פורום פסיכולוגיה קלינית

סליחה הייתה לי בעיה בלהעביר את ההודעה. יש לי הרגשה שהמטפלת מנפנפת אותי, מרחיקה אותי, מתרחקת ממני אני בטיפול כבר שנה אצלה, והיה לי נורא קשה בהתחלה, אבל עבדנו על האמון שלי, ועל היכולת של בלהתמסר (ואז בזמנו היא אמרה שהיא תדע תמיד לשים את הגבולות ושלא אפחד), והנה אני מרגישה שזה מה שהיא עושה עכשיו למרות שלא עברתי שום גבול!!! אז נראה לי שאני צריכה להתקפל בחזרה.

שלום נועה, הקושי להתמסר ולתת אמון אינו תכונה מולדת. עפ"י רוב הוא תוצאה של התנסויות מוקדמות באינטראקציות בינאישיות מורכבות, שלא היו מספיק מדוייקות ומכווננות, ויצרו אצלך סוג של זהירות וחשדנות שיש בצידם היגיון. אחת הבעיות המרכזיות במצבים כאלה, היא הנטייה לפרש באופן מוטעה אירועים או מצבים בינאישיים, כך שיתאימו לסכימה המוכרת. באופן זה, למעשה, משתחזר הקושי הבינאישי שוב ושוב, כאשר הזולת נתפס בכל פעם כמאכזב, נוטש, ומצדיק את הזהירות. אחת המשימות החשובות בטיפול, היא לשבור את המעגליות הזו, ולהיות מסוגלת להמשיג מחדש, וברוח מציאותית יותר, את התנהגותם של האחרים, כוונותיהם ויחסם אלייך. לפני שאת מתקפלת ומבטלת במחי יד את הישגייך עד כה, חשוב מאד לשתף את המטפלת בתחושותייך, ולדון בהן באופן אמיתי ונוקב. ליל מנוחה ליאת

האם זה נכון שהגוף זוכר את הטראומה יותר מאשר המוח? ו כלומר, אני אסביר יותר. אני שמרתי בתוך תוכי, לבד, ולהרבה שנים, את סיפור הטרואמה שעברתי. אחרי חצי שנה של טיפול ולחץ של המטפלת. סיפרתי. ואז, שם חוויתי כאבים נוראים בגוף שלא חוויתי מעולם. ובכל פעם שהנושא מוזכר אפילו "כדרך אגב" התחושה חוזרת. תחושה ממש לא נעימה (שהיא אינה קשורה קשר ישיר עם האירוע). אם היא קלה אני ממשיכה את הפגישה בלי להזכיר, אבל לפעמים היא בלתי נסבלת ואז גם מטפלת מרגישה באי השקט שלי. איך את מסבירה את זה. ואם את יכולה להפנות אותי למאמרים בעניין. תודה עוד פעם.

שוב שלום, ככלל, נהוג לראות בביטויים הסומטיים תחליף לחוויה או ביטוי רגשי ישיר. גם עיסוק אינטלקטואלי בבעיות שלנו הוא למעשה ניסיון להתרחק מהחוויה העוצמתית הבלתי נסבלת. לכן, יש לי הרגשה שקריאת מאמרים בנושא לא תקצר את הדרך להקלה, אלא להפך. אם תתעקשי, תוכלי לעיין בספרה של מקדוגל "תיאטרוני הגוף", כדי ללמוד עוד על תפקידו של הגוף כמתקשר מצבים רגשיים טעונים. לילה טוב ליאת

סליחה שהגזמתי הלילה.. אבל לא ענית לי...האם הגוף זוכר את החוויה??למה? ואיך? תודה רבה רבה רבה עוד פעם וזהו.. אחרי זה אני אלך לישון

כשאני נתקלת בדברים שמזכירים לי את הטראומה הגוף שלי מתחיל לרעוד מבפנים ,תחושת חנק ובחילה .וכל זה התחיל לי דווקא כשהתחלתי לדבר על זה(בחדר הטיפולים) אחרי הרבה שנים ששמרתי את סיפור הטראומה . כשזה היה סוד ביני לבין עצמי הטראומה לא באה לידי ביטוי גופנית.

שלום לך ליאת! אשמח לשמוע (לקרוא) את דעתך לגדי המחשבה שהייתה לי היום, והיא: 1. מאיפה נובע הצורך הזה בלדבר עם המטפלת, התלות הזאת!!! הרי בסך הכל היא אדם רחוק מאיתנו, לא מכירה את הקשרים שלנו עם העולם החיצון, והיא מתבססת אך ורק על המילים שלנו. למה אנחנו נקשרים אליה? למה אנחנו מחכים לשעה הזו? (גם כאן לפחות אני, אני מרגישה את הצורך בלכנס ולקורא את תגובותיך...ולדעת שאת כאן, למרות שלא נפגשנו, לא מכירים,,, ??? 2. המחשבות על מוות עולות אצל כל אחד ואחד מאיתנו ברגעי משבר, רגעי ייאוש....אבל ברגע האמת, ואם הדבר מתאפשר אנחנו עושים את הכל בכדי להיאחז בחיים??? למה??? תודה ושיהיה לך אחלה ערב!!

ולמה כשאני מרגישה תלויה וצריכה אותה. ברגע שהיא מגלה קצת רגש, איכפתיות, שרוצה להתקרב, אני "משחקת אותה" כאילו אני בסדר, ולא צריכה אותה, ושאני רוצה שהקשר ישאר רשמי כזה, למרות שאני מתה למשל לפעמים ולצעוק לה בטלפון "הצלחתי לעשות....את זה.....בזכותך"..... או "אני לא יכולה יותר" או כל מיני מחשבות. למה הניגודיות הזאת ברגשות שלי כלפיה? והאם זו רק אני או שזה אופייני גם למטופלים אחרים?

כמעט שכחתי את התוספת, בגלל רעיונותיו היפים של פרויד... אז ממש כמו במקרה של יצר החיים ויצר המוות, פועלים בנו עוד כוחות מנוגדים, המטלטלים אותנו הלוך ושוב. כך הקונפליקט תלות-נפרדות מניע אותנו בין תחושות של הזדקקות עצומה ורצון להתמזג עם האחר, לבין הפחד להיבלע, להיעלם או לאבד את העצמי שלנו. אנשים שונים אלה מאלה בעוצמת הקונפליקט ובביטוייו, ולפיכך נראה אנשים המתקשים יותר מאחרים להתנהל בצורה 'זורמת' במצבים בינאישיים. לילה טוב ליאת

ערב טוב, די מהר המטפל מפסיק להיות אדם זר עבורנו. הוא זר במובן זה שאינו לוקח חלק בחיינו המציאותיים, ואינו מקיים מערכות יחסים מקבילות עם אנשים הקרובים לנו. מעמד מיוחד זה מאפשר לנו לבסס את הברית הטיפולית, מתוך תחושת ביטחון ואמון. הקשר הייחודי והשונה הזה, מאפשר למטופל - לפעמים לראשונה בחייו - להפקיד את צפונות לבו, להתמסר, לחוות קרבה ואינטימיות רגשית, ולהשקיע את עצמו בעצמו במחיצתו המעודדת של האחר. בהנחה שאכן כך, אין פלא שאנחנו מחכים למפגש השבועי הזה. בעניין הפער בין משאלות המוות ליצר החיים - זאת כבר שאלה פילוסופית. נדמה לי שדיסציפלינות מדעיות שונות ייתנו הסברים שונים לתופעה זו. אולם יהיה זה נאה אם בפורום פסיכולוגיה קלינית נביא קמצוץ מרעיונותיו של פרויד בנושא. לדבריו, קיימים בכולנו שני יצרים בסיסיים: יצר החיים (ארוס) שמטרתו שימור הגזע האנושי, ויצר המוות(תנאטוס) המייצג את המשאלה הלא מודעת להיכחד ולהגיע לשלווה מוחלטת. לדברי פרויד, בין יצרים מנוגדים אלה מתקיים מתח בלתי פוסק, כאשר בשרות יצר החיים פועלים אינסטינקטים של רעב, צמא ומין, ובשירות משאלת המוות פועלים האינסטינקטים ההרסניים ודחפי התוקפנות. פרויד האמין כי שתי קבוצות האינסטינקטים מתקיימות מתוך קשרי גומלין וניגודיות דינמית, תוך שהכוחות העוצמתיים יכולים להתאחד או לנטרל זה את זה. מורכב נכון? שרק נהיה בריאים ליאת

מה הקטע של מטפלים, שמנופפים "לכם" בדגל אדום ואתם אומרים שהוא לבן..."אתם" מחכים לדברים קיצוניים?שיהיה מעניין?המטרה לא אמורה להיות להימנע מזה.?תסכול מכאיב.

ויק יקרה, האנלוגיה שלך קצת פספסה אותי. לא הצלחתי להבין מה קרה ועל מה הכעס. "אנחנו" מאד "נשמח" אם תסבירי קצת יותר. אם אוכל במשהו להקל על הכאב, באמת שאשמח לנסות. שלך ליאת

אני מ-ת-ח-נ-נ-ת לפס' שלי שתדבר איתי.שתעזור לי לשרוד עכשיו,כי לי אין מאיפה לקחת כח ואני נלחמת לאחוז בחיים,ובאיזה סוג של תפקוד סביר,ומחשבה בריאה.אני נלחמת.ואני נוטה יותר ויותר למקומות לא טובים הרסניים.אני יודעת שתקשורת בין פגישות למטופל כמוני זה כמו חנות משקאות לאלכוהליסט,אבל עכשיו אני צריכה הצלה.ואני מרגישה שרק משהו קיצוני "ישכנע "אותה.אבל אני לא רוצה להיות שם...לי אין מוצא.ופתטי ככל שזה יהיה אני זקוקה לה.ליד שלה.לכח שלה.למה צריך להגיע למצב הזה......

קבלתי תשובת דר. אורנה ראובן-מגריל. תודה על הטרחה.היות ופרסמתם רק חלק ממכתבי ובמילה הראשונה רק המחצית הבנתי שלא כדאי להמשיך. תודה ושלום

ערב טוב, בניגוד לפורומים אחרים, ההודעות המועלות לפורום שלנו אינן עוברות סינון מוקדם או עריכה של מהלי הפורום. לפיכך, אם הודעתך פורסמה כאן בנוסח חלקי, יש לייחס זאת לתקלה שקרתה אצלך. צר לי אם נפגעת. תוכל להעלות שוב את פנייתך בנוסח המלא. בברכה ליאת

במהלך שירותי הצבאי הייתי בטיפול אצל קב"ן במשך שנה, אך הטיםול היה צריך להסתיים בגלל השחרור. עכשיו, חצי שנה לאחר השחרור, אני לא מרגישה שמיציתי והייתי רוצה לחזור לאיזשהי מסגרת של טיפול. העניין הוא שאני לא מכירה אף אחד והייתי מאוד רוצה שהקב"ן ימליץ לי על מישהו (כי הוא כבר מכיר אותי מבחינת אופי ואת הבעיות שלי והכל). האם כדאי לי ליצור קשר עם אותו מטפל? זה בכלל מותר (הרי אני כבר משוחררת)? אני מרגישה ממש לא נעים להתקשר... לא יודעת.

