פורום פסיכולוגיה קלינית

אני מקוה שאת פה אורנה...איך אפשר להגיד (למי שצריך) שמגיעים עד הקצה? שמאבדים אחיזה? האם צריך לתת "הזדמנות" ולראות כמה עומס אפשר עוד לשאת? או שעדיף להמנע מלהידחק ככה? ומה זה בכלל אומר? האם יש מקרים שהפסיכולגיה לא יכולה לעזור? האם יש אנשים שעל אף יכולות אינטלקטואליות קיימות,פשוט לא יכולים לשאת את דרישות החיים ולממש את עצמם, בגלל סיבות אחרות,רגשיות וכו'?מתי לוותר-כדי לא להסתכן?

שלום ויק, לקח לי הרבה זמן, אבל הנה אני כאן... אני חושבת שחשוב לומר לאנשים הקרובים לנו שהגענו עד הקצה, וחשוב להתריע על אפיסת כוחות, כדי לקבל תמיכה וגם כדי לקבל "הקלות" כשאפשר (על-מנת שנוכל לשמור אנרגיה למה שחשוב). היכולת לשאת את דרישות החיים אינה קשורה כלל ליכולות אינטלקטואליות. וודאי שאפשר להיות נבון ומוכשר ורגיש, ועדיין לחוות את עומסי החיים ודרישותיהם כבלתי נסבלים. במקרים כאלה, אני חושבת שלפסיכולוגיה יש דווקא תפקיד חשוב ביותר במציאת חיבור אל הכוחות "הישנים" ובבניית כוחות חדשים... אל תתיאשי יקרה. שבת נעימה, אורנה

שיחררתי את בני ביתי...כדי שאוכל בשעות הקרובות לאסוף את עצמי. חכיתי לתשובתך כי בתוכי אני מאד לבד.לא כך הדבר ב"מציאות"...אני בלופ רע מאד ואני מתחילה לחשוב שאין לי מוצא. אני מרגישה כאילו אני הולכת על הליכון בחדר כושר, שפועל במהירות ריצה...ככה אני לא מסתגלת לקצב החיים.שא-נ-י בחרתי.והתוהו הפנימי יצא החוצה.הכל כאן מסביבי בלגן,אני לא מצליחה להשתלט על שום דבר.לעשות סדר.אני לא יודעת מה לעשות יותר, ואנימרגישה שאני נדחקת ונדחקת ולא יודעת עד כמה אני עוד יכולה.אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות במצב הזה,ואני לא רואה את הדרך החוצה.

ויק יקרה, טוב שלקחת לעצמך כמה שעות לבד... השאלה העולה כעת היא האם תבלי את הזמן בסידור הבלגן הביתי המציאותי, או שתנסי לסדר משהו פנימי תוך-נפשי (אני יודעת שלפעמים זה נראה אותו הדבר, אך לא תמיד כך הדבר...). מתחשק לי להציע לך לבנות טבלה, שבצידה האחד נמצאים הדברים שהכרחי בעינייך להשקיע בהם אנרגיה, ובצידה שני נמצאים הדברים שאפשר כרגע להוריד מעל גבך הדואב, גם אם באופן כללי הם חשובים בעינייך מאוד. כאשר הכוחות נמוכים, כדאי בהחלט להשקיע רק במה שהכרחי (גם אם זה אומר שכרגע את לא super-woman). אני בטוחה שכאשר תתחזקי, יהיה זמן גם לשאר. שבת טובה, אורנה

מהם התסמינים של הפרעה ביפולרית?

שלום בי, הפרעה בי-פולרית מתבטאת בתנועה עזה בין שני קטבים רגשיים - בקוטב אחד הדיכאון, ובקוטב השני המאניה (מעין רוממות רוח לא מווסתת). על-מנת לקרוא על כך עוד, ניתן להקליד את המילים 'הפרעה דו-קוטבית' בכל מנוע חיפוש באינטרנט. ברכה, אורנה

סליחה, אבל יש לי עוד שאלה. משהו מוזר קורה בטיפול. ברגע שאני יוצאת מהדלת אני שוכחת את רוב הדברים שנאמרים שם. ניסיתי אפילו כמה פעמים לחזור הביתה מיד ולרשום את הדברים, אבל נכשלתי. זכרתי מעט מאוד. דיברתי עם המטפלת והיא ניסתה שבכל פגישה נעשה תזכור למה שהיה, אבל רק היא נזכרת, אני מהנהנת בראשי.???? למה? למה אני מדחיקה הכל?

אנסה לעזור בינתיים...כמיטב הבנתי וניסיוני. זה בכלל לא נראה לי מוזר. ברוב המקרים, זהו ביטוי של חרדה גדולה, חרדה מהחשיפה, מזה שנוגעים בדברים כואבים, מזה שמנסים לשנות, מדבר לא מוכר, ועוד ועוד, בטח שמפחיד, והיא מאד צפוייה במקרים כאלה. לפעמים, יותר מידי לה לנפש לראות את הדברים האלה בחוץ כל כך מהר, ובוודאי שאת לא "אשמה" בזה. אם יש תחושה של "לחץ" ו"אשמה" בשטח, זה עשוי לעורר שאלות כמו זו הקודמת ששאלת. מה שכן, ממשיכים לטפל ולדבר גם אם החרדות הן מאד קשות ודברים נמחקים תוך שניות במהלך השיחה עצמה, והכל רק ניתק וניתק, ומה שצף - מייד שוקע ואת כאילו לא שם בכלל, כי, אף-על-פי-כן ולמרות הכל, למרות כל מערכות ההגנה, משהו מצליח להיכנס פנימה לעומק גם אם בכלל לא יודעים. כך שמשהו תמיד עובד. הדברים מעובדים עם הזמן וגם בשינה ובחלומות (גם אם לא זוכרים אותם...). בסופו של דבר החרדה הזו עשויה לפחות, את מרשה לעצמך להיחשף יותר ובקצב שלך, ולאט לאט גם זוכרת יותר, יודעת יותר עם הזמן (גם אם הוא ארוך) וזה בסדר. מה ששאלת מאד מתחבר ומתקשר (בעיניי) לשאלה הראשונה שלך :-) מטופלת ותיקה

שוב שלום שיר, לא מוזר בכלל, ומאוד מוכר... אני הייתי מנסה, לפחות כרגע, לוותר לעצמי על הצורך לזכור (מה כל-כך נורא בכך?). להפקיד את הזיכרון אצל המטפלת שלך (כך שהיא תזכור עבור שתיכן), נראה לי צעד משמעותי בכיוון עליו כתבנו בשאלה-תשובה הקודמת, כלומר בכיוון של התמסרות... תחשבי על זה? אורנה

רציתי לשאול אותך, כמה אני בתור מטופלת יכולה לשים גבולות למטפלת שלי. כלומר, בכדי להיות יותר ברורה, האם אני יכולה לקבוע את מידת החשיפה שלי, ועד כמה אני מתמסרת לה. ישנם פרטים שאני לא מוכנה לדבר עליהם או לחוות אותם מחדש עם אף אחד, האם זו זכותי? האם אני יכולה להגיד לא, למרות שהיא טוענת שזה תוקע את הטיפול ואת יכולתה להבין ולהכיל אותי? תודה

שלום שיר, וודאי שאת יכולה לקבוע את מידת החשיפה שלך בטיפול ועד כמה את מתמסרת לטיפול. הלא את היחידה הקובעת אילו תכנים יובאו לשם ואילו תכנים יישארו בתוכך. מה שאני מניחה שהמטפלת שלך מנסה לעשות, הוא לעזור לך לראות כיצד את יוצרת במו ידייך (שפתייך...) מרחב טיפולי המשקף נושאים רחבים יותר בחייך. למשל, כיצד את נוטה לא להתמסר, להימנע מכל רמז לתלות, לא רק בטיפול, אלא כנטייה רחבה יותר שאפשר לנסות להבין את גורמים לה, ההיסטוריה שלה וכן הלאה. שבת נעימה, אורנה

שלום, איבדנו את הורינו בתקופה מאוד קצרה. אחותנו שהייתה גרה איתם נשארה לבד, והיא בעצם מי שטיפלה בהם וההיתה הכי תלויה כי לכל אחד מאיתנו יש את המשפחה הקטנה שלו. אחותנו עכשיו בת 25 והיא איבדה עניין ברוב הדברים, היא כן יוצאת ועובדת ומבלה מתי שבא לה, אבל היא מאוד השתנתה. אנחנו נורא לוחצים עליה ליותר פעילות חברתית, משפחתיתי, אבל היא עושה מה שהיא רוצה, ולפעמים מתנתקת מכולנו. היא עוברת טיפול. נשמח לשמוע את דעתך בעניין?

שלום משפחה, גם מבלי להכירכם, מתעוררת תחושת עצבות כשחושבים על שינוי כה מכאיב ודרסטי שהתרחש בזמן קצר. אני מקווה שהיה לכם הזמן להיפרד מהוריכם, ושאתם מטפלים בכל הרגשות שנותרו מאחור בדרכים מתאימות וטובות עבורכם. נשמע לי שאחותכם בת ה- 25 מתמודדת עם הדברים בדרכה שלה - לפעמים מתוך שיתוף, לפעמים מתוך התרחקות, לפעמים בעשייה ולפעמים באיבוד עניין. התחושה שלי היא שנכון לכבד את דרכה. היא אמנם "אחות קטנה", אך גם אדם בוגר עם נטיות ומאפיינים משלה. נדמה לי שבמקום ללחוץ עליה, כדאי לנסות לשדר בטחון שקט בכוחותיה ובדרכה (קל לכתוב וקשה לעשות, אני יודעת...), בשילוב הצעה יציבה ואוהדת לתמוך בה בכל דרך שתיראה לכם ולה מתאימה. זה יכול להתבטא בהזמנות עקביות לבלות זמן עם המשפחות הקטנות שלכם, גם אם היא לא באה ואפילו אם היא מתנתקת, או הצעות עקביות לעזור לה בתחומי חיים שונים, ככל העולה על רוחכם. אשמח אם תכתבו עוד על ההתמודדות שלכם. אני מניחה שזה נוגע באנשים רבים המתמודדים עם החיים לאחר אובדן. בתודה, אורנה

תודה רבה על תשובתך. לפי בקשתך הנה אני כותבת ומשתפת אותך בכמה דברים. אובדן של שני הורים אוהבים ותומכים תוך זמן קצר היה באמת אירוע דרסטי ובלתי נתפס. כולנו עדיין בלתי מעכלים, כל אחד בדרך שלו, ומבלי לשתף את האחרים, בכדי לא לפתוח את הכאב מחדש ובכדי להראות "הגדול מכולן", זה מה שנראה לי שקורה איתנו. מספיק אירוע אחד (שמח, או עצוב) בכדי להעלות את כל ההרגשות שנדחקו בתוכנו. החברה מצפה מאשנים שכולים לחזור לחיים בדרך המהירה ביותר, הם מאיצים בהם לחזור לעבודה, לחיים, לחברה,, אבל את האמת שום דבר אינו חוזר להיות הדבר, משהו נשבר בפנים, משהו חסר, מישהו שאהבת, חיכית לראות, חיכית לקום על קולו ועל מראהו, שיתפת אותו בכל....ופתאום אתה מחפש אותו בכל המקומות, אבל הוא אינו שם. וזה מה שנראה לי קורה עם אחותי, לנו פשוט יש את הילדים להתעסק איתם ולהעביר את היום, אבל היא כשהיא חוזרת לבית (שהוא בית ההורים, שעדיין לא שינתה בו כלום), היא חוזרת לאותה תחושת פספוס וכאב. מוות, זה האירוע הכי קשה שיכול לקרות במשפחה, והוא משנה את חיי כולם, כל אחד בדרך שלו, אבל אף אחד אינו חוזר להיות הוא. מצטערת אם הארכתי.!!!!!

אני באה מאותו מקום או מעמד של "האחות הקטנה", לכן חשבתי אחרי שקראתי את ההודעה המקורית ותשובתיך שיש צורך משישהו ישיב במקומה. אני פשוט איבדתי את ההורים שלי, וצורת "החיים החדשה" פשוט אינה מתאימה לי ואיני יכולה לחזור לדרך הישנה. וויתרתי על הרבה דברים בחיים בכדי לטפל באבי החולה אחרי מות אמי, ואז גם הוא הלך לעולמו. אז פשוט הגעתי לכמה מסקנות בחיים, - שאין צורך להשקיע בשום דבר, כי הכל הולך בסוף. - אם אין לך משפחה משלך, אין לך מה לחפש בחיים, כי אושר רק בא ממשפחה אוהבת ותומכת. אחים ואחיות ומשפחותיהם יכולים להיות משפחה אבל הם אינם "המשפחה". - חיים אחרי מותו של מישהו קרוב אינם חיים, אלא הם סתם ימים שעוברים, אפילו אם את מנהלת חיים משלך (עבודה או לימודים...) - תחושת הבדידות בבית שננטש על ידי כולם אף אחד אינו יכול להבין אותה או לחוש בה אלא רק מי שחי אותה !!! - הגעגועים, הרגשת האשם שאולי פיספת משהו בדרך, אולי לא עשית מספיק תמיד תלווה את מי שטיפל במישהו. ועוד המון רגשות שנראה לי רק יאריכו את התגובה. לכן כל מה שתעשו לאחות הקטנה לא יחזיר לה את מה שאיבדה!!!

ד"ר מגריל כתבתי שוב את התשובה מאחר והיא הופיעה בתגובות שלי וחששתי שתפספסי אותה ידוע לי שיש לי הפרעה אפקטיבית שהיא ניגזרת של הפרעה ביפולרית, איתה אני חושב שאני מתמודד היטב באמצעות לקיחת כדורי ליתיום שמאזנים אותי, לפחות מבחינת מצבי רוח,מבחינה ריגשית זאת כנראה כבר אופרה אחרת. אני יודע שאם היתה לי תעוזה הייתי הולך לסדנת תקשורת טיפולית כדוגמת סדנת יעדים וכו" אבל החששות כבדים מאחר ואני לא אוהב להיפתח בפרהסיה, מעדיף אחד על אחד. חשבתי אולי לנסות טיפול של סכמה תראפיה מצורף קישור http://schematherapy.com/ ידוע לי שחשובה מידת הכימיה עם המטפל בשביל לבציע שינוים ולא מספיקה שיטת הטיפול,אבל כימיה טובה עם שיטה פסיכודינאמית עד היום לא הוכיחה את עצמה אצלי, הדפוס שלי היה כדלקמן, בהתחלה הגעתי כל שבוע לפגישה ככל שהזמן עבר היה לי פחות מה לספר , התחלתי לאבד עיניין באתי פעם בשבועיים אחר כך פעם בחודש חודש וחצי,זה הפך לפגישות סקירה חודשית וייעוץ לכאורה, עד שאיבדתי עיניין והפסקתי להגיע, אני חושש שדפוס זה יחזור גם בעתיד, לכן חשבתי אולי להחליף טיפול להתנהגותי קוגניטבי, אבל הקונפליקט שלי שהבעיה שלי לא ממוקדת, יש לי בעיה ריגשית שמקרינה על כל החיים שלי זוגיות עבודה וכו",אצלי הפער בין השכל לרגש משמעותי,לא קל לי לבטא את עצמי מבחינה ריגשית או להיקשר לבחורה, וממאמרים שקראתי שיטה קוגיניטבית מתמקדת בבעיה מסויימת אשמח לחוות דעתך אני קצת מבולבל

שלום אורנה, תודה על תשובתך, העלתי את זה בטיפול, אך שאלתי היא האם הדיבור על הכאב ותוך כדי החיוך על פני, הוא דבר נורמלי? אני נוגעת בכאב, מדברת עליו, מרגישה אותו, אך עדיין הבכי לא יוצא.

הי דנה, כן, זה נורמלי, וכדאי להעלות את זה בטיפול... לילה טוב, אורנה

שלום רב, לאחרונה גילינו כי בעלה של ביתי מנהל חיים כפולים! הדבר זעזע את כל המשפחה. מצבה הנפשי והפיזי של ביתי קשים ביותר,לפי דעתי על גבול השפיות על גבול האנורקסיה ועל גבול האשפוז. לא ניתן לעשות מאומה בלי הסכמתה. הוא עדיין בבית ומסובב אותה ועושה כרצונו גם בנסיונות שכנוע שזו דרך החיים ! לפי דעתי אלימות פסיכולוגית ונפשית. "הוא אבא של הילדים שלי" זו טענתה שלמענה היא מוכנה לסבול הכל!היא נאחזת בקש! היא לא שקולה ולא הגיונית בכלל בגלל מצבה! הילדים (היא אמא לקטינים) סובלים גם הם! אני מאד רוצה להצילה לפני שיהיה מאוחר. מה עושים?איך מצילים אותה ואת הילדים? תודה אמא דואגת

שלום אורית, אני לא יודעת בדיוק למה התכוונת בביטוי "חיים כפולים", אך אין ספק שמדובר בכאב רב של התמודדות עם מציאות חדשה. אני מציעה לעמוד לצידה, לעזור לה באופן ממשי (עם האכילה, עם הילדים...), לשוחח איתה, לשמוע אותה, להציע באהבה ובנחישות שתתייעץ עם איש מקצוע, להיות שם בשבילה ללא לאות... שיהיה יותר קל, אורנה

שלום רב. אני מטופל אצל פסיכולוג באופן סדיר 50 דקות בשבוע. היתי מאושפז עקב מחשבות עובדניות וקילתי פעמיים בשבוע 30 דקות. יתר הזמן בילו המאושפזים בעישון בכמויות ומקצתם בריפוי בעיסוק מסכן. זהו מצב תקין? *שוחררתי ועדיין סובל*

שלום קדו, אם הבנתי נכון, אתה כותב על מיעוט שעות הטיפול הפסיכולוגי שקבלת במהלך אשפוז פסיכיאטרי. זה באמת נשמע מצער. אני נוטה להאמין שהדבר קשור למגבלות שונות של המחלקה בה אושפזת, ולא לאי רצון מצד הפסיכולוגים העושים בבתי החולים הפסיכיאטריים עבודת קודש. בכל מקרה, אני מקווה שעכשיו אתה חוזר "לעניינים", וגם לפגישות טיפוליות מספקות יותר. רק בריאות, אורנה

ערב טוב אורנה, היה לי הסכם עם המטפלת מאחר שעברתי תקופה קשה בטיפול, שאפשר לשלוח לה SMS אם אני רוצה להגיד לה משהו... אני לא עוברת את הגבולות שלי (לא בזמן משלוח ההודעות, לא באורכן, ולא בכמותן), אבל אני מרגישה לפעמים שהיא מתעלמת ממני, וזה נורא פוגע בי. אבל היא תמיד מתייחסת לזה בפגישה שלאחרי, אבל אני יושבת לפעמים ומחכה לתשובה שלה, אבל היא לא עונה, ולא נעים לי להתקשר. היא הסבירה לי פעם שזה דרכי המיוחדת אולי בלהתקרב ולהתמסר אליה והיא מכבדת את זה ורואה בזה משהו מיוחד. ולמרות שהיא יודעת את הקושי שלי בלהפתח וליצור קשר חדש, וברגע שאני מנסה היא מתעלמת, אז איך אני אוכל להצליח בקשרים מחוץ לחדר הטיפולי אם דבר כזה קורה במקום "הכי בטוח" .

