור. בוא ונחכה לגשם, נצפה עד שישוב. נחכה לו עד הערב שידע שהוא חשוב. איך תפרו להם חוטים של גשם כובע טמבל לחצב, ועכשיו תצא השמש ותוסיף לקישוט רקמת זהב. הנה כבר יורד הגשם, משמחה רוקד הברוש. הטיפות יורדות בקצב, מרטיבות לי את הראש! א.ה. אשת בוקר

היי. אני בחורה בת 28 חברותית,נראית נהדר, עם בטחון עצמי גבוה אבל, עוד בהיותי בתיכון בוקר אחד לאור התרוצצות מהירה בבית כמעט התעלפתי בבית, מאז פיתחתי פחד מהתעלפות (אני פועלת בכמה דרכים למנוע את זה כמו: אכילת ארוחת בוקר וכוו), כל התרגשוןת מזכירה לי את ההרגשה של החולשה וישנו חשש מנפילה, התופעה התחזקה יותר- לאחר שכמה שנים לאחר מכן (בגיל 18) בעקבות אבסס בחלל הפה חליתי מאוד איבדתי ממשקלי ונהייתי חלשה מאוד במהלך המחלה גם התחלתי לחוש סחרחורות וחוסר שיווי משקל-מה שהתברר במאוחר יותר שיש לי ורטיגו כלומר בעייה בשיווי המשקל שבאוזן. מאז גיל 18 אני מתמודדת יום יום עם החוסר שיווי משקל ומהפחד שמא אפול ברחוב או לא ארגיש טוב כשאצא מהבית(דבר שקרה בעבר מספר פעמים). בעבר היו תקופות שהמעטתי לצאת מהבית (הפחד שיתק אותי-אבל, שירתתי בצבא, עבדתי.). כיום מצבי הרבה יותר טוב החרדה והמחשבות על הסחרחורות כבר לא מלוות אותי במשך היום בכלל. אני סטודנטית לחינוך עובדת במשרה מלאה, מבלה וכוו' (את כל הדברים הללו בעבר הייתי עושה בקושי רב עם הרבה מחשבה לפני כל צעד, כיום כבר לא.) בעייתי היא כיום : אני לא מצליחה להתמודד עם העניין של בן זוג- אין לי חבר וכל כניסה למערכת יחסים מלחיצה אותי ולא בגלל הבן זוג אלא סביב עניין הרגשות כלומר כל התרגשות :שהרי הסימנים של תחילת קשר והידלקות זה פרפרים בבטן, סיחרור וכוו ואותי הם מאוד מלחיצים ובאופן אוטמטי מזכירים לי את תחושת החוסר שיווי משקל וסוג של חולשה מה שגורם לי לסגת ממערכת היחסים ולברוח ממנה בכדי שהתחושות הללו יפסיקו. כנ"ל לגבי נסיעה מחוץ לבית לכמה ימים (כמו בית מלון או חו"ל). מה עושים? חשוב לי לציין שהלכתי ליעוץ אבל הרגשתי שהפסיכולוג שלי מתעסק באיך ולמה ומאיפה הרגשות האלו הגיעו? ואותי לא מעניין למה זה קורה לי, אני יודעת מה הבעיה שלי ולא צריכה לחפור ולחפש האם זאת הסתתרות ממשהו אחר! אני רוצה להצליח להתמודד עם שני הדברים האלו כמו שהצלחתי עם כל היתר. איזה כלים אתה יכול לתת לי????????? הרי בלתי אפשרי לא להתמודד עם התרגשויות בחיים(אני רוצה להוסיף שאני לא מתעלמת מהתמודדת עם התרגשויות -חוויתי לצערי בחיים בשנים האחרונות כמה מקרים של מוות מתחים לחצים התחלות אבל,כל התמודדות הייתה קשה עם חשש כל הזמן שמא אפול או אתעלף בנוסף להתרגשות מהאירוע עצמו- מה שמצריך ממני כוח נפשי רב)

שני שלום, התופעה שאת מתארת, בה את נבהלת מתחושות גופניות המזכירות לך את ההתעלפות ההיא, מוכרת ואינה נדירה. הבסיס לכך הוא התניה שנוצרה בין תחושות שחווית אז וניבאו את ההתעלפות לבין תחושות דומות שהגוף מייצר, למשל בעת התאהבות, המובילות אותך באופן אוטומטי לתחושה שהנה את הולכת להתעלף שוב. הטיפול במקרה כזה יהיה יעיל אם ינתק את הקשר שנוצר. יעזור לך לבודד ולדעת מתי אלו סתם תחושות גופניות ומתי באמת יש סכנת התעלפות. טיפול שכזה נקרא טיפול קוגנטיבי התנהגותי ועצתי לך כי תפני לטיפול שכזה ותוך זמן לא רב תחושי הרבה יותר טוב. שיהיה לך בהצלחה, דרור

זה עתה הגעתי אל המחשב לאחר יום עמוס שכלל עבודה במשמרת של 9 שעות, קרתי את תשובתך ליאת,לגבי הטיפול ,עכשיו האמת שזה לא בראש שלי כ"כ ,לא אכפת לי,כבר אין לי כוח יותר לטפל... והלוואי שנושא הטיפול היתה הבעיה שלי,יש לי בעיות גדולות וכבדות יותר, ואין לי מושג איך אני אתמודד עם הכל, אולי בגלל שאני נורא לחוצה אפילו להגיע לעבודה זה כבר נראה לי כמו משימה קשה למרות אני אוהבת את העבודה בדרך כלל האנשים והכל בסדר,אבל היום אני בתחושת מיאוס לגבי העבודה כי אין לי חיים בגלל השעות המרובות ואני עובדת תחת המון לחץ . סליחה שאני מתלוננת כל כך הרבה, אבל עכשיו הכאב הגיע פשוט לרף כזה שאני כבר לא עומדת בו... וקשה לבטא את התחושות והמחשבות הקשות, ואני לא יכולה להגיד לעצמי שעוד כמה ימים יהיה טיפול ויהיה בסדר, כי לא בא לי כבר להגיע אליה,ולא אני לא כועסת עליה,סתם לא יודעת מה יש לי,סתם אאוט כנראה שיעבור, אני לא יכולה כבר,אני לוקחת כדור VABEN לא רגועה בכלל.

לקחתי עכשיו שני וובנים, הלילה אני מוכרחה לישון טוב, רק חוששת שאמא שלי תשים לב שלקחתי ממנה,היא תקבל התקפת לב אם תדע שרע לי ואני לוקחת... מה אני אעשה אם תשים לב? בכל אופן לגבי הטיפול,חשבתי על עצתך ,ליאת, לחזור למטפלת ולראות מה יש לה לומר,אבל האמת שאם אני חוזרת,זה לא בלב שלם, כבר לא אכפת לה ממני לטעמי, והאמת שאני לא יודעת למי כן....

לילה טוב חן יש ימים שחורים כאלה לכולנו. אני מניחה שגם למצב בבית ולעייפות יש השפעה כרגע, השפעה שצובעת את הכל בצבעים אפורים. חשוב שתגיעי לטיפול שלך, גם אם נדמה לך שלא אכפת לה. מהיכרותי איתך, אני מכירה את הנטייה שלך לייחס כוונות של דחייה ונטישה לא תמיד בצדק. נסי להילחם בנטייה הזו. המטפלת שלך הוכיחה עד היום אחריות ודאגה אמיתית לך. אין סיבה שהיא תפסיק פתאום. ספרי בסוף השבוע הבא מה שלומך. מקווה שבבית העניינים יסתדרו קצת, ושכולכם תחזיקו מעמד. שבוע קל יותר מליאת

אני מקווה שלא תכעסי שאני אומרת זאת,אך אל תגזימי יותר מידי עם ה'וואבנים' שאת לוקחת,כי גם זה לא טוב,וגם-אם תיקחי הרבה במשך הזמן השפעתם תיפחת,ולא תרגישי את הרגיעה איתם. רק כדי להבהיר את דבריי תדעי שכשאני בלחץ ממשהו חשוב שצפוי לי למחרת בבוקר,ולוקחת בלילה שלפני חצי כדור 'ואבן',זה מרגיע אותי גם בבוקר שלמחרת,ואם אני לוקחת כדור שלם זה מרדים אותי ממש ומונע ממני לקום למחרת בבוקר(פעם אחת בלבד ניסיתי כדור שלם). פשוט בגלל שאיכפת לי ממך חשוב לי שתדעי זאת ושלא תגזימי עם הכדורים. להתראות, משתנה

שבערב מצב-הרוח משתפר והרבה יותר מעודד וחיובי מבבוקר,בד"כ? לפחות אצלי זה ככה. בכוונה פתחתי 'עץ' נפרד לכך,כי ה'עץ' שלמטה הוא 'העץ' עם ההרגשה השלילית - מהבוקר,וה'עץ' הזה הוא ה'עץ' עם ההרגשה החיובית,ולכן לא רציתי לקשר ביניהם,כי מבחינתי כעת זה כמו קישור בין שני 'עולמות שונים'.

