פורום פסיכולוגיה קלינית

אוי ליאת אני מרגישה שאני צריכה חיבוק.... מקווה שאת כבר בריאה לילה טוב

כיף לי לקרוא אותך כל כך רכה... קבלי ממני חיבוק גדול חם ואמיתי. כאן. וגם שם (במייל...). נורית

אני נוזלית היום... ככה נויה קוראת לי כשאני ממש רכה. הייתי אצלה (הפסיכולוגית...) והיא הייתה איתי... היא נגעה בי בבטן הכי רכה. הסכימה למשהו לא רגיל... עכשיו יש בעיה אחרת... יש אזור בארץ שאסור לי להתקרב אליו... אחרי הפגישה התקשרתי לנויה ועבדתי עליה שעזבתי את הטיפול... היא כמעט חטפה התקף לב... התעצבנה עלי נורא והוציאה עלי חוזה... כך שאם אני מתקרבת לאזור מגורייה ברדיוס של 10 קילומטר... היא הורגת אותי במכות... :-))) ליאת, מה שלומך? ספרי קצת. שבת שלום. נורית

נורית יקרה, יש בשורות שגם נויה, אמיצת הלב, מתקשה לעמוד בהן. יש אנשים שאסור, כנראה, להתחיל איתם. :-)) אני שמחה לשמוע ששדה המוקשים הפך לנגיעות רכות. הדיווחים האלה משדרים מסר מרגיע למי שעדיין מגשש בתוך אי הידיעה. אני עצמי משתפרת, תודה. ההתקררות האקוטית חלפה לה, והותירה אותי עם שיעול נבחני ויבש, שמוציא את החשק לחיות, אבל עושה משהו לשרירי הבטן. במקרים של שיעול קשה במיוחד, התחושה היא של וריד מתפוצץ במוח. חוויה מכוננת. תודה, חביבתי, על ההתעניינות, וסוף שבוע נעים ליאת

ליאת יקרה, עכשיו, כשחזרתי ל'חלון' של הפורום, אני רואה שכתבנו בדיוק באותה השעה. אני מקווה שהשיעול יחלוף בקרוב. שיעול יבש זה באמת זוועה (אני תמיד נתקעת בשלב הזה..), אבל לפחות זו דרך אלטרנטיבית להוציא את הקרביים (מלבד פסיכולוג, כמובן). מאחלת לך שתצליחי לישון בשקט (תנסי אדים אולי), נויה

נוריתי יקירה, לא צריך להגזים - לא חוזה ולא נעליים :) את מוזמנת אלי בכל עת, את יודעת.. הראייה שלי כבר מעורפלת מרוב עייפות... ליאת - תלכי גם את לישון ? לילה טוב, נויה

בטח כבר נמאס לך 'לשמוע' ממני כל שבוע,אם כן בבקשה תגידי לי,ומבטיחה לך שאפסיק 'לנדנד'; אך אם לא בבקשה תעזרי לי להתמודד עם הבעיות שאפרט בהמשך. חשוב לי לציין שהפעם (בניגוד ל'תקופה הראשונה' שהיתי פעילה בפורום וש'התמכרתי' אליו)גם לא 'התמכרתי' לפורום וגם אני מקבלת כל פעם מעיין 'זריקת עידוד' דרככם ובטח שלא נכנסת לדכדוך מכך{כפי שקרה בעבר}(אך זה לא אומר שאיני מדוכדכת יותר ושהמצב הסתדר) . הבעיה היא ראשית-כל שאיני בטוחה אם זה סתם עצבים עקב הPMS או 'התשה'ויאוש מהמצב הקיים,אך ביומיים -שלושה האחרונים(בעיקר) אני מרגישה שאף אחד בעולם לא אוהב אותי ושאפילו אנשים זרים סתם 'מתנהגים אלי יפה' כיוון שהם לא רוצים להעליב אותי,ואפילו נראה לי שמשפחתי כבר לא כ"כ אוהבת אותי אלא סובלת אותי, אך אף-אחד לא באמת מבין אותי,ונראה לי שאם לא מבינים אותי אז גם לא אוהבים אותי(ואולי זה שטותי לחשוב כך?!). הבעיה היא גם שכעת אני כמעט לבד(רוב הזמן)עם הוריי המבוגרים,ויוצא מצב כזה שבגלל שאיני עובדת,רוב מטלות היום-יום נופלות עליי(וכוונתי בעיקר-לקניות,הסעת הוריי ממקום למקום וכו'),ואולי זה נשמע פשוט,אך לעיתים{ובזמן האחרון יותר} זה יותר גרוע מלעבוד במשרה מלאה,רק שאז לפחות משתכרים על כך ומקבלים עצמאות כלכלית ונפשית,בניגוד למצב בו אני נמצאת; זה לא שהופכים אותי ל'משרתת של הבית' ,אך נוצר מצב שאם אני לא עושה דברים אילו,הם פשוט לא ייעשו,וכאילו שרוב 'בעיות הבית' 'יושבות על כתפיי',בנוסף ל'צרות האחרות' שיושבות עליהן וגורמות כמעט ל'קריסתן'(אולי אני קצת מגזימה בתיאור,כי אני נמצאת כעת במצב-רוח רגשני עקב הPMS =תסמונת טרום מחזור). איני מחפשת עבודה כעת,למרות שאני רוצה,ואני דוחה זאת כל הזמן,עקב הפחד העצום והחרדות שיש לי מכך ,שממש 'משתקות'אותי מלפעול,וזה גורם לי להישאר באותו מצב מייאש שאני נמצאת בו. איני מצפה שתמצאי לי 'פתרון קסם' למצבי,ואני יודעת שזה בלתי-אפשרי,אך אשמח לתגובתך.

שלום משתנה, את מתארת, כבר זמן מה, חוויה מתמשכת של עומס נפשי , מתח פנימי, ובעיקר תחושת בדידות וחוסר הכלה מצד בני משפחתך. חלק גדול מתחושת העומס שאת חווה, נובע מן העובדה שאת נאלצת לפעול ולתפקד למרות החרדה ואל מול דפוסים עקשניים מאד של הימנעות. אנשים חרדים מעדיפים להתכנס להם לפינה מוגנת, להימנע מלהיפגש עם מטלות היומיום (בעיקר אלה המעוררות חרדה גלויה), ולהימנע מהסברים למי שממילא לא יבינו. מהבחינה הזו, ההכרח לקום ולסייע להוריך המבוגרים פועל בשירות ההבראה שלך, והוא חשוב בעיני לא פחות מהטיפול עצמו. באופן פרדוכסלי, ככל שתעשי יותר ויותר מטלות, הן יאיימו עליך פחות ויגזלו פחות משאבי נפש. עדיין אני מוצאת את עצמי נעצבת על כך שאת חוסכת מעצמך את הטיפול התרופתי שהיה יכול לעזור לך ביותר. בכל מקרה, מקווה שתחושי הקלה כלשהי, ולו מעצם הכתיבה והשיתוף בפורום. החזיקי מעמד ליאת

משתנה, אני קוראת אותך לאחרונה ,מבינה כמה קל ומפתה להיכנס לייאוש.. יש מצבים שבהם היאוש נראה יותר קל ויותר נוח אבל לאור התסכול המתמשך שאת שרויה בו כבר לאורך זמן ,כפי שאני קוראת , את חייבת "לקחת את עצמך בידיים" כלומר להתחיל לטפל תרופתית ,וזאת על מנת להקל עלייך ולסייע לעצמך לעבור את התקופה המדכדכת, לאחר שתתחילי עם הטיפול התרופתי יהיה לך קל יותר להתמודד עם המטלות היומיומיות גם בבית וגם מחוץ לבית כמו:מציאת עבודה. אני מצטערת וחשבתי והתלבטתי אם לשלוח .. מקווה שאת לא כועסת... וכן אני מבינה אותך שלא תחשבי שלא, אני יודעת גם שקל להגיד וקשה "לעשות" אבל תכל'ס אם תתחילי לעשות יותר על מנת לעזור לעצמך ,תרגישי הרבה יותר טוב.

ליאת שלום ותודה על תשובתך, ראשית חשוב לי להוסיף שבעיניין השיעול היבש המעצבן ומטריד ו'שאריות השפעת' אני מזדהה איתך בהחלט-כי גם אני כעת בשלב זה של ההחלמה מהשפעת. מה שכתבת לי כ"כ נכון,בעיקר הקטע שכתבת ש" אנשים חרדים מעדיפים להתכנס להם לפינה מוגנת, להימנע מלהיפגש עם מטלות היומיום (בעיקר אלה המעוררות חרדה גלויה), ולהימנע מהסברים למי שממילא לא יבינו...",וגם זה שהעזרה להוריי חיונית עבורי ,זה אומנם בהתחלה קצת הפליא אותי,אך אחרי זמן קצר הבנתי את ההגיון בכך,וברמה מסויימת זה אפילו הקל עליי-כי איני רוצה שהוריי שתומכים בי לא הפסקה - נפשית וכלכלית,יציטיירו כ'אנשים נצלנים' כי זה לא כך,ונראה לי שההיפך זה הנכון,ואם זה גם עוזר לי-ולא מזיק,אז זה טוב - כי גם יש תגמול לכך. לא מובן לי למה התכוונת ב"..דפוסים עקשניים מאוד של הימנעות"?( האם הכוונה לכך שכתבתי שאני נמנעת מביצוע מטלות חשובות כדי לא להתמודד עם החרדה הכרוכה בהן?). בעיניין הטיפול התרופתי איני כ"כ מסכימה איתך ועם חן,גם בגלל ה'צרה' שקרתה לי עקב הכדורים,ושאיני רוצה אפילו ב'קמצוץ' של סכנה לסכן את עצמי כך שוב,וגם בגלל שדעתי עדיין חלוקה בעיניין הכדורים ונוטה יותר נגד,כי ראיתי תוכניות תעודה שהזהירו מהשימוש בכדורים ומה הם יכולים לגרום ב'מקרים קיצוניים,שמי מבטיח לי שלא יקרו אצלי.כמו-כן זה נראה לי לא טבעי ואף 'מזוייף' שארגיש טוב בגלל חומר כימי,אולי אהיה כמו 'זומבי' ומה כשאפסיק עם הכדורים - אחזור שוב לאותו מצב!?זה פשוט לא טבעי. ומה אם כמו בעבר שוב אשכח דברים כשלקחתי את התרופות ואולי הזיכרון שלי יפגע,ומה אז אעשה!?

רציתי לדעת איך אתם רואים אנסים? איך מתייחסים אליהם בפסיכולוגיה? האם כל אנס (אם הדבר אפשרי) צריך טיפול? או שאונס לא נחשב "למחלה"? והאם נתקלת בעבודתך באנסים, האם הם חושבים על מי "שעשו לה את זה"? האם יש אצלהם רגשי אשם? פחד? כח? שליטה?<<< מה זה לכל הרוחות? למה בני אדם הופכים לאלימים או אנסים?

אאא יקרה, ככל הידוע לי, אין פרופיל אישיותי אחד לכל האנסים. ברוב המקרים מדובר בסוג של הפרעת אישיות, ולפיכך ההתייחסות היא כאל מי שאחראי למעשיו ויכול לעמוד לדין (בניגוד לחולה נפש חסר שיפוט ותובנה ושאינו בר-שיפוט). הטיפול בעברייני מין יתמקד בדר"כ במיומנויות השליטה בדחפים התוקפניים, והוא ניתן כיום במסגרת תכניות שיקום כאלה ואחרות בבתי הסוהר. כאשר מדובר באנס עם הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, נראה מעט מאד, אם בכלל, חרטה ואשמה. אנסים בעלי פרופיל אישיותי שונה יכולים להביע חרטה כנה ולסבול מרגשות אשם. רבים מהסובלים מהפרעת אישיות אנטי-סוציאלית (פסיכופאתים) הפגינו כבר בילדותם דפוס התנהגות פרוע, הכולל התעללות בילדים/בעלי חיים/רכוש, גניבה, שקרים, הצתה, נשירה מבי"ס, ועוד. הגורמים להפרעות התנהגות מעין אלה מגוונים למדי, וכוללים היבטים משפחתיים, פסיכוסוציאליים, ונוירוביולוגיים. שלא נדע.. ליאת

משהו יכול להסביר לי מה ההבדל בין עו"ס לפסיכולוג האם העו"ס משחקות אותה מבינות בפסיכולוגיה או שזה תלוי על מי אתה נופל? תודה...

מעין יקרה, עובדים סוציאליים המוסמכים לעסוק בפסיכותראפיה הם עובדים סוציאליים שסיימו תואר שני במגמה קלינית. ככאלה, הם ומיומנים ומורשים לעסוק בפסיכותראפיה ממש כמו פסיכולוגים קליניים. בברכה ליאת

אשתי מאד רוצה שנלך לסקס קבוצתי (שישתתפו בו עוד זוגות) כדי לגוון את חיי המין שלנו. רציתי לדעת אם חוויה כזאת יכולה לחזק או להחליש את הקשר הזוגי בינינו.

דקל יקר, מאחר ואיני יודעת דבר על הקשר הזוגי שלכם (מלבד אולי על הצורך של אשתך בגיוון) לא אוכל לדעת אם חוויה כזו תיטיב עמו או לא. כאשר מכניסים שותפים אל תוך האינטימיות הזוגית קשה מאד ליצפות מראש את ההשפעות האפשריות. כדאי לזכור שהתנסות כזו יכולה להעלות במידה משמעותית את סף הגירוי, מה שעלול להשפיע על אופי המיניות שלכם מכאן ואילך. לפעמים אפשר להסתפק בפתרונות פחות דרמטיים לצורך גיוון חיי המין, ולשם כך אפשר להיעזר בסקסולוג או יועץ זוגי. מאחלת לכם חורף חם ליאת

שלום אורנה ותודה רבה על תשובתך! הבחורה קרובה מאוד. וכולם רואים את מה שקורה מסביב וכיצד מתנהגים אליה ואל ילדיה, אך היא לא רואה זאת כלל. על טיפול היא לא מעוניינת לשמוע הן טיפול פרטי והן זוגי. היש דרך לעזור לה באופן פרקטי? תודה מראש אורית

אורית, אם ברצונך לקבל התייחסות נוספת של אורנה לדיון קודם, אנא, צרפי אותו לדיון המקורי, כך שתוכל לראותו במייל שלה ולהתייחס אליו. בברכה ליאת

שלום גם אני לא עבדתי הרבה זמן בגלל הפחד והכאב ועתה חזרתי לעבוד....את נשמעת לי אדם נפלא ותהיי חזקה יהיה טוב נראה לי שבתוך תוכך יש נקיון ויושר פנימי ולאנשים כאלה חייב להיות טוב אם תרצי מוכן לחבק אותך תמיד(: להתראות לך ובהצלחה......

