פורום פסיכולוגיה קלינית

ליאת, מרגישה כל כך פתטית להמשיך ולרשום לך. מה יהיה הסוף בינינו? אולי את יודעת כי אני לא... נדמה לי שעברת ליום א' (שביזות יום א') אולי אני טועה...בכל מקרה ההודעה עבורך. שבוע טוב

שלום לך U, איני יודעת מדוע את מרגישה פתטית לכתוב כאן. הרי בדיוק בשביל זה נועד הפורום. עם שאלות כמו "מה יהיה הסוף?" קצת יותר קשה לי, שכן לא ניתנה לי הנבואה. ולמה בכלל צריך לדעת את הסוף מראש? בעניין ימי התורנות, בימים הקרובים אורנה ואני נגבש החלטות לגבי חלוקת הימים, והודעה על כך תבוא בהקדם. ערב נעים ליאת

ליאת, יש לי מספר הבהרות: -להמשיך ולרשום לך... כל ההודעות שלי האלה...תודי שזה פתטי -מה יהיה הסוף בינינו ובעניין המשמרות אל תקחי את יום א'- שביזות יום א' :)לא? אני בבית חולה...יש לי אופציה להציק לך גם בבקרים:)

שלום אורנה... רציתי לדעת..את מקבלת אותי בחזרה כמו שאני ומי שאני..או שאת עדיין כועסת עליי, ותתעלמי ממני עוד פעם!!!! (הנה נשארתי עם אותו שם בשבילך, ובכדי לא ליצור בלבול נוסף בפורום).

שלום מיכל, אמנם היום אורנה לא תהיה כאן, אבל אין לי ספק שהיא מעולם לא הפסיקה לקבל אותך כמו שאת. אם תרצי את תגובתה האישית של אורנה, אנא עקבי אחר ההודעות בפורום. בימים הקרובים ייערכו שינויים בימי התורנות, והודעות על כך יבואו בהמשך. את ממשיכה להיות אורחת קרואה בפורום שלנו/שלך. בברכה ליאת

שלום מיכל, אני לא כועסת, ואין בי כל רצון להתעלם ממך. אני חושבת שעוררת דיון חשוב, וחילוקי דעות הם בדרך כלל חלק מדיון חשוב... אני מזמינה אותך לחזור ולכתוב אלינו (מבחינתי - עדיף בתור מיכל...). אורנה

באופן מוזר, דוקא קיבלתי השבוע תזכורות לכח שלי,לחיות שבי...וזה כאילו נשמט ממני באחת..מבלי שתהיה לכך סיבה.ואני שואלת את עצמי כמה (ולמה) בן אדם יכול להיאבק בעצמו.מצד אחד, אני מרגישה שאני עושה הכל,כל מאמץ,כדי לחיות ולהיות כפי שהייתי רוצה.ומצד שני כנראה יש משהו שאני עושה לא טוב.שגורם לי לשמוט הכל ולדרדר את עצמי בביטחה לתהום.כשיש לי את כל הסיבות והתנאים לא להגיע אליה..אז למה? יש לך הסבר לזה? את יכולה לחשוב אתי כאן?...אני מנג'סת לך? (חשבתי שכאן זה פחות מטריד כאילו..)

אני פוחדת שהפעם אפסיד את הכל....

שלום ויק, אני יודעת שאת פונה לאורנה, אבל קצת התבלבלו לנו הימים מאז שגדעון עזב אותנו. בקרוב שוב נתייצב על ימים קבועים. בינתיים, אוכל לבקש ממך לנסות ולשמור על הכוח והחיות גם נוכח נסיגות זמניות אל עברי פי פחת. את שואלת כמה זמן אדם יכול וצריך להיאבק בעצמו כדי לשרוד, ואני חושבת שכל עוד הוא חי. פשוט כי אין לנו ברירה. אישית - כמו שכבר אמרתי כאן - אני מאמינה שבסופו של דבר מגיע הרגע האחד בו אנו מבינים שהיה כדאי למרות הכל. נסי להחזיק מעמד ולהתחבר מחדש אל הכוח. ליאת

הי ויק, אני כאן. קראתי, אבל ליאת החרוצה הקדימה אותי... אני מאוד מתחברת לתחושה שתיארת, כאילו התנועה קדימה רצופה גם בדילוגים מכאיבים לאחור, בנסיגות שנחוות לפעמים עזות ועמוקות יותר מהתנועה קדימה. אני מצטרפת למילים החמות של ליאת, בדבר שמירה על הכוחות והנאה ממה שיש. שלך, אורנה

שלום דוקטור אני בת 25. יש לי בעיות מוזרות של התפרצויות וכעסים רבים לסובבים אותי. אם משהו לא הולך כמו שאני רוצה אני מתעצבנת, אני מקנאה לחבר שלי מאוד...מה שמוזר כי זה לא קרה לי עם אחרים, אני מחייכת רגע אחד...ואז יכולה להתעצבן בקלות ברגע השני. אבל אני נרגעת מהר ומצטערת על התנהגותי. יש לי מחשבות רעות על המוות...פתאום אני לא יכולה לחשוב שיום אחד אני אמות או משהו כזה...וזה מלחיץ אותי.....מה לעזעזאל יש לי?.....האם זו בעיה פסיכולוגית או פסיכית? אני ממש מוטרדת מההתנהגות הזו שאופפת אותי בשנה האחרונה. אני רוצה לטפל בזה...אבל לא יודעת מאיפה להתחיל וממה זה נובע [

שלום איילין, את מתארת התפרצויות כעס, שינויים תכופים במצב הרוח, מחשבות מטרידות על מוות - זה לא נשמע מוזר, אבל בהחלט נשמע מכאיב ודורש טיפול. אני מציעה בחום לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת לשיחת התייעצות ראשונית, שאחריה ניתן יהיה להחליט איזה טיפול נכון עבורך ומתאים למצבך. אל תהססי, זו יכולה להיות חוויה תומכת ומגדלת מאוד. בהצלחה, אורנה

לו רק ידעת כמה טוב לראות את שמך בפורום...אני מקוה שתהיי כאן שוב היום.אני כל כך עייפה, שאני באופן פתטי למדי מחפשת מנוחה בכל מקום אפשרי.חוסה בכל צל,תחת כל כנף אפשרית...אם רק הייתה בנמצא.גם השם שלך שמופיע בסגול בפורום הזה,הוא כנף...בשבילי.כמה עלוב מצידי. אני בטח עוד אכתוב כאן היום.לשרוד.

ויק יקרה, לא עלוב בעיני. לא עלוב כלל וכלל לחפש תמיכה ועזרה. אני כאן, והכנף הווירטואלית שלי כאן... החזיקי מעמד, אורנה

לפני כחודש עברתי אירוע קשה (לא אפרט מה האירוע). מאז במהלך היום אני מתפקדת באופן תקין, אם כי מרגישה די חסרת מוטיבציה ו"סוחבת את המחוייבויות הקודמות". אבל בלילות אני סובלת מסיוטים. סיוטים ברמה שהתחלתי לפחד מללכת לישון. בערבים, אני מנסה לעבוד, לשבת באינטרנט, לנקות את הבית - כלומר, לעשות הכל רק לא לישון. בסוף אני כמובן, ישנה, סובלת ומרגישה עייפה במהלך כל היום למחרת, וכך הלאה. בנוסף לסיוטים התחלתי להשתכר כלוט כדי לשכוח מהמציאות. לא בבית ולא בעבודה חס וחלילה, אבל באירועים חברתיים. הבעיה שאני חוששת שבעקבות התנהגות כזאת אני אשאר לבד, כי מי ירצה להמשיך להתידד עם מישהי שהשתכרה באירוע שהוא או היא אירגן כמעט עד אובדן הכרה? אני בטיפול פסיכולוגי, אבל אני מתלבטת אם לפנות לפסיכיאטר ולבקש טיפול תרופתי. אף פעם בעבר לא לקחתי תרופות נגד דיכאון. אז ההתלבטות היא כזאת א. האומנם טיפול אנטידפרסנטי יעיל בכלל במקרה של accute stress disorder? ב. נניח שאני אתמודד עכשיו עם הבעיה בעזרת טיפול תרופתי, אבל מה יקרה עם הסמפטומים אחרי שאני אפסיק לקבל את התרופות? ג. אני חוששת מתופעות לוואי של טיפול תרופתי. למשל, אני לא ממש רוצה להשמין. ד. אולי כדאי פשוט לחקות והכל יעבור עם הזמן? להתראות,

שלום abrushka, את מתארת מאמץ להימנע מחוויה רגשית מכאיבה, הן באמצעות ניסיון להימנע מסיוטי הלילה, והן באמצעות בריחה לאלכוהול. אני חושבת שבהחלט כדאי לבדוק לעומק את נושא הטיפול התרופתי. עם זאת, נראה לי לא נכון לעשות זאת בפורום פסיכולוגיה קלינית, אלא בשני מקומות אחרים: הראשון הוא הטיפול שלך, והשני הוא שיחת התייעצות עם פסיכיאטר. אני בהחלט מאמינה שיש לפסיכיאטריה מה להציע לך, וראיתי פעמים רבות כיצד הטיפול התרופתי תומך בטיפול הפסיכולוגי (ולהפך). מעבר לכך,אינני רוצה לחוות את דעתי על טיפול תרופתי ספציפי, מאחר וזהו אינו תחום המומחיות שלי. בתקווה להקלה קרובה, אורנה

.

גדעון שבת שלום מה ההבדל בין טיפול קוגניטיבי לאימון אישי? מה אתה חושב על אימון אישי? לדעתך לאדם הסובל מדיכאון וניסה תרופות וטיפול פסיכולוגי כמה שנים יעזור ללכת לאימון אישי? תודה מראש

שלום נתנאל, אני מניחה שהחמצת את הודעת הפרידה של גדעון מהפורום... לפני כשבועיים כתבתי תשובה לשאלה מאוד דומה, על ההבדל בין טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ואימון אישי. אני מציעה שתערוך חיפוש קצר בפורום, ותמצא אותה. דעתי האישית בנושא היא שאימון מתאים בעיקר לאנשים בעלי כוחות, שמעוניינים במעין "תזכורת" לגבי מטרותיהם האישיות והאופן בו ניתן להתקדם לקראתן. אני חוששת שהמיומנויות המקצועיות של מאמנים אישיים אינן הולמות טיפול במצבים רגשיים קשים (דוגמת דיכאון), ונראה לי נכון יותר לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת שמשלבים בעבודתם אימון אישי (ויש רבים כאלה). בברכה, אורנה

אורנה יקרה, אם הייתה לך מטופלת שהייתה מספרת לך שהיא התקשרה המון המון פעמים וניתקה, רק בשביל לשמוע את קולך כשקשה או רק מתוך פחד שקרה לך משהו, איך היית מגיבה? היית כועסת? מפסיקה את הטיפול? יכול להיות שהיית מקבלת דבר כזה בהבנה? ודה מראש ושבת שלום

פרח יקרה, אם מטופלת הייתה מספרת לי מה שתיארת, הייתי מדברת איתה על הכמיהה שלה שיהיה לה יותר ממני, ועל הדאגה שלה שאעלם מחייה. כל אלה הם סימנים להעמקת הקשר, לחששות שעולים כאשר הטיפול נוגע בתכנים יותר ויותר משמעותיים, לפחד לאבד את מי שאנו מרגישים כלפיו אהבה ותלות. האם את עצמך חשת כך כלפי המטפלת שלך? האם מה שאני כותבת מרגיע אותך? בברכה, אורנה

היי פרח.. את בדיוק תיארת מה שאני בדיוק עושה למטפלת שלי. אבל אורנה, סליחה, אי אפשר להגיד למטפלת דבר כזה. קודם כל, כי היא תגיד שהיא תרצה שאני אדבר ואגיד לה מה הרגשתי באותו רגע. למה לי להסביר לה את הצורך שלי בה, כי אני ממילא עוד אחת אצלה, עוד מטופלת, ועוד שיחה, ועוד שעה, ועוד XXX ש"ח..... אי אפשר אבל מבחינתי, היא התמיכה והעזרה.... ושמיעת קולה עושה לי רק טוב. והרגשת הבטחון, שהיא עדיין שם. אשמח אם תתיחסי במיוחד להרגשה שבתור מטפלת את מרגישה כלפי המטופלים עוד אחת, ועוד מטופלת להיפך מהמטופלים שמתייחסים למטפלת כאחת והיחידה. זה הרגשה ממש לא נעימה.

