פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
אהלן, אני בן 20, עברתי התקף פסיכוטי לפני שנה... אחרי ההתקף, שזו היתה תקופה די קשה בחיים שלי, אפשר לומר הכי קשה בחיים שלי התחלתי לשים דגש לדבר שקרה לי בילדות, דוד שלי הטריד אותי מינית.. אני לא יודע אם זה קשור, אבל המקרה קרה בגיל 10 , ובגיל 16 הבנתי שאני נמשך לגברים וקיימתי מערכות יחסים עם גברים.. , אני חייב לציין שההרגשה שלי היא הרגשה של החמצה בכל מה שקשור לבחורות, אני מרגיש כאילו לא נסיתי מספיק בכדי להחליט שאני לחלוטין הומוסקסואל... , ואני לא חש דברים טובים כשאני יוצר קשרים עם בחורות... אני מרגיש כאילו אני מזייף משהו, כאילו זה לא אמיתי... למרות שבפנים בפנים אני מאד רוצה לבנות מערכת יחסים מסוימת עם אישה... היתה לי בעבר, בגיל 17 חברה במשך שנה וחצי ... , אני מרגיש כאילו כרגע אני באמת בצומת דרכים, השתחררתי מהצבא, לא התאימה לי המסגרת הצבאית, הרגשתי שאחרי ההתקף הפסיכוטי שקרה אגב בצבא, מציתי את הצבא, והשתחררתי.. , אני חושש אם לספר לבנות שאיתי בעובדה על היותי הומוסקסואל או שמא להתקרב אליהן וליצור איתן מערכות יחסים מסוימות.. אני לא יודע מה להרגיש, אני כרגע עוד על עצמי, יחד עם הפסיכולוגית שלי במקביל על הבטחון העצמי ועל כמה שזה חשוב לא להתייחס למה אחרים חושבים .. כמה שזה תפל, אני מודע לכך .. אבל לא מפנים , אשמח לקבל תשובות, אייל.
שלום אייל, זו באמת הרגשה של צומת, אבל לאו דווקא צומת מהסוג שחייבים לבחור בו ימינה או שמאלה ומהר... אלא יותר צומת מהסוג בו משתהים, ומסתכלים, והולכים בכל מיני כיוונים וחוזרים לאחור ושוב קדימה... הייתי רוצה שתיתן לעצמך זמן להבין כל מיני דברים שקרו, ואת ההשלכות שהיו לכך על חייך. בינתיים, אולי תוכל לשמור על איזו "אי-ידיעה", בה אינך חייב לדעת עכשיו אם אתה "לחלוטין הומוסקסואל". לא קל לחיות עם עמימות כזו, אך מצד שני נפתחות בכך כל מיני אפשרויות, להכיר אנשים (גברים ונשים) בקצב שלך ולראות מה קורה... בהצלחה, אורנה
שלום אורנה,אני מקוה שעוד אספיק ל"משמרת" שלך.אני בעצם כמו מישהו שעומד להתעלף ומחפש מישהו שיחזיק אותו, או ילד שצריך לסדר את החדר אבל לא יודע במה להתחיל..אני לא יודעת באיזה מילים להשתמש...אין לי כוחות.אני בטיפול שנתיים.בהתחלה היה נח-כי קראו לזה חרדה...וידעתי מה ה"מחלה",אחריה היו כל מיני דברים נוספים.התמסרתי.נכנעתי.שקעתי.צמחתי.אבל עכשיו שוב הכל גדול כמו הר געש.אני עושה דברים שכביכול עושים אותי למתפקדת ופרודוקטיבית,אבל הכל קשה,בלגן גדול,נדמה לי שלא נועדתי לחיים האלה-והם לא לי.ואני לא רוצה להרגיש ככה.אני צריכה להיות מאושרת אני ברת מזל ואני לא שם.יש בי אש לא טובה שמכלה אותי.אני רוצה לשאול אותך משהו במייל.אפשרי? אני צריכה להיות יותר ברורה וזה בעייתי בפורום.אבל אני צריכה עזרה דחופה.
שלום ויק, אני מצטערת שלא יכולתי להיות זמינה אתמול בערב. וודאי שאת יכולה לכתוב למייל האישי. בוקר טוב, אורנה
היום במקרה פגשתי את הפסיכולוגית שלי בסופר פארם הייתי עם אמא וזו היתה הפעם הראשונה שהן נפגשו אחרי ארבע וחצי שנים שאני בטיפול. ברגע אחד מצאתי את עצמי בין שתי הנשים החשובות בחיים שלי. אמרתי לה שזו אמא והיא הציגה את עצמה בשמה. ואז אמא אמרה שהיא רוצה להגיד לה רק מילה אחת "תודה" והפסיכולוגית חייכה ואמרה שאנחנו מאוד דומות ושרואים שזו אמא שלי. היא היתה כל כך חמודה נראה לי שהפסקתי לנשום איזו סיטואציה משונה. אף פעם לא ראיתי אותה ככה סתם ואף פעם הן לא ראו אחת את השנייה זה היה קצת מביך. היא שאלה איך היה אתמול (כי נכנסתי אתמול למעונות) ואם החדר יפה ... כל כך מוזר וכל כך מרגש.
הי רשת, אכן, כל כך מוזר וכל כך מרגש. כתבת: "היא היתה כל כך חמודה, נראה לי שהפסקתי לנשום...", ואני חשבתי עד כמה את היית שם חמודה. עומדת בין שתי הנשים החשובות בחייך, יודעות ולא-יודעות זו את זו, נוגעות ולא-נוגעות זו בזו דרכך, כל אחת מהן נושאת בליבה את החיוך הראשון שלך, הדמעה הראשונה, המילה הראשונה, וגם את הצעדים שלך קדימה... אז איך החדר במעונות? חיבוקים לכבוד ההתחלה החדשה, אורנה
היי אורנה, אני עדיין מנסה להתאושש מהמפגש הזה... זה היה לי מאוד עוצמתי. וזה באמת זה... הנוגעות לא נוגעות, וכל מה שכל אחת מהן יודעת עלי. הייתי חמודה? אני לא יודעת... הייתי בעיקר נרגשת ולא לגמרי נושמת :-) החדר במעונות בסדר, עוד לא מרגישה שהוא שלי... ביום ראשון אסע אארגן לי את הכל ואני מקווה שלאט לאט זה יהפוך לסוג של בית. זה מוזר לגור במעונות ולהיות עם אנשים בני גילי בערך... ועוד יותר מוזר לחשוב על עצמי כסטודנטית. שבת שלום, רשת
הי אז ככה:זאת אני ששאלתי איך לשמח חבר בכל אופן הצטערתי על הרגע שעשיתי זאת זה הולך ככה: הכנתי ארוחה ספגטי עם קישואים וחזה עוף ברוטב צילי מתוק וסלט ואגוזי מלך עכשיו בואו נגיד שמעולם לא בישלתי ויצא נחמד אבל הוא הגיב בצורה מגעילה כלומר חזר מהעבודה כלו עושה לי טובה שהוא אומר לי שלום ואז עוד לפני שהוא טעם ישר העביר ביקורת שזה לא נראה טוב כי הוא מבין קצת בבישולים ובכן זה לא היה כמו שתכננתי נתן לי הרגשה מגעילה הוא לא מתנהג כמו פעם ואני בינתיים נקרעת מבפנים על ההרגשה הזאת שהוא נותן עד שנקשרתי לוקח לי הרבה זמן,ובכן לאחר מכן הוא הלך לספה ועשה לי טובה שהוא מדבר איתי ואז הוא כזה עצם את העיניים ופשוט הלכתי כי הוא די נרדם והוא לא ממש רוצה כנראה לשתף אותי במה שעובר עליו אולי כל מה שהוא הרגיש כלפיי נמחק אבל למה להשאיר בנאדם תלוי באויר אתה לא רוצה תגיד בקיצור עבר עליי ערב מתסכל ביותר! אשמח לכל נחמה קטנה שתוכל לעודד אותי שתהיה שבת שלום!
שני יקרה , מנסיון זה לא שווה את המאמץ אל תחכי שהוא יפסיק להשאיר אותך תלויה באויר תחתכי את החבל בעצמך יהיה קשה (אולי) אבל בסופו של דבר מגיע לך יותר..
שלום שני, נשמע שהיית מלאת רצון טוב והשקעת בערב ההוא את מיטב המאמצים, ואילו הוא לא הגיב בחמימות כלל וכלל... אני לא יכולה לדעת מה היו הסיבות שהניעו אותו לנהוג כך, אך נראה לי שבמקום לנסות לנחש כדאי להתחיל לדבר... שני, את לא חייבת לחכות עד שהוא ידבר, אלא את יכולה ליזום בעצמך שיחה גלוייה על הדברים. בהצלחה, אורנה
האנונימיות של הפורום היא אחד מיתרונותיו הבולטים, והיא מאפשרת חופש ביטוי וגילוי לב. לצערנו, יש אנשים שבוחרים להשתמש בבמה שלנו כדי להשתלח באנשים אחרים או כדי לפרוק זעם ועלבון. לא נוכל לאפשר סגנון גס ופוגעני, הן כלפי משתתפי הפורום והן כלפי מנהליו. לכן, מי שמרגיש שהתנהלות הפורום אינה תואמת את ציפיותיו, מוזמן לפסוח עלינו, ואנחנו מבטיחים לא להיעלב. תודה.
אבל מה עם הפינק פלויד? לומשנה... העיקר שהמסר הועבר... לילה טוב, תודה תודה תודה
את יודעת ליאת שלבקשה שלך יש שני צדדים. כאמור המדיה היא אנונימית והאח הגדול (או שמה האחות?) הצביע/ה על האפשרות הזאת מאוד יפה. לכן, מי שמרגיש שהתנהלות ההודעות אינה תואמת את ציפיותיו, מוזמן לפסוח עליהן, ואנחנו מבטיחים לא להיעלב.
למרות מאמץ מרוכז ואינטנסיבי להבין את דבריך, איני יודעת למה הם כיוונו. אם הם קוראים להתיר את כבודם של חברי הפורום ולעבור את גבול הטעם הטוב, לצערי נאלץ להמשיך ולמחוק. הנחייה זו עדיין מאפשרת ביקורת וביטויים של מורת רוח. את מוזמנת ליאת
לאורנה שלום. אם את זוכרת אותי מהעבר הלא מאד רחוק,אני שונאת לדבר על עצמי ,אבל אני יושבת על מצבורי ארועים וחויות שגרמו לי תופעות פיזיות כמו הקאות,שילשולים מיגרנות וכו.ואני כמעט שנה בטיפול,ובינתיםדיברתי רק על הפחד שלי מלדבר ועל אי מתן אמון.ואגב לדעתי היא מקצוענית חבל"ז,ופעם אחרונה סיפרתי לה אודות חויות ילדות שבהם אימי שהייתה הכל בשבילי שיקרה לא פעם בדברים מהותיים בלי להניד עפעף...וזה הדבר!!! שהרס אותי כמו ניתוץ האמונה בדבר שעד היום לא עירערתי אחריו,עד היום אני עדיין לא השלמתי עם זה.{והלעג הוא שהמוטו בחינוך היה לאמון וכנות..}ומלפני שבוע שדיברתי על כך לראשונה חזרתי ממוטטת,שכבתי שלושה ימים עם מיגרנות נוראיות והקאות בלי יכולת לטפל בילדתי או בבית,היום אני כבר חזרתי לעצמי אבל ראשי עדיין לא..ביקשתי הפוגה לשבוע והיא לא הסכימה ,מה אעשה,איך אחלץ מהענין.?
הילה יקרה, אני זוכרת את ההיסוס והזהירות בהם את מתנהלת בטיפול שלך, שומרת שהמגע יהיה מווסת. והנה היה מגע... וחזרת הביתה ממוטטת, ושכבת שלושה ימים עם מיגרנות והקאות, והתקשית לטפל באחרים... וזה כואב, ובו בזמן עשוי להוות הזדמנות חשובה. הזדמנות לא "להיחלץ" מהעניין, אלא לחיות ולחוות אותו במלואו, ולהבינו וללמוד ממנו. מחזיקה לך אצבעות, אורנה
הי ליאת , מה שלומך? אני שואלת אם יש והרגשות יכולים להשאר יציבים, לא תנודתיים יותר מדי , לא בעוצמות..מי שרואה אותי חזותית לא יכול לראות את פיתולי הנפש והכאב, אני גם יכולה להדחיק כאילו כלום, ורק כשאני לבד הכל צף... אין בי כוח להיות אמא, זה לא ממלא את החלל בבטן ואת החסכים ואולי הכאב שרוצה לצאת (אני מעיזה להגיד את זה ולא בטוחה שזה זה..) בטיפול השבוע היה ממש ממש גרוע, נכנסתי ולא דיברתי, כרגיל הסתכלתי עליה, איך זה שאני כל כך אוהבת אותה כשאני רואה שהיא שונאת אותי, אני פשוט יודעת שהיא לא מסמפטת אותי .. וזה נראה לי לא רלוונטי לשבת שם ולהתחיל לספר לה על מה שאני עוברת, אוקיינוס מפריד בינינו, מה זה בכלל עניינה ונראה לי מצחיק בכלל לשתף אותה... בפרט שאני מרגישה כמה אני לא ממוקמת אצלה, שהיא הרבה פעמים חסרת רגישות/ מעליבה וזה מוזר כי זה לא אמור להיות ככה. המילים שלה פוצעות אותי בעיקר בגלל המקום הכל כך גדול שיש לה אצלי, ודוקא אז אני שותקת, מתרחקת, לא יכולה להיות איתה ולא יכולה להיות בלעדיה...אני בבעיה ע נ ק י ת... וכאילו כל הבלאגן הזה שאני נמצאת בו , כאילו אין לה חלק בו ואז אני לבד לבד והבדידות מתחדדת . .. ודוקא מולה אני עוד יותר שותקת..והנושאים שאני כן התחלתי לדבר עליהם, נושאים מגיעים וקשים, שממש בא לי להקיא , בא לי להקיא הכל, נמאס לי , נגמר לי להיות ילדה קטנה מולה, אני לא מצליחה להיות אישה מולה וזה עוד יותר מחליש אותי ונותן לה כוח, ועוד יותר מפיל את רוחי וכוחי שאיני שווה לה, אני מרגישה נחותה ונלעגת מהמצב אליו הגעתי...ואני צריכה לתפקד בחיים היומיומיים שלי, ואין לי כוח להיות אמא ואישה, אני רק רוצה שיטפלו בי, אני רוצה שיטפלו בי, הכל יוצא בשצף והעצב מתחדד על כל החסכים שלא התמלאו, ומה יקרה להם עכשיו, כי מולה אני ממש לא יכולה.. אז אני נשארת לבד תקועה עם כל זה, פשוט תקועה...
