פורום פסיכולוגיה קלינית

אני כשנה אחרי גירושין,אמא לילד בגיל ההתבגרות ועובדת בעסק קטן משלי. עד עכשיו הייתי עסוקה בלשרוד................. די להפתעתי הצלחתי להחזיק מעמד,לתפקד גם כאם וגם בעבודה. אני עוד מלפני בטיפול אצל רופא טוב ואנושי והוא היה לי לעזר היחיד כי אין לי עוד משפחה או חברים.אבל התעייפתי מהמלחמה היום יומית.הרופא אמר שמדובר בדיכאון פסיכולוגי בו אני חייבת להלחם ביותר מברק כמה כדורים.הוא אמר שרק אני יכולה למצוא לעצמי את הסיבה שבגללה כדאי לי לחיות.הוא הציע לי כמה כיוונים אבל שום דבר כבר לא מדבר אלי או מושך אותי. כרגע כל מה שמחזיק אותי בחיים זאת האחריות שאני מרגישה על הבן. קשה לי כל כך ואני לא מוצאת תשובה. איך ניתן למצוא משמעות לחיים?

אור יקרה, המאפיין העיקרי של דיכאון הוא ירידה ניכרת במצב-הרוח, בפעילות, בהתעניינות, בהנאה ובאנרגיה. התחושה שאינך מוצאת עוד משמעות בדברים שפעם עוררו בך עניין והנאה היא לחלוטין חלק מהדיכאון, והיא עתידה להשתנות כאשר הדיכאון ירפה ממך מעט... כיצד ניתן לעזור לו להרפות ממך? כדאי לפעול בכמה כיוונים במקביל: כיוון אחד כולל פגישה עם פסיכיאטר, והתייעצות בנוגע לטיפול תרופתי נוגד דיכאון. כיוון שני כולל פנייה לטיפול פסיכולוגי. כתבת שעד עכשיו היית עסוקה בלשרוד, ושעשית עבודה לא רעה בכלל. אולי עכשיו הגיע זמנך לחוות ולעבד תחושות שלא יכולת להרשות לעצמך לחוות קודם לכן, כשהמטרה הייתה לשרוד. יתכן שעכשיו אפשר יהיה להתאבל על מה שאבד, לחוות רגשות שונים לעומקם ובמלואם, וגם לצמוח ולהתקדם הלאה... דרך מעין זו קשה מאוד לעשות לבד, וכדאי לצרף אל המסע את ההתבוננות והליווי של מטפל מקצועי. כיוון שלישי הוא לבנות לעצמך מסגרת תמיכה משמעותית. עם כל הקושי הכרוך בכך, זה בדיוק הזמן לפנות לחברים ובני-משפחה נבחרים, לספר בכנות מה עובר עלייך ולהביע צורך בנוכחותם ובתמיכתם. מידת התמיכה הסביבתית לה זוכים מטופלים היא פקטור מכריע באיכות ההתמודדות עם דיכאון, ובהחלט כדאי לפעול בנושא. אני מקווה שהצעתי כיווני התמודדות ראשוניים המדברים אל ליבך, ומזמינה אותך לחזור ולהשתמש גם בנו כמקור תמיכה סביבתי. בהצלחה, אורנה

שלום, מדוע מטופלים מנסים להפר לעיתים את גבולות הטיפול? על מה זה למעשה מעיד? האם זה דומה להתנהגות הילדים המנסים לבדוק את הוריהם? תודה רחל

רחל שלום, מטופלים אינם תמיד מודעים לניסיונות הללו שלהם. אכן ישנו דמיון להתנהגותם של ילדים, המנסים להבין מהם תחומי מגרש המשחקים שכן רק אז יוכלו להרגיש בטוחים. קיימות סיבות רבות לבדיקת גבולות, חיפוש אחר אהבה, רצון לחזור למקום ראשוני בו אין גבולות ועוד. חשוב לדעת רצונות אלו לגיטימיים בהחלט אך טיפול שלא ישמור על גבולות ייתקל במוקדם או במאוחר בקשיים שלא יאפשרו את קיומו. דרור

שלום, לאחרונה הסתבר לי ע"י מכתבים מגורמים כמו בנקים וביטוח שבעלי עשה הלוואות לא על סמך ביטחונות ולא על סמך ערבים על סמך מעמדו וגם ביטוח החיים שלו. וכל הכסף הזה היה להימורים: טוטו, לוטו, מניות מעו"ף (אופציות) , מדובר בסכומים גבוהים של מאות אלפים בסה"כ. ידעתי בעבר, שהוא מהמר בסכומים של כמה אלפי שקלים בחודש לא ייחסתי לזה חשיבות אבל עכשיו אני מבינה שהוא מהמר בסכומים של 10000 שקל ומעלה בחודש. ולאחרונה לאחר שראיתי מכתבים הבנתי שמשהו לא בסדר ושאלתי אותו הוא לא טען תחילה את כל האמת עד שאני הוצאתי ממנו את "כל האמת" באמצעות המכתבים. אך אינני בטוחה שזה הכל. מאותו זמן אני מתעלמת ממנו. מנסה כמה שפחות לדבר עימו ותגובתו הייתה דומה. לפי טענותיו, רק בזכות הבורסה (אופציות) יצליח לעשות כסף ולסלק את חובותיו. אינו מעוניין להפסיק את ההימורים וזה החלטתו. למרות שהוא מפסיד! באופן קבוע! אני מפחדת שכל זה יתפרש בסוף למצב שנצטרך למכור את הבית. או שיקח שעבוד על הבית (על חלקו שלו). איך עליי לנהוג עימו ? האם להתנהג אליו בחמימות? או לעשות ברוגז שבנתיים לא מוביל לכלום? האם לפתוח איתו את הנושא בשנית...? אני פניתי לאחיו ובן דודו שידברו איתו, אלו פנו אליו והוא אמר להם שאינו זקוק לעזרה ושינה להם נושא. האם יש דרך להוציא ממנו את כל האמת? האם לעשות צעד חריג איתו כמו: איום גירושין או עזיבת הבית? הוא בדר"כ אדם סגור ואינו רוצה לערב גורמים חיצוניים בחייו ואינו מעוניין אף פעם לחשוף מחייו, איך אני יכולה להוביל לכך שילך לטיפול / גמילה / ייעוץ? האם אני יכולה ללכת לייעוץ לפסיכולוג בלעדיו ולהתייעץ איתו עליו... איך לנהוג וכו'. האם יש פסיכולוג מומלץ? פרטים נוספים עליו: יש לנו 2 ילדים בגילאי העשרה. הוא מוטרד בצורה חריפה מהימורים, קם בלילה מסתכל במחשב בבורסה, בתוצאות טוטו וכו' חלה לאחרונה בסכרת, לא מעוניין לטפל בה. אינו מתייחס לבני הבית ולא מעוניין לשמוע מחיי היום יום בבית. תודה מראש

ליאת שלום, המצב שאת מתארת נשמ כמצב מורכב. הימורים בסדר גודל זה הם בעלי איכות ממכרת מבחינה פסיכולוגית וזוהי הפרעה הדורשת טיפול. את אומרת שהוא אינו מעוניין בטיפול אך את יכולה לעשות מספר דברים, כך למשל את יכולה לפנות לטיפול לא רק כדי לברר מה לעשות איתו אלא גם בכדי להתמודד עם המצוקה שאת נמצאת בה עקב כך. לשם כך אין צורך בפסיכולוג מיוחד ואם המייל שלך עדכני חברי הפורום מוזמנים להמליץ. בנוסף את יכולה ללחוץ ללכת לטיפול זוגי. לפני שתאיימי בגירושין חשוב שתבררי עם עצמך מה את רוצה, איך היית רוצה שזה ייראה. אני מסכים ששתיקה לא תעזור כאן. אבל נראה לי שישנם עוד גורמי לחץ שאת יכולה להפעיל מלבד גירושין, ולשמור זאת למוצא אחרון. לסיכום, חשוב שתהיי מעורבת, אבל שתרגישי שזו גם בעיה שלך, שאתם ביחד בזה. אולי אז הוא פחות יחשוש ללכת לטיפול לא ירגיש כנאשם. לילה טוב, דרור

עד לא מזמן הייתי בטיפול של שנתיים בערך. בחודשים האחרונים עברה עלי תקופה מאוד קשה של ערעור פנימי, שכלל הרגשה של עיוות (פנימי) אובססיות של הסתכלות במראה, לחתוך את עצמי, דיכאון וכו. המטפל היה הדבר האחרון בערך שהחזיק את האני המתפורר שלי. הוא ידע כמה אני חרדה מכך שימחקו אותי בצורה טוטאלית, לאור עברי והנטייה של אנשים כמו אבי למשל פשוט למחוק אותי מחייהם יום בהיר אחד. אני מודע שהייתי לא קלה, ואפילו בלתי אפשרית. הייתי נכנסת למצבים בטיפול של שיתוק מוחלט, לא יכולתי לדבר או לזוז, הייתי קופאת. בנוסף במצבים קשים רציתי ממנו חיבוק, זו גם הייתה סוג של אובססיה, שדחקתי אותה למימוש. אני לא יודעת מה מהדברים האלה שבר אותו, אבל הוא סיים את הטיפול..בצורה די משפילה. בהתחלה הוא ניסה לגרום לי להאמין שאני זו שסיימה את הטיפול. אבל הייתה בינינו תחלופה של מספר מיילים ובסופו של דבר כשכל שנותר לו הוא להגיד לי לחזור לטיפול (בעקבות מייל שבו הבעתי רצון כזה ) הוא פשוט הפסיק לענות. מחק אותי לחלוטין וגם כשכתבתי לו מאז הוא מתעלם ממני. אני די שבורה. ולא מאמינה שכל כך סמכתי עליו ואהבתי אותו והוא פשוט רמס אותי והוא לא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד, ואני נשארת עם הכאב הבלתי נסבל הזה של הידיעה ששוב מחקו אותי, שאי אפשר לסמוך על אף אחד, או שאני בלתי נסבלת שאפילו בן אדם שאני משלמת לו לא מסוגל לסבול אותי. הוא עבר לצד שני כל שהו, שפסיכולוג לא אמור לעבור אליו. עכשיו אני לא מסוגלת ללכת יותר לטיפול, כי אני כל הזמן מפחדת שאני אעשה או אומר את הדבר הלא נכון, למרות שזה כל העניין, אתה אמור להרגיש חופשי לומר הכל מתוך ידיעה שהמטפל ידע שהוא לא בצד שני כל שהו אלא בצד שלך, שהוא לא אמור להירתע ממך כשקשה לך או כשאתה מביע רצון אלא להיות שם בצורה שהוא יכול..אבל להיות. אני צריכה דעה אובייקטיבית..זה נורמאלי לסיים טיפול בטלפון, בלי אפילו להיפגש עם המטופל, או להעביר אותו למישהו אחר כשהוא במצב נואש? להשאיר אותו לבד עם התהום שהוא עזר לי להגיע אליה, כי כיוונו לשם! הוא הביא אותי עד למקום השחור שלי והשאיר אותי שם. ויש בי כל כך הרבה כעס שאני לא יודעת מה לעשות וכרגיל אני רוצה להפנות את זה כלפי עצמי...האם הייתה דרך יותר בוגרת לסיים את זה, או שזה נכון פשוט לחתוך את כל הכבלים ולהתעלם ממני? אני עצובה וכואבת אבל אשמח לתשובה כנה.תודה.

אופיר שלום לך, אני שומע את הכאב הרב שבדברייך עקב התקופה הקשה שעברת והסיום של הטיפול שאת חווה אותו כנטישה חד צדדית על ידי אדם שסמכת עליו. למרות זאת אני חושב שחלק מהמסקנות שאת מגיעה אליהם מקשות עלייך עוד יותר. כך למשל את מסיקה שאת אדם בלתי נסבל, או לחלופין שאי אפשר לסמוך על אף אחד. בכך את מתעלמת משנתיים של טיפול שנשמע שהיו בהם גם חלקים טובים, גם חלקים בהם הרגשת קרובה אליו ושאת מסוגלת סמוך עליו. אני לא יודע מה הסיבות שלו להפסקת הטיפול בטלפון, בעקבות מה בא הדבר והאם לא דובר ביניכם קודם לכן בצורה זו או אחרת. אני רק יכול לשער על בסיס מה שאת מספרת שהגבולות, שלעיתים נחווים כנוקשים ומקשים, לא נשמרו החל משלב מסויים והדבר פגע ביכולת המשותפת שלכם להכיל את העוצמות הרגשיות שהתעוררו בחדר ואולי הן אלו שהובילו לצורך שלו בסיום. ברור שאין זה סיום טוב, ואני מניח שגם הוא חש כך. עצתי לך היא לא להתייאש, להסתכל גם על החלקים האחרים שהיו בטיפול לקחת אותם לטיפול הבא ולקוות ששם הגבולות יישמרו וגם אם לא ניתן יהיה לדבר על כך. לילה טוב, דרור

אני בת 24 בעלי בן 35 נשואה 3 חודשים התחתנתי בתולה הבעיה היא שבעלי עדין מדי בסקס חיבוקים עדינים נשיקות עדינות לדעתו מין פראי זה חדירות מהירות וחזקות. אני אוהבת קצת סדו מזו עם אזיקים ונשיכות די חזקות וזה לא משהו שאני מוכנה לוותר עליו אני אוהבת שיש תשוקה ולהט ביחסי מין אני אוהבת שהגבר שולט בי בסקס. (אמרתי לו שהוא עדין מדי והוא לא אמר כלום) מה פתרון? מה עושים? יש לציין שהוא עדין גם בשאר תחומי חיים אז לא נראה לי שזה משהו שאפשר לשנות.

דנית שלום, מדברייך עולה שאת לא מרוצה מיחסי המין שלך עם בעלך הטרי. השאלה היא האם שיתפת אותו בתחושותייך, ברצונותייך ובמשאלותייך. בנוסף את אומרת שלא תהיי מוכנה לוותר על הסדו מזו, עצתי לך היא להמשיך ולהתנסות גם ביחסי המין המלאים, לנסות ולהכיר תחום זה שאת אומרת שחדש לך, ולחפש היכן ואיך את יכולה ללמוד להינות ממנו. בקיצור, תני לזה זמן. אני מקווה שעזרתי, דרור

שלום רב, מאז היה בני בן כשנה הבחנו אצלו בפחד מרעשים חזקים כגון: שואב אבק, מיקסר, מקדחות וכו'. לאחרונה ראינו כי ברגע שהוא רק נחשף לאובייקט (ללא הרעש) הוא מגיב בבכי היסטרי ומחפש את קרבתנו (אבא ו/או אמא). ניסיתי לחבקו ולהראות לו שאין לו ממה לחשוש ואף בעלי הפעיל את המכשיר לידו והראה לו שאין לו ממה לפחד, אך זה לא עזר. מדובר בילד שמקבל המון חום ותשומת לב. התייעצתי עם הגננת שלו והיא טוענת לאותן התגובות כשהיא למשל מפעילה את מסחטת המיץ. ארצה לציין שרעשים "רקע" אחרים כגון: נביחות כלב, מטוס, צפירות רכב אינם גורמים לו לפחד. אודה לתגובתך.

מיה שלום, התופעות שאת מתארת הן תופעות נורמליות בהחלט לגיל בו הילד נמצא. זה הגיל בו ילדים מפתחים פחדים שונים ומחפשים את קרבת האנשים המשרים עליהם ביטחון, כלומר את ובעלך. גם אם נראה לכם שהוא מפחד יותר מילדים אחרים זה רק מעיד שהוא רגיש יותר לרעש מהם. אין המדובר בהפרעה שתפריע לו בחייו. חשוב בשלב זה שאתם לא תילחצו, הוא יראה אתכם רגועים ועם הזמן יירגע בעצמו. אם התופעה לא תחלוף כעבור חצי שנה שנה מעכשיו תבדקו שוב עם גורמים חינוכיים ומקצועיים. בינתיים הסירו דאגה מליבכם ותיהנו מגידולו, דרור

