פורום פסיכולוגיה קלינית

אניחיילת בת 20 משרתת כבר שנהוחודש,לפני כחודשיים וחצי זה קרה לי לראשונה הייתי בבסיס שרפה לי הקיבה והרגשתי ממש חולשה התמוטטתי והרגשתי שאני מתחילה לפרכס הרופא ציין שזה לדעתו רק hyהוא הצליח להרגיע אותי רק על ידי ואליום שהוריד לי את רמת החמצן ל70 מה שגם לי לדיכוי נשימתי לאחר שהתעוררתי פינו אותי לבית החולים שם לא עשו איתי הרבה רק שלחו אותי הביתה עם גימלים כאילו שזה מה שחיפשתי. כעבור כמה ימים זה קרה לי בשנית זה התחיל מסחרחורות ולאחר מכן המשיך לפירכוסים ונשימות מהירות הגעתי למיון ושם נתנו לי קש(לשתיה)כדי להסדיר את הנשימה המהירה שהייתה לי ואת העיותים שהיו לי.והכניסו לי דרך הוריד זענתרה לקיבה והמלצה לכדורים! השבוע זה קרה לי שוב אחרי תקופה רגועה לחלוטין בלי שום דבר חריג היינו במטווחים ונפלתי אחרי סחרחורות מרובות פינו אותי למיטה שם נרגעתי עצמאית שתיתי אופטלגין ועליתי לישון יום למחרת ראיתי רופא צבאי הרופא חשד שיש לי אפילפסיה והזמין לי נט"ן מכיוון שהפירכוסים התגברו מאוד ,בדרך לבית החולים כמעט 40 דקות הצלחתי להסדיר את הנשימה בעצמי.שהגעתי למיון כעבור חצי שעה קיבלתי התקף נוסף שממש פירכסתי וחשתי תחושת חום ענקית בראש , הניורלוג ומנהל המיון לא ממש הבינו מה קורה איתי ונתנו לי זריקת הרגעה וכדור מתחת ללשון.....נרדמתי ..ואז החליטו לאשפז אותי כעבור 4 ימים שחררו אוית כי לא איבחנו כלום!!!!ctתקין, eeg תקין בדיקות דם תקינות בדיקת עיניים תקינה בקיצור לא מצאו את הבעיה שלי וחושבים שזה פיכלוגי ,הפסיכלוג ראה אותי ואמר שזה לא ממש נריאה לא פסיכלוגי אולי קצת חרדות שמלוות. אני ישמח אם תעזרו לי לאבחן את הבעיה הזאתי ולפרש מה זה. ואגב הנויורלוג אבחן את זה כפסיכלוגי וכמגרנה. אז השאלה שלי מה זה נריאה לך?!?! איזה עוד בדיקות אני יכולה לעשות?? יש מצב שזה אפילפסיה שמגלים בגיל 20?!!?(יש לדודה שלי ) ועוד נקודה חשבוה לאחרונה עברתי תקופה די קשה דוד שלי נפטר לאחר שלא קם משנתו ואבי נתגלה כחולה סרטן בבלוטת התריס. וקרה מקרה גם שערבי רדף אחרי טוממש ממש נבהלתי....והיה לי דופק בכל הגוף... יש מצב שאני סובלת מחרדות כי אני לא מריגה שלחץ מיוחד כרגע כי אני בטבעי בחורה לחוצה וחושבת תמיד... השירות הצבאי שלי לא היה משהועד עכשיו אבל המ"פ שלי ראתה שאני קורסת ונתנה לי להיות הפקידה שלה. ועדיין התתקף חזר על עצמו. אשמח לתשובה בהקדם האפשרי בתודה מראש

אור יקרה, את מתארת תופעה מרשימה של פרכוס, וכפסיכולוגית שאינה רופאה קשה לי להעריך מכאן (וזה גם יהיה מאד לא אחראי) ממה את סובלת. ממליצה מאד להמשיך את הברור הרפואי עד תומו. מאחלת לך בריאות טובה והרבה שלווה ליאת

שלום אני מעוניין לדבר עם פסיכולוג והיתקשרתי לקופת חולים כללית והם היפנו אותי לתחנה לבריאות הנפש בעירי , אני מעוניין לדעת האם כשקראתי שאפשר לקבל טיפול ללא תשלום דרך הקופות חולים האם הם היתכוונו לטיפול בתחנה שכזו או למקום אחר וגם אני מעוניין לדעת איך רמת הטיפול במקום כזה ביחס לשוק הפרטי ? תודה

בבריאות הנפש ניתן לקבל טיפול טוב ממטפלים טובים. וגם מה שטוב שהטיפול אכן ניתן בחינם אבל קח בחשבון את תורי ההמתנה הארוכים. בכל אופן מקווה שעניתי על שאלתך .שיהיה בהצלחה רבה חן

שלום יעקב, חן ענתה לך נכון. הטיפול במרפאות בריאות הנפש ניתן בחינם, ולכן רשימות ההמתנה ארוכות ביותר. לעיתים נאלצים לחכות גם מספר חודשים. במסגרת קופות החולים ניתן לקבל טיפול מוזל, שמחירו עולה בהדרגה לאחר תקופה מסויימת (בכל קופה זה קצת אחרת). לגבי איכות המטפלים: במרפאות הציבוריות עובדים גם פסיכולוגים צעירים או מתמחים, אך לאמונתי הם מחפים על ה'צעירות' שלהם במסירות רבה, השקעה והתלהבות. בקיצור - אפשר בהחלט לקבל טיפול טוב במרפאות החינמיות. בהצלחה ליאת

העניין שאף אחד לא מבין אותי. זה מה שהכי מתסכל אותי. מישהי במשפחתי (ליאת את יודעת זאת) שחולה במחלה נפשית קשה לא מוכנה לקחת את הכדורים, חרף נסיונותינו הרבים לשכנעה שום דבר לא עוזר, אנחנו מיואשים ,בעיקר אני . לא יכולה להפסיק לדאוג חוששת שהיא תעשה מעשה קיצוני כמו נסיון אובדני ,זה כבר קרה בעבר מספר פעמים חוששת שזה יקרה שוב, אני מודאגת רוב הזמן , חוששת להשאיר אותה לבד. לא יכולה לסמוך על בני משפחה אחרים שישימו לב שהיא בסדר ,מכעיס אותי ההתנערות שלהם וחוסר האחריות למצבה . יכולה להבין אותם שלא קל הטיפול באדם חולה נפש שלא מוכן לעזור לעצמו, אבל בכל זאת כועסת כי בסופו של דבר התיק נופל עליי. הייתי בסוף השבוע אצל חבר שלי הלכתי במטרה לנוח ולהירגע מהלחצים של הטיפול בה,אבל לא הצלחתי להירגע ,אפילו דאגתי יותר מהרגיל כי לא היתי לידה בבית. אני לא רואה את עצמי ממשיכה כך,אלו לא חיים בצורה כזאת. המטפלת הציעה לי דבר כזה: לעבור לגור עם החבר(החבר מאוד רוצה בכך) אבל איני מוכנה עדיין . אני גם כועסת על המטפלת באיזשהו מקום(והיא יודעת...) כי היא לא מבינה אותי וכמה קשה לי לקום וללכת לעזוב אדם חולה במצב כזה.למה זה נראה לה כ"כ פשוט והיא לא מצליחה להבין אותי וטוענת כל הזמן שזה לא תפקידי לטפל בה ושאני צריכה לחיות את החיים שלי,לדאוג לעצמי ולחשוב לעצמי. היא לא מבינה שזה לא פשוט... אוף . ועוד בשורה שאני לא יודעת אם להגדיר כמשמחת .. בפגישה האחרונה שאלתי את המטפלת אם אפשר חיבוק, והיא קמה אליי וחיבקה אותי . רציתי כל כך חיבוק באותו רגע אבל אני גם מרגישה דפוקה שביקשתי, זה מעיד על חולשה ועל תלותיות ואני לא רוצה להיות כזאת. ועכשיו מביך אותי בנוסף לחזור לטיפול... ליאת, את לא חייבת לענות לי אם את כועסת עליי, נתון לשיקול דעתך. כתבתי משום שאני נואשת אבל מבטיחה לא להיעלב אם תבחרי לא לענות לי.

שלום חן, אני ערה מאד לקשיים שלך, ויודעת כמה דאגות מוטלות עליך. יש להניח שתצטרכי ללמוד לתמרן בין הצרכים שלך לבין אלה של בני משפחתך האחרים. טוב שיש לך מטפלת מסורה שמזכירה לך לדאוג לעצמך. החזיקי מעמד ליאת

היי ליאת, יש שאלה שמטרידה אותי כבר זמן מה... ממה נובע הסירוב/המנעות של מטפלים מלחבק את המטופלים שלהם? האם זה נגזר מגישות טיפול מסויימות או שזה גורף? אני מודעת לכך שברוב הגישות אסור למטפל להציע כל מגע גופני למטופל, אבל בידיעה ובהסכמה משותפת של שני הצדדים, בידיעה והבנה שזה יכול לקדם את הטיפול, זה עדיין אסור? לפעמים נראה לי כאילו חיבוק מהמטפלת היה יכול כל כך להרגיע, לנחם. כמובן שאין לי אומץ להגיד לה את זה... אז מסתובבת עם הרצון הזה כלוא בתוכי... ולכולם: האם חובקתם בטיפול? הבעתם את הרצון להיות מחובקים? אילו תשובות ותגובות קיבלתם מהמטפלים שלכם? תודה... דינקה

היי דינקה, אני בדרך כלל מעדיפה לא לדבר על נושא שכל כך רגיש עבורי,אפילו לא בפורום אינטרנטי,אבל בגלל שביקשת כל כך יפה...:-) הנושא של החיבוק מהדמות הטיפולית מאוד מאוד משמעותי עבורי,בעיקר ואולי רק בגלל שחסר לי חיבוק שכזה בחיים.אני לא מבינה גדולה בפסיכולוגיה ובתאוריות טיפוליות,אבל אני מניחה שמגע, מעצם היותו דבר אישי ואינטימי שמקושר לרוב ליחסים קרובים ביותר-אין לו מקום בטיפול הפסיכולוגי.כמו כן,אם אדם יקבל את החיבוק שהוא כה זקוק לו (ואם הוא מבקש אז כנראה שהוא זקוק) מהמטפלת,אז יכול להיות שהמוטיבציה שלו לחפש חיבוק מחוץ לחדר הטיפולים תפחת,והטיפול יענה על צורך שבעצם לא עליו הוא אמור לענות-על הצורך במגע גופני,בקרבה,ביחסים אינטימיים.אני לא חושבת שזו מטרת הטיפול באשר הוא.מי כמוני יודעת כמה הייתי רוצה חיבוק מהמטפלת שלי,אבל זה לא יקרה וזהו:-)...עדיף לא להתייסר יותר מדי בנושא.אני בטוחה שאם רק תרצי ותחפשי,תמצאי את החיבוק שאת כל כך צריכה גם מחוץ לחדר הטיפול.אני בטוחה.כי אחרי הכל-אין כמו חיבוק (ואני אומרת את זה בביטחון גמור אפילו בלי שקיבלתי אחד כזה מעולם:-( יהיה בסדר!

היי נועה אני שמחה שהחלטת בכל זאת לענות... :) ברור לי שמגע בטיפול זו סוגייה בעייתית. אבל ברשותך, אני רוצה להסתכל על זה מזווית קצת אחרת.... המטפלת שלי אומרת, שאפשר לדעת אם טיפול הוא טוב, אם המטופל מצליח להעביר את ה"תיקון" שהוא חווה ביחסים עם המטפל, אל היחסים שלו בחוץ. לדוג' (אישית משלי) - אני נורא נורא סגורה. אז לקח זמן, אבל למדתי להיפתח אצל המטפלת. במקביל, ולאט לאט, למדתי גם להיפתח הרבה יותר עם חברים שלי, מחוץ לטיפול. ככה אני גם רואה את עניין החיבוק. (לפחות בהקשר שלי...). כיום, רוב מה שקורה לי בטיפול, גם קורה לי ב"חיים האמיתיים". אמנם בצורה קצת שונה, אבל קורה. אני מרשה לעצמי לרצות חיבוק "בחוץ", וגם לקבל אותו. ובכל זאת, חיבוק מהמטפלת זה שונה לחלוטין. לא יודעת. מה שבטוח, יכול להיות לנו דיון מעניין סביב הנושא... אשמח לעוד תגובות... דינקה

היי דינקה, אני בדרך כלל מעדיפה לא לדבר על נושא שכל כך רגיש עבורי,אפילו לא בפורום אינטרנטי,אבל בגלל שביקשת כל כך יפה...:-) הנושא של החיבוק מהדמות הטיפולית מאוד מאוד משמעותי עבורי,בעיקר ואולי רק בגלל שחסר לי חיבוק שכזה בחיים.אני לא מבינה גדולה בפסיכולוגיה ובתאוריות טיפוליות,אבל אני מניחה שמגע, מעצם היותו דבר אישי ואינטימי שמקושר לרוב ליחסים קרובים ביותר-אין לו מקום בטיפול הפסיכולוגי.כמו כן,אם אדם יקבל את החיבוק שהוא כה זקוק לו (ואם הוא מבקש אז כנראה שהוא זקוק) מהמטפלת,אז יכול להיות שהמוטיבציה שלו לחפש חיבוק מחוץ לחדר הטיפולים תפחת,והטיפול יענה על צורך שבעצם לא עליו הוא אמור לענות-על הצורך במגע גופני,בקרבה,ביחסים אינטימיים.אני לא חושבת שזו מטרת הטיפול באשר הוא.מי כמוני יודעת כמה הייתי רוצה חיבוק מהמטפלת שלי,אבל זה לא יקרה וזהו:-)...עדיף לא להתייסר יותר מדי בנושא.אני בטוחה שאם רק תרצי ותחפשי,תמצאי את החיבוק שאת כל כך צריכה גם מחוץ לחדר הטיפול.אני בטוחה.כי אחרי הכל-אין כמו חיבוק (ואני אומרת את זה בביטחון גמור אפילו בלי שקיבלתי אחד כזה מעולם:-( יהיה בסדר!

ומה הייתן אומרות אם המטפל היה גבר,גם אז הייתן אומרות שזה בסדר חיבוק?{ושלא יובן לא נכון,זה לא שאני 'פוסלת' חיבוקים בכלל,חיבוק ממטפל-גבר,שונה מחיבוק של חבר או ידיד} לדעתי חיבוק ממטפל/ת צריך להיות רק אם שני הצדדים מרגישים קשר ריגשי חזק וצורך לכך,אך גם אז צריך להיזהר מאוד שלא 'לטשטש' את הגבולות של מטפל -מטופל,כי אז לא יהיה ניתן להמשיך את הטיפול-לדעתי(כשאין מסגרת).

לדינקה על מגע בטיפול דיברו הרבה הרבה ועוד ימשיכו וידברו. אענה לחלק שהפנית למטופלים. כנראה שאני לא בדיוק מתאימה לקריטריונים שרשמת, ורציתי גם לציין שאני אדם שפרצו לו מכל הכיוונים אז זו התגובה שלי: חובקתי? מה פתאום. זה ישרוף וימחה את הטיפול ואותי ביחד. באותה שנייה נשבר כל האמון שגם ככה תלוי על בלימה. לא חובקתי ולא נגעו בי ואני גם לא מרשה למרות שהכי זקוקה לזה בעולם. הבעתי? כשהצלחתי בכלל להרגיש את זה, אז כן, בוודאי, מדובר בחיבוק רציני וענק. אבל את החיבוק הגדול אני מחפשת במקום אחר. לא ידוע. בינתיים הרצון הזה יכול להתקיים רק כפנטזיה בכל מקרה. הוא גם מת מהר מאד. הכמיהה נוצרה בטיפול? אולי. אם אני רוצה אותו מהמטפל עצמו, אז אני לא יודעת שאני מרגישה את זה. אם "מדברים על זה" אז מדברים גם על זה: הוא אומר בצורה ישירה לגמרי שאני רוצה שהוא עצמו יחבק. בשיחות מותר לדבר על הכל. אבל אני באמת לא רואה. לא רואה. גם לא בחלומות. העזתי? העזתי להביע כל השתוקקות שהיא (כשהייתה) רק בגלל שאמור להיות ברור שלא יהיה שום מגע. עכשיו זה מת ממילא גראמפי הארורה

דינקה יקרה, בגלל התקלה החמורה במחשב, וקצת גם בגלל שאני לא בקו הבריאות (בלשון המעטה) אני בוחרת לשלוח אותך לדיונים קודמים בנושא. אם תרצי להרחיב עוד בנושא, אשמח להתייחס בשבוע הבא. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-682,xFT-554049,xFP-554049,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-682,xFT-583745,xFP-583745,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-682,xFT-556703,xFP-556727,m-Doctors,a-Forums.html שבוע טוב ליאת

רציתי לשאול אותך משהו. מתאים לך שזה יהיה במייל?

יש לי אחות בת 17 ותגובותיה להורים מכוערות מאוד. היא מגיבה בכעס,בחוצפנות כמו מילים: מי שואל אותך,מי דיבר איתך,אל תתערב וכדומה. ההורים נשארים חסרי ישע ומעירים לה שזה לא בסדר להגיב כך אבל רוח התגובה לא מישתנה וזה רק ממשיך. האם צריך לרסן אותה תחת הפעלת סנקציות או תקיפות אסרטיבית?(כמו לאסור עליה לצאת מהבית,לנתק לה אינטרנט,טלפון סולולארי וכו').

ערב טוב טל, מתבגרים נוטים להיות יצורים חסרי נימוס וזעפנים, בין השאר בשל הצורך הנורמלי שלהם לבסס סוג של עצמאות ונפרדות. עם זאת, מתפקידם של ההורים להמשיך ולהציב גבולות גם לילדיהם בני העשרה. אישית, איני מצדדת בענישה, ומעדיפה את המאמץ להגיע להידברות ושיתוף פעולה. לפעמים, במקרים מסוימים, יש להבהיר למתבגר, שהתנהגותו תוביל לתוצאות לא רצויות עבורו, כמו איבוד זכויות, איבוד זמן איכות בחברת בני המשפחה, ואיבוד הטבות שונות אליהן היה רגיל. חשוב לנסות ולהתאים את התוצאה למעשה ולוודא שהילד יבין את הקשר ביניהם.. מאחר ולדבריך ההורים עומדים חסרי ישע מול מתקפת החוצפה, אפשר להניח שמדובר בקושי בהצבת גבולות. אם זה אכן כך, הבעיה לא נולדה עכשיו, והמצב הנוכחי משקף פאזה חדשה של אותו סיפור. למרות זאת, כאמור, גיל ההתבגרות בהחלט מציב אתגרים לא פשוטים גם בפני הורים מנוסים וטובים. אני ממליצה מאד לרכוש ספר הדרכה להורים העוסק בהתמודדות עם גיל ההתבגרות, ובמידת הצורך להתייעץ עם גורמים מקצועיים כמו יועצת בי"ס או פסיכולוג. בברכה ליאת

ליאת מקווה שהשפעת כבר מאחורייך החורף הגיע:- ( (לפחות לכאן..) שיהיה שבוע טוב יותר...

תודה יקירתי אני חולה והפורום אפילו יותר. כלום פה לא זז. נתגבר... לפחות יורד גשם ליאת

ליאת יקירתי את עדיין חולה? להביא לך משהו מהסופר פארם? היתה תקלה בפורום או שמא במחשב שלך? אולי תשדרגי...? לפחות השבת מהפוך? מקווה שתחלימי במהרה תרגישי טוב עכשיו אגב יש גם רוחות.רוח את גם אוהבת? זו בהחלט סטיה... לילה טוב

אני פותחת הודעה חדשה - כי העץ ההוא כבר נהפך לבלתי אפשרי. חשבתי אתמול כבר להפרד באהבה מן הפורום הזה, אבל מכיוון שנגעת במרטין בובר ומכיוון שהעלית טיעון - שהוא די קונוונציונלי לטעמי, אינני עומדת בפיתוי. העלית נקודה של קיום הפורום האינטרנטי לצידו של הטיפול. וגם אמרת (ותקני אותי אם אני טועה) שהאנונימיות מאפשרת לך "להתפרע", במקום שבו המפגש האישי אינו מאפשר לך זאת. אז מרטין בובר מדבר על "אני-אתה" - אני חושבת שלזה התכוונת. אבל הוא לא מחייב מפגש אישי פנים אל פנים. אני-אתה במובן של סובייקט אל סובייקט ולא אובייקט אל סובייקט או וייס ורסה.והשאלה אם כל זה לא יכול להתקיים באינטרנט. אני חשה אותך יותר "את" ויותר קרובה אל עצמך,- אני מניחה- מאשר אילו פגשתי אותך תחת מסווה כל המסכות המקובלות. האנונמיות משרתת בטפול האינטרנטי מטרה נעלה של אובייקטיביות כלפי הנועץ. את לא יודעת איך אני נראית - אני לא מנגנת לך על שום אסוציאציה פראית בגלל שהעיניים שלי ככה ולא אחרת- או בגלל שאני יושבת ככה ולא אחרת. האינטרנט סיפק לי אפשרות לטפל בבעיה שלא יכולתי לטפל בה בשום צורה אחרת לא אינטרנטית. לא במקום שבו הייתי. בכייף הייתי ממשיכה מן המקום הזה הלאה. אבל קיים העניין של התשלום. אינני רוצה לקבל יותר שום דבר לא מליאת, לא מאורנה ולא מדרור שאיננו תמורת תשלום. אז אני מוגבלת ולא יכולה להמשיך. אולי אפנה למישהו - אבל אין לי ספק - שאילו היתה לי אפשרות - הייתי ממשיכה כאן. אני שמחה שהעלית את הנושא. אני שמחה שאת קיימת. ניבה.

