פורום פסיכולוגיה קלינית

לפני כשבוע דיווחה לי הגננת כי בני בן ה-3 משתמש לרעה בידיו, ז"א דוחף ילדים, מכה, מושך... בעקבות הדיווח צפיתי בבני בסתר בזמן פעילות בחצר וראיתי שהוא באמת דוחף ילדים ללא סיבה הניראת לעין, מכה, מעיף חולות, צועק, רץ ומאוד פעיל פיזית. בבית אני רואה את ההתנהגות הזאת, אולם במינון נמוך יותר. באלו דרכים עלי לפעול על מנת למנוע ממנו להשתמש בידיו לרעה? בבית אנו מדברים על הנושא, על כך שאין לגעת בגוף של חבר וכשייש בעיה פונים להורים או לגננת, אולם בשטח דברים אחרת.

נראה לי שזה מעבר ל"לדבר", , אני מציעה הסתכלות רחבה יותר של העניין וזה מנסיון, שאולי קיימת כאן רגישות חושית גבוהה, או להיפך תת רגישות , זה נקרא הפרעה בויסות החושים אל תיבהלי מהשם. אני מזמינה אותך לקרוא מאמר שמתפרסם בגליון 225 במגזין "הורים וילדים" של אוקטובר.

חגית שלום, שימוש בכוח הינה תגובה נורמטיבית בגיל זה. יכול להיות כתגובה לתסכול, או קושי לבטא עצמו בעזרת השפה, כמאבקי כוחות עם ילדים אחרים - חזקים יותר או חלשים יותר. כך או אחרת - הכיוון הכללי הוא לשים גבולות ולהגיב בהסבר על התנהגות לא נאותה. מה שאת עושה בבית על הגננת לעשות בגן. זה לא משתנה בין יום, אך זהו הכיוון הכללי. רק אם ההתנהגות הזו ממשיכה לאורך זמן שווה להתייעץ עם איש מקצוע - מומחה לגיל הרך. בהצלחה, גדעון

שכחתי להוסיף את הסיומת הקבועה: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. ישנם ספרים רבים והם גם מתחדשים מידי פעם. ספרים כגון: "שנות הצמיחה" בהוצאת הדר, או "השנים המופלאות" מאת סלמה פרייברג. (אך בהחלט כדאי לגשת למדפים המתאימים בחנויות הספרים ולבחור מבין ההיצע הרב שישנו). כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בברכה, גדעון

שלום, ברצונ לקבל יותר פרטים בבקשה על שיטת ה-EMDR (אבל לא הגדרה מילולית, כי על זה קראתי כבר). אני רוצה להבין את השיטה, אם היא מוצלחת, אם היא נוסתה כבר בארץ, ואיך אני אדע אם המטפלת שלי טובה בה או שהיא סתם מתרגלת אותה עלי? אודה לך על תשובה מפורטת

דנה שלום, כדי לדעת יותר על השיטה את מוזמנת לאתר הרשמי של האגודה: http://www.emdr.org.il/ למיטב הבנתי זוהי טכניקה שתומכיה מהללים אותה ואת יתרונותיה . ישנם מחקרים התומכים ביתרונותיה של השיטה. אני לא מכיר האם ישנם מחקרים המשווים בין השימוש בטכניקה זו לטיפולים אחרים מצליחים גם כן , כגון PE (שיטתה של ד"ר עדנה פואה). השיטה נוסתה בארץ. ולגבי המטפלת שלך - את יכולה פשוט לשאול אותה לגבי הניסיון שלה בשימוש בשיטה. בהצלחה, גדעון

שלום , אשמח אם תמליצו לי על ספר, אתר מאמר בנושא "עלבון". חיפשתי פה במאגר ולא מצאתי. תודה

דנה , אני מצטרף לבקשה: מאמר, ספר,סיפור, שיר - כל דבר שיעזור להבין את החוויה הרגשית של "עלבון" טוב יותר. גדעון

למומחים שלום, אני כותבת בקשר לבתי בת 25 שיוצאת עם גבר בן 30. בפעם השלישית שהגיע אלי הביתה הוא החל להתווכח איתי על נושא שאני העלתי לצורך שיחה והפך אותו לצעקות, כשאת הויכוח הוא סיים בהתרסה "זה מה יש" עלי לציין שמשפט זה נאמר לגביו כשהוא מצביע על עצמו בגאווה . בהמשך הוא נתגלה כקמצן באופן קיצוני לדוגמא, אחרי הצגה בתי היתה צריכה לחזור באוטובוס מאחר והוא טוען שזה פינוק לחזור באוטו שלו וחבל על הדלק. המרחק הוא 20 דקות נסיעה באוטו. בנוסף מתחשבן עם בתי על כל שקל בין אם זה בבית קפה, שיחת טלפון במכשיר שלו, מסעדה או כל בלוי אחר. עוד באמתחתו עצבנות שנראית לי סמויה, שטלתנות ובכל שיחה הוא תמיד הצודק . על המראה אני לא ארחיב את הדיבור כי זה פרט שלא אמור להיות חשוב.הוא כנראה ראה את הבעת פני מהתנהלותו עם בתי והחליט לא להגיע אלינו . בתי הודיעה לי היום שהיא והוא כנראה מתחתנים ועינכם הרואות את השעה אני לא יכולה לישון. אני מוטרדת מאוד והודעתי לה שאני לא שותפה למהלך הזה והוא טעות עקב חלק מהסיבות שמניתי לעיל. פנייתי אליכם אנא ייעצו לי מה עלי לעשות על מנת למנוע מהלך נוראי זה, איך עלי לנהוג? אני חושבת שעקב לחץ חברתי של בתי שכל חברותיה התחתנו או במערכת קבועה היא מתפשרת על מפלצת כזו. תודה

אני קוראת מה שכתבת וכואב לי יחד איתך, והכי כואב זה שנראה לי שעשית כל מה שיכולת, ויותר מזה אין באפשרותך, זוהי בחירתה של בתך את יכולה לייעץ לה ולקוות שתראה מה שאת רואה אך הבחירה הסופית גם אם אינה נראית לך, היא שלה, וכאמא שלה הייתה מציעה לך למרות הקושי פשוט לתמוך בה ולאהוב אותה, אם תראי לה כל הזמן רק כמה את אומללה מהבחירה שלה היא רק תתרחק ממך ותרגיש לבד,

תודה על תשובתך. אכן זו הדרך שנהגתי עד כה, אולם זו מערכת יחסים שסופה ידוע מראש. אין אני מתכוונת לוותר על בתי אולם ,לצערי הוא יודע להוביל אותה בדרך זו שהיא מוותרת על בני משפחתה. האמת אני חוששת לה מאוד וחשוב לי היום איך להגן עליה כלכלית לעתיד שהוא ידוע מראש. כוונתי היא לגבי התמיכה הכספית שהייתי אמורה לתת לה וחסכתי לה מיום היוולדה כעזרה להתחלת הדרך, ואם אתן לה אותה היום ברור לי שזה לא יחזור. ז"א שגם אם אבחר לתמוך בה נפשית אני לא אהיה בסדר כי, אני לא רוצה לתת לו את הכסף שהוא כל כך רוצה.

שלום, לבעלי לעיתים יש פרצי זעם שבהם הוא אומר משפטים כמו :אני אתפוצץ, אני אהרוג אותך וכולי. בעבר הדבר לווה ביותר ממילים: למשל פעם היינו ביחד באוטו והוא פשוט צרך אני אהרוג את כולנו ( היינו עם בננו בן השנתיים) ונסע למשך מספר שניות במכוון במהירות מופרזת עד שפתחתי חלון ופשוט צרחתי שיעצור. וגם היו כמה מכות לא יותר מדי חזקות אבל מכות. בשנתיים האחרונות מדובר במילים בלבד. הוא אומר את המילים בטון מאוד קשה וכל פניו מתכסות זעם. במצב כזה אני מרגישה פחד. בסה"כ הוא אדם הגיוני וטוב ואני לא יודעת איך להתייחס למשפטים כאלו ( שנאמרים גם בנוכחות ילדינו) ואם בכלל להתייחס או שזה נראה כמו כעס נורמאלי והפחד שלי הוא מוגזם??

ליאת שלום, את מתארת התקפי זעם , שבעלך מתקשה לשלוט בהם. אלימות מילולית היא עדיין אלימות. מכות הן מכות והארוע במכונית הינו מפחיד וטוב שהסתיים כך ולא יותר גרוע. השאלה היא: "האם בעלך מזהה את פרצי הזעם שלו כבעיה שלו"?. אם כן, הייתי ממליץ לו לפנות לטיפול. במידה ולא , הייתי ממליץ לך לשוחח איתו ולנסות לדבר איתו על כך שהוא מפחיד אותך ולנסות להגיע בצורה כזו ליעוץ. יתכן, שהוא ירצה ללכת ליעוץ זוגי, שכן הרבה פעמים הדיאלוג הינו: "אני מגיב למה שאת (או מישהו אחר) עושה". לטעמי - הפחד שלך הינו לגיטימי , לא מוגזם,ודורש התייחסות וסיוע מקצועי. בברכה, גדעון

היי אני בן 23 השתחררתי לפני שנתיים לא ממש יודע מה לעשות עם החיים שלי כבר הייתי פעמיים בארה"ב מאז השחרור, עבדתי בכמה עבודות (פוטרתי פעמיים-שלוש) אין לי מושג לגבי לימודים - לא יודע אם בא לי להיכנס למסגרת הזאת - פסיכומטרי, קורסים וכו' לא יודע בכלל אם רוצה לגור בארץ

אסף שלום, בעצם עומדות בפניך שתי אופציות מרכזיות: האחת - להמשיך להתנסות, לנסוע, לטייל, לעבוד ללמוד..וכך בתהליך הדרגתי של ניסוי וטעיה לגלות מה אתה רוצה מעצמך ומחייך. השניה - לפנות לטיפול פסיכולוגי ושם להבין לעומק את משמעות ההתלבטויות בהן אתה מצוי. יתכן שישנן עוד אופציות וגם מה שהצעתי אינו מבטל האחד את השני. בקצרה - הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול ולחפש בתוך עצמך את התשובות , במקביל לחיפוש החיצוני. בהצלחה, גדעון

שלום, רציתי שתעזור לי להבין מה קורה לי בתוך הטיפול. אני חושבת על המטפלת כל היום, רוצה לראותה, לשוחח איתה, להתייעץ איתה. אבל האמת כשאני שם בפגישה אני נורא מפחדת מהחשיפה... מעבירה את רוב הפגישה בשתיקה או בסתם נושאים (לא בדברים שרציתי וחשבתי עליהם במהלך השבוע)? המטפלת מרגישה בסבל שלי, היא מאוד סובלנית, מאוד רגישה ומנסה בכל כוחה להתקרב אלי ולעזור לי לסמוך עליה (היא אפילו לא התאפקה כמה פעמים ובכתה איתי).... אז מה לעשות, איך אוכל להיפתח למרות שאני מרגישה נורא טוב שם ומחכה ליום הפגישה.... מה לעזאזל קורה כאן? האם זה יעבור? האם אוכל להיעזר בה? איפה הבעיה אצלי או אצלה? *אני בטיפול כבר 8 חודשים. *הצגתי בהתחלת הטיפול את כל מה שמציק לי או כל הנושאים שרוצה לטפל בהם. אבל ברגע שהיא מנסה לפתוח נושא אני סוגרת אותו!!!

נוגה שלום, הטיפול , לעיתים קרובות, מהווה מעין "מעבדה" למה שקורה בחיים וביחסים הביןאישיים. כך למשל אם את בדרך כלל חוששת מחשיפה, אז סביר שגם בטיפול תרגישי כך ואפילו בעוצמה חזקה יותר. מדוע בעוצמה חזקה יותר? כי התהליכים הטיפוליים, ההתמקדות במטפלת, ההמתנה כל השבוע, הציפיה, התקווה...כל אילו יוצרים עוצמה רגשית . 8 חודשים זה לא הרבה זמן בחיים טיפוליים. אני מציע לך לשוחח עם המטפלת ולנסות להבין ביחד איתה מה חוסם אותך? ואפילו לבדוק יחד איתה ועם עצמך, האם הסובלנות , הרגישות והרצון שלה להתקרב ולעזור לך, חוסם אותך באיזה שהוא אופן? מקווה שתיעזרי ותפיקי מהטיפול, בהצלחה, גדעון

היה מרתק בעיניי לקרוא את העץ שהתפתח ברגע שנגעו במשולש של מטפל-מטופל- פורום וירטואלי. אבל אני מעוניינת למשוך את המחשבה לכיוון מעט אחר. הדיון סבב על תחושת המטופל ואני רוצה לדבר דווקא על המטפל (אולי כי אני באה גם מהצד הזה). אני קוראת בפורום זה המון זמן, חוויתי את התהפוכות של הפורום, את המריבות, התמיכה, הקשר של מנהלי הפורום עם חלק מהמשתתפים, את השינוי שעברו מנהלי הפורום (וכולנו מרגישים בשינוי זה) ועוד. אני לא יכולה שלא לחוש שההנחיה של הפורום הזו היא חוויה מעט משחררת עבור מנהלי הפורום. אני מרגישה שיש דברים שאתם אומרים ועושים כאן בפורום שכפסיכולוגים פנים מול פנים אולי לא הייתם מרשים לעצמכם לעשות או להגיד. למשל אני לא בטוחה לכמה מהמטופלים ליאת סיפרה על ירדנה הכלבה, על המעבר לעבודה חדשה או לכמה מטופלים אורנה קוראת בשמות חיבה כמו "מצחיקונת" וכ'ו. לפעמים נדמה לי כאלו אתם מחכים לשאלות בהן תוכלו להכניס קצת מכם דבר שלא מתאפשר בדר"כ בטיפול (וכאן כמובן נכנס דיון שלם וארוך על אסכולת הטיפול של כל אחד ואחד). מספיק לראות את הקשר שנוצר בין מנהלי הפורום לבין למשל נורית, ששואלת כל פעם מחדש לשלומכם ומתעניינת בנעשה בחייכם. טווח הרגשות שאתם מרשים לעצמכם להכניס לפורום מאוד גדול. ניתן היה לחוש בברור את הפגיעה של אורנה כשהתנהלה מתקפה כנגדה כשבערו הרוחות בגלל הבקשה לפתוח פורום תמיכה נפרד, ניתן היה לראות את ליאת נגררת למשחק של אלו שניסו לגרום לה להראות כמי שאינה שמה גבולות ו"זורקת" הערות ציניות. ניתן לראות את הקשר שפיתחו אורנה וליאת כלפי חלק מהמשתתפות בפורום. אורנה כתבה על העברה שנעשית כלפי מנהלי הפורום בחלוקה לשוטר הטוב והרע, אבל לדעתי ישנם תגובות של מנהלי הפורום שגוררים תגובות מפני שבניגוד לטיפול פנים מול פנים כאן המנהלים משתפים בחייהם ותחושותיהם כלפי המאורעות בפורום וכלפי המשתתפים (האם בטיפול קבוצתי הייתם קוראים בשמות חיבה לחלק מהמשתתפים? האם הייתם מביעים תמיכה בחלק מהדעות של המשתתפים בלבד). כשאני קוראת את מה שכתבתי אני רואה שזה קצת נשמע כאלו אני מאשימה במשהו וזה לא כך, אני סתם תוהה על המקום של המטפל בטיפול ועל הצורך שלו כן להיות נוכח שם, כן להכניס קצת ממנו לתוך החדר... במיוחד שכבר נוצר קשר חזק בין שני הצדדים. התופעות שתיארתי כאן בפורום קורות בעוד פורומים של תמיכה נפשית וזה בעיני מרתק במיוחד. מקווה לשמועת תגובה מכל מנהלי הפורום למרות שהיום זהו יומו של גדעון (ואני מניחה שהתגובות יהיו חייבות לבוא עם הרבה צינזורה בגלל הבעייתיות של להפתח כאן בתור מנהלי הפורום)