אורנה יקרה, כן, הרגיע מאוד. תודה. אני יכולה להזדהות אם מה שכתבת לי, הנושא של חרדת נטישה, תלות ודאגנות יתר מדוברים רבות בטיפול. תודה ושבוע טוב

הייתי רוצה לדעת מה ההבדל בין פסיגולוג קליני לפסיכוטרפיסט מבחינת ההכשרה הפורמלית ומבחינת שיטות הטיפול. תודה!

שלום R, זו הבחנה מעט מסובכת, משום שכל פסיכולוג קליני הוא פסיכותרפיסט (במובן שהשתלם בפסיכותרפיה במהלך לימודיו), אך לא כל פסיכותרפיסט הוא פסיכולוג קליני. מבחינת ההכשרה המקצועית, פסיכולוג קליני לומד תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, עובר 4 שנות התמחות (לפחות אחת מהן אישפוזית), ונבחן בבחינת מומחיות. פסיכותרפיסט הוא במרבית המקרים בעל מקצוע טיפולי (דוגמת טיפול באומנות) שהשתלם בפסיכותרפיה במהלך לימודיו, ו/או למד בנוסף בבית-ספר לפסיכותרפיה. כל זה לא אומר דבר על טכניקות הטיפול בהן משתמש הפסיכולוג הקליני או הפסיכותרפיסט. לכן, במפגש הראשון עם מטפל מומלץ לברר איזו הכשרה קיבל, ולאיזו אסכולה טיפולית משתייך. בברכה, אורנה

מקווה שאת עדיין לא מעוכה משבוע שעבר... את חסרה כאן!!

לא מעוכה כלל וכלל, חן חן...

אני מבקש לדעת את ההגדרה הרפואית של שקרן פתולוגי תודה .

שלום יוסי, עיון מהיר ב- ICD-10 (הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי לפי ארגון הבריאות העולמי), מעלה שאין אבחנה ספציפית כזו. האבחנות הקרובות ביותר עוסקות בהפרעות של הרגלים ושל דחפים, דוגמת גניבה פתולוגית. אתה מוזמן לעשות חיפוש מקביל ב- DSM (שיטת הסיווג האמריקאית), שניתן לאתר אותה באינטרנט. בברכה, אורנה

אין לי כח

ויק יקרה, ה'די' האינטנסיבי שלך מעביר הכל... שולחת לך כוח לעוד קצת מאמץ, עד ההקלה, אורנה

מפרסמים תמונה כמו בפורום ליד?

כדי שנוכל לדמיין אותם איך שמתחשק לנו :-)

גרמת לי לצחוק אל מול מסך המחשב

אורנה שחורת שיער. שיער באורך בינוני חלק. פנים שחומות, נמרצת, מבנה גוף רזה. מקפידה על לבושה. ליאת שער גלי חום (אולי צבוע) שמנמנה, גובה ממוצע, לא ממש מתייחסת ללבוש. גדעון שיער קצר מאפיר תסרוקת שמרנית קצרה. גובה ממוצע לבוש בחולצות מכופתרות לא ממש נועזות.

זה באמת מעצבן העץ הזה.... אין לו טעם....אין לו משמעות..מממש דבילי... וכשאני הצגתי נושא מאוד חשוב (הוידוי), אז כולם התנפלו עליי... לפחות היה שם על מה להתווכח....

מיכל יקרה, הבה לא נהיה כל כך רציניים. אני אפילו הייתי פותחת בהימורים. הקרוב ביותר יזכה בקופה. לצערי אורנה לא נתנה לנו אפילו קצה חוט לדעת האם היינו קרובים.

מצחיקונים! אם זו דרככם לאתגר אותנו לפרסם כאן את תמונותינו, אז זה ממש לא מצליח לכם... האמת היא שפסיכולוגים קליניים הם אנשים די פרטיים, שמבלים את מיטב שעותיהם ביצירת קשרים רגשיים אינטימיים, ופרסום התמונות שלנו באינטרנט נראה לא כל-כך מתאים. חוץ מזה - תמר צודקת, למה "לבזבז" טווח כל-כך עשיר, מרגש ומסעיר של השלכות... תמר כמובן צודקת בעוד משהו, אני באמת הכי יפה... ס-ת-ם... ס-ת-ם, לחלוטין סתם... אורנה

איך את יכולה להגיד שאת הכי יפה, עם שני הפסים האדומים האלה בשיער!???! אני הכי יפה! השמנמנה הקופצנית...

המון זמן אני כאן בפורום. מעולם לא עניין אותי איך נראים המנהלים.... גם עכשיו, כשהתעורר הדיון, הוא משעשע אותי, אבל אני לא מצליחה "לתפוס צד" אמא'לה. מה זה אומר עלי? הדר

אומנם הבטחתי לעצמי ולמשתתפי הפורום שלא אשאל שאלות או אתייעץ,כדי לא 'להתמכר שוב' לפורום,אך כעת יש נושא שמטריד אותי מאוד,והוא קשור לאחי הגדול; מצד-אחד מפריע לי ה'ירידות' הבלתי-פוסקות שלו עליי,ואני בד"כ מתעצבנת ועונה לו,ואז פורץ ריב בינינו (שלפעמים מעורבים בו גם ההורים),אך לפעמים גם אני מתחילה את הריב - בצדק - בכך שאני גם 'יורדת' עליו על דברים מעצבנים שעשה וכו'. כמו-כן מרגיז אותי גם שאחי לוקח כל הזמן את המכונית המשפחתית והוריי לא מתנגדים לכך(כיוון שכרגע שניהם לא נוהגים,אך אבי יכול לנהוג אם צריך),ואם אני צריכה את המכונית אני צריכה לבקש מספר ימים מראש,וגם זה לא מבטיח שאקבל אותה,ואחי בלי לשאול ו/או לבקש לוקח אותה לימים שלמים ואפילו למספר ימים בלי לשאול אם מישהו אחר צריך אותה,והם לא מתנגדים לכך.אומנם אני 'טיפוס ביתי' ואיני יוצאת כל הזמן,אך יש פעמים שאני חייבת את המכונית לסידורים שונים ואפילו לביקור אצל חברה שגרה רחוק וכו',ולא תמיד נוח להודיע מספר ימים מראש אם צריכים משהו,וחוץ מזה כשהוא לוקח לעיתים את המכונית ליומיים שלושה יש לנו רק את מס' הפלפון שלו כדי להשיג אותו,ואם הוא סוגר אותו אז בכלל איננו יכולים להשיגו (כי הוא תמיד 'שומר בקנאות' על פרטיותו ואיננו יודעים על חייו כמעט שום דבר). הבעיה היא שכל פעם שאני מנסה להסביר לו ולהגיד לו שגם אני צריכה את המכונית, ושהמצב לא יכול להימשך כך,כי זו מכונית של כל המשפחה ולא פרטית שלו,הוא מיד 'מתנפל עליי' בצעקות,וקורא לי כינויי גנאי כמו:'טיפשה' וכו' ומנסה ע"י כך לסתום לי את הפה; והבעיה העיקרית היא שהוריי משום מה,מאפשרים לו להמשיך במצב זה ולא דורשים שיסע באוטובוסים או שיקנה לעצמו מכונית-אם הוא חייב,ורוב הזמן הם לוקחים את הצד שלו,והוא יוצא מרוצה מהמצב,ואותי זה מתסכל נורא,כי אף-אחד לא מבין אותי,אחי לא צריך להתאמץ למצוא עבודה ולרכוש בכוחות עצמו מכונית-שישלם עליה ביטוח וכו',ובכל-זאת יש לו מכונית פרטית משלו,ואני לעומת זאת מרגישה מוגבלת-לא ניידת בלי המכונית,ואם אני צריכה להגיע למקום רחוק(שחייבים מכונית) אני צריכה בד"כ לדחות זאת ואפילו לא לחשוב על כך,כנ"ל לגבי מציאת מקום עבודה רחוק. וזה בלי לחשוב על גורם נוסף שמפריע לי מאוד,והוא שהוא לכלכן ואצלו המכונית הקודמת שהיתה לו בעבר נראתה כמו 'מיזבלה',ולצערי הוא הפך גם את מכוניתנו לכזאת וגם ל'מחסן' של דברים שאינו יודע אם לזרוק או לשמור,וגם זה ממש נמאס עליי. מה עושים במצב מתסכל כזה?כי פשוט נמאס לי!!!!!! מכל העיניין הזה. בתודה מראש, משתנה

משתנה יקרה, למרות שקראת להודעתך 'לא מבינים אותי', כשקוראים אותה אפשר לחוש הזדהות רבה עם התסכול שאת חשה. הבית אמור להיות "המקום הבטוח" שלנו, ומערכת היחסים הנוכחית עם אחיך אינה מאפשרת זאת. אני מרגישה שכדאי לעזור לך להתמקד בדברים שקשורים אלייך, ולא לאחיך. אני כותבת זאת משום שמאוד קשה לשנות אנשים אחרים (ולעיתים קרובות אנחנו משיגים בכך את ההיפך), אך לעומת זאת אנחנו יכולים להחליט לשנות דברים מסוימים בהתנהגות שלנו. אחת המחשבות שהייתה לי, היא שבמקום לעסוק בכך שהוא לא עוזב את הבית ונהנה מהמכונית המשפחתית על חשבונך, תוכלי לצעוד צעדים משמעותיים לקראת עזיבת הבית בעצמך. הלא אם תגורי בדירה משלך, ותנהגי במכונית משלך, לא יהיה כל-כך אכפת לך שהוא ממשיך ליהנות על חשבון ההורים... אני יודעת שמה שאני כותבת הוא בבחינת 'קל להגיד וקשה לעשות', אבל אני מציעה להתחיל לחשוב על הדברים מנקודת מבט של אחריות אישית על הנפרדות שלך. אני מאחלת לך הצלחה רבה, ותמיד שמחה לראותך כאן, אורנה

תודה, פחדתי שמה שכתבתי 'ישמע טיפשי' ו'ילדותי' ושיהפוך אותי עוד יותר ללא מובנת,ואני שמחה שבתשובתך הבהרת לי שזה לא כך. כזכור לך יש לי בעיה של O.C.D -שאיני מתרצת דברים בעזרתה,אך-מגבילה אותי מאוד מלמצוא עבודה,להתפתח,להיות עצמאית,ועד שלא אפתור אותה,לא נראה לי שאוכל להיות עצמאית-לפחות לא כמו שאני רוצה-לא לחיות עם ההורים,לקנות רכב וכו' והכי חשוב למצוא עבודה,ואני מקווה שכשאטפל בבעיה זו(בעתיד הקרוב)תחומים שונים בחיי ישתנו לטובה,האם את חושבת שזה אפשרי-שאפתור את בעית הO.C.D וש'אשקם' את חיי? או שאני סתם מפתחת ציפיות? בתודה מראש על תשובתך, משתנה

שלום אני בת 15 וחצי ויש לי לחץ וחרדה שקשה לי להתמודד איתם ביום יום. אני מטופלת על ידי פסיכולוגית וגם לוקחת פרחי באך ,רפלקוסלוגיה יש לי חרדת בחינות כרגע אני בתיכון כיתה י' וזה מאוד משפיע עלי לרעה אני ניגשת לבחינה ורועדת נהיית אדומה בפנים באזור החזה והצוואר (זה הכי מפריע לי ) כי זה גורם חיצוני שרואים , התכווצות בבטן כאבי ראש, דפיקות לב חזקות וכ'ו יש לי מחשבות מטרידות על ההסמקה וקשה לי עם זה ניסיתי כבר הכל.. אני מיואשת מהלימודים לא יודעת מה לעשות אני רוצה להצליח. גם אם אני מנסה לחשוב חיובי וללכת לעשות מבחן ולהרגיש יותר רגועה אני מקבלת ציונים שלילים.. אני מרגישה כישלון :( וחשוב לציין ששנה שעברה היו לי ציונים טובים מה עלי לעשות?! תודה .

