פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, יש לי שאלה, למה עדיף, אם מרגישים ממש רע באמצע הפגישה מהתכנים שעולים באותו רגע, למה עדיף להישאר, ואפילו בשתיקה מוחלטת (המטופלת והמטפלת) מאשר לצאת ולעזוב באמצע הפגישה. הרי השעה הזאת היא "שעתו" של המטופל, אז למה אתם המטפלים מעדיפים להמשיך את כולה אפילו אם הטופל לא ממש רוצה, ומעדיף לשתוק אן להתמודד עם הדבר לבדו?? תודה

מיה שלום, את שואלת שאלה מאוד חשובה המעסיקה אנשים רבים. טיפול הוא מקום בו עולים תכנים קשים, ולעיתים משתררת גם אווירה קשה כתוצאה מכך. מרבית המטפלים אינם מכריחים בכח מטופל להישאר, אך הם כן רואים בעזיבה פתאומית נושא שיש לדבר עליו שכן הכלי המרכזי, שבלעדיו אין טיפול, הוא "שעל הכל אפשר לדבר". גם על כך שלא רוצים להיות באותו רגע בחדר. ההמצאות בחדר ברגעים קשים מעלה חרדה ואולי אף דיכאון, אך דווקא משם עשויים לעלות תכנים שברגעים הנעימים שלנו לא יעלו. משום כך ישנה חשיבות לנסות ולשרוד את הרגעים הללו, שמאוחר יותר אף יכולים להביא להעמקת הקשר והאמון בין המטפל למטופל. מקווה שהטיפול יהיה משמעותי עבורך, דרור

דעתי כמטופלת, שגם ברחה כמו טיל וגם שתקה פגישות שלמות, וגם לא הגיעה בכלל, וגם "החליטה חד משמעית להפסיק את הכל!" ולא פעם... כמובן, ברגעים בהם הייתי צריכה עזרה יותר מכל דבר אחר, אז בדיעבד, כשאת מצליחה להישאר בחדר, גם זה עם שתיקה שמבחינתך היא קשה והורסת אותך מבפנים (והיא יכולה, למשל, להביע כעס וכד'), אם את נשארת שם, זה אומר שאת עושה את כל המאמצים כן להכיל משהו מן הרגשות המכבידים, העוצמתיים והמציפים שבך. למשל, להכיל זעם, טינה, קנאה, תוקפנות, יהירות, נקמנות ועוד. את נאלצת להתמודד עם דברים "רעים" שהם חלק ממך. המאמצים הכבירים הללו והעבודה העצמית הקשה חשובים מאד להתקדמות הטיפולית, גם אם למורת רוחנו. להישאר בחדר מצריך משאבי נפש גדולים יותר (כן... אוף). לברוח ולא לשאת זאת אפשרות אחת, אפשרות חזקה מאד מאד... והיא קורית... מצד שני, אם נדבר בקול ההיגיון (המעצבן, ובתקווה שנוכל לשמוע אותו) זאת השעה שלנו לעזור לעצמנו, על אף הכוחות הענקיים שלא מתירים, והדרך היא דווקא... לא לברוח. גם אם נדמה לנו רגשית שזה הפוך לגמרי. בטח לא פשוט. אני גם רוצה להזכיר שככל שאת ניתזת יותר רחוק, לדעתי, ככה קשה יותר לחזור. וגם זה מתרחש... כן... לפעמים חייבים לקחת מרחק. מרחק גדול. מרחב גדול. אוויר לנשימה. בכל אופן, אם זה קרה, אנחנו לא 'אשמים', ועם הרגיעה, אפשר לחזור וצריך לחזור ולעבד את הדברים ביחד. לפעמים דברים הם באמת מעבר ליכולתנו, אבל, לדעתי, צריך לעשות את מירב המאמצים במה שאפשר: - מירב המאמצים לבוא *בדיוק* כשהכי לא יכולים, מכאן יכולות לצאת הפגישות המועילות ביותר. לפחות, יש סיכוי כזה; [רוצה להזכיר שתיתכן האפשרות שלא באים דווקא כשהכי רוצים פגישה נוספת; ולבוא... לפעמים זה אפילו אומר שאנחנו צריכים לגרור את עצמנו עם בחילות וסחרחורות ולהצליח בכלל לעמוד על הרגליים] - מירב המאמצים להישאר כאשר הכי רוצים לברוח (ואני מאמינה שברגעים האלה גם הכי רוצים להישאר, אף אם לא יודעים את זה); - מירב המאמצים לומר "אני מתה לעוף מפה כמו פגז" , אבל רק לומר את זה ולא לבצע (אם רק אפשר); להתאמץ ככל שניתן, לפחות בנקודות הללו שניתן איכשהו לשלוט בהן, כי אלה בדיוק הרגעים שבהם אנחנו הכי צריכים להיעזר. הרגעים בהם הגענו לנקודה. גם אז, גם אז יכולים לפעול מנגנוני הגנה אחרים, אבל אנחנו מנסים להסיר עד כמה שניתן מהיכן שניתן. בכל המקרים האלה - כנראה שאז, אז נעשית העבודה הטיפולית החשובה ביותר. הרגעים בהם המטפלים המנוסים והטובים נוגעים בליבה (השמורה מכל), הם הכי כואבים וגם... כנראה, הכי מרפאים. לאט לאט. ככל שמתקדמים יותר כך גם פחות שותקים, פחות בורחים, פחות נעלמים. נמצאים יותר ב... טיפול... והשתיקה... היא יכולה להישבר במילים חשובות כאלה (ובמקרים הפחות מומלצים גם בבריחה... :-P) את יכולה לעיין בשרשור שנושאו 'התנגדות' בעמוד הקודם, אני חושבת. אולי יהיה לך לעזר. מטופלת ותיקה

שלום רב, בתי בת 10.5 ילדה יפה, ונבונה ו"פלפלית". לא נראה לי שהיא ממש מהמקובלות בכתה (מפריע לי יותר מאשר לה). כמה בנים בכתה החלו לקרוא לה ג'ירפה (היא גבוהה אבל בהחלט לא הכי, יש בנות יותר גבוהות ממנה) והעניין מאוד מציק לה. נא ייעץ לי מה לייעץ לה, איך להתמודד עם העניין. תודה

רונית שלום, את מתארת תופעה שלדעתי מרבית ההורים נתקלים בה בשלב זה או אחר בגידול הילדים שלהם. מדברייך נשמע שאת מנסה להבחין בין החלקים שמפריעים לך, לחלקים שמפריעים לה. זהו ניסיון חשוב בעיקר כשהוא מלווה בכבוד להבדלים ביניכן. אולם את מתארת שלאחרונה החלו להציק לה והיא (וכנראה גם את) מוטרדות מכך. השיח הזה ביניכן חשוב, וחשוב שהיא משתפת אותך. שימי לב האם היא הילדה היחידה בכיתה שמציקים לה, האם אלו רק הצקות מילוליות, והאם אלו רק בנים. הדגש שלך שאלו בנים מעלה את המחשבה שזוהי גרסה מודרנית ל"למשוך בצמות" המוכר. אם אכן כך הוא המצב את יכולה לדבר איתה, לשתף אותה בזיכרונות שלך על הגיל הזה, ובעיקר להבין שאין לכך קשר אמיתי למראה חיצוני ולדימוי גוף, אלא זוהי פשוט דרך לא בוגרת למשוך תשומת לב והכי חשוב - זה עובר. שיהיה בהצלחה, דרור

הלוואי שהייתי ג'ירפה

שלום, ילד שגונב מהוריו כסף במשך תקופה ארוכה (מתגנב לאנק ומוציא ממנו), סדרי גודל של 10-20 שח ביום, מבזבז את הכסף על אוכל בעיקר ממתקים. מה המשמעות של זה.

שלום רב, לתופעה, המוכרת, בה ילד גונב כסף מהארנק של הוריו יכולים להיות משמעויות רבות. ראשית הייתי מברר האם הוא לא נאלץ לגנוב ולא מספר לכם על כך (למשל איומים בבית הספר). אולם באם אתם בטוחים שהוא עושה זאת על מנת לקנות ממתקים הרי שהמשמעות הקלאסית היא ניסיון למשוך תשומת לב. על מנת להבין האם זהו המצב שימו לב האם הוא מתנהג בצורה בעיתית נוספת. יכולות להיות סיבות נוספות (לחץ חברתי, קושי בשליטה על דחפים ועוד), אולם קשה לדעת ללא הבנה של המכלול. שימו לב, ואם הבעיה תימשך, פנו לעזרה. בהצלחה, ותהנו מגידול הילד בהמשך.

דרור הילד זה אני לפני 30 שנים. כל עוד לא הושגה תשומת הלב, ממשיכים לגנוב? ממשיכים גם אם תשומת הלב לא מספקת? אתה כותב שזה מוכר. למה דוקא גניבה? זה קשור למופנמות שלא מאפשרת משיכת תשומת לב ע"י התנהגות מילולית כזו או אחרת?

שמעתי שיש פגיעה קוגניטיבית ורגשית שנוצרת בגלל אירוע פסיכוטי, אני עברתי אחד כזה לפני שנתיים, הבנתי שלא בהכרח מתקיימת פגיעה....אני לא אובחנתי כחולה אך, הייתי רוצה להבין יותר...איך אדע אם נפגעתי ובאיזה אופן? והאם פגיעה זו הפיכה? למרות שעברו שנתיים ומאז אני לא עושה הרבה. תודה

אלון שלום, ראשית, לעיתים ההתקף הפסיכוטי בא בסופו של תהליך המלווה בהידרדרות רגשית וקוגנטיבית, כך שחשוב לשים לב האם היה תהליך כזה. בנוגע לשאלתך, זה נכון שבמקרים מסויימים התקף פסיכוטי גורם לפגיעות שונות. הסבירות לכך עולה ככל שמספר ההתקפים ועוצמתם עולה. בדרך כלל אנו יכולים לדעת על שינויים שחלים בנו או על ידי הסביבה שמעירה לנו על כך, או על ידי הרגשה פנימית, למשל הרגשה שפעם יכולת להתרכז ולקרוא ספר ביום וכיום קשה לך לקרוא את הכותרת של העיתון. לגבי השאלה האם פגיעות אלו הפיכות הרי שהדעות חלוקות. ישנם מקרים בהם הפגיעה אינה הפיכה, ואז יש ללמוד כיצד לחיות איתה בצורה הטובה ביותר. בכל מקרה אני ממליץ לפנות לגורם המטפל בך, להתייעץ עמו ולשמוע את חוות דעתו. בהצלחה, דרור

דרור שלום, במקרה של הדרדרות בעקבות התקף פסיכוטי - האם יש טיפול או שהמצב בלתי הפיך? יכול להיות שהתקף פסיכוטי גרם להפרעת אישיות חרדתית או החמיר בצורה קיצונית נטיות להפרעה שעד אז לא היו מורגשות? תודה

שולום,ליאת,יקרה.איך שמחתי שאת משבה היום בפורום.חנוכה שמח.מקווה שאת כמוני נאנת עכשיו מיופיים וחומם של הנרות.חנוכה שמח!עברה שנה מאז שכתבתי ראשונה לפורום.מעניין להשוות ולראת את הדרך שעשיתי לקרת המטרה.מעניין בנות את עצמי ואת העולמי מחדש.יש עליות וירידות.ניסיתי אפילו טיפול פסיכולוגיוהרגשתי שם כמו בחקירה משטרתית,לא היה לי כח לענות על השאילות כל הזמן וללכת בכיוון שהמטפלת היתה בוחרת עבורי כל פעם.תגידי את מאמינה שסיפורים כמו שלי(אם את זוכרת)ניתן לעבד ולפתור עד הסוף ששום דבר לא יעלה ולא יטריד יותר?אני לא כל כך.נגיד לידות מאירות בי אותה תחושה מוכרת של אי וויסות פיזית,של חוסר ביטחון,רגישות ואפילו בושה מעצמי.זה לא קריטי,לא באוצמה ואני יודעת מאיפה הדברים באים ועל מה הם מתלבשים.אני יודעת מה עוזר לי.אבל בכל זות היתי מעדיפה להרגיש חזקה ויצבה יותר...סתם...מה את אומרת.

חני יקרה, אני שמחה לפגוש אותך כאן, רגע לפני שמסתיימת התורנות שלי. אני יודעת שאת שומרת שבת, ושנוכל להיפגש בעיקר בקצותיו של סוף השבוע. היה נעים שהצלחת בכל זאת להגיע ולברך בחג חנוכה שמח. ברכתך נעמה לי, ואני מאחלת גם לך הנאה ושמחה בימי החג. ולגבי שאלתך. אני לא חושבת שטיפול פסיכולוגי, גם המשובח ביותר, יוכל להביא למצב בו שום דבר לא יטריד אותנו יותר, או למצב בו זכרונות קשים לא יפקדו אותנו יותר לעולם. זהו מצב בלתי אפשרי, לפחות כל עוד אנו חיים. אני חושבת שבעזרת טיפול יש סיכוי טוב שנוכל להיפרד מטראומות-עבר, לפחות במידה שהן לא יפריעו לנו יתר על המידה בתפקוד בהווה. בנוסף, יש בטיפול פוטנציאל מצמיח ומגדל, המרחיב את רפרטואר התגובות וההתנהגויות המסתגלות שלנו, מתוך תקווה שנוכל לעמוד חזקים יותר מול משברי העתיד (אם יבואו חלילה). אני חושבת שהמצב השברירי של אחרי לידה מוכר כמעט לכל אישה. ובכל זאת - בגלל הרגישות ובגלל הדברים שזה מעורר ומהדהד אצלך, לא יזיק לנסות שוב להגיע לטיפול, אולי אצל מטפלת אחרת שתספק חוויה שונה. בינתיים, שמרי על הכוחות שלך, נסי להתנהל חסכוני וחכם בכל הנוגע למשאבים הנפשיים שלך, ונסי להנות ככל האפשר מנרות החג. לילה טוב ליאת

במשך יום שלם לא הצלחתי להיכנס לפורום והרגשתי שהוא ממש חסר לי,ובמיוחד חסרה לי היתה תמיכתך,ליאת,כששוב הופיע העצב וההרגשה הרעה,וניסיתי להבין את הסיבה של העצב אך לא ממש הצלחתי,אך מה שהפריע לי במיוחד זה שאיני אמורה להרגיש כך,ובזמן האחרון אני מרגישה זאת פעמים רבות. להתראות, משתנה

נכון, הייתה איזו תקלה באתר, שלא אפשרה כניסה לפורום. מאחלת לך שבימי החנוכה יגבר האור על החושך, ובכל זאת תימצא נחמה. החזיקי מעמד ליאת

-

מה המשמעות של כתיבה בתיק הרפואי שימוש בציפרלקס עקב חרדה? האם יש לכך בכלל משמעות? האם זה יכול להזיק בצורה כלשהי?

שלום אילנית, ציפרלקס, ממש כמו אחיותיה ממשפחת ה-SSRI, היא תרופה נוגדת חרדה ודיכאון, הניתנת היום גם ע"י רופאי המשפחה, ויש לה שימוש נרחב ביותר. אינני יודעת בת כמה את ומהן תכניותייך, אבל בהנחה שאינך (וגם לא תהיי) אחראית על כפתור ההפעלה הראשי בכור בדימונה, לא נראה לי שצריכה להיות לכך השפעה כלשהי על מהלך חייך. חג שמח ליאת

את וודאי מתכוונת למפעל הטכסטיל...

