פורום פסיכולוגיה קלינית

אני מרגישה שאוויר אחר ניכנס לתוכי אוויר שממלא את הגוף בכדוריות של אופטימיות, סקרנות ויצירתיות. זו תחושה משונה. הרבה זמן לא הרגשתי טוב כל כך לאורך זמן (שבוע שלם!). אני נהנת מהלימודים, מהאווירה, מהשינוי (לא מאמינה שאני אומרת את זה. אני?? נהנת משינוי??) החדר החדש, האנשים החדשים, ההזדמנות להיות קצת אחרת... כל אלה כל כך מרחיבים לי את מרחב הנשימה. מגלה חלקים שלא ידעתי או שלא זכרתי שקיימים אצלי ואני נהנת מהתגלייות האלה. המוח נהנה מהמידע החדש שנכנס לתוכו ואני נחה קצת מהחפירות העצמיות ומכאבי הגדילה (היא טסה שוב לחו"ל, אז זה מסתדר...). בשבוע שעבר היא אמרה לי שלמרות שפסיכולוגים לא מחפשים סיפוקים ונחת- היא מאוד מסופקת מהתהליך שלנו. ושהיא יודעת שעוד יהיה קשה (נו טוב, מישהו צריך להכניס קצת מהמציאות לחדר, לא?), אבל שהכוחות שלי והאינטואציות שלי יעזרו לי (מה רע בקצת סוגסטיות?). אני יודעת שיש לי עוד דברים להתמודד איתם, ולא יודעת איך לעשות את זה בטיפול בלי לאבד את הטוב ואם זה שווה בכלל (זה מתחבר לי לאחת ההודעות שקראתי כאן מקודם על מחיר השינוי- זה נושא מעניין לדיון). אני מפחדת להגיד את זה בקול, אבל נראה לי שעכשיו פשוט טוב לי.

רשת, כמה מורגש, מכל מילה שלך, האוויר האחר שהצלחת להכניס לחיים שלך. אפילו הנסיעה שלה לחו"ל, נכנסת לך לרשימת הדברים הטובים :-) זו לא היא, שמכניסה את המציאות לחדר. מה שקורה לך, גם אם קשה לך להאמין שזה אכן קורה *לך*, זו מציאות. מסתבר שמציאות יכולה להיות גם טובה. שיימשך לך הטוב. מגיע לך. כיף לי לקרוא אותך ככה. יעלה

רשת יקרה, איזה כיף לקרוא אותך כזו! את נשמעת פעלתנית ומלאה, רגועה ורפוייה, סקרנית ומפוייסת בו זמנית. תענוג ממש... תודה שחלקת איתנו משהו מהסיפוק הזה. גם אני חשבתי כשקראתי אותך על ההודעה שעסקה במחיר השינוי. אני חושבת שמותר ליהנות מהטוב. הוא לא במקום "הרע", הוא לא "מוחק" את הכאב, והוא בהחלט אופציה מבורכת. מחזיקה אצבעות לשבוע הבא, אורנה

אני בטיפול כבר הרבה מאד זמן ועדיין מרגיש שמחכה לרגע שאפשר יהיה להתחיל בטיפול. לא מרגיש שדברים מובנים יותר בזכות הטיפול ולא מרגיש פחות מתוח אולי אפילו להיפך, יותר בלחץ. אני לא מרגיש שסומך עליה כמו שרציתי ובכלל, כל התחושות כמעט הפוכות ממה שציפיתי אבל איכשהוא, לא מסוגל לעזוב. ניסיתי להעלות בשיחה את המושג "ברית טיפולית" כנסיון להצביע על הבעיה, אבל היא טוענת שזה מושג מופשט שכבר לא בשימוש.. פשוט מילכוד..

מבולבל יקר, מה דעתך לעזוב את המושג (המרתק כשלעצמו) 'ברית טיפולית', ולדבר איתה על "הדבר עצמו"? בדיוק כמו שכתבת לנו, במילים כל-כך בהירות ומובנות... שאתה לבד שם, שאתה מחכה ולא יודע בדיוק למה, שאתה מבקש ממנה משהו ולא יודע בדיוק מה, שאכזבה ישנה ומוכרת ממלאת אותך, ואתה לא יכול ללכת משם... אני אשמח מאוד אם תנסה ותספר לנו עוד, אורנה

שמי מיכל, אני בת 20 וגרה בתל אביב. אני מחפשת ייעוף וטיפול פסיכולוגי ואין לי כל כך קצה חוט באשר מאיפה להתחיל לחפש אני מחפשת טיפול בנושאי משקעי עבר שלי, וטיפול בחוסר בטחון עצמי בהווה אודה מאוד להמלצות א עזרה איך ואיפה לחפש..

שלום מיכל, ברכות לקראת הצטרפותך לשורותינו... הצעד הראשון כשמחפשים טיפול הוא להחליט האם לפנות מסגרת ציבורית או פרטית. מסגרות ציבוריות כוללות מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש (מרפאות ממשלתיות), שירותי ייעוץ של אוניברסיטאות (אין כל הכרח להיות סטודנט), וקופות החולים השונות (שאמנם מהוות מסגרת ציבורית, אך מפנות את המטופלים לטיפול בקליניקה הפרטית של המטפל). היתרון הוא בעלות הטיפול, החסרון הוא במשתנים שונים שאינם תמיד בשליטתך (זמן המתנה לתחילת טיפול, משך הטיפול וכד'). פנייה לפסיכולוג באופן פרטי כדאי לעשות בהתאם להמלצות שתקבלי ממכרייך (אם תצרפי כתובת מייל גם משתתפי הפורום יכלו לשלוח לך המלצות). בדרך-כלל אני מציעה לתאם פגישות ראשונות עם 2-3 מטפלים, על-מנת שתוכלי לבחון כיצד את מרגישה בחדר הטיפול. את מוזמנת להמשיך ולהתייעץ, אורנה

אורנה יקרה, מדוע את ממליצה תמיד לקבוע פגישה עם יותר ממטפל אחד? את לא חושבת שזה חוסר כנות כבר מההתחלה? למה לא לקבוע עם מטפל אחד, לנסות פגישה או שתיים ואם לא הולך לקבוע עם מטפל אחר? תודה וסוף שבוע נפלא, גדיד

אי אפשר לתאר עד כמה הטיפול עזר ועוזר לי. אני בן אדם אחר לגמרי מאשר הייתי בתחילתו (לפני שנתיים) ואפילו מאז שהייתי לפני חצי שנה. אז פה בדיוק מתחילה הבעיה החדשה. אני אדם אחר, עם צפיות אחרות מעצמי או מהסביבה, יותר מחוברת לעצמי והעצמי הפעם בניגוד לתמיד דורש!! אני מרגישה חדשה. אבל מה עושים שהכל משתנה, שאת לא מי שהיית אבל הסביבה מה לעשות, נשארה כשהייתה? מה עושים אם חברים שאני מאוד אוהבת ומאוד יקרים לליבי כבר אינם מתאימים למי שאני עכשיו? הם מתקשים לקבל את אני החדשה ואני מתקשה להשאר איתם בקשר כי אני מרגישה שהם מושכים אותי לאחור. פעם הייתי כל כך מבוהלת מהחיים שפחדתי לצאת מהדלת של הבית, שלא לדבר על מקומות בילוי ועכשיו בא לי רק לבלות ולהכיר אנשים אבל הסביבה שלי כולה נשואה עם ילדים ולצאת למקומות האלה כבר מזמן לא בראש שלהם. אנחנו פשוט חיים בשני עולמות שונים וזה כל כך קשה. ולא, זה לא פשוט ליצור עולם חדש. לא פשוט להכיר אנשים אחרים שנמצאים בגילי ומחפשים את מה שאני מחפשת. מתסכל...

דנה יקרה, ההודעה שלך מזכירה משהו שאנחנו ממעטים לגעת בו כאן - הצד הכואב של השינוי. כתבת כל-כך נכון: העצמי מבקש ודורש לעצמו דברים חדשים, דברים שכבר קורים ומתממשים בתוך חדר הטיפול, ואילו בחוץ - עולם כמנהגו נוהג... אני רוצה לכתוב לך שני דברים בושא הזה: הראשון הוא ששינויים שמתחוללים בנו כן משנים את הסביבה, אבל בתהליך איטי שדורש סבלנות. זו, אגב, הסיבה לכך שלעיתים קרובות אפשר לטפל בילד באמצעות הדרכת הורים (הילד יגיב כאשר ההורים יתנהגו אחרת באופן עקבי), וגם בטיפול זוגי אפשר לעשות הרבה מאוד עבודה עם כל אחד מבני הזוג בנפרד (והשני יגיב אל השינוי). כך שבנושא הזה - אני ממליצה על התמדה ועקביות. הדבר השני הוא שבהחלט מותר לך להעז ולהיפתח גם אל סביבות חדשות. אני מתכוונת לכך שאמנם הסביבה המוכרת תגיב בהדרגה לשינויים שהתחוללו בך, אבל יתכן שתרצי יותר מכך. יתכן שזה הזמן לצעוד באומץ צעדים נוספים, לקראת מערכות יחסים בהן תוכלי להתנסות בצדדים שונים של דנה החדשה... המון הצלחה, אורנה

אורנה יקרה, הבעיה היא שכמו בכל דבר אחר בחיים גם כאן צריך לשלם מחירים, ובשבילי אלה מחירים כואבים. אני צריכה לשלם בחברים שלי, באנשים שיקרים לי. השינוי גורם לי להתרחק מהם ולהם להתרחק ממני. לא הייתי מוותרת בחיים על השינוי אבל תמיד חכיתי לו ואף פעם לא לקחתי בחשבון גם את הצדדים הפחות יפים שלו, שאיתם אני מתמודדת עכשיו. אבל אני עדיין נשארת אופטימית שבת שלום דנה

אורנה יקרה, אני לא מצליחה להבין איך אנשים מביאים לעולם כזה. איך אפשר לשלוח ילדים לגן או לבית הספר כשיש כל כך הרבה סוטים וכל כך הרבה אנשים שיכולים לפגוע בהם. אחותי סיפרה לי שלילדה שלה בגן הגיע גננת חדש- כן, חדש -ממין זכר ונמלאתי כולי חלחלה. איך היא יכולה להפקיר את ילדתה יחידתה בידי גבר שהיא לא מכירה. שומעים כל כך הרבה על מקרים מזעזעים ועל גננות שמרביצות וזה רק מה שמפרסמים. אני מכירה מקרוב קבוצת ילדים שהמטפל שלהם בקיבוץ שם להם סרטים כחולים של הומאים והכריח אותם לעשות מה שהם רואים.. בקיבוץ השתיקו את הפרשה וזה לא יצא מעולם. זה נמצא בכל מקום. לפי נתונים סטיסטיים 25% מכלל האנשים שעובדים עם ילדים הם פדופלים (גם אם לא ייממשו לעולם את הפנטזיות שלהם). איך אפשר להפקיד את הילדים בידי אנשים אחרים כשכל אחד מהם יכול להיות האדם שיהרוס את שארית חייהם??? אני שונאת את העולם הזה....

פרח יקרה, מבין המילים שלך מבצבץ ועולה ייאוש מאוד גדול. יאוש מהטבע האנושי, מהאפשרות הסבירה כל-כך שדברים נוראים יתרחשו, מהסכנה האורבת לנו בכל מקום. אני קוראת את הדברים שלך לא רק כחשש לגורלם של ילדים רכים, אלא גם כשאלה כללית יותר: איך אני עצמי אוכל לסמוך על העולם האכזרי הזה? אני חושבת שזו שאלה קשה וחשובה. דברים רעים באמת קורים, אבל לשמחתנו הם לא קורים כל הזמן ולא קורים בכל מקום. בין אנשים שוררות גם אהבה וחיבה, רכות ועדינות (וזה יכול להתרחש גם בין גנן וילדי הגן שלו...). רובנו מנסים לחיות מתוך איזושהי בחירה: אפשר להיות חשדן כלפי העולם ולהימנע מכל מגע, אבל אז מפסידים גם את כל הטוב, ואפשר לנסות להיות במגע, לשמור על עצמנו בגבולות האפשר, ולקוות לטוב... אני חושבת שממקום כזה רובנו גם מביאים ילדים לעולם - אנחנו מרפדים להם קן חמים, ומקווים לטוב... באיחולים לטוב, אורנה

אורנה יקרה, הגבת ברגישות גדולה לדבריי בהתבוננות מאוד נכונה וקולעת. תודה לך.

אני רווקה בת 28 החיה עם בן זוגי. לפני כחודשיים התקבלתי ל"עבודת החלומות". משרה ניהולית עם שכר טוב,עברתי את הראיונות בפעם הראשונה,הכל הלך חלק (דבר שקצת הפחיד אותי). ממקום שחשבתי שתהיה לי בעיה למצוא עבודה להפתעתי זה הלך חלק(לדעתי עניין של מזל). המשרה הזו התגלתה כקללה של ממש. לא התאים לי הלחץ והעומס, ניסיתי לתת כלכך הרבה מעצמי והמנהלת שלי כל הזמן חפשה אותי,היה לי רע בצוות, פחדתי להודות את מה שידעתי-שזה לא מתאים. לפני כשבוע עברתי תאונת דרכים בדרך לעבודה- והחלטתי שזהו, אני לא חוזרת. מאז אני מרגישה ממש רע. אני פוחדת לחיות , פוחדת להתמודד, פוחדת מכשלון , פוחדת ששוב לא יצליח, פוחדת להתעמת מול המשפחה, אני מרגישה לא שייכת לכלום, יודעת שאני לוקחת את הדברים לא נכון אבל פוחדת מכשלונות נוספים, הלוואי והיה חוזר לי הכח להתמודד

איילה יקרה, קראת להודעה שלך "מעברים בין עבודות", אבל אני חושבת שאת מדברת על משהו עמוק מזה: מעברים בין חלקים שונים של הדימוי העצמי שלך, בין אפשרויות שונות של עצמך. באפשרות אחת של עצמך את חזקה, יעילה ומרשימה, ובאפשרות אחרת של עצמך את חלשה,מבוהלת ולא שייכת. אלה הן אפשרויות עצמיות מאוד מקוטבות (קיצוניות זו לזו), ואני מניחה שיש בך מזה ומזה ועוד הרבה דברים נוספים... יתכן שכרגע, במעברים בין עבודות, נוצרה גם הזדמנות להתבונן במעברים הרגשיים שאת עושה בין כל מיני אפשרויות של איילה. מאוד מומלץ לעשות זאת בטיפול, שיכול להיות ממוקד בנושא הדימוי המקצועי-תעסוקתי, ויכול (אם תרצי) להתרחב לתחומים נוספים. המון הצלחה, אורנה

למה אני כל כך פחדנית? למה אין לי אומץ לעזוב את העולם הזה? נמאס לי להכריח את עצמי ללכת לעבודה כל יום,נמאס לי להכריח את עצמי לנקות את הבית, נמאס לי להתמודד, גם עם הדברים הפשוטים והסטנדרטיים, נמאס לי מעצמי, ונמאס לי מכולם ומהכל. אז למה לעזאזאל אני לא מסוגלת לעשות לזה סוף? לא מסוגלת למצוא טעם בשום דבר, אין לי שום סיבה להמשיך כך כל יום, אין שום דבר שיכול לגרום לי לחשוב אחרת, שיכול להצית בי איזה רצון,חשק,טעם. ואני עדיין ממשיכה לתפוס את החבל שמחזיק אותי קצת מתפקדת, שורדת, לא משחררת אותו למרות הרצון הכל כך חזק שבי לשחרר, ליפול, לא לשרוד יותר. והגרוע מכל הוא שבטח אף פעם לא יהיה לי הכוח והאומץ לעשות זאת. איך אפשר להמשיך כך????

פחדנית יקרה, לפעמים, הנסיון הנואש "לתפוס את החבל שמחזיק אותי קצת מתפקדת, שורדת..." הוא עדות לעוד כמה טיפות של תקווה שנותרו בכוס... הלוואי שמישהו היה שומע ורואה את הטיפות האלה, ועוזר לך להפוך אותן למעיין שופע יותר של כוחות. האם את יכולה לדמיין מישהו/י כזה? האם את יכולה ליצור לעצמך מרחב מיטיב כזה בטיפול פסיכולוגי? מחזיקה לך אצבעות, אורנה

בעצם למה לא לוותר? כשרע כ"כ, כשאדם מרגיש פחדן מול רגשות כאלה, למה להלחם? בלי בולשיט "החיים היפים" - למה הדחיפה הזו להמשיך הלאה?

אורנה, הזכרת לי קצת את המטפלת שלי. גם היא מנסה להוכיח לי שבכל זאת יש בי עוד קצת תקווה,שיש בי עוד ניצוץ. הטיפות שנותרו בכוס הן טיפות של פחדנות ולא של תקווה. אז כפי שהבנת,אני בטיפול, כבר שנה וחצי. המטפלת שלי מאוד משתדלת,מאוד תומכת. הגעתי לטפול בלי רצון, רק כי הייתי חייבת להחזיק את החבל כדי לא להעמיס אותי על המשפחה מבחינת נטל כלכלי. (גם בלעדי מספיק קשה). הרצון היחיד שלי בטיפול היה להצליח לחזור לעבודה ולתפקד ברמה מינימלית. אז אני מגיעה לעבודה, אבל קשה לי להגיע וקשה לי שם,וקשה לי בערב אחרי העבודה. ואפילו היום, שזה יום חופשי, ואני צריכה לקנות כמה דברים בסיסיים, אין לי חשק לצאת מהבית, אני רוצה קצת להסתובב, אבל אין לי חשק, משהו בפנים דוחף אותי להישאר בבית, אולי לחזור למיטה.

