פורום פסיכולוגיה קלינית

הי אורנה, אני נמצאת בתקופה לא קלה.....וסיפור חיים לא קל.. שנה רביעית כבר בטיפול... לא פעם חשבתי על טיפול תרופתי בכדי להקל על עצמי מהרגשות הקשים שאני מסתובבת איתם כל הזמן. העניין הוא שאני לא יודעת מהו הסף שלי, כך שאני דוחה את זה ומסתדרת.. עם הטיפול הרגשות הקשים האלו רק מחריפים ואני לא יודעת מתי יהיה לזה הקלה, אם בכלל. היום אני בכלל מטילה ספק אם טיפול יכול באמת לעזור לכל הרגשות הללו, כמובן שעולה השאלה האם הכימיה ביני לבינה לא עובדת, ואולי בגלל זה היא לא מצליחה לעזור לי (או שמא אני לא מצליחה לעזור לעצמי..) היא כן עזרה לי בהרבה דברים, דברים שנראו בעבר עיסה אחת גדולה, מחולקים לחלקים / חומרים... אף פעם היא לא הציעה לי עזרה תרופתית, זה תמיד נבע ממני, כך שגם זה מונע ממני להעזר בתרופות. כמו כן, כל חיי אני נלחמת להיות נוראמלית, לחיות חיים רגילים, להיות כמו כולם , ושתיית התרופה בעצם מראה לי כי נכשלתי, כי אני לא טובה/ מתמודדת עם החים, אותי אישית זה מבייש..אפילו משפיל.. משהיא שסיפרה לי שהיא נעזרת בתרופות, תארה זאת כך "הפסקתי להרגיש ואני לא אוהבת את זה.." , אני לא מוכנה להפסיק להרגיש, גם לא את הרגשות הקשים, אני מוכנה להחליש את העוצמה אבל לא להפסיק להרגיש... מעבר לזה שאני מפחדת שלא אוכל לחיות את חיי , אחרי כן, ללא התרופות, יש חשש גם מלהשמין.. את חושבת שטיפול פסיכולוגי ללא תרופות, עובד פחות טוב? הפסיכולוגית שלי אמרה שיכול להיות שמשהו אחר יכנס לטיפול, מה כבר יכול להיכנס שלא נכנס עד עכשיו? מה את אומרת? תודה, ניבה

שלום ניבה, אני חושבת שזו שאלה חשובה, ואשמח לקרוא עוד תגובות. העמדה שלי בנושא היא שתרופות, כאשר הן נחוצות (ובכך תכריע רופאה פסיכיאטרית), הן בנות-ברית שלי בטיפול, משום שהן מאפשרות העמקה של העבודה הטיפולית. מנסיוני עם מטופליי, הם לא הפסיקו להרגיש, אלא להיפך - עבדו איתי בצורה חדה ומעמיקה יותר. גם תופעות הלוואי (דוגמת עלייה במשקל) הן לרוב נשלטות. אני חושבת שאם הנושא מעסיק אותך כבר זמן רב כדאי לך להתייעץ עם פסיכיאטר, ולשמוע חוות דעת מקצועית. אל תשכחי שאין משמעות הדבר שאת מתחילה בטיפול התרופתי, אלא שאת שומעת דעה מיומנת. שיהיה בהצלחה, אורנה

מצווה לא להתקשר אלי? כלומר - מדוע מטפלים מצווים לא להתקשר למטופלים שלהם? היה מקרה שהודעתי על בטול פגישה כי הייתי חולה והוא אפילו לא התקשר לשאול למה. ואולי הייתי מאושפזת? ואם לא הייתי מגיעה לפגישה בגלל תאונה? סתם יחסי אנוש לא תופסים ביחסי מטפל מטופל? זה משהו שלא נתפס.

וגם פעם יצאתי מהטיפול ולא היה לו אכפת אם אני אמות אפילו ולא התקשר לשאול למה. אם היה מתקשר הכל היה חלק - אבל לא.החלק הזה שלא איכפת לכם מה קורה למטופל ברגע שהוא יוצא מהדלת הורג אותי. כזה קר כזה טכני הכל. בסוויץ' מרימים את המתג של תשומת לב ובסוויץ' מורידים אותו. איך אני יכולה אחר כך להיפתח?

שלום ליהי, יש כל מיני מטפלים וכל מיני גישות טיפוליות, ובאופן טבעי מטפלים עובדים בגישה שהולמת את אישיותם ואת נטיות ליבם. מהתיאור שלך אני מבינה שהמטפל שלך עובד מתוך עמדה אנליטית, שהיא אכן העמדה הקפדנית ביותר מבחינת גבולות הסטינג הטיפולי. אם את אכן נמצאת בטיפול מסוג זה, כדאי שתפיקי ממנו את המיטב: ההימנעות המוקפדת מיצירת קשר מחוץ למרחב הטיפולי, אינה נובעת מאי-איכפתיות. היא נובעת מהרצון לאפשר לך מרחב "נקי" בתוך חדר הטיפול, אליו תוכלי להביא את שלל תחושותייך והשלכותייך (כולל, למשל, תחושת הכעס שאת מרגישה עכשיו מול מגבלות הסטינג), מבלי שהן "יתערבבו" בקשר האנושי-מציאותי שלכם. אני מציעה לך להתעמת איתו על הדברים, להביא את תחושותייך במלוא עוזן, ולבדוק איך את מרגישה איתו אז. שיהיה בהצלחה, אורנה

אני לא מבינה מה זה "גבולות סטינג טפולי" שכותבת אורנה. אני גם לא מבינה איך אפשר לשמור על מקום נקי בטפול ומה הקשר לזה שהוא לא יכול להרים טלפון לשאול מה שלומי? אני ממש לא מבינה מה הקשר. לי זה נראה קור מנשב -ולא תצליחו לשכנע אותי שאדם שההיתי צריכה לענות לו או שאני חולה לא שואל על זה מתוך איכפתיות. כאילו אני באמת לא מבינה את זה. איזה נקיון יש פה. ויאזה מרחב טפולי זה שאני לא באתי לפגישה או שיצאתי באמצע זה חלק מהטפול לא? אז למה להתעניין איך אני בזמן המשבר זה לא טפול? תסבירו לי כי אני באמת לא מבינה ואני לא כולה לדבר על זה איתו כי אני יצאתי באמצע והוא לא התקשר לשאול מה שלומי. כל יום שעובר רק סוגר יותר מפניו.

בהתחלת הטיפול שלי (אני מטופלת כבר שנה וכמה חודשים) הדחקתי כל מה שנאמר בפגישות, עד אפילי שלא הצלחתי להיזכר מה היה נאמר שם. הייתי עושה BLOCK OUT ברגע שאני סוגרת את דלת חדר הטיפול. וזה גרם לתקיעות בטיפול. עכשיו הדבר שונה מבחינתי. אני עסוקה יותר מדי במה נאמר שם, כל השבוע אני רק חושבת על הפגישה שהייתה ועל זאת שתבוא. וזה גורם לי לאי נוחות, לאי ריכוז בלימודים ועבודה ול"רעש". אני עייפה יותר, תלויה יותר ולא יודעת מה לעשות (ואני עדיין תקועה באותו מקום בטיפול). אני בקשר טוב (נראה לי) עם המטפלת. היא זמינה כל הזמן בשבילי ומוכנה לשמוע אותי תמיד אבל זאת אני שבוחנת את הצעדים שלה. מה לעשות?

שלום לילך, נשמע לי שאת נמצאת בצומת חשובה בטיפול (צומת שיכולה להימשך הרבה זמן...): כיוון אחד יהיה לשאת את המתח שנוצר סביב ההתקרבות שלך אל המטפלת והמקום המשמעותי שהטיפול החל לתפוס בתוכך, וכיוון אחר יהיה לנסות 'לחמוק' ולהימנע מכל זה... אני חושבת שאת יודעת מה דעתי בנושא - אני חושבת שאם הקשר נהייה משמעותי עבורך כדאי לבדוק אותו לעומק. אל תדאגי - לא כל הזמן זה יהיה מכאיב ותובעני באותה המידה (נסי לראות בכך שלב בדרך). בהצלחה, אורנה

אני מחפשת פסיכולוג במסגרת קופת חולים כללית שמטפל בהתפרצויות זעם של בחור בן 18 ואי שליטה על ההתנהגות המילולית.י

שלום דפי, לדעתי את יכולה לפנות להתייעצות אצל כל פסיכולוג קליני שמוצע דרך הקופה. במקביל, כדאי לערוך חיפוש באינטרנט סביב הנושא 'שיקום הסמכות ההורית'. שיהיה בהצלחה, אורנה

שלחיתי לך מייל בנושא

שלום מישהי....קראתי את הודעתך מלפני יום יומיים ואשמח להגיב אם זה לא מפריע לך כמובן.....אני חושב שזה תלוי בפתיחות של הבחור וגם ביכולת שלך לאהוב את עצמך ולשווק את עצמך......(כתבת את זה באופן כללי אבל אולי דברת עלייך בקטע של הניסיון) בקטע של הפתיחות של הבחור - יש אנשים שמבינים שלבני אדם קורים כל מיני דברים ויש השתלשלות מסויימת של החיים אם אני הבחור(ובמיוחד אחרי מה שחוויתי ) הייתי שואל מה קרה?מה עבר עלייך? איך את מרגישה עם זה? דבר נוסף אני חושב שזה יתרון עבור חבר חדש שכשיבוא במובן של להיות איתך ולהרגיש איתך בבית מבחינה רגשית בלי לפחד מכל מיני מחלות ונטיות רגשיות לגברים אחרים בעברך......אני מקווה שהסיבות שבגינן היית לבדך עד עתה אינן חמורות(קרי התעללות וכו) ביכולת שלך לאהוב את עצמך טמון הנרטיב שלך דהיינו סיפור חייך אם יש בך את היכולת לראות את חייך את הסיפור עצמו ולראות בחיים שלך את הפן היפה והטהור ולחלוק את זה עם אדם אחר אני מניח שכל גבר יקבל אותך כמו שאת...(: יצירת חיים שלמים ויפים זה שאיפתו של כל אדם ואם תצליחי לראות את חייך ככאלה תהיי במצב שבו תוכלי לתאר אותם ככאלה אני יודע שאני נותן עצות שקשות ליישום אחרי הכל אם זה היה אפשר לא הייתי איפה שאני נמצא היום אני מאחל לך בהצלחה להתראות.......(:

מקווה שתקרה את זה וסליחה על כך שרק עכשיו אני קוראת פשוט לא נכנסתי למחשב מאז ההודעה. קודם כל תודה רבה על הדברים הנפלאים שלך. אני בהלט מקווה שהבחור שאני אפגוש יהיה מבין ורגיש כמוך וככה המבוכה מחוסר הנסיון תעבור בקלות יחסית. כמובן שהכל קשורר לחוסר יכולת שלי לאהוב את עצמי ולקבל את זה שמישהו אחר יוכל לאהוב אותי ומכאן גם המנעות מכל מי שעלול להתקרב ומשם להכאיב. אני שמחה לכוב שהיום זה קצת השתנה ואני פתוחה סוף סוף לבחורים ולכן כתבתי את ההודעה. שוב תודה :)

היי במסגרת נסיונותיי בחיפוש אחר בעל, יצא לי לדבר בטלפון עם בחור מגמגם מאוד. ראיתי את התמונה שלו באתר ההכרויות באינטרנט. אני לא מגמגמת בכלל. שנינו באותו גיל (34). הוא לא עובד אלא הולך רק לסידורים ולמועדון חברתי של נפגעי נפש. גם אני נפגעת נפש אולם אני עובדת ולומדת מקצוע. מה דעתכם על הבחור הזה? האם יצא משהו מקשר ביננו?

היי לדעתי את מייחסת משמעות רבה מידיי לקשר עם אדם שרק או "כולה" ניהלתם שיחת טלפון(: דבר שני אני הכרתי אדם מגמגם ואגב הוא הפסיק לגמגם והוא הבנאדם עם הכי הרבה ביטחון שראיתי היו לו חברות הכי יפות ושאפות שאני מכיר (: וגם הן נשים מקסימות ויש לאדם הזה תפקיד מאוד מרכזי בחיי (הוא החבר הכי טוב שלי) אגב את האדם הזה הכרתי בצבא וסביר להניח שלא הייתי חבר שלו אם לא היו מכריחים אותי לבלות איתו שעות רבות כל כך(: אבל הוא אחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם ........להתראות

מירב יקרה, לצערי ולשמחתי, אי אפשר לקבוע על-פי המידע שנתת אם יצא משהו מהקשר ביניכם. אם תרצו בכך, תפגשו פעם ועוד פעם, תראו כיצד אתם מרגישים ואם יש לכם חשק להתקדם, ואז תדעו... אציין בסוגריים, שגמגום נוטה להיות חמור יותר במצבי לחץ (כמו שיחה ראשונה עם בחורה חדשה), ויתכן שבהמשך הקשר יורגש פחות. שיהיה בהצלחה, אורנה

האם נהוג/מומלץ לקיים שתי פגישות ברצף כאשר מרגישים שזמן הפגישה נגמר מאד מהר? או כאשר רוצים לפתוח נושא מסוים? תודה רבה עינת

שלום עינת, זה עניין מאוד אישי, גם עבור המטופל וגם עבור המטפל, וקשה לי לתת המלצה גורפת. לכשעצמי, אני מעדיפה שתי פגישות בשבוע על-פני אחת כפולה, משום שזה מאפשר לדברים את הקצב והשקיעה הנכונה בעיני, וגם לא "מכחיש" את האין והחסר שקיימים בכל פגישה טיפולית. לילה טוב, אורנה

שלום רב! מה ניתן לעשות כאשר יש בבית גבר שיש לו צורך בשליטה מתמדת, נראה לי שהוא מה שקרוי- גבר אלים, אלים מילולית והאישה שלו לא רואה את זה. לרוב היא אף מגינה עליו. לא משנה כמה פעמים ינסו לפתוח לה את העיניים, אך היא היא לא רואה זאת. אודה על פתרון כלשהו בתודה מראש, אורית

שלום אורית, אינני יודעת מהי מידת הקרבה שלך לזוג הנ"ל, ומהו מקור הרצון שלך להתערב. האם את קרובה לאותה אישה, ומעוניינת לפקוח את עיניה מטעמי חיבה וחברות? אם כך הדבר, תוכלי להמשיך לשוחח איתה בנושא, ולשקף לה כמיטב יכולתך את מה שאת רואה. תוכלי להציע לה לשוחח עם נשים שעזבו נישואים בהן סבלו מאלימות מילולית, וכמובן תוכלי להציע לה את האפשרות של טיפול זוגי או טיפול פרטני בו תיצור לעצמה מרחב להתבונן בנושא. לצד זאת, חשוב לזכור שני דברים: הראשון הוא שהיא אדם מבוגר, ויש לכבד את רצונה ואת בחירותיה, גם אם הן נראות לנו שגויות. השני הוא שלא תמיד קל לדעת ממבט חיצוני כיצד דברים נראים בתוך קשר זוגי, והיי מוכנה לשמוע בפתיחות מה שיהיה לה לומר. בהצלחה, אורנה

שלום אורנה ותודה רבה על תשובתך! הבחורה קרובה מאוד. וכולם רואים את מה שקורה מסביב וכיצד מתנהגים אליה ואל ילדיה, אך היא לא רואה זאת כלל. על טיפול היא לא מעוניינת לשמוע הן טיפול פרטי והן זוגי. היש דרך לעזור לה באופן פרקטי? תודה מראש אורית

אורנה, אני בטיפול בערך שנה. שלושה נושאים מרכזים אנחנו עובדים עליהם ומה שעולה סביבם והם התעללות, אובדן וקשר חברתי/זוגי. בחיים לשי לא הרגשתי כזה צורך במישהו שיהיה לידי ויתמוך בי כמו שאני מרגישה עם המטפלת. ביקשתי ממנה להוסיף עוד פגישה בשבוע, בגלל הצורך הזה (והיא הייתה שמחה מאוד שאני ביטאתי את הצורך הזה). אבל פתאום אני נורא מפחדת מהקירבה הזאת וביקשתי לבטל את הפגישה באמצע השבוע. אני עדיין מרגישה בתוך תוכי שאני צריכה את התמיכה שלה אבל אני דוחפת אותה רחוק ממני ואני דווקא מראה לה רגשות שונים ממה שאני באמת מרגישה מבפנים לגבי הקשר איתה. אני נורא עסוקה בקשר איתה יותר מאשר בטיפול עצמו!!! אני נורא מפחדת מהקשר החדש וההרגשה המוזרה בקשר הזה.?????????!!!!!!!!!!!!!!!!!11

שיר יקרה, אני מאוד מבינה את הרגשתך. מנושאי העבודה הטיפולית שציינת, ברור לי כיצד דווקא כאשר הקשר הטיפולי נעשה קרוב וחם, הוא מאיים על כל החומות והגדרות שבנית עד היום בפני קרבה, הזדקקות ותלות. כנראה שבצדק בנית את החומות והגדרות, ואיך תדעי שעכשיו הגיע הזמן לנסות שוב לבטוח ולהושיט יד... אני מציעה בחום לא לוותר על הפגישה השנייה בכל שבוע. משהו הוביל אותך לבקש אותה, משהו במטפלת שלך שמח על כך. תני לעצמך לראות איך זה כשלא צריך לחכות 7ימים בין נגיעה לנגיעה... אשמח אם תחזרי לספר לנו, אורנה

