פורום פסיכולוגיה קלינית

ביתי בת כמעט שלוש. ילדה שמחה בדרך כלל, יש לה אח תינוק בן חצי שנה. אחרי הלידה היתה תקופת הסתגלות לא קלה של מצב רוח רע, בכי משטויות וכעס על כל מה שאני עושה. עברנו את המשבר, הספקנו להיגמל מחיתולים והתחלנו גן חדש, שוב משבר. בינתיים הסתגלה כבר לגן החדש ומאד מרוצה בו (הגננת מדווחת שהילדה פורחת שם) אני רק עכשיו חזרתי לעבודה ובאה מטפלת לתינוק ושוב הגדולה במשבר. בכי ויללנות בלתי פוסקים. סרבנות לכל בקשה (למשל לוקח המון זמן עד שהיא באה להתלבש/הולכת לשרותים/יוצאת מהבית וכן הלאה) למרות שבעצם שגרת היום שלה כלל לא השתנתה מאז המטפלת (למרבה המזל התינוק הסתגל בקלי קלות). אני בכל אופן חושבת שזה קשור בגלל ששיא היללנות הוא בחזרה מהגן אחרי שאני לוקחת את התינוק אלי ומנסה להחליף שתי מילים עם המטפלת לגבי איך היה היום שלו. המטפלת מתיחסת מאד יפה גם לביתי הגדולה ואני מנסה במכוון גם לקרב ביניהן. זה הרקע, עכשיו פשוט משגעת אותי היללנות והסרבנות. אני לא יודעת איך להתמודד. ניסיתי התעלמות - מחריף את הבעיה (הרי המטרה היא להשיג את תשומת הלב שלי) ניסיתי הסחות דעת (להציע לשחק לתת תשומת לב,אפילו סתם להרגע מול הטלויזיה) זה לא עוזר וכשאני מתיחסת אליה היא בדיוק כועסת ואף בועטת בי שאתרחק. ניסיתי לכעוס עליה וזה עוזר רגע כאשר אני כבר ממש כועסת ושתי דקות אחר כך מתחיל שוב. ניסיתי פרסים (קטנים) על התנהגות טובה ולא רק שלא התנהגה יפה אלא שאחר כך שנאמר לה שחבל, ושלא תקבל את הפרס היה עוד התקף זעם. אני פשוט מיואשת. החשש שלי הוא שהילדה תהפוך להיות נורא מפונקת ושאני לא משתלטת על זה אבל יד יותר קשה לא מניבה תוצאות. ברור לי שהכי טוב אם יכולתי לבלות יותר זמן רק איתה אבל זה לא מתאפשר כי אני עם שני הילדים לבד והתינוק צריך תשומת לב. ועכשיו כשאני עובדת אני מתגעגעת גם אליו. כשהוא מעסיק את עצמו ואני מתפנה אליה אז היא כבר באמצע סצינת זעם. פעמים בשבוע אני הולכת רק איתה לחוג ועוד פעם שהיא נפגשת עם חברות. שאר הזמן צריך להסתדר יחד. אשמח לכל עיצה על התמודדות עם היללנות הבלתי פוסקת..

ניצן יקרה, בתך הקטנטנה עברה בחצי השנה האחרונה מהפכים עצומים. הילדה השמחה בדרך כלל, נדרשה בזמן קצר מאד להסתגל ללידת אח, להיגמל מחיתולים, להתחיל גן חדש, ועכשיו להסתגל גם למטפלת חדשה. אני מביאה בחשבון שינויים נוספים כגון מעבר למיטה של גדולים או גמילה מבקבוק. כל אחד מן השינויים הללו מהווה כשלעצמו משבר התפתחותי, וכולם ביחד יוצרים מצב תובעני מאד עבור ילדה כה צעירה. כשאת משתמשת במונחים "יללנות" או "סרבנות", עולה מהם ניחוח של כעס, אכזבה, ואפילו ייחוס של זדון מצידה. בתך, גם אם היא הבכורה, עדיין אינה בת שלוש! פעוטות בגיל זה מתקשים מאד לווסת ביטויים רגשיים עזים, והבכי (או התקף הזעם) הם כמעט הדרך היחידה העומדת לרשותה כדי לומר: " קשה לי. עצוב לי. אני רוצה את אמא כמו פעם. אני לא רוצה בכלל להיות גדולה. אף אחד כבר לא מתפעל ממני. כולם פתאום עסוקים בתינוק הלא נחמד הזה. אני רוצה את מיטת הלול הישנה שלי. אני רוצה שגם לי יחליפו חיתול". לכן, במקום לחשוב על פתרונות איך להפסיק את היללנות המנדנדת הזאת, מוטב לנסות ולהקשיב לה. ממש כמו שהיינו רוצים שיקשיבו לנו כשקשה לנו. אני יודעת שבמסגרת סדר יום עמוס כמו שלך, קשה לשאת טרדות ורעשים מיותרים. אבל אם תזכירי לעצמך שמקור ה"רעש" אינו אלא ילדתך הקטנה, שהייתה עד לא מזמן מקור האושר הגדול בחייך, ושהיא נורא נורא זקוקה לך, נדמה לי שיהיה לך קל יותר לשאת זאת ולהתייחס לכך בסבלנות וסלחנות. תוכלי להגיב לכך באמירה כמו: "אני רואה כמה קשה לך. גם אני מתגעגעת אליך נורא, אפילו עכשיו, כשאני מחתלת את התינוק. כשתגמרי לבכות בואי אלי לחיבוק חזק חזק". כך את מעבירה מסר מכיל ומקבל, שאינו מתכחש לקושי שלה, ומציעה את עצמך, כמה שאת יכולה במגבלות היומיום שלך. אם תרגישי שהמצב מחריף, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולקבל הדרכת הורים קצרה, שתסייע לך קונקרטית בהתמודדות הממשית. בהצלחה ליאת

יש לי שני נושאים, אז אשמח אם תוכלי לענות על שניהם. 1. בטיפול שאני עוברת מזה 8 חודשים, אני עסוקה יותר מדי (ביני לבין עצמי) בקשר שלי עם המטפלת מאשר עם שאר הנושאים שכואבים לי. למשל, אם ארצה לבטל. מה היא תגיד, מה היא חושבת עלי, למה שאתן לה להיות האדם הכי קרוב אלי, האם היא עוזרת לי, מבינה אותי, האם אני עוברת את הגבולות אם אני מתקשרת, סובלת אותי, לא סובלת, מתרגשת, לקחת הפסקה, להמשיך....וכל מיני דברים . 2. אם ישנו אירוע שאני הדחקתי אותו יותר מ-20 שנה ולא שיתפתי אף אחד, למה שאני אשתף אותה, ולהחזיר את כל הזכרונות הכואבים. נכון שהאירוע מנע ממני הרבה דברים בחיים, אבל אני הסתדרתי או השלמתי עם התוצאות פחות או יותר. היא דוחפת ולוחצת יותר מדי ורוצה שאני אדבר על הנושא, היא מנסה בכל הדרכים ואני מצליחה להתחמק מהנושא בכל השיטות..!!!!! אשמח לקבל את התייחסותך לשני הנושאים. תודה רבה על סבלנותך וזמנך.

שלום ציפי, עיסוק-יתר בסוגיית היחסים ביניכן יכול לשקף התעסקות דומה גם מחוץ לחדר הטיפול בסוגיות של יחסים, קרבה וריחוק, מתן אמון, הצורך להיות אהובה, הפחד לאכזב, הפחד להינטש, וכו'. אלה סוגיות נכבדות ביותר, היכולות - כמו כלום - לדחוק הצידה עניינים אחרים. עיסוק יתר בסוגיית היחסים יכול, עם זאת, לשקף גם ניסיון לא מודע (או מודע בחלקו) להימנע מלעסוק בעניינים אחרים, מכאיבים, מאיימים, או טעונים מאד. נדמה לי שהחלק השני של פנייתך מרמז על אפשרות כזו. כדאי לדעת שחומרים מודחקים המאלצים אותנו "לדגור" עליהם בכל הכוח ולשמור שלא ידלפו החוצה, לבד מן העובדה שהם ממשיכים להחמיץ ולתסוס בתוכנו, גם גוזלים משאבים נפשיים רבים שהיו יכולים להיות מופנים לאתגרי חיים אקטואליים יותר. למה שתספרי זאת דווקא לה? אולי כי היא אדם נייטרלי, שלא יתמוטט ולא יישבר מהתכנים הללו, לא יספר אותם לאיש, ולא יעזוב/יאשים/יכעס עליך בגללם. בעיני אלה סיבות לא רעות בכלל. מה את אומרת? ליאת

בוקר טוב לך. פעם ראשונה שאני בפורום וראיתי שהיה לך לילה ארוך כאן!!! אני מודה לך על התשובה. רציתי רק להגיב לסוגיה השניה. נכון שאני הדחקתי את האירוע המכאיב אבל הוא כבר לא תוסס שם, הוא יושב לו בשקט ונחת, אבל כפי שאמרתי הוא לא מנע ממני כמה חוויות בחיים (שאני כן הייתי רוצה אותם), אבל אני כבר שלמה עם זה וממשיכה את החיים עם ידיעה שאני אמשיך בלעדיהם. עכשיו בקשר לזה שהיא אדם ניטרלי, שלא יישבר או ...מהתכנים...נכון, אבל עדיין מה היא תעשה עם זה תגיד לי שזה לא היה אשמתך, שאת צריכה להמשיך עם החיים,....וכו'. ואז מה בסוף אני רק אחשוף דבר מגעיל ביותר למישהי שאני לא מכירה, שאני באיזשהוא שלב מחיי אפסיק לראות אותה. ואותם מחשבות ימשיכו ללות אותי אבל הפעם כשהם יותר תוססים, ויותר כואבים, ויותר מרעישים (כמו שהם עכשיו, מרגע שהיא העלתה את המחשבה שאנחנו נדבר על העניין, אני לא מצליחה לשבת בשקט, אז איך יהיה כשאני אדבר על פרטי פרטים). אז למה לי?

אחותי בת 11 ועברה את כל מלחמת לבנון בממ"ד. לאחרונה היא מסרבת ללכת לבי"ס, כל רעם/רעש קטן מקפיץ אותה, והיא נוטה למצבי רוח/אכילה משתנים. לאחר הפנייה לפסיכולוגית (לא מומחית לילדים) היא אישרה שהילדה בריאה-שמחה וכו אך כדאי שגם פסיכיאטר יראה אותה-שאלתי האם ישנה סיבה להפנייה לפסיכאטר למרות שהכל תקין? מה ההבדל המהותי בינהם? והאם כדאי לקחת אותה לפסיכולוג שמומחה לילדים?? תודה מראש !!

שלום מירב, אתחיל מהסוף: התשובה היא - כן! כדאי להגיע לפסיכולוג המתמחה בילדים. הפרעות רבות מקבלות אצל ילדים ביטוי שונה מאד מזה של המבוגרים, וחשוב מאד לא לפספס אבחנה. יתכן שההפנייה לפסיכיאטר עלתה מתוך הצורך שעוד עין תראה אותה (גישה אחראית!), או כדי לבדוק אפשרות לטיפול תרופתי הרגעתי. אני מסכימה שהמצב שאת מתארת ראוי להערכה נוספת. אשמח לשמוע כיצד הוחלט לעזור לה. בהצלחה, וחורף חם ונעים שם, בצפון. ליאת

הבטחתי דיווח על איך הייתי גיבורה ו"בהיתי להתקף חרדה בלבן של העיניים", רק שלשמחתי הוא דילג עלי הפעם ופשוט לא בא (היה נחמד אם זה היה בזכות משהו שאני עשיתי, אבל סתם נוטרלו הגורמים שכ"כ הבהילו אותי לפני האירוע. עד העונג הבא). אבל יש לי שאלה אחרת. ה ex-מטפלת שלי הציעה לי לקרוא מאמר/ים של ויניקוט, שעוסקים באני האחר/מזוייף לעומת האני האמיתי (אם השם זכור לי נכון). אני מתארת לעצמי שהיא ניסתה לתת לי 'הזדמנות' נוספת להבין מה קורה איתי, על אף שהפסקתי את הטיפול באמצע. הבעיה היא, שקראתי מה שמצאתי ברשת בנושא (לא מצאתי ספרים או משהו. יש בעברית?), ונראה לי שלא ממש הבנתי. יש מצב אולי להסביר את הנושא להדיוטות? או אם מישהו אולי מכיר קישורים (לאו דווקא באינטרנט) לנושא, שכתובים בשפה לא מקצועית.. תודה מראש

שלום שייקי, תודה על הדיווח ששימח אותי למרות שאינך מייחסת את ההצלחה לעצמך. כשיגיע "העונג הבא" תוכלי להכניע אותו אם תסכימי פשוט להיות שם, במחיצתו, מבלי לשנות בגללו דבר משגרת חייך. באשר לרעיונותיו של וויניקוט, לא הצלחתי להבין אם את מבקשת הפנייה לחומר מקצועי או פופולרי. חיפוש קצר בגוגל ("וויניקוט+עצמי מזויף") העלה אזכורים רבים הכתובים בלשון ברורה ביותר. אם תרצי בכל זאת לקרוא את וויניקוט עצמו, תגלי שספרים רבים שלו כבר מתורגמים לעברית והם קריאים מאד וידידותיים גם לקורא ההדיוט. קריאה נעימה ליאת

שלום לכולם, אני בת 28 ויש לי אח בן 15 וחצי שכבר שנה ויותר כל הזמן מאיים שהוא הולך להתאבד, הוא לא הולך לבית ספר כבר שנתיים, יש לו הפרעות קשב וריכוז דבר שפגע בערך העצמי שלו , אין לו חברים בכלל והוא משתמש בכל תירוץ אפשרי כדי להשאר בבית ולא לצאת ולראות אנשים.. ניסינו במשפחה לתאם לו פגישה עם פסיכיאטר, הוא לא היה מוכן ללכת,, ניסינו לעודד בכל דרך אפשרית, ניסינו תרופות טבעיות כמו פרחי באך אבל הוא לא מוכן לכלום, הוא רק רוצה להשאר בחדר שלו כל היום..מה לעשות? אנחנו אובדי עצות..אנחנו משפחה תומכת חשוב להדגיש אך הוא לא רוצה שום עזרה ..האם אפשר להביא פסיכולוג הביתה? כי הוא פשוט לא מוכן לצאת מהבית ..ואני חושבת שאין ברירה והוא צריך לקחת כדורים אנטי דכאוניים, האם יש פסיכיאטרים שמגיעים לבתים של אנשים ? תוכלו להמליץ לי איך להגיע אליהם ? .. אודה לכם מאוד אם תוכלו לעזור לנו..