שלום בני בן 4.5 לפני שנתיים עקב פגיעה חזקה באוזן ימין , כתצואה מכך איבד שווי משקל לתקופת שבוע ימים , אושפז בבית חולים , אחרי כך מצבו השתנה ליותר גרוע , עצבני , לא ממושמע , עושה את צרכיו במכנסים אין לו שליטה על כלום מה נתן לעשות " והאם הפגיעה באוזן גרמה לכך ?

שלום אמין, אני מבינה שהפגיעה שבנך נפגע לפני שנתיים הובילה לתוצאות מיידיות (אובדן שיווי משקל ואישפוז), ולתוצאות מתמשכות (דוגמת אובדן השמיעה באוזן ימין). אני לא יודעת האם הבעיות ההתנהגותיות שציינת קשורות לפגיעה או נובעות ממנה, אבל אני חושבת שמאוד כדאי לברר את הנושא. בבקשה פנה למרפאה שאחראית על המעקב הרפואי של בנך, והתייעץ עמם בנוגע לאבחון ולטיפול המתאים. אגב, יתכן שכדאי לעזור לבנך באמצעות טיפול פסיכולוגי, גם אם הדברים אינם קשורים ישירות לפגיעה שנפגע. רק בריאות, אורנה

לפסיכולוגית שלום, אני בחור מסורתי בן 24 אשר עבר מערכות זוגיות לא קלות,נטולות מיניות סדירה. לפני כחודש הכרתי בחורה בת 20 גם היא מסורתית. יצאנו כמה פגישות והכל היה מצוין,גם החזקנו ידיים, התחבקנו ודיברנו שיחות ארוכות פנים מול פנים ובטלפון. בערך בפגישה השישית,ניסיתי לנשק אותה קלות על השפתיים והיא נרתעה ואמרה שזה עוד מוקדם עבורה.אני חש שהיא קצת ילדותית. התפתחה בינינו שיחה באקראי בנושא המיניות והבנתי ממנה שיחסי-מין וקירבה אינטימית לא צפוים מבחינתה לפני הנישואין. אני די יכול להתמודד עם זה אך מטריד אותי מאוד שגם ליטופים אינטימיים,מגע אירוטי ואקטיים מיניים ללא חדירה היא שוללת תיאורטית על הסף. אני אמנם מסורתי אך גם גבר שזקוק לחום,מגע קשר יציב ומיניות מסוימת גם אם לא מלאה.האם עלי להמשיך את הקשר איתה?מה כדאי לעשות?

שלום טל, ציינת ש"התפתחה בינינו שיחה באקראי בנושא המיניות..." ואני קצת תוהה בנוגע לאקראיות. נראה לי נכון שתבררו את הנושא בינכם עד תומו, בשיחה קרובה וכנה. רק לאחר שתדע באופן מעמיק מהן הציפיות ומהם הצרכים שלה בנוגע לאינטימיות רגשית ומינית, ניתן יהיה לחשוב עד כמה הם מותאמים לשלך, עד כמה יש בך רצון להתאים את עצמך אליה וכן הלאה. בהצלחה, אורנה

בעבר הייתי שרוי בפחד לאחר תקיפה אלימה שעברתי. היום אני בן 25 ועדיין נשארו שרידי פחד מאלימות וצעקות. כל פעם שאני שומע על מקרה אלים או שומע צעקות אני לא חש בטוב,חש לחוץ מאוד. לאחרונה אוימתי ע"י בחור טלפונית והרגשתי רעד ביד. האם אפשר להתגבר על זה או שזו פשוט תגובה טבעית של כל אדם וגם החזק ביותר לתגובה מקובלת לפחד?

שלום ירין, אירוע מאיים עלול לגרום מצוקה ניכרת כמעט לכל אדם. בחלק מהמקרים, מופיעים לאחר מספר שבועות או חודשים סימפטומים מהסוג הבא: האדם "חי מחדש" את האירוע המאיים בפלאשבקים או בחלומות, מגיב בבהלה מוגברת, מרגיש מנותק מאנשים אחרים ולא תגובתי לסביבה, נמנע ממצבים שמזכירים את האירוע המאיים, וכן הלאה. אם אתה מזדהה עם חלק מהסימפטומים שתיארתי, אני מציעה להתייעץ בהקדם עם פסיכולוג קליני. בכל הנוגע למצבים טראומטיים, ככל שהטיפול ניתן מוקדם יותר כך ייטב. המון הצלחה, אורנה

האם יש כאן מקום לטיפול תרופתי כמו פרוזאק או רסיטל?

יש פגישות כאלה... פגישות שממלאות אותי. שהנוכחות שלה כל כך מורגשת. שהיא נותנת לי כל כך הרבה. שאני שוכחת שהיא *ה*פסיכולוגית. שכיף לי איתה. ככה סתם. להיות. ואני אפילו לא זוכרת מה היה שם. רק יודעת איך אני מרגישה עכשיו. ליאת, סוף משמרת. שיהיה לך סוף שבוע מצוין. נורית

נורית יקרה, אני נורא אוהבת מטופלים שלא נעלמות להם המילים גם כשטוב. את נעימה לי, כמו תמיד ליאת

שלום ליאת האם יש דרך לדעת את הסיבה (הפסיכולוגית) להתקף חרדה? הרי התקפים קורים בלי הקשר/סיבה ברורה. איך בכל זאת אפשר לדעת את הסיבה? האם סמיכות לארועים מסויימים או סיטואציות מסויימות (ואני מתכוונת לסטואציות סטנדרטיות יחסית שלא נחשבות קשות או מעוררות חרדה) יכולים להיות קשורים? נניח שהייתי מטופלת שלך, אילו שאלות מכוונות היית שואלת אותי כדי להבין את הסיבה להתקף וכן להבין האם משהו שקרה כעשרים דקות לפני זה(משהו כמו שיחת טלפון) קשור באיזו שהיא דרך? דרך אגב, לפני כמה שנים תדירות ההתקפים היתה צפופה מאוד, בשנתיים האחרונות בערך, התדירות נמוכה מאוד (אחת לכמה חודשים בערך ). הפתיע אותי שלפני כשבועיים בערך היה התקף, והיום שוב, בעצמה חזקה יותר. לרגע זה נראה כאילו התדירות מצטמצמת יחסית לעבר. אני מרגישה מחוזקת ויחסית לעבר שולטת יותר, אבל בכל זאת מסתובבת לי המחשבה מתי זה יקרה שוב. תודה

שלום טל, כפי שציינת נכון, התקפי הפניקה מופיעים כמו משום מקום, לא תמיד עם קשר נראה לעין בין סיבה ומסובב. אצל כל פציינט יכול להיות טריגר ספציפי שיצית את החרדה. היכרתי אנשים שקיבלו התקף חרדה בגלל טריגר גופני כלשהו (סחרחורת, דופק מהיר, גל חום) ופרשנות קטסטרופלית שהם נתנו לו ("אני עומד להתעלף/למות/להקיא"). או אנשים שקיבלו התקף חרדה נוכח חשש נטישה. או אנשים שמקבלים התקף חרדה מול מצבים מובהקים של חוסר שליטה (טיסה, נסיעה בכביש מהיר, הימצאות באולם סגור מלא אנשים, הימצאות בשטח פתוח ושומם). בקיצור - לכל אחד יש את הטריגר שלו. המשותף לכולם הוא תחושת חוסר השליטה. (אני לא נכנסת כאן להסברים הדינמיים העמוקים על משמעותה הסימבולית והלא-מודעת של החרדה). כיום נוטים להאמין שבמקום להתעסק בשאלה 'מה גורם להתקף' ואיך (אם בכלל) ניתן למנוע אותו, מוטב לוותר על המשאלה להיות בשליטה כל הזמן, ולהסכים לחוות את ההתקף ללא ניסיונות הימנעות. הטיפול המוביל כיום הוא הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, המתרגל את המטופל בהתמודדות עם יעילה עם הסימפטומים, בשילוב של טיפול תרופתי (בדר"כ נוגדי חרדה ממשפחת הSSRI). שמחתי לקרוא שתדירות ההתקפים פחתה. מסתבר שככל שנבהלים מהם פחות, הם מגיעים פחות. נסי לא ליפול למלכודת האימה שבין ההתקפים ("מתי זה יבוא שוב"), שכן הפחד המתמיד מההתקף הבא יכול להעיק הרבה יותר מן ההתקף עצמו. אז מה עם טיפול? :-)) ליאת

מה יש לי... ? :-( אני צריך עזרה .. אני לא מדבר עם אף אחד, אין לי חברים, אין לי ידידים, אני מנתק קשרים עם אנשים, אני מפחד להיות בסביבת אנשים לא מוכרים, אני לא מדבר עם ההורים, עם האחים.. אני רק שותק, לא מגיב לשום דבר, לא שמח ולא עצוב, לא צועק ולא צוחק. מפחד לענות לטלפון כבר שבועיים שאין לי תאבון, אני לא ישן טוב.. לא יודע למה, אני מתעורר באמצע הלילה או ב4 בבוקר ! אני מרגיש חרא. כל היום. אין לי כח לכלום, אין לי עצבים לאף אחד...אני לא יודע מה יהיה ! למי לפנות ? אני לא יכול להמשיך כך יותר !! אני לא רוצה לחשוב מה יהיה .. למרות שאני יודע שיהיה רע. אני אמור להתגייס בעוד שבועיים, הם יחשבו שאני מטורף. יאשפזו אותי. אני לא יודע מה לעשות. אני רק בן 19 ומרגיש כמו בן 91. אף אחד לא יעזור לי

ערב טוב, לפני שנחשוב מה קורה לך, אני רוצה לעדכן אותך ולומר שלא כל כך מהר מאשפזים בן אדם, אפילו בצבא. מה שאתה מתאר יכול להיות דיכאון, חרדה או מצוקה אחרת הקשורה (או לא) בגיוס המתקרב. לא הצלחתי להבין האם מדובר בתופעה ישנה שהחריפה בשבועיים האחרונים, או שמדובר בתופעה חדשה לגמרי שהתפרצה עכשיו. כך או אחרת, צריך וניתן לטפל בזה, וללא דיחוי. אם לא היית לקראת גיוס כל כך קרוב, הייתי ממליצה לך להגיע לפסיכולוג קליני. אבל בגלל שהעניינים דחופים, הצעתי היא להגיע כבר מחר לפסיכיאטר (פרטי או דרך הקופה), ולבקש הערכת מצב. יתכן שהוא יתרשם שמדובר בתגובת לחץ ויוכל לסייע תרופתית; יתכן שהוא יוכל "לכסות אותך" (טיפולית) עד שתיקלט במערכת הצבאית ותטופל במסגרתה; יתכן שהוא יתרשם שכדאי לדחות מעט את הגיוס ולסייע בזאת. כדאי מאד לשתף את ההורים במה שאתה עובר, ולהפעיל חשיבה משותפת על הדרך הראוייה לפעולה. חשוב לזכור שטיפול תרופתי הולם יכול להביא להקלה דרמתית תוך זמן קצר יחסית. אז כן, אתה צריך עזרה, ולא, שום דבר לא אבוד!!! מאחלת לך הקלה מהירה ושירות מוצלח בצה"ל ליאת

שלום רב, ברצוני לדעת מה זה סל שיקום ? מבחינת לימודים ותעסוקה,ומה זה כולל? מי זכאי לסל שיקום? וכמה אחוזי נכות צריך בכדי לקבל סל שיקום? אשמח לקבל פרטים בנושא בברכה אביעד

שלום אביעד, לנושא סל השיקום התוודעתי לשמחתי בחודש האחרון, וגם אני עוד לומדת את הנושא. כדי שנוכל להכיר אותו טוב יותר, אני מצרפת לינק שנותן מענה לא רע. http://www.voices.org.il/shikum2.asp אם יהיו עוד שאלות, כתוב לי ואנסה לברר למענך עם מומחים גדולים ממני. לידיעתך, עובדות סוציאליות הן הכתובת הטובה ביותר לעניינים שכאלה. בהצלחה ליאת

ליאת היום נכנסתי לאיזו חנות והמוכרת שאלה "צריכה עזרה?" השבתי לא תודה...(נכון שהמוכרות האלה מעצבנות?) פשוט עמד לי על קצה הלשון לומר לה שאני מקבלת עזרה(פסיכולוגית) שגם היא לא עוזרת(אז איך היא תוכל לעזור לי?) נדודי שינה...לילה טוב

שלום אין כינוי, אני חושבת שחלק מתהליך ההתבגרות שלנו כרוך גם ביכולת להבין שאנחנו לא כל יכולים, ושלהיעזר זה לא בושה. אני מציעה לך לנסות להיפטר מדפוסי תגובה אוטומטיים, ולנסות להחליף (בכל מיני הקשרים) את ה"לא תודה" ב"תודה, אני אשמח, בואי ננסה". אם זה יהיה מלווה בחיוך, הניסוי עשוי להצליח במיוחד... נסי ותהני... ליאת

אני גם מנסה להיפטר מעוד כמה כאלה אך הדפוסים כנראה טבועים בי חזק מדיי... לא ניתן לרשום כאן בשם בדוי של השם הבדוי?:)

יכול להיות שפיספסת? שיהיה לילה טוב

התגייסתי לטופ שבטופ, הייתי חולה, עזבתי את הקורס, הכל התגלגל על הצד הגרוע ביותר, נכנסתי לקורס, כבר מיואשת אחרי 8 חודשי יאוש במערכת שסיווגה אותי כלא בסדר על אף שנתוני האיכות שלי גבוהים ביותר ועד היום כל מה שנגעתי בו הפך זהב, הקורס היה לא איכותי בעליל, כבר ביום הראשון החלטתי שזה לא "לרמה שלי" ועזבתי. טעות מסתבר, כי המקום הנכוחי שהיה לי היה נורא, היה ברמה נמוכה כל כך, עזבתי את הצבא. אני מרגישה כל כך כשלון, אני כבר חודשים יושבת בבית מבוקר עד ליל, רציתי לעשות שירות לאומי, אבל המועד של תחילת השירות עבר וכעת נותרו רק תפקידים מאוד מצומצמים ואחרי שנה כשלונית אני מתקש ללכת על עוד משהו שאחוש בו כשלון- אני כבר מעדיפה לעצום עיניים עד שכולם שיתחררו ולשכוח שעזבתי את הצבא. למחוק פרק זה בחיי. אני לא מצליחה להמשיך הלאה. מאדם תזזיתי שחשוב לו 23 שעות ביממה להיות על הרגליים ולעשות דברים מועילים הפכתי ליצור רככיתי שנתקף חרדה בכל פעם שהוא ניגש לעשות משהו. אני גם כל כך לבד ... אני סביבי תמיכה חברתית של החברים מהצבא וכד'.. ואני כל כך מתביישת בעצמי, די לי... איפה הייתי ואיפה אני היום?? זה פשוט כז כתם גדול, אני לא מצליחה לסלוח לעצמי, וגם אבא שלי לא מצליח לסלוח לי, הוא תמך בעזיבה שלי את הצבא אבל הוא מניח שזה כי אני ילדה חולה עם בעיה רצינית והוא כבר לא מעריך אותי מרעיף עליי אהבה כמו פעם או מדבר אליי בגובה העניים... שבתי להיות ילדה קטנה שלא מבינה כלום אני כל כך לא מעריכה אנשים שעוזבים את הצבא! המערכת הזו יכולה להיות כל כך מדהימה! זה המסלול חיים בו רציתי להלך! רציתי להיות מפקדת!! איך הכל השתבש??? איך?? אני באמת כזה כשלון פתאו... אני לא מצליחה להרים את עצמי מה לעשות?? לפעמים, פשוט בא לי לסיים את הכל, אני כבר לא רואה את העתיד הוורוד שראיתי לי פעם

ערב טוב, הגיוס לצבא הוא אחד מציוני הדרך החשובים בחייו של כל ישראלי צעיר. מתבגרים רבים תולים בו תקוות, וחולמים על תפקיד משמעותי שימלא אותם סיפוק וגאווה. בפועל, המציאות אפורה בהרבה, וברוב המקרים מדובר בתפקידים שלמרות חיוניותם לצה"ל אין בהם הרבה זוהר או ברק. אני מבינה שהמסלול הצבאי שלך הוסת בשל מחלה זמנית, ולאחריה כלום כבר לא היה כבראשונה. לתחושתי, עשית (ועדיין את עושה) מעין אידיאליזציה לצבא, ואת משוכנעת שיכולת לפתח קריירה צבאית מזהירה. יתכן שהיה מסר כזה גם בבית, וציפייה לא ריאלית להישגים מרשימים במיוחד. מנקודת פתיחה כזו, כמעט כל תפקיד נתפס כנחות מרמתך, והאכזבה היא בלתי נמנעת. עם כל הכבוד לצה"ל (ויש כבוד!), יש עוד מסלולים רבים בהם אפשר להתפתח ולצמוח, להשיג הישגים ולחוש גאווה וסיפוק. התחושה כאילו הכל נחרב והכל אבוד מייצגת - שוב - את אותה תפיסה לא ריאלית ביחס לעצמך וביחס לחייך. להרגשתי, התנודות הקיצוניות בין תחושת "כל יכולה" לתחושת האפסות והכשל מייצגות עמדה יסודית יותר ומאד לא סלחנית ביחס לעצמך. המחלה בה לקית בוודאי שאינה תורמת לתחושת כשירות ויכולת. לפיכך, אני ממליצה לך מאד לנצל את הזמן שהתפנה לך, ולהשקיע אותו בעצמך, בהבנת הדינמיקה העמוקה המניעה אותך, בבדיקת המערך המשפחתי שלך ומידת השפעתו על תחושת הערך שלך, ובעיקר בזיהוי הצרכים והרצונות האמיתיים שלך. את כל אלה כדאי מאד לעשות במסגרת המרחב המוגן של טיפול פסיכולוגי באוריינטציה דינמית. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

מהן ההשלכות הפסיכולוגיות של שימוש ברואקוטן?

