פורום פסיכולוגיה קלינית

אני נשואה. יחסית צעירה. כשאנו מוזמנים לארועים חברתיים ישנו גבר מסויים כבן 50 ליד כל האנשים המסובים בשולחן וליד בעלי שהוא ידידו מחבק אותי מהצד ומכריז לאנשים: זאת אישה מיוחדת", וזה לא פעם ראשונה שהוא מחבק אותי ליד כל מיני ארועים ומכריז לאדם שמומולו שאני אישה מיוחדת. מה זה אומר ? מה אמור להביע????, מצד אחד זה אולי אמור לעשות לי טוב כי אני לא מבינה את הפירוש המילולי ומצד שני זה קצת מביך. חשוב לי דעתך. תודה רבה - גלית.

גלית שלום, ניתן לחשוב על כל מיני הסברים: אולי הוא באמת מתפעל ממך וזו דרכו להביע את זה, או מנסה להחמיא לך או להתחבב עלייך או..להתחיל איתך . אני תוהה: האם לא ברור לו די הצורך שזה מביך אותך ?. אני סבור שזה יכול להיות מאוד מטריד ולא נוח להיות במצב הזה , שאת אחוזה בחיבוק ידידותי לכאורע ומהווה מוקד לתשומת לב, שאולי גם היא לא נוחה לך. אני לא יודע מה טיב היחסים ביניכם, אך האם ניתן לשוחח איתו ולהבין ממנו למה הוא מתכוון? נסי לברר עם עצמך ממה את מובכת? מהחיבוק? מהפניית תשומת הלב אלייך? ולבסוף את בהחלט יכולה להגיד לו , שזה לא נעים לך שהוא מחבק אותך ואומר לכולם שאת אישה מיוחדת ואת מבקשת שיפסיק. העמדה במקום וגבולות בקשרים עדיין לא הזיקו לאיש וכאן זה נשמע לי די נחוץ. בהצלחה, גדעון

שלום רב. כי אני מאד אלרגית לאנשים "שחקנים", ואני לא בטוחה שמה שהוא חושב בפנים זה גם משקפת את התנהגותו בחוץ. נכון יש לי יתרונות הרבה וגם קצת חסרונות כמו לכל אדם. מההיבט שלו, אני לא בטוחה מדוע הוא עשה זאת כבר כמה פעמים ליד אנשים שונים, מחבק, ומכריז עלי שאני אישה מיוחדת. מצד אחד, אמור להחמיא, מצד אחד מה יוצא לו מיזה???????? -זה הנקודה. הרי אני אישה נשואה.האם המילה "מיוחד" משתמשים בה רק לגבי מראה חיצוני יפה??? . שיתפתי את חברת הנפש שלי שהיא מכירה אותו יותר טוב ממני, משום מה, היא הזהירה אותי מפניו ואמרה שהוא מנסה ללכוד כל אישה צעירה ויפה, ושכדאי לי להיזהר ממנו. יצאתי מבולבלת, אני לא יודעת למי להאמין, האם לה, האם הוא מחבב אותי גם מבפנים, האם הוא שחקן, והאם באמת חברתי צודקת? מה עושים, אני לא יודעת איך להרגיש/להגיב בסיטואציה כזאת. מההיבט הגברי , מה יש לך לומר לי שגבר מחבק אישה ומכריז לאחרים שהאישה מיוחדת, מדוע? מה יוצא לו מיזה? תודה רבה ומצטערת על האריכות.

אני חייל לקראת שחרור בן 21 ומאוד מאוד רגיש. רגישות היתר מפריעה לי מאוד עד כדי כך שאני מרגיש צורך לבכות אם אני שומע מנגינה מרגשת או רואה סצינה מרגשת/עצובה בסרט. אני מטופל אצל פסיכולוגית שאיבחנה אותי בצורה מוזרה כבעל משיכה לכאב ריגשי???. מהי האבחנה הזו? הלכתי גם לפסיכיאטרית והסברתי על מצבי וזו רשמה לי סרוקסט ואמרה שזה מאוד יעזור להפחית את הרגשנות שקשורה גם בחרדה.האם כדור מתאים למצבי?

אלירן שלום, סביר שהפסיכולוגית שלך לא התכוונה לאבחנה במובן הפסיכיאטרי של המילה. בכל אופן אבחנה כזו לא קיימת בספרי האבחון הפסיכיאטרים, למיטב ידיעתי. אלא, כפי הנראה התכוונה לומר פשוטו כמשמעו , שאתה נמשך לאיזורים שבהם מתעורר אצלך כאב רגשי. אך במקום שאני אפרשן את הפסיכולוגית שלך, למה שלא תשאל אותה בעצמך - למה הכוונה? ולגבי הסרוקסט - היית אצל רופאה פסיכיאטרית . היא מורשית לתת טיפול תרופתי. בודאי שאלה אותך שאלה אחת או שתיים . אז סביר שהיא נתנה לך את הטיפול הנכון למצבך. בכל מקרה אני לא מומחה בטיפול תרופתי וגם לא חושב שזה נכון להתייעץ לגבי טיפול תרופתי באינטרנט אלא עם רופא פסיכיאטר כמו שכבר עשית. בברכה, גדעון

בני בן ה- 7 ילד שמח ונמרץ. הילד מתעורר כמעט בכל לילה מסיוטים. בכל ערב אנחנו צריכים להכריח אותו ללכת לישון, ובד"כ מוותרים לו שישאר ער עד מאוחר. גם כשהוא מאוד מאוד עייף קשה לשכנע אותו ללכת לישון. האם נכון יהיה להסכים שיישן בחדרו עם אחיו (בן ה- 10)? אני מפחדת ליצור אצלו איזושהי תלות, אבל מצד שני, הילד מפחד ללכת לישון. יש הצעה אחרת? תודה רבה, רונית

רונית שלום, אני לא רואה בעיה עם זה שהילד ישן עם אחיו הגדול - זה ירגיע אותו ויהיה נחמד ולא יצור תלות, שהרי מתי שהוא הם גם יתחילו לריב... השאלה היא : מדוע הילד סובל מסיוטים? בד"כ סיוטים בגילאים צעירים יותר הינם נורמטיביים ולא מצביעים על בעיה כלשהיא. אולם , בגיל 7, לרוב הדבר עשוי להצביע על מוטרדות מנושא מסויים. נסו לחשוב מתי החלו הסיוטים ולברר עם בנכם - מה מטריד אותו ולדבר איתו על זה. עיזרו לו להשיג שליטה כאשר מתעורר מהסיוט. זוכרים את "איתמר צייד החלומות"?, שם בסיפור עוזרים לאיתמר להתמודד עם חלומותיו המפחידים. לעיתים דברים קטנים יכולים לעזור - פנס ליד המיטה, מנורת לילה וכמובן גם האפשרות שאחיו הגדול יגן עליו בנוכחותו. בהצלחה, גדעון

גדעון יקר, האם לדעתך כתיבת מיילים למטפל בין הפגישות מעוררת בעיה של גבולות? שיהיה שבוע נפלא, תמר

תמר שלום, תלוי כמובן בהמון דברים: מי המטפל, מה גישתו הטיפולית, מה החוזה הטיפולי... אבל באופן כללי כתיבת מיילים בין פגישות באופן תדיר מעורר שאלות לגבי: מה הצרכים של המטופל, שלא מקבלים מענה בטיפול? מה "מדובר" בטיפול ומה לא מדובר בטיפול, אלא במייל? עד כמה שעה טיפולית אחת בשבוע הינה הטיפול המומלץ או שמא יש מקום לחשוב על העלאת התדירות? ובעיקר: מה המשמעות של המיילים הללו בטיפול הספיציפי הזה? נושא הגבולות, הוא בהחלט עוד נושא שמתקיים כאן, אך לא היחיד. שבוע נפלא גם לך, גדעון

אורנה יקרה שלום האם ניתן לפנות אלייך למייל לשאלה אישית וחד פעמית שאין באפשרותי לשאול בפורום? אני לא משתתפת קבועה בפורום ושאלתי אישית וקיים חשש שמא ידעו מי אני

שאלה קצת כללית, תסלחי לי... מה יכול להרגיש אדם אשר יתקל באיום בהתאבדות אם ינתק את הקשר?

שלום נטע, תשובה קצת כללית, תסלחי לי... אני מניחה שאדם שרצונו לסיים קשר כלשהו (אגב, זה מאוד משנה אם מדובר בקשר רומנטי, ידידותי, קשר משפחתי וכד') נתקל באיום שהצד השני יתאבד, יכול לחוש קשת רחבה מאוד של תחושות: דאגה עמוקה, יאוש ותחושה שאין אפשרות ממשית לצאת מהקשר, כעס, אשמה, בטחון בכך שהקשר מזיק ויש הכרח למצוא את הדרך לסיימו, וכן הלאה. מקווה שהכל בסדר, אורנה

ערב טוב רציתי לדעת האם מישהו מכיר פורום הדרכה מקצועי למטפלים ברשת לשאלות בענייני אתיקה גבולות וחוזה טיפולי. אשמח לקבל קישור רלוונטי ופרוצדורות הרשמה.

שלום, באתר "פסיכולוגיה עברית" יש פורומים סגורים למטפלים מורשים, בהם ניתן להתייעץ. יש פורום דיון בסוגיות טיפול ופורום בענייני אתיקה. נוהל ההרשמה לפורומים מפורט באתר. בהצלחה

שלום א, שילה צודקת. מצורף הקישור הרלוונטי: http://www.hebpsy.net/forumsList.asp בהצלחה, אורנה

תודה רבה

צריכה המלצה על פסיכולוג ממכבי מאיזור המרכז לבחורה בת 26. תודה אימייל [email protected]

למה אני לא מסוגלת לאהוב? זו השאלה שהסתובבתי איתה השבוע. אף פעם לא התאהבתי. אולי כילדה קצת כן, אבל כמתבגרת- לא וכבוגרת- גם לא. אני לא רוצה לחיות לבד, אני רוצה משפחה, אבל לא יודעת איך. אני כל כך לא מינית. לא משדרת מיניות לא נמשכת לאף אחד... איך עושים את זה? איך מתחילים? איך מתגברים על המכשול? ולמה? למה לעזאזל זה ככה? בלימודים טוב לי, מאוד אפילו, אבל כולם מסביבי כל כך אוהבים ומאוהבים מדברים על הזוגיות ועל העתיד המשותף ביחד... ורק אני לא יודעת בכלל מה זה. עד עכשיו הסתובבתי בסביבה של מבוגרים ותמיד אמרתי לעצמי שלא נורא, אני הקטנה ולכן מילא... (תוקעת את הראש בחול, לא רואה ולא שומעת) אבל פתאום כולם בני גילי וזה מקור להשוואה. ראי חד שניצב לי מול הפרצוף. בהרבה מובנים אני נמצאת בכמה שלבים קדימה מאנשים בגיל שלי אבל במובן הזה אני תקועה כל כך כל כך מאחור...

כנראה שאם יש לך את הרצון למצוא אהבה ולממש אותה את לא כל כך מאחור רק ללמוד מה לעשות עם הרצון הזה וכנראה שיש לך גם דחף מיני כי את גם זקוקה לזה.......אז תתחילי לפעול קרי לצאת להתלבש טוב להראות טוב ואז תרגישי טוב....תרגישי מינית וסקסית אחכ יתחילו לבוא גברים לנסות לפתות אז תהני מאוד ויהיה לך ביטחון ושתמצאי משהו שמתאים לך.....אז תהיי על גג העולם......תחווי שמחה ואושר וכאב של פרידות כמו כל החברים שלך כי את נורמלית.......להתראות.......ובהצלחה

אוי. זה לא עובד ככה :-( אפילו ההודעה שלך עשתה לי רע נורא (לא בגללך, בגללי...). סקס, דחף מיני, מינית, לפתות... בעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע

רשת , לא יודעת.... גרמת לי לבכות ... קצת הזכרת לי עצמי כשהייתי תמימה וחסרת ניסיון. ורציתי לחוות התאהבות, זה סקרן אותי. וגם אני ראיתי את כולם מסביבי מאוהבים ואוהבים כאילו אין מחר. הייתי בדיוק במקום שאת נמצאת בו. והיו לי את המחסומים שיש לך. לא יכולתי לתת לגבר להתקרב אליי שלא נדבר על מגע מיני ( מיי גוד... ) גם אותי זה הפחיד פעם. אני מבינה מאיזה מקום את מדברת. ולכן, הדמעות לא מפסיקות לרדת וחונקות לי את הנשמה ולא מותירות בי אויר ונשימה. אני מרגישה צורך לחבק אותך. להגן עלייך, שלא תפגעי כמו שאני נפגעתי. כי הפגיעה הזו מותירה כתמים בתוך הלב. שקשה אחר כך לחיות איתם. מגיע לך זוגיות טובה. תזכרי זאת. ולאט לאט אני בטוחה שאת תצליח להתגבר על המחסומים ולמצוא זוגיות טובה וראויה בהצלחה מכל נשמתי וליבי. שלך, אני

היי את, מצטערת שגרמתי לך לבכות... שולחת לך שק עם הרבה כוחות רשת

שלום רשת, בוקר טוב, קצת כמו הכותבת שהשיבה לך אתמול בלילה, גם אני מצאתי את עצמי מהרהרת על גילאים צעירים יותר, ככה סביב תחילת התואר הראשון באוניברסיטה. גם אני הרגשתי אז שהאנשים סביבי בטוחים בעצמם מבחינת יצירת קשרים זוגיים באורח שאני לא מצליחה להיות. אחר-כך גיליתי שלפעמים הם רק נראו כאלה... אני חושבת שיש משהו מטעה בביטחון שמשדרים החברים החדשים שלך באוניברסיטה, שמדברים באורח נלהב על זוגיות ועל עתיד משותף. אני חושבת שלאמיתו של דבר הכל כל-כך תחילי וראשוני, וקשה להתקרב ומפחיד, וכל-כך משתוקקים למשהו, ואפילו לא יודעים למה בדיוק... במבט לאחור, אני חושבת שהיה טוב אם הייתי מרשה לעצמי אז להכיר בחורים בני גילי באותו אופן בו הרשתי לעצמי להכיר בחורות בנות גילי: לדבר, ללמוד ביחד, להחליף חיוך בספריה או בקפיטריה, לא לצפות מעצמי לשום דבר פרט להתקרבות הדרגתית. ולפעמים, מתוך הידידות המתפתחת, מגלים שמישהו יותר מיוחד בשבילך, מעורר תחושות קצת אחרות, והכל כבר קצת יותר פשוט, כי הוא לא אדם לגמרי זר ומוזר... מה דעתך? אורנה

היי אורנה, יכול להיות שאת צודקת... אני מרגישה כל כך רע היום. רבתי עם אחותי ועם ההורים שלי והגרון שלי חנוק מדמעות. הגוף שלי לא יכול להכיל את הכאב שבפנים. ידעתי שזה יגיע ושהכל יתפרק לי. בא לי לעשות דברים רעים, אבל אני מתאפקת. מנסה כל כך לא לעשות שטויות מיותרות. רשת