ערב טוב, כמו שכתבתי לשיר לפני מספר דקות ("פרידה ממטפל"), יש מטפלים המשאירים דלת פתוחה גם בסיום הטיפול, לצורך התייעצות והסתייעות עתידית. בהחלט ניתן להיעזר במטפל ה'ישן' למציאת מטפל חדש, אם כי לא בטוח שזו תמיד האפשרות הטובה ביותר. לפעמים, המעבר למטפל אחר פותח אפשרויות חדשות ורעננות להתבוננות והמשגה של צרכייך, מבלי שיעברו דרך הפילטר של מי שטיפל בך בעבר. אני מאמינה שתצליחי למצוא לעצמך מטפל טוב גם בכוחות עצמך. נשמח לשמוע מה קורה ליאת

אני מרגישה, שכאילו משעמם לי לחיות. לא, אל תבינו אותי לא נכון. יש לי בחיים הכל- בעל אוהב ותומך, בן מקסים, הורים בריאים, אבל משום מה משהו אינו כשורה. לאחרונה, התפטרתי מעבודתי ועכשיו אני עובדת מהבית. לעתים אני מרגישה, שאולי בחרתי במקצוע הלא נכון, כי כל היום אני חושבת האם עשיתי את עבודתי טוב, האם המזמין מרוצה. אני חיה במין הרגשה, כי נותנים לי עבודה בגלל שאין ברירה ובינתיים לא מועסקים עובדים חדשים. אני לומדת באוניברסיטה לתואר שני ולא יודעת אם אי פעם אמלא תפקיד שירצה אותי. ההערכה העצמית שלי מאוד נמוכה, למרות שהגעתי להישגים כאלה ואחרים בחיי. כל היום אני מוטרדת מאיך ייראו חיי, כמה ארוויח (מחשבתיי מסתובבות סביב הכסף ואין לנו בבית בעיה כלכלית). אני ממש בפאניקה, כי איני יודעת מה קורה איתי. כביכול הכל מצוין, אבל אני לא שקטה ואת האמת- אני לא מוצאת סיבה מספיק הגיונית לכך. אם מישהו יכול לתת לי עצה טובה, מאוד אודה

שלום לאלמונית, ספקות עצמיים, בעיקר סביב שאלת הערך העצמי יכולים לכלות כל חלקה טובה בנפשנו. כאשר השיעמום מתגנב לחיינו, אפשר להניח בזהירות שבחרנו להתמודד עם משימות קלות מדי, בכל זירות התפקוד שלנו. תחושת אתגר, עניין ומשמעות היא בדר"כ תוצאה של עבודה קשה, מאמץ ונכונות לעמוד מול מצבים חדשים של רף גבוה מהרגיל. אם המאמץ שאת *כן* משקיעה מכוון לצרכים של ניראות חיצונית ולא לצרכייך האותנטיים, תיתכן תחושה עמוקה של אכזבה עצמית וניכור עצמי. כדי להתמודד עם תחושת האי-נחת, להבין אותה לעומק ולפעול לסילוקה, נדרשת עבודת חקר פנימית ואמיצה, אותה תוכלי לעשות בכוחות עצמך או בעזרת פסיכולוג/ית קליני/ת. אף פעם לא מאוחר! בהצלחה ליאת

אני לא יודעת להסביר אבל לא ראיתי תופעה כזו כל חיי . אדם עם מחשבות טורדניות , אינו מסוגל להניח ולהרפות . שתלטן ובולעני . פולש למרווח מחייה . אגרסיבי ומתנהל בבריונות , סוג כזה של אלימות ריגשית . בכל תקופת ההיכרות שלי עימו ראיתי אין סוף החלפת זהויות . כחלק מרצון לחפור ולהגיע לאמת . כחלק מרצון להוציא צדדים נחמדים או אגרסיבים באישיות . בקיצור . לבחור יש צורך עבור מדמות למישניה ולא כמחלת נפש של ריבוי אישיות ( שאחת לא יודעת על השנייה ) אלא כחלק ממניפולציה . ואגב , הוא אינו הולך לעבודה כבר זמן רב . או שהוא ישן ימים שלמים או שהוא לא ישן בכלל . מקבל ציפרלקס , שכנראה בכלל לא עובד , ובכל אלה גם חשיש נוסף לכל צרות . מה זה ? עם מי יש לי עסק ? אורנה

ערב טוב, התמונה שאת מתארת יכולה להיות "תמונת קצה" של כמה נתיבים שונים, או של דינמיקה אישיותית/משפחתית זו או אחרת. בנוסף, לא תמיד מה שנראה בעיני המתבונן מבחוץ, זהה לחוויה הפנימית המפעילה את האדם שאת מתארת. אני מניחה שלא פשוט לחיות במחיצת אדם כה בלתי יציב וכה סוער ועוצמתי, אבל בטוח שלא משעמם. הטיפול התרופתי שהוא מקבל יכול להעיד על קיומה של מצוקה, היוצרת פגיעות לחרדה או דיכאון (או שניהם). עוד דבר שחשוב לזכור, זה שההשפעה המיטיבה של הציפרלקס מורגשת רק לאחר תקופה שבין שבועיים לחודש, ולעיתים עם תחילת הטיפול מופיעה החרפה זמנית של החרדה והעצבנות. כנראה שיש לך עסק עם אדם שבימים אלה לא נמצא במיטבו. מותר לכולנו. אם את חשה שקשה לך או שהתנהגותו פוגעת בך ישירות או בעקיפין, ואם יש לך ברירה, נסי להתרחק לזמן מה ולראות מה יקרה. נשמח להתעדכן, אם תרצי. ליאת

לא . את הציפרלקס הוא מקבל כבר למעלה משנה . דרכו בקודש הם דפוס קבוע של התחזויות , אלימות מילולית , חקירות לדקויות שלא יאמנו , מחשבות טורדניות . הוא עובר מהתנהגות בוטה ואלימה , אובססיבית להתנהגות רומנטית כובשת בעלת מתיקות אין סופית . כמו מעגל סגור . אין לו שבועיים רצופים בעבודה בלי החסרה של יום או יומיים . הוא מתעמת על כל שטות . מרחיק חברים ממנו ומבת זוגו בניהול טרור סמוי . משהו מאוד לא בריא קורה כאן . בת זוגו כבר הצליחה לשלוף את עצמה ממעגל האימה , וכן אני כחברתו הקרובה . אבל מה קורה כאן לעזאזל ? כל מייל שמתקבל ממישהו כבר מעורר חשדות , אנחנו שתינו כבר מרגישות כאילו השתגענו . זה הזוי לגמרי . יש לך אפשרות להסביר לי את הדרכים אליהן כיוונת ? מהם המסלולים ולאן ?

סיימתי טיפול קצר ואני מרגישה שלא ממש סיימתי . אני מתגעגעת למטפל ולשיחות ורוצה מאוד ליצור איתו קשר. מה עושים? האם אפשר ליצור קשר עם מטפל גם אחרי שהטיפול נגמר רשמית?

שיר יקרה, את מדגימה בפנייתך מצב בו, ככל הנראה, לא התקיימה תמימות דעים לגבי העיתוי של סיום הטיפול. אם להרגשתך עדיין קיים הצורך בהמשך טיפול, מדוע הוא הסתיים? למרות התהייה שלי, חשוב לזכור שאחרי טיפול טוב ומשמעותי, תיתכן תחושת אובדן וגעגוע איתה יש ללמוד להתמודד. מטפלים רבים נוהגים להשאיר "דלת פתוחה" למטופל שלהם גם לאחר סיום הטיפול, ולהדגיש בפניו שיוכל לחדש את הקשר במידת הצורך. לפיכך, אם תתקשרי למטפל שלך ותשתפי אותו בתחושותייך, לא יהיה זה מעשה בלתי מתקבל על הדעת או חריג. ערב טוב ליאת

קרעת אותי... :-)))))))

אהיה כאן בערך בעוד שעתיים :-))

החלטתי שאני לא מוצאת את הידיים והרגליים שלי, אני נמצאת במצבים מהם אני מנסה להתחיל לצאת מזה זמן מה ולא מצליחה-> אני חייבת לעזור לעצמי ולמצוא שוב מטפל/ת. תזכורת: ההודעה האחרונה שלי- http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-669,xFT-605934,xFP-605934,m-Doctors,a-Forums.html אני סטודנטית והייתי מטופלת שנה במסגרת השירות הפסיכולוגי במוסד בו אני לומדת, אך יש הקצבה לתקופה של שנה (אצלי זה היה קצת יותר), מעבר לה מפסיקים את הטיפול (אני לא בטיפול כבר כ-3-4 חודשים). אבל אני שוב די מבולבלת- מה שהיה לי בשירות הפסיכולוגי- פשוט מילאתי טפסים ונתנו לי את אחת הפסיכולוגיות שם, לא הייתי צריכה להתאמץ יותר מדי, ועכשיו עולות השאלות: מטפל או מטפלת? איך בדיוק ואיפה למצוא? ושוב זה כ"כ קשה, לעשות זאת לבד, כמו כל דבר-קטן כגדול- בזמן האחרון, שדורש ממני כ"כ הרבה אנרגיות... תודה מראש על התגובה.

ערב טוב, אי אפשר שלא להסכים איתך, שמה שצריך כרגע זה לא להישאר לבד. אפשר לחוש בכאב, בבלבול ובמצוקה שלך ללא קושי. למרות שאנחנו מרבים לדבר כאן על חשיבותה של "הבחירה הנכונה" במטפל/ת המתאים/ה, דווקא ניסיונך שלך מלמד שגם כאשר ממלאים טפסים ומקבלים מטפל "איזה שיוצא", זה יכול להצליח מאד. מן הסתם הוכחת יכולת טובה ליצירת קשר טיפולי, ואין סיבה שזה לא יקרה בשנית. אני מזכירה לך שניתן למצוא מטפלים במחיר סביר במסגרת קופת החולים שלך, במרפאות הציבוריות (זהירות! תור ארוך!), או לפנות לפסיכולוג פרטי בהתאם להמלצות בקרבת מקום מגורייך. אם תכתבי באיזה אזור את גרה, ותצרפי כתובת מייל עדכנית, אולי תקבלי המלצות ספציפיות דרך כאן. כדי לחשוב אם מתאים לך מטפל או מטפלת יש לדעת עליך יותר. ככלל, בהיעדר אינדיקציה ברורה לבעייתיות, לא הייתי מייחסת חשיבות רבה מדי לשאלה זו. למטפל מכל ג'נדר יש יתרונות משלו. אני מאחלת לך שתמצאי מהר את הטיפול הנכון לך, ושי?ימ?צאו מחדש האנרגיות שקצת התדלדלו לאחרונה. כל טוב ליאת

מאז המקרה ההוא אני מרגיש נכה אני לא מתחיל קשרים חדשים ואני סובל מאוד...חוסר היכולת להכיר נשים למרות הרצון העז ואוננות ללא תכלית גורמת לי לדכאון עצום..אני בטיפול והמטפלת פשוט נפלאה אבל אין לי כוחות.......

הי MR BLUE, אני יודעת מההודעות שאתה כותב מפעם לפעם שהמקרה ההוא לא מניח לך... אני רוצה להציע לך משהו מהתחום שלי, שקשור לעבודה עם מחשבות מטרידות (אבל תבדוק את זה עם המטפלת הנפלאה, בסדר?). למחשבות יש מאפיין מאוד משונה: ככל שמנסים להתעלם מהן ולהיפטר מהן כך הן מופיעות יותר. לכן, כשיש מחשבה מטרידה לא כדאי "להיכנס בה" בכל הכוח, ולהחליט שאי אפשר להתעסק עם זה יותר, אלא מומלץ דווקא להרשות לעצמך ב-א-מ-ת לחשוב (זה לא כל-כך פשוט...). שב לרגע עם עצמך, ונסה לחשוב מה קרה שם, מדוע זה כל-כך מכאיב לך, מדוע זה נשאר איתך לכל-כך הרבה זמן, וכן הלאה. אפשר לעשות את זה עם המטפלת, ואפשר לעשות את זה לבד. תבדוק את הנושא? בהצלחה, אורנה

בדקתי זה לא מרפה......

אורנה, אני צריך בבקשה עצה דחופה לעכשיו יש לי בעייה של קשב וריכוז ואני מנסה לעשות עבודה שאני צריך להגיש ואני לא מצליח להושיב את עצמי על התחת וללמוד אני רוצה עכשין ללמוד כי בלילה הכי נוח לי ללמוד כשכולם ישנים ואין הפרעות מה אני יכול להגיד לעצמי כרגע ועכשיו שיגרום לי לשבת ללמוד דחיתי את זה יותר מידי ועכשיו אין אפשרות אחרת חוץ מללמוד ובכל זאת אני לא יושב מה עושים? מה להגיד לעצמי? אני אומלל

תנסה למצוא עוד חבר'ה ערים שגם עושים עכשיו את העבודה או שעשו כבר: אם הם עושים את העבודה עכשיו- שב יחד איתם, אם הם עשו כבר- בקש מהם לעזור לך...