שלום ליאת וכל שאר המשתתפים והיועצים המכובדים, אני מתנצל מראש על אורך המכתב אולם סברתי כי הדרך הטובה ביותר לקבל דעה שתעזור לי לראות את התמונה בצורה מתאימה ,תהיה לפרוש את הפסיפס הנוגע לתיאור המקרה בדרך זו. אני וחברתי בתחילתו של העשור השלישי לחיינו ומזה כשנה אנו מצויים בקשר זוגי מספק וממלא.התקשורת ביננו טובה מאד ופתוחה ומשמשת בסיס ליצירת מערכת יחסים שנבנתה שלב אחר שלב תוך בחינת ההתאמות המשמעותיות ,שמאפשרות לשנינו ליצור מארג נעים וממצה של פשרות והסכמות.אנו אוהבים מאד ומרגישים שיש בכוחנו לסלול את הדרך הבטוחה למיסוד היחסים.הסביבה המקיפה אותנו, באזור מגורינו כוללת בעיקר את בני משפחתה של חברתי,אימא,אחים ואחיות.שאלות הנוגעות להפרדה ,עצמאות וגדרות חיוביים בין הקשר הזוגי ובין הקשר המשפחתי עלו כבר מתחילת הקשר,לאור ההבנה כי המגורים העתידיים צפויים להתקיים בתוך הטבעת המשפחתית. בד בבד נעשו התאמות אשר יצרו איזון ראוי שאפשר את החיים במשותף,בצורה טובה ומהנה,בדרך שמאפשרת שלווה ועזרה הדדית וקיום הקשר הזוגי בצורה נפרדת וללא התערבות מיותרת.ביתנו נמצא בנפרד ומלמטה מתגוררת האם.האחים והאחיות מתגוררים בבתים סמוכים. נקודת החיכוך שמקשה עליי את ההתמודדות ,בתקופה האחרונה, התעוררה כאשר התברר שהאח הגדול(מבין שלושה) רווק המתקרב לעשור הרביעי לחייו,הביע התנגדות לקיום הקשר בצורה פאסיבית.הדבר התאפיין מהתעלמות מופגנת ממני.ניסיתי להתעלם מהמצב ולקיים איתו שיח ואולם תשובותיו הלקוניות הביעו בצורה בולטת את אי רצונו בקשר כלשהוא.יש לציין שבחור זה מגיע רק לעיתים לביקורים.בשיחה עם חברתי על המצב הבעתי את הרגשות הנלווים מצידי לסיטואציה הזו.בין היתר ציינתי שההסכמה להתאחד עם משפחה,עסקת חבילה עם התאחדותנו,הייתה מקובלת עליי אולם מאחר והתעורר מצב של " אויב מבית",אני מתקשה לראות איך אני מצליח לקיים קשר בסביבה המדוברת.העליתי את רגשותיי שנפגעו,הן בשל העובדה שמעולם לא נתקלתי ביחס מסוג זה,אלא להפך,והן בשל העובדה שאני מרגיש לאור המצב שיצר תחושה של מגרש חוץ,תחושה שהשתנתה משום שלפני כן תחושתי הייתה שהגעתי "הביתה". מכל מקום,יש לציין בנקודה זו כי השערותיי בנוגע להתנהגותו מתייחסות לכמה מישורים: האחד,במישור המתייחס ליחסי האח עם אחותו.הקושי של האח הגדול להתמודד עם המשבצת של בן זוגה.גם בקשרים קודמים נהג האח להתנהג בצורה דומה תוך שהוא מפעיל לחצים פאסיביים שהביאו לחבלה של ממש בקשר הזוגי בעבר..רוצה לומר,כי זו דרכו להשפיע על בחירותיה ולנתבן ברגל גסה מתוך תחושת בעלות,רצון לגונן(האב נפטר,אולי רואה עצמו תחליף אב). היחסים שבין האח לאחותו,חברתי,היו קרובים ועדיין כאלו.אולם משנכנסתי לחייה,הצטמצם הקשר הן בזמן המעשי המשותף והן ביחס למשענת שמצאה בי,מה שגרם לו להרגיש כי מקומו נתפס,יצר איום והביא לתפיסה כי הקשר צריך להסתיים. המישור השני מתייחס למצבו האישי.חייו מהולים בתסכול ועצב,נפרד לא מזמן מבן זוגו לחיים לאחר שנים של קשר זוגי והוא שופך יהבו על הקשר הזוגי של אחותו(איתה יש לו קשר מיוחד) המישור השלישי כמובן,מתייחס ליחסים. המישור השלישי מתייחס לבעיה אישית,שאינה ידועה לי,שמוצא האח בי ,באופן אישי. בחשיבה המעשית,כשאני בוחן את דרך הפעולה האפשרית ברור לי כי ישנם שני מעגלים:האחד,הקשר של האח עם אחותו והכוח שמקבל ממנה בעיקר משום שבחרה להתעלם מהתנהגותו.היא מציעה להתעלם מתוך התחושה כי זה יעבור לו.הצעה כוללת להתנהל כרגיל בעיקר מתוך הכוונה להראות לו שאינו "קובע לה".אולם ניסיון העבר מראה כי מילים חורצות דין בצד אחד ומאידך מערכת לחצים שיטתית שמחלחלת ומשפיעה לאורך זמן.פה כמובן המקום לומר כי אני מזהה את הנקודה הזו שנוגעת לקשר ביננו ועל סימפטומים שהיא מעלה הקשורים לאמון ביציבותה של המערכת.המעגל השני נוגע לקשר שביני ובין חברתי.במצבים מהסוג הזה,בו ישנו חיכוך בין בן הזוג לחבר במשפחת הצד השני אני סבור כי תפקידו של בן הזוג להיות צינור הגישור.הקשר שלי הוא איתה ולכן עליה לבחון כיצד היא מאפשרת קיום קשר במעגל המשפחתי.זו הגישה מתאימה ביותר והראויה.ניסיתי לומר לה,מדוע זה חשוב, לא לאפשר לו לקבל את הכוח ולהכתיב את בחירותיה בחשאי ומצד שני פניתי אליה בבקשה כי תשוחח עימו ותנסה להבין מה מקור הבעיה.אולי שיחה אישית תעמעם את האיום ותסלקו כאשר יבין כי יש מקום בחייה גם לקשר עימו וכמובן לקשר עימי.השוויתי זאת למצב בו נכנס אח חדש למשפחה וכל תופעות הלוואי שמתרחשות אצל המלך שנאלץ לוותר על כיסאו.לכל אורכו של הקשר טיפחתי והצבעתי על החשיבות של שמירת הקשרים המשפחתיים של חברתי מתוך הבנה לגבי חשיבותם .מעולם לא ניסיתי לתפוס מקום של אחר ואיני רואה בי כאחראי למצב ולבעיה שנוצרה.עם זאת,כמו בכל מצב אחר בחיי,אני צועד קדימה במטרה למצוא את הפיתרונות שיאפשרו קיום חיים במשותף ללא המתח והלחץ שנלווים למצב המדובר. האפשרות האחרת היא קיום שיחה עם האח.בזמן זה אני מסתייג מצעד זה משום שאיני סומך על תגובותיו שעלולות להיות תוקפניות ולהחריף את המצב ובעיקר משום שאני סבור כי השיחה צריכה להתקיים בין חברתי,אחותו,ובינו. בשלב זה,חברתי לא מוצאת לנכון לעשות זאת.היא מרגישה שאין זה ממקומה לדבר איתו.היא מכירה באחריות שלו למצב זה וטוענת כי "זו הבעיה שלו".הבהרתי לה כי איני סבור שהמצב הקיים יאפשר חיים שקיטים,הן בשל ההשפעה שלו עליי(מה שמעלה את השאלה,האם היא אמורה לשוחח עימו ולו בשל סיבה זו שבוודאי תשפיע גם על הקשר ביננו) והן משום שעליה לנתק את ההתקפה הפאסיבית הקבועה שמפעיל עליה האח.יש לציין שעם שאר בני המשפחה המורחבת היחסים מאד טובים והאווירה מקיימת חיי שלווה ועזה הדדית. תודה על הסבלנות,

למחפש פתרון שלום, נשמע שאתה מקדיש המון זמן ומחשבה ליחסיך עם חברתך ולמיסוד הקשר ביניכם. אתה מתאר מציאות מעט מורכבת, אם כי לא נדירה של הצטרפות לא רק לחברתך אלא גם למשפחתה והקושי להתמודד עם כך. מדבריך עולה שכל המשפחה, למעט האח, מקבלים אותך יפה מאוד. אבל נראה שבמקום להינות מזה אתה עסוק באחד והיחיד שלהרגשתך לא מקבל אותך במשפחה, הגם שהוא לא גר בבית ובא לבקר רק לעיתים. נסה לבחון עם עצמך מדוע זה, למה אתה לא יכול להתעלם מזה? האם זה קשור לפחד שהוא יפריד ביניכם על סמך ניסיון העבר? אבל אז לא דובר, למיטב הבנתי, על מיסוד קשר. ולסיום מילה אישית, אתה עומד להיכנס למערכת זוגית ומשפחתית, צפוי, אם כי לא הכרחי שבמהלך החיים המשותפים יהיו עוד חיכוחים משפחתיים, אי אפשר להימנע מלהתמודד איתם. אבל חשוב לפתח תחושת ביטחון שאין הם מערערים את הקשר האישי שלכם. שיהיה בהצלחה, דרור

דרור שלום ותודה על תגובתך. כפי שעלה גם במכתבי אני בהחלט חושש שמא התערבותו תפגע במערכת היחסים ביננו. זה אמנם נכון שמערכות קודמות לא הבשילו להשלמה רגשית מצידה אולם כוחה של הטיפה(משקלו לאור אהבתנו) אינו בעוצמתה כי אם במחישות ובהתמדה שלה. מאד לא נעים להגיע לבית בו האח זורע את רעלו. מה לדעתך עליי לעשות כדי להתמודד עם תחשות הביטחון שנפגעה ? האם עליי לשוחח עימו?האם עליי לבקש מחברתי לשוחח עימו?(זכותך להביע דעתך,אנטגוניסטית ככל שתהיה אולם לא זכותך להעלות זאת שוב או בכללל למול רצוני וזכותי לבחור בבן זוגי) אין המדודבר לעדתי במצב בו יש לך תעשה חלקים מעשרה ואת בוחר להתמקד בחלק היחיד שסרח.תפוח רקוב בחבית יכול להוביל לריקבון מתפשט ומימלא האווירה והריח המבאישים יוצרים תחושה מאד לא נעימה. קשה להתעלם מהמצב הזה שכן האח פונה לאחרים בניסונות לזהם את האוויר. עד עכשיו פנה אליה באומרו,זוהי בחירתך,העיקר הוא אושרך. לאחרונה קרה משהו אחר.הוא פנה אליה בבקשה "סיימי את הקשר"... מבחינתי זו עליית מדרגה.היא אמנם השיבה כי אין זה מעינינו והביעה את מידת הרצינות שלה לגבי הקשר אולם לא עשתה די כדי להבהיר לו שאמירות מהסוג הזה אינן מקובלות עליה. אני חושב שמעשה צריך להעשות. מה דעתך?

דרור שלום ותודה על תגובתך. כפי שעלה גם במכתבי אני בהחלט חושש שמא התערבותו תפגע במערכת היחסים ביננו. זה אמנם נכון שמערכות קודמות לא הבשילו להשלמה רגשית מצידה אולם כוחה של הטיפה(משקלו לאור אהבתנו) אינו בעוצמתה כי אם במחישות ובהתמדה שלה. מאד לא נעים להגיע לבית בו האח זורע את רעלו. מה לדעתך עליי לעשות כדי להתמודד עם תחשות הביטחון שנפגעה ? האם עליי לשוחח עימו?האם עליי לבקש מחברתי לשוחח עימו?(זכותך להביע דעתך,אנטגוניסטית ככל שתהיה אולם לא זכותך להעלות זאת שוב או בכללל למול רצוני וזכותי לבחור בבן זוגי) אין המדודבר לעדתי במצב בו יש לך תעשה חלקים מעשרה ואת בוחר להתמקד בחלק היחיד שסרח.תפוח רקוב בחבית יכול להוביל לריקבון מתפשט ומימלא האווירה והריח המבאישים יוצרים תחושה מאד לא נעימה. קשה להתעלם מהמצב הזה שכן האח פונה לאחרים בניסונות לזהם את האוויר. עד עכשיו פנה אליה באומרו,זוהי בחירתך,העיקר הוא אושרך. לאחרונה קרה משהו אחר.הוא פנה אליה בבקשה "סיימי את הקשר"... מבחינתי זו עליית מדרגה.היא אמנם השיבה כי אין זה מעינינו והביעה את מידת הרצינות שלה לגבי הקשר אולם לא עשתה די כדי להבהיר לו שאמירות מהסוג הזה אינן מקובלות עליה. אני חושב שמעשה צריך להעשות. מה דעתך?

היי התחתנתי לפני 3 חודשים אני סטודנטית לתואר ראשון שנה שנייה גרים בכפר של בעלי ביחידה נפרדת מהוריו פלוס מטבח משותף. הבעיה שמאז שהתחתנו בעלי לא עובד הוא מת לעבוד שללו לו את הרישיון בזמן המלחמת לבנון אנחנו גרים בכפר קטן שאין כ"כ אפשרות לעבוד בתוך הכפר הוא מעוניין לפתוח עסק עם חברו הטוב אך סיפר לי שיש בעיה כי חשבונו מעוקל. מה עושים ?.? שנינו מדוכאים לחוצים ועצובים..

אפרת שלום, אני בהחלט יכול להבין את התסכול והלחץ של זוג שזה עתה נישא שבמקום להינות מתקופה זו עסוק בבעיות פרנסה ועבודה. מבחינה מעשית על אף המצב הקשה שלכם, ולמרות שלא לגמרי הבנתי מה קרה לבעלך עם עבודתו הקודמת, הרי שינן מספר דרכים להתמודד עם המצב. הוא יכול למצוא עבודה זמנית שאינה מחייבת רשיון או פתיחת עסק. ובלית ברירה, הגם שזה לא נעים את יכולה להפסיק את הלימודים לשנה ולעבוד בינתיים. השאלה אם זה הכרחי ואין הלחץ. האם באמת ממקום כלכלי של הישרדות, או שמא ממקומות אחרים של דימוי עצמי או לחץ סביבתי. אם הראשון נכון אזי מדובר בהישרדות וכל הפתרונות טובים במקרה כזה. אם השני נכון, חשוב להבין את זה ולא לקפוץ להחלטות מהירות שבטווח הקצר אולי יביאו הקלה אך בטווח הארוך ייחוו כטעות. מקווה שעזרתי, דרור

היי אחיו של בעלי בן 47 עבר לפני כ3 שנים תאונת דרכים עד אז הוא עבד בעבודות פיזיות (היו סוללים דרכים נראה לי) ועכשיו הצלעות שלו ברגל אחד התרסקו ושמו לו ברזל ברגל כרגע לא יכול לנהוג באוטו גם לא אוטומטי אך אומרים שבעוד כמה חודשים בעקבות הטיפולים יוכל. אני מאוד מרחמת עליו כי נמאס לו כבר לשבת בבית ולא לעבוד יש לו 3 ילדים ואישתו גננת. מה האפשרויות במצבו? האם יש אפשרות שיעבוד במשהו כי אין לו הכשרה מקצועית ולא למד באוניברסיטה. הייתי מתה לעזור.

קטיה שלום, אף כי אין זה תחום ההתמחות שלי נראה לי שאחיו של בעלך יכול למצוא עבודה גם במצבו הנוכחי. למעשה כל עבודה שלא מערבת נהיגה, השכלה אקדמית או הכשרה כלשהי יכולה להיות אפשרית. הקושי הוא איך מוצאים עבודה בגילו ובמצבו. כאן ניתן להיעזר במספר גורמים. ראשית ניתן לברר בביטוח לאומי, במידה והוכרז כבעל נכות כלשהי. כמו כן ניתן להיעזר בשירותי רווחה שונים כגון אלו של העירייה. מעבר לכל אלו ניתן לחשוב על עבודה בה הוא מוכן לעבוד ואפשרית מבחינתו ולפנות ישירות למעסיקים בתחומים אלו. בכל מקרה נראה לי שתמיכה משפחתית כגון זו שאת מספרת, רק משפרת את המצב ואת סיכוייו, דרור

לכבוד מנהלי הפורום א. ג. נ., שלום רב, הנדון: טיפול בריטלין/אמפטמינים לליקויים קשביים בחולי סכיזופרניה. טרם אפתח בשאלתי ברצוני להציג את עצמי. שמי נועם ס. עובד סוציאלי, עובד בעמותת "אנוש", ומספק שירותיי הדרכה ושיקום עם נכי הנפש בקהילה לפיתוח ושיפור מיומנויות יסוד- בהיבט החברתי, תעסוקתי, משפחתי, בינאישי וכו', במסגרת סל שיקום. נעים מאוד... ולעניינינו... ישנם לא מעט חולי סכיזופרניה שמקבלים טיפול תרופתי אולם לדאבוננו ישנם גם אלו שהסיכויים להשתקם מאוד נמוכים והפרוגנוזה שלהם גרועה. אני כעת עובד עם אדם במצב המתואר לעיל. מדובר באדם מבוגר שלצערי לא זכה לטיפול נאות "ונפל בין הכיסאות" מסיבות רבות, ובעיקר מסיבות משפחתיות ומערכתיות. רמת תפקודו הכללית מאוד נמוכה, כולל ארגון קוגניטיבי-ריגשי-אישיותי. נראה שהסיבות להנמכה בתפקוד הינם בתסמיני הקשב והמוטיבציה, ייתכן שהדבר התבטא מאז פרוץ המחלה וייתכן שהטיפול התרופתי תורם לדבר (ADD LIKE). קראתי לא מעט מחקרים שמדברים על שילוב תרופתי עם ריטלין כ"תוסף תזונה", לתרופות האנטי פסיכוטיות, לשיפור תסמיני הקשב בחולים אלו והתוצאות מדברות על הצלחה ושיפור של כ- 40% לכל הפחות בתפקוד הכללי לאור שיפור בליקויים הקשביים וללא התפרקויות פסיכוטיות ! בנוסף למתואר לעיל, בנינו.... אני תוהה האם אבחנתו נכונה. אין עדות בסיכומים הרפואיים לסימנים חיוביים כלל והתנהגותו תואמת להפרעת האישיות הגבולית מאשר לפתולוגיה אחרת. אשמח לחוות דעתך בנדון, במידה ואינך מכיר בדבר (ומתברר שישנם אנשי מקצוע רבים בארץ שלא מכירים בכך. הדבר מקובל בארה"ב אך לא פה.) אשמח אם תעיין במחקרים טרם שתשיב לפנייתי. אנו מנהלים דיון בנושא ואודה לדעתך המקצועית בנדון. אנו תוהים וחושבים להתחיל טיפול מסוג זה כמוצא אחרון... להבהרה: אין אנו מספקים את הטיפול ! אנו משמשים מעין "מתווכים" עם גורמים רבים ומוציאים לפועל את ההליכים השיקומיים מול סל השיקום. ממתין לתשובתך, בכבוד רב, נועם ס.

נועם שלום, ראשית ברצוני לומר שנשמע מדבריך שאתה מאוד מחוייב למטופל ומנסה למצוא זוויות התבוננות וטיפול חדשות שיעזרו לו יותר משיטות שכבר נוסו. אתה אומר שהוא מפגין התנהגות של הפרעת אישיות גבולית ובה בעת מדבר על תסמינים שליליים של סכיזופרניה ולא ברור לי כיצד השניים עולים בקנה אחד. ייתכן ולא הבנתי נכון ואשמח אם תבהיר לי את כוונתך. באשר לשאלתך על שילוב ריטלין במקרים מסויימים, הרי שאני לא מכיר את המחקרים עליהם אתה מדבר. אני אשמח אם תפנה אותי אליהם, אך אני לא מתחייב, מסיבות מובנות, שאוכל להתפנות אליהם ולהתייחס על בסיסם לשאלתך. חשוב לטעמי לשתף בדיון אנשי מקצוע שטיפול תרופתי זהו תחום פעילותם המרכזי כלומר פסיכיאטרים. תודה לך על הסבת תשומת הלב לנושא זה, דרור

נתקלתי מספר פעמים בפורום בביטוי "ברית טיפולית". מה זה בדיוק?

יואב שלום, על מנת שטיפול יהיה בעל סיכוי להצלחה יש צורך שייווצר מצב בו גם המטפל וגם המטופל עובדים ביחד להשגת מטרה משותפת (מטרה היכולה להיות גם הבנה יותר טובה של המטופל). לשם כך יש צורך גם באמון בסיסי במטפל. לעבודה המשותפת הזו והאמון הבסיסי שקיים קוראים ברית טיפולית. מושג המשקף בתוכו את ההסכם הלא כתוב בין שניהם לפיו שניהם מחוייבים. זוהי שאלה חשובה ואני מקווה שהבהרתי במעט, דרור

אני לא בטוח שהבנתי עד הסוף.. כתבת "אמון בסיסי במטפל"- למה התכוונת? האם התכוונת לאמון ברצון שלו לעזור? אמון בכוונות שלו שהן טובות? אמון ביכולת שלו לעזור? אמונה שהוא מוכשר ומקצועי? אני מניח שתשיב all of the above...אבל רציתי להבהיר לעצמי. וגם כתבת "שניהם מחויבים"- התכוונת מחויבים לאמון והמשך עבודה? האם יש "כללים" במסגרת הברית הזו, החוזה הלא כתוב? באילו מצבים מופרת ברית טיפולית? האם יש גבולות ליכולת ההכלה של המטפל? או גבולות להתנהגות מקובלת של המטופל? (הרי הבעה של חוסר אמון מצידו עדיין לא מבטלת את הברית הזו, נכון?) אני יודע שאלה שאלות קצת תאורטיות אבל בכל זאת מעניינות אותי. ברית/חוזה זה בדרך כלל משהו שקובעים לפני שמתחילים לעבוד יחד, אך במקרה הזה זה נשמע כמו משהו שנבנה תוך כדי.. קצת קשה להכניס לחוזה סעיף של אמון א-פריורי, לא? האם חלק מהחוזה קשור בויתור של המטופל על "זכותו להגן על עצמו" כשהוא עם המטפל למשל?... או מחויבות לשיתוף בכל?.. יש כללים לא כתובים ביחס לברית הזו? מה אתה חושב? תודה לך על תשובתך, יואב.