שלום דנה, גם אני קראתי בעניין רב את הדיון שהתפתח בנושא, ומצאתי את עצמי חושבת על המשולש המורכב "פורום-מטפל-מטופל". כמטפלת, שמעתי מספר פעמים מטופלים המדווחים על התייעצות אינטרנטית, ואפילו (פעם אחת) על התייעצות עם פסיכולוג אחר, המתמחה בשיטת טיפול שונה משלי. ברוב המקרים, ההתייעצות הנוספת הייתה ידידותית לתהליך הטיפולי, ונתנה משנה תוקף לדברים שקרו בחדר. העבודה כמנהלת פורום, הגם שהיא מרתקת ומספקת, אינה נתפסת בעיני כלל וכלל כחוויה משחררת. אדרבא, בגלל שאיני יודעת לבטח מיהו האדם שמן העבר האחר, אני נוקטת זהירות כפולה ומכופלת באמירות שלי. איני סבורה שקוראי הפורום יודעים על חיי הפרטיים יותר מהמטופלים שלי. את ירדנה מכירים כל המטופלים שלי, ומרביתם נפגשים איתה פנים אל פנים מדי שבוע. כשאני עובדת עם ילדים, ירדנה אפילו משודרגת לתפקיד מטפל משנה. נכון, עניין של השקפה וסגנון טיפולי... כמי שהתנסתה בהתערבויות טיפוליות חד פעמיות (ב"קו להורה", למשל), אני מודעת לכוחן ולעוצמתן, ומשתדלת ככל יכולתי להפוך גם תשובה קצרה למשמעותית ומזמינה למחשבה והתבוננות עצמית. לפחות ברמה המודעת, איני מחכה לשאלות מסוג אחד על פני שאלות מסוג אחר. אני מקדמת בברכה כל פנייה, למעט כאלה שתכליתן לעורר מהומה או לפגוע. לצערי, הללו מגיעות, לפעמים אל הפורום ולפעמים למייל האישי, ובכל פעם מחדש הן מצליחות להדהים אותי. לא יאומן כמה זעם ושיטנה אנשים יכולים להפנות כלפי אדם שהשתדל לעזור ולא הצליח לעמוד בציפיות. גם כאן צדקת כשהבחנת שמשהו השתנה. הנימה הופכת (לפחות אצלי) יותר ויותר פורמלית, זהירה ומדודה. אין זה מפחית ולו במעט מרגשותי כלפי הפונים, מתחושת המחוייבות והאחריות, ומן האהבה שלי לעבודתי. הפורום שלנו עבר הרבה מהפכים בשנה האחרונה. מעניין לאן זה ייקח מכאן להבא. שלך ליאת

תודה ליאת על התגובה. אני מוצאת את עצמי כל כך הרבה פעמים בשני צדדי המטרס כאן בפורום בגלל היותי מטופלת ומטפלת (חדשה כפי שבטח ניתן להרגיש). אני תוהה לעצמי האם השהייה שלי בפורום באה לענות לעצמי על סוגיות שונות שמטרידות אותי בתור מטפלת, ומכאן השאלות והמחשבות על מה שעובר על מנהלי הפורום (עד עכשיו אולי 95% מהפניות שלי נעשו בנושא זה). זה מדהים כמה המדיה הזו יכולה להיות מלמדת ומשכילה, אני מרגישה שאני נתרמת רבות גם על ידי התשובות של מנהלי הפורום (שמלמדות הרבה), וגם על ידי המפגש המעניין הזה בין מטופלים לבין המדיה שעוזרת להם להתמך בין הטיפולים. תחושת האחריות שלכם כמנהלי הפורום מורגשת תמיד כמו גם האכפתיות וניתן בהחלט לחוש במידת המעורבות הרגשית שלכם בנעשה בפורום. אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה מה להגיב על התגובות שלכם ובכל זאת אני לא מוצאת את המילים הנכונות לבאר את דבריי. אז לבנתיים אסתפק בתגובה זו. אורנה אשמח לשמוע גם את תגובתך שיהיה לכולנו שבוע מקסים :) דנה

דנה שלום, אכן היה מרתק לקרוא את עץ התגובות והמחשבות בנושא "הבגידה". וקראתי גם בסקרנות רבה את מאמרה של עירית פז (תודה על ההפניה). ההתיחסות שלך דנה מעניינת לא פחות: הפורום כחוויה משחררת עבור מנהלי הפורום...אתייחס לכך בקצרה ואומר, שכמובן כמנהל פורום אני אחרת מאשר בחדר הטיפול. הרי אני בתפקיד שונה, במדיה אחרת ולפיכך אני מביא לידי ביטוי חלקים אחרים שלי. (לא כל כך שונים , אך עדיין...). אך להרגשתי זו אינה חוויה משחררת כלל וכלל. אני חש את האחריות שבמילה הכתובה, את הצורך להבהיר את אמירתי..., את מגבלות המדיה הזו...ובעיקר את מגבלותי אני. ולגבי חדר הטיפול - ישנם דרכים כה רבות להיות נוכח כמטפל , ה"לוח החלק" הינה רק דרך אחת מהן. בברכה, גדעון

גדעון היקר, התגובה שכתבתי לליאת אמורה הייתה להכתב מחדש לשניכם ובטעות נשלחה לפני שהספקתי לשנות את מקומה בעץ. אז אני מפנה אותך אליה :)

הי דנה, קודם כל, אי אפשר שלא לשאול מה שלום ההזדהות ההשלכתית בימים אלה... אני אענה לשאלתך מאוד בקצרה (יש לי הפסקונת בין טיפולים), ואצטרף לדבריהם של עמיתיי המכובדים... גם אני לא מרגישה את הפורום כאתנחתה קלילה מעבודת יומי המפרכת. גם משום שהפורום הוא לפעמים מקום מאוד עמוס רגשית, וגם כי בקליניקה לפעמים מאוד מצחיק וחם... בדומה לכך, אני לא מרגישה את עצמי "סגורה" רגשית או "מכובדת" במיוחד בקליניקה (אגב, אני פחות ופחות זקוקה לכך ככל שאני "גדלה"), וגם לא "פתוחה" וחשופה במיוחד בפורום. מה זה אומר? אני לא בטוחה שאני יודעת, ואני מבטיחה לחשוב על כך עוד... להתראות בקרוב, אורנה

נפרדתי מחבר שאהבתי נורא בעצם הוא נפרד ממני, הוא לא רצה יותר אחרי שהיינו 3 שנים יחד, שעזבתי את בעלי בשבילו ואת הבית בשבילו עזבתי את מקום העבודה היציב שהיה לי במשך 10 שנים הכל כדי להיות איתו כי הכל נראה טוב אז, לאחר משברים קשים ביחסים ובגידות מצידו נפרדנו ואני עדיין אוהבת אותו וקשורה אליו נורא הוא כמובן המשיך הלאה בחייו והחליף בחורות כמו גרביים ממש, מקשר לקשר. אני כבר למעלה משנה בלי שום קשר רציני רק חושבת עליו לפעמים מנסה להתקשר וכמובן מקבלת תשובה שלילית ומשפילה מצידו, האמת שכל העניין הכניס אותי לדכאון עמוק ביותר, לא מוצאת עבודה חדשה, לא מרוצה מאיך שאני נראית, קשה לי נורא והאמת שאין לי חשק לחיות יותר. נורא הצטערתי על כך שעזבתי את בעלי שבאמת אהב אותי ולעולם לא בגד בי בשביל גבר שהתנהג אלי רע בגד שיקר הונה, לקח את כל כספי. טעויות על גבי טעויות עשיתי איתו. והכי נראה לי לא נורמלי שאני לא מצליחה להרפות מהמחשבות עליו ולקנא לו זה ממש מטריף אותי המצב הזה. לא מצליחה לחזור לשגרה רגילה לעבוד למחייתי לגור לבד עם בתי מנישואי, (בעלי לשעבר לקח אותה תחת חסותו עד שאצא מהמצב הזה היא בת 5 וזקוקה להרבה אהבה וטיפול) אני מרגישה אבודה נורא. היחיד שנשאר לי זה אבא שלי שאוהב אותי נורא ודואג לי ממש לעתידי ואני רואה שכואב לו עלי וקשה לי עם זה. אני בת 31 ומרגישה שזה בעצם סוף חיי.

מיטל שלום, לא רק בתך בת ה-5 זקוקה לאהבה וטיפול, אלא גם את. את סובלת מאוד ומייסרת את עצמך, על כך שעזבת הכל לטובת מה שנראה אז כדבר טוב והתגלה כמסכת קשה של שקרים ובגידות. הדבר העצוב הוא, שאת לא מצליחה להרפות ממנו ולהמשיך הלאה בחייך. לכן, את זקוקה לסיוע מקצועי. לבחון מה מניע אותך ולעזור לך להמשיך הלאה בחייך. תטפלי בעצמך לטובתך ולטובת בתך. אך תתני ליאוש ולדיכאון ולמחשבות על סוף החיים לשלוט בך. היי חזקה ואזרי כוח, גדעון

אורנה, אני נמצאת בטיפול כשנה וחצי. יש לי כימיה נהדרת עם המטפלת. הבעיה שלי היא שברגעים קשים אני מחכה לפגישה ומדברת על התחושות. אך בימים טובים יותר אני מגיעה לטיפול ושותקת. אין לי מילים. אין לי מה להגיד. דברתי עם המטפלת על הפסקה קצרה, דילוג על פגישה או יותר אך היא התעקשה שחוסר המילים שלי נובע מתחושת חוסר הטעם ועוד כמה תחושות שקשורות לדיכאון. הפגישות האלה ממש מעצבנות אותי. אני יושבת שותקת בוהה בחדר, המטפלת אומרת משהו ואני מאלצת את עצמי להגיב, בכלל כל הפגישה הזו מאולצת מבחינתי. במהלך השנה וחצי הפסקתי את הטיפול שלוש פעמים וחזרתי כאשר התחושות הקשות חזרו. מהפגישה האחרונה,אני כל הזמן חושבת ומתעצבנת על איך שתראה הפגישה הבאה. איך אני אמורה להעביר את הפגישות האלה? שוב להגיע ולשתוק ולהתעצבן ? כבר חשבתי לבטל את הפגישה הבאה בתירוץ מסויים, אבל ברור לי שבפגישה שלאחר מכן יפתח דיון ואני לא רוצה לדון. בשבועיים האחרונים אני מרגישה יותר טוב.אז למה לא להפסיק את הטיפול כשמרגישים יותר טוב? וכשארגיש לא טוב אז אחזור לטיפול. מטרת הטיפול מבחינתי היתה להרגיש סביר ולחזור לתיפקוד בלבד, אפשר להגיד שהמטרה הושגה. למרות שיש לי נפילות אבל זה לא בעוצמה של לפני שנה וחצי. מה דעתך?

שלום טל, אני נוטה להסכים עם המטפלת שלך שהפגישות הקשות בהן את שותקת הן לחלוטין חלק מהטיפול. אני מציעה "לבלות" את הזמן הזה בהתבוננות משותפת בתחושת 'אין הטעם' שאת מרגישה, וכמו שכתבתי מוקדם יותר היום - לשים מילים במקום בו היו התנהגויות (התנהגויות כמו שתיקה, כמו ביטול, כמו סיום טיפול שלוש פעמים). מבחינת השגת מטרות הטיפול, קשה לי להביע דעה בנושא. למה שלא "תשתמשי" בה גם כדי לחשוב על זה? לילה טוב, אורנה

השבוע הראשון שלי בלימודים נגמר. ואיך היה? היה כיף!!! (ככה ילדים עונים כששואלים איך היה בגן, נכון?) הלימודים מאוד מעניינים...! האנשים מקסימים... האווירה טובה ומרגיעה... אפילו המרצים בסדר. אני חושבת שזה היה השבוע הכי חברותי שהיה לי בחיים אף פעם לא יצא לי להכיר כל כך הרבה אנשים (שלא צריך לשמור מהם דיסטנס ולשים גבולות). החלטתי שאני נותנת לדברים להיות ולקרות ולא נותנת לפחד להרחיק ולשתק אותי. עברו 3 שנים מאז שעזבתי את בית ספר ורק עכשיו אני יודעת כמה עברתי מאז... פעם לא הייתי מסוגלת לשבת בכיתה הייתי קמה ויוצאת והולכת וחוזרת והמוח שלי היה עסוק ועמוס נורא ולא הצלחתי לשלוט על כלום ולא הצלחתי להירגע. פחדתי שזה מה שיקרה לי גם עכשיו, אבל כל השבוע ישבתי בכיתה בשקט ממוקדת ומקשיבה וסיכמתי (בתיכון לא כתבתי אף מילה במחברת!) והשתתפתי... התחברתי להרבה אנשים ונתתי להם להתקרב ובערב הם באו אלי למעונות ואני אליהם והאמת? אני די גאה ומאוד שמחה מזה. מסתבר ששנים של טיפול זה משתלם :) הערבים לא היו כל כך קלים והיו רגעים שרציתי לברוח מכולם והייתי צריכה את השקט ואת הלבד. ולא היה שקט ולא היה לבד אז ישבתי בחוץ באיזה מקום ובכיתי. אני יודעת שלוקח לי זמן לווסת ולהגיע לשיווי משקל (ככה קורה לי תמיד בהתחלות- אני יותר מבסדר...עד שאני מתפרקת ואחר כך חוזרת להיות בסדר עד ההתפרקות הבאה). מקווה שזה יתאזן בקרוב ושתהיה שנה טובה טובה (היא התחילה בצורה מבטיחה לשם שינוי!) רשת הסטודנטית הרישמית

שלום סטודנטית רשמית יקרה, מה שכתבת נשמע ממש נפלא! איזה יופי שהשתתפת והתחברת והתרכזת וסיכמת ושמחת והרשית לעצמך גם לבכות... כל-כך הרבה דברים בכל-כך מעט זמן... אגב, כשילדים חוזרים מהגן ומביה"ס הם גם אומרים לפעמים: "היה מגעיל", ואפילו: "לא רוצה לדבר על זה בכלל", כך שאני שמחה שאת היית 'ילדה' של "היה כיף!!!". ממשיכה להחזיק לך אצבעות (ואגב, אשמח מאוד לשמוע גם את דעתך בדיון הנמצא תחת הכותרת 'בגידה'), אורנה

זו סוגייה מעניינת שאני עוסקת בה מפעם לפעם מכיוונים שונים. אחשוב על זה ואגיב אחרי ארוחת הערב :-)

בוקר טוב, בהמשך למה שרשמתי בלילה, אנירוצה לציין תגובה שלי שאני לא יודעת אם היא נכונה. כשבני אומר שהוא הולך לחבר התגובה שלי היא צינית: אני פוחדת שתראה שם בבית טלפון או כסף ותגנוב. או: אני צריכה להחביא ממך את הארנק שלי כדי שלא תגנוב לי כסף. אסור לך לצאת לקניון כי אתה עלול לגנוב מחנויות. וכו' אני לא יודעת אם התגובה המילולית שלי נכונה, או שזאת סתם עקיצה מיותרת או אפילו מזיקה. אנא תגובתכם אני ממש לא יודעת איך להתנהג במצב. זה. בעבר בני היה בטיפולים פסיכולוגים אך תקופתם הסתיימה

שלום אסתר, אני נוטה להסכים שיש בעייתיות בשני סוגי התגובות שבנך מקבל: מצד אחד, הוא מקבל תגובות ציניות ומעליבות, ומצד שני הוא מקבל תגובות רכות וסלחניות (משני הוריו - אביו ש"לא עושה עניין" ואמו שליבה נכמר על הילד...). בין השורות שכתבת, אפשר לקרוא כיצד בנכם מבקש מכם תגובה ברורה, יציבה וחד-משמעית. הכוונה לאו דווקא לענישה קשה במיוחד (וודאי לא לענישה גופנית), אלא לנוכחות הורית חזקה ומיטיבה. כדי ללמוד איך עושים זאת עם הנער הפרטי שלכם, אני מציעה לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג/ית קליני/ת. במרבית המקרים מדובר במספר מצומצם של פגישות בהן מלבנים משהו ביחד - מאוד מומלץ... בהצלחה, אורנה

היי אורנה, ברצוני לשאול האם כתיבה בפורום יכולה להיתפס אצל המטפל כסוג של בגידה ? האם הוא עלול להיפגע מכך ?