אם היית אצל פסיכיאטר כדי שירשום לך - עלולים לעשות לך בעיות עם הרישיון אם עדיין אין לך... שואלים אם היית אצל פסיכיאטר אי פעם ואם כן עושים בירור ויכולים לעשות לך בעיות...

קורה לי הרבה שאני כותבת דברים ואז מצטערת שכתבתי וזה קרה לי הערב עם מה שכתבתי מקודם(על הOCD וההיגיינה) שבטח נשמע לך טיפשי; בד"כ אצל רוב האנשים חושבים זמן קצר על כך וזה עובר,אצלי (ידוע לי שעקב ה-OCD ),זה יכול 'להיתקע שעות במוח' ולא להפסיק להטריד אותי,וזה בערך מה שקרה לי מקודם כשהגבתי לתשובתך,ומאז אני 'מייסרת' את עצמי אם 'נשמעתי טיפשית' ו'מגוחכת' או לא ,וכשלא הגבת חזרה(ואיני כותבת זאת כהאשמה אלא רק כציון עובדה)מיד הסקתי שמה שכתבת כ"כ 'טיפשי' שאין מה להגיב עליו; וגם כעת אני כבר זמן רב מתלבטת אם ליידע אותך על כך או לא,כי יותר קל להשכיח ממך ומכולם את מה שכתבתי ולעבור הלאה,אך לצערי הלבטים לא ממש מאפשרים לי לעבור הלאה בקלות. מקווה שכעת איני 'נשמעת טיפשית ומגוחכת', משתנה (me צדקה שאמרה שאם אנחנו כאן ביום שישי בלילה אז זה אומר שמצבינו לא הכי שמח וטוב-לפחות עבורי זה ככה).

משתנה יקרה, תגובתך ההיא, וכמובן גם זו, אינן טפשיות כלל ועיקר. לא הגבתי לדברייך האחרונים שם פשוט כי הרגשתי שיתוף ללא צורך בהתייחסות מצידי. מסתבר שזה קורה כאן. לפעמים אנשים אומרים משהו שמבחינתי "סוגר" את הנושא או ממשיך לרחף מבלי שצריך בהכרח לסגור אותו. לא תמיד זה נתפס כך בעיני הפונים, וזוהי, אולי, אחת מחולשותיו של המדיום. אני מקווה שבכל זאת מצב הרוח ישתפר בקרוב, וכך גם יחסייך עם אחיך. (אני יודעת עד כמה קשה למתבונן מן הצד להבין את הקשיים של ה-OCD, ומכירה את הנטייה של בני משפחה ללגלג על ההרגלים הכפייתיים). נסי להתמקד ככל האפשר בהשתפרות שלך, ולהימנע מעימותים מיותרים. מקווה שבימי השישי הבאים גם את וגם ME לא תהיו פה. (רק אל תעלבו לי עכשיו...) חג שמח ליאת

ליאת תודה, לא נעלבתי, להיפך...אני גם מקווה לכך,כי התקופות שלא נזדקקתי לפורום היו עבורי תקופות רגועות ומהנות(עד כמה שאפשר להנות-עם הOCD ),שאני מתגעגעת אליהן. ידוע לי שלא על כל דבר צריך להגיב,פשוט מה שכתבתי כלל בסופו גם שאלה(לא הכי ברורה)ולכן חשבתי שתגיבי; ואני גם מצטערת שאני 'בראש'-במחשבותיי הופכת משמעות של כל דבר,ו'מנפחת ומוציאה מפרופורציות'כל עיניין פעוט ולא חשוב,מקוה שזה יעבור לי. למרות שידעתי שאיני יחידה שבני-משפחה מסויימים לא מקבלים ולא מבינים אצלה את בעיית הOCD, זה קצת עודד אותי שכתבת זאת,כי נראה לי כאילו אני היחידה שלא מבינים אותה, וזה קצת הפליא אותי לדעת שגם בני משפחה של 'חולי' OCD אחרים מלגלגים על OCD,ושהלגלוג עצמו(ולא רק העיניין של חוסר הקבלה של 'ההפרעה') קיים גם במשפחות אחרות ולא רק אצלי. לילה-טוב וחג-שמח, משתנה

להפך, לא איכפת לי להיות פה בשישי במקום איזה פאב מלא עשן וערסים:) לא? משתנה, תזהרי לא להתמכר... אה?

שלום רב יש לי 3 בנים 11 8וחצי ו-5 , אימי נפטרה לפני מעל מחודש ואינני יודעת ממש כיצד לשוחח על כך עם ילדיי אני חייבת לציין שהם היו ממש קרובים אליה ומדובר בסבתא שראו המון ומבקרים אצלה הרבה לפחות 3-4 פעמים בשבוע כמובן שכאשר זה קרה סיפרנו להם (זה היה פתאומי לחלוטין-דום לב) אבל בכל זאת אני מרגישה שזה לא מספיק והבן הגדול שלי מופנם ולא שואל אבל מרגישים בהתנהגות שעוברת עליו תקופה. האמצעי מוציא את זה בדרכים אחרות עצבים סף תסכול נמוך וכו' אבקש את עזרתכם בנושא ואם אוכל לקבל טיפים בעניין. תודה סיגל

סיגל יקרה, אני משתתפת בצערך. אני יודעת כמה קשה לאבד הורה, במיוחד כאשר מותו בא במפתיע. מעניין שאת שואלת על ההתמודדות של ילדייך הקטנים, ולא אומרת דבר על מה שקורה לך. כאשר מאבדים אדם קרוב ואהוב, כמו אמא וסבתא במקרה שלכם, כל התגובות שתארת הן הגיוניות ונורמליות. יש אנשים שנותנים ביטוי גלוי לרגשותיהם, יש מי שיעדיפו להתמודד עם זה בתוכם, ויש כאלה שיגלו עצבנות, מוסחות, קוצר רוח, רגזנות ואפילו תוקפנות. הורים רבים, מתוך רצון להגן על ילדיהם, נמנעים מלעסוק בנושא, מתוך אמונה שהוא עלול לעורר פחדים וחרדות. למעשה גם אנחנו, כמבוגרים, עושים הכל כדי לדחוק את הנושא הרחק מן התודעה. כאשר המוות נכנס ברגל גסה אלינו הביתה, אנו מוצאים את עצמנו חסרי אונים, חסרי כלים להתמודדות, ואובדי עצות. לאמונתי, כל מה שעוזר לנו, כמבוגרים, עוזר גם לילדינו. אם אנחנו מרגישים צורך לפקוד את הקבר ולהניח עליו פרחים, אין סיבה שהילדים שלנו לא יהיו איתנו שם. אם אנחנו שואבים עידוד ותמיכה ממבקרים ב'שבעה', אין סיבה שילדינו לא יהיו איתנו שם. אם נעים לנו להתבונן בתמונות של יקירנו המת ולדבר עליו בלי סוף, ילדינו יכולים להיות פרטנרים נפלאים. אם בא לנו לבכות מרוב צער וגעגוע, יש לאפשר זאת גם לילדינו. אפשר לבכות גם ביחד. לסבתא נהדרת מגיע שיבכו עליה. חשוב מאד שנשמש דוגמא לילדים בכל הנוגע ליכולתנו לתפקד למרות הצער. ילדים שואבים הרבה כוח מהעובדה שלמרות האובדן הבית ממשיך לתפקד, אנשים ממשיכים לצחוק, לשיר ולהנות מדברים למרות הכל. יש לאפשר לכל המשפחה זמן להתאבל, זמן לעבד את הפרידה בדרך של העלאת זיכרונות, הכנת חוברת זיכרון, מסגור תמונות, וכיוב'. עניין נוסף שמדאיג הורים הן שאלות אפשריות סביב נושא המוות. כדאי מאד לעודד את הילדים לפנות אלינו בכל שאלה שמטרידה אותם, תוך נכונות להשיב עליה בצורה גלויה ועניינית, מבלי לגלוש לרעיונות מופשטים מדי כמו גלגולי נשמות או עולם הבא. הללו רק מוסיפים לבלבול ולחרדה. אני ממליצה לומר בפשטות שמי שמת אינו מרגיש דבר, והוא נקבר באדמת בית הקברות. בדר"כ ילדים מסתפקים בכך. לפעמים, בעקבות מוות במשפחה ילדים יכולים להיות מוטרדים מן האפשרות שעוד מישהו ימות (הוריהם או הם עצמם). גם כאן כדאי להישאר אופטימיים, ולהגיד בפשטות שזה יקרה עוד המון זמן ואין לדאוג יותר מדי כרגע. אם תרצי להעמיק עוד בנושא, אני ממליצה מאד על ספרם של רביב וכצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", שעוסק בהתמודדות עם משברים מסוגים שונים. אני מאחלת לכולכם שלא תדעו עוד צער, ותתנחמו באהבתכם זה לזה. ליאת

לדוקטור שלום רב, החיים שלי לא קלים, אני סובלת ממחלה כרונית שמאאוד מפריעה לי אני לא עצמאית די תלותית בהורים בת 28 . -סטודנטית לקראת סיום התואר. קשה לי לעשות גם וגם .. בגלל הבעיות שלי אז אם אני לומדת זה אומר שאני לא עובדת וההפיך. - פשוט לא מסוגלת!!!!! יש לי בעיה שבגללה אני פונה אליך, אני מוציאה דברים מפרופורציות כל דבר שקורא לי בחיים נראה כיאלו סוףף העולם. 1. אם נכשלתי בראיון 2. אם אנשים יודעים שנכשלתי... 3. אם מישהו לא מדבר איתי / בגלל כל הבעיות.. אני סובלת נורא ביום יום וזה כנראה מעצים את הבעיות של היום יום לקצת חוסר פרופורציות לדברים.. הכל נראה נורא נוראה בהתחלה ועם הזמן אני מוצאת דברים נוראיים חדשים שיטרידו אותי (מוצדקים ככל שהיו) שאלתי היא: איך נכנסים לפרופורציות . (אני מאוד העריך אם תוכל לא להפנות אותי לטיפול בתשובתך... ) ברור שאני צריכה, אלה לנסות לעזור לי כאן בכמה מילים איך להתמודד עם אנשים שלא מדברים איתי, עם כשלונות.... הדבר הכי נורא שיש לי פוטנציאל עצום שבגלל א. ב. ג. שלא ניתן לפתור אותם עובדתית (מחלה, אני נמוכה וכו...) אני לא מצליחה ליישם אותו וזה גורם לתסכול עצום . תודה וסופ"ש נעים, שרון

שלום שרון, נדמה לי שדווקא בשבוע בו סטיבן הוקינג התארח בארץ, זה נשמע קצת 'פינוק' לתלות את הקשיים שלנו במחלה כרונית או בגובה שלנו. מסתבר שאנשים מסוגלים להגיע רחוק מאד למרות - ואלי דווקא בגלל - מגבלות פיזיות אלה ואחרות. את מבקשת לא להפנות אותך לטיפול, ולכן לא אעשה זאת, הגם שאני מאמינה שהוא יוכל לתרום לך תרומה משמעותית. (מעניין שדווקא אנשים המתארים קשיים נרחבים מאד מבקשים להסתפק בעצה אינטרנטית). נדמה לי שהנטייה לנפח אירועים שבשגרה לממדי אסון ("סוף העולם") יכולה לשקף סוג של עמדה הנמנעת מלקיחת אחריות. שהרי מול אסונות טבע אין מה לעשות. זה גדול, זה עוצמתי, וזה חסר סיכוי. העובדה שאת מוצאת בכל פעם דברים נוראיים חדשים שיטרידו אותך יכולה לרמז -אולי - גם על סוג של רווחים נלווים למצב. למשל, כאשר אנחנו מתמודדים עם אסון לכאורה, אנו מקבלים פסק זמן מהחיים, זוכים בהקלות והטבות השמורים לקרבנות, ומגייסים הרבה רצון טוב מסביבתנו. רווח אפשרי אחר הוא ה"מסך" שהם מספקים. כשאנו עסוקים באסונות גדולים לכאורה, אין לנו זמן להתעסק בדברים אחרים, שהם אולי כואבים יותר, מטרידים יותר ומעוררי חרדה. תוכלי לחשוב עם עצמך באומץ, מה יכולים להיות המניעים שלך לאותו ניפוח לא תואם של אירועים בחייך, ולנסות לאמץ סוג התייחסות מתון יותר. אם לא הצלחת בראיון, תוכלי לקחת אחריות ולהשתפר לקראת הראיון הבא. אני מאחלת לך שלא יהיו לך אף פעם אף פעם אסונות של ממש, וגם הרבה בריאות. בהצלחה ליאת

היי ליאת, מה שלומך? המשמרות שלך תמיד נופלות על חגים?:) קפצתי לאחל לך חג שמח! איכלי הרבה סופגניות...מעט מאוד קלוריות מקווה שנרות חנוכה יכניסו איזה אור לחיי.מה את אומרת? מקסימום שנה הבאה ידליקו לי נר זיכרון:) שבת שלום

מקווה אגב שאת לא כועסת או משהו...

שלום ME וחג שמח תודה על האיחולים. גם אני מקווה שנרות החג יכניסו אור ושמחה לחייך. חייבת להודות שאת נשמעת לא רע בכלל כבר בנר הראשון... :-))) ליאת

ליאת הפערה דו קוטבית הולכת עם בורדרליין? (אולי זה מסביר את זה שאני נשמעת לא רע) נראה לך תקין להיות בפורום ביום שישי בלילה?

שלום ראיתי משהו בשם גדעון שובל שכותב על בעיות הריח שיש לו והייתי מעוניינת לשוחח איתו לא הבנתי כל כך מי הרופא ומי המחבר אני ממש ממש אשמח לשוחח עם מישהו שסובל מבעיות ריח בשביל להבין קצת ולהירגע תודה בכל מקרה על התגובה

גדעון שובל הוא פסיכולוג שהשיב על שאלות כאן...וגם זה היה מזמן. תוכלי לעשות חיפוש בפורום

לא נותר לי אלא להצטרף להמלצתה של ME בהצלחה ליאת

יש לי בעיות כבר שנים רבות , שמקורם התחיל בבעיה של חוסר מימוש וסיפוק(לא מיני אלא רגשי) בזוגיות, תופעה שהלכה וחריפה, עד שנתנה את אותותיה בהרבה מישורים, הן במישור של היחסים הזוגים שלי,( התגרשתי, ומאז אני חוששת מאוד ליצור קשר ולפתוח פרק ב', והן מבחינה בראותית של מועקות שהלכו וחריפו במשך השנים לסיפטומביםבריאותים - פסיכיאטרים) ניסתי ללכת ליעוץ פסיכולוגי מספר פעמים אצל מטפלים שונים, אבל מהר מאוד הבנתי, אולי מחוסר כימיה עם המטפלים שאין לזה טעם ופניתי לטיפול פסיכיאטרי, וצריכת כדורים במינונים כאלה שהבעיות כבר לא יפריעו לי או יעיקו לי. אני יודעת שבכך לא פותרים את הבעיות ומעשה הכולנמצא עדין מתחת לשטיח" הכוונה בתוכי . במקביל במשך השנים התחלתי לפתח תלות רגשית ביחסים שלי עם בני( דבר שהיה קל עבורי מאוד מכיוון שמדובר ביילד חריג הזקוק לי מאוד וזה מאוד חיזק אותי) מכיוון שהילד הוא כרגע בגיל להתבגרות וזה גיל בעיתי, הקשר שלי איתו מקשה עלי לתת לו עצמאות, ואף שמעתי חוות דעת מפסיכלוג חינוכי שקשר כזה קרוב יכול ליצור בעיות בעתיד. אני כרגע לא יודעת מה לעשות אני מודעת לטעיות שלי ואני משתדלת יותר אולם יש בי איזה צורך פנימי, שמעשה הפכתי את הילד לכול עולמי ולמרכז חיי, וקשה לי להשתחרר ממנו. נ?ב מאוד קשה לי שיחה עם פסיכולגים כי זה נראה לי מאוד מוזר או לא טבעי להיפתח להשתחרר ולספר דברים למישהו שאינו חבר קרוב שלי.