זה מוזר כי הולכים לשתף ובסוף שותקים והבדידות רק מתעצמת. זה מאוד קשה להיות לבד אז אם עוזר אני איתך. בא לי לומר לך תעזבי, אם אין בה רגישות לא להשאיר אותך לבד, אז את צריכה מישהי טובה יותר.
לא, היא מדהימה ומקסימה ומאד רגישה, אני פשוט לא מבינה מה קורה לי שמה ואיזה מסרים אני מקבלת ממנה
ניבה יקרה, פנית לליאת, אך מאחר וזה היום "שלי" אני רוצה לשתף אותך בתחושות שהתעוררו אצלי כשקראתי את הודעתך (ואת יודעת שאם תרצי לשמוע גם מליאת תוכלי לכתוב שוב ביום שני). קראתי מה שכתבת בהתרגשות גדולה. אני חושבת שהצלחת לנסח משהו שמטופלים ומטפלים מרגישים לא מעט פעמים, אבל הוא חמקמק וקשה לניסוח. משהו במורכבות של הקשר, בהיותו מיטיב-מכאיב בו זמנית, בבדידות שאפשר להרגיש דווקא בתוך היחד, בקושי לייצב את הדברים כך שלא יצטרכו לעמוד לבחינה בכל פעם מחדש. אני יודעת שהכאב יכול להיות עצום, ולפעמים מתחשק לברוח הרחק, ובו בזמן אני מאחלת לך את האפשרות לדבר איתה את כל זה - פעם ועוד פעם, במין מחזור איטי של גדילה. בטיפול יש הזדמנות לתת לכל זה מילים, לשים מילים במקום של ההתנהגויות והבריחות וההקאות... אני שולחת לך כוח, אורנה
שלום...אני רוצה חיבוק לא סתם כזה כאלה סתם אני מקבל הרבה..עדיף מבחורה...עדיף מבחורה אוהבת...בעיקר אחת כזו שאכפת לה...אחת שרואים ניצוץ של חיבה בעיניה.....מאחת שמחבקת עם המון אהבה.....אחת שתרטיט את הגוף ותעביר בי צמרמורת של חום אנושי....מאחת שתיתן לי להיות אני ולבכות על כתפה ללא חשש וללא בושה...מאחת שאוכל להיות גלוי ואמיתי להיות חשוף ולהתערטל נפשית(אולי גם פיסית(: )....מאחת שתהיה מסוגלת ללחוש באוזני את המילים אני אוהבת אותך ........ לכל המחבקים והמחבקות כאן בפורום זה חיבוק אמיתי כנה ואוהב אין מה לעשות כזה אני רוצה...
אני קוראת אותך כבר הרבה זמן, אני שולחת לך חיבוק אחד כפי שביקשת וחיבוק שני על המילים הכל כל יפות שמעבירות כל כך הרבה...חיבוק ענק
שלום MR BLUE, איזו בקשה מתוקה, אמיתית ונוגעת ללב... שפע חיבוקים, אורנה
שלום רב, אני נשואה, היה לי עד לא מזמן קשר עם גבר נשוי , שהיתי מגדירה אותו בין קשר רגשי לבין סטוץ. התחלתי את הקשר עם הרבה חששות מתוך ידיעה שזה לא רציני ומצד שני מתוך צורך פיזי ונפשי ומעל לכל היו לי קונפליקטים רבים הקשורים לעצם הבגידה . מתוך מודעות עצמית, היה בי צד שלא רצה להכנס לקשר היות שידעתי שאני מאוד נקשרת וקשה לי להתיר קשר למרות שידעתי מראש שאין לקשר משמעות ארוכת טווח בחיי. הבעיה הנוכחית שלי כרגע, שפתחתי תלות בקשר ומן צורך כפייתי לדעת בכל רגע ורגע היכן נמצא הגבר, שלכאורה השארנו את הקשר פתוח, ללא התחייבות. אני חושבת שמאוד נקשרתי לאדם וההקשרות הזה לא מובילה לשום מקום, ההפך, רק לדחייה ולאכזבה גדולה יותר. אני רוצה להדגיש ששנינו נכנסנו לקשר מתוך החלטה לשמור על המסגרות המשפחתיות בהן אנחנו נתונים. אני מנסה להעסיק את עצמי בדברים אחרים, אלא שבסופו של דבר אני מוצאת עצמי חוזרת אליו. בברכה זו שעובדת טלטלה
http://www.youtube.com/watch?v=R34RPJ0uNxs
שלום טלטלה, קשר שממוקם בין סטוץ לבין קשר רגשי נשמע לי בחירה מבלבלת... לפעמים אנחנו עסוקים מאוד בלחשוב על משהו שאינו אפשרי, במקום לחשוב על מה שצריך ואפשר לעשות בחיינו. זה קצת כמו לומר שהחשיבה "הכפייתית" על משהו מסוים, ממלאת אותנו כל-כך ומהווה "עבודה" קשה כל-כך, עד שאפשר לא לחשוב על דברים אחרים. אני מציעה כן לנסות לחשוב על הדברים האחרים. על מה שחסר בבית והוביל אותך החוצה, על הבחירה הספציפית ב"חוץ" כזה, שמראש לא יכול להפוך למשמעותי, וכן הלאה. כתמיד, אני ממליצה לבנות לעצמך מרחב רגשי להתבוננות ולתהייה בליווי של פסיכולוג/ית קליני/ת. בתקווה להקלה, אורנה
שלום,ליאת.המשך שבוע נעים ולילה טוב.תודה על השתתפותך בבחויה שלי,תגובתך חממה לי את הלב!במישקל אנחנו עולים(מקווה שאת החלק שלי בתהליך העליה סימתי)אוכלים-בוכים,שוב אוכלים ושוב בוכים.מדי פעם אני מצליחה להתחלף עם בעלי וקצת לשון.לגבי הלידה,הגעתי לפני יום כיפור עם ביטחון מלא שישלחו אותי הביתה(הרב אמר לנסוע כששמע על איך אני מרגישה).הרגשתי לחץ קצת ובחילה,התעצבנתי נורא אבל אם הרב אמר אין מה לעשות,אירגנתי את הילדים,שלחנו אותם לחברים ונסענו.לאפתעתי קיבלו אותי ישר לחדר לידה,תוך כידי חצי שעה התחילו צירים חזקים כל כמה דקות גם באפתעה,נורא ניבהלתי מהעוצמה ולא יכולתי לזוז.לפני זה חשבתי שאני הולכת ללדת ללא צירים הפעם.קיבלתי הרדמה אולי כחצי שעה אחרי שהתחילו הצרים,נרגעתי ונירדמתי עד שבאה המילדת ואמרה שהגיע זמן ללדת.לחצתי פעמיים ונולד בני.בעלי כבר הלך להתפלל "כל נידרי" ולכן ראה אותנו רק במחלקה אחרי תפילות ערב יום כיפור.טוב שנסענו לפני תחילת החג כי בכיפור עצמו היתי מחקה עד רגע אחרון כדי להית בטוחה שזה זה ולהזמין אמבולנס.תודה לקוב"ה שסידר את כל העיניינים בצורה כל כך חכמה.זהו,מקווה לשון קצת עד שהוא יתעורר...תקופה של עייפות,אושר,עצבים ושינויים...תינוק מביא ברכה לבית,כל הסדרים משתנים ומתחדשים.כל הרגשות,מחשבות והתרחשויות כל כך אמביוולנטיים...העיקר שמסיבות טובות ולטובה.:-))
חני יקרה, איזה סיפור חגיגי ! איזו דרך נהדרת לסיים את ימי התורנות שלי ! מקווה שלאט לאט העייפות תתחלף ברעננות ונמרצות. שהמשפחה שלכם תתארגן במהירות סביב התינוק החדש, וכל אחד יימצא את מקומו ואת ייעודו במשפחה ובכלל. כל הכבוד לרב שלך, שידע לראות את הנולד (יצא לי יפה, תודי!) בזמן, ושבזכותו לא נסעת לביה"ח בנוהל חירום. נצלי את רגעי השקט הנדירים למנוחה והתרגעות, ובואי לבקר כשיהיה לך זמן. נשמח לשמוע וללוות אותך גם בשמחות הבאות. ליל מנוחה ליאת
היי אורנה/ליאת, מה שלומכן? :-) למרות שהפסיכולוגית שלי נפלאה, יש משהו שקצת מתסכל אותי בטיפול... וזה לא קשור אליה, אלא אליי... בד"כ אני מכינה לי נושאים שעליהם ארצה לדבר בפגישה ובד"כ אנחנו לא מגיעות לנושאים האלה... ויש דברים שאני נורא רוצה שהיא תדע או דברים שאני נורא רוצה לפתור או דברים שהם דחופים (ואז אני צריכה להחליט לבד)... בתחילת הפגישה יש תמיד את השקט הזה, אז אני מנסה לסלק אותו והיא משתפת פעולה :-) אבל אז אנחנו מתחילות להתפזר לכיוונים אחרים... יש לך עצות? תודה, רותם
שלום רותם, בדיוק בגלל בעיות כאלה המציאו את הנייר והעיפרון. נסי לרשום במהלך השבוע או לפני הפגישה את הדברים עליהם תרצי לדבר, ולהביא אל החדר את מה שכתבת. דרך אפשרית אחרת, היא להניח לשקט לבוא. השקט של תחילת טיפול הוא כמו 'דקת דומיה', המציינת כניסתו של מצב חדש, מצב של התבוננות מהורהרת פנימה, אל תוך עצמנו. מתוך השקט הזה, יעלו - יש להניח - התכנים המעסיקים אותך באמת. כמו שכבר נאמר כאן בעבר, יש דברים שאינם מגיחים החוצה, אלא כשיש שקט... נסי ותהני... בהצלחה ליאת
תודה ליאת, אני זוכרת מה אני רוצה לומר, אבל שם זה לא יוצא... ואני לא אביא לה לקרוא את הדברים. יש לי נסיון לא טוב עם זה (מטיפול קודם). אני שונאת את השקט! מביך לי מידיי... אורנה, אם יש לך מה להוסיף, אני אשמח תודה, רותם
שלום, איך אוכל להסביר לבני בן השנתיים ו 8 חודשים שסבתו נפטרה? אתמול חמתי נפטרה, ובמשך השבוע אקח את בני לבקר את אבא שלו שיושב שבעה בבית הוריו, כשבני יכנס איתי לבית ברור לי שהוא ישאל- איפה סבתא? איך אוכל להסביר לו את המצב בצורה הכי פשוטה שתהיה מובנת לו ולא תשאיר צלקות? הגננת הציעה להסביר לו ש-"סבתא עלתה לשמיים..." אז מה יקרה כשאני אשאל אותו כהרגלי- "כמה אמא אוהבת אותך?" והוא יענה "עד השמיים"? בקיצור, ההסבר הזה לא נראה לי רלוונטי. יש לך אולי הצעות אחרות?