בוגדת יקרה, את מעלה שאלה מעניינת מאוד, והייתי שמחה לקרוא על תחושות המשתתפים בפורום שיש להם גם מטפלים משלהם (זה אולי המקום לשאול בסוגריים - איפה אתן, משתתפות קבועות יקרות שלנו?). כתשובה, אני רוצה לכתוב לך משהו כללי ומשהו אישי. הכללי הוא שאם עולות אצל המטופל תחושות של בגידה במטפל, או תחושה שהמטפל נפגע מפיזור "תשומת הלב", אלה נושאים חשובים הנוגעים ביסוד הקשר הטיפולי, ומאוד כדאי לעבוד עליהם בתוך הטיפול. לכשעצמי, קשה לי לדמיין מצב בו ארגיש פגועה ממטופל שכותב בפורום. אין ספק שהפורום עונה על צרכים רגשיים מסויימים, אך עם כל הכבוד (ויש כבוד...), מדובר בחוויה רגשית מוגבלת ומצומצמת באופן ניכר בהשוואה לקשר טיפולי (ויעידו על כך ההמלצות החוזרות והנשנות שלי לא להסתפק בפורום וליצור קשר טיפולי אישי). אשמח שנמשיך לדון בכך, אורנה

אורנה יקרה, נראה לי שהשאלה (בשבילי לפחות) היא האם מטפל ירגיש נבגד אם המטופל כותב *עליו* בפורום או מתייעץ לגבי הטיפול, ולוא דווקא על המטופל עצמו. בטיפול הקודם כתבתי המון על המטפלת ועל הטיפול והרגשתי קצת בוגדת... ברור, לא? אבל סתם לכתוב על דברים שאני עוברת ללא קשר לטיפול, ממש לא נראה לי בגידה... שיהיה סוף שבוע נפלא תמר

שלום לכולם ולאורנה, אני מטופלת שמבקרת כאן ובפורומים השכנים. לפעמים בוחרת לי הודעות מעט לפתוח. לעיין. הודעה שכותרתה "בגידה" משכה וסקרנה ודברה אל עולמי. והנה, פעם בכמה חודשים מחליטה גם לרשום מילים ספורות. על-פי רוב ובמיוחד לאחרונה, איני כותבת כאן או בפורום אחר. נהגתי לעשות זאת לפני תקופת מה, לפרק זמן לא ארוך במיוחד ובאופן די אינטנסיבי. ראשית, אורנה, אהבתי מאד לקרוא את דברייך. כשכתבתי בעבר וירטואלית, לא כתבתי על הדמות המטפלת עצמה (ככל הזכור לי) אבל כן הבאתי נושאים שנבעו משם. חשפתי והבאתי לפורומים את מה שהסתרתי ולא הבאתי או התמודדתי אתו בחדר הטיפולי. תחושת הבגידה הייתה גדולה וחזקה. זהו, כמובן, נושא שחשיבותו קרדינלית למהלך הטיפולי, ואכן, ברבות הימים דובר עליו רבות ועוד ידובר ועוד ועוד. זה התחיל בבושה ואשמה גדולות שהתמעטו עם הזמן. בדיעבד, כנראה שהכתיבה המאד אינטנסיבית בפורומים כתחליף או כמקום לברוח מהטיפול אליו לא הייטבה עימי אישית. היא עוררה חרדות רבות, גם היה כאן סוג של התמכרות ועוד כהנה וכהנה. לא אפרט כעת. במי שניסה לטפל, על כל פנים, נראה שלא פגעה כלל וכלל. אם נגרם נזק - הוא נגרם לי. לכן, טוב, לדעתי, שנושא מעין זה יובא לטיפול ורצוי לא להתמהמה איתו (אם רק יכולים). רציתי גם לציין שלעתים אני קוראת הודעות ומביאה את הרגשות הקשים שהתעוררו אצלי בעקבות הקריאה לפגישות. התגובות שלי לא נראות על גבי הפורומים, אלא מובאות אך ורק לשם או נרשמות ככה סתם על גבי מחשב. הודעות מכאן, למשל, יכולות לשמש כחומר טיפולי טוב מבלי שאהיה באמת מעורבת. זה גם משאיר אותי פגיעה פחות. דבר נוסף לסיום, יש לי תחושה שמי שמנסה לחפש בפורום וירטואלי תחליף לחוויה האישית העמוקה, שניתן להשיג רק בקשר טיפולי של פנים מול פנים - ימצא עצמו בעל תיאבון רב שהולך ומתגבר ומתגבר ולעולם לא מסופק. וכאשר לא יידע גבול, יתעוררו קנאתם וכעסם של הסובבים. זו תופעה, כך נדמה לי מעיונים במהלכן של השנים, שחוזרת על עצמה. חוזרת ומשתחזרת. מטופלת ותיקה

שלום למשתתפי הפורום. (אורנה, הנה אני...) בעבר, הייתי משתתפת פעילה יותר בפורום. כשהרגיש לי נכון, נעזרתי. לאחרונה אני בעיקר עוקבת אחרי הדברים הנכתבים. פחות זקוקה להשתתפות הפעילה. מעולם לא הרגשתי "בוגדת". גם משום שהפורום כל כך שונה בעיני מטיפול "אמיתי", וגם בזכות הפתיוחת שלי מול המטפל. שיתפתי אותו כשהרגשתי צורך, בדברים שעלו פה, בין אם היו קשורים אלי ישירות ובין אם לא. מעולם לא חשתי בתגובותיו, שהוא מרגיש "נבגד". תמיד ידע להשתמש בחומרים שהבאתי ולרתום אותם לתהליך הטיפולי. שבת שלום הדר

היי כולם, נחמד העץ שהתפתח לו כאן. הרבה זמן לא היה עץ כזה... זה מה שאהבתי בפורום פעם. ואני יודעת שלכאורה זה לא קשור, אבל זה מאוד קשור. היום אני כותבת פחות כי פנייה ישירה לפסיכולוגים נתפסת בעיני יותר כבגידה מאשר השתתפות בקבוצת התמיכה שהייתה פה פעם. שבת שלום. נורית

וואוו מה נהיה כאן...בסך הכל רציתי לדעת שהמטפלת לא נפגעת מהכתיבה בפורום

שלום לכולם, שלום אורנה, מצטרפת באיחור לדיון, עקב נבצרות זמנית, בסוף השבוע. תחילת ההשתתפות שלי בפורום, היתה סמוכה לתחילת הטיפול שלי. הכל היה לי חדש, גם היחסים עם המטפלת שלי. כשהפורום הפך עבורי למקום חשוב ותומך, הרגשתי לא טוב, עם זה שאני לא מדברת על זה בטיפול שלי. אני לא חושבת שהמילה 'בגידה', מתאימה למה שהרגשתי, אבל כן הרגשתי, שאני מפספסת משהו, בזה שאני מסתירה את העובדה שאני משתתפת בפורום. שאני נעזרת ונתמכת בו. אי הנוחות גברה, כשהודיתי, ביני לבין עצמי, שמאוד לא הייתי רוצה, שהמטפלת שלי, תקרא אותי בפורום. היו דברים רבים, שרשמתי כאן, בעיקר על היחסים ביני לבינה, שלא הייתי מסוגלת לשתף אותה בהם. התחושה הלא נוחה, *לא* נבעה מעצם זה שאני מתייעצת, עם מישהו מלבדה, על ענייני הטיפול, אלא מהתחושה שלי שבהסתרה הזו, יש משהו לא נכון. עם חלוף הזמן, סיפרתי לה, על ההשתתפות שלי בפורום, גם אם לא בפרטי פרטים. את היכולת שלי, לפתוח את התקשורת שלי איתה, על הנושא הזה, ועל נושאים רבים אחרים,רכשתי לא מעט *כאן*, בתשובות שקיבלתי ממנהלי הפורום, וממשתתפיו. מוסיפה עוד מילה, על ההיעדרות היחסית *שלי*, מהפורום. כמו הדר, גם אני מרגישה, פחות צורך, לכתוב כאן לעיתים תכופות. כרגע אני בעיקר קוראת. את כולם, כל הזמן. כמו נורית, גם אני מתגעגעת לימים העליזים, בהם הרגשתי, שבמקרה הצורך, אוכל למצוא במקום הזה, תמיכה אמיתית. הפורום הזה, עדיין חשוב לי מאוד. שבוע טוב, יעלה

שאלת היחסים שבין הטיפול לאינטרנט (ואני בכוונה לא קוראת לזה "שאלת הבגידה") היא שאלה מעניינת שאני חושבת שאין לה תשובה אחת וחד משמעית. התשובה לשאלה הזו תלוייה מאוד במטופל, במטפל וכמובן בקשר בינהם. אני יכולה להגיד על עצמי, שכמי שמכירה את שני העולמות, עולם הטיפול פנים אל פנים ועולם התמיכה ברשת- מעולם לא הרגשתי מאויימת מזה שמישהו שנמצא איתי בקשר טיפולי פנים אל פנים מקיים קשרים "טיפוליים" ברשת. להפך, אני חושבת כשהמטפל לא מאויים זה יכול להיות אפילו כלי טיפולי מצויין (העברתי על זה הרצאה ממש לא מזמן :-)). שמעתי כבר על לא מעט מטפלים שמפחדים מהרשת. לפעמים הפחד הוא טכנולוגי ונובע מחוסר הכרה של המדיום ולפעמים הוא מהותי יותר ומתעסק בשאלת "הבגידה" ואולי גם האגו (אגו זו לא מילה גסה, נכון?). המשלוש שבין המטפל, המטופל והפורום (או איש הטיפול בפורום) הוא לא פשוט וחשוב שיהיה מדובר בצורה זו או אחרת בטיפול, אחרת זה גם יכול להיות הרסני. אפשר להחליט שמשאירים למטופל מקום להיות בו בלי לשתף את המטפל, אבל עצם ההחלטה צריכה להיות מדוברת. בפורומי תמיכה ברשת מתרחשות העברות עוצמתיות מאוד וכשהפונה לפורום הוא מטופל בעצמו אז יש להעברה הזו משמעות נוספת (שלדעתי קשורה באופן ישיר למרחב הטיפולי הרגיל) כי אז אורנה היא לא רק אורנה, היא פסיכולוגית, היא כמו הפסיכולוגית שאני פוגשת פנים אל פנים - היא מקבלת אותי ככה או אחרת- שזה דומה או שונה מאיך שהפסיכולוגית שלי מתייחסת אלי. יש מטופלים שבוחרים להשתמש ברשת כדרך לפצל את הטרנפרנס או כדרך להחזיק במקומות שונים חלקים שונים מהזהות ומהקיום שלהם (זה נשמע דרמטי, אבל זה די פשוט). כבר ראיתי אנשים שבטיפול הציגו חלקים מסויימים ודיברו על נושאים מסויימים ובפורום התעסקו בנושאים אחרים. למה הנושאים האלה לא הגיעו לטיפול? זו שאלה שכדאי לדבר עליה. אם היא תדובר- סביר להניח שהיא תקדם את הטיפול, אבל אם לא- אז יש סיכוי שהיא גם תחבל בו (לא בהכרח, אבל קיים סיכוי). באופן אישי, אני יכולה לספר על עצמי (ומקווה שלא אשאר כאן חשופה מיידי) שהגעתי לטיפול אחרי הרבה זמן שגלשתי ברשת ובפורומים כאלה ואחרים שלמדתי בהם את השפה הרגשית והטיפולית (אחרת אני לא חושבת שהייתי מגיעה אי פעם לטיפול). כשהתחלתי את הטיפול הייתי מאוד מאוד סגורה, הפסיכולוגית שלי (שלא היתה מומחית גדולה באינטרנט) ידעה שהגעתי מהרשת ומאוד עודדה אותי לכתוב בפורומים, לשתף כמה שיותר ולשמוע כמה שיותר קולות (למרות שהיא לא ידעה מה זה פורום בכלל). אני חושבת שהיא, כשאשת מקצוע, היתה במקום כזה שלא הרגיש מאויים וחשבה שמה שהכי נכון בשבילי זה שאלמד לשתף ולהתחבר- ולא משנה באיזו דרך. אני חייבת להודות שזה לא היה לי קל ושככל שנקשרתי יותר לטיפול- פחות ופחות כתבתי באינטרנט. הרגשתי שאת מה שאני כותבת ברשת אני לא צריכה להגיד יותר וידעתי שזה יכול להרוס לי.לא רציתי להכניס אנשים לטיפול שלי. רציתי לשמור עליו ולהשאיר אותו שלי, נקי, עד כמה שאפשר. בגלל שמאוד נוח לי ברשת זה יכל בקלות להחליף את הקשר איתה (שגם ככה לא היה פשוט בשבילי ולקח לי הרבה זמן ללמוד להיעזר בו). היא נתנה לי את המייל שלה ואני כתבתי לה בין הפגישות את מה שלא הצלחתי להגיד בתוכן (גם השימוש במייל בטיפול הוא נושא מרתק ששווה לחשוב עליו, הוא יכול להיות חומר נפץ, אבל בטיפול שלי הוא נכס אמיתי ששתינו עושות בו שימוש מועיל ומקדם). בהתחלה הרשת תפסה מרום חשוב בחיים שלי ולכן דיברנו עליה הרבה בטיפול. היום אני יודעת שדיברתי דרכה. דרך מה שקרה לי באינטרנט סיפרתי לה על עצמי את מה שלא יכלתי לספר ישירות. אז, לא כל כך הבנתי את זה... אני זוכרת שיום אחד, בערך שנה אחרי שהתחלתי את הטיפול, סיפרתי לה בהתרגשות שיש יום עיון על הרשת שבו השתתפו הרבה אנשים שאני מכירה ושהזמינו אותי לשם ושאני מתרגשת כי אפגוש שם אנשים שאת רובם לא פגשתי פנים אל פנים. כמה ימים אחרי שדיברנו על זה היא צלצלה אלי ושאלה אם זה יהיה בסדר שהיא תבוא ליום עיון הזה (באיזה תרוץ משונה שהמכון שבו היא עובדת חושב לפתוח יום אחד פורום באינטרנט). אמרתי לה שזה בסדר לי, וככה קרה ששתינו הגענו לשם ביום הזה, היא ראתה את כל האנשים שדיברתי עליהם ואיתם, על הבמה ומתחתיה ובעיקר ראתה אותי בתוך האינטראקציה המוזרה הזו. אחרי תקופה מסויימת היא סיפרה לי שהיא באה לשם כדי ללמוד קצת על העולם שלי. מאז עברו הרבה הרבה מים בנהר, הקשר שלנו הלך והתחזק והיום מספיק בטוח לי שם (וגם לה אני חושבת) שאני יכולה לדבר כאן על הקשר ואני יודעת מה חשוב להגיד לה, איך ומתי. היא שמחה כשאני כותבת בפורומים. היא יודעת שאני כותבת עליה, אבל גם יודעת שכשיש לי משהו חשוב להגיד אני מראה לה או אומרת לה- אנחנו סומכות אחת על השנייה. אוח, אני יכולה לכתוב על זה מגילות, גם תיאורתיות וגם של סיפורים אישיים, אבל כדאי שאני אעצור, אולי פעם אכתוב על זה ספר ;-) (סתאאאם).

