פורום פסיכולוגיה קלינית

אבא שלי חזר מחול לפני עשרה ימים ונכנס לדיכאון.. הוא מדבר על ריקנות חוסר רצון לעשות משהו ותחושה כללית רעה. ניסינו לייחס זאתלתרופות שהוא לקח עקב הסינוסיטיש (אוגמנטין ומוקסיפן לא ביחד אבל החליפו טיפול) אבל זה לא נראה כך.\אבא מנהל של חברה גדולה בתחום הייבוא והשיווק והוא לא יוצא מהמצב בו הוא נמצא תמיד הוא היה אדם חזק הוא כבן 47 מה עושים עם אבא? איך עוזרים לא לצאת מהבעיה ומהצרה אליה הוא נקלע?

שלום לירן, הדרך היעילה ביותר לעזור לאבא לחזור לעצמו במהירות היא לסייע לו לקבוע שתי פגישות התייעצות: עם פסיכולוג/ית קליני/ת ועם רופא/ה פסיכיאטר/ית.שתי השיחות האלה יאפשרו לאבחן בצורה טובה את מצבו, ולקבוע מהי דרך הפעולה המתאימה. כדאי לומר לאבא, שכפי שהוא וודאי יודע היטב מעבודתו, בכל תחום יש מומחים שמבינים את העניין ויודעים איך לעזור. כשם שניגש לקבל ייעוץ מקצועי בנוגע לסינוזיטיס, כך מוטב לעשות גם במצבים של קושי רגשי. המון הצלחה, ואשמח אם תעדכנו עוד, אורנה

אני בת 26, תמיד היה לי בטחון עצמי קצת נמוך והייתי ביישנית אך בשנים האחרונות..בעיקר מאז הצבא הקושי להתמודד עם ה"חדש" התגבר. נורא קשה לי נפשית עם התחלות חדשות כמו עבודות, לימודים, אפילו ללכת לצהריים אצל ההורים של החבר שלי שאין לי שום בעיה איתם זה קשה לי. אני כאילו מרגישה באותו רגע שהכי לא בא לי לעשות את זה בעולם והלוואי שזה יתבטל ומנסה להתחמק וכאלה. בצבא אפילו היה לי בוקר אחד של התקף חרדה (לפי מה שקראתי החלטתי שזה מה שהיה לי ). בשנה האחרונה גם אבחנו אצלי מעי רגיז ואומרים שזה גם קשור איכשהו לנפש. באופן כללי אני מתפקדת אחלה וברגע שאני כבר בסיטואצייה אז אני יחסית בסדר אבל תמיד קשה לי נורא ונורא מלחיץ אותי כל ה"לקראת משהו". האם זה בסדר? האם זה משהו שדורש טיפול פסיכולוגי? תרופות? אשמח לתשובה. תודה

שלום שרון, אני חושבת שהשאלה החשובה אינה האם המצב שתיארת "דורש" טיפול, אלא האם את מעוניינת בטיפול. אני מתכוונת לכך שאפשר להמשיך עם המצב הנוכחי, ואפשר להקל עלייך - ללמוד דרכים מועילות יותר להתמודד עם מצבי הלחץ שאת חווה, לעבוד על שאלות הקשורות לבטחון העצמי שלך, ועוד ועוד. כדי להתנסות בכך, תצטרכי לקבוע פגישה פנים אל פנים עם פסיכולוג/ית קליני/ת. בשיחת ההיכרות, הפסיכולוגית תוכל לעזור לך להבין את הבעיה ולהחליט על דרך הטיפול המתאימה. כרגע, נראה לי שמוקדם מדי לחשוב על טיפול תרופתי, ויש עוד בירור ועבודה פסיכולוגית שניתן לעשות, אך מן הסתם גם נושא זה יעלה בשיחה. בהצלחה, אורנה

ליאת רציתי להתייעץ איתך .לבת דודה שלי יש בן 8.5 שאובחן ADD (קשב וריכוז ללא היפר)היא היתה איתו אצל נואורולוג ילדים ופסיכיאטר ילדים. המליצו לתת לו ריטלין. בת דודה שלי לא מוכנה בשום אופן לתת לו בטענה שהיא שמעה שזה עלול לפגוע בגדילה ובהתפתחות. לילד יש בעיה בבצפר הוא מאוד לא רגוע לדברי המורה שלו.... בבית הילד די רגוע הוא בסדר מבחינה חברתית .המורה שלו מרבה להתלונן שהילד מאוד מפריע בכיתה הוא קם מתי שבא לו ,מסתובב,יוצא החוצה וקשה להשתלט עליו. הילד הזה מאוד אהוב עליי וחשוב לי שהוא יקבל את העזרה שהוא צריך.... האם יש דרך לשכנע את בת דודה שלי בכל זאת לתת לו ריטלין? האם יכול להיגרם נזק אם ה ADD לא מטופל? (מלבד העוגמת נפש שנגרמת לו שהמורה בכיתה מענישה אותו וצועקת עליו, לדבריו, כי הוא מפריע לה...) מה אפשר לעשות. אגב תודה על תשובתך מאתמול בקשר לחבר...עזרת לי... מורן

שלום מורן, ריטלין היא תרופה טובה ויעילה למי שזקוק לה, אולם היא סובלת מיחסי-ציבור רעים. אנשים ניזונים ממידע חלקי או חובבני, הניתן בדר"כ תחת אצטלה של ידע, וקשה מאד לשכנעם אחרת. לריטלין, כמו לכל תרופה, יכולות להיות השפעות לוואי אלה ואחרות. לגבי הפרעה בגדילה, לפחות ככל הידוע לי, אין עדויות חד משמעיות, כאשר בכל מקרה מדברים על פער זניח (בגובה). ילד שאינו מטופל, בהיותו ננזף ומוענש לעיתים קרובות, צובר בדר"כ הרבה תסכולים, כישלונות ופגיעה משמעותית בדימוי העצמי שלו. כשהתפיסה העצמית כה מונמכת, סנטימטר אחד או שניים לכאן או לכאן אינם מה שישנה את המצב. נתקלתי בעבודתי בילדים שהתרופה הצילה את חייהם, בכאלה שנותרו בלי תרופה ושילמו על כך מחיר יקר, ובילדים בלי תרופה שהצליחו להתגבר על הADD בעזרת תמיכה משפחתית והתגייסות בית-ספרית. כנראה שבכל הנוגע למתן תרופות רק ההורים יכולים להחליט, ויש לכבד גם את ההתנגדות. מה שחשוב הוא שיהיה בידם כל המידע המדויק והמדעי, שיינתן ע"י אנשי מקצוע אחראיים. שמועות הן דבר רע בכל מקרה. בברכה ליאת

ליאת חבל על הזמן בת דודה שלי בחיים לא תתן לילד ריטלין.אני יודעת.והיא כבר התייעצה עם גורמים רפואיים והכל כבר הוסבר לה... מה האלטרנטיבות לריטלין אם יש בכלל? מה ניתן לעשות כדי למנוע מהילד סבל ועוגמות נפש ופגיעה עתידית בדימויו העצמי? אני לא רוצה שהילד יגדל ויסבול מדימוי עצמי נמוך והערכה עצמית נמוכה בגלל שאמא שלו לא נתנה לו ריטלין שהוא היה קטן..... מעצבן אותי שההורים עושים על הילדים טעויות(במודע או לא במודע) ובסוף מי שסובל אלו הילדים.... פתאום נזכרתי בעצמי כשהייתי קטנה ובטעויות שההורים שלו עשו בגידול לא טוב.... טוב,מה אני מזבלת בשכל..מה שקרה קרה... ליאת מאמי אשמח לתשובה (אם את יכולה) תודה מורן

וואלה יש לך ביצים (מבלי להטיל דופי מזערי בנשיותך..) הזהרי לא להסתבך עם הסיינטולוגים ותומכיהן ! ישלחו אלייך את טום קרוז שיקפוץ לך על המיטה .. חוצמיזה תענוג לקרוא אותך :-)

מורן, ראשית ממליצה לך לפנות לפורום השכן, שעוסק בלקיות למידה והפרעות קשב. דוקטור מאיר עונה במומחיות ובטח יוכל לסייע. שנית, גם אני סבלתי (ועדיין(, מבעיות של קשב וריכוז ולא אובחנתי עד אחרי הצבא כאשר פניתי להשלים בגרויות. אין ספק כי הראטלין שינה את חי לטובה מכל בחינה אפשרית ובעיקר עזר לביטחון העצמי. חבל שהורים לא לומדים מספיק את הנושא לפני שמחליטים לשלול שימוש בתרופה. הייתי מציעה לך לחפש כתבות חיוביות בנושא ולתת להורים לקרוא. יש מחקרים חדשים שמראים שאומגה שלוש יכול להשפיע לחיוב על ילדים ומבוגרים בכמויות מאוד גדולות. (שש קפסולות ביום). לי עזר מעט.. אם כי עדיין לא תחליף לרטלין. בנוסף לרטלין מומלץ ללכת לטיפולים משלימים, כמו טיפול פסיכולוגי (נמצא קשר בין הפרעות אישיות לבין הפרעות קשב וריכוז וכמובן ישנה פגיעה קשה בדימוי העצמי). כמו כן ישנם מכונים שמלמדים דרכי התמודדות עם המחלה ודרכים להעלות במעט את רמת הקשב. (בעיניין זה תוכלי להתייעץ עם מנהל הפורום השכן). בהצלחה.

מבחינה אתית האם ניתן לתפוס טרמפ ברכב עם המטפל ?

שלום אתי, הקוד האתי אינו מתייחס לסוגיות ספציפיות כגון אלה. ככלל, הוא בא להבטיח שלא תהיה פגיעה כלשהי במטופל ובטיפול. אני מצרפת קישור לקוד האתי, ונדמה לי שחלק 5 עשוי להיות רלוונטי לשאלתך. http://www.psychology.org.il/public/ethics/index.html כפי שתוכלי לקרוא עוד קודם לסעיף 5, הקוד נדרש גם לסוגיה של התנגשות בין כללי האתיקה לבין מערכות כללים אחרות הנהוגות בין בני אדם. במקרים אלה הוא מתיר לפסיכולוג להכריע בהתאם לשיקול דעת אחראי. התשובה שלי - אם לא היה ברור עד כאן - היא שזה תלוי בנסיבות ובשיקול דעתו של המטפל. נסיעה טובה ליאת

שלום ליאת האם לדעתך יש צורך/כדאי לערוך מבחני קשב וריכוז גם לאחר סיום התואר (המחורבן)? ומה קרה שיבש כאן היום?פיספסתי משהו? לילה טוב ואם במקרהנורית את כאן, אז מקווה שלא נרתעת אמש מהבומים ונכנסת למרחב מוגן:) בכל מקרה אפשר לצאת, הסערה חלפה....

אגב, הפרעה גבולית יכולה לבוא באופן טהור?