שלום ליטל, אני משתתפת בצערכם על מותה של סבתא. את צודקת מאד כשאת אומרת ש"עלתה לשמים" אינו הסבר מניח את הדעת עבור ילד קטן. במקומך, הייתי אומרת בפשטות שסבתא מתה. איני יודעת ממה היא נפטרה ובת כמה היא הייתה, אבל אפשר לומר שהיא הייתה אישה מבוגרת, ולצרף הסבר קצר וענייני על סיבת מותה ("הייתה חולה ועכשיו כבר לא כואב לה" או "קיבלה התקף לב ומתה", וכד'). תוכלי להוסיף ולומר ש"כולנו נורא עצובים ואפילו בוכים, אבל אנחנו נתגבר כי אהבנו את סבתא ותמיד נזכור אותה. עכשיו, כשנלך לבית של סבתא, היא כבר לא תהיה שם". אם הוא ישאל איפה היא, תוכלי להשיב בקצרה "בבית הקברות". בגיל שנתיים וחצי, יש להניח שהסברים אלה יספיקו. נסי לא להכביר מידע מיותר, ולראות אם יהיו שאלות נוספות. בהתאם לשאלות תוכלי לראות מה מעסיק אותו ולהשיב בהתאם. ילדים בגיל זה הם מאד קונקרטיים, ודיבורים על עלייה לשמיים, גן עדן, או כל הסבר מופשט אחר אכן אינם אומרים להם הרבה. דווקא בגלל הקונקרטיות, תוכלי להישאר בתחום המנהגים, ולהסביר שהשבוע כל המשפחה יושבת יחד בבית של סבא וסבתא, שנעים להיות ביחד כשעצובים, שאולי אבא יהיה עצוב במיוחד כי סבתא הייתה אמא שלו, שאבא אולי יגדל זקן בחודש הקרוב כי זה מה שעושים כשעצוב לנו על מישהו אהוב שמת, שאבא אולי יחבוש כיפה (אם אינו עושה כך בדר"כ) ויתפלל, וכיוצא באלה הסברים לסוגיות שוודאי יעניינו אותו יותר מגורל נשמתה של סבתא. תוכלי להציע לו לצייר ציור לאבא (או לסבא, או לשניהם) כדי לעודד אותו. כאשר אנו נוקטים בדרך זו, הילד מרגיש שותף לחוויה משפחתית משמעותית, ואינו מרגיש שמשהו אפל ונורא מתרחש מאחורי גבו. אם יהיו לך שאלות נוספות במהלך השבוע, את מוזמנת לפנות שוב. מאחלת לכולכם הרבה בריאות, ושלא תדעו עוד צער. ליאת
שלום אילנית איני אמנם מתיימר להחליף את בעלי המקצוע ,אבל כ"פרוד " טרי (כבר שנה אני מחוץ לבית),אני מאוד מבין את הרגשתך.גם לי היו בזמן האחרון (יותר)מידיי אכזבות וכשלונותעם בנות שהכרתי ואיני יודע מדוע ? מה לא עשיתי טוב? אולי בגלל שאני "שמנמן" הן לא רצו אותי ?ולמה רק על החיצוניות מסתכלים ? מה עם ה"פנימיות" שלנו כבני אדם ?!........ אולי בא לך להכיר אותי ? מאיפה את ? וכן,גם אני איני מושלם ...ולא מסוגל "לפסוח" על השאלה של "איך את נראית ?" ביי,אלפונסו
נשמח לשמוע אם נולדה לנו אהבה חדשה בפורום. הזוג הראשון שיתחתן באמצעותנו, יקבל חברות כבוד בפורום לכל החיים. שיהיה במזל ליאת
ליאת אני רואה שאת לא כאן...מקווה שהכל בסדר אצלך...אולי את בכלל בחלום העשירי:) אתמול ליאת נסעתי בכביש החוף בנתיב הימני(נהגת לתפארת:) במהירות של כ120 קמ"ש(בהנחה שאין מ?ניאקים) לפתע רכב מהנתיב השמאלי חתך אותי(בטח נהגת:)לנתיב הימני והתחלתי לבלום, ראיתי שהרכב מתקרב אלי במהירות אז תוך כדי בלימה ירדתי לשוליים(שוליים לא גבוהים) והרכב השני גם כן ירד לשוליים(אדיוט!)...לא הספקתי בכלל לצפצף רק לבלום בחוזקה(בלימה שמשאירה פס שחור על הכביש, אפילו שמעתי:) זה היה בערב, אחרי שהייתי אצל הפסיכולוגית...הבטחתי לעצמי שאם אקבל אבחנה כזו עדיף לי למות...ובכל זאת בלמתי...אם לא הייתי בולמת אני מאמינה שברגעים אלו הייתי בעולם הבא...חשבתי על זה רק בדיעבד...לעיתים אני לא יודעת לגבי ההפרעה אם אלו דברים שבאמת מאפיינים אותי או שמרוב הקריאות הרבות עליה זה הפך להיות כנבואה שמגשימה את עצמה...מה דעתך? אני רשמתי לך למטה..פשוט מאסתי בכינוי הזה, יש לך כינוי משודרג?
שלום אין כינוי, מוזר. כל כך רצית לקבל אבחנה, כל כך היית בטוחה שאת יודעת מה יש לך, ופתאום - זה מסעיר אותך נורא, נופל עליך כרעם ביום בהיר, מפיל אותך לשוליים. צר לי שגם עכשיו אין לי כל דעה לגבי האבחנה שקיבלת. זה משאיר אותי שוות-נפש. מה שקורה לך בכביש, לעומת זאת, מדאיג הרבה יותר. נסיעה במהירות של 120 קמ"ש, ועוד של אדם גבולי (סתם...סתם...) אינה יפה לבריאות. בעניין השם - גם לנו יעזור אם כבר תתקבעי על משהו. מגיע לך משהו יותר טוב מ'אין כינוי'. אל תשכחי לעדכן אותנו. ליאת
אני אלמנה כבת 60.בעבר בהיותי עדיין נשואה קיימתי מערכת יחסים מחוץ לנישואים עם גבר נשוי בן גילי במשך שלושים שנה, שנינו היינו כבני 30.גם אחרי שהתאלמנתי מבעלי, הקשר עם הגבר הנשוי נמשך. לפני כחודשיים נפרד ממני בן הזוג הוותיק בטענה שאין לו יותר צורך בקשר עמי.הדבר שבר אותי נפשית ומפריע לי בתפקוד היומי,עד שנזקקתי לעזרה נפשית וקיבלתי תרופה נוגדת דיכאון. במשך 3 חודשים שאני נותלת אותה ללא הטבה רבה,ואני בתחושה של אובדן קשה.מה גם שבאחד הימים הבחנתי בבן הזוג שלי ברחוב כשהוא מלווה באשה אחרת,שהיא איננה אשתו.וזה העצים את תחושת התסכול שלי.בשיחה קצרה שקיימתי עמו לאחר שנפרדנו והסברתי לו את מצוקתי הוא אמר לי,כדאי שתמצאי לך גבר אחר . קשר רומנטי נפלא שנמשך 30 שנה נקטע ביוזמתו. ולכן, אבקש את דעתך המלומדת איך מנהלים חיים נורמליים עכשיו? בכבוד רב חגית. נ.ב אני נוהגת לצלצל לו מדי פעם כדי לשמוע את קולו ולבדוק אולי חל שינוי בהחלטתו, אך הוא דוחה אותי.
שלום רב לך, אכן , לב שבור זו מכה קשה, לעיתים קשה מאוד אבל אין ברירה צריך למצוא דרכים להתגבר ולהמשיך לחיות. הרי אין דרך להחזיר את הגלגל לאחור ולהחזיר את הגבר אלייך , ועצתו למצוא לך גבר אחר היתה נכונה גם אם הדבר קשה לך כרגע. לא מציע לך להמשיך להתקשר אליו כי הדבר רק יעצים את כאב הפרידה ויוסיף לתחושת הדיכאון שלך. עדיף שתמצאי לך עיסוקים לשעות הפנאי שישכיחו ממך את המחשבות עליו ועל הפרידה. אני יודע שקל לייעץ מרחוק בדברים כאלה וקשה מאוד לבצע. יתכן גם שאת זקוקה לטיפול פסיכולוגי קצר מועד, כלומר מספר פגישות בהן תוכלי לשוחח ולפרוק את מה שרובץ על ליבך ולקבל כמה תובנות על מצבך ועל הדרכים לשפר את הרגשתך ולפתוח פרק חדש בחייך. כל טוב ובהצלחה.
שלום שרה, אני נוטה להסכים עם שאול, ולהמליץ לך על התמקדות בשיקום ובהתגברות על האובדן. רומן של שלושים שנה אינו דבר של מה בכך, וככל הנראה היה לו תפקיד קריטי בחיי שניכם. יתכן שמות בעלך הפר את שיווי המשקל הזוגי ביניכם, ושינה את ציפיותייך מן הקשר. הוא הגיב בסיום הקשר, ולא נותר לך אלא לקבל עובדה זו. החלל שנפער בחייך הכפיל את עצמו בבת אחת, ולפיכך המשימה שלך כבדה ומחייבת יותר. נסי להעסיק את עצמך בכל דרך אפשרית, להרחיב את המעגלים החברתיים שלך, ולא להחמיץ שום הזדמנות להנאה ועניין. אפילו בכוח. מאחלת לך הקלה מהירה ליאת
האם הפסיכולוג/ית שלכם מחמיא/ה לכם באיזשהו אופן?
דני, מקווה ששאלתך לא תישאר מיותמת לאורך זמן... יש סיבה מיוחדת לשאלתך? ליאת
זה קרה אולי פעם או פעמיים וזה היה מאד מביך. פעם אחת זו היתה מחמאה על מראה חיצוני (שהשתנה). פעם אחרת קיבלתי מחמאה על משהו שעשיתי (לא בטיפול, אלא בחיים). ברמת המחמאה ליכולות שלי. ממש לא הרגיש לי נוח (אבל ככה זה אצלי בכלל עם מחמאות...) ואצלך?
למרות שאני כותב בשם בדוי אני מרגיש שקוף וחשוף, אבל מבין שזה לא ממש הגיוני. מה יכולה להיות הסיבה?
שלום גדי, אני מניחה שיהיה קשה לשכנע אותך לכתוב על עצמך מעט יותר, כי עדיין אינך מרגיש בטוח כאן. לפעמים, הן בשל גורמים אישיותיים והן בשל גורמים סביבתיים או משפחתיים, אנשים חשים שהמרחב האישי שלהם פרוץ וחדיר מכפי שהיו רוצים. אם תהיה עמנו מעט יותר, תתוודע אל המדיום הזה, יתכן שהחששות שלך יתפוגגו, ותרשה לעצמך מעט יותר חשיפה. כך תוכל להנות מיתרונותינו כאוזן קשבת מבלי להרגיש ש"רואים לך". אתה תמיד מוזמן :-)) ליאת
שלום ביקרתי בעבר באתר עם שאלות בנוגע לזוגיות, בשבוע הבא ימלאו לי 35 ואני בטיפול כבר זמן רב, מנסה ללמוד את "הסוד" לזוגיות, יצאתי בעבר לאינספור בליינדייטים ונחתי בשנה האחרונה על מנת להכיר טוב יותר את עצמי ואת דפוסי ההתנהגות שלי, אני רוצה לחזור להכרויות, אני מקווה שכעת אני מבינה יותר, לפני יציאתי הייתי רוצה לשמוע טיפים, אני מעריכה את עצמי כיום, ומקוה שאוכל להבדיל בין טוב לרע ולא לאבד את עצמי כי "אני רוצה להיות בזוגיות כי הגיע הזמן!" עיזרו לי.... אילנית
שלום אילנית, מאחר ואת בטיפול, יש להניח שהפן הפסיכולוגי 'מכוסה'. אולי יהיו למשתתפי הפורום 'טיפים' חבריים לקראת החזרה אל עולם המפגשים הרומנטיים. הטיפ הכי חשוב שאני יכולה לחשוב עליו כרגע, הוא זה - בואי אל כל מפגש בינאישי מתוך קבלה שלווה שלך את עצמך. כאשר אנחנו משדרים שקט וביטחון פנימי, הדברים קורנים החוצה, וקצת מדבקים. אני מאחלת לך מפגשים מסעירים ומרתקים, שיקדמו אותך אל הזוגיות הטובה לה את מחכה. בהצלחה ליאת
אבקש לדעת מהיא התסמונת ומה ההבדל בינה לבין תסמונת מינכהאוזן. כמו כן האם יש דרך לאבחן ולטפל בתסמונת? האם פסיכולוג יוכל לאבחן את התסמונת מפגישות עם המטופל בלבד? תודה מראש.