ע.ג יקרה, גילוי הלב שלך מרשים ונוגע ללב. את מודעת לחרדות ולעכבות שמנעו ממך להיות בטיפול עד היום, אך בו בזמן מודעת לקשר המורכב עם בנך, המפריע לשניכם להתפתח כראוי כשתי ישויות נפרדות. אני מכירה לא מעט אנשים שהגיעו לטיפול דווקא בזכות התובנה הזו, שכן לפעמים מה שאין אנו מצליחים לעשות למען עצמנו, אנו מצליחים - ועוד איך - לעשות עבור ילדינו. אם תדפדפי לאחור בפורום שלנו, תראי עיסוק רב בשאלת הקשר עם המטפל (איך אוכל לסמוך על אדם זר? למה שיהיה אכפת לו ממני? מה פתאום אשלם למישהו כדי שיקשיב לי? ואיך בכלל אפשר להיפתח ככה לפני אדם אחר?). למרבה המזל, החששות הללו מתפוגגים די מהר, והטיפול הופך למשענת משמעותית והזדמנות פז לצמיחה ושינוי. העובדה שהחלפת הרבה מטפלים, יותר משהיא מעידה על בעיות בכימיה, יכולה להעיד על התנגדות עקשנית לשינוי. נצלי את ההקלה המסויימת שמביא הטיפול התרופתי, ותתחילי לגלגל לאט לאט את השטיח, כדי להיפטר ממה שמתחתיו. בברכת "סורה חושך הלאה שחור!" ליאת

התיעצתי קודם בקשר לבתי בת ה-10 שאינה מתאמצת להתמודד עם בעיות שדורשות יותר , נעניתי ע"י ד"ר אורנה ראובן שכדאי להכניסה לאומנות פלסטית, או מוסיק ה או תנועה, שאלתי היא : האם זה כמו חוג אומנות? כי אם כן היא בחוג כזה, והאם זה מוסיקה כגון לימוד נגינה ? ואם תנועה זהו חוג רגיל של מחול או שאלה חוגים עם תוכן אחר , ואם כן כיצד אני מגיעה למקומות כאלה.? תודה יערה

שלום יערה, התשובה הגורפת לשאלותייך היא: לא! טיפול באמנות, מוזיקה או תנועה אינו דומה לחוג אמנות, לשיעור נגינה או לשיעור מחול. מדובר בשעה טיפולית לכל דבר, שאמצעי הביטוי העיקרי בו הוא לא מילולי. הדגש אינו על התוצר המוגמר, הגם שדרכו ובעזרתו מצליחים (יש לקוות) להגיע אל אותם אזורי נפש פגיעים, גם ללא מילים. המטפל ההבעתי עובר הכשרה ממושכת גם בפסיכולוגיה, והוא יודע לרתום את הכלי שברשותו לקידום המטופל. בניגוד לערוץ המילולי הכה שגור, בתחומים ההבעתיים המטופל מוזמן למרחב חדש ולא מוכר, ודווקא בשל כך מתאפשרת עקיפה של ההגנות וההתנגדויות המוכרות כל כך בטיפול המסורתי. אגב, באתר זה ישנו פורום בנושא, ואולי שווה לך לבקר בו. אם תרצי המלצות על מטפלים בהבעה תוכלי לפנות אלי למייל האישי, לכתוב באיזה אזור את גרה, ואנסה לסייע לך. בברכה ליאת

תלות... הממממ... כשמדברים על 'תלות' במערכות יחסים שכאלה (אין לי מושג איך לקרוא להן, אבל ברור שהן סוטות ומעוותות), נדמה לי ששוכחים להזכיר, שבקשר, בכל זאת יש שניים והתלות היא הדדית. גם זה שכביכול יוצר את התלות *בו*, תלוי בקשר הזה, ומתקיים, ניזון ומופרה בזכותו. שניים שהם אחד? ראו, למשל, המקרה הקיצוני של הבחורה האוסטרית שהסיפור שלה התפרסם לא מזמן. איך אחרי שברחה, אותו שובה-מנצל התאבד מיידית... מי תלוי במי... ומי דווקא מרגישה רעה ו... אשמה... :-(. לא מספיק קראתי אודות הסיפור הזה, חרדתי, ואיני יודעת מה קורה בימים אלו, אך הוא דוגמא שמאד מתאימה לי, לתפיסתי. היא, הצליחה לברוח בגיל צעיר יחסית, והסיפור המזעזע יצא לאור (וזה מאיים בפני עצמו); אבל, אני רוצה להזכיר שיש כאלה שנשארים כבולים ולא מצליחים לברוח מקשרי שבי סיוטיים כאלה, או, שבורחים מאוחר הרבה יותר. שנים, שנים, עשרות שנים, משך חיים שלמים. חיים שהם מוות. יש מי שנשאר כבול לקשר אחד, ויש מי שמשחזר ונע בין קשרים עם מאפיינים דומים ומזעזעים ונופל ונופל ונופל מאחד לידי השני והשלישי וחוזר חלילה, לעולם לא מצליח לקום, והכל חבוי ואין יודע. לפעמים גם הקורבנות עצמם לא יודעים, הם פשוט בטוחים שלכך הם ראויים ולמטה מזה; כך גם מזדמנות להן מערכות יחסים דומות. במקרה הקודם שהזכרתי, נראה שיש עתיד, ומאמצי שיקום אדירים נעשים. מנסים לעטוף ולעזור, אבל, אסור לשכוח שצריך להיזהר שבעתיים, ושהניסיונות השיקומיים מפחידים ביותר וזה מסכן אותה מאד. כן, דווקא עכשיו. כמה מסוכן לצאת לאור בבת אחת אחרי שהייה ממושכת במחשכים. המצב קשה במיוחד אם החושך הגיע עוד לפני שהספקת לראות אור בכלל, והוא נחת עליך במקום שהיה אמור להיות הכי מוגן ובטוח. אלה שמגיעים לטיפול, אם בכלל מגיעים, הם בדרך כלל הקורבנות. ה"שובה" שמוטמע בקרבם מגיע לשם גם... כחלק מהם... המממ... איך זה להתבונן במראה על עצמך ולהבין שהדבר הנורא והבולעני הזה יושב לך שם בפנים, לך תכיל את זה... יש מי שנבלע ומחפש בלי דעת להיבלע תמיד על-ידי הזולת, ויש גם מי שנבלע ומאוחר יותר הופך לבולען אחרים בעצמו, ויש מי שנבלע וגם בולע את עצמו או אחרים... ויש ויש... ובעוצמות שונות. הפוך? או, בעצם, היינו הך... לא, אין כאן סתירות. חרדת-העל, חרדת ההתערבבות הזאת (שחבויה בה משאלת ההתערבבות וההתמזגות) הפכה אותי, באופן אישי, לאנטי-תלותית קיצונית, ובאופן פרדוקסלי (או לא), דווקא זה עושה אותי תלויה יותר מכל דבר אחר. קרי... הכי לא עצמאית שיש. איך אמרנו? הפוך במאה ושמונים מעלות זה היינו הך.. כל-כך מאוחר, אין עתיד, ובכל זאת, אנחנו מנסים לשבור את המעגל המאיים והמבעית הזה :-( רציתי לרשום... מטופלת ותיקה

תודה למטופלת הוותיקה על נקודת מבט מעניינת על קשר בולעני ותוצאותיו. נדמה לי שלקחת את יחסי התלות אל מקרה קיצוני במיוחד, של התעללות סדיסטית, שאין לה ולא כלום עם יחסי מטפל-מטופל. שיהיה בכל זאת חג שמח ליאת

אני מתנצלת אם הדברים שלי התפרשו כמפחידים... העולם שלי, באמירה עדינה, קצת חריג וקיצוני, ומאחוריי סיפור בלתי נתפס, ואני לא פרנואידית, או הזויה, אבל לכו תאמינו. גם אני לא מאמינה... לפעמים אני שוכחת עד כמה העולמות של האחרים (גם כאן ועם כל הכאב) כל-כך כל-כך שונים... רכים יותר, קלים יותר... לפעמים אני שוכחת להזכיר, שצריך לקחת את הדברים שלי בפרופורציות. אז סליחה. עם זאת, רציתי בכל זאת להזכיר גם משהו מתוך העולם הקטן שמאחורי השקט שלי... קצת ובפינה, אבל קיים... ברור שאוי לנו, לו היה זה תיאור של תלות בין מטפל למטופל. הכוונה הייתה להביא את הדוגמא הזו לתלות חולה מאד, סוטה מאד, שמשתחזרת בטיפול קשה מעין זה. מי שעבר מה שעבר, אם נותר בחיים, ואם נותרה בו עוד טיפת אמון בבבני המין האנושי, מגיע לטיפול וגם מצליח לשרוד אותו. הן המטפל והן המטופל מצליחים לשרוד אותו. וזה... על גבול הבלתי אפשרי. המטופל, אם בכלל יצליח להיפתח, יצפה מבלי דעת ליפול שוב בידי מתעלל חולני. כך שככל שמתקרבים, המטפל (בראשו של מטופל כזה) יהפוך להיות ממש היטלר. לפחות היטלר... אב כל שטן... אם המטפל טוב, הקשר המעוות והפרברטי הזה משנה אופיו. וזה קשה מאד מאד מאד. המטפל שלי איש אמיץ, וכנראה שגם חזק וחכם ואנחנו עדיין שורדים. אפילו הזכרנו, שאם ברקורד שלו יהיה רשום "טיפלתי ב'מטופלת ותיקה'" אז הכל כבר יהיה קטן עליו... ;-) התלות ששואפים להשיג בטיפול, זו של 'להניח-את-כל-כובד-המשקל' היא תלות חיובית והכרחית להתקדמות. ואנכי, עדיין לא יודעת מה זה, לא הגעתי לשם... :-( וכמו שאפשר לנחש אני מאד כבדה :-P המממ... כשאני מצליחה, רגעים כאלה עושים אותי עצובה. עצוב זה טוב, כמה טוב. זה כבר להרגיש משהו... יש דברים שנראים לאנשים כמובנים מאליהם והם לא יודעים להעריך. יש להם כל כך הרבה, כל-כך עשירים, ולא יודעים... אז - אני מדברת מאד בשבחי העבודה הטיפולית. נכס שלא יסולא בפז. אם הטיפול טוב, כמובן :-) דווקא בגלל שאצלי המצב קיצוני וחריג מאד. דווקא כדי לומר - צריך המון המון סבלנות. ואומץ. השתמשתי קצת בפורום כדי להשאיר עדות קטנה משלי. להשאיר עדות לרגעים שיאבדו. תודה... מטופלת ותיקה

אני מתחננת בבקשה אני צריכה עזרה דחופה ,אני טובעת עמוק עמוק בתוך הכאב .מתחננת אני צריכה עזרה,אני כבר לא מתמודדת. אתמול תכננתי ללכת מכאן (ללכת מכאן=להתאבד.). אפילו מכתבי התאבדות כבר מוכנים.ולצערי הרב חבר שלי הגיע הביתה וזה מה שמנע ממני לממש את התכניות האובדניות שהיו. כל כך רציתי ללכת מכאן ואני עדיין רוצה,אני באמת לא מבינה למה אני חייבת לחיות בעל כורחי? אני במילא לא חיה אני רק שורדת,אני לא קוראת לזה "לחיות" כשאני צריכה להיאבק על יום יום,להכריח את עצמי ללכת לעבודה,להכריח את עצמי לצאת למפגשים חברתיים כשאין לי כוחות כבר. אולי לפעמים (לעיתים רחוקות) אני רוצה לחיות כי ישנם גם רגעים טובים ונעימים אבל לעומת זאת ישנם גם הרבה רגעים של משבר ושל כאב וסבל רב שאני כבר לא יכולה להם. והמטפלת דיברה איתי על התערבות פסיכיאטרית והציעה לי לבוא לפגישות פעמיים בשבוע במקום פעם. אין לי כל כך זמן להגיע לפגישות פעמיים בשבוע ומעבר לבעיית הזמן התכנים שעולים בפגישות גם הם קשים. לא מצליחה כבר להחזיק את הראש מעל המים ולא לטבוע. אם מצבי ימשך כך וזה יגיע לפסיכיאטר אני חוששת שהוא יציע את אופציית האשפוז בגלל המחשבות האובדניות. אני נואשת כבר מהכל. HELP ME

חן, אל תהיי עצובה...אני מבינה את הכאב שלך...ואני בטוחה שנורא כואב לך. אבל אולי תנסי להסתכל על החג שאנו חוגגים היום כהזדמנות לצאת מן החושך אל האור? אני יודעת שקל להגיד וקשה לעשות,אבל אל תהיי עצובה :-) למרות שאני לא מכירה אותך אני איתך :-) תרגישי טוב...

תודה על היותך, הלוואי שכבר אראה את האור ולא רק בחנוכה.... חג שמח חן

עם כל הקושי אז באמת כדאי שתגיעי לפגישה עם פסיכיאטר. לא כל כך מהר מאשפזים. תרופות יכולות לעזור גם לנושא המחשבות. הן ירימו אותך קצת וגם עשויות לעזור לך להתמודד עם התכנים הקשים. תתני לעצמך הקלה עך ידי שימוש בתרופות. אל תוותרי. ולפחות בהתחלה שווה להשקיע בפסיכיאטר מומלץ באופן פרטי. ממשתמשת ותיקה.

היי לך, לא ציינתי במכתבי אבל אני כבר מטופלת תרופתית. לא ממש עוזר. אבל תודה בכל זאת.. חג שמח חן

חן שלום, המצוקה שלך עוברת דרך המסך בעוצמה גדולה. אני חושבת שהעובדה שעצרת את עצמך כשהגיע החבר, והעובדה שאת פונה לעזרת הפורום, מוכיחה שעמוק עמוק את מאמינה שיש עוד סיכוי, שיש תקווה. את גם כותבת, שיש רגעים טובים ונעימים. כדאי לאסוף אותם. בשבילם שווה לחיות. אני ממליצה בחום להיענות להמלצות המטפלת, ולהוסיף טיפול תרופתי. לפחות לתקופה מסויימת. החיים יכולים להיראות אחרת. מה יש לך להפסיד? שולחת לך כוחות חנוכה שמח הדר

תודה גם לך וחג אורים שמח :-)

ערב טוב, קשה להבין איך במצב של ייאוש כל כך גדול, את מעדיפה לדחות את העזרה המקצועית הנגישה לך בתואנה של חוסר זמן. נדמה לי ששווה להקדיש עוד שעה בשבוע כדי לעזור לעצמך באמת. מאחלת לך הקלה מהירה ליאת

ליאת, תודה על תגובתך. אין לי זמן לעוד שעה בשבוע ,הפסיכולוגית עובדת בשעות שבהן גם אני עובדת ,ואין באפשרותי להיעדר מהעבודה,אני לא יכולה להפסיד עבודה בשביל טיפול שלא בטוח שיעזור. ואני לא בטוחה שעוד שעה נוספת בשבוע תעזור.. ואני עדיין מרגישה רע... מה את חושבת לגבי הפסיכיאטר ?