שלום אין כינוי מבחנים לאיתור הפרעות קשב וריכוז גוזלים זמן וכסף לא מבוטלים. אם הצלחת לסיים בהצלחה תואר ראשון ולא סבלת מאד, כנראה שהיו לך מיומנויות מפצות (או שהפרעת הקשב היא מינורית). אם היה לך קשה מאד, ויש לך מחשבות על תואר שני, יש מקום לבדוק זאת. אגב, להפרעת קשב וריכוז יש בהחלט השפעה גם על תחומים חוץ-אקדמיים (תעסוקתיים, רגשיים, בינאישיים וחברתיים). ככה שהכל פתוח, וזה תלוי ברצונך. לשאלתך השניה: איני יודעת למה כוונתך בהפרעה טהורה. ההפרעה הגבולית כשלעצמה היא הפרעה בעלת אופי חמקמק ומעורפל. היא יכולה לבוא במופעים שונים, בעוצמות שונות ועם דגשים שונים. בכל מקרה, מאחר ומדובר ברמת ארגון אישיותית, המלווה את האדם כל חייו, יכולות - תיאורטית - להצטרף אליה בעיות פסיכולוגיות שונות ומגוונות (ויש בכך היגיון רב). מקווה שגם את וגם נורית (ד"ש גם לך :-))) תישנו טוב יותר הלילה. חלומות פז ליאת

היי אין כינוי, אני כאן. ולא, לא נכנסתי למרחב מוגן... אבל גם לא הצלחתי לישון עם כל הבומים האלה. והיום בבוקר קמתי ממש הפוכה לעבודה. את *נשמעת* יותר טוב. ליאת, ד"ש נורית

נניח שבן אדם לא רוצה לחיות יותר. רע לו, הוא לא מוצא את עצמו בעולם, חייו הם מסכת מאבקים בלתי פוסקים, הוא בודד. מי אנחנו שנשפוט, נפריע, נשכנע, במטרה שלא יקח את חייו. למה נאבקים כל כך במעשים/מחשבות אובדניות, למה לא להניח לכל אחד לחיות או לא לחיות את חייו.

http://stage.co.il/Stories/574762

אהבתי. ככה אני חיה.

ערב טוב, עובדת חיים עצובה היא שאנשים שבאמת רוצים לסיים את חייהם - פשוט עושים זאת. כאשר אנשים מדווחים על כוונותיהם, מצהירים עליהן ומאיימים באובדנות, בדר"כ מסתתרת אצלם משאלה להצלה. זוהי מעין קריאה לעזרה. הסיבה שאנשי בריאות נפש ואחרים מנסים לסכל ניסיונות אובדנות נעוצה, כך נדמה לי, באמונה לפיה האדם האובדני נמצא במצב זמני וחולף של שיפוט מציאות לקוי. חיים עומר, במאמרו "מה תאמר לאדם שעל הגג" מציע למציל להציג את עצמו כסניגורו (או כמייצגו) של הרוצה לקפוץ, כפי שיהיה עוד מספר שנים. דהיינו, אם היום ק?צ?ת בחייך והם נדמים בעינייך כקליפת השום, עלינו לנסות ולהגן על מי שתהיי עוד מספר שנים (אישה מסופקת ומאושרת שאינה רוצה למות כלל וכלל). אם תקפצי אל מותך היום, למעשה תרצחי את אותה אישה עתידית שכלל אינה רוצה למות. אני מאחלת לכולנו אריכות ימים וחיים מאושרים ליאת

ליאת יקרה, מחר זהו יומי האחרון במקום העבודה בו עבדתי כמעט כ - 5 שנים ועברתי כ - 3 תפקידים בין המחלקות השונות. לפני כחודש, ללא תכנון מראש, נכנסתי לחדרו של המנהל שלי והודעתי על התפטרותי, ככה פתאום.... למרות שהרגשתי שאני לא מצליחה למצות את היכולות שלי במקום העבודה, שמתייחסים אליי כמו לטירונית בצבא, שלא מאפשרים לי להתקדם אלא להשאר במשבצת קטנה של עבודה פקידותית, מונוטונית ומשעממת, למרות כל זאת - פשוט קשה לי מאוד לעזוב... מרגישה שעברתי כל כך הרבה בתקופה בה עבדתי בחברה, כ"כ הרבה שינויים, התחלות חדשות, לבטים רבים,לימודים, ויותר מכל - נכנסתי למקום העבודה עם אבא, ואני יוצאת משם לבד, בלעדיו.... איך מתמודדים עם הקשיים ומחליטים שלמרות הכל - זה לטובה ואולי זו הייתה ההחלטה הנכונה עבורי בשלב זה של חיי ? תודה וליל מנוחה.

שלום שיר, מאחר ואני עונה לך יום לאחר פנייתך המקורית, אז היום הוא יום העבודה האחרון שלך. אמנם התפטרת באופן אימפולסיבי ("ככה פתאום...ללא תכנון מראש"), אבל מבין השורות אפשר להבין שמורת הרוח שלך הייתה שם כבר קודם. דיברת על תסכול, על שיעמום, על תקיעות והתייחסות בעייתית לעובדים. ממש בגלל כל אלה, הצעד שלך נראה פחות 'קפריזי', ויותר תוצאה של החלטה שהתבשלה (אולי לא לגמרי במודע) והתבצעה בבת אחת. היכולת שלך להקשיב גם לתחושות האחרות (עצב וקושי להיפרד) מעידה על בגרות ובשלות, על היכולת לראות דברים באופן 'עגול' ומורכב (בניגוד לראייה פשטנית של שחור/לבן). את צודקת, בכל פרידה יש גם עצב וגעגוע, אבל מרביתנו מצליחים להמשיך למרות עובדה זו. מן הסתם, כאשר תתחילי לחפש לך עבודה חדשה התואמת את כישורייך וציפיותייך, המוקד שלך ישתנה, ותוכלי לגייס שוב רוח טובה ואופטימיות לקראת הבאות. שולחת לך איחולי הצלחה מכל הלב ליאת

שלום , אני מרגישה די במבוי סתום היכן שאני נמאת מצד אחד קשה לי לעזוב את הטיפוךל ומצד שני אולי זה נכון לעוזב. קשה לי לעזוב אני די חיבבתי את הפסיכולגית שלי עד לרגעים המאכזבים ועדין למרות זה קשה לי לעזוב אותה ומצד שני אני מרגישה שזה לא שווה את הזמן (ואולי הכסף רק שאני לא משלמת) כל כך הרבה להשקיע בקשר בינינו ובמה שקרה ועל המרמור שלי קצת הטחת האשמות מדי פעם , החיים שלי ממשיכים וכמעט לא נוגעים בהם או אולי אני גם לא צריכה עזרה בהם.. הכל סיבי שעה שלא משקפת את חיי, ובכל זאת גם אם יגידו שהקשר חשוב לעסוק בו כי זה משקף את החיים בחוץ עדין זה מוגזם.. אז ההגיון אומר לעזוב אבל פשוט קשה לי לעזוב ואני לא יודעת איך לתפוס את הרגלים לעמוד עליהם ולומר יפה שלום בלי להתעצב או להרגיש כעס וכד'.. שאלתי ידיד איש מקצוע מה הוא אומר והוא אמר לי שעוזבים טיפול כשמרגישים שינוי רציני וזה לא המצב שאני נמצאת בו היום מצד אחד הוא צודק ומצד שני אני לא חושבת שבמקום שאני עכשיו אני ישיג איזשהו שינוי רציני... איך יוצאים מזה, ניכנסתי לזה בקלות ולצאת אני לא יודעת איך !(בלי הלרגיש רע)

שלום רחל, השאלה מתי לסיים טיפול היא שאלה רצינית ונכבדת, ולדעתי אם תעשי חיפוש קצר בפורום, תוכלי לראות דיונים די מרתקים בנושא. לא סיפרת כמה זמן את בטיפול, אבל חשוב שנזכור שמדובר בתהליך מתמשך, הכרוך לעיתים גם באכזבות, בקונפליקטים ובהתנגשויות. כאשר מתגברים על כל אלה, תיתכן פריצת דרך משמעותית. לפעמים מגיע מטופל לתחושת מיצוי, גם כאשר הושגו בטיפול הישגים משמעותיים. יהיו הסיבות אשר יהיו, ההחלטה להפסיק טיפול אינה פשוטה, וכמעט תמיד כרוכה בסוג של רגשות מעורבים כלפי המטפל. כאנשים בוגרים, עלינו להתמודד גם עם החלטות קשות, לפעול גם בתנאים פחות נוחים, ולהתמודד גם עם המחשבה שאנו עלולים לפגוע או להרגיש רע בעקבות פעולות שלנו. מאחלת לך החלטות נכונות וכוח לעמוד מאחוריהן. ליאת

אם המסקנה שלך מכל ההתיחסויות אליך היא שאנחנו טרול אז פספסנו בגדול. אם תקראי בקפדנות את כל מה שכתבנו תראי שדי אכפת לנו ממך וסה"כ אנחנו מנסים לגרום לך +++להקשיב+++ למה שאומרים לך. אם תתחילי להקשיב לכ ו ל ם אז יהיה לך טוב יותר, ואנחנו באמת נתחיל להתגעגע.

אז את בעצם טובת לב וכלל לא טרול...כנראה שקשה מאוד להבחין. רק אל תפריעי פה לליאת הדיון נסגר.

מקווה שתצליחי/תצליח להתגבר על החרדה החברתית ולכתוב לנו מעט יותר. ליאת

שלום, אז כך - יש לי נטיה לחוש מבוכה שמתטאית פיסית גם בהסמקה (גם בגלל עור רגיש מאוד ונטיה לאלרגיות) במסגרת עבודתי (שבה אני מועסקת מס' שנים) נפתחה לאחרונה אפשרויות קידום (למעמד קבוע) שדורשות הצגת מועמדות וראיונות. המשרה שלה הגשתי מועמדות פחות עצמאית מהמשרה הנוכחית והיא בעצם יותר מזכירותית מול ממונה ישיר. בראיון העבודה חשתי מבוכה מסוימת (שלוותה בהסמקה שכל כך אופיינית לי) ונשאלתי לגבי ביישנותי. בראיון הרגשתי נחקרת ושדוחקים בי מאוד.נשאלתי " האם מדובר בבישנות קיצונית מזאת של אנשים נורמטיביים?" וזו הפכה ממש לסוגייה. הרגשתי שהופכים את הנטייה שלי לרגישות לפגם ואני נשפטת על כך. גם כך קשה לי להשלים עם אותה רגישות. כעצ יש לי לבטים באם להסיר מועמדות. כנראה שאני לא אוכל לדעת איך זה יהיה לעבוד שם מבלי לנסות (באם אבחר), אבל הסיטואציה הזאת לא יוצרת בי התלהבות רבה למעבר. יכול להיות שלתחומי עיסוק שונים לגמרי הייתי מתאימה הרבה יותר, אך בחרתי במסלול מסוים ולצורך שמירה על רמת החיים הנוכחית והעצמאית (שוכרת דירה, לומדת..) עלי להמשיך באותו מסלול. מה דעתך? תודה יוליה

שלום יוליה, למרבה הצער, יש מראיינים שמוצאים די מהר את ה"בטן הרכה" שלנו, ולשם מכוונים את הראיון כולו, בין השאר מתוך סקרנות לראות איך אנחנו מתמודדים עם הלחץ והמבוכה. נדמה לי שיש טעם להפריד בין רגישות ונטייה להסמקה לבין מסירות לעבודה, רצינות ויעילות. בואי נקווה שגם המראיין שלך חושב כך, ונמתין. למה לך להסיר מועמדות? אם תתקבלי, הרי שקיבלו אותך *למרות* הרגישות שלך, ומתוך הרושם שיש לך מה להציע. אם לא, תוכלי להתנחם בכך שאת נשארת בתפקיד עצמאי יותר, ובעצם לא קרה כלום. לגבי העתיד, תוכלי לעבור הכנה או סימולציות של ראיונות תעסוקתיים (יש מכונים שעושים את זה), וללמוד להציג את עצמך באופן משכנע ואסרטיבי, למרות הלחיים הסמוקות. מבוכה בשעת ראיון היא דבר טבעי ו'חוקי', ולא כדאי לנפח זאת לממדים של אבן-נגף בקריירה שלך. ספרי לנו מה נגמר. בהצלחה ליאת

שלום קראתי את הספר הדרמה של הילד המחונן, אשמח לקבל המלצה לספר שעוסק בנושא ובהפרעה הנרקסיסתית אך בגישה שונה. תודה מראש חוה