אני יקרה, מאוד הערכתי את האופן הבוגר בו ניסחת את בעייתך. נשמע לי שאת מטפלת בבעיות לא רע בכלל - את נעזרת בטיפול פסיכולוגי ובטיפול אלטרנטיבי להפחתת המתח. אני רוצה לחדד משהו בנוגע לטיפול, ואולי כדאי שתשאלי את הורייך ואת הפסיכולוגית שלך בנוגע לכך. יש סוג מסוים של טיפול פסיכולוגי שמאוד עוזר במצבים של חרדה. הוא נקרא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, והוא מתמקד במחשבות ובהתנהגויות שלנו לפני ובזמן האירוע המפחיד (למשל, בחינה). אפשר לשלב אלמנטים ממנו גם בטיפול פסיכולוגי דינמי (שהוא הטיפול הרגשי המקובל), ואני מאוד ממליצה על כך. בנוסף, כדאי שתדעי שבשרות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל-אביב (ואולי גם באוניברסיטאות אחרות), ניתן טיפול קצר-מועד ממוקד בחרדת בחינות, וגם תלמידי תיכון יכולים להיעזר בכך. הטלפון שם הוא 03-6408505. את מוזמנת לחזור ולהתייעץ איתנו כאן, אורנה

מאיזה גיל אמורים לזכור את חווית הילדות הראשונה ? אני מניחה שאין לזה כללים אבל בכל זאת...

שלום שוב ME אכן, אין כללים. אני נוהגת לבקש ממטופלים בפגישות הראשונות להיזכר בזיכרונות הכי מוקדמים שלהם. יש מי שמצליחים להגיע עד גיל 2-3 (ומסייגים זאת: "לא בטוח אם זה זיכרון אותנטי או שסיפרו לי את זה"), ויש מי שמרחיקים עד גיל הגן או שנות ביה"ס הראשונות. חשוב לציין, שלעיתים נכנס לנושא ההיזכרות (והשכחה) גם הגורם המוטיבציוני. כלומר, יש חשיבות למידה בה אנו רוצים לזכור או לשכוח. ליל מנוחה ליאת

כלומר מנגנוני ההדחקה אצלי עובדים שעות נוספות?

שלום רב , אשמח לעצתכם - אני בת 30 . רווקה . מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי בעיה של השפלת עיניים , התחמקות , התנהגות "אחרת" ולא חופשיה בפני מנהלים שלי או אנשים אחרים בעלי השפעה בעבודה. זה מאוד מציק לי - דווקא לפני מנהלים אני לא חופשיה . בעבודה שלי אני מאוד חופשייה עם אנשים אחרים איתם יש לי אינטראקציה , ואפילו הם יאמרו שאני אסרטיבית, ממוקדת , חופשיה ומאוד לא ביישנית ... אני חושבת שלולא הבעיה הזו כבר מזמן היו מקדמים אותי ... (אני מאוד טובה בעבודה שלי. טפו .. טפו .. טפו ..) בנוסף לצרה הזו - יש לי צרה "חברה" - אני כבר עובדת מספר שנים בחברה בה אני נמצאת ומאז שהגעתי מאוהבת במנהל שלי - מבוגר ממני ובעל משפחה. אני באמת אוהבת את האיש הזה בגלל קיסמו וטוב ליבו אבל ברור שלא רוצה לעשות עם זה כלום. ושוב יש לי קטע מוזר - אני תמיד מתחמקת ממנו . אם אני רואה אותו - אברח לקצה אחר של המסדרון . אם יעבור לידי - אשפיל עיניים . אם ישוחח איתי - אתבלבל ואגיד שטויות. אם יחייך אלי - אבהל ואשפיל מבט. בכל מיני ארועים - אני בלחץ - איך להתנהג לידו. איך לשלוט בעצמי. כן. טוב . זה נשמע ממש פסיכי ... אבל זה עצוב לי וכואב לי - דווקא לבן אדם שאני אוהבת ומעריכה - אני לא יכולה להתקרב. (ואין לי שום כוונה להתקרב באופן רומנטי) ודווקא בקרב מנהלים - אני מתנהגת כל כך מוזר. איך יוצאים מזה ? למה זה קורה ? כל החיים שלי אני ככה ואני כל כך מנסה לצאת מזה. מה עושים ? אודה לכם מאוד על תשובתכם. אני. :-)

ערב טוב, הקושי בהתנהלות טבעית מול דמויות סמכות יכול להיות קשור לחוויות מוקדמות יותר עם דמויות סמכות בעברך (עפ"י רוב דמויות ההורים, אך לא רק). כדי להבין לעומק מדוע זה קורה, ומה בנוכחותן של דמויות אלה מצליח לשתק אותך, תוכלי להתבונן בהיסטוריה הרחוקה והקרובה שלך, ולחקור אותה במסגרת טיפול פסיכולוגי באוריינטציה דינמית. אפשרות אחרת, שעשויה להביא לשינוי מהיר יותר, היא לפנות למטפל קוגניטיבי-התנהגותי או לסדנה לטיפול בחרדה חברתית, שם תוכלי לתרגל בצורה יותר מעשית התנהגויות חדשות במצבים מעוררי חרדה. בהצלחה ליאת

הי ליאת , תודה על תשובתך . :-) היכן מתקיימות סדנאות כאלה ? (לטיפול בחרדה חברתית...) אני.

שלום...מדי פעם מתחיל אצלי בכי ספונטני במקומות שאני לא מעוניין שזה יקרה.....אתמול שכחתי ליטול את הכדור והיום בכיתי הרבה...בעיקר סרטים מפעילים אצלי את הבכי הזה...הלוואי והייתי מת כבר לא מצליח להבין למה זה טוב.......הסבל שלי הוא איום ...אני לעולם לא יזכה לאהבת אישה ולחיבוק אוהב ואמיתי...אני לא ראוי לאהבה לחיבוק לסקס לחתונה...אני ראוי למוות.......מקווה שמוות טוב שלו ונינוח....זה כנראה מה שקורה למי ששוכח לקחת כדור(: ואם הגעתי למצב שכדור מחורבן של פסיכיאטר של קופ"ח נותן לי זה מה שמחזיק אותי יציב אז טוב מותי מחיי....(אגב גם הכדור לא מחזיק אותי במצב יציב כל כך...) תודה להתראות....

MR BLUE יקר, מעניין אותי באמת באמת, מה בסרטים האלה גורם לך לבכות? מה מפעיל את המנגנון הזה שאתה מתאר? למה דווקא בסרט? ליאת

סרטים שיש בהם זכרונות של העבר...מיניות......תמימות ילדות אהבה אמיתית......התגברות על מכשולים אמנם בל הסרטים יש התגברות על מכשולים אני מדבר על אמונה עצמית גדולה של אדם או הסובבים אותו אבל אני כבר לא מאמין בעצמי הייתי רוצה אבל לא יכול......בעיר הגדולה נשים יפות גורמות לי לבכות......

למה אנשים לא מתאבדים אם יש כל כך הרבה דברים גרועים בעולם? למשל אפשר אפילו להתייחס כדבר גרוע אפילו אל התמודדות של לקום בבוקר כל יום ולעבוד למשל, או ללכת ללמוד. האם לדעתכם אנשים מודעים מספיק לדברים הגרועים שיש בעולם ולהשלכות על כך שאפשר להגיד במובנים מסויימים שבדרך שהם חיים יש אולי הרבה אי מוסריות? זאת אומרת שאולי אנשים נחשבים לא מוסריים, וגם זה לא קל אולי להיות מוסרי? האם אולי הם פשוט מפחדים שלמות זה דבר רע בלי סיבות מספיק מוצדקות? אם אתם לא רוצים להגיב להודעה שלי אז מאוד הייתי רוצה לדעת למה

אולי בשביל חלק מהאנשים לקום בבוקר ללימודים או עבודה זה לא כל כך גרוע, כי הם אוהבים לעשות את זה. אולי הלימודים או העבודה לא מהנים במיוחד, אבל הם רק שלב בדרך למשהו טוב. אולי יש להם דברים טובים אחרים בחיים שלהם. אולי יש להם אנשים שהם אוהבים ואוהבים אותם. ואולי הכל גרוע להם עכשיו, אבל הם מאמינים שיום אחד עוד יכול להיות טוב. אולי...

ערב טוב, לצערנו - יש אנשים שמתאבדים, ולשמחתנו - הם לא רבים. יש הרבה דברים גרועים בעולם. עזוב לקום לעבוד. הפקקים! הפקקים! האנסים שבורחים מהכלא! תכניות גרועות בטלוויזיה! בצורת! אבטלה! מס הכנסה! אוברדראפט! ממשלה לא מתפקדת! פיגועים! תאונות דרכים! חסר? מסתבר שעבור רוב האנשים אלה אינן סיבות מספיקות כדי להיפרד מחייהם. אולי זה הפחד למות, ואולי משהו מעבר לזה. הנה, הגבנו להודעה שלך! ליל מנוחה ואריכות ימים ליאת

לא הכי אהבתי את ההתנסחות ואולי גם את תוכן ההודעה של שניכם. בכל אופן רציתי לציין שאולי ההודעה שלך לא ממש נחשבת מספקת. אני גם חושב שאולי זה מתחמק מצידך במובנים מסויימים לכתוב כפי שכתבת "אולי זה הפחד למות ואולי מעבר לזה" אני בכל אופן אשמח אם תפנו אותי לעוד מידע בנושא או אולי אפילו את תכתבי על זה עוד. גם מאמר באינטרנט על הנושא יכול להיות רעיון טוב, אבל אולי בעצם זה לא מקובל בקרב פסיכולוגים לכתוב אם יש טעם בלחיות.

היי ליאת... מה שלומך חזרתי!!! יש לי שתי שאלות היום!!!!1 1. האם בכי של מטפל בטיפול הוא סוג של "העברה נגדית"? 2. מה משמעות ההתלבטות סביב אמיתות התחושות והזיכרונות לגבי אירוע טראומתי בילדות? איך אפשר להאמין שהוא אמיתי, כי הוא כן אמיתי. אבל תמיד יש את הצורך להדחיק אותו ולא להאמין שהוא היה? 3. סיפרתי למטפלת שלי לגבי האירוע שעברתי בילדות בפגישות ההתחליות בטיפול. זה היה קשה. אז הפסקתי לדבר עליו, למרות שאני נורא רוצה לדבר על זה, אבל עדיין מפחדת. כל פעם אני מחליטה שאני אתחיל את הנושא, אבל שם אני נותנת לה להוביל, ואם היא נוגעת בפצע הזה...אני תמיד מבקשת לעצור שם!!! איך אפשר לפתור בעיה זו, איך אני יכולה להגיד לה שאני נורא רוצה לדבר על זה אבל נורא מפחדת? אולי זו הדרך שהיא התייחסה לנושא?