הי רשת, זה היה מאוד מעניין ומלמד (כשקראתי חשבתי שאת לא רק שאת סטודנטית נהדרת, את גם מרצה מצויינת...). היה לי חשוב לקרוא זאת, משום שבעבר תהיתי איזה מקום מקבל הקשר הווירטואלי ביננו (במיוחד ברגעיו היפים) בתוך הטיפול שלך. שמחתי לקרוא שלא פיצלת את הטרנספרנס, ושיכולת להשתמש בפורום בתוך הטיפול בצורה מיטיבה ומגדלת. היה נחמד לקרוא שדרכך גם המטפלת שלך נחשפה לעולם הווירטואלי... לילה טוב, אורנה

שלום , הייתי אלמנה עם ילדה שהייתה בת שנתיים . התחתנתי שוב כאשר בתי היתה בת 6 ובן זוגי היה רווק. בעלי דרש לאמץ את הילדה .בהמשך נולדה לנו בת משותפת . היום בתנו המאומצת בת 29 בעלי אדם מאד סגור ומופנם וקשה להראות ולבטא רגשות. לבת המאומצת יש המון כעסים על אבא שלה המאמץ.(את האבא הביולוגי היא לא זוכרת) עד כדי כך שהיא טוענת בפני שאין לו את הכישורים להיות הורה. הבעל שלי מנגד מרגיש את הכעס של בתנו המאומצת והוא כל הזמן מתגונן בצורה מילולית אגרסיבית.בכל מקרה הוא אדם שסובל מהתפרצויות של כעס ואדם חרדתי שלא מעונין בטיפול תרופתי. אני תקועה באמצע ומנסה לפשר בין שניהם ככה עשיתי הרבה שנים. היום אני מבינה שטעיתי. אני מתארת לי שיש צורך בטיפול פסיכולוגי. הבת שלי טופלה בעבר וכן אני טופלתי. השאלה שלי : האם רצוי שהטיפול יהיה משפחתי או הבת והאבא לבד או אני ובעלי לבד בהתחלה? תודה רוני

שלום רוני (או יוני?), משפחות המורכבות מכמה משפחות הן תמיד משפחות מורכבות... ואת צודקת שהאתגר ליצור חיבור ובו בזמן לשמור על הנפרדות והייחוד של כל "פלג" הוא אתגר מתמשך (שלא שייך רק לזמן בו הילדים קטנים). אני חושבת שטיפול משפחתי הוא רעיון אמיץ ונפלא. אני לא הייתי מטרידה את עצמי כרגע בשאלה מי המשתתפים המתאימים לטיפול. כדאי לאתר מטפל/ת משפחתי/ת מומלץ, להגיע בהרכב מלא לפגישות היכרות עם המטפל/ת בהן תוכלו לספר את הסיפור המשפחתי/הסיפורים המשפחתיים, ולהחליט אז בעזרת המטפל/ת כיצד ממשיכים הלאה. אני מאחלת לך הצלחה רבה, ומקווה שתמשיכי לעדכן אותנו (אני בטוחה שמשפחות רבות ישמחו לקרוא עוד על ההתמודדות שלכם). בברכה, אורנה

היי, המטפל שלי (כבר 4 שנים), עבר ארוע לב אבל הוא בסדר. הדבר הראשון שחשבתי הוא כשאנחנו נחדש את הפגישות הוא לשאול אותו אם אפשר לתת לו חיבוק? האם הגזמתי? האם זו חדירה לפרטיות?

דואגת יקרה, אני שמחה שהמטפל שלך בסדר, ואני שמחה שיש לך רגשות כה חמים כלפיו. אין כל רע ברצון שהתעורר בך לחבק את המטפל, זה לגמרי מובן לי. אני חושבת שהדבר הנכון יהיה לבטא את התחושות האלה קודם כל במילים. בטיפול, אנחנו הלא משתדלים "לשים" מילים במקום בו היו התנהגויות. למשל, אם מטופל "מתנהג" את הפחד או את הכעס שלו, ולא מגיע לפגישות בזמן, אנחנו מנסים לדבר את זה: מה זה אומר? למה זה קשור? מה התעורר בפנים? מה זה מזכיר? אני חושבת שכדאי לעשות משהו דומה גם עם הדאגה והחיבה שאת מרגישה כלפי המטפל שלך, שבאמת עבר משהו קשה. ומי יודע, אולי אחרי שתדברו את זה תוכלי גם לתת לו חיבוק אנושי וחם... בברכה, אורנה

ד"ר שלום! אני בת 27 וסובלת מבעיית פחד קהל כבר שנים רבות . זו לא ברמות של פגיעה בתפקוד יומיומי אלא בסיטואציות מאד ספציפיות, עם רובן אני הולכת להתמודד בקרוב בגלל תחילת לימודים מסויימים . אני יודעת שמומלץ טיפול התנגותי קוגניטיבי , השאלה שלי היא האם יש טיפולים קצרי מועד לבעיה הזו כי המועד מתקרב ואני די חוששת מהצפוי . האם יש תרגילים שאני יכולה לעשות בינתיים עם עצמי כדי להתגבר על זה?

שלום גלית, כל הכבוד על הפנייה לתחום לימודים שיחייב אותך להתמודד עם החרדה! טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הנו במרבית המקרים טיפול קצר יחסית. הטיפול יכלול "שיעורי בית" לתרגול עצמי, אך איני רואה טעם בהמלצות כלליות שאינן מותאמות לך באופן אישי. כדאי להתחיל את הטיפול בהקדם, לתרגל, ולהינות מההישגים כבר בסמסטר הקרוב... המון הצלחה, אורנה

אשמח לקבל המלצה לבחורה בת 26 לפסיכולוגית..בנושא חרדה חברתית וכו' באיזור שצוייין

יש לי מישהי בשבילך... תתני לי מייל ואשלח לך

שלום שרון, הבקשה של רשת לקבל את המייל שלך תקפה לגבי כולנו - בפורום שלנו המלצות על מטפלים נשלחות רק למייל האישי (אז כדאי לצרפו...). בהצלחה, אורנה

אשמח אם תשלחי את ההמלצה לאימיים וגם אם את יודעת עלויות וכו'....

היי אני יודעת שזה לא הפורום המתאים, אבל פשוט מניסיון התשובות בפורום השכן לא ממש מספקות (אני לא מעוניינת בהפניה, אני מעוניינת בעצה), הבעיה היא כזאת: כשהשתחררתי, ישר התחלתי ללמוד, לא לקחתי חופש, לא כלום. למדתי שנתיים ובשנה שעברה תקף אותי דיכאון מר שבעקבותיו הפסקתי להגיע ללימודים. לא סיימתי את השנה. השנה החלטתי לצבור כוחות, ולא ללכת ללימודים אלא למצוא עבודה. אבל הפנטזיות נשארו פנטזיות, אני לא מוצאת עבודה, אני שולחת עשרות קורות חיים ביום, אף אחד לא חוזר. לצערי לא למדתי לתואר, כי אין לי בגרות מלאה או פסיכומטרי. אני סובלת מלקויות למידה ודיכאונות חוזרים ונשנים, מה שעוצר בעדי למשל, ללמוד בצורה נורמלית כביכול, או לתפקד כמו שצריך. עכשיו אני לא לומדת ולא עובדת, אני מצטערת שלא בחרתי להמשיך ללמוד, אבל בלאו הכי היו אומרים לי שעלי להתחיל מחדש (כי במהלך כל השנתיים האלה החלפתי שתי מחלקות והתחלתי בכל פעם מחדש). מאחר ואת השנה שעברה לא סיימתי, אז אני כנראה אאלץ להתחיל שוב שנה א. אין לי אנרגיות נפשיות לזה, חשבתי ש"עשיתי בשכל" שלא המשכתי. חשבתי שאני אמצא עבודה ולפחות אתעל את השנה הזו מבחינה כלכלית, אבל כלום. עכשיו כל החברים שלי התחילו ללמוד ואני מדוכאת, איך שהם נהנים בלימודים ומשכילים ואני נשארת מאחור. הבעיה היא שגם העובדה שלא יהיה לי תואר מרתיעה אותי, אני אלמד ואשקיע בלימודים שהם כמו כל לימודים אחרים, מבחינת מערכת השעות והתוכן במשך ארבע שנים, אבל אני אסיים רק עם תעודה. מה אני אעשה איתה בעתיד? אני מסתכלת על העתיד שלי ואני לא רואה כלום. אני בת 25, עם ניסיון רק בתחומים ספציפיים שאין להם ביקוש. אני לא יכולה אפילו למלצר כי אין לי ניסיון. ואני שואלת את עצמי, אני אמלצר ומה אז? איזה עתיד זה? מה אני אעשה בחיים? אני מדוכאת מהעובדה שאני לא יכולה לעשות תואר, אני לא יכולה ללמוד לבד לבגרויות, וניסיתי לעשות קורסים אבל גם במהלכם נתקפתי בדיכאון והפסקתי ללמוד גם שם. לחינם זרקתי כסף, על כל הלימודים האלה שלא יצא מהם כלום. אני מרגישה כאילו אין למה לחיות, כי המחר הוא כמו היום, הוא לא שונה, אין לימודים ואין עבודה. למה אני לא יכולה להיות כמו כל בנאדם, לעשות תואר כמו כולם, להרגיש פעם אחת "נורמלית" ולא שונה? כל החברים שלי לומדים, חלקם כבר לתואר שני, ורק אני, עם לימודים של שנתיים וגם זה בקושי, בלי דף ציונים, עם בקושי ניסיון במשהו ממשי, מה יהיה איתי? אני לא יכולה להחליף מחלקות שוב, הבעיה היא שאני לא מתאימה לתחומים ריאליים, עשיתי פעם מבחני תעסוקה ולא חידשו לי בכלום. אני מתאימה רק לתחומים יצירתיים שאין בהם עבודה. אני לא יכולה ללמד, אין לי את הכישורים לזה. אז האם רק כי אני אדם אמנותי אני צריכה לסבול? אני מרגישה כמו אפס, לוזרית שלא מצליחה בכלום, אפילו בתחום האמנותי כבר לא בא לי לעשות כלום, כי אני יודעת שיש לי יותר הוצאות מאשר הכנסות. אני מנסה כל כך חזק אבל זה כאילו שהכל זה לחינם.

דנה יקרה, הכאב והיאוש עולים מכל מילה שכתבת, ומעוררים אהדה והזדהות. נשמע שאת נמצאת במצב ביניים מבלבל, לא ברור מהו הכיוון הנכון, וזה באמת מפחיד ומדכדך. כשקראתי את דברייך חשבתי שאת נמצאת במעגל מאוד מתסכל: את אוספת כוחות, מתחילה משהו חדש, מתאמצת, נתקלת בקשיים, מתייאשת, מרגישה את עצמך עלובה ולא מוצלחת, ואז הכוחות מתמעטים לקראת הפעם הבאה. לכן, כאשר "בפעם הבאה" את מצליחה לאסוף את הכוחות שנותרו, מתגייסת מחדש למשימה ושוב נופלת, גלי הביקורת העצמית גואים לשיאים חדשים, ו"לפעם הבאה" כבר לא נותר כוח... זה עצוב, אך יש פה גם נקודה אופטימית למחשבה: אולי כדאי למצוא את הדרך לתת לעצמך הכרה והערכה גם על המאמץ וההתכוונות, ולא רק על התוצאה הסופית? בעיניי, עצם ההתעקשות לנסות שוב ראוייה להרבה מאוד הערכה (הרבה יותר ממי שהכל הולך לו בקלות...), וההערכה הזו לא תלוייה בשאלה האם הצלחת להגיע אל התואר הנכסף. אני מאמינה שהתנהלות כזו תאפשר לך לשמור על כוחותייך, ולהגיע "לפעם הבאה" במאזן כוחות טוב יותר. וזה חשוב, משום שאולי ב"פעם הבאה" לא תהיי חייבת להתמודד עם אותו מעגל אכזרי... אז מה את אומרת, תנסי להיות קצת יותר "טובה" עם עצמך? מחזיקה לך אצבעות, אורנה

היי אורנה, תודה על ההתייחסות. הבעיה היא שהבעיה... היא בעצם הרבה יותר עמוקה ממה שכתבתי. פשוט ניסיתי לתמצת. העניין הוא שאני מנסה באמת חזק, גם לעבוד על עצמי, וגם על העבודות שלי, וגם על התעסוקה שלי. אבל זה לא תמיד מצליח. כי בתחום שלי כל הזמן חייבים להשתפר, לפתח סגנון מסוים, קו שאין לאחר ובו זמנית גם לנסות "למצוא את מקומך בעולם". ואז כל זה מתנגש עם הלימודים. שגם בהם צריך להשקיע הרבה אנרגיות נפשיות. זה מתסכל שניסיתי ובכל פעם הכל ירד לטימיון. גם הרגשתי רע עם עצמי שההורים שלי עזרו לי עם הכסף ללימודים וכביכול הם זרקו את הכסף לחינם. זה כן מוריד מהערך העצמי, כי אני יודעת שבמקום מסוים הם מרגישים שהם "צדקו", שגם אחרי שניסיתי לשכנע אותם שהפעם זה ישתנה, זה לא השתנה. אז אולי במקום מסוים קצת איכזבתי אותם. למרות שאף פעם לא באמת נתתי לזה להשפיע עלי, על העניין של "לאכזב או לא לאכזב את ההורים". אבל זה משפיע, כי בסופו של דבר לי אין את היכולת הכלכלית לממן לעצמי את הלימודים לאור הבעיות האלו. וזה מייאש, כי בניתי על זה שאני אצליח אבל שוק העבודה רווי באנשים כמוני, אז איך אני אצליח? אחרי זמן מה בלימודים, שכוללים גם שיעורים מעשיים, פתאום הבנתי שאולי אני לא בשלה נפשית או ריגשית לכל זה. אולי ההתעסקות ב"להוציא את עצמך לעולם" קצת קשה. כי באמנות תמיד מכניסים מעצמך לתוכן העבודה. זה כאילו שלא הייתי מסוגלת להתמודד עם החשיפה העצמית הזו. למשל, פעם הייתי צריכה להגיש עבודה ולקח לי חודשיים להביא את עצמי למצב שבו אני מסוגלת להציג אותה בפני שאר התלמידים. אבל קצת סטיתי מהנושא. אני יודעת למה אין לי אנרגיות, כי גם הקושי שלי בלימודים, שבא לידי ביטויי דרך ליקויי הלמידה שלי, העובדה שהכל קשה יותר ולא קל. נמאס לי מהמצב הזה, שאני כל הזמן על קוצים. שאני לא מסוגלת לסיים עבודות בזמן, להגיש עבודות בזמן. נמאס לי מזה שלעיתים תכופות אני מאבדת מ"מוזה", שלא בא לי ליצור כלום, שאין לי השראה. ותוך כדי כל זה אתה יודע שאתה חייב כל הזמן להתקדם ולהגיש עבודות, וגם לעבוד על עצמך. בשלב מסוים, לצד הדיכאונות האחרים, הרגשתי שאני פשוט קורסת. שיש גבול למקום שבו אני יכולה לייצר, אני לא מכונה, אני בסה"כ בנאדם... כל כך קינאתי בכל התלמידים שמסוגלים לעשות את כל זה. איך הם יכולים? איך להם זה מצליח ולי לא? מה יש בהם שאין בי? ובתוך כל זה מגיעה גם שאלת התעסוקה, העבודה, ההכנסה. אלו תחומים שכל כך קשה להתפרנס מהם. וגם כשמתפרנסים, אלו גרושים. כולם רוצים "בזול", חושבים שזה שוק, שאפשר להתמקח על עבודות כאילו היו זוג נעליים או שקית עגבניות. וסוף סוף כשמוכנים לשלם, אז גם את זה צריך להתנות, ואנשים מנסים לרמות ולא לשלם. והתחרות כל כך גדולה. ובסה"כ, יש לי קצת ניסיון בזה, אבל זה לא שזה יעזור לי להשיג עבודה "הגונה" כביכול, להיות פקידה נניח באיזה משרד. כי בקושי יש לי ניסיון בזה. זה כאילו שצריך לבחור, במה להשקיע את האנרגיות, בעצמך, שזה גם בתחום היצירתי או בעבודה שוחקת כמו מלצרות, ופה זה נופל. ואז גם החשק יוצא מכל החורים. כבר נתקלתי בכל כך הרבה קשיים, נפילות ממש חזקות, לקח לי חודשים לצאת מזה ואז הרגשתי טוב לתקופה קצרה ושוב פעם התדרדרות ונפילה כואבת. אני לא יודעת אם כל זה שווה את זה בכלל, אבל אין דבר אחר שאני מוצאת את עצמי בו. ואז מגיעה השאלה, האם אני צריכה לוותר על הרצונות שלי בשביל הפרקטיקה? אני לא אהיה עובדת טובה יותר אם אני אתעסק בתחום שאני שונאת או שלא מתחברת אליו. ואני תמיד אוכל את עצמי אם אני אבחר בדרך אחרת. אני מקנאה באנשים שהצליחו לעשות את המעבר הזה, לוותר על החלומות שלהם בשביל שיוכלו להתפרנס ולהתקיים בכבוד. אם אני אלך על עבודה שאין בה שום התקדמות, מה יהיה איתי? לאן אני כבר אתקדם? וזה מתסכל אותי שגם אין לכל זה ערך, אנשים לא מעריכים את התחום הזה, ואני גם לא אקבל מזה תואר. אני יודעת שאין ממש מה לעשות עם תואר ראשון, כי הקריטריונים מבקשים תואר שני לפחות. אבל איך אגיע לתואר שני אם אפילו תואר ראשון אני לא עושה? ובכל זאת מעריכים אותך יותר בשוק העבודה אם יש לך תואר מאשר אם אין לך כלום. אני מנסה לחשוב על עוד אופציות תעסוקה שאני יכולה להתאים אליהם, אבל בהם מבקשים תואר, ואין לי מה להציע בתחום.

