פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום. רציתי לדעת אם קיימים פסיכולוגים קליניים שמטפלים גם בגישה דינמית וגם בגישה התנהגותית קוגנטיבית כלומר מאבחנים כול מטופל ולפי שיקול הדעת שלהם בוחרים כיצד לטפל בו?אם כן אז איך מגיעים אליהם? ואם אין חיה כזאת אז איך כול אחד יודע איזה טיפול הוא הטיפול הטוב בשבילו? תודה

שלום צ'. התשובה לשאלתך היא חיובית. בהחלט יש מטפלים רבים שמתמחים בשתי הגישות. כל מי שרכש את השכלתו הפסיכולוגית באוניברסיטאות בארץ התחנך על ברכיה של הגישה הדינמית, וטעם בנגיעות קלות גם מגישות אחרות. מרבית המטפלים ההתנהגותיים רכשו את "ארגז הכלים" הקוגניטיבי-התנהגותי שלהם מאוחר יותר, במסגרת לימודי המשך, ולפיכך הם אמונים על שתי הגישות לפחות. בברכה ליאת

ליאת יקירתי, השבוע לפני שנה הייתי אצל המטפלת (הראשונה). אני מנסה להיות אובייקטיבית ולראות אם נעשה שינוי כולשהו, אך לצערי לא. חבל. עצוב לי כעת.(לא רק בגלל זה. את יודעת, תופעות לוואי של הפגישות...) אגב, פסיכולוג הוא לא כמו חבר אה ? רק אם משאירים הודעה הוא חוזר אליך?(לא מספיק לראות שיחה שלא נענתה...)

שלום Me (או שמא You), פתאום, כשאת אומרת "שנה", יש איזו תחושת הישג באוויר. אני מנחשת שבציניות האופיינית לך, תאמרי בוודאי שההישג העיקרי הוא לחשבון הבנק של המטפלת שלך (או משהו בסגנון), אבל בא לי להתעקש על שינוי. אולי הוא קטן, מהסס, ביישני קצת, אבל הוא ישנו, מציץ מעבר לחריץ קטן בדלת, וקשה להתעלם ממנו. אגב, גם חברים, לא רק פסיכולוגים, לא חייבים לחזור אם הם רואים שמישהו חיפש אותם. נדמה לי שפלאי הטכנולוגיה כבר לא מאפשרים לנו אלמוניות ותום. תמיד יידעו מתי התקשרנו ובאיזו שעה. כבר אי אפשר להתקשר ולהתחרט, כי מייד ימצאו אותנו עם איזו כוכבית. כשמישהו מתקשר ולא משאיר הודעה, יש להניח שזה לא מאד חשוב או לא מאד דחוף, שאלמלא כן היה משאיר הודעה. ואולי בכלל צריך להמציא קוד נימוסין חדש, המתייחס למציאות הטכנולוגית המשתנה שלנו. לכי תדעי. יום שנה שמח ליאת

ליאת, התשובה שלך העלתה חיוך על פניי, בעיקר שחשבת מה אני יאמר על ההישג (אני דווקא חשבתי על הבריכה שהיא בונה בגינה שלה...סתם...)קודם לכן דאגתי לממן קולנוע ביתי בסלון.... הפסיכולוגית אומרת שבאמת קשה לאמוד את השינוי(בכל זאת לא הייתי אצלה שנה שלמה)אבל אני מאוד שלמה איתה לשם שינוי. יש לה לפעמים משפטים כמו שלך...(אולי למדתם יחד? או שמא ככ כל הפסיכולגים...) את, יכולה לגלות לי מהו השינוי?(הלא את רואה אותו מציץ) אגב, כיצד חיו פעם ללא פלאפונים? נראה לי שהתקשורת היתה טובה יותר. הטכנולוגיה המתקדמת הורסת את האנושות.... ולגבי הכוכבית(שימצאו אותנו)אני מאמינה שבטח יש(או תהיה) כוכבית שתוכל לחסום...לא? לילה טוב תודה

שלום ליאת, אני נמצאת בטפול כשנה וחצי. היום, יותר מתמיד, הטיפול מהווה עבורי תמיכה נפשית בלבד. מקום בו אני יכולה להגיד כל דבר בלי שישפטו אותי או יבקרו אותי. מקום בו אני יכולה להרגיש שמזדהים עם הכאב והקושי שלי (לפעמים זה גם יכול לעצבן..) מקום בו אני יכולה להגיד את מה שאי אפשר להגיד לאחרים. מבחינתי, הטיפול לא יכול להפוך את החיים שלי לטובים יותר, לא יכול לגרום לי לקום בבוקר עם מצב רוח טוב, עם חשק לדברים, תחושה של משמעות, עם כוח פנימי ומוטיבציה לעשייה ,לשינוי להגשמה וכד' מצבי הכלכלי מאפשר טיפול מוזל של קופ"ח על ידי הגדלת המינוס בהדרגה ...... מצבי הנפשי מתנדנד לו בין ימים קשים - מאוד לימים פחות קשים ולפעמים ימים סבירים. חוסר רצון לעבוד, קושי רב בתפקוד בעבודה,תיפקוד מינימלי בכל התחומים, ניתוק קשרים חברתיים, ושיעמום מאפיינים מאוד את רוב הזמן . המחשבה על הפסקת הטיפול לא עושה לי תחושה טובה כי אז אשאר לגמרי לבד, אך למרות זאת אני חושבת על זה רבות, אני רוצה להפסיק את הטיפול כי מה הטעם בלהגיע לפגישה,לדבר בכוח כדי לא לשתוק,להתענות מזה וגם לשלם ?? במהלך השנה וחצי, הטפול הופסק פעמיים כאשר הרגשתי טוב. לאחר חודש וחצי בערך, חזרתי לטפול כי ההרגשה הטובה לא החזיקה מעמד והיה לי קשה. אולי אני צריכה ללמוד להסתדר לבד ? איך עושים זאת? מה דעתך ?

ליאורה יקרה, הדילמה שאת מציגה מוכרת. בדר"כ אנשים מגיעים לטיפול עם סימפטומטולוגיה מובחנת, הגורמת מידה נכבדה של סבל וצורך עז בהבראה ושינוי. לפעמים המטופל אינו מצליח לשרטט מוקד מצוקה ברור, ורק במהלך הפגישות מתברר המקור לתחושת אי הנחת. עם זאת, יותר ויותר אנשים מתייחסים היום לטיפול כאל סוג של "תחזוקה נפשית" לגיטימית, מתוך השלמה שלא בהכרח יתחולל שינוי דרמטי בחייהם. סיוע נפשי מהסוג שאת מתארת יכול להיות הצלה של ממש לאנשים מסוימים, ויכול להיות לוקסוס יקר ולא הכרחי עבור אחרים. אישית, אני מאמינה שתמיד אפשר להסתדר לבד אם אין ברירה. הכל עניין של השקפה, סדרי עדיפויות ובחירה אישית. מקווה שתצליחי לזהות נכון את הצרכים האקטואליים שלך, ולפעול בהתאם. בהצלחה ליאת

אני אישה בת 42. למרות שאין לכפות הרגליים שלי שום בעיה, אני מתבישת להראות אותם (במיוחד אצבעות הרגליים). מגיל צעיר נמנעתי מלהשתתף בחוגים שבהם חיבים להיות יכפים כמו קראטה ושחיה. מאז שזכור לי, אף פעם לא היתי מוכנה לנעול סנדלים.מה הבעיה שלי? למה זה קורה? האם יש אנשים כמוני עם אותה בעיה? בתודה מראש רונה.

שלום רונה, את בהחלט לא לבד. דווקא יצא לי להכיר בנות עם בעיה דומה, ואפילו כאלה שהתגברו עליה. זה נשמע כמו גרסה מרוככת ומתונה של הפרעה בדימוי הגוף, ואם זה מאד מפריע לך ניתן לטפל בה בהצלחה במסגרת טיפול פסיכולוגי. לילה טוב ליאת

היי אני לא הולך עם מכנסיים קצרים בחוץ(בבית אני תמיד הולך בתחתונים) אני תמיד חש במכנס קצר חשוף וערום(: אבל אני אדם מוטרד מאוד(: ביי ובהצלחה...

שלום רב,צהריים טובים. אני לא בטוחה בהתנהגותי,אנא ייעצו לי: לביתי בת ה14 יש חבר מכתה ט' באותו בי"ס. חבר ראשון חבר חדש. אני החלטתי שהיא צעירה מידי בשביל רומנים בגיל כזה ושיש לה די זמן לכך ושהחים עןד לפניה. בנוסף ערכתי בירור לגבי החבר ונמאר לי פה אחד שהוא טיפוס "לא הכי חיובי " מה גם שהמורה שלו דיברה איתי ואמרה לי חד משמעית "תרחיקי אותה מהר". אני חתכתי את הקשר בינהם לאחר שיחה ארוכה מאוד איתה שלוותה עם המון אהבה ותמיכה מצידי כלפיה. כבר יומיים שהיא מסתובבת עצובה מאוד אבל מנסה לאמר לי "שהכל בסדר אצלה". אני דואגת מאוד! האם נהגתי נכון? אנא תנו לי כיוון כי אני בעצמי מבולבלת מאוד. זו נערה בגיל ההתבגרות ולעולם לא התמודדתי עם מצבים כאלה. קשה לי מאוד, אני ממש מרחמת עליה,אבל מצד שני מאוד דואגת ורוצה לכוון אותה לדרכ טובה. אנא תשובתכם המהירה. תודה רבה, אתי.

שלום אתי, מסתבר שכבני אדם, לעולם אין אנו צעירים מדי בשביל 'רומנים', ואנו מתאהבים ומתחברים זה לזה בכל גיל. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-664,xFT-602564,xFP-602564,m-Doctors,a-Forums.html כהורים, עלינו להלך פעמים רבות 'על חבל דק', נקרעים בין הרצון לאפשר חופש ועצמאות לבין הרצון לגונן ולשמור מפני רעות-חולות ופגעים. מאחר ולא תוכלי להמשיך ולברור עבורה את החברים עמם היא מתרועעת, כדאי יותר לנהוג לפי הכלל "אל תתנו להם דגים - למדו אותם לדוג". איני יודעת כיצד "חתכת" את הקשר ביניהם ואיך בכלל אפשר לשלוט בזה, אבל הכיוון של שיחות והסברה נראה עדיף. מאחר וממילא לא נוכל לעקוב אחר כל צעד ושעל של המתבגרים הצעירים שלנו, מוטב ללמדם להפעיל שיקול דעת ולנהוג באחריות. אישית, לא הייתי נבהלת מאד מקשר של בני 14, אלא דווקא מתייחסת אליו כאל הזדמנות להתנסו?ת ולמידה. סביר להניח שיחלפו בחייה לא מעט גברברים שלא יקלעו לטעמך, ומה אז? אם בתך גדלה באווירה משפחתית חמה ומכבדת, נחשפת למערכות יחסים שוויוניות, וזוכה למרחב המאפשר לה לגבש זהות ייחודית בנפרד מזו שלך, יש סיכוי טוב שתצליח לבחור נכון ולא תיפול לפחים גדולים מדי. כרגע, מן הסתם, בתך מתאבלת על הקשר שנקטע, ויש לכבד את כאבה מבלי לבוז לו. יתכן שיש בה גם כעס עליך או על המבוגרים האחרים שהתערבו בחייה באופן כה בוטה. במקומך, הייתי מאפשרת לה את המרחב ואת הזמן להתאוששות. המשיכי להפגין אהבה ותמיכה כי זה בעצם הכי חשוב. בברכה ליאת

"וזוכה למרחב המאפשר לה לגבש זהות ייחודית" מה זה המרחב החמקמק הזה? איך אני מביחנה בין לתת מרחב לבין מרחב רב מידי? איך הם מבחינים?

שלום לכולם בני בן ה13 הוא ילד טוב.הוא מצליח ברוב המקצועות בבית הספר אולם מתקשה במקצוע המתמטיקה.למעשה הוא בפיגור מאד משמעותי בחומר.כהורה מודגאג וכזה שמבין כי חשוב להצליח במקצוע הנל הפניתי אותו למורה פרטי הסמוך לאזור מגורינו.הוא החל ללכת אולם החליט כי אין זה עוזר לו וכרגע הוא מסרב להמשיך.כשאני מתרה בפניו שיאבד מזכויותיו(טיולים,שימוש במחשב וכיוב) הוא מעלה טענות בגין קיפוח מול אחיו הקטנים. כיצד עליי לפנות אליו?מה עליי לעשות כהורה מודאג המעונין לעזור לבנו לעלות על דרך המלך?כלפיו,אולי גם לבקש עזרה בביהס,? באיזו גישה עליי לפנות אל בני כדי להעביר לו את חשיבותהעיניין? האם עונשים מתונים שמטרתם לעצב התנהגות? אשמח לקבלת דרך פעולה. תודה מראש

שלום להורה המודאג, ברשותך, אחזור לרגע על הפתיח שלך, כדי לוודא שהבנתי היטב: הילד שלך טוב ונחמד, תלמיד מצליח בדר"כ, ורק במתימטיקה הוא חלש. כמו הרבה הורים מלאי רצון טוב, גם אתה בוחר להתעלם מכל התחומים בהם ילדך טוב ומוכשר, ומעדיף להתמקד דווקא באותו עקב אכילס. למרבה הצער, מי שחלש במתימטיקה, או שונא את זה, או אדיש לזה, כנראה לא ישתנה. מורים פרטיים יצליחו להזיז אותו מ"שלילי" ל"עובר" - אך לא הרבה יותר. לעומת זאת, אם תשקיע את אותם משאבים בקידומו בתחומים בהם הוא טוב, יש סיכוי גדול שיגיע למצויינות באותם תחומים וימריא לשחקים. כילד, יש מידה של צדק בתחושת הקיפוח שלו. ילד לא אמור לאבד את זכויותיו בבית בגלל מקצוע אחד בו הוא חלש. עונשים מתונים (או חמורים) כדרך לעיצוב התנהגות לא ישנו את נטייתו של בנך. אין כאן הפרעת התנהגות אלא נטיית לב! זה הרי ילד טוב!!! האם שווה לך לאבד את יחסיך עם בנך על מזבח המתימטיקה? מדוע חשוב כל כך להצליח דווקא בזה? האם 'דרך המלך' היא רק זו שנוסעות עליה שתי רכבות, אחת מחיפה (120 קמ"ש) ואחת מת"א (100 קמ"ש), היוצאות באותה שעה, ואשר אמורות להיפגש השד יודע איפה? כפסיכולוגית, אני יכולה להבטיחך נאמנה שקל יותר להתמודד עם חורים בידע האריתמטי, מאשר עם תחושת כישלון, חוסר ערך ודימוי עצמי שלילי. התחושה שהוא נכשל, שהוא מאכזב את הוריו, שאינו עומד בציפיותיהם עלולה ללוות אותו שנים רבות לאחר סיום ביה"ס, והיא צורבת והרסנית. כמי שסיימה שני תארים בהצטיינות, וכמי שכפולות השש זה השיא שלה בכל הזמנים, אני רוצה להזכירך שמתימטיקה אינה חזות הכל. Let my peapl go :-))) ליאת

ליאת יקרה כל כך, אהבתי. מאוד. המשך שבוע טוב. נורית ואגב... בנוגע למה שכתבת בהודעה של משתנה... אני אעיד על עצמי... למרות שאני *בטוחה* שאני לא היחידה... אני פה!

שלום רב, כיצד בטיפול פסיכולוגי יכול להשתנות לטובה הדימוי העצמי ? באיזו טכניקה, דרכים וכד' תודה רבה

שלום דנה, את שואלת שאלה מורכבת, ואינני בטוחה שניתן להתייחס אליה בצורה מקיפה מספיק בפורום אינטרנטי. אם נתמקד בטיפול הדינמי, הדימוי העצמי עובר שינויים הן באמצעות התפתחות הקשר עם המטפל, והן באמצעות הבנות חדשות לגבי סיפורי חיים שהיינו רגילים לספר לעצמנו באורח מסוים ומנקודת מבט מסויימת. פתיחת המרחבים החדשים להתבוננות בעצמנו ובקשרים שאנו מקיימים, יוצרת שינויים הדרגתיים בתפיסה העצמית. את מאוד מוזמנת להתנסות בתהליך ממקור ראשון... בברכה, אורנה

יש לי ילדה בת 4 . מעולם היא לא ראתה את הורי מאחר ואני לא בקשר איתם בגלל משקעי עבר קשים . מבחנתי הקשר לא יחזור ויתחדש . לאחרונה היא מאד סקרנית לגביהם ושואלת אותי רבות עליהם . מצד שני אני לא יודע מה אני יכול לספר לביתי ולהסביר לה מדוע אנחנו לא בקשר . אני מחפש עיצה : איזה הסבר ניתן לתת לילדה בהתאם לגילה מבלי שתאויים מהסיפור ותחשוש לגבי קשר הורים ילדים . תודה

שלום יוסף, אתה שואל שאלה כל-כך קשה, וכל דבר שהתחלתי לכתוב נראה לי "נוקט עמדה" מדי, ולכן נמחק מייד... אני פשוט מרגישה ששאלת שאלה חשובה זו עבור בתך, אבל לא פחות מכך גם עבור עצמך, ונדמה לי שכך ראוי להתייחס לכך. לפני שנים החלטת החלטה מסויימת, וכיום יש לה השפעה על חייהם של אנשים נוספים: לא רק אתה והוריך, אלא גם ילדה אחת שלא מבינה מדוע "אין" לה סבא וסבתא. העובדה שהיא (באופן טבעי לחלוטין) מתעניינת בנושא, מעלה שאלות חשובות גם עבור המבוגרים הנוגעים בדבר. למשל, האמנם ההחלטה לגבי הקשר הורים-בן חייבת להיות תקפה גם לגבי הקשר סבים-נכדה? ומה באמת אתה רוצה ללמד את ילדתך אודות קשרי הורים-ילדים, הקרעים שנוצרים בהם, והמאמץ לאחות או לשמר את הקרעים? אני לא יודעת דבר על המשקעים שהובילו אותך להחליט ולעמוד בהחלטתך, אבל נדמה לי שעכשיו עולים נושאים שמחייבים התייחסות מחודשת. אל תסתפק בפורום אינטרנטי כדי לדון בנושא ובהשלכותיו. אני מציעה לך להקדיש לכך מספר שיחות התייעצות עם פסיכולוג קליני, ולהגיע לשיחה עם בתך כשהדברים יותר מעובדים. מקווה שזה עוזר, אורנה

חששתי מתשובה מעין זו האמיני לי שהנושא והקשר מול הורי מטופל מזה שנים. אנא עני באופן ספונטני גם אם את חשה שאת נוקטת עמדה .