קראתי אותך מאוד בעניין, והייתי רוצה להעלות שני דברים בהקשר הזה. את בובר אני מכירה פחות טוב ממך נדמה לי. אני זוכרת קטע שמדבר על שני אנשים שמשוחחים ביניהם, ראובן ושמעון. ראובן מדבר עם שמעון כפי שהוא עצמו רואה אותו, הוא גם מדבר עם שמעון כפי שהוא חושב ששמעון רואה אותו, וגם- כפי שהוא, ראובן, רואה את עצמו, וכן הוא מדבר עם הישות הגופנית-פיזית של שמעון. וכנ"ל מצידו של שמעון. בובר מסיים את הקטע במילים "קהל רפאים שלם". מהכיוון הזה אני מצליחה להבין על מה את מדברת כשאת אומרת שהאינטרנט ממסך קצת על חלק מהישויות הללו ומאפשר שיחה ישירה יותר. מאידך, גם המסכות שלי הם חלק ממני, והסמול טוק שאני יוצרת כשאני מובכת, והתנהלות הגוף הלא בטוחה שלי, והמניירות וה"לעשות רושם" והשפלת המבט ונעיצת המבט והשתיקה שלי, ומהירות הדיבור, והקול שלי והעיניים.. כל אלה הם חלק בלתי נפרד וחשוב. לא בטוחה שעזרה או התייעצות אמיתית יכולות להתעלם מכל אלה. לא בטוחה למה התכוון בובר. לי נדמה ששיח אמיתי בין שניים, שיח מלב אל לב חייב לכלול את כל המכלול, גם אם לפעמים המכלול מבלבל ויוצר פה ושם מרחקים קטנים. הגשרים הקטנים שנבנים בין שניים בדינמיקה הזו של קשר פנים-אל-פנים כדי לחצות ולגשר על רתיעות קטנות (כפי שתיארת אולי בעניין האסוציאציות הפראיות), הם חלק מהותי מאוד בקשר והם מה שהופכים אותו לאמיתי. אני לא מזלזלת בכלל בכתיבה בפורום. זה נותן לי המון אחרת לא הייתי פה. ההתייעצות כאן נותנת לי כיווני מחשבה ותובנות ותחושת קירבה וחמלה קצת כלפי עצמי ובכלל. זה המון! אבל אם מבקשים "תיקון" לעצמינו זה המון אבל לא מספיק. כך לתחושתי. טיפול, אגב, זה לא דבר שהוא חובה. לפעמים יש שלבים ששיחות אינטרנטיות מלאות כנות והבנה זה כן מספיק, כי זה מה שמחפשים וזה מה שרוצים. השאלה היא מה רוצים. לא זוכרת מה הייתה הנקודה השנייה :-) התפרעתי מספיק :) אשוב לעבודה. לילך.

כי כשמרימים ידיים - לא שמים אותן על הפה... :)) לא כל כך מכירה את המאמר הזה של בובר- אבל מוצא חן בעיני המושג שלו שאת מציינת קהל רפאים שלם. כן. לזה התכוונתי. וכל הניאונסים המתוקים שאת מתארת על עצמך, נראים בעיני כל כך מתאימים לקשר אמיתי וכנה בין אנשים. אבל קשר מקצועי הוא קצת אחר. אני לוקחת את המלים והמשפטים בקשר המקצועי ובונה מהם תבניות שמתאימות לתבניות שמהן אני בנויה. לשם כך - אינני זקוקה שאיש המקצוע יכיר את הדמעה בקצה העין- שלי. לפעמים אני אף מרגישה שהדמעה הזאת מפריעה והיא יכולה להסיח למקום אחר ולא לגמרי נכון. בכל אופן, אני אוהבת את מה שאת מתארת בכתיבה שלך, ובודאי שאני לוקחת את דברייך לתשומת לבי- יש בהם אמת וכנות - ולי זה מספיק. אני מעלה כאן שאלה - שאני מתחבטת בה. לא התחבטתי בה לפני שבועיים. אבל עכשיו כן. ודברייך רק מוסיפים שאלה לשאלות הקיימות אצלי גם ככה. אני לא חושבת שנפתור פה את השאלה. אני חושבת שהיא תמשיך להתקיים. והאמת, אני חושבת שהעולם שצועד חזק לתוך טכנולוגיה ורובוטיקה - ימצא את עצמו בסופו של דבר מעניק טפולים נפשיים באינטרנט. אני אשמח להיות החלוץ שמקבל אחד כזה. ניבה

הי ניבה, ליאת, וכולם, ניבה, גם אני עקבתי אחרי כל הודעותייך בעניין רב מאד. כתבתי תגובה רגשית של הזדהות עמוקה ביותר (אולי מידי) לאותה הודעה ראשונה שלך מלפני שבועיים, אך לא שלחתי אותה אז... מאז כתבתי לך הודעות נוספות וגם אותן לא שלחתי... את ההודעה הזאת החלטתי לשחרר. על החיים ועל המוות. לראייתי, ולאור נסיוני הטיפולי העכשווי, דבריה של ליאת צודקים ונכונים במלוא מובן המילה. במיוחד במקרים בהם יש בגידה באמון, חשוב לתקן באמצעות קשר ישיר. רק קשר ישיר עם אדם בשר ודם. לאמיתו של דבר - קשר שלא יסולא בפז. מבינים זאת בדיעבד. אם לרגע חשוב אחד ניתן היה להסתייע באינטרנט, נקודתית, עדיין סגולותיו מוגבלות. כבודו במקומו מונח, וככל שזה מפתה (וזה מפתה מאד, מבינה את הדחף והציפיות) כאן זה מסתיים. לא רק הפורום והקטע של הכסף (כאן עלה במוחי רעיון נוסף, אבל לא אעז לרשום אותו...), אלא מעבר לכך, נושא האינטרנט כמקום טיפולי בלעדי למצב הקיים לדעתי, דברים נכונים יותר מכל כאשר מדובר בהחזרת אמון בבני אדם. רציתי להעיר, שאני בכלל לא בטוחה (ולעולם לא ניתן יהיה לדעת) שאלמלא האינטרנט לא היית מוצאת לך דרך אחרת שתוביל אותך לעבודה העצמית שהגעת אליה. הכישורים והכלים שהשתמשת בהם לצרכי ההחלמה העצמית היו לך שם גם קודם (עם או בלי קשר לטיפול), ונעזרת במשהו חיצוני שהיה זמין לך. הפעם זה היה האינטרנט. הייתי נותנת לך לעצמך את רוב הקרדיט! איני אומרת שלא להיעזר באינטרנט כלל, הרי הוא כאן. אפשר וצריך ללמוד להפיק ממנו תועלת רבה, אך, להבנתי העמוקה ואולי גם לחרדותיי, קשר וירטואלי "טיפולי-טיפולי", לפחות במקרים בהם יש אובדן בסיסי של אמון, יכול, אם לומר זאת בצורה בוטה, רק להשחית ו/או לגרום להרס לטווח ארוך. סבורני שיש בו מידה של סכנה: הוא לא באמת בטוח, לא ת?חום ממש, יש בו סכנת התערבבות חוצת גבולות, בכלל ישנה בעייתיות גדולה עם גבולות, מעט מידי מציאות, מקום רב מידי לפרשנויות, השלת הגנות מהירה מידי, אני חוששת שגם נוטים לצפות ממנו להרבה יותר ממה שהוא יכול לתרום ועוד. כדי להתחיל טיפול-טיפול, ראשית, ובבסיס, *חיוני* לבנות אמון. אי אפשר לדלג על השלב הזה!!! שלב מאד קשה. כמה מפתה מצד המטופלים לנסות לדלג עליו ולהתחמק ממנו. איך מנסים להתחמק? המממ... זה יכול לבוא לידי ביטוי, למשל, ב - בחירת טיפול וירטואלי. נראה לי שבחירה בטיפול כזה היא, למעשה, בריחה מהדבר האמיתי והנכון. מטפל טוב לא אמור ליפול בפח הזה... מורכב. אז חייבים אמון. אי אפשר טיפול נטול אמון, ופרדוקסלי לבנות אמון וירטואלית. Contradiction in terms. אולי אני מגזימה, תמיד יש מקום לספקות, אך להשערתי, הדברים נכונים, לפחות במקרים קיצוניים ולגביי (יצאתי פגועה קשה וירטואלית גם. גם זה...). אם לומר לך את האמת, לדעתי, זה סופר לא אחראי ומאד לא מקצועי לקבל לטיפול וירטואלי אדם שאבד אמון באנשים. אני לא רואה איפה אפשר למצוא כאן עבודה טיפולית דינמית בונה בכלל. נקודתית ובקטנה - נגיד שאפשר להיעזר, יש לי בעייה גם עם זה, אבל בקנה מידה גדול - לא נראה לי בכלל. פשוט לא מסתדר לי. ורק להזכיר שבאופן כללי, כל מה שהוא פתייני שכזה נבחן אצלי בשבע עיניים אם לא מיליון. גם אני פניתי לטיפול מתקן אחרי ניסיונות מרים. טיפול שצריך לתקן הרס עבר, שאליו הצטברו גם כמה "טיפולים" כושלים ומאכזבים (לא רק אחד). טיפולים שאפילו נמחקו מהתודעה... איש איש רצונותיו, מאוויו וכוחותיו, האומץ והנחישות גם. רק רציתי לומר שהדרך הנכונה, לדעתי, היא לנסות לצבור משאבים מחודשים ולהתחיל (אולי עם פסק זמן על-פי הרגשתך) במקום חדש שיש בו מציאות של ממש וחיבור ישיר בלבד. הכי ישיר שיש. לא אשלייתי. מציאותי (עם כל האכזבות שבו!). קיים. בר תוקף. יודעת ש"קל" לומר זאת בדיעבד... לא הייתי שם והחמצתי המון, לכן, חשוב לי להזכיר. אני ממליצה גם לבחור במטפל/ת ששומר/ת באופן אדוק על עניין הזמנים: שעה קבועה ביום קבוע ואף פגישות בעלות אורך מוגדר ויציב. ושוב, מזכירה, שאני מציגה את הדברים בצורה אולי קיצונית. לי אישית יש בעייה חזקה ביותר עם הדבר הזה שנקרא אמון. כך הוא עולמי. ... אשת האדמה

שלום שמי מילי ורציתי לשאול שאלה דחופה: רופא השיניים הדביק לי כתר זמני שנפל חזרתי אליו ושוב הדביק ושוב נפל התיאשתי מלחזור והדבקתי את הכתר הזמני עם דבק ציפורניים חזק שמתי ממש טיפה בתוך הגומה שבכתר הזמני והדבקתי וזה תפס חזק עכשיו אני פוחדת שלא עשיתי נזק לגוף שלי ואולי הדבק הטיפה ששמתי ירדה במורד הגרון ועשתה לי נזק בגוף? אנא עיזרו לי אני פוחדת שהרעלתי את עצמי האם למשוך את הכתר בכח ולהוציא אותה? בבקשה ענו לי דחוף האם ללכת למיון בגלל זה אני לא מרגישה בשינוי בגרון אלא כמו כאב גרון והשקד שלי קצת נפוח אני מפחדת נורא שעשיתי שגיאה ששתיתי המון תה אולי ההרגשה בגרון זה פסיכולי אני בלחץ נוראי מה יהיה בבקשה עיזרו לי והרגיעו אותי תודה מילי המודאגת

מילי יקרה, יכול להיות שהמעשה האמיץ שלך ישנה את רפואת השיניים מן הקצה אל הקצה, ויביא לשיפור דרמטי באיכות הדבקת הכתרים (שילמדו סוף סוף להדביק כמו שצריך!). לצערי, איני מבינה בזה דבר, ואיני יודעת כלום על ההרכב הכימי של דבק ציפורניים. אם את מאד חוששת, תוכלי להרים טלפון לרופא השיניים שלך, או לרופא תורן כלשהו ולשאול. אני מוכנה להסתכן בהימור שלא יקרה לך כלום, ובכל זאת, גשי בהקדם לרופא השיניים. שבוע טוב ליאת

שלום בני הבכור, בן 17 וחצי,תלמיד כיתה יב ולקראת גיוס. מאוד מטרידה אותי התנהגותו החברתית. הוא רוב הזמן בבית,כמעט ואינו יוצא לבלות , לא מתקשר לחברים וכמעט לא מקבל טלפונים, יש לו חבר טוב, אך לחבר הזה יש חברים רבים אחרים והוא מאוד פתוח בניגוד לבני שהוא מאוד סגור ומופנם. אף פעם לא היה מוקף בחברים, אך עכשיו זה החמיר. חשוב לי לציין שהוא ילד חכם, מצליח בלימודיו, נאה ואהוד על הילדים בכיתתו. זה זמן מה, די ארוך, שנראה שהוא אינו מתלהב מכלום, כמעט ואינו צוחק, לא מבקש דבר, כל עולמו זה המשחקים במחשב, טלוויזיה והגיטרה. כשאני שואלת אותו למה הוא לא יוצא עם חבריו, הוא טוען שאין לו צורך בזה, שהוא מעדיף להיות לבד, וכשאני שואלת על יצירת קשר עם בנות, משיכה, אהבה, הוא אומר שגם בזה אין לו צורך. גם בחברת המשפחה המורחבת הוא נראה אדיש, לא מחייך, וכולם אומרים לו: מה אתה עייף? צא מהאדישות שלך.פניו למטה והוא נראה מנותק, ולא מתעניין. גם שאלת הצבא מטרידה אותו, אם כי הוא לא מרבה לדבר על זה. לא רוצה להיות קרבי, לא רוצה ללכת לעתודה, לא יודע מה יעשה בצבא, די לחוץ מזה. שאלתי אותו אם הוא רוצה לדבר עם פסיכולוג, הוא אמר שלא, שזה בזבוז זמן, ואין לו צורך גם בזה. מה לעשות? תודה מראש, ליז

ליז יקרה, במקרים רבים התנהגותם של מתבגרים עלולה להיראות למתבונן מן החוץ מוזרה מאד, בעיקר כשהמתבונן הוא הורה מודאג. תקופת ההתבגרות מתאפיינת ברגישות רבה, נטייה להתרחקות מן ההורים, הסתגרות ופנייה לעולמות תוכן חדשים בהם אין להורים כל חלק. יש נערים שמתחברים מאד לבני גילם, ויש כאלה שמעדיפים התכנסות והתבודדות. גם מצבי הרוח נוטים להיות אפרוריים יותר, עם תנודות חריפות ולא צפויות. בתמונה שאת מתארת יש אלמנטים שיכולים לעורר דאגה (הסתגרות, קהות רגשית, הימנעות חברתית), אך גם אלמנטים מרגיעים (ציונים טובים, התעסקות במחשב ובמוסיקה). כדי לנסות ולברר יותר האם מדובר בדיכאון, חרדה או בהתנהגות נורמטיבית, אני מציעה לך לנסות ולשוחח עמו לעיתים קרובות יותר, להתרשם ממצב רוחו, לשים לב לרמת התיאבון שלו (דיכאון יכול להתאפיין בירידה בתיאבון או באכילה מופרזת), לשעות השינה שלו, ולשינויים חריגים (אם יש) ברמת התפקוד שלו בביה"ס. תוכלי, כמובן, להתעניין מה חושבת המורה שלו או איך מרגיש אותו החבר שלו, והאם הוא מעורר דאגה גם בעיניהם. אם תרגישי שהדאגה שלך מקבלת תוקף גם לאחר הברור, אפשר יהיה לחזור ולהתייעץ לגבי איך מביאים אותו לקבל עזרה. בברכה ליאת

זוכרים שהתקשרתי אליה ולא הייתה לה סבלנות אלי? אז בפגישה היא אמרה שאני צודקת והיא באמת לא הייתה פנויה. (חשוב לציין שבתחילת שיחת הטלפון אני שאלתי אותה אם היא פנויה...). היא אמרה שהיא יצאה מהשיחה בהרגשה לא כל כך טובה. גם אני לא!!! אמרתי לה שהיא הייתה צריכה להגיד לי שהיא לא פנויה ולחזור אלי יותר מאוחר. עכשיו השאלה היא כזאת: אם גם היא יצאה מהשיחה בהרגשה ממש לא טובה. אז למה היא לא התקשרה? והנה התשובה: לפסיכולוגים *מותר* לטעות אבל *אסור* להם להתקשר להגיד שהם טעו. הם טועים ומשאירים אותנו עם ההרגשה המגעילה הזאת ימים שלמים. ולמה? אתן שואלות? כי יש גבולות. אין מה לעשות. ואגב המשיח הודיע שהוא לא בא מחר. למי שחשב... הדר, היום אני מתחברת יותר מתמיד להודעה שלך שדיברה על הטלפונים. יאלה שיהיה טוב. נורית

נורית, באותה הודעה של הדר, מהשבוע שעבר, היא כתבה, שהפסיכולוג, בנסיון לשמור על ה'חוקים', "מחשבן, מתאפק, מסכן... " (יודעת שהוצאתי את הדברים מהקשרם המקורי). אתן אמנם אומרות את הדברים עם הרבה ציניות, אבל אני רוצה לומר לכן שאני לא מקנאה בפסיכולוגים. לא פשוט להיות במערכת יחסים של שניים, בה אתה צריך להתאפק כל הזמן. בה אתה צריך לבטל את הצרכים שלך, ולהתמקד באלה של מי שנמצא מולך. אני בטוחה שיש הרבה פעמים בהן היא רוצה לומר לך משהו (טוב או רע) ועוצרת את עצמה. מתה להרים אלייך טלפון ולשמוע איך את, ומתאפקת. יושבת לעצמה על הידיים, כדי לא לקום ולחבק אותך. זה לא פשוט. ויכול מאוד להיות, שבתוך הדיאלוג הפנימי הזה עם עצמם, על מה נכון *בשבילנו* ומה לא, הם גם טועים. מאחר שגם הם רק בני אדם, עם כל קשת החסרונות והיתרונות של הטבע האנושי, לפעמים הם מצליחים להודות בטעות, ולפעמים פחות. במקרה השני, זה מצריך *מאיתנו*, את מה שנחסך מאיתנו בדרך כלל, בקשר המוזר הזה, של יחסי מטפל-מטופל, ואנחנו צריכים להיות הבוגרים יותר. למצוא *אצלנו* את המקום לסלוח. לנסות ולזכור, בתוך הכעס, את כל הטוב שקיבלנו, בתוך הקשר הזה. תזכרי כמה פעמים היא היתה בשבילך, עם המשפט הנכון ברגע הנכון. כמה זה לא פשוט, להיות ככה כל הזמן, בשביל מישהו אחר. כמה רצון טוב *באמת*, זה מצריך. ואת הרי יודעת, יהיו עוד כל-כך הרבה פעמים, שהיא תצליח לגעת בך, כמו שרק היא יודעת. לחיי הפעמים הבאות. יעלה

וואוו יעלה!.. לא הצלחתי להתאפק, או "לשבת על הידיים" כמו שכתבת והייתי חייבת לכתוב לך איזה וואאווו ארוך, כנה ומכל הלב.. יש בך כל כך הרבה בגרות, רגישות וחמלה (לא בניגוד לנורית או הדר, חלילה, אני מאוד מזדהה עם התסכול מהחד-צדדיות הזו..) את כל כך צודקת, איך לא עלה על דעתי שהתפקיד שלהם בקשר לא פחות קשה משלי... תודה לך, לילך.

נורית, מעניין, איך אני עסוקה בתקופה זו באותן סוגיות בדיוק. נמצאת במשבר א?מון עם המטפל. פגועה ממנו. מנסה להמשיך הלאה ומתקשה כל כך. בפגישה האחרונה שלי איתו, הרגשתי איך כל אחד מאיתנו מנסה לק?ר?ב את השני חזרה. מצחיק וגם נורא מעורר רחמים לראות איך זה נעשה. כמה זורמות וישירות המילים שלי ("אני רוצה לקרב אותך אלי בחזרה, אבל לא מצליחה להפסיק לכעוס עליך"), וכמה הוא אילם. כל נים בפנים שלו אומר לי: "בואי", או "אני בא", ו....שום מילה. פוחד כל כך, שומר על עצמו.... באיזשהו שלב בפגישה הוא אמר לי: אני חושב שצריך לגשת לעניין המסויים הזה לאט לאט. אני חושב ששנינו היינו אימפולסיביים מדי בשתי הפגישות הקודמות. הרמתי גבה. אמרתי לו: אבל *לי* מותר להיות פה אימפולסיבית, לא?" והוא ענה לי: "נכון, את צודקת". אני שואלת את עצמי מאז (ועצמי לא ממש יודעת מה לענות), אם זו הייתה דרכו להתנצל. ואם כן, למה ככה? למה הוא לא יכול פשוט לומר: *הייתי* אימפולסיבי איתך. או, אני חושב שטעיתי. מה כבר יקרה? זה הרי רק יעזור לי להתקרב. אז נכון, יעלה, קשה נורא להיות בצד השני (מי כמוני יודעת...). אבל לפעמים, המשברים האלה כל כך חוסמים, כל כך מיותרים, כל כך לא מצמיחים. המשבר האחרון שלי גרם לי לרגרסיה כל כך גדולה (גם הש?פ??ע?ת הגיע משם, בחיי. לא סתם התקשיתי לנשום). והרגרסיה הפעם לא נמצאת בשירות שום אגו. לא שלי, וגם לא שלו. ונכון יעלה, בבגרות רבה, ובעזרת מי שדואג כמוך להזכיר לי את זה, אני חוזרת ואומרת לעצמי שכולנו בני אדם, ואנחנו המטופלים צריכים לזכור גם כמה טוב עשו לנו המטפלים בחשבון הכולל. ולקוות לטוב ויהיה טוב הדר

יעלה, את צודקת. הרבה מאוד פעמים היא הייתה מאוד מכווננת אלי. זה לא סוד. אני יודעת את זה. עם המשפט הנכון בזמן הנכון. עם המבט ההוא שאני אוהבת. או עם הצחוק שלה... היא עזרה לי באחד הדברים שלא האמנתי שאני אצליח לעשות. הייתה שם בשבילי באופן מלא. באמת נתנה לי להצמד אליה. עברתי איתה המון חוויות מרגשות, את יודעת... וכן, אני יודעת שאני נמצאת בקשר טוב ומשמעותי. רק שלפעמים אני לא מבינה למה כל הבלאגן הזה צריך לבוא דווקא כשהמציאות מאיימת לקבור אותי תחתיה. הדר, שלי כל הזמן אומרת: "יכול להיות שטעיתי". או "יכול להיות שלא ראיתי אותך נכון". או "יכול להיות שלא הייתי קשובה אליך מספיק". או "יכול להיות שלא קראתי אותך נכון". בדרך כלל היא מוסיפה אחר כך: "את יודעת, זה יכול להיות". לפעמים גם זה מתחיל לעצבן... וכן, הדר, אני חושבת שזאת הייתה דרכו להתנצל. היום ניסיתי לחשוב מה היא הייתה יכולה לעשות שהיה מקובל עלי. והגעתי למסקנה שלא משנה מה היא הייתה עושה זה לא היה מוצא חן בעיני. נראה לי שעכשיו תורי לתת לה להתקרב... אני אוהבת אותה. מאוד. יעלה, *את* יודעת איך אני קוראת לה בליבי... נויה עסוקה היום. אולי היא תבוא יותר מאוחר. יהיה לנו טוב. נורית

נורית יקרה, בנות יקרות, אני יודעת שאין צורך בהתערבות שלי כאן. אני קוראת את הדברים, מהרהרת בהם, מבררת עם עצמי סוגיות דומות גם מעולם החוויה שלי. הכל כל כך שברירי, רגיש, פריך, ושב ונארג מחדש כדי להיפרם ולהתפורר שוב. אני חושבת פתאום על הפורום שלנו, המורכב (גם הוא) ממארג עשיר ומפתיע של אנשים, הנמצאים, כל אחד בבדידותו, במקום אחר על פני הרצף האינסופי, של המסע פנימה. הדיבור הזה, שאנשים חולקים כאן בנדיבות כה נוגעת ללב, מאפשר לכל אחד מאיתנו - ולו לרגע - לעצור, להקשיב, ללמוד, לערוך אומדן זהיר היכן הוא עומד, ולהמשיך הלאה. תודה לכולכן ליאת

וטעות כזאת קרתה לכם? החליפו לשעון קיץ. הגעתם לפגישה במועד. זה יצא כביכול שעה קודם. גם המטפל/ת וגם המטופל שלפניכם התבלבלו. לא עונים לכם כי כבר יש פגישה. אחרת. יום קודם הזכרתם לו שמזיזים שעה קדימה. בום! היתולי, לא?