שלום הדס, המצב שאת מתארת נשמע בהחלט לא טוב, וכדאי מאד לפעול ללא דיחוי כדי לעזור. אם אחיך היה סובל, חלילה, מבעיה גופנית המחייבת בדיקת רופא, יש להניח שלא הייתם מוותרים לו ומביאים אותו - גם נגד רצונו - למרפאה או לבית החולים. אני חושבת שיש לעשות כל מאמץ להביאו לשיחה עם פסיכיאטר, ולהבטיח לו שלא ייעשו שום פעולות של כפייה. תוכלי להדפיס עבורו את תגובתי זו. ביקור אצל פסיכולוג או פסיכיאטר הוא לא יותר מאשר שיחה פנים אל פנים בה מתאר הפונה את תחושותיו, את קשייו ואת הפער בין מצבו הנוכחי לאופן בו היה רוצה לראות את עצמו. הפסיכולוג או הפסיכיאטר יקשיבו, ינסו לתת אבחנה על סמך התיאור הזה, ולהציע טיפול מתאים. הפסיכיאטר הוא מי שמורשה לרשום טיפול תרופתי, והפציינט רשאי לסרב לטיפול אם לא ישתכנע בנחיצותו. לרוע המזל, פסיכיאטרים ופסיכולוגים אינם נוהגים בדר"כ להגיע לבית הלקוח, אם כי אני עצמי נתקלתי הן בפסיכולוגית והן בפסיכיאטר שעשו באופן חד פעמי ביקור בית. אז התשובה היא כנראה כן! יש פסיכולוגים ופסיכיאטרים שעושים זאת לפעמים, אבל תאלצו לחפש אותם בכוחות עצמכם. פשוט להרים טלפון ולשאול. אשמח אם תעדכני אותנו בהמשך בהצלחה ליאת

אני בת 32, יש לי חבר מקסים בן גילי ואנחנו מאוד מאוהבים ואף חושבים לקחת צעד קדימה במערכת היחסים שלנו. הבעיה היא שהוא חולה במאניה דיפרסיה ואני חוששת לגבי העתיד. אני פוחדת שהמחלה תעבור לילדים (במידה ונתחתן), שהוא לא יתפקד בתקופות מסויימות ואצטרך בעתיד לקחת את כל עול הבית והמשפחה על כתפיי הצרות. הוא היה מאושפז בעבר אבל כיוון שהיינו חוזרים ונפרדים בלי סוף (כבר 3 שנים), אף פעם לא "זכיתי" לראות אותו ממש בהתקפה, תמיד ראיתי אותו רק אחרי האשפוז . כרגע, ההשלכות של המחלה הן שהוא לא עובד, או לפחות לא יציב בעבודה מסודרת, תמיד מתפזר עם עצמו לכל מיני כיוונים שמתכנן לעשות אבל אף פעם זה לא יוצא לפועל, ישן המון בגלל הכדורים וכו'. כשהוא עירני או שפוי הוא הכי מקסים ומדהים בעולם אבל הפחדים שלי לא נותנים לי מנוח ואני מאוד מתלבטת. מה עושים?

שלום גלית, נדמה לי שכמעט בכל הדתות והתרבויות, נשבעים בני הזוג ביום חתונתם לאהוב, לנחם, לכבד ולשמור זה על זו בחולי ובבריאות, עד שהמוות יפריד ביניהם. במעמד החגיגי הזה, מרבית הזוגות אינם נותנים את הדעת על האפשרות שצרה אמיתית עלולה לנחות עליהם ולהעמיד במבחן את שבועתם זה לזו. במקרה שלך, קיימת ידיעה מראש, לפחות לגבי עניין אחד. מאניה דיפרסיה היא מחלה כרונית, שיש ללמוד לחיות איתה, ולהביא בחשבון את כל השלכותיה, כולל אלה הגנטיות. אני מניחה שאיש לא יוכל להחליט בשבילך, האם לקשור את גורלך עם האיש שלדברייך כה מקסים ומדהים. כדי שתוכלי להחליט בצורה מושכלת ונבונה, הייתי מציעה לך לנסות שלא להתעלם מאף היבט של המחלה, ללמוד עליה ככל יכולתך, ואף לשוחח עם הרופאים המטפלים בו. אני מאחלת לך שתדעי לקבל באומץ את ההחלטה הנכונה לך, וללכת עמה בלב שלם. בברכה ליאת

שלום ליאת, מעדכנת לגביי מצבי ....אני מרגישה הרבה יותר טוב מבחינה נפשית ,השבוע האחרון היה ממש קשה בשבילי נלחצתי והרגשתי מאוד מאוד לבד ,אתמול הייתי בטיפול ושיתפתי סוף כל סוף את המטפלת שלי בהתפתחיות האחרונות הדחקתי במשך 3 שבועות בעיה רפואית קטנה (אצטרך לעבור כנראה צינתור קטן),לא רציתי לשתף הפעם מכיון שכל השנה האחרונה התמודדתי עם בעיה גדולה שהייתה חלק מרכזי בטיפול .....גם הוריי לא ידעו הפעם על בעיה החדשה (לא רציתי להכאיב ),התכתבתי איתך הרבה בשבוע האחרון וגם פה למען האמת לא ממש שיתפתי ...אולם כעת אחרי התייעצות עם קרדיולוג ושיתוף הוריי בעניין אני הרבה יותר רגועה ....והכי חשוב לי שהרווחתי בחזרה את המטפלת שלי שכל כך הרגשתי שהיא הלכה לי לאיבוד בדרך ...בלי קשר לקטע הבריאותי ,השבועות האחרונים היו לא קלים בטיפול (כעסתי עליה ולכן כנראה לא יכולתי למרות הצורך לשתף אותה )כעת חזרתי בהמלצת הפסכיאטרית לקחת חצי כדור לוסטרל ...היא המליצה לי אחרי 5 ימים לעבור לכדור שלם לא בטוח שאני יעשה זאת, אני נפגשת איתה ביום א ונראה מה היא תאמר לי..אני לא ממש אוהבת לקחת את הכדור ,אני מרגישה קצת בדיכאון אחרי כל המסע הבריאותי ונפשי אני רוצה כל כך להרים את הראש וכל פעם יש משהו שמעכב אני מרגישה קצת יותר חזקה שאני יודעת שהמטפלת איתי ...(זה ממש חדד לי את התחושה כמה היא משמועותית בחיי ) אני יודעת שאני חייבת לעבוד על עניין הקרוב ריחוק הזה ....עכשיו אני מסתכלת קדימה ויש לי תחושה שאני בדרך הנכונה ....מודה לך מאוד על התכתביוית האחרונות זה עזר לי ....אני.

'אני' יקרה, אין לך רגע דל, הא? מה פתאום צנתור עכשיו?! :-)) אני שמחה לשמוע שחזרת לשתף את המטפלת שלך במה שעובר עליך. גם הלוסטרל עשוי להיות ידיד טוב בימים אלה. אני יודעת שאנחנו, כאן בפורום, אפילו לא מתקרבים להיות "טיפול", ובכל זאת, אל תלכי גם לנו לאיבוד, וספרי לנו מה שלומך. כמי ששייכת לאחת המשפחות הכי מצונתרות בארץ, אני יכולה להבטיחך שזה תהליך פשוט למדי ולא נורא כמו שזה נשמע. יותר מהכל שמחתי בכותרת שבחרת לפנייתך. שמרי על קשר, וחיבוק חזק ליאת

כבר שנה שאני נמצאת בטיפול. אני מטופלת במרפאה איזורית לבריאות הנפש באיזור מגוריי. לאחרונה התעוררו כל מיני בעיות עם המטפלת, שמן הסתם אולי זה הכל בי והכל הבעיות בי ולא בה... זה הקטע .... שאני לא יודעת... מה שאני כן יודעת שיש לי בעיה עם לסמוך על אנשים. קושי לתת אמון וקושי להיפתח למטפלת וזה לא מתוך אי רצון אלא באמת מקושי לבטא את התחושות והרגשות הקשים. (רוצה להסביר למטפלת את הכאב שלי, ומה מפריע לי והיא רוצה לעזור... אבל קשה לי להסביר, אוף) הבעיה העיקרית שיש לי כרגע,שמעצבנת אותי ומפריעה לי היא שהמטפלת פשוט חסרת אחריות ,ומרוב החוסר אחריות היא לא זוכרת איפה התיק האישי שלי. אז... איך אני יכולה לסמוך עליה? לפני כחודש וחצי הייתי בשיחה אצל הפסיכיאטר והיא העבירה את התיק שלי אליו, שזה סבבה, מקובל עליי. אבל מאז נעלמו עקבותיו של התיק. ואני כועסת כל כך על המטפלת,שקשה לי כבר להגיע לפגישות . אף הודעתי לה שיש לה שבוע למצוא אותו ואם לא אני אדאג למצוא אותו גם אם אני אצטרך להפוך את כל הקליניקות שם. וזה לא נאמר מרוע פשוט מפריע לי שכל החיים שלי כתובים כביכול בתיק הזה, וחומר אישי שאני הבאתי לה כדי לקרוא בין הפגישות. עוד בעיה נוספת המטפלת בתחילת הטיפול נתנה לי מס' טלפון אישי שלה ,כי היא הרגישה צורך לתת כדי שאני אוכל להיעזר בה מעבר לפגישות במידת הצורך. היתי מתקשרת אליה אך ורק כדי לתאם פגישות כל יום חמישי, כי רק ביום חמישי אני יודעת את שעות העבודה שלי לשבוע הבא. והסידור הזה היה מקובל על שתינו שאני כל חמישי מתקשרת ואנחנו קובעות לשבוע הבא. השבוע לא יצא לי להתקשר ביום חמישי אז התקשרתי ביום שישי בצהרים. היא אמרה לי ששישי בצהרים לא מתקשרים כי אנשים נחים בשעות האלו. אמרתי שאני מבינה והיא צודקת וזה לא יקרה שנית, אבל בשיחה הזו נכנסנו לעימות ובפגישה שאחרי אותה שיחה לא היה לי קל... אני ממש רבתי איתה... הייתי עצבנית ....דיברתי אליה ממש לא יפה. את האמת בתוכי רק אני יודעת. לא עשיתי את זה מרוע... אני עצבנית וישר זרקתי מילים בלי לחשוב לפני כן ,לא התכוונתי לפגוע בה(יש לי חשש שפגעתי בה), אבל אני הרגשתי פגועה ממנה, אז פגעתי . לא בכוונה. ועכשיו אני שונאת את עצמי. ועדיין יש בי כעס עליה,לא מוסבר. לא יודעת.... לא מבינה את עצמי. רק יודעת שאני ממש סובלת כבר ונמאס לי. מרגישה חרא מבפנים אבל לכאורה מבחוץ הכל בסדר, אבל בפנים מתמוטטת. לא יכולה פשוט לא.

שלום לך, גם כעס מוצדק, ראוי שיבוא לידי ביטוי הולם. התירוץ "הייתי עצבנית" אינו יכול להצדיק כל סוג של תגובה. כך, תיק שהלך לאיבוד אינו סיבה להפוך את כל הקליניקות במרפאה, והערה שמסמנת גבול אינה סיבה לקיתונות של עלבונות. איפה בדיוק הבעיה, בטיפול או בך, זאת שאלה שמוטב לברר עם המטפלת. בברכה ליאת

הבנתי לפחות מהדברים שלך שהבעיה היא בי. בטוח שהבעיה בי.עכשיו אני יודעת. איך את היית מרגישה אם תיק *שלך* היה הולך לאיבוד,ואת יודעת שכתובים בו דברים מאוד אישיים? אני תוהה לעצמי, את לא חייבת להשיב. אני יכולה להגיד לך לפחות שאני מרגישה עם זה קשה. קשה לי עם זה. ומבינה אותה היא בת אדם סך הכל כמו כולנו וזה יכול לקרות.

לא אמרת(חוץ מלהאשים אותי בדרך שבה הגבתי...) בעצם כלום, לא ממש השבת לי, איך איך ממשיכים בטיפול עכשיו? אני כבר לא יודעת אם אני יכולה ,לא אכפת לה ממני כלל, היא איתי כי זו העבודה שלה, ככה שהיא שונאת אותי, כי אני בחורה דפוקה ומטומטמת בהרבה מובנים ומגיע לי, ואני לא יודעת לבטא את עצמי ולא מסוגלת להסביר את עצמי. אני חסרת תקנה.סתומה.מפגרת. אבל אני גם מאוד סובלת , מרגישה שכל הדלתות שלה נסגרו בפניי מה שמשאיר אותי עוד יותר בתחושה קשה. אני לא מתאימה לעולם הזה אני רק מפריעה כאן לכולם. אני באמת משוגעת? אני באמת דפוקה? אני חולת נפש? שונאים אותי? כבר כמה ימים אני הולכת עם הרגשה שאיש לא צריך ורוצה בקיומי. שאני לא מעניינת אנשים. שאין לי מקום בעולם החרא הזה. מתפללת שכבר יגמר הסיוט הזה... גם אם זה יצטרך להיגמר במוות, למי אכפת? העיקר שיגמר כבר.

לא יצא לי לפגוש עוד מישהו/י כמוני שכל כך קשה לו/ה לדבר ולהסביר את הכאב והמצוקה שלו/ה... וזה הדבר שהכי משגע אותי... זה פשוט לא נורמלי... אני מרגישה כל כך נכה בגלל זה... אני שונאת את עצמי כל כך בגלל זה... מרגישה כל כך חסרת אונים, וחסרת שליטה... יש לך אייסיקיו או מסנג'ר? אני אשמח לדבר איתך, מקווה שגם את... זה יכול ממש לעזור לי, ונראה לי שגם לך...

שירה יקרה, לא נראה לי שיעזור..... שולחת לך כוחות מכאן אני

שלום לך ליאת, קודם כל אני רוצה להודות לכם על פורום יעיל זה...ממש תודה יש לי שאלה... אני בטיפול כבר שנה בגלל כמה נושאים שרציתי לטפל בהם, כלומר אני פניתי בעצמי לטיפול בלי שום דחיפה מאף אחד. הבעיה היא שברגע שהמטפלת מבטלת את הפגישה בגלל סיבה מסוימת אני שמחה, ומרגישה יותר נינוחה באותו שבוע. טוב לי עם המטפלת, למרות שהיא אומרת שאני מתנגדת נורא לטיפול (והוכחה לזה שאין הרבה התקדמות בנושאים החשובים, אלא רק ביחס שלי אליה- כי גם זה בהתחלה היה קשה). אני מחכה לפגישה אבל ברגע שאני שם, אני רק מתפללת שזה יגמר כבר, ואני אפילו לפעמים חוזרת הביתה מיד ומנסה לכתוב/לשחזר מה היה שם ולא מצליחה, אני פשוט מדחיקה הכל או לא מקשיבה. אני בקיצור כנראה שונאת את החיטוט העצמי הזה....אז האם כדאי להמשיך בטיפול ולהמשיך לסבול, או פשוט לעזוב ולתת לחיים להוביל אותי!!!!!

שלום נועה, את שואלת "האם כדאי להמשיך בטיפול ולהמשיך לסבול, או פשוט לעזוב ולתת לחיים להוביל אותי?", ולי יש הרגשה שהחיים הובילו אותך לטיפול, לא בלי סיבה. אם את מחכה לפגישות ומרגישה שהצלחת ליצור קשר קרוב ובטוח עם המטפלת שלך, קשר שהושג במאמץ ואינו מובן מאליו, יש יסוד להניח שמתרחש תהליך ביניכן. טיפול פסיכולוגי - בניגוד לשיח חברי - אינו אמור להיות משעשע, נינוח או נעים בהכרח. אדרבא, הוא כרוך בהתבוננות נוקבת אל תוך עצמנו, בהתערטלות נפשית, בחיטוט בלתי פוסק בפצעים ישנים או טריים שחרצו בנו החיים, בעבודה קשה. כשטיפול מתבטל באורח בלתי צפוי, אין זה מן הנמנע שתורגש מידה של הקלה מקומית (אל תגלי לאף אחד, אבל גם מטפלים לפעמים שמחים כשזה קורה). עדיין אין בזה כדי לשמוט את חיוניותו של הטיפול או את תכלית קיומו. מקווה שתחליטי טוב ליאת

תודה על התשובה. אבל אחד המשפטים משך את תשומת לבי יותר מאחרים "(אל תגלי לאף אחד, אבל גם מטפלים לפעמים שמחים כשזה קורה-פגישה טיפולית מתבטלת)", אז התיאוריה שלי נכונה והיא שלפעמים המטפל אין לו כוח למטופל והוא ממשיך כי זו העבודה שלו והוא צריך להתקיים. כלומר יכול להיות שהמטפל מתקשר למטופלים מסוימים יותר מאחרים אבל הוא ממשיך בלפגוש את "האחרים" כי הוא חייב, אבל בעצם הוא עושה להם נזק בלי שירגיש את זה...ואל תגידי לי שחובתו של מטפל להפסיק את הפגישות אם הוא מרגיש שמשהו לא נכון קורה שם, כי גם בפסיכולוגיה, וכמו בכל המקצועות האחרים, לא כולם "מלאכים".