שלום נועה, אני מודה לך על השאלה ששלחת, משום שהיא חושפת משהו מהבעייתיות שקיימת דווקא בהרחבת הקשר עם המטפל מעבר לפגישה הטיפולית. השאלות עד כה עסקו בכאב סביב המוגבלות של הקשר, והנה שאלה שמצביעה על כך שזה יכול להיות כואב ומאכזב גם לפתוח את הקשר לאפשרויות חדשות... אני מאמינה שהמטפלת שלך לא עונה מייד לכל SMS שלך משום שהיא עסוקה, ולא משום ש"לא בא לה". אבל, את כמובן לא יכולה לדעת זאת... בניגוד לפגישה הטיפולית בה היא כ-ו-ל-ה שלך, מחוץ לפגישה יש למטפלת שלך עוד עניינים על הראש... וזה יכול להיות מכאיב, וזה בהחלט כר פורה במיוחד להשלכות... זה לא אומר שאי אפשר להחליט על אמצעים שונים (כמו שיחת טלפון, SMS או מייל), שיתמכו במטופלים בין הפגישות, אבל בעיניי חשוב להכיר גם בפוטנציאל הבעייתי של הדברים, ולדבר לדבר לדבר אותו בפגישות עצמן. מה דעתך? תדברי איתה? לילה טוב, אורנה

שלום, יכול להיות שמטופל מעוניין בשינוי (ואם בכלל הגיע לחדר הטיפול אז הוא באמת רוצה את זה), אבל הוא אינו אמיתי שם, אינו מראה את רגשותיו האמיתיים, את כוונותי, את כאבו, בגלל בושה, פחד, חרדה מלהחשף...וזה גורם לפספוס מצד המטפל, כלומר אינו מצליח לזהות מידת הכאב, הסבל.... האם זה נכון? האם זה באמת קורה? כי זה מה שאני מרגישה ואיני מצליחה להעביר את מה שאני מרגישה כי נורא קשה לי להגיד שקשה לי!!!! ועוד שאלה, אני מרגישה בגלל מה שנאמר גם למעלה, שהמטפלת שלי אינה מצליחה להבין אותי, בהתחלת הטיפול (לפני שנה) אמרה שרק טיפול דינמי מתאים לי, שבוע שעבר אחרי כל מיני נסיונותיה הכושלות לדובב אותי, אמרה שהיא חושבת שטיפול קוגניטבי אולי יותר מתאים לי (כי אני לא מצליחה להפתח מולה)?? בהתחלה המליצה מאוד על תרופה, עכשיו היא אומרת שאינה צריכה....כל מיני מסרים מנוגדים??!! מה דעתך בעניין?????

שלום מיה, מטופלים עושים הרבה דברים כדי להימנע מלגעת במה שבאמת כואב, ובהמשך להימנע משינוי, כך שמה שתיארת לא נראה לי יוצא דופן בכלל. לפעמים טיפולים מתחילים המון זמן (במונחים של שנים!) אחרי שכבר התחילו, כי לוקח זמן להאמין ולבטוח ולהרגיש תלות ולא לברוח (מצד שני, זה לגמרי חלק מהטיפול, כך שלא נכון לומר שהטיפול עוד לא התחיל...). אני חושבת שזה לא כל-כך חשוב מה דעתי על המסרים המנוגדים שקיבלת מהמטפלת שלך, ויותר חשוב מזה (כן, אני יודעת שזו לא הפתעה גדולה...) לדבר איתה על ההרגשה הזו. ההרגשה שאת לא מובנת, ולא מוחזקת טוב, ואולי זו בכלל "אשמתך" כי את לא אומרת מה שבאמת... מה דעתך? לילה טוב, אורנה

אתם שולחים אותנו לחפש שוב ושוב בתוך הטיפול את "אשמתינו", ולרוב זה בסדר ואולי גם יעזור. אבל וזה אבל גדול צריך לזכור ששם בעולם יש מטפלים שאינם כה מוצלחים, ומטופלים שאולי המדיה הזו לא מתאימה להם. יש עוד שיטות טיפול (באמנות, בכתיבה, בתנועה) שיכולות ועוזרות לאנשים כמו מיה. חוץ מלהחזיר אותה לתוך הטיפול הקשה שלה, כדאי לפתוח אפשרות לבחון האם שיטת הטיפול אכן נכונה לה. זו לא ביקורת אלא נקודה למחשבה מתוך הזדהות וכאב עם פונים כמו מיה.

שלום אורנה, אני לא יודעת אם את זוכרת, אבל התחלנו לדבר על משהו בשבוע שעבר, והפנית אותי לאחת מתשובותיך, וביקשת שנמשיך את הסוגיה. אז הנה העתקתי לך (ליתר נוחיות, מה שהיה בינינו ותשובתי החדשה בעניין): היי פרח.. את בדיוק תיארת מה שאני בדיוק עושה למטפלת שלי. אבל אורנה, סליחה, אי אפשר להגיד למטפלת דבר כזה. קודם כל, כי היא תגיד שהיא תרצה שאני אדבר ואגיד לה מה הרגשתי באותו רגע. למה לי להסביר לה את הצורך שלי בה, כי אני ממילא עוד אחת אצלה, עוד מטופלת, ועוד שיחה, ועוד שעה, ועוד XXX ש"ח..... אי אפשר אבל מבחינתי, היא התמיכה והעזרה.... ושמיעת קולה עושה לי רק טוב. והרגשת הבטחון, שהיא עדיין שם. אשמח אם תתיחסי במיוחד להרגשה שבתור מטפלת את מרגישה כלפי המטופלים עוד אחת, ועוד מטופלת להיפך מהמטופלים שמתייחסים למטפלת כאחת והיחידה. זה הרגשה ממש לא נעימה. דינה שלום דינה, ההרגשה שאת מעלה מאוד כואבת - כאילו אין שום ייחוד לקשר הספציפי בין מטופלת מסויימת והמטפלת שלה. הדברים הם לא באמת כך. אני מציעה לך לקרוא כמה מהתשובות שכתבתי בליל שישי הקודם (למשל, תשובה שכותרתה יחסי מטפל-מטופל). אחרי שתקראי, אשמח אם נמשיך לדבר על הדברים. בברכה, אורנה שלום אורנה אני מקווה שאת התכוונת לתיאור הטיפול "כבועה" שבה נמצאים המטפלת והמטופלת. אני קראתי אז את התשובה שלך להדס, אבל בכל זאת, אפילו אם מנסים לעשות את הבועה הזאת "כאילו" אמיתית, או אם המטפלת הופכת "לכל אחד" עבור המטופלת (כמו שאת תיארת), עדיין יש את המחסום הזה, יש את העובדה שהיא זרה ותשאר זרה. את יודעת מה עוד, אני לא יודעת אם זה קורה לך, אני אפילו חושבת לפעמים שמטפל/ת צוחקים (כמו שלפעמים בוכים) בתוך תוכם על הדברים שאנו בתור מטפלים מספרים להם, או שהם מחכים לרגע שנצא מהדלת בכדי להגיד אווףףףףףף. כאילו, יש משהו לא אמיתי בקשר הזה, אפילו אם אני מרגישה שאיכפת לה, יש את החלק הטכני בענין (כסף, זמן, הגבלת זמן, הגבלת קשר..) ותמיד יש את המחסום הזה, וההרגשה הזאת תוקעת את הטיפול, במיוחד שלי.............. אני מקווה שהסברתי את עצמי יותר טוב עכשיו מחכה להתיחסותך!!!

שלום דינה, זוכרת, וטוב שהעלית שוב את הנושא הכל-כך חשוב הזה. תראי, אחד הדברים שכתבת ומאוד נשאר איתי, הוא התחושה שאת "ממילא עוד אחת אצלה", אבל בשבילך היא האחת והיחידה. אי הסימטריה שיש במצב הזה מעוררת בך כאב עז, שלרגעים הרגשתי אותו בלתי נסבל ממש. זו לא רק אי סימטריה מצערת, השתוקקות לכך שיהיה לך יותר ממנה, או השתוקקות למה שאי אפשר, זה ממש סוג של מוות (וסליחה אם אני משתמשת במילה קשה מדי). כאילו כל הטוב שיש בה ובטיפול לא שורד את דלת החדר, ומרגע שיצאת את נשארת כל-כך לבדך, ואפילו יותר לבדך ממקודם, כי כבר טעמת "מהמזון" המתוק שעכשיו אינו שלך... אני חושבת שאני (או היא) יכולות להגיד "עד מחר" שמטופלינו חשובים לנו, מעוררים בנו מחשבות ורגשות, שהכאב שלהם לא מצחיק אותנו, שיש מטופלים שמלווים אותנו חיים שלמים (בתוך נפשנו, לא כי הטיפול נמשך חיים שלמים...). כל זה לא משנה כרגע - כי בתוכך קיימת חווייה כל-כך ריקה וכל-כך סוערת, והיא ראוייה להד ולמענה. אני מרשה לעצמי לשער שזו אינה הפעם הראשונה בחייך בה את מרגישה כל-כך ננטשת. רואה את הטוב, ובו בזמן יודעת שהוא לא באמת שלך... אני לא יודעת איפה ומתי נפגעת כל-כך. הלוואי שתוכלי להשתמש בטיפול בדיוק בשביל זה - בשביל לגעת ברגשות האלה, ולזעוק אותם, ולראות אותה מחזיקה אותך ואותם באופן אחר ממה שהורגלת, ולנסות איתה עוד דברים. אני שולחת לך מכאן יד מושטת וברכת לילה טוב, אורנה

שוב זה מתקשר לנושאים שאני כל-כך עוסקת בהם. אני נושאת אותה הרגשה... זוועה של אי סימטריה ו... בטח שמדברים על זה, אבל עדיין לא מספיק מבינה ויש הרבה עבודה... אולי, אולי הרגשות העוצמתיים האלה מופעלים עד לקצה, משום שמטופלים כדוגמתי מצפים להרגיש מן חיבור קוסמי. כמו החיבור הראשוני הרגעי שמרגיש/ה תינוק/ת בזרועות אמא שלו/ה, שכמתחברים לשד פעם ראשונה. להרגיש את החיבור ההוא. תמיד. גם בטיפול. גם בכל מקום אחר, בכל קשר אחר. ובכן, להרגיש כאילו יש חיבור מושלם, אין נפרדות. מיזוג מושלם... התערבבות ללא גבולות בכלל... הכל... או לא כלום. ציפיות שמיימיות. אנשים לוקחים סמים כדי לדמות הרגשה "שמיימית" כזו, וכנראה שגם בחוויה של אורגזמה יש לנו את זה לרגע. אבל ההתערבבות הזו האינסופית והתמידית (כמו זו שבפנטזיה) מסוכנת מאד. אם אנו ללא גבולות אנו גם פרוצים.. פרוצות...:-((( ננטשת מחד, נפרצת עד אימה מאידך... השתוקקות איומה להתקרב אל מול חרדת התערבבות קיצונית, מול חרדת ניתוק. להתקרב - כן, אבל להישאר נפרדים. עם גבולות. לך ולאחר. להרגיש נפרדות אבל גם חלק ממשהו, ומשהו טוב גם נשאר שם בפנים ממנו. כשנפרדים. איך עושים את זה? באמת יכול להיות שהמטפל (או כל מישהו אחר בכל סיטואציה אחרת) שמח בפרידה. כלומר, במקרה של הטיפול שמח כשיוצאים מהחדר, ולאו דווקא בגלל שהיינו בלתי נסבלים, אלא כי עכשיו יש לו מקום וזמן גם לדברים אחרים משלו. מטופלים אחרים, המשפחה שלו, העבודה האחרת שלו, חברים... והוא חייב את זה, הוא חייב לשמור על עצמו, כי אחרת, אם יקריב עצמו טוטאלית (כמו שאני מכירה מחיי שלי) הוא ייגמר ולא יוכל להשקיע את משאביו הנפשיים לכלום. גם לטיפול בי... אבל.. הדברים נתפסים בפנים כמו תינוקת בת יומה, שמבקשת לקבל הכל ללא שום תמורה מצידה. כמו בהתחלה התחלה. והאמת היא, שגם במציאות של כולם, כולם בעולם, הדברים האלה משתנים מהר מאד. באיזה שלב כל הורה כבר מצפה שהתינוק שלו יאכל, יחייך, יגדלו לו שיניים, יישב, ילך, יעשה קקי... ויש אכזבות. אמנם אכזבות קטנות, אבל עדיין אוהבים וקשורים ונותנים ולוקחים. מבלי להשמיד עד עפר. יש עולמות כאלה. והוא... המטפל, כל-כך בריא, ובין לבין (בין הפגישות) מצליח לקחת לעצמו את הטוב ממני (אין לי מושג איך ומה הוא מצליח למצוא), ואני, ההיפך הגמור... אני חייבת להשאיר את הרע בפנים, למצות את הרע ולהעצים אותו למימדים מפלצתיים, כי רק ככה אני יכולה (עדיין) להרגיש שיש קשר... (וזה בהמשך אסוציאטיבי ישיר להודעתיי הקודמות... עוד מנגנון הרס-קשר וכו' וכו') מי מבין בכלל... קצת הוספתי מהגיגיי מטופלת ותיקה

שלום אורנה, מהי כמות המטופלים שיש (פחות או יותר) לכל מטפל?

שלום מור, אני לא בטוחה שאני יכולה לענות על השאלה הזו, לא בגלל שזה מידע "סודי", אלא מפני שכל מטפל מנהל את הקליניקה שלו אחרת (בהתאם למה שמתאים, בהתאם למה שמתאפשר וכן הלאה). באופן כללי, אני יכולה לומר שבהתמחות בפסיכולוגיה קלינית מטפלים כ- 10 שעות שבועיות, וקליניקה פרטית של 20-25 שעות שבועיות בהחלט נראית (לי) קליניקה פורחת... אולי תספרי לנו למה את שואלת? בברכה, אורנה

הגיוני שלמטפל יהיו כ- 30 מטופלים?

שלום רב, אני בחורה בשנות ה -20, מטופלת מזה כשנתיים אצל פסיכולוגית קלינית, שאלתי היא: אני נמצאת בצומת דרכים מאוד רצינית בחיי ולכן ישנה תחושת עצבות קבועה, אך במהלך כל החודשים הללו לא בכיתי (אם כן אז בנוכחות אדם ספציפי ולא תוך כדי הטיפול) ובנוסף במהלך הטיפול אני מספרת על הכאב כשתוך כדי אני מחייכת, האם הגיוני? מה אומרת התופעה הנ"ל? תודה רבה

אני חושבת שאת מנסה להקל על הכאב באמצעות חיוך, או בכדי שהפסיכולוגית לא תראה שאכן כואב לך. אצלי המטפלת יודעת שאין קשר בין החיוך לתכנים.

שלום דנה, אני חושבת שיש מספר דרכים להבין את הניתוק מהדברים הכואבים שאת אומרת, ועירית העלתה אפשרות מעניינת שכדאי לבדוק. אולי את מנסה להימנע בעצמך ממגע מלא עם מה שכואב, אולי את מנסה למנוע מהמטפלת שלך מגע ישיר עם מה שבאמת מפעיל אותך, ויש עוד כיוונים שאפשר לחשוב עליהם. אני מציעה, וזה בוודאי לא יפתיע אותך, להעלות את השאלה הזו בטיפול עצמו. זו שאלה חשובה ומשמעותית, וכדאי להשתמש בה על-מנת להעמיק את ההבנות שנוצרו בטיפול. בתקווה להקלה בעצבות, אורנה

שלום, בתי בת 13 לומדת בכיתה ו'. יש לנו יחסים מצויינים והיא משתפת אותי בכל הנושאים. אווירה בבית טובה. מבחינה חברתית אין לה שום בעיות, יש לה חברות וחברים והיא מאוד אוהבת להשתתף בפעילויות שונות של בי"ס, טיולים וכו'. אך בזמן האחרון היא התדרדרה בלימודים, ומזה כבר במס' מבחנים מקבלת ציונים בסביבות 50, 60. אציין כי היא בד"כ הייתה תלמידה טובה מאוד. דיברתי איתה אחרי שראיתי ציונים כאלה, שאלתי אותה למה לדעתה זה קורה, אך היא אמרה לי שלא יודעת. עזרתי לה להתכונן למבחנים הבאים, אך היום שוב קיבלה 51 במתמטיקה. אני קצת חסרת אונים. מה עוד אפשר לעשות? חשבתי אולי אם השיחות לא עזרו אולי יש מקום לעונש?. הזמינו אותה לבר-מצווה בשבוע הבא ואמרתי לה שהיא לא תלך - כעונש לציונים הגרועים. אמרתי לה גם שנורא קשה לי לתת לה עונש, אבל היא צריכה להבין שהתחום החברתי הוא מאוד חשוב אך תחום הלימודים לא פחות חשוב וצריך להשקיע גם בו. אך בתוך-תוכי אני מרגישה לא שלמה עם העונש, אני כעקרון נגד עונשים ועד היום כל בעיה הצלחנו לפתור בשיחה! מה דעתכם? אמא אוהבת ומתלבטת.