הי דנה היה לי מאוד עצוב לקרוא את הדברים שכתבת. חשבתי שמי שיכולה להתנסח בצורה כזאת ולרגש היא בטח לא אפס. אני חושבת שאת מתמודדת עם קשיים רציניים שהופכים הרבה חוויות למתסכלות עבורך. אני חושבת שאת זקוקה להכוונה ועזרה, ואני תוהה אם יש מישהו בסביבתך שיכול לתמוך בך. אני מאחלת לך שתמצאי שקט ואמונה בעצמך, ותמצאי דרכים לממש את חלומותיך כי הם מאוד ראויים בעיניי. אני חושבת שאת רוצה ללמוד משהו שידבר אלייך וייתן לך משמעות, ואני מסופקת אם ניתן להשיג זאת רק דרך לימודים אקדמאיים. נראה כי את מתקשה להאמין ביכולותיך ומשום מה מקריאה בדברייך נוצר בי הרושם שיש לך כוחות ויכולת לשנות. אני מקווה שתתחזקי באמונתך בעצמך, ותסתכלי גם על הטוב שיש בך, ועל היכולת שלך לשאת התמודדויות לא פשוטות. תודה שחלקת את החוויה שלך איתי ועם אחרים בצורה כל כך כנה ומרגשת.

תודה, סיוון... גם על המחמאה. לצערי אני יודעת שהתנסחות טובה לא תעזור לי להשיג עבודה טובה, או להצליח בלימודים. זה דורש הרבה יותר מזה. זה מה שמכאיב... לפעמים אני חושבת לשלוח מיילים לכל אותם המעסיקים שלא חזרו אלי, להסביר להם איך זה לעמוד בצד השני, הצד שלי. אבל כמובן שאני לא באמת עושה את זה, זה רק בתיאוריה... לצערי אני מודדת את עצמי לפי התקדמות עצמית, לפי הצלחות. אם נכשלתי והתגברתי על המכשולים, אז אני ההפך מלהיות אפס. אבל כשמצליחים להתגבר על מכשול אחד, ואז נתקלים במכשול נוסף ובעוד עשרות מכשולים אחרים, פתאום מתחילים לחשוב למה בכלל אני נתקלת בכל המכשולים האלה? למה הכל חייב להיות כל כך קשה? הייתי תמימה, חשבתי שאני אתגבר על מכשול אחד ואז יהיה לי קל יותר, אבל זה לא ככה. זה מייאש, כי זה לא נגמר, זה מעגל. ולכן אני שואלת, מה יהיה מחר? המחר מפחיד אותי, גם כי אין בו כלום, אבל גם כי העתיד שלי לא ברור ואני לא יודעת מה טומן בחובו יום. קצת נמאס לי לדעת שאין לי מקום קבוע, אפילו הפרוייקטים האישיים שלי נתקעים כשלא יודעים איך יהיה אפשרי לממן אותם.

דנה, גם כשיש לך B.A המעסיקים לא קופצים עליך... ואני חושבת שיש עבודות רבות בתחום האמנות שניתן לשלבן עם תואר ראשון בהצלחה

היי...אני אדם אומני אבל לומד מקצוע ריאלי קשה...שבעקבותי התחלתי לסבול מדכאון והרגשה של חוסר יכולות והרגשה של עמידה במקום...הייתי לי חברה שאהבתי מאוד והיא זרקה אותי ונשארתי לבד בלי כלום בלי חברים..חברה או יחס אנושי כלשהו...בסופו של דבר שכבתי עם זונה...דבר שגרם למצב שלי להדרדר לכדורים ולדכאונות ולבכי רב...אני חושב שכלום לא שווה את זה לא לימודים ולא בטיח תלמדי מה שעושה לך טוב....אני כבר מת כלום לא יכול לעזור לי ובקרוב יהיה לי תואר דף נייר מזורגג שיאמר שאני אדם משכיל וברמה גבוהה אך בד בבד שום דבר לא יעזור כדי לתקן את הרגשת המוות ההרגשה שכלום כבר לא יעזור לי...גם לא תואר וגם התואר הזה לא יעשה אותי מאושר וגם לא בטוח שאני יקבל עבודה איבדתי את כל מה שהיה לי אהבה ותמימות בשביל דף נייר ....אני הולך לטיפול פסיכולוגי שבו המטפלת שלי משכנעת אותי להמשיך לחיות....הציעו לי גם אשפוז במרפאה ואף אחד לא יודע מה לעשות איתי....ועוד שנה יהיה לי תואר יופי אני אפילו לא בא לטקס...

היי, אני חושבת שאפשר להסתכל על חצי הכוס המלאה. לפחות יהיה לך תואר... (מה לעשות, גם זה משהו). עדיף על כלום. לא?

דוקטור אורנה שלום, פעמים רבות אני מוצאת את עצמי נמצאת בסיטואציות שאני לא יודעת איך לעצור אותן. מרגישה חוסר שליטה והתנתקות מסוימת. אותן סיטואציות בדרך כלל בעלי אופי מיני קל. למשל, אתמול חיכיתי בתחנת האוטובוס כאשר ניגש אליי מישהו והתחיל לדבר איתי. בתחילה היה נחמד, עד שאמר לי אפשר ללחוש לך משהו באוזן ונשק לי - (ליקק את האוזן). מאוד הופתעתי מהסיטואציה. ממש לא ציפיתי לזה. (אולי אני לא יודעת לקרוא נכון אנשים?). בדרך כלל אני נשארת כמו קפואה ןלא מתנגדת , אבל הפעם אמרתי לו שהוא ממש הגזים, קמתי ולקחתי עצמי לספסל מרוחק.(הייתי ממש גאה בעצמי על כך). לאחר מספר דקות הוא התיישב שוב לידי, ביקש סליחה ואמר שהוא לא מבין על מה התעצבנתי. אמרתי לו שלי זה לא נראה בסדר לנשק מישהי שדיברת איתה מספר דקות בודדות. המשכנו לדבר על זה... בסדר לא בסדר, ושוב הוא התחיל לגעת וללטף... הפעם, כמו תמיד לא התנגדתי. למרות שממש לא רציתי בזה. אני נשבעת לך , אורנה שלא הרגשתי שום משיכה כלפיו ואין פה רצויי סמויי כן לשתף פעולה. פעמים רבות אני מוצאת את עצמי לא מסוגלת להגיד לא בשל התנתקות מסויימת מהמצב, דבר שעלול לסכן אותי (וכבר סיכן). למה זה קורה ואיך ניתן לעצור מצבים כאלו. איך אפשר להתעורר ממצב של ניתוק? סליחה על האורך ותודה

שלום נירית, את מעלה נושא חשוב שקשור בגבולות שלנו, ובאופן בו אנו מתקשרים אותם לסביבה. בעיקרון, ככל שהגבולות יהיו ברורים לך (ותביני יותר מה גורם לך לסגת מהם), כך יהיה קל יותר לעמוד עליהם ולהבהיר אותם גם לאחרים. בסיטואציה עם הבחור שתיארת, נשמע שלזמן מה היה ברור לך מה את רוצה, ואחר-כך נהיה קשה "להחזיק" את התובנה הזו, וויתרת... אני מאמינה שאם תרשי לעצמך להתבונן בדברים לעומק במרחב טיפולי, תוכלי לבדוק כל מיני כיוונים: יתכן למשל, שבהתנהגותך את משחזרת אירוע או תחושה מהעבר. יתכן שהסיטואציות האלה מספקות איזשהו צורך (שכרגע אינו לגמרי נגיש לך) להיות רצויה ואהובה (במיוחד ע"י גבר), ואני בטוחה שיעלו השערות נוספות. שמרי על עצמך, אורנה

אבא שלי חזר מחול לפני עשרה ימים ונכנס לדיכאון.. הוא מדבר על ריקנות חוסר רצון לעשות משהו ותחושה כללית רעה. ניסינו לייחס זאתלתרופות שהוא לקח עקב הסינוסיטיש (אוגמנטין ומוקסיפן לא ביחד אבל החליפו טיפול) אבל זה לא נראה כך.\אבא מנהל של חברה גדולה בתחום הייבוא והשיווק והוא לא יוצא מהמצב בו הוא נמצא תמיד הוא היה אדם חזק הוא כבן 47 מה עושים עם אבא? איך עוזרים לא לצאת מהבעיה ומהצרה אליה הוא נקלע?

שלום לירן, הדרך היעילה ביותר לעזור לאבא לחזור לעצמו במהירות היא לסייע לו לקבוע שתי פגישות התייעצות: עם פסיכולוג/ית קליני/ת ועם רופא/ה פסיכיאטר/ית.שתי השיחות האלה יאפשרו לאבחן בצורה טובה את מצבו, ולקבוע מהי דרך הפעולה המתאימה. כדאי לומר לאבא, שכפי שהוא וודאי יודע היטב מעבודתו, בכל תחום יש מומחים שמבינים את העניין ויודעים איך לעזור. כשם שניגש לקבל ייעוץ מקצועי בנוגע לסינוזיטיס, כך מוטב לעשות גם במצבים של קושי רגשי. המון הצלחה, ואשמח אם תעדכנו עוד, אורנה

אני בת 26, תמיד היה לי בטחון עצמי קצת נמוך והייתי ביישנית אך בשנים האחרונות..בעיקר מאז הצבא הקושי להתמודד עם ה"חדש" התגבר. נורא קשה לי נפשית עם התחלות חדשות כמו עבודות, לימודים, אפילו ללכת לצהריים אצל ההורים של החבר שלי שאין לי שום בעיה איתם זה קשה לי. אני כאילו מרגישה באותו רגע שהכי לא בא לי לעשות את זה בעולם והלוואי שזה יתבטל ומנסה להתחמק וכאלה. בצבא אפילו היה לי בוקר אחד של התקף חרדה (לפי מה שקראתי החלטתי שזה מה שהיה לי ). בשנה האחרונה גם אבחנו אצלי מעי רגיז ואומרים שזה גם קשור איכשהו לנפש. באופן כללי אני מתפקדת אחלה וברגע שאני כבר בסיטואצייה אז אני יחסית בסדר אבל תמיד קשה לי נורא ונורא מלחיץ אותי כל ה"לקראת משהו". האם זה בסדר? האם זה משהו שדורש טיפול פסיכולוגי? תרופות? אשמח לתשובה. תודה

שלום שרון, אני חושבת שהשאלה החשובה אינה האם המצב שתיארת "דורש" טיפול, אלא האם את מעוניינת בטיפול. אני מתכוונת לכך שאפשר להמשיך עם המצב הנוכחי, ואפשר להקל עלייך - ללמוד דרכים מועילות יותר להתמודד עם מצבי הלחץ שאת חווה, לעבוד על שאלות הקשורות לבטחון העצמי שלך, ועוד ועוד. כדי להתנסות בכך, תצטרכי לקבוע פגישה פנים אל פנים עם פסיכולוג/ית קליני/ת. בשיחת ההיכרות, הפסיכולוגית תוכל לעזור לך להבין את הבעיה ולהחליט על דרך הטיפול המתאימה. כרגע, נראה לי שמוקדם מדי לחשוב על טיפול תרופתי, ויש עוד בירור ועבודה פסיכולוגית שניתן לעשות, אך מן הסתם גם נושא זה יעלה בשיחה. בהצלחה, אורנה

ליאת רציתי להתייעץ איתך .לבת דודה שלי יש בן 8.5 שאובחן ADD (קשב וריכוז ללא היפר)היא היתה איתו אצל נואורולוג ילדים ופסיכיאטר ילדים. המליצו לתת לו ריטלין. בת דודה שלי לא מוכנה בשום אופן לתת לו בטענה שהיא שמעה שזה עלול לפגוע בגדילה ובהתפתחות. לילד יש בעיה בבצפר הוא מאוד לא רגוע לדברי המורה שלו.... בבית הילד די רגוע הוא בסדר מבחינה חברתית .המורה שלו מרבה להתלונן שהילד מאוד מפריע בכיתה הוא קם מתי שבא לו ,מסתובב,יוצא החוצה וקשה להשתלט עליו. הילד הזה מאוד אהוב עליי וחשוב לי שהוא יקבל את העזרה שהוא צריך.... האם יש דרך לשכנע את בת דודה שלי בכל זאת לתת לו ריטלין? האם יכול להיגרם נזק אם ה ADD לא מטופל? (מלבד העוגמת נפש שנגרמת לו שהמורה בכיתה מענישה אותו וצועקת עליו, לדבריו, כי הוא מפריע לה...) מה אפשר לעשות. אגב תודה על תשובתך מאתמול בקשר לחבר...עזרת לי... מורן

שלום מורן, ריטלין היא תרופה טובה ויעילה למי שזקוק לה, אולם היא סובלת מיחסי-ציבור רעים. אנשים ניזונים ממידע חלקי או חובבני, הניתן בדר"כ תחת אצטלה של ידע, וקשה מאד לשכנעם אחרת. לריטלין, כמו לכל תרופה, יכולות להיות השפעות לוואי אלה ואחרות. לגבי הפרעה בגדילה, לפחות ככל הידוע לי, אין עדויות חד משמעיות, כאשר בכל מקרה מדברים על פער זניח (בגובה). ילד שאינו מטופל, בהיותו ננזף ומוענש לעיתים קרובות, צובר בדר"כ הרבה תסכולים, כישלונות ופגיעה משמעותית בדימוי העצמי שלו. כשהתפיסה העצמית כה מונמכת, סנטימטר אחד או שניים לכאן או לכאן אינם מה שישנה את המצב. נתקלתי בעבודתי בילדים שהתרופה הצילה את חייהם, בכאלה שנותרו בלי תרופה ושילמו על כך מחיר יקר, ובילדים בלי תרופה שהצליחו להתגבר על הADD בעזרת תמיכה משפחתית והתגייסות בית-ספרית. כנראה שבכל הנוגע למתן תרופות רק ההורים יכולים להחליט, ויש לכבד גם את ההתנגדות. מה שחשוב הוא שיהיה בידם כל המידע המדויק והמדעי, שיינתן ע"י אנשי מקצוע אחראיים. שמועות הן דבר רע בכל מקרה. בברכה ליאת