שלום לך עוד פעם. הפעם זה בקשר לבני כמעט בן ה-3. הוא עדיין לא מדבר טוב. הוא איחר, הייתה לו בעיה של נוזלים באוזן. אחרי שטיפלנו בבעיה, הוא התחיל לדבר בגיל 2.3, אבל מעט מילים ביחס לבני גילו.... ומאז אוצר המילים שלו לא ממש התפתח... למרות שהוא ילד מאוד חכם, ואין לו בעיה בלתקשר עם חבריו. אבל התפתחותו האיטית בדיבור מדאיגה אותי. האם אני צריכה לפנות איתו למומחה בעניין? או שאני צריכה לחכות עד שיפתח את אוצר המילים שלו?

שוב שלום יעל, האיחור השפתי שאת מתארת בהחלט יכול להיות תוצאה של בעיות השמיעה שנפתרו. עם זאת, כדי להיות משוכנעים לגמרי שאין קושי התפתחותי ממקור אחר, עדיף להתייעץ עם מומחה התפתחותי. תוכלי לפנות לפסיכולוגית של המרכז להתפתחות הילד או לקלינאית תקשורת. עלינו לזכור תמיד, שהתערבות מוקדמת חוסכת הרבה זמן ומאמץ עתידיים, שלא לדבר על חסכים מתמשכים במידה ואכן קיימת בעיה כלשהי. נשמח לשמוע שהכל בסדר בברכה ליאת

שלום לך ליאת, בתי בת הארבע יושבת לה כל יום וכותבת דפים שלמים של "כאילו אותיות" באופן מסודר. "האותיות" הם מין צורות שחוזרות על עצמם פחות או יותר.... האם אני צריכה להראות את הכתב למישהו מומחה? האם אני צריכה לעבוד איתה כבר על כתב, אם היא אוהבת כל לך לכתוב, או לא כדאי ללחוץ בגיל הזה? והאם אוכל לסרוק לך את זה ושלוח בתור תמונה?

שלום יעל, ילדים צעירים מודעים מאד להתפעלות של המבוגרים מכל סממן של התנהגות 'חכמה'. יתכן מאד שבתך נחשפה (בבית או בגן) למחמאות שקיבל ילד כלשהו על כתיבתו היפה, ונכנסה לאמביציות. בה במידה, בהחלט יתכן שמדובר בסקרנות טבעית ובניסיונות לשכלל מיומנויות מוטוריות רלוונטיות לכתיבה. כך או כך, לא נראה לי שיש סיבה לאבחן את התוצר שלה. אין בכך כל נזק ליכולת הכתיבה העתידית שלה. כפי שמצב העניינים נראה מכאן, אין צורך לעבוד איתה על כתיבה נכונה, שכן אם היא תרצה זה יקרה מעצמו (כמו שקצת כבר קורה בעצם). אם את רוצה להשקיע בכל זאת בהתפתחותה השפתית והאינטלקטואלית, מוטב לקרוא לה הרבה סיפורים ושירים, ובכך לפתח את יכולות החשיבה והדמיון שלה, את הקשר ביניכן, ואת הסקרנות הטבעית לנושא הקריאה. בברכה ליאת

שלום לך, אני מקווה שתעזרי לי בעניין הבא, אני זוכרת חלק מההתעללות שעברתי. אבל אני לא מצליחה לזכור, גיל, או כיתה. אבל אני זוכרת את האיש המקום, הסביבה. יש חלקים מאוד לא ברורים..... ואז אני לפעמים מרגישה שאולי זה היה פנטזיה שלי. אני לא מצליחה להבין את זה!!! הכל אני הדחקתי, לא סיפרתי לאף אחד, והמשכתי בחיים, שבטח אינם רגילים, כי ויתרתי על חיי משפחה, זוגיות...... מה אפשר לעשות בעניין בכדי שאני אזכור יותר טוב....להבין יותר טוב....כי אי אפשר לסחוב את זה יותר. זה נמצא שם יותר מ - 20 שנה אולי...

תמי יקרה, על-מנת לעבד בצורה טובה נושא כה עמום, מכאיב ומבלבל, אני ממליצה לך להיעזר בליווי ובתמיכה מקצועית. נסי ליצור קשר עם מטפלים המתמחים בתחום, ואולי הקישור הבא יעזור: http://www.macom.org.il/therapyadult.asp בהצלחה, אורנה

שוב שלום. אני בטיפול, רבל זה נורא קשה לי לדבר על הנושא... אני רק דיברתי על המקרה עצמו ומה אני זוכרת ממנו. אבל בכל פעם שהמטפלת מנסה לפתוח את הנושא אני אומרת שאני עדיי ן לא מוכנה. אני רוצה, אבל אני נורא מפחדת לחזור לשם. אני חוזרת הרבה פעמים לבד, אבל אני לא מוכנה לשתף. כששיתפתי את המטפלת נעדרתי כמה שבועות מהטיפול, כי הרגשתי גועל, בושה... (דברנו על זה, אבל אני התחרטתי ולא מוכנה לזה עוד פעם. חשבתי שזה יהיה יותר קל, כי עברו הרבה שנים, אבל לא. זה היה בעוצמה אדירה שלא ציפיתי לה). אז מה לעשות? האם אפשר לעבוד על זה לבד, או להכין את עצמי, לשכנע את עצמי??!!!!

אני מעוניינת בהמלצה על פסיכולוג טוב ברחובות למבוגרים....

ממליץ לך בכל לב לפנות לסניף ת.ל.ם בגבעת ברנר, מבחר גדול של פסיכולוגים מצויינים

מורן, אנא צרפי מייל אישי למקרה שמישהו ירצה לשלוח לך המלצות ספציפיות. אנו משתדלים מאד להימנע מלהפוך את הפורום ל'לוח מודעות' פרסומי. בהצלחה ליאת

למה רצוי ולמה לא רצוי, שמטופל מופנם יבחר במטפל "תוסס"? בצד ה"בעד" זה אמור לזרז תהליכים ולהוציא מ"תקיעות" לא? מה יהיה בצד ה"נגד"?

ממש לא חשבתי על זה כמוך כי גם מטפל "תוסס" כלשונך, אם הוא מיומן ובעל ניסיון צריך לדעת להתאים את עצמו לקצב וליכולות של המטופל.

אם הוא אקטיבי ויוזם הוא יכול לזרז ולשחרר את המטופל ע"י "עידוד" ההתמודדות

שלום רב, אני בן 34 סובל מהפרעה ביפולרית אבל מאוזן כבר 8 שנים בעקבות לקיחת 3.5 כדורי ליתיום ביום. יש לי בעיה שרודפת אותי כבר שנים רבות ולא הצלחתי לפתור אותה עד היום עם הפסיכולוגים שהייתי אצלם. יש לי קשרים קצרים עם בחורות ואני לא מצליח להתמיד בקשר.(אפשר להגיד שמעולם לא התאהבתי בבחורה, אני לא מחשיב התאהבויות בקשרים קצרים עד חודש,בדרך כלל רציתי לכבוש מחדש את הבנות שזרקו אותי) אני לא מחפש קשר למטרה רצינית, לא אוהב שמלחיצים אותי בקשר,חושש ממחוביות וכו" מחפש קשר להנאות הדדיות, לא רק בבית גם בילויים בחוץ ורצוי עם בחורה אחת. חשוב לי לציין שקרה לי שברגע שיצאתי עם בחורה והיא שאלה אותי לגבי מהות הקשר לאן הוא מתפתח, התפקוד המיני שלי ירד פלאים וירד לי החשק, ברגע שיצאתי עם בחורה וידעתי מראש שהקשר לא יהיה רציני ,היה לי הרבה יותר קל לזרום מינית, אבל גם בקשר זה באיזה שוהא שלב אבדתי עיניין, מאחר ואני לא מחפש רק סקס. אני נמצא בקונפליקט. חשוב לי לציין שהחלפתי לא לא פחות מ 5 פסיכולוגים ב 7 שנים. האם שיחות יכולות לפתור בעיות ריגשיות?, או שבגיל 34 זה כבר מאוחר מידי. יכול להיות שיש מצבים כמוני שאין להם פיתרון, כמו שלא ניתן לשנות נטיה מינית בטיפול, למרות שיש עדיין מטפלים שטוענים שיכולים לשנות. (אני אגב סטרייט) אני נמצא בצומת דרכים ומתלבט אם להתחיל שיחות פסיכותרפיה אצל עובדת סוציאולית עם התמחות בטיפול מיני וניסיון רב בתחום, עד היום הלכתי ל 5 פסיכולוגים אז חשבתי לעשות שינוי, מה דעתך? האם יש חשיבות בלכת רק לפסיכולוג או מה שחשוב זאת הכימיה, לפי הפגישה הראשונית התרשמתי מהתרפיסטית. אשמח להתיחסות

שלום לאלמוני, אתה עומד לפני תחילתו של טיפול חדש אצל מטפלת המתמחה בטיפול מיני. עניין זה כשלעצמו הוא רצוי, הגם שאני מתרשמת שהקשיים שלך אינם נובעים מכשלים בתפקוד המיני, אלא דווקא - כמו שמעידה הכותרת שברחרת - מבעיות רגשיות. כאשר קיים קושי באינטגרציה בין רוך ואינטימיות (או מה שאתה מכנה "קשר רציני") לבין מין, הבחירה היא בדר"כ בטיפול דינמי מעמיק וממושך, ולא טיפול מיני. ריבוי הטיפולים שאתה מזכיר יכול בהחלט להיות חלק מאותו קושי, ולכן עצם ההישארות בטיפול היא הישג בזכות עצמו. בהצלחה ליאת

שלום מדוע אנשים בוחרים במנגנון של הרס עצמי ? מה עומד מאחורי זה ? תודה מראש

אני אומר לך מה מוביל אותי להרס עצמי שנאה עצמית תסכול ורצון שהבעיות שמעיקות עליי יהיו קונקרטיות כלומר שאם אני חושב שהבעיות שלי שטחיות מדיי אני יגרום להיות עצומות יותר על ידי מסע של הרס של הנשמה והגוף...כמו כן רצון שקצת אנשים ישימו לב לכאב שאני חש......זה אני אין לי אומץ כלפי המשפחה אז במקום להתאבד אני הורג את עצמי לאט ביי

שלום הרוס, מעבר להסבר המאד אישי של MR BLUE , אוכל להוסיף כי תהליכים הרס עצמי יכולים להיות מומשגים גם במונחים של תוקפנות המחפשת פורקן, ובהיעדר יכולת (פסיכולוגית) לפרוק אותה על אובייקט חיצוני, היא תופנה כלפי העצמי. זהו, כמובן, הסבר פשטני וכוללני, כאשר במציאות מתערבים גם גורמים אישיותיים והיבטים של תפיסה עצמית. בבניין הארץ ננוחם ליאת

שלום, אני כותבת סיפור קצר . מבקשת להתיעץ. 1.האם תיתכן הענשה עצמית על רגשי אשמה ,מתקופת הילדות, אצל אדם בוגר, בצורה של התנהגות הגורמת להתמוטטות פיזית? (הגיבור חושב שאביו נפטר באשמתו) 2. ואם כן, מהו הטיפול המקובל? אודה לל על תשובתכם. יפה ג.

שלום לך יפה, את עושה שימוש בשני מושגים 'פופולריים' ולא מדעיים (הענשה עצמית והתמוטטות פיזית), וקשה לדעת בדיוק למה את מתכוונת בהם. על כל פנים, אם תקראי למשל על הפרעות קונברסיביות, תגלי תיעוד של אנשים שסבלו ממוגבלויות גופניות מרשימות ביותר, שלא היה להן הסבר במונחים פיזיולוגיים, ואשר נגרמו בעטיים של גורמים פסיכולוגיים. הפירוש המילולי של ה'קונברסיה' הוא 'המרה', כשהכוונה היא למצב בו לחץ פסיכולוגי מומר או מוחלף בסימפטומים גופניים. הטיפול המקובל בהפרעות אלה הוא טיפול דינמי, המכוון לתובנה והכרה באותו קונפליקט פנימי שיצר את הסימפטום. ההנחה היא, שכאשר הפציינט יכיר ויקבל את קיומו של הקונפליקט הפנימי, הסימפטומים ייעלמו בהדרגה. (יש, כמובן, גם גישות טיפול נוספות). לסיכום, הכיוון הספרותי שאת מכוונת אליו אינו משולל יסוד. יש דברים כאלה. נשמח לשמוע עוד על תהליך הכתיבה, ואם לא - אז לפחות תודיעי לנו כשהספר ייצא לאור. נשמע מרתק. בהצלחה ליאת

בתי המפותחת והמקסימה היא בת חמש וחצי. מאז שהיתה תינוקת אהבה בנים וכבר בגיל שנה ורבע, כשהתחילה ללכת לגן, היה לה חבר בן גילה, שאיתו נהגה ללכת יד ביד ואנחנו ההורים חשבנו שזה מקסים. מאז היו לה עוד כמה חברים אבל עכשיו, בגן חובה, יש לה חבר בן שש, ולאחרונה אני רואה אותם מתחבקים ומתנשקים כאילו היו בעשור גדולים יותר (כמובן לא נשיקות 'צרפתיות' אלא נשיקות על הלחי). הבת שלי, שכבר יודעת לכתוב ולקרוא, מציירת לבבות וכותבת בתוכם את שמות שניהם. כשאני מבקשת ממנה למתן את ההתנהגות הזאת היא שואלת אותי למה. אני מסבירה שזה לא מקובל להתנהג כך בגן ושאף אחד אחר אינו נוהג כך, אבל הסברי לא משכנעים אותה. אני מתכוונת לפנות בכך לגננות ולבקש מהן להשגיח על התנהגות הזוג הצעיר. האם ניתן לסווג התנהגות זאת כהתנהגות נורמלית? ואם לא, איך כדאי להגיב עליה?

איזה חמודים :-)

שלום לאמא המודאגת, ילדתך אכן נשמעת מפותחת ונחמדה, ואיני רואה כל בעייתיות בהתנהגותה. אהבה אינה נחלתם של הגדולים בלבד, הגם שבכל גיל ביטוייה יהיו שונים. כל עוד אין מישהו שנפגע או נאלץ למעשים כנגד רצונו, אין צורך בפעילויות מנע כלשהן. בברכה ליאת

תודה על התגובה המהירה, אבל הוא לא רק לפעמים נוגע וחוקר אלא ממש נשכב על הבטן ומשתפשף הוא רק בן 16 חודש, האם זה לא מוקדם מידי? והוא עושה זאת 4-5 פעמים, בעיקר שהוא עייף

הי אמא, בסה"כ לא נשמע לי מדאיג, אבל אם תרצי להיות עוד יותר רגועה, אפשר להתייעץ עם הקו להורה של אוניברסיטת תל-אביב (אם תעשי חיפוש קצר בפורום תמצאי המון איזכורים למספר הטלפון), או לשוחח באופן אישי עם פסיכולוג/ית התפתחותי/ת. בברכה, אורנה

אורנה, מה שלומך? אני רוצה לכתוב לך כל כך הרבה דברים. אבל הכל נורא מבולגן לי מבפנים. טוב לי. באמת. לא חד וכואב. טוב. והמילים לא מסתדרות להן. המצב הזה חדש להן. הן לא יודעות מה לעשות איתו. איך מבטאים אותו. השבוע היה לי ממש כיף אצל הפסיכולוגית שלי. היא רמזה לי שהיא נהנת איתי\ממני. ושבוע שעבר בכיתי לה בפעם הראשונה. בכי מכל הלב. לא התקמצנתי על אף דמעה... בהתחלה היא נבהלה. ואז היא התגייסה. מה עוד? חזרתי ללימודים. ובינינו... אני משתדלת לברוח לקפיטריה בכל הזדמנות... ;-) שבת שלום, אורנה יקרה. נורית

נוריתי, נעים לקרוא אותך... את יודעת, באמת כתבת על "כל-כך הרבה דברים": חזרה ללימודים ובריחה לקפיטריה, הנאה בטיפול ועצבות בטיפול - איזה עומס, איזה עושר... את מאוד מוזמנת לכתוב עוד. אולי תרצי לספר עוד קצת על הלימודים או על הקפיטריה, על ההנאה או על העצבות. שלך, אורנה (אני בסדר, תודה יקרה).