MR BLUE היקר, תודה על התמיכה,המחמאות והחיבוקים,תמיד כייף לקבל 'חיבוקים חמים' ומחזקים; שמחתי מאוד לקרוא את תגובתך הנעימה,כי באמת ציפיתי גם לתגובתך ב'עץ' למטה. לצערי נקיון ויושר פנימי לא תמיד מבטיח חיים קלים וטובים. להתראות ובהצלחה גם לך, משתנה

היי משתנה לצערי היה נבצר ממני זמנית להכנס לפורום ואם נכנסתי אז זה היה לרגעים מעטים בכל מקרה אני מכיר את הרצון העז למגע ליטוף וחיבוק וללחישה המתוקה של אדם אחר המספר עד כמה הוא או היא אוהבים ואת עוצמת הרגש שהדבר הנל מוביל אותם.......איני יודע כל כך מה צרותייך (לצערי לא תמיד אני עוקב אחרי מה שקורה כאן אבל משתדל.....) אבל אני מניח שברוב המקרים התגשמות החלום הזה או הרצון הזה שרק יאהבו אותנו מנחמת......למרות שבשנה שנתיים האחרונות אני קהה חושים לחיבה מצד אחד ומצד שני מייחל ושואף אליה כי זה המזור היחיד לכאב לדעתי חיבוק מנחם והמון אהבה הלוואי ויהיה לך את כל אלה והרבה בחיבה אין קץ שלך......MR BLUE

היי ליאת כמה כיף לראות אותך כמו תמיד....... בזמן האחרון יש אנשים שמקנאים בי בצורת סגנון החיים שלי ביכולת שלי להצליח באונ בלי ללמוד הרבה הקטע שאני מכיר את עצמי ואין לי ממש במה לקנא...זה נראה לי ממש מגוחך........ דבר נוסף אני קורא כל מיני ספרים על קולנוע על איך בונים דמויות ואיך בונים מתח אצל הקהל אין ספק שכדי לכתוב תסריטים צריך להיות פסיכולוג אין של הדמויות והן של הצופים על מנת לדעת באיזה צורה יש להציג את הדברים.....במהלך הקריאה אני מצליח לראות את עצמי כדמות בסרט ולראות את הרגישות והאמביוולנטיות שלי כאדם ובין היתר של המעשה שעשיתי שאני חש כמעשה מכונן ומגדיר....מצד שני ראיתי איזה סרט של אונס נורא שהזכיר לי את אותו דבר נורא כאדם תוקפני אני חש ממש רע כלפי המעשה ההוא עדיין משום מה היחס התוקפני בסרט לא הזכיר לי רק את אותו מעשה כלפי הזונה אלא גם כלפי האקסית שם יחסי המין היו בהסכמה מלאה ולעיתים כשהיא יוזמת אמנם אני חושב שהליכה לזונה היא פשע נורא.......אבל יש מצב שאני חושב שעצם המיניות שלי אישית עם נשים באופן כללי בלי קשר לזונה היא חטא?הרי אני לא חושב על מין כפשע באופן כללי.......אני חי בתנודות נורא גדולות של התחושות מצד אחד יש רגעים שאני עם אנשים אני חש ביטחון ומצב רוח טוב(אולי בגלל שהם מרעיפים עליי חיבה ובדרכ אני פוגש אותם באונ) אבל כשאני לבד וזה מצב הצבירה שלי בדרכ אני מרגיש רע לפעמים ומתחיל לבכות...........כואב לי כל כך על מה שעשיתי עם אותה אישה ולפעמים אכפת לי רק מעצמי ומגורלי.......טוב שיתפתי כבר הרבה התראות ותודה ביי

MR BLUE יקר, היכולת שלנו להתבונן על עצמנו מעט מבחוץ, לזהות נראטיב, לתת את הדעת למכלול של ממדים, לאמביוולנטיות הקיימת בנו - מבורכת ומעידה על שינוי חיובי באופן בו אנו ממשיגים את עצמנו ואת הבעיה ממנה אנו סובלים. מרגש לראות את התהליך הזה אצלך, בו אתה נע לסירוגין מעמדת הגיבור המככב לעמדת הבמאי או הצופה, כאשר כל תנועה כזו מתאפיינת ברגש דומיננטי מובהק, המשתנה בהתאם למיקום (לפני או אחרי המצלמה) ולזו?ם. היכולת לראות את האסונות שלנו כמשהו מכונן מתוכו אפשר לצמוח, נדמית בעיני אופטימית באופן מרענן. ההבנה שיש מי שרואים בנו מושא קנאה, גם בשעותינו הקשות, מדגישה את העושר והחיות של הקיום שלנו, הלא כן? תודה ששיתפת :-) ליאת

ערב טוב, אני מרגישה לאחרונה עייפה מאוד מהטיפול עצמו ומהפגישות. אני לומדת ועובדת אבל לאחרונה אינה מצליחה לעשות את שניהם כמו שצריך וכמו שאני מצפה מעצמי, כי אני פשוט כל הזמן לחוצה ועסוקה במה שהיה בפגישה הקודמת ומה שיהיה בזאת שתבוא. זה נורא מלחיץ. האם כדאי לקחת חופש קצת להתאורר מהטיפול, או אם אני מרגישה כזאת זה סימן שעכשיו זה התחיל לגעת ולעבור עיבוד. אני שנה וחודש בטיפול, ש-7 חודשים מהם אפשר להגיד לא נעשה כלום (עד שהתרגלתי לרעיון שמישהו מחטט לי בחיים, ועד שהבנתי מה זה טיפול, ועד שלמדתי לשתף אחרים ברגשות הכי אינטימיים שלי). אשמח לקבל תשובה. תודה

שלום נוהר, טיפול פסיכולוגי, חשוב ומשמעותי ככל שיהיה, אינו אמור לבוא *במקום* החיים עצמם, ולפיכך הצורך להחליט "טיפול או חיים?" מיותר. כאשר המפגשים הופכים נוגעים ומשמעותיים, יש להניח שהם יגזלו חלק נכבד מהמחשבות, גם במחיר של פגיעה זמנית ביכולת הריכוז וההשקעה בתחומים אחרים. למרות זאת, בסיכום הכולל, תועלתו של הטיפול עולה על הגרעונות הזמניים שהוא יוצר, ולכן לא מומלץ להפסיקו. בברכה ליאת

-אני נורא עצבנית בתוך החדר הטיפולי. -אני מתעצבנת על המטפלת. -עושה לה טובה שאני עונה על השאלות שלה. -לא יוזמת שיחה. -ממשיכה להגיע בזמן, ולא מבטלת פגישות. -מאיימת שאני אעזוב את החדר או את הטיפול. -אומרת לה שאיני יודעת מה אני עושה בחדר הזה. -אמרתי לה פעם שאני שונאת את החדר ואת הכסא. -------- אבל בתוך תוכי -אני שמחה שיש מישהו שמוכן לתמוך בי ולקבל אותי כמו שאני. (יכול להיות שלא, שזו סתם הרגשה שלי, והיא אינה אכן מקבלת אותי) -אני מחכה ליום הפגישה. -ואני שמחה שהיא מדברת אלי, עלי, תומכת, אוהבת, תופסת ידי... מחבקת אם אני בוכה. שאלתי, למה אני מתעללת בה, למה אני לא מראה לה את רגשותיי האמיתיות.? למה חשוב לי שאראה קרה בפניה, בלתי רגישה ולא איכפת לי מכל מה שהיא אומרת (לפעמים היא כן מצליחה ).

שני יקרה, שמחתי לקרוא שאת מצליחה להיעזר בטיפול ובמקום המיטיב והמכיל שהיא יוצרת בעבורך. זה, בעצם, מה שבאמת חשוב. אני רוצה להאמין שמטפלים מנוסים יכולים לקרוא את המידע הזה גם "בין השורות", גם מול מופע קריר ומרוחק. יש להניח שהקושי בהבעת רגשות בפניו של אדם אחר, מקורו בהתנסויות מוקדמות, בהן גילוי כזה לא זכה למענה תואם. מטפל שמצליח לרכוש את אמונו של המטופל, יוכל לסדוק את חומת החשדנות וההימנעות, ולזמן חוויה חדשה של הכלה, קרבה וקשר. זה עלול לקחת זמן, אך התוצאה מצדיקה את המאמץ. בהצלחה ליאת

אני צריכה עזרה ולא יודעת למי לפנות. אני עם ניסיון התאבדותי בעבר ועכשיו שוב חוזר הדיכאון הנורא הזה וההרגשה והמחשבות על לסיים הכל, כל הזמן.

א' יקרה, אחד הלקחים החשובים מניסיון אובדני קודם, הוא היכולת לזהות ב??זמן תחילתו של מצב דומה ולגשת לקבל סיוע בהקדם. הדבר החשוב ביותר כרגע, הוא גיוס מהיר של בן-ברית כלשהו כדי לא להישאר עם זה לבד. אם יש לצידך קרובי משפחה או חברים טובים, שתפי אותם בתחושותיך וספרי על הרצון למות. במקביל, עליך לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת או לפסיכיאטר, ואם את מרגישה שזמן ההמתנה עד למפגש הוא בלתי נסבל עבורך, גשי אפילו לחדר מיון. אני רוצה להזכיר לך שמה שנראה כרגע כ"שחור משחור" עשוי להתברר בהמשך כמשהו שאפשר לשאתו. אם תרצי, נשמח להיות איתך כאן ולשמוע מה שלומך, אך אין בכך כדי להוות תחליף לעזרה ממשית מאיש מקצוע. החזיקי מעמד ליאת

איך קוראים לתופעה בטיפול פסיכולוגי שבבת אחד מגיעים לתובנה משמעותית שמשנה את הכל, כלומר לתופעה שהתכנים הלא מודעיים עולים בבת אחת למודע?

סוזי יקרה, בדר"כ תכנים לא מודעים אינם פורצים בבת אחת אל התודעה, אלא מצהירים על עצמם דרך ובאמצעות חלומות, אסוציאציות חופשיות, ועבודה נפשית ממושכת, בה לוקחים חלק מרכזי גם הפירושים שמציע המטפל. כאשר תכנים אלה הופכים נגישים, נוכל לדבר על תובנה (insight). בברכה ליאת

שלום, רציתי לדעת לגבי פסיכולוגים ואופן התנהגותם בחיים הנורמלים שמחוץ לחדר הטיפול. מובן מאליו שזה גם קשור באישיותו של כל מטפל, אבל האם בדר"כ מטפל ממשיך עם "הטיפול" או "האנליזה" גם מחוץ לחדר הטיפולי. כלומר הכוונה שלי עם בני משפחתו, עם חבריו, ועם כל מי שנקלע לדרכו. או שאתם יכולים לנתק את עצמכם. אני פשוט שואלת כי יש לי חברה פסיכולוגית שלא ראיתי אותה הרבה זמן (אנחנו רק בקשר טלפוני), ומאחר שאני עוברת טיפול ומתייעצת איתה לפעמים (באופן כללי לגבי הטיפול ואיך אני מרגישה ואיך מתקדם), אני נורא לחוצה מהמפגש איתה?

נעמה יקרה, תרשי לי להשיב לך בשם עצמי בלבד, מבלי שאראה את עצמי מייצגת את הפסיכולוגים כולם. כאשר אני נפגשת עם חברים ובני משפחה, אין לי שום רצון ועניין בניתוח אישיותם או בעיותיהם. בהחלט אפשר ונעים להתנתק. כאשר אני מתבקשת לפעמים לגייס את ה"כלים הפסיכולוגיים" לטובת אנשים קרובים, אני נמנעת מזה כמעט בכל מחיר, ואפילו רואה בכך סוג של מטרד. אני מציעה לך להיפגש עם החברה שלך, להישאר כמו שאת, ולהניח לה להיות חברה טובה כמו פעם, ללא קשר לעבודתה. בברכה ליאת

שלום, אני סטודנטית לפסיכולוגיה בת 22 בשנתי הראשונה. עברתי עיר לצורך הלימודים, אני מרגישה בודדה, לחוצה מהלימודים וגם בכלל לא בטוחה שאני נהנית מהם.... אני מנסה ככל יכולתי לעשות דברים שישמחו אותי, כמו חוג אמנות, תיאטרון, והתחלתי לעשות כושר בתקווה שזה ישפר את מצב רוחי. יש לי חבר כבר שנה וחצי, ואנחנו מאוד אוהבים. אבל לא משנה מה אני עושה במהלך היום, בלילה אני לא מצליחה להירדם. יש לי בעיות שינה מגיל 15 כבר מאז שהתחילו הבגרויות בתיכון. לתקופות, אני לוקחת כדורי שינה. אני אדם מאוד חיובי ואופטימי בבסיסי, ואני לא רוצה לקחת כדורים כל הזמן. הבעיה שלא משנה כמה אני עייפה, אפילו אם עשיתי אימון מאוד אינטנסיבי לדוגמא, בלילה המוח לא מפסיק להריץ תוכנות... על החלומות שלי, הפחדים, מה היה ומה יהיה... ביום למחרת אני סחוטה, זה מפריע לי ללמוד, להינות מכל דבר..... ניסיתי מדיטציה, ניסיתי "קלטות רוגע" זה לא עזר, ומה שקורה הוא שבלילה אני די מפחדת להיכנס למיטה כי אני יודעת שאני לא אצליח להירדם וזה מכניס אותי למתח...... כן, נכון שהחיים לא פשוטים, ויש לחצים ויש התרגשויות אבל לעזאזל, זה הרבה יותר קשה להתמודד כשעייפים כל הזמן............ אהמממ, האם תוכל לעזור לי איכשהו? תודה רבה..

לילך יקרה, איני מומחית גדולה בענייני שינה, אך אוכל להזכיר לך את הכלל הידוע, לפיו ככל שאנו מתאמצים להירדם, כך השינה בורחת מאיתנו והלאה. גם לכדורי שינה יש השפעות שליליות לטווח הארוך, וכדאי מאד להימנע מצריכה שיטתית שלהם. אם זה משהו ישן שאת סוחבת הרבה שנים, שווה להתייעץ עם מומחים, ולהגיע אפילו למעבדת שינה. פרופ' אבי שדה, נחשב לאחד המומחים הגדולים בארץ בנושא זה, ואם אינני טועה, הוא מנהל פורום בנושא (או לפחות מייעץ בו). נסי לחפש את שמו דרך גוגל ולהתייעץ גם שם. בהצלחה ליאת

שלום לכולם, האם בדרך-כלל עבור פגישה ראשונה לוקחים תשלום? וגם, איך בדרך-כלל משלמים לפסיכולוג/ית, כל פגישה? כל כמה פגישות? אני שואלת את זה בגלל שיש לי מצב כספי מורכב (אני מקבלת משכורת כל כמה חודשים במרוכז ולא כל חודש) וחשוב לי לדעת את הפרטים האלה, כי אני רוצה להתחיל טיפול (סיבה די דחופה) ואני רוצה לדעת האם לחכות שיהיה לי כסף ורק אז לפנות לטיפול, או לפנות ואז אוכל לשלם אחרי שתיים-שלוש פגישות? תודה לכם, טלי.

דעתי (הלא מלומדת אך המעשית) היא שתגיעי לפגישה ראשונה עם יכולת תשלום לפגישה הראשונה (סדר גודל של עד 400 ש"ח זה די סביר). תציגי את יכולת התשלום שלך ותסכמי את תנאי התשלום. מקובל לשלם פעם בחודש אבל כולם בני אדם ואני לא רואה סיבה שבעל מקצוע לא יאפשר תשלום פעם בנניח 3 חודשים.

טלי יקרה, ברכות על ההחלטה להתחיל טיפול. זה תמיד צעד חשוב ומשמעותי בעיני. בעניין התשלום- יש פסיכולוגים שרואים את הפגישה הראשונה כמעין פגישת ניסיון, ודורשים עבורה תשלום רק אם ממשיכים לעבוד יחד. יש פסיכולוגים שגובים על הפגישה מחיר, כך או כך. בעניין הסדרי התשלום, זה כבר עניין שאפשר לדבר עליו. שוב, גם כאן, יש מטפלים שגובים את התשלום בכל פגישה, ויש כאלה שרק אחת לחודש או אחת לשבועיים. יש מטפלים הנוהגים לגבות את הכסף חודש מראש (כמו בשירותי הייעוץ באוניברסיטה) וגם זו יכולה להיות אפשרות במקרה שלך. בהצלחה ליאת

ובהצלחה לי :-)

אישתי הביכה אותי לאחרונה כשהציעה לי סקס קבוצתי לשם גיוון היחסים והעלאת הגירוי המיני בינינו שקצת דעך. זה נשמע לי קצת מוטרף. האם להיכנס לזה?