הצעה לא מקצועית: מה דעתך לשבת ללמוד איתה ביחד (החומר שהיא לומדת וודאי לא קשה מידיי בשבילך) במקום להתחיל לתת עונשים? זה עשוי להעמיק את הקשר שלכן בנוסף להתקדמות בלימודים. תוכלו להפוך את עשיית השיעורים ביחד לחוויה משותפת. כמובן שזה דורש ממך זמן וסבלנות כלפיי ביתך. להגיע אליה מעמדה של שליטה וכוחניות וודאי לא יפתרו את המצב, העונשים רק ירחיקו אותה ממך ולא יביאו לשיפור בלימודים. צריך למצוא פתרונות יצירתיים (לא יהיה קל להושיב ילדה בת 13 ללמוד יחד איתך, אבל אפשרי. אמרת גם שהיחסים שלכן מצויינים). הייתה שאלה דומה אתמול לליאת: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-669,xFT-605694,xFP-605694,m-Doctors,a-Forums.html

תודה על נסיונך לעזור, אך התגובה שלך קצת מנותקת מתוכן המכתב שלי. כתבתי שאנחנו ישבנו לפני המבחנים (כך נהגתי גם עד גיל 13), ואני ממש לא מגיעה אליה מ"עמדה של שליטה וכוחניות", ויכולת לקרוא על כך במכתבי - כל הבעיות נפתרות בעזרת שיחות. וגם אין לי בעיה "להושיב ילדה בת 13 ללמוד", הרי כפי ששוב ציינתי במכתבי היא תלמידה טובה והמצב התדרדר רק לאחרונה. היא לומדת ומשקיעה. וההתדרדרות בלימודים כלל אינה "מרחיקה" ביננו, אנחנו מסוגלות להתווכח ולשוחח בלי לפגוע בקרבה ביננו, אלא להיפך להתקרב. ההתלבטות שלי, לדעתי, היא מאוד לגיטימית, ואמנם אני לא נוהגת לחנך את ילדי בעזרת עונשים, כי הולך לנו טוב גם בלי, אך במצב הנוכחי, אולי כל הפעילויות החברתיות פשוט גוזלות זמן ויכולת ריכוז ובסופו של דבר פוגעות גם בלימודים? וגם על הכוונה שלי לא להרשות ללכת למסיבה שוחחתי עם הילדה שלי והסברתי וגם שיתפתי אותה בהתלבטות שלי.

שלום סיגל, הדרדרות בלימודים אינה קשורה בהכרח לפריחה חברתית, והדברים אינם חייבים לבוא זה על חשבון זה. אני מציעה (לפחות בשלב התחלתי זה), להפריד בין הדברים ולא להגיב לירידה בלימודים באמצעות עונש בתחום החברתי. במקום זאת, אני רוצה לחזק אותך במאמץ להבין, ביחד עם בתך, מדוע חלה התרופפות בכוחות שלה בתחום הלימודי. המשיכי לדבר איתה ללא לאות (מתבגרים נוטים להקשיב לנו גם אם הם נראים לא מעוניינים או לא מבינים על מה המהומה...). אם תחושי שהיא נחסמת בפנייך, ו/או אם הירידה התפקודית תמשיך, אפשר להציע לה לשוחח עם איש מקצוע (מהיועץ/ת בבית הספר ועד פסיכולוג/ית שעובד/ת עם ילדים ומתבגרים). מעבר לכך, אני נוטה להסכים עם ליאת שהתרופפות לימודית בגיל ההתבגרות היא לא צרה נוראה כל-כך... כדאי לשוחח איתה, חשוב לנסות להבין האם הירידה מבטאת קושי שחשוב להתייחס אליו, אבל נכון גם לשמור על פרופורציה - הילדה תגמור אוניברסיטה גם אם תהיה לה "נפילה" בכיתה ו'... חזקי ואמצי אמא אוהבת ומתלבטת, אורנה

שלום אני בן 33 סובל מהפרעה בי פולרית, מטופל בליתיום ומאוזן. יש לי בעיה שאני לא מצליח לפתור והיא קושי ביצירת קשר אינטימי עם בנות זוג, חשש ממחויבות, חשש מאיבוד שליטה וכו", לא היו לי קשרים יציבים בחיים, אני מודע לעובדה שיש לי בעיה ריגשית. החלפתי 5 פסיכולגים ב 7 שנים ,הפסקתי בגלל איבוד עיניין. טופלתי בשיטה הפסיכודינאמית, חשבתי הפעם להחליף למטפל/ת שמטפלים בשיטה התנהגותית קוגניביטית, אם אני סובל מהפרעה אישיותית האם טיפול זה יכול להיות אפקטיבי האם משימות בטיפול יכולות לעזור?,אני יודע שמה שחשוב זה הכימיה עם המטופל ,אבל לא ממש בא לי שוב לטחון מים ולדבר פעם נוספת על העבר שלי. אשמח לתשובה

שלום אלמוני, על-פניו נשמע שהדרך הרגשית המעמיקה שמציע הטיפול הפסיכודינמי מתאימה יותר לבעיות שתיארת, אך כדאי לדעת שבשנים האחרונות ישנן התפתחויות רבות גם בטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, שעשויות לתת מענה לבעיות מגוונות (מעבר למצבי חרדה). למשל, כיום קיימות גישות המציעות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי להפרעות אישיות, דוגמת הפרעת האישיות הגבולית, וכדאי לך לברר על כך יותר באמצעות מנוע חיפוש באינטרנט. (רק על-מנת "לעשות סדר" בדברים, האבחנה שתיארת היא הפרעה אפקטיבית, ולא הפרעת אישיות, אך כמובן שאבחנות אלה אינן מוציאות זו את זו מכלל אפשרות). גם לגבי טיפול ]פסיכודינמי, כדאי להכיר את הטיפול הממוקד המוגבל-בזמן, שמציע אלטרנטיבה מצויינת לאנשים המעוניינים להתמקד בטיפול בנושא ספציפי. המון הצלחה בהמשך הדרך, אורנה

ידוע לי שיש לי הפרעה אפקטיבית שהיא ניגזרת של הפרעה ביפולרית, איתה אני חושב שאני מתמודד היטב באמצעות לקיחת כדורי ליתיום שמאזנים אותי, לפחות מבחינת מצבי רוח,מבחינה ריגשית זאת כנראה כבר אופרה אחרת. אני יודע שאם היתה לי תעוזה הייתי הולך לסדנת תקשורת טיפולית כדוגמת סדנת יעדים וכו" אבל החששות כבדים מאחר ואני לא אוהב להיפתח בפרהסיה, מעדיף אחד על אחד. חשבתי אולי לנסות טיפול של סכמה תראפיה מצורף קישור http://schematherapy.com/ ידוע לי שחשובה מידת הכימיה עם המטפל בשביל לבציע שינוים ולא מספיקה שיטת הטיפול,אבל כימיה טובה עם שיטה פסיכודינאמית עד היום לא הוכיחה את עצמה אצלי, הדפוס שלי היה כדלקמן, בהתחלה הגעתי כל שבוע לפגישה ככל שהזמן עבר היה לי פחות מה לספר , התחלתי לאבד עיניין באתי פעם בשבועיים אחר כך פעם בחודש חודש וחצי,זה הפך לפגישות סקירה חודשית וייעוץ לכאורה, עד שאיבדתי עיניין והפסקתי להגיע, אני חושש שדפוס זה יחזור גם בעתיד, לכן חשבתי אולי להחליף טיפול להתנהגותי קוגניטבי, אבל הקונפליקט שלי שהבעיה שלי לא ממוקדת, יש לי בעיה ריגשית שמקרינה על כל החיים שלי זוגיות עבודה וכו",אצלי הפער בין השכל לרגש משמעותי,לא קל לי לבטא את עצמי מבחינה ריגשית או להיקשר לבחורה, וממאמרים שקראתי שיטה קוגיניטבית מתמקדת בבעיה מסויימת אשמח לחוות דעתך אני קצת מבולבל.

כבר די הרבה זמן לא כתבתי כאן... מנבירה בפורום מצאתי את הודעתי האחרונה:http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-630,xFT-579255,xFP-579284,m-Doctors,a-Forums.html ובכן, כרגע אני לא בטיפול, מאד מבולבלת, שוכחת הרבה דברים, בנוסף עברתי דירה והשותפה שלי בקושי נמצאת-וכשהיא כבר נמצאת- אנחנו בקושי מדברות, אין לי "חיבור" איתה... בכל אופן, אני מרגישה כ"כ לבד. יש לי מין כשרון להתחבר תמיד לאנשים הלא נכונים, אבל אני לא מנתקת קשר כי עדיף את זה מלהיות לבד...

שלום **, קראתי גם את מה שכתבת בעבר, ואיכשהו נשארתי עם התחושה שהיום עצוב יותר, לבד יותר. חשבתי על כך שאולי נעת לכיוון הכואב (כתבת שאת תמיד נעה בין הקצוות). אני רוצה לחזק אותך ולהזכיר שזה אף-פעם לא מאוחר לחזור לטיפול, או להתנסות בקשר טיפולי אחר. בעיניי, זה אחד הדברים החשובים ביותר שתוכלי לתת לעצמך. שיהיה פחות לבד, אורנה

תודה על התגובה... אני אכן חושבת לחזור לטיפול, אך מרגישה שאני צריכה קצת זמן "להתאפס", וכמו כן אני יודעת שהמשך של טיפול ידרוש ממני עוד יותר כוחות ממה שנדרש ממני עד עתה -זה גרם לי לא להשקיע בלימודים, כי הייתי צריכה זמן להכיל/לעכל את הדברים- לא יודעת איך לקרוא לזה בדיוק, וגם היו הרבה תקופות שכל מפגש גרר כמובן מחשבות, שפשוט סחטו אותי גם נפשית אך גם פיזית כך שזה היה די בלתי אפשרי לעסוק בדברים אחרים מרוב תשישות.זכור לי במיוחד שבוע בו לא הצלחתי להפסיק לבכות, גם מול מרצים בכיתה... מה שקורה לי עכשיו זה דבר דומה, אך מהכיוון ההפוך- כמעט כל דבר שאני עושה גורם לי לעייפות ותשישות פיזית ממשית (מבחינה רפואית כמובן הכל בסדר, כלומר- אלו אספקטים נפשיים שגורמים לסימפטומים רגשיים), שוכחת לאכול לפעמים ועוד. אני חושבת שתוספת של טיפול כרגע פשוט תמוטט אותי מכל הבחינות- גם פיזית וגם נפשית, ואין לי כ"כ זמן להכיל או להרגיש ולעשות כ"כ הרבה דברים בו זמנית... ככה שאני חושבת לסיים את השנה הזו (מבחינת הלימודים), ואולי בקיץ (אז אני אקח קורס יחיד, ונראה לי שאחפש עבודה קלילה) אתחיל שוב בטיפול ואמשיך אותו לתוך הסמסטר האחרון ללימודים (הסמסטר שאחרי הקיץ הבא- בלתי יאומן שהתואר כבר מסתיים, ואני מרגישה שלא עשיתי את המקסימום-ואפילו לא חצי מהמקסימום, לכן אני מעדיפה עכשיו לנסות להתרכז בלימודים...).

שלום ליאת מסקרן אותי לדעת איך את, כפסיכולוגית (שוודאי מבינה את ההשלכות),היית מגיבה ומתמודדת עם מצב שבו מישהו קרוב (משפחה למשל) היה מתנהג לילדו בצורה שפוגעת בו מבחינה נפשית. אני מתכוונת להתנהגות של הורים כמו - צעקות,עצבנות עד כדי שבירת חפצים/חפץ של הילד, משחקי כוח עם הילד, חוסר קשב לצרכיו הבסיסיים וכד' האם היית מסתפקת בלהסביר, להפנות למאמרים, להציע ייעוץ חיצוני ? האם יש אפשרות אחרת ? מתסכל אותי ומטריד אותי מאוד לדעת שילד (במיוחד כשהוא אחייני) גדל באוירה גרועה שמשפיעה על אישיותו והתנהגויותיו ויכולה לגרום לבעיות קשות וסבל רב, ואני מצידי מנסה להעניק אך לא מסוגלת להחליף את הוריו ולהשפיע בצורה משמעותית. יוצא,שנותר לי רק להשאר מוטרדת ולראות שהילד לפעמים סובל וקשה לו מבלי שאוכל לעזור בצורה משמעותית. מדובר בילד בן שלוש כך שהאפשרות לשוחח איתו ולהסביר מוגבלת..... מכעיס אותי מאוד שהורים מביאים לעולם ילדים, כשאין להם מסוגלות לספק את צרכיהם הבסיסיים, וגרוע מזה, הם לא מוכנים ללמוד ולבדוק היכן הם טועים ולתקן את עצמם. הלוואי והיה חוק שהיה מעביר הורים מבחן שרק אם הם היו עוברים אותו, הם היו יכולים להביא ילדים לעולם ולגדל אותם כהורים "טובים דיים".

ליאורה יקרה, לצערי, באמת עוד לא חוקקו את החוק המחייב הורים להוציא "רשיון הורות", וכולנו נתקלים לפעמים בהורים אשר לטעמנו גורמים עוול. גם כאשר מדובר בקרובי משפחה, אין לנו מנדט להתערב באורחות הבית והמשפחה, אלא במקרים של התעללות מפורשת בחסר ישע, בהם כולנו חייבים בדיווח עפ"י חוק. אם יש ערוץ תקשורת טוב עם ההורים, תוכלי אכן להסביר ולהפנות למאמרים ואולי גם לייעוץ, אבל החכמה היא לדעת איך ומתי לעשות זאת. בעידנא דריתחא, לא יהיו לך קליינטים. תמיד מוטב להמתין להזדמנות טובה, בה אחד ההורים משתף אותך בתחושות של צער, מבוכה או ייאוש מול המצב בבית. גם במצבים אלה, כדאי להביע הבנה ואמפתיה לקושי של ההורה (הורה עצבני ו'מתפוצץ' אינו בהכרח אדם רע, וסביר שהוא חש אשמה וייאוש לאחר כל התפרצות כזו). רק מעמדה מקבלת ואמפתית נוכל לסייע להורים. אם תטיחי ביקורת ותוכחות, סביר שתיתקלי בהתנגדות וסגירות. זכרי, שעם כל הכבוד לרצונך הטוב, יכולתך להתערב מוגבלת. לעומת זאת כדודה, תוכלי להעניק רגעי חסד רבים לאחיין שלך, ולרכוש מעמד מיוחד של דמות מייטיבה ומשמעותית עבורו. בעיני זה הרבה! בהצלחה ליאת

ליאת נדמה לי שהפסיכולוגית כבר לא מחבבת אותי...כפי שהבנת השבוע לא נפגשנו. לעולם היא(וכל מטפל אחר) לא תאמר לא לבוא יותר. נכון? השארתי לה הודעה במשיבון היא כלל לא התייחסה. לא יודעת אם יש בכלל טעם להמשיך להגיע לפגישות (תשובת הפסיכולוגית מאחת הפגישות :זו החלטה שלי...) מה שכן, חבל לי על הפגישות שהיו.. אם לא הייתי צריכה לממן את הבריכה שלה, כבר מזמן הייתי מתפטרת מהעבודה הארורה הזאת ליאת, החיים שלי לא מתקדמים לשום מקום גם בעזרת הטיפול!! (שאמור לחולל ניסים ונפלאות לא?) לא אוהבת להיות על סף דמעות טוב, אני מניחה שבטח תאמרי לי לדבר איתה תודה

שלום ME, אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי בקומה אחת מתחתייך. היא תואמת באורח פלא לשתי הפניות ממש. ועוד, אם את מרגישה יחס פוגעני או מעליב מצד המטפלת שלך, אין סיבה להישאר. השאלה אם התנהגותה אכן הולמת הגדרות אלה. וגם, שימי לב לאופן בו את "מסנדלת" את עצמך ומונעת מעצמך תזוזה: אין טעם להישאר כי חייך לא מתקדמים גם בעזרת הטיפול, ואי אפשר לעזוב, כי חבל על הפגישות שהיו. אופן הצגה כזה מסנדל גם אותי, ולא משאיר כל סיכוי לרצותך. כדי לזוז מהעמדה הזו, חייבים לאמץ גישה יותר רכה ומאפשרת, כמו - אולי - "ההתקדמות בטיפול מאד איטית. הייתי רוצה להתקדם יותר, אבל זה, כנראה, מה שאני יכולה כרגע." או - "אולי בפעם הבאה, כשמשהו יתאפשר, זה יוכל להיות מוצלח יותר." שולחת לך כוח להחליט. ליאת (אגב, איני מכירה הרבה פסיכולוגים עם בריכות שחייה בחצר. רובם עובדים קשה מאד לפרנסתם. נדמה לי שהגיע הזמן להשתחרר מהגישה הזו.).

ליאת, אני לא טובה בהחלטות... אני מניחה שאני זו שגורמת לה למאוס בי לאט לאט קראתי את תשובתך למטה (עוד לפני שהזמנת אותי..) והרגשתי שזה מדבר גם אלי תביני, אני מוכנה לשלם ולהשקיע את מיטב כספי וכוחותי אם אני אכן מקבלת תמורה אוי ליאת ליאת, לגבי הבריכה מקווה שלא נפגעת, לא התכוונתי...פשוט עלות הפגישות יקרות עבורי

ליאת, אתמול כשהלכתי לישון חשבתי על מספר דברים(הייתי כבר בפוך:) יכול להיות שהיא רוצה שאעזוב ולא אומרת לי במפורש? היתכן שהיחס שלה מכוון ומחושב? או שאני הוזה... אני דווקא מחבבת אותה (בניגוד לקודמת..) וחשבתי גם על האנרגיות הרבות שלך בכדי שאנשים לא יעזבו את הטיפול טוב, לא יודעת אם תוכלי להגיב ואם לא זה בסדר. נשתמע

ערב טוב ליאת אינני יודעת מדוע את מאפשרת פגיעה באחרים כנראה ששוב הבחירות שלי לא היו נכונות... את יודעת, יש לי מספר דברים לומר לך. אני מניחה שלא תאהבי לקבל מייל אישי, ואדרבא אם הדברים יאמרו כאן. אם יש לך רעיון כלשהו אשמח לשמוע. ביום שאת כאן. אם את בכלל מעוניינת... פניתי כאן מאחור. בכדי לא ליצור סערות מיותרות...ואם ההודעה הספציפית הזו לא לטעמך את רשאית להסירה.