תבתי לך הודעה למטה בשרשור של "לא מצאתי שם לכותרת " או איך שקראת לזה (: ביי

תודה,ראיתי והגבתי לדבריך שם.

לא רוצה לחיות יותר. נמאס לי לסבול, נמאס לי מכל הייאוש, הכאב. נמאס לי להפגע. רוצה את הלבד.

ערב טוב, מקווה שהיום מעט קל יותר. בדר"כ כשכל כך קשה, אנו נוטים להמליץ שלא להישאר עם הלבד. יש סוגים של ביחד שאינם פוגעניים, וחשוב שכל אחד מאיתנו ייתן לעצמו להיווכח בזאת. שולחת מכאן עידוד ותקווה להקלה מהירה. ליאת

ליאת שלום, לא מוצאת את עצמי בטיפול כבר המון זמן ..מין ריחוק ההורדה לפעם בשבוע גרמה לי להרגיש רחוקה יותר(בעיקר אילוץ כספי) ..הזמן ארוך לי ,וכשאני יוצאת מהחדר אני מתנתקת במשך השבוע ...ובפגישה הבאה לוקח לי זמן להכנס לטיפול בעיקר לסמוך ...שהיא עדיין אוהבת אותי ...כל הזמן זה סביב העניין הזה ...זה יושב על מקום שאני לא ממש מאמינה שבחור שימצא חן בעיני יאהב אותי לאורך זמן ....ובטיפול אנחנו לא מצליחות להתגבר על זה, וזה מתסכל מאוד ...אני מרגישה עכשיו בעיקר עייפה ...כנכנסתי לטיפול לפני 6 וחצי שנים לא ידעתי למה אני נכנסת' אבל היתה לי מטרה והחלטה שאני לא עוזבת עד שאני הרגיש בלב מאושרת ושמחה בעיקר אהובה שוב על ידי בין זוג(עברתי גירושים לא קלים),וזה לא מצליח לי בדרך כלל אני עומדת במטרות שאני מציבה לעצמי מין מצלחנית שכזו ...אבל בדבר החשוב לי ביותר לא הולך לי ...בעבר ידעתי שזה בעיקר בגלל שעדיין לא השתחררתי רגשית מהקשר הקודם ...כיום אני מרגישה בעיקר חוסר מזל שיש עדיין בחורים איכותים כמוני ....אני מיואשת מעניין ...קשורה מאוד למטפלת שלי ...מרגישה שהתעייפתי מכל המסע המשותף ....אין לי אומץ לעזוב ..עצוב לי להיפרד ...היא חלק מרכזי בחיי ואני אוהבת אותה מאוד , אבל בעיקר ההבטחה שהבטחתי לעצמי בתחילת הדרך ...אני יודעת שאני אפתור את זה מולה אבל מרגישה עצובה מאוד מכל התנהלות חיי ...היום ליאת הייאוש מנצח....חבל.

ערב טוב 'אני', ההחלטה לא לעזוב את הטיפול עד שתרגישי מאושרת, שמחה ואהובה ע"י בן-זוג, היא החלטה קצת מסוכנת, שכן היא עלולה - ולו בגלל הפוקוס המצומצם - לגרום לתגובה פרדוקסלית. זה דומה קצת לגבר שכל תפיסת הגבריות שלו נשענת על ביצועיו במיטה, וכתוצאה מכך הוא סובל מקשיי זקפה. טיפול אינו מבטיח לנו אושר-עד ובוודאי שלא שמחה. החיים שלנו רצופי מכאובים, קשיים, וגם שמחות קטנות (תודה לאל). בטיפול אנו יכולים ללמוד לחיות בשלום עם המציאות, להתמודד טוב יותר עם מכשולים ולסמוך על המשאבים הזמינים לנו. איכשהו, אני מצליחה לחוש אצלך סוג של תנועה החוצה מהטיפול, עם כל האבל והכאב הכרוכים בכך. במקומך, לא הייתי נבהלת מזה כל כך. את כורכת יחד את הקשר שלך עם המטפלת ואת הקשר האפשרי עם בן זוג, וחוששת - אולי - שהפרידה מהטיפול תסמל את הוויתור על זוגיות בכלל. כדאי להשתחרר מאמונה כזו, ולהאמין שהטוב שקיבלת בטיפול עשוי לשאת פירות זמן רב לאחריו. היום נכנעת לייאוש, אבל אני מזכירה לך שזו רק מערכה אחת. המלחמה עוד לא נגמרה. החזיקי מעמד. ליאת

ליאת שלום, כעת (לאחר שיחה טלפונית שהיתה לי)מדאיג אותי עיניין הרבה יותר משמעותי מהשפעת ,והוא הOCD ,שאומנם אני כרגע מטפלת בו,אך מה יהיה אם הוא יהיה 'יותר חזק ממני' ואשאר כל החיים 'תקועה' במצב הנוראי הזה? ידוע לי שאיני עובדת עדיין עקב הOCD שמונע ממני מלחפש ולמצוא עבודה וכו',וזה תקף גם לגבי דיור ולגבי מציאת בן-זוג לחיים ; מדאיג אותי שאם הOCD 'ניצח'אותי ו'השתלט על חיי' עד עכשיו,למה שעכשיו זה ישתנה? מצטערת ש'השלכתי עלייך' את כל הלבטים והפחדים,פשוט הם מפחידים אותי,למרות שהOCD 'משתלט' אפילו בזה וגורם לי להאמין שזה לא באמת נורא-איך שחיי מתנהלים עכשיו,ויש לי מעיין 'מאבק פנימי' עם עצמי(עד כמה שזה בטח נראה 'דבילי') בין הכרה במציאות - שהOCD הורס את חיי ושרק אני יכולה להוציא את עצמי ממצב זה,לבין השלמה עם המצב הקיים ו'היכנעות' לOCD -שזה הפתרון הקל ביותר. אשמח לכל תגובה בעיניין.

משתנה יקרה, OCD אינו גזרת גורל לכל החיים. במקרים של עמידות לטיפול, מומלץ מאד להיעזר גם בטיפול תרופתי שיכול לחולל נפלאות. האם מיצית גם את האפשרת הזו? ליאת

כן מיציתי - ניסיתי והפסקתי (עקב בעיה שהוא יצר,ובכוונה איני מפרטת כאן),וכרגע זה לא אופציה זמינה עבורי. לא הבנתי למה התכוונת ב'עמידות לטיפול'?

שלום לך ליאת, עוד פעם אני חוזרת עם ההתבכיינות שלי. אני מגיעה לחדר שם עם מלא דברים שאני רוצה לשתף אותה ולהיעזר בה... אבל עוד פעם אני מלאה חרדה בתוך "המקום הבטוח" ולא מצליחה להוציא מילה. היא זאת שצריכה לדובב אותי. היא שותקת לפעמים אבל בסוף היא נשברת ושוברת את השקט. והתשובות שלי תמיד קצרות ולעניין ואיני מרחיבה יותר. אני מרגישה שהיא התחילה להתעייף ממני, כאילו שנגמרו לה הכלים.... איך אני יכולה להיפטר מהפחד הזה בלשתף (אני שם בערך שנה וחצי). "אל תשלחי אותי בחזרה אליה " (כמו שאמרו לך קודם), כי כבר דיברנו על זה וכל פעם אני מבטיחה לה שאני אנסה אבל שום דבר לא עוזר.

ערב טוב, אני שמחה שקראת את "מה שאמרו לי קודם", כי שם גם הסברתי מדוע אין באפשרותי להחליף את המטפלת, עם כל הרצון הטוב ואפילו "עם יד על הלב". אני מניחה שאת ממשיכה לבחון את המטפלת שלך, ולהמתין עד שתתעייף ממך. כדי להיפטר מהפחד יש לפעול בנוכחותו, למרות קיומו, ומתוך החלטה שלא להיכנע לו. בהצלחה ליאת

למה שאני אבחון אותה, מה זה עוזר לי? ולמה שאני רוצה שהיא תתעייף ממני? אם אני פניתי לטיפול, אז אני בחרתי בה במיוחד בין אלפי המטפלים שהיא תטפל בי ותעזור לי, אז למה? למה שארצה שהיא תתרחק ממני? או תשעיף אותי? מאיפה זה נובע ומה זה נותן לי בתמורה? באמת, אשמח לקבל תשובה מפורטת.

אני בחורה מאוד סגורה ומאוד רגישה. אחרי שנה של טיפול (אני לא יודעת אם הוא היה טיפול או סוג של הסתגלות מבחינתי למקום חדש ומישהי חדשה בחיי), ואחרי כל ההימנעויות שלי מלדבר בהרבה נושאים. שאלתי השבוע את המטפלת שלי, האם היא חושבת ובכנות שאפשר להגיע רחוק איתי? האם תוכל? אז היא נתנה תשובה שמאוד הפחידה אותי: "שבכנות, היא חושבת לפעמים אם היא באמת יכולה לעזור לי או לא? כי אינה מצליחה להגיע אלי? לזכות באימון שלי? למרות כל הניסיונות שהיא עושה? דבר המשאיר אותה בדילמה? אבל היא אמרה שמבחינה אחרת היא מרגישה התקדמות מסוימת מבחינתי, כלומר בקשר איתה, והיא לא רוצה לוותר עלי? אני נורא פוחדת עכשיו שיום יבוא והיא תגיד לי זהו, שאין לה מה לתת לי יותר, אבל איני מצליחה לשפוך או לזרום איתה יותר. זה פשוט פעם ראשונה שאני בטיפול, ושאני מדברת על עצמי בכזה עומק! אבל מבחינה אחרת בא לי לא לחזור לשם יותר. נורא פוחדת אבל נורא עצבנית ממה שהיא אמרה, ולא יודעת אם אוכל לעזוב (התלות הזאת הורגת אותי). מה אני צריכה לעשות? האם להעיז ולעזוב ופשוט לעזוב את כל הטראומות מאחורה ולהמשיך בחיים? או מה?

שלום במבה, שני דברים שעלו אצלי מול דברייך. בניגוד לשיעורי פיתוח קול, בלט או מתימטיקה, נדמה לי שבטיפול המטרה אינה בהכרח "להגיע רחוק". זוהי טרמינולוגיה שאינה יפה לכאן. טיפול הוא התבוננות, הבנה, קשר. אם תרצי - טיול. אבל לאו דווקא טיול שנתי או טיול למזרח. זהו טיול בלי תרמיל ומקל, בלי מפות ומצפן, וגם בלי יעד מוגדר. זהו טיול בשניים, שבניגוד לטיולים ההם, מומלץ לעשותו שלא בשבילים המסומנים. המחשבה השניה שעלתה בי, התעוררה בעקבות האמירה של המטפלת שלך. אני אישית מעדיפה את הזהירות והספק, את הבדיקה העצמית השוטפת, ואת השאלה הבלתי נמנעת: האם ועד כמה אני יכולה לעזור. להרגשתי, דברים טובים באמת יכולים לקרות ממקום של ענווה. גם כאן, זה עניין של תפיסה והשקפת עולם. מתוך ראיית הטיפול כטיול בעל אופי מיוחד ושיתופי, האחריות להצלחתו היא משותפת. נשמח לשמוע מה החלטת לעשות שבת שלום ליאת

תודה רבה ליאת על התיאור הנפלא. אולי אני באמת צריכה להסתכל על זה בצורה כזו למרות כל הקושי בלהתמסר לה. לא הבנתי את המשפט הבא: "אני אישית מעדיפה את הזהירות והספק, את הבדיקה העצמית השוטפת......דברים טובים באמת יכולים לקרות ממקום של ענווה..." את יכולה לפרט יותר בבקשה את כוונתך? ומה בקשר להימנעות שלי שהמטפלת נורא סובלת ממנה? איך אפשר לפתור בעיה זו? תודה רבה עוד פעם

אוף, כל כך רע לי, אח שלי נראה כל כך מסכן וחסר אנרגיה, אחרי התקף פסיכוטי והסבירות שמדובר בסכיזופרניה עולה. הריצות לוודא שהוא לא שוכח כדורים, הזמן לנסות לדובב אותו על מנת ולנסות להבין מה עובר עליו ובעיקר חוסר לקיחת האחריות של הורים שלי, שחוץ מלשאול אותי מה איתו לא מוכנים להתערב במצבו... אמא שלי במפורש אומרת אין לי כוח לזה ומסירה אחריות... כל כך כואב לי. שום דבר לא משתפר בדיוק להפך. קשה לי לראות אותו כל כך נטול אנרגיות, דווקא בתקופה שהוא התחיל ללמוד ועבר לדירה חדשה ונכנס לחברה חדשה והכל הלך כל כך טוב... ומוזר מה ששבר אותי זה דווקא מריבה עם סבתא שלי שגרה איתנו בבית. השתלטנות שלה כל כך מעייפת אותי. אין מקום לאף אחד לעשות, רק לה..בא לי לישון ולא לקום יותר לעולם. פרח

פרח יקרה, לצרות יש נטייה להגיע, כמו משום מקום, דווקא ברגע הלא מתאים. צר לי לשמוע שהכל נופל עליך, ואני יודעת עד כמה קשה ותובעני יכול להיות הטיפול באדם חולה. נטילת התרופות כסדרן היא אכן חיונית ביותר, וטוב שאת מודעת לחשיבות הדבר. אני מניחה שכולכם נמצאים עדיין בשלבי עיכול האבחנה, ויתכן שההתנערות של ההורים היא חלק מניסיון לא מודע להתכחש למחלה ולהשלכותיה. כדי לרתום גם אותם לעזרה כדאי לדאוג שיקבלו הסברים ענייניים על המחלה, על מהלכה, ועל הפרוגנוזה המשוערת. אפשר להיעזר לצורך כך במישהו מהגורמים המטפלים באחיך. אני דווקא מצליחה להבין איך העצבים יוצאים בסוף על סבתא, שנכנסה בבלי דעת ל"קו האש". כשהכל מתוח, גם אירוע קל יכול להתלקח לממדים לא סבירים. נסי לשמור כוחות, ולהימנע מעימותים מיותרים איפה שלא מוכרחים. בכל מקרה, אנחנו כאן אם תרצי... שבת שלום ליאת

בין פסיכוזה למצב פסיכוטי? תודה

שי יקר, מצב פסיכוטי הוא מצב של פסיכוזה פעילה, דהיינו מצב של הפרעה קשה בבוחן המציאות ובשיפוט, עם או בלי הפרעות בתפיסה, ובדר"כ גם עם הפרעות במהלך ובתוכן החשיבה. בברכה ליאת

בני בן שנה ואחד עשר חודשים, יונק ואוכל מוצקים. מתעורר המון בלילה (כ-7) פעמים לפחות. לא יודע להרדם ללא ציצי. ישן איתי במיטה. אני מעוניינת להעבירו בקרוב לחדר אחר, למיטת נוער ולגמול אותו מהנקת לילה. אני בטוחה שהפסקת ההנקה בלילה תלווה במשבר חריף כי הבחורציק מכור... האם ניתן לדעתך לעשות את השינויים האלו בו זמנית (חדר אחר, מיטה נפרדת, גמילת לילה)? אם לא, עם מה להתחיל? (יהיה לי קשה לגמול אותו מהנקת לילה כשהוא איתי במיטה). תודה לך

שלום גלי, ילד בן שנתיים, גם אם הוא יונק, אינו אמור לאכול שבע פעמים בלילה. סביר להניח שהיקיצות התכופות אינן תוצאה של רעב. מבחינה זו, לא מדובר ב"יניקת לילה" אלא בבעיית שינה. השינה במיטת ההורים אינה מומלצת בכל מקרה ובכל גיל. לכן, אם את רוצה (בצדק! בצדק!) לגמול אותו מזה, יש לעשות זאת ללא דיחוי. הגמילה מהשינה המשותפת, כרוכה, מן הסתם, גם במעבר למיטה חדשה ובהפסקת היניקות הליליות המשמשות מקור הרגעה ולא הזנה. תוכלי, כמובן, להמשיך ולהניק אותו לפני השינה או בבוקר, אם את מאמינה בערך המוסף התזונתי שיש להנקה בגיל זה. זה הולך להיות קשה (תתכונני!) אך אפשרי. אם תרצי הכוונה יותר מעשית, תוכלי להתקשר ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, הפועל בימי ראשון ורביעי בין השעות תשע לשלוש, בטלפון: 03-6406888. תוכלי, כמובן, גם להמשיך ולהיעזר בי מכאן. בהצלחה ליאת

התופעה הזו כנראה התחילה קצת לפני שהשתחררתי מהצבא ואני משוחרר 4 חודשים. בתקופת הצבא היה לי ביטחון עצמי גבוה וכמובן שגם דימוי עצמי כזה, הייתי מתקשר ומתחבר לאנשים ממש בקלות זה היה בשבילי כמובן מאליו... המצב הזה חדש לי וגם אני חושב שזה הצטברות של דברים קטנים שהלכו והתגברו. אני כמו שאמרת מנסה לא להיכנע ללחצים האלה לפעמים זה קורה כמו שצריך אבל לפעמים זה לא ופעם אחת כזו שלא הולך - מחזירה אותי שתי צעדים אחורה... איך אפשר לדכא את המחשבות השליליות שפיתחתי לאחרונה ? הרי לפי מה שאני יודע יש קשר ישיר בין הדימוי העצמי שלך לבין הביטחון העצמי וכל הדברים מסביב. לא רוצה לסבך את עצמי בסדנאות וטיפולים אצל פסיכולוג (זה גם שיקול כספי) היתי פעם אחת אצל פסיכולוג והבנתי שזה לא בשבילי הוא אמר שעם הזמן והמפגשים שלי איתו אני מכיר את עצמי טוב יותר וככה הביטחון שלי עולה, אבל לצערי היה קשה לי להאמין לזה, אני לא חושב שזה יכול לעזור לי. תני לי טיפים איך לחשוב רק חיובי , לעלות לעצמי את הדימוי ואת הביטחון יחד תודה...

שלום חסוי, לא בטוחה אם זה יעזור.. לא מזמן נקלעתי לשיחה בין שני אנשים שדיברו על איזה טרנד חדש בפסיכולוגיה. משהו שנקרא פסיכולוגיה חיובית. אם הבנתי נכון, מתמקדים בה פחות בנקודות בעבר שהובילו לדפוסים לא מסתגלים או מעכבים, ויותר מתמקדים בנקודות החוזק שלנו. נסה אולי לחפש קצת בגוגל, לקרוא ולראות אם זה מדבר אלייך.. אני מאוד בעד לדאוג ל-well-being אין באמת סיבה לסבול מדברים אם אפשר לסבול מהם קצת פחות עם קצת עזרה.. מצד שני, לך עם מה שאתה מרגיש... החלטה ללכת לטיפול זה משהו שצריך להתבשל מבפנים כי תכלס, טיפול זה לא דבר קל. ודבר אחרון- אני אמנם השתחררתי לפני כמעט עשור (טוב, קצת פחות), אבל אני זוכרת טוב מאוד כמה קשה היה לי בשחרור... פתאום אין מסגרות וכל החיים לפנייך, וזה הכי מפחיד בעולם, כי אתה כלום. אפס. מי מכיר אותך... מה שאני מנסה להגיד זה שאל תהיה קשה מדיי עם עצמך, זה משהו שהרבה אנשים עוברים. זה לא בהכרח הפרעה או משהו קבוע. זו יכולה להיות גם תקופת הסתגלות כזו, בחזרה לחיים האזרחיים.. וזה טוב שאתה אקטיבי ומנסה להילחם בפחדים.. חפש קצת בגוגל, יש בטוח גם ספרים בנושא. אם לאט לאט יראה לך שטיפול זה משהו שיכול קצת לשחרר לחץ, אז נסה גם את זה. מה יש לך להפסיד? :) לילה טוב בנתיים, לילך.

אולי בגלל העבודה הסמינריונית שאין לי כוח לסיים, ואולי מסיבות אחרות, אני כל היום פה :- ( טיפים להתנזרות בבקשה... זה כבר יותר מדיי... בנתיים, סיפור קטן לפני השינה, עוד אחד מאלה חסרי הפואנטה... (צריך לקשור לי את האצבעות..) --- מרגישה שהדכדוך שנכפה עליי הוא רק ההתחלה.. כמו ש?מים נסוגים לפני שמגיע גל גדול באמת, כך אני מרגישה.. כמו דג שנשאר על החוף בזמן נסיגת המים מפרפר, משתנק מכל האויר הזה שממלא לו את הריאות פתאום הזימים מתכווצים ומתנפחים בהיסטריה "מה קורה פה לעזאזל?!", חושבים הזימים (כן, גם זימים יכולים לחשוב, לפעמים לפני הדג אפילו) בקרוב יגיע הגל הענק הזה שישטוף ויטלטל.. מפחיד נורא.. עד אז אהיה כבר אדם. טובע במערבולות שגדולות ממנו Overwhelmed מכמות המים, מעוצמתם... אתפלל ל?זימים שנשרו, שקרסו מרגישה כמו רגע לפני תובנות מכאיבות שאולי לא אוכל לסגת מהן.. כואבים לי הזימים.. (ונימת תקווה: אני מסוגלת להרגיש! איזה יופי...) מספיק, וביי. ל.