משתנה יקרה, אם מצב הרוח שלך משתפר בערב, ועוד במוצאי שבת, כשהשמש כבר שקעה וכל השבוע עוד לפנינו, זה נראה לי סימן מעודד. שבוע טוב הדר

הדר תודה, לא יודעת אם להגדיר זאת כ'לצערי' או 'לשמחתי' איני עובדת עדיין והשבוע אין לי אף התחייבות שקשורה לעבודה או לימודים(וגם החלטתי שהשבוע 'לא אגע' בנושא זה)אלא רק לטיפול,ולכן מבחינת זה-לפחות,אני יכולה להרגיש רגועה. מוכרת לי היטב ה"שביזות של יום א"-כאשר יש שבועות עמוסים עם הרבה מטלות, בעיקר כאילו שקשורות לעבודה או לימודים. שבוע-טוב, משתנה

משתנה, למרבה הצער, אצלי זה לא עובד ככה. בעיקר לא בשבת. במיוחד לא היום. בכל מקרה, שמחה שהשתפר לך מצב הרוח. שמחה להיות איתך כאן, על העץ עם ההרגשה החיובית. מי יודע, אולי זה מדבק... שבוע טוב לך. שבוע טוב גם לך, הדר. וכמובן גם לליאת, שעבדה פה קשה בסוף השבוע. יעלה

האם זה העץ שמבטל את שביזות יום א'? גם אני אנסה...

שלום. המצב הוא כזה: לפני חודשיים, נפרד ממני בחור שהייתי אתו קצת יותר מ 6 שנים. היינו אמורים להתחתן. הוא הציע נישואים, ופחות משבוע אחרי שקניתי שמלת כלה, וכל שאר הדברים היו מאורגנים, הוא החליט שצריך להפרד... ועכשיו, בחור שאני מכירה בערך 5 שנים נכנס לתמונה עם כל מני הצהרות אהבה משונות. הוא מקסים, ותמיד היה לנו קשר טוב עם המון תחומי עניין משותפים. הדברים התגלגלו לנשיקות ונסיון עצוב במיטה (מרוב התרגשות הוא לא הצליח לתפקד). הבעיה: אני מסתובבת עם תחושת גועל משונה! אני לא מבינה למה! ברור לי שמצב הבלבול שלי טבעי, אבל ראוי לציין שגם עם הבחור שהייתי אמורה להתחתן אתו הרגשתי ככה בחצי שנה הראשונה. יש לי עומס קיטש בראש מצד אחד, עד כדי שאני לא מסוגלת להסתכל עליו בלי לעוות את הפרצוף, ומצד שני, כשאני מצליחה לרגע לחשוב הגיונית אני יודעת שזה יכול להיות משהו טוב. (למרות הנסיבות המקדימות) אני מרגישה שאני נחנקת!!! אני לא מסוגלת להכיל את המצב החדש הזה, ותמיד הייתי כזאת. מה זה?!?!? איך אפשר לרצות ולסלוד בו זמנית?!?!? מקווה שמישהו יוכל לעזור.

שלי יקרה, צר לי לשמוע על האכזבה הקשה שנגרמה לך בנסיבות שתארת. אני יכולה לתאר לעצמי עד כמה מפתיע, פוגעני ומעליב יכול להיות ביטול חד צדדי כזה של חתונה. כרגע, את בקשר עם ידיד ישן, שמעורר בך גועל ומשיכה בו זמנית. נדמה לי שהגוף שלך מאותת לך משהו, וכדאי להקשיב לו. קשר כל כך ממושך ומשמעותי, שנקטע באופן כה ברוטלי, חייב "להישטף ממחזור הדם שלך" לפני שתתפני לקשר משמעותי חדש. להרגשתי, עדיין לא לגמרי עיכלת את מה שקרה, לא עיבדת את הפגיעה והעלבון, ולא נפרדת באמת ממערכת היחסים הקודמת. יכול מאד להיות, שכדי לטשטש את הרגשות העזים שעוררה בך הפרידה, הרשית לעצמך להיכנס לקשר זמין, פשוט כי הוא שם. לא בגלל שהוא באמת נכון לך. נסי לא לדחוק בעצמך בכוח, ולהשאיר את הידיד הישן-חדש בסטטוס החביב שלו עד שתרגישי אחרת. אל תכפי על עצמך קשר לא נכון. הקשיבי לגוף שלך. מאחלת לך שבוע שקט ורגוע ליאת

שלום גיליתי במהלך השנים כמה עובדות עליי בנוגע לתחום החברתי. נתחיל ממה שטוב... אני מעניינת. מאוד. וזו הבנה שלקח לי הרבה מאוד זמן להכיר בה ולקבל אותה כשלי ולא כמשהו זמני או מלאכותי. אני מצויינת בסמול טוק, או ברושם ראשוני "כייפי", אינטלקטואלי ושנון. מאוד רגישה. מאוד אמפטית. מה שפחות טוב: אין לי יכולת ליצור אינטימיות. לעשות את המעבר בין שיחות כייפיות או אפילו אינטקטואליות, נפש וואט אבור - לחברות של ממש. משהו במעבר נקרע. פשוט ככה. הלבל הופך להיות כזה שאני יכולה שעות לבלות עם אנשים, שנקשקש וכו' - אבל החיבור של רצון לקשר אינטנסיבי ומחייב לא יתקיים ואני מדברת על בנות (בנים זה סיפור אחר). איכשהו יוצא שאני הופכת להיות "המועדפת" בנושאי עצות או/ו שיחות נפש, או/ו שיחות ברומו של עולם והכל במישור מאוד עמוק ופתוח - וזהו. אלמנט הדאגה והאכפתיות, עניין "החברה הטובה" פשוט לא קיים לי. היו לי חברות ליום יום אבל לא כאלה שאת יכולה לתקשר איתן על סעיף של דאגה, כאלו שתמנה טלפון כשאת חולה, או תעקובנה אחרי בעיות בחיים ותתייצבנה גם כשלא הכי נוח. וזה לא שהן לא בסדר- צפיתי היטב כיצד עם החברות הטובות יותר שלהן או האלמנטים העמוקים של החברות - קיימים. זה לא הפריע לי למען האמת לאורך השנים, ואני חושבת שזה (גם חוסר המיומנות וגם זה שזה לא הפריע לי) תוצר של חינוך והרגל מבית. במשפחה יש חום וחברות גדולה - אבל עם נשים חיצוניים מעט מאוד חברויות של ממש. ובכל זאת - אני אשמח לשמוע מה הגורמים לכך... חוסר היכולת להיות אינטימיים. אגב זה גם עם בנים קורה לי אבל אחרת. עם בנים יש קשר יורת קרוב כמובן ודאגה וכו' - אבל תמיד קיימים מתחים, אם כי אין ספק שהאינטימיות איתם טוב יותר. אני כן יודעת שאני נוטה להישאב לקשר עם חברה אישה. אני הופכת מיני- תובענית, ברמה של פטפטת מתמשכת מדי, קצת ייותר מדי טלפונים (שום דבר לאב רמה של הטרדה או הצקה, אבל כשבוחנים את זה יש משהו מעיק מכיווני גם אם לא מכביד ממש), כל הנושא של כייף, לקבוע מראש לצאת וכדומה - בעבר לפחות לא עשה לי טוב כי הייתי כ"כ חסרת ביטחון שכל יציאה היתה מעייפת, מתוחה, מתך ניסיון לא לרצות אלא להרשים להיות שווה (כי אני מרגישה ויודעת שאני חסרה את המיומנויות הללו). עם הזמן גם העייפות, דיכאון וכו' לא תרמו. זה נדמה שבשלב של ההכרות הראשונית הלכ מצויין, מדהים אפילו, אבל המעבר- מתמסמס או נמשך והופך למשהו חד צדדי יחסית או שמתאים רק לצרכי לימודים, או עבודה, או כיף קליל אולחילופין רק שיחות נפש. בקיצור בלי "כל החבילה" תמיד רק חלק או שניים ולרוב אני הדומיננטית. מעב רלתובענות שי שבי (בקטן) יש משהו אחר. כלומר זו לא התבענות שמרחיקה, או ל אמקרבת לעומק, זה ... משהו אחר! לא יודעת מה! פשוט חוסר יכולת. ומצד שני כשרואים את כל המאמנות האישיות בתוכניותה ריאליטי שופעות חום ועניין ואכפתיות - אז חברות אומרותש אני כזו וככזו אני אמורה גם להגיע לחברותה עמוקה באמת, אז למה ישר אני קופצת משיחות כלליות ומהנות - לשיחות עמוקות יותר וזהו? מה מתפספס? בשנה האחרונה אני רוצה לצאת, לבלות להכיר - ואין עם מי. אני אשמח לקבל כמה כיוונים של מאיפה זה מגיע (סביר מהחינוך וכו', אבל הכוונה ספציפית) ואיך עושים צעדים ראשונים להחלץ. איפה משקיעים ואיפה מרפים. בכלל, אני מרגישה שתובנה בסיסית בנוגע לאיך יחסים נרקמים - תעזור לי. מטאפורה אולי... אני חושבת במטאפורות אז אולי גם משם תצא התורה. תודה טל

