פורום פסיכולוגיה קלינית

יישר כח. אעדכנך אם תהיה התפתחות בענייני.....(הנושא היה סיוע עקב ניתוח כושל). שיהיה לך תמיד טוב. שתמיד תהי בריאה ומאושרת. בברכה ו...פרח

ליאת שלום, התלבטתי רבות אם לכתוב. אם להגיב. החלטתי שכ??ן. האמת היא, שאני קצת מבולבלת. מצד אחד את מזמינה אותי, ואת שאר המשתתפים השקטים "לכתוב אם נעלמנו, לאן נעלמנו, ואיך היינו רוצים להמשיך מכאן". מן הצד השני, בכל פעם שאני או חברותי לפורום נכנסות לפה, מגיעות תגובות של משתתפים, שמבקרים את הכתיבה, את הנושאים, את הנימה, את ה"עצים". התחושה היא, שישנם כמה משתתפים, שכאילו אורבים. מחכים שאני, ו"משתתפים יש?נים" נוספים "נזקוף ראש", רק כדי שקבל בחזרה נ?ב?ו?ט, ונחזור למקום רבצנו. הרבה חברויות נוצרו כאן. חלקן וירטואליות, חלקן מוחשיות. לעולם אהיה אסירת תודה לבית הזה, שבזכותו יצרתי את אחד הקשרים הכי משמעותיים שהיו לי בחיי.זהו קשר אמיתי, חם ואוהב (אותו, אגב, אני מנהלת מחוץ לכתליו). אני לא מרגישה צורך להצטדק על קשרים שיצרתי כאן, אבל לא רוצ?ה להיות מואשמת ב"התאגדות חברית", שמשאירה אנשים לבד, או בגזילת "מעט הנחמה שיש לפורום להציע". זה לא נעים לי. צעדים רבים ומשמעותיים עשיתי בטיפול. בין השאר למדתי לא להיעלב, להסתכל על דברים בצורה בוגרת, להבין מאיפה הם באים. ובכל זאת, כמשתתפת בפורום, לא תמיד מתאים לי להבין ולקבל, שההאשמות מגיעות מתחושת בדידות בסיסית כזו או אחרת של משתתף, מקנאה, או משינוים ותמורות שעובר הפורום. גם אני רוצה שהפורום הזה "יהיה שווה לכולם". אבל מבקשת שזה יעבוד בכל הכיוונים. הייתי רוצה, שנלמד להיות סבלניים וסובלניים לכל המשתתפים ולכל הנושאים המועלים כאן. זהו פורום אינטרנטי. ומי שבוחר להשתתף בו, רשאי ויכול לדלג על הודעות שלא מעניינות אותו. התנאי שכן הייתי מציבה הוא, שלא תהיה פגיעה בכבודו של מישהו מהמשתתפים או מהמנהלים של הפורום. אני מנצלת את ההזדמנות, ושולחת לך ולכולם, בלי התנצלות, חיבוווווווווווק גדול עם אחד עשר הו?ו?ים של חנניה רייכמן. הדר הדר

הדר יקרה, את וחברותייך, ממש כמו כל משתתף אחר, מוזמנות תמיד לכתוב כאן, ביחד או לחוד, להפגין את אותה חברות נפלאה ותחושת היחד, שכן מעולם לא היו בה - ולו כזית - כוונות לפגוע באחרים. הנחמה שהפורום שלנו יכול ורוצה להציע רחבה דיה כדי להיענות לצרכיו של כל דכפין. אני זוכרת את הקצף שיצא אז, ונדמה לי שהוא כיוון (אז! אז!) לאווירה כללית של מקום מפגש חברתי שהתרחק ממה שנתפס כקשור ליעדיו של "פורום פסיכולוגיה קלינית". נדמה לי שכולנו התבגרנו מאז, והפקנו לקחים. בואו לא נשפוך את התינוק עם המים. אני מאמינה שאם נצליח לשמור על תרבות דיון ועל אווירה סובלנית (גם כלפי טרוניות על בדידות ומורת רוח), נוכל לדור בכפיפה אחת לרווחת כולנו. אני שמחה בבואך היום, כמו בכל הפעמים שהיית כאן בעבר. ערב נעים ליאת

איך זה מסתדר עם "אוירה סובלנית"?

שלום רב, יש לי שאלה חשובה לגבי תרופת הלפונקס. אני מכיר מישהי שנוטלת תרופה זו כבר שנים רבות. היא אינה רוצה לקבל את התרופה וכל הזמן מפסיקה ליטול אותה. כאשר היא מפסיקה היא נכנסת לדכאונות ואם אף אחד לא מכריח אותה היא לא תיקח בעצמה. שאלתי היא , מה ניתן לעשות? האם יש זריקה תקופתית שניתן לעשות וזה יהיה תקף לפרק זמן מסויים? האם יש פתרון אחר (לא דרך קבוצות תמיכה כי היא לא תלך) ?

שלום דודי, לעיתים קרובות, אחת הסיבות להישנותה של ההתדרדרות במצב הנפשי, היא היענות נמוכה לטיפול תרופתי, דווקא אצל מי שזקוקים להן באופן כרוני. כדי להימנע ממצבים אלה חשוב להשקיע מאמץ רב בהסברה שתבסס אצל המטופל תובנה טובה יותר למצבו. יש תרופות נוירולפטיות הניתנות גם בזריקה 'תקופתית', אך על כך תצטרך לדון עם רופא פסיכיאטר. בברכה ליאת

יש לי שאלה שמטרידה אותי כבר המון זמן אשמח אם מישהו יענה לי עליה.. למה שמים את טבעת הנישואים דווקא על הקמיצה?

מירי יקרה, זאת יכולה להישאר שאלה פתוחה, שתגרה את קוראינו היצירתיים לחשוב על רעיונות משלהם. את הסיבה האמיתית תוכלי, מן הסתם, לחפש בגוגל במקורות העוסקים במנהגי החתונה היהודית. לי עצמי אין מושג קלוש בנושא, וגם לא טבעת נישואים. בשמחות ליאת

לא הבנתי איך זה קשור לפורום ולמרות זאת אענה. בקמיצה ישנו וריד שממשיך ישירות ללב, סמל לקשר בין המחויבות לאהבה

אני חייבת אבל חייבת! טיפול... הקטע הוא שממש קשה לי... אני לא מסוגלת לדבר במיוחד עם מישהו שפעם ראשונה שאני רואה אותו בכלל, ולמה שבכלל יהיה אכפת לו? אני מרגישה זה זה רק הכסף... זה פשוט מעצבן... אז אם שואלים אותי למה פנית לטיפול? אני לא יודעת מה לענות... שותקת... מצחקקת במבוכה... ומגמגמת כמה מילים... אז יוצא שאני לא מספרת כמעט כלום, במיוחד לא את הדברים הכי קשים ושהכי מפריעים לי, אז אי אפשר לטפל בצורה כזאת, ואין לאף אחד כמעט סבלנות לאנשים כאלה, ואין להם מושג איך ומה לעשות איתי... אז זאת ממש בעיה... וזה ממש כואב לי... אני נכנסת לטיפול אני מרגישה שהמטפלת ממש סובלת ממני... ושהיא מתה להפטר ממני.... ושאני משעמעמת אותה ומבזבזת את זמנה... ואני כואבת נורא מכל הניסיונות האלה... אני יוצאת עם הרגשה כל כך רעה... נכה... מוגבלת... זה נראה לי כל כך לא הוגן וכל כך מופרז שאני כל כך רוצה לדבר ויש לי כל כך הרבה דברים שמפריעים לי והמצב שלי חרא... אבל איך להסביר שאני פשוט לא מצליחה לדבר? ואני רוצה, אני רוצה, אני לא רואה ברירה אחרת, אבל זה פשוט ממוטט אותי... אני מרגישה גמורה... חסרת תקווה... כל כל שונאת את עצמי... זה פשוט אכזרי... זה לא פייר... אוף!!!!!!!!! מה אני אמרה לעשות? איך יבינו את המצב שלי כמו שהוא? נגיד עכשיו אני חושבת לפנות לטיפול דרך מרפאה של בריאות הנפש, אבל אני חוששת כי אמא שלי אמרה לי שהם בהתחלה עושים פגישה כזאת של אבחון או משהו כזה, כדי להבין עד כמה המצב חמור ולפי זה הם נותנים את אורך תקופת ההמתנה, אבל מה אני אגיד להם על הפעם הראשונה? מה הם יבינו? אם הם יחשבו שהמצב שלי לא כזה נורא אני אתחרפן ולא אעיז לבוא אליהם, ואני ארגיש ממש רע! וכזאת סתומה!! כי המצב שלי נוראי!! ואם הם יחשבו שאני סביר אז אני אתבאס וממש ארגיש שאף אחד לא מבין ת'מצב שלי בגלל שאני כזאת אילמת, נכה, מוגבלת... סתומה... אוף!! אני לא יודעת מה לעשות... למה? למה זה לא הולך לי!! ואיך ככה רוצים שתהיה לי תקווה? שאני אראה סיכוי? שאני ארצה לחיות? איך? איך? לללללאאאאאאאא רוווווווווצצצצצצצצצההה!!

ערב טוב, לא לגמרי הבנתי אם כבר התנסית בפועל בטיפול, או שאת רק משתעשעת במחשבות על "איך זה יהיה". מכל מקום, הקושי להיפתח בפני אדם זר מובן לגמרי. כאשר אני פוגשת מטופל בפעם הראשונה, אני מדגישה בפניו עד כמה זה הגיוני שאינו נותן בי אמון עדיין. כדי שייווצר אמון, קודם עלי להרוויח אותו בכבוד. ה"ניבויים" שלך, לפיהם את יודעת מראש מה יגידו לך ומה תשיבי, מה יחשבו עליך וכיצד ינהגו בך, משקפים את החרדה הטבעית לפני הפנייה לטיפול. ככל הנראה תמשיכי לגלגל במחשבותייך את אותם תסריטים (למה, באמת, כולם שליליים? נסי לגלגל גם כמה הצלחות, לפחות למען ההגינות!) עד אשר תגיעי לשם. לפסיכולוג אכן משלמים כסף, לפעמים אפילו כסף רב. משלמים לו, בין השאר, על כך שכבר ראה בעברו הרבה מקרים כמוך והצליח לעזור להם. אז למה שדווקא איתך זה לא יילך? אני מאחלת לך שיימצאו בך הכוחות ללכת עם ההחלטה שלך עד הסוף, ובהצלחה ליאת

שלום, רציתי לדעת, מתי מומלץ לקחת את הכדור בבוקר או בערב ? תודה מראש, אור

שלום אור, שאלות הנוגעות לתרופות והשפעותיהן יש להפנות לפסיכיאטר, שכן זהו תחום מומחיותו. ככלל, לכל התרופות ממשפחת הSSRI (וסרוקסט בכלל זה) עלולות להיות תופעות לוואי חולפות, בהן גם עייפות, קשיי הירדמות או עצבנות מוגברת. לפיכך, כדאי ללמוד את ההשפעות הספציפיות עליך, ובהתאם לתכנן את זמן נטילת הכדור. לבריאות ליאת

ליאת, את חושבת שאפשר לעצור את מעגל ההרס העצמי? למה יש אנשים שכשנפגעים פוגעים בעצמם בכוונה? ואיך טיפול יכול לעזור כאשר הפגיעה העצמית היא צורך בלתי נשלט? מזוכיסטית אחת.