האם מחשבות אובדניות,ללא כוונת מימוש,אבל מאד מפורטות,כולל דרך,תכנון הפרידה ומחשבה על האחרים שיוותרו,יכולות להידרדר ללא שליטה לכדי מימוש?

לכאב שלום, מחשבות אובדניות מעידות על כאב בחיים ומשאלה שהמוות יסייע או יסיים כאב זה. לפעמים מתלוות למחשבות על המוות גם מחשבות איך יגיבו הסובבים, עם עצב, אולי סוף סוף יבינו את הכאב ועוד. ישנן מחשבות אובדניות בהם האדם מייחל למוות ועסוק בו אך אינו מתכנן קונקרטית כיצד לעשות זאת. ישנן מחשבות כיצד לעשות זאת ולעיתים באופן מאוד מפורט אך ללא כוונה עכשווית לממש אותן. וקיימות מחשבות קונקרטיות מפורטות עם רצון עז לממשן. ההבדל בין שני הסוגים האחרונים אינו ברור ואדם המתכנן התאבדות באופן קונקרטי עלול בשל משבר רגעי לממש את התוכנית שלו. משום כך, מומלץ, במקרים של תוכניות קונקרטיות מפורטות לביצוע מעשה אובדני, לפנות לטיפול כדי להתמודד עם הכאב שמאחורי מחשבות אלו ולנסות למצוא פתרון אחר עבורו. אני מקווה שהכאב ימצא מקום גם ללא ניסיון לפגוע בעצמך. דרור

שלום, אני מקווה שתוכלו לענות לשאלתי. כיצד אפשר להסביר חרדה ממעליות? עפ"י איזה מודל של לחץ? אינרקציה\גירויים\תגובה?<

שלום לך, חרדה ממעליות יכולה לנבוע ממספר גורמים רב וניתן להסביר את התופעה ממספר כיוונים ותיאוריות. אחד ההסברים הבולטים הוא ההסבר הקוגנטיבי התנהגותי המשער התניה של פחד למעלית או למקום דומה (חדר סגור). פחד זה הוכלל ובשל החשש לנסות להתמודד שוב עם המקום הזה הפחד נשאר. מקווה שעזרתי, דרור

תודה על התשובה המהירה. האם עליי להסיק מכך שמודל התגובה <פיזולוגי, התנהגותי, רגשי,קוגניטיבי> יכול להסביר חרדה ממעליות?

שמתי לב לתופעה מוזרה ומעניינת אצל אנשים שונים ומעניין אותי להבין מאין זה נובע: יש אנשים שנוטים לדבר על נושא אחד מסויים שכל ראיית העולם שלהם כנראה נובעת ממנו. הנושא מעסיק אותם כמעט באופן אובססיבי ובשיחה איתם , ללא קשר לנושא השיחה , הם תמיד יגיעו לנושא שעליו הם מדברים תמיד. לדוגמא עבד איתי אדם שאוהב תמיד להדגיש כמה האחרים טיפשים, אין להם מושג מה הם עושים, לא מבינים שום דבר ואם הוא היה במקומם היה בוודאי מצליח יותר. צורת הדיבור הזו מאוד אפיינית לו וחוזרת על עצמה בואריאציות שונות. דוגמא נוספת היא על אדם שאוהב לספר כמה הוא מבוקש וידוע בתחום עיסוקו ויש לו ביקוש. מתקשרים אליו הרבה ורוצים לדעת את חוות דעתו . גם אם הדברים נכונים, עצם העובדה שהוא מדבר על כך כל כך הרבה מעוררת תחושה של בעיה. עוד דוגמא היא על אדם שהוא חכם שכל פעם שמגיע למסקנה כתוצאה מחשיבה עמוקה על משהו אומר" זה בגלל שאני חכם" או " כמה שאני חכם" העניין הוא שהאדם באמת חכם, אבל לחזור על זה כל כך הרבה פעמים? יש כאן בעיה.... כבר הגעתי למצב שנמאס לי לשמוע את זה ואמרתי לו " אם אתה באמת חכם אז אנשים מבינים את זה לבד ולא צריך להגיד את זה בקול רם כל הזמן" וגם" יהללך זר ולא פיך" כמאמר חז"ל. אודה לך על קבלת הסבר על התופעות האלה.

אנשים אשר מעתיקים פניות מהפורום הסמוך. וניתן לדעת בוודאות שזה לא אותו פונה, משום שפונה זה קיבל מענה בבוקר, והודעה זו נכתבה לאחר מכן. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-402,xPG-213,xFT-131518,xFP-131567,m-Doctors,a-Forums.html

דני דין- חכם אתה לא ואולי הפונה רוצה דעה נוספת? חשבת על זה...? אולי התשובה לא סיפקה אותו והוא מעוניין בתגובה שונה? איזה נודניקים טוב לדעת שזה חטא...

אורן שלום, אכן נרקסיזם זה שם מתמצת וקולע לתופעה. ההבנה של התופעה נעוצה בניסיון להציג כלפי חוץ תמונה של עליונות על אחרים ואהבה עצמית. אתה שואל למה, אם הוא באמת חכם, הוא אומר את זה על עצמו שוב ושוב, והתשובה נעוצה בשאלה שלך. הוא לא באמת מאמין שרואים עליו שהוא מוצלח, שרואים אותו ומכאן המאמצים הבלתי פוסקים לסחוט מחמאות או להחמיא לעצמו. בעצם יש כאן פגיעה בדימוי העצמי. ולמרות שזה מרגיז, ואולי קל יותר לומר מלעשות חשוב לנסות לראות את זה. זה הרבה פחות מרגיז ככה. מקווה שהסברתי, דרור

אי אפשר לשבור את החוקים והגבולות לפעמים, למשל אם דנים בנושא מאוד כואב לקראת הסוף. כלומר, מה תעשי אם הזמן נגמר והמטופל שלך יוצא בוכה ונרגש? (ממש נרגש ששבר לך כד למשל) תתני לו ללכת, או שתמשיכי איתו, כשאת יודעת שהוא לא היה מוכן לדבר על זה לפני, ופתאם הנושא צץ!!

שלום שרון, פריצת הגבולות, למרבה הפרדוכס, היא זו שמזכירה לנו את קיומם. כמעט בכל טיפול יהיו ניסיונות לפרוץ את ה-setting, לפעמים במודע ולפעמים שלא במודע. כאשר מטופל מעלה נושא חדש ורגיש דווקא בדקות האחרונות של השעה הטיפולית, אנו נוטים לראות בכך בדיקה של הגבולות או ניסיון לא מודע לערער אותם. מטפלים מנוסים יודעים להתמודד עם ניסיונות אלו. כמובן שכולנו בני אדם, ויהיו מצבים בהם - עפ"י שיקול דעתו של המטפל - יינתנו למטופל עוד מספר דקות להתארגנות. לילה טוב ושבוע נעים ליאת

מה מניע אותו לבדוק את הגבולות או לערער אותם? תודה מראש

התעלקתי יותר מידי בסופ"ש ,מצטערת. את לא מבינה מה הולך בחוץ גשום וסוער וקררררר מה שמאלץ אותי להסתגר בביתי ולהסתגר בביתי=דיכאונות . ודכאונות = רצון לחתוך(אבל התאפקתי ,לא חתכתי) תגידי, אם אחתוך לא עמוק יעבור לי עד הקיץ? אוף. אודה לך אם לא תשכחי לענות בעץ למטה זה חשוב לי. תודה ושבוע טוב חן

אה,ענית... תודה לך. ברור שאשאר.

חן, מקווה שיהיה שבוע קל יותר, גם בטיפול וגם בכלל. לילה טוב ליאת

בני מתקשה בהיתאגנות. לדוגמא בהכנת המערכת הוא מתחיל להכין מערכת ליום המחר ובאמצא הוא מוסט לכל מיני דברים אחרים. משחקים טלויזיה שדלוקה וכדומה. איך אני יכולה ללמד אותו להיתארגן, הציעי לי דרכים ללמדו להיתארגן. תודה ושבת שלום

נועה יקרה, לא ציינת בן כמה בנך, ולכן אשיב לך באופן כללי. קשיי התארגנות יכולים להיות חלק ממגוון תופעות, בהן נורמטיביות או קלות אך גם במפושטות ורציניות יותר. היכולת להתארגן ביעילות היא יכולת נלמדת, ולהורים יש תפקיד חשוב בהקנייתה ובשכלולה. כדי שילד יוכל לסדר את הילקוט למחר, עליו לדעת הרבה קודם לאסוף את צעצועיו בחדר, להחזירם למקומם הנכון, להתלבש ולהתפשט לבד, לאכול בעצמו, וכד'. אם הורים לוקחים על עצמם לפעול ולסדר במקום הילד, הוא פשוט לא ילמד מיומנויות אלה. לכן, כדאי מאד להימנע מלעשות סדר במקומו, ובמקום זאת, להיות על ידו כשהוא מסדר (את החדר, הילקוט או הבגדים המפוזרים), ולהנחות אותו בענייניות וללא כעס איך עושים זאת נכון. ילדים צעירים אכן מוסחים בקלות, ויש לסייע להם ביצירת סביבה תואמת. לפני שמסדרים ילקוט יש לאסוף צעצועים מהשטיח, לכבות טלוויזיה ולסגור את המחשב. אפשר לעשות זאת כטקס סיום היום לפני המקלחת וארוחת הערב. כך מסלקים גירויים מסיחים ויוצרים מודל פעולה מנחה. אף פעם לא מזיק לשבח ילד שהצליח לעשות את הדברים כמו שצריך. זה בכלל לא פשוט לסדר ילקוט לפי מערכת שעות. הערה חשובה: ילדים עם הפרעת קשב וריכוז עלולים להתקשות יותר מילד רגיל, וכך גם ילדים עם לקויות למידה שונות. במקרה כזה, מוטב לסייע בעזרים ממשיים כמו עטיפות צבעוניות וקבועות למקצועות מסוימים, קלסרים מרוכזים וכד'. מרפאות בעיסוק יודעות לתת עצות מועילות מאד בנושא זה, וכדאי מאד להתייעץ איתן במקרים אלה. בהצלחה ליאת

שלום....אני מעשן סמים וסיגריות באופן כפייתי מגיל 17 (היום בן 25) מאז ומתמיד היתה לי דעה שלילית על הסמים (מריחואנה לסוגיה) אבל ההתמכרות וה"רווח" הטיפולי שבעישון הסמים מחזיקים אותי במקום. לאורך השנים הייתי בטיפול פסיכולוגי (מתוך הרגשת מצוקה כללית וקושי בהתמודדות) 4 שנים. (יש לציין שלא אלך לטיפול בזמן הקרוב כי ממש מאסתי בזה). ומתוכם הפסקתי לעשן סמים שנה. בין לבין היו עוד תקופות ספורות של חודשים ספורים בהם הפסקתי עם הסמים. בספט' הזה החלטתי לתקוף את הבעיה הכפולה בשלבים גסים, והפסקתי לעשן טבק בסיגריות, ואיחדתי את ההתמכרות לעישון גוינט'ים ספורים למשך היום (לא העלתי את כמות הסמים). עכשיו החלטתי לעבור לשלב הבא ולהפסיק עם הסמים טוטאלית .....ועברתי לטבק לגלגול בכדי שישאר לי משהו מהטקס של ההכנה- הגלגול, שבעיני הוא מהותי. אני כבר שבוע במתכונת הזו ....ולא סובל מידי ....אבל נמצא במצב כבוי מעט ....ודכאון קל. מה שכן, המציאות ללא הסמים קשה לי, וכל הסביבה שלי מוזרה לי ואני מרגיש מאחור ....כאילו הייתי בתרדמת והכחשה. חוץ מההרגשה הקשה הזו שמלווה אותי, אני גם מאוד עצבני, ולפעמים מתעצבן בלי שליטה, מה שגורם נזק במערכות יחסים עם הסביבה ומוסיף לתחושת החרדה הכללית. אני מנסה לקבל היזון חוזר מכל כיוון אפשרי , אשמח לשמוע דעה מקצועית בכל כיוון רלוונטי תודה מראש

אלון יקר, איני מבינה גדולה בתהליכי גמילה מסמים, הגם שאני נתקלת מדי יום בעבודתי (בית חולים, מחלקה סגורה) בנזקים נפשיים כבדים כתוצאה מסמים (גם קלים!). כל הכבוד על ההחלטה להפסיק עם זה, אך נדמה לי שכל עוד קיימים מרכיבים הקשורים בשימוש בסם (כמו טקס הגלגול, למשל) הם יכולים לעורר שוב את הדחף לעשן את הסם. קיימים כיום גופים המתמחים בתהליכי גמילה, היכולים לסייע בשלבים השבריריים של התהליך. אם פנייה כזאת מרתיעה אותך (אני יודעת שמעשני הג'וינטים נרתעים, שלא בצדק, מלכנות את עצמם צרכני סמים), ואתה גם סטודנט, נסה לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטת ת"א, בטלפון 03-6408505 ושאל על טיפולי הגמילה הניתנים באמצעותם (אצל יואב). מניסיוני הדל מאד בנושא, אני יודעת שגמילה עצמאית קשה בהרבה מגמילה עם עזרה, אך לא בלתי אפשרית. אשמח לשמוע מה בחרת לעשות, ואיך הולך. בהצלחה רבה ליאת

רציתי ליידע אותך שהיום- במבט לאחור, קלטתי שצדקת בכך שכתבת שהבילבול והשיכחה אצלי אתמול בערב,נראו לך שהם מהOCD ולאוו דווקא מהדכדוך; כי רק לאחר מס' שעות קלטתי שהייתי בחרדה נוראית אתמול - כשקלטתי שגם בנושא שמירה על דברים איני מושלמת,ושאפילו אני יכולה לאבד דברים ולא לשים-לב לכך,ושזה בסדר ושאיני צריכה 'להעניש את עצמי' על כך,כי זו תופעה אנושית טבעית ביותר,כי את מודעת לכך שהרצון לשךלמות גובר אצלי על הכל,אך בטח לאחרים זה יראה מוזר,ולכן חשוב לי להסביר שהשאיפה לשלמות במקרה של שמירה על דברים מתבטאת אצלי בבדיקות חוזרות וכמעט בלתי-פוסקות של הדברים שהם קיימים ושהם בסדר ושלא נאבדו וכו',ולכן זה היה קשה מאוד עבורי לקלוט שאפילו אני (עם ולמרות כל הבדיקות)בכל-זאת איבדתי דבר יקר ערך(סנטימנטלית וכספית),כי שכחתי(מרוב בלבול) לבדוק-כפי שאני תמיד עושה; הרי אני תמיד 'מרצה' לכולם כמה שבדיקות חשבות ועוזרות,והעובדה שלי זה קרה היתה קשה מאוד עבורי,אך היום(כפי שכתבתי למעלה) אני רואה שזו היתה רק חרדה שגרמה להכל ואח"כ היא נרגעה ועברה. שבת-שלום, משתנה

משתנה יקרה, טוב יהיה אם תצליחי להזכיר לעצמך את התובנות הללו בפעם הבאה שמשהו יילך, חלילה, לאיבוד. :-)) שבוע נעים ליאת

אני שמחה שבכל-זאת ראית וקראת את מה שכתבתי,למרות ש'משמרתך' הסתיימה, אשתדל לעשות זאת(להזכיר לעצמי את התובנות..),למרות - שהיום לא מצאתי את השלט הרחוק של המכונית,ונכנסתי לחרדה(שאולי הוא נפל לי במקום שהייתי בו),אך הרגעתי את עצמי מהר וחשבתי איפה יכולתי להניח אותו ותוך זמן קצר נזכרתי ונרגעתי רק כשבדקתי ומצאתי אותו,אך הפעם לא 'קטלתי' את עצמי כמו ביום שישי והצלחתי להתרכז יותר בקלות-בניגוד ליום שישי,ולכן גם חשבתי יותר בהגיון; אך דבר אחד חשוב לי לציין - למרות שאולי זה 'יפגע בהשגיי' ושאולי 'אראה רע' עקב כך בעיניי כולם,והוא: שכתוצאה מאיבוד אותו תכשיט כעת אני בודקת הרבה יותר פעמים ביום שהתכשיטים נמצאים עליי(הגברתי את מס' הבדיקות),וידוע לי שזו 'תוצאה ישירה' של מה שקרה. מקווה שלמרות ש'סיימת את משמרתך' בכל-זאת תראי את תגובתי, שבוע נעים גם לך, משתנה

האם יש זכות למטפל לתת מידע כלשהוא אפילו קטן ביותר למישהו מהמשפחה של המטופל שלו בלי הסכמתו? -אם מישהו מהמשפחה פונה לפסיכולוג בכדי לקבל מידע, האם חובת הפסיכולוג להודיע למטופל שלו על פנייה זו ? -אם כן מותר לפסיכולוג לתת פרטים, אז באיזה מקרה?

בהנחה שהמטופל אינו קטין: 1. המטופל עצמו מוותר על הסודיות הרפואית. 2. המטופל מסכן את עצמו או אחרים. 3. צו של בית משפט.

שלום דינה, התשובות שנתן לך 'ביל קרטר' לקוניות אך נכונות. למטפל אסור להעביר מידע כלשהו עליך לכל גורם שהוא, אלא אם נתת לכך אישור, אלא אם נשקפת סכנה לחייך, ואם הוא מחוייב לכך מתוקף צו בית משפט. אם מישהו מבני המשפחה פנה אל הפסיכולוג שלא בידיעת המטופל, על המטפל לדחותו ולהסביר שאינו יכול לתת כל מידע על הטיפול או על המטופל. ככל הידוע לי אינו חייב לדווח על כך למטופל, וזה נתון לשיקול דעתו. כל האמור לעיל מתייחס למצבים בהם המטופל אינו קטין ואינו חסר שיפוט. בברכה ליאת

האם כל המטפלים מבקשים לדעת את פרטי הפרטים של כל אירוע בחיינו, אושזה רק המטפלת שלי. אני תמיד מסרבת להשיב על שאלותיה לגבי פרטי פרטים (הקשר שלי עם החבר, ההתעללות שעברתי....וכו) למה היא צריכה את הפירוט הזה? זה נורא קשה, מביש, מעיק, כואב......