דקל, אני באמת לא יכולה להשיב על זה במקומך... דברו על זה ביניכם, נסה להבין מה אשתך למעשה אומרת, בדוק עם עצמך מה זה גורם לך להרגיש וכן הלאה. בכל מקרה, כדאי לשקול התייעצות עם סקסולוג/ית על-מנת לבדוק מה קרה למיניות שלכם עם השנים, וכיצד אפשר לעזור. בברכה, אורנה

אני יודעת שזה לא מקובל,וגם שבזמן האחרון איני במיוחד תומכת במשתתפות הותיקות,אך יש לי בקשה - שעבורי לא קלה במיוחד לבקש,אני זקוקה כעת למיכתכם ולעידודכם; שלא יובן לא נכון,לא שקרה משהו כעת,אך התקופה עצמה מאוד מדכדכת אותי,ומייאשת,ואיני מצליחה לייישם מטרות שהצבתי לעצמי - בנושאים שונים,והאמת היא שבנושאים מרכזיים בחיי פשוט התייאשתי מלהתמודד עם הדברים,כי מפחידה אותי מאוד החרדה העצומה שמלווה כל דבר משמעותי בחיי,ולכן כבר איני מנסה אפילו לגשת ל'דברים המפחידים'. איני מבקשת ממכם/כן פיתרון לכך,כי עליו אני כבר 'עובדת',אלא רק חיזוק ותמיכה, שעזרה לי מאוד הן בעבר והן לפני כשבועיים. אני מקווה שבקשתי לא נשמעת מוזרה, בתודה מראש, משתנה (אני מרגישה שכ"כ הרבה 'יושב לי על הלב' אך לא אלאה אותכם ב'צרותיי' וב'פרטים חסרי חשיבות').

משתנה יקרה, הבקשה שלך לא מוזרה בכלל. אחת התכונות שלך, שהכי נוגעת בי, עוד מהימים הראשונים שלך בפורום, היא גילוי הלב שלך. במילים פשוטות, בלי פוזה, את מבקשת את מה שכל כך הרבה מאיתנו רוצים וצריכים: מילה טובה, קצת יחס, קצת חיבה, בדרך הקשה כל-כך שאנחנו עושים. יופי שאת מתעקשת שלא לעשות את הדרך הזו לבד. ואנחנו הרי יודעים פה איזו דרך מדהימה וקשה את עושה. עד כמה את לא מוותרת. מוכנה להיות פה איתך, בכל דרך שאוכל. יעלה

משתנה יקרה! לא רק שהבקשה לא מוזרה, אני חושבת שהיא מראה על דרך והתקדמות. את מבקשת לומר לנו שקשה לך, ומזמינה אותנו להיות איתך. את עושה את זה בצורה כל כך ישירה כל כך עדינה וכל כך מזמינה. הנה, גם אני פה. מוכנה לתמוך, לאחוז יחד איתך את החרדה, עד שתהיה קלה יותר לנשיאה. החזיקי מעמד הדר

תודה על תמיכתכן ועל המילים ה'חמות' והמעודדות,כי הן 'מחממות את הלב' ומרגיעות, כשאני יודעת שתמיד יהיה מי שיתמוך בי,אפילו בלי שאומר הרבה ,בלי שאתנצל,אלא רק ע"י כך שאבקש בקשה ישירה ממכן,בלי כל גינוני הכבוד המיותרים,כי איתכן אני יכולה להיות 'אני' באמת,בלי כל ה'מסיכות'.

תודה על היחס החם,לעיתים אפילו מילה אחת והידיעה שאתן פה בשבילי ואיני לבד, עוזרת,במיוחד לראות זאת היום - כשרע לי מאוד,ונמאס לי מהכל,נמאס לי שבגלל שאיני עובדת בני-משפחתי רואים אותי כמעיין 'אשת העבודה והשליחויות' שלהם,ואף אחד לא חושב שאולי גם לי יש צרכים משלי ולפעמים בא לי סתם לנוח...שזה 'מצרך נדיר' עבורי בימים האחרונים-זה יותר גרוע מעבודה ב'משרה מלאה' שבה לפחות הייתי מרוויחה כסף ועצמאות כלכלית ונפשית,אך שוב - החרדה עוצרת אותי מלחפש ולמצוא עבודה וכו' ,ואני כמו במעיין 'מערבולת'. מצטערת על ה'השתפכות',התכוונתי רק להודות לכן על תגובותיכן ותמיכתכן,והמילים פשוט 'זרמו לי' וה'שיחרור' היחידי שלי הוא כשאני כותבת לכן זאת. מקווה שעדיין לא נמאסתי עליכן,ואני בטוחה שאורנה-שסיימה כבר את ה'משמרת' בטח לא תראה זאת,למרות שאשמח אם כן תקרא זאת,אך בכל זאת היה חשוב לי ליידע אתכן גם לגבי הרגשתי היום ולא רק 'לייפות את המצב'-כפי הכי קל לעשות.

אורנה שלום, אני עוברת תקופה קשה בטיפול עכשיו. אנו עובדות על משהו שכל הזמן דחיתי ופחדתי לדבר עליו. אבל עם ההבטחה שהיא תהיה לידי ותתמוך בי, הסכמתי להתחיל בנושא. הבעיה היא שהמטפלת מרגישה את הצורך שלי בה יותר משעה אחת בשבוע, כי אינני יכולה להסתדר לבד עם כל התכנים שעולים בפגישה (והיא רואה ומרגישה את זה עד כדי כך שהיא בוכה איתי לפעמים או במקומי...), אבל יש לה מחויבות אחרת ואין לה זמן לעוד שעה בשבוע. הדבר מאוד פוגע בי, משאיר אותי עם הרגשה רעה ובדדידות, למרות שהיא מרשה שאתקשר אליה, ולפעמים גם היא מתקשרת לשאול מה שלומי. אבל שיחת טלפון אינה פגישה. מה דעתך בעניין?

שלום מירב, אני יכולה להבין את תחושת הדחייה שחשת, כאשר המטפלת שלך לא יכלה להיענות לבקשתך להוסיף שעה טיפולית. זה בהחלט מורכב כאשר את נמצאת בנקודה כה רגישה בטיפול. עם זאת, נשמע לי שאת מרגישה את המטפלת שלך קשובה ורואה היטב את מצוקתך. לאור זאת, נראה לי נכון להתבונן במה שקרה פחות מפרספקטיבה של דחייה, ויותר כהזדמנות להתמודד עם התחושות שעולות בך מול ה'אין', מול 'החסר' וכו'. אני מתכוונת לכך שגם לשתי פגישות שבועיות יש סוף, והרבה מאוד פעמים גם הן מותירות אותנו בתחושת חסר. למעשה, אפילו אם היו 7 פגישות טיפוליות בשבוע, עדיין היו נשארות 23 שעות בכל יום ללבד ולאין ול'בור' בנפש שאולי לא יתמלא לעולם... לכן, כדאי להתעסק עכשיו בטיפול ב'בור' הזה, במה שמתעורר בתוכך כשאי אפשר, כשאין, כשלבד... אשמח אם תספרי לנו עוד בהמשך הדרך, אורנה

אם פסיכולוג / פסיכיאטר חולה לפתע במחלה חשוכת מרפא - יש לו איסור חוקי ליידע בזה את המטופלים שלו? תמיד היה קשה להשיג את הפסיכיאטרית שלי... הייתי צריכה לנסות להשיג אותה חצי שנה עד שהייתי מצליחה (בלי הגזמות - ממש ככה...) עכשיו אמא שלי הצליחה להשיג אותה איכשהו והיא קבעה לי תור לעוד שבועיים מאותו יום... באותו היום בערך שעה לפני היא התקשרה והודיעה שהיא חולה ושהיא דוחה לי ת'תור לשבוע אחרי... שבוע אחרי באתי ולקחתי איתי את אמא שלי, בעלה פתח לנו ושאל אם אם היא קבעה איתנו, אז אמרנו שכן, והוא אמר שהיא מאוד חולה... הכל שם היה נשמע מאוד מוזר... ולי ולאמא שלי היתה הרגשה שאולי היא חולה מאוד... הוא היה די מבולבל ומודאג, והבית שלהם היה חשוך כזה... הוא אמר שהיא תחזור אלינו והיא ממש לא חזרה... עברו כמעט שבועיים מאז... שלחנו לה פקס... ניסינו להתקשר... זה ממש מבלבל אותי וגורם לי להפגע... כל הקטע הזה שלה היה לי נורא קשה... שהיה קשה להשיג אותה... ושפעמיים או שלוש באתי והיא שכחה להודיע לי שהיא לא יכולה בסוף... וכשהיא החליפה פלאפון היא לא הודיעה... ממש הכאיבו לי כל הקטעים האלו... היה לי נורא קשה וזה גרם לי לבלבול רב... זאת אמורה להיות הפגישה האחרונה שלנו... בגלל הכסף ובגלל הקטעים האלה שלה שמחרפנים אותי... אני חייבת לסיים את זה כמו שצריך... וקניתי לה מתנה מושקעת שעוצבה, נחרטה ונצבעה במיוחד בשבילה... נסעתי בשבילה מאוד רחוק - פעם להזמין ופעם לקחת (שלוש שעות נסיעה לכל כיוון...) והיא יושבת בארון... פשוט פוגע... וקשה לי... אני לא יודעת למה היא כזאת ואם עם כולם היא כזאת... אין לי מושג... (חוץ מהקטעים האלה היא בנ"א פשוט מדהים ואיכפתי... היא פשוט מקסימה ורופאה מעולה... וזה מה שגורם לי ליותר ויותר בלבול...) אני אמורה לגמור איתה והיא אמורה לעזור לי למצוא פתרון אחר, היא המליצה לי ללכת למרפאה כלשהי אבל השעות ממש לא מתאימות לי השנה אז אולי בשנה הבאה אני אלך לשם, אני רוצה שהיא תעזור לי לחפש פתרון אחר עד הקיץ כי קשה לי נורא והמצב שלי מחמיר מרגע לרגע... אבל אין... היתה לחברה שלי פסיכולוגית שטיפלה בה מאז שהיא היתה ביסודי בערך, ואז היא אמרה לה כל פעם שהיא לא יכולה, היה בלאגן וזה והיא הציעה שהיא תמצא מטפל חדש, ולא הסבירה לה כלום... היא חשדה... בסוף מישהי מהבי"ס שלנו שמכירה את הפסיכולוגית הזאת סיפרה לה למרות שהיא לא היתה אמורה לעשות את זה... היא חשבה שיותר נכון לספר מאשר להשאיר אותה בחוסר וודאות ומבולבלת... מה לדעתכם עדיף במקרים כאלה? תודה מראש...

הי מתוסבכת, זה לא שאני ממנהלי הפורום אבל אני לא יכולה להתאפק. רק לפני כמה שבועות אני שפכתי הרבה עלבון ותסכול בגלל מטפלת ששכחה פגישה אתי וכשבאתי היא פשוט היתה עם מישהו זה מאוד כאב. בייחוד בלבל - כי כאילו בתוך הפגישה עצמה היא מכילה ותומכת ופתאום מתהפכת לגמרי ולא מכירה אותך. אם זה מה שקרה לך אני ממש מבינה מה עובר עלייך. תתנחמי בזה שאת רואה את הפסיכיאטרית פעם בחצי שנה. תארי לעצמך שזה היה קורה לך פעם אחרי פעם. הגעתי למסקנה שאין מה לעשות- זאת העבודה שלהם. לכן הם ככה. כלומר - זוהי ההגנה שלהם. ו הם קוראים לזה גבולות כדי להגן על עצמם. פשוט כדי לא לקחת ללב ולא להשתתף עם הצרות של כולם. הם משתמשים בתרוץ שהם בני אדם - וזה נכון - הם בני אדם אבל בני אדם לא אחראיים. זה הכל. וכל השאר- אם היא חולה או בריאה לא ממש צריך לעניין אותך כלקוחה שלהם.

היות ויש כבר ניבה אחת, עם ותק של כמה שנים פה, תוכלי לשנות את הכינוי שלך? תודה ניבה

שלום מתוסבכת, זה באמת נשמע כואב להרגיש שהפסיכיאטרית האהובה שלך "נשמטת" מידיך, אולי משהו נורא עובר עליה, ואת אינך מבינה מה קורה. אני לא חושבת שיש נוהל דיווח למטופלים על אירועים אישיים בחיי המטפל, וכל מטפל נוהג בהתאם לאופיו, נטייתו הטבעית והעמדה הטיפולית שלו, וכמובן בהתאם להחלטתו המקצועית עד כמה האינפורמציה נחוצה והכרחית. כרגע אני מציעה לך להתמקד במציאת רופאה חלופית (וודאי יש מרפאות נוספות / פסיכיאטרים פרטיים נוספים באיזור מגורייך, וחשוב שתנסי ותבדקי מה מתאים לך). לגבי המתנה המרגשת שרכשת עבורה, אני מציעה לשלוח אותה לביתה בדואר או באמצעות שליח, בליווי מכתב אישי ממך. אני בטוחה שהדבר יגע לליבה, ואם אמנם היא חולה ישמח ויעודד אותה מאוד. בברכה, אורנה