שלום רועי, זה באמת נשמע מאמלל מאוד... כרגע - אני רוצה לבקש ממך "לנקות את השולחן" מכל הדברים האחרים שצריך לעשות או שמושך אותך לעשות (כמו להציץ אל הפורום שלנו...), ולהשאיר רק את העבודה הנ"ל. זה אומר שאחרי שאתה קורא את התשובה הזו, אתה משאיר רק את הקובץ של העבודה פתוח (ורק אותו!). אני מבקשת שתשים לידך שעון מעורר (רגע, לא הולכים לישון!), ותכוון אותו לפרקי זמן של 15 דקות. יש לך 15 דקות להתאמץ לכתוב, ו- 15 דקות לנוח, וכן הלאה וכן הלאה. אל תנסה להתרכז לפרקי זמן ארוכים יותר, אבל גם אל תאריך לעצמך את 'החופשות'... עד כאן התערבות אינטרנטית לטפול בדחיינות... רועי, יש תופעה כזו, הרבה מאוד אנשים סובלים ממנה, ובשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל-אביב מציעים עכשיו סדנה קצרה ויעילה לטיפול בה. אחרי שתגמור את העבודה, תתקשר אליהם ותברר (03-6408505). שיהיה בהצלחה! אורנה

תודה על העצות מכוון שעון ויושב - מייד לילה טוב לכן

הי אורנה, בהקשר ספציפי זה אני מרגישה מחוייבת לשלוח אליך חיוך ונפנוף לשלום (ואני אכן מחייכת). בזה הרגע אני בעיצומה של דחיית מטלה. עוד שניה, עוד שתי מילים אלייך, ואני ניגשת אליה. יום נעים, ורד

איזה כיף לראות אותך כאן :-) יום קשה, אה? לילה טוב

הי שלי, אכן, הפורום שלנו פורח גם בשעת לילה מאוחרת... האם אלה ההרגלים ש'ציפור הלילה' ליאת החדירה בכם? לילה טוב גם לך, ותודה, אורנה

אורנה (ציפורית) יקרה, אולי כל מי שעונה באמצע השבוע הופך כאן ל'ציפור לילה'... אפילו את נדבקת :-) לילה מצויין...

שלום, רציתי לשאול איך בדיוק כדורים פסיכיאטרים אמורים לפעול ולעזור כשיש לאדם מחשבות פסימיות על החיים, הרי הם לא משנים את המחשבות? בתודה וברכה

שלומית, בישביל לשנות את המחשבות( ואולי יותר נכון לכנות את זה - לארגן את המחשבות ,לראות דברים מנקודת ראות אחרת) נועד הטיפול הדינמי או ההתנהגותי.

עירית שלום, אני בטיפול פסיכודינמי תקופה ארוכה .כשהגעתי למצב של מחשבות מאוד פסימיות על החיים, המטפל שלי אמר לי שאני חייבת לקחת כדורים שיעזרו לי למחשבות . לכן לא כ"כ ברור לי כיצד הכדורים אמורים לעזור למצבי ולמחשבותיי או האם זה אומר שהמטפל לא יודע איך לעזור לי ואני צריכה לחשוב על מטפל אחר? תודה שלומית.

תלו אלקטרודות היות ומשדריס אלי. שנים כל הזמן.השידורים נורא חזקים.הם גורמים לי לאובדן יכולת פעולה ומחשבה ואני אנוס כל הזמן לשמוע שידוריהם שהם לוחמה פסיכולוגית אכזרית ודיבור מתמיד של התפארויות.איומים,האשמות ברעות שעשיתי והוראות מהירות לכל פעילות אפילו שהיא קטנה ורגילה.איני יכול לישון. לחשוב,ולבצע כנראה שזהנעשה בטעבות על שעברתי חוקים ושאני מסוכן לציבור.איני יודע מי הנבילות ומי הפושעים שמנהלים זאת.אני בן 69,חולה סוכרת שגרמה לסתימת כלי דם בלב ולמחלת נאורופטיה בגפיים,לבעיות עיכול ולעתים להתפתחות מצבי כעס.אלה פשעים חמורים נגד חוקי המדינה והאנושות.זו רציחת אדם באין הוכחות ועדויות אני ממש חסר תושיה. אני חי בגהינום שקט שפועל בבית ובחוץ ומתגלגל מהר ליום מותי.אני מבקש עזרה באיתור המוסד העוסק בהפעלת פשעים נבזים אלה והענשת כל הנבילות.

קורבן יקר, הצטערתי לקרוא שאתה חווה כאב כה רב. אני מאמינה שהסבל שתיארת הוא ממשי ביותר עבורך. לצד זאת, אני מניחה שמדי פעם אתה מקבל מסביבתך תגובות המטילות ספק בראיית עולמך. לצערי, אני נאלצת להצטרף לתגובות אלה. אני משערת שהדברים שאכתוב עתה יעוררו בך מורת רוח, אך אני ממליצה בחום שתפנה לרופא פסיכיאטר ושתמלא אחר הנחיותיו. בברכה, אורנה הערה המיועדת ל- פ.ץ. הסרתי את תשובתך (המשעשעת, אני חייבת להודות), משום שהיא לא מתאימה לעוצמת הכאב והחרדה שתוארה כאן...

שלום רב! אני סטודנטית בת 25. מאז שאני זוכרת עצמי (מגיל 3-4 לדעתי) אני מאוננת- חוות אורגזמנות ונהנית. מסביבות גיל 21 לערך אני לא מצליחה לספק את עצמי ולהנות מכך. בתקופה זו בחיי (גם בסביבות גיל 21)התחלתי להתנסות במין ומאז ועד היום אני לא חווה אורגזמות גם עם פרטנר (היו שניים, שהאחרון היה קשר מאוד רציני ומשמעותי מבחינתי שארך כשנה וחצי) וגם מאוננות. אני מניחה שיש קשר בין שני המקרים המתוארים... האם יש לכך טיפול כלשהו, שכן הדבר מפריע לי ומתסכל אותי (וגם את בן זוגי כשהיינו יחד). חשוב לי לציין שאני נבוכה מללכת לסקסולוג, האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור? בתודה מראש- גולה.

שלום גולה, בהחלט אפשר להיעזר בטיפול פסיכולוגי על-מנת להבין את הסיבות העמוקות לקושי שאת מתארת. עם זאת, הייתי ממשיכה לשקול גם פנייה לייעוץ סקסולוגי. יש לי תחושה שאת מדמיינת ייעוץ סקסולוגי כחוויה שונה מאוד מייעוץ פסיכולוגי, ולא כך הדבר. בשני המקרים ישוחחו איתך על הבעיה, ינסו להבין את ההיסטוריה שלה, את היבטיה השונים ואת השלכותיה המגוונות, ויחשבו ביחד איתך על פתרון מתאים. ההבדל הוא שסביר כי לסקסולוג יהיו באמתחתו מספר כלים ספציפיים מתאימים לפתרון בעייתך. מה דעתך? אורנה

תודה על התשובה, האמת שנראה לי שזה מה שאני אעשה למרות שאני עדיין בהתלבטות כיוון שכרגע אני ללא בן זוג. מעבר לזה, את יכולה אולי לתת לי כיוון למחשבה מדוע שני האירועים הללו (נסיון מיני ראשון שכשל ובמקביל הפסקת יכלתי לספק את עצמי) התרחשו די במקביל? מה הקשר בינהם? תודה..

אני כותבת כאן הודעה מתוך מצוקה פנימית. אך אין בי את הרצון להתבכיין פה, אלא רק להביע את מה שאני מרגישה ואולי למישהו יש את המזור או ההמלצה איך להתמודד עם הכל ביחד. מה שקורה זה שלא האמנתי שכך יראו החיים שאוטוטו אני בת 35 אני מנסה להרות כבר שנתיים ולא מצליחה. הייתי בטוחה שדרך טיפולים אני בהיריון מהר מאוד, כי לא נמצאה שום בעיה מיוחדת. הבעיה היא שהזמן נמשך ונמשך ואין תוצאות עדיין. אני מרגישה חוסר וודאות ענקי בחיים שלי בגלל זה. הבעיה השניה היא שהפכתי לעצמאית וקשה לי מאוד להתמודד עם זה בגלל כל הבעיות והמועקות שיש לי. אני מרגישה שראשי לא בעבודה ואיך ההכנסות לאט לאט הולכות ומדלדלות. הבעיה השלישית שאני מרגישה מאוד בודדה בעולם. למרות שבעלי הוא גבר רגוע ותמוך, אני מרגישה שזה לא זה. אין לי חברים או קרובי משפחה שקרובים אליי מאוד. הבעיה הרביעית שאנחנו גרים באיזור שכל הזמן מדובר כאיזור שערך הנכס בו יורד, מה שמאוד מלחיץ אותי לגבי מעבר דירה בעתיד. הבעייה החמישית זה השומן שלא הצלחתי להתמודד איתו והפעילות הגופנית שאני מקלה בה ראש. אני מרגישה שראשי עמוס במחשבות, בדאגות, העצב והאכזבה שלי גדולים מידי כדי להמשיך קדימה בקו החיים. אבל אני יודעת שלמרות הכל אין ברירה ולעולם אסור להרים ידיים. אבל אני מרגישה כמו איזה מישהי שכל הזמן תוקעים לה יתד בין הגלגלים להתקדמות בחיים. אם מישהו הגיע וקרא עד לפה אז תודה לו. אשמח אם תהיה התייחסות כלשהי לפנייתי. לילה טוב

למאוכזבת קראתי את מה שכתבת ולמרות שאינני מטפלת רציתי להגיב. האם סיפרת לבעלך את מה שעובר עליך? אולי זה יעשה לך טוב לדבר איתו (למרות שאת לא בטוחה שזה זה...) כפי שאת בטח יודעת יש הרבה "פתרונות" שאני ועוד אנשים יכולים להציע לך בקשר לכל בעיה בנפרד, אך מנסיון אישי - כ"שכבד" על הלב אז קשה להחליט ולפעול. אז רק אומר לך שכדאי לך לעשות דברים קטנים שיעשו לך מצב-רוח טוב (כל אחד ומה שטוב לו) ואל תשקעי במחשבות על מה שמטריד אותך בהווה או על מה שנראה לך שיכול להשתבש בעתיד... אם את אוהבת חיות אני ממליצה לך לקחת כלב. אולי זה לא נשמע רציני אבל זה מאד משפיע לטובה על החיים - הדאגה והטיפול בכלב ממלאים את החיים... מקווה שתכנסי להריון במהרה. זו באמת הרגשה קשה ומתסכלת אך אל תתיאשי כל עוד לא ניסית את כל השיטות שהרפואה מציעה. שיהיה לך כל טוב...

שלום אלמונית, ניכר שאת נמצאת בעומס גדול מאוד. הבעיות שתיארת יכולות להדיר שינה מעינינו גם כשהן באות 'אחת אחת', ובוודאי כשהן באות בצרורות... למעשה, אני מניחה שאת חווה מעגל שלילי - כל בעיה מגבירה את מצב הרוח הרע, מפחיתה את כוחות ההתמודדות, ומביאה אותך אל הבעיה הבאה כשאת חלשה יותר ומוטרדת יותר... מאחר ופנית לפורום פסיכולוגיה קלינית, ואף תהית בהודעתך אם מישהו בכלל יקרא עד הסוף, אני מרשה לעצמי לשמוע בפנייתך את הכמיהה שיהיה מישהו שיקשיב לך באופן קבוע ומושקע. אני ממליצה בחום שתקבעי לעצמך פגישת התייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת. בפגישת ההתייעצות תוכלי למקד את הצרכים והרצונות, ולהתחיל לעבוד לקראת יצירת מעגלים חיוביים יותר. בהצלחה, אורנה

שלום ך אורנה רציתי לדעת למי מיועד טיפול ואומנות? מתי הוא עדיף על טיפול פסיכולוגי?

שלום כרמית, טיפול באומנות מיועד למטופלים שמעוניינים בכך, שמרגישים שצורת הביטוי הזו טובה להם ומתאימה להם. אני מאמינה שזה אמור להיות הקריטרון המרכזי לבחירתו. בברכה, אורנה

טיפול באמנות מתאים למי שהמילים קשות לו, למי שסגור, למי שמתקשה לתת לקשיים שלו לצוף ולעלות מול מטפל קלאסי. הטיפול מאפשר דינמיות גדולה יותר מעבר לישיבה זה מול זה, כיון שמעורב בו פן יצירתי. הוא כולל גם דיבור אבל מאפשר הרבה הבעה שלא במילים. יש טיפול באמנות פלסטית, יש בתנועה, בדרמה, במוסיקה, בסיפור. תבחרי על פי נטיות לבך ותבחרי את המטפל/ת בקפדנות רבה (השכלה, נסיון, המלצות). בהצלחה.

שלום, התרשמתי , ואשמח לדעת שאני טועה, שתשובתך לכרמית היתה קצת "יבשה". אני יודעת שזה פורום פסיכולוגיה ואת פסיכולוגית, אבל האפשרות הזו של טיפול באומנות יכולה להציל (אני לא מגזימה), במקומות שלטיפול קונבנציונלי אין מה לתת או אפילו יש פוטנציאל לפגיעה נוספת. רציתי לקרוא משהו קצת תומך יותר בתשובה שלך.