אני מחפש מאמרים או הפני הלאתר, לגבי התופעה הפסיכולוגית של "אנשים בוגרים הנמשכים לצעצועי או אביזרי ילדים" (ההגדרה פחות או יותר). המדובר באנשים נורמטיביים שאוהבים חפצי ילדים או הנראים כחפצי ילדים. אני צריך מקום או מונח להתחיל בו את החיפוש. תודה!

ערב טוב, ככל הידוע לי, לא מדובר בתופעה מובחנת או בכזו שזכתה לש?ם במערכות הסיווג הפסיכיאטריות המוכרות. יש אנשים הנמשכים מינית לחפצים שונים ומשונים, אך נדמה לי שלא לכך כיוונת. יש אנשים המקדישים זמן רב לאיסוף חפצים שונים (אוספי פחיות, בובות, מחזיקי מפתחות, וכיוב'), וזה יכול להיות קרוב יותר לתופעה עליה אתה שואל. האספנות, בעיקר כאשר היא כפייתית, היא מעין בת-דודה של ה- OCD, מעין קושי לשמר קביעות אובייקט וצורך מתמיד להחזיק אותו קרוב באופן מלאכותי. הבחירה בחפץ הספציפי נושאת, ככל הנראה, משמעות פרטית עבור כל אדם, וכדי להבינה יש להכיר אותו לעומק. חג שמח ליאת

ליאת שלום, אומנם אמרתי שלא אכתוב או אשאל שאלות על עצמי בפורום (כדי לא 'להתמכר'מחדש) ,אך כעת אני מרגישה שעצוב לי מאוד,למרות שבפועל(חוץ מזה שאני עדיין לא עובדת ואין לי בן-זוג),אין לי סיבה להרגיש כך; איני יודעת אם תחושה זו קשורה לעובדת היותי במחזור כרגע,או מסיבה אחרת,אני רק יודעת שאולי כמה מילות עידוד או עיצות ממך יעזרו לי לעבור את הזמן הקשה הזה.על רגשות אילו איני מסוגלת לדבר עם אף-אחד ובטח שלא עם הוריי. בתודה מראש, ובברכת חג-שמח, משתנה

משתנה יקרה, יש לכולנו ימים קשים. עצב, עגמומי ומעיק ככל שיהיה, הוא חלק מרכזי ולגיטימי ברפרטואר הרגשי שלנו. נסי לא לסלק אותו בכל מחיר, אלא להקשיב לו, ולנסות להבין למה ועל מה הוא שולח את זרועותיו הכהות דווקא היום. אם יורשה לי וידוי קטן, אישי מאד. הרבה מאד דברים טובים התחילו לקרות בחיי דווקא כאשר למדתי לעשות מקום לעצב, לא לפחד ממנו. גם אצלי יש שעות, ימים ומועדים ספציפיים, בהם העצב יורד, צפוי ולא צפוי כאחד, נוכח עד כאב פיזי ממש. למדתי שאם לא נאבקים בו, הוא עוזב לבסוף, ומשאיר אחריו משהו מאד נקי ומאד מאפשר. אם תרצי, אהיה כאן במהלך סוף השבוע, פה ושם, כדי לדעת מה שלומך. ליאת

תודה ליאת,באמת נראה לי שאשתמש בהצעתך לקבלת תמיכתך בסוף-השבוע - אם ארגיש צורך. כשאני חושבת על כך כעת ואיני מבינה למה אך מאז שהחלתי לקרוא את תשובתך הופיעו לי דמעות בעיניים,אני חושבת על סיבה גדולה שעוררה את העצב הזה,וכאילו 'חשפה בגדול' את כל חולשותיי,והיא חתונה של קרובים שבה השתתפתי,ושהבהירה לי עד כמה מצבי הנוכחי 'עגום' כעת - מכל הבחינות - זוגית,חברתית (אפילו עם בני-משפחה הכל כבר השתנה לרעה ולא כמו פעם; אני מרגישה מרוחקת מאוד מכולם ובודדה), ובנוסף לכל הצרות גם הריבים עם אחי לא תורמים למצב-רוחי,וחלק מהם זה כי קשה לו להבין שבמחזור(וגם עקב ה-OCD) צריכים לשמור יותר על היגיינה,ולהתקלח אפילו שלוש פעמים ביום{וגם עקב 'בעית-הנקיון' שממנה אני סובלת אני מרגישה שאני חייבת להתקלח אחרי שיצאתי מהבית (אפילו אם זה רק לשעתיים),ובמחזור בעיה זו מחמירה}. אומנם איני חייבת לו 'דין-וחשבון' על הדלקת הדודים ומספר המקלחות שאעשה וכו',אך הוא מקומם את הוריי נגדי ואז מתחיל ריב. אז לא יודעת - אולי גם חוסר ההבנה של אחי אותי והעובדה שהוא מכנה אותי רוב הזמן 'פסיכית'- כשמתעוררת 'בעית הנקיון' שלי, וההכרה שמצב זה איתו לעוולם לא ישתנה אלא אם אני אשתנה,גם זה גורם לי לעצב,כי מה יקרה אם לא אצליח להשתנות. מצטערת על כך ש'השלכתי עלייך' את רוב צרותיי כך,ואני מקווה שזה בסדר שהכנסתי גם נושאים שקשורים לבעיית הOCD ואולי לא ישירות לעצב, משתנה משתנה

היית מעדיפה שמטופלת שלך תפצע את עצמה כדי להקל את הכאב הפנימי, מאשר לדבר איתה בטלפון? חוץ מזה שיש בזה משהו אכזרי כי התלות הזו,גם אם נעוצה עמוק בנו,זוכה לעידוד וטיפוח מצד המטפל בתחילת הקשר, כי הרי בכך טמון כל הטיפול הדינמי..(מעניין מה זה אומר עליכם,הרצון שמישהו יהיה כ"כ תלוי בכם)ואני יודעת שיש לי מטפלת חכמה..וגם תמיד ידעתי שהיא דואגת לי וכו',אבל הפעם אני לא חושבת שהמדיניות עולה בקנה אחד עם דאגה.לא לי בכל אופן.

הי ויק, אין לך מושג עד כמה אני מבינה אותך, בכל שאלותייך. לו הייתי במצב טוב יותר אולי היו לי גם כמה מילים נורמליות יותר לומר. קיבלתי תשובות ל-כ-ל השאלות האלה בטיפול שלי, מתוך מצבים כאלה כאלה, ולא פעם, ועדיין עדיין אני ממשיכה לבדוק ולברר שוב ושוב ושוב, אבל... איני מבינה מספיק לעומק כדי לומר דברים שיוכלו להיות מחוברים טוב מספיק ולגעת... גם אני מסתובבת עם הכאב והזעם ויצר ההשמדה האינסופי הזה... עם החסר הזה... הרעב הזה... ללא פתרונות מספקים... לפעמים, במיוחד כשנמצאים על הקצה, כל מילה מבחוץ נדחית... כשאני במצבים קיצוניים כאלה, ודימיתי אותם פה פעם לחוטף ובן הערובה שלו, אני לא יודעת אם משהו כבר יכול לחדור פנימה... איזה חוסר אונים... :-((( בכל זאת אנסה את מזלי ואכתוב משהו מתוך הטיפול שלי, אולי אולי תוכלי למצוא בו משהו שיתאים, ואולי לא... כנראה שפנימה קיימת שאיפה להתמזגות של השניים. שנינו. אבל, זו התמזגות הרסנית כזו, התמזגות דימיונית שמטרתה להרוס את המטפל יחד איתי. השמדה עצמית - תשמיד אותו... כאילו חד הננו, כאילו אין הפרדה... (וכאן צצה השאלה: "איך??? איך הוא יכול להמשיך לחיות לו את חייו ולעמוד על עקרונות כאלה כשאני נהרסת, ואיך זה לא עושה עליו רושם בכלל?? איך??? זאת אהבה זאת? זאת דאגה?") זה לא הוא שיוצר את זה, זו אני ומחלתי שמביאים את הדברים לשם... איך הנפרדות כל-כך כואבת... חרקירי של ממש... משהו כל-כך חסר והרעב אינסופי... האחיזה שלא מרפה במשהו ישן, הקריעה הזו... המציאות המכאיבה לנו (מי רוצה מציאות? הא...) מראה שלא כך הם פני הדברים... והוא שם, והוא נפרד, והוא לוקח את הטוב, כדי להמשיך לשרוד כדי... להמשיך לטפל... באופן אישי, אני, כנראה, משתמשת גם בנושא ה"טלפון" (נושא מורכב וארוך 'מליון-פעם-דיברנו-על-זה' וחסכתי אותו בינתיים) כמשהו קבוע שהוא חלק מההכאבה העצמית, שהיא היא שנותנת לי להרגיש בכלל קיום... "הם היו מעדיפים שאנחנו ניזום את הקשר ושאנחנו נבקש, והם עומדים על זה, וזה מביא את הסעיף כי אנחנו לא יכולים, ואז אנחנו נכנסים עוד יותר למעגל של פגיעה עצמית. הם כן דואגים, אבל הם בחיים לא יהיו במקום החסר ההורי, (או מה שלא יהיה) שאנחנו צריכים ללמוד להתאבל עליו, להיפרד ולא להיאחז..." מי יכול... המממ... הלוואי והייתי מבינה יותר... טוב, זה המעט של בינתיים מ.ו. (מטופלת ותיקה)

הבהרה בקשר לעניין הטלפון במקרה שלי: המקרה שלי קצת שונה. אחרי המוני פגישות עדיין איני יכולה ליצור קשר טלפוני בכלל, בגלל ש-אני לא מסוגלת ולא בגלל גבול שקבע הצד השני. הוא, ככל הנראה, דווקא מזמין ליצור קשר, ולי עוד אין אפילו ניסיון עם "מה קורה כש..." נעזוב. דברים מורכבים. ובכל זאת, אני חושבת שאני מבינה מאד איך את מרגישה, ואני חושבת, כמטופלת שהטיפול שלה ארוך וכואב בטירוף, שבאמת המטפלת שלך יודעת טוב מאד מאד מה היא עושה והיא נוהגת בחכמה רבה. למרות הייסורים הקשים שאת עוברת כעת, וזה אכן סיוט עכשיו, אני מקווה שבבוא היום תוכלי להכיר לה תודה גדולה על כך. ואז התודה תהיה אמיתית ומעומק הלב: "סוף סוף מישהו עזר לי על באמת". כן, אני חוזרת על דברים שבעצם נאמרו פה, ואני רושמת אותם שוב כאן, כדי לראות שאני אומרת אותם גם בעצמי, וכדי שאחרים יראו גם. ממש לאחרונה, בא לי שיראו גם אותי, שישמעו... (מפחיד...), אחרי שנים אינספור של שתיקה... אבל כך גם אני נעזרת. רציתי גם לציין שאהבתי מאד את המשפט הכל-כך ברור של ליאת, ואני רוצה לצטט אותו שוב: "...ככל שהמטופל תלותי, נזקק ונואש יותר, כך יש להתעקש על הגבולות. שהרי פתיחות, אמון וקרבה המתאפשרים רק מתוך סימביוזה בולענית, מבלי לדעת היכן אני נגמר ומתחיל האחר, משחזרים את המצב שהביא את המטופל אל הטיפול." הוי "סימביוזה בולענית"... מטופלת ותיקה

המטפלת שלי עשתה איתי הסכם שאם אני מרגישה דחף לחתוך את עצמי ,אני מתקשרת אליה ובמידה והיא לא זמינה אני משאירה לה הודעה מפורטת והיא חוזרת אלי . היא אמרה שאם אני לא עומדת בהסכם היא מפסיקה לטפל בי. זה אבל כל מטפל והשיקולים שלו וזה ,לדעתי,תלוי גם בקשר בין המטפל למטופל הספציפי. אני אישית ממש לא חושבת שהתלות זוכה לעידוד מצד המטפל .

שלום ויק, וגם מ.ו ורווית גם אני חושבת שמה שהמטפל מעורר או מעודד בראשית הטיפול אינו תלות. מדובר ביכולת להיפתח, לתת אמון, לסמוך על האחר, לתת להתקרב. הזהות שאנשים מסוימים יוצרים בין כל אלה לבין תלות, נעוצה ככל הנראה במאפיינים אישיותיים ומשפחתיים ספציפיים, עליהם מדברים - מן הסתם - בטיפול עצמו. כמו שאמרתי קודם, יש כאן פרדוכס. ככל שהמטופל תלותי, נזקק ונואש יותר, כך יש להתעקש על הגבולות. שהרי פתיחות, אמון וקרבה המתאפשרים רק מתוך סימביוזה בולענית, מבלי לדעת היכן אני נגמר ומתחיל האחר, משחזרים את המצב שהביא את המטופל אל הטיפול. אני עדיין חושבת שהמדיניות של המטפלת שלך נכונה ומקצועית. מקווה שיום אחד תצליחי לראות זאת. חג אורים שמח ליאת

לפני חודשים מספר כתבתי מכתב התאבדות חשבתי הרבה זמן אם לפרסם אותו כאן והחלטתי לפרסם כאן לפחות חלק ממנו......מאוד קשה לי אבל לא נראה לי לצערי שאני יכול לפגוע בעצמי לכן הרשתי לפרסם אותו כאן אז הנה חלק מהמכתב.... שלום לכולם החלטתי למות סוף סוף הגעתי להחלטה תמיד כולם טענו וכולם צדקו כי קשה לי להגיע להחלטות קשות כעת הגעתי לצומת שבה יש שני דרכים לסיים את הפיאסקו קרי הקיום שלי או להמשיך להתקיים ללא חיים ההחלטה שהתקבלה היא החלטה קשה בה אני נפרד מכל האנשים שאני כה אוהב ומוקיר אנשים טובים ונפלאים שהכרתי במהלך חיי. אף פעם לא הרגשתי שייך לחברה ולעיתים קרובות חשתי כי אני משקיע בלהרגיש שייך רצוי ונורמטיבי הרבה משאבים אני עייף מלנסות אינני רואה עתיד טוב יותר עבור עצמי מאשר ההווה והעבר הקודרים והמשמימים אני סבור כי האדם מיוצג בעיקר על ידי החוויות שצבר למרות שחוויתי המון רגעי קסם שמחה ואהבה חוויתי חוויות כואבות שעיצבו אותי כאדם קודר מריר ועצוב הכאבתי לעצמי מבחינה נפשית מעבר ליכולת הסיבולת שלי ועל כן אינני רואה סיבה להמשיך פשוט קשה לי.הרעשים והרחשים במוחי בלתי פוסקים ואף הם מצליחים להכריע אותי ואינני יכול עוד להמשיך בפורמט הזה אין לי כוחות לשנות את מצבי אני אדם צעיר ואין לי פשוט את כוח הרצון לנסות לשפר את מצבי המנטאלי זה מסובך מדיי אינני רוצה לחיות על כדורים וטיפול נפשי אינסופי.כשאני מביט על סיפור חיי אינני רואה שום דבר ראוי לציון אני אף מתבייש בנרטיב הזה אני חש כי אין ברירה אלא לסיים.