הדברים הרגילים ממשיכים לכאוב(: אני עייף זה קשה להמשיך..........ולא יודע למה זה טוב.....

MR BLUE היקר, כל פעם מחדש אני נשבעת לא להתחיל עם זה, אבל קשה לי להתאפק. שולחת לך שני בתים בלתי נשכחים משירי סוף הדרך של לאה גולדברג- "הדרך יפה עד מאוד - אמר הנער הדרך קשה עד מאוד - אמר העלם הדרך ארכה עד מאוד - אמר הגבר ישב הזקן לנוח בצד הדרך צובעה השקיעה שיבתו בפז ואודם הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך" עוד לא הגעת לזמן שאפשר לנוח. שולחת לך עידוד וכוח להמשיך ליאת

שלום בתי בת 18 וקשה לה למצוא חברה 1- היא ביישנית 2- היא לא יודעת איך לשמור על הקשר תמיד תמיד התחילה לייצר קשר עם בנות מהכיתה ואחרי חודשיים הן הספיקו להיות חברה שלה ,היא בהתחלה מאוד עוזרת להן ועושה הכול בשביל לשמור עליהן והן בסוף נוטשות אותה וזה גורם לי בכל השנים הללו לצער רב .וכל השנים הללו אנחנו המשפחה היינו חברים שלה ועודדנו אותה ,בגיל 13 שלחנו אותה להרבה פגשות עם פיסיכולוגית וזה לא עזר לה .רציתי לדעת אם יש במרכז קובוצות ששם לומדים איך לירכוש חברים .רציתי להוסוף שהיא ילדה שמציינת בלימודים.וזה שאין חברות מאוד מאוד מעציב אותה , וכל מה שאני אומרת שצריך לעשות כך וכך היא לא מצליחה ליישם .ותודה לתשובה מראש

שלום דיינה, את מתארת קושי מתמשך ועקבי ביוזמה ושימור של מערכות יחסים אצל בתך. את מציינת שבתך ביישנית, והרבה שנים הסתפקה בכם, המשפחה, לסיפוק צרכיה החברתיים. לא ברור האם הטיפול הפסיכולוגי בגיל 13 כיוון לבעיות החברתיות שלה, או שמא היו סיבות אחרות. כך או כך, אין זה מן הנמנע לפנות ולהיעזר שוב, דווקא לקראת גיוסה לצבא (או שירות לאומי, או לימודים גבוהים), המהווה הזדמנות פז להרחיב מעגלים חברתיים ולפרוץ את חומת הבדידות. יש מכונים פרטיים המציעים קבוצות טיפוליות המכוונות למיומנויות חברתיות פגועות או לסוגיות של חרדה חברתית. תוכלי להגיע אליהם דרך מנוע החיפוש גוגל, שם תוכלי להקליד "חרדה חברתית" ולראות מה תקבלי. בהצלחה ליאת

שלום! ביתי בת 10 בכיתה ד' . עד כיתה ב' היא היתה ילדה מקובלת וחברותית, בכיתה ג' הצטפה ילדה חדשה ומאז הכיתה נהפכה לחבורות,חבורות, יש את המקובלות ויש את הלא מקובלות , כאשר ביתי בחבורה של לא מקובלות , דיברתי עם המורה והיא לא תורמת לעניין, ולדעתי גם ההורים שותפים לחוסר גיבוש מכוון שהם חוגגים לילדיהם ימי הולדת הם עושים זאת בנפרד רק לחבורה עצמה , ביתי מרגישה זאת ומאד לא טוב לה יחד עם זאת הביטחון שלה התערער והיא כל הזמן טוענת שהיא לא מבינה מה קורה, איך בגן ובכיתות הנמוכות היא היתה מקובלת וכעת לא, אני מנסה ליטוע בה חיזוקים שמי שלא רוצה בחברתה ההפסד הוא שלו , וכנראה שהוא גם לא שווה אותה , ומצד שני אני מנסה לקרב אותה לחבורה השניה אך שם היא מרגישה דחויה, אני מרגישה חסרת אונים ולא יודעת כיצד לעזור לה,הכנסתי אותה לחוגים כדי שתהיה עסוקה בדברים חיוביים כאשר היא פנויה היא מדברת באיי סי קיו עם כולם גם עם חבורת המקובלות כך שאני בעצמי מבולבלת אך לרוב , בפועל היא משחקת או מוזמנת לחבורת הלא מקובלות . שאלתי היא כיצד אוכל לעזור לה? כי כשאני מאיצה בה להצטרף לחבורת המקובלות אני מרגישה שזה מלחיץ אותה, האם להניח לה שתהא עם מי שנוח לה, לחגוג לה גם יום הולדת רק לחבורה שלהם?

שלום יערה, ילד דחוי או מבודד הוא אחד הדברים היותר עצובים בעולמנו, המעורר בנו, כהורים, רגשות של חוסר אונים ותסכול. כולנו היינו רוצים שהילד שלנו יהיה מקובל ואהוד, מנהיג חברתי, מאושר ומסופק חברתית. כאשר אני קוראת את דברייך, איני מתרשמת שמדובר בילדה בודדה. את מתארת כיתה המפולגת ל"קליקות" חברתיות, בהן כאלה הנחשבות ליותר וכאלה הנחשבות פחות. לדברייך, בתך היא חלק מחבורת בנות, ואיני מבינה מדוע להתעקש לצרפה לחבורה של בנות שבאופן טבעי אינן רוצות בחברתה. מוטב להאיץ בה לפתח ולהעמיק את קשריה עם חבורת הבנות שסביבה, מבלי ליפול להגדרות של "מקובלות" או "לא מקובלות" (מקובלות על מי?). אני מזמינה אותך לבדוק עם עצמך (באומץ!), האם אין כאן מעורבות יתר שלך, ועלבון שלך (יותר מאשר שלה) מול מה שמתפרש על ידך כדחייה ע"י ילדים והורים מסוימים. המשיכי לעודד את בתך לשחק, להזמין ולהגיע אל הבנות הנחמדות שכן שמחות בנוכחותה, לשדר לה עד כמה היא שווה ואהובה בבית, ולהניח לה לפלס בכוחות עצמה את דרכה אל הסביבה החברתית הטבעית שלה. ילד שאמא מתעסקת יתר על המידה בענייניו החברתיים עלול לפתח תחושה בסיסית של אי-כשירות וחוסר ביטחון. לעומת זאת מסר של "אני סומך עליך" הוא מסר מחזק הרבה יותר. בהצלחה ליאת

שלום רב! קיום מפגשים פעמיים בשבוע בא לידי ביטוי כבקשת המטופל או המטפל ? תודה מיקה.

מיקה שלום, ישנם מטפלים שמאמינים שטיפול של פעמיים בשבוע יותר אפקטיבי ומעמיק מאשר פעם בשבוע. ישנם מטופלים שמרגישים ששיחה של פעם בשבוע הינה דלילה מידי ולא מספקת. ישנם מצבים רגשיים הדורשים התערבות אינטנסיבית יותר של הפסיכולוג. לכן: זה יכול לבוא גם כבקשה של המטופל, גם של המטפל וגם לעיתים כ"הכתבה" של הסיטואציה הספיציפית. בברכה, גדעון

שלום רב היתה לי מורה מדהימה למת"מ,היה לי איתה קשר טובה וההבנה מרובה. הרגשתי שהיא באה ללמד ועושה זאת עם כל הנשמה,הרגשתי שהיא מלמדת בשביל שנינו נצליח ביחד במטרה. אחרי 5 שנים של לימוד משותף (היא המורה שלי מהחטיבה). החליפו לי מורה, החליפו לפני שנה וחצי,עד עכשיו לא התרגלתי והשלמתי עם המצב. והמורה החדשה היא טיפוס מבוגר יותר,היא קרה,פחות פתוחה ולא מבינה אותי כלל. היא גם צועקת ואף משפילה ברמה נמוכה-אך עבורה זוהי פגיעה ממך עמוקה. אני טיפוס שאוהב חום ואהבה-כמו כולם, לא?! כמן כן זה מוריד לי את רמת הבטחון העצמי ובחומר והמוטיבציה. הבעיה ממש החמירה,כאשר היתה הבגרות בקיץ ונכשלתי!!! קיבלתי 49,תמיד כל הציונים שלי היו בסדר. אנילא טיפוס שלא שמקיע,אני תלמידה מצייטנת והשיעורי בית שלי היו תמיד בסדר. כעת אני אמורה לעשות בגרות חורף ולא הולך לי בתרגול-זה ממש מבאס אותי. אני כבר בקושי מאמינה שבכלל אוכל להצליח. מאד חסר לי יחס מהמורה החדשה,יחס של אחדות שאני לא לבד במערכה. כעת אני טובעת לבדי. אני מבקשת ממך בבקשה תעזרי לי.... אני יודעת שזה אולי נשמע תינוקי,אך נותרתי ללא ברירה. ניסיתי לשכנע את עצמי,שאין מה לעשות וזה המצב,וצריך להתמודד ולא לבכות-אבל זה משפיע על הצלחה של במקצוע. נ.ב אני טיפוס שמסתדר עם אנשים,ואין לי כל בעיה עם שאר המורות. מחכה לתשובתך בקוצר רוח... תודה רבה !!!

שלום לך, העצה הפרקטית ביותר שאני יכול לחשוב עליה היא לקחת מורה פרטי למקצוע הספיציפי הזה. בברכה, גדעון

אתה חושב שאין פה בעיה נפשית,משהו פנימי?

בזמן האחרון אני רואה תמונות שמופיעות לי מול העיניים בעיקר מופיעות תוך כדי חלום. כמו פלשבקים של דברים שמגעילים אותי. התמונות מאוד מוארות והזויות הם לא חוזרות הרבה במשך היום רק כשאני לחוצה ועצבנית יש לי הזיות של ריח שבאות ביחד. זה הזיות או תוצאה של חרדה?

שלום לך, את מתארת תמונה לא ברורה דיה. פלשבקים יכולים להיות תוצאה של ארוע טראומתי או של מצב פוסט טראומתי. יכול להיות גם תוצר של הפרעה חרדתית . "הזיות ריח" - לא מובן לי המינוח הזה. צריך לדעת עוד הרבה נתונים כדי להעריך על מה מדובר: האם את תחת טיפול תרופתי? האם עברת ארוע טראומתי? כמה זמן התופעות הללו? אם התופעות ימשיכו הייתי ממליץ להתייעץ עם איש מקצוע כדי להגיע קודם כל לאבחנה נכונה ולאחר מכן לטיפול מומלץ. בברכה, גדעון

גדעון, עברתי אירוע טראומתי מאז יש הזיות של ריח שהיה בזמן האירוע וגם ריחות אחרים שעולים בלי קשר. הזיות ריח בשנה האחרונה באות לתקופות של מספר ימים ונעלמות טיפול תרופתי לקחתי בגלל דיכאון בעבר והפסקתי הן בדרך כלל באות ונעלמות ואין לי רצון לחזור לפסיכאטר

שלום אני אמא לילד בן ארבע וחצי והילד פחדן ברמות מפחידות גם ביום וגם בלילה מה לעשות???? הוא מפחד לאכול ארוחת ערב בפינת האוכל כי בחדר ממול יש חושך ממש מתוסבך ומפחיד אותי אני לא יודעת איך לנהוג בהתחלה הייתי מסבירנ לו שזה בסדר לפחד מהחושך אבל אני מרגישה שכל יום זה נעשה יותר גרוע איך מתמודדים ואם ללכת לטיפול אז צריך לקחת את הילד? האם טיפול אצל פסיכולוגית של טיפת חלב יזיק לילד בעתיד? אנא עיזרו לי תודה

שירה שלום, זה גיל הפחדים. יש לכך כל מיני תיאוריות והסברים, אבל הפחדים בגיל הזה מוכרים ונורמטיביים. בסבלנות - צריך להרגיע ולהסביר וזה לא נמשך כך לעד. לא בהכרח צריך טיפול אבל ניתן בהחלט להתייעץ. פסיכולוגית בטיפת חלב בהחלט יכולה לסייע. וכרגיל: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. ישנם ספרים רבים והם גם מתחדשים מידי פעם. ספרים כגון: "שנות הצמיחה" בהוצאת הדר, או "השנים המופלאות" מאת סלמה פרייברג. (אך בהחלט כדאי לגשת למדפים המתאימים בחנויות הספרים ולבחור מבין ההיצע הרב שישנו). כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888.

שלום רב. בסלון ביתנו ישנו מזנון פתוח (לא ויטרינה או ארון סגור) ובו מונחים בקבוקים עם סוגים שונים של אלכוהול (ויסקי, וודקה, טקילות וכו). אנחנו לא שותים אלכוהול אלא באירועים מיוחדים ובכל מקרה לא ליד ילדינו (בן 10.5 ובת שנתיים). חמותי מוטרדת וחוששת מהשפעת העניין על הבן שלנו, וטוענת שזה שהוא רואה את המשקאות החריפים יכול לעורר אצלו התיחסות לאלכוהול כאל משהו רגיל שלא צריכה להיות רתיעה ממנו, "כי הוא ראה את זה בבית". כאמור איננו נוהגים לשתות ליד הילדים, אך האם לדעתך עצם "המחזה" של תצוגת המשקאות בבית יכול לגרור אמפטיה לאלכוהול אצל הילד?

רינת שלום, מצא חן בעיני הביטוי של "אמפטיה לאלכוהול". בסופו של דבר ילדים סופגים מההורים את הערכים וההתנהגויות לפי התנהגותם של ההורים, שלא לדבר על כך שחלק מההערכים וההתנהגויות הם לומדים גם במקומות אחרים: ביה"ס, חברים... אין לי תשובה חד משמעית: עצם קיומם של המשקאות החריפים במקום פתוח ולא כסגורים מאחורי סורג ובריח, לא בהכרח יקרב את הילד לאלכוהול ומה שיותר חשוב כאן הם הרגלי השתיה אותם רואה בבית. מאידך, זה יותר זמין ולכן יכול יותר לעורר סקרנות ורצון להתנסות. אני תוהה לגבי המסר שעובר מכך שבסלון הבית מוצגים בקבוקי אלכוהול והאם אתם מעוניינים שזה אכן יהיה המסר? בברכה, גדעון

שלום ותודה על תשובתך. לדעתי האישית , נכון להיום לפחות, הילד לא יודע על קיומם של הבקבוקים המונחים מתחת לאפו וזה לא מעניין אותו כהוא-זה. כמו כן לעניות דעתי מה שסגור מאחורי סורג ובריח יכול לפעמים לעורר יותר סקרנות ורצון להתנסות, ממה שלא.. אך מה שרציתי לשאול זה מהו בדיוק אותו המסר שעובר כאן לדעתך ("אני תוהה לגבי המסר שעובר מכך שבסלון הבית מוצגים בקבוקי אלכוהול והאם אתם מעוניינים שזה אכן יהיה המסר?") ?

