פורום פסיכולוגיה קלינית

בני בן שנה ואחד עשר חודשים, יונק ואוכל מוצקים. מתעורר המון בלילה (כ-7) פעמים לפחות. לא יודע להרדם ללא ציצי. ישן איתי במיטה. אני מעוניינת להעבירו בקרוב לחדר אחר, למיטת נוער ולגמול אותו מהנקת לילה. אני בטוחה שהפסקת ההנקה בלילה תלווה במשבר חריף כי הבחורציק מכור... האם ניתן לדעתך לעשות את השינויים האלו בו זמנית (חדר אחר, מיטה נפרדת, גמילת לילה)? אם לא, עם מה להתחיל? (יהיה לי קשה לגמול אותו מהנקת לילה כשהוא איתי במיטה). תודה לך

שלום גלי, ילד בן שנתיים, גם אם הוא יונק, אינו אמור לאכול שבע פעמים בלילה. סביר להניח שהיקיצות התכופות אינן תוצאה של רעב. מבחינה זו, לא מדובר ב"יניקת לילה" אלא בבעיית שינה. השינה במיטת ההורים אינה מומלצת בכל מקרה ובכל גיל. לכן, אם את רוצה (בצדק! בצדק!) לגמול אותו מזה, יש לעשות זאת ללא דיחוי. הגמילה מהשינה המשותפת, כרוכה, מן הסתם, גם במעבר למיטה חדשה ובהפסקת היניקות הליליות המשמשות מקור הרגעה ולא הזנה. תוכלי, כמובן, להמשיך ולהניק אותו לפני השינה או בבוקר, אם את מאמינה בערך המוסף התזונתי שיש להנקה בגיל זה. זה הולך להיות קשה (תתכונני!) אך אפשרי. אם תרצי הכוונה יותר מעשית, תוכלי להתקשר ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, הפועל בימי ראשון ורביעי בין השעות תשע לשלוש, בטלפון: 03-6406888. תוכלי, כמובן, גם להמשיך ולהיעזר בי מכאן. בהצלחה ליאת

התופעה הזו כנראה התחילה קצת לפני שהשתחררתי מהצבא ואני משוחרר 4 חודשים. בתקופת הצבא היה לי ביטחון עצמי גבוה וכמובן שגם דימוי עצמי כזה, הייתי מתקשר ומתחבר לאנשים ממש בקלות זה היה בשבילי כמובן מאליו... המצב הזה חדש לי וגם אני חושב שזה הצטברות של דברים קטנים שהלכו והתגברו. אני כמו שאמרת מנסה לא להיכנע ללחצים האלה לפעמים זה קורה כמו שצריך אבל לפעמים זה לא ופעם אחת כזו שלא הולך - מחזירה אותי שתי צעדים אחורה... איך אפשר לדכא את המחשבות השליליות שפיתחתי לאחרונה ? הרי לפי מה שאני יודע יש קשר ישיר בין הדימוי העצמי שלך לבין הביטחון העצמי וכל הדברים מסביב. לא רוצה לסבך את עצמי בסדנאות וטיפולים אצל פסיכולוג (זה גם שיקול כספי) היתי פעם אחת אצל פסיכולוג והבנתי שזה לא בשבילי הוא אמר שעם הזמן והמפגשים שלי איתו אני מכיר את עצמי טוב יותר וככה הביטחון שלי עולה, אבל לצערי היה קשה לי להאמין לזה, אני לא חושב שזה יכול לעזור לי. תני לי טיפים איך לחשוב רק חיובי , לעלות לעצמי את הדימוי ואת הביטחון יחד תודה...

שלום חסוי, לא בטוחה אם זה יעזור.. לא מזמן נקלעתי לשיחה בין שני אנשים שדיברו על איזה טרנד חדש בפסיכולוגיה. משהו שנקרא פסיכולוגיה חיובית. אם הבנתי נכון, מתמקדים בה פחות בנקודות בעבר שהובילו לדפוסים לא מסתגלים או מעכבים, ויותר מתמקדים בנקודות החוזק שלנו. נסה אולי לחפש קצת בגוגל, לקרוא ולראות אם זה מדבר אלייך.. אני מאוד בעד לדאוג ל-well-being אין באמת סיבה לסבול מדברים אם אפשר לסבול מהם קצת פחות עם קצת עזרה.. מצד שני, לך עם מה שאתה מרגיש... החלטה ללכת לטיפול זה משהו שצריך להתבשל מבפנים כי תכלס, טיפול זה לא דבר קל. ודבר אחרון- אני אמנם השתחררתי לפני כמעט עשור (טוב, קצת פחות), אבל אני זוכרת טוב מאוד כמה קשה היה לי בשחרור... פתאום אין מסגרות וכל החיים לפנייך, וזה הכי מפחיד בעולם, כי אתה כלום. אפס. מי מכיר אותך... מה שאני מנסה להגיד זה שאל תהיה קשה מדיי עם עצמך, זה משהו שהרבה אנשים עוברים. זה לא בהכרח הפרעה או משהו קבוע. זו יכולה להיות גם תקופת הסתגלות כזו, בחזרה לחיים האזרחיים.. וזה טוב שאתה אקטיבי ומנסה להילחם בפחדים.. חפש קצת בגוגל, יש בטוח גם ספרים בנושא. אם לאט לאט יראה לך שטיפול זה משהו שיכול קצת לשחרר לחץ, אז נסה גם את זה. מה יש לך להפסיד? :) לילה טוב בנתיים, לילך.

אולי בגלל העבודה הסמינריונית שאין לי כוח לסיים, ואולי מסיבות אחרות, אני כל היום פה :- ( טיפים להתנזרות בבקשה... זה כבר יותר מדיי... בנתיים, סיפור קטן לפני השינה, עוד אחד מאלה חסרי הפואנטה... (צריך לקשור לי את האצבעות..) --- מרגישה שהדכדוך שנכפה עליי הוא רק ההתחלה.. כמו ש?מים נסוגים לפני שמגיע גל גדול באמת, כך אני מרגישה.. כמו דג שנשאר על החוף בזמן נסיגת המים מפרפר, משתנק מכל האויר הזה שממלא לו את הריאות פתאום הזימים מתכווצים ומתנפחים בהיסטריה "מה קורה פה לעזאזל?!", חושבים הזימים (כן, גם זימים יכולים לחשוב, לפעמים לפני הדג אפילו) בקרוב יגיע הגל הענק הזה שישטוף ויטלטל.. מפחיד נורא.. עד אז אהיה כבר אדם. טובע במערבולות שגדולות ממנו Overwhelmed מכמות המים, מעוצמתם... אתפלל ל?זימים שנשרו, שקרסו מרגישה כמו רגע לפני תובנות מכאיבות שאולי לא אוכל לסגת מהן.. כואבים לי הזימים.. (ונימת תקווה: אני מסוגלת להרגיש! איזה יופי...) מספיק, וביי. ל.

ל., למד., לילך ??? כמי שמכריזה על עצמה "שליטה" את בהחלט משחררת או משוחררת. הלאוי עלי. נראה לי שמה שאת צריכה זה רק להחליף את שם הקובץ במחשב מ"שליטה" ל"שחרור" כי התוכן כבר שם. אני קוראת את ההודעות שלך די בענין כבר מתחילתן, הלהטטנות שלך במילים מקסימה אותי.( מעניין שאת נתקעת דוקא בסמינריונית - עושה רושם שאת פשוט צריכה לתת למילים לנוע מעצמן ותהא עבודה). את משתפת אותנו בכזו קלות ופתיחות שעומדת בניגוד מדהים לתפיסה שלך את עצמך בשליטה כל הזמן, וכמו שכבר אמרתי - הלואי עלי, אני מקנאה. דג איש - דימוי קצת קיצוני בעיני - יש לי הרגשה שלמרות המערבולת ישאר לא מעט אויר בזימים, בעיקר אם יש שם "גברת" שמובילה או מלוה. שותפתך לניכוש עשבים. מכשפה

כן, ניחשת נכון :-( אם רק היית יודעת כמה את צודקת, מכשפה חביבה.. קראתי את תגובתך ואת זו של הדר (תודה לך, יקרה) ומיד סגרתי את המחשב וברחתי בחזרה לשינת בוקר נוספת. הלהטטנות שלי במילים עושה לי בחילה. מה לי ולשליטה עצמית באמת... קשקוש בלבוש :( אני כבר לא יודעת מה אני. השתניתי כל כך בשנים האחרונות ועכשיו אני מבולבלת.. כאילו זקוקה לתגובות החיצוניות כדי לדעת מי אני.. מרגישה שאני מקיאה את נשמתי בפורום (לאו דווקא כמטאפורה) ולא מצליחה לעצור.. כמו גלי התכווצוות בצלעות, עוד מילים ועוד מילים ועוד מילים.. תשושה.. ומה לי ולכל המילים האלה בכלל? הדימויים האלה של דג-איש, השרוכים הפרומים, מערבולת הצבעים שמרחפת לי בראש..את כל הקטעים האלה אני כותבת בנשימה אחת. אלה לא תמונות שאני מלבישה על מילים, אלא תמונות של ממש שצצות לי בראש לשנייה ונעלמות, וכדי להבין למה ומה אני צריכה לפרק אותן למילים. אבל האמת היא שאני לא בטוחה עד כמה הדימויים האלה אמיתיים. לא בטוחה שזו לא להטטנות גרידא. התחושות שמולידות את התמונות האלה הן כל כך רגעיות.. אני מנסה לתפוס אותן בזמן ונועצת בהן את העט שלי הכי מהר והכי עמוק שאני יכולה. אבל האמת היא שזה לא עוזר; אני לא באמת מרגישה כלום. אולי אני סתם נהנית לכתוב וכדאי שאמצא לי פורום כתיבה יוצרת או משהו כזה. התחושות שלי חמקמקות, ואילולא טלטלות הגוף שתיארתי לדרור (כסטרבינסקי.. הנה, שם נוסף), או כמות שעות השינה העצומה שאני שוקעת בתוכה, הייתי חושבת שאני לגמרי מבלפת. ואולי אני באמת מבלפת. בסופו של דבר, כל הלבטים שאני מעלה עכשיו לא באמת נוגעים לי או מעניינים אותי. וגם מהגברת-מטפלת שהתחלתי מאוד לחבב אני יכולה לנתק את עצמי תוך שניה, אם אבחר. אולי את המשך השיחה הזו אני צריכה להמשיך לקיים עם עצמי.. למה בעצם אני ממשיכה עם זה...? תודה רבה לשתיכן על ההבנה ושלל ההארות אני חושבת שאפסיק להציף את הפורום. זה באמת מספיק. סליחה חבר'ה... לילך.

למד, איזה יופי כתבת. איך תמיד מגיע הגל בדיוק כשאנחנו נטולי זימים... ואז, אנחנו אחוזי אימה, שלא נשרוד, שנטבע. פעם, הייתי נאחזת בחוזקה ב??מעט הזימים שלא נשרו, שנשארו. נושמת באמצעותם בקושי, עד שהגל יעבור.... ממשיכה לנשום בכבדות. שורדת.. עד הגל הבא. למדתי, שאפשר אחרת. למדתי להסתכל על הגל ולתוך הפחד בעיניים, לדעת שלא תהיה נשימה כמה זמן, אבל בדיוק, ורק ברגעים האלה, שהגל שוטף ומציף ומכסה, נוצרים זימים חדשים, טריים, שמאפשרים לי נשימה חדשה... עד הגל הבא. והנה, ה"ל" הביישנית שלך מהעצים הקודמים, גדלה כל כך... שנאמר: "לא הביישן ל?מ?ד" יום טוב הדר

ל. יקרה (וכמובן גם מ. ו-ה. היקרות לא פחות). כמה אימה נאספת ברגעים האלה של ההיוולדות. ההתקיימות שלנו, זרימת החמצן לתאים, תלויה במנגנון ששעותיו ספורות. המנגנון החדש עדיין מבשיל, מחכה לאות. אני מצליחה לראות בדמיוני את כל הנולדים האמיצים שקנו את חרותם בכאב, חלקם ביקרו כאן לאחרונה (פינוקיו, עליסה בארץ הפלאות, לכלוכית, בת הים הקטנה, היפהפיה הנרדמת), ומאמינה שהמחיר היה שווה. עוד מעט אסיים לעבוד, ואבוא כדי להישאר קצת יותר ליאת

נראה שסוף סוף זכית לערב "חלש".. עם מספר תגובות מתקבל על הדעת, התכוונתי לכתוב שאולי סוף סוף תוכלי ללכת לישון בשעות סבירות בתורנות שלך, אבל כבר כמעט 1:00 בלי ששמתי לב... אז אאחל לך לסיים במהרה ולצלול למיטה נעים לי שאת פה, את יודעת? ל.

ל. יקרה, תודה שאת חושבת עלי. באמת מאוחר כבר, אבל "תדלקתי" את עצמי בהופעה של עמיר בניון, ומכאן הכוח להחזיק עד עכשיו. אני גם עונה וגם קצת שרה לי... "בבקשה, לעולם היי מחייכת..." ליאת

רציתי להחזיר בבניון משלי.. "מנגינות מדומות, משטות, מזייפות מטשטשות לי את שביל הזהב.." היום אני כבר קצת מחייכת, ועכשיו אפילו יותר.. תודה לך גברת :-) לילה...

תגידו לי, למה בכל פעם אתם "מחזירים" למטפלים? אם אני עזבתי מטפלת כי הגעתי למסקנה שאני לא יכולה לסמוך עליה יותר - למה אתם מחזירים אותי אליה כדי לדון איתה על זה? מה ייצא לי בדיון עם מישהי שאני לא סומכת עליה? ואני מזכירה לכם את העצים הלא מאוד ישנים שהיו רק עכשיו בפורום על המטפלת ששכחה פגישה ועל הכאב וחוסר האונים שזה גרם. אם היתה לי תובנה באינטרנט אז למה אני צריכה לדבר על זה עם המטפלת שעזבה אותי? מילא - לפתוח עם מישהו חדש - זה מובן לי. אבל למה לחזור על הטראומה? ניבה

'מחזירים' אותך לאותה מטפלת,לפי דעתי,רק כדי ש'תסגרי מעגל' ותהיי שלמה עם עצמך,ואני חושבת ש'סגירת המעגל' לא חייבת להיות דווקא בשיחה פנים אל פנים עם אותה מטפלת,אלא יכול להיות גם בשיחה טלפונית או אפילו במייל או מכתב או שילוב שלהם; פשוט עד שלא תדברי עם אותה מטפלת או בכלל עם אותו אדם שפגע בך,העיניין לא יתן לך מנוח וזה כל הזמן יטריד אותך ואפילו אם תנסי להדחיק זאת זה יעלה ו'יצוף' בכל מילה או שם שיזכיר לך אותה ואת תסבלי מזה,וכשמדברים על דברים שיחה 'מלב אל לב' זה משחרר ומרגיע,ואז אפשר להירגע ולהניח את את אותו עיניין מאחור,ושלא יצוץ בכל הזדמנות,כפי שקורה לך עכשיו(לפי מה שהבנתי). בהצלחה, משתנה

ניבה יקרה, עם כל הכבוד לתובנות מהאינטרנט, אנו שבים ומדגישים שאין בכוונתנו להחליף או להתחרות בטיפול האמיתי, המהווה מרחב נכון ומתאים יותר לדיונים על הקשר שבין המטופל והפסיכולוג. כפסיכולוגים, אנו מאמינים מאד בכלי הטיפולי, וממליצים בחום על ההתנסות הזו לכל מי שרוצה ללמוד עוד על עצמו. מן העמדה של מנהל פורום, השומע חצאי דברים, או תחושות אישיות מאד של המטופל, קשה מאד להגיד לפונה: יש לך מטפל רע, תחליף אותו באחר! לא הייתי רוצה שמטופלים שלי יקבלו עצות כאלה באינטרנט, ולכן אשתדל להימנע מכך ככל יכולתי. אישית, אני מאמינה גדולה ביכולת השיפוט של מטופלים, ובטוחה שבמקרים של עוולות או טיפול רע בעליל, כולם יודעים מה צריך לעשות. כאשר יש היסוס - יש מקום להתלבט על כך עם המטפל. זוהי, עם יד על הלב, תשובתי לשאלה "למה אתם מחזירים אותנו למטפלים". לא נכנסתי לסיבות האחרות, בהן גם אלה שמשתנה הזכירה, כי נדמה לי שהן נדונו כאן בהרחבה בשבועות האחרונים. לילה טוב ליאת

למשתנה, אני אכן מכירה בערכה של סגירת מעגל. אני עשיתי את זה כבר פעמיים עם אותה מטפלת, ולכן כשזה קרה עוד פעם - התדהמה והעלבון היו חזקים. זה לא צץ כל פעם מחדש. זאת אומרת - אולי זה צץ אבל כל פעם - ממקום אחר ומעמדה אחרת. הרבה מאוד בעזרתם של מנהלי הפורום פה, שממש אבל ממש עזרו לי- הן בשיקוף והן בשאלה קטנה פה או שם שהציתו בי תובנות חדשות. דווקא עין זרה, (ולא מעורבת כמו המטפלת שלי )- יכלה לבוא מבחוץ ולעזור לי כאן הרבה יותר ממה שיכולתי לקבל ממנה- שזה עוד ועוד מאותו דבר. לליאת, הבנתי את הנקודה שלך- שלכם. אולי יש בזה מן האמת. אבל עם זאת - פתחתי את השאלה הזאת - בגלל איזה שהוא דיון שאני שמעתי אותו על מקומו של האינטרנט בטיפול. ומכיוון שחוויתי אותו על בשרי - ונוכחתי לראות עד כמה נעזרתי בו - אני שואלת את השאלה הזאת. את אומרת שבגלל אינטגריטי את שולחת אותי בחזרה למטפלת שלי שאיכזבה. ואני אומרת שבגלל אינטגריטי - לא היית צריכה לעשות זאת. לא יודעת אם תרצי לענות לי על זה - אני אוהבת אתך אהבה וירטואלית, בכל מקרה. ניבה.

היי לא ממזמן השתחררתי מהצבא אני בן 22 ובזמן האחרון אני נתקף ללחץ כשאני בסביבה של אנשים במיוחד לכאלה שאני לא מכיר. לדעתי זה אחד הסימפטומים לביטחון העצמי הירוד שמלווה אותי בתקופה האחרונה ומשם מתחילה הבעיה. אולי גם השינוי החד הזה מהצבא לאזרחות עשה את שלו.... מאז שזה התחיל אני מנסה תמיד להילחם בזה אבל ללא הצלחה , איך אני יכול בכוחות עצמי להרפות את הלחץ הזה ולעלות לעצמי את הביטחון, להחזיר אותו למה שהיה ?