ל., למד., לילך ??? כמי שמכריזה על עצמה "שליטה" את בהחלט משחררת או משוחררת. הלאוי עלי. נראה לי שמה שאת צריכה זה רק להחליף את שם הקובץ במחשב מ"שליטה" ל"שחרור" כי התוכן כבר שם. אני קוראת את ההודעות שלך די בענין כבר מתחילתן, הלהטטנות שלך במילים מקסימה אותי.( מעניין שאת נתקעת דוקא בסמינריונית - עושה רושם שאת פשוט צריכה לתת למילים לנוע מעצמן ותהא עבודה). את משתפת אותנו בכזו קלות ופתיחות שעומדת בניגוד מדהים לתפיסה שלך את עצמך בשליטה כל הזמן, וכמו שכבר אמרתי - הלואי עלי, אני מקנאה. דג איש - דימוי קצת קיצוני בעיני - יש לי הרגשה שלמרות המערבולת ישאר לא מעט אויר בזימים, בעיקר אם יש שם "גברת" שמובילה או מלוה. שותפתך לניכוש עשבים. מכשפה

כן, ניחשת נכון :-( אם רק היית יודעת כמה את צודקת, מכשפה חביבה.. קראתי את תגובתך ואת זו של הדר (תודה לך, יקרה) ומיד סגרתי את המחשב וברחתי בחזרה לשינת בוקר נוספת. הלהטטנות שלי במילים עושה לי בחילה. מה לי ולשליטה עצמית באמת... קשקוש בלבוש :( אני כבר לא יודעת מה אני. השתניתי כל כך בשנים האחרונות ועכשיו אני מבולבלת.. כאילו זקוקה לתגובות החיצוניות כדי לדעת מי אני.. מרגישה שאני מקיאה את נשמתי בפורום (לאו דווקא כמטאפורה) ולא מצליחה לעצור.. כמו גלי התכווצוות בצלעות, עוד מילים ועוד מילים ועוד מילים.. תשושה.. ומה לי ולכל המילים האלה בכלל? הדימויים האלה של דג-איש, השרוכים הפרומים, מערבולת הצבעים שמרחפת לי בראש..את כל הקטעים האלה אני כותבת בנשימה אחת. אלה לא תמונות שאני מלבישה על מילים, אלא תמונות של ממש שצצות לי בראש לשנייה ונעלמות, וכדי להבין למה ומה אני צריכה לפרק אותן למילים. אבל האמת היא שאני לא בטוחה עד כמה הדימויים האלה אמיתיים. לא בטוחה שזו לא להטטנות גרידא. התחושות שמולידות את התמונות האלה הן כל כך רגעיות.. אני מנסה לתפוס אותן בזמן ונועצת בהן את העט שלי הכי מהר והכי עמוק שאני יכולה. אבל האמת היא שזה לא עוזר; אני לא באמת מרגישה כלום. אולי אני סתם נהנית לכתוב וכדאי שאמצא לי פורום כתיבה יוצרת או משהו כזה. התחושות שלי חמקמקות, ואילולא טלטלות הגוף שתיארתי לדרור (כסטרבינסקי.. הנה, שם נוסף), או כמות שעות השינה העצומה שאני שוקעת בתוכה, הייתי חושבת שאני לגמרי מבלפת. ואולי אני באמת מבלפת. בסופו של דבר, כל הלבטים שאני מעלה עכשיו לא באמת נוגעים לי או מעניינים אותי. וגם מהגברת-מטפלת שהתחלתי מאוד לחבב אני יכולה לנתק את עצמי תוך שניה, אם אבחר. אולי את המשך השיחה הזו אני צריכה להמשיך לקיים עם עצמי.. למה בעצם אני ממשיכה עם זה...? תודה רבה לשתיכן על ההבנה ושלל ההארות אני חושבת שאפסיק להציף את הפורום. זה באמת מספיק. סליחה חבר'ה... לילך.

למד, איזה יופי כתבת. איך תמיד מגיע הגל בדיוק כשאנחנו נטולי זימים... ואז, אנחנו אחוזי אימה, שלא נשרוד, שנטבע. פעם, הייתי נאחזת בחוזקה ב??מעט הזימים שלא נשרו, שנשארו. נושמת באמצעותם בקושי, עד שהגל יעבור.... ממשיכה לנשום בכבדות. שורדת.. עד הגל הבא. למדתי, שאפשר אחרת. למדתי להסתכל על הגל ולתוך הפחד בעיניים, לדעת שלא תהיה נשימה כמה זמן, אבל בדיוק, ורק ברגעים האלה, שהגל שוטף ומציף ומכסה, נוצרים זימים חדשים, טריים, שמאפשרים לי נשימה חדשה... עד הגל הבא. והנה, ה"ל" הביישנית שלך מהעצים הקודמים, גדלה כל כך... שנאמר: "לא הביישן ל?מ?ד" יום טוב הדר

ל. יקרה (וכמובן גם מ. ו-ה. היקרות לא פחות). כמה אימה נאספת ברגעים האלה של ההיוולדות. ההתקיימות שלנו, זרימת החמצן לתאים, תלויה במנגנון ששעותיו ספורות. המנגנון החדש עדיין מבשיל, מחכה לאות. אני מצליחה לראות בדמיוני את כל הנולדים האמיצים שקנו את חרותם בכאב, חלקם ביקרו כאן לאחרונה (פינוקיו, עליסה בארץ הפלאות, לכלוכית, בת הים הקטנה, היפהפיה הנרדמת), ומאמינה שהמחיר היה שווה. עוד מעט אסיים לעבוד, ואבוא כדי להישאר קצת יותר ליאת

נראה שסוף סוף זכית לערב "חלש".. עם מספר תגובות מתקבל על הדעת, התכוונתי לכתוב שאולי סוף סוף תוכלי ללכת לישון בשעות סבירות בתורנות שלך, אבל כבר כמעט 1:00 בלי ששמתי לב... אז אאחל לך לסיים במהרה ולצלול למיטה נעים לי שאת פה, את יודעת? ל.

ל. יקרה, תודה שאת חושבת עלי. באמת מאוחר כבר, אבל "תדלקתי" את עצמי בהופעה של עמיר בניון, ומכאן הכוח להחזיק עד עכשיו. אני גם עונה וגם קצת שרה לי... "בבקשה, לעולם היי מחייכת..." ליאת

רציתי להחזיר בבניון משלי.. "מנגינות מדומות, משטות, מזייפות מטשטשות לי את שביל הזהב.." היום אני כבר קצת מחייכת, ועכשיו אפילו יותר.. תודה לך גברת :-) לילה...

תגידו לי, למה בכל פעם אתם "מחזירים" למטפלים? אם אני עזבתי מטפלת כי הגעתי למסקנה שאני לא יכולה לסמוך עליה יותר - למה אתם מחזירים אותי אליה כדי לדון איתה על זה? מה ייצא לי בדיון עם מישהי שאני לא סומכת עליה? ואני מזכירה לכם את העצים הלא מאוד ישנים שהיו רק עכשיו בפורום על המטפלת ששכחה פגישה ועל הכאב וחוסר האונים שזה גרם. אם היתה לי תובנה באינטרנט אז למה אני צריכה לדבר על זה עם המטפלת שעזבה אותי? מילא - לפתוח עם מישהו חדש - זה מובן לי. אבל למה לחזור על הטראומה? ניבה

'מחזירים' אותך לאותה מטפלת,לפי דעתי,רק כדי ש'תסגרי מעגל' ותהיי שלמה עם עצמך,ואני חושבת ש'סגירת המעגל' לא חייבת להיות דווקא בשיחה פנים אל פנים עם אותה מטפלת,אלא יכול להיות גם בשיחה טלפונית או אפילו במייל או מכתב או שילוב שלהם; פשוט עד שלא תדברי עם אותה מטפלת או בכלל עם אותו אדם שפגע בך,העיניין לא יתן לך מנוח וזה כל הזמן יטריד אותך ואפילו אם תנסי להדחיק זאת זה יעלה ו'יצוף' בכל מילה או שם שיזכיר לך אותה ואת תסבלי מזה,וכשמדברים על דברים שיחה 'מלב אל לב' זה משחרר ומרגיע,ואז אפשר להירגע ולהניח את את אותו עיניין מאחור,ושלא יצוץ בכל הזדמנות,כפי שקורה לך עכשיו(לפי מה שהבנתי). בהצלחה, משתנה

ניבה יקרה, עם כל הכבוד לתובנות מהאינטרנט, אנו שבים ומדגישים שאין בכוונתנו להחליף או להתחרות בטיפול האמיתי, המהווה מרחב נכון ומתאים יותר לדיונים על הקשר שבין המטופל והפסיכולוג. כפסיכולוגים, אנו מאמינים מאד בכלי הטיפולי, וממליצים בחום על ההתנסות הזו לכל מי שרוצה ללמוד עוד על עצמו. מן העמדה של מנהל פורום, השומע חצאי דברים, או תחושות אישיות מאד של המטופל, קשה מאד להגיד לפונה: יש לך מטפל רע, תחליף אותו באחר! לא הייתי רוצה שמטופלים שלי יקבלו עצות כאלה באינטרנט, ולכן אשתדל להימנע מכך ככל יכולתי. אישית, אני מאמינה גדולה ביכולת השיפוט של מטופלים, ובטוחה שבמקרים של עוולות או טיפול רע בעליל, כולם יודעים מה צריך לעשות. כאשר יש היסוס - יש מקום להתלבט על כך עם המטפל. זוהי, עם יד על הלב, תשובתי לשאלה "למה אתם מחזירים אותנו למטפלים". לא נכנסתי לסיבות האחרות, בהן גם אלה שמשתנה הזכירה, כי נדמה לי שהן נדונו כאן בהרחבה בשבועות האחרונים. לילה טוב ליאת

למשתנה, אני אכן מכירה בערכה של סגירת מעגל. אני עשיתי את זה כבר פעמיים עם אותה מטפלת, ולכן כשזה קרה עוד פעם - התדהמה והעלבון היו חזקים. זה לא צץ כל פעם מחדש. זאת אומרת - אולי זה צץ אבל כל פעם - ממקום אחר ומעמדה אחרת. הרבה מאוד בעזרתם של מנהלי הפורום פה, שממש אבל ממש עזרו לי- הן בשיקוף והן בשאלה קטנה פה או שם שהציתו בי תובנות חדשות. דווקא עין זרה, (ולא מעורבת כמו המטפלת שלי )- יכלה לבוא מבחוץ ולעזור לי כאן הרבה יותר ממה שיכולתי לקבל ממנה- שזה עוד ועוד מאותו דבר. לליאת, הבנתי את הנקודה שלך- שלכם. אולי יש בזה מן האמת. אבל עם זאת - פתחתי את השאלה הזאת - בגלל איזה שהוא דיון שאני שמעתי אותו על מקומו של האינטרנט בטיפול. ומכיוון שחוויתי אותו על בשרי - ונוכחתי לראות עד כמה נעזרתי בו - אני שואלת את השאלה הזאת. את אומרת שבגלל אינטגריטי את שולחת אותי בחזרה למטפלת שלי שאיכזבה. ואני אומרת שבגלל אינטגריטי - לא היית צריכה לעשות זאת. לא יודעת אם תרצי לענות לי על זה - אני אוהבת אתך אהבה וירטואלית, בכל מקרה. ניבה.

היי לא ממזמן השתחררתי מהצבא אני בן 22 ובזמן האחרון אני נתקף ללחץ כשאני בסביבה של אנשים במיוחד לכאלה שאני לא מכיר. לדעתי זה אחד הסימפטומים לביטחון העצמי הירוד שמלווה אותי בתקופה האחרונה ומשם מתחילה הבעיה. אולי גם השינוי החד הזה מהצבא לאזרחות עשה את שלו.... מאז שזה התחיל אני מנסה תמיד להילחם בזה אבל ללא הצלחה , איך אני יכול בכוחות עצמי להרפות את הלחץ הזה ולעלות לעצמי את הביטחון, להחזיר אותו למה שהיה ?

שלום לך חייל משוחרר, לא לגמרי ברורה לי ההיסטוריה של הבעיה שלך. האם התופעה התחילה עוד לפני הצבא ועכשיו רק החריפה? או שמא מדובר במשהו חדש לגמרי? בעיות של דימוי עצמי אינן פורצות, בדר"כ, ביום בהיר אחד. חרדות דווקא יכולות. לדבריך, אתה מנסה להילחם בזה, ולמעשה זוהי הדרך הטובה ביותר להתמודד. לא להיכנע. אם לא תתן לחרדה וללחץ לנהל אותך, יש סיכוי טוב שהם יפחתו. לעומת זאת, ניסיונות להימנע מהמצבים המלחיצים דווקא מחזקים את הדפוס. אם אתה מרגיש שאתה מתקשה למגר את התופעה בכוחות עצמך, פנה לעזרה. יש סדנאות המתמחות בטיפול בחרדה חברתית, וכמובן גם פסיכולוגים דינמיים והתנהגותיים שישמחו לעזור. יש תופעות שטוב "להרוג כשהן עוד קטנות". נדמה לי שזו אחת מהן. בהצלחה ליאת

התופעה הזו כנראה התחילה קצת לפני שהשתחררתי מהצבא ואני משוחרר 4 חודשים. בתקופת הצבא היה לי ביטחון עצמי גבוה וכמובן שגם דימוי עצמי כזה, הייתי מתקשר ומתחבר לאנשים ממש בקלות זה היה בשבילי כמובן מאליו... המצב הזה חדש לי וגם אני חושב שזה הצטברות של דברים קטנים שהלכו והתגברו. אני כמו שאמרת מנסה לא להיכנע ללחצים האלה לפעמים זה קורה כמו שצריך אבל לפעמים זה לא ופעם אחת כזו שלא הולך - מחזירה אותי שתי צעדים אחורה... איך אפשר לדכא את המחשבות השליליות שפיתחתי לאחרונה ? הרי לפי מה שאני יודע יש קשר ישיר בין הדימוי העצמי שלך לבין הביטחון העצמי וכל הדברים מסביב. לא רוצה לסבך את עצמי בסדנאות וטיפולים אצל פסיכולוג (זה גם שיקול כספי) היתי פעם אחת אצל פסיכולוג והבנתי שזה לא בשבילי הוא אמר שעם הזמן והמפגשים שלי איתו אני מכיר את עצמי טוב יותר וככה הביטחון שלי עולה, אבל לצערי היה קשה לי להאמין לזה, אני לא חושב שזה יכול לעזור לי. תני לי טיפים איך לחשוב רק חיובי , לעלות לעצמי את הדימוי ואת הביטחון יחד תודה...

שוב שלום, כפסיכולוגית שעבדה (ועובדת) קשה מאד במשך שנים רבות כדי להיקרא כך, קצת קשה לי עם אמירה כמו - "לא רוצה לסבך את עצמי בסדנאות וטיפולים אצל פסיכולוג" אני מודעת גם לשיקול הכספי. ובכל זאת, כדי לקבל טיפים להתמודדות, יהיה עליך להרחיק לפורומים אחרים, אולי כאלה העוסקים בעזרה עצמית או תמיכה הדדית. דימוי עצמי הוא מהות יציבה יחסית, הנבנית בתהליך איטי וממושך במהלך ההתפתחות. ככלל, חוויות חוזרות של הצלחה תורמות להעלאת הדימוי העצמי והביטחון העצמי שלנו, בעוד חוויות של כישלון וחוסר אונים מערערות או מחלישות אותם. אם תצליח לזמן לעצמך התמודדויות מאתגרות מצד אחד, אך גם כאלה היכולות להעניק תחושות של סיפוק, הצלחה והישג אמיתיים, אתה בכיוון הנכון. בהצלחה ליאת

שלום . אני אם חד הורית ויש לי ילדה בת 9 עם ליקוי למידה קל יחסית במקצוע חשבון ובכל היתר מצטיינת . מאחר ויש לי קשיים עם הילדה בשטח התקשורת בינינו (נראה לי שהיא סגורה מאוד) פניתי ליעוץ פסיכולוגי אצל פסיכולוגית שמטפלת ומתמחה בליקויי למידה . אני נמצאת עם הילדה בטיפול כמספר חודשים ושמתי לב שהפסיכולוגית תמיד אבל תמיד מגלגלת את הסיבות לתקשורת הגרועה למגרש שלי בלבד ומחפשת אצלי את הסיבות והגורמים לבעיות שקיימות אצל הילדה . האם לדעתך זו גישה נכונה ? האם זו שיטת טיפול נכונה ? האם עלי להחליף יועצת ? מה עלי לעשות ? תודה רחל

רחל יקרה, למרות שקיימת לקות למידה אצל בתך, את מציינת שעיקר הקושי ביניכן נעוץ בתקשורת לקוייה או בסוג של מאבק כוחות ביניכן. בהנחה שמדובר בטיפול פסיכולוגי ולא בייעוץ דידקטי, חשוב לוודא שאכן מדובר בפסיכולוגית מורשית. ולגופו של עניין. הורים וילדים לעולם מקיימים ביניהם יחסי גומלין הדדיים, כשכל אחד מהצדדים פועל ומגיב אל האחר כך שנוצר דיאלוג מעגלי הממשיך ומזין את עצמו במעגלים של הדדיות. נוכל לראות זאת היטב כבר בגיל הינקות המוקדם, כאשר תינוק שקט ורגוע מעורר תגובות אוהדות וסבלניות אצל הוריו, אשר מצידן, מחזקות את התנהגותו הרגועה והנינוחה. לעומת זאת, תינוק חסר מנוחה, עצבני או נמרץ, עלול לעייף ולאתגר את הוריו עד התשה, מה שבאופן טבעי יביא לפחות סבלנות, וישפיע בהמשך על התנהגותו חסרת המנוחה של התינוק. למעשה, ההתערבות הטיפולית יכולה לכוון לכל אחד מן הצדדים, מתוך הנחה שמנגנון יחסי הגומלין יפעל את פעולתו ויביא לשיפור גם בצד השני. לעיתים קרובות, מוטב לגייס דווקא את ההורה, בעיקר כשמדובר בילדים צעירים, מתוך הנחה שקל יותר להגיע לתובנות ולשיתוף פעולה מצד המבוגר. חשוב לזכור עוד, כי משפחה אינה דמוקרטיה, וההורה קובע במידה רבה את נורמות ההתנהגות בבית, ויכולתו לקדם שינויים גדולה יותר. זהו, למעשה, הרציונל הנח מאחרי מה שפסיכולוגים מכנים "הדרכת הורים". כמובן שיש ללמוד לעשות זאת מבלי שההורה יחוש מותקף או מואשם (כמו שאולי קורה אצלכם). כמי שעוסקת לא מעט שנים בהדרכה כזו, אני טורחת, פעם אחר פעם, להדגיש שכהורים כולנו טועים, כולנו נבוכים, כולנו מבולבלים. חשוב לי להעביר גם לך את המסר הזה. נסי להקשיב להכוונה של הפסיכולוגית מבלי לחוש שאת כאמא עומדת למבחן או נכשלת בו. כהורים, אנחנו לומדים כל הזמן, ולצערי, זה קורה בעיקר מטעויות. השתדלי להימנע מהצטדקות או מאבק סביב השאלה " מי אשם", שכן אין כאן "צודקים" או "אשמים". אם תמשיכי להרגיש נאשמת, שתפי את הפסיכולוגית בתחושותייך וחכי לתגובתה. יתכן שתקבלי הסבר שיניח את דעתך. אשמח מאד לשמוע איך מתקדם. בהצלחה ליאת

יכול להיות שהייתי צריכה להמשיך בשירשור למטה (של ל.)נושא זה,אך אני מרגישה שהשירשור ההוא כבר מיצה את עצמו וגם רציתי שמה שאכתוב 'לא יעלם בין השורות' ושבטוח יראו אותו,וליאת - הכוונה בעיקר אלייך. פעם ראשונה שעקב בלבול במחשבות,איני מצליחה ממש לסדר אותן בראש,ולהחליט על שם הולם לכותרת,ולכן חשוב לי היה לציין זאת. מה שמפריע לי מתקשר חלקית ל'שיחה' שניהלתי למטה,עם "ל" ועם "אשת האדמה" בנוגע לשפעת,ושכעת הבנתי שכוונתן לא היתה שפעת אמיתית אלא רק מנוחה נפשית מהכל.זה מה ש'אוכל לי את הלב' שאצלי אין אף-פעם מנוחה נפשית אפילו לא כשאני חולה,גם אז איני מסוגלת כמעט 'לשכב במיטה בשקט' ולנוח באמת-להירגע,כי הראש שלי כל השמן עסוק במחשבות,ושלא יובן לא נכון - זה לא שבאמת אעשה משהו עם מחשבות אילו באותו זמן,חוץ מלדאוג ולהתעצבן; כמו-כן כשאני חולה,אני כועסת על עצמי שנדבקתי ועל הגוף שלי ש'הוא בוגד בי' ושום דבר שאומרים לי לא משנה זאת,ואני מודעת לעד כמה דבילי זה 'נשמע'. למה אני כזאת? למה איני מסוגלת לתת לראשי מנוח,אפילו כשיש אפשרות לכך? לא יודעת,אולי אני סתם 'מחפשת צרות מתחת לאדמה' אך זו תחושתי-שאני כועסת על עצמי בכלל כאשר אני חולה,ולא סולחת לעצמי כאשר אני חולה. משתנה

למרות שבטח זה מובן מאליו,בכל זאת חשוב לי לציין שהתכוונתי ל...'כל הזמן עסוק במחשבות' ולא 'כל השמן...' כפי שרשמתי.