אני עצובה. בשבוע שעבר היא חזרה מחו"ל ואיכשהו ברחה לה מהראש הפגישה שלנו אז הגעתי והיא לא הגיעה. אחר כך היא רצתה לדבר איתי ולא היו לי מילים בשבילה. לא כעסתי וגם לא נפגעתי מיידי, פשוט לא מצאתי בתוכי מילים לא בשבילה ולא בשביל אחרים. כשמצאתי כמה מילים כתבתי לה אותן לא על מה שקרה לנו ביום ראשון, אלא על מה שאני מרגישה בימים האלה. על זה שלא בא לי לדבר יותר על זה שאני כבר כמה שבועות לא מוצאת מילים (בדרך כלל כשהיא בחול אנחנו מתכתבות קצת במייל, הפעם לא כתבתי בכלל...). היא כתבה לי שצריך להיות כנות עם העובדות שהיא איכזבה ואני התאכזבתי ושאי אפשר להכחיש אכזבה אבל שאפשר ללמוד לחיות איתה. ואז בעטתי וכתבתי לה שאני לא רוצה לבוא יותר. היא לא מקשיבה למה שאני אומרת ולי אין כוח להסביר. אחר כך הצטערתי על זה, זה לא מגיע לה וזה לא יפה אז ביקשתי סליחה. ועכשיו? עכשיו אני כבר לא יודעת מה איתי. סופי השבוע בבית נהיו קשים, אבל אני צריכה את הבית ולא יכולה להפסיק לבוא לכאן ויודעת שצריכה להתרחק ולחיות את החיים שלי, אבל לא מצליחה. אני שונאת כל כך הרבה דברים בעצמי. כל כך הרבה דברים שקיבלתי מהם ושאני עושה בלי לרצות. רבתי עם אחותי בשבת שעברה ושמעתי את עצמי וידעתי שאני מדברת את הקול שלהם. הקול שאני שונאת בהם. ולא הצלחתי להפסיק לדבר אותו. והיא מסכנה. היא סובלת ממני. קשה לי ואת הקושי שלי אני משפריצה עליה. היא אפילו לא יודעת את זה. יש לה חבר ואני מקלקלת לה בלי כוונה. פשוט כי קשה לי. כשהם כאן הכל כל כך מיני ואני כל כך לא יכולה לסבול את זה אז אני מרחיקה אותה ממני (וככה גם אותו). הראש שלי מלא במחשבות. אני מרגישה כל כך לבד. צריכה את המבט המיטיב, את המירורינג... צריכה נוכחות של מישהו שנמצא גם כשאני בועטת חזק. אני בועטת כשרע לי. אני בועטת כשאני צריכה שיתקרבו... אבל הבעיטות שלי מרחיקות. אמא אמרה לי היום שלאחותי קשה שהיא עוברת תקופה קשה ושלכן אנחנו רבות אז אמרתי לה שגם לי קשה לפעמים ושזו לא סיבה לריב והיא הרימה גבה ושאלה "קשה לך?" הם לא רואים שקשה לי. הם אף פעם לא ראו. אף פעם לא ראו אותי באמת.

היי רשת...קראתי אותך ואני בהחלט מכיר את התחושה......אני חושב שאם תנהלי שיחה עם הורייך זה יכול לעזור.......אני עשיתי לעצמי דברים כואבים כי הייתי לבד ובודד וגם עכשיו אני קצת כזה.....רק עכשיו שאני בטיפול וכדורים הם מפרגנים יותר פתאום הם רואים אותי....גם אני חש לא ראוי לאהבה מחפש דחייה כל הזמן גורם לאנשים לסלוד ממני במכוון אני בטוח שאפשר לאהוב אותך אי אפשר שלא לאהוב אדם רגיש כל כך....את רק צריכה לתת לאנשים לאהוב אותך........גם אני לא קבלתי חיבוק ומגע רך כבר הרבה זמן וזה חסר אני מסתובב בעיר הגדולה שותה הרבה מחרבן את הלימודים אני רוצה להציל את עצמי ואין לי כח אני חי בשביל ההורים שלי שאוהבים אותי וליבם יישבר אם אתאבד......את חייבת להציל את עצמך כדי לא להגיע למצב שלי......לעשות הכל כדי להיות מאושרת......מקווה שתרגישי טוב יותר להתראות.......

רשת, קראתי אותך עכשיו, ופתאום הרגשתי את "מהות" הכינוי שבחרת לעצמך. רשת: משהו שהוא שלם ומחורר בו זמנית, משהו ששלם דווקא מתוך החורים הפעורים בו. ומתוך הלך הרוח הזה, היום אני מנסה לכתוב אלייך "כמוך", במין פרוזה שירית שממלאה את השורות רק עד חציין - גם מלא וגם חסר... אני חושבת שמה שקרה איתה יכול להכאיב. אני מבינה שלא הרגשת כועסת או מאוכזבת במיוחד, וברור לי שיש לה הרבה "קרדיט" אצלך (ובצדק), ובכל זאת... נדמה לי שמשהו בתוכך הזדעזע, כשנשכחת כך, כשלא ראו אותך. אני מסכימה איתה שלא צריך לצריך להכחיש את מה שקרה, שאפשר ללמוד לחיות איתו, שבפרספקטיבה של זמן אלה הם בדיוק הרגעים שמגדלים אותנו, בטיפול ובחיים. משהו באי הנראות שלך מולה הפעיל כאב גם בזירות אחרות: אחותך, שכאילו אינה יכולה לראות מדוע את כועסת. אימא, שלא מצליחה לראות אותך נכון. והמיניות... (יש לי תחושה שזה נושא ישן-ישן). בהודעות הקודמות המיניות הייתה חלק מהעולם החדש של האוניברסיטה, אבל עכשיו נראה שהיא מקיפה אותך מכל הכיוונים. מיניות בבית. אושר לא לך. זה נשמע כל-כך מבלבל... אולי אוכל להזמין אותך להיאהב כאן, בדרכך, בבעיטה, בהשפרצה, ברוך. אורנה

ההתכתבות בניכן מרגשת ומרתקת. משום מה אני נהנית להכנס לפורום, לראות שיש התכתבות בין שתיכן, ולקרוא את הדברי ם הכל כך חכמים וריגשיים של רשת (שנחנה ביכולת הבעתי מדהים) ואת התשובות היפות כל כך של אורנה. רשת אני חושבת שאת מאוד מיוחדת...

אורנה יקרה, אני לא יודעת מה קשה יותר, לעלות בקושי רב מתהום, או ההליכה במישור ארוך... לפעמים נראה לי שעברתי טיפוס על האברסט והגעתי מאוד גבוה (עדיין לא לפסגה) אבל עכשיו הגעתי למישור שבו צריך לעכל את הטיפוס, את הנוף החדש אבל הכל ישר, פרווה כזה לא לכאן ולא לכאן. משום מה נראה לי שעכשיו זאת תקופה קשה יותר מהתקופה שבה טיפסתי ( שהייתה קשה מאוד מאוד)

הי דנה, אני יכולה להזדהות עם מה שכתבת. יש איזו עזות בטיפוס למעלה. אנחנו מרגישים את השרירים כואבים, את הזיעה נוטפת, את האוויר נכנס ויוצא... מרגישים את עצמנו חיים ונאבקים, ובדרך כלל גם זוכרים עבור מה... כשמגיעים - זה כבר סיפור אחר לגמרי. פתאום צריך ללמוד ללכת גם ככה, לא רק בעזות... אני מאחלת לך למצוא את החיות שלך גם במישור, ומקווה מאוד שתחזרי לספר לנו על כך. שלך, אורנה

ד"ר שלום, מידי פעם (לפעמים פחות לפעמים יותר) אני מרגיש כאילו נגמר לי האויר, אני מנסה לקחת אויר אבל מרגיש כאילו שיש איזה שהוא פקק שלא מאפשר לאויר לעבור (במידה ואני נשכב על המיטה התופעה עוברת). כפי שהבנתי מרופאים זו איננה בעיה פיזית (עשו לי בדיקה של חמצן בזמן שזה קורה והיה לי 100 אחוז חמצן). ממה דבר כזה יכול לנבוע? מה אפשר לעשות לגבי זה? תודה מראש,

שלום משה, לאחר שבדקת את הכיוון הרפואי, כדאי לבדוק את הכיוון הפסיכולוגי. מצבי חרדה, למשל, יכולים לבוא לידי ביטוי במגוון שינויים בנשימה (עצירת נשימה, נשימה שטחית ומהירה ועוד). אני ממליצה לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת המתמחה בחרדה, ולבחון את הדברים לעומקם. בהצלחה, אורנה

ד"ר, האם טיפות כמו RESCUE REMEDY יכולות לעזור? (האם לטווח הקצר או הארוך?) האם יש לשקול לקחת תרופות כמו ציפראלקס? (חשוב לציין שאני בן 21) תודה,

לליאת שלום כאחת שסובלת כבר מספר רב של שנים מתופעת התלות במטפלת, אובססיה, מחשבות טורדניות,ומעל הכל פשוט באמת אוהבת אותה. ולפני שאת עונה לי, כן, דיברנו על זה רבות היא יודעת ומבינה היא גם מחבבת אותי, כמובן לא כמו שהייתי רוצה (שהרגשות יהיו הדדים) היא אמפתית וקשובה לי אך אין לה פתרון לצאת מהמצב. אולי רק טיפול תרופתי שאני מאוד מתנגדת אליו. אני מודעת לכך שזה נובע גם מהריקנות בחיי, למרות שאני נשואה עם ילדים. כבר מזמן שאנחנו במבוי סתום ללא תקווה. הסבל מאוד קשה וגורם גם לדיכאון. אני כמובן מאוד מזדהה עם כל הבנות שכבר כתבו על כך בפורום זה, (ניבה יקרה לאן נעלמת את מאוד חסרה לי) כמובן שאין פתרון קסם, בדרך כלל אומרים שזה יעבור עם הזמן, אצלי זה כבר כמעט 8 שנים! האם תוכלי לכתוב לי מניסיונך ליאת? אני מאוד מעריכה את תשובותייך המלומדות, נראה לי שגם בך הייתי מתאהבת בקלות... תודה, גוני.

היום אורנה במשמרת ולא ליאת... וגם באורנה היית מתאהבת ממש בקלות... אורנה, איך יכול להיות שיש לכם מקום לכולם, לכל המטופלים?

שלום RN, כשקראתי את שאלתך חייכתי לרגע, ותהיתי איך יש לך מקום בתוכך לאימא ולאבא, לאהובים/אהובות, לאחים ואחיות, לחברי ילדות ולחברי בגרות, למורי דרך, למורים ליוגה, לפסיכולוג הראשון ולפסיכולוגית השנייה... אני חושבת שיש בתוכנו המון מקום, שבונה ויוצר את עצמו ומשתנה ומתהווה כל הזמן, והוא מעט אחר עבור כל אחד (קצת כמו שמרגישים כשיש כמה ילדים, וכל אחד אהוב בדרכו). משהו כזה... תודה, אורנה

שלום גוני, היום התשובה תהיה באמת ממני, ואם תרצי תפני שוב לליאת ביום שני. על חלק מהדברים שאני עומדת לכתוב לך כבר "דיברנו", אבל אני מקווה שהם ישפכו אור מסויים או יעוררו מחשבות נוספות... הסיטואציה הטיפולית באמת מזמינה את המטופל להיות עם המטפל ב"סימולציה" למשהו מלא עוצמה - לפעמים משהו ששייך לקשר הורה-ילד, לפעמים משהו ששייך למרחבים של אהבה בוגרת, ובדרך-כלל מין ערבובייה של שני אלה ועוד. כשהטיפול טוב, זה מסובך וחי ובועט ואמיתי... ברגעים כאלה, קשה לנו לראות שהטיפול מאפשר לכל הדרמה העזה הזו להתקיים, דווקא בגלל תנאיי היסוד שלו. אחד מהם הוא שבתוך המרחב הטיפולי אפשר לומר הכל ולשחק עם כל המחשבות (ולכן בטיפול אני יכולה להיות אמא ואבא ואהובה ישנה ואהובה עתידית), אבל זה לא אומר שהדברים מתקיימים כפשוטם במציאות שמחוץ לחדר הטיפול. זה מין "מרחב ביניים" שכזה, מרחב בין מה שאפשרי "בפנים" ומה שאפשרי "בחוץ", בין המציאות הנפשית-הפרטית והמציאות המשותפת, ביני לביני וביני לבינה... מסובך? בהחלט. עדין וענוג ומסובך. ואני יודעת שלפעמים זה נחווה גם מרגיז ומקומם, שהטיפול מאפשר למשהו רגשי להתהוות, דווקא בגלל שהמשהו הזה לא יתקיים לעולם במציאות החיצונית. לי זה נשמע לפעמים כמו "החיים" עצמם, יותר נכון - כמו הקונפליקט הכי עתיק של החיים שלנו... ההשתוקקות למה שאי אפשר, הוויתור הקיומי של כולנו על מה ששלם ומכיל-כל. מהדהד משהו? נשמע מוכר? אורנה

אורנה לילה טוב אכן מעורר מחשבות רבות, בגלל המצב שנקלעתי אליו, היחס שלי למטפלת הוא מאוד אמביולנטי מצד אחד אוהבת אותה אהבת נפש (אותה באמת כי אני כבר מכירה אותה מכל הצדדים ולא רק מהצד הטיפולי) ומצד שני גם נורא כועסת ומתוסכלת. היא נותנת לי את ההרגשה שאני באמת חשובה לה, ואכפת לה ממני. אבל אני לא יכולה להשלים שזה רק עד גבול מסויים. מצד אחד בזכותה אני ממשיכה לחיות, אבל גם לא יכולה להמשיך לסבול. הכי מציק לי שפתאום באמצע החיים גיליתי כמה שאני פטתית וחסרת אונים. כל כך קשה לי ההתמודדות הזו, עד כדי מחשבות אובדניות (את זה עוד לא סיפרתי לה). הטיפול גרם לי לעוצמה אדירה של פרץ רגשות שמעולם לא חוויתי בעבר, אבל בסופו של דבר זה לא עוזר לי.באתי עם בעיה אחת ונכנסתי לבעיה הרבה יותר גדולה וכואבת. אני לא מצליחה להשלים עם המצב, לא יכולה להתגבר ולהמשיך הלאה. אורנה, האם תוכלי לעזור לי?

מה זה לחיות? נגיד ש... לחיות זה לקחת את משהו מבחוץ להכניס פנימה להוציא ממנו את הטוב ולהשתמש בו... ל.... צרכים הבסיסיים, למשל למצות את הטוב, ו... לזרוק את הרע החוצה אבל הנפש שלי הנפש שלי מזהה בחוץ רק את הרע. הטוב חולף הולך אפילו לא חודר אסור לו ואם כן פוגש בטעות את הפנים, מערכות השמדה בפתח או מערכות הסגר אוצרת את הזבל והרעל ממצה טיפה לטיפה וכולן כולן הופכות לגוש גדול של ח** ואני משחקת בח** והח** הוא שלי ולא נפטרת ממנו והוא לא היה המתנה ההיא כי לא היה מי שייקח וככה זה הכי בטוח הכי כי הח** לא מעניין אף אחד. הוא מגעיל, הוא רעיל, הוא מסריח אז אף אחד לא ייקח אותו ממני אפילו לא אמרנו לו בי בי אבל נמאס לי ממנו מה הוא נותן היום רעל כולי והוא מיצה את עצמו ודרך להיפטר - אין חרף המאמצים המרובים אין נו... עכשיו זללתי סיר שלם של מרק אל תגידו שלא חייכתם אבל האמת והמציאות לא מחייכות. הן לא. ... עוברת חולפת רושמת הולכת

שלום עוברת חולפת רושמת הולכת, אין ספק שהשילוב בין סיר המרק והגוש הגדול של ח** מעלה חיוך, אבל לא רק... מעלה גם עצבות מסויימת, על כך שלא היה מי שקיבל את המתנה הזו ממך, שלא עזרו לומר בי בי, שלא לימדו שהוא חלק מאיתנו, אבל לא חייב למלא את הכל... אולי בכל זאת עוד אפשר ללמוד לחוש כך? אני שולחת לך חיוכים ותקווה לבאות, אורנה

אורנה כבר ענתה לך והשתתפה אתך בחוויתך. אבל אני מאד 'מתגרה' לענות לך גם, מתוך מקום של הזדהות עמוקה והבנה לאותה תחושת צחנה פנימית.. דברייך גרמו לי להזכר במושג קבלי שנקרא 'שבירת הכלים'; זהו מעין מיתוס על התהוות הטוב והרע והתפרדות הרע מן הטוב (תמיד נדמה לי שממנו בא הביטוי "שברו את הכלים ולא משחקים"): בראשית הקיום היה האור האלוהי - טוב אינסופי - שופע ללא הגבלה וזורח בכל. אבל אז, אותם יסודות (כלים) אשר קיבלו לתוכם את אור האינסוף היו חלושים מכדי להכיל את עוצמת הטוב הבלתי נדלית שלו. הם נסדקו ונשברו מחמת העומס. שבריהם נפלו והתפזרו לכל עבר ותרמו ליצירת עולמות ה'רע'. א-ב-ל גם בתוך אותו רע נותרו סיגים מן הטוב אשר נטמעו בשברי הכלים והשאירו בהם את רישומם העמוק. למה אני מספרת את זה? כי היו תקופות בחיי בהן - כמו הכלים - התקשיתי נורא *לשאת* את הטוב, את התקווה, את תחושת התוחלת. הטוב הוא תובעני, בונה ציפיות, הוא מאיים להיות בלתי מווסת ומשתולל - ממש כמו הרע העיסתי והטובעני שלך. אני יודעת שכרגע נראה שיש לך רק רצפטורים לרע. אך נדמה לי שאי שם בתוכך חבויים גם רצפטורים לטוב. הם אולי מנוונים - מיומנים הרבה פחות ממערכות ההשמדה - אבל ניתן ללמוד, בכל יום קצת, לשפעל אותם ולהניח להם לדור בכפיפה אחת עם הרע. ואפשר עדיין להתנחם בסיר המרק ולסלוח לעצמך. ודבר אחרון - את אולי 'עוברת' כאן, אבל לא חולפת. כל עוד כתבת משהו, אמרת משהו, ונתת גם לנו לקרוא פרקים מח**ך, אותם פרקים נשארים נוכחים גם בנו. תמה ההרצאה (מצטערת אם זה נשמע הרצאתי), מאחלת לך טוב יותר, נויה

נויה, הדברים שלך יפים לי, לשעה זו שבין החול לערב שבת. תבואי עוד. ליאת

רק מילים מספר זו לא תקופה בחיי שהיא כזו. אלו כל חיי, כמה עשרות שנים טובות. כך תמיד ולא אחרת. תמיד הכל ספוג ברעל, והמעטפת שלא קיימת אפילו לא מתנפצת מרוב תכולה... ומערכות ההשמדה לא נותנות ללמוד. מקווה שדבריי לא ניקדו אתכם ברע ואם כן, תמיד אפשר לעשות פו, או לתת סנוקרת קטנה שתעיף אותם. אתם יכולים, לכם יש הכלים. לי לא נותר אלא לקנא (לכשאוכל לחוש). הייאוש אינו מניח לעולם. תודה לכם

אני בן 25 ואני סובל מחרדה.קשה לי אבל אני יוצא לעבוד כ-6 שעות ביום. אין לי שום עיסוקים אחרים מיוחדים.פשוט לא בא לי לעבוד יותר מ-6 שעות ואין לי ביזבוזים ענקיים כך שסכום המשכורת שלי שהוא בערך 2500 ש"ח מספק אותי מעל ומעבר ועונה על כל צרכי פלוס אפשרות לחיסכון קטן. אנשים מעירים לי שאני בן 25 וחייב לחשוב על עתיד ולעבוד לפחות 8-9 שעות ביום ולחסוך הרבה כסף. אין לי חשק או כל רצון לעבוד יותר זה.האם זו נפש שהיא תשושה וזה תקין לעבוד 3/4 משרה.אני לא לוקח כסף מאף אחד.אני מרגיש כאילו אני לא בסדר או משהו ואני מתבייש להגיד לאנשים שאני עובד רק 6 שעות אז אני משקר שאני עובד 8 שעות.