שלום רוני, ככל הידוע לי, בין תופעות הלוואי של הרואקוטן נמצא גם דיכאון, ויש להביא בחשבון אפשרות כזו. מאחר ואיני מכירה את הנושא לעומק, איני יכולה לומר על כך הרבה יותר, ואני ממליצה לך לקרוא על כך באינטרנט או (טוב הרבה יותר) להתייעץ עם רופא העור שרשם לך את התרופה. כל טוב ליאת

נמאס לי כבר... נמאס לי מהכל...פשוט נמאס לי מהחיים האלהה ולא אני לא מדברת על רצון למות... פשוט נמאס לי לחיות ככה..לא טוב לי רע לי...ואני מנסה לחפש לעצמי פתרונות לכל דבר ולשאול את עצמי שאלות למה דברים קורים לי אבל אני רק מסתבכת יותר ויותר... אני זאת לא אני...אני זאת לא מי שאני רוצה להיות...הבעיה היא שאני עושה את זה לעצמי אני בורחת מעצמי ואני רוצה להשתנות אבל פשוט לא יכולה... לא יודעת מה לעשות...הכל מזוייף...אני מזוייפת כי כשאני מנסה להיות אני האמיתית נראה לי שאני לא יעניין אף אחד... ): ובגללל זה אני עושה דברים שגורמים נזק לי וגם לאחרים... ובגללל זה גם הביטחון העצמי שלי ברמה נמוכה מאוד מאוד...

שלום קורל, אנשים שמכוונים מאד החוצה, כלפי אחרים, סובלים לפעמים מתחושת ניכור מעצמם. בדיוק כמו שאת אומרת: "אני זאת לא מי שאני רוצה להיות...". כאשר אנחנו פועלים מתוך משאלה לעניין את האחרים בכל מחיר, נוצרת תחושת הזיוף והתיעוב העצמי. את הפתרונות, ואת השאלות "למה זה קורה לי ולמה אני מסתבכת כל הזמן" יש להעלות במסגרת טיפול פסיכולוגי מסודר וממושך, מבלי לחסוך מאמץ וזמן. בברכה ליאת

שלום רב, יש לי בעיה של אמירת הכלללל הפרצוף!! זה אומר שאם אני מוטרדת או כועסת אני מפגינה זאת לעיתים מבלי להתחשב מי מולי. הכוונה היא לא להוציא על אותו x שהכעיס את התסכול אלא להפגין "רעש" פנימי ברבים,מה שכנראה גורם לתחושה של אחרים לראות בי מתנשאת ביקורתית ואולי גם לא להתייחס לדבריי בכובד ראש. לדוג': אני מאוד מתוסכל בעבודה מגורמים שונם: התנהלות,שכר,יחס אישי וכו... מאחר ואני כ"כ מאמינה בצדקתי, אני מסוגלת להגיד את רחשי ליבי בקול וכך לגרום אולי לראיה חסרת רצינות כלפיי או שלא ממש מתרגשים ממני - מה שגורם לתסכול כפול. בפועל,אני ממש יודעת ומאמינה שכל דבריי אמיתיים והגיוניים אך אני חשה שעליי לבלום את התחושות ולשתוק ואני לא מסוגלת כי בפנים אני ממש נזעמת... לדעתך,איזו הסתכלות יש לאחר על מישהו שמתנהג בצורה כזו? האם זה עלול לפגוע בי בעתידי המקצועי? יש לי קונפליקט אדיר בין הרצון לשתוק ולהיות בתלם על מנת לזכות בהערכה,בתמיכה וכד'.. לבין הצורך העז להגיד הדברים בפנים,לקרוא בקול "תתעוררו...." ולנסות לשנות דברים. נראה לי שאיני מצליחה בפועל,אך עדיין לא ממש משנה את התנהגותי ואולי....אפילו הורסת את מעמדי. אין סיכוי שמישהו באמת יחוש שדברים אינם מתנהלים כמו שצריך ויקח זאת עד כדי כך לתשומת ליבו? האם אנשים כאלה אטומים לסביבה ואכפת להם רק מעצמם? אני מגלה שממש "רימו" אותי במקום העבודה וזה מקומם!!! ועוד להבין שעובד אחר קיבל את האפשרות שאני ציפיתי לה למרות שבעצם חשבתי שמספיק מעריכים אותי. ניסיתי להתמודד עם השתיקה מול הסביבה תקופה יחסית ארוכה עד שנפגעתי ואז התחלתי לשתף פעולה ברכילות,בסיפורי חולין עם אחרים וזה גורם לי להרגיש חראאא כי אני לא רוצה להיסחף למצב הזה שעלול לסבך אותי עוד יותר. איך מתמודדים עם תחושת אכזבה? כעס? ניצול? האם אני כזו שלילית באומרי את הדברים כמו שהם מבלי לייפות אותם כפי שניסיתי עד כה???

שלום יעל, במקום העבודה שלנו - ממש כמו בכביש - מוטב להיות חכם יותר מאשר צודק. אין לי ספק שאת רואה עוולות ואי צדק, אבל כדי שמישהו יתייחס לדברייך ואולי גם יחולל שינוי, יש צורך שהדברים יגיעו אליו, ייגעו בו באמת, ויגרמו לו לחשוב. יש המון אימרות ופתגמים המתייחסים לדילמה שלך, כמו למשל "קצת פחות זה קצת יותר" או "תפסת מרובה לא תפסת" או "יפה שתיקה לחכמים", ועוד. אם תקראי שוב את דברייך, תראי שאת מדברת רק על שתי אפשרויות קיצון: או לשתוק או לצעוק. כאנשים בוגרים, מצפים מאיתנו להיות מסוגלים לווסת את תגובותינו הרגשיות, ולבטא אותן בצורה תואמת ושקולה. מי ש"יורה" את הזעם שלו ללא בקרה, עלול להיתפס במקרה הטוב כאימפולסיבי, היסטרי, רגשני או ילדותי, ובמקרה הרע כמחוצף, אלים ותוקפני. אלה אינן תכונות שמעסיקים נוטים לחבב, ולכן הן יכולות לחבל בקידום או באהדה כלפייך. גם לבלוע את התסכול ולשתוק זה לא טוב. מי שכולא את זעמו ותסכולו לאורך זמן, מרגיש (ואף נראה) כמו חבית חומר נפץ מסוכנת, ומסתכן בפסיכופתולוגיה. אז מה עושים? קודם כל מכירים בכך שקיימת בעיה, ומנסים לעמוד על הדינמיקה האופיינית. מרגע שזיהית את הדפוס שלך, ופיתחת מודעות מכסימלית למצב, תוכלי לנסות ולהילחם בהרגלים הישנים, ולהתנסות בדפוסי תגובה חדשים. מניסיוני, זה די קשה (אם כי לא בלתי אפשרי) לעשות זאת בלי עזרה. ברוב המקרים דפוס כזה מופיע גם בהקשרים חברתיים ובינאישיים, ועלול לחבל גם בתחומים אלה. לכן, ההמלצה הטבעית שלי היא לפנות לפסיכולוג קליני, שיוכל לסייע בניטור ההתנהגות, בהבנת הגורמים העמוקים הנחים תחתיה, ובחיפוש דרכים חלופיות לביטויים רגשיים עוצמתיים. בהצלחה ליאת

רוצה להשתחרר מהעומס מהכאב מהצער אני לא יכולה יותר לסבול את עצמי באמת שלא יכולה

ערב טוב, המועקה אכן נשמעת כבדה מנשוא. היא זועקת מכל שורה. לפעמים, כאשר קשה לנו לסבול את עצמנו, כדאי למצוא מישהו חיצוני, שיסבול אותנו במקומנו, עד שנוכל - שוב - לעשות זאת בהצלחה. הנה, למשל אנחנו ! בשבילנו את רצויה ונחמדה גם כשקשה לך כל כך... צר לי שהיית לבד עם זה כל השעות האלה. ספרי מחר מה שלומך. ליל מנוחה ליאת

שונאת את עצמי שונאת!!!!!! אני בחורה דפוקה ומטומטמת כל כך מטומטמת סתומה טיפשה חסרת תקנה. בור ועם הארץ. אני שונאת אותך תמותי כבר.תמותי. כלבה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אחרוני הסטודנטים, מתחילים *מחר*, את שנת הלימודים האקדמית. סטודנטית אחת, מיוחדת במינה, מתחילה מחר במסע מרתק. בהצלחה, א ח ו ת י. מתרגשת איתך. שלך. איתך. תמיד. 'יעלה'

כמי שמתרגשת ומחשיבה במיוחד מסעות מרגשים, אני מצטרפת לברכות, תהא הסטודנטית אשר תהא (יש לי כמה חשודות). אין מסע מרגש מהמסע לקניית דעת. מצרפת עבור כל הסטודנטים שלנו את הקטע הבלתי נשכח שכתב אבא לאנריקו הקטן ב"הלב", ספרו האלמותי של דה-אמיצ'ס. "בית הספר כן, אנריקו יקירי, הלימודים היו לך לטורח, כדברי אמך. עדין לא ראיתיך הולך לבית הספר בלב חפץ ובפנים עליזות, כאשר חפצתי. עודך מואס במקצת בבית הספר. אך הגע נא עצמך, עד מה עלובים, עד מה שוממים היו ימיך אילו לא הלכת לבית הספר. לא היה עובר שבוע אחד וכבר היית מתחנן בידיים פרושות, כי שוב ישלחוך לשם, כי היית מתהלך אכול שעמום ואחוז כלימה ובוחל במשחקיך ובכל חייך. הכל, הכל לומדים כיום הזה, אנריקו שלי. תן דעתך על כל אנשי עמל אלה, ההולכים יגעים אחרי עמך יומם הקשה ללמוד בשיעורי ערב. על נשים אלו, על ילדים אלה ההולכים לבית הספר של יום ראשון לאחר שבוע של עבודה קשה, העולה לפי רוב על מידת כוחם. וחיילים אלה, התופסים לידם ספרים ומחברות והם אך עתה זה חזרו מאימוניהם המייגעים. תן דעתך על הילדים העיוורים, אשר למרות מומם נחלצים הם ללימודים ולבסוף תן דעתך על כלואי בתי הסוהר, כי גם המה לומדים קרוא וכתוב. ובבוקר, בצאתך מן הבית, זכור, כי באותו רגע ובאותה עיר גופא ממהרים כמוך למעלה משלושים אלף נערים להיכלא לשלוש ארבע שעות בחדרי כיתתם. ואף גם זאת זכור, בני, את כל אותם ריבוא רבבות הילדים הנחפזים בעת ובעונה אחת, לעת תחפז גם אתה, לבתי הספר שבכל ארצות העולם. דמה נא בנפשך איך כל צבא העתיד הרב והעצום הזה צועד: צועד דרך כפרים נידחים, דרך ערים סואנות, בחופי ימים ואגמים. פה בשרב שמש ושם תחת שמים מעוננים. בסירות – במקום שאין יבשה שם. בסוסים – במקום שהרגלים מתעייפות בו. במגררות על פני שלגים וקרחונים. דרך הרים וגבעות, עבור ביערים וצלוח נהרות, במשעולי הרים סלעיים. אם לאחדים אחדים ואם חבורות חבורות, ואם בטור ארוך ארוך וכולם – ספרים תחת זרועם, לבושים באלפי אופנים וסוגי מדים, מדברים באלפי לשונות, החל מבתי הספר שבקצווי תבל, במקומות קרח רחוקים ונידחים, ועד לבתי הספר של ארצות המזרח, השרויות בצל דקלים, הולכים המה באלפי רבבותיהם ללמוד את כל אותם הדברים עצמם באלפי דרכים ואופנים שונים! דמה נא בנפשך, ילדי היקר, מה רב ועצום נחיל נערים זה, בני מאות שבטים, מאות עמים, מאות ארצות. ותנועה זו, אשר לא שיעור ולא מידה לה ואשר גם אתה הנך חלק בה, והבינה נא: אילו עמדה לפתע כל התנועה הזאת ממהלכה, כי אז הייתה האנושות חוזרת לשפלותה הראשונה, כי דווקא תנועה זו היא הקדמה, היא תקוותו והיא תהילתו של כל העולם! חזק ואמץ אפוא, בני, החייל הקטן בצבא העצום והרב הזה. ספריך הם כלי נשקך, כיתתך – גדודך היא, ושדה המערכה – היא כל הארץ, וניצחונך – התרבות והקדמה. במערכה הזאת אל תהיה חייל מוג לב, אנריקו בני. אביך. " בהצלחה ובאהבה לכולם ליאת

ליאת, כמו תמיד, ריגשת אותי. גם את הסטודנטית שלי (אם יו?תר לי לדבר בשמה...). יעלה

חברים יקרים באתר פסיכולוגיה עברית, בעמוד הראשון, יש הפנייה למידע לגבי הרפורמה במערכת בריאות הנפש ויש שם עצומה נגד הרפורמה שעשוייה לפגוע באזרחים פצועי נפש בשירות הציבורי. אני חתמתי שם. אולי תצטרפו לחתימות? זה לא דורש הרבה זמן, ויש לכך ערך חשוב. כל אחד צריך בסך הכל לכתוב שם את שמו ואת מקום מגוריו. לא חייבים לכתוב שם משפחה. תודה

http://www.hebpsy.net/community.asp?id=85&cat=article&articleid=995

?

היי אני בשנות ה20 המוקדמות בעלי בן 30+ התחתנו לפני חודש ולא קיימנו יחסי מין לפני כן כי שנינו מתרבות שמרנית. התחתנו מרצון ולא משידוך. הקטע הוא שאני ובעלי שוכבים רק פעם בשבוע שזה נראה לי ממש מעט. האם ייתכן בן אדם שיש לו בטחון עצמי חברתי (יש לו כ5 חברים) וגם איתי הוא מדבר בסדר גמור אך יכול להיות שיש לו בעיה בתקשורת מינית או ליזום סקס?(אין לו שום בעיה גופנית) הוא לוקח כדורים נגד דכאון בשם פאקסט ועוד כדור לפעמים לכאבי בטן להסדרת עיכול האם תרופות הנ"ל פוגעות בחשק המיני?

שלום אושרת, מזל טוב לרגל נישואייך! בימים אלה ממש אתם עושים את צעדיכם הראשונים במסע הזוגי, וכמו בתחילתו של כל מסע, יש הרבה חלומות, יצר הרפתקנות, סקרנות, אך גם ערפל ואי בהירות לגבי המשך הדרך. כשיוצאים למסע בשניים, יש ללמוד היטב מיהו הפרטנר, עד כמה הוא מיטיב לכת, מה הקצב שלו, האם הוא מעדיף מדבריות או יערות, קניונים או שווקים, והאם בכלל שניכם רוצים להגיע לאותו יעד. זוהי נקודת הפתיחה במסעם של כל הזוגות שבעולם, ללא קשר לתרבות ממנה הם באים. לעולם תהיה תקופת הסתגלות, בה יש לתאם את המקצבים, את הרצונות, את הצרכים, את היכולות. נדיר מאד למצוא שני בני זוג המתואמים באופן מלא זה לזה למן ההתחלה. לכן, העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לך כרגע, זה להתחיל (כבר מהיום!) לבסס תקשורת פתוחה וכנה ביניכם. כך תוכלו להכיר וללמוד טוב יותר את הצרכים ההדדיים, ולהתכוונן זה לזו במידת האפשר. מעבר לכל זה, עליך לדעת שדיכאון, כאב בטן, ותרופות נוגדות דיכאון יכולים - כל אחד לחוד וכולם גם יחד - לפגוע בחשק המיני. תוכלי לנסות ולהעלות את הנושא בשיחות שלכם, ואם תתרשמי שמדובר באפשרות כזו, מומלץ מאד לחזור אל הפסיכיאטר שרשם את התרופה, ולבקש ממנו להחליפה באחרת. ועדיין, הייתי ממליצה לך להתאזר בסבלנות, להביא בחשבון מתחים ודאגות בני-חלוף של זוגיות בחיתוליה. מאחלת לשניכם מסע מרתק ומלא תגליות מסעירות :-) ליאת

יש לי הרושם שליאת היתה עדינה מידי: אחת מתופעות הלוואי של תרופות נוגדות דיכאון/חרדה היא ירידה בחשק מיני ובהנאה המינית (קושי להגיע לאורגזמה). אלה דברים שמשתנים לעיתים עם הזמן. מעבר לשיחה כנה ופתוחה עם בן זוגך הייתי ממליצה בחום שתגיעו ביחד לפסיכיאטר שרשם לו את התרופות כדי שאת תדעי יותר.