שלום, שמי עידו ונתקלתי בבעיה לא שגרתית ומאחר ואני על סף יאוש מהנושא בחרתי לנסות ולהעלות את הבעיה פה על מנת לקבל איזשהו סוג של יעוץ והכוונה. לפני כשנה הכרתי דרך האינטרנט בחורה מקסימה אני בן 26 והיא בת 20 לאחר ששוחחנו רבות במחשב (בערך חודשיים) עברנו לדבר בטלפון ההרגשה ביננו מכל הבחינות הייתה מופלאה והחיבור מדהים. שהצעתי שניפגש היא אמרה שיקח זמן עד שמצב כזה יוכל להיווצר מבחינתה. המשכנו לדבר בטלפון ולהיקשר אחד לשני לאחר חמיה חודשים הצעתי שניפגש והיא הסכימה ימים מספר לאחר מכן נסעה לחו"ל לשלושה שבועות. שהצעתי לה להיפגש יום לפני סירבה. שחזרה הסבירה לי שעברה תקיפה מינית בגיל 17 מה שגרם לה להתנתק מהחברה להיפרד מחבר שהיה לה ולאבד אמון באנשים. מאז, אנחנו משוחחים בטלפון פעמיים הגעתי לעיר בה היא מתגוררת והיא לא "יכלה" לראות אותי. לאחר ש"פיצצתי" את הקשר היא הסבירה לי שהיא לא התגייסה לצה"ל בגלל זה ושזה מלחיץ אותה וקשה לה ונתנה לי את כתובתה המדוייקת שהגעתי שוב לא יכלה לפגוש אותי. בכל הזמן הזה אנחנו מדברים בטלפון כ-3 שעות ביום היא אומרת לי שהיא רוצה להיפגש וקשה לה.. היא יודעת עלי הכל וכך גם אני עליה גיליתי בחורה מקסימה ומדהימה ברמות שעוד לא יצאה לי להכיר לפני כן. מראש, מדובר בבחורה אמיתית ראיתי אותה בתמונות ובמצלמה וכמו כן היא ראתה אותי. אני לא רוצה לוותר עליה והיא לא עלי ואני מחפש אולי בפסיכולוגיה משהו שיוכל לעזור לי להיפגש איתה או בצער רב להבין שזה לא יעבוד ולוותר. האם ההטרדה המינית שלה גרמה לה לקיבעון? אין לה בעיה לצאת מהבית ולצאת עם חברות מה זה אומר? אנא תנו לי דרך לפיתרון או הפנו אותי למקום בו יוכלו לעזור לי, בתודה מראש וסליחה על הטרחה, עידו

שלום עדו, נשמע שהבחורה שהכרת נמצאת במצוקה גדולה סביב מפגש עם גברים, ושכרגע היא נמנעת מכך בכל מחיר (גם במחיר של אובדן הקשר ההתחלתי איתך). אפשר לעזור לנפגעי/ות תקיפה מינית, ואני מציעה שתברר האם היא נעזרת בטיפול מקצועי. במידה ולא, כדאי לעודד אותה בכיוון הזה. בינתיים, היה סבלני, אך קח בחשבון שיתכן שיעבור זמן רב עד שתתגבר על ההימנעות שפיתחה. אני מצרפת קישור שיכול לעזור: http://www.macom.org.il/ בהצלחה, אורנה

האם מישהו מכיר פסיכולוג/ית של מכבי המתמחה או קשור ספציפית לנושא של חרדה חברתית ומעי רגיז או לאחד מהשניים? האימייל שלי הוא [email protected] אני מאוד אשמח לעזרה

שלום, רציתי לדעת לגבי הנושא 1) התלות במטפל. למה מטופלים נהפכים לתלותים? מאיפה זה נובע? האם זה קשור באישיותו של המטפל או של המטופל? או האם זה קשור באופן הטיפול? ואיך מורידים את רמת התלות? 2) ולגבי חס מטפל- מטופל. למה אני כמטופלת לפעמים מרגישה צורך עז בלדבר עם המטפלת ולשתף אותה בכל דבר קטן, ולפעמים אין לי כוח ואז אני מבטלת את הפגישה. האם העליות והירידות תלויות בתכנים שעולים בטיפול או מתוך סיבה אחרת . תודה רבה על התייחסותך.

שלום אנה, 1. טיפול הוא סוג ייחודי של קשר רגשי עמוק, וככזה הוא מזמין עיסוק בתחושות שעולות בקשר משמעותי - אהבה, שנאה, תלות, נטישה ועוד. העיסוק בנושאים אלה מתרחש הן סביב חוויות חיים שונות, והן סביב הקשר הטיפולי. אני יודעת שלעיתים קשה לשאת את תחושת התלות, אך מאוד כדאי לדבר על כך בטיפול משום שזהו פתח להבנת תהליכים מסוימים מהינקות ועד האהבה הבוגרת. 2. השינויים שתיארת יכולים להיות קשורים לתכנים ויכולים להיות קשורים לתנודות בקשר הטיפולי. כך או כך, אני ממליצה לך לא לבטל פגישות, אלא דווקא להתמודד בטיפול עם תחושת אובדן העניין והכוחות. תמיד מעניין לגלות מה מתעורר אז בטיפול... בהצלחה, אורנה

טוב שהיום זה היום שלך...את יכולה להסביר לי מעט על הפרעת אישיות גבולית? גיליתי פתאום שזו האבחנה שמייחסים לי,ואני די בשוק מזה.לא חשבתי שזה מה שחושבים עליי מי שמטפלים בי... נבהלתי וקראתי כל מיני דברים על הנושא, אבל זה רק בלבל אותי והפחיד עוד יותר.אם תוכלי רק להסביר לי למה זה קורה,מה גורם לזה? והאם יש דרגות שונות של חומרה? והאם זה אומר שהתרופות האנטי-דיכאוניות לא יועילו לי,ואסבול מכך כל חיי?

ויק יקרה, איך גילית כזה דבר? הייתי רוצה לדעת על כך יותר. האם דיברת על כך עם הפסיכולוג/ית או עם הפסיכיאטר/ית? האם ראית משהו כתוב ונשארת עם זה לבד? אני מקווה שלא נשארת עם זה לבד... מאוד חשוב להבין למה התכוון/ה איש/ת המקצוע שהשתמש/ה באבחנה. ויק, הפרעת אישיות גבולית היא הפרעה שנוייה במחלוקת, ויש אנשי מקצוע שנוטים לא להשתמש בה כלל. ודאי שיש רמות שונות של ביטוי, ואין כל סיבה לחשוב שהטיפול התרופתי לא יועיל. אני רוצה להזכיר גם שלא מעט דיונים נוקבים התרחשו בפורום סביב האבחנה הזו, כך שמאוד כדאי לעשות חיפוש. ספרי לי עוד על כך, ואני מבטיחה לעזור כמיטב יכולתי, אורנה

אני נשואה 25 שנה. יש לנו 3 ילדים. הקטן עדיין גר איתנו והוא בן 13.אחד חייל ואחת נשואה. בעלי מעולם לא היכה אותי. הוא אבא נהדר ואיש חם ולבבי לכולם. כולם מעריצים אותו. רק אלי הוא מאוד אלים מילולית.כל פעם שהוא מגיע הביתה אני ממש בלחץ. כל הזמן אני בחרדה שיעזוב אותי וילך עם מישהי אחרת. צעירה יותר ויפה יותר. החרדה גורמת לי לשיתוק. אני כל הזמן מנסה לרצות אותו. תמיד הוא כועס עלי ומדבר אלי באופן גס רוח. אני מטופלת בסרוקסט ועדיין חוששת מאוד ממנו וכל הזמן מנסה לפייס אותו. הוא בטוח שהוא בעל נהדר ולא מבין מה אני רוצה ממנו. אין מה לדבר איתו על יעוץ זוגי. הוא מתעלל בי נפשית כבר 25 שנה. מה עושים.? אין לי אומץ לעזוב אותו.

נטע שלום, אומנם איני נשואה ואין לי ילדים,כך שאיני יכולה להבין ממש מה עובר עלייך,אך אני כן יודעת עד כמה קשה לסבול אלימות מילולית(בעיקר מצד בן-משפחה),ועד כמה זה מוריד את ערכך העצמי ומכאיב (נפשית) ופוגע,אך יחד עם זאת - אני,בניגוד לך, לא ממש צמודה לאותו בן-משפחה,ובזמן האחרון זה לא כל הזמן,לכן - אני מסתדרת עם זה,וגם אני 'יורדת' ופוגעת באותו בן-משפחה כשהוא מעליב אותי,וגם-קצת פיתחתי 'עמידות' אליו,כמו שאורנה אמרה לי פעם,בניתי 'חומת מגן' כלפי עלבונותיו; ולפי דעתי נראה לי שאת חייבת להתייעץ על כך עם איש מקצוע(הפניה לפורום זה ציעד ראשון-חיובי),ולא לתת לו להמשיך לפגוע ולהתעלל בך,כי אין לו זכות לעשות זאת,את אישתו ולא 'רכוש' שלו. בעד שום סיבה שבעולם לא שווה שתמשיכי לסבוך כך. בהצלחה, משתנה

נטע יקרה, אני מצטרפת בחום למילותיה של משתנה, ומציעה שתפני לייעוץ פסיכולוגי אישי. העובדה שבעלך אינו מעוניין בטיפול זוגי הינה מצערת, אך אין זה אומר שלא תוכלי לבנות לעצמך מרחב להתבונן בו בחייך הזוגיים. לי נשמע שיש שם הרבה בלבול ותחושות סותרות שכדאי לבדוק אותן. מה דעתך? אורנה

היי אסור לך לתת לאף אדם להשפיל אותך את חייבת לדעת לאהוב את עצמך למרות כל הדברים שהוא אומר וחורט בליבך...כמו כן את חייבת ליזום איתו שיחה רצינית לומר לו בצורה יפה מה את חשה...אולי כבר עשית את זה וזה לא עבד אבל את צריכה לראות שזה לא מביא אותך לכל מיני מקומות שבהם את לא רוצה ומעוניינת להיות בהם את חייבת להיות חזקה ולקבל כוחות נפשיים אם לא ממנו אז ממקום אחר(עבודה,לימודים או כל תעסוקה אחרת) ואת חייבת להיות מסוגלת להתייצב מולו גם בדרישה לחיים טובים יותר סהכ זה בעלך וזה מעוגן באותו רגע שנישאתם .....מקווה שתרגישי טוב יותר להתראות.....

היי אורנה, ייתכן והשאלה שלי תשמע לך קצת הזוייה אבל היא נשאלת בכל הרצינות. הרבה זמן שאני חושבת עם עצמי איזה טיפול יהיה בשבילי הכי טוב- הכי מועיל, באיזה מקום או באיזו דרך יהיה לי הכי נח להשתחרר. התשובה שאני מקבלת מעצמי היא שבמקום חשוך שבו אין אפשרות לראות את המטפלת( לא את הבעות הפנים ולא את העיניים) שם יש סיכוי להצליח. העליתי את הרעיון הזה כשהייתי בטיפול, אך היא סרבה בעדינות- נתנה לי אופציות אחרות- שאני אסתובב וכך לא אראה אותה. סרבתי. השאלה שלי האם שמעת על שיטת טיפול כזו? האם לדעתך יש מטפלים שיסכימו לטפל בחסות החשכה? האם את חושבת שזה יכול להצליח? יכול להיות שאני מקדימה את זמני בכמה שנים טובות... תודה עננית.

...לדעתי, בכלל אין רעיון שנשמע הזוי בטיפול, להיפך, כל דבר יכול להיות חומר טיפולי אם רק מתירים לפתוח אותו... (וואי, אני קצת מתביישת לכתוב...) הי עננית, אני חושבת שחושך עוזר מאד להתקרב אל הדימיונות. יש בו משהו קסום. גם למטופלת כמוני התנועות והמבטים יכולים ליצור הפרעות גדולות מידי מידי. הפסיכואנליזה בנויה על העדר קשר עין כנראה (?) מהסיבות האלה (מטופל על ספה, מטפל מאחור מחוץ לשדה הראייה שלו). אבל למה נראה לך ששתיכן צריכות להיות בחושך? שגם היא צריכה להיות בחושך? אולי זה ניסיון לטשטש גבולות וליצור תחושת ערבוב או התמזגות? סתם רעיון לכיוון. יכול להיות משהו כזה אולי? ייתכן שאני טועה לחלוטין... היא לא הסבירה לך למה היא סירבה? לא ניסיתן לפרש את הפנטזיה? בכל מקרה, כתבתי לך כי זה נשמע לי חמוד כרעיון וחייכתי :-) אני מקווה שזה בסדר ...

שלום עננית, אכן, הרעיון של שחרור המטופל מקשר עין עם המטפל, מלמידה מתוך (ותגובה אל) הבעות הפנים ותנועות הגוף של המטפל, הוא רעיון בסיסי בפסיכואנליזה. הספה היא אם כן האופציה הזמינה ביותר לנסות את שיטתך, בתוך תחום הטיפול בדיבור. בתחומים טיפוליים אחרים, אלה המכונים טיפול אלטרנטיבי, אני מניחה כי תמצאי ביתר קלות מטפלים שיציעו סטינג מגוון יותר. נסי ודווחי לנו, אורנה

http://www.geocities.com/fermatnow/wjokes/workjoke30.htm

יש מבחן פשוט נחמד שמאפשר לדעת אם אתם בן או בת. רוצים לדעת? הסתכלו למטה > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > לא כאן. "טומטומים"

שלום דרור כיצד היית מגיב אילו היית בחור רווק שמגלה על הבחורה עימה הוא יוצא (בת 28) שמעולם לא הייתה לה מערכת יחסים, מעולם לא יצאה עם אף אחד, לא יודעת מה זאת נשיקה ואפילו לא דיברה אף פעם עם אף בחור בטלפון. אתה יכול לענות גם בתור פסיכולוג וגם בתור גבר אבל אם אפשר לא בתור שניהם ביחד, אלא כשתי נקודות מבט. מודה מראש

למישהי לילה טוב, ראשית הייתי רוצה שתנסי לשאול את עצמך כיצד את היית מגיבה לו הדברים היו הפוכים. לדרך בה אנו חשובים על אחרים יש קשר הדוק לדרך בה אנו שופטים את עצמנו. ולעניין עצמו, לו הייתי מגלה על בחורה עמה אני יוצא שלא יצאה מעולם עם גבר ולא הייתה בקשר עם גברים אני חושב שקודם כל הייתי מרגיש שאני רוצה לדעת עוד להבין. בעיקר אם בפגישות שהיו הרגשתי בסדר. יש משהו בתיאור הזה שמעלה שאלות ואני מניח שהן היו עולות, אךיבהחלט ייתכן, וזה תלוי בעיקר בהרגשה שהייתי מרגיש מולה שהייתי מעוניין להמשיך ולנסות. כי כאן יש משהו ואני אומר את זה גם כפסיכולוג שמשותף לכולנו, אנחנו לא יכולים להיות אדישים לתחושה שאנחנו מיוחדים. והבחור הזה הוא מיוחד מעצם זה שאת מאפשרת לו להיות הראשון שאת יוצאת איתו, ניסיתי לענות גם כפסיכולוג וגם כגבר, דרור

שאלה עוד יותר מביכה: מה המקור של התפתחות פנטזיות מיניות שקשורת להפרשות? איפה אפשר לקרוא על זה חומר? (מבחינה פסיכולוגית). תודה וסליחה על הנושא המביך, לילה

לילה שלום, ההצמדה בין מין להפרשות קשורה לפנטזיות מסוג מסויים שבהם גורם ההנאה אינו דווקא האובייקט כולו (מה שמכונה מיניות גניטלית), אלא חלק מהאובייקט הוא הגורם להנאה, במקרה זה הפרשות מעוררות הנאה. יכולות להיות לכך מספר רב של סיבות כמו הצמדה בין לכלוך למיניות למשל מהכיוון האסור, משהו פורק עול שכזה. אני לא זוכר כרגע ספר העוסק בנושא אבל אם מישהו מקוראי הפורום מכיר הוא יכול להמליץ, וגם אני אראה אם אתקל בספרכזה אחזור ואתייחס, לילה טוב, דרור

דרור, תודה רבה על התשובה המעניינת. הרעיון של הצמדה בין לכלוך ומיניות נשמע לי הגיוני. אם יש סיבות נוספות שאתה זוכר אני אשמח אם תוסיף גם אותן. דבר נוסף - האם יש קשר בין הנאה רק מחלק מהאובייקט גם להתייחסות דומה בקשר באופן כללי ולא רק מיני? (כלומר, האם זה יכול להיות גם קשור לבעיות ביחסים זוגיים). תודה רבה רבה. לילה

שלום, רציתי לשאול שאלה קצת מביכה על פנטזיות מיניות. מה אפשר להבין על הנפש שלי אם אני מפנטזת על מי שאני אוהבת עושה סקס אך לא אתי? במה זה שונה מבחינה פסיכולוגית אם אני מפנטזת עליה עושה סקס איתי? נדמה לי שאני צריכה להיות יותר משוחררת בשביל האפשרות השנייה. זה יכול להיות? יש קשר בין הדברים? למה זה עוד קשור? בתודה, לילה

לילה שלום, ישנם חלקים בשאלה שלך שלא לגמרי ברורים לי וכדי לנסות לענות אבקש שתתיחסי אליהם, כמו למשל האם בפנטזיה היא עושה סקס עם אותו אדם בכל פעם, ומהי האפשרות השנייה שבה את צריכה להיות משוחררת יותר. כמו כן האם את מקיימת יחסים איתה? אשמח לענות בהמשך לשתשובתך, דרור

דרור שלום, תודה על הנכונות להשיב. אינני מקיימת אתה יחסים. זהו קשר בלתי אפשרי. היא נשואה ואני מפנטזת עליה מקיימת יחסים עם בעלה. האפשרות השנייה עליה דיברתי היא פנטזיה בה אנחנו מקיימות יחסים, אבל זו פנטזיה קצת פחות נפוצה אצלי ואני חושבת שדורשת שחרור יותר גדול כמו שיכול להיות מושג תחת שימוש בסמים קלים. תודה. לילה.