היי קרה אתמול ריב מאוד מכוער ביני ובעלי בן ה37 אני בת 24 נשואה 4 חודשים עברתי לגור לכפר שלו שבו כולם חדשים לי אין חלי קרובי משפחה או חברים משם ובחודשיים האחרונים רוב ימי השבוע אני גרה אצל הורים עקב לימודים שהתחלתי במכללה שהיתה קרובה לכפר שלי וחוזרת הביתה בסופי שבוע. הריב נוצר בעקבות פעמיים ששיקרתי לו. הוא ראה הודעה כתובה של בחור ולא ידע מי זה תוכן ההודעה תמימה לחלוטין והתכתבתי איתו רק פעם אחת זה מישהו שהכרתי לפני שהתחתנתי עם בעלי רק ששמעתי על תאונת דרכים שאחיינו עבר ושאלתי אותו מה שלומו בתמימות כשהוא שאל מי הבחור ששלחתי לו הודעה אמרתי לו מישהו יהודי ולפי ההודעה זה מישהו מוסלימי (שלושתינו מוסלימים) וגם פעם לפני זה ביקשתי מסטודנט שיעשה לי שיעור פרטי באיזה קורס בכלכלה ואכן עשה לי ובלילה הוא התקשר לקבוע תור למחרת כי רציתי עוד שיעור והשם שלו הופיע שהתקשר ולא עניתי כי ידעתי שבעלי יחשוד מי הבחור הזה....הוא ראה שמופיע שם של בחור והתנהגתי בצורה חשודה. אז בעקבות כל אלה היה ריב גדול בטלפון אתמול דיברנו 3 שעות ובסוף גם הטחתי בו דברים מאוד קשים. בעלי לא עובד מאז החתונה עוד כמה ימים אמור להתחיל לעבוד.....לקחו לו את הרישיון כי נהג במהירות מופרזת עוד לפני חתונה ועוד לא שלחו לו מכתב.....יש לו בית משפט עוד מעט....אנחנו גרים ביחידה נפרדת מהוריו יש לנו שירותים מקלחת סלון והמטבח משותף.בנוסף לכל הייתי מספרת לו לפני שהתחתנו שבטח יהיה לי קשה בקטע חברתי ושאני ביישנית והוא אמר שאתרגל והיתי חושבת שהוא יעזור לי . בקיצור מאז החתונה בגלל הבעיות הנ"ל ובגלל הבדלי אופי מהותיים ביננו כמו למשל הוא עדין רגיש ומפונק ואני ממש לא (אני הבכורה במשפחה והוא הצעיר אימא שלי בחיים לא פינקה אותי תמיד ציפו ממני לקבל אחריות ולהתמודד עם קשיים) כשהתחתנו כשלא הייתי לא יודעת להפעיל מכשירים כמו מיקרוגל מערכת סטריאו YES היה מתעצבן ואומר תפעילי את השכל....הוא לא תמך בי פרגן לי בכלום פשוט נמאס לי......כל זמן שיש לו ביקורת תלונה עליי ישר אומר אך לא שמעתי ממנו שום מילת אהבה עד כה .....לא הרגשתי שאני נשואה טרייה עד כה.....רק סבל ועצבים. נכון אני צריכה להבין אותו ולהבין אך איפה הפרגון שלי? אני צריכה שיחרבנו לי על הראש תמיד? אני בחורה צעירה באתי למשפחה חדשה כפר חדש עוד שבוע גם צריכה להתמודד עם המבחנים. ומה עוד אמר לי אתמול הכי מעצבן.....שסוף סוף אני איכשהו הרגשתי שהתחלנו להסתדר אמרתי לעציי סופי שבוע כשאני חוזרת הביתה הוא מדבר אליי די יפה אז איכשהוא כשהנושא עלה אמר אני לא אסבול איתך יותר בסופי שבוע אם יש לי ביקורת אגיד. זה היה ממש הקש ששבר את גב הגמל אני צריכה את הגיהנום הזה איתו ביומיים שאני איתו.... אתמול אמרתי לו שלא פלא שלא התחתן עד עכשיו ושזה בגלל שלא יודע לדבר עם בנות. וכשבכל השיחה כל הזמן ניסה לרמוז שאני טיפשה עלה לי ל הסעיף ואמרתי לו למה מה אתה הולך לעבוד רק בתיקונים אפשר לחשוב מה זה.....(אין לו תואר אקדמי...אני כרגע לומדת לתואר ראשון) אני חייבת לציין שאני תמיד אומרת לו שאני מוכנה להשתנות לשנות התנהגויות שלי להתחיל לדבר ברור (הוא טוען שהקול שלי נעשה נמוך יותר כשאני מדברת)שלא אתפרץ יותר לשיחה שלו .והכי הכי העליב אותי שהוא אמר:אין לך מושג איך נראה אדם ביישן ברחוב לא יכול לתאר את זה.ממש תקע לי סכין בלב. כל זמן שהיינו חברים חשבתי שהוא הולך לתמוך בי ולעזור בעניין הביישנות ועכשיו אומר שזה נראה רע. אני מוצאת חן בעיני אמא שלו הוא אומר בני מצא בחורה טובה שקטה ועדינה וגם ממש אין לי דרישות כספיות גבוהות תקנה לי את זה ותקנה לי את זה עד כה אני תמיד סבלתי ושתקתי כשהיו לו טענות חשבתי שזה בצדק אבל אתמול ממש הגזים. נכון אולי לא הייתי צריכה לשלוח הודעה מה שלום אחיין שלו ועוד לשקר. אבל גם אני עברתי סבל מאז החתונה ולא הבין אותי אף פעם. כשהיו לי משברים והיתי נכנסת לדיכאון מזה שעברתי לגור בכפר חדש ואולי יהיה לי קשה שם והייתי בוכה הוא התעלם ממני כאילו הייתי אבן. אתמול הוא טען שבגלל שמצב רוחו רע בגלל שהוא לא התרגל לשבת ככה בבית כל כך הרבה זמן ובגלל "השטויות " שאני עושה קשה לו להביע אהבה. בקיצור לא יודעת מה לעשות? והאם בכלל יש פתרון? אמרתי לו לא אשקר לך יותר ולא אשלח הודעה לאף בחור אבל מה זה אין לי כוח לסצינות קנאה מעצבנות כי סך הכל הוא ראה שתוכן ההודעה שנשלחה תמימה לחלוטין. ואני גם בחורה שלא דיברו עליה אף פעם שאני יוצאת עם בנים מפלרטטת עם בנים תמיד הולכת בצורה מכובדת ברחוב ורק אומרת שלום קטן למכרים בין אם זה בחור או בחורה ולא מעבר לזה.

שלום שילה, אכן קשים חיי הנישואים! הם דורשים לימוד מתמשך של איזושהי זרימה משותפת - פה ויתור קטן, שם חיוך מנחם, כאן פשרה כאובה וכאן חיבוק חם... הנישואים שלך הם צעירים מאוד, וגם אם התחילו ברגל שמאל אין זה מאוחר מדי לתקן. בסוף השבוע הזה כדאי לשים את הפגיעות מאחור (אפילו באופן מלאכותי וחד-צדדי), ולהזמין את בעלך "להתחיל מחדש". לאחר שתבלו זמן מה נעים ורומנטי ביחד, מבלי להזכיר זה לזו את הפגיעות שנפגעתם, אני מאמינה שתזכרו בכך שאתם יודעים להיות גם כאלה... ומתוך בסיס כזה אפשר לדבר על הדברים בצורה נינוחה יותר, ולהתחיל לקבוע את האופן בו המשפחה שלכם תתנהל. יש הרבה מאוד נושאים להחליט לגביהם, וכדאי שתדברו עליהם בתחילת הדרך, ותקבעו את הסטנדרטים שלפיהם הנישואים שלכם יתנהלו. אני שולחת לך עידוד ותמיכה בדרך, אורנה

הי אורנה, אני נמצאת בתקופה לא קלה.....וסיפור חיים לא קל.. שנה רביעית כבר בטיפול... לא פעם חשבתי על טיפול תרופתי בכדי להקל על עצמי מהרגשות הקשים שאני מסתובבת איתם כל הזמן. העניין הוא שאני לא יודעת מהו הסף שלי, כך שאני דוחה את זה ומסתדרת.. עם הטיפול הרגשות הקשים האלו רק מחריפים ואני לא יודעת מתי יהיה לזה הקלה, אם בכלל. היום אני בכלל מטילה ספק אם טיפול יכול באמת לעזור לכל הרגשות הללו, כמובן שעולה השאלה האם הכימיה ביני לבינה לא עובדת, ואולי בגלל זה היא לא מצליחה לעזור לי (או שמא אני לא מצליחה לעזור לעצמי..) היא כן עזרה לי בהרבה דברים, דברים שנראו בעבר עיסה אחת גדולה, מחולקים לחלקים / חומרים... אף פעם היא לא הציעה לי עזרה תרופתית, זה תמיד נבע ממני, כך שגם זה מונע ממני להעזר בתרופות. כמו כן, כל חיי אני נלחמת להיות נוראמלית, לחיות חיים רגילים, להיות כמו כולם , ושתיית התרופה בעצם מראה לי כי נכשלתי, כי אני לא טובה/ מתמודדת עם החים, אותי אישית זה מבייש..אפילו משפיל.. משהיא שסיפרה לי שהיא נעזרת בתרופות, תארה זאת כך "הפסקתי להרגיש ואני לא אוהבת את זה.." , אני לא מוכנה להפסיק להרגיש, גם לא את הרגשות הקשים, אני מוכנה להחליש את העוצמה אבל לא להפסיק להרגיש... מעבר לזה שאני מפחדת שלא אוכל לחיות את חיי , אחרי כן, ללא התרופות, יש חשש גם מלהשמין.. את חושבת שטיפול פסיכולוגי ללא תרופות, עובד פחות טוב? הפסיכולוגית שלי אמרה שיכול להיות שמשהו אחר יכנס לטיפול, מה כבר יכול להיכנס שלא נכנס עד עכשיו? מה את אומרת? תודה, ניבה

שלום ניבה, אני חושבת שזו שאלה חשובה, ואשמח לקרוא עוד תגובות. העמדה שלי בנושא היא שתרופות, כאשר הן נחוצות (ובכך תכריע רופאה פסיכיאטרית), הן בנות-ברית שלי בטיפול, משום שהן מאפשרות העמקה של העבודה הטיפולית. מנסיוני עם מטופליי, הם לא הפסיקו להרגיש, אלא להיפך - עבדו איתי בצורה חדה ומעמיקה יותר. גם תופעות הלוואי (דוגמת עלייה במשקל) הן לרוב נשלטות. אני חושבת שאם הנושא מעסיק אותך כבר זמן רב כדאי לך להתייעץ עם פסיכיאטר, ולשמוע חוות דעת מקצועית. אל תשכחי שאין משמעות הדבר שאת מתחילה בטיפול התרופתי, אלא שאת שומעת דעה מיומנת. שיהיה בהצלחה, אורנה

מצווה לא להתקשר אלי? כלומר - מדוע מטפלים מצווים לא להתקשר למטופלים שלהם? היה מקרה שהודעתי על בטול פגישה כי הייתי חולה והוא אפילו לא התקשר לשאול למה. ואולי הייתי מאושפזת? ואם לא הייתי מגיעה לפגישה בגלל תאונה? סתם יחסי אנוש לא תופסים ביחסי מטפל מטופל? זה משהו שלא נתפס.

וגם פעם יצאתי מהטיפול ולא היה לו אכפת אם אני אמות אפילו ולא התקשר לשאול למה. אם היה מתקשר הכל היה חלק - אבל לא.החלק הזה שלא איכפת לכם מה קורה למטופל ברגע שהוא יוצא מהדלת הורג אותי. כזה קר כזה טכני הכל. בסוויץ' מרימים את המתג של תשומת לב ובסוויץ' מורידים אותו. איך אני יכולה אחר כך להיפתח?

שלום ליהי, יש כל מיני מטפלים וכל מיני גישות טיפוליות, ובאופן טבעי מטפלים עובדים בגישה שהולמת את אישיותם ואת נטיות ליבם. מהתיאור שלך אני מבינה שהמטפל שלך עובד מתוך עמדה אנליטית, שהיא אכן העמדה הקפדנית ביותר מבחינת גבולות הסטינג הטיפולי. אם את אכן נמצאת בטיפול מסוג זה, כדאי שתפיקי ממנו את המיטב: ההימנעות המוקפדת מיצירת קשר מחוץ למרחב הטיפולי, אינה נובעת מאי-איכפתיות. היא נובעת מהרצון לאפשר לך מרחב "נקי" בתוך חדר הטיפול, אליו תוכלי להביא את שלל תחושותייך והשלכותייך (כולל, למשל, תחושת הכעס שאת מרגישה עכשיו מול מגבלות הסטינג), מבלי שהן "יתערבבו" בקשר האנושי-מציאותי שלכם. אני מציעה לך להתעמת איתו על הדברים, להביא את תחושותייך במלוא עוזן, ולבדוק איך את מרגישה איתו אז. שיהיה בהצלחה, אורנה

אני לא מבינה מה זה "גבולות סטינג טפולי" שכותבת אורנה. אני גם לא מבינה איך אפשר לשמור על מקום נקי בטפול ומה הקשר לזה שהוא לא יכול להרים טלפון לשאול מה שלומי? אני ממש לא מבינה מה הקשר. לי זה נראה קור מנשב -ולא תצליחו לשכנע אותי שאדם שההיתי צריכה לענות לו או שאני חולה לא שואל על זה מתוך איכפתיות. כאילו אני באמת לא מבינה את זה. איזה נקיון יש פה. ויאזה מרחב טפולי זה שאני לא באתי לפגישה או שיצאתי באמצע זה חלק מהטפול לא? אז למה להתעניין איך אני בזמן המשבר זה לא טפול? תסבירו לי כי אני באמת לא מבינה ואני לא כולה לדבר על זה איתו כי אני יצאתי באמצע והוא לא התקשר לשאול מה שלומי. כל יום שעובר רק סוגר יותר מפניו.

בהתחלת הטיפול שלי (אני מטופלת כבר שנה וכמה חודשים) הדחקתי כל מה שנאמר בפגישות, עד אפילי שלא הצלחתי להיזכר מה היה נאמר שם. הייתי עושה BLOCK OUT ברגע שאני סוגרת את דלת חדר הטיפול. וזה גרם לתקיעות בטיפול. עכשיו הדבר שונה מבחינתי. אני עסוקה יותר מדי במה נאמר שם, כל השבוע אני רק חושבת על הפגישה שהייתה ועל זאת שתבוא. וזה גורם לי לאי נוחות, לאי ריכוז בלימודים ועבודה ול"רעש". אני עייפה יותר, תלויה יותר ולא יודעת מה לעשות (ואני עדיין תקועה באותו מקום בטיפול). אני בקשר טוב (נראה לי) עם המטפלת. היא זמינה כל הזמן בשבילי ומוכנה לשמוע אותי תמיד אבל זאת אני שבוחנת את הצעדים שלה. מה לעשות?

שלום לילך, נשמע לי שאת נמצאת בצומת חשובה בטיפול (צומת שיכולה להימשך הרבה זמן...): כיוון אחד יהיה לשאת את המתח שנוצר סביב ההתקרבות שלך אל המטפלת והמקום המשמעותי שהטיפול החל לתפוס בתוכך, וכיוון אחר יהיה לנסות 'לחמוק' ולהימנע מכל זה... אני חושבת שאת יודעת מה דעתי בנושא - אני חושבת שאם הקשר נהייה משמעותי עבורך כדאי לבדוק אותו לעומק. אל תדאגי - לא כל הזמן זה יהיה מכאיב ותובעני באותה המידה (נסי לראות בכך שלב בדרך). בהצלחה, אורנה

אני מחפשת פסיכולוג במסגרת קופת חולים כללית שמטפל בהתפרצויות זעם של בחור בן 18 ואי שליטה על ההתנהגות המילולית.י

שלום דפי, לדעתי את יכולה לפנות להתייעצות אצל כל פסיכולוג קליני שמוצע דרך הקופה. במקביל, כדאי לערוך חיפוש באינטרנט סביב הנושא 'שיקום הסמכות ההורית'. שיהיה בהצלחה, אורנה

שלחיתי לך מייל בנושא

שלום מישהי....קראתי את הודעתך מלפני יום יומיים ואשמח להגיב אם זה לא מפריע לך כמובן.....אני חושב שזה תלוי בפתיחות של הבחור וגם ביכולת שלך לאהוב את עצמך ולשווק את עצמך......(כתבת את זה באופן כללי אבל אולי דברת עלייך בקטע של הניסיון) בקטע של הפתיחות של הבחור - יש אנשים שמבינים שלבני אדם קורים כל מיני דברים ויש השתלשלות מסויימת של החיים אם אני הבחור(ובמיוחד אחרי מה שחוויתי ) הייתי שואל מה קרה?מה עבר עלייך? איך את מרגישה עם זה? דבר נוסף אני חושב שזה יתרון עבור חבר חדש שכשיבוא במובן של להיות איתך ולהרגיש איתך בבית מבחינה רגשית בלי לפחד מכל מיני מחלות ונטיות רגשיות לגברים אחרים בעברך......אני מקווה שהסיבות שבגינן היית לבדך עד עתה אינן חמורות(קרי התעללות וכו) ביכולת שלך לאהוב את עצמך טמון הנרטיב שלך דהיינו סיפור חייך אם יש בך את היכולת לראות את חייך את הסיפור עצמו ולראות בחיים שלך את הפן היפה והטהור ולחלוק את זה עם אדם אחר אני מניח שכל גבר יקבל אותך כמו שאת...(: יצירת חיים שלמים ויפים זה שאיפתו של כל אדם ואם תצליחי לראות את חייך ככאלה תהיי במצב שבו תוכלי לתאר אותם ככאלה אני יודע שאני נותן עצות שקשות ליישום אחרי הכל אם זה היה אפשר לא הייתי איפה שאני נמצא היום אני מאחל לך בהצלחה להתראות.......(:

מקווה שתקרה את זה וסליחה על כך שרק עכשיו אני קוראת פשוט לא נכנסתי למחשב מאז ההודעה. קודם כל תודה רבה על הדברים הנפלאים שלך. אני בהלט מקווה שהבחור שאני אפגוש יהיה מבין ורגיש כמוך וככה המבוכה מחוסר הנסיון תעבור בקלות יחסית. כמובן שהכל קשורר לחוסר יכולת שלי לאהוב את עצמי ולקבל את זה שמישהו אחר יוכל לאהוב אותי ומכאן גם המנעות מכל מי שעלול להתקרב ומשם להכאיב. אני שמחה לכוב שהיום זה קצת השתנה ואני פתוחה סוף סוף לבחורים ולכן כתבתי את ההודעה. שוב תודה :)

היי במסגרת נסיונותיי בחיפוש אחר בעל, יצא לי לדבר בטלפון עם בחור מגמגם מאוד. ראיתי את התמונה שלו באתר ההכרויות באינטרנט. אני לא מגמגמת בכלל. שנינו באותו גיל (34). הוא לא עובד אלא הולך רק לסידורים ולמועדון חברתי של נפגעי נפש. גם אני נפגעת נפש אולם אני עובדת ולומדת מקצוע. מה דעתכם על הבחור הזה? האם יצא משהו מקשר ביננו?