אמנם ההודעה מופנית לליאת, בכל זאת רציתי להשיאר פה משהו משל עצמי. מחשבות מחשבות. מאד לא מאורגנות. זורקת. הרס זו אני: להרוס ולהרוס ולהרוס ולהרוס כי "אולי משהו פנימי מזדהה מאד עם הדמות הפוגעת הזמנית הזו. עכשיו זו דמות אחרת, אבל פנימה זה מתלכד עם מה שקרה פעם (גם אם מימדי הפגיעה והקשר עם הדמות שונים בתכלית). ולא, לא צריך כבר את פוגעי העבר, אני עושה את זה טוב יותר, פוגעת בעצמי בצורה מושלמת. לוקחת את הפגיעה של האחר, מלבישה אותה ככפיל לדמות עבר, ומשם הכל כבר ממשיך להפוך למימדים מפלצתיים בפנים. ואם לפגוע אז עד הסוף. כן, שניים בפנים: המכה והמוכה, המתעלל והקורבן, דמויות שיש בינהן מערכת יחסים סוטה, שיש בה משהו שכביכול מענג את הצד המכאיב, והקורבן, רק כך הוא מרגיש שיש לו איזה קשר, רק ככה מגיע לו... וכן, וכולם שם בפנים" ונוסף - "אולי אם אפגע בעצמי עד עפר מישהו ישים לב ויראה כמה פגעו בי באמת ויבוא להציל, או שזה יבהיל עד כדי כך ויפסיקו, לא סתם יפסיקו, אלא מישהו פה ירגיש אשם ופיצוי יבוא..." אבל... זה, כמובן, לא קורה: מי שצריך היה לראות בזמנו, לעצור, לקחת אחריות - היה עיוור, או גרוע מכך - חולה מאד, ואנשים אחרים - אנשים אחרים רק מתרחקים יותר, יש בזה משהו מרתיע ודוחה מאד. עם זאת, לחלופין, התנהגות כזאת מושכת דמויות נצלניות למינהן. אפשרות אחרת היא שהפגיעה נעשית באופן חשאי או מוסווה ואין מציל, ואז... אז מתעצמת הפגיעה העצמית עד לבלי גבול. ואפשר לומר גם "אף אחד לא הכיל את הכעס שלי כשהיה צריך, אז במקום לכעוס על אחרים, (כי "אם נעשה את זה מכבש עליי, ניקח את הראש שלך ונשקיע אותו במעמקי הביוב"), אז נעשה כבר את העבודה לבד. נהרוג את עצמי, כאן זה כביכול בשליטתי. נהרוג את הצד הפנימי הזה שבי שאיני יכולה לחיות עם קיומו. התוקפנות ה"אסורה" הזו שבפנים", ועצוב, עצוב, קורה מאד ש ברגע של תקווה, עוד לפני שהיא בכלל צוברת איזה גודל, רגש שבכלל לא מצליח להגיע למעלה ולצוף, יש כוח עצום מיידי שמגמד את הכל לאפס: "את לא תעזי לגדול. את, נשארת כזאת קטנה ומעוכה עד הסוף. את חייבת להישאר קטנה ותלויה ורק ככה תקבלי איזה מינימום של יחס. תנאי!" כשרגעי הפגיעה העצמית מגיעים לשיא ועוברים את קו האל-חזור, ברגעים הקיצוניים ביותר, אין הרבה מה לעשות איתם. אין עם מי לדבר (זה ממש כמו לדבר אל חוטף ובן הערובה שלו בשיא הטירוף), אבל, הכי שאפשר (מבחינה טיפולית) הוא להיות שם ולא ללכת. פשוט להיות. לשרוד את זה ביחד. בכל מקרה, אני מטופלת שנים ועדיין לא נהרס מעגל ההרס העצמי (וכפי שניתן להבין מדובר במשהו גדול מימדים ועצום), המנגנונים האוטומטים עובדים וזוכרים את עצמם, אבל לפחות אפשר להתחיל להבין איך זה עובד, ומתוך כך מושגת איזו מידה של בקרה: "ההרס לא ישיג את מטרותיו הלא מודעות. זה לא קורה ככה בעולם". עכשיו רק צריך להבין עד הסוף ומה בכלל כן עובד... כל-כך חזק, בעוצמות כאלה ועל פני כל-כך הרבה שנים, קשה מאד. אפשרי או לא ואיך זה עובד. ימים יגידו. או שלא :-( כתבתי מאד לא מאורגן והאמת היא שאני לא בדיוק מבינה. ובכל זאת, כמה מילים ערבבתי פה. מטופלת ותיקה

בעיני כתבת מאוד מאורגן, והבנתי הכל. לא רק שהבנתי אלה גם הצלחת להעביר לי כמה תובנות בקשר לפגיעה העצמית. את יודעת ומבינה הרבה יותר ממה שאת נותנת לעצמך לדעת או מעיזה לחשוב. אני חיה עם הפגיעה העצמית כבר שנים רבות ורק לאחרונה הצלחתי לתמלל את זה. עדיין לא בדיבור אלה רק בכתיבה. הדברים שכתבת דיברו מאוד אל ליבי.

ערב טוב, דבריה של מטופלת וותיקה הצליחו לרגש גם אותי. האם הצלחת למצוא בדבריה משהו שמדבר אליך? אני מאמינה שבעבודה טיפולית מרוכזת ועיקשת אפשר להפסיק מנגנונים של פגיעה עצמית. הסיבות העמוקות למעשה כה תוקפני כלפי העצמי, נעוצות הרחק בעברנו, בחוויות מוקדמות של חוסר אונים וחוסר הבנה. לעיתים, כאשר נעשות עוולות קשות כלפי הילד הקטן, דווקא מצד אלה האמורים לשמור עליו, הוא יעדיף לראות את עצמו כראוי לאותן עוולות, ובלבד שהדמויות המטפלות יישארו טובות ומגינות. עפ"י דפוס חשיבה ילדי כזה, אם מי שאמור לשמור עלי, להיות טוב אלי, פוגע בי באופן כה חמור, אני כנראה ילד רע, הראוי לגינוי ולעונש. באמצעות תפיסה כזו משאיר הילד לעצמו את האובייקט הטוב במחיר העיוות בתפיסת העצמי. משהו מהתפיסה העצמית הזו ממשיך ומלווה את הילד/ה גם הלאה, עד בגרותו, ומביא אותו לפעמים לנקיטת פעולות ממשיות של פגיעה עצמית. זהו, כמובן, הסבר פשטני וכוללני, שאין בו כדי להקיף את כל המקרים כולם. באופן גס אפשר לומר כי בטיפול נעשה מאמץ מתמשך להבין את המניעים להתנהגות הפוגענית, ולשיקום תפיסות ישנות ביחס לעצמי וביחס לזולת. בברכה ליאת

ליאת יקרה, פורום יקר, אני מציפה היום. הגעתי הביתה לפני זמן קצר ושמעתי מפי אמי שחווה - הקוסמטיקאית שלי מזה שנים - נפטרה. נשמע לכם הזוי לבכות על קוסמטיקאית? אני מכירה אותה עוד מהשעווה הראשונה: אשה גדולה, גבוהה, עם תווי פנים גדולים במיוחד, כפות ידיים גדולות, מחוות גדולות, גסות ומלבבות. היא נהגה לצחוק ולדחוף אותי קלות אגב צחוק; לפעמים כאב לי - אבל כמה הנאה היתה כרוכה בזה, וכמה אהבתי אותה... אהבתי את הפשטות החמימה שלה, את הרגש שמובע לא במילים, אלא דרך הידיים, ודרך עצמת הקול וההתנגנות שלו. אהבתי את הסיפורים הקטנים שלה על אנשים; היתה בהם ביקורת מהולה בהומור; תמיד היה נדמה לי שזו ביקורת מלטפת. ואני זוכרת אותה בכל מיני מצבים - תמונות קצרות שמתרוצצות בראשי (סליחה שאני מלאה אתכם): חווה קוראת עיתון עם ספל קפה ביד, מלקקת אצבע גדולה לפני שהיא מעבירה דף; חווה עושה פאוזה קטנה כשקצת כואב לי מהשעווה - עוצרת בשבילי את הזמן ואת הכאב; חווה מספרת באהבה על אמא שלה, על הילדות, על ריחות של עצי פרי שהיו בגינת הבית, על חצאיות המיני שנהגה ללבוש גם כשהיתה שמנה מאד, על המשלשלים הרבים שלקחה כל חייה כדי להיות רזה, על המפקד האהוב בצבא; חווה מאושרת ופורחת אחרי שסוף סוף היה לה מישהו; ואחר כך לא היה...; חווה רכונה על הכיור בקיטון הקטן שלה וגבה נרעד - בוכה (זה היה באפיזודה השניה של הסרטן), הודפת אותי כשאני מבקשת לגעת; חווה משרכת רגליה במדרגות הצרות המובילות לחדרה, מתקשה כל כך לשאת את עצמה אחרי מספר שבועות בבית חולים ובבית, ואני עולה אחריה - משתנקת מהחולשה הניכרת ומהבגידה של גוף שנראה לכאורה כל כך מבוסס; חווה שהופכת בהדרגה למרירה יותר ויותר - מכאיבה לי בתנועותיה, מתנקמת בי על עולם מר, לא צוחקת עוד... ואחר כך היתה הטבה. היא היתה בסדר. חזרה לעצמה. כמעט שנה להערכתי. ובשבוע האחרון - כך סיפרו (לא ידעתי, לא ראיתי אותה הרבה זמן) - בום. בית חולים. נפטרה. איך אפשר לעכל כזה דבר? יש עוד הרבה לכתוב אבל ניצלתי עד תום את הכותל הזה. למי שהקשיב- תודה. זה עזר. נויה

נויה יקרה, התיאור שלך מקסים...גם חווה נשמעת מקסימה...המקרה הקטן הזה שלך (כמובן שהוא לא קטן אלא רק באופן יחסי) רק מוכיח כמה אנו מצווים,כן מצווים!,לנצל כל רגע בחיים עד תום,להנות מיקירינו ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו. יהי זכרה ברוך.

נויה, לא הזוי בכלל לבכות על קוסמטיקאית. בתיאור הכל-כך מוחשי וציורי שלך, הצלחת להעביר מצוין מי זאת חווה ומה ו*כמה*, היא היתה בשבילך. גם אני נעצבתי. ואני בכלל לא הכרתי אותה. לא הזוי בכלל. יעלה

נויה יקרה, חנה סנש כתבה באחד משיריה - "יש כוכבים שאורם מגיע ארצה, רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם". צר לי על חווה שלך, שהסתלקה מן העולם בכאב, ונעים לי לדעת שזכתה - שלא בטובתה - במוניטין שכזה, כאן אצלנו. בכל פעם מחדש, מרגש לגלות, עד כמה סמוכים מעגלי חיינו לאלה של האחרים. איכשהו, חווה - דווקא בלכתה - מזכירה לי את אסירות התודה על הזכות לגעת, לפעמים גם לרגע קט, בנפשו של אדם אחר. יהי זכרה ברוך.

ביתי בת השנה וחצי ביחד עים תינוק בן גילה ותינוקת בת שנה התינוק הוא תינוק בעייתי מרביץ נושך נוגע במכשירי החשמל ומגיע לכל הדברים האסורים בביתה של המטפלת הוא גם לא ישן הרבה הוא קם ב 5 וחצי בבקר יושן צהרים חצי שעה ואחכ רק ב8 בערב וקם 3 פעמים לפחות בלילה עים בכי וצעקות שנת הצהרים הופכת למטרד עבור השניים האחרים מפני שהוא צורך בצעקות לא מכי של ממש כאילו בכוונה ולהפגנת כח המטפלת מנסה בכל מיני שיטות בטוב בחיבה ואף ענישה כמו לשים אותו כמה דקות במיטה עד שירגע אך הוא לא מתיאש עושה שוב דווקא ומפגין כח ושליטה כמו להמשיך להרביץ לשני הבנות שאיתו או לנשוך לגעת בכפתורי החשמל למרות שאומרים לו אסור בטון כועס מה אפשר לעשות כדי לחנך את התינוק הזה שיהיה חביב לא ינשך לא יכה ישן כמו כולם בתודה ההורים והמטפלת

שלום עינת, תינוקות צעירים - ממש כמו ילדים גדולים יותר - שונים מאד אלה מאלה במאפיינים בסיסיים של מזג. תינוק בעל טמפרמנט סוער יכול לאתגר גם את המבוגרים הסבלניים ביותר. כדי "לחנך את התינוק הזה שיהיה חביב, לא ינשך, לא יכה, וישן כמו כולם" יש צורך להבין תחילה מה מקור ההתנהגות החריגה. האם מדובר בבעייה התפתחותית או בבעיה רגשית. מאחר ואין אנו עוסקים ב"אילוף", מן הסתם המטרה אינה להפוך את הילד למשהו אחר, אלא לסייע לו להתפתח כשורה, ולרכוש את אבני הדרך ההתפתחותיות שלו במועדן (גם אלה החברתיות). לטעמי, שלושה תינוקות כל כך צעירים יכולים להוות מעמסה אדירה על מטפלת אחת, שכן בגיל כזה קשה מאד לסגל תינוקות לסדר יום קשיח שיתאים לכולם. לכל תינוק כזה יש עדיין מעגלי שינה וערות אישיים מאד, מחזורי אכילה-יציאה אישיים מאד, ואפילו צרכים חברתיים שונים. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת למטפלת שלכם, זה לקחת עזרה, או לוותר על ילד/ילדה אחת ולהתמסר לכל ילד עפ"י צרכיו האישיים. אם אתם, כהורים, מרגישים שהתנאים בהם נמצאת הילדה שלכם אינם מאפשרים לה סביבה רגועה ומכילה, יש לשקול העברתה למסגרת אחרת, מתאימה יותר. בברכה ליאת