היי ליאת... מה שלומך? עוד פעם אני עם שאלותי והתלבטותיי הבלתי נגמרים.. אני לא מצליחה להחליט אם המטפלת מספיק טובה בשבילי או שאינה מתאימה... אני לא רוצה שתדברי על כימיה בין מטפלת-למטופלת כי זה תלוי במצב הרוח, בדברים שנאמרים בפגישה...אין...כאילו כל פעם זה משהו אחר, לפעמים אני נורא שמחה שהלכתי ולפעמים אני לא מבינה בכלל מה אני עושה שם, ואם איכפת לה או שאני עוד שעת עבודה, בדיוק כמו מלצר, או פקיד או כל אחד שעובד בשביל להעביר שעה ועוד שעה ועוד שעה... אני לא מתקדמת, אולי ביחס איתה אני פחות בישנית...אבל שום דבר לא זז בכל הבעיות שהצגתי בפגישה הראשונה. היא מצפה שאני אתחיל בשינוים, אבל אני לא מרגישה שום שינוי פנימי, נכון שדיברנו על הדברים שמציקים לי למשל בנושא מסוים אבל שום דבר לא השתנה בהתייחסותי לגבי אותו נושא... אז מה אני עושה, האם להמשיך (כי אם אני אצא משם, לא נראה לי שאעבור את חווית הטיפול הזאת עוד פעם, כי ממילא היה לי נורא קשה להתחבר למשיהי מאוד זרה ולדבר איתה על דברים אינטימיים)? או לפי מה שתיארתי היא באמת אינה מתאימה לי? אני לא מצליחה להחליט אחרי כמעט שנה של טיפול? (יש לציין שזו הפעם הראשונה שאני פונה לטיפול אחרי שנים של התלבטות) תודה שיהיה לך אחלה ערב

ערב טוב, כמו שאת ודאי מנחשת, לא אוכל לענות על שאלותייך במקומך. אני מזמינה אותך, עם זאת, להתבונן בסוג ייחודי של ניסוח, שיכול ללמד - אולי - משהו על עמדתך ביחס לעצמך ובכלל. את אומרת- אני לא רוצה שתדברי על... שום דבר לא זז... אני לא מרגישה שום שינוי פנימי... שום דבר לא השתנה בהתייחסותי לגבי אותו נושא... אם אני אצא משם, לא נראה לי ש... ממילא היה לי נורא קשה... יש כאן המון קביעות נחרצות, שגם אם אינו כתוב שם, שומעים סימן קריאה בצידן. טיפול אינו עניין נחרץ. בטיפול אנחנו נכנסים לאזור חדש, של סימני שאלה, של ניואנסים, של צעדים קטנים ועדינים. עולה לי פתאום אסוציאציה קצת קשה ומורבידית, של אנשי יחידות ההצלה הצהליות, המנסים לחפש ניצולים מתחת להריסות. אף אחד לא עובד שם עם בולדוזרים. זוהי עבודה איטית וזהירה, תוך הקשבה דרוכה לכל אות חיים שאולי יישמע תחת ההריסות. כשאת פונה ללכת הביתה "כי אין כאן כלום, אין אות חיים, כלום לא זז וממילא נורא קשה לי", את עלולה להחמיץ אותות חיים שמשוועים לעזרה מתחת לאותן שכבות אכזריות וקשות. אני לא יודעת מה תחליטי לעשות, אבל הייתי שמחה לו היית מעט יותר רכה אל עצמך ואל ההישגים הקטנים שהצלחת בכל זאת. שלך ליאת

אני בכלא של עצמי.אף אחד לא מבין על מה אני מדברת.נמאס.אני לא יכולה לסבול את ה"רעש" הזה.

אוי ויק ויק, עדיין קשה לך נורא. לפעמים, גם כשאנשים רוצים נורא לעזור, הם לא יודעים איך. הם לא מבינים. לפעמים אנחנו באמת כלואים בין חומות של כאב, מרגישים שרק נס יוכל להצניח אלינו ישועה. מה דעתך לגייס עוד מאמץ קטן, ולשלוח רמזים קטנים למי שרוצה לעזור, איך בכל זאת אפשר? מאחלת לך שיגיעו מהר ימים של שקט. ליאת

האמיני לי הרמזים רבים ועבים.אם אצטרך לרמוז עוד...זה יהיה חבל.אולי לא תמיד יש מוצא. אגב,למרות הפורום המכיל.. "אוי ויק ויק..".. זה נשמע לא נעים,אפילו מעליב.כמו "את עדיין פה"...בערך.אתם מפלט נגיש ושמיש,לעתים מציל חיים בעיניי, ולא איזה מקום להעביר בו רגעי פנאי...

היי ליאת, אני מרגישה יותר טוב. היום יותר טוב מאתמול. אבל עדיין לא רגועה. כל השבוע הזה אני מנהלת עם עצמי דיון אם להתקשר לפסיכולוגית שלי או לאו. (בהתחלה כתבתי נאבקת, אבל זה לא מדויק...). אני בודקת מתי התקשרתי אליה בפעם האחרונה, מחשבת כמה זמן עבר. (חודש זה טוב...?). ואז אני שואלת את עצמי אם "מותר" לי להתקשר אליה שוב...? ככה אני כבר כמה ימים. והעניין הוא שאפילו אין לי מה להגיד. כל עניין ה-'להתקשר או לא להתקשר' מקבל אצלי מימדי ענק, אני חושבת שאני אטריד אותה/אציק לה. היא מאפשרת לי להתקשר אליה בין הפגישות. ואני יודעת שאם אני אתקשר היא תיתן לי מענה מאוד הולם (בדר"כ...), בגבולותיה שלה. אז מה את אומרת? איך אתם/המטפלים רואים את עניין הטלפונים? ואני יודעת שאת יכולה לדבר רק בשם עצמך. ובכל זאת... נראה לי שאני לא אתקשר... נורית

נורית יקרה, טלפונים (ממש כמו גם מיילים וSMSים) בין הפגישות הם באמת עניין מאד אישי. מאד תלוי בגישתו של המטפל, ולפעמים תלוי גם באופיו של המטופל. מניסיוני, גם כאשר מאפשרים סוג כזה של תקשורת בין הפגישות, מרבית המטופלים אינם מנצלים זאת, ומכבדים את הגבולות. מאד חשוב, כמו שאת מרגישה לבד, להבין מה בעצם המטרה האמיתית של שיחת הטלפון. בדרך הקשה שלי למדתי שתקשורת אינטנסיבית בין הפגישות שוחקת משהו ביכולת שלי להיות "שם" כמו שצריך בפגישה עצמה. משהו מעוצמתה וחיותה של השעה הטיפולית מחוויר, ועלול לסכן את הטיפול כולו. אבל, כאמור, ככה זה אצלי, ולא בטוח שזה טוב ויפה לכולם. אם את מרגישה שאין לך בעצם מה להגיד, הייתי ממליצה לך להימנע, ולהביא את תחושותייך בצורה המלאה והאותנטית אל החדר ביום המפגש. מה את אומרת? ליאת

אם יורשה לי לשאול - האם את רושמת מעמדת מטופלת?

דברי נכתבו מעמדת המטפלת.

היי ליאת, מה שלומך? סופשבוע ארוך לקחת על עצמך, אה? כל הכבוד!!! חשבתי על כמה דברים בעקבות תגובתך. וזה מה שאני אומרת... (שאלת מה אני אומרת... (-: ). אז ככה... המטרה האמיתית של שיחת הטלפון היא, שהיא תרגיעה אותי. היא היחידה שמצליחה לעשות זאת (נויה יכולה להעיד...). היא עושה לי סדר בדברים. ומזכירה לי על מה אנחנו נלחמות בכל הכוח. פעם הייתי פונה ישירות לכדורי הרגעה. היום כבר לא. אני מסכימה איתך שתקשורת אינטנסיבית בין הפגישות בהחלט יכולה לפגוע בטיפול. ואפילו תקשורת שאינה אינטסיבית יכולה לעיתים לפגוע בפגישה הבאה. כי אחרי שאני נעזרת בה בין הפגישות אני מרגישה חובה מצידי להתייחס לכך בפגישה עצמה. גם כשהיא אומרת שאין צורך. פעם אמרתי לה שרציתי להתקשר, אבל לא היה לי מה להגיד. היא אמרה לי להתקשר ולהגיד שאין לי מה להגיד והיא כבר תדע מה לעשות. ידי אינה קלה על ה - send כלל וכלל. אני חושבת מיליון פעם אם אכן להתקשר או לאו. ולפעמים בא לי לא לחשוב ופשוט (וזה ממש לא פשוט) להתקשר. בפגישות עצמן אני בדר"כ מדווחת לה איך היא הלכה איתי במהלך השבוע. מתי נצמדתי אליה, מתי נתתי לה להתרחק, מתי דיברתי איתה ועל מה וכו'. היא קול שעובד שעות נוספות אצלי. וחשבתי על עוד משהו, בפגישה של שבוע שעבר היא שכחה משהו מהותי שעבר עלי שבוע קודם. ואולי בכלל רציתי להתקשר אליה כדי להזכיר לה שאני קיימת. גם אפשרות... חייבת להודות שהמילה "מנצלים" קצת צרמה לי. מיותר לציין שבסוף לא התקשרתי. המשך שבת שלווה. נורית

שלום אני לא בטוחה שזה המקום לשאול אבל... הייתי רוצה ללמד את הילד שלי (עוד מעט בן ארבע) אותיות על ידי שימוש באותיות מגנטיות על המקרר. אני חושבת שאם זה יהיה לו מול העיניים ותוך כדי משחק הוא ילמד אותן בקלות. האם כדאי לשים את כולן יחד על המקרר או אולי בהדרגה? אנא עזרו לי - הייתי רוצה לעשות זאת בצורה הכי טובה שאפשר

1. שימי את האותיות בהדרגה. 2. ותרי על הציפיה לעשות זאת בצורה הכי טובה שאפשר (נכון גם בדברים אחרים). בהצלחה. לנה.

שלום אירית, אם ברצונך ללמד את בנך לזהות את האותיות בגיל כה צעיר (למה, בעצם? בשביל מה זה טוב?), מוטב לעשות זאת בהדרגה, ולא בבת אחת. אם ברצונך ליצור אצל בנך סקרנות טבעית, עולם פנימי עשיר, אהבת קריאה ויכולות קוגניטיביות מפותחות, יש דברים מועילים בהרבה שתוכלי לעשות כדי לקדמו. תוכלי לקרוא באזניו סיפורים ושירים, להשמיע לו מוסיקה מגוונת, לשחק איתו במשחקי זיכרון, לטייל איתו בחיק הטבע, ללמד אותו שמות של פרחים, ציפורים, עצים ופרפרים, לקחת אותו למוזיאונים, לסיפריות, למוסך, לנגריה, למאפייה, לחוף הים. כאשר אנו דואגים להעשיר את חייו של הילד, להרחיב את עולם המושגים שלו, להפגיש אותו עם חוויות מגוונות ככל האפשר, יש סיכוי טוב שיגדל להיות אדם מתבונן, עשיר, סקרן, אוהב אדם ועולם. עבור ילד בן שלוש-ארבע אין שום משמעות מיוחדת לאותיות על מקרר. למידת האותיות הופכת רלוונטית כאשר מתקרבים לשנות ביה"ס, ועולה הצורך ברכישת הקריאה. ילד מפותח ונבון ירכוש את הקריאה ללא כל מאמץ בגיל המתאים, ואין צורך לעשות זאת קודם. הניסיון מראה שהפער בין הקוראים המוקדמים לבין מי שרכשו את הקריאה במועדה נעלם תוך חודשים ספורים, ואין לו כל משמעות לגבי המשך התפקוד בביה"ס. בכל מקרה, בהצלחה ליאת

הרצון ללמד אותו אותיות הוא לא בשביל שיידע לקרוא הכי מהר בכיתה אלא להעשרה. הבן שלי יודע את כל הצבעים גם את המורכבים כגון כתום, סגול, תורכיז ואפור כשרוב חבריו בגן יודעים צבעים בסיסיים בלבד. הוא אוהב ספרים יותר מצעצועים...אני קונה לו כל הזמן ספרים חדשים כי הוא ממש דורש. הוא יודע אותם בע"פ אחרי זמן קצר וזוכר הכל. היתה פעם שהפסקתי אחרי עמוד אחד לספר וכשחזרתי "סיכמתי" מה שכבר עברנו. הוא הזכיר לי פרטים ספציפיים מאותו עמוד ששכחתי לציין בסיכום (וזה היה ספר שקניתי לו באותו יום ורק התחלתי לספר לו) העברית שלו גבוהה מכפי גילו, למשל הוא אומר לי בארוחת הערב: אמא, סיימתי את הכריך. או הוא אמר לאחותי כשהזמינה אותו אליה בטלפון "נתארגן ונבוא אליכם בעוד כשעה". גם הגננת אומרת שהוא היחיד שזוכר כל פרט ופרט ממה שהיא מספרת בגן ויודע לחזור על סיפורי החגים בדיוק רב. האם העברית שלו מושפעת מספרים או טלוויזיה? האם בגלל שהוא זוכר הכל הוא משתמש בזה? מה שאני רוצה להשיג בזה הוא לא שיהיה ראשון בקריאה אלא שיכיר את האותיות ויידע לזהות אותן. להעשיר אותו לא בדרך של ישיבה ליד השולחן ולימוד אלא לראות אותיות צבעוניות על המקרר ולדעת שזו "א" וזו "ב" וכו'. ראיתי את האותיות בחנות צעצועים וחשבתי שיכול להיות טוב בשבילו להכיר אותן.

לא בדיוק יודעת.זה עצוב שיש אנשים שכבר מבקשים את העזרה ומקבלים אותה ועדיין עוברות להן המחשבות האלה בראש.אפילו אם הם לא ממש רוצים..הם בעצם מחכים שמישהו יציל אותם,מהכאב, וכשהם מגלים שלמרות כל העזרה והנכונות אף אחד לא יכול באמת להציל אותם מהכאב שהם מרגישים,ושהם כלואים בעצמם, הם חושבים על דרך שבה אנשים כן יוכלו להציל אותם. אז בעצם, למה לא להציל אותם לפני שהם מספקים את ההזדמנות? למה לא להציל אותם מהכאב, כשהם אומרים שהוא שם, ומבקשים את העזרה בדרך נורמלית, בריאה ומקובלת,מבלי שהם יצטרכו "להראות" את עוצמתו? הטיפול הפסיכולוגי יכול לתת לזה מענה? או שיש נקודות שגם בחלקת האלהים הזו של מטפל מטופל-הכלים לא עומדים בנטל הכאב?

שוב שלום, קשה מאד לנבא מראש מי מועד לפגוע בעצמו, ומהם התנאים הספציפיים המטרימים אירוע קשה כניסיון התאבדות. טיפול פסיכולוגי יכול לתת מענה שטיפול פסיכולוגי יכול לתת. דהיינו, מפגש ביום ושעה קבועים, מסגרת מיטיבה ומכילה, הקשבה רגישה לכאבו של המטופל, ונשיאה משותפת של משא המצוקה. באופן דומה, גם אשפוז אינו יכול לתת הגנה מושלמת מפני מעשה נמהר של אדם מדוכא. לצערי, גם בתוך מחלקות סגורות ייתכנו מעשים קיצוניים שלא תמיד אפשר למנוע, למרות מאמצים כבירים לעשות זאת. איני יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת "למה לא להציל אותם מהכאב, כשהם אומרים שהוא שם, ומבקשים את העזרה בדרך נורמלית, בריאה ומקובלת, מבלי שהם יצטרכו "להראות" את עוצמתו?". כנגד מי בדיוק את קובלת? מי צריך לעזור ולא עוזר? הורים? מורים? פסיכולוגים? האם את סבורה שמי שפוגע בעצמו לא זכה להתייחסות ולכן הקצין את התנהגותו? ליאת

אני מדברת על זה שלפעמים הסביבה,לצורך העניין,פסיכולוג בטיפול-מפספס את גודל הכאב והמצוקה,וזה יכול להביא את מי שיושב מולו לעשות משהו רק כדי שמצוקתו תובן במלוא עוצמתה-תקשורת.כדי לקבל עזרה...להינצל.

אני נמצא בטיפול כשנה וחצי במטרה להעצים את עצמי, ואני מאוד נהנה בה, אך נאצלתי להפסיק בשל קשיי תקציב. ואני מקווה להמשיך ברגע הראשון שיתאפשר. בשיחה סיכום עם המטפל הוא הציע לי לקיים תקשורת טלפונית, ע''מ לא לאבד את הקשר, מה דעתכם? ועוד... האם הפסקה כעת תגרום בעתיד להארכת משך זמן הטיפול?

ערב טוב ניר, איני מבינה מהו סוג התקשורת הטלפונית אותה הציע המטפל שלך. האם הכוונה לשיחות לפי הצורך? האם השיחות יהיו על בסיס קבוע? במועד קבוע? בתשלום? למשך זמן קבוע מראש? לכל הדברים האלה יכולה להיות משמעות על המשך הקשר הטיפולי. בניגוד למסע אלונקות, בטיפול לא בהכרח עובד הכלל של "נתחיל מוקדם - נגמור מוקדם". לא תמיד אפשר לדעת מראש מה יקרה לאחר ההפסקה. יכול להיות שייקח זמן להשיג שוב את אותה אינטימיות שהופרעה, אך יכול להיות שבזמן ההפסקה תושג איזו בשלות חדשה, הבנות חדשות, כל מיני דברים שקורים לפעמים לאנשים במהלך חייהם. וכמה זמן, בכלל, תארך ההפסקה? בקיצור, קשה מאד להשיב על שאלותיך, ואין לנו אלא לקוות שתתעשר במהירות האפשרית ותוכל להמשיך בתהליך שהיה טוב עבורך עד עכשיו. לילה טוב ליאת

תודה רבה על האיחולים ליאת, בשאלות שלך החכמת אותי מאוד.