שלום לך חייל משוחרר, לא לגמרי ברורה לי ההיסטוריה של הבעיה שלך. האם התופעה התחילה עוד לפני הצבא ועכשיו רק החריפה? או שמא מדובר במשהו חדש לגמרי? בעיות של דימוי עצמי אינן פורצות, בדר"כ, ביום בהיר אחד. חרדות דווקא יכולות. לדבריך, אתה מנסה להילחם בזה, ולמעשה זוהי הדרך הטובה ביותר להתמודד. לא להיכנע. אם לא תתן לחרדה וללחץ לנהל אותך, יש סיכוי טוב שהם יפחתו. לעומת זאת, ניסיונות להימנע מהמצבים המלחיצים דווקא מחזקים את הדפוס. אם אתה מרגיש שאתה מתקשה למגר את התופעה בכוחות עצמך, פנה לעזרה. יש סדנאות המתמחות בטיפול בחרדה חברתית, וכמובן גם פסיכולוגים דינמיים והתנהגותיים שישמחו לעזור. יש תופעות שטוב "להרוג כשהן עוד קטנות". נדמה לי שזו אחת מהן. בהצלחה ליאת

התופעה הזו כנראה התחילה קצת לפני שהשתחררתי מהצבא ואני משוחרר 4 חודשים. בתקופת הצבא היה לי ביטחון עצמי גבוה וכמובן שגם דימוי עצמי כזה, הייתי מתקשר ומתחבר לאנשים ממש בקלות זה היה בשבילי כמובן מאליו... המצב הזה חדש לי וגם אני חושב שזה הצטברות של דברים קטנים שהלכו והתגברו. אני כמו שאמרת מנסה לא להיכנע ללחצים האלה לפעמים זה קורה כמו שצריך אבל לפעמים זה לא ופעם אחת כזו שלא הולך - מחזירה אותי שתי צעדים אחורה... איך אפשר לדכא את המחשבות השליליות שפיתחתי לאחרונה ? הרי לפי מה שאני יודע יש קשר ישיר בין הדימוי העצמי שלך לבין הביטחון העצמי וכל הדברים מסביב. לא רוצה לסבך את עצמי בסדנאות וטיפולים אצל פסיכולוג (זה גם שיקול כספי) היתי פעם אחת אצל פסיכולוג והבנתי שזה לא בשבילי הוא אמר שעם הזמן והמפגשים שלי איתו אני מכיר את עצמי טוב יותר וככה הביטחון שלי עולה, אבל לצערי היה קשה לי להאמין לזה, אני לא חושב שזה יכול לעזור לי. תני לי טיפים איך לחשוב רק חיובי , לעלות לעצמי את הדימוי ואת הביטחון יחד תודה...

שוב שלום, כפסיכולוגית שעבדה (ועובדת) קשה מאד במשך שנים רבות כדי להיקרא כך, קצת קשה לי עם אמירה כמו - "לא רוצה לסבך את עצמי בסדנאות וטיפולים אצל פסיכולוג" אני מודעת גם לשיקול הכספי. ובכל זאת, כדי לקבל טיפים להתמודדות, יהיה עליך להרחיק לפורומים אחרים, אולי כאלה העוסקים בעזרה עצמית או תמיכה הדדית. דימוי עצמי הוא מהות יציבה יחסית, הנבנית בתהליך איטי וממושך במהלך ההתפתחות. ככלל, חוויות חוזרות של הצלחה תורמות להעלאת הדימוי העצמי והביטחון העצמי שלנו, בעוד חוויות של כישלון וחוסר אונים מערערות או מחלישות אותם. אם תצליח לזמן לעצמך התמודדויות מאתגרות מצד אחד, אך גם כאלה היכולות להעניק תחושות של סיפוק, הצלחה והישג אמיתיים, אתה בכיוון הנכון. בהצלחה ליאת

שלום . אני אם חד הורית ויש לי ילדה בת 9 עם ליקוי למידה קל יחסית במקצוע חשבון ובכל היתר מצטיינת . מאחר ויש לי קשיים עם הילדה בשטח התקשורת בינינו (נראה לי שהיא סגורה מאוד) פניתי ליעוץ פסיכולוגי אצל פסיכולוגית שמטפלת ומתמחה בליקויי למידה . אני נמצאת עם הילדה בטיפול כמספר חודשים ושמתי לב שהפסיכולוגית תמיד אבל תמיד מגלגלת את הסיבות לתקשורת הגרועה למגרש שלי בלבד ומחפשת אצלי את הסיבות והגורמים לבעיות שקיימות אצל הילדה . האם לדעתך זו גישה נכונה ? האם זו שיטת טיפול נכונה ? האם עלי להחליף יועצת ? מה עלי לעשות ? תודה רחל

רחל יקרה, למרות שקיימת לקות למידה אצל בתך, את מציינת שעיקר הקושי ביניכן נעוץ בתקשורת לקוייה או בסוג של מאבק כוחות ביניכן. בהנחה שמדובר בטיפול פסיכולוגי ולא בייעוץ דידקטי, חשוב לוודא שאכן מדובר בפסיכולוגית מורשית. ולגופו של עניין. הורים וילדים לעולם מקיימים ביניהם יחסי גומלין הדדיים, כשכל אחד מהצדדים פועל ומגיב אל האחר כך שנוצר דיאלוג מעגלי הממשיך ומזין את עצמו במעגלים של הדדיות. נוכל לראות זאת היטב כבר בגיל הינקות המוקדם, כאשר תינוק שקט ורגוע מעורר תגובות אוהדות וסבלניות אצל הוריו, אשר מצידן, מחזקות את התנהגותו הרגועה והנינוחה. לעומת זאת, תינוק חסר מנוחה, עצבני או נמרץ, עלול לעייף ולאתגר את הוריו עד התשה, מה שבאופן טבעי יביא לפחות סבלנות, וישפיע בהמשך על התנהגותו חסרת המנוחה של התינוק. למעשה, ההתערבות הטיפולית יכולה לכוון לכל אחד מן הצדדים, מתוך הנחה שמנגנון יחסי הגומלין יפעל את פעולתו ויביא לשיפור גם בצד השני. לעיתים קרובות, מוטב לגייס דווקא את ההורה, בעיקר כשמדובר בילדים צעירים, מתוך הנחה שקל יותר להגיע לתובנות ולשיתוף פעולה מצד המבוגר. חשוב לזכור עוד, כי משפחה אינה דמוקרטיה, וההורה קובע במידה רבה את נורמות ההתנהגות בבית, ויכולתו לקדם שינויים גדולה יותר. זהו, למעשה, הרציונל הנח מאחרי מה שפסיכולוגים מכנים "הדרכת הורים". כמובן שיש ללמוד לעשות זאת מבלי שההורה יחוש מותקף או מואשם (כמו שאולי קורה אצלכם). כמי שעוסקת לא מעט שנים בהדרכה כזו, אני טורחת, פעם אחר פעם, להדגיש שכהורים כולנו טועים, כולנו נבוכים, כולנו מבולבלים. חשוב לי להעביר גם לך את המסר הזה. נסי להקשיב להכוונה של הפסיכולוגית מבלי לחוש שאת כאמא עומדת למבחן או נכשלת בו. כהורים, אנחנו לומדים כל הזמן, ולצערי, זה קורה בעיקר מטעויות. השתדלי להימנע מהצטדקות או מאבק סביב השאלה " מי אשם", שכן אין כאן "צודקים" או "אשמים". אם תמשיכי להרגיש נאשמת, שתפי את הפסיכולוגית בתחושותייך וחכי לתגובתה. יתכן שתקבלי הסבר שיניח את דעתך. אשמח מאד לשמוע איך מתקדם. בהצלחה ליאת

יכול להיות שהייתי צריכה להמשיך בשירשור למטה (של ל.)נושא זה,אך אני מרגישה שהשירשור ההוא כבר מיצה את עצמו וגם רציתי שמה שאכתוב 'לא יעלם בין השורות' ושבטוח יראו אותו,וליאת - הכוונה בעיקר אלייך. פעם ראשונה שעקב בלבול במחשבות,איני מצליחה ממש לסדר אותן בראש,ולהחליט על שם הולם לכותרת,ולכן חשוב לי היה לציין זאת. מה שמפריע לי מתקשר חלקית ל'שיחה' שניהלתי למטה,עם "ל" ועם "אשת האדמה" בנוגע לשפעת,ושכעת הבנתי שכוונתן לא היתה שפעת אמיתית אלא רק מנוחה נפשית מהכל.זה מה ש'אוכל לי את הלב' שאצלי אין אף-פעם מנוחה נפשית אפילו לא כשאני חולה,גם אז איני מסוגלת כמעט 'לשכב במיטה בשקט' ולנוח באמת-להירגע,כי הראש שלי כל השמן עסוק במחשבות,ושלא יובן לא נכון - זה לא שבאמת אעשה משהו עם מחשבות אילו באותו זמן,חוץ מלדאוג ולהתעצבן; כמו-כן כשאני חולה,אני כועסת על עצמי שנדבקתי ועל הגוף שלי ש'הוא בוגד בי' ושום דבר שאומרים לי לא משנה זאת,ואני מודעת לעד כמה דבילי זה 'נשמע'. למה אני כזאת? למה איני מסוגלת לתת לראשי מנוח,אפילו כשיש אפשרות לכך? לא יודעת,אולי אני סתם 'מחפשת צרות מתחת לאדמה' אך זו תחושתי-שאני כועסת על עצמי בכלל כאשר אני חולה,ולא סולחת לעצמי כאשר אני חולה. משתנה

למרות שבטח זה מובן מאליו,בכל זאת חשוב לי לציין שהתכוונתי ל...'כל הזמן עסוק במחשבות' ולא 'כל השמן...' כפי שרשמתי.

שוב אני, אהלן.. אני שמחה שפתחת שרשור חדש היה לי קשה עם הקודם.. קודם כל, לגבי התחושה שלך שקשה לך לנוח גם כשאת חולה: אני מניחה שכשדברים מטרידים מבפנים הם ממשיכים להטריד גם כשחולים. אני לא בטוחה שזה לא טבעי שכך יהיה.. אם את מחפשת לנוח נסי אולי לעשות דברים (כן, דווקא לעשות ולא לשכב במיטה) שהם סוג של תרפיה בשבילך.. איכשהו דווקא אז המחשבות נודדות להן בשקט וסוג של אושר שלו, אם יש מזל, תופס את מקומה של הבהילות. אצלי זה גינון והתעסקות עם אדמה שעושים לי את זה. יש אנשים שציור/פיסול עושים להם את זה... נסי ותראי. לגבי השפעת, אני לא בטוחה שהתכוונתי למנוחה נפשית מהכל, כמו שהציעה אורנה, אלא לצערי יותר ל"התעללות העצמית" שהצעת את. להעביר את הכאב הפנימי החוצה כדי להרגיש שיש סיבה מתקבלת על הדעת לכאב ולמבוכה הזו של הנפש. לכן, די בהומור, קיויתי לאיזו מחלה שתרשה לי להיסחף קצת עם הקושי הפנימי ולדעת שלפחות כלפי חוץ זה נראה נורמלי לסבול קצת, כי הרי אני חולה.. עם הכעס שאת מעלה על "הגוף שבגד" אני יכולה מאוד להזדהות.. אצלי זה מגיע ממקומות של שליטה (כמובן :-( ), בהלה מזה שהגוף פועל בניגוד לרצוני.. הגוף הזה שלנו לא מפסיק להפתיע... איך הוא יודע לפניי מה אני מרגישה, חצוף! ולמה הוא לא עומד בסטנדרטים שאני מציבה לו?!..מה יש?! מפונק! וכן הלאה וכן הלאה... לא אלאה, הארכתי מספיק.. מקווה שהגבתי לעניין אגב, אשמח לקבל שיעורים בכתיבה קצרנית... ל.

ל. שלום, אני מנסה כעת לכתוב עם כאבי-ראש חזקים ומקווה שאכתוב בהגיון למרות זאת. עם איך שאת מדפיסה לא נראה לי שאת צריכה שיעורים בכתיבה קצרנית; ותהיי בטוחה שהגבת בהחלט לעיניין והסברת את עצמך נהדר. ובעיקר במה שכתבת בסוף- את מזכירה לי את עצמי - לגבי כך שהגוף שלי לא עומד בסטנדרטים שאני מציבה לו וכו'. לגביי עשיית דברים שאני אוהבת זה קצת קשה כש'הראש מתפוצץ' מכאבים וכו',ולזה בדיוק התכוונתי שזה 'לא תענוג' ושזה נורא לאחל לעצמך 'התעללות עצמית' כזאת,כי גם אז לא בטוח שתמצאי את הסיבה לסבל הפנימי - הנפשי - שאת עוברת. אך כן מובן לי בזמן שחולים שמחפשים סיבה לסבל,לכן אני למשל כשמודדת חום ורואה שהוא עולה, אז אני אומרת לעצמי- טוב אם הוא עולה אז זאת לפחות הסיבה להרגשתי הגרועה,אך אם אינך חולה,זה שתסבלי לא יתן הצדקה לכאב הנפי שאת עוברת,לדעתי,להיפך - רק תעמיקי את הסבל הנפשי(ככה זה נראה לי).

שלום לך אני זוכר פעם שהייתי חולה היה לי 40 מעלות חום כמעט משהו מטורף......ואז הבנתי שאני זקוק לשיפור במצבי שאני לא יכול לשכב כל היום במיטה בדכאון (בלי קשר למחלה ההיא שכבתי במיטה בלי לוז שנה + בגלל דכאון) ..שבוע אחכ התחילה תקופת מבחנים למדתי כמו מטורף והצלחתי בכולם.......ואחכ התחלתי לעבוד על שיפור מצבי כמו לעבור מבית ההורים למצוא עבודה וכו ואז שראיתי שהכל מתחרבן לא הצלחתי באף משימה ובנוסף קבלתי כרגיל צו מילואים(כי אני טוב רק לעשות מילואים בשאר הזמן רוב העולם זורק עליי זין) הייתי בדכאון ושכבתי עם הזונה.......ברור שאחכ עצדתי באתגרים שהצבתי לעצמי המצב השתפר מצאתי עבודה עברתי דירה אבל המעשה המטופש עם אותה זונה העיב על הכל לא יודע אם הייתי מאושר בלי הסיפור הזה סביר להניח שלא.......אבל מצבי הנפשי אולי היה טוב יותר........קצת מהרתי להרוג את עצמי........לצערי.....אם זה לא היה קורה באותו יום ארור סביר שזה לא היה קורה אף פעם.......מה שמצחיק זה שממצב של תובנה ורצון לחיות ולשפר הגעתי למצב של קריסה מוחלטת.........אני מקווה בשביל כל החלים והחולות להגיע לתובנות ולהציל את עצמכם ולהמנע מקריסה מוחלטת(: להתראות......

MR BLUE שלום, נראה לי שאצלך נוצר 'טישטוש' בין גבולות המחלה לבין הדיכאון,ולכן נראה לך שכל 'שפעת קטנה' זה סימן ל'קריסה' נפשית ופיזית,אך אין כך הדבר,זה פשוט כפי שציינו כאן ובשירשור הקודם,סמן של הגוף לנוח ולצבור כוחות ולא יותר מזה. אומנם איני מאמינה שאני - דווקא אני(שלא מיישמת זאת)אומרת זאת,אך :תשכח מהעבר ותתחיל לחיות את ההוווה,למרות שאני יודעת עד כמה קשה(תאמין לי שאני יודעת זאת אישית). להתראות, משתנה

לנוחות הציבור, הנה שוב הקיצור דרכו ניתן לפתוח הודעה חדשה. http://www.doctors.co.il/xFF-New,xFI-6,m-Doctors,a-Forums.html

אם הוא מסכים לעלות

ערב טוב, נקווה שהתקלה תוקנה, וכולם יצליחו לקרוא ולכתוב כאוות נפשם. ליל מנוחה ליאת

ליאתי, שוב הגיע סוף השבוע... שיהיה חם ונעים, אורנה

אורנה יקירתי, בשביל שאף אחד לא ייעלב לנו פתאום, אני מקבלת בהכנעה את שרביט התורנות. תנוחי לך בסוף השבוע אגיע לכאן בערב יום חמישי. ליאת

מרגישה געגועים, אבל לא יודעת למי עצב, אבל על מה..? תחושת כבדות, רצון לישון.. ויחד עם אלה גם קירבה, חיבה, וחשש... הרבה חשש מלהתחיל לחבב את הגברת מטפלת שלי, שהיא די נחמדה עם העיניים הסקרניות שלה שנותנת לי להיות במבוכתי בשקט, ומפייסת אותי כשאני קשה חשש.. ושוב משהו בי כבוי העיניים הפנימיות עובדות שעות נוספות אובדות שעות נוספות בתוך סוג של ר?יק שמתפזר בתוכי... כל התחושות שלי מגיעות אליי ממרחקים, שניה מאוחר מבדרך כלל, חסרות חיוניות. קצת כמו בחלום.. כך אני מתנהלת לאחרונה. רעש ממלא לי את הראש, ללא מחשבות של מילים .. תחושות מרחפות בי, דלילות-שקופות כמו אויר, ממלאות לי את הראש בערבוביה מעורפלת של צבעים דהויים.. אין סיבה טובה ללחוץ על "שלח". לא אמרתי כלום, ואין איך להתייחס לקשקוש הזה. אולי אני סתם מקשקשת, אולי אחזור לעבודה מהר.. חששות וגעגועים, כמיהה ורתיעה נשלחים לאויר וירטואלי --- כל כך עייפה.. אילו רק הייתי נדבקת בשפעת. הייתי יכולה להרגיש מסכנה בשקט.. :-)

ל. שלום, אומנם איני יכולה להתייחס לדברייך מבחינה מקצועית,אך דבר אחד שכתבת הפריע לי מאוד, וזה:" אילו רק הייתי נדבקת בשפעת. הייתי יכולה להרגיש מסכנה בשקט..",כי תאמיני לי מניסיון אישי ששפעת (גם אם היא קלה מאוד,או כל מחלה אחרת)זה לא 'תענוג',וזה לא משהו שמאפשר לך לשכב בשקט במיטה ולרחם על עצמך,אלא לסבול מחום,שיעול,כאבי שרירים,כאבי ראש,נזלת וכו'- וזו רק 'רשימה חלקית' של הסבל שתעברי,ובכוונה תיארתי את הסימפטומים כדי שתביני ש'שקט' לא יהיה לך מזה אלא רק סבל בלתי פוסק,וגם יהיו מספר ימים לפחות שתהיי 'כבולה' לבית,ואז אפילו אם תרצי לצאת לא תוכלי,תפסידי דברים חשובים שאולי מצפים לך,ואם את עובדת,זה גם הפסד כספי וכו'. מקווה שלא תיפגעי מדברייך,טוב שרשמת מה את מרגישה באמת,אך חשוב לי שתדעי שמחלות הן לא 'תענוג שקט' שמאפשר לשכב במיטה ולרחם על עצמך,זה את יכולה לעשות בשקט בלי מחלה,מחלות הן סבל בלתי פוסק ופחד מסיבוכים שכתוצאה מהן.