ליאת חבל על הזמן בת דודה שלי בחיים לא תתן לילד ריטלין.אני יודעת.והיא כבר התייעצה עם גורמים רפואיים והכל כבר הוסבר לה... מה האלטרנטיבות לריטלין אם יש בכלל? מה ניתן לעשות כדי למנוע מהילד סבל ועוגמות נפש ופגיעה עתידית בדימויו העצמי? אני לא רוצה שהילד יגדל ויסבול מדימוי עצמי נמוך והערכה עצמית נמוכה בגלל שאמא שלו לא נתנה לו ריטלין שהוא היה קטן..... מעצבן אותי שההורים עושים על הילדים טעויות(במודע או לא במודע) ובסוף מי שסובל אלו הילדים.... פתאום נזכרתי בעצמי כשהייתי קטנה ובטעויות שההורים שלו עשו בגידול לא טוב.... טוב,מה אני מזבלת בשכל..מה שקרה קרה... ליאת מאמי אשמח לתשובה (אם את יכולה) תודה מורן

וואלה יש לך ביצים (מבלי להטיל דופי מזערי בנשיותך..) הזהרי לא להסתבך עם הסיינטולוגים ותומכיהן ! ישלחו אלייך את טום קרוז שיקפוץ לך על המיטה .. חוצמיזה תענוג לקרוא אותך :-)

מורן, ראשית ממליצה לך לפנות לפורום השכן, שעוסק בלקיות למידה והפרעות קשב. דוקטור מאיר עונה במומחיות ובטח יוכל לסייע. שנית, גם אני סבלתי (ועדיין(, מבעיות של קשב וריכוז ולא אובחנתי עד אחרי הצבא כאשר פניתי להשלים בגרויות. אין ספק כי הראטלין שינה את חי לטובה מכל בחינה אפשרית ובעיקר עזר לביטחון העצמי. חבל שהורים לא לומדים מספיק את הנושא לפני שמחליטים לשלול שימוש בתרופה. הייתי מציעה לך לחפש כתבות חיוביות בנושא ולתת להורים לקרוא. יש מחקרים חדשים שמראים שאומגה שלוש יכול להשפיע לחיוב על ילדים ומבוגרים בכמויות מאוד גדולות. (שש קפסולות ביום). לי עזר מעט.. אם כי עדיין לא תחליף לרטלין. בנוסף לרטלין מומלץ ללכת לטיפולים משלימים, כמו טיפול פסיכולוגי (נמצא קשר בין הפרעות אישיות לבין הפרעות קשב וריכוז וכמובן ישנה פגיעה קשה בדימוי העצמי). כמו כן ישנם מכונים שמלמדים דרכי התמודדות עם המחלה ודרכים להעלות במעט את רמת הקשב. (בעיניין זה תוכלי להתייעץ עם מנהל הפורום השכן). בהצלחה.

מבחינה אתית האם ניתן לתפוס טרמפ ברכב עם המטפל ?

שלום אתי, הקוד האתי אינו מתייחס לסוגיות ספציפיות כגון אלה. ככלל, הוא בא להבטיח שלא תהיה פגיעה כלשהי במטופל ובטיפול. אני מצרפת קישור לקוד האתי, ונדמה לי שחלק 5 עשוי להיות רלוונטי לשאלתך. http://www.psychology.org.il/public/ethics/index.html כפי שתוכלי לקרוא עוד קודם לסעיף 5, הקוד נדרש גם לסוגיה של התנגשות בין כללי האתיקה לבין מערכות כללים אחרות הנהוגות בין בני אדם. במקרים אלה הוא מתיר לפסיכולוג להכריע בהתאם לשיקול דעת אחראי. התשובה שלי - אם לא היה ברור עד כאן - היא שזה תלוי בנסיבות ובשיקול דעתו של המטפל. נסיעה טובה ליאת

שלום ליאת האם לדעתך יש צורך/כדאי לערוך מבחני קשב וריכוז גם לאחר סיום התואר (המחורבן)? ומה קרה שיבש כאן היום?פיספסתי משהו? לילה טוב ואם במקרהנורית את כאן, אז מקווה שלא נרתעת אמש מהבומים ונכנסת למרחב מוגן:) בכל מקרה אפשר לצאת, הסערה חלפה....

אגב, הפרעה גבולית יכולה לבוא באופן טהור?

שלום אין כינוי מבחנים לאיתור הפרעות קשב וריכוז גוזלים זמן וכסף לא מבוטלים. אם הצלחת לסיים בהצלחה תואר ראשון ולא סבלת מאד, כנראה שהיו לך מיומנויות מפצות (או שהפרעת הקשב היא מינורית). אם היה לך קשה מאד, ויש לך מחשבות על תואר שני, יש מקום לבדוק זאת. אגב, להפרעת קשב וריכוז יש בהחלט השפעה גם על תחומים חוץ-אקדמיים (תעסוקתיים, רגשיים, בינאישיים וחברתיים). ככה שהכל פתוח, וזה תלוי ברצונך. לשאלתך השניה: איני יודעת למה כוונתך בהפרעה טהורה. ההפרעה הגבולית כשלעצמה היא הפרעה בעלת אופי חמקמק ומעורפל. היא יכולה לבוא במופעים שונים, בעוצמות שונות ועם דגשים שונים. בכל מקרה, מאחר ומדובר ברמת ארגון אישיותית, המלווה את האדם כל חייו, יכולות - תיאורטית - להצטרף אליה בעיות פסיכולוגיות שונות ומגוונות (ויש בכך היגיון רב). מקווה שגם את וגם נורית (ד"ש גם לך :-))) תישנו טוב יותר הלילה. חלומות פז ליאת

היי אין כינוי, אני כאן. ולא, לא נכנסתי למרחב מוגן... אבל גם לא הצלחתי לישון עם כל הבומים האלה. והיום בבוקר קמתי ממש הפוכה לעבודה. את *נשמעת* יותר טוב. ליאת, ד"ש נורית

נניח שבן אדם לא רוצה לחיות יותר. רע לו, הוא לא מוצא את עצמו בעולם, חייו הם מסכת מאבקים בלתי פוסקים, הוא בודד. מי אנחנו שנשפוט, נפריע, נשכנע, במטרה שלא יקח את חייו. למה נאבקים כל כך במעשים/מחשבות אובדניות, למה לא להניח לכל אחד לחיות או לא לחיות את חייו.

http://stage.co.il/Stories/574762

אהבתי. ככה אני חיה.

ערב טוב, עובדת חיים עצובה היא שאנשים שבאמת רוצים לסיים את חייהם - פשוט עושים זאת. כאשר אנשים מדווחים על כוונותיהם, מצהירים עליהן ומאיימים באובדנות, בדר"כ מסתתרת אצלם משאלה להצלה. זוהי מעין קריאה לעזרה. הסיבה שאנשי בריאות נפש ואחרים מנסים לסכל ניסיונות אובדנות נעוצה, כך נדמה לי, באמונה לפיה האדם האובדני נמצא במצב זמני וחולף של שיפוט מציאות לקוי. חיים עומר, במאמרו "מה תאמר לאדם שעל הגג" מציע למציל להציג את עצמו כסניגורו (או כמייצגו) של הרוצה לקפוץ, כפי שיהיה עוד מספר שנים. דהיינו, אם היום ק?צ?ת בחייך והם נדמים בעינייך כקליפת השום, עלינו לנסות ולהגן על מי שתהיי עוד מספר שנים (אישה מסופקת ומאושרת שאינה רוצה למות כלל וכלל). אם תקפצי אל מותך היום, למעשה תרצחי את אותה אישה עתידית שכלל אינה רוצה למות. אני מאחלת לכולנו אריכות ימים וחיים מאושרים ליאת

ליאת יקרה, מחר זהו יומי האחרון במקום העבודה בו עבדתי כמעט כ - 5 שנים ועברתי כ - 3 תפקידים בין המחלקות השונות. לפני כחודש, ללא תכנון מראש, נכנסתי לחדרו של המנהל שלי והודעתי על התפטרותי, ככה פתאום.... למרות שהרגשתי שאני לא מצליחה למצות את היכולות שלי במקום העבודה, שמתייחסים אליי כמו לטירונית בצבא, שלא מאפשרים לי להתקדם אלא להשאר במשבצת קטנה של עבודה פקידותית, מונוטונית ומשעממת, למרות כל זאת - פשוט קשה לי מאוד לעזוב... מרגישה שעברתי כל כך הרבה בתקופה בה עבדתי בחברה, כ"כ הרבה שינויים, התחלות חדשות, לבטים רבים,לימודים, ויותר מכל - נכנסתי למקום העבודה עם אבא, ואני יוצאת משם לבד, בלעדיו.... איך מתמודדים עם הקשיים ומחליטים שלמרות הכל - זה לטובה ואולי זו הייתה ההחלטה הנכונה עבורי בשלב זה של חיי ? תודה וליל מנוחה.

שלום שיר, מאחר ואני עונה לך יום לאחר פנייתך המקורית, אז היום הוא יום העבודה האחרון שלך. אמנם התפטרת באופן אימפולסיבי ("ככה פתאום...ללא תכנון מראש"), אבל מבין השורות אפשר להבין שמורת הרוח שלך הייתה שם כבר קודם. דיברת על תסכול, על שיעמום, על תקיעות והתייחסות בעייתית לעובדים. ממש בגלל כל אלה, הצעד שלך נראה פחות 'קפריזי', ויותר תוצאה של החלטה שהתבשלה (אולי לא לגמרי במודע) והתבצעה בבת אחת. היכולת שלך להקשיב גם לתחושות האחרות (עצב וקושי להיפרד) מעידה על בגרות ובשלות, על היכולת לראות דברים באופן 'עגול' ומורכב (בניגוד לראייה פשטנית של שחור/לבן). את צודקת, בכל פרידה יש גם עצב וגעגוע, אבל מרביתנו מצליחים להמשיך למרות עובדה זו. מן הסתם, כאשר תתחילי לחפש לך עבודה חדשה התואמת את כישורייך וציפיותייך, המוקד שלך ישתנה, ותוכלי לגייס שוב רוח טובה ואופטימיות לקראת הבאות. שולחת לך איחולי הצלחה מכל הלב ליאת

שלום , אני מרגישה די במבוי סתום היכן שאני נמאת מצד אחד קשה לי לעזוב את הטיפוךל ומצד שני אולי זה נכון לעוזב. קשה לי לעזוב אני די חיבבתי את הפסיכולגית שלי עד לרגעים המאכזבים ועדין למרות זה קשה לי לעזוב אותה ומצד שני אני מרגישה שזה לא שווה את הזמן (ואולי הכסף רק שאני לא משלמת) כל כך הרבה להשקיע בקשר בינינו ובמה שקרה ועל המרמור שלי קצת הטחת האשמות מדי פעם , החיים שלי ממשיכים וכמעט לא נוגעים בהם או אולי אני גם לא צריכה עזרה בהם.. הכל סיבי שעה שלא משקפת את חיי, ובכל זאת גם אם יגידו שהקשר חשוב לעסוק בו כי זה משקף את החיים בחוץ עדין זה מוגזם.. אז ההגיון אומר לעזוב אבל פשוט קשה לי לעזוב ואני לא יודעת איך לתפוס את הרגלים לעמוד עליהם ולומר יפה שלום בלי להתעצב או להרגיש כעס וכד'.. שאלתי ידיד איש מקצוע מה הוא אומר והוא אמר לי שעוזבים טיפול כשמרגישים שינוי רציני וזה לא המצב שאני נמצאת בו היום מצד אחד הוא צודק ומצד שני אני לא חושבת שבמקום שאני עכשיו אני ישיג איזשהו שינוי רציני... איך יוצאים מזה, ניכנסתי לזה בקלות ולצאת אני לא יודעת איך !(בלי הלרגיש רע)

שלום רחל, השאלה מתי לסיים טיפול היא שאלה רצינית ונכבדת, ולדעתי אם תעשי חיפוש קצר בפורום, תוכלי לראות דיונים די מרתקים בנושא. לא סיפרת כמה זמן את בטיפול, אבל חשוב שנזכור שמדובר בתהליך מתמשך, הכרוך לעיתים גם באכזבות, בקונפליקטים ובהתנגשויות. כאשר מתגברים על כל אלה, תיתכן פריצת דרך משמעותית. לפעמים מגיע מטופל לתחושת מיצוי, גם כאשר הושגו בטיפול הישגים משמעותיים. יהיו הסיבות אשר יהיו, ההחלטה להפסיק טיפול אינה פשוטה, וכמעט תמיד כרוכה בסוג של רגשות מעורבים כלפי המטפל. כאנשים בוגרים, עלינו להתמודד גם עם החלטות קשות, לפעול גם בתנאים פחות נוחים, ולהתמודד גם עם המחשבה שאנו עלולים לפגוע או להרגיש רע בעקבות פעולות שלנו. מאחלת לך החלטות נכונות וכוח לעמוד מאחוריהן. ליאת

אם המסקנה שלך מכל ההתיחסויות אליך היא שאנחנו טרול אז פספסנו בגדול. אם תקראי בקפדנות את כל מה שכתבנו תראי שדי אכפת לנו ממך וסה"כ אנחנו מנסים לגרום לך +++להקשיב+++ למה שאומרים לך. אם תתחילי להקשיב לכ ו ל ם אז יהיה לך טוב יותר, ואנחנו באמת נתחיל להתגעגע.

אז את בעצם טובת לב וכלל לא טרול...כנראה שקשה מאוד להבחין. רק אל תפריעי פה לליאת הדיון נסגר.