שלום, נמצאת בטיפול 6 וחצי שנים מתוכן בשנה וחצי האחרונות עברתי לפעמיים בשבוע. לאחרונה (4 חודשים )חזרתי לפעם בשבוע ....פתאום הנתק הזה כל כך משמעותי לי ...אני יוצאת מהפגישה מנתקת בכאילו... וחוזרת אחרי שבוע מרוחקת לגמרי ....זה קשה לי מאוד לא מצליחה להתגבר על הזה ...קשה לי להבין למה הנוכחות שלה בפעמיים בשבוע מרגיעה אותי .....ואיך זה שמעבר לפעם בשבוע גורם לי להרגיש פחות אהובה ...לא הייתי כזאת תלותית ...מה זה אומר עליי עכשיו ....תודה אני.

שלום לך, את נוגעת בנושא מאוד מורכב והוא שאלת מינון הפגישות. מדברייך נמשע לי שהמינון של פעם בשבוע לא הרגיש לך מספיק בשלב מסויים, לא מכיל מספיק ועברת לפעמיים בשבוע. מסיבה כלשהי, ייתכן חיצונית, עברת שוב לפעם בשבוע. לא ברור מה הסיבה לכך אבל את אומרת שזה לא עשה לך טוב, זה גרם לך להרגיש פחות אהובה, אולי אפילו ננטשת ודחויה וכתוצאה מכך מרוחקת. עצתי לך היא כפולה, נסי לעבד בטיפול חוויה זו, את הקשר שנוצר בין הירידה בכמות המפגשים לתחושה שאת פחות אהובה. שנית בדקי עם עצמך האם בשלב זה את לא זקוקה למינון גבוה יותר כדי להרגיש מוכלת. מקווה ששתוכלי לקבל את העובדה שיש לך צורך שכזה כרגע, דרור

שלום לך חן, את לא כותבת הרבה, אבל לפעמים זה מבטא את ההרגשה בצורה הכי טובה, אני איתך, דרור

לדרור, היי ,תודה לך. טוב לדעת שההרגשה הרעה שלי מצליחה 'לעבור מסך' ולהגיע אליך. מחמם את הלב. האנשים הקרובים אליי ביותר לא מבחינים בכך שרע לי. לא שמים לב. אני רוצה להאמין שאני שחקנית טובה מידי ומצילחה להסתיר זאת מעולה. שונאת שרואים כשרע לי.שונאת. היה לי אתמול טיפול וקיבלתי משימה שלא אצליח לעמוד בה: לכתוב 5 דברים חיוביים על עצמי ולהביא את הרשימה לפגישה הבאה. אין מצב שאצליח למצוא משהו אחד טוב. אני לא חושבת שיש בי ולו דבר אחד טוב. אני דפוקה. ועדיין כואב לי, אף אתמול בטיפול לא הצלחתי להעביר זאת למטפלת , ניסיתי לבכות והדמעות כאילו עלו ופתאום נבלעו חזרה ולא יצאו. הכאב נשאר מבולבל בפנים. וככה יצאתי מהפגישה בתסכול.בהרגשה שלא אצליח לעזור לעצמי. נראה לי שהמטפלת שלי שונאת אותי... ואני מרגישה בתוך תהום עמוק ולא רואה את הדרך לצאת משם. :-((((

מה הסיבה שביומיים האחרונים,והיום בעיקר,לוקח זמן רב עד שהפורום עולה,וגם אז לפעמים הוא עולה בפורמט שונה(גדול ורחב יותר,ולא ברור כמו הפורמט הרגיל),ורק אם אני יוצאת שוב ומנסה מאוחר יותר לחזור זה חוזר(בד"כ) באיטיות רבה לפורמט הרגיל. מה עושים כדי לפתור בעיה זו?

אולי כולם בדיכאון ויש עומס על האתר? :-))

אולי,אך לא נראה לי, נראה כאילו הפורום עצמו בדיכאון....ולכן הוא איטי מאוד.

א.ה. , את כאן? מכתירה אותך כטכנאית הפורום שלי... כמו הפורום, גם אני, ביומיים האחרונים לא מצליחה לעלות. ואם אני כבר עולה זו גרסא איטית וחסרת הגנות.. חזרתי עכשיו מהפגישה השבועית והיה נורא מוזר קורה לך לפעמים שאת חווה את עצמך אחרת? שתחושת הגוף מרגישה שונה, הידיים מתנהלות לאט, השמיעה קצת אחרת, קצת כמו כשיש חום גבוה נורא וכל הגוף קצת רגיש יותר למגע.. ממש מרגישה את עצמי בתוך בועה. אני יכולה לשבת ולבהות במשך ממש הרבה זמן בלי להרגיש ובלי לחשוב על כלום. מין בליל כזה של כלום מרחף לי בראש. זה נשמע מוכר? מוזר? הכל אצלי זז לאט.. הדיבור, ההליכה, התנועה... סוג של אוטיזם נפל עליי. כאילו כדי לדבר או להשלים מחשבה אני צריכה להתניע את עצמי, וכל שנייה להתניע מחדש כי הכל נכבה לי. אז כך העברתי פגישה טיפולית שלמה... במין חוסר אונים מצידי וניסיון להיות איתי קצת, מצידה. אני מפחדת מהשבוע הקרוב שוודאי אייסר את עצמי על כך.. התכוונתי לתת לה חלקים ממה שכתבתי לפורום במהלך השבוע אך לא הרגשתי נוח, כאילו אני כופה עליה עבודה גם מעבר לשעות הטיפול. אז באמצע המשפט המתלבט אם לתת לה או לא, פשוט אמרתי "אני רוצה ללכת הביתה" (הפגישה כבר הסתיימה ממילא), ובצעדים מסורבלים, כי כך אני הולכת בימים האחרונים, יצאתי. אני קטאטונית היום ... זה קורה לי לפעמים.. זה מוכר למישהו? אולי טכנאי הפורום יכול לעזור?.. כבויה, עייפה וריקה, לילך.

לילך יקירה, מי משתרך לו, מי זומבי? קרה? קרה קרה... ויותר... לספר לך איך הייתי בפגישות הראשונות? רוצה לדעת איך יצאתי מהפגישה האחרונה? ואני כבר הרבה זמן בטיפול... אני די משוכנעת שרוב המטופלים (אם לא כולם) מכירים את ה"חוויה". איך אני מגדירה את זה, להיות בטיפול זה כמו רעידת אדמה. ממש טקטוניקה של הלוחות. לפעמים אפילו התפרצויות פירוקלסטיות. המלחמה מייגעת, מלחמת השינוי. מבפנים בעומק ישנה מערכת שמתנגדת חזק חזק. נלחמת לשמור על הקיים. דרך אחת היא לא לתת לדברים לחדור מבחוץ. לא לחדור ולא להסתנן, לא לחלחל ולא להשתחל. היא מפעילה את כל המשאבים כדי לא לתת לדברים "לפלוש", והיא מנסה לעשות זאת ביעילות מירבית. לדוגמא, היא מוחקת, מערבלת, יוצרת כל מיני תופעות של חרדה ולחץ נפשי (התחושה הזו של בתוך בועה שאת מדברת עליה, למשל) אין לנו שליטה בזה ובוודאי שאין כאן שום אשמה שבגללה מגיע לנו לייסר את עצמנו או לכעוס שכך הם פני הדברים. אם מוכנים לקבל את זה, הרבה יותר קל... אני חושבת שכדאי שתדברי איתה על הרעיון של לתת לה דברים שאת כותבת. תוכלי גם להזכיר את ההתלבטות בכפיפה אחת. יש לך כתיבה יצירתית יפיפיה ושווה להכיר אותה כחלק ממך. אפשר שהיא תבקש ממך לומר אותם או לקרוא אותם בעצמך בשעה הטיפולית (זה מה שקרה איתי, אבל זה ממש אינדיבידואלי למטפל ולמטופל ולעיתוי, כך שלא ניתן להסיק מכך הרבה), בכל אופן, אם היא תבקש ממך לנסות לבטא את הדברים במילים, או לקרוא אותם ולא לקבל חומר כתוב, זה לא בגלל שהיא לא רוצה להשקיע זמן מחוץ לטיפול (היא עושה זאת ממילא), אלא כדי לנסות לאפשר לך בכל זאת לומר את הדברים במילותייך. המטרה החשובה של הטיפול היא בסופו של דבר להביא אותך לומר במילים עד כמה שאפשר. להצליח לשמוע את עצמך אומרת דברים. זה מאמץ כביר ומתיש (כמו שאת רואה...). נראה לי ששווה לך לנסות להעלות את הרעיון ותראו מה יהיה הלאה. אתן צריכות להסכים בינכן על הדרך הטובה לך. אולי זה יהיה פשוט בהרבה מכפי שתיארתי ו... זהו. אם את מרשה לעצמך לישון (אני לא מרשה לעצמי...), שינה טובה עושה RESTART ... לפחות חלקי... "אני רוצה הביתה"... איזה משפט נוגה של סיום.. לא.. לא אגע בו... אז אלה הדברים הקטנים שאני מכירה משלי... שלך, אשת האדמה (למי שלא יודע, רוצה רק להבהיר שאת הודעת הכוכבית למעלה כתבה מישהי אחרת, וזו לא אני)

שלום הייתי בעבר בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית שהייתה טובה אך הטיפול לא הצליח בסופו של דבר. כעת אני זקוקה לטיפול עקב דיכאון, וקיבלתי המלצה על מטפל. כששאלתי אותו האם הוא פסיכולוג הוא אמר שהוא פסיכותפיסט ומטפל בשיטה דינאמית. הנני סטודנטית לפסיכולוגיה (תואר ראשון) ותוהה האם "פסיכותרפיסט" מכיר מחלות נפש ומוסמך לטפל בלוקים בהן כשם שפסיכולוגים מוסמכים לטפל? הגישה הדינאמית היא פסיכולוגית במקורה, האם היא נלמדת בקורסים לפסיכותרפיה? תודה ענת

ענת שלום, פסיכותראפיסט הוא אדם שקיבל הסמכה לטפל על ידי שיחות - פסיכותראפיה. לפי החוק כיום למיטב ידיעתי, מורשים לעסוק בפסיכותראפיה פסיכולוגים קליניים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאלים קליניים. אני מניח שהמטפל שהמליצו לך עליו הוא עובד סוציאלי קליני. פירושו של דבר שהוא בעל תואר שני, ועבר הכשרה כלשהי לעסוק פסיכותרפיה. אם הוא עבר הכשרה טובה הכוללת בית ספר לפסיכותרפיה אני לא רואה מניעה שהוא יכיר ויוכל לעזור לך. אבל זה על אחריותך לברר את ההכשרה שלו. באשר לשאלתך, הגישה הדינמית היא הרווחת בארץ כיום, ואם הוא למד בבית ספר לפסיכותרפיה, אני מניח ברמה גבוהה של וודאות שהוא הוכשר לטפל בגישה הפסיכודינמית. מקווה שתוכלי להיעזר בטיפול, דרור

בישראל רווח השימוש במושג 'פסיכולוג' כתחליף למושג 'פסיכותרפיסט'.

ד שלום, לצערי אכן ישנה טעות רווחת שלפיה פסיכותרפיסט הוא פסיכולוג. הדבר אינו נכון שכן כל פסיכולוג מטבע עיסוקו בפסיכותרפיה הוא גם פסיכותרפיסט אך פסיכותרפיסט הוא אינו פסיכולוג. דרור,

שלום! הולך להיות די ארוך... מצטערת מראש... אני בת 25 באה ממשפחה די שבורה ומאוד מאוד בעיתית... אמא שלא הייתה אמא אבי נפטר לפני שנים ובעלה החדש היה אלכוהוליסט. מה שזה אמר שהמון ריבים תקיפות איומים וכו'. פעם ראשונה חתכתי את הידיים בכתה י' לא תכננתי להתאבד רק רציתי שמישהו יעזור ולא ידעתי איך וממי לבקש. העזרה שנתנו לי הייתי שהעיפו אותי מהבית ספר. אמרו שהם לא יכולים לקת את הסיכון איתי... אולי פעם הבאה אני אעשה את זה עד הסוף וכו'. ואני חושבת שמשם התחילה תקופת הדיכאון האמיתית. היו לי מספר מקרים מאוד כואבים שהשפיעו עלי ואחרי טראומה מאוד קשה שעברתי בכתה יב' והופנתי לפסיכיאטר על ידי היועצת התחלתי את הטיפול התרופתי. להגיד לכם שזה עזר? לא יותר מדי... המחשבות האובדניות היו שם. כמו כן התדרדרות לאיזשהו כיוון לא ברור מכל הבחינות. אני ממש מקצרת פה... תוך כדי ה"תהליך" חתחתי את עצמי עוד הרבה פעמים. ושוב לא כדי להתאבד. רק כדי שמישהו יראה שמישהו יתן עזרה. לא הראתי את זה לאף אחד אף פעם. זה היה יותר בשבילי אבל זאת הייתה צעקה שלי לעזרה. לא הייתי אף פעם מספיק אמיצה או טיפשה לחתוך יותר עמוק. פעם אמרתי לעצמי שביום שאני אגיד אני רוצה למות ולא אבכה, זה היום שבו אני אחתוך. אני לא בוכה יותר. כבר הרבה זמן אני לא בוכה. המחשבה של אני רוצה למות הרבה מסתובבת בראש. אני מנסה לתפוס את עצמי ולהגיד זה לא שאני רוצה למות! אני פשוט לא רוצה לסבול. אבל לפעמים... התגייסתי... הדיכאון המשיך... אבל ברמות אחרות... משהו השתנה... לא היה לי יותר עם מי לדבר... משום מה החליטו שאני אהייה מפקדת ומפקדות לא מתלוננות על מצב נפשי. אחרי השחרור התחלתי לעבוד בתחום שאני עובדת בו כרגע... ואני יכולה להעיד על עצמי שהגעתי רחוק. עם הדיכאון! אני גאה בעצמי בהרבה מובנים, ששרדתי שהמשכתי הלאה... למרות שלפעמים זה נראה שהעבר שלי הוא השולט בחיי. האמונה בבני אדם אבדה לי כי לא היה לי על מי לסמוך כשגדלתי, הפחד לאבד אנשים קרובים נובעים מזה שמתו אנשים מאוד קרובים אלי. הביטחון העצמי הנמוך נובע בעיקר מזה שכל הזמן שגדלתי שמעתי מבעלה של אימי ואימי רק דברים כמו ממך לא יצא כלום את לא תצליחי, לא מספיק יפה להיות זונה, לא מספיק חכמה להיות שום דבר אחר, ואימי העומדת שם ומצדדת באדם שהיא פוחדת לאבד... לא בי... אני לא יודעת למה נאבקתי לפעמים אני חושבת שזה היה בשביל להוכיח לכולם שהם טועים לפעמים אני חושבת שזה בגלל שרציתי להוכיח את זה לעצמי אבל המשכתי ונאבקתי. בשבלב כלשהו אני הגעתי להבנה שנוח לי לחיות איתה, ואני חושבת שהיא נכונה לגבי: אני עברתי את כל הכאבים, את המוות, את הסבל, המכות, ההתנקרות, הנטישה, בשביל ללמוד מזה ולזכור את זה כדי שבעתיד אוכל להעזר בזה ולעזור לאנשים אחרים במצבים דומים. אבל אני עדיין שואלת את עצמי האם זה מתישהו נפסק? הלמידה הזאת? האם מתישהו אפסיק לסבול? האם זה פשוט חוסר מזל? או שאני גורמת לדברים הרעים האלה לקרות? האם בזה שאני מצפה לכישלון אני באמת מכשילה את עצמי? התרופות עוזרות לרכח את המכה אבל הן לא מעלימות אותה. התרופות הן כמו ליפול מקומה שביעית על דשא ולא על ביטון. זה עוזר, אבל את עדיין כואבת... אני חיה עם זה. והגעתי רחוק ואני גאה בעצמי על כך. אפשר לחיות עם דיכאון. פשוט יותר מדי פעמים עולה בראש המחשבה של אני לא רוצה לחיות. לפני שאני התקבלתי לעבודה שבה אני עובדת כרגע (לא אוכל למסור יותר מדי פרטים כאן לצערי) היו לי מספר חודשים שבהם הייתי בבית. המצב היה נוראי. התדרדרות מהירה לתהום... ואני ניסתי לחפש עזרה... פניתי למרכז לבריאות הנפש ואמרו לי התור הכי קרוב זה עוד חודשיים וקודם כל את צריכה לבוא ולדבר עם מישהו אחר שיחליט לאן להפנות וכו'. ויתרתי. הייתי צריכה את עזרה עכשיו, לא עוד חודשיים. ניסיתי למצוא פסיכולוג או פסיכיאטר... כולם נתנו לי מחירים שאותם לא יכלתי לשלם לעולם כי פשוט לא היה לי. ללכת למיון לא הייתי אופציה... לא עם העבודה שלי. אני הלכתי לרופא משפחה. רק בזכותו אני כאן. רק בזכותו אני התחזקתי. הוא היה האדם הראשון שסמכתי עליו עם הכל זה הרבה שנים. לעולם לא אוכל להודות לו מספיק על העזרה שלו. על החום, האנושיות על הרצון להוציא אותי מהמקום שהייתי בו! והוא הצליח! והנה אני פה. ממשיכה להאבק כל יום. אבל לפעמים את פוגשת אנשים שאת יכולה לעזור להם. ואת אומרת אולי זה היה שווה? לפעמים את נחנקת מכאב ורק רוצה שמישהו יחבק אותך ולפעמים את יודעת שאת חזקה לא רק כי עברת את כל מה שעברת ואת עדיין פה. אלא כי את ממשיכה ונלחמת ויש אנשים שאת חשובה להם. ואולי... אולי... פעם... גם לך יהיה טוב... אבל יש ימים כמו היום בהם את פשוט מפחדת.. פשוט מפחדת כמו ילדה קטנה... כשהתחלתי את עבודתי החדשה עזבתי את הבית, עברתי מאודדד רחוק מהבית ואני פה לחלוטין לבד... לא הצלחתי לבנות שום קשר וזה מוזר כי אף פעם לא היו לי בעיות למצוא חברים... אז אני לבד פה... כבר כמעט שנה לבד... אין אפילו למי לבכות על הכתף... ושוב ושוב כאילו מישהו שם לי רגל... על כל צעד שאני עושה... אני חיה בפחד, כל העכזבות כל הכאבים כל הכשלונות השאירו סימן עלי ועכשיו אני חיה בפחד מתמיד. פחד מלאבד את המעט שיש לי. כי זה תמיד היה ככה. תמיד איבדתי... לא יכול להיות שזה סתם הגורל שלי... או שכן? אני לא יכולה יותר... בזה אני בטוחה. ואין לי למי לפנות. אין לי אף אחד בעולם וזאת התחושה הכי נוראית שיש. אני לא באמת רוצה למות! אבל אני לא יכולה יותר לחיות ככה! מה לעשות? מה לא בסדר איתי? ואיך משנים את זה? התרופות לא עוזרות כבר... כלום כבר לא עוזר... יש הצעות? ולא אני לא יכולה לפנות לעזרה מקצועית... :( מצטערת שיצא ארוך ניסיתי לקצר... לא כל כך הצלחתי... אין מה לעשות אין כשרון כתיבה... בבקשה... בבקשה...