צחקתי לאורך כל המכתב :-) לא בטוחה אם התכוונת שכך אעשה, אבל ככה יצא. את צודקת, מחלות זה לא כיף גדול בלשון המעטה. כבר שנים לא הייתי חולה ואולי לכן שכחתי כמה זה לא נעים.. אבל איכשהו כאבים וחצי עילפון כזה זה בדיוק מה שמתחשק לי כרגע. כולל (ובעיקר!) הכורח להישאר בבית ולהבריז מהמחוייבויות. הנתק הזה בין מה שקורה לי ביומיום (הכל טוב שם) לבין הטלטלות וההתכווצות שהגוף שלי מעביר אותי דרכן בלי שאבין למה (בהודעה של סטרבינסקי למשל) מבלבל אותי מאוד. כאילו הגוף מבין דברים שאני עדיין לא.. "בגוף אני מבינה", אם תרצי.. לא משנה, שוב אני מקשקשת... תודה לך על תגובתך, משתנה. הזכרת לי שאפשר להיות מסכנה בכל יום נתון :-) אנטוש את הסמינריונית שצריך להגיש מחר ואתחפר לי בין הציפה לפוך.. אולי משם תבוא הישועה. לילה טוב...

אולי לא הייתי רגישה מספיק.. כמובן שלא צחקתי עלייך או על הדברים שאמרת (כמובן!) סתם, משהו בדברים הפרקטיים שהעלת שחרר אותי מקדרות ואוירת נכאים חסרות צורה. סוג של צחוק-שחרור תודה שוב ועכשיו...למיטה! (יששש!!) ביי.

ל. יקרה, אני, דווקא ממש לא חושבת, שלא אמרת כלום. חושבת שתיארת בהמון רגישות את הכאב שלך (עם טיפונת תקווה, או שאני טועה?). מכירה מצוין את ההרגשה הקשה הזו, שרע וכואב וקשה ולא יודעים ל?מה בדיוק, כי בעצם לא קרה כלום. מאחלת לך בכל זאת, שהכאבים מבפנים יעברו, בלי שתצטרכי להעביר אותם לכאבים שבחוץ. שמחה שלחצת על 'שלח'. שיהיה לך קל יותר, ש?קט יותר, יעלה

הי נערת חמד, את כותבת מקסים. אמרת המון ואני מנסה לדשדש ולחפש... כל כך יש לי איך להתייחס, בין אם יתקרב בין אם החמצתי לגמרי. געגועים... געגועים על מה ולמה? אולי געגועים למשהו שהיה, משהו שויתרנו עליו, למשהו שכבר לא נאחז, משהו שעבר משמירתנו לחזקת החוץ ויצא משליטה... השובה שחרר את בן הערובה ועתה מה נותר לו, מה נותר... :-( עצב... עצב על מה ולמה? עצב על אובדן. אובדן של כח, 'כח-על' שהחזיק ותפס ועתה כאילו טמנו לו פח, פיתו אותו והוא... פתח זרועותיו הבריוניות והרפה... ריק... על שום מה? על שום שנטשה הפסאודו-כל-היכולות הזו ועתה נותרנו בסך הכל בני אדם... נמוגה האשליה... חשש... כי אבדו הכלים של פעם וחדשים עדיין אַין... מאבקים גוזלי אנרגיות מפילים ומחלישים בדרך להבראה. הגיגים משלי... גם אני, כמוך, הייתי מתה להידבק בשפעת. אילו הייתי מצליחה פעם אחת להיות חולה, חולה חולה, הייתי יודעת שיש הרשאה. להרפייה. באופן פרדוקסלי, יש בזה הרבה אושר בעולמי ולתפיסתי. שלך ובשבילך אשת האדמה

איני מבינה גם בהודעתך זו וגם במה שכתבת לי,למה את חושבת שמחלה,כמו שפעת, זה דבר חיובי כ"כ,שיתן לגוף לחזור לאיזון וכו'? ברור שאם כבר חולים אז אין ברירה אלא לקבל את המצב כפי שהוא,אך אם בריאים (ועל 'בריאות' צריך להודות-לאל אם היא קיימת,כי כשהיא לא 100% ,אז ה'סבל' בחיים לא יהיה רק נפשי אלא גם מוחשי-פיזי, והוא יגדל פי-כמה,כי הסבל הנפשי הקיים לא יעלם ובנוסף יגיע גם הסבל הגופני) לא צריך לייחל להיות חולים. גם אני מתוסכלת פעמים רבות ויודעת מה זה להיות במצב שנמאס מהכל,אך למרות כל זה לעולם לא אייחל לעצמי שאהיה חולה וחלילה לא דבר גרוע מזה,וכפי שכתבתי כבר לפני כשבוע -גם לעולם לא אפגע בעצמי,יש הבדל גדול בין 'רחמים עצמיים' לבין רצון ל'התעללות עצמית' כפי שנראה לי שאתן כותבות. מקווה שלא העלבתי אותך בדבריי,היה חשוב לי להבהיר זאת. משתנה

מאוד התחברתי ל"שובה שחרר את בן הערובה ועתה מה נותר לו, מה נותר"... לא בטוחה אם בהכרח לסיטואציה שנכפתה עליי (כך זה מרגיש-שנכפתה) היום, אבל בהחלט העלת דברים שאני אמשיך קצת לגלגל בהם.. הזכרת לי קצת את האגדה של פסח עם "על שום מה ולמה" :-) אולי מתאים יותר מהכל בהקשר הזה הוא הרשע, בתפקידו הבלתי נשכח.. "רשע מה הוא אומר. מה העדות והחוקים והמשפטים האלה לכם. לכם ולא לו. ולפי שהוציא עצמו מהכלל כפר בעיקר." את מתחברת לי כל כך טוב לדברים שעלו בי אתמול אצל הגברת הנחמדה שלי.. לא יאמן.. שנשתף? ... כל כך התרגלתי להוציא את עצמי מהכלל; לחשוב על עצמי כאילו אני (מ)שונה ונעה על מישורים אחרים לגמרי מאלה שסביבי..כאלה שלא מאפשרים השוואה או התקרבות או נגיעה (של נושאים ואנשים) בי.. אני מאוד מאוד רוצה להרפות אבל חוששת קצת באמת שבן הערובה שיצא מהשבי קצת יאבד מיוקרתו כשבוי..פתאום "מה יוותר לו מה יוותר?.. הוא יהיה סתם-אדם.. (משתנה, את וודאי מתכווצת על ההתרפקות שאני מפגינה כלפי יוקרתם האבודה של שבויים ששוחררו..).. וכאן מגיעה האגדה עם כמה דברי נחמה.. אולי עד עכשיו הוצאתי עצמי מהכלל ולכן כפרתי בעיקר?... אולי זו הדרך להבראה, כמו שאת כותבת.. בדרך לעיקר.. הדרך להבראה רצופה...? אה, :-) בעצם זו הדרך לגהנום.. נעזוב אותה בנתיים.. (קצת מרגישה כמו בטקס האוסקר עם כמות התודות שעוד רגע תפרוץ ממני..) לא ציפיתי לתגובה כלל לכן כל כך הופתעתי... אז תודה לך, חברה שלי אשת האדמה, על תגובה רגישה ובהירה, כהרגלך... והמון תודה ליעלה על תגובה שחיממה לי נקודה הולכת וגדלה בלב... וכמובן, תודה למשתנה. ההבנה עזרה לי קצת to snap out of it(אחרי שישנתי, כמובן..) יהיה בסדר, ל. נ.ב. משתנה- לא מחפשת רחמים עצמיים ברצון להיות חולה.. הרצון להיות חולה הוא רצון למצוא ביטוי אמיתי ומוחשי לאיזשהו סבל פנימי לא מוסבר. כיוון שהוא לא מוסבר הוא מתסכל ומבלבל ואיכשהו סבל חיצוני (מוגבל בזמן ועוצמה כמובן) היה מביא אותי לאיזשהו איזון בין מה שהגוף אומר למה שהנפש.. כרגע, אין תוכי כברי..או משהו בסגנון, מבחינת הכאב לפחות. אולי זו התעללות עצמית באמת, כמו שכתבת :-) וואוו..כתבתי היום מלא, זה הזמן להסתלק לי ולהפסיק עם זה.. ביי

שלום שלום, רק משפט אחד, שאולי יעזור להבהיר את הבלבול שנוצר לקראת סיום העץ... אני חושבת שהעניין הוא בפער בין תפיסת השפעת כסימבול (סמל לפסק-זמן מהחיים התובעניים מבחוץ ומבפנים), לבין תפיסת השפעת ברמה הקונקרטית (כמחלה המביאה עמה מספר לא מבוטל של טרדות מייגעות). לילה טוב, וימי שלווה... אורנה

משהו חזק מטלטל אותי בימים האחרונים וקיויתי לפורקן או נחמה בין מילותייך איכשהו הודעה שכותרתה ר?יק זיכתה אותי בהבהרה על שפעת.. אולי הודעה שכותרתה שפעת תזכה אותי בתגובתך לריק הזה, שגומר אותי כל יום קצת סתם, האמת שזכיתי ליותר תגובות ממה שיכולתי לקוות אז נראה לי שאני לא באמת זקוקה לתגובה נוספת. אבל איכשהו נפגעתי קצת. לא נורא, לא קרה שום דבר.. אולי פשוט קשה לי קצת יעבור. את מאמינה שכבר שעה וחצי אני יושבת פה על ניסוח 3 משפטים? לא יאמן..

מה שלומך?לא 'שמענו' ממך כבר מספר ימים,הכל בסדר? (אני שואלת בעיקבות הודעותייך מלפני כשבוע,שבהן 'נשמעת' מיואש מהכל,ואני חייבת לציין שבהודעה האחרונה שרשמת רציתי לעודד אותך,אך לא הייתי מסוגלת לעשות זאת,כי הייתי צריכה לעודד את עצמי ובקושי הצלחתי לעשות זאת). אשמח לקרוא מה קורה איתך,כמובן שרק אם תרצה לכתוב וליידע לגבי מצבך. להתראות, משתנה

היי מה שלומך?תודה רבה על ההתעניינות...זה ממש יפה מצידך........אני בסדר מנסה לשרוד ואני מקווה שיהיה טוב....מנסה לצאת לבלות (לשתות בעיקר(: אבל לזה אני מכור) ומנסה להתרכז בלימודים........יש לי הרבה רגעים קשים מקווה שיהיה בסדר...ושאני יתחזק.......הקטע הוא שאני במצב משתנה כל הזמן בעיקר קשה לי בסופי שבוע כשאני לא פוגש אנשים ואני לבד......מה איתך איך את מרגישה?מקווה שטוב לך.....?

אומנם אני מכירה רק חלקית את סיפורך,אך ידוע לי שזמן רב מאוד הוא כבר מטריד אותך, לפי התכתבותך בפורום,ואני חייבת לציין שלפי כינוייך בדימיון אתה מצטייר לי כגבר גבוה ומרשים בעל אישיות 'סוחפת',מישהו שיש לו כריזמה,בערך כמו השחקן ששיחק את MR BIG ב'סקס והעיר הגדולה'(איני יודעת אם צפית בסידרה זו),ולכן כל פעם שאני רואה את כינוייך אתה מזכיר לי אותו,כנראה שהכינוי הדומה אולי גרם אצלי להקבלה ביניכם. בכל-אופן,לא רק מהכינוי אלא גם מדבריך אתה מצטייר כגבר כזה(מרשים וסוחף-כפי שכתבו לך הבנות לפני שבוע),אך נראה לי שבעיקבות מה שעברת אינך מעריך את עצמך מספיק כדי לראות זאת/להיות נוכח לכך. דבר נוסף שלא כתבתי עד עכשיו הוא שבגלל ההקבלה שעשיתי בינך לבין הדמות מהסדרה,נוצר בי בתחילה הרושם המוטעה,שאתה קצת שחצן,ולכן לא הגבתי בפעמים הראשונות לדבריך,אז לא הייתי מודעת להקבלה שעשיתי כפי שאני מודעת לה היום, ורק במבט-לאחור רואים זאת. הייאוש שניכר בהודעות שכתבת לפני שבוע הדאיג אותי,במיוחד שאחרי-כן לא כתבת כמעט בכלל,ולכן דאגתי מה קורה איתך. לגביי לכתוב זה קצת בעייתי,כי כעת (כפי שציינתי כבר בשירשורים קודמים)אני לא במיטבי,קצת חולה,אבל אני מקוה שזה יסתדר ויעבור מהר מאוד - זה מבחינה פיזית; נפשית זה 'סיפור ארוך' שלא אלאה אותך בו עכשיו,כי אפילו לי לא כ"כ מובן כרגע מה בדיוק אני מרגישה - אני במעיין תקופה מבלבלת,אך משהו טוב כן קרה לי : כבר יומיים לא חוויתי חרדה,ועבורי שכל השבוע שעבר היה 'רווי חרדות' זה מצב נהדר,ואפילו אם היתה חרדה היא היתה כ"כ קטנה וחסרת חשיבות שאיני זוכרת אותה. אני מצטערת ש'שפכתי' את צרותיי עלייך,בטח לא ציפית שאעשה זאת.

שלום אורנה עשיתי היום חישוב של כמה פגישות טיפוליות היו לי, וכמה שילמתי ומה קיבלתי בתמורה. אני שם פחות משנה עם 40 פגישות, וסכום מסוים של כסף, אבל בלי שום התקדמות. ההתקדמות היחידה שיש לי מכל הפגישות זה הקשר הטוב עם המטפלת (למרות שהיא עדיין דורשת יותר פתיחות, ויותר התמסרות ויותא אימון בה). כל שאר העניינים העיקרים שהגעתי בגללם לא נפתרו או לא עובדו, למרות שעבדנו עליהם (כמו אובדן ורגשי האשם, נתק ואי אימון באחרים עקב התעללות...דימוי עצמי נמוך...). אז האם שווה להשקיע כל כך הרבה רק בכדי בסוף יהיה לי קשר טוב איתה. את זה אני יכולה לעשות עם חברה. אז שאלתי היא, אפילו אם התהליך אצלי איטי ואני לא בן אדם שנותן אימון בקלות, כמה זמן צריך לתת לטיפול? מתי אפשר לדעת שזהו זה, זה לא מועיל? כי אחרת אפשר להישאר שם שנים, כי המטפלת נחמדה אלי, טוב לי איתה..???

שלום מיכל, אני מבינה את הרצון לערוך חשבון עלות-תועלת כפי שעשית. עם זאת, אני לא בטוחה שכל התחומים בחיים ניתנים לכימות כה חד-ערכי. אפשר לכמת כסף וזמן, קשה יותר להעריך מידות של השקעה רגשית, התכוונות, ציפיות, אכזבות, אהבה... אני מציעה לך לנסות לחשוב על הדברים במונחים של תנועה: האם את חשה, בסך הכל, תנועה 'נכונה' לך בטיפול? האם את יכולה להרגיש שם מובנת, האם רואים אותך נכון? אם התשובות הפנימיות שאת נותנת לשאלות כאלה ואחרות הן חיוביות, אני ממליצה להמשיך בטיפול תוך העלאת תחושת הספק ואי ההתקדמות. אגב, התקדמות בטיפול היא דבר מאוד ספירלי - נוגעים במשהו, עוזבים אותו (לפעמים להמון זמן!) וחוזרים אליו שוב... בהצלחה בהמשך הדרך, אורנה

אחת הדרכים היא: http://www.doctors.co.il/xFF-New,xFI-6,m-Doctors,a-Forums.html הודעה זו נפתחה כדי לבדוק שזה באמת עובד, ולכן לא שורשרה בהמשך למטה. עמכם הסליחה

נראה לי שהבעיה שנעלם ה'כפתור' של 'הודעה חדשה' נעלם לכולם,וזו בעיה בפורום עצמו,וצריך לברר בצוות האתר אם ניתן לסדר תקלה זו.

מתוך ההקשרים שמצאתי לי דווקא בשרשור הכביכול פשוט הזה, אבל גם הרבה אחרים, רציתי לכתוב המון. לנפח כמו תמיד. רציתי לכתוב על מחבואים, על הסוואות, על סודות ועל תודות, על אדישות והקרבה, נטישה ובגידה; מילים על אמון ומילים על חיבה, נקודות של אור ושחור חושך אפל; מאמצים של חיפוש ונצחון המציאה, בוודאי על שליטה, על שחרור, על מנוחה; והייתה גם התפזרות והייתה גם התכנסות ודיברתי על גלישה למינוני יתר, והתמכרות והרס וסחרחרה... ו...... אז אמרתי בכוח - די לשלוח. נשארתי לי עם משפט אחד עצוב של סיום. כתבתי לי אותו ושמרתי. לעצמי. לכשאוכל לחוש. זקוקה לסיוע של אמת. לבקש מאנשים. לקבל. להבטיח. חיים. אי האומץ... אפילו בחלום זה לא קורה. אשת האדמה

מצאתי אותך :) לא הצלחתי לרשום את שמי... עייפתי מלראות אותו, בצורותיו השונות, מרצד על המסך. (וכל כך חיפשתי אותך לפני כמה ימים, כמו ילדה קטנה..להתגאות בפנייך בשמי, לומר לך "הנה אני, תראי". להיחשף בפנייך קצת יותר.) יש כאן שקט, במקום שבחרת להסתתר ולאפשר לעצמך לשלוח.. מחוץ למירוץ הכחולים-סגולים, מחוץ להידחפות ולדרישה להיענות מיד... כאן אפשר לנשום, הרחק משאון העולם. להירגע ולהקשיב. ללא ציפיות וללא תקוות.. ובעיקר ללא אשליות. החצנתי עצמי בצורה בוטה ודורשנית, ..המניעים לא היו טובים. .. מעוררים בי בחילה ועייפות ממני. לפעמים מתלווה לזה גם זעם, לפעמים לא. אני אוהבת את המקומות השקטים אליהם את נחבאת. דווקא משום ההפתעה הנעימה שהם מזמנים.. שכבר חשבתי שהייתי פה פעם ופתאום.. מתנה קטנה; מילים של אור וחושך, של כאב ותקווה, של הימלטות ושל תקווה כמוסה להתגלות למרות הכל.. אוהבת את המילים שלך, שרוצות כל כך להתפשט ממעורפלותן ולצעוק, אך משהו מחזיק אותן, תלויות כך על בלימה, ממש רגע לפני שכבר יהיה מאוחר מדיי.. משהו בשקט המגלה-מסתיר תופס לי בגרון ובבטן חזק.. אפשר להצטרף אלייך? לשוטטות הבודדה, ללא שם או כתובת, בין עצים שרופים.. את יודעת, עצים ממשיכים לעמוד זקופים גם אחרי שהם נשרפים... אפשר להצטרף לטיול פסק הזמן, בין העצים?... אולי כמו שגיליתי אני כאן, נגלה עלה רענן שפתאום הגיח.. בניגוד לכל הציפיות.. מאחלת לך המון טוב, .. בניגוד לכל הציפיות..