שלום . אנחנו נשואים כ- 8 שנים ובזמן האחרון אנחנו במשבר במערכת היחסים הזוגיים . משבר שגרם לי לחוסר אימון באשתי . אשתי לאחר שהבינה כי בכוונתי לסיים את מערכת הנשואים ביקשה לפתוח דף חדש ולשפר את הזוגיות המינית בינינו. אני מצידי לא מוכן לפתוח דף חדש מאחר ואני רוצה להבין איך הגענו למשבר ומה הן הסיבות למשבר זה על מנת לשפר ולטפל באותן נקודות שהביאו למשבר זה . אשתי מסרבת לבחוש בעבר ורוצה לפתוח דף חדש מבלי להתעסק בעבר . האם לדעתך טענתי מוצדקת וזו הדרך הנכונה לצאת מהמשבר ויש לשוחח ולהבין את הגורמים למשבר ולא לרוץ ולפתוח דף חדש ? תודה

ירון יקר, אני מניחה שהספקת לקרוא את תגובתי לאורית, ולפיכך לא אחזור על דברי. אני מניחה שהבעיות המיניות משקפות משהו מהותי יותר בתקשורת שלכם, ובקושי ההדדי להיענות לצרכים השונים של כל אחד מכם. גם בטיפול פרטני, אפשר 'לתקוף' את הבעיות בדרך של ניתוח עומק ממושך המביא לתובנות חדשות ושינוי דפוסים ישנים, או בדרך של למידת התנהגויות חדשות, הבאות תוך תרגול מכוון בעזרת מטפל אקטיבי ודיירקטיבי. שתי הגישות טובות, לגיטימיות ויעילות, בהנחה שהן מונחות ע"י איש מקצוע מיומן ומנוסה. בבחירת דרך הטיפול ה'נכונה' יש להביא בחשבון את - אישיותו של המטופל, הכוחות שלו ומערכות התמיכה שלו. - הכשרתו של המטפל - משאבי זמן וכסף (גישת העומק ממושכת ויקרה יותר). כאשר המטופל הוא זוג, יש אפשרות - כמו שאתם לומדים על בשרכם - שלא תהיה תמימות דעים אשר לאופי הטיפול המועדף. הדיון הנוכחי מדגים, כך נדמה, את הקושי להקשיב האחד לצרכיו של האחר, עוד הרבה לפני שנכנסים למיטה הזוגית. אני מעודדת אתכם לא לוותר לעצמכם, ולהגיע - למרות חילוקי הדעות - לפגישות הייעוץ. משהו בלהט שלכם דווקא נוסח בי תקווה :-)) בהצלחה ולילה טוב ליאת

הי ליאת, אני לא יודעת. משהו כאן מרגיש כאילו הפורום יצא מכלל איזון בעקבות עזיבתו של גדעון ובעקבות חלוקת הזמנים הלא מוסדרת עדין בינך לבין אורנה (וגרורותיה). כאילו צריך להתכייל מחדש, לחפש 'אפס' אחר בסקאלה. זה יקרה - אני יודעת. וכשזה יקרה זה מן הסתם יכניס בפורום ניחוחות רעננים. ובינתיים אני עצובה משהו בהיכנסי לכאן. לא ברור למה. אולי סוג של פרידה מדגם ישן?! בודלר אמר ש "לעזוב/להפרד זה כמו למות קצת". האם זו רק אני ומה שמתרחש בעולמי הפנימי? מצחיק - אפילו נדמה לי שהמשתתפות הישנות זקפו ראש לנוכח תחושה דומה. כתבתי סתם. היה לי צורך לכתוב. נויה

נויה יקרה, אני מסכימה איתך. משהו אכן קרה. גדעון עזב אותנו, ועד שיבוא לו מחליף (לא תחליף!) אורנה ואני נתחלק בינינו בימים שבת וראשון. העצב על עזיבתו בהחלט מורגש ונוכח. הפורום אכן עובר שינויים, לא רק בהרכב המנהלים. האם יש כאן משהו נוסף? מקווה שלא תכעסי אם אנצל את האכסניה הקטנה שלך, כדי להזמין את האחרים, וותיקים וחדשים, לכתוב מה הם מרגישים. לאן ולמה נעלמו (אם נעלמו), ואיך היו רוצים להמשיך מכאן. תודה לך, נויה ליאת

אני נכנסת לכאן באופן די קבוע כדי להרגיע את שדי הטיפול שלי. כדי להרגיש לא לבד. אני ממעטת לכתוב ואני בדרך כלל לא מזוהה. עצים כמו זה שמתחת, עצים חבריים ומסתחבקים, עצים ששייכים לקבוצה כאילו מגובשת, גורמים לי להרגיש לבד גם בפורום, את מעט הנחמה שיש לפורום להציע אני מאבדת מול העצים הללו. הייתי רוצה שהפורום יהיה שווה לכולם. אני חושבת שהמקום של גדעון צריך להמשיך ולהיות של קול גברי.

היי ליאת, מה שלומך? מקווה שהכל תקין וש"המעמסה" הנוכחית, עד לסידור החדש, לא מעמיסה עלייך יותר מדי... חשבתי על הקולות שעלו בי כשגדעון הודיע שהוא עזב, אז כן , משהו בפורום כרגע נתפס כשני שליש, מבחינתי, ושליש חסר... אבל חשבתי באותה שניה גם על כך שמזל שזו לא את שעוזבת.. אני חושבת שנקשרתי אליך מאד, גם דרך האינטרנט.. במוחי את אדם שעוזר לי ומקום להכנס אליו כשאני צריכה תמיכה, ואת כמעט תמיד זמינה.. תמיד מצליחה "להרים " אותי כשאני חוששת או בנפילה... חשבתי על הקשר הזה בעולם הוירטואלי ועל הכאב של אנשים שחווים את הפרידה מגדעון כמו שאני אחווה ממך מתי שתפסיקי להיות בפורום... לא פשוט העניין, כמה צריכים להשמר ולשמור על הנפש, כל כך קל לתת למטפלים להכנס לתוכה, כי הרי סומכים עליהם..הם מבינים ובעלי סמכות ומילה בנושאים נפשיים...אבל, לא מה שאני מנסה להגיד שאת היום מאד משמעותית בשבילי , גם אם אין לך צורה שאני מכירה, את נמצאת בתוכי..זה מסוכן מאד הקשר הזה באינטרנט, אולי היה מקום לכך שגדעון יודיע כמה שבועות מראש... אבל אני מניחה שהוא יותר מבין ממני ואם זה היה פתאומי אז אין מה לעשות, מכל סיבה שלא תיהיה..אבל כן, זה גרם לי לעשות בדק בית, לחשוב על הפורום ועליך ועל הקשר הזה ואולי גם על הכאב שיגיע ואולי מחשבה של "לא להתמסר" , להשמר...לפעמים נכנסים לקשר , במיוחד במצוקה ,בלי לחשוב הרבה, וזה מה שקרה לי אני חושבת..שמרוב שהייתי צריכה את העידוד שלך , את "ההרמה" שלך , נכנסתי לזה ולא חשבתי הלאה.. אני חייבת להגיד לך שהיום אני חושבת הרבה על הקשר הזה, בייחוד שהוא יותר שלי, כי אני נעזרת בך ואני לא יודעת עלייך כלום.. ההפסד מניתוק הקשר הזה יהיה יותר שלי.. כן ,זה גרם לי לחשוב, אולי לקחת צעד אחורה אפילו לכאוב את הכאב עוד לפני ... סתם השתפכתי, אבל תאמיני לי לא הייתי מחזירה את הגלגל לאחור, למרות הכל.. ודרך אגב, אני עוברת ת ה פ ו כ ו ת..אני נמצאת בסוג של "קודש הקודשים" עם הנפש שלי ובטיפול אבל לא מפסיקה לבוא לבקר , עכשיו אני יותר קוראת פסיבית אבל רואה אותך.. שלא תעלמי לי עכשיו ניבה

ליאת, שמעתי עכשיו, את הפינה 'באופן מילולי', של אבשלום קור, שהוקדשה הפעם לחנניה רייכמן, ונזכרתי בך. הדר, מקדישה *לך*, לקראת מחר, את החידוד הבא של רייכמן: "ו?ו ו?ו?ו ו?ו?ו ו?ו?ו, כמה ווים יהיו יחדיו?" :- ) שלכן, יעלה

יעלונת, זה קשה לי. אין חידה יותר קלה? הדר, איפה את? בואי לעזור!

יעלה, תודה חיבוווווווווווווווק הדר

הדר, חיבוווווווווווק בחזרה. נוריתה, הנה, הדר פתרה. קבלי חיבוווווווווווק גם את. יעלה

חנניה רייכמן, נוסף על כל כשרונותיו, הצליח - בלי להתכוון - להחזיר אתכן אל הפורום,לכמה רגעי נחת. אגמול לכן בשניים קצרצרים בנושא מוכר- מהי פסיכואנליזה? המדע המחוכם, השולח יד הכיסה דרך נפש האדם. * למה פסיכואנליזה לב כל פתי העליזה? היא גילתה לו פלא רב: שגם הוא יצור מורכב! מקווה שכולכן בסדר, ויופי שבאתן ליאת

ליאת יקרה, יופי של חרוזים שלחת. בעיקר הראשון. הצחיק אותי. למרות שאני שמחה על ההזדמנות לקצת קלילות, חשוב לי להבהיר (נדמה לי שלא רק בשמי), שאין צורך להחזיר אותנו. אנחנו כאן כל הזמן. כך, או אחרת. כיף שאת כאן, יעלה

רע לי.כואב לי הראש... הצלחתי לריב גם עם הפסיכולוגית

ליאת את יכולה להוריד את זה...תודה לילה טוב

U יקרה, יש ימים נוראיים כאלה, בהם כלום לא הולך. כשחולים, בכלל הכל נראה שחור ואין סופי. אני מזכירה לך שלפעמים מה שאת ממשיגה כריב או כיחס שלילי כלפייך, לא בהכרח תואם את המציאות (או את האופן בו רואה זאת הצד האחר). מקווה שתרגישי טוב מהר ותחזרי לכוחות שלך. לילה חמים ונעים ליאת

ליאת תודה. הבעיה היא שלאחרונה יש הרבה ימים כאלה. מרגישה שאוזלים לי הכוחות... והטיפול, אינני יודעת כמה הוא תורם. התייאשתי ממנו. אני יכולה לשבת שם שנים ודבר לא יזוז (אגב, רשמתי לך על כך למטה) לילה טוב אפרופו למטה, מסרי לחבר'ה שם למטה שמזל שאני כאן אחרת לא היה להם נושא לדיון...

היי ליאת, מה שלומך? אני ככה ככה. עבר עלי שבוע מתיש במיוחד. אני מנסה להתאושש. עייפה נורא. וכשאני עייפה, אני עצבנית וחסרת סבלנות באופן בלתי נסבל. בא לי להתקשר לפסיכולוגית שלי. ואני יודעת שזה בסדר, שמותר לי. אבל אין לי מה להגיד... את יכולה לשלוח לי כוחות? זה תמיד עוזר... התגעגעתי. נורית

נורית יקרה, יוצא לי לחשוב עליך לפעמים, תוך שאני מנסה לנחש מה קורה אצלכם בענייני הבריאות. האם האדם היקר לך עבר בשלום את הניתוח, ואיך הדברים עוברים/עברו עליך. החלטתי לא להידחף, ולחכות בסבלנות. אבל המילים שלך כאן, הפעם, הזכירו לי שאולי הדברים עוד על הפרק. יהיו הסיבות לתשישות אשר יהיו, אני שולחת לך חיבוק גדול, ומזכירה לך שאנחנו כאן - לפעמים גם בשעות מוזרות - כדי לשלוח כוחות ועידוד, ולפעמים גם כדי למלא את החורים שבין הפגישות עם הפסיכולוגית. החזיקי מעמד שלך ליאת

ליאת שלי, (כתבת שאת שלי... איזה כיף לי... (-: ) אני מרגישה יותר טוב. הצלחתי לישון קצת. לפי מה שהבנתי האדם היקר לי עתיד לעבור את הניתוח בפברואר. (בינינו... אני לא מתעניינת מפאת חוסר כוחות זמינים). ואני והבריאות שלי בסדר. טפו טפו טפו. הרופא אמר לי לא להיות בלחץ נפשי... מעניין איך עושים את זה...? בין הפגישות אני מדברת עם הפסיכולוגית שלי כל הזמן, בפנים. זה בדרך כלל עובד, מרגיע אותי. תודה על החיבוק הגדול. יש לך כשרון כזה... רגישות נדירה... מעניין במה עסקת לפני שהיית פסיכולוגית... איזה מזל שתפסת את עצמך בזמן... :-))) אני אכן מעודדת יותר. לא תספרי מה שלומך? נורית

נוריתי, אמנם התכתבות פרטית בינך לבין ליאת, אבל אני (גם אני) שולחת לך חיוך, עידוד וכח - הפעם בכתב.. נויה