MR BLUE היקר, הרשה לי לראות מעט סמליות בכך שפרסמת כאן את מכתבך דווקא ב"נר ראשון של חנוכה". חנוכה מסמלת את נצחון בני האור על בני החושך, את הנס, את הישועה. אני בוחרת לראות במכתבך פיסת היסטוריה פרטית שאתה חולק עימנו. ההבנה שלא תוכל להזיק לעצמך היא - מבחינתי - הישג חשוב. במאזן השברירי בין הבעד והנגד ניצחו החיים. כשקוראים את המסמך המרגש, פוגשים בו את נקודות האור. אני מניחה שכאשר כתבת אותו, הייתה מחשבה שאותן נקודות אור ינחמו, ולו במעט, את הנשארים שאהבו אותך. למרבה המזל, נקודות האור התגלו כטיעון מרכזי בכתב ההגנה שחרץ את גורלך לחסד. נסה לחשוב על כך היום, כשתדליק נר ראשון. הרבה אור ליאת

על מנת לחסוך כניסה להודעות ללא תוכן מקובל לכתוב בסוף הכותרת "לת" משמע: ללא תוכן

לא יכולה השינה ממני והלאה................... בא לי רק למות . רק. לילה טוב

אם מגיבים להודעה שיש לה >> (ל"ת) << בסוף ושוכחים לשנות את הנושא בכותרת, ובנוסף, מחליטים כן לרשום תוכן בחלון ההודעה - זה נשאר שם... ואז... בכל אופן, אני תמיד בודקת אם יש תוכן, גם אם הממצאים הראו שכבר כמה עשרות שנים שזה ריק לגמרי... :-(((. יודעת למה, אבל כנראה שלא מספיק. מ.ו. (מטופלת ותיקה)

שלום גדעון קראתי שאתה סובל מהזיות ריח, אך לא הבנתי ממה זה נבע. אני לפני כחצי שנה התעלפתי וסדקתי את בסיס הגולגולת וכתוצאה מכך נפגעו לי מספר עצבים כאשר הגרוע ביותר ומפריע לי ביותר זה עיוות חוש הריח באופן כרוני כבר 4 חודשים רצוף. אשמח לשוחח איתך שמי הילה בת 29 והמייל שלי הוא [email protected] או בטלפון 0526-471077

הילה, האם את בטוחה שאת בפורום הנכון? כך או כך, מאחלת לך שיקום מהיר. מקווה שעד בוא האביב כבר תוכלי להריח ליאת

אין לי כבר כוח ,פשוט אין ,מרגישה שבא לי פשוט לצרוח אבל אין לי קול ובא לי לבכות אך אין לי כבר דמעות(הכל יצא בטיפול שהיה השבוע) נמאס לי אפילו להגיד שכואב.נמאס להגיד. אבל, אוףףףףףףףףףףףףףףףףףף כואבבבבבבבבבבבבבבב ליייייייייייייייייייי נוראאאאאאאאאאאאאאאאאא בלעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע.

שומעים. מקווה שתימצא הדרך להקלה מהירה. נסי ללכת לישון ולהתחיל מחר יום חדש, טוב יותר. ליל מנוחה ליאת

סליחה הייתה לי בעיה בלהעביר את ההודעה. יש לי הרגשה שהמטפלת מנפנפת אותי, מרחיקה אותי, מתרחקת ממני אני בטיפול כבר שנה אצלה, והיה לי נורא קשה בהתחלה, אבל עבדנו על האמון שלי, ועל היכולת של בלהתמסר (ואז בזמנו היא אמרה שהיא תדע תמיד לשים את הגבולות ושלא אפחד), והנה אני מרגישה שזה מה שהיא עושה עכשיו למרות שלא עברתי שום גבול!!! אז נראה לי שאני צריכה להתקפל בחזרה.

שלום נועה, הקושי להתמסר ולתת אמון אינו תכונה מולדת. עפ"י רוב הוא תוצאה של התנסויות מוקדמות באינטראקציות בינאישיות מורכבות, שלא היו מספיק מדוייקות ומכווננות, ויצרו אצלך סוג של זהירות וחשדנות שיש בצידם היגיון. אחת הבעיות המרכזיות במצבים כאלה, היא הנטייה לפרש באופן מוטעה אירועים או מצבים בינאישיים, כך שיתאימו לסכימה המוכרת. באופן זה, למעשה, משתחזר הקושי הבינאישי שוב ושוב, כאשר הזולת נתפס בכל פעם כמאכזב, נוטש, ומצדיק את הזהירות. אחת המשימות החשובות בטיפול, היא לשבור את המעגליות הזו, ולהיות מסוגלת להמשיג מחדש, וברוח מציאותית יותר, את התנהגותם של האחרים, כוונותיהם ויחסם אלייך. לפני שאת מתקפלת ומבטלת במחי יד את הישגייך עד כה, חשוב מאד לשתף את המטפלת בתחושותייך, ולדון בהן באופן אמיתי ונוקב. ליל מנוחה ליאת

האם זה נכון שהגוף זוכר את הטראומה יותר מאשר המוח? ו כלומר, אני אסביר יותר. אני שמרתי בתוך תוכי, לבד, ולהרבה שנים, את סיפור הטרואמה שעברתי. אחרי חצי שנה של טיפול ולחץ של המטפלת. סיפרתי. ואז, שם חוויתי כאבים נוראים בגוף שלא חוויתי מעולם. ובכל פעם שהנושא מוזכר אפילו "כדרך אגב" התחושה חוזרת. תחושה ממש לא נעימה (שהיא אינה קשורה קשר ישיר עם האירוע). אם היא קלה אני ממשיכה את הפגישה בלי להזכיר, אבל לפעמים היא בלתי נסבלת ואז גם מטפלת מרגישה באי השקט שלי. איך את מסבירה את זה. ואם את יכולה להפנות אותי למאמרים בעניין. תודה עוד פעם.

שוב שלום, ככלל, נהוג לראות בביטויים הסומטיים תחליף לחוויה או ביטוי רגשי ישיר. גם עיסוק אינטלקטואלי בבעיות שלנו הוא למעשה ניסיון להתרחק מהחוויה העוצמתית הבלתי נסבלת. לכן, יש לי הרגשה שקריאת מאמרים בנושא לא תקצר את הדרך להקלה, אלא להפך. אם תתעקשי, תוכלי לעיין בספרה של מקדוגל "תיאטרוני הגוף", כדי ללמוד עוד על תפקידו של הגוף כמתקשר מצבים רגשיים טעונים. לילה טוב ליאת

סליחה שהגזמתי הלילה.. אבל לא ענית לי...האם הגוף זוכר את החוויה??למה? ואיך? תודה רבה רבה רבה עוד פעם וזהו.. אחרי זה אני אלך לישון

כשאני נתקלת בדברים שמזכירים לי את הטראומה הגוף שלי מתחיל לרעוד מבפנים ,תחושת חנק ובחילה .וכל זה התחיל לי דווקא כשהתחלתי לדבר על זה(בחדר הטיפולים) אחרי הרבה שנים ששמרתי את סיפור הטראומה . כשזה היה סוד ביני לבין עצמי הטראומה לא באה לידי ביטוי גופנית.

שלום לך ליאת! אשמח לשמוע (לקרוא) את דעתך לגדי המחשבה שהייתה לי היום, והיא: 1. מאיפה נובע הצורך הזה בלדבר עם המטפלת, התלות הזאת!!! הרי בסך הכל היא אדם רחוק מאיתנו, לא מכירה את הקשרים שלנו עם העולם החיצון, והיא מתבססת אך ורק על המילים שלנו. למה אנחנו נקשרים אליה? למה אנחנו מחכים לשעה הזו? (גם כאן לפחות אני, אני מרגישה את הצורך בלכנס ולקורא את תגובותיך...ולדעת שאת כאן, למרות שלא נפגשנו, לא מכירים,,, ??? 2. המחשבות על מוות עולות אצל כל אחד ואחד מאיתנו ברגעי משבר, רגעי ייאוש....אבל ברגע האמת, ואם הדבר מתאפשר אנחנו עושים את הכל בכדי להיאחז בחיים??? למה??? תודה ושיהיה לך אחלה ערב!!

ולמה כשאני מרגישה תלויה וצריכה אותה. ברגע שהיא מגלה קצת רגש, איכפתיות, שרוצה להתקרב, אני "משחקת אותה" כאילו אני בסדר, ולא צריכה אותה, ושאני רוצה שהקשר ישאר רשמי כזה, למרות שאני מתה למשל לפעמים ולצעוק לה בטלפון "הצלחתי לעשות....את זה.....בזכותך"..... או "אני לא יכולה יותר" או כל מיני מחשבות. למה הניגודיות הזאת ברגשות שלי כלפיה? והאם זו רק אני או שזה אופייני גם למטופלים אחרים?

כמעט שכחתי את התוספת, בגלל רעיונותיו היפים של פרויד... אז ממש כמו במקרה של יצר החיים ויצר המוות, פועלים בנו עוד כוחות מנוגדים, המטלטלים אותנו הלוך ושוב. כך הקונפליקט תלות-נפרדות מניע אותנו בין תחושות של הזדקקות עצומה ורצון להתמזג עם האחר, לבין הפחד להיבלע, להיעלם או לאבד את העצמי שלנו. אנשים שונים אלה מאלה בעוצמת הקונפליקט ובביטוייו, ולפיכך נראה אנשים המתקשים יותר מאחרים להתנהל בצורה 'זורמת' במצבים בינאישיים. לילה טוב ליאת

ערב טוב, די מהר המטפל מפסיק להיות אדם זר עבורנו. הוא זר במובן זה שאינו לוקח חלק בחיינו המציאותיים, ואינו מקיים מערכות יחסים מקבילות עם אנשים הקרובים לנו. מעמד מיוחד זה מאפשר לנו לבסס את הברית הטיפולית, מתוך תחושת ביטחון ואמון. הקשר הייחודי והשונה הזה, מאפשר למטופל - לפעמים לראשונה בחייו - להפקיד את צפונות לבו, להתמסר, לחוות קרבה ואינטימיות רגשית, ולהשקיע את עצמו בעצמו במחיצתו המעודדת של האחר. בהנחה שאכן כך, אין פלא שאנחנו מחכים למפגש השבועי הזה. בעניין הפער בין משאלות המוות ליצר החיים - זאת כבר שאלה פילוסופית. נדמה לי שדיסציפלינות מדעיות שונות ייתנו הסברים שונים לתופעה זו. אולם יהיה זה נאה אם בפורום פסיכולוגיה קלינית נביא קמצוץ מרעיונותיו של פרויד בנושא. לדבריו, קיימים בכולנו שני יצרים בסיסיים: יצר החיים (ארוס) שמטרתו שימור הגזע האנושי, ויצר המוות(תנאטוס) המייצג את המשאלה הלא מודעת להיכחד ולהגיע לשלווה מוחלטת. לדברי פרויד, בין יצרים מנוגדים אלה מתקיים מתח בלתי פוסק, כאשר בשרות יצר החיים פועלים אינסטינקטים של רעב, צמא ומין, ובשירות משאלת המוות פועלים האינסטינקטים ההרסניים ודחפי התוקפנות. פרויד האמין כי שתי קבוצות האינסטינקטים מתקיימות מתוך קשרי גומלין וניגודיות דינמית, תוך שהכוחות העוצמתיים יכולים להתאחד או לנטרל זה את זה. מורכב נכון? שרק נהיה בריאים ליאת

מה הקטע של מטפלים, שמנופפים "לכם" בדגל אדום ואתם אומרים שהוא לבן..."אתם" מחכים לדברים קיצוניים?שיהיה מעניין?המטרה לא אמורה להיות להימנע מזה.?תסכול מכאיב.

ויק יקרה, האנלוגיה שלך קצת פספסה אותי. לא הצלחתי להבין מה קרה ועל מה הכעס. "אנחנו" מאד "נשמח" אם תסבירי קצת יותר. אם אוכל במשהו להקל על הכאב, באמת שאשמח לנסות. שלך ליאת

אני מ-ת-ח-נ-נ-ת לפס' שלי שתדבר איתי.שתעזור לי לשרוד עכשיו,כי לי אין מאיפה לקחת כח ואני נלחמת לאחוז בחיים,ובאיזה סוג של תפקוד סביר,ומחשבה בריאה.אני נלחמת.ואני נוטה יותר ויותר למקומות לא טובים הרסניים.אני יודעת שתקשורת בין פגישות למטופל כמוני זה כמו חנות משקאות לאלכוהליסט,אבל עכשיו אני צריכה הצלה.ואני מרגישה שרק משהו קיצוני "ישכנע "אותה.אבל אני לא רוצה להיות שם...לי אין מוצא.ופתטי ככל שזה יהיה אני זקוקה לה.ליד שלה.לכח שלה.למה צריך להגיע למצב הזה......

קבלתי תשובת דר. אורנה ראובן-מגריל. תודה על הטרחה.היות ופרסמתם רק חלק ממכתבי ובמילה הראשונה רק המחצית הבנתי שלא כדאי להמשיך. תודה ושלום

ערב טוב, בניגוד לפורומים אחרים, ההודעות המועלות לפורום שלנו אינן עוברות סינון מוקדם או עריכה של מהלי הפורום. לפיכך, אם הודעתך פורסמה כאן בנוסח חלקי, יש לייחס זאת לתקלה שקרתה אצלך. צר לי אם נפגעת. תוכל להעלות שוב את פנייתך בנוסח המלא. בברכה ליאת

במהלך שירותי הצבאי הייתי בטיפול אצל קב"ן במשך שנה, אך הטיםול היה צריך להסתיים בגלל השחרור. עכשיו, חצי שנה לאחר השחרור, אני לא מרגישה שמיציתי והייתי רוצה לחזור לאיזשהי מסגרת של טיפול. העניין הוא שאני לא מכירה אף אחד והייתי מאוד רוצה שהקב"ן ימליץ לי על מישהו (כי הוא כבר מכיר אותי מבחינת אופי ואת הבעיות שלי והכל). האם כדאי לי ליצור קשר עם אותו מטפל? זה בכלל מותר (הרי אני כבר משוחררת)? אני מרגישה ממש לא נעים להתקשר... לא יודעת.