שלום רעות, malingering היא העמדת פנים והתחזות, שמטרתה *המודעת* היא השגת רווח ממשי כגון פיצוי כספי, אחוזי נכות, התחמקות מהעמדה לדין, שחרור מחובת שרות בצבא, וכד'. גם בתסמונת מינכאוזן החולה ממציא, מחמיר או מגזים סימני מחלה, אבל מתוך משאלה *לא מודעת* להיות חולה, כדי לזכות בתשומת לב רפואית רבה. בדר"כ, הלוקים בתסמונת מינכאוזן יסכימו לעבור טיפולים ובדיקות קשות וחודרניות, כולל ניתוח, בעוד המתחזים יתנגדו לכך. ההאבחנה המבדלת של הפרעות אלה ודומותיהן אינה פשוטה כלל ועיקר. הטיפול בהפרעת מינכאוזן ובהפרעות דומות מניח שבבסיס התופעה עומדת הפרעת אישיות. הטיפול יכלול, אם כך, פסיכותראפיה עם או בלי טיפול תרופתי (הרגעה או SSRI). בברכה ליאת
שלום לפני 3 שנים חליתי בלוקמיה וטופלתי בטיפול י כימותרפיה שגרמה לנסיגת המחלה(וחבל-כך אני מרגיש כעת). מאז חיי אינם חיים,אני כל הזמן מחליף תרופות (בהמלצת רופאים שהם כמובן יודעים הכל הכי טוב..).חודש לאחר ששבתי לעבודה והבייתה מהאישפוז בגין הלוקמיה,התחלתי להרגיש תחושות דיכאוניות והפסקתי לתפקד כרגיל,הן בעבודה(הייתי "מבריז" חופשי) והן בביית(כגון,להתחמק מלקחת את הילד הקטן לגן ו/או אי -עשייה של שאר החובות שהיו מוטלות עלי).לתקופה של כ-14 חודשים הייתי מאוזןעם טיפול ברסיטל 40 מ"ג ליום והרופאים חושבים שהייתי אז במאניה.ואז,עקב עלייה במישקל וקשיים בתפקוד מיני החלטתי שצריך לעשות משהו.פניתי לרופאת המשפחה, שהמליצה לי על פרוזק.מס' ימים לאחר נטילתו,התחלתי להשתולל בביית ולא ללכת לעבודה,הייתי פשוט יללן ובלתי ניסבל.החלפתי לציפרלקס וגם זה לא עזר.הלכתי פעמיים(כל ביקור 1200 ש'!)לפרו' וייצמן שאמר לי שמבחינתו אין מניה לחזור ל"רסיטל" ,אבל זה כמו פיאט מול מרצדס(הכוונה לציפרלקס).עקב כל הבלגן הזה,אישתי עזבה אותי ואושפזתי לשנה בבית חולים גהה במחלקה סגורה כשגם שם כל כמה שבועות/חודשים "מנסים על השפן" תרופות אחרות ו/או יותר טובות.(גם) שם ניסיתי(כן,בבית החולים) להתאבד מס' פעמים ותמיד תפסו אותי - וחבל לצערי באותה תקופה גם הפסקתי את תקפקיד הרגיל בעבודה,תפקיד שנילוו אליו הטבות כגון רכב,נסיעות לכנסים בחו"ל וכו'. ).מאז חיי אינם חיי.הלכתי לאין ספור מתקשרים,אסטרולוגים,נומרולוגים ו"להבדיל" פסיכיאטריים ו/או כל מיני מומחים בתחומים שונים ומגוונים ומאומה לא היטיב את מצבי ,אלא רק את מצבם הכלכלי של אלו שפניתי אליהם.. .איבדתי את הקשר שלי עם הילדים(בהיעדר קשר עם אישתי הם לא שויים,את חיי ה"קודמים" ואיני יכול להשיבם.יש רצון ללכת לישון ולא להתעורר.ההורים שלי כבר עייפו ממני ואינם מסוגלים להבין אותי ו/או לעזוב אותי לנפשי.אבא שלי אפילו אמר לי שאם אפנה לתוכניות טלויזייה בענייני הוא ינתק איתי קשר והוא בהחלט מתכוון לזה.אמא שלי פשוט אומרת לי ש"אתה לא רוצה" ואבא עוד מוסיף ש"אתה פשוט עצלן". מה ללעשות ?אילו עצות אתם נותניםך לי ? אני משווע לעזרה/תמיכה/סיוע בדחיפות ובאהבה רבה נא הוכיחו לי כי יש לי פתרון.כל מה שאני רוצה (ואני יודע שכעת זה לא ריאלי)זה לשוב הבייתה ולמה שהייתי קודם-איך עושים את זה?? גירסא להדפסהשלח לחברים
שלום אלפונסו, ראשית, שמחתי לשמוע שאתה בריא ושלם, ושניצחת את מחלת הלוקמיה. זהו מסר חשוב ומעודד עבור אנשים רבים. כמו שקורה לפעמים, לאחר הניצחון בקרב על הבריאות, מגיעים ה'ספיחים' הרגשיים, ודואגים שנהיה עסוקים נורא... אני מניחה שאם אפשר היה לחזור להיות מה שהיינו פעם, כולנו היינו מתרוצצים בעולם עם עור מתוח, ג'ינסים במידה 36 וראסטות. לרוע המזל הסידור הזה פשוט לא עובד, ואנחנו נשארים עם משאות חיינו ונדרשים להתמודד איתם הכי טוב שאפשר. אני מצליחה לדמיין איך, לאחר המחלה שלך, כאשר כולם מסביב 'חגגו' את החלמתך, נשארת בודד מאד עם החרדה, אימת המוות, הדיכאון והייאוש, שהגיעו (כאילו) באיחור, כאשר כבר היית יכול להרשות לעצמך. לא הצלחתי לשמוע, בתוך כל הטיפולים התרופתיים הרבים עליהם סיפרת, האם היה שם גם טיפול פסיכולוגי מסודר, עם דמות קבועה אחת, בעזרתה ניתן לעבד את הטראומה הקשה והאובדנים שעברת. אני חושבת שאתה צודק כשאתה אומר שאתה "משווע לעזרה/תמיכה/סיוע בדחיפות ובאהבה רבה". לזה בדיוק נועד טיפול פסיכולוגי, וזה הזמן למצוא לך פסיכולוג שיוכל להיות שם, איתך, לצד הטיפול התרופתי. למרות המשאלה לפתרון קסם מהיר, יש מצבים בהם נדרשים זמן, סבלנות והשקעה נפשית מאומצת. נדמה לי שאנשים רבים מדי נלחמו על חייך, מכדי שתשליך אותם מנגד. אתה ראוי לחיים טובים - אז צא להילחם עליהם. בהצלחה והרבה בריאות ליאת
יש לי תינוקת בת שנה ו4 ויש לי שכן שגדול ממנה בשבועיים בחודשיים האחרונים הוא התחיל לנשוך אותה שמתי לב שהוא נושך את אימו ואך יש לה סימנים כחולים מהנשיכות היא מודה בזה ואומרת שזה בגלל השיניים הוא משפשף את שיניו בגופה וזה מרגיע אותו מה עלי לעשות כדי שלא ינשך את ילדתי ואיזה עיצה אוכל לתת לאמא וגם למטפלת יש להם מטפלת משותפת שראיתי שהוא נושך גם אותה גם כשהוא כועס תודה מראש עינת
שלום עינת, נשיכות הן דבר שבשגרה אצל פעוטות בגיל זה, והן מהוות, בין השאר, דרך לפורקן רגשות ותסכולים. הילד הצעיר עדיין חסר את היכולת הבשלה לוויסות תוקפנות ותסכול, ולכן במצבים טעונים יופיעו נשיכות או התפרצויות לא מאורגנות אחרות. יש מאמר מעניין בנושא, שתוכלי לקרוא בעצמך ולהדפיס אף לאמו של הנשכן השובב. http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=316 כל טוב ליאת
שלום, יש לי בעיה עם אוכל שלדעתי גובלת בהפרעה (אכילה כפייתית או משהו כזה). אני רוצה לפנות לטיפול האם עלי לחפש מטפל שמתמחה בהפרעות אכילה או שכל מטפל קליני יכול להועיל ואיך אני יכולה למצוא מטפל כזה? אני לא רוצה לפנות לקופת חולים או כל מקום ציבורי אחר לטיפול. היכן מתחילים לחפש ? תודה מראש אור.
שלום אור, אם אינך רוצה טיפול במסגרת ציבורית, מה שנותר הוא טיפול אצל פסיכולוג קליני המתמחה בהפרעות אכילה, או מכון פרטי המתמחה באותו עניין. חשוב לציין שכאשר מדובר בהפרעות אכילה, יש יתרון לצוות רב מקצועי, הכולל תזונאית, רופא/ה, פסיכולוג/ית ופסיכיאטר/ית. גוגל מחזיר עשרות קישורים לאתרים המתיימרים לתת מענה לתופעה. הקלידי "הפרעות אכילה" ותראי מה תקבלי. בהצלחה ליאת
ליאת שלום, אני פשוט בעצב גדול, לא יודעת מה לעשות עם עצמי, לא מצליחה לבחור להחליט. חזרתי מחו"ל לפני כחצי שנה ומאז אני תקועה בכל תחומי החיים, אין לי כסף, אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות, אני פשוט לא מצליחה להתחבר אל עצמי בכלל. עצוב לי נורא נורא. רציתי לדעת אולי את מכירה מקום שמטפל בבריאות הנפש בחינם. אני ממש כבר לא יודעת מה לעשות, מבולבלת ועצובה, תודה שילה
שלום שילה, המצב שאת מתארת באמת נשמע לא מלבב. כדי להיחלץ מצבת התקיעות והעצב, יהיה באמת נכון להיעזר באדם נוסף מבחוץ. טיפול חינמי ניתן כיום רק במרפאות בריאות הנפש, אך הללו נמצאות כיום בפרפורי גסיסה בשל תהליך הרפורמה, המעביר את הנושא לחסותן של קופות החולים. בקופת החולים תוכלי לקבל טיפול מסובסד בעלות סבירה. גם באוניברסיטאות הגדולות ניתן לקבל טיפול טוב בעלות נמוכה יחסית, וכדאי לנצל זאת אם את סטודנטית. מקווה שתתחילי להניע את התהליך. לפעמים גם תזוזה קטנה יכולה להביא בעקבותיה מהפכים רבי חשיבות. בהצלחה רבה ליאת
שלום רב, ברצוני לדעת האם קיים מינוח רפואי לגבי אדם שניחן באופן בולט בפרטים הבאים : - רצון אובססיבי לשליטה על מישהו אחר (כלומר: חייבים לעשות מה שהוא רוצה, בכל תחום). - חיי את חייו לפי חייהם של האחרים (דרוך באופן קבוע לגבי מה שאחרים עושים או עומדים לעשות, רוצה לרכוש כל דבר שיש למישהו אחר, מקנא בכל אחד שיש לו דבר מה ולא אין) - האשמות חוזרות ונשנות כלפי אדם אחר לגבי הכשלונות שלו בכל תחום (תעסוקתי, השכלתי, כלכלי). - מצבי רוח משתנים מקצה לקצה (כלומר: אם נמצאים בסיטואציה נעימה וחיובית, תמיד מחפש מה לא בסדר , לא מקובל מבחינתו שיש אנשים שמחים סביבו ותמיד חייב לחשוב על דברים מדכאים ומה לא בסדר בחייו). - משווה את חייו האישיים לחייהם האישיים של אחרים באופו קבוע ואובססיבי - כופה דעותיו על אחרים רב תודות.
שלום מיכל, קשה ולא נכון לאבחן אנשים על סמך תיאור חלקי וקצר, בעיקר כאשר נעדרת החוויה של האדם את עצמו. באופן כללי, ניתן להתרשם מקיומם של קווי אישיות נרציסטיים. בברכה ליאת
היי ליאת מחר אני אמורה להיפגש עם המטפלת אחרי 3 שבועות שלא נפגשנו.... האמת ממש לא בא לי ללכת אליה... ברור לי שאני לא חייבת אבל אני בכל זאת הולכת......נמאס לי כבר מזה שהטיפול לא עוזר לי בגרוש. אני לא מתקדמת בגרוש. אני תקועה עם הטיפול הזה ואני מרגישה שאני מסתובבת סביב עצמי וחוזרת על עצמי.... וזה לא עוזר לי... בחיים עצמם שמחוץ לטיפול אני לא תקועה.רק בטיפול. אני לא מאשימה את המטפלת בתקיעות אלא את עצמי... ואני חייבת לדעת למה אני לא מתקדמת ומה הבעיה שלי...ליאת לא בא לי לדבר על התקיעות הזו איתה כי כבר דיברתי וזה לא עזר...סתם נמאס לי מהטחינת מים הזאת של לדבר וללבן איתה את הדברים ....הדיבורים האלו לא מובילים אותי לשום מקום...הקשר ביני ובינה מעולה ואני מתה עליה ומעריכה אותה מאוד אבל היא לא עוזרת לי.(לצערי הרב מאוד).ולטעמי אין בעיה בכימיה ביננו.ואם זו לא בעיה בכימיה ולא בעיה אצלה,זו חייבת להיות בעיה בי....לא ? כמטופלת אני מצפה להרגיש איזשהו שינוי אחרי שנה של טיפול ואני לא מרגישה שום שינוי וזה מתחיל לעצבן אותי(סליחה מצטערת),לתסכל אותי. לא מעניינות אותי הסיבות העמוקות ללמה קשה לי לסמוך עליה ולמה אני לא מתקדמת.אני לא חושבת שאני צריכה לתת עוד זמן לי,לה לטיפול.שנה זה לא מספיק זמן? מה דעתך שלך? (אל תגידי לי דברי איתה כי דיברתי איתה מיליון פעמים על הנושא....) אני מצטערת... אשמח לשמוע את *דעתך* מורן
שלום מורן, אני זוכרת את פנייתך אלינו מיד לאחר יציאתה של המטפלת שלך לחופשה. אני זוכרת את החלל שרצית למלא עם מטפל זמני. תחושת החלל ההיא שנפערה בך אז, מעידה על החשיבות שקיבלה המטפלת בחייך. נדמה לי שדיברנו כאן הרבה על האינדיקציות השונות להצלחת טיפול ועל השאלה האם ולמי הוא עוזר. תראי איזו בעיה יש לי עכשיו: מצד אחד, את מבקשת (ציטוט) "אני חייבת לדעת למה אני לא מתקדמת ומה הבעיה שלי..." ומצד שני (עוד ציטוט) את מצהירה "לא מעניינות אותי הסיבות העמוקות ללמה קשה לי לסמוך עליה ולמה אני לא מתקדמת". נראה שהתסכול שלך נובע מאיזו ציפייה מוקדמת שלא קיבלה מענה. ציפית לדבר אחד וקיבלת דבר אחר. ציפית לשינוי משמעותי בחייך שלדעתך לא הגיע, אבל מצאת אישה שאת אוהבת ומעריכה, אשר דואגת לך ומכילה אותך (לדעתי זה המון), ובכל זאת את מתקשה לסמוך עליה. זה כנראה באמת קשור למשהו בך. משהו שנפגע ביכולת להתמסר ולתת אמון. לדעתי, כשתצליחי לתת אמון, אם תצליחי, זה יהיה שינוי גדול וחשוב, שיוכל לחולל שיפור ביחסייך גם עם דמויות נוספות. אני שבה ומזכירה לכולנו, שאין חוק או תקנה המחייבים את הציבור לעבור טיפול. ברוב המכריע של המקרים מדובר בבחירה חופשית ומוטיבציה לחקירה פנימית איטית (ולפעמים גם מתישה). באמת לא תמיד לכולם זה מתאים. מאחלת לך שתצליחי להישאר בכל זאת. ליאת
היי ליאת, מה שלומך? אני רוצה רגע לחזור להיפוכונדר משבוע שעבר, או יותר נכון להיפוכונדרית הפרטית שלי... ובכן... ההיפוכונדרית הפרטית שלי צריכה לעבור ניתוח לא פשוט. כתוצאה מכך נשלחנו לכל מיני רופאים על מנת לקבל חוות דעת. להלן הממצאים: כל הרופאים ש*לא* מכירים אותה או אותי אישית, ממליצים לבצע את הניתוח במהירות האפשרית ולא לחכות יותר. והרופאים ש*כן* מכירים אותה או אותי, אמרו לא לרוץ לבצע את הניתוח הזה עד שלא תהייה ברירה. אל תדאגי, אני לא מבקשת ממך להכריע... :-)) אשמח לדעת מה דעתך על התופעה. התגובה שלך משבוע שעבר הצחיקה אותי ופשוט עשתה לי טוב על הלב. נורית
נורית יקרה, מהנימה המבודחת שלך, אני בוחרת להסיק שלא מדובר בניתוח מסוכן, הגם שבעיניו של ההיפוכונדר כל חלוק לבן טומן בחובו קטסטרופה סופנית. אני מניחה שהפער בין הרופאים נובע מהעמדות השונות הרווחות בציבור ביחס להיפוכונדרים. אני, אישית, הצלחתי להגדיר שני סוגים בסיסיים של היפוכונדר - זה שמת על רופאים - וזה שימכור את אמא שלו רק כדי לא להיתקל בהם. כמי שמכירה את הנושא לפני ולפנים, אני מודעת היטב למשאלה הבסיסית של כל היפוכונדר: להימנע בכל מחיר ממחלה או מפרוצדורה רפואית חודרנית. גם מי שרצים ומטרידים רופאים חדשות לבקרים, מו?נ?עים ע"י אותה משאלה ממש. מקווה שהכל אצלכם יישאר בכל זאת תמיד בגדר "יש ברירה", ואם זה יגיע לחדר הניתוח, שזה יעבור בשלום, מהר ובקלות. אם ההיפוכונדרית שלך היא ילדה, ותעמדו לפני ניתוח, תוכלי לחזור ולהתייעץ איתי דרך המייל האישי, ואשמח לעזור. רק בריאות ליאת
נורית, מהסקרנות לדעת מה הצחיק אותך, חזרתי להודעה של השבוע שעבר, והבנתי שכנראה לא מדובר בילדה. זה כבר טוב יותר. מקווה שהכל יעבור בשלום בכל מקרה, ונוכל באמת לצחוק על כך לאחר מעשה. בבריאות טובה ליאת
היי ליאת, תודה על הרגישות הרבה. כמו תמיד... אכן לא מדובר בילדה. מדובר בהיפוכונדרית שבאמת חולה ובניתוח מסוכן. והיא שייכת לסוג שמת על רופאים... חשבתי שהרופאים שמכירים אותנו לא ממליצים על הניתוח בגלל מעורבות רגשית. ואלה שלא מכירים אותנו לוקחים בחשבון רק את השיקולים המקצועיים. תודה על ההזמנה להעזר בך. אני עושה את זה כל הזמן... את לא רואה? נורית
האם אפשר להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית , אחרי שסיימתי תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה?