תוספת חשובה: כשהתכוונתי שאלמנט הדאגה והאכפתיותלא קיים. אל התכוונתי אליי, התכוונתי להן. אני כאמור כמעט תמיד זוכרת להתקשר לפני מבחן, בזמן מחלה, ביום רע, ולהציע תמיכה, עצות, השתתפות בכאב וכו'. הן לרוב זה פשוטלא על סדר היום. אני חושבת עליהןולוקחת אותן איתי ואני פשוט לא שם. תוספת נוספת: הכותרת למעלה היתה שעיר לעזאזאל ולא סתם. גיליתי עובדה נוספת: אניאל סובלת להיות חלק מקבוצה. גם שם - בשבוע הראשון ללימודים, בצבא וכו' - תמיד הרשמתי עד לרמה של בחירה לועדות למיניהם וכו'. קצת אחרי כשמתחיהל אינטימיות, האנשים נפתחים ונוצרת איזושהי התכנסות קבוצתית - אני בחוץ עם כל האאוטסיידרים. תמיד צחקתי שאם היו עושים בחירות למועצת התלמידים חודשיים אחרי תחילת הלימודים - לא הייתימקבלת פתק אחד, ואילו בשבוע הראשון - לקחתי ברוב קולות. כך זה היה בעבר. היום גם לגבי הרושם הראשוני אני כבר ל אמשקיעה (אם כי הוא עדיין" לוקח בגדול" את הרושם העמוק יותר). אבל מה שבאמת מטריד, והגיע הזמן לטפל בזה, זה תחושת השעיר לעזאזאל. תמיד הייתי "מקובלת" היכנשהו במקום טוב באמצע. בלימודים בצבא וכו'. אבל וזה אבל גדול, היכן ששהיתי המון זמן בקבוצה והיו בה גם לא מעט בנות איכשהו הפכתי להיות זו הפחותאהובה, זו שמרכלים עליה הרה מדי, זו שמבקרים אותה לפחותמאחורי הגב. לא לדאוג אין פה שום תחושה קורבנית, נהפוכו לרוב זה קורה כי אני מאוד דומיננטית, ל א"מחליקה, על ענייניםשל אנראים לי ועונה לכל מי שנראה לי מדבר אליילא לעניין. אבל דיין, אני מרגישה בייחוד בימים אלו במסגרתשל העבודה שהבנותבעיקר תמיד מוצאות בי גורם אשם למשהו כזה או אחר, או אפילו צדקנות מסויימת. נאמר לי לא מזמן ש"את תמיד חושבת שאת צודקת" או "איך את משיגה לעצמך דברים בדרכים מניפולטיביות". יש בזה מן האמת, אבל כל אחתמהללו שאמרו לי זאת מכילה בתוכה לא פחות ואף יותר משתי התכונות של "הצודקת הב. מעורערת" או "המניפולטיבית". הבנים באזור גם אומרים זאת, ושלא בורר למה אני מושמת בראש הטבל בעניין. הפעם זה בעבודה. אבל אני יכולה לומר שברבות המקבוצות שהייתי בהן, אפילו של 3 בנות משהו בי מיד נדחק החוצה, הפך אאוטסיידק, מסיבות שונות (הצדקנותוהמניפולט' כביכול רק בקבוצה הנוכחית, אבל בקבוצותאחרות זה יכול להיותגם משהו אחר). קראתי איפשהו עלתופעת התסכולש קיימת בקבוצה ושתמיד יש שעיר לעזאזל. מתוכניות ריאליטי שעקבתי אחריהן שמתי לב שהזעיר לעזאזל משתנה לפי תקופות גם אם הקבוצה היא אותה קבוצה. ואני תוהה למה אצלי זה לא כך. מרגע ש"אותרתי" אני סופגת אש. אני אגב בטוחה שזה קשור לזה שאני הקטנה מבין האחים שלי, קטנה משמעותית, ושתמיד כילדה הזכרונות שלי היו שלי מולם. הם בשולחן גדול צוחקים על איך שאני קוראת את ההגדה. הם בקליקה סגורה - ולמרות הרבה חום ודאגה אליי, אפילו אמהית וחברית מאוד חזקה- כשהם היו ביחד, אז היה הרבה הומור על חשבוני (לא במזיד, אפילו הומור רגיל של הורים עלילד שלומד לדבר מצחיק וכדומה...). אני בטוחה שתחושת ההאוטסיידריות או ההומור על חשבוני באה משם, וגם שם התמרדתי ועניתי, וצעקתי והיכיתי כשזה הרגיז אותי. וגם היום. כשאני וראה מיני אינטימיות בין אחרים אני עוטה שריון, או שפשוט הוא מתחיל להתקרם במקום שמשהו אחר יתרקם. למרותש תמיד אני מקלפת אותו - ונפגעת. נפגעת מזה שהרגשתיש התקרתבי ושוב חוטפת זץ לפנים. כבר חשבתי שויתרתי, שסלחתי על מעשים לא נעימים מהצד השני ואז אני שומעת עוד ריכול נבזי, או עוד "משחק" לא רואי. כתבתי המון... מצטערת על האורך (:-0 ). כנראה שמעבר לרצון לקבל עזרה רציתי לנסח את זה גם לעצמי... רציתי לקבל הסבר על התופעות שציינתי. מה עושים במצב כזה? לא מדובר על חרם או על קורבנות גם לא על מישהי חסרת רגישות או מיומנות חברתית, אף פעם אל הייתי בודדה ובכל תקופה היו לי מס' "חברות" בכל מסגרת. מעולם לא הייתי מנודה ומבחוץ נראה שהייתי בסדר גמור. רק מבפנים אפשר באמת להבין מה קורה. אני אודה להסבר על תופעת השעיר לעזאזאל איך נמנעים מלהיכנס לתוכה. כמו גם חוסר האינטימיות הזו שאני משכפלת כל הזמן. טל

טל יקרה, קראתי את דברייך בעיון רב, והצלחתי לשמוע בהם השתוקקות רבה למשהו "אמיתי" וטוב, אשר לתפיסתך קיים אצל האחרים ולא אצלך. את מרבה לתאר את אותו 'קלקול' שמתרחש די מהר לאחר יצירת הקשר הראשונית. משהו פתאום נשבר, ואת הופכת מאדם נחמד ורצוי למישהו שמעדיפים להתרחק ממנו. את מתארת זאת, אמנם, בפתיחות וביושר, אבל נוטה לדבר על כך כמו על גזירת-גורל המתרחשת כמעט מאליה. סביר להניח שגם לך עצמך יש חלק במתרחש, ונראה שאינך מצליחה להבין כיצד זה קורה. תוכלי לנסות וללמוד על כך דרך ובאמצעות הבנות עצמן, אם תבקשי מהן (או לפחות מאחת מהן) לומר לך ביושר מה בהתנהגותך גורם להן להתרחק. עליך להתכונן לתשובות שעלולות להיות מכאיבות ונוקבות. דרך אפשרית אחרת, היא לנסות ולהגיע לקבוצה טיפולית, שם תוכלי ללמוד על מה שקורה לך בנסיבות חברתיות באמצעות הקבוצה. זוהי דרך טובה מאד ללמוד על עצמנו, ועל האופן בו תופסים אותנו האחרים. כמובן שבטיפול פרטני, תוכלי להבין את עצמך במובן העמוק והכוללני ביותר, כולל את הנסיבות המשפחתיות/היסטוריות שהביאו אותך "עד הלום". שבוע טוב ליאת

אני זקוקה לעזרה בשני תחומים: 1. אחי בן 44 אב לילדה בת 17 שלא חיה איתו, בדכאון כבד מאוד כבר מספר חודשים, לא מעוניין בעזרה רפואית/נפשית. לא רואה פתרון למצב בו הוא נמצא אלא בסיום חייו. עדיין קם (אמנם בקושי) והולך לעבודה. מבודד חברתית ורחוק מהמשפחה. חי לבד. מה עושים אם בכלל? 2. מידע או הפניה למידע על פגיעה עצמית (חתכים למשל). תודה תודה.

ערב טוב, 1. לרוע המזל, אי אפשר לגרום למישהו לקבל עזרה בניגוד לרצונו. תוכלי לעזור לו בקרבה וחמימות משפחתית, ובכך להקל על תחושת הבדידות שלו. חשוב להביא לידיעתו, שגם אם אינו מעוניין בטיפול פסיכולוגי, הוא יוכל להיעזר תרופתית בנוגדי-דיכאון. 2. הנה שני לינקים לאתרים בנושא פגיעה עצמית- http://www.sahar.org.il/self_injury.asp http://www.sh-il.info/ בברכה ליאת

תודה. לרוע המזל הוא מסרב לחלוטין גם ללקיחת כדורים. איפה עובר הקו של מעבר מהתנהגות פסיבית שלנו למשהו יותר אקטיבי? ותודה גם על הקישורים. משום מה הנחתי שלא אמצא בעצמי.

אני בטוחה שלכולם,כולל לך,נמאס כבר 'לשמוע' ממני ואת 'צרותיי' ואתם בטח חושבים שאני 'סתם נודניקית' שמחפשת דרכים לכפות את עצמה על האחרים ו'להיות במרכז', ואולי שאני סתם אדם מעצבן ש'מקטר' כל הזמן ללא הפסקה,וכעת אני בטח נשמעת ממש פתטית,וזה ברור לי. תאמינו לי (וזה נורא לומר זאת) שכעת אני ממש שונאת את עצמי וכועסת על עצמי,על מי שאני, על מי שנהייתי,ואני לא מפסיקה להתלבט אם לשתף אותכם בכך או לא; בטוח שאף-אחד אחר בעולם ה'חיצוני' לא אשתף. ומה שגם מעצבן אותי עכשיו,שאפילו עכשיו עם מצב-רוחי המדוכדך,הOCD 'שולט בי' וכשאני רואה טעות כתיב אני חייבת לתקנה,אפילו 'במחיר' של הפרעה בריכוז,העיקר שיהיה כתוב בצורה 'מושלמת',וגם מזה נמאס לי כבר. אבין את כולם,ובמיוחד אותך ליאת,אם לא תתייחסו לדבריי,כי כמה אפשר כבר 'לסבול נודניקית כמוני'. אתם כ"כ טובים אליי,ואני 'הורסת הכל' כמו שתמיד אני עושה. תודה על ההקשבה, משתנה

עכשיו אני מרגישה ממש מובכת ממה שכתבתי; חשבתי שהרגשתי תשתפר כשאכתוב זאת,כפי שקורה בד"כ כשאני כותבת,אך הפעם קרה ההיפך.