שלום עומר, זה נשמע לי בסדר גמור שכל אחד יעבוד בהתאם למה שנכון עבורו. אנשים אומרים כל מיני דברים, אבל זה לא באמת עניינם. לעומת זאת, אם אתה עצמך (מתוכך, ולא בגלל מה שאנשים אומרים) רוצה לטפל בחרדה, זה בהחלט רעיון טוב. כשהחרדה פוחתת "מתפנה" מרחב להרבה מאוד דברים אחרים (לא רק עוד עבודה...). בהצלחה, אורנה

שלום רב יש לי חבר שכבר כשנה אינו מצליח להגמל מאמירת משפט סתום וללא משמעות . הוא כבר מטריד את הסביבה שלו ויוצר חוסר נעימות בחברה שבה הוא נמצא. הוא כל הזמן אומר את המשפט "ראית את איציק?" באובססיביות ואינו מסוגל להגמל מהעניין גם כאשר מבקשים ממנו. ההרגל הזה מצטרף לעוד מוזרויות שיש לו אבל זו ההפרעה הכי טורדנית. אשמח לקבל יעוץ כיצד לטפל בהפרעה.

שלום חבר מודאג, הדרך הטובה ביותר לסייע לחברך היא לעודד אותו לקבוע פגישת התייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת, אשר יוכלו לאבחן האם מדובר בהפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (או באבחנה אחרת), וימליצו על דרכי הטיפול העדיפות. חבל להתמהמה, משום שבהחלט ניתן לעזור לו. בהצלחה, אורנה

בני בן 15 חודש התחיל לאונן לפני כחודש בשעות אחר הצהרים 4-5 פעמים, וקשה לי להסיח את דעתו מה לעשות? האם זה נורמלי בגיל הזה? אשמח לתשובה מהירה תודה אמא מודאגת

נורמלי מאוד. בגיליים האלו אין לזה אופי מיני אלה פשוט חקירה של הגוף. איך להעביר את המסר לילד שזה דבר פרטי ולא עושים זאת בפרהסיה ,גם אני אשמח לדעת. גלי .

שלום אמהות, אכן, תינוקות ופעוטות נוגעים לעיתים באברי המין. אני חושבת שכדאי לעזוב את זה. כשייגדלו יותר אפשר יהיה לתת להם את הנאום על כך ש"זה בסדר גמור לגעת בעצמנו, אבל כל אחד עושה את זה לבד בחדר שלו...". בברכה, אורנה

אני לא יודעת. אניהולכת לשם ופשוט מתעצבנת עליה. כל דבר שהיא אומרת אני מתעצבנת, או עונה שאני לא יודעת. כל פתח או דרך שהיא תנסה להתקרב אלי, אני דוחפת אותה רחוק כמה שאפשר. בחוץ, אני עליזה (פחות ויותר), מנסה לשדר "טוב לי בחיים". אצלה, זה שונה, אני פוחדת, חרדה, מחכה לשאלה ולזו שאחריה, שבהם היא תפלוש לחיי, לפרטי פרטים. אני יוצאת, ועוד פעם אני עצבנית למה זה הסתיים. מה קורה לי? למה? האם זו רק אני? מתי אני אתייחס אליה כאדם שרוצה לעזור לי? הלכתי אליה בעצמי, ואני יודעת שאכפת לה ממני, והיא אומרת לי שלא תוותר עלי, ואני ממשיכה בזה??!!!! PLEASE HELP ME

שלום דנה, נדמה לי שקצת כמו אצל MR BLUE, גם את משתמשת בנו כדי לנסח לעצמך מחשבות ותהיות לגבי עצמך ולגבי הטיפול. איני יודעת איזו עזרה את צריכה ממני כרגע. את בתוך הטנגו הזה של "שניים קדימה, צעד אחורה". המשחק הזה הוא, כנראה, סיפור חייך, השב ומשתחזר שבוע אחרי שבוע, במאמץ-על. לפעמים אנחנו זועמים על מי שטוב אלינו, על מי שממיס בטוב לבו את חומת הקרח שבנינו סביב עצמנו, את מי שמרסק בנדיבותו את התיאוריות הישנות שלנו על בני האדם ועל העולם. אל תוותרי ליאת

היי השבוע לצערי לא היה לי טיפול בגלל מחוייבויות שלי.....כשבטלתי הרגשתי טוב ועכשיו אני מרגיש חרא שוב....מאז המקרה יש לציין לי חלומות והזיות מוזרות לפעמים החלומות הללו כל כך מתוחכמים דברים שלא חשבתי עליהם או זכרונות מפעם שעולים וצפים שפות משונות וכן יש להם בהחלט קשר למתרחש בחיי......החלומות הללו גורמים להרבה כאב...בשיחות עם המטפלת אנחנו דנים בהם ומנתחים אותם......וזה פשוט מפחיד איך זכרונות ורגשות של פעם עולים שוב ממש רגשות מהילדות או מתקופות אחרות עולים בחלומות וממלאים אותי.....אני זוכר שאחרי הקטע עם הזונה הרגשתי את אותה הרגשה שהייתי מרגיש כשהייתי ילד ושהרגשתי שנלקח ממני משהו במרמה או שנשבר לי איזה צעצוע .......בכל מקרה שאני מדבר עם בנות עליי ידידות וכו הן טוענות שאני אדם נורמלי שהן ראו כבר אנשים דפוקים יותר......אבל אני חושב שהן לא יודעות מה הולך בעולמי הפנימי...הן לא יודעות איזה מחשבות יש לי על המיניות שלי....מה שעוד מפריע לי שאני חושב שאני נראה אפרורי ולא הבנאדם שאני כן רגיש ומאוד מאוד מיני.....ואני מנסה להיות כזה לפעמים על ידי אמירות מוזרות ולהיות מאוד פתוח וכך אני מנסה לכפר על זה....... בכל מקרה אני מתוסבך ואני מרגיש כל כך עלוב ופתאטי וגם את הלימודים שאני אמור לסיים אני דיי מחרבן ואין לי כח לעבוד ואין לי כח לכלום וההוא שלמעלה לא מקשיב לי ומשאיר אותי להרקב כאן ואני עייף........פשוט עייף כל הזמן....אין לי כח לכלום ואין לי כח גם לפתור את הבעיות הללו כי התעלמתי מהם כל השנים ותמיד נלחמתי ותמיד ידעתי שזה אני נגד כל העולם ושאם אני יילך בדרכי אז אני ינצח את כולם וככה זה היה שהתקבלתי לאונ וככה זה היה עם החברה ההיא שאהבתי והייתה הנצחון שלי....שהראתי לעצמי ולעולם שכן אני יכול למצוא בחורה נפלאה יפה וחכמה שתאהב אותי ושסיימתי צבא והייתי מצטיין יכולתי להראות לכולם שבדרך שלי אני יכול לנצח את כולם שאני מול כל העולם בדרכי שלי........ובסופו של דבר מכרתי את עצמי ואת כל מה שאני מאמין ברגע של שטות ושנאה עצמית שמלאה אותי מהיום שנולדתי ......כאדם הומני ביצעתי פשע אנושי וכאדם שחיפש אהבה כל חייו של אנשים ובעיקר של נשים (שאני אוהב) כפרתי בכל זה.........והאשמה לא עוזבת אותי על מכירת סגנון חיים ואמונה אמיתית.........אני חושב שכרגע אין לי זכות קיום.........מצטער על המכתב הארוך אבל פשוט נפתחתי והאצבעות הקלידו כמעט על דעת עצמן להתראות ותודה......

MR BLUE יקר, שמחה שאנחנו יכולים להיות כאן בשבילך בין הפגישות, בשעות הקשות בהן אתה שב ומותקף ע"י אותה אשמה חורכת. אני נמנעת במכוון מלנסות ולהניא אותך מאותה אשמה, אולי כי אתה עוד לא מוכן לוותר עליה. יש לי (ונדמה שלא רק לי) את כל הסבלנות שבעולם, להחזיק למענך את ההתפעלות, החמלה והאהבה המגיעים לך. אני מרגישה כמו במסיבת יומולדת, כשכל שקיות הממתקים וההפתעות נחטפות מהר מהר ע"י הילדים, ואני משתדלת בכל הכוח לשמור על שקית אחת, בשביל הילד האחרון שלא הצליח להגיע בזמן. מבטיחה שכאשר הוא יגיע, יחכה לו כל הטוב, ארוז ושמור בשבילו במיוחד. ליל מנוחה ליאת

אני בת 30 נשואה+אחת, יש לי בן זוג אוהב, תומך, מפרגן וכו'. משפחתי מורחבת(אחויתיי, אחיי,אמי וכו' כה"ל). בחיים האישים שלי יש לי השגים טובים. הבעיה שלי היא כזו: מאז ומתמיד חושבת על מוות- חלילה לא לפגוע או להתאבד. אלא עצם הידיעה שבסוף כולם מתים מאוד מפחיד ומתריד אותי אף מוניע ממני להנות בחיי יומיום בנוסף אני פוחדת אמות טרם זמני.יש לציין שאבי נפטר מלוקמיה לפני 16 שנים בגיל 60 וזה הצים את הפחד וחרדה. הייתי רוצה לדעת ממה נוביעים המחשבות האלה? איך אוצרים את המחשבות האלה כדי לתעסק בחיים ולא במוות? תודה מראש

שלום נילוס, המוות הוא אחד הדברים הוודאיים ביותר בחיינו, ואם תשאלי אותי, המחשבות עליו הן בזבוז זמן יקר. אם חלילה נמות טרם זמננו, זה יהיה באמת עצוב נורא, אז למה לדפוק לעצמנו גם את המעט שהוקצב לנו? לכן, אני מציעה לך - לפחות כשלב ראשון - לא לעצור את המחשבות האלה, אלא ללכת איתן עד הסוף. לפעמים הידיעה המרה, לפיה אין לנו כל שליטה על המוות ועל נסיבות הגעתו, דווקא משחררת. כמה אפשר לדאוג סביב אותו עניין. זה הרי משעמם עד מוות?!? נדמה לי שהתרופה הכי טובה מול מחשבות המוות זה החיים עצמם, כאשר הם אינטנסיביים, מעניינים, מספקים, מפתיעים ומרגשים. זה לא קורה בדר"כ אם רק יושבים ומחכים. צריך לפעול. ללמוד. לעבוד. לתרום. להתנדב. לטייל. לשיר. ליצור. אם את רוצה לדעת, ספציפית, מדוע הנושא מעסיק אותך יותר מהרגיל, תוכלי לבדוק את זה עם איש מקצוע במסגרת טיפול פסיכולוגי מסודר. מאחלת לך חיים ארוכים ובריאים. ליאת

תודה ליאת הייתי אצל מטפלים שונים ונסיתי לברר את הנושא אך אף מטפל לא הצליח לעזור לי להגיע לתובנה כלשהיא מה הנושא מעסיק אותי יותר מהרגיל. האם יש פיסכו' מתמחים במיוד בנושא? תודה מראש.

המוות הנו וודאי וסופי ואין כל טעם לדון בו..רק החיים הם ארעיים.......דינאמים ומשתנים אני אישית מאד מייחלת למות במובן כזה שיהיה סוף וקץ לסבל היום יומי שלי ולמחשבות וניסיונות האובדניים שלי..... תשמחי שנפל בחלקך לזכות בבן זוג אוהב ותומך ובמשפחה מורחבת תומכת...ובאתגרים מספקים בחיים ולרשום לעצמך השגים כי רבים מאתנו בודדים וגלמודים וריקנים ומדוכדכים ומדוכאים ומהלכים מתים בעודם בחיים! עצם הידיעה שהחיים זמניים וארעיים צריכה לדרבן אותך לבעוט בחיים במלא עוצמתם ולהנות מהם, להפיק ולנצל אותם כמה שיותר!!!! גם אבא שלי נפטר בגיל צעיר יחסית וגם סבא שלי וזה רק מחזק את העובדה שצריך לנצל את החיים ולהספיק כמה שיותר. אני גם מאמינה לאחר מחקרים מדעיים וקונקרטים שיש חיים אחרי המוות וממש ממתינה לשים קץ לסבל שלי בחיים ולעלות לשמיים בראש שקט לעולם שכולו טוב- לעולם האמת.... אני אומנם ילדה בגיל בשנות העשרים המוקדמות..אך ששבעתי מעולם השקר כאן ואני מקנאה באלו ההדוניסטים שמסוגלים להנות ממנו ולהפיק ממנו תועלת ושמחה...גשמית ורוחנית.....אני אישית לא מוצאת כל טעם ותכלית לחיים! מאחלת לך כל טוב. אובדנית המצפה למותי בטבעיות

למות להתאבד לחשוב על זה זה לא אותו דבר כמו שיש מחלה שמכתיבה לך את זה כל הזמן הנה תראו בלוג שאהבתי של סובל שמתגבר בכוחות עצמו http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ympr

למות להתאבד לחשוב על זה זה לא אותו דבר כמו שיש מחלה שמכתיבה לך את זה כל הזמן הנה תראו בלוג שאהבתי של סובל שמתגבר בכוחות עצמו http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ympr

למות להתאבד לחשוב על זה זה לא אותו דבר כמו שיש מחלה שמכתיבה לך את זה כל הזמן הנה תראו בלוג שאהבתי של סובל שמתגבר בכוחות עצמו http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ympr