יקירתי, ראיתי את שמך וחייכתי. ואז זה הכה בי... שאני לא אומרת לך כמה את חשובה לי. אז ברשותכם אני אנצל את הבמה... נויהלה, תודה לך שאת תמיד סובלת את הקיטורים שלי. כמו אתמול... למשל... תודה לך על ההקשבה, התמיכה, העידוד והזמינות. את יודעת מה אני חושבת... הייתי ממשיכה... אבל אני מפחדת שתהרגי אותי... אני אוהבת אותך. מאוד. מאוד. נורית

שלום אני זקוקה לעזרתכם. ביני ובין בעלי קיים משבר אמון שלא על רקע בגידה, אלא עקב בעיות על רקע מיני. התחלנו ללכת לטיפול אצל סקסולוג/יעוץ זוגי. המטפל טען שאם רוצים להצליח בטיפול צריך להניח בשלב זה את הרקע למה הגענו למצב שבו אנו נמצאים ולנסות ללכת מכאן וקדימה. גם אני חושבת כך, אך לצערי בעלי חושב אחרת. הוא טוען שעד שלא ננקה את כל המשקעים מהעבר וננבור בו הוא לא יוכל להמשיך. מצד שני כשהעבר עולה על כל מה שאני אומרת הוא טוען שהכל רק תירוצים, וכל הסבר שלי הוא תירוץ שלא מקובל עליו. וכך כל משפט שלי בנסיון להסביר את עצמי של תואם את מה שהוא חושב, פותח ויכוח חדש. כאשר כל הזמן יש ויכוחים על רקע העבר, אין לדעתי סיכוי שניתן להתפנות נפשית לטיפול כלשהו. איך יוצאים מהפלונטר? מה נכון? להמשיך ולנבור או לנסות להתקדם ולבנות מחדש את מה שנהרס? תודה

אורית יקרה, מבלי להיכנס לשאלות של "מה נכון" או "מי צודק", חשוב מאד שתצליחו לראות עד כמה אתם מאוחדים (את ובעלך) בניסיון להנציח את המצב הקיים. הוא מתחפר בעבר, ואומר שאין סיכוי שהטיפול יצליח אחרת, ואת מתעקשת לדלג על העבר, ואומרת שאין סיכוי שהטיפול יצליח אחרת. זהו דפוס מוכר, בו שני בני הזוג משתפים פעולה באופן מושלם, מול עתיד מעורפל ומאיים. שינוי הוא דבר מפחיד, בעיקר כאשר לא ברור לנו מה יהיו השפעותיו הישירות והעקיפות על חיינו. גם בטיפול פרטני, נאלץ המטופל לוותר על תפיסות ואמונות קודמות, להניח לתהליך לקרות, להתמסר לאי הידיעה. בטיפול זוגי, מן הסתם, התהליך מסובך עוד יותר, שכן מדובר בחרדות, אמונות ותפיסות של שניים, ובמסת התנגדות גדולה יותר. לפעמים, כשמבינים מניין באה התקיעות, קל יותר לשחרר אותה. כרגע, למרות משבר האמון, כל אחד מכם סומך על השני שיטרפד את התנועה קדימה. מאחר ואת זו שפנית לכאן, אוכל להמליץ לך לנסות לסגת מעמדה מתבצרת, לסמוך על המטפל שלכם, ולא לפחד. המשפט "אל תהיה צודק - היה חכם" עובד יופי גם כאן. בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך. ציינתי כי המטפל סבור כי בשלב זה אין לחפור בעבר אלא לנסות לפרוץ קדימה. (כמו שאני חושבת) אך בעלי הוא זה שמתבצר, ולא מוכן להרפות מהעבר למרות מה שהמטפל אמר. הוא גם אמר שהוא לא מוצא כל טעם להמשיך בטיפול.

התוכן נמחק

הפורום לא מיועד לפירסום של בלוגים אישיים שמכילים בתוכם תכנים פורנוגרפיים.

שירז יקרה, במשך מספר שבועות את חוזרת ומפרסמת כאן את הבלוג שלך. עם כל הכבוד לחופש הביטוי, גם אני מוצאת טעם לפגם בפרסום העצמי שאת עושה לעצמך ולתמונותייך באמצעות הפורום שלנו. מי שמאד ירצה, ידפדף לאחור ויוכל למצוא אותך. אנא, חפשי במה אחרת לפרסום. בברכה ליאת

אוף... כמה דברים אני לא מבינה במה שקורה איתי... !!! אז הנה עוד משהו שאני מנסה לברר כי הוא מטריד אותי... אני אתחיל בזה שאני במצב נפשי קשה, דווקא השנה ושנה שעברה אני עושה עם עצמי משהו - שירות לאומי (אני דתיה) למרות שמאוד קשה לי... אבל המצב הנפשי שלי על הפנים וכרגע אני לא בטיפול... (דבר שבשירות לא יודעים...אבל אני דווקא מתפקדת בשירות אז עדיף גם שהם לא ידעו... אי אפשר לדעת מה תהיה התגובה שלהם על זה שאני לוקחת כדורים כבר שנתיים ושהייתי אצל פסיכיאטרית וזה...) היו לי פעם הרבה קטעים של ניתוקים... זה היה ממש מפחיד... עכשיו זה כבר לא כל כך קורה, אבל נראה לי שאני עדיין חיה קצת בחוסר וודאות... כאילו קורה לי הרבה פעמים שאני לא בטוחה אם דברים היו באמת או לא, וכששואלים אותי למשל איפה תלמידה מסויימת, אני מפחדת להגיד שהיא נפצעה ושלקחתי אותה למד"א יום לפני אז יכול להיות שהיא לא תגיע, כי אני חוששת שאולי סתם דמיינתי את זה, ואז היא תלך לברר ולשאול על שלומה, ולא יבינו מאיפה זה בא לי וישאלו אותי מה פתאום ומה אני ממציאה כאלה דברים... הקיצור בושות, ויפקפקו בי, ומי יודע מה יהיה... אני אח"כ רוצה לברר אם זה היה באמת כי אני בלחץ, אבל איך אני אברר? אלך ואשאל "תגידו לקחתי באמת אתמול את _____ למד"א כי היא נפצעה?" אוי... זה נשמע גרוע... מספיק שהמנהלת שאלה אותי בראיון איך קראו לבי"ס שעשיתי בו שירות בשנה שעברה וזה פשוט ברח לי מהראש! זה היה כל כך מביך... בטח היא לא הבינה מה נסגר... כל כך מסטולה... אני מנסה לחשוב על שאלות עקיפות או לדבר על זה, כדי להרגע אבל אני סתם מרגישה מטומטמת... ככה זה... אין לי כרגע עוד דוגמאות אבל זה קורה הרבה וזה ממש מציק! ולא נעים! מה זה ומה אני אמורה לעשות עם זה??! תודה מראש...

ערב טוב, לנתקים שאת מתארת יכולים להיות כמה הסברים, וכדי לדעת לאשורו במה מדובר מומלץ מאד לחזור אל הפסיכיאטרית שרשמה לך את הטיפול התרופתי, ולהתייעץ איתה. נראה שחלק גדול מהבלבול והנתק נגרם בעטיה של החרדה עצמה. זאת כבר סיבה טובה לחזור להערכה, ולהירגע. אני רוצה להזכיר לכולנו, שטיפול תרופתי אמנם מקל מאד, אך אין בו די, וחשוב ללוותו גם בטיפול שיחתי תומך, בעיקר כשמדובר בהחרפה במצב הנפשי. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום, רציתי לשאול לגבי מהות הקשר מטופלת-מטפלת. אני בטיפול כבר שנה, אני עדיין לא השגתי הרבה התקדמות בגלל הפחד שלי להתקרב, לתת אמון, ולהתמסר. טוב לי עם המטפלת, ונורא רוצה שהיא תעזור לי, אבל אני תמיד דוחפת אותה. למשל, אני מאוד מחכה לפגישה, אבל כשמדברים על הטיפול, אני אומרת לה שאני שונאת את יום הטיפול ואת המקום. אני מאוד רוצה לפעמים שהיא תתמוך בי, כלומר חיבוק, החזקת יד אבל ברגע שהיא מתקרבת אני מתרחקת. לא מרשה לעצמי לבכות בפניה, ואם היא לוחצת נורא אני מבקשת הפסקה חמש דקות ויוצאת לחדר ההמתנה עד שאני נרגעת. למה אני לא מצליחה להיות אני בפניה?

שלום שרון, בשבוע-שבועיים האחרונים דובר כאן רבות על הקושי להתמסר לתהליך הטיפולי. נסי לדפדף מעט לאחור ולקרוא את מה שכבר נכתב בנושא. ככל הנראה, לאור ההיסטוריה הפרטית שלך, מצבים של קרבה ואינטימיות נתפסים כמאד מאיימים, ודרוש לך יותר זמן כדי לאפשר את ההתקרבות הזו מבלי להדוף. תני לעצמך את הזמן. בברכה ליאת

כמה זמן לתת לעצמי. אני שם כבר שנה. האם אפשר להשיג התקדמות אחרי שנה, או שצריך לעזוב אולי לנסות משהו אחר.!! החיים רצים, ואנשים רצים קדימה ורק אני יושבת לי במקומי, עושה הכל ב-EASY. מה את אומרת? כמה זמן לחכות שמשהו ישתנה בחדר הטיפול?

היי ליאת. יש לי 2 שאלה 1.מאז היותנו ילדים, הקטע של גוף, מין, אוננות, הנאה, יחסים עם בן זוג....וכו' נחשב למשהו אינטימי, ואנחנו לומדים לא לשתף אחרים בו. ופתאום בטיפול ובשיחות עם המטפלת צריך לחשוף את הכל, להיות "ערומים". איך אפשר לעבור את המחסום הזה....אני ממש לא מצליחה, וכל פעם שהיא מנסה אני אומרת שאני לא יכולה יותר, והיא נורא "כועסת" עלי, כאילו למה אני לא סומכת עליה.. איזו מין סתירה זו, כאילו להתחנך על משהו (שגם כאן אתם בכל השאלות לגבי אוננות בגיל צעיר, עונים שצריך להגיד לילד שזה משהו אינטימי ואפשר לעשותו רק בחדר הפרטי). 2. האם ההרגשה של בושה וגועל קשורה לחינוך שקיבלנו בנושא או שזה קשור לאירועים טראומתים בחיים.? תודה ושיהיה לך אחלה יום

ערב טוב, 1. יש הבדל גדול בין עירום ממשי, אוננות ויחסי מין, לבין סוג החשיפה הנהוג בטיפול. אמנם בטיפול אנחנו מדברים "על הכל", ועדיין מותר שיהיו לאדם כיסים של אינטימיות אותם הוא משאיר לעצמו. נדמה לי שהאנלוגיה שבחרת מחטיאה את רעיון הטיפול. כאשר אנחנו מ-ד-ב-ר-י-ם על יחסי מין, אוננות, או כל דבר אחר, זה עדיין שונה מאד מלבצע את הפעולה עצמה לעיני האחרים, אינך חושבת? 2. הרגשה של בושה וגועל מנושאים הקשורים במיניות יכולה להיות תוצאה של גורמים תרבותיים, משפחתיים, אישיותיים, וכמובן גם של אירועי חיים שונים. בברכה ליאת

ליאת, מרגישה כל כך פתטית להמשיך ולרשום לך. מה יהיה הסוף בינינו? אולי את יודעת כי אני לא... נדמה לי שעברת ליום א' (שביזות יום א') אולי אני טועה...בכל מקרה ההודעה עבורך. שבוע טוב

שלום לך U, איני יודעת מדוע את מרגישה פתטית לכתוב כאן. הרי בדיוק בשביל זה נועד הפורום. עם שאלות כמו "מה יהיה הסוף?" קצת יותר קשה לי, שכן לא ניתנה לי הנבואה. ולמה בכלל צריך לדעת את הסוף מראש? בעניין ימי התורנות, בימים הקרובים אורנה ואני נגבש החלטות לגבי חלוקת הימים, והודעה על כך תבוא בהקדם. ערב נעים ליאת

ליאת, יש לי מספר הבהרות: -להמשיך ולרשום לך... כל ההודעות שלי האלה...תודי שזה פתטי -מה יהיה הסוף בינינו ובעניין המשמרות אל תקחי את יום א'- שביזות יום א' :)לא? אני בבית חולה...יש לי אופציה להציק לך גם בבקרים:)

שלום אורנה... רציתי לדעת..את מקבלת אותי בחזרה כמו שאני ומי שאני..או שאת עדיין כועסת עליי, ותתעלמי ממני עוד פעם!!!! (הנה נשארתי עם אותו שם בשבילך, ובכדי לא ליצור בלבול נוסף בפורום).