שוב אני, אהלן.. אני שמחה שפתחת שרשור חדש היה לי קשה עם הקודם.. קודם כל, לגבי התחושה שלך שקשה לך לנוח גם כשאת חולה: אני מניחה שכשדברים מטרידים מבפנים הם ממשיכים להטריד גם כשחולים. אני לא בטוחה שזה לא טבעי שכך יהיה.. אם את מחפשת לנוח נסי אולי לעשות דברים (כן, דווקא לעשות ולא לשכב במיטה) שהם סוג של תרפיה בשבילך.. איכשהו דווקא אז המחשבות נודדות להן בשקט וסוג של אושר שלו, אם יש מזל, תופס את מקומה של הבהילות. אצלי זה גינון והתעסקות עם אדמה שעושים לי את זה. יש אנשים שציור/פיסול עושים להם את זה... נסי ותראי. לגבי השפעת, אני לא בטוחה שהתכוונתי למנוחה נפשית מהכל, כמו שהציעה אורנה, אלא לצערי יותר ל"התעללות העצמית" שהצעת את. להעביר את הכאב הפנימי החוצה כדי להרגיש שיש סיבה מתקבלת על הדעת לכאב ולמבוכה הזו של הנפש. לכן, די בהומור, קיויתי לאיזו מחלה שתרשה לי להיסחף קצת עם הקושי הפנימי ולדעת שלפחות כלפי חוץ זה נראה נורמלי לסבול קצת, כי הרי אני חולה.. עם הכעס שאת מעלה על "הגוף שבגד" אני יכולה מאוד להזדהות.. אצלי זה מגיע ממקומות של שליטה (כמובן :-( ), בהלה מזה שהגוף פועל בניגוד לרצוני.. הגוף הזה שלנו לא מפסיק להפתיע... איך הוא יודע לפניי מה אני מרגישה, חצוף! ולמה הוא לא עומד בסטנדרטים שאני מציבה לו?!..מה יש?! מפונק! וכן הלאה וכן הלאה... לא אלאה, הארכתי מספיק.. מקווה שהגבתי לעניין אגב, אשמח לקבל שיעורים בכתיבה קצרנית... ל.

ל. שלום, אני מנסה כעת לכתוב עם כאבי-ראש חזקים ומקווה שאכתוב בהגיון למרות זאת. עם איך שאת מדפיסה לא נראה לי שאת צריכה שיעורים בכתיבה קצרנית; ותהיי בטוחה שהגבת בהחלט לעיניין והסברת את עצמך נהדר. ובעיקר במה שכתבת בסוף- את מזכירה לי את עצמי - לגבי כך שהגוף שלי לא עומד בסטנדרטים שאני מציבה לו וכו'. לגביי עשיית דברים שאני אוהבת זה קצת קשה כש'הראש מתפוצץ' מכאבים וכו',ולזה בדיוק התכוונתי שזה 'לא תענוג' ושזה נורא לאחל לעצמך 'התעללות עצמית' כזאת,כי גם אז לא בטוח שתמצאי את הסיבה לסבל הפנימי - הנפשי - שאת עוברת. אך כן מובן לי בזמן שחולים שמחפשים סיבה לסבל,לכן אני למשל כשמודדת חום ורואה שהוא עולה, אז אני אומרת לעצמי- טוב אם הוא עולה אז זאת לפחות הסיבה להרגשתי הגרועה,אך אם אינך חולה,זה שתסבלי לא יתן הצדקה לכאב הנפי שאת עוברת,לדעתי,להיפך - רק תעמיקי את הסבל הנפשי(ככה זה נראה לי).

שלום לך אני זוכר פעם שהייתי חולה היה לי 40 מעלות חום כמעט משהו מטורף......ואז הבנתי שאני זקוק לשיפור במצבי שאני לא יכול לשכב כל היום במיטה בדכאון (בלי קשר למחלה ההיא שכבתי במיטה בלי לוז שנה + בגלל דכאון) ..שבוע אחכ התחילה תקופת מבחנים למדתי כמו מטורף והצלחתי בכולם.......ואחכ התחלתי לעבוד על שיפור מצבי כמו לעבור מבית ההורים למצוא עבודה וכו ואז שראיתי שהכל מתחרבן לא הצלחתי באף משימה ובנוסף קבלתי כרגיל צו מילואים(כי אני טוב רק לעשות מילואים בשאר הזמן רוב העולם זורק עליי זין) הייתי בדכאון ושכבתי עם הזונה.......ברור שאחכ עצדתי באתגרים שהצבתי לעצמי המצב השתפר מצאתי עבודה עברתי דירה אבל המעשה המטופש עם אותה זונה העיב על הכל לא יודע אם הייתי מאושר בלי הסיפור הזה סביר להניח שלא.......אבל מצבי הנפשי אולי היה טוב יותר........קצת מהרתי להרוג את עצמי........לצערי.....אם זה לא היה קורה באותו יום ארור סביר שזה לא היה קורה אף פעם.......מה שמצחיק זה שממצב של תובנה ורצון לחיות ולשפר הגעתי למצב של קריסה מוחלטת.........אני מקווה בשביל כל החלים והחולות להגיע לתובנות ולהציל את עצמכם ולהמנע מקריסה מוחלטת(: להתראות......

MR BLUE שלום, נראה לי שאצלך נוצר 'טישטוש' בין גבולות המחלה לבין הדיכאון,ולכן נראה לך שכל 'שפעת קטנה' זה סימן ל'קריסה' נפשית ופיזית,אך אין כך הדבר,זה פשוט כפי שציינו כאן ובשירשור הקודם,סמן של הגוף לנוח ולצבור כוחות ולא יותר מזה. אומנם איני מאמינה שאני - דווקא אני(שלא מיישמת זאת)אומרת זאת,אך :תשכח מהעבר ותתחיל לחיות את ההוווה,למרות שאני יודעת עד כמה קשה(תאמין לי שאני יודעת זאת אישית). להתראות, משתנה

לנוחות הציבור, הנה שוב הקיצור דרכו ניתן לפתוח הודעה חדשה. http://www.doctors.co.il/xFF-New,xFI-6,m-Doctors,a-Forums.html

אם הוא מסכים לעלות

ערב טוב, נקווה שהתקלה תוקנה, וכולם יצליחו לקרוא ולכתוב כאוות נפשם. ליל מנוחה ליאת

ליאתי, שוב הגיע סוף השבוע... שיהיה חם ונעים, אורנה

אורנה יקירתי, בשביל שאף אחד לא ייעלב לנו פתאום, אני מקבלת בהכנעה את שרביט התורנות. תנוחי לך בסוף השבוע אגיע לכאן בערב יום חמישי. ליאת

מרגישה געגועים, אבל לא יודעת למי עצב, אבל על מה..? תחושת כבדות, רצון לישון.. ויחד עם אלה גם קירבה, חיבה, וחשש... הרבה חשש מלהתחיל לחבב את הגברת מטפלת שלי, שהיא די נחמדה עם העיניים הסקרניות שלה שנותנת לי להיות במבוכתי בשקט, ומפייסת אותי כשאני קשה חשש.. ושוב משהו בי כבוי העיניים הפנימיות עובדות שעות נוספות אובדות שעות נוספות בתוך סוג של ר?יק שמתפזר בתוכי... כל התחושות שלי מגיעות אליי ממרחקים, שניה מאוחר מבדרך כלל, חסרות חיוניות. קצת כמו בחלום.. כך אני מתנהלת לאחרונה. רעש ממלא לי את הראש, ללא מחשבות של מילים .. תחושות מרחפות בי, דלילות-שקופות כמו אויר, ממלאות לי את הראש בערבוביה מעורפלת של צבעים דהויים.. אין סיבה טובה ללחוץ על "שלח". לא אמרתי כלום, ואין איך להתייחס לקשקוש הזה. אולי אני סתם מקשקשת, אולי אחזור לעבודה מהר.. חששות וגעגועים, כמיהה ורתיעה נשלחים לאויר וירטואלי --- כל כך עייפה.. אילו רק הייתי נדבקת בשפעת. הייתי יכולה להרגיש מסכנה בשקט.. :-)

ל. שלום, אומנם איני יכולה להתייחס לדברייך מבחינה מקצועית,אך דבר אחד שכתבת הפריע לי מאוד, וזה:" אילו רק הייתי נדבקת בשפעת. הייתי יכולה להרגיש מסכנה בשקט..",כי תאמיני לי מניסיון אישי ששפעת (גם אם היא קלה מאוד,או כל מחלה אחרת)זה לא 'תענוג',וזה לא משהו שמאפשר לך לשכב בשקט במיטה ולרחם על עצמך,אלא לסבול מחום,שיעול,כאבי שרירים,כאבי ראש,נזלת וכו'- וזו רק 'רשימה חלקית' של הסבל שתעברי,ובכוונה תיארתי את הסימפטומים כדי שתביני ש'שקט' לא יהיה לך מזה אלא רק סבל בלתי פוסק,וגם יהיו מספר ימים לפחות שתהיי 'כבולה' לבית,ואז אפילו אם תרצי לצאת לא תוכלי,תפסידי דברים חשובים שאולי מצפים לך,ואם את עובדת,זה גם הפסד כספי וכו'. מקווה שלא תיפגעי מדברייך,טוב שרשמת מה את מרגישה באמת,אך חשוב לי שתדעי שמחלות הן לא 'תענוג שקט' שמאפשר לשכב במיטה ולרחם על עצמך,זה את יכולה לעשות בשקט בלי מחלה,מחלות הן סבל בלתי פוסק ופחד מסיבוכים שכתוצאה מהן.

צחקתי לאורך כל המכתב :-) לא בטוחה אם התכוונת שכך אעשה, אבל ככה יצא. את צודקת, מחלות זה לא כיף גדול בלשון המעטה. כבר שנים לא הייתי חולה ואולי לכן שכחתי כמה זה לא נעים.. אבל איכשהו כאבים וחצי עילפון כזה זה בדיוק מה שמתחשק לי כרגע. כולל (ובעיקר!) הכורח להישאר בבית ולהבריז מהמחוייבויות. הנתק הזה בין מה שקורה לי ביומיום (הכל טוב שם) לבין הטלטלות וההתכווצות שהגוף שלי מעביר אותי דרכן בלי שאבין למה (בהודעה של סטרבינסקי למשל) מבלבל אותי מאוד. כאילו הגוף מבין דברים שאני עדיין לא.. "בגוף אני מבינה", אם תרצי.. לא משנה, שוב אני מקשקשת... תודה לך על תגובתך, משתנה. הזכרת לי שאפשר להיות מסכנה בכל יום נתון :-) אנטוש את הסמינריונית שצריך להגיש מחר ואתחפר לי בין הציפה לפוך.. אולי משם תבוא הישועה. לילה טוב...

אולי לא הייתי רגישה מספיק.. כמובן שלא צחקתי עלייך או על הדברים שאמרת (כמובן!) סתם, משהו בדברים הפרקטיים שהעלת שחרר אותי מקדרות ואוירת נכאים חסרות צורה. סוג של צחוק-שחרור תודה שוב ועכשיו...למיטה! (יששש!!) ביי.

ל. יקרה, אני, דווקא ממש לא חושבת, שלא אמרת כלום. חושבת שתיארת בהמון רגישות את הכאב שלך (עם טיפונת תקווה, או שאני טועה?). מכירה מצוין את ההרגשה הקשה הזו, שרע וכואב וקשה ולא יודעים ל?מה בדיוק, כי בעצם לא קרה כלום. מאחלת לך בכל זאת, שהכאבים מבפנים יעברו, בלי שתצטרכי להעביר אותם לכאבים שבחוץ. שמחה שלחצת על 'שלח'. שיהיה לך קל יותר, ש?קט יותר, יעלה

הי נערת חמד, את כותבת מקסים. אמרת המון ואני מנסה לדשדש ולחפש... כל כך יש לי איך להתייחס, בין אם יתקרב בין אם החמצתי לגמרי. געגועים... געגועים על מה ולמה? אולי געגועים למשהו שהיה, משהו שויתרנו עליו, למשהו שכבר לא נאחז, משהו שעבר משמירתנו לחזקת החוץ ויצא משליטה... השובה שחרר את בן הערובה ועתה מה נותר לו, מה נותר... :-( עצב... עצב על מה ולמה? עצב על אובדן. אובדן של כח, 'כח-על' שהחזיק ותפס ועתה כאילו טמנו לו פח, פיתו אותו והוא... פתח זרועותיו הבריוניות והרפה... ריק... על שום מה? על שום שנטשה הפסאודו-כל-היכולות הזו ועתה נותרנו בסך הכל בני אדם... נמוגה האשליה... חשש... כי אבדו הכלים של פעם וחדשים עדיין אַין... מאבקים גוזלי אנרגיות מפילים ומחלישים בדרך להבראה. הגיגים משלי... גם אני, כמוך, הייתי מתה להידבק בשפעת. אילו הייתי מצליחה פעם אחת להיות חולה, חולה חולה, הייתי יודעת שיש הרשאה. להרפייה. באופן פרדוקסלי, יש בזה הרבה אושר בעולמי ולתפיסתי. שלך ובשבילך אשת האדמה

איני מבינה גם בהודעתך זו וגם במה שכתבת לי,למה את חושבת שמחלה,כמו שפעת, זה דבר חיובי כ"כ,שיתן לגוף לחזור לאיזון וכו'? ברור שאם כבר חולים אז אין ברירה אלא לקבל את המצב כפי שהוא,אך אם בריאים (ועל 'בריאות' צריך להודות-לאל אם היא קיימת,כי כשהיא לא 100% ,אז ה'סבל' בחיים לא יהיה רק נפשי אלא גם מוחשי-פיזי, והוא יגדל פי-כמה,כי הסבל הנפשי הקיים לא יעלם ובנוסף יגיע גם הסבל הגופני) לא צריך לייחל להיות חולים. גם אני מתוסכלת פעמים רבות ויודעת מה זה להיות במצב שנמאס מהכל,אך למרות כל זה לעולם לא אייחל לעצמי שאהיה חולה וחלילה לא דבר גרוע מזה,וכפי שכתבתי כבר לפני כשבוע -גם לעולם לא אפגע בעצמי,יש הבדל גדול בין 'רחמים עצמיים' לבין רצון ל'התעללות עצמית' כפי שנראה לי שאתן כותבות. מקווה שלא העלבתי אותך בדבריי,היה חשוב לי להבהיר זאת. משתנה

מאוד התחברתי ל"שובה שחרר את בן הערובה ועתה מה נותר לו, מה נותר"... לא בטוחה אם בהכרח לסיטואציה שנכפתה עליי (כך זה מרגיש-שנכפתה) היום, אבל בהחלט העלת דברים שאני אמשיך קצת לגלגל בהם.. הזכרת לי קצת את האגדה של פסח עם "על שום מה ולמה" :-) אולי מתאים יותר מהכל בהקשר הזה הוא הרשע, בתפקידו הבלתי נשכח.. "רשע מה הוא אומר. מה העדות והחוקים והמשפטים האלה לכם. לכם ולא לו. ולפי שהוציא עצמו מהכלל כפר בעיקר." את מתחברת לי כל כך טוב לדברים שעלו בי אתמול אצל הגברת הנחמדה שלי.. לא יאמן.. שנשתף? ... כל כך התרגלתי להוציא את עצמי מהכלל; לחשוב על עצמי כאילו אני (מ)שונה ונעה על מישורים אחרים לגמרי מאלה שסביבי..כאלה שלא מאפשרים השוואה או התקרבות או נגיעה (של נושאים ואנשים) בי.. אני מאוד מאוד רוצה להרפות אבל חוששת קצת באמת שבן הערובה שיצא מהשבי קצת יאבד מיוקרתו כשבוי..פתאום "מה יוותר לו מה יוותר?.. הוא יהיה סתם-אדם.. (משתנה, את וודאי מתכווצת על ההתרפקות שאני מפגינה כלפי יוקרתם האבודה של שבויים ששוחררו..).. וכאן מגיעה האגדה עם כמה דברי נחמה.. אולי עד עכשיו הוצאתי עצמי מהכלל ולכן כפרתי בעיקר?... אולי זו הדרך להבראה, כמו שאת כותבת.. בדרך לעיקר.. הדרך להבראה רצופה...? אה, :-) בעצם זו הדרך לגהנום.. נעזוב אותה בנתיים.. (קצת מרגישה כמו בטקס האוסקר עם כמות התודות שעוד רגע תפרוץ ממני..) לא ציפיתי לתגובה כלל לכן כל כך הופתעתי... אז תודה לך, חברה שלי אשת האדמה, על תגובה רגישה ובהירה, כהרגלך... והמון תודה ליעלה על תגובה שחיממה לי נקודה הולכת וגדלה בלב... וכמובן, תודה למשתנה. ההבנה עזרה לי קצת to snap out of it(אחרי שישנתי, כמובן..) יהיה בסדר, ל. נ.ב. משתנה- לא מחפשת רחמים עצמיים ברצון להיות חולה.. הרצון להיות חולה הוא רצון למצוא ביטוי אמיתי ומוחשי לאיזשהו סבל פנימי לא מוסבר. כיוון שהוא לא מוסבר הוא מתסכל ומבלבל ואיכשהו סבל חיצוני (מוגבל בזמן ועוצמה כמובן) היה מביא אותי לאיזשהו איזון בין מה שהגוף אומר למה שהנפש.. כרגע, אין תוכי כברי..או משהו בסגנון, מבחינת הכאב לפחות. אולי זו התעללות עצמית באמת, כמו שכתבת :-) וואוו..כתבתי היום מלא, זה הזמן להסתלק לי ולהפסיק עם זה.. ביי

שלום שלום, רק משפט אחד, שאולי יעזור להבהיר את הבלבול שנוצר לקראת סיום העץ... אני חושבת שהעניין הוא בפער בין תפיסת השפעת כסימבול (סמל לפסק-זמן מהחיים התובעניים מבחוץ ומבפנים), לבין תפיסת השפעת ברמה הקונקרטית (כמחלה המביאה עמה מספר לא מבוטל של טרדות מייגעות). לילה טוב, וימי שלווה... אורנה

משהו חזק מטלטל אותי בימים האחרונים וקיויתי לפורקן או נחמה בין מילותייך איכשהו הודעה שכותרתה ר?יק זיכתה אותי בהבהרה על שפעת.. אולי הודעה שכותרתה שפעת תזכה אותי בתגובתך לריק הזה, שגומר אותי כל יום קצת סתם, האמת שזכיתי ליותר תגובות ממה שיכולתי לקוות אז נראה לי שאני לא באמת זקוקה לתגובה נוספת. אבל איכשהו נפגעתי קצת. לא נורא, לא קרה שום דבר.. אולי פשוט קשה לי קצת יעבור. את מאמינה שכבר שעה וחצי אני יושבת פה על ניסוח 3 משפטים? לא יאמן..

מה שלומך?לא 'שמענו' ממך כבר מספר ימים,הכל בסדר? (אני שואלת בעיקבות הודעותייך מלפני כשבוע,שבהן 'נשמעת' מיואש מהכל,ואני חייבת לציין שבהודעה האחרונה שרשמת רציתי לעודד אותך,אך לא הייתי מסוגלת לעשות זאת,כי הייתי צריכה לעודד את עצמי ובקושי הצלחתי לעשות זאת). אשמח לקרוא מה קורה איתך,כמובן שרק אם תרצה לכתוב וליידע לגבי מצבך. להתראות, משתנה

היי מה שלומך?תודה רבה על ההתעניינות...זה ממש יפה מצידך........אני בסדר מנסה לשרוד ואני מקווה שיהיה טוב....מנסה לצאת לבלות (לשתות בעיקר(: אבל לזה אני מכור) ומנסה להתרכז בלימודים........יש לי הרבה רגעים קשים מקווה שיהיה בסדר...ושאני יתחזק.......הקטע הוא שאני במצב משתנה כל הזמן בעיקר קשה לי בסופי שבוע כשאני לא פוגש אנשים ואני לבד......מה איתך איך את מרגישה?מקווה שטוב לך.....?

אומנם אני מכירה רק חלקית את סיפורך,אך ידוע לי שזמן רב מאוד הוא כבר מטריד אותך, לפי התכתבותך בפורום,ואני חייבת לציין שלפי כינוייך בדימיון אתה מצטייר לי כגבר גבוה ומרשים בעל אישיות 'סוחפת',מישהו שיש לו כריזמה,בערך כמו השחקן ששיחק את MR BIG ב'סקס והעיר הגדולה'(איני יודעת אם צפית בסידרה זו),ולכן כל פעם שאני רואה את כינוייך אתה מזכיר לי אותו,כנראה שהכינוי הדומה אולי גרם אצלי להקבלה ביניכם. בכל-אופן,לא רק מהכינוי אלא גם מדבריך אתה מצטייר כגבר כזה(מרשים וסוחף-כפי שכתבו לך הבנות לפני שבוע),אך נראה לי שבעיקבות מה שעברת אינך מעריך את עצמך מספיק כדי לראות זאת/להיות נוכח לכך. דבר נוסף שלא כתבתי עד עכשיו הוא שבגלל ההקבלה שעשיתי בינך לבין הדמות מהסדרה,נוצר בי בתחילה הרושם המוטעה,שאתה קצת שחצן,ולכן לא הגבתי בפעמים הראשונות לדבריך,אז לא הייתי מודעת להקבלה שעשיתי כפי שאני מודעת לה היום, ורק במבט-לאחור רואים זאת. הייאוש שניכר בהודעות שכתבת לפני שבוע הדאיג אותי,במיוחד שאחרי-כן לא כתבת כמעט בכלל,ולכן דאגתי מה קורה איתך. לגביי לכתוב זה קצת בעייתי,כי כעת (כפי שציינתי כבר בשירשורים קודמים)אני לא במיטבי,קצת חולה,אבל אני מקוה שזה יסתדר ויעבור מהר מאוד - זה מבחינה פיזית; נפשית זה 'סיפור ארוך' שלא אלאה אותך בו עכשיו,כי אפילו לי לא כ"כ מובן כרגע מה בדיוק אני מרגישה - אני במעיין תקופה מבלבלת,אך משהו טוב כן קרה לי : כבר יומיים לא חוויתי חרדה,ועבורי שכל השבוע שעבר היה 'רווי חרדות' זה מצב נהדר,ואפילו אם היתה חרדה היא היתה כ"כ קטנה וחסרת חשיבות שאיני זוכרת אותה. אני מצטערת ש'שפכתי' את צרותיי עלייך,בטח לא ציפית שאעשה זאת.

שלום אורנה עשיתי היום חישוב של כמה פגישות טיפוליות היו לי, וכמה שילמתי ומה קיבלתי בתמורה. אני שם פחות משנה עם 40 פגישות, וסכום מסוים של כסף, אבל בלי שום התקדמות. ההתקדמות היחידה שיש לי מכל הפגישות זה הקשר הטוב עם המטפלת (למרות שהיא עדיין דורשת יותר פתיחות, ויותר התמסרות ויותא אימון בה). כל שאר העניינים העיקרים שהגעתי בגללם לא נפתרו או לא עובדו, למרות שעבדנו עליהם (כמו אובדן ורגשי האשם, נתק ואי אימון באחרים עקב התעללות...דימוי עצמי נמוך...). אז האם שווה להשקיע כל כך הרבה רק בכדי בסוף יהיה לי קשר טוב איתה. את זה אני יכולה לעשות עם חברה. אז שאלתי היא, אפילו אם התהליך אצלי איטי ואני לא בן אדם שנותן אימון בקלות, כמה זמן צריך לתת לטיפול? מתי אפשר לדעת שזהו זה, זה לא מועיל? כי אחרת אפשר להישאר שם שנים, כי המטפלת נחמדה אלי, טוב לי איתה..???