כן בוודאי תיכנסי לפה http://www.hebpsy.net/forum.asp?id=45
ברור שאפשר, אם יש ציונים...
ערב טוב, כדי להתקבל לתואר שני במגמה קלינית, יש להגיע עם ציוני הצטיינות ב-BA, ועם ציונים גבוהים מאד גם במבחן המתא"ם. בנוסף, גם לראיון האישי (או ליום ההערכה) יש משקל רב. האוניברסיטה הפתוחה היא מוסד מוכר ומכובד, ויש בהחלט בוגרים שלה במגמות הקליניות, שעמדו בהצלחה בדרישות לתואר השני. בברכה ובהצלחה ליאת
הוספתי שאלת המשך, אודא לכם אם תוכלו לענות תודה
שלום בתיה, יתכן שגדעון ייכנס להשיב לשאלתך שם, למטה. בינתיים אומר רק כי בהחלט אפשר לשקול טיפול קוגניטיבי, שהוכח כטיפול יעיל מאד בדיכאון. אחרי הכל, אין מה להפסיד, וכשהארטילריה של הקו הראשון נכשלת, מביאים תגבורת נוספת. (מאז המלחמה, עוד לא עברה לי המליטנטיות). במקומך, לא הייתי מרימה ידיים. בהצלחה ליאת
ליאת יקרה, מה שלומך? כיף לך בעבודה החדשה? אני לא מתחילה ללמוד ביום ראשון... אחרי שלוש שנים באוניברסיטה (בהן החלפתי חוגים...) זה מוזר ומפחיד לא לחזור לשם, לא להיות שייכת, מלחיץ... אני בהפסקה ואני לא רוצה אותה... אני רוצה להתחיל עכשיו, לא לחכות עוד סמסטר... בא לי ללכת מחר ולהירשם לאיזו מכללה... להתחיל ביום ראשון כמו כולם... כולם סביבי סטודנטים ולא רוצה להיות שונה... :-( :-( :-( תמר
תמר יקרה, תתפלאי בוודאי לשמוע, שהוצאת לי את המילים מהפה... גם אני, אחרי שלוש שנים של עבודה באוניברסיטה (ועוד מיליון שנה של לימודים), מתקשה לסבול את הרעיון שהשנה תיפתח בלעדי. כנראה ששתינו נצטרך להתרגל לרעיון של פרידה זמנית מהקמפוס, לטובת התקדמות, שינוי וצמיחה, שיאפשרו לנו לחזור לשם אחרת. מה את אומרת? וכן, מעניין לי מאד בעבודה החדשה. אבל זה לא מקל על הגעגוע לאוניברסיטה. אז את לא לבד, אחותי :-( :-( :-( ליאת
ואני בכלל שנאתי את האוניברסיטה, והיה לי שם רע (מאוד) ולשם אני לא חוזרת... ובכל זאת אני מתגעגעת... מוזר... אולי אני מתגעגעת ללהיות שייכת... למסגרת הזו... אני כבר יודעת מה אני הולכת ללמוד (אני מקבלת החלטות נורא מהר... לפעמים זו בעיה :-))... ומתחשק לי להתחיל עכשיו... (במקום אחר, כמובן...) אווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווף! כנראה שאני אחכה בסופו של דבר לסמסטר אביב (אבל רק כי לוחצים עליי לחכות :-)) טוב לדעת שאני לא לבד... לילה טוב תמר (רעות)
הי לכולם! אני יוצאת עם מישהו חצי שנה ובזמן האחרון הוא מאוד עייף מהעבודה שלו ואנחנו לא מקיימים יסי מין כבר המון זמן בגלל שהוא כל הזמן עייף אני מאוד אוהבת אותו ורוצה לעשות למענו משהו כייפי כמו ארוחה למשל אבל אני חוששת שהיא לא תצא טובה או משהו כי אני לא ממש יודעת לבשל זה יהיה מן ניסוי שכזה,ובכן ההיתי שמחה גם לטיפים אחרים ואיך מתגברים על החשש הזה שאני יודעת אגב שהוא נובע כי אני עדיין קצת מתביישת ממנו גם בתחום של הסקס אני לא ממש פתוחה עד הסוף כי אני בלי ניסיון והוא לעומת זאת עם המון ניסיון ויש פערים ביניניו ולפעמים יש לו יציאות בקטנה שהוא צוחק עליי אבל בצחוק אך בכל זאת.....זה קצת מוריד את הביטחון אני גם מרגישה שהוא כל הזמן מעניק יותר ממני כי אני זאת שלא עובדת כרגע וכו והוא מאוד מפנק ואני לא מרגישה עם זה בנוח כל כך.................. אשמח לכל תגובה שהיא בברכה שני!!!!!!!!!!!!!!
שלום שני, יש המון דרכים לשמח חבר, וזה חשוב אף יותר אם הוא עייף ומותש. ארוחה זה רעיון נחמד, ולא נראה לי שהוא יישפוט אותך גם אם זה ייצא קצת חובבני. אפשר להגיש אפילו חביתה וסלט בדרך מקורית וסקסית (אם חושבים, למשל, מה תלבש המלצרית...). מעבר לרעיונות הללו, שעם קצת מחשבה מקורית ועצות (שאולי יגיעו מקוראים נוספים בפורום שלנו) אין בעיה לארגן, נדמה לי שאת מדברת על תחושה נוספת, של פער ביניכם, הבא לידי ביטוי בכמה תחומים, ומותיר אותך עם תחושה של ילדה קטנה, לא מנוסה וביישנית. יש לי הרגשה, שמי שבוחר לעצמו חברה צעירה ולא מנוסה, וטורח להדגיש כל הזמן את הפערים בגיל ובניסיון, אינו סובל מעודף ביטחון בעצמו. אם תתבונני ביחסים שלכם מפרספקטיבה כזו, יתכן שיהיה לך קל יותר, ותוכלי למצוא בקלות רבה יותר רעיונות כיצד לפנק אותו ולשמח אותו. בהצלחה ליאת
שלום רב! אינני יודעת אם שאלתי מתאימה לפורום, בני בן 4 גמול רק מפיפי, כל לילה מבקש חיתול לעשות קקי. ניסינו את כל הדרכים האפשריות, אך שום דבר לא עזר. עשה בשרותים רק פעם אחת. מה עושים? למי פונים?? רוב תודות, מרב.
ערב טוב מרב, בתור התחלה, אני מציעה לך לפנות ל"קו להורה" - קו ייעוץ להורים בחסות אוניברסיטת תל אביב, בו מייעצים אנשי מקצוע חינם בכל יום ראשון ורביעי בין תשע לשלוש בטלפון: .03-6406888. בהצלחה ליאת
שלום, אחרי 6 שנים וקצת של טיפול (שנה וחצי האחרונות פעמיים בשבוע ....)החלטתי בעצה משותפת עם המטפלת שלי להוריד את הפגישה לאחת בשבוע...וזה קשה... בהתחלה הסתדרתי לא רע (חגים )לא ממש הרגשתי, אבל עכשיו בין פגישה לפגישה הזמן ארוך לי ואני ממש מרגישה מין עצבות מסויימת חברה קראה לזה הגמלות כמו תינוק שנגמל מחלב אימו וזה די הקפיץ אותי...אבל עכשיו אני די מזדהה אם התחושה של התינוק ....שמתי לב לעוד דבר, קשה לי להכנס לפגישה אני מרגישה שזה פחות אפקטיבי ..פחות מרוכזת ולוקח לי זמן להתחמם עד אשר אני מרגישה נינוחה .הסיבות העיקריות להורדת הטיפול היו בעיקר כלכליות והתחושה שאני רוצה לנסות להיות פחות תלויה ....ובתחושה שלי אני נכשלת עכשיו ואני לא אוהבת להיות במקום הזה ....וישר בא לי להעיף את כל הטיפול לחתוך וזהו, כי גם ככה זה מלחיץ אותי ...(לא בא לי להיות לא רגועה )אבל אני יודעת אחרי כל מה שעברתי שלא שוברים את הכלים ..די נרגע לי המקום של להעיף את המטפלת ושהפסקתי להלחם התחלתי להנות מקרבה הזו אבל עכשיו הכל מבפנים עומד להתפוצץ ...ואני לא רוצה לעשות צעד שיהרוס הגעתי למקום טוב אחרי כל הטלטלות והסערות ואני מבינה הרבה יותר בראש ...אבל הרגשות מתחילות להשתלט אך אני בכלל אסיים את הטיפול ?כשלהוריד את המינון זה כואב ....אני .
