פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לפני 3 שנים חליתי בלוקמיה וטופלתי בטיפול י כימותרפיה שגרמה לנסיגת המחלה(וחבל-כך אני מרגיש כעת). מאז חיי אינם חיים,אני כל הזמן מחליף תרופות (בהמלצת רופאים שהם כמובן יודעים הכל הכי טוב..).חודש לאחר ששבתי לעבודה והבייתה מהאישפוז בגין הלוקמיה,התחלתי להרגיש תחושות דיכאוניות והפסקתי לתפקד כרגיל,הן בעבודה(הייתי "מבריז" חופשי) והן בביית(כגון,להתחמק מלקחת את הילד הקטן לגן ו/או אי -עשייה של שאר החובות שהיו מוטלות עלי).לתקופה של כ-14 חודשים הייתי מאוזןעם טיפול ברסיטל 40 מ"ג ליום והרופאים חושבים שהייתי אז במאניה.ואז,עקב עלייה במישקל וקשיים בתפקוד מיני החלטתי שצריך לעשות משהו.פניתי לרופאת המשפחה, שהמליצה לי על פרוזק.מס' ימים לאחר נטילתו,התחלתי להשתולל בביית ולא ללכת לעבודה,הייתי פשוט יללן ובלתי ניסבל.החלפתי לציפרלקס וגם זה לא עזר.הלכתי פעמיים(כל ביקור 1200 ש'!)לפרו' וייצמן שאמר לי שמבחינתו אין מניה לחזור ל"רסיטל" ,אבל זה כמו פיאט מול מרצדס(הכוונה לציפרלקס).עקב כל הבלגן הזה,אישתי עזבה אותי ואושפזתי לשנה בבית חולים גהה במחלקה סגורה כשגם שם כל כמה שבועות/חודשים "מנסים על השפן" תרופות אחרות ו/או יותר טובות.(גם) שם ניסיתי(כן,בבית החולים) להתאבד מס' פעמים ותמיד תפסו אותי - וחבל לצערי באותה תקופה גם הפסקתי את תקפקיד הרגיל בעבודה,תפקיד שנילוו אליו הטבות כגון רכב,נסיעות לכנסים בחו"ל וכו'. ).מאז חיי אינם חיי.הלכתי לאין ספור מתקשרים,אסטרולוגים,נומרולוגים ו"להבדיל" פסיכיאטריים ו/או כל מיני מומחים בתחומים שונים ומגוונים ומאומה לא היטיב את מצבי ,אלא רק את מצבם הכלכלי של אלו שפניתי אליהם.. .איבדתי את הקשר שלי עם הילדים(בהיעדר קשר עם אישתי הם לא שויים,את חיי ה"קודמים" ואיני יכול להשיבם.יש רצון ללכת לישון ולא להתעורר.ההורים שלי כבר עייפו ממני ואינם מסוגלים להבין אותי ו/או לעזוב אותי לנפשי.אבא שלי אפילו אמר לי שאם אפנה לתוכניות טלויזייה בענייני הוא ינתק איתי קשר והוא בהחלט מתכוון לזה.אמא שלי פשוט אומרת לי ש"אתה לא רוצה" ואבא עוד מוסיף ש"אתה פשוט עצלן". מה ללעשות ?אילו עצות אתם נותניםך לי ? אני משווע לעזרה/תמיכה/סיוע בדחיפות ובאהבה רבה נא הוכיחו לי כי יש לי פתרון.כל מה שאני רוצה (ואני יודע שכעת זה לא ריאלי)זה לשוב הבייתה ולמה שהייתי קודם-איך עושים את זה?? גירסא להדפסהשלח לחברים

שלום אלפונסו, ראשית, שמחתי לשמוע שאתה בריא ושלם, ושניצחת את מחלת הלוקמיה. זהו מסר חשוב ומעודד עבור אנשים רבים. כמו שקורה לפעמים, לאחר הניצחון בקרב על הבריאות, מגיעים ה'ספיחים' הרגשיים, ודואגים שנהיה עסוקים נורא... אני מניחה שאם אפשר היה לחזור להיות מה שהיינו פעם, כולנו היינו מתרוצצים בעולם עם עור מתוח, ג'ינסים במידה 36 וראסטות. לרוע המזל הסידור הזה פשוט לא עובד, ואנחנו נשארים עם משאות חיינו ונדרשים להתמודד איתם הכי טוב שאפשר. אני מצליחה לדמיין איך, לאחר המחלה שלך, כאשר כולם מסביב 'חגגו' את החלמתך, נשארת בודד מאד עם החרדה, אימת המוות, הדיכאון והייאוש, שהגיעו (כאילו) באיחור, כאשר כבר היית יכול להרשות לעצמך. לא הצלחתי לשמוע, בתוך כל הטיפולים התרופתיים הרבים עליהם סיפרת, האם היה שם גם טיפול פסיכולוגי מסודר, עם דמות קבועה אחת, בעזרתה ניתן לעבד את הטראומה הקשה והאובדנים שעברת. אני חושבת שאתה צודק כשאתה אומר שאתה "משווע לעזרה/תמיכה/סיוע בדחיפות ובאהבה רבה". לזה בדיוק נועד טיפול פסיכולוגי, וזה הזמן למצוא לך פסיכולוג שיוכל להיות שם, איתך, לצד הטיפול התרופתי. למרות המשאלה לפתרון קסם מהיר, יש מצבים בהם נדרשים זמן, סבלנות והשקעה נפשית מאומצת. נדמה לי שאנשים רבים מדי נלחמו על חייך, מכדי שתשליך אותם מנגד. אתה ראוי לחיים טובים - אז צא להילחם עליהם. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