שלום חווה, מי שעסקו הרבה בהפרעה הנרציסטית הם קרנברג וקוהוט. בספרו של קוהוט "כיצד מרפאת האנליזה" תוכלי למצוא התייחסות לנושא, וכך גם בספר "היינץ קוהוט" של אנייס אופנהיימר. מאמרים של קרנברג בנושא תוכלי למצוא בנקל בכל ספרייה אוניברסיטאית. בברכה ליאת

רציתי לדעת מה הכונה במשפט הבא-mzjor depression-recerrent

שלום דני, הכוונה להופעה מחודשת של דיכאון מז'ורי. בשמחות ליאת

ליאת טרם מצאתי מטפלת....לא חשבתי שכל כך קשה למצוא חשבתי דוקא ההפך....כמעט כל מטפלת שאני מתקשרת אליה אומרת שהיא עמוסה במטופלים ושאין לה מקום... זה מתסכל... בכסף שבזבזתי על שיחות טלפון יכולתי כבר לממן כמה וכמה פגישות...:-))))ואני לא מגזימה..... נראה לי שאני אעזוב את זה אני אוותר.עדיין אני לא החלטתי אם להמשיך ללכת למטפלת שלי או לא... היו כל מיני קטעים שבגללם אני לא רוצה.... רציתי להתייעץ איתך לגבי מישהו שאני בקשר איתו חודש.אנחנו אוהבים אחד את השני מאוד ויש ביננו קשר טוב. בתקווה שזה ימשיך....(ולא כמו עם הקשר הקודם שזה היה זוועה ...חבר שלי הקודם הרביץ לי.... ) אני בהתלבטות אני רוצה לספר לו על העבר שלי....חשוב לי שהוא ידע..... ועל ההורים שלי ועל הבעיות שיש להם( מחלה קשה של בן משפחה שמן הראוי שבן זוגי ידע ) ואני לא יודעת אם לספר לו ואיך לספר לו... את יודעת כמה קשה לי לסמוך על אנשים. אני חוששת שהוא לא יהיה מוכן לקבל אותי עם "החבילה " נכון שהוא מתחתן איתי ולא עם המשפחה שלי ואני צריכה לסמוך עליו ולא יזיק לי לתת אמון בו.... אני חוששת מתגובות של משפחתו.....אני חוששת שהם ידעו את האמת על משפחתי ועל העבר שלי .. אני אובדת עצות..... נדמה לי שעוד מוקדם לספר לו...כי אנחנו רק חודש ביחד..... אבל מתישהו אני אצטרך לספר לו ולהתמודד עם זה..... אשמח לעזרתך. תודה תודה. מורן

שלום מורן, חשיפת פרטים ביוגרפיים ואחרים בפני בן זוג חדש, ממש כמו חשיפת הגוף, מוטב שתעשה בהדרגה ובהתאמה להתפתחות הקשר. ממש כשם שאין אנו חושפים בדייט הראשון את חולשותינו ואת מגרעותינו, כך אין צורך להכביד בתחילת הקשר עם סיפורים משפחתיים מורכבים. חודש ימים הוא זמן קצר מכדי לדבר על זוגיות יציבה או חתונה, ולפיכך, השאלה שלך אינה רלוונטית לימים אלה. ככל שהקשר יעמיק, תוכלי לגלות האם בן זוגך החדש ראוי לאמון, האם הוא אוהב אותך ומוכן לקבל גם את החלקים הפחות ייצוגיים שלך, האם יחסו אליך מכבד ומאפשר מרחב, האם את אוהבת אותו ורוצה לבלות את עתידך בחברתו, וכד'. כל אחד מאיתנו סוחב איתו "חבילה" כלשהי, ההופכת שולית יותר ככל שמתבססים האהבה והביטחון בקשר. אם תיווצר אצלו מחוייבות אמיתית כלפייך בזכות מה שאת, יש להניח שיהיה מוכן לקבל אותך יחד עם הספיחים הפחות נעימים. בינתיים נסי להנות המקשר, לבסס תקשורת פתוחה וחמה איתו, ולבלות בנעימים. מקווה שבקרוב יסתדרו גם ענייני הטיפול. בהצלחה ליאת

ליאת התגעגעת? רציתי לעדכן.מסתבר שהפסיכולוגית לא נתנה לי אבחנה.היתה איזו אי הבנה...או שהיא מסבנת אותי..אין לי כוח לפרט... את יודעת נאמרו לי שם דברים קצת קשים ועם זאת נכונים...האמת נשבר לי הזין לדבר על עצמי... אולי יש בי משהו דפוק...פשוט עדיין אינני מבינה אם היא תדע על Xו- Y ותבין ותהיה אמפטית וכד' מה זה יתן? בניגוד לאם הדברים ישארו אצלי...כנראה צריך סבלנות שלי אין...לא יודעת... כל טוב אגב,אולי מוטב שלא ארשום כאן אם זה יוצר תככים וריבים...

חחחחחחחחחחח בוקר טוב :-))))))

סיכום קצר: "טרולים רוצים תשומת לב, ולא אכפת להם אם היא חיובית או שלילית. הם רואים את האינרטנט כמראה בה הם יכולים לבהות באקסטזה נרקסיסטית." http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/article.asp?forumId=553&a=29621&c=3695&sc=0&ssc=0

ערב טוב, כשהמטפל יודע על אירועים מהותיים בחיינו ושותף לסודותינו, אנו מרגישים פחות בודדים. זה אותו החוק היפה למסע אלונקות: תמיד קל יותר לשאת את המשא כשעוד מישהו תומך ממול. וכן, סבלנות היא אכן מרכיב חשוב בכל טיפול. סבלנות, יכולת לפגוש גם את הצדדים הקצת קשים ("ועם זאת נכונים") שבנו, ונכונות ללמוד לחיות איתם בשלום או לשנותם במידת האפשר. מניסיוני, המאמץ משתלם. בהצלחה ליאת

תודה ליאת.מקווה שאסיים את המסע... עוד משהו- נדמה כאילו את מסכימה עם הנאמר כאן...?וכלל לא התגעגעת... לילה טוב. אין כינוי

שלום לכולם! אני אשמח לכל מי שיביע דעה אז ככה: אני יוצאת עם חבר שלי חצי שנה ואני בת 26 אני כרגע בתקופה שסיימתי תואר ומחפשת את עצמי שזה אומר גם למצוא עבודה,ובכן אני עדיין לומדת מתחילה תואר שני ואני לומדת פעם אחת בשבוע 6 שעות חבר שלי הציע לי לעבוד אצלו בעסק שלו (פרוייקט מסויים)אבל...........אני מאוד לא מרגישה בנוח שהוא זה שישלם לי את המשכורת שלי נראה לי מאוד מוזר ואני מצד אחד מאוד רוצה לעשות את זה ומצד שני כאילו,מה קשור שעכשיו אני יעבוד בשבילו אף על פי כך שהוא הציע את זה באמת מכל הלב ובכן מה דעתכים ללכת על זה?????????????????

שלום נטלי, התשובה שאני יכולה להציע לך אינה 'פסיכולוגית' מובהקת, אלא עצה מהחיים. אם יש ברירה, מוטב לא לערבב עסקים עם משפחה או עם זוגיות. אני מניחה שהבעייתיות גוברת כאשר מדובר ברמת חיכוך גבוהה. אם לא, הסכנה פוחתת. פעם שמעתי עצה לפיה כדאי להתחתן רק עם מי שאפשר גם להתגרש ממנו. באופן דומה, כדאי מאד לזכור שלעולם קיימת אפשרות שהקשר יסתיים לפני הפרוייקט, או שתפוטרי מהעבודה ותצטרכי לחייך בערב לבוס שפיטר אותך בבוקר. כמובן שהאופטימיים בינינו יצביעו על האפשרות שהכל יזרום למישרין, והרווחים יישארו במשפחה במקום לזרום לידיים זרות. אכן דילמה. בהצלחה בלימודים ובכלל. ליאת

שלום רב! רציתי בבקשה לדעת הסבר מפורט ככול האפשר על תשובת ייעוץ מפגישה אצל הפסיכיאטר שלי : ADJUSTMENT+PROLONGED DEPRESSIVE REACTION follow up PERSONALITY DISORDER NOS ryle out בתודה מראש דנה

שלום דנה, הכתובת לברור פרטי האבחנה שלך הוא הפסיכיאטר בעצמו. אם הלכת להתייעצות, מן הראוי שתקבלי את התשובות במלואן וממנו. אוכל לומר באופן כללי שמדובר בהפרעת הסתגלות עם תגובה דכאונית מתמשכת (הכוונה בדר"כ למצוקה רגשית משמעותית שמקורה בגורם לחץ מזוהה כלשהו, ואשר פוגעת בתפקוד החברתי, התעסוקתי או האקדמי של האדם). הפסיכיאטר ציין גם שיש לשלול בהמשך הפרעת אישיות לא ספציפית. בברכה ליאת

אז שנת הלימודים התחילה בלעדינו... קצת עצוב... קצת הרבה עצוב... קצת הרבה דברים... בהצלחה לכולם! תמר

תמר חביבה, כמה נדיב מצידך לזכור את הסטודנטים שהתחילו ללמוד היום, ולאחל להם הצלחה למרות העצב שלך. כשחשבתי עליך עוד בשבוע שעבר, עלה בעיני רוחי דימוי של רץ אולימפי שנאלץ להפסיק את המקצה שלו בגלל גיד מתוח או מפגש מחורבן עם משוכה. למרות שנים של אימונים מפרכים והמון תקוות, המירוץ הנוכחי נדפק. הלוואי שתצליחי לגייס את אותה נחישות ואופטימיות, המסייעות לספורטאים מושבתים לשוב לזירה לאחר תקופת-מה. קחי לעצמך את הזמן להתאוששות, וחזרי כשתתחזקי. מבטיחה להריע לך מהיציע כשזה יקרה. תהיי חזקה ליאת

הלוואי גם שיהיו לך קומבינות וניסיון תעסוקתי....(בסוף התואר) אין כינוי

אני ובעלי נשואים 10 שנים עם 3 ילדים קטנים. אחרי שבגד בי , הינו בטיפול זוגי שהצליח בחלקו. הבנו שהבעיות בזוגיות שלנו כמעט ולא קיימות וזאת היתה מעידה שטותית וחולשה. אני מבחינתי אוהבת (לא כבעבר), לא רוצה להתגרש אבל אישית מאוד קשה לי לשכוח ולסלוח , הביטחון האישי קצת ירד (למרות שאני משכילה ונראית טוב) ונשאר עדין המירמור והפגיעה הכואבת. ניסיתי כמה שיחות - לא עזר. נראה לי שזה באופי שלי - ובא לי פשוט לתת לעצמי להירגע , להניח את זה בצד ולחיות להקל על עצמי.. איך?