ברוכה השבה! 1. בכי של מטפל בטיפול הוא, יש לקוות, תגובה רגשית המתעוררת מול תוכן ספציפי. אם הוא בוכה רק מעצם זה שאת מגיעה, אז אפשר יהיה לדבר על קאונטר-טרנספרנס. 2. לא לגמרי הבנתי מה בדיוק את שואלת. בכל מקרה, אמיתות הזיכרונות אינה הדבר החשוב, לפחות כל עוד אין אנו בבית משפט. אם בחוויה שלך נרשמה טראומה, הרי שבחדר הטיפול אנו עובדים עם החוויה האישית ועם הטראומה הסובייקטיבית. הניסיונות להדחיק את הטראומה הם לא הפיתרון המומלץ, שכן לטראומות יש נטייה 'לשלוח ד"שים' גם באופן בלתי קרוא. 3. כשנכנסים לאזורים טראומטיים בנפשנו, יש להתהלך מאד בזהירות, בקצב הנכון למטופל. אני מאד מציעה לך לא להאיץ בתהליך, ולתת לשתיכן את הזמן. יש דברים שאינם נפתרים ב'זבנג' למרות המשאלה להקלה מהירה. עולה לי פתאום אסוציאציה מאד פרטית מביקור אצל רופא השיניים. הדרך היחידה בה הצלחתי להתמסר לתהליך ממושך ומפחיד שנעשה ללא הרדמה, הייתה כאשר סיכמנו בינינו שברגע שאסמן לו עם היד שכואב לי - הוא עוצר. באופן דומה מאד אפשר לנהוג בטיפול בטראומה. להסכים מראש שהולכים רק עד לאן שאפשר בכל פעם. שולחת לך הרבה כוח ועידוד להמשיך ליאת

תודה ליאת, לגבי השאלה השניה...אמיתות הזכרונות... כוונתי הייתה לזה, שאני יודעת שעברתי משהו, אבל אני לפעמים מנסה לשכנע את עצמי שהדבר לא היה ולא נברא...אולי זה הכל מהדמיון שלי...כי בתור ילדה...יצאתי מהמקום הזוועתי ההוא והמשכתי את החיים בלי להודיע לאף אחד...פשוט לקחתי את הכאב איתי לכל מקום ולא שיתפתי אף אחד...וזה בטח מתבטא עכשי ביחסים שלי עם אחרים, באימון, בלהתמסר....בכל.... אז למה בעצם אני משכנעת את עצמי? האם בכדי לצבור יותר כוחות? כי ברגע שאני זוכרת את זה (ואחרי שהנושא נפתח בחדר הטיפול) הוא יותר חזק?

שלום , במסגרת הטיפול הפסיכולוגי ההתנהגותי קוגנטיבי בצבא, וטיפול תרופתי בנוסף לחרדה חברתית ודיכאון, הייתי רוצה להעלות חוויות טראומטיות מהעבר ע"י היפנוזה. אני מחפשת מהפנט טוב ולא יקר, שאוכל לעבור אצלו טיפול בגלל שאין מהפנטים בצבא. האם תוכלו להפנות אותי לאחד כזה באיזור השרון או המרכז? והאם בכלל כדיאי לי להתחיל עם זה?

שלום ליאת, כדי לדעת אם כדאי בכלל להתחיל עם זה, תצטרכי להתייעץ עם מטפל המשלב טכניקות היפנוטיות בעבודתו. מצרפת לך לינק לאתר האגודה הישראלית להיפנוזה, שם תוכלי גם למצוא רשימת מטפלים מורשים. http://www.hypno.co.il/hebrew.asp בהצלחה ליאת

דבר נוסף ששכחתי לציין היא בת יחידה ובקרוב מאוד אמור להוולד לה אח השאלה היא היא תתנהג ותתיחס לשינוי המשמעותי בחייה שעד עכשין היא הייתה "המלכה"

באמת יש לנו כול הזמן מאבקי כוחות בזה שהיא כול הזמן אוהבת להגיד לי לא זה דבר שמאוד מאוד מרגיז אותי בכול דבר כמעט ואז נוצר ויכוח וריבים שזה באמת לא נעים השאלה איך אני מתמודדת ? האמת לפעמים אני פשוט לא מתיחסת ואז היא מתחילה להשתולל ולאחר מכאן היא נירגעת ואיך היא נירגעת בהשתולליות ,צעקות,בכי האמת לפעמים אני פשוט מאבדת את הסבלנות ואז מתחיל ריב בנינו וזה לא נעים אשמח לקבל כלים להתמודד

ערב טוב, כמו שכבר אמרתי לך בפעמים הקודמות, לדעתי יש טעם במקרה שלכם להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולקבל הדרכה יותר ספציפית. נראה שלא מדובר רק בבעיית גבולות אלא גם בקשיים בנפרדות, ואולי גם בקשיים רגשיים נוספים, ולכן תשובה אינטרנטית תהיה החמצה. תוכלי להתייעץ, אם תרצי, גם ב"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, כל יום ראשון או רביעי בין השעות תשע לשלוש, בטלפון 03-6406888. בהצלחה ליאת

ברצוני לשאול איך מתמודדים עם רגשות חזקים במיוחד כלפי המטפל? אני לא מטופלת אצל אותה פסיכולוגית. לא מעוניינת לספר את הסיפור שלי המלא כי הוא ארוך ומייגע וגם מחשש לזיהוי. אודה להתייחסות בכל זאת על סמך האינפורמציה שמסרתי,כמובן אם אפשר. והשאלה היא באופן כללי : איך מתמודדים עם טרנספרס כשאי אפשר לעבד אותו ולדבר עליו אחד על אחד בטיפול,כי כאמור אין טיפול. המון תודה עדן

האם הדיבור על ההעברה ועל הרגשות שלי כלפי אותה פסיכולוגית שאני כבר מזמן לא מטופלת שלה הוא הכרחי או שכדאי להדחיק את זה ולא לספר ולתת לזמן "לעשות את שלו".אומרים שזמן מרפא כל מכאוב ואני גם מאמינה בזה . הבעיה שהרגשות שלי כלפיה מאוד חזקים ואין לי עם מי לחלוק את זה כי זה די מביך לספר למשל לחבר /חברה קרובים .אני מאוד לבד עם הכל והאמת שגם קשה לי לשתף אותך בדבר. התלבטתי המון אם לשלוח לך. שוב תודה עדן

סליחה אבל שוב שכחתי לומר משהו. אני יכולה לדבר על כך עם הפסיכולוגית הזו אבל מפחיד אותי התגובה שלה ועוד יותר מפחיד מה היא תחשוב עליי כשהיא תדע את האמת. במערכות היחסים שלי עם חברים/משפחה/בן הזוג מעולם לא הייתי תלותית במישהו.

שלום, שמי חלי עוקשי אני לומדת 5 יחידות במדעי המידע בכיתה י' בבית הספר חקלאי פרדס חנה. השנה בחרתי לבנות אתר בנושא ההתאבדות ושאלת החקר שלי היא: מהם הגורמים להתאבדות ומדוע הם מביאים להתאבדותם רק של חלק מהאוכלוסייה? ברצוני לבקש מידע וחומר בנושא הנ"ל המתמקד בשאלת החקר שלי, בתודה מראש, חלי

המילה התאבדות בגוגל מעלה רק 250000 הפניות. בטח באחדות מהן תוכלי למצוא תשובות לשאלותיך.

חלי יקרה, אני ממליצה לך לגשת לספרנית בספריית ביה"ס שלך, ולבקש ממנה סיוע בכל הנוגע לגישה למאגרי מידע. לא בטוח שבכיתה י' כבר היה לך שיעור כזה, ולכן זה בהחלט הזמן להתחיל. אני ממליצה לך מאד, נוסף על חיפוש המידע, לבקר באתרים דומים מחו"ל. פעם יצא לי לבקר באתרים זרים בנושא התאבדות, ואני זוכרת זאת כחוויה מעניינת במיוחד. אפשר לראות גישות תרבותיות (מדוייק יותר לומר תת-תרבויות, מאחר ונכנסתי רק לאתרים כתובים אנגלית, אמריקאים ברובם) שונות מאד בהתייחסותן לנושא. בהצלחה ליאת

חלי, תקראי את הספרים והמאמרים של פרופסור ישראל אור-בך ,שם הוא מדבר על הדברים האלו.

חלי, האם כתובת המייל המצורפת היא אמיתית? מצאתי אצלי חומר שאולי יוכל לעזור לך קצת. נא אשרי אם כן ליאת

שלום, כאשר ילד בוכה והסיבה לבכי היא מינורית. מה מומלץ לעשות ולומר לו? רב תודות

שלום אא, סיבה מינורית? בעיני מי? לא תמיד אנחנו, המבוגרים, זוכרים את הסקאלה הרגשית של ילדינו. ילד יכול לבכות בכי מר על דברים שבעיני המבוגר כמוהם כקליפת השום. תהיה הסיבה אשר תהיה, כאשר ילד בוכה מסיבה מינורית או מז'ורית, יש להניח שהוא חווה תחושת תסכול, אכזבה, עצב או עלבון. כאשר מדובר בילד צעיר, המתקשה לתת ביטוי מילולי לתחושותיו, נוכל לעזור לו לתמלל את רגשותיו ולתת להן תוקף. "אתה כועס עכשיו. אני רואה" או "זה באמת מאכזב כש..." או "אני מבינה שזה בטח נורא כואב". וזהו. כאשר אנו עושים זאת, אנו מסייעים לילד הצעיר לזהות את רגשותיו, ולתת להם ביטוי. ילד שממהרים להסות אותו עלול ללמוד שהבעת רגשות אותנטיים יכולה לעצבן/להעציב/להפחיד את אמא, ומוטב להחניקם. (ברבות השנים, אשתו תאשים אותו שהוא לא יודע להביע רגשות...). גם מול ילדים גדולים יותר, כדאי לנסות להימנע מביקורת, ובמקום זאת - להביע אמפתיה לתחושותיהם ללא ביקורת. כאשר מדובר בבכיינות מעיקה, מוגזמת, מנדנדת ולא תואמת-מצב, יש להתייחס אליה כאל אמצעי להשגת רווחים, ולסייע לילד לסגל דרכים חדשות להשגת מטרותיו. בברכה ליאת

שלום ליאת רציתי להתייעץ איתך , בעלי בן 26 סובל מבעיות חרדה, שתוקפות אותו לאחרונה הרבה (התחתנו לפני חודשיים) הוא סובל מבעיות החרדה כבר שנה וחצי, ומאחרי החתונה הם התגברו , הלכנו לקפה"ח הפנו אותנו לפסיכיאטר שהתחיל איתו בכדורים: ציפרלקס. כאשר חרדה תוקפת אותו הוא נהיה חיוור, רועד ממש בגוף, ונהיה לו שילושולים. אני ממש דואגת לו. ביום יום הוא בחור נמרץ,חייכן , בחור מקסים, וכואב לי לראותו ככה סובל (אומנם זה לא כל יום...) השאלה שלי: האם התגובות האלה נורמליות? האם באמת כדורים יעזרו לו? מה אפשר לשעות? מחכה לתשובתך ענת

ענת יקרה, תגובות החרדה שאת מתארת הן תגובות חרדה נורמליות, המופעלות (ממש כמו אזעקת שווא) בהיעדר איום ממשי ומוגדר. זוהי הפרעה הגורמת סבל רב, אך ברוב המקרים, מעבר להתקפי הפניקה, מדובר באדם המתפקד כשורה במרבית זירות חייו. ציפרלקס היא תרופה יעילה מאד וחדשה, יחסית, עם מעט מאד תופעות לוואי. היא יעילה ביותר, וחסרונה היחיד הוא בזמן השפעה ארוך יחסית. כלומר, כדי לחוש בהשפעתה המיטיבה נדרשים בין שבועיים לחודש. אני ממליצה מאד לנצל את הרגיעה שתבוא בעקבות נטילת התרופה, ולמצוא פסיכולוג קליני המתמחה גם בטכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות. השילוב של תרופה + שיחות הוכח כיעיל יותר מכל אחד מהם בנפרד. אז מה שצריך לעשות כרגע, זה לדאוג לטיפול המומלץ, ולצאת ברגל ימין למשימת החיים המשותפים יחד. המון מזל טוב, גם אם באיחור של חודשיים. :-) בברכה ליאת

אפשר קצת להתברבר איתך לפני שעת השינה? סתם חשבתי לעצמי עכשיו (נו, טוב לא ממש עכשיו אלא כל התקופה האחרונה) על כמה הסיטואציה הטיפולית היא סיטואציה הזויה. את נפגשת עם משהי שמעולם לא הכרת, בגלל שאת מחפשת מישהו שיהיה מקצועי ביכולת שלו להבין אותך, להכיל אותך ושאר המילים היפות את משלמת לו בשביל זה, את מגיעה לפגישה פעם בשבוע (ולא בכל פעם שאת ממש זקוקה כמו חברה), למשך 50 דק' בסה"כ ואת מספרת לאדם הזר הזה (שממשיך להיות זר כל הטיפול כי את לא יודעת עליו כלום) הכל!! את נכנסת איתו למקומות שבחיים לא נכנסת עם אף אחד. אז איך מהקשר הזה, ההכי מלאכותי שבעולם נוצר הקשר הכי אמיתי שאפשר???