היי לדעתי את מייחסת משמעות רבה מידיי לקשר עם אדם שרק או "כולה" ניהלתם שיחת טלפון(: דבר שני אני הכרתי אדם מגמגם ואגב הוא הפסיק לגמגם והוא הבנאדם עם הכי הרבה ביטחון שראיתי היו לו חברות הכי יפות ושאפות שאני מכיר (: וגם הן נשים מקסימות ויש לאדם הזה תפקיד מאוד מרכזי בחיי (הוא החבר הכי טוב שלי) אגב את האדם הזה הכרתי בצבא וסביר להניח שלא הייתי חבר שלו אם לא היו מכריחים אותי לבלות איתו שעות רבות כל כך(: אבל הוא אחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם ........להתראות

מירב יקרה, לצערי ולשמחתי, אי אפשר לקבוע על-פי המידע שנתת אם יצא משהו מהקשר ביניכם. אם תרצו בכך, תפגשו פעם ועוד פעם, תראו כיצד אתם מרגישים ואם יש לכם חשק להתקדם, ואז תדעו... אציין בסוגריים, שגמגום נוטה להיות חמור יותר במצבי לחץ (כמו שיחה ראשונה עם בחורה חדשה), ויתכן שבהמשך הקשר יורגש פחות. שיהיה בהצלחה, אורנה

האם נהוג/מומלץ לקיים שתי פגישות ברצף כאשר מרגישים שזמן הפגישה נגמר מאד מהר? או כאשר רוצים לפתוח נושא מסוים? תודה רבה עינת

שלום עינת, זה עניין מאוד אישי, גם עבור המטופל וגם עבור המטפל, וקשה לי לתת המלצה גורפת. לכשעצמי, אני מעדיפה שתי פגישות בשבוע על-פני אחת כפולה, משום שזה מאפשר לדברים את הקצב והשקיעה הנכונה בעיני, וגם לא "מכחיש" את האין והחסר שקיימים בכל פגישה טיפולית. לילה טוב, אורנה

שלום רב! מה ניתן לעשות כאשר יש בבית גבר שיש לו צורך בשליטה מתמדת, נראה לי שהוא מה שקרוי- גבר אלים, אלים מילולית והאישה שלו לא רואה את זה. לרוב היא אף מגינה עליו. לא משנה כמה פעמים ינסו לפתוח לה את העיניים, אך היא היא לא רואה זאת. אודה על פתרון כלשהו בתודה מראש, אורית

שלום אורית, אינני יודעת מהי מידת הקרבה שלך לזוג הנ"ל, ומהו מקור הרצון שלך להתערב. האם את קרובה לאותה אישה, ומעוניינת לפקוח את עיניה מטעמי חיבה וחברות? אם כך הדבר, תוכלי להמשיך לשוחח איתה בנושא, ולשקף לה כמיטב יכולתך את מה שאת רואה. תוכלי להציע לה לשוחח עם נשים שעזבו נישואים בהן סבלו מאלימות מילולית, וכמובן תוכלי להציע לה את האפשרות של טיפול זוגי או טיפול פרטני בו תיצור לעצמה מרחב להתבונן בנושא. לצד זאת, חשוב לזכור שני דברים: הראשון הוא שהיא אדם מבוגר, ויש לכבד את רצונה ואת בחירותיה, גם אם הן נראות לנו שגויות. השני הוא שלא תמיד קל לדעת ממבט חיצוני כיצד דברים נראים בתוך קשר זוגי, והיי מוכנה לשמוע בפתיחות מה שיהיה לה לומר. בהצלחה, אורנה

שלום אורנה ותודה רבה על תשובתך! הבחורה קרובה מאוד. וכולם רואים את מה שקורה מסביב וכיצד מתנהגים אליה ואל ילדיה, אך היא לא רואה זאת כלל. על טיפול היא לא מעוניינת לשמוע הן טיפול פרטי והן זוגי. היש דרך לעזור לה באופן פרקטי? תודה מראש אורית

אורנה, אני בטיפול בערך שנה. שלושה נושאים מרכזים אנחנו עובדים עליהם ומה שעולה סביבם והם התעללות, אובדן וקשר חברתי/זוגי. בחיים לשי לא הרגשתי כזה צורך במישהו שיהיה לידי ויתמוך בי כמו שאני מרגישה עם המטפלת. ביקשתי ממנה להוסיף עוד פגישה בשבוע, בגלל הצורך הזה (והיא הייתה שמחה מאוד שאני ביטאתי את הצורך הזה). אבל פתאום אני נורא מפחדת מהקירבה הזאת וביקשתי לבטל את הפגישה באמצע השבוע. אני עדיין מרגישה בתוך תוכי שאני צריכה את התמיכה שלה אבל אני דוחפת אותה רחוק ממני ואני דווקא מראה לה רגשות שונים ממה שאני באמת מרגישה מבפנים לגבי הקשר איתה. אני נורא עסוקה בקשר איתה יותר מאשר בטיפול עצמו!!! אני נורא מפחדת מהקשר החדש וההרגשה המוזרה בקשר הזה.?????????!!!!!!!!!!!!!!!!!11

שיר יקרה, אני מאוד מבינה את הרגשתך. מנושאי העבודה הטיפולית שציינת, ברור לי כיצד דווקא כאשר הקשר הטיפולי נעשה קרוב וחם, הוא מאיים על כל החומות והגדרות שבנית עד היום בפני קרבה, הזדקקות ותלות. כנראה שבצדק בנית את החומות והגדרות, ואיך תדעי שעכשיו הגיע הזמן לנסות שוב לבטוח ולהושיט יד... אני מציעה בחום לא לוותר על הפגישה השנייה בכל שבוע. משהו הוביל אותך לבקש אותה, משהו במטפלת שלך שמח על כך. תני לעצמך לראות איך זה כשלא צריך לחכות 7ימים בין נגיעה לנגיעה... אשמח אם תחזרי לספר לנו, אורנה

שלום, שמי עידו ונתקלתי בבעיה לא שגרתית ומאחר ואני על סף יאוש מהנושא בחרתי לנסות ולהעלות את הבעיה פה על מנת לקבל איזשהו סוג של יעוץ והכוונה. לפני כשנה הכרתי דרך האינטרנט בחורה מקסימה אני בן 26 והיא בת 20 לאחר ששוחחנו רבות במחשב (בערך חודשיים) עברנו לדבר בטלפון ההרגשה ביננו מכל הבחינות הייתה מופלאה והחיבור מדהים. שהצעתי שניפגש היא אמרה שיקח זמן עד שמצב כזה יוכל להיווצר מבחינתה. המשכנו לדבר בטלפון ולהיקשר אחד לשני לאחר חמיה חודשים הצעתי שניפגש והיא הסכימה ימים מספר לאחר מכן נסעה לחו"ל לשלושה שבועות. שהצעתי לה להיפגש יום לפני סירבה. שחזרה הסבירה לי שעברה תקיפה מינית בגיל 17 מה שגרם לה להתנתק מהחברה להיפרד מחבר שהיה לה ולאבד אמון באנשים. מאז, אנחנו משוחחים בטלפון פעמיים הגעתי לעיר בה היא מתגוררת והיא לא "יכלה" לראות אותי. לאחר ש"פיצצתי" את הקשר היא הסבירה לי שהיא לא התגייסה לצה"ל בגלל זה ושזה מלחיץ אותה וקשה לה ונתנה לי את כתובתה המדוייקת שהגעתי שוב לא יכלה לפגוש אותי. בכל הזמן הזה אנחנו מדברים בטלפון כ-3 שעות ביום היא אומרת לי שהיא רוצה להיפגש וקשה לה.. היא יודעת עלי הכל וכך גם אני עליה גיליתי בחורה מקסימה ומדהימה ברמות שעוד לא יצאה לי להכיר לפני כן. מראש, מדובר בבחורה אמיתית ראיתי אותה בתמונות ובמצלמה וכמו כן היא ראתה אותי. אני לא רוצה לוותר עליה והיא לא עלי ואני מחפש אולי בפסיכולוגיה משהו שיוכל לעזור לי להיפגש איתה או בצער רב להבין שזה לא יעבוד ולוותר. האם ההטרדה המינית שלה גרמה לה לקיבעון? אין לה בעיה לצאת מהבית ולצאת עם חברות מה זה אומר? אנא תנו לי דרך לפיתרון או הפנו אותי למקום בו יוכלו לעזור לי, בתודה מראש וסליחה על הטרחה, עידו

שלום עדו, נשמע שהבחורה שהכרת נמצאת במצוקה גדולה סביב מפגש עם גברים, ושכרגע היא נמנעת מכך בכל מחיר (גם במחיר של אובדן הקשר ההתחלתי איתך). אפשר לעזור לנפגעי/ות תקיפה מינית, ואני מציעה שתברר האם היא נעזרת בטיפול מקצועי. במידה ולא, כדאי לעודד אותה בכיוון הזה. בינתיים, היה סבלני, אך קח בחשבון שיתכן שיעבור זמן רב עד שתתגבר על ההימנעות שפיתחה. אני מצרפת קישור שיכול לעזור: http://www.macom.org.il/ בהצלחה, אורנה

האם מישהו מכיר פסיכולוג/ית של מכבי המתמחה או קשור ספציפית לנושא של חרדה חברתית ומעי רגיז או לאחד מהשניים? האימייל שלי הוא [email protected] אני מאוד אשמח לעזרה

שלום, רציתי לדעת לגבי הנושא 1) התלות במטפל. למה מטופלים נהפכים לתלותים? מאיפה זה נובע? האם זה קשור באישיותו של המטפל או של המטופל? או האם זה קשור באופן הטיפול? ואיך מורידים את רמת התלות? 2) ולגבי חס מטפל- מטופל. למה אני כמטופלת לפעמים מרגישה צורך עז בלדבר עם המטפלת ולשתף אותה בכל דבר קטן, ולפעמים אין לי כוח ואז אני מבטלת את הפגישה. האם העליות והירידות תלויות בתכנים שעולים בטיפול או מתוך סיבה אחרת . תודה רבה על התייחסותך.

שלום אנה, 1. טיפול הוא סוג ייחודי של קשר רגשי עמוק, וככזה הוא מזמין עיסוק בתחושות שעולות בקשר משמעותי - אהבה, שנאה, תלות, נטישה ועוד. העיסוק בנושאים אלה מתרחש הן סביב חוויות חיים שונות, והן סביב הקשר הטיפולי. אני יודעת שלעיתים קשה לשאת את תחושת התלות, אך מאוד כדאי לדבר על כך בטיפול משום שזהו פתח להבנת תהליכים מסוימים מהינקות ועד האהבה הבוגרת. 2. השינויים שתיארת יכולים להיות קשורים לתכנים ויכולים להיות קשורים לתנודות בקשר הטיפולי. כך או כך, אני ממליצה לך לא לבטל פגישות, אלא דווקא להתמודד בטיפול עם תחושת אובדן העניין והכוחות. תמיד מעניין לגלות מה מתעורר אז בטיפול... בהצלחה, אורנה

טוב שהיום זה היום שלך...את יכולה להסביר לי מעט על הפרעת אישיות גבולית? גיליתי פתאום שזו האבחנה שמייחסים לי,ואני די בשוק מזה.לא חשבתי שזה מה שחושבים עליי מי שמטפלים בי... נבהלתי וקראתי כל מיני דברים על הנושא, אבל זה רק בלבל אותי והפחיד עוד יותר.אם תוכלי רק להסביר לי למה זה קורה,מה גורם לזה? והאם יש דרגות שונות של חומרה? והאם זה אומר שהתרופות האנטי-דיכאוניות לא יועילו לי,ואסבול מכך כל חיי?

ויק יקרה, איך גילית כזה דבר? הייתי רוצה לדעת על כך יותר. האם דיברת על כך עם הפסיכולוג/ית או עם הפסיכיאטר/ית? האם ראית משהו כתוב ונשארת עם זה לבד? אני מקווה שלא נשארת עם זה לבד... מאוד חשוב להבין למה התכוון/ה איש/ת המקצוע שהשתמש/ה באבחנה. ויק, הפרעת אישיות גבולית היא הפרעה שנוייה במחלוקת, ויש אנשי מקצוע שנוטים לא להשתמש בה כלל. ודאי שיש רמות שונות של ביטוי, ואין כל סיבה לחשוב שהטיפול התרופתי לא יועיל. אני רוצה להזכיר גם שלא מעט דיונים נוקבים התרחשו בפורום סביב האבחנה הזו, כך שמאוד כדאי לעשות חיפוש. ספרי לי עוד על כך, ואני מבטיחה לעזור כמיטב יכולתי, אורנה

אני נשואה 25 שנה. יש לנו 3 ילדים. הקטן עדיין גר איתנו והוא בן 13.אחד חייל ואחת נשואה. בעלי מעולם לא היכה אותי. הוא אבא נהדר ואיש חם ולבבי לכולם. כולם מעריצים אותו. רק אלי הוא מאוד אלים מילולית.כל פעם שהוא מגיע הביתה אני ממש בלחץ. כל הזמן אני בחרדה שיעזוב אותי וילך עם מישהי אחרת. צעירה יותר ויפה יותר. החרדה גורמת לי לשיתוק. אני כל הזמן מנסה לרצות אותו. תמיד הוא כועס עלי ומדבר אלי באופן גס רוח. אני מטופלת בסרוקסט ועדיין חוששת מאוד ממנו וכל הזמן מנסה לפייס אותו. הוא בטוח שהוא בעל נהדר ולא מבין מה אני רוצה ממנו. אין מה לדבר איתו על יעוץ זוגי. הוא מתעלל בי נפשית כבר 25 שנה. מה עושים.? אין לי אומץ לעזוב אותו.

נטע שלום, אומנם איני נשואה ואין לי ילדים,כך שאיני יכולה להבין ממש מה עובר עלייך,אך אני כן יודעת עד כמה קשה לסבול אלימות מילולית(בעיקר מצד בן-משפחה),ועד כמה זה מוריד את ערכך העצמי ומכאיב (נפשית) ופוגע,אך יחד עם זאת - אני,בניגוד לך, לא ממש צמודה לאותו בן-משפחה,ובזמן האחרון זה לא כל הזמן,לכן - אני מסתדרת עם זה,וגם אני 'יורדת' ופוגעת באותו בן-משפחה כשהוא מעליב אותי,וגם-קצת פיתחתי 'עמידות' אליו,כמו שאורנה אמרה לי פעם,בניתי 'חומת מגן' כלפי עלבונותיו; ולפי דעתי נראה לי שאת חייבת להתייעץ על כך עם איש מקצוע(הפניה לפורום זה ציעד ראשון-חיובי),ולא לתת לו להמשיך לפגוע ולהתעלל בך,כי אין לו זכות לעשות זאת,את אישתו ולא 'רכוש' שלו. בעד שום סיבה שבעולם לא שווה שתמשיכי לסבוך כך. בהצלחה, משתנה

נטע יקרה, אני מצטרפת בחום למילותיה של משתנה, ומציעה שתפני לייעוץ פסיכולוגי אישי. העובדה שבעלך אינו מעוניין בטיפול זוגי הינה מצערת, אך אין זה אומר שלא תוכלי לבנות לעצמך מרחב להתבונן בו בחייך הזוגיים. לי נשמע שיש שם הרבה בלבול ותחושות סותרות שכדאי לבדוק אותן. מה דעתך? אורנה

היי אסור לך לתת לאף אדם להשפיל אותך את חייבת לדעת לאהוב את עצמך למרות כל הדברים שהוא אומר וחורט בליבך...כמו כן את חייבת ליזום איתו שיחה רצינית לומר לו בצורה יפה מה את חשה...אולי כבר עשית את זה וזה לא עבד אבל את צריכה לראות שזה לא מביא אותך לכל מיני מקומות שבהם את לא רוצה ומעוניינת להיות בהם את חייבת להיות חזקה ולקבל כוחות נפשיים אם לא ממנו אז ממקום אחר(עבודה,לימודים או כל תעסוקה אחרת) ואת חייבת להיות מסוגלת להתייצב מולו גם בדרישה לחיים טובים יותר סהכ זה בעלך וזה מעוגן באותו רגע שנישאתם .....מקווה שתרגישי טוב יותר להתראות.....