שלום ליאת, הכל חרא לי עכשיו בחיים מרגישה תקועה לא מצליחה להתקדם בתחום שהכי חשוב לי להיות בזוגיות ....6 וחצי שנים של לבד(גירושים כואבים התגברתי ) אחרי הרבה מאוד דייטים וקשרים סתמיים פשוט לא הולך הפחד וייאוש להשאר לבד אוכלים אותי ....יצאתי מהתק הכי גרועה בחיי(בריאות) וגם על זה התגברתי כי זה היה תלוי קודם כל בי ...אבל בתחום הזה של קשר עם בן זוג פשוט לא מצליחה לעבור לפגישה השנייה והשלישית ...אף אחד כמעט לא מוצא חן בעיני ורוב המקרים אני פשוט לא ממשיכה כבר לא מדובר פה על הפחד מקרבה אני חושבת שעל זה אני עובדת כל כך הרבה זמן בטיפול אלא בעיקר שבסוג הכרויות הללו בפגישה אחת ברוב המקרים אני לא מרגישה את הקליק ....ואז אני באה לטיפול ומוציאה את כל התסכול עלייה ועל הטיפול והיא כל הזמן אומרת לי שאני לא פותחת את התמונה לא נותנת צאנס להכיר שיש לי קביעות מסויימות ואני לא מצליחה לזוז .....וזה הכי משגע אותי אני מרגישה שהיא לא איתי בא לי להעיף ולא לבוא יותר נמאס לי להרגיש מתוסכלת גם אצלה ...אני פועלת לפי האינטואיציה שלי ואני מרגישה שאם הבחור הזה אני לא הצליח ללכת יד ביד אז למה לתת צאנס ולבזבז אנרגיות ...עברתי מפעמיים לשבוע לפעם ועכשיו הזמן בין פגישה לפגישה כל כך ארוך שזה לא אפקטיבי אני מאוד קרובה להרים טל או לשלוח sms ולומר לה שאני לא באה לפגישה הקרובה יצאתי מאוד עצבנית ועצובה לא מרגישה שהיא איתי בקטע הזה ושאנחנו לא מצליחות להתקדם ....כשיש רצון אז אפשר להצליח ואני באמת רוצה רוצה להיות בזוג ולהנות פשוט לא הולך לי...נמאס לי לא רוצה לחזור לכדורים הללו(חצי שנה בלי זה לא פיתרון).. אני.

ערב טוב, את מעלה שתי סוגיות הקשורות בזוגיות, האחת קשורה לקשרים שלך עם גברים, והאחרת לקשר שלך עם המטפלת. בשני המקרים, את רוצה קשר קרוב, אינטנסיבי, עמוק ומשמעותי, ומתקשה לקבל את הקשר כשהוא אינו נתפס ככזה. זה משהו שראוי להתבוננות ולתשומת לב. נסי לבחון מה קורה לך כאשר את נמצאת בקשר שהוא "עוד לא" או "כבר לא" במלוא עוצמתו. האם אין מקום בחייך לקשר שהוא "בדרך"? לפעמים, אחרי קשר קרוב שהכזיב, אנחנו משתוקקים לתיקון מהיר שישקם את הפגיעה והנזק, וימלא את החור המכאיב שנפער בנו. איכשהו, דווקא כאשר אנחנו מפסיקים לפחד מהלבד, ולומדים לחבב את עצמנו לא רק בזוג אלא גם לחוד - אבל לחבב באמת! - משהו משתחרר בנו, מתרכך, ומאפשר לנו להגיע אל הזוגיות מעמדה פחות תובענית ונואשת. אני מודעת מאד לעובדה ש'קל להגיד וקשה לבצע', ובכל זאת... מאחלת לך מכל לבי שתמצאי את האחד שיהיה ראוי להלך איתך יד ביד. ליאת

תודה ליאת על התשובה הכנה ...חייבת לציין לאור מה שכתבת שעברתי את התק הזו שלהנות להיות לבד אחרי בהלה מסויימת למדתי להנות ומשם צמחתי ובאמת התרכחתי אבל הייאוש משתלט שוב ,הרבה שנים לא רציתי, יותר נכון פחדתי ,אולם עכשיו אני מרגישה ששום דבר לא יכול לכאוב בכזאת עוצמה כמו בעבר (התחזקתי מאוד אחרי הסערה הבריאותיות שעברתי ).....אני כל כך רוצה להנות מהפירות שקטפתי בשנים הללו של הלבד ..אבל כאמור הייאוש משתלט ודבר ראשון שאני רוצה להעיף זה את הטיפול ....וגם זה מייסר אותי ....נמאס לי להיות במקום של תקיעות פשוט נמאס....אני.

שלום רב ביתי בת שנה ו 4 ביחד עים תינוק בן שנה ו5 הם שכנים והמון יחד החלטנו לשים אותם יחד אצל מטפלת יש לה גינה עים משחקים שפנים תוכים וכיף שם יש המון גירויים ביתי עצמאית היא משחקת יפה מאוד לפעמים לא מרגישים אותה אך התינוק השני כל הזמן צמוד אליה נתפס לה על הרגל כל המן קורה לה עים הוא יושן הוא פתאום קם ובוכה כשהיא באה אליו הוא מפסיק היא נשארת איתו עד שהוא נרדם גם כשהם משחקים יחד על השטיח בסלון עים צעצועים הוא צמוד אליה הוא לוקח המון צומת לב ואני די מוטרדת שמה ביתי לא מקבלת מספיק איזו הצעה אני יכולה לתת למטפלת כדי שהילד קצת ישתחרר ממנה ויהיה עצמאי כדי שהיחס יהיה שווה . תודה מראש

שלום עינת, בתך מתוארת כילדה פעילה ועצמאית, המסוגלת להעסיק את עצמה בצורה טובה מבלי להיצמד יתר על המידה למבוגר שאיתה. יש בכך כדי להעיד על התפתחות תקינה, ביטחון בקשר עם אנשים, סקרנות ועניין בסביבה. נדמה לי שכדאי מאד לשמוח בזה, ולא להטריד את עצמך בדאגה מיותרת. מרגע שהחלטת להפקיד את בתך במסגרת בה אינה מטופלת "סולו", עליך להביא בחשבון שתמיד יהיו מסביב ילדים אחרים עם צרכים משלהם, שיגזלו מידה זו או אחרת של תשומת לב. במקרה שאת מתארת לא נראה לי שיש יותר מדי סיבה לדאגה. אדרבא, לפעמים מטפלות וגננות מחבבות דווקא את מי שאינו מתיש אותן. המשיכי לעקוב, בכל מקרה, אחר תגובותיה של בתך ברגעי המפגש עם המטפלת בבוקר. אם היא עוברת אליה בשמחה ובנחת, נראה לי שאפשר להירגע. בברכה ליאת

אני מחפשת פסיכולוגית לבחורה בת 26, בעיקר לנושא חרדה חברתית (או משהו שקשור לחרדה כזו) וקשר למעי רגיז מאיזור ר"ג גבעתיים והסביבה. תודה.

שלום שרון, שלחתי לך המלצה למייל הפרטי, דווקא על פסיכולוג גבר. אם תרצי... בהצלחה ליאת

שלום, יש לי שני אחיינים (4, ו-2) שמעדיפים כל הזמן להשאר עירומים, וההורים לא ממש קפדנים בעניין, כלומר מעירים פעם אחת אולי ואם לא עונים להם אז לא נורא. אני נורא מתעצבנת מהמראה הזה, והם נוגעים אחד לשניה באיברים...... וזה נורא מעצבן?? מה דעתך

שלום ליאת, משפחות מאד שונות אלה מאלה בגישתן לעירום, למגע, למרחב האישי. יש משפחות בהן מתקלחים/מתלבשים/מתפשטים לעיני כולם, ויש משפחות בהן הפרטיות נשמרת בקפדנות מגיל מאד צעיר. יש משפחות בהן העירום אסור בכל מקרה, יש משפחות בהן הוא מותר רק בנוכחות בני אותו המין, ויש משפחות בהן הכל חופשי. מן התיאור שלך אפשר לחוש שמדובר במשפחה מאד סובלנית לנושא העירום, לפחות ככל הנוגע לילדים מאד צעירים. הנגיעה באיברי הגוף, כאשר היא נעשית בגיל זה, נובעת בדר"כ מסקרנות וקרבה טבעית, ונושאת פחות מטענים מיניים. מעניין מדוע זה מעצבן אותך כל כך, ומה זה מעורר אצלך. יש להניח שבבית בו גדלת הסגנון היה שונה. תוכלי להתנחם בחורף המתקרב, שיחסוך לך את זה לפחות לכמה חודשים. בהחלט יתכן שעד הקיץ, לפחות הגדול שביניהם יפתח מעט יותר מודעות למרחב הפרטי שלו ולצנעת גופו. בברכה ליאת

שלום ליאת, רציתי לשמוע את דעתך לגבי הרגשתי כלפי הטיפול. אני מרגישה כל השבוע, כלומר בין פגישה לפגישה, מין רעש כזה בלתי מובן. אני כל הזמן חושבת מה היה, מה נאמר שם, למה היא אמרה את זה, מה אני אגיד בפגישה הבאה, מה אני אסתיר, לאן אתן לה להגיע, ובאיזה נושאים אסור לה לגעת...להתייעץ איתה או לא? להתקשר אליה או לא... האם זה טבעי? זה מעייף אותי נורא... בזמן המלחמה לקחתי חופש, כלומר ביטלתי כל הפגישות בעת המלחמה כי לא היה לי כח להתמודד עם נושאים אחרים חוץ מהמלחמה, אז זה היה חופש של 5 שבועות, אז הרגשתי רע בגלל לחץ המלחמה ומה יהיה הלאה אבל לא היתה כל ההתעסקות הזאת בטיפול ובמה יקרה.....אני נורא לחוצה בפגישות ונורא מפחדת למרות שטוב לי עם המטפלת ומחכה לראות אותה!!! האם זה מוכר? טבעי? האם זה יעבור (אני שם כבר 9 חודשים)? תודה על התייחסותך

ערב טוב, התיאור שלך את ה"רעש" שבין הפגישות מדגים היטב מהי עבודה טיפולית. זאת התשובה לשאלה "איך טיפול עובד?". הדברים הנאמרים בשעה הטיפולית הם התרכיז, ממנו ממשיכה עבודה פנימית בלתי פוסקת, מודעת או לא מודעת. מעניין, לא מזמן קיבלנו כאן תלונה הפוכה, על שכחה בין המפגשים, כך שכל מפגש נחווה כחדש ונטול הקשר. שני המצבים כאחד מייצגים עבודה טיפולית. התכנים הטיפוליים ממשיכים להיות מעובדים, בשקט או ברעש, וכך גם היחסים הטיפוליים. אז כן, זה טבעי, וזה חשוב. אולי אם פחות תילחמי בזה - זה יעייף פחות. בהצלחה ליאת

האם אתם יכולים ליעץ לי פסיכולוג ילדים טוב ובעל שם באיזור רחובות תודה רבה בברכה מלי

מלי שלום, אנו לא נוהגים להמליץ על פסיכולוגים בפורום מסיבות מובנות. משתתפי הפורום יוכלו לפנות אל האי מייל האישי שצרפת ולמסור את המלצותיהם. בברכה, גדעון

שלום רב, חברי בן 28 ואנו גרים יחדיו מזה שנה. מאז הכרותינו הוא נלחץ רק מההורים שלי (למרות שאין לו שום סיבה, הם מאוד נחמדים אליו). הוא גם אינו מבין את סיבת הלחץ. הוא נלחץ כבר שבוע לפני שהוא מוזמן לארוחה. הלחץ מתבטא בגלי חום, דפיקות לב מואצות. פעם אחורנה שהיה אצלם הרגיש נפילת מתח בגוף ולא יכל לעמוד על הרגליים ונהייה חיוור. הזוגיות שלנו טובה מאוד. מה אפשר לעשות? איך להתמודד. הוא היה אצל פסיכולוג, זה לא עזר. האם יש טיפול או תרופה למצב זה? אודה לעל תשובתך

ביגי שלום, את מתארת תופעה חרדתית. אין סיבה שלא יעזר ע"י טיפול פסיכולוגי. הוא יכול להעזר בטכניקות הרפיה או ביופידבק כדי ללמוד לשלוט בתופעת ה"לחץ" ובטיפול פסיכולוגי באוריינטציה דינמית כדי להבין יותר לעומק את סיבת הלחץ. ממליץ לו לפיכך לגשת לטיפול פסיכולוגי נוסף. יש גם תרופות אנטי חרדתיות או אנטי דכאוניות עם אפקט אנטי חרדתי. בעיני האופציה הזו היא בעדיפות משנית, אך זו גם אפשרות. בברכה, גדעון

בני בן ה-3 גילה את האוננות כבר לפני שנה. אני ובעלי בחרנו להתעלם מכך בתקווה שזה יפסק לבד. אולם ישנם תקופות בהם הוא מאוננן בתדירות גבוהה יחסית (כפעמים ביום) והרבה זמן (במשך כשעתיים) , כך שאת פעילות אחה"צ הוא מבלה בשכיבה על הבטן עד שהוא נרדם. (הוא מעדיף את זה על פני כל משחק או טיול בחוץ) . מה עלי לעשות בעיניין?

שיר שלום, שני כיוונים לעשיה שלך בעניין: א. להבהיר לו (בצורה עדינה ולא מאשימה) שאוננות זה משהו שעושים בפרטיות. ב. להסיח את דעתו לכיוונים אחרים, כדי לעזור לו למצוא עיסוק מנחם אחר. אוננות מופרזת בגיל הזה נובעת לרוב משעמום או ממתח שהילד לא יודע לווסת.ואסיים בסיומת קבועה לגבי הגילאים הללו: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. ישנם ספרים רבים והם גם מתחדשים מידי פעם. ספרים כגון: "שנות הצמיחה" בהוצאת הדר, או "השנים המופלאות" מאת סלמה פרייברג. (אך בהחלט כדאי לגשת למדפים המתאימים בחנויות הספרים ולבחור מבין ההיצע הרב שישנו). כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בברכה, גדעון

לפני כשבוע דיווחה לי הגננת כי בני בן ה-3 משתמש לרעה בידיו, ז"א דוחף ילדים, מכה, מושך... בעקבות הדיווח צפיתי בבני בסתר בזמן פעילות בחצר וראיתי שהוא באמת דוחף ילדים ללא סיבה הניראת לעין, מכה, מעיף חולות, צועק, רץ ומאוד פעיל פיזית. בבית אני רואה את ההתנהגות הזאת, אולם במינון נמוך יותר. באלו דרכים עלי לפעול על מנת למנוע ממנו להשתמש בידיו לרעה? בבית אנו מדברים על הנושא, על כך שאין לגעת בגוף של חבר וכשייש בעיה פונים להורים או לגננת, אולם בשטח דברים אחרת.

נראה לי שזה מעבר ל"לדבר", , אני מציעה הסתכלות רחבה יותר של העניין וזה מנסיון, שאולי קיימת כאן רגישות חושית גבוהה, או להיפך תת רגישות , זה נקרא הפרעה בויסות החושים אל תיבהלי מהשם. אני מזמינה אותך לקרוא מאמר שמתפרסם בגליון 225 במגזין "הורים וילדים" של אוקטובר.