לי ולבעלי יש שני ילדים אחד בן 16 והשני בן 9.5 בתקופה האחרונה מזה כמה חודשים אני שמה לב שהבן שלי הקטן יותר יותר מדי כרוך סביב אביו (לא שזה דבר רע), זה היה תמיד ככה אבל במינונים סבירים, בזמן האחרון זה כבר גובל באובסיביות ממש. מרגע שהוא חוזר מבית הספר הוא מתקשר לאביו לעבודה מיליון פעם כדי לברר מה נשמע. אם הוא מתעקב בעבודה אז הוא כמעט על סף בכי ורוצה שאבא כבר יחזור ומבקש לפתוח את התריס כדי לראות אם האוטו של אבא הגיע. אם ביום שישי אבא לא מחכה לו אחרי בית הספר אלא אני אז הוא מצוברח קצת ומקטר. אם אביו לא מרגיש טוב אז הוא מודאג קשות שמא יקרה לו משהו. אם אביו לוקח את הבן הגדול לחוג או לחבר ולא לוקח אותו הוא ממש בוכה כי הוא גם רוצה להצטרף ולהיות עם אבא. זה נראה לי תמוה כי הוא רואה כל יום את אבא שלו. לא קורה שאנו מבטיחים דברים ולא מקיימים. לחופשות אנחנו תמיד יוצאים יחד עם הילדים אפילו לחו"ל. אני עקרת בית ואין מצב שאין מי שידאג לו או שהוא לבד בבית. ככה שאני לא מבינה למה זה קורה. חשבתי שעם הגיל מתבגרים ומפתחים פחות תלות בהורים. המון תודה אורית

שלום אורית, נכון שככל שמתבגרים מפתחים פחות תלות בהורים, אבל יש כל מיני תקופות... נדמה לי שבתקופה האחרונה אבא הפך לדמות מאוד חשובה בחייו של הבן הצעיר. הוא מזדהה עם אביו, רוצה להידמות לו, שואף לבלות איתו כל רגע פנוי. באיזשהו מובן הילד צודק: הוא נמצא כעת בפתחו של תהליך התבגרות במהלכו ילמד כיצד להיות גבר, ומי יכול ללמדו טוב יותר מאבא? לצד זאת, כדאי לשים לב לנקודות בהן בנכם מביע מתח ודאגה. כתבת שאם אביו מתעכב בעבודה הילד על סף בכי, ושאם אביו לא מרגיש טוב הוא מודאג קשות שמא יקרה לו משהו. אלה הן נקודות שכדאי להתייחס אליהן באופן ספציפי, ואני מתכוונת לכך שכדאי לשוחח אתו ולנסות להבין מדוע רמת החרדה עלתה והאם הוא מנסה "לשמור" על אבא. ועוד מילה בשבילך - לפעמים לא קל לנו לחוות התרחקות של ילד מאיתנו (אני מניחה שהוא ה"בייבי" שלך...), ובוודאי לא קל לחוות העדפה של ההורה השני על פנינו. אם את מרגישה כך, אני ממליצה להפנות את תשומת לבו של אבא גם לנושא זה... בהצלחה בכל, אורנה

גם אני בתור ילד אהבתי את אבא יותר......(: אבא זה איש של כדורגל וסרטי אקשן...אמא לא....(: ביי

ליאת את לא חוזרת אלי , למה?

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-662,xFT-600438,xFP-600536,m-Doctors,a-Forums.html

כנראה שיש לנו יורש, ואנחנו יכולים לצאת לפנסיה בלב שקט... אנחנו לא היינו *טובים* היום.

יש לי עוד שאלה, אני בטיפול כבר שנה, שבו קשה לי נורא לבטא את עצמי. אני חסומה לגמרי, אפילו לא מרשה לעצמי לבכות שם...ואם זה קורה (פעם אחת קרה) קמתי והלכתי. חוץ מזה, שזה הבעיה שרציתי שתתייחסי אליה, בכל פעם שאני מדברת על הנושא הכואב מבחינתי, המטפלת בוכה, היא מנסה להחביא את הדמעות, אבל לפעמים לא מצליחה לשלוט בעצמה. הדבר נורא מביך אותי או מציק, היא פשוט בוכה במקומי....ואני לא יודעת מה לעשות. נורא קשה לי עם הבכי שלה, למרות שהיא מנסה להחביאו??!!! או שאני מתעלמת ממנו וממשיכה בפגישה!!

לילך, אספר לך מניסיוני... אף פעם לא הרשיתי לעצמי לבכות, אף אחד אף פעם לא ראה אותי בוכה או מזילה דמעה! נכנסתי לתקופה מאוד רעה. והגעתי לטיפול פסיכולוגי, ומהר מאוד בכיתי שם בלי יכולת לשלוט בזה.(ולא רק בטיפול, הייתי בוכה באוטובוס,בבית,אצל רופאת המשפחה, לא יכלתי לדבר בלי לבכות,זה בא ביחד) לא יכולתי לעצור את הבכי. הייתי המומה מעצמי, איך אני בוכה ליד מישהי שאני בקושי מכירה? מצד אחד מאוד כעסתי על עצמי על חוסר היכולת לעצור את הבכי. אבל מצד שני, גיליתי במשך הזמן שזה לא נורא,שלא קרה כלום, שהיא היתה כל כך בסדר ו"איפשרה" לי לבכות. אני מציעה לך להרשות לעצמך קצת לבכות שם אפילו רק להזיל דמעה (בהנחה שיש לך איתה כימיה והקשר טוב) אל תלכי, ומפעם לפעם זה ישתחרר, וישחרר איתו עוד דברים. (וכמובן,שכדאי לדבר איתה על נושא הבכי....) גם המטפלת שלי כבר הזילה דמעות כמה פעמים. קשה לראות אותן בוכות (בעוד שאנחנו כל כך משתדלות לא לבכות),בהתחלה חשבתי שהיא כל כך רגישה וחלשה שהיא מרשה לעצמה לבכות, אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שגם להן מותר להתרגש. ואם הן בוכות אז אולי בעקיפין זה מעביר מסר, שלבכות זה בסדר ???? אני חושבת שהבכי שלהן,מעיד שהן מזדהות עם הכאב, מבינות אותו, שאיכפת להן מהמטופלת שיושבת ממול. יש לזה גם זויות מאוד חיוביות בקשר הטיפולי. הקושי שלנו לראות אותן בוכות נובע מהתפיסות שלנו על בכי. תחשבי על זה... בהצלחה.

שוב שלום, זה עתה סיימתי לכתוב לך שאין הכרח לחוות אירועי חיים קשים על מנת ללכת לטיפול, והנה אני מבינה שכן חווית אירוע כואב, והוא מוביל את המטפלת שלך עד לדמעות... הדעות חלוקות בנוגע להבעה הרגשית האותנטית של המטפל. כבר מקריאת השאלה שכתבת והתגובה שכתבה 'מטופלת' אפשר לראות שעבור מטופלים מסויימים הבעה רגשית עזה מצד המטפל נחווית כהבעת אינטימיות, ואילו אצל אחרים היא נחווית כחשיפה מעיקה. כמו בתשובות רבות אחרות שאני כותבת בפורום, אני חושבת שהאלמנט החשוב הוא לדבר על הדברים עם המטפלת עצמה. חשוב שתאמרי לה שתגובתה מביכה אותך, שאת מרגישה שהיא בוכה במקומך (זה נראה לי חשוב במיוחד), שאת נעה בין רצון לברוח לבין מאמץ להתעלם. כל אלה הם נושאים משמעותיים לעבודה הטיפולית. אני מקווה שמשתתפי הפורום ימשיכו להגיב בנושא מעניין זה, אורנה

תודה רבה על שתי התשובות שלך... דבר אחד לא הבנתי ממה שכתבת: "את נעה בין רצון לברוח לבין מאמץ להתעלם"..אודה לך את תפרטי יותר... שנית: אני כבר רמזתי לה....והיא אמרה שהיא יכולה לשלוט בעצמה אם היא רוצה ( לא נראה לי) אבל ממש איכפת לה ממני, ומה שאני אומרת (אם אני מדברת בכלל) מרגש אותה נורא, ושהיא מאוד רוצה לעזור לי עם כל הקושי שלי בטיפול.... אני יותר מתעצבנת על עצמי שאני לא מצליחה להתרגש, למרות שאני מרשה לעצמי לבכות לבד, קשה לי נורא להגיד קשה לי וקשה לי נורא לשתף אחרים ברגשות שלי....וזה נראה לי תוקע את התקדמות הטיפול... אז מה את חושבת אורנה??!!!! ומה את חושבת על מטפלים שבוכים או שמנסים להתקרב למטופלים שלהם (רגשית) אבל תמיד נתקלים בסירוב שלו, למרות שטוב לי איתה ואני מחכה לפגישות!!!! תודה רבה עוד פעם וסוף שבוע נעים.

שלום, רציתי לשאול אותך דבר שמעניין אותי מאוד. האם זה נכון שכל אדם שיגיע למרפאה אצלכם יהיה מה לדבר איתו, כלומר כוונתי שכל אחד יש לו את המטענים הרגשיים שהוא סוחב שנים ואין אדם בלי בעיות, אז בעצם כל האנשים צריכים טיפול פסיכולוגי אפילו אם הם לא עוברים משבר של ממש. האם זה נכון? האם זה הגיוני? כי בעצם הנפש היא לא כמו הגוף, כלומר בגוף בריא אם תחפש ותעשה בדיקות לאא תמצא כלום, בעוד בנפש, תמיד יש שם משהו? אז בעצם האם כולם צריכים טיפול? ומה יקרה אם סוחבים את זה שנים בלי לדעת אפילו שישנה בעיה?

שלום לילך, אני לא בטוחה שכולם "צריכים" טיפול, אבל אני מסכימה שכל אחד יכול להפיק מכך משהו עבור עצמו. באמת לא צריך לסבול מאוד או לעבור אירועי חיים קשים כדי לגשת לטיפול. הרבה מאוד פעמים מתנהל בטיפול איזשהו חיפוש אחר האושר הפנימי הפרטי, מסע אחורה בזכרונות אל קשרים בהם חווינו אינטימיות, תנועה קדימה אל עבר התקוות... כל אדם שרוצה להתבונן בתוך עצמו יכול ליהנות מכך... אבל אין צורך לדאוג אם לא מרגישים דחף ללכת לטיפול. גם לנפש, כמו לגוף, יש מנגנונים משלה לסמן ולאותת שכדאי לטפל בדברים (זכרונות שעולים ומציקים, מחשבות שמטרידות, רצונות שדורשים בדיקה יותר מעמיקה, אי נחת ואי שביעות רצון מעצמנו ומהקשרים שאנחנו מקיימים ועוד ועוד). בדרך כלל, כשחשים בסימנים כאלה ואחרים לאורך זמן, מחפשים מלווה מתאים/ה ויוצאים למסע... בהצלחה בכל, אורנה

אורנה האם את יכולה להתייחס לעץ הזה? http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-661,xFT-600403,xFP-600395,m-Doctors,a-Forums.html

שלום לבעלת "סימן ההיכר" היחודי, מקובל או לא, הנה אני מתייחסת: אני חושבת שלו היית מתעקשת על הטיפול ההוא, הייתה לכן הרבה עבודה (מעניינת) לעשות סביב הדימוי המופנם (שיש בתוכך) בנוגע ליחסים עם דמות משמעותית. נדמה לי שאת מספרת לנו משהו מורכב על יחסי דחייה ומשיכה כלפי דמות משמעותית, התקרבות עזה ונטישה עזה לא פחות, געגועים למי שפגע שאיתו/ה אפשר להרגיש חי, ועוד הרבה סיפורים... מאחר ואינך רוצה לחזור לטיפול, גם לא לפגישת פרידה, אני מציעה לדבר על כך בטיפול הטרי החדש. נסי להתבונן באופן בו שם נוצר (או לא) משהו מהדרמה הזו. בהצלחה, אורנה

מתחברת למה שכתבת. תודה. יש באמת ענין עם דמויות משמעותיות. אני מנסה עכשיו לבנות את הקשר והטיפול אחרת. זה גם סוג טיפול שונה (אמנות). אולי אצליח להביא את הנושא לטיפול. נראה.. זה לא פשוט.

מדוע יש ילדים שזקוקים כל כך לתשומת לב , כמו להקצין כאב מסויים שהם חשים או להגזים בו. כל הרגשה לא טובה אפילו קטנה, כמו צינון או התקררות הופכת לדרמה גדולה. האם זה מצביע על אופי מסויים, של "בכיין" האם זה עובר בשלב מסויים? הילד בן 11

שלום נועה, מבלי להכיר את בן ה-11 שעליו אנחנו כותבות, קצת קשה לקבוע ממה נובעת ההקצנה הרגשית שתיארת. יתכן שהתנהגותו תואמת במדוייק את חווייתו הפנימית, כלומר מבחינתו הוא אינו מגזים כלל וכלל... יתכן שחשוב לו להדגיש את הכאב, והוא מקצין אותו על-מנת לקבל מסביבתו "רווחים משניים", וכמובן שתתכנה אפשרויות נוספות. אני מציעה לדבר איתו על כך, קצת כמו ש"גדולים" מדברים... אני מתכוונת לאחר-צהריים נחמד רק איתו, בישיבה נינוחה בבית-קפה, לתאר את התרשמותך ולשאול מה דעתו בנושא. לפעמים מגלים דברים מפתיעים... בברכה, אורנה

מה עושה מי שיש לו קלסטרופוביה (מקומות סגורים וקטנים), כמו מעלית או מטוס? איך אפשר ל"גמור" עם הפחד מטיסה?

שלום מאיה, השיטה היעילה ביותר לטיפול בבעיות מסוג זה נקראת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT). מדובר בטיפול קצר וממוקד, הכולל "שיעורי בית" ומטלות שונות לתרגול. מומלץ לחפש פסיכולוג/ית קליני/ית המתמחה בטיפול בהפרעות חרדה. בהצלחה, וטיסה נעימה... אורנה

אורנה יקרה, מה שלומך?? הפעם בקשר לאמא שלי... היא מדאיגה אותי (כמובן, לא מהיום): הפגיעות שלה הולכת ומחריפה ואין לה אמצעים (פנימיים) להתמודד אתה. דומה שכל התמודדות, ולו הקלה ביותר, נחווית אצלה כ'סוף העולם' ומייצרת מפולת טוטאלית בכל המערכים. המתח- ואחריו התשישות - ניכרים באופן ההתבוננות שלה שמשתנה מן הקצה אל הקצה, ביציבה המתקשחת של גופה ובקולה (זה הגיוני? - דרך הטלפון שומעים את רמת המתח/רפיון בשרירי הלסת). [ יש לי במרפסת עציץ שאני מאד אוהבת- בוגונוויליה ננסית (לא הרגילה): יש לו פרחים (בעונה) עדינים עדינים - משיים כאלה- וענפים שחוזקם הרב טמון בגמישותם; הם שורדים היטב גם ברוחות הסוערות ביותר של החורף - לא נשברים! אז יש שילוב כזה- פגיע-עדין-רגיש-חזק? ] אמא שלי חלשה... נשברת, נופלת, ומשתקמת לאט. למעשה, כולה שברים וחבלות שיושבים על אותו פצע שמעולם לא נתנה לו שהות וחופש להגליד. בין חבלה לחבלה היא מגייסת את השכחה כדי להמשיך לחיות, אבל זו שכחה מזוייפת כי ברגע שהיא מקבלת עוד מכה כל התכנים הנשכחים (כביכול) קמים מרבצם ומשחירים את עולמה. דיבורים של שנים על טיפול אינם עולים יפה: היא מביעה רצון לכך בשעת משבר ומבטלת אותו כלאחר יד כשהכאב שוכך, וחוזר חלילה. הייתי רוצה כל כך שהיא תוכל לתת לעצמה ל-ש-ק-ו-ע בספה רכה של איזה מטפל ולהפיק מכך הקלה (ושינוי והתגמשות וכו'). גם בטיפולים שנושאים גוון יותר פיזי היא אינה מתמידה. אני לא יודעת מה לעשות (מלבד 'לדבר על זה'). הטרנד הזה של סערה-שט-סערה-שקט הופך להיות יותר ויותר תזזיתי. לא יודעת מה אני שואלת... תודה כתמיד, ורד [שיעדה הושג בשעה טובה]

כל אמא היתה רוצה בת כמוך. זו כבר נקודת חוזק לאמך. את כותבת נפלא. לבוגנוויליה - לא זו הננסית, שאיני מכירה - יש קוצים חדים ורעים שגורמים לגננים לשנוא אותה.