היי, אני נמצאת בטיפול כבר 4 שנים ועדיין לא התגברתי על המטפל שלי. כבר הרבה זמן לא דיברתי על הרגשות שלי, מכיוון שעלו נושאים "יותר חשובים". באופן ספונטני אני מרגישה צורך גדול בפגישה הבאה לומר לו" רק שתדע שעדיין לא התגברתי עלייך". אני מרגישה שאני חייבת לומר לו, אין לי מושג למה, אבל האם זה לא דרמתי ומביך מדיי?

שלום מטופלת ותיקה, כמשתתפת פעילה בפורום, את וודאי יודעת שמה שמביך ומפחיד הוא "לחם חוקנו" בטיפול. וודאי שכדאי לדבר איתו על אהבה... אורנה

אני לא פונה פה בכלל בשאלות שקשורות לטיפול שלי...

- לשם מה יש גבולות בטיפול? - מה זה אומר אם המטפל שומר על גבולות נוקשים? - מה זה אומר אם המטופל מנסה לבדוק את הגבולות?

ערב טוב, אני בסה"כ מטופלת ולפניי הרבה מאד עבודה, אך מהמעט שאני מבינה, אני חושבת שגבולות בטיפול נחוצים והכרחיים ביותר (ברמת החיים והמוות של הטיפול). הגבולות הינם מחויבי המציאות, כדי להגדיר את המרחב בו אפשר לפעול, אחרת אין לו ידיים ורגליים ואין לו אחיזה בקרקע. ואז... אם אין תחום ברור, אז אפשר להיסחף לאינסוף עם הרוח ולאבד שליטה, וככה גם שכחנו מהמציאות... להערכתי, בקיום הגבולות גם נמדדת היציבות של המטפל, ושל הטיפול בכללותו. זה חשוב במיוחד למטופל שמגיע במצב נפשי מפורק בצורה אנושה... מטופל שמנסה לבדוק גבולות, לדעתי - חיוני. הרי המטופל מחפש לו הגדרה, קיום, נפרדות, ושוב, מקום יציב... ואני רוצה גם לציין שכמו שיש כאלה שבודקים ובודקים, קיים, מנגד, מי שחרד עד אימה לבדוק גבולות, או מציב לעצמו גבולות "ברורים מאליהם" שאפילו הטיפול לא חשב עליהם. גבולות נוקשים - תלוי בסוג הטיפול, תלוי גם מי קובע שהם "נוקשים". אולי אלה אנחנו המטופלים שלא נוח לנו עם גבול כזה או אחר ואנו רוטנים שקשוח לנו. ואנחנו רוטנים... ואולי (כפי שציינתי קודם) אלה רק אנחנו ש"קבענו" אותם נוקשים כאלה ביחס לעצמנו, מבלי לבדוק בכלל. ועוד כהנה וכהנה. ככל שהטיפול נוטה להיות קרוב יותר לאנליטי כך גם הוא מוגדר חזק יותר, ואז יש לנו באמת מערכת עם גבול יציב יותר, שבה נבחנת תגובתנו לכל תזוזה קטנה, מה שנותן הרבה חומר לעבודה. אבל אין ספק שזה כואב נורא. לאחדים מתאים (צריך הרבה אומץ...) אך לאחרים לא מתאימה דרגת "נוקשות" כזאת; כלומר, מתאימה דיה כדי להמשיך את הטיפול ולעמוד בו; לשרוד אותו. מכאן, כמדומני, גם צמחו הרבה התנגדויות לטיפולים מסוג זה ופתחו מקום לסוגי טיפול אחרים, גישות אחרות, שהן יותר נינוחות מבחינה זו. איש איש ודרכו... מטופלת ותיקה

שלום גיא, גבולות נחוצים על-מנת להגדיר מרחב טיפולי שניתן לעבוד בתוכו ביעילות ובבטיחות (ממש כמו הגדרת סביבת העבודה של מקצועות אחרים...). גבולות שנחווים על-ידי המטופל כנוקשים ומאמץ עקבי לבדוק את הגבולות הם חומר לעבודה טיפולית - ואיני רואה טעם רב לפרש אותם באופן כללי. הם מבטאים משהו ייחודי עבור כל מטופל בקשר הספציפי שהוא יוצר עם המטפלת. על-מנת שלא תרגיש חסר, העתקתי לך קטע מתשובה שכתבתי לפני זמן מה: אני אנסה להסביר לך כיצד אני חושבת על טיפול: אפשר להסתכל על טיפול כמין "בועה" של מציאות פנימית. בתוך הבועה נמצאת ה"נפש" של המטופל וה"נפש" של המטפל, והקשר שנוצר בניהם. בתוך הבועה מתנהלת עבודה קדחתנית של התבוננות. זה מין "מפעל" קטן של התבוננות במטופל, בקשרים שהוא מקיים, בסיפורים שהוא מספר על עצמו, וכן הלאה. ה"בועה" הנפשית הזו מתקיימת בתנאים מאוד מיוחדים: היא מתרחשת בזמן קבוע (יום ושעה קבועים), נמשכת זמן קבוע (50 דקות), משלמים עבורה סכום שנקבע מראש, וכן הלאה. הכללים האלה הכרחיים כדי לעגן את "בועת המציאות הפנימית" בתוך המציאות החיצונית. זה הכרחי, אחרת הבועה עלולה להיסחף ברוח... דווקא בגלל שעיגנו את הבועה במציאות החיצונית, והפכנו אותה למשהו תחום ומוגדר היטב, אפשר לעשות "בלגן" רציני בתוך הבועה. אפשר "לשחק" בכל מיני מציאויות רגשיות, אפשר להתנסות בכל מיני מצבים וקשרים, אפשר להיות כל דבר והמטפל יכול להיות כל דבר עבורנו. וכל הבלגן הנהדר הזה מתאפשר, דווקא משום שלקראת סוף הפגישה מתחילים להתארגן "לנחיתה"... כשהדלת נפתחת שוב, המטופל יוצא אל העולם המוכר שלו, בו יש לו (אני מקווה) "אבא, אמא, חבר, בן/בת זוג", ומשאיר מאחור את "חבר/ת הבועה" שלו... את מבינה? זה הכרחי. זו אינה הגבלה מתוך "רוע", אלא מתוך הבנה שהגבולות דרושים דווקא כדי שאפשר יהיה לעוף... בברכה, אורנה

שלום לכולם הייתי מבקש לקבל מכל מי שיודע ,את טבלת הגבהים ההמוצעים בישראל לגברים ונשים. תודה מראש אלי

http://gdila.co.il/percent/

זה לא ממש הכיוון של הפורום שלנו, אבל תודה ללילך...

האטימות הזו שיש לאנשים. אי היכולת להביע רגשות אי היכולת לשתף אחרים אי היכולת סתם לדבר, ברגע שבא להם לדבר הצורך בלהגן על עצמם לשמור על עצמם ועל האינטימיות הצורך במספר מאוד קטן של אנשים במעגל שלהם מאיפה כל זה נובע? האם זה מחינוך? מסביבה? מעבר טראומתי? או סתם נולדים עם אישיות כזאת?

גם וגם וגם וגם. ולא כדאי לעשות הכללות. יש לא מעט אנשים מוחצנים שישתפו אותך בפרטי פרטים על חייהם, בחושפנות מדהימה ללא אינטימיות במעגל הכי גדול שיתאפשר להם.

שלום נגה, אני נוטה להסכים עם 'מסטיק לעוס' (מה קורה עם הכינוי?) ש"גם וגם וגם וגם"... אנשים נולדים עם מאפיינים מסויימים, וגם לומדים מסביבתם הרבה מאוד על מה נכון ומה לא, מה מתאים ומה פחות, על מה "נענשים" בכאב רגשי ועל מה מחוזקים. בין השורות נשמע שהנושא מכאיב לך, ולא מדובר בהתעניינות תיאורטית גרידא. רוצה לכתוב על זה קצת? אורנה

אורנה תודה אני בעצם דיברתי על עצמי. נורא קשה לי לשתף אחרים, למרות שאני מרגישה נחנקת לפעמים. אני מרגישה באי נחת אם אני עושה זאת, כי אז יש לי ההרגשה שהם יודעים עלי הרבה, אני חשופה...וגם מתוך דאגה שאני לא רוצה להציק להם או להדאיג אותם (במקרה של משפחה). המילים לא יוצאותונשארים בפנים, אבל ישנם מקרים שכל הכעס הזה שנשמר יוצא בבת אחת, ואז אני ממש שונאת את עצמי. אני מרגישה את זה אצל המטפלת, אבל הצלחתי פעמים פשוט לקום ולצאת. פעם אחת היא תפסה אותי, אבל שלטתי בעצמי ולא נתתי לרגשות ולכעס לצאת אצלה. זהו.....!!!!!!

על מה שרשמתי קודם... ועל כך שהצלחתי להבין את הדברים בצורה כל-כך הפוכה והתייחסתי לדברים שונים לחלוטין. אין לך מושג כמה אני מבינה את ההתייסרות וההלקאה העצמית. אבל לא אבלבל יותר את המוח. סליחה, בכל אופן... נפלתי...

האטימות הזו שיש לאנשים. אי היכולת להביע רגשות אי היכולת לשתף אחרים אי היכולת סתם לדבר, כי בא להם לדבר הצורך בלהגן על עצמם לשמור על עצמם ועל האינטימיות הצורך במספר מאוד של אנשים במעגל שלהם מאיפה כל זה נובע? האם זה מחינוך? מסביבה? מעבר טראומתי? או סתם נולדים עם אישיות כזאת?

הוי, כן... יש אנשים כאלה אני לא יודעת מאיפה זה נובע, ואם בכלל זה משנה למצוא "מה" אחראי לעניין הזה, מה שכן, אם ישנה אצלנו ציפיה ודבקות לקבל איזו תשומת לב, רגישות, חיבה, עזרה, תגובה או שיתוף מ"קירות" כאלה; אם אנחנו מצפים להיות שייכים -דווקא- למעגל של אנשים כאלה, נגרמת לנו אכזבה רבה. וממה שמוכר לי, נשאבים תמיד לאותו מקום. מצפים בגדול, מהם, דווקא היכן שאי אפשר, נתקלים בחומה הזו, מתאכזבים בענק ואחר-כך כועסים עד לב השמיים, מתייסרים וסובלים נורא. וכן... זה לא קורה ככה סתם... חבל שאי אפשר כל-כך בקלות להחליט שנחפש את מה שאנחנו רוצים וצריכים במקום אחר. במקום שבו אפשר לקבל משהו טוב יותר, להיות חלק, להיות שותף... ו... כנראה שאפשר למצוא והרבה. מטופלת ותיקה

בתי בת 10 בקירוב , ואני שמה לב שהיא אינה נלחמת על מקומה בכיתה , זה נובע מבחינה חברתית, ממשחקים שדורשים יותר ,כמו מבוך כאשר הוא קל זה בסדר ברגע שמתחיל שלב קשה והיא נתקעת היא פשוט מרימה ידיים ולא ממישיכה, אין לה את הרצון להילחם ולהגיע להישגים, היא אינה יוזמת למרות שאני מעודדת אותה , היא פשוט מנפנפת אותי, נראה לי שאין לה מספיק ביטחון עצמי. כיצד אני בתור אמא יכולה לעודד אותה להילחם על מקומה , ליזום יותר ולהיות פתוחה יותר ,

יערה יקרה, ניכרת הדאגה שלך והרצון שיהיה לה טוב... באופן כללי, תחושתי היא שהתמיכה והעידוד שהבעת בכתיבתך הם בדיוק מה שלטווח ארוך יאפשר לילדתך להיות אדם עצמאי, יוזמתי ומאושר. יתכן שכרגע היא עדיין אינה מסוגלת ליישם את הדברים, אך אין צורך להחליט מראש שכל חייה היא תרים ידיים למול קשיים... מעבר לחמימות בה את מתייחסת אליה, תמיד קיימת האפשרות לצרף לכך את ההתבוננות והליווי של איש/אשת מקצוע. טיפול באומנות פלסטית, במוסיקה, בתנועה וכד' עשוי להיות אופציה מצויינת לילדים ומתבגרים הזקוקים לחיזוק וליווי. תחשבי על זה? בברכה, אורנה

יש לי הרגשה שנמאס למטפלת ממני. אני לא משתפת הרבה פעולה, כי קשה לי לדבר, להביע רגשות...להיחשף... ואת זה אמרתי לה מההתחלה!!! ולכן אני מרגישה שהיא רק "מעבירה" את הפגישות. כאילו, "אם לא בא לך לדבר, אז נשב עד שהשעה תעבור".... או כל מיני שיחות כלליות כאלו. מה דעתך? האם היא כן "מעבירה את הזמן" בכדי לא לאבד לקוחה, או שהיא מנסה לעצבן אותי בכדי שאדבר, או מנסה להתקרב אלי???!!!!!!!!!!! אני ממש לא יודעת.