שלום ש.ל איני יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת "זה באופי שלי". נדמה לי שאפשר להניח בזהירות שכל אדם נבגד יחוש סוג של מרמור, כאב ופגיעה. לא סיפרת כמה זמן חלף מאז הפגיעה, וגם כאן נדרשת סבלנות. בטיפול הזוגי הצלחתם להבין שאין בעיה מהותית בקשר, וששניכם מוכנים להמשיך ולשמור על הביחד. ועדיין, את מרגישה צורך להמשיך ולכעוס עד שהדברים יירגעו מעצמם. זהו רצון לגיטימי ומובן, אך יש בצידו סכנה של התרחקות ונתק. יתכן שה"כמה שיחות" שניסית היו מוקדמות מדי, ושלא הייתה בשלות מצידך לבחון את חלקך באירועי העבר ובשיקום העתיד. כדי לא ליפול למלכודת השתיקה הזעופה של הקורבן, אני מציעה לך לנסות בכל מחיר לשמר סוג של תקשורת פתוחה עם בן זוגך, סוג של יכולת לשתף אותו במה שעובר עליך מבלי להיות מאשימה מדי ועוינת. אם לא תצליחי בכך לבד, כדאי לנסות שוב להיעזר באדם מקצועי מבחוץ. בהצלחה ליאת

מאז היות בני, בן 3 וחצי לערך אז, התחלתי לעודד אותו לישון במיטתו ולא לבוא אלינו למיטה בלילה, באמצעות מתנה "מהגמד" ז"א בכל פעם שהוא ישן במיטתו לילה שלם, הוא קיבל הפתעה מתחת לכרית בשובו מהגן בצהריים.זה עבד מצויין כך ששידרגתי את זה לכך שאם הוא מתארגן לגן (צחצוח שיניים וכו' דברים שכמו כל ילד הוא לא עושה בחשק רב) הגמד מביא לו הפתעה מתחת לכרית בשובו מן הגן.גם זה עובד מצויין. השבוע אמר לי המתוק הקטן "אמא אני חושב שאת הגמד",הוא פשוט נבון מאוד,הוא "עשה אחד ועוד אחד" והבין שזו אני, השארתי את זה ללא תשובה ברורה ורק שאלתי להרגשתו והוא ענה שזה עושה אותו עצוב.כעת הוא בן 5,כיצד להגיב?

שלום מינה, לפני כמה שנים, ביקר אצלי בבית בחור העובד לפרנסתו כקוסם. בנדיבותו, הוא גילה לי כמה טריקים קטנים של קוסמים, שניפצו בבת אחת את אותה אשלייה פלאית, האופפת את גלימתו הנוצצת של כל קוסם. בחייו של כל ילד מגיעים רגעי התפכחות כאלה, בהם מתנפצים האגדות והפלאים אל קרקע המציאות. הגמד או פיית המתנות אינם אלא אמא, ועם כל הכבוד לנו, כאמהות, אי אפשר להשוות בכלל! מעבר לאכזבה הבלתי נמנעת, אני ממליצה מאד להניח לילדך לגלות שהתנהגות טובה ובוגרת מזכה אותו בהערכה ותגמול חברתי (לא קונקרטי), בגאווה שלך בו, בהנאה שלו מעצמו ובתחושת סיפוק והישג. כהורים, עלינו לנסות ולשאוף לפתח בילדינו מוטיבציה המונעת מכוח פנימי (אינטרינזי), ופחות מכוחם של פרסים ותמריצים חומריים וחיצוניים. בברכה ליאת

ליאת תודה, תודה על האכפתיות אריכות הדברים והחוכמה. כל פעם שאני קוראת משהו שלך אני חושבת שאת לא מציאותית.... מאיפה האנרגיה?

שלום ליאת, אמנם קיבלתי תשובה מעניינת מגדעון אולם בשל ההתלבטות והמצוקה הייתי מבקש גם את חוות דעתך בנושא.חשוב לי שתתייחסי לנקודות אפשריות העשויות לעלות בטיפול . אני בשנות השלושים לחיי נשוי ואב בדרך.לפני כשמונה שנים פגשתי אישה.החוויה שנותרה לי מהמפגש איתה,חודשים ספורים בלבד,היתה לא נעימה.היא התגלתה כשקרנית ומחזיקה בתכונות אופי שאני מתעב. היום,חבר שלי פגש אותה ונוצר קשר בינהם.הדבר מפריע לי ואני מניח שזה מעלה בי אותן תחושת שהיו קשורות לאז. חשבתי בהתחלה לבקש שלא ייפגש עימה ואחכ החלטתי שאני אגביל עצמי ולא אפגש איתם.הדבר מסב צער לחברי. מה ניתן לעשות?האם יש דרך שארגיש אחרת אם אפגש איתם?(בכל זאת 8 שנים אם כי שמעתי שהיא עוללה דברים דומים לאחרים) אם הייתי ניגש לפגישה טיפולית,מה היתה מטרתה?

שלום לשואל, אני מסכימה מאד עם גדעון, וסבורה - כמוהו - שאתה עדיין סוחב משקעים מאותו מפגש ישן מלפני שמונה שנים. לתחושתי, התיעוב שלך התעורר לא רק בשל אותה שקרנות, אלא גם בגלל משהו שהיא או התנהגותה גרמו לך להרגיש ביחס לעצמך. אם המפגש המחודש איתה מביא אותך לטיפול, או לפחות לפגישת התייעצות, כנראה שהפגיעה בך הייתה משמעותית, ו'התיישבה' על איזו חוליה חלשה אצלך. מהי אותה חוליה חלשה, איך היא נוצרה, וכיצד מחזקים אותה - כל אלה שאלות שיכולות למלא שעות טיפול רבות. עד אז, כדאי לזכור ששמונה שנים הן זמן רב, ויתכן שמה שמעורר בך זכרונות מרים וחשש, יתברר כפג תוקף במפגש המחודש. בהצלחה בכל מקרה ליאת

שלום אני בשנות השלושים לחיי נשוי ואב בדרך.לפני כשמונה שנים פגשתי אישה.החוויה שנותרה לי מהמפגש איתה,חודשים ספורים בלבד,היתה לא נעימה.היא התגלתה כשקרנית ומחזיקה בתכונות אופי שאני מתעב. היום,חבר שלי פגש אותה ונוצר קשר בינהם.הדבר מפריע לי ואני מניח שזה מעלה בי אותן תחושת שהיו קשורות לאז. חשבתי בהתחלה לבקש שלא ייפגש עימה ואחכ החלטתי שאני אגביל עצמי ולא אפגש איתם.הדבר מסב צער לחברי. מה ניתן לעשות?האם יש דרך שארגיש אחרת אם אפגש איתם?(בכל זאת 8 שנים אם כי שמעתי שהיא עוללה דברים דומים לאחרים) אם הייתי ניגש לפגישה טיפולית,מה היתה מטרתה?

שואל שלום, ברמה פרקטית אתה בודאי יכול להיות בקשר רק עם החבר ולא עם חברתו. ברמה היותר עמוקה יתכן שכדאי לך לברר מה משמעותה של אותה אשה עבורך. מה יש בה שאתה כל כך מתעב. זו יכולה להיות מטרה אפשרית אחת לפגישה טיפולית (ואפילו לכמה וכמה פגישות טיפוליות). שאלתך הזכירה לי סיפור על הרבי ותלמידו (או מורה הזן ותלמידו) שהלכו בדרך וראו אישה מנסה לחצות נהר. לא היסס הרבי , לקח את האישה על גבו והעביר אותה את הנהר. בערבו של אותו היום פנה התלמיד לרבי והודיע לו כי לא יוכל להיות יותר תלמידו. לשאלת הרבי הסביר: "רבי, אתה לימדת אותנו לא לגעת באישה והנה אתה סוחב אותה על הגב". אמר לו הרבי : "אני סחבתי אותה על הגב והורדתי אותה מעבר לנהר. אתה לעומת זאת סוחב אותה עדיין איתך". ההקשר ברור - נכון? בברכה, גדעון

גב' מנדלבאום שלום רב! אני עוקב מספר שבועות כאן בפורום. האם את מקבלת מטופלים באזור ת"א? ROY

אדון או גברת roy... "מספר שבועות" לעקוב אחרי ליאת בפורום ולא לדעת ששאלות כגון אלה נהוג להפנות למייל?!? מהר לרשום לעצמך נון רציני ליד ה roy... ;-)

רוי שלום, ליאת עונה לשאלות בימים ב-ד. בשאלות אישיות מומלץ לפנות למייל האישי שלה, אליו תוכל להגיע דרך הלינק של שמה. בברכה, גדעון

שלום רב אני נשוי כשלוש שנים ואב לילד. לפני הקשר שהיה לי עם בת זוגתי סיימתי קשר קצרצר עם חברה שהיה לי מאוד נחמד איתה רגשית רק שהיא לא הייתה מושכת מבחינה מינית, ובגלל זה מיד כשיצא לי להכיר אחרת שהייתה יותר נשית ומושכת מינית נפרדתי מהראשונה. בהתחלה היה לי טוב עם זה, אבל נכון להיום כאשר הקשר עם בת זוגתי אמנם טוב, אם כי יש דעיכה מסוימת ברמת האהבה, מציפות אותי מחשבות שאולי הפנטזיות המיניות שהן יותר פיזיות, הם שגרמו לי לסיים את הקשר הראשון, למרות שמבחינה חברית\רגשית הקשר היה יכול להיות טוב יותר אם אחת כמו הקודמת שהייתה יותר ברמה האינטלקטואלית שלי, למרות המשיכה המינית הפחות דומיננטית. אני פשוט חושב שאולי הדחף הגברי הטה אותי מתחושת הנפש האמיתית. מצד שני אני חושב שאולי הכל הוא פרי דמיוני, כי כעת אני נמצא אחרי כמה שנות נישואין ובאופן טבעי תחושת ההתאהבות יורדת ואת הקשר הראשון אני נושא בדמיוני כאשר הוא היה בהתחדשותו בצבע חדש וורד יורד, ובאמת זאת סתם טעות ופרי דמיון. או שבעצם שנות הנישואין הורידו את המשיכה המינית במקצת וכעת התגלה הפן הרגשי שהוא פחות חזק??? איך אני נפטר ממחשבות אלו וממשיך להתרכז ולהעמיק אהבה עם בת זוגתי ? האמנם בגלל שזאת מחשבה ללא אפשרות הוכחה זאת מחשבה מציקה שעשויה לצוף במוחי לעולם??? נדמה לי שאילו לא היה לי את הקשר הראשון, הייתי מרגיש טוב יותר עם חיי הנישואין שלי...

דני שלום, יתכן שאם לא היה הקשר הראשוני היית מתעסק עם שאלות אחרות כגון הקשרים שלא היו ופספסת. יתכן גם שישנן סיבות נוספות לירידה במשיכה לאשתך כגון הולדת הילד והפיכתכם מבני זוג להורים. כך או כך אני סבור שטוב תעשה אם תדון בשאלות הללו בתוך מסגרת של טיפול פסיכולוגי. קשה להיפטר מהמחשבות הטורדניות הללו ולהעמיק את אהבתך לאשתך מבלי להבין לעומק את הדילמות הזוגיות והאישיות המעסיקות אותך. בברכה, גדעון

שלום לכם בני בן 6 וחצי , השנה עלה לכיתה א' מאז ומתמיד בני לא עניין אותו משחקי "בנים" מכוניות רובוטים וכד' ותמיד העדיף לשחק עם בובות , וכשהיה קטן יותר בסביבות גיל 3-4 גם אהב ללבוש בגדים של אמא ולשחק משחקי תפקיד כמו כן הוא היה בגן מגיל שנה ובגנים השונים שהיה התחבר תמיד לבנות גם היום בכתה א' הוא מתחבר יותר לבנות ויש לו רק חבר אחד ממין זכר כאשר אני שואלת אותו על התחברות לבנים הוא עונה לי כי לא אוהב משחקים של בנים ברצוני לציין גם היא הוא מתחבר ביתר קלות לילדים קטנים לפעמיים ניראה לי כי קל לו יותר עם בנות וילדים קטנים יותר כי אז הוא יכול יותר "לשלוט עליהם". מה שמדאיג אותי הוא היחס לו למשחקי בנים ושאינו מתחבר לבנים, מה שניראה לי עלול לגרום לו לבעיות חברתיות אבקש לדעת מה דעתכם וכיצד עליי להתייחס לזה והאם יש מקום לפנות לפסיכולוג ילדים בתודה לכם

מיכל שלום, אינני מתמצא דיי בגילאים הללו ולכן הייתי ממליץ לכם להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בברכה, גדעון

שלום, אינני יודע אם זהו הפורום הנכון אבל... האם באמת ייתכן שאדם הוא מה שאנו מכנים "מנהיג מלידה" או "נולד להנהיג" ואדם אחר טבעו הוא שהוא יהיה "אחד מהחבר'ה" ? מה יהיו המאפיינים של כל קבוצה שכזו? האם גבר מסוג "מנהיג" יכול ליצור קשר זוגי אינטימי עם אשה מסוג " team player " ולהיפך? תודה מראש ליאור

ליאור שלום, למיטב הבנתי מנהיגות הינה תכונה תלויית הקשר. כך למשל מנהיג חברתי יכול להיות נחבא אל הכלים בסביבת מדענים . ולגבי שאלת הקשר הזוגי האינטימי, איני רואה מניעה לסוג כזה של קשר בין שני "סוגים" אלו של אנשים. בברכה, גדעון

*מדוע יש צורך בשליטה? ממה הוא נובע? * פחד מטיסה, כלבים מתקשר לצורך בשליטה?