תודה לך, ????? הננסית שלי מלאה קוצים, אבל קהים למדי. אומרים שכשמבשלים באהבה אפשר לשאת את הסיר בידיים חשופות גם כשהוא לוהט... (ההקשר מובן?).

ורד אהובה, נעצבתי לקרוא, ופתאום כשהגעתי לסוף שמחתי כל-כך: "ורד שיעדה הושג בשעה טובה". מתחשק לי לכתוב לך: ידעתי שעוד ניפגש בכנסים... וכן - אני יודעת שעוד הדרך ארוכה ומתפתלת, ובכל זאת... חשבתי על אמא שלך, שאת מרגישה ש"יעדה טרם הושג בהצלחה". זה באמת לא עניין של גיל או של זמן, אלא של התכוונות. מאיר שלו כתב באחד הספרים שלו: "הזמן עושה את שלו, אבל הוא לא עושה את שלנו", וזה מאוד נכון בעיני. קשה לראות את ההורים שלנו חלשים, לחוות את עצמנו "גדולים" מהם - מוכנים להיעזר, מוכנים להשתנות. מתחשק לי לכתוב לך: אבל עדיין לך מותר, להיות נפרדת, להיות צומחת. ובמעבר חד לרמה הפרקטית, יש לי פתאום מחשבה: בשירות הפסיכולוגי של ת"א אנחנו פותחים עכשיו קבוצה לדיבור על עניינים של אמצע החיים (והיום - איזה כיף, "אמצע החיים" זה גיל 50-60). המנחות יהיו פסיכולוגית נפלאה בשם מירה, ואני. אולי אמא שלך תסכים לבוא לשיחה קצרה וכלל לא מחייבת - רק כדי לשמוע יותר? שלך, אורנה

אורנה יקרה, התמיכה שלך בדרכי, האמונה שלך, מחזקים אותי כל כך (מה גם שהם מוגשים עם קורטוב של הומור לריכוך). ובה בעת כל מנגנוני האזעקה שלי מתגייסים ומהדהדים בתוכי - "זהירות, זהירות" - כמו בשיר של אביתר בנאי. פאתטי להזהר ככה! [על כך, אולי בפרק הבא]. חיכיתי בתשובתי עד שאראה את אמי. דיברתי אתה - לאט לאט, מעט מעט. היא חייכה בשקט והקשיבה; אמרה כמה דברים; לא הביעה התנגדות לרעיון שהעלית, משמע - לשיחה הקצרה והלא מחייבת; בעיקר לא ל"לא מחייבת". נראה... בא לי להוסיף כאן המון שאלות והמון דברים עליה ועלינו ועל איך שאיתה צריך בעדינות ובפשטות ולא מאיים, אבל מכאן ואילך אני אמלא פי מים - אולי היא תעשה את שלה... (מאד אהבתי את מאיר שלו מפיך). לילה טוב, ורד

שלום רב! אני בשנות העשרים לחיי. יש לי בעיה שאני לא יודעת איך להגדיר אותה או איך לטפל בה. אני מוגדרת כבחורה יפה לפי כל אמות מידה ובכל זאת תמיד מוצאת בעצמי פגמים,כאילו מחפשת בכוח. המראה החיצוני מעסיק אותי המון וזה מתבטא במחשבות רבות על מה לא בסדר אצלי,וגם מה שבסדר אני לא רואה אותו בעיניים שלי כבסדר. החשש לעלות במשקל נורא מעסיק אותי אם כי אני מסוג האנשים שאוכלים המון ולא משמינים(טפו טפו טפו) . אני מעשנת המון כתוצאה מלחצים הפוקדים אותי בעקבות ההתעסקות במראה, ואז חוששת מנזקי העישון כמו :קמטים,קמטוטים... לא ממש אכפת לי מה העישון עושה לבריאות אלא מה הוא יעשה ליופי. ולא יכולה להפסיק לעשן אני מכורה. אל תפני אותי לטיפול כי אני מטופלת,אך לא ניכרות תוצאות בעבודה הטיפולית שאני עושה. ההתעסקות במראה החיצוני נורא מפריעה לי וגורמת לי להתקפי דיכאון קשים, התפרצויות זעם וחיי הפכו לגיהנום,ממש. אני מאוד סובלת ולא יודעת לאן לפנות. כל עזרה תתקבל בברכה.

שלום סיוון, את פונה לפורום פסיכולוגי, ומבקשת לא לשלוח אותך לטיפול. ההפרעה שאת מתארת מתאפיינת במחשבות שווא (דלוזיות) סביב מראה הגוף, מחשבות אובססיביות ומטרידות הגורמות לך סבל רב. הטיפול המומלץ, לפחות בפורום המנוהל ע"י פסיכולוגים, הוא שילוב של טיפול תרופתי (מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין) עם פסיכותרפיה המשלבת גם מרכיבים קוגניטיביים-התנהגותיים. טיפול ללא תרופות אכן יעיל פחות מכזה הנעזר בהן. בהצלחה ליאת

לא ייתכן שאשה פשוט שונאת את המראה שלה כי היא לא נראת טוב? אני למשל בת 37 הפנים שלי נאות ומוצאות חן בעיני, אבל הגוף.... אחרי לידות, וצלוליטיס ועור בעייתי ביותר, אז מה אני אמורה להסתכל במראה ולהגיד אני מקסימה ומהממת? מתי יש "הצדקה" ומתי זו הפרעה דיסמורפית?

שלום יעל, אם תשובי ותעייני בפנייתה של סיוון, תוכלי להבין שלא מדובר באותה אי-נחת שיש לכולנו סביב חלקים פחות מוצלחים שלנו, אלא באמונה הגובלת במחשבות שווא, שמא קיים עיוות או ליקוי ממשי במראה הגוף. מחשבות אלה הופכות להיות טורדניות וחודרניות, והן גורמות סבל ממשי, חרדה ודכדוך, עד לרמת דיכאון. אחת האינדיקציות לקיומה של הפרעה כזו היא חוסר ההלימה הבולט בין תחושותיו הסובייקטיביות של החולה ביחס לגופו ולמראהו לבין הקושי של האחרים להבחין באותם פגמים לכאורה. אז, כמו בהרבה מקרים אחרים, המינון והעוצמה הם מה שעושים את ההבדל. בברכה ליאת

בתי בת 22 שירתה שירות צבאי מלא,השלימה בגרות,וכרגע לומדת מקצוע פעמיים בשבוע. הבעייה היא שהיא מאוד פסיבית בלמצוא מקום עבודה וכמה שאני לא מפצירה בה ללכת לחפש עבודה נראה שהיא מסתגרת יותר ואינה מביעה שום רצון לכך. יש לציין שבזמן התיכון והבגרויות היא עבדה ואפילו נהנתה מכך. מה עושים כדי להוציאה מהאין אונים הזה?נראה לי שהדימוי העצמי שלה משום מה נמוך וזו אחת הסיבות לכך. אודה על הכוונתכם.

שלום לאם המודאגת, הכותרת שלך "מתלוננת" על בת עצלה, אך תוכן הדברים מעיד - כדברייך - על חוסר אונים ובעיות בדימוי העצמי. אם בעברה היא עבדה ואף נהנתה מכך, סביר להניח שאינה עצלה, ויש משהו אחר שמעכב בעדה מלדחוף את עצמה קדימה. לא לגמרי ברור אם גם היא מרגישה תקועה ופסיבית, או שמא זו רק החוויה שלך ביחס אליה. אם את מתרשמת שהיא סובלת ממצבה ורוצה בשינוי, תוכלי להמליץ לה להגיע למס' שיחות ייעוץ עם פסיכולוג/ית קליני/ת, שם אפשר יהיה להעריך מהיכן נובע הקושי. אם בחוויה שלה אין מצוקה, וטוב לה כרגע ככה, אז אולי מדובר בסוג של התפנקות זמנית. אחרי הכל, היא שרתה בצבא, השלימה בגרויות (זה לא עניין של מה בכך) ולומדת מקצוע. אם לא מדובר במצוקה כלכלית חריפה, ואפשר לאפשר לה הפוגה קצרה, איני רואה בכך עניין מדאיג במיוחד. בברכה ליאת

שלום רב,,,,,, ברצוני לשאול כיצד יש באפשרותי לעזור לחברתי הטובה ביותר שיש לה הפרעת אישיות גבולית, (את שם ההפרעה אני יודעת מאמא שלה) היא מעולם לא מדברת על מה בדיוק יש לה! אז ככה: הבעיות שלדעתי הכי מפריעות זה 1 : אכילת יתר ,ממש מסוגלת לאכול בכמויות לא הגיוניות! אומנם לא מקיעה אף פעם , אך בהחלט יכולה להגיע למצב של כבדות בנשימה! 2 :התקפים של כעס לפעמים קשים וחסרי פרופורציות (כולל כעסים על הבן שלהבן ה14) 3:החברות לדוגמא איתי כשהכל בסדר מאד מאד מאד קרובה אכפתית דואגת ואוהבת, אני החברה והאדם הכי מקסימים בעולם,לדעתה, אך בלי שום הסבר הגיוני , מילה שנאמרת ולא ניראית לה או משפט שהיא לוקחת לכיוונים לא ברורים ,היא משנה את עורה ופשוט מסימת את כל הקשר , לא רוצה לדבר, אני הופכת לאדם הכי שלילי , פתאום כל הכיף שעברנו ביחד ,מנקודת ראותה החדשה בכלל לא היה כיף ולא היה טוב!!!!!! ברצוני לציין שאין לה שום חברה קרובה נוספת .,,,, היא לא נמצאת בטיפול אצל פסיכולוג , היתה כמה פעמים בעבר אבל לא התמידה! כיום לוקחת טופומקס שרופא המליץ לה לפני שנה , (גם עם הפסקות כי היא חשבה שזה יעזור להתקפי האכילה שלה אבל זה ממש לא עוזר לה בזה) אני יודעת ,אומנם לא פרטים מדויקים , מסיפורים שלה , שהיא עברה ילדות בהזנחה קשה מצד האמא וגם עם האבא היו בעיות שונות.....היא בת 35 אינטלגנטית מאד מאד ,לב זהב .,ומוכשרת ביותר!!! הלב שלי נקרע כל פעם מחדש שאני רואה את כל ההתנהגויות שלה, !ואיני יודעת כיצד אני יכולה לעזור לה, אנחנו מדברות המון על הכל ,שהכל בסדר אז היא שומעת אבל פתאום הכל משתנה ב180 מעלות איך לנהוג ???? מה לעשות כשיא מתנתקת ממני פתאום גם לכמה חודשים (האם לנסות ליצור איתה קשר ע"י המסנגר או אימייל וכו)) (למרות שבעבר שהיו ניתוקים שכאלו ושלחתי לה כמה פעמים אימייל שאני כאן בשבילה , היא כתבה לי שאני מטרידה אותה!!!!) לא רוצה להרים ידיים בקשר איתה כמו שחברות שלי מיעצות לי , באמת אכפת לי ממנה! ,!!!! כיום מטופלת בטופומקס 200 מ"ג ,(גם זה רק ע"י שיכנועים שלי) ולא תמיד מתמידה .לפעמים עושה הפסקות !! אודה על תשובתך מיקי

גדעון כבר ענה לך ,לא?

חחחחח מישהו מעתיק הודעות בימים של ליאת זו לא פעם ראשונה אנשים מסכנים

שלום מיקי, אם אינך רוצה להרים ידיים ולאבד את חברתך, המשיכי להיות שם, בשבילה, כמו שעשית עד היום. השאירי את הטיפול הפסיכולוגי לפסיכולוגים (אם חברתך תחליט להגיע שוב לטיפול) והמשיכי להתעקש על הקשר. חיי החברה של האדם הגבולי יכולים להיראות לפעמים כמו רכבת הרים דוהרת, עם עליות ומורדות חדים ביותר. אם למדת להכיר את הדפוס, את ודאי יודעת לא להיפגע יתר על המידה. עליך לזכור שאדם עם הפרעה גבולית הוא לא רק 'הפרעה' אלא אדם רגיל, עם כעסים, רגשות, והעדפות חברתיות אישיות. יתכן שהבחירה להינתק לפעמים משקפת צורך במרחב ושקט, כמו אצל כולנו. יהיו הסיבות אשר יהיו, עליך ללמוד לכבד אותן, ולשדר זמינות (במידה ותישאר בך כזו) כשתחליט לחדש את הקשר. בברכה ליאת

ליאת, הייתי בפגישה עם הפסיכולוגית שלי שהציעה אשפוז יום כאפשרות טיפול. חשוב לי לציין שאני לא רוצה לקחת תרופות למרות שאני מודעת ליכולתן להקל. (אני מעדיפה לא לפרט את הסיבה,אבל היא יודעת כמובן) הצעתה נדחתה בגלל שאני ובתי חולים לא מסתדרים..... אבל - אני כמעט ולא מפסיקה לחשוב ולשאול למה היא הציעה לי אשפוז. איך בדיוק אשפוז יום יכול לעזור לי? הם יצליחו להכריח אותי לקחת כדורים? האם זו היתה הדרך העדינה שלה להגיד לי שנמאס לה מהפגישות איתי? אני מרגישה כמה המצב שלי לא טוב. אני כל היום יושבת, לא מצליחה לגרום לעצמי לזוז ולעשות משהו. אני צריכה להחליט על איזה טיפול כי המצב הולך ונהיה יותר קשה, אבל אני ממש לא מסוגלת!!

שלום ליאורה, כדי לדעת באמת מדוע המטפלת שלך המליצה על אשפוז יום, עליך לשאול אותה. אני מניחה שהיא ערה לעוצמתו המחריפה של הדיכאון, וסבורה שאת זקוקה למעקב אינטנסיבי יותר מפגישה שבועית אחת או שתיים אצלה. מאחר ואת מסרבת לקבל טיפול תרופתי, יתכן שהיא מרגישה שהמענה שהיא יכולה לתת מוגבל. באשפוז יום, הנעשה בדר"כ במרפאות בתי החולים הפסיכיאטרים, יש פסיכיאטרים, פסיכולוגים או עובדים סוציאליים, שיכולים להעריך את מצבך מדי יום, ולהציע טיפול מיידי במידת הצורך. אני ממליצה לך מאד לשקול שוב את הצעתה, כמו גם את התנגדותך לתרופה. מדוע להשתכשך זמן רב כל כך בדיכאון, אם אפשר לצאת ממנו בהרבה פחות זמן ומאמץ? מאחלת לך התאוששות מהירה, כך או אחרת ליאת

כבר נגמרו המילים.דמייני, שאם הייתי יושבת אצלך בקליניקה,הייתי מצליחה לייצר רק צעקה יללנית,והייתי מתקפלת בכאב. הדבר העצוב הוא,שיש לי הרבה סיבות לשמוח.אבל הדברים שצריכים לתקן/לשפר,מחשיכים הכל.וזה מעגל,כי אני כרגע שונאת את עצמי,מרגישה כמו כלום.אני יודעת מה אני צריכה לעשות שתשתפר הרגשתי,אבל מהמקום של השנאה הזו, אני לא יכולה לעשות זאת...אני שונאת את עצמי נורא,נגעלתממה שאני עכשיו.הגוף שלי מגעיל אותי.איך אשבור את המעגל,בלי ליפול לזרועות המנחמות של הרס עצמי (כגון פציעה עצמית)?