שלום מיכל, אמנם היום אורנה לא תהיה כאן, אבל אין לי ספק שהיא מעולם לא הפסיקה לקבל אותך כמו שאת. אם תרצי את תגובתה האישית של אורנה, אנא עקבי אחר ההודעות בפורום. בימים הקרובים ייערכו שינויים בימי התורנות, והודעות על כך יבואו בהמשך. את ממשיכה להיות אורחת קרואה בפורום שלנו/שלך. בברכה ליאת

שלום מיכל, אני לא כועסת, ואין בי כל רצון להתעלם ממך. אני חושבת שעוררת דיון חשוב, וחילוקי דעות הם בדרך כלל חלק מדיון חשוב... אני מזמינה אותך לחזור ולכתוב אלינו (מבחינתי - עדיף בתור מיכל...). אורנה

באופן מוזר, דוקא קיבלתי השבוע תזכורות לכח שלי,לחיות שבי...וזה כאילו נשמט ממני באחת..מבלי שתהיה לכך סיבה.ואני שואלת את עצמי כמה (ולמה) בן אדם יכול להיאבק בעצמו.מצד אחד, אני מרגישה שאני עושה הכל,כל מאמץ,כדי לחיות ולהיות כפי שהייתי רוצה.ומצד שני כנראה יש משהו שאני עושה לא טוב.שגורם לי לשמוט הכל ולדרדר את עצמי בביטחה לתהום.כשיש לי את כל הסיבות והתנאים לא להגיע אליה..אז למה? יש לך הסבר לזה? את יכולה לחשוב אתי כאן?...אני מנג'סת לך? (חשבתי שכאן זה פחות מטריד כאילו..)

אני פוחדת שהפעם אפסיד את הכל....

שלום ויק, אני יודעת שאת פונה לאורנה, אבל קצת התבלבלו לנו הימים מאז שגדעון עזב אותנו. בקרוב שוב נתייצב על ימים קבועים. בינתיים, אוכל לבקש ממך לנסות ולשמור על הכוח והחיות גם נוכח נסיגות זמניות אל עברי פי פחת. את שואלת כמה זמן אדם יכול וצריך להיאבק בעצמו כדי לשרוד, ואני חושבת שכל עוד הוא חי. פשוט כי אין לנו ברירה. אישית - כמו שכבר אמרתי כאן - אני מאמינה שבסופו של דבר מגיע הרגע האחד בו אנו מבינים שהיה כדאי למרות הכל. נסי להחזיק מעמד ולהתחבר מחדש אל הכוח. ליאת

הי ויק, אני כאן. קראתי, אבל ליאת החרוצה הקדימה אותי... אני מאוד מתחברת לתחושה שתיארת, כאילו התנועה קדימה רצופה גם בדילוגים מכאיבים לאחור, בנסיגות שנחוות לפעמים עזות ועמוקות יותר מהתנועה קדימה. אני מצטרפת למילים החמות של ליאת, בדבר שמירה על הכוחות והנאה ממה שיש. שלך, אורנה

שלום דוקטור אני בת 25. יש לי בעיות מוזרות של התפרצויות וכעסים רבים לסובבים אותי. אם משהו לא הולך כמו שאני רוצה אני מתעצבנת, אני מקנאה לחבר שלי מאוד...מה שמוזר כי זה לא קרה לי עם אחרים, אני מחייכת רגע אחד...ואז יכולה להתעצבן בקלות ברגע השני. אבל אני נרגעת מהר ומצטערת על התנהגותי. יש לי מחשבות רעות על המוות...פתאום אני לא יכולה לחשוב שיום אחד אני אמות או משהו כזה...וזה מלחיץ אותי.....מה לעזעזאל יש לי?.....האם זו בעיה פסיכולוגית או פסיכית? אני ממש מוטרדת מההתנהגות הזו שאופפת אותי בשנה האחרונה. אני רוצה לטפל בזה...אבל לא יודעת מאיפה להתחיל וממה זה נובע [

שלום איילין, את מתארת התפרצויות כעס, שינויים תכופים במצב הרוח, מחשבות מטרידות על מוות - זה לא נשמע מוזר, אבל בהחלט נשמע מכאיב ודורש טיפול. אני מציעה בחום לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת לשיחת התייעצות ראשונית, שאחריה ניתן יהיה להחליט איזה טיפול נכון עבורך ומתאים למצבך. אל תהססי, זו יכולה להיות חוויה תומכת ומגדלת מאוד. בהצלחה, אורנה

לו רק ידעת כמה טוב לראות את שמך בפורום...אני מקוה שתהיי כאן שוב היום.אני כל כך עייפה, שאני באופן פתטי למדי מחפשת מנוחה בכל מקום אפשרי.חוסה בכל צל,תחת כל כנף אפשרית...אם רק הייתה בנמצא.גם השם שלך שמופיע בסגול בפורום הזה,הוא כנף...בשבילי.כמה עלוב מצידי. אני בטח עוד אכתוב כאן היום.לשרוד.

ויק יקרה, לא עלוב בעיני. לא עלוב כלל וכלל לחפש תמיכה ועזרה. אני כאן, והכנף הווירטואלית שלי כאן... החזיקי מעמד, אורנה

לפני כחודש עברתי אירוע קשה (לא אפרט מה האירוע). מאז במהלך היום אני מתפקדת באופן תקין, אם כי מרגישה די חסרת מוטיבציה ו"סוחבת את המחוייבויות הקודמות". אבל בלילות אני סובלת מסיוטים. סיוטים ברמה שהתחלתי לפחד מללכת לישון. בערבים, אני מנסה לעבוד, לשבת באינטרנט, לנקות את הבית - כלומר, לעשות הכל רק לא לישון. בסוף אני כמובן, ישנה, סובלת ומרגישה עייפה במהלך כל היום למחרת, וכך הלאה. בנוסף לסיוטים התחלתי להשתכר כלוט כדי לשכוח מהמציאות. לא בבית ולא בעבודה חס וחלילה, אבל באירועים חברתיים. הבעיה שאני חוששת שבעקבות התנהגות כזאת אני אשאר לבד, כי מי ירצה להמשיך להתידד עם מישהי שהשתכרה באירוע שהוא או היא אירגן כמעט עד אובדן הכרה? אני בטיפול פסיכולוגי, אבל אני מתלבטת אם לפנות לפסיכיאטר ולבקש טיפול תרופתי. אף פעם בעבר לא לקחתי תרופות נגד דיכאון. אז ההתלבטות היא כזאת א. האומנם טיפול אנטידפרסנטי יעיל בכלל במקרה של accute stress disorder? ב. נניח שאני אתמודד עכשיו עם הבעיה בעזרת טיפול תרופתי, אבל מה יקרה עם הסמפטומים אחרי שאני אפסיק לקבל את התרופות? ג. אני חוששת מתופעות לוואי של טיפול תרופתי. למשל, אני לא ממש רוצה להשמין. ד. אולי כדאי פשוט לחקות והכל יעבור עם הזמן? להתראות,

שלום abrushka, את מתארת מאמץ להימנע מחוויה רגשית מכאיבה, הן באמצעות ניסיון להימנע מסיוטי הלילה, והן באמצעות בריחה לאלכוהול. אני חושבת שבהחלט כדאי לבדוק לעומק את נושא הטיפול התרופתי. עם זאת, נראה לי לא נכון לעשות זאת בפורום פסיכולוגיה קלינית, אלא בשני מקומות אחרים: הראשון הוא הטיפול שלך, והשני הוא שיחת התייעצות עם פסיכיאטר. אני בהחלט מאמינה שיש לפסיכיאטריה מה להציע לך, וראיתי פעמים רבות כיצד הטיפול התרופתי תומך בטיפול הפסיכולוגי (ולהפך). מעבר לכך,אינני רוצה לחוות את דעתי על טיפול תרופתי ספציפי, מאחר וזהו אינו תחום המומחיות שלי. בתקווה להקלה קרובה, אורנה

.

גדעון שבת שלום מה ההבדל בין טיפול קוגניטיבי לאימון אישי? מה אתה חושב על אימון אישי? לדעתך לאדם הסובל מדיכאון וניסה תרופות וטיפול פסיכולוגי כמה שנים יעזור ללכת לאימון אישי? תודה מראש

שלום נתנאל, אני מניחה שהחמצת את הודעת הפרידה של גדעון מהפורום... לפני כשבועיים כתבתי תשובה לשאלה מאוד דומה, על ההבדל בין טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ואימון אישי. אני מציעה שתערוך חיפוש קצר בפורום, ותמצא אותה. דעתי האישית בנושא היא שאימון מתאים בעיקר לאנשים בעלי כוחות, שמעוניינים במעין "תזכורת" לגבי מטרותיהם האישיות והאופן בו ניתן להתקדם לקראתן. אני חוששת שהמיומנויות המקצועיות של מאמנים אישיים אינן הולמות טיפול במצבים רגשיים קשים (דוגמת דיכאון), ונראה לי נכון יותר לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת שמשלבים בעבודתם אימון אישי (ויש רבים כאלה). בברכה, אורנה

אורנה יקרה, אם הייתה לך מטופלת שהייתה מספרת לך שהיא התקשרה המון המון פעמים וניתקה, רק בשביל לשמוע את קולך כשקשה או רק מתוך פחד שקרה לך משהו, איך היית מגיבה? היית כועסת? מפסיקה את הטיפול? יכול להיות שהיית מקבלת דבר כזה בהבנה? ודה מראש ושבת שלום

פרח יקרה, אם מטופלת הייתה מספרת לי מה שתיארת, הייתי מדברת איתה על הכמיהה שלה שיהיה לה יותר ממני, ועל הדאגה שלה שאעלם מחייה. כל אלה הם סימנים להעמקת הקשר, לחששות שעולים כאשר הטיפול נוגע בתכנים יותר ויותר משמעותיים, לפחד לאבד את מי שאנו מרגישים כלפיו אהבה ותלות. האם את עצמך חשת כך כלפי המטפלת שלך? האם מה שאני כותבת מרגיע אותך? בברכה, אורנה

היי פרח.. את בדיוק תיארת מה שאני בדיוק עושה למטפלת שלי. אבל אורנה, סליחה, אי אפשר להגיד למטפלת דבר כזה. קודם כל, כי היא תגיד שהיא תרצה שאני אדבר ואגיד לה מה הרגשתי באותו רגע. למה לי להסביר לה את הצורך שלי בה, כי אני ממילא עוד אחת אצלה, עוד מטופלת, ועוד שיחה, ועוד שעה, ועוד XXX ש"ח..... אי אפשר אבל מבחינתי, היא התמיכה והעזרה.... ושמיעת קולה עושה לי רק טוב. והרגשת הבטחון, שהיא עדיין שם. אשמח אם תתיחסי במיוחד להרגשה שבתור מטפלת את מרגישה כלפי המטופלים עוד אחת, ועוד מטופלת להיפך מהמטופלים שמתייחסים למטפלת כאחת והיחידה. זה הרגשה ממש לא נעימה.

אורנה יקרה, כן, הרגיע מאוד. תודה. אני יכולה להזדהות אם מה שכתבת לי, הנושא של חרדת נטישה, תלות ודאגנות יתר מדוברים רבות בטיפול. תודה ושבוע טוב

הייתי רוצה לדעת מה ההבדל בין פסיגולוג קליני לפסיכוטרפיסט מבחינת ההכשרה הפורמלית ומבחינת שיטות הטיפול. תודה!

שלום R, זו הבחנה מעט מסובכת, משום שכל פסיכולוג קליני הוא פסיכותרפיסט (במובן שהשתלם בפסיכותרפיה במהלך לימודיו), אך לא כל פסיכותרפיסט הוא פסיכולוג קליני. מבחינת ההכשרה המקצועית, פסיכולוג קליני לומד תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, עובר 4 שנות התמחות (לפחות אחת מהן אישפוזית), ונבחן בבחינת מומחיות. פסיכותרפיסט הוא במרבית המקרים בעל מקצוע טיפולי (דוגמת טיפול באומנות) שהשתלם בפסיכותרפיה במהלך לימודיו, ו/או למד בנוסף בבית-ספר לפסיכותרפיה. כל זה לא אומר דבר על טכניקות הטיפול בהן משתמש הפסיכולוג הקליני או הפסיכותרפיסט. לכן, במפגש הראשון עם מטפל מומלץ לברר איזו הכשרה קיבל, ולאיזו אסכולה טיפולית משתייך. בברכה, אורנה

מקווה שאת עדיין לא מעוכה משבוע שעבר... את חסרה כאן!!

לא מעוכה כלל וכלל, חן חן...

אני מבקש לדעת את ההגדרה הרפואית של שקרן פתולוגי תודה .

