פורום פסיכולוגיה קלינית

הי ליאת חזרתי, התחתנתי הייתי בירח דבש הכול עבר בכיף ובהמון אהבה. עכשיו אפשר להתחיל לדבר על הכול. אז אין לי בכלל מה להוסיף קראת את הכול אני מחכה בסהכ למה שאת רוצה לכתוב לי בנושא. רק שתדעי שלמרות שאני מאוד נגעלת ומזועזעת ממעשיו של אבי, אני מאוד אוהבת אותו בתור אב הוא 10 ומאוד אוהב אותנו אהבה חזקה. אז אני כבר לא יודעת מה לחשוב. מחכה לעצתך.

מזל טוב!!! יופי שהכל עבר בשלום, ושהצלחת להנות מהערב החשוב שלכם ומירח הדבש. שמרי על הכיף והאהבה שלכם ככל האפשר, ואל תתני למפגעי החיים לחבל בהם. אני חושבת שבמידה ואת עצמך לא נפלת קרבן להתעללות מכל סוג שהוא, אין לך חלק פעיל בתהליך ההוצאה לאור של אותם מעשים. מאחר וכבר נחשפת אליהם, לפחות כשומעת פסיבית, יש להניח שתגובה רגשית עזה בוא תבוא, ואיתה גם רגשות אחרים, לפעמים סותרים, כלפיו וכלפי קרבנותיו. כדי להתמודד בהצלחה עם כל קשת הרגשות המתעוררים בך, ועם השינויים בשיווי המשקל המשפחתי שבוודאי יגיעו אם הדברים ייחשפו לחלוטין, אני ממליצה על פנייה לייעוץ פסיכולוגי, בו תוכלי לעבד את החוויה העכשווית שלך, על רקע אירועי העבר, ולמען רווחתך הנפשית גם בעתיד. אם תרצי, תוכלי להמשיך ולשתף אותנו, ולספר לנו מה בחרת לעשות. אני שבה ומברכת אותך לרגל נישואייך, ומאחלת לך ימים רבים של שמחה ואהבה. ליאת (וד"ש חמה גם לניבה).

הי ליאת תודה רבה על האיחולים,לגבי פסיכולוגית אני בהמתנה מטעם קופהח מקווה שהכול יהיה בסדר תודה רבה על הכול הבת

הי ליאת תודה רבה על האיחולים,לגבי פסיכולוגית אני בהמתנה מטעם קופהח מקווה שהכול יהיה בסדר תודה רבה על הכול הבת

הי ליאת תודה רבה על האיחולים,לגבי פסיכולוגית אני בהמתנה מטעם קופהח מקווה שהכול יהיה בסדר תודה רבה על הכול הבת

"השתיקה שלי היא הצרחה הכי גדולה שבי" השתיקה שלי היא הכאב הכי כואב שבי" אין מנוס ..... חסרת תקנה. לכן נגזר עליי... לסבול. what the fuck נמאס לי מכל זה. אני לא רוצה להיות כזאת סתומה ומעצבנת שמכל שטות מתבכיינת אבל.... אני כזאת. ולכן, אני שונאת את עצמי. ואמשיך... לשנוא את עצמי. אולי בבוא היום יהיה לי את האומץ להרוג את עצמי. בינתיים אין לי... כך שאני לא אעשה משהו קיצוני. נשבר לי מכל החיים האלה.

אלוהים שבשמיים הסתכל לי בעיניים ותגיד לי למה אנשים מחפשים ולא מוצאים ניסים. מה יקרה אם כלום לא יסתדר והזמן פשוט נגמר מהר הטרוף והקצב של התוף עוד מעט כבר מתקרב הסוף. הנה כבר חולפת עוד שנה שום דבר ממש לא השתנה יש לי עוד הרבה חלומות יש לי שאלות ואין תשובות. תן לחיות תן לחיות תן לישון בשקט בלי לדאוג תן לחיות תן לחיות תן לישון בשקט בלי לדאוג תן לחיות תן לחיות. השמיים נפתחים לאט עוד מעט ירד הגשם ואתה אף פעם לא יורד איפה אתה כשאני בודד. תן לחיות תן לחיות תן לישון בשקט בלי לדאוג תן לחיות תן לחיות תן לישון בשקט בלי לדאוג תן לחיות תן לחיות.

ליאת תמחקי את העץ הזה,,,,,,, את לא צריכה להגיב. כמו שאמרת לי בעצמך,וצדקת ,אני צריכה לחפש מקום אחר. אני סתם מפגרת רק מעצבנת,המצבי רוח שלי באמת יכולים להוציא את הבנאדם מדעתו. המצב רוח ברצפה,,, מרגישה סתם בכיינית מעצבנת. רק שטויות אני רושמת וכל כך לא ברורה לעצמי,,, וכל כך רע לי.

מקווה שתמצאי הקלה בקרוב.

ליאת שלום, אני לא מצליחה להירגע מאז הפגישה.נראה לי שיש דברים שלא הייתי צריכה לומר שם. לא יודעת אם אצליח לקום מחר בבוקר לעבודה אולי זה הזמן להתפטר?איך אלך עם עינייםנפוחות לפעמים נדמה כאילו רק כדור תשע מילימטר יוכל לפתור הכל. אזלו לי הכוחות גם לכתוב את זוכרת אותי? אני (ביימתי סרטים כמו לריב עם פסיכו...)

ערב טוב, מאחר ואני עונה לך באיחור של יממה כמעט (גם חיי כבר לא מה שהיו פעם...), יש להניח שהשאלה אם תוכלי לקום בבוקר לעבודה כבר קיבלה פיתרון. אני מהמרת על זה שקמת והלכת לעבוד למרות הכל. (אני טועה?) זה נכון. יש פגישות קשות, שמטלטלות אותנו זמן רב גם לאחריהן. בכל מקרה, כדור של תשעה מ"מ אינו נמצא ברפרטואר הפתרונות שלי. בימוי סרטים, אגב, זו דרך סובלימטיבית ומומלצת הרבה יותר, גם (ואולי בעיקר) אם שם הסרט הוא "לריב עם פסיכו'". תרגישי טוב ליאת

את לא טועה ליאת.(פעם טעית? איך לא הימרת על התשע מילימטר...) הלכתי לעבודה אולם איחרתי (כרגיל...) אני צריכה לשים קץ לאיחורים שלי, או לי:) אף לפגישות אני מאחרת...יש לך עצות? מה קורה כאשר המטפל עצמו סובל מאותה בעיה שיש למטופל שלו? או שסבל בעבר. האם הוא יכול לרפא אותו? אז את זוכרת את סרט?מקווה שלא נשארה לך טראומה מהסרט...:-) למען הסר ספק יש להבדיל בין אני לאני המקורית אני המקורית לילה טוב

עזבתי את הטיפול בזעם לפני למעלה מחצי שנה. היו לכך מליון סיבות חלקן בגללי ולא מעט בגללה. עזבתי באופן פתאומי, מעולם לא נפרדנו אפילו לא היתה אמירת שלום. התחלתי בנתיים טיפול אחר (ממש התחלה) אבל היא לא מניחה לי ואני מוצאת את עצמי חולפת לפעמים ברחוב של הקליניקה בודקת אם היא שם על פי האוטו בחזית. אתמול אפילו ארבתי כמה דקות כי היתה לי הרגשה שהיא תכף יוצאת. זה פסיכי לגמרי. אם אני מדמיינת פגישה איתה ברור לי שלא אומר כלום אסובב את הראש ואתרחק היא זכורה לי כמשהו רע ועדיין איזושהי כמיהה מובילה אותי אליה, רק לדעת ולראות שהיא קיימת.

ערב טוב, ממש כמה קומות מתחת, העלתה נעמה שאלה לגבי נחיצותה של הפרידה המסודרת, אם בכלל, בסוף טיפול. נדמה לי שהסיפור שלך מדגים היטב איך טיפול שהסתיים ללא פרידה, בטריקת דלת זועמת, למעשה אינו מניח לך עד היום. רגשות עזים וסותרים עדיין ממשיכים להציף אותך, אפילו רק מעצם המחשבה עליה. זה לא "פסיכי" בכלל, וזה נשמע מאד מתקבל על הדעת, בהתחשב בכך שלא הצלחתן לעבד אפילו לא חלק מאותן מיליון סיבות שהביאו לסיומו של הטיפול. אין זה מן הנמנע לחזור לפגישה (או מספר פגישות) בהן תוכלו להיפרד אחרת למרות, ואולי בגלל, הטיפול החדש שהתחלת. אני מאחלת לך דרך צלחה במסע המחודש אל תוך עצמך בברכה ליאת

רגשית חזרה לאותה מטפלת הוא בלתי אפשרי עבורי. החומה הסינית היא היא גדר קטנטנה לעומת התחושה שמתעוררת בי במחשבה על כך. לפני הרבה מאוד שנים הייתי בטיפול פסיכולוגי שלמרות שנגמר בפרדה של לא מעט פגישות השאיר אותי עם משקעים כלפי המטפלת. אחרי איזה זמן חלמתי חלום שבו יריתי בה (ככה פשוט - ללא סימבולים - ירייה מזככת). זה היה חלום די חזק שהעלתי על הכתב ושלחתי לה. לא משנה בעצם - זה היה אז תהליך אחר, ואישיות שונה (גם שלי...), וסוג של טיפול שונה ונקודת ההתחלה היתה אחרת. מה אני אומרת? לא באמת יודעת. אני מבולבלת מין הסתם. מחפשת את האקדח שירה במהלך החלום.

אני מתגוררת אצל הורי בעלי ביחד עם ילדינו כשנה. אני מתקשה להסתדר עם חמותי בגלל סיבות רבות מדי הקשורות ברובן לענייני חינוך הילדים והתערבות מוגזממת בחיינו. הגעתי למצב בו אני מתעבת אותה וכל מילה או מבט שלה מרגיז אותי במיוחד אפילו כשאין בהם שום כוונה. אני אפילו מתקשה לדבר איתה בטון רגוע שקט ונימוסי (עד שאני מתביישת כשאני מבינה לאיזה מצב היתדרדרתי) . עלי להמשיך ולהתגורר במחיצתה עוד כחצי שנה ואין אלטרנטיבה אחרת. אני מרגישה כמו פצצה מתקתקת ומשתדלת ככל האפשר שלא ליצור איתה דיאלוג כדי למנוע התפרצויות מצדי. אני מודעת לכך שהיא מאוד משתדלת לא להציק לאחר שהבינה שהשתגעתי אבל אני עדין לא מסוגלת להירגע אנימרגישה שאני "טעונה" עליה בגלל הצקות העבר ואין לי דרך לפרוק את המטען. מה עלי לעשות??? עלי לציין שאני בהריון בחודש הראשון, האם העצבים האלה קשורים להריון או עלולים להוות סיכון? זקוקה לעזרה במהירות האפשרית!!!

שלום שרית, אכן סיר לחץ... מגורים אצל החותנת יכולים להיות אתגר לא פשוט, בטח כאשר מדובר בתקופה כה ממושכת, ובטח כאשר ההורמונים משתוללים. הקרבה וההסתייעות בהורים כרוכה לעיתים קרובות במחירים גבוהים של איבוד הפרטיות, ערעור הסמכות ההורית שלנו, ערעור הזוגיות, ואיבוד השליטה העצמית שלנו. שתי עקרות בית המתגוררות תחת קורת גג אחת יוצרות, בלי להתאמץ, סיטואציות שיכולות להיראות כאילו נלקחו ממציאות של מדע בדיוני. הדבר הראשון שעולה במחשבתי זה ההמלצה "אל תהיה צודק - תהיה חכם!". אם המשלת את עצמך לפצצה מתקתקת, אזי תוכלי לנתק, למשל, את החוט האדום, ולהחליט לנטרל לגמרי את הנפיצות של המצב. אפשר להחליט, באופן לגמרי שכלתני, שמפסיקים להתעצבן. זה נשמע אולי מוזר ובלתי אפשרי, אבל שנים של נסיעה בפקקים לימדו אותי שזה אפשרי. להתעצבן זאת פריווילגיה. זה משהו שאנחנו מחליטים לעשות או לא לעשות. תוכלי לנסות ולתרגל טכניקות של הרפייה, של דיבור עצמי ("חצי שנה וזה נגמר"; "יש לי חופש מבישולים וכביסות"; "הילדים שלי מרוויחים סבתא קרובה", וכד'). טכניקות של פריקת לחצים כמו פעילות גופנית ממוסדת, הצטרפות לחבורת זמר, הליכה נמרצת על חוף הים, סריגה, ציור, ועוד... אולי, למרות ניסיונות ההימנעות שלך, דווקא דיאלוג יזום איתה ילמד אותך שגם לה לא קל, שגם היא עושה מאמצי על לא להרגיז ולא להתפוצץ, שגם לה קשה. אני מאחלת לך הריון קל, חורף נעים, ויחסים הרמוניים במצב הנתון. אם תצליחי לסחוב את החודשים הבאים בלי להתפוצץ, נמליץ עליך לטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות לתפארת מדינת ישראל! :-))) (בדיחה קלה שמשקפת את הזדהותי הכנה עם המצב) בהצלחה ליאת

הליכה על חוף הים?! ליאת את מודעת לכך שהחורף התחיל? אולי הוא לא הגיע אליך...אך פה כבר נסגרה עונת הרחצה.חבל.

מתגעגעת מהשניה שיוצאת מהדלת שלה. כל השבוע רק מחכה לפגישה הבאה. חושבת עליה בכל מקום: בלימודים, עבודה, אצל חברים... מה יהיה איתי? למה הטיפול גורם לתלות ולכאב? הוא לא אמור לפתור את כל אלה? נמאס לי... כיסופית.

שיתפת אותה במה שכתבת כאן? זה יכול לעזור ...