חגית שלום, שימוש בכוח הינה תגובה נורמטיבית בגיל זה. יכול להיות כתגובה לתסכול, או קושי לבטא עצמו בעזרת השפה, כמאבקי כוחות עם ילדים אחרים - חזקים יותר או חלשים יותר. כך או אחרת - הכיוון הכללי הוא לשים גבולות ולהגיב בהסבר על התנהגות לא נאותה. מה שאת עושה בבית על הגננת לעשות בגן. זה לא משתנה בין יום, אך זהו הכיוון הכללי. רק אם ההתנהגות הזו ממשיכה לאורך זמן שווה להתייעץ עם איש מקצוע - מומחה לגיל הרך. בהצלחה, גדעון

שכחתי להוסיף את הסיומת הקבועה: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. ישנם ספרים רבים והם גם מתחדשים מידי פעם. ספרים כגון: "שנות הצמיחה" בהוצאת הדר, או "השנים המופלאות" מאת סלמה פרייברג. (אך בהחלט כדאי לגשת למדפים המתאימים בחנויות הספרים ולבחור מבין ההיצע הרב שישנו). כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בברכה, גדעון

שלום, ברצונ לקבל יותר פרטים בבקשה על שיטת ה-EMDR (אבל לא הגדרה מילולית, כי על זה קראתי כבר). אני רוצה להבין את השיטה, אם היא מוצלחת, אם היא נוסתה כבר בארץ, ואיך אני אדע אם המטפלת שלי טובה בה או שהיא סתם מתרגלת אותה עלי? אודה לך על תשובה מפורטת

דנה שלום, כדי לדעת יותר על השיטה את מוזמנת לאתר הרשמי של האגודה: http://www.emdr.org.il/ למיטב הבנתי זוהי טכניקה שתומכיה מהללים אותה ואת יתרונותיה . ישנם מחקרים התומכים ביתרונותיה של השיטה. אני לא מכיר האם ישנם מחקרים המשווים בין השימוש בטכניקה זו לטיפולים אחרים מצליחים גם כן , כגון PE (שיטתה של ד"ר עדנה פואה). השיטה נוסתה בארץ. ולגבי המטפלת שלך - את יכולה פשוט לשאול אותה לגבי הניסיון שלה בשימוש בשיטה. בהצלחה, גדעון

שלום , אשמח אם תמליצו לי על ספר, אתר מאמר בנושא "עלבון". חיפשתי פה במאגר ולא מצאתי. תודה

דנה , אני מצטרף לבקשה: מאמר, ספר,סיפור, שיר - כל דבר שיעזור להבין את החוויה הרגשית של "עלבון" טוב יותר. גדעון

למומחים שלום, אני כותבת בקשר לבתי בת 25 שיוצאת עם גבר בן 30. בפעם השלישית שהגיע אלי הביתה הוא החל להתווכח איתי על נושא שאני העלתי לצורך שיחה והפך אותו לצעקות, כשאת הויכוח הוא סיים בהתרסה "זה מה יש" עלי לציין שמשפט זה נאמר לגביו כשהוא מצביע על עצמו בגאווה . בהמשך הוא נתגלה כקמצן באופן קיצוני לדוגמא, אחרי הצגה בתי היתה צריכה לחזור באוטובוס מאחר והוא טוען שזה פינוק לחזור באוטו שלו וחבל על הדלק. המרחק הוא 20 דקות נסיעה באוטו. בנוסף מתחשבן עם בתי על כל שקל בין אם זה בבית קפה, שיחת טלפון במכשיר שלו, מסעדה או כל בלוי אחר. עוד באמתחתו עצבנות שנראית לי סמויה, שטלתנות ובכל שיחה הוא תמיד הצודק . על המראה אני לא ארחיב את הדיבור כי זה פרט שלא אמור להיות חשוב.הוא כנראה ראה את הבעת פני מהתנהלותו עם בתי והחליט לא להגיע אלינו . בתי הודיעה לי היום שהיא והוא כנראה מתחתנים ועינכם הרואות את השעה אני לא יכולה לישון. אני מוטרדת מאוד והודעתי לה שאני לא שותפה למהלך הזה והוא טעות עקב חלק מהסיבות שמניתי לעיל. פנייתי אליכם אנא ייעצו לי מה עלי לעשות על מנת למנוע מהלך נוראי זה, איך עלי לנהוג? אני חושבת שעקב לחץ חברתי של בתי שכל חברותיה התחתנו או במערכת קבועה היא מתפשרת על מפלצת כזו. תודה

אני קוראת מה שכתבת וכואב לי יחד איתך, והכי כואב זה שנראה לי שעשית כל מה שיכולת, ויותר מזה אין באפשרותך, זוהי בחירתה של בתך את יכולה לייעץ לה ולקוות שתראה מה שאת רואה אך הבחירה הסופית גם אם אינה נראית לך, היא שלה, וכאמא שלה הייתה מציעה לך למרות הקושי פשוט לתמוך בה ולאהוב אותה, אם תראי לה כל הזמן רק כמה את אומללה מהבחירה שלה היא רק תתרחק ממך ותרגיש לבד,

תודה על תשובתך. אכן זו הדרך שנהגתי עד כה, אולם זו מערכת יחסים שסופה ידוע מראש. אין אני מתכוונת לוותר על בתי אולם ,לצערי הוא יודע להוביל אותה בדרך זו שהיא מוותרת על בני משפחתה. האמת אני חוששת לה מאוד וחשוב לי היום איך להגן עליה כלכלית לעתיד שהוא ידוע מראש. כוונתי היא לגבי התמיכה הכספית שהייתי אמורה לתת לה וחסכתי לה מיום היוולדה כעזרה להתחלת הדרך, ואם אתן לה אותה היום ברור לי שזה לא יחזור. ז"א שגם אם אבחר לתמוך בה נפשית אני לא אהיה בסדר כי, אני לא רוצה לתת לו את הכסף שהוא כל כך רוצה.

שלום, לבעלי לעיתים יש פרצי זעם שבהם הוא אומר משפטים כמו :אני אתפוצץ, אני אהרוג אותך וכולי. בעבר הדבר לווה ביותר ממילים: למשל פעם היינו ביחד באוטו והוא פשוט צרך אני אהרוג את כולנו ( היינו עם בננו בן השנתיים) ונסע למשך מספר שניות במכוון במהירות מופרזת עד שפתחתי חלון ופשוט צרחתי שיעצור. וגם היו כמה מכות לא יותר מדי חזקות אבל מכות. בשנתיים האחרונות מדובר במילים בלבד. הוא אומר את המילים בטון מאוד קשה וכל פניו מתכסות זעם. במצב כזה אני מרגישה פחד. בסה"כ הוא אדם הגיוני וטוב ואני לא יודעת איך להתייחס למשפטים כאלו ( שנאמרים גם בנוכחות ילדינו) ואם בכלל להתייחס או שזה נראה כמו כעס נורמאלי והפחד שלי הוא מוגזם??

ליאת שלום, את מתארת התקפי זעם , שבעלך מתקשה לשלוט בהם. אלימות מילולית היא עדיין אלימות. מכות הן מכות והארוע במכונית הינו מפחיד וטוב שהסתיים כך ולא יותר גרוע. השאלה היא: "האם בעלך מזהה את פרצי הזעם שלו כבעיה שלו"?. אם כן, הייתי ממליץ לו לפנות לטיפול. במידה ולא , הייתי ממליץ לך לשוחח איתו ולנסות לדבר איתו על כך שהוא מפחיד אותך ולנסות להגיע בצורה כזו ליעוץ. יתכן, שהוא ירצה ללכת ליעוץ זוגי, שכן הרבה פעמים הדיאלוג הינו: "אני מגיב למה שאת (או מישהו אחר) עושה". לטעמי - הפחד שלך הינו לגיטימי , לא מוגזם,ודורש התייחסות וסיוע מקצועי. בברכה, גדעון

היי אני בן 23 השתחררתי לפני שנתיים לא ממש יודע מה לעשות עם החיים שלי כבר הייתי פעמיים בארה"ב מאז השחרור, עבדתי בכמה עבודות (פוטרתי פעמיים-שלוש) אין לי מושג לגבי לימודים - לא יודע אם בא לי להיכנס למסגרת הזאת - פסיכומטרי, קורסים וכו' לא יודע בכלל אם רוצה לגור בארץ

אסף שלום, בעצם עומדות בפניך שתי אופציות מרכזיות: האחת - להמשיך להתנסות, לנסוע, לטייל, לעבוד ללמוד..וכך בתהליך הדרגתי של ניסוי וטעיה לגלות מה אתה רוצה מעצמך ומחייך. השניה - לפנות לטיפול פסיכולוגי ושם להבין לעומק את משמעות ההתלבטויות בהן אתה מצוי. יתכן שישנן עוד אופציות וגם מה שהצעתי אינו מבטל האחד את השני. בקצרה - הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול ולחפש בתוך עצמך את התשובות , במקביל לחיפוש החיצוני. בהצלחה, גדעון

שלום, רציתי שתעזור לי להבין מה קורה לי בתוך הטיפול. אני חושבת על המטפלת כל היום, רוצה לראותה, לשוחח איתה, להתייעץ איתה. אבל האמת כשאני שם בפגישה אני נורא מפחדת מהחשיפה... מעבירה את רוב הפגישה בשתיקה או בסתם נושאים (לא בדברים שרציתי וחשבתי עליהם במהלך השבוע)? המטפלת מרגישה בסבל שלי, היא מאוד סובלנית, מאוד רגישה ומנסה בכל כוחה להתקרב אלי ולעזור לי לסמוך עליה (היא אפילו לא התאפקה כמה פעמים ובכתה איתי).... אז מה לעשות, איך אוכל להיפתח למרות שאני מרגישה נורא טוב שם ומחכה ליום הפגישה.... מה לעזאזל קורה כאן? האם זה יעבור? האם אוכל להיעזר בה? איפה הבעיה אצלי או אצלה? *אני בטיפול כבר 8 חודשים. *הצגתי בהתחלת הטיפול את כל מה שמציק לי או כל הנושאים שרוצה לטפל בהם. אבל ברגע שהיא מנסה לפתוח נושא אני סוגרת אותו!!!

נוגה שלום, הטיפול , לעיתים קרובות, מהווה מעין "מעבדה" למה שקורה בחיים וביחסים הביןאישיים. כך למשל אם את בדרך כלל חוששת מחשיפה, אז סביר שגם בטיפול תרגישי כך ואפילו בעוצמה חזקה יותר. מדוע בעוצמה חזקה יותר? כי התהליכים הטיפוליים, ההתמקדות במטפלת, ההמתנה כל השבוע, הציפיה, התקווה...כל אילו יוצרים עוצמה רגשית . 8 חודשים זה לא הרבה זמן בחיים טיפוליים. אני מציע לך לשוחח עם המטפלת ולנסות להבין ביחד איתה מה חוסם אותך? ואפילו לבדוק יחד איתה ועם עצמך, האם הסובלנות , הרגישות והרצון שלה להתקרב ולעזור לך, חוסם אותך באיזה שהוא אופן? מקווה שתיעזרי ותפיקי מהטיפול, בהצלחה, גדעון

היה מרתק בעיניי לקרוא את העץ שהתפתח ברגע שנגעו במשולש של מטפל-מטופל- פורום וירטואלי. אבל אני מעוניינת למשוך את המחשבה לכיוון מעט אחר. הדיון סבב על תחושת המטופל ואני רוצה לדבר דווקא על המטפל (אולי כי אני באה גם מהצד הזה). אני קוראת בפורום זה המון זמן, חוויתי את התהפוכות של הפורום, את המריבות, התמיכה, הקשר של מנהלי הפורום עם חלק מהמשתתפים, את השינוי שעברו מנהלי הפורום (וכולנו מרגישים בשינוי זה) ועוד. אני לא יכולה שלא לחוש שההנחיה של הפורום הזו היא חוויה מעט משחררת עבור מנהלי הפורום. אני מרגישה שיש דברים שאתם אומרים ועושים כאן בפורום שכפסיכולוגים פנים מול פנים אולי לא הייתם מרשים לעצמכם לעשות או להגיד. למשל אני לא בטוחה לכמה מהמטופלים ליאת סיפרה על ירדנה הכלבה, על המעבר לעבודה חדשה או לכמה מטופלים אורנה קוראת בשמות חיבה כמו "מצחיקונת" וכ'ו. לפעמים נדמה לי כאלו אתם מחכים לשאלות בהן תוכלו להכניס קצת מכם דבר שלא מתאפשר בדר"כ בטיפול (וכאן כמובן נכנס דיון שלם וארוך על אסכולת הטיפול של כל אחד ואחד). מספיק לראות את הקשר שנוצר בין מנהלי הפורום לבין למשל נורית, ששואלת כל פעם מחדש לשלומכם ומתעניינת בנעשה בחייכם. טווח הרגשות שאתם מרשים לעצמכם להכניס לפורום מאוד גדול. ניתן היה לחוש בברור את הפגיעה של אורנה כשהתנהלה מתקפה כנגדה כשבערו הרוחות בגלל הבקשה לפתוח פורום תמיכה נפרד, ניתן היה לראות את ליאת נגררת למשחק של אלו שניסו לגרום לה להראות כמי שאינה שמה גבולות ו"זורקת" הערות ציניות. ניתן לראות את הקשר שפיתחו אורנה וליאת כלפי חלק מהמשתתפות בפורום. אורנה כתבה על העברה שנעשית כלפי מנהלי הפורום בחלוקה לשוטר הטוב והרע, אבל לדעתי ישנם תגובות של מנהלי הפורום שגוררים תגובות מפני שבניגוד לטיפול פנים מול פנים כאן המנהלים משתפים בחייהם ותחושותיהם כלפי המאורעות בפורום וכלפי המשתתפים (האם בטיפול קבוצתי הייתם קוראים בשמות חיבה לחלק מהמשתתפים? האם הייתם מביעים תמיכה בחלק מהדעות של המשתתפים בלבד). כשאני קוראת את מה שכתבתי אני רואה שזה קצת נשמע כאלו אני מאשימה במשהו וזה לא כך, אני סתם תוהה על המקום של המטפל בטיפול ועל הצורך שלו כן להיות נוכח שם, כן להכניס קצת ממנו לתוך החדר... במיוחד שכבר נוצר קשר חזק בין שני הצדדים. התופעות שתיארתי כאן בפורום קורות בעוד פורומים של תמיכה נפשית וזה בעיני מרתק במיוחד. מקווה לשמועת תגובה מכל מנהלי הפורום למרות שהיום זהו יומו של גדעון (ואני מניחה שהתגובות יהיו חייבות לבוא עם הרבה צינזורה בגלל הבעייתיות של להפתח כאן בתור מנהלי הפורום)

שלום דנה, גם אני קראתי בעניין רב את הדיון שהתפתח בנושא, ומצאתי את עצמי חושבת על המשולש המורכב "פורום-מטפל-מטופל". כמטפלת, שמעתי מספר פעמים מטופלים המדווחים על התייעצות אינטרנטית, ואפילו (פעם אחת) על התייעצות עם פסיכולוג אחר, המתמחה בשיטת טיפול שונה משלי. ברוב המקרים, ההתייעצות הנוספת הייתה ידידותית לתהליך הטיפולי, ונתנה משנה תוקף לדברים שקרו בחדר. העבודה כמנהלת פורום, הגם שהיא מרתקת ומספקת, אינה נתפסת בעיני כלל וכלל כחוויה משחררת. אדרבא, בגלל שאיני יודעת לבטח מיהו האדם שמן העבר האחר, אני נוקטת זהירות כפולה ומכופלת באמירות שלי. איני סבורה שקוראי הפורום יודעים על חיי הפרטיים יותר מהמטופלים שלי. את ירדנה מכירים כל המטופלים שלי, ומרביתם נפגשים איתה פנים אל פנים מדי שבוע. כשאני עובדת עם ילדים, ירדנה אפילו משודרגת לתפקיד מטפל משנה. נכון, עניין של השקפה וסגנון טיפולי... כמי שהתנסתה בהתערבויות טיפוליות חד פעמיות (ב"קו להורה", למשל), אני מודעת לכוחן ולעוצמתן, ומשתדלת ככל יכולתי להפוך גם תשובה קצרה למשמעותית ומזמינה למחשבה והתבוננות עצמית. לפחות ברמה המודעת, איני מחכה לשאלות מסוג אחד על פני שאלות מסוג אחר. אני מקדמת בברכה כל פנייה, למעט כאלה שתכליתן לעורר מהומה או לפגוע. לצערי, הללו מגיעות, לפעמים אל הפורום ולפעמים למייל האישי, ובכל פעם מחדש הן מצליחות להדהים אותי. לא יאומן כמה זעם ושיטנה אנשים יכולים להפנות כלפי אדם שהשתדל לעזור ולא הצליח לעמוד בציפיות. גם כאן צדקת כשהבחנת שמשהו השתנה. הנימה הופכת (לפחות אצלי) יותר ויותר פורמלית, זהירה ומדודה. אין זה מפחית ולו במעט מרגשותי כלפי הפונים, מתחושת המחוייבות והאחריות, ומן האהבה שלי לעבודתי. הפורום שלנו עבר הרבה מהפכים בשנה האחרונה. מעניין לאן זה ייקח מכאן להבא. שלך ליאת

תודה ליאת על התגובה. אני מוצאת את עצמי כל כך הרבה פעמים בשני צדדי המטרס כאן בפורום בגלל היותי מטופלת ומטפלת (חדשה כפי שבטח ניתן להרגיש). אני תוהה לעצמי האם השהייה שלי בפורום באה לענות לעצמי על סוגיות שונות שמטרידות אותי בתור מטפלת, ומכאן השאלות והמחשבות על מה שעובר על מנהלי הפורום (עד עכשיו אולי 95% מהפניות שלי נעשו בנושא זה). זה מדהים כמה המדיה הזו יכולה להיות מלמדת ומשכילה, אני מרגישה שאני נתרמת רבות גם על ידי התשובות של מנהלי הפורום (שמלמדות הרבה), וגם על ידי המפגש המעניין הזה בין מטופלים לבין המדיה שעוזרת להם להתמך בין הטיפולים. תחושת האחריות שלכם כמנהלי הפורום מורגשת תמיד כמו גם האכפתיות וניתן בהחלט לחוש במידת המעורבות הרגשית שלכם בנעשה בפורום. אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה מה להגיב על התגובות שלכם ובכל זאת אני לא מוצאת את המילים הנכונות לבאר את דבריי. אז לבנתיים אסתפק בתגובה זו. אורנה אשמח לשמוע גם את תגובתך שיהיה לכולנו שבוע מקסים :) דנה

דנה שלום, אכן היה מרתק לקרוא את עץ התגובות והמחשבות בנושא "הבגידה". וקראתי גם בסקרנות רבה את מאמרה של עירית פז (תודה על ההפניה). ההתיחסות שלך דנה מעניינת לא פחות: הפורום כחוויה משחררת עבור מנהלי הפורום...אתייחס לכך בקצרה ואומר, שכמובן כמנהל פורום אני אחרת מאשר בחדר הטיפול. הרי אני בתפקיד שונה, במדיה אחרת ולפיכך אני מביא לידי ביטוי חלקים אחרים שלי. (לא כל כך שונים , אך עדיין...). אך להרגשתי זו אינה חוויה משחררת כלל וכלל. אני חש את האחריות שבמילה הכתובה, את הצורך להבהיר את אמירתי..., את מגבלות המדיה הזו...ובעיקר את מגבלותי אני. ולגבי חדר הטיפול - ישנם דרכים כה רבות להיות נוכח כמטפל , ה"לוח החלק" הינה רק דרך אחת מהן. בברכה, גדעון