פוחדת שלום, לכולנו יש צורך בשליטה. זה הצורך הבסיסי להרגיש שהעולם מתנהג עם חוקים ושיש לי יכולת להשפיע עליו. הבעיה היא צורך יתר בשליטה, או חרדה מאובדן שליטה. כאן הכלל הוא פשוט: "כעוצמת החרדה כך הצורך בשליטה". ולכן זה יכול להיות פחד לסוגיו השונים: כלבים, טיסה , וכל דבר אחר. בברכה, גדעון

התחלתי טיפול בפסיכוטרפיה אצל אדם שרופא משפחה שלי המליץ-אך הייתי רוצה לדעת אם יש לו הכשרה ואיזו? האם יש דרך(או אתר באינטנט) לבדוק על פי שם אם אדם כזה בעל הסמכה מתאימה? רוחה

רוחה שלום, הדרך הפשוטה היא לשאול את המטפל שלך על הכשרתו ולימודיו. את גם יכולה לחזור אל הרופא המפנה ולברר. אם הוא פסיכולוג, אזי הוא אמור להיות רשום בפנקס הפסיכולוגים. ואת יכולה לבדוק בלינק המצ"ב. http://www.hebpsy.net/pl.asp לגבי שאר המקצועות - אינני יודע. בהעדר חוק פסיכותרפיה, כל אדם יכול לכנות את עצמו כפסיכותרפיסט ולכן שאלת המקצוע וההכשרה הינה אכן חשובה. בהצלחה, גדעון

למיטב ידעתי האתר של פנקס הפסיכולוגים כבר חודשים רבים מושבת "זמנית".

אני בת 33, רווקה, וסובלת מתחושה תמידית של חוסר שביעות רצון מכל דבר בחיים. אני לא מרוצה מהיכן שאני גרה, לא מרוצה מעבודתי ובכלל מחיי. האם אני צריכה לחפש שוב ושוב את המקום שלי, על מנת שארגיש טוב יותר, או שדרוש פה חיפוש מעמיק לברר מדוע אני חשה ככה? אולי טיפול תרופתי הוא הפתרון?

אל תבזבזי את חייך בחיפוש אחרי "שביעות רצון מכל דבר בחיים", כי גם אם תמצאי עדיין תרגישי ריקנות במידה שלא הגדרת מראש את יעדי החיפוש. חפשי אצלך בפנים לפני שתחפשי ב"חוץ".

שירי שלום, הבעיה היא , שאת לא מרוצה. לכן אין טעם לחזור ולשחזר את התחושה הזו בעוד שינוי של מקום עבודה, מגורים וכדומה. אני ממליץ לך על טיפול פסיכולוגי, שבו תוכלי לברר ולהבין מה מקור חוסר שביעות הרצון. יתכן שגם בטיפול את לא תהיי מרוצה, אך אז זאת תהיה הזדמנות טובה להבין ב"כאן ועכשיו" הטיפולי, את דפוס חוסר שביעות הרצון. טיפול תרופתי לא אמור לסייע ולשנות תחושה תמידית של חוסר שביעות רצון. בהצלחה, גדעון

תודה גדעון האם טיפול קבוצתי גם יכול לעזור?

שלום! אני בחורה בת 21. אני סובלת כבר כשנה מבעיות בריאותיות, ואימי תומכת בי לאורך כל הדרך. לאחרונה, לאחר שהלכנו לייעוץ רפואי, אימי מסרבת לאכול, בוכה במשך כל היום ומדברת הרבה על כך שאין לה כוח יותר והיא רוצה למות. אני לא יודעת מה לעשות, וזקוקה נואשות לעצה כיצד להוציאה מהמצב בו היא נמצאת. היא מסרבת בתוקף לעזרה מקצועית. מה עליי לעשות? תודה, סיגל

סיגל שלום, גם את וגם אמך זקוקות לכוח וסבלנות בטיפול בבעייה הבריאותית שלך. נשמע גם שאמך זקוקה לתמיכה נפשית. תגובות נפשיות על רקע של בעיות בריאותיות של בני משפחה הינן נורמטיביות ולרוב חולפות תוך כמה ימים. במידה ותגובתה של אימך ממשיכה - אזי בשלב הראשון , שבו היא לא מעוניינת בעזרה מקצועית הייתי ממליץ לך לפנות לרופא המשפחה כדי לבחון אופציות לטיפול במצב הרוח שלה. בנוסף, תלוי כמובן מהי בעייתך הרפואית, יתכן וישנה עובדת סוציאלית שיכולה לסייע בהפניה לקבוצות תמיכה רלבנטיות. נסי לשתף קרובי משפחה וחברים שיעודדו את אימך ויחזקו אותה וגם יעודדו אותה לפנות לסיוע מקצועי. חשוב שהיא תהיה חזקה גם עבורך וגם עבור עצמה. איחולי בריאות, גדעון

לא מספיק שגם ככה רע לי,אז בארוחת ערב כולם דיברו על הנשיא ומעליליו ואותי זה לקח למקומות של ההתעללות המינית שעברתי .נחנקתי,רציתי למות ועדיין רוצה,חתכתי את הידיים שלי.המטפלת שלי עזבה ואין לי כסף לממן טיפול פרטי. אני מרגישה על סף שיגעון בלי טיפול. הילדה שלי בת 7 וככל שהיא גודלת אני מרגישה שאני מאבדת שליטה עליה ואז אני מאבדת שליטה בעצמי ,אני כל כך מדוכאת והתרופות לא עוזרות לי . כל כך עייפה ולא מצלחה לישון. כשהיתי ממש במצוקה אז הייתי מתקשרת למטפלת שלי(שהותירה לי להתקשר בכל שעה ביממה) ועכשיו אני מרגישה כל כך לבד . חשבתי שאולי אשתף אז זה יעזור לי קצת . תודה

שלום רווית, נשמע שהעומס שאת נמצאת בו גדול ומכאיב, וכל-כך כדאי לטפל (בשבילך וגם בשבילה...). אני שולחת לך קישור שמציע גם טיפול ללא תשלום. תבדקי את זה, בסדר? http://www.macom.org.il/therapyadult.asp שתהיה שבת קלה, אורנה

תודה אורנה ,אני אבדוק את זה. רק שהילדה שלי החלה לגדול ולהפוך מפעוטה לילדה הכל חזר אלי .היא ילדה כל כך מאושרת ואני הייתי ההפך הגמור ממנה . שוב תודה

אהלן, אני בן 20, עברתי התקף פסיכוטי לפני שנה... אחרי ההתקף, שזו היתה תקופה די קשה בחיים שלי, אפשר לומר הכי קשה בחיים שלי התחלתי לשים דגש לדבר שקרה לי בילדות, דוד שלי הטריד אותי מינית.. אני לא יודע אם זה קשור, אבל המקרה קרה בגיל 10 , ובגיל 16 הבנתי שאני נמשך לגברים וקיימתי מערכות יחסים עם גברים.. , אני חייב לציין שההרגשה שלי היא הרגשה של החמצה בכל מה שקשור לבחורות, אני מרגיש כאילו לא נסיתי מספיק בכדי להחליט שאני לחלוטין הומוסקסואל... , ואני לא חש דברים טובים כשאני יוצר קשרים עם בחורות... אני מרגיש כאילו אני מזייף משהו, כאילו זה לא אמיתי... למרות שבפנים בפנים אני מאד רוצה לבנות מערכת יחסים מסוימת עם אישה... היתה לי בעבר, בגיל 17 חברה במשך שנה וחצי ... , אני מרגיש כאילו כרגע אני באמת בצומת דרכים, השתחררתי מהצבא, לא התאימה לי המסגרת הצבאית, הרגשתי שאחרי ההתקף הפסיכוטי שקרה אגב בצבא, מציתי את הצבא, והשתחררתי.. , אני חושש אם לספר לבנות שאיתי בעובדה על היותי הומוסקסואל או שמא להתקרב אליהן וליצור איתן מערכות יחסים מסוימות.. אני לא יודע מה להרגיש, אני כרגע עוד על עצמי, יחד עם הפסיכולוגית שלי במקביל על הבטחון העצמי ועל כמה שזה חשוב לא להתייחס למה אחרים חושבים .. כמה שזה תפל, אני מודע לכך .. אבל לא מפנים , אשמח לקבל תשובות, אייל.

שלום אייל, זו באמת הרגשה של צומת, אבל לאו דווקא צומת מהסוג שחייבים לבחור בו ימינה או שמאלה ומהר... אלא יותר צומת מהסוג בו משתהים, ומסתכלים, והולכים בכל מיני כיוונים וחוזרים לאחור ושוב קדימה... הייתי רוצה שתיתן לעצמך זמן להבין כל מיני דברים שקרו, ואת ההשלכות שהיו לכך על חייך. בינתיים, אולי תוכל לשמור על איזו "אי-ידיעה", בה אינך חייב לדעת עכשיו אם אתה "לחלוטין הומוסקסואל". לא קל לחיות עם עמימות כזו, אך מצד שני נפתחות בכך כל מיני אפשרויות, להכיר אנשים (גברים ונשים) בקצב שלך ולראות מה קורה... בהצלחה, אורנה

שלום אורנה,אני מקוה שעוד אספיק ל"משמרת" שלך.אני בעצם כמו מישהו שעומד להתעלף ומחפש מישהו שיחזיק אותו, או ילד שצריך לסדר את החדר אבל לא יודע במה להתחיל..אני לא יודעת באיזה מילים להשתמש...אין לי כוחות.אני בטיפול שנתיים.בהתחלה היה נח-כי קראו לזה חרדה...וידעתי מה ה"מחלה",אחריה היו כל מיני דברים נוספים.התמסרתי.נכנעתי.שקעתי.צמחתי.אבל עכשיו שוב הכל גדול כמו הר געש.אני עושה דברים שכביכול עושים אותי למתפקדת ופרודוקטיבית,אבל הכל קשה,בלגן גדול,נדמה לי שלא נועדתי לחיים האלה-והם לא לי.ואני לא רוצה להרגיש ככה.אני צריכה להיות מאושרת אני ברת מזל ואני לא שם.יש בי אש לא טובה שמכלה אותי.אני רוצה לשאול אותך משהו במייל.אפשרי? אני צריכה להיות יותר ברורה וזה בעייתי בפורום.אבל אני צריכה עזרה דחופה.