שלום לכיסופית, לעיתים קרובות אנשים פונים לטיפול מתוך מצוקה ובדידות, כשהמטפל מספק עבורם חוויה חדשה ומרגשת של קרבה, אינטימיות, שותפות סוד, הכלה, ביטחון והרגעה. הגעגוע והתלות משקפים לפעמים את גודל החסך והצורך שהיו שם קודם, והם עשויים לחלוף כשנוצרת תחושת יציבות והתחזקות אצל המטופל. מטפל רגיש אמור להבחין בין תלות טבעית ואופיינית לבין תלות שאינה בריאה, ולהזמין את המטופל לעבוד על כך בטיפול עצמו. מבחינה זו, רחל צודקת מאד כשהיא מייעצת לך לשתף את המטפלת בתחושותייך. סבלנות...סבלנות... :-) ליאת

שלום ליאת אני מעבירה את הימים בקושי. קשה לי לקום לעבודה, קשה לי מאוד בעבודה, קשה לי כשאני חוזרת הביתה. גם בשישי-שבת קשה לי. אני לא עושה שום דבר,אין לי סבלנות לשום דבר. מהחברות כבר התנתקתי. בשבועיים האחרונים אני מנותקת גם מהמשפחה (לא לגמרי,התקשורת המעטה מאוד היא במייל בעיקר ). הם לא מבינים את זה.טוענים שאני מחפשת תירוצים להתנהגות שלי,שהכל בראש שלי ואני צריכה לקחת את עצמי בידיים, וכד'. אולי הם צודקים, אבל אני לא מסוגלת,ולא רוצה. אני שורדת,לצערי, כי אין לי אומץ לא לשרוד... אני נמצאת בטפול, אבל לא מוצאת שום דרך,שום כיוון מה לעשות. הדיכאון הזה , הוא כמו וירוס שהתפשט בכל הגוף והרס הכל. הייתי רוצה להצליח לישון כל היום וכל הזמן. אין לי כוח להתמודד עם שום דבר. הייתי רוצה שלפחות המשפחה תבין שקשה לי, תאפשר לי להתנתק מדי פעם לפחות,בלי לכעוס . הם אטומים ולא מוכנים להבין שום דבר. רק מרצים לי מה אני צריכה לעשות. חושבים שהם יודעים הכל. זו הסיבה שאני לא משתפת אותם כשרע לי. הם בטוחים שמשהו מסויים גרם לי להיכנס לדיכאון. למרות שאני מסבירה שלא היה משהו מסויים, לא עברתי טראומה מסויימת לא הייתי מוטרדת ממשהו מסויים. זה קרה בהדרגה,עד שהתדרדר והפך לקשה. לא יודעת איך להמשיך ככה.

שלום ליאורה, אחד הדברים שיכולים להוציא מהדעת, זה כשאומרים לנו דווקא ברגעים הכי קשים "קחו את עצמכם בידיים". כאילו שאם היינו יכולים לא היינו עושים זאת... להורים, כך נדמה, יש הכי פחות סבלנות למצבי משבר אצל ילדיהם. הם רוצים לראות אותם מתגברים מהר ומרגישים טוב. יש הורים שמצליחים פחות מאחרים להתמודד עם רגשות שליליים או דיכאון של הילד, מה שמאלץ אותו (את הבן) לבחור - או לחיות בזיוף מתוך ניכור לעצמו ולרגשותיו (מה שיוביל בסופו של דבר לקשיים פסיכולוגיים ניכרים), או לייצר סוג של נפרדות פסיכולוגית מהוריו ולחיות את חייו הרגשיים באופן יותר אותנטי, במנותק מהצרכים הרגשיים של הוריו. נסי להתמקד כרגע בעצמך, ולהימנע מאשמה מיותרת כלפי ההורים. מצד אחד את כועסת עליהם שאינם יודעים כלום, ומצד שני מדגישה שאינך משתפת אותם במה שבאמת עובר עליך. הם רואים אותך ומן הסתם גם דואגים. נדמה לי שהסבר קצר וענייני על מה שעובר עליך באופן כללי יהיה הוגן כלפיהם, ולצידו גם הרגעה ובקשה לתת לך את הזמן הדרוש להתארגנות והתאוששות בלעדיהם. אני מניחה שבטיפול את מתעסקת בדיכאון, במקורותיו ובהשלכות שלו על חייך. אני מזכירה לך את האופציה של הטיפול התרופתי, אותו ניתן לשלב עם הטיפול השיחתי, ואשר יכול לקצר את משך הסבל ולזרז את תחושת ההקלה. מאחלת לך הרבה טוב ליאת

היי בזמן האחרון אני יושב עם חבר,ה באונ בעיקר בנות(ובעיקר בנות יפות(: שאפשר רק לחלום.....) בכל מקרה אנחנו קצת מרכלים על אנשים אין לי מושג למה אולי זה גורם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי לרדת על אנשים לא יודע מה שבטוח שאני יודע שזה לא בסדר.......בכל מקרה הידידות שלי יורדות באופן נמרץ על אנשים ופתאום במקום להיות האדם המנודה שחשבתי והרגשתי תמיד זה שכולם צוחקים עליו הפכתי לאחד "מהמגניבים" מאלה שיושבים בספסל האחורי באוטובוס בטיול השנתי בדרכ שאותם בנות(מדהימות למראה) צוחקות על משהו ובעיקר בהקשרים הזוגיים ועל המראה שלהם באוזניי אני פתאום נעלב מקבל את העלבון של אותם אנשים שתמיד חשתי כמוהם אומלל מסכן ודחוי זה כאילו פתאום אני נורמלי ואחרים לא........בנוסף התאהבתי באחת מהבנות ויש בינינו ידידות טובה ומאוד אינטימית כל פעם שאני רואה אותה אני חושב על מה יכול היה להיות איתה או אם כל אחת אחרת אם לא הייתי שוכב עם אותה זונה........ היום משהי בקשה ממני לבוא להרצאה שהיא מעבירה כי היא רוצה לראות אותי כי זה ירגיע אותה.איך זה אני שונא את עצמי מה מרגיע בפנים הארורות שלי?? מה מרגיע במוות שאני חש......ובזה שאני מעביר את הזמן בלחיות וסופר את הזמן עד שהכל יגמר......הלוואי והייתי יודע מתי........להתראות.......

שלום MR BLUE ! כמו תמיד אני שמחה לראות אותך כאן. בעניין הרכילות, עליך לדעת כי (לפחות עפ"י חוקרים מתחום הפסיכולוגיה החברתית) המוטיבציה האמיתית המונחת מאחוריה היא לאו דווקא רשעות או צורך לפגוע בבני אדם, אלא דווקא יצירת ברית ואינטימיות בין המרכלים. זו הסיבה שכמעט כולנו מוצאים את עצמנו פה ושם מרכלים, גם אם איננו מרושעים בדר"כ. לכן, אם הבנות מרכלות בנוכחותך, סביר שהן רואות בך בן-ברית ורוצות בקרבתך. כמו שכבר אמרתי לך לפני חודשים רבים מאד, אני חושבת שאותה נערת ליווי עולה במחשבותיך בכל פעם שאתה נתקל בבחורה יפה ש"כל מיני דברים היו יכולים להיות איתה", פשוט כמנגנון המגן עליך מפני התקרבות ואינטימיות אמיתית עם נשים ראויות. כדי להבין מה באמת מאיים עליך כל כך בקשר אמיתי וקרוב עם אישה, תוכל להמשיך ולחפש בעזרת המטפלת שלך. מבלי להכיר אותך ממש, יש לי הרגשה שאני מבינה מדוע הנוכחות שלך יכולה להרגיע. אתה חבר טוב, מצחיק ונדיב. מה עוד צריך הבנאדם? :-) לילה טוב ליאת

בזמן האחרון אני מנסה "להפחיד" את אותן ידידות בדרכים שונות בהקשר שלי...מספר להן כל מיני דברים שבעייני מכוערילא את הקטע של הזונה) וכל זה כדי לבחון מה קורה שם........משום ה היחס כלפיי לא משתנה מצידן.....משום מה זה מעיק עלי אני לא מנסה לעשות את זה בכוונה זה קורה.אולי אני לא רגיל לחיבה הזו ולפעמים גם סולד ממנה......

ליאת נכנסתי לשאול לשלומך ואיך את מתמודדת עם הקורררר? ובנוסף ברצוני לשאול אם את חושבת שהטיפול אכן יכול לעזור לי...? ולא אצטרך להטריד אותך פה... אם יורשה לי להזכיר את דבריה של ה' (שם בדוי:) שסיפרה שהדיכאון מציץ ומחייך אליה מעבר לפינה...אלי הוא מציץ מעבר למסך מחשב...ברצינות,כיצד מעיפים אותו??

ערב טוב, תודה על ההתעניינות. אני מאד אוהבת קור, ולפיכך בימים אלה אני נהנית במיוחד. הדרכים (הקונבנציונליות) שאני מכירה 'להעיף' דיכאון הן: א. פסיכותראפיה (קוגניטיבית או דינמית). ב. טיפול תרופתי. ג. שילוב של שתי האפשרויות הנ"ל (מומלץ). ג. (בהנחה שהדיכאון אכן מגיע מהמסך) כיבוי המחשב ! אני חושבת שטיפול יכול לעזור למרבית האנשים ולכן, כנראה, גם לך. לילה טוב ליאת

היי, אתמול כתבתי הודעה שכותרתה "חרדת ביצוע" . מאוד אשמח גם לשמוע את תגובתך בנוסף לתשובתו המעניינת של גדעון. סוני

שלום סוני, מעבר להבדלי סגנון וניסוח, אני מניחה שתשובתי הייתה דומה ביותר לזו שכתב גדעון. אין זה מפתיע כלל וכלל, שכן בשנה האחרונה למדתי ממנו רבות :-) בברכה ליאת

אני בטיפול כבר שנה, ועם כל הנסיונות של המטפלת (שטוב לי איתה) להתקרב אלי ולהבין מה הולך בפנים, אני לא נותנת לה ואפילו לא עוזרת לה, מתוך פחד מסוים.... הזכרתי באחת הפגישות שאני מנהלת יומן והיא ביקשה שאני אביא אותו על מנת שתוכל לעזור לי, אבל אחרי שנתתי לה אותו, אני נורא מפחדת מהפגישה הבאה כי אני מרגישה חשופה מדי וכל הדברים שלא שיתפתי אותה בהם נחשפו עכשיו.... מה לעשות?

שלום מיכל, יומן עשוי להיות כלי עזר חשוב בטיפול, ממש כמו חלומות, מחשבות, עבודות אמנות, או כל חומר אחר מבית היוצר הפרטי שלנו. אני מניחה שאם נתת למטפלת שלך את היומן, היא נמצאה ראוייה לכך, ותדע לעשות שימוש מועיל בחומרים שנחשפו בפניה. לא נותר לך אלא להתגבר על החשש הטבעי שלך, ולהמשיך בעבודה הטיפולית. בהצלחה ליאת

רצית לשאול לגבי הפסקת טיפול. הטיפול פשוט עושה לי רע, וגוזל ממני הרבה זמן ומחשבה (אני יודעת שתגידי שזה הוא בעצם הטיפול), אבל אני לא יכולה לסבול יותר ורוצה להפסיק. אז שאלתי היא מה יקרה אם אני פשוט אפסיק, ולא אעבור את שלב הפסקת הטיפול והפרידה מהמטפלת. האם זה יזיק לי מאוד? או מה זה יגרום? אודה לך אם אפשר לקבל הסבר לגבי תהליך הפסקת הטיפול והפרידה במושגים שלכם!!

שלום נעמה, המשפט האחרון שלך העלה אצלי חיוך: "אודה לך אם אפשר לקבל הסבר לגבי תהליך הפסקת הטיפול והפרידה במושגים שלכם!!" המושגים "שלנו" הם אותם המושגים המשמשים את בני האדם כולם. פרידה היא לעולם פרידה, והיא מעוררת את כל קשת הרגשות שמעוררת פרידה גם במצבים שאינם טיפול: צער, עצב, אובדן, הקלה, שמחה, רווחה, בלבול, חשש, חרדה, דאגה, כעס, תקווה, יאוש, כל אחד לחוד וכולם גם יחד. טיפולים יכולים להסתיים בהמון צורות, ויש להניח שברוב המכריע של המקרים אין אבדות בנפש. לא צפוי להיגרם לך נזק נפשי משמעותי גם אם תעזבי את הטיפול באופן חד צדדי ופתאומי. אבל (וזה אבל גדול !) בניגוד לפרידות אחרות בחיים, הטיפול מאפשר לנו להיפרד אחרת, ולעבד את אותם רגשות שהתעוררו סביב ההחלטה להיפרד. בדר"כ זוהי הזדמנות טובה ללמוד משהו על עצמנו, ולהרוויח חוויה שונה מהרגיל (אפילו אם נפרדים מתוך בחירה). בתהליך מסודר ומעובד (גם אם הוא כרוך בפגישה חד פעמית) אנו יכולים ללמוד שאפשר להיפרד ללא משקעים של אשמה, תסכול או אכזבה. נושא הפרידה מקבל משנה חשיבות במצבים בהם פרידות הן עניין מהותי בהיסטוריה הפרטית של המטופל, וכמובן במצבים בהם הטיפול היה משמעותי ואינטנסיבי, ללא קשר לתוצאותיו. בברכה ליאת

שלום , בני בן 5.5 אובחן כסובל מאילמות סלקטיבית, לפני כשבוע התחלנו טיפול בעזרת בעלי-חיים, האם זוהי דרך טובה לטיפול בבעיה זו? ומה עוד ניתן לעשות . אנא עזרו לי- אמא מודאגת .

שלום ירדנה, מאחר והאילמות הסלקטיבית יכולה להשפיע באופן נרחב על חיי הילד והמשפחה, הטיפול ה'טוב' בה, צריך לתת מענה רחב ככל האפשר, ולהביא בחשבון, מלבד את הילד עצמו, גם את ההורים והמשפחה ואת המסגרת החינוכית בה הוא שוהה. לכן, כדי שהטיפול בילד יצליח, חשוב לבטיח סביבה רגועה ומכילה בבית ומחוץ לו. ככל הנוגע לטיפול בילד עצמו, יש לשלול לפני הכל קשיים שפתיים-תקשורתיים (אצל קלינאית תקשורת). הטיפול באמצעות בעלי חיים הוא טיפול טוב ומקובל בסלקטיב מוטיזם, וכמוהו גם כל הטיפולים ההבעתיים (כגון טיפול במוסיקה, באמנות, דרמה או תנועה). מאחר ומדובר בהפרעת חרדה בעלת מרכיב חברתי, חשוב לכלול בטיפול גם מרכיבים התנהגותיים, שיתרגלו את הילד באמצעות טכניקות של חשיפה, להתמודד עם החרדה החברתית. כדי להיות בטוחים שהטיפול אכן טוב ומספק, יש להעריך היטב את עוצמת התופעה, את המשאבים הקיימים, ואת התגובה של הילד לטיפול. אני מזכירה לך את חשיבותה של התמיכה המשפחתית ויכולת ההכלה של ההורים, כמרכיב מהותי ומרכזי בהצלחת הטיפול. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, מרגישה נפשית לא טוב ....חבל כי בחיי בחוץ מרגישה טוב ...אני חושבת שהטיפול משתלט על חיי שוב מרגישה שאני לא מוצאת את המקום שלי ,בטיפול הכל סוער וגועש לעולם לא הרגשתי כך את הבור שנפער היא כל כך רחוקה לי אחרי שהרגשתי כל כך קרובה נמאס לי מהריחוק והקרוב זה תלוי בעיקר בי ,הרי זו הבעיה שלי ,איך זה שאני מרגישה שגם לה יש חלק אני כועסת כועסת וזה לא עובר לי, ולכן מתרחקת לא מסוגלת להתמסר לא מסוגלת לתת לה להכנס אליי שוב מרגישה שהיא גם כועסת עליי בשני הטיפולים האחרונים 50 דק ישבתי הכי רחוק שאפשר מבלי להתסכל פעם אחת בעינים ...אתמול בטיפול הודעתי לה שאני חודש לוקחת הפסקה רציתי להתנתק לא להתמודד כמובן שהיה כעס מבחינתה בסופו של דבר הודעתי לה בפלא שאני אוותר על פגישה הקרובה ואחרי זה הגיע....מרגישה שהיא ואני כמובן לא משדרות על אותו גל עכשיו ...הכל התפוצץ בגלל שהיא חושבת שאני צריכה לפעול בדרך מסוימת כשאני יוצאת לדייט ואותי זה מקפיץ כי אני מרגישה שהיא לא סומכת על החכמה שלי לראות אם הבחור שיושב מולי מתאים לי אני מרגישה עכשיו שבמקום שהיא תהיה איתי היא נגדי...כואב לי לשמוע שוב ושוב שחייבים להיות מדויקים איתי זה לא נכון ואני מתעקשת על זה ...יכול להיות שאחרי כל השנים נמאס לה היא אמרה לי שאין לה כוח יותר לא רגילה להיות במקום הדחוי הזה ואני מרגישה דחויה...אני יודעת שאולי התשתי אותה כבר ואולי נמאס לה להלחם עליי ....המעבר הזה מפעמיים לפעם כנראה עושה את זה כל כך קשה מבחינתי אולי שם הלכתי לאיבוד כי אני לא מרגישה אותה ....השאלה היא למה אני תלויה כל כך שאלות קשות ...שמשבשות לי את מהלך השבוע ...סתם היתי חייבת לפרוק קצת ....אני.