ערב טוב, אם אשתמש לרגע בדוגמא שנתת, של תינוק הנגמל מחלב אם, אזי כל התחושות שאת מתארת הן טבעיות ואפילו הגיוניות. עוד לא פגשתי תינוק שעובר מחלב א?ם לסטייק אנטריקוט. יש כמה שלבים בדרך, אותם חייבים לעבור. גם התינוק שחדל לינוק, אינו מזנק מזרועותיה של אמא וננעל בחדר עם דלת סגורה ואוזניות. הוא ממשיך להיות קרוב לאמא גם כשהוא יונק מבקבוק, אוכל בכפית מזון מרוסק, או סתם רוצה סיפור. ההיפרדות מדמות מזינה ומעניקה תמיד קשה, אך בהנחה שההזנה הייתה טובה ואיכותית, גם הפרידה תהיה אפשרית. תני לעצמך זמן. במלחמה בין הרגש להיגיון (אם נתייחס לכותרת שבחרת) החיים מנצחים. בהצלחה ליאת
תודה על התשובה... אך אפשר לשלוט ברגשות הטוטליות של הכל או כלום ...למדתי בשנים הללו שזמן זה מרכיב מאוד חשוב בתהליך...אני מרגישה שכדי שאני הפסיק להרגיש את כל הרגשות אני מעדיפה להעיף זה לא רגוע לי כמו שחשבתי ....מה שהכי מתסכל שאני בחיי כל כך לא תלויה ועצמאית, אך זה שיש לי את התלות הזו עדיין ,במקום שאני אחיה עם זה בשלום עכשיו זה קורע אותי ועדיין אני מעדיפה להעיף בשביל לא להרגיש ...כל זמן זה עולה ולא רגוע איך משתחחרים מתחושת התלות במיוחד אחרי שתק ארוכה בכלל לא סמכתי עליה (לפעמים זה עדיין קורה לי אבל במרחקים קטנים)...ליאת אולי יש מטופלים שזה לא אפקטיבי להם פעם בשבוע ...נכון אמרת שחיים מנצחים ...אבל מבחינתי החיים ממשיכים....השאלה באיזו איכות חיים....אני
שלום,ליאת.אני מאתמול מרגישה שמישהו שיקר מאוד לליבי עוד לא שיתפתי בשימחתי.הבנתי פתאום שזו את.כל כך חיכיתי לרגע הזה,את יודעת שאחרי שבוע 40 דווקא מרגישים שזה לא יקרה לעולם.ביום כיפור נולד לנו בן מתוק מדבש.הספקתי לקחת אפידורל,לא ידעתי שאפשר ללדת בכזה כייף!אני מעולפת מחוסר שינה אך מאושרת עד אין םוף.חבל שלא יכולתי להזמין אותך לברית כי זה היה מידי חושף אותי כאן,מאז שהית איתי אז על סף יכולת להרגיש ולהבין נהית לאדם חשוב בחיי :-))
חני יקרה, מזל טוב!!!! איזה כייף לקרוא, ככה בהפתעה, הודעה כה משמחת. לידה כל כך קלה ונעימה, ועוד ביום כיפור. רצת לשם ברגל? על הסבל של האופניים? ספרי קצת יותר, זו בטח הייתה חוויה מיוחדת. מאחלת לכם שתעלו על הגל ותקבלו במשקל, ותדעו - כולכם ביחד המון המון שעות של נחת. חיבוק חזק ליאת
שלום רב אני בת 27 ואובחנתי כבעלת OCD קל מאוד. אני נוטלת רסיטל מזה כ-10 חודשים והייתי רוצה לדעת האם ישנו טיפול התנהגותי למחלה זו מאחר ואינני מעוניינת להמשיך עם התרופות לכל החיים אלא למצוא פתרון אחר. אשמח לתשובתך אור
שלום אור, הטיפול המומלץ והיעיל בocd הוא השילוב של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי יחד עם טיפול תרופתי. ברצוני להזכיר לך שלא מדובר במחלה, אלא בהפרעה הניתנת לטיפול. חפשי מטפל התנהגותי, זה הכיוון. בהצלחה ליאת
שלום רב! אז אני ישר אתחיל לשפוך: אני בת 23 סטודנטית שנה והייתה לי שנת לימודים גרועה ביותר נכשלתי ב4 מבחנים מתוך 7 דבר שגרם לי לתסכול ולפקפק בעצמי הוריד לי מהערך שלי אני מרגישה חסרת תועלת אני גם לא עובדת עכשיו ואני לא יודעת איך אני אתחיל את השנה החדשה שאגב מתחילה שבוע הבא עם כאלו אנרגיות ואני עוד צריכה לעבור את כל המבחנים האלו אני ממש בסטרס לא רגועה איך יוצאים ממעגל הדיכאון הזה וממשיכים הלאה למרות הקושי והאכזבה איך אני ארגיש שאני שווה משהו לאחר הכשלונות שלי? תודה מראש
היי מה שלומך אני סטודנט לומד שנה 5 מקצוע ריאלי קשה באונ אם את מבינה נכשלתי במהלך לימודיי המון המון פעמים....כלום לא שווה את הסבל הזה שום דבר שבעולם....אם לא הייתי קרוב לסיום הייתי עוזב את זה מזמן...הלימודים פגעו בי גרמו לי לחוסר ביטחון עצמי להתחמק כל הזמן באונ מכל הגאונים החננים לא להתחבר לאף אחד ואני סובל מבדידות איומה....זה גרם לי להזיק לעצמי באופן שאני לא יודע איך אני ייצא מזה גרם לי גם לפרידה מחברה שעד הלימודים העריצה אותי...נהיו לי מחשבות לא רציונליות וגם סבלתי מחוסר תפקוד וכו וכו במקום לחשוב שהלימודים זה העיקר שאם את נכשלת שם את כלום ושום דבר תאהבי את עצמך תלכי לאט לאט ואולי אל תקחי כל כך הרבה קורסים הכי חשוב לאוהב את עצמך ולהרגיש טוב למרות הכשלונות ולקחת את זה בפרופורציות עד היום אני מצטער שלא העיפו אותי כשהיה צריך כמו שהעיפו את חבריי שניצלו מאומללות(: תשמרי על עצמך ותשתדלי להנות....ותנסי לעבוד זה עוזר לפעמים.......תצילי את עצמך כל עוד את יכולה תעשי כל מה שאת יכולה לשמור על שפיות בהצלחה ביי
שלום אדווה ו MR BLUE שנת לימודים לא מוצלחת עוד לא הרגה אף אחד. כישלון במחצית מהמבחנים יכול להעיד על הרבה דברים שאינם קשורים בהכרח לכישורייך האישיים. יתכן שבחירת המקצוע הייתה בעייתית, יתכן שחסרות לך אסטרטגיות למידה בסיסיות (סטודנטים לא מעטים מגלים שהם סובלים מלקות למידה רק בהגיעם לאוניברסיטה), יתכן שמשהו בתכנון הזמן שלך לקוי, יתכן שלא השקעת מספיק, יתכן שאת סובלת מחרדת בחינות, מחוסר פניו?ת רגשית, ועוד ועוד. ככלל, כל כישלון גורע משהו מתחושת הערך שלנו, ומאתגר את הדימוי העצמי שלנו. מסיבה זו בדיוק, אדם פעיל, עסוק, המביא את עצמו לכלל ביטוי ומיצוי במגוון שטחים ותחומי חיים, יסבול פחות מול כישלון בודד. אם בתחום אחד הוא פחות מצליח, תמיד יהיו תחומים אחרים בהם הוא מתפקד טוב יותר. לכן אני מצטרפת לנמלצה לצאת לעבוד, לצאת לבלות עם חברים, להתנדב, ולעשות כל דבר שיוכל לרומם את מצב הרוח ולספק עניין מעבר לשעות הלימודים. אם תרצי להיעזר ולהרגיש פחות בודדה בהתמודדות האקדמית והרגשית שלך, תוכלי לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטה, ולבקש טיפול פסיכולוגי (מוזל!) שיכוון לבעיות הספציפיות שהביאו לדלדול האנרגיות שלך. בהצלחה בכלל, ובלימודים בפרט ליאת
ליאת או מי שיענה שלום רב. שמי הוא ענת ואני בת 21. יש לי בעיות שינה כבר זמן רב, יכול להיות שפשוט הרגלתי את עצמי לשעות שינה לא סבירות משום שתמיד הייתי יותר בן אדם של לילה, הבעיה היא שעכשיו היתחלתי ללמוד, אני עובדת כל יום עד אחת בלילה, וקמה בשבע בבוקר, כך שתאורטית אמורות להיות לי בין 5 ל 6 שעות שינה בלילה, מה שלא כל כך נורא משום שתמיד אפשר להשלים שעות שינה בסופי שבוע, אבל מעשית, אני מגיעה הביתה מהעבודה, ולא מצליחה להירדם עד חמש או שש בבוקר, לפעמים כשיש לי מעט זמן אחה"צ אני מנסה לנמנם קצת אבל גם אז אני לא נרדמת. האמת היא שאפילו בסופי שבוע מאוד קשה לי לישון ואני ישנה מעט מאוד ועם הרבה מאוד יקיצות. נהייתי בון אדם מאוד עצבני, ואני מתרגזת מהר מתפרצת על כולם ולחלוטין נטולת ריכוז באוניברסיטה. מה את ממליצה לי לעשות? ניסיתי כבר המון דברים, כדורי שינה טבעיים ולא טבעיים, ספורט, אלכוהול אפילו סמים, אני חייבת לציין שהמצב נמשך כבר יותר מחצי שנה, אם כי הוא לא היה כל כך נורא קודם משום שלא הייתי צריכה לקום ללימודים. אשמח מאוד אם תוכלי לייעץ לי ענת.
שלום ענת, אנשים שהם "ציפורי הלילה" מטבעם, אכן חדים ומרוכזים יותר בלילה, אבל הם נהנים בדר"כ מפריווילגיה של יקיצה מאוחרת בבוקר. את מבקשת את עצתי, אבל לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שמשהו באורח החיים שלך מאד מאד לא ידידותי למשתמש. אי אפשר לתפקד כמו שצריך כאשר לא ישנים אפילו את המינימום הנדרש לאדם נורמלי. מאחר ואינך סופר-וומן, ומאחר ואין לנו אפשרות להוסיף ליממה עוד 3-4 שעות, נראה שאין ברירה אלא לשנות אורח חיים, ולמצוא עבודה יותר קונבנציונלית, שלא תחייב אותך לסגנון חיים בלתי אפשרי כזה. לצערי, אין לי שום פטנט שיוכל להתגבר על המציאות שתארת. ההיגיון המוגבל שלי מזמין אותך לנסות ולשנות את המציאות למען בריאותך הפיזית והנפשית. בהצלחה בלימודים! ליאת
כמה זמן צריך לתת למטפל צ'אנס בכדי שאפשר לדעת שהוא לא מתאים לי? שנה שנתיים, שלוש או יותר? נכון שאפשר להגיד שאם לא היה מתאים לי הייתי כבר עוזב מזמן אבל אולי יש סיבות אחרות לאי עזיבה כמו דכאון יאוש, חוסר בטחון או חוסר אונים.. אם אני עסוק רוב הזמן, למרות שעברה כבר תקופה ארוכה ביותר, בלנסות לנחש את כוונת המטפל זה לא סימן מובהק לבעיה? יש לי פחד שאני בעצם מעכב את ההתקדמות שלי כל עוד אני נשאר אצלו, מצד שני כאילו לא מצליח להיות מספיק בטוח לקבל החלטה. תודה
יכול להיות שזה לא משנה בכלל מי המטפל? ואם זה באמת ככה אז למה זה לא מוצהר בגלוי ובגדול, מה שהיה יכול לחסוך הרבה עוגמת נפש, אולי גם זמן וכסף למטופלים?
נקרע לגזרים יקר, כמה נקודות למחשבה: אני אכן תוהה כמה זמן אתה עוסק בשאלה - האם המטפל שלך מתאים לך? שנה, שנתיים? בתוך הזמן הזה קרו ודאי תהליכים נוספים. נוצר משהו בתוך הקשר הטיפולי (אני מקווה לפחות). מה מונע ממך לעזוב כיום? האם אותן סיבות שמנעו ממך לעזוב לפני שנה? מה אתה מפיק כיום מהטיפול? היכן הטיפול דומה לך לתקיעויות אחרות בחייך?. לטעמי יעזור לך להרחיב את השאלות אותן אתה שואל ביחס לטיפול למקומות נוספים בחייך. בברכה, גדעון
גדעון שלום, אני בטיפול מעל שנתיים. הגעתי לטיפול בגלל דיכאון ולאחר שלא הצלחתי להתייצב ולמצוא עבודה (או בכלל להתחיל לחפש) כחצי שנה. כשהגעתי לטיפול הובחנתי עם הפרעת אישיות תלותית וכאמור דיכאון . מאז התחלתי טיפול תרופתי שלא עזר. כשהגעתי לטיפול הגעתי מתוך החלטה לשנות. חשבתי שאני אקבל כלים איך לצאת מהמצב והייתי מוכנה לקראת שינויי. הבעיה היא שהפסיכולוגית שלי הייתה מאוד מבינה ולא ניסתה בכלל לקדם אותי לקראת תחילת עבודה או כל עיסוק אחר. גם האיבחון שקיבלתי, נתן לי מבחינתי אישור להתקבע במקום. היום אחרי יותר משנתיים, אני מרגישה כי לעולם לא אוכל לחזור אחורה. ככל שדחיתי את תחילת החיים כך התקבעתי יותר ואני מרגישה שלעולם לא אצא מהמצב הזה. יכול להיות שהטיפול הזיק לי וגרם לי להתקבע במצב הזה? אני חושבת שההבחנה תרמה לזה רבות... האם יכול להיות? אני מרגישה עכשיו נטולת חיים ונטולת מוטיבציה לחלוטין. אם בתחילת הטיפול הייתה תיקווה לשינוי והייתי מעט אופטימית היום זה כבר לא קיים בכלל. מה גם שהדיכאון הגיע לרמות לא אפשריות בשנה האחרונה שכלל מחשבות מאוד ריציניות מצידי על התאבדות. אני כבר לא רואה עתיד ולא רואה שום תיקווה... גם בשאר התחומים אין שום מקום לתקווה... שום דבר לא השתפר וברוב - בדיוק להפך. אני מפחדת להפסיק את הטיפול ולאשאר לבד, בלי תמיכה. מפחדת שאקרוס סופית. תודה סליחה על האורך..