שלום ויק, אני מצטערת שלא יכולתי להיות זמינה אתמול בערב. וודאי שאת יכולה לכתוב למייל האישי. בוקר טוב, אורנה

היום במקרה פגשתי את הפסיכולוגית שלי בסופר פארם הייתי עם אמא וזו היתה הפעם הראשונה שהן נפגשו אחרי ארבע וחצי שנים שאני בטיפול. ברגע אחד מצאתי את עצמי בין שתי הנשים החשובות בחיים שלי. אמרתי לה שזו אמא והיא הציגה את עצמה בשמה. ואז אמא אמרה שהיא רוצה להגיד לה רק מילה אחת "תודה" והפסיכולוגית חייכה ואמרה שאנחנו מאוד דומות ושרואים שזו אמא שלי. היא היתה כל כך חמודה נראה לי שהפסקתי לנשום איזו סיטואציה משונה. אף פעם לא ראיתי אותה ככה סתם ואף פעם הן לא ראו אחת את השנייה זה היה קצת מביך. היא שאלה איך היה אתמול (כי נכנסתי אתמול למעונות) ואם החדר יפה ... כל כך מוזר וכל כך מרגש.

הי רשת, אכן, כל כך מוזר וכל כך מרגש. כתבת: "היא היתה כל כך חמודה, נראה לי שהפסקתי לנשום...", ואני חשבתי עד כמה את היית שם חמודה. עומדת בין שתי הנשים החשובות בחייך, יודעות ולא-יודעות זו את זו, נוגעות ולא-נוגעות זו בזו דרכך, כל אחת מהן נושאת בליבה את החיוך הראשון שלך, הדמעה הראשונה, המילה הראשונה, וגם את הצעדים שלך קדימה... אז איך החדר במעונות? חיבוקים לכבוד ההתחלה החדשה, אורנה

היי אורנה, אני עדיין מנסה להתאושש מהמפגש הזה... זה היה לי מאוד עוצמתי. וזה באמת זה... הנוגעות לא נוגעות, וכל מה שכל אחת מהן יודעת עלי. הייתי חמודה? אני לא יודעת... הייתי בעיקר נרגשת ולא לגמרי נושמת :-) החדר במעונות בסדר, עוד לא מרגישה שהוא שלי... ביום ראשון אסע אארגן לי את הכל ואני מקווה שלאט לאט זה יהפוך לסוג של בית. זה מוזר לגור במעונות ולהיות עם אנשים בני גילי בערך... ועוד יותר מוזר לחשוב על עצמי כסטודנטית. שבת שלום, רשת

הי אז ככה:זאת אני ששאלתי איך לשמח חבר בכל אופן הצטערתי על הרגע שעשיתי זאת זה הולך ככה: הכנתי ארוחה ספגטי עם קישואים וחזה עוף ברוטב צילי מתוק וסלט ואגוזי מלך עכשיו בואו נגיד שמעולם לא בישלתי ויצא נחמד אבל הוא הגיב בצורה מגעילה כלומר חזר מהעבודה כלו עושה לי טובה שהוא אומר לי שלום ואז עוד לפני שהוא טעם ישר העביר ביקורת שזה לא נראה טוב כי הוא מבין קצת בבישולים ובכן זה לא היה כמו שתכננתי נתן לי הרגשה מגעילה הוא לא מתנהג כמו פעם ואני בינתיים נקרעת מבפנים על ההרגשה הזאת שהוא נותן עד שנקשרתי לוקח לי הרבה זמן,ובכן לאחר מכן הוא הלך לספה ועשה לי טובה שהוא מדבר איתי ואז הוא כזה עצם את העיניים ופשוט הלכתי כי הוא די נרדם והוא לא ממש רוצה כנראה לשתף אותי במה שעובר עליו אולי כל מה שהוא הרגיש כלפיי נמחק אבל למה להשאיר בנאדם תלוי באויר אתה לא רוצה תגיד בקיצור עבר עליי ערב מתסכל ביותר! אשמח לכל נחמה קטנה שתוכל לעודד אותי שתהיה שבת שלום!

שני יקרה , מנסיון זה לא שווה את המאמץ אל תחכי שהוא יפסיק להשאיר אותך תלויה באויר תחתכי את החבל בעצמך יהיה קשה (אולי) אבל בסופו של דבר מגיע לך יותר..

שלום שני, נשמע שהיית מלאת רצון טוב והשקעת בערב ההוא את מיטב המאמצים, ואילו הוא לא הגיב בחמימות כלל וכלל... אני לא יכולה לדעת מה היו הסיבות שהניעו אותו לנהוג כך, אך נראה לי שבמקום לנסות לנחש כדאי להתחיל לדבר... שני, את לא חייבת לחכות עד שהוא ידבר, אלא את יכולה ליזום בעצמך שיחה גלוייה על הדברים. בהצלחה, אורנה

האנונימיות של הפורום היא אחד מיתרונותיו הבולטים, והיא מאפשרת חופש ביטוי וגילוי לב. לצערנו, יש אנשים שבוחרים להשתמש בבמה שלנו כדי להשתלח באנשים אחרים או כדי לפרוק זעם ועלבון. לא נוכל לאפשר סגנון גס ופוגעני, הן כלפי משתתפי הפורום והן כלפי מנהליו. לכן, מי שמרגיש שהתנהלות הפורום אינה תואמת את ציפיותיו, מוזמן לפסוח עלינו, ואנחנו מבטיחים לא להיעלב. תודה.

אבל מה עם הפינק פלויד? לומשנה... העיקר שהמסר הועבר... לילה טוב, תודה תודה תודה

את יודעת ליאת שלבקשה שלך יש שני צדדים. כאמור המדיה היא אנונימית והאח הגדול (או שמה האחות?) הצביע/ה על האפשרות הזאת מאוד יפה. לכן, מי שמרגיש שהתנהלות ההודעות אינה תואמת את ציפיותיו, מוזמן לפסוח עליהן, ואנחנו מבטיחים לא להיעלב.

למרות מאמץ מרוכז ואינטנסיבי להבין את דבריך, איני יודעת למה הם כיוונו. אם הם קוראים להתיר את כבודם של חברי הפורום ולעבור את גבול הטעם הטוב, לצערי נאלץ להמשיך ולמחוק. הנחייה זו עדיין מאפשרת ביקורת וביטויים של מורת רוח. את מוזמנת ליאת

לאורנה שלום. אם את זוכרת אותי מהעבר הלא מאד רחוק,אני שונאת לדבר על עצמי ,אבל אני יושבת על מצבורי ארועים וחויות שגרמו לי תופעות פיזיות כמו הקאות,שילשולים מיגרנות וכו.ואני כמעט שנה בטיפול,ובינתיםדיברתי רק על הפחד שלי מלדבר ועל אי מתן אמון.ואגב לדעתי היא מקצוענית חבל"ז,ופעם אחרונה סיפרתי לה אודות חויות ילדות שבהם אימי שהייתה הכל בשבילי שיקרה לא פעם בדברים מהותיים בלי להניד עפעף...וזה הדבר!!! שהרס אותי כמו ניתוץ האמונה בדבר שעד היום לא עירערתי אחריו,עד היום אני עדיין לא השלמתי עם זה.{והלעג הוא שהמוטו בחינוך היה לאמון וכנות..}ומלפני שבוע שדיברתי על כך לראשונה חזרתי ממוטטת,שכבתי שלושה ימים עם מיגרנות נוראיות והקאות בלי יכולת לטפל בילדתי או בבית,היום אני כבר חזרתי לעצמי אבל ראשי עדיין לא..ביקשתי הפוגה לשבוע והיא לא הסכימה ,מה אעשה,איך אחלץ מהענין.?

הילה יקרה, אני זוכרת את ההיסוס והזהירות בהם את מתנהלת בטיפול שלך, שומרת שהמגע יהיה מווסת. והנה היה מגע... וחזרת הביתה ממוטטת, ושכבת שלושה ימים עם מיגרנות והקאות, והתקשית לטפל באחרים... וזה כואב, ובו בזמן עשוי להוות הזדמנות חשובה. הזדמנות לא "להיחלץ" מהעניין, אלא לחיות ולחוות אותו במלואו, ולהבינו וללמוד ממנו. מחזיקה לך אצבעות, אורנה

הי ליאת , מה שלומך? אני שואלת אם יש והרגשות יכולים להשאר יציבים, לא תנודתיים יותר מדי , לא בעוצמות..מי שרואה אותי חזותית לא יכול לראות את פיתולי הנפש והכאב, אני גם יכולה להדחיק כאילו כלום, ורק כשאני לבד הכל צף... אין בי כוח להיות אמא, זה לא ממלא את החלל בבטן ואת החסכים ואולי הכאב שרוצה לצאת (אני מעיזה להגיד את זה ולא בטוחה שזה זה..) בטיפול השבוע היה ממש ממש גרוע, נכנסתי ולא דיברתי, כרגיל הסתכלתי עליה, איך זה שאני כל כך אוהבת אותה כשאני רואה שהיא שונאת אותי, אני פשוט יודעת שהיא לא מסמפטת אותי .. וזה נראה לי לא רלוונטי לשבת שם ולהתחיל לספר לה על מה שאני עוברת, אוקיינוס מפריד בינינו, מה זה בכלל עניינה ונראה לי מצחיק בכלל לשתף אותה... בפרט שאני מרגישה כמה אני לא ממוקמת אצלה, שהיא הרבה פעמים חסרת רגישות/ מעליבה וזה מוזר כי זה לא אמור להיות ככה. המילים שלה פוצעות אותי בעיקר בגלל המקום הכל כך גדול שיש לה אצלי, ודוקא אז אני שותקת, מתרחקת, לא יכולה להיות איתה ולא יכולה להיות בלעדיה...אני בבעיה ע נ ק י ת... וכאילו כל הבלאגן הזה שאני נמצאת בו , כאילו אין לה חלק בו ואז אני לבד לבד והבדידות מתחדדת . .. ודוקא מולה אני עוד יותר שותקת..והנושאים שאני כן התחלתי לדבר עליהם, נושאים מגיעים וקשים, שממש בא לי להקיא , בא לי להקיא הכל, נמאס לי , נגמר לי להיות ילדה קטנה מולה, אני לא מצליחה להיות אישה מולה וזה עוד יותר מחליש אותי ונותן לה כוח, ועוד יותר מפיל את רוחי וכוחי שאיני שווה לה, אני מרגישה נחותה ונלעגת מהמצב אליו הגעתי...ואני צריכה לתפקד בחיים היומיומיים שלי, ואין לי כוח להיות אמא ואישה, אני רק רוצה שיטפלו בי, אני רוצה שיטפלו בי, הכל יוצא בשצף והעצב מתחדד על כל החסכים שלא התמלאו, ומה יקרה להם עכשיו, כי מולה אני ממש לא יכולה.. אז אני נשארת לבד תקועה עם כל זה, פשוט תקועה...

זה מוזר כי הולכים לשתף ובסוף שותקים והבדידות רק מתעצמת. זה מאוד קשה להיות לבד אז אם עוזר אני איתך. בא לי לומר לך תעזבי, אם אין בה רגישות לא להשאיר אותך לבד, אז את צריכה מישהי טובה יותר.