שלום אוסנת, קודם כל, אני מציעה לך לקרוא את התשובה הקודמת בנושא 'התנגדות', ולשאול את עצמך האם משהו בדברים נשמע לך מוכר... מעבר לכך, אני חושבת שהמקום לפתוח את הדברים הוא הטיפול עצמו. כרגע ברור למדי שאת מרגישה שם עזובה, לא מוחזקת, שלא מדייקים איתך. דברי איתה על זה. אני מניחה שהיא תציע לבדוק האם הדברים מוכרים לך מקשרים נוספים, ושתוכלו להתבונן ביחד בהתקדמות הטיפול עד כה ובמקומות בהם טרם נגע. טוב שנמאס לך מהמצב הנוכחי, אולי תוכלו לשנות זאת... בהצלחה, אורנה

שלום אורנה, אשמח לדעת מה משמעות ההתהגדות בטיפול? איך היא מתבטאת (לפי הניסיון שלך) אצל אנשים שונים? ומתי היא נחשבת טבעית, ובאיזה שלב היא כבר נחשבת כמוגזמת? ומה עושים בנדון אם היא נמשכת זמן רב? תודה ואשמח אם תכווני אותי למאמרים באנגלית או בעברית.

ערב טוב, למיטב הבנתי וניסיוני (ואם אני טועה בוודאי יתקנו את דבריי) - כל אחד מאיתנו שואף בבסיסו להישאר (באופן לא מודע) במצב הקיים והמוכר. כל תזוזה או שינוי מעוררים חרדות, ואנו נוטים להיאחז בקיים, אפילו אם הוא נורא ואיום. החשיפה אל הפנים היא מאיימת מאד וצריכה להיעשות בזהירות ובהדרגה. לדעתי, התנגדות יכולה להיות חזקה מאד כאשר נוגעים, למשל, בקשר קדום ועמוק ביותר שיש לו שם בפנים ממש עמודי תווך כאלה, גם אם הגענו לשם אחרי חציבה עדינה עדינה. אם הגענו לאנשהו מוקדם מידי אז בכלל בום! פיצוץ. רציתי להזכיר שגם אם אנו כבר בשלב שאנו מבינים שאנו זקוקים לשינוי ומגיעים לטיפול, אי אפשר להימנע ממערכות מבוססות שעובדות נון סטופ. ו... לפעמים המצב קשה עד כדי כך שאפילו לא מוכנים לגשת לקבל עזרה כלשהי: "אל תיגע בי". חייבת לציין שזה לא נעשה בכוונה ואין זו אשמתנו. רגש עמוק ולא ידוע לנו מכוון את הדברים (גם כשאנחנו כבר מכירים קצת איך הוא עובד, השליטה שם, עדיין לא מספיק) איך מביעים התנגדות כשאנו בטיפול? נראה לי, למשל, ש חוזרים להרס, בורחים מפגישות, מפסיקים טיפול, כועסים בטירוף, מתפרעים, לא מסכימים בשום אופן, מאחרים, סוגרים דברים פנימה... או - מגיעים לפגישה, אבל, כאילו, לא נמצאים בה (אפילו לא עובר דרך אוזן אחת ויוצא מהשניה...). לא מוכנים לקלוט דבר מהחוץ. כל קשב מופרע על-ידי תזוזה או רחשוש מזערי. ועוד. לפעמים התהליך הוא באמת איטי מאד (תלוי בעומק פגיעה). לפעמים גם ישנן טעויות של המטפל (למרות שהוא עושה ככל יכולתו, עדיין...). אבל ככל שנוגעים בפגיעות בשכבות עמוקות יותר כך קשה הרבה יותר, וכך גם ההיאחזות רצינית הרבה יותר. הרי, היינו קשורים למשהו מגיל כלום והרבה הרבה שנים אחר-כך. לפעמים הקשר הוא כמו ריתוך, לפעמים הרבה הרבה יותר חזק מזה. קשה... אף על פי כן ולמרות הכל, מה אפשר לעשות כדי להתקדם? אני יודעת, למשל, שבמקרה שלי, מעבר לעבודה האישית המשותפת שלנו, והעבודה הנפרדת שלו מחוץ לפגישות, המטפל נעזר ומתייעץ עם עמיתים למקצוע. אם כך, אנחנו לא רק שניים, וזה מצויין. חייבים את השלישי (לפחות) כדי שיפתח אור חדש לתוך מערכת סגורה. ניסיתי לעזור קצת ולחפש קישורים והעליתי חרס :-( מטופלת ותיקה

ההתנגדות היא מן סוג של "מערכת הגנה עצמית" אוטומטית. גם אם היא עובדת "עקום" והיא בעוכרנו. (כפי שאני מבינה זאת)

ערב טוב אאא, ותודה למטופלת וותיקה על דבריה המאירים, אוסיף מספר מילים בנושא: המושג 'התנגדות' (resistance) שייך לשדה התוכן של הטיפול הפסיכואנליטי, ומשמעותו צורה מסויימת של הגנה ש"האני" מפעיל. מאחר והטיפול הפסיכואנליטי מכוון לבטל בהדרגה את ההגנות, מרכיבים מודחקים שאינם רצויים ל"אני" הולכים ומתקרבים אל התודעה, ומעוררים חרדה. "האני" מתגונן כנגד חדירת חומרים מאיימים אלה למודעות, וההתגוננות מכונה 'התנגדות'. אפשר לחשוב על מגוון גדול מאוד של דרכים להתנגד להתקדמות הטיפול: משכחה (למשל, שכחה של חלומות) ובידוד החלק הרגשי מהחלק האינטלקטואלי, דרך הרגשה שאין מה לומר למטפל, שתיקות ממושכות והתנהגות פרובוקטיבית, וכלה באיחורים, חיסורים ו- acting out (ביצוע של הדחף במקום דיבור עליו). המטפלת מנסה להיות עירנית לתופעות השונות של התנגדות, ולעיתים מתייחסת אליהן ישירות ומביאה אותן לתשומת לבו של המטופל, מתוך מטרה להתקרב בכך אל החומר המודחק שעורר מלכתחילה את החרדה ואת ההתנגדות. לגבי "הגזמה" בהתנגדות, אני מאמינה שניתן להבין מהתשובה שכל עוד יש חומרים מודחקים יש גם התנגדות (כלומר, תמיד...), אם כי היא בהחלט מתרככת עם הזמן. מעבר לכך, יש להתבונן בכל מקרה לגופו. בנוגע לקריאה נוספת, אני ממליצה להסתכל באתר פסיכולוגיה עברית (יש להקליד 'פסיכולוגיה עברית' בכל מנוע חיפוש אינטרנטי). בברכה, אורנה

האם בכל פעם שאני מגיעה לטיפול, ונכנסת לשירותים, האם זו התנגדות? (דחף במקום דיבור) תודה

שלום לך אורנה עוד פעם. תודה רבה על התשובה המפורטת אבל לא הצלחתי למצוא שום מאמר מעניין באתר פסיכולוגיה עברית על ההתנגדות בטיפול. גם ב-GOOGLE לא הצלחתי. אשמח אם תכווני אותי יותר, אפילו גם באנגלית תודה רבה עוד פעם

אנסה לסייע, חיפוש של המילים - resistance psychotherapy - בגוגל האנגלי, יוביל אותך להרבה מאד מאמרים, נראה לי שמשהו מהם עשוי להתאים לך. להלן החיפוש: http://www.google.com/search?hl=en&lr=&q=resistance+psychotherapy והנה, לדוגמא, המאמר הראשון שמופיע בין תוצאות החיפוש: http://www.sageofasheville.com/pub_downloads/RESISTANCE_IN_PSYCHOTHERAPY_A_PERSON-CENTERED_VIEW.pdf בגוגל בעברית אפשר למצוא חלקי מאמרים שקשורים לעניין בחיפוש המילים: - התנגדות בטיפול - ואחר כך לאגד את כל המידע יחד. מ.ו.

האם אדם שחושב בסכימות כאלה, למשל סכימה של נטישה או כישלון, זה אומר שיש לו הפרעת אישיות? איזה סכימות מאפיינות הפרעות אישיות? האם להפרעה ספציפית יש סכימה ספציפית? תודה

b שלום, לכולנו יש סכימות, כך אנו פועלים בעולם. השאלה היא מידת הנוקשות שלהן והשפעתן על חיי האדם. כאשר העולם נחווה באופן צר דרך הסכימות הנוקשות וכל רמז מתפרש דרכן זהו אחד המאפיינים של הפרעות אישיות. ישנן סכימות המאפיינות יותר הפרעות מסויימות כגון סכימת נטישה במקרה של הפרעת אישיות גבולית. לילה טוב, דרור

מהו המסלול שעובר הפסיכולוג על מנת לקבל הסמכה של פסיכולוג קליני? מה הוא עובר בהתמחותו? תודה רבה

עידו שלום, פסיכולוג קליני עובר ארבע שנות התמחות כאשר לפחות אחת מהן היא במחלקה אישפוזית פסיכיאטרית. במהלך התמחותו עליו לעבור הכשרה נרחבת בתחומי האבחון הפסיכולוגי (פסיכודיאגנוסטיקה), הפסיכותרפיה ולרכוש ידע גם בתחום הטיפול התרופתי. לאחר תקופה זו ועל מנת לקבל הכרה כפסיכולוג קליני עליו לעבור בחינת התמחות. לילה טוב, דרור

דרור בהמשך למה שכתבת לי קודם-אני עברתי מאין פסיכוזה לפני כשנתיים+ , התפקוד שלי ירד משמעותית, אני מרגישה שישינה פגיעה רצינית ברגש ובקוגניצייה- אני מרגישה די מחוקה. לא אובחנתי כחולה. מהם הסיכויים לפי דעתך- לחזור לתפקוד מלא כמו קודם? נראה לי שככל שהזמן מתרחק ועובר כך קשה יותר לחזור לאותו תפקוד קודם, האם הדבר נכון?

צופית שלום. את מתארת אירוע פסיכוטי שעברת ללא אבחנה של סכיזופרניה. לא ברור מה האבחנה שניתנה בעקבות האירוע ובעקבות מצבך העכשווי. כמו כן לא ברור לי האם את מטופלת כיום. קשה לענות באופן חד משמעי לשאלתך, ישנם מצבים בהם הפגיעות הללו אינן הפיכות, אולם גם אז טיפול חיוני על מנת למנוע המשך הידרדרות ועל מנת לשכלל את יכולת ההתמודדות בעולם למרות הפגיעה. אני מציע לך לפנות לגורם המכיר את ההיסטוריה הרפואית שלך ולהתייעץ עימו. מקווה שעזרתי, דרור

למנהלי הפורום וחבריו שלום רב, אבקשכם בבקשה יעוץ מקצועי בנושא שאפרוש כאן בקצרה, אימי אישה כבת 55 נשואה + מספר ילדים, מורה לשעבר במקצועה ובעלת תואר שני במתמטיקה, פוטרה מעבודתה לפני יותר משנתיים (כתוצאה מפיטורים כלליים שנערכו אז בתיכון). אימי אישה חזקה מאד ודי מופנמת לא הראתה סימני משבר או מצוקה כתוצאה מהפיטורים , אך מאז המוח שלה אינו כשהיה-בלשון המעטה. היא מתקשה לזכור דברים והיא אינה מסוגלת לעשות פעולות לוגיות כמעט בכלל. היא לפעמים מסוגלת לומר משהו ואחרי דקה לומר אותו שוב, היא לא יכולה לתפקד עם דברים הדורשים טיפה מאמץ מחשבתי כמו לחשב עודף או להבין הוראות מעט מורכבות, ומסוגלת לעשות טעויות שהיו נראות מגוחכות אלמלא היו עצובות. היא כעת עוסקת בעבודה שאינה מצריכה מאמץ מחשבתי אך כמובן לא מזכירה את מעמדה הקודם. כל המצב פגע כמובן קשות בדמויה העצמי, כאמור מדובר באישה שהיתה מבריקה בצורה יוצאת דופן וכעת מתקשה לעיתים לבצע מטלות פשוטות, לכן אנו חוששים לשלוח אותה לעזרה מקצועית שמה הדבר יפגע בה עוד יותר, כאילו הוחלט "רשמית" שיש לה בעייה. אציין כי בבדיקת CT שלקחתי אותה לאחרונה התקבלו תוצאות תקינות בהחלט. שאלתי היא האם מוכרת תופעה של צניחת IQ דרמתית כזו? (כתוצאה מאירוע משברי או בלעדיו ) האם ניתן להניח שייתכן שהמצב ישתפר או אולי חלילה ידרדר? (הוא די יציב פלוס מינוס), האם עזרה מקצועית בכלל יכולה לעזור במקרה שכזה? בתודה מראש אדם