יש לי תינוקת בת שנה ו4 ויש לי שכן שגדול ממנה בשבועיים בחודשיים האחרונים הוא התחיל לנשוך אותה שמתי לב שהוא נושך את אימו ואך יש לה סימנים כחולים מהנשיכות היא מודה בזה ואומרת שזה בגלל השיניים הוא משפשף את שיניו בגופה וזה מרגיע אותו מה עלי לעשות כדי שלא ינשך את ילדתי ואיזה עיצה אוכל לתת לאמא וגם למטפלת יש להם מטפלת משותפת שראיתי שהוא נושך גם אותה גם כשהוא כועס תודה מראש עינת

שלום עינת, נשיכות הן דבר שבשגרה אצל פעוטות בגיל זה, והן מהוות, בין השאר, דרך לפורקן רגשות ותסכולים. הילד הצעיר עדיין חסר את היכולת הבשלה לוויסות תוקפנות ותסכול, ולכן במצבים טעונים יופיעו נשיכות או התפרצויות לא מאורגנות אחרות. יש מאמר מעניין בנושא, שתוכלי לקרוא בעצמך ולהדפיס אף לאמו של הנשכן השובב. http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=316 כל טוב ליאת

שלום, יש לי בעיה עם אוכל שלדעתי גובלת בהפרעה (אכילה כפייתית או משהו כזה). אני רוצה לפנות לטיפול האם עלי לחפש מטפל שמתמחה בהפרעות אכילה או שכל מטפל קליני יכול להועיל ואיך אני יכולה למצוא מטפל כזה? אני לא רוצה לפנות לקופת חולים או כל מקום ציבורי אחר לטיפול. היכן מתחילים לחפש ? תודה מראש אור.

שלום אור, אם אינך רוצה טיפול במסגרת ציבורית, מה שנותר הוא טיפול אצל פסיכולוג קליני המתמחה בהפרעות אכילה, או מכון פרטי המתמחה באותו עניין. חשוב לציין שכאשר מדובר בהפרעות אכילה, יש יתרון לצוות רב מקצועי, הכולל תזונאית, רופא/ה, פסיכולוג/ית ופסיכיאטר/ית. גוגל מחזיר עשרות קישורים לאתרים המתיימרים לתת מענה לתופעה. הקלידי "הפרעות אכילה" ותראי מה תקבלי. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, אני פשוט בעצב גדול, לא יודעת מה לעשות עם עצמי, לא מצליחה לבחור להחליט. חזרתי מחו"ל לפני כחצי שנה ומאז אני תקועה בכל תחומי החיים, אין לי כסף, אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות, אני פשוט לא מצליחה להתחבר אל עצמי בכלל. עצוב לי נורא נורא. רציתי לדעת אולי את מכירה מקום שמטפל בבריאות הנפש בחינם. אני ממש כבר לא יודעת מה לעשות, מבולבלת ועצובה, תודה שילה

שלום שילה, המצב שאת מתארת באמת נשמע לא מלבב. כדי להיחלץ מצבת התקיעות והעצב, יהיה באמת נכון להיעזר באדם נוסף מבחוץ. טיפול חינמי ניתן כיום רק במרפאות בריאות הנפש, אך הללו נמצאות כיום בפרפורי גסיסה בשל תהליך הרפורמה, המעביר את הנושא לחסותן של קופות החולים. בקופת החולים תוכלי לקבל טיפול מסובסד בעלות סבירה. גם באוניברסיטאות הגדולות ניתן לקבל טיפול טוב בעלות נמוכה יחסית, וכדאי לנצל זאת אם את סטודנטית. מקווה שתתחילי להניע את התהליך. לפעמים גם תזוזה קטנה יכולה להביא בעקבותיה מהפכים רבי חשיבות. בהצלחה רבה ליאת

שלום רב, ברצוני לדעת האם קיים מינוח רפואי לגבי אדם שניחן באופן בולט בפרטים הבאים : - רצון אובססיבי לשליטה על מישהו אחר (כלומר: חייבים לעשות מה שהוא רוצה, בכל תחום). - חיי את חייו לפי חייהם של האחרים (דרוך באופן קבוע לגבי מה שאחרים עושים או עומדים לעשות, רוצה לרכוש כל דבר שיש למישהו אחר, מקנא בכל אחד שיש לו דבר מה ולא אין) - האשמות חוזרות ונשנות כלפי אדם אחר לגבי הכשלונות שלו בכל תחום (תעסוקתי, השכלתי, כלכלי). - מצבי רוח משתנים מקצה לקצה (כלומר: אם נמצאים בסיטואציה נעימה וחיובית, תמיד מחפש מה לא בסדר , לא מקובל מבחינתו שיש אנשים שמחים סביבו ותמיד חייב לחשוב על דברים מדכאים ומה לא בסדר בחייו). - משווה את חייו האישיים לחייהם האישיים של אחרים באופו קבוע ואובססיבי - כופה דעותיו על אחרים רב תודות.

שלום מיכל, קשה ולא נכון לאבחן אנשים על סמך תיאור חלקי וקצר, בעיקר כאשר נעדרת החוויה של האדם את עצמו. באופן כללי, ניתן להתרשם מקיומם של קווי אישיות נרציסטיים. בברכה ליאת