הייתי עכשיו בחוץ, וגיליתי שמש נפלאה שמחבקת בחום, לא גובה על כך מחיר, לבד מן העובדה המצערת שזה פשוט נגמר עוד כמה שעות. צאו מהר, כולכם, לשמש! ולמשתנה, אני שמחה שאת מצליחה למצוא לעצמך פינה קטנה אליה את יכולה להביא את עצמך כמו שאת, עם מצבי הרוח המדוכדכים ועם הרצון לקחת מקום. אנחנו, אגב, מקבלים כאן גם אנשים שכתיבתם אינה רהוטה :-)) חיבוק ליאת

שהייה בשמש-בעיקר בחורף- באמת תמיד מחזקת אותי ומשפרת את מצב-רוחי,אך היום לא כ"כ יצא לי לשהות במחיצתה,אפילו שאיני צריכה להתאמץ הרבה כדי לצאת אליה,כיוון שיש לנו 'מרפסת-שמש' בבית,אך גם בזה הOCD 'שולט' בי לפעמים,כמו: לא לצאת החוצה כדי לא להתלכלכך,לא להזיע בסוודר החדש וה'נקי' שאני לובשת פעם ראשונה(קניתי אותו כשהייתי בחו"ל),כי אז איך אחזיר אותו לארון וכו'{מצטערת שאני שוב עושה זאת - 'משליכה' עלייך את 'צרותיי' ולבטיי}. תודה שאת מקבלת אותי כפי שאני,ו'לא שופטת' אותי על מצבי-הרוח המדוןכדכים שליועל ה'נודניקיות' שלי(הנה-גיליתי טעות כתיב ובכל-זאת השארתי אותה,למרות שהיא הוציאה אותי בכל מקרה מהריכוז ועיכבה אותי בהמשך הכתיבה),הרי אפילו לי קשה לקבל את עצמי כפי שאני עכשיו,אז איך אני יכולה לצפות מאחרים שיקבלו אותי!? החיבוק עזר קצת, משתנה

הי משתנה, את נשמעת חסרת ישע, זקוקה להמון המון תמיכה, ולסיוע. ואת יודעת מה? כשאת ככה פתוחה ופחות עצורה, נותנת לעצמך להישבר קצת, פה, ואני יודעת שההרגשה מרה ואיומה ואומללה ומפחידה, זה נותן הרגשה מקרבת אלינו. נותן לגשת. לתת לך כתף. אגב, רק שתדעי (הנה סוד), שאני פה עושה שבעים הגהות על כל הודעה, אם לא מאתיים. לפעמים כל-כך הרבה פעמים עד כדי כך שאני מתרחקת מההודעה לגמרי, מאבדת כל קשר לתוכן, נותרת עם ריכוז נמוך מאפס, ולפעמים בסוף גם לא שולחת אותה. בהחלט עדיף היה לו יכולתי לוותר קצת ולשלוח גם הודעות משוחררות יותר בלי ביקורת עצמית קטלנית כזו. שמש נפלאה בחוץ. נפלאה נפלאה. ביקרתי אותה היום כבר פעמיים (טיול בוקר וטיול צהריים) וגם אתמול. ימים יפים יפים. ימי מרפא. ממש חבל על כל שנייה שלא נמצאים בחיקה. בואי שמש א.ה.

תודה על תמיכתך,תיארת במדוייק את הרגשתי עכשיו,ובאמת 'נתינת הכתף' שלך עכשיו עוזרת לי; פחדתי בהתחלה ש'תשנאו אותי' בגלל מה שכתבתי ואני שמחה לראות (מליאת וממך) שזה לא ככה,ושאתם מקבלים אותי כפי שאני-גם כשאני לא במיטבי. בהקשר אלייך-כתבת שאת עושה כ"כ הרבה הגהות לפני שליחת ההודעה,אוללי במקרה גם את סובלת מOCD ,והנטיה לשלימות גורמת לך לכך? כי אצלי לפחות אני יודעת שזה מהOCD .אני מקווה שלא תכעסי על שאלתי,פשוט אם זה באמת OCD וזה מפריע לך גם בתחומים אחרי בחייך,אז יש לזה טיפול.(הנה גיליתי שוב טעות למעלה ולא תיקנתי אותה). להתראות, משתנה

שלום משתנה, את יודעת, לפעמים דווקא כשמרפים קצת ולא נלחמים, דווקא אז הגוש בגרון משתחרר ואיתו גם הפלונטר. המכתב שלך גדוש האשמות והתנצלויות על מי שאת.. למה בעצם? לכולנו יש עליות וירידות- יש תקופות שאנחנו רק פורקים כמו משוגעים- כאן ובטיפול, ויש תקופות שאנחנו נשענים לאחור ורק מקשיבים או מסייעים... אנחנו תמיד גם וגם וזה בסדר. (אני פורקת ומ?לאה לא פחות ממך, ומלקה את עצמי יפה-יפה)- היום, אולי בזכות מזג האויר, המילים המקרבות מכאן, או סתם בזכות הזמן שעבר, אני קצת יותר רגועה איתי. אז יכולה לומר לך שאולי בקרוב גם את תשובי להיות כמו שהיית. בנתיים, תני לעצמך להיות בלי להתנצל על כך. אני דווקא שמחה לקרוא ממך. אני גם מצטרפת לא.ה. בנטייה שלי לבדוק ולקרוא שוב ושוב אם כתבתי טוב.. יש ימים שאני גם בודקת מה השעה 5 פעמים בדקה, או אם המפתח והארנק עדיין בכיס כל רגע.. לא חושבת שזה בהכרח OCD.. אצלי זה בעיקר שילוב של לחץ מגורם אחד ופיזור נפש או חוסר תשומת לב ביחס לכל השאר. זה לא גורם לי לסבל, אז אני מניחה שזו לא בעיה. אני מספרת לך כדי שתיזכרי שברמה מסוימת כולנו קצת דכאוניים, קצת OCD, קצת חרדתיים... קצת מכל דבר טוב.. ודווקא מכאן היכולת שלנו להתחבר למי שאצלו זה החריף.. למרות שאין לי OCD, אני מצליחה להתחבר לקשיים שאת מעלה ואשמח אם תמשיכי לשתף כשתרגישי שזה טוב לך, בנתיים שולחת לך יצירה מופלאה של ש??ח?רו?ר שהתיישב לי מול החלון (הציפור השחורה עם המקור הצהוב/כתום).. השמש כנראה בקרוב תשקע, שיהיה לנו שבוע קל ונעים, לילך.

תודה, ריגשת אותי בדברייך,כולכן כ"כ תומכות בי וזה משמח אותי,כי כשכתבתי זאת חשבתי שלכולם כבר נמאס ממני ושכולם שונאים אותי. לי יש קושי עצום להודות בפני אחרים שאני זקוקה לעזרה ושיש מצבים שאני חלשה נפשית ופיזית,כי תמיד אני רגילה 'לשחק אותה' חזקה בפני כולם,לכן גם כאן בפורום התלבטתי אם להראות שאני גם חלשה מאוד(נפשית)לפעמים,וכעת אני שמחה שלא ויתרתי ובכל זאת שיתפתי אתכן בהרגשתי,עד כמה שהיא לא נעימה. דרך-אגב חשבתי שרק אני 'מלקה את עצמי',מחשבה דבילית נכון?! וגם קצת עודדת אותי שלכולם יש דרגה מסויימת של OCD -של בדיקת דברים וכו' וש'איני לבד בסירה הזו'.

שלום רב! בבית לגבר יש צורך בשליטה מתמדת, כנראה שהוא גבר אלים, אלים מילולית ואישתו לא רואה את זה. הוא מכתיב וקובע את הכללים תמיד! לא משנה כמה פעמים ינסו לפתוח לה את העיניים, היא לא רואה זאת. לעיתים היא אף מגינה עליו. בטיפול זוגי היו השניים, אמנם מעט זמן, אך הדבר לא צלח... אודה על פתרון כלשהו בתודה מראש, אורית

אורית יקרה, כדי שאדם ייעזר בטיפול או בסיועו של אדם חיצוני, יש צורך במידה של מצוקה/תובנה למצבו. זוגיות מתעללת - עד כמה שהדבר יישמע מוזר - משרתת לעיתים צרכים מסוימים של שני הצדדים, דבר שלא תמיד עין חיצונית מודעת לו. את מציינת שהיו בטיפול, ומעניין אותי לדעת של מי הייתה המוטיבציה לכך. האם הם באו לשם מרצונם? האם הפנייה לייעוץ הייתה מטעם גורם שלישי כלשהו? האם רק אחד מבני הזוג רצה בזה? איני יודעת מה תפקידך בדרמה הזו, והאם פתרון שיוצע *לך* ישפיע בהכרח על בני הזוג. לכן, אם את קרובה לאישה, תוכלי להזמין אותה לכתוב לנו מעט יותר, כדי שנוכל לחשוב שוב כיצד אפשר לעזור. בברכה ליאת

ערב טוב ותודה רבה על תשובתך, אני חברה קרובה של האישה. הזוג הגיע לטיפול בהמלצת אם חברתי. שניהם יודעים שיש משהו שלא עובד כשורה ביניהם, אך בכל זאת נשארו מעט זמן בטיפול הזוגי. בעלה חושב שהוא מתנהג כשורה והיא ומשפחתה, הם 'לא בסדר'. כל יום שעובר חברתי חיה תחת משטר נוקשה וכן ילדיה. היא התרגלה לכך ועל כן, לדעתי, לא תסכים לרשום כאן. תודה מראש אורית