מוזר לי מאוד לחזור ולרשום כאן או בכלל בהודעות אלו,אחרי שכבר עברו כחמישה חודשים מאז כתבתי לאחרונה,ואיני כותבת כדי לחזור ולהיות 'משתתפת פעילה'(לא בגלל שאיני רוצה -אסביר בהמשך),אלא כדי 'לסגור מעגל' -מבחינתי ולא להרגיש ש'ברחתי מהפורום', וגם - ובעיקר - כדי להתנצל בפני מספר משתתפות ותיקות של הפורום-שכעת איני רואה את שמותיהן(כמו:"נורית","ח"ן,"אין כינוי","רעות","רשת"-ואני מקווה שלא שכחתי אף-אחת). כפי שציינתי בעבר(כשהייתי משתתפת פעילה-מאוד-לפני כחמישה-שישה חודשים), הפורום עצמו(המשתתפים)והמנחים-בעיקר,עזרו לי להתגבר על קשיים רבים שהיו לי (ועל כך אני מודה לכולם),אך יחד עם זאת,הגעתי למצב שפיתחתי ממש תלות לפורום ואובססיה,ו'מרחתי' שעות שלימות-יום אחרי יום-רק כדי לקרוא תשובות שענו לי או עידוד מה'חברות הוירטואליות' שלי,וגם כדי לקרוא שאלות ותשובות של אחרים(כי חשבתי: אולי אלמד מהם משהו).ואיני מדברת רק על פורום זה אלא גם על פורומים פסיכולוגיים ורפואיים אחרים,וזה הכניס אותי עוד יותר לדכדוך שהיתי שרויה בו באותה תקופה,אך לא יכולתי להפסיק עם זה; וחשוב לי להדגיש שאיני מתכוונת חלילה להאשים מישהו אחר בכך-מלבד את עצמי,אך גם זה יותר לא נחוץ-כי האשמה עצמית לא מקדמת לשום מקום. השינוי הקיצוני חל מהיום שנסעתי לחו"ל(שמטרת הנסיעה היתה:יציאה מהדכדוך) ולא היתה לי אפשרות להיכנס לפורומים אפילו שרציתי(לא היה מחשב),ובתחילה זה היה קשה מאוד והרגשתי חשק לכך,ובהמשך החשק הלך ופחת,וגם פתאום 'ראיתי עולם' וראיתי שאנשים בחוץ 'חיים' -בניגוד לחיי לפני הנסיעה(וקצת למה שחוזר להיות עכשיו). וכשחזרתי החלטתי שאין לי חשק אפילו לשמוע יותר את המילה 'דיכאון',או כל מה שקשור לכך או יכול להחזיר אותי לכך,ולכן - כדי שלא אתפתה מחקתי מיד את כל הפורומים-כדי שיהיה קשה לי לחזור אליהם,ואחרי-כן גם התקלקל המחשב,וגם זה 'תרם' ל'היגמלות מהפורומים'.כמו-כן זרקתי את כל המאמרים על דכאון ותכתובות שהדפסתי וכו'. חשוב לי להדגיש שוב שמטרתי היחידה היא רק 'סגירת מעגל' ולא להרתיע משתתפים מלהיכנס לפורומים,ובמיוחד לפורום זה - שתרם לי המון-הן מבחינת המנחים והן מבחינת המשתתפים,זה דבר מבורך שישנה האפשרות הזו לשאול שאלה או לקבל עזרה פסיכולוגית מיידית,מבלי לחכות זמן רב לטיפול,ואני מעריכה את המנחים ומברכת אותם על תרומתם זו (ואני מקוה שכעת לא 'אשמע' כ'חנפנית',כי זו אינה כוונתי,והמילים שאני אומרת באמת 'באות מהלב') . עד עכשיו לא יכולתי להרשות לעצמי להיכנס שוב לפורומים,בלי לפחד ש'אתמכר מחדש' (אני 'חולת O.C.D ' למי שלא 'ביקר' בעבר בפורום),וכעת אני יודעת שאני נכנסת רק בשביל לרשום זאת,ובטח אכנס בשביל לראות תגובות(מסקרנות-דבר טבעי),אך לא אכנס יותר לשאלות ולהשתתפות בבעיות של אחרים-לא בגלל שאיני רוצה ושאחרים לא מעניינים אותי יותר,אלא בגלל שאני מכירה את עצמי ואני יודעת שאם אעשה זאת, 'אתמכר' שוב לפורום. אז,תודה על הקשבתכם, משתנה

היי אין כינוי! שמחה לשמוע ממך. באמת תהיתי לאן "נעלמת". אני זוכרת את ההתמודדות האמיצה שלך עם הקשיים. מבינה את הבחירה לא להיכנס לפה, כחלק מהמלחמה באו. סי .די. גאה בך על ההתמדה, ומחזקת אותך. בהצלחה הדר

היי אין כינוי! שמחה לשמוע ממך. באמת תהיתי לאן "נעלמת". אני זוכרת את ההתמודדות האמיצה שלך עם הקשיים. מבינה את הבחירה לא להיכנס לפה, כחלק מהמלחמה באו. סי .די. גאה בך על ההתמדה, ומחזקת אותך. בהצלחה הדר

כמובן שהתכוונתי: היי משתנה. מבלבלים הכינויים שלכם.... הדר

היי משתנה, גם אני שאלתי את עצמי איפה את. היתה לי הרגשה שזה שאת לא כאן, זה סימן טוב. כמי שעקבה אחרי הדברים המרגשים שנהגת לכתוב כאן, אני יכולה לומר לך, שאת 'נשמעת' טוב. הדברים שכתבת כאן, משדרים משהו רגוע, שלם. מקווה שאני צודקת. כל טוב לך. תבואי לבקר. יעלה

משתנה יקרה, מצטרפת לקודמותי היקרות. טוב לראותך. ברור שהרגשתי בחסרונך. בהצלחה רבה בכל. נורית

משתנה, איך היה בחו"ל? תיארתי לעצמי שבמסגרת הטיפול שלך את בטח בגמילה... שיהיה לך המון בהצלחה הבאת לי משהו מהדיוטי פרי?:)

משתנה יקרה, ברוכה השבה. נחמד לראות אותך כאן בכל מינון שתבחרי. גם אני תהיתי לא פעם לאן נעלמת, וקיוויתי שזה למקומות טובים. לא רוצה להדיח לדבר עבירה, אבל אשמח לראות אותך כאן מפעם לפעם, ולשמוע מה שלומך. יופי שבאת, ויופי שבזכותך נקבצו ובאו לכאן חברות יקרות שקצת נעלמו גם הן לאחרונה... זה נעים ליאת

משתנה, כמה טוב לשמוע ממך!!!!! חשבתי עלייך ותהיתי מה קורה איתך. אני שמחה לקרוא אותך. כרגיל ,כמו תמיד. מבלי לבאס אותך עוברים עליי ימים לא קלים מוצאת את עצמי במועקות כל הזמן... שימח אותי לראות שחזרת... אחרי הכל התגעגעתי... זהו לבינתיים אני חייבת חייבת חייבת לישון קצת תהיי בקשר, חן

שכחתי אתמול בהודעה הראשונה לשאול מה שלומך,למרות שחשבתי עלייך באותו זמן, השעה המאוחרת 'השפיעה עליי',ואני מתנצלת על כך,ושמחה שלמרות זה כתבת לי, כי מאוד שמחתי 'לשמוע ממך',ולדעת שאת בסדר,אך ציער אותי 'לשמוע' שאת במועקות, למרות שכפי שתמיד אומרים לי - אילו החיים וזה כמו נסיעה ב'רכבת הרים' עם עליות וירידות,ואני מזכירה לעצמי זאת בזמן הירידות-ולפעמים זה עוזר. המון 'חיבוקים ונשיקות' וירטואליים, משתנה

משתנה יקרה, שמחה לשמוע ממך אחרי כל כך הרבה זמן! ואת 'נשמעת' ממש ממש טוב! גם אני מקווה לשמוע ממך מידי פעם... שולחת לך חיבוק גדול :-) רעות

גם אני שולחת 'חיבוקים וירטואליים' לכן ולכולם פה,ולא נעים לומר-אך אומנם מצבי הרבה יותר טוב משהיה לפני הנסיעה (מבחינת הדכדוך),אך עדיין רחוק מאוד מלהיות 'ממש טוב'...,ואיני מעוניינת לפרט(אך מאז שחזרתי החלה ממש ירידה'תלולה' במצב-רוחי,אך מידי פעם יש עליות,ו'תודה-לאל' עדיין 'לא התדרדרתי לגמרי במדרון'. ומבחינת ה-O.C.D מצבי היה הרבה יותר לפני ובזמן הנסיעה,וכשחזרתי הפסקתי את הטיפול לגמרי -וה-O.C.D 'החריף' יותר.בקרוב אתחיל טיפול אחר - שמחשש לזיהוי איני רוצה לכתוב עליו. אך ההכי חשוב הוא שהתגעגעתי אליכן ודאגתי לכן,אך עד עכשיו לא הרגשתי 'מספיק חזקה' כדי להיכנס ולא 'להיסחף' ואני מקווה שגם כעת לא 'אתמכר' שוב. אז להתראות, אשמח 'לשמוע' מכולכן, משתנה

ליאת תראי ערוץ 22.

חשבתי שתאהבי את התוכנית

תודה, יקירתי. כנראה שעבדתי. חבל.

ערב טוב, יש לי שאלה או סוגייה שמעניינת אותי, ואשמח אם תוכלי לענות לי עליה. איך את מסבירה את העובדה שאדם מתנהג לפי הדברים שחונך לפיהם למרות שבתוך תוכו הוא נאמין שאינם נכונים או הגונים כלפי. אני אתן לך שתי דוגמאות, כל הקטע של הדת, ומה יהיה אם אעשה זה נגד רצונו של האל..... למרות שבמצבים מסוימים האדם אינו דתי אבל יש פחד או מחסום פנימי שמונע ממנו להתנהג אחרת. דוגמה אחרת, הענין של המין לפני הנישואין. למרות שהרבה אנשים שחונכו שצריך להמתין עד החתונה, אבל בתוכם הם מאוד רוצים לעבור את החוויה הזאת. כי אם לא יתחתנו אז אין אפשרות לחוות את זה, אבל עוד פעם משהו פנימי מונע מהם לעשות את הצעד ולנסות את זה???!!!! אשמח לקבל את תגובתך

ערב טוב, (אזהרה: התשובה שאתן לך צבועה, מן הסתם, בצבעיה של האמונה האישית שלי, ויתכן שפסיכולוג אחר היה משיב אחרת. ) כאשר אנו מתחנכים ברוחה של הדת, אנו מצווים להאמין, לחשוב ולפעול בהתאם למערכת הלכות מוכתבת, בעלת רציונל כלשהו, שאינו מתחשב בצרכיו, משאלותיו, נטיות לבו ורצונותיו של היחיד. כדי שציבור המאמינים ידבק במצוות אלוהיו, נוסחו "דיברות", "חוקות" ו"ציוויים" המוצגים כרצון האל, עליו אין לערער. "נעשה ונשמע". הציבור הדתי, כל ציבור דתי, מחנך את מאמיניו לא לשאול שאלות, ולבצע את "מצוות העשה" מתוך אמונה מלאה. כאשר יש התנגשות בין רצון האל לרצון האדם, נדרש המאמין להתגבר על היצר הרע, המסית והמדיח, ולציית לרצון בוראו. אישית, אני נוטה להאמין בחירותו ותבוניותו של האדם, לפחות ככל הנוגע לסגנון החיים שלו ולאורחות הקיום שלו - זאת, כל עוד אינו פוגע בזולת או מפריע את הסדר הציבורי. מן הסתם, כיצורים החיים בלהקות, אנו מחוייבים לסדרים חברתיים. כולנו נאלצים מדי יום לבצע פשרות המתחייבות מהמציאות החברתית שלנו. מי לא רוצה לפעמים לעבור באור אדום, לאכול במסעדה בלי לשלם, לחטט באף מתי שמתחשק , לקיים יחסי מין עם מי שבא ואיפה שבא, להבריז מהעבודה, להטביע את החותנת, ועוד כהנה וכהנה משאלות לב. מערכת העכבות שלנו (או המחסום הפנימי - כפי שקראת לו) מוכתבת, מן הסתם, מאותם קודים חברתיים/תרבותיים/אמוניים עליהם גדלנו. אנשים דתיים החיים במדינה או סביבה בעלת צביון חילוני, עלולים למצוא את עצמם נקרעים בין מערכות בעלות חוקיות שונה, מערכות סנקציות/תגמולים שונות, ומערכות גירויים שונות. זהו מבחן אמיתי לחוזק האמונה. אדם כמוך, שבמצבים מסוימים מרגיש שאינו דתי כלל, ובכל זאת יש בו מורא לא מוסבר, נאלץ (הללויה!) להפעיל שיקול דעת תבוני, לבחון את צפונות לבו כנגד עולם הערכים שלו, ולקבל החלטה בכוחות עצמו. אלוהים שלי - אם זה מעניין מישהו - אוהב אנשים חושבים, אנשים בני חורין בנשמתם ועושי טוב. אלוהים שלי עסוק מכדי לבדוק מי שכב לפני החתונה ועם מי. אלוהים שלי מעודד את ברואיו לחיות בשלום עם עצמם. זהו, אני חושבת. בהצלחה ליאת

אלוהים שלי חושב כך, אבל הוא מפחד לדבר או לעשות!!!! חוץ מזה אני לא דתייה בכלל, אבל אני חיה לפי הקודים החברתיים. אז מה לעשות, איך אפשר לפרוץ את המחסום הזה בלי לפחד!! איף להיות נועזים בחברה סגורה!!!!

ליאת יקרה, מעטים (אם בכלל) ממטופלייך וממשתתפי\ות הפורום הינם אנשים בני חורין בנשמתם. אולי אלוהים שלך יתן להם חרות וגם אותם הוא יאהב?... ליל מנוחה

שלום.אני בן 25 ובגיל 15 עברתי תקיפה על רקע אלים ומאז יש לי פוביה מ"ערסים",צעקות,איומים אלימות וכל מה שנקשר לכך. כשאני שומע מריבה שיש בה אופציה להתפתחות אלימות אפילו שלא קשורה אליי אני חש פחד,מחוויר,חוסר תיאבון,חוסר ריכוז ואי-שקט גבוה. רציתי לשאול האם במסגרת שירותי בריאות הנפש הקהילתיים יוכלו לעזור לי בטיפול מתאים?מה לבקש מהם בדיוק? טיפול התנהגותי?טיפול ממוקד קצר מועד?טיפול דינאמי? האם אני זכאי לקבל שירות כזה של שיחה אחת לשבוע? אציין כי לפני כשנה הייתי בטיפול דינאמי קבוצתי ולזה כמעט ולא עזר. אשמח לקבל הכוונה.

שלום אייל, פוביה מתייחסת לחרדה קיצונית מפני אובייקט ספציפי ומוגדר, שאינו אמור לעורר בדר"כ תגובה כזו. מן התיאור הקצר שלך איני בטוחה שאתה עונה לקריטריונים של פוביה, אבל ברור שיש כאן חרדה קיצונית המתעוררת מול טריגרים ספציפיים המזכירים את האירוע הטראומטי. בכל מרפאות בריאות הנפש אמורים לתת מענה לבעיה שאתה מציג. בדר"כ הנוהל הוא ראיון קבלה, בו מתגבשת אבחנה כלשהי, לאחריה מוצע גם טיפול מתאים. כל שעליך לבקש הוא תור לאותו ראיון קבלה, בו יוחלט איזה טיפול הוא הנכון ביותר עבורך. צפה לזמן המתנה ממושך! בהצלחה רבה ליאת

פספסת הודעה למטה...... למה???

מה????? את כועסת ובגלל זה לא עונה ?? מבינה את הכעס שלך עליי.... את יודעת, אמרתי לך..... אשמח אם תעני לי. אני תמיד שמחה לשמוע מה דעתך, גם אם את אומרת לי דברים קשים... ככה אני מפיקה לקחים ולומדת... מה את אומרת? דף חדש??

שלום רב, אשמח אם תכווני אותי על איזו הודעה מדובר, ואוכל להתייחס. ליאת

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-663,xFT-601614,xFP-601774,m-Doctors,a-Forums.html

האם העובדה שאדם עבר למקום אחר (לפני 10 שנים)ולא מסתגל ומלא געגועים למקום הקודם שגר בו היא נורמלית? האדם כל הזמן מלא משפטים כמו "ב... היה לי עבודה וכו' וכאן אין וכו' וכו'..."יש לציין שזה חיים כעת בכפר לעומת עיר גדולה שבה הוא חי. תודה מראש.

שלום אירית, כשעוברים מעיר גדולה לכפר קטן, אין ספק שמצטמצם במידה ניכרת מרחב האפשרויות. אישית, אני יכולה להזדהות עם געגועים לעיר הגדולה. יחד עם זאת, קיימת אצל אנשים מסוימים הנטייה לתלות את קשייהם בגורמים חיצוניים וסביבתיים, ופחות בגורמים אישיים פנימיים. אז כן. זה נורמלי להתגעגע, כל עוד הגעגועים אינם משתקים וחוסמים אותנו מלהמשיך בחיינו הלאה ולהתאים עצמנו למציאות החדשה. בברכה ליאת

היי בת 24 התחתנתי לפני חודשיים ועברתי למקום מגוריו של בעלי כפר מרוחק כשעה נסיעה מכפר שבו גרתי בעלי בן 36 לפני הנישואין נפגשנו כמה פעמים וכולה היתה תקופת היכרות של כחצי שנה לפני נישואין. כרגע בעלי עדיין לא עובד אך מתכנן לפתוח עסק עם חבר שלו הוא לא יכול לנהוג ברכב כי לקחו לו את הרישיון ויש לו בית משפט בקרוב וגם אין לו כסף בבנק. בקיצור מהתחלת הקשר לא הרגשתי כימיה גדולה ביננו הוא טיפוס שיש לו חברים עם אנשים יש לו מספיק בטחון עצמי הוא טיפוס מאוד עדין (צורת ההתנהלות שלו) בן אדם מסודר (לא אוהב בלגן בבית) אני די גסה בהתנהלותי הן מבחינת טון דיבור והן בתנועות גוף) וגם הוא אחד שלא יגיד מילה מעליבה מול אנשים ואם משהו לא מצא חן בעיניו יגיד בצורה ראויה כשאנחנו לבד. הקטע הוא שאני יודעת שגברים ובכלל אנשים אוהבים אנשים שמחים עם חוש הומור ואני בכלל לא כזאת למרות שאני לא משמיעה את בעלי דברי תלונה על אנשים או עליו אבל גם מפריע לי שאני בלי חוש הומור כשאנו נפגשים עם חברים שלו ונשותיהם אני מרגישה שאין לי מה להגיד) וגם איתו אני לא מדברת הרבה וגם הוא טיפוס די מופנם . בקיצור מה אפשר לעשות עם החוסר כימיה? אני טיפוס ביתי ומשפחתי ולפעמים נכנסת לדכאון מכך שלא אוכל לראותץ את משפחתי בתדירות שהייתי רוצה.

