פורום פסיכולוגיה קלינית

ד"ר שלום, מידי פעם (לפעמים פחות לפעמים יותר) אני מרגיש כאילו נגמר לי האויר, אני מנסה לקחת אויר אבל מרגיש כאילו שיש איזה שהוא פקק שלא מאפשר לאויר לעבור (במידה ואני נשכב על המיטה התופעה עוברת). כפי שהבנתי מרופאים זו איננה בעיה פיזית (עשו לי בדיקה של חמצן בזמן שזה קורה והיה לי 100 אחוז חמצן). ממה דבר כזה יכול לנבוע? מה אפשר לעשות לגבי זה? תודה מראש,

שלום משה, לאחר שבדקת את הכיוון הרפואי, כדאי לבדוק את הכיוון הפסיכולוגי. מצבי חרדה, למשל, יכולים לבוא לידי ביטוי במגוון שינויים בנשימה (עצירת נשימה, נשימה שטחית ומהירה ועוד). אני ממליצה לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת המתמחה בחרדה, ולבחון את הדברים לעומקם. בהצלחה, אורנה

ד"ר, האם טיפות כמו RESCUE REMEDY יכולות לעזור? (האם לטווח הקצר או הארוך?) האם יש לשקול לקחת תרופות כמו ציפראלקס? (חשוב לציין שאני בן 21) תודה,

לליאת שלום כאחת שסובלת כבר מספר רב של שנים מתופעת התלות במטפלת, אובססיה, מחשבות טורדניות,ומעל הכל פשוט באמת אוהבת אותה. ולפני שאת עונה לי, כן, דיברנו על זה רבות היא יודעת ומבינה היא גם מחבבת אותי, כמובן לא כמו שהייתי רוצה (שהרגשות יהיו הדדים) היא אמפתית וקשובה לי אך אין לה פתרון לצאת מהמצב. אולי רק טיפול תרופתי שאני מאוד מתנגדת אליו. אני מודעת לכך שזה נובע גם מהריקנות בחיי, למרות שאני נשואה עם ילדים. כבר מזמן שאנחנו במבוי סתום ללא תקווה. הסבל מאוד קשה וגורם גם לדיכאון. אני כמובן מאוד מזדהה עם כל הבנות שכבר כתבו על כך בפורום זה, (ניבה יקרה לאן נעלמת את מאוד חסרה לי) כמובן שאין פתרון קסם, בדרך כלל אומרים שזה יעבור עם הזמן, אצלי זה כבר כמעט 8 שנים! האם תוכלי לכתוב לי מניסיונך ליאת? אני מאוד מעריכה את תשובותייך המלומדות, נראה לי שגם בך הייתי מתאהבת בקלות... תודה, גוני.

היום אורנה במשמרת ולא ליאת... וגם באורנה היית מתאהבת ממש בקלות... אורנה, איך יכול להיות שיש לכם מקום לכולם, לכל המטופלים?

שלום RN, כשקראתי את שאלתך חייכתי לרגע, ותהיתי איך יש לך מקום בתוכך לאימא ולאבא, לאהובים/אהובות, לאחים ואחיות, לחברי ילדות ולחברי בגרות, למורי דרך, למורים ליוגה, לפסיכולוג הראשון ולפסיכולוגית השנייה... אני חושבת שיש בתוכנו המון מקום, שבונה ויוצר את עצמו ומשתנה ומתהווה כל הזמן, והוא מעט אחר עבור כל אחד (קצת כמו שמרגישים כשיש כמה ילדים, וכל אחד אהוב בדרכו). משהו כזה... תודה, אורנה

שלום גוני, היום התשובה תהיה באמת ממני, ואם תרצי תפני שוב לליאת ביום שני. על חלק מהדברים שאני עומדת לכתוב לך כבר "דיברנו", אבל אני מקווה שהם ישפכו אור מסויים או יעוררו מחשבות נוספות... הסיטואציה הטיפולית באמת מזמינה את המטופל להיות עם המטפל ב"סימולציה" למשהו מלא עוצמה - לפעמים משהו ששייך לקשר הורה-ילד, לפעמים משהו ששייך למרחבים של אהבה בוגרת, ובדרך-כלל מין ערבובייה של שני אלה ועוד. כשהטיפול טוב, זה מסובך וחי ובועט ואמיתי... ברגעים כאלה, קשה לנו לראות שהטיפול מאפשר לכל הדרמה העזה הזו להתקיים, דווקא בגלל תנאיי היסוד שלו. אחד מהם הוא שבתוך המרחב הטיפולי אפשר לומר הכל ולשחק עם כל המחשבות (ולכן בטיפול אני יכולה להיות אמא ואבא ואהובה ישנה ואהובה עתידית), אבל זה לא אומר שהדברים מתקיימים כפשוטם במציאות שמחוץ לחדר הטיפול. זה מין "מרחב ביניים" שכזה, מרחב בין מה שאפשרי "בפנים" ומה שאפשרי "בחוץ", בין המציאות הנפשית-הפרטית והמציאות המשותפת, ביני לביני וביני לבינה... מסובך? בהחלט. עדין וענוג ומסובך. ואני יודעת שלפעמים זה נחווה גם מרגיז ומקומם, שהטיפול מאפשר למשהו רגשי להתהוות, דווקא בגלל שהמשהו הזה לא יתקיים לעולם במציאות החיצונית. לי זה נשמע לפעמים כמו "החיים" עצמם, יותר נכון - כמו הקונפליקט הכי עתיק של החיים שלנו... ההשתוקקות למה שאי אפשר, הוויתור הקיומי של כולנו על מה ששלם ומכיל-כל. מהדהד משהו? נשמע מוכר? אורנה

אורנה לילה טוב אכן מעורר מחשבות רבות, בגלל המצב שנקלעתי אליו, היחס שלי למטפלת הוא מאוד אמביולנטי מצד אחד אוהבת אותה אהבת נפש (אותה באמת כי אני כבר מכירה אותה מכל הצדדים ולא רק מהצד הטיפולי) ומצד שני גם נורא כועסת ומתוסכלת. היא נותנת לי את ההרגשה שאני באמת חשובה לה, ואכפת לה ממני. אבל אני לא יכולה להשלים שזה רק עד גבול מסויים. מצד אחד בזכותה אני ממשיכה לחיות, אבל גם לא יכולה להמשיך לסבול. הכי מציק לי שפתאום באמצע החיים גיליתי כמה שאני פטתית וחסרת אונים. כל כך קשה לי ההתמודדות הזו, עד כדי מחשבות אובדניות (את זה עוד לא סיפרתי לה). הטיפול גרם לי לעוצמה אדירה של פרץ רגשות שמעולם לא חוויתי בעבר, אבל בסופו של דבר זה לא עוזר לי.באתי עם בעיה אחת ונכנסתי לבעיה הרבה יותר גדולה וכואבת. אני לא מצליחה להשלים עם המצב, לא יכולה להתגבר ולהמשיך הלאה. אורנה, האם תוכלי לעזור לי?

מה זה לחיות? נגיד ש... לחיות זה לקחת את משהו מבחוץ להכניס פנימה להוציא ממנו את הטוב ולהשתמש בו... ל.... צרכים הבסיסיים, למשל למצות את הטוב, ו... לזרוק את הרע החוצה אבל הנפש שלי הנפש שלי מזהה בחוץ רק את הרע. הטוב חולף הולך אפילו לא חודר אסור לו ואם כן פוגש בטעות את הפנים, מערכות השמדה בפתח או מערכות הסגר אוצרת את הזבל והרעל ממצה טיפה לטיפה וכולן כולן הופכות לגוש גדול של ח** ואני משחקת בח** והח** הוא שלי ולא נפטרת ממנו והוא לא היה המתנה ההיא כי לא היה מי שייקח וככה זה הכי בטוח הכי כי הח** לא מעניין אף אחד. הוא מגעיל, הוא רעיל, הוא מסריח אז אף אחד לא ייקח אותו ממני אפילו לא אמרנו לו בי בי אבל נמאס לי ממנו מה הוא נותן היום רעל כולי והוא מיצה את עצמו ודרך להיפטר - אין חרף המאמצים המרובים אין נו... עכשיו זללתי סיר שלם של מרק אל תגידו שלא חייכתם אבל האמת והמציאות לא מחייכות. הן לא. ... עוברת חולפת רושמת הולכת

שלום עוברת חולפת רושמת הולכת, אין ספק שהשילוב בין סיר המרק והגוש הגדול של ח** מעלה חיוך, אבל לא רק... מעלה גם עצבות מסויימת, על כך שלא היה מי שקיבל את המתנה הזו ממך, שלא עזרו לומר בי בי, שלא לימדו שהוא חלק מאיתנו, אבל לא חייב למלא את הכל... אולי בכל זאת עוד אפשר ללמוד לחוש כך? אני שולחת לך חיוכים ותקווה לבאות, אורנה

אורנה כבר ענתה לך והשתתפה אתך בחוויתך. אבל אני מאד 'מתגרה' לענות לך גם, מתוך מקום של הזדהות עמוקה והבנה לאותה תחושת צחנה פנימית.. דברייך גרמו לי להזכר במושג קבלי שנקרא 'שבירת הכלים'; זהו מעין מיתוס על התהוות הטוב והרע והתפרדות הרע מן הטוב (תמיד נדמה לי שממנו בא הביטוי "שברו את הכלים ולא משחקים"): בראשית הקיום היה האור האלוהי - טוב אינסופי - שופע ללא הגבלה וזורח בכל. אבל אז, אותם יסודות (כלים) אשר קיבלו לתוכם את אור האינסוף היו חלושים מכדי להכיל את עוצמת הטוב הבלתי נדלית שלו. הם נסדקו ונשברו מחמת העומס. שבריהם נפלו והתפזרו לכל עבר ותרמו ליצירת עולמות ה'רע'. א-ב-ל גם בתוך אותו רע נותרו סיגים מן הטוב אשר נטמעו בשברי הכלים והשאירו בהם את רישומם העמוק. למה אני מספרת את זה? כי היו תקופות בחיי בהן - כמו הכלים - התקשיתי נורא *לשאת* את הטוב, את התקווה, את תחושת התוחלת. הטוב הוא תובעני, בונה ציפיות, הוא מאיים להיות בלתי מווסת ומשתולל - ממש כמו הרע העיסתי והטובעני שלך. אני יודעת שכרגע נראה שיש לך רק רצפטורים לרע. אך נדמה לי שאי שם בתוכך חבויים גם רצפטורים לטוב. הם אולי מנוונים - מיומנים הרבה פחות ממערכות ההשמדה - אבל ניתן ללמוד, בכל יום קצת, לשפעל אותם ולהניח להם לדור בכפיפה אחת עם הרע. ואפשר עדיין להתנחם בסיר המרק ולסלוח לעצמך. ודבר אחרון - את אולי 'עוברת' כאן, אבל לא חולפת. כל עוד כתבת משהו, אמרת משהו, ונתת גם לנו לקרוא פרקים מח**ך, אותם פרקים נשארים נוכחים גם בנו. תמה ההרצאה (מצטערת אם זה נשמע הרצאתי), מאחלת לך טוב יותר, נויה

נויה, הדברים שלך יפים לי, לשעה זו שבין החול לערב שבת. תבואי עוד. ליאת

רק מילים מספר זו לא תקופה בחיי שהיא כזו. אלו כל חיי, כמה עשרות שנים טובות. כך תמיד ולא אחרת. תמיד הכל ספוג ברעל, והמעטפת שלא קיימת אפילו לא מתנפצת מרוב תכולה... ומערכות ההשמדה לא נותנות ללמוד. מקווה שדבריי לא ניקדו אתכם ברע ואם כן, תמיד אפשר לעשות פו, או לתת סנוקרת קטנה שתעיף אותם. אתם יכולים, לכם יש הכלים. לי לא נותר אלא לקנא (לכשאוכל לחוש). הייאוש אינו מניח לעולם. תודה לכם

אני בן 25 ואני סובל מחרדה.קשה לי אבל אני יוצא לעבוד כ-6 שעות ביום. אין לי שום עיסוקים אחרים מיוחדים.פשוט לא בא לי לעבוד יותר מ-6 שעות ואין לי ביזבוזים ענקיים כך שסכום המשכורת שלי שהוא בערך 2500 ש"ח מספק אותי מעל ומעבר ועונה על כל צרכי פלוס אפשרות לחיסכון קטן. אנשים מעירים לי שאני בן 25 וחייב לחשוב על עתיד ולעבוד לפחות 8-9 שעות ביום ולחסוך הרבה כסף. אין לי חשק או כל רצון לעבוד יותר זה.האם זו נפש שהיא תשושה וזה תקין לעבוד 3/4 משרה.אני לא לוקח כסף מאף אחד.אני מרגיש כאילו אני לא בסדר או משהו ואני מתבייש להגיד לאנשים שאני עובד רק 6 שעות אז אני משקר שאני עובד 8 שעות.

שלום עומר, זה נשמע לי בסדר גמור שכל אחד יעבוד בהתאם למה שנכון עבורו. אנשים אומרים כל מיני דברים, אבל זה לא באמת עניינם. לעומת זאת, אם אתה עצמך (מתוכך, ולא בגלל מה שאנשים אומרים) רוצה לטפל בחרדה, זה בהחלט רעיון טוב. כשהחרדה פוחתת "מתפנה" מרחב להרבה מאוד דברים אחרים (לא רק עוד עבודה...). בהצלחה, אורנה

שלום רב יש לי חבר שכבר כשנה אינו מצליח להגמל מאמירת משפט סתום וללא משמעות . הוא כבר מטריד את הסביבה שלו ויוצר חוסר נעימות בחברה שבה הוא נמצא. הוא כל הזמן אומר את המשפט "ראית את איציק?" באובססיביות ואינו מסוגל להגמל מהעניין גם כאשר מבקשים ממנו. ההרגל הזה מצטרף לעוד מוזרויות שיש לו אבל זו ההפרעה הכי טורדנית. אשמח לקבל יעוץ כיצד לטפל בהפרעה.

שלום חבר מודאג, הדרך הטובה ביותר לסייע לחברך היא לעודד אותו לקבוע פגישת התייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת, אשר יוכלו לאבחן האם מדובר בהפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (או באבחנה אחרת), וימליצו על דרכי הטיפול העדיפות. חבל להתמהמה, משום שבהחלט ניתן לעזור לו. בהצלחה, אורנה

בני בן 15 חודש התחיל לאונן לפני כחודש בשעות אחר הצהרים 4-5 פעמים, וקשה לי להסיח את דעתו מה לעשות? האם זה נורמלי בגיל הזה? אשמח לתשובה מהירה תודה אמא מודאגת

נורמלי מאוד. בגיליים האלו אין לזה אופי מיני אלה פשוט חקירה של הגוף. איך להעביר את המסר לילד שזה דבר פרטי ולא עושים זאת בפרהסיה ,גם אני אשמח לדעת. גלי .

שלום אמהות, אכן, תינוקות ופעוטות נוגעים לעיתים באברי המין. אני חושבת שכדאי לעזוב את זה. כשייגדלו יותר אפשר יהיה לתת להם את הנאום על כך ש"זה בסדר גמור לגעת בעצמנו, אבל כל אחד עושה את זה לבד בחדר שלו...". בברכה, אורנה

אני לא יודעת. אניהולכת לשם ופשוט מתעצבנת עליה. כל דבר שהיא אומרת אני מתעצבנת, או עונה שאני לא יודעת. כל פתח או דרך שהיא תנסה להתקרב אלי, אני דוחפת אותה רחוק כמה שאפשר. בחוץ, אני עליזה (פחות ויותר), מנסה לשדר "טוב לי בחיים". אצלה, זה שונה, אני פוחדת, חרדה, מחכה לשאלה ולזו שאחריה, שבהם היא תפלוש לחיי, לפרטי פרטים. אני יוצאת, ועוד פעם אני עצבנית למה זה הסתיים. מה קורה לי? למה? האם זו רק אני? מתי אני אתייחס אליה כאדם שרוצה לעזור לי? הלכתי אליה בעצמי, ואני יודעת שאכפת לה ממני, והיא אומרת לי שלא תוותר עלי, ואני ממשיכה בזה??!!!! PLEASE HELP ME

שלום דנה, נדמה לי שקצת כמו אצל MR BLUE, גם את משתמשת בנו כדי לנסח לעצמך מחשבות ותהיות לגבי עצמך ולגבי הטיפול. איני יודעת איזו עזרה את צריכה ממני כרגע. את בתוך הטנגו הזה של "שניים קדימה, צעד אחורה". המשחק הזה הוא, כנראה, סיפור חייך, השב ומשתחזר שבוע אחרי שבוע, במאמץ-על. לפעמים אנחנו זועמים על מי שטוב אלינו, על מי שממיס בטוב לבו את חומת הקרח שבנינו סביב עצמנו, את מי שמרסק בנדיבותו את התיאוריות הישנות שלנו על בני האדם ועל העולם. אל תוותרי ליאת

היי השבוע לצערי לא היה לי טיפול בגלל מחוייבויות שלי.....כשבטלתי הרגשתי טוב ועכשיו אני מרגיש חרא שוב....מאז המקרה יש לציין לי חלומות והזיות מוזרות לפעמים החלומות הללו כל כך מתוחכמים דברים שלא חשבתי עליהם או זכרונות מפעם שעולים וצפים שפות משונות וכן יש להם בהחלט קשר למתרחש בחיי......החלומות הללו גורמים להרבה כאב...בשיחות עם המטפלת אנחנו דנים בהם ומנתחים אותם......וזה פשוט מפחיד איך זכרונות ורגשות של פעם עולים שוב ממש רגשות מהילדות או מתקופות אחרות עולים בחלומות וממלאים אותי.....אני זוכר שאחרי הקטע עם הזונה הרגשתי את אותה הרגשה שהייתי מרגיש כשהייתי ילד ושהרגשתי שנלקח ממני משהו במרמה או שנשבר לי איזה צעצוע .......בכל מקרה שאני מדבר עם בנות עליי ידידות וכו הן טוענות שאני אדם נורמלי שהן ראו כבר אנשים דפוקים יותר......אבל אני חושב שהן לא יודעות מה הולך בעולמי הפנימי...הן לא יודעות איזה מחשבות יש לי על המיניות שלי....מה שעוד מפריע לי שאני חושב שאני נראה אפרורי ולא הבנאדם שאני כן רגיש ומאוד מאוד מיני.....ואני מנסה להיות כזה לפעמים על ידי אמירות מוזרות ולהיות מאוד פתוח וכך אני מנסה לכפר על זה....... בכל מקרה אני מתוסבך ואני מרגיש כל כך עלוב ופתאטי וגם את הלימודים שאני אמור לסיים אני דיי מחרבן ואין לי כח לעבוד ואין לי כח לכלום וההוא שלמעלה לא מקשיב לי ומשאיר אותי להרקב כאן ואני עייף........פשוט עייף כל הזמן....אין לי כח לכלום ואין לי כח גם לפתור את הבעיות הללו כי התעלמתי מהם כל השנים ותמיד נלחמתי ותמיד ידעתי שזה אני נגד כל העולם ושאם אני יילך בדרכי אז אני ינצח את כולם וככה זה היה שהתקבלתי לאונ וככה זה היה עם החברה ההיא שאהבתי והייתה הנצחון שלי....שהראתי לעצמי ולעולם שכן אני יכול למצוא בחורה נפלאה יפה וחכמה שתאהב אותי ושסיימתי צבא והייתי מצטיין יכולתי להראות לכולם שבדרך שלי אני יכול לנצח את כולם שאני מול כל העולם בדרכי שלי........ובסופו של דבר מכרתי את עצמי ואת כל מה שאני מאמין ברגע של שטות ושנאה עצמית שמלאה אותי מהיום שנולדתי ......כאדם הומני ביצעתי פשע אנושי וכאדם שחיפש אהבה כל חייו של אנשים ובעיקר של נשים (שאני אוהב) כפרתי בכל זה.........והאשמה לא עוזבת אותי על מכירת סגנון חיים ואמונה אמיתית.........אני חושב שכרגע אין לי זכות קיום.........מצטער על המכתב הארוך אבל פשוט נפתחתי והאצבעות הקלידו כמעט על דעת עצמן להתראות ותודה......