ערב טוב לך, הדברים שלך נגעו בי מאוד. את נשמעת כמי שכל חייה ביקשה עזרה, בדרכים שונות ממש כפי שאת מבקשת כעת ולמעט רופא המשפחה אף פעם לא ממש שמעו אותך. כם כאשר היו נסיונות לעזור לך החוויה היתה של משהו שלא מתאים, לא מסונכרן למה שאת צריכה. זו תחושה מאוד קשה לחיות איתה. אבל, את אומרת שהצלחת בעבודה למרות הכל, נלחמת והצלחת. זה אומר שיש לך כוחות להתמודד במקומות מסויימים. אני אומר את זה כי כשקראתי את דברייך שמתי לב לפער בין עולם העבודה לשאר העולם שבו את חיה. שם את מצליחה להסתדר, בשאר העולם את לא מצליחה. אני לא בטוח אם התשובה לזה ברורה לי, או לך. בכל מקרה את מתארת לפחות עשר שנים קשות ביותר, המתבטאות בבידוד חברתי, במחשבות אובדניות ובפגיעה עצמית חוזרת. משום כך נראה לי שאת צריכה תמיכה כלשהי עכשיו, לעזור לך לשנות משהו. את מסרבת לפנות לעזרה מקצועית, לפסיכולוג, מטעמים כספיים. אם זו הבעיה אז אני יודע שישנם מקומות רבים המאפשרים טיפול נפשי במחיר שניתן לעמוד בו. אבל אני מרגיש שזה לא הכל, שיש בך חשש (בהחלט מובן) מכניסה לקשר טיפולי שכזה.נסי לברר עם עצמך את זה,אני חושב שאת חייבת לעצמך ביירור שכזה. אשמח לעזור בהמשך, דרור

קודם כל תודה על המילים שלך! דבר שני, לגבי טיפול, בהתחלה לא הלכתי לטיפול בגלל בעיה כספית וגם העבודה שלי. כרגע אני לא יכולה להגיע לרופא מסיבה אחרת ואני מאוד לא רציתי להחשף פה יותר מדי אבל אני כרגע לא גרה בארץ והעבודה שלי היא בחו"ל... (וזה אגב חלק מסיבת הבידוד, אני עברתי לפה לחלוטין לבד ואין לי פה אף אחד). ושוב העיניין של העבודה... בשום פנים ואופן אין אפשרות שאהייה קשורה איכשהו לטיפול... דבר נוסף... לא הבנת כי לא כתבתי את זה... אבל אני הצלחתי בזה שהגעתי לפה.. לא בהמשך.. יש לי בעיות נוראיות בעבודה במיוחד כרגע וחלק גדול מאוד מהפחד שלי שאני הולכת לאבד את עבודתי... אני לא יודעת איך להסביר לך... בלי להחשף לפני כל העולם :) אני עושה את העבודה על הצד הטוב ביותר אבל יש בעיות נוספות... שוליות לכאורה אבל חשובות... אוח! אני לא יודעת איך להסביר זאת. בכל אופן המצב ממש לא וורוד בעבודה. אני חושבת שחלק גדול מאוד מהפחד שלי דווקא קשור לעבודה... כי העבודה הזאת היא היחידה שמצילה אותי כרגע, בלעדיה אין לי כלום. כ-ל-ו-ם! ואני כל יום בחששות בגלל זה... כל יום לחץ נוראי עלי... כל יום בפחד. כי כל כך הרבה תלוי בזה, כל כך הרבה שאני לא יכולה לתאר לך! אני לא יודעת מה לעשות... אני חושבת שאולי הפחד הזה הוא זה שמכשיל אותי! אני לא יודעת... ובאתמ שאין לי למי לפנות. רק אולי אליך. באמת... :( אני

קודם כל תודה על המילים שלך! דבר שני, לגבי טיפול, בהתחלה לא הלכתי לטיפול בגלל בעיה כספית וגם העבודה שלי. כרגע אני לא יכולה להגיע לרופא מסיבה אחרת ואני מאוד לא רציתי להחשף פה יותר מדי אבל אני כרגע לא גרה בארץ והעבודה שלי היא בחו"ל... (וזה אגב חלק מסיבת הבידוד, אני עברתי לפה לחלוטין לבד ואין לי פה אף אחד). ושוב העיניין של העבודה... בשום פנים ואופן אין אפשרות שאהייה קשורה איכשהו לטיפול... דבר נוסף... לא הבנת כי לא כתבתי את זה... אבל אני הצלחתי בזה שהגעתי לפה.. לא בהמשך.. יש לי בעיות נוראיות בעבודה במיוחד כרגע וחלק גדול מאוד מהפחד שלי שאני הולכת לאבד את עבודתי... אני לא יודעת איך להסביר לך... בלי להחשף לפני כל העולם :) אני עושה את העבודה על הצד הטוב ביותר אבל יש בעיות נוספות... שוליות לכאורה אבל חשובות... אוח! אני לא יודעת איך להסביר זאת. בכל אופן המצב ממש לא וורוד בעבודה. אני חושבת שחלק גדול מאוד מהפחד שלי דווקא קשור לעבודה... כי העבודה הזאת היא היחידה שמצילה אותי כרגע, בלעדיה אין לי כלום. כ-ל-ו-ם! ואני כל יום בחששות בגלל זה... כל יום לחץ נוראי עלי... כל יום בפחד. כי כל כך הרבה תלוי בזה, כל כך הרבה שאני לא יכולה לתאר לך! אני לא יודעת מה לעשות... אני חושבת שאולי הפחד הזה הוא זה שמכשיל אותי! אני לא יודעת... ובאתמ שאין לי למי לפנות. רק אולי אליך. באמת... :( אני

קודם כל תודה על המילים שלך! דבר שני, לגבי טיפול, בהתחלה לא הלכתי לטיפול בגלל בעיה כספית וגם העבודה שלי. כרגע אני לא יכולה להגיע לרופא מסיבה אחרת ואני מאוד לא רציתי להחשף פה יותר מדי אבל אני כרגע לא גרה בארץ והעבודה שלי היא בחו"ל... (וזה אגב חלק מסיבת הבידוד, אני עברתי לפה לחלוטין לבד ואין לי פה אף אחד). ושוב העיניין של העבודה... בשום פנים ואופן אין אפשרות שאהייה קשורה איכשהו לטיפול... דבר נוסף... לא הבנת כי לא כתבתי את זה... אבל אני הצלחתי בזה שהגעתי לפה.. לא בהמשך.. יש לי בעיות נוראיות בעבודה במיוחד כרגע וחלק גדול מאוד מהפחד שלי שאני הולכת לאבד את עבודתי... אני לא יודעת איך להסביר לך... בלי להחשף לפני כל העולם :) אני עושה את העבודה על הצד הטוב ביותר אבל יש בעיות נוספות... שוליות לכאורה אבל חשובות... אוח! אני לא יודעת איך להסביר זאת. בכל אופן המצב ממש לא וורוד בעבודה. אני חושבת שחלק גדול מאוד מהפחד שלי דווקא קשור לעבודה... כי העבודה הזאת היא היחידה שמצילה אותי כרגע, בלעדיה אין לי כלום. כ-ל-ו-ם! ואני כל יום בחששות בגלל זה... כל יום לחץ נוראי עלי... כל יום בפחד. כי כל כך הרבה תלוי בזה, כל כך הרבה שאני לא יכולה לתאר לך! אני לא יודעת מה לעשות... אני חושבת שאולי הפחד הזה הוא זה שמכשיל אותי! אני לא יודעת... ובאתמ שאין לי למי לפנות. רק אולי אליך. באמת... :( אני

שלום בת בתחילת שנות השלושים, סטודנטית (נצחית) בהפסקת לימודים, עובדת בעבודה קבועה מס' שנים (מזכירותית), רווקה. יש לי כל כך הרבה בעיות... בעבר הייתי בחורה נחושה מאוד, חדורת מוטיבציה וממוקדת מטרה בנוגע להישגים בחיים, אם בצבא, אם בלימודים. היכנשהו בגיל 22/3 זה התחיל להתפרק, ככה לחתיכות. בהתחלה מהשוליים והיום חתיכות גדולות מהמוטיבציה והחיוניות שאפיינו אותי בעבר חסרות... נשארה אמונה עצמית גדולה ובטחון. בטחון גדול בעצמי שרק אעלה על הדרך הנכונה עם תמיכה נכונה ומחוייבות לעבודה קשה ואחזור למה שהייתי פעם, קוצרת הצלחות והגשמה עצמית - אבל היום מה שיש זה הרבה עייפות, והרבה רצון לשקט. בעיקר בגלל אכזבות, אכזבות עמוקות שלי מעצמי. הלקאות אישיות, רגשות אשמה, עייפות, עייפות גדולה. כבר אמרתי. כל זה בנוגע לקריירה. כיום כל מי שמכיר אותי ורואה ושומע איפה אני נמצאת כיום מביע זעזוע מוסווה או גלוי - כי ממני אפשר היה לצפות ליותר, הרבה יותר. הסיבות שבגינם הגעתי עד הלום הן בעיקר דחיינות כרונית קשה ועקשנית. עייפות, המון עייפות נפשית וכנראה דכאון, אותו דכאון סטאטי שגורם לקום לעבודה להבליח למבחן או שניים ולחזור הביתה - ככה שנים. מלבד הקריירה - החברות. אין לי חברות. צריך להודות בזה מתישהו. י שתמיד מישהי ברקע שמאוד נח לי להיות איתה בקשר, היא ממלאת לי את הצורך בשיחה טובה אחת ליום - וזהו. אין לי כח להשקיע יותר מכך, וכמו בקריירה אני בוחרת בחברות שכמעט תמיד לא מעניינות אותי מספיק (וכנראה שגם אני אותן) לא מפרות... פשוט קיימות לא לטוב ולא לרע. כמו העבודה שלי. איןן סיפוק אין קידמה. זה שם וזה תורם להישרדות אז זיופי. מספיק. נישן, מחר יהיה יום חדש שנבטיח הבטחות וגם נפר אותן באותה המירות בדיוק. מה עוד.. לימודים... טוב זה די מתקש רלקריירה. התחלתי הפסקתי, התחלית שוב הפסקתי. כמעט התקבלתי לחוג שמאוד רציתי (נגיד. הפרסטיג' דיבר אליי ולא באמת רציתי,א בל אין ספק שקבלה אליו היתה עושה לי טוב לאגו) אבל לא התקבלתי, בעיקר בגללי (אלא מה) אבל על קוצה של נקודה או של עוד פגישה עם הדקאן... ככה זה הלך ובמקום לאסוף את עצמי הלכתי להתאבד בחוג אחר, כל כך לא מעניין ואל מקדם לשום מקום. הצטיינתי בו אבל עזבתי בשנה האחרונה , למי יש כח ללמוד כל כך הרבה על כלום. המשפחה.. סיפור חיי. יש לי משפחה שדורשת השקעה רגשית כלכלית. הורים שצריכים אותי ואת האחים תמיד סביבם. וככה כל השנים התחושה שאם אני עושה משהו טוב לעצמי - ואל עושה למענם - רודפת אותי. בכל פעם שחדוות יצירה ועשייה מתעוררת בלב המדוכא שלי אני נזכרת שאני צריכה לנכס את החדווה הזו ליצירה למענם (ובצדק, הם חולים) ואז מה שאני נוגעת בו הופך ריק מתוכן. אבל, במקום לעשות גם בשבילי וגם בשבילם - אני רואה טלויזיה ואוכלת עוד משהו. ככה הכי טוב. שקט שיהיה פה בראש. עוזרת להם ועוזרת ועוזרת ולפעמים אפילו נשאבת לעזרה הזו - עדיף מאשר להתמקד בעצמי, וזה לא שהעצמי הזה הוא אל משהו. הוא מאוד משהו יש לי כאמור אמונה מאוד גדולה בעצמי, אבל כל כך הרבה עייפות. מה-זה עייפות, לאות... הלאה. חבר. לא אהבתי. אף פעם. היו חברים. אבל זה היה קשקשת. כולם, כמו החברות, כמו העבודה, הקריירה, הלימודים - כולם מראש נבחרו כפשרה. כי קשה לי להגיע למיצוי שלי ולהיות מי שאני רוצה ולכן להיות ראויה למי שאני באמת מתאהבת או מעריכה - אז אני בוחרת גברים שבערך. שהם מדהימים אחד אחד בפני עצמו - אבל מראש בערך מבחינת החיבור בינינו. ככה הכי טוב. לא להיפגע ולא כלום. ושלא יקומו ויגידו פה שיש בעיה של חרדת נטישה או חוסר ביטחון וכו'. יש פה מודעות גדולה - אני באמת יודעת מי אני ומה אני - ויש לי עולם עשיר של אינטקלט חריף, והמו - ן ידע, והומור ומה לא... ובכל זאת - מלבד העולם העשיר אני ממצה את עצמי כמו שמן של טיגון פלאפאל בסופו של יום - שום מיצוי מלבד שחור שוף שצף למעלה. הדחיינות הכרונית אהובתי הותיקה לא מתירה לי להתמיד בהרבה מאוד אתגרים, וככה כשאני נתקלת בבחור מרשים הישגי מעניין - אני מרגישה שכל השנינות והעניין וכל מה שמסביב לא יחזיק לאורך זמן. בשביל להיות בגובה העיניים שלו אני צריכה "יותר בשר" הרבה יותר בשר. אם לסכם, מה שנדמה שמכשיל אותי בכל התחומים הוא הפער הבלתי נסבל של הוויתורים העצמיים שלי לגבי עצמי. זה יופי שיש ראש ואינטלקט - אבל אם הוא תקוע רק בין האוזניים ולא מתורגם לישיבה ארוכה מעל הספרים אז במה הועילו חכמים? ואם אני מעוניינת בבחור יציב, פיקח , חריף ומשכיל שגם ממצה את הפוטנציאל שלו - אז איך אני יכולה להיות איתו אם אציי זה לא קורה, הרי ה"חסר" שלי צועק לקילומטרים. הגברים שאני אוהבת חדי עין ותפיסה - מבחינים בקלות בחסרון הפסיכי הזה שלי - הבחורה מדברת לעניין אבל תוצאות אופו? אז נבחר בבחורים אחרים כאלה שמשהו אצלם מראש לא בסדר. ככה יהיה שקט,לא ניסיון לחפות על מה שאין. ככה גם עם חברות. כך גם בקריירה. היכנשהו ויתרתי לעצמי ובגדול. ולחשוב שבמהות שלי אני פייטרית. בצבא, ומעט לאחריו הגעתי לתפקידים רמי דרג. מיוחדים. גירדתי את תקרת הפוטנציאל שלי ומעבר (ויש שיגידו שגם את תקרת הזכוכית). ועכשיו, מה עכשיו, מסמרים ונוצות. סיפור שלא עבד. ואני רוצה לאסוף את עצמי, בלי לנתח יותר מדי - כי עשיתי את זה מספיק בשנים שחלפו. וללכת קדימה. ולשאוג בדרך עם כל הצלחה ועם כל כישלון. להפסיק לפחד, להפסיק לברוח לעייפות הזו. להפסיק לשמור על הדיכאון הזה צמוד וקרוב אליי... הוא וכל הקילוגרמים שהתווספו משום מקום... להתחיל לחיות. אני מחפשת עזרה. יש לי כוח ורצון גדול, יש לי הרבה הבנה לגבי מי אני ומה מניע אותי. אני צריכה בעיקר מטפל שיידע ללוות אותי בדרך הזו. לא מטיף או מנתח גדול, אלא מלווה בדרך הזו, שידע להתריע בפניי כשנדמה שאני הולכת ליפול, או לגעור כשאני מבקשת לנוח קצת הרבה מדי. אני יודעת שיש לי דרך ארוכה לעשות, אבל היא בטוח טובה הרבה יורת מזו שהלכתי בה בשנים האחרונות. הרבה הרבה יותר. אין לי כסף לזה.זה לא שסדרי העדיפויות שלי לא טובים. אין לי הרבה כסף לזה כי הרבה ממנו גם הולך להורים. ואני דוחה ודוחה את העניין, והנה אני כבר אחרי 30... אם יש הפנייה, עיצה, לגורם שיכול לטפל בתקציב לא גדול - אני אודה. קופ"ח או בתי חולים לא יועילו כי אני עובדת בשירות הציבורי עם - צחוק הגורל - אנשים מהתחום. לא אוכל להיפתח למשהו שיגיע לידיו של מי מהם. אני אודה להכוונה. טל