שלום. בעלי ואני נשואים 11 חודש ולפני כן יצאנו שנה (שנינו בני 35). יחסינו התחילו בטיול משותף בחו"ל שם נתקלתי בנורה האדומה הראשונה. נהגנו לצחוק אחד עם השני תוך תקיעת אצבע בגרון כאילו "אני הורג/הורגת אותך". באחד הימים שבהם כעס מאוד עליי, על דבר מה, תקע את האצבע שלו בגרוני עד כמעט חנק. בחורה עם בחור בשום מקום אי שם בעולם ... אפשר לתאר מה עבר עליי ...טראומה. (בקושי הכרנו אז חודש). חזרתי ארצה. התלבטתי. שוחחנו. האמנתי שיהיה בסדר. אחרי כשנה התחתנו. החל מחודשיים לאחר החתונה החלו הצרות. אנו חיים בדירה קטנה ונורא חמה בקיץ. אז בקיץ - כשהוא היה מרים עליי קול בגלל "דבר לא בסדר" שעשיתי או לא - "העברתי אותה" על מנת לא ליצור חיכוכים נוספים ובשם ההרמוניה. עבר הקיץ - הגיע חורף. והנה התופעה חוזרת - כל יום שישי בצהרים - בקביעות - בעת סידור והכנת הבית לשבת - צעקה חזקה (לא משנה על מה - תמיד יימצא דבר מה...) - אנו בשכונה קטנה ושקטה שקטה - כך שהביזוי כפול - פעם אני מוענשת על ידי פגיעה ועלבון מולו ופעם מול השכנים ששומעים - פשוטו כמשמעו - הכל. היו גם צעקות בימות השבוע פה ושם בגלל דברים שכן / לא עשיתי "כמו שהוא דרש". ופעם צעק עליי אחיו שגר בשכנות אלינו - על דבר מה - ב 11 בלילה ברחוב. אחיו ענק ענק בגודלו הפיזי והוא ממש שאג - מאז לא ישנתי יומיים (אגב בעלי היה בחו"ל ואני ישנתי לבד- בבית פרטי קטן) אז אפשר לתאר מה עברתי. טאומה נוספת. 8 חודשים לא עניתי. כבר 3 חודשים אני מראה בתקיפות שאני לא מוכנה לעבור לסדר היום ושאפשר כל דבר לאמר גם בנועם. בשבוע שעבר אמר לי "כוס אוחתק" על שקניתי בחמישה שקלים יותר ממה שהוא קנה - חב' של סבונים. הוא מסרב לשתף פעולה "אם תהיי אשמה אני אמשיך לצעוק". וממשיך לבזות אותי. במקביל אני לא מצליחה להכנס להריון. אני מאמינה שגם בגלל זה - מה יהיה הלאה מול ילדים ??? אנא עיזרו לי חשבתי על כמה אפשרויות : 1. לפנות לבת דודתו שהינה אישה מאוד עדינה ומשכילה ולספר לה. כמו כן לדודו הרב שהשיא אותנו. 2. לפנות לארגוני נשים. 3. להתגרש. מה דעתכם ? אני כבר באמת לא מוכנה לסבול את זה יותר ויש לי תחושה שזה רק יחמיר. אנא עיזרו לי. אני במצוקה איומה. תודה מראש.

יעל יקרה, נורות אזהרה לא משקרות. מה שהרגשת נכון ב'אי-שם', שב בשינוי אדרת גם בבית. נא לא לטעות! תינוק משותף לא משנה התנהגות כזו, ולא מביא להקלה המיוחלת. לפעמים זה רק מסבך את המצב עוד יותר. אף אישה (וכמובן גם אף גבר) לא אמורה לחיות תחת טרור רגשי או פיזי. במצבים בהם יש חשש כזה, צריך לגייס עזרה מבחוץ ולבחון בצורה שקולה האם וכיצד ניתן לשנות את המצב. עזרה מבני משפחה יכולה להיות יעילה מאד, אך יכולה להיות בה במידה מו?ט?ה ומשוחדת. לכן, אני מציעה לך לפנות - כבר מחר - לגורם מקצועי חיצוני כלשהו, כמו עובדת רווחה או פסיכולוגית. ארגון נשים יכול לסייע בהפנייה לגורמים מקצועיים ראויים. התחושה שלך, לפיה המצב רק הולך ומחמיר, היא נורת אזהרה שנייה. הקשיבי לה! בהצלחה ליאת

למה בכלל להשאר איתו, שתמהר לעזוב.

סחבתי את עצמי לשם אתמול בערב.הרופאה שדיברתי איתה אמרה לי להכפיל את המינון ממחר ונתנה לי כדור שינה."עוד קצת סבלנות"היא אמרה,ושאם המצב לא משתנה אחזור.היא שאלה למה אני מצפה מהמיון...ולא ידעתי מה לענות.הרי לא רציתי שיאשפזו אותי...רק שיעזרו לי,להרגיש יותר טוב כבר.רציתי להישאר לידה בחדר (אפילו שלא ממש חיבבתי אותה) כמה זמן,ושהיא לא תזוז ממני ותשאיר אותי לבד בתוך הואקום הזה.

ויק, אני קוראת אותך פה, וחושבת לעצמי כמה כוח יש ביכולת לבקש עזרה. אחד היתרונות של הפורום הזה, שברגעים שקשה, הוא עוזר לנו להרגיש שאנחנו לא לבד. שיש מי שקורא אותנו, מבין, מושיט יד וירטואלית לעזרה. פה אין ואקום. תחזיקי מעמד. הדר

ויק יקרה, מקווה שהוטב לך קצת. המשיכי לספר לנו מה שלומך. כל הכבוד לך על הכוח לקום ולהציל את עצמך. גם אני, כמו הדר, מתפעלת מהיכולת הזו, ומאמינה שאסור שיהיה אחרת. אני שמחה להיות כאן עבורך תמיד, ושמחה יותר לדעת שבשעת מבחן את יודעת למצוא לך מישהו- בשר ודם - שיהיה לצידך. ותודה גם להדר שלנו שלא איפשרה ואקום. שבת שקטה ליאת

ויק, עקבתי בדאגה אתמול, ועכשיו אני מרגישה קצת הקלה לדעת שלמרות הקושי הצלחת להביא את עצמך לגשת למיון. אני שמחה שאת קצת יותר בסדר היום, או מקווה שאכן זה המצב בסקאלה שלי את מועמדת רצינית לקבלת צל"ש (באמת)..כל כך לא פשוט לבקש עזרה, יש ימים שכל כך לא פשוט אפילו סתם לצאת מהבית.. אולי את יותר חזקה ממה שאת חושבת.. "עוד קצת סבלנות" באמת, תני לעצמך להיעזר בלי להרגיש עם זה לא נוח עד שתרגישי מאו?ששת. בהצלחה יקרה, שמרי על עצמך. אבקש מהשמש הנהדרת שתחמם קצת יותר באזורך. שתשלח כמה קרניים עוטפות מבעד לחרכים שהשארת פתוחים. שישרטטו עבורך פסים של אור על קירות ורצפה. המשיכי לכתוב יקרה.. לילך.

לא בטוחה אם זאת בדיוק שאלה או סתם אמירה, אבל נשלח בכל זאת.. אני 3 חודשים בטיפול (חשבתי להביא עוגה לפגישה ה-20, סתם כדי להצחיק את הגברת :-)) גלשתי..נתחיל שוב... אני 3 חודשים עם הגברת, והכל מתקדם נורא מהר. ידעתי שאני "מוכנה" לעבור טיפול ושלא אתנגד הרבה, אבל בכל זאת- איפה כל ההגנות הנפלאות שלי?! "את כולן נשא הרוח את כולן סחף האור".. אני מספרת לה המון, עונה לה בכנות מפליאה על כל השאלות, בפגישה האחרונה אפילו הייתי איתה כמו שעוד לא הייתי עם אף אחד לפניה.. חלשה, מסכנה, עצובה ובעיקר-חסרת אונים. ככה אני כשאני לבד. ככה הייתי איתה, ואני עוד לא ממש מכירה אותה... זה נורא נורא מהר. נורא מפתיע אותי. לא יודעת איך לאכול אותי ככה..(מדאיג קצת אפילו) יש דבר כזה "מהר מדיי"? אולי שווה לי להאט מיוזמתי כדי לבנות הכל לאט וטוב? כדי שלא אתקפל באמצע? כרגע אני מרגישה שאני מנסה להביא את עצמי לאיזו נקודת קצה שתגרום לי להפסיק לדבר כבר... (גם כאן אגב..) ללא הצלחה, כפי הנראה.. שתהיה שבת שמשית נהדרת, לילך.

גם לי מותר לרשום קצת בינתיים? 8-] הי ילדה, את לא יודעת כמה אני שמחה שעברת קדימה. במיוחד עם ההודעה הזו, ההודעה של ה"מהר מידי". באופן מסוים נדמה לי שהרגשתי את החרדה והבהלה מה"מהר מידי" הזה אצלך בשבוע שעבר, הרגשתי אותך רצה ובורחת. או שמא אותי? ;-) אורו עיניי לראות שהגעת לרגש שלך לבד במילותיך, ושפתחת לשם כך הודעה חדשה ומבקשת. המטופלת הזקנה הזאת חושבת, שהכי שאת יכולה לעשות הוא לספר לגברת-מטפלת על ההרגשה והחרדה והבהלה האלה. נראה לי שלא ניתן להכריח ולהאט ביודעין מתוך עצמנו, כמו גם ההיפך, אבל, לדעתי, מצויין לעבוד על שני הכיוונים האלה בטיפול. בעיניי, זה חומר טיפולי מקדם וחשוב מאד. תראי תראי, איזה יופי - אפשר לחבר את זה עם הודעותייך הראשונות: על העבודה שאת מחפשת כדי להתקדם באופן עצמאי בין לבין כדי להאיץ, על ה"שנה ודי", על השימוש בפורום, ושוב חזרנו לנושא השליטה חחח ועוד... את יכולה לראות איך שלאט לאט דברים מתכנסים. זה מסוג הדברים היפים שמגלים בטיפול. ההתכנסות הזאת, והפתיחה וההצטרפות של חומרים חדשים, ושוב, ההתכנסות מחדש... רציתי להוסיף הערה קטנה שאולי תוכל לעזור לך: כשאני מנסה להראות, מתוך הגאוותנות הזו ומבלי דעת, ש"אני לא צריכה אף אחד ונראה לכו-לם שאני יכולה לבד, מי הם בכלל", (זה בא לידי ביטוי גם בעבודה שבטיפול, כמובן), ברוב המקרים זה מגיע למצב של פול גז בניוטרל, או הרס ממשי, ואז... המממ... זה לא הולך, לא עובד. "הקרוסלה, מסתובבת לאן שרק יוצא לה...". כן... אז אני מגלה שאני כזו >< קטנה בעצם, וחייבת את עזרת הזולת, חייבת לקבל דברים מבחוץ, אחרת זה הופך למיחזור תמידי והתוצאה היא עיסה אחת גדולה של ח**... וכשיש עיסה בפנים נהיה מותש ועייף. אין חומרים חדשים בונים. הרציו יודע שאי אפשר באמת לחיות על זבל ורעל. זו אשליה. נו, צריך להרשות לעצמנו להיות מטופלים ובכלל להיעזר. בינתיים רק יודעת לדקלם את זה, בתכל'ס עוד רחוקה הדרך מאד מאד... :-( מתנצלת אם לקחתי את הדברים רחוק מידי, פשוט תיארתי את מה שמכירה מעולמי. ככה בצורה הגולמית שלו. ומייד ארשום לך עוד כמה מילים למטה באהבה. שלך אשת האדמה