MR BLUE יקר, שמחה שאנחנו יכולים להיות כאן בשבילך בין הפגישות, בשעות הקשות בהן אתה שב ומותקף ע"י אותה אשמה חורכת. אני נמנעת במכוון מלנסות ולהניא אותך מאותה אשמה, אולי כי אתה עוד לא מוכן לוותר עליה. יש לי (ונדמה שלא רק לי) את כל הסבלנות שבעולם, להחזיק למענך את ההתפעלות, החמלה והאהבה המגיעים לך. אני מרגישה כמו במסיבת יומולדת, כשכל שקיות הממתקים וההפתעות נחטפות מהר מהר ע"י הילדים, ואני משתדלת בכל הכוח לשמור על שקית אחת, בשביל הילד האחרון שלא הצליח להגיע בזמן. מבטיחה שכאשר הוא יגיע, יחכה לו כל הטוב, ארוז ושמור בשבילו במיוחד. ליל מנוחה ליאת

אני בת 30 נשואה+אחת, יש לי בן זוג אוהב, תומך, מפרגן וכו'. משפחתי מורחבת(אחויתיי, אחיי,אמי וכו' כה"ל). בחיים האישים שלי יש לי השגים טובים. הבעיה שלי היא כזו: מאז ומתמיד חושבת על מוות- חלילה לא לפגוע או להתאבד. אלא עצם הידיעה שבסוף כולם מתים מאוד מפחיד ומתריד אותי אף מוניע ממני להנות בחיי יומיום בנוסף אני פוחדת אמות טרם זמני.יש לציין שאבי נפטר מלוקמיה לפני 16 שנים בגיל 60 וזה הצים את הפחד וחרדה. הייתי רוצה לדעת ממה נוביעים המחשבות האלה? איך אוצרים את המחשבות האלה כדי לתעסק בחיים ולא במוות? תודה מראש

שלום נילוס, המוות הוא אחד הדברים הוודאיים ביותר בחיינו, ואם תשאלי אותי, המחשבות עליו הן בזבוז זמן יקר. אם חלילה נמות טרם זמננו, זה יהיה באמת עצוב נורא, אז למה לדפוק לעצמנו גם את המעט שהוקצב לנו? לכן, אני מציעה לך - לפחות כשלב ראשון - לא לעצור את המחשבות האלה, אלא ללכת איתן עד הסוף. לפעמים הידיעה המרה, לפיה אין לנו כל שליטה על המוות ועל נסיבות הגעתו, דווקא משחררת. כמה אפשר לדאוג סביב אותו עניין. זה הרי משעמם עד מוות?!? נדמה לי שהתרופה הכי טובה מול מחשבות המוות זה החיים עצמם, כאשר הם אינטנסיביים, מעניינים, מספקים, מפתיעים ומרגשים. זה לא קורה בדר"כ אם רק יושבים ומחכים. צריך לפעול. ללמוד. לעבוד. לתרום. להתנדב. לטייל. לשיר. ליצור. אם את רוצה לדעת, ספציפית, מדוע הנושא מעסיק אותך יותר מהרגיל, תוכלי לבדוק את זה עם איש מקצוע במסגרת טיפול פסיכולוגי מסודר. מאחלת לך חיים ארוכים ובריאים. ליאת

תודה ליאת הייתי אצל מטפלים שונים ונסיתי לברר את הנושא אך אף מטפל לא הצליח לעזור לי להגיע לתובנה כלשהיא מה הנושא מעסיק אותי יותר מהרגיל. האם יש פיסכו' מתמחים במיוד בנושא? תודה מראש.

המוות הנו וודאי וסופי ואין כל טעם לדון בו..רק החיים הם ארעיים.......דינאמים ומשתנים אני אישית מאד מייחלת למות במובן כזה שיהיה סוף וקץ לסבל היום יומי שלי ולמחשבות וניסיונות האובדניים שלי..... תשמחי שנפל בחלקך לזכות בבן זוג אוהב ותומך ובמשפחה מורחבת תומכת...ובאתגרים מספקים בחיים ולרשום לעצמך השגים כי רבים מאתנו בודדים וגלמודים וריקנים ומדוכדכים ומדוכאים ומהלכים מתים בעודם בחיים! עצם הידיעה שהחיים זמניים וארעיים צריכה לדרבן אותך לבעוט בחיים במלא עוצמתם ולהנות מהם, להפיק ולנצל אותם כמה שיותר!!!! גם אבא שלי נפטר בגיל צעיר יחסית וגם סבא שלי וזה רק מחזק את העובדה שצריך לנצל את החיים ולהספיק כמה שיותר. אני גם מאמינה לאחר מחקרים מדעיים וקונקרטים שיש חיים אחרי המוות וממש ממתינה לשים קץ לסבל שלי בחיים ולעלות לשמיים בראש שקט לעולם שכולו טוב- לעולם האמת.... אני אומנם ילדה בגיל בשנות העשרים המוקדמות..אך ששבעתי מעולם השקר כאן ואני מקנאה באלו ההדוניסטים שמסוגלים להנות ממנו ולהפיק ממנו תועלת ושמחה...גשמית ורוחנית.....אני אישית לא מוצאת כל טעם ותכלית לחיים! מאחלת לך כל טוב. אובדנית המצפה למותי בטבעיות

למות להתאבד לחשוב על זה זה לא אותו דבר כמו שיש מחלה שמכתיבה לך את זה כל הזמן הנה תראו בלוג שאהבתי של סובל שמתגבר בכוחות עצמו http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ympr

למות להתאבד לחשוב על זה זה לא אותו דבר כמו שיש מחלה שמכתיבה לך את זה כל הזמן הנה תראו בלוג שאהבתי של סובל שמתגבר בכוחות עצמו http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ympr

למות להתאבד לחשוב על זה זה לא אותו דבר כמו שיש מחלה שמכתיבה לך את זה כל הזמן הנה תראו בלוג שאהבתי של סובל שמתגבר בכוחות עצמו http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ympr

מוזר לי מאוד לחזור ולרשום כאן או בכלל בהודעות אלו,אחרי שכבר עברו כחמישה חודשים מאז כתבתי לאחרונה,ואיני כותבת כדי לחזור ולהיות 'משתתפת פעילה'(לא בגלל שאיני רוצה -אסביר בהמשך),אלא כדי 'לסגור מעגל' -מבחינתי ולא להרגיש ש'ברחתי מהפורום', וגם - ובעיקר - כדי להתנצל בפני מספר משתתפות ותיקות של הפורום-שכעת איני רואה את שמותיהן(כמו:"נורית","ח"ן,"אין כינוי","רעות","רשת"-ואני מקווה שלא שכחתי אף-אחת). כפי שציינתי בעבר(כשהייתי משתתפת פעילה-מאוד-לפני כחמישה-שישה חודשים), הפורום עצמו(המשתתפים)והמנחים-בעיקר,עזרו לי להתגבר על קשיים רבים שהיו לי (ועל כך אני מודה לכולם),אך יחד עם זאת,הגעתי למצב שפיתחתי ממש תלות לפורום ואובססיה,ו'מרחתי' שעות שלימות-יום אחרי יום-רק כדי לקרוא תשובות שענו לי או עידוד מה'חברות הוירטואליות' שלי,וגם כדי לקרוא שאלות ותשובות של אחרים(כי חשבתי: אולי אלמד מהם משהו).ואיני מדברת רק על פורום זה אלא גם על פורומים פסיכולוגיים ורפואיים אחרים,וזה הכניס אותי עוד יותר לדכדוך שהיתי שרויה בו באותה תקופה,אך לא יכולתי להפסיק עם זה; וחשוב לי להדגיש שאיני מתכוונת חלילה להאשים מישהו אחר בכך-מלבד את עצמי,אך גם זה יותר לא נחוץ-כי האשמה עצמית לא מקדמת לשום מקום. השינוי הקיצוני חל מהיום שנסעתי לחו"ל(שמטרת הנסיעה היתה:יציאה מהדכדוך) ולא היתה לי אפשרות להיכנס לפורומים אפילו שרציתי(לא היה מחשב),ובתחילה זה היה קשה מאוד והרגשתי חשק לכך,ובהמשך החשק הלך ופחת,וגם פתאום 'ראיתי עולם' וראיתי שאנשים בחוץ 'חיים' -בניגוד לחיי לפני הנסיעה(וקצת למה שחוזר להיות עכשיו). וכשחזרתי החלטתי שאין לי חשק אפילו לשמוע יותר את המילה 'דיכאון',או כל מה שקשור לכך או יכול להחזיר אותי לכך,ולכן - כדי שלא אתפתה מחקתי מיד את כל הפורומים-כדי שיהיה קשה לי לחזור אליהם,ואחרי-כן גם התקלקל המחשב,וגם זה 'תרם' ל'היגמלות מהפורומים'.כמו-כן זרקתי את כל המאמרים על דכאון ותכתובות שהדפסתי וכו'. חשוב לי להדגיש שוב שמטרתי היחידה היא רק 'סגירת מעגל' ולא להרתיע משתתפים מלהיכנס לפורומים,ובמיוחד לפורום זה - שתרם לי המון-הן מבחינת המנחים והן מבחינת המשתתפים,זה דבר מבורך שישנה האפשרות הזו לשאול שאלה או לקבל עזרה פסיכולוגית מיידית,מבלי לחכות זמן רב לטיפול,ואני מעריכה את המנחים ומברכת אותם על תרומתם זו (ואני מקוה שכעת לא 'אשמע' כ'חנפנית',כי זו אינה כוונתי,והמילים שאני אומרת באמת 'באות מהלב') . עד עכשיו לא יכולתי להרשות לעצמי להיכנס שוב לפורומים,בלי לפחד ש'אתמכר מחדש' (אני 'חולת O.C.D ' למי שלא 'ביקר' בעבר בפורום),וכעת אני יודעת שאני נכנסת רק בשביל לרשום זאת,ובטח אכנס בשביל לראות תגובות(מסקרנות-דבר טבעי),אך לא אכנס יותר לשאלות ולהשתתפות בבעיות של אחרים-לא בגלל שאיני רוצה ושאחרים לא מעניינים אותי יותר,אלא בגלל שאני מכירה את עצמי ואני יודעת שאם אעשה זאת, 'אתמכר' שוב לפורום. אז,תודה על הקשבתכם, משתנה

היי אין כינוי! שמחה לשמוע ממך. באמת תהיתי לאן "נעלמת". אני זוכרת את ההתמודדות האמיצה שלך עם הקשיים. מבינה את הבחירה לא להיכנס לפה, כחלק מהמלחמה באו. סי .די. גאה בך על ההתמדה, ומחזקת אותך. בהצלחה הדר

היי אין כינוי! שמחה לשמוע ממך. באמת תהיתי לאן "נעלמת". אני זוכרת את ההתמודדות האמיצה שלך עם הקשיים. מבינה את הבחירה לא להיכנס לפה, כחלק מהמלחמה באו. סי .די. גאה בך על ההתמדה, ומחזקת אותך. בהצלחה הדר

כמובן שהתכוונתי: היי משתנה. מבלבלים הכינויים שלכם.... הדר

היי משתנה, גם אני שאלתי את עצמי איפה את. היתה לי הרגשה שזה שאת לא כאן, זה סימן טוב. כמי שעקבה אחרי הדברים המרגשים שנהגת לכתוב כאן, אני יכולה לומר לך, שאת 'נשמעת' טוב. הדברים שכתבת כאן, משדרים משהו רגוע, שלם. מקווה שאני צודקת. כל טוב לך. תבואי לבקר. יעלה

משתנה יקרה, מצטרפת לקודמותי היקרות. טוב לראותך. ברור שהרגשתי בחסרונך. בהצלחה רבה בכל. נורית

משתנה, איך היה בחו"ל? תיארתי לעצמי שבמסגרת הטיפול שלך את בטח בגמילה... שיהיה לך המון בהצלחה הבאת לי משהו מהדיוטי פרי?:)

משתנה יקרה, ברוכה השבה. נחמד לראות אותך כאן בכל מינון שתבחרי. גם אני תהיתי לא פעם לאן נעלמת, וקיוויתי שזה למקומות טובים. לא רוצה להדיח לדבר עבירה, אבל אשמח לראות אותך כאן מפעם לפעם, ולשמוע מה שלומך. יופי שבאת, ויופי שבזכותך נקבצו ובאו לכאן חברות יקרות שקצת נעלמו גם הן לאחרונה... זה נעים ליאת

משתנה, כמה טוב לשמוע ממך!!!!! חשבתי עלייך ותהיתי מה קורה איתך. אני שמחה לקרוא אותך. כרגיל ,כמו תמיד. מבלי לבאס אותך עוברים עליי ימים לא קלים מוצאת את עצמי במועקות כל הזמן... שימח אותי לראות שחזרת... אחרי הכל התגעגעתי... זהו לבינתיים אני חייבת חייבת חייבת לישון קצת תהיי בקשר, חן

שכחתי אתמול בהודעה הראשונה לשאול מה שלומך,למרות שחשבתי עלייך באותו זמן, השעה המאוחרת 'השפיעה עליי',ואני מתנצלת על כך,ושמחה שלמרות זה כתבת לי, כי מאוד שמחתי 'לשמוע ממך',ולדעת שאת בסדר,אך ציער אותי 'לשמוע' שאת במועקות, למרות שכפי שתמיד אומרים לי - אילו החיים וזה כמו נסיעה ב'רכבת הרים' עם עליות וירידות,ואני מזכירה לעצמי זאת בזמן הירידות-ולפעמים זה עוזר. המון 'חיבוקים ונשיקות' וירטואליים, משתנה

משתנה יקרה, שמחה לשמוע ממך אחרי כל כך הרבה זמן! ואת 'נשמעת' ממש ממש טוב! גם אני מקווה לשמוע ממך מידי פעם... שולחת לך חיבוק גדול :-) רעות

גם אני שולחת 'חיבוקים וירטואליים' לכן ולכולם פה,ולא נעים לומר-אך אומנם מצבי הרבה יותר טוב משהיה לפני הנסיעה (מבחינת הדכדוך),אך עדיין רחוק מאוד מלהיות 'ממש טוב'...,ואיני מעוניינת לפרט(אך מאז שחזרתי החלה ממש ירידה'תלולה' במצב-רוחי,אך מידי פעם יש עליות,ו'תודה-לאל' עדיין 'לא התדרדרתי לגמרי במדרון'. ומבחינת ה-O.C.D מצבי היה הרבה יותר לפני ובזמן הנסיעה,וכשחזרתי הפסקתי את הטיפול לגמרי -וה-O.C.D 'החריף' יותר.בקרוב אתחיל טיפול אחר - שמחשש לזיהוי איני רוצה לכתוב עליו. אך ההכי חשוב הוא שהתגעגעתי אליכן ודאגתי לכן,אך עד עכשיו לא הרגשתי 'מספיק חזקה' כדי להיכנס ולא 'להיסחף' ואני מקווה שגם כעת לא 'אתמכר' שוב. אז להתראות, אשמח 'לשמוע' מכולכן, משתנה

ליאת תראי ערוץ 22.

חשבתי שתאהבי את התוכנית

תודה, יקירתי. כנראה שעבדתי. חבל.

ערב טוב, יש לי שאלה או סוגייה שמעניינת אותי, ואשמח אם תוכלי לענות לי עליה. איך את מסבירה את העובדה שאדם מתנהג לפי הדברים שחונך לפיהם למרות שבתוך תוכו הוא נאמין שאינם נכונים או הגונים כלפי. אני אתן לך שתי דוגמאות, כל הקטע של הדת, ומה יהיה אם אעשה זה נגד רצונו של האל..... למרות שבמצבים מסוימים האדם אינו דתי אבל יש פחד או מחסום פנימי שמונע ממנו להתנהג אחרת. דוגמה אחרת, הענין של המין לפני הנישואין. למרות שהרבה אנשים שחונכו שצריך להמתין עד החתונה, אבל בתוכם הם מאוד רוצים לעבור את החוויה הזאת. כי אם לא יתחתנו אז אין אפשרות לחוות את זה, אבל עוד פעם משהו פנימי מונע מהם לעשות את הצעד ולנסות את זה???!!!! אשמח לקבל את תגובתך

ערב טוב, (אזהרה: התשובה שאתן לך צבועה, מן הסתם, בצבעיה של האמונה האישית שלי, ויתכן שפסיכולוג אחר היה משיב אחרת. ) כאשר אנו מתחנכים ברוחה של הדת, אנו מצווים להאמין, לחשוב ולפעול בהתאם למערכת הלכות מוכתבת, בעלת רציונל כלשהו, שאינו מתחשב בצרכיו, משאלותיו, נטיות לבו ורצונותיו של היחיד. כדי שציבור המאמינים ידבק במצוות אלוהיו, נוסחו "דיברות", "חוקות" ו"ציוויים" המוצגים כרצון האל, עליו אין לערער. "נעשה ונשמע". הציבור הדתי, כל ציבור דתי, מחנך את מאמיניו לא לשאול שאלות, ולבצע את "מצוות העשה" מתוך אמונה מלאה. כאשר יש התנגשות בין רצון האל לרצון האדם, נדרש המאמין להתגבר על היצר הרע, המסית והמדיח, ולציית לרצון בוראו. אישית, אני נוטה להאמין בחירותו ותבוניותו של האדם, לפחות ככל הנוגע לסגנון החיים שלו ולאורחות הקיום שלו - זאת, כל עוד אינו פוגע בזולת או מפריע את הסדר הציבורי. מן הסתם, כיצורים החיים בלהקות, אנו מחוייבים לסדרים חברתיים. כולנו נאלצים מדי יום לבצע פשרות המתחייבות מהמציאות החברתית שלנו. מי לא רוצה לפעמים לעבור באור אדום, לאכול במסעדה בלי לשלם, לחטט באף מתי שמתחשק , לקיים יחסי מין עם מי שבא ואיפה שבא, להבריז מהעבודה, להטביע את החותנת, ועוד כהנה וכהנה משאלות לב. מערכת העכבות שלנו (או המחסום הפנימי - כפי שקראת לו) מוכתבת, מן הסתם, מאותם קודים חברתיים/תרבותיים/אמוניים עליהם גדלנו. אנשים דתיים החיים במדינה או סביבה בעלת צביון חילוני, עלולים למצוא את עצמם נקרעים בין מערכות בעלות חוקיות שונה, מערכות סנקציות/תגמולים שונות, ומערכות גירויים שונות. זהו מבחן אמיתי לחוזק האמונה. אדם כמוך, שבמצבים מסוימים מרגיש שאינו דתי כלל, ובכל זאת יש בו מורא לא מוסבר, נאלץ (הללויה!) להפעיל שיקול דעת תבוני, לבחון את צפונות לבו כנגד עולם הערכים שלו, ולקבל החלטה בכוחות עצמו. אלוהים שלי - אם זה מעניין מישהו - אוהב אנשים חושבים, אנשים בני חורין בנשמתם ועושי טוב. אלוהים שלי עסוק מכדי לבדוק מי שכב לפני החתונה ועם מי. אלוהים שלי מעודד את ברואיו לחיות בשלום עם עצמם. זהו, אני חושבת. בהצלחה ליאת

אלוהים שלי חושב כך, אבל הוא מפחד לדבר או לעשות!!!! חוץ מזה אני לא דתייה בכלל, אבל אני חיה לפי הקודים החברתיים. אז מה לעשות, איך אפשר לפרוץ את המחסום הזה בלי לפחד!! איף להיות נועזים בחברה סגורה!!!!