גדעון היקר, התגובה שכתבתי לליאת אמורה הייתה להכתב מחדש לשניכם ובטעות נשלחה לפני שהספקתי לשנות את מקומה בעץ. אז אני מפנה אותך אליה :)

הי דנה, קודם כל, אי אפשר שלא לשאול מה שלום ההזדהות ההשלכתית בימים אלה... אני אענה לשאלתך מאוד בקצרה (יש לי הפסקונת בין טיפולים), ואצטרף לדבריהם של עמיתיי המכובדים... גם אני לא מרגישה את הפורום כאתנחתה קלילה מעבודת יומי המפרכת. גם משום שהפורום הוא לפעמים מקום מאוד עמוס רגשית, וגם כי בקליניקה לפעמים מאוד מצחיק וחם... בדומה לכך, אני לא מרגישה את עצמי "סגורה" רגשית או "מכובדת" במיוחד בקליניקה (אגב, אני פחות ופחות זקוקה לכך ככל שאני "גדלה"), וגם לא "פתוחה" וחשופה במיוחד בפורום. מה זה אומר? אני לא בטוחה שאני יודעת, ואני מבטיחה לחשוב על כך עוד... להתראות בקרוב, אורנה

נפרדתי מחבר שאהבתי נורא בעצם הוא נפרד ממני, הוא לא רצה יותר אחרי שהיינו 3 שנים יחד, שעזבתי את בעלי בשבילו ואת הבית בשבילו עזבתי את מקום העבודה היציב שהיה לי במשך 10 שנים הכל כדי להיות איתו כי הכל נראה טוב אז, לאחר משברים קשים ביחסים ובגידות מצידו נפרדנו ואני עדיין אוהבת אותו וקשורה אליו נורא הוא כמובן המשיך הלאה בחייו והחליף בחורות כמו גרביים ממש, מקשר לקשר. אני כבר למעלה משנה בלי שום קשר רציני רק חושבת עליו לפעמים מנסה להתקשר וכמובן מקבלת תשובה שלילית ומשפילה מצידו, האמת שכל העניין הכניס אותי לדכאון עמוק ביותר, לא מוצאת עבודה חדשה, לא מרוצה מאיך שאני נראית, קשה לי נורא והאמת שאין לי חשק לחיות יותר. נורא הצטערתי על כך שעזבתי את בעלי שבאמת אהב אותי ולעולם לא בגד בי בשביל גבר שהתנהג אלי רע בגד שיקר הונה, לקח את כל כספי. טעויות על גבי טעויות עשיתי איתו. והכי נראה לי לא נורמלי שאני לא מצליחה להרפות מהמחשבות עליו ולקנא לו זה ממש מטריף אותי המצב הזה. לא מצליחה לחזור לשגרה רגילה לעבוד למחייתי לגור לבד עם בתי מנישואי, (בעלי לשעבר לקח אותה תחת חסותו עד שאצא מהמצב הזה היא בת 5 וזקוקה להרבה אהבה וטיפול) אני מרגישה אבודה נורא. היחיד שנשאר לי זה אבא שלי שאוהב אותי נורא ודואג לי ממש לעתידי ואני רואה שכואב לו עלי וקשה לי עם זה. אני בת 31 ומרגישה שזה בעצם סוף חיי.

מיטל שלום, לא רק בתך בת ה-5 זקוקה לאהבה וטיפול, אלא גם את. את סובלת מאוד ומייסרת את עצמך, על כך שעזבת הכל לטובת מה שנראה אז כדבר טוב והתגלה כמסכת קשה של שקרים ובגידות. הדבר העצוב הוא, שאת לא מצליחה להרפות ממנו ולהמשיך הלאה בחייך. לכן, את זקוקה לסיוע מקצועי. לבחון מה מניע אותך ולעזור לך להמשיך הלאה בחייך. תטפלי בעצמך לטובתך ולטובת בתך. אך תתני ליאוש ולדיכאון ולמחשבות על סוף החיים לשלוט בך. היי חזקה ואזרי כוח, גדעון

אורנה, אני נמצאת בטיפול כשנה וחצי. יש לי כימיה נהדרת עם המטפלת. הבעיה שלי היא שברגעים קשים אני מחכה לפגישה ומדברת על התחושות. אך בימים טובים יותר אני מגיעה לטיפול ושותקת. אין לי מילים. אין לי מה להגיד. דברתי עם המטפלת על הפסקה קצרה, דילוג על פגישה או יותר אך היא התעקשה שחוסר המילים שלי נובע מתחושת חוסר הטעם ועוד כמה תחושות שקשורות לדיכאון. הפגישות האלה ממש מעצבנות אותי. אני יושבת שותקת בוהה בחדר, המטפלת אומרת משהו ואני מאלצת את עצמי להגיב, בכלל כל הפגישה הזו מאולצת מבחינתי. במהלך השנה וחצי הפסקתי את הטיפול שלוש פעמים וחזרתי כאשר התחושות הקשות חזרו. מהפגישה האחרונה,אני כל הזמן חושבת ומתעצבנת על איך שתראה הפגישה הבאה. איך אני אמורה להעביר את הפגישות האלה? שוב להגיע ולשתוק ולהתעצבן ? כבר חשבתי לבטל את הפגישה הבאה בתירוץ מסויים, אבל ברור לי שבפגישה שלאחר מכן יפתח דיון ואני לא רוצה לדון. בשבועיים האחרונים אני מרגישה יותר טוב.אז למה לא להפסיק את הטיפול כשמרגישים יותר טוב? וכשארגיש לא טוב אז אחזור לטיפול. מטרת הטיפול מבחינתי היתה להרגיש סביר ולחזור לתיפקוד בלבד, אפשר להגיד שהמטרה הושגה. למרות שיש לי נפילות אבל זה לא בעוצמה של לפני שנה וחצי. מה דעתך?

שלום טל, אני נוטה להסכים עם המטפלת שלך שהפגישות הקשות בהן את שותקת הן לחלוטין חלק מהטיפול. אני מציעה "לבלות" את הזמן הזה בהתבוננות משותפת בתחושת 'אין הטעם' שאת מרגישה, וכמו שכתבתי מוקדם יותר היום - לשים מילים במקום בו היו התנהגויות (התנהגויות כמו שתיקה, כמו ביטול, כמו סיום טיפול שלוש פעמים). מבחינת השגת מטרות הטיפול, קשה לי להביע דעה בנושא. למה שלא "תשתמשי" בה גם כדי לחשוב על זה? לילה טוב, אורנה

השבוע הראשון שלי בלימודים נגמר. ואיך היה? היה כיף!!! (ככה ילדים עונים כששואלים איך היה בגן, נכון?) הלימודים מאוד מעניינים...! האנשים מקסימים... האווירה טובה ומרגיעה... אפילו המרצים בסדר. אני חושבת שזה היה השבוע הכי חברותי שהיה לי בחיים אף פעם לא יצא לי להכיר כל כך הרבה אנשים (שלא צריך לשמור מהם דיסטנס ולשים גבולות). החלטתי שאני נותנת לדברים להיות ולקרות ולא נותנת לפחד להרחיק ולשתק אותי. עברו 3 שנים מאז שעזבתי את בית ספר ורק עכשיו אני יודעת כמה עברתי מאז... פעם לא הייתי מסוגלת לשבת בכיתה הייתי קמה ויוצאת והולכת וחוזרת והמוח שלי היה עסוק ועמוס נורא ולא הצלחתי לשלוט על כלום ולא הצלחתי להירגע. פחדתי שזה מה שיקרה לי גם עכשיו, אבל כל השבוע ישבתי בכיתה בשקט ממוקדת ומקשיבה וסיכמתי (בתיכון לא כתבתי אף מילה במחברת!) והשתתפתי... התחברתי להרבה אנשים ונתתי להם להתקרב ובערב הם באו אלי למעונות ואני אליהם והאמת? אני די גאה ומאוד שמחה מזה. מסתבר ששנים של טיפול זה משתלם :) הערבים לא היו כל כך קלים והיו רגעים שרציתי לברוח מכולם והייתי צריכה את השקט ואת הלבד. ולא היה שקט ולא היה לבד אז ישבתי בחוץ באיזה מקום ובכיתי. אני יודעת שלוקח לי זמן לווסת ולהגיע לשיווי משקל (ככה קורה לי תמיד בהתחלות- אני יותר מבסדר...עד שאני מתפרקת ואחר כך חוזרת להיות בסדר עד ההתפרקות הבאה). מקווה שזה יתאזן בקרוב ושתהיה שנה טובה טובה (היא התחילה בצורה מבטיחה לשם שינוי!) רשת הסטודנטית הרישמית

שלום סטודנטית רשמית יקרה, מה שכתבת נשמע ממש נפלא! איזה יופי שהשתתפת והתחברת והתרכזת וסיכמת ושמחת והרשית לעצמך גם לבכות... כל-כך הרבה דברים בכל-כך מעט זמן... אגב, כשילדים חוזרים מהגן ומביה"ס הם גם אומרים לפעמים: "היה מגעיל", ואפילו: "לא רוצה לדבר על זה בכלל", כך שאני שמחה שאת היית 'ילדה' של "היה כיף!!!". ממשיכה להחזיק לך אצבעות (ואגב, אשמח מאוד לשמוע גם את דעתך בדיון הנמצא תחת הכותרת 'בגידה'), אורנה

זו סוגייה מעניינת שאני עוסקת בה מפעם לפעם מכיוונים שונים. אחשוב על זה ואגיב אחרי ארוחת הערב :-)

בוקר טוב, בהמשך למה שרשמתי בלילה, אנירוצה לציין תגובה שלי שאני לא יודעת אם היא נכונה. כשבני אומר שהוא הולך לחבר התגובה שלי היא צינית: אני פוחדת שתראה שם בבית טלפון או כסף ותגנוב. או: אני צריכה להחביא ממך את הארנק שלי כדי שלא תגנוב לי כסף. אסור לך לצאת לקניון כי אתה עלול לגנוב מחנויות. וכו' אני לא יודעת אם התגובה המילולית שלי נכונה, או שזאת סתם עקיצה מיותרת או אפילו מזיקה. אנא תגובתכם אני ממש לא יודעת איך להתנהג במצב. זה. בעבר בני היה בטיפולים פסיכולוגים אך תקופתם הסתיימה

שלום אסתר, אני נוטה להסכים שיש בעייתיות בשני סוגי התגובות שבנך מקבל: מצד אחד, הוא מקבל תגובות ציניות ומעליבות, ומצד שני הוא מקבל תגובות רכות וסלחניות (משני הוריו - אביו ש"לא עושה עניין" ואמו שליבה נכמר על הילד...). בין השורות שכתבת, אפשר לקרוא כיצד בנכם מבקש מכם תגובה ברורה, יציבה וחד-משמעית. הכוונה לאו דווקא לענישה קשה במיוחד (וודאי לא לענישה גופנית), אלא לנוכחות הורית חזקה ומיטיבה. כדי ללמוד איך עושים זאת עם הנער הפרטי שלכם, אני מציעה לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג/ית קליני/ת. במרבית המקרים מדובר במספר מצומצם של פגישות בהן מלבנים משהו ביחד - מאוד מומלץ... בהצלחה, אורנה

היי אורנה, ברצוני לשאול האם כתיבה בפורום יכולה להיתפס אצל המטפל כסוג של בגידה ? האם הוא עלול להיפגע מכך ?

בוגדת יקרה, את מעלה שאלה מעניינת מאוד, והייתי שמחה לקרוא על תחושות המשתתפים בפורום שיש להם גם מטפלים משלהם (זה אולי המקום לשאול בסוגריים - איפה אתן, משתתפות קבועות יקרות שלנו?). כתשובה, אני רוצה לכתוב לך משהו כללי ומשהו אישי. הכללי הוא שאם עולות אצל המטופל תחושות של בגידה במטפל, או תחושה שהמטפל נפגע מפיזור "תשומת הלב", אלה נושאים חשובים הנוגעים ביסוד הקשר הטיפולי, ומאוד כדאי לעבוד עליהם בתוך הטיפול. לכשעצמי, קשה לי לדמיין מצב בו ארגיש פגועה ממטופל שכותב בפורום. אין ספק שהפורום עונה על צרכים רגשיים מסויימים, אך עם כל הכבוד (ויש כבוד...), מדובר בחוויה רגשית מוגבלת ומצומצמת באופן ניכר בהשוואה לקשר טיפולי (ויעידו על כך ההמלצות החוזרות והנשנות שלי לא להסתפק בפורום וליצור קשר טיפולי אישי). אשמח שנמשיך לדון בכך, אורנה

אורנה יקרה, נראה לי שהשאלה (בשבילי לפחות) היא האם מטפל ירגיש נבגד אם המטופל כותב *עליו* בפורום או מתייעץ לגבי הטיפול, ולוא דווקא על המטופל עצמו. בטיפול הקודם כתבתי המון על המטפלת ועל הטיפול והרגשתי קצת בוגדת... ברור, לא? אבל סתם לכתוב על דברים שאני עוברת ללא קשר לטיפול, ממש לא נראה לי בגידה... שיהיה סוף שבוע נפלא תמר

שלום לכולם ולאורנה, אני מטופלת שמבקרת כאן ובפורומים השכנים. לפעמים בוחרת לי הודעות מעט לפתוח. לעיין. הודעה שכותרתה "בגידה" משכה וסקרנה ודברה אל עולמי. והנה, פעם בכמה חודשים מחליטה גם לרשום מילים ספורות. על-פי רוב ובמיוחד לאחרונה, איני כותבת כאן או בפורום אחר. נהגתי לעשות זאת לפני תקופת מה, לפרק זמן לא ארוך במיוחד ובאופן די אינטנסיבי. ראשית, אורנה, אהבתי מאד לקרוא את דברייך. כשכתבתי בעבר וירטואלית, לא כתבתי על הדמות המטפלת עצמה (ככל הזכור לי) אבל כן הבאתי נושאים שנבעו משם. חשפתי והבאתי לפורומים את מה שהסתרתי ולא הבאתי או התמודדתי אתו בחדר הטיפולי. תחושת הבגידה הייתה גדולה וחזקה. זהו, כמובן, נושא שחשיבותו קרדינלית למהלך הטיפולי, ואכן, ברבות הימים דובר עליו רבות ועוד ידובר ועוד ועוד. זה התחיל בבושה ואשמה גדולות שהתמעטו עם הזמן. בדיעבד, כנראה שהכתיבה המאד אינטנסיבית בפורומים כתחליף או כמקום לברוח מהטיפול אליו לא הייטבה עימי אישית. היא עוררה חרדות רבות, גם היה כאן סוג של התמכרות ועוד כהנה וכהנה. לא אפרט כעת. במי שניסה לטפל, על כל פנים, נראה שלא פגעה כלל וכלל. אם נגרם נזק - הוא נגרם לי. לכן, טוב, לדעתי, שנושא מעין זה יובא לטיפול ורצוי לא להתמהמה איתו (אם רק יכולים). רציתי גם לציין שלעתים אני קוראת הודעות ומביאה את הרגשות הקשים שהתעוררו אצלי בעקבות הקריאה לפגישות. התגובות שלי לא נראות על גבי הפורומים, אלא מובאות אך ורק לשם או נרשמות ככה סתם על גבי מחשב. הודעות מכאן, למשל, יכולות לשמש כחומר טיפולי טוב מבלי שאהיה באמת מעורבת. זה גם משאיר אותי פגיעה פחות. דבר נוסף לסיום, יש לי תחושה שמי שמנסה לחפש בפורום וירטואלי תחליף לחוויה האישית העמוקה, שניתן להשיג רק בקשר טיפולי של פנים מול פנים - ימצא עצמו בעל תיאבון רב שהולך ומתגבר ומתגבר ולעולם לא מסופק. וכאשר לא יידע גבול, יתעוררו קנאתם וכעסם של הסובבים. זו תופעה, כך נדמה לי מעיונים במהלכן של השנים, שחוזרת על עצמה. חוזרת ומשתחזרת. מטופלת ותיקה

שלום למשתתפי הפורום. (אורנה, הנה אני...) בעבר, הייתי משתתפת פעילה יותר בפורום. כשהרגיש לי נכון, נעזרתי. לאחרונה אני בעיקר עוקבת אחרי הדברים הנכתבים. פחות זקוקה להשתתפות הפעילה. מעולם לא הרגשתי "בוגדת". גם משום שהפורום כל כך שונה בעיני מטיפול "אמיתי", וגם בזכות הפתיוחת שלי מול המטפל. שיתפתי אותו כשהרגשתי צורך, בדברים שעלו פה, בין אם היו קשורים אלי ישירות ובין אם לא. מעולם לא חשתי בתגובותיו, שהוא מרגיש "נבגד". תמיד ידע להשתמש בחומרים שהבאתי ולרתום אותם לתהליך הטיפולי. שבת שלום הדר

היי כולם, נחמד העץ שהתפתח לו כאן. הרבה זמן לא היה עץ כזה... זה מה שאהבתי בפורום פעם. ואני יודעת שלכאורה זה לא קשור, אבל זה מאוד קשור. היום אני כותבת פחות כי פנייה ישירה לפסיכולוגים נתפסת בעיני יותר כבגידה מאשר השתתפות בקבוצת התמיכה שהייתה פה פעם. שבת שלום. נורית