ליאת שלום עברו חודשים ועולם וכמנהגו נוהג . הבת נמצאת בבית יוצאת כמה פעמים בשבוע אל האיש.מנהלת איתו חיי מין סוערים מאוד. (לפי סימני המציצה על צווארה וגופה) . היא מקבלת ממנו את הרכב שהוא מקבל מהעבודה צמוד אליה, נוסעת בו לכל מקום ומקום, ובערבים היא משמלת "מס שווי רכב צמוד" אליו. הרגליה אלו מכעיסים אותנו. אנחנו לא מכירים את ביתינו , רמת מוסר ומצפון ירודה. אנחנו מרגישים שהיא מוכרת את גופה בתמורה לרכב צמוד. אנחנו הצענו לה לקנות לה רכב שישרת אותה. לא הסכימה . יש לציין שהיא התחילה ללמוד במכללה תואר ראשון. אנחנו מרגישים שהיא נעשית נצלנית בצורה מכוערת. היא שכחה את ההרס שהיתה שותפה בגרימתו.לא איכפת לה מאף אחד ומכלום. לא נקיה בסביבתה וניראת לי כמעופפת מפוצלת. אנחנו יום יום אובדי עיצות וכואבים. האם טעינו שלא נקטנו איתה בצעדים קשים וקיצונים עם כל הכאב בזה. לא יודעים מה לעשות ואיך להמשיך. קשה מאוד לנו. אנא עצתך. אמא

אמא שלום, אני מבין שזו תכתובת מתמשכת בינך לבין ליאת, שתשוב ותענה כאן מחר. בברכה, גדעון

הפניה אתמול נעשתה בהמשך להתכתבותינו בקשר לביתי בת 18 שמנהלת קשר עם גבר בן 48 . בדף 643 מופיעה כל ההתכתבות. תודה אמא

ערב טוב, "מס שווי רכב צמוד" זאת דרך אחת להסתכל על מערכת היחסים שבין בתך הצעירה לבן-זוגה המבוגר ממנה. אתם מרגישים שהיא מוכרת את גופה תמורת רכב צמוד, בעוד אפשר לראות זאת (אפילו ללא מאמץ מיוחד) כמערכת זוגית של אהבה, נתינה ושיתוף. הביקורת שלכם על רמת המוסר הירודה שלה מתייחסת - אם זכרוני אינו מטעה אותי - לעובדה שהבחור פרק את משפחתו למענה. יש לזכור שההחלטה אם להתגרש או לא הייתה שלו, והאחריות לכך אינה שלה. יש לזכור שגם אם בתך מאד צעירה, היא כבר אינה קטינה, והיא רשאית לנהל את חיי האהבה שלה כרצונה. אני זוכרת את ההתנגדות הרבה שמערכת היחסים הזו עוררה בקרב בהשפחה כולה, ונדמה לי שיותר משזה מעיד על מעשיה של הבת, זה מעיד משהו על הדינמיקה המשפחתית שלכם ועל יכולתו של הפרט במשפחה לקבל החלטות משל עצמו ולחיות לאורן. איני חושבת שניתן, באמצעות צעדים קשים וקיצוניים, לכבות את אש האהבה (ראי סיפורם של רומיאו ויוליה). כל שנותר לכם לעשות הוא לטפל בעצמכם, ללמוד לאפשר לכל ילד את המרחב שלו, ולטפח את הזוגיות הבשלה שלכם ללא קשר לזו של בתכם. בהצלחה ליאת

ליאת שלום בתשובה לתשובתך ברצוני לציין כי במשפחתי כל ילדי קיבלו את החלטותיהם בעצמם ועל אחריותם, הבית אצלינו פתוח ומדברים ומתייעצים על הכל. אנחנו איתם והם איתנו. וכמו שציינתי את ההחלטות הם קיבלו בעצמם. המקרה של ביתי הצעירה הוא חריג בחומרתו ובהשלכותיו. זה מקרה עצוב וכואב לכל המשפחות. הרבה אנשים נפגעו וכאבו בגללו. לפי דבריך אני מבינה שהטיפול הפסיכולוגי שהיא מקבלת מרצונה ומהבנתה החופשית הוא מיותר. "חבל על הכסף הרב" . אין פה בעיה , אין מה לכוון או לייעץ, מערכת היחסים שהיא מנהלת על בסיס של ניצול השפלה של "בן זוגה" תקינה. הרגל נהפך לטבע . אנחנו צריכים לראות את הכל ולקבל ולשתוק. מה דעתך על זה שהיא אמרה לי "כשאתפקח אני מאוד אכעס עליכם על שלא שברתם את רגלי וידי וקשרתם אותי בבית ולא עצרתם בעדי לעשות מעשה כזה" תןדה על תשובתך. אמא

בשיטת התראפיה באומנות. כמו כן אני סובלת מדכאונות תכופים והפרעה פוסט-טראומטית קשה בשנתיים האחרונות כתוצאה מפגיעות מיניות מתמשכות ומאובדנים טראגים של קרובי משפחה. איזו שיטה יעילה ובדוקה ביותר לטיפול בהפרעת אישיות גבולית והפרעה פוסט-טראומטית חמורה מעבר לטיפול התרופתי שהוא סימפטומטי בלבד? ניסיתי שיטות טיפול שונות ובאף אחד מהם לא החזקתי מעמד מעבר למספר פגישות והשיא היה טיפול פסיכולוגי פסיכודינאמי במשך חצי שנה. כל עצה והכוונה מקצועית תתקבל בברכה.

אומרים שזה הטיפול האולטימטיבי... http://www.borderlinepersonalitytoday.com/main/mcl.htm

תוכלי בבקשה לתרגם לי את הטקסט שצירפת?

שלום לך, טיפול בהפרעת אישיות גבולית ובהפרעה פוסט טראומתי הינו ארוך ודורש התמדה ומוטיבציה מצד המטופל. לאחרונה אכן "עלתה לגדולה" שיטת ה -DBT , לפיה המטופל נעזר ע"י צוות שלם, המלמד אותו גם מיומנויות שונות כגון מיומנויות ביןאישיות, נהול כעסים. זאת בנוסף לטיפול הרגשי . אינני יודע איפה בארץ מטפלים בשיטה הזו, אך כפי שניתן להתרשם זו שיטה יקרה מאוד מבחינת משאבי הטיפול שבה. בכל מקרה ובכל שיטה שלא תטופלי את צריכה להתמיד בטיפול לאורך זמן. בהצלחה, גדעון

מוכנה לטיפול ארוך ורציני ואני חדורת מוטיבציה לצאת מההפרעה הארורה הזאת!!! שילמתי הון תועפות לסוגי טיפולים שונים ומוכנה לשלם משאבים יקרים אף לטיפול פרטי בשיטה הזאת! ובלבד שהשיטה תביא לי מזור בסופו של דבר! האם אתה יכול להפנות אותי בבקשה למטפלים ספציפיים בשיטה הזאת? או למרכז כלשהיא המטפל בשיטה הזאת ואשר יפנה ויכוון אותי למטפלים בשיטה ה-DBT?האם במרכזים ציבוריים שמעו על השיטה ואימצו אותה ברבות השנים? הגיעו מים עד נפש!!!!!!!!!!!

אני אמא לילד בן 6 שנצא זה שנה שנייה בגן משולב , גן חובה , , אני מודאגת מכיון שבשנה הבאה הוא אמור לעלות לכיתה א ובשיחה שהייתה לי עם הגננות בגן הן רואות ריגרסיה בהתנהגותו , חוסר התענינות בנעשה בגן , כל הזמן אומר שהוא שונא , כל דבר את כולם ואת הגן (גם בבית הוא משתמש הרבה בשונא) לא משתתף בפעילויות בגן ובוחר להתבודד , בבית אני גם שמה לב שכל מה שהוא רוצה לעשות זה לשחק בבובות שלו (כל הדמויות מהטלויזיה למינהם ) ולצפות בטלויזיה , הוא לא מוכן שאזמין לו אף חבר מהגן והוא מוצא עינין רק עם ילדים קטנים ממנו ,בני 4 , אני רואה אצלו גם חוסר ביטחון ורצון לרצות כל הזמן בעיקר את אחיו בן ה 8 שדי מהווה עליו איום לצערי ,עוד אציין שהילד מטופל במכון להתפתחות הילד אצל מרפא בעיסוק וקלינאי תקשורת ,בשנה שעברה ראינו שיפור והשנה באמת ישנה ירידה משמעותית בהכל ועוד דבר ששכחתי לציי ן ש הוא גם מרטיב בלילה כמעט באופן קבוע , היתה תקופה שהפסיק ושוב חזר . ידוע לי שהבעיה שלו היא ריגשית השאלה שלי היא מה עושים ? איך אפשר לעזור לו ? הוא עולה לכיתה א בשנה הבאה ואני נורא חוששת מה יהיה . אשמח לקבל את עזרתכם . תודה

גלית שלום, את מתארת שילוב של קשיים התפתחותיים וקשיים רגשיים נלווים. יתכן שהשנאה לגן מבטאית את מודעותו של בנך לקשיים אלו. היות ובנך מטופל במסגרת המכון להתפתחות הילד המלצתי היא להתייעץ עם הפסיכולוגית של המכון לגבי הקשיים הרגשיים הנוכחיים והמלצותיה לגבי ההמשך. במקביל להתייעץ עם הפסיכולוגית של הגן המשולב לגבי כיתה א. יתכן שיש צורך לשקול כיתה א' במסגרת עם מעט ילדים, אך זה בכפוף להמלצות הצוות החינוכי בגן המשולב. לפיכך: אל תישארי עם דאגותייך לעצמך. התייעצי עם אנשי המקצוע המכירים את בנך ואת קשייו. בהצלחה, גדעון

תאמת אני לא ממש בטוחה איך להתחיל אולי זה יצא לי קצת מבולבל אבל אני אנסה. יש לי פיצול כזאת שאני לא מביעה כלפי חוץ את מה שבאמת הולך לי מבפנים, חוץ מזה גם קשה לי להביע רגשות במילים כי אני בעצמי לא סגורה על עצמי מה אני מרגישה באמת. רוב היום אני מרגישה ריקנות ואמללות, רע לי - אחת הסיבות לזה (ככה נראה לי) זה שאני בנאדם בודד ועצוב (כמובן שאני לא מראה את זה כלפי חוץ) אף פעם לא היו לי באמת חברים אמיתיים ואני אוטוטו בת 21! שלא לדבר על בן זוג... מה גם שאני ביישנית ונטולת ביטחון עצמי. מיותר לציין שכתוצאה מזה אני בנאדם נטול כישורים חברתיים, אין לי את האומץ לבוא לבנאדם ולתחיל בשיחה ואם כבר יוצא אז אני מרגישה לא בנוח איתו, קצת מוזר, זה בא לי לא בטבעי. כשאני נמצאת בקבוצת אנשים, אני חשה לא בנוח לשוחח בקבוצה של אנשים ולהביע את דעותיי ברבים, וחשה חרדה רבה. לפעמים נראה לי שאני חיי באיזו אשליה כשאני לא מוצאת שפה משותפת עם אנשים, לא מרגישה ביטון ושאני שווה בכלל משהו, תמיד יש לי חרדות וחששות, אני שרויה בפחדים לא מוסברים. לפעמים אני בוכה בעצמי לא יודעת ממה.. כבר כל כך התעייפתי מהחיים, אני רוצה להיות שאפתנית, להתפתח, להתקדם, לפרוץ הלאה . אני מנסה לעודד את עצמי שזה יעבור, שאני צעירה מידי מכדי להכנס כבר עכשיו לדיפרסיות, אבל זה פשוט לא זה. הגלגל חוזר על עצמו.. ... והכי גרוע, אני מודעת לעצמי אבל אין לי עם מי לדבר. זה פחות או יותר המצב שלי על קצה מזלג. אני כבר בקושי רואה אור בקצה המנהרה.... מה עושים במצב כזה? מהו המפלט?

קלרה שלום, את בת 21 וניתן להסתכל על זה גם כך, שהכל עוד לפנייך, שמגיע לך להגשים חלומות ושאיפות ולהתפתח ולהתקדם ולפרוץ הלאה. לשם כך את צריכה להכיר את עצמך ורגשותייך ומהיכן את באה. אז יהיה קל יותר ללכת לאן שאת רוצה ללכת. כתבת ש - "גם קשה לי להביע רגשות במילים כי אני בעצמי לא סגורה על עצמי מה אני מרגישה באמת." וזו תובנה מרשימה. כשאנו לא יודעים מה קורה בתוכינו, קשה להביע את זה כלפי חוץ. לכן הסגירות והפחדים והקושי לבטא את עצמך. אני מעודד אותך בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי. אני מאמין שזה יכול לעזור לך להתגבר על סגירותך, להבין את עצמך ולפרוץ קדימה. בהצלחה רבה, גדעון

אני נשואה. יחסית צעירה. כשאנו מוזמנים לארועים חברתיים ישנו גבר מסויים כבן 50 ליד כל האנשים המסובים בשולחן וליד בעלי שהוא ידידו מחבק אותי מהצד ומכריז לאנשים: זאת אישה מיוחדת", וזה לא פעם ראשונה שהוא מחבק אותי ליד כל מיני ארועים ומכריז לאדם שמומולו שאני אישה מיוחדת. מה זה אומר ? מה אמור להביע????, מצד אחד זה אולי אמור לעשות לי טוב כי אני לא מבינה את הפירוש המילולי ומצד שני זה קצת מביך. חשוב לי דעתך. תודה רבה - גלית.

גלית שלום, ניתן לחשוב על כל מיני הסברים: אולי הוא באמת מתפעל ממך וזו דרכו להביע את זה, או מנסה להחמיא לך או להתחבב עלייך או..להתחיל איתך . אני תוהה: האם לא ברור לו די הצורך שזה מביך אותך ?. אני סבור שזה יכול להיות מאוד מטריד ולא נוח להיות במצב הזה , שאת אחוזה בחיבוק ידידותי לכאורע ומהווה מוקד לתשומת לב, שאולי גם היא לא נוחה לך. אני לא יודע מה טיב היחסים ביניכם, אך האם ניתן לשוחח איתו ולהבין ממנו למה הוא מתכוון? נסי לברר עם עצמך ממה את מובכת? מהחיבוק? מהפניית תשומת הלב אלייך? ולבסוף את בהחלט יכולה להגיד לו , שזה לא נעים לך שהוא מחבק אותך ואומר לכולם שאת אישה מיוחדת ואת מבקשת שיפסיק. העמדה במקום וגבולות בקשרים עדיין לא הזיקו לאיש וכאן זה נשמע לי די נחוץ. בהצלחה, גדעון

שלום רב. כי אני מאד אלרגית לאנשים "שחקנים", ואני לא בטוחה שמה שהוא חושב בפנים זה גם משקפת את התנהגותו בחוץ. נכון יש לי יתרונות הרבה וגם קצת חסרונות כמו לכל אדם. מההיבט שלו, אני לא בטוחה מדוע הוא עשה זאת כבר כמה פעמים ליד אנשים שונים, מחבק, ומכריז עלי שאני אישה מיוחדת. מצד אחד, אמור להחמיא, מצד אחד מה יוצא לו מיזה???????? -זה הנקודה. הרי אני אישה נשואה.האם המילה "מיוחד" משתמשים בה רק לגבי מראה חיצוני יפה??? . שיתפתי את חברת הנפש שלי שהיא מכירה אותו יותר טוב ממני, משום מה, היא הזהירה אותי מפניו ואמרה שהוא מנסה ללכוד כל אישה צעירה ויפה, ושכדאי לי להיזהר ממנו. יצאתי מבולבלת, אני לא יודעת למי להאמין, האם לה, האם הוא מחבב אותי גם מבפנים, האם הוא שחקן, והאם באמת חברתי צודקת? מה עושים, אני לא יודעת איך להרגיש/להגיב בסיטואציה כזאת. מההיבט הגברי , מה יש לך לומר לי שגבר מחבק אישה ומכריז לאחרים שהאישה מיוחדת, מדוע? מה יוצא לו מיזה? תודה רבה ומצטערת על האריכות.