פרופ' שלום, בן 29. מזה זמן רב מעסיקה ומטרידה אותי השאלה האם יש לי הפרעת קשב וריכוז. מבלי להלאות אותך בפרטים ניסיתי גם ריטלין, גם אפקסור . כיום אני נוטל פאקסט , לטיפול בחרדה. מה שגיליתי שמשפר לי באופן דרמטי (יותר מכל תרופה ) את התפקוד הקוגינטיבי - זה שאני עושה בבוקר מס' תרגילי חשבון בעל פה . (בעיקר חישוב מספר דו סיפרתי כפול מספר דו ספרתי). לאחר 3 תרגילים כאלה אני מרגיש שכאילו המוח שלי "נפתח" ואני מרגיש הן שיפור ביכולת הקליטה , הן ביכולת הזיכרון והן ביכולת הדיבור. שאלתי היא האם הנ"ל יכול לרמוז על בעיה מסויימת שיש לי בתפקוד המוחי? האם שמעת על מיקרים דומים לשלי? תודה

הי דני, אני לא מנהלת הפורום אבל השאלה שלך הזכירה לי סרט שראיתי במסגרת הלימודים. בסרט ראיינו כל מיני מפורסמים ומצליחנים שכילדים סבלו מהפרעות קשב ו/או ליקויי למידה. אני זוכרת איש עסקים מצליח שסיפר על קשייו הקשביים ועל הדיסלקציה ממנה סבל בילדות, וגם הוא, כמוך, סיפר כי הוא נוהג לפתוח את היום ב"תרגול מוח" קצר בו הוא פותר תרגילים בחשבון. הוא לא הצליח נדמה לי להסביר למה ואיך בדיוק השיטה הזו עוזרת לו, אבל בדומה לך ציין כי זה ממקד אותו. אולי תמציא שיטת טיפול משלך? :-) אלבאום מרוויח מזה יפה... למה לא אתה? רעיונות לגבי תפקוד מוחי ואבחנה אשאיר בידיה הנאמנות של אורנה.. שיהיה בוקר טוב! נ.ב.- סחתיין שאתה מצליח לחשב בעל פה תרגילי כפל בין מספרים דו-ספרתיים..! יכולות זיכרון עבודה מרשימות יש לך..

שלום דני, תיאור התעמלות הבוקר המוחית שלך נשמע לי נחמד מאוד, ובוודאי שאין בו דבר פתולוגי. לגבי ההיסטוריה התרופתית שלך, כרכת יחדיו טיפול ספציפי להפרעת קשב וריכוז עם טיפול נוגד חרדה. ציינת גם שאתה מוטרד בשאלה האם ישנה אבחנה של הפרעת קשב וריכוז, זאת למרות שכבר קיבלת טיפול תרופתי מתאים לאבחנה כזו. אני חושבת שכדאי לחזור אל הרופא/ה המטפל/ת בך על-מנת לברר את אי הבהירות הזו. אל תסתפק בפורום אינטרנטי לשם כך... בהצלחה, אורנה

אורנה בוקר טוב, מקווה ששלומך טוב. הודעתה של ניבה היא האחרונה עליה אענה משם ואילך את לוקחת פיקוד. דרור

נראה שמישהי תוכל ללכת לישון מוקדם היום ... :-) איזה כיף קצת ריק היום ובכל זאת נעים לדעת שאת כאן מעבר למסך שיהיה ליל מנוחה, לילך. נ.ב.- כפתור ה"הודעה חדשה" נעלם לי, לכן הצטרפתי לשרשור קיים (ונייטרלי) אולי זו בעיה גם במחשבים נוספים..

ימים קשים עוברים על כוחותנו. היא אמרה שהזכרון "החלים" ושחומות ההגנה קרסו. ואני? אני לא אומרת כלום. לא יודעת איך להתמודד עם כל מה שאני זוכרת ומרגישה פתאום. כבר כמה ימים שכל ערב אני בוכה. רשת היא לא בכינית בדרך כלל. אני חסרת סבלנות, אני עצבנית, אני לא יכולה לסבול את עצמי ככה וזה עושה את הכל עוד יותר קשה. אתמול היא שוב טסה לחו"ל ואני נשארתי להתמודד כאן עם כל מה שקרס וצף עכשיו על פני המים. היא אמרה שהיא במייל בשבילי, אבל אני לא מוצאת מילים להיות איתה, לא מוצאת מילים להיות בכלל. לא יודעת איך להסביר את מה שקורה לי. אני מנסה לכתוב ואז כשאני קוראת את מה שכתבתי זה נשמע לי מופרע וחולני- אז אני מוחקת. שנים הסתובבתי בעולם הזה בלי עבר. זכרתי מעט תמונות, מעט חוויות, אבל הרוב היה חור שחור. פתאום, לפני כמה ימים, משהו השתחרר... פתאום נזכרתי בכל מיני דברים. עוד ועוד זכרונות צפים, עוד ועוד דברים מציפים. היא אמרה שחומות ההגנה קרסו. היא לא מבינה שאי אפשר בלעדיהן. היא לא יודעת כמה הקריסה הזו מפחידה. כמו צב בלי שריון. כמו חילזון בלי קונכיה. מה אני בלעדיהן? מרגישה שהכל (כמעט) פרוץ. הכל מאיים להציף ולטבוע. לא התכוננתי לזה. הכל מפחיד אותי. הכל פרוץ. זה יותר מיידי בשבילי, יותר מיידי בשבילי. צב צריך שריון אחרת הוא לא ישרוד. רשת צריכה חומות. רשת צריכה משהו שישמור עליה.

האם טיפול גורם לאדם להיות יותר פגיע וחלש במידה מסויימת? אני לא מדברת רק בתקופת הטיפול , אלא על השלכה של הטיפול עצמו על חיי האדם בכלל. אני חשה שיצאתי מהטיפול, חלשה ופגיעה יותר. אופן ההתמודדות שלי כיום עם העולם פחות מוצא חן- בעיניי, אני נפגעת ביתר קלות, נזקקת יותר, וצריכה יותר על מנת לקבל את מבוקשי. מהם ההשלכות שנגרמות לאחר טיפול פסיכולוגי (אגב, הוא לא היה מוצלח והסתיים בכי רע) מחד, כיום אני מאוד מצטערת על שעברתי טיפול ומאידך, אני מרגישה כי היום אני זקוקה לטיפול יותר מכיל ואמפטי אם כי אני לא רואה איך אני מגייסת כוחות להתחיל מחדש, בזמן שאני כה פגיעה ומדוכדכת. בכדיי ליצור מערכת יחסים תקינה וכלבבי עם המטפל, אני זקוקה לשוב ולהרגיש טוב עם עצמי, עד כמה שזה נשמע אבסורוד. אני בקלות יכולה להרגיש דחויה עם המטפל/ת יעשו או לא יעשו אקט מסויים ומייד אקח זאת אישית ואעלב.

קרן שלום, במהלך של טיפול ישנה הרבה פעמים תחושה של "הליכה לאחור", תחושות של תלות, כאב, דימוי עצמי פגום מתעצמות. אולם מקומן של תחושות אלו בטיפול, הן מהוות מקור לעיבוד והן חלק שלא ניתן לדלג מעליו אם הן עולות. טיפול טוב, ובעיקר סיום טוב נעשה כאשר ישנה סגירה הדרגתית של תחושות אלו וגיבוש של זהות עצמית היכולה להתמודד עם העולם לבדה. מדברייך עולה שהטיפול שלך לא הסתיים כך ונראה שזו אחת הסיבות לכך שאת חשה פגועה וחרדה להיכנס שוב לטיפול. אני בהחלט יכול להבין את תחושותייך ולכן גם לא הייתי ממהר להאיץ בך להיכנס שוב לטיפול. חשוב שתתני לסיום, גם אם היה לא מוצלח לשקוע מעט, שתוכלי לראות את הטיפול עם פרספקטיבה מסויימת ולא רק עם תחושת הסיום הלא טובה ורק אז תחשבי להיכנס שוב לטיפול. ועוד מחשבה אחת, ייתכן והקושי שלך בתוך טיפול הוא בהרגשה שאת נתונה בידי המטפל, ומשום כך נעלבת ממה שעושה או לא עושה. דבר זה שם אותך במקום מאוד לא נוח ולדעתי צריך להיות מוקד מרכזי בטיפול שלך. מקווה שתוכלי לאזור את הכוחות כדי לשוב ולהיעזר, דרור

הי קרן אני רק יכולה להזדהות איתך. גם אני יצאתי מאוד פגועה מהטיפול. הוא נסתיים רע- כי המטפלת שכחה שקבעה אתי פגישה וקיבלה באותו זמן מישהו אחר. וזה היה אחרי ששבוע קודם היא ביקשה שאתקשר בשעה מסויימת ואז הטלפון היה מנותק. אני עד עכשיו פגועה ממנה ומהטפול כי אני מרגישה שפתחתי דברים שלא טופלו. אבל גם אין לי כוחות ללכת לטיפול אחר. כי מה שאני אצטרך זה טפול על הטפול שהיה לי. וזה אידיוטי בעיני לשלם כל כך הרבה כסף לטפל על הטפול שהיה. מצד שני נגרם לי נזק ואני לא יודעת איך לתקן. מה שאני יודעת זה כמובן להמליץ לכל אחד שאני מכירה פשוט לא להתחיל עם זה. כאן בפורום ממליצים לכל אחד ללכת לטפול ואני מהנסיון שלי יודעת שיצאתי יותר חלשה ויותר פגיעה. גם כלפי אנשים אחרים, גם ביחס למשפחה שלי שבגללה הלכתי לטפול. עכשיו יש לי עוד פחות כוחות להתמודד עם המשפחה שלי. בקצור - כל מי שקורא- אל תלך לטפול - זה יכול להגמר רע מאוד.

ניבה שלום, אני שומע בדברייך את הכעס הרב שיש לך על המטפלת שלך, כעס מוצדק בהחלט. ובכל זאת דברייך עוררו בי מספר מחשבות שהייתי רוצה לשתף. ראשית אין המלצה גורפת ללכת לטיפול. טיפול מתאים לחלק מהאנשים בחלק מהזמן, זו גם לדעתי המגמה כאן בפורום להמליץ על טיפול בחלק מהמקרים. בכך אני מסכים איתך שלא תמיד זה נכון ללכת לטיפול. אך מכאן ועד האמירה לא ללכת לטיפול כלל ארוכה הדרך שכן יש אנשים במקומות שונים בחיים שלהם שעשויים להיתרם מטיפול. את אומרת שטיפול יכול להיגמר רע, וזה אפשרי אך הוא גם יכול להיגמר טוב והרי זו הסיבה שאנחנו בכלל עושים משהו בחיים שלנו - התקווה שזה יצליח. ועוד מחשבה בקשר למקרה הספציפי שלך, אכן זהו מקרה חריג ומעורר כעס, אך האם תחושות העלבון הללו עלו בך רק בטיפול? אם לא הרי שמטפלת מבלי משים דרכה על נקודה רגישה אצלך, אך אין זה אומר שנקודה זו לא דורשת טיפול להיפך. ומשום כך לא יהיה זה טפשי בבוא העת להיכנס לטיפול אחר ולדבר על כך. לילה טוב ניבה, דרור

ישנם מטפלים סליחה על הביטוי כאלה מגעילים בהתחלה 'מלטפים מלטפים' ופתאום נותנים לך סתירה מצלצלת העיקר ממכרים אותך לקשר הטיפולי איתם כשנוח להם יהיו נחמדים איתך אבל כשלא מתאים להם הם אפילו לא יסתכלו עלייך פשוט יזרקו אותך לא יראו אותך ממטר. פה אני מסכימה איתך. אבל חשוב להבהיר שלא כל המטפלים הם כאלה ויש גם יוצאי דופן שבאמת אכפת להם ממך ונותנים את הנשמה למטופלים. אני לא הייתי עושה הכללות. כן כדאי וממומץ אפילו,לפנות לטיפול במידת הצורך . גם כאן צריך מזל למצוא את המטפל הטוב ביותר לשביעות רצון המטפל.

קרה לי כבר פעמיים שהמחשבה על הפגישה השבועית עם המטפלת מחר הביאה אותי לסוג של טראנס שקשה להיחלץ ממנו.. ממש כמו שהמוזיקה של סטרבינסקי, גועשת, מלאת טלטלות לא צפויות ומטורפת כך גם אני... כל שרירי הגוף מתכווצים ומתחילים לרעוד, אני קורסת לרצפה ושומעת את הנשימה שלי הופכת מהירה .. חורקת שיניים ובין לבין נפלטות לי אנחות חלשות של כאב.. אני לא מרגישה פחד או כאב כשזה קורה, אבל מרגישה את עצמי מיוסרת, מעונה כמעט... אחרי כמה דקות הגוף נרפה ומשתחרר קצת בכי... אתה חושב שאני עושה לעצמי הצגות? מנסה להרגיש מסכנה אפילו שאני לא? (באמת שאני לא) זה נשמע מוכר למישהו?? מה זה יכול להיות הבלאגן הזה...? אני בן אדם של מי-מנוחות, בלי רגשות סוערים.. מה לעזאזל קורה לי..?! כבר פעם שנייה החודש...

מגיבה לעצמי.. לא יאמן ... אני חושבת שאני מפחדת. ממש מרגישה פחד לא מוסבר.. אבל ממה אני יכולה לפחד?! מפחדת מלחשוף את מה?!... לעזאזל, לא עברתי טראומות בחיי, המשפחה שלי נחמדה ממש, אני זוכה לפעמים להערכה מהסביבה שלי... מה כבר יכול להיות לי רע?! מה יכול כל כך לאיים עליי?! אני פשוט לא מבינה את זה. משתדלת לנתק את החוטים שמחברים אותי לבהלה הזו.. אוף..

לסטראבינסקי שלום, נשמע שמשהו במפגש עם המטפלת מאוד עוצמתי עבורך. את אומרת שזה לא קורה לך במקומות אחרים, רק לפני הפגישה איתי. עוצמה שכזו קשורה למשהו שקורה ביניכן ולכן לטעמי המקום הנכון ביותר לדבר על זה הוא שם. להבין במה זה נוגע. באשר לשאלתך האם את עושה הצגות עלתה בי השאלה למה את חושבת שזו אפשרות, מי הקהל שלך בפני מי את מסכנה? ולשם מה? אין לי את התשובות לשאלות אלו אך חשוב שהן יישאלו. ושוב אני חושב שהעוצמות הללו חשוב שיגיעו לטיפול הן יכולות להיות מקפצה רצינית לשינוי, דרור

שלום רב, אני בן 28, גר עם ההורים. היתה לי חברה שנתיים. לצערי הורי התנגדו לקשר מלכתחילה בגלל שהיא לא מהעדה שלנו וגדולה ממני בשנתיים. הם שמרניים הרוצים כלה על פי תנאיהם ובתיווכם. במשך תקופת החברות רבתי עם אמי המון פעמים ומריבות אלה יצרו אוירה לא נעימה לכל בני הבית. סבלתי קשות ממריבות אלה שכללו קללות והשמצות לי ולחברתי. הורי לא ניסו אפילו להכיר אותה. היא היתה בביתי מספר מועט של פעמים. כשהחלטנו לעבור לגור יחד המצב החמיר, אמי אמרה שתמות אם אתחתן איתה ואעזוב את הבית ולא נותרה לי ברירה אלא לוותר ולהיפרד.ביטלנו את חוזה השכירות ואני בביתי. מאז הפרידה אני מדוכדך, ישן הרבה, מתגעגע מאוד לאהובתי וחושב עליה בכל רגע ורגע. האם יכולתי לנהוג אחרת במצב עניינים שכזה? או שעדיף לכולם שלא אלחם בהם עם ההתנגדות היא כ"כ חמורה? תודה רבה.

איתי שלום, אתה מתאר מצב מורכב וכואב שלצערי אינו נדיר. אתה שואל מה לעשות האם ללכת בעקבות האהבה או שמא להישאר בבית כדי להמנע מהמלחמות. לפי השקפת עולמי, ואין היא מחייבת אף אחד, אדם החי תחת איום מאדם אחר אינו יכול לחיות חיים מלאים ומספקים. נשמע לי שאלו החיים שאתה חי מול אמא ללא קשר לחברה שלך. לדעתי, אתה צריך לבדוק עם עצמך מה חשוב לך יותר, האושר שלך או זה של אמא. התשובה לזה תעזור לך להבין מה לעשות. אני יודע שזו התלבטות לא פשוטה ואני מציע לך במידה ואתה חש לבד עם זה להיעזר במסגרת כלשהי, דרור

אני נשואנ שלוש וחצי שנים , אם לילדה וכרגע בהריון מתקדם . בשנה האחרונה , בעלי פשוט הפסיק לפרגן עם מילים טובות , או עם לטיפות וחיבוקים ספונטנים . הוא אומנם " מתנהג לפי הספר " עוזר , מתעניין בבית ובי אך בלי כל נגיעה . במידה והוא רוצה מין , רק אז הוא מתקרב וגם זה פעם ב-.. כשאני רואה שאין לי יחס פיזי אני מתעצבנת וכועסת ואז הוא אומר שזה מרחיק אותו יותר. אנחנו כבר בייעוץ חצי שנה אך שום דבר לא משתנה. הוא אומר שאם אני רוצה מגע אז פשוא אני צריכה לגשת אליו ולגעת בו ואז הוא יבין ויחבק אותי בחזרה. יש לי תחושה שאני נמצאת עם איזה פלגמט מעצבן ואני גם אומרת לו את זה ואז הוא יותר מסתגר . מה עושים?