וואוו מה נהיה כאן...בסך הכל רציתי לדעת שהמטפלת לא נפגעת מהכתיבה בפורום

שלום לכולם, שלום אורנה, מצטרפת באיחור לדיון, עקב נבצרות זמנית, בסוף השבוע. תחילת ההשתתפות שלי בפורום, היתה סמוכה לתחילת הטיפול שלי. הכל היה לי חדש, גם היחסים עם המטפלת שלי. כשהפורום הפך עבורי למקום חשוב ותומך, הרגשתי לא טוב, עם זה שאני לא מדברת על זה בטיפול שלי. אני לא חושבת שהמילה 'בגידה', מתאימה למה שהרגשתי, אבל כן הרגשתי, שאני מפספסת משהו, בזה שאני מסתירה את העובדה שאני משתתפת בפורום. שאני נעזרת ונתמכת בו. אי הנוחות גברה, כשהודיתי, ביני לבין עצמי, שמאוד לא הייתי רוצה, שהמטפלת שלי, תקרא אותי בפורום. היו דברים רבים, שרשמתי כאן, בעיקר על היחסים ביני לבינה, שלא הייתי מסוגלת לשתף אותה בהם. התחושה הלא נוחה, *לא* נבעה מעצם זה שאני מתייעצת, עם מישהו מלבדה, על ענייני הטיפול, אלא מהתחושה שלי שבהסתרה הזו, יש משהו לא נכון. עם חלוף הזמן, סיפרתי לה, על ההשתתפות שלי בפורום, גם אם לא בפרטי פרטים. את היכולת שלי, לפתוח את התקשורת שלי איתה, על הנושא הזה, ועל נושאים רבים אחרים,רכשתי לא מעט *כאן*, בתשובות שקיבלתי ממנהלי הפורום, וממשתתפיו. מוסיפה עוד מילה, על ההיעדרות היחסית *שלי*, מהפורום. כמו הדר, גם אני מרגישה, פחות צורך, לכתוב כאן לעיתים תכופות. כרגע אני בעיקר קוראת. את כולם, כל הזמן. כמו נורית, גם אני מתגעגעת לימים העליזים, בהם הרגשתי, שבמקרה הצורך, אוכל למצוא במקום הזה, תמיכה אמיתית. הפורום הזה, עדיין חשוב לי מאוד. שבוע טוב, יעלה

שאלת היחסים שבין הטיפול לאינטרנט (ואני בכוונה לא קוראת לזה "שאלת הבגידה") היא שאלה מעניינת שאני חושבת שאין לה תשובה אחת וחד משמעית. התשובה לשאלה הזו תלוייה מאוד במטופל, במטפל וכמובן בקשר בינהם. אני יכולה להגיד על עצמי, שכמי שמכירה את שני העולמות, עולם הטיפול פנים אל פנים ועולם התמיכה ברשת- מעולם לא הרגשתי מאויימת מזה שמישהו שנמצא איתי בקשר טיפולי פנים אל פנים מקיים קשרים "טיפוליים" ברשת. להפך, אני חושבת כשהמטפל לא מאויים זה יכול להיות אפילו כלי טיפולי מצויין (העברתי על זה הרצאה ממש לא מזמן :-)). שמעתי כבר על לא מעט מטפלים שמפחדים מהרשת. לפעמים הפחד הוא טכנולוגי ונובע מחוסר הכרה של המדיום ולפעמים הוא מהותי יותר ומתעסק בשאלת "הבגידה" ואולי גם האגו (אגו זו לא מילה גסה, נכון?). המשלוש שבין המטפל, המטופל והפורום (או איש הטיפול בפורום) הוא לא פשוט וחשוב שיהיה מדובר בצורה זו או אחרת בטיפול, אחרת זה גם יכול להיות הרסני. אפשר להחליט שמשאירים למטופל מקום להיות בו בלי לשתף את המטפל, אבל עצם ההחלטה צריכה להיות מדוברת. בפורומי תמיכה ברשת מתרחשות העברות עוצמתיות מאוד וכשהפונה לפורום הוא מטופל בעצמו אז יש להעברה הזו משמעות נוספת (שלדעתי קשורה באופן ישיר למרחב הטיפולי הרגיל) כי אז אורנה היא לא רק אורנה, היא פסיכולוגית, היא כמו הפסיכולוגית שאני פוגשת פנים אל פנים - היא מקבלת אותי ככה או אחרת- שזה דומה או שונה מאיך שהפסיכולוגית שלי מתייחסת אלי. יש מטופלים שבוחרים להשתמש ברשת כדרך לפצל את הטרנפרנס או כדרך להחזיק במקומות שונים חלקים שונים מהזהות ומהקיום שלהם (זה נשמע דרמטי, אבל זה די פשוט). כבר ראיתי אנשים שבטיפול הציגו חלקים מסויימים ודיברו על נושאים מסויימים ובפורום התעסקו בנושאים אחרים. למה הנושאים האלה לא הגיעו לטיפול? זו שאלה שכדאי לדבר עליה. אם היא תדובר- סביר להניח שהיא תקדם את הטיפול, אבל אם לא- אז יש סיכוי שהיא גם תחבל בו (לא בהכרח, אבל קיים סיכוי). באופן אישי, אני יכולה לספר על עצמי (ומקווה שלא אשאר כאן חשופה מיידי) שהגעתי לטיפול אחרי הרבה זמן שגלשתי ברשת ובפורומים כאלה ואחרים שלמדתי בהם את השפה הרגשית והטיפולית (אחרת אני לא חושבת שהייתי מגיעה אי פעם לטיפול). כשהתחלתי את הטיפול הייתי מאוד מאוד סגורה, הפסיכולוגית שלי (שלא היתה מומחית גדולה באינטרנט) ידעה שהגעתי מהרשת ומאוד עודדה אותי לכתוב בפורומים, לשתף כמה שיותר ולשמוע כמה שיותר קולות (למרות שהיא לא ידעה מה זה פורום בכלל). אני חושבת שהיא, כשאשת מקצוע, היתה במקום כזה שלא הרגיש מאויים וחשבה שמה שהכי נכון בשבילי זה שאלמד לשתף ולהתחבר- ולא משנה באיזו דרך. אני חייבת להודות שזה לא היה לי קל ושככל שנקשרתי יותר לטיפול- פחות ופחות כתבתי באינטרנט. הרגשתי שאת מה שאני כותבת ברשת אני לא צריכה להגיד יותר וידעתי שזה יכול להרוס לי.לא רציתי להכניס אנשים לטיפול שלי. רציתי לשמור עליו ולהשאיר אותו שלי, נקי, עד כמה שאפשר. בגלל שמאוד נוח לי ברשת זה יכל בקלות להחליף את הקשר איתה (שגם ככה לא היה פשוט בשבילי ולקח לי הרבה זמן ללמוד להיעזר בו). היא נתנה לי את המייל שלה ואני כתבתי לה בין הפגישות את מה שלא הצלחתי להגיד בתוכן (גם השימוש במייל בטיפול הוא נושא מרתק ששווה לחשוב עליו, הוא יכול להיות חומר נפץ, אבל בטיפול שלי הוא נכס אמיתי ששתינו עושות בו שימוש מועיל ומקדם). בהתחלה הרשת תפסה מרום חשוב בחיים שלי ולכן דיברנו עליה הרבה בטיפול. היום אני יודעת שדיברתי דרכה. דרך מה שקרה לי באינטרנט סיפרתי לה על עצמי את מה שלא יכלתי לספר ישירות. אז, לא כל כך הבנתי את זה... אני זוכרת שיום אחד, בערך שנה אחרי שהתחלתי את הטיפול, סיפרתי לה בהתרגשות שיש יום עיון על הרשת שבו השתתפו הרבה אנשים שאני מכירה ושהזמינו אותי לשם ושאני מתרגשת כי אפגוש שם אנשים שאת רובם לא פגשתי פנים אל פנים. כמה ימים אחרי שדיברנו על זה היא צלצלה אלי ושאלה אם זה יהיה בסדר שהיא תבוא ליום עיון הזה (באיזה תרוץ משונה שהמכון שבו היא עובדת חושב לפתוח יום אחד פורום באינטרנט). אמרתי לה שזה בסדר לי, וככה קרה ששתינו הגענו לשם ביום הזה, היא ראתה את כל האנשים שדיברתי עליהם ואיתם, על הבמה ומתחתיה ובעיקר ראתה אותי בתוך האינטראקציה המוזרה הזו. אחרי תקופה מסויימת היא סיפרה לי שהיא באה לשם כדי ללמוד קצת על העולם שלי. מאז עברו הרבה הרבה מים בנהר, הקשר שלנו הלך והתחזק והיום מספיק בטוח לי שם (וגם לה אני חושבת) שאני יכולה לדבר כאן על הקשר ואני יודעת מה חשוב להגיד לה, איך ומתי. היא שמחה כשאני כותבת בפורומים. היא יודעת שאני כותבת עליה, אבל גם יודעת שכשיש לי משהו חשוב להגיד אני מראה לה או אומרת לה- אנחנו סומכות אחת על השנייה. אוח, אני יכולה לכתוב על זה מגילות, גם תיאורתיות וגם של סיפורים אישיים, אבל כדאי שאני אעצור, אולי פעם אכתוב על זה ספר ;-) (סתאאאם).

הי רשת, זה היה מאוד מעניין ומלמד (כשקראתי חשבתי שאת לא רק שאת סטודנטית נהדרת, את גם מרצה מצויינת...). היה לי חשוב לקרוא זאת, משום שבעבר תהיתי איזה מקום מקבל הקשר הווירטואלי ביננו (במיוחד ברגעיו היפים) בתוך הטיפול שלך. שמחתי לקרוא שלא פיצלת את הטרנספרנס, ושיכולת להשתמש בפורום בתוך הטיפול בצורה מיטיבה ומגדלת. היה נחמד לקרוא שדרכך גם המטפלת שלך נחשפה לעולם הווירטואלי... לילה טוב, אורנה

שלום , הייתי אלמנה עם ילדה שהייתה בת שנתיים . התחתנתי שוב כאשר בתי היתה בת 6 ובן זוגי היה רווק. בעלי דרש לאמץ את הילדה .בהמשך נולדה לנו בת משותפת . היום בתנו המאומצת בת 29 בעלי אדם מאד סגור ומופנם וקשה להראות ולבטא רגשות. לבת המאומצת יש המון כעסים על אבא שלה המאמץ.(את האבא הביולוגי היא לא זוכרת) עד כדי כך שהיא טוענת בפני שאין לו את הכישורים להיות הורה. הבעל שלי מנגד מרגיש את הכעס של בתנו המאומצת והוא כל הזמן מתגונן בצורה מילולית אגרסיבית.בכל מקרה הוא אדם שסובל מהתפרצויות של כעס ואדם חרדתי שלא מעונין בטיפול תרופתי. אני תקועה באמצע ומנסה לפשר בין שניהם ככה עשיתי הרבה שנים. היום אני מבינה שטעיתי. אני מתארת לי שיש צורך בטיפול פסיכולוגי. הבת שלי טופלה בעבר וכן אני טופלתי. השאלה שלי : האם רצוי שהטיפול יהיה משפחתי או הבת והאבא לבד או אני ובעלי לבד בהתחלה? תודה רוני

שלום רוני (או יוני?), משפחות המורכבות מכמה משפחות הן תמיד משפחות מורכבות... ואת צודקת שהאתגר ליצור חיבור ובו בזמן לשמור על הנפרדות והייחוד של כל "פלג" הוא אתגר מתמשך (שלא שייך רק לזמן בו הילדים קטנים). אני חושבת שטיפול משפחתי הוא רעיון אמיץ ונפלא. אני לא הייתי מטרידה את עצמי כרגע בשאלה מי המשתתפים המתאימים לטיפול. כדאי לאתר מטפל/ת משפחתי/ת מומלץ, להגיע בהרכב מלא לפגישות היכרות עם המטפל/ת בהן תוכלו לספר את הסיפור המשפחתי/הסיפורים המשפחתיים, ולהחליט אז בעזרת המטפל/ת כיצד ממשיכים הלאה. אני מאחלת לך הצלחה רבה, ומקווה שתמשיכי לעדכן אותנו (אני בטוחה שמשפחות רבות ישמחו לקרוא עוד על ההתמודדות שלכם). בברכה, אורנה

היי, המטפל שלי (כבר 4 שנים), עבר ארוע לב אבל הוא בסדר. הדבר הראשון שחשבתי הוא כשאנחנו נחדש את הפגישות הוא לשאול אותו אם אפשר לתת לו חיבוק? האם הגזמתי? האם זו חדירה לפרטיות?

דואגת יקרה, אני שמחה שהמטפל שלך בסדר, ואני שמחה שיש לך רגשות כה חמים כלפיו. אין כל רע ברצון שהתעורר בך לחבק את המטפל, זה לגמרי מובן לי. אני חושבת שהדבר הנכון יהיה לבטא את התחושות האלה קודם כל במילים. בטיפול, אנחנו הלא משתדלים "לשים" מילים במקום בו היו התנהגויות. למשל, אם מטופל "מתנהג" את הפחד או את הכעס שלו, ולא מגיע לפגישות בזמן, אנחנו מנסים לדבר את זה: מה זה אומר? למה זה קשור? מה התעורר בפנים? מה זה מזכיר? אני חושבת שכדאי לעשות משהו דומה גם עם הדאגה והחיבה שאת מרגישה כלפי המטפל שלך, שבאמת עבר משהו קשה. ומי יודע, אולי אחרי שתדברו את זה תוכלי גם לתת לו חיבוק אנושי וחם... בברכה, אורנה

ד"ר שלום! אני בת 27 וסובלת מבעיית פחד קהל כבר שנים רבות . זו לא ברמות של פגיעה בתפקוד יומיומי אלא בסיטואציות מאד ספציפיות, עם רובן אני הולכת להתמודד בקרוב בגלל תחילת לימודים מסויימים . אני יודעת שמומלץ טיפול התנגותי קוגניטיבי , השאלה שלי היא האם יש טיפולים קצרי מועד לבעיה הזו כי המועד מתקרב ואני די חוששת מהצפוי . האם יש תרגילים שאני יכולה לעשות בינתיים עם עצמי כדי להתגבר על זה?

שלום גלית, כל הכבוד על הפנייה לתחום לימודים שיחייב אותך להתמודד עם החרדה! טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הנו במרבית המקרים טיפול קצר יחסית. הטיפול יכלול "שיעורי בית" לתרגול עצמי, אך איני רואה טעם בהמלצות כלליות שאינן מותאמות לך באופן אישי. כדאי להתחיל את הטיפול בהקדם, לתרגל, ולהינות מההישגים כבר בסמסטר הקרוב... המון הצלחה, אורנה

אשמח לקבל המלצה לבחורה בת 26 לפסיכולוגית..בנושא חרדה חברתית וכו' באיזור שצוייין

יש לי מישהי בשבילך... תתני לי מייל ואשלח לך

שלום שרון, הבקשה של רשת לקבל את המייל שלך תקפה לגבי כולנו - בפורום שלנו המלצות על מטפלים נשלחות רק למייל האישי (אז כדאי לצרפו...). בהצלחה, אורנה

אשמח אם תשלחי את ההמלצה לאימיים וגם אם את יודעת עלויות וכו'....