לא, היא מדהימה ומקסימה ומאד רגישה, אני פשוט לא מבינה מה קורה לי שמה ואיזה מסרים אני מקבלת ממנה

ניבה יקרה, פנית לליאת, אך מאחר וזה היום "שלי" אני רוצה לשתף אותך בתחושות שהתעוררו אצלי כשקראתי את הודעתך (ואת יודעת שאם תרצי לשמוע גם מליאת תוכלי לכתוב שוב ביום שני). קראתי מה שכתבת בהתרגשות גדולה. אני חושבת שהצלחת לנסח משהו שמטופלים ומטפלים מרגישים לא מעט פעמים, אבל הוא חמקמק וקשה לניסוח. משהו במורכבות של הקשר, בהיותו מיטיב-מכאיב בו זמנית, בבדידות שאפשר להרגיש דווקא בתוך היחד, בקושי לייצב את הדברים כך שלא יצטרכו לעמוד לבחינה בכל פעם מחדש. אני יודעת שהכאב יכול להיות עצום, ולפעמים מתחשק לברוח הרחק, ובו בזמן אני מאחלת לך את האפשרות לדבר איתה את כל זה - פעם ועוד פעם, במין מחזור איטי של גדילה. בטיפול יש הזדמנות לתת לכל זה מילים, לשים מילים במקום של ההתנהגויות והבריחות וההקאות... אני שולחת לך כוח, אורנה

שלום...אני רוצה חיבוק לא סתם כזה כאלה סתם אני מקבל הרבה..עדיף מבחורה...עדיף מבחורה אוהבת...בעיקר אחת כזו שאכפת לה...אחת שרואים ניצוץ של חיבה בעיניה.....מאחת שמחבקת עם המון אהבה.....אחת שתרטיט את הגוף ותעביר בי צמרמורת של חום אנושי....מאחת שתיתן לי להיות אני ולבכות על כתפה ללא חשש וללא בושה...מאחת שאוכל להיות גלוי ואמיתי להיות חשוף ולהתערטל נפשית(אולי גם פיסית(: )....מאחת שתהיה מסוגלת ללחוש באוזני את המילים אני אוהבת אותך ........ לכל המחבקים והמחבקות כאן בפורום זה חיבוק אמיתי כנה ואוהב אין מה לעשות כזה אני רוצה...

אני קוראת אותך כבר הרבה זמן, אני שולחת לך חיבוק אחד כפי שביקשת וחיבוק שני על המילים הכל כל יפות שמעבירות כל כך הרבה...חיבוק ענק

שלום MR BLUE, איזו בקשה מתוקה, אמיתית ונוגעת ללב... שפע חיבוקים, אורנה

שלום רב, אני נשואה, היה לי עד לא מזמן קשר עם גבר נשוי , שהיתי מגדירה אותו בין קשר רגשי לבין סטוץ. התחלתי את הקשר עם הרבה חששות מתוך ידיעה שזה לא רציני ומצד שני מתוך צורך פיזי ונפשי ומעל לכל היו לי קונפליקטים רבים הקשורים לעצם הבגידה . מתוך מודעות עצמית, היה בי צד שלא רצה להכנס לקשר היות שידעתי שאני מאוד נקשרת וקשה לי להתיר קשר למרות שידעתי מראש שאין לקשר משמעות ארוכת טווח בחיי. הבעיה הנוכחית שלי כרגע, שפתחתי תלות בקשר ומן צורך כפייתי לדעת בכל רגע ורגע היכן נמצא הגבר, שלכאורה השארנו את הקשר פתוח, ללא התחייבות. אני חושבת שמאוד נקשרתי לאדם וההקשרות הזה לא מובילה לשום מקום, ההפך, רק לדחייה ולאכזבה גדולה יותר. אני רוצה להדגיש ששנינו נכנסנו לקשר מתוך החלטה לשמור על המסגרות המשפחתיות בהן אנחנו נתונים. אני מנסה להעסיק את עצמי בדברים אחרים, אלא שבסופו של דבר אני מוצאת עצמי חוזרת אליו. בברכה זו שעובדת טלטלה

http://www.youtube.com/watch?v=R34RPJ0uNxs

שלום טלטלה, קשר שממוקם בין סטוץ לבין קשר רגשי נשמע לי בחירה מבלבלת... לפעמים אנחנו עסוקים מאוד בלחשוב על משהו שאינו אפשרי, במקום לחשוב על מה שצריך ואפשר לעשות בחיינו. זה קצת כמו לומר שהחשיבה "הכפייתית" על משהו מסוים, ממלאת אותנו כל-כך ומהווה "עבודה" קשה כל-כך, עד שאפשר לא לחשוב על דברים אחרים. אני מציעה כן לנסות לחשוב על הדברים האחרים. על מה שחסר בבית והוביל אותך החוצה, על הבחירה הספציפית ב"חוץ" כזה, שמראש לא יכול להפוך למשמעותי, וכן הלאה. כתמיד, אני ממליצה לבנות לעצמך מרחב רגשי להתבוננות ולתהייה בליווי של פסיכולוג/ית קליני/ת. בתקווה להקלה, אורנה

שלום,ליאת.המשך שבוע נעים ולילה טוב.תודה על השתתפותך בבחויה שלי,תגובתך חממה לי את הלב!במישקל אנחנו עולים(מקווה שאת החלק שלי בתהליך העליה סימתי)אוכלים-בוכים,שוב אוכלים ושוב בוכים.מדי פעם אני מצליחה להתחלף עם בעלי וקצת לשון.לגבי הלידה,הגעתי לפני יום כיפור עם ביטחון מלא שישלחו אותי הביתה(הרב אמר לנסוע כששמע על איך אני מרגישה).הרגשתי לחץ קצת ובחילה,התעצבנתי נורא אבל אם הרב אמר אין מה לעשות,אירגנתי את הילדים,שלחנו אותם לחברים ונסענו.לאפתעתי קיבלו אותי ישר לחדר לידה,תוך כידי חצי שעה התחילו צירים חזקים כל כמה דקות גם באפתעה,נורא ניבהלתי מהעוצמה ולא יכולתי לזוז.לפני זה חשבתי שאני הולכת ללדת ללא צירים הפעם.קיבלתי הרדמה אולי כחצי שעה אחרי שהתחילו הצרים,נרגעתי ונירדמתי עד שבאה המילדת ואמרה שהגיע זמן ללדת.לחצתי פעמיים ונולד בני.בעלי כבר הלך להתפלל "כל נידרי" ולכן ראה אותנו רק במחלקה אחרי תפילות ערב יום כיפור.טוב שנסענו לפני תחילת החג כי בכיפור עצמו היתי מחקה עד רגע אחרון כדי להית בטוחה שזה זה ולהזמין אמבולנס.תודה לקוב"ה שסידר את כל העיניינים בצורה כל כך חכמה.זהו,מקווה לשון קצת עד שהוא יתעורר...תקופה של עייפות,אושר,עצבים ושינויים...תינוק מביא ברכה לבית,כל הסדרים משתנים ומתחדשים.כל הרגשות,מחשבות והתרחשויות כל כך אמביוולנטיים...העיקר שמסיבות טובות ולטובה.:-))

חני יקרה, איזה סיפור חגיגי ! איזו דרך נהדרת לסיים את ימי התורנות שלי ! מקווה שלאט לאט העייפות תתחלף ברעננות ונמרצות. שהמשפחה שלכם תתארגן במהירות סביב התינוק החדש, וכל אחד יימצא את מקומו ואת ייעודו במשפחה ובכלל. כל הכבוד לרב שלך, שידע לראות את הנולד (יצא לי יפה, תודי!) בזמן, ושבזכותו לא נסעת לביה"ח בנוהל חירום. נצלי את רגעי השקט הנדירים למנוחה והתרגעות, ובואי לבקר כשיהיה לך זמן. נשמח לשמוע וללוות אותך גם בשמחות הבאות. ליל מנוחה ליאת

היי אורנה/ליאת, מה שלומכן? :-) למרות שהפסיכולוגית שלי נפלאה, יש משהו שקצת מתסכל אותי בטיפול... וזה לא קשור אליה, אלא אליי... בד"כ אני מכינה לי נושאים שעליהם ארצה לדבר בפגישה ובד"כ אנחנו לא מגיעות לנושאים האלה... ויש דברים שאני נורא רוצה שהיא תדע או דברים שאני נורא רוצה לפתור או דברים שהם דחופים (ואז אני צריכה להחליט לבד)... בתחילת הפגישה יש תמיד את השקט הזה, אז אני מנסה לסלק אותו והיא משתפת פעולה :-) אבל אז אנחנו מתחילות להתפזר לכיוונים אחרים... יש לך עצות? תודה, רותם

שלום רותם, בדיוק בגלל בעיות כאלה המציאו את הנייר והעיפרון. נסי לרשום במהלך השבוע או לפני הפגישה את הדברים עליהם תרצי לדבר, ולהביא אל החדר את מה שכתבת. דרך אפשרית אחרת, היא להניח לשקט לבוא. השקט של תחילת טיפול הוא כמו 'דקת דומיה', המציינת כניסתו של מצב חדש, מצב של התבוננות מהורהרת פנימה, אל תוך עצמנו. מתוך השקט הזה, יעלו - יש להניח - התכנים המעסיקים אותך באמת. כמו שכבר נאמר כאן בעבר, יש דברים שאינם מגיחים החוצה, אלא כשיש שקט... נסי ותהני... בהצלחה ליאת

תודה ליאת, אני זוכרת מה אני רוצה לומר, אבל שם זה לא יוצא... ואני לא אביא לה לקרוא את הדברים. יש לי נסיון לא טוב עם זה (מטיפול קודם). אני שונאת את השקט! מביך לי מידיי... אורנה, אם יש לך מה להוסיף, אני אשמח תודה, רותם

שלום, איך אוכל להסביר לבני בן השנתיים ו 8 חודשים שסבתו נפטרה? אתמול חמתי נפטרה, ובמשך השבוע אקח את בני לבקר את אבא שלו שיושב שבעה בבית הוריו, כשבני יכנס איתי לבית ברור לי שהוא ישאל- איפה סבתא? איך אוכל להסביר לו את המצב בצורה הכי פשוטה שתהיה מובנת לו ולא תשאיר צלקות? הגננת הציעה להסביר לו ש-"סבתא עלתה לשמיים..." אז מה יקרה כשאני אשאל אותו כהרגלי- "כמה אמא אוהבת אותך?" והוא יענה "עד השמיים"? בקיצור, ההסבר הזה לא נראה לי רלוונטי. יש לך אולי הצעות אחרות?

שלום ליטל, אני משתתפת בצערכם על מותה של סבתא. את צודקת מאד כשאת אומרת ש"עלתה לשמים" אינו הסבר מניח את הדעת עבור ילד קטן. במקומך, הייתי אומרת בפשטות שסבתא מתה. איני יודעת ממה היא נפטרה ובת כמה היא הייתה, אבל אפשר לומר שהיא הייתה אישה מבוגרת, ולצרף הסבר קצר וענייני על סיבת מותה ("הייתה חולה ועכשיו כבר לא כואב לה" או "קיבלה התקף לב ומתה", וכד'). תוכלי להוסיף ולומר ש"כולנו נורא עצובים ואפילו בוכים, אבל אנחנו נתגבר כי אהבנו את סבתא ותמיד נזכור אותה. עכשיו, כשנלך לבית של סבתא, היא כבר לא תהיה שם". אם הוא ישאל איפה היא, תוכלי להשיב בקצרה "בבית הקברות". בגיל שנתיים וחצי, יש להניח שהסברים אלה יספיקו. נסי לא להכביר מידע מיותר, ולראות אם יהיו שאלות נוספות. בהתאם לשאלות תוכלי לראות מה מעסיק אותו ולהשיב בהתאם. ילדים בגיל זה הם מאד קונקרטיים, ודיבורים על עלייה לשמיים, גן עדן, או כל הסבר מופשט אחר אכן אינם אומרים להם הרבה. דווקא בגלל הקונקרטיות, תוכלי להישאר בתחום המנהגים, ולהסביר שהשבוע כל המשפחה יושבת יחד בבית של סבא וסבתא, שנעים להיות ביחד כשעצובים, שאולי אבא יהיה עצוב במיוחד כי סבתא הייתה אמא שלו, שאבא אולי יגדל זקן בחודש הקרוב כי זה מה שעושים כשעצוב לנו על מישהו אהוב שמת, שאבא אולי יחבוש כיפה (אם אינו עושה כך בדר"כ) ויתפלל, וכיוצא באלה הסברים לסוגיות שוודאי יעניינו אותו יותר מגורל נשמתה של סבתא. תוכלי להציע לו לצייר ציור לאבא (או לסבא, או לשניהם) כדי לעודד אותו. כאשר אנו נוקטים בדרך זו, הילד מרגיש שותף לחוויה משפחתית משמעותית, ואינו מרגיש שמשהו אפל ונורא מתרחש מאחורי גבו. אם יהיו לך שאלות נוספות במהלך השבוע, את מוזמנת לפנות שוב. מאחלת לכולכם הרבה בריאות, ושלא תדעו עוד צער. ליאת