נועה שלום, המצב שאת מתארת נשמע מתסכל וקשה מאוד. לא ברור לי מה קורה בייעוץ, מה זאת אומרת שום דבר לא משתנה? האם בעזרת הייעוץ את יכולה או שהוא יכול להבין מה קרה בשנה האחרונה? זו נקודה חשובה בעיני. ובנוגע לדברייך, בעלך אומר לך כשאת רוצה בואי ותגעי, תראי שאת רוצה. את לא רוצה לעשות זאת, כנראה משום שאת מרגישה שאז זה לא שווה זה לא ספונטני. אם זה אכן כך שווה לחשוב על זה גם ממקום אחר, עובר על בעלך משהו "הוא נתקע" רגשית, ואת יכולה לעזור לו בכך. במידה ואת חשה שזה לא עוזר אני ממליץ לפנות לטיפול פרטני שיוכל לעזור לך להתמודד עם התסכול ולברר עם עצמך מה לעשות. דרור

דרור יקר, כתבתי הרבה בפורום על הצורך הענק שלי להתלות על מישהו, שמישהו אחד יהווה קיום בשבילי. יחיה בשבילי. יציל אותי מהמצב שלי ובעיקר מעצמי. כתבתי על החיפוש המתמיד אחר דמות כזאת, על חוסר ההבנה למה אין דמות כזאת בחיי ולמה לא הייתה כזאת בילדותי. המון פעמים אני מוצאת את עצמי מול אנשים שכן מוכנים להיות עוגן ההצלה שלי. שאומרים לי מה לעשות כדיי לצאת מהמצב שלי. מנסים לחלץ אותי מהקיפאון שאני נמצאת בו (חמש שנים לא עושה כלום),.. ולמרות כל התמיכה והדחיפה, עדיין הרגשתי שאני בחיפוש מתמיד אחר המישהו הזה. מעבירה תלות מאחד לשני בתקווה שהפעם תבוא הישועה.. עכשיו התחלתי קשר עם בחור מקסים, מקסים, מקסים ועוד לפני שהתחיל הקשר הזהרתי אותו שאני במצב איום ונורא ושאני נורא תלותית. לפניי שנכנסתי לקשר כבר פחדתי מלפתח את התלות האינסופית הזאת, שתמיד מגיעה ומשבשת את ההיגיון. (דרור, כתבתי לך על הפחד מלפתח בו תלות- זוכר?...). אותו בחור אמר לי שהוא יהיה עוגן ההצלה שלי שהוא יעזור לי לצאת מהמצב הזה, שאני יכולה להשתמש בכוחות שלו , אחר כך אלה יבואו ממני... הבחנתי שלהבדיל מבדרך כלל, אני לא מפתחת בו תלות וזה נורא מוזר ולא ממש מתאים לי שמתי לב גם, שבשונה מאחרים כשאני אומרת לו שהוא יציל אותי, הוא רק חוזר על זה שהוא פה בשבילי ויעשה הכל בשביל לעזור, אבל בשום אופן לא במקומי. הוא כל הזמן אומר שהוא סומך עליי ומאמין בי ושרק אני יכולה להציל את עצמי. שלא משנה כמה כוח הוא ייתן הכוח האמיתי צריך לבוא ממני.. ורק עכשיו הבנתי פתאום, שכל החיפוש המתמיד הזה אחר הצלה, והעובדה שדחיתי כל מי שניסה לעזור קשורה לעובדה שכל הזמן הזה חיפשתי את עצמי... אני יודעת שזה נשמע נורא ברור "אם אין אני לי מי לי?" ואצלי זה לא היה ברור עד עכשיו, רק עכשיו הבנתי שהחיפוש המתמיד הזה היה החיפוש שלי את עצמי! שרק אני יכולה להציל את עצמי. מה תעזור לי התובנה הזאת אני לא ממש בטוחה... אני מרגישה טוב עם המחשבה הזאת, כאילו משהו בתוכי השתחרר. האם זאת יכולה להיות התחלה של החזרת אחריות לעצמי? התחלה של שינויי? אני מפחדת שזה כן קשור לאותה תלות שאני יוצרת ושאני נהיית אופטימית רק בגלל שיש לי את אותו בחור, וברגע שהקשר יסתיים אני שוב אמצע את עצמי חסרת כוח הנעה. דרור, אני לא בטוחה שאלו שאלות שניתן לתת אליהן תשובות.. אלו יותר הרהורים אך אשמח לכל התייחסות. פרח

פרח שלום, הנה כמה מחשבות שהתעוררו בי בעקבות דברייך. אני חושב שהגילוי עליו את מדברת הוא משמעותי למדי ולא בנאלי בכלל. כפי שאמרתי לך גם אז, ברגע שתוכלי להרגיש שיש שם פרח תוכלי להיות עם עצמך לבד וכתוצאה מכך להינות גם בתוך קשר. המחשבה שהגילוי הזה ייעלם ברגע שהוא לא יהיה שם היא אכן אפשרית לדעתי. הדבר שיכריע בעניין זה הוא יכולת ההפנמה שלך את הגילוי. כרגע את "משאילה" ממנו את ההבנה הזו. עם הזמן וככל שתהיי מודעת לכך תוכלי להפנים את ההבנה הזו ואז גם אם הוא לא יהיה שם פיזית, ההבנה הזו תישאר איתך. חזקי ואמצי, דרור

תודה דרור יקר, כל כך עייפתי מהתנודות האלו. כשיש מישהו הכל הופך להיות ורוד, הכל קל ופשוט עד שקורה משהו והקשר נגמר (במחצית מהמקרים- או יותר אני רק בטוחה שהוא נגמר) ואז אני שוקעת לדיכאון. אני כבר בת 27 וכלום לא משתפר... אני לא חושבת שאני יכולה לאהוב את עצמי לא דרך מישהו. כבר יצא לי להיות בקשרים אם אנשים שנורא רצו לעזור. כולם רוצים להציל אותי ואני לא נותנת. החלטתי שהפעם אני יעזור לו להציל אותי... וזה מפחיד. אני חוששת שהגילויי הזה לעולם לא יגיע לשלב של הפנמה. גם לא בטוחה שהוא יישאר מספיק זמן, אני תמיד גורמת לכולם להתייאש ממני. (אפילו לפסיכולוגית שלי שהפסיקה את הטיפול- למרות שכל הכבוד לה היא החזיקה יותר משנתיים.). נכנסתי לדיכאון פתאום... אני מקרה אבוד... לילה טוב פרח נבול ):

הי פרח יקרה, קראתי את הודעת התודה הקודמת שלך מלפני כמה זמן, ראה ראיתי ותודה חמה. לא פספסתי. את יודעת שבהודעה הראשונה שלך נשמעת טוב, ונראה חמוד חמוד הבחור שלך. מדהים לשמוע: "פה בשבילך, אבל לא במקומך". אממה, המקבת הזאת שבאה אחר-כך... מוכר, מוכר המנגנון השדי של ההרס ומכת הפטיש שבאות בעקבות גילוי של תקווה או התלהבות והרמת ראש... הוי... היי חזקה פרח יקרה, ממני, אשת האדמה

תודה אשת האדמה.. בוקר טוב

http://www.cchr.org.il/publications/dvd2006.htm

דיכי שלום, צפיתי בסרטון וברצוני להפריד בין מספר דברים שלדעתי מתערבבים. ראשית זה נכון שיש גידול במספר התרופות הפסיכיאטריות הנרשמות, אך אין פירושו של דבר שכל מי שנוטל תרופה פסיכיאטרית הוא חולה נפש כפי שנאמר בסרט. ההפך הוא הנכון. שנית אין לי דבר נגד סרטי קונספירציה כל עוד הם לא לוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי ומכריזים על עצמם כאמת. לראות בכל ענף בריאות הנפש הונאה הבאה למקסם רווחים, זוהי ראייה שגויה ואף מקוממת. שכן הדבר שאינו מקבל מקום בסרט הוא המצוקה הראשונית שבעטיה פנו המתלוננים לעזרה. אני מסכים שבריאות הנפש, כמו הנפש עצמה, זהו מדע מורכב שאנו לצערנו לא יודעים עליו הכל. מכאן לא נגזר שאנו לא יודעים עליו כלום. זוהי דעתי, דרור

יה אני פשוט בשוק מהסרט הזה! מה שמבהיל אותי זה לא מה שאמרו שם אלא שטיפת המוח ע"י חוסר הדיוק בעובדות. סרטים מהסוג הזה יכולים לעשות נזק רב וקשה לחשוב שהם יגיעו לידיים הלא נכונות ואנשים יפסיקו לקחת תרופות בעקבות סרט שכל מה שהוא עושה זה להפחיד. אהי ממש לא מבין את המטרה של הסרט. והבעיה הכי גדולה ושלא ברורה לי שיש כת שאני לא זוכר כרגע איך קוראים לה שמנסה כל הזמן לשכנע אנשים נגד תרופות אנטי דכאוניות ובעיקר נגד ראטלין. אותי התרופות כן הצילו. יכול להיות שהם לא מרפאים לי את המחלה, אבל בלי התרופות בטח הייתי מתאבד והייתי מאוד לא מאוזן במחלה שלי למה הם יוצאים נגד תרופות???? אני לא תופס מה יוצא להם מזה????

אתמול השארת לי את ההודעה שהעתקתי למטה,ועקב החום והחולשה שהיתה לי לא הייתי מסוגלת להגיב,לכן חשוב לי כעת להגיב עליה(כשאני מרגישה יותר טוב-ומתפללת שמכאן זה רק ישתפר);אומנם את צודקת בכך שלא צריך 'להיאבק במחלה' ולתת לגוף 'לנוח' עד שיחזור לאיזון,ו'לתת לגוף להיות חולה ולהילחם בפלישה ללא התערבות יתר', אני מסכימה איתך חלקית -כי אם לא 'נתערב' בפלישה,לעיתים המחלה עחולה להחמיר, וגם-עיניין נוסף שחשוב להדגיש הוא: שלא תמיד ניתן לוותר על דברים ולא להגיע אליהם ו'כשחולים מפסידים',לכן זה קשה להיות רגועים כשאת יודעת שיש לך דברים חשובים שאת עלולה להפסיד כתוצאה מכך,כי לפעמים 'המחיר שמשלמים כתוצאה מההפסד הוא יקר מאוד',וזה לא בדיוק מאפשר לי לשכב רגועה במיטה. מקווה שלא תיפגעי מתגובתי כי סה"כ רציתי להבהיר לך למה זה לא כ"כ קל כפי שהצגת זאת.אך למרות זאת אני מודעת לכך שמה שכתבת שזה כמו להילחם במערבולת - משימה בלתי-אפשרית,נכון בהחלט ובאמת אי אפשר להילחם במחלה. אז שוב תודה על עידודך, משתנה מחבר: הי שוב תאריך: 13.1.2007 שעה: 16:27 משתנה יקרה, תני לגוף להיות חולה. תני לו כמה שהוא רוצה. לא טוב להיאבק בזה יותר מידי. כמה טוב להיות חולה לפעמים. מכל הבחינות, והמון המון המון מבחינת המצב הנפשי. מחלה גופנית חולפת שקצת מפילה אותך למשכב עשויה להחזיר לאיזון. אם רק ניתן לה. יודעת שקל לומר, מעשית לפעמים בלתי אפשרי... ושוב בהקשר זה - רוצה להזכיר משהו שבוודאי את יודעת ושמעת אותו המון, אבל שווה לחזור, בשביל כולנו, אפילו ברמת הדקלום בתור התחלה, כי, למעשה, תהליך ההפנמה העמוקה של דברים כאלה הוא איטי איטי איטי - ככל שמנסים להשיג שליטה במה שאי אפשר ('רק' צריך להפנים ש'אי אפשר'), הכל בא עלינו בהפוכה. מבחינה נפשית ו/או גופנית. לא יודעת איך ניתן לוותר על אחיזה כה חזקה ואיך לתת מקום להרפייה, אבל כמו בסיפור עם המערבולת - כשמניחים ומרגיעים כך גם טובעים פחות. תנועות המאבק גורמות לך לשקוע... צריך לוותר על שליטה כדי להשיג יותר שליטה. לתת לגוף להיות חולה ולהילחם בפלישה ללא התערבות יתר, ובכלל, 'להרשות' לדברים לפלוש זה גם חלק מכובד מהעניין. מסובך עד אימה, ולא שאני יודעת איך לעצור, אבל ככה זה עובד. ההמלצה על טיפול פסיכודינמי (זו אני שרשמתי לך למעלה, 'הי') הייתה בדיוק משום שזו דרך שעוזרת מאד להבין מה קורה איתך. דרך שעוזרת לקבל כיוון חדש. משהו שתוכלי להשתמש בו כדי לתפוס דברים מכיוון אחר, לחבר חלקים ביחד, קצת יותר למצוא את הידיים והרגליים, לעצור את הסחרחרה, ולהגיע למצב יציב יותר. מאוזן יותר (בין כל השאר). לדעתי, לא פחות חשוב להיות במעקב אצל רופא (בעיקר מבחינת המצב הנפשי) בזמנים כאלה. אולי משהו מדבריי יוכל לתרום אשת האדמה

אשמח לקרוא גם מה דעתך בעיניין זה - איך אתה היית מתמודד עם מחלת חורף אם היו לך דברים חשובים לעשות,והיא היתה 'הורסת את תוכניותייך'? בתודה מראש, משתנה

משתנה שלום, מחלות חורף, כמו מחלות אחרות הן משהו שאנחנו לא מתכננים, ומעבר לאי הנעימות שהן מביאות איתן הן גם כפי שאת אומרת מתערבות לנו בשגרת חיינו ולעיתים גם מפריעות למימוש תוכניות חשובות. רוב הזמן אנו חיים בעולם מתוך הרגשה שאנו שולטים לגמרי במה שקורה, או שזה תלוי רק בנו. מחלה מעמתת אותנו עם האשליה שבדבר. יש דברים שאנחנו לא יכולים לשלוט בהם. אני חושב שאני, ואולי גם הייתי מייעץ לך לעשות אותו הדבר, הייתי מרשה לעצמי לנוח מתוך השלמה עם כך שאני לא יכול לשנות את המצב. ממש כמו שבפקק של עצירת תנועה מוחלטת בכביש אפשר להתעצבן, אך אפשר גם להישען אחורה בשקט, להקשיב לרדיו ולחכות שזה ייגמר , מתוך הבנה שזה לא תלוי בנו. תהיי בריאה, דרור

משתנה יקרה, חושבני שתיארתי את הדברים כמסובכים עד אימה עד כדי בלתי אפשריים, הווה אומר, ממש לא קל... בכל אופן, מקווה שאת חשה טוב יותר עכשיו, ושתתחזקי בדרך שתבחרי ושתהיה הכי נכונה *לך* ורק לך, בהצלחה בדברים הגדולים והקטנים כאחד, אשת האדמה

תודה,ואני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו,ומקווה שיעבור כבר לגמרי.

היי אני בת 24 התחתנתי לפני 4 חודשים ועברתי לגור בכפר של בעלי שעה מרחק נסיעה מהכםפר שלי. התחתנו מרצון בעלי מבוגר בכ12 שנה. מהתחלה היו בעיות אין ביננו שום תקשורת אין כימיה כשאנו יושבים בביתנו הקטן אנחנו לא מדברים כמעט ביננו (הוא גם ככה טיפוס לא דברן מידי) בעלי לא עובד מאז החתונה ונאלץ להתפטר מעבודתו הקודמת עקב עבודות שהיה צריך לעשות בדחיפות בביתו. מהתחלה היו לו תלונות על שאני לא מתמצאת בהפעלת מיקרוגל מערכת סטיריאו YES (כל הדברים האלה לא היו בבית הורים) וגם כלפי איך שאני נוהגת ברכב מה לעשות?? שלא יכולתי לנהוג מאז שקיבלתי רישיון כי לא היה לנו רכב...... הוא לא עשה כלום בשביל שאתקלם (לפני שהתחתנו הייתי מדברת איתו על קשיי ההתאקלמות שבטח יהיו לי כי אני ביישנית וכו...). עכשיו התלונות שלו פחתו מאוד אולי בגלל שהתרגל אליי או שאני התרגלתי למכשירי חשמל וקצת נהיגה ברכב.\ גם יחסי מין הם לא משהו אני לא מרגישה שיש ביננו אהבה תשוקה להט כלום הוא מעולם לא אמר לי מילה יפה מחמאה לא מחבק מנשק סתם כך ושוכבים רק פעם בשבוע כי הוא טוען שעדיף איכותי אחד על הרבה כמותי. מבחינתי מאוד חשוב ההרגשה שאוהבים אותי סה"כ אני נשואה טרייה וכל המילים החמות החיבוקים והסקס חסרים לי. גם נורא כואב לי חוסר הכימיה ביננו , כשהוא מתקשר לחבריו או לאח שלו אני מרגישה שהוא מדבר איתם בכיף. הבעיה הכי קשה גם שאני מוסלימית ובחברתנו גם אם מתגרשים מאוד קשה חלמצוא בן זוג אחר ראוי. יש לנו מטבח משותף עם חמי וחמותי לחמי יש בעיות זכרון מאוד קשות עד כדי כך שאי אפשר לנהל איתו שיחה נורמלית ואני שומעת מהסלון את השיחות יותר נכון הוויכוחים בינהם וזה גם מקשה על ההתאקלמות שלי למרות שחמותי היא אישה טובה ומבינה לליבי ומדברת איתי....איתה יש לי יותר כימיה מאשר עם בעלי. מה לעשות? האם היחסים ביני ובעלי ניתנים להצלה??? כי אני סהכ נשואה טרייה ולא רוצה להתגרש.......

ספיידרוומן שלום, המצב שאת מתארת אכן נשמע קשה מאוד ולוחץ מאוד מכל מקום שמסתכלים עליו. לכאורה נותר לומר שאין מה לעשות, רק להתייאש ולהרים ידיים. אני אומר לכאורה כי אני חושב שזה לא כך, ראשית את מתארת נקודת אור סביב אמו של בעלך, זו יכולה להיות עבורך משענת טובה להתאקלמות בביתך ובסביבתך החדשה. באשר ליחסייך עם בעלך נשמע שהם לא מספקים עבורך. את מתארת שיפור ביחסו אלייך, אבל חוסר הבנה למצבך. מדברייך נשמע שרק קולו נשמע בבית, אולי מכאן גם תחושת הייאוש, אבל את יכולה לנסות ולהשמיע את קולך, לדרוש דברים שאת רוצה. במידה ואת ממשיכה לחוש שאין שינוי ואת מתלבטת מה לעשות, אני ממליץ לך לפנות לשיחות עם איש מקצוע. זה עשוי להקל על ההתלבטויות ולעזור לך לברר עם עצמך מה באמת חשוב לך, דרור

שלום, אין לי נסיון רב בקשרים רומנטים ארוכים. אני בשנות העשרים המאוחרות. בחודשים האחרונים יצאתי למס' דייטים לאחר הכרות של כמס' ימים בטלפון. לפני המפגש התקשורת הייתה קולחת והייתה התלהבות האחד מן השניה. ואילו במפגש ההתלהבות כבתה, ולא, לא מדובר באכזבה הקשורה למראה החיצוני, אני נאה. ובכ"ז בפגישה אני מאוד נבוכה, לחוצה, כלפי חוץ אני נראית אדישה, קפואה, לא מעניינת, המילים שקולות, מודעת מאוד לעצמי, מרגישה נבחנת, השיחה לא זורמת.... לפני כשנה הייתי בקשר רומנטי שנמשך מס' חודשים, שם הצלחנו להתגבר על הפגישה הראשונה שהייתה איומה. בהמשך הקשר מאוד נפגעתי. בדיעבד הסתבר לי שהבחור שיקר לי ברגעים מאוד אינטימיים, שקרים שסיכנו אותי. כמו כן ההתלהבות וההתאהבות שלו בי בהתחלה הפכה לזלזול, לניצול. מה שהותיר אותי, אולי, בתחושת חוסר ערך. מאז סיום הקשר ההוא אני חשהב שמשהו השתנה בהערכה העצמית שלי ואני תמיד נתקלת בדחיות, בעוד שבעבר תמיד תמיד רצו בי ואני לא הייתי מעוניינת עפ"י רב. לאחרונה הכרתי מישהו, דיברנו כשבועיים לפני המפגש והוא מאוד מצא חן בעיניי. הוא נשמע מתוק, רגיש, קשוב, מפרגן, מעריץ, מעריך. מעולם לא נתקלתי בבחור עם מכלול התכונות האלה ועוד בצורה כ"כ בולטת. חשבתי שהפעם אין סיכוי לפספס. הוא הפגין הרבה התלהבות ורצון להכיר אותי. ואולפ בפגישה נוצר פער רב. כשפגשתי אותו הגבתי בקרירות וכנראה שזה יצר מעגל של תגובות האחד כלפי השניה. הוא התגלה כבחור מאוד ביקורתי והוא העיר לי על דברים מסוימים שנראו לו מוזרים בי (כמו הנהיגה שלי). והרגשתי לא כ"כ בנוח במחיצתו. יחד עם זאת יש לו תכונותץ מאוד יפות! ההתלהבות שלו ממני כמובן שככה. אני לא נוטה להיקשר לאנשים, אבל כשאני מזהה אנשים יוצאי דופן אני נקשרת במהרה ולכן כעת אני מרגישה גם אכזבה. מפריעה לי התגובה שלי בפגישות הראשונות, אולי הדימוי העצמי שלי שבא לידי ביטוי בהתנהגות שלי לא גורם לאנשים לגלות בי ענין, להעריך אותי. אני חושבת שאני מאוד מתגוננת במפגש ולא באה עם אישיות כובשת ומגובשת ששום דבר לא יכול לערער אותה. איך אני בונה מחדש את האמונה הזאת בעצמי, בייחוד שלי, ביופי הפנימי והחיצוני, כמישהי שכיף ומעניין לבלות במחיצתה? אמנם מעולם המצב לא היה מושלם, אבל לא נתקלתי בדחיות...אולי בעבר גם תמיד השארתי את עצמי כאשת המיסתורין הבלתי מושגת וכעת התבגרתי ואני מאפשרת לאנשים להתקרב, ואלה מגלים שאין שם משהו יותר מידי מעניין. לא יודעת לאן הולכים מכאן. דניאלה