ערב טוב, כמו שכתבתי לשיר לפני מספר דקות ("פרידה ממטפל"), יש מטפלים המשאירים דלת פתוחה גם בסיום הטיפול, לצורך התייעצות והסתייעות עתידית. בהחלט ניתן להיעזר במטפל ה'ישן' למציאת מטפל חדש, אם כי לא בטוח שזו תמיד האפשרות הטובה ביותר. לפעמים, המעבר למטפל אחר פותח אפשרויות חדשות ורעננות להתבוננות והמשגה של צרכייך, מבלי שיעברו דרך הפילטר של מי שטיפל בך בעבר. אני מאמינה שתצליחי למצוא לעצמך מטפל טוב גם בכוחות עצמך. נשמח לשמוע מה קורה ליאת

אני מרגישה, שכאילו משעמם לי לחיות. לא, אל תבינו אותי לא נכון. יש לי בחיים הכל- בעל אוהב ותומך, בן מקסים, הורים בריאים, אבל משום מה משהו אינו כשורה. לאחרונה, התפטרתי מעבודתי ועכשיו אני עובדת מהבית. לעתים אני מרגישה, שאולי בחרתי במקצוע הלא נכון, כי כל היום אני חושבת האם עשיתי את עבודתי טוב, האם המזמין מרוצה. אני חיה במין הרגשה, כי נותנים לי עבודה בגלל שאין ברירה ובינתיים לא מועסקים עובדים חדשים. אני לומדת באוניברסיטה לתואר שני ולא יודעת אם אי פעם אמלא תפקיד שירצה אותי. ההערכה העצמית שלי מאוד נמוכה, למרות שהגעתי להישגים כאלה ואחרים בחיי. כל היום אני מוטרדת מאיך ייראו חיי, כמה ארוויח (מחשבתיי מסתובבות סביב הכסף ואין לנו בבית בעיה כלכלית). אני ממש בפאניקה, כי איני יודעת מה קורה איתי. כביכול הכל מצוין, אבל אני לא שקטה ואת האמת- אני לא מוצאת סיבה מספיק הגיונית לכך. אם מישהו יכול לתת לי עצה טובה, מאוד אודה

שלום לאלמונית, ספקות עצמיים, בעיקר סביב שאלת הערך העצמי יכולים לכלות כל חלקה טובה בנפשנו. כאשר השיעמום מתגנב לחיינו, אפשר להניח בזהירות שבחרנו להתמודד עם משימות קלות מדי, בכל זירות התפקוד שלנו. תחושת אתגר, עניין ומשמעות היא בדר"כ תוצאה של עבודה קשה, מאמץ ונכונות לעמוד מול מצבים חדשים של רף גבוה מהרגיל. אם המאמץ שאת *כן* משקיעה מכוון לצרכים של ניראות חיצונית ולא לצרכייך האותנטיים, תיתכן תחושה עמוקה של אכזבה עצמית וניכור עצמי. כדי להתמודד עם תחושת האי-נחת, להבין אותה לעומק ולפעול לסילוקה, נדרשת עבודת חקר פנימית ואמיצה, אותה תוכלי לעשות בכוחות עצמך או בעזרת פסיכולוג/ית קליני/ת. אף פעם לא מאוחר! בהצלחה ליאת

אני לא יודעת להסביר אבל לא ראיתי תופעה כזו כל חיי . אדם עם מחשבות טורדניות , אינו מסוגל להניח ולהרפות . שתלטן ובולעני . פולש למרווח מחייה . אגרסיבי ומתנהל בבריונות , סוג כזה של אלימות ריגשית . בכל תקופת ההיכרות שלי עימו ראיתי אין סוף החלפת זהויות . כחלק מרצון לחפור ולהגיע לאמת . כחלק מרצון להוציא צדדים נחמדים או אגרסיבים באישיות . בקיצור . לבחור יש צורך עבור מדמות למישניה ולא כמחלת נפש של ריבוי אישיות ( שאחת לא יודעת על השנייה ) אלא כחלק ממניפולציה . ואגב , הוא אינו הולך לעבודה כבר זמן רב . או שהוא ישן ימים שלמים או שהוא לא ישן בכלל . מקבל ציפרלקס , שכנראה בכלל לא עובד , ובכל אלה גם חשיש נוסף לכל צרות . מה זה ? עם מי יש לי עסק ? אורנה

ערב טוב, התמונה שאת מתארת יכולה להיות "תמונת קצה" של כמה נתיבים שונים, או של דינמיקה אישיותית/משפחתית זו או אחרת. בנוסף, לא תמיד מה שנראה בעיני המתבונן מבחוץ, זהה לחוויה הפנימית המפעילה את האדם שאת מתארת. אני מניחה שלא פשוט לחיות במחיצת אדם כה בלתי יציב וכה סוער ועוצמתי, אבל בטוח שלא משעמם. הטיפול התרופתי שהוא מקבל יכול להעיד על קיומה של מצוקה, היוצרת פגיעות לחרדה או דיכאון (או שניהם). עוד דבר שחשוב לזכור, זה שההשפעה המיטיבה של הציפרלקס מורגשת רק לאחר תקופה שבין שבועיים לחודש, ולעיתים עם תחילת הטיפול מופיעה החרפה זמנית של החרדה והעצבנות. כנראה שיש לך עסק עם אדם שבימים אלה לא נמצא במיטבו. מותר לכולנו. אם את חשה שקשה לך או שהתנהגותו פוגעת בך ישירות או בעקיפין, ואם יש לך ברירה, נסי להתרחק לזמן מה ולראות מה יקרה. נשמח להתעדכן, אם תרצי. ליאת

לא . את הציפרלקס הוא מקבל כבר למעלה משנה . דרכו בקודש הם דפוס קבוע של התחזויות , אלימות מילולית , חקירות לדקויות שלא יאמנו , מחשבות טורדניות . הוא עובר מהתנהגות בוטה ואלימה , אובססיבית להתנהגות רומנטית כובשת בעלת מתיקות אין סופית . כמו מעגל סגור . אין לו שבועיים רצופים בעבודה בלי החסרה של יום או יומיים . הוא מתעמת על כל שטות . מרחיק חברים ממנו ומבת זוגו בניהול טרור סמוי . משהו מאוד לא בריא קורה כאן . בת זוגו כבר הצליחה לשלוף את עצמה ממעגל האימה , וכן אני כחברתו הקרובה . אבל מה קורה כאן לעזאזל ? כל מייל שמתקבל ממישהו כבר מעורר חשדות , אנחנו שתינו כבר מרגישות כאילו השתגענו . זה הזוי לגמרי . יש לך אפשרות להסביר לי את הדרכים אליהן כיוונת ? מהם המסלולים ולאן ?

סיימתי טיפול קצר ואני מרגישה שלא ממש סיימתי . אני מתגעגעת למטפל ולשיחות ורוצה מאוד ליצור איתו קשר. מה עושים? האם אפשר ליצור קשר עם מטפל גם אחרי שהטיפול נגמר רשמית?

שיר יקרה, את מדגימה בפנייתך מצב בו, ככל הנראה, לא התקיימה תמימות דעים לגבי העיתוי של סיום הטיפול. אם להרגשתך עדיין קיים הצורך בהמשך טיפול, מדוע הוא הסתיים? למרות התהייה שלי, חשוב לזכור שאחרי טיפול טוב ומשמעותי, תיתכן תחושת אובדן וגעגוע איתה יש ללמוד להתמודד. מטפלים רבים נוהגים להשאיר "דלת פתוחה" למטופל שלהם גם לאחר סיום הטיפול, ולהדגיש בפניו שיוכל לחדש את הקשר במידת הצורך. לפיכך, אם תתקשרי למטפל שלך ותשתפי אותו בתחושותייך, לא יהיה זה מעשה בלתי מתקבל על הדעת או חריג. ערב טוב ליאת

קרעת אותי... :-)))))))

אהיה כאן בערך בעוד שעתיים :-))

החלטתי שאני לא מוצאת את הידיים והרגליים שלי, אני נמצאת במצבים מהם אני מנסה להתחיל לצאת מזה זמן מה ולא מצליחה-> אני חייבת לעזור לעצמי ולמצוא שוב מטפל/ת. תזכורת: ההודעה האחרונה שלי- http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-669,xFT-605934,xFP-605934,m-Doctors,a-Forums.html אני סטודנטית והייתי מטופלת שנה במסגרת השירות הפסיכולוגי במוסד בו אני לומדת, אך יש הקצבה לתקופה של שנה (אצלי זה היה קצת יותר), מעבר לה מפסיקים את הטיפול (אני לא בטיפול כבר כ-3-4 חודשים). אבל אני שוב די מבולבלת- מה שהיה לי בשירות הפסיכולוגי- פשוט מילאתי טפסים ונתנו לי את אחת הפסיכולוגיות שם, לא הייתי צריכה להתאמץ יותר מדי, ועכשיו עולות השאלות: מטפל או מטפלת? איך בדיוק ואיפה למצוא? ושוב זה כ"כ קשה, לעשות זאת לבד, כמו כל דבר-קטן כגדול- בזמן האחרון, שדורש ממני כ"כ הרבה אנרגיות... תודה מראש על התגובה.

ערב טוב, אי אפשר שלא להסכים איתך, שמה שצריך כרגע זה לא להישאר לבד. אפשר לחוש בכאב, בבלבול ובמצוקה שלך ללא קושי. למרות שאנחנו מרבים לדבר כאן על חשיבותה של "הבחירה הנכונה" במטפל/ת המתאים/ה, דווקא ניסיונך שלך מלמד שגם כאשר ממלאים טפסים ומקבלים מטפל "איזה שיוצא", זה יכול להצליח מאד. מן הסתם הוכחת יכולת טובה ליצירת קשר טיפולי, ואין סיבה שזה לא יקרה בשנית. אני מזכירה לך שניתן למצוא מטפלים במחיר סביר במסגרת קופת החולים שלך, במרפאות הציבוריות (זהירות! תור ארוך!), או לפנות לפסיכולוג פרטי בהתאם להמלצות בקרבת מקום מגורייך. אם תכתבי באיזה אזור את גרה, ותצרפי כתובת מייל עדכנית, אולי תקבלי המלצות ספציפיות דרך כאן. כדי לחשוב אם מתאים לך מטפל או מטפלת יש לדעת עליך יותר. ככלל, בהיעדר אינדיקציה ברורה לבעייתיות, לא הייתי מייחסת חשיבות רבה מדי לשאלה זו. למטפל מכל ג'נדר יש יתרונות משלו. אני מאחלת לך שתמצאי מהר את הטיפול הנכון לך, ושי?ימ?צאו מחדש האנרגיות שקצת התדלדלו לאחרונה. כל טוב ליאת

מאז המקרה ההוא אני מרגיש נכה אני לא מתחיל קשרים חדשים ואני סובל מאוד...חוסר היכולת להכיר נשים למרות הרצון העז ואוננות ללא תכלית גורמת לי לדכאון עצום..אני בטיפול והמטפלת פשוט נפלאה אבל אין לי כוחות.......

הי MR BLUE, אני יודעת מההודעות שאתה כותב מפעם לפעם שהמקרה ההוא לא מניח לך... אני רוצה להציע לך משהו מהתחום שלי, שקשור לעבודה עם מחשבות מטרידות (אבל תבדוק את זה עם המטפלת הנפלאה, בסדר?). למחשבות יש מאפיין מאוד משונה: ככל שמנסים להתעלם מהן ולהיפטר מהן כך הן מופיעות יותר. לכן, כשיש מחשבה מטרידה לא כדאי "להיכנס בה" בכל הכוח, ולהחליט שאי אפשר להתעסק עם זה יותר, אלא מומלץ דווקא להרשות לעצמך ב-א-מ-ת לחשוב (זה לא כל-כך פשוט...). שב לרגע עם עצמך, ונסה לחשוב מה קרה שם, מדוע זה כל-כך מכאיב לך, מדוע זה נשאר איתך לכל-כך הרבה זמן, וכן הלאה. אפשר לעשות את זה עם המטפלת, ואפשר לעשות את זה לבד. תבדוק את הנושא? בהצלחה, אורנה

בדקתי זה לא מרפה......

אורנה, אני צריך בבקשה עצה דחופה לעכשיו יש לי בעייה של קשב וריכוז ואני מנסה לעשות עבודה שאני צריך להגיש ואני לא מצליח להושיב את עצמי על התחת וללמוד אני רוצה עכשין ללמוד כי בלילה הכי נוח לי ללמוד כשכולם ישנים ואין הפרעות מה אני יכול להגיד לעצמי כרגע ועכשיו שיגרום לי לשבת ללמוד דחיתי את זה יותר מידי ועכשיו אין אפשרות אחרת חוץ מללמוד ובכל זאת אני לא יושב מה עושים? מה להגיד לעצמי? אני אומלל

תנסה למצוא עוד חבר'ה ערים שגם עושים עכשיו את העבודה או שעשו כבר: אם הם עושים את העבודה עכשיו- שב יחד איתם, אם הם עשו כבר- בקש מהם לעזור לך...

שלום רועי, זה באמת נשמע מאמלל מאוד... כרגע - אני רוצה לבקש ממך "לנקות את השולחן" מכל הדברים האחרים שצריך לעשות או שמושך אותך לעשות (כמו להציץ אל הפורום שלנו...), ולהשאיר רק את העבודה הנ"ל. זה אומר שאחרי שאתה קורא את התשובה הזו, אתה משאיר רק את הקובץ של העבודה פתוח (ורק אותו!). אני מבקשת שתשים לידך שעון מעורר (רגע, לא הולכים לישון!), ותכוון אותו לפרקי זמן של 15 דקות. יש לך 15 דקות להתאמץ לכתוב, ו- 15 דקות לנוח, וכן הלאה וכן הלאה. אל תנסה להתרכז לפרקי זמן ארוכים יותר, אבל גם אל תאריך לעצמך את 'החופשות'... עד כאן התערבות אינטרנטית לטפול בדחיינות... רועי, יש תופעה כזו, הרבה מאוד אנשים סובלים ממנה, ובשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל-אביב מציעים עכשיו סדנה קצרה ויעילה לטיפול בה. אחרי שתגמור את העבודה, תתקשר אליהם ותברר (03-6408505). שיהיה בהצלחה! אורנה

תודה על העצות מכוון שעון ויושב - מייד לילה טוב לכן

הי אורנה, בהקשר ספציפי זה אני מרגישה מחוייבת לשלוח אליך חיוך ונפנוף לשלום (ואני אכן מחייכת). בזה הרגע אני בעיצומה של דחיית מטלה. עוד שניה, עוד שתי מילים אלייך, ואני ניגשת אליה. יום נעים, ורד

איזה כיף לראות אותך כאן :-) יום קשה, אה? לילה טוב

הי שלי, אכן, הפורום שלנו פורח גם בשעת לילה מאוחרת... האם אלה ההרגלים ש'ציפור הלילה' ליאת החדירה בכם? לילה טוב גם לך, ותודה, אורנה

אורנה (ציפורית) יקרה, אולי כל מי שעונה באמצע השבוע הופך כאן ל'ציפור לילה'... אפילו את נדבקת :-) לילה מצויין...

שלום, רציתי לשאול איך בדיוק כדורים פסיכיאטרים אמורים לפעול ולעזור כשיש לאדם מחשבות פסימיות על החיים, הרי הם לא משנים את המחשבות? בתודה וברכה

שלומית, בישביל לשנות את המחשבות( ואולי יותר נכון לכנות את זה - לארגן את המחשבות ,לראות דברים מנקודת ראות אחרת) נועד הטיפול הדינמי או ההתנהגותי.

עירית שלום, אני בטיפול פסיכודינמי תקופה ארוכה .כשהגעתי למצב של מחשבות מאוד פסימיות על החיים, המטפל שלי אמר לי שאני חייבת לקחת כדורים שיעזרו לי למחשבות . לכן לא כ"כ ברור לי כיצד הכדורים אמורים לעזור למצבי ולמחשבותיי או האם זה אומר שהמטפל לא יודע איך לעזור לי ואני צריכה לחשוב על מטפל אחר? תודה שלומית.