גלית יקרה, בואי נעשה סדר: - התחתנת לפני חודשיים. מגיע לך לפני הכל מזל טוב. - התחתנת לאחר היכרות קצרה בלבד, עם מישהו שהכימיה ביניכם לא משהו. - התחתנת עם אדם שמבוגר ממך ב-12 שנה. - אתם שונים מאד במאפייני האישיות שלכם ובהעדפות החברתיות שלכם. - הוא חברותי ומנומס עם חוש הומור, ואת מוחצנת יותר, ללא חברים וללא חוש הומור. - בעלך מובטל כרגע, ומצבו הכלכלי לא משהו. בקרוב הוא גם אמור להישפט. - את רחוקה מבני משפחתך, עצובה ומתגעגעת. לפני הכל, עליך לנסות ולבדוק עם עצמך מה הכי מעיק עליך כרגע. נדמה לי שלפער הגילאים היית מודעת גם קודם, ואיכשהו, לתחושתי, לא זה המוקד. עליך לדעת כי לכל זוג נשוי, נדרשת תקופת הסתגלות, בה הם נדרשים ללמוד זה את זה, להתאים את המקצבים שלהם, לתאם ציפיות ומשאלות, לבנות קודים חדשים של תקשורת והתנהלות יומיומית המתאימים לשניהם. מבחינה זו, התחושות שלך כרגע אינן חריגות או יוצאות דופן. הבדלים אישיותיים בין בני זוג, גם הם אינם בהכרח בעיה, כל עוד מודעים להם, לומדים את דפוסי התגובה האופייניים, ויודעים לפרש אותם נכון. לתחושתי, הקושי הכי מעיק כרגע קשור לתחושת הגעגועים הביתה והבדידות החברתית שנכפתה עליך בשל המעבר לכפר שלו. נסי לברר אם יש בכפר עוד נשים צעירות שהגיעו ממקומות אחרים, ואולי משוועות - כמוך - לחברה קרובה וטובה, שתהווה אוזן קשבת ותחליף למשפחה הרחוקה. נסי להיות ידידותית ככל האפשר, מעורבת בקהילה, וקשובה לכל פעילות שיכולה לזמן לך חברה ועניין. בקרוב, כשבעלך יפתח בשעה טובה את העסק החדש, תוכלי לסייע לו בעידוד, בעצה ואולי אפילו פיזית במקום העבודה. מטרות משותפות יכולות לקרב מאד בין בני זוג, וליצור תשתית של אחריות ודאגה הדדית. כרגע הכל באמת עוד נורא חדש ומאיים, אך יש סיכוי טוב שהדברים ייראו אחרת בתוך זמן קצר. אשמח להיות כאן בשבילך, ולשמוע איך מתקדמים הקליטה שלך בכפר וחיי הנישואין בפרט. שלך ליאת

כאשר אני מפסיק טיפול אצל פסיכולוג האם התיק שלי נשאר אצל הפסיכולוג או שניתן לבטל אותו? יש לציין שהייתי אצל פסיכולוג דרך קופת החולים שלי. האם אדם שיש לו סמכות עליי יכול לדרשו שאמשיך טיפול אצל הפסיכולוג כתנאי להמשך ההעסקה שלי??

שלום רב, ככל הידוע לי (הגם שאיני מומחית גדולה בנושא), מרפאות ציבוריות מחוייבות לרישום ומעקב, ולפיכך בתום הטיפול התיק אינו מושמד אלא עובר לארכיון. איני יודעת מהו מקום עבודתך, ועד כמה בריאותך הנפשית קריטית למילוי משימותיך. ככלל, טיפול אצל פסיכולוג הוא עניין אישי מאד, ואיש אינו יכול לחייב אותך לכך (למעט אולי מקומות עבודה ספציפיים בשירותי הביטחון). לגבי זכויותיו של מעסיק בכל הנוגע להמשך העסקה/פיטורין - טוב יותר להתייעץ עם מישהו שבקי בדיני עבודה (עו"ד, הסתדרות, וכיוב'). בברכה ליאת

אני בת 27 ועברתי לא מעט דברים קשים בחיים [ הזנחה ,אלימות , הטרדה מינית וכו'... ] שבסופו של דבר גרמו לי לתחושות חרדה , בדידות , חוסר ביטחון , חוסר שייכות , דימוי עצמי נמוך , מחשבות אובדניות , שנאה עצמית ועוד ועוד ... בשלוש שנים האחרונות אני מטפלת בעצמי בצורה מאוד אינטנסיבית [ טיפולים פסיכולוגיים , טיפולים רוחניים , ספרים , שיחות ועוד... ] ובהחלט מצבי השתפר ואני מרגישה הרבה יותר טוב . לאחר שנים של קשרים זוגיים לא בריאים ואז תקופת התנזרות שבה החלטתי כי אני לא נכנסת לקשר זוגי עד שאני לא פותרת עם עצמי כמה דברים חשובים הרגשתי מוכנה להיכנס לקשר . ובאמת , הכרתי בחור סבלני ומקסים ויש לי עדיין לא מעט קשיים בקשר אבל משהו שמאוד מפריע לי בכלל ואיתו בפרט זה שאני מבחינה שהוא מסתכל עליי מהצד , או שאנו יושבים במסעדה אחד מול השני ומדברים , אני ממש נכנסת לחרדה [ במיוחד אם זה באור יום] , אני מסמיקה ונסגרת . אני מנסה להבין מה עובר עליי ברגעים האלו ומדוע משתלטת עליי תחושת לחץ ואני חשה כי ברגעים אלו מבקרים ושופטים אותי וכמובן מנקודת מבט שלילית [ אמא שלי היתה תמיד בוחנת אותי מהצד בעיניים שליליות כאלה ... ] . אני מודעת לכך כי זה לא כך אך זה משתלט עליי כל פעם ומאוד מפריע לי . טיפול פסיכולוגי הפסקתי , אין לי אגורה מיותרת בשביל כך .. יש טיפ שאתה יכולה לתת לי , אולי משהו להגיד לעצמי ברגעים קשים אלו ? בתודה רבה מראש

שלום סיגל, ההיסטוריה שאת מתארת יכולה להציב בפני כל אדם אתגרי התמודדות לא פשוטים. את אומרת שטיפלת בעצמך בצורה אינטנסיבית, ואיכשהו, נשארתי בתחושה ש"תפסת מרובה - לא תפסת". לפחות כשמדובר בטיפול פסיכולוגי, האינטנסיביות אינה קשורה דווקא למס' הטיפולים או המטפלים שהחלפת, אלא להפך. טיפול טוב ויעיל הוא בדר"כ טיפול ארוך ומעמיק, המאפשר תובנות חשובות בנוגע להשפעות הגומלין בין אירועי חייך בעבר ובהווה. תיאור הדייט שלך יכול להצביע על קיומם (עדיין!) של קשיים בדימוי העצמי, ביכולת לאפשר קרבה ואינטימיות, וכמובן ביכולת להתמודד בזמן אמת עם סימפטומים חרדתיים. לכן, הטיפ הכי חשוב שאני יכולה לתת לך כרגע הוא להתעקש על טיפול פסיכולוגי (יש מרפאות חינמיות או מוזלות), כי יש לך הרבה מה להרוויח ממנו. טיפים מעשיים על ההתנהלות בזמן הדייט יוכלו ודאי לתת לך משתתפי הפורום הנדיבים. בהצלחה ליאת

ברצוני לדעת פרטים על תסמונתטורט מתי משתמשים בכדורים והאם התסמונת חולפת בגיל ההתבגרות בתודה

שלום שושנה, תסמונת טורט מתאפיינת בטיקים מטוריים וקוליים, היכולים להופיע בדרגות חומרה שונות, והמלווים בדר"כ גם בקשת מגוונת למדי של בעיות רגשיות והתנהגותיות. חלק נכבד מן הסובלים מטורט סובלים במקביל גם מקשיים בקשב ווריכוז וממחשבות או דחפים בעלי אופי חודרני וחזרתי. ככל הידוע לי, בניגוד לטיקים המופיעים אצל ילדים במצבי לחץ, טורט היא הפרעה כרונית. היא אינה חולפת בגיל ההתבגרות, ועשוייה אף להתגבר בחלק מהמקרים בשנים רגישות אלה. התייצבות מסויימת עשוייה להופיע מאוחר יותר בשנות הבגרות המוקדמות (שנות העשרים של החיים). הטיפול התרופתי מסייע בהפחתת העוצמה והתדירות של הטיקים, ומוטב להתייעץ על כך עם הרופא המטפל (נוירולוג או פסיכיאטר). בברכה ליאת

יש לי ילד בן שמונה וחצי. אני אם חד הורית. עד כה אנו ישנים יחד כבר שמונה וחצי שנים מהיום שבו נולד. אינני מסוגלת להיפרד מהילד כי הוא בלילה סובל מדימומים מהאף. הוא ילד שאין לו קשר טוב עם האב ואני גם מנסה לחפות על החסר הזה שיש לו. בשבועיים האחרונים אני מנסה ממש חזק לנתק את הקשר למען בריאותו הנפשית וזה לא עולה לי כל כך יפה מאחר וההרגל קיים בשנינו. הוא לא מהווה לי תחליף לבן זוג מבחינת השהייה שלו בחדר שלי אך הדאגה אליו בהיותו ישן לבד בלילה מדירה שינה מעיניי. הוא קשור אלי מאוד ובלילות מתעורר לוודא שאני לידו. אשמח מאוד אם תייעצו לי איך להתנהג איתו במעבר הקשה הזה לשנינו. יש לציין שאין לי קשר עם גבר מאז גירושיי לפני שבע שנים ולכן הילד אינו חווה בבית דמות גברית או אבהית כלשהי. תודה מירי.

שלום מירי, קיבלת החלטה נבונה לפני שבועיים, ובאמת, למען בריאותו הנפשית של בנך נכון יותר לישון בנפרד. מאחר שאתם ישנים יחד מיום שנולד, ובגלל שהפרידה מעוררת בך חרדה כה עזה, אפשר להניח בזהירות שהתהליך יהיה קשה מאד עבור שניכם, ולכן מומלץ מאד ללוות אותו בייעוץ פסיכולוגי (לא בגלל שיש כאן בהכרח פתולוגיה קשה, אלא כדי להבטיח שהתהליך אכן יקרה). בהצלחה ליאת

לעיתים נדמה לי שהטיפול עצמו גורם לי לדכדוך ואולי בהמשך לדיכאון (וזה לא התנגדות...טוב אוליי קצת...) להסתובב עם מועקה כתוצאה משיחה בת 50 דק' שאלה לי, אם מטופל שלך (או של פסיכולוג אחר) היה שואל אם את רוצה שהוא ימשיך להגיע לפגישות. אפשר לדעת מה היית משיבה ? ליאת את יודעת ראיתי את האמהות שרושמות כאן, אולי אזמין את אמא שלי לרשום כאן ותטיפי לה קצת:-) אם כי נראה לי שמאוחר מדיי.... להתראות בשמחות או יותר נכון בדכאונות

שלום לך (מה יהיה עם השמות האלה שלך), אם מטפל שלי היה שואל אותי אם אני רוצה שהוא ימשיך להגיע לטיפולים, אני מניחה שהייתי מצביעה על הצורך שלו להיות אהוב ומחוזר, ושואלת מדוע הוא עסוק ברצונות שלי במקום ברצונות ובצרכים שלו (שהרי לשמם התכנסנו מלכתחילה). אמא שלך בהחלט מוזמנת לפורום. עצוב לי שאני נתפסת בעינייך כמטיפה. כנראה שאני צריכה לבדוק את עצמי. לילה טוב ליאת

אני משתדלת לא להיות עסוקה בצרכים שלה פשוט היא אמרה שלא קל לה לעמוד מולי והיא מתעייפת לעיתים, לכן שאלתי אותה.חשבתי במקום להעיק עליה, לאפשר לה מרחב....הרי היא לא תאמר לי לא לבוא יותר.נכון? והמועקה שהתישבה לי בבטן לא מרפה מקווה שזה לא תסמין של דיכאון סתם בא לי לדבר אולי זה יפיג את המועקה ועוד משהו לא התכוונתי לבקר אותך או משהו כזה, פשוט היו פה מקרים של אנשים שהכל עומד למול עיניהם והם לא תמיד רואים זאת ואני דווקא אוהבת את הצורה שאת משיבה להם. ולא אזמין את אמא שלי לכאן, היא חושבת שאני בפורום של "לייצנות"... ושוב אני רוצה לומר שרשמתי לך רק בכינוי הזה(מאחר ויש דומים לי) הוא אכן קצת דפוק וכמובן שאם יש לך הצעה לכינוי אחר את מוזמנת

שלום ליאת, האם אכן בטיפול פסיכולוגי עלי להעלות את כל שעובר ב'זרם התודעה' - לדבר באורח ספונטני מבלי לסנן את התכנים ומבלי לסגל את דברי למגבלות הטיפול ולמגבלות של קשר ספציפי בין שני אנשים שתחום ע"י כללים מסויימים? אני חשה שהחוזה הזה, או מוטב - התביעה הזו - יש בה תרמית קלה. יתכן שאצל אנשים אחרים צריך לשקוד על גבולות הביטוי או על ריסון של אורח הביטוי, אבל אצלי אחת הסוגיות המרכזיות בטיפול (הארוך כבר) נוגעת בהתרה של השליטה על מוצא פי, בזרימה חפשית יותר מן התודעה אל הביטוי. התרמית שדיברתי עליה הינה אותו אזור אפור שבו גם אני צד פעיל שצופה בתגובות המטפלת שלי. ולעיתים (מה לעשות??) 'מתפלק' לה רמז מעולמותיה הפנימיים, הרגשיים. אין כוונתי לאיזשהוא פרט עובדתי אודותיה או לרגש הנוגע אלי/אלינו, אלא לרמיזה - במבט, בהיסוס, בטון הקול - שעשויה להסגיר משהו משלה. את התחום ה'אסור' הזה אני מכירה מאז ומעולם: "תעצמי עיניים" (כך אמרו לי תמיד), "תפסיקי לראות", "תתעלמי", או במילים אחרות - "לשם אסור לחדור, כי אנו עצמינו (ההורים ושות') אוטמים בפנינו את הפתח לשם"... על זה (!) אפשר לדבר בטיפול. את זה אי אפשר לשחזר בטיפול (כי ה'שלה' הוא שלה – אני לא אמורה לראות אותו, כל שכן להתבונן בו).. בפגישתנו האחרונה, לאחר שמחציתה בוזבזה על חנטרושי שכל בשביל למסך את הרושם שהשאירה בי תגובה מסויימת שלה מתחילת הפגישה (אני זו שניסתה למסך) שאלתי אותה בכל זאת על אותה תגובה. העזתי... ושאלתי - בלי כוונה או עם כוונה - באופן הנוקב ביותר, בניסוח שלא מאפשר לעקוף אותו ולהחזיר אותו אלי. אני מרגישה שעשיתי זאת ברגל גסה, שערערתי אותה לזמן מה. שלקח לה זמן להתעשת; אני מרגישה אשמה נוראית, עצב כבד; כואב לי שקשה לה, אם קשה לה (כי כמובן שהכל כאן מורכב מהנחות שלי). אני מרגישה שהכנסתי אותנו למבוי סתום, למקום ששתינו נעות בו באי נוחות בולטת, ואף על פי שבזמנו היא שרדה היטב את מתקפות הכעס/מרמור שלי, אינני יודעת אם היא תוכל לעבור בשלום מגמה מעין זו שהבאתי בפעם שעברה. האינסטינקט שלי הוא לסגת, להתנצל, ולבקש *סליחה* בתחינה כמעט - סליחה ענקית. ברור – אנחנו צריכות עוד לדבר על זה. אבל עד איפה לדבר על זה? שוב, כתמיד, עד אלי: מה זה מעורר *בי*? אילו סוגיות זה מעלה *אצלי*? ומה איתה?? תמיד ישאר אותו מרווח שבו אני אצטרך לסתום את הפה. [תאמיני לי שבחיים עצמם אני לא כזאת פולשנית וכזאת מבקשת להתערבב – אני יודעת גבול, ולא מדובר פה בסקרנות גרידא, אלא במין תחושה עמומה ותקועה]. טוב, אני כן (!) שולחת לך את זה. למרות שזה ארוך ומייגע ומעיק, למרות שאני כבדה, למרות שאני מנפחת עניין פעוט לכאורה. תודה ליאת, נויה

נויה יקרה, סוגיה מעניינת הבאת לנו, לשעות הקטנות של אשמורת תיכונה. אני שמחה ששלחת את הדברים, והם אינם כבדים או מעיקים (העפעפיים שלי דווקא כן :-)). ההזמנה לשבת (או לשכב), ולהזרים ללא צנזורה תכנים ספונטניים "מן התודעה אל הביטוי", שואבת את כוחה ותכליתה מן הפסיכואנליזה הקלאסית. כדי להתגבר על אותה תרמית קלה, המתעלמת מן ההיבטים הדו-סטריים של התקשורת המילולית והלא-מילולית, גזרו הפסיכואנליטיקאים המסורתיים פרוצדורה טיפולית נוקשה, המכתיבה אפילו את סדרי הישיבה. (מטופל שוכב על ספה, ואנליטיקאי- שותק רוב הזמן - המונח בכסאו מאחורי ראשו של המטופל ומחוץ לטווח ראייתו). אלא שאותו אזור אפור ומחוצף, לא הצליח להסתלק מן החדר, ונוכחותו המתריסה אילצה את המטפלים לחשוב עליו עוד, ולהעניק לו מעמד חדש. כך נולדו למעשה מסורות טיפול חדשות, המביאות בחשבון את הצד הפעיל והמתבונן של המטופל, הפוגש מולו אדם מגיב, שאינו מצליח, גם אם יתאמץ בכל כוחו, להחניק תכנים מעולמו התוך נפשי. אם נחזור לרגע אליך ואל המטפלת שלך, המידה בה תוכלו לדון באותה תקרית תלויה, ככל הנראה, באסכולה ממנה היא שואבת את האני מאמין הטיפולי שלה. המבוי הסתום ההוא, בו התפתלתן שתיכן, ההתמזגות שבין ה"שלי" ל"שלה" או ההתנגשות המכאיבה ביניהם יכולה - אולי - להצמיח הבנה חדשה, הד לאותן חוויות רחוקות מן העבר. ואולי גם לא. כל כך הרבה יכול לקרות ולא לקרות. אני נזכרת פתאום בשתי שורות קטנות של אלתרמן "גם למראה נושן יש רגע של הולדת". לא יודעת. צריך לחכות ולראות. הדברים שלך גרמו לי לחשוב הרבה מעבר למה שקיבל כאן ביטוי. אני מקווה שהשעה המאוחרת לא הופכת את הדברים להזויים מדי. נראה בבוקר. תודה ליאת

הי ליאת, אני קוראת את דברייך בבוקר (טוב, כבר לא ממש בוקר). התחושה הכבדה שאתה התעוררתי מעט התפוגגה לנוכח תשובתך (לא הזויה בכלל...). תודה ר-ב-ה שאת זמינה לנו (ולי) כאן גם במרווחים המעיקים לפעמים שבין טיפול לטיפול. צריך לחכות - את צודקת. אבל בינתיים היית אתי בזמן שחיכיתי ואפשרת לגוש התקוע בתוכי לזוז. עכשיו אפשר לנשום. יום נפלא, נויה

שלום רב, לבתי בת ה-8 יוצאים פצעונים קטנים במיוחד במצח, הבעיה שהיא מגרדת אותם ונוצר מצב שתמיד יש לה פצעים במצח , היא לא נותנת להם אפשרות להתרפא, גם אם יש ניצוץ שפתאום הכול עבר למחרת היום היא שוב מגרדת עד דם , אני מפחדת שישארו לה צלקות, לקחתי אותה לרופאה, היא אמרה שיכול להיות שאלה ניצנים של בגרות ונתנה לנו משחה, רופאה אחרת אמרה שהפצעים הם תוצאה מהצטברות של לכלוך וצריך לשטוף את הפנים עם סבון פנים, ניסיתי את שני הדברים הללו , הבעיה היא לא התרופה לכך - סבון או משחה מכיוון ששניהם עוזרים לפצעים להתרפא , הבעיה היא שבתי טוענת שזה מגרד לה ואין לה שליטה על זה, כבר חשבתי לקחת אותה לפסיכולוג, אולי בטיפול ובשיחות היא תקבל מוטובציה ותנסה לשלוט על הדחף, חשוב לציין שגם אני וגם אביה דיברנו אל ליבה וכלום לא עזר, מה אפשר לעשות ? אשמח לקבל את הצעתכם.