דניאלה שלום, את מתארת מצב שבוודאי מוכר לרבים - קושי בדייטים. שם נוצר פער בין הדרך בה את מתנהגת בשיחות שקדמו למפגש הפיזי לבין הדרך בה את מתנהגת במפגש עצמו. נשמע מדברייך שאת הופכת ממוקדת מאוד בעצמך, ביקורתית וממקום כזה אכן קשה מאוד לתפקד. עיסוק שכזה קשור מן הסתם לדימוי העצמי שלך ובהחלט ייתכן שהיה קיים קודם לקשר הרומנטי שהיה לך, אך הועצם בעקבותיו. ברצוני להציע נקודה נוספת למחשבה לגבי הגורם לקושי שאת מתארת, והוא הקושי באינטימיות, ביצירת קשר. את נוטה או להמנע מיצירת קשר קרוב אמיתי, או להיכנס אליו באופן סוחף ללא הגנה דבר שחושף אותך לפגיעה. אולי זהו הדבר המקשה עלייך בדייטים - האפשרות לקשר הופכת ממשית ובשל כך מפחידה ואת נרתעת. מקווה שעזרתי, דרור

אז איך מתמודדים עם אותו קושי? טיפול, סדנאות, תרגול..? ואולי עיקר הטיפול צריך להתמקד בדימוי העצמי? תודה

דרור שלום, שאלה מעט מביכה אני בת שלושים ואף פעם לא גמרתי עם בן זוג. אני יכולה מאוד להנות מסקס, אך ברגע שאני מרגישה שאני רגע לפני האורגזמה אני מפסיקה את שותפי לסקס ואומרת לו שגמרתי. הייתי רוצה לדעת מה יכול לגרום לכך שאני לא מסוגלת לגמור ליד אנשים? אילו סיבות יכולות להיות רלוונטיות למקרה שלי? דרך אגב, אם אני עושה סקס בטלפון אני תמיד גומרת. הייתי ברשותך מעוניינת בדעה כללית, מחשבות כלליות למה הדבר קורה (וכמובן שלוקחת את דעתך בערבון מוגבל-לתנאי אינטרנט) ולא הפנייה לפסיכולוג

שלום לך, זה אכן דורש יכולת לשתף בנושא מורכב שכזה אך נשמע לי שלא טוב לך עם המצב שאת מתארת. כאילו משהו לא מובן לך קורה לך דווקא כשאת מתקרבת לרגע השיא. ייתכן והדבר קשור לצורך שלך בשליטה, לא לתת לעצמך לאבד שליטה ליד מישהו אחר דווקא במקום שהכי קשה לשלוט בו, כאילו לשלוט בהנאה שלך להתענג על ה"כמעט". ייתכן גם שיש בך משהו המתקשה להרגיש שהאחר מענג אותך, זה משהו שאת מרשה רק לעצמך, רק את תביאי את עצמך לשם. וזאת כדי שלא תחושי שאת תלויה באחר, שכן כל עוד את יכולה לספק את עצמך את לא תהפכי תלויה. אלו הן מחשבותיי, ייתכן בהחלט שיש גורמים נוספים, או שהיכרות מעמיקה יותר תביא למחשבות שונות. דרור

היי ליאת, מה שלומך? כשקראתי את ההודעה של נורית שאלתי את עצמי, האם בהתלבטות שלה בין להרגיש או לא להרגיש יש לה באמת בחירה. האם משהו בתוכה לא בחר כבר עבורה. המודע יודע מה צריך אבל התת מודע עושה בה כרצונו. יש לנו באמת את הבחירה? אם הייתה לי בחירה הייתי במקום אחר, הרבה יותר טוב מזה שאני בו עכשיו. זה כאלו יש בנו שתי יישויות ולא אחת. יישות אחת יכולה לבחור ולבצע רק אם היישות השנייה נותנת אישור ופותחת חלון. אם היא לא עושה את זה אז לא משנה כמה נרצה, כמה נבקש כמה ננסה הרי שנועדנו לכישלון. אפילו בשביל להצליח להגיע לטיפול על מנת להגדיל את יכולת הבחירה שלנו, היישות השולטת צריכה לתת אישור ולהוריד קצת מגננה. ואז בטיפול עצמו, לא משנה כמה אני רוצה להפתח, לבכות (אחרי שנתיים וחצי הייתי אומרת שבהחלט הגיע הזמן), להרגיש היישות הזו מחליטה עבורי שמסוכן מידי ומפחיד מידי. אני לא מרגישה את הפחד אבל יודעת שמשהו בי מת מפחד והוא זה ששולט. אולי זה נשמע כאלו אני מנסה להוריד את האחריות מעצמי בכך שאני מאשימה את החלק הזה ששולט אבל האמת היא שאני לא מוותרת לו ואולי בגלל זה התסכול הוא דווקא יותר חזק.

דנה יקרה, גם אני חוויתי את נורית כמי שבחרה להרגיש. הישות האחרת הזו, שאת מדברת עליה, היא אכן הגנתית במהותה, ופועלת בשירות מה שנתפס כהסתגלות. חלוצי הפסיכואנליזה (פרויד, ואחריו גם בתו אנה פרויד) תיארו מס' מנגנונים המאפשרים להימנע מן החרדה שמעוררים רגשות עוצמתיים (בידוד, אינטלקטואליזציה, רציונליזציה, השלכה, ועוד). הכעס שאת מפנה, כביכול, אל אותה ישות מתעקשת מוצדק בחלקו, מאחר ונהוג להאמין שמדובר בתהליך לא מודע. אחת ממטרותיו של הטיפול הדינמי היא העלאת תכנים ורגשות מאיימים אל המודע, הפחתה ברמת החרדה שהם מעוררים, והגמשה של ההגנות הנוקשות, בין השאר בשל האנרגיה הנפשית הרבה שהן גוזלות. זהו תהליך שאורך זמן, ולכן טוב שאינך מוותרת. אלה היו שישים שניות על מנגנוני הגנה, שהציגו את הנושא באופן גס, כוללני וחלקי מאד. העיסוק שלך בשאלות של "בחירה" רלוונטי מאד לעניין זה, שכן עפ"י התפיסה הפסיכואנליטית יש לנו מעט מאד בחירה על המנגנונים הללו, אם בכלל. לילה טוב ושבוע טוב ליאת

אז ככה, אני לא בת 19 טיפוסית ויש לי הרבה שאלות אודה מקרב לב אם תוכלו לעזור לי: אני בת 19. אף פעם לא היה לי חבר. אני אף פעם לא אהיה מהבנות שייזמו להתחיל עם מישהו שמוצא חן בעיניהן. אני אף פעם לא יצאתי עם מישהו ולא התנשקתי עם מישהו. אני באה ממשפחה שדי מסורתית כזאת. שאלתי פעם את אמי אם הייתה מסכימה שיהיה לי חבר שאני אתנשק איתו והיא אמרה שהיא מאוד בעד אבל אני יודעת שזה לא נכון... יש לי ארבעה אחים בוגרים ממני. אף אחד מהם עדיין לא נשוי. גם כשהם היו בגילי לא היו להם חברות (יכול להיות שיש מקום להאשים אותם בזה שלי אין חבר). בסוף איכשהו הם מצאו את דרך המלך. הקטע זה שאני מרגישה שאין לי נושאי שיחה משותפים. היו לי פעם 3 חברות טובות אבל אחרי שסיימנו את הלימודים הן זרקו אותי (מסתבר בדיעבד שהן ניצלו אותי רק לצורכי לימודים). אז ככה שאני די גלמודה. אני עושה שירות לאומי אבל אני מרגישה שאין לי שום דבר משותף עם הבנות האלה. אני לא סומכת יותר על אף אחת ככה שאין לי בכלל חברות - אני לא יוצאת (כי אין לי עם מי), ולא יודעת אני מרגישה שאני באיזשהו מקום מפספסת את החיים האלה... אני ברוך השם בריאה והכל טוב אצלי אבל אני יודעת שנערים ונערות יוצאים לבלות כבר משהם בגיל 15... ואני? כולה יצאתי פעם אחת לאנשהו... עם החברות "המקסימות שלי" (לפני שהן נטשו אותי). זה שאין לי חברות נראה לי גם משליך על זה שלא היה ולא נראה לי שגם יהיה חבר... הרי אמא שלי בחיים לא תסכים שאני אשכב עם מישהו לפני החתונה... האם קיים גבר שירצה בי למרות שלא אשכב איתו? אני חושבת שהסיכויים למצוא דבר כזה הם די קלושים... אני יודעת שאני חכמה ובן אדם טוב ותמיד תמיד אהבתי לעזור לאנשים... פעם הייתי מוצאת בקלות נושאי שיחה משותפים עם בנות אחרות, אבל גם בשירות לאומי - הדבר היחיד שהבנות מדברות עליו זה היחסים עם החבר.. ולצערי אני לא יכולה ממש לעזור להם עם זה... אין לי לא סיפורים שאוכל לשתף אותן בהן ולגרום להן להזדהות איתי... אני גם מפחדת שבנים יתחילו איתי. אני לא מתאפרת, לא מטפחת את עצמי (פשוט אין לי כוח להשקיע בזה הרבה) אבל דווקא די משקיעה בלבוש והכל... אני משחקת אותה פתוחה עם אנשים שאיתי בשירות אבל ת'כלס... אני מפחדת שגם אם יום אחד יהיה לי חבר... הוא יזרוק אותי לטובת מישהי יותר טובה... וכל התיאוריות האלה כבר מנקורת בי עוד לפני שבכלל התנשקתי עם מישהו... וגם אם יהיה לי חבר? על מה אני אדבר איתו? אמא שלי אמרה שהיא יכולה למצוא לי שידוכים אבל על מה נשוחח? זה לא ייראה קצת מוזר שבחורה שנראית נורמלי כמוני אין לה ולו חברה אחת? אחת? כל פעם שאני רואה תמונות של בחורים בעיתון אני משתדלת שאמי לא תתפוס אותי "בקלקלתי". זה לא שאנחנו דתיים אבל אפשר לומר שאנחנו מסורתיים פלוס... אז אם נסכם את זה - הייתי רוצה עצות בנוגע ל: - תסביך החבר שאין לי - תסביך החברות שאין לי (אני יודעת שאין כזה דבר חברות אמת, זה לא שאני בן אדם סגור ולא מדברת עם אף אחד... ממש לא... בשירות אני מדברת עם הבנות.. אבל כשאני מגיעה הבייתה אין לי למי להתקשר ואין אף אחד שיתקשר אליי וזאת בניגוד למה שהיה בתיכון- אין לי עם מי לחלוק את כל מה שאני באמת מרגישה). ניסיתי לדבר על זה פעם עם אחים שלי, ועם אמא - אבל כל פעם אני נפגעת בגלל איזושהי שטות שהם אומרים לי... במיוחד מהאחים שלי שמעליבים אותי... תנו לי רק קצה חוט, רחלי.

רחלי יקרה, לפני שמתעסקים בשאלות של יחסים בינאישיים בכלל, וזוגיות בפרט, יש להקדים ולטפל ביכולת שלך לבסס נפרדות מאמך. אדם בוגר (גיל 19 הוא אמנם גיל צעיר, אך עפ"י החוק מדובר באדם בגיר) אמור להיות מסוגל לקבל החלטות עפ"י צרכיו ומשאלותיו, שלא דרך המסננת המצנזרת של אמו. אני ממליצה לך מאד לפנות לטיפול פסיכולוגי, שיוכל לסייע לך להגדיר את עצמך, את שאיפותייך, את העדפותייך החברתיות והבינאישיות, את בחירותייך המקצועיות והאקדמיות - בנפרד מאלה של אמך. אני רוצה להדגיש שהעניין שלך בבחורים צעירים הוא בריא ונורמלי, וכך גם המשאלה למעגלים חברתיים רחבים יותר. אלה אינם תסביכים! את מרגישה *בצדק* שאת מפספסת חלק מרכזי בחיים של בני גילך. מבחינה זו, תחושת התסכול והדכדוך שלך בהחלט תואמת וטבעית. לעומת זאת, ההישענות שלך על אמא כסטנדרט קובע ומכונן, מדאיגה יותר. אני מציעה לך לפנות לעזרה פסיכולוגית ללא דיחוי, ואם תרצי הכוונה יותר ספציפית, תוכלי לפנות אלי למייל האישי. בברכה ליאת

אני בן 26, בריא וללא עבר בטיפול פסיכולוגי כלשהו. זה מספר שנים (הולך ובא) שלתקופות לא קצרות אני חוזה בדימיוני כל מיני סוגי אסונות (מיתה של קרוב משפחה, גורמי צער כאלו ואחרים) ללא כל סיבה מוצדקת לכאורה (כל המשפחה בריאה). לא הצלחתי לעלות על הגורמים לכך. איני אדם ששרוי בחרדה. אני נמצא בחברה טובה, עוסק בספורט ויודע לבלות. מה הגורמים האפשריים לכך. אודה לכם מאוד אם תוכלו להאיר לי כיוונים שהסימפטומים האמורים יכולים להראות אליהם.

בנצי יקר, הדאגנות שאתה מתאר יכולה להיות חלק ממה שפסיכולוגים מכנים "הפרעת חרדה כוללת", אך יכולה בהחלט להופיע גם ללא 'אבחנה' של הפרעת חרדה. התסריטים המפחידים שאתה מעלה בדמיונך מזכירים במובנים רבים את האובססיות של ה-OCD, הגם שהתכנים פחות ביזאריים ויש בהם מרכיב מציאותי של ייתכנות. מודלים תיאורטיים שניסו להתמודד עם הדאגנות הציעו מס' תפקידים אפשריים לדאגה: - היא מדרבנת לעשייה ומובילה להצלחה (מרוב דאגה, אני פועל) - פתרון בעיות ("התסריט מכין אותי מראש, ומסייע ביצירת אופני תגובה אפשריים"). - מניעת האסון ("אם אני דואג כל כך, זה בטח לא יקרה") - אמונה טפלה ("אם חלמתי שמישהו ימות, זה סגולה לאריכות ימים") - הסחת הדעת מנושאים יותר רגשיים. כלומר, הדאגה מהווה דרך להסיח את הדעת מדאגות רגשיות אחרות עליהן אני מעדיף שלא לחשוב. האם אתה מצליח לחשוב על הסבר שיכול להתאים לך? בכל מקרה, אפשר לטפל בזה בטכניקות קוגניטיביות או נראטיביות. בהצלחה וטפו טפו טפו, שלא נדע מצרות ליאת

שלום ליאת ותודה רבה על התשובה המפורטת. חיפשתי באינטרנט על Obsessive Compulsive Disorders, והסימפטומים שיש לי לא תואמים את ה Typical Obsessions, Typical Compulsions, וגם לא את ה other symptoms of OCD. באפשרויות שציינת, נראה לי שהמחשבות הרעות (צפיית שחורות) הן לא מהסוג שמדרבן לדאגה שתוביל לעשייה אלא סתם מטריד. לגבי פתרון בעיות, יש לי נטייה טבעית לצפות קדימה כדי לתכנן את צעדי, אך נטייה זו משמשת אותי לפעולות חיוביות יום יומיות (לימודים וכד'), היא לא באה לידי ביטוי בראיית תסריטים דימיוניים, ולא נובעת מדאגות וחששות. כמו כן אינני מוצא במחשבות אלו משהו בתחום של מניעת אסון או אמונה טפלה, (אני ממש לא הטיפוס לאמונות טפלות). האפשרות היחידה מבין מה שהצעת היא הסחת הדעת מנושאים יותר רגשיים. יש לך טיפים איך אני יכול להגדיר לעצמי נושאים אלו? כיצד לדלות מידע מהתת מודע? שוב המון תודה רבה

ליאת אחייני התינוק נמצא באשפוז כבר כמה ימים עקב מחלה קלה יחסית, כפי שנראה. כמובן שהוריו מתמרנים בינו לבין אחיו בן השלוש. אני משתדלת לעזור, מגיעה לשם להשגיח על הילד, עוזרת קצת בכביסות וכו',ומוכנה לעשות כל דבר... כל אחד מבני המשפחה עוזר כפי יכולתו(מי יותר ומי פחות) ולמרות זאת אחי מתלונן (גם אם לא באופן מפורש, אלא ברמיזות ) . הבעיה שלי שאני מרגישה מתוסכלת. מצד אחד אני מגיעה לשם בלי שמבקשים ממני, מציעה את עזרתי ואף עוזרת. אך בשלב מסויים נמאס לי,ואני זקוקה לשיגרה שלי לבית שלי,לרוגע, להתרחק מהבעיות קצת. ואז כשאני חוזרת הביתה, הראש שלי נמצא שם כל הזמן, אני חושבת כמה קשה לאחי להסתדר וכמה מגעיל מצידי לשבת בבית ולהתעלם מזה. התסכול גובר כאשר אני נזכרת, שכשאני שם,התחושה שלי מאחי היא שהוא מרגיש שהוא זה שמתמודד עם הכל, ושאני ואחרים לא עוזרים מספיק, ושכאשר יש לו בעיה (וזה קורה לעיתים קרובות )הוא מצפה שנגייס את עצמנו רק בשבילו.נוותר על עצמנו כי קשה לו . אני לא מצליחה להתמודד עם התסכול הזה. לא מצליחה להוציא את הבעיות שלו מהראש שלי. 1)האם לדעתך, לעזור לבן משפחה זה אומר שצריך לעשות הכל בדרך שלו? או שגם הוא צריך להתחשב באחרים ולקבל את העזרה שהם מציעים בדרכם. במיוחד כשאומרים לו בכנות שדברים מסויימים מאוד קשים לנו,אולי זה היה הכי אידיאלי ונוח עבורו, אבל זה קשה לצד השני. 2)איך אפשר להתמודד עם התסכול הזה,ולהיות בבית בלי לחשוב על הקשיים שלו ? יש לך רעיון בשבילי ???