שלום מיכל, אני מבינה את הרצון לערוך חשבון עלות-תועלת כפי שעשית. עם זאת, אני לא בטוחה שכל התחומים בחיים ניתנים לכימות כה חד-ערכי. אפשר לכמת כסף וזמן, קשה יותר להעריך מידות של השקעה רגשית, התכוונות, ציפיות, אכזבות, אהבה... אני מציעה לך לנסות לחשוב על הדברים במונחים של תנועה: האם את חשה, בסך הכל, תנועה 'נכונה' לך בטיפול? האם את יכולה להרגיש שם מובנת, האם רואים אותך נכון? אם התשובות הפנימיות שאת נותנת לשאלות כאלה ואחרות הן חיוביות, אני ממליצה להמשיך בטיפול תוך העלאת תחושת הספק ואי ההתקדמות. אגב, התקדמות בטיפול היא דבר מאוד ספירלי - נוגעים במשהו, עוזבים אותו (לפעמים להמון זמן!) וחוזרים אליו שוב... בהצלחה בהמשך הדרך, אורנה

אחת הדרכים היא: http://www.doctors.co.il/xFF-New,xFI-6,m-Doctors,a-Forums.html הודעה זו נפתחה כדי לבדוק שזה באמת עובד, ולכן לא שורשרה בהמשך למטה. עמכם הסליחה

נראה לי שהבעיה שנעלם ה'כפתור' של 'הודעה חדשה' נעלם לכולם,וזו בעיה בפורום עצמו,וצריך לברר בצוות האתר אם ניתן לסדר תקלה זו.

מתוך ההקשרים שמצאתי לי דווקא בשרשור הכביכול פשוט הזה, אבל גם הרבה אחרים, רציתי לכתוב המון. לנפח כמו תמיד. רציתי לכתוב על מחבואים, על הסוואות, על סודות ועל תודות, על אדישות והקרבה, נטישה ובגידה; מילים על אמון ומילים על חיבה, נקודות של אור ושחור חושך אפל; מאמצים של חיפוש ונצחון המציאה, בוודאי על שליטה, על שחרור, על מנוחה; והייתה גם התפזרות והייתה גם התכנסות ודיברתי על גלישה למינוני יתר, והתמכרות והרס וסחרחרה... ו...... אז אמרתי בכוח - די לשלוח. נשארתי לי עם משפט אחד עצוב של סיום. כתבתי לי אותו ושמרתי. לעצמי. לכשאוכל לחוש. זקוקה לסיוע של אמת. לבקש מאנשים. לקבל. להבטיח. חיים. אי האומץ... אפילו בחלום זה לא קורה. אשת האדמה

מצאתי אותך :) לא הצלחתי לרשום את שמי... עייפתי מלראות אותו, בצורותיו השונות, מרצד על המסך. (וכל כך חיפשתי אותך לפני כמה ימים, כמו ילדה קטנה..להתגאות בפנייך בשמי, לומר לך "הנה אני, תראי". להיחשף בפנייך קצת יותר.) יש כאן שקט, במקום שבחרת להסתתר ולאפשר לעצמך לשלוח.. מחוץ למירוץ הכחולים-סגולים, מחוץ להידחפות ולדרישה להיענות מיד... כאן אפשר לנשום, הרחק משאון העולם. להירגע ולהקשיב. ללא ציפיות וללא תקוות.. ובעיקר ללא אשליות. החצנתי עצמי בצורה בוטה ודורשנית, ..המניעים לא היו טובים. .. מעוררים בי בחילה ועייפות ממני. לפעמים מתלווה לזה גם זעם, לפעמים לא. אני אוהבת את המקומות השקטים אליהם את נחבאת. דווקא משום ההפתעה הנעימה שהם מזמנים.. שכבר חשבתי שהייתי פה פעם ופתאום.. מתנה קטנה; מילים של אור וחושך, של כאב ותקווה, של הימלטות ושל תקווה כמוסה להתגלות למרות הכל.. אוהבת את המילים שלך, שרוצות כל כך להתפשט ממעורפלותן ולצעוק, אך משהו מחזיק אותן, תלויות כך על בלימה, ממש רגע לפני שכבר יהיה מאוחר מדיי.. משהו בשקט המגלה-מסתיר תופס לי בגרון ובבטן חזק.. אפשר להצטרף אלייך? לשוטטות הבודדה, ללא שם או כתובת, בין עצים שרופים.. את יודעת, עצים ממשיכים לעמוד זקופים גם אחרי שהם נשרפים... אפשר להצטרף לטיול פסק הזמן, בין העצים?... אולי כמו שגיליתי אני כאן, נגלה עלה רענן שפתאום הגיח.. בניגוד לכל הציפיות.. מאחלת לך המון טוב, .. בניגוד לכל הציפיות..

פרופ' שלום, בן 29. מזה זמן רב מעסיקה ומטרידה אותי השאלה האם יש לי הפרעת קשב וריכוז. מבלי להלאות אותך בפרטים ניסיתי גם ריטלין, גם אפקסור . כיום אני נוטל פאקסט , לטיפול בחרדה. מה שגיליתי שמשפר לי באופן דרמטי (יותר מכל תרופה ) את התפקוד הקוגינטיבי - זה שאני עושה בבוקר מס' תרגילי חשבון בעל פה . (בעיקר חישוב מספר דו סיפרתי כפול מספר דו ספרתי). לאחר 3 תרגילים כאלה אני מרגיש שכאילו המוח שלי "נפתח" ואני מרגיש הן שיפור ביכולת הקליטה , הן ביכולת הזיכרון והן ביכולת הדיבור. שאלתי היא האם הנ"ל יכול לרמוז על בעיה מסויימת שיש לי בתפקוד המוחי? האם שמעת על מיקרים דומים לשלי? תודה

הי דני, אני לא מנהלת הפורום אבל השאלה שלך הזכירה לי סרט שראיתי במסגרת הלימודים. בסרט ראיינו כל מיני מפורסמים ומצליחנים שכילדים סבלו מהפרעות קשב ו/או ליקויי למידה. אני זוכרת איש עסקים מצליח שסיפר על קשייו הקשביים ועל הדיסלקציה ממנה סבל בילדות, וגם הוא, כמוך, סיפר כי הוא נוהג לפתוח את היום ב"תרגול מוח" קצר בו הוא פותר תרגילים בחשבון. הוא לא הצליח נדמה לי להסביר למה ואיך בדיוק השיטה הזו עוזרת לו, אבל בדומה לך ציין כי זה ממקד אותו. אולי תמציא שיטת טיפול משלך? :-) אלבאום מרוויח מזה יפה... למה לא אתה? רעיונות לגבי תפקוד מוחי ואבחנה אשאיר בידיה הנאמנות של אורנה.. שיהיה בוקר טוב! נ.ב.- סחתיין שאתה מצליח לחשב בעל פה תרגילי כפל בין מספרים דו-ספרתיים..! יכולות זיכרון עבודה מרשימות יש לך..

שלום דני, תיאור התעמלות הבוקר המוחית שלך נשמע לי נחמד מאוד, ובוודאי שאין בו דבר פתולוגי. לגבי ההיסטוריה התרופתית שלך, כרכת יחדיו טיפול ספציפי להפרעת קשב וריכוז עם טיפול נוגד חרדה. ציינת גם שאתה מוטרד בשאלה האם ישנה אבחנה של הפרעת קשב וריכוז, זאת למרות שכבר קיבלת טיפול תרופתי מתאים לאבחנה כזו. אני חושבת שכדאי לחזור אל הרופא/ה המטפל/ת בך על-מנת לברר את אי הבהירות הזו. אל תסתפק בפורום אינטרנטי לשם כך... בהצלחה, אורנה

אורנה בוקר טוב, מקווה ששלומך טוב. הודעתה של ניבה היא האחרונה עליה אענה משם ואילך את לוקחת פיקוד. דרור

נראה שמישהי תוכל ללכת לישון מוקדם היום ... :-) איזה כיף קצת ריק היום ובכל זאת נעים לדעת שאת כאן מעבר למסך שיהיה ליל מנוחה, לילך. נ.ב.- כפתור ה"הודעה חדשה" נעלם לי, לכן הצטרפתי לשרשור קיים (ונייטרלי) אולי זו בעיה גם במחשבים נוספים..

ימים קשים עוברים על כוחותנו. היא אמרה שהזכרון "החלים" ושחומות ההגנה קרסו. ואני? אני לא אומרת כלום. לא יודעת איך להתמודד עם כל מה שאני זוכרת ומרגישה פתאום. כבר כמה ימים שכל ערב אני בוכה. רשת היא לא בכינית בדרך כלל. אני חסרת סבלנות, אני עצבנית, אני לא יכולה לסבול את עצמי ככה וזה עושה את הכל עוד יותר קשה. אתמול היא שוב טסה לחו"ל ואני נשארתי להתמודד כאן עם כל מה שקרס וצף עכשיו על פני המים. היא אמרה שהיא במייל בשבילי, אבל אני לא מוצאת מילים להיות איתה, לא מוצאת מילים להיות בכלל. לא יודעת איך להסביר את מה שקורה לי. אני מנסה לכתוב ואז כשאני קוראת את מה שכתבתי זה נשמע לי מופרע וחולני- אז אני מוחקת. שנים הסתובבתי בעולם הזה בלי עבר. זכרתי מעט תמונות, מעט חוויות, אבל הרוב היה חור שחור. פתאום, לפני כמה ימים, משהו השתחרר... פתאום נזכרתי בכל מיני דברים. עוד ועוד זכרונות צפים, עוד ועוד דברים מציפים. היא אמרה שחומות ההגנה קרסו. היא לא מבינה שאי אפשר בלעדיהן. היא לא יודעת כמה הקריסה הזו מפחידה. כמו צב בלי שריון. כמו חילזון בלי קונכיה. מה אני בלעדיהן? מרגישה שהכל (כמעט) פרוץ. הכל מאיים להציף ולטבוע. לא התכוננתי לזה. הכל מפחיד אותי. הכל פרוץ. זה יותר מיידי בשבילי, יותר מיידי בשבילי. צב צריך שריון אחרת הוא לא ישרוד. רשת צריכה חומות. רשת צריכה משהו שישמור עליה.

האם טיפול גורם לאדם להיות יותר פגיע וחלש במידה מסויימת? אני לא מדברת רק בתקופת הטיפול , אלא על השלכה של הטיפול עצמו על חיי האדם בכלל. אני חשה שיצאתי מהטיפול, חלשה ופגיעה יותר. אופן ההתמודדות שלי כיום עם העולם פחות מוצא חן- בעיניי, אני נפגעת ביתר קלות, נזקקת יותר, וצריכה יותר על מנת לקבל את מבוקשי. מהם ההשלכות שנגרמות לאחר טיפול פסיכולוגי (אגב, הוא לא היה מוצלח והסתיים בכי רע) מחד, כיום אני מאוד מצטערת על שעברתי טיפול ומאידך, אני מרגישה כי היום אני זקוקה לטיפול יותר מכיל ואמפטי אם כי אני לא רואה איך אני מגייסת כוחות להתחיל מחדש, בזמן שאני כה פגיעה ומדוכדכת. בכדיי ליצור מערכת יחסים תקינה וכלבבי עם המטפל, אני זקוקה לשוב ולהרגיש טוב עם עצמי, עד כמה שזה נשמע אבסורוד. אני בקלות יכולה להרגיש דחויה עם המטפל/ת יעשו או לא יעשו אקט מסויים ומייד אקח זאת אישית ואעלב.

קרן שלום, במהלך של טיפול ישנה הרבה פעמים תחושה של "הליכה לאחור", תחושות של תלות, כאב, דימוי עצמי פגום מתעצמות. אולם מקומן של תחושות אלו בטיפול, הן מהוות מקור לעיבוד והן חלק שלא ניתן לדלג מעליו אם הן עולות. טיפול טוב, ובעיקר סיום טוב נעשה כאשר ישנה סגירה הדרגתית של תחושות אלו וגיבוש של זהות עצמית היכולה להתמודד עם העולם לבדה. מדברייך עולה שהטיפול שלך לא הסתיים כך ונראה שזו אחת הסיבות לכך שאת חשה פגועה וחרדה להיכנס שוב לטיפול. אני בהחלט יכול להבין את תחושותייך ולכן גם לא הייתי ממהר להאיץ בך להיכנס שוב לטיפול. חשוב שתתני לסיום, גם אם היה לא מוצלח לשקוע מעט, שתוכלי לראות את הטיפול עם פרספקטיבה מסויימת ולא רק עם תחושת הסיום הלא טובה ורק אז תחשבי להיכנס שוב לטיפול. ועוד מחשבה אחת, ייתכן והקושי שלך בתוך טיפול הוא בהרגשה שאת נתונה בידי המטפל, ומשום כך נעלבת ממה שעושה או לא עושה. דבר זה שם אותך במקום מאוד לא נוח ולדעתי צריך להיות מוקד מרכזי בטיפול שלך. מקווה שתוכלי לאזור את הכוחות כדי לשוב ולהיעזר, דרור

הי קרן אני רק יכולה להזדהות איתך. גם אני יצאתי מאוד פגועה מהטיפול. הוא נסתיים רע- כי המטפלת שכחה שקבעה אתי פגישה וקיבלה באותו זמן מישהו אחר. וזה היה אחרי ששבוע קודם היא ביקשה שאתקשר בשעה מסויימת ואז הטלפון היה מנותק. אני עד עכשיו פגועה ממנה ומהטפול כי אני מרגישה שפתחתי דברים שלא טופלו. אבל גם אין לי כוחות ללכת לטיפול אחר. כי מה שאני אצטרך זה טפול על הטפול שהיה לי. וזה אידיוטי בעיני לשלם כל כך הרבה כסף לטפל על הטפול שהיה. מצד שני נגרם לי נזק ואני לא יודעת איך לתקן. מה שאני יודעת זה כמובן להמליץ לכל אחד שאני מכירה פשוט לא להתחיל עם זה. כאן בפורום ממליצים לכל אחד ללכת לטפול ואני מהנסיון שלי יודעת שיצאתי יותר חלשה ויותר פגיעה. גם כלפי אנשים אחרים, גם ביחס למשפחה שלי שבגללה הלכתי לטפול. עכשיו יש לי עוד פחות כוחות להתמודד עם המשפחה שלי. בקצור - כל מי שקורא- אל תלך לטפול - זה יכול להגמר רע מאוד.

ניבה שלום, אני שומע בדברייך את הכעס הרב שיש לך על המטפלת שלך, כעס מוצדק בהחלט. ובכל זאת דברייך עוררו בי מספר מחשבות שהייתי רוצה לשתף. ראשית אין המלצה גורפת ללכת לטיפול. טיפול מתאים לחלק מהאנשים בחלק מהזמן, זו גם לדעתי המגמה כאן בפורום להמליץ על טיפול בחלק מהמקרים. בכך אני מסכים איתך שלא תמיד זה נכון ללכת לטיפול. אך מכאן ועד האמירה לא ללכת לטיפול כלל ארוכה הדרך שכן יש אנשים במקומות שונים בחיים שלהם שעשויים להיתרם מטיפול. את אומרת שטיפול יכול להיגמר רע, וזה אפשרי אך הוא גם יכול להיגמר טוב והרי זו הסיבה שאנחנו בכלל עושים משהו בחיים שלנו - התקווה שזה יצליח. ועוד מחשבה בקשר למקרה הספציפי שלך, אכן זהו מקרה חריג ומעורר כעס, אך האם תחושות העלבון הללו עלו בך רק בטיפול? אם לא הרי שמטפלת מבלי משים דרכה על נקודה רגישה אצלך, אך אין זה אומר שנקודה זו לא דורשת טיפול להיפך. ומשום כך לא יהיה זה טפשי בבוא העת להיכנס לטיפול אחר ולדבר על כך. לילה טוב ניבה, דרור

ישנם מטפלים סליחה על הביטוי כאלה מגעילים בהתחלה 'מלטפים מלטפים' ופתאום נותנים לך סתירה מצלצלת העיקר ממכרים אותך לקשר הטיפולי איתם כשנוח להם יהיו נחמדים איתך אבל כשלא מתאים להם הם אפילו לא יסתכלו עלייך פשוט יזרקו אותך לא יראו אותך ממטר. פה אני מסכימה איתך. אבל חשוב להבהיר שלא כל המטפלים הם כאלה ויש גם יוצאי דופן שבאמת אכפת להם ממך ונותנים את הנשמה למטופלים. אני לא הייתי עושה הכללות. כן כדאי וממומץ אפילו,לפנות לטיפול במידת הצורך . גם כאן צריך מזל למצוא את המטפל הטוב ביותר לשביעות רצון המטפל.

קרה לי כבר פעמיים שהמחשבה על הפגישה השבועית עם המטפלת מחר הביאה אותי לסוג של טראנס שקשה להיחלץ ממנו.. ממש כמו שהמוזיקה של סטרבינסקי, גועשת, מלאת טלטלות לא צפויות ומטורפת כך גם אני... כל שרירי הגוף מתכווצים ומתחילים לרעוד, אני קורסת לרצפה ושומעת את הנשימה שלי הופכת מהירה .. חורקת שיניים ובין לבין נפלטות לי אנחות חלשות של כאב.. אני לא מרגישה פחד או כאב כשזה קורה, אבל מרגישה את עצמי מיוסרת, מעונה כמעט... אחרי כמה דקות הגוף נרפה ומשתחרר קצת בכי... אתה חושב שאני עושה לעצמי הצגות? מנסה להרגיש מסכנה אפילו שאני לא? (באמת שאני לא) זה נשמע מוכר למישהו?? מה זה יכול להיות הבלאגן הזה...? אני בן אדם של מי-מנוחות, בלי רגשות סוערים.. מה לעזאזל קורה לי..?! כבר פעם שנייה החודש...

מגיבה לעצמי.. לא יאמן ... אני חושבת שאני מפחדת. ממש מרגישה פחד לא מוסבר.. אבל ממה אני יכולה לפחד?! מפחדת מלחשוף את מה?!... לעזאזל, לא עברתי טראומות בחיי, המשפחה שלי נחמדה ממש, אני זוכה לפעמים להערכה מהסביבה שלי... מה כבר יכול להיות לי רע?! מה יכול כל כך לאיים עליי?! אני פשוט לא מבינה את זה. משתדלת לנתק את החוטים שמחברים אותי לבהלה הזו.. אוף..

לסטראבינסקי שלום, נשמע שמשהו במפגש עם המטפלת מאוד עוצמתי עבורך. את אומרת שזה לא קורה לך במקומות אחרים, רק לפני הפגישה איתי. עוצמה שכזו קשורה למשהו שקורה ביניכן ולכן לטעמי המקום הנכון ביותר לדבר על זה הוא שם. להבין במה זה נוגע. באשר לשאלתך האם את עושה הצגות עלתה בי השאלה למה את חושבת שזו אפשרות, מי הקהל שלך בפני מי את מסכנה? ולשם מה? אין לי את התשובות לשאלות אלו אך חשוב שהן יישאלו. ושוב אני חושב שהעוצמות הללו חשוב שיגיעו לטיפול הן יכולות להיות מקפצה רצינית לשינוי, דרור

שלום רב, אני בן 28, גר עם ההורים. היתה לי חברה שנתיים. לצערי הורי התנגדו לקשר מלכתחילה בגלל שהיא לא מהעדה שלנו וגדולה ממני בשנתיים. הם שמרניים הרוצים כלה על פי תנאיהם ובתיווכם. במשך תקופת החברות רבתי עם אמי המון פעמים ומריבות אלה יצרו אוירה לא נעימה לכל בני הבית. סבלתי קשות ממריבות אלה שכללו קללות והשמצות לי ולחברתי. הורי לא ניסו אפילו להכיר אותה. היא היתה בביתי מספר מועט של פעמים. כשהחלטנו לעבור לגור יחד המצב החמיר, אמי אמרה שתמות אם אתחתן איתה ואעזוב את הבית ולא נותרה לי ברירה אלא לוותר ולהיפרד.ביטלנו את חוזה השכירות ואני בביתי. מאז הפרידה אני מדוכדך, ישן הרבה, מתגעגע מאוד לאהובתי וחושב עליה בכל רגע ורגע. האם יכולתי לנהוג אחרת במצב עניינים שכזה? או שעדיף לכולם שלא אלחם בהם עם ההתנגדות היא כ"כ חמורה? תודה רבה.

איתי שלום, אתה מתאר מצב מורכב וכואב שלצערי אינו נדיר. אתה שואל מה לעשות האם ללכת בעקבות האהבה או שמא להישאר בבית כדי להמנע מהמלחמות. לפי השקפת עולמי, ואין היא מחייבת אף אחד, אדם החי תחת איום מאדם אחר אינו יכול לחיות חיים מלאים ומספקים. נשמע לי שאלו החיים שאתה חי מול אמא ללא קשר לחברה שלך. לדעתי, אתה צריך לבדוק עם עצמך מה חשוב לך יותר, האושר שלך או זה של אמא. התשובה לזה תעזור לך להבין מה לעשות. אני יודע שזו התלבטות לא פשוטה ואני מציע לך במידה ואתה חש לבד עם זה להיעזר במסגרת כלשהי, דרור

אני נשואנ שלוש וחצי שנים , אם לילדה וכרגע בהריון מתקדם . בשנה האחרונה , בעלי פשוט הפסיק לפרגן עם מילים טובות , או עם לטיפות וחיבוקים ספונטנים . הוא אומנם " מתנהג לפי הספר " עוזר , מתעניין בבית ובי אך בלי כל נגיעה . במידה והוא רוצה מין , רק אז הוא מתקרב וגם זה פעם ב-.. כשאני רואה שאין לי יחס פיזי אני מתעצבנת וכועסת ואז הוא אומר שזה מרחיק אותו יותר. אנחנו כבר בייעוץ חצי שנה אך שום דבר לא משתנה. הוא אומר שאם אני רוצה מגע אז פשוא אני צריכה לגשת אליו ולגעת בו ואז הוא יבין ויחבק אותי בחזרה. יש לי תחושה שאני נמצאת עם איזה פלגמט מעצבן ואני גם אומרת לו את זה ואז הוא יותר מסתגר . מה עושים?