היי אורנה, ייתכן והשאלה שלי תשמע לך קצת הזוייה אבל היא נשאלת בכל הרצינות. הרבה זמן שאני חושבת עם עצמי איזה טיפול יהיה בשבילי הכי טוב- הכי מועיל, באיזה מקום או באיזו דרך יהיה לי הכי נח להשתחרר. התשובה שאני מקבלת מעצמי היא שבמקום חשוך שבו אין אפשרות לראות את המטפלת( לא את הבעות הפנים ולא את העיניים) שם יש סיכוי להצליח. העליתי את הרעיון הזה כשהייתי בטיפול, אך היא סרבה בעדינות- נתנה לי אופציות אחרות- שאני אסתובב וכך לא אראה אותה. סרבתי. השאלה שלי האם שמעת על שיטת טיפול כזו? האם לדעתך יש מטפלים שיסכימו לטפל בחסות החשכה? האם את חושבת שזה יכול להצליח? יכול להיות שאני מקדימה את זמני בכמה שנים טובות... תודה עננית.

...לדעתי, בכלל אין רעיון שנשמע הזוי בטיפול, להיפך, כל דבר יכול להיות חומר טיפולי אם רק מתירים לפתוח אותו... (וואי, אני קצת מתביישת לכתוב...) הי עננית, אני חושבת שחושך עוזר מאד להתקרב אל הדימיונות. יש בו משהו קסום. גם למטופלת כמוני התנועות והמבטים יכולים ליצור הפרעות גדולות מידי מידי. הפסיכואנליזה בנויה על העדר קשר עין כנראה (?) מהסיבות האלה (מטופל על ספה, מטפל מאחור מחוץ לשדה הראייה שלו). אבל למה נראה לך ששתיכן צריכות להיות בחושך? שגם היא צריכה להיות בחושך? אולי זה ניסיון לטשטש גבולות וליצור תחושת ערבוב או התמזגות? סתם רעיון לכיוון. יכול להיות משהו כזה אולי? ייתכן שאני טועה לחלוטין... היא לא הסבירה לך למה היא סירבה? לא ניסיתן לפרש את הפנטזיה? בכל מקרה, כתבתי לך כי זה נשמע לי חמוד כרעיון וחייכתי :-) אני מקווה שזה בסדר ...

שלום עננית, אכן, הרעיון של שחרור המטופל מקשר עין עם המטפל, מלמידה מתוך (ותגובה אל) הבעות הפנים ותנועות הגוף של המטפל, הוא רעיון בסיסי בפסיכואנליזה. הספה היא אם כן האופציה הזמינה ביותר לנסות את שיטתך, בתוך תחום הטיפול בדיבור. בתחומים טיפוליים אחרים, אלה המכונים טיפול אלטרנטיבי, אני מניחה כי תמצאי ביתר קלות מטפלים שיציעו סטינג מגוון יותר. נסי ודווחי לנו, אורנה

http://www.geocities.com/fermatnow/wjokes/workjoke30.htm

יש מבחן פשוט נחמד שמאפשר לדעת אם אתם בן או בת. רוצים לדעת? הסתכלו למטה > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > לא כאן. "טומטומים"

שלום דרור כיצד היית מגיב אילו היית בחור רווק שמגלה על הבחורה עימה הוא יוצא (בת 28) שמעולם לא הייתה לה מערכת יחסים, מעולם לא יצאה עם אף אחד, לא יודעת מה זאת נשיקה ואפילו לא דיברה אף פעם עם אף בחור בטלפון. אתה יכול לענות גם בתור פסיכולוג וגם בתור גבר אבל אם אפשר לא בתור שניהם ביחד, אלא כשתי נקודות מבט. מודה מראש

למישהי לילה טוב, ראשית הייתי רוצה שתנסי לשאול את עצמך כיצד את היית מגיבה לו הדברים היו הפוכים. לדרך בה אנו חשובים על אחרים יש קשר הדוק לדרך בה אנו שופטים את עצמנו. ולעניין עצמו, לו הייתי מגלה על בחורה עמה אני יוצא שלא יצאה מעולם עם גבר ולא הייתה בקשר עם גברים אני חושב שקודם כל הייתי מרגיש שאני רוצה לדעת עוד להבין. בעיקר אם בפגישות שהיו הרגשתי בסדר. יש משהו בתיאור הזה שמעלה שאלות ואני מניח שהן היו עולות, אךיבהחלט ייתכן, וזה תלוי בעיקר בהרגשה שהייתי מרגיש מולה שהייתי מעוניין להמשיך ולנסות. כי כאן יש משהו ואני אומר את זה גם כפסיכולוג שמשותף לכולנו, אנחנו לא יכולים להיות אדישים לתחושה שאנחנו מיוחדים. והבחור הזה הוא מיוחד מעצם זה שאת מאפשרת לו להיות הראשון שאת יוצאת איתו, ניסיתי לענות גם כפסיכולוג וגם כגבר, דרור

שאלה עוד יותר מביכה: מה המקור של התפתחות פנטזיות מיניות שקשורת להפרשות? איפה אפשר לקרוא על זה חומר? (מבחינה פסיכולוגית). תודה וסליחה על הנושא המביך, לילה

לילה שלום, ההצמדה בין מין להפרשות קשורה לפנטזיות מסוג מסויים שבהם גורם ההנאה אינו דווקא האובייקט כולו (מה שמכונה מיניות גניטלית), אלא חלק מהאובייקט הוא הגורם להנאה, במקרה זה הפרשות מעוררות הנאה. יכולות להיות לכך מספר רב של סיבות כמו הצמדה בין לכלוך למיניות למשל מהכיוון האסור, משהו פורק עול שכזה. אני לא זוכר כרגע ספר העוסק בנושא אבל אם מישהו מקוראי הפורום מכיר הוא יכול להמליץ, וגם אני אראה אם אתקל בספרכזה אחזור ואתייחס, לילה טוב, דרור

דרור, תודה רבה על התשובה המעניינת. הרעיון של הצמדה בין לכלוך ומיניות נשמע לי הגיוני. אם יש סיבות נוספות שאתה זוכר אני אשמח אם תוסיף גם אותן. דבר נוסף - האם יש קשר בין הנאה רק מחלק מהאובייקט גם להתייחסות דומה בקשר באופן כללי ולא רק מיני? (כלומר, האם זה יכול להיות גם קשור לבעיות ביחסים זוגיים). תודה רבה רבה. לילה

שלום, רציתי לשאול שאלה קצת מביכה על פנטזיות מיניות. מה אפשר להבין על הנפש שלי אם אני מפנטזת על מי שאני אוהבת עושה סקס אך לא אתי? במה זה שונה מבחינה פסיכולוגית אם אני מפנטזת עליה עושה סקס איתי? נדמה לי שאני צריכה להיות יותר משוחררת בשביל האפשרות השנייה. זה יכול להיות? יש קשר בין הדברים? למה זה עוד קשור? בתודה, לילה

לילה שלום, ישנם חלקים בשאלה שלך שלא לגמרי ברורים לי וכדי לנסות לענות אבקש שתתיחסי אליהם, כמו למשל האם בפנטזיה היא עושה סקס עם אותו אדם בכל פעם, ומהי האפשרות השנייה שבה את צריכה להיות משוחררת יותר. כמו כן האם את מקיימת יחסים איתה? אשמח לענות בהמשך לשתשובתך, דרור

דרור שלום, תודה על הנכונות להשיב. אינני מקיימת אתה יחסים. זהו קשר בלתי אפשרי. היא נשואה ואני מפנטזת עליה מקיימת יחסים עם בעלה. האפשרות השנייה עליה דיברתי היא פנטזיה בה אנחנו מקיימות יחסים, אבל זו פנטזיה קצת פחות נפוצה אצלי ואני חושבת שדורשת שחרור יותר גדול כמו שיכול להיות מושג תחת שימוש בסמים קלים. תודה. לילה.

שלום, נמצאת בטיפול 6 וחצי שנים מתוכן בשנה וחצי האחרונות עברתי לפעמיים בשבוע. לאחרונה (4 חודשים )חזרתי לפעם בשבוע ....פתאום הנתק הזה כל כך משמעותי לי ...אני יוצאת מהפגישה מנתקת בכאילו... וחוזרת אחרי שבוע מרוחקת לגמרי ....זה קשה לי מאוד לא מצליחה להתגבר על הזה ...קשה לי להבין למה הנוכחות שלה בפעמיים בשבוע מרגיעה אותי .....ואיך זה שמעבר לפעם בשבוע גורם לי להרגיש פחות אהובה ...לא הייתי כזאת תלותית ...מה זה אומר עליי עכשיו ....תודה אני.

שלום לך, את נוגעת בנושא מאוד מורכב והוא שאלת מינון הפגישות. מדברייך נמשע לי שהמינון של פעם בשבוע לא הרגיש לך מספיק בשלב מסויים, לא מכיל מספיק ועברת לפעמיים בשבוע. מסיבה כלשהי, ייתכן חיצונית, עברת שוב לפעם בשבוע. לא ברור מה הסיבה לכך אבל את אומרת שזה לא עשה לך טוב, זה גרם לך להרגיש פחות אהובה, אולי אפילו ננטשת ודחויה וכתוצאה מכך מרוחקת. עצתי לך היא כפולה, נסי לעבד בטיפול חוויה זו, את הקשר שנוצר בין הירידה בכמות המפגשים לתחושה שאת פחות אהובה. שנית בדקי עם עצמך האם בשלב זה את לא זקוקה למינון גבוה יותר כדי להרגיש מוכלת. מקווה ששתוכלי לקבל את העובדה שיש לך צורך שכזה כרגע, דרור

שלום לך חן, את לא כותבת הרבה, אבל לפעמים זה מבטא את ההרגשה בצורה הכי טובה, אני איתך, דרור

לדרור, היי ,תודה לך. טוב לדעת שההרגשה הרעה שלי מצליחה 'לעבור מסך' ולהגיע אליך. מחמם את הלב. האנשים הקרובים אליי ביותר לא מבחינים בכך שרע לי. לא שמים לב. אני רוצה להאמין שאני שחקנית טובה מידי ומצילחה להסתיר זאת מעולה. שונאת שרואים כשרע לי.שונאת. היה לי אתמול טיפול וקיבלתי משימה שלא אצליח לעמוד בה: לכתוב 5 דברים חיוביים על עצמי ולהביא את הרשימה לפגישה הבאה. אין מצב שאצליח למצוא משהו אחד טוב. אני לא חושבת שיש בי ולו דבר אחד טוב. אני דפוקה. ועדיין כואב לי, אף אתמול בטיפול לא הצלחתי להעביר זאת למטפלת , ניסיתי לבכות והדמעות כאילו עלו ופתאום נבלעו חזרה ולא יצאו. הכאב נשאר מבולבל בפנים. וככה יצאתי מהפגישה בתסכול.בהרגשה שלא אצליח לעזור לעצמי. נראה לי שהמטפלת שלי שונאת אותי... ואני מרגישה בתוך תהום עמוק ולא רואה את הדרך לצאת משם. :-((((

מה הסיבה שביומיים האחרונים,והיום בעיקר,לוקח זמן רב עד שהפורום עולה,וגם אז לפעמים הוא עולה בפורמט שונה(גדול ורחב יותר,ולא ברור כמו הפורמט הרגיל),ורק אם אני יוצאת שוב ומנסה מאוחר יותר לחזור זה חוזר(בד"כ) באיטיות רבה לפורמט הרגיל. מה עושים כדי לפתור בעיה זו?

אולי כולם בדיכאון ויש עומס על האתר? :-))

אולי,אך לא נראה לי, נראה כאילו הפורום עצמו בדיכאון....ולכן הוא איטי מאוד.

א.ה. , את כאן? מכתירה אותך כטכנאית הפורום שלי... כמו הפורום, גם אני, ביומיים האחרונים לא מצליחה לעלות. ואם אני כבר עולה זו גרסא איטית וחסרת הגנות.. חזרתי עכשיו מהפגישה השבועית והיה נורא מוזר קורה לך לפעמים שאת חווה את עצמך אחרת? שתחושת הגוף מרגישה שונה, הידיים מתנהלות לאט, השמיעה קצת אחרת, קצת כמו כשיש חום גבוה נורא וכל הגוף קצת רגיש יותר למגע.. ממש מרגישה את עצמי בתוך בועה. אני יכולה לשבת ולבהות במשך ממש הרבה זמן בלי להרגיש ובלי לחשוב על כלום. מין בליל כזה של כלום מרחף לי בראש. זה נשמע מוכר? מוזר? הכל אצלי זז לאט.. הדיבור, ההליכה, התנועה... סוג של אוטיזם נפל עליי. כאילו כדי לדבר או להשלים מחשבה אני צריכה להתניע את עצמי, וכל שנייה להתניע מחדש כי הכל נכבה לי. אז כך העברתי פגישה טיפולית שלמה... במין חוסר אונים מצידי וניסיון להיות איתי קצת, מצידה. אני מפחדת מהשבוע הקרוב שוודאי אייסר את עצמי על כך.. התכוונתי לתת לה חלקים ממה שכתבתי לפורום במהלך השבוע אך לא הרגשתי נוח, כאילו אני כופה עליה עבודה גם מעבר לשעות הטיפול. אז באמצע המשפט המתלבט אם לתת לה או לא, פשוט אמרתי "אני רוצה ללכת הביתה" (הפגישה כבר הסתיימה ממילא), ובצעדים מסורבלים, כי כך אני הולכת בימים האחרונים, יצאתי. אני קטאטונית היום ... זה קורה לי לפעמים.. זה מוכר למישהו? אולי טכנאי הפורום יכול לעזור?.. כבויה, עייפה וריקה, לילך.