שלום לך 'אני' יקרה, הפער הזה, שאת מדברת עליו, בין ה'בחוץ' (שדווקא טוב עכשיו) לבין ה'בפנים' הסוער כל כך, מזמין להתבוננות ומחשבה. אני מאד מרגישה את הבלבול, הכעס והזעם שבך, המכוונים פעם אליה ופעם אלייך עצמך. את הקושי להחליט של מי, לעזאזל, האחריות לקרבה, לריחוק, לטוב, לקשה, למחייה ולממית. הטלטלה הזאת, הביאה אותך השבוע עד למחשכים ממש, אני יודעת. לא נותר לי אלא לפרוש את הזרועות הוירטואליות מכאן, לעטוף אותך בחמימות המחבקת, ולהמתין איתך בסבלנות עד ששוב יהיה טוב. שלך ליאת

תודה ליאת ...זה עוזר .

שלום רב. בני ( בן 5) הינו הבכור מבין שלושת ילדי: הוא אח לילדה בת 3, ולתינוק בו 6 חודשים. בני הבכור נולד לנו אחרי 3 שנות נישואין ( במהלכם האישה הפילה פעם אחת, ולא קרה הריון בעל כורחנו). בני היה הנכד הראשון למשפחה שלי ( לאבי ולאמי), ואז הוא זכה למירב החם והאהבה שבהם ילד יכול לזכות. כשהגיע לגיל 2, נולדה אחותו. ובגיל 3 הוא התחיל ללכת לגן. מייד הבחנו שהוא לא רצה ללכת לגן, וההינו מכריחים אותו ללכת, ואז כל בקר הוא היה צורח ובוכה, עד שמגיעים לגן ונפרדים ממנו. ( הדבר קרה כמעט יום יום). הגננת אמרה לנו שהוא מעדיף לשחק לבד, והיא הבחינה אצלו ביכולת עצומה להרכבת חלקים ופאזלים למינהם, והיא נדהמה לגלות את היכולת הנפלאה שלו להתחבר לכל משחק שדורש עיון, מיקוד, או חשיבה, אבל יחד עם זאת היא ציינה שהוא לא היה מוכן להשתתף בכל משחק שהוא עם ילדים אחרים. ( המצב נשאר כך במשך כל השנה). כשהיה בגיל 4, הוא המשיך ללכת לגן אצל אותה גננת, ללא כל שינוי באשר לאי רצונו ללכת לגן, אבל, דבר אחד השתנה לטובה, וזה שבן דודו ( בן 3) הצטרף אליו בגן, והוא מצא נחמה מסויימת, במיוחד כשהיו הולכים לגן במכונית אחת ( הבית של בן דודו נמצא בסביבה). אבל, הילד נשאר "שונא" את הגן, והיה משמיע ביטויים כגון: " אני שונא את הילדים", " אני לא אהוב אף אחד". כשהביאו חיות מחמד לגן ( פעם בשבועיים), הוא היה מתמלא מרץ ומתעורר בבקר מוקדם, והולך לגן כשהוא מביע שמחה בולטת. בתקופה זו, היה לנו חתול נחמד, הילד נקשר אליו, והתחיל לקרוא לעצמו " אם החתול". וקניתי לו צעצוע של חתול, שנקשר אליו לתקופה מסויימת. לאט לאט, התחיל לגלות עניין רב במשחקי מחשב, והוא נקשר לכמה משחקים, לרבות אלה שיש בהם "שפיכות דמים ואלימות". כמו כן, הוא ראה סדרת אנימציה על דינוזאורים, והרבה לשאול איפה אפשר לשחק עם דינוזאורים, וכשנאמר לו שאין הם קיימים יותר, הוא כעס מאד והתחיל לבכות. ( עד היום הזה, הוא אומר שהוא אדם עצוב כי הדינוזאורים אינם בחיים). הוא מביע כל הזמן כי הוא שונא את בני האדם, ואוהב רק את החיות ואת העופות. היום הוא בן 5, הוא הולך לגן החובה, ( ללא בן הדוד), והוא מסרב ללכת לגן, אם כי בצורה קלה יותר יחסית לשנתיים שעברו. הוא רואה שאחותו הולכת לגן גם. עכשיו, למרות שעברו חודשיים מאז תחילת הלימודים, אין לא חברים בכיתה, הוא לא שר בפומבי בגן, והמורה התחילה להתלונן על כך שהוא יושב בשקט ( כמעט מוחלט), ולא משתתף עם הילדים בשום משחק. הוא משחק לבד, תמיד. הוא התחיל להגיד לעיתים קרובות " אני אוהב את הלילה ושונא את היום", ובמיוחד לפני השינה, או בבקר, כשמעוררים אותו כדי ללכת לגן. והוא התחיל להגיד את הדברים האלה לגננת, ולהוסיף לה כי הוא אינו מאושר, אלא הוא עצוב, בגלל שכעת יש יום ואור, וכי אין עוד דינוזאורים בחיים. הגננת מודאגת מהמצב שלו, והיא אומרת לנו לעתים קרובות כי המצב אינו תקין ואינו נורמלי. היא אומרת שהוא בוחר לצבוע את הציורים בצבע שחור. אנו מבחינים כי הוא מרבה לשאול על המוות, ומה יקרה לאדם ולחיה אחרי מותם. וכנאלצנו להגיד כי המת עובר לגור במקום אחר ( גן העדן), הוא התחיל לבקש: " אני לא רוצה ללכת לגן העדן, אני רוצה להישאר בבית". ובשלב מסויים, הוא התחיל לומר גם שהוא רוצה ללכת לגן העדן, בגלל ששם יש דינוזאורים". הוא גם התחיל להביע חששות שאני ואמו נגדל יותר ונהפוך לזקנים. הוא לא מעדיף לצאת מהבית, אפילו למשחקייה או לעיר השעשועים, מפני שיש הרבה " זרים" שם. הוא בוחר ללכת לבית דודו, ולבית של עוד אחד מקרובי המשפחה, בגלל שישנו ילד שגדול ממנו ב3 שנים, אבל יש לו משחקים יפים. - אני מאד מצטער על שגזלתי מזמנכם היקר, אבל רציתי לכסות את כל הפרטים שאולי הייתם רוצים לדעת! - מה יש לילד שלי? ומה לעשות איתו? ותודה רבה לכם

שלום מהמ"ז , אני שומע את הדאגה הרבה שאתה חש לגבי בנך. דאגה שנובעת מהתנהגותו בגן ומהתרשמות הגננת לגביו. חלק מדאגתך יכולה לקבל מענה כאשר תדעו מה יש לילד ומה ההמלצות המקצועיות לגביו. נראה לי נכון להתייעץ עם פסיכולוג קליני של ילדים, אשר יוכל לערוך אבחון ותשאול מקיף, להגיע לאבחנה ובעקבותיה להמלצות טיפוליות במידת הצורך או להדריך אתכם כיצד לנהוג. יתכן שבשלב ראשון תעדיפו להתייעץ עם השרות הפסיכולוגי החינוכי באזור מגוריכם, במידה והוא נותן מענה לקבוצת הגיל הזו. (הגננת אמורה לדעת). לא יהיה זה נכון לדעתי להסתפק ביעוץ אינטרנטי. אסיים בעצתי הקבועה: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. ישנם ספרים רבים והם גם מתחדשים מידי פעם. ספרים כגון: "שנות הצמיחה" בהוצאת הדר, או "השנים המופלאות" מאת סלמה פרייברג. (אך בהחלט כדאי לגשת למדפים המתאימים בחנויות הספרים ולבחור מבין ההיצע הרב שישנו). כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בברכה, גדעון

שלום רב,,,,,, ברצוני לשאול כיצד יש באפשרותי לעזור לחברתי הטובה ביותר שיש לה הפרעת אישיות גבולית, (את שם ההפרעה אני יודעת מאמא שלה) היא מעולם לא מדברת על מה בדיוק יש לה! אז ככה: הבעיות שלדעתי הכי מפריעות זה 1 : אכילת יתר ,ממש מסוגלת לאכול בכמויות לא הגיוניות! אומנם לא מקיעה אף פעם , אך בהחלט יכולה להגיע למצב של כבדות בנשימה! 2 :התקפים של כעס לפעמים קשים וחסרי פרופורציות (כולל כעסים על הבן שלהבן ה14) 3:החברות לדוגמא איתי כשהכל בסדר מאד מאד מאד קרובה אכפתית דואגת ואוהבת, אני החברה והאדם הכי מקסימים בעולם,לדעתה, אך בלי שום הסבר הגיוני , מילה שנאמרת ולא ניראית לה או משפט שהיא לוקחת לכיוונים לא ברורים ,היא משנה את עורה ופשוט מסימת את כל הקשר , לא רוצה לדבר, אני הופכת לאדם הכי שלילי , פתאום כל הכיף שעברנו ביחד ,מנקודת ראותה החדשה בכלל לא היה כיף ולא היה טוב ברצוני לציין שאין לה שום חברה קרובה נוספת .,,,, היא לא נמצאת בטיפול אצל פסיכולוג , היתה כמה פעמים בעבר אבל לא התמידה! כיום לוקחת טופומקס שרופא המליץ לה לפני שנה , (גם עם הפסקות כי היא חשבה שזה יעזור להתקפי האכילה שלה אבל זה ממש לא עוזר לה בזה) אני יודעת ,אומנם לא פרטים מדויקים , מסיפורים שלה , שהיא עברה ילדות בהזנחה קשה מצד האמא וגם עם האבא היו בעיות שונות.....היא בת 35 אינטלגנטית מאד מאד ,לב זהב .,ומוכשרת ביותר הלב שלי נקרע כל פעם מחדש שאני רואה את כל ההתנהגויות שלה, !ואיני יודעת כיצד אני יכולה לעזור לה, אנחנו מדברות המון על הכל ,שהכל בסדר אז היא שומעת אבל פתאום הכל משתנה ב180 מעלות איך לנהוג ? מה לעשות כשיא מתנתקת ממני פתאום גם לכמה חודשים (האם לנסות ליצור איתה קשר ע"י המסנגר או אימייל וכו) מה לעשות שהיא אוכלת בלי שליטה? לא רוצה להרים ידיים בקשר איתה כמו שחברות שלי מיעצות לי , באמת אכפת לי ממנה! אודה לך על תשובתך מיקי

התופעה שתארת אצל החברה שלך בקשר לשינוי יחס פתאומי וניתוק קשר היא אכן אחד המאפיינים של הפרעת אישיות גבולית. אין טיפול ספציפי להפרעה זו אבל יש טיפול בתופעות מסוימות. כדי לקבל טיפול החברה צריכה להיות בקשר עם פסיכולוג/פסיכיאטר כדי שיהיה מעקב רצוף ומסודר על מצבה הנפשי. האם היא נמצאת בטיפול כזה? האם אפשר להציע לה טיפול כזה? מבחינה רפואית, הטיפול בהפרעת אישיות הוא קשה מאוד ולא תמיד ניתן לצפות לתוצאות חיוביות אבל כדאי לנסות.

שלום רב דני, (האם אתה פסיכולוג?) בכל אופן ,חברתי היתה כבר אצל הרבה פסיכולוגים ופסיכאטרים , אבל לא מתמידה בטיפול!!!! כיום מטופלת בטופומקס 200 מ"ג ,(גם זה רק ע"י שיכנועים שלי) ולא תמיד מתמידה .לפעמים עושה הפסקות !!!! השאלה שהיתי רוצה לשאול ,האם במצב של ניתוק קשר מיצידה , לאחר שנאמרת איזושהיא מילה או משפט שהיא לוקחת לכיוונים מאד לא ברורים,,,, ומנתקת כל קשר ,למרות שדקה לפני הניתוק עוד היתי בשבילה לדבריה האדם הכי מקסים ושהיא אוהבת מאד מאד!!!!!, האם לנסות בכל זאת מידי פעם ליצור קשר ע'י ,, מסנגר אימייל וכו??? או האם זה צעד לא נכון???? אודה על תשובתך מיקי

היי, אני בת 26, בעבר ביקשתי המלצה לפסיכולוג מאיזור המרכז -ר"ג, גבעתיים, ת"א ושלחתם לי לאימייל שם של מישהו (ותודה) אך שכחתי לציין שאני מעדיפה אם יש לכם המלצה על מישהו מקופת חולים מכבי באיזור (בכל זאת זה עסק לא זול). אני לא יודעת אם זה משנה משהו, אך הבעייה בכלליות היא סוג של חרדה חברתית ובעיות של מעי רגיז שהחלו בחצי שנה האחרונה . אני פשוט לא בן אדם שאוהב כ"כ לדבר על הבעיות שלו ואם אני אתחיל תהליך אני מעדיפה לדעת שיש איזושהי המלצה ולא סתם ללכת ולהתחיל לנסות מטפלים שונים. אודה מאוד על המלצות. האימייל שלי הוא: [email protected]

שרון שלום, מקווה שמשתתפי הפורום יענו לפנייתך וימליצו לך על מטפל "מכבי" באזור המבוקש. בברכה, גדעון