דנה יקרה, אני לא מסכימה עם הקביעה לפיה הקשר הטיפולי הוא קשר מלאכותי. זה נכון שהתנאים, או מה שפסיכולוגים מכנים ה- setting הטיפולי, יוצר סוג של מרחב מובחן, השונה מאד מהמרחב בו מתקיימים הקשרים היומיומיים שלנו. יש לכך סיבות ורציונל טיפולי מובהק. נדמה לי שאורנה תיארה זאת השבוע באחת מתשובותיה למיכל באופן מדוייק ורגיש. אם ניקח זאת רגע בצורה קצת יותר קונקרטית, הרי שלעולם לא נצליח (או שיהיה לנו מאד מאד קשה) להכניס למקומות הכי אינטימיים ושבריריים שלנו, אנשים הלוקחים חלק פעיל בחיינו המציאותיים. כאשר אנו חושפים בפני האנשים הקרובים לנו תכנים מאותו עולם-פרא תוך-נפשי, יהיו - מן הסתם - מי שיחושו בהלה או דחייה או עצב או קנאה או שמחה או שמחה לאיד או עלבון או זעזוע או כל מיני דברים אחרים. כדי שנהיה חופשיים להתבונן באותו עולם תוך נפשי מתוך פניות וחופש, אנו קונים לנו את זמנו של אותו שותף למסע, שישחרר אותנו מאותו 'רעש' מיותר. אין בכך כדי לשמוט את חשיבותם של קשרים אינטימיים, עמוקים ומשמעותיים עם אנשים שאינם 'המטפל שלנו'. מה את אומרת? ליאת

אני אומרת שאני מכירה את כל ההסברים ומסכימה איתם מאוד, ובכל זאת בכל פעם שאני שומעת מישהו מתפעל מכך שהמטפל שלו מבין ומכיל ההתפעלות לא מובנת לי, מכיוון שברור שהוא מבין ומכיל הרי חפשת אדם כזה ואתה משלם לו ממיטב כספך על מנת שיהיה כל הדברים האלה שאתה מחפש מהשותף לדרך. המטפל למד איך לעשות את זה הוא מקצועי. זאת הכוונה שאני אומרת שזה קשר מלאכותי זה קשר שאתה קונה אותו. כשהעניין הזה התחיל להטריד אותי חשבתי לעצמי שאני כמו אדם שמחפש אהבה ומשלם למישהי שתשכב איתו על מנת למצוא אותה, וזה הרי לא אמיתי זה מלאכותי- וסליחה על ההשוואה אני בטוחה שאת מבינה מה אני מתכוונת להגיד- אותו דבר כאן, אני מחפשת מישהו שיבין אותי שיראה אותי ואני משלמת למישהי חיצונית שאולי אם היינו נפגשות ללא הקשר הטיפולי לא הייתה מתחברת אלי במיוחד. ובכל זאת, מתוך הקנייה הזאת נוצר קשר שהוא מאוד אמיתי ומאוד מיוחד. מצד שני אם יגמר לי הכסף מחר סביר להניח שדרכינו יפרדו (זה קשר אמיתי?)

הילדה בת 8 בת יחידה היא ילדה שחושבת שמגיע לה הכל ,שתלטנית בעבר הילדה סבלה מחרדת נטישה היא עד היום סובלת אבל המצב הישתפר ביחס שלפני שנתיים בגן למששל היה לה קשה מאוד להיפרד מימני זה פחות או יותר ההסטוריה שלה השאלה מדוע היא לובשת שלוש תחתונים ממה זה נובע לפי מיטב ידעתך מה יכול להיות ואיך להתיחס לתופעה אני מנסה הרבה מאוד לדבר איתה ובעלי כמובן שאולי תירדי משלוש לשתיים לאט לאט אבל זה לא עוזר

שוב שלום, האופן בו את מתארת את בתך לא משדר הרבה אמפתיה לקשיים ולחרדות שלה. יכול להיות שמשהו מן העמדה הזו משודר גם אליה. יתכן שההתעקשות שלה על שלושת התחתונים היא חלק ממאבק כוחות ביניכם לבינה, ויכול להיות שיש לזה משמעויות נוספות. אני רוצה להזכירך שבמקרים של חרדת נטישה יש בדר"כ מקום לבחון גם את עמדתו של ההורה ביחס לסוגיות של פרידה ונפרדות. ממליצה לכם בחום לפנות לאיש מקצוע שיסייע לכם להתגבר על הכעסים והקשיים במשפחה. בהצלחה ליאת

אני על הקצה

ערב טוב, כשמרגישים 'על הקצה', הכי טוב זה לקחת שני צעדים לאחור ולנוח קצת. לא חייבים לתקוף בכל החזיתות בבת אחת. לי זה עוזר. לפעמים... ליאת

תודה אבל אני מרגישה שהחזיתות תוקפות אותי. כרגע הן תוקפות מאחור אין מקום לצעדים ומלפנים התהום. התהום המתוקה.

ליאת, מה שלומך? לא תפסת במקרה את האנס?:) אין לי הרבה מה לומר...הכל שיגרתי למדי... געגועים...

האמת היא שהייתי שמחה להצטרף למחפשים, לו רק היה לי הזמן לכך. נחזיק להם אצבעות. לילה טוב ליאת

ליאת שלום, אשמח לדעת מה דעתך לגבי מה שעשיתי בפורום ומה קרה בעקבות זה? (מתכוונת לגבי הודעת הוידוי) אשמח אם תתיחסי להודעתי!! תודה

שלום מיכל, איני רואה סיבה מדוע להרים שוב ענן אבק ששקע. נדמה לי שהדברים מוצו. אם בכל זאת את מתעקשת על דעתי, אוכל לומר רק זאת- אני מודעת היטב (וגם ציינתי זאת לא פעם) ליתרונותיו של הפורום האינטרנטי כמאפשר ללבוש ולפשוט זהויות. כמי שנחנה בחדות ראייה לא רעה בכלל, נדמה לי שאני מצליחה לזהות את הכותבים כאן, גם כשהם ב'תחפושת'. איכשהו, ברוב המקרים, אני מזהה את כתב היד... אז נכון שזה מותר וזה חוקי. להגיד לך שאני מתה על זה? לא. כשזה קורה בימי התורנות שלי זה מעורר בי - אם כי לא תמיד - תחושה לא נעימה. קצת של ניצול. כמו אורנה, גם אני חושבת שזה לא מוציא ממני את המיטב. הייתי שמחה אם ננסה להתגבר על האירוע הזה ולהמשיך ממנו הלאה. אולי בכלל חלק ממה שיוצא כאן ביומיים האחרונים קשור קצת בבלבול/תסכול שהתעורר בעקבות עזיבתו של גדעון? אולי. לילה טוב ליאת

שלום ליאת, אינני מנסה "להרים שוב ענן אבק ששקע". רק פשוט הדיעה שלך הייתה חשובה לי.. למרות שלא ממש ענית לי תודה ולילה טובה

היי ליאת, אז איך את יודעת שאת מצליחה לזהות את הכתב? יכול להיות שאת צודקת אבל מה עם את טועה? אולי את משייכת דברים לא למי שכתב אותם? והאם כשאת רואה כתב שאת חושבת שהוא שייך למישהו אחר התשובה שלך נקייה או מתייחסת לאותו אחד? סתם מעניין.. חוץ מזה שיהיה המשך לילה מצויין (אצלי זה לילה שלפני טיפול ובדרך כלל זה לילה קצת חסר מנוחה) דנה

דר. שלום.. אני בת 25 ובעלי בן 27. שנינו דתיים, לפני החתונה שמרנו נגיעה והתחתנו בתולים כמובן. התחתנו לפני פחות מחודש, אבל לבעלי יש חרדת ביצוע, כי כל פעם שאנחנו מגיעים למצב אינטימי של קיום יחסי מין, האיבר שלו נופל ברגע שהוא נוגע בי. אני עברתי הדרכה לפני החתונה,והסבירו לי שזה נורמלי ויכול לקרות, אמרתי גם לו את זה, אני ממש לא לוחצת... יש לי המון סבלנות, אבל אני קצת מתוסכלת כי הוא מפחד לגעת בי, הוא מנשק אותי רק בלחי.. בעצם, אני שואלת מה לעשות?.. אני עצובה כי אני לא יודעת איך לעזור לו.. דיברנו על זה, אבל בכל זאת, מה כן אפשר לעשות??.. תודה!

שלום מרים, לפני הכל, מזל טוב לרגל נישואיכם. במקום להגדיר את מה שקורה לכם כ"בעיית מיניות דחופה", אני ממליצה לראות בה - קודם כל - "תקלות ילדו?ת" של מתחילים. צעירים דתיים ששמרו נגיעה, ולמעשה לא יכלו להתנסות (ולפשל) עוד בטרם נישואיהם, נאלצים לפעמים להתמודד עם הכשלים הטבעיים של הפעמים הראשונות דווקא עם בחירת לבם החשובה ביותר. יחסי מין, בעיקר בפעם הראשונה, יכולים לאיים מאד על הגבר הצעיר ולהוביל לתופעה המביכה שחוויתם. נדמה לי שדרך טובה להתגבר על כך זה לגייס הרבה סבלנות והומור, ובעיקר - לא לוותר. דווקא ההימנעות אותה את מתארת, יכולה להעצים את החרדה, ולמנוע ממנו להיווכח שבפעם הבאה זה יכול דווקא להצליח. תוכלי לומר לו שאת לא מתכוונת לוותר עליו, וליזום תנאים "מעוררים אך לא מחייבים", כמו אמבטיה משותפת, מסז' הדדי או ארוחה רומנטית, ולראות מה יהיה. אם תראי שהבעיה נמשכת בעקשנות למרות כל המאמצים, אפשר יהיה לחשוב על פנייה לעזרה מבחוץ. בהצלחה ליאת