שלום יוסי, עיון מהיר ב- ICD-10 (הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי לפי ארגון הבריאות העולמי), מעלה שאין אבחנה ספציפית כזו. האבחנות הקרובות ביותר עוסקות בהפרעות של הרגלים ושל דחפים, דוגמת גניבה פתולוגית. אתה מוזמן לעשות חיפוש מקביל ב- DSM (שיטת הסיווג האמריקאית), שניתן לאתר אותה באינטרנט. בברכה, אורנה

אין לי כח

ויק יקרה, ה'די' האינטנסיבי שלך מעביר הכל... שולחת לך כוח לעוד קצת מאמץ, עד ההקלה, אורנה

מפרסמים תמונה כמו בפורום ליד?

כדי שנוכל לדמיין אותם איך שמתחשק לנו :-)

גרמת לי לצחוק אל מול מסך המחשב

אורנה שחורת שיער. שיער באורך בינוני חלק. פנים שחומות, נמרצת, מבנה גוף רזה. מקפידה על לבושה. ליאת שער גלי חום (אולי צבוע) שמנמנה, גובה ממוצע, לא ממש מתייחסת ללבוש. גדעון שיער קצר מאפיר תסרוקת שמרנית קצרה. גובה ממוצע לבוש בחולצות מכופתרות לא ממש נועזות.

זה באמת מעצבן העץ הזה.... אין לו טעם....אין לו משמעות..מממש דבילי... וכשאני הצגתי נושא מאוד חשוב (הוידוי), אז כולם התנפלו עליי... לפחות היה שם על מה להתווכח....

מיכל יקרה, הבה לא נהיה כל כך רציניים. אני אפילו הייתי פותחת בהימורים. הקרוב ביותר יזכה בקופה. לצערי אורנה לא נתנה לנו אפילו קצה חוט לדעת האם היינו קרובים.

מצחיקונים! אם זו דרככם לאתגר אותנו לפרסם כאן את תמונותינו, אז זה ממש לא מצליח לכם... האמת היא שפסיכולוגים קליניים הם אנשים די פרטיים, שמבלים את מיטב שעותיהם ביצירת קשרים רגשיים אינטימיים, ופרסום התמונות שלנו באינטרנט נראה לא כל-כך מתאים. חוץ מזה - תמר צודקת, למה "לבזבז" טווח כל-כך עשיר, מרגש ומסעיר של השלכות... תמר כמובן צודקת בעוד משהו, אני באמת הכי יפה... ס-ת-ם... ס-ת-ם, לחלוטין סתם... אורנה

איך את יכולה להגיד שאת הכי יפה, עם שני הפסים האדומים האלה בשיער!???! אני הכי יפה! השמנמנה הקופצנית...

המון זמן אני כאן בפורום. מעולם לא עניין אותי איך נראים המנהלים.... גם עכשיו, כשהתעורר הדיון, הוא משעשע אותי, אבל אני לא מצליחה "לתפוס צד" אמא'לה. מה זה אומר עלי? הדר

אומנם הבטחתי לעצמי ולמשתתפי הפורום שלא אשאל שאלות או אתייעץ,כדי לא 'להתמכר שוב' לפורום,אך כעת יש נושא שמטריד אותי מאוד,והוא קשור לאחי הגדול; מצד-אחד מפריע לי ה'ירידות' הבלתי-פוסקות שלו עליי,ואני בד"כ מתעצבנת ועונה לו,ואז פורץ ריב בינינו (שלפעמים מעורבים בו גם ההורים),אך לפעמים גם אני מתחילה את הריב - בצדק - בכך שאני גם 'יורדת' עליו על דברים מעצבנים שעשה וכו'. כמו-כן מרגיז אותי גם שאחי לוקח כל הזמן את המכונית המשפחתית והוריי לא מתנגדים לכך(כיוון שכרגע שניהם לא נוהגים,אך אבי יכול לנהוג אם צריך),ואם אני צריכה את המכונית אני צריכה לבקש מספר ימים מראש,וגם זה לא מבטיח שאקבל אותה,ואחי בלי לשאול ו/או לבקש לוקח אותה לימים שלמים ואפילו למספר ימים בלי לשאול אם מישהו אחר צריך אותה,והם לא מתנגדים לכך.אומנם אני 'טיפוס ביתי' ואיני יוצאת כל הזמן,אך יש פעמים שאני חייבת את המכונית לסידורים שונים ואפילו לביקור אצל חברה שגרה רחוק וכו',ולא תמיד נוח להודיע מספר ימים מראש אם צריכים משהו,וחוץ מזה כשהוא לוקח לעיתים את המכונית ליומיים שלושה יש לנו רק את מס' הפלפון שלו כדי להשיג אותו,ואם הוא סוגר אותו אז בכלל איננו יכולים להשיגו (כי הוא תמיד 'שומר בקנאות' על פרטיותו ואיננו יודעים על חייו כמעט שום דבר). הבעיה היא שכל פעם שאני מנסה להסביר לו ולהגיד לו שגם אני צריכה את המכונית, ושהמצב לא יכול להימשך כך,כי זו מכונית של כל המשפחה ולא פרטית שלו,הוא מיד 'מתנפל עליי' בצעקות,וקורא לי כינויי גנאי כמו:'טיפשה' וכו' ומנסה ע"י כך לסתום לי את הפה; והבעיה העיקרית היא שהוריי משום מה,מאפשרים לו להמשיך במצב זה ולא דורשים שיסע באוטובוסים או שיקנה לעצמו מכונית-אם הוא חייב,ורוב הזמן הם לוקחים את הצד שלו,והוא יוצא מרוצה מהמצב,ואותי זה מתסכל נורא,כי אף-אחד לא מבין אותי,אחי לא צריך להתאמץ למצוא עבודה ולרכוש בכוחות עצמו מכונית-שישלם עליה ביטוח וכו',ובכל-זאת יש לו מכונית פרטית משלו,ואני לעומת זאת מרגישה מוגבלת-לא ניידת בלי המכונית,ואם אני צריכה להגיע למקום רחוק(שחייבים מכונית) אני צריכה בד"כ לדחות זאת ואפילו לא לחשוב על כך,כנ"ל לגבי מציאת מקום עבודה רחוק. וזה בלי לחשוב על גורם נוסף שמפריע לי מאוד,והוא שהוא לכלכן ואצלו המכונית הקודמת שהיתה לו בעבר נראתה כמו 'מיזבלה',ולצערי הוא הפך גם את מכוניתנו לכזאת וגם ל'מחסן' של דברים שאינו יודע אם לזרוק או לשמור,וגם זה ממש נמאס עליי. מה עושים במצב מתסכל כזה?כי פשוט נמאס לי!!!!!! מכל העיניין הזה. בתודה מראש, משתנה

משתנה יקרה, למרות שקראת להודעתך 'לא מבינים אותי', כשקוראים אותה אפשר לחוש הזדהות רבה עם התסכול שאת חשה. הבית אמור להיות "המקום הבטוח" שלנו, ומערכת היחסים הנוכחית עם אחיך אינה מאפשרת זאת. אני מרגישה שכדאי לעזור לך להתמקד בדברים שקשורים אלייך, ולא לאחיך. אני כותבת זאת משום שמאוד קשה לשנות אנשים אחרים (ולעיתים קרובות אנחנו משיגים בכך את ההיפך), אך לעומת זאת אנחנו יכולים להחליט לשנות דברים מסוימים בהתנהגות שלנו. אחת המחשבות שהייתה לי, היא שבמקום לעסוק בכך שהוא לא עוזב את הבית ונהנה מהמכונית המשפחתית על חשבונך, תוכלי לצעוד צעדים משמעותיים לקראת עזיבת הבית בעצמך. הלא אם תגורי בדירה משלך, ותנהגי במכונית משלך, לא יהיה כל-כך אכפת לך שהוא ממשיך ליהנות על חשבון ההורים... אני יודעת שמה שאני כותבת הוא בבחינת 'קל להגיד וקשה לעשות', אבל אני מציעה להתחיל לחשוב על הדברים מנקודת מבט של אחריות אישית על הנפרדות שלך. אני מאחלת לך הצלחה רבה, ותמיד שמחה לראותך כאן, אורנה

תודה, פחדתי שמה שכתבתי 'ישמע טיפשי' ו'ילדותי' ושיהפוך אותי עוד יותר ללא מובנת,ואני שמחה שבתשובתך הבהרת לי שזה לא כך. כזכור לך יש לי בעיה של O.C.D -שאיני מתרצת דברים בעזרתה,אך-מגבילה אותי מאוד מלמצוא עבודה,להתפתח,להיות עצמאית,ועד שלא אפתור אותה,לא נראה לי שאוכל להיות עצמאית-לפחות לא כמו שאני רוצה-לא לחיות עם ההורים,לקנות רכב וכו' והכי חשוב למצוא עבודה,ואני מקווה שכשאטפל בבעיה זו(בעתיד הקרוב)תחומים שונים בחיי ישתנו לטובה,האם את חושבת שזה אפשרי-שאפתור את בעית הO.C.D וש'אשקם' את חיי? או שאני סתם מפתחת ציפיות? בתודה מראש על תשובתך, משתנה

שלום אני בת 15 וחצי ויש לי לחץ וחרדה שקשה לי להתמודד איתם ביום יום. אני מטופלת על ידי פסיכולוגית וגם לוקחת פרחי באך ,רפלקוסלוגיה יש לי חרדת בחינות כרגע אני בתיכון כיתה י' וזה מאוד משפיע עלי לרעה אני ניגשת לבחינה ורועדת נהיית אדומה בפנים באזור החזה והצוואר (זה הכי מפריע לי ) כי זה גורם חיצוני שרואים , התכווצות בבטן כאבי ראש, דפיקות לב חזקות וכ'ו יש לי מחשבות מטרידות על ההסמקה וקשה לי עם זה ניסיתי כבר הכל.. אני מיואשת מהלימודים לא יודעת מה לעשות אני רוצה להצליח. גם אם אני מנסה לחשוב חיובי וללכת לעשות מבחן ולהרגיש יותר רגועה אני מקבלת ציונים שלילים.. אני מרגישה כישלון :( וחשוב לציין ששנה שעברה היו לי ציונים טובים מה עלי לעשות?! תודה .

אני יקרה, מאוד הערכתי את האופן הבוגר בו ניסחת את בעייתך. נשמע לי שאת מטפלת בבעיות לא רע בכלל - את נעזרת בטיפול פסיכולוגי ובטיפול אלטרנטיבי להפחתת המתח. אני רוצה לחדד משהו בנוגע לטיפול, ואולי כדאי שתשאלי את הורייך ואת הפסיכולוגית שלך בנוגע לכך. יש סוג מסוים של טיפול פסיכולוגי שמאוד עוזר במצבים של חרדה. הוא נקרא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, והוא מתמקד במחשבות ובהתנהגויות שלנו לפני ובזמן האירוע המפחיד (למשל, בחינה). אפשר לשלב אלמנטים ממנו גם בטיפול פסיכולוגי דינמי (שהוא הטיפול הרגשי המקובל), ואני מאוד ממליצה על כך. בנוסף, כדאי שתדעי שבשרות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל-אביב (ואולי גם באוניברסיטאות אחרות), ניתן טיפול קצר-מועד ממוקד בחרדת בחינות, וגם תלמידי תיכון יכולים להיעזר בכך. הטלפון שם הוא 03-6408505. את מוזמנת לחזור ולהתייעץ איתנו כאן, אורנה

מאיזה גיל אמורים לזכור את חווית הילדות הראשונה ? אני מניחה שאין לזה כללים אבל בכל זאת...

שלום שוב ME אכן, אין כללים. אני נוהגת לבקש ממטופלים בפגישות הראשונות להיזכר בזיכרונות הכי מוקדמים שלהם. יש מי שמצליחים להגיע עד גיל 2-3 (ומסייגים זאת: "לא בטוח אם זה זיכרון אותנטי או שסיפרו לי את זה"), ויש מי שמרחיקים עד גיל הגן או שנות ביה"ס הראשונות. חשוב לציין, שלעיתים נכנס לנושא ההיזכרות (והשכחה) גם הגורם המוטיבציוני. כלומר, יש חשיבות למידה בה אנו רוצים לזכור או לשכוח. ליל מנוחה ליאת

כלומר מנגנוני ההדחקה אצלי עובדים שעות נוספות?