אני חייל לקראת שחרור בן 21 ומאוד מאוד רגיש. רגישות היתר מפריעה לי מאוד עד כדי כך שאני מרגיש צורך לבכות אם אני שומע מנגינה מרגשת או רואה סצינה מרגשת/עצובה בסרט. אני מטופל אצל פסיכולוגית שאיבחנה אותי בצורה מוזרה כבעל משיכה לכאב ריגשי???. מהי האבחנה הזו? הלכתי גם לפסיכיאטרית והסברתי על מצבי וזו רשמה לי סרוקסט ואמרה שזה מאוד יעזור להפחית את הרגשנות שקשורה גם בחרדה.האם כדור מתאים למצבי?

אלירן שלום, סביר שהפסיכולוגית שלך לא התכוונה לאבחנה במובן הפסיכיאטרי של המילה. בכל אופן אבחנה כזו לא קיימת בספרי האבחון הפסיכיאטרים, למיטב ידיעתי. אלא, כפי הנראה התכוונה לומר פשוטו כמשמעו , שאתה נמשך לאיזורים שבהם מתעורר אצלך כאב רגשי. אך במקום שאני אפרשן את הפסיכולוגית שלך, למה שלא תשאל אותה בעצמך - למה הכוונה? ולגבי הסרוקסט - היית אצל רופאה פסיכיאטרית . היא מורשית לתת טיפול תרופתי. בודאי שאלה אותך שאלה אחת או שתיים . אז סביר שהיא נתנה לך את הטיפול הנכון למצבך. בכל מקרה אני לא מומחה בטיפול תרופתי וגם לא חושב שזה נכון להתייעץ לגבי טיפול תרופתי באינטרנט אלא עם רופא פסיכיאטר כמו שכבר עשית. בברכה, גדעון

בני בן ה- 7 ילד שמח ונמרץ. הילד מתעורר כמעט בכל לילה מסיוטים. בכל ערב אנחנו צריכים להכריח אותו ללכת לישון, ובד"כ מוותרים לו שישאר ער עד מאוחר. גם כשהוא מאוד מאוד עייף קשה לשכנע אותו ללכת לישון. האם נכון יהיה להסכים שיישן בחדרו עם אחיו (בן ה- 10)? אני מפחדת ליצור אצלו איזושהי תלות, אבל מצד שני, הילד מפחד ללכת לישון. יש הצעה אחרת? תודה רבה, רונית

רונית שלום, אני לא רואה בעיה עם זה שהילד ישן עם אחיו הגדול - זה ירגיע אותו ויהיה נחמד ולא יצור תלות, שהרי מתי שהוא הם גם יתחילו לריב... השאלה היא : מדוע הילד סובל מסיוטים? בד"כ סיוטים בגילאים צעירים יותר הינם נורמטיביים ולא מצביעים על בעיה כלשהיא. אולם , בגיל 7, לרוב הדבר עשוי להצביע על מוטרדות מנושא מסויים. נסו לחשוב מתי החלו הסיוטים ולברר עם בנכם - מה מטריד אותו ולדבר איתו על זה. עיזרו לו להשיג שליטה כאשר מתעורר מהסיוט. זוכרים את "איתמר צייד החלומות"?, שם בסיפור עוזרים לאיתמר להתמודד עם חלומותיו המפחידים. לעיתים דברים קטנים יכולים לעזור - פנס ליד המיטה, מנורת לילה וכמובן גם האפשרות שאחיו הגדול יגן עליו בנוכחותו. בהצלחה, גדעון

גדעון יקר, האם לדעתך כתיבת מיילים למטפל בין הפגישות מעוררת בעיה של גבולות? שיהיה שבוע נפלא, תמר

תמר שלום, תלוי כמובן בהמון דברים: מי המטפל, מה גישתו הטיפולית, מה החוזה הטיפולי... אבל באופן כללי כתיבת מיילים בין פגישות באופן תדיר מעורר שאלות לגבי: מה הצרכים של המטופל, שלא מקבלים מענה בטיפול? מה "מדובר" בטיפול ומה לא מדובר בטיפול, אלא במייל? עד כמה שעה טיפולית אחת בשבוע הינה הטיפול המומלץ או שמא יש מקום לחשוב על העלאת התדירות? ובעיקר: מה המשמעות של המיילים הללו בטיפול הספיציפי הזה? נושא הגבולות, הוא בהחלט עוד נושא שמתקיים כאן, אך לא היחיד. שבוע נפלא גם לך, גדעון

אורנה יקרה שלום האם ניתן לפנות אלייך למייל לשאלה אישית וחד פעמית שאין באפשרותי לשאול בפורום? אני לא משתתפת קבועה בפורום ושאלתי אישית וקיים חשש שמא ידעו מי אני

שאלה קצת כללית, תסלחי לי... מה יכול להרגיש אדם אשר יתקל באיום בהתאבדות אם ינתק את הקשר?

שלום נטע, תשובה קצת כללית, תסלחי לי... אני מניחה שאדם שרצונו לסיים קשר כלשהו (אגב, זה מאוד משנה אם מדובר בקשר רומנטי, ידידותי, קשר משפחתי וכד') נתקל באיום שהצד השני יתאבד, יכול לחוש קשת רחבה מאוד של תחושות: דאגה עמוקה, יאוש ותחושה שאין אפשרות ממשית לצאת מהקשר, כעס, אשמה, בטחון בכך שהקשר מזיק ויש הכרח למצוא את הדרך לסיימו, וכן הלאה. מקווה שהכל בסדר, אורנה

ערב טוב רציתי לדעת האם מישהו מכיר פורום הדרכה מקצועי למטפלים ברשת לשאלות בענייני אתיקה גבולות וחוזה טיפולי. אשמח לקבל קישור רלוונטי ופרוצדורות הרשמה.

שלום, באתר "פסיכולוגיה עברית" יש פורומים סגורים למטפלים מורשים, בהם ניתן להתייעץ. יש פורום דיון בסוגיות טיפול ופורום בענייני אתיקה. נוהל ההרשמה לפורומים מפורט באתר. בהצלחה

שלום א, שילה צודקת. מצורף הקישור הרלוונטי: http://www.hebpsy.net/forumsList.asp בהצלחה, אורנה

תודה רבה

צריכה המלצה על פסיכולוג ממכבי מאיזור המרכז לבחורה בת 26. תודה אימייל [email protected]

למה אני לא מסוגלת לאהוב? זו השאלה שהסתובבתי איתה השבוע. אף פעם לא התאהבתי. אולי כילדה קצת כן, אבל כמתבגרת- לא וכבוגרת- גם לא. אני לא רוצה לחיות לבד, אני רוצה משפחה, אבל לא יודעת איך. אני כל כך לא מינית. לא משדרת מיניות לא נמשכת לאף אחד... איך עושים את זה? איך מתחילים? איך מתגברים על המכשול? ולמה? למה לעזאזל זה ככה? בלימודים טוב לי, מאוד אפילו, אבל כולם מסביבי כל כך אוהבים ומאוהבים מדברים על הזוגיות ועל העתיד המשותף ביחד... ורק אני לא יודעת בכלל מה זה. עד עכשיו הסתובבתי בסביבה של מבוגרים ותמיד אמרתי לעצמי שלא נורא, אני הקטנה ולכן מילא... (תוקעת את הראש בחול, לא רואה ולא שומעת) אבל פתאום כולם בני גילי וזה מקור להשוואה. ראי חד שניצב לי מול הפרצוף. בהרבה מובנים אני נמצאת בכמה שלבים קדימה מאנשים בגיל שלי אבל במובן הזה אני תקועה כל כך כל כך מאחור...

כנראה שאם יש לך את הרצון למצוא אהבה ולממש אותה את לא כל כך מאחור רק ללמוד מה לעשות עם הרצון הזה וכנראה שיש לך גם דחף מיני כי את גם זקוקה לזה.......אז תתחילי לפעול קרי לצאת להתלבש טוב להראות טוב ואז תרגישי טוב....תרגישי מינית וסקסית אחכ יתחילו לבוא גברים לנסות לפתות אז תהני מאוד ויהיה לך ביטחון ושתמצאי משהו שמתאים לך.....אז תהיי על גג העולם......תחווי שמחה ואושר וכאב של פרידות כמו כל החברים שלך כי את נורמלית.......להתראות.......ובהצלחה

אוי. זה לא עובד ככה :-( אפילו ההודעה שלך עשתה לי רע נורא (לא בגללך, בגללי...). סקס, דחף מיני, מינית, לפתות... בעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע

רשת , לא יודעת.... גרמת לי לבכות ... קצת הזכרת לי עצמי כשהייתי תמימה וחסרת ניסיון. ורציתי לחוות התאהבות, זה סקרן אותי. וגם אני ראיתי את כולם מסביבי מאוהבים ואוהבים כאילו אין מחר. הייתי בדיוק במקום שאת נמצאת בו. והיו לי את המחסומים שיש לך. לא יכולתי לתת לגבר להתקרב אליי שלא נדבר על מגע מיני ( מיי גוד... ) גם אותי זה הפחיד פעם. אני מבינה מאיזה מקום את מדברת. ולכן, הדמעות לא מפסיקות לרדת וחונקות לי את הנשמה ולא מותירות בי אויר ונשימה. אני מרגישה צורך לחבק אותך. להגן עלייך, שלא תפגעי כמו שאני נפגעתי. כי הפגיעה הזו מותירה כתמים בתוך הלב. שקשה אחר כך לחיות איתם. מגיע לך זוגיות טובה. תזכרי זאת. ולאט לאט אני בטוחה שאת תצליח להתגבר על המחסומים ולמצוא זוגיות טובה וראויה בהצלחה מכל נשמתי וליבי. שלך, אני

היי את, מצטערת שגרמתי לך לבכות... שולחת לך שק עם הרבה כוחות רשת

שלום רשת, בוקר טוב, קצת כמו הכותבת שהשיבה לך אתמול בלילה, גם אני מצאתי את עצמי מהרהרת על גילאים צעירים יותר, ככה סביב תחילת התואר הראשון באוניברסיטה. גם אני הרגשתי אז שהאנשים סביבי בטוחים בעצמם מבחינת יצירת קשרים זוגיים באורח שאני לא מצליחה להיות. אחר-כך גיליתי שלפעמים הם רק נראו כאלה... אני חושבת שיש משהו מטעה בביטחון שמשדרים החברים החדשים שלך באוניברסיטה, שמדברים באורח נלהב על זוגיות ועל עתיד משותף. אני חושבת שלאמיתו של דבר הכל כל-כך תחילי וראשוני, וקשה להתקרב ומפחיד, וכל-כך משתוקקים למשהו, ואפילו לא יודעים למה בדיוק... במבט לאחור, אני חושבת שהיה טוב אם הייתי מרשה לעצמי אז להכיר בחורים בני גילי באותו אופן בו הרשתי לעצמי להכיר בחורות בנות גילי: לדבר, ללמוד ביחד, להחליף חיוך בספריה או בקפיטריה, לא לצפות מעצמי לשום דבר פרט להתקרבות הדרגתית. ולפעמים, מתוך הידידות המתפתחת, מגלים שמישהו יותר מיוחד בשבילך, מעורר תחושות קצת אחרות, והכל כבר קצת יותר פשוט, כי הוא לא אדם לגמרי זר ומוזר... מה דעתך? אורנה

היי אורנה, יכול להיות שאת צודקת... אני מרגישה כל כך רע היום. רבתי עם אחותי ועם ההורים שלי והגרון שלי חנוק מדמעות. הגוף שלי לא יכול להכיל את הכאב שבפנים. ידעתי שזה יגיע ושהכל יתפרק לי. בא לי לעשות דברים רעים, אבל אני מתאפקת. מנסה כל כך לא לעשות שטויות מיותרות. רשת

לי ולבעלי יש שני ילדים אחד בן 16 והשני בן 9.5 בתקופה האחרונה מזה כמה חודשים אני שמה לב שהבן שלי הקטן יותר יותר מדי כרוך סביב אביו (לא שזה דבר רע), זה היה תמיד ככה אבל במינונים סבירים, בזמן האחרון זה כבר גובל באובסיביות ממש. מרגע שהוא חוזר מבית הספר הוא מתקשר לאביו לעבודה מיליון פעם כדי לברר מה נשמע. אם הוא מתעקב בעבודה אז הוא כמעט על סף בכי ורוצה שאבא כבר יחזור ומבקש לפתוח את התריס כדי לראות אם האוטו של אבא הגיע. אם ביום שישי אבא לא מחכה לו אחרי בית הספר אלא אני אז הוא מצוברח קצת ומקטר. אם אביו לא מרגיש טוב אז הוא מודאג קשות שמא יקרה לו משהו. אם אביו לוקח את הבן הגדול לחוג או לחבר ולא לוקח אותו הוא ממש בוכה כי הוא גם רוצה להצטרף ולהיות עם אבא. זה נראה לי תמוה כי הוא רואה כל יום את אבא שלו. לא קורה שאנו מבטיחים דברים ולא מקיימים. לחופשות אנחנו תמיד יוצאים יחד עם הילדים אפילו לחו"ל. אני עקרת בית ואין מצב שאין מי שידאג לו או שהוא לבד בבית. ככה שאני לא מבינה למה זה קורה. חשבתי שעם הגיל מתבגרים ומפתחים פחות תלות בהורים. המון תודה אורית

שלום אורית, נכון שככל שמתבגרים מפתחים פחות תלות בהורים, אבל יש כל מיני תקופות... נדמה לי שבתקופה האחרונה אבא הפך לדמות מאוד חשובה בחייו של הבן הצעיר. הוא מזדהה עם אביו, רוצה להידמות לו, שואף לבלות איתו כל רגע פנוי. באיזשהו מובן הילד צודק: הוא נמצא כעת בפתחו של תהליך התבגרות במהלכו ילמד כיצד להיות גבר, ומי יכול ללמדו טוב יותר מאבא? לצד זאת, כדאי לשים לב לנקודות בהן בנכם מביע מתח ודאגה. כתבת שאם אביו מתעכב בעבודה הילד על סף בכי, ושאם אביו לא מרגיש טוב הוא מודאג קשות שמא יקרה לו משהו. אלה הן נקודות שכדאי להתייחס אליהן באופן ספציפי, ואני מתכוונת לכך שכדאי לשוחח אתו ולנסות להבין מדוע רמת החרדה עלתה והאם הוא מנסה "לשמור" על אבא. ועוד מילה בשבילך - לפעמים לא קל לנו לחוות התרחקות של ילד מאיתנו (אני מניחה שהוא ה"בייבי" שלך...), ובוודאי לא קל לחוות העדפה של ההורה השני על פנינו. אם את מרגישה כך, אני ממליצה להפנות את תשומת לבו של אבא גם לנושא זה... בהצלחה בכל, אורנה

גם אני בתור ילד אהבתי את אבא יותר......(: אבא זה איש של כדורגל וסרטי אקשן...אמא לא....(: ביי

ליאת את לא חוזרת אלי , למה?

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-662,xFT-600438,xFP-600536,m-Doctors,a-Forums.html

כנראה שיש לנו יורש, ואנחנו יכולים לצאת לפנסיה בלב שקט... אנחנו לא היינו *טובים* היום.

יש לי עוד שאלה, אני בטיפול כבר שנה, שבו קשה לי נורא לבטא את עצמי. אני חסומה לגמרי, אפילו לא מרשה לעצמי לבכות שם...ואם זה קורה (פעם אחת קרה) קמתי והלכתי. חוץ מזה, שזה הבעיה שרציתי שתתייחסי אליה, בכל פעם שאני מדברת על הנושא הכואב מבחינתי, המטפלת בוכה, היא מנסה להחביא את הדמעות, אבל לפעמים לא מצליחה לשלוט בעצמה. הדבר נורא מביך אותי או מציק, היא פשוט בוכה במקומי....ואני לא יודעת מה לעשות. נורא קשה לי עם הבכי שלה, למרות שהיא מנסה להחביאו??!!! או שאני מתעלמת ממנו וממשיכה בפגישה!!