הי נועה, מאוד התחברתי למה שכתבת.. גם אני מוצאת שדווקא על הפרטים הקטנים, אלה שבדר"כ לא עולים בשיחות עם אנשים אחרים, הכי קשה לדבר. יותר קל להעלות את הנושאים הכואבים במילים כלליות או מעורפלות, או להיצמד לאיזה סדר כרונולוגי של אירועים, בתקווה שגם יעשה סדר בתחושות. אני נוטה לשדר מבטי-רנטגן לברכיים/נעליים/חולצה שלי כשזה קורה בטיפול.. מרגיש חודרני מדיי וקשה... מניסיון לא בחדר הטיפול, אלוהים (וגם השטן) נמצאים בפרטים הקטנים... הפרטים הקטנים הם אלה שמסתובבים לנו/לי בראש כשדים ותמונות שקשה לנטרל. ומנסיוני, כשלא "מאווררים" קצת את הדברים יש להם נטייה לגדול, להכביד במידה לא פרופורציונלית, לשתק ולהעציב. בגדול, יש לזה נטייה להשאיר אותנו לבד. בפעם הראשונה שפותחים משהו כואב יוצאים קצת הלומים.. מאבדים שיווי משקל והפחד מסחרר. נראה לי שלאט לאט ועם הרבה תמיכה זה מביא לסוג של הקלה ויכולת לחיות עם הדברים בלי שיאיימו ויפחידו כל כך. אני חושבת שחלק מהמשמעות של טיפול זה קצת לצאת משיווי משקל שלא נוח לנו איתו כדי לחזור לשיווי משקל שמאפשר לנו יותר. אז לאט-לאט... נראה לי שהמגמה לשתף בדברים הקטנים היא בסופו של דבר טובה, אבל חשוב שתעשי דברים בקצב שלך וכשאת מרגישה בטוחה. לא צריך לזרז דברים.. שיהיה בהצלחה (you AND me both) ל.

נועה ול' יקרות, פרטי הפרטים שמטפלים מבקשים אינם דומים לפרטים שמבקש, למשל, החוקר המשטרתי. אם אותו מעניין כל פרט שיכול לשפוך אור על השתלשלות העניינים או להוות עדות מרשיעה, את הפסיכולוגים מעניינים הפרטים הבונים את החוויה שלנו. כמו שאת עצמך אומרת, נועה, הפרטים הם אלה המעוררים בך את אותן תחושות של בושה, מועקה וכאב. וזה מה שבאמת מעניין את מי שאמור לטפל בנפש ובמכאוביה. כיסים של סוד והשתקה גוזלים מרחב רב בעולם התוך-נפשי שלנו, שיכול להיות מופנה להתפתחות וצמיחה. הדברים שלך, ל', נוגעים ומרגשים, מעידים עד כמה התהליך מר ומכאיב ובלתי נמנע כאחד. שולחת לשתיכן הרבה כוחות ועידוד להמשיך. שבוע טוב ליאת

שלום לכם אנשים עוברת עליי התקופה הקשה ביותר בחיי ... היתה לי בת זוג של יותר מ4 שנים והיא חתכה אותי אחרי שאני עשיתי לה כל כך הרבה רע היא פתאום החליטה לקום וללכת ממני ... ובסוף גיליתי גם שהיא התנשקה עם מישהו אחרייי... כל כך כואב לי אני כל כך פצוע ... המצב עם המשפחה שלי לא כל כך תורם הם לא רוצים לעזור לי בכלום לא רוצים לקנות לי רכב שאני רוצה ... אני מרגיש שאני שוקע בדכאון ממושך כבר המון זמן .... תודה אם תעזרו לי .

הראל שלום, אומנם איני אשת מקצוע אך אתן לך מספר עיצות ומקווה שיעזרו לך להגיע לפתרון; לדעתי קשה לענות על כך(למרות שבטוח שהקושי הוא רק שלי ושלליאת יהיה קל לענות על כך),כי אם אתה מעוניין בבירור(עמוק)של הסיבות למצבך('לחקור' את הסיבות שהביאו אותך לדיכאון),אז תיגש לטיפול פסיכודינאמי(שיחות בלבד),ואם אתה מעוניין לצאת מהדיכאון (כלומר: לעסוק בפעילויות ובשינוי מחשבות - שיגרמו לך לצאת מהדיכאון),אז תפנה לטיפול התנהגותי-קוגנטיבי, שהוא גם הרבה יותר ממוקד לפתרון בעיות ספציפיות,בד"כ תוך זמן קצר-יחסית- מהטיפול הפסיכודינאמי. מקווה שעזרתי, משתנה

הראל יקר, החיים הם בית ספר לא רע בכלל. אי אפשר לצפות שמישהו יישאר איתנו ויהיה נאמן לנו כאשר אנחנו פוגעים בו לאורך זמן. זה פשוט לא עובד. כנראה שגם הוריך מסרבים לשתף פעולה עם מה שנתפס בעיניהם כתובענות. מדוע, לדעתך, עליהם לקנות לך רכב? איני יודעת בן כמה אתה, אבל אם אתה מסוגל לנהוג, אתה ודאי מסוגל לעבוד ולהרוויח כסף כדי לקנות לעצמך מכונית. אישית, נדמה לי שהטיפול שיעזור לך הוא תקופה משמעותית של התנדבות למען אחרים, בה תוכל ללמוד על שמחת הנתינה לזולת. וברצינות, כדי להבין מדוע קשה לך לוותר על צרכיך המיידיים ומה קורה לך באינטראקציות חברתיות ובינאישיות, הכיוון הוא טיפול פרטני דינמי. בהצלחה ליאת

אממ ... באיזה מקום הרבה אמרו לי להתנדב לתת קצת טוב מעצמי כי זה דבר שכל כך הרבה זמן לא עשיתי אבל בייחוד החיים קשים לי עכשיו מאוד מאוד חשבתי אפילו על להתאבד אני מרגיש כאילו והייתי על פסגת העולם על האולימפוס ממש היתה לי את הילדה הכי מושלמת והרסתי אותה כואב לי לראות שהיא השתנתה שהיא נהייתה אפילו יותר רעה ממה שאני הייתי אליה זה הורס אותי שהיא אפילו לא רוצה לדבר איתי אפילו שעברו שלושה חודשים מהפעם האחרונה שדיברנו ונכון אני אולי מזל דגים טיפוסי שרגיל רק לקבל אבל הכי כואב לי שבסוף ניסיתי לתקן ולתת מעצמי היא כבר אמרה שזה מאוחר מדיי ? אני מרגיש שאפילו הנצח לא ירפא את כאביי כי עם הזמן רק הולך וכואב לי יותר הקטע הוא שהשקט הנפשי שלי יצא ממני אני לא יכול להתרכז יותר בכלום לא בלימודים לא לשבת בפוקוס אני כל הזמן אחוז תזזית ודאגה וקשה לי להשלים עם זה שהילדה שגדלנו יחדיו שמגיל 18 הייתי איתה וכיום אני עוד מעט בן 23 היא לא איתי אני מרגיש שאני ממש מתמוטט...

ליאת שלום, טיפלתי המון שנים באמא שלי שהיתה, וויתרתי על המון דברים שחשובים לי בחיים, ונתתי לה המון תמיכה ועזרה. בשלב מסוים היא החליטה שאינה יכולה להיאבק יותר במחלה ונפטרה (כך אני מסתכלת על זה כעל החלטה אישית שלה), ואני בעצם נשארתי לבד בגיל מאוד צעיר. עברו כמעט שנה וחצי, ואני לא מצליחה לחזור לחיים הרגילים, ולא נראה לי שאוכל. השתנית הרבה, השקפות העולם שלי השתנו, חיי החברתיים השתנו.... הרבה אנשים מסביב דוחפים אותי, אבל אני תמיד שמה גבולות וקירות מסביבי. בניתי לעצמי סביבה משלי ולא נותנת לאף אחד להתקרב לזה. זה בטח גורם להרבה שעות של בדידות, אבל מבחינה אחרת אני לא אחת שטוענת או מראה שקשה לה, להפך אני תמיד מביעה שמחת חיים, ושהכל הולך כראוי (למרות שבעצם שום דבר לא הולך נכון והייתי רוצה לעשות הרבה שינויים). מה אני צריכה לעשות ואיך את מסבירה את מה שתיארתי כאן. תודה

נגה יקרה, קשה מאד לאבד הורה, וקשה עוד יותר כאשר זה קורה בגיל צעיר. מדברייך אפשר להבין שאין אבא בתמונה (זה נכון?). את צודקת כשאת מתארת את השינויים שחלו בך. אירועים משמעותיים בחיינו משנים אותנו לבלי הכר, ומבחינות רבות לעולם לא נחזור להיות מי שהיינו פעם. יש לעובדה זו גם אספקטים חיוביים, גם אם לעיתים אנו מתקשים לראות אותם. כרגע את מתארת מצב של הסתגרות והמנעות, המותיר אותך במידה רבה מחוץ למשחק. בו זמנית, קיימת בך מוטיבציה לשינוי, ורצון לפרוץ את חומת הבדידות שגזרת על עצמך. כדי לדעת איך ניתן לפרוץ החוצה, יש להכיר אותך טוב יותר, להתוודע אל ההיסטוריה שלך, אל טיב יחסייך עם אמא ועם העולם בכלל, ובעיקר ללמוד מהם המנגנונים המעכבים אותך כיום. לטעמי, יש מקום לפרגן לעצמך כרגע פנייה לפסיכולוג/ית, וליצור מרחב התבוננות רגוע על מה שקורה לך. לפעמים די בידיעה שאינך לבד, כדי להביא סוג של הקלה, ולאחריה גם קבלת החלטות לשינוי. שלא תדעי עוד צער, ובהצלחה ליאת

הי, אני רוצה לשתף, להתייעץ ואולי אפילו אם למישהו/מישהי היה/יש מקרה דומה אשמח לשמוע רעיונות כיצד להתמודד ומה הנכון לעשות. לפני כ-11 שנה סבתא שלי חלתה ואבא שלי (ההורים שלי גרושים למעלה מ-20 שנה) עזב הכל ועבר לגור איתה, טיפל ודאג בצורה יוצאת דופן שקצת הרגיזה אותנו ואת האחים שלו אבל הבנו שכנראה הוא צריך את זה..(היתה לה מטפלת פיליפינית). בכל אופן, עד יום מותה (לפני שנתיים) הוא טיפל בה במסירות קיצונית. במהלך ה-11 שנה האלה. מצבו הנפשי הלך והידרדר בתחילה לא הבנתי מה קורה לו וכעסתי. איך זה יכול להיות? האבא החזק, הבריא. אבא שלי הוא טיפוס שמאוד מאוד אוהב את עצמו ואת החיים. הוא מטופח, דואג לעצמו, תמיד מריח טוב, לבוש יפה. נשים אוהבות להיות בסביבתו ופתאום, ויתור כזה גדול על הנאות החיים, חיים עם כדורים נגד חרדות ודכאונות, שיחות עם פסיכולוגים. כמובן שלאט לאט הבנו שהוא לא עושה את זה בכוונה והוא סובל והוא רוצה לצאת מהמצב. (חשוב לציין שגם מצבו הכלכלי הידרדר מאוד כי הוא לא היה מסוגל לנהל בעבודה ובכלל לא היה מסוגל ללכת לעבודה). לפני כשנה הוא באמת הצליח לצאת מזה למשך שנה. עכשיו המצב אף החמיר עוד יותר והכל התחיל כי האחים שלו ביקשו שהוא יתן להם את החלק שלהם בבית של סבתא שלי וכיוון שמצבו הכלכלי בכי רע הוא מאוד נלחץ ורץ לקחת הלוואות (לא אספר פה את כל הסיפור הזה) בקיצור, הוא עשה כמה שטויות בשיקוליו הכלכליים. בעלי ואני החלטנו לבוא לעזרתו (וזה לא שיש לנו אבל לא היה לי אכפת העיקר שהוא יירגע ויהיה לו טוב). בצעד הזה שעשינו עזרנו לו למעשה לצמצם באופן מאוד מאוד משמעותי את ההוצאות שלו אך עם זאת הוא חייב לצאת לעבוד (יש לו מוסך) ולפרנס את עצמו. הוא כל הזמן טוען בחודש האחרון שהוא לא מסוגל לצאת לעבוד, הוא רק מסתובב לכל מיני סידורים או לפגישות עם הפסיכולוגית שלו (באברבנ"ל) וכשאני שואלת אותו ומה עם המוסך הוא מתעצבן ואומר לי שהוא לא יכול הכל, הוא לא מסוגל, יש לו סידורים ושצריך להבין שהוא לא עושה בכוונה והוא כן היה רוצה להרגיש טוב וכו'.. המצב הזה מתחיל להכעיס אותי שוב. כולם מסביב (אנחנו משפחה מאוד חמה והאחים שלו מאוד אוהבים אותו ועוזרים לו אך גם הם כבר התייאשו ויש להם את החיים שלהם) ניסו הכל והוא חושב שרק הוא חי בעולם הזה. למה הוא לא מכריח את עצמו לקום ולעשות משהו? אני יודעת שקל לשאול וקל לשפוט אבל מה עכשיו? הוא אפילו לא בן 60!! איך נכון להתנהג אליו? (הוא לוקח עכשיו כדורים חזקים וממכרים שהבנתי שאפילו הפסיכולוגית ביקשה שיפסיק אך הוא לא מסוגל) כפי שאתם שמים לב, אני מאוד קשורה אליו גם אם אני לא מתראה איתו הרבה. זה תמיד היה כך. כואב לי, קשה לי. אבל לא בי המדובר. אני מוכנה לעשות הכל כדי שייצא מהמצב הזה כמובן מבלי לפגוע בילדים שלי (אני לא יעשה את מה שהוא עשה לנו).אבל מה? חשבתי להיפגש עם הפסיכולוגית שלו אבל מתוך שיחה שהיתה לי עם דודה שלי שהיא והדוד שלי (שניהם אחים של אבי) היו עם אבא שלי אצל הפסיכולוגית, הובן שאבא שלי הצליח להביא את הפסיכולוגית להבנה שכולם לא בסדר ורק הוא בסדר ומסכן וסובל. אני מניחה שאני עוד אפגש איתה אבל היה לי חשוב גם לפתוח את זה בפורום באופי כזה כדי לשמוע מה יש לפסיכולוגים או לבעלי ניסיון לומר על זה. תודה

ס.ל יקרה, בהחלט לא קל לראות הורה, שהיה גדול וחזק, הופך לשבר-כלי שאינו מתפקד. העובדה שהוא מטופל ומוחזק ע"י פסיכולוגית תומכת יכולה לעודד במידה רבה, ולהוריד ממך מידה של אחריות למצבו הנפשי. את ובעלך סייעתם במידה שיכולתם, ואת אומרת נכון שלא תוכלי להמשיך ולתמוך בו כלכלית ללא גבול. התמיכה שאת כן יכולה לתת היא תמיכה רגשית, החשובה מאד במקרים כאלה. יש מקום להיפגש עם הפסיכולוגית ולשמוע כיצד היא מעריכה את ההתקדמות שלו ואת עתידו. אני רוצה להזכיר לך שבמקרים מסוימים של חולי נפשי ניתן לקבל קצבת נכות מהביטוח הלאומי, ושווה להתייעץ על כך עם הגורמים הרלוונטיים במרפאה באברבנל. בהצלחה ליאת

הי ליאת תודה על התגובה המהירה. אני בהחלט אפגש עם הפסיכולוגית. לגבי ביטוח לאומי, אבי נלחם בהם (וזה חד משמעית נלחם) כדי לקבל קיצבה אך הדבר קשה. כרגע הציע לו העו"ד שלא לעבוד בכלל. אבא שלי נתלה בזה ועם זאת שקשה לו ללכת לעבודה הוא פוחד שיבואו ויראו אותו עובד. מצד שני, אין פשוט ברירה. הלבטים שלי שעם המלחמה בביטוח לאומי בכל זאת ללחוץ עליו ללכת לעבוד כי זה טוב לנפש וחשוב לפרנסה אך קודם כל לנפש. האם את חושבת שכדאי לי ללחוץ ולדאוג שכן ילך לעבוד או לא לדבר איתו על זה ולתת לו ל"נהל" את החיים שלו כמו שהוא רואה אותם כרגע ולא להתערב? איך לדבר איתו?

שלום, אתם תמיד מדגישים כמה חשוב להבין ולעבד בטיפול דברים שקרו לנו בעבר ומשפיעים עלינו כיום . עברתי טראמות נוראיות בילדותי שברור לי איך הם משפיעות עלי כיום ,דיברתי עליהם בטיפולים ,הבנתי את ההקשר ,ניסיתי בעזרת המטפלת לעבוד על הקשיים שיש לי עכשיו בעקבות זה,אבל עדיין יש לי סיוטים,עדיין אני כועסת ל כל העולם,כל דבר מחזיר אותי לעבר ,מרגישה במעגל. הסיבה שאני כותבת כאן זה שעכשיו אני אמורה להתחיל אצל מטפלת אחרת ולא ממש יודעת אם יש טעם לחזור לזה שוב .מה זה יתן לי.? מקווה שאני מובנת.

שלום רווית, כאשר אנחנו מתחילים טיפול חדש, יש להניח שאנחנו נמצאים במקום אחר מזה שהיינו בו בתחילתו של הטיפול הקודם. יש להניח שעכשיו תספרי את הדברים מעט אחרת, אולי גם בלווית התובנות אליהן הגעת בטיפול הקודם. עצם ההחלטה להגיע לטיפול חדש יכולה להעיד על כך שלא הכל נפתר, ונותרה עבודה. אף טיפול לא ישנה את ההיסטוריה שלך, ומבחינה זו, בכל טיפול שתתחילי תתבקשי לספר עליה. אני מאמינה שכל נקודת מבט נוספת יכולה לתרום לעוד הבנות. אולי הפעם הדגשים יהיו אחרים, וכך גם השלכותיהם על חייך. בהצלחה ליאת

אז מה ליאת, לפי מה שכתבת כאן, ולפי הבנתי עדיף להחליף מטפלים. כי לכל אחד נקודת מבט שיכולה לתרום למטופל. וההדגשים בכל טיפול הם שונים, אז בעצם המטופל יכול לקבל יותר. אז למה להיתקע עם מטפל אחד אפילו אם הכי טוב בעולם, וממש טוב לך איתן? מה את אומרת!!!