היי ליאת מחר אני אמורה להיפגש עם המטפלת אחרי 3 שבועות שלא נפגשנו.... האמת ממש לא בא לי ללכת אליה... ברור לי שאני לא חייבת אבל אני בכל זאת הולכת......נמאס לי כבר מזה שהטיפול לא עוזר לי בגרוש. אני לא מתקדמת בגרוש. אני תקועה עם הטיפול הזה ואני מרגישה שאני מסתובבת סביב עצמי וחוזרת על עצמי.... וזה לא עוזר לי... בחיים עצמם שמחוץ לטיפול אני לא תקועה.רק בטיפול. אני לא מאשימה את המטפלת בתקיעות אלא את עצמי... ואני חייבת לדעת למה אני לא מתקדמת ומה הבעיה שלי...ליאת לא בא לי לדבר על התקיעות הזו איתה כי כבר דיברתי וזה לא עזר...סתם נמאס לי מהטחינת מים הזאת של לדבר וללבן איתה את הדברים ....הדיבורים האלו לא מובילים אותי לשום מקום...הקשר ביני ובינה מעולה ואני מתה עליה ומעריכה אותה מאוד אבל היא לא עוזרת לי.(לצערי הרב מאוד).ולטעמי אין בעיה בכימיה ביננו.ואם זו לא בעיה בכימיה ולא בעיה אצלה,זו חייבת להיות בעיה בי....לא ? כמטופלת אני מצפה להרגיש איזשהו שינוי אחרי שנה של טיפול ואני לא מרגישה שום שינוי וזה מתחיל לעצבן אותי(סליחה מצטערת),לתסכל אותי. לא מעניינות אותי הסיבות העמוקות ללמה קשה לי לסמוך עליה ולמה אני לא מתקדמת.אני לא חושבת שאני צריכה לתת עוד זמן לי,לה לטיפול.שנה זה לא מספיק זמן? מה דעתך שלך? (אל תגידי לי דברי איתה כי דיברתי איתה מיליון פעמים על הנושא....) אני מצטערת... אשמח לשמוע את *דעתך* מורן

שלום מורן, אני זוכרת את פנייתך אלינו מיד לאחר יציאתה של המטפלת שלך לחופשה. אני זוכרת את החלל שרצית למלא עם מטפל זמני. תחושת החלל ההיא שנפערה בך אז, מעידה על החשיבות שקיבלה המטפלת בחייך. נדמה לי שדיברנו כאן הרבה על האינדיקציות השונות להצלחת טיפול ועל השאלה האם ולמי הוא עוזר. תראי איזו בעיה יש לי עכשיו: מצד אחד, את מבקשת (ציטוט) "אני חייבת לדעת למה אני לא מתקדמת ומה הבעיה שלי..." ומצד שני (עוד ציטוט) את מצהירה "לא מעניינות אותי הסיבות העמוקות ללמה קשה לי לסמוך עליה ולמה אני לא מתקדמת". נראה שהתסכול שלך נובע מאיזו ציפייה מוקדמת שלא קיבלה מענה. ציפית לדבר אחד וקיבלת דבר אחר. ציפית לשינוי משמעותי בחייך שלדעתך לא הגיע, אבל מצאת אישה שאת אוהבת ומעריכה, אשר דואגת לך ומכילה אותך (לדעתי זה המון), ובכל זאת את מתקשה לסמוך עליה. זה כנראה באמת קשור למשהו בך. משהו שנפגע ביכולת להתמסר ולתת אמון. לדעתי, כשתצליחי לתת אמון, אם תצליחי, זה יהיה שינוי גדול וחשוב, שיוכל לחולל שיפור ביחסייך גם עם דמויות נוספות. אני שבה ומזכירה לכולנו, שאין חוק או תקנה המחייבים את הציבור לעבור טיפול. ברוב המכריע של המקרים מדובר בבחירה חופשית ומוטיבציה לחקירה פנימית איטית (ולפעמים גם מתישה). באמת לא תמיד לכולם זה מתאים. מאחלת לך שתצליחי להישאר בכל זאת. ליאת

היי ליאת, מה שלומך? אני רוצה רגע לחזור להיפוכונדר משבוע שעבר, או יותר נכון להיפוכונדרית הפרטית שלי... ובכן... ההיפוכונדרית הפרטית שלי צריכה לעבור ניתוח לא פשוט. כתוצאה מכך נשלחנו לכל מיני רופאים על מנת לקבל חוות דעת. להלן הממצאים: כל הרופאים ש*לא* מכירים אותה או אותי אישית, ממליצים לבצע את הניתוח במהירות האפשרית ולא לחכות יותר. והרופאים ש*כן* מכירים אותה או אותי, אמרו לא לרוץ לבצע את הניתוח הזה עד שלא תהייה ברירה. אל תדאגי, אני לא מבקשת ממך להכריע... :-)) אשמח לדעת מה דעתך על התופעה. התגובה שלך משבוע שעבר הצחיקה אותי ופשוט עשתה לי טוב על הלב. נורית

נורית יקרה, מהנימה המבודחת שלך, אני בוחרת להסיק שלא מדובר בניתוח מסוכן, הגם שבעיניו של ההיפוכונדר כל חלוק לבן טומן בחובו קטסטרופה סופנית. אני מניחה שהפער בין הרופאים נובע מהעמדות השונות הרווחות בציבור ביחס להיפוכונדרים. אני, אישית, הצלחתי להגדיר שני סוגים בסיסיים של היפוכונדר - זה שמת על רופאים - וזה שימכור את אמא שלו רק כדי לא להיתקל בהם. כמי שמכירה את הנושא לפני ולפנים, אני מודעת היטב למשאלה הבסיסית של כל היפוכונדר: להימנע בכל מחיר ממחלה או מפרוצדורה רפואית חודרנית. גם מי שרצים ומטרידים רופאים חדשות לבקרים, מו?נ?עים ע"י אותה משאלה ממש. מקווה שהכל אצלכם יישאר בכל זאת תמיד בגדר "יש ברירה", ואם זה יגיע לחדר הניתוח, שזה יעבור בשלום, מהר ובקלות. אם ההיפוכונדרית שלך היא ילדה, ותעמדו לפני ניתוח, תוכלי לחזור ולהתייעץ איתי דרך המייל האישי, ואשמח לעזור. רק בריאות ליאת

נורית, מהסקרנות לדעת מה הצחיק אותך, חזרתי להודעה של השבוע שעבר, והבנתי שכנראה לא מדובר בילדה. זה כבר טוב יותר. מקווה שהכל יעבור בשלום בכל מקרה, ונוכל באמת לצחוק על כך לאחר מעשה. בבריאות טובה ליאת

היי ליאת, תודה על הרגישות הרבה. כמו תמיד... אכן לא מדובר בילדה. מדובר בהיפוכונדרית שבאמת חולה ובניתוח מסוכן. והיא שייכת לסוג שמת על רופאים... חשבתי שהרופאים שמכירים אותנו לא ממליצים על הניתוח בגלל מעורבות רגשית. ואלה שלא מכירים אותנו לוקחים בחשבון רק את השיקולים המקצועיים. תודה על ההזמנה להעזר בך. אני עושה את זה כל הזמן... את לא רואה? נורית

האם אפשר להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית , אחרי שסיימתי תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה?