מצטערת על כמות טעויות ההקלדה. מחמת המהירות והעייפות... לילה טוב טל (עוף חול עייפה במיוחד)

היי טל, רוצה אולי לצרף מייל שנוכל לשלוח אליו המלצות? וגם איזור גאוגרפי מבוקש... מצטערת שאני לא עונה יותר לעניין, הרגע סיימתי לכתוב עבודה לאוניברסיטה ואני מתעלפת למיטה... מקווה שאוכל לעזור... אבל לא על גבי האתר.. דינקה

שלום ליאת, אני כמעט שנה פה בפורום, ופחות מזה בטיפול... גיליתי עולם חדש, עולם שלא הכרתי קודם, עולם בו מותר להרגיש ומותר להגיד מה מרגישים. קיבלתי גם המון תובנות... תובנות שהביאו בעיקר הרבה עצב וכאב. והיום החלטתי סופית שאני לא רוצה יותר בעולם הזה. אני רוצה להיפרד מעולם הפסיכולוגיה... גם אם זה אומר שכל חיי אהיה על כדורים פסיכיאטריים... אז הצעד הראשון הוא להיפרד מכם כאן בפורום (אז ד"ש גם לאורנה ודרור), הצעד הבא יהיה פרידה מהמטפלת המדהימה שלי בפגישה הקרובה, כמה חבל לי ועצוב... אני בעצם לא שואלת פה כלום, רק נפרדת מעולם שכנראה אינו מתאים לי... תודה ושלום, פינוקיו

פינוקיו היקרה, אני בוחרת להאמין שעוד נתראה בכל זאת, כאן בפורום. צר לי שלא הצלחת להיעזר. מאחלת לך הצלחה באשר תהיי. חיבוק עצוב :-( ליאת

שבוע טוב ונעים לכולם. ליאת

עקב הקושי שציינת להיכנס לפורום,וריבוי השאלות,אני מזכירה לך שוב ומבקשת שתעני לי על שאלותיי בשירשור שלמטה,תחת הכותרת "לליאת ולכולם" מאתמול,ואני מקווה שלא תכעסי על התזכורת. בתודה מראש, משתנה

ליאת, מצטערת על בקשתי חסרת-הרגישות,אם לא תספיקי לא נורא,אשאל את דרור מחר.

משתתפי הפורום היקרים אני מתנצלת על קצב התשובות האיטי שלי. משהו בתקשורת צולע היום, והמעבר מדף לדף פשוט לוקח שעות או שמוציא אותי לגמרי מהפורום... אני עושה כמיטב יכולתי. אנא התאזרו בסבלנות ליאת

ואין צורך להתנצל... איחולי החלמה מהירה למחשב שלך... אם לא תספיקי תשאירי לדרור למחר... לילה טוב חן

הי ליאת, מותר לנסות לסייע? ניסית להיכנס לפורום בדרכים אחרות (לא נענע) כמו דרך WWW דוקטורס (האופציה הזאת אצלי לפחות לא איטית עד כדי כך כל הזמן): http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-6,m-Doctors,a-Forums.html אני רעה היום... לא משנה..

רעים לא עוזרים... לא שכנעת אותי.. אני בכל זאת מחבבת אותך :-)

זה בסדר ומובן בהחלט, רק היום נתקלתי באותה בעיה להיכנס לפורום,וחשבתי על חסרונות האינטרנט- שאומנם הוא כלי נהדר ליצירת תקשורת ולהשגת מידע,ובזכותו אנחנו כאן,אך גם יש בו הרבה יותר מגבלות מבדרכי תקשורת אחרים,כי פעמים רבות יש תקלות,ואז התקשורת נעצרת,וזה מתסכל את כולם.

תסכול זו לא מילה... תודה על ההבנה. ליאת

אוי אני כל כך מת........אתמול אחרי כל כך הרבה זמן ניסיתי להתחיל עם משהי דברנו היה נחמד אבל כל הזמן זכרתי שאני מלוכלך באותו סיפור נורא.........גזר דין מוות אני מת..........

MR BLUE יקר, אתה בכלל לא מת! כל הכבוד על היוזמה. (תמיד, במקרה שלך, אני בוחרת להתחבר רק למה שבא לי... :-)) ספר לנו איך הייתה הפגישה השניה! ליאת

ערב טוב, מקווה שתוכלו לעזור לי קצת. נשארתי לבד בבית אחרי מות אמי (אבא נפטר לפניה בשנתיים). אני לא מצליחה להתעסק עם הדברים שלהם, כלומר לא יודעת מה לעזות עם זה, אפילו לא מצליחה להתקרב לזה (אלא אם אני צריכה להיזכר בריח המיוחד שהיה לה....) אני לא מוכנה עדיין להיפטר מהדברים שלהם, והכל נהיה מלא אבק...ולפעמים אני אומרת די, צריך לזרוק את הכל, כי העיקר כבר לא נמצא, אבל פשוט איני יכולה.....

מירב יקרה, לצערי, אני מכירה היטב את הקושי עליו את מדברת. הוצאת החפצים מן הבית יכולה לסמל אצל חלק מהאנשים וויתור על זכר המת, אצל אחרים - חדירה לפרטיותם של המתים, ואצל אחרים - מגע עם המוות עצמו. כמובן שיכולות להיות המון תגובות ומחשבות נוספות, ומה שברור הוא, שלאף אחד הדבר אינו קל. כדי להיזכר בריח של אמא, תוכלי להשאיר לך מספר חפצים נבחרים, ואת השאר להרחיק, אולי בהדרגה. גם אני עצמי נוכחתי כי עם השנים אפשר יותר ויותר להיפטר מחפצים, עם פחות כאב. לפעמים, במצבים רגישים כאלה, מוטב להיעזר בקרובים (דודה, בת-דודה, שכנה טובה) שיוכלו להיות איתך ברגעים הקשים הללו, או אפילו לעשות זאת במקומך. את צודקת כשאת אומרת שהעיקר כבר לא נמצא, אבל מבחינות רבות, העיקר נשאר בליבנו, ואיש לא ייקח אותו משם לעולם. שולחת לך כוח ועידוד ומאחלת לך שלא תדעי עוד צער. ליאת

אניחיילת בת 20 משרתת כבר שנהוחודש,לפני כחודשיים וחצי זה קרה לי לראשונה הייתי בבסיס שרפה לי הקיבה והרגשתי ממש חולשה התמוטטתי והרגשתי שאני מתחילה לפרכס הרופא ציין שזה לדעתו רק hyהוא הצליח להרגיע אותי רק על ידי ואליום שהוריד לי את רמת החמצן ל70 מה שגם לי לדיכוי נשימתי לאחר שהתעוררתי פינו אותי לבית החולים שם לא עשו איתי הרבה רק שלחו אותי הביתה עם גימלים כאילו שזה מה שחיפשתי. כעבור כמה ימים זה קרה לי בשנית זה התחיל מסחרחורות ולאחר מכן המשיך לפירכוסים ונשימות מהירות הגעתי למיון ושם נתנו לי קש(לשתיה)כדי להסדיר את הנשימה המהירה שהייתה לי ואת העיותים שהיו לי.והכניסו לי דרך הוריד זענתרה לקיבה והמלצה לכדורים! השבוע זה קרה לי שוב אחרי תקופה רגועה לחלוטין בלי שום דבר חריג היינו במטווחים ונפלתי אחרי סחרחורות מרובות פינו אותי למיטה שם נרגעתי עצמאית שתיתי אופטלגין ועליתי לישון יום למחרת ראיתי רופא צבאי הרופא חשד שיש לי אפילפסיה והזמין לי נט"ן מכיוון שהפירכוסים התגברו מאוד ,בדרך לבית החולים כמעט 40 דקות הצלחתי להסדיר את הנשימה בעצמי.שהגעתי למיון כעבור חצי שעה קיבלתי התקף נוסף שממש פירכסתי וחשתי תחושת חום ענקית בראש , הניורלוג ומנהל המיון לא ממש הבינו מה קורה איתי ונתנו לי זריקת הרגעה וכדור מתחת ללשון.....נרדמתי ..ואז החליטו לאשפז אותי כעבור 4 ימים שחררו אוית כי לא איבחנו כלום!!!!ctתקין, eeg תקין בדיקות דם תקינות בדיקת עיניים תקינה בקיצור לא מצאו את הבעיה שלי וחושבים שזה פיכלוגי ,הפסיכלוג ראה אותי ואמר שזה לא ממש נריאה לא פסיכלוגי אולי קצת חרדות שמלוות. אני ישמח אם תעזרו לי לאבחן את הבעיה הזאתי ולפרש מה זה. ואגב הנויורלוג אבחן את זה כפסיכלוגי וכמגרנה. אז השאלה שלי מה זה נריאה לך?!?! איזה עוד בדיקות אני יכולה לעשות?? יש מצב שזה אפילפסיה שמגלים בגיל 20?!!?(יש לדודה שלי ) ועוד נקודה חשבוה לאחרונה עברתי תקופה די קשה דוד שלי נפטר לאחר שלא קם משנתו ואבי נתגלה כחולה סרטן בבלוטת התריס. וקרה מקרה גם שערבי רדף אחרי טוממש ממש נבהלתי....והיה לי דופק בכל הגוף... יש מצב שאני סובלת מחרדות כי אני לא מריגה שלחץ מיוחד כרגע כי אני בטבעי בחורה לחוצה וחושבת תמיד... השירות הצבאי שלי לא היה משהועד עכשיו אבל המ"פ שלי ראתה שאני קורסת ונתנה לי להיות הפקידה שלה. ועדיין התתקף חזר על עצמו. אשמח לתשובה בהקדם האפשרי בתודה מראש

אור יקרה, את מתארת תופעה מרשימה של פרכוס, וכפסיכולוגית שאינה רופאה קשה לי להעריך מכאן (וזה גם יהיה מאד לא אחראי) ממה את סובלת. ממליצה מאד להמשיך את הברור הרפואי עד תומו. מאחלת לך בריאות טובה והרבה שלווה ליאת

שלום אני מעוניין לדבר עם פסיכולוג והיתקשרתי לקופת חולים כללית והם היפנו אותי לתחנה לבריאות הנפש בעירי , אני מעוניין לדעת האם כשקראתי שאפשר לקבל טיפול ללא תשלום דרך הקופות חולים האם הם היתכוונו לטיפול בתחנה שכזו או למקום אחר וגם אני מעוניין לדעת איך רמת הטיפול במקום כזה ביחס לשוק הפרטי ? תודה

בבריאות הנפש ניתן לקבל טיפול טוב ממטפלים טובים. וגם מה שטוב שהטיפול אכן ניתן בחינם אבל קח בחשבון את תורי ההמתנה הארוכים. בכל אופן מקווה שעניתי על שאלתך .שיהיה בהצלחה רבה חן

שלום יעקב, חן ענתה לך נכון. הטיפול במרפאות בריאות הנפש ניתן בחינם, ולכן רשימות ההמתנה ארוכות ביותר. לעיתים נאלצים לחכות גם מספר חודשים. במסגרת קופות החולים ניתן לקבל טיפול מוזל, שמחירו עולה בהדרגה לאחר תקופה מסויימת (בכל קופה זה קצת אחרת). לגבי איכות המטפלים: במרפאות הציבוריות עובדים גם פסיכולוגים צעירים או מתמחים, אך לאמונתי הם מחפים על ה'צעירות' שלהם במסירות רבה, השקעה והתלהבות. בקיצור - אפשר בהחלט לקבל טיפול טוב במרפאות החינמיות. בהצלחה ליאת

העניין שאף אחד לא מבין אותי. זה מה שהכי מתסכל אותי. מישהי במשפחתי (ליאת את יודעת זאת) שחולה במחלה נפשית קשה לא מוכנה לקחת את הכדורים, חרף נסיונותינו הרבים לשכנעה שום דבר לא עוזר, אנחנו מיואשים ,בעיקר אני . לא יכולה להפסיק לדאוג חוששת שהיא תעשה מעשה קיצוני כמו נסיון אובדני ,זה כבר קרה בעבר מספר פעמים חוששת שזה יקרה שוב, אני מודאגת רוב הזמן , חוששת להשאיר אותה לבד. לא יכולה לסמוך על בני משפחה אחרים שישימו לב שהיא בסדר ,מכעיס אותי ההתנערות שלהם וחוסר האחריות למצבה . יכולה להבין אותם שלא קל הטיפול באדם חולה נפש שלא מוכן לעזור לעצמו, אבל בכל זאת כועסת כי בסופו של דבר התיק נופל עליי. הייתי בסוף השבוע אצל חבר שלי הלכתי במטרה לנוח ולהירגע מהלחצים של הטיפול בה,אבל לא הצלחתי להירגע ,אפילו דאגתי יותר מהרגיל כי לא היתי לידה בבית. אני לא רואה את עצמי ממשיכה כך,אלו לא חיים בצורה כזאת. המטפלת הציעה לי דבר כזה: לעבור לגור עם החבר(החבר מאוד רוצה בכך) אבל איני מוכנה עדיין . אני גם כועסת על המטפלת באיזשהו מקום(והיא יודעת...) כי היא לא מבינה אותי וכמה קשה לי לקום וללכת לעזוב אדם חולה במצב כזה.למה זה נראה לה כ"כ פשוט והיא לא מצליחה להבין אותי וטוענת כל הזמן שזה לא תפקידי לטפל בה ושאני צריכה לחיות את החיים שלי,לדאוג לעצמי ולחשוב לעצמי. היא לא מבינה שזה לא פשוט... אוף . ועוד בשורה שאני לא יודעת אם להגדיר כמשמחת .. בפגישה האחרונה שאלתי את המטפלת אם אפשר חיבוק, והיא קמה אליי וחיבקה אותי . רציתי כל כך חיבוק באותו רגע אבל אני גם מרגישה דפוקה שביקשתי, זה מעיד על חולשה ועל תלותיות ואני לא רוצה להיות כזאת. ועכשיו מביך אותי בנוסף לחזור לטיפול... ליאת, את לא חייבת לענות לי אם את כועסת עליי, נתון לשיקול דעתך. כתבתי משום שאני נואשת אבל מבטיחה לא להיעלב אם תבחרי לא לענות לי.