מה עושים כשנמצאים בדיכאון וכל היום בוכים ויש פגישה חשובה שאי אפשר לבטל ויודעים שנבכה בפגישה הזאת וזה לא נעים, אבל אי אפשר לעצור את הדמעות. פגישה עסקית ללא כל תכנים אישיים- איש שלא מכיר אותי. זה כבר קרה לי שירדו דמעות בפגישה עסקית, אמרתי שאני מצוננת.... לבטל יהיה יותר לא נעים. אני לא יכולה להפסיק את הדמעות

שלום גניאל, כשאת נמצאת כרגע כאן, ליד המחשב, בבית, את "יודעת" שתבכי גם שם. לא בטוח שזה אכן מה שיקרה. יש טכניקות לא רעות של הרפייה, דמיון מודרך והסחות דעת, היכולות לשמש גם במצבים רגשיים חריפים. לצערי, קשה ללמד אותן על רגל אחת. בדיכאון צריך לטפל, ללא קשר לפגישה זו או אחרת. נסי "לבכות את הכל" עכשיו, כך שבפגישה תהיי פחות מוצפת. נשמח לשמוע איך היה. בהצלחה ליאת

שלום לאחרונה קיבלתי מספר חידודים מציאותיים למצב שאותו כבר היכרתי.בני בכיתה ח,מתקשה מאד בלימודיו.הוא אינו מסוגל לשבת וללמוד למבחנים.אינו לומד כלל ולמעשה אינו מקיים את חלקו כתלמיד.אני מצידי כמובן משתדל להיות תומך ומבין,מנסה לגייס את המשאבים העומדים לרשותי כדי לעזור לו להתמודד עם מצב הרגשי שנוגע לדימוי עצמי וביטחוןצ עצמי,לענין ציפיות ההורה מהילד וההפך,מנסה לברר מצב חברתי בכיתה והאם ישנם מכישולים קוגניטיביים.ובכן..כל אלו נעשו.אין בעיה רפואית מנטאלית.מצבו החברתי טוב ואני מניח שהנקודה היא שפשוט אינו רואה בלימודים ,באופן טבעי מקור גירוי מספק בכדי שישקיע.ניסיתי לברר מהו התמריץ שיכול להניע את העגלה התקועה.יש לציין שהוא חלש במקצועות רבים ולעומתם ישנם מקצועות שהוא בסדר בהם.ניסיתי להיאחב בהם כטובע.ציינתי את היכולת באופן כללי להצליח,ניסיתי לברר כיצד מרגיש לאור הכישלון,מה לדעתו יש לעשות כדי לשפר המצב,ניסיתי לדבר אל ליבו כדי לשמוע ממנו כיצד מרגיש.בנוסף היה לי חשוב שיידע שהאהבה מאיתנו והציפיות אינן כאלו שאמורות לסרס את רצונו,אין בביתנו מערך ציפיות פרפקציוניסטי אלא להפך.למרות שאנו יודעים כי יכולותיו האישיים גבוהים בהרבה מהישגיו אנו מצביים רף נמוך,כזה שמבטא התקדמות של עקב בצד אגודל.. ובכל זאת,לארח כל אלו,קשה מאד להתחיל מבלי לקבל תכנית מעשית. אני מבקש לדעת: האם קבלת ייעוץ מיועצת ביהס יכול להיות יעיל?(ישנו את חיסרון הסטריאוטיפ שהילד יסחוב אולם הבעיה קיימת ולא נראה לי שניתן להתעלם ומצד שני היא יכולה להוות מקור השגחה,תמיכה עזרה ,מן זרוע ארוכה של ההורים.יש לציין שביחסים האישיים מאד קשה לי כאב לשבת איתו וללמד כיוון שאז מתחילות מתיחויות ובעצם המטרה אינה מושגת.נעזרתי גם במורים פרטיים וזהו פיתרון שאני מתכוון לנסות שוב עם מורה אחר שנראה מתאים יותר ,בחירה משותפת עם בני. האם ישנה תכנית מעשית,רעיון שאוכל לקבל בכדי שיבצע שינוי? אורח החיים היומי כולל הגעה הביתה בארבע לערך,מנוחה ובזה זה מסתכם פחות או יותר.למידה למבחנים מצידו נעשית בצורה מאד מינורית וגם כשאני יושב איתו נראה שין זה מספק. אשמח מאד לעצות מעשיות.

שלום להורה המודאג, בחטיבת הביניים ובתיכון קיימת - כמעט כעניין שבשגרה - מעין התרופפות בנושא הלימודים, מאחר ועניינים נוספים מקבלים חשיבות חדשה (חברים, חברות, מיניות, התעניינות בהתרחשויות בעולם, התעניינות בגוף ובמראה החיצוני, ועוד). למרות שאתה מציין שאתם מנהלים בית סובלני, אוהב ותומך, ואין לי ספק שכך הדבר, מדבריך ניכרת התעסקות-יתר בנושא הלימודים, השקעה רבה מצידך, וציפייה שהשקעה זו תישא פרי. אני יכולה להבטיחך נאמנה, ובאמצעותך לכל ההורים כולם, שאנשים הרוצים באמת ללמוד, ואשר כישוריהם הקוגניטיביים מאפשרים זאת, יוכלו לעשות זאת - לא בלי מאמץ - בכל שלב בחייהם, ללא קשר לביצועיהם בכיתה ח' ט' או י"ב. כרגע, לפחות כמו שאני מבינה מדבריך, מתקיים בינך לבין בנך מאבק בנושא. כל גורם טיפולי שיתערב כ"זרוע ארוכה שלך" לא יוכל (להערכתי!) להצליח במשימה. אם, לעומת זאת, תסכים לסגת מעמדה של שליטה, ולאפשר לבנך טיפול מגורם שאינו שלוחה שלך, יש סיכוי טוב יותר לתזוזה - לפחות במצבו הרגשי. בברכה ליאת

תודה על תגובתך. איני מבין.באמת שאיני מצליח להבין. ברור,לא בכוח.ברור,לא בהתנגחויות ובהענשה. ברור שיצליח להשלים.אבל מה ניתן לעשות כדי לאפשר לו להתמודד עם לימודיו גם היום מבלי לוותר על החלקים האחרים באישיותו.אני מודע לגיל ההתבגרות,להורמונים,לנושאי העינין המיוחדים,לבניית העצמאות ,לנפרדות,להתנגשויות השאלה היא: האם יש משהו שעליי לשים עליו דגש ,חיזוקים מיוחדים(תמריצים חומריים למשל כהתחלה..לא כשיטה להשקעה נוספת) נכון,הרוב עושים השלמות אחרי צבא וכו.אבל זה לא אומר שצריך לוותר על פתרונות יצירתיים טיפולים שיגרמו לו לבחון האם יוכל לעשות יותר בשבילו.איני הורה שזקוק למצטיין כדי להרגיש שבסדר ואיני מרגיש אשם.אין המדובר בצרכים שלי אל ברצון לראות מה עושים עכשיו. האם יש גישות פרקטיות שניתן לנקוט בהן? מה לגבי אותם חיזוקים חומריים שיבנו תמריציםפ פנימים בעתיד? אשמח לדעה שלך שוב. תודה רבה

האם אדם שניסה להתאבד ולא הצליח, אוטומאטית מאושפז?

אם הכוונה לאשפוז פסיכיאטרי אז נראה לי שהתשובה שלילית. לא בכל מקרה מאשפזים אבל אם יגיע למיון בבית חולים כללי יתכן וישוחח איתו פסיכיאר כדי להבין מצבו הנפשי ובמידת הצורך לשקול אשפוז פסיכיאטרי.

בוקר טוב, כאשר אדם עושה ניסיון אובדני ואינו מצליח בכך, מישהו - מן הסתם - מוצא אותו. אם המוצא הישר הוא אדם אחראי, הוא יעשה כל מאמץ להביאו לגורם מתחום בריאות הנפש, שיוכל להעריך את מידת המסוכנות שלו. כך קורה גם כאשר הוא מובא לבי"ח או לגורם רפואי מוסמך. במקרים בהם קיימת הערכה של מסוכנות גבוהה, וכאשר האדם אינו מוכן לשתף פעולה ולהבטיח שיגיע לטיפול, יש עילה גם לאשפוז כפוי. במקרים מסוימים, כאשר קיים גורם שמוכן לקחת אחריות (הורה, בן-זוג, חבר קרוב) אפשר לוותר על האשפוז. למה את שואלת? ליאת

אצלנו בשכבה בנות חגגו על ניסיונות התאבדות ולא אשפזו אף אחת מהן... אחת אפילו היתה בערך ארבעה פעמים בשטיפת קיבה, ולא אשפזו אותה... ההורים שלה אמרו שהם ישגיחו עליה...

ליאת, אם מותר לשאול, איך מרגישים המטופלים שלך עם תשומת הלב והחום שאת מעניקה כאן בפורום? אני שואלת דווקא משום שקראת כאן היום למשתתפים הותיקים. איך מטופלים מתמודדים עם הקשרים הוירטואליים שמנהלת המטפלת שלהם? איך את ממליצה להתמודד עם הקושי הזה? מה את מציעה להם כשהם מעלים את זה? המטפלת שלי היא גם מטפלת וירטואלית כמוך, אני מכנה את אותם אנשים שכותבים לה "המטופלים האחרים" ולפעמים קשה לי איתם. הנושא הזה מדובר הרבה בפגישות, מדובר יותר מידיי. אבל עדיין קשה. תודה, נעמה

נעמה יקרה, כל משתתפי הפורום יקרים ללבי, ללא קשר לוותק שלהם כאן. המטופלים שלי לא הביעו עניין מיוחד בעובדה שאני מנהלת פורום, לפחות לא באופן שאת מתארת. חלקם כלל לא יודעים עובדה זו, ומי שכן יודע, נהנה מהעובדה שהוא מכיר ויודע פרטים ש"מאחורי הקלעים". יש מי שהביעו סוג של שקט וביטחון מעצם נוכחותי כאן בין הפגישות (גם אם אינם כותבים לי), ויש מי ששולחים דרישות שלום נחמדות דרך הפורום בנגיעות קלות ונדירות. איני רואה במשתתפי הפורום "מטופלים" שלי, אלא "צרכנים" של איכות אחרת ש*אינה טיפול*. נדמה לי שאיכשהו זה עובר למטופלים. ההתמודדות עם שאלת קיומים של מטופלים אחרים נותרת בעינה, עם ובלי קשר לפורום האינטרנטי. בברכה ליאת

ליאת, אני מבינה שאת אינך רואה במשתתפי הפורום "מטופלים" שלך, וגם המטפלת שלי חוזרת על אותם דברים שוב ושוב, אבל *אני* כן רואה אותם כך. אני מסכימה שזה נשמע טיפשי וילדותי, אבל כך אני מרגישה. ובעניין קיומם של מטופלים אחרים, אין לי כל כוונה להטריד את עצמי בכך. את חלקם ראיתי,וזה לא עורר בי כלום. מאחר ואני כן רואה במשתתפי הפורום המדובר "מטופלים", אני מתקשה לראות את היחס אליהם. מסיבה זו אני דווקא מעדיפה את המשתתפים "החולפים", איתם קל לי להתמודד. זה שאני רואה אותה שם בין הפגישות לא גורם לי לשקט ולביטחון, אלא דווקא להרבה רעש. מעניין אותי אם את יכולה להבין את זה... אני מאוד נמשכת לאינטרנט ולפורומים, גם לפורום שלכם כאן וגם לזה שהיא מנהלת... הייתי רוצה פשוט להפסיק להיכנס לשם, אבל לא מצליחה. שוב תודה, נעמה

זה נושא שמעניין גם אותי, וגם אני מדברת עליו בפגישות. אם כי אחרת, כמובן. אולי אולי אולי משהו מדבריי יצליח לדבר אליך איכשהו. קחי בחשבון שהדברים שאומר הם תוצאה של טיפול ארוך מאד. אולי אני עומדת במקום קצת אחר... אמנם מי שעובד איתי על עמקי הנפש אינו איש אינטרנט בכלל, וגם לא איש טלפונים, אבל הייתה תקופה, שבה, באה לידי ביטוי חיצוני חזק קנאה חולנית ממש (שהובעה רק בטיפול, כמובן). קנאה אדירה בתשומת הלב, החיבה, אולי גם החמלה שאנשים קיבלו בפורומים כדוגמת זה, ועוד ללא איזו השקעה מג'ורית מצד הפונים. אני מניחה שהקנאה בעוצמות האלה עודנה קיימת בפנים, רק שעכשיו אין לה ביטוי חיצוני חזק כזה. או שמא זה מסמן שינוי, אפילו רגעי? (איזה פחד...). אני זוכרת ויודעת, שמה שקורה בפורומים הוא לחלוטין לא טיפול או תחליף. זה משהו שהיום (אחרי פגישות טיפוליות רבות מאד) אני באמת רואה לעמקו. השקעת המנהלים היא גדולה וראויה להערכה גדולה גדולה, ובכל זאת, מדובר במשהו שונה, ובחכמה רבה גם דואגים לכך שהוא יהיה שונה. רוצה להוסיף, מבלי שהקשר לדברים ברור לי עדיין, שלדעתי, חלק בלתי נפרד מטיפול חייבת להיות השקעה של המטופל. כואבת ככל שתהיה. אחרת זה לא טיפול ממש. (מה שבעיניי, לפחות נחשב טיפול). ועוד אציין כי, אהבה, חיבה, תשומת לב - כל הדברים הנהדרים האלה - יכולים להשלים את העבודה הטיפולית, אך אינם מספיקים בפני עצמם למטרה המסוימת הזו. אהבת המטופל הכרחית לדעתי, לא נראה לי שניתן להתקדם באופן חיובי אחרת, אך בתהליכים טיפוליים מתקדמים היא כשלעצמה לא עושה את העבודה. צריך משהו נוסף. כאן נכנס הקטע ה"מקצועי". כך נראה לי. למרבית הצער, אני לא מצליחה להרגיש ממש, שאני מקבלת משהו מכל אלה בטיפול שלי :-(. בכל מקרה, מסתבר, שחלק גדול מדברים שאני כמהה להם צריך למצוא בחוץ. מחוץ לחדר הטיפולי, ובעולם האמיתי, לא הוירטואלי. כל כך ברור. כל-כך נחוץ. בלתי אפשרי עדיין :-( אם כן, הייתי אכולת קנאה בעיקר משום שאני לא מסוגלת לבקש. ולמעלה מזה, לקבל - זה מבחינתי בלתי נישא. עד כמה שזה ישמע מוזר - לקבל זה בעצם לתת ממני יותר מידי. "איך אפשר לסבול את זה שאי אפשר לבד וצריך את הזולת". כל אדם לא סובל את זה, מן סוג של "איבוד שליטה" הייתי אומרת, אבל עיננו הרואות שאנשים נורמליים, רוב האנשים, מצליחים בהחלט לחיות עם זה. מצליחים לבקש. מצליחים לקבל. אבל מבחינתי זה לא אפשרי. ובכן, קנאתי ביכולת לקבל, ומאד מאד ביכולת לתפוס מקום ונפח. באופן לא מפתיע זה מייצג את החסר העצום למה שלא קיבלתי פעם פעם (ולא אקבל לעולם), ואת הקנאה העצומה שהייתה פעם לדמות עבר הורית אחרת במעט הדברים שהיו לי :-( אני רוצה להוסיף ולציין שבאיזה מקום אני גם מקנאה, משום שכאן מטופלים יכולים להיחשף קצת לעולם של המטפלים שלהם (מנהלי הפורום), מה שנעדר מעולמי. אם כי, לא ברור אם דבר כדוגמת זה, עשוי להועיל או להזיק לטיפול שלי. במחשבותיי (כלומר, במודע), אם אני זוכרת נכון, בחרתי להתעסק יותר במשתתפי הפורומים (אלה שרואים כמה הם מקבלים, ובכלל לא היו קשורים אליי בשום אופן) מאשר במטופלים אמיתיים או באנשים אחרים שהם חלק מחייו האמיתיים של המטפל, אלה שמקבלים את "הדבר האמיתי". וכאן, כאילו, מה שלא יודעים לא כואב... המטופלים האמיתיים והקשרים, לכאורה נמחקו מהתודעה, כאילו, אין למי שמשוחח איתי חיים אחרים וקשרים אחרים ואנשים אחרים שמקבלים תשומת לב הרבה יותר גדולה ממה שאני מקבלת, כדוגמת האנשים הכי יקרים לו. כאילו, אסור לדעת שיש אחרים שמקבלים ושמשקיעים בהם. טוב, הביטוי הזה "מה-שלא-יודעים-לא-כואב" לא בדיוק נכון, כי כואב בעצם, רק שלא יודעים למה... או שפוחדים לגעת ולדעת למה... ואז כואב יותר ויותר. בקיצור, מחשבות ותהיות מעין אלו מייצגות דברים עמוקים הרבה יותר. כמו שבדרך כלל קורה.... אז בטיפול כמו בטיפול, צריך לשאול ולבחון את עצמנו למה אנחנו דווקא מתעסקים בשאלות ונושאים מסויימים. פה איני מחדשת. (ואני מנחשת שזה לפעמים מעצבן לאללה). אני יודעת, וקשה לי לדעת, שבטיפול שלי, לכל שאלה שלי ניתנת תשומת לב עמוקה ביותר. הכי עמוקה שיש. על-כן, למרבית הכאב, לפעמים, תשובות ניתנות רק לאחר מחשבה ממושכת שלוקחת בחשבון את המכלול השלם שמתרחב ומתרחב ככל שממשיך הטיפול. ברוב המקרים, "האסימון נופל" רק אחרי מספר פגישות. לפעמים מספר רב של פגישות. אין משהו מיידי. כנראה, שגם לא יכול להיות. המיידי עשוי לפעמים להיות מסוכן או "מלכודת". צריך להיזהר מאד ממתן סיפוק מיידי, במיוחד כשמדובר במשהו שיציף ויוציא מאיזון, גם אם, לכאורה, הוא נראה הכי נפלא בעולם באותו רגע מסויים. התשובות גם הרבה יותר "נכונות" לי, גם אם הן הכי מכאיבות בעולם. מסקנתי העיקרית - אני מניחה שאם ארגיש "מלאה" או "עשירה" מבחינה רגשית, או כאשר יתמלא קצת איזה חור עצום, אוכל גם לשאת (או כמו שאומרים בעולם הפסיכולוגיה - להכיל) את הקנאה הזו שבתוכי וגם "להיות חברה" של אנשים אחרים שיש להם כל-כך הרבה יותר ממה שיש לי. וכמעט לכולם (גם למשתתפי הפורומים למינהם, שמרגישים חסרים מאד), יש הרבה הרבה יותר. אבל, תראו, הנה, יש לי, בינתיים מישהו אחד שמקשיב. זה המון. אז יש לי המון (לכן, גם עכשיו במיוחד פוחדת לאבד... יש מה להפסיד). רק צריך לתפוס את זה, ורק צריך שאני לא אקנא מידי בעצמי ואהרוס. זה קורה הרבה מאד, כחלק ממעגל ההרס העצמי שהזכרתי בהודעה אחרת. לעזזאל, אני מקבלת המון, ועדיין נשארת עם הקנאה ועם החור הזה, ואפילו עדיין לא מרגישה אפילו אסירת תודה כמו שצריך. איזה פחד שפתאום רשמתי כל-כך הרבה. נראה לי שבהודעותיי פה, אני ככה משוויצה בטיפול שלי ובמה שהוא נתן לי (אופס, אז לקחתי משהו?)... לא יודעת אם זה טוב לי. כבר מתחילה לרעוד עם בחילות. מטופלת ותיקה