לילך יקירה, מי משתרך לו, מי זומבי? קרה? קרה קרה... ויותר... לספר לך איך הייתי בפגישות הראשונות? רוצה לדעת איך יצאתי מהפגישה האחרונה? ואני כבר הרבה זמן בטיפול... אני די משוכנעת שרוב המטופלים (אם לא כולם) מכירים את ה"חוויה". איך אני מגדירה את זה, להיות בטיפול זה כמו רעידת אדמה. ממש טקטוניקה של הלוחות. לפעמים אפילו התפרצויות פירוקלסטיות. המלחמה מייגעת, מלחמת השינוי. מבפנים בעומק ישנה מערכת שמתנגדת חזק חזק. נלחמת לשמור על הקיים. דרך אחת היא לא לתת לדברים לחדור מבחוץ. לא לחדור ולא להסתנן, לא לחלחל ולא להשתחל. היא מפעילה את כל המשאבים כדי לא לתת לדברים "לפלוש", והיא מנסה לעשות זאת ביעילות מירבית. לדוגמא, היא מוחקת, מערבלת, יוצרת כל מיני תופעות של חרדה ולחץ נפשי (התחושה הזו של בתוך בועה שאת מדברת עליה, למשל) אין לנו שליטה בזה ובוודאי שאין כאן שום אשמה שבגללה מגיע לנו לייסר את עצמנו או לכעוס שכך הם פני הדברים. אם מוכנים לקבל את זה, הרבה יותר קל... אני חושבת שכדאי שתדברי איתה על הרעיון של לתת לה דברים שאת כותבת. תוכלי גם להזכיר את ההתלבטות בכפיפה אחת. יש לך כתיבה יצירתית יפיפיה ושווה להכיר אותה כחלק ממך. אפשר שהיא תבקש ממך לומר אותם או לקרוא אותם בעצמך בשעה הטיפולית (זה מה שקרה איתי, אבל זה ממש אינדיבידואלי למטפל ולמטופל ולעיתוי, כך שלא ניתן להסיק מכך הרבה), בכל אופן, אם היא תבקש ממך לנסות לבטא את הדברים במילים, או לקרוא אותם ולא לקבל חומר כתוב, זה לא בגלל שהיא לא רוצה להשקיע זמן מחוץ לטיפול (היא עושה זאת ממילא), אלא כדי לנסות לאפשר לך בכל זאת לומר את הדברים במילותייך. המטרה החשובה של הטיפול היא בסופו של דבר להביא אותך לומר במילים עד כמה שאפשר. להצליח לשמוע את עצמך אומרת דברים. זה מאמץ כביר ומתיש (כמו שאת רואה...). נראה לי ששווה לך לנסות להעלות את הרעיון ותראו מה יהיה הלאה. אתן צריכות להסכים בינכן על הדרך הטובה לך. אולי זה יהיה פשוט בהרבה מכפי שתיארתי ו... זהו. אם את מרשה לעצמך לישון (אני לא מרשה לעצמי...), שינה טובה עושה RESTART ... לפחות חלקי... "אני רוצה הביתה"... איזה משפט נוגה של סיום.. לא.. לא אגע בו... אז אלה הדברים הקטנים שאני מכירה משלי... שלך, אשת האדמה (למי שלא יודע, רוצה רק להבהיר שאת הודעת הכוכבית למעלה כתבה מישהי אחרת, וזו לא אני)

שלום הייתי בעבר בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית שהייתה טובה אך הטיפול לא הצליח בסופו של דבר. כעת אני זקוקה לטיפול עקב דיכאון, וקיבלתי המלצה על מטפל. כששאלתי אותו האם הוא פסיכולוג הוא אמר שהוא פסיכותפיסט ומטפל בשיטה דינאמית. הנני סטודנטית לפסיכולוגיה (תואר ראשון) ותוהה האם "פסיכותרפיסט" מכיר מחלות נפש ומוסמך לטפל בלוקים בהן כשם שפסיכולוגים מוסמכים לטפל? הגישה הדינאמית היא פסיכולוגית במקורה, האם היא נלמדת בקורסים לפסיכותרפיה? תודה ענת

ענת שלום, פסיכותראפיסט הוא אדם שקיבל הסמכה לטפל על ידי שיחות - פסיכותראפיה. לפי החוק כיום למיטב ידיעתי, מורשים לעסוק בפסיכותראפיה פסיכולוגים קליניים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאלים קליניים. אני מניח שהמטפל שהמליצו לך עליו הוא עובד סוציאלי קליני. פירושו של דבר שהוא בעל תואר שני, ועבר הכשרה כלשהי לעסוק פסיכותרפיה. אם הוא עבר הכשרה טובה הכוללת בית ספר לפסיכותרפיה אני לא רואה מניעה שהוא יכיר ויוכל לעזור לך. אבל זה על אחריותך לברר את ההכשרה שלו. באשר לשאלתך, הגישה הדינמית היא הרווחת בארץ כיום, ואם הוא למד בבית ספר לפסיכותרפיה, אני מניח ברמה גבוהה של וודאות שהוא הוכשר לטפל בגישה הפסיכודינמית. מקווה שתוכלי להיעזר בטיפול, דרור

בישראל רווח השימוש במושג 'פסיכולוג' כתחליף למושג 'פסיכותרפיסט'.

ד שלום, לצערי אכן ישנה טעות רווחת שלפיה פסיכותרפיסט הוא פסיכולוג. הדבר אינו נכון שכן כל פסיכולוג מטבע עיסוקו בפסיכותרפיה הוא גם פסיכותרפיסט אך פסיכותרפיסט הוא אינו פסיכולוג. דרור,

שלום! הולך להיות די ארוך... מצטערת מראש... אני בת 25 באה ממשפחה די שבורה ומאוד מאוד בעיתית... אמא שלא הייתה אמא אבי נפטר לפני שנים ובעלה החדש היה אלכוהוליסט. מה שזה אמר שהמון ריבים תקיפות איומים וכו'. פעם ראשונה חתכתי את הידיים בכתה י' לא תכננתי להתאבד רק רציתי שמישהו יעזור ולא ידעתי איך וממי לבקש. העזרה שנתנו לי הייתי שהעיפו אותי מהבית ספר. אמרו שהם לא יכולים לקת את הסיכון איתי... אולי פעם הבאה אני אעשה את זה עד הסוף וכו'. ואני חושבת שמשם התחילה תקופת הדיכאון האמיתית. היו לי מספר מקרים מאוד כואבים שהשפיעו עלי ואחרי טראומה מאוד קשה שעברתי בכתה יב' והופנתי לפסיכיאטר על ידי היועצת התחלתי את הטיפול התרופתי. להגיד לכם שזה עזר? לא יותר מדי... המחשבות האובדניות היו שם. כמו כן התדרדרות לאיזשהו כיוון לא ברור מכל הבחינות. אני ממש מקצרת פה... תוך כדי ה"תהליך" חתחתי את עצמי עוד הרבה פעמים. ושוב לא כדי להתאבד. רק כדי שמישהו יראה שמישהו יתן עזרה. לא הראתי את זה לאף אחד אף פעם. זה היה יותר בשבילי אבל זאת הייתה צעקה שלי לעזרה. לא הייתי אף פעם מספיק אמיצה או טיפשה לחתוך יותר עמוק. פעם אמרתי לעצמי שביום שאני אגיד אני רוצה למות ולא אבכה, זה היום שבו אני אחתוך. אני לא בוכה יותר. כבר הרבה זמן אני לא בוכה. המחשבה של אני רוצה למות הרבה מסתובבת בראש. אני מנסה לתפוס את עצמי ולהגיד זה לא שאני רוצה למות! אני פשוט לא רוצה לסבול. אבל לפעמים... התגייסתי... הדיכאון המשיך... אבל ברמות אחרות... משהו השתנה... לא היה לי יותר עם מי לדבר... משום מה החליטו שאני אהייה מפקדת ומפקדות לא מתלוננות על מצב נפשי. אחרי השחרור התחלתי לעבוד בתחום שאני עובדת בו כרגע... ואני יכולה להעיד על עצמי שהגעתי רחוק. עם הדיכאון! אני גאה בעצמי בהרבה מובנים, ששרדתי שהמשכתי הלאה... למרות שלפעמים זה נראה שהעבר שלי הוא השולט בחיי. האמונה בבני אדם אבדה לי כי לא היה לי על מי לסמוך כשגדלתי, הפחד לאבד אנשים קרובים נובעים מזה שמתו אנשים מאוד קרובים אלי. הביטחון העצמי הנמוך נובע בעיקר מזה שכל הזמן שגדלתי שמעתי מבעלה של אימי ואימי רק דברים כמו ממך לא יצא כלום את לא תצליחי, לא מספיק יפה להיות זונה, לא מספיק חכמה להיות שום דבר אחר, ואימי העומדת שם ומצדדת באדם שהיא פוחדת לאבד... לא בי... אני לא יודעת למה נאבקתי לפעמים אני חושבת שזה היה בשביל להוכיח לכולם שהם טועים לפעמים אני חושבת שזה בגלל שרציתי להוכיח את זה לעצמי אבל המשכתי ונאבקתי. בשבלב כלשהו אני הגעתי להבנה שנוח לי לחיות איתה, ואני חושבת שהיא נכונה לגבי: אני עברתי את כל הכאבים, את המוות, את הסבל, המכות, ההתנקרות, הנטישה, בשביל ללמוד מזה ולזכור את זה כדי שבעתיד אוכל להעזר בזה ולעזור לאנשים אחרים במצבים דומים. אבל אני עדיין שואלת את עצמי האם זה מתישהו נפסק? הלמידה הזאת? האם מתישהו אפסיק לסבול? האם זה פשוט חוסר מזל? או שאני גורמת לדברים הרעים האלה לקרות? האם בזה שאני מצפה לכישלון אני באמת מכשילה את עצמי? התרופות עוזרות לרכח את המכה אבל הן לא מעלימות אותה. התרופות הן כמו ליפול מקומה שביעית על דשא ולא על ביטון. זה עוזר, אבל את עדיין כואבת... אני חיה עם זה. והגעתי רחוק ואני גאה בעצמי על כך. אפשר לחיות עם דיכאון. פשוט יותר מדי פעמים עולה בראש המחשבה של אני לא רוצה לחיות. לפני שאני התקבלתי לעבודה שבה אני עובדת כרגע (לא אוכל למסור יותר מדי פרטים כאן לצערי) היו לי מספר חודשים שבהם הייתי בבית. המצב היה נוראי. התדרדרות מהירה לתהום... ואני ניסתי לחפש עזרה... פניתי למרכז לבריאות הנפש ואמרו לי התור הכי קרוב זה עוד חודשיים וקודם כל את צריכה לבוא ולדבר עם מישהו אחר שיחליט לאן להפנות וכו'. ויתרתי. הייתי צריכה את עזרה עכשיו, לא עוד חודשיים. ניסיתי למצוא פסיכולוג או פסיכיאטר... כולם נתנו לי מחירים שאותם לא יכלתי לשלם לעולם כי פשוט לא היה לי. ללכת למיון לא הייתי אופציה... לא עם העבודה שלי. אני הלכתי לרופא משפחה. רק בזכותו אני כאן. רק בזכותו אני התחזקתי. הוא היה האדם הראשון שסמכתי עליו עם הכל זה הרבה שנים. לעולם לא אוכל להודות לו מספיק על העזרה שלו. על החום, האנושיות על הרצון להוציא אותי מהמקום שהייתי בו! והוא הצליח! והנה אני פה. ממשיכה להאבק כל יום. אבל לפעמים את פוגשת אנשים שאת יכולה לעזור להם. ואת אומרת אולי זה היה שווה? לפעמים את נחנקת מכאב ורק רוצה שמישהו יחבק אותך ולפעמים את יודעת שאת חזקה לא רק כי עברת את כל מה שעברת ואת עדיין פה. אלא כי את ממשיכה ונלחמת ויש אנשים שאת חשובה להם. ואולי... אולי... פעם... גם לך יהיה טוב... אבל יש ימים כמו היום בהם את פשוט מפחדת.. פשוט מפחדת כמו ילדה קטנה... כשהתחלתי את עבודתי החדשה עזבתי את הבית, עברתי מאודדד רחוק מהבית ואני פה לחלוטין לבד... לא הצלחתי לבנות שום קשר וזה מוזר כי אף פעם לא היו לי בעיות למצוא חברים... אז אני לבד פה... כבר כמעט שנה לבד... אין אפילו למי לבכות על הכתף... ושוב ושוב כאילו מישהו שם לי רגל... על כל צעד שאני עושה... אני חיה בפחד, כל העכזבות כל הכאבים כל הכשלונות השאירו סימן עלי ועכשיו אני חיה בפחד מתמיד. פחד מלאבד את המעט שיש לי. כי זה תמיד היה ככה. תמיד איבדתי... לא יכול להיות שזה סתם הגורל שלי... או שכן? אני לא יכולה יותר... בזה אני בטוחה. ואין לי למי לפנות. אין לי אף אחד בעולם וזאת התחושה הכי נוראית שיש. אני לא באמת רוצה למות! אבל אני לא יכולה יותר לחיות ככה! מה לעשות? מה לא בסדר איתי? ואיך משנים את זה? התרופות לא עוזרות כבר... כלום כבר לא עוזר... יש הצעות? ולא אני לא יכולה לפנות לעזרה מקצועית... :( מצטערת שיצא ארוך ניסיתי לקצר... לא כל כך הצלחתי... אין מה לעשות אין כשרון כתיבה... בבקשה... בבקשה...

ערב טוב לך, הדברים שלך נגעו בי מאוד. את נשמעת כמי שכל חייה ביקשה עזרה, בדרכים שונות ממש כפי שאת מבקשת כעת ולמעט רופא המשפחה אף פעם לא ממש שמעו אותך. כם כאשר היו נסיונות לעזור לך החוויה היתה של משהו שלא מתאים, לא מסונכרן למה שאת צריכה. זו תחושה מאוד קשה לחיות איתה. אבל, את אומרת שהצלחת בעבודה למרות הכל, נלחמת והצלחת. זה אומר שיש לך כוחות להתמודד במקומות מסויימים. אני אומר את זה כי כשקראתי את דברייך שמתי לב לפער בין עולם העבודה לשאר העולם שבו את חיה. שם את מצליחה להסתדר, בשאר העולם את לא מצליחה. אני לא בטוח אם התשובה לזה ברורה לי, או לך. בכל מקרה את מתארת לפחות עשר שנים קשות ביותר, המתבטאות בבידוד חברתי, במחשבות אובדניות ובפגיעה עצמית חוזרת. משום כך נראה לי שאת צריכה תמיכה כלשהי עכשיו, לעזור לך לשנות משהו. את מסרבת לפנות לעזרה מקצועית, לפסיכולוג, מטעמים כספיים. אם זו הבעיה אז אני יודע שישנם מקומות רבים המאפשרים טיפול נפשי במחיר שניתן לעמוד בו. אבל אני מרגיש שזה לא הכל, שיש בך חשש (בהחלט מובן) מכניסה לקשר טיפולי שכזה.נסי לברר עם עצמך את זה,אני חושב שאת חייבת לעצמך ביירור שכזה. אשמח לעזור בהמשך, דרור

קודם כל תודה על המילים שלך! דבר שני, לגבי טיפול, בהתחלה לא הלכתי לטיפול בגלל בעיה כספית וגם העבודה שלי. כרגע אני לא יכולה להגיע לרופא מסיבה אחרת ואני מאוד לא רציתי להחשף פה יותר מדי אבל אני כרגע לא גרה בארץ והעבודה שלי היא בחו"ל... (וזה אגב חלק מסיבת הבידוד, אני עברתי לפה לחלוטין לבד ואין לי פה אף אחד). ושוב העיניין של העבודה... בשום פנים ואופן אין אפשרות שאהייה קשורה איכשהו לטיפול... דבר נוסף... לא הבנת כי לא כתבתי את זה... אבל אני הצלחתי בזה שהגעתי לפה.. לא בהמשך.. יש לי בעיות נוראיות בעבודה במיוחד כרגע וחלק גדול מאוד מהפחד שלי שאני הולכת לאבד את עבודתי... אני לא יודעת איך להסביר לך... בלי להחשף לפני כל העולם :) אני עושה את העבודה על הצד הטוב ביותר אבל יש בעיות נוספות... שוליות לכאורה אבל חשובות... אוח! אני לא יודעת איך להסביר זאת. בכל אופן המצב ממש לא וורוד בעבודה. אני חושבת שחלק גדול מאוד מהפחד שלי דווקא קשור לעבודה... כי העבודה הזאת היא היחידה שמצילה אותי כרגע, בלעדיה אין לי כלום. כ-ל-ו-ם! ואני כל יום בחששות בגלל זה... כל יום לחץ נוראי עלי... כל יום בפחד. כי כל כך הרבה תלוי בזה, כל כך הרבה שאני לא יכולה לתאר לך! אני לא יודעת מה לעשות... אני חושבת שאולי הפחד הזה הוא זה שמכשיל אותי! אני לא יודעת... ובאתמ שאין לי למי לפנות. רק אולי אליך. באמת... :( אני