אבודה.אבודה.אבודה.

אולי תספרי יותר מה מעיק עלייך?

שלום לך, יש כל מיני דרכים לזעוק את הכאב. פציעה עצמית היא אולי אחת הדרכים לבטא מצוקה וכאב, אבל היא הרסנית, ממשיכה לייסר, ומתיקה את הכאב הנפשי לכאב גופני. הדרכים האחרות לזעוק את הכאב מתוכך הן או באמת בקליניקה של המטפלת שלך, או דרך ובאמצעות יצירה. האם חשבת פעם, למשל, על טיפול בהבעה (טיפול באמנות, טיפול בדרמה או טיפול בתנועה)? יש בסוג כזה של טיפול מרחב גדול ובטוח בתוכו אפשר לבטא באופן לגיטימי ומקובל הן את הכאב והן את תחושותייך הקשות ביחס לעצמך ולגופך. מה דעתך על כך? ליאת

שלום ליאת, מרגישה שאני מתחילה להכנס לדיכאון ...מתחילה להרים ידיים לא קל לי לכתוב זאת אך שום דבר לא זז לי ...מקום זה לא חדש עבורי אני כבר חצי שנה בלי כדורים כלל ...זוהי תק של התחדשות(שיער ,גוףבריא ,וכייף בעבודה ) והתמודדות בלי הכדורים הווה עבורי ניצחון קטן ...אולם כעת מרגישה שהכוחות אוזלים , אני עצובה , עייפה , בלי הרבה חשק לעשות דברים בעיקר בלילה לא מצליחה להרדם כתבתי לך שאני בתק איומה בטיפול (הבור שנפער),בעיקר מרגישה לבד ,לבד בלי הורים שקשה לי לשתף (משדרת להם שהכל כרגיל)חברות שמרוכזות בעצמן(שזה בסדר מבחינתי )ובלי המטפלת שלי שהלכה לי לאיבוד בכל הבלאגן שלי ...אני קשובה לגוף והוא עייף מאוד מאוכזבת מכל הדייטים שגוזלים לי כל כך הרבה אנרגיות הציפיה והנפילה, המחשבות מה יהיה אם אני השאר לבד ורצון הגדול להגשים את עצמי בתחום האמאות כל הדברים הללו גורמים לי להיות בירידה רוצה לעצור ,חושבת לפנות לפסיכאטרית (תור רק בינואר)ולהתחיל מחדש בעזרת הכדור החיצוני הזה שאין ספק שעזר בעבר ...הראש חושב בהגיון והרגש מרגיש כישלון.... לא מצליחה ללחוץ על הכפתור בצבע ורוד ולחזור לבועה החיים אפורים לי וחבל.....עצוב לי מאוד .....אני

שלום לך 'אני' יקרה ראיתי את הודעתך כבר בלילה, אבל הייתי כל כך עייפה, ובחרתי להמתין ולא לכתוב משהו כלאחר יד. אני חושבת שאת מתארת קושי כמעט בכל זירה אפשרית, קושי נפשי שחריפותו מתעצמת דווקא על רקע ההתחדשות וההחלמה הגופנית. הרצון שלך להתמודד בכוחות עצמך, ללא כדורים, הוא רצון מובן. אבל לפעמים הירואיקה מיותרת יכולה לגזול מאיתנו הרבה כוחות שכלכלי יותר להשקיעם במקומות אחרים. לצערי, אני יודעת שכבר למדת על בשרך שפתרונות מאגיים אינם בנמצא. לפעמים אין לנו ברירה אלא להילחם על בריאותנו, ובמערכה הזו כל עזרה היא כשרה, ראוייה, ומגדילה את סיכויינו לנצח. האם תוכלי, ולו לזמן קצר, להתייחס אל הכדור של הפסיכיאטרית כאל אותו כפתור וורוד שיאפשר לך רגיעה ומנוחה לטווח הקצר? זאת אינה בועה. זאת אינה בריחה ואינה תבוסה. זוהי הסתייעות הגיונית, מתוך בחירה מודעת לרכז מאמצים בעניינים בוערים יותר. מה דעתך? ליאת

זה יושב אצלי כבר שבועים לעשות זאת להרים טל ולחזור לקחת כדור....היום אחרי שלושה ימים ללא שינה סדירה נשברתי לפני שעה קבעתי תור אם הפסכיאטרית וסיכמנו שאני אחזור לקחת חצי כדור והעבור לכדור שלם אחרי 5 ימים ....באמת שאין לי כוח להלחם והגיע הזמן להרפות ...פשוט להרגיש טוב ואת טעם החיים צעד קשה אבל תודה ליאת ...אני.

שלום רב, אני בת 55 וסובלת מזה שנים רבות מתסמונת המעי הרגיש. איני מטופלת וגם לא שומרת על דיאטה כלשהי.אני סובלת מחרדות בתחומים שונים וכן לחץ בעבודה ובחיי האישיים. שאלתי היא אם יתכן שיש רקע פסיכולוגי ו/או טיפול תרופתי לבעיית המעי? בתודה מראש, לאה.

שלום Lea , בהחלט נמצא קשר בין תסמונת המעי הרגיז ובין מתחים נפשיים. מאחר ומדובר בקשיים בתנועתיות המעיים ללא מחלה ממשית ברקע, הטיפול התרופתי מכוון בדר"כ להפחתת הסימפטומים. על סוגי טיפול בהיבט הפיזיולוגי מוטב להתייעץ עם רופא המשפחה. ללא ספק יש חשיבות רבה להפחתת גורמי לחץ וחרדה, ואת זאת אפשר לעשות באמצעות טיפול פסיכולוגי כמו גם תרופתי. נסי להתייעץ תחילה עם רופא המשפחה שלך, שיוכל לחשוב יחד איתך על סדר פעולות ולהמליץ במידת הצורך על מטפל מתאים. בהצלחה ליאת

בזמן האחרון אני מנסה "להפחיד" את אותן ידידות בדרכים שונות בהקשר שלי...מספר להן כל מיני דברים עליי שבעייני מכוערים(לא את הקטע של הזונה)כמו כל מיני שגעונות שלי וכל זה כדי לבחון מה קורה שם........משום מה היחס כלפיי לא משתנה מצידן(הכוונה לשינוי לרעה).....משום מה זה מעיק עלי אני לא מנסה לעשות את זה בכוונה זה קורה.אולי אני לא רגיל לחיבה הזו ולפעמים גם סולד ממנה......

היי MR BLUE אתה חוזר ומדגים בדבריך עד כמה אתה משתדל לחבל בקשרים שלך עם אותן בנות. אתה עושה הכל כדי להפחיד אותן על מנת שיברחו ממך, וכשזה לא קורה - אתה מגייס את אותו אירוע חסר חשיבות בעברך, ומפעיל אותו כ"מדכא פנימי". האם יש כאן ניצני תובנה לחלקך שלך בהנצחת המצב? ליאת

היי מאוד מטרידים אותי שני היישיות הללו האחד גבר שהולך לזונה ומקיים יחסי מין מוזרים משהו..והידיד הטוב שנשים חולקות איתו דברים אינטימיים בחייהן.......סהכ נפל פה דבר ואני לא חושב שזה ארוע חסר חשיבות הרי שכל מגע מיני עתידי ילווה בחששות כבדים שאני אדביק נשים במחלות.......שונות ומשונות שמסתובבות.כמובן שאני כעת פוחד גם מהדבקות......כי אני יותר מודע.......מאוד מפריע לי שחרבנתי לעצמי את הנרטיב של החיים שלי עם סיפור שכזה.אמנם בהמון סרטי קולנוע של גיל ההתבגרות אנשים חווים את החוויה המינית הראשונה שלהם אפילו עם זונה אבל בל נשכח שזה עולם אוטופי חסר מחלות.......אני חושב שגרמתי לעצמי לנכות הן פיסית והן נפשית.....ובתקופה שהייתי בה אז זה כל מה שרציתי אולי אני מגשים את חלומי שלי.....ידעתי שאם אני יעשה את זה אני לא אוכל להביט באף אחת בעיניים......ביחוד רציתי להתכלך קצת ולשכוח מהאקסית......ובעיקר לגרום לעצמי לכאב.....מצחיק שאני נתתי לעצמי סתירה ועכשיו בוכה שזה כואב(: אבל גם קצת עצוב........תודה ליאת

שלום ליאת, יכול להיות שיש אנשים שפשוט לא "בנויים לחיות"? אולי אם היו נולדים לתרבות אחרת, בזמן אחר, לאנשים אחרים זה היה בסדר. אבל מה קורה כשאי אפשר לשנות נסיבות? מה קורה כשלהשתנות זו משימה בלתי אפשרית? רותי

שלום רותי, התזה שלך מופרכת בעיני, שכן כולנו בנויים מאותם חומרים ממש, מצויידים במערכות פיזיולוגיות ונפשיות המאפשרות לנו קיום סביר, פחות או יותר, בסביבתנו. פתגם סיני עתיק אומר כי - "אדם, בזמן חייו, צריך להספיק לבנות בית, לנטוע עץ ולהוליד ילד רק אם יעשה את שלושת הדברים האלו יוכל להיות אותו אדם בטוח בכך שעשה משהו בחייו" . לאמונתי, גם אם זה יארך עד מאד, בסופו של דבר יימצא הטעם לחייך. לילה טוב ליאת

ומה אם האדם לא מסוגל לבנות בית, לנטוע עץ ולהוליד ילד? ומה אם זה כל מה שהוא רוצה? לילה טוב

מה אני עושה אם יש בקרוב אירוע שאני חייבת (לעצמי) להשתתף בו, אבל בערך 99% שאכנס בו להתקף חרדה? בערך כל ה'טריגרים' להתקף שהצלחתי לעלות עליהם יתקיימו שם, ואני כבר לא יודעת את אני מפחדת יותר מהאירוע לכשעצמו או מהפאניקה לכשעצמה.. עצוב מאוד. אולי במקרה יש למישהו עצות/הארות/מהשלאיהיה? (לא ללכת לא בא בחשבון..) גם, ובעצם בעיקר, פיתרונות קסם יתקבלו בברכה:) כי יש לי הרגשה שמשהו אחר לא יעבוד.. תודה!

ערב טוב, אני מניחה שהאירוע רכש את כוחו המאיים בעיקר מן האפשרות שיתרחש בו התקף חרדה. כמי שכבר חוותה, מן הסתם, כמה התקפי חרדה את וודאי יודעת שהוא אינו אורך יותר ממס' דקות, ובוודאי לא יותר מעשרים דקות (יאללה, חצי שעה, עם שיא קצר בהרבה). ביום שתחליטי שאת מוכנה לשאת בגבורה התקף של רבע שעה, בידיעה ברורה שאחרי כן הוא עובר, חייך עשויים להשתנות לבלי שוב. ההחלטה לא לתת להתקפים לשבש את חייך יותר, ולא להימנע ממצבים "מזמיני פניקה", היא החלטה קריטית, שלאחריה ההתקפים מאבדים מאד מכוחם המאיים. לכן, במקום לחשוב איך להימנע מההתקף הבא, מוטב לומר לעצמך: אני יודעת שיהיה לי התקף, אני מוכנה "להסתכל לו בלבן של העיניים" בלי לסגת, ולהמשיך אח"כ באירוע כאילו כלום. התקף חרדה, כמו הרבה עושי-צרות אחרים, לפעמים מבין רק כוח. אם לא מתקפלים מפניו ומחזירים מלחמה, הוא נחלש, מאבד עניין וחוזר למקום ממנו בא. מעבר לעולם הדימויים הפרטי שלי, שמתבסס על לא מעט ניסיון בנושא, יש טעם רב לחשוב על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (אולי בסיוע זמני של תרופה אנטי-חרדתית), בו תוכלי לתרגל רעיונות אלה הלכה למעשה. אני מצפה ממך להגיע לאירוע, ולספר לנו איך היה. נראה אותך "גבר"! :-) ליאת

אאוץ'.. שאני אשכרה אנסה להתמודד במקום לברוח?! לא פלא שלא חשבתי על זה לבד:) אבל כנראה שזה מה שיהיה, ולו מפאת חוסר באופאציות אחרות.. רוב תודות, נחמד לשאול שאלות וממש לקבל תשובות (להבדיל מטריליון השאלות שאני מפנה לעצמי ונאלצת להסתפק בתשובה נוסח "מאיפה לעזאזל אני אמורה לדעת?"). אז על להיות "גבר" אני אוותר, אבל אם אשרוד את האירוע אני מבטיחה דיווח (זהו, אבוד לכם). היו שלום, ותודה:)

אני מבקשת הגדרה למושג הפסיכולוגי אדם פסיכופת במובן של אנטי חברתי. אם אפשר הסברים על התופעה, כיצד היא נגרמת ושיטות ריפוי נפוצות.

ערב טוב, אני מניחה שאת מתכוונת להפרעת אישיות אנטי-סוציאלית. מדובר באדם המפגין התנהגויות אנטי-חברתיות חוזרות, המתאפיינות בהתעלמות ממוסכמות וערכים הנהוגים בחברה, בהיעדר אמפתיה וחמלה כלפי הזולת, באנוכיות ובאימפולסיביות לא מרוסנת. אנשים כאלה עלולים להתפרץ בזעם אלים כל אימת שהם נתקלים בהתנגדות או תסכול, וכמעט שאינם מגיבים להענשה וניסיונות חינוכיים להחזירם למוטב. לאחר שפגעו בזולתם, הם אינם חשים אשמה או ייסורי מצפון, ובהיותם כה בלתי מתחשבים הם נוטים לקיים מערכות יחסים שטחיות המתאפיינות בקרירות וריחוק רגשי. בדר"כ ניצניה של ההפרעה יופיעו כבר בילדות או בגיל ההתבגרות, שם נראה על פי רוב קשיים בלימודים, בריחות מביה"ס או מהבית, שוטטות, פגיעה אלימה בילדים/אנשים אחרים או בבעלי חיים או ברכוש. עבריינות, התמכרויות לסמים או אלכוהול, והרסנות. נהוג לחשוב כי מקורותיה של ההפרעה נעוצים בילדות (טראומה ; הורות לא יציבה ; הזנחה רגשית בגיל הרך). מאחר ולאדם בעל אישיות אנטי-סוציאלית אין בדר"כ מוטיבציה לשינוי או לטיפול, ומאחר והוא מתקשה ללמוד מניסיון ולהתמיד במסגרות, ניסיונות השיקום אינם עולים יפה ברוב המקרים. עיקר המאמצים הטיפוליים בהפרעה זו נעשים במסגרת מוסדית (פנימיות, מוסדות לשיקום עבריינים או בתי כלא), וחלקם מדווחים על תוצאות טובות. בברכה ליאת

האם קיימת חפיפה בין הפרעת אישיות אנטיסוציאלית עם הפרעת אישיות גבולית?