בתיה שלום, את אכן נשמעת בדיכאון ובחוסר אמונה ותקווה לגבי עצמך. יחד עם זאת את נמצאית בטיפול: הן פסיכיאטרי והן פסיכולוגי. וזה מה שניתן לעשות נגד הדיכאון. אני מעריך שניסית כמה סוגי תרופות ושבטיפול הפסיכולוגי את מתמידה, כך שבמישור הפסיכולוגי - פסיכיאטרי עשית מה שניתן לעשות. דרך אגב: האם את עוסקת בפעילות גופנית. מחקרים חדשים-ישנים מראים על יעילות הפעילות הגופנית כנוגדת דיכאון. ולגבי שאלותייך: לא נראה לי שהאבחנה היא זו שגרמה למצבך להתקבע. כפי הנראה מצבך הנפשי ומיעוט הכוחות לא אפשרו לך לשנות ולהתחיל לחפש עבודה. את כותבת כי לעולם לא תוכלי לחזור אחורה. את יודעת, אף אחד מאיתנו לא יכול לחזור אחורה. מה שניתן זה רק לחפש את התקווה ואת היעד האישי שלך לצאת מהמצב הזה. היכן כתוב המשפט: "היום זה היום הראשון בשארית חיי"? הרבה אנשים מצאו כוח במשפט הזה. התעודדי , אזרי כוח. בהצלחה, גדעון
גדעון שלום, תודה על התשובה. שמתי לב שפעילות גופנית עוזרת.. פעם הייתי עוסקת רבות בספורט כתחביב וגם בתחריות פה ושם. היום אני לא יוצאת מהבית. אני לא זזה בכלל. כמדומני צרציל אמר את המשפט שהזכרת- היום הראשון של שארית חיי. ואני רואה רק שארית... ארוך מידי ומייגע. איך מוצאים תיקווה במקום שהכל שחור? האם לדעתך יש טעם להמשך הטיפול, על אף חוסר השינויי? האם לא עדיף לעבור לטיפול התנהגותי? תודה לילה טוב.
הייתי שש שנים בלי עבודה ,חרדות ודיכאון ולא ראיתי את עצמי חוזרת לעבוד לעולמים. רק היו מדברים איתי על עבודה הייתי נתקפת פניקה. הייתי בטיפולים שלא עזרו הרבה עד שהיגעתי למטפלת שהתמקדה איתי על הצדדים החזקים שבי ופחות על החולשות.התחלתי בעבודה דרך שיקום,עם המון תמיכה מהמטפלת. את יכולה לנסות ללכת לחוגים(יש גם את פרויקט"עמיתים" ברוב המתנסים בארץ שעוזר לאנשים עם קשיים רגשיים להשתלב ). אולי תנסי להחליף מטפלת? זה קשה,אבל יכול להיות שווה אל תאבדי תקווה תרגישי טוב.
שלום אני סובלת מזה שנים מחרדה ודכאון, מטופלת באפקסור וקלונקס. מלבד זאת אני סובלת מפיברומיאלגיה הגורמת כאבים וחולשה. לפני כשבועיים וחצי, בגיל 38, ילדתי את בני הראשון. לידה קשה וארוכה וכואבת. יש לי תמיכה נפלאה מבעל אוהב ומסור מאוד. כמובן שהעניין קשה רגשית, עדיין יש לי תחושות זרות מהתינוק למרות שאני מאוד מאוד אוהבת אותו, וגם דכאון לידה כללי. כשהנקתי, בדיוק ברגע שהוא התחיל למצוץ, ירד עלי דכאון כבד מנשוא, שהוקל עם סיום הארוחה שלו. הפסקתי להניק, וכעת אני שואבת חלב ומאכילה אותו מהבקבוק. עדיין באותו רגע שהמשאבה מתחילה לשאוב, יורד עלי דכאון כבד. האם ידוע קשר בין פרולקטין לדכאון? האם יש הסבר לתופעה כזו? מאוד חבל לי להפסיק לשאוב ולהאכיל אותו תחליף חלב אם. בתודה
anneliez שלום, התמצאותי בשאלה שאת מעלה אינה רבה. לא שמעתי על תופעה של קשר כה ישיר בין "שאיבת חלב" או הנקה לתחושת דיכאון. למיטב ידיעתי, תופעת הדיכאון לאחר לידה או ה"baby blues" אינן ספיציפיות לתהליך ההנקה. אנא התייעצי באחד מהפורומים העוסק בהנקה ותעדכני אותנו בתשובה שקיבלת, למען נחכים גם אנחנו. במישור הפסיכולוגי : ההנקה קשורה לקשר הראשוני אם - תינוק. לאמהות רבות דרוש זמן כדי לחוש את הקשר הזה. תחושת הזרות והדכאון שאת מתארת יכולה להיות גם כלפי התינוק וגם כלפי כל מה שקשור באימהות (כולל הנקה). בנוסף, מצורף לינק למאמר רלבנטי: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=492 בהצלחה רבה, גדעון
אני בת 27 יש לי רשיון נהיגה כבר 3 שנים, וכשכל פעם שאני עלה לאוטו אני נתקפת בלחץ וחרדה שלא מוצאת לא הסבר הגיוני.. ובתקופה האחרונה זה מתגבר, איך אני יכולה להתגבר על זה ?
רימי שלום, את נותנת מידע מועט יחסית ביחס למה שקורה איתך ובאופן כללי לא רצוי לאבחן דרך האינטרנט, אבל - יתכן שמה שאת חווה זה התקף חרדה. אנשים רבים מדווחים כי התקף החרדה הראשון שלהם היה תוך כדי נהיגה. אולי כי אז החשש מאובדן שליטה הוא הגדול ביותר. מה שהייתי ממליץ לך לעשות זה קודם כל לקרוא ולהכיר את התופעה. חפשי בגוגל על "התקף חרדה" או " התקף פאניקה". עצם הידיעה כבר מהווה שלב חשוב בהתגברות ובחלק מהאתרים נותנים גם "טיפים". אם את מרגישה , שהלחץ והחרדה פוגעים בתפקוד שלך הייתי ממליץ לך להתייעץ עם פסיכולוג קליני העוסק בנושא חרדות. את החרדות צריך "להרוג" כשהן עוד קטנות לפני שהן גדלות. בהצלחה, גדעון
בוקר טוב, האם את מתכוונת למרכז לנפגעות תקיפה מינית? במידה ולא אשמח לשמוע למה התכוונת
ה ריצי, תסתכלי בקישור הבא: http://www.macom.org.il/therapyadult.asp בהצלחה, אורנה
אני בת 21. חזרתי לחבר שלי, אחרי שנפרדנו לחצי שנה, אנחנו יחד כמעט חמש שנים. הוא הרגיש שהוא צריך להתאוורר, לנסות לחוות חוויות אחרות עם אנשים אחרים. כדי לציין שאני הולכת לטיפול. אנחנו יחד כבר מס' חודשים. הבעיה שלי היא שאני לא מצליחה להשתחרר מחוסר ביטחון עצמי, חוסר ביטחון בו. אני שואלת את עצמי שאלות כמו למה הוא איתי? אני בחשש תמידי שזה אוטוטו ייגמר שוב. שאני שוב ארגיש את כל מה שהרגשתי כשהיינו לכוד. יש לנו הרבה "תאקלים" כי אני נופלת לבור הזה של הקנאה והחוסר בטחון. הוא לא מבין את זה. רוב הזמן אני בסדר. הרגשות רדומים ולא מתפרצים החוצה. השאלה שלי היא מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לעצמי עם הנפילות האלו? איך אני יכולה לעבור לשלב הבא? אני יודעת שזו שאלה נורא גדולה אבל אני כבר אומרת נואש. קשה לי לחיות יומיום עם כל המטען הזה. תודה.
אני שלום, הטיפול אליו את הולכת הינו נקודה טובה להתחיל להבין לעומק שאלות הקשורות לביטחון העצמי שלך בעצמך ולבטחון שלך בקשר עם החבר. על פניו נשמע שאת חוששת וחרדה מנטישה ועזיבה של בן הזוג. אינך בטוחה מה מחזיק אותו בקשר ואת לא יכולה לדמיין את עצמך חווה שוב תחושות של "להיות לבד בלעדיו". נסי לברר עם עצמך ובטיפול מדוע החשש הכל כך גדול להעזב ולהישאר לבד, שהרי תחושות הקינאה וחוסר הביטחון מגיעות על הרקע הזה. אני מעודד אותך להשתמש בטיפול שלך כדי לשאול את השאלות הגדולות. שאלות גדולות ראויות להישאל ולקבל תשובות, רק תני זמן לתהליך הטיפולי ולעצמך כדי לברר לעומק, מה עומד מאחורי חוסר הביטחון העצמי שלך. מאחל לך כוח , גדעון
בוקר טוב חמודה, אני שמחה לראות אותך כאן. לא תמיד יודעת אם נעלמת כי נפגעת, וקשה לך לומר. אני כאן עוד קצת, אבל אחר-כך הולכת כדי לא "לתפוס" לגדעון את היום שלו... אורנה
כתבתי את ההודעה הזו בזמן שכתבת... מסתבר שלא לגמרי פספסתי אותך :-) לא נפגעתי, מתקשה למצוא את המילים לפעמים... אני מתחילה ללמוד בשבוע הבא! (סתם בא לי להגיד את זה)
נראה לי שפספסתי אותך. לא נורא. רציתי לכתוב אתמול, אבל לא היו מילים. זה בא בגלים. או שיש לי בלי סוף או שאין בכלל. שחור ולבן- כמו שאר הדברים בחיים שלי. השבוע עזבתי את הדירה נמצאת בבית של ההורים שלי מנסה למצוא את עצמי. כל כך השתנתי בשנים האלה והם תקועים מאחור. זה עושה קצרים. לא קל לי. אני אוהבת אותם מאוד ויודעת שהם עשו המון בשבילי ואולי דווקא בגלל זה קשה לי כל כך. השבועות האלה לא פשוטים יש לי הרבה בלאגן בפנים ולא מצליחה לעשות סדר. ביום רביעי היתה פגישה טובה איתה יצאתי הפוכה לגמרי, אבל גם נכנסתי ככה. הפוכה, אך מוחזקת. קבענו ליום ראשון בשביל שנעזור לי לעבור את הימים האלה היא היתה מאוד בסדר. מחזיקה אותי. לפני כמה שבועות סיפרתי לה על הבלוג שלי ועכשיו היא שם מסתכלת ושואלת. זה מוזר קצת. לפעמים בא לי לצרוח שאין יותר מקום בפנים להכיל את הכל. הגוף שלי כמו הר געש מבעבע וזה שורף ומכאיב. עכשיו אני יודעת איך מרגיש הר כשהלבה שלו מבעבעת מבפנים. יותר מיידי דברים מבפנים ומבחוץ. לפעמים אני לא רוצה לדעת. לא רוצה לזכור. לא רוצה להרגיש. לא רוצה לבכות יותר. לא רוצה לקטר. ככה אני שונאת את עצמי עוד יותר.
רשת, לא פספסת אותי בכלל, בכל המובנים שיכולים להיות לכך. התחושות המורכבות עוברות מאוד חזק - באופן בו את מתחילה את ההודעה "מאורגנת" ומוחזקת, ומסיימת "זועקת" מכאב, ואני יודעת שיש בך מזה ומזה ועם כל זה תלכי עכשיו לבנות את ההתחלות החדשות. אני כאן, אורנה
ערב טוב, לא יודעת ממה להתחיל. אתחיל מהסוף אני בגיל 31 רווקה רוצה מאוד למצוא בן זוג ולהקים משפחה. בעצם אני לא יודעת בנוגע למשפחה אני רוצה מאוד בן זוג. אני חיה לבד בדירה שכורה עובדת מתפרנסת או בעצם שורדת את היום יום. לא היתה לי מעולם מערכת יחסים שאפשר היה לכנות אותה חברות או זוגיות היחסים שלי עם גברים (גם הארוכים שבניהם) היו מבוססים על סקס בלבד. עברתי מס טיפולים פסיכולוגיים שהמשמעותי בניהם היה עם פסיכולוגית קלינית שההתמחות שלה היה הפרעות אכילה. אני סובלת מהשמנת יתר חולנית . בילדותי בערך בגיל 4 עד 7 למיטב זכרוני עברתי התעללות מינית מהדוד שלי שהיה הביביסטר שלי. בעצם אני לא יכולה לכנות את זה התעללות אני חושבת שהוא לא ידע שזה התעללות. המעשים הופסקו ביוזמתי פשוט ביום בהיר ידעתי שהוא צריך להגיע ולשמור עלי אמא שלי נעלה את הדלת ואמרה לי שהוא צריך להגיע כל רגע וכעבור זמן קצר הוא הגיע ואני לא פתחתי לו את הדלת כנראה שהוא הבין שאני יודעת שהמעשים שלו לא בסדר והפסיק. במהלך שנות התבגרותי הייתי למרבה הפלא מאוד קרובה אליו קרובה ומפוחדת באופן קבוע. ישנתי אצל הסבתא שלי המון בסופי שבוע וכל פעם שהוא היה מחבק אותי הייתי קופאת. יחד עם זאת הייתי "חברה טובה שלו" הוא היה מספר לי על כל מערכות היחסים שלו עם נשים "יחסים לא נורמלים סקס חריג ואלים" לפני מס שנים ביום שאבי נפטר הפסקתי לדבר איתו. אני חולמת עליו המון וכל פעם חולמת שאנחנו מדברים כמו פעם אני נפגשת איתו באירועים משפחתיים ובארוחות חג ואנחנו כמו שני זרים. היום אני יודעת שהמעשים שלו דפקו לי את החיים בעצם חלק מהם אני מקווה שהיום עם ההבנות שלי והנסיון בחיים אני בסוף תהליך ההחלמה. אני מתפללת לה' שילדים לא יהיו לו ואם ילדים אז רק בנים. אני לא מתכוונת לפתוח את הסיפור נכון להיום לא רואה בזה טעם יכול להיות שהוא השתנה בכל אופן הוא היה צעיר בסביבות גיל 20 אני מקווה שהוא השתנה. אשמח לקבל תגובה
ריצי יקרה, ההודעה שכתבת מאוד נוגעת ללב. את מתארת את המורכבות שיש בפגיעה מינית בילדות: בבת אחת לדעת שזה לא בסדר, וגם להרגיש תחושות אחרות כלפי המבוגר שנותן לנו תשומת לב אישית, וגם להרגיש ריחוק, וגם להרגיש קרבה שקשה להסביר אותה לאנשים "מבחוץ" כי היא נשמעת "לא בסדר"... אני שמחה שהרשית לעצמך לטפל בדברים, וטוב שנגעתן בנושא של האכילה (אולי כדרך להקיף את גופך בחומת הגנה של שומן), אבל בתחושה שלי עדיין חשוב שיהיה לך מקום בטוח לדבר בו על מה שנפגע ועל מה שממשיך לחלחל אל החיים הבוגרים שלך. ישנם מרכזים טיפוליים שמתמחים בדיוק בזה - בעבודה על המורכבות הזו. האם את מכירה אותם? האם ניסית? המון הצלחה, אורנה
לאיזה מרכזים טיפוליים את מתכוונת?