מטופלת ותיקה יקרה מאוד, קראתי את דברייך עם דמעות... הכל שם היה כל כך נכון לגביי שזה עצוב. מקווה להצליח להתבגר ולגדול בטיפול הזה, ממש כמוך. קראתי גם מה שכתבת למטה על ההרס העצמי, גם שם מצאתי דברים לקחת איתי. היה נעים להרגיש שמישהו מבין... אז תודה. נעמה

מטופלת ותיקה ויקרה כל כך, אמנם דברייך כוונו לנעמה, אבל יש לי הרגשה שלא רק אליה. אשמח אם תוכלי לשלוח לי משהו קטן למייל האישי, כדי שאוכל להחזיר לך - דרכו - מייל עם בקשה קטנה משלי. אם לא, זה גם בסדר. עוד נדבר ליאת

יישר כח. אעדכנך אם תהיה התפתחות בענייני.....(הנושא היה סיוע עקב ניתוח כושל). שיהיה לך תמיד טוב. שתמיד תהי בריאה ומאושרת. בברכה ו...פרח

ליאת שלום, התלבטתי רבות אם לכתוב. אם להגיב. החלטתי שכ??ן. האמת היא, שאני קצת מבולבלת. מצד אחד את מזמינה אותי, ואת שאר המשתתפים השקטים "לכתוב אם נעלמנו, לאן נעלמנו, ואיך היינו רוצים להמשיך מכאן". מן הצד השני, בכל פעם שאני או חברותי לפורום נכנסות לפה, מגיעות תגובות של משתתפים, שמבקרים את הכתיבה, את הנושאים, את הנימה, את ה"עצים". התחושה היא, שישנם כמה משתתפים, שכאילו אורבים. מחכים שאני, ו"משתתפים יש?נים" נוספים "נזקוף ראש", רק כדי שקבל בחזרה נ?ב?ו?ט, ונחזור למקום רבצנו. הרבה חברויות נוצרו כאן. חלקן וירטואליות, חלקן מוחשיות. לעולם אהיה אסירת תודה לבית הזה, שבזכותו יצרתי את אחד הקשרים הכי משמעותיים שהיו לי בחיי.זהו קשר אמיתי, חם ואוהב (אותו, אגב, אני מנהלת מחוץ לכתליו). אני לא מרגישה צורך להצטדק על קשרים שיצרתי כאן, אבל לא רוצ?ה להיות מואשמת ב"התאגדות חברית", שמשאירה אנשים לבד, או בגזילת "מעט הנחמה שיש לפורום להציע". זה לא נעים לי. צעדים רבים ומשמעותיים עשיתי בטיפול. בין השאר למדתי לא להיעלב, להסתכל על דברים בצורה בוגרת, להבין מאיפה הם באים. ובכל זאת, כמשתתפת בפורום, לא תמיד מתאים לי להבין ולקבל, שההאשמות מגיעות מתחושת בדידות בסיסית כזו או אחרת של משתתף, מקנאה, או משינוים ותמורות שעובר הפורום. גם אני רוצה שהפורום הזה "יהיה שווה לכולם". אבל מבקשת שזה יעבוד בכל הכיוונים. הייתי רוצה, שנלמד להיות סבלניים וסובלניים לכל המשתתפים ולכל הנושאים המועלים כאן. זהו פורום אינטרנטי. ומי שבוחר להשתתף בו, רשאי ויכול לדלג על הודעות שלא מעניינות אותו. התנאי שכן הייתי מציבה הוא, שלא תהיה פגיעה בכבודו של מישהו מהמשתתפים או מהמנהלים של הפורום. אני מנצלת את ההזדמנות, ושולחת לך ולכולם, בלי התנצלות, חיבוווווווווווק גדול עם אחד עשר הו?ו?ים של חנניה רייכמן. הדר הדר

הדר יקרה, את וחברותייך, ממש כמו כל משתתף אחר, מוזמנות תמיד לכתוב כאן, ביחד או לחוד, להפגין את אותה חברות נפלאה ותחושת היחד, שכן מעולם לא היו בה - ולו כזית - כוונות לפגוע באחרים. הנחמה שהפורום שלנו יכול ורוצה להציע רחבה דיה כדי להיענות לצרכיו של כל דכפין. אני זוכרת את הקצף שיצא אז, ונדמה לי שהוא כיוון (אז! אז!) לאווירה כללית של מקום מפגש חברתי שהתרחק ממה שנתפס כקשור ליעדיו של "פורום פסיכולוגיה קלינית". נדמה לי שכולנו התבגרנו מאז, והפקנו לקחים. בואו לא נשפוך את התינוק עם המים. אני מאמינה שאם נצליח לשמור על תרבות דיון ועל אווירה סובלנית (גם כלפי טרוניות על בדידות ומורת רוח), נוכל לדור בכפיפה אחת לרווחת כולנו. אני שמחה בבואך היום, כמו בכל הפעמים שהיית כאן בעבר. ערב נעים ליאת

איך זה מסתדר עם "אוירה סובלנית"?

שלום רב, יש לי שאלה חשובה לגבי תרופת הלפונקס. אני מכיר מישהי שנוטלת תרופה זו כבר שנים רבות. היא אינה רוצה לקבל את התרופה וכל הזמן מפסיקה ליטול אותה. כאשר היא מפסיקה היא נכנסת לדכאונות ואם אף אחד לא מכריח אותה היא לא תיקח בעצמה. שאלתי היא , מה ניתן לעשות? האם יש זריקה תקופתית שניתן לעשות וזה יהיה תקף לפרק זמן מסויים? האם יש פתרון אחר (לא דרך קבוצות תמיכה כי היא לא תלך) ?

שלום דודי, לעיתים קרובות, אחת הסיבות להישנותה של ההתדרדרות במצב הנפשי, היא היענות נמוכה לטיפול תרופתי, דווקא אצל מי שזקוקים להן באופן כרוני. כדי להימנע ממצבים אלה חשוב להשקיע מאמץ רב בהסברה שתבסס אצל המטופל תובנה טובה יותר למצבו. יש תרופות נוירולפטיות הניתנות גם בזריקה 'תקופתית', אך על כך תצטרך לדון עם רופא פסיכיאטר. בברכה ליאת

יש לי שאלה שמטרידה אותי כבר המון זמן אשמח אם מישהו יענה לי עליה.. למה שמים את טבעת הנישואים דווקא על הקמיצה?

מירי יקרה, זאת יכולה להישאר שאלה פתוחה, שתגרה את קוראינו היצירתיים לחשוב על רעיונות משלהם. את הסיבה האמיתית תוכלי, מן הסתם, לחפש בגוגל במקורות העוסקים במנהגי החתונה היהודית. לי עצמי אין מושג קלוש בנושא, וגם לא טבעת נישואים. בשמחות ליאת

לא הבנתי איך זה קשור לפורום ולמרות זאת אענה. בקמיצה ישנו וריד שממשיך ישירות ללב, סמל לקשר בין המחויבות לאהבה

אני חייבת אבל חייבת! טיפול... הקטע הוא שממש קשה לי... אני לא מסוגלת לדבר במיוחד עם מישהו שפעם ראשונה שאני רואה אותו בכלל, ולמה שבכלל יהיה אכפת לו? אני מרגישה זה זה רק הכסף... זה פשוט מעצבן... אז אם שואלים אותי למה פנית לטיפול? אני לא יודעת מה לענות... שותקת... מצחקקת במבוכה... ומגמגמת כמה מילים... אז יוצא שאני לא מספרת כמעט כלום, במיוחד לא את הדברים הכי קשים ושהכי מפריעים לי, אז אי אפשר לטפל בצורה כזאת, ואין לאף אחד כמעט סבלנות לאנשים כאלה, ואין להם מושג איך ומה לעשות איתי... אז זאת ממש בעיה... וזה ממש כואב לי... אני נכנסת לטיפול אני מרגישה שהמטפלת ממש סובלת ממני... ושהיא מתה להפטר ממני.... ושאני משעמעמת אותה ומבזבזת את זמנה... ואני כואבת נורא מכל הניסיונות האלה... אני יוצאת עם הרגשה כל כך רעה... נכה... מוגבלת... זה נראה לי כל כך לא הוגן וכל כך מופרז שאני כל כך רוצה לדבר ויש לי כל כך הרבה דברים שמפריעים לי והמצב שלי חרא... אבל איך להסביר שאני פשוט לא מצליחה לדבר? ואני רוצה, אני רוצה, אני לא רואה ברירה אחרת, אבל זה פשוט ממוטט אותי... אני מרגישה גמורה... חסרת תקווה... כל כל שונאת את עצמי... זה פשוט אכזרי... זה לא פייר... אוף!!!!!!!!! מה אני אמרה לעשות? איך יבינו את המצב שלי כמו שהוא? נגיד עכשיו אני חושבת לפנות לטיפול דרך מרפאה של בריאות הנפש, אבל אני חוששת כי אמא שלי אמרה לי שהם בהתחלה עושים פגישה כזאת של אבחון או משהו כזה, כדי להבין עד כמה המצב חמור ולפי זה הם נותנים את אורך תקופת ההמתנה, אבל מה אני אגיד להם על הפעם הראשונה? מה הם יבינו? אם הם יחשבו שהמצב שלי לא כזה נורא אני אתחרפן ולא אעיז לבוא אליהם, ואני ארגיש ממש רע! וכזאת סתומה!! כי המצב שלי נוראי!! ואם הם יחשבו שאני סביר אז אני אתבאס וממש ארגיש שאף אחד לא מבין ת'מצב שלי בגלל שאני כזאת אילמת, נכה, מוגבלת... סתומה... אוף!! אני לא יודעת מה לעשות... למה? למה זה לא הולך לי!! ואיך ככה רוצים שתהיה לי תקווה? שאני אראה סיכוי? שאני ארצה לחיות? איך? איך? לללללאאאאאאאא רוווווווווצצצצצצצצצההה!!

ערב טוב, לא לגמרי הבנתי אם כבר התנסית בפועל בטיפול, או שאת רק משתעשעת במחשבות על "איך זה יהיה". מכל מקום, הקושי להיפתח בפני אדם זר מובן לגמרי. כאשר אני פוגשת מטופל בפעם הראשונה, אני מדגישה בפניו עד כמה זה הגיוני שאינו נותן בי אמון עדיין. כדי שייווצר אמון, קודם עלי להרוויח אותו בכבוד. ה"ניבויים" שלך, לפיהם את יודעת מראש מה יגידו לך ומה תשיבי, מה יחשבו עליך וכיצד ינהגו בך, משקפים את החרדה הטבעית לפני הפנייה לטיפול. ככל הנראה תמשיכי לגלגל במחשבותייך את אותם תסריטים (למה, באמת, כולם שליליים? נסי לגלגל גם כמה הצלחות, לפחות למען ההגינות!) עד אשר תגיעי לשם. לפסיכולוג אכן משלמים כסף, לפעמים אפילו כסף רב. משלמים לו, בין השאר, על כך שכבר ראה בעברו הרבה מקרים כמוך והצליח לעזור להם. אז למה שדווקא איתך זה לא יילך? אני מאחלת לך שיימצאו בך הכוחות ללכת עם ההחלטה שלך עד הסוף, ובהצלחה ליאת

שלום, רציתי לדעת, מתי מומלץ לקחת את הכדור בבוקר או בערב ? תודה מראש, אור

שלום אור, שאלות הנוגעות לתרופות והשפעותיהן יש להפנות לפסיכיאטר, שכן זהו תחום מומחיותו. ככלל, לכל התרופות ממשפחת הSSRI (וסרוקסט בכלל זה) עלולות להיות תופעות לוואי חולפות, בהן גם עייפות, קשיי הירדמות או עצבנות מוגברת. לפיכך, כדאי ללמוד את ההשפעות הספציפיות עליך, ובהתאם לתכנן את זמן נטילת הכדור. לבריאות ליאת

ליאת, את חושבת שאפשר לעצור את מעגל ההרס העצמי? למה יש אנשים שכשנפגעים פוגעים בעצמם בכוונה? ואיך טיפול יכול לעזור כאשר הפגיעה העצמית היא צורך בלתי נשלט? מזוכיסטית אחת.

אמנם ההודעה מופנית לליאת, בכל זאת רציתי להשיאר פה משהו משל עצמי. מחשבות מחשבות. מאד לא מאורגנות. זורקת. הרס זו אני: להרוס ולהרוס ולהרוס ולהרוס כי "אולי משהו פנימי מזדהה מאד עם הדמות הפוגעת הזמנית הזו. עכשיו זו דמות אחרת, אבל פנימה זה מתלכד עם מה שקרה פעם (גם אם מימדי הפגיעה והקשר עם הדמות שונים בתכלית). ולא, לא צריך כבר את פוגעי העבר, אני עושה את זה טוב יותר, פוגעת בעצמי בצורה מושלמת. לוקחת את הפגיעה של האחר, מלבישה אותה ככפיל לדמות עבר, ומשם הכל כבר ממשיך להפוך למימדים מפלצתיים בפנים. ואם לפגוע אז עד הסוף. כן, שניים בפנים: המכה והמוכה, המתעלל והקורבן, דמויות שיש בינהן מערכת יחסים סוטה, שיש בה משהו שכביכול מענג את הצד המכאיב, והקורבן, רק כך הוא מרגיש שיש לו איזה קשר, רק ככה מגיע לו... וכן, וכולם שם בפנים" ונוסף - "אולי אם אפגע בעצמי עד עפר מישהו ישים לב ויראה כמה פגעו בי באמת ויבוא להציל, או שזה יבהיל עד כדי כך ויפסיקו, לא סתם יפסיקו, אלא מישהו פה ירגיש אשם ופיצוי יבוא..." אבל... זה, כמובן, לא קורה: מי שצריך היה לראות בזמנו, לעצור, לקחת אחריות - היה עיוור, או גרוע מכך - חולה מאד, ואנשים אחרים - אנשים אחרים רק מתרחקים יותר, יש בזה משהו מרתיע ודוחה מאד. עם זאת, לחלופין, התנהגות כזאת מושכת דמויות נצלניות למינהן. אפשרות אחרת היא שהפגיעה נעשית באופן חשאי או מוסווה ואין מציל, ואז... אז מתעצמת הפגיעה העצמית עד לבלי גבול. ואפשר לומר גם "אף אחד לא הכיל את הכעס שלי כשהיה צריך, אז במקום לכעוס על אחרים, (כי "אם נעשה את זה מכבש עליי, ניקח את הראש שלך ונשקיע אותו במעמקי הביוב"), אז נעשה כבר את העבודה לבד. נהרוג את עצמי, כאן זה כביכול בשליטתי. נהרוג את הצד הפנימי הזה שבי שאיני יכולה לחיות עם קיומו. התוקפנות ה"אסורה" הזו שבפנים", ועצוב, עצוב, קורה מאד ש ברגע של תקווה, עוד לפני שהיא בכלל צוברת איזה גודל, רגש שבכלל לא מצליח להגיע למעלה ולצוף, יש כוח עצום מיידי שמגמד את הכל לאפס: "את לא תעזי לגדול. את, נשארת כזאת קטנה ומעוכה עד הסוף. את חייבת להישאר קטנה ותלויה ורק ככה תקבלי איזה מינימום של יחס. תנאי!" כשרגעי הפגיעה העצמית מגיעים לשיא ועוברים את קו האל-חזור, ברגעים הקיצוניים ביותר, אין הרבה מה לעשות איתם. אין עם מי לדבר (זה ממש כמו לדבר אל חוטף ובן הערובה שלו בשיא הטירוף), אבל, הכי שאפשר (מבחינה טיפולית) הוא להיות שם ולא ללכת. פשוט להיות. לשרוד את זה ביחד. בכל מקרה, אני מטופלת שנים ועדיין לא נהרס מעגל ההרס העצמי (וכפי שניתן להבין מדובר במשהו גדול מימדים ועצום), המנגנונים האוטומטים עובדים וזוכרים את עצמם, אבל לפחות אפשר להתחיל להבין איך זה עובד, ומתוך כך מושגת איזו מידה של בקרה: "ההרס לא ישיג את מטרותיו הלא מודעות. זה לא קורה ככה בעולם". עכשיו רק צריך להבין עד הסוף ומה בכלל כן עובד... כל-כך חזק, בעוצמות כאלה ועל פני כל-כך הרבה שנים, קשה מאד. אפשרי או לא ואיך זה עובד. ימים יגידו. או שלא :-( כתבתי מאד לא מאורגן והאמת היא שאני לא בדיוק מבינה. ובכל זאת, כמה מילים ערבבתי פה. מטופלת ותיקה

בעיני כתבת מאוד מאורגן, והבנתי הכל. לא רק שהבנתי אלה גם הצלחת להעביר לי כמה תובנות בקשר לפגיעה העצמית. את יודעת ומבינה הרבה יותר ממה שאת נותנת לעצמך לדעת או מעיזה לחשוב. אני חיה עם הפגיעה העצמית כבר שנים רבות ורק לאחרונה הצלחתי לתמלל את זה. עדיין לא בדיבור אלה רק בכתיבה. הדברים שכתבת דיברו מאוד אל ליבי.