לילך, אספר לך מניסיוני... אף פעם לא הרשיתי לעצמי לבכות, אף אחד אף פעם לא ראה אותי בוכה או מזילה דמעה! נכנסתי לתקופה מאוד רעה. והגעתי לטיפול פסיכולוגי, ומהר מאוד בכיתי שם בלי יכולת לשלוט בזה.(ולא רק בטיפול, הייתי בוכה באוטובוס,בבית,אצל רופאת המשפחה, לא יכלתי לדבר בלי לבכות,זה בא ביחד) לא יכולתי לעצור את הבכי. הייתי המומה מעצמי, איך אני בוכה ליד מישהי שאני בקושי מכירה? מצד אחד מאוד כעסתי על עצמי על חוסר היכולת לעצור את הבכי. אבל מצד שני, גיליתי במשך הזמן שזה לא נורא,שלא קרה כלום, שהיא היתה כל כך בסדר ו"איפשרה" לי לבכות. אני מציעה לך להרשות לעצמך קצת לבכות שם אפילו רק להזיל דמעה (בהנחה שיש לך איתה כימיה והקשר טוב) אל תלכי, ומפעם לפעם זה ישתחרר, וישחרר איתו עוד דברים. (וכמובן,שכדאי לדבר איתה על נושא הבכי....) גם המטפלת שלי כבר הזילה דמעות כמה פעמים. קשה לראות אותן בוכות (בעוד שאנחנו כל כך משתדלות לא לבכות),בהתחלה חשבתי שהיא כל כך רגישה וחלשה שהיא מרשה לעצמה לבכות, אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שגם להן מותר להתרגש. ואם הן בוכות אז אולי בעקיפין זה מעביר מסר, שלבכות זה בסדר ???? אני חושבת שהבכי שלהן,מעיד שהן מזדהות עם הכאב, מבינות אותו, שאיכפת להן מהמטופלת שיושבת ממול. יש לזה גם זויות מאוד חיוביות בקשר הטיפולי. הקושי שלנו לראות אותן בוכות נובע מהתפיסות שלנו על בכי. תחשבי על זה... בהצלחה.

שוב שלום, זה עתה סיימתי לכתוב לך שאין הכרח לחוות אירועי חיים קשים על מנת ללכת לטיפול, והנה אני מבינה שכן חווית אירוע כואב, והוא מוביל את המטפלת שלך עד לדמעות... הדעות חלוקות בנוגע להבעה הרגשית האותנטית של המטפל. כבר מקריאת השאלה שכתבת והתגובה שכתבה 'מטופלת' אפשר לראות שעבור מטופלים מסויימים הבעה רגשית עזה מצד המטפל נחווית כהבעת אינטימיות, ואילו אצל אחרים היא נחווית כחשיפה מעיקה. כמו בתשובות רבות אחרות שאני כותבת בפורום, אני חושבת שהאלמנט החשוב הוא לדבר על הדברים עם המטפלת עצמה. חשוב שתאמרי לה שתגובתה מביכה אותך, שאת מרגישה שהיא בוכה במקומך (זה נראה לי חשוב במיוחד), שאת נעה בין רצון לברוח לבין מאמץ להתעלם. כל אלה הם נושאים משמעותיים לעבודה הטיפולית. אני מקווה שמשתתפי הפורום ימשיכו להגיב בנושא מעניין זה, אורנה

תודה רבה על שתי התשובות שלך... דבר אחד לא הבנתי ממה שכתבת: "את נעה בין רצון לברוח לבין מאמץ להתעלם"..אודה לך את תפרטי יותר... שנית: אני כבר רמזתי לה....והיא אמרה שהיא יכולה לשלוט בעצמה אם היא רוצה ( לא נראה לי) אבל ממש איכפת לה ממני, ומה שאני אומרת (אם אני מדברת בכלל) מרגש אותה נורא, ושהיא מאוד רוצה לעזור לי עם כל הקושי שלי בטיפול.... אני יותר מתעצבנת על עצמי שאני לא מצליחה להתרגש, למרות שאני מרשה לעצמי לבכות לבד, קשה לי נורא להגיד קשה לי וקשה לי נורא לשתף אחרים ברגשות שלי....וזה נראה לי תוקע את התקדמות הטיפול... אז מה את חושבת אורנה??!!!! ומה את חושבת על מטפלים שבוכים או שמנסים להתקרב למטופלים שלהם (רגשית) אבל תמיד נתקלים בסירוב שלו, למרות שטוב לי איתה ואני מחכה לפגישות!!!! תודה רבה עוד פעם וסוף שבוע נעים.

שלום, רציתי לשאול אותך דבר שמעניין אותי מאוד. האם זה נכון שכל אדם שיגיע למרפאה אצלכם יהיה מה לדבר איתו, כלומר כוונתי שכל אחד יש לו את המטענים הרגשיים שהוא סוחב שנים ואין אדם בלי בעיות, אז בעצם כל האנשים צריכים טיפול פסיכולוגי אפילו אם הם לא עוברים משבר של ממש. האם זה נכון? האם זה הגיוני? כי בעצם הנפש היא לא כמו הגוף, כלומר בגוף בריא אם תחפש ותעשה בדיקות לאא תמצא כלום, בעוד בנפש, תמיד יש שם משהו? אז בעצם האם כולם צריכים טיפול? ומה יקרה אם סוחבים את זה שנים בלי לדעת אפילו שישנה בעיה?

שלום לילך, אני לא בטוחה שכולם "צריכים" טיפול, אבל אני מסכימה שכל אחד יכול להפיק מכך משהו עבור עצמו. באמת לא צריך לסבול מאוד או לעבור אירועי חיים קשים כדי לגשת לטיפול. הרבה מאוד פעמים מתנהל בטיפול איזשהו חיפוש אחר האושר הפנימי הפרטי, מסע אחורה בזכרונות אל קשרים בהם חווינו אינטימיות, תנועה קדימה אל עבר התקוות... כל אדם שרוצה להתבונן בתוך עצמו יכול ליהנות מכך... אבל אין צורך לדאוג אם לא מרגישים דחף ללכת לטיפול. גם לנפש, כמו לגוף, יש מנגנונים משלה לסמן ולאותת שכדאי לטפל בדברים (זכרונות שעולים ומציקים, מחשבות שמטרידות, רצונות שדורשים בדיקה יותר מעמיקה, אי נחת ואי שביעות רצון מעצמנו ומהקשרים שאנחנו מקיימים ועוד ועוד). בדרך כלל, כשחשים בסימנים כאלה ואחרים לאורך זמן, מחפשים מלווה מתאים/ה ויוצאים למסע... בהצלחה בכל, אורנה

אורנה האם את יכולה להתייחס לעץ הזה? http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-661,xFT-600403,xFP-600395,m-Doctors,a-Forums.html

שלום לבעלת "סימן ההיכר" היחודי, מקובל או לא, הנה אני מתייחסת: אני חושבת שלו היית מתעקשת על הטיפול ההוא, הייתה לכן הרבה עבודה (מעניינת) לעשות סביב הדימוי המופנם (שיש בתוכך) בנוגע ליחסים עם דמות משמעותית. נדמה לי שאת מספרת לנו משהו מורכב על יחסי דחייה ומשיכה כלפי דמות משמעותית, התקרבות עזה ונטישה עזה לא פחות, געגועים למי שפגע שאיתו/ה אפשר להרגיש חי, ועוד הרבה סיפורים... מאחר ואינך רוצה לחזור לטיפול, גם לא לפגישת פרידה, אני מציעה לדבר על כך בטיפול הטרי החדש. נסי להתבונן באופן בו שם נוצר (או לא) משהו מהדרמה הזו. בהצלחה, אורנה

מתחברת למה שכתבת. תודה. יש באמת ענין עם דמויות משמעותיות. אני מנסה עכשיו לבנות את הקשר והטיפול אחרת. זה גם סוג טיפול שונה (אמנות). אולי אצליח להביא את הנושא לטיפול. נראה.. זה לא פשוט.

מדוע יש ילדים שזקוקים כל כך לתשומת לב , כמו להקצין כאב מסויים שהם חשים או להגזים בו. כל הרגשה לא טובה אפילו קטנה, כמו צינון או התקררות הופכת לדרמה גדולה. האם זה מצביע על אופי מסויים, של "בכיין" האם זה עובר בשלב מסויים? הילד בן 11

שלום נועה, מבלי להכיר את בן ה-11 שעליו אנחנו כותבות, קצת קשה לקבוע ממה נובעת ההקצנה הרגשית שתיארת. יתכן שהתנהגותו תואמת במדוייק את חווייתו הפנימית, כלומר מבחינתו הוא אינו מגזים כלל וכלל... יתכן שחשוב לו להדגיש את הכאב, והוא מקצין אותו על-מנת לקבל מסביבתו "רווחים משניים", וכמובן שתתכנה אפשרויות נוספות. אני מציעה לדבר איתו על כך, קצת כמו ש"גדולים" מדברים... אני מתכוונת לאחר-צהריים נחמד רק איתו, בישיבה נינוחה בבית-קפה, לתאר את התרשמותך ולשאול מה דעתו בנושא. לפעמים מגלים דברים מפתיעים... בברכה, אורנה

מה עושה מי שיש לו קלסטרופוביה (מקומות סגורים וקטנים), כמו מעלית או מטוס? איך אפשר ל"גמור" עם הפחד מטיסה?

שלום מאיה, השיטה היעילה ביותר לטיפול בבעיות מסוג זה נקראת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT). מדובר בטיפול קצר וממוקד, הכולל "שיעורי בית" ומטלות שונות לתרגול. מומלץ לחפש פסיכולוג/ית קליני/ית המתמחה בטיפול בהפרעות חרדה. בהצלחה, וטיסה נעימה... אורנה

אורנה יקרה, מה שלומך?? הפעם בקשר לאמא שלי... היא מדאיגה אותי (כמובן, לא מהיום): הפגיעות שלה הולכת ומחריפה ואין לה אמצעים (פנימיים) להתמודד אתה. דומה שכל התמודדות, ולו הקלה ביותר, נחווית אצלה כ'סוף העולם' ומייצרת מפולת טוטאלית בכל המערכים. המתח- ואחריו התשישות - ניכרים באופן ההתבוננות שלה שמשתנה מן הקצה אל הקצה, ביציבה המתקשחת של גופה ובקולה (זה הגיוני? - דרך הטלפון שומעים את רמת המתח/רפיון בשרירי הלסת). [ יש לי במרפסת עציץ שאני מאד אוהבת- בוגונוויליה ננסית (לא הרגילה): יש לו פרחים (בעונה) עדינים עדינים - משיים כאלה- וענפים שחוזקם הרב טמון בגמישותם; הם שורדים היטב גם ברוחות הסוערות ביותר של החורף - לא נשברים! אז יש שילוב כזה- פגיע-עדין-רגיש-חזק? ] אמא שלי חלשה... נשברת, נופלת, ומשתקמת לאט. למעשה, כולה שברים וחבלות שיושבים על אותו פצע שמעולם לא נתנה לו שהות וחופש להגליד. בין חבלה לחבלה היא מגייסת את השכחה כדי להמשיך לחיות, אבל זו שכחה מזוייפת כי ברגע שהיא מקבלת עוד מכה כל התכנים הנשכחים (כביכול) קמים מרבצם ומשחירים את עולמה. דיבורים של שנים על טיפול אינם עולים יפה: היא מביעה רצון לכך בשעת משבר ומבטלת אותו כלאחר יד כשהכאב שוכך, וחוזר חלילה. הייתי רוצה כל כך שהיא תוכל לתת לעצמה ל-ש-ק-ו-ע בספה רכה של איזה מטפל ולהפיק מכך הקלה (ושינוי והתגמשות וכו'). גם בטיפולים שנושאים גוון יותר פיזי היא אינה מתמידה. אני לא יודעת מה לעשות (מלבד 'לדבר על זה'). הטרנד הזה של סערה-שט-סערה-שקט הופך להיות יותר ויותר תזזיתי. לא יודעת מה אני שואלת... תודה כתמיד, ורד [שיעדה הושג בשעה טובה]

כל אמא היתה רוצה בת כמוך. זו כבר נקודת חוזק לאמך. את כותבת נפלא. לבוגנוויליה - לא זו הננסית, שאיני מכירה - יש קוצים חדים ורעים שגורמים לגננים לשנוא אותה.

תודה לך, ????? הננסית שלי מלאה קוצים, אבל קהים למדי. אומרים שכשמבשלים באהבה אפשר לשאת את הסיר בידיים חשופות גם כשהוא לוהט... (ההקשר מובן?).

ורד אהובה, נעצבתי לקרוא, ופתאום כשהגעתי לסוף שמחתי כל-כך: "ורד שיעדה הושג בשעה טובה". מתחשק לי לכתוב לך: ידעתי שעוד ניפגש בכנסים... וכן - אני יודעת שעוד הדרך ארוכה ומתפתלת, ובכל זאת... חשבתי על אמא שלך, שאת מרגישה ש"יעדה טרם הושג בהצלחה". זה באמת לא עניין של גיל או של זמן, אלא של התכוונות. מאיר שלו כתב באחד הספרים שלו: "הזמן עושה את שלו, אבל הוא לא עושה את שלנו", וזה מאוד נכון בעיני. קשה לראות את ההורים שלנו חלשים, לחוות את עצמנו "גדולים" מהם - מוכנים להיעזר, מוכנים להשתנות. מתחשק לי לכתוב לך: אבל עדיין לך מותר, להיות נפרדת, להיות צומחת. ובמעבר חד לרמה הפרקטית, יש לי פתאום מחשבה: בשירות הפסיכולוגי של ת"א אנחנו פותחים עכשיו קבוצה לדיבור על עניינים של אמצע החיים (והיום - איזה כיף, "אמצע החיים" זה גיל 50-60). המנחות יהיו פסיכולוגית נפלאה בשם מירה, ואני. אולי אמא שלך תסכים לבוא לשיחה קצרה וכלל לא מחייבת - רק כדי לשמוע יותר? שלך, אורנה

אורנה יקרה, התמיכה שלך בדרכי, האמונה שלך, מחזקים אותי כל כך (מה גם שהם מוגשים עם קורטוב של הומור לריכוך). ובה בעת כל מנגנוני האזעקה שלי מתגייסים ומהדהדים בתוכי - "זהירות, זהירות" - כמו בשיר של אביתר בנאי. פאתטי להזהר ככה! [על כך, אולי בפרק הבא]. חיכיתי בתשובתי עד שאראה את אמי. דיברתי אתה - לאט לאט, מעט מעט. היא חייכה בשקט והקשיבה; אמרה כמה דברים; לא הביעה התנגדות לרעיון שהעלית, משמע - לשיחה הקצרה והלא מחייבת; בעיקר לא ל"לא מחייבת". נראה... בא לי להוסיף כאן המון שאלות והמון דברים עליה ועלינו ועל איך שאיתה צריך בעדינות ובפשטות ולא מאיים, אבל מכאן ואילך אני אמלא פי מים - אולי היא תעשה את שלה... (מאד אהבתי את מאיר שלו מפיך). לילה טוב, ורד

שלום רב! אני בשנות העשרים לחיי. יש לי בעיה שאני לא יודעת איך להגדיר אותה או איך לטפל בה. אני מוגדרת כבחורה יפה לפי כל אמות מידה ובכל זאת תמיד מוצאת בעצמי פגמים,כאילו מחפשת בכוח. המראה החיצוני מעסיק אותי המון וזה מתבטא במחשבות רבות על מה לא בסדר אצלי,וגם מה שבסדר אני לא רואה אותו בעיניים שלי כבסדר. החשש לעלות במשקל נורא מעסיק אותי אם כי אני מסוג האנשים שאוכלים המון ולא משמינים(טפו טפו טפו) . אני מעשנת המון כתוצאה מלחצים הפוקדים אותי בעקבות ההתעסקות במראה, ואז חוששת מנזקי העישון כמו :קמטים,קמטוטים... לא ממש אכפת לי מה העישון עושה לבריאות אלא מה הוא יעשה ליופי. ולא יכולה להפסיק לעשן אני מכורה. אל תפני אותי לטיפול כי אני מטופלת,אך לא ניכרות תוצאות בעבודה הטיפולית שאני עושה. ההתעסקות במראה החיצוני נורא מפריעה לי וגורמת לי להתקפי דיכאון קשים, התפרצויות זעם וחיי הפכו לגיהנום,ממש. אני מאוד סובלת ולא יודעת לאן לפנות. כל עזרה תתקבל בברכה.