שלום חן, אני ערה מאד לקשיים שלך, ויודעת כמה דאגות מוטלות עליך. יש להניח שתצטרכי ללמוד לתמרן בין הצרכים שלך לבין אלה של בני משפחתך האחרים. טוב שיש לך מטפלת מסורה שמזכירה לך לדאוג לעצמך. החזיקי מעמד ליאת

היי ליאת, יש שאלה שמטרידה אותי כבר זמן מה... ממה נובע הסירוב/המנעות של מטפלים מלחבק את המטופלים שלהם? האם זה נגזר מגישות טיפול מסויימות או שזה גורף? אני מודעת לכך שברוב הגישות אסור למטפל להציע כל מגע גופני למטופל, אבל בידיעה ובהסכמה משותפת של שני הצדדים, בידיעה והבנה שזה יכול לקדם את הטיפול, זה עדיין אסור? לפעמים נראה לי כאילו חיבוק מהמטפלת היה יכול כל כך להרגיע, לנחם. כמובן שאין לי אומץ להגיד לה את זה... אז מסתובבת עם הרצון הזה כלוא בתוכי... ולכולם: האם חובקתם בטיפול? הבעתם את הרצון להיות מחובקים? אילו תשובות ותגובות קיבלתם מהמטפלים שלכם? תודה... דינקה

היי דינקה, אני בדרך כלל מעדיפה לא לדבר על נושא שכל כך רגיש עבורי,אפילו לא בפורום אינטרנטי,אבל בגלל שביקשת כל כך יפה...:-) הנושא של החיבוק מהדמות הטיפולית מאוד מאוד משמעותי עבורי,בעיקר ואולי רק בגלל שחסר לי חיבוק שכזה בחיים.אני לא מבינה גדולה בפסיכולוגיה ובתאוריות טיפוליות,אבל אני מניחה שמגע, מעצם היותו דבר אישי ואינטימי שמקושר לרוב ליחסים קרובים ביותר-אין לו מקום בטיפול הפסיכולוגי.כמו כן,אם אדם יקבל את החיבוק שהוא כה זקוק לו (ואם הוא מבקש אז כנראה שהוא זקוק) מהמטפלת,אז יכול להיות שהמוטיבציה שלו לחפש חיבוק מחוץ לחדר הטיפולים תפחת,והטיפול יענה על צורך שבעצם לא עליו הוא אמור לענות-על הצורך במגע גופני,בקרבה,ביחסים אינטימיים.אני לא חושבת שזו מטרת הטיפול באשר הוא.מי כמוני יודעת כמה הייתי רוצה חיבוק מהמטפלת שלי,אבל זה לא יקרה וזהו:-)...עדיף לא להתייסר יותר מדי בנושא.אני בטוחה שאם רק תרצי ותחפשי,תמצאי את החיבוק שאת כל כך צריכה גם מחוץ לחדר הטיפול.אני בטוחה.כי אחרי הכל-אין כמו חיבוק (ואני אומרת את זה בביטחון גמור אפילו בלי שקיבלתי אחד כזה מעולם:-( יהיה בסדר!

היי נועה אני שמחה שהחלטת בכל זאת לענות... :) ברור לי שמגע בטיפול זו סוגייה בעייתית. אבל ברשותך, אני רוצה להסתכל על זה מזווית קצת אחרת.... המטפלת שלי אומרת, שאפשר לדעת אם טיפול הוא טוב, אם המטופל מצליח להעביר את ה"תיקון" שהוא חווה ביחסים עם המטפל, אל היחסים שלו בחוץ. לדוג' (אישית משלי) - אני נורא נורא סגורה. אז לקח זמן, אבל למדתי להיפתח אצל המטפלת. במקביל, ולאט לאט, למדתי גם להיפתח הרבה יותר עם חברים שלי, מחוץ לטיפול. ככה אני גם רואה את עניין החיבוק. (לפחות בהקשר שלי...). כיום, רוב מה שקורה לי בטיפול, גם קורה לי ב"חיים האמיתיים". אמנם בצורה קצת שונה, אבל קורה. אני מרשה לעצמי לרצות חיבוק "בחוץ", וגם לקבל אותו. ובכל זאת, חיבוק מהמטפלת זה שונה לחלוטין. לא יודעת. מה שבטוח, יכול להיות לנו דיון מעניין סביב הנושא... אשמח לעוד תגובות... דינקה

היי דינקה, אני בדרך כלל מעדיפה לא לדבר על נושא שכל כך רגיש עבורי,אפילו לא בפורום אינטרנטי,אבל בגלל שביקשת כל כך יפה...:-) הנושא של החיבוק מהדמות הטיפולית מאוד מאוד משמעותי עבורי,בעיקר ואולי רק בגלל שחסר לי חיבוק שכזה בחיים.אני לא מבינה גדולה בפסיכולוגיה ובתאוריות טיפוליות,אבל אני מניחה שמגע, מעצם היותו דבר אישי ואינטימי שמקושר לרוב ליחסים קרובים ביותר-אין לו מקום בטיפול הפסיכולוגי.כמו כן,אם אדם יקבל את החיבוק שהוא כה זקוק לו (ואם הוא מבקש אז כנראה שהוא זקוק) מהמטפלת,אז יכול להיות שהמוטיבציה שלו לחפש חיבוק מחוץ לחדר הטיפולים תפחת,והטיפול יענה על צורך שבעצם לא עליו הוא אמור לענות-על הצורך במגע גופני,בקרבה,ביחסים אינטימיים.אני לא חושבת שזו מטרת הטיפול באשר הוא.מי כמוני יודעת כמה הייתי רוצה חיבוק מהמטפלת שלי,אבל זה לא יקרה וזהו:-)...עדיף לא להתייסר יותר מדי בנושא.אני בטוחה שאם רק תרצי ותחפשי,תמצאי את החיבוק שאת כל כך צריכה גם מחוץ לחדר הטיפול.אני בטוחה.כי אחרי הכל-אין כמו חיבוק (ואני אומרת את זה בביטחון גמור אפילו בלי שקיבלתי אחד כזה מעולם:-( יהיה בסדר!

ומה הייתן אומרות אם המטפל היה גבר,גם אז הייתן אומרות שזה בסדר חיבוק?{ושלא יובן לא נכון,זה לא שאני 'פוסלת' חיבוקים בכלל,חיבוק ממטפל-גבר,שונה מחיבוק של חבר או ידיד} לדעתי חיבוק ממטפל/ת צריך להיות רק אם שני הצדדים מרגישים קשר ריגשי חזק וצורך לכך,אך גם אז צריך להיזהר מאוד שלא 'לטשטש' את הגבולות של מטפל -מטופל,כי אז לא יהיה ניתן להמשיך את הטיפול-לדעתי(כשאין מסגרת).

לדינקה על מגע בטיפול דיברו הרבה הרבה ועוד ימשיכו וידברו. אענה לחלק שהפנית למטופלים. כנראה שאני לא בדיוק מתאימה לקריטריונים שרשמת, ורציתי גם לציין שאני אדם שפרצו לו מכל הכיוונים אז זו התגובה שלי: חובקתי? מה פתאום. זה ישרוף וימחה את הטיפול ואותי ביחד. באותה שנייה נשבר כל האמון שגם ככה תלוי על בלימה. לא חובקתי ולא נגעו בי ואני גם לא מרשה למרות שהכי זקוקה לזה בעולם. הבעתי? כשהצלחתי בכלל להרגיש את זה, אז כן, בוודאי, מדובר בחיבוק רציני וענק. אבל את החיבוק הגדול אני מחפשת במקום אחר. לא ידוע. בינתיים הרצון הזה יכול להתקיים רק כפנטזיה בכל מקרה. הוא גם מת מהר מאד. הכמיהה נוצרה בטיפול? אולי. אם אני רוצה אותו מהמטפל עצמו, אז אני לא יודעת שאני מרגישה את זה. אם "מדברים על זה" אז מדברים גם על זה: הוא אומר בצורה ישירה לגמרי שאני רוצה שהוא עצמו יחבק. בשיחות מותר לדבר על הכל. אבל אני באמת לא רואה. לא רואה. גם לא בחלומות. העזתי? העזתי להביע כל השתוקקות שהיא (כשהייתה) רק בגלל שאמור להיות ברור שלא יהיה שום מגע. עכשיו זה מת ממילא גראמפי הארורה

דינקה יקרה, בגלל התקלה החמורה במחשב, וקצת גם בגלל שאני לא בקו הבריאות (בלשון המעטה) אני בוחרת לשלוח אותך לדיונים קודמים בנושא. אם תרצי להרחיב עוד בנושא, אשמח להתייחס בשבוע הבא. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-682,xFT-554049,xFP-554049,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-682,xFT-583745,xFP-583745,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-682,xFT-556703,xFP-556727,m-Doctors,a-Forums.html שבוע טוב ליאת

רציתי לשאול אותך משהו. מתאים לך שזה יהיה במייל?

יש לי אחות בת 17 ותגובותיה להורים מכוערות מאוד. היא מגיבה בכעס,בחוצפנות כמו מילים: מי שואל אותך,מי דיבר איתך,אל תתערב וכדומה. ההורים נשארים חסרי ישע ומעירים לה שזה לא בסדר להגיב כך אבל רוח התגובה לא מישתנה וזה רק ממשיך. האם צריך לרסן אותה תחת הפעלת סנקציות או תקיפות אסרטיבית?(כמו לאסור עליה לצאת מהבית,לנתק לה אינטרנט,טלפון סולולארי וכו').

ערב טוב טל, מתבגרים נוטים להיות יצורים חסרי נימוס וזעפנים, בין השאר בשל הצורך הנורמלי שלהם לבסס סוג של עצמאות ונפרדות. עם זאת, מתפקידם של ההורים להמשיך ולהציב גבולות גם לילדיהם בני העשרה. אישית, איני מצדדת בענישה, ומעדיפה את המאמץ להגיע להידברות ושיתוף פעולה. לפעמים, במקרים מסוימים, יש להבהיר למתבגר, שהתנהגותו תוביל לתוצאות לא רצויות עבורו, כמו איבוד זכויות, איבוד זמן איכות בחברת בני המשפחה, ואיבוד הטבות שונות אליהן היה רגיל. חשוב לנסות ולהתאים את התוצאה למעשה ולוודא שהילד יבין את הקשר ביניהם.. מאחר ולדבריך ההורים עומדים חסרי ישע מול מתקפת החוצפה, אפשר להניח שמדובר בקושי בהצבת גבולות. אם זה אכן כך, הבעיה לא נולדה עכשיו, והמצב הנוכחי משקף פאזה חדשה של אותו סיפור. למרות זאת, כאמור, גיל ההתבגרות בהחלט מציב אתגרים לא פשוטים גם בפני הורים מנוסים וטובים. אני ממליצה מאד לרכוש ספר הדרכה להורים העוסק בהתמודדות עם גיל ההתבגרות, ובמידת הצורך להתייעץ עם גורמים מקצועיים כמו יועצת בי"ס או פסיכולוג. בברכה ליאת

ליאת מקווה שהשפעת כבר מאחורייך החורף הגיע:- ( (לפחות לכאן..) שיהיה שבוע טוב יותר...

תודה יקירתי אני חולה והפורום אפילו יותר. כלום פה לא זז. נתגבר... לפחות יורד גשם ליאת

ליאת יקירתי את עדיין חולה? להביא לך משהו מהסופר פארם? היתה תקלה בפורום או שמא במחשב שלך? אולי תשדרגי...? לפחות השבת מהפוך? מקווה שתחלימי במהרה תרגישי טוב עכשיו אגב יש גם רוחות.רוח את גם אוהבת? זו בהחלט סטיה... לילה טוב

אני פותחת הודעה חדשה - כי העץ ההוא כבר נהפך לבלתי אפשרי. חשבתי אתמול כבר להפרד באהבה מן הפורום הזה, אבל מכיוון שנגעת במרטין בובר ומכיוון שהעלית טיעון - שהוא די קונוונציונלי לטעמי, אינני עומדת בפיתוי. העלית נקודה של קיום הפורום האינטרנטי לצידו של הטיפול. וגם אמרת (ותקני אותי אם אני טועה) שהאנונימיות מאפשרת לך "להתפרע", במקום שבו המפגש האישי אינו מאפשר לך זאת. אז מרטין בובר מדבר על "אני-אתה" - אני חושבת שלזה התכוונת. אבל הוא לא מחייב מפגש אישי פנים אל פנים. אני-אתה במובן של סובייקט אל סובייקט ולא אובייקט אל סובייקט או וייס ורסה.והשאלה אם כל זה לא יכול להתקיים באינטרנט. אני חשה אותך יותר "את" ויותר קרובה אל עצמך,- אני מניחה- מאשר אילו פגשתי אותך תחת מסווה כל המסכות המקובלות. האנונמיות משרתת בטפול האינטרנטי מטרה נעלה של אובייקטיביות כלפי הנועץ. את לא יודעת איך אני נראית - אני לא מנגנת לך על שום אסוציאציה פראית בגלל שהעיניים שלי ככה ולא אחרת- או בגלל שאני יושבת ככה ולא אחרת. האינטרנט סיפק לי אפשרות לטפל בבעיה שלא יכולתי לטפל בה בשום צורה אחרת לא אינטרנטית. לא במקום שבו הייתי. בכייף הייתי ממשיכה מן המקום הזה הלאה. אבל קיים העניין של התשלום. אינני רוצה לקבל יותר שום דבר לא מליאת, לא מאורנה ולא מדרור שאיננו תמורת תשלום. אז אני מוגבלת ולא יכולה להמשיך. אולי אפנה למישהו - אבל אין לי ספק - שאילו היתה לי אפשרות - הייתי ממשיכה כאן. אני שמחה שהעלית את הנושא. אני שמחה שאת קיימת. ניבה.

קראתי אותך מאוד בעניין, והייתי רוצה להעלות שני דברים בהקשר הזה. את בובר אני מכירה פחות טוב ממך נדמה לי. אני זוכרת קטע שמדבר על שני אנשים שמשוחחים ביניהם, ראובן ושמעון. ראובן מדבר עם שמעון כפי שהוא עצמו רואה אותו, הוא גם מדבר עם שמעון כפי שהוא חושב ששמעון רואה אותו, וגם- כפי שהוא, ראובן, רואה את עצמו, וכן הוא מדבר עם הישות הגופנית-פיזית של שמעון. וכנ"ל מצידו של שמעון. בובר מסיים את הקטע במילים "קהל רפאים שלם". מהכיוון הזה אני מצליחה להבין על מה את מדברת כשאת אומרת שהאינטרנט ממסך קצת על חלק מהישויות הללו ומאפשר שיחה ישירה יותר. מאידך, גם המסכות שלי הם חלק ממני, והסמול טוק שאני יוצרת כשאני מובכת, והתנהלות הגוף הלא בטוחה שלי, והמניירות וה"לעשות רושם" והשפלת המבט ונעיצת המבט והשתיקה שלי, ומהירות הדיבור, והקול שלי והעיניים.. כל אלה הם חלק בלתי נפרד וחשוב. לא בטוחה שעזרה או התייעצות אמיתית יכולות להתעלם מכל אלה. לא בטוחה למה התכוון בובר. לי נדמה ששיח אמיתי בין שניים, שיח מלב אל לב חייב לכלול את כל המכלול, גם אם לפעמים המכלול מבלבל ויוצר פה ושם מרחקים קטנים. הגשרים הקטנים שנבנים בין שניים בדינמיקה הזו של קשר פנים-אל-פנים כדי לחצות ולגשר על רתיעות קטנות (כפי שתיארת אולי בעניין האסוציאציות הפראיות), הם חלק מהותי מאוד בקשר והם מה שהופכים אותו לאמיתי. אני לא מזלזלת בכלל בכתיבה בפורום. זה נותן לי המון אחרת לא הייתי פה. ההתייעצות כאן נותנת לי כיווני מחשבה ותובנות ותחושת קירבה וחמלה קצת כלפי עצמי ובכלל. זה המון! אבל אם מבקשים "תיקון" לעצמינו זה המון אבל לא מספיק. כך לתחושתי. טיפול, אגב, זה לא דבר שהוא חובה. לפעמים יש שלבים ששיחות אינטרנטיות מלאות כנות והבנה זה כן מספיק, כי זה מה שמחפשים וזה מה שרוצים. השאלה היא מה רוצים. לא זוכרת מה הייתה הנקודה השנייה :-) התפרעתי מספיק :) אשוב לעבודה. לילך.