בוקר טוב, לאחרונה, אני נתקלת במס' דחיות בתחומים שונים בחיי. אני חשה כי נכנסתי למעגל של "לא-יים" ואני לא יכולה לחשוב על אפשרות של כן. לאחרונה התחלתי לצאת עם בחוןר לאחר ששוחנו כשבוע-שבועיים ומבחינה תאורטית זה היה אמור ממש להצליח, היו שיחות מעולות לפני המפגש. במפגש הגבתי במבוכה מאוד מאוד גדולה וביישנו. המפגש אמנם ארך שעות רבות וניכרת משיכה פיסית הדדית (המראה החיצוני לא היווה בעיה). רק מה, השיחה לא זרמה, האוירה הייתה "כבדה" משהו ואני ניסיתי מאוד להרשים ולהישמע משכילה. לאחר המפגש הבחור הציע ידידות והסביר שהמבוכה שלי גרמה לו לתחושת חוסר נוחות וחוסר זרימה, זאת לעומת משיכה פיסית משמעותית. הוא היה קצת מבולבל. קצת התאכזבתי שהבחור ויתר כי בעצם הייתי זקוקה לזמן כדי להשתחרר ולהרגיש בנוח איתו. מצד שני, ראיתי בתגובה שלו חוסר עומק/מעוף/בגרות רגשית ושטוב שכך זה הסתיים (רציונליזציה?) מצד שלישי, קצת הסתכתי עם תת המודע שלי שאולי מכשיל אותי בשעת מבחן והמודע שממשיך וממשיך לתור אחר אהבה. מצב פרדוכסלי שמסב תסכול גדול. יש לציין שהבחור מאוד מצא חן בעיניי וזו סיבה בפני עצמה להתנהגות הביישנית והנבוכה שלי. (מין מנגנון שמופעל אצלי ברגע שאני מכירה מישהו שמוצא חן בעיני). דבר נוסף, נסיון שהיה לי לאחרונה במישור המקצועי, קידום מקצועי עלה בתוהו. בעת ראיון רב -מראיינים נתקפתי במבוכה רבה והתקשתי להשיב בצורה עניינית ולא מגומגמת. לחלק מהשאלות אף הגבתי בשתיקה מובכת. אני חושבת שאני מכשילה את עצמי. "מרשה" לעצמי תגובות ילדותיות של שתיקה כשלא מתאים לי לענות או שאני חשה נבחנת. יש לי קסם אישי, חוש הומור ושנינות, לפעמים זה לא מספיק לחפות על חוסר האסרטיביות, חוסר הבטחון והעדר היכולת לתפקד כפוליטיקאית לקידום מטרותיי. בקרוב מאוד, אמורים להיערך ראיונות למשרות אחרות בארגון בו אני מועסקת..הרצון הוא להתכנס ולהיכנס לתקופת חביון, מצד שני אני לא רוצה לוותר לעצמי, יחד ועם זאת, תת המודע הזדוני שלי מכשיל אותי. רצונות מנוגדים ומעגל אכזרי של תסכול ובלבול. יש עצה/המלצה/הצלה? תודה מראש, סוני

סוני שלום, זה אכן מביך ולא נעים כשפתאום יוצאים חלקים אחרים ולא רצויים בדיוק בזמן שאת רוצה להיות במיטבך. דווקא אז כשאת רוצה שתצא כלפי חוץ האישה הבטוחה, השנונה ובעלת הקסם האישי, מתפרצת לה , ללא רשות, הילדה הנבוכה והביישנית - אכן, מרגיז ומתסכל. אין לי עצות קסמים מלבד העצה של לפנות לטיפול ולהכיר את עצמך טוב יותר. ההיכרות במסגרת הטיפולית עם החלקים השונים שבך ומה מניע אותם יכול בהחלט לסייע לך לשלוט ולחיות בנוח עם החלק הביישני שבך , עם החרדות ועם שאר המקומות שתת המודע שלך דואג להזכיר על קיומם. לדעתי, את תוכלי להפיק ולהנות מטיפול פסיכולוגי ומציע לך לשקול את האופציה הזו. בברכה, גדעון

היי בזמן האחרון אני יושב עם חבר,ה באונ בעיקר בנות(ובעיקר בנות יפות(: שאפשר רק לחלום.....) בכל מקרה אנחנו קצת מרכלים על אנשים אין לי מושג למה אולי זה גורם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי לרדת על אנשים לא יודע מה שבטוח שאני יודע שזה לא בסדר.......בכל מקרה הידידות שלי יורדות באופן נמרץ על אנשים ופתאום במקום להיות האדם המנודה שחשבתי והרגשתי תמיד זה שכולם צוחקים עליו הפכתי לאחד "מהמגניבים" מאלה שיושבים בספסל האחורי באוטובוס בטיול השנתי בדרכ שאותם בנות(מדהימות למראה) צוחקות על משהו ובעיקר בהקשרים הזוגיים ועל המראה שלהם באוזניי אני פתאום נעלב מקבל את העלבון של אותם אנשים שתמיד חשתי כמוהם אומלל מסכן ודחוי זה כאילו פתאום אני נורמלי ואחרים לא........בנוסף התאהבתי באחת מהבנות ויש בינינו ידידות טובה ומאוד אינטימית כל פעם שאני רואה אותה אני חושב על מה יכול היה להיות איתה או אם כל אחת אחרת אם לא הייתי שוכב עם אותה זונה........

MR BLUE שלום, מתברר שבכל זאת ישנו שינוי עם הזמן...שמח לשמוע, בברכה, גדעון

שלום אני אמא לילד בן ארבע וחצי והיום קרה דבר מאוד חמור שאני מאוד מזועזעת ממנו בני לפעמים אומר דברים שהם לא אמיתיים בתחילה לא התייחסתי ולאחר שראיתי שזה הולך ומחמיר הסברתי לו שאסור לדבר דברים שהם לא אמיתיים וסיפרתי לו את הסיפור זאב זאב והוא ממש הבין את המוסר השכל אבל היום קרה דבר שיצאתי מדעתי בגללו היינו בארוחת ערב אצל הסבתא והוא שיחק עם כל בני הדודים שלו מידי פעם הלכתי לראות שהכל בסדר ובאחת הפעמים בני ניגש אלי וסיפר לי " הילד עשה מעשה מאוד חמור" ככה הוא הגדיר זאת המעשה היה שאחד הילדים הוריד לאחיו את המכנסיים ואת התחתונים וחשף את ישבנו אישרתי שאכן זה דבר מכוער ושלא עושים מעשים כאלו. לאחר זמן מה בני ניגש אלי בנוכחות כולם וסיפר שהילד שהוריד לאחיו את המכנסים ועוד ילד הורידו לו את המכנסיים ואת התחתונים ביקשתי ממנו שיספר את זה להורים של הילדים ולאחר מכן שני הילדים בקשו מבני סליחה והסברנו להם שלא עושים מעשה כזה הילד שהוריד לאחיו את המכנסיים נשלח הביתה כעונש (אנחנו גרים אחד ליד השני). אחרי כשעה ניגש האב של הילד שעשה את המעשה עם בנו והילד אמר לבני "נכון שאני לא הורדתי לך את המיכנסיים והם נפלו לך כשקפצת?" ובני אמר לו נכון ואז האב ניגש לבעלי ומר לו שיברר עם בני אם אכן הוא הדבר ובני הודה שהוא לא הוריד לו את המכנסיים. בעלי צעק עליו וביקש מבני לבקש סליחה והוא עשה כן והילד השני סלח לו לאחר זמן מה בני חזר הביתה ובעלי סיפר לי את מה שקרה ואני שאלתי אותו שוב אם הוא בטוח שהוא לא הוריד לו את המכנסיים ושאסור לדבר דברים שהם לא אמת ובני אמר לי אני ממש בטוח שהוא לא עשה את זה שאלתי אותו הרבה פעמים וגם הסברתי לו שהוא לא צריך לפחד ושחייבים להגיד את האמת והוא חזר ואמר שהילד לא עשה זאת באותו הרגע אני ממש יצאתי מדעתי צעקתי עליו שאני לא מאמינה שהוא עשה דבר כזה ושבגללו ילד אחר נענש ושאם הוא ינהג בצורה כזו אף אחד לא ירצה להיות חבר שלו ושזו התנהגות מכוערת ושאני כועסת עליו קילחתי אותו מהר ושלחתי אותו למיטה בלי נשיקה ורק אמרתי לילה טוב אני מאוד מאוד מודאגת בבקשה תנו לי עזרה דחוף!!!!!!! לפני שהוא יעה דברים חמורים יותר תודה רבה

שלום אמא מוטרדת, ראשית, אני רוצה להרגיע אותך ולכתוב שלעניות דעתי לא קרה אסון נורא, ואין כל סיבה לחשוב שבנך עתיד לעשות דברים חמורים יותר... ילדים מנסים את כוחם בעולם בכל מיני צורות. לפעמים הם מגלים שמילים מסוימות (קללות למשל) מאוד מפעילות את המבוגרים בסביבתם, ואז הם חוזרים עליהן שוב ושוב. לפעמים הם מגלים שאפשר לספר סיפור שמפיק תגובה עזה מהסביבה, והם בהחלט יכולים ליהנות מהתגובה הזו, בלי להבין באורח מלא את התוצאות העתידיות של התנהגותם. התפקיד שלנו כמבוגרים הוא לעזור לילדים להבין את ההתוצאות ארוכות הטווח של התנהגותם. אני חושבת שכדאי להסביר לבנך בצורה רגועה את מהלך האירועים אתמול בערב: הוא סיפר משהו שלא באמת קרה, ילד אחר נענש, ובעקבות זאת אתם כעסתם עליו והענשתם אותו (אפשר לפתח עוד כראות עיניכם). הסבר מסוג זה עוזר לילדים להתארגן, מבהיר את העולם ומשרה עליהם בטחון (אם עושים X מקבלים Y, ולא להפך). אבל כאן לא נגמרת העבודה שלנו כהורים. הדבר השני שכדאי לעשות הוא לנסות להבין האם הילד שלנו מנסה להגיד לנו משהו באמצעות התנהגותו. לפעמים ילדים משקרים וגונבים על-מנת שנעצור אותם, שנשים להם גבול, שנשים לב אליהם, שנקשיב להם... במקרה הזה הייתי מנסה לברר עם בנכם האם משהו הטריד אותו או העסיק אותו סביב הנושא של חשיפת הישבן. קרוב לוודאי שלא, אבל לא מזיק לשאול... מעבר לכך, אני לא חושבת שבשלב הזה יש צורך בתגובות נוספות. בהצלחה, אורנה

אורנה אני מאוד מודה לך על התייחסותך כמה זמן צריך העונש להמשך בנתיים אני אמרתי לו שהוא לא יוצא היום מהבית ולא נפגש עם חברים כל היום האם זה נכון לעשות כך?

ההבדל הוא שפסיכולוג למד והכשיר עצמו מס' שנים על מנת לטפל לך בנפש וקיבל הסמכה וקאוצ'ינג וכו' יכול כל מאמן כדורגל מליגה ז לעשות לך ללא צורך בכלום מלבד הסכמתך

ותראה בבלוג מקסים -שלכותב יש גם פסיכולוג התנהגותי קוגנטיבי וגם מאמנת אישית והב אדם התקדם בזכותם http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ympr בהצלחה

שלום אבי, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הינו סוג של טיפול פסיכולוגי אשר עיקרו למידה של שינוי דפוסי חשיבה ודפוסי התנהגות, במטרה להביא לשינוי רגשי ותפקודי. הטיפול בדר"כ קצר מועד, ממוקד בבעיה, וכולל מטלות התנהגותיות-ביצועיות. אימון אישי נועד לעזור ללקוח לברר את מטרותיו ויעדיו, ולשפר את ביצועיו ואת איכות חייו האישיים או המקצועיים. תפקיד המאמן לחשוף, להעצים, לעודד ולפתח את הכישורים, המשאבים והיצירתיות שכבר נמצאים אצל הלקוח. נשמע די שונה לא? מבחינת העמדה של המטפל, מבחינת המטרה הטיפולית, וכן - גם מבחינת ההכשרה המקצועית. למיטב ידיעתי, פסיכולוגים רבים משתלמים כיום גם בגישות של אימון אישי, ויתכן שכך ניתן להינות "מכל העולמות"... בהצלחה, אורנה

אני מרגישה שאוויר אחר ניכנס לתוכי אוויר שממלא את הגוף בכדוריות של אופטימיות, סקרנות ויצירתיות. זו תחושה משונה. הרבה זמן לא הרגשתי טוב כל כך לאורך זמן (שבוע שלם!). אני נהנת מהלימודים, מהאווירה, מהשינוי (לא מאמינה שאני אומרת את זה. אני?? נהנת משינוי??) החדר החדש, האנשים החדשים, ההזדמנות להיות קצת אחרת... כל אלה כל כך מרחיבים לי את מרחב הנשימה. מגלה חלקים שלא ידעתי או שלא זכרתי שקיימים אצלי ואני נהנת מהתגלייות האלה. המוח נהנה מהמידע החדש שנכנס לתוכו ואני נחה קצת מהחפירות העצמיות ומכאבי הגדילה (היא טסה שוב לחו"ל, אז זה מסתדר...). בשבוע שעבר היא אמרה לי שלמרות שפסיכולוגים לא מחפשים סיפוקים ונחת- היא מאוד מסופקת מהתהליך שלנו. ושהיא יודעת שעוד יהיה קשה (נו טוב, מישהו צריך להכניס קצת מהמציאות לחדר, לא?), אבל שהכוחות שלי והאינטואציות שלי יעזרו לי (מה רע בקצת סוגסטיות?). אני יודעת שיש לי עוד דברים להתמודד איתם, ולא יודעת איך לעשות את זה בטיפול בלי לאבד את הטוב ואם זה שווה בכלל (זה מתחבר לי לאחת ההודעות שקראתי כאן מקודם על מחיר השינוי- זה נושא מעניין לדיון). אני מפחדת להגיד את זה בקול, אבל נראה לי שעכשיו פשוט טוב לי.

רשת, כמה מורגש, מכל מילה שלך, האוויר האחר שהצלחת להכניס לחיים שלך. אפילו הנסיעה שלה לחו"ל, נכנסת לך לרשימת הדברים הטובים :-) זו לא היא, שמכניסה את המציאות לחדר. מה שקורה לך, גם אם קשה לך להאמין שזה אכן קורה *לך*, זו מציאות. מסתבר שמציאות יכולה להיות גם טובה. שיימשך לך הטוב. מגיע לך. כיף לי לקרוא אותך ככה. יעלה

רשת יקרה, איזה כיף לקרוא אותך כזו! את נשמעת פעלתנית ומלאה, רגועה ורפוייה, סקרנית ומפוייסת בו זמנית. תענוג ממש... תודה שחלקת איתנו משהו מהסיפוק הזה. גם אני חשבתי כשקראתי אותך על ההודעה שעסקה במחיר השינוי. אני חושבת שמותר ליהנות מהטוב. הוא לא במקום "הרע", הוא לא "מוחק" את הכאב, והוא בהחלט אופציה מבורכת. מחזיקה אצבעות לשבוע הבא, אורנה

אני בטיפול כבר הרבה מאד זמן ועדיין מרגיש שמחכה לרגע שאפשר יהיה להתחיל בטיפול. לא מרגיש שדברים מובנים יותר בזכות הטיפול ולא מרגיש פחות מתוח אולי אפילו להיפך, יותר בלחץ. אני לא מרגיש שסומך עליה כמו שרציתי ובכלל, כל התחושות כמעט הפוכות ממה שציפיתי אבל איכשהוא, לא מסוגל לעזוב. ניסיתי להעלות בשיחה את המושג "ברית טיפולית" כנסיון להצביע על הבעיה, אבל היא טוענת שזה מושג מופשט שכבר לא בשימוש.. פשוט מילכוד..