היי אני חש טיפה טוב יותר....אבל אני ממש עצוב ובוכה מדי פעם .....בטיפול אני בוכה המון ומוציא שם הרבה כאב (מבזבז למטפלת חבילות של טישו(: מזל שיש לה כאלה)וזה גורם לי תחושה של מעט יותר נינוחות בהמלך השבוע (אגב בטיפול הקודם שבו הייתי לא הרשיתי לעצמי לבכות בגלל השאלה הקודמת הייתי יותר עסוק בלהיות חזק בלא לראות שאני נשבר ובטיפול הזה אני מרשה לעצמי שזה יקרה) יש תנודה מאוד גדולה במצבי הרוח שלי .....אני חושב שרוב הבעיות שלי נובעות מבדידות נוראית ומכאיבה.....מישיבה בברים אפלים לבד וצפייה בנשים בנשים היפות שלעולם לא אוכל להשיג וגם אם יכולתי חרבנתי את זה.... מקווה שאת מאושרת(:

MR BLUE יקר, גם טיפה של שיפור יכולה להתחיל מגמה, ואפשר לשמוח בה. יופי לשמוע שהצלחת למצוא מטפלת מאפשרת ומכילה, עם המון טישו. הרבה פעמים אנחנו מתעקשים לבהות ולהשתוקק למה שלא יוכל להיות שלנו, בעוד שבאותו זמן ממש היינו יכולים להשקיע ולקדם את עצמנו לעבר מטרות ריאליות וברות השגה. העולם מלא בכל טוב. חלק מזה מחכה גם לך. שבוע קל ונעים ליאת

תודה על המילים שלך, העלית לי חיוך רחב. :) זאת הזדמנות טובה גם בשבילי להגיד לך (ולדרור ולאורנה), שאני חושבת שהפורום הזה נפלא... לא מזמן "גיליתי" אתכם, ומאז אני קוראת אדוקה (ועכשיו גם כותבת...). היחס האישי והחם שלכם מיוחד במינו. שבת שלום ולילה טוב, דינקה

ברוכה הבאה, דינקה תודה על דבריך מחממי הלב. המשיכי לבוא ולהשתתף בכל דרך שתבחרי. שבת נעימה ליאת

שלום.. רציתי לשאול כמה דברים , ובעיקר את השאלה למה שום דבר לא עוזר.. אני בטיפול כבר שנתיים, ניסיתי שלושה מטפלים שונים.. הכל חסר שום השפעה.. האם זה אומר שטיפול פשוט לא מתאים לי? האם יכול להיות כזה דבר? ועוד משהו, בטיפול התברר לי שהיתה לי חוייה לא פשוטה בילדות, אם כי לא חוויה נוראית ולא שום דבר זוועתי, סתם משהו קשה למשך כמה שבועות בגיל מאד צעיר. אני באמת מרגישה את ההשפעות של זה ביום יום, וכמה שלא דשים בזה בטיפול זה פשוט לא משנה בכלל את ההרגשה, וההרגשה היא שלעולם לא אוכל להפטר מזה, האם יכול להיות שכך הם הדברים?

שלום שירי, לפיתה כה עזה של אירוע מוקדם ללא יכולת להרפות ולהיעזר, יכולה לרמז - אולי - על פחד אחר, עמוק יותר, הנח תחתיו. את מתארת מצב של התנגדות חזקה לטיפול יחד עם התעקשות ממושכת להמשיך. זהו מנגנון הגנה פרדוכסלי, המאפשר לך לחוש מוגנת ובטוחה, דווקא בשל אותה עמידות-לכאורה לטיפול. אם טיפול מתאים לך או לא, רק את תוכלי להחליט. ליל מנוחה ליאת

תודה על התשובה, ליאת. אולי זה לא היה לגמרי ברור, אבל זה לא שכל הטיפול מתמקד בארוע הזה, בכלל לא. יותר בבעיות שאני מרגישה שיש היום, אבל פשוט זה עלה שבטח יש לכך השפעות, ובאמת אני מרגישה שזה נכון. למה כוונתך שפחד עמוק יותר תחתיו? לגבי הרצון שלי להמשיך, לפחות במודע, אני מוכנה לעשות הכל כדי לעזור לעצמי, יש לי מוטיבציה מאד גבוהה "להציל" את עצמי מהמצב שאני נמצאת היום.

סליחה שאני מתעלקת על הפורום לאחרונה. אני מרגישה מוזר , כל מיני רגשות מעורבים , ותחושות מבולבלות בפנים ואין בי יכולת להוציא החוצה להסביר מה יש לי,ומה אני מרגישה. היה טיפול השבוע... כמה חיכיתי לפגישה שתגיע כבר,ציפיתי כבר לראות את המטפלת אחרי חופשת מחלה ,לודא שהיא מרגישה טוב ושהכל בסדר. אבל יותר מהכל ציפיתי לחוש הקלה לאחר הפגישה וזה לא קרה... נהפוך הוא... יצאתי מתוסכלת מכך שלא דיברתי . טוב,כן דיברתי אבל לא על מה שכואב באמת, אני פוחדת לגעת בפצע האמיתי ולחטט בו ולפתוח אותו והפצע נשאר בתוכי מדמם ,שותת דם ,כבר מוגלתי הפך להיות כנראה, כי מצבי בכי רע, חרא לי בחיים האלה.... אני מבולבלת לגבי המון דברים. כמו כן מוצפת מרגשות מעורבים כלפי חבר שלי... והוא בחור מדהים(היום הוא בא איתנו לבית העלמין לאזכרה ,לאחר מכן נסענו לאכול אצל סבתא שלי כל המשפחה ,היו דודים שלי וכו' ,כולם כ"כ התלהבו ממנו ...) רגע אחד אני אוהבת אותו,ורגע אחר לא רוצה לראות אותו , יותר מעדיפה להיות לבד מאשר איתו,לפעמים... הייתי רוצה להתאהב בו...כל כך רוצה... אבל זה לא קורה לי... סיפרתי לך בעבר על החבר הקודם שלי שהיה מקסים ,אבל הרביץ לי פעמים מספר והחלטתי לא להישאר בקשר עם אדם כזה ,ונפרדתי ממנו. לאחרונה אני מתגעגעת אליו , לפני כשבוע הוא התקשר אליי ,ואני מרוב געגועים אליו הצעתי לו שניפגש והוא הגיע והתנשקנו... ועכשיו נפשי יוצאת אליו ,אני מאוהבת בו שוב,נראה לי, אבל אין שום סיכוי שאחזור לאדם כזה.... ואני בנוסף גם בוגדת מגעילה... מרגישה רע ,נורא לי . סליחה על ההשתפכות. :-((

ועוד משהו נוסף שיושב לי על הלב ... היה באזכרה היום דוד שלי שבעבר ממש פגע בי..... לא אפרט כאן.... לא חשבתי שהוא יבוא מכל כך רחוק אבל הוא הגיע ,ואיך שהוא בא להגיד לי שלום אחרי שנים שלא נפגשנו אמרתי לו:מה את עושה כאן? הוא ענה לי: בא לאזכרה של אמא שלי ז"ל(סבתא שלי ז"ל היא גם אמא שלו..) סבתי השנייה שאליה נסעתי לאחר האזכרה יודעת את הנסיבות שאני פגועה ממנו , ודיברתי איתה על כך היום, וזה הקל קצת.. לא יכולה לשכוח את הפגיעה שלו. זה טריגר נוראי. וכואב לי באמת שכואב ואף אחד לא מבין אותי

חן, המטפלת שלך חזרה מחופשת מחלה, ולעיתים לוקח זמן להתחבר מחדש לנקודת הזמן בה רצף הטיפול הופרע. כשהטיפול טוב, אפשר להתגבר על כך די מהר. האופן בו בחרת לסיים את הפניה שלך יכול להסביר משהו מהאופן בו את מתנהלת עם הגברים בחייך. יחס טוב וחיובי כלפייך מרתיע אותך וגורם לך להתרחק, בעוד את נמשכת דווקא למי שנוהג בך זלזול ואלימות. הבחירות שלך הן חלק מנטייה להרס עצמי, מתוך תפיסת עצמך כראוייה ליחס כזה. נושא חשוב מאין כמותו לדיון בטיפול. לילה טוב ליאת

ליאת, לא יודעת אם הטיפול שלי טוב. אשמח לשמוע מה את חושבת... אני מתארת לי שתשלחי אותי לדון בסוגיה זו עם המטפלת .. ואיך *את* מגדירה טיפול טוב? אשר לנטייה להרס עצמי, יש משהו בדברייך . אני מסכימה איתך שיש בי נטייה להרס עצמי, לפגיעה עצמית.. זה כבר ידוע...

היי ליאת, איך אפשר לבוא לטיפול ...לשבת בחדר הסמוך ולשמוע את המטפלת שלך מדברת בקול ומתעצבנת עם המטופלת בחדר....ומיד אחרי זה להיכנס לטיפול ולהפתח ולשתף אני לא יכולה לסמוך עליה מרגישה שכמו שהיא איתי ...היא מעורבת כך אם מטופלים אחרים ....זה קשה לי מאוד ...עד כדי כך שבטלתי את הפגישה הקרובה ...זה כואב לי שאחרי כל כך הרבה שנים אני עדיין לא מצליחה להרגיש את המקום הבטוח בטיפול ....(זה כמובן לא תמיד כך ...).אני יודעת זה חבל לבטל אבל אני מרגישה שעכשיו אני מגיעה לטיפול ובמקום שאני אתחזק אני יוצאת יותר חלשה וזה רע לי רע לי להרגיש רגשות של כעס וקנאה ...מאז שעברתי לפעם בשבוע היא התרחקה לי מאוד ....ודווקא עכשיו אני נותנת צאנס אמיתי לתת לבחור להכנס אליי לחיים ...ואני לא מצליחה להביא את כל זה לטיפול ...הכי אני רוצה לשתף אותה מכל האנשים.... אבל לא מסוגלת כי כואב לי לשמוע אותה עם מטופלים אחרים ..צריכה אותה רק שלי ....האמון שלי זה הדבר הכי חשוב לי ושנים אנחנו עובדות על זה ...עכשיו זה לא מסתדר לי בראש וברגש היא בוגדת בי כל פעם מחדש,וזה כואב ...אני.

ערב טוב, אולי זאת הסערה החורפית שבחוץ, אבל נדמה לי שהיום משהו מאד סוער אצלנו גם כאן, בפנים. שמענו היום על כמה וכמה מטופלות שעזבו את הטיפול או הפגישה בזעם (או רוצות לעשות זאת) בשל פגיעה שחוו מהמטפלת. מבלי להיכנס כרגע לסידורים טכניים הולמים היכולים למנוע חוויה כזו, אנחנו מכירים את הפנטזיה המקננת אצל המטופל, הרוצה להיות בן יחיד ואהוב אצל המטפל שלו, ולהתכחש לקיומם של 'אחים' חורגים... כמו כל רגש אחר, גם את רגשות הכעס, הקנאה והבגידה מוטב להביא אל החדר במילים במקום 'להתנהג'. כאשר אנו פועלים את הדחפים שלנו במקום לדבר עליהם, אנו מפסידים את היכולת להתבונן וללמוד עוד על מה שעורר אותם ברמה העמוקה והלא מודעת. בברכה ליאת

היום המטפלת שלי, סיברה לי בפירוט כמה שאיכפת לה ממני וכמה שהיא שהיא חושבת עלי גם אחרי שעת הטיפול ומנסה להבין איך להעמיק את הקשר שלה איתי תוך הטיפול וגם איך לשמור עליו אחריו. וגם שאני מערערת אותה, שהיא לא ממש מצליחה להבין מה אני רוצה מהקשר. כל זה נאמר אחרי כל נסיונותיה לדובב אותי. יש ימים שאין לי כוח להגיד שום דבר, רק עצם הימצאותי שם מרגיע אותי. דבריה נגעו ללבי, אבל אני לא ממש מאמינה לה. יש לי תמיד פחד מקשרים חדשים ואני שמה לי גבולות, ובמיוחד בקשר הזה כאן שהוא מעל שנה אני לא מצליחה לבטל את הגבולות, יש בקשר הזה למרות כל יתרונותיו, יש בו משהו מפחיד!! אז את בתור מטפלת, האם יש מטופלים שממש חשוב לך התקדמותם, וסיפורם נוגע ללבך במיוחד? או שחשוב לך להישאר בקשר איתם אחרי סיום הטיפול, כחברים למשל ? האם להאמין לה? אני מפחדת להאמין ואז אפתח לי ציפיות!!

ערב טוב, הקשר הטיפולי, אמיץ וחם ככל שיהיה, אינו אמור - לפחות לתפיסתי - להפוך לקשר חברי בתום הטיפול. זוהי סוגיה נכבדת שנכתב עליה הרבה. מטופלים מעסיקים את הפסיכולוגים שלהם גם בין הפגישות, ומעוררים בהם קשת רחבה של רגשות ותחושות, מחשבות, דאגות ופנטזיות. מבחינה זו, אפשר בהחלט להאמין למטפלת שלך. עם זאת, הרצון לקיים קשר חברי לאחר הטיפול הוא פחות נורמטיבי, ומעורר סימני שאלה לגבי היכולת לשמור על גבולות הטיפול. נסי לבדוק שוב למה היא התכוונה. בברכה ליאת

בוקר טוב וחם, רציתי להבין יותר בבקשה למה התכוונת כשאמרת :"קשר חברי לאחר הטיפול הוא פחות נורמטיבי, ומעורר סימני שאלה לגבי היכולת לשמור על גבולות הטיפול". איך זה יכול לפגוע בגבולות הטיפול עכשיו, ואגב היא אמרה את זה כנראה כניסיון להעביר לי את התחושה של האיכפתיות והדאגה כלפי (שאני תמיד פוסלת ואומרת לה שאני לא מאמינה ושאני רק עוד מטופלת ועוד 250 ש"ח...). והיא אמרה לי גם שלא רצתה לדבר על זה עכשיו, אבל היא רצתה להראות לי כמה אני חשובה לה, כניסיון שלה לעזור לי בלהפתח ולהרגיש את המקום הבטוח שם. אשמח לקבל עוד הסבר על מה שכתבתי ועל שתי השאלות הבאות: מה הם הגבולות בקשר הטיפולי ובמה הם מתבטאים? אם מטפל או מטופל עוברים את הגבולות האלו, מה הפתרון? תודה רבה על הסבלנות , במיוחד בשבת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ידוע לי שאמרת שאת רואה גם את השאלות שרושמים לך בהמשך השירשור,אך כיוון שלא ענית לי,כנראה שלא ראית זאת,אני מפנה אותך שוב לשאלה שלמטה,פשוט שמתי-לב שענית לשאלות שנכתבו אחרי שאלתי,ולכן הסקתי שאולי בכל-זאת לא ראית אותה. בתודה מראש, משתנה

אני מצטערת שכתבתי שענית לשאלות שנכתבו אחרי שאלתי,מרוב לחץ לא שמת-לב שאני טועה,ועל כך אני מתנצלת,אך תשובתך על השאלה למטה כן חשובה לי,למרות שכעת אני חושבת שאולי קצת הגזמתי בעיניין הפגיעה בזיכרון ואולי זו היתה סה"כ חרדה,אשמח אם תעני לי למטה גם על כך. תודה ושבת-שלום, משתנה

התכוונתי ל'שמתי-לב' ולא ל'שמת-לב' כפי שכתבתי.

משתנה יקרה, את צודקת. השתהיתי בתגובתי למרות שראיתי אותה. לפעמים, בימים עמוסים כמו היום, אני מנסה לתמרן בין הרצון להשיב לפניות חדשות לרצון להיענות ל'עצים משוחחים'. בתוך הריצה שלי הלוך ושוב יש לפעמים מי שנופלים לזמן קצר בין הכיסאות. עניתי לך עכשיו שם למטה. סליחה על ההמתנה, תודה על הסבלנות... :-)) ליאת

ליאת לאח שלי יש התקף כלשהו- פסיכוטי, וכולם פונים אליי לתשובות. הורים שלי מפילים עליי את האחריות לשכנע אותו לקבל טיפול. להתקשר אליו ולהיות איתו.. כל הילדות שלי חוזרת אליי בבום, תמיד אני זאת שהייתי צריכה לתפקד במקום אמא שלי ואבא שלי ולטפל בהכל. אני לא יודעת אם את זוכרת אותי מהודעות קודמות, אבל כרגע אני בחוסר תפקוד גמור כבר כמה שנים, בלי עבודה ולא יוצאת מהבית. אני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר לנהל איתו שיחות ולנסות להסביר לו שהוא חייב לקחת תרופות. יש רגעים שהוא מבין ומסכים איתי ושנייה אחרי זה הוא טוען שאין לו כלום. עכשיו הוא משוכנע שהבעיה אצלי, שלי יש הזיות ושאני שכנעתי את כולם שיש לו בעיה, וזה בגלל שאני כלכך מעורבת וכל השאר מאחור ומשאירים לי את הטיפול בו. הוא מדבר ומגיב ומכנע מאוד. באיזשהו שלב מצאתי את עצמי שוקעת במחשבות שאולי הבעיה באמת אצלי, אולי אני זאת שיש לה התקף ולא הוא. אני משתגעת כבר ומשגעת את עצמי. התקשרתי לפסיכולוגית שלי, האמת שרק רציתי לברר ולהיות בטוחה שזה הוא ולא אני- אני יודעת שזה נשמע מוזר. אמרתי לה שאני לא בטוחה אם יש לו התקף ומה לעשות והיא אמרה שזה אכן התקף... רציתי להגיד לה שאני קורסת, שאני לא מסוגלת להתמודד עם האשמות שלו ולא הצלחתי. לפחות השיחה איתה קצת הרגיעה אותי, כשהיא אמרה שאכן נשמע שיש לו התקף. אני יודעת שזו שאלה מוזרה, אבל יכול להיות שיהיה לי התקף מתוך הזדהות, כי כשאני מדברת איתו הוא ממש מצליח לשכנע אותי שיש לי התקף. אני מרגישה כל כך מבולבלת. גם לי היה התקף לפני שבע שנים, של כמה שעות בודדות ומכאן החרדות שאולי זה חזר. למרות שאני כן מבינה שהבעיה לא אצלי, קשה לי לעשות את ההפרדה. אני חייבת להתרחק מכל זה.

רציתי לומר לך שכראתי את ההתייחסות שלך, לגביי ההודעה האחרונה שכתבתי על הפחד להכנס שוב לקשר תלותי. לא רציתי להגיב על רגל אחת, אך דברייך מאוד עזרו לי ואני תמיד שמחה לשמוע תגובה ממך. תודה לך.