שלום אילנית איני אמנם מתיימר להחליף את בעלי המקצוע ,אבל כ"פרוד " טרי (כבר שנה אני מחוץ לבית),אני מאוד מבין את הרגשתך.גם לי היו בזמן האחרון (יותר)מידיי אכזבות וכשלונותעם בנות שהכרתי ואיני יודע מדוע ? מה לא עשיתי טוב? אולי בגלל שאני "שמנמן" הן לא רצו אותי ?ולמה רק על החיצוניות מסתכלים ? מה עם ה"פנימיות" שלנו כבני אדם ?!........ אולי בא לך להכיר אותי ? מאיפה את ? וכן,גם אני איני מושלם ...ולא מסוגל "לפסוח" על השאלה של "איך את נראית ?" ביי,אלפונסו

נשמח לשמוע אם נולדה לנו אהבה חדשה בפורום. הזוג הראשון שיתחתן באמצעותנו, יקבל חברות כבוד בפורום לכל החיים. שיהיה במזל ליאת

ליאת אני רואה שאת לא כאן...מקווה שהכל בסדר אצלך...אולי את בכלל בחלום העשירי:) אתמול ליאת נסעתי בכביש החוף בנתיב הימני(נהגת לתפארת:) במהירות של כ120 קמ"ש(בהנחה שאין מ?ניאקים) לפתע רכב מהנתיב השמאלי חתך אותי(בטח נהגת:)לנתיב הימני והתחלתי לבלום, ראיתי שהרכב מתקרב אלי במהירות אז תוך כדי בלימה ירדתי לשוליים(שוליים לא גבוהים) והרכב השני גם כן ירד לשוליים(אדיוט!)...לא הספקתי בכלל לצפצף רק לבלום בחוזקה(בלימה שמשאירה פס שחור על הכביש, אפילו שמעתי:) זה היה בערב, אחרי שהייתי אצל הפסיכולוגית...הבטחתי לעצמי שאם אקבל אבחנה כזו עדיף לי למות...ובכל זאת בלמתי...אם לא הייתי בולמת אני מאמינה שברגעים אלו הייתי בעולם הבא...חשבתי על זה רק בדיעבד...לעיתים אני לא יודעת לגבי ההפרעה אם אלו דברים שבאמת מאפיינים אותי או שמרוב הקריאות הרבות עליה זה הפך להיות כנבואה שמגשימה את עצמה...מה דעתך? אני רשמתי לך למטה..פשוט מאסתי בכינוי הזה, יש לך כינוי משודרג?

שלום אין כינוי, מוזר. כל כך רצית לקבל אבחנה, כל כך היית בטוחה שאת יודעת מה יש לך, ופתאום - זה מסעיר אותך נורא, נופל עליך כרעם ביום בהיר, מפיל אותך לשוליים. צר לי שגם עכשיו אין לי כל דעה לגבי האבחנה שקיבלת. זה משאיר אותי שוות-נפש. מה שקורה לך בכביש, לעומת זאת, מדאיג הרבה יותר. נסיעה במהירות של 120 קמ"ש, ועוד של אדם גבולי (סתם...סתם...) אינה יפה לבריאות. בעניין השם - גם לנו יעזור אם כבר תתקבעי על משהו. מגיע לך משהו יותר טוב מ'אין כינוי'. אל תשכחי לעדכן אותנו. ליאת

אני אלמנה כבת 60.בעבר בהיותי עדיין נשואה קיימתי מערכת יחסים מחוץ לנישואים עם גבר נשוי בן גילי במשך שלושים שנה, שנינו היינו כבני 30.גם אחרי שהתאלמנתי מבעלי, הקשר עם הגבר הנשוי נמשך. לפני כחודשיים נפרד ממני בן הזוג הוותיק בטענה שאין לו יותר צורך בקשר עמי.הדבר שבר אותי נפשית ומפריע לי בתפקוד היומי,עד שנזקקתי לעזרה נפשית וקיבלתי תרופה נוגדת דיכאון. במשך 3 חודשים שאני נותלת אותה ללא הטבה רבה,ואני בתחושה של אובדן קשה.מה גם שבאחד הימים הבחנתי בבן הזוג שלי ברחוב כשהוא מלווה באשה אחרת,שהיא איננה אשתו.וזה העצים את תחושת התסכול שלי.בשיחה קצרה שקיימתי עמו לאחר שנפרדנו והסברתי לו את מצוקתי הוא אמר לי,כדאי שתמצאי לך גבר אחר . קשר רומנטי נפלא שנמשך 30 שנה נקטע ביוזמתו. ולכן, אבקש את דעתך המלומדת איך מנהלים חיים נורמליים עכשיו? בכבוד רב חגית. נ.ב אני נוהגת לצלצל לו מדי פעם כדי לשמוע את קולו ולבדוק אולי חל שינוי בהחלטתו, אך הוא דוחה אותי.

שלום רב לך, אכן , לב שבור זו מכה קשה, לעיתים קשה מאוד אבל אין ברירה צריך למצוא דרכים להתגבר ולהמשיך לחיות. הרי אין דרך להחזיר את הגלגל לאחור ולהחזיר את הגבר אלייך , ועצתו למצוא לך גבר אחר היתה נכונה גם אם הדבר קשה לך כרגע. לא מציע לך להמשיך להתקשר אליו כי הדבר רק יעצים את כאב הפרידה ויוסיף לתחושת הדיכאון שלך. עדיף שתמצאי לך עיסוקים לשעות הפנאי שישכיחו ממך את המחשבות עליו ועל הפרידה. אני יודע שקל לייעץ מרחוק בדברים כאלה וקשה מאוד לבצע. יתכן גם שאת זקוקה לטיפול פסיכולוגי קצר מועד, כלומר מספר פגישות בהן תוכלי לשוחח ולפרוק את מה שרובץ על ליבך ולקבל כמה תובנות על מצבך ועל הדרכים לשפר את הרגשתך ולפתוח פרק חדש בחייך. כל טוב ובהצלחה.

שלום שרה, אני נוטה להסכים עם שאול, ולהמליץ לך על התמקדות בשיקום ובהתגברות על האובדן. רומן של שלושים שנה אינו דבר של מה בכך, וככל הנראה היה לו תפקיד קריטי בחיי שניכם. יתכן שמות בעלך הפר את שיווי המשקל הזוגי ביניכם, ושינה את ציפיותייך מן הקשר. הוא הגיב בסיום הקשר, ולא נותר לך אלא לקבל עובדה זו. החלל שנפער בחייך הכפיל את עצמו בבת אחת, ולפיכך המשימה שלך כבדה ומחייבת יותר. נסי להעסיק את עצמך בכל דרך אפשרית, להרחיב את המעגלים החברתיים שלך, ולא להחמיץ שום הזדמנות להנאה ועניין. אפילו בכוח. מאחלת לך הקלה מהירה ליאת

האם הפסיכולוג/ית שלכם מחמיא/ה לכם באיזשהו אופן?

דני, מקווה ששאלתך לא תישאר מיותמת לאורך זמן... יש סיבה מיוחדת לשאלתך? ליאת

זה קרה אולי פעם או פעמיים וזה היה מאד מביך. פעם אחת זו היתה מחמאה על מראה חיצוני (שהשתנה). פעם אחרת קיבלתי מחמאה על משהו שעשיתי (לא בטיפול, אלא בחיים). ברמת המחמאה ליכולות שלי. ממש לא הרגיש לי נוח (אבל ככה זה אצלי בכלל עם מחמאות...) ואצלך?

למרות שאני כותב בשם בדוי אני מרגיש שקוף וחשוף, אבל מבין שזה לא ממש הגיוני. מה יכולה להיות הסיבה?

שלום גדי, אני מניחה שיהיה קשה לשכנע אותך לכתוב על עצמך מעט יותר, כי עדיין אינך מרגיש בטוח כאן. לפעמים, הן בשל גורמים אישיותיים והן בשל גורמים סביבתיים או משפחתיים, אנשים חשים שהמרחב האישי שלהם פרוץ וחדיר מכפי שהיו רוצים. אם תהיה עמנו מעט יותר, תתוודע אל המדיום הזה, יתכן שהחששות שלך יתפוגגו, ותרשה לעצמך מעט יותר חשיפה. כך תוכל להנות מיתרונותינו כאוזן קשבת מבלי להרגיש ש"רואים לך". אתה תמיד מוזמן :-)) ליאת

שלום ביקרתי בעבר באתר עם שאלות בנוגע לזוגיות, בשבוע הבא ימלאו לי 35 ואני בטיפול כבר זמן רב, מנסה ללמוד את "הסוד" לזוגיות, יצאתי בעבר לאינספור בליינדייטים ונחתי בשנה האחרונה על מנת להכיר טוב יותר את עצמי ואת דפוסי ההתנהגות שלי, אני רוצה לחזור להכרויות, אני מקווה שכעת אני מבינה יותר, לפני יציאתי הייתי רוצה לשמוע טיפים, אני מעריכה את עצמי כיום, ומקוה שאוכל להבדיל בין טוב לרע ולא לאבד את עצמי כי "אני רוצה להיות בזוגיות כי הגיע הזמן!" עיזרו לי.... אילנית

שלום אילנית, מאחר ואת בטיפול, יש להניח שהפן הפסיכולוגי 'מכוסה'. אולי יהיו למשתתפי הפורום 'טיפים' חבריים לקראת החזרה אל עולם המפגשים הרומנטיים. הטיפ הכי חשוב שאני יכולה לחשוב עליו כרגע, הוא זה - בואי אל כל מפגש בינאישי מתוך קבלה שלווה שלך את עצמך. כאשר אנחנו משדרים שקט וביטחון פנימי, הדברים קורנים החוצה, וקצת מדבקים. אני מאחלת לך מפגשים מסעירים ומרתקים, שיקדמו אותך אל הזוגיות הטובה לה את מחכה. בהצלחה ליאת

אבקש לדעת מהיא התסמונת ומה ההבדל בינה לבין תסמונת מינכהאוזן. כמו כן האם יש דרך לאבחן ולטפל בתסמונת? האם פסיכולוג יוכל לאבחן את התסמונת מפגישות עם המטופל בלבד? תודה מראש.

שלום רעות, malingering היא העמדת פנים והתחזות, שמטרתה *המודעת* היא השגת רווח ממשי כגון פיצוי כספי, אחוזי נכות, התחמקות מהעמדה לדין, שחרור מחובת שרות בצבא, וכד'. גם בתסמונת מינכאוזן החולה ממציא, מחמיר או מגזים סימני מחלה, אבל מתוך משאלה *לא מודעת* להיות חולה, כדי לזכות בתשומת לב רפואית רבה. בדר"כ, הלוקים בתסמונת מינכאוזן יסכימו לעבור טיפולים ובדיקות קשות וחודרניות, כולל ניתוח, בעוד המתחזים יתנגדו לכך. ההאבחנה המבדלת של הפרעות אלה ודומותיהן אינה פשוטה כלל ועיקר. הטיפול בהפרעת מינכאוזן ובהפרעות דומות מניח שבבסיס התופעה עומדת הפרעת אישיות. הטיפול יכלול, אם כך, פסיכותראפיה עם או בלי טיפול תרופתי (הרגעה או SSRI). בברכה ליאת