היי אני יודעת שזה לא הפורום המתאים, אבל פשוט מניסיון התשובות בפורום השכן לא ממש מספקות (אני לא מעוניינת בהפניה, אני מעוניינת בעצה), הבעיה היא כזאת: כשהשתחררתי, ישר התחלתי ללמוד, לא לקחתי חופש, לא כלום. למדתי שנתיים ובשנה שעברה תקף אותי דיכאון מר שבעקבותיו הפסקתי להגיע ללימודים. לא סיימתי את השנה. השנה החלטתי לצבור כוחות, ולא ללכת ללימודים אלא למצוא עבודה. אבל הפנטזיות נשארו פנטזיות, אני לא מוצאת עבודה, אני שולחת עשרות קורות חיים ביום, אף אחד לא חוזר. לצערי לא למדתי לתואר, כי אין לי בגרות מלאה או פסיכומטרי. אני סובלת מלקויות למידה ודיכאונות חוזרים ונשנים, מה שעוצר בעדי למשל, ללמוד בצורה נורמלית כביכול, או לתפקד כמו שצריך. עכשיו אני לא לומדת ולא עובדת, אני מצטערת שלא בחרתי להמשיך ללמוד, אבל בלאו הכי היו אומרים לי שעלי להתחיל מחדש (כי במהלך כל השנתיים האלה החלפתי שתי מחלקות והתחלתי בכל פעם מחדש). מאחר ואת השנה שעברה לא סיימתי, אז אני כנראה אאלץ להתחיל שוב שנה א. אין לי אנרגיות נפשיות לזה, חשבתי ש"עשיתי בשכל" שלא המשכתי. חשבתי שאני אמצא עבודה ולפחות אתעל את השנה הזו מבחינה כלכלית, אבל כלום. עכשיו כל החברים שלי התחילו ללמוד ואני מדוכאת, איך שהם נהנים בלימודים ומשכילים ואני נשארת מאחור. הבעיה היא שגם העובדה שלא יהיה לי תואר מרתיעה אותי, אני אלמד ואשקיע בלימודים שהם כמו כל לימודים אחרים, מבחינת מערכת השעות והתוכן במשך ארבע שנים, אבל אני אסיים רק עם תעודה. מה אני אעשה איתה בעתיד? אני מסתכלת על העתיד שלי ואני לא רואה כלום. אני בת 25, עם ניסיון רק בתחומים ספציפיים שאין להם ביקוש. אני לא יכולה אפילו למלצר כי אין לי ניסיון. ואני שואלת את עצמי, אני אמלצר ומה אז? איזה עתיד זה? מה אני אעשה בחיים? אני מדוכאת מהעובדה שאני לא יכולה לעשות תואר, אני לא יכולה ללמוד לבד לבגרויות, וניסיתי לעשות קורסים אבל גם במהלכם נתקפתי בדיכאון והפסקתי ללמוד גם שם. לחינם זרקתי כסף, על כל הלימודים האלה שלא יצא מהם כלום. אני מרגישה כאילו אין למה לחיות, כי המחר הוא כמו היום, הוא לא שונה, אין לימודים ואין עבודה. למה אני לא יכולה להיות כמו כל בנאדם, לעשות תואר כמו כולם, להרגיש פעם אחת "נורמלית" ולא שונה? כל החברים שלי לומדים, חלקם כבר לתואר שני, ורק אני, עם לימודים של שנתיים וגם זה בקושי, בלי דף ציונים, עם בקושי ניסיון במשהו ממשי, מה יהיה איתי? אני לא יכולה להחליף מחלקות שוב, הבעיה היא שאני לא מתאימה לתחומים ריאליים, עשיתי פעם מבחני תעסוקה ולא חידשו לי בכלום. אני מתאימה רק לתחומים יצירתיים שאין בהם עבודה. אני לא יכולה ללמד, אין לי את הכישורים לזה. אז האם רק כי אני אדם אמנותי אני צריכה לסבול? אני מרגישה כמו אפס, לוזרית שלא מצליחה בכלום, אפילו בתחום האמנותי כבר לא בא לי לעשות כלום, כי אני יודעת שיש לי יותר הוצאות מאשר הכנסות. אני מנסה כל כך חזק אבל זה כאילו שהכל זה לחינם.

דנה יקרה, הכאב והיאוש עולים מכל מילה שכתבת, ומעוררים אהדה והזדהות. נשמע שאת נמצאת במצב ביניים מבלבל, לא ברור מהו הכיוון הנכון, וזה באמת מפחיד ומדכדך. כשקראתי את דברייך חשבתי שאת נמצאת במעגל מאוד מתסכל: את אוספת כוחות, מתחילה משהו חדש, מתאמצת, נתקלת בקשיים, מתייאשת, מרגישה את עצמך עלובה ולא מוצלחת, ואז הכוחות מתמעטים לקראת הפעם הבאה. לכן, כאשר "בפעם הבאה" את מצליחה לאסוף את הכוחות שנותרו, מתגייסת מחדש למשימה ושוב נופלת, גלי הביקורת העצמית גואים לשיאים חדשים, ו"לפעם הבאה" כבר לא נותר כוח... זה עצוב, אך יש פה גם נקודה אופטימית למחשבה: אולי כדאי למצוא את הדרך לתת לעצמך הכרה והערכה גם על המאמץ וההתכוונות, ולא רק על התוצאה הסופית? בעיניי, עצם ההתעקשות לנסות שוב ראוייה להרבה מאוד הערכה (הרבה יותר ממי שהכל הולך לו בקלות...), וההערכה הזו לא תלוייה בשאלה האם הצלחת להגיע אל התואר הנכסף. אני מאמינה שהתנהלות כזו תאפשר לך לשמור על כוחותייך, ולהגיע "לפעם הבאה" במאזן כוחות טוב יותר. וזה חשוב, משום שאולי ב"פעם הבאה" לא תהיי חייבת להתמודד עם אותו מעגל אכזרי... אז מה את אומרת, תנסי להיות קצת יותר "טובה" עם עצמך? מחזיקה לך אצבעות, אורנה

היי אורנה, תודה על ההתייחסות. הבעיה היא שהבעיה... היא בעצם הרבה יותר עמוקה ממה שכתבתי. פשוט ניסיתי לתמצת. העניין הוא שאני מנסה באמת חזק, גם לעבוד על עצמי, וגם על העבודות שלי, וגם על התעסוקה שלי. אבל זה לא תמיד מצליח. כי בתחום שלי כל הזמן חייבים להשתפר, לפתח סגנון מסוים, קו שאין לאחר ובו זמנית גם לנסות "למצוא את מקומך בעולם". ואז כל זה מתנגש עם הלימודים. שגם בהם צריך להשקיע הרבה אנרגיות נפשיות. זה מתסכל שניסיתי ובכל פעם הכל ירד לטימיון. גם הרגשתי רע עם עצמי שההורים שלי עזרו לי עם הכסף ללימודים וכביכול הם זרקו את הכסף לחינם. זה כן מוריד מהערך העצמי, כי אני יודעת שבמקום מסוים הם מרגישים שהם "צדקו", שגם אחרי שניסיתי לשכנע אותם שהפעם זה ישתנה, זה לא השתנה. אז אולי במקום מסוים קצת איכזבתי אותם. למרות שאף פעם לא באמת נתתי לזה להשפיע עלי, על העניין של "לאכזב או לא לאכזב את ההורים". אבל זה משפיע, כי בסופו של דבר לי אין את היכולת הכלכלית לממן לעצמי את הלימודים לאור הבעיות האלו. וזה מייאש, כי בניתי על זה שאני אצליח אבל שוק העבודה רווי באנשים כמוני, אז איך אני אצליח? אחרי זמן מה בלימודים, שכוללים גם שיעורים מעשיים, פתאום הבנתי שאולי אני לא בשלה נפשית או ריגשית לכל זה. אולי ההתעסקות ב"להוציא את עצמך לעולם" קצת קשה. כי באמנות תמיד מכניסים מעצמך לתוכן העבודה. זה כאילו שלא הייתי מסוגלת להתמודד עם החשיפה העצמית הזו. למשל, פעם הייתי צריכה להגיש עבודה ולקח לי חודשיים להביא את עצמי למצב שבו אני מסוגלת להציג אותה בפני שאר התלמידים. אבל קצת סטיתי מהנושא. אני יודעת למה אין לי אנרגיות, כי גם הקושי שלי בלימודים, שבא לידי ביטויי דרך ליקויי הלמידה שלי, העובדה שהכל קשה יותר ולא קל. נמאס לי מהמצב הזה, שאני כל הזמן על קוצים. שאני לא מסוגלת לסיים עבודות בזמן, להגיש עבודות בזמן. נמאס לי מזה שלעיתים תכופות אני מאבדת מ"מוזה", שלא בא לי ליצור כלום, שאין לי השראה. ותוך כדי כל זה אתה יודע שאתה חייב כל הזמן להתקדם ולהגיש עבודות, וגם לעבוד על עצמך. בשלב מסוים, לצד הדיכאונות האחרים, הרגשתי שאני פשוט קורסת. שיש גבול למקום שבו אני יכולה לייצר, אני לא מכונה, אני בסה"כ בנאדם... כל כך קינאתי בכל התלמידים שמסוגלים לעשות את כל זה. איך הם יכולים? איך להם זה מצליח ולי לא? מה יש בהם שאין בי? ובתוך כל זה מגיעה גם שאלת התעסוקה, העבודה, ההכנסה. אלו תחומים שכל כך קשה להתפרנס מהם. וגם כשמתפרנסים, אלו גרושים. כולם רוצים "בזול", חושבים שזה שוק, שאפשר להתמקח על עבודות כאילו היו זוג נעליים או שקית עגבניות. וסוף סוף כשמוכנים לשלם, אז גם את זה צריך להתנות, ואנשים מנסים לרמות ולא לשלם. והתחרות כל כך גדולה. ובסה"כ, יש לי קצת ניסיון בזה, אבל זה לא שזה יעזור לי להשיג עבודה "הגונה" כביכול, להיות פקידה נניח באיזה משרד. כי בקושי יש לי ניסיון בזה. זה כאילו שצריך לבחור, במה להשקיע את האנרגיות, בעצמך, שזה גם בתחום היצירתי או בעבודה שוחקת כמו מלצרות, ופה זה נופל. ואז גם החשק יוצא מכל החורים. כבר נתקלתי בכל כך הרבה קשיים, נפילות ממש חזקות, לקח לי חודשים לצאת מזה ואז הרגשתי טוב לתקופה קצרה ושוב פעם התדרדרות ונפילה כואבת. אני לא יודעת אם כל זה שווה את זה בכלל, אבל אין דבר אחר שאני מוצאת את עצמי בו. ואז מגיעה השאלה, האם אני צריכה לוותר על הרצונות שלי בשביל הפרקטיקה? אני לא אהיה עובדת טובה יותר אם אני אתעסק בתחום שאני שונאת או שלא מתחברת אליו. ואני תמיד אוכל את עצמי אם אני אבחר בדרך אחרת. אני מקנאה באנשים שהצליחו לעשות את המעבר הזה, לוותר על החלומות שלהם בשביל שיוכלו להתפרנס ולהתקיים בכבוד. אם אני אלך על עבודה שאין בה שום התקדמות, מה יהיה איתי? לאן אני כבר אתקדם? וזה מתסכל אותי שגם אין לכל זה ערך, אנשים לא מעריכים את התחום הזה, ואני גם לא אקבל מזה תואר. אני יודעת שאין ממש מה לעשות עם תואר ראשון, כי הקריטריונים מבקשים תואר שני לפחות. אבל איך אגיע לתואר שני אם אפילו תואר ראשון אני לא עושה? ובכל זאת מעריכים אותך יותר בשוק העבודה אם יש לך תואר מאשר אם אין לך כלום. אני מנסה לחשוב על עוד אופציות תעסוקה שאני יכולה להתאים אליהם, אבל בהם מבקשים תואר, ואין לי מה להציע בתחום.

הי דנה היה לי מאוד עצוב לקרוא את הדברים שכתבת. חשבתי שמי שיכולה להתנסח בצורה כזאת ולרגש היא בטח לא אפס. אני חושבת שאת מתמודדת עם קשיים רציניים שהופכים הרבה חוויות למתסכלות עבורך. אני חושבת שאת זקוקה להכוונה ועזרה, ואני תוהה אם יש מישהו בסביבתך שיכול לתמוך בך. אני מאחלת לך שתמצאי שקט ואמונה בעצמך, ותמצאי דרכים לממש את חלומותיך כי הם מאוד ראויים בעיניי. אני חושבת שאת רוצה ללמוד משהו שידבר אלייך וייתן לך משמעות, ואני מסופקת אם ניתן להשיג זאת רק דרך לימודים אקדמאיים. נראה כי את מתקשה להאמין ביכולותיך ומשום מה מקריאה בדברייך נוצר בי הרושם שיש לך כוחות ויכולת לשנות. אני מקווה שתתחזקי באמונתך בעצמך, ותסתכלי גם על הטוב שיש בך, ועל היכולת שלך לשאת התמודדויות לא פשוטות. תודה שחלקת את החוויה שלך איתי ועם אחרים בצורה כל כך כנה ומרגשת.

תודה, סיוון... גם על המחמאה. לצערי אני יודעת שהתנסחות טובה לא תעזור לי להשיג עבודה טובה, או להצליח בלימודים. זה דורש הרבה יותר מזה. זה מה שמכאיב... לפעמים אני חושבת לשלוח מיילים לכל אותם המעסיקים שלא חזרו אלי, להסביר להם איך זה לעמוד בצד השני, הצד שלי. אבל כמובן שאני לא באמת עושה את זה, זה רק בתיאוריה... לצערי אני מודדת את עצמי לפי התקדמות עצמית, לפי הצלחות. אם נכשלתי והתגברתי על המכשולים, אז אני ההפך מלהיות אפס. אבל כשמצליחים להתגבר על מכשול אחד, ואז נתקלים במכשול נוסף ובעוד עשרות מכשולים אחרים, פתאום מתחילים לחשוב למה בכלל אני נתקלת בכל המכשולים האלה? למה הכל חייב להיות כל כך קשה? הייתי תמימה, חשבתי שאני אתגבר על מכשול אחד ואז יהיה לי קל יותר, אבל זה לא ככה. זה מייאש, כי זה לא נגמר, זה מעגל. ולכן אני שואלת, מה יהיה מחר? המחר מפחיד אותי, גם כי אין בו כלום, אבל גם כי העתיד שלי לא ברור ואני לא יודעת מה טומן בחובו יום. קצת נמאס לי לדעת שאין לי מקום קבוע, אפילו הפרוייקטים האישיים שלי נתקעים כשלא יודעים איך יהיה אפשרי לממן אותם.

דנה, גם כשיש לך B.A המעסיקים לא קופצים עליך... ואני חושבת שיש עבודות רבות בתחום האמנות שניתן לשלבן עם תואר ראשון בהצלחה

היי...אני אדם אומני אבל לומד מקצוע ריאלי קשה...שבעקבותי התחלתי לסבול מדכאון והרגשה של חוסר יכולות והרגשה של עמידה במקום...הייתי לי חברה שאהבתי מאוד והיא זרקה אותי ונשארתי לבד בלי כלום בלי חברים..חברה או יחס אנושי כלשהו...בסופו של דבר שכבתי עם זונה...דבר שגרם למצב שלי להדרדר לכדורים ולדכאונות ולבכי רב...אני חושב שכלום לא שווה את זה לא לימודים ולא בטיח תלמדי מה שעושה לך טוב....אני כבר מת כלום לא יכול לעזור לי ובקרוב יהיה לי תואר דף נייר מזורגג שיאמר שאני אדם משכיל וברמה גבוהה אך בד בבד שום דבר לא יעזור כדי לתקן את הרגשת המוות ההרגשה שכלום כבר לא יעזור לי...גם לא תואר וגם התואר הזה לא יעשה אותי מאושר וגם לא בטוח שאני יקבל עבודה איבדתי את כל מה שהיה לי אהבה ותמימות בשביל דף נייר ....אני הולך לטיפול פסיכולוגי שבו המטפלת שלי משכנעת אותי להמשיך לחיות....הציעו לי גם אשפוז במרפאה ואף אחד לא יודע מה לעשות איתי....ועוד שנה יהיה לי תואר יופי אני אפילו לא בא לטקס...

היי, אני חושבת שאפשר להסתכל על חצי הכוס המלאה. לפחות יהיה לך תואר... (מה לעשות, גם זה משהו). עדיף על כלום. לא?

דוקטור אורנה שלום, פעמים רבות אני מוצאת את עצמי נמצאת בסיטואציות שאני לא יודעת איך לעצור אותן. מרגישה חוסר שליטה והתנתקות מסוימת. אותן סיטואציות בדרך כלל בעלי אופי מיני קל. למשל, אתמול חיכיתי בתחנת האוטובוס כאשר ניגש אליי מישהו והתחיל לדבר איתי. בתחילה היה נחמד, עד שאמר לי אפשר ללחוש לך משהו באוזן ונשק לי - (ליקק את האוזן). מאוד הופתעתי מהסיטואציה. ממש לא ציפיתי לזה. (אולי אני לא יודעת לקרוא נכון אנשים?). בדרך כלל אני נשארת כמו קפואה ןלא מתנגדת , אבל הפעם אמרתי לו שהוא ממש הגזים, קמתי ולקחתי עצמי לספסל מרוחק.(הייתי ממש גאה בעצמי על כך). לאחר מספר דקות הוא התיישב שוב לידי, ביקש סליחה ואמר שהוא לא מבין על מה התעצבנתי. אמרתי לו שלי זה לא נראה בסדר לנשק מישהי שדיברת איתה מספר דקות בודדות. המשכנו לדבר על זה... בסדר לא בסדר, ושוב הוא התחיל לגעת וללטף... הפעם, כמו תמיד לא התנגדתי. למרות שממש לא רציתי בזה. אני נשבעת לך , אורנה שלא הרגשתי שום משיכה כלפיו ואין פה רצויי סמויי כן לשתף פעולה. פעמים רבות אני מוצאת את עצמי לא מסוגלת להגיד לא בשל התנתקות מסויימת מהמצב, דבר שעלול לסכן אותי (וכבר סיכן). למה זה קורה ואיך ניתן לעצור מצבים כאלו. איך אפשר להתעורר ממצב של ניתוק? סליחה על האורך ותודה

שלום נירית, את מעלה נושא חשוב שקשור בגבולות שלנו, ובאופן בו אנו מתקשרים אותם לסביבה. בעיקרון, ככל שהגבולות יהיו ברורים לך (ותביני יותר מה גורם לך לסגת מהם), כך יהיה קל יותר לעמוד עליהם ולהבהיר אותם גם לאחרים. בסיטואציה עם הבחור שתיארת, נשמע שלזמן מה היה ברור לך מה את רוצה, ואחר-כך נהיה קשה "להחזיק" את התובנה הזו, וויתרת... אני מאמינה שאם תרשי לעצמך להתבונן בדברים לעומק במרחב טיפולי, תוכלי לבדוק כל מיני כיוונים: יתכן למשל, שבהתנהגותך את משחזרת אירוע או תחושה מהעבר. יתכן שהסיטואציות האלה מספקות איזשהו צורך (שכרגע אינו לגמרי נגיש לך) להיות רצויה ואהובה (במיוחד ע"י גבר), ואני בטוחה שיעלו השערות נוספות. שמרי על עצמך, אורנה