ליאת יקרה, מעטים (אם בכלל) ממטופלייך וממשתתפי\ות הפורום הינם אנשים בני חורין בנשמתם. אולי אלוהים שלך יתן להם חרות וגם אותם הוא יאהב?... ליל מנוחה

שלום.אני בן 25 ובגיל 15 עברתי תקיפה על רקע אלים ומאז יש לי פוביה מ"ערסים",צעקות,איומים אלימות וכל מה שנקשר לכך. כשאני שומע מריבה שיש בה אופציה להתפתחות אלימות אפילו שלא קשורה אליי אני חש פחד,מחוויר,חוסר תיאבון,חוסר ריכוז ואי-שקט גבוה. רציתי לשאול האם במסגרת שירותי בריאות הנפש הקהילתיים יוכלו לעזור לי בטיפול מתאים?מה לבקש מהם בדיוק? טיפול התנהגותי?טיפול ממוקד קצר מועד?טיפול דינאמי? האם אני זכאי לקבל שירות כזה של שיחה אחת לשבוע? אציין כי לפני כשנה הייתי בטיפול דינאמי קבוצתי ולזה כמעט ולא עזר. אשמח לקבל הכוונה.

שלום אייל, פוביה מתייחסת לחרדה קיצונית מפני אובייקט ספציפי ומוגדר, שאינו אמור לעורר בדר"כ תגובה כזו. מן התיאור הקצר שלך איני בטוחה שאתה עונה לקריטריונים של פוביה, אבל ברור שיש כאן חרדה קיצונית המתעוררת מול טריגרים ספציפיים המזכירים את האירוע הטראומטי. בכל מרפאות בריאות הנפש אמורים לתת מענה לבעיה שאתה מציג. בדר"כ הנוהל הוא ראיון קבלה, בו מתגבשת אבחנה כלשהי, לאחריה מוצע גם טיפול מתאים. כל שעליך לבקש הוא תור לאותו ראיון קבלה, בו יוחלט איזה טיפול הוא הנכון ביותר עבורך. צפה לזמן המתנה ממושך! בהצלחה רבה ליאת

פספסת הודעה למטה...... למה???

מה????? את כועסת ובגלל זה לא עונה ?? מבינה את הכעס שלך עליי.... את יודעת, אמרתי לך..... אשמח אם תעני לי. אני תמיד שמחה לשמוע מה דעתך, גם אם את אומרת לי דברים קשים... ככה אני מפיקה לקחים ולומדת... מה את אומרת? דף חדש??

שלום רב, אשמח אם תכווני אותי על איזו הודעה מדובר, ואוכל להתייחס. ליאת

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-663,xFT-601614,xFP-601774,m-Doctors,a-Forums.html

האם העובדה שאדם עבר למקום אחר (לפני 10 שנים)ולא מסתגל ומלא געגועים למקום הקודם שגר בו היא נורמלית? האדם כל הזמן מלא משפטים כמו "ב... היה לי עבודה וכו' וכאן אין וכו' וכו'..."יש לציין שזה חיים כעת בכפר לעומת עיר גדולה שבה הוא חי. תודה מראש.

שלום אירית, כשעוברים מעיר גדולה לכפר קטן, אין ספק שמצטמצם במידה ניכרת מרחב האפשרויות. אישית, אני יכולה להזדהות עם געגועים לעיר הגדולה. יחד עם זאת, קיימת אצל אנשים מסוימים הנטייה לתלות את קשייהם בגורמים חיצוניים וסביבתיים, ופחות בגורמים אישיים פנימיים. אז כן. זה נורמלי להתגעגע, כל עוד הגעגועים אינם משתקים וחוסמים אותנו מלהמשיך בחיינו הלאה ולהתאים עצמנו למציאות החדשה. בברכה ליאת

היי בת 24 התחתנתי לפני חודשיים ועברתי למקום מגוריו של בעלי כפר מרוחק כשעה נסיעה מכפר שבו גרתי בעלי בן 36 לפני הנישואין נפגשנו כמה פעמים וכולה היתה תקופת היכרות של כחצי שנה לפני נישואין. כרגע בעלי עדיין לא עובד אך מתכנן לפתוח עסק עם חבר שלו הוא לא יכול לנהוג ברכב כי לקחו לו את הרישיון ויש לו בית משפט בקרוב וגם אין לו כסף בבנק. בקיצור מהתחלת הקשר לא הרגשתי כימיה גדולה ביננו הוא טיפוס שיש לו חברים עם אנשים יש לו מספיק בטחון עצמי הוא טיפוס מאוד עדין (צורת ההתנהלות שלו) בן אדם מסודר (לא אוהב בלגן בבית) אני די גסה בהתנהלותי הן מבחינת טון דיבור והן בתנועות גוף) וגם הוא אחד שלא יגיד מילה מעליבה מול אנשים ואם משהו לא מצא חן בעיניו יגיד בצורה ראויה כשאנחנו לבד. הקטע הוא שאני יודעת שגברים ובכלל אנשים אוהבים אנשים שמחים עם חוש הומור ואני בכלל לא כזאת למרות שאני לא משמיעה את בעלי דברי תלונה על אנשים או עליו אבל גם מפריע לי שאני בלי חוש הומור כשאנו נפגשים עם חברים שלו ונשותיהם אני מרגישה שאין לי מה להגיד) וגם איתו אני לא מדברת הרבה וגם הוא טיפוס די מופנם . בקיצור מה אפשר לעשות עם החוסר כימיה? אני טיפוס ביתי ומשפחתי ולפעמים נכנסת לדכאון מכך שלא אוכל לראותץ את משפחתי בתדירות שהייתי רוצה.

גלית יקרה, בואי נעשה סדר: - התחתנת לפני חודשיים. מגיע לך לפני הכל מזל טוב. - התחתנת לאחר היכרות קצרה בלבד, עם מישהו שהכימיה ביניכם לא משהו. - התחתנת עם אדם שמבוגר ממך ב-12 שנה. - אתם שונים מאד במאפייני האישיות שלכם ובהעדפות החברתיות שלכם. - הוא חברותי ומנומס עם חוש הומור, ואת מוחצנת יותר, ללא חברים וללא חוש הומור. - בעלך מובטל כרגע, ומצבו הכלכלי לא משהו. בקרוב הוא גם אמור להישפט. - את רחוקה מבני משפחתך, עצובה ומתגעגעת. לפני הכל, עליך לנסות ולבדוק עם עצמך מה הכי מעיק עליך כרגע. נדמה לי שלפער הגילאים היית מודעת גם קודם, ואיכשהו, לתחושתי, לא זה המוקד. עליך לדעת כי לכל זוג נשוי, נדרשת תקופת הסתגלות, בה הם נדרשים ללמוד זה את זה, להתאים את המקצבים שלהם, לתאם ציפיות ומשאלות, לבנות קודים חדשים של תקשורת והתנהלות יומיומית המתאימים לשניהם. מבחינה זו, התחושות שלך כרגע אינן חריגות או יוצאות דופן. הבדלים אישיותיים בין בני זוג, גם הם אינם בהכרח בעיה, כל עוד מודעים להם, לומדים את דפוסי התגובה האופייניים, ויודעים לפרש אותם נכון. לתחושתי, הקושי הכי מעיק כרגע קשור לתחושת הגעגועים הביתה והבדידות החברתית שנכפתה עליך בשל המעבר לכפר שלו. נסי לברר אם יש בכפר עוד נשים צעירות שהגיעו ממקומות אחרים, ואולי משוועות - כמוך - לחברה קרובה וטובה, שתהווה אוזן קשבת ותחליף למשפחה הרחוקה. נסי להיות ידידותית ככל האפשר, מעורבת בקהילה, וקשובה לכל פעילות שיכולה לזמן לך חברה ועניין. בקרוב, כשבעלך יפתח בשעה טובה את העסק החדש, תוכלי לסייע לו בעידוד, בעצה ואולי אפילו פיזית במקום העבודה. מטרות משותפות יכולות לקרב מאד בין בני זוג, וליצור תשתית של אחריות ודאגה הדדית. כרגע הכל באמת עוד נורא חדש ומאיים, אך יש סיכוי טוב שהדברים ייראו אחרת בתוך זמן קצר. אשמח להיות כאן בשבילך, ולשמוע איך מתקדמים הקליטה שלך בכפר וחיי הנישואין בפרט. שלך ליאת

כאשר אני מפסיק טיפול אצל פסיכולוג האם התיק שלי נשאר אצל הפסיכולוג או שניתן לבטל אותו? יש לציין שהייתי אצל פסיכולוג דרך קופת החולים שלי. האם אדם שיש לו סמכות עליי יכול לדרשו שאמשיך טיפול אצל הפסיכולוג כתנאי להמשך ההעסקה שלי??

שלום רב, ככל הידוע לי (הגם שאיני מומחית גדולה בנושא), מרפאות ציבוריות מחוייבות לרישום ומעקב, ולפיכך בתום הטיפול התיק אינו מושמד אלא עובר לארכיון. איני יודעת מהו מקום עבודתך, ועד כמה בריאותך הנפשית קריטית למילוי משימותיך. ככלל, טיפול אצל פסיכולוג הוא עניין אישי מאד, ואיש אינו יכול לחייב אותך לכך (למעט אולי מקומות עבודה ספציפיים בשירותי הביטחון). לגבי זכויותיו של מעסיק בכל הנוגע להמשך העסקה/פיטורין - טוב יותר להתייעץ עם מישהו שבקי בדיני עבודה (עו"ד, הסתדרות, וכיוב'). בברכה ליאת

אני בת 27 ועברתי לא מעט דברים קשים בחיים [ הזנחה ,אלימות , הטרדה מינית וכו'... ] שבסופו של דבר גרמו לי לתחושות חרדה , בדידות , חוסר ביטחון , חוסר שייכות , דימוי עצמי נמוך , מחשבות אובדניות , שנאה עצמית ועוד ועוד ... בשלוש שנים האחרונות אני מטפלת בעצמי בצורה מאוד אינטנסיבית [ טיפולים פסיכולוגיים , טיפולים רוחניים , ספרים , שיחות ועוד... ] ובהחלט מצבי השתפר ואני מרגישה הרבה יותר טוב . לאחר שנים של קשרים זוגיים לא בריאים ואז תקופת התנזרות שבה החלטתי כי אני לא נכנסת לקשר זוגי עד שאני לא פותרת עם עצמי כמה דברים חשובים הרגשתי מוכנה להיכנס לקשר . ובאמת , הכרתי בחור סבלני ומקסים ויש לי עדיין לא מעט קשיים בקשר אבל משהו שמאוד מפריע לי בכלל ואיתו בפרט זה שאני מבחינה שהוא מסתכל עליי מהצד , או שאנו יושבים במסעדה אחד מול השני ומדברים , אני ממש נכנסת לחרדה [ במיוחד אם זה באור יום] , אני מסמיקה ונסגרת . אני מנסה להבין מה עובר עליי ברגעים האלו ומדוע משתלטת עליי תחושת לחץ ואני חשה כי ברגעים אלו מבקרים ושופטים אותי וכמובן מנקודת מבט שלילית [ אמא שלי היתה תמיד בוחנת אותי מהצד בעיניים שליליות כאלה ... ] . אני מודעת לכך כי זה לא כך אך זה משתלט עליי כל פעם ומאוד מפריע לי . טיפול פסיכולוגי הפסקתי , אין לי אגורה מיותרת בשביל כך .. יש טיפ שאתה יכולה לתת לי , אולי משהו להגיד לעצמי ברגעים קשים אלו ? בתודה רבה מראש

שלום סיגל, ההיסטוריה שאת מתארת יכולה להציב בפני כל אדם אתגרי התמודדות לא פשוטים. את אומרת שטיפלת בעצמך בצורה אינטנסיבית, ואיכשהו, נשארתי בתחושה ש"תפסת מרובה - לא תפסת". לפחות כשמדובר בטיפול פסיכולוגי, האינטנסיביות אינה קשורה דווקא למס' הטיפולים או המטפלים שהחלפת, אלא להפך. טיפול טוב ויעיל הוא בדר"כ טיפול ארוך ומעמיק, המאפשר תובנות חשובות בנוגע להשפעות הגומלין בין אירועי חייך בעבר ובהווה. תיאור הדייט שלך יכול להצביע על קיומם (עדיין!) של קשיים בדימוי העצמי, ביכולת לאפשר קרבה ואינטימיות, וכמובן ביכולת להתמודד בזמן אמת עם סימפטומים חרדתיים. לכן, הטיפ הכי חשוב שאני יכולה לתת לך כרגע הוא להתעקש על טיפול פסיכולוגי (יש מרפאות חינמיות או מוזלות), כי יש לך הרבה מה להרוויח ממנו. טיפים מעשיים על ההתנהלות בזמן הדייט יוכלו ודאי לתת לך משתתפי הפורום הנדיבים. בהצלחה ליאת

ברצוני לדעת פרטים על תסמונתטורט מתי משתמשים בכדורים והאם התסמונת חולפת בגיל ההתבגרות בתודה

שלום שושנה, תסמונת טורט מתאפיינת בטיקים מטוריים וקוליים, היכולים להופיע בדרגות חומרה שונות, והמלווים בדר"כ גם בקשת מגוונת למדי של בעיות רגשיות והתנהגותיות. חלק נכבד מן הסובלים מטורט סובלים במקביל גם מקשיים בקשב ווריכוז וממחשבות או דחפים בעלי אופי חודרני וחזרתי. ככל הידוע לי, בניגוד לטיקים המופיעים אצל ילדים במצבי לחץ, טורט היא הפרעה כרונית. היא אינה חולפת בגיל ההתבגרות, ועשוייה אף להתגבר בחלק מהמקרים בשנים רגישות אלה. התייצבות מסויימת עשוייה להופיע מאוחר יותר בשנות הבגרות המוקדמות (שנות העשרים של החיים). הטיפול התרופתי מסייע בהפחתת העוצמה והתדירות של הטיקים, ומוטב להתייעץ על כך עם הרופא המטפל (נוירולוג או פסיכיאטר). בברכה ליאת

יש לי ילד בן שמונה וחצי. אני אם חד הורית. עד כה אנו ישנים יחד כבר שמונה וחצי שנים מהיום שבו נולד. אינני מסוגלת להיפרד מהילד כי הוא בלילה סובל מדימומים מהאף. הוא ילד שאין לו קשר טוב עם האב ואני גם מנסה לחפות על החסר הזה שיש לו. בשבועיים האחרונים אני מנסה ממש חזק לנתק את הקשר למען בריאותו הנפשית וזה לא עולה לי כל כך יפה מאחר וההרגל קיים בשנינו. הוא לא מהווה לי תחליף לבן זוג מבחינת השהייה שלו בחדר שלי אך הדאגה אליו בהיותו ישן לבד בלילה מדירה שינה מעיניי. הוא קשור אלי מאוד ובלילות מתעורר לוודא שאני לידו. אשמח מאוד אם תייעצו לי איך להתנהג איתו במעבר הקשה הזה לשנינו. יש לציין שאין לי קשר עם גבר מאז גירושיי לפני שבע שנים ולכן הילד אינו חווה בבית דמות גברית או אבהית כלשהי. תודה מירי.