שלום ברצוני להפנות שאלה לגבי אמא שלי אמי בת 58 בחודשים האחרונים היא לא נרדמת בלילות והיגע למצב שהיא יושבת כשלוש שעות במיטה ובוהה בקירות היא מרגישה חולשה ונרדמת בכל מצב (מול הטלויזיה,בתפילה,וכו...) לטענתה היא לא מדוכאת אך כאשר היא לא נרדמת היא מרגישה שהיא עומדת להשתגע "כאילו שד נכנס בתוכה" ברצוני לציין שהיא כמעט ולא יוצאת מהבית היא שומרת על הנכדים מכינה להם לאכול וכ.. אך חוץ מעבודות הבית ושמירה על הנכדים היא לא נמצאת בפיעלות גופנים. היא סובלת מעודף משקל ושוקלת כ-110 ק"ג האם יש קשר? אנחנו הילדים מאוד דואגים לה וחוששים שמצבה ילך וידרדר. לפני מספר חודשים סבלה מכאבי גם ועברה סדרת בדיקות אך לא נמצא גורם ביעתי. מה זה יכול להיות האם זה בכל זאת דיכאון? תודה המודאגת

שלום לבת המודאגת, שינה לא סדירה או הפרעות בשינה יכולות להיות קשורות בדיכאון, אך זהו סימפטום בודד שקשה לבסס עליו אבחנה מלאה, בפרט לא דרך האינטרנט. כדי 'לזכות' באבחנה של דיכאון יש צורך בהערכה מקיפה וזהירה של כל תחומי התפקוד שלה, וכמובן לשלול מעבר לכל ספק סיבות פיזיולוגית אפשרית. אני מציעה לכם להתחיל מרופא המשפחה, שיוכל לתחקר את התופעה לפרטיה, לשלוח לבדיקות מקיפות, ולסייע באיתור הקושי. אם, מעבר לכך, יש יסוד להניח שהיא במצוקה פסיכולוגית וידועים לכם גורמי לחץ בחייה, אפשר - ללא קשר - להתייעץ עם פסיכולוג קליני ולבחון אפשרות של טיפול תמיכתי. בברכה והרבה בריאות ליאת

בתי בת ה 8 בת יחידה ישנה תופעה מאוד מוזרה מעניינת אצלה שהיא אוהבת ללבוש 3 זוגות תחתונים מגיל קטן בערך 6 + - על מה זה מעיד לילה עצמה לידע כללי יש לה בעיות רגשיות

שלום אורי, ההרגל שאתה מתאר הוא אכן לא שגרתי, וחשוב לנסות ולהבין אותו על רקע הקשיים הרגשיים וההיסטוריה של הילדה. יכולים להיות לזה מספר הסברים, אך כדי לעשות זאת נחוצים פרטים רבים נוספים. האם בגלל הקשיים הרגשיים היא נמצאת במסגרת טיפולית כלשהי? אם כן - כדאי מאד להתייעץ עם הגורמים המטפלים. אם לא - כדאי לפנות להתייעצות, או להוסיף פרטים כאן, כדי שאוכל להתייחס. בברכה ליאת

ישנה ילדה אחת בת 10 שבהיותה תינוקת , אימה התאבדה כתוצאה מדיכאון. כיום הילדה יודעת שאימה נפטרה כתוצאה של מחלת הדיכאון. השאלה היא מתי וכיצד כדי לספר לילדה על נסיבות מותה של האם?

שלום אב, אישית, אני דוגלת בשיטה של יושר וענייניות גם מול ילדים צעירים. נדמה לי שאם הילדה יודעת שאמה מתה כתוצאה ממחלת הדיכאון, זהו מידע נכון, ואין להוסיף עליו פרטים נוספים כל עוד הילדה אינה שואלת. יש להניח שככל שתגדל ותחקור, היא תרצה עוד ועוד פרטים, עד שהתמונה כולה תתחוור לה. כרגע, איני רואה סיבה לחשוף בפניה את הנסיבות כולן, אלא אם היא מתעקשת לדעת. האם היא שאלה כבר (או קיבלה הסברים) לגבי מחלת הדיכאון? ליאת

רק רציתי לשלוח חיבוק של תודה ואהבה. (אני מכסה את כל הערוצים..)

שלום ויק, אורנה תשוב לכאן ביום חמישי, ואני מקווה שהיא תקרא את דברייך החמים. :-) ליאת

ליאת שלום, אכן פניתי לעובדת הסוציאלית הראשית של בית החולים אך נעניתי שיש תורים לפסיכולוגים מפה ועד להודעה חדשה.......כך "מקבלים אחריות".... . בכל אופן לך אני מודה שהבנת לליבי וניסית לעזור! יישר כח פרח

שוב שלום פרח, במקומך, לא הייתי ממהרת לוותר להם. נסי להיות קצת פחות 'נחמדה', ולהזכיר שהיה כאן כשל רפואי (אם אכן היה כזה). יש בכל בי"ח גוף המטפל בתלונות הציבור. נסי להתעקש גם דרך שם. הרבה בריאות והצלחה ליאת

שלום שוב, אחרי הטיפול היום מרגישה שאני פגועה ...נפגעתי ממנה ויצאתי מאוכזבת ... זה לא עובד לנו כבר מס פגישות, יש קצר בתקשורת אני מרגישה שמשהו מתפספס בדרך ...היא אומרת שאולי היא משוחררת מידי, ולא צריכה לומר את הדברים בחדות כזו ובצורה גלויה ...(חשוב לי שזה יהיה אמיתי ושהיא לא תתהלך על ביצים ותהיה זהירה כמו בעבר)אני מרגישה את סוג הדיבור כסוג של ביקורת ואז נפגעת ..אני אוהבת אותה ומאוד מאוד מעריכה אותה ,אבל אני מרגישה שיש פער גדול ביננו, אמנם לא תמיד אבל בתק האחרונה מאוד ,וזה כואב לי אני כבר לא במקום של כעס אלא במקום אחר של אכזבה שהיא כבר בתחושה שלי לא איתי כמו פעם אני כתבתי שזה מאוד מציק לי שיש פער, לאיך שאני בחוץ ולאיך שאני בטיפול .אני בעיקר מתכוונת לאיך שאני מדברת ומתנהגת בחדר על החוסר הביטחון שלי ,הקול השקט בלי הרבה אנרגיות,הרבה פעמים לפני שאני בדרך, הבטן כואבת לי ובא לי להקיא התחושות הללו נעלמות במהלך הפגישה, אני בלחץ איך היא תקבל אותי היום ...ברור לי שזו בעיה אצלי שזה עולה לי מול סוג מסויים של אנשים שאני תופשת אותם כאנשים שברמה גבוהה יותר ממני ....זה עכשיו מפריע לי מאוד יש חלקים שאתה משלים איתם והרבה יותר קל לך לקבל את עצמך אחרי זה ,אז עכשיו אני מרגישה חכמה ,יפה ,עם לב טוב שאוהב לעזור ולתת כצריך ....בעיקר חזקה פיזית. תמיד היה לי בטחון בסביבה הקרובה וגם בחברה חדשה .....אז איך זה שאני עדיין אחרי הכרות של שש וחצי שנים יכולה להכנס לאוטו ובמשך חצי שעה להיות עם דמעות בעינים בגלל שאני מרגישה שזה הרבה יותר עמוק מזה שלא קיבלתי את הביקורת שלה .אני מאוכזבת שהיא לא יכולה לפרגן לי כמו הרבה אחרים(אמרתי לעצמי בלב כל כך הרבה פירגון אני מקבלת מכל העולם ,אז ממנה לא נורא...אבל אני משקרת לעצמי אני רוצה שקודם כל היא תתן לי את הפרגון ואת האישור הזה ) למה היא קשוחה איתי כל כך, היא הרי טיפוס חם הרי הגבולות נשמרים בסופו של דבר ואני כן מכבדת את זה , משהו נגמר לי באמונה שמשהו עדיין יסתדר (יודעת שהכל עניין של תהליך וזה לוקח זמן ).בעבר הרמתי ידיים כי היה קשה ורציתי להעיף בגלל הקרבה הזו. הפעם זה אחרת אני ממש לא רוצה ללכת אבל איבדתי את האמון שמשהו ישתנה בתקשורת הזו חבל לי לאבד את הקשר המשמעותי הזה ....מרגישה אבודה ...למרות כל התקדמות שלי ....תודה על תשומת הלב ...יצא לי ארוך ...אני.

שלום 'אני', אני מזמינה אותך לחשוב האם מה שנחווה על ידך כ'חוסר פירגון' מצד המטפלת שלך הוא אכן כזה. ועוד כדאי לחשוב, האם מה שאת מקבלת "מכל העולם" הוא אכן פרגון אמיתי. לפעמים (לא תמיד, אני יודעת) הסביבה החיצונית שלנו מגיבה לפן חיצוני ושטחי שלנו, שאין לו ולא כלום עם הגרעין האמיתי בתחושת העצמיות שלנו. אולי המטפלת שלך מתקשה לפרגן לאותו חלק חיצוני, פשוט בגלל שהיא רואה אותך מעבר. מכירה את החלקים האחרים, האמיתיים, הפחות ייצוגיים שלך, ורוצה להחיות דווקא אותם? כדאי לבדוק. בברכה ליאת

יש לי בעיה שקשה לי מאוד לשלוט על הכעסים שלי ועל העצבים שלי ולפעמים אני מוציאה את זה על האנשים הלא נכונים. זה מתבטא בזה כשאני מתעצבנת אני שוברת דברים וצועקת ואני ממש סובלת מזה... מה אני יכולה לעשות כדי שהמצב יהיה שונה?

שלום לך, יש סדנאות המיועדות לשיפור מיומנויות שליטה עצמית ו-וויסות רגשי. חיפוש קצר בגוגל יעלה לא מעט מכונים המציעים סדנאות כאלה. בהצלחה ליאת

כל אחד מתעסק עם הבלגנים שלו ופה בלגן שם בלגן וקלחת ואני בשקט שלי כשכבר משהו מצליח להרגיש אי שם לעתים רחוקות דואגת לקשר עם האיש היחיד שמדבר איתי מזה שנים. האיש היחיד שמנסה עדיין להושיט יד, להקשיב, להיות שם. כבר לא ניתן להציל ממני, אני לא צעירה, אבל... האיש שמקדיש והקדיש כל כך הרבה חולה כבר זמן מה, ויש לכך משמעות כבדה מאד (אף כבדה משתוכלו לדמיין) נוכח דברים שקרו ועברו ברוב שנותיי. זה כל מה שמעניין אותי עכשיו. זהו. רציתי לרשום את זה איפשהו. ובבקשה בלי ניתוחים, אני מכירה את העניינים מאד מאד לעומקם. אבל רק רציתי לרשום. מטופלת ותיקה (שכמעט ואינה רושמת כאן)

שלום לך מטופלת ותיקה, תמיד כשמישהו מעיז וכותב כאן בפעם הראשונה, או בניגוד להרגלו, זה ממלא אותי שמחה והתרגשות מיוחדת. מבחינתי זו הבעת אמון קטנה ויקרה, כמו אבן-חן. אז מבעד לקולות הרמים שנשמעים כאן לאחרונה, אנחנו קשובים גם לדברים שנאמרים בשקט. הדברים שלך, שאכן נאמרו בשקט, כאילו בשוליים, הצליחו לטלטל אותי, לרגש, ולהעציב מאד. לפעמים אפשר להתפוצץ מול מה שנראה כמו תעתוע אכזרי של הגורל. מול אי הצדק. הדריכות הזו, שלך, המחשבות הממשיכות לטרוד את מנוחתך, הדאגה העצומה, עוברות כולן בשורה הקצרה ההיא, במרכז. תודה על השיתוף. אשמח אם תמשיכי לקחת חלק כמשתתפת בפורום שלנו, במינון המתאים לך. ליאת

בשורה מה אבשר - הפנטזיות האיומות הספציפיות האלה שלי עדיין לא התגשמו... ו... איש השיחות שלי חזר לעצמו... הוא היה חולה מאד... חור פתאומי ומבהיל של הרבה מאד פגישות נפער... עכשיו יש לנו לפחות שנה על מה לדבר... אם רק, אם רק הכל יהיה כשורה. הנה בשורה טובה, אך עדיין פוחדת פחד מוות... נראה מה יהיה באמת תודה על תשומת הלב החמה למרות הקושי העצום שלי, אני מקווה שזה בסדר לנצל את הפורומים לפעמים... בעתים קשות וגם נוחות. נלחץ על "שלח"? קליק... מטופלת ותיקה