ערב טוב, דבריה של מטופלת וותיקה הצליחו לרגש גם אותי. האם הצלחת למצוא בדבריה משהו שמדבר אליך? אני מאמינה שבעבודה טיפולית מרוכזת ועיקשת אפשר להפסיק מנגנונים של פגיעה עצמית. הסיבות העמוקות למעשה כה תוקפני כלפי העצמי, נעוצות הרחק בעברנו, בחוויות מוקדמות של חוסר אונים וחוסר הבנה. לעיתים, כאשר נעשות עוולות קשות כלפי הילד הקטן, דווקא מצד אלה האמורים לשמור עליו, הוא יעדיף לראות את עצמו כראוי לאותן עוולות, ובלבד שהדמויות המטפלות יישארו טובות ומגינות. עפ"י דפוס חשיבה ילדי כזה, אם מי שאמור לשמור עלי, להיות טוב אלי, פוגע בי באופן כה חמור, אני כנראה ילד רע, הראוי לגינוי ולעונש. באמצעות תפיסה כזו משאיר הילד לעצמו את האובייקט הטוב במחיר העיוות בתפיסת העצמי. משהו מהתפיסה העצמית הזו ממשיך ומלווה את הילד/ה גם הלאה, עד בגרותו, ומביא אותו לפעמים לנקיטת פעולות ממשיות של פגיעה עצמית. זהו, כמובן, הסבר פשטני וכוללני, שאין בו כדי להקיף את כל המקרים כולם. באופן גס אפשר לומר כי בטיפול נעשה מאמץ מתמשך להבין את המניעים להתנהגות הפוגענית, ולשיקום תפיסות ישנות ביחס לעצמי וביחס לזולת. בברכה ליאת

ליאת יקרה, פורום יקר, אני מציפה היום. הגעתי הביתה לפני זמן קצר ושמעתי מפי אמי שחווה - הקוסמטיקאית שלי מזה שנים - נפטרה. נשמע לכם הזוי לבכות על קוסמטיקאית? אני מכירה אותה עוד מהשעווה הראשונה: אשה גדולה, גבוהה, עם תווי פנים גדולים במיוחד, כפות ידיים גדולות, מחוות גדולות, גסות ומלבבות. היא נהגה לצחוק ולדחוף אותי קלות אגב צחוק; לפעמים כאב לי - אבל כמה הנאה היתה כרוכה בזה, וכמה אהבתי אותה... אהבתי את הפשטות החמימה שלה, את הרגש שמובע לא במילים, אלא דרך הידיים, ודרך עצמת הקול וההתנגנות שלו. אהבתי את הסיפורים הקטנים שלה על אנשים; היתה בהם ביקורת מהולה בהומור; תמיד היה נדמה לי שזו ביקורת מלטפת. ואני זוכרת אותה בכל מיני מצבים - תמונות קצרות שמתרוצצות בראשי (סליחה שאני מלאה אתכם): חווה קוראת עיתון עם ספל קפה ביד, מלקקת אצבע גדולה לפני שהיא מעבירה דף; חווה עושה פאוזה קטנה כשקצת כואב לי מהשעווה - עוצרת בשבילי את הזמן ואת הכאב; חווה מספרת באהבה על אמא שלה, על הילדות, על ריחות של עצי פרי שהיו בגינת הבית, על חצאיות המיני שנהגה ללבוש גם כשהיתה שמנה מאד, על המשלשלים הרבים שלקחה כל חייה כדי להיות רזה, על המפקד האהוב בצבא; חווה מאושרת ופורחת אחרי שסוף סוף היה לה מישהו; ואחר כך לא היה...; חווה רכונה על הכיור בקיטון הקטן שלה וגבה נרעד - בוכה (זה היה באפיזודה השניה של הסרטן), הודפת אותי כשאני מבקשת לגעת; חווה משרכת רגליה במדרגות הצרות המובילות לחדרה, מתקשה כל כך לשאת את עצמה אחרי מספר שבועות בבית חולים ובבית, ואני עולה אחריה - משתנקת מהחולשה הניכרת ומהבגידה של גוף שנראה לכאורה כל כך מבוסס; חווה שהופכת בהדרגה למרירה יותר ויותר - מכאיבה לי בתנועותיה, מתנקמת בי על עולם מר, לא צוחקת עוד... ואחר כך היתה הטבה. היא היתה בסדר. חזרה לעצמה. כמעט שנה להערכתי. ובשבוע האחרון - כך סיפרו (לא ידעתי, לא ראיתי אותה הרבה זמן) - בום. בית חולים. נפטרה. איך אפשר לעכל כזה דבר? יש עוד הרבה לכתוב אבל ניצלתי עד תום את הכותל הזה. למי שהקשיב- תודה. זה עזר. נויה

נויה יקרה, התיאור שלך מקסים...גם חווה נשמעת מקסימה...המקרה הקטן הזה שלך (כמובן שהוא לא קטן אלא רק באופן יחסי) רק מוכיח כמה אנו מצווים,כן מצווים!,לנצל כל רגע בחיים עד תום,להנות מיקירינו ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו. יהי זכרה ברוך.

נויה, לא הזוי בכלל לבכות על קוסמטיקאית. בתיאור הכל-כך מוחשי וציורי שלך, הצלחת להעביר מצוין מי זאת חווה ומה ו*כמה*, היא היתה בשבילך. גם אני נעצבתי. ואני בכלל לא הכרתי אותה. לא הזוי בכלל. יעלה

נויה יקרה, חנה סנש כתבה באחד משיריה - "יש כוכבים שאורם מגיע ארצה, רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם". צר לי על חווה שלך, שהסתלקה מן העולם בכאב, ונעים לי לדעת שזכתה - שלא בטובתה - במוניטין שכזה, כאן אצלנו. בכל פעם מחדש, מרגש לגלות, עד כמה סמוכים מעגלי חיינו לאלה של האחרים. איכשהו, חווה - דווקא בלכתה - מזכירה לי את אסירות התודה על הזכות לגעת, לפעמים גם לרגע קט, בנפשו של אדם אחר. יהי זכרה ברוך.

ביתי בת השנה וחצי ביחד עים תינוק בן גילה ותינוקת בת שנה התינוק הוא תינוק בעייתי מרביץ נושך נוגע במכשירי החשמל ומגיע לכל הדברים האסורים בביתה של המטפלת הוא גם לא ישן הרבה הוא קם ב 5 וחצי בבקר יושן צהרים חצי שעה ואחכ רק ב8 בערב וקם 3 פעמים לפחות בלילה עים בכי וצעקות שנת הצהרים הופכת למטרד עבור השניים האחרים מפני שהוא צורך בצעקות לא מכי של ממש כאילו בכוונה ולהפגנת כח המטפלת מנסה בכל מיני שיטות בטוב בחיבה ואף ענישה כמו לשים אותו כמה דקות במיטה עד שירגע אך הוא לא מתיאש עושה שוב דווקא ומפגין כח ושליטה כמו להמשיך להרביץ לשני הבנות שאיתו או לנשוך לגעת בכפתורי החשמל למרות שאומרים לו אסור בטון כועס מה אפשר לעשות כדי לחנך את התינוק הזה שיהיה חביב לא ינשך לא יכה ישן כמו כולם בתודה ההורים והמטפלת

שלום עינת, תינוקות צעירים - ממש כמו ילדים גדולים יותר - שונים מאד אלה מאלה במאפיינים בסיסיים של מזג. תינוק בעל טמפרמנט סוער יכול לאתגר גם את המבוגרים הסבלניים ביותר. כדי "לחנך את התינוק הזה שיהיה חביב, לא ינשך, לא יכה, וישן כמו כולם" יש צורך להבין תחילה מה מקור ההתנהגות החריגה. האם מדובר בבעייה התפתחותית או בבעיה רגשית. מאחר ואין אנו עוסקים ב"אילוף", מן הסתם המטרה אינה להפוך את הילד למשהו אחר, אלא לסייע לו להתפתח כשורה, ולרכוש את אבני הדרך ההתפתחותיות שלו במועדן (גם אלה החברתיות). לטעמי, שלושה תינוקות כל כך צעירים יכולים להוות מעמסה אדירה על מטפלת אחת, שכן בגיל כזה קשה מאד לסגל תינוקות לסדר יום קשיח שיתאים לכולם. לכל תינוק כזה יש עדיין מעגלי שינה וערות אישיים מאד, מחזורי אכילה-יציאה אישיים מאד, ואפילו צרכים חברתיים שונים. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת למטפלת שלכם, זה לקחת עזרה, או לוותר על ילד/ילדה אחת ולהתמסר לכל ילד עפ"י צרכיו האישיים. אם אתם, כהורים, מרגישים שהתנאים בהם נמצאת הילדה שלכם אינם מאפשרים לה סביבה רגועה ומכילה, יש לשקול העברתה למסגרת אחרת, מתאימה יותר. בברכה ליאת

שלום . אנחנו נשואים כ- 8 שנים ובזמן האחרון אנחנו במשבר במערכת היחסים הזוגיים . משבר שגרם לי לחוסר אימון באשתי . אשתי לאחר שהבינה כי בכוונתי לסיים את מערכת הנשואים ביקשה לפתוח דף חדש ולשפר את הזוגיות המינית בינינו. אני מצידי לא מוכן לפתוח דף חדש מאחר ואני רוצה להבין איך הגענו למשבר ומה הן הסיבות למשבר זה על מנת לשפר ולטפל באותן נקודות שהביאו למשבר זה . אשתי מסרבת לבחוש בעבר ורוצה לפתוח דף חדש מבלי להתעסק בעבר . האם לדעתך טענתי מוצדקת וזו הדרך הנכונה לצאת מהמשבר ויש לשוחח ולהבין את הגורמים למשבר ולא לרוץ ולפתוח דף חדש ? תודה

ירון יקר, אני מניחה שהספקת לקרוא את תגובתי לאורית, ולפיכך לא אחזור על דברי. אני מניחה שהבעיות המיניות משקפות משהו מהותי יותר בתקשורת שלכם, ובקושי ההדדי להיענות לצרכים השונים של כל אחד מכם. גם בטיפול פרטני, אפשר 'לתקוף' את הבעיות בדרך של ניתוח עומק ממושך המביא לתובנות חדשות ושינוי דפוסים ישנים, או בדרך של למידת התנהגויות חדשות, הבאות תוך תרגול מכוון בעזרת מטפל אקטיבי ודיירקטיבי. שתי הגישות טובות, לגיטימיות ויעילות, בהנחה שהן מונחות ע"י איש מקצוע מיומן ומנוסה. בבחירת דרך הטיפול ה'נכונה' יש להביא בחשבון את - אישיותו של המטופל, הכוחות שלו ומערכות התמיכה שלו. - הכשרתו של המטפל - משאבי זמן וכסף (גישת העומק ממושכת ויקרה יותר). כאשר המטופל הוא זוג, יש אפשרות - כמו שאתם לומדים על בשרכם - שלא תהיה תמימות דעים אשר לאופי הטיפול המועדף. הדיון הנוכחי מדגים, כך נדמה, את הקושי להקשיב האחד לצרכיו של האחר, עוד הרבה לפני שנכנסים למיטה הזוגית. אני מעודדת אתכם לא לוותר לעצמכם, ולהגיע - למרות חילוקי הדעות - לפגישות הייעוץ. משהו בלהט שלכם דווקא נוסח בי תקווה :-)) בהצלחה ולילה טוב ליאת

הי ליאת, אני לא יודעת. משהו כאן מרגיש כאילו הפורום יצא מכלל איזון בעקבות עזיבתו של גדעון ובעקבות חלוקת הזמנים הלא מוסדרת עדין בינך לבין אורנה (וגרורותיה). כאילו צריך להתכייל מחדש, לחפש 'אפס' אחר בסקאלה. זה יקרה - אני יודעת. וכשזה יקרה זה מן הסתם יכניס בפורום ניחוחות רעננים. ובינתיים אני עצובה משהו בהיכנסי לכאן. לא ברור למה. אולי סוג של פרידה מדגם ישן?! בודלר אמר ש "לעזוב/להפרד זה כמו למות קצת". האם זו רק אני ומה שמתרחש בעולמי הפנימי? מצחיק - אפילו נדמה לי שהמשתתפות הישנות זקפו ראש לנוכח תחושה דומה. כתבתי סתם. היה לי צורך לכתוב. נויה

נויה יקרה, אני מסכימה איתך. משהו אכן קרה. גדעון עזב אותנו, ועד שיבוא לו מחליף (לא תחליף!) אורנה ואני נתחלק בינינו בימים שבת וראשון. העצב על עזיבתו בהחלט מורגש ונוכח. הפורום אכן עובר שינויים, לא רק בהרכב המנהלים. האם יש כאן משהו נוסף? מקווה שלא תכעסי אם אנצל את האכסניה הקטנה שלך, כדי להזמין את האחרים, וותיקים וחדשים, לכתוב מה הם מרגישים. לאן ולמה נעלמו (אם נעלמו), ואיך היו רוצים להמשיך מכאן. תודה לך, נויה ליאת

אני נכנסת לכאן באופן די קבוע כדי להרגיע את שדי הטיפול שלי. כדי להרגיש לא לבד. אני ממעטת לכתוב ואני בדרך כלל לא מזוהה. עצים כמו זה שמתחת, עצים חבריים ומסתחבקים, עצים ששייכים לקבוצה כאילו מגובשת, גורמים לי להרגיש לבד גם בפורום, את מעט הנחמה שיש לפורום להציע אני מאבדת מול העצים הללו. הייתי רוצה שהפורום יהיה שווה לכולם. אני חושבת שהמקום של גדעון צריך להמשיך ולהיות של קול גברי.

היי ליאת, מה שלומך? מקווה שהכל תקין וש"המעמסה" הנוכחית, עד לסידור החדש, לא מעמיסה עלייך יותר מדי... חשבתי על הקולות שעלו בי כשגדעון הודיע שהוא עזב, אז כן , משהו בפורום כרגע נתפס כשני שליש, מבחינתי, ושליש חסר... אבל חשבתי באותה שניה גם על כך שמזל שזו לא את שעוזבת.. אני חושבת שנקשרתי אליך מאד, גם דרך האינטרנט.. במוחי את אדם שעוזר לי ומקום להכנס אליו כשאני צריכה תמיכה, ואת כמעט תמיד זמינה.. תמיד מצליחה "להרים " אותי כשאני חוששת או בנפילה... חשבתי על הקשר הזה בעולם הוירטואלי ועל הכאב של אנשים שחווים את הפרידה מגדעון כמו שאני אחווה ממך מתי שתפסיקי להיות בפורום... לא פשוט העניין, כמה צריכים להשמר ולשמור על הנפש, כל כך קל לתת למטפלים להכנס לתוכה, כי הרי סומכים עליהם..הם מבינים ובעלי סמכות ומילה בנושאים נפשיים...אבל, לא מה שאני מנסה להגיד שאת היום מאד משמעותית בשבילי , גם אם אין לך צורה שאני מכירה, את נמצאת בתוכי..זה מסוכן מאד הקשר הזה באינטרנט, אולי היה מקום לכך שגדעון יודיע כמה שבועות מראש... אבל אני מניחה שהוא יותר מבין ממני ואם זה היה פתאומי אז אין מה לעשות, מכל סיבה שלא תיהיה..אבל כן, זה גרם לי לעשות בדק בית, לחשוב על הפורום ועליך ועל הקשר הזה ואולי גם על הכאב שיגיע ואולי מחשבה של "לא להתמסר" , להשמר...לפעמים נכנסים לקשר , במיוחד במצוקה ,בלי לחשוב הרבה, וזה מה שקרה לי אני חושבת..שמרוב שהייתי צריכה את העידוד שלך , את "ההרמה" שלך , נכנסתי לזה ולא חשבתי הלאה.. אני חייבת להגיד לך שהיום אני חושבת הרבה על הקשר הזה, בייחוד שהוא יותר שלי, כי אני נעזרת בך ואני לא יודעת עלייך כלום.. ההפסד מניתוק הקשר הזה יהיה יותר שלי.. כן ,זה גרם לי לחשוב, אולי לקחת צעד אחורה אפילו לכאוב את הכאב עוד לפני ... סתם השתפכתי, אבל תאמיני לי לא הייתי מחזירה את הגלגל לאחור, למרות הכל.. ודרך אגב, אני עוברת ת ה פ ו כ ו ת..אני נמצאת בסוג של "קודש הקודשים" עם הנפש שלי ובטיפול אבל לא מפסיקה לבוא לבקר , עכשיו אני יותר קוראת פסיבית אבל רואה אותך.. שלא תעלמי לי עכשיו ניבה

ליאת, שמעתי עכשיו, את הפינה 'באופן מילולי', של אבשלום קור, שהוקדשה הפעם לחנניה רייכמן, ונזכרתי בך. הדר, מקדישה *לך*, לקראת מחר, את החידוד הבא של רייכמן: "ו?ו ו?ו?ו ו?ו?ו ו?ו?ו, כמה ווים יהיו יחדיו?" :- ) שלכן, יעלה

יעלונת, זה קשה לי. אין חידה יותר קלה? הדר, איפה את? בואי לעזור!