מבולבל יקר, מה דעתך לעזוב את המושג (המרתק כשלעצמו) 'ברית טיפולית', ולדבר איתה על "הדבר עצמו"? בדיוק כמו שכתבת לנו, במילים כל-כך בהירות ומובנות... שאתה לבד שם, שאתה מחכה ולא יודע בדיוק למה, שאתה מבקש ממנה משהו ולא יודע בדיוק מה, שאכזבה ישנה ומוכרת ממלאת אותך, ואתה לא יכול ללכת משם... אני אשמח מאוד אם תנסה ותספר לנו עוד, אורנה

שמי מיכל, אני בת 20 וגרה בתל אביב. אני מחפשת ייעוף וטיפול פסיכולוגי ואין לי כל כך קצה חוט באשר מאיפה להתחיל לחפש אני מחפשת טיפול בנושאי משקעי עבר שלי, וטיפול בחוסר בטחון עצמי בהווה אודה מאוד להמלצות א עזרה איך ואיפה לחפש..

שלום מיכל, ברכות לקראת הצטרפותך לשורותינו... הצעד הראשון כשמחפשים טיפול הוא להחליט האם לפנות מסגרת ציבורית או פרטית. מסגרות ציבוריות כוללות מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש (מרפאות ממשלתיות), שירותי ייעוץ של אוניברסיטאות (אין כל הכרח להיות סטודנט), וקופות החולים השונות (שאמנם מהוות מסגרת ציבורית, אך מפנות את המטופלים לטיפול בקליניקה הפרטית של המטפל). היתרון הוא בעלות הטיפול, החסרון הוא במשתנים שונים שאינם תמיד בשליטתך (זמן המתנה לתחילת טיפול, משך הטיפול וכד'). פנייה לפסיכולוג באופן פרטי כדאי לעשות בהתאם להמלצות שתקבלי ממכרייך (אם תצרפי כתובת מייל גם משתתפי הפורום יכלו לשלוח לך המלצות). בדרך-כלל אני מציעה לתאם פגישות ראשונות עם 2-3 מטפלים, על-מנת שתוכלי לבחון כיצד את מרגישה בחדר הטיפול. את מוזמנת להמשיך ולהתייעץ, אורנה

אורנה יקרה, מדוע את ממליצה תמיד לקבוע פגישה עם יותר ממטפל אחד? את לא חושבת שזה חוסר כנות כבר מההתחלה? למה לא לקבוע עם מטפל אחד, לנסות פגישה או שתיים ואם לא הולך לקבוע עם מטפל אחר? תודה וסוף שבוע נפלא, גדיד

אי אפשר לתאר עד כמה הטיפול עזר ועוזר לי. אני בן אדם אחר לגמרי מאשר הייתי בתחילתו (לפני שנתיים) ואפילו מאז שהייתי לפני חצי שנה. אז פה בדיוק מתחילה הבעיה החדשה. אני אדם אחר, עם צפיות אחרות מעצמי או מהסביבה, יותר מחוברת לעצמי והעצמי הפעם בניגוד לתמיד דורש!! אני מרגישה חדשה. אבל מה עושים שהכל משתנה, שאת לא מי שהיית אבל הסביבה מה לעשות, נשארה כשהייתה? מה עושים אם חברים שאני מאוד אוהבת ומאוד יקרים לליבי כבר אינם מתאימים למי שאני עכשיו? הם מתקשים לקבל את אני החדשה ואני מתקשה להשאר איתם בקשר כי אני מרגישה שהם מושכים אותי לאחור. פעם הייתי כל כך מבוהלת מהחיים שפחדתי לצאת מהדלת של הבית, שלא לדבר על מקומות בילוי ועכשיו בא לי רק לבלות ולהכיר אנשים אבל הסביבה שלי כולה נשואה עם ילדים ולצאת למקומות האלה כבר מזמן לא בראש שלהם. אנחנו פשוט חיים בשני עולמות שונים וזה כל כך קשה. ולא, זה לא פשוט ליצור עולם חדש. לא פשוט להכיר אנשים אחרים שנמצאים בגילי ומחפשים את מה שאני מחפשת. מתסכל...

דנה יקרה, ההודעה שלך מזכירה משהו שאנחנו ממעטים לגעת בו כאן - הצד הכואב של השינוי. כתבת כל-כך נכון: העצמי מבקש ודורש לעצמו דברים חדשים, דברים שכבר קורים ומתממשים בתוך חדר הטיפול, ואילו בחוץ - עולם כמנהגו נוהג... אני רוצה לכתוב לך שני דברים בושא הזה: הראשון הוא ששינויים שמתחוללים בנו כן משנים את הסביבה, אבל בתהליך איטי שדורש סבלנות. זו, אגב, הסיבה לכך שלעיתים קרובות אפשר לטפל בילד באמצעות הדרכת הורים (הילד יגיב כאשר ההורים יתנהגו אחרת באופן עקבי), וגם בטיפול זוגי אפשר לעשות הרבה מאוד עבודה עם כל אחד מבני הזוג בנפרד (והשני יגיב אל השינוי). כך שבנושא הזה - אני ממליצה על התמדה ועקביות. הדבר השני הוא שבהחלט מותר לך להעז ולהיפתח גם אל סביבות חדשות. אני מתכוונת לכך שאמנם הסביבה המוכרת תגיב בהדרגה לשינויים שהתחוללו בך, אבל יתכן שתרצי יותר מכך. יתכן שזה הזמן לצעוד באומץ צעדים נוספים, לקראת מערכות יחסים בהן תוכלי להתנסות בצדדים שונים של דנה החדשה... המון הצלחה, אורנה

אורנה יקרה, הבעיה היא שכמו בכל דבר אחר בחיים גם כאן צריך לשלם מחירים, ובשבילי אלה מחירים כואבים. אני צריכה לשלם בחברים שלי, באנשים שיקרים לי. השינוי גורם לי להתרחק מהם ולהם להתרחק ממני. לא הייתי מוותרת בחיים על השינוי אבל תמיד חכיתי לו ואף פעם לא לקחתי בחשבון גם את הצדדים הפחות יפים שלו, שאיתם אני מתמודדת עכשיו. אבל אני עדיין נשארת אופטימית שבת שלום דנה

אורנה יקרה, אני לא מצליחה להבין איך אנשים מביאים לעולם כזה. איך אפשר לשלוח ילדים לגן או לבית הספר כשיש כל כך הרבה סוטים וכל כך הרבה אנשים שיכולים לפגוע בהם. אחותי סיפרה לי שלילדה שלה בגן הגיע גננת חדש- כן, חדש -ממין זכר ונמלאתי כולי חלחלה. איך היא יכולה להפקיר את ילדתה יחידתה בידי גבר שהיא לא מכירה. שומעים כל כך הרבה על מקרים מזעזעים ועל גננות שמרביצות וזה רק מה שמפרסמים. אני מכירה מקרוב קבוצת ילדים שהמטפל שלהם בקיבוץ שם להם סרטים כחולים של הומאים והכריח אותם לעשות מה שהם רואים.. בקיבוץ השתיקו את הפרשה וזה לא יצא מעולם. זה נמצא בכל מקום. לפי נתונים סטיסטיים 25% מכלל האנשים שעובדים עם ילדים הם פדופלים (גם אם לא ייממשו לעולם את הפנטזיות שלהם). איך אפשר להפקיד את הילדים בידי אנשים אחרים כשכל אחד מהם יכול להיות האדם שיהרוס את שארית חייהם??? אני שונאת את העולם הזה....

פרח יקרה, מבין המילים שלך מבצבץ ועולה ייאוש מאוד גדול. יאוש מהטבע האנושי, מהאפשרות הסבירה כל-כך שדברים נוראים יתרחשו, מהסכנה האורבת לנו בכל מקום. אני קוראת את הדברים שלך לא רק כחשש לגורלם של ילדים רכים, אלא גם כשאלה כללית יותר: איך אני עצמי אוכל לסמוך על העולם האכזרי הזה? אני חושבת שזו שאלה קשה וחשובה. דברים רעים באמת קורים, אבל לשמחתנו הם לא קורים כל הזמן ולא קורים בכל מקום. בין אנשים שוררות גם אהבה וחיבה, רכות ועדינות (וזה יכול להתרחש גם בין גנן וילדי הגן שלו...). רובנו מנסים לחיות מתוך איזושהי בחירה: אפשר להיות חשדן כלפי העולם ולהימנע מכל מגע, אבל אז מפסידים גם את כל הטוב, ואפשר לנסות להיות במגע, לשמור על עצמנו בגבולות האפשר, ולקוות לטוב... אני חושבת שממקום כזה רובנו גם מביאים ילדים לעולם - אנחנו מרפדים להם קן חמים, ומקווים לטוב... באיחולים לטוב, אורנה

אורנה יקרה, הגבת ברגישות גדולה לדבריי בהתבוננות מאוד נכונה וקולעת. תודה לך.

אני רווקה בת 28 החיה עם בן זוגי. לפני כחודשיים התקבלתי ל"עבודת החלומות". משרה ניהולית עם שכר טוב,עברתי את הראיונות בפעם הראשונה,הכל הלך חלק (דבר שקצת הפחיד אותי). ממקום שחשבתי שתהיה לי בעיה למצוא עבודה להפתעתי זה הלך חלק(לדעתי עניין של מזל). המשרה הזו התגלתה כקללה של ממש. לא התאים לי הלחץ והעומס, ניסיתי לתת כלכך הרבה מעצמי והמנהלת שלי כל הזמן חפשה אותי,היה לי רע בצוות, פחדתי להודות את מה שידעתי-שזה לא מתאים. לפני כשבוע עברתי תאונת דרכים בדרך לעבודה- והחלטתי שזהו, אני לא חוזרת. מאז אני מרגישה ממש רע. אני פוחדת לחיות , פוחדת להתמודד, פוחדת מכשלון , פוחדת ששוב לא יצליח, פוחדת להתעמת מול המשפחה, אני מרגישה לא שייכת לכלום, יודעת שאני לוקחת את הדברים לא נכון אבל פוחדת מכשלונות נוספים, הלוואי והיה חוזר לי הכח להתמודד

איילה יקרה, קראת להודעה שלך "מעברים בין עבודות", אבל אני חושבת שאת מדברת על משהו עמוק מזה: מעברים בין חלקים שונים של הדימוי העצמי שלך, בין אפשרויות שונות של עצמך. באפשרות אחת של עצמך את חזקה, יעילה ומרשימה, ובאפשרות אחרת של עצמך את חלשה,מבוהלת ולא שייכת. אלה הן אפשרויות עצמיות מאוד מקוטבות (קיצוניות זו לזו), ואני מניחה שיש בך מזה ומזה ועוד הרבה דברים נוספים... יתכן שכרגע, במעברים בין עבודות, נוצרה גם הזדמנות להתבונן במעברים הרגשיים שאת עושה בין כל מיני אפשרויות של איילה. מאוד מומלץ לעשות זאת בטיפול, שיכול להיות ממוקד בנושא הדימוי המקצועי-תעסוקתי, ויכול (אם תרצי) להתרחב לתחומים נוספים. המון הצלחה, אורנה

למה אני כל כך פחדנית? למה אין לי אומץ לעזוב את העולם הזה? נמאס לי להכריח את עצמי ללכת לעבודה כל יום,נמאס לי להכריח את עצמי לנקות את הבית, נמאס לי להתמודד, גם עם הדברים הפשוטים והסטנדרטיים, נמאס לי מעצמי, ונמאס לי מכולם ומהכל. אז למה לעזאזאל אני לא מסוגלת לעשות לזה סוף? לא מסוגלת למצוא טעם בשום דבר, אין לי שום סיבה להמשיך כך כל יום, אין שום דבר שיכול לגרום לי לחשוב אחרת, שיכול להצית בי איזה רצון,חשק,טעם. ואני עדיין ממשיכה לתפוס את החבל שמחזיק אותי קצת מתפקדת, שורדת, לא משחררת אותו למרות הרצון הכל כך חזק שבי לשחרר, ליפול, לא לשרוד יותר. והגרוע מכל הוא שבטח אף פעם לא יהיה לי הכוח והאומץ לעשות זאת. איך אפשר להמשיך כך????

פחדנית יקרה, לפעמים, הנסיון הנואש "לתפוס את החבל שמחזיק אותי קצת מתפקדת, שורדת..." הוא עדות לעוד כמה טיפות של תקווה שנותרו בכוס... הלוואי שמישהו היה שומע ורואה את הטיפות האלה, ועוזר לך להפוך אותן למעיין שופע יותר של כוחות. האם את יכולה לדמיין מישהו/י כזה? האם את יכולה ליצור לעצמך מרחב מיטיב כזה בטיפול פסיכולוגי? מחזיקה לך אצבעות, אורנה

בעצם למה לא לוותר? כשרע כ"כ, כשאדם מרגיש פחדן מול רגשות כאלה, למה להלחם? בלי בולשיט "החיים היפים" - למה הדחיפה הזו להמשיך הלאה?

אורנה, הזכרת לי קצת את המטפלת שלי. גם היא מנסה להוכיח לי שבכל זאת יש בי עוד קצת תקווה,שיש בי עוד ניצוץ. הטיפות שנותרו בכוס הן טיפות של פחדנות ולא של תקווה. אז כפי שהבנת,אני בטיפול, כבר שנה וחצי. המטפלת שלי מאוד משתדלת,מאוד תומכת. הגעתי לטפול בלי רצון, רק כי הייתי חייבת להחזיק את החבל כדי לא להעמיס אותי על המשפחה מבחינת נטל כלכלי. (גם בלעדי מספיק קשה). הרצון היחיד שלי בטיפול היה להצליח לחזור לעבודה ולתפקד ברמה מינימלית. אז אני מגיעה לעבודה, אבל קשה לי להגיע וקשה לי שם,וקשה לי בערב אחרי העבודה. ואפילו היום, שזה יום חופשי, ואני צריכה לקנות כמה דברים בסיסיים, אין לי חשק לצאת מהבית, אני רוצה קצת להסתובב, אבל אין לי חשק, משהו בפנים דוחף אותי להישאר בבית, אולי לחזור למיטה.

שלום בני בן 4.5 לפני שנתיים עקב פגיעה חזקה באוזן ימין , כתצואה מכך איבד שווי משקל לתקופת שבוע ימים , אושפז בבית חולים , אחרי כך מצבו השתנה ליותר גרוע , עצבני , לא ממושמע , עושה את צרכיו במכנסים אין לו שליטה על כלום מה נתן לעשות " והאם הפגיעה באוזן גרמה לכך ?