שלום מירי, קיבלת החלטה נבונה לפני שבועיים, ובאמת, למען בריאותו הנפשית של בנך נכון יותר לישון בנפרד. מאחר שאתם ישנים יחד מיום שנולד, ובגלל שהפרידה מעוררת בך חרדה כה עזה, אפשר להניח בזהירות שהתהליך יהיה קשה מאד עבור שניכם, ולכן מומלץ מאד ללוות אותו בייעוץ פסיכולוגי (לא בגלל שיש כאן בהכרח פתולוגיה קשה, אלא כדי להבטיח שהתהליך אכן יקרה). בהצלחה ליאת

לעיתים נדמה לי שהטיפול עצמו גורם לי לדכדוך ואולי בהמשך לדיכאון (וזה לא התנגדות...טוב אוליי קצת...) להסתובב עם מועקה כתוצאה משיחה בת 50 דק' שאלה לי, אם מטופל שלך (או של פסיכולוג אחר) היה שואל אם את רוצה שהוא ימשיך להגיע לפגישות. אפשר לדעת מה היית משיבה ? ליאת את יודעת ראיתי את האמהות שרושמות כאן, אולי אזמין את אמא שלי לרשום כאן ותטיפי לה קצת:-) אם כי נראה לי שמאוחר מדיי.... להתראות בשמחות או יותר נכון בדכאונות

שלום לך (מה יהיה עם השמות האלה שלך), אם מטפל שלי היה שואל אותי אם אני רוצה שהוא ימשיך להגיע לטיפולים, אני מניחה שהייתי מצביעה על הצורך שלו להיות אהוב ומחוזר, ושואלת מדוע הוא עסוק ברצונות שלי במקום ברצונות ובצרכים שלו (שהרי לשמם התכנסנו מלכתחילה). אמא שלך בהחלט מוזמנת לפורום. עצוב לי שאני נתפסת בעינייך כמטיפה. כנראה שאני צריכה לבדוק את עצמי. לילה טוב ליאת

אני משתדלת לא להיות עסוקה בצרכים שלה פשוט היא אמרה שלא קל לה לעמוד מולי והיא מתעייפת לעיתים, לכן שאלתי אותה.חשבתי במקום להעיק עליה, לאפשר לה מרחב....הרי היא לא תאמר לי לא לבוא יותר.נכון? והמועקה שהתישבה לי בבטן לא מרפה מקווה שזה לא תסמין של דיכאון סתם בא לי לדבר אולי זה יפיג את המועקה ועוד משהו לא התכוונתי לבקר אותך או משהו כזה, פשוט היו פה מקרים של אנשים שהכל עומד למול עיניהם והם לא תמיד רואים זאת ואני דווקא אוהבת את הצורה שאת משיבה להם. ולא אזמין את אמא שלי לכאן, היא חושבת שאני בפורום של "לייצנות"... ושוב אני רוצה לומר שרשמתי לך רק בכינוי הזה(מאחר ויש דומים לי) הוא אכן קצת דפוק וכמובן שאם יש לך הצעה לכינוי אחר את מוזמנת

שלום ליאת, האם אכן בטיפול פסיכולוגי עלי להעלות את כל שעובר ב'זרם התודעה' - לדבר באורח ספונטני מבלי לסנן את התכנים ומבלי לסגל את דברי למגבלות הטיפול ולמגבלות של קשר ספציפי בין שני אנשים שתחום ע"י כללים מסויימים? אני חשה שהחוזה הזה, או מוטב - התביעה הזו - יש בה תרמית קלה. יתכן שאצל אנשים אחרים צריך לשקוד על גבולות הביטוי או על ריסון של אורח הביטוי, אבל אצלי אחת הסוגיות המרכזיות בטיפול (הארוך כבר) נוגעת בהתרה של השליטה על מוצא פי, בזרימה חפשית יותר מן התודעה אל הביטוי. התרמית שדיברתי עליה הינה אותו אזור אפור שבו גם אני צד פעיל שצופה בתגובות המטפלת שלי. ולעיתים (מה לעשות??) 'מתפלק' לה רמז מעולמותיה הפנימיים, הרגשיים. אין כוונתי לאיזשהוא פרט עובדתי אודותיה או לרגש הנוגע אלי/אלינו, אלא לרמיזה - במבט, בהיסוס, בטון הקול - שעשויה להסגיר משהו משלה. את התחום ה'אסור' הזה אני מכירה מאז ומעולם: "תעצמי עיניים" (כך אמרו לי תמיד), "תפסיקי לראות", "תתעלמי", או במילים אחרות - "לשם אסור לחדור, כי אנו עצמינו (ההורים ושות') אוטמים בפנינו את הפתח לשם"... על זה (!) אפשר לדבר בטיפול. את זה אי אפשר לשחזר בטיפול (כי ה'שלה' הוא שלה – אני לא אמורה לראות אותו, כל שכן להתבונן בו).. בפגישתנו האחרונה, לאחר שמחציתה בוזבזה על חנטרושי שכל בשביל למסך את הרושם שהשאירה בי תגובה מסויימת שלה מתחילת הפגישה (אני זו שניסתה למסך) שאלתי אותה בכל זאת על אותה תגובה. העזתי... ושאלתי - בלי כוונה או עם כוונה - באופן הנוקב ביותר, בניסוח שלא מאפשר לעקוף אותו ולהחזיר אותו אלי. אני מרגישה שעשיתי זאת ברגל גסה, שערערתי אותה לזמן מה. שלקח לה זמן להתעשת; אני מרגישה אשמה נוראית, עצב כבד; כואב לי שקשה לה, אם קשה לה (כי כמובן שהכל כאן מורכב מהנחות שלי). אני מרגישה שהכנסתי אותנו למבוי סתום, למקום ששתינו נעות בו באי נוחות בולטת, ואף על פי שבזמנו היא שרדה היטב את מתקפות הכעס/מרמור שלי, אינני יודעת אם היא תוכל לעבור בשלום מגמה מעין זו שהבאתי בפעם שעברה. האינסטינקט שלי הוא לסגת, להתנצל, ולבקש *סליחה* בתחינה כמעט - סליחה ענקית. ברור – אנחנו צריכות עוד לדבר על זה. אבל עד איפה לדבר על זה? שוב, כתמיד, עד אלי: מה זה מעורר *בי*? אילו סוגיות זה מעלה *אצלי*? ומה איתה?? תמיד ישאר אותו מרווח שבו אני אצטרך לסתום את הפה. [תאמיני לי שבחיים עצמם אני לא כזאת פולשנית וכזאת מבקשת להתערבב – אני יודעת גבול, ולא מדובר פה בסקרנות גרידא, אלא במין תחושה עמומה ותקועה]. טוב, אני כן (!) שולחת לך את זה. למרות שזה ארוך ומייגע ומעיק, למרות שאני כבדה, למרות שאני מנפחת עניין פעוט לכאורה. תודה ליאת, נויה

נויה יקרה, סוגיה מעניינת הבאת לנו, לשעות הקטנות של אשמורת תיכונה. אני שמחה ששלחת את הדברים, והם אינם כבדים או מעיקים (העפעפיים שלי דווקא כן :-)). ההזמנה לשבת (או לשכב), ולהזרים ללא צנזורה תכנים ספונטניים "מן התודעה אל הביטוי", שואבת את כוחה ותכליתה מן הפסיכואנליזה הקלאסית. כדי להתגבר על אותה תרמית קלה, המתעלמת מן ההיבטים הדו-סטריים של התקשורת המילולית והלא-מילולית, גזרו הפסיכואנליטיקאים המסורתיים פרוצדורה טיפולית נוקשה, המכתיבה אפילו את סדרי הישיבה. (מטופל שוכב על ספה, ואנליטיקאי- שותק רוב הזמן - המונח בכסאו מאחורי ראשו של המטופל ומחוץ לטווח ראייתו). אלא שאותו אזור אפור ומחוצף, לא הצליח להסתלק מן החדר, ונוכחותו המתריסה אילצה את המטפלים לחשוב עליו עוד, ולהעניק לו מעמד חדש. כך נולדו למעשה מסורות טיפול חדשות, המביאות בחשבון את הצד הפעיל והמתבונן של המטופל, הפוגש מולו אדם מגיב, שאינו מצליח, גם אם יתאמץ בכל כוחו, להחניק תכנים מעולמו התוך נפשי. אם נחזור לרגע אליך ואל המטפלת שלך, המידה בה תוכלו לדון באותה תקרית תלויה, ככל הנראה, באסכולה ממנה היא שואבת את האני מאמין הטיפולי שלה. המבוי הסתום ההוא, בו התפתלתן שתיכן, ההתמזגות שבין ה"שלי" ל"שלה" או ההתנגשות המכאיבה ביניהם יכולה - אולי - להצמיח הבנה חדשה, הד לאותן חוויות רחוקות מן העבר. ואולי גם לא. כל כך הרבה יכול לקרות ולא לקרות. אני נזכרת פתאום בשתי שורות קטנות של אלתרמן "גם למראה נושן יש רגע של הולדת". לא יודעת. צריך לחכות ולראות. הדברים שלך גרמו לי לחשוב הרבה מעבר למה שקיבל כאן ביטוי. אני מקווה שהשעה המאוחרת לא הופכת את הדברים להזויים מדי. נראה בבוקר. תודה ליאת

הי ליאת, אני קוראת את דברייך בבוקר (טוב, כבר לא ממש בוקר). התחושה הכבדה שאתה התעוררתי מעט התפוגגה לנוכח תשובתך (לא הזויה בכלל...). תודה ר-ב-ה שאת זמינה לנו (ולי) כאן גם במרווחים המעיקים לפעמים שבין טיפול לטיפול. צריך לחכות - את צודקת. אבל בינתיים היית אתי בזמן שחיכיתי ואפשרת לגוש התקוע בתוכי לזוז. עכשיו אפשר לנשום. יום נפלא, נויה

שלום רב, לבתי בת ה-8 יוצאים פצעונים קטנים במיוחד במצח, הבעיה שהיא מגרדת אותם ונוצר מצב שתמיד יש לה פצעים במצח , היא לא נותנת להם אפשרות להתרפא, גם אם יש ניצוץ שפתאום הכול עבר למחרת היום היא שוב מגרדת עד דם , אני מפחדת שישארו לה צלקות, לקחתי אותה לרופאה, היא אמרה שיכול להיות שאלה ניצנים של בגרות ונתנה לנו משחה, רופאה אחרת אמרה שהפצעים הם תוצאה מהצטברות של לכלוך וצריך לשטוף את הפנים עם סבון פנים, ניסיתי את שני הדברים הללו , הבעיה היא לא התרופה לכך - סבון או משחה מכיוון ששניהם עוזרים לפצעים להתרפא , הבעיה היא שבתי טוענת שזה מגרד לה ואין לה שליטה על זה, כבר חשבתי לקחת אותה לפסיכולוג, אולי בטיפול ובשיחות היא תקבל מוטובציה ותנסה לשלוט על הדחף, חשוב לציין שגם אני וגם אביה דיברנו אל ליבה וכלום לא עזר, מה אפשר לעשות ? אשמח לקבל את הצעתכם.

שלום מירב, לפני שמחליטים על כיוון פסיכולוגי, יש למצות עד תום את הפתרונות הפיזיולוגיים, ולוודא שלא מדובר בתופעה מגרדת שאפשר לפתור תרופתית. אם, למרות הכל, אתם משוכנעים שמדובר בדחף שאינו בר-כיבוש (בדומה לכסיסת ציפורניים או תלישת שיער), הפיתרון הוא מניעת תגובה באמצעות תרגול ומערך חיזוקים, שיכול להיעשות בבית עם קצת יצירתיות ויוזמה או בעזרת מטפל קוגניטיבי-התנהגותי. עד אז, מומלץ להמשיך ולהקפיד על היגיינה של עור הפנים וציפורניים גזורות. בהצלחה ליאת

המצב הנפשי שלי ממש לא טוב... אבל אני מתפקדת דווקא (לפחות בשנה האחרונה), אני לוקחת ציפרלקס חצי שנה ולפני זה לקחתי שנה וחצי פבוקסיל. עכשיו אני בת 19, כשהייתי בת 14 בערך הייתי במצוקה נפשית ממש חמורה, כאילו גם לפני זה המצב הנפשי שלי לא היה מזהיר אבל אז החלטתי שנמאס לי... כי הרגשתי חוסר שליטה מטורפת... ופשוט הכל התפוצץ... היה לי פשוט נורא והתחילו לקפוץ עלי כל מיני דברים... דיכאון... OCD שהיה בערך שנתיים ועבר למזלי... ועוד משו' ממש מוזר ומלחיץ! ת'אמת שאני ממש מתפדחת אפילו בזהות בדויה לכתוב על העניין... אבל אני חייבת כי אני ממש מוטרדת מהעניין... גם ככה אני מרגישה פסיכית לגמרי... ואני רוצה שתקראו ותנסו להסביר לי מה התופעה הזאת היתה אמורה להיות!! מחלת נפש ממש?? (אאאאאממממממממאאאאאאאא) בעיקרון יש לי בעיות של חרדה ודיכאון כרגע... אבל אני מרגישה ממש פסיכית ושונה... הייתי כל כך במתח ולחץ שהייתי ממש מנותקת (היו לי גם בעיות של ניתוקים, נראה לי שהיום כבר לא, לפחות לא הרבה ולא ברמה רצינית מידי...) הקיצור מתישהו החלטתי שחתולים ג'ינג'ים עוקבים אחרי... הייתי ממש משוכנעת בעניין (אני חייבת לציין שהחתולים האלה היו קיימים באמת ולא דימינתי אותם רק את השאר, אנשים אחרים גם ראו אותם) אני בעיקרון דתיה... אז הייתי באובססיה דתית בגלל המצב שלי... (וגם יש בקבלה עניין עם חתולות אומרים שיש בהם גילגולים...) אז חשבתי שהם באו לפקח עלי ועל מה שאני עושה... כל מקום שהלכתי איכשהו נתקלתי באחת... והיא הלכה אחרי, וכשברחתי מלא פעמים התחול רץ אחרי וכולי הייתי בהיסטריה... ברחתי למקום אחד, אז היא הופיעה לי פתאום בצד השני משומקום... (מה שהאמנתי זה שהם יכולות להעלם ממקום אחד ובאותו רגע להגיע למקום אחר שהן רוצות...) הייתי פשוט בהיסטריה פחדתי לצאת מהבית, בחושך בכלל לא העזתי, רק עם ליווי... היה נראה לי שהם מסתכלים עלי במבט מוכיח... במיוחד כשהרגשתי שעשיתי משהו רע... הייתי בטוחה שהם יודעות כל מה שהולך לי בראש וכשחשבתי משהו רע או שהיה נראה לי לא בסדר ישר נתקלתי באחת... שהסתכלה עלי במבטים מלחיצים ומוכיחים, חשבתי שה' שלח אותם לפקח עלי משומה... ושהם מעבירים דברים עלי אחד לשני... מה אני עשיתי, וללכת אחרי, להפחיד אותי, להתריע בי... ת'אמת שכולם ידעו על זה (רק על זה שאני חושבת שהחתולים עוקבים אחרי... לא על כל השאר, עד כאן...!!), כי הייתי בטוחה שזה נכון, אז סיפרתי... וכל הזמן הייתי בהיסטריות... וקצת עשו מזה צחוק... ההורים שלי אמרו שזה מוזר, אמא שלי אמרה לי "השתגעת לגמרי" "את לא בסדר?" וכל מיני דברים כאלה... והם אמרו לי שהם לא יסכימו לי לקרוא הארי פוטר יותר, כי זה בטוח בהשפעתו, כי זה פשוט לא הגיוני... (באותה תקופה הייתי ממש מכורה לסדרה...) הייתי ממש פרנואדית... מכל רחש קפצתי והסתובבתי במהירות... לא היתה לא מנוחה... וזה היה ממש מלחיץ... אני זוכרת שפעם אחת חזרתי מחברה וירדתי באיזשהי ירידה וראיתי לאורך הירידה חתולים במרווחים שונים... הלכתי בחשש, וכשעברתי ליד אחד הוא הלך לשני והשני הלך לשלישי וכו' ואז האחרון קם והלך לאיפשהו וחזר עם החתול שממנו פחדתי, שיש התחיל לרוץ אחרי... היו אומרים לי מה את פוחדת זה בסה"כ חתול, מה הוא כבר יכול לעשות לך? אז מה אם הוא הולך אחריך ורודף אחרייך... לפעמים גם הייתי רואה חתול אחר מסתכל עלי בפנים חשדניות ומלחיצות, ואז הוא היה הולך וחוזר עם החתול המפחיד שהיה תוקע בי מבטים מאשימים, ומלא פעמים רודף אחרי במהירות, ואני הייתי רצה בהיסטריה... ד"א - היתה לי עוד חברה שקרה לה אותו דבר רק פחות בהיסטריה.... ובאותה תקופה גם אני וגם היא שמענו על עוד מקרים כאלו, ודווקא עם חתול ג'ינג'י... (אבל אצלם היה רק את הקטע שהם אמרו שהחתולים הולכים אחריהם, עוקבים אחריהם אבל בלי המחשבות "הנחמדות" המטורפות והמשונות הנלוות...) אז תמיד היינו לפעמים משוות ומספרות מקרים שקרו לנו ולאחרים, אז בגלל שהיו עוד אנשים כאלה לא חשבתי שזה חריג... חשבתי שאם עוד אנשים אומרים שגם להם זה קורה, כנראה שזה לא כזה נורא ומשונה... _________________________________________________ ומה עכשיו? זה כבר עבר ממזמן... לא זוכרת בדיוק כמה זמן אבל זה נמשך בערך חצי שנה או שנה... ואין שום זכר... ועכשיו אני חושבת על זה וכל כך נלחצת... ולא מבינה מה נסגר איתי... ומה השתבש... איזה רעיונות!! מה נדפק!?!? מפחיד אותי כי כבר אין לי כאלה דברים, ואני ממש מרגישה סתומה שהיה לי את זה... זה מעיד על מחלת נפש חמורה? (למרות שאני תמיד טוענת שאני שיא הפסיכית, לא ממש שמים לב לזה... כי אני לא סיפרתי על כל הדברים האלה לפסיכולוגים שהייתי אצלם ולפסיכיאטרית שלי... אני בקושי מדברת... כך שמה שהם יודעים זה רק מה שהם רואים מהסתכלות בערך... שזה כלום... אנשים שלא הכי מכירים אותי חושבים שאני פשוט מאוד מופנמת ולפעמים קצת מוזרה... (פעם זה לא היה קצת)) ממש חשוב לי לדעת מה זה היה, והאם אני ממש חולת נפש? זה שזה עבר זה משנה? או שכזה דבר לא יכול לעבור לגמרי וזה עדיין מצביע על משהו? תודה מראש...

למה הופיעו קווים מתחת לחלק מהמשפטים??! אל תתייחסו אליהם, זה לא בכוונה כך שזה לא הדגשה או משו' כזה...

ערב טוב, למעשה את מתארת סוג של מחשבת שווא, דמיונית, בעלת אופי רודפני. סוג כזה של מחשבות יכול להופיע במגוון מצבים נפשיים, ואין די בתיאור שלך כדי לבסס אבחנה ברת תוקף. זה יכול להיות קשור ל- OCD, ויכול להיות גם משהו אחר. מאחר ואת מטופלת הן פסיכולוגית והן פסיכיאטרית, מן הראוי להביא את התופעה לידיעתם, כדי שיוכלו - על סמך הרקע הרחב שברשותם - להתאים את הטיפול התרופתי בהתאם לצורך. בהצלחה וליל מנוחה ליאת

עם הפסיכולוגית גמרתי כבר לפני שנתיים (הייתי אצלה בערך עשרה חודשים) ועם הפסיכיאטרית גם גמרתי... גם כי לא היה מי שישלם יותר וגם בגלל שהיה לי מאוד קשה להשיג אותה, פעם במשך חצי שנה ניסיתי להשיג אותה... בסוף ממש התעצבנתי ושלחתי לה פקס שבו כתבתי לה מה אני מרגישה על כל העניין הזה שהיא לא טורחת ליידע אותי כשהיא מחליפה פלאפון... לא מתקשרת אף פעם גם לאחר חצי שנה... הקיצור לא נראה לי שהיא לקחה את העניין ברצינות... (הייתי אצלה במשך שנתיים, כשבמשך השנתיים האלה היו תקופות שלא באתי כי היא לא ענתה... וגם בגלל שזה יקר...) ובכלל אני בקושי דיברתי כי קשה לי לדבר... אז היא דיברה בערך כל הפגישות ואין לה מושג בגרוש על המצב שלי... כל מה שהיא יודעת זה שהייתי בדיכאון עמוק (לא בטוח שהיא יודעת שהוא היה עמוק...) ושעכשיו אני מדוכאת קצת, היא גם שמה לב שיש לה קצת חרדות חברתיות ועוד קצת... ועל ה OCD היא ידעה... וזהו... היא לא יודעת מה הרגשתי... מה עבר עלי... איזה עוד בעיות יש לי, כלום!! עכשיו יש לי הפתעה בשבילכם אני עושה שירות לאומי בבי"ס של בי"ח פסיכיאטרי... אין להם מושג על הקטע הנפשי שלי ועל זה שאני לוקחת כדורים פסיכיאטרים... בחורה עם הפרעות הולכת לעזור לילדים עם הפרעות... נחמד, לא? (אני דתיה אז בגלל זה קבלתי פטור מהצבא בכלל לא התייצבתי בלשכת הגיוס, אם הייתי עושה את זה הייתי מקבלת ישר פרופיל נפשי...) בכל מקרה הדבר הזה שהיה לי לפני 5 שנים מטריד אותי... ואתם עכשיו הדאגתם אותי ממש... קראתי ת'תגובות שלכם היום בעבודה בבי"ח וחטפתי מזה מצב רוח... הייתי ממש מוטרדת ולא היה לי חשק לעבוד... מזל שהיו היום הרבה ישיבות והפסקות... אוף... אני ממש מוטרדת עכשיו... איך אני חושפת את כל הבעיות שלי? אני לא מסוגלת לדבר ולספר מה קורה איתי אז לא יודעים... אז חושבים שאני במצב סביר... אני ממש צריכה טיפול, אבל בטיפולים אני סתם מבזבזת ת'זמן כי אני חסומה עם מליוני מנגנוני הגנה כך שאף אחד לא עולה על חומרת המצב שלי... לא יודעת מה לעשות...