נועה שלום, המצב שאת מתארת נשמע מתסכל וקשה מאוד. לא ברור לי מה קורה בייעוץ, מה זאת אומרת שום דבר לא משתנה? האם בעזרת הייעוץ את יכולה או שהוא יכול להבין מה קרה בשנה האחרונה? זו נקודה חשובה בעיני. ובנוגע לדברייך, בעלך אומר לך כשאת רוצה בואי ותגעי, תראי שאת רוצה. את לא רוצה לעשות זאת, כנראה משום שאת מרגישה שאז זה לא שווה זה לא ספונטני. אם זה אכן כך שווה לחשוב על זה גם ממקום אחר, עובר על בעלך משהו "הוא נתקע" רגשית, ואת יכולה לעזור לו בכך. במידה ואת חשה שזה לא עוזר אני ממליץ לפנות לטיפול פרטני שיוכל לעזור לך להתמודד עם התסכול ולברר עם עצמך מה לעשות. דרור

דרור יקר, כתבתי הרבה בפורום על הצורך הענק שלי להתלות על מישהו, שמישהו אחד יהווה קיום בשבילי. יחיה בשבילי. יציל אותי מהמצב שלי ובעיקר מעצמי. כתבתי על החיפוש המתמיד אחר דמות כזאת, על חוסר ההבנה למה אין דמות כזאת בחיי ולמה לא הייתה כזאת בילדותי. המון פעמים אני מוצאת את עצמי מול אנשים שכן מוכנים להיות עוגן ההצלה שלי. שאומרים לי מה לעשות כדיי לצאת מהמצב שלי. מנסים לחלץ אותי מהקיפאון שאני נמצאת בו (חמש שנים לא עושה כלום),.. ולמרות כל התמיכה והדחיפה, עדיין הרגשתי שאני בחיפוש מתמיד אחר המישהו הזה. מעבירה תלות מאחד לשני בתקווה שהפעם תבוא הישועה.. עכשיו התחלתי קשר עם בחור מקסים, מקסים, מקסים ועוד לפני שהתחיל הקשר הזהרתי אותו שאני במצב איום ונורא ושאני נורא תלותית. לפניי שנכנסתי לקשר כבר פחדתי מלפתח את התלות האינסופית הזאת, שתמיד מגיעה ומשבשת את ההיגיון. (דרור, כתבתי לך על הפחד מלפתח בו תלות- זוכר?...). אותו בחור אמר לי שהוא יהיה עוגן ההצלה שלי שהוא יעזור לי לצאת מהמצב הזה, שאני יכולה להשתמש בכוחות שלו , אחר כך אלה יבואו ממני... הבחנתי שלהבדיל מבדרך כלל, אני לא מפתחת בו תלות וזה נורא מוזר ולא ממש מתאים לי שמתי לב גם, שבשונה מאחרים כשאני אומרת לו שהוא יציל אותי, הוא רק חוזר על זה שהוא פה בשבילי ויעשה הכל בשביל לעזור, אבל בשום אופן לא במקומי. הוא כל הזמן אומר שהוא סומך עליי ומאמין בי ושרק אני יכולה להציל את עצמי. שלא משנה כמה כוח הוא ייתן הכוח האמיתי צריך לבוא ממני.. ורק עכשיו הבנתי פתאום, שכל החיפוש המתמיד הזה אחר הצלה, והעובדה שדחיתי כל מי שניסה לעזור קשורה לעובדה שכל הזמן הזה חיפשתי את עצמי... אני יודעת שזה נשמע נורא ברור "אם אין אני לי מי לי?" ואצלי זה לא היה ברור עד עכשיו, רק עכשיו הבנתי שהחיפוש המתמיד הזה היה החיפוש שלי את עצמי! שרק אני יכולה להציל את עצמי. מה תעזור לי התובנה הזאת אני לא ממש בטוחה... אני מרגישה טוב עם המחשבה הזאת, כאילו משהו בתוכי השתחרר. האם זאת יכולה להיות התחלה של החזרת אחריות לעצמי? התחלה של שינויי? אני מפחדת שזה כן קשור לאותה תלות שאני יוצרת ושאני נהיית אופטימית רק בגלל שיש לי את אותו בחור, וברגע שהקשר יסתיים אני שוב אמצע את עצמי חסרת כוח הנעה. דרור, אני לא בטוחה שאלו שאלות שניתן לתת אליהן תשובות.. אלו יותר הרהורים אך אשמח לכל התייחסות. פרח

פרח שלום, הנה כמה מחשבות שהתעוררו בי בעקבות דברייך. אני חושב שהגילוי עליו את מדברת הוא משמעותי למדי ולא בנאלי בכלל. כפי שאמרתי לך גם אז, ברגע שתוכלי להרגיש שיש שם פרח תוכלי להיות עם עצמך לבד וכתוצאה מכך להינות גם בתוך קשר. המחשבה שהגילוי הזה ייעלם ברגע שהוא לא יהיה שם היא אכן אפשרית לדעתי. הדבר שיכריע בעניין זה הוא יכולת ההפנמה שלך את הגילוי. כרגע את "משאילה" ממנו את ההבנה הזו. עם הזמן וככל שתהיי מודעת לכך תוכלי להפנים את ההבנה הזו ואז גם אם הוא לא יהיה שם פיזית, ההבנה הזו תישאר איתך. חזקי ואמצי, דרור

תודה דרור יקר, כל כך עייפתי מהתנודות האלו. כשיש מישהו הכל הופך להיות ורוד, הכל קל ופשוט עד שקורה משהו והקשר נגמר (במחצית מהמקרים- או יותר אני רק בטוחה שהוא נגמר) ואז אני שוקעת לדיכאון. אני כבר בת 27 וכלום לא משתפר... אני לא חושבת שאני יכולה לאהוב את עצמי לא דרך מישהו. כבר יצא לי להיות בקשרים אם אנשים שנורא רצו לעזור. כולם רוצים להציל אותי ואני לא נותנת. החלטתי שהפעם אני יעזור לו להציל אותי... וזה מפחיד. אני חוששת שהגילויי הזה לעולם לא יגיע לשלב של הפנמה. גם לא בטוחה שהוא יישאר מספיק זמן, אני תמיד גורמת לכולם להתייאש ממני. (אפילו לפסיכולוגית שלי שהפסיקה את הטיפול- למרות שכל הכבוד לה היא החזיקה יותר משנתיים.). נכנסתי לדיכאון פתאום... אני מקרה אבוד... לילה טוב פרח נבול ):

הי פרח יקרה, קראתי את הודעת התודה הקודמת שלך מלפני כמה זמן, ראה ראיתי ותודה חמה. לא פספסתי. את יודעת שבהודעה הראשונה שלך נשמעת טוב, ונראה חמוד חמוד הבחור שלך. מדהים לשמוע: "פה בשבילך, אבל לא במקומך". אממה, המקבת הזאת שבאה אחר-כך... מוכר, מוכר המנגנון השדי של ההרס ומכת הפטיש שבאות בעקבות גילוי של תקווה או התלהבות והרמת ראש... הוי... היי חזקה פרח יקרה, ממני, אשת האדמה

תודה אשת האדמה.. בוקר טוב

http://www.cchr.org.il/publications/dvd2006.htm

דיכי שלום, צפיתי בסרטון וברצוני להפריד בין מספר דברים שלדעתי מתערבבים. ראשית זה נכון שיש גידול במספר התרופות הפסיכיאטריות הנרשמות, אך אין פירושו של דבר שכל מי שנוטל תרופה פסיכיאטרית הוא חולה נפש כפי שנאמר בסרט. ההפך הוא הנכון. שנית אין לי דבר נגד סרטי קונספירציה כל עוד הם לא לוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי ומכריזים על עצמם כאמת. לראות בכל ענף בריאות הנפש הונאה הבאה למקסם רווחים, זוהי ראייה שגויה ואף מקוממת. שכן הדבר שאינו מקבל מקום בסרט הוא המצוקה הראשונית שבעטיה פנו המתלוננים לעזרה. אני מסכים שבריאות הנפש, כמו הנפש עצמה, זהו מדע מורכב שאנו לצערנו לא יודעים עליו הכל. מכאן לא נגזר שאנו לא יודעים עליו כלום. זוהי דעתי, דרור

יה אני פשוט בשוק מהסרט הזה! מה שמבהיל אותי זה לא מה שאמרו שם אלא שטיפת המוח ע"י חוסר הדיוק בעובדות. סרטים מהסוג הזה יכולים לעשות נזק רב וקשה לחשוב שהם יגיעו לידיים הלא נכונות ואנשים יפסיקו לקחת תרופות בעקבות סרט שכל מה שהוא עושה זה להפחיד. אהי ממש לא מבין את המטרה של הסרט. והבעיה הכי גדולה ושלא ברורה לי שיש כת שאני לא זוכר כרגע איך קוראים לה שמנסה כל הזמן לשכנע אנשים נגד תרופות אנטי דכאוניות ובעיקר נגד ראטלין. אותי התרופות כן הצילו. יכול להיות שהם לא מרפאים לי את המחלה, אבל בלי התרופות בטח הייתי מתאבד והייתי מאוד לא מאוזן במחלה שלי למה הם יוצאים נגד תרופות???? אני לא תופס מה יוצא להם מזה????

אתמול השארת לי את ההודעה שהעתקתי למטה,ועקב החום והחולשה שהיתה לי לא הייתי מסוגלת להגיב,לכן חשוב לי כעת להגיב עליה(כשאני מרגישה יותר טוב-ומתפללת שמכאן זה רק ישתפר);אומנם את צודקת בכך שלא צריך 'להיאבק במחלה' ולתת לגוף 'לנוח' עד שיחזור לאיזון,ו'לתת לגוף להיות חולה ולהילחם בפלישה ללא התערבות יתר', אני מסכימה איתך חלקית -כי אם לא 'נתערב' בפלישה,לעיתים המחלה עחולה להחמיר, וגם-עיניין נוסף שחשוב להדגיש הוא: שלא תמיד ניתן לוותר על דברים ולא להגיע אליהם ו'כשחולים מפסידים',לכן זה קשה להיות רגועים כשאת יודעת שיש לך דברים חשובים שאת עלולה להפסיד כתוצאה מכך,כי לפעמים 'המחיר שמשלמים כתוצאה מההפסד הוא יקר מאוד',וזה לא בדיוק מאפשר לי לשכב רגועה במיטה. מקווה שלא תיפגעי מתגובתי כי סה"כ רציתי להבהיר לך למה זה לא כ"כ קל כפי שהצגת זאת.אך למרות זאת אני מודעת לכך שמה שכתבת שזה כמו להילחם במערבולת - משימה בלתי-אפשרית,נכון בהחלט ובאמת אי אפשר להילחם במחלה. אז שוב תודה על עידודך, משתנה מחבר: הי שוב תאריך: 13.1.2007 שעה: 16:27 משתנה יקרה, תני לגוף להיות חולה. תני לו כמה שהוא רוצה. לא טוב להיאבק בזה יותר מידי. כמה טוב להיות חולה לפעמים. מכל הבחינות, והמון המון המון מבחינת המצב הנפשי. מחלה גופנית חולפת שקצת מפילה אותך למשכב עשויה להחזיר לאיזון. אם רק ניתן לה. יודעת שקל לומר, מעשית לפעמים בלתי אפשרי... ושוב בהקשר זה - רוצה להזכיר משהו שבוודאי את יודעת ושמעת אותו המון, אבל שווה לחזור, בשביל כולנו, אפילו ברמת הדקלום בתור התחלה, כי, למעשה, תהליך ההפנמה העמוקה של דברים כאלה הוא איטי איטי איטי - ככל שמנסים להשיג שליטה במה שאי אפשר ('רק' צריך להפנים ש'אי אפשר'), הכל בא עלינו בהפוכה. מבחינה נפשית ו/או גופנית. לא יודעת איך ניתן לוותר על אחיזה כה חזקה ואיך לתת מקום להרפייה, אבל כמו בסיפור עם המערבולת - כשמניחים ומרגיעים כך גם טובעים פחות. תנועות המאבק גורמות לך לשקוע... צריך לוותר על שליטה כדי להשיג יותר שליטה. לתת לגוף להיות חולה ולהילחם בפלישה ללא התערבות יתר, ובכלל, 'להרשות' לדברים לפלוש זה גם חלק מכובד מהעניין. מסובך עד אימה, ולא שאני יודעת איך לעצור, אבל ככה זה עובד. ההמלצה על טיפול פסיכודינמי (זו אני שרשמתי לך למעלה, 'הי') הייתה בדיוק משום שזו דרך שעוזרת מאד להבין מה קורה איתך. דרך שעוזרת לקבל כיוון חדש. משהו שתוכלי להשתמש בו כדי לתפוס דברים מכיוון אחר, לחבר חלקים ביחד, קצת יותר למצוא את הידיים והרגליים, לעצור את הסחרחרה, ולהגיע למצב יציב יותר. מאוזן יותר (בין כל השאר). לדעתי, לא פחות חשוב להיות במעקב אצל רופא (בעיקר מבחינת המצב הנפשי) בזמנים כאלה. אולי משהו מדבריי יוכל לתרום אשת האדמה

אשמח לקרוא גם מה דעתך בעיניין זה - איך אתה היית מתמודד עם מחלת חורף אם היו לך דברים חשובים לעשות,והיא היתה 'הורסת את תוכניותייך'? בתודה מראש, משתנה

משתנה שלום, מחלות חורף, כמו מחלות אחרות הן משהו שאנחנו לא מתכננים, ומעבר לאי הנעימות שהן מביאות איתן הן גם כפי שאת אומרת מתערבות לנו בשגרת חיינו ולעיתים גם מפריעות למימוש תוכניות חשובות. רוב הזמן אנו חיים בעולם מתוך הרגשה שאנו שולטים לגמרי במה שקורה, או שזה תלוי רק בנו. מחלה מעמתת אותנו עם האשליה שבדבר. יש דברים שאנחנו לא יכולים לשלוט בהם. אני חושב שאני, ואולי גם הייתי מייעץ לך לעשות אותו הדבר, הייתי מרשה לעצמי לנוח מתוך השלמה עם כך שאני לא יכול לשנות את המצב. ממש כמו שבפקק של עצירת תנועה מוחלטת בכביש אפשר להתעצבן, אך אפשר גם להישען אחורה בשקט, להקשיב לרדיו ולחכות שזה ייגמר , מתוך הבנה שזה לא תלוי בנו. תהיי בריאה, דרור

משתנה יקרה, חושבני שתיארתי את הדברים כמסובכים עד אימה עד כדי בלתי אפשריים, הווה אומר, ממש לא קל... בכל אופן, מקווה שאת חשה טוב יותר עכשיו, ושתתחזקי בדרך שתבחרי ושתהיה הכי נכונה *לך* ורק לך, בהצלחה בדברים הגדולים והקטנים כאחד, אשת האדמה

תודה,ואני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו,ומקווה שיעבור כבר לגמרי.

היי אני בת 24 התחתנתי לפני 4 חודשים ועברתי לגור בכפר של בעלי שעה מרחק נסיעה מהכםפר שלי. התחתנו מרצון בעלי מבוגר בכ12 שנה. מהתחלה היו בעיות אין ביננו שום תקשורת אין כימיה כשאנו יושבים בביתנו הקטן אנחנו לא מדברים כמעט ביננו (הוא גם ככה טיפוס לא דברן מידי) בעלי לא עובד מאז החתונה ונאלץ להתפטר מעבודתו הקודמת עקב עבודות שהיה צריך לעשות בדחיפות בביתו. מהתחלה היו לו תלונות על שאני לא מתמצאת בהפעלת מיקרוגל מערכת סטיריאו YES (כל הדברים האלה לא היו בבית הורים) וגם כלפי איך שאני נוהגת ברכב מה לעשות?? שלא יכולתי לנהוג מאז שקיבלתי רישיון כי לא היה לנו רכב...... הוא לא עשה כלום בשביל שאתקלם (לפני שהתחתנו הייתי מדברת איתו על קשיי ההתאקלמות שבטח יהיו לי כי אני ביישנית וכו...). עכשיו התלונות שלו פחתו מאוד אולי בגלל שהתרגל אליי או שאני התרגלתי למכשירי חשמל וקצת נהיגה ברכב.\ גם יחסי מין הם לא משהו אני לא מרגישה שיש ביננו אהבה תשוקה להט כלום הוא מעולם לא אמר לי מילה יפה מחמאה לא מחבק מנשק סתם כך ושוכבים רק פעם בשבוע כי הוא טוען שעדיף איכותי אחד על הרבה כמותי. מבחינתי מאוד חשוב ההרגשה שאוהבים אותי סה"כ אני נשואה טרייה וכל המילים החמות החיבוקים והסקס חסרים לי. גם נורא כואב לי חוסר הכימיה ביננו , כשהוא מתקשר לחבריו או לאח שלו אני מרגישה שהוא מדבר איתם בכיף. הבעיה הכי קשה גם שאני מוסלימית ובחברתנו גם אם מתגרשים מאוד קשה חלמצוא בן זוג אחר ראוי. יש לנו מטבח משותף עם חמי וחמותי לחמי יש בעיות זכרון מאוד קשות עד כדי כך שאי אפשר לנהל איתו שיחה נורמלית ואני שומעת מהסלון את השיחות יותר נכון הוויכוחים בינהם וזה גם מקשה על ההתאקלמות שלי למרות שחמותי היא אישה טובה ומבינה לליבי ומדברת איתי....איתה יש לי יותר כימיה מאשר עם בעלי. מה לעשות? האם היחסים ביני ובעלי ניתנים להצלה??? כי אני סהכ נשואה טרייה ולא רוצה להתגרש.......

ספיידרוומן שלום, המצב שאת מתארת אכן נשמע קשה מאוד ולוחץ מאוד מכל מקום שמסתכלים עליו. לכאורה נותר לומר שאין מה לעשות, רק להתייאש ולהרים ידיים. אני אומר לכאורה כי אני חושב שזה לא כך, ראשית את מתארת נקודת אור סביב אמו של בעלך, זו יכולה להיות עבורך משענת טובה להתאקלמות בביתך ובסביבתך החדשה. באשר ליחסייך עם בעלך נשמע שהם לא מספקים עבורך. את מתארת שיפור ביחסו אלייך, אבל חוסר הבנה למצבך. מדברייך נשמע שרק קולו נשמע בבית, אולי מכאן גם תחושת הייאוש, אבל את יכולה לנסות ולהשמיע את קולך, לדרוש דברים שאת רוצה. במידה ואת ממשיכה לחוש שאין שינוי ואת מתלבטת מה לעשות, אני ממליץ לך לפנות לשיחות עם איש מקצוע. זה עשוי להקל על ההתלבטויות ולעזור לך לברר עם עצמך מה באמת חשוב לך, דרור

שלום, אין לי נסיון רב בקשרים רומנטים ארוכים. אני בשנות העשרים המאוחרות. בחודשים האחרונים יצאתי למס' דייטים לאחר הכרות של כמס' ימים בטלפון. לפני המפגש התקשורת הייתה קולחת והייתה התלהבות האחד מן השניה. ואילו במפגש ההתלהבות כבתה, ולא, לא מדובר באכזבה הקשורה למראה החיצוני, אני נאה. ובכ"ז בפגישה אני מאוד נבוכה, לחוצה, כלפי חוץ אני נראית אדישה, קפואה, לא מעניינת, המילים שקולות, מודעת מאוד לעצמי, מרגישה נבחנת, השיחה לא זורמת.... לפני כשנה הייתי בקשר רומנטי שנמשך מס' חודשים, שם הצלחנו להתגבר על הפגישה הראשונה שהייתה איומה. בהמשך הקשר מאוד נפגעתי. בדיעבד הסתבר לי שהבחור שיקר לי ברגעים מאוד אינטימיים, שקרים שסיכנו אותי. כמו כן ההתלהבות וההתאהבות שלו בי בהתחלה הפכה לזלזול, לניצול. מה שהותיר אותי, אולי, בתחושת חוסר ערך. מאז סיום הקשר ההוא אני חשהב שמשהו השתנה בהערכה העצמית שלי ואני תמיד נתקלת בדחיות, בעוד שבעבר תמיד תמיד רצו בי ואני לא הייתי מעוניינת עפ"י רב. לאחרונה הכרתי מישהו, דיברנו כשבועיים לפני המפגש והוא מאוד מצא חן בעיניי. הוא נשמע מתוק, רגיש, קשוב, מפרגן, מעריץ, מעריך. מעולם לא נתקלתי בבחור עם מכלול התכונות האלה ועוד בצורה כ"כ בולטת. חשבתי שהפעם אין סיכוי לפספס. הוא הפגין הרבה התלהבות ורצון להכיר אותי. ואולפ בפגישה נוצר פער רב. כשפגשתי אותו הגבתי בקרירות וכנראה שזה יצר מעגל של תגובות האחד כלפי השניה. הוא התגלה כבחור מאוד ביקורתי והוא העיר לי על דברים מסוימים שנראו לו מוזרים בי (כמו הנהיגה שלי). והרגשתי לא כ"כ בנוח במחיצתו. יחד עם זאת יש לו תכונותץ מאוד יפות! ההתלהבות שלו ממני כמובן שככה. אני לא נוטה להיקשר לאנשים, אבל כשאני מזהה אנשים יוצאי דופן אני נקשרת במהרה ולכן כעת אני מרגישה גם אכזבה. מפריעה לי התגובה שלי בפגישות הראשונות, אולי הדימוי העצמי שלי שבא לידי ביטוי בהתנהגות שלי לא גורם לאנשים לגלות בי ענין, להעריך אותי. אני חושבת שאני מאוד מתגוננת במפגש ולא באה עם אישיות כובשת ומגובשת ששום דבר לא יכול לערער אותה. איך אני בונה מחדש את האמונה הזאת בעצמי, בייחוד שלי, ביופי הפנימי והחיצוני, כמישהי שכיף ומעניין לבלות במחיצתה? אמנם מעולם המצב לא היה מושלם, אבל לא נתקלתי בדחיות...אולי בעבר גם תמיד השארתי את עצמי כאשת המיסתורין הבלתי מושגת וכעת התבגרתי ואני מאפשרת לאנשים להתקרב, ואלה מגלים שאין שם משהו יותר מידי מעניין. לא יודעת לאן הולכים מכאן. דניאלה