כן בוודאי תיכנסי לפה http://www.hebpsy.net/forum.asp?id=45

ברור שאפשר, אם יש ציונים...

ערב טוב, כדי להתקבל לתואר שני במגמה קלינית, יש להגיע עם ציוני הצטיינות ב-BA, ועם ציונים גבוהים מאד גם במבחן המתא"ם. בנוסף, גם לראיון האישי (או ליום ההערכה) יש משקל רב. האוניברסיטה הפתוחה היא מוסד מוכר ומכובד, ויש בהחלט בוגרים שלה במגמות הקליניות, שעמדו בהצלחה בדרישות לתואר השני. בברכה ובהצלחה ליאת

הוספתי שאלת המשך, אודא לכם אם תוכלו לענות תודה

שלום בתיה, יתכן שגדעון ייכנס להשיב לשאלתך שם, למטה. בינתיים אומר רק כי בהחלט אפשר לשקול טיפול קוגניטיבי, שהוכח כטיפול יעיל מאד בדיכאון. אחרי הכל, אין מה להפסיד, וכשהארטילריה של הקו הראשון נכשלת, מביאים תגבורת נוספת. (מאז המלחמה, עוד לא עברה לי המליטנטיות). במקומך, לא הייתי מרימה ידיים. בהצלחה ליאת

ליאת יקרה, מה שלומך? כיף לך בעבודה החדשה? אני לא מתחילה ללמוד ביום ראשון... אחרי שלוש שנים באוניברסיטה (בהן החלפתי חוגים...) זה מוזר ומפחיד לא לחזור לשם, לא להיות שייכת, מלחיץ... אני בהפסקה ואני לא רוצה אותה... אני רוצה להתחיל עכשיו, לא לחכות עוד סמסטר... בא לי ללכת מחר ולהירשם לאיזו מכללה... להתחיל ביום ראשון כמו כולם... כולם סביבי סטודנטים ולא רוצה להיות שונה... :-( :-( :-( תמר

תמר יקרה, תתפלאי בוודאי לשמוע, שהוצאת לי את המילים מהפה... גם אני, אחרי שלוש שנים של עבודה באוניברסיטה (ועוד מיליון שנה של לימודים), מתקשה לסבול את הרעיון שהשנה תיפתח בלעדי. כנראה ששתינו נצטרך להתרגל לרעיון של פרידה זמנית מהקמפוס, לטובת התקדמות, שינוי וצמיחה, שיאפשרו לנו לחזור לשם אחרת. מה את אומרת? וכן, מעניין לי מאד בעבודה החדשה. אבל זה לא מקל על הגעגוע לאוניברסיטה. אז את לא לבד, אחותי :-( :-( :-( ליאת

ואני בכלל שנאתי את האוניברסיטה, והיה לי שם רע (מאוד) ולשם אני לא חוזרת... ובכל זאת אני מתגעגעת... מוזר... אולי אני מתגעגעת ללהיות שייכת... למסגרת הזו... אני כבר יודעת מה אני הולכת ללמוד (אני מקבלת החלטות נורא מהר... לפעמים זו בעיה :-))... ומתחשק לי להתחיל עכשיו... (במקום אחר, כמובן...) אווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווף! כנראה שאני אחכה בסופו של דבר לסמסטר אביב (אבל רק כי לוחצים עליי לחכות :-)) טוב לדעת שאני לא לבד... לילה טוב תמר (רעות)

הי לכולם! אני יוצאת עם מישהו חצי שנה ובזמן האחרון הוא מאוד עייף מהעבודה שלו ואנחנו לא מקיימים יסי מין כבר המון זמן בגלל שהוא כל הזמן עייף אני מאוד אוהבת אותו ורוצה לעשות למענו משהו כייפי כמו ארוחה למשל אבל אני חוששת שהיא לא תצא טובה או משהו כי אני לא ממש יודעת לבשל זה יהיה מן ניסוי שכזה,ובכן ההיתי שמחה גם לטיפים אחרים ואיך מתגברים על החשש הזה שאני יודעת אגב שהוא נובע כי אני עדיין קצת מתביישת ממנו גם בתחום של הסקס אני לא ממש פתוחה עד הסוף כי אני בלי ניסיון והוא לעומת זאת עם המון ניסיון ויש פערים ביניניו ולפעמים יש לו יציאות בקטנה שהוא צוחק עליי אבל בצחוק אך בכל זאת.....זה קצת מוריד את הביטחון אני גם מרגישה שהוא כל הזמן מעניק יותר ממני כי אני זאת שלא עובדת כרגע וכו והוא מאוד מפנק ואני לא מרגישה עם זה בנוח כל כך.................. אשמח לכל תגובה שהיא בברכה שני!!!!!!!!!!!!!!