תלו אלקטרודות היות ומשדריס אלי. שנים כל הזמן.השידורים נורא חזקים.הם גורמים לי לאובדן יכולת פעולה ומחשבה ואני אנוס כל הזמן לשמוע שידוריהם שהם לוחמה פסיכולוגית אכזרית ודיבור מתמיד של התפארויות.איומים,האשמות ברעות שעשיתי והוראות מהירות לכל פעילות אפילו שהיא קטנה ורגילה.איני יכול לישון. לחשוב,ולבצע כנראה שזהנעשה בטעבות על שעברתי חוקים ושאני מסוכן לציבור.איני יודע מי הנבילות ומי הפושעים שמנהלים זאת.אני בן 69,חולה סוכרת שגרמה לסתימת כלי דם בלב ולמחלת נאורופטיה בגפיים,לבעיות עיכול ולעתים להתפתחות מצבי כעס.אלה פשעים חמורים נגד חוקי המדינה והאנושות.זו רציחת אדם באין הוכחות ועדויות אני ממש חסר תושיה. אני חי בגהינום שקט שפועל בבית ובחוץ ומתגלגל מהר ליום מותי.אני מבקש עזרה באיתור המוסד העוסק בהפעלת פשעים נבזים אלה והענשת כל הנבילות.

קורבן יקר, הצטערתי לקרוא שאתה חווה כאב כה רב. אני מאמינה שהסבל שתיארת הוא ממשי ביותר עבורך. לצד זאת, אני מניחה שמדי פעם אתה מקבל מסביבתך תגובות המטילות ספק בראיית עולמך. לצערי, אני נאלצת להצטרף לתגובות אלה. אני משערת שהדברים שאכתוב עתה יעוררו בך מורת רוח, אך אני ממליצה בחום שתפנה לרופא פסיכיאטר ושתמלא אחר הנחיותיו. בברכה, אורנה הערה המיועדת ל- פ.ץ. הסרתי את תשובתך (המשעשעת, אני חייבת להודות), משום שהיא לא מתאימה לעוצמת הכאב והחרדה שתוארה כאן...

שלום רב! אני סטודנטית בת 25. מאז שאני זוכרת עצמי (מגיל 3-4 לדעתי) אני מאוננת- חוות אורגזמנות ונהנית. מסביבות גיל 21 לערך אני לא מצליחה לספק את עצמי ולהנות מכך. בתקופה זו בחיי (גם בסביבות גיל 21)התחלתי להתנסות במין ומאז ועד היום אני לא חווה אורגזמות גם עם פרטנר (היו שניים, שהאחרון היה קשר מאוד רציני ומשמעותי מבחינתי שארך כשנה וחצי) וגם מאוננות. אני מניחה שיש קשר בין שני המקרים המתוארים... האם יש לכך טיפול כלשהו, שכן הדבר מפריע לי ומתסכל אותי (וגם את בן זוגי כשהיינו יחד). חשוב לי לציין שאני נבוכה מללכת לסקסולוג, האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור? בתודה מראש- גולה.

שלום גולה, בהחלט אפשר להיעזר בטיפול פסיכולוגי על-מנת להבין את הסיבות העמוקות לקושי שאת מתארת. עם זאת, הייתי ממשיכה לשקול גם פנייה לייעוץ סקסולוגי. יש לי תחושה שאת מדמיינת ייעוץ סקסולוגי כחוויה שונה מאוד מייעוץ פסיכולוגי, ולא כך הדבר. בשני המקרים ישוחחו איתך על הבעיה, ינסו להבין את ההיסטוריה שלה, את היבטיה השונים ואת השלכותיה המגוונות, ויחשבו ביחד איתך על פתרון מתאים. ההבדל הוא שסביר כי לסקסולוג יהיו באמתחתו מספר כלים ספציפיים מתאימים לפתרון בעייתך. מה דעתך? אורנה

תודה על התשובה, האמת שנראה לי שזה מה שאני אעשה למרות שאני עדיין בהתלבטות כיוון שכרגע אני ללא בן זוג. מעבר לזה, את יכולה אולי לתת לי כיוון למחשבה מדוע שני האירועים הללו (נסיון מיני ראשון שכשל ובמקביל הפסקת יכלתי לספק את עצמי) התרחשו די במקביל? מה הקשר בינהם? תודה..

אני כותבת כאן הודעה מתוך מצוקה פנימית. אך אין בי את הרצון להתבכיין פה, אלא רק להביע את מה שאני מרגישה ואולי למישהו יש את המזור או ההמלצה איך להתמודד עם הכל ביחד. מה שקורה זה שלא האמנתי שכך יראו החיים שאוטוטו אני בת 35 אני מנסה להרות כבר שנתיים ולא מצליחה. הייתי בטוחה שדרך טיפולים אני בהיריון מהר מאוד, כי לא נמצאה שום בעיה מיוחדת. הבעיה היא שהזמן נמשך ונמשך ואין תוצאות עדיין. אני מרגישה חוסר וודאות ענקי בחיים שלי בגלל זה. הבעיה השניה היא שהפכתי לעצמאית וקשה לי מאוד להתמודד עם זה בגלל כל הבעיות והמועקות שיש לי. אני מרגישה שראשי לא בעבודה ואיך ההכנסות לאט לאט הולכות ומדלדלות. הבעיה השלישית שאני מרגישה מאוד בודדה בעולם. למרות שבעלי הוא גבר רגוע ותמוך, אני מרגישה שזה לא זה. אין לי חברים או קרובי משפחה שקרובים אליי מאוד. הבעיה הרביעית שאנחנו גרים באיזור שכל הזמן מדובר כאיזור שערך הנכס בו יורד, מה שמאוד מלחיץ אותי לגבי מעבר דירה בעתיד. הבעייה החמישית זה השומן שלא הצלחתי להתמודד איתו והפעילות הגופנית שאני מקלה בה ראש. אני מרגישה שראשי עמוס במחשבות, בדאגות, העצב והאכזבה שלי גדולים מידי כדי להמשיך קדימה בקו החיים. אבל אני יודעת שלמרות הכל אין ברירה ולעולם אסור להרים ידיים. אבל אני מרגישה כמו איזה מישהי שכל הזמן תוקעים לה יתד בין הגלגלים להתקדמות בחיים. אם מישהו הגיע וקרא עד לפה אז תודה לו. אשמח אם תהיה התייחסות כלשהי לפנייתי. לילה טוב

למאוכזבת קראתי את מה שכתבת ולמרות שאינני מטפלת רציתי להגיב. האם סיפרת לבעלך את מה שעובר עליך? אולי זה יעשה לך טוב לדבר איתו (למרות שאת לא בטוחה שזה זה...) כפי שאת בטח יודעת יש הרבה "פתרונות" שאני ועוד אנשים יכולים להציע לך בקשר לכל בעיה בנפרד, אך מנסיון אישי - כ"שכבד" על הלב אז קשה להחליט ולפעול. אז רק אומר לך שכדאי לך לעשות דברים קטנים שיעשו לך מצב-רוח טוב (כל אחד ומה שטוב לו) ואל תשקעי במחשבות על מה שמטריד אותך בהווה או על מה שנראה לך שיכול להשתבש בעתיד... אם את אוהבת חיות אני ממליצה לך לקחת כלב. אולי זה לא נשמע רציני אבל זה מאד משפיע לטובה על החיים - הדאגה והטיפול בכלב ממלאים את החיים... מקווה שתכנסי להריון במהרה. זו באמת הרגשה קשה ומתסכלת אך אל תתיאשי כל עוד לא ניסית את כל השיטות שהרפואה מציעה. שיהיה לך כל טוב...

שלום אלמונית, ניכר שאת נמצאת בעומס גדול מאוד. הבעיות שתיארת יכולות להדיר שינה מעינינו גם כשהן באות 'אחת אחת', ובוודאי כשהן באות בצרורות... למעשה, אני מניחה שאת חווה מעגל שלילי - כל בעיה מגבירה את מצב הרוח הרע, מפחיתה את כוחות ההתמודדות, ומביאה אותך אל הבעיה הבאה כשאת חלשה יותר ומוטרדת יותר... מאחר ופנית לפורום פסיכולוגיה קלינית, ואף תהית בהודעתך אם מישהו בכלל יקרא עד הסוף, אני מרשה לעצמי לשמוע בפנייתך את הכמיהה שיהיה מישהו שיקשיב לך באופן קבוע ומושקע. אני ממליצה בחום שתקבעי לעצמך פגישת התייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת. בפגישת ההתייעצות תוכלי למקד את הצרכים והרצונות, ולהתחיל לעבוד לקראת יצירת מעגלים חיוביים יותר. בהצלחה, אורנה

שלום ך אורנה רציתי לדעת למי מיועד טיפול ואומנות? מתי הוא עדיף על טיפול פסיכולוגי?

שלום כרמית, טיפול באומנות מיועד למטופלים שמעוניינים בכך, שמרגישים שצורת הביטוי הזו טובה להם ומתאימה להם. אני מאמינה שזה אמור להיות הקריטרון המרכזי לבחירתו. בברכה, אורנה

טיפול באמנות מתאים למי שהמילים קשות לו, למי שסגור, למי שמתקשה לתת לקשיים שלו לצוף ולעלות מול מטפל קלאסי. הטיפול מאפשר דינמיות גדולה יותר מעבר לישיבה זה מול זה, כיון שמעורב בו פן יצירתי. הוא כולל גם דיבור אבל מאפשר הרבה הבעה שלא במילים. יש טיפול באמנות פלסטית, יש בתנועה, בדרמה, במוסיקה, בסיפור. תבחרי על פי נטיות לבך ותבחרי את המטפל/ת בקפדנות רבה (השכלה, נסיון, המלצות). בהצלחה.

שלום, התרשמתי , ואשמח לדעת שאני טועה, שתשובתך לכרמית היתה קצת "יבשה". אני יודעת שזה פורום פסיכולוגיה ואת פסיכולוגית, אבל האפשרות הזו של טיפול באומנות יכולה להציל (אני לא מגזימה), במקומות שלטיפול קונבנציונלי אין מה לתת או אפילו יש פוטנציאל לפגיעה נוספת. רציתי לקרוא משהו קצת תומך יותר בתשובה שלך.

היי, אני נמצאת בטיפול כבר 4 שנים ועדיין לא התגברתי על המטפל שלי. כבר הרבה זמן לא דיברתי על הרגשות שלי, מכיוון שעלו נושאים "יותר חשובים". באופן ספונטני אני מרגישה צורך גדול בפגישה הבאה לומר לו" רק שתדע שעדיין לא התגברתי עלייך". אני מרגישה שאני חייבת לומר לו, אין לי מושג למה, אבל האם זה לא דרמתי ומביך מדיי?

שלום מטופלת ותיקה, כמשתתפת פעילה בפורום, את וודאי יודעת שמה שמביך ומפחיד הוא "לחם חוקנו" בטיפול. וודאי שכדאי לדבר איתו על אהבה... אורנה

אני לא פונה פה בכלל בשאלות שקשורות לטיפול שלי...

- לשם מה יש גבולות בטיפול? - מה זה אומר אם המטפל שומר על גבולות נוקשים? - מה זה אומר אם המטופל מנסה לבדוק את הגבולות?

ערב טוב, אני בסה"כ מטופלת ולפניי הרבה מאד עבודה, אך מהמעט שאני מבינה, אני חושבת שגבולות בטיפול נחוצים והכרחיים ביותר (ברמת החיים והמוות של הטיפול). הגבולות הינם מחויבי המציאות, כדי להגדיר את המרחב בו אפשר לפעול, אחרת אין לו ידיים ורגליים ואין לו אחיזה בקרקע. ואז... אם אין תחום ברור, אז אפשר להיסחף לאינסוף עם הרוח ולאבד שליטה, וככה גם שכחנו מהמציאות... להערכתי, בקיום הגבולות גם נמדדת היציבות של המטפל, ושל הטיפול בכללותו. זה חשוב במיוחד למטופל שמגיע במצב נפשי מפורק בצורה אנושה... מטופל שמנסה לבדוק גבולות, לדעתי - חיוני. הרי המטופל מחפש לו הגדרה, קיום, נפרדות, ושוב, מקום יציב... ואני רוצה גם לציין שכמו שיש כאלה שבודקים ובודקים, קיים, מנגד, מי שחרד עד אימה לבדוק גבולות, או מציב לעצמו גבולות "ברורים מאליהם" שאפילו הטיפול לא חשב עליהם. גבולות נוקשים - תלוי בסוג הטיפול, תלוי גם מי קובע שהם "נוקשים". אולי אלה אנחנו המטופלים שלא נוח לנו עם גבול כזה או אחר ואנו רוטנים שקשוח לנו. ואנחנו רוטנים... ואולי (כפי שציינתי קודם) אלה רק אנחנו ש"קבענו" אותם נוקשים כאלה ביחס לעצמנו, מבלי לבדוק בכלל. ועוד כהנה וכהנה. ככל שהטיפול נוטה להיות קרוב יותר לאנליטי כך גם הוא מוגדר חזק יותר, ואז יש לנו באמת מערכת עם גבול יציב יותר, שבה נבחנת תגובתנו לכל תזוזה קטנה, מה שנותן הרבה חומר לעבודה. אבל אין ספק שזה כואב נורא. לאחדים מתאים (צריך הרבה אומץ...) אך לאחרים לא מתאימה דרגת "נוקשות" כזאת; כלומר, מתאימה דיה כדי להמשיך את הטיפול ולעמוד בו; לשרוד אותו. מכאן, כמדומני, גם צמחו הרבה התנגדויות לטיפולים מסוג זה ופתחו מקום לסוגי טיפול אחרים, גישות אחרות, שהן יותר נינוחות מבחינה זו. איש איש ודרכו... מטופלת ותיקה

שלום גיא, גבולות נחוצים על-מנת להגדיר מרחב טיפולי שניתן לעבוד בתוכו ביעילות ובבטיחות (ממש כמו הגדרת סביבת העבודה של מקצועות אחרים...). גבולות שנחווים על-ידי המטופל כנוקשים ומאמץ עקבי לבדוק את הגבולות הם חומר לעבודה טיפולית - ואיני רואה טעם רב לפרש אותם באופן כללי. הם מבטאים משהו ייחודי עבור כל מטופל בקשר הספציפי שהוא יוצר עם המטפלת. על-מנת שלא תרגיש חסר, העתקתי לך קטע מתשובה שכתבתי לפני זמן מה: אני אנסה להסביר לך כיצד אני חושבת על טיפול: אפשר להסתכל על טיפול כמין "בועה" של מציאות פנימית. בתוך הבועה נמצאת ה"נפש" של המטופל וה"נפש" של המטפל, והקשר שנוצר בניהם. בתוך הבועה מתנהלת עבודה קדחתנית של התבוננות. זה מין "מפעל" קטן של התבוננות במטופל, בקשרים שהוא מקיים, בסיפורים שהוא מספר על עצמו, וכן הלאה. ה"בועה" הנפשית הזו מתקיימת בתנאים מאוד מיוחדים: היא מתרחשת בזמן קבוע (יום ושעה קבועים), נמשכת זמן קבוע (50 דקות), משלמים עבורה סכום שנקבע מראש, וכן הלאה. הכללים האלה הכרחיים כדי לעגן את "בועת המציאות הפנימית" בתוך המציאות החיצונית. זה הכרחי, אחרת הבועה עלולה להיסחף ברוח... דווקא בגלל שעיגנו את הבועה במציאות החיצונית, והפכנו אותה למשהו תחום ומוגדר היטב, אפשר לעשות "בלגן" רציני בתוך הבועה. אפשר "לשחק" בכל מיני מציאויות רגשיות, אפשר להתנסות בכל מיני מצבים וקשרים, אפשר להיות כל דבר והמטפל יכול להיות כל דבר עבורנו. וכל הבלגן הנהדר הזה מתאפשר, דווקא משום שלקראת סוף הפגישה מתחילים להתארגן "לנחיתה"... כשהדלת נפתחת שוב, המטופל יוצא אל העולם המוכר שלו, בו יש לו (אני מקווה) "אבא, אמא, חבר, בן/בת זוג", ומשאיר מאחור את "חבר/ת הבועה" שלו... את מבינה? זה הכרחי. זו אינה הגבלה מתוך "רוע", אלא מתוך הבנה שהגבולות דרושים דווקא כדי שאפשר יהיה לעוף... בברכה, אורנה

שלום לכולם הייתי מבקש לקבל מכל מי שיודע ,את טבלת הגבהים ההמוצעים בישראל לגברים ונשים. תודה מראש אלי

http://gdila.co.il/percent/

זה לא ממש הכיוון של הפורום שלנו, אבל תודה ללילך...