שלום מירב, לפני שמחליטים על כיוון פסיכולוגי, יש למצות עד תום את הפתרונות הפיזיולוגיים, ולוודא שלא מדובר בתופעה מגרדת שאפשר לפתור תרופתית. אם, למרות הכל, אתם משוכנעים שמדובר בדחף שאינו בר-כיבוש (בדומה לכסיסת ציפורניים או תלישת שיער), הפיתרון הוא מניעת תגובה באמצעות תרגול ומערך חיזוקים, שיכול להיעשות בבית עם קצת יצירתיות ויוזמה או בעזרת מטפל קוגניטיבי-התנהגותי. עד אז, מומלץ להמשיך ולהקפיד על היגיינה של עור הפנים וציפורניים גזורות. בהצלחה ליאת

המצב הנפשי שלי ממש לא טוב... אבל אני מתפקדת דווקא (לפחות בשנה האחרונה), אני לוקחת ציפרלקס חצי שנה ולפני זה לקחתי שנה וחצי פבוקסיל. עכשיו אני בת 19, כשהייתי בת 14 בערך הייתי במצוקה נפשית ממש חמורה, כאילו גם לפני זה המצב הנפשי שלי לא היה מזהיר אבל אז החלטתי שנמאס לי... כי הרגשתי חוסר שליטה מטורפת... ופשוט הכל התפוצץ... היה לי פשוט נורא והתחילו לקפוץ עלי כל מיני דברים... דיכאון... OCD שהיה בערך שנתיים ועבר למזלי... ועוד משו' ממש מוזר ומלחיץ! ת'אמת שאני ממש מתפדחת אפילו בזהות בדויה לכתוב על העניין... אבל אני חייבת כי אני ממש מוטרדת מהעניין... גם ככה אני מרגישה פסיכית לגמרי... ואני רוצה שתקראו ותנסו להסביר לי מה התופעה הזאת היתה אמורה להיות!! מחלת נפש ממש?? (אאאאאממממממממאאאאאאאא) בעיקרון יש לי בעיות של חרדה ודיכאון כרגע... אבל אני מרגישה ממש פסיכית ושונה... הייתי כל כך במתח ולחץ שהייתי ממש מנותקת (היו לי גם בעיות של ניתוקים, נראה לי שהיום כבר לא, לפחות לא הרבה ולא ברמה רצינית מידי...) הקיצור מתישהו החלטתי שחתולים ג'ינג'ים עוקבים אחרי... הייתי ממש משוכנעת בעניין (אני חייבת לציין שהחתולים האלה היו קיימים באמת ולא דימינתי אותם רק את השאר, אנשים אחרים גם ראו אותם) אני בעיקרון דתיה... אז הייתי באובססיה דתית בגלל המצב שלי... (וגם יש בקבלה עניין עם חתולות אומרים שיש בהם גילגולים...) אז חשבתי שהם באו לפקח עלי ועל מה שאני עושה... כל מקום שהלכתי איכשהו נתקלתי באחת... והיא הלכה אחרי, וכשברחתי מלא פעמים התחול רץ אחרי וכולי הייתי בהיסטריה... ברחתי למקום אחד, אז היא הופיעה לי פתאום בצד השני משומקום... (מה שהאמנתי זה שהם יכולות להעלם ממקום אחד ובאותו רגע להגיע למקום אחר שהן רוצות...) הייתי פשוט בהיסטריה פחדתי לצאת מהבית, בחושך בכלל לא העזתי, רק עם ליווי... היה נראה לי שהם מסתכלים עלי במבט מוכיח... במיוחד כשהרגשתי שעשיתי משהו רע... הייתי בטוחה שהם יודעות כל מה שהולך לי בראש וכשחשבתי משהו רע או שהיה נראה לי לא בסדר ישר נתקלתי באחת... שהסתכלה עלי במבטים מלחיצים ומוכיחים, חשבתי שה' שלח אותם לפקח עלי משומה... ושהם מעבירים דברים עלי אחד לשני... מה אני עשיתי, וללכת אחרי, להפחיד אותי, להתריע בי... ת'אמת שכולם ידעו על זה (רק על זה שאני חושבת שהחתולים עוקבים אחרי... לא על כל השאר, עד כאן...!!), כי הייתי בטוחה שזה נכון, אז סיפרתי... וכל הזמן הייתי בהיסטריות... וקצת עשו מזה צחוק... ההורים שלי אמרו שזה מוזר, אמא שלי אמרה לי "השתגעת לגמרי" "את לא בסדר?" וכל מיני דברים כאלה... והם אמרו לי שהם לא יסכימו לי לקרוא הארי פוטר יותר, כי זה בטוח בהשפעתו, כי זה פשוט לא הגיוני... (באותה תקופה הייתי ממש מכורה לסדרה...) הייתי ממש פרנואדית... מכל רחש קפצתי והסתובבתי במהירות... לא היתה לא מנוחה... וזה היה ממש מלחיץ... אני זוכרת שפעם אחת חזרתי מחברה וירדתי באיזשהי ירידה וראיתי לאורך הירידה חתולים במרווחים שונים... הלכתי בחשש, וכשעברתי ליד אחד הוא הלך לשני והשני הלך לשלישי וכו' ואז האחרון קם והלך לאיפשהו וחזר עם החתול שממנו פחדתי, שיש התחיל לרוץ אחרי... היו אומרים לי מה את פוחדת זה בסה"כ חתול, מה הוא כבר יכול לעשות לך? אז מה אם הוא הולך אחריך ורודף אחרייך... לפעמים גם הייתי רואה חתול אחר מסתכל עלי בפנים חשדניות ומלחיצות, ואז הוא היה הולך וחוזר עם החתול המפחיד שהיה תוקע בי מבטים מאשימים, ומלא פעמים רודף אחרי במהירות, ואני הייתי רצה בהיסטריה... ד"א - היתה לי עוד חברה שקרה לה אותו דבר רק פחות בהיסטריה.... ובאותה תקופה גם אני וגם היא שמענו על עוד מקרים כאלו, ודווקא עם חתול ג'ינג'י... (אבל אצלם היה רק את הקטע שהם אמרו שהחתולים הולכים אחריהם, עוקבים אחריהם אבל בלי המחשבות "הנחמדות" המטורפות והמשונות הנלוות...) אז תמיד היינו לפעמים משוות ומספרות מקרים שקרו לנו ולאחרים, אז בגלל שהיו עוד אנשים כאלה לא חשבתי שזה חריג... חשבתי שאם עוד אנשים אומרים שגם להם זה קורה, כנראה שזה לא כזה נורא ומשונה... _________________________________________________ ומה עכשיו? זה כבר עבר ממזמן... לא זוכרת בדיוק כמה זמן אבל זה נמשך בערך חצי שנה או שנה... ואין שום זכר... ועכשיו אני חושבת על זה וכל כך נלחצת... ולא מבינה מה נסגר איתי... ומה השתבש... איזה רעיונות!! מה נדפק!?!? מפחיד אותי כי כבר אין לי כאלה דברים, ואני ממש מרגישה סתומה שהיה לי את זה... זה מעיד על מחלת נפש חמורה? (למרות שאני תמיד טוענת שאני שיא הפסיכית, לא ממש שמים לב לזה... כי אני לא סיפרתי על כל הדברים האלה לפסיכולוגים שהייתי אצלם ולפסיכיאטרית שלי... אני בקושי מדברת... כך שמה שהם יודעים זה רק מה שהם רואים מהסתכלות בערך... שזה כלום... אנשים שלא הכי מכירים אותי חושבים שאני פשוט מאוד מופנמת ולפעמים קצת מוזרה... (פעם זה לא היה קצת)) ממש חשוב לי לדעת מה זה היה, והאם אני ממש חולת נפש? זה שזה עבר זה משנה? או שכזה דבר לא יכול לעבור לגמרי וזה עדיין מצביע על משהו? תודה מראש...

למה הופיעו קווים מתחת לחלק מהמשפטים??! אל תתייחסו אליהם, זה לא בכוונה כך שזה לא הדגשה או משו' כזה...

ערב טוב, למעשה את מתארת סוג של מחשבת שווא, דמיונית, בעלת אופי רודפני. סוג כזה של מחשבות יכול להופיע במגוון מצבים נפשיים, ואין די בתיאור שלך כדי לבסס אבחנה ברת תוקף. זה יכול להיות קשור ל- OCD, ויכול להיות גם משהו אחר. מאחר ואת מטופלת הן פסיכולוגית והן פסיכיאטרית, מן הראוי להביא את התופעה לידיעתם, כדי שיוכלו - על סמך הרקע הרחב שברשותם - להתאים את הטיפול התרופתי בהתאם לצורך. בהצלחה וליל מנוחה ליאת

עם הפסיכולוגית גמרתי כבר לפני שנתיים (הייתי אצלה בערך עשרה חודשים) ועם הפסיכיאטרית גם גמרתי... גם כי לא היה מי שישלם יותר וגם בגלל שהיה לי מאוד קשה להשיג אותה, פעם במשך חצי שנה ניסיתי להשיג אותה... בסוף ממש התעצבנתי ושלחתי לה פקס שבו כתבתי לה מה אני מרגישה על כל העניין הזה שהיא לא טורחת ליידע אותי כשהיא מחליפה פלאפון... לא מתקשרת אף פעם גם לאחר חצי שנה... הקיצור לא נראה לי שהיא לקחה את העניין ברצינות... (הייתי אצלה במשך שנתיים, כשבמשך השנתיים האלה היו תקופות שלא באתי כי היא לא ענתה... וגם בגלל שזה יקר...) ובכלל אני בקושי דיברתי כי קשה לי לדבר... אז היא דיברה בערך כל הפגישות ואין לה מושג בגרוש על המצב שלי... כל מה שהיא יודעת זה שהייתי בדיכאון עמוק (לא בטוח שהיא יודעת שהוא היה עמוק...) ושעכשיו אני מדוכאת קצת, היא גם שמה לב שיש לה קצת חרדות חברתיות ועוד קצת... ועל ה OCD היא ידעה... וזהו... היא לא יודעת מה הרגשתי... מה עבר עלי... איזה עוד בעיות יש לי, כלום!! עכשיו יש לי הפתעה בשבילכם אני עושה שירות לאומי בבי"ס של בי"ח פסיכיאטרי... אין להם מושג על הקטע הנפשי שלי ועל זה שאני לוקחת כדורים פסיכיאטרים... בחורה עם הפרעות הולכת לעזור לילדים עם הפרעות... נחמד, לא? (אני דתיה אז בגלל זה קבלתי פטור מהצבא בכלל לא התייצבתי בלשכת הגיוס, אם הייתי עושה את זה הייתי מקבלת ישר פרופיל נפשי...) בכל מקרה הדבר הזה שהיה לי לפני 5 שנים מטריד אותי... ואתם עכשיו הדאגתם אותי ממש... קראתי ת'תגובות שלכם היום בעבודה בבי"ח וחטפתי מזה מצב רוח... הייתי ממש מוטרדת ולא היה לי חשק לעבוד... מזל שהיו היום הרבה ישיבות והפסקות... אוף... אני ממש מוטרדת עכשיו... איך אני חושפת את כל הבעיות שלי? אני לא מסוגלת לדבר ולספר מה קורה איתי אז לא יודעים... אז חושבים שאני במצב סביר... אני ממש צריכה טיפול, אבל בטיפולים אני סתם מבזבזת ת'זמן כי אני חסומה עם מליוני מנגנוני הגנה כך שאף אחד לא עולה על חומרת המצב שלי... לא יודעת מה לעשות...

חווית סוג של התקף פסיכוטי פראנואידי....שמתחבר גם לבעית OCD! כדאי לך מאד מאד לשתף את הפסיכיאטרת במה שסיפרת לנו כדי שהיא תאבחן את הבעיה לעומק ובמדויק ותוכל לתת לך מענה הולם וטיפול מונע להתקפים חוזרים ונשנים בעתיד! בהצלחה רבה.

על סמך מה את אומרת את הדברים האלה? למדת את זה? את עובדת במקצוע? או שזה סתם מידע שצברת? מה ההגדרה של התקף פסיכוטי? כל העניין הזה כולל ה OCD עברו לי, זה יכול פשוט לעבור ודי? מה הקשר ל - OCD? כמו שכתבתי גמרתי עם הפסיכיאטרית שלי... וגם אם לא הייתי גומרת לא הייתי מספרת לה... אני לא מאלה שמספרים... אני לא מסוגלת... זה יכול לחזור ולקחת שוב?!? |רועד מפחד| מה שמלחיץ אותי זה שה - OCD יחזור לי... אבל על זה לא חשבתי בתור דבר שעלול לחזור... התפכחתי מאז... הייתי שרוייה במצוקה מטורפת...

שוב שלום, לא ברור לי מה כל כך הבהיל אותך בתגובתי, שהרי את יודעת היטב (גם מעבודתך הנוכחית) שפסיכולוגים ופסיכיאטרים אינם כה מבהילים, והם אפילו יכולים לעזור. אני מתרשמת שהטיפול התרופתי עובד, והמחשבות שכה הבהילו אותך לא חזרו כבר חמש שנים. חרדה ודיכאון אינם מחלת נפש, וגם מחשבות טורדניות אינן מעידות בהכרח על מחלה. אני מציעה לך מאד להתייחס בזהירות לאבחנות הניתנות כלאחר יד באינטרנט (תודה למבינת-עניין, אבל כדי לאבחן פסיכוזה נדרשים לא מעט ידע מקצועי וניסיון, עם כל הכבוד). כדי להירגע סופית, כדאי מאד להגיע לשיחה עם הפסיכיאטרית שרשמה לך את התרופות, לתאר את מצבך העכשווי, ולשאול את כל השאלות שיעזרו לך להירגע. בברכה ליאת

הרגעת אותי קצת... יש לי עוד כמה שאלות, העניין הזה פשוט מאוד מטריד אותי... אני לא חושבת שפסיכולוגים ופסיכיאטרים מבהילים בכל לא... וזה עוד לפני שהתחלתי ת'שירות בבי"ח... הם אולי יכולים לעזור אבל לא לי כי יש לי בעיות רגשיות קשות מידי... אני לא מסוגלת לדבר אז אי אפשר לטפל בי... התחלתי בטיפול תרופתי לפני שנתיים, בערך שנתיים אחרי שכל זה עבר... באותה התקופה שעליה דיברתי בכלל לא הייתי בשום טיפול... הפסיכיאטרית שמעה שהיה לי OCD אז היא החליטה לתת לי "פבוקסיל" למרות שזה כבר עבר (אולי היא חשבה שאני לא אומרת את האמת כשאני אומרת שזה עבר כי אני מתפדחת בזה... או שאולי כדי למנוע חזרה, לא יודעת...) אז אי אפשר לומר שטיפול מסויים עזר להעביר את זה, זה פשוט עבר כמו שזה בא, מעצמו... אני מסתכלת בזהירות על אבחנות שניתנות לי באינטרנט... אבל אני נורא מוטרדת מהעניין וממש רוצה להבין מה התופעה הזאת היתה בדיוק... קשה לי עם חוסר הוודאות הזאת... ופשוט אין לי מישהו לא וירטואלי לשאול... אני לא הולכת לפסיכיאטרית שלי יותר... לא רוצה לבוא אליה יותר... וגם אין מי שישלם... יש לי בהחלט הפרעות נפשיות... על זה בכלל אין מה להתווכח... ): אז את אומרת שיכול להיות שזה לא מעיד על משהו כזה רציני ונוראי? אם כן זה באמת, או שאת סתם אומרת את זה כדי לנסות להרגיע אותי ולמנוע פגיעה ממידע שמגיע אלי בדרך ובצורה לא כדאית? תודה מראש, וערב טוב...