שלום שני, יש המון דרכים לשמח חבר, וזה חשוב אף יותר אם הוא עייף ומותש. ארוחה זה רעיון נחמד, ולא נראה לי שהוא יישפוט אותך גם אם זה ייצא קצת חובבני. אפשר להגיש אפילו חביתה וסלט בדרך מקורית וסקסית (אם חושבים, למשל, מה תלבש המלצרית...). מעבר לרעיונות הללו, שעם קצת מחשבה מקורית ועצות (שאולי יגיעו מקוראים נוספים בפורום שלנו) אין בעיה לארגן, נדמה לי שאת מדברת על תחושה נוספת, של פער ביניכם, הבא לידי ביטוי בכמה תחומים, ומותיר אותך עם תחושה של ילדה קטנה, לא מנוסה וביישנית. יש לי הרגשה, שמי שבוחר לעצמו חברה צעירה ולא מנוסה, וטורח להדגיש כל הזמן את הפערים בגיל ובניסיון, אינו סובל מעודף ביטחון בעצמו. אם תתבונני ביחסים שלכם מפרספקטיבה כזו, יתכן שיהיה לך קל יותר, ותוכלי למצוא בקלות רבה יותר רעיונות כיצד לפנק אותו ולשמח אותו. בהצלחה ליאת

שלום רב! אינני יודעת אם שאלתי מתאימה לפורום, בני בן 4 גמול רק מפיפי, כל לילה מבקש חיתול לעשות קקי. ניסינו את כל הדרכים האפשריות, אך שום דבר לא עזר. עשה בשרותים רק פעם אחת. מה עושים? למי פונים?? רוב תודות, מרב.

ערב טוב מרב, בתור התחלה, אני מציעה לך לפנות ל"קו להורה" - קו ייעוץ להורים בחסות אוניברסיטת תל אביב, בו מייעצים אנשי מקצוע חינם בכל יום ראשון ורביעי בין תשע לשלוש בטלפון: .03-6406888. בהצלחה ליאת

שלום, אחרי 6 שנים וקצת של טיפול (שנה וחצי האחרונות פעמיים בשבוע ....)החלטתי בעצה משותפת עם המטפלת שלי להוריד את הפגישה לאחת בשבוע...וזה קשה... בהתחלה הסתדרתי לא רע (חגים )לא ממש הרגשתי, אבל עכשיו בין פגישה לפגישה הזמן ארוך לי ואני ממש מרגישה מין עצבות מסויימת חברה קראה לזה הגמלות כמו תינוק שנגמל מחלב אימו וזה די הקפיץ אותי...אבל עכשיו אני די מזדהה אם התחושה של התינוק ....שמתי לב לעוד דבר, קשה לי להכנס לפגישה אני מרגישה שזה פחות אפקטיבי ..פחות מרוכזת ולוקח לי זמן להתחמם עד אשר אני מרגישה נינוחה .הסיבות העיקריות להורדת הטיפול היו בעיקר כלכליות והתחושה שאני רוצה לנסות להיות פחות תלויה ....ובתחושה שלי אני נכשלת עכשיו ואני לא אוהבת להיות במקום הזה ....וישר בא לי להעיף את כל הטיפול לחתוך וזהו, כי גם ככה זה מלחיץ אותי ...(לא בא לי להיות לא רגועה )אבל אני יודעת אחרי כל מה שעברתי שלא שוברים את הכלים ..די נרגע לי המקום של להעיף את המטפלת ושהפסקתי להלחם התחלתי להנות מקרבה הזו אבל עכשיו הכל מבפנים עומד להתפוצץ ...ואני לא רוצה לעשות צעד שיהרוס הגעתי למקום טוב אחרי כל הטלטלות והסערות ואני מבינה הרבה יותר בראש ...אבל הרגשות מתחילות להשתלט אך אני בכלל אסיים את הטיפול ?כשלהוריד את המינון זה כואב ....אני .

ערב טוב, אם אשתמש לרגע בדוגמא שנתת, של תינוק הנגמל מחלב אם, אזי כל התחושות שאת מתארת הן טבעיות ואפילו הגיוניות. עוד לא פגשתי תינוק שעובר מחלב א?ם לסטייק אנטריקוט. יש כמה שלבים בדרך, אותם חייבים לעבור. גם התינוק שחדל לינוק, אינו מזנק מזרועותיה של אמא וננעל בחדר עם דלת סגורה ואוזניות. הוא ממשיך להיות קרוב לאמא גם כשהוא יונק מבקבוק, אוכל בכפית מזון מרוסק, או סתם רוצה סיפור. ההיפרדות מדמות מזינה ומעניקה תמיד קשה, אך בהנחה שההזנה הייתה טובה ואיכותית, גם הפרידה תהיה אפשרית. תני לעצמך זמן. במלחמה בין הרגש להיגיון (אם נתייחס לכותרת שבחרת) החיים מנצחים. בהצלחה ליאת

תודה על התשובה... אך אפשר לשלוט ברגשות הטוטליות של הכל או כלום ...למדתי בשנים הללו שזמן זה מרכיב מאוד חשוב בתהליך...אני מרגישה שכדי שאני הפסיק להרגיש את כל הרגשות אני מעדיפה להעיף זה לא רגוע לי כמו שחשבתי ....מה שהכי מתסכל שאני בחיי כל כך לא תלויה ועצמאית, אך זה שיש לי את התלות הזו עדיין ,במקום שאני אחיה עם זה בשלום עכשיו זה קורע אותי ועדיין אני מעדיפה להעיף בשביל לא להרגיש ...כל זמן זה עולה ולא רגוע איך משתחחרים מתחושת התלות במיוחד אחרי שתק ארוכה בכלל לא סמכתי עליה (לפעמים זה עדיין קורה לי אבל במרחקים קטנים)...ליאת אולי יש מטופלים שזה לא אפקטיבי להם פעם בשבוע ...נכון אמרת שחיים מנצחים ...אבל מבחינתי החיים ממשיכים....השאלה באיזו איכות חיים....אני