שלום רב , אשמח לעצתכם - אני בת 30 . רווקה . מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי בעיה של השפלת עיניים , התחמקות , התנהגות "אחרת" ולא חופשיה בפני מנהלים שלי או אנשים אחרים בעלי השפעה בעבודה. זה מאוד מציק לי - דווקא לפני מנהלים אני לא חופשיה . בעבודה שלי אני מאוד חופשייה עם אנשים אחרים איתם יש לי אינטראקציה , ואפילו הם יאמרו שאני אסרטיבית, ממוקדת , חופשיה ומאוד לא ביישנית ... אני חושבת שלולא הבעיה הזו כבר מזמן היו מקדמים אותי ... (אני מאוד טובה בעבודה שלי. טפו .. טפו .. טפו ..) בנוסף לצרה הזו - יש לי צרה "חברה" - אני כבר עובדת מספר שנים בחברה בה אני נמצאת ומאז שהגעתי מאוהבת במנהל שלי - מבוגר ממני ובעל משפחה. אני באמת אוהבת את האיש הזה בגלל קיסמו וטוב ליבו אבל ברור שלא רוצה לעשות עם זה כלום. ושוב יש לי קטע מוזר - אני תמיד מתחמקת ממנו . אם אני רואה אותו - אברח לקצה אחר של המסדרון . אם יעבור לידי - אשפיל עיניים . אם ישוחח איתי - אתבלבל ואגיד שטויות. אם יחייך אלי - אבהל ואשפיל מבט. בכל מיני ארועים - אני בלחץ - איך להתנהג לידו. איך לשלוט בעצמי. כן. טוב . זה נשמע ממש פסיכי ... אבל זה עצוב לי וכואב לי - דווקא לבן אדם שאני אוהבת ומעריכה - אני לא יכולה להתקרב. (ואין לי שום כוונה להתקרב באופן רומנטי) ודווקא בקרב מנהלים - אני מתנהגת כל כך מוזר. איך יוצאים מזה ? למה זה קורה ? כל החיים שלי אני ככה ואני כל כך מנסה לצאת מזה. מה עושים ? אודה לכם מאוד על תשובתכם. אני. :-)

ערב טוב, הקושי בהתנהלות טבעית מול דמויות סמכות יכול להיות קשור לחוויות מוקדמות יותר עם דמויות סמכות בעברך (עפ"י רוב דמויות ההורים, אך לא רק). כדי להבין לעומק מדוע זה קורה, ומה בנוכחותן של דמויות אלה מצליח לשתק אותך, תוכלי להתבונן בהיסטוריה הרחוקה והקרובה שלך, ולחקור אותה במסגרת טיפול פסיכולוגי באוריינטציה דינמית. אפשרות אחרת, שעשויה להביא לשינוי מהיר יותר, היא לפנות למטפל קוגניטיבי-התנהגותי או לסדנה לטיפול בחרדה חברתית, שם תוכלי לתרגל בצורה יותר מעשית התנהגויות חדשות במצבים מעוררי חרדה. בהצלחה ליאת

הי ליאת , תודה על תשובתך . :-) היכן מתקיימות סדנאות כאלה ? (לטיפול בחרדה חברתית...) אני.

שלום...מדי פעם מתחיל אצלי בכי ספונטני במקומות שאני לא מעוניין שזה יקרה.....אתמול שכחתי ליטול את הכדור והיום בכיתי הרבה...בעיקר סרטים מפעילים אצלי את הבכי הזה...הלוואי והייתי מת כבר לא מצליח להבין למה זה טוב.......הסבל שלי הוא איום ...אני לעולם לא יזכה לאהבת אישה ולחיבוק אוהב ואמיתי...אני לא ראוי לאהבה לחיבוק לסקס לחתונה...אני ראוי למוות.......מקווה שמוות טוב שלו ונינוח....זה כנראה מה שקורה למי ששוכח לקחת כדור(: ואם הגעתי למצב שכדור מחורבן של פסיכיאטר של קופ"ח נותן לי זה מה שמחזיק אותי יציב אז טוב מותי מחיי....(אגב גם הכדור לא מחזיק אותי במצב יציב כל כך...) תודה להתראות....

MR BLUE יקר, מעניין אותי באמת באמת, מה בסרטים האלה גורם לך לבכות? מה מפעיל את המנגנון הזה שאתה מתאר? למה דווקא בסרט? ליאת

סרטים שיש בהם זכרונות של העבר...מיניות......תמימות ילדות אהבה אמיתית......התגברות על מכשולים אמנם בל הסרטים יש התגברות על מכשולים אני מדבר על אמונה עצמית גדולה של אדם או הסובבים אותו אבל אני כבר לא מאמין בעצמי הייתי רוצה אבל לא יכול......בעיר הגדולה נשים יפות גורמות לי לבכות......

למה אנשים לא מתאבדים אם יש כל כך הרבה דברים גרועים בעולם? למשל אפשר אפילו להתייחס כדבר גרוע אפילו אל התמודדות של לקום בבוקר כל יום ולעבוד למשל, או ללכת ללמוד. האם לדעתכם אנשים מודעים מספיק לדברים הגרועים שיש בעולם ולהשלכות על כך שאפשר להגיד במובנים מסויימים שבדרך שהם חיים יש אולי הרבה אי מוסריות? זאת אומרת שאולי אנשים נחשבים לא מוסריים, וגם זה לא קל אולי להיות מוסרי? האם אולי הם פשוט מפחדים שלמות זה דבר רע בלי סיבות מספיק מוצדקות? אם אתם לא רוצים להגיב להודעה שלי אז מאוד הייתי רוצה לדעת למה

אולי בשביל חלק מהאנשים לקום בבוקר ללימודים או עבודה זה לא כל כך גרוע, כי הם אוהבים לעשות את זה. אולי הלימודים או העבודה לא מהנים במיוחד, אבל הם רק שלב בדרך למשהו טוב. אולי יש להם דברים טובים אחרים בחיים שלהם. אולי יש להם אנשים שהם אוהבים ואוהבים אותם. ואולי הכל גרוע להם עכשיו, אבל הם מאמינים שיום אחד עוד יכול להיות טוב. אולי...

ערב טוב, לצערנו - יש אנשים שמתאבדים, ולשמחתנו - הם לא רבים. יש הרבה דברים גרועים בעולם. עזוב לקום לעבוד. הפקקים! הפקקים! האנסים שבורחים מהכלא! תכניות גרועות בטלוויזיה! בצורת! אבטלה! מס הכנסה! אוברדראפט! ממשלה לא מתפקדת! פיגועים! תאונות דרכים! חסר? מסתבר שעבור רוב האנשים אלה אינן סיבות מספיקות כדי להיפרד מחייהם. אולי זה הפחד למות, ואולי משהו מעבר לזה. הנה, הגבנו להודעה שלך! ליל מנוחה ואריכות ימים ליאת

לא הכי אהבתי את ההתנסחות ואולי גם את תוכן ההודעה של שניכם. בכל אופן רציתי לציין שאולי ההודעה שלך לא ממש נחשבת מספקת. אני גם חושב שאולי זה מתחמק מצידך במובנים מסויימים לכתוב כפי שכתבת "אולי זה הפחד למות ואולי מעבר לזה" אני בכל אופן אשמח אם תפנו אותי לעוד מידע בנושא או אולי אפילו את תכתבי על זה עוד. גם מאמר באינטרנט על הנושא יכול להיות רעיון טוב, אבל אולי בעצם זה לא מקובל בקרב פסיכולוגים לכתוב אם יש טעם בלחיות.

היי ליאת... מה שלומך חזרתי!!! יש לי שתי שאלות היום!!!!1 1. האם בכי של מטפל בטיפול הוא סוג של "העברה נגדית"? 2. מה משמעות ההתלבטות סביב אמיתות התחושות והזיכרונות לגבי אירוע טראומתי בילדות? איך אפשר להאמין שהוא אמיתי, כי הוא כן אמיתי. אבל תמיד יש את הצורך להדחיק אותו ולא להאמין שהוא היה? 3. סיפרתי למטפלת שלי לגבי האירוע שעברתי בילדות בפגישות ההתחליות בטיפול. זה היה קשה. אז הפסקתי לדבר עליו, למרות שאני נורא רוצה לדבר על זה, אבל עדיין מפחדת. כל פעם אני מחליטה שאני אתחיל את הנושא, אבל שם אני נותנת לה להוביל, ואם היא נוגעת בפצע הזה...אני תמיד מבקשת לעצור שם!!! איך אפשר לפתור בעיה זו, איך אני יכולה להגיד לה שאני נורא רוצה לדבר על זה אבל נורא מפחדת? אולי זו הדרך שהיא התייחסה לנושא?

ברוכה השבה! 1. בכי של מטפל בטיפול הוא, יש לקוות, תגובה רגשית המתעוררת מול תוכן ספציפי. אם הוא בוכה רק מעצם זה שאת מגיעה, אז אפשר יהיה לדבר על קאונטר-טרנספרנס. 2. לא לגמרי הבנתי מה בדיוק את שואלת. בכל מקרה, אמיתות הזיכרונות אינה הדבר החשוב, לפחות כל עוד אין אנו בבית משפט. אם בחוויה שלך נרשמה טראומה, הרי שבחדר הטיפול אנו עובדים עם החוויה האישית ועם הטראומה הסובייקטיבית. הניסיונות להדחיק את הטראומה הם לא הפיתרון המומלץ, שכן לטראומות יש נטייה 'לשלוח ד"שים' גם באופן בלתי קרוא. 3. כשנכנסים לאזורים טראומטיים בנפשנו, יש להתהלך מאד בזהירות, בקצב הנכון למטופל. אני מאד מציעה לך לא להאיץ בתהליך, ולתת לשתיכן את הזמן. יש דברים שאינם נפתרים ב'זבנג' למרות המשאלה להקלה מהירה. עולה לי פתאום אסוציאציה מאד פרטית מביקור אצל רופא השיניים. הדרך היחידה בה הצלחתי להתמסר לתהליך ממושך ומפחיד שנעשה ללא הרדמה, הייתה כאשר סיכמנו בינינו שברגע שאסמן לו עם היד שכואב לי - הוא עוצר. באופן דומה מאד אפשר לנהוג בטיפול בטראומה. להסכים מראש שהולכים רק עד לאן שאפשר בכל פעם. שולחת לך הרבה כוח ועידוד להמשיך ליאת

תודה ליאת, לגבי השאלה השניה...אמיתות הזכרונות... כוונתי הייתה לזה, שאני יודעת שעברתי משהו, אבל אני לפעמים מנסה לשכנע את עצמי שהדבר לא היה ולא נברא...אולי זה הכל מהדמיון שלי...כי בתור ילדה...יצאתי מהמקום הזוועתי ההוא והמשכתי את החיים בלי להודיע לאף אחד...פשוט לקחתי את הכאב איתי לכל מקום ולא שיתפתי אף אחד...וזה בטח מתבטא עכשי ביחסים שלי עם אחרים, באימון, בלהתמסר....בכל.... אז למה בעצם אני משכנעת את עצמי? האם בכדי לצבור יותר כוחות? כי ברגע שאני זוכרת את זה (ואחרי שהנושא נפתח בחדר הטיפול) הוא יותר חזק?

שלום , במסגרת הטיפול הפסיכולוגי ההתנהגותי קוגנטיבי בצבא, וטיפול תרופתי בנוסף לחרדה חברתית ודיכאון, הייתי רוצה להעלות חוויות טראומטיות מהעבר ע"י היפנוזה. אני מחפשת מהפנט טוב ולא יקר, שאוכל לעבור אצלו טיפול בגלל שאין מהפנטים בצבא. האם תוכלו להפנות אותי לאחד כזה באיזור השרון או המרכז? והאם בכלל כדיאי לי להתחיל עם זה?

שלום ליאת, כדי לדעת אם כדאי בכלל להתחיל עם זה, תצטרכי להתייעץ עם מטפל המשלב טכניקות היפנוטיות בעבודתו. מצרפת לך לינק לאתר האגודה הישראלית להיפנוזה, שם תוכלי גם למצוא רשימת מטפלים מורשים. http://www.hypno.co.il/hebrew.asp בהצלחה ליאת

דבר נוסף ששכחתי לציין היא בת יחידה ובקרוב מאוד אמור להוולד לה אח השאלה היא היא תתנהג ותתיחס לשינוי המשמעותי בחייה שעד עכשין היא הייתה "המלכה"

באמת יש לנו כול הזמן מאבקי כוחות בזה שהיא כול הזמן אוהבת להגיד לי לא זה דבר שמאוד מאוד מרגיז אותי בכול דבר כמעט ואז נוצר ויכוח וריבים שזה באמת לא נעים השאלה איך אני מתמודדת ? האמת לפעמים אני פשוט לא מתיחסת ואז היא מתחילה להשתולל ולאחר מכאן היא נירגעת ואיך היא נירגעת בהשתולליות ,צעקות,בכי האמת לפעמים אני פשוט מאבדת את הסבלנות ואז מתחיל ריב בנינו וזה לא נעים אשמח לקבל כלים להתמודד

ערב טוב, כמו שכבר אמרתי לך בפעמים הקודמות, לדעתי יש טעם במקרה שלכם להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולקבל הדרכה יותר ספציפית. נראה שלא מדובר רק בבעיית גבולות אלא גם בקשיים בנפרדות, ואולי גם בקשיים רגשיים נוספים, ולכן תשובה אינטרנטית תהיה החמצה. תוכלי להתייעץ, אם תרצי, גם ב"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, כל יום ראשון או רביעי בין השעות תשע לשלוש, בטלפון 03-6406888. בהצלחה ליאת

ברצוני לשאול איך מתמודדים עם רגשות חזקים במיוחד כלפי המטפל? אני לא מטופלת אצל אותה פסיכולוגית. לא מעוניינת לספר את הסיפור שלי המלא כי הוא ארוך ומייגע וגם מחשש לזיהוי. אודה להתייחסות בכל זאת על סמך האינפורמציה שמסרתי,כמובן אם אפשר. והשאלה היא באופן כללי : איך מתמודדים עם טרנספרס כשאי אפשר לעבד אותו ולדבר עליו אחד על אחד בטיפול,כי כאמור אין טיפול. המון תודה עדן

האם הדיבור על ההעברה ועל הרגשות שלי כלפי אותה פסיכולוגית שאני כבר מזמן לא מטופלת שלה הוא הכרחי או שכדאי להדחיק את זה ולא לספר ולתת לזמן "לעשות את שלו".אומרים שזמן מרפא כל מכאוב ואני גם מאמינה בזה . הבעיה שהרגשות שלי כלפיה מאוד חזקים ואין לי עם מי לחלוק את זה כי זה די מביך לספר למשל לחבר /חברה קרובים .אני מאוד לבד עם הכל והאמת שגם קשה לי לשתף אותך בדבר. התלבטתי המון אם לשלוח לך. שוב תודה עדן

סליחה אבל שוב שכחתי לומר משהו. אני יכולה לדבר על כך עם הפסיכולוגית הזו אבל מפחיד אותי התגובה שלה ועוד יותר מפחיד מה היא תחשוב עליי כשהיא תדע את האמת. במערכות היחסים שלי עם חברים/משפחה/בן הזוג מעולם לא הייתי תלותית במישהו.