חווית סוג של התקף פסיכוטי פראנואידי....שמתחבר גם לבעית OCD! כדאי לך מאד מאד לשתף את הפסיכיאטרת במה שסיפרת לנו כדי שהיא תאבחן את הבעיה לעומק ובמדויק ותוכל לתת לך מענה הולם וטיפול מונע להתקפים חוזרים ונשנים בעתיד! בהצלחה רבה.

על סמך מה את אומרת את הדברים האלה? למדת את זה? את עובדת במקצוע? או שזה סתם מידע שצברת? מה ההגדרה של התקף פסיכוטי? כל העניין הזה כולל ה OCD עברו לי, זה יכול פשוט לעבור ודי? מה הקשר ל - OCD? כמו שכתבתי גמרתי עם הפסיכיאטרית שלי... וגם אם לא הייתי גומרת לא הייתי מספרת לה... אני לא מאלה שמספרים... אני לא מסוגלת... זה יכול לחזור ולקחת שוב?!? |רועד מפחד| מה שמלחיץ אותי זה שה - OCD יחזור לי... אבל על זה לא חשבתי בתור דבר שעלול לחזור... התפכחתי מאז... הייתי שרוייה במצוקה מטורפת...

שוב שלום, לא ברור לי מה כל כך הבהיל אותך בתגובתי, שהרי את יודעת היטב (גם מעבודתך הנוכחית) שפסיכולוגים ופסיכיאטרים אינם כה מבהילים, והם אפילו יכולים לעזור. אני מתרשמת שהטיפול התרופתי עובד, והמחשבות שכה הבהילו אותך לא חזרו כבר חמש שנים. חרדה ודיכאון אינם מחלת נפש, וגם מחשבות טורדניות אינן מעידות בהכרח על מחלה. אני מציעה לך מאד להתייחס בזהירות לאבחנות הניתנות כלאחר יד באינטרנט (תודה למבינת-עניין, אבל כדי לאבחן פסיכוזה נדרשים לא מעט ידע מקצועי וניסיון, עם כל הכבוד). כדי להירגע סופית, כדאי מאד להגיע לשיחה עם הפסיכיאטרית שרשמה לך את התרופות, לתאר את מצבך העכשווי, ולשאול את כל השאלות שיעזרו לך להירגע. בברכה ליאת

הרגעת אותי קצת... יש לי עוד כמה שאלות, העניין הזה פשוט מאוד מטריד אותי... אני לא חושבת שפסיכולוגים ופסיכיאטרים מבהילים בכל לא... וזה עוד לפני שהתחלתי ת'שירות בבי"ח... הם אולי יכולים לעזור אבל לא לי כי יש לי בעיות רגשיות קשות מידי... אני לא מסוגלת לדבר אז אי אפשר לטפל בי... התחלתי בטיפול תרופתי לפני שנתיים, בערך שנתיים אחרי שכל זה עבר... באותה התקופה שעליה דיברתי בכלל לא הייתי בשום טיפול... הפסיכיאטרית שמעה שהיה לי OCD אז היא החליטה לתת לי "פבוקסיל" למרות שזה כבר עבר (אולי היא חשבה שאני לא אומרת את האמת כשאני אומרת שזה עבר כי אני מתפדחת בזה... או שאולי כדי למנוע חזרה, לא יודעת...) אז אי אפשר לומר שטיפול מסויים עזר להעביר את זה, זה פשוט עבר כמו שזה בא, מעצמו... אני מסתכלת בזהירות על אבחנות שניתנות לי באינטרנט... אבל אני נורא מוטרדת מהעניין וממש רוצה להבין מה התופעה הזאת היתה בדיוק... קשה לי עם חוסר הוודאות הזאת... ופשוט אין לי מישהו לא וירטואלי לשאול... אני לא הולכת לפסיכיאטרית שלי יותר... לא רוצה לבוא אליה יותר... וגם אין מי שישלם... יש לי בהחלט הפרעות נפשיות... על זה בכלל אין מה להתווכח... ): אז את אומרת שיכול להיות שזה לא מעיד על משהו כזה רציני ונוראי? אם כן זה באמת, או שאת סתם אומרת את זה כדי לנסות להרגיע אותי ולמנוע פגיעה ממידע שמגיע אלי בדרך ובצורה לא כדאית? תודה מראש, וערב טוב...

שלום רב, אני בן 27 סובל ממחשבות טורדניות וחרדות עצומות כבר 4 שנים (מטפל בפבוקסיל), לפני כמה חודשים לאחר חיפוש ארוך ומסויט מצאתי עבודה בתחום שלי (מפעל תעשייתי) לכאורה אמור שיפור כלשהוא, אך עכשיו אני שם לב לבעיות בתחום התקשורת הבינאישית, עמידה על שלי, בקשות בנושאים שונים וכדומה. בשבוע הזה מצב מסוים גרם לי לחרדות כל כך קשות שהרגשתי שאני עומד להתעלף: ביני ובין בחור אחר בצוות קיים סבב של שבוע שבוע בדבר תהליך מסוים שנמשך לאורך כל השבוע כשעתיים כל יום. שבוע שעבר זה היה תורו, אך בשל בעיה טכנית הוא נאלץ לעשות את זה רק במשך יום אחד!!! בתחילת שבוע זה, הוא הסיק בטבעיות שזה תורי, ציינתי בפניו ששבוע שעבר הוא עשה רק פעם אחת, אך הוא לא קבלת זאת. יש לציין שבכל פעם שהבעתי בפניו בקשה דומה הוא התחמק ונאלצתי לסגת. במשך כל הםעמיים שעשיתי את התהליך (המקצועי) למרות שהרגשתי שאני לא אמור לעשותו הוכיתי בחרדות עזות ביותר. מה עושים במקרה כזה שאני לא מצליח לבטא את עמדותי, לעמוד על שלי ולא לצאת פראייר???????????? גמור ונואש ביותר!!!!!!!!!!!! בתודה מראש, רני.

שלום רני, הסיפור שלך מדגים היטב את מגבלותיו של הטיפול התרופתי ואת נחיצותו של טיפול פסיכולוגי במקביל. הגם שהתרופה יכולה למתן את עוצמת הסימפטומים ואת תדירות הופעתם, היא אינה מטפלת במקורות התוך-נפשיים העמוקים הנחים תחתיהם. כך, למשל, התרופה אינה מטפלת בצורך שלך לרצות ולהסיג את רצונותיך מפני אלה של האחרים. באופן פשטני (מאד!) החרדה שלך יכולה לייצג את קולו של רני האמיתי שמתמלא זעם ותוקפנות מול ניסיונות ניצול ושתלטנות חודרנית, אך גם חרדה שמא תוקפנות זו תהיה הרסנית ותביא לאובדן האובייקט. כמו שקורה אצלנו לעיתים קרובות למדי, ההמלצה הטבעית היא טיפול פסיכולוגי, בו תוכל להרחיב את ההתבוננות שלך אל תוך עצמך, וללמוד דפוסי תגובה חדשים, שמחירם הנפשי זול בהרבה. כמובן שעומדת בפניך גם האפשרות לפנות לטיפול קוגניטיבי התנהגותי, שיכוון להתמודדות יעילה יותר עם הסימפטומים החרדתיים עצמם. בהצלחה ליאת

שלום, אני בת 27, מתחתנת בקרוב (ב"ה) ויש לי בעיה: אני מאד חסרת בטחון ודיי חוששת מהקטע של הריקודים היות ואני רגילה תמיד להימנע ולשבת בצד- מה אני עושה במצב כזה- יש עוד אנשים עם בעיה כמו שלי? מה הכי מומלץ לעשות כדי למתן את החרדה שלי מבחינה מעשית? האם יש טיפול ספציפי לעניין זה? אודה מאד לעצתך

שלום לבנת, שיהיה בבשעה טובה!!! חתונה היא אירוע חשוב ומשמעותי, בו שני בני הזוג זוכים - לערב אחד יחיד ומיוחד - להיות במוקד תשומת הלב של עשרות, אם לא מאות, אנשים. עבור אנשים לא מעטים ערב כזה מהווה מקור לחץ. לא כולם מרגישים נוח מול מאות זוגות עיניים סקרניות. מבחינה זו את בהחלט לא לבד. לא אמרת כמה זמן נותר עד לאירוע, וזה מידע חשוב. אם מדובר במספר חודשים, תוכלי לפנות לסדנת התמודדות עם חרדה חברתית, שכן מדובר בטיפול התנהגותי קצר יחסית עם תוצאות טובות בדר"כ. אם החתונה קרובה, תוכלי להחליט "לזרום" בהתאם ליכולותייך. השמחה יכולה להיות רבה מאד גם אם כל האחרים רוקדים סביבך או לכבודך. אני מניחה שאם יירד ממך הלחץ של ה"חובה לרקוד", ותרגישי רשאית לפעול בהתאם להרגשתך, יש סיכוי טוב שמחסומי הבושה ייתפוגגו במהלך הערב עצמו, כטוב לבך ביין.... אני מאחלת לך שתהיי כלה לתפארת בחתונה נהדרת מזל טוב ליאת

תודה רבה על הברכות. החתונה ב"ה עוד כ3 חודשים. מה שחשוב לי לדעת זה אם ידוע לך אם יש משהו בצורה של סדנת תנועה או משהו כזה... אני בטוה שיש עוד אנשים כמוני.. אין מסגרת יותר ספציפית או טיפול ממוקד יותר לבעיה זו?

היתה לי אותה בעיה לפני החתונה . לא ידעתי איך רוקדים בגלל שהרבה שנים לא רקדתי בגלל החוסר בטחון ,. פשוט הייתי מדליקה מוזיקה בבית ורוקדת ( הכי טבעי) ומדמיינת שאני בחתונה ,לפעמים אחותי היתה מצטרפת אלי ונותנת לי חיזוקים. עוד אפשרות היא לקחת כדור להרגיע את החרדה ,אבל להקפיד לבדוק את ההשפעה שלו עליך כמה ימים לפני החתונה. מאז שהתחתנתי (שבע שנים) אני ממש אוהבת לרקוד באירועים ,לפעמים אני נעזרת במעט אלכוהול בשביל להרגיש יותר משוחררת. אז שיהיה לך מזל טוב.

גם לי היתה חרדה והמנעות מלפזז ולכרכר על הרחבה, כדורי רסיטל(לחרדה ודכאון)מאוד עזרו לי להשתחרר בכלל....ונורא לאהוב לרקוד....

בני בן הארבע, אוהב רק לשחק בבובות של האחיות שלו. הוא מאוהב בברבי, הנסיכות, בראץ, וכו'. שום דבר אחר לא מעניין אותו. אבל הוא מתנהג כמו בת, הוא לובש שמלות (אבל אני לא מרשה לו מחוץ לבית), נעליים עם עקבות, מבקש להאריך את שיערו. הוא ביקש מאת האמהות בגן השבוע שתקח אותו אצלה כי" יש לה שיער ארוך, והוא אוהב שיער ארוך" ולאמא שלו יש שיער קצר". וכששואלים אותו מה תהיה כשתהיה גדול הוא אומר, נסיכה או שיהיה לו שמלות... מה לעשות, האם להתייחס לדברים עכשיו או שזה עדיין אינו הגיל? אני לא יודעת איך להתנהג איתו?

ערב טוב, אני מפנה אותך לתשובה ישנה שלי לשאלה דומה. אם יהיו שאלות נוספות אשמח להשיב. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-517206,xFP-517266,m-Doctors,a-Forums.html בהצלחה ליאת

ביתי בת כמעט שלוש. ילדה שמחה בדרך כלל, יש לה אח תינוק בן חצי שנה. אחרי הלידה היתה תקופת הסתגלות לא קלה של מצב רוח רע, בכי משטויות וכעס על כל מה שאני עושה. עברנו את המשבר, הספקנו להיגמל מחיתולים והתחלנו גן חדש, שוב משבר. בינתיים הסתגלה כבר לגן החדש ומאד מרוצה בו (הגננת מדווחת שהילדה פורחת שם) אני רק עכשיו חזרתי לעבודה ובאה מטפלת לתינוק ושוב הגדולה במשבר. בכי ויללנות בלתי פוסקים. סרבנות לכל בקשה (למשל לוקח המון זמן עד שהיא באה להתלבש/הולכת לשרותים/יוצאת מהבית וכן הלאה) למרות שבעצם שגרת היום שלה כלל לא השתנתה מאז המטפלת (למרבה המזל התינוק הסתגל בקלי קלות). אני בכל אופן חושבת שזה קשור בגלל ששיא היללנות הוא בחזרה מהגן אחרי שאני לוקחת את התינוק אלי ומנסה להחליף שתי מילים עם המטפלת לגבי איך היה היום שלו. המטפלת מתיחסת מאד יפה גם לביתי הגדולה ואני מנסה במכוון גם לקרב ביניהן. זה הרקע, עכשיו פשוט משגעת אותי היללנות והסרבנות. אני לא יודעת איך להתמודד. ניסיתי התעלמות - מחריף את הבעיה (הרי המטרה היא להשיג את תשומת הלב שלי) ניסיתי הסחות דעת (להציע לשחק לתת תשומת לב,אפילו סתם להרגע מול הטלויזיה) זה לא עוזר וכשאני מתיחסת אליה היא בדיוק כועסת ואף בועטת בי שאתרחק. ניסיתי לכעוס עליה וזה עוזר רגע כאשר אני כבר ממש כועסת ושתי דקות אחר כך מתחיל שוב. ניסיתי פרסים (קטנים) על התנהגות טובה ולא רק שלא התנהגה יפה אלא שאחר כך שנאמר לה שחבל, ושלא תקבל את הפרס היה עוד התקף זעם. אני פשוט מיואשת. החשש שלי הוא שהילדה תהפוך להיות נורא מפונקת ושאני לא משתלטת על זה אבל יד יותר קשה לא מניבה תוצאות. ברור לי שהכי טוב אם יכולתי לבלות יותר זמן רק איתה אבל זה לא מתאפשר כי אני עם שני הילדים לבד והתינוק צריך תשומת לב. ועכשיו כשאני עובדת אני מתגעגעת גם אליו. כשהוא מעסיק את עצמו ואני מתפנה אליה אז היא כבר באמצע סצינת זעם. פעמים בשבוע אני הולכת רק איתה לחוג ועוד פעם שהיא נפגשת עם חברות. שאר הזמן צריך להסתדר יחד. אשמח לכל עיצה על התמודדות עם היללנות הבלתי פוסקת..

ניצן יקרה, בתך הקטנטנה עברה בחצי השנה האחרונה מהפכים עצומים. הילדה השמחה בדרך כלל, נדרשה בזמן קצר מאד להסתגל ללידת אח, להיגמל מחיתולים, להתחיל גן חדש, ועכשיו להסתגל גם למטפלת חדשה. אני מביאה בחשבון שינויים נוספים כגון מעבר למיטה של גדולים או גמילה מבקבוק. כל אחד מן השינויים הללו מהווה כשלעצמו משבר התפתחותי, וכולם ביחד יוצרים מצב תובעני מאד עבור ילדה כה צעירה. כשאת משתמשת במונחים "יללנות" או "סרבנות", עולה מהם ניחוח של כעס, אכזבה, ואפילו ייחוס של זדון מצידה. בתך, גם אם היא הבכורה, עדיין אינה בת שלוש! פעוטות בגיל זה מתקשים מאד לווסת ביטויים רגשיים עזים, והבכי (או התקף הזעם) הם כמעט הדרך היחידה העומדת לרשותה כדי לומר: " קשה לי. עצוב לי. אני רוצה את אמא כמו פעם. אני לא רוצה בכלל להיות גדולה. אף אחד כבר לא מתפעל ממני. כולם פתאום עסוקים בתינוק הלא נחמד הזה. אני רוצה את מיטת הלול הישנה שלי. אני רוצה שגם לי יחליפו חיתול". לכן, במקום לחשוב על פתרונות איך להפסיק את היללנות המנדנדת הזאת, מוטב לנסות ולהקשיב לה. ממש כמו שהיינו רוצים שיקשיבו לנו כשקשה לנו. אני יודעת שבמסגרת סדר יום עמוס כמו שלך, קשה לשאת טרדות ורעשים מיותרים. אבל אם תזכירי לעצמך שמקור ה"רעש" אינו אלא ילדתך הקטנה, שהייתה עד לא מזמן מקור האושר הגדול בחייך, ושהיא נורא נורא זקוקה לך, נדמה לי שיהיה לך קל יותר לשאת זאת ולהתייחס לכך בסבלנות וסלחנות. תוכלי להגיב לכך באמירה כמו: "אני רואה כמה קשה לך. גם אני מתגעגעת אליך נורא, אפילו עכשיו, כשאני מחתלת את התינוק. כשתגמרי לבכות בואי אלי לחיבוק חזק חזק". כך את מעבירה מסר מכיל ומקבל, שאינו מתכחש לקושי שלה, ומציעה את עצמך, כמה שאת יכולה במגבלות היומיום שלך. אם תרגישי שהמצב מחריף, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולקבל הדרכת הורים קצרה, שתסייע לך קונקרטית בהתמודדות הממשית. בהצלחה ליאת

יש לי שני נושאים, אז אשמח אם תוכלי לענות על שניהם. 1. בטיפול שאני עוברת מזה 8 חודשים, אני עסוקה יותר מדי (ביני לבין עצמי) בקשר שלי עם המטפלת מאשר עם שאר הנושאים שכואבים לי. למשל, אם ארצה לבטל. מה היא תגיד, מה היא חושבת עלי, למה שאתן לה להיות האדם הכי קרוב אלי, האם היא עוזרת לי, מבינה אותי, האם אני עוברת את הגבולות אם אני מתקשרת, סובלת אותי, לא סובלת, מתרגשת, לקחת הפסקה, להמשיך....וכל מיני דברים . 2. אם ישנו אירוע שאני הדחקתי אותו יותר מ-20 שנה ולא שיתפתי אף אחד, למה שאני אשתף אותה, ולהחזיר את כל הזכרונות הכואבים. נכון שהאירוע מנע ממני הרבה דברים בחיים, אבל אני הסתדרתי או השלמתי עם התוצאות פחות או יותר. היא דוחפת ולוחצת יותר מדי ורוצה שאני אדבר על הנושא, היא מנסה בכל הדרכים ואני מצליחה להתחמק מהנושא בכל השיטות..!!!!! אשמח לקבל את התייחסותך לשני הנושאים. תודה רבה על סבלנותך וזמנך.