שלום,ליאת.אני מאתמול מרגישה שמישהו שיקר מאוד לליבי עוד לא שיתפתי בשימחתי.הבנתי פתאום שזו את.כל כך חיכיתי לרגע הזה,את יודעת שאחרי שבוע 40 דווקא מרגישים שזה לא יקרה לעולם.ביום כיפור נולד לנו בן מתוק מדבש.הספקתי לקחת אפידורל,לא ידעתי שאפשר ללדת בכזה כייף!אני מעולפת מחוסר שינה אך מאושרת עד אין םוף.חבל שלא יכולתי להזמין אותך לברית כי זה היה מידי חושף אותי כאן,מאז שהית איתי אז על סף יכולת להרגיש ולהבין נהית לאדם חשוב בחיי :-))

חני יקרה, מזל טוב!!!! איזה כייף לקרוא, ככה בהפתעה, הודעה כה משמחת. לידה כל כך קלה ונעימה, ועוד ביום כיפור. רצת לשם ברגל? על הסבל של האופניים? ספרי קצת יותר, זו בטח הייתה חוויה מיוחדת. מאחלת לכם שתעלו על הגל ותקבלו במשקל, ותדעו - כולכם ביחד המון המון שעות של נחת. חיבוק חזק ליאת

שלום רב אני בת 27 ואובחנתי כבעלת OCD קל מאוד. אני נוטלת רסיטל מזה כ-10 חודשים והייתי רוצה לדעת האם ישנו טיפול התנהגותי למחלה זו מאחר ואינני מעוניינת להמשיך עם התרופות לכל החיים אלא למצוא פתרון אחר. אשמח לתשובתך אור

שלום אור, הטיפול המומלץ והיעיל בocd הוא השילוב של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי יחד עם טיפול תרופתי. ברצוני להזכיר לך שלא מדובר במחלה, אלא בהפרעה הניתנת לטיפול. חפשי מטפל התנהגותי, זה הכיוון. בהצלחה ליאת

שלום רב! אז אני ישר אתחיל לשפוך: אני בת 23 סטודנטית שנה והייתה לי שנת לימודים גרועה ביותר נכשלתי ב4 מבחנים מתוך 7 דבר שגרם לי לתסכול ולפקפק בעצמי הוריד לי מהערך שלי אני מרגישה חסרת תועלת אני גם לא עובדת עכשיו ואני לא יודעת איך אני אתחיל את השנה החדשה שאגב מתחילה שבוע הבא עם כאלו אנרגיות ואני עוד צריכה לעבור את כל המבחנים האלו אני ממש בסטרס לא רגועה איך יוצאים ממעגל הדיכאון הזה וממשיכים הלאה למרות הקושי והאכזבה איך אני ארגיש שאני שווה משהו לאחר הכשלונות שלי? תודה מראש

היי מה שלומך אני סטודנט לומד שנה 5 מקצוע ריאלי קשה באונ אם את מבינה נכשלתי במהלך לימודיי המון המון פעמים....כלום לא שווה את הסבל הזה שום דבר שבעולם....אם לא הייתי קרוב לסיום הייתי עוזב את זה מזמן...הלימודים פגעו בי גרמו לי לחוסר ביטחון עצמי להתחמק כל הזמן באונ מכל הגאונים החננים לא להתחבר לאף אחד ואני סובל מבדידות איומה....זה גרם לי להזיק לעצמי באופן שאני לא יודע איך אני ייצא מזה גרם לי גם לפרידה מחברה שעד הלימודים העריצה אותי...נהיו לי מחשבות לא רציונליות וגם סבלתי מחוסר תפקוד וכו וכו במקום לחשוב שהלימודים זה העיקר שאם את נכשלת שם את כלום ושום דבר תאהבי את עצמך תלכי לאט לאט ואולי אל תקחי כל כך הרבה קורסים הכי חשוב לאוהב את עצמך ולהרגיש טוב למרות הכשלונות ולקחת את זה בפרופורציות עד היום אני מצטער שלא העיפו אותי כשהיה צריך כמו שהעיפו את חבריי שניצלו מאומללות(: תשמרי על עצמך ותשתדלי להנות....ותנסי לעבוד זה עוזר לפעמים.......תצילי את עצמך כל עוד את יכולה תעשי כל מה שאת יכולה לשמור על שפיות בהצלחה ביי

שלום אדווה ו MR BLUE שנת לימודים לא מוצלחת עוד לא הרגה אף אחד. כישלון במחצית מהמבחנים יכול להעיד על הרבה דברים שאינם קשורים בהכרח לכישורייך האישיים. יתכן שבחירת המקצוע הייתה בעייתית, יתכן שחסרות לך אסטרטגיות למידה בסיסיות (סטודנטים לא מעטים מגלים שהם סובלים מלקות למידה רק בהגיעם לאוניברסיטה), יתכן שמשהו בתכנון הזמן שלך לקוי, יתכן שלא השקעת מספיק, יתכן שאת סובלת מחרדת בחינות, מחוסר פניו?ת רגשית, ועוד ועוד. ככלל, כל כישלון גורע משהו מתחושת הערך שלנו, ומאתגר את הדימוי העצמי שלנו. מסיבה זו בדיוק, אדם פעיל, עסוק, המביא את עצמו לכלל ביטוי ומיצוי במגוון שטחים ותחומי חיים, יסבול פחות מול כישלון בודד. אם בתחום אחד הוא פחות מצליח, תמיד יהיו תחומים אחרים בהם הוא מתפקד טוב יותר. לכן אני מצטרפת לנמלצה לצאת לעבוד, לצאת לבלות עם חברים, להתנדב, ולעשות כל דבר שיוכל לרומם את מצב הרוח ולספק עניין מעבר לשעות הלימודים. אם תרצי להיעזר ולהרגיש פחות בודדה בהתמודדות האקדמית והרגשית שלך, תוכלי לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטה, ולבקש טיפול פסיכולוגי (מוזל!) שיכוון לבעיות הספציפיות שהביאו לדלדול האנרגיות שלך. בהצלחה בכלל, ובלימודים בפרט ליאת