שלום סיוון, את פונה לפורום פסיכולוגי, ומבקשת לא לשלוח אותך לטיפול. ההפרעה שאת מתארת מתאפיינת במחשבות שווא (דלוזיות) סביב מראה הגוף, מחשבות אובססיביות ומטרידות הגורמות לך סבל רב. הטיפול המומלץ, לפחות בפורום המנוהל ע"י פסיכולוגים, הוא שילוב של טיפול תרופתי (מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין) עם פסיכותרפיה המשלבת גם מרכיבים קוגניטיביים-התנהגותיים. טיפול ללא תרופות אכן יעיל פחות מכזה הנעזר בהן. בהצלחה ליאת

לא ייתכן שאשה פשוט שונאת את המראה שלה כי היא לא נראת טוב? אני למשל בת 37 הפנים שלי נאות ומוצאות חן בעיני, אבל הגוף.... אחרי לידות, וצלוליטיס ועור בעייתי ביותר, אז מה אני אמורה להסתכל במראה ולהגיד אני מקסימה ומהממת? מתי יש "הצדקה" ומתי זו הפרעה דיסמורפית?

שלום יעל, אם תשובי ותעייני בפנייתה של סיוון, תוכלי להבין שלא מדובר באותה אי-נחת שיש לכולנו סביב חלקים פחות מוצלחים שלנו, אלא באמונה הגובלת במחשבות שווא, שמא קיים עיוות או ליקוי ממשי במראה הגוף. מחשבות אלה הופכות להיות טורדניות וחודרניות, והן גורמות סבל ממשי, חרדה ודכדוך, עד לרמת דיכאון. אחת האינדיקציות לקיומה של הפרעה כזו היא חוסר ההלימה הבולט בין תחושותיו הסובייקטיביות של החולה ביחס לגופו ולמראהו לבין הקושי של האחרים להבחין באותם פגמים לכאורה. אז, כמו בהרבה מקרים אחרים, המינון והעוצמה הם מה שעושים את ההבדל. בברכה ליאת

בתי בת 22 שירתה שירות צבאי מלא,השלימה בגרות,וכרגע לומדת מקצוע פעמיים בשבוע. הבעייה היא שהיא מאוד פסיבית בלמצוא מקום עבודה וכמה שאני לא מפצירה בה ללכת לחפש עבודה נראה שהיא מסתגרת יותר ואינה מביעה שום רצון לכך. יש לציין שבזמן התיכון והבגרויות היא עבדה ואפילו נהנתה מכך. מה עושים כדי להוציאה מהאין אונים הזה?נראה לי שהדימוי העצמי שלה משום מה נמוך וזו אחת הסיבות לכך. אודה על הכוונתכם.

שלום לאם המודאגת, הכותרת שלך "מתלוננת" על בת עצלה, אך תוכן הדברים מעיד - כדברייך - על חוסר אונים ובעיות בדימוי העצמי. אם בעברה היא עבדה ואף נהנתה מכך, סביר להניח שאינה עצלה, ויש משהו אחר שמעכב בעדה מלדחוף את עצמה קדימה. לא לגמרי ברור אם גם היא מרגישה תקועה ופסיבית, או שמא זו רק החוויה שלך ביחס אליה. אם את מתרשמת שהיא סובלת ממצבה ורוצה בשינוי, תוכלי להמליץ לה להגיע למס' שיחות ייעוץ עם פסיכולוג/ית קליני/ת, שם אפשר יהיה להעריך מהיכן נובע הקושי. אם בחוויה שלה אין מצוקה, וטוב לה כרגע ככה, אז אולי מדובר בסוג של התפנקות זמנית. אחרי הכל, היא שרתה בצבא, השלימה בגרויות (זה לא עניין של מה בכך) ולומדת מקצוע. אם לא מדובר במצוקה כלכלית חריפה, ואפשר לאפשר לה הפוגה קצרה, איני רואה בכך עניין מדאיג במיוחד. בברכה ליאת

שלום רב,,,,,, ברצוני לשאול כיצד יש באפשרותי לעזור לחברתי הטובה ביותר שיש לה הפרעת אישיות גבולית, (את שם ההפרעה אני יודעת מאמא שלה) היא מעולם לא מדברת על מה בדיוק יש לה! אז ככה: הבעיות שלדעתי הכי מפריעות זה 1 : אכילת יתר ,ממש מסוגלת לאכול בכמויות לא הגיוניות! אומנם לא מקיעה אף פעם , אך בהחלט יכולה להגיע למצב של כבדות בנשימה! 2 :התקפים של כעס לפעמים קשים וחסרי פרופורציות (כולל כעסים על הבן שלהבן ה14) 3:החברות לדוגמא איתי כשהכל בסדר מאד מאד מאד קרובה אכפתית דואגת ואוהבת, אני החברה והאדם הכי מקסימים בעולם,לדעתה, אך בלי שום הסבר הגיוני , מילה שנאמרת ולא ניראית לה או משפט שהיא לוקחת לכיוונים לא ברורים ,היא משנה את עורה ופשוט מסימת את כל הקשר , לא רוצה לדבר, אני הופכת לאדם הכי שלילי , פתאום כל הכיף שעברנו ביחד ,מנקודת ראותה החדשה בכלל לא היה כיף ולא היה טוב!!!!!! ברצוני לציין שאין לה שום חברה קרובה נוספת .,,,, היא לא נמצאת בטיפול אצל פסיכולוג , היתה כמה פעמים בעבר אבל לא התמידה! כיום לוקחת טופומקס שרופא המליץ לה לפני שנה , (גם עם הפסקות כי היא חשבה שזה יעזור להתקפי האכילה שלה אבל זה ממש לא עוזר לה בזה) אני יודעת ,אומנם לא פרטים מדויקים , מסיפורים שלה , שהיא עברה ילדות בהזנחה קשה מצד האמא וגם עם האבא היו בעיות שונות.....היא בת 35 אינטלגנטית מאד מאד ,לב זהב .,ומוכשרת ביותר!!! הלב שלי נקרע כל פעם מחדש שאני רואה את כל ההתנהגויות שלה, !ואיני יודעת כיצד אני יכולה לעזור לה, אנחנו מדברות המון על הכל ,שהכל בסדר אז היא שומעת אבל פתאום הכל משתנה ב180 מעלות איך לנהוג ???? מה לעשות כשיא מתנתקת ממני פתאום גם לכמה חודשים (האם לנסות ליצור איתה קשר ע"י המסנגר או אימייל וכו)) (למרות שבעבר שהיו ניתוקים שכאלו ושלחתי לה כמה פעמים אימייל שאני כאן בשבילה , היא כתבה לי שאני מטרידה אותה!!!!) לא רוצה להרים ידיים בקשר איתה כמו שחברות שלי מיעצות לי , באמת אכפת לי ממנה! ,!!!! כיום מטופלת בטופומקס 200 מ"ג ,(גם זה רק ע"י שיכנועים שלי) ולא תמיד מתמידה .לפעמים עושה הפסקות !! אודה על תשובתך מיקי

גדעון כבר ענה לך ,לא?

חחחחח מישהו מעתיק הודעות בימים של ליאת זו לא פעם ראשונה אנשים מסכנים

שלום מיקי, אם אינך רוצה להרים ידיים ולאבד את חברתך, המשיכי להיות שם, בשבילה, כמו שעשית עד היום. השאירי את הטיפול הפסיכולוגי לפסיכולוגים (אם חברתך תחליט להגיע שוב לטיפול) והמשיכי להתעקש על הקשר. חיי החברה של האדם הגבולי יכולים להיראות לפעמים כמו רכבת הרים דוהרת, עם עליות ומורדות חדים ביותר. אם למדת להכיר את הדפוס, את ודאי יודעת לא להיפגע יתר על המידה. עליך לזכור שאדם עם הפרעה גבולית הוא לא רק 'הפרעה' אלא אדם רגיל, עם כעסים, רגשות, והעדפות חברתיות אישיות. יתכן שהבחירה להינתק לפעמים משקפת צורך במרחב ושקט, כמו אצל כולנו. יהיו הסיבות אשר יהיו, עליך ללמוד לכבד אותן, ולשדר זמינות (במידה ותישאר בך כזו) כשתחליט לחדש את הקשר. בברכה ליאת

ליאת, הייתי בפגישה עם הפסיכולוגית שלי שהציעה אשפוז יום כאפשרות טיפול. חשוב לי לציין שאני לא רוצה לקחת תרופות למרות שאני מודעת ליכולתן להקל. (אני מעדיפה לא לפרט את הסיבה,אבל היא יודעת כמובן) הצעתה נדחתה בגלל שאני ובתי חולים לא מסתדרים..... אבל - אני כמעט ולא מפסיקה לחשוב ולשאול למה היא הציעה לי אשפוז. איך בדיוק אשפוז יום יכול לעזור לי? הם יצליחו להכריח אותי לקחת כדורים? האם זו היתה הדרך העדינה שלה להגיד לי שנמאס לה מהפגישות איתי? אני מרגישה כמה המצב שלי לא טוב. אני כל היום יושבת, לא מצליחה לגרום לעצמי לזוז ולעשות משהו. אני צריכה להחליט על איזה טיפול כי המצב הולך ונהיה יותר קשה, אבל אני ממש לא מסוגלת!!

שלום ליאורה, כדי לדעת באמת מדוע המטפלת שלך המליצה על אשפוז יום, עליך לשאול אותה. אני מניחה שהיא ערה לעוצמתו המחריפה של הדיכאון, וסבורה שאת זקוקה למעקב אינטנסיבי יותר מפגישה שבועית אחת או שתיים אצלה. מאחר ואת מסרבת לקבל טיפול תרופתי, יתכן שהיא מרגישה שהמענה שהיא יכולה לתת מוגבל. באשפוז יום, הנעשה בדר"כ במרפאות בתי החולים הפסיכיאטרים, יש פסיכיאטרים, פסיכולוגים או עובדים סוציאליים, שיכולים להעריך את מצבך מדי יום, ולהציע טיפול מיידי במידת הצורך. אני ממליצה לך מאד לשקול שוב את הצעתה, כמו גם את התנגדותך לתרופה. מדוע להשתכשך זמן רב כל כך בדיכאון, אם אפשר לצאת ממנו בהרבה פחות זמן ומאמץ? מאחלת לך התאוששות מהירה, כך או אחרת ליאת

כבר נגמרו המילים.דמייני, שאם הייתי יושבת אצלך בקליניקה,הייתי מצליחה לייצר רק צעקה יללנית,והייתי מתקפלת בכאב. הדבר העצוב הוא,שיש לי הרבה סיבות לשמוח.אבל הדברים שצריכים לתקן/לשפר,מחשיכים הכל.וזה מעגל,כי אני כרגע שונאת את עצמי,מרגישה כמו כלום.אני יודעת מה אני צריכה לעשות שתשתפר הרגשתי,אבל מהמקום של השנאה הזו, אני לא יכולה לעשות זאת...אני שונאת את עצמי נורא,נגעלתממה שאני עכשיו.הגוף שלי מגעיל אותי.איך אשבור את המעגל,בלי ליפול לזרועות המנחמות של הרס עצמי (כגון פציעה עצמית)?

אבודה.אבודה.אבודה.

אולי תספרי יותר מה מעיק עלייך?

שלום לך, יש כל מיני דרכים לזעוק את הכאב. פציעה עצמית היא אולי אחת הדרכים לבטא מצוקה וכאב, אבל היא הרסנית, ממשיכה לייסר, ומתיקה את הכאב הנפשי לכאב גופני. הדרכים האחרות לזעוק את הכאב מתוכך הן או באמת בקליניקה של המטפלת שלך, או דרך ובאמצעות יצירה. האם חשבת פעם, למשל, על טיפול בהבעה (טיפול באמנות, טיפול בדרמה או טיפול בתנועה)? יש בסוג כזה של טיפול מרחב גדול ובטוח בתוכו אפשר לבטא באופן לגיטימי ומקובל הן את הכאב והן את תחושותייך הקשות ביחס לעצמך ולגופך. מה דעתך על כך? ליאת

שלום ליאת, מרגישה שאני מתחילה להכנס לדיכאון ...מתחילה להרים ידיים לא קל לי לכתוב זאת אך שום דבר לא זז לי ...מקום זה לא חדש עבורי אני כבר חצי שנה בלי כדורים כלל ...זוהי תק של התחדשות(שיער ,גוףבריא ,וכייף בעבודה ) והתמודדות בלי הכדורים הווה עבורי ניצחון קטן ...אולם כעת מרגישה שהכוחות אוזלים , אני עצובה , עייפה , בלי הרבה חשק לעשות דברים בעיקר בלילה לא מצליחה להרדם כתבתי לך שאני בתק איומה בטיפול (הבור שנפער),בעיקר מרגישה לבד ,לבד בלי הורים שקשה לי לשתף (משדרת להם שהכל כרגיל)חברות שמרוכזות בעצמן(שזה בסדר מבחינתי )ובלי המטפלת שלי שהלכה לי לאיבוד בכל הבלאגן שלי ...אני קשובה לגוף והוא עייף מאוד מאוכזבת מכל הדייטים שגוזלים לי כל כך הרבה אנרגיות הציפיה והנפילה, המחשבות מה יהיה אם אני השאר לבד ורצון הגדול להגשים את עצמי בתחום האמאות כל הדברים הללו גורמים לי להיות בירידה רוצה לעצור ,חושבת לפנות לפסיכאטרית (תור רק בינואר)ולהתחיל מחדש בעזרת הכדור החיצוני הזה שאין ספק שעזר בעבר ...הראש חושב בהגיון והרגש מרגיש כישלון.... לא מצליחה ללחוץ על הכפתור בצבע ורוד ולחזור לבועה החיים אפורים לי וחבל.....עצוב לי מאוד .....אני

שלום לך 'אני' יקרה ראיתי את הודעתך כבר בלילה, אבל הייתי כל כך עייפה, ובחרתי להמתין ולא לכתוב משהו כלאחר יד. אני חושבת שאת מתארת קושי כמעט בכל זירה אפשרית, קושי נפשי שחריפותו מתעצמת דווקא על רקע ההתחדשות וההחלמה הגופנית. הרצון שלך להתמודד בכוחות עצמך, ללא כדורים, הוא רצון מובן. אבל לפעמים הירואיקה מיותרת יכולה לגזול מאיתנו הרבה כוחות שכלכלי יותר להשקיעם במקומות אחרים. לצערי, אני יודעת שכבר למדת על בשרך שפתרונות מאגיים אינם בנמצא. לפעמים אין לנו ברירה אלא להילחם על בריאותנו, ובמערכה הזו כל עזרה היא כשרה, ראוייה, ומגדילה את סיכויינו לנצח. האם תוכלי, ולו לזמן קצר, להתייחס אל הכדור של הפסיכיאטרית כאל אותו כפתור וורוד שיאפשר לך רגיעה ומנוחה לטווח הקצר? זאת אינה בועה. זאת אינה בריחה ואינה תבוסה. זוהי הסתייעות הגיונית, מתוך בחירה מודעת לרכז מאמצים בעניינים בוערים יותר. מה דעתך? ליאת

זה יושב אצלי כבר שבועים לעשות זאת להרים טל ולחזור לקחת כדור....היום אחרי שלושה ימים ללא שינה סדירה נשברתי לפני שעה קבעתי תור אם הפסכיאטרית וסיכמנו שאני אחזור לקחת חצי כדור והעבור לכדור שלם אחרי 5 ימים ....באמת שאין לי כוח להלחם והגיע הזמן להרפות ...פשוט להרגיש טוב ואת טעם החיים צעד קשה אבל תודה ליאת ...אני.