מקווה שתצליחי/תצליח להתגבר על החרדה החברתית ולכתוב לנו מעט יותר. ליאת

שלום, אז כך - יש לי נטיה לחוש מבוכה שמתטאית פיסית גם בהסמקה (גם בגלל עור רגיש מאוד ונטיה לאלרגיות) במסגרת עבודתי (שבה אני מועסקת מס' שנים) נפתחה לאחרונה אפשרויות קידום (למעמד קבוע) שדורשות הצגת מועמדות וראיונות. המשרה שלה הגשתי מועמדות פחות עצמאית מהמשרה הנוכחית והיא בעצם יותר מזכירותית מול ממונה ישיר. בראיון העבודה חשתי מבוכה מסוימת (שלוותה בהסמקה שכל כך אופיינית לי) ונשאלתי לגבי ביישנותי. בראיון הרגשתי נחקרת ושדוחקים בי מאוד.נשאלתי " האם מדובר בבישנות קיצונית מזאת של אנשים נורמטיביים?" וזו הפכה ממש לסוגייה. הרגשתי שהופכים את הנטייה שלי לרגישות לפגם ואני נשפטת על כך. גם כך קשה לי להשלים עם אותה רגישות. כעצ יש לי לבטים באם להסיר מועמדות. כנראה שאני לא אוכל לדעת איך זה יהיה לעבוד שם מבלי לנסות (באם אבחר), אבל הסיטואציה הזאת לא יוצרת בי התלהבות רבה למעבר. יכול להיות שלתחומי עיסוק שונים לגמרי הייתי מתאימה הרבה יותר, אך בחרתי במסלול מסוים ולצורך שמירה על רמת החיים הנוכחית והעצמאית (שוכרת דירה, לומדת..) עלי להמשיך באותו מסלול. מה דעתך? תודה יוליה

שלום יוליה, למרבה הצער, יש מראיינים שמוצאים די מהר את ה"בטן הרכה" שלנו, ולשם מכוונים את הראיון כולו, בין השאר מתוך סקרנות לראות איך אנחנו מתמודדים עם הלחץ והמבוכה. נדמה לי שיש טעם להפריד בין רגישות ונטייה להסמקה לבין מסירות לעבודה, רצינות ויעילות. בואי נקווה שגם המראיין שלך חושב כך, ונמתין. למה לך להסיר מועמדות? אם תתקבלי, הרי שקיבלו אותך *למרות* הרגישות שלך, ומתוך הרושם שיש לך מה להציע. אם לא, תוכלי להתנחם בכך שאת נשארת בתפקיד עצמאי יותר, ובעצם לא קרה כלום. לגבי העתיד, תוכלי לעבור הכנה או סימולציות של ראיונות תעסוקתיים (יש מכונים שעושים את זה), וללמוד להציג את עצמך באופן משכנע ואסרטיבי, למרות הלחיים הסמוקות. מבוכה בשעת ראיון היא דבר טבעי ו'חוקי', ולא כדאי לנפח זאת לממדים של אבן-נגף בקריירה שלך. ספרי לנו מה נגמר. בהצלחה ליאת

שלום קראתי את הספר הדרמה של הילד המחונן, אשמח לקבל המלצה לספר שעוסק בנושא ובהפרעה הנרקסיסתית אך בגישה שונה. תודה מראש חוה

שלום חווה, מי שעסקו הרבה בהפרעה הנרציסטית הם קרנברג וקוהוט. בספרו של קוהוט "כיצד מרפאת האנליזה" תוכלי למצוא התייחסות לנושא, וכך גם בספר "היינץ קוהוט" של אנייס אופנהיימר. מאמרים של קרנברג בנושא תוכלי למצוא בנקל בכל ספרייה אוניברסיטאית. בברכה ליאת

רציתי לדעת מה הכונה במשפט הבא-mzjor depression-recerrent

שלום דני, הכוונה להופעה מחודשת של דיכאון מז'ורי. בשמחות ליאת

ליאת טרם מצאתי מטפלת....לא חשבתי שכל כך קשה למצוא חשבתי דוקא ההפך....כמעט כל מטפלת שאני מתקשרת אליה אומרת שהיא עמוסה במטופלים ושאין לה מקום... זה מתסכל... בכסף שבזבזתי על שיחות טלפון יכולתי כבר לממן כמה וכמה פגישות...:-))))ואני לא מגזימה..... נראה לי שאני אעזוב את זה אני אוותר.עדיין אני לא החלטתי אם להמשיך ללכת למטפלת שלי או לא... היו כל מיני קטעים שבגללם אני לא רוצה.... רציתי להתייעץ איתך לגבי מישהו שאני בקשר איתו חודש.אנחנו אוהבים אחד את השני מאוד ויש ביננו קשר טוב. בתקווה שזה ימשיך....(ולא כמו עם הקשר הקודם שזה היה זוועה ...חבר שלי הקודם הרביץ לי.... ) אני בהתלבטות אני רוצה לספר לו על העבר שלי....חשוב לי שהוא ידע..... ועל ההורים שלי ועל הבעיות שיש להם( מחלה קשה של בן משפחה שמן הראוי שבן זוגי ידע ) ואני לא יודעת אם לספר לו ואיך לספר לו... את יודעת כמה קשה לי לסמוך על אנשים. אני חוששת שהוא לא יהיה מוכן לקבל אותי עם "החבילה " נכון שהוא מתחתן איתי ולא עם המשפחה שלי ואני צריכה לסמוך עליו ולא יזיק לי לתת אמון בו.... אני חוששת מתגובות של משפחתו.....אני חוששת שהם ידעו את האמת על משפחתי ועל העבר שלי .. אני אובדת עצות..... נדמה לי שעוד מוקדם לספר לו...כי אנחנו רק חודש ביחד..... אבל מתישהו אני אצטרך לספר לו ולהתמודד עם זה..... אשמח לעזרתך. תודה תודה. מורן

שלום מורן, חשיפת פרטים ביוגרפיים ואחרים בפני בן זוג חדש, ממש כמו חשיפת הגוף, מוטב שתעשה בהדרגה ובהתאמה להתפתחות הקשר. ממש כשם שאין אנו חושפים בדייט הראשון את חולשותינו ואת מגרעותינו, כך אין צורך להכביד בתחילת הקשר עם סיפורים משפחתיים מורכבים. חודש ימים הוא זמן קצר מכדי לדבר על זוגיות יציבה או חתונה, ולפיכך, השאלה שלך אינה רלוונטית לימים אלה. ככל שהקשר יעמיק, תוכלי לגלות האם בן זוגך החדש ראוי לאמון, האם הוא אוהב אותך ומוכן לקבל גם את החלקים הפחות ייצוגיים שלך, האם יחסו אליך מכבד ומאפשר מרחב, האם את אוהבת אותו ורוצה לבלות את עתידך בחברתו, וכד'. כל אחד מאיתנו סוחב איתו "חבילה" כלשהי, ההופכת שולית יותר ככל שמתבססים האהבה והביטחון בקשר. אם תיווצר אצלו מחוייבות אמיתית כלפייך בזכות מה שאת, יש להניח שיהיה מוכן לקבל אותך יחד עם הספיחים הפחות נעימים. בינתיים נסי להנות המקשר, לבסס תקשורת פתוחה וחמה איתו, ולבלות בנעימים. מקווה שבקרוב יסתדרו גם ענייני הטיפול. בהצלחה ליאת

ליאת התגעגעת? רציתי לעדכן.מסתבר שהפסיכולוגית לא נתנה לי אבחנה.היתה איזו אי הבנה...או שהיא מסבנת אותי..אין לי כוח לפרט... את יודעת נאמרו לי שם דברים קצת קשים ועם זאת נכונים...האמת נשבר לי הזין לדבר על עצמי... אולי יש בי משהו דפוק...פשוט עדיין אינני מבינה אם היא תדע על Xו- Y ותבין ותהיה אמפטית וכד' מה זה יתן? בניגוד לאם הדברים ישארו אצלי...כנראה צריך סבלנות שלי אין...לא יודעת... כל טוב אגב,אולי מוטב שלא ארשום כאן אם זה יוצר תככים וריבים...

חחחחחחחחחחח בוקר טוב :-))))))

סיכום קצר: "טרולים רוצים תשומת לב, ולא אכפת להם אם היא חיובית או שלילית. הם רואים את האינרטנט כמראה בה הם יכולים לבהות באקסטזה נרקסיסטית." http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/article.asp?forumId=553&a=29621&c=3695&sc=0&ssc=0

ערב טוב, כשהמטפל יודע על אירועים מהותיים בחיינו ושותף לסודותינו, אנו מרגישים פחות בודדים. זה אותו החוק היפה למסע אלונקות: תמיד קל יותר לשאת את המשא כשעוד מישהו תומך ממול. וכן, סבלנות היא אכן מרכיב חשוב בכל טיפול. סבלנות, יכולת לפגוש גם את הצדדים הקצת קשים ("ועם זאת נכונים") שבנו, ונכונות ללמוד לחיות איתם בשלום או לשנותם במידת האפשר. מניסיוני, המאמץ משתלם. בהצלחה ליאת

תודה ליאת.מקווה שאסיים את המסע... עוד משהו- נדמה כאילו את מסכימה עם הנאמר כאן...?וכלל לא התגעגעת... לילה טוב. אין כינוי

שלום לכולם! אני אשמח לכל מי שיביע דעה אז ככה: אני יוצאת עם חבר שלי חצי שנה ואני בת 26 אני כרגע בתקופה שסיימתי תואר ומחפשת את עצמי שזה אומר גם למצוא עבודה,ובכן אני עדיין לומדת מתחילה תואר שני ואני לומדת פעם אחת בשבוע 6 שעות חבר שלי הציע לי לעבוד אצלו בעסק שלו (פרוייקט מסויים)אבל...........אני מאוד לא מרגישה בנוח שהוא זה שישלם לי את המשכורת שלי נראה לי מאוד מוזר ואני מצד אחד מאוד רוצה לעשות את זה ומצד שני כאילו,מה קשור שעכשיו אני יעבוד בשבילו אף על פי כך שהוא הציע את זה באמת מכל הלב ובכן מה דעתכים ללכת על זה?????????????????

שלום נטלי, התשובה שאני יכולה להציע לך אינה 'פסיכולוגית' מובהקת, אלא עצה מהחיים. אם יש ברירה, מוטב לא לערבב עסקים עם משפחה או עם זוגיות. אני מניחה שהבעייתיות גוברת כאשר מדובר ברמת חיכוך גבוהה. אם לא, הסכנה פוחתת. פעם שמעתי עצה לפיה כדאי להתחתן רק עם מי שאפשר גם להתגרש ממנו. באופן דומה, כדאי מאד לזכור שלעולם קיימת אפשרות שהקשר יסתיים לפני הפרוייקט, או שתפוטרי מהעבודה ותצטרכי לחייך בערב לבוס שפיטר אותך בבוקר. כמובן שהאופטימיים בינינו יצביעו על האפשרות שהכל יזרום למישרין, והרווחים יישארו במשפחה במקום לזרום לידיים זרות. אכן דילמה. בהצלחה בלימודים ובכלל. ליאת

שלום רב! רציתי בבקשה לדעת הסבר מפורט ככול האפשר על תשובת ייעוץ מפגישה אצל הפסיכיאטר שלי : ADJUSTMENT+PROLONGED DEPRESSIVE REACTION follow up PERSONALITY DISORDER NOS ryle out בתודה מראש דנה

שלום דנה, הכתובת לברור פרטי האבחנה שלך הוא הפסיכיאטר בעצמו. אם הלכת להתייעצות, מן הראוי שתקבלי את התשובות במלואן וממנו. אוכל לומר באופן כללי שמדובר בהפרעת הסתגלות עם תגובה דכאונית מתמשכת (הכוונה בדר"כ למצוקה רגשית משמעותית שמקורה בגורם לחץ מזוהה כלשהו, ואשר פוגעת בתפקוד החברתי, התעסוקתי או האקדמי של האדם). הפסיכיאטר ציין גם שיש לשלול בהמשך הפרעת אישיות לא ספציפית. בברכה ליאת

אז שנת הלימודים התחילה בלעדינו... קצת עצוב... קצת הרבה עצוב... קצת הרבה דברים... בהצלחה לכולם! תמר

תמר חביבה, כמה נדיב מצידך לזכור את הסטודנטים שהתחילו ללמוד היום, ולאחל להם הצלחה למרות העצב שלך. כשחשבתי עליך עוד בשבוע שעבר, עלה בעיני רוחי דימוי של רץ אולימפי שנאלץ להפסיק את המקצה שלו בגלל גיד מתוח או מפגש מחורבן עם משוכה. למרות שנים של אימונים מפרכים והמון תקוות, המירוץ הנוכחי נדפק. הלוואי שתצליחי לגייס את אותה נחישות ואופטימיות, המסייעות לספורטאים מושבתים לשוב לזירה לאחר תקופת-מה. קחי לעצמך את הזמן להתאוששות, וחזרי כשתתחזקי. מבטיחה להריע לך מהיציע כשזה יקרה. תהיי חזקה ליאת

הלוואי גם שיהיו לך קומבינות וניסיון תעסוקתי....(בסוף התואר) אין כינוי

אני ובעלי נשואים 10 שנים עם 3 ילדים קטנים. אחרי שבגד בי , הינו בטיפול זוגי שהצליח בחלקו. הבנו שהבעיות בזוגיות שלנו כמעט ולא קיימות וזאת היתה מעידה שטותית וחולשה. אני מבחינתי אוהבת (לא כבעבר), לא רוצה להתגרש אבל אישית מאוד קשה לי לשכוח ולסלוח , הביטחון האישי קצת ירד (למרות שאני משכילה ונראית טוב) ונשאר עדין המירמור והפגיעה הכואבת. ניסיתי כמה שיחות - לא עזר. נראה לי שזה באופי שלי - ובא לי פשוט לתת לעצמי להירגע , להניח את זה בצד ולחיות להקל על עצמי.. איך?

שלום ש.ל איני יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת "זה באופי שלי". נדמה לי שאפשר להניח בזהירות שכל אדם נבגד יחוש סוג של מרמור, כאב ופגיעה. לא סיפרת כמה זמן חלף מאז הפגיעה, וגם כאן נדרשת סבלנות. בטיפול הזוגי הצלחתם להבין שאין בעיה מהותית בקשר, וששניכם מוכנים להמשיך ולשמור על הביחד. ועדיין, את מרגישה צורך להמשיך ולכעוס עד שהדברים יירגעו מעצמם. זהו רצון לגיטימי ומובן, אך יש בצידו סכנה של התרחקות ונתק. יתכן שה"כמה שיחות" שניסית היו מוקדמות מדי, ושלא הייתה בשלות מצידך לבחון את חלקך באירועי העבר ובשיקום העתיד. כדי לא ליפול למלכודת השתיקה הזעופה של הקורבן, אני מציעה לך לנסות בכל מחיר לשמר סוג של תקשורת פתוחה עם בן זוגך, סוג של יכולת לשתף אותו במה שעובר עליך מבלי להיות מאשימה מדי ועוינת. אם לא תצליחי בכך לבד, כדאי לנסות שוב להיעזר באדם מקצועי מבחוץ. בהצלחה ליאת

מאז היות בני, בן 3 וחצי לערך אז, התחלתי לעודד אותו לישון במיטתו ולא לבוא אלינו למיטה בלילה, באמצעות מתנה "מהגמד" ז"א בכל פעם שהוא ישן במיטתו לילה שלם, הוא קיבל הפתעה מתחת לכרית בשובו מהגן בצהריים.זה עבד מצויין כך ששידרגתי את זה לכך שאם הוא מתארגן לגן (צחצוח שיניים וכו' דברים שכמו כל ילד הוא לא עושה בחשק רב) הגמד מביא לו הפתעה מתחת לכרית בשובו מן הגן.גם זה עובד מצויין. השבוע אמר לי המתוק הקטן "אמא אני חושב שאת הגמד",הוא פשוט נבון מאוד,הוא "עשה אחד ועוד אחד" והבין שזו אני, השארתי את זה ללא תשובה ברורה ורק שאלתי להרגשתו והוא ענה שזה עושה אותו עצוב.כעת הוא בן 5,כיצד להגיב?

שלום מינה, לפני כמה שנים, ביקר אצלי בבית בחור העובד לפרנסתו כקוסם. בנדיבותו, הוא גילה לי כמה טריקים קטנים של קוסמים, שניפצו בבת אחת את אותה אשלייה פלאית, האופפת את גלימתו הנוצצת של כל קוסם. בחייו של כל ילד מגיעים רגעי התפכחות כאלה, בהם מתנפצים האגדות והפלאים אל קרקע המציאות. הגמד או פיית המתנות אינם אלא אמא, ועם כל הכבוד לנו, כאמהות, אי אפשר להשוות בכלל! מעבר לאכזבה הבלתי נמנעת, אני ממליצה מאד להניח לילדך לגלות שהתנהגות טובה ובוגרת מזכה אותו בהערכה ותגמול חברתי (לא קונקרטי), בגאווה שלך בו, בהנאה שלו מעצמו ובתחושת סיפוק והישג. כהורים, עלינו לנסות ולשאוף לפתח בילדינו מוטיבציה המונעת מכוח פנימי (אינטרינזי), ופחות מכוחם של פרסים ותמריצים חומריים וחיצוניים. בברכה ליאת

ליאת תודה, תודה על האכפתיות אריכות הדברים והחוכמה. כל פעם שאני קוראת משהו שלך אני חושבת שאת לא מציאותית.... מאיפה האנרגיה?