טל יקרה, ההתגייסות שלך למען אחיך ומשפחתו בהחלט במקומה. מי שבילה לצד ילד בבית חולים מכיר היטב את תחושת ההתשה שמקורה בדאגה ואי הנוחות, כמו גם בתסכול והאשמה מול הילדים הבריאים שבבית. ילד מאושפז, בניגוד למבוגר, אי אפשר להשאיר בבית החולים וללכת, ולכן מדובר בהתשה ממשית לשני ההורים, המבלים בתנאים-לא-תנאים ימים ארוכים. משפחה תומכת ומגוייסת זה הדבר הטוב ביותר שאפשר לצפות לו במקרים אלה, וכל סוג של עזרה הוא מבורך וחשוב. עם זאת, כדי לא להישחק ולצבור מרירות, עליך להציב גבולות שיאפשרו לכולכם לשרוד בשלום את תקופת האשפוז. כך, למשל, תוכלי לקחת את הילד הבריא אליך הביתה, באופן שיפגע פחות בשגרת חייך. תוכלי כמובן גם להחליט מראש על מס' השעות שתצליחי להקדיש לכך ביום, ולומר זאת לאחיך כעובדה מוגמרת. איני יודעת אם גם הורייך בתמונה, או אם יש לך אחים נוספים, אך אין זה מן הנמנע שיהיו תורנויות גם בין המסייעים. במקומך, לא הייתי מנסה לחנך את אחיך או לטפל ביחסים ביניכם דווקא בעיתות משבר כאלה. אחרי הכל, כשקשה לכולם - יוצאים קוצים. יש להניח שכשהילד יחלים, תוכלו לגלות יותר סלחנות וסבלנות זה כלפי זו, ולהתייחס לתקופה הקשה כאל "גיבושון". מאחלת לכולכם הרבה בריאות, והחלמה מהירה לאחיין הקטן. שבוע טוב ליאת

אויי ליאת, מדובר במשפחה קשה. התנהגותה בכלל,והמנצלת בפרט של גיסתי מעוררת הרבה מרמור במשפחה ומתסכלת מאוד. קשה לעזור למישהי שאף פעם לא לומדת מטעויותיה ומתעקשת לחזור עליהם ויוצרת בעיות שמצריכות ממשפחתי וממני להתגייס לעיתים קרובות. כל כך הרבה משברים משפחתיים עברנו, ולמרות זאת המשפחה לא מצליחה להתגבש כראוי... כל הזמן צפים משקעים מהעבר, ומההווה.... אחייני ילד קשה. יש רגעים שהוא ממש מלאך (משחק יפה) אך רוב הזמן הוא שובר,ושופך וזורק ומכה ללא סיבה נראית לעין. אני מבינה שיש להתנהגותו סיבות פסיכולוגיות (הנובעות מהתנהגותה המענישה והלא חמה כלפיו), ואנו מנסים להגיב באיפוק ולהבין את מצוקתו, ובכל זאת, קשה לכולנו להשגיח עליו הרבה זמן. אני מניחה שכהשיגרה תחזור, הקוצים יתחדדו יותר, והכעסים יצופו בעיקר מצד אחי שציפיותיו גבוהות יחסית למה שהמשפחה מסוגלת לעזור. הבעיות האלה מדירות שינה מעיני, ואני כבר מרגישה שממש קשה לי להתמודד עם זה. אני משקיעה ומשקיעה, ואחר כך שוקעת. בתקווה ללילה טוב.

שלום אני בן 23 ועדיין לא היתה לי אהבה וגם לא התנשקתי..אני סטרילי מרוק של אחרים נגעל לשתות מפה לפה מכל אחד...עכשיו אני פוחד מזוגיות בקשר לזה האם יש טיפול שיוכל לעזור לי? או המלצה שלך? תודה רבה

ערב טוב, כאשר מסתכלים על נשיקה כעל "החלפת נוזלים" גרידא, ניטל משהו מהותי מהרעיון כולו, ומתעוררת - כמעט באופן בלתי נמנע - תחושת רתיעה. אבל! אני מכירה אנשים שאינם אוכלים או שותים מפה לפה, ועדיין - הם מאהבים טובים ונשקנים לא רעים בכלל. סופרים ופייטנים רבים כתבו על כוחה המופלא של האהבה, ובאופן מוזר כלשהו, אני בוחרת להאמין שברגע האמת לא ממש תחשוב על זה (או שתחשוב ותתגבר). למרות זאת, אם אתה חש שהגועל מרוק הוא חלק מחרדה רחבה יותר (ממחלות, חיידקים וזיהום), אזי מדובר בסיפור אחר לגמרי, בו אפשר וכדאי לטפל בעזרת פסיכולוג קוגניטיבי-התנהגותי, אולי גם בסיוע תרופתי. מאחלת לך שתמצא הכי מהר שאפשר את הנשיקה שהלכה לאיבוד ליאת

קצת רקע: אני בת 24 כל חיי שמעתי איזו חכמה אני כרחוק אני יכולה להגיע והנה אני בת 24 כרגע בלי עבודה וגם כשאני עובדת זה משכורת מינימום בלי בגרות עם משקל עודף מעשנת ובולימית לייט . אופי האדם לרוב הוא לעגל קצוות ולקצר תהליכים במקום ללמוד למבחנים אנחנו מעתיקים במקום ספורט ודיאטה מאוזנת אנחנו צמים ומרעיבים את עצמינו במקום ועבוד ולהרוויח בכבוד אנחנו ממלאים לוטו בתיקווה להתעשר מהר....... אז איפה מוצאים כח רצון איפה מוצאים כח רצון לשבת על התחת ולהשלים בגרויות להפסיק לעשן להתמיד בספורט וכו' אני יודעת בדיוק מהאני רוצה לצריכה בשביל להיות מאושרת אבל אני אצלנית ועייפה מדי כדי לקום מהתחת השמן שלי ולהתחיל לשנות דברים כמו שאמרתי למצווא עבודה להתחיל להתעמל וכו' . תודה

תמרה, אני חושבת שרצון הוא שלב ראשון. הכוח לא מניע אותו, אלא הרבה פעמים מגיע בעקבותיו. אני הייתי ממליצה לך להכין לך "תוכנית קטנה למימוש הרצון..". ולקחת בחשבון שיש גם פיקשושים שיחייבו לשנות את התוכנית. להתחיל בלגשת לדיאטנית(או לרופאה שתפנה אותך..), שתציע,תמליץ ותעזור . לא סתם בחרתי להתחיל עם דיאטה, כי מניסיוני, אני יודעת כמה זה משבש את החשיבה ומפריע לחשוב חיובי.... במקביל ללכת כל יום ברגל,להתחיל מעשר דקות וכל יום להוסיף חמש-עשר דקות . הצעד הקטן,המעשי והראשון הוא הכי חשוב, הוא זה שידרבן אותך להמשיך, וכשתראי שזה משתלם, גם הכוח יבוא...... ובעקבותיו הרצון יתחזק ...והגלגל החיובי ימשיך להתגלגל.... (נשמע אופטימי , אה.... ) אי אפשר לעשות סדר בכל הדברים ביחד, תחשבי מה הכי חשוב לך,ותתחילי איתו, ותוך כדי תחשבי אם את יכולה לצרף עוד משהו, ולהתחיל,אפילו בקטן עם עוד משהו חשוב... מה את אומרת?

תודה רבה לך אני מאוד אופטימית למרות כל מה שכתוב אני רק כנראה נורא נורא אצלנית אבל להתחיל בקטנה זו עצה מצויינת האמת שלפעמים אין בררה וחייבים ךעשות סדר בהכל ומהר אני גרה לבד משכירה דירה שזה אומר שאני חייבת עבודה אני כבר בת 24 אז אם אני רוצה ללמוד אני חיבת להתחיל עכשיו כדי לא לסיים בגיל 50 וכו' כל הבית שלי פתקים של מה שאני רוצה למריכה לעשות ואך משיגים את זה אבל כל בוקר מתחיל במשפט המוכר עד כאב של מ"מחר" כולנו מכירים אותו בעיקר מדיאטות אבל מתישהו חייבים להתאפס תודה על התגובה מהירה ועל העצה יום טוב

ליאת יקרה, הייתי בפגישה. היה בסדר. היא דיברה הרבה. אני כמעט ולא הבנתי כלום. ובסוף דווקא היה רגע שהרגשתי אותה איתי. כבר לא אוף... תודה שאת כאן. נורית

נורית יקרה, תודה שאת משתפת. לא היה לי ספק שזה יהיה בסדר, ובכל זאת היה נעים להיווכח שאכן כך קרה. שבת חמימה ליאת

את יודעת... לא כל כך טוב לי עכשיו. לא קשור לטיפול. אני מתלבטת עם עצמי, כמה לתת לעצמי להרגיש אם בכלל. אם הייתי נותנת לעצמי להרגיש. הייתי כותבת לך שנמאס לי מהכל ומכולם. רוצה לבעוט הכי חזק שאני יכולה. רוצה לברוח. לעוף. להעלם. למות. נגמרה לי הסבלנות. אז מה את אומרת? להרגיש?

מצטערת על הנ'דנוד',אך יש לי תחושה שלא ראית את השאלה ששאלתי בעץ' שכתבתי אתמול (למטה),ושהיא נעלמה בין כל השאלות שנשאלו. אודה לך מאוד על תשובתך. משתנה

משתנה יקרה ראיתי את שאלתך והגבתי אליה. ליאת

רשת אחת מנסה למצוא מילה אחת שתתאר ולו דבר אחד ממה שהיא מרגישה. רשת אחת נזכרת בילדה אחת שחיה בעולם פרוץ אחד בלי גבול אחד. רשת אחת מחברת פאזל אחד על עבר אחד של קיום אחד של ילדה אחת. רשת אחת מקבלת תמונה אחת על ילדה אחת שחיה במובן אחד בשביל אדם אחד. רשת אחת מחפשת רגע אחד ומקום אחד שבו תוכל להרגיש את עצמה אדם אחד. רשת אחת מפחדת מרגע אחד שבו תהיה רשת אחת בעולם אחד עם עבר אחד והווה אחד ועתיד אחד.

לרשת אחת, שהצליחה בבת אחת כל כך לגעת. הלוואי שיימצאו כל המילים, הגבולות, חלקי הפאזל החסרים, המובנים והמשמעויות, המקום הבטוח, העבר, ההווה והעתיד, שיעשו אותך ומאושרת. מאחלת לך שהיכן שהאחד הוא מכאיב, יבוא השפע וינחם אותך בהרבה שלו. היכן שהאחד הוא הנחמה, יתאחדו כל השברים לכלל שלם. לילה טוב ושבת שקטה ליאת

חבל שהיא לא כאן. היא מכירה קצת את הרשת הזו... שבת שלום ליאת ותודה על המילים.רשת צריכה אותן. קר לה.

ליאת, למה אנחנו עובדים ולומדים ושואפים קדימה במרוץ מטורף אחרי כסף. למה החברה שלנו כל כך קפיטליסטית ולא רואה את הפרט. למה חשובה החומריות ולא הטבע. מה אם מי שלא מוצא את עצמו בתוך כל זה, ולא יכול אחרת בגלל ההכתבה של החברה? עובדים כמו חמורים, מוותרים על לראות את האישה/בעל, ילדים בשביל הכסף כשכל מה שרוצים זה מעט זמן בשביל לשבת ולהירגע עם המשפחה.. חוסכים בשביל חיים טובים יותר, בית, גינה, חול ומפסידים כל כך הרבה. הורסים ורומסים את הטבע את האנושות, הכל חומרי. למה זה טוב... למה המרדף הזה?

שלום חמי, אני מניחה ששאלתך מתעוררת בעקבות התכנית של אתמול (עשרת הדברות: לא תחמוד) עם רונאל פישר. זאת אכן הייתה תכנית מרתקת ומעוררת למחשבה. כשהרהרתי בכך לאחר תום התכנית, חשבתי שמדובר באמביוולנטיות הקיימת בכולנו, האם להתפתות לחיי נוחות נהנתניים במחיר התרחקות מן הטבע, או לשמור על יחסי קרבה לטבע, במחיר איבוד המותרות של חיי רווחה מודרניים. מעניין לשמוע מחשבות של אנשים נוספים שצפו (או לא) בתכנית. ליאת

ליאת, תודה על התגובה, לא ראיתי את התוכנית... אני מניחה שזה משהו שמשותף לרבים ומעסיק את כולנו. אני ממש מרגישה שאני מובלת בדרך שלא הייתי בוחרת בה ללא ההכתבה של החברה. זו מחשבה שמכניסה אותי ממש לדיכאון וגורמת לי להרגיש לא שייכת. אחותי, למשל, ילדה לפניי כחצי שנה ובעלה עובד כל יום מהבוקר עד הלילה, חוזר ב9 בערב כל יום חוץ משישי שבת. מרוייח מעולה, הם חיים ברמה טובה, אבל מה זה שווה, למה ללדת ילדים אם לא רואים אותם? וגם אם לא עובדים מהבוקר עד הלילה, חוזרים עייפים, אוכלים, לפעמים יוצאים להצגה או לסרט ומה? מה הטעם בכל זה? למה ללדת ילדים אם גם ככה לא מטפלים בהם,לא ניהנים מהם? שולחים אותם לגן כשהם חוזרים מקדישים להם קצת זמן, או שלא תלויי כמה מעצבן היה בעבודה באותו היום... הכל סביב כסף. מלחמות, כיבוש שטחים, אני כל כך לא מתאימה לחברה הזאת. אין בי שום התלבטות, אם הייתה לי בחירה לא הייתי חיה ככה, אבל איזו בחירה יש לי? אם אני רוצה שהילדים שלי לא יסבלו מחסכים ומעוני, ויחיו ברמה טובה, שילכו לחוגים ויוכלו להגשים את עצמם אני חייבת כסף. מעבר למקום שיש בו ציפורים מצייצות זה לא מה שמשנה,כל הטבע שאת יכולה להשיג זה כמה ציפורים מצייצות , כשפעם היה לך הרים ושדות פתוחים והכנרת לא הייתה מגודרת והייתה של כולם. כשהילדים גם ככה מתעניינים בסלבריטי למניהם או מר ספוג, פוקימון וכל החברה, כלום כבר לא משנה. הם נולדו לחברה רדודה ושיטחית וככה הם יגדלו. זה בטח מפתיע... אין לי ילדים אין לי בעל ואני רק בת 22, המחשבה על המשך הדרך מעציבה אותי. גם אם אני רוצה לחיות כשמסביבי רק פרחים, עצים ציפורים ובעלי חיים, אני חייבת הרבה כסף. למשל בשביל סוסים צריך כסף וצריך יותר כסף בשביל להחזיק אותם במקום שיהיה להם מרווח - זה מלכוד 22. חייבים לעבוד בשביל להנות מהטבע.רק מי שיש לו כסף יכול להנות מהמותרות של הטבע. כל הקדמה הזאת לקחה אותנו שנים אחורה. סליחה על האורך...

שלום ליאת, עברתי כמה דברים בילדות, ואח"כ אובדן במשפחה, דכאון, הסתגרות.... עקב כל זה פניתי לטיפול, והכוונה היתה להשתחרר ולשחרר קצת, אבל לא ציפיתי שאני אגיע לנושא הכאוב ביותר שהוא הילדות. איני יכולה להתמודד עם הדבר יותר, ואני חושבת לעבור למטפל אחר אבל בלי להזכיר את מה שעברתי בילדות. אני פשוט אתמקד במה שעברתי לאחרונה. האם זה יהיה נכון? האם אוכל לעשות את זה? או שגם הוא יגלה שישנו שם משהו מוסתר בין השורות!!! אשמח קבל את דעתך

אירית יקרה, השאלה שלך נוגעת ללב, ומאירה מחדש את המשאלה שלנו לדחוק טראומות ישנות אל מרתפי השכחה, ובלבד שלא יטלטלו אותנו שוב בחוויה המודעת. המעבר לפסיכולוג אחר מתוך החלטה להסתיר ממנו מידע כה חשוב, כמוהו כניסיון לסתום שן מודלקת ללא טיפול שורש במוקד הדלקתי. במובנים רבים, אם לא נספר איפה כואב, ממילא הטיפול לא יעזור. כדי שתוכלי להתמודד טוב יותר עם מה שעובר עליך כרגע, אני ממליצה לשקול הסתייעות זמנית בטיפול תרופתי, או הליכה איטית יותר, בקצב שלך, מתוך מתן כבוד לחרדות המציפות. אני מחזיקה לך אצבעות, ומקווה שיימצאו בך הכוחות להשלים תהליך כה חשוב ומשמעותי, למען עתיד טוב בהרבה. החזיקי מעמד ליאת

שלום, מה ההבדל בין EMDR לבין PE ומתי משתמשים במה? ולמה?

שלום נועה, שתי השיטות מיושמות בדר"כ בטיפול בנפגעי טראומה. בשתיהן מצפים שבתום הטיפול המטופל יצליח להיזכר ולתאר את הטראומה מבלי להיות מוצף בתחושות חוסר אונים ושיתוק. מדובר בשתי שיטות ממוקדות, כשהחשיפה הממושכת מכוונת לעיבוד רגשי וארגון מחדש של זכר הטראומה, בעוד בשיטת ה-EMDR הדגש הוא על עיבוד מוחי בי-לטרלי של הזיכרון הטראומטי. ככל הידוע לי שתי השיטות אינן מוציאות זו את זו, אולם איני בקיאה בקונטרה-אינדיקציות של כל אחת מהן. לצורך כך תוכלי לקרוא על כל אחת בנפרד וללמוד על יתרונותיה הספציפיים. בהצלחה ליאת

רציתי לדעת כמה זמן את נותנת למטופל שהוא הימנעותי, שותק רוב הזמן.... אבל מתמיד בלהגיע. כמה זמן את יכולה לסבול אותו.?? את שתיקתו? האם יש מצב שמטפל יפסיק טיפול בגלל אי שיתוף פעולנ מצד המטופל?

סורי לזרוק עליך את הטראומה שלי..אבל אם תחזור כמה עמודים אחורה להודעה "מטפל שעזב"...תראה שזו שאלה שמעסיקה גם אותי די הרבה...לי זה לקח שנתיים עד שאותו מטפל החליט שאני יותר מדי ופשוט הפסיק את הטיפול בצורה די גועלית, וגם כשניסיתי ליצור קשר..פשוט התעלם. אבל בכל זאת אני מאמינה מאוד שמטפל טוב לעולם לא עושה את זה, כי הוא מודע מראש לכך שאותו אדם שמבקש ממנו עזרה לא בא עם מכה בציפורן אלא עם בעיות ומטען נפשי, שלדבר עליו קשה...אני חושבת שצריך להיות אצל מטפל שתמיד נותן לך את תחושת הביטחון שמה שתאמר לו לא יערער אותו כי זה לא קשור אליו. אצלי היו סימנים מקדימים ואם הייתי מתייחסת אליהם, במקום להתייחס לכמה שהוא נעשה חשוב לי..הייתי חושבת על טובתי ומחליפה מטפל. שיתפתי אותך בחוויה, גם כי יש לי צורך לדבר עליה וגם כי אולי זה יעזור לך, לקבל התנסות לא רק של מטפל, אלא גם של מטופל.בהצלחה.