ל. יקרה, אל תלכי שולל. ההגנות שלך עובדות היטב. כנות וגילוי לב הם ציוד חשוב בטיפול, אך הם קיימים גם אצל השותקים והמתנגדים. שטף דיבור וכנות מפליאה יכולים גם הם - קצת מפתיע - לשמש הגנה. טיפול, בניגוד לדימוי הרווח, אינו בהכרח מסע ליניארי המגיע מתישהו אל נקודת קצה. הוא דומה יותר -לפחות בעיני - לשוטטות מעגלית, לא תמיד ממוקדת מטרה. במסגרת השוטטות הזו, דווקא בשל היותה מעגלית (אורנה קוראת לזה 'ספירלית') אנחנו דורכים שוב ושוב באותם מקומות (זה קצת גם בשבילך, ME), פוגשים אותם מרובד נפשי אחר, עמוק יותר, שלפעמים מתאפשר ולפעמים לא. הציפייה לאיזה 'מפץ' חד פעמי נורא-הוד היא משהו שאפשר לוותר עליו. מה את אומרת? ליאת

ל., אני חושבת שאני מבינה על מה את מדברת. יש לי הרושם שהבעיה היא לא מהר מידי או לאט, הבעיה היא ההתמודדות עם התכנים בין לבין לבד. כשאת איתה או מולה יש מי שעל ידך (ודרך אגב די עם ה"גברת" היא מטפלת - במקרה שלך גם בהגדרת המקצוע שלה), ובין הפגישות הסערות הרגשיות קצת גדולות עלינו לפעמים ואז אנו נתלים במהירות ובפתיחות ובשליטה/חוסר שליטה. תני לעצמך אל תעצרי. מכשפה

שלום אני חושב שהיה יותר מכובד אם במקום לעקוב אחרי אנשים היו שולחים אנשים שחושדים בהם לשיחה אצל פסיכיאטר(ית) או פסיכולוג(ית) אם זה היה אפשר להסכים בכל מצב אחר זה פשוט פשע כלפי אזרחים שבאופן כללי אני חושב שאיך שהמילואים נראים היום זה מעשה פשע חברתי...בכל מקרה זה עניין לדיון אחר...להתראות(: ומקווה שלא הצקתי יותר מדי עם הבעת דיעה פשוט סקרן אותי מה את חושבת...ביי

רק רציתי להסב את תשומת ליבך לתשובה שלי למטה.

MR BLUE יקר, זהו אכן נושא רגיש ומורכב, והאופן בו מטפלים באנשים האלה - לפחות כפי שהוצג בתכנית ההיא - אכן מעורר שאלות קשות. עם זאת, מניסיוני בנושאים אחרים בהם אני בקיאה מעט יותר, תכניות טלוויזיה זקוקות לרייטינג גבוה ולצופה נאמן, וככאלה הן נוטות לפעמים להדגיש פן אחד בלבד של הדברים. אם היו מראים את המתחזים (ויש כאלה לצערנו) , היינו כולנו משתאים מול השלומיאליות בה מאפשר משרד הביטחון גזל של קופת המדינה המדולדלת. מקווה שתקבל את ההחלטה הנכונה לך בעניין המילואים המתקרבים. ספר לנו ליאת

פיניקס מופלאה שלי, חזרתי קדימה, כמו שהצעת, אבל רק לרגע.. עברתי את הגבול אולי?.. בילבלתי? מרגישה שאולי אמרתי משהו שלקח למקומות לא קלים מרגישה צורך לבקש סליחה. (ולא חייבים לענות אם את מעדיפה שלא) מאחלת לך סוף שבוע מפיג-"רציצות" (בטוח יש לזה מילה..) שולחת חיבוק עדין, (אבל חם! :-) ל. וסליחה חבר'ה אם זה לא קשור לכלום..לא הצלחתי למצוא לי עץ מיותם להתברג עליו..ביי.

הי נשמה, כתבת לי כל כך רך ונוגע ועוטף ומתחשב ומושקע ורגיש ולבבי ומבין... מה עוד אומר. מה עוד... הנה אני פה, עליתי קצת לאוטובוס. התיישבתי קרוב, בעדינות... הרגשתי שאני לוקחת אותך אחורה. מושכת לקצבים האיטיים האלה. גוררת לאחור. שואבת לחשיכה. לתהומות. הרגשתי שאמצת לרגע את הרע שלי בהתגלמותו האינסופית, את הבדידות והסתתרות בלי לתת לגעת, להיתלות על עצים מיותמים... הוקל לי מאד לראות שעברת קדימה, לכאן, היכן שכולם. זה עזר לי, יודעת? ואנכי, נשארתי אדוארד מספרים, the beast... כן, האגדות האלה מדברות חרדות, כמו כל האגדות שנשארות אותן עם שינויים קלים בניואנסים במשך השנים. לאגדות שמורים הפתרונים שלהן... תמיד מתחבאת לי, זקוקה תמיד למסתור ולמקום לברוח. זה לא ישתנה כנראה. רק, רק הייתי צריכה להרגיש פעם שיש מקום שהוא שלי, שמותר לחיות ולא בגניבה... תראי אותי, הצלחתי בסוף לחבר כמה מילים למשפטים... ממש רועדת עכשיו... אמבולנס, you know תודה על המילים הכי חמימות שבעולם נגעת בלבי, ואני שמחה מאד מאד מאד לראות אותך בעמוד הזה שמלפנים שלך מכל הלב א.ה.

בנות יקרות, אני יודעת שלא קראתן לי, אבל אני כאן, קוראת את הדברים, מהרהרת בקושי שלנו להבין את הניואנסים הדקים של המותר והאסור. את הצורך להיות "ילד ביולוגי כשר", ענף לגיטימי בעץ שתול על פלגי מים. בבקשה, אל ת?ימ?שכו אחורה. ואגב, גם מאחור, אין אצלינו עצים מיותמים. תודה שבאתן. ליאת

קצת מבוישת עכשיו... תודה על כמות כזו של מילים טובות קראתי כבר לפני כמה שעות אבל לקח לי זמן לחשוב מה לענות.. נזהרת על עצמי. נזהרת ממילים טובות..מכירה את זה? (יש לי תחושה שגם את זה את מכירה היטב) כל כך תודה.. לא משכת אותי לאחור..את זה אני עושה יופי לבד, רק הצעת לי אפשרות שלא חשבתי עליה- להתחבא קצת בצללים ולהמשיך לדבר משם.. הפורום הזה מעניין לי... למרות מגבלות הוירטואליה אני בסך הכל מתנהגת כאן כמו בחיים... כשלחוץ לי בחיים האמיתיים אני יורדת לפעמים אל מתחת לשולחן..נחה שם קצת, נרגעת, חושבת על עצמי כ"רואה ואינה נראית" ואז שבה מחדש לחברת האנשים. אולי ההיתלות על עצים קודמים היא משהו דומה.. אני חיה עם זה בשלום. אני כנראה זקוקה לזה; לדומם מנועים כל כמה זמן.. המילים שלך כל כך נוגעות ... את כל כך לא beast בעיני! רחוקה משם אלפי שנות אור.. איך תלית עצמך על וו כל כך גבוה? לפעמים בא לי להוריד אותך בעדינות מהמקום הזה, שמחמיר כל כך, שסוגר.. שהרגליים שמפרפרות-בועטת כך באויר יצליחו להרגיש שוב אדמה.. אני קוראת שוב ושוב את המילים שלך ... מרגישה אותך כל כך אמיתי ולא יודעת מה להוסיף. כל כך הייתי רוצה שיהיה לך טוב... מותר עוד חיבוק? לילך. וליאת- לא חשבתי שתצטרפי, אבל כל כך שמחתי שכך עשית. כמו שאני תמיד שמחה. תודה לך, גברת שמש-חורף..

אני רוצה להתחיל טיפול- למי אפנה? לעובד סוציאלי או לפסיכולוג? מי יכול לעזור לי?