דברייך נגעו לליבי.. הבלבול והפחד ותחושת חוסר האונים מוכרים מדיי.. במקום מילים מרגיעות אשלח שדה של פרחים, בלילה חורפי http://www.reggie.net/photos/england/cambridgeshire/cambridge/streets/babraham_road/5707083_rapeseed_fields_yellow_flowers-600.jpg מאחלת לך ליל מנוחה ושקט ל.

תודה מתוקה, אוהבת פרחים, איך ידעת? האם השם הסגיר (-: ממש מחמם את הלב חיוך גדול

פרח יקרה, החיים לצד חולה פסיכוטי, בעיקר בשלב של פסיכוזה פעילה, יכולים להיות מאתגרים מאד מכל בחינה. לפעמים, כאשר התוצר הפסיכוטי הוא בעל גוון פרנואידי, מתפתחת אצל החולה מערכת שלמה של אמונות שווא, הנשמעת מאורגנת ומשכנעת ביותר, עד כי קל מאד ליפול בפח ולהתבלבל. מדברייך אפשר לחוש שקיימת בעיית גבולות ובלבול תפקידים במשפחה. נופלים עליך עומסים חריגים, תפקידים לא-לך, ואפילו קיבלת תפקיד בתסריט הרודפני בו חי אחיך. הדאגה שלך שמא תקבלי התקף מתוך הזדהות עם אחיך נראית מרחיקת לכת. אפשר להירגע אף יותר מעצם נוכחותה של המטפלת הנותנת תוקף לשיפוט המציאות שלך, ומשמשת בתקופה כל כך כאוטית עוגן המחבר אותך לקרקע. החזיקי מעמד ושמרי על כוחות ליאת

היי ליאת,עניתי לך למטה אבל לא חזרת אלי, אז הנה התשובה שלי מהבוקר לרוב השאלות שהשארת לי, וביקשת שאני אשיב עליהם. נכון שעשיתי צעד אחד קדימה, אבל זה צעד נורא קשה וצריך הרבה אומץ וכנראה שאין לי עדיין את האומץ לחזור לאירע ההוא. קמתי כי הרגשתי שעוד מישהו (המטפלת) שולט בי, היא לוקחת אותי למקומות שאיני רוצה לחזור אליהם בתת מודע. ואם אני אצא לחופש אז אני ארגע קצת, ואוכל לשלוט בעצמי, בעצבנות שלי ובמה שאני אומרת (חושפת) או לא חושפת. וכן הדברים יחזרו לבטן אפילו אם הם עברו "לתודעה המשותפת שלנו", כי בבטן הוא מקומם הטבעי. כלומר, אלו דברים שעברתי, חוויתי, ושום דבר ואף אחד לא יוכל לשנות דבר ממה שקרה. התאמצתי שנים רבות בלהחביא אותם, והם ישבו להם שם בשקט, אז מה תהיה ההתוצאה אם אני אשתף אחרים? תודה

שלום אאא, ראיתי את דברייך, אבל דינקה השיבה לך באופן כה מרגש ונוגע עד כי חששתי לקלקל. לפעמים שיתוף ותובנות של מתמודדדת אחרת שווים עשרת מונים מאמירות 'מלומדות' וסטריליות של פסיכולוג. את צודקת במובן זה שאיש לא יוכל לשנות את ההיסטוריה שלך ולהשיב את הגלגל לאחור. אולם הניסיון מלמד שאפשר להגיע למצב בו האירוע הטראומטי - לאחר שעובד כהלכה - מאבד מיכולתו לשלוט בחייך ומפסיק לגזול ממך משאבים נפשיים יקרים. קראתי שוב את הדברים של דינקה, ומצאתי בהם תשובה למרבית שאלותייך. (זאת הזדמנות טובה להודות לך, דינקה, על השיתוף. ) מקווה שתוכלי למצוא כוחות ואומץ להשלים את התהליך החשוב בו התחלת. שבת שקטה ליאת

ליאת ליאת צריכה עזרה ואולי גם קצת עידוד. את זוכרת ששבוע שעבר כתבתי לך שבפגישה עם הפסיכולוגית שלי היא דיברה על משהו שאת כתבת לי עליו? בקיצור היא דיברה על הרגישות שלי. ובפגישה האחרונה הרגישות הזאת סיבכה אותי עד מעל הראש. כשאני רואה ושותקת הכל בסדר. אבל היא הזמינה אותי לדבר ואני נפלתי בפח ודיברתי. ואז נוצר מצב עקום. היא השתתקה. נעלמה לי. נכנסתי למקום לא לי. והייתה מבוכה קלה. אחר כך היא אמרה שהכל בסדר. אבל אני עדיין מרגישה רע עם מה שהיה. זה תחום כל כך אפור ומעצבן. אוף. נורית

נורית יקרה, כדי להשיב לך, דפדפתי שבועיים לאחור, כדי להיות בטוחה שלא פספסתי משהו. עדיין נותרה אצלי מידה של עמימות ביחס למה שקרה לך השבוע. את מספרת שאמרת דברים והצטערת עליהם בהמשך. המצב העקום שנוצר קצת לא ברור לי. יש המון דרכים למצב עקום. האם פגעת בה? האם הבעת את אהבתך? האם אמרת משהו אחד שהתפרש באופן אחר? האם היא פגעה בך? דיברת על מבוכה קלה, ואחריה הרגשה רעה שמלווה אותך עד עכשיו. את צודקת. אלה תחומים אפורים בהם אירועים מסוימים נצבעים בפרשנות שאנחנו נותנים להם, מבלי שנהיה לגמרי ערים לאפשרות של פרשנות אחרת. נדמה לי שהיכולת לחיות עם מבוכות קלות ועם עמימויות יכולה להביא איתה מרחב קיום משוחרר יותר ואפשרי יותר. כולנו, כך נדמה, עובדים על זה בטיפול ומחוצה לו. אם תרצי לספר עוד, אני כאן במהלך סוף השבוע. אני במקומך הייתי מתנחמת בחסדיו של החורף. מה את אומרת? ליאת

היי ליאת, את צודקת. לא הייתי ברורה. אחת ה'אנשות' מהפורום גם אמרה לי שאני לא ברורה. אולי כי אני לא ברורה לעצמי... היא לא פגעה בי. ואני לא הבעתי את אהבתי. למרות שאני מאוד אוהבת... והיא יודעת. אמרתי לה דברים שאני רואה *אצלה*. אני לא חושבת שפגעתי בה. אני חושבת שחדרתי למקום שאין לי מה לחפש בו. העניין הוא, שנכנסו לשם בגלל הפרשנויות השונות שאפשר לתת לארוע מסוים. היא אמרה שאני רואה ועודדה אותי לדבר. לא יודעת אם יצא ברור. אני לא בהירה לעצמי. וליאת, אני והחורף לא חברים. עדיין אוף. נורית

היי יש לי שאלה הפעם יותר מקצועים אולי רגשית של מטפל אולי זה סובייקטיבי מדיי של מה שהמטפל יכול להכיל...... זה קרה לי יותר מדיי עם המטפלת הקודמת היא גרמה לי לחוש שהיא מרגישה טובה יותר ממני רוב כלומר גרמה להרגיש שהיא במצב של עליונות...(: כשאנשים באים למטפל שלהם בדרך כלל הוא נראה להם אדם יותר שפוי מהם ...תמיד שאני נכנס לטיפול אני שואל את המטפלת מה שלומה והיא עונה בסדר וזהו ולך תדע(: הרי היא לא תגיד שמע קרה לי X ו-Y משם עוברים לשאול מה שלומך ושם מתחיל הטיפול בעצם (זה אגב מה שרצו לעשות בסדרה בטיפול להראות שלמטפל יש גם בעיות בבית ושהוא לא רציונלי תמיד)הקטע הוא שזה קצת כמו בצבא הרי המטפלים הם בדרך כלל ברוב המקרים משכילים לפחות פורמלית יותר מהמטופלים שבאים אליהם (מכאן אולי אפשר להסיק שמצבם הכלכלי טוב יותר(: ) לכן לפעמים נראה כאילו עליון על המטופל אני לא יודע עם זה תחושה סובייקטיבית ....היה פעם אחת בטיפול הנוכחי שלי שחשתי שהמטפלת שלי גרמה לי לחשוב שהיא חשה עליונות כלפיי אז הערתי לה והיא דיי הסבירה לי מה היה שם וגם קבלתי את ההסבר אבל המטפלת הקודמת גרמה לי להמשיך לתהות בנושא ....כי היא ממש כמעט במכוון אפילו רצתה לגרום לזה שאני יחוש כך ויש לי תסביכים בנושא הזה גם בעולם שמחוץ לחדר הטיפול....מה שמסקרן האם את יכולה לומר שתמיד מרגישים שווה בשווה עם מטופל או יש רגעים שאת חשה שאת טובה יותר?לפעמים זה מתבקש הרי אני יכול להסתובב ברחוב ולומר על אנשים שאני טוב יותר מהם כי ככה נראה לי זה לא יכול לקרות בטיפול?שאלה ארוכה אך מציקה לי מאוד...(: מצד שני ברור לי שאם פסיכולוג לא יכול להיות סובלני כלפי המטופל שלו והוא יחוש עליונות כל הזמן הוא בעצם יכרות את הענף עליו הוא יושב מבחינה מקצועית...כתבתי על זה כבר יותר מדיי אשמח לשמוע את דעתך...?להתראות

MR BLUE יקר, כאשר אנו דנים בתחושות של נחיתות ועליונות אנו מתרחקים מאזורים של מציאות ונכנסים לאזורים של חוויה. כשדיברת על כך שהמטפלת שלך טובה ממך, התייחסת להשכלתה, למצבה הכלכלי ולבריאותה הנפשית. אלה מדדים שמעסיקים אותך אישית, ואינם בהכרח אלה שיעסיקו מטופל אחר. ברמת המציאות, לטיפול מגיעים גם אנשים משכילים מאד, עשירים מאד, וגם מי שבאופן בסיסי בריאים בנפשם. אין זה מן הנמנע שהמאזן יהיה לטובת המטופל דווקא, לפחות ככל הנוגע למדדים אלה (ולאחרים כמו- מסת שרירים, גובה, נפח מנוע, כישרון השירה, והיחסים עם מנהל הבנק). כאשר אדם פונה לטיפול, הוא בוחר אדם שהוכשר מקצועית לסייע לאנשים בעבודת הנפש שלהם. המנדט שניתן למטפל, ניתן לו בזכות יתרונותיו כבקי בסוגיות פסיכולוגיות. מכל אספקט אחר, ההשוואה בין המטופל למטפל עשויה להניב תוצאות רבות ומגוונות. האם קיבלת מענה לשאלתך? איזה גשם... ליאת

זה תלוי לדעתי באישיות וברמת הפתיחות ובניסיון חיים של המטפל(: ממה שאני מכיר באונ מקבלים הכשרה ומה שקורה זה שלא תמיד עוזרת להתמודד במצבים שונים שמביאים המטופלים וביכולת להכיל אותם...

שלום, אנחנו שתי אחיות, אחותי בת 31 ואני קצת יותר צעירה. בשל כל מיני בעיות, חלקן משפחתיות היא עברה כל מיני טיפולים אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים. לפי מה שהיא טוענת (ומה שאנו רואים) הטיפולים לא עזרו לה. היא מטופלת בתרופות, וזה נראה כאילו היא לוקחת סוכריות (דבר לא מועיל לה). הבעיה האמיתית היא שהיא מתנהגת כלפינו (כלפי כל מי שהוא לא היא) בצורה מגעילה ממש, היא נזכרת לדבר איתי רק (והדגש הוא על רק) כשהיא צריכה משהו. היא יכולה להתקשר אלי מכל מקום בעולם ולהתחיל שיחה ב"אני צריכה". כשאני מנסה להשיג אותה היא נעלמת, היא מתנהגת בצורה אגואיסטית, אולי, יש לנסח זאת, שהיא חסרת איכפתיות לגבי רגשות הזולת. יש ימים שהיא יכולה להיות מאוד שמחה ואז אפשר ליפול בפח הזה גם. אבל אז פתאום היא עסוקה רק בעצמה ובחיים שלה. אם מישהו לא נענה לבקשות שלה, ישר היא "מנדה" אותו, היא מבטלת אותו ונהיית מלודרמטית כאילו כל הבקשה שלה תלויה על כף. אפילו אם מדובר על בעיה שניתן לפתור אותה בצורה יותר שקולה (והחיסרון: איטית). היא רוצה הכל "כאן ועכשיו", היא מסוגלת לנפח סיטואציות, והיא מאוד מניפולטיבית. לפעמים אפילו קצת קשה שלא ליפול בפח שלה, כשהיא מתחילה להתעצבן כשלא מוכנים לעזור לה. ואחר כך היא מתלוננת להורים שלי עד כמה אני לא באה לקראתה. כשזה שקר, כי לפעמים אני מנסה ללמד אותה לקח, שתבין פעם את ההרגשה שמבטיחים לך דבר מה ולא מקיימים (כמו שהיא מתנהגת כלפי) חשבתי שאולי זה יעזור לה להבין דברים, אם תרופות לא עזרו. אבל עושה הרושם שכלום לא עוזר. לפי איך שאני רואה את זה לפעמים נדמה לי שהיא סובלת מהפרעה דו קוטבית, שאלתי פעם את ההורים שלי והם אמרו שזה לא נכון, ושזה לא אובחן (היא עברה עשרות אבחונים). אני ממש לא מבינה מה יש לה, למה היא מתנהגת ככה? הבעיה נמשכת שנים ע"ג שנים, קשה לי לשים את האצבע על היכן בדיוק. בכל פעם היא פוגעת בי, כשהיא מוכיחה לי עד כמה בעצם גדול האינטרס על יחסים טובים, בלי דרישות, בין אחיות. הבעיה באה לידי ביטוי באופנים רבים ושונים, אקצר לבינתיים ואומר שלעיתים אני מרגישה כאילו היא מזלזלת בי. כבר דיברתי על זה עם המשפחה שלי, הסברתי להם עד כמה היא מכאיבה לי אבל גם הם הרימו ידיים. הם אומרים "מה אפשר לעשות ככה היא" ותמיד רוצים שאבוא לקראתה אפילו במחיר הסבל שלי (כשאני מרגישה שהיא דורכת עלי ומתעללת בי רגשית) במקום מסוים לעיתים אני מרגישה כאילו הייתי האחות הגדולה שלה, על אף שהיא בחורה באופן יחסי עצמאית, גרה בדירה משלה ואחראית על החיים שלה. רק שאי אפשר לסמוך עליה, כל הזמן צריך לטפל בה ולהתחשב בה ובבעיות שלה, והבעיות שלי או החיים שלי כאילו לא קיימים בכלל.

שלומית יקרה, הכאב החמצמץ הזה מול התנהגותה של אחותך, ויותר מזה - תחושת הקיפוח מול סלחנותם של ההורים כלפיה, מצליחה לעבור היטב דרך המילים שלך. העובדה שמדובר באנשים מבוגרים לא תמיד מקהה את חריפותן של תחושות קנאה וקיפוח. תוכלי להתנחם בכך שכאדם מבוגר, מתאפשר לך מרחב קיום נפרד ועצמאי, בו אינך חייבת לשאת את התנהגותה ברמת היומיום, כפי שהיה - אולי - פעם. אינך חייבת 'לבוא לקראת' אף אחד אם אינך רוצה בכך, גם במחיר מורת רוח של הוריך. אם קשה לך לעשות זאת, תוכלי לפנות לעזרה מקצועית, שתסייע לך בביסוס נפרדות ואוטונומיה מול בני משפחתך. בהצלחה ליאת

תודה לך ליאת. אני לא חושבת שאני מקנאה בה או ביחס של ההורים שלי כלפיה. הכוונה הייתה שאולי, גם אני סובלת מקצת בעיות משל עצמי, רק שהבעיות שלי מתגמדות לעיתים מול היכולת שלה לנפח את הבעיות שלה לממדי ענק, ואני לא חושבת שהבעיות שלי צריכות להמעך על ידי הבעיות שיש לה. אני יודעת שזה נשמע כמו תחרות בין אחיות, אבל גם זה לא. שתינו סובלות מבעיות שונות אבל אצלה הדבר מתבטא החוצה גם בצורה מוגזמת יותר, על ידה. תמיד ההורים שלי מצפים ממני ליותר הבנה ואחראיות ממנה, משום שהיא כנראה לא מסוגלת לכך ולפעמים אני מרגישה שמבקשים ממני יותר מידי גם כשאני לא יכולה לתת יותר מזה. היחס שנותנים לה הוא יחס שהוא מאידך, יחס בוגר (לא ברור על מה ולמה) ולעיתים גם פשוט מרימים ידיים, כי להורים שלי נמאס אבל אין להם כבר מה לעשות משום שמדובר בבנאדם שיכול לקחת את עצמו בידיים, אבל כנראה שלא במצב שלה, כשהיא נמצאת בגיל שלא ממש משתנים בו כבר. לדוגמא: היא גרה לבד, וכך גם אני. ובכל זאת, היא מבקשת ממני לעשות לה מיני טובות שונות, על חשבון הזמן שלי. אפילו אם יש לי זמן לזה, אופי הבקשה שלה הוא זה שמרתיע אותי. כשהיא מתחילה ב"אני צריכה דחוף", ולא מבררת אם אני יכולה, או אם זה מתאים לי, מכל בחינה שהיא. וזה שהיא נעלמת כשאני צריכה אותה. כשאני אומרת לה שאני לא מסכימה לעשות בשבילה את מה שדרשה, היא ישר פוצחת בצעקות, ואז יש גם האשמות כמו "בגללך ייהרס לי", או "שזה יהיה על המצפון שלך" כמובן שהיא רק מנפחת הכל וזה לא באמת ייהרס בגלל אבל אז כמובן שיש לי מצפון ואני מרגישה מחורבן על זה שהפעם החלטתי על גישה שונה, מבחינת צורת ההתנהגות שלי מולה. ואז אני מרגישה רע על זה שהיא גם מצליחה לרמוס אותי שוב . גם אחרי שנתתי לה מיליון הזדמנויות להוכיח מולי שהיא בנאדם אחר, כשעזרתי לה מבלי לבקש דבר בתמורה, היא אף פעם לא הוכיחה את עצמה מולי, ותמיד נדמה שהיא מצפה ששוב אוכיח את עצמי מולה, וההורים שלי אומרים לי ללכת לקראתה כי אולי הפעם משהו ישתנה וזה אף פעם לא משתנה. למרות שכבר הוכחתי יותר מידי פעמים, ובכל פעם היא גם ירקה לי בפרצוף.למשל, הטובה האחרונה שלה שבשה לי הרבה מהתכניות שתכננתי. היא ביקשה שאשמור עבורה על כלב, ובעצם כשהבטיחה שתחזור בזמן לקחת את הכלב היא נעלמה. בינתיים כבר עברו כמה ימים ועד עכשיו אם לומר את האמת עוד לא שמעתי ממנה. ואם זה נשמע מוזר, אז מה תאמרי אם אומר לך שהיא עושה את זה כל הזמן? אני מרגישה נורא שהיא יוצרת איתי קשר רק כשהיא צריכה ממני משהו ולא כי היא סתם רוצה לדבר. ואת זה אני לא יודעת אם אפשר לפתור. האם עלי לנתק איתה את הקשר לצמיתות? הבעיה היא שהיא גם לא מבינה דברים כאלה. פעם לא דיברתי איתה חודש-חודשיים, היא צחקה עלי ואחרי זה היא המשיכה לדבר איתי כאילו כלום לא קרה. זה לא שאני שונאת אותה עד כדי כך שאני נאלצת לוותר עליה, אבל אני מרגישה כאילו שגם הנוכחות שלי שם לא חיונית, כי לבקש טובות היא יכולה לבקש גם מאנשים אחרים, אולי היא לא יכולה לדרוך עליהם כי איתי היא מרגישה בנוח כי אני בת משפחה?