שלום רב, אני בת 55 וסובלת מזה שנים רבות מתסמונת המעי הרגיש. איני מטופלת וגם לא שומרת על דיאטה כלשהי.אני סובלת מחרדות בתחומים שונים וכן לחץ בעבודה ובחיי האישיים. שאלתי היא אם יתכן שיש רקע פסיכולוגי ו/או טיפול תרופתי לבעיית המעי? בתודה מראש, לאה.

שלום Lea , בהחלט נמצא קשר בין תסמונת המעי הרגיז ובין מתחים נפשיים. מאחר ומדובר בקשיים בתנועתיות המעיים ללא מחלה ממשית ברקע, הטיפול התרופתי מכוון בדר"כ להפחתת הסימפטומים. על סוגי טיפול בהיבט הפיזיולוגי מוטב להתייעץ עם רופא המשפחה. ללא ספק יש חשיבות רבה להפחתת גורמי לחץ וחרדה, ואת זאת אפשר לעשות באמצעות טיפול פסיכולוגי כמו גם תרופתי. נסי להתייעץ תחילה עם רופא המשפחה שלך, שיוכל לחשוב יחד איתך על סדר פעולות ולהמליץ במידת הצורך על מטפל מתאים. בהצלחה ליאת

בזמן האחרון אני מנסה "להפחיד" את אותן ידידות בדרכים שונות בהקשר שלי...מספר להן כל מיני דברים עליי שבעייני מכוערים(לא את הקטע של הזונה)כמו כל מיני שגעונות שלי וכל זה כדי לבחון מה קורה שם........משום מה היחס כלפיי לא משתנה מצידן(הכוונה לשינוי לרעה).....משום מה זה מעיק עלי אני לא מנסה לעשות את זה בכוונה זה קורה.אולי אני לא רגיל לחיבה הזו ולפעמים גם סולד ממנה......

היי MR BLUE אתה חוזר ומדגים בדבריך עד כמה אתה משתדל לחבל בקשרים שלך עם אותן בנות. אתה עושה הכל כדי להפחיד אותן על מנת שיברחו ממך, וכשזה לא קורה - אתה מגייס את אותו אירוע חסר חשיבות בעברך, ומפעיל אותו כ"מדכא פנימי". האם יש כאן ניצני תובנה לחלקך שלך בהנצחת המצב? ליאת

היי מאוד מטרידים אותי שני היישיות הללו האחד גבר שהולך לזונה ומקיים יחסי מין מוזרים משהו..והידיד הטוב שנשים חולקות איתו דברים אינטימיים בחייהן.......סהכ נפל פה דבר ואני לא חושב שזה ארוע חסר חשיבות הרי שכל מגע מיני עתידי ילווה בחששות כבדים שאני אדביק נשים במחלות.......שונות ומשונות שמסתובבות.כמובן שאני כעת פוחד גם מהדבקות......כי אני יותר מודע.......מאוד מפריע לי שחרבנתי לעצמי את הנרטיב של החיים שלי עם סיפור שכזה.אמנם בהמון סרטי קולנוע של גיל ההתבגרות אנשים חווים את החוויה המינית הראשונה שלהם אפילו עם זונה אבל בל נשכח שזה עולם אוטופי חסר מחלות.......אני חושב שגרמתי לעצמי לנכות הן פיסית והן נפשית.....ובתקופה שהייתי בה אז זה כל מה שרציתי אולי אני מגשים את חלומי שלי.....ידעתי שאם אני יעשה את זה אני לא אוכל להביט באף אחת בעיניים......ביחוד רציתי להתכלך קצת ולשכוח מהאקסית......ובעיקר לגרום לעצמי לכאב.....מצחיק שאני נתתי לעצמי סתירה ועכשיו בוכה שזה כואב(: אבל גם קצת עצוב........תודה ליאת

שלום ליאת, יכול להיות שיש אנשים שפשוט לא "בנויים לחיות"? אולי אם היו נולדים לתרבות אחרת, בזמן אחר, לאנשים אחרים זה היה בסדר. אבל מה קורה כשאי אפשר לשנות נסיבות? מה קורה כשלהשתנות זו משימה בלתי אפשרית? רותי

שלום רותי, התזה שלך מופרכת בעיני, שכן כולנו בנויים מאותם חומרים ממש, מצויידים במערכות פיזיולוגיות ונפשיות המאפשרות לנו קיום סביר, פחות או יותר, בסביבתנו. פתגם סיני עתיק אומר כי - "אדם, בזמן חייו, צריך להספיק לבנות בית, לנטוע עץ ולהוליד ילד רק אם יעשה את שלושת הדברים האלו יוכל להיות אותו אדם בטוח בכך שעשה משהו בחייו" . לאמונתי, גם אם זה יארך עד מאד, בסופו של דבר יימצא הטעם לחייך. לילה טוב ליאת

ומה אם האדם לא מסוגל לבנות בית, לנטוע עץ ולהוליד ילד? ומה אם זה כל מה שהוא רוצה? לילה טוב

מה אני עושה אם יש בקרוב אירוע שאני חייבת (לעצמי) להשתתף בו, אבל בערך 99% שאכנס בו להתקף חרדה? בערך כל ה'טריגרים' להתקף שהצלחתי לעלות עליהם יתקיימו שם, ואני כבר לא יודעת את אני מפחדת יותר מהאירוע לכשעצמו או מהפאניקה לכשעצמה.. עצוב מאוד. אולי במקרה יש למישהו עצות/הארות/מהשלאיהיה? (לא ללכת לא בא בחשבון..) גם, ובעצם בעיקר, פיתרונות קסם יתקבלו בברכה:) כי יש לי הרגשה שמשהו אחר לא יעבוד.. תודה!

ערב טוב, אני מניחה שהאירוע רכש את כוחו המאיים בעיקר מן האפשרות שיתרחש בו התקף חרדה. כמי שכבר חוותה, מן הסתם, כמה התקפי חרדה את וודאי יודעת שהוא אינו אורך יותר ממס' דקות, ובוודאי לא יותר מעשרים דקות (יאללה, חצי שעה, עם שיא קצר בהרבה). ביום שתחליטי שאת מוכנה לשאת בגבורה התקף של רבע שעה, בידיעה ברורה שאחרי כן הוא עובר, חייך עשויים להשתנות לבלי שוב. ההחלטה לא לתת להתקפים לשבש את חייך יותר, ולא להימנע ממצבים "מזמיני פניקה", היא החלטה קריטית, שלאחריה ההתקפים מאבדים מאד מכוחם המאיים. לכן, במקום לחשוב איך להימנע מההתקף הבא, מוטב לומר לעצמך: אני יודעת שיהיה לי התקף, אני מוכנה "להסתכל לו בלבן של העיניים" בלי לסגת, ולהמשיך אח"כ באירוע כאילו כלום. התקף חרדה, כמו הרבה עושי-צרות אחרים, לפעמים מבין רק כוח. אם לא מתקפלים מפניו ומחזירים מלחמה, הוא נחלש, מאבד עניין וחוזר למקום ממנו בא. מעבר לעולם הדימויים הפרטי שלי, שמתבסס על לא מעט ניסיון בנושא, יש טעם רב לחשוב על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (אולי בסיוע זמני של תרופה אנטי-חרדתית), בו תוכלי לתרגל רעיונות אלה הלכה למעשה. אני מצפה ממך להגיע לאירוע, ולספר לנו איך היה. נראה אותך "גבר"! :-) ליאת

אאוץ'.. שאני אשכרה אנסה להתמודד במקום לברוח?! לא פלא שלא חשבתי על זה לבד:) אבל כנראה שזה מה שיהיה, ולו מפאת חוסר באופאציות אחרות.. רוב תודות, נחמד לשאול שאלות וממש לקבל תשובות (להבדיל מטריליון השאלות שאני מפנה לעצמי ונאלצת להסתפק בתשובה נוסח "מאיפה לעזאזל אני אמורה לדעת?"). אז על להיות "גבר" אני אוותר, אבל אם אשרוד את האירוע אני מבטיחה דיווח (זהו, אבוד לכם). היו שלום, ותודה:)

אני מבקשת הגדרה למושג הפסיכולוגי אדם פסיכופת במובן של אנטי חברתי. אם אפשר הסברים על התופעה, כיצד היא נגרמת ושיטות ריפוי נפוצות.

ערב טוב, אני מניחה שאת מתכוונת להפרעת אישיות אנטי-סוציאלית. מדובר באדם המפגין התנהגויות אנטי-חברתיות חוזרות, המתאפיינות בהתעלמות ממוסכמות וערכים הנהוגים בחברה, בהיעדר אמפתיה וחמלה כלפי הזולת, באנוכיות ובאימפולסיביות לא מרוסנת. אנשים כאלה עלולים להתפרץ בזעם אלים כל אימת שהם נתקלים בהתנגדות או תסכול, וכמעט שאינם מגיבים להענשה וניסיונות חינוכיים להחזירם למוטב. לאחר שפגעו בזולתם, הם אינם חשים אשמה או ייסורי מצפון, ובהיותם כה בלתי מתחשבים הם נוטים לקיים מערכות יחסים שטחיות המתאפיינות בקרירות וריחוק רגשי. בדר"כ ניצניה של ההפרעה יופיעו כבר בילדות או בגיל ההתבגרות, שם נראה על פי רוב קשיים בלימודים, בריחות מביה"ס או מהבית, שוטטות, פגיעה אלימה בילדים/אנשים אחרים או בבעלי חיים או ברכוש. עבריינות, התמכרויות לסמים או אלכוהול, והרסנות. נהוג לחשוב כי מקורותיה של ההפרעה נעוצים בילדות (טראומה ; הורות לא יציבה ; הזנחה רגשית בגיל הרך). מאחר ולאדם בעל אישיות אנטי-סוציאלית אין בדר"כ מוטיבציה לשינוי או לטיפול, ומאחר והוא מתקשה ללמוד מניסיון ולהתמיד במסגרות, ניסיונות השיקום אינם עולים יפה ברוב המקרים. עיקר המאמצים הטיפוליים בהפרעה זו נעשים במסגרת מוסדית (פנימיות, מוסדות לשיקום עבריינים או בתי כלא), וחלקם מדווחים על תוצאות טובות. בברכה ליאת

האם קיימת חפיפה בין הפרעת אישיות אנטיסוציאלית עם הפרעת אישיות גבולית?

ליאת, מה אני אגיד לך? את פשוט מדהימה, שממש יש רצון עז לבוא אליך לטיפול. אני חושבת שאת בין היחידים שמרגישה את הכותבים דרך הפורום. מי יתן ואלוהים ישמור עליך. תודה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני ממש מסכימה איתך. גם אני מרגישה שליאת מצליחה להרגיש מבעד למילים הכתובות. ברשותך, אני אנצל את הודעתך כדי להודות לה על התמיכה והעזרה (וכל זאת למרות מגבלות הפורום) אז ת ו ד ה לך ליאת. את פשוט נהדרת. (אני מקווה שלא התעייפת לנו............ קשה בלעדייך בפרט ובלי הפורום בכלל) :-)

יש לי בעיה עם אחותי, היא בת 22 והיא סובלת מבעיה נפשית. לא יודעת להגדיר אותה, לא מצליחה לומר מה בדיוק זה גורם לה. הדבר היחידי שאני יודעת שיש לה נגיד כשתי התפרצויות של בכי בשבוע, הרגשת תסכול של חוסר התקדמות והמון שאלות על מהות העולם והקיום. אני לא יודעת מה עושים? הולכים לפסיכולוג- להתחיל תהליך של המון שיחות? הולכים לפסיכיאטר- לקבל כדורים? אולי לשניהם במקביל? אמרו לי שהיא אולי זקוקה לקואצר? ועוד דבר אמרו לי שאולי היא ילדה מפונקת ושכולם סובלים מבעיות כאלה ולא להתייחס אילהם. כיום היא הולכת לפסיכולוג כבר כ 6 פגישות - אני והיא לא רואות התקדמות... אשמח מאוד לקבל תגובה מהירה תוגה

רותם, את הדרך - אחותך כבר התחילה בזה שפנתה לטיפול. ועכשיו צריך קצת ס ב ל נ ו ת. 6 פגישות זה ממש מעט זמן. טיפול זה תהליך, וזה לוקח זמן. טוב שהיא עשתה את זה בגיל צעיר. התקדמות היא הדרגתית (הסתכלת פעם על תינוק?ראית איך כל מה שהוא לומד לעשות זה בהדרגה?מתהפך אחר כך זוחל אחר כך עומד והולך..........) היה מענין שכתבת - יש לי בעיה עם אחותי. ולא לאחותי יש בעיה..... אז, לאחותך יש בעיה, והיא מטפלת בה. ואם הפסיכולוגית שלה תתרשם שצריך עזרה תרופתית, היא תפנה אותה. אני מציעה לך, קודם כל להסביר לאחותך שהיא התחילה תהליך ושתאפשר לו להתקיים, שתזרום איתו, ותיקח בחשבון שזה לוקח זמן. אני לא יודעת מי "החכם" שאמר לך שלמפונקים לא מתייחסים, אבל צריך להתייחס לכולם, לכל אחד בדרך המתאימה לו. ולכן, אני מציעה לך לתמוך באחותך, להציע לה את עזרתך ולא להאיץ בה (!). אחותך זכתה באחות טובה שדואגת לה ואיכפת לה ממנה. אבל אל תשכחי שהיא מספיק גדולה לקחת אחריות על עצמה, ולכן כדאי לאפשר לה לעשות את זה . שיהיה בהצלחה.

רותם שלום, כפי שהצלחת לראות, מטופלים יודעים (טוב, הם כבר חכמים ומנוסים) לומר מילים כדורבנות בכל הנוגע לתהליך הטיפולי. לא נותר לי אלא לחזק את דבריה של מטופלת, ולבקש ממך ומאחותך להתאזר בסבלנות. טיפול אינו מגע קסם, וגם אם כן, תוצאותיו אינן מיידיות. אם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת. ותודה רבה למטופלת :-) בהצלחה ליאת

תודה רבה לכן ...יש לי עוד כמה שאלות א. הפסיכולוג שלה אמר לה שהוא היה ממליץ לה ללכת לפסיכיאטר, אבל אחותי מתנגדת לקבל כדורים. האם ללחוץ עליה? היא טוענת שהיא יכולה להסתדר בלעדיהם ושהיא מפחדת שתמיד היא תהיה תלויה בהם. ב. אם היא אומרת שהיא לא מרגישה כימיה עם המטפל האם מומלץ להחליף? ג. אני מודעת למצב שלה כ3 חודשיים, אני ממש מרגישה שאני מתפרקת מדאגה כל יום אני מתקשרת אליה 100 פעם ביום כדי לשאול ולבדוק מה איתה? אני יודעת שאולי זה אפילו מפריע לתהליך וזה בטוח מעצבן אותה למרות שהיא לא אומרת כלום, בקיצור אשמח לשמוע את דעתכם.. ולקבל עצה. תודה מראש