מאוכזבים יקרים, יש כאן כמה נקודות שראוי להבהיר: 1. פורום אינטרנטי הוא באמת לא טיפול. מאחר וזו אינה פגישה פנים אל פנים, כל אחד מכם יכול לכתוב באיזה כינוי שהוא רוצה, כמה פעמים שהוא רוצה, ואף להחליף זהויות ככל העולה על דעתו. 2. עם זאת, אנחנו מגיבים אל הפניות שלכם מאוד ברצינות, ומתייחסים לכל אחת מהן באורח אישי ביותר. אנחנו קוראים בתשומת לב, מנסים להקשיב לנימי הנימים, יושבים בימים ובלילות על-מנת לנסח תשובה מתאימה ורגישה שתעורר מחשבה פתוחה. אני נוטה להאמין שכאשר זה מצליח, קורה משהו נפלא, ששווה את השקעת הימים והלילות. פתאום, בתוך הג'ונגל של החיים בכלל והג'ונגל של האינטרנט בפרט, יש רגע של מפגש: משהו נגע, מישהו היה פתאום פחות לבד... אני חושבת שהמשתתפים שאינם נמצאים בטיפול לומדים אז משהו על התחושה המיוחדת שמתקיימת בטיפול, ולפעמים אפילו מסתקרנים מספיק על-מנת לנסות בעצמם. אלה שכן בטיפול מקבלים תזכורת וחיזוק להמשיך לצעוד בדרך הכל-כך מורכבת הזו. זו הסיבה שאני עושה זאת. זאת הסיבה שאני מתאמצת בשביל הפורום הזה. 3. מעבר ל"ציונות", יש כאן עניין מאוד פשוט. אם כל אחד מכם יכתוב 8 שאלות בשמות שונים, המנהל/ת שאחראיים על אותו יום לא יוכלו להגיב באופן חם ואישי ומושקע כפי שתיארתי. זה אומר שאפשר יהיה לכתוב לכל אחד מכם תשובה קצרצרה, לא אישית, לא נוגעת. חלקכם חושבים שזה טוב, אולי, אבל אני לא באתי לכאן בשביל זה. 4. ומילה אישית למיכל (ולכולכם) - אני נוטה לחשוב שפיצלת את עצמך למספר דמויות מתוך חשש שהמשא שיש בך, על כל חלקיו, הוא כבד מנשוא. וודאי שאפשר להתחבר לתחושה כזו, וודאי שאני מקווה שאת מצליחה לבטא משהו מזה בטיפול או ביומן שלך שראוי שייקרא. כשכתבתי שלמרות הכל נותרת חסרה, התכוונתי (ונדמה לי שרובכם פיספסו זאת), לכך שלמרות המאמץ לפצל את ה"רעב" שלך, נותרת רעבה, חסרה וריקה. אני נוטה לחשוב שאת מכירה היטב את המצב הרגשי הזה, וזו נקודה משמעותית למחשבה. האם יכול להיות, שלו היית מעזה לפנות אלי כאדם אחד, גם אם אדם הנושא משא כבד מנשוא, היית יכולה לקבל ממני "מזון נפשי" ממלא יותר? הלא אז, לפחות הייתי יכולה לנסות להתייחס אלייך על כל חלקייך, אולי לא כולם בבת אחת, אבל בכל זאת... 5. התוקפנות שעולה בפורום, ומתבטאת בניסוחים עוקצניים וגסים כלפי משתתפים וכלפי מנהלים, איננה מקובלת עלינו. שימו לב - זו לא הכחשה של התוקפנות, אלא הזמנה למצוא דרכים בשלות יותר לבטא אותה. דרך צלחה, אורנה

לאורנה שלום, סליחה עוד פעם על כל מה שהיה כאן. אני ממש איכפת לי שהפורום הזה יישאר פתוח לכולנו, ואני מודה לכם עוד פעם על כל המאמצים שאתם עושים כאן. אבל עוד פעם, למרות הכל, אני הפניתי את תשומת כולם למה שבאמת קורה ואני עדיין מאמינה שיש המון כמוני שמשתמשים בשיטה זו, לא מתוך כוונה רעה, אלא כי נראה לי שלא היה מקובל לראות את השם מיכל 8 פעמים ברצף, כי אז זה בטח היה מעצבן אותך יותר!!!! נכון שאני בחורה "הנושאת משא כבד מנשוא", אבל תגובתיך עזרו לי מאוד ואני הולכת להשתמש בהם בטיפול, ואני לא, לא נשארתי חסרה ורעבה (אולי כן לגבי הוידוי, עד שהגבת היום). את כתבת "האם יכול להיות, שלו היית מעזה לפנות אלי כאדם אחד...." נראה לי שמה שהעזתי היה יותר אמיץ ואמיתי מכל "החברה" של הפורום, שהתנפלו ועקצו והיו לך לעורכי דין. !!!! ואני עדיין מאמינה שלא פגעתי באף אחד אישית (ואם כן, אז סליחה). לסיכום אני מודה לך עוד פעם, ואני אמשיך כמו שכתבתי קודם להשתתף בפורום, ולהיות חלק פעיל ממנו. *אני אשמח אם תקראי את היומן שלי, אם זה באמת מעניין אותך, ולעזור לי!! *ותודו שהפורום נהיה יותר מעניין!!!!

ההתנצחויות האלו זה ממש לא מה שהופך פורום למעניין .

אורנה יקרה, פורום סוער, לפני שעתיים חזרתי מאחת הפגישות היותר מועילות שהיו לי בזמן האחרון עם המטפלת שלי. כשאני קוראת את הדברים הנוגעים שלך, אורנה, אני נזכרת במה שכבר כתבתי פה, יותר מפעם אחת, עד כמה למדתי בפורום הזה, להיות מטופלת. למדתי לא מעט משאלות, כמו השאלות המצוינות שלך, מיכל (כל אחת ואחת מהן:- ), שהראו לי, בזמנו, שאני לא חריגה בשאלות שמציקות לי. למדתי המון, מהתשובות לשאלות האלה. תשובות שאכן ניכרת עליהן, ההשקעה, המחשבה והאכפתיות, של שלושת המנהלים המקסימים של הפורום הזה. מלבד הלימוד מה*שאלות* כאן, למדתי המון גם מאנשים כמו רשת, שפחות שואלים, ופשוט (לא פשוט בכלל, אני יודעת) משתפים. משתמשים במקום הזה, באנונימיות שהוא מספק, ובאוזניים הקשובות, המיומנות והמקצועיות שנמצאות כאן, כדי לספר פה קצת מהתחושות אותן הם לא יכולים לספר במקומות אחרים. ואיזה חברויות מדהימות יצרתי כאן... קשה לי בימים שהפורום הזה סוער. בעצם פעם היה לי קשה. היום בעיקר חבל לי. המקום הזה יקר לי. המשתתפים בו יקרים לי והמנהלות שנותרו, חשובות לי מאוד. מקווה מאוד שיחזור השקט. לא מאוכזבת בכלל. מאף אחד. יעלה

יעלה חביבה. כתבת מאד יפה. כמו הדר. לילה טוב.

אורנה יקרה, לדעתי טעית כשהעלית הודעה נוספת (לא מספיקה הודעה אחת?). אני מקווה שאת לא נהנית מהדיון המיותר וה"מעניין". ומילה או שתיים למתדיינים- הפסיקו מיד כל דיון, התנצחות, ומַחֲלֹקֶת. אתם מחטיאים את מטרת הפורום!! תודה.

כמטופלים חסרי הבנה, רק בהודעה השניה בקושי הבנו מה מתרחש... קשה לי להאמין שדר' אורנה שובעת נחת מכל הטרראם... (לבטח אין זה משמח אותה) אגב, מה הסימנים והמספרים מלמדים אותנו? ליל מנוחה :-)

אורנה, כל כך יפה מה שכתבת, כל כך נכון. בחלקים מאוד משמעותיים בטיפול שלי, הרגשתי צורך להיות פה. לפעמים רק לקרוא, לפעמים גם לשתף. לפעמים לבקש תמיכה. וממש כמו שכתבת, אורנה, הרבה פעמים "נוצר רגע של מפגש: משהו נגע, הייתי פתאום פחות לבד..." וקיבלתי "תזכורת וחיזוק להמשיך לצעוד בדרך הכל-כך מורכבת של הטיפול". כמה למדתי מההשתתפות בפורום. ואילו חברויות מדהימות יצרתי כאן... ההשקעה שלכם, מנהלי הפורום, ניכרת בכל תשובה. אני זוכרת תמיד, ומעריכה מאוד את ה"ימים כלילות" שאתם פה. בהתנדבות, מתאמצים ומצליחים לכתוב תשובות אישיות, נוגעות. ואולי ה"משברים" האלה, שהפורום מייצר לפעמים, נועדו גם כדי שאוכל / שנוכל להודות לכם על כך. הדר

שלום שלום שוב, אף אחד לא מערער על תרומתם של מנהלי הפורום. הם תרמים ממרצם, מהידע שלהם ומזמנם וכל זה בהתנדבות. מטרת הפורום היא אכן שאלה-תשובה. אך רצוי לברך גם יוזמה של ביקורת פנימית. מלבד מטופלים, אנחנו גם אנשים חושבים, דעתניים ועם ביקורת. או לפחות רצוי שנהיה כאלה. נראה לי שלכך התכוונה מיכל כשרשמה "מעניין". אולי חומת הדיסטנס של מטפל-מטופל בעייתית. אל תשכחו שלא מדובר פה במלאכים ובני תמותה. כולנו בני אדם וכולנו זכאים לדעה וכולנו מסוגלים לשגות. נפלא לחלק מחמאות ולפרגן לאורנה וליתר המנהלים. בואו נשאיר גם את הפשרות פתוחה להעביר ביקורת/ דעה. לא צריך להיבהל מכך. לילה טוב, כליל

שלום רב, ברצוני לקבל מושג איך להתיחס לקושי של ביתי להפרד מחפצים. האם זהו סימן לבעיה כלשהיא? זה יחלוף? האם יש דברים נוספים שעלי לשים לב אליהם? פרחים שנקנו לארוע מסוים היא סרבה למסור אותם בטענה שהיא תתגעגע אליהם + ציור שהיא צירה לילד אחר במסגרת משימה בכתה היא החליטה שהיא לא מוסרת כי היא תתגעגע לצבעים שהיא צבעה איתם וכי הם שלה.! וישנם עוד דוגמאות. בברכה ותודה אמא מודאגת.