שלום רב, אני בן 27 סובל ממחשבות טורדניות וחרדות עצומות כבר 4 שנים (מטפל בפבוקסיל), לפני כמה חודשים לאחר חיפוש ארוך ומסויט מצאתי עבודה בתחום שלי (מפעל תעשייתי) לכאורה אמור שיפור כלשהוא, אך עכשיו אני שם לב לבעיות בתחום התקשורת הבינאישית, עמידה על שלי, בקשות בנושאים שונים וכדומה. בשבוע הזה מצב מסוים גרם לי לחרדות כל כך קשות שהרגשתי שאני עומד להתעלף: ביני ובין בחור אחר בצוות קיים סבב של שבוע שבוע בדבר תהליך מסוים שנמשך לאורך כל השבוע כשעתיים כל יום. שבוע שעבר זה היה תורו, אך בשל בעיה טכנית הוא נאלץ לעשות את זה רק במשך יום אחד!!! בתחילת שבוע זה, הוא הסיק בטבעיות שזה תורי, ציינתי בפניו ששבוע שעבר הוא עשה רק פעם אחת, אך הוא לא קבלת זאת. יש לציין שבכל פעם שהבעתי בפניו בקשה דומה הוא התחמק ונאלצתי לסגת. במשך כל הםעמיים שעשיתי את התהליך (המקצועי) למרות שהרגשתי שאני לא אמור לעשותו הוכיתי בחרדות עזות ביותר. מה עושים במקרה כזה שאני לא מצליח לבטא את עמדותי, לעמוד על שלי ולא לצאת פראייר???????????? גמור ונואש ביותר!!!!!!!!!!!! בתודה מראש, רני.

שלום רני, הסיפור שלך מדגים היטב את מגבלותיו של הטיפול התרופתי ואת נחיצותו של טיפול פסיכולוגי במקביל. הגם שהתרופה יכולה למתן את עוצמת הסימפטומים ואת תדירות הופעתם, היא אינה מטפלת במקורות התוך-נפשיים העמוקים הנחים תחתיהם. כך, למשל, התרופה אינה מטפלת בצורך שלך לרצות ולהסיג את רצונותיך מפני אלה של האחרים. באופן פשטני (מאד!) החרדה שלך יכולה לייצג את קולו של רני האמיתי שמתמלא זעם ותוקפנות מול ניסיונות ניצול ושתלטנות חודרנית, אך גם חרדה שמא תוקפנות זו תהיה הרסנית ותביא לאובדן האובייקט. כמו שקורה אצלנו לעיתים קרובות למדי, ההמלצה הטבעית היא טיפול פסיכולוגי, בו תוכל להרחיב את ההתבוננות שלך אל תוך עצמך, וללמוד דפוסי תגובה חדשים, שמחירם הנפשי זול בהרבה. כמובן שעומדת בפניך גם האפשרות לפנות לטיפול קוגניטיבי התנהגותי, שיכוון להתמודדות יעילה יותר עם הסימפטומים החרדתיים עצמם. בהצלחה ליאת

שלום, אני בת 27, מתחתנת בקרוב (ב"ה) ויש לי בעיה: אני מאד חסרת בטחון ודיי חוששת מהקטע של הריקודים היות ואני רגילה תמיד להימנע ולשבת בצד- מה אני עושה במצב כזה- יש עוד אנשים עם בעיה כמו שלי? מה הכי מומלץ לעשות כדי למתן את החרדה שלי מבחינה מעשית? האם יש טיפול ספציפי לעניין זה? אודה מאד לעצתך

שלום לבנת, שיהיה בבשעה טובה!!! חתונה היא אירוע חשוב ומשמעותי, בו שני בני הזוג זוכים - לערב אחד יחיד ומיוחד - להיות במוקד תשומת הלב של עשרות, אם לא מאות, אנשים. עבור אנשים לא מעטים ערב כזה מהווה מקור לחץ. לא כולם מרגישים נוח מול מאות זוגות עיניים סקרניות. מבחינה זו את בהחלט לא לבד. לא אמרת כמה זמן נותר עד לאירוע, וזה מידע חשוב. אם מדובר במספר חודשים, תוכלי לפנות לסדנת התמודדות עם חרדה חברתית, שכן מדובר בטיפול התנהגותי קצר יחסית עם תוצאות טובות בדר"כ. אם החתונה קרובה, תוכלי להחליט "לזרום" בהתאם ליכולותייך. השמחה יכולה להיות רבה מאד גם אם כל האחרים רוקדים סביבך או לכבודך. אני מניחה שאם יירד ממך הלחץ של ה"חובה לרקוד", ותרגישי רשאית לפעול בהתאם להרגשתך, יש סיכוי טוב שמחסומי הבושה ייתפוגגו במהלך הערב עצמו, כטוב לבך ביין.... אני מאחלת לך שתהיי כלה לתפארת בחתונה נהדרת מזל טוב ליאת

תודה רבה על הברכות. החתונה ב"ה עוד כ3 חודשים. מה שחשוב לי לדעת זה אם ידוע לך אם יש משהו בצורה של סדנת תנועה או משהו כזה... אני בטוה שיש עוד אנשים כמוני.. אין מסגרת יותר ספציפית או טיפול ממוקד יותר לבעיה זו?

היתה לי אותה בעיה לפני החתונה . לא ידעתי איך רוקדים בגלל שהרבה שנים לא רקדתי בגלל החוסר בטחון ,. פשוט הייתי מדליקה מוזיקה בבית ורוקדת ( הכי טבעי) ומדמיינת שאני בחתונה ,לפעמים אחותי היתה מצטרפת אלי ונותנת לי חיזוקים. עוד אפשרות היא לקחת כדור להרגיע את החרדה ,אבל להקפיד לבדוק את ההשפעה שלו עליך כמה ימים לפני החתונה. מאז שהתחתנתי (שבע שנים) אני ממש אוהבת לרקוד באירועים ,לפעמים אני נעזרת במעט אלכוהול בשביל להרגיש יותר משוחררת. אז שיהיה לך מזל טוב.

גם לי היתה חרדה והמנעות מלפזז ולכרכר על הרחבה, כדורי רסיטל(לחרדה ודכאון)מאוד עזרו לי להשתחרר בכלל....ונורא לאהוב לרקוד....

בני בן הארבע, אוהב רק לשחק בבובות של האחיות שלו. הוא מאוהב בברבי, הנסיכות, בראץ, וכו'. שום דבר אחר לא מעניין אותו. אבל הוא מתנהג כמו בת, הוא לובש שמלות (אבל אני לא מרשה לו מחוץ לבית), נעליים עם עקבות, מבקש להאריך את שיערו. הוא ביקש מאת האמהות בגן השבוע שתקח אותו אצלה כי" יש לה שיער ארוך, והוא אוהב שיער ארוך" ולאמא שלו יש שיער קצר". וכששואלים אותו מה תהיה כשתהיה גדול הוא אומר, נסיכה או שיהיה לו שמלות... מה לעשות, האם להתייחס לדברים עכשיו או שזה עדיין אינו הגיל? אני לא יודעת איך להתנהג איתו?

ערב טוב, אני מפנה אותך לתשובה ישנה שלי לשאלה דומה. אם יהיו שאלות נוספות אשמח להשיב. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-517206,xFP-517266,m-Doctors,a-Forums.html בהצלחה ליאת

ביתי בת כמעט שלוש. ילדה שמחה בדרך כלל, יש לה אח תינוק בן חצי שנה. אחרי הלידה היתה תקופת הסתגלות לא קלה של מצב רוח רע, בכי משטויות וכעס על כל מה שאני עושה. עברנו את המשבר, הספקנו להיגמל מחיתולים והתחלנו גן חדש, שוב משבר. בינתיים הסתגלה כבר לגן החדש ומאד מרוצה בו (הגננת מדווחת שהילדה פורחת שם) אני רק עכשיו חזרתי לעבודה ובאה מטפלת לתינוק ושוב הגדולה במשבר. בכי ויללנות בלתי פוסקים. סרבנות לכל בקשה (למשל לוקח המון זמן עד שהיא באה להתלבש/הולכת לשרותים/יוצאת מהבית וכן הלאה) למרות שבעצם שגרת היום שלה כלל לא השתנתה מאז המטפלת (למרבה המזל התינוק הסתגל בקלי קלות). אני בכל אופן חושבת שזה קשור בגלל ששיא היללנות הוא בחזרה מהגן אחרי שאני לוקחת את התינוק אלי ומנסה להחליף שתי מילים עם המטפלת לגבי איך היה היום שלו. המטפלת מתיחסת מאד יפה גם לביתי הגדולה ואני מנסה במכוון גם לקרב ביניהן. זה הרקע, עכשיו פשוט משגעת אותי היללנות והסרבנות. אני לא יודעת איך להתמודד. ניסיתי התעלמות - מחריף את הבעיה (הרי המטרה היא להשיג את תשומת הלב שלי) ניסיתי הסחות דעת (להציע לשחק לתת תשומת לב,אפילו סתם להרגע מול הטלויזיה) זה לא עוזר וכשאני מתיחסת אליה היא בדיוק כועסת ואף בועטת בי שאתרחק. ניסיתי לכעוס עליה וזה עוזר רגע כאשר אני כבר ממש כועסת ושתי דקות אחר כך מתחיל שוב. ניסיתי פרסים (קטנים) על התנהגות טובה ולא רק שלא התנהגה יפה אלא שאחר כך שנאמר לה שחבל, ושלא תקבל את הפרס היה עוד התקף זעם. אני פשוט מיואשת. החשש שלי הוא שהילדה תהפוך להיות נורא מפונקת ושאני לא משתלטת על זה אבל יד יותר קשה לא מניבה תוצאות. ברור לי שהכי טוב אם יכולתי לבלות יותר זמן רק איתה אבל זה לא מתאפשר כי אני עם שני הילדים לבד והתינוק צריך תשומת לב. ועכשיו כשאני עובדת אני מתגעגעת גם אליו. כשהוא מעסיק את עצמו ואני מתפנה אליה אז היא כבר באמצע סצינת זעם. פעמים בשבוע אני הולכת רק איתה לחוג ועוד פעם שהיא נפגשת עם חברות. שאר הזמן צריך להסתדר יחד. אשמח לכל עיצה על התמודדות עם היללנות הבלתי פוסקת..

ניצן יקרה, בתך הקטנטנה עברה בחצי השנה האחרונה מהפכים עצומים. הילדה השמחה בדרך כלל, נדרשה בזמן קצר מאד להסתגל ללידת אח, להיגמל מחיתולים, להתחיל גן חדש, ועכשיו להסתגל גם למטפלת חדשה. אני מביאה בחשבון שינויים נוספים כגון מעבר למיטה של גדולים או גמילה מבקבוק. כל אחד מן השינויים הללו מהווה כשלעצמו משבר התפתחותי, וכולם ביחד יוצרים מצב תובעני מאד עבור ילדה כה צעירה. כשאת משתמשת במונחים "יללנות" או "סרבנות", עולה מהם ניחוח של כעס, אכזבה, ואפילו ייחוס של זדון מצידה. בתך, גם אם היא הבכורה, עדיין אינה בת שלוש! פעוטות בגיל זה מתקשים מאד לווסת ביטויים רגשיים עזים, והבכי (או התקף הזעם) הם כמעט הדרך היחידה העומדת לרשותה כדי לומר: " קשה לי. עצוב לי. אני רוצה את אמא כמו פעם. אני לא רוצה בכלל להיות גדולה. אף אחד כבר לא מתפעל ממני. כולם פתאום עסוקים בתינוק הלא נחמד הזה. אני רוצה את מיטת הלול הישנה שלי. אני רוצה שגם לי יחליפו חיתול". לכן, במקום לחשוב על פתרונות איך להפסיק את היללנות המנדנדת הזאת, מוטב לנסות ולהקשיב לה. ממש כמו שהיינו רוצים שיקשיבו לנו כשקשה לנו. אני יודעת שבמסגרת סדר יום עמוס כמו שלך, קשה לשאת טרדות ורעשים מיותרים. אבל אם תזכירי לעצמך שמקור ה"רעש" אינו אלא ילדתך הקטנה, שהייתה עד לא מזמן מקור האושר הגדול בחייך, ושהיא נורא נורא זקוקה לך, נדמה לי שיהיה לך קל יותר לשאת זאת ולהתייחס לכך בסבלנות וסלחנות. תוכלי להגיב לכך באמירה כמו: "אני רואה כמה קשה לך. גם אני מתגעגעת אליך נורא, אפילו עכשיו, כשאני מחתלת את התינוק. כשתגמרי לבכות בואי אלי לחיבוק חזק חזק". כך את מעבירה מסר מכיל ומקבל, שאינו מתכחש לקושי שלה, ומציעה את עצמך, כמה שאת יכולה במגבלות היומיום שלך. אם תרגישי שהמצב מחריף, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולקבל הדרכת הורים קצרה, שתסייע לך קונקרטית בהתמודדות הממשית. בהצלחה ליאת

יש לי שני נושאים, אז אשמח אם תוכלי לענות על שניהם. 1. בטיפול שאני עוברת מזה 8 חודשים, אני עסוקה יותר מדי (ביני לבין עצמי) בקשר שלי עם המטפלת מאשר עם שאר הנושאים שכואבים לי. למשל, אם ארצה לבטל. מה היא תגיד, מה היא חושבת עלי, למה שאתן לה להיות האדם הכי קרוב אלי, האם היא עוזרת לי, מבינה אותי, האם אני עוברת את הגבולות אם אני מתקשרת, סובלת אותי, לא סובלת, מתרגשת, לקחת הפסקה, להמשיך....וכל מיני דברים . 2. אם ישנו אירוע שאני הדחקתי אותו יותר מ-20 שנה ולא שיתפתי אף אחד, למה שאני אשתף אותה, ולהחזיר את כל הזכרונות הכואבים. נכון שהאירוע מנע ממני הרבה דברים בחיים, אבל אני הסתדרתי או השלמתי עם התוצאות פחות או יותר. היא דוחפת ולוחצת יותר מדי ורוצה שאני אדבר על הנושא, היא מנסה בכל הדרכים ואני מצליחה להתחמק מהנושא בכל השיטות..!!!!! אשמח לקבל את התייחסותך לשני הנושאים. תודה רבה על סבלנותך וזמנך.

שלום ציפי, עיסוק-יתר בסוגיית היחסים ביניכן יכול לשקף התעסקות דומה גם מחוץ לחדר הטיפול בסוגיות של יחסים, קרבה וריחוק, מתן אמון, הצורך להיות אהובה, הפחד לאכזב, הפחד להינטש, וכו'. אלה סוגיות נכבדות ביותר, היכולות - כמו כלום - לדחוק הצידה עניינים אחרים. עיסוק יתר בסוגיית היחסים יכול, עם זאת, לשקף גם ניסיון לא מודע (או מודע בחלקו) להימנע מלעסוק בעניינים אחרים, מכאיבים, מאיימים, או טעונים מאד. נדמה לי שהחלק השני של פנייתך מרמז על אפשרות כזו. כדאי לדעת שחומרים מודחקים המאלצים אותנו "לדגור" עליהם בכל הכוח ולשמור שלא ידלפו החוצה, לבד מן העובדה שהם ממשיכים להחמיץ ולתסוס בתוכנו, גם גוזלים משאבים נפשיים רבים שהיו יכולים להיות מופנים לאתגרי חיים אקטואליים יותר. למה שתספרי זאת דווקא לה? אולי כי היא אדם נייטרלי, שלא יתמוטט ולא יישבר מהתכנים הללו, לא יספר אותם לאיש, ולא יעזוב/יאשים/יכעס עליך בגללם. בעיני אלה סיבות לא רעות בכלל. מה את אומרת? ליאת

בוקר טוב לך. פעם ראשונה שאני בפורום וראיתי שהיה לך לילה ארוך כאן!!! אני מודה לך על התשובה. רציתי רק להגיב לסוגיה השניה. נכון שאני הדחקתי את האירוע המכאיב אבל הוא כבר לא תוסס שם, הוא יושב לו בשקט ונחת, אבל כפי שאמרתי הוא לא מנע ממני כמה חוויות בחיים (שאני כן הייתי רוצה אותם), אבל אני כבר שלמה עם זה וממשיכה את החיים עם ידיעה שאני אמשיך בלעדיהם. עכשיו בקשר לזה שהיא אדם ניטרלי, שלא יישבר או ...מהתכנים...נכון, אבל עדיין מה היא תעשה עם זה תגיד לי שזה לא היה אשמתך, שאת צריכה להמשיך עם החיים,....וכו'. ואז מה בסוף אני רק אחשוף דבר מגעיל ביותר למישהי שאני לא מכירה, שאני באיזשהוא שלב מחיי אפסיק לראות אותה. ואותם מחשבות ימשיכו ללות אותי אבל הפעם כשהם יותר תוססים, ויותר כואבים, ויותר מרעישים (כמו שהם עכשיו, מרגע שהיא העלתה את המחשבה שאנחנו נדבר על העניין, אני לא מצליחה לשבת בשקט, אז איך יהיה כשאני אדבר על פרטי פרטים). אז למה לי?