ערב טוב טל, ההחלטה להתחיל טיפול היא חשובה ואפילו חגיגית. ההחלטה לאן לפנות תלויה בהרבה גורמים, בהם גם שאלות של תקציב ומידת הדחיפות. תוכלי לבקש טיפול דרך קופת החולים שלך, ואז תקבלי רשימה של מטפלים שעובדים עם הקופה, מהם תצטרכי לבחור עפ"י המלצות. טיפולים אלה כרוכים בתשלום מוזל, יחסית, העולה ככל שנמשך הטיפול (בהתאם לנוהל הספציפי של כל קופה). יש אפשרות לקבל טיפול חינם במרפאות בריאות הנפש, אולם בשל עובדה זו רשימות ההמתנה עצומות ותיתכן המתנה של מס' חודשים ואפילו יותר. טיפול נוסף טוב ולא יקר תוכלי לקבל במסגרת שירותי הייעוץ של האוניברסיטה, אם את סטודנטית. שירותי הייעוץ של אוניברסיטת ת"א פתחו לאחרונה את דלתותיהם גם לציבור הרחב, וכדאי מאד לנצל את האופציה הזו. כמובן שנשארת תמיד האפשרות של פנייה לפסיכולוג פרטי, אותו תוכלי לבחור בהתאם להמלצות שתקבלי. ככלל, מי שמורשה לעסוק בפסיכותראפיה הם פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאליים קליניים בוגרי תואר שני. אם תצרפי לכאן כתובת מייל מעודכנת ותצייני את אזור מגורייך, יתכן שיישלחו לך למייל האישי המלצות על מטפלים טובים. בהצלחה רבה ליאת

היי ליאת לאחר טיפול השבוע רציתי להתייעץ איתך,אני לא יודעת אם להמשיך .. כי נפגעתי ממנה. לפני שבועיים היא עטפה אותי בחיבוק חם ורך ומנחם,כמו שאמא מחבקת את הבת שלה, והיא ליטפה אותי ברוך ובמילים כמו שרק היא יודעת , פגישה לאחר מכן(זאת שהיתה השבוע) היא נעצה לי סכין בלב וסובבה אותו וזה כאב.כ"כ כאב באמת. עקב התלונות החוזרות ונשנות שלי בפניה על קשיי שינה (הסיוטים הורגים אותי בלילה..),אי שקט והפגיעה העצמית(לעיתים רחוקות אני פוגעת בעצמי )שנאה עצמית שממתגברת וההאשמות עצמיות בהקשר לפגיעה המינית שעברתי (תוהה אם אני אשמה לא אשמה וכו' וכו') אז היא הציעה לי להיעזר במקביל בעוד טיפול כדי לטפל בנושא הטראומה ... היא הדגישה במקביל לטיפול שלה,לא במקום. הפנתה אותי ל1202 לברר לגבי טיפול בטראומה כאמור(לא טרחה להפנות אותי .. הפנתה אותי לחפש לעצמי... ואיך אני אדע מי מטפלת טובה?) זה היה מעליב. זה נורא פגע בי. אני תוהה לעצמי ושואלת את עצמי אם היא חושבת שלא תוכל לעזור לי מדוע היא אומרת לי זאת עכשיו לאחר שנה של טיפול? בזמן הפגישה כמובן לא עיכלתי את זה, ואמרתי כן או.קי .או.קי . אבל עכשיו בעצם זה מבחינתי לא או.קי ... עכשיו הבנתי סוף סוף שהיא זרקה אותי. מצחיק לא? היה לה זמן של שנה(ושנה זה לא מעט) להבין שהיא לא יכולה לעזור לי ולומר לי את זה... איך היא חיכתה עד עכשיו? אמנם היא שבה והדגישה שאין מקום להפסיק את הטיפול שלי,דווקא ההיפך ,אבל כן להיעזר במקביל בעוד גורם. אני מתארת לי שהיא רוצה שאני אקבל את הטיפול הטוב ביותר ואני יודעת שהיא מטפלת די הגונה וישרה אבל בכל זאת ,אני מרגישה שהיא נוטשת אותי. ויש לי חרדת נטישה. ואני פגועה ואני לא יודעת אם להמשיך את הטיפול אצלה. אולי היא לא רוצה לטפל בי ולא נעים לה לומר לי ? מה דעתך, ליאת.? סליחה שכתבתי בצורה כה מבולבלת ... כל העניין הזה כואב לי...

ובמחשבה שניה ,ליאת. אני לא רואה טעם להיעזר במקביל בעוד טיפול... נניח ואלך למטפלת המתמחה בנושא של טיפול בטראומה ,מטפלת כזאת תוכל לעזור לי גם בנושא של השנאה עצמית והדימוי עצמי הפגוע וכל שאר הבעיות הפסיכולוגיות שיש לי, שכולן קשורות לתקיפה המינית. ואין לי את הפעמיים בשבוע כדי להגיע לשני טיפולים ,אני עובדת המון שעות ושבתות ,אין לי זמן. והשבוע הייתי אצל הפסיכיאטר עם קרובת משפחתי, והוא המליץ על אשפוז היא במצב פסיכוטי, היא אמרה לפסיכיאטר ששומעת קולות שפוקדים לה לפגוע בעצמה. והלב שלי נקרע מכמה היא סובלת מהסכזופרניה ,כמה המחלה קשה ,ואם תצטרך אשפוז זה יהיה קשה עבורה,באשפוז היא לא סובלת להיות,קשה לה וגם לי ולמשפחתי הביקורים בבית חולים פסיכיאטרי הולכים ונעשים קשים מאשפוז לאשפוז, אבא שלי חולה סכרת ולחץ דם ואסור לו להתעצבן במצבו.והוא ממש ממש עצבני. אבל הפסיכיאטר המליץ לאשפז... ודיברתי עם העו"ס והוא אומר לשמוע בעצת הפסיכיאטר... בינתיים היא על כדורים וזריקות, אין לי מושג איך אני שורדת את זה כל פעם מחדש? את יכולה להגיד לי שיהיה בסדר? ואיך יוצאים היום ורואים את כל החברים שלך שמחים ולי בא למות?

שבת שלום חן, לפני שנדבר על הטיפול שלך, אני רוצה להצטרף להמלצה של הפסיכיאטר, ולהגיע לאשפוז מוקדם ככל האפשר, כדי שהקרובה שלך תחזור לאיזון הכי מהר שאפשר. האשפוז, עם כל אי-הנוחות שהוא גורם, יכול להביא גם למידה של הקלה במשך היום, מתוך ידיעה שהיא בידיים טובות ואינה יכולה לפגוע בעצמה. באשר לטיפול שלך, נדמה לי שלא מדובר בדחייה או נטישה (כמו שאת מפרשת זאת) אלא דווקא בצעד אחראי, אולי גם מתוך משאלה לעזור לך באופן מדויק יותר, ולהיעזר בדעה נוספת מאדם המומחה בתחום הפגיעה המינית. את יודעת, בימים אלה אני עובדת במחלקה בבית חולים פסיכיאטרי, ושם נחשפתי ליתרונותיה של עבודת צוות וחשיבה משותפת. לפעמים, במקרים של מבוי סתום או במצבים בהם רק נדמה שזה כך, כניסה של גורם טיפולי נוסף יכולה לסייע מאד. החוויה כאילו היא נעצה סכין בלבך נוגעת ללב, וכדאי לדבר על כך איתה. כך תיווצר עבורה הזדמנות נוספת להסביר את הרציונל שלה. השאלה שלך, חן, מהווה הזדמנות גם עבורנו, להיזכר שפעמים רבות אנשים פונים במקביל ליותר ממטפל יחיד, ובכך מעלים את הסיכויים להיתרם. שילובים מוכרים הם כאלה של טיפול פרטני לצד טיפול קבוצתי, או טיפול פרטני לצד טיפול זוגי, טיפול דינמי לצד תרגול התנהגותי, טיפול פסיכולוגי לצד טיפול בהבעה, טיפול פסיכולוגי לצד התערבות של גורמי רווחה שונים. ספרי לאן מתפתחים הדברים, ונסי להחזיק מעמד. אני יודעת שלא פשוט לך. ערב טוב ליאת

אני חושבת ללכת למיון.אני לא יודעת מה ההשלכות של זה.אני לא יודעת מה לעשות...

אם אפשר לעזור איכשהו...אני כאן

במחשבה שניה. אם את מרגישה ממש ממש רע, מוטב שתפני למיון (מאחר ואני לא פסיכולוגית...)

ויק יקרה, אני חושבת שזאת החלטה אחראית ונבונה. ההשלכות האפשריות: פגישה עם פסיכיאטר, חשיבה על דרך מהירה לעזור (שינוי תרופה או תוספת) ועל דרך פעולה מיום ראשון בבוקר. לדעתי, מכאן זה יכול רק להשתפר. (זוהי אחת מנקודות האור ברגעי השפל: יותר רע כבר לא יכול להיות). אני מבקשת ממך מאד לחזור אלינו ולספר מה שלומך. חיבוק חזק ליאת

אני מרגישה שאני צריכה "קביים" לעבור את הסופ"ש הזה.ואין כאלה קביים בשבילי.וזה בלתי עביר בשבילי..אני יודעת שרק אם "שוברים את הכלים" מקבלים אותם.אבל אז יש הסכנה,שלא אוכל להיעזר בהם.ואם כן,לעולם לא תהיה חזרה אמיתית לעצמי.אז אני לא יודעת מה לעשות במה לבחור..

ויק יקרה, יש מצבים בהם גם סוף שבוע בודד יכול להיתפס כנצח נצחים, כמדבר שממה. לפעמים, כשאין קביים, אין לנו ברירה אלא להישאר ישובים, לזחול, או לאלתר משענת חלופית. אנא, אל תשברי את הכלים. האם תוכלי להיעזר בנו כסוג של תמיכה בשבת הזו? השתדלי להחזיק מעמד. ליאת

איזה טיפול עדיף להפרעת אישיות נמנעת, דינמי או קוגניטיבי?