שלום דנה, רכושנות של ילדים פושטת ולובשת צורה לאורך שנות ההתפתחות, כאשר בכל גיל יש לה משמעות מעט אחרת. אצל הילד הצעיר, בערך בגיל שנתיים- שלוש, ההיקשרות לחפצים יכולה לשקף תחילתו של תהליך גיבוש זהות עצמית, כאשר הפרידה מחפץ ששייך לו יכולה להתפרש כפרידה מחלק מסוים בו עצמו. בגיל זה נראה לא מעט מאבקים סביב חפצים, וקריאות נואשות "זה שלי!". במהלך ההתפתחות, לומד הילד בהדרגה לפתח נפרדות, ולחלוק דברים השייכים לו מבלי להרגיש מאויים יתר על המידה. בגיל שבע, ילדים כבר יודעים שלאובייקטים/חפצים מסוימים יש ערך, והרכושנות שלהם היא אחת הדרכים להשיג השפעה וכוח. פרחים או צבעים שנקנו בכסף מקבלים חשיבות בשל ערכם הקונקרטי, ומסירתם לאדם אחר נתפסת כהפסד או אובדן. מסיבה זו, נראה בגילאים האלה הרבה ילדים שנהנים מ'אוספים' למיניהם, שמעניקים להם תחושה של שליטה וביטחון. לפיכך, אין לדאוג יתר על המידה מהקושי להיפרד מחפצים, ומוטב לראות בכך שלב התפתחותי טבעי. חשוב לכבד את הקושי, להתחשב בו, ולהימנע מביקורת או לעג. למרות כל האמור לעיל, עדיין כדאי מאד להפגיש את הילדים שלנו (כמעט בכל גיל) עם שמחת הנתינה, עם התחושה הנעימה כל כך המתעוררת בנו כאשר אנחנו חולקים משהו שלנו עם מישהו אהוב וראוי. למידה זו נעשית בדר"כ תוך שאנו - כמבוגרים - נותנים דוגמא אישית, ומוכנים להעניק לאחרים מעצמנו. בברכה ליאת

היי. המטפלת שלי נורא נחמדה אלי, איכפת לה ממני.... אבל הבעיה אצלי שאני לא מצליחה להתמסר אליה, לתת בה (כמו גם לא באחרים) את כל האמון הדרוש בכדי להתקדם הלאה. ככל שהיא מנסה, ככל שאני דוחפת אותה רחוק...מצטערת על זה, חוזרת אליה, מבטיחה, עובדת איתה עוד קצת, אבל תמיד ברגעי השיא אני מוותרת, בורחת, מפחדת, שותקת. עד כמה אפשר להמשיך כך?? (כבר דיברנו על חוסר האמון שיש לי לגבי אחרים, הפחד שלי בלהתמסר, הפחד שלי מנטישה, ומתלות, אבל הכל נשאר דיבורים, אינני מצליחה לעשות עם זה שום דבר)

שלום שרון, אנשים נוטים להפחית בערכם של דיבורים ותובנות. את אומרת בנימה של ייאוש, "על הכל כבר דיברנו". בעבודה הטיפולית, פעולות והתנהגויות 'אוטומטיות' מקבלות המשגה חדשה (כן. באמצעות דיבור, דיבור, ועוד דיבור). פתאום זה כבר לא "מטפלת לא מקצועית", "אישה נוטשת", או "אני שמחרבת כל קשר" - אלא הבנה שיש כאן דברים שמעבר. היכולת להישאר שם, על אף...ולמרות... היא התקדמות גדולה. נסי, לשם שינוי, להניח לצורך "לעשות עם זה משהו", ורק להיות. להקשיב לפחד להינטש, לפחד להתמסר, לעשות לו מקום, ולא למהר לטשטש אותו בעשייה. בהצלחה ליאת

סליחה שאני מתפרצת לכן... ליאת לצערי (עדיין) אינני מבינה כיצד באמצעות דיבור. ומדוע לא לעשות עם זה משהו? בכל זאת אני מנסה...להפסיד אני לא יכולה (מקסימום אלפי שקלים:)

מיכל: אני מחזקת את ידייך, מבינה את הקושי שלך, ואת הניסיון שלך להיפתח בקצב ובצורה שלך. צר לי שלא קיבלת את החיזוק והקבלה שאולי היית זקוקה להם. תמשיכי להיות אמיצה וכנה. שלום, הופתעתי לרעה מהתגובה שלך למיכל בעלת הכינויים. הייתה בה משום חוסר פתיחות לדעתי. ואכן, מיכל ספגה חוסר קבלה ו"תגמול" לוידוי שלה. כנראה שהיא הייתה נבוכה להזדהות בכינויה ולהתייחס לחלקים שונים בחייה..אולי הרגישה שזה "יותר מידי". היית צריכה לחשוב יותר לעומק על הסיבות שהביאו אותה לפנות באנונימיות. יתכן שהיא "נהנתה" בצורה כפולה מהאנונימיות שמאפשרת הפניה באינטרנט. אין שום חוק כתוב או שאינו כתוב נגד ההתנהגות הזאת. אני חושבת שהתגובה שלך הייתה רשמית, צפויה, סמכותית. תוכחה מיותרת, זאת לאחר הפגיעה שספגה מרשת. ומה השגת? מיכל למדה שבפעם הבאה עדיף לה שלא להתוודות. כומר, גם אם היא מתביישת בצדיים מסוימים בחייה או בהתנהגותה ומתקשה לחשוף אותם, אסור לה לחשוף את עצמה. כנראה שזה שיעור שהיא תאמץ בחייה הלא וירטואליים - וחבל. היה כדאי לקבל אותה, עם המסכה, ולהתרכז במה גרם לה להרגיש שהיא זקוקה לאותה מסכה. ולא הוקעה. די עם ה - so call מוסר. אנחנו מנסים להבין כאן את נפש האדם ולא לחנך אותו. אין כאן שום צורך למתוח גבול, אבל כנראה שהרגשת שהתפקיד שלך מחייב מתיחת גבול, גם כאשר היא אינה נחוצה. כי הרי אתם הוד רוממותם המטפלים, ואנחנו בעוונותינו המטופלים. מאוכזבת

תודה רבה לך.

שלום, במשרד שבו אני עובדת ישנה מחיצה המפרידה בין שני חלקי החדר. הבוסית מאזינה בכל שעות העבודה לרשת ב' ואותי זה מוציא מהכלים. גם מאוד קשה לי להעיר לה. לפעמים בעקבות הערותיי היא מנמיכה וגם אז זה מפריע (עדיין שומעים את הדיבור הבלתי פוסק). אני רגישה מאוד לרעש וזקוקה לשקט, גם לצורך העבודה וגם לצורך שקט פנימי. אני מחבבת את הבוסית, אבל בנושא הזה היא מאוד לא מתחשבת. היא לא עושה לי "דווקא", אבל גם אין לה שום נכונות להתחשב בי. הערתי לה מס' פעמים רב ואפילו פעם הרמתי את הקול ואמרתי שאני פשוט משתגעת מכך (ביקשתי בנימוס פעמים רבות ללא הועיל עד שהתפקעתי וזו הייתה התוצאה).זה היה אפקטיבי לשבוע, אך ללא הועיל. הסברתי לה שזה מפריע לי והיא בתגובה אמרה "את שומעת טוב מידי" וכשאני מעירה לה (דבר שקשה לי לעשות!!!!!) אני מקבלת תשובה של "אני רוצה לשמוע חדשות". מה עושים? תודה.

שלום רב, מאחר ולמרות חוסר האסרטיביות שלך, הצלחת להעיר לבוסית שלך מספר פעמים (גם בנימוס וגם בפחות נימוס), אך ללא הועיל, נדמה לי שלא מדובר כאן בקושי באסרטיביות, אלא בבעיה בתנאי ההעסקה שלך. מאחר והיא הבוסית, ומאחר ואינה מוכנה להתחשב, עומדות בפניך שלוש אופציות- * למצוא מקום עבודה אחר. * להמשיך לסבול בשקט * למצוא פיתרון יצירתי, כמו אטמי אוזניים או אוזניות, שיאפשרו לך לתפקד למרות הרעש. או עבודה במשמרות, או התרחקות פיזית. תוכלי גם (אם היא ממש נחמדה) לקנות לה ביומולדת הבאה רדיו-אוזניות (או אוזניות שיתחברו למקור הרעש) בכל גרסה שהיא, מה שיסייע לה להנות כאוות נפשה מהתכניות האהובות עליה מבלי להפוך למפגע סביבתי. נשמח לשמוע מה בחרת לעשות בהצלחה ליאת

שלום! יש לי ילד בן כמעט 4. מאז גיל שנה בערך הוא מאונן. האוננות שלו היא על הרצפה, פשוט שוכב ומנענע את רגליו(בלי הידיים) וכך הוא גם אוהב לשחק. אני חושבת שזה התחיל מזה שלא נח לו לשבת רגיל, לקחנו אותו בעבר לפיזיותרפיסטית ילדים והיא אמרה שאין שום בעיה. הוא מאונן המון פעמים ביום, אם לא נעצור את זה זה יכול להיות שעתיים רצוף(בלי להגזים). הסברנו לו מאות פעמים שאנחנו יודעים שזה נעים, ומותר - אבל בחדר שלו. היו תקופות שהוא כבר השתמש בזה כ"דווקא" וזה הפך לעניין, ואז החלטנו להרפות ונתנו לו לעשות את זה כמה שהוא רוצה. התייעצנו עם כל מיני וכולם אומרים להגיד ש"מותר, אבל לא בסלון", אבל אני מרגישה שזה משהו אובססיבי, ממש קשה לו להפסיק, ולפעמים הוא הולך כאשר הוא אוחז בידו באיבר מינו. חוץ מזה, אין לו שום תופעות יוצאות דופן. הוא ילד מתוק, חכם, ונורמלי... אשמח לתגובתכם.

לפעמים ילדים נמצאים במתחים\כעסים והאוננות היא דרך ליפרוק אותם.

שלום למור ולאמא הגם שאוננות היא פעילות טבעית ונפוצה אצל ילדים צעירים, כאשר היא נמשכת שעות ממושכות ותופסת נתח נכבד משעות הפעילות של הילד, יש מקום לבדוק האם מדובר, באמת, בדרך לפרוק מתחים, בשיעמום והיעדר גירויים אחרים (חברתיים או קוגניטיביים), או בהתנהגות המשרתת צרכים אחרים (אולי גם כאלה הקשורים בתקשורת איתכם). תוכלי לנסות ולהפנות אותו, בצורה מפורשת ואקטיבית, לפעילויות מהנות אחרות, שיוכלו להעניק גירויים מתחרים ואולי גם סיפוק מסוג אחר. לפעמים, בגלל המבוכה הרבה שהאוננות מעוררת בהורים, הם נמנעים מלהפר את הפרטיות של הילד, ומעדיפים להתרחק ולא להתערב. נדמה לי שאין לחשוש מהזמנה מפורשת (ולא מעליבה) לעשות משהו אחר. אם את מרגישה שאת מתקשה לעשות זאת בכוחות עצמך, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, שיוכל להדריך אותך באופן יותר ספציפי. בהצלחה רבה ליאת

שלום, לפני כארבעה חודשים עברתי ניתוח רפואי כושל שתוצאותיו השאירו אותי עם פגם אסטטי, כאבים ומצב נפשי ירוד. אשמח אם תוכלו להפנות אותי לגורם שיכול להנחות אותי איך לצאת מהמשבר הנפשי . תודה על התיחסותכן. פרח

פרח יקרה, צר לי לשמוע על התלאות שעברת. זה בוודאי קשה ביותר להתאכזב כך מפרוצדורה רפואית מכאיבה ומלחיצה, שאינה עולה יפה, ואף מותירה בך 'מזכרת' נצח שלא תכננת. לפני שנחשוב איזה גורם יוכל לסייע לך, חשוב לי להזכיר, כי אנשים רבים חיים עם צלקות כאלה ואחרות, זכר לימים קשים, ומצליחים לשאת אותן בשלום, ולהמשיך בחייהם, לתפקד ולהצליח כבעבר. ובעניין הסיוע הנפשי, כדאי לדעת כי בכל בית חולים קיימים פסיכולוגים רפואיים או עובדים סוציאליים, המעניקים טיפול תמיכתי לאנשים שאושפזו או עברו תהליך רפואי פולשני זה או אחר, ללא קשר לתוצאותיו. יתכן שדווקא בגלל שמדובר בתהליך שכשל, יסכים ביה"ח לשאת באחריות ולדאוג לסיוע שכזה. שווה בדיקה. מעבר לכך, נדמה לי שכל פסיכולוג קליני יוכל לתת מענה לצרכייך, וכאלה תוכלי למצוא במסגרת מרפאות בריאות הנפש, בקופת החולים שלך, או באופן פרטי. מאחלת לך בריאות טובה והתאוששות מהירה ליאת