ליאת, מה אני אגיד לך? את פשוט מדהימה, שממש יש רצון עז לבוא אליך לטיפול. אני חושבת שאת בין היחידים שמרגישה את הכותבים דרך הפורום. מי יתן ואלוהים ישמור עליך. תודה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני ממש מסכימה איתך. גם אני מרגישה שליאת מצליחה להרגיש מבעד למילים הכתובות. ברשותך, אני אנצל את הודעתך כדי להודות לה על התמיכה והעזרה (וכל זאת למרות מגבלות הפורום) אז ת ו ד ה לך ליאת. את פשוט נהדרת. (אני מקווה שלא התעייפת לנו............ קשה בלעדייך בפרט ובלי הפורום בכלל) :-)

יש לי בעיה עם אחותי, היא בת 22 והיא סובלת מבעיה נפשית. לא יודעת להגדיר אותה, לא מצליחה לומר מה בדיוק זה גורם לה. הדבר היחידי שאני יודעת שיש לה נגיד כשתי התפרצויות של בכי בשבוע, הרגשת תסכול של חוסר התקדמות והמון שאלות על מהות העולם והקיום. אני לא יודעת מה עושים? הולכים לפסיכולוג- להתחיל תהליך של המון שיחות? הולכים לפסיכיאטר- לקבל כדורים? אולי לשניהם במקביל? אמרו לי שהיא אולי זקוקה לקואצר? ועוד דבר אמרו לי שאולי היא ילדה מפונקת ושכולם סובלים מבעיות כאלה ולא להתייחס אילהם. כיום היא הולכת לפסיכולוג כבר כ 6 פגישות - אני והיא לא רואות התקדמות... אשמח מאוד לקבל תגובה מהירה תוגה

רותם, את הדרך - אחותך כבר התחילה בזה שפנתה לטיפול. ועכשיו צריך קצת ס ב ל נ ו ת. 6 פגישות זה ממש מעט זמן. טיפול זה תהליך, וזה לוקח זמן. טוב שהיא עשתה את זה בגיל צעיר. התקדמות היא הדרגתית (הסתכלת פעם על תינוק?ראית איך כל מה שהוא לומד לעשות זה בהדרגה?מתהפך אחר כך זוחל אחר כך עומד והולך..........) היה מענין שכתבת - יש לי בעיה עם אחותי. ולא לאחותי יש בעיה..... אז, לאחותך יש בעיה, והיא מטפלת בה. ואם הפסיכולוגית שלה תתרשם שצריך עזרה תרופתית, היא תפנה אותה. אני מציעה לך, קודם כל להסביר לאחותך שהיא התחילה תהליך ושתאפשר לו להתקיים, שתזרום איתו, ותיקח בחשבון שזה לוקח זמן. אני לא יודעת מי "החכם" שאמר לך שלמפונקים לא מתייחסים, אבל צריך להתייחס לכולם, לכל אחד בדרך המתאימה לו. ולכן, אני מציעה לך לתמוך באחותך, להציע לה את עזרתך ולא להאיץ בה (!). אחותך זכתה באחות טובה שדואגת לה ואיכפת לה ממנה. אבל אל תשכחי שהיא מספיק גדולה לקחת אחריות על עצמה, ולכן כדאי לאפשר לה לעשות את זה . שיהיה בהצלחה.

רותם שלום, כפי שהצלחת לראות, מטופלים יודעים (טוב, הם כבר חכמים ומנוסים) לומר מילים כדורבנות בכל הנוגע לתהליך הטיפולי. לא נותר לי אלא לחזק את דבריה של מטופלת, ולבקש ממך ומאחותך להתאזר בסבלנות. טיפול אינו מגע קסם, וגם אם כן, תוצאותיו אינן מיידיות. אם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת. ותודה רבה למטופלת :-) בהצלחה ליאת

תודה רבה לכן ...יש לי עוד כמה שאלות א. הפסיכולוג שלה אמר לה שהוא היה ממליץ לה ללכת לפסיכיאטר, אבל אחותי מתנגדת לקבל כדורים. האם ללחוץ עליה? היא טוענת שהיא יכולה להסתדר בלעדיהם ושהיא מפחדת שתמיד היא תהיה תלויה בהם. ב. אם היא אומרת שהיא לא מרגישה כימיה עם המטפל האם מומלץ להחליף? ג. אני מודעת למצב שלה כ3 חודשיים, אני ממש מרגישה שאני מתפרקת מדאגה כל יום אני מתקשרת אליה 100 פעם ביום כדי לשאול ולבדוק מה איתה? אני יודעת שאולי זה אפילו מפריע לתהליך וזה בטוח מעצבן אותה למרות שהיא לא אומרת כלום, בקיצור אשמח לשמוע את דעתכם.. ולקבל עצה. תודה מראש

הי ליאת חזרתי, התחתנתי הייתי בירח דבש הכול עבר בכיף ובהמון אהבה. עכשיו אפשר להתחיל לדבר על הכול. אז אין לי בכלל מה להוסיף קראת את הכול אני מחכה בסהכ למה שאת רוצה לכתוב לי בנושא. רק שתדעי שלמרות שאני מאוד נגעלת ומזועזעת ממעשיו של אבי, אני מאוד אוהבת אותו בתור אב הוא 10 ומאוד אוהב אותנו אהבה חזקה. אז אני כבר לא יודעת מה לחשוב. מחכה לעצתך.

מזל טוב!!! יופי שהכל עבר בשלום, ושהצלחת להנות מהערב החשוב שלכם ומירח הדבש. שמרי על הכיף והאהבה שלכם ככל האפשר, ואל תתני למפגעי החיים לחבל בהם. אני חושבת שבמידה ואת עצמך לא נפלת קרבן להתעללות מכל סוג שהוא, אין לך חלק פעיל בתהליך ההוצאה לאור של אותם מעשים. מאחר וכבר נחשפת אליהם, לפחות כשומעת פסיבית, יש להניח שתגובה רגשית עזה בוא תבוא, ואיתה גם רגשות אחרים, לפעמים סותרים, כלפיו וכלפי קרבנותיו. כדי להתמודד בהצלחה עם כל קשת הרגשות המתעוררים בך, ועם השינויים בשיווי המשקל המשפחתי שבוודאי יגיעו אם הדברים ייחשפו לחלוטין, אני ממליצה על פנייה לייעוץ פסיכולוגי, בו תוכלי לעבד את החוויה העכשווית שלך, על רקע אירועי העבר, ולמען רווחתך הנפשית גם בעתיד. אם תרצי, תוכלי להמשיך ולשתף אותנו, ולספר לנו מה בחרת לעשות. אני שבה ומברכת אותך לרגל נישואייך, ומאחלת לך ימים רבים של שמחה ואהבה. ליאת (וד"ש חמה גם לניבה).

הי ליאת תודה רבה על האיחולים,לגבי פסיכולוגית אני בהמתנה מטעם קופהח מקווה שהכול יהיה בסדר תודה רבה על הכול הבת

הי ליאת תודה רבה על האיחולים,לגבי פסיכולוגית אני בהמתנה מטעם קופהח מקווה שהכול יהיה בסדר תודה רבה על הכול הבת

הי ליאת תודה רבה על האיחולים,לגבי פסיכולוגית אני בהמתנה מטעם קופהח מקווה שהכול יהיה בסדר תודה רבה על הכול הבת

"השתיקה שלי היא הצרחה הכי גדולה שבי" השתיקה שלי היא הכאב הכי כואב שבי" אין מנוס ..... חסרת תקנה. לכן נגזר עליי... לסבול. what the fuck נמאס לי מכל זה. אני לא רוצה להיות כזאת סתומה ומעצבנת שמכל שטות מתבכיינת אבל.... אני כזאת. ולכן, אני שונאת את עצמי. ואמשיך... לשנוא את עצמי. אולי בבוא היום יהיה לי את האומץ להרוג את עצמי. בינתיים אין לי... כך שאני לא אעשה משהו קיצוני. נשבר לי מכל החיים האלה.

אלוהים שבשמיים הסתכל לי בעיניים ותגיד לי למה אנשים מחפשים ולא מוצאים ניסים. מה יקרה אם כלום לא יסתדר והזמן פשוט נגמר מהר הטרוף והקצב של התוף עוד מעט כבר מתקרב הסוף. הנה כבר חולפת עוד שנה שום דבר ממש לא השתנה יש לי עוד הרבה חלומות יש לי שאלות ואין תשובות. תן לחיות תן לחיות תן לישון בשקט בלי לדאוג תן לחיות תן לחיות תן לישון בשקט בלי לדאוג תן לחיות תן לחיות. השמיים נפתחים לאט עוד מעט ירד הגשם ואתה אף פעם לא יורד איפה אתה כשאני בודד. תן לחיות תן לחיות תן לישון בשקט בלי לדאוג תן לחיות תן לחיות תן לישון בשקט בלי לדאוג תן לחיות תן לחיות.

ליאת תמחקי את העץ הזה,,,,,,, את לא צריכה להגיב. כמו שאמרת לי בעצמך,וצדקת ,אני צריכה לחפש מקום אחר. אני סתם מפגרת רק מעצבנת,המצבי רוח שלי באמת יכולים להוציא את הבנאדם מדעתו. המצב רוח ברצפה,,, מרגישה סתם בכיינית מעצבנת. רק שטויות אני רושמת וכל כך לא ברורה לעצמי,,, וכל כך רע לי.

מקווה שתמצאי הקלה בקרוב.

ליאת שלום, אני לא מצליחה להירגע מאז הפגישה.נראה לי שיש דברים שלא הייתי צריכה לומר שם. לא יודעת אם אצליח לקום מחר בבוקר לעבודה אולי זה הזמן להתפטר?איך אלך עם עינייםנפוחות לפעמים נדמה כאילו רק כדור תשע מילימטר יוכל לפתור הכל. אזלו לי הכוחות גם לכתוב את זוכרת אותי? אני (ביימתי סרטים כמו לריב עם פסיכו...)

ערב טוב, מאחר ואני עונה לך באיחור של יממה כמעט (גם חיי כבר לא מה שהיו פעם...), יש להניח שהשאלה אם תוכלי לקום בבוקר לעבודה כבר קיבלה פיתרון. אני מהמרת על זה שקמת והלכת לעבוד למרות הכל. (אני טועה?) זה נכון. יש פגישות קשות, שמטלטלות אותנו זמן רב גם לאחריהן. בכל מקרה, כדור של תשעה מ"מ אינו נמצא ברפרטואר הפתרונות שלי. בימוי סרטים, אגב, זו דרך סובלימטיבית ומומלצת הרבה יותר, גם (ואולי בעיקר) אם שם הסרט הוא "לריב עם פסיכו'". תרגישי טוב ליאת

את לא טועה ליאת.(פעם טעית? איך לא הימרת על התשע מילימטר...) הלכתי לעבודה אולם איחרתי (כרגיל...) אני צריכה לשים קץ לאיחורים שלי, או לי:) אף לפגישות אני מאחרת...יש לך עצות? מה קורה כאשר המטפל עצמו סובל מאותה בעיה שיש למטופל שלו? או שסבל בעבר. האם הוא יכול לרפא אותו? אז את זוכרת את סרט?מקווה שלא נשארה לך טראומה מהסרט...:-) למען הסר ספק יש להבדיל בין אני לאני המקורית אני המקורית לילה טוב

עזבתי את הטיפול בזעם לפני למעלה מחצי שנה. היו לכך מליון סיבות חלקן בגללי ולא מעט בגללה. עזבתי באופן פתאומי, מעולם לא נפרדנו אפילו לא היתה אמירת שלום. התחלתי בנתיים טיפול אחר (ממש התחלה) אבל היא לא מניחה לי ואני מוצאת את עצמי חולפת לפעמים ברחוב של הקליניקה בודקת אם היא שם על פי האוטו בחזית. אתמול אפילו ארבתי כמה דקות כי היתה לי הרגשה שהיא תכף יוצאת. זה פסיכי לגמרי. אם אני מדמיינת פגישה איתה ברור לי שלא אומר כלום אסובב את הראש ואתרחק היא זכורה לי כמשהו רע ועדיין איזושהי כמיהה מובילה אותי אליה, רק לדעת ולראות שהיא קיימת.

ערב טוב, ממש כמה קומות מתחת, העלתה נעמה שאלה לגבי נחיצותה של הפרידה המסודרת, אם בכלל, בסוף טיפול. נדמה לי שהסיפור שלך מדגים היטב איך טיפול שהסתיים ללא פרידה, בטריקת דלת זועמת, למעשה אינו מניח לך עד היום. רגשות עזים וסותרים עדיין ממשיכים להציף אותך, אפילו רק מעצם המחשבה עליה. זה לא "פסיכי" בכלל, וזה נשמע מאד מתקבל על הדעת, בהתחשב בכך שלא הצלחתן לעבד אפילו לא חלק מאותן מיליון סיבות שהביאו לסיומו של הטיפול. אין זה מן הנמנע לחזור לפגישה (או מספר פגישות) בהן תוכלו להיפרד אחרת למרות, ואולי בגלל, הטיפול החדש שהתחלת. אני מאחלת לך דרך צלחה במסע המחודש אל תוך עצמך בברכה ליאת

רגשית חזרה לאותה מטפלת הוא בלתי אפשרי עבורי. החומה הסינית היא היא גדר קטנטנה לעומת התחושה שמתעוררת בי במחשבה על כך. לפני הרבה מאוד שנים הייתי בטיפול פסיכולוגי שלמרות שנגמר בפרדה של לא מעט פגישות השאיר אותי עם משקעים כלפי המטפלת. אחרי איזה זמן חלמתי חלום שבו יריתי בה (ככה פשוט - ללא סימבולים - ירייה מזככת). זה היה חלום די חזק שהעלתי על הכתב ושלחתי לה. לא משנה בעצם - זה היה אז תהליך אחר, ואישיות שונה (גם שלי...), וסוג של טיפול שונה ונקודת ההתחלה היתה אחרת. מה אני אומרת? לא באמת יודעת. אני מבולבלת מין הסתם. מחפשת את האקדח שירה במהלך החלום.

אני מתגוררת אצל הורי בעלי ביחד עם ילדינו כשנה. אני מתקשה להסתדר עם חמותי בגלל סיבות רבות מדי הקשורות ברובן לענייני חינוך הילדים והתערבות מוגזממת בחיינו. הגעתי למצב בו אני מתעבת אותה וכל מילה או מבט שלה מרגיז אותי במיוחד אפילו כשאין בהם שום כוונה. אני אפילו מתקשה לדבר איתה בטון רגוע שקט ונימוסי (עד שאני מתביישת כשאני מבינה לאיזה מצב היתדרדרתי) . עלי להמשיך ולהתגורר במחיצתה עוד כחצי שנה ואין אלטרנטיבה אחרת. אני מרגישה כמו פצצה מתקתקת ומשתדלת ככל האפשר שלא ליצור איתה דיאלוג כדי למנוע התפרצויות מצדי. אני מודעת לכך שהיא מאוד משתדלת לא להציק לאחר שהבינה שהשתגעתי אבל אני עדין לא מסוגלת להירגע אנימרגישה שאני "טעונה" עליה בגלל הצקות העבר ואין לי דרך לפרוק את המטען. מה עלי לעשות??? עלי לציין שאני בהריון בחודש הראשון, האם העצבים האלה קשורים להריון או עלולים להוות סיכון? זקוקה לעזרה במהירות האפשרית!!!