תהילה יקרה, הפרעת אישיות נמנעת מתאפיינת בדפוס יציב של הימנעות מכל מעורבות חברתית או קשר היוצרים פוטנציאל לדחייה, פגיעה או השפלה. יש הרואים בהפרעה זו אחות-תאומה של הפרעת החרדה החברתית. הטיפול המומלץ במקרים אלה הוא, לכן, התנהגותי קוגניטיבי, עם העדפה לטיפול קבוצתי. בהצלחה ליאת

היי ליאת ראית את התוכנית של אילנה דיין על אנשי מילואים שקבעו להם אחוזי נכות בגלל טרואמות מלחמה והלם קרב והצבא עוקב אחריהם כדי להראות כביכול שהם שקרנים ומצלמים אותם עושים פעולות יום יומיותפשוטות כמו לטייל עם הילד או לעשות קניות שולחים להם את הקלטות הביתה ואומרים שהם שקרנים ומורידים להם את הקיצבה...ממתי אנשי חקירות הם אנשי מקצוע אם לא מאמינים להם למה לא שולחים אותם לאבחון פסיכיאטרי למה עוקבים אחרי הלומי קרב או אנשים בכלל?והצבא מודה בפשע הזה ...בתור אדם שעושה המון מילואים משהו יודע מה מצבי ? משהו עוקב אחריי כל עוד אני בא אני בסדר אף אחד לא יודע שאני בטיפול או על כדורים או שהפסיכיאטרית שלי חושבת שאני לא במצב ללכת למילואים......והאמת עם כל מה שקורה במדינה הארורה הזו בעיקר היחס לאנשי מילואים דיי נשבר לי ואני חושב להפסיק לבוא ושילכו כולם לקיבינימאט.......לא יודע אם זה קשור אלייך (: אבל זה מעסיק אותי בזמן האחרון...כי שוב כרגיל קבלתי מילואים.....

MR BLUE יקר, הפרעה פוסט-טראומטית עוררה מאז ומעולם (בכל העולם ולא רק אצלנו) שאלות אבחנתיות רבות, בעיקר בגלל שהיא כרוכה בענייני כסף ופיצויים. ראיתי את התכנית עליה אתה מדבר, אם כי בראייה קצת פחות נאיבית. בכל מערכת המשלמת פיצויים בגין אחוזי נכות, אין ברירה אלא לוודא מידת זכאות ולהימנע ככל האפשר ממקרים של התחלות וזיוף. כנראה שאין דרך "יפה" או "נקיה" לעשות זאת, ותמיד יהיו אנשים שייפגעו בצדק. בנוגע אליך, המערכת אינה יודעת שאתה בטיפול או שאתה נוטל תרופות, פשוט כי אינך מדווח על כך. אם להערכת המטפלים בך אינך כשיר לשרת כחייל מילואים, יש הליך פשוט למדי שיוכל לפטור אותך מזה. עליך לפנות ללא דיחוי לאנשי בריאות הנפש ביחידתך, ולבקש שחרור זמני או קבוע משירות מילואים. בהצלחה ליאת

מאחר ואני רואה מה השעה כעת וכמה שאלות יש לך אני אדחה את שאלתי לפעם אחרת.. ליאת, גם חוץ מזה שאני רוצה שתנוחי ותלכי לישון מוקדם לשם שינוי(את "נשמעת " לי עייפה אולי אני טועה לא יודעת) לא קל לי ועבר עליי שבוע קשה .חייבת להתייעץ איתך בנוגע לטיפול שלי ,אני אובדת עצות..זה יחכה אבל ,אני לא רוצה להפריע לך. רק מותר להגיד שאני מיתגעגעת נורא?? לילה טוב אני.

שלום חן, תודה על ההתחשבות. אני באמת עייפה נורא, ועוד קצת סוחבת את שאריות החולי מהשבוע שעבר. אהיה כאן במהלך הסופ"ש, ואשתדל לעזור. לילה טוב ליאת

רע מדי.קשה לי להיות לבד,"בתוך" עצמי..

ויק יקרה, מה שנראה רע, קשה ולבד בשעות הקטנות של הלילה, יכול להיראות אחרת עם שחר, וחשוב נורא לזכור את זה. מקווה שאת כבר ישנה, לא כואבת, חולמת חלומות של נחת. אולי מחר לא תהיי לבד. ליל מנוחה ליאת

בשאריות ההכרה האחרונות. מניחה שעוד נדבר במהלך השבת. :-)) (ושיעול) ליאת

האם קיבלת?

שלום רב, לפני כשנה עזבתי מיוזמתי מקום עבודה בו ראיתי את עתידי. עזבתי לאחר שהממונה עלי התייחס אלי בצורה נוראית, נצלנית, ואינטרסנטית באופן מכוער לארגון. מעולם לא אמרתי בפניו מה שאני חושבת - בצורה שאני חושבת, כלומר, תמיד מצאתי מילים יפות ועדינות להסביר מה לא בסדר והיחס שלו החמיר. כיום, שנה לאחר שעזבתי את מקום העבודה, אני עדיין חשה חרטות עצומים על שלא הבעתי בפניו את תחושותי (מכך ניתן להבין עד כמה פגע בי היחס שלו מבחינת ההערכה העצמית שלי וכו'. מה יכול לסייע לי להשתחרר מרגשות אלה?? אני חושבת שזה קצת מאוחר ליצור עימו קשר ולהטיח את כל האשמותי בפניו... *** חשוב לציין שהמשכתי בחיי, אני לומדת ועובדת במקביל, התחתנתי במהלך שנה זו ועוד.*** תודה מראש, קוצ'ה

שלום לך קוצ'ה, היכולת להניח לכעסים ישנים היא אחד הנכסים היקרים שאדם יכול לבקש לו בחייו. כאשר אנו נתקלים ברשעות, בקטנוניות, בתככנות (וגם בנהגים מטורפים בכביש) הדחף המיידי במקרים רבים קורא לנו להציל את כבודנו הרמוס גם במחיר כמה ברכות חמות ל?א?מ-אמא שלו, תוך שאנו מנסים נואשות לחנך אותו לנהוג אחרת. לרוע המזל, יכולתנו להשפיע על התנהגותם של האחרים מוגבלת במידה רבה. בעיקר כשמדובר במנהל נצלן ומרושע. במפגש עם אנשים רעים, החכמה היא להתרחק כמה שיותר מהר, והכי רחוק שאפשר. נדמה לי שהצלחת לעשות זאת לא רע. הכעס שאת ממשיכה לשאת כלפיו ממשיך להתגלגל איתך כאותה משקולת כבדה המחוברת לרגלו של אסיר. באופן מוזר - גם כאשר אנחנו יכולים לחלץ את הרגל בקלות ולהשתחרר מעו?ל?ה של המשקולת, הבחירה היא להמשיך ולסחוב את המטען המיותר. אני מציעה לך להרפות מן האחיזה הלופתת באותה משרה אבודה, מאותו ממונה נצלן ומתעלל, ולהפנות את המשאבים שלך להמשך התפתחותך המקצועית. בהצלחה ליאת

אוי ליאת אני מרגישה שאני צריכה חיבוק.... מקווה שאת כבר בריאה לילה טוב

כיף לי לקרוא אותך כל כך רכה... קבלי ממני חיבוק גדול חם ואמיתי. כאן. וגם שם (במייל...). נורית

אני נוזלית היום... ככה נויה קוראת לי כשאני ממש רכה. הייתי אצלה (הפסיכולוגית...) והיא הייתה איתי... היא נגעה בי בבטן הכי רכה. הסכימה למשהו לא רגיל... עכשיו יש בעיה אחרת... יש אזור בארץ שאסור לי להתקרב אליו... אחרי הפגישה התקשרתי לנויה ועבדתי עליה שעזבתי את הטיפול... היא כמעט חטפה התקף לב... התעצבנה עלי נורא והוציאה עלי חוזה... כך שאם אני מתקרבת לאזור מגורייה ברדיוס של 10 קילומטר... היא הורגת אותי במכות... :-))) ליאת, מה שלומך? ספרי קצת. שבת שלום. נורית

נורית יקרה, יש בשורות שגם נויה, אמיצת הלב, מתקשה לעמוד בהן. יש אנשים שאסור, כנראה, להתחיל איתם. :-)) אני שמחה לשמוע ששדה המוקשים הפך לנגיעות רכות. הדיווחים האלה משדרים מסר מרגיע למי שעדיין מגשש בתוך אי הידיעה. אני עצמי משתפרת, תודה. ההתקררות האקוטית חלפה לה, והותירה אותי עם שיעול נבחני ויבש, שמוציא את החשק לחיות, אבל עושה משהו לשרירי הבטן. במקרים של שיעול קשה במיוחד, התחושה היא של וריד מתפוצץ במוח. חוויה מכוננת. תודה, חביבתי, על ההתעניינות, וסוף שבוע נעים ליאת

ליאת יקרה, עכשיו, כשחזרתי ל'חלון' של הפורום, אני רואה שכתבנו בדיוק באותה השעה. אני מקווה שהשיעול יחלוף בקרוב. שיעול יבש זה באמת זוועה (אני תמיד נתקעת בשלב הזה..), אבל לפחות זו דרך אלטרנטיבית להוציא את הקרביים (מלבד פסיכולוג, כמובן). מאחלת לך שתצליחי לישון בשקט (תנסי אדים אולי), נויה

נוריתי יקירה, לא צריך להגזים - לא חוזה ולא נעליים :) את מוזמנת אלי בכל עת, את יודעת.. הראייה שלי כבר מעורפלת מרוב עייפות... ליאת - תלכי גם את לישון ? לילה טוב, נויה