את הפגישה שלנו. באתי לפגישה שקבענו שבוע קודם והיא שכחה שיש לנו פגישה וקבעה משהו אחר. אפילו לא הכניסה אותי לחדר שלה. חזרתי הביתה בשוק. אני לא רוצה לראות אותה יותר. היא אומנם צלצלה אחרי יומיים ואמרה שזה היה יום מבולבל לגמרי בשבילה אבל אמרתי לה שבשבילי הטפול נגמר. יכול להיות שאני מגזימה? כבר עברו שבועיים וכל כך כואב לי. זה לא שהיא שכחה אלא מה שעומד מאחורי זה שהיא שכחה. שהיא כנראה לא רוצה לראות אותי עד שמחקה אותי מן הזכרון שלה. זה ממש כואב. האם התגובה הזאת מוגזמת? למה אני מגיבה ככה? ניבה

ניבה יקרה, אני מבינה עד כמה זה יכול לפגוע כשהמטפלת שלך קבעה איתך פגישה ושכחה, אבל זה יכול לקרות, וגם מטפלים הם בני אדם. לא חבל לסיים את הטיפול בגלל טעות חד פעמית כזו של המטפלת שלך? אני בטוחה שהיא לא עשתה את זה בכוונה כדי לפגוע בך... אולי אני כותבת את זה כי אני השבוע פיספסתי פגישה. לא כי שכחתי, אלא כי התעוררתי 5 דקות אחרי שהפגישה הייתה אמורה להתחיל. והרגשתי נורא... את רואה, זה קורה... לשני הצדדים... גם למטפל וגם למטופל... מתגברים וממשיכים הלאה... שיהיה סוף שבוע נעים, פינוקיו (ישנוני :-)

היי ניבה, מצד אחד בא לי לצעוק להגנתה של המטפלת שלך ולבקש ממך לתת לה עוד הזדמנות מצד שני קל לי לבקש ממך דבר כזה כי זה קרה לך, מודה שאם המטפלת שלי הייתה שוכחת פגישה איתי הייתי בדיוק באותה דילמה שלך... אולי שווה לערוך מאזן כוחות בין הדברים שקיבלת ממנה לבין הפגישה שהיא שכחה לבדוק האם בסופו של דבר הרווח שלך מהעזיבה יהיה גדול יותר מההפסד. בהצלחה ושתפי בהחלטה שלך

ניבה , כל כך קשה להכיל סיטואציה כזו. אני מניחה שכמו תמיד יחזירו אותך פה בפורום לטיפול ולדבר על זה, למרות שלדעתי אין מחילה. מישהו מאיתנו שוכח לבוא לעבודה? אופס, הילדים בכיתה בלי מורה? הא, היא שכחה לבוא לעבודה. היה לה יום מבולבל. ורק אחרי יומיים היא התקשרה אליך? נראה שהיה יותר מיום מבולבל אחד. היא לא הכניסה אותך לחדר כי היה שם מטופל אחר מן הסתם. אני רואה לגמרי אחרת את האחריות של מטפל והאחריות של מטופל להגיע לפגישות, הרי ברור שהפגיעה היחידה של המטפלת של פינוקיו היא כספית, וגם כאן נראה לי הוגן שהיא תגבה את שכרה. מטפלת ששכחה פגישה היא חסרת רגישות ולא רק מבולבלת. היא שכחה בן אדם. בדרך כלל בן אדם נזקק, שמחכה לשעה הזו. יותר מדי מטופלים, עייפות, שחיקה. לכי חפשי לך מטפלת אמינה וטובה שתחזיר לך את האמון שמאוד קשה לייצר אותו וקל מאוד לאבדו. מכשפה

ניבה, קראתי את דברייך . אני מבינה את תחושת העלבון והכעס שלך כלפיה, ואת אי הרצון להמשיך להגיע לטיפול. אבל אפשר לחשוב על הדברים בצורה אחרת. בהנחה שאת אותה הניבה הקבועה כאן(אם לא אז סליחה..) אני זוכרת שהיית בטיפול טוב שצמחת בו ,וגדלת בו, ולכן אני חושבת שכן כדאי לחזור לטיפול, וללבן את הנושא יחד איתה בשיחה ב4 עיניים .לא בטלפון. זכרי שפסיכולוגים הם גם בני אדם,וככאלה הם שוכחים לפעמים פגישות שנקבעו, וזה שהמטפלת שלך שכחה את הפגישה שלכן לא בהכרח מעיד על כך שהיא שכחה *אותך* . כנראה שהיה לה יום מבולבל, וזה קורה וזה באמת לא נורא. לפחות מחמת הספק תגיעי לעוד פגישה ,תקשיבי למטפלת שלך , ואם תרגישי שלא מתאים לך להמשיך את לא חייבת.. יכול להיות שתגלי שמדובר באי הבנה שקרתה, שווה לנסות. בהצלחה

בתור קורא ותיק ומטופל מבולבל שמתי לב להבדלים בתשובות שניתנות בפורום הזה, לתשובות בפורום פסיכותרפיה, ששם הם הרבה יותר קונקרטיות וממוקדות לדעתי, האם זה רק נדמה לי, או שיש הבדלי גישה בין מטפלים של הפסיכולוגיה הקלינית לאלה של הפסיכותרפיה? איך אפשר לדעת על מי לסמוך למי להאמין?

שלום למבולבל, אכן התבלבלת! ממש כשם שאורנה דרור ואנוכי איננו מייצגים את קהילת הפסיכולוגים הקליניים, כך ד"ר גידי רובינשטיין אינו מייצג את כל אוכלוסיית הפסיכותרפיסטים. אגב, האם ייקל עליך אם אומר שכולנו פסיכותרפיסטים? (פסיכותרפיסט הוא מי שעושה "טיפול בדיבור"), ומבחינה זו, פסיכולוג או עובד סוציאלי קליני הם היינו-הך. אני מניחה שהבדלים אפשריים בין פורום לפורום נובעים מסגנון אישי ותפיסת התפקיד כמנהל פורום, ופחות מעניינים מהותיים של הכשרה פורמלית. מכאן ועד השאלה "למי להאמין ועל מי לסמוך" עוד ארוכה הדרך. כל איש מקצוע שהוכשר כהלכה לעבודתו ראוי לאמון ואפשר לסמוך עליו. דרישת שלום חמה לד"ר רובינשטיין ליאת

אני מצוי בטיפול דינמי כבר המון זמן ומרגיש שעושה את כל העבודה לבד האם המטפלת לא אמורה לבנות לי את הבטחון, ואם כן אז יתכן שזה על דרך השלילה, כלומר "מפקירה" אותי כדי שאני יתמודד לבד ?

שלום מטופל, לפעמים, דווקא אחרי שנים רבות של ריצוי וביטול עצמי, מי שמכבד את הצרכים האוטונומיים שלנו ומאפשר לנו אחריות ובחירה - נתפס כמפקיר. קשה לבנות ביטחון מתוך עמדה תלותית או פסיבית. מטפל מצמיח הוא מטפל המעודד הסתמכות עצמית והתמודדות עצמאית, הנעשים בסביבה מעודדת ותומכת. גם בטיפול, העבודה הקשה נשארת שלנו. בהצלחה ליאת

ידעתי שאסיים את היום הזה כאן שוב נפילה שוב היה רע כל היום הארור הזה התחיל ברע הבוקר הזכירו לי שמחר אזכרה של סבתא ועצוב לי ולמרות שעברו די הרבה שנים אני כל כך מתגעגעת אליה... נורא חסרה לי עצוב לי סתם חיים חרא.

שלום חן, אזכרה לסבתא אהובה לא חייבת להיות טראומטית. זו יכולה להיות הזדמנות למפגש משפחתי נעים, להתרפקות נעימה על זכרונות משותפים, ולדבקות בחיים שהעניקה לך - בדרך כלשהי - אותה דמות אהובה. מקווה שהיום את מרגישה טוב יותר. שבת שלום ליאת

בטח ימאס לך 'לשמוע'ממני,כי בזמן האחרון אני מרבה 'לבקר' כאן ולהשתתף,אך יש לי בעיה שאיני יודעת אם תוכלי לעזור לי בה,אך לפעמים עידוד קל יכול לעזור,בעייתי היא: שמצב-רוחי רוב הזמן מדוכדך ומתסכל ואפילו מייאש אותי,וכמובן שכלפי חוץ אני מסתירה זאת בצורה נהדרת ושאולי אף-אחד לא שם-לב לכך(בעיקר לא משפחתי הקרובה-שאותם איני רוצה לשתף בכך,כי נראה לי שהם ממילא כבר התייאשו ממני-אך איני מאשימה אותם בכך,ידוע לי שאני 'מקרה מייאש'),אך בפנים מתחוללת אצלי/רוב הזמן/ מעיין 'מלחמת התשה' שאני מפסידה בה בגדול,ואיני יודעת עוד כמה כוחות ישארו לי כדי להמשיך ככה,ולכן יוצא מצב מגוחך שכשאני עם אנשים אני 'מציגה' יפה,וברגע שאני שניה לבד אני מיד יכולה להתחיל לבכות או לפחות להעלות דמעות בעיניים,ולהסתיר זאת,ע"י כך שאני שמה את השיער שיכסה קצת את העיניים-ואני בד"כ מצליחה לשמור שלא ישימו -לב לכך,כי כל אחד מרוכז בעצמו (שזה טבעי),וכמעט ולא יוצא לדבר ממש אחד עם השני עם מבט לתוך העיניים(כוונתי במשפחה הקרובה,בעיקר)-אז לא רואים זאת,כי בעיניי בכי זה סימן לחולשה,ואסור לי בשום אופן להראות חלשה,כי תמיד כשאתה חלש 'דורכים עלייך'(וזה תקף לכל מקום ומצב). בטח תחשבתי כעת שאני 'מתפלספת' ושאם איני 'נשברת לגמרי' אז מצבי הפנימי (הנפשי)אולי אינו גרוע כפי שאני מציגה אותו,אך חצערי הרב,מצבי אף הרבה יותר גרוע ממה שאני מתארת,ורק המחוייבויות המיידיות שיש לי- מחזיקות אותי. אני יודעת שבחיים לא אזיק לעצמי גופנית- כי איני מסוגלת לכך וגם אולי כי יש לי תמיד תקווה כלשהיא(אפילו בתוך הייאוש העצום),אך מפחיד אותי שנפשית מצבי לא ישתפר ואכנס לדיכאון עמוק ולא אוכל לממש שום תחום בחיי ולהשיג אף מטרה(מהמטרות שהצבתי לעצמי,אך לא יישמתי) בחיים. מצטערת על ה'השתפכות' שהיתה לי כעת ,אך תחושות אילו (ועוד רבות כאילו) מעיקות עליי מאוד,ולא נותנות לי מנוחה,ומצד-אחד לשתף זה עוזר לי(כשאני מדוכדכת-בעיקר), ומצד-שני אולי תוכלי קצת לעודד אותי או אפיו לחשוב על פתרונות אפשריים שאני לא חשבתי עליהם(חוץ מטיפול פסיכותרפי-שכבר הצעת,שעליו כבר חשבתי,ובקרוב מאוד אולי איישם זאת-איני רוצה לפרט כאן-מסיבות ברורות). בתודה מראש, משתנה

משתנה יקרה, את מתארת לולאה הרסנית של דיכאון ובדידות, כאשר מחד, את עושה מאמצים להסתירה ממקורות תמיכה אפשריים, ומאידך, נעצבת על כך שאת נשארת כל כך לבד. ההסתרה מכבידה פעמיים: גם כגוזלת אנרגיה שממילא אינה בשפע, וגם מרחיקה ממך סיוע אמפתי אפשרי. התחושה כאילו אסור לך להיות חלשה ונזקקת (כי אז ידרכו עליך) מתרחבת כנראה גם אל מחוץ לגבולות המשפחה, וכדאי מאד לפתור אותה במסגרת טיפול פרטני מעמיק. אני מזמינה אותך לקרוא את פנייתך שוב, ולנסות לזהות אמירות נחרצות-גלובליות-שליליות ביחס לעצמך וביחס לעתידך. ("מצב-רוחי רוב הזמן מדוכדך"; "הם ממילא כבר התייאשו ממני"; "תמיד כשאתה חלש 'דורכים עלייך'"; "לא אוכל לממש שום תחום בחיי ולהשיג אף מטרה בחיים"). אלה אמירות הרסניות שצריך וניתן לשנות. הן מכתיבות התנהלות תבוסתנית ומייאשות. נסי, לפחות בתור התחלה, לסלק את סימני הקריאה בסופן של אותן אמירות, ולהחליפן בסימני שאלה, שיעודדו אותך לבחון את תוקפן לאור המציאות. בהצלחה ושבת שלום ליאת

ליאת את כמו 'קרש ההצלה' שלי, קראתי את תשובתך מספר פעמים ואת כ"כ צודקת במה שכתבת,באמת כבר נאמר לי היום שאם אחשוב חיובי אז יקרו לי דברים חיוביים וההיפך,אך יחד עם זאת ליישם זאת זה כבר עיניין אחר,ואני באמת מרגישה כמו שאת תארת,בתוך 'לולאה הרסנית...',ויותר נכון בתוך מערבולת בים סוער(שכפי שכבר הזכרתי בפורום זה- טביעה וכניסה בתוך מערבולות זה דבר אמיתי שקרה לי בעבר,ואני יודעת בדיוק איך מרגישים בתוך מערבולת-חוסר אונים,פחד וכו'). והדבר הכי נוראי זה שמרוב שאיני רוצה לקלוט שזה באמת קורה לי,אני מסתכלת על מה שאני כתבתי ועל מה שאת ענית ואומרת לעצמי שזו לא אני מי שכתבה אלא בחורה אחרת,שאותה איני מכירה,ואני מנסה 'לאטום' את עצמי מרגשות,ולפעמים זה קצת עוזר,אך לרוב לא. תודה, ושבת-שלום, משתנה

האם הזיכרון גם 'נפגע' כשנמצאים במצב-רוח מדוכדך או מהOCD ? האם יכול להיות שלא אזכור מתי והיכן בדיוק איבדתי חפץ(תכשיט) מסויים?וכשאני מנסה בכוח להיזכר, איני מצליחה בשום-אופן? והאם יש קשר בין מצב נפשי לגופני?(זה ישמע בטח 'דבילי' אך דווקא עכשיו(אחרי הרבה מאוד זמן שלא הפריעו לי החניכיים,פתאום הם החלו לדמם ולכאוב לי מאוד, האם יכול להיות לזה קשר למצבי הנפשי הירוד ולחפץ שאיבדתי? בתודה מראש, משתנה

לילה טוב ליאת, לא יודעת אם יש לי ממש שאלה או סתם צורך לשתף ולשמוע קצת ממך ומהמשתתפים. אני בטיפול שנתיים וחצי ועם המטפלת הנוכחית קצת יותר משנה. ההתקדמות שלי איתה הייתה מאוד מאוד גדולה ומהירה כשה"שיא" היה לפני חודשיים שאז ראו בי שינויים מהותיים וגדולים. כמובן ששתינו היינו מאוד מרוצות לנוכח השינוי אבל אז ובבת אחת (ממש בלי הכנה מוקדמת) משהו השתנה והמפגשים הפכו לכבדים וכמעט מכל מפגש יצאתי מתוסכלת ממנה והיא יצאה מתוסכלת ממני (זאת לא ראייה שלי בלבד אלא משהו שדברנו עליו). היא מצידה מנסה להבין מתי קרתה ה"נפילה" ולמה והדיון על כך גרם לי להבין שמה שהיא רואה כנסיגה, הוא בעצם התקדמות. פתאום הבנתי שסוף סוף הצלחתי להביא לפניה צדדים מאוד "כבדים" שלי ושלהביא אותם זה בהחלט השיג מצידי. הבעיה היא שהיא עדיין חווה את זה כנסיגה ובגלל זה שתינו מתוסכלות. חשוב לציין כשאני אומרת להביא אני מתכוונת לא למילים אלא להתנהגות. דברתי איתה על זה במפגש האחרון ולמרות שהפעם היא נסתה להיות איתי שם ולא רק לחקור את זה, עדיין יצאתי מתוסכלת ובתחושות ששתינו מדברות על שני דברים שונים. מצד אחד אני מבינה אותה כי השינוי ממש פתאומי ו"כבד" ומצד שני היא לא רואה את מה שאני רואה וזה שמצאתי מקום בטוח להיות בו פשוט אני... עם כל הכובד שבי...

הי דנה, קראתי את הודעתך אתמול ואיכשהו נשארת איתי לאורך כל היום... קצת היה לי קשה להבין מתוך דברייך את משמעות המילה "כבדים"- מדוכדכים? מיואשים? עקשניים? (אני בכיוון או בכלל לא?) למרות שכתבת על תסכול או בלבול שלך ושל המטפלת, הרושם שנותר בי בעקבות קריאת מכתבך הוא דווקא של ערפל המוסר מראש ההר, המאפשר לראות נכון ומפוכח יותר. אני איכשהו מרגישה שמחה בשבילך על המקום שמצאת בטיפול, על היכולת לעקוף את ידה הרודנית של הצנזורה הפנימית. על היכולת להתנהג בלי מילים. גם לי זו מרגישה התקדמות מיוחלת, גם אם אינני יודעת למה מובילה ההתנהגות החדשה. אולי שווה להיות בה מספיק זמן כדי לגלות, בלי לחוש תסכול, אלא פשוט לקבל את הדברים כמו שהם באים. קל להגיד, אני יודעת... אני באמת לא מתיימרת להבין או לדעת, לא בנושאי טיפול (שם אני ממש בחיתוליי) וגם לא בשום דבר אחר אם להיות כנה. אז קחי אותי בערבון מוגבל.. אני לא מכירה מספיק לא את הסיטואציה הספציפית ביניכן וגם לא אותך, לכן אני אומרת בזהירות- אולי זה כבר בתחום אחריותה של המטפלת. אולי אלה לא דברים שאת צריכה להיות מוטרדת מ"איך לסדר את הדברים שוב כדי שתרגיש טוב". אולי כאן זה הזמן לעבודה שלה עם עצמה לנטרל את הבלבול הזה שהיא חשה ולחשוב איך לקדם את הדברים. בין השורות היא נשמעת לי מטפלת מאוד רגישה והיא מצליחה ליצור איתך כנראה את המרחב לו את זקוקה.. אני מציעה שתקחי את הסטייט-אוף-מיינד החדש כהזדמנות להתנסות במשהו אחר ולבדוק מה קורה. באוירת שעות הערביים של אתמול בערב אומר רק ש..גשם ושמש הם מתכון כמעט בטוח לקשת.. אולי שווה להשאיר את החלון פתוח... שיהיה בהצלחה וסופ"ש נעים, ל.