שלום שרית, אכן סיר לחץ... מגורים אצל החותנת יכולים להיות אתגר לא פשוט, בטח כאשר מדובר בתקופה כה ממושכת, ובטח כאשר ההורמונים משתוללים. הקרבה וההסתייעות בהורים כרוכה לעיתים קרובות במחירים גבוהים של איבוד הפרטיות, ערעור הסמכות ההורית שלנו, ערעור הזוגיות, ואיבוד השליטה העצמית שלנו. שתי עקרות בית המתגוררות תחת קורת גג אחת יוצרות, בלי להתאמץ, סיטואציות שיכולות להיראות כאילו נלקחו ממציאות של מדע בדיוני. הדבר הראשון שעולה במחשבתי זה ההמלצה "אל תהיה צודק - תהיה חכם!". אם המשלת את עצמך לפצצה מתקתקת, אזי תוכלי לנתק, למשל, את החוט האדום, ולהחליט לנטרל לגמרי את הנפיצות של המצב. אפשר להחליט, באופן לגמרי שכלתני, שמפסיקים להתעצבן. זה נשמע אולי מוזר ובלתי אפשרי, אבל שנים של נסיעה בפקקים לימדו אותי שזה אפשרי. להתעצבן זאת פריווילגיה. זה משהו שאנחנו מחליטים לעשות או לא לעשות. תוכלי לנסות ולתרגל טכניקות של הרפייה, של דיבור עצמי ("חצי שנה וזה נגמר"; "יש לי חופש מבישולים וכביסות"; "הילדים שלי מרוויחים סבתא קרובה", וכד'). טכניקות של פריקת לחצים כמו פעילות גופנית ממוסדת, הצטרפות לחבורת זמר, הליכה נמרצת על חוף הים, סריגה, ציור, ועוד... אולי, למרות ניסיונות ההימנעות שלך, דווקא דיאלוג יזום איתה ילמד אותך שגם לה לא קל, שגם היא עושה מאמצי על לא להרגיז ולא להתפוצץ, שגם לה קשה. אני מאחלת לך הריון קל, חורף נעים, ויחסים הרמוניים במצב הנתון. אם תצליחי לסחוב את החודשים הבאים בלי להתפוצץ, נמליץ עליך לטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות לתפארת מדינת ישראל! :-))) (בדיחה קלה שמשקפת את הזדהותי הכנה עם המצב) בהצלחה ליאת

הליכה על חוף הים?! ליאת את מודעת לכך שהחורף התחיל? אולי הוא לא הגיע אליך...אך פה כבר נסגרה עונת הרחצה.חבל.

מתגעגעת מהשניה שיוצאת מהדלת שלה. כל השבוע רק מחכה לפגישה הבאה. חושבת עליה בכל מקום: בלימודים, עבודה, אצל חברים... מה יהיה איתי? למה הטיפול גורם לתלות ולכאב? הוא לא אמור לפתור את כל אלה? נמאס לי... כיסופית.

שיתפת אותה במה שכתבת כאן? זה יכול לעזור ...

שלום לכיסופית, לעיתים קרובות אנשים פונים לטיפול מתוך מצוקה ובדידות, כשהמטפל מספק עבורם חוויה חדשה ומרגשת של קרבה, אינטימיות, שותפות סוד, הכלה, ביטחון והרגעה. הגעגוע והתלות משקפים לפעמים את גודל החסך והצורך שהיו שם קודם, והם עשויים לחלוף כשנוצרת תחושת יציבות והתחזקות אצל המטופל. מטפל רגיש אמור להבחין בין תלות טבעית ואופיינית לבין תלות שאינה בריאה, ולהזמין את המטופל לעבוד על כך בטיפול עצמו. מבחינה זו, רחל צודקת מאד כשהיא מייעצת לך לשתף את המטפלת בתחושותייך. סבלנות...סבלנות... :-) ליאת

שלום ליאת אני מעבירה את הימים בקושי. קשה לי לקום לעבודה, קשה לי מאוד בעבודה, קשה לי כשאני חוזרת הביתה. גם בשישי-שבת קשה לי. אני לא עושה שום דבר,אין לי סבלנות לשום דבר. מהחברות כבר התנתקתי. בשבועיים האחרונים אני מנותקת גם מהמשפחה (לא לגמרי,התקשורת המעטה מאוד היא במייל בעיקר ). הם לא מבינים את זה.טוענים שאני מחפשת תירוצים להתנהגות שלי,שהכל בראש שלי ואני צריכה לקחת את עצמי בידיים, וכד'. אולי הם צודקים, אבל אני לא מסוגלת,ולא רוצה. אני שורדת,לצערי, כי אין לי אומץ לא לשרוד... אני נמצאת בטפול, אבל לא מוצאת שום דרך,שום כיוון מה לעשות. הדיכאון הזה , הוא כמו וירוס שהתפשט בכל הגוף והרס הכל. הייתי רוצה להצליח לישון כל היום וכל הזמן. אין לי כוח להתמודד עם שום דבר. הייתי רוצה שלפחות המשפחה תבין שקשה לי, תאפשר לי להתנתק מדי פעם לפחות,בלי לכעוס . הם אטומים ולא מוכנים להבין שום דבר. רק מרצים לי מה אני צריכה לעשות. חושבים שהם יודעים הכל. זו הסיבה שאני לא משתפת אותם כשרע לי. הם בטוחים שמשהו מסויים גרם לי להיכנס לדיכאון. למרות שאני מסבירה שלא היה משהו מסויים, לא עברתי טראומה מסויימת לא הייתי מוטרדת ממשהו מסויים. זה קרה בהדרגה,עד שהתדרדר והפך לקשה. לא יודעת איך להמשיך ככה.

שלום ליאורה, אחד הדברים שיכולים להוציא מהדעת, זה כשאומרים לנו דווקא ברגעים הכי קשים "קחו את עצמכם בידיים". כאילו שאם היינו יכולים לא היינו עושים זאת... להורים, כך נדמה, יש הכי פחות סבלנות למצבי משבר אצל ילדיהם. הם רוצים לראות אותם מתגברים מהר ומרגישים טוב. יש הורים שמצליחים פחות מאחרים להתמודד עם רגשות שליליים או דיכאון של הילד, מה שמאלץ אותו (את הבן) לבחור - או לחיות בזיוף מתוך ניכור לעצמו ולרגשותיו (מה שיוביל בסופו של דבר לקשיים פסיכולוגיים ניכרים), או לייצר סוג של נפרדות פסיכולוגית מהוריו ולחיות את חייו הרגשיים באופן יותר אותנטי, במנותק מהצרכים הרגשיים של הוריו. נסי להתמקד כרגע בעצמך, ולהימנע מאשמה מיותרת כלפי ההורים. מצד אחד את כועסת עליהם שאינם יודעים כלום, ומצד שני מדגישה שאינך משתפת אותם במה שבאמת עובר עליך. הם רואים אותך ומן הסתם גם דואגים. נדמה לי שהסבר קצר וענייני על מה שעובר עליך באופן כללי יהיה הוגן כלפיהם, ולצידו גם הרגעה ובקשה לתת לך את הזמן הדרוש להתארגנות והתאוששות בלעדיהם. אני מניחה שבטיפול את מתעסקת בדיכאון, במקורותיו ובהשלכות שלו על חייך. אני מזכירה לך את האופציה של הטיפול התרופתי, אותו ניתן לשלב עם הטיפול השיחתי, ואשר יכול לקצר את משך הסבל ולזרז את תחושת ההקלה. מאחלת לך הרבה טוב ליאת

היי בזמן האחרון אני יושב עם חבר,ה באונ בעיקר בנות(ובעיקר בנות יפות(: שאפשר רק לחלום.....) בכל מקרה אנחנו קצת מרכלים על אנשים אין לי מושג למה אולי זה גורם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי לרדת על אנשים לא יודע מה שבטוח שאני יודע שזה לא בסדר.......בכל מקרה הידידות שלי יורדות באופן נמרץ על אנשים ופתאום במקום להיות האדם המנודה שחשבתי והרגשתי תמיד זה שכולם צוחקים עליו הפכתי לאחד "מהמגניבים" מאלה שיושבים בספסל האחורי באוטובוס בטיול השנתי בדרכ שאותם בנות(מדהימות למראה) צוחקות על משהו ובעיקר בהקשרים הזוגיים ועל המראה שלהם באוזניי אני פתאום נעלב מקבל את העלבון של אותם אנשים שתמיד חשתי כמוהם אומלל מסכן ודחוי זה כאילו פתאום אני נורמלי ואחרים לא........בנוסף התאהבתי באחת מהבנות ויש בינינו ידידות טובה ומאוד אינטימית כל פעם שאני רואה אותה אני חושב על מה יכול היה להיות איתה או אם כל אחת אחרת אם לא הייתי שוכב עם אותה זונה........ היום משהי בקשה ממני לבוא להרצאה שהיא מעבירה כי היא רוצה לראות אותי כי זה ירגיע אותה.איך זה אני שונא את עצמי מה מרגיע בפנים הארורות שלי?? מה מרגיע במוות שאני חש......ובזה שאני מעביר את הזמן בלחיות וסופר את הזמן עד שהכל יגמר......הלוואי והייתי יודע מתי........להתראות.......

שלום MR BLUE ! כמו תמיד אני שמחה לראות אותך כאן. בעניין הרכילות, עליך לדעת כי (לפחות עפ"י חוקרים מתחום הפסיכולוגיה החברתית) המוטיבציה האמיתית המונחת מאחוריה היא לאו דווקא רשעות או צורך לפגוע בבני אדם, אלא דווקא יצירת ברית ואינטימיות בין המרכלים. זו הסיבה שכמעט כולנו מוצאים את עצמנו פה ושם מרכלים, גם אם איננו מרושעים בדר"כ. לכן, אם הבנות מרכלות בנוכחותך, סביר שהן רואות בך בן-ברית ורוצות בקרבתך. כמו שכבר אמרתי לך לפני חודשים רבים מאד, אני חושבת שאותה נערת ליווי עולה במחשבותיך בכל פעם שאתה נתקל בבחורה יפה ש"כל מיני דברים היו יכולים להיות איתה", פשוט כמנגנון המגן עליך מפני התקרבות ואינטימיות אמיתית עם נשים ראויות. כדי להבין מה באמת מאיים עליך כל כך בקשר אמיתי וקרוב עם אישה, תוכל להמשיך ולחפש בעזרת המטפלת שלך. מבלי להכיר אותך ממש, יש לי הרגשה שאני מבינה מדוע הנוכחות שלך יכולה להרגיע. אתה חבר טוב, מצחיק ונדיב. מה עוד צריך הבנאדם? :-) לילה טוב ליאת

בזמן האחרון אני מנסה "להפחיד" את אותן ידידות בדרכים שונות בהקשר שלי...מספר להן כל מיני דברים שבעייני מכוערילא את הקטע של הזונה) וכל זה כדי לבחון מה קורה שם........משום ה היחס כלפיי לא משתנה מצידן.....משום מה זה מעיק עלי אני לא מנסה לעשות את זה בכוונה זה קורה.אולי אני לא רגיל לחיבה הזו ולפעמים גם סולד ממנה......

ליאת נכנסתי לשאול לשלומך ואיך את מתמודדת עם הקורררר? ובנוסף ברצוני לשאול אם את חושבת שהטיפול אכן יכול לעזור לי...? ולא אצטרך להטריד אותך פה... אם יורשה לי להזכיר את דבריה של ה' (שם בדוי:) שסיפרה שהדיכאון מציץ ומחייך אליה מעבר לפינה...אלי הוא מציץ מעבר למסך מחשב...ברצינות,כיצד מעיפים אותו??

ערב טוב, תודה על ההתעניינות. אני מאד אוהבת קור, ולפיכך בימים אלה אני נהנית במיוחד. הדרכים (הקונבנציונליות) שאני מכירה 'להעיף' דיכאון הן: א. פסיכותראפיה (קוגניטיבית או דינמית). ב. טיפול תרופתי. ג. שילוב של שתי האפשרויות הנ"ל (מומלץ). ג. (בהנחה שהדיכאון אכן מגיע מהמסך) כיבוי המחשב ! אני חושבת שטיפול יכול לעזור למרבית האנשים ולכן, כנראה, גם לך. לילה טוב ליאת

היי, אתמול כתבתי הודעה שכותרתה "חרדת ביצוע" . מאוד אשמח גם לשמוע את תגובתך בנוסף לתשובתו המעניינת של גדעון. סוני

שלום סוני, מעבר להבדלי סגנון וניסוח, אני מניחה שתשובתי הייתה דומה ביותר לזו שכתב גדעון. אין זה מפתיע כלל וכלל, שכן בשנה האחרונה למדתי ממנו רבות :-) בברכה ליאת

אני בטיפול כבר שנה, ועם כל הנסיונות של המטפלת (שטוב לי איתה) להתקרב אלי ולהבין מה הולך בפנים, אני לא נותנת לה ואפילו לא עוזרת לה, מתוך פחד מסוים.... הזכרתי באחת הפגישות שאני מנהלת יומן והיא ביקשה שאני אביא אותו על מנת שתוכל לעזור לי, אבל אחרי שנתתי לה אותו, אני נורא מפחדת מהפגישה הבאה כי אני מרגישה חשופה מדי וכל הדברים שלא שיתפתי אותה בהם נחשפו עכשיו.... מה לעשות?

שלום מיכל, יומן עשוי להיות כלי עזר חשוב בטיפול, ממש כמו חלומות, מחשבות, עבודות אמנות, או כל חומר אחר מבית היוצר הפרטי שלנו. אני מניחה שאם נתת למטפלת שלך את היומן, היא נמצאה ראוייה לכך, ותדע לעשות שימוש מועיל בחומרים שנחשפו בפניה. לא נותר לך אלא להתגבר על החשש הטבעי שלך, ולהמשיך בעבודה הטיפולית. בהצלחה ליאת

רצית לשאול לגבי הפסקת טיפול. הטיפול פשוט עושה לי רע, וגוזל ממני הרבה זמן ומחשבה (אני יודעת שתגידי שזה הוא בעצם הטיפול), אבל אני לא יכולה לסבול יותר ורוצה להפסיק. אז שאלתי היא מה יקרה אם אני פשוט אפסיק, ולא אעבור את שלב הפסקת הטיפול והפרידה מהמטפלת. האם זה יזיק לי מאוד? או מה זה יגרום? אודה לך אם אפשר לקבל הסבר לגבי תהליך הפסקת הטיפול והפרידה במושגים שלכם!!