שלום, שמי חלי עוקשי אני לומדת 5 יחידות במדעי המידע בכיתה י' בבית הספר חקלאי פרדס חנה. השנה בחרתי לבנות אתר בנושא ההתאבדות ושאלת החקר שלי היא: מהם הגורמים להתאבדות ומדוע הם מביאים להתאבדותם רק של חלק מהאוכלוסייה? ברצוני לבקש מידע וחומר בנושא הנ"ל המתמקד בשאלת החקר שלי, בתודה מראש, חלי

המילה התאבדות בגוגל מעלה רק 250000 הפניות. בטח באחדות מהן תוכלי למצוא תשובות לשאלותיך.

חלי יקרה, אני ממליצה לך לגשת לספרנית בספריית ביה"ס שלך, ולבקש ממנה סיוע בכל הנוגע לגישה למאגרי מידע. לא בטוח שבכיתה י' כבר היה לך שיעור כזה, ולכן זה בהחלט הזמן להתחיל. אני ממליצה לך מאד, נוסף על חיפוש המידע, לבקר באתרים דומים מחו"ל. פעם יצא לי לבקר באתרים זרים בנושא התאבדות, ואני זוכרת זאת כחוויה מעניינת במיוחד. אפשר לראות גישות תרבותיות (מדוייק יותר לומר תת-תרבויות, מאחר ונכנסתי רק לאתרים כתובים אנגלית, אמריקאים ברובם) שונות מאד בהתייחסותן לנושא. בהצלחה ליאת

חלי, תקראי את הספרים והמאמרים של פרופסור ישראל אור-בך ,שם הוא מדבר על הדברים האלו.

חלי, האם כתובת המייל המצורפת היא אמיתית? מצאתי אצלי חומר שאולי יוכל לעזור לך קצת. נא אשרי אם כן ליאת

שלום, כאשר ילד בוכה והסיבה לבכי היא מינורית. מה מומלץ לעשות ולומר לו? רב תודות

שלום אא, סיבה מינורית? בעיני מי? לא תמיד אנחנו, המבוגרים, זוכרים את הסקאלה הרגשית של ילדינו. ילד יכול לבכות בכי מר על דברים שבעיני המבוגר כמוהם כקליפת השום. תהיה הסיבה אשר תהיה, כאשר ילד בוכה מסיבה מינורית או מז'ורית, יש להניח שהוא חווה תחושת תסכול, אכזבה, עצב או עלבון. כאשר מדובר בילד צעיר, המתקשה לתת ביטוי מילולי לתחושותיו, נוכל לעזור לו לתמלל את רגשותיו ולתת להן תוקף. "אתה כועס עכשיו. אני רואה" או "זה באמת מאכזב כש..." או "אני מבינה שזה בטח נורא כואב". וזהו. כאשר אנו עושים זאת, אנו מסייעים לילד הצעיר לזהות את רגשותיו, ולתת להם ביטוי. ילד שממהרים להסות אותו עלול ללמוד שהבעת רגשות אותנטיים יכולה לעצבן/להעציב/להפחיד את אמא, ומוטב להחניקם. (ברבות השנים, אשתו תאשים אותו שהוא לא יודע להביע רגשות...). גם מול ילדים גדולים יותר, כדאי לנסות להימנע מביקורת, ובמקום זאת - להביע אמפתיה לתחושותיהם ללא ביקורת. כאשר מדובר בבכיינות מעיקה, מוגזמת, מנדנדת ולא תואמת-מצב, יש להתייחס אליה כאל אמצעי להשגת רווחים, ולסייע לילד לסגל דרכים חדשות להשגת מטרותיו. בברכה ליאת

שלום ליאת רציתי להתייעץ איתך , בעלי בן 26 סובל מבעיות חרדה, שתוקפות אותו לאחרונה הרבה (התחתנו לפני חודשיים) הוא סובל מבעיות החרדה כבר שנה וחצי, ומאחרי החתונה הם התגברו , הלכנו לקפה"ח הפנו אותנו לפסיכיאטר שהתחיל איתו בכדורים: ציפרלקס. כאשר חרדה תוקפת אותו הוא נהיה חיוור, רועד ממש בגוף, ונהיה לו שילושולים. אני ממש דואגת לו. ביום יום הוא בחור נמרץ,חייכן , בחור מקסים, וכואב לי לראותו ככה סובל (אומנם זה לא כל יום...) השאלה שלי: האם התגובות האלה נורמליות? האם באמת כדורים יעזרו לו? מה אפשר לשעות? מחכה לתשובתך ענת

ענת יקרה, תגובות החרדה שאת מתארת הן תגובות חרדה נורמליות, המופעלות (ממש כמו אזעקת שווא) בהיעדר איום ממשי ומוגדר. זוהי הפרעה הגורמת סבל רב, אך ברוב המקרים, מעבר להתקפי הפניקה, מדובר באדם המתפקד כשורה במרבית זירות חייו. ציפרלקס היא תרופה יעילה מאד וחדשה, יחסית, עם מעט מאד תופעות לוואי. היא יעילה ביותר, וחסרונה היחיד הוא בזמן השפעה ארוך יחסית. כלומר, כדי לחוש בהשפעתה המיטיבה נדרשים בין שבועיים לחודש. אני ממליצה מאד לנצל את הרגיעה שתבוא בעקבות נטילת התרופה, ולמצוא פסיכולוג קליני המתמחה גם בטכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות. השילוב של תרופה + שיחות הוכח כיעיל יותר מכל אחד מהם בנפרד. אז מה שצריך לעשות כרגע, זה לדאוג לטיפול המומלץ, ולצאת ברגל ימין למשימת החיים המשותפים יחד. המון מזל טוב, גם אם באיחור של חודשיים. :-) בברכה ליאת

אפשר קצת להתברבר איתך לפני שעת השינה? סתם חשבתי לעצמי עכשיו (נו, טוב לא ממש עכשיו אלא כל התקופה האחרונה) על כמה הסיטואציה הטיפולית היא סיטואציה הזויה. את נפגשת עם משהי שמעולם לא הכרת, בגלל שאת מחפשת מישהו שיהיה מקצועי ביכולת שלו להבין אותך, להכיל אותך ושאר המילים היפות את משלמת לו בשביל זה, את מגיעה לפגישה פעם בשבוע (ולא בכל פעם שאת ממש זקוקה כמו חברה), למשך 50 דק' בסה"כ ואת מספרת לאדם הזר הזה (שממשיך להיות זר כל הטיפול כי את לא יודעת עליו כלום) הכל!! את נכנסת איתו למקומות שבחיים לא נכנסת עם אף אחד. אז איך מהקשר הזה, ההכי מלאכותי שבעולם נוצר הקשר הכי אמיתי שאפשר???

דנה יקרה, אני לא מסכימה עם הקביעה לפיה הקשר הטיפולי הוא קשר מלאכותי. זה נכון שהתנאים, או מה שפסיכולוגים מכנים ה- setting הטיפולי, יוצר סוג של מרחב מובחן, השונה מאד מהמרחב בו מתקיימים הקשרים היומיומיים שלנו. יש לכך סיבות ורציונל טיפולי מובהק. נדמה לי שאורנה תיארה זאת השבוע באחת מתשובותיה למיכל באופן מדוייק ורגיש. אם ניקח זאת רגע בצורה קצת יותר קונקרטית, הרי שלעולם לא נצליח (או שיהיה לנו מאד מאד קשה) להכניס למקומות הכי אינטימיים ושבריריים שלנו, אנשים הלוקחים חלק פעיל בחיינו המציאותיים. כאשר אנו חושפים בפני האנשים הקרובים לנו תכנים מאותו עולם-פרא תוך-נפשי, יהיו - מן הסתם - מי שיחושו בהלה או דחייה או עצב או קנאה או שמחה או שמחה לאיד או עלבון או זעזוע או כל מיני דברים אחרים. כדי שנהיה חופשיים להתבונן באותו עולם תוך נפשי מתוך פניות וחופש, אנו קונים לנו את זמנו של אותו שותף למסע, שישחרר אותנו מאותו 'רעש' מיותר. אין בכך כדי לשמוט את חשיבותם של קשרים אינטימיים, עמוקים ומשמעותיים עם אנשים שאינם 'המטפל שלנו'. מה את אומרת? ליאת

אני אומרת שאני מכירה את כל ההסברים ומסכימה איתם מאוד, ובכל זאת בכל פעם שאני שומעת מישהו מתפעל מכך שהמטפל שלו מבין ומכיל ההתפעלות לא מובנת לי, מכיוון שברור שהוא מבין ומכיל הרי חפשת אדם כזה ואתה משלם לו ממיטב כספך על מנת שיהיה כל הדברים האלה שאתה מחפש מהשותף לדרך. המטפל למד איך לעשות את זה הוא מקצועי. זאת הכוונה שאני אומרת שזה קשר מלאכותי זה קשר שאתה קונה אותו. כשהעניין הזה התחיל להטריד אותי חשבתי לעצמי שאני כמו אדם שמחפש אהבה ומשלם למישהי שתשכב איתו על מנת למצוא אותה, וזה הרי לא אמיתי זה מלאכותי- וסליחה על ההשוואה אני בטוחה שאת מבינה מה אני מתכוונת להגיד- אותו דבר כאן, אני מחפשת מישהו שיבין אותי שיראה אותי ואני משלמת למישהי חיצונית שאולי אם היינו נפגשות ללא הקשר הטיפולי לא הייתה מתחברת אלי במיוחד. ובכל זאת, מתוך הקנייה הזאת נוצר קשר שהוא מאוד אמיתי ומאוד מיוחד. מצד שני אם יגמר לי הכסף מחר סביר להניח שדרכינו יפרדו (זה קשר אמיתי?)

הילדה בת 8 בת יחידה היא ילדה שחושבת שמגיע לה הכל ,שתלטנית בעבר הילדה סבלה מחרדת נטישה היא עד היום סובלת אבל המצב הישתפר ביחס שלפני שנתיים בגן למששל היה לה קשה מאוד להיפרד מימני זה פחות או יותר ההסטוריה שלה השאלה מדוע היא לובשת שלוש תחתונים ממה זה נובע לפי מיטב ידעתך מה יכול להיות ואיך להתיחס לתופעה אני מנסה הרבה מאוד לדבר איתה ובעלי כמובן שאולי תירדי משלוש לשתיים לאט לאט אבל זה לא עוזר

שוב שלום, האופן בו את מתארת את בתך לא משדר הרבה אמפתיה לקשיים ולחרדות שלה. יכול להיות שמשהו מן העמדה הזו משודר גם אליה. יתכן שההתעקשות שלה על שלושת התחתונים היא חלק ממאבק כוחות ביניכם לבינה, ויכול להיות שיש לזה משמעויות נוספות. אני רוצה להזכירך שבמקרים של חרדת נטישה יש בדר"כ מקום לבחון גם את עמדתו של ההורה ביחס לסוגיות של פרידה ונפרדות. ממליצה לכם בחום לפנות לאיש מקצוע שיסייע לכם להתגבר על הכעסים והקשיים במשפחה. בהצלחה ליאת