דניאלה שלום, את מתארת מצב שבוודאי מוכר לרבים - קושי בדייטים. שם נוצר פער בין הדרך בה את מתנהגת בשיחות שקדמו למפגש הפיזי לבין הדרך בה את מתנהגת במפגש עצמו. נשמע מדברייך שאת הופכת ממוקדת מאוד בעצמך, ביקורתית וממקום כזה אכן קשה מאוד לתפקד. עיסוק שכזה קשור מן הסתם לדימוי העצמי שלך ובהחלט ייתכן שהיה קיים קודם לקשר הרומנטי שהיה לך, אך הועצם בעקבותיו. ברצוני להציע נקודה נוספת למחשבה לגבי הגורם לקושי שאת מתארת, והוא הקושי באינטימיות, ביצירת קשר. את נוטה או להמנע מיצירת קשר קרוב אמיתי, או להיכנס אליו באופן סוחף ללא הגנה דבר שחושף אותך לפגיעה. אולי זהו הדבר המקשה עלייך בדייטים - האפשרות לקשר הופכת ממשית ובשל כך מפחידה ואת נרתעת. מקווה שעזרתי, דרור

אז איך מתמודדים עם אותו קושי? טיפול, סדנאות, תרגול..? ואולי עיקר הטיפול צריך להתמקד בדימוי העצמי? תודה

דרור שלום, שאלה מעט מביכה אני בת שלושים ואף פעם לא גמרתי עם בן זוג. אני יכולה מאוד להנות מסקס, אך ברגע שאני מרגישה שאני רגע לפני האורגזמה אני מפסיקה את שותפי לסקס ואומרת לו שגמרתי. הייתי רוצה לדעת מה יכול לגרום לכך שאני לא מסוגלת לגמור ליד אנשים? אילו סיבות יכולות להיות רלוונטיות למקרה שלי? דרך אגב, אם אני עושה סקס בטלפון אני תמיד גומרת. הייתי ברשותך מעוניינת בדעה כללית, מחשבות כלליות למה הדבר קורה (וכמובן שלוקחת את דעתך בערבון מוגבל-לתנאי אינטרנט) ולא הפנייה לפסיכולוג

שלום לך, זה אכן דורש יכולת לשתף בנושא מורכב שכזה אך נשמע לי שלא טוב לך עם המצב שאת מתארת. כאילו משהו לא מובן לך קורה לך דווקא כשאת מתקרבת לרגע השיא. ייתכן והדבר קשור לצורך שלך בשליטה, לא לתת לעצמך לאבד שליטה ליד מישהו אחר דווקא במקום שהכי קשה לשלוט בו, כאילו לשלוט בהנאה שלך להתענג על ה"כמעט". ייתכן גם שיש בך משהו המתקשה להרגיש שהאחר מענג אותך, זה משהו שאת מרשה רק לעצמך, רק את תביאי את עצמך לשם. וזאת כדי שלא תחושי שאת תלויה באחר, שכן כל עוד את יכולה לספק את עצמך את לא תהפכי תלויה. אלו הן מחשבותיי, ייתכן בהחלט שיש גורמים נוספים, או שהיכרות מעמיקה יותר תביא למחשבות שונות. דרור

היי ליאת, מה שלומך? כשקראתי את ההודעה של נורית שאלתי את עצמי, האם בהתלבטות שלה בין להרגיש או לא להרגיש יש לה באמת בחירה. האם משהו בתוכה לא בחר כבר עבורה. המודע יודע מה צריך אבל התת מודע עושה בה כרצונו. יש לנו באמת את הבחירה? אם הייתה לי בחירה הייתי במקום אחר, הרבה יותר טוב מזה שאני בו עכשיו. זה כאלו יש בנו שתי יישויות ולא אחת. יישות אחת יכולה לבחור ולבצע רק אם היישות השנייה נותנת אישור ופותחת חלון. אם היא לא עושה את זה אז לא משנה כמה נרצה, כמה נבקש כמה ננסה הרי שנועדנו לכישלון. אפילו בשביל להצליח להגיע לטיפול על מנת להגדיל את יכולת הבחירה שלנו, היישות השולטת צריכה לתת אישור ולהוריד קצת מגננה. ואז בטיפול עצמו, לא משנה כמה אני רוצה להפתח, לבכות (אחרי שנתיים וחצי הייתי אומרת שבהחלט הגיע הזמן), להרגיש היישות הזו מחליטה עבורי שמסוכן מידי ומפחיד מידי. אני לא מרגישה את הפחד אבל יודעת שמשהו בי מת מפחד והוא זה ששולט. אולי זה נשמע כאלו אני מנסה להוריד את האחריות מעצמי בכך שאני מאשימה את החלק הזה ששולט אבל האמת היא שאני לא מוותרת לו ואולי בגלל זה התסכול הוא דווקא יותר חזק.

דנה יקרה, גם אני חוויתי את נורית כמי שבחרה להרגיש. הישות האחרת הזו, שאת מדברת עליה, היא אכן הגנתית במהותה, ופועלת בשירות מה שנתפס כהסתגלות. חלוצי הפסיכואנליזה (פרויד, ואחריו גם בתו אנה פרויד) תיארו מס' מנגנונים המאפשרים להימנע מן החרדה שמעוררים רגשות עוצמתיים (בידוד, אינטלקטואליזציה, רציונליזציה, השלכה, ועוד). הכעס שאת מפנה, כביכול, אל אותה ישות מתעקשת מוצדק בחלקו, מאחר ונהוג להאמין שמדובר בתהליך לא מודע. אחת ממטרותיו של הטיפול הדינמי היא העלאת תכנים ורגשות מאיימים אל המודע, הפחתה ברמת החרדה שהם מעוררים, והגמשה של ההגנות הנוקשות, בין השאר בשל האנרגיה הנפשית הרבה שהן גוזלות. זהו תהליך שאורך זמן, ולכן טוב שאינך מוותרת. אלה היו שישים שניות על מנגנוני הגנה, שהציגו את הנושא באופן גס, כוללני וחלקי מאד. העיסוק שלך בשאלות של "בחירה" רלוונטי מאד לעניין זה, שכן עפ"י התפיסה הפסיכואנליטית יש לנו מעט מאד בחירה על המנגנונים הללו, אם בכלל. לילה טוב ושבוע טוב ליאת

אז ככה, אני לא בת 19 טיפוסית ויש לי הרבה שאלות אודה מקרב לב אם תוכלו לעזור לי: אני בת 19. אף פעם לא היה לי חבר. אני אף פעם לא אהיה מהבנות שייזמו להתחיל עם מישהו שמוצא חן בעיניהן. אני אף פעם לא יצאתי עם מישהו ולא התנשקתי עם מישהו. אני באה ממשפחה שדי מסורתית כזאת. שאלתי פעם את אמי אם הייתה מסכימה שיהיה לי חבר שאני אתנשק איתו והיא אמרה שהיא מאוד בעד אבל אני יודעת שזה לא נכון... יש לי ארבעה אחים בוגרים ממני. אף אחד מהם עדיין לא נשוי. גם כשהם היו בגילי לא היו להם חברות (יכול להיות שיש מקום להאשים אותם בזה שלי אין חבר). בסוף איכשהו הם מצאו את דרך המלך. הקטע זה שאני מרגישה שאין לי נושאי שיחה משותפים. היו לי פעם 3 חברות טובות אבל אחרי שסיימנו את הלימודים הן זרקו אותי (מסתבר בדיעבד שהן ניצלו אותי רק לצורכי לימודים). אז ככה שאני די גלמודה. אני עושה שירות לאומי אבל אני מרגישה שאין לי שום דבר משותף עם הבנות האלה. אני לא סומכת יותר על אף אחת ככה שאין לי בכלל חברות - אני לא יוצאת (כי אין לי עם מי), ולא יודעת אני מרגישה שאני באיזשהו מקום מפספסת את החיים האלה... אני ברוך השם בריאה והכל טוב אצלי אבל אני יודעת שנערים ונערות יוצאים לבלות כבר משהם בגיל 15... ואני? כולה יצאתי פעם אחת לאנשהו... עם החברות "המקסימות שלי" (לפני שהן נטשו אותי). זה שאין לי חברות נראה לי גם משליך על זה שלא היה ולא נראה לי שגם יהיה חבר... הרי אמא שלי בחיים לא תסכים שאני אשכב עם מישהו לפני החתונה... האם קיים גבר שירצה בי למרות שלא אשכב איתו? אני חושבת שהסיכויים למצוא דבר כזה הם די קלושים... אני יודעת שאני חכמה ובן אדם טוב ותמיד תמיד אהבתי לעזור לאנשים... פעם הייתי מוצאת בקלות נושאי שיחה משותפים עם בנות אחרות, אבל גם בשירות לאומי - הדבר היחיד שהבנות מדברות עליו זה היחסים עם החבר.. ולצערי אני לא יכולה ממש לעזור להם עם זה... אין לי לא סיפורים שאוכל לשתף אותן בהן ולגרום להן להזדהות איתי... אני גם מפחדת שבנים יתחילו איתי. אני לא מתאפרת, לא מטפחת את עצמי (פשוט אין לי כוח להשקיע בזה הרבה) אבל דווקא די משקיעה בלבוש והכל... אני משחקת אותה פתוחה עם אנשים שאיתי בשירות אבל ת'כלס... אני מפחדת שגם אם יום אחד יהיה לי חבר... הוא יזרוק אותי לטובת מישהי יותר טובה... וכל התיאוריות האלה כבר מנקורת בי עוד לפני שבכלל התנשקתי עם מישהו... וגם אם יהיה לי חבר? על מה אני אדבר איתו? אמא שלי אמרה שהיא יכולה למצוא לי שידוכים אבל על מה נשוחח? זה לא ייראה קצת מוזר שבחורה שנראית נורמלי כמוני אין לה ולו חברה אחת? אחת? כל פעם שאני רואה תמונות של בחורים בעיתון אני משתדלת שאמי לא תתפוס אותי "בקלקלתי". זה לא שאנחנו דתיים אבל אפשר לומר שאנחנו מסורתיים פלוס... אז אם נסכם את זה - הייתי רוצה עצות בנוגע ל: - תסביך החבר שאין לי - תסביך החברות שאין לי (אני יודעת שאין כזה דבר חברות אמת, זה לא שאני בן אדם סגור ולא מדברת עם אף אחד... ממש לא... בשירות אני מדברת עם הבנות.. אבל כשאני מגיעה הבייתה אין לי למי להתקשר ואין אף אחד שיתקשר אליי וזאת בניגוד למה שהיה בתיכון- אין לי עם מי לחלוק את כל מה שאני באמת מרגישה). ניסיתי לדבר על זה פעם עם אחים שלי, ועם אמא - אבל כל פעם אני נפגעת בגלל איזושהי שטות שהם אומרים לי... במיוחד מהאחים שלי שמעליבים אותי... תנו לי רק קצה חוט, רחלי.

רחלי יקרה, לפני שמתעסקים בשאלות של יחסים בינאישיים בכלל, וזוגיות בפרט, יש להקדים ולטפל ביכולת שלך לבסס נפרדות מאמך. אדם בוגר (גיל 19 הוא אמנם גיל צעיר, אך עפ"י החוק מדובר באדם בגיר) אמור להיות מסוגל לקבל החלטות עפ"י צרכיו ומשאלותיו, שלא דרך המסננת המצנזרת של אמו. אני ממליצה לך מאד לפנות לטיפול פסיכולוגי, שיוכל לסייע לך להגדיר את עצמך, את שאיפותייך, את העדפותייך החברתיות והבינאישיות, את בחירותייך המקצועיות והאקדמיות - בנפרד מאלה של אמך. אני רוצה להדגיש שהעניין שלך בבחורים צעירים הוא בריא ונורמלי, וכך גם המשאלה למעגלים חברתיים רחבים יותר. אלה אינם תסביכים! את מרגישה *בצדק* שאת מפספסת חלק מרכזי בחיים של בני גילך. מבחינה זו, תחושת התסכול והדכדוך שלך בהחלט תואמת וטבעית. לעומת זאת, ההישענות שלך על אמא כסטנדרט קובע ומכונן, מדאיגה יותר. אני מציעה לך לפנות לעזרה פסיכולוגית ללא דיחוי, ואם תרצי הכוונה יותר ספציפית, תוכלי לפנות אלי למייל האישי. בברכה ליאת

אני בן 26, בריא וללא עבר בטיפול פסיכולוגי כלשהו. זה מספר שנים (הולך ובא) שלתקופות לא קצרות אני חוזה בדימיוני כל מיני סוגי אסונות (מיתה של קרוב משפחה, גורמי צער כאלו ואחרים) ללא כל סיבה מוצדקת לכאורה (כל המשפחה בריאה). לא הצלחתי לעלות על הגורמים לכך. איני אדם ששרוי בחרדה. אני נמצא בחברה טובה, עוסק בספורט ויודע לבלות. מה הגורמים האפשריים לכך. אודה לכם מאוד אם תוכלו להאיר לי כיוונים שהסימפטומים האמורים יכולים להראות אליהם.

בנצי יקר, הדאגנות שאתה מתאר יכולה להיות חלק ממה שפסיכולוגים מכנים "הפרעת חרדה כוללת", אך יכולה בהחלט להופיע גם ללא 'אבחנה' של הפרעת חרדה. התסריטים המפחידים שאתה מעלה בדמיונך מזכירים במובנים רבים את האובססיות של ה-OCD, הגם שהתכנים פחות ביזאריים ויש בהם מרכיב מציאותי של ייתכנות. מודלים תיאורטיים שניסו להתמודד עם הדאגנות הציעו מס' תפקידים אפשריים לדאגה: - היא מדרבנת לעשייה ומובילה להצלחה (מרוב דאגה, אני פועל) - פתרון בעיות ("התסריט מכין אותי מראש, ומסייע ביצירת אופני תגובה אפשריים"). - מניעת האסון ("אם אני דואג כל כך, זה בטח לא יקרה") - אמונה טפלה ("אם חלמתי שמישהו ימות, זה סגולה לאריכות ימים") - הסחת הדעת מנושאים יותר רגשיים. כלומר, הדאגה מהווה דרך להסיח את הדעת מדאגות רגשיות אחרות עליהן אני מעדיף שלא לחשוב. האם אתה מצליח לחשוב על הסבר שיכול להתאים לך? בכל מקרה, אפשר לטפל בזה בטכניקות קוגניטיביות או נראטיביות. בהצלחה וטפו טפו טפו, שלא נדע מצרות ליאת

שלום ליאת ותודה רבה על התשובה המפורטת. חיפשתי באינטרנט על Obsessive Compulsive Disorders, והסימפטומים שיש לי לא תואמים את ה Typical Obsessions, Typical Compulsions, וגם לא את ה other symptoms of OCD. באפשרויות שציינת, נראה לי שהמחשבות הרעות (צפיית שחורות) הן לא מהסוג שמדרבן לדאגה שתוביל לעשייה אלא סתם מטריד. לגבי פתרון בעיות, יש לי נטייה טבעית לצפות קדימה כדי לתכנן את צעדי, אך נטייה זו משמשת אותי לפעולות חיוביות יום יומיות (לימודים וכד'), היא לא באה לידי ביטוי בראיית תסריטים דימיוניים, ולא נובעת מדאגות וחששות. כמו כן אינני מוצא במחשבות אלו משהו בתחום של מניעת אסון או אמונה טפלה, (אני ממש לא הטיפוס לאמונות טפלות). האפשרות היחידה מבין מה שהצעת היא הסחת הדעת מנושאים יותר רגשיים. יש לך טיפים איך אני יכול להגדיר לעצמי נושאים אלו? כיצד לדלות מידע מהתת מודע? שוב המון תודה רבה

ליאת אחייני התינוק נמצא באשפוז כבר כמה ימים עקב מחלה קלה יחסית, כפי שנראה. כמובן שהוריו מתמרנים בינו לבין אחיו בן השלוש. אני משתדלת לעזור, מגיעה לשם להשגיח על הילד, עוזרת קצת בכביסות וכו',ומוכנה לעשות כל דבר... כל אחד מבני המשפחה עוזר כפי יכולתו(מי יותר ומי פחות) ולמרות זאת אחי מתלונן (גם אם לא באופן מפורש, אלא ברמיזות ) . הבעיה שלי שאני מרגישה מתוסכלת. מצד אחד אני מגיעה לשם בלי שמבקשים ממני, מציעה את עזרתי ואף עוזרת. אך בשלב מסויים נמאס לי,ואני זקוקה לשיגרה שלי לבית שלי,לרוגע, להתרחק מהבעיות קצת. ואז כשאני חוזרת הביתה, הראש שלי נמצא שם כל הזמן, אני חושבת כמה קשה לאחי להסתדר וכמה מגעיל מצידי לשבת בבית ולהתעלם מזה. התסכול גובר כאשר אני נזכרת, שכשאני שם,התחושה שלי מאחי היא שהוא מרגיש שהוא זה שמתמודד עם הכל, ושאני ואחרים לא עוזרים מספיק, ושכאשר יש לו בעיה (וזה קורה לעיתים קרובות )הוא מצפה שנגייס את עצמנו רק בשבילו.נוותר על עצמנו כי קשה לו . אני לא מצליחה להתמודד עם התסכול הזה. לא מצליחה להוציא את הבעיות שלו מהראש שלי. 1)האם לדעתך, לעזור לבן משפחה זה אומר שצריך לעשות הכל בדרך שלו? או שגם הוא צריך להתחשב באחרים ולקבל את העזרה שהם מציעים בדרכם. במיוחד כשאומרים לו בכנות שדברים מסויימים מאוד קשים לנו,אולי זה היה הכי אידיאלי ונוח עבורו, אבל זה קשה לצד השני. 2)איך אפשר להתמודד עם התסכול הזה,ולהיות בבית בלי לחשוב על הקשיים שלו ? יש לך רעיון בשבילי ???

טל יקרה, ההתגייסות שלך למען אחיך ומשפחתו בהחלט במקומה. מי שבילה לצד ילד בבית חולים מכיר היטב את תחושת ההתשה שמקורה בדאגה ואי הנוחות, כמו גם בתסכול והאשמה מול הילדים הבריאים שבבית. ילד מאושפז, בניגוד למבוגר, אי אפשר להשאיר בבית החולים וללכת, ולכן מדובר בהתשה ממשית לשני ההורים, המבלים בתנאים-לא-תנאים ימים ארוכים. משפחה תומכת ומגוייסת זה הדבר הטוב ביותר שאפשר לצפות לו במקרים אלה, וכל סוג של עזרה הוא מבורך וחשוב. עם זאת, כדי לא להישחק ולצבור מרירות, עליך להציב גבולות שיאפשרו לכולכם לשרוד בשלום את תקופת האשפוז. כך, למשל, תוכלי לקחת את הילד הבריא אליך הביתה, באופן שיפגע פחות בשגרת חייך. תוכלי כמובן גם להחליט מראש על מס' השעות שתצליחי להקדיש לכך ביום, ולומר זאת לאחיך כעובדה מוגמרת. איני יודעת אם גם הורייך בתמונה, או אם יש לך אחים נוספים, אך אין זה מן הנמנע שיהיו תורנויות גם בין המסייעים. במקומך, לא הייתי מנסה לחנך את אחיך או לטפל ביחסים ביניכם דווקא בעיתות משבר כאלה. אחרי הכל, כשקשה לכולם - יוצאים קוצים. יש להניח שכשהילד יחלים, תוכלו לגלות יותר סלחנות וסבלנות זה כלפי זו, ולהתייחס לתקופה הקשה כאל "גיבושון". מאחלת לכולכם הרבה בריאות, והחלמה מהירה לאחיין הקטן. שבוע טוב ליאת

אויי ליאת, מדובר במשפחה קשה. התנהגותה בכלל,והמנצלת בפרט של גיסתי מעוררת הרבה מרמור במשפחה ומתסכלת מאוד. קשה לעזור למישהי שאף פעם לא לומדת מטעויותיה ומתעקשת לחזור עליהם ויוצרת בעיות שמצריכות ממשפחתי וממני להתגייס לעיתים קרובות. כל כך הרבה משברים משפחתיים עברנו, ולמרות זאת המשפחה לא מצליחה להתגבש כראוי... כל הזמן צפים משקעים מהעבר, ומההווה.... אחייני ילד קשה. יש רגעים שהוא ממש מלאך (משחק יפה) אך רוב הזמן הוא שובר,ושופך וזורק ומכה ללא סיבה נראית לעין. אני מבינה שיש להתנהגותו סיבות פסיכולוגיות (הנובעות מהתנהגותה המענישה והלא חמה כלפיו), ואנו מנסים להגיב באיפוק ולהבין את מצוקתו, ובכל זאת, קשה לכולנו להשגיח עליו הרבה זמן. אני מניחה שכהשיגרה תחזור, הקוצים יתחדדו יותר, והכעסים יצופו בעיקר מצד אחי שציפיותיו גבוהות יחסית למה שהמשפחה מסוגלת לעזור. הבעיות האלה מדירות שינה מעיני, ואני כבר מרגישה שממש קשה לי להתמודד עם זה. אני משקיעה ומשקיעה, ואחר כך שוקעת. בתקווה ללילה טוב.

שלום אני בן 23 ועדיין לא היתה לי אהבה וגם לא התנשקתי..אני סטרילי מרוק של אחרים נגעל לשתות מפה לפה מכל אחד...עכשיו אני פוחד מזוגיות בקשר לזה האם יש טיפול שיוכל לעזור לי? או המלצה שלך? תודה רבה

ערב טוב, כאשר מסתכלים על נשיקה כעל "החלפת נוזלים" גרידא, ניטל משהו מהותי מהרעיון כולו, ומתעוררת - כמעט באופן בלתי נמנע - תחושת רתיעה. אבל! אני מכירה אנשים שאינם אוכלים או שותים מפה לפה, ועדיין - הם מאהבים טובים ונשקנים לא רעים בכלל. סופרים ופייטנים רבים כתבו על כוחה המופלא של האהבה, ובאופן מוזר כלשהו, אני בוחרת להאמין שברגע האמת לא ממש תחשוב על זה (או שתחשוב ותתגבר). למרות זאת, אם אתה חש שהגועל מרוק הוא חלק מחרדה רחבה יותר (ממחלות, חיידקים וזיהום), אזי מדובר בסיפור אחר לגמרי, בו אפשר וכדאי לטפל בעזרת פסיכולוג קוגניטיבי-התנהגותי, אולי גם בסיוע תרופתי. מאחלת לך שתמצא הכי מהר שאפשר את הנשיקה שהלכה לאיבוד ליאת