שלום ציפי, עיסוק-יתר בסוגיית היחסים ביניכן יכול לשקף התעסקות דומה גם מחוץ לחדר הטיפול בסוגיות של יחסים, קרבה וריחוק, מתן אמון, הצורך להיות אהובה, הפחד לאכזב, הפחד להינטש, וכו'. אלה סוגיות נכבדות ביותר, היכולות - כמו כלום - לדחוק הצידה עניינים אחרים. עיסוק יתר בסוגיית היחסים יכול, עם זאת, לשקף גם ניסיון לא מודע (או מודע בחלקו) להימנע מלעסוק בעניינים אחרים, מכאיבים, מאיימים, או טעונים מאד. נדמה לי שהחלק השני של פנייתך מרמז על אפשרות כזו. כדאי לדעת שחומרים מודחקים המאלצים אותנו "לדגור" עליהם בכל הכוח ולשמור שלא ידלפו החוצה, לבד מן העובדה שהם ממשיכים להחמיץ ולתסוס בתוכנו, גם גוזלים משאבים נפשיים רבים שהיו יכולים להיות מופנים לאתגרי חיים אקטואליים יותר. למה שתספרי זאת דווקא לה? אולי כי היא אדם נייטרלי, שלא יתמוטט ולא יישבר מהתכנים הללו, לא יספר אותם לאיש, ולא יעזוב/יאשים/יכעס עליך בגללם. בעיני אלה סיבות לא רעות בכלל. מה את אומרת? ליאת

בוקר טוב לך. פעם ראשונה שאני בפורום וראיתי שהיה לך לילה ארוך כאן!!! אני מודה לך על התשובה. רציתי רק להגיב לסוגיה השניה. נכון שאני הדחקתי את האירוע המכאיב אבל הוא כבר לא תוסס שם, הוא יושב לו בשקט ונחת, אבל כפי שאמרתי הוא לא מנע ממני כמה חוויות בחיים (שאני כן הייתי רוצה אותם), אבל אני כבר שלמה עם זה וממשיכה את החיים עם ידיעה שאני אמשיך בלעדיהם. עכשיו בקשר לזה שהיא אדם ניטרלי, שלא יישבר או ...מהתכנים...נכון, אבל עדיין מה היא תעשה עם זה תגיד לי שזה לא היה אשמתך, שאת צריכה להמשיך עם החיים,....וכו'. ואז מה בסוף אני רק אחשוף דבר מגעיל ביותר למישהי שאני לא מכירה, שאני באיזשהוא שלב מחיי אפסיק לראות אותה. ואותם מחשבות ימשיכו ללות אותי אבל הפעם כשהם יותר תוססים, ויותר כואבים, ויותר מרעישים (כמו שהם עכשיו, מרגע שהיא העלתה את המחשבה שאנחנו נדבר על העניין, אני לא מצליחה לשבת בשקט, אז איך יהיה כשאני אדבר על פרטי פרטים). אז למה לי?

אחותי בת 11 ועברה את כל מלחמת לבנון בממ"ד. לאחרונה היא מסרבת ללכת לבי"ס, כל רעם/רעש קטן מקפיץ אותה, והיא נוטה למצבי רוח/אכילה משתנים. לאחר הפנייה לפסיכולוגית (לא מומחית לילדים) היא אישרה שהילדה בריאה-שמחה וכו אך כדאי שגם פסיכיאטר יראה אותה-שאלתי האם ישנה סיבה להפנייה לפסיכאטר למרות שהכל תקין? מה ההבדל המהותי בינהם? והאם כדאי לקחת אותה לפסיכולוג שמומחה לילדים?? תודה מראש !!

שלום מירב, אתחיל מהסוף: התשובה היא - כן! כדאי להגיע לפסיכולוג המתמחה בילדים. הפרעות רבות מקבלות אצל ילדים ביטוי שונה מאד מזה של המבוגרים, וחשוב מאד לא לפספס אבחנה. יתכן שההפנייה לפסיכיאטר עלתה מתוך הצורך שעוד עין תראה אותה (גישה אחראית!), או כדי לבדוק אפשרות לטיפול תרופתי הרגעתי. אני מסכימה שהמצב שאת מתארת ראוי להערכה נוספת. אשמח לשמוע כיצד הוחלט לעזור לה. בהצלחה, וחורף חם ונעים שם, בצפון. ליאת

הבטחתי דיווח על איך הייתי גיבורה ו"בהיתי להתקף חרדה בלבן של העיניים", רק שלשמחתי הוא דילג עלי הפעם ופשוט לא בא (היה נחמד אם זה היה בזכות משהו שאני עשיתי, אבל סתם נוטרלו הגורמים שכ"כ הבהילו אותי לפני האירוע. עד העונג הבא). אבל יש לי שאלה אחרת. ה ex-מטפלת שלי הציעה לי לקרוא מאמר/ים של ויניקוט, שעוסקים באני האחר/מזוייף לעומת האני האמיתי (אם השם זכור לי נכון). אני מתארת לעצמי שהיא ניסתה לתת לי 'הזדמנות' נוספת להבין מה קורה איתי, על אף שהפסקתי את הטיפול באמצע. הבעיה היא, שקראתי מה שמצאתי ברשת בנושא (לא מצאתי ספרים או משהו. יש בעברית?), ונראה לי שלא ממש הבנתי. יש מצב אולי להסביר את הנושא להדיוטות? או אם מישהו אולי מכיר קישורים (לאו דווקא באינטרנט) לנושא, שכתובים בשפה לא מקצועית.. תודה מראש

שלום שייקי, תודה על הדיווח ששימח אותי למרות שאינך מייחסת את ההצלחה לעצמך. כשיגיע "העונג הבא" תוכלי להכניע אותו אם תסכימי פשוט להיות שם, במחיצתו, מבלי לשנות בגללו דבר משגרת חייך. באשר לרעיונותיו של וויניקוט, לא הצלחתי להבין אם את מבקשת הפנייה לחומר מקצועי או פופולרי. חיפוש קצר בגוגל ("וויניקוט+עצמי מזויף") העלה אזכורים רבים הכתובים בלשון ברורה ביותר. אם תרצי בכל זאת לקרוא את וויניקוט עצמו, תגלי שספרים רבים שלו כבר מתורגמים לעברית והם קריאים מאד וידידותיים גם לקורא ההדיוט. קריאה נעימה ליאת

שלום לכולם, אני בת 28 ויש לי אח בן 15 וחצי שכבר שנה ויותר כל הזמן מאיים שהוא הולך להתאבד, הוא לא הולך לבית ספר כבר שנתיים, יש לו הפרעות קשב וריכוז דבר שפגע בערך העצמי שלו , אין לו חברים בכלל והוא משתמש בכל תירוץ אפשרי כדי להשאר בבית ולא לצאת ולראות אנשים.. ניסינו במשפחה לתאם לו פגישה עם פסיכיאטר, הוא לא היה מוכן ללכת,, ניסינו לעודד בכל דרך אפשרית, ניסינו תרופות טבעיות כמו פרחי באך אבל הוא לא מוכן לכלום, הוא רק רוצה להשאר בחדר שלו כל היום..מה לעשות? אנחנו אובדי עצות..אנחנו משפחה תומכת חשוב להדגיש אך הוא לא רוצה שום עזרה ..האם אפשר להביא פסיכולוג הביתה? כי הוא פשוט לא מוכן לצאת מהבית ..ואני חושבת שאין ברירה והוא צריך לקחת כדורים אנטי דכאוניים, האם יש פסיכיאטרים שמגיעים לבתים של אנשים ? תוכלו להמליץ לי איך להגיע אליהם ? .. אודה לכם מאוד אם תוכלו לעזור לנו..

שלום הדס, המצב שאת מתארת נשמע בהחלט לא טוב, וכדאי מאד לפעול ללא דיחוי כדי לעזור. אם אחיך היה סובל, חלילה, מבעיה גופנית המחייבת בדיקת רופא, יש להניח שלא הייתם מוותרים לו ומביאים אותו - גם נגד רצונו - למרפאה או לבית החולים. אני חושבת שיש לעשות כל מאמץ להביאו לשיחה עם פסיכיאטר, ולהבטיח לו שלא ייעשו שום פעולות של כפייה. תוכלי להדפיס עבורו את תגובתי זו. ביקור אצל פסיכולוג או פסיכיאטר הוא לא יותר מאשר שיחה פנים אל פנים בה מתאר הפונה את תחושותיו, את קשייו ואת הפער בין מצבו הנוכחי לאופן בו היה רוצה לראות את עצמו. הפסיכולוג או הפסיכיאטר יקשיבו, ינסו לתת אבחנה על סמך התיאור הזה, ולהציע טיפול מתאים. הפסיכיאטר הוא מי שמורשה לרשום טיפול תרופתי, והפציינט רשאי לסרב לטיפול אם לא ישתכנע בנחיצותו. לרוע המזל, פסיכיאטרים ופסיכולוגים אינם נוהגים בדר"כ להגיע לבית הלקוח, אם כי אני עצמי נתקלתי הן בפסיכולוגית והן בפסיכיאטר שעשו באופן חד פעמי ביקור בית. אז התשובה היא כנראה כן! יש פסיכולוגים ופסיכיאטרים שעושים זאת לפעמים, אבל תאלצו לחפש אותם בכוחות עצמכם. פשוט להרים טלפון ולשאול. אשמח אם תעדכני אותנו בהמשך בהצלחה ליאת

אני בת 32, יש לי חבר מקסים בן גילי ואנחנו מאוד מאוהבים ואף חושבים לקחת צעד קדימה במערכת היחסים שלנו. הבעיה היא שהוא חולה במאניה דיפרסיה ואני חוששת לגבי העתיד. אני פוחדת שהמחלה תעבור לילדים (במידה ונתחתן), שהוא לא יתפקד בתקופות מסויימות ואצטרך בעתיד לקחת את כל עול הבית והמשפחה על כתפיי הצרות. הוא היה מאושפז בעבר אבל כיוון שהיינו חוזרים ונפרדים בלי סוף (כבר 3 שנים), אף פעם לא "זכיתי" לראות אותו ממש בהתקפה, תמיד ראיתי אותו רק אחרי האשפוז . כרגע, ההשלכות של המחלה הן שהוא לא עובד, או לפחות לא יציב בעבודה מסודרת, תמיד מתפזר עם עצמו לכל מיני כיוונים שמתכנן לעשות אבל אף פעם זה לא יוצא לפועל, ישן המון בגלל הכדורים וכו'. כשהוא עירני או שפוי הוא הכי מקסים ומדהים בעולם אבל הפחדים שלי לא נותנים לי מנוח ואני מאוד מתלבטת. מה עושים?

שלום גלית, נדמה לי שכמעט בכל הדתות והתרבויות, נשבעים בני הזוג ביום חתונתם לאהוב, לנחם, לכבד ולשמור זה על זו בחולי ובבריאות, עד שהמוות יפריד ביניהם. במעמד החגיגי הזה, מרבית הזוגות אינם נותנים את הדעת על האפשרות שצרה אמיתית עלולה לנחות עליהם ולהעמיד במבחן את שבועתם זה לזו. במקרה שלך, קיימת ידיעה מראש, לפחות לגבי עניין אחד. מאניה דיפרסיה היא מחלה כרונית, שיש ללמוד לחיות איתה, ולהביא בחשבון את כל השלכותיה, כולל אלה הגנטיות. אני מניחה שאיש לא יוכל להחליט בשבילך, האם לקשור את גורלך עם האיש שלדברייך כה מקסים ומדהים. כדי שתוכלי להחליט בצורה מושכלת ונבונה, הייתי מציעה לך לנסות שלא להתעלם מאף היבט של המחלה, ללמוד עליה ככל יכולתך, ואף לשוחח עם הרופאים המטפלים בו. אני מאחלת לך שתדעי לקבל באומץ את ההחלטה הנכונה לך, וללכת עמה בלב שלם. בברכה ליאת

שלום ליאת, מעדכנת לגביי מצבי ....אני מרגישה הרבה יותר טוב מבחינה נפשית ,השבוע האחרון היה ממש קשה בשבילי נלחצתי והרגשתי מאוד מאוד לבד ,אתמול הייתי בטיפול ושיתפתי סוף כל סוף את המטפלת שלי בהתפתחיות האחרונות הדחקתי במשך 3 שבועות בעיה רפואית קטנה (אצטרך לעבור כנראה צינתור קטן),לא רציתי לשתף הפעם מכיון שכל השנה האחרונה התמודדתי עם בעיה גדולה שהייתה חלק מרכזי בטיפול .....גם הוריי לא ידעו הפעם על בעיה החדשה (לא רציתי להכאיב ),התכתבתי איתך הרבה בשבוע האחרון וגם פה למען האמת לא ממש שיתפתי ...אולם כעת אחרי התייעצות עם קרדיולוג ושיתוף הוריי בעניין אני הרבה יותר רגועה ....והכי חשוב לי שהרווחתי בחזרה את המטפלת שלי שכל כך הרגשתי שהיא הלכה לי לאיבוד בדרך ...בלי קשר לקטע הבריאותי ,השבועות האחרונים היו לא קלים בטיפול (כעסתי עליה ולכן כנראה לא יכולתי למרות הצורך לשתף אותה )כעת חזרתי בהמלצת הפסכיאטרית לקחת חצי כדור לוסטרל ...היא המליצה לי אחרי 5 ימים לעבור לכדור שלם לא בטוח שאני יעשה זאת, אני נפגשת איתה ביום א ונראה מה היא תאמר לי..אני לא ממש אוהבת לקחת את הכדור ,אני מרגישה קצת בדיכאון אחרי כל המסע הבריאותי ונפשי אני רוצה כל כך להרים את הראש וכל פעם יש משהו שמעכב אני מרגישה קצת יותר חזקה שאני יודעת שהמטפלת איתי ...(זה ממש חדד לי את התחושה כמה היא משמועותית בחיי ) אני יודעת שאני חייבת לעבוד על עניין הקרוב ריחוק הזה ....עכשיו אני מסתכלת קדימה ויש לי תחושה שאני בדרך הנכונה ....מודה לך מאוד על התכתביוית האחרונות זה עזר לי ....אני.

'אני' יקרה, אין לך רגע דל, הא? מה פתאום צנתור עכשיו?! :-)) אני שמחה לשמוע שחזרת לשתף את המטפלת שלך במה שעובר עליך. גם הלוסטרל עשוי להיות ידיד טוב בימים אלה. אני יודעת שאנחנו, כאן בפורום, אפילו לא מתקרבים להיות "טיפול", ובכל זאת, אל תלכי גם לנו לאיבוד, וספרי לנו מה שלומך. כמי ששייכת לאחת המשפחות הכי מצונתרות בארץ, אני יכולה להבטיחך שזה תהליך פשוט למדי ולא נורא כמו שזה נשמע. יותר מהכל שמחתי בכותרת שבחרת לפנייתך. שמרי על קשר, וחיבוק חזק ליאת

כבר שנה שאני נמצאת בטיפול. אני מטופלת במרפאה איזורית לבריאות הנפש באיזור מגוריי. לאחרונה התעוררו כל מיני בעיות עם המטפלת, שמן הסתם אולי זה הכל בי והכל הבעיות בי ולא בה... זה הקטע .... שאני לא יודעת... מה שאני כן יודעת שיש לי בעיה עם לסמוך על אנשים. קושי לתת אמון וקושי להיפתח למטפלת וזה לא מתוך אי רצון אלא באמת מקושי לבטא את התחושות והרגשות הקשים. (רוצה להסביר למטפלת את הכאב שלי, ומה מפריע לי והיא רוצה לעזור... אבל קשה לי להסביר, אוף) הבעיה העיקרית שיש לי כרגע,שמעצבנת אותי ומפריעה לי היא שהמטפלת פשוט חסרת אחריות ,ומרוב החוסר אחריות היא לא זוכרת איפה התיק האישי שלי. אז... איך אני יכולה לסמוך עליה? לפני כחודש וחצי הייתי בשיחה אצל הפסיכיאטר והיא העבירה את התיק שלי אליו, שזה סבבה, מקובל עליי. אבל מאז נעלמו עקבותיו של התיק. ואני כועסת כל כך על המטפלת,שקשה לי כבר להגיע לפגישות . אף הודעתי לה שיש לה שבוע למצוא אותו ואם לא אני אדאג למצוא אותו גם אם אני אצטרך להפוך את כל הקליניקות שם. וזה לא נאמר מרוע פשוט מפריע לי שכל החיים שלי כתובים כביכול בתיק הזה, וחומר אישי שאני הבאתי לה כדי לקרוא בין הפגישות. עוד בעיה נוספת המטפלת בתחילת הטיפול נתנה לי מס' טלפון אישי שלה ,כי היא הרגישה צורך לתת כדי שאני אוכל להיעזר בה מעבר לפגישות במידת הצורך. היתי מתקשרת אליה אך ורק כדי לתאם פגישות כל יום חמישי, כי רק ביום חמישי אני יודעת את שעות העבודה שלי לשבוע הבא. והסידור הזה היה מקובל על שתינו שאני כל חמישי מתקשרת ואנחנו קובעות לשבוע הבא. השבוע לא יצא לי להתקשר ביום חמישי אז התקשרתי ביום שישי בצהרים. היא אמרה לי ששישי בצהרים לא מתקשרים כי אנשים נחים בשעות האלו. אמרתי שאני מבינה והיא צודקת וזה לא יקרה שנית, אבל בשיחה הזו נכנסנו לעימות ובפגישה שאחרי אותה שיחה לא היה לי קל... אני ממש רבתי איתה... הייתי עצבנית ....דיברתי אליה ממש לא יפה. את האמת בתוכי רק אני יודעת. לא עשיתי את זה מרוע... אני עצבנית וישר זרקתי מילים בלי לחשוב לפני כן ,לא התכוונתי לפגוע בה(יש לי חשש שפגעתי בה), אבל אני הרגשתי פגועה ממנה, אז פגעתי . לא בכוונה. ועכשיו אני שונאת את עצמי. ועדיין יש בי כעס עליה,לא מוסבר. לא יודעת.... לא מבינה את עצמי. רק יודעת שאני ממש סובלת כבר ונמאס לי. מרגישה חרא מבפנים אבל לכאורה מבחוץ הכל בסדר, אבל בפנים מתמוטטת. לא יכולה פשוט לא.

שלום לך, גם כעס מוצדק, ראוי שיבוא לידי ביטוי הולם. התירוץ "הייתי עצבנית" אינו יכול להצדיק כל סוג של תגובה. כך, תיק שהלך לאיבוד אינו סיבה להפוך את כל הקליניקות במרפאה, והערה שמסמנת גבול אינה סיבה לקיתונות של עלבונות. איפה בדיוק הבעיה, בטיפול או בך, זאת שאלה שמוטב לברר עם המטפלת. בברכה ליאת

הבנתי לפחות מהדברים שלך שהבעיה היא בי. בטוח שהבעיה בי.עכשיו אני יודעת. איך את היית מרגישה אם תיק *שלך* היה הולך לאיבוד,ואת יודעת שכתובים בו דברים מאוד אישיים? אני תוהה לעצמי, את לא חייבת להשיב. אני יכולה להגיד לך לפחות שאני מרגישה עם זה קשה. קשה לי עם זה. ומבינה אותה היא בת אדם סך הכל כמו כולנו וזה יכול לקרות.