ליאת או מי שיענה שלום רב. שמי הוא ענת ואני בת 21. יש לי בעיות שינה כבר זמן רב, יכול להיות שפשוט הרגלתי את עצמי לשעות שינה לא סבירות משום שתמיד הייתי יותר בן אדם של לילה, הבעיה היא שעכשיו היתחלתי ללמוד, אני עובדת כל יום עד אחת בלילה, וקמה בשבע בבוקר, כך שתאורטית אמורות להיות לי בין 5 ל 6 שעות שינה בלילה, מה שלא כל כך נורא משום שתמיד אפשר להשלים שעות שינה בסופי שבוע, אבל מעשית, אני מגיעה הביתה מהעבודה, ולא מצליחה להירדם עד חמש או שש בבוקר, לפעמים כשיש לי מעט זמן אחה"צ אני מנסה לנמנם קצת אבל גם אז אני לא נרדמת. האמת היא שאפילו בסופי שבוע מאוד קשה לי לישון ואני ישנה מעט מאוד ועם הרבה מאוד יקיצות. נהייתי בון אדם מאוד עצבני, ואני מתרגזת מהר מתפרצת על כולם ולחלוטין נטולת ריכוז באוניברסיטה. מה את ממליצה לי לעשות? ניסיתי כבר המון דברים, כדורי שינה טבעיים ולא טבעיים, ספורט, אלכוהול אפילו סמים, אני חייבת לציין שהמצב נמשך כבר יותר מחצי שנה, אם כי הוא לא היה כל כך נורא קודם משום שלא הייתי צריכה לקום ללימודים. אשמח מאוד אם תוכלי לייעץ לי ענת.

שלום ענת, אנשים שהם "ציפורי הלילה" מטבעם, אכן חדים ומרוכזים יותר בלילה, אבל הם נהנים בדר"כ מפריווילגיה של יקיצה מאוחרת בבוקר. את מבקשת את עצתי, אבל לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שמשהו באורח החיים שלך מאד מאד לא ידידותי למשתמש. אי אפשר לתפקד כמו שצריך כאשר לא ישנים אפילו את המינימום הנדרש לאדם נורמלי. מאחר ואינך סופר-וומן, ומאחר ואין לנו אפשרות להוסיף ליממה עוד 3-4 שעות, נראה שאין ברירה אלא לשנות אורח חיים, ולמצוא עבודה יותר קונבנציונלית, שלא תחייב אותך לסגנון חיים בלתי אפשרי כזה. לצערי, אין לי שום פטנט שיוכל להתגבר על המציאות שתארת. ההיגיון המוגבל שלי מזמין אותך לנסות ולשנות את המציאות למען בריאותך הפיזית והנפשית. בהצלחה בלימודים! ליאת

כמה זמן צריך לתת למטפל צ'אנס בכדי שאפשר לדעת שהוא לא מתאים לי? שנה שנתיים, שלוש או יותר? נכון שאפשר להגיד שאם לא היה מתאים לי הייתי כבר עוזב מזמן אבל אולי יש סיבות אחרות לאי עזיבה כמו דכאון יאוש, חוסר בטחון או חוסר אונים.. אם אני עסוק רוב הזמן, למרות שעברה כבר תקופה ארוכה ביותר, בלנסות לנחש את כוונת המטפל זה לא סימן מובהק לבעיה? יש לי פחד שאני בעצם מעכב את ההתקדמות שלי כל עוד אני נשאר אצלו, מצד שני כאילו לא מצליח להיות מספיק בטוח לקבל החלטה. תודה

יכול להיות שזה לא משנה בכלל מי המטפל? ואם זה באמת ככה אז למה זה לא מוצהר בגלוי ובגדול, מה שהיה יכול לחסוך הרבה עוגמת נפש, אולי גם זמן וכסף למטופלים?

נקרע לגזרים יקר, כמה נקודות למחשבה: אני אכן תוהה כמה זמן אתה עוסק בשאלה - האם המטפל שלך מתאים לך? שנה, שנתיים? בתוך הזמן הזה קרו ודאי תהליכים נוספים. נוצר משהו בתוך הקשר הטיפולי (אני מקווה לפחות). מה מונע ממך לעזוב כיום? האם אותן סיבות שמנעו ממך לעזוב לפני שנה? מה אתה מפיק כיום מהטיפול? היכן הטיפול דומה לך לתקיעויות אחרות בחייך?. לטעמי יעזור לך להרחיב את השאלות אותן אתה שואל ביחס לטיפול למקומות נוספים בחייך. בברכה, גדעון

גדעון שלום, אני בטיפול מעל שנתיים. הגעתי לטיפול בגלל דיכאון ולאחר שלא הצלחתי להתייצב ולמצוא עבודה (או בכלל להתחיל לחפש) כחצי שנה. כשהגעתי לטיפול הובחנתי עם הפרעת אישיות תלותית וכאמור דיכאון . מאז התחלתי טיפול תרופתי שלא עזר. כשהגעתי לטיפול הגעתי מתוך החלטה לשנות. חשבתי שאני אקבל כלים איך לצאת מהמצב והייתי מוכנה לקראת שינויי. הבעיה היא שהפסיכולוגית שלי הייתה מאוד מבינה ולא ניסתה בכלל לקדם אותי לקראת תחילת עבודה או כל עיסוק אחר. גם האיבחון שקיבלתי, נתן לי מבחינתי אישור להתקבע במקום. היום אחרי יותר משנתיים, אני מרגישה כי לעולם לא אוכל לחזור אחורה. ככל שדחיתי את תחילת החיים כך התקבעתי יותר ואני מרגישה שלעולם לא אצא מהמצב הזה. יכול להיות שהטיפול הזיק לי וגרם לי להתקבע במצב הזה? אני חושבת שההבחנה תרמה לזה רבות... האם יכול להיות? אני מרגישה עכשיו נטולת חיים ונטולת מוטיבציה לחלוטין. אם בתחילת הטיפול הייתה תיקווה לשינוי והייתי מעט אופטימית היום זה כבר לא קיים בכלל. מה גם שהדיכאון הגיע לרמות לא אפשריות בשנה האחרונה שכלל מחשבות מאוד ריציניות מצידי על התאבדות. אני כבר לא רואה עתיד ולא רואה שום תיקווה... גם בשאר התחומים אין שום מקום לתקווה... שום דבר לא השתפר וברוב - בדיוק להפך. אני מפחדת להפסיק את הטיפול ולאשאר לבד, בלי תמיכה. מפחדת שאקרוס סופית. תודה סליחה על האורך..