שלום ליאת, אמנם קיבלתי תשובה מעניינת מגדעון אולם בשל ההתלבטות והמצוקה הייתי מבקש גם את חוות דעתך בנושא.חשוב לי שתתייחסי לנקודות אפשריות העשויות לעלות בטיפול . אני בשנות השלושים לחיי נשוי ואב בדרך.לפני כשמונה שנים פגשתי אישה.החוויה שנותרה לי מהמפגש איתה,חודשים ספורים בלבד,היתה לא נעימה.היא התגלתה כשקרנית ומחזיקה בתכונות אופי שאני מתעב. היום,חבר שלי פגש אותה ונוצר קשר בינהם.הדבר מפריע לי ואני מניח שזה מעלה בי אותן תחושת שהיו קשורות לאז. חשבתי בהתחלה לבקש שלא ייפגש עימה ואחכ החלטתי שאני אגביל עצמי ולא אפגש איתם.הדבר מסב צער לחברי. מה ניתן לעשות?האם יש דרך שארגיש אחרת אם אפגש איתם?(בכל זאת 8 שנים אם כי שמעתי שהיא עוללה דברים דומים לאחרים) אם הייתי ניגש לפגישה טיפולית,מה היתה מטרתה?

שלום לשואל, אני מסכימה מאד עם גדעון, וסבורה - כמוהו - שאתה עדיין סוחב משקעים מאותו מפגש ישן מלפני שמונה שנים. לתחושתי, התיעוב שלך התעורר לא רק בשל אותה שקרנות, אלא גם בגלל משהו שהיא או התנהגותה גרמו לך להרגיש ביחס לעצמך. אם המפגש המחודש איתה מביא אותך לטיפול, או לפחות לפגישת התייעצות, כנראה שהפגיעה בך הייתה משמעותית, ו'התיישבה' על איזו חוליה חלשה אצלך. מהי אותה חוליה חלשה, איך היא נוצרה, וכיצד מחזקים אותה - כל אלה שאלות שיכולות למלא שעות טיפול רבות. עד אז, כדאי לזכור ששמונה שנים הן זמן רב, ויתכן שמה שמעורר בך זכרונות מרים וחשש, יתברר כפג תוקף במפגש המחודש. בהצלחה בכל מקרה ליאת

שלום אני בשנות השלושים לחיי נשוי ואב בדרך.לפני כשמונה שנים פגשתי אישה.החוויה שנותרה לי מהמפגש איתה,חודשים ספורים בלבד,היתה לא נעימה.היא התגלתה כשקרנית ומחזיקה בתכונות אופי שאני מתעב. היום,חבר שלי פגש אותה ונוצר קשר בינהם.הדבר מפריע לי ואני מניח שזה מעלה בי אותן תחושת שהיו קשורות לאז. חשבתי בהתחלה לבקש שלא ייפגש עימה ואחכ החלטתי שאני אגביל עצמי ולא אפגש איתם.הדבר מסב צער לחברי. מה ניתן לעשות?האם יש דרך שארגיש אחרת אם אפגש איתם?(בכל זאת 8 שנים אם כי שמעתי שהיא עוללה דברים דומים לאחרים) אם הייתי ניגש לפגישה טיפולית,מה היתה מטרתה?

שואל שלום, ברמה פרקטית אתה בודאי יכול להיות בקשר רק עם החבר ולא עם חברתו. ברמה היותר עמוקה יתכן שכדאי לך לברר מה משמעותה של אותה אשה עבורך. מה יש בה שאתה כל כך מתעב. זו יכולה להיות מטרה אפשרית אחת לפגישה טיפולית (ואפילו לכמה וכמה פגישות טיפוליות). שאלתך הזכירה לי סיפור על הרבי ותלמידו (או מורה הזן ותלמידו) שהלכו בדרך וראו אישה מנסה לחצות נהר. לא היסס הרבי , לקח את האישה על גבו והעביר אותה את הנהר. בערבו של אותו היום פנה התלמיד לרבי והודיע לו כי לא יוכל להיות יותר תלמידו. לשאלת הרבי הסביר: "רבי, אתה לימדת אותנו לא לגעת באישה והנה אתה סוחב אותה על הגב". אמר לו הרבי : "אני סחבתי אותה על הגב והורדתי אותה מעבר לנהר. אתה לעומת זאת סוחב אותה עדיין איתך". ההקשר ברור - נכון? בברכה, גדעון

גב' מנדלבאום שלום רב! אני עוקב מספר שבועות כאן בפורום. האם את מקבלת מטופלים באזור ת"א? ROY

אדון או גברת roy... "מספר שבועות" לעקוב אחרי ליאת בפורום ולא לדעת ששאלות כגון אלה נהוג להפנות למייל?!? מהר לרשום לעצמך נון רציני ליד ה roy... ;-)

רוי שלום, ליאת עונה לשאלות בימים ב-ד. בשאלות אישיות מומלץ לפנות למייל האישי שלה, אליו תוכל להגיע דרך הלינק של שמה. בברכה, גדעון

שלום רב אני נשוי כשלוש שנים ואב לילד. לפני הקשר שהיה לי עם בת זוגתי סיימתי קשר קצרצר עם חברה שהיה לי מאוד נחמד איתה רגשית רק שהיא לא הייתה מושכת מבחינה מינית, ובגלל זה מיד כשיצא לי להכיר אחרת שהייתה יותר נשית ומושכת מינית נפרדתי מהראשונה. בהתחלה היה לי טוב עם זה, אבל נכון להיום כאשר הקשר עם בת זוגתי אמנם טוב, אם כי יש דעיכה מסוימת ברמת האהבה, מציפות אותי מחשבות שאולי הפנטזיות המיניות שהן יותר פיזיות, הם שגרמו לי לסיים את הקשר הראשון, למרות שמבחינה חברית\רגשית הקשר היה יכול להיות טוב יותר אם אחת כמו הקודמת שהייתה יותר ברמה האינטלקטואלית שלי, למרות המשיכה המינית הפחות דומיננטית. אני פשוט חושב שאולי הדחף הגברי הטה אותי מתחושת הנפש האמיתית. מצד שני אני חושב שאולי הכל הוא פרי דמיוני, כי כעת אני נמצא אחרי כמה שנות נישואין ובאופן טבעי תחושת ההתאהבות יורדת ואת הקשר הראשון אני נושא בדמיוני כאשר הוא היה בהתחדשותו בצבע חדש וורד יורד, ובאמת זאת סתם טעות ופרי דמיון. או שבעצם שנות הנישואין הורידו את המשיכה המינית במקצת וכעת התגלה הפן הרגשי שהוא פחות חזק??? איך אני נפטר ממחשבות אלו וממשיך להתרכז ולהעמיק אהבה עם בת זוגתי ? האמנם בגלל שזאת מחשבה ללא אפשרות הוכחה זאת מחשבה מציקה שעשויה לצוף במוחי לעולם??? נדמה לי שאילו לא היה לי את הקשר הראשון, הייתי מרגיש טוב יותר עם חיי הנישואין שלי...

דני שלום, יתכן שאם לא היה הקשר הראשוני היית מתעסק עם שאלות אחרות כגון הקשרים שלא היו ופספסת. יתכן גם שישנן סיבות נוספות לירידה במשיכה לאשתך כגון הולדת הילד והפיכתכם מבני זוג להורים. כך או כך אני סבור שטוב תעשה אם תדון בשאלות הללו בתוך מסגרת של טיפול פסיכולוגי. קשה להיפטר מהמחשבות הטורדניות הללו ולהעמיק את אהבתך לאשתך מבלי להבין לעומק את הדילמות הזוגיות והאישיות המעסיקות אותך. בברכה, גדעון

שלום לכם בני בן 6 וחצי , השנה עלה לכיתה א' מאז ומתמיד בני לא עניין אותו משחקי "בנים" מכוניות רובוטים וכד' ותמיד העדיף לשחק עם בובות , וכשהיה קטן יותר בסביבות גיל 3-4 גם אהב ללבוש בגדים של אמא ולשחק משחקי תפקיד כמו כן הוא היה בגן מגיל שנה ובגנים השונים שהיה התחבר תמיד לבנות גם היום בכתה א' הוא מתחבר יותר לבנות ויש לו רק חבר אחד ממין זכר כאשר אני שואלת אותו על התחברות לבנים הוא עונה לי כי לא אוהב משחקים של בנים ברצוני לציין גם היא הוא מתחבר ביתר קלות לילדים קטנים לפעמיים ניראה לי כי קל לו יותר עם בנות וילדים קטנים יותר כי אז הוא יכול יותר "לשלוט עליהם". מה שמדאיג אותי הוא היחס לו למשחקי בנים ושאינו מתחבר לבנים, מה שניראה לי עלול לגרום לו לבעיות חברתיות אבקש לדעת מה דעתכם וכיצד עליי להתייחס לזה והאם יש מקום לפנות לפסיכולוג ילדים בתודה לכם

מיכל שלום, אינני מתמצא דיי בגילאים הללו ולכן הייתי ממליץ לכם להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בברכה, גדעון

שלום, אינני יודע אם זהו הפורום הנכון אבל... האם באמת ייתכן שאדם הוא מה שאנו מכנים "מנהיג מלידה" או "נולד להנהיג" ואדם אחר טבעו הוא שהוא יהיה "אחד מהחבר'ה" ? מה יהיו המאפיינים של כל קבוצה שכזו? האם גבר מסוג "מנהיג" יכול ליצור קשר זוגי אינטימי עם אשה מסוג " team player " ולהיפך? תודה מראש ליאור

ליאור שלום, למיטב הבנתי מנהיגות הינה תכונה תלויית הקשר. כך למשל מנהיג חברתי יכול להיות נחבא אל הכלים בסביבת מדענים . ולגבי שאלת הקשר הזוגי האינטימי, איני רואה מניעה לסוג כזה של קשר בין שני "סוגים" אלו של אנשים. בברכה, גדעון

*מדוע יש צורך בשליטה? ממה הוא נובע? * פחד מטיסה, כלבים מתקשר לצורך בשליטה?

פוחדת שלום, לכולנו יש צורך בשליטה. זה הצורך הבסיסי להרגיש שהעולם מתנהג עם חוקים ושיש לי יכולת להשפיע עליו. הבעיה היא צורך יתר בשליטה, או חרדה מאובדן שליטה. כאן הכלל הוא פשוט: "כעוצמת החרדה כך הצורך בשליטה". ולכן זה יכול להיות פחד לסוגיו השונים: כלבים, טיסה , וכל דבר אחר. בברכה, גדעון

התחלתי טיפול בפסיכוטרפיה אצל אדם שרופא משפחה שלי המליץ-אך הייתי רוצה לדעת אם יש לו הכשרה ואיזו? האם יש דרך(או אתר באינטנט) לבדוק על פי שם אם אדם כזה בעל הסמכה מתאימה? רוחה

רוחה שלום, הדרך הפשוטה היא לשאול את המטפל שלך על הכשרתו ולימודיו. את גם יכולה לחזור אל הרופא המפנה ולברר. אם הוא פסיכולוג, אזי הוא אמור להיות רשום בפנקס הפסיכולוגים. ואת יכולה לבדוק בלינק המצ"ב. http://www.hebpsy.net/pl.asp לגבי שאר המקצועות - אינני יודע. בהעדר חוק פסיכותרפיה, כל אדם יכול לכנות את עצמו כפסיכותרפיסט ולכן שאלת המקצוע וההכשרה הינה אכן חשובה. בהצלחה, גדעון

למיטב ידעתי האתר של פנקס הפסיכולוגים כבר חודשים רבים מושבת "זמנית".

אני בת 33, רווקה, וסובלת מתחושה תמידית של חוסר שביעות רצון מכל דבר בחיים. אני לא מרוצה מהיכן שאני גרה, לא מרוצה מעבודתי ובכלל מחיי. האם אני צריכה לחפש שוב ושוב את המקום שלי, על מנת שארגיש טוב יותר, או שדרוש פה חיפוש מעמיק לברר מדוע אני חשה ככה? אולי טיפול תרופתי הוא הפתרון?

אל תבזבזי את חייך בחיפוש אחרי "שביעות רצון מכל דבר בחיים", כי גם אם תמצאי עדיין תרגישי ריקנות במידה שלא הגדרת מראש את יעדי החיפוש. חפשי אצלך בפנים לפני שתחפשי ב"חוץ".

שירי שלום, הבעיה היא , שאת לא מרוצה. לכן אין טעם לחזור ולשחזר את התחושה הזו בעוד שינוי של מקום עבודה, מגורים וכדומה. אני ממליץ לך על טיפול פסיכולוגי, שבו תוכלי לברר ולהבין מה מקור חוסר שביעות הרצון. יתכן שגם בטיפול את לא תהיי מרוצה, אך אז זאת תהיה הזדמנות טובה להבין ב"כאן ועכשיו" הטיפולי, את דפוס חוסר שביעות הרצון. טיפול תרופתי לא אמור לסייע ולשנות תחושה תמידית של חוסר שביעות רצון. בהצלחה, גדעון

תודה גדעון האם טיפול קבוצתי גם יכול לעזור?

שלום! אני בחורה בת 21. אני סובלת כבר כשנה מבעיות בריאותיות, ואימי תומכת בי לאורך כל הדרך. לאחרונה, לאחר שהלכנו לייעוץ רפואי, אימי מסרבת לאכול, בוכה במשך כל היום ומדברת הרבה על כך שאין לה כוח יותר והיא רוצה למות. אני לא יודעת מה לעשות, וזקוקה נואשות לעצה כיצד להוציאה מהמצב בו היא נמצאת. היא מסרבת בתוקף לעזרה מקצועית. מה עליי לעשות? תודה, סיגל

סיגל שלום, גם את וגם אמך זקוקות לכוח וסבלנות בטיפול בבעייה הבריאותית שלך. נשמע גם שאמך זקוקה לתמיכה נפשית. תגובות נפשיות על רקע של בעיות בריאותיות של בני משפחה הינן נורמטיביות ולרוב חולפות תוך כמה ימים. במידה ותגובתה של אימך ממשיכה - אזי בשלב הראשון , שבו היא לא מעוניינת בעזרה מקצועית הייתי ממליץ לך לפנות לרופא המשפחה כדי לבחון אופציות לטיפול במצב הרוח שלה. בנוסף, תלוי כמובן מהי בעייתך הרפואית, יתכן וישנה עובדת סוציאלית שיכולה לסייע בהפניה לקבוצות תמיכה רלבנטיות. נסי לשתף קרובי משפחה וחברים שיעודדו את אימך ויחזקו אותה וגם יעודדו אותה לפנות לסיוע מקצועי. חשוב שהיא תהיה חזקה גם עבורך וגם עבור עצמה. איחולי בריאות, גדעון

לא מספיק שגם ככה רע לי,אז בארוחת ערב כולם דיברו על הנשיא ומעליליו ואותי זה לקח למקומות של ההתעללות המינית שעברתי .נחנקתי,רציתי למות ועדיין רוצה,חתכתי את הידיים שלי.המטפלת שלי עזבה ואין לי כסף לממן טיפול פרטי. אני מרגישה על סף שיגעון בלי טיפול. הילדה שלי בת 7 וככל שהיא גודלת אני מרגישה שאני מאבדת שליטה עליה ואז אני מאבדת שליטה בעצמי ,אני כל כך מדוכאת והתרופות לא עוזרות לי . כל כך עייפה ולא מצלחה לישון. כשהיתי ממש במצוקה אז הייתי מתקשרת למטפלת שלי(שהותירה לי להתקשר בכל שעה ביממה) ועכשיו אני מרגישה כל כך לבד . חשבתי שאולי אשתף אז זה יעזור לי קצת . תודה

שלום רווית, נשמע שהעומס שאת נמצאת בו גדול ומכאיב, וכל-כך כדאי לטפל (בשבילך וגם בשבילה...). אני שולחת לך קישור שמציע גם טיפול ללא תשלום. תבדקי את זה, בסדר? http://www.macom.org.il/therapyadult.asp שתהיה שבת קלה, אורנה

תודה אורנה ,אני אבדוק את זה. רק שהילדה שלי החלה לגדול ולהפוך מפעוטה לילדה הכל חזר אלי .היא ילדה כל כך מאושרת ואני הייתי ההפך הגמור ממנה . שוב תודה