אדם שלום, ההתמודדות עם אמא שקודם לכן תיפקדה באופן יוצא מהכלל טוב וכיום מתקשה לתפקד היא התמודדות קשה למדי, בעיקר רגשית. קשה לנו לעיתים לראות אדם נערץ עלינו מגיע למצב כזה ושליחתה לעזרה היא כפי שאתה אומר "חותמת" על מצבה הקשה. לכך אתה מוסיף שגם היא עלולה להפגע מכך. אולם, אתה קושר קשר ישיר בין הפיטורים להידרדרות במצבה ולעיתים אירוע כזה נחווה כטראומטי ומהווה טריגר לשלל בעיות. המצב שאתה מתאר אינו מאפשר התעלמות ולאור הזמן שעבר מאז לא נראה שהמצב ישתפר ללא עזרה.לפיכך עצתי לך, על אף הקושי הטמון בכך, הוא לפנות לעזרה מקצועית. ראשית עליכם לשלול פגיעה נוירולוגית או פיזיולוגית כלשהי שהפיטורים חפפו לתחילתה או האיצו אותה. וזאת על ידי איש מקצוע (נוירולוג). במידה ותחום זה נשלל אז עליכם לשקול פנייה להתייעצות בתחום בריאות הנפש שכן ייתכן והמדובר בדיכאון חריף, הפוגע ביכולותיה הקוגנטיביות. רק אז תדעו האם יש מה לעשות, והאם ניתן לשפר את המצב. מקווה שתמצא הדרך להיטיב את מצבה, דרור

מה הקשר בין סכימות קוג' להפרעות אישיות?

b שלום, הקשר בין סכימות קוגנטיביות להפרעות אישיות הוא שאחד המאפיינים של הפרעות אישיות הוא חשיבה נוקשה, כלומר, נטייה לדבוק באותה סכימה קוגנטיבית בין אם היא תואמת מצב ובין אם לאו, דבר שכמובן מקשה על האדם ולעיתים על סביבתו. דרור

היי חזרתי בתשובה לפני כ3 שנים בעיקרון המשפחה והחברה קרובה לדת כך שלא הייתה בעיה התחתנתי לפני חודשיים עם בחור שגם די קרוב לדת לפעמים מתפלל לפעמים מפסיק. הבעיה היא בתחום המין בעיקר הוא נוהג לבקש מממני דברים אסורים שחבל"ז כמו מין אנאלי שנראה סרטים כחולים יחד גם קיימנו יחסי מין כמה פעמים בזמן מחזור בגלל שאני נוהגת לא לראות אותו לפחות 4-5 ימים בשבוע זה גורם יותר לגעגועים וחוסר יכולת להתאפק בקשר למן במחזור. גם כן לפעמים כשהוא שותה קצת אלכוהול "כדי שיעשה לו ראש טוב" גם אני שתיתי איתו . הקטע הוא שלפני שהתחתנתי הייתי ממש קרובה לדת אבל לא יודעת איך בעלי מצליח לשכנע אותי בדברים כאלה (אני בת 23 הוא 33) ואם אנחנו עושים דברים כאלה כבר עכשיו מה יהיה בעתיד אני רוצה שיהיה לו מעניין איתי בתחום המיטה וכמובן גם מחוצה לה (אבל דברים שמחוץ למיטה הם לאו דווקא אסורים)כי ביומיום הוא מתנהג רגיל לגמרי שום דבר שהדת מונעת. יש לציין שהחזרה בתשובה הייתה 100 אחוז החלטה שלי ואני שלמה עם זה אבל כשבעלי מבקש ממני משהו במין אני מרגישה שאני לא מסוגלת לסרב הקול שלו נשמע לי סקסי ומפתה ואני לא מסוגלת לסרב למרות שאחר המעשה אני מרגישה חרטה איומה ויסורי מצפון.מה עושים?

דפנה, שלום, את מעלה דילמה לא פשוטה וסביר להניח שתהיה לכך השלכות בטווח הרחוק. אני ממליץלך לדבר באופן גלוי עם בעלך ולשתף אותו בדילמה שלך, תהבהירי לו שזה לא נובע מדחייה כלשהו כלפיו, אלא תזמיני אותו לשיתוף פעולה, לדעתי זה רק יחזק בסופו של דבר את הקשר דבר שרק יעצים את הנישואין שלכם. חוץ מזה דברים גדולים נעשיים בצעדים קטנים...

דפנה, ערב טוב, את מתארת בעיה מורכבת משום שהיא מערבת גם קושי שלך מול בעלך וגם קושי שלך מול עצמך. נשמע שאת חוששת שהוא ישתעמם איתך ומנסה לרצות אותו גם אם המדובר באיסורים הלכתיים. אבל אם את חשה שאת נענית לו רק מסיבה זו הרי שהתחושה הכללית בחיי הנישואין שלך היא תחושה מאוד לא בטוחה ובמקרה כזה הייתי מציע לך לדבר עמו על המצב ועל תחושותייך כצעד ראשון, ולפנות לטיפול זוגי כצעד שני. אולם, אני לא בטוח שזהו המצב. את מתארת שיש בו משהו מפתה שקשה לעמוד בפניו. שאת נמשכת אליו ואולי בתוך עצמך אף מעוניינת בחיי המין האסורים הללו. במקרה כזה זהו קונפליקט פנימי בין הלפני בו את מעוניינת, לאחרי בו את חשה ייסורי מצפון. אם כך הדבר עצתי לך היא לנסות להבין מה את באמת רוצה, בין אם לבד ובין אם בשיחות עם פסיכולוג. זוהי משימה כלל לא פשוטה, אך היא נראית לי משימה חשובה מאוד עבורך להמשך חייך. מקווה שמצאי את הדרך ליישב את הקושי, דרור

שלום רב! מהו הטיפול המומלץ עבור הפרעת אישיות גבולית? בתודה, אילנית

אילנית שלום, השאלה שאת שואלת היא שאלה חשובה ומורכבת למדי. בראשית דברי ברצוני לומר שגישת הטיפול המומלצת נגזרת גם מחומרת ההפרעה, מאפיינים אישיים של הסובל מההפרעה ומגורמים נוספים. כיום ישנן שלוש גישות מרכזיות לטיפול בהפרעת אישיות גבולית. הגישה הקלאסית, בשיחות, אשר מתמקדת בקשר בין המטפל למטופל ובניסיון לשקם את האמון שנפגע בחווית האדם. הגישה הקוגנטיבית המתמקדת בסכמות של הסובל מההפרעה. והגישה ההתנהגותית שבמסגרתה פותחה שיטה ספציפית להפרעה זו המכונה פסיכותרפיה התנהגותית דיאלקטית. זוהי הגישה שכיום יש הוכחות הולכות וגוברות לכך שהיא השיטה היעילה ביותר לטיפול בהפרעה. אני ממליץ גם לקרוא פרק בספר "סערת נפש" מאת פרופ' יורם יובל העוסק בהפרעה זו. לילה טוב, דרור.

אני מקווה שזה הפורום הנכון לשאול- האם מישהו יודע - האם קיימים הבדלים בין פסיכוזה שממחלת הסכיזופרניה לבין פסיכוזה שלא ממחלה? בעיקר, הדגש של הנזקים של אחרי...מהם הנזקים של אחרי? והאם הם הפיכים?

צופית שלום, כאשר אדם נמצא במצב פסיכוטי, בוחן המציאות שלו לא לא תקין והקשר עם המציאות רופף למדי. כאשר המצב הפסיכוטי הוא חלק ממחלת הסכיזופרניה הרי שמלבד הסימפטומים של הפסיכוזה צפוי שעם השנים יפתח גם חוסר מוטיבציה, הסתגרות והתבודדות. מעבר לכך באם לא יטופל הוא מועד להתקפים חוזרים ונשנים כאשר כל התקף נוסף פוגע בו עוד יותר. התקפים שאינם חלק ממחלת הסכיזופרניה יכולים להיות חד פעמיים, אך יכולים גם להיות קשורים להפרעות אחרות כגון דיכאון, הפרעה בי פולרית ועוד ולחזור על עצמם. כאשר יש ריבוי התקפים ישנה מועדות רבה יותר לקבל התקף נוסף ולעיתים פגיעה רגשית וקוגנטיבית שבמקרים מסויימים אינם הפיכים. זו גם הסיבה שישנה חשיבות מרובה לאזן תרופתית אדם המועד להתקפים פסיכוטיים. מקווה שעזרתי, דרור

ראשית, תודה לך על תגובתך המהירה. אני הייתי רוצה לדעת... אני עברתי התקף פסיכוטי של 5 חודשיים, לא אובחנתי כחולה. ההתקף היה לפני שנתיים ויותר...מה אם מאז לא חזרתי לתפקד, אני חסרת מוטיבצייה, מסתגרת ומתבודדת...ומרגישה שנפגעתי רגשית וקוגניטיבית וזאת ביחס לאיך שתפקדתי והייתי לפני ההתקף. האם יש מצב שהפגיעה שלי היא בלתי הפיכה? במה זה תלוי? ושוב הייתי במעקב יומיומי צמוד במשך 3 חודשיים ולא אובחנתי כחולה ומאידך, אני לא מצליחה לקבל תשובות למצב שלי....אני לא צריכה לומר לך כמה הדבר מתסכל ומייאש...מקווה שתוכל לענות לי יותר ספציבי לגביי.

לאלמונית שפונה אל ME (ואינה חותמת בשמה) בד"כ אני נוטה שלא להתייחס לתגובותיך(לרוב,הן לא ראויות להתייחסות) בכל אופן, מדוע אנשים תמימים שרושמים כאן צריכים לקבל את התגובה שלך? וזו לא פעם ראשונה. זה באמת חשוב לך מי רשם את זה? את סיימת כבר את ההתמחות שלך? ואם אני אכן רשמתי זאת מה זה בעצם יתן לך? זה נובע מקנאה? חוסר יחס? אולי אוכל לעזור... בקיצור,אם אין דבר חכם לומר לא תמיד חייבים. הרשי לי להפנות חזרה את השאלה אליך.כפי שאת אומרת(בשפה שלך) מה הסיפור שלך? כל טוב (הקדשתי לך 5 דק' מחיי...)

אני מתנצלת אם יצרתי אי הבנה בכך שבחרתי לפרסם שאלתי תחת כינוי זהה לשלך. כנראה שלא הבחנתי שהכינוי כבר מופיע בפורום כאשר רשמתי עצמי תחתיו. בכל אופן שיניתי מME לminiME ע"מ למנוע תהיות ובלבול נוסף מצד באי הפורום. ותודה שהעמדת את האלמונית על מקומה.זה באמת היה קצת מביך. לל"ט :)

אין לך על מה להתנצל. יש אנשים הנוטים לדחוף את האף שלהם שלא במקום הנכון... תוכלי להשתמש באיזה כינוי שתרצי...ממילא איני מתכוונת לרשום כאן

המסקנה הנדרשת היא שאין ברירה אלא להכניס לאתר דוקטורס מערכת הרשמה נתמכת אי מייל לפחות בפורומים רגישים עם אנשים רגישים בנושא בריאות הנפש דבר שיחסוך עוגמת נפש ויתן שליטה מסויימת למנהלים ובעיקר ביטחון למשתתפים שזקוקים לפורמים החשובים האלו !!!!

דרור, ראשית ברוך הבא לפורום ובהצלחה. אני מבקשת שתסביר את ההבדלים בין המושגים הבאים: "הזדהות השלכתית" ו"העברה נגדית". תודה רבה ושוב בהצלחה בפורום. תמי.