שלום נעמה, המשפט האחרון שלך העלה אצלי חיוך: "אודה לך אם אפשר לקבל הסבר לגבי תהליך הפסקת הטיפול והפרידה במושגים שלכם!!" המושגים "שלנו" הם אותם המושגים המשמשים את בני האדם כולם. פרידה היא לעולם פרידה, והיא מעוררת את כל קשת הרגשות שמעוררת פרידה גם במצבים שאינם טיפול: צער, עצב, אובדן, הקלה, שמחה, רווחה, בלבול, חשש, חרדה, דאגה, כעס, תקווה, יאוש, כל אחד לחוד וכולם גם יחד. טיפולים יכולים להסתיים בהמון צורות, ויש להניח שברוב המכריע של המקרים אין אבדות בנפש. לא צפוי להיגרם לך נזק נפשי משמעותי גם אם תעזבי את הטיפול באופן חד צדדי ופתאומי. אבל (וזה אבל גדול !) בניגוד לפרידות אחרות בחיים, הטיפול מאפשר לנו להיפרד אחרת, ולעבד את אותם רגשות שהתעוררו סביב ההחלטה להיפרד. בדר"כ זוהי הזדמנות טובה ללמוד משהו על עצמנו, ולהרוויח חוויה שונה מהרגיל (אפילו אם נפרדים מתוך בחירה). בתהליך מסודר ומעובד (גם אם הוא כרוך בפגישה חד פעמית) אנו יכולים ללמוד שאפשר להיפרד ללא משקעים של אשמה, תסכול או אכזבה. נושא הפרידה מקבל משנה חשיבות במצבים בהם פרידות הן עניין מהותי בהיסטוריה הפרטית של המטופל, וכמובן במצבים בהם הטיפול היה משמעותי ואינטנסיבי, ללא קשר לתוצאותיו. בברכה ליאת

שלום , בני בן 5.5 אובחן כסובל מאילמות סלקטיבית, לפני כשבוע התחלנו טיפול בעזרת בעלי-חיים, האם זוהי דרך טובה לטיפול בבעיה זו? ומה עוד ניתן לעשות . אנא עזרו לי- אמא מודאגת .

שלום ירדנה, מאחר והאילמות הסלקטיבית יכולה להשפיע באופן נרחב על חיי הילד והמשפחה, הטיפול ה'טוב' בה, צריך לתת מענה רחב ככל האפשר, ולהביא בחשבון, מלבד את הילד עצמו, גם את ההורים והמשפחה ואת המסגרת החינוכית בה הוא שוהה. לכן, כדי שהטיפול בילד יצליח, חשוב לבטיח סביבה רגועה ומכילה בבית ומחוץ לו. ככל הנוגע לטיפול בילד עצמו, יש לשלול לפני הכל קשיים שפתיים-תקשורתיים (אצל קלינאית תקשורת). הטיפול באמצעות בעלי חיים הוא טיפול טוב ומקובל בסלקטיב מוטיזם, וכמוהו גם כל הטיפולים ההבעתיים (כגון טיפול במוסיקה, באמנות, דרמה או תנועה). מאחר ומדובר בהפרעת חרדה בעלת מרכיב חברתי, חשוב לכלול בטיפול גם מרכיבים התנהגותיים, שיתרגלו את הילד באמצעות טכניקות של חשיפה, להתמודד עם החרדה החברתית. כדי להיות בטוחים שהטיפול אכן טוב ומספק, יש להעריך היטב את עוצמת התופעה, את המשאבים הקיימים, ואת התגובה של הילד לטיפול. אני מזכירה לך את חשיבותה של התמיכה המשפחתית ויכולת ההכלה של ההורים, כמרכיב מהותי ומרכזי בהצלחת הטיפול. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, מרגישה נפשית לא טוב ....חבל כי בחיי בחוץ מרגישה טוב ...אני חושבת שהטיפול משתלט על חיי שוב מרגישה שאני לא מוצאת את המקום שלי ,בטיפול הכל סוער וגועש לעולם לא הרגשתי כך את הבור שנפער היא כל כך רחוקה לי אחרי שהרגשתי כל כך קרובה נמאס לי מהריחוק והקרוב זה תלוי בעיקר בי ,הרי זו הבעיה שלי ,איך זה שאני מרגישה שגם לה יש חלק אני כועסת כועסת וזה לא עובר לי, ולכן מתרחקת לא מסוגלת להתמסר לא מסוגלת לתת לה להכנס אליי שוב מרגישה שהיא גם כועסת עליי בשני הטיפולים האחרונים 50 דק ישבתי הכי רחוק שאפשר מבלי להתסכל פעם אחת בעינים ...אתמול בטיפול הודעתי לה שאני חודש לוקחת הפסקה רציתי להתנתק לא להתמודד כמובן שהיה כעס מבחינתה בסופו של דבר הודעתי לה בפלא שאני אוותר על פגישה הקרובה ואחרי זה הגיע....מרגישה שהיא ואני כמובן לא משדרות על אותו גל עכשיו ...הכל התפוצץ בגלל שהיא חושבת שאני צריכה לפעול בדרך מסוימת כשאני יוצאת לדייט ואותי זה מקפיץ כי אני מרגישה שהיא לא סומכת על החכמה שלי לראות אם הבחור שיושב מולי מתאים לי אני מרגישה עכשיו שבמקום שהיא תהיה איתי היא נגדי...כואב לי לשמוע שוב ושוב שחייבים להיות מדויקים איתי זה לא נכון ואני מתעקשת על זה ...יכול להיות שאחרי כל השנים נמאס לה היא אמרה לי שאין לה כוח יותר לא רגילה להיות במקום הדחוי הזה ואני מרגישה דחויה...אני יודעת שאולי התשתי אותה כבר ואולי נמאס לה להלחם עליי ....המעבר הזה מפעמיים לפעם כנראה עושה את זה כל כך קשה מבחינתי אולי שם הלכתי לאיבוד כי אני לא מרגישה אותה ....השאלה היא למה אני תלויה כל כך שאלות קשות ...שמשבשות לי את מהלך השבוע ...סתם היתי חייבת לפרוק קצת ....אני.

שלום לך 'אני' יקרה, הפער הזה, שאת מדברת עליו, בין ה'בחוץ' (שדווקא טוב עכשיו) לבין ה'בפנים' הסוער כל כך, מזמין להתבוננות ומחשבה. אני מאד מרגישה את הבלבול, הכעס והזעם שבך, המכוונים פעם אליה ופעם אלייך עצמך. את הקושי להחליט של מי, לעזאזל, האחריות לקרבה, לריחוק, לטוב, לקשה, למחייה ולממית. הטלטלה הזאת, הביאה אותך השבוע עד למחשכים ממש, אני יודעת. לא נותר לי אלא לפרוש את הזרועות הוירטואליות מכאן, לעטוף אותך בחמימות המחבקת, ולהמתין איתך בסבלנות עד ששוב יהיה טוב. שלך ליאת

תודה ליאת ...זה עוזר .

שלום רב. בני ( בן 5) הינו הבכור מבין שלושת ילדי: הוא אח לילדה בת 3, ולתינוק בו 6 חודשים. בני הבכור נולד לנו אחרי 3 שנות נישואין ( במהלכם האישה הפילה פעם אחת, ולא קרה הריון בעל כורחנו). בני היה הנכד הראשון למשפחה שלי ( לאבי ולאמי), ואז הוא זכה למירב החם והאהבה שבהם ילד יכול לזכות. כשהגיע לגיל 2, נולדה אחותו. ובגיל 3 הוא התחיל ללכת לגן. מייד הבחנו שהוא לא רצה ללכת לגן, וההינו מכריחים אותו ללכת, ואז כל בקר הוא היה צורח ובוכה, עד שמגיעים לגן ונפרדים ממנו. ( הדבר קרה כמעט יום יום). הגננת אמרה לנו שהוא מעדיף לשחק לבד, והיא הבחינה אצלו ביכולת עצומה להרכבת חלקים ופאזלים למינהם, והיא נדהמה לגלות את היכולת הנפלאה שלו להתחבר לכל משחק שדורש עיון, מיקוד, או חשיבה, אבל יחד עם זאת היא ציינה שהוא לא היה מוכן להשתתף בכל משחק שהוא עם ילדים אחרים. ( המצב נשאר כך במשך כל השנה). כשהיה בגיל 4, הוא המשיך ללכת לגן אצל אותה גננת, ללא כל שינוי באשר לאי רצונו ללכת לגן, אבל, דבר אחד השתנה לטובה, וזה שבן דודו ( בן 3) הצטרף אליו בגן, והוא מצא נחמה מסויימת, במיוחד כשהיו הולכים לגן במכונית אחת ( הבית של בן דודו נמצא בסביבה). אבל, הילד נשאר "שונא" את הגן, והיה משמיע ביטויים כגון: " אני שונא את הילדים", " אני לא אהוב אף אחד". כשהביאו חיות מחמד לגן ( פעם בשבועיים), הוא היה מתמלא מרץ ומתעורר בבקר מוקדם, והולך לגן כשהוא מביע שמחה בולטת. בתקופה זו, היה לנו חתול נחמד, הילד נקשר אליו, והתחיל לקרוא לעצמו " אם החתול". וקניתי לו צעצוע של חתול, שנקשר אליו לתקופה מסויימת. לאט לאט, התחיל לגלות עניין רב במשחקי מחשב, והוא נקשר לכמה משחקים, לרבות אלה שיש בהם "שפיכות דמים ואלימות". כמו כן, הוא ראה סדרת אנימציה על דינוזאורים, והרבה לשאול איפה אפשר לשחק עם דינוזאורים, וכשנאמר לו שאין הם קיימים יותר, הוא כעס מאד והתחיל לבכות. ( עד היום הזה, הוא אומר שהוא אדם עצוב כי הדינוזאורים אינם בחיים). הוא מביע כל הזמן כי הוא שונא את בני האדם, ואוהב רק את החיות ואת העופות. היום הוא בן 5, הוא הולך לגן החובה, ( ללא בן הדוד), והוא מסרב ללכת לגן, אם כי בצורה קלה יותר יחסית לשנתיים שעברו. הוא רואה שאחותו הולכת לגן גם. עכשיו, למרות שעברו חודשיים מאז תחילת הלימודים, אין לא חברים בכיתה, הוא לא שר בפומבי בגן, והמורה התחילה להתלונן על כך שהוא יושב בשקט ( כמעט מוחלט), ולא משתתף עם הילדים בשום משחק. הוא משחק לבד, תמיד. הוא התחיל להגיד לעיתים קרובות " אני אוהב את הלילה ושונא את היום", ובמיוחד לפני השינה, או בבקר, כשמעוררים אותו כדי ללכת לגן. והוא התחיל להגיד את הדברים האלה לגננת, ולהוסיף לה כי הוא אינו מאושר, אלא הוא עצוב, בגלל שכעת יש יום ואור, וכי אין עוד דינוזאורים בחיים. הגננת מודאגת מהמצב שלו, והיא אומרת לנו לעתים קרובות כי המצב אינו תקין ואינו נורמלי. היא אומרת שהוא בוחר לצבוע את הציורים בצבע שחור. אנו מבחינים כי הוא מרבה לשאול על המוות, ומה יקרה לאדם ולחיה אחרי מותם. וכנאלצנו להגיד כי המת עובר לגור במקום אחר ( גן העדן), הוא התחיל לבקש: " אני לא רוצה ללכת לגן העדן, אני רוצה להישאר בבית". ובשלב מסויים, הוא התחיל לומר גם שהוא רוצה ללכת לגן העדן, בגלל ששם יש דינוזאורים". הוא גם התחיל להביע חששות שאני ואמו נגדל יותר ונהפוך לזקנים. הוא לא מעדיף לצאת מהבית, אפילו למשחקייה או לעיר השעשועים, מפני שיש הרבה " זרים" שם. הוא בוחר ללכת לבית דודו, ולבית של עוד אחד מקרובי המשפחה, בגלל שישנו ילד שגדול ממנו ב3 שנים, אבל יש לו משחקים יפים. - אני מאד מצטער על שגזלתי מזמנכם היקר, אבל רציתי לכסות את כל הפרטים שאולי הייתם רוצים לדעת! - מה יש לילד שלי? ומה לעשות איתו? ותודה רבה לכם

שלום מהמ"ז , אני שומע את הדאגה הרבה שאתה חש לגבי בנך. דאגה שנובעת מהתנהגותו בגן ומהתרשמות הגננת לגביו. חלק מדאגתך יכולה לקבל מענה כאשר תדעו מה יש לילד ומה ההמלצות המקצועיות לגביו. נראה לי נכון להתייעץ עם פסיכולוג קליני של ילדים, אשר יוכל לערוך אבחון ותשאול מקיף, להגיע לאבחנה ובעקבותיה להמלצות טיפוליות במידת הצורך או להדריך אתכם כיצד לנהוג. יתכן שבשלב ראשון תעדיפו להתייעץ עם השרות הפסיכולוגי החינוכי באזור מגוריכם, במידה והוא נותן מענה לקבוצת הגיל הזו. (הגננת אמורה לדעת). לא יהיה זה נכון לדעתי להסתפק ביעוץ אינטרנטי. אסיים בעצתי הקבועה: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. ישנם ספרים רבים והם גם מתחדשים מידי פעם. ספרים כגון: "שנות הצמיחה" בהוצאת הדר, או "השנים המופלאות" מאת סלמה פרייברג. (אך בהחלט כדאי לגשת למדפים המתאימים בחנויות הספרים ולבחור מבין ההיצע הרב שישנו). כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בברכה, גדעון

שלום רב,,,,,, ברצוני לשאול כיצד יש באפשרותי לעזור לחברתי הטובה ביותר שיש לה הפרעת אישיות גבולית, (את שם ההפרעה אני יודעת מאמא שלה) היא מעולם לא מדברת על מה בדיוק יש לה! אז ככה: הבעיות שלדעתי הכי מפריעות זה 1 : אכילת יתר ,ממש מסוגלת לאכול בכמויות לא הגיוניות! אומנם לא מקיעה אף פעם , אך בהחלט יכולה להגיע למצב של כבדות בנשימה! 2 :התקפים של כעס לפעמים קשים וחסרי פרופורציות (כולל כעסים על הבן שלהבן ה14) 3:החברות לדוגמא איתי כשהכל בסדר מאד מאד מאד קרובה אכפתית דואגת ואוהבת, אני החברה והאדם הכי מקסימים בעולם,לדעתה, אך בלי שום הסבר הגיוני , מילה שנאמרת ולא ניראית לה או משפט שהיא לוקחת לכיוונים לא ברורים ,היא משנה את עורה ופשוט מסימת את כל הקשר , לא רוצה לדבר, אני הופכת לאדם הכי שלילי , פתאום כל הכיף שעברנו ביחד ,מנקודת ראותה החדשה בכלל לא היה כיף ולא היה טוב ברצוני לציין שאין לה שום חברה קרובה נוספת .,,,, היא לא נמצאת בטיפול אצל פסיכולוג , היתה כמה פעמים בעבר אבל לא התמידה! כיום לוקחת טופומקס שרופא המליץ לה לפני שנה , (גם עם הפסקות כי היא חשבה שזה יעזור להתקפי האכילה שלה אבל זה ממש לא עוזר לה בזה) אני יודעת ,אומנם לא פרטים מדויקים , מסיפורים שלה , שהיא עברה ילדות בהזנחה קשה מצד האמא וגם עם האבא היו בעיות שונות.....היא בת 35 אינטלגנטית מאד מאד ,לב זהב .,ומוכשרת ביותר הלב שלי נקרע כל פעם מחדש שאני רואה את כל ההתנהגויות שלה, !ואיני יודעת כיצד אני יכולה לעזור לה, אנחנו מדברות המון על הכל ,שהכל בסדר אז היא שומעת אבל פתאום הכל משתנה ב180 מעלות איך לנהוג ? מה לעשות כשיא מתנתקת ממני פתאום גם לכמה חודשים (האם לנסות ליצור איתה קשר ע"י המסנגר או אימייל וכו) מה לעשות שהיא אוכלת בלי שליטה? לא רוצה להרים ידיים בקשר איתה כמו שחברות שלי מיעצות לי , באמת אכפת לי ממנה! אודה לך על תשובתך מיקי

התופעה שתארת אצל החברה שלך בקשר לשינוי יחס פתאומי וניתוק קשר היא אכן אחד המאפיינים של הפרעת אישיות גבולית. אין טיפול ספציפי להפרעה זו אבל יש טיפול בתופעות מסוימות. כדי לקבל טיפול החברה צריכה להיות בקשר עם פסיכולוג/פסיכיאטר כדי שיהיה מעקב רצוף ומסודר על מצבה הנפשי. האם היא נמצאת בטיפול כזה? האם אפשר להציע לה טיפול כזה? מבחינה רפואית, הטיפול בהפרעת אישיות הוא קשה מאוד ולא תמיד ניתן לצפות לתוצאות חיוביות אבל כדאי לנסות.