ערב טוב, שמי אביעד ואני בן 22 אחרי שירות צבאי. יש לי בעיה דיי רגילה בתחום הפסיכולוגיה ואני מקווה שתוכלו לעזור לי. אני מתקשה "להתחיל" עם בנות! אני מרשה לעצמי להגיד שאני נחשב בחור יפה, גבוה, חסון, שלם ומרוצה מאיך שאני נראה ועל פני השטח לא חסר ביטחון עצמי. יש לי מספר רב של ידידות, אפילו מעריצות והיו לי כמה חברות. ברגע שמכירים לי בחורה ויש לי נושא שיחה איתה אין לי שום בעיה להיות איתה ערב שלם ולנהל שיחות מפה ועד להודעה חדשה. אך כאשר אני נמצא במקום הומה אדם כמו פאב או מסיבה ורואה בחורה שמוצאת חן בעיניי (בדרך כלל גם קולט מבטים דומים מהצד שלה) אני לא מוצא את הכוח לגשת ולדבר איתה! להפך, בדרך כלל אני משפיל מבט ומרגיש לא בנוח. כמובן שאחרי שאני חוזר הביתה איני מבין מה עצר אותי. עקב התעניינות ואהבה לפסיכולוגיה ארשה לעצמי לתת דעה משלי :) בתור מתבגר סבלתי מפצעונים בעור פני ולכן אני בטוח שזה פגע בביטחון העצמי שלי בקרב בנות ובליתי את רוב יומי (בגיל 15-17) באינטרנט, כלומר יצרתי הרבה קשרים עם בנות דרך המקלדת ורק לאחר מכן פגשתי אותן פנים מול פנים. אולי פספסתי משהו בתהליך ההתבגרות בגלל עובדות אלו. חשוב לציין שיש לי ביטחון עצמי רב (חלק אומרים אפילו מדי) בכל תחום אפשרי אך בתחום הכרות ראשונית עם בנות ישנה בעיה. אשמח מאוד לקבל פיתרון שיטחי או אולי איזה תרגיל שאוכל לעשות כדי לנסות ולפתור את הבעיה מבלי ללכת לטיפול אצל פסיכולוג :) תודה מראש, אביעד!
שלום אביעד, כשקראתי את הודעתך עלתה בי המחשבה שאתה מתאר קונפליקט, בין חלקים שלך (חלקים של אישיותך, הופעתך החיצונית וכד') שאתה מאוד בטוח בהם (כתבת: אולי אפילו יותר מדי), לבין חלקים שאתה מאוד לא בטוח בהם. זה עורר תחושה של איזשהו פיצול, כאילו אפשר להיות רק 'מאוד מרוצה' או 'מאוד לא מרוצה' מעצמך, כאילו אין אמצע... לפעמים אנחנו באמת עושים פיצולים כאלה כאשר מאוד נפגענו (בדומה לתקופה שתיארת בגיל ההתבגרות). אז אנחנו 'שומרים' חלקים מסוימים של עצמנו מאוד טובים ו'מוגבהים', כאילו כדי להגן עליהם מפני החוויה השלילית. אבל האמת היא שלא קל לחיות עם פיצול, כי החיים יותר 'מעורבבים' מזה... אם היית מוכן להתנסות בכך, כן הייתי מציעה לך לעבוד קצת על נושא הדימוי העצמי עם פסיכולוג קליני. נכון שזה מחייב השקעת מאמץ רגשי, זמן וכסף, אבל זה גם מאפשר לגעת בדברים לעומקם. אני לא בטוחה שיש לי תרגילים להציע לך. אולי, בפעם הבאה שתרגיש את עצמך מאוד 'מוגבה' או מאוד 'מונמך' תוכל "לדבר עם עצמך" קצת על המורכבות הזו - על כך שאתה גם בטוח בעצמך וגם לא, שאתה "גם וגם"... המון הצלחה, אורנה
יוצא לי לפגוש את המטפלת שלי ממש הרבה מחוץ לחדר הטיפולים. אנחנו גרות באותו אזור ומסתובבות (כך מסתבר) באותם מקומות. אתמול גם גיליתי במקרה שהבת שלה בגן עם בן של חברים שלנו. זה ממש מפריע לי! כל מפגש כזה מזעזע אותי ולפעמים ממש מוציא אותי משיווי משקל. ברוב הפעמים אני רואה אותה והיא לא רואה אותי - גם בגלל שאני נמנעת מלחצות את קו הראיה שלה אם ראיתי אותה וגם בגלל שאני רגישה יותר לנוכחות שלה... בעבר דיברנו על זה כמה פעמים ובפעם האחרונה שהנושא עלה הרגשתי שהיא מרגישה לא ממש נוח עם זה שראיתי אותה עם המשפחה שלה. לא נוח לי לדבר איתה על זה ואני מבינה שזה גם משהו שלא ניתן למנוע. לשתינו יש את החיים שלנו וזה בסדר גמור לי אני לא מצפה שהיא תהיה רק שלי ובכל זאת בכל מפגש כזה אני מרגישה מנוערת מהרצף הרגיל שלי, ומרגישה גם קצת חדירה שלה לחיים שלי ושלי לחיים שלה. לא טוב לי עם זה. אני לא יודדעת מה לעשות עם כל מה שאני מרגישה ואיך למנוע את זה...
שלום ורד, אני יכולה להבין כיצד מפגשים מסוג זה מעוררים בך מבוכה. לעיתים מטופלים רוצים לדעת פרטים מחיי המטפלים שלהם, אולי על-מנת להפוך אותם לאדם "אמיתי" וממשי, ואולי גם לשותף יותר "שיוויוני" בדיאלוג. לעיתים, לעומת זאת, מטופלים רוצים להשאיר את המטפל שלהם כדמות יחסית עלומה, שאין מגע ממשי עם חייה. בטיפול הפסיכואנליטי המסורתי אפילו חשוב שהמטפל ישאר 'לוח חלק' ככל הניתן, על-מנת שלא להפריע להשלכות של המטופל כלפי דמות המטפל. כך או כך, התשוקה לדעת והתשוקה להישאר באי-ידיעה הן מאפיינים של האישיות ושל סגנון יצירת הקשר, שחשוב להתבונן בהם. הם מהווים "חומר" לעבודה טיפולית, כמו כל תוכן אחר שעולה בטיפול. לכן כדאי להמשיך לדבר על התחושות האלה, לומר בכנות שזיהית גם אצלה מבוכה (ומה זה עשה לך), לתאר את תחושת החדירות והקריעה מהרצף שתיארת באורח כה בהיר... אני בטוחה שזה יהיה מועיל יותר מלנסות למנוע מפגשים, שכנראה בלתי אפשרי להימנע מהם כשחולקים אותו מרחב חיים. את מאוד מוזמנת לעדכן בהמשך, אורנה
בתי בת 5 וחצי כשהיא רואה סרט מרגש/עצוב היא מתחילה לבכות, האם זה נורמלי שבגיל כזה תביע רגשות? האם זה אומר שתגדל להיות רגישה?
שלום מישהי, זה בהחלט נורמלי להביע רגשות בכל גיל. כדאי לשוחח עם בתך בזמן או לאחר הצפייה בסרט המרגש/עצוב, לשאול על הסיבה לבכי ולהסביר לה דברים שאולי אינה מבינה. לגבי האופן בו בתך תתבגר, את זה פחות פשוט לנבא. יתכן שתגדל להיות אדם רגיש, אך אין בכך כל רע... בברכה, אורנה
שלום רב הי אורנה! אני בת 23 יוצאת עם מישהו כבר 4 חודשים ואני עדיין לא מרגישה את הביטחון בזוגיות שלנו כלומר:בהתחלה הוא נורא היה מחזר ומתקשר הרבה יותר ופתאום אני מוצאת את עצמי מתקשרת הרבה יותר ,ויותר יוזמת וזה ממש כבר מעצבן אותי מה לדעתך יכולה להיות הסיבה וגם בדיוק לפני שבוע שכבנו פעם ראשונה והיה מדהים,אין לי מושג מה הוא בדיוק מרגיש ואני רוצה לדבר איתו אבל זה נורא מוזר מצד אחד אני גם לא רוצה להיות קרצייה ומצד שני רוצה לדעת מה קורה לא אוהבת להישאר תלוייה כי זה שוב מכיוון אחד די רציני ומכיוון שני זה מאוד באויר ובכן מה דעתך??? תודה מראש ושבת שלום אני מודעת לזה שיש לו הרבה לחצים בעבודה והוא גם מאוד רגיל להיות לבד כי אני הקשר הרציני שלו מזה המון זמן לפחות כמה שנים טובות הוא לא היה בתוך מערכת יחסים רצינית
שלום עדי, זה באמת מסובך, לא לגמרי לדעת מה מרגיש השני, וזה הולך ומסתבך ככל שהשני נעשה יותר ויותר חשוב לנו... "חוכמת חיים" של נשיות אולי תגיד לך לחכות קצת, לא ליצור מתח מיותר בזוגיות הטרייה הזו, אבל בעיני מה שחשוב הוא שתהיי אותנטית, כנה ומאושרת. אם את יכולה להמשיך לחשוב על הדברים בתוך עצמך, לדבר על הרגשות שלך עם חברה קרובה/אמא/אחות ולתת לו עוד קצת להבשיל, עשי זאת. אם קשה מדי לשאת את העמימות הזו, דברי איתו, ונסי להיות מוכנה לשמוע את המורכבות של הדברים עבורו. בלבלתי אותך? לצערי זה נכון, שיחסים יכולים להיות מורכבים ומבלבלים כל-כך... בהצלחה בכל דרך שתבחרי, אורנה
האם זה נורמלי להנות מטיפול? אני נמצאת כבר כמה שנים והיו תקופות באמת קשות אבל אפילו בתקופות הקשות ביותר שמחתי לראות את המטפלת כל פעם שנפגשנו ואני תמיד נהנת לדבר איתה ונהנת מההתעניינות שלה בחיים שלי אפילו שזו עבודה שלה, האם זה נורמלי, כל כך לאהוב נוכחות של מישהי אפילו יותר מאשר לשנוא ולכאוב את כל הדברים הרעים שעברתי?
שיר יקרה, זה נורמלי, וזה נחמד, ואני שמחה בשבילך שיש לך קשר טיפולי כה מחמם את הלב. נשמע שדמות המטפלת שלך יציבה וחזקה בתוכך, ונשארת כזו גם כשהחיים מכאיבים. לצד זאת, חשוב שתדעי שכמטפלים אנחנו "מזמינים" פנימה גם את הכעס, הסערה, האכזבה והיאוש (ואחיהם ואחיותיהם המרובים...), ואם תחושי דברים מעין אלה אין בכך עדות "לקלקול" בקשר הטיפולי, אלא להעמקתו והרחבתו לשטחים רגשיים נוספים. בברכה, אורנה
ביתי בכיתה א' ומתלוננת על הערות לא נעימות על השפם (הקטן)שיש לה וכן על הגבות המעט מחוברות.ההערות החלו כבר בגן החובה ואני שמה לב שזה הולך ומחמיר וביתי מגיבה לכך בבכי ובושה. מבקשת לדעת מה ניתן לעשות בעניין, האם יהיה נכון להבהיר את השערות או שנכון יותר להתמודד בדרך אחרת וכיצד? אודה להתיחסותכם.
שלום סמדר, את מעלה שאלה קשה, הנוגעת באופן בו אנו עוזרים לילדינו להתמודד עם כאבי החיים. אני מבינה את הרצון "להעלים" את הבעיה, ובהחלט ניתן להתייעץ בנושא עם רופא עור (אף שלעניות דעתי, לא ימליצו על טיפולים כלשהם לפחות עד להתפתחות המינית של בתך). אם אכן כך יהיה, אנחנו נשארות עם ההיבטים הרגשיים של הבעיה, והאופן בו ניתן לתמוך בבתך מבחינת הדימוי העצמי שלה ומבחינה חברתית. אני יודעת שהמילים הבאות עלולות להישמע "גבוהות" מדי לכתפיה של תלמידת כתה א', אבל באיזשהו אופן זוהי הזדמנות מצויינת ללמד אותה משהו על תחושת הערך העצמית שלה. הלא אף אחד מכם לא "הזמין" את השיער העודף, ובוודאי שקל יותר להיות "כמו כולם", אך מצד שני כל אחד מאיתנו שונה במשהו, ולכולנו מעלות וחסרונות. דברי איתה על זה, הציגי איתה את זה, קראו ביחד ספרים על זה, חפשו מהם היתרונות שלה והדגישו אותם, ספרי לה מהם החסרונות שלך וכיצד התמודדת איתם בילדותך... וכמובן, שתמיד אפשר להיעזר בליווי של פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים, שיוכל לתרום את תרומתו המצויינת לתהליך. המון הצלחה, אורנה