לא אמרת(חוץ מלהאשים אותי בדרך שבה הגבתי...) בעצם כלום, לא ממש השבת לי, איך איך ממשיכים בטיפול עכשיו? אני כבר לא יודעת אם אני יכולה ,לא אכפת לה ממני כלל, היא איתי כי זו העבודה שלה, ככה שהיא שונאת אותי, כי אני בחורה דפוקה ומטומטמת בהרבה מובנים ומגיע לי, ואני לא יודעת לבטא את עצמי ולא מסוגלת להסביר את עצמי. אני חסרת תקנה.סתומה.מפגרת. אבל אני גם מאוד סובלת , מרגישה שכל הדלתות שלה נסגרו בפניי מה שמשאיר אותי עוד יותר בתחושה קשה. אני לא מתאימה לעולם הזה אני רק מפריעה כאן לכולם. אני באמת משוגעת? אני באמת דפוקה? אני חולת נפש? שונאים אותי? כבר כמה ימים אני הולכת עם הרגשה שאיש לא צריך ורוצה בקיומי. שאני לא מעניינת אנשים. שאין לי מקום בעולם החרא הזה. מתפללת שכבר יגמר הסיוט הזה... גם אם זה יצטרך להיגמר במוות, למי אכפת? העיקר שיגמר כבר.

לא יצא לי לפגוש עוד מישהו/י כמוני שכל כך קשה לו/ה לדבר ולהסביר את הכאב והמצוקה שלו/ה... וזה הדבר שהכי משגע אותי... זה פשוט לא נורמלי... אני מרגישה כל כך נכה בגלל זה... אני שונאת את עצמי כל כך בגלל זה... מרגישה כל כך חסרת אונים, וחסרת שליטה... יש לך אייסיקיו או מסנג'ר? אני אשמח לדבר איתך, מקווה שגם את... זה יכול ממש לעזור לי, ונראה לי שגם לך...

שירה יקרה, לא נראה לי שיעזור..... שולחת לך כוחות מכאן אני

שלום לך ליאת, קודם כל אני רוצה להודות לכם על פורום יעיל זה...ממש תודה יש לי שאלה... אני בטיפול כבר שנה בגלל כמה נושאים שרציתי לטפל בהם, כלומר אני פניתי בעצמי לטיפול בלי שום דחיפה מאף אחד. הבעיה היא שברגע שהמטפלת מבטלת את הפגישה בגלל סיבה מסוימת אני שמחה, ומרגישה יותר נינוחה באותו שבוע. טוב לי עם המטפלת, למרות שהיא אומרת שאני מתנגדת נורא לטיפול (והוכחה לזה שאין הרבה התקדמות בנושאים החשובים, אלא רק ביחס שלי אליה- כי גם זה בהתחלה היה קשה). אני מחכה לפגישה אבל ברגע שאני שם, אני רק מתפללת שזה יגמר כבר, ואני אפילו לפעמים חוזרת הביתה מיד ומנסה לכתוב/לשחזר מה היה שם ולא מצליחה, אני פשוט מדחיקה הכל או לא מקשיבה. אני בקיצור כנראה שונאת את החיטוט העצמי הזה....אז האם כדאי להמשיך בטיפול ולהמשיך לסבול, או פשוט לעזוב ולתת לחיים להוביל אותי!!!!!

שלום נועה, את שואלת "האם כדאי להמשיך בטיפול ולהמשיך לסבול, או פשוט לעזוב ולתת לחיים להוביל אותי?", ולי יש הרגשה שהחיים הובילו אותך לטיפול, לא בלי סיבה. אם את מחכה לפגישות ומרגישה שהצלחת ליצור קשר קרוב ובטוח עם המטפלת שלך, קשר שהושג במאמץ ואינו מובן מאליו, יש יסוד להניח שמתרחש תהליך ביניכן. טיפול פסיכולוגי - בניגוד לשיח חברי - אינו אמור להיות משעשע, נינוח או נעים בהכרח. אדרבא, הוא כרוך בהתבוננות נוקבת אל תוך עצמנו, בהתערטלות נפשית, בחיטוט בלתי פוסק בפצעים ישנים או טריים שחרצו בנו החיים, בעבודה קשה. כשטיפול מתבטל באורח בלתי צפוי, אין זה מן הנמנע שתורגש מידה של הקלה מקומית (אל תגלי לאף אחד, אבל גם מטפלים לפעמים שמחים כשזה קורה). עדיין אין בזה כדי לשמוט את חיוניותו של הטיפול או את תכלית קיומו. מקווה שתחליטי טוב ליאת

תודה על התשובה. אבל אחד המשפטים משך את תשומת לבי יותר מאחרים "(אל תגלי לאף אחד, אבל גם מטפלים לפעמים שמחים כשזה קורה-פגישה טיפולית מתבטלת)", אז התיאוריה שלי נכונה והיא שלפעמים המטפל אין לו כוח למטופל והוא ממשיך כי זו העבודה שלו והוא צריך להתקיים. כלומר יכול להיות שהמטפל מתקשר למטופלים מסוימים יותר מאחרים אבל הוא ממשיך בלפגוש את "האחרים" כי הוא חייב, אבל בעצם הוא עושה להם נזק בלי שירגיש את זה...ואל תגידי לי שחובתו של מטפל להפסיק את הפגישות אם הוא מרגיש שמשהו לא נכון קורה שם, כי גם בפסיכולוגיה, וכמו בכל המקצועות האחרים, לא כולם "מלאכים".

הדברים הרגילים ממשיכים לכאוב(: אני עייף זה קשה להמשיך..........ולא יודע למה זה טוב.....

MR BLUE היקר, כל פעם מחדש אני נשבעת לא להתחיל עם זה, אבל קשה לי להתאפק. שולחת לך שני בתים בלתי נשכחים משירי סוף הדרך של לאה גולדברג- "הדרך יפה עד מאוד - אמר הנער הדרך קשה עד מאוד - אמר העלם הדרך ארכה עד מאוד - אמר הגבר ישב הזקן לנוח בצד הדרך צובעה השקיעה שיבתו בפז ואודם הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך" עוד לא הגעת לזמן שאפשר לנוח. שולחת לך עידוד וכוח להמשיך ליאת

שלום בתי בת 18 וקשה לה למצוא חברה 1- היא ביישנית 2- היא לא יודעת איך לשמור על הקשר תמיד תמיד התחילה לייצר קשר עם בנות מהכיתה ואחרי חודשיים הן הספיקו להיות חברה שלה ,היא בהתחלה מאוד עוזרת להן ועושה הכול בשביל לשמור עליהן והן בסוף נוטשות אותה וזה גורם לי בכל השנים הללו לצער רב .וכל השנים הללו אנחנו המשפחה היינו חברים שלה ועודדנו אותה ,בגיל 13 שלחנו אותה להרבה פגשות עם פיסיכולוגית וזה לא עזר לה .רציתי לדעת אם יש במרכז קובוצות ששם לומדים איך לירכוש חברים .רציתי להוסוף שהיא ילדה שמציינת בלימודים.וזה שאין חברות מאוד מאוד מעציב אותה , וכל מה שאני אומרת שצריך לעשות כך וכך היא לא מצליחה ליישם .ותודה לתשובה מראש

שלום דיינה, את מתארת קושי מתמשך ועקבי ביוזמה ושימור של מערכות יחסים אצל בתך. את מציינת שבתך ביישנית, והרבה שנים הסתפקה בכם, המשפחה, לסיפוק צרכיה החברתיים. לא ברור האם הטיפול הפסיכולוגי בגיל 13 כיוון לבעיות החברתיות שלה, או שמא היו סיבות אחרות. כך או כך, אין זה מן הנמנע לפנות ולהיעזר שוב, דווקא לקראת גיוסה לצבא (או שירות לאומי, או לימודים גבוהים), המהווה הזדמנות פז להרחיב מעגלים חברתיים ולפרוץ את חומת הבדידות. יש מכונים פרטיים המציעים קבוצות טיפוליות המכוונות למיומנויות חברתיות פגועות או לסוגיות של חרדה חברתית. תוכלי להגיע אליהם דרך מנוע החיפוש גוגל, שם תוכלי להקליד "חרדה חברתית" ולראות מה תקבלי. בהצלחה ליאת

שלום! ביתי בת 10 בכיתה ד' . עד כיתה ב' היא היתה ילדה מקובלת וחברותית, בכיתה ג' הצטפה ילדה חדשה ומאז הכיתה נהפכה לחבורות,חבורות, יש את המקובלות ויש את הלא מקובלות , כאשר ביתי בחבורה של לא מקובלות , דיברתי עם המורה והיא לא תורמת לעניין, ולדעתי גם ההורים שותפים לחוסר גיבוש מכוון שהם חוגגים לילדיהם ימי הולדת הם עושים זאת בנפרד רק לחבורה עצמה , ביתי מרגישה זאת ומאד לא טוב לה יחד עם זאת הביטחון שלה התערער והיא כל הזמן טוענת שהיא לא מבינה מה קורה, איך בגן ובכיתות הנמוכות היא היתה מקובלת וכעת לא, אני מנסה ליטוע בה חיזוקים שמי שלא רוצה בחברתה ההפסד הוא שלו , וכנראה שהוא גם לא שווה אותה , ומצד שני אני מנסה לקרב אותה לחבורה השניה אך שם היא מרגישה דחויה, אני מרגישה חסרת אונים ולא יודעת כיצד לעזור לה,הכנסתי אותה לחוגים כדי שתהיה עסוקה בדברים חיוביים כאשר היא פנויה היא מדברת באיי סי קיו עם כולם גם עם חבורת המקובלות כך שאני בעצמי מבולבלת אך לרוב , בפועל היא משחקת או מוזמנת לחבורת הלא מקובלות . שאלתי היא כיצד אוכל לעזור לה? כי כשאני מאיצה בה להצטרף לחבורת המקובלות אני מרגישה שזה מלחיץ אותה, האם להניח לה שתהא עם מי שנוח לה, לחגוג לה גם יום הולדת רק לחבורה שלהם?

שלום יערה, ילד דחוי או מבודד הוא אחד הדברים היותר עצובים בעולמנו, המעורר בנו, כהורים, רגשות של חוסר אונים ותסכול. כולנו היינו רוצים שהילד שלנו יהיה מקובל ואהוד, מנהיג חברתי, מאושר ומסופק חברתית. כאשר אני קוראת את דברייך, איני מתרשמת שמדובר בילדה בודדה. את מתארת כיתה המפולגת ל"קליקות" חברתיות, בהן כאלה הנחשבות ליותר וכאלה הנחשבות פחות. לדברייך, בתך היא חלק מחבורת בנות, ואיני מבינה מדוע להתעקש לצרפה לחבורה של בנות שבאופן טבעי אינן רוצות בחברתה. מוטב להאיץ בה לפתח ולהעמיק את קשריה עם חבורת הבנות שסביבה, מבלי ליפול להגדרות של "מקובלות" או "לא מקובלות" (מקובלות על מי?). אני מזמינה אותך לבדוק עם עצמך (באומץ!), האם אין כאן מעורבות יתר שלך, ועלבון שלך (יותר מאשר שלה) מול מה שמתפרש על ידך כדחייה ע"י ילדים והורים מסוימים. המשיכי לעודד את בתך לשחק, להזמין ולהגיע אל הבנות הנחמדות שכן שמחות בנוכחותה, לשדר לה עד כמה היא שווה ואהובה בבית, ולהניח לה לפלס בכוחות עצמה את דרכה אל הסביבה החברתית הטבעית שלה. ילד שאמא מתעסקת יתר על המידה בענייניו החברתיים עלול לפתח תחושה בסיסית של אי-כשירות וחוסר ביטחון. לעומת זאת מסר של "אני סומך עליך" הוא מסר מחזק הרבה יותר. בהצלחה ליאת

שלום רב! קיום מפגשים פעמיים בשבוע בא לידי ביטוי כבקשת המטופל או המטפל ? תודה מיקה.

מיקה שלום, ישנם מטפלים שמאמינים שטיפול של פעמיים בשבוע יותר אפקטיבי ומעמיק מאשר פעם בשבוע. ישנם מטופלים שמרגישים ששיחה של פעם בשבוע הינה דלילה מידי ולא מספקת. ישנם מצבים רגשיים הדורשים התערבות אינטנסיבית יותר של הפסיכולוג. לכן: זה יכול לבוא גם כבקשה של המטופל, גם של המטפל וגם לעיתים כ"הכתבה" של הסיטואציה הספיציפית. בברכה, גדעון

שלום רב היתה לי מורה מדהימה למת"מ,היה לי איתה קשר טובה וההבנה מרובה. הרגשתי שהיא באה ללמד ועושה זאת עם כל הנשמה,הרגשתי שהיא מלמדת בשביל שנינו נצליח ביחד במטרה. אחרי 5 שנים של לימוד משותף (היא המורה שלי מהחטיבה). החליפו לי מורה, החליפו לפני שנה וחצי,עד עכשיו לא התרגלתי והשלמתי עם המצב. והמורה החדשה היא טיפוס מבוגר יותר,היא קרה,פחות פתוחה ולא מבינה אותי כלל. היא גם צועקת ואף משפילה ברמה נמוכה-אך עבורה זוהי פגיעה ממך עמוקה. אני טיפוס שאוהב חום ואהבה-כמו כולם, לא?! כמן כן זה מוריד לי את רמת הבטחון העצמי ובחומר והמוטיבציה. הבעיה ממש החמירה,כאשר היתה הבגרות בקיץ ונכשלתי!!! קיבלתי 49,תמיד כל הציונים שלי היו בסדר. אנילא טיפוס שלא שמקיע,אני תלמידה מצייטנת והשיעורי בית שלי היו תמיד בסדר. כעת אני אמורה לעשות בגרות חורף ולא הולך לי בתרגול-זה ממש מבאס אותי. אני כבר בקושי מאמינה שבכלל אוכל להצליח. מאד חסר לי יחס מהמורה החדשה,יחס של אחדות שאני לא לבד במערכה. כעת אני טובעת לבדי. אני מבקשת ממך בבקשה תעזרי לי.... אני יודעת שזה אולי נשמע תינוקי,אך נותרתי ללא ברירה. ניסיתי לשכנע את עצמי,שאין מה לעשות וזה המצב,וצריך להתמודד ולא לבכות-אבל זה משפיע על הצלחה של במקצוע. נ.ב אני טיפוס שמסתדר עם אנשים,ואין לי כל בעיה עם שאר המורות. מחכה לתשובתך בקוצר רוח... תודה רבה !!!

שלום לך, העצה הפרקטית ביותר שאני יכול לחשוב עליה היא לקחת מורה פרטי למקצוע הספיציפי הזה. בברכה, גדעון

אתה חושב שאין פה בעיה נפשית,משהו פנימי?

בזמן האחרון אני רואה תמונות שמופיעות לי מול העיניים בעיקר מופיעות תוך כדי חלום. כמו פלשבקים של דברים שמגעילים אותי. התמונות מאוד מוארות והזויות הם לא חוזרות הרבה במשך היום רק כשאני לחוצה ועצבנית יש לי הזיות של ריח שבאות ביחד. זה הזיות או תוצאה של חרדה?

שלום לך, את מתארת תמונה לא ברורה דיה. פלשבקים יכולים להיות תוצאה של ארוע טראומתי או של מצב פוסט טראומתי. יכול להיות גם תוצר של הפרעה חרדתית . "הזיות ריח" - לא מובן לי המינוח הזה. צריך לדעת עוד הרבה נתונים כדי להעריך על מה מדובר: האם את תחת טיפול תרופתי? האם עברת ארוע טראומתי? כמה זמן התופעות הללו? אם התופעות ימשיכו הייתי ממליץ להתייעץ עם איש מקצוע כדי להגיע קודם כל לאבחנה נכונה ולאחר מכן לטיפול מומלץ. בברכה, גדעון

גדעון, עברתי אירוע טראומתי מאז יש הזיות של ריח שהיה בזמן האירוע וגם ריחות אחרים שעולים בלי קשר. הזיות ריח בשנה האחרונה באות לתקופות של מספר ימים ונעלמות טיפול תרופתי לקחתי בגלל דיכאון בעבר והפסקתי הן בדרך כלל באות ונעלמות ואין לי רצון לחזור לפסיכאטר

שלום אני אמא לילד בן ארבע וחצי והילד פחדן ברמות מפחידות גם ביום וגם בלילה מה לעשות???? הוא מפחד לאכול ארוחת ערב בפינת האוכל כי בחדר ממול יש חושך ממש מתוסבך ומפחיד אותי אני לא יודעת איך לנהוג בהתחלה הייתי מסבירנ לו שזה בסדר לפחד מהחושך אבל אני מרגישה שכל יום זה נעשה יותר גרוע איך מתמודדים ואם ללכת לטיפול אז צריך לקחת את הילד? האם טיפול אצל פסיכולוגית של טיפת חלב יזיק לילד בעתיד? אנא עיזרו לי תודה

שירה שלום, זה גיל הפחדים. יש לכך כל מיני תיאוריות והסברים, אבל הפחדים בגיל הזה מוכרים ונורמטיביים. בסבלנות - צריך להרגיע ולהסביר וזה לא נמשך כך לעד. לא בהכרח צריך טיפול אבל ניתן בהחלט להתייעץ. פסיכולוגית בטיפת חלב בהחלט יכולה לסייע. וכרגיל: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. ישנם ספרים רבים והם גם מתחדשים מידי פעם. ספרים כגון: "שנות הצמיחה" בהוצאת הדר, או "השנים המופלאות" מאת סלמה פרייברג. (אך בהחלט כדאי לגשת למדפים המתאימים בחנויות הספרים ולבחור מבין ההיצע הרב שישנו). כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888.

שלום רב. בסלון ביתנו ישנו מזנון פתוח (לא ויטרינה או ארון סגור) ובו מונחים בקבוקים עם סוגים שונים של אלכוהול (ויסקי, וודקה, טקילות וכו). אנחנו לא שותים אלכוהול אלא באירועים מיוחדים ובכל מקרה לא ליד ילדינו (בן 10.5 ובת שנתיים). חמותי מוטרדת וחוששת מהשפעת העניין על הבן שלנו, וטוענת שזה שהוא רואה את המשקאות החריפים יכול לעורר אצלו התיחסות לאלכוהול כאל משהו רגיל שלא צריכה להיות רתיעה ממנו, "כי הוא ראה את זה בבית". כאמור איננו נוהגים לשתות ליד הילדים, אך האם לדעתך עצם "המחזה" של תצוגת המשקאות בבית יכול לגרור אמפטיה לאלכוהול אצל הילד?