ערב טוב, כמו אופיר, גם אני מאמינה שכל עוד מטופל ממשיך להגיע בדבקות למפגשים, הוא זקוק להם. אין מאחור?י עשרות שנים של קריירה, אך בכל ימי כמטפלת לא הפסקתי טיפול מהסיבות שתארת. אם אבחר להפסיק טיפול מיוזמתי, זה יהיה בשל האמונה שאין ביכולתי לעזור לו עוד, ללא קשר לכמות הפרודוקציה הוורבלית שלו. שבת שלום ליאת

שלום.אני בן 25 וסובל כנראה מסוג מסוים של חרדה חברתית. בנוסף,עברתי טיפולים פסיכולוגיים והממצא היה "משיכה לכאב". כשאני חושב על זה זה באמת נכון: יש לי מן משיכה מוזרה למקומות שמהעבר שלי שגדלתי שם,כמו ללכת לבית ספר יסודי או לתיכון ולראות את המקומות בהם הייתי,יש בי חשק להיות במקומות שנכחתי זמן רב כמו משרד שעבדתי בו או חדר של חברה לשעבר. אני נהנה שם מתחושת העבר וזה גורם לי מן כאב מהול באושר או תחושת התרגשות גבוהה מאוד. אני מניח שזה לא קשור בחרדה החברתית איתה אני די מסתדר.אז מה זה? האם זה דכאון מסוג מסוים?

אייל יקר, המשיכה שלך לבקר במקומות בהם גדלת ובילית בעבר אינה נראית בעיני כלל וכלל כהפרעה. אתרים רבים, ממשיים ו-וירטואליים, קמים ומתקיימים על בסיס הצרכים הנוסטלגיים הקיימים בנו. אנשים רבים אוהבים לבקר במחוזות ילדותם, לחוש את צביטת הגעגוע, ואת הכאב על גן העדן האבוד. אם הנטייה לפשפש ולהחיות את העבר מתגברת, אובססיבית, ומפריעה לך לנוע הלאה על ציר חייך, אז כבר אפשר לדבר על בעיה. אם אין הדבר כך - ברוך הבא למועדון! שבת שלום ומבורך (כמו שאמרו אצלינו בגן...) ליאת

גם אני מאוד מאוד כזה נוסטלגי ואפילו בוכה כשאני מגיע למקומות כאלה...(:

ליאת, אני מקווה שתעני בקרוב.. אני כזאת אובססיבית שכל 2 דקות אני לוחצת רענן לבדוק אם ענית וזה כבר מ8 בבוקר אני לא עושה כלום חוץ מזה ויש לי הרבה מה לעשות... מעייף

היי גם אני כאן מה בעייתך (: אולי אפשר לעזור?

תודה חמוד, אין צורך סתם מחכה לתגובה ונטרפת דעתי מכך כל פעם אני אומרת לעצמי שזו פעם אחרונה שאני משאירה שאלה או תגובה בפורום כי אני נהיית כל כך אובססיבית וחוץ מללחוץ על רענן אני לא עושה שום דבר ויש לי המון המון המון דברים לעשות

בין לבין, באתי להציץ מה קורה ומי מחכה לי. מאחר ואני מסיימת לעבוד היום בארבע, אני מציעה לך לא להמתין כרגע, ולרענן שוב לקראת חמש וחצי-שש. הנה, התפנו לך כשלוש שעות לבילוי... ליאת

ליאת, תודה רבה זו בהחלט הקלה (-:

לכל באי הפורום שלום רב, הייתי מבקש את עזרתם בהמלצה הנוגעת למטפל זוגי באזור חיפה ובנוסף למטפלת (קלינית כמובן באזור זה) זוהי מצווה גדולה עבור זוג שנקלע לקשיים והחליט לאחר סבל ומצוקה רבים לפנות לעזרה מקצועית ויפה שעה אחת קודם. מאחר ואני יודע שאין זה ממנהכגו של הפורום להמליץ על מטפלים אבקש לשלוח אליי את ההמלצות למייל: [email protected] תזכו למצוות שבת שלום

שבת שלום, מקווה שחברי הפורום יירתמו לעזור. בהצלחה ליאת

שלום, שמעתי לאחרונה כי סעיף נפשי של 64 בצבא מונע קבלה של רשיון לטפל. האם מישהו יכול לומר לי אם זה באמת כך? זה ממש חשוב לי ואני אשמח לקצת מידע .

שלום יוסי, איני יודעת להשיב על שאלתך, ואני מציעה לך לפנות למועצת הפסיכולוגים ולברר שם. טלפון: 03-5151186 בהצלחה ליאת

מזה זמן רב מאוד!!! אני מתנדנד בקבלת החלטה חשובה שבנתיים תוקעת אותי. אני זקוקה לניווט ע"פ השיקולים וקשה לי לקבוע לפי יתרונות וחסרונות. אני ילידת הצפון ועד לפני שנתיים גרתי במרכז. היום אני מתקשה ומתלבטת אם לחזור לשם, למרכז. היתרונות לגור בצפון: יש לי דירה נחמדה בבעלותי והדבר מאוד נוח ונעים, אם כי אני יכולה להשכיר אותה ולקבל עליה 500$ מה שיאפשר לי להשכיר דירה צנועה ביותר במרכז (אני אוהבת אך ורק את אזור צפון ת"א היקרה), לא יותר מחדר או שניים במקרה הטוב, דירת קרקע שאיני אוהבת במיוחד, יחד עם זאת במחיר כזה היצע הדירות אינו גדול וכמו- כן במצב די מוזנח. 2. חסרון הוא שמבחר הזדמנויות התעסוקה קטן וגם ההציע לא משהו. מבחינת פיתוח קריירה או תפקיד מעניין. 3. יתרון במרכז, קל יותר למצוא חתן, ההיצע והמבחר גדולים ובכל מקום יש נגישות קלה ונוחה להכיר, הרבה צעירים שמחפשים וניתן לבוא במגע איתם כמעט בכל מקום. בצפון הדרך הכמעט יחידה היא להרשם באחד מהאתרי היכרויות באינטרנט, ואני כלל לא מלהבת מהרעיון אף על פי שניסיתי. 4. קיים מבחר גדול יותר של אירועים ופעילויות מעניינים לבלות בהם את הזמן הפנוי. אני בשנות ה- 30 לחיי והייתי רוצה להתחיל לבנות כבר את חיי(הגיע הזמן), ולהפסיק לנדוד בין ערים ומקומות תעסוקה, שכביכול אני צריכה להתחיל כל פעם מחדש. משפחתי בצפון, אך הדבר לא מהווה כלל שום שיקול בעיניי, משפחתי עסוקה בעינייניה ולא מלוכדת. חברים יש לי גם כאן וגם במרכז, ומלבד זאת אני בחורה חברותית שלא מתקשה ליצור קשרים חדשים. ייתכן גם שארצה להמשיך את לימודיי באזור המרכז (לא בטוח עדיין). אני הייתי מאוד רוצה לקבל הכרעה ולהתמיד בה...תוכלו לעזור לי בקבלתה? תודה

נועה יקרה, כפסיכולוגית - אין סיכוי שאגיד לך מה לעשות. הכרעות מן הסוג הזה הן דבר מאד אישי, ולא תמיד רציונלי. כאדם המתלבט בשאלות אלה ממש, אוכל לומר לך שהדילמה שלך מאד מדברת אלי. גם אני מתלבטת שנים האם להחליף את ציוץ הציפורים והירוק בשפע ההיצע של העיר הגדולה. היתרון הגדול שלך, הוא היותך רווקה עדיין, מה שמאפשר לך 'לקחת סיבובים חדים' ולקבל החלטות רק עבור עצמך. ספרי לי מה החלטת. אולי זה יעזור קצת גם לי... :-)) ליאת

נועה אני מציעה ת"א... בנות, אחרי שתחליטו שתיכן ספרו לי גם

שלום לכולם אשמח לדעת עם יש ולו אדם או כמה שמרגישים כמוני ,ולא מעט מרגישים בדידות למרות שנמצאים במערכת יחסים, חברים אין בכלל ,למצבי רוח משתנים , רגשות של כעס ,מרירות ,לא פעם עצבות ,רגי ש,מוכרח לציין שאני אדם חם ויודע לאהוב ,פתוח נעים הליכות ,שנון כן, איש שיחה ,אך לא מעט מרגיש בדידות ,משווא להכיר אנשים ,לשוחח ,,חברים אין בנמצא, ,המון פורודוקסים, ועוד יש איש אחד

ערב טוב, הפנייה שלך מזכירה לנו, שלא תמיד צריך 'אבחנה פסיכיאטרית' מוגדרת, ואפשר לסבול מתלאות הקיום בכל מיני עוצמות ואופנים. אנשים רבים מתלוננים על דכדוך, אי-נחת, בדידות וקושי, גם אם אינם יכולים להגדיר מוקד מצוקה ברור. לעיתים מצבים כאלה נולדים מתוך חוויה של שגרת חיים נטולת גירויים או סיפוק, ואז כדאי לנסות לעשות מאמץ ולרענן את המגע שלנו עם העולם. כך, למשל, אפשר להירשם ללימודים או לחוגים מעניינים, להצטרף לפעילות למען הזולת, לצאת יותר בערבים, להצטרף לקהילות וירטואליות, ליזום טיול לחו"ל, וכיוב'. אם אתה מרגיש חסר אנרגיה ומתקשה לחולל את השינוי בכוחות עצמך, זה זמן טוב לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי, בו תוכל להתבונן מקרוב על חייך והתנהגותך וללמוד עוד על הגורמים לאותן תחושות קשות. בינתיים - נשמח להיות כאן בשבילך ולהפיג את תחושת הלבד. שבת שלום ליאת

חברים יקרים, מפאת עייפות קיצונית, לא אוכל להשיב לכל הפניות היום. מבטיחה להגיע הנה מחר, הכי מוקדם שיתאפשר, ולהשלים את המלאכה. היו בטוב ליאת

ליאת, מדוע את לא מתייחסת לדבריה של אורנה אלייך בסיום משמרתה? נעלבתי בשמה. נעים לך כשדרור לא מתייחס אלייך? בברכה, הסנגור של אורנה

לילה מנוחה ליאת לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך את בהחלט מקלה את הכאב ועזרת לי המון....

לסניגורה החביב של אורנה, לאחרונה, בשל הנטייה לגלוש לשעות הזויות בלילה, התחלנו להודיע למשתתפים על סיום המשמרת באופן מעט יותר ברור, גם כדי שלא ימשיכו לשאול את תוך הלילה (ולהיעלב כשאינם נענים). כך בחרתי לעשות לאחרונה עם סיום המשמרת שלי, וכך עשתה גם אורנה. אז למרות שהפנייה של אורנה נשאה אופי אישי וחביב כלפי, התייחסתי אליה כאל יצירת גבול נראה לעין בין שתי המשמרות. מאחר ואנחנו חברות טובות, ומדברות הרבה מאד בינינו, עם או בלי קשר לפורום, אתה יכול להיות רגוע בעניין ההיעלבות. לאורנה שלום. שבת נעימה ליאת

ליאת געגועים אין לי הרבה מה לומר... לילה טוב

ME יקרה, אני בוחרת להאמין שאם אין לך מה לומר אז הרוב טוב. :-)) מקווה שאת בריאה סוף סוף. שבת שלום ליאת

היי ליאת, אני אכן בריאה אם כי עדיין משתעלת אם באמת הכל היה טוב לא הייתי רושמת כעת לא? בכל מקרה, נראה לי שאני כבר מסורה לטיפול והפסקתי עם הבחינות הבדיקות וכיוב' (הגיע הזמן לא?). פעם המלצת לי לנוח-נראה לי שזו המלצה לא רעה בכלל... בטח לא תאמיני או יהיה לך קשה אבל נראה לי שלאחרונה אני מחכה לפגישה הבאה...(היית מאמינה שאת זה תשמעי ממני?) בסוף לא ארצה להפסיק...:) בפגישה האחרונה קינחנו אף יחד.זו גם הכלה?:) מסתבר שגם היא היתה חולה בסוף אולי אני עוד יהיה בסדר... שיהיה לך סופ"ש חמים תודה ליאת אגב, הייתי בסופר פארם ומרוב ויטמינים לא ידעתי מה לבחור

בס"ד שלום, אני בת 29. לפני שנתיים יצאתי עם בחור, בן 27, זמן קצר ביותר (כחודש) ושאחרי שבועיים הציע לי נישואין (הבחור חרדי). סירבתי והמשכתי לצאת אתו שבועיים נוספים.לאחר מכן קטעתי את הקשר לחלוטין. מאז, אע"פ שעברו שנתיים, כל שבועיים-שלושה הוא כותב לי מייל ובו הוא מציין שהוא אוהבת אותי ולעולם לא יחדל, שאני האשה היחידה ואהבת חייו והוא לעולם לא יוותר עלי עד שיהיה (חו"ח) בעלי.הוא גם מספר במיילים שהוא ראה סרט והיתה שם דמות שחקנית שלטענתו נראית כמוני (רחוק לחלוטין מהמציאות!)והוא סיפר "עלי" לכל חבריו - "היא דומה ל____ שלי". למעט פעמיים בהתחלה- כדי להסביר לו יפה את טעם הפסקת הקשר מצידי, כבר שנתיים שאינני עונה להודעותיו או עונה לשיחותיו חזרה (אני מזהה את המספר, כולל החסוים) אבל הוא לא מפסיק לדבר אלי במילים המציינות כאילו אנחנו בקשר.הסיבה שאני לא חוסמת את המייל או משנה את מס' הטלפון טעונה בפחד שלי לשנות משהו שעלול לתת לו אחרי שנתיים סימן מה"מציאות" . גם נח לי להשאר עם מספר שכולם מכירים. לפעמים הוא רק מתקשר, שומע את ההודעה בקול שלי ומנתק!!! אני מבינה בטיפול התנהגותי-בהביוריסטי ואני פשוט מנסה לעשות "הכחדה" אבל זה פשוט לא נגמר ודי שומר על אותה רמה קבועה. אני לא פוחדת ממנו במובן הפיסי, אך זה מחליש אותי פיסית ונפשית וגורם לי לתחושות גועל, כעס ו"שקיעה" רגעית- ואני נחשבת לאדם בעל יכולת חזקה (אני מטפלת במקצועי. גם במטופלים בעלי סימפטומים של OCD כמו שלו). הבחור לומד רפואה וכולי סימן שאלה. השאלה שלי כזאת: 1. האם -כשלאחר שנתיים לא עוזרת ה"הכחדה"- היא יכולה לעזור אם אמשיך ותהיה דעיכה אם אמשיך לדבוק בכך ןלחרוק שיניים תוך כדי (אבל אני מוכנה, אם זה יעזור). 2. האם עלי לקטוע את ה"שקט" ולכתוב לו מייל אזהרה רציני של פניה למשטרה/פניה לבי"ס לרפואה בו לומד? 3. אם אשלח גבר להתקשר אליו- אני תוהה אם זה לא יגביר את האובססיביות בשל קנאה או יהפוך את זה למסוכן יותר מבחינתי. מה עלי לעשות??? אנא- התייחסותך המקצועית בדחיפות. תודה מכל הלב!

נעמה יקרה, מדובר ביכולת התמדה מרשימה של הבחור, שיכולה להעיד על שיפוט לקוי, אך אולי גם על פער באופן בו שניכם תופסים את אופי הפרידה. לא ציינת את הרקע ממנו את באה, אך יתכן שהקודים החברתיים/תרבותיים בעולם החרדי מאפשרים קיומו של קשר גם ממרחק, ואפשר שהלשון העדינה בה ניסחת את האמירות שלך אז, לפני שנתיים, הותירה אצלו מרחב לספק. בהנחה שמדובר בסטודנט לרפואה, ניתן לשער שמדובר באדם אינטליגנט ורגיש, ולכן הייתי מציעה לנסח, שוב, הודעה חד משמעית ונחרצת, בה את מבקשת להפסיק את הפניות שלו, שכן הן מהוות עבורך מטרד בלתי נסבל. אל תנסי לבחור מילים עדינות או כאלה היכולות להתפרש לכאן או לכאן. במידה והוא ימשיך, תוכלי לשלוח אזהרה, ולהביע בפניו את כוונתך להתלונן אם המטרד יימשך. אנא, עדכני אותנו. שבת שלום ליאת

האם זו רק אני שמפחדת יום לפני הפגישה השבועית? כל השבוע אני בסדר גמור, אבל ערב לפני, וכמה שעות לפני הפגישה אני עצבנית, מפחדת....נכנסת שם, ואין לי כוח לדבר, להסתכל בעיניה, מרגישה כאילו שאני מתעללת בה... אני ממש רוצה להיות שם, אבל שם אני בן אדם אחר, ממש שונה ממה שתיככנתי אליו כל השבוע? מה לעשות עם זה? האם זה יעבור לי?

ערב טוב, ההרגשה שאת מתארת בהחלט אינה ייחודית רק לך, ואם תדפדפי לאחור בפורום שלנו תוכלי למצוא עדויות רבות לכך. עבודת הנפש, בניגוד למיתוס, אינה תמיד נעימה ומשחררת, לפחות לא בזמן אמת. ברוב המקרים מדובר בתהליך אינטנסיבי, הדורש מאמץ והשקעה. אצל אנשים מסוימים, העיסוק בתכנים רגישים או מכאיבים (או המחשבה שייאלצו לעשות זאת) מעוררים התנגדות או חרדה. כרגע, הצעתי היא להתייחס לכך כאל תופעה נורמלית ומקובלת, ולקוות להקלה עם התקדמות הטיפול. בברכה ליאת

היי, אחרי בערך שנה משני אובדנים במשפחה, פניתי לטיפול בגלל קושי בלהבין את המוות והאובדן והגעגוע , והכעס שהיה בתוכי ורצון לשינוי בתפיסת החיים. המטפלת, בפגישות הראשונות, המליצה בחום על תרופות וניסתה המון לשכנע אותי, אבל אני סירבתי בתוקף. אני, ואפילו עם כל הרגשות שתיארתי למעלה והחיים החדשים (הבודדים), הסתדרתי ממש טוב יחסית לגילי הצעיר. והנה שנתים אחרי אני עובדת, לומדת, יוצאת, והכל בלי תרופות אבל בתוך תוכי יש עצב,געגוע וכעס גדולים, ואני לא משתפת אחרים ברגשות שלי אפילו לא את הקרובים ממני. אז שאלתי האם כל זה מצריך תרופה? והאם טעיתי כסירבתי? והאם האבל, העצב וקבלת המוות כ-FACT יהיה יותר טוב ויותר מוחשי עם תרופות?

שלום ס', תרופות אינן יכולות להחליף את השיח האנושי על מהות החיים וסוד המוות. אובדנים הם חלק בלתי נפרד מחיינו, וכולנו נדרשים להתמודד בשלב כלשהו בחיינו עם מחטפיו האכזריים של המוות. עם זאת, ישנם מצבים נסיבתיים קיצוניים, בהם נראה כי קיבלנו 'מנת-יתר', או בהם אנו מרגישים שעוצמת הכאב עולה על יכולות ההתמודדות הזמינות, ואז מופיעים דיכאון, חרדה, או שניהם, ברמות החורגות מהצפוי. במצבים אלה התרופות יכולות להיות בנות-ברית, ולהקל במידה ניכרת על החוויה הפנימית. כדי להשלים עם עובדת המוות וללמוד לחיות עם אובדן נחוצות שיחות, וכדי שהכאב הבלתי נמנע יהיה נסבל יותר - אפשר להיעזר בתרופות. מאחר והאופציה התרופתית לעולם קיימת, אין טעם לחשוב אם טעית או לא, אלא האם יש טעם להיעזר בהן עכשיו או להמשיך רק בטיפול שיחתי. כל בחירה היא מכובדת ולגיטימית. שבת שלום ליאת