קודם כל תודה על המילים שלך! דבר שני, לגבי טיפול, בהתחלה לא הלכתי לטיפול בגלל בעיה כספית וגם העבודה שלי. כרגע אני לא יכולה להגיע לרופא מסיבה אחרת ואני מאוד לא רציתי להחשף פה יותר מדי אבל אני כרגע לא גרה בארץ והעבודה שלי היא בחו"ל... (וזה אגב חלק מסיבת הבידוד, אני עברתי לפה לחלוטין לבד ואין לי פה אף אחד). ושוב העיניין של העבודה... בשום פנים ואופן אין אפשרות שאהייה קשורה איכשהו לטיפול... דבר נוסף... לא הבנת כי לא כתבתי את זה... אבל אני הצלחתי בזה שהגעתי לפה.. לא בהמשך.. יש לי בעיות נוראיות בעבודה במיוחד כרגע וחלק גדול מאוד מהפחד שלי שאני הולכת לאבד את עבודתי... אני לא יודעת איך להסביר לך... בלי להחשף לפני כל העולם :) אני עושה את העבודה על הצד הטוב ביותר אבל יש בעיות נוספות... שוליות לכאורה אבל חשובות... אוח! אני לא יודעת איך להסביר זאת. בכל אופן המצב ממש לא וורוד בעבודה. אני חושבת שחלק גדול מאוד מהפחד שלי דווקא קשור לעבודה... כי העבודה הזאת היא היחידה שמצילה אותי כרגע, בלעדיה אין לי כלום. כ-ל-ו-ם! ואני כל יום בחששות בגלל זה... כל יום לחץ נוראי עלי... כל יום בפחד. כי כל כך הרבה תלוי בזה, כל כך הרבה שאני לא יכולה לתאר לך! אני לא יודעת מה לעשות... אני חושבת שאולי הפחד הזה הוא זה שמכשיל אותי! אני לא יודעת... ובאתמ שאין לי למי לפנות. רק אולי אליך. באמת... :( אני

קודם כל תודה על המילים שלך! דבר שני, לגבי טיפול, בהתחלה לא הלכתי לטיפול בגלל בעיה כספית וגם העבודה שלי. כרגע אני לא יכולה להגיע לרופא מסיבה אחרת ואני מאוד לא רציתי להחשף פה יותר מדי אבל אני כרגע לא גרה בארץ והעבודה שלי היא בחו"ל... (וזה אגב חלק מסיבת הבידוד, אני עברתי לפה לחלוטין לבד ואין לי פה אף אחד). ושוב העיניין של העבודה... בשום פנים ואופן אין אפשרות שאהייה קשורה איכשהו לטיפול... דבר נוסף... לא הבנת כי לא כתבתי את זה... אבל אני הצלחתי בזה שהגעתי לפה.. לא בהמשך.. יש לי בעיות נוראיות בעבודה במיוחד כרגע וחלק גדול מאוד מהפחד שלי שאני הולכת לאבד את עבודתי... אני לא יודעת איך להסביר לך... בלי להחשף לפני כל העולם :) אני עושה את העבודה על הצד הטוב ביותר אבל יש בעיות נוספות... שוליות לכאורה אבל חשובות... אוח! אני לא יודעת איך להסביר זאת. בכל אופן המצב ממש לא וורוד בעבודה. אני חושבת שחלק גדול מאוד מהפחד שלי דווקא קשור לעבודה... כי העבודה הזאת היא היחידה שמצילה אותי כרגע, בלעדיה אין לי כלום. כ-ל-ו-ם! ואני כל יום בחששות בגלל זה... כל יום לחץ נוראי עלי... כל יום בפחד. כי כל כך הרבה תלוי בזה, כל כך הרבה שאני לא יכולה לתאר לך! אני לא יודעת מה לעשות... אני חושבת שאולי הפחד הזה הוא זה שמכשיל אותי! אני לא יודעת... ובאתמ שאין לי למי לפנות. רק אולי אליך. באמת... :( אני

שלום בת בתחילת שנות השלושים, סטודנטית (נצחית) בהפסקת לימודים, עובדת בעבודה קבועה מס' שנים (מזכירותית), רווקה. יש לי כל כך הרבה בעיות... בעבר הייתי בחורה נחושה מאוד, חדורת מוטיבציה וממוקדת מטרה בנוגע להישגים בחיים, אם בצבא, אם בלימודים. היכנשהו בגיל 22/3 זה התחיל להתפרק, ככה לחתיכות. בהתחלה מהשוליים והיום חתיכות גדולות מהמוטיבציה והחיוניות שאפיינו אותי בעבר חסרות... נשארה אמונה עצמית גדולה ובטחון. בטחון גדול בעצמי שרק אעלה על הדרך הנכונה עם תמיכה נכונה ומחוייבות לעבודה קשה ואחזור למה שהייתי פעם, קוצרת הצלחות והגשמה עצמית - אבל היום מה שיש זה הרבה עייפות, והרבה רצון לשקט. בעיקר בגלל אכזבות, אכזבות עמוקות שלי מעצמי. הלקאות אישיות, רגשות אשמה, עייפות, עייפות גדולה. כבר אמרתי. כל זה בנוגע לקריירה. כיום כל מי שמכיר אותי ורואה ושומע איפה אני נמצאת כיום מביע זעזוע מוסווה או גלוי - כי ממני אפשר היה לצפות ליותר, הרבה יותר. הסיבות שבגינם הגעתי עד הלום הן בעיקר דחיינות כרונית קשה ועקשנית. עייפות, המון עייפות נפשית וכנראה דכאון, אותו דכאון סטאטי שגורם לקום לעבודה להבליח למבחן או שניים ולחזור הביתה - ככה שנים. מלבד הקריירה - החברות. אין לי חברות. צריך להודות בזה מתישהו. י שתמיד מישהי ברקע שמאוד נח לי להיות איתה בקשר, היא ממלאת לי את הצורך בשיחה טובה אחת ליום - וזהו. אין לי כח להשקיע יותר מכך, וכמו בקריירה אני בוחרת בחברות שכמעט תמיד לא מעניינות אותי מספיק (וכנראה שגם אני אותן) לא מפרות... פשוט קיימות לא לטוב ולא לרע. כמו העבודה שלי. איןן סיפוק אין קידמה. זה שם וזה תורם להישרדות אז זיופי. מספיק. נישן, מחר יהיה יום חדש שנבטיח הבטחות וגם נפר אותן באותה המירות בדיוק. מה עוד.. לימודים... טוב זה די מתקש רלקריירה. התחלתי הפסקתי, התחלית שוב הפסקתי. כמעט התקבלתי לחוג שמאוד רציתי (נגיד. הפרסטיג' דיבר אליי ולא באמת רציתי,א בל אין ספק שקבלה אליו היתה עושה לי טוב לאגו) אבל לא התקבלתי, בעיקר בגללי (אלא מה) אבל על קוצה של נקודה או של עוד פגישה עם הדקאן... ככה זה הלך ובמקום לאסוף את עצמי הלכתי להתאבד בחוג אחר, כל כך לא מעניין ואל מקדם לשום מקום. הצטיינתי בו אבל עזבתי בשנה האחרונה , למי יש כח ללמוד כל כך הרבה על כלום. המשפחה.. סיפור חיי. יש לי משפחה שדורשת השקעה רגשית כלכלית. הורים שצריכים אותי ואת האחים תמיד סביבם. וככה כל השנים התחושה שאם אני עושה משהו טוב לעצמי - ואל עושה למענם - רודפת אותי. בכל פעם שחדוות יצירה ועשייה מתעוררת בלב המדוכא שלי אני נזכרת שאני צריכה לנכס את החדווה הזו ליצירה למענם (ובצדק, הם חולים) ואז מה שאני נוגעת בו הופך ריק מתוכן. אבל, במקום לעשות גם בשבילי וגם בשבילם - אני רואה טלויזיה ואוכלת עוד משהו. ככה הכי טוב. שקט שיהיה פה בראש. עוזרת להם ועוזרת ועוזרת ולפעמים אפילו נשאבת לעזרה הזו - עדיף מאשר להתמקד בעצמי, וזה לא שהעצמי הזה הוא אל משהו. הוא מאוד משהו יש לי כאמור אמונה מאוד גדולה בעצמי, אבל כל כך הרבה עייפות. מה-זה עייפות, לאות... הלאה. חבר. לא אהבתי. אף פעם. היו חברים. אבל זה היה קשקשת. כולם, כמו החברות, כמו העבודה, הקריירה, הלימודים - כולם מראש נבחרו כפשרה. כי קשה לי להגיע למיצוי שלי ולהיות מי שאני רוצה ולכן להיות ראויה למי שאני באמת מתאהבת או מעריכה - אז אני בוחרת גברים שבערך. שהם מדהימים אחד אחד בפני עצמו - אבל מראש בערך מבחינת החיבור בינינו. ככה הכי טוב. לא להיפגע ולא כלום. ושלא יקומו ויגידו פה שיש בעיה של חרדת נטישה או חוסר ביטחון וכו'. יש פה מודעות גדולה - אני באמת יודעת מי אני ומה אני - ויש לי עולם עשיר של אינטקלט חריף, והמו - ן ידע, והומור ומה לא... ובכל זאת - מלבד העולם העשיר אני ממצה את עצמי כמו שמן של טיגון פלאפאל בסופו של יום - שום מיצוי מלבד שחור שוף שצף למעלה. הדחיינות הכרונית אהובתי הותיקה לא מתירה לי להתמיד בהרבה מאוד אתגרים, וככה כשאני נתקלת בבחור מרשים הישגי מעניין - אני מרגישה שכל השנינות והעניין וכל מה שמסביב לא יחזיק לאורך זמן. בשביל להיות בגובה העיניים שלו אני צריכה "יותר בשר" הרבה יותר בשר. אם לסכם, מה שנדמה שמכשיל אותי בכל התחומים הוא הפער הבלתי נסבל של הוויתורים העצמיים שלי לגבי עצמי. זה יופי שיש ראש ואינטלקט - אבל אם הוא תקוע רק בין האוזניים ולא מתורגם לישיבה ארוכה מעל הספרים אז במה הועילו חכמים? ואם אני מעוניינת בבחור יציב, פיקח , חריף ומשכיל שגם ממצה את הפוטנציאל שלו - אז איך אני יכולה להיות איתו אם אציי זה לא קורה, הרי ה"חסר" שלי צועק לקילומטרים. הגברים שאני אוהבת חדי עין ותפיסה - מבחינים בקלות בחסרון הפסיכי הזה שלי - הבחורה מדברת לעניין אבל תוצאות אופו? אז נבחר בבחורים אחרים כאלה שמשהו אצלם מראש לא בסדר. ככה יהיה שקט,לא ניסיון לחפות על מה שאין. ככה גם עם חברות. כך גם בקריירה. היכנשהו ויתרתי לעצמי ובגדול. ולחשוב שבמהות שלי אני פייטרית. בצבא, ומעט לאחריו הגעתי לתפקידים רמי דרג. מיוחדים. גירדתי את תקרת הפוטנציאל שלי ומעבר (ויש שיגידו שגם את תקרת הזכוכית). ועכשיו, מה עכשיו, מסמרים ונוצות. סיפור שלא עבד. ואני רוצה לאסוף את עצמי, בלי לנתח יותר מדי - כי עשיתי את זה מספיק בשנים שחלפו. וללכת קדימה. ולשאוג בדרך עם כל הצלחה ועם כל כישלון. להפסיק לפחד, להפסיק לברוח לעייפות הזו. להפסיק לשמור על הדיכאון הזה צמוד וקרוב אליי... הוא וכל הקילוגרמים שהתווספו משום מקום... להתחיל לחיות. אני מחפשת עזרה. יש לי כוח ורצון גדול, יש לי הרבה הבנה לגבי מי אני ומה מניע אותי. אני צריכה בעיקר מטפל שיידע ללוות אותי בדרך הזו. לא מטיף או מנתח גדול, אלא מלווה בדרך הזו, שידע להתריע בפניי כשנדמה שאני הולכת ליפול, או לגעור כשאני מבקשת לנוח קצת הרבה מדי. אני יודעת שיש לי דרך ארוכה לעשות, אבל היא בטוח טובה הרבה יורת מזו שהלכתי בה בשנים האחרונות. הרבה הרבה יותר. אין לי כסף לזה.זה לא שסדרי העדיפויות שלי לא טובים. אין לי הרבה כסף לזה כי הרבה ממנו גם הולך להורים. ואני דוחה ודוחה את העניין, והנה אני כבר אחרי 30... אם יש הפנייה, עיצה, לגורם שיכול לטפל בתקציב לא גדול - אני אודה. קופ"ח או בתי חולים לא יועילו כי אני עובדת בשירות הציבורי עם - צחוק הגורל - אנשים מהתחום. לא אוכל להיפתח למשהו שיגיע לידיו של מי מהם. אני אודה להכוונה. טל

מצטערת על כמות טעויות ההקלדה. מחמת המהירות והעייפות... לילה טוב טל (עוף חול עייפה במיוחד)

היי טל, רוצה אולי לצרף מייל שנוכל לשלוח אליו המלצות? וגם איזור גאוגרפי מבוקש... מצטערת שאני לא עונה יותר לעניין, הרגע סיימתי לכתוב עבודה לאוניברסיטה ואני מתעלפת למיטה... מקווה שאוכל לעזור... אבל לא על גבי האתר.. דינקה

שלום ליאת, אני כמעט שנה פה בפורום, ופחות מזה בטיפול... גיליתי עולם חדש, עולם שלא הכרתי קודם, עולם בו מותר להרגיש ומותר להגיד מה מרגישים. קיבלתי גם המון תובנות... תובנות שהביאו בעיקר הרבה עצב וכאב. והיום החלטתי סופית שאני לא רוצה יותר בעולם הזה. אני רוצה להיפרד מעולם הפסיכולוגיה... גם אם זה אומר שכל חיי אהיה על כדורים פסיכיאטריים... אז הצעד הראשון הוא להיפרד מכם כאן בפורום (אז ד"ש גם לאורנה ודרור), הצעד הבא יהיה פרידה מהמטפלת המדהימה שלי בפגישה הקרובה, כמה חבל לי ועצוב... אני בעצם לא שואלת פה כלום, רק נפרדת מעולם שכנראה אינו מתאים לי... תודה ושלום, פינוקיו

פינוקיו היקרה, אני בוחרת להאמין שעוד נתראה בכל זאת, כאן בפורום. צר לי שלא הצלחת להיעזר. מאחלת לך הצלחה באשר תהיי. חיבוק עצוב :-( ליאת

שבוע טוב ונעים לכולם. ליאת

עקב הקושי שציינת להיכנס לפורום,וריבוי השאלות,אני מזכירה לך שוב ומבקשת שתעני לי על שאלותיי בשירשור שלמטה,תחת הכותרת "לליאת ולכולם" מאתמול,ואני מקווה שלא תכעסי על התזכורת. בתודה מראש, משתנה

ליאת, מצטערת על בקשתי חסרת-הרגישות,אם לא תספיקי לא נורא,אשאל את דרור מחר.

משתתפי הפורום היקרים אני מתנצלת על קצב התשובות האיטי שלי. משהו בתקשורת צולע היום, והמעבר מדף לדף פשוט לוקח שעות או שמוציא אותי לגמרי מהפורום... אני עושה כמיטב יכולתי. אנא התאזרו בסבלנות ליאת

ואין צורך להתנצל... איחולי החלמה מהירה למחשב שלך... אם לא תספיקי תשאירי לדרור למחר... לילה טוב חן

הי ליאת, מותר לנסות לסייע? ניסית להיכנס לפורום בדרכים אחרות (לא נענע) כמו דרך WWW דוקטורס (האופציה הזאת אצלי לפחות לא איטית עד כדי כך כל הזמן): http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-6,m-Doctors,a-Forums.html אני רעה היום... לא משנה..

רעים לא עוזרים... לא שכנעת אותי.. אני בכל זאת מחבבת אותך :-)

זה בסדר ומובן בהחלט, רק היום נתקלתי באותה בעיה להיכנס לפורום,וחשבתי על חסרונות האינטרנט- שאומנם הוא כלי נהדר ליצירת תקשורת ולהשגת מידע,ובזכותו אנחנו כאן,אך גם יש בו הרבה יותר מגבלות מבדרכי תקשורת אחרים,כי פעמים רבות יש תקלות,ואז התקשורת נעצרת,וזה מתסכל את כולם.

תסכול זו לא מילה... תודה על ההבנה. ליאת