שלום רב דני, (האם אתה פסיכולוג?) בכל אופן ,חברתי היתה כבר אצל הרבה פסיכולוגים ופסיכאטרים , אבל לא מתמידה בטיפול!!!! כיום מטופלת בטופומקס 200 מ"ג ,(גם זה רק ע"י שיכנועים שלי) ולא תמיד מתמידה .לפעמים עושה הפסקות !!!! השאלה שהיתי רוצה לשאול ,האם במצב של ניתוק קשר מיצידה , לאחר שנאמרת איזושהיא מילה או משפט שהיא לוקחת לכיוונים מאד לא ברורים,,,, ומנתקת כל קשר ,למרות שדקה לפני הניתוק עוד היתי בשבילה לדבריה האדם הכי מקסים ושהיא אוהבת מאד מאד!!!!!, האם לנסות בכל זאת מידי פעם ליצור קשר ע'י ,, מסנגר אימייל וכו??? או האם זה צעד לא נכון???? אודה על תשובתך מיקי

היי, אני בת 26, בעבר ביקשתי המלצה לפסיכולוג מאיזור המרכז -ר"ג, גבעתיים, ת"א ושלחתם לי לאימייל שם של מישהו (ותודה) אך שכחתי לציין שאני מעדיפה אם יש לכם המלצה על מישהו מקופת חולים מכבי באיזור (בכל זאת זה עסק לא זול). אני לא יודעת אם זה משנה משהו, אך הבעייה בכלליות היא סוג של חרדה חברתית ובעיות של מעי רגיז שהחלו בחצי שנה האחרונה . אני פשוט לא בן אדם שאוהב כ"כ לדבר על הבעיות שלו ואם אני אתחיל תהליך אני מעדיפה לדעת שיש איזושהי המלצה ולא סתם ללכת ולהתחיל לנסות מטפלים שונים. אודה מאוד על המלצות. האימייל שלי הוא: [email protected]

שרון שלום, מקווה שמשתתפי הפורום יענו לפנייתך וימליצו לך על מטפל "מכבי" באזור המבוקש. בברכה, גדעון

בוקר טוב, לאחרונה, אני נתקלת במס' דחיות בתחומים שונים בחיי. אני חשה כי נכנסתי למעגל של "לא-יים" ואני לא יכולה לחשוב על אפשרות של כן. לאחרונה התחלתי לצאת עם בחוןר לאחר ששוחנו כשבוע-שבועיים ומבחינה תאורטית זה היה אמור ממש להצליח, היו שיחות מעולות לפני המפגש. במפגש הגבתי במבוכה מאוד מאוד גדולה וביישנו. המפגש אמנם ארך שעות רבות וניכרת משיכה פיסית הדדית (המראה החיצוני לא היווה בעיה). רק מה, השיחה לא זרמה, האוירה הייתה "כבדה" משהו ואני ניסיתי מאוד להרשים ולהישמע משכילה. לאחר המפגש הבחור הציע ידידות והסביר שהמבוכה שלי גרמה לו לתחושת חוסר נוחות וחוסר זרימה, זאת לעומת משיכה פיסית משמעותית. הוא היה קצת מבולבל. קצת התאכזבתי שהבחור ויתר כי בעצם הייתי זקוקה לזמן כדי להשתחרר ולהרגיש בנוח איתו. מצד שני, ראיתי בתגובה שלו חוסר עומק/מעוף/בגרות רגשית ושטוב שכך זה הסתיים (רציונליזציה?) מצד שלישי, קצת הסתכתי עם תת המודע שלי שאולי מכשיל אותי בשעת מבחן והמודע שממשיך וממשיך לתור אחר אהבה. מצב פרדוכסלי שמסב תסכול גדול. יש לציין שהבחור מאוד מצא חן בעיניי וזו סיבה בפני עצמה להתנהגות הביישנית והנבוכה שלי. (מין מנגנון שמופעל אצלי ברגע שאני מכירה מישהו שמוצא חן בעיני). דבר נוסף, נסיון שהיה לי לאחרונה במישור המקצועי, קידום מקצועי עלה בתוהו. בעת ראיון רב -מראיינים נתקפתי במבוכה רבה והתקשתי להשיב בצורה עניינית ולא מגומגמת. לחלק מהשאלות אף הגבתי בשתיקה מובכת. אני חושבת שאני מכשילה את עצמי. "מרשה" לעצמי תגובות ילדותיות של שתיקה כשלא מתאים לי לענות או שאני חשה נבחנת. יש לי קסם אישי, חוש הומור ושנינות, לפעמים זה לא מספיק לחפות על חוסר האסרטיביות, חוסר הבטחון והעדר היכולת לתפקד כפוליטיקאית לקידום מטרותיי. בקרוב מאוד, אמורים להיערך ראיונות למשרות אחרות בארגון בו אני מועסקת..הרצון הוא להתכנס ולהיכנס לתקופת חביון, מצד שני אני לא רוצה לוותר לעצמי, יחד ועם זאת, תת המודע הזדוני שלי מכשיל אותי. רצונות מנוגדים ומעגל אכזרי של תסכול ובלבול. יש עצה/המלצה/הצלה? תודה מראש, סוני

סוני שלום, זה אכן מביך ולא נעים כשפתאום יוצאים חלקים אחרים ולא רצויים בדיוק בזמן שאת רוצה להיות במיטבך. דווקא אז כשאת רוצה שתצא כלפי חוץ האישה הבטוחה, השנונה ובעלת הקסם האישי, מתפרצת לה , ללא רשות, הילדה הנבוכה והביישנית - אכן, מרגיז ומתסכל. אין לי עצות קסמים מלבד העצה של לפנות לטיפול ולהכיר את עצמך טוב יותר. ההיכרות במסגרת הטיפולית עם החלקים השונים שבך ומה מניע אותם יכול בהחלט לסייע לך לשלוט ולחיות בנוח עם החלק הביישני שבך , עם החרדות ועם שאר המקומות שתת המודע שלך דואג להזכיר על קיומם. לדעתי, את תוכלי להפיק ולהנות מטיפול פסיכולוגי ומציע לך לשקול את האופציה הזו. בברכה, גדעון

היי בזמן האחרון אני יושב עם חבר,ה באונ בעיקר בנות(ובעיקר בנות יפות(: שאפשר רק לחלום.....) בכל מקרה אנחנו קצת מרכלים על אנשים אין לי מושג למה אולי זה גורם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי לרדת על אנשים לא יודע מה שבטוח שאני יודע שזה לא בסדר.......בכל מקרה הידידות שלי יורדות באופן נמרץ על אנשים ופתאום במקום להיות האדם המנודה שחשבתי והרגשתי תמיד זה שכולם צוחקים עליו הפכתי לאחד "מהמגניבים" מאלה שיושבים בספסל האחורי באוטובוס בטיול השנתי בדרכ שאותם בנות(מדהימות למראה) צוחקות על משהו ובעיקר בהקשרים הזוגיים ועל המראה שלהם באוזניי אני פתאום נעלב מקבל את העלבון של אותם אנשים שתמיד חשתי כמוהם אומלל מסכן ודחוי זה כאילו פתאום אני נורמלי ואחרים לא........בנוסף התאהבתי באחת מהבנות ויש בינינו ידידות טובה ומאוד אינטימית כל פעם שאני רואה אותה אני חושב על מה יכול היה להיות איתה או אם כל אחת אחרת אם לא הייתי שוכב עם אותה זונה........

MR BLUE שלום, מתברר שבכל זאת ישנו שינוי עם הזמן...שמח לשמוע, בברכה, גדעון

שלום אני אמא לילד בן ארבע וחצי והיום קרה דבר מאוד חמור שאני מאוד מזועזעת ממנו בני לפעמים אומר דברים שהם לא אמיתיים בתחילה לא התייחסתי ולאחר שראיתי שזה הולך ומחמיר הסברתי לו שאסור לדבר דברים שהם לא אמיתיים וסיפרתי לו את הסיפור זאב זאב והוא ממש הבין את המוסר השכל אבל היום קרה דבר שיצאתי מדעתי בגללו היינו בארוחת ערב אצל הסבתא והוא שיחק עם כל בני הדודים שלו מידי פעם הלכתי לראות שהכל בסדר ובאחת הפעמים בני ניגש אלי וסיפר לי " הילד עשה מעשה מאוד חמור" ככה הוא הגדיר זאת המעשה היה שאחד הילדים הוריד לאחיו את המכנסיים ואת התחתונים וחשף את ישבנו אישרתי שאכן זה דבר מכוער ושלא עושים מעשים כאלו. לאחר זמן מה בני ניגש אלי בנוכחות כולם וסיפר שהילד שהוריד לאחיו את המכנסים ועוד ילד הורידו לו את המכנסיים ואת התחתונים ביקשתי ממנו שיספר את זה להורים של הילדים ולאחר מכן שני הילדים בקשו מבני סליחה והסברנו להם שלא עושים מעשה כזה הילד שהוריד לאחיו את המכנסיים נשלח הביתה כעונש (אנחנו גרים אחד ליד השני). אחרי כשעה ניגש האב של הילד שעשה את המעשה עם בנו והילד אמר לבני "נכון שאני לא הורדתי לך את המיכנסיים והם נפלו לך כשקפצת?" ובני אמר לו נכון ואז האב ניגש לבעלי ומר לו שיברר עם בני אם אכן הוא הדבר ובני הודה שהוא לא הוריד לו את המכנסיים. בעלי צעק עליו וביקש מבני לבקש סליחה והוא עשה כן והילד השני סלח לו לאחר זמן מה בני חזר הביתה ובעלי סיפר לי את מה שקרה ואני שאלתי אותו שוב אם הוא בטוח שהוא לא הוריד לו את המכנסיים ושאסור לדבר דברים שהם לא אמת ובני אמר לי אני ממש בטוח שהוא לא עשה את זה שאלתי אותו הרבה פעמים וגם הסברתי לו שהוא לא צריך לפחד ושחייבים להגיד את האמת והוא חזר ואמר שהילד לא עשה זאת באותו הרגע אני ממש יצאתי מדעתי צעקתי עליו שאני לא מאמינה שהוא עשה דבר כזה ושבגללו ילד אחר נענש ושאם הוא ינהג בצורה כזו אף אחד לא ירצה להיות חבר שלו ושזו התנהגות מכוערת ושאני כועסת עליו קילחתי אותו מהר ושלחתי אותו למיטה בלי נשיקה ורק אמרתי לילה טוב אני מאוד מאוד מודאגת בבקשה תנו לי עזרה דחוף!!!!!!! לפני שהוא יעה דברים חמורים יותר תודה רבה

שלום אמא מוטרדת, ראשית, אני רוצה להרגיע אותך ולכתוב שלעניות דעתי לא קרה אסון נורא, ואין כל סיבה לחשוב שבנך עתיד לעשות דברים חמורים יותר... ילדים מנסים את כוחם בעולם בכל מיני צורות. לפעמים הם מגלים שמילים מסוימות (קללות למשל) מאוד מפעילות את המבוגרים בסביבתם, ואז הם חוזרים עליהן שוב ושוב. לפעמים הם מגלים שאפשר לספר סיפור שמפיק תגובה עזה מהסביבה, והם בהחלט יכולים ליהנות מהתגובה הזו, בלי להבין באורח מלא את התוצאות העתידיות של התנהגותם. התפקיד שלנו כמבוגרים הוא לעזור לילדים להבין את ההתוצאות ארוכות הטווח של התנהגותם. אני חושבת שכדאי להסביר לבנך בצורה רגועה את מהלך האירועים אתמול בערב: הוא סיפר משהו שלא באמת קרה, ילד אחר נענש, ובעקבות זאת אתם כעסתם עליו והענשתם אותו (אפשר לפתח עוד כראות עיניכם). הסבר מסוג זה עוזר לילדים להתארגן, מבהיר את העולם ומשרה עליהם בטחון (אם עושים X מקבלים Y, ולא להפך). אבל כאן לא נגמרת העבודה שלנו כהורים. הדבר השני שכדאי לעשות הוא לנסות להבין האם הילד שלנו מנסה להגיד לנו משהו באמצעות התנהגותו. לפעמים ילדים משקרים וגונבים על-מנת שנעצור אותם, שנשים להם גבול, שנשים לב אליהם, שנקשיב להם... במקרה הזה הייתי מנסה לברר עם בנכם האם משהו הטריד אותו או העסיק אותו סביב הנושא של חשיפת הישבן. קרוב לוודאי שלא, אבל לא מזיק לשאול... מעבר לכך, אני לא חושבת שבשלב הזה יש צורך בתגובות נוספות. בהצלחה, אורנה

אורנה אני מאוד מודה לך על התייחסותך כמה זמן צריך העונש להמשך בנתיים אני אמרתי לו שהוא לא יוצא היום מהבית ולא נפגש עם חברים כל היום האם זה נכון לעשות כך?

ההבדל הוא שפסיכולוג למד והכשיר עצמו מס' שנים על מנת לטפל לך בנפש וקיבל הסמכה וקאוצ'ינג וכו' יכול כל מאמן כדורגל מליגה ז לעשות לך ללא צורך בכלום מלבד הסכמתך

ותראה בבלוג מקסים -שלכותב יש גם פסיכולוג התנהגותי קוגנטיבי וגם מאמנת אישית והב אדם התקדם בזכותם http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ympr בהצלחה

שלום אבי, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הינו סוג של טיפול פסיכולוגי אשר עיקרו למידה של שינוי דפוסי חשיבה ודפוסי התנהגות, במטרה להביא לשינוי רגשי ותפקודי. הטיפול בדר"כ קצר מועד, ממוקד בבעיה, וכולל מטלות התנהגותיות-ביצועיות. אימון אישי נועד לעזור ללקוח לברר את מטרותיו ויעדיו, ולשפר את ביצועיו ואת איכות חייו האישיים או המקצועיים. תפקיד המאמן לחשוף, להעצים, לעודד ולפתח את הכישורים, המשאבים והיצירתיות שכבר נמצאים אצל הלקוח. נשמע די שונה לא? מבחינת העמדה של המטפל, מבחינת המטרה הטיפולית, וכן - גם מבחינת ההכשרה המקצועית. למיטב ידיעתי, פסיכולוגים רבים משתלמים כיום גם בגישות של אימון אישי, ויתכן שכך ניתן להינות "מכל העולמות"... בהצלחה, אורנה