רינת שלום, מצא חן בעיני הביטוי של "אמפטיה לאלכוהול". בסופו של דבר ילדים סופגים מההורים את הערכים וההתנהגויות לפי התנהגותם של ההורים, שלא לדבר על כך שחלק מההערכים וההתנהגויות הם לומדים גם במקומות אחרים: ביה"ס, חברים... אין לי תשובה חד משמעית: עצם קיומם של המשקאות החריפים במקום פתוח ולא כסגורים מאחורי סורג ובריח, לא בהכרח יקרב את הילד לאלכוהול ומה שיותר חשוב כאן הם הרגלי השתיה אותם רואה בבית. מאידך, זה יותר זמין ולכן יכול יותר לעורר סקרנות ורצון להתנסות. אני תוהה לגבי המסר שעובר מכך שבסלון הבית מוצגים בקבוקי אלכוהול והאם אתם מעוניינים שזה אכן יהיה המסר? בברכה, גדעון

שלום ותודה על תשובתך. לדעתי האישית , נכון להיום לפחות, הילד לא יודע על קיומם של הבקבוקים המונחים מתחת לאפו וזה לא מעניין אותו כהוא-זה. כמו כן לעניות דעתי מה שסגור מאחורי סורג ובריח יכול לפעמים לעורר יותר סקרנות ורצון להתנסות, ממה שלא.. אך מה שרציתי לשאול זה מהו בדיוק אותו המסר שעובר כאן לדעתך ("אני תוהה לגבי המסר שעובר מכך שבסלון הבית מוצגים בקבוקי אלכוהול והאם אתם מעוניינים שזה אכן יהיה המסר?") ?

ליאת שלום עברו חודשים ועולם וכמנהגו נוהג . הבת נמצאת בבית יוצאת כמה פעמים בשבוע אל האיש.מנהלת איתו חיי מין סוערים מאוד. (לפי סימני המציצה על צווארה וגופה) . היא מקבלת ממנו את הרכב שהוא מקבל מהעבודה צמוד אליה, נוסעת בו לכל מקום ומקום, ובערבים היא משמלת "מס שווי רכב צמוד" אליו. הרגליה אלו מכעיסים אותנו. אנחנו לא מכירים את ביתינו , רמת מוסר ומצפון ירודה. אנחנו מרגישים שהיא מוכרת את גופה בתמורה לרכב צמוד. אנחנו הצענו לה לקנות לה רכב שישרת אותה. לא הסכימה . יש לציין שהיא התחילה ללמוד במכללה תואר ראשון. אנחנו מרגישים שהיא נעשית נצלנית בצורה מכוערת. היא שכחה את ההרס שהיתה שותפה בגרימתו.לא איכפת לה מאף אחד ומכלום. לא נקיה בסביבתה וניראת לי כמעופפת מפוצלת. אנחנו יום יום אובדי עיצות וכואבים. האם טעינו שלא נקטנו איתה בצעדים קשים וקיצונים עם כל הכאב בזה. לא יודעים מה לעשות ואיך להמשיך. קשה מאוד לנו. אנא עצתך. אמא

אמא שלום, אני מבין שזו תכתובת מתמשכת בינך לבין ליאת, שתשוב ותענה כאן מחר. בברכה, גדעון

הפניה אתמול נעשתה בהמשך להתכתבותינו בקשר לביתי בת 18 שמנהלת קשר עם גבר בן 48 . בדף 643 מופיעה כל ההתכתבות. תודה אמא

ערב טוב, "מס שווי רכב צמוד" זאת דרך אחת להסתכל על מערכת היחסים שבין בתך הצעירה לבן-זוגה המבוגר ממנה. אתם מרגישים שהיא מוכרת את גופה תמורת רכב צמוד, בעוד אפשר לראות זאת (אפילו ללא מאמץ מיוחד) כמערכת זוגית של אהבה, נתינה ושיתוף. הביקורת שלכם על רמת המוסר הירודה שלה מתייחסת - אם זכרוני אינו מטעה אותי - לעובדה שהבחור פרק את משפחתו למענה. יש לזכור שההחלטה אם להתגרש או לא הייתה שלו, והאחריות לכך אינה שלה. יש לזכור שגם אם בתך מאד צעירה, היא כבר אינה קטינה, והיא רשאית לנהל את חיי האהבה שלה כרצונה. אני זוכרת את ההתנגדות הרבה שמערכת היחסים הזו עוררה בקרב בהשפחה כולה, ונדמה לי שיותר משזה מעיד על מעשיה של הבת, זה מעיד משהו על הדינמיקה המשפחתית שלכם ועל יכולתו של הפרט במשפחה לקבל החלטות משל עצמו ולחיות לאורן. איני חושבת שניתן, באמצעות צעדים קשים וקיצוניים, לכבות את אש האהבה (ראי סיפורם של רומיאו ויוליה). כל שנותר לכם לעשות הוא לטפל בעצמכם, ללמוד לאפשר לכל ילד את המרחב שלו, ולטפח את הזוגיות הבשלה שלכם ללא קשר לזו של בתכם. בהצלחה ליאת

ליאת שלום בתשובה לתשובתך ברצוני לציין כי במשפחתי כל ילדי קיבלו את החלטותיהם בעצמם ועל אחריותם, הבית אצלינו פתוח ומדברים ומתייעצים על הכל. אנחנו איתם והם איתנו. וכמו שציינתי את ההחלטות הם קיבלו בעצמם. המקרה של ביתי הצעירה הוא חריג בחומרתו ובהשלכותיו. זה מקרה עצוב וכואב לכל המשפחות. הרבה אנשים נפגעו וכאבו בגללו. לפי דבריך אני מבינה שהטיפול הפסיכולוגי שהיא מקבלת מרצונה ומהבנתה החופשית הוא מיותר. "חבל על הכסף הרב" . אין פה בעיה , אין מה לכוון או לייעץ, מערכת היחסים שהיא מנהלת על בסיס של ניצול השפלה של "בן זוגה" תקינה. הרגל נהפך לטבע . אנחנו צריכים לראות את הכל ולקבל ולשתוק. מה דעתך על זה שהיא אמרה לי "כשאתפקח אני מאוד אכעס עליכם על שלא שברתם את רגלי וידי וקשרתם אותי בבית ולא עצרתם בעדי לעשות מעשה כזה" תןדה על תשובתך. אמא

בשיטת התראפיה באומנות. כמו כן אני סובלת מדכאונות תכופים והפרעה פוסט-טראומטית קשה בשנתיים האחרונות כתוצאה מפגיעות מיניות מתמשכות ומאובדנים טראגים של קרובי משפחה. איזו שיטה יעילה ובדוקה ביותר לטיפול בהפרעת אישיות גבולית והפרעה פוסט-טראומטית חמורה מעבר לטיפול התרופתי שהוא סימפטומטי בלבד? ניסיתי שיטות טיפול שונות ובאף אחד מהם לא החזקתי מעמד מעבר למספר פגישות והשיא היה טיפול פסיכולוגי פסיכודינאמי במשך חצי שנה. כל עצה והכוונה מקצועית תתקבל בברכה.

אומרים שזה הטיפול האולטימטיבי... http://www.borderlinepersonalitytoday.com/main/mcl.htm

תוכלי בבקשה לתרגם לי את הטקסט שצירפת?

שלום לך, טיפול בהפרעת אישיות גבולית ובהפרעה פוסט טראומתי הינו ארוך ודורש התמדה ומוטיבציה מצד המטופל. לאחרונה אכן "עלתה לגדולה" שיטת ה -DBT , לפיה המטופל נעזר ע"י צוות שלם, המלמד אותו גם מיומנויות שונות כגון מיומנויות ביןאישיות, נהול כעסים. זאת בנוסף לטיפול הרגשי . אינני יודע איפה בארץ מטפלים בשיטה הזו, אך כפי שניתן להתרשם זו שיטה יקרה מאוד מבחינת משאבי הטיפול שבה. בכל מקרה ובכל שיטה שלא תטופלי את צריכה להתמיד בטיפול לאורך זמן. בהצלחה, גדעון

מוכנה לטיפול ארוך ורציני ואני חדורת מוטיבציה לצאת מההפרעה הארורה הזאת!!! שילמתי הון תועפות לסוגי טיפולים שונים ומוכנה לשלם משאבים יקרים אף לטיפול פרטי בשיטה הזאת! ובלבד שהשיטה תביא לי מזור בסופו של דבר! האם אתה יכול להפנות אותי בבקשה למטפלים ספציפיים בשיטה הזאת? או למרכז כלשהיא המטפל בשיטה הזאת ואשר יפנה ויכוון אותי למטפלים בשיטה ה-DBT?האם במרכזים ציבוריים שמעו על השיטה ואימצו אותה ברבות השנים? הגיעו מים עד נפש!!!!!!!!!!!

אני אמא לילד בן 6 שנצא זה שנה שנייה בגן משולב , גן חובה , , אני מודאגת מכיון שבשנה הבאה הוא אמור לעלות לכיתה א ובשיחה שהייתה לי עם הגננות בגן הן רואות ריגרסיה בהתנהגותו , חוסר התענינות בנעשה בגן , כל הזמן אומר שהוא שונא , כל דבר את כולם ואת הגן (גם בבית הוא משתמש הרבה בשונא) לא משתתף בפעילויות בגן ובוחר להתבודד , בבית אני גם שמה לב שכל מה שהוא רוצה לעשות זה לשחק בבובות שלו (כל הדמויות מהטלויזיה למינהם ) ולצפות בטלויזיה , הוא לא מוכן שאזמין לו אף חבר מהגן והוא מוצא עינין רק עם ילדים קטנים ממנו ,בני 4 , אני רואה אצלו גם חוסר ביטחון ורצון לרצות כל הזמן בעיקר את אחיו בן ה 8 שדי מהווה עליו איום לצערי ,עוד אציין שהילד מטופל במכון להתפתחות הילד אצל מרפא בעיסוק וקלינאי תקשורת ,בשנה שעברה ראינו שיפור והשנה באמת ישנה ירידה משמעותית בהכל ועוד דבר ששכחתי לציי ן ש הוא גם מרטיב בלילה כמעט באופן קבוע , היתה תקופה שהפסיק ושוב חזר . ידוע לי שהבעיה שלו היא ריגשית השאלה שלי היא מה עושים ? איך אפשר לעזור לו ? הוא עולה לכיתה א בשנה הבאה ואני נורא חוששת מה יהיה . אשמח לקבל את עזרתכם . תודה

גלית שלום, את מתארת שילוב של קשיים התפתחותיים וקשיים רגשיים נלווים. יתכן שהשנאה לגן מבטאית את מודעותו של בנך לקשיים אלו. היות ובנך מטופל במסגרת המכון להתפתחות הילד המלצתי היא להתייעץ עם הפסיכולוגית של המכון לגבי הקשיים הרגשיים הנוכחיים והמלצותיה לגבי ההמשך. במקביל להתייעץ עם הפסיכולוגית של הגן המשולב לגבי כיתה א. יתכן שיש צורך לשקול כיתה א' במסגרת עם מעט ילדים, אך זה בכפוף להמלצות הצוות החינוכי בגן המשולב. לפיכך: אל תישארי עם דאגותייך לעצמך. התייעצי עם אנשי המקצוע המכירים את בנך ואת קשייו. בהצלחה, גדעון

תאמת אני לא ממש בטוחה איך להתחיל אולי זה יצא לי קצת מבולבל אבל אני אנסה. יש לי פיצול כזאת שאני לא מביעה כלפי חוץ את מה שבאמת הולך לי מבפנים, חוץ מזה גם קשה לי להביע רגשות במילים כי אני בעצמי לא סגורה על עצמי מה אני מרגישה באמת. רוב היום אני מרגישה ריקנות ואמללות, רע לי - אחת הסיבות לזה (ככה נראה לי) זה שאני בנאדם בודד ועצוב (כמובן שאני לא מראה את זה כלפי חוץ) אף פעם לא היו לי באמת חברים אמיתיים ואני אוטוטו בת 21! שלא לדבר על בן זוג... מה גם שאני ביישנית ונטולת ביטחון עצמי. מיותר לציין שכתוצאה מזה אני בנאדם נטול כישורים חברתיים, אין לי את האומץ לבוא לבנאדם ולתחיל בשיחה ואם כבר יוצא אז אני מרגישה לא בנוח איתו, קצת מוזר, זה בא לי לא בטבעי. כשאני נמצאת בקבוצת אנשים, אני חשה לא בנוח לשוחח בקבוצה של אנשים ולהביע את דעותיי ברבים, וחשה חרדה רבה. לפעמים נראה לי שאני חיי באיזו אשליה כשאני לא מוצאת שפה משותפת עם אנשים, לא מרגישה ביטון ושאני שווה בכלל משהו, תמיד יש לי חרדות וחששות, אני שרויה בפחדים לא מוסברים. לפעמים אני בוכה בעצמי לא יודעת ממה.. כבר כל כך התעייפתי מהחיים, אני רוצה להיות שאפתנית, להתפתח, להתקדם, לפרוץ הלאה . אני מנסה לעודד את עצמי שזה יעבור, שאני צעירה מידי מכדי להכנס כבר עכשיו לדיפרסיות, אבל זה פשוט לא זה. הגלגל חוזר על עצמו.. ... והכי גרוע, אני מודעת לעצמי אבל אין לי עם מי לדבר. זה פחות או יותר המצב שלי על קצה מזלג. אני כבר בקושי רואה אור בקצה המנהרה.... מה עושים במצב כזה? מהו המפלט?

קלרה שלום, את בת 21 וניתן להסתכל על זה גם כך, שהכל עוד לפנייך, שמגיע לך להגשים חלומות ושאיפות ולהתפתח ולהתקדם ולפרוץ הלאה. לשם כך את צריכה להכיר את עצמך ורגשותייך ומהיכן את באה. אז יהיה קל יותר ללכת לאן שאת רוצה ללכת. כתבת ש - "גם קשה לי להביע רגשות במילים כי אני בעצמי לא סגורה על עצמי מה אני מרגישה באמת." וזו תובנה מרשימה. כשאנו לא יודעים מה קורה בתוכינו, קשה להביע את זה כלפי חוץ. לכן הסגירות והפחדים והקושי לבטא את עצמך. אני מעודד אותך בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי. אני מאמין שזה יכול לעזור לך להתגבר על סגירותך, להבין את עצמך ולפרוץ קדימה. בהצלחה רבה, גדעון

אני נשואה. יחסית צעירה. כשאנו מוזמנים לארועים חברתיים ישנו גבר מסויים כבן 50 ליד כל האנשים המסובים בשולחן וליד בעלי שהוא ידידו מחבק אותי מהצד ומכריז לאנשים: זאת אישה מיוחדת", וזה לא פעם ראשונה שהוא מחבק אותי ליד כל מיני ארועים ומכריז לאדם שמומולו שאני אישה מיוחדת. מה זה אומר ? מה אמור להביע????, מצד אחד זה אולי אמור לעשות לי טוב כי אני לא מבינה את הפירוש המילולי ומצד שני זה קצת מביך. חשוב לי דעתך. תודה רבה - גלית.

גלית שלום, ניתן לחשוב על כל מיני הסברים: אולי הוא באמת מתפעל ממך וזו דרכו להביע את זה, או מנסה להחמיא לך או להתחבב עלייך או..להתחיל איתך . אני תוהה: האם לא ברור לו די הצורך שזה מביך אותך ?. אני סבור שזה יכול להיות מאוד מטריד ולא נוח להיות במצב הזה , שאת אחוזה בחיבוק ידידותי לכאורע ומהווה מוקד לתשומת לב, שאולי גם היא לא נוחה לך. אני לא יודע מה טיב היחסים ביניכם, אך האם ניתן לשוחח איתו ולהבין ממנו למה הוא מתכוון? נסי לברר עם עצמך ממה את מובכת? מהחיבוק? מהפניית תשומת הלב אלייך? ולבסוף את בהחלט יכולה להגיד לו , שזה לא נעים לך שהוא מחבק אותך ואומר לכולם שאת אישה מיוחדת ואת מבקשת שיפסיק. העמדה במקום וגבולות בקשרים עדיין לא הזיקו לאיש וכאן זה נשמע לי די נחוץ. בהצלחה, גדעון

שלום רב. כי אני מאד אלרגית לאנשים "שחקנים", ואני לא בטוחה שמה שהוא חושב בפנים זה גם משקפת את התנהגותו בחוץ. נכון יש לי יתרונות הרבה וגם קצת חסרונות כמו לכל אדם. מההיבט שלו, אני לא בטוחה מדוע הוא עשה זאת כבר כמה פעמים ליד אנשים שונים, מחבק, ומכריז עלי שאני אישה מיוחדת. מצד אחד, אמור להחמיא, מצד אחד מה יוצא לו מיזה???????? -זה הנקודה. הרי אני אישה נשואה.האם המילה "מיוחד" משתמשים בה רק לגבי מראה חיצוני יפה??? . שיתפתי את חברת הנפש שלי שהיא מכירה אותו יותר טוב ממני, משום מה, היא הזהירה אותי מפניו ואמרה שהוא מנסה ללכוד כל אישה צעירה ויפה, ושכדאי לי להיזהר ממנו. יצאתי מבולבלת, אני לא יודעת למי להאמין, האם לה, האם הוא מחבב אותי גם מבפנים, האם הוא שחקן, והאם באמת חברתי צודקת? מה עושים, אני לא יודעת איך להרגיש/להגיב בסיטואציה כזאת. מההיבט הגברי , מה יש לך לומר לי שגבר מחבק אישה ומכריז לאחרים שהאישה מיוחדת, מדוע? מה יוצא לו מיזה? תודה רבה ומצטערת על האריכות.

אני חייל לקראת שחרור בן 21 ומאוד מאוד רגיש. רגישות היתר מפריעה לי מאוד עד כדי כך שאני מרגיש צורך לבכות אם אני שומע מנגינה מרגשת או רואה סצינה מרגשת/עצובה בסרט. אני מטופל אצל פסיכולוגית שאיבחנה אותי בצורה מוזרה כבעל משיכה לכאב ריגשי???. מהי האבחנה הזו? הלכתי גם לפסיכיאטרית והסברתי על מצבי וזו רשמה לי סרוקסט ואמרה שזה מאוד יעזור להפחית את הרגשנות שקשורה גם בחרדה.האם כדור מתאים למצבי?

אלירן שלום, סביר שהפסיכולוגית שלך לא התכוונה לאבחנה במובן הפסיכיאטרי של המילה. בכל אופן אבחנה כזו לא קיימת בספרי האבחון הפסיכיאטרים, למיטב ידיעתי. אלא, כפי הנראה התכוונה לומר פשוטו כמשמעו , שאתה נמשך לאיזורים שבהם מתעורר אצלך כאב רגשי. אך במקום שאני אפרשן את הפסיכולוגית שלך, למה שלא תשאל אותה בעצמך - למה הכוונה? ולגבי הסרוקסט - היית אצל רופאה פסיכיאטרית . היא מורשית לתת טיפול תרופתי. בודאי שאלה אותך שאלה אחת או שתיים . אז סביר שהיא נתנה לך את הטיפול הנכון למצבך. בכל מקרה אני לא מומחה בטיפול תרופתי וגם לא חושב שזה נכון להתייעץ לגבי טיפול תרופתי באינטרנט אלא עם רופא פסיכיאטר כמו שכבר עשית. בברכה, גדעון