דנה ול' יקרות, הדברים של דנה איכשהו מהדהדים לי גם את "הרצון לעוצמה" של ל'. איכשהו, בשני המקרים משהו ביכולת ההקשבה האמפתית נסדק, לכאורה, דווקא במקום של ההישג, של הטוב, של ה'בסדר'. קשה לי להעיד על מטפלים אחרים, אבל נדמה לי מניסיוני שלי, שקל יותר ופשוט יותר להכיל כאב וקושי, מצוקה ובלבול. כאשר טוב למטופל, טוב אמיתי וגדול, מתעוררת (בטעות! בטעות!) תחושת מיותרות ועודפות. כאילו הסתיים תפקידו של הטיפול עד לקושי הבא. במצבים כאלה עלולים להתרחש כשלים אמפתיים, אבל גם נסיגות. הנסיגות יכולות להגיע מתוך בהלה שמא הושגו יעדי הטיפול, והפרידה היא בלתי נמנעת. האם משהו בתחושת ה'כבדות' שאת מתארת, דנה, יכול להיות קשור לחרדה שמעוררת האפשרות של סיום ופרידה? האסוציאציות שעלו אצלי בהקשר של כובד, היו של עוגן, סלע כבד שקשה להרימו, משהו שלא נותן לברוח. נדמה לי ששווה לדון בכך בחדר הטיפול. מה את אומרת? שבת שלום ליאת

תודה על ההתייחסויות- נדמה לי שגם לי וגם למטפלת שלי היה ברור עוד אז בשיא שאנחנו רחוקות מפרידה. כן היו שינויים גדולים ומהותיים (עד כדי כך שהסביבה התקשתה להכיר אותי לא אישיותית ואפילו לא פיזית) ובכל זאת הדרך לטוב האמיתי והגדול הייתה ונשארה ארוכה (כבר עברנו את חצי הדרך ובכל זאת..). לפני המפגש האחרון חשבתי על הנסיגה כנפילה מהבועה שההייתי בה כשעברתי את השינויים והמכה שקיבלתי מהנפילה כאבה. כן השתנתי אבל עדיין אני לא שם. עכשיו כפי שכבר כתבתי אני רואה את המצב לא כנסיגה אלא כהתקדמות. משהו מהשינוי הוביל ליכולת שלי להוריד מסכות (גם בטיפול) ולבוא בשיא ה"כבדות" שלי לטיפולים. מה זה הכבדות שאלת ל'? באחד המפגשים המטפלת שלי הציעה לי "להשתמש" בה לא רק לצורך פתרון בעיות אלא גם כמעקה ואני אמרתי לה שאני מאוד כבדה, היא ענתה לי שאני לא מפחידה אותה.. כבר במפגש אחרי הרגשתי שהיא קרסה תחת העומס. העלתי את זה בפניה והיו דברים שהיא אמרה שהרגשתי אותם נכון. הכבדות הזאת שלי מאופיינת בהמון השלכות, התנגדויות ומה לא.. ברגע שאני נכנסת לחדר היא מרגישה בדיוק את מה שאני מרגישה וככה מתנהלת לה הפגישה בכבדות. (לפני המילה כבדות השתשמשנו הרבה במילה רייקנות). הכבדות והרייקנות היו תמיד חלק ממני (הרוב המכריע) הפעם הם גם חלק מהטיפול. תודה רבה ל' על תגובה החמה העלית חיוך על פני ,וכן, אני לא רק מחכה לקשת אני גם עושה משהו על מנת שהיא תגיע את החלון שלי כבר פתחתי :) חוץ מזה בתור חובבת חורף מושבעת נראה לי שמחכה לי סופ"ש מעולה שתהיה לכולנו שבת שלום

שלום ליאת, היום הייתה לי פגישה נורא קשה עם המטפלת. היום הסכמתי לדבר על נושא מאוד כאוב וישן לעומק, עם פרטים.....דבר שאני כבר דוחה הרבה זמן, והמטפלת הסכימה שנדבר עליו רק כשאני אהיה מוכנה. אבל היום באמצע הפגישה, וכשהייתי מאוד נרגשת, לא יכולתי לסבול יותר, קמתי ויצאתי מהחדר ואמרתי לה בדרכי החוצה שאני לא חוזרת יותר. עכשיו היא כבר התקשרה פעמים, והשאירה הודעה שהיא רוצה דבר איתי. אבל אין לי כוח לדבר.... ואני לא יודעת באמת אם אני יכולה לחזור. מה לעשות?? לקחת חופש קצת מהטיפול? לחזור ולהתמודד?? עזרי לי.

ערב טוב, היום עשית עוד צעד קדימה, ודיברת על נושא כאוב לראשונה. נסי לחשוב באומץ מהו הדבר שגרם לך לקום ולברוח. ל?מ?ה אין לך כוח? ל?מ?ה את חושבת שאינך יכולה לחזור? מה יקרה אם תצאי לחופש? האם הדברים ייעלמו להם חזרה לבטן? האם הם יפסיקו להתקיים בתודעה המשותפת שלכן? ומה קורה לך כאשר הדברים עברו מחזקתך אל התודעה המשותפת? אשמח אם תוכלי להשיב לפחות על חלק מן השאלות ולשתף אותנו. ליאת

בוקר טוב נכון שעשיתי צעד אחד קדימה, אבל זה צעד נורא קשה וצריך הרבה אומץ וכנראה שאין לי עדיין את האומץ לחזור לאירע ההוא. קמתי כי הרגשתי שעוד מישהו (המטפלת) שולט בי, היא לוקחת אותי למקומות שאיני רוצה לחזור אליהם בתת מודע. ואם אני אצא לחופש אז אני ארגע קצת, ואוכל לשלוט בעצמי, בעצבנות שלי ובמה שאני אומרת (חושפת) או לא חושפת. וכן הדברים יחזרו לבטן אפילו אם הם עברו "לתודעה המשותפת שלנו", כי בבטן הוא מקומם הטבעי. כלומר, אלו דברים שעברתי, חוויתי, ושום דבר ואף אחד לא יוכל לשנות דבר ממה שקרה. התאמצתי שנים רבות בלהחביא אותם, והם ישבו להם שם בשקט, אז מה תהיה ההתוצאה אם אני אשתף אחרים?

אמא שלי יצאה לפני כחצי שנה לפנסיה לאחר כ-20 שנה כמורה. מאז היא יושבת בבית ולא עושה הרבה, מה שהביא כנראה לדיכאון עמוק אצלה. היא טוענת שהיא מרגישה ריקנות וחוסר רצון לעשות כלום. כמו כן היא נהייתה רגישה לכל דבר קטן החל מרעש הכי קטן ועד דברים הכי טיפשיים שיש מעצבנים אותה. היא שלילית ופסימית לגבי כל דבר שמציעים לה כדי לצאת מהדיכאון. היא ניסתה ללכת לפסיכולוגית ,אבל לא הצליחה להיפתח ולכן היא שוקלת להפסיק -היא מרגישה זה לא עוזר לה בכלל. מה צריך לעשות? אנחנו (משפחתה) אובדים עצות... האם נכון ללחוץ עליה יותר חזק שתעשה משהו: כגון פעילויות שיצויאו אותה אולי מהמצב (היא רוב הזמן מסרבת לכל הצעה מאיתנו-בטענות טיפשיות ותינוקיות. אשמח מאוד לעצה! תודה מראש

שי יקר, דאגתך לאמא נוגעת ללב. יציאה לגמלאות היא אבן דרך בלתי נמנעת, שמחכה לכולנו בסיבוב. הפרישה ממקום העבודה מאותתת לנו שהסתיים עידן חשוב ומרכזי בחיינו, בו היינו יצרניים, מועילים, תורמים לחברה ולתקציב הבנק שלנו, פעילים, נחוצים, עסוקים. כיום, עם העלייה באיכות החיים ובתוחלת החיים, יותר ויותר אנשים צעירים בנפשם, נפלטים אל מה שנראה - לפחות ברגע הפרישה - כמרחבי אין סוף של שיממון וחוסר מעש. ברי המזל והבריאים מתעשתים במהירות, מבינים שנפתחה בפניהם הזדמנות לפרק חדש ומהנה בחייהם, בו הם יכולים להתפנות לתחביבים, לימודים, טיולים, וכד'. אנשים אחרים יכולים להיתפס לדכדוך, נסיגה וקושי להתמודד עם מרחבי הזמן שנפתחו בפניהם, וככאלה - הם הופכים פגיעים לחרדה ודיכאון. לבד מטיפול פסיכולוגי שיכול לסייע במצב כזה, יש חשיבות עצומה למערכות התמיכה הטבעיות, דהיינו, משפחה קרובה, משפחה מורחבת וחברים טובים. אם המשפחה והחברים ממשיכים להביע רצון וצורך *אמיתי* להיעזר בשירותיה כאישה כשירה ומתפקדת, יש סיכוי טוב שהיא תענה לאתגר. אין הכוונה ל'עבודות יזומות' או חוגים של קשישים (שכבודם במקומם מונח), אלא לציפייה אמיתית להיעזר בה ככוח חיוני שאין לו תחליף (עזרה עם הנכדים, עזרה בהסעות, בישול, עבודת ניירת משרדית, שליחויות וטיפול בעניינים מול הרשויות, ארגון פעילויות/פרוייקטים משפחתיים, וכיוב'. תוכלו, כמובן, להתייעץ עם הפסיכולוגית שלה, ולהעריך בעזרתה את מערך הכוחות והמשאבים הזמינים לה כרגע, ולהתארגן בהתאם. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

רציתי לשאול אותך מה תעשי אם המטפלת שלך באה אליך יום אחד בלי תור, סוגרת את החשבון שלה ומודיעה לך שהיא עוזבת, ושהיא לא חוזרת יותר. זה בעצם מה שבא לי לעשות, כי נורא קשה לי עם כל מה שעולה שם, ואני יודעת שהיא לא תסכים. היא לא תכריח אותי, אבל בקסם שלה היא תחזיר אותי. אני באמת רוצה לברוח אבל לא יכולה? אשמח לקבל את תגובתך בענין!!

נעמה יקרה, מאחר ואיני מאמינה בטיפול בכפייה, סביר להניח שבסיטואציה שאת מתארת לא הייתי עושה דבר, ומניחה למטופלת לנהוג כרצונה. נא ראי תשובתי לנ' (על שאלתה "למה אני ממשיכה ללכת?"). בברכה ליאת

היי נעמה, אני הייתי שואלת אותה מה היא מנסה להגיד. אני לא מכירה אותך, אבל הרבה פעמים פרידות דרמטיות כאלה הן ניסיון לבדוק עד כמה אכפת למטפלת מאיתנו. האם היא תוותר עלינו? תוותר לנו? לפעמים אנחנו עושים מבחנים כדי לדעת שהמטפל נמצא שם ולא נבהל מאיתנו. אם בכל זאת היא היתה רוצה לסיים- הייתי ניפרדת לשלום ומזמינה אותה לשוב אם וכאשר תרצה. לכל דבר יש את הזמן שלו.

נכנסתי לעדכן אותך שנפגשתי עם הפסיכולוגית.היא בסדר, אני דפוקה:) היה חשוב לי לשמוע שאיכפת ךה ממני ולו במעט.. לא ארשום הרבה משום שאני רושמת לך מהפוך.אני חולה עםחום, כל הגוף כואב...(אולי נדבקתי אמש מאורנה?) אמנם את לא רופאה אבל איך את מסבירה שאני חולה בתדירות גבוהה הידעת שישת וכניות בוקר רבות העוסקות בפסיכולוגיה? שווה להישאר בבית כל יום אולי בהמשך יהיה פרפר נחמד אם לא ארשום שוב תסיקי שיש לי את החיידק הטורף:) סופ"ש נעים שיהיה לך ומקווה שלא התעצבנת שבוע שעבר

מה שהיה בפורום שבוע שעבר הוא מביך ומביש בעיקר בשביל אורנה שנגררה מבלי יכולת לשים לך גבולות. שאלת למה בכל פעם זה קורה לך מחדש. זה קורה כי את לא מבינה מתי להפסיק

לא מביך ולא מביש! הפורום ממלא פונקציות וצרכים שונים לאנשים שונים וזה בסדר ולגיטימי. אם קשה לך, משתתפת, לקרוא חלק מההודעות את מוזמנת לא לקרוא אותן. זה גם בסדר. אין צורך לגרום לme להרגיש לא בנוח להביא לכאן את הקשיים שלה ליאת לא נגררת לשום דבר שהיא לא רוצה "להיגרר" אליו היא ילדה גדולה ופסיכולוגית מוצלחת ואם זה לא היה מתאים לה היא לא הייתה משיבה. אל דאגה. זו דעתי. שיהיה לנו סופ"ש נעים (אולי אם אקדים לאחל הוא ימהר להגיע..) ל.

קראת עד אחרון הענפים בעץ ואת מתלוננת? נו באמת... אגב לא ציפיתי שאת תשיבי על שאלתי...בשביל זה אני בטיפול-לא?:-)

ME יקרה, את באמת חולה הרבה לאחרונה, וזה עצוב. לפחות את מרחיבה את הידע הכללי שלך בענייני פסיכולוגיה :-) מאחר והאבחנות הפסיכולוגיות שלך לא תמיד 'מי יודע מה', הייתי ממליצה לך לעבור לערוץ הבריאות, ולהתחיל ללמוד על תזונה בריאה ועל המערכת החיסונית שלנו. במקומך הייתי עוברת לתפריט עתיר ויטמין C, דבש, בצל ושום. (במילא אין הרבה סיכוי שתתנשקי השבוע בגלל המחלה...) שמחתי לקרוא שהגעת לפגישה נוספת עם המטפלת שלך. אני מזכירה לך שאין כאן בהכרח מודל הידראולי, ואם היא נחמדה זה לא אומר שאת דפוקה. אני מאחלת לך רפואה שלמה, ושתחסלי את החולי אחת ולתמיד. סוף שבוע נעים ליאת

ליאת בוקר טוב(רק חולים ערים כל כך מוקדם בשבת אה?) ראשית בקשר לדפיקות..זה היה בצחוק. אני לא דפוקה. נו אז הטיפול עזר? ליאת איזה נשיקה ואיזה טלויזיה בקושי הצלחתי לדבר וגם לא להגיע ללפטופ.מסתבר שרשמתי פה עם ניצני המחלה..יש לי שפעת .הרופאה דווקא המליצה על אקמול סירופ לשיעול ומנוחה.ממקווה שלא חטפתי הרעלת אקמול.האמת לא יודעת איזה כאב יותר נסבל פיזי או נפשי מעניין אם ראית השבוע את התוכנית עשרת הדיברות זהו.אני חוזרת לנוח

שלום רב! כיצד מומלץ להכין את הילד (בן 4.5 ) בדרך הנכונה ביותר, לקראת לידת אחיו? תודה רבה

רביב יקר, אני שולחת שני קישורים למאמרים טובים בנושא. אם יהיו שאלות ספציפיות - אשמח לעזור. http://www.ha-lool.co.il/magazine/Article.asp?id=439 http://www.hebpsy.net/community.asp?id=27&article=340 שיהיה במזל טוב ליאת

שלום יקרים, השפעת הכריעה אותי, עם חום גבוה, צמרמורות וכל השאר... אני אנסה להשיב כמיטב יכולתי, וליאת הבטיחה להתייחס בהקדם לשאלות שישארו ללא התייחסות. לילה טוב, אורנה

אורנה יקרה, הרגישי טוב ונוחי קצת. חסרת ... ליל מנוחה ורפואה לילך

ומאחלת לך שתרגישי טוב. משתנה

אורנה יקרה, מקווה שתרגישי הרבה יותר בקרוב. דרישת שלום חמה ממני רשת

אחרי כמה זמן מטפל אמור לשקול שליחת מטופל שלו למטפל אחר מתוקף דשדוש ארוך מדי ואולי אפילו הרסני(חיים שלמים שנעצרים יותר מדי שנים לטובת המתנה לתוצאות חיוביות מהטיפול) למטופל בטיפול הנוכחי? אפשר לצפות להגינות כזאת ממטפל?

בוקר טוב 1. נראה לי שזה נורא תלוי, אין זמן אובייקטיבי, זה יכול להיות אחרי שנה או אחרי 5 שנים - אין לכל חוקים קבועים. כל טיפול שונה ממשנהו ולכן אין לזה מתכון. בטוח שתשובה של שנה ויום לא תרגיע אותך, כי מה שאתה שואל זה לא כמה זמן אלא האם הוא יעשה את זה או לא. 2. מנסיוני בטיפול, גם במצבך, יש פשוט להעלות את הנושא לשיחה. פשוט להגיד למטפל שנראה לך שהזמן עובר וכלום לא קורה או שאתה מרגיש שאתם סתם דשים וכו'. בהצלחה.. מו

שלום לאבוד, השאלה שלך משקפת חוסר הבנה בסיסי מאד בנוגע לטיפול, וציפייה לא ריאלית בנוגע לתוצאותיו. אדם הפונה לטיפול אינו מפסיק, ולו לרגע, את מהלך חייו, ואינו אמור לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לתוצאות הטיפול. האחריות על חיינו הייתה ונשארה שלנו, כולל האחריות לשיפור ושינוי. כשאדם פונה לטיפול פסיכולוגי, הוא בוחר לצרף אליו, למקטע מסויים ברצף חייו, אדם נוסף להתבוננות משותפת וחילופי דברים, מהם ילמד משהו על עצמו ועל הדרך בה הוא הולך. כאשר אנו מפקידים את חיינו ואת האחריות להם בידי אדם אחר, אנו הופכים אותו לשובה או סוהר בעל כורחו. קשה לשמר אהדה ואמון כלפי מי שמחזיק בנו כאדון, יהא הגון ככל שיהיה. בברכה ליאת

זה לא מתאפשר אחרת כבר המון זמן והלחץ שלי רק גובר