האטימות הזו שיש לאנשים. אי היכולת להביע רגשות אי היכולת לשתף אחרים אי היכולת סתם לדבר, ברגע שבא להם לדבר הצורך בלהגן על עצמם לשמור על עצמם ועל האינטימיות הצורך במספר מאוד קטן של אנשים במעגל שלהם מאיפה כל זה נובע? האם זה מחינוך? מסביבה? מעבר טראומתי? או סתם נולדים עם אישיות כזאת?

גם וגם וגם וגם. ולא כדאי לעשות הכללות. יש לא מעט אנשים מוחצנים שישתפו אותך בפרטי פרטים על חייהם, בחושפנות מדהימה ללא אינטימיות במעגל הכי גדול שיתאפשר להם.

שלום נגה, אני נוטה להסכים עם 'מסטיק לעוס' (מה קורה עם הכינוי?) ש"גם וגם וגם וגם"... אנשים נולדים עם מאפיינים מסויימים, וגם לומדים מסביבתם הרבה מאוד על מה נכון ומה לא, מה מתאים ומה פחות, על מה "נענשים" בכאב רגשי ועל מה מחוזקים. בין השורות נשמע שהנושא מכאיב לך, ולא מדובר בהתעניינות תיאורטית גרידא. רוצה לכתוב על זה קצת? אורנה

אורנה תודה אני בעצם דיברתי על עצמי. נורא קשה לי לשתף אחרים, למרות שאני מרגישה נחנקת לפעמים. אני מרגישה באי נחת אם אני עושה זאת, כי אז יש לי ההרגשה שהם יודעים עלי הרבה, אני חשופה...וגם מתוך דאגה שאני לא רוצה להציק להם או להדאיג אותם (במקרה של משפחה). המילים לא יוצאותונשארים בפנים, אבל ישנם מקרים שכל הכעס הזה שנשמר יוצא בבת אחת, ואז אני ממש שונאת את עצמי. אני מרגישה את זה אצל המטפלת, אבל הצלחתי פעמים פשוט לקום ולצאת. פעם אחת היא תפסה אותי, אבל שלטתי בעצמי ולא נתתי לרגשות ולכעס לצאת אצלה. זהו.....!!!!!!

על מה שרשמתי קודם... ועל כך שהצלחתי להבין את הדברים בצורה כל-כך הפוכה והתייחסתי לדברים שונים לחלוטין. אין לך מושג כמה אני מבינה את ההתייסרות וההלקאה העצמית. אבל לא אבלבל יותר את המוח. סליחה, בכל אופן... נפלתי...

האטימות הזו שיש לאנשים. אי היכולת להביע רגשות אי היכולת לשתף אחרים אי היכולת סתם לדבר, כי בא להם לדבר הצורך בלהגן על עצמם לשמור על עצמם ועל האינטימיות הצורך במספר מאוד של אנשים במעגל שלהם מאיפה כל זה נובע? האם זה מחינוך? מסביבה? מעבר טראומתי? או סתם נולדים עם אישיות כזאת?

הוי, כן... יש אנשים כאלה אני לא יודעת מאיפה זה נובע, ואם בכלל זה משנה למצוא "מה" אחראי לעניין הזה, מה שכן, אם ישנה אצלנו ציפיה ודבקות לקבל איזו תשומת לב, רגישות, חיבה, עזרה, תגובה או שיתוף מ"קירות" כאלה; אם אנחנו מצפים להיות שייכים -דווקא- למעגל של אנשים כאלה, נגרמת לנו אכזבה רבה. וממה שמוכר לי, נשאבים תמיד לאותו מקום. מצפים בגדול, מהם, דווקא היכן שאי אפשר, נתקלים בחומה הזו, מתאכזבים בענק ואחר-כך כועסים עד לב השמיים, מתייסרים וסובלים נורא. וכן... זה לא קורה ככה סתם... חבל שאי אפשר כל-כך בקלות להחליט שנחפש את מה שאנחנו רוצים וצריכים במקום אחר. במקום שבו אפשר לקבל משהו טוב יותר, להיות חלק, להיות שותף... ו... כנראה שאפשר למצוא והרבה. מטופלת ותיקה

בתי בת 10 בקירוב , ואני שמה לב שהיא אינה נלחמת על מקומה בכיתה , זה נובע מבחינה חברתית, ממשחקים שדורשים יותר ,כמו מבוך כאשר הוא קל זה בסדר ברגע שמתחיל שלב קשה והיא נתקעת היא פשוט מרימה ידיים ולא ממישיכה, אין לה את הרצון להילחם ולהגיע להישגים, היא אינה יוזמת למרות שאני מעודדת אותה , היא פשוט מנפנפת אותי, נראה לי שאין לה מספיק ביטחון עצמי. כיצד אני בתור אמא יכולה לעודד אותה להילחם על מקומה , ליזום יותר ולהיות פתוחה יותר ,

יערה יקרה, ניכרת הדאגה שלך והרצון שיהיה לה טוב... באופן כללי, תחושתי היא שהתמיכה והעידוד שהבעת בכתיבתך הם בדיוק מה שלטווח ארוך יאפשר לילדתך להיות אדם עצמאי, יוזמתי ומאושר. יתכן שכרגע היא עדיין אינה מסוגלת ליישם את הדברים, אך אין צורך להחליט מראש שכל חייה היא תרים ידיים למול קשיים... מעבר לחמימות בה את מתייחסת אליה, תמיד קיימת האפשרות לצרף לכך את ההתבוננות והליווי של איש/אשת מקצוע. טיפול באומנות פלסטית, במוסיקה, בתנועה וכד' עשוי להיות אופציה מצויינת לילדים ומתבגרים הזקוקים לחיזוק וליווי. תחשבי על זה? בברכה, אורנה

יש לי הרגשה שנמאס למטפלת ממני. אני לא משתפת הרבה פעולה, כי קשה לי לדבר, להביע רגשות...להיחשף... ואת זה אמרתי לה מההתחלה!!! ולכן אני מרגישה שהיא רק "מעבירה" את הפגישות. כאילו, "אם לא בא לך לדבר, אז נשב עד שהשעה תעבור".... או כל מיני שיחות כלליות כאלו. מה דעתך? האם היא כן "מעבירה את הזמן" בכדי לא לאבד לקוחה, או שהיא מנסה לעצבן אותי בכדי שאדבר, או מנסה להתקרב אלי???!!!!!!!!!!! אני ממש לא יודעת.

שלום אוסנת, קודם כל, אני מציעה לך לקרוא את התשובה הקודמת בנושא 'התנגדות', ולשאול את עצמך האם משהו בדברים נשמע לך מוכר... מעבר לכך, אני חושבת שהמקום לפתוח את הדברים הוא הטיפול עצמו. כרגע ברור למדי שאת מרגישה שם עזובה, לא מוחזקת, שלא מדייקים איתך. דברי איתה על זה. אני מניחה שהיא תציע לבדוק האם הדברים מוכרים לך מקשרים נוספים, ושתוכלו להתבונן ביחד בהתקדמות הטיפול עד כה ובמקומות בהם טרם נגע. טוב שנמאס לך מהמצב הנוכחי, אולי תוכלו לשנות זאת... בהצלחה, אורנה

שלום אורנה, אשמח לדעת מה משמעות ההתהגדות בטיפול? איך היא מתבטאת (לפי הניסיון שלך) אצל אנשים שונים? ומתי היא נחשבת טבעית, ובאיזה שלב היא כבר נחשבת כמוגזמת? ומה עושים בנדון אם היא נמשכת זמן רב? תודה ואשמח אם תכווני אותי למאמרים באנגלית או בעברית.

ערב טוב, למיטב הבנתי וניסיוני (ואם אני טועה בוודאי יתקנו את דבריי) - כל אחד מאיתנו שואף בבסיסו להישאר (באופן לא מודע) במצב הקיים והמוכר. כל תזוזה או שינוי מעוררים חרדות, ואנו נוטים להיאחז בקיים, אפילו אם הוא נורא ואיום. החשיפה אל הפנים היא מאיימת מאד וצריכה להיעשות בזהירות ובהדרגה. לדעתי, התנגדות יכולה להיות חזקה מאד כאשר נוגעים, למשל, בקשר קדום ועמוק ביותר שיש לו שם בפנים ממש עמודי תווך כאלה, גם אם הגענו לשם אחרי חציבה עדינה עדינה. אם הגענו לאנשהו מוקדם מידי אז בכלל בום! פיצוץ. רציתי להזכיר שגם אם אנו כבר בשלב שאנו מבינים שאנו זקוקים לשינוי ומגיעים לטיפול, אי אפשר להימנע ממערכות מבוססות שעובדות נון סטופ. ו... לפעמים המצב קשה עד כדי כך שאפילו לא מוכנים לגשת לקבל עזרה כלשהי: "אל תיגע בי". חייבת לציין שזה לא נעשה בכוונה ואין זו אשמתנו. רגש עמוק ולא ידוע לנו מכוון את הדברים (גם כשאנחנו כבר מכירים קצת איך הוא עובד, השליטה שם, עדיין לא מספיק) איך מביעים התנגדות כשאנו בטיפול? נראה לי, למשל, ש חוזרים להרס, בורחים מפגישות, מפסיקים טיפול, כועסים בטירוף, מתפרעים, לא מסכימים בשום אופן, מאחרים, סוגרים דברים פנימה... או - מגיעים לפגישה, אבל, כאילו, לא נמצאים בה (אפילו לא עובר דרך אוזן אחת ויוצא מהשניה...). לא מוכנים לקלוט דבר מהחוץ. כל קשב מופרע על-ידי תזוזה או רחשוש מזערי. ועוד. לפעמים התהליך הוא באמת איטי מאד (תלוי בעומק פגיעה). לפעמים גם ישנן טעויות של המטפל (למרות שהוא עושה ככל יכולתו, עדיין...). אבל ככל שנוגעים בפגיעות בשכבות עמוקות יותר כך קשה הרבה יותר, וכך גם ההיאחזות רצינית הרבה יותר. הרי, היינו קשורים למשהו מגיל כלום והרבה הרבה שנים אחר-כך. לפעמים הקשר הוא כמו ריתוך, לפעמים הרבה הרבה יותר חזק מזה. קשה... אף על פי כן ולמרות הכל, מה אפשר לעשות כדי להתקדם? אני יודעת, למשל, שבמקרה שלי, מעבר לעבודה האישית המשותפת שלנו, והעבודה הנפרדת שלו מחוץ לפגישות, המטפל נעזר ומתייעץ עם עמיתים למקצוע. אם כך, אנחנו לא רק שניים, וזה מצויין. חייבים את השלישי (לפחות) כדי שיפתח אור חדש לתוך מערכת סגורה. ניסיתי לעזור קצת ולחפש קישורים והעליתי חרס :-( מטופלת ותיקה

ההתנגדות היא מן סוג של "מערכת הגנה עצמית" אוטומטית. גם אם היא עובדת "עקום" והיא בעוכרנו. (כפי שאני מבינה זאת)

ערב טוב אאא, ותודה למטופלת וותיקה על דבריה המאירים, אוסיף מספר מילים בנושא: המושג 'התנגדות' (resistance) שייך לשדה התוכן של הטיפול הפסיכואנליטי, ומשמעותו צורה מסויימת של הגנה ש"האני" מפעיל. מאחר והטיפול הפסיכואנליטי מכוון לבטל בהדרגה את ההגנות, מרכיבים מודחקים שאינם רצויים ל"אני" הולכים ומתקרבים אל התודעה, ומעוררים חרדה. "האני" מתגונן כנגד חדירת חומרים מאיימים אלה למודעות, וההתגוננות מכונה 'התנגדות'. אפשר לחשוב על מגוון גדול מאוד של דרכים להתנגד להתקדמות הטיפול: משכחה (למשל, שכחה של חלומות) ובידוד החלק הרגשי מהחלק האינטלקטואלי, דרך הרגשה שאין מה לומר למטפל, שתיקות ממושכות והתנהגות פרובוקטיבית, וכלה באיחורים, חיסורים ו- acting out (ביצוע של הדחף במקום דיבור עליו). המטפלת מנסה להיות עירנית לתופעות השונות של התנגדות, ולעיתים מתייחסת אליהן ישירות ומביאה אותן לתשומת לבו של המטופל, מתוך מטרה להתקרב בכך אל החומר המודחק שעורר מלכתחילה את החרדה ואת ההתנגדות. לגבי "הגזמה" בהתנגדות, אני מאמינה שניתן להבין מהתשובה שכל עוד יש חומרים מודחקים יש גם התנגדות (כלומר, תמיד...), אם כי היא בהחלט מתרככת עם הזמן. מעבר לכך, יש להתבונן בכל מקרה לגופו. בנוגע לקריאה נוספת, אני ממליצה להסתכל באתר פסיכולוגיה עברית (יש להקליד 'פסיכולוגיה עברית' בכל מנוע חיפוש אינטרנטי). בברכה, אורנה

האם בכל פעם שאני מגיעה לטיפול, ונכנסת לשירותים, האם זו התנגדות? (דחף במקום דיבור) תודה

שלום לך אורנה עוד פעם. תודה רבה על התשובה המפורטת אבל לא הצלחתי למצוא שום מאמר מעניין באתר פסיכולוגיה עברית על ההתנגדות בטיפול. גם ב-GOOGLE לא הצלחתי. אשמח אם תכווני אותי יותר, אפילו גם באנגלית תודה רבה עוד פעם

אנסה לסייע, חיפוש של המילים - resistance psychotherapy - בגוגל האנגלי, יוביל אותך להרבה מאד מאמרים, נראה לי שמשהו מהם עשוי להתאים לך. להלן החיפוש: http://www.google.com/search?hl=en&lr=&q=resistance+psychotherapy והנה, לדוגמא, המאמר הראשון שמופיע בין תוצאות החיפוש: http://www.sageofasheville.com/pub_downloads/RESISTANCE_IN_PSYCHOTHERAPY_A_PERSON-CENTERED_VIEW.pdf בגוגל בעברית אפשר למצוא חלקי מאמרים שקשורים לעניין בחיפוש המילים: - התנגדות בטיפול - ואחר כך לאגד את כל המידע יחד. מ.ו.