כי כשמרימים ידיים - לא שמים אותן על הפה... :)) לא כל כך מכירה את המאמר הזה של בובר- אבל מוצא חן בעיני המושג שלו שאת מציינת קהל רפאים שלם. כן. לזה התכוונתי. וכל הניאונסים המתוקים שאת מתארת על עצמך, נראים בעיני כל כך מתאימים לקשר אמיתי וכנה בין אנשים. אבל קשר מקצועי הוא קצת אחר. אני לוקחת את המלים והמשפטים בקשר המקצועי ובונה מהם תבניות שמתאימות לתבניות שמהן אני בנויה. לשם כך - אינני זקוקה שאיש המקצוע יכיר את הדמעה בקצה העין- שלי. לפעמים אני אף מרגישה שהדמעה הזאת מפריעה והיא יכולה להסיח למקום אחר ולא לגמרי נכון. בכל אופן, אני אוהבת את מה שאת מתארת בכתיבה שלך, ובודאי שאני לוקחת את דברייך לתשומת לבי- יש בהם אמת וכנות - ולי זה מספיק. אני מעלה כאן שאלה - שאני מתחבטת בה. לא התחבטתי בה לפני שבועיים. אבל עכשיו כן. ודברייך רק מוסיפים שאלה לשאלות הקיימות אצלי גם ככה. אני לא חושבת שנפתור פה את השאלה. אני חושבת שהיא תמשיך להתקיים. והאמת, אני חושבת שהעולם שצועד חזק לתוך טכנולוגיה ורובוטיקה - ימצא את עצמו בסופו של דבר מעניק טפולים נפשיים באינטרנט. אני אשמח להיות החלוץ שמקבל אחד כזה. ניבה

הי ניבה, ליאת, וכולם, ניבה, גם אני עקבתי אחרי כל הודעותייך בעניין רב מאד. כתבתי תגובה רגשית של הזדהות עמוקה ביותר (אולי מידי) לאותה הודעה ראשונה שלך מלפני שבועיים, אך לא שלחתי אותה אז... מאז כתבתי לך הודעות נוספות וגם אותן לא שלחתי... את ההודעה הזאת החלטתי לשחרר. על החיים ועל המוות. לראייתי, ולאור נסיוני הטיפולי העכשווי, דבריה של ליאת צודקים ונכונים במלוא מובן המילה. במיוחד במקרים בהם יש בגידה באמון, חשוב לתקן באמצעות קשר ישיר. רק קשר ישיר עם אדם בשר ודם. לאמיתו של דבר - קשר שלא יסולא בפז. מבינים זאת בדיעבד. אם לרגע חשוב אחד ניתן היה להסתייע באינטרנט, נקודתית, עדיין סגולותיו מוגבלות. כבודו במקומו מונח, וככל שזה מפתה (וזה מפתה מאד, מבינה את הדחף והציפיות) כאן זה מסתיים. לא רק הפורום והקטע של הכסף (כאן עלה במוחי רעיון נוסף, אבל לא אעז לרשום אותו...), אלא מעבר לכך, נושא האינטרנט כמקום טיפולי בלעדי למצב הקיים לדעתי, דברים נכונים יותר מכל כאשר מדובר בהחזרת אמון בבני אדם. רציתי להעיר, שאני בכלל לא בטוחה (ולעולם לא ניתן יהיה לדעת) שאלמלא האינטרנט לא היית מוצאת לך דרך אחרת שתוביל אותך לעבודה העצמית שהגעת אליה. הכישורים והכלים שהשתמשת בהם לצרכי ההחלמה העצמית היו לך שם גם קודם (עם או בלי קשר לטיפול), ונעזרת במשהו חיצוני שהיה זמין לך. הפעם זה היה האינטרנט. הייתי נותנת לך לעצמך את רוב הקרדיט! איני אומרת שלא להיעזר באינטרנט כלל, הרי הוא כאן. אפשר וצריך ללמוד להפיק ממנו תועלת רבה, אך, להבנתי העמוקה ואולי גם לחרדותיי, קשר וירטואלי "טיפולי-טיפולי", לפחות במקרים בהם יש אובדן בסיסי של אמון, יכול, אם לומר זאת בצורה בוטה, רק להשחית ו/או לגרום להרס לטווח ארוך. סבורני שיש בו מידה של סכנה: הוא לא באמת בטוח, לא ת?חום ממש, יש בו סכנת התערבבות חוצת גבולות, בכלל ישנה בעייתיות גדולה עם גבולות, מעט מידי מציאות, מקום רב מידי לפרשנויות, השלת הגנות מהירה מידי, אני חוששת שגם נוטים לצפות ממנו להרבה יותר ממה שהוא יכול לתרום ועוד. כדי להתחיל טיפול-טיפול, ראשית, ובבסיס, *חיוני* לבנות אמון. אי אפשר לדלג על השלב הזה!!! שלב מאד קשה. כמה מפתה מצד המטופלים לנסות לדלג עליו ולהתחמק ממנו. איך מנסים להתחמק? המממ... זה יכול לבוא לידי ביטוי, למשל, ב - בחירת טיפול וירטואלי. נראה לי שבחירה בטיפול כזה היא, למעשה, בריחה מהדבר האמיתי והנכון. מטפל טוב לא אמור ליפול בפח הזה... מורכב. אז חייבים אמון. אי אפשר טיפול נטול אמון, ופרדוקסלי לבנות אמון וירטואלית. Contradiction in terms. אולי אני מגזימה, תמיד יש מקום לספקות, אך להשערתי, הדברים נכונים, לפחות במקרים קיצוניים ולגביי (יצאתי פגועה קשה וירטואלית גם. גם זה...). אם לומר לך את האמת, לדעתי, זה סופר לא אחראי ומאד לא מקצועי לקבל לטיפול וירטואלי אדם שאבד אמון באנשים. אני לא רואה איפה אפשר למצוא כאן עבודה טיפולית דינמית בונה בכלל. נקודתית ובקטנה - נגיד שאפשר להיעזר, יש לי בעייה גם עם זה, אבל בקנה מידה גדול - לא נראה לי בכלל. פשוט לא מסתדר לי. ורק להזכיר שבאופן כללי, כל מה שהוא פתייני שכזה נבחן אצלי בשבע עיניים אם לא מיליון. גם אני פניתי לטיפול מתקן אחרי ניסיונות מרים. טיפול שצריך לתקן הרס עבר, שאליו הצטברו גם כמה "טיפולים" כושלים ומאכזבים (לא רק אחד). טיפולים שאפילו נמחקו מהתודעה... איש איש רצונותיו, מאוויו וכוחותיו, האומץ והנחישות גם. רק רציתי לומר שהדרך הנכונה, לדעתי, היא לנסות לצבור משאבים מחודשים ולהתחיל (אולי עם פסק זמן על-פי הרגשתך) במקום חדש שיש בו מציאות של ממש וחיבור ישיר בלבד. הכי ישיר שיש. לא אשלייתי. מציאותי (עם כל האכזבות שבו!). קיים. בר תוקף. יודעת ש"קל" לומר זאת בדיעבד... לא הייתי שם והחמצתי המון, לכן, חשוב לי להזכיר. אני ממליצה גם לבחור במטפל/ת ששומר/ת באופן אדוק על עניין הזמנים: שעה קבועה ביום קבוע ואף פגישות בעלות אורך מוגדר ויציב. ושוב, מזכירה, שאני מציגה את הדברים בצורה אולי קיצונית. לי אישית יש בעייה חזקה ביותר עם הדבר הזה שנקרא אמון. כך הוא עולמי. ... אשת האדמה

שלום שמי מילי ורציתי לשאול שאלה דחופה: רופא השיניים הדביק לי כתר זמני שנפל חזרתי אליו ושוב הדביק ושוב נפל התיאשתי מלחזור והדבקתי את הכתר הזמני עם דבק ציפורניים חזק שמתי ממש טיפה בתוך הגומה שבכתר הזמני והדבקתי וזה תפס חזק עכשיו אני פוחדת שלא עשיתי נזק לגוף שלי ואולי הדבק הטיפה ששמתי ירדה במורד הגרון ועשתה לי נזק בגוף? אנא עיזרו לי אני פוחדת שהרעלתי את עצמי האם למשוך את הכתר בכח ולהוציא אותה? בבקשה ענו לי דחוף האם ללכת למיון בגלל זה אני לא מרגישה בשינוי בגרון אלא כמו כאב גרון והשקד שלי קצת נפוח אני מפחדת נורא שעשיתי שגיאה ששתיתי המון תה אולי ההרגשה בגרון זה פסיכולי אני בלחץ נוראי מה יהיה בבקשה עיזרו לי והרגיעו אותי תודה מילי המודאגת

מילי יקרה, יכול להיות שהמעשה האמיץ שלך ישנה את רפואת השיניים מן הקצה אל הקצה, ויביא לשיפור דרמטי באיכות הדבקת הכתרים (שילמדו סוף סוף להדביק כמו שצריך!). לצערי, איני מבינה בזה דבר, ואיני יודעת כלום על ההרכב הכימי של דבק ציפורניים. אם את מאד חוששת, תוכלי להרים טלפון לרופא השיניים שלך, או לרופא תורן כלשהו ולשאול. אני מוכנה להסתכן בהימור שלא יקרה לך כלום, ובכל זאת, גשי בהקדם לרופא השיניים. שבוע טוב ליאת

שלום בני הבכור, בן 17 וחצי,תלמיד כיתה יב ולקראת גיוס. מאוד מטרידה אותי התנהגותו החברתית. הוא רוב הזמן בבית,כמעט ואינו יוצא לבלות , לא מתקשר לחברים וכמעט לא מקבל טלפונים, יש לו חבר טוב, אך לחבר הזה יש חברים רבים אחרים והוא מאוד פתוח בניגוד לבני שהוא מאוד סגור ומופנם. אף פעם לא היה מוקף בחברים, אך עכשיו זה החמיר. חשוב לי לציין שהוא ילד חכם, מצליח בלימודיו, נאה ואהוד על הילדים בכיתתו. זה זמן מה, די ארוך, שנראה שהוא אינו מתלהב מכלום, כמעט ואינו צוחק, לא מבקש דבר, כל עולמו זה המשחקים במחשב, טלוויזיה והגיטרה. כשאני שואלת אותו למה הוא לא יוצא עם חבריו, הוא טוען שאין לו צורך בזה, שהוא מעדיף להיות לבד, וכשאני שואלת על יצירת קשר עם בנות, משיכה, אהבה, הוא אומר שגם בזה אין לו צורך. גם בחברת המשפחה המורחבת הוא נראה אדיש, לא מחייך, וכולם אומרים לו: מה אתה עייף? צא מהאדישות שלך.פניו למטה והוא נראה מנותק, ולא מתעניין. גם שאלת הצבא מטרידה אותו, אם כי הוא לא מרבה לדבר על זה. לא רוצה להיות קרבי, לא רוצה ללכת לעתודה, לא יודע מה יעשה בצבא, די לחוץ מזה. שאלתי אותו אם הוא רוצה לדבר עם פסיכולוג, הוא אמר שלא, שזה בזבוז זמן, ואין לו צורך גם בזה. מה לעשות? תודה מראש, ליז

ליז יקרה, במקרים רבים התנהגותם של מתבגרים עלולה להיראות למתבונן מן החוץ מוזרה מאד, בעיקר כשהמתבונן הוא הורה מודאג. תקופת ההתבגרות מתאפיינת ברגישות רבה, נטייה להתרחקות מן ההורים, הסתגרות ופנייה לעולמות תוכן חדשים בהם אין להורים כל חלק. יש נערים שמתחברים מאד לבני גילם, ויש כאלה שמעדיפים התכנסות והתבודדות. גם מצבי הרוח נוטים להיות אפרוריים יותר, עם תנודות חריפות ולא צפויות. בתמונה שאת מתארת יש אלמנטים שיכולים לעורר דאגה (הסתגרות, קהות רגשית, הימנעות חברתית), אך גם אלמנטים מרגיעים (ציונים טובים, התעסקות במחשב ובמוסיקה). כדי לנסות ולברר יותר האם מדובר בדיכאון, חרדה או בהתנהגות נורמטיבית, אני מציעה לך לנסות ולשוחח עמו לעיתים קרובות יותר, להתרשם ממצב רוחו, לשים לב לרמת התיאבון שלו (דיכאון יכול להתאפיין בירידה בתיאבון או באכילה מופרזת), לשעות השינה שלו, ולשינויים חריגים (אם יש) ברמת התפקוד שלו בביה"ס. תוכלי, כמובן, להתעניין מה חושבת המורה שלו או איך מרגיש אותו החבר שלו, והאם הוא מעורר דאגה גם בעיניהם. אם תרגישי שהדאגה שלך מקבלת תוקף גם לאחר הברור, אפשר יהיה לחזור ולהתייעץ לגבי איך מביאים אותו לקבל עזרה. בברכה ליאת

זוכרים שהתקשרתי אליה ולא הייתה לה סבלנות אלי? אז בפגישה היא אמרה שאני צודקת והיא באמת לא הייתה פנויה. (חשוב לציין שבתחילת שיחת הטלפון אני שאלתי אותה אם היא פנויה...). היא אמרה שהיא יצאה מהשיחה בהרגשה לא כל כך טובה. גם אני לא!!! אמרתי לה שהיא הייתה צריכה להגיד לי שהיא לא פנויה ולחזור אלי יותר מאוחר. עכשיו השאלה היא כזאת: אם גם היא יצאה מהשיחה בהרגשה ממש לא טובה. אז למה היא לא התקשרה? והנה התשובה: לפסיכולוגים *מותר* לטעות אבל *אסור* להם להתקשר להגיד שהם טעו. הם טועים ומשאירים אותנו עם ההרגשה המגעילה הזאת ימים שלמים. ולמה? אתן שואלות? כי יש גבולות. אין מה לעשות. ואגב המשיח הודיע שהוא לא בא מחר. למי שחשב... הדר, היום אני מתחברת יותר מתמיד להודעה שלך שדיברה על הטלפונים. יאלה שיהיה טוב. נורית

נורית, באותה הודעה של הדר, מהשבוע שעבר, היא כתבה, שהפסיכולוג, בנסיון לשמור על ה'חוקים', "מחשבן, מתאפק, מסכן... " (יודעת שהוצאתי את הדברים מהקשרם המקורי). אתן אמנם אומרות את הדברים עם הרבה ציניות, אבל אני רוצה לומר לכן שאני לא מקנאה בפסיכולוגים. לא פשוט להיות במערכת יחסים של שניים, בה אתה צריך להתאפק כל הזמן. בה אתה צריך לבטל את הצרכים שלך, ולהתמקד באלה של מי שנמצא מולך. אני בטוחה שיש הרבה פעמים בהן היא רוצה לומר לך משהו (טוב או רע) ועוצרת את עצמה. מתה להרים אלייך טלפון ולשמוע איך את, ומתאפקת. יושבת לעצמה על הידיים, כדי לא לקום ולחבק אותך. זה לא פשוט. ויכול מאוד להיות, שבתוך הדיאלוג הפנימי הזה עם עצמם, על מה נכון *בשבילנו* ומה לא, הם גם טועים. מאחר שגם הם רק בני אדם, עם כל קשת החסרונות והיתרונות של הטבע האנושי, לפעמים הם מצליחים להודות בטעות, ולפעמים פחות. במקרה השני, זה מצריך *מאיתנו*, את מה שנחסך מאיתנו בדרך כלל, בקשר המוזר הזה, של יחסי מטפל-מטופל, ואנחנו צריכים להיות הבוגרים יותר. למצוא *אצלנו* את המקום לסלוח. לנסות ולזכור, בתוך הכעס, את כל הטוב שקיבלנו, בתוך הקשר הזה. תזכרי כמה פעמים היא היתה בשבילך, עם המשפט הנכון ברגע הנכון. כמה זה לא פשוט, להיות ככה כל הזמן, בשביל מישהו אחר. כמה רצון טוב *באמת*, זה מצריך. ואת הרי יודעת, יהיו עוד כל-כך הרבה פעמים, שהיא תצליח לגעת בך, כמו שרק היא יודעת. לחיי הפעמים הבאות. יעלה

וואוו יעלה!.. לא הצלחתי להתאפק, או "לשבת על הידיים" כמו שכתבת והייתי חייבת לכתוב לך איזה וואאווו ארוך, כנה ומכל הלב.. יש בך כל כך הרבה בגרות, רגישות וחמלה (לא בניגוד לנורית או הדר, חלילה, אני מאוד מזדהה עם התסכול מהחד-צדדיות הזו..) את כל כך צודקת, איך לא עלה על דעתי שהתפקיד שלהם בקשר לא פחות קשה משלי... תודה לך, לילך.