תמי, ראשית, תודה רבה על הברכות. את שואלת שאלה מאוד מעניינת וטובה, שכן שני המושגים נוגעים ברגשות המתעוררים אצל המטפל. ההבדל ביניהם הוא במקור לרגשות, התנהגויות או מחשבות אלו. בהעברה נגדית הכוונה לרגשות שמתעוררים במטפל כתוצאה מהמפגש עם המטופל המפגיש אותו עם מקומות אישיים שלו. לעומת זאת בהזהות השלכתית, המטופל "גורם" למטפ לחוש משהו שהוא חש. כאילו מפקיד בידיו תחושות בלתי נסבלות על מנת שהוא, המטפל, יעבד אותם עבורו. אני חושב שהשאלה מעוררת למחשבה שכן יש להיזהר לפני שקובעים מהו מקור הרגש, ההתנהגות או המחשבה.

שלום לכם, ביתי, בת ה22.5, נשואה מזה כחודש, מגיבה למצבים של עומס ולחץ במתיחות נפשית רבה, מלווה בעצב, בבכי, בחוסר אמון ביכולתה להתמודד עם המצב. הדבר הולך ומחמיר עם השנים, ומתגלה בשיאו בימים אלה, עם התחלת לימודיה באוניברסיטה. העומס עליה הינו אובייקטיבי, אבל הלחץ שאליו היא נכנסת מפריע לה ללמוד ומפריע לה למסד את חיי המשפחה החדשים שלה. היא מאוד מודעת לבעייתה, ומוצאת עצמה נלחצת מפני הלחץ עצמו... אנו מאוד קרובות, ואני משתדלת לעזור לה כמיטב יכולתי, וכעת אני סבורה שהסיוע שאני צריכה לתת לה היא במציאת עזרה נפשית מקצועית. מה דעתכם? לאן אני צריכה לפנות? המון תודה!

אמא יקרה, את מתארת בדאגה רבה את המצב של ביתך. מדברייך נשמע שבתקופה האחרונה היא מתמודדת עם לפחות שני גורמי לחץ מאסיביים : נישואין, ולימודים באוניברסיטה. התופעה בה נלחצים מהלחץ היא תופעה מוכרת המקשה עוד יותר את היציאה ממנו ללא סיוע חיצוני. לכן, עצתי לך היא אכן להמליץ ולעזור לה לפנות לעזרה פסיכולוגית מקצועית, שם יוכלו לאבחן את מקורות הקושי ולהציע טיפול שיקל עליה. שיהיה בהצלחה . דרור

שלום בטרם אגש לטיפול ישנם כמה מושגים שברצוני לברר (סליחה על ריבוי השאלות): א- האם קיים הבדל בין פסיכולוג לפסיכותראפיסט? אם כן - מהו? ב-האם תחום הHRT - אימון לשינוי התנהגותי, נכלל בהכרח בתחומי ההכשרה של כל פסיכולוג קוגנטיבי התנהגותי? ג-עד כמה יעילה בעיניך היפנוזה לטיפול בהרגלים כפייתיים? ד- מהי בדיוק CSP? (Dermatillomania נאמר לי שמזה אני כנראה סובלת. האם מדובר בבעיה פסיכיאטרית או פסיכולוגית בעצם? תודה.

כי אם כן, אז מה הסיפור שלך "בטרם אגש לטיפול "?

ME שלום, כניסה לטיפול היא תהליך המעלה מספר שאלות, והדבר מובן. בתשובה לשאלותייך הרי שקיים הבדל בין פסיכולוג לפסיכותרפיסט. פסיכותראפיסט הוא אדם שלמד עבודה טיפולית ועשה לימודי המשך בבית ספר לפסיכותרפיה למשל, אך הוא אינו פסיכולוג. הדבר נוגע בעיקר לאורך ההכשרה ולטיבה. עם זאת ישנם פסיכותרפיסטים שעברו הכשרה טובה ורצינית ומציעים טיפול טוב. באשר לשאלתך על תחום ה HRT הרי שלצערי איני מכיר את הגישה. עם זאת במידה ואת מתכוונת לאימון (Coaching), הרי שהתשובה היא לא, לא כל הפסיכולוגים הקוגנטיביים- התנהגותיים עוברים הכשרה בתחום זה. לגבי שאלתך על Dermatillomania, המדובר בהפרעה שהסובל ממנה מרבה לחטט בעור שלו, בחלקי גוף שונים, באופן נמרץ ואובססיבי עד לכדי פגיעה עצמית. הפרעה זו נכללת כהפרעת דחף ובעלת קשר להפרה אובססיבית קומפולסיבית. תשובה מפורטת את יכולה לקבל בלינק שמתחת. http://en.wikipedia.org/wiki/Dermatillomania ולבסוף, בשל היעדר ניסיון בהיפנוזה אין לי אפשרות לענות לך באופן מקצועי על כך. אני מציע שתפני בנושא לפסיכולוג שהוא גם בעל הסמכה בהיפנוזה. מקווה שעזרתי, בהצלחה במציאת טיפול שיעזור לך דרור

לפי מאמרים שהספקתי לקרוא בנושא זה, רצוי מאוד שיהיה למטפל בהפרעה זו נסיון עם מטופלי CSP, אך נראה שאין הרבה מודעות לבעיה זו בארץ- אולי בגלל טאבו על דיון ציבורי בנושא ההשחתה העצמית. רוב המידע שהצלחתי לדלות מהאינטרנט היה מאתרים בחו"ל. האם ידוע לך על מטפלים שמתמחים בכך? בנוסף קראתי כי ההפרעה שייכת למשפחת הOCD. כיצד אוכל לשלול באופן ודאי את הצורך בטיפול תרופתי? תודה.

שמחה להעביר לך את המשמרת הראשונה בפורום שלנו. מאחלת לך המון הצלחה, עניין וסיפוק במקום הכל כך מיוחד הזה. אין לי ספק שכולנו נרוויח המון מהידע הרב, החכמה והרגישות האופייניים לך. כייף לי שאתה מצטרף לשורותינו. ב ר ו ך ה ב א !!! ליאת

האם עדכנתם אותו במשתתפי הפורום בכלל ועלי בפרט שיש לי חרדת נטישה?:) שיהיה בהצלחה!

דרור, לתשומת ליבך, הציפיות ממי שהוא בחירה של ליאת ואורנה הן גבוהות מאוד :- ) שיהיה בהצלחה רבה, יעלה

שלום דרור, סתם התחשק לי להיות הראשונה שתכתוב לך הודעה כאן... שיהיה לך המון המון בהצלחה, מקווה שתהנה כאן... תודה שהצטרפת לצוות הפסיכולוגיות המופלאות לניהול הפורום! אורנה כתבה שאתה פסיכולוג מצויין, ואם אורנה אומרת היא כנראה יודעת :-) ברוך הבא... תמר

בוקר טוב דרור, מצטרפת לאיחולי הברוך הבא ומאחלת המון בהצלחה לך איתנו ולנו איתך.

כבר את דואגת לו לעבודה?! תני לו להתאקלם כאן:)

הדרך הכי טובה להתאקלם זה על ידי זריקה למים לא?! :)

בתקופה האחרונה אני סובלת ממצבי רוח ירודים במיוחד , תחושה של חוסר טעם בחיי, עייפות נפשית ,שעמום מכל מה שאני עושה ואני לא יודעת מה גורם לזה או כיצד לעזור לעצמי. במקביל אני סובלת כבר שנה וחצי מכאבי ראש ואוזניים שרופאים שונים לא הצליחו לאבחן בוודאות (אחד מהם, נויורולוג, נתן לי פעם תרופה נוגדת דיכאון והרטבה בלילה כדי לטפל בכאב בטענה שאלו תרופות שנותנים במרפאת כאב לטיפול בעצבים ) ובתקופה האחרונה אני סובלת מהחמרה במצב האסטמה שלי(לדעתי יש לזה קשר למצב הנפשי) האם ייתכן שהמצב הנפשי שלי קשור בכאבים ? רופא אחד הציע שבשל הכאבים מצב הרוח שלי ירוד , האם זה ייתכן? האם ייתכן שההיפך הוא הנכון ? האם לדיכאון יש גורם פיזיולוגי ? מה עלי לעשות ? האם כדאי לי לפנות לייעוץ פסיכולוגי ? אני חיילת , האם ידוע לך מה הגישה של הצבא בנוגע לטיפול במקרים כאלה , אני לא מעוניינת להשתחרר מהצבא בשל הבעיות שלי ולכן אני חוששת לפנות לקבל טיפול . האם הטיפול היחידי הוא בהכרח טיפול תרופתי ? האם יש טיפול אלטרנטיבי ?

דנה יקרה, הקשרים בין גוף לנפש ידועים זה מכבר, ולפיכך אין להוציא מכלל חשבון השפעות מעגליות בין דיכאון ותחושות גופניות מעיקות. מאחר והברור הרפואי לא העלה דבר, אין מה להפסיד מפניה לפסיכולוג, בעזרתו תוכלי לחשוב על יחסי הגומלין בין מצב הרוח שלך לבין האסתמה או כאבי הראש והאוזניים. ככל הידוע לי, הצבא הפך גמיש יותר בהתייחסותו למצבי דחק פסיכולוגיים, והוא מעסיק במסגרתו מערך יעיל ביותר של אנשי טיפול (קב"נים). במקרים מסוימים הצבא מאשר פנייה גם לפסיכולוגיים פרטיים, ובלבד שהדבר יהיה מתואם ומאושר. אני מציעה לך לפנות לקב"ן היחידתי ולהתייעץ עמו, תוך שאת מדגישה את רצונך להמשיך ולשרת בצבא. הטיפול בדיכאון אינו חייב להיות תרופתי, וגם על כך תוכלי להתייעץ עם הקב"ן. בהצלחה, ושבוע טוב ליאת

מושיטה את היד למעלה מנסה לסלק את החוט מהצוואר והוא מתרבה וגדל הופך מאחד לאלף. הגפיים מסתבכות בין החוטים, רגל לא מוצאת יד, יד לא מוצאת צוואר. והגוף כמו חלקים רבים שאינם מתחברים. מרגישה כל איבר, כל וריד ועורק. רגע נכנעת, מרפה מן הכח, מבקשת לחדול, רגע אוספת כוחות וכמשחררת קשר מנסה לצאת מהסבך. והחוט גדל, רשת עוטפת, חונקת. הגוף ממשיך ומסתבך בין הקורים הנטווים. מבקשת לקבל את רע הגזרה או אולי להאט את הקצב. לחשוב הייטב ולאט היכן נמצא כל איבר, כיצד לשחרר את הגוף. אך הוא עומד שם ניצב, מביט בעין מסוכנת. שמונת רגליו זזות, וצעדיו מאיימים קדימה. אין זמן, חייבת לברוח בזה הרגע. עוד זמן מועט אהפוך לטרף. עוד זמן מועט הטורף ישתלט ויקח עימו את שארית השפיות. והחוט עודו גדל. ככל שהלחץ גובר, הוא מתארך. כל כוונת כניעה מגדילה את אורכו ומסבכת אותי בתוכו. מקור הרשת נראה רחוק לא מצליחה לעצור את השטף. מתקרבת להתחלה, ממששת את הקור לאורכו מגלגלת לכדי כדור וקצה החוט מוביל אלי לבפנים, לעומק מגלה כי קור העכביש בתוכו לכוד גופי נטווה ונרקם מתוכי

דנה יקרה, תודה על הזכות להציץ אל תוך עולמך בדרך כה פיוטית. המודעות ל"חד גדיא" שבתוכנו, לקיומם המשותף של הטורף וטרפו, יכולה להיות מייאשת ומלאת תקווה כאחד. שבוע טוב ותודה ליאת

דנה,את כותבת כל כך יפה. אהבתי. ממש אהבתי. לפעמים אנחנו מרגישים מסובכים לגמרי תרתי משמע :-), אבל את לפחות הצלחת להגיע למקור של הסיבוך והבנת מהיכן הוא נובע-מעצמך. זו כבר התחלה טובה. ליאור

האמת, ואל תגלה/י לאף אחד, כתבתי את הדבר הזה לפני כמעט שנתיים.. מדהים איך מצד אחד נראה שכלום לא השתנה ומצד שני נראה שכלום לא נשאר אותו הדבר :)

היי ליאת בוקר טוב, (אני מבינה שאת כאן היום?) חשבתי לשאול אותך משהו לפני שאני ממהרת לפעול... אני מתלבטת אם לומר לפסיכולוגית מספר דברים שלטעמי עלולים לפגוע בה. האם בכל זאת לומר לה? (בטיפול אומרים הכל?!) ועוד משהו לגבי החיבה, יכול להיות שאני מחבבת אותה עקב הדחייה (לכאורה) שלה? יש מצב? או שנסחפתי עם הניתוחים:) תודה