שלום אמין, אני מבינה שהפגיעה שבנך נפגע לפני שנתיים הובילה לתוצאות מיידיות (אובדן שיווי משקל ואישפוז), ולתוצאות מתמשכות (דוגמת אובדן השמיעה באוזן ימין). אני לא יודעת האם הבעיות ההתנהגותיות שציינת קשורות לפגיעה או נובעות ממנה, אבל אני חושבת שמאוד כדאי לברר את הנושא. בבקשה פנה למרפאה שאחראית על המעקב הרפואי של בנך, והתייעץ עמם בנוגע לאבחון ולטיפול המתאים. אגב, יתכן שכדאי לעזור לבנך באמצעות טיפול פסיכולוגי, גם אם הדברים אינם קשורים ישירות לפגיעה שנפגע. רק בריאות, אורנה

לפסיכולוגית שלום, אני בחור מסורתי בן 24 אשר עבר מערכות זוגיות לא קלות,נטולות מיניות סדירה. לפני כחודש הכרתי בחורה בת 20 גם היא מסורתית. יצאנו כמה פגישות והכל היה מצוין,גם החזקנו ידיים, התחבקנו ודיברנו שיחות ארוכות פנים מול פנים ובטלפון. בערך בפגישה השישית,ניסיתי לנשק אותה קלות על השפתיים והיא נרתעה ואמרה שזה עוד מוקדם עבורה.אני חש שהיא קצת ילדותית. התפתחה בינינו שיחה באקראי בנושא המיניות והבנתי ממנה שיחסי-מין וקירבה אינטימית לא צפוים מבחינתה לפני הנישואין. אני די יכול להתמודד עם זה אך מטריד אותי מאוד שגם ליטופים אינטימיים,מגע אירוטי ואקטיים מיניים ללא חדירה היא שוללת תיאורטית על הסף. אני אמנם מסורתי אך גם גבר שזקוק לחום,מגע קשר יציב ומיניות מסוימת גם אם לא מלאה.האם עלי להמשיך את הקשר איתה?מה כדאי לעשות?

שלום טל, ציינת ש"התפתחה בינינו שיחה באקראי בנושא המיניות..." ואני קצת תוהה בנוגע לאקראיות. נראה לי נכון שתבררו את הנושא בינכם עד תומו, בשיחה קרובה וכנה. רק לאחר שתדע באופן מעמיק מהן הציפיות ומהם הצרכים שלה בנוגע לאינטימיות רגשית ומינית, ניתן יהיה לחשוב עד כמה הם מותאמים לשלך, עד כמה יש בך רצון להתאים את עצמך אליה וכן הלאה. בהצלחה, אורנה

בעבר הייתי שרוי בפחד לאחר תקיפה אלימה שעברתי. היום אני בן 25 ועדיין נשארו שרידי פחד מאלימות וצעקות. כל פעם שאני שומע על מקרה אלים או שומע צעקות אני לא חש בטוב,חש לחוץ מאוד. לאחרונה אוימתי ע"י בחור טלפונית והרגשתי רעד ביד. האם אפשר להתגבר על זה או שזו פשוט תגובה טבעית של כל אדם וגם החזק ביותר לתגובה מקובלת לפחד?

שלום ירין, אירוע מאיים עלול לגרום מצוקה ניכרת כמעט לכל אדם. בחלק מהמקרים, מופיעים לאחר מספר שבועות או חודשים סימפטומים מהסוג הבא: האדם "חי מחדש" את האירוע המאיים בפלאשבקים או בחלומות, מגיב בבהלה מוגברת, מרגיש מנותק מאנשים אחרים ולא תגובתי לסביבה, נמנע ממצבים שמזכירים את האירוע המאיים, וכן הלאה. אם אתה מזדהה עם חלק מהסימפטומים שתיארתי, אני מציעה להתייעץ בהקדם עם פסיכולוג קליני. בכל הנוגע למצבים טראומטיים, ככל שהטיפול ניתן מוקדם יותר כך ייטב. המון הצלחה, אורנה

האם יש כאן מקום לטיפול תרופתי כמו פרוזאק או רסיטל?

יש פגישות כאלה... פגישות שממלאות אותי. שהנוכחות שלה כל כך מורגשת. שהיא נותנת לי כל כך הרבה. שאני שוכחת שהיא *ה*פסיכולוגית. שכיף לי איתה. ככה סתם. להיות. ואני אפילו לא זוכרת מה היה שם. רק יודעת איך אני מרגישה עכשיו. ליאת, סוף משמרת. שיהיה לך סוף שבוע מצוין. נורית

נורית יקרה, אני נורא אוהבת מטופלים שלא נעלמות להם המילים גם כשטוב. את נעימה לי, כמו תמיד ליאת

שלום ליאת האם יש דרך לדעת את הסיבה (הפסיכולוגית) להתקף חרדה? הרי התקפים קורים בלי הקשר/סיבה ברורה. איך בכל זאת אפשר לדעת את הסיבה? האם סמיכות לארועים מסויימים או סיטואציות מסויימות (ואני מתכוונת לסטואציות סטנדרטיות יחסית שלא נחשבות קשות או מעוררות חרדה) יכולים להיות קשורים? נניח שהייתי מטופלת שלך, אילו שאלות מכוונות היית שואלת אותי כדי להבין את הסיבה להתקף וכן להבין האם משהו שקרה כעשרים דקות לפני זה(משהו כמו שיחת טלפון) קשור באיזו שהיא דרך? דרך אגב, לפני כמה שנים תדירות ההתקפים היתה צפופה מאוד, בשנתיים האחרונות בערך, התדירות נמוכה מאוד (אחת לכמה חודשים בערך ). הפתיע אותי שלפני כשבועיים בערך היה התקף, והיום שוב, בעצמה חזקה יותר. לרגע זה נראה כאילו התדירות מצטמצמת יחסית לעבר. אני מרגישה מחוזקת ויחסית לעבר שולטת יותר, אבל בכל זאת מסתובבת לי המחשבה מתי זה יקרה שוב. תודה

שלום טל, כפי שציינת נכון, התקפי הפניקה מופיעים כמו משום מקום, לא תמיד עם קשר נראה לעין בין סיבה ומסובב. אצל כל פציינט יכול להיות טריגר ספציפי שיצית את החרדה. היכרתי אנשים שקיבלו התקף חרדה בגלל טריגר גופני כלשהו (סחרחורת, דופק מהיר, גל חום) ופרשנות קטסטרופלית שהם נתנו לו ("אני עומד להתעלף/למות/להקיא"). או אנשים שקיבלו התקף חרדה נוכח חשש נטישה. או אנשים שמקבלים התקף חרדה מול מצבים מובהקים של חוסר שליטה (טיסה, נסיעה בכביש מהיר, הימצאות באולם סגור מלא אנשים, הימצאות בשטח פתוח ושומם). בקיצור - לכל אחד יש את הטריגר שלו. המשותף לכולם הוא תחושת חוסר השליטה. (אני לא נכנסת כאן להסברים הדינמיים העמוקים על משמעותה הסימבולית והלא-מודעת של החרדה). כיום נוטים להאמין שבמקום להתעסק בשאלה 'מה גורם להתקף' ואיך (אם בכלל) ניתן למנוע אותו, מוטב לוותר על המשאלה להיות בשליטה כל הזמן, ולהסכים לחוות את ההתקף ללא ניסיונות הימנעות. הטיפול המוביל כיום הוא הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, המתרגל את המטופל בהתמודדות עם יעילה עם הסימפטומים, בשילוב של טיפול תרופתי (בדר"כ נוגדי חרדה ממשפחת הSSRI). שמחתי לקרוא שתדירות ההתקפים פחתה. מסתבר שככל שנבהלים מהם פחות, הם מגיעים פחות. נסי לא ליפול למלכודת האימה שבין ההתקפים ("מתי זה יבוא שוב"), שכן הפחד המתמיד מההתקף הבא יכול להעיק הרבה יותר מן ההתקף עצמו. אז מה עם טיפול? :-)) ליאת

מה יש לי... ? :-( אני צריך עזרה .. אני לא מדבר עם אף אחד, אין לי חברים, אין לי ידידים, אני מנתק קשרים עם אנשים, אני מפחד להיות בסביבת אנשים לא מוכרים, אני לא מדבר עם ההורים, עם האחים.. אני רק שותק, לא מגיב לשום דבר, לא שמח ולא עצוב, לא צועק ולא צוחק. מפחד לענות לטלפון כבר שבועיים שאין לי תאבון, אני לא ישן טוב.. לא יודע למה, אני מתעורר באמצע הלילה או ב4 בבוקר ! אני מרגיש חרא. כל היום. אין לי כח לכלום, אין לי עצבים לאף אחד...אני לא יודע מה יהיה ! למי לפנות ? אני לא יכול להמשיך כך יותר !! אני לא רוצה לחשוב מה יהיה .. למרות שאני יודע שיהיה רע. אני אמור להתגייס בעוד שבועיים, הם יחשבו שאני מטורף. יאשפזו אותי. אני לא יודע מה לעשות. אני רק בן 19 ומרגיש כמו בן 91. אף אחד לא יעזור לי

ערב טוב, לפני שנחשוב מה קורה לך, אני רוצה לעדכן אותך ולומר שלא כל כך מהר מאשפזים בן אדם, אפילו בצבא. מה שאתה מתאר יכול להיות דיכאון, חרדה או מצוקה אחרת הקשורה (או לא) בגיוס המתקרב. לא הצלחתי להבין האם מדובר בתופעה ישנה שהחריפה בשבועיים האחרונים, או שמדובר בתופעה חדשה לגמרי שהתפרצה עכשיו. כך או אחרת, צריך וניתן לטפל בזה, וללא דיחוי. אם לא היית לקראת גיוס כל כך קרוב, הייתי ממליצה לך להגיע לפסיכולוג קליני. אבל בגלל שהעניינים דחופים, הצעתי היא להגיע כבר מחר לפסיכיאטר (פרטי או דרך הקופה), ולבקש הערכת מצב. יתכן שהוא יתרשם שמדובר בתגובת לחץ ויוכל לסייע תרופתית; יתכן שהוא יוכל "לכסות אותך" (טיפולית) עד שתיקלט במערכת הצבאית ותטופל במסגרתה; יתכן שהוא יתרשם שכדאי לדחות מעט את הגיוס ולסייע בזאת. כדאי מאד לשתף את ההורים במה שאתה עובר, ולהפעיל חשיבה משותפת על הדרך הראוייה לפעולה. חשוב לזכור שטיפול תרופתי הולם יכול להביא להקלה דרמתית תוך זמן קצר יחסית. אז כן, אתה צריך עזרה, ולא, שום דבר לא אבוד!!! מאחלת לך הקלה מהירה ושירות מוצלח בצה"ל ליאת

שלום רב, ברצוני לדעת מה זה סל שיקום ? מבחינת לימודים ותעסוקה,ומה זה כולל? מי זכאי לסל שיקום? וכמה אחוזי נכות צריך בכדי לקבל סל שיקום? אשמח לקבל פרטים בנושא בברכה אביעד

שלום אביעד, לנושא סל השיקום התוודעתי לשמחתי בחודש האחרון, וגם אני עוד לומדת את הנושא. כדי שנוכל להכיר אותו טוב יותר, אני מצרפת לינק שנותן מענה לא רע. http://www.voices.org.il/shikum2.asp אם יהיו עוד שאלות, כתוב לי ואנסה לברר למענך עם מומחים גדולים ממני. לידיעתך, עובדות סוציאליות הן הכתובת הטובה ביותר לעניינים שכאלה. בהצלחה ליאת

ליאת היום נכנסתי לאיזו חנות והמוכרת שאלה "צריכה עזרה?" השבתי לא תודה...(נכון שהמוכרות האלה מעצבנות?) פשוט עמד לי על קצה הלשון לומר לה שאני מקבלת עזרה(פסיכולוגית) שגם היא לא עוזרת(אז איך היא תוכל לעזור לי?) נדודי שינה...לילה טוב

שלום אין כינוי, אני חושבת שחלק מתהליך ההתבגרות שלנו כרוך גם ביכולת להבין שאנחנו לא כל יכולים, ושלהיעזר זה לא בושה. אני מציעה לך לנסות להיפטר מדפוסי תגובה אוטומטיים, ולנסות להחליף (בכל מיני הקשרים) את ה"לא תודה" ב"תודה, אני אשמח, בואי ננסה". אם זה יהיה מלווה בחיוך, הניסוי עשוי להצליח במיוחד... נסי ותהני... ליאת

אני גם מנסה להיפטר מעוד כמה כאלה אך הדפוסים כנראה טבועים בי חזק מדיי... לא ניתן לרשום כאן בשם בדוי של השם הבדוי?:)

יכול להיות שפיספסת? שיהיה לילה טוב

התגייסתי לטופ שבטופ, הייתי חולה, עזבתי את הקורס, הכל התגלגל על הצד הגרוע ביותר, נכנסתי לקורס, כבר מיואשת אחרי 8 חודשי יאוש במערכת שסיווגה אותי כלא בסדר על אף שנתוני האיכות שלי גבוהים ביותר ועד היום כל מה שנגעתי בו הפך זהב, הקורס היה לא איכותי בעליל, כבר ביום הראשון החלטתי שזה לא "לרמה שלי" ועזבתי. טעות מסתבר, כי המקום הנכוחי שהיה לי היה נורא, היה ברמה נמוכה כל כך, עזבתי את הצבא. אני מרגישה כל כך כשלון, אני כבר חודשים יושבת בבית מבוקר עד ליל, רציתי לעשות שירות לאומי, אבל המועד של תחילת השירות עבר וכעת נותרו רק תפקידים מאוד מצומצמים ואחרי שנה כשלונית אני מתקש ללכת על עוד משהו שאחוש בו כשלון- אני כבר מעדיפה לעצום עיניים עד שכולם שיתחררו ולשכוח שעזבתי את הצבא. למחוק פרק זה בחיי. אני לא מצליחה להמשיך הלאה. מאדם תזזיתי שחשוב לו 23 שעות ביממה להיות על הרגליים ולעשות דברים מועילים הפכתי ליצור רככיתי שנתקף חרדה בכל פעם שהוא ניגש לעשות משהו. אני גם כל כך לבד ... אני סביבי תמיכה חברתית של החברים מהצבא וכד'.. ואני כל כך מתביישת בעצמי, די לי... איפה הייתי ואיפה אני היום?? זה פשוט כז כתם גדול, אני לא מצליחה לסלוח לעצמי, וגם אבא שלי לא מצליח לסלוח לי, הוא תמך בעזיבה שלי את הצבא אבל הוא מניח שזה כי אני ילדה חולה עם בעיה רצינית והוא כבר לא מעריך אותי מרעיף עליי אהבה כמו פעם או מדבר אליי בגובה העניים... שבתי להיות ילדה קטנה שלא מבינה כלום אני כל כך לא מעריכה אנשים שעוזבים את הצבא! המערכת הזו יכולה להיות כל כך מדהימה! זה המסלול חיים בו רציתי להלך! רציתי להיות מפקדת!! איך הכל השתבש??? איך?? אני באמת כזה כשלון פתאו... אני לא מצליחה להרים את עצמי מה לעשות?? לפעמים, פשוט בא לי לסיים את הכל, אני כבר לא רואה את העתיד הוורוד שראיתי לי פעם

ערב טוב, הגיוס לצבא הוא אחד מציוני הדרך החשובים בחייו של כל ישראלי צעיר. מתבגרים רבים תולים בו תקוות, וחולמים על תפקיד משמעותי שימלא אותם סיפוק וגאווה. בפועל, המציאות אפורה בהרבה, וברוב המקרים מדובר בתפקידים שלמרות חיוניותם לצה"ל אין בהם הרבה זוהר או ברק. אני מבינה שהמסלול הצבאי שלך הוסת בשל מחלה זמנית, ולאחריה כלום כבר לא היה כבראשונה. לתחושתי, עשית (ועדיין את עושה) מעין אידיאליזציה לצבא, ואת משוכנעת שיכולת לפתח קריירה צבאית מזהירה. יתכן שהיה מסר כזה גם בבית, וציפייה לא ריאלית להישגים מרשימים במיוחד. מנקודת פתיחה כזו, כמעט כל תפקיד נתפס כנחות מרמתך, והאכזבה היא בלתי נמנעת. עם כל הכבוד לצה"ל (ויש כבוד!), יש עוד מסלולים רבים בהם אפשר להתפתח ולצמוח, להשיג הישגים ולחוש גאווה וסיפוק. התחושה כאילו הכל נחרב והכל אבוד מייצגת - שוב - את אותה תפיסה לא ריאלית ביחס לעצמך וביחס לחייך. להרגשתי, התנודות הקיצוניות בין תחושת "כל יכולה" לתחושת האפסות והכשל מייצגות עמדה יסודית יותר ומאד לא סלחנית ביחס לעצמך. המחלה בה לקית בוודאי שאינה תורמת לתחושת כשירות ויכולת. לפיכך, אני ממליצה לך מאד לנצל את הזמן שהתפנה לך, ולהשקיע אותו בעצמך, בהבנת הדינמיקה העמוקה המניעה אותך, בבדיקת המערך המשפחתי שלך ומידת השפעתו על תחושת הערך שלך, ובעיקר בזיהוי הצרכים והרצונות האמיתיים שלך. את כל אלה כדאי מאד לעשות במסגרת המרחב המוגן של טיפול פסיכולוגי באוריינטציה דינמית. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

מהן ההשלכות הפסיכולוגיות של שימוש ברואקוטן?