נורית, מעניין, איך אני עסוקה בתקופה זו באותן סוגיות בדיוק. נמצאת במשבר א?מון עם המטפל. פגועה ממנו. מנסה להמשיך הלאה ומתקשה כל כך. בפגישה האחרונה שלי איתו, הרגשתי איך כל אחד מאיתנו מנסה לק?ר?ב את השני חזרה. מצחיק וגם נורא מעורר רחמים לראות איך זה נעשה. כמה זורמות וישירות המילים שלי ("אני רוצה לקרב אותך אלי בחזרה, אבל לא מצליחה להפסיק לכעוס עליך"), וכמה הוא אילם. כל נים בפנים שלו אומר לי: "בואי", או "אני בא", ו....שום מילה. פוחד כל כך, שומר על עצמו.... באיזשהו שלב בפגישה הוא אמר לי: אני חושב שצריך לגשת לעניין המסויים הזה לאט לאט. אני חושב ששנינו היינו אימפולסיביים מדי בשתי הפגישות הקודמות. הרמתי גבה. אמרתי לו: אבל *לי* מותר להיות פה אימפולסיבית, לא?" והוא ענה לי: "נכון, את צודקת". אני שואלת את עצמי מאז (ועצמי לא ממש יודעת מה לענות), אם זו הייתה דרכו להתנצל. ואם כן, למה ככה? למה הוא לא יכול פשוט לומר: *הייתי* אימפולסיבי איתך. או, אני חושב שטעיתי. מה כבר יקרה? זה הרי רק יעזור לי להתקרב. אז נכון, יעלה, קשה נורא להיות בצד השני (מי כמוני יודעת...). אבל לפעמים, המשברים האלה כל כך חוסמים, כל כך מיותרים, כל כך לא מצמיחים. המשבר האחרון שלי גרם לי לרגרסיה כל כך גדולה (גם הש?פ??ע?ת הגיע משם, בחיי. לא סתם התקשיתי לנשום). והרגרסיה הפעם לא נמצאת בשירות שום אגו. לא שלי, וגם לא שלו. ונכון יעלה, בבגרות רבה, ובעזרת מי שדואג כמוך להזכיר לי את זה, אני חוזרת ואומרת לעצמי שכולנו בני אדם, ואנחנו המטופלים צריכים לזכור גם כמה טוב עשו לנו המטפלים בחשבון הכולל. ולקוות לטוב ויהיה טוב הדר

יעלה, את צודקת. הרבה מאוד פעמים היא הייתה מאוד מכווננת אלי. זה לא סוד. אני יודעת את זה. עם המשפט הנכון בזמן הנכון. עם המבט ההוא שאני אוהבת. או עם הצחוק שלה... היא עזרה לי באחד הדברים שלא האמנתי שאני אצליח לעשות. הייתה שם בשבילי באופן מלא. באמת נתנה לי להצמד אליה. עברתי איתה המון חוויות מרגשות, את יודעת... וכן, אני יודעת שאני נמצאת בקשר טוב ומשמעותי. רק שלפעמים אני לא מבינה למה כל הבלאגן הזה צריך לבוא דווקא כשהמציאות מאיימת לקבור אותי תחתיה. הדר, שלי כל הזמן אומרת: "יכול להיות שטעיתי". או "יכול להיות שלא ראיתי אותך נכון". או "יכול להיות שלא הייתי קשובה אליך מספיק". או "יכול להיות שלא קראתי אותך נכון". בדרך כלל היא מוסיפה אחר כך: "את יודעת, זה יכול להיות". לפעמים גם זה מתחיל לעצבן... וכן, הדר, אני חושבת שזאת הייתה דרכו להתנצל. היום ניסיתי לחשוב מה היא הייתה יכולה לעשות שהיה מקובל עלי. והגעתי למסקנה שלא משנה מה היא הייתה עושה זה לא היה מוצא חן בעיני. נראה לי שעכשיו תורי לתת לה להתקרב... אני אוהבת אותה. מאוד. יעלה, *את* יודעת איך אני קוראת לה בליבי... נויה עסוקה היום. אולי היא תבוא יותר מאוחר. יהיה לנו טוב. נורית

נורית יקרה, בנות יקרות, אני יודעת שאין צורך בהתערבות שלי כאן. אני קוראת את הדברים, מהרהרת בהם, מבררת עם עצמי סוגיות דומות גם מעולם החוויה שלי. הכל כל כך שברירי, רגיש, פריך, ושב ונארג מחדש כדי להיפרם ולהתפורר שוב. אני חושבת פתאום על הפורום שלנו, המורכב (גם הוא) ממארג עשיר ומפתיע של אנשים, הנמצאים, כל אחד בבדידותו, במקום אחר על פני הרצף האינסופי, של המסע פנימה. הדיבור הזה, שאנשים חולקים כאן בנדיבות כה נוגעת ללב, מאפשר לכל אחד מאיתנו - ולו לרגע - לעצור, להקשיב, ללמוד, לערוך אומדן זהיר היכן הוא עומד, ולהמשיך הלאה. תודה לכולכן ליאת

וטעות כזאת קרתה לכם? החליפו לשעון קיץ. הגעתם לפגישה במועד. זה יצא כביכול שעה קודם. גם המטפל/ת וגם המטופל שלפניכם התבלבלו. לא עונים לכם כי כבר יש פגישה. אחרת. יום קודם הזכרתם לו שמזיזים שעה קדימה. בום! היתולי, לא?

תבתי לך הודעה למטה בשרשור של "לא מצאתי שם לכותרת " או איך שקראת לזה (: ביי

תודה,ראיתי והגבתי לדבריך שם.

לא רוצה לחיות יותר. נמאס לי לסבול, נמאס לי מכל הייאוש, הכאב. נמאס לי להפגע. רוצה את הלבד.

ערב טוב, מקווה שהיום מעט קל יותר. בדר"כ כשכל כך קשה, אנו נוטים להמליץ שלא להישאר עם הלבד. יש סוגים של ביחד שאינם פוגעניים, וחשוב שכל אחד מאיתנו ייתן לעצמו להיווכח בזאת. שולחת מכאן עידוד ותקווה להקלה מהירה. ליאת

ליאת שלום, לא מוצאת את עצמי בטיפול כבר המון זמן ..מין ריחוק ההורדה לפעם בשבוע גרמה לי להרגיש רחוקה יותר(בעיקר אילוץ כספי) ..הזמן ארוך לי ,וכשאני יוצאת מהחדר אני מתנתקת במשך השבוע ...ובפגישה הבאה לוקח לי זמן להכנס לטיפול בעיקר לסמוך ...שהיא עדיין אוהבת אותי ...כל הזמן זה סביב העניין הזה ...זה יושב על מקום שאני לא ממש מאמינה שבחור שימצא חן בעיני יאהב אותי לאורך זמן ....ובטיפול אנחנו לא מצליחות להתגבר על זה, וזה מתסכל מאוד ...אני מרגישה עכשיו בעיקר עייפה ...כנכנסתי לטיפול לפני 6 וחצי שנים לא ידעתי למה אני נכנסת' אבל היתה לי מטרה והחלטה שאני לא עוזבת עד שאני הרגיש בלב מאושרת ושמחה בעיקר אהובה שוב על ידי בין זוג(עברתי גירושים לא קלים),וזה לא מצליח לי בדרך כלל אני עומדת במטרות שאני מציבה לעצמי מין מצלחנית שכזו ...אבל בדבר החשוב לי ביותר לא הולך לי ...בעבר ידעתי שזה בעיקר בגלל שעדיין לא השתחררתי רגשית מהקשר הקודם ...כיום אני מרגישה בעיקר חוסר מזל שיש עדיין בחורים איכותים כמוני ....אני מיואשת מעניין ...קשורה מאוד למטפלת שלי ...מרגישה שהתעייפתי מכל המסע המשותף ....אין לי אומץ לעזוב ..עצוב לי להיפרד ...היא חלק מרכזי בחיי ואני אוהבת אותה מאוד , אבל בעיקר ההבטחה שהבטחתי לעצמי בתחילת הדרך ...אני יודעת שאני אפתור את זה מולה אבל מרגישה עצובה מאוד מכל התנהלות חיי ...היום ליאת הייאוש מנצח....חבל.

ערב טוב 'אני', ההחלטה לא לעזוב את הטיפול עד שתרגישי מאושרת, שמחה ואהובה ע"י בן-זוג, היא החלטה קצת מסוכנת, שכן היא עלולה - ולו בגלל הפוקוס המצומצם - לגרום לתגובה פרדוקסלית. זה דומה קצת לגבר שכל תפיסת הגבריות שלו נשענת על ביצועיו במיטה, וכתוצאה מכך הוא סובל מקשיי זקפה. טיפול אינו מבטיח לנו אושר-עד ובוודאי שלא שמחה. החיים שלנו רצופי מכאובים, קשיים, וגם שמחות קטנות (תודה לאל). בטיפול אנו יכולים ללמוד לחיות בשלום עם המציאות, להתמודד טוב יותר עם מכשולים ולסמוך על המשאבים הזמינים לנו. איכשהו, אני מצליחה לחוש אצלך סוג של תנועה החוצה מהטיפול, עם כל האבל והכאב הכרוכים בכך. במקומך, לא הייתי נבהלת מזה כל כך. את כורכת יחד את הקשר שלך עם המטפלת ואת הקשר האפשרי עם בן זוג, וחוששת - אולי - שהפרידה מהטיפול תסמל את הוויתור על זוגיות בכלל. כדאי להשתחרר מאמונה כזו, ולהאמין שהטוב שקיבלת בטיפול עשוי לשאת פירות זמן רב לאחריו. היום נכנעת לייאוש, אבל אני מזכירה לך שזו רק מערכה אחת. המלחמה עוד לא נגמרה. החזיקי מעמד. ליאת

ליאת שלום, כעת (לאחר שיחה טלפונית שהיתה לי)מדאיג אותי עיניין הרבה יותר משמעותי מהשפעת ,והוא הOCD ,שאומנם אני כרגע מטפלת בו,אך מה יהיה אם הוא יהיה 'יותר חזק ממני' ואשאר כל החיים 'תקועה' במצב הנוראי הזה? ידוע לי שאיני עובדת עדיין עקב הOCD שמונע ממני מלחפש ולמצוא עבודה וכו',וזה תקף גם לגבי דיור ולגבי מציאת בן-זוג לחיים ; מדאיג אותי שאם הOCD 'ניצח'אותי ו'השתלט על חיי' עד עכשיו,למה שעכשיו זה ישתנה? מצטערת ש'השלכתי עלייך' את כל הלבטים והפחדים,פשוט הם מפחידים אותי,למרות שהOCD 'משתלט' אפילו בזה וגורם לי להאמין שזה לא באמת נורא-איך שחיי מתנהלים עכשיו,ויש לי מעיין 'מאבק פנימי' עם עצמי(עד כמה שזה בטח נראה 'דבילי') בין הכרה במציאות - שהOCD הורס את חיי ושרק אני יכולה להוציא את עצמי ממצב זה,לבין השלמה עם המצב הקיים ו'היכנעות' לOCD -שזה הפתרון הקל ביותר. אשמח לכל תגובה בעיניין.

משתנה יקרה, OCD אינו גזרת גורל לכל החיים. במקרים של עמידות לטיפול, מומלץ מאד להיעזר גם בטיפול תרופתי שיכול לחולל נפלאות. האם מיצית גם את האפשרת הזו? ליאת

כן מיציתי - ניסיתי והפסקתי (עקב בעיה שהוא יצר,ובכוונה איני מפרטת כאן),וכרגע זה לא אופציה זמינה עבורי. לא הבנתי למה התכוונת ב'עמידות לטיפול'?

שלום לך ליאת, עוד פעם אני חוזרת עם ההתבכיינות שלי. אני מגיעה לחדר שם עם מלא דברים שאני רוצה לשתף אותה ולהיעזר בה... אבל עוד פעם אני מלאה חרדה בתוך "המקום הבטוח" ולא מצליחה להוציא מילה. היא זאת שצריכה לדובב אותי. היא שותקת לפעמים אבל בסוף היא נשברת ושוברת את השקט. והתשובות שלי תמיד קצרות ולעניין ואיני מרחיבה יותר. אני מרגישה שהיא התחילה להתעייף ממני, כאילו שנגמרו לה הכלים.... איך אני יכולה להיפטר מהפחד הזה בלשתף (אני שם בערך שנה וחצי). "אל תשלחי אותי בחזרה אליה " (כמו שאמרו לך קודם), כי כבר דיברנו על זה וכל פעם אני מבטיחה לה שאני אנסה אבל שום דבר לא עוזר.

ערב טוב, אני שמחה שקראת את "מה שאמרו לי קודם", כי שם גם הסברתי מדוע אין באפשרותי להחליף את המטפלת, עם כל הרצון הטוב ואפילו "עם יד על הלב". אני מניחה שאת ממשיכה לבחון את המטפלת שלך, ולהמתין עד שתתעייף ממך. כדי להיפטר מהפחד יש לפעול בנוכחותו, למרות קיומו, ומתוך החלטה שלא להיכנע לו. בהצלחה ליאת

למה שאני אבחון אותה, מה זה עוזר לי? ולמה שאני רוצה שהיא תתעייף ממני? אם אני פניתי לטיפול, אז אני בחרתי בה במיוחד בין אלפי המטפלים שהיא תטפל בי ותעזור לי, אז למה? למה שארצה שהיא תתרחק ממני? או תשעיף אותי? מאיפה זה נובע ומה זה נותן לי בתמורה? באמת, אשמח לקבל תשובה מפורטת.

אני בחורה מאוד סגורה ומאוד רגישה. אחרי שנה של טיפול (אני לא יודעת אם הוא היה טיפול או סוג של הסתגלות מבחינתי למקום חדש ומישהי חדשה בחיי), ואחרי כל ההימנעויות שלי מלדבר בהרבה נושאים. שאלתי השבוע את המטפלת שלי, האם היא חושבת ובכנות שאפשר להגיע רחוק איתי? האם תוכל? אז היא נתנה תשובה שמאוד הפחידה אותי: "שבכנות, היא חושבת לפעמים אם היא באמת יכולה לעזור לי או לא? כי אינה מצליחה להגיע אלי? לזכות באימון שלי? למרות כל הניסיונות שהיא עושה? דבר המשאיר אותה בדילמה? אבל היא אמרה שמבחינה אחרת היא מרגישה התקדמות מסוימת מבחינתי, כלומר בקשר איתה, והיא לא רוצה לוותר עלי? אני נורא פוחדת עכשיו שיום יבוא והיא תגיד לי זהו, שאין לה מה לתת לי יותר, אבל איני מצליחה לשפוך או לזרום איתה יותר. זה פשוט פעם ראשונה שאני בטיפול, ושאני מדברת על עצמי בכזה עומק! אבל מבחינה אחרת בא לי לא לחזור לשם יותר. נורא פוחדת אבל נורא עצבנית ממה שהיא אמרה, ולא יודעת אם אוכל לעזוב (התלות הזאת הורגת אותי). מה אני צריכה לעשות? האם להעיז ולעזוב ופשוט לעזוב את כל הטראומות מאחורה ולהמשיך בחיים? או מה?

שלום במבה, שני דברים שעלו אצלי מול דברייך. בניגוד לשיעורי פיתוח קול, בלט או מתימטיקה, נדמה לי שבטיפול המטרה אינה בהכרח "להגיע רחוק". זוהי טרמינולוגיה שאינה יפה לכאן. טיפול הוא התבוננות, הבנה, קשר. אם תרצי - טיול. אבל לאו דווקא טיול שנתי או טיול למזרח. זהו טיול בלי תרמיל ומקל, בלי מפות ומצפן, וגם בלי יעד מוגדר. זהו טיול בשניים, שבניגוד לטיולים ההם, מומלץ לעשותו שלא בשבילים המסומנים. המחשבה השניה שעלתה בי, התעוררה בעקבות האמירה של המטפלת שלך. אני אישית מעדיפה את הזהירות והספק, את הבדיקה העצמית השוטפת, ואת השאלה הבלתי נמנעת: האם ועד כמה אני יכולה לעזור. להרגשתי, דברים טובים באמת יכולים לקרות ממקום של ענווה. גם כאן, זה עניין של תפיסה והשקפת עולם. מתוך ראיית הטיפול כטיול בעל אופי מיוחד ושיתופי, האחריות להצלחתו היא משותפת. נשמח לשמוע מה החלטת לעשות שבת שלום ליאת

תודה רבה ליאת על התיאור הנפלא. אולי אני באמת צריכה להסתכל על זה בצורה כזו למרות כל הקושי בלהתמסר לה. לא הבנתי את המשפט הבא: "אני אישית מעדיפה את הזהירות והספק, את הבדיקה העצמית השוטפת......דברים טובים באמת יכולים לקרות ממקום של ענווה..." את יכולה לפרט יותר בבקשה את כוונתך? ומה בקשר להימנעות שלי שהמטפלת נורא סובלת ממנה? איך אפשר לפתור בעיה זו? תודה רבה עוד פעם

אוף, כל כך רע לי, אח שלי נראה כל כך מסכן וחסר אנרגיה, אחרי התקף פסיכוטי והסבירות שמדובר בסכיזופרניה עולה. הריצות לוודא שהוא לא שוכח כדורים, הזמן לנסות לדובב אותו על מנת ולנסות להבין מה עובר עליו ובעיקר חוסר לקיחת האחריות של הורים שלי, שחוץ מלשאול אותי מה איתו לא מוכנים להתערב במצבו... אמא שלי במפורש אומרת אין לי כוח לזה ומסירה אחריות... כל כך כואב לי. שום דבר לא משתפר בדיוק להפך. קשה לי לראות אותו כל כך נטול אנרגיות, דווקא בתקופה שהוא התחיל ללמוד ועבר לדירה חדשה ונכנס לחברה חדשה והכל הלך כל כך טוב... ומוזר מה ששבר אותי זה דווקא מריבה עם סבתא שלי שגרה איתנו בבית. השתלטנות שלה כל כך מעייפת אותי. אין מקום לאף אחד לעשות, רק לה..בא לי לישון ולא לקום יותר לעולם. פרח

פרח יקרה, לצרות יש נטייה להגיע, כמו משום מקום, דווקא ברגע הלא מתאים. צר לי לשמוע שהכל נופל עליך, ואני יודעת עד כמה קשה ותובעני יכול להיות הטיפול באדם חולה. נטילת התרופות כסדרן היא אכן חיונית ביותר, וטוב שאת מודעת לחשיבות הדבר. אני מניחה שכולכם נמצאים עדיין בשלבי עיכול האבחנה, ויתכן שההתנערות של ההורים היא חלק מניסיון לא מודע להתכחש למחלה ולהשלכותיה. כדי לרתום גם אותם לעזרה כדאי לדאוג שיקבלו הסברים ענייניים על המחלה, על מהלכה, ועל הפרוגנוזה המשוערת. אפשר להיעזר לצורך כך במישהו מהגורמים המטפלים באחיך. אני דווקא מצליחה להבין איך העצבים יוצאים בסוף על סבתא, שנכנסה בבלי דעת ל"קו האש". כשהכל מתוח, גם אירוע קל יכול להתלקח לממדים לא סבירים. נסי לשמור כוחות, ולהימנע מעימותים מיותרים איפה שלא מוכרחים. בכל מקרה, אנחנו כאן אם תרצי... שבת שלום ליאת

בין פסיכוזה למצב פסיכוטי? תודה

שי יקר, מצב פסיכוטי הוא מצב של פסיכוזה פעילה, דהיינו מצב של הפרעה קשה בבוחן המציאות ובשיפוט, עם או בלי הפרעות בתפיסה, ובדר"כ גם עם הפרעות במהלך ובתוכן החשיבה. בברכה ליאת