שלום ME, אני תמיד בעד להגיד את הדברים ביושר, ולטעמי, תמיד אפשר למצוא דרך לעשות זאת מבלי לפגוע. אם את נוטה לחבב בדר"כ את מי שלאמונתך דוחה אותך, כדאי לדבר על כך בטיפול. ככה תרוויחי פעמיים: גם תוכלי לעמוד על הסיבות לכך, וגם תוכלי לספר למטפלת שלך על החיבה כלפיה. בהצלחה ליאת

ליאת, אני מכירה את הסיבות ע"פ הספרות. זה כנראה אותו מנגנון (מחורבן) בדיוק שפועל אצלי גם עם גברים...האם באמת רק טיפול יוכל לפתור את זה? אני יודעת שאת מורעלת על טיפול. ובכל זאת, האם יש דרך לפתור את זה בכוחות עצמי? עצות, טיפים, ספרים, מאמרים? תודה אגב, אל תשכחו לשנות למעלה (בחלון האדום) את הסידור החדש

משתתפים יקרים, בעקבות ההודעה של גדעון על פרישתו מניהול הפורום, יחולו שינויים מסויימים (החל מהשבוע הקרוב). ליאת ואני נמשיך בניהול, ויצטרף אלינו דרור שטרנברג. דרור הוא פסיכולוג מצויין וחבר יקר של שתינו, ואני בטוחה שתיהנו ממנו מאוד. דרור- ברוך הבא ובהצלחה! עם הצטרפותו של דרור יהיו שינויים בימי הפעילות של המנהלים: דרור ישיב על שאלותיכם בימים ראשון ושני, אני אהיה בפורום בימים שלישי ורביעי, וליאת תיקח על עצמה סופשבוע ארוך - חמישי, שישי ושבת. לגבי המשך השבת הזו - ליאת לוקחת את המושכות מכאן... להתראות בשלישי, אורנה

אורנה וליאת, תודה על הברכות והקבלה החמה לפורום. אני שמח להצטרף אליכן ואשמח לענות על שאלות המשתתפים בימי ראשון ושני.

עניתי לתגובתך

מצטערת זו לא בעיה שלך אני אעזוב אותך

אני באה מאותו מקום או מעמד של "האחות הקטנה", לכן חשבתי אחרי שקראתי את ההודעה המקורית ותשובתיך שיש צורך משישהו ישיב במקומה. אני פשוט איבדתי את ההורים שלי, וצורת "החיים החדשה" פשוט אינה מתאימה לי ואיני יכולה לחזור לדרך הישנה. וויתרתי על הרבה דברים בחיים בכדי לטפל באבי החולה אחרי מות אמי, ואז גם הוא הלך לעולמו. אז פשוט הגעתי לכמה מסקנות בחיים, - שאין צורך להשקיע בשום דבר, כי הכל הולך בסוף. - אם אין לך משפחה משלך, אין לך מה לחפש בחיים, כי אושר רק בא ממשפחה אוהבת ותומכת. אחים ואחיות ומשפחותיהם יכולים להיות משפחה אבל הם אינם "המשפחה". - חיים אחרי מותו של מישהו קרוב אינם חיים, אלא הם סתם ימים שעוברים, אפילו אם את מנהלת חיים משלך (עבודה או לימודים...) - תחושת הבדידות בבית שננטש על ידי כולם אף אחד אינו יכול להבין אותה או לחוש בה אלא רק מי שחי אותה !!! - הגעגועים, הרגשת האשם שאולי פיספת משהו בדרך, אולי לא עשית מספיק תמיד תלווה את מי שטיפל במישהו. ועוד המון רגשות שנראה לי רק יאריכו את התגובה. לכן כל מה שתעשו לאחות הקטנה לא יחזיר לה את מה שאיבדה!!!

תודה אורנה, אבל לא אין לי עם מי לחלוק. כאילו יש אנשים מסביבי, ויש לי מטפלת מאוד איכפת לה ודואגת, אבל לא איני משתפת אף אחד. אני כן שיתפתי כאן, כי תמיד אפשר לשאר בדוי ולהשתמש ביתרונות של הפורום בכדי להגיד מה שבא לך בלי לפגוע באף אחד!!!!

שלום צופה ותיקה, אנחנו מכבדים את הנכונות של כל אחד לחלוק איתנו מחשבות ורגשות, או לא לעשות זאת. ואנחנו ממשיכים להיות כאן... שבת שלום, אורנה

אורנה יקרה, למה אני לא מצליחה להזדהות עם רגשות האושר על תפיסתו של בני סלע? גם אני עברתי אונס בילדות (ע"י מכרים), כך שהגיוני שדבר כזה יהיה הקלה. אני מרגישה רחמים כלפיו. לא חושבת שניתנה לו הזדמנות להיות משהו בחייו. הוא גדל להיות פסיכופט כי כך גידלו אותו. לא היה לו שום סיכויי בחיים האלו. אני כן מזדעזעת ממקרי האונס ובכל זאת מרגישה רק רחמים כלפיו. גם כלפיי מי שעשה לי מה שעשה אני לא יכולה להרגיש כעס, אני מצליחה להבין למה זה קרה להם ומתוך אלו תחושות פעלו.

האמת שגם אני חשה רחמים כלפיו. אני חושבת, מבלי להמעיט פרור מהסבל של קורבנותיו, שהבן אדם חולה ויש לאפשר לו להבריא אפילו בין כותלי הכלא.

הי פרח, גם בי יש צד חזק מאד שמזדהה; בעצם, אני חושבת שבכל אחד קיים צד כזה, גם אם לא מוכר. גם אם ילדי וקדום כזה. תראו, כתבתי את מה שכתבתי בהודעה אחרת, ואפילו התביישתי להביע את זה בצורה ברורה כל-כך... ("מה פתאום היא מזדהה עם רשע כזה...") אז.. עוברת מקצה לקצה... כשמסתכלים על זה עכשיו - הוא חלש וחסר אונים. פג כוחו. איך נשבר. נקרע מבכי. ובאמת יש משהו שמעורר רחמים. מאד. איך היינו רוצים לקחת את האשמה (ופה ישנה ממש אשמה כבדה מאד לפי החוק). איך פתאום כל הכוח של הרע נמוג. איך בדמיון היינו רוצים להחזיר הכל אחורה ולהתחיל מחדש, להשאיר את הטוב... לשנות את העולם... לא לתת לדברים רעים לצמוח... אבל העולם לא כזה... נראה לי, שאצל מי שעבר אירוע של התעללות וכיו"ב, במיוחד, מורגשים רחמים אדירים, במיוחד אם מדובר בדמות שמעבר לרע הגדול הזה גם השאירה אותנו בחיים בסופו של דבר ונתנה לנו לאכול וכו'... (עיין ערך תסמונת שטוקהולם... טוב, אני מקצינה...). במקרים כאלה, אולי משהו שנותן להרגיש קיום (מעות מאד, אמנם) - מת פתאום ואנחנו רוצים להחיותו מחדש, להאמין שיהיה טוב... הפיתוי אדיר. ואי אפשר... אי אפשר... איך תופסים את זה... המממ... איך בסרטים מצויירים היינו נעצבים כל פעם שמחסלים את המכשפה. האקשן נגמר, במה נשקיע את האנרגיות עכשיו? כשאנחנו לא יודעים לבנות... ריקנות פתאום... שמתי גם לב לזה שהמון פעמים משאירים את המכשפות בחיים ורק תופסים אותן - הן קיימות אבל בשליטה. אני זוכרת גם את הסרטים המצויירים הילדיים האלה שבהם הזאב חלוש והאפרוח, שברח כל הזמן מהזאב מתקרב כדי לעזור לו, מרחם עליו כל-כך, והזאב מתחזק ו... טורף את האפרוח... קשה לי להבין עד הסוף, אנחנו צריכים לזכור ולא ליפול בפח (שתמיד נופלים בו, במיוחד מי שעבר מה שעבר) שהוא חוזר להיות מסוכן ורע, אי אפשר להחזיר אחורה, זה באמת צמח למימדים קיצוניים, וחייבים להשיג איזו מידה של שליטה. חייבים. עם כל הקושי. כי... אנחנו ניפגע וגם אחרים. :-( לגבי הבראה או החלמה... אני פסימית יותר ובספק רב... גם לי קשה להסתדר עם זה והלוואי והייתי יכולה ליישם משהו... אוי כמה כתבתי היום... מטופלת ותיקה

שלום פרח, אני מנצלת את המיקום הזה על-מנת להתייחס גם למה שכתבת, וגם לכותבות הנוספות בנושא תפיסתו של בני סלע (בשרשור הנוכחי ובשרשור הקודם). שני השרשורים מבטאים קולות שונים: קול של הקלה על שנתפס פושע שאכזריותו בלתי נתפסת, וקול המזהה בפושע האכזרי אדם חולה וחלש, שבכיו מעורר עצבות. אני חושבת ששני הקולות האלה קיימים בכולנו, ושזה בסדר להכיר בהם. להכיר בכך שיש בנו הדהודים לכל מיני דברים. גם לכך שמגיע לו להיענש על הפגיעות הנוראות שפגע, וגם לכך שהבריחה, וההסתתרות חסרת התוחלת, והבכי מעוררים בנו הזדהויות והיזכרויות מורכבות. שבת שלום, אורנה

ערב טוב, רוצה להוסיף עוד היבט, שאולי התערב כאן ולא קיבל מילים מפורשות. קראו את תגובתה של חנה בית-הלחמי http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3337764,00.html ערב טוב ליאת

כאב האובדן דבר שהולך ומתמעט עם הזמן. כלומר, מתרגלים לעובדה שמי שאיבדנו איננו כאן יותר ולאט לאט מתחילים להתרגל לחיים החדשים. אז בעצם, וכאן באה שאלתי, למה לעבור טיפול בנושא אובדן, אם הדבר נעלם מעצמו, אפילו אם זה משהו שונה אצל כל בן אדם. כלומר, יש כאלה שיתאבלו חודש ויעברו הלאה, ויש כאלה שמתאבלים שנתיים אבל בסוף חוזרים, בלית ברירה , לחיים הרגילים. אז האם יש צורך בטיפול באובדן? או פשוט לתת לזמן לעשות את שלו?

לדעתי, לפחות במקרים שבהם דווקא אנשים אינם מצליחים להתאבל, אלא נאחזים בעבר ולא עוזבים, ממאנים להאמין ללא הפסק; במקרים שבהם אין פרידה, כשדברים מעיבים על אורח, איכות החיים, התפקוד, בעיקר אם זה קורה בשקט בפנים והכאב לא פג, אלא, נבנה ומתעצם - יש מקום לשקול שיחות. שיחות, שיעזרו לעבד את הדברים. אבל... צריך גם לרצות ולשתף פעולה... וזה קשה, ממש בלתי אפשרי, כשמישהו כל-כך לא רוצה לעזוב... וכשזה כל-כך, כל-כך כואב. אובדן. אובדן של קשר. כשמשהו ממך מת :-( לא כל אחד חוזר לחיים איכשהו רגילים (ובכלל, הרי לעולם זה לא חוזר להיות מה שהיה פעם, גם את זה צריך לתפוס). לא כל אחד מצליח להתאבל, להיפרד, להאמין, לתפוס, לתת לכאב להישכך, ולפתוח מקום כדי להתחיל משהו חדש. להתחיל מחדש למרות הכל, למרות החור, על אף שחלק נגדע, גם אם לפעמים כלפי חוץ ועל פניו זה נראה ככה. לפעמים מתבשל שם משהו הרסני מבפנים. כמובן, שכל מקרה לגופו. תלוי בקשר, תלוי באופי האדם ובאישיותו. מטופלת ותיקה

שלום לילך, אני לא בטוחה שכאב האובדן הולך ומתמעט עם הזמן (ויתכן שיעניין אותך לקרוא את ההודעות הרבות שנכתבו בנושא זה ביממה האחרונה). בכל מקרה, פעמים רבות מדובר בתחושות כאב עזות ביותר, שטיפול טוב יכול לעזור להתמודד איתן. מעבר לכך, זוהי הזדמנות מצויינת לצטט שוב את המשפט האהוב עלי שכתב מאיר שלו: "הזמן עושה את שלו, אבל הוא לא עושה את שלנו"... ובפרשנות שלי: גם אם הזמן מקל על הכאב, יש לנו עדיין עבודה שאפשר לעשות... בברכה, אורנה