שלום רוני, ככל הידוע לי, בין תופעות הלוואי של הרואקוטן נמצא גם דיכאון, ויש להביא בחשבון אפשרות כזו. מאחר ואיני מכירה את הנושא לעומק, איני יכולה לומר על כך הרבה יותר, ואני ממליצה לך לקרוא על כך באינטרנט או (טוב הרבה יותר) להתייעץ עם רופא העור שרשם לך את התרופה. כל טוב ליאת

נמאס לי כבר... נמאס לי מהכל...פשוט נמאס לי מהחיים האלהה ולא אני לא מדברת על רצון למות... פשוט נמאס לי לחיות ככה..לא טוב לי רע לי...ואני מנסה לחפש לעצמי פתרונות לכל דבר ולשאול את עצמי שאלות למה דברים קורים לי אבל אני רק מסתבכת יותר ויותר... אני זאת לא אני...אני זאת לא מי שאני רוצה להיות...הבעיה היא שאני עושה את זה לעצמי אני בורחת מעצמי ואני רוצה להשתנות אבל פשוט לא יכולה... לא יודעת מה לעשות...הכל מזוייף...אני מזוייפת כי כשאני מנסה להיות אני האמיתית נראה לי שאני לא יעניין אף אחד... ): ובגללל זה אני עושה דברים שגורמים נזק לי וגם לאחרים... ובגללל זה גם הביטחון העצמי שלי ברמה נמוכה מאוד מאוד...

שלום קורל, אנשים שמכוונים מאד החוצה, כלפי אחרים, סובלים לפעמים מתחושת ניכור מעצמם. בדיוק כמו שאת אומרת: "אני זאת לא מי שאני רוצה להיות...". כאשר אנחנו פועלים מתוך משאלה לעניין את האחרים בכל מחיר, נוצרת תחושת הזיוף והתיעוב העצמי. את הפתרונות, ואת השאלות "למה זה קורה לי ולמה אני מסתבכת כל הזמן" יש להעלות במסגרת טיפול פסיכולוגי מסודר וממושך, מבלי לחסוך מאמץ וזמן. בברכה ליאת

שלום רב, יש לי בעיה של אמירת הכלללל הפרצוף!! זה אומר שאם אני מוטרדת או כועסת אני מפגינה זאת לעיתים מבלי להתחשב מי מולי. הכוונה היא לא להוציא על אותו x שהכעיס את התסכול אלא להפגין "רעש" פנימי ברבים,מה שכנראה גורם לתחושה של אחרים לראות בי מתנשאת ביקורתית ואולי גם לא להתייחס לדבריי בכובד ראש. לדוג': אני מאוד מתוסכל בעבודה מגורמים שונם: התנהלות,שכר,יחס אישי וכו... מאחר ואני כ"כ מאמינה בצדקתי, אני מסוגלת להגיד את רחשי ליבי בקול וכך לגרום אולי לראיה חסרת רצינות כלפיי או שלא ממש מתרגשים ממני - מה שגורם לתסכול כפול. בפועל,אני ממש יודעת ומאמינה שכל דבריי אמיתיים והגיוניים אך אני חשה שעליי לבלום את התחושות ולשתוק ואני לא מסוגלת כי בפנים אני ממש נזעמת... לדעתך,איזו הסתכלות יש לאחר על מישהו שמתנהג בצורה כזו? האם זה עלול לפגוע בי בעתידי המקצועי? יש לי קונפליקט אדיר בין הרצון לשתוק ולהיות בתלם על מנת לזכות בהערכה,בתמיכה וכד'.. לבין הצורך העז להגיד הדברים בפנים,לקרוא בקול "תתעוררו...." ולנסות לשנות דברים. נראה לי שאיני מצליחה בפועל,אך עדיין לא ממש משנה את התנהגותי ואולי....אפילו הורסת את מעמדי. אין סיכוי שמישהו באמת יחוש שדברים אינם מתנהלים כמו שצריך ויקח זאת עד כדי כך לתשומת ליבו? האם אנשים כאלה אטומים לסביבה ואכפת להם רק מעצמם? אני מגלה שממש "רימו" אותי במקום העבודה וזה מקומם!!! ועוד להבין שעובד אחר קיבל את האפשרות שאני ציפיתי לה למרות שבעצם חשבתי שמספיק מעריכים אותי. ניסיתי להתמודד עם השתיקה מול הסביבה תקופה יחסית ארוכה עד שנפגעתי ואז התחלתי לשתף פעולה ברכילות,בסיפורי חולין עם אחרים וזה גורם לי להרגיש חראאא כי אני לא רוצה להיסחף למצב הזה שעלול לסבך אותי עוד יותר. איך מתמודדים עם תחושת אכזבה? כעס? ניצול? האם אני כזו שלילית באומרי את הדברים כמו שהם מבלי לייפות אותם כפי שניסיתי עד כה???

שלום יעל, במקום העבודה שלנו - ממש כמו בכביש - מוטב להיות חכם יותר מאשר צודק. אין לי ספק שאת רואה עוולות ואי צדק, אבל כדי שמישהו יתייחס לדברייך ואולי גם יחולל שינוי, יש צורך שהדברים יגיעו אליו, ייגעו בו באמת, ויגרמו לו לחשוב. יש המון אימרות ופתגמים המתייחסים לדילמה שלך, כמו למשל "קצת פחות זה קצת יותר" או "תפסת מרובה לא תפסת" או "יפה שתיקה לחכמים", ועוד. אם תקראי שוב את דברייך, תראי שאת מדברת רק על שתי אפשרויות קיצון: או לשתוק או לצעוק. כאנשים בוגרים, מצפים מאיתנו להיות מסוגלים לווסת את תגובותינו הרגשיות, ולבטא אותן בצורה תואמת ושקולה. מי ש"יורה" את הזעם שלו ללא בקרה, עלול להיתפס במקרה הטוב כאימפולסיבי, היסטרי, רגשני או ילדותי, ובמקרה הרע כמחוצף, אלים ותוקפני. אלה אינן תכונות שמעסיקים נוטים לחבב, ולכן הן יכולות לחבל בקידום או באהדה כלפייך. גם לבלוע את התסכול ולשתוק זה לא טוב. מי שכולא את זעמו ותסכולו לאורך זמן, מרגיש (ואף נראה) כמו חבית חומר נפץ מסוכנת, ומסתכן בפסיכופתולוגיה. אז מה עושים? קודם כל מכירים בכך שקיימת בעיה, ומנסים לעמוד על הדינמיקה האופיינית. מרגע שזיהית את הדפוס שלך, ופיתחת מודעות מכסימלית למצב, תוכלי לנסות ולהילחם בהרגלים הישנים, ולהתנסות בדפוסי תגובה חדשים. מניסיוני, זה די קשה (אם כי לא בלתי אפשרי) לעשות זאת בלי עזרה. ברוב המקרים דפוס כזה מופיע גם בהקשרים חברתיים ובינאישיים, ועלול לחבל גם בתחומים אלה. לכן, ההמלצה הטבעית שלי היא לפנות לפסיכולוג קליני, שיוכל לסייע בניטור ההתנהגות, בהבנת הגורמים העמוקים הנחים תחתיה, ובחיפוש דרכים חלופיות לביטויים רגשיים עוצמתיים. בהצלחה ליאת

רוצה להשתחרר מהעומס מהכאב מהצער אני לא יכולה יותר לסבול את עצמי באמת שלא יכולה

ערב טוב, המועקה אכן נשמעת כבדה מנשוא. היא זועקת מכל שורה. לפעמים, כאשר קשה לנו לסבול את עצמנו, כדאי למצוא מישהו חיצוני, שיסבול אותנו במקומנו, עד שנוכל - שוב - לעשות זאת בהצלחה. הנה, למשל אנחנו ! בשבילנו את רצויה ונחמדה גם כשקשה לך כל כך... צר לי שהיית לבד עם זה כל השעות האלה. ספרי מחר מה שלומך. ליל מנוחה ליאת

שונאת את עצמי שונאת!!!!!! אני בחורה דפוקה ומטומטמת כל כך מטומטמת סתומה טיפשה חסרת תקנה. בור ועם הארץ. אני שונאת אותך תמותי כבר.תמותי. כלבה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אחרוני הסטודנטים, מתחילים *מחר*, את שנת הלימודים האקדמית. סטודנטית אחת, מיוחדת במינה, מתחילה מחר במסע מרתק. בהצלחה, א ח ו ת י. מתרגשת איתך. שלך. איתך. תמיד. 'יעלה'

כמי שמתרגשת ומחשיבה במיוחד מסעות מרגשים, אני מצטרפת לברכות, תהא הסטודנטית אשר תהא (יש לי כמה חשודות). אין מסע מרגש מהמסע לקניית דעת. מצרפת עבור כל הסטודנטים שלנו את הקטע הבלתי נשכח שכתב אבא לאנריקו הקטן ב"הלב", ספרו האלמותי של דה-אמיצ'ס. "בית הספר כן, אנריקו יקירי, הלימודים היו לך לטורח, כדברי אמך. עדין לא ראיתיך הולך לבית הספר בלב חפץ ובפנים עליזות, כאשר חפצתי. עודך מואס במקצת בבית הספר. אך הגע נא עצמך, עד מה עלובים, עד מה שוממים היו ימיך אילו לא הלכת לבית הספר. לא היה עובר שבוע אחד וכבר היית מתחנן בידיים פרושות, כי שוב ישלחוך לשם, כי היית מתהלך אכול שעמום ואחוז כלימה ובוחל במשחקיך ובכל חייך. הכל, הכל לומדים כיום הזה, אנריקו שלי. תן דעתך על כל אנשי עמל אלה, ההולכים יגעים אחרי עמך יומם הקשה ללמוד בשיעורי ערב. על נשים אלו, על ילדים אלה ההולכים לבית הספר של יום ראשון לאחר שבוע של עבודה קשה, העולה לפי רוב על מידת כוחם. וחיילים אלה, התופסים לידם ספרים ומחברות והם אך עתה זה חזרו מאימוניהם המייגעים. תן דעתך על הילדים העיוורים, אשר למרות מומם נחלצים הם ללימודים ולבסוף תן דעתך על כלואי בתי הסוהר, כי גם המה לומדים קרוא וכתוב. ובבוקר, בצאתך מן הבית, זכור, כי באותו רגע ובאותה עיר גופא ממהרים כמוך למעלה משלושים אלף נערים להיכלא לשלוש ארבע שעות בחדרי כיתתם. ואף גם זאת זכור, בני, את כל אותם ריבוא רבבות הילדים הנחפזים בעת ובעונה אחת, לעת תחפז גם אתה, לבתי הספר שבכל ארצות העולם. דמה נא בנפשך איך כל צבא העתיד הרב והעצום הזה צועד: צועד דרך כפרים נידחים, דרך ערים סואנות, בחופי ימים ואגמים. פה בשרב שמש ושם תחת שמים מעוננים. בסירות – במקום שאין יבשה שם. בסוסים – במקום שהרגלים מתעייפות בו. במגררות על פני שלגים וקרחונים. דרך הרים וגבעות, עבור ביערים וצלוח נהרות, במשעולי הרים סלעיים. אם לאחדים אחדים ואם חבורות חבורות, ואם בטור ארוך ארוך וכולם – ספרים תחת זרועם, לבושים באלפי אופנים וסוגי מדים, מדברים באלפי לשונות, החל מבתי הספר שבקצווי תבל, במקומות קרח רחוקים ונידחים, ועד לבתי הספר של ארצות המזרח, השרויות בצל דקלים, הולכים המה באלפי רבבותיהם ללמוד את כל אותם הדברים עצמם באלפי דרכים ואופנים שונים! דמה נא בנפשך, ילדי היקר, מה רב ועצום נחיל נערים זה, בני מאות שבטים, מאות עמים, מאות ארצות. ותנועה זו, אשר לא שיעור ולא מידה לה ואשר גם אתה הנך חלק בה, והבינה נא: אילו עמדה לפתע כל התנועה הזאת ממהלכה, כי אז הייתה האנושות חוזרת לשפלותה הראשונה, כי דווקא תנועה זו היא הקדמה, היא תקוותו והיא תהילתו של כל העולם! חזק ואמץ אפוא, בני, החייל הקטן בצבא העצום והרב הזה. ספריך הם כלי נשקך, כיתתך – גדודך היא, ושדה המערכה – היא כל הארץ, וניצחונך – התרבות והקדמה. במערכה הזאת אל תהיה חייל מוג לב, אנריקו בני. אביך. " בהצלחה ובאהבה לכולם ליאת

ליאת, כמו תמיד, ריגשת אותי. גם את הסטודנטית שלי (אם יו?תר לי לדבר בשמה...). יעלה

חברים יקרים באתר פסיכולוגיה עברית, בעמוד הראשון, יש הפנייה למידע לגבי הרפורמה במערכת בריאות הנפש ויש שם עצומה נגד הרפורמה שעשוייה לפגוע באזרחים פצועי נפש בשירות הציבורי. אני חתמתי שם. אולי תצטרפו לחתימות? זה לא דורש הרבה זמן, ויש לכך ערך חשוב. כל אחד צריך בסך הכל לכתוב שם את שמו ואת מקום מגוריו. לא חייבים לכתוב שם משפחה. תודה

http://www.hebpsy.net/community.asp?id=85&cat=article&articleid=995

?