יעלה, תודה חיבוווווווווווווווק הדר

הדר, חיבוווווווווווק בחזרה. נוריתה, הנה, הדר פתרה. קבלי חיבוווווווווווק גם את. יעלה

חנניה רייכמן, נוסף על כל כשרונותיו, הצליח - בלי להתכוון - להחזיר אתכן אל הפורום,לכמה רגעי נחת. אגמול לכן בשניים קצרצרים בנושא מוכר- מהי פסיכואנליזה? המדע המחוכם, השולח יד הכיסה דרך נפש האדם. * למה פסיכואנליזה לב כל פתי העליזה? היא גילתה לו פלא רב: שגם הוא יצור מורכב! מקווה שכולכן בסדר, ויופי שבאתן ליאת

ליאת יקרה, יופי של חרוזים שלחת. בעיקר הראשון. הצחיק אותי. למרות שאני שמחה על ההזדמנות לקצת קלילות, חשוב לי להבהיר (נדמה לי שלא רק בשמי), שאין צורך להחזיר אותנו. אנחנו כאן כל הזמן. כך, או אחרת. כיף שאת כאן, יעלה

רע לי.כואב לי הראש... הצלחתי לריב גם עם הפסיכולוגית

ליאת את יכולה להוריד את זה...תודה לילה טוב

U יקרה, יש ימים נוראיים כאלה, בהם כלום לא הולך. כשחולים, בכלל הכל נראה שחור ואין סופי. אני מזכירה לך שלפעמים מה שאת ממשיגה כריב או כיחס שלילי כלפייך, לא בהכרח תואם את המציאות (או את האופן בו רואה זאת הצד האחר). מקווה שתרגישי טוב מהר ותחזרי לכוחות שלך. לילה חמים ונעים ליאת

ליאת תודה. הבעיה היא שלאחרונה יש הרבה ימים כאלה. מרגישה שאוזלים לי הכוחות... והטיפול, אינני יודעת כמה הוא תורם. התייאשתי ממנו. אני יכולה לשבת שם שנים ודבר לא יזוז (אגב, רשמתי לך על כך למטה) לילה טוב אפרופו למטה, מסרי לחבר'ה שם למטה שמזל שאני כאן אחרת לא היה להם נושא לדיון...

היי ליאת, מה שלומך? אני ככה ככה. עבר עלי שבוע מתיש במיוחד. אני מנסה להתאושש. עייפה נורא. וכשאני עייפה, אני עצבנית וחסרת סבלנות באופן בלתי נסבל. בא לי להתקשר לפסיכולוגית שלי. ואני יודעת שזה בסדר, שמותר לי. אבל אין לי מה להגיד... את יכולה לשלוח לי כוחות? זה תמיד עוזר... התגעגעתי. נורית

נורית יקרה, יוצא לי לחשוב עליך לפעמים, תוך שאני מנסה לנחש מה קורה אצלכם בענייני הבריאות. האם האדם היקר לך עבר בשלום את הניתוח, ואיך הדברים עוברים/עברו עליך. החלטתי לא להידחף, ולחכות בסבלנות. אבל המילים שלך כאן, הפעם, הזכירו לי שאולי הדברים עוד על הפרק. יהיו הסיבות לתשישות אשר יהיו, אני שולחת לך חיבוק גדול, ומזכירה לך שאנחנו כאן - לפעמים גם בשעות מוזרות - כדי לשלוח כוחות ועידוד, ולפעמים גם כדי למלא את החורים שבין הפגישות עם הפסיכולוגית. החזיקי מעמד שלך ליאת

ליאת שלי, (כתבת שאת שלי... איזה כיף לי... (-: ) אני מרגישה יותר טוב. הצלחתי לישון קצת. לפי מה שהבנתי האדם היקר לי עתיד לעבור את הניתוח בפברואר. (בינינו... אני לא מתעניינת מפאת חוסר כוחות זמינים). ואני והבריאות שלי בסדר. טפו טפו טפו. הרופא אמר לי לא להיות בלחץ נפשי... מעניין איך עושים את זה...? בין הפגישות אני מדברת עם הפסיכולוגית שלי כל הזמן, בפנים. זה בדרך כלל עובד, מרגיע אותי. תודה על החיבוק הגדול. יש לך כשרון כזה... רגישות נדירה... מעניין במה עסקת לפני שהיית פסיכולוגית... איזה מזל שתפסת את עצמך בזמן... :-))) אני אכן מעודדת יותר. לא תספרי מה שלומך? נורית

נוריתי, אמנם התכתבות פרטית בינך לבין ליאת, אבל אני (גם אני) שולחת לך חיוך, עידוד וכח - הפעם בכתב.. נויה

יקירתי, ראיתי את שמך וחייכתי. ואז זה הכה בי... שאני לא אומרת לך כמה את חשובה לי. אז ברשותכם אני אנצל את הבמה... נויהלה, תודה לך שאת תמיד סובלת את הקיטורים שלי. כמו אתמול... למשל... תודה לך על ההקשבה, התמיכה, העידוד והזמינות. את יודעת מה אני חושבת... הייתי ממשיכה... אבל אני מפחדת שתהרגי אותי... אני אוהבת אותך. מאוד. מאוד. נורית

שלום אני זקוקה לעזרתכם. ביני ובין בעלי קיים משבר אמון שלא על רקע בגידה, אלא עקב בעיות על רקע מיני. התחלנו ללכת לטיפול אצל סקסולוג/יעוץ זוגי. המטפל טען שאם רוצים להצליח בטיפול צריך להניח בשלב זה את הרקע למה הגענו למצב שבו אנו נמצאים ולנסות ללכת מכאן וקדימה. גם אני חושבת כך, אך לצערי בעלי חושב אחרת. הוא טוען שעד שלא ננקה את כל המשקעים מהעבר וננבור בו הוא לא יוכל להמשיך. מצד שני כשהעבר עולה על כל מה שאני אומרת הוא טוען שהכל רק תירוצים, וכל הסבר שלי הוא תירוץ שלא מקובל עליו. וכך כל משפט שלי בנסיון להסביר את עצמי של תואם את מה שהוא חושב, פותח ויכוח חדש. כאשר כל הזמן יש ויכוחים על רקע העבר, אין לדעתי סיכוי שניתן להתפנות נפשית לטיפול כלשהו. איך יוצאים מהפלונטר? מה נכון? להמשיך ולנבור או לנסות להתקדם ולבנות מחדש את מה שנהרס? תודה

אורית יקרה, מבלי להיכנס לשאלות של "מה נכון" או "מי צודק", חשוב מאד שתצליחו לראות עד כמה אתם מאוחדים (את ובעלך) בניסיון להנציח את המצב הקיים. הוא מתחפר בעבר, ואומר שאין סיכוי שהטיפול יצליח אחרת, ואת מתעקשת לדלג על העבר, ואומרת שאין סיכוי שהטיפול יצליח אחרת. זהו דפוס מוכר, בו שני בני הזוג משתפים פעולה באופן מושלם, מול עתיד מעורפל ומאיים. שינוי הוא דבר מפחיד, בעיקר כאשר לא ברור לנו מה יהיו השפעותיו הישירות והעקיפות על חיינו. גם בטיפול פרטני, נאלץ המטופל לוותר על תפיסות ואמונות קודמות, להניח לתהליך לקרות, להתמסר לאי הידיעה. בטיפול זוגי, מן הסתם, התהליך מסובך עוד יותר, שכן מדובר בחרדות, אמונות ותפיסות של שניים, ובמסת התנגדות גדולה יותר. לפעמים, כשמבינים מניין באה התקיעות, קל יותר לשחרר אותה. כרגע, למרות משבר האמון, כל אחד מכם סומך על השני שיטרפד את התנועה קדימה. מאחר ואת זו שפנית לכאן, אוכל להמליץ לך לנסות לסגת מעמדה מתבצרת, לסמוך על המטפל שלכם, ולא לפחד. המשפט "אל תהיה צודק - היה חכם" עובד יופי גם כאן. בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך. ציינתי כי המטפל סבור כי בשלב זה אין לחפור בעבר אלא לנסות לפרוץ קדימה. (כמו שאני חושבת) אך בעלי הוא זה שמתבצר, ולא מוכן להרפות מהעבר למרות מה שהמטפל אמר. הוא גם אמר שהוא לא מוצא כל טעם להמשיך בטיפול.

התוכן נמחק

הפורום לא מיועד לפירסום של בלוגים אישיים שמכילים בתוכם תכנים פורנוגרפיים.

שירז יקרה, במשך מספר שבועות את חוזרת ומפרסמת כאן את הבלוג שלך. עם כל הכבוד לחופש הביטוי, גם אני מוצאת טעם לפגם בפרסום העצמי שאת עושה לעצמך ולתמונותייך באמצעות הפורום שלנו. מי שמאד ירצה, ידפדף לאחור ויוכל למצוא אותך. אנא, חפשי במה אחרת לפרסום. בברכה ליאת

אוף... כמה דברים אני לא מבינה במה שקורה איתי... !!! אז הנה עוד משהו שאני מנסה לברר כי הוא מטריד אותי... אני אתחיל בזה שאני במצב נפשי קשה, דווקא השנה ושנה שעברה אני עושה עם עצמי משהו - שירות לאומי (אני דתיה) למרות שמאוד קשה לי... אבל המצב הנפשי שלי על הפנים וכרגע אני לא בטיפול... (דבר שבשירות לא יודעים...אבל אני דווקא מתפקדת בשירות אז עדיף גם שהם לא ידעו... אי אפשר לדעת מה תהיה התגובה שלהם על זה שאני לוקחת כדורים כבר שנתיים ושהייתי אצל פסיכיאטרית וזה...) היו לי פעם הרבה קטעים של ניתוקים... זה היה ממש מפחיד... עכשיו זה כבר לא כל כך קורה, אבל נראה לי שאני עדיין חיה קצת בחוסר וודאות... כאילו קורה לי הרבה פעמים שאני לא בטוחה אם דברים היו באמת או לא, וכששואלים אותי למשל איפה תלמידה מסויימת, אני מפחדת להגיד שהיא נפצעה ושלקחתי אותה למד"א יום לפני אז יכול להיות שהיא לא תגיע, כי אני חוששת שאולי סתם דמיינתי את זה, ואז היא תלך לברר ולשאול על שלומה, ולא יבינו מאיפה זה בא לי וישאלו אותי מה פתאום ומה אני ממציאה כאלה דברים... הקיצור בושות, ויפקפקו בי, ומי יודע מה יהיה... אני אח"כ רוצה לברר אם זה היה באמת כי אני בלחץ, אבל איך אני אברר? אלך ואשאל "תגידו לקחתי באמת אתמול את _____ למד"א כי היא נפצעה?" אוי... זה נשמע גרוע... מספיק שהמנהלת שאלה אותי בראיון איך קראו לבי"ס שעשיתי בו שירות בשנה שעברה וזה פשוט ברח לי מהראש! זה היה כל כך מביך... בטח היא לא הבינה מה נסגר... כל כך מסטולה... אני מנסה לחשוב על שאלות עקיפות או לדבר על זה, כדי להרגע אבל אני סתם מרגישה מטומטמת... ככה זה... אין לי כרגע עוד דוגמאות אבל זה קורה הרבה וזה ממש מציק! ולא נעים! מה זה ומה אני אמורה לעשות עם זה??! תודה מראש...

ערב טוב, לנתקים שאת מתארת יכולים להיות כמה הסברים, וכדי לדעת לאשורו במה מדובר מומלץ מאד לחזור אל הפסיכיאטרית שרשמה לך את הטיפול התרופתי, ולהתייעץ איתה. נראה שחלק גדול מהבלבול והנתק נגרם בעטיה של החרדה עצמה. זאת כבר סיבה טובה לחזור להערכה, ולהירגע. אני רוצה להזכיר לכולנו, שטיפול תרופתי אמנם מקל מאד, אך אין בו די, וחשוב ללוותו גם בטיפול שיחתי תומך, בעיקר כשמדובר בהחרפה במצב הנפשי. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום, רציתי לשאול לגבי מהות הקשר מטופלת-מטפלת. אני בטיפול כבר שנה, אני עדיין לא השגתי הרבה התקדמות בגלל הפחד שלי להתקרב, לתת אמון, ולהתמסר. טוב לי עם המטפלת, ונורא רוצה שהיא תעזור לי, אבל אני תמיד דוחפת אותה. למשל, אני מאוד מחכה לפגישה, אבל כשמדברים על הטיפול, אני אומרת לה שאני שונאת את יום הטיפול ואת המקום. אני מאוד רוצה לפעמים שהיא תתמוך בי, כלומר חיבוק, החזקת יד אבל ברגע שהיא מתקרבת אני מתרחקת. לא מרשה לעצמי לבכות בפניה, ואם היא לוחצת נורא אני מבקשת הפסקה חמש דקות ויוצאת לחדר ההמתנה עד שאני נרגעת. למה אני לא מצליחה להיות אני בפניה?

שלום שרון, בשבוע-שבועיים האחרונים דובר כאן רבות על הקושי להתמסר לתהליך הטיפולי. נסי לדפדף מעט לאחור ולקרוא את מה שכבר נכתב בנושא. ככל הנראה, לאור ההיסטוריה הפרטית שלך, מצבים של קרבה ואינטימיות נתפסים כמאד מאיימים, ודרוש לך יותר זמן כדי לאפשר את ההתקרבות הזו מבלי להדוף. תני לעצמך את הזמן. בברכה ליאת

כמה זמן לתת לעצמי. אני שם כבר שנה. האם אפשר להשיג התקדמות אחרי שנה, או שצריך לעזוב אולי לנסות משהו אחר.!! החיים רצים, ואנשים רצים קדימה ורק אני יושבת לי במקומי, עושה הכל ב-EASY. מה את אומרת? כמה זמן לחכות שמשהו ישתנה בחדר הטיפול?

היי ליאת. יש לי 2 שאלה 1.מאז היותנו ילדים, הקטע של גוף, מין, אוננות, הנאה, יחסים עם בן זוג....וכו' נחשב למשהו אינטימי, ואנחנו לומדים לא לשתף אחרים בו. ופתאום בטיפול ובשיחות עם המטפלת צריך לחשוף את הכל, להיות "ערומים". איך אפשר לעבור את המחסום הזה....אני ממש לא מצליחה, וכל פעם שהיא מנסה אני אומרת שאני לא יכולה יותר, והיא נורא "כועסת" עלי, כאילו למה אני לא סומכת עליה.. איזו מין סתירה זו, כאילו להתחנך על משהו (שגם כאן אתם בכל השאלות לגבי אוננות בגיל צעיר, עונים שצריך להגיד לילד שזה משהו אינטימי ואפשר לעשותו רק בחדר הפרטי). 2. האם ההרגשה של בושה וגועל קשורה לחינוך שקיבלנו בנושא או שזה קשור לאירועים טראומתים בחיים.? תודה ושיהיה לך אחלה יום

ערב טוב, 1. יש הבדל גדול בין עירום ממשי, אוננות ויחסי מין, לבין סוג החשיפה הנהוג בטיפול. אמנם בטיפול אנחנו מדברים "על הכל", ועדיין מותר שיהיו לאדם כיסים של אינטימיות אותם הוא משאיר לעצמו. נדמה לי שהאנלוגיה שבחרת מחטיאה את רעיון הטיפול. כאשר אנחנו מ-ד-ב-ר-י-ם על יחסי מין, אוננות, או כל דבר אחר, זה עדיין שונה מאד מלבצע את הפעולה עצמה לעיני האחרים, אינך חושבת? 2. הרגשה של בושה וגועל מנושאים הקשורים במיניות יכולה להיות תוצאה של גורמים תרבותיים, משפחתיים, אישיותיים, וכמובן גם של אירועי חיים שונים. בברכה ליאת

ליאת, מרגישה כל כך פתטית להמשיך ולרשום לך. מה יהיה הסוף בינינו? אולי את יודעת כי אני לא... נדמה לי שעברת ליום א' (שביזות יום א') אולי אני טועה...בכל מקרה ההודעה עבורך. שבוע טוב

שלום לך U, איני יודעת מדוע את מרגישה פתטית לכתוב כאן. הרי בדיוק בשביל זה נועד הפורום. עם שאלות כמו "מה יהיה הסוף?" קצת יותר קשה לי, שכן לא ניתנה לי הנבואה. ולמה בכלל צריך לדעת את הסוף מראש? בעניין ימי התורנות, בימים הקרובים אורנה ואני נגבש החלטות לגבי חלוקת הימים, והודעה על כך תבוא בהקדם. ערב נעים ליאת

ליאת, יש לי מספר הבהרות: -להמשיך ולרשום לך... כל ההודעות שלי האלה...תודי שזה פתטי -מה יהיה הסוף בינינו ובעניין המשמרות אל תקחי את יום א'- שביזות יום א' :)לא? אני בבית חולה...יש לי אופציה להציק לך גם בבקרים:)

שלום אורנה... רציתי לדעת..את מקבלת אותי בחזרה כמו שאני ומי שאני..או שאת עדיין כועסת עליי, ותתעלמי ממני עוד פעם!!!! (הנה נשארתי עם אותו שם בשבילך, ובכדי לא ליצור בלבול נוסף בפורום).

שלום מיכל, אמנם היום אורנה לא תהיה כאן, אבל אין לי ספק שהיא מעולם לא הפסיקה לקבל אותך כמו שאת. אם תרצי את תגובתה האישית של אורנה, אנא עקבי אחר ההודעות בפורום. בימים הקרובים ייערכו שינויים בימי התורנות, והודעות על כך יבואו בהמשך. את ממשיכה להיות אורחת קרואה בפורום שלנו/שלך. בברכה ליאת

שלום מיכל, אני לא כועסת, ואין בי כל רצון להתעלם ממך. אני חושבת שעוררת דיון חשוב, וחילוקי דעות הם בדרך כלל חלק מדיון חשוב... אני מזמינה אותך לחזור ולכתוב אלינו (מבחינתי - עדיף בתור מיכל...). אורנה