היי אני בשנות ה20 המוקדמות בעלי בן 30+ התחתנו לפני חודש ולא קיימנו יחסי מין לפני כן כי שנינו מתרבות שמרנית. התחתנו מרצון ולא משידוך. הקטע הוא שאני ובעלי שוכבים רק פעם בשבוע שזה נראה לי ממש מעט. האם ייתכן בן אדם שיש לו בטחון עצמי חברתי (יש לו כ5 חברים) וגם איתי הוא מדבר בסדר גמור אך יכול להיות שיש לו בעיה בתקשורת מינית או ליזום סקס?(אין לו שום בעיה גופנית) הוא לוקח כדורים נגד דכאון בשם פאקסט ועוד כדור לפעמים לכאבי בטן להסדרת עיכול האם תרופות הנ"ל פוגעות בחשק המיני?

שלום אושרת, מזל טוב לרגל נישואייך! בימים אלה ממש אתם עושים את צעדיכם הראשונים במסע הזוגי, וכמו בתחילתו של כל מסע, יש הרבה חלומות, יצר הרפתקנות, סקרנות, אך גם ערפל ואי בהירות לגבי המשך הדרך. כשיוצאים למסע בשניים, יש ללמוד היטב מיהו הפרטנר, עד כמה הוא מיטיב לכת, מה הקצב שלו, האם הוא מעדיף מדבריות או יערות, קניונים או שווקים, והאם בכלל שניכם רוצים להגיע לאותו יעד. זוהי נקודת הפתיחה במסעם של כל הזוגות שבעולם, ללא קשר לתרבות ממנה הם באים. לעולם תהיה תקופת הסתגלות, בה יש לתאם את המקצבים, את הרצונות, את הצרכים, את היכולות. נדיר מאד למצוא שני בני זוג המתואמים באופן מלא זה לזה למן ההתחלה. לכן, העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לך כרגע, זה להתחיל (כבר מהיום!) לבסס תקשורת פתוחה וכנה ביניכם. כך תוכלו להכיר וללמוד טוב יותר את הצרכים ההדדיים, ולהתכוונן זה לזו במידת האפשר. מעבר לכל זה, עליך לדעת שדיכאון, כאב בטן, ותרופות נוגדות דיכאון יכולים - כל אחד לחוד וכולם גם יחד - לפגוע בחשק המיני. תוכלי לנסות ולהעלות את הנושא בשיחות שלכם, ואם תתרשמי שמדובר באפשרות כזו, מומלץ מאד לחזור אל הפסיכיאטר שרשם את התרופה, ולבקש ממנו להחליפה באחרת. ועדיין, הייתי ממליצה לך להתאזר בסבלנות, להביא בחשבון מתחים ודאגות בני-חלוף של זוגיות בחיתוליה. מאחלת לשניכם מסע מרתק ומלא תגליות מסעירות :-) ליאת

יש לי הרושם שליאת היתה עדינה מידי: אחת מתופעות הלוואי של תרופות נוגדות דיכאון/חרדה היא ירידה בחשק מיני ובהנאה המינית (קושי להגיע לאורגזמה). אלה דברים שמשתנים לעיתים עם הזמן. מעבר לשיחה כנה ופתוחה עם בן זוגך הייתי ממליצה בחום שתגיעו ביחד לפסיכיאטר שרשם לו את התרופות כדי שאת תדעי יותר.

שלום ליאת, הכל חרא לי עכשיו בחיים מרגישה תקועה לא מצליחה להתקדם בתחום שהכי חשוב לי להיות בזוגיות ....6 וחצי שנים של לבד(גירושים כואבים התגברתי ) אחרי הרבה מאוד דייטים וקשרים סתמיים פשוט לא הולך הפחד וייאוש להשאר לבד אוכלים אותי ....יצאתי מהתק הכי גרועה בחיי(בריאות) וגם על זה התגברתי כי זה היה תלוי קודם כל בי ...אבל בתחום הזה של קשר עם בן זוג פשוט לא מצליחה לעבור לפגישה השנייה והשלישית ...אף אחד כמעט לא מוצא חן בעיני ורוב המקרים אני פשוט לא ממשיכה כבר לא מדובר פה על הפחד מקרבה אני חושבת שעל זה אני עובדת כל כך הרבה זמן בטיפול אלא בעיקר שבסוג הכרויות הללו בפגישה אחת ברוב המקרים אני לא מרגישה את הקליק ....ואז אני באה לטיפול ומוציאה את כל התסכול עלייה ועל הטיפול והיא כל הזמן אומרת לי שאני לא פותחת את התמונה לא נותנת צאנס להכיר שיש לי קביעות מסויימות ואני לא מצליחה לזוז .....וזה הכי משגע אותי אני מרגישה שהיא לא איתי בא לי להעיף ולא לבוא יותר נמאס לי להרגיש מתוסכלת גם אצלה ...אני פועלת לפי האינטואיציה שלי ואני מרגישה שאם הבחור הזה אני לא הצליח ללכת יד ביד אז למה לתת צאנס ולבזבז אנרגיות ...עברתי מפעמיים לשבוע לפעם ועכשיו הזמן בין פגישה לפגישה כל כך ארוך שזה לא אפקטיבי אני מאוד קרובה להרים טל או לשלוח sms ולומר לה שאני לא באה לפגישה הקרובה יצאתי מאוד עצבנית ועצובה לא מרגישה שהיא איתי בקטע הזה ושאנחנו לא מצליחות להתקדם ....כשיש רצון אז אפשר להצליח ואני באמת רוצה רוצה להיות בזוג ולהנות פשוט לא הולך לי...נמאס לי לא רוצה לחזור לכדורים הללו(חצי שנה בלי זה לא פיתרון).. אני.

ערב טוב, את מעלה שתי סוגיות הקשורות בזוגיות, האחת קשורה לקשרים שלך עם גברים, והאחרת לקשר שלך עם המטפלת. בשני המקרים, את רוצה קשר קרוב, אינטנסיבי, עמוק ומשמעותי, ומתקשה לקבל את הקשר כשהוא אינו נתפס ככזה. זה משהו שראוי להתבוננות ולתשומת לב. נסי לבחון מה קורה לך כאשר את נמצאת בקשר שהוא "עוד לא" או "כבר לא" במלוא עוצמתו. האם אין מקום בחייך לקשר שהוא "בדרך"? לפעמים, אחרי קשר קרוב שהכזיב, אנחנו משתוקקים לתיקון מהיר שישקם את הפגיעה והנזק, וימלא את החור המכאיב שנפער בנו. איכשהו, דווקא כאשר אנחנו מפסיקים לפחד מהלבד, ולומדים לחבב את עצמנו לא רק בזוג אלא גם לחוד - אבל לחבב באמת! - משהו משתחרר בנו, מתרכך, ומאפשר לנו להגיע אל הזוגיות מעמדה פחות תובענית ונואשת. אני מודעת מאד לעובדה ש'קל להגיד וקשה לבצע', ובכל זאת... מאחלת לך מכל לבי שתמצאי את האחד שיהיה ראוי להלך איתך יד ביד. ליאת

תודה ליאת על התשובה הכנה ...חייבת לציין לאור מה שכתבת שעברתי את התק הזו שלהנות להיות לבד אחרי בהלה מסויימת למדתי להנות ומשם צמחתי ובאמת התרכחתי אבל הייאוש משתלט שוב ,הרבה שנים לא רציתי, יותר נכון פחדתי ,אולם עכשיו אני מרגישה ששום דבר לא יכול לכאוב בכזאת עוצמה כמו בעבר (התחזקתי מאוד אחרי הסערה הבריאותיות שעברתי ).....אני כל כך רוצה להנות מהפירות שקטפתי בשנים הללו של הלבד ..אבל כאמור הייאוש משתלט ודבר ראשון שאני רוצה להעיף זה את הטיפול ....וגם זה מייסר אותי ....נמאס לי להיות במקום של תקיעות פשוט נמאס....אני.

שלום רב ביתי בת שנה ו 4 ביחד עים תינוק בן שנה ו5 הם שכנים והמון יחד החלטנו לשים אותם יחד אצל מטפלת יש לה גינה עים משחקים שפנים תוכים וכיף שם יש המון גירויים ביתי עצמאית היא משחקת יפה מאוד לפעמים לא מרגישים אותה אך התינוק השני כל הזמן צמוד אליה נתפס לה על הרגל כל המן קורה לה עים הוא יושן הוא פתאום קם ובוכה כשהיא באה אליו הוא מפסיק היא נשארת איתו עד שהוא נרדם גם כשהם משחקים יחד על השטיח בסלון עים צעצועים הוא צמוד אליה הוא לוקח המון צומת לב ואני די מוטרדת שמה ביתי לא מקבלת מספיק איזו הצעה אני יכולה לתת למטפלת כדי שהילד קצת ישתחרר ממנה ויהיה עצמאי כדי שהיחס יהיה שווה . תודה מראש

שלום עינת, בתך מתוארת כילדה פעילה ועצמאית, המסוגלת להעסיק את עצמה בצורה טובה מבלי להיצמד יתר על המידה למבוגר שאיתה. יש בכך כדי להעיד על התפתחות תקינה, ביטחון בקשר עם אנשים, סקרנות ועניין בסביבה. נדמה לי שכדאי מאד לשמוח בזה, ולא להטריד את עצמך בדאגה מיותרת. מרגע שהחלטת להפקיד את בתך במסגרת בה אינה מטופלת "סולו", עליך להביא בחשבון שתמיד יהיו מסביב ילדים אחרים עם צרכים משלהם, שיגזלו מידה זו או אחרת של תשומת לב. במקרה שאת מתארת לא נראה לי שיש יותר מדי סיבה לדאגה. אדרבא, לפעמים מטפלות וגננות מחבבות דווקא את מי שאינו מתיש אותן. המשיכי לעקוב, בכל מקרה, אחר תגובותיה של בתך ברגעי המפגש עם המטפלת בבוקר. אם היא עוברת אליה בשמחה ובנחת, נראה לי שאפשר להירגע. בברכה ליאת

אני מחפשת פסיכולוגית לבחורה בת 26, בעיקר לנושא חרדה חברתית (או משהו שקשור לחרדה כזו) וקשר למעי רגיז מאיזור ר"ג גבעתיים והסביבה. תודה.

שלום שרון, שלחתי לך המלצה למייל הפרטי, דווקא על פסיכולוג גבר. אם תרצי... בהצלחה ליאת

שלום, יש לי שני אחיינים (4, ו-2) שמעדיפים כל הזמן להשאר עירומים, וההורים לא ממש קפדנים בעניין, כלומר מעירים פעם אחת אולי ואם לא עונים להם אז לא נורא. אני נורא מתעצבנת מהמראה הזה, והם נוגעים אחד לשניה באיברים...... וזה נורא מעצבן?? מה דעתך

שלום ליאת, משפחות מאד שונות אלה מאלה בגישתן לעירום, למגע, למרחב האישי. יש משפחות בהן מתקלחים/מתלבשים/מתפשטים לעיני כולם, ויש משפחות בהן הפרטיות נשמרת בקפדנות מגיל מאד צעיר. יש משפחות בהן העירום אסור בכל מקרה, יש משפחות בהן הוא מותר רק בנוכחות בני אותו המין, ויש משפחות בהן הכל חופשי. מן התיאור שלך אפשר לחוש שמדובר במשפחה מאד סובלנית לנושא העירום, לפחות ככל הנוגע לילדים מאד צעירים. הנגיעה באיברי הגוף, כאשר היא נעשית בגיל זה, נובעת בדר"כ מסקרנות וקרבה טבעית, ונושאת פחות מטענים מיניים. מעניין מדוע זה מעצבן אותך כל כך, ומה זה מעורר אצלך. יש להניח שבבית בו גדלת הסגנון היה שונה. תוכלי להתנחם בחורף המתקרב, שיחסוך לך את זה לפחות לכמה חודשים. בהחלט יתכן שעד הקיץ, לפחות הגדול שביניהם יפתח מעט יותר מודעות למרחב הפרטי שלו ולצנעת גופו. בברכה ליאת

שלום ליאת, רציתי לשמוע את דעתך לגבי הרגשתי כלפי הטיפול. אני מרגישה כל השבוע, כלומר בין פגישה לפגישה, מין רעש כזה בלתי מובן. אני כל הזמן חושבת מה היה, מה נאמר שם, למה היא אמרה את זה, מה אני אגיד בפגישה הבאה, מה אני אסתיר, לאן אתן לה להגיע, ובאיזה נושאים אסור לה לגעת...להתייעץ איתה או לא? להתקשר אליה או לא... האם זה טבעי? זה מעייף אותי נורא... בזמן המלחמה לקחתי חופש, כלומר ביטלתי כל הפגישות בעת המלחמה כי לא היה לי כח להתמודד עם נושאים אחרים חוץ מהמלחמה, אז זה היה חופש של 5 שבועות, אז הרגשתי רע בגלל לחץ המלחמה ומה יהיה הלאה אבל לא היתה כל ההתעסקות הזאת בטיפול ובמה יקרה.....אני נורא לחוצה בפגישות ונורא מפחדת למרות שטוב לי עם המטפלת ומחכה לראות אותה!!! האם זה מוכר? טבעי? האם זה יעבור (אני שם כבר 9 חודשים)? תודה על התייחסותך

ערב טוב, התיאור שלך את ה"רעש" שבין הפגישות מדגים היטב מהי עבודה טיפולית. זאת התשובה לשאלה "איך טיפול עובד?". הדברים הנאמרים בשעה הטיפולית הם התרכיז, ממנו ממשיכה עבודה פנימית בלתי פוסקת, מודעת או לא מודעת. מעניין, לא מזמן קיבלנו כאן תלונה הפוכה, על שכחה בין המפגשים, כך שכל מפגש נחווה כחדש ונטול הקשר. שני המצבים כאחד מייצגים עבודה טיפולית. התכנים הטיפוליים ממשיכים להיות מעובדים, בשקט או ברעש, וכך גם היחסים הטיפוליים. אז כן, זה טבעי, וזה חשוב. אולי אם פחות תילחמי בזה - זה יעייף פחות. בהצלחה ליאת

האם אתם יכולים ליעץ לי פסיכולוג ילדים טוב ובעל שם באיזור רחובות תודה רבה בברכה מלי

מלי שלום, אנו לא נוהגים להמליץ על פסיכולוגים בפורום מסיבות מובנות. משתתפי הפורום יוכלו לפנות אל האי מייל האישי שצרפת ולמסור את המלצותיהם. בברכה, גדעון