בתיה שלום, את אכן נשמעת בדיכאון ובחוסר אמונה ותקווה לגבי עצמך. יחד עם זאת את נמצאית בטיפול: הן פסיכיאטרי והן פסיכולוגי. וזה מה שניתן לעשות נגד הדיכאון. אני מעריך שניסית כמה סוגי תרופות ושבטיפול הפסיכולוגי את מתמידה, כך שבמישור הפסיכולוגי - פסיכיאטרי עשית מה שניתן לעשות. דרך אגב: האם את עוסקת בפעילות גופנית. מחקרים חדשים-ישנים מראים על יעילות הפעילות הגופנית כנוגדת דיכאון. ולגבי שאלותייך: לא נראה לי שהאבחנה היא זו שגרמה למצבך להתקבע. כפי הנראה מצבך הנפשי ומיעוט הכוחות לא אפשרו לך לשנות ולהתחיל לחפש עבודה. את כותבת כי לעולם לא תוכלי לחזור אחורה. את יודעת, אף אחד מאיתנו לא יכול לחזור אחורה. מה שניתן זה רק לחפש את התקווה ואת היעד האישי שלך לצאת מהמצב הזה. היכן כתוב המשפט: "היום זה היום הראשון בשארית חיי"? הרבה אנשים מצאו כוח במשפט הזה. התעודדי , אזרי כוח. בהצלחה, גדעון

גדעון שלום, תודה על התשובה. שמתי לב שפעילות גופנית עוזרת.. פעם הייתי עוסקת רבות בספורט כתחביב וגם בתחריות פה ושם. היום אני לא יוצאת מהבית. אני לא זזה בכלל. כמדומני צרציל אמר את המשפט שהזכרת- היום הראשון של שארית חיי. ואני רואה רק שארית... ארוך מידי ומייגע. איך מוצאים תיקווה במקום שהכל שחור? האם לדעתך יש טעם להמשך הטיפול, על אף חוסר השינויי? האם לא עדיף לעבור לטיפול התנהגותי? תודה לילה טוב.

הייתי שש שנים בלי עבודה ,חרדות ודיכאון ולא ראיתי את עצמי חוזרת לעבוד לעולמים. רק היו מדברים איתי על עבודה הייתי נתקפת פניקה. הייתי בטיפולים שלא עזרו הרבה עד שהיגעתי למטפלת שהתמקדה איתי על הצדדים החזקים שבי ופחות על החולשות.התחלתי בעבודה דרך שיקום,עם המון תמיכה מהמטפלת. את יכולה לנסות ללכת לחוגים(יש גם את פרויקט"עמיתים" ברוב המתנסים בארץ שעוזר לאנשים עם קשיים רגשיים להשתלב ). אולי תנסי להחליף מטפלת? זה קשה,אבל יכול להיות שווה אל תאבדי תקווה תרגישי טוב.

שלום אני סובלת מזה שנים מחרדה ודכאון, מטופלת באפקסור וקלונקס. מלבד זאת אני סובלת מפיברומיאלגיה הגורמת כאבים וחולשה. לפני כשבועיים וחצי, בגיל 38, ילדתי את בני הראשון. לידה קשה וארוכה וכואבת. יש לי תמיכה נפלאה מבעל אוהב ומסור מאוד. כמובן שהעניין קשה רגשית, עדיין יש לי תחושות זרות מהתינוק למרות שאני מאוד מאוד אוהבת אותו, וגם דכאון לידה כללי. כשהנקתי, בדיוק ברגע שהוא התחיל למצוץ, ירד עלי דכאון כבד מנשוא, שהוקל עם סיום הארוחה שלו. הפסקתי להניק, וכעת אני שואבת חלב ומאכילה אותו מהבקבוק. עדיין באותו רגע שהמשאבה מתחילה לשאוב, יורד עלי דכאון כבד. האם ידוע קשר בין פרולקטין לדכאון? האם יש הסבר לתופעה כזו? מאוד חבל לי להפסיק לשאוב ולהאכיל אותו תחליף חלב אם. בתודה

anneliez שלום, התמצאותי בשאלה שאת מעלה אינה רבה. לא שמעתי על תופעה של קשר כה ישיר בין "שאיבת חלב" או הנקה לתחושת דיכאון. למיטב ידיעתי, תופעת הדיכאון לאחר לידה או ה"baby blues" אינן ספיציפיות לתהליך ההנקה. אנא התייעצי באחד מהפורומים העוסק בהנקה ותעדכני אותנו בתשובה שקיבלת, למען נחכים גם אנחנו. במישור הפסיכולוגי : ההנקה קשורה לקשר הראשוני אם - תינוק. לאמהות רבות דרוש זמן כדי לחוש את הקשר הזה. תחושת הזרות והדכאון שאת מתארת יכולה להיות גם כלפי התינוק וגם כלפי כל מה שקשור באימהות (כולל הנקה). בנוסף, מצורף לינק למאמר רלבנטי: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=492 בהצלחה רבה, גדעון

אני בת 27 יש לי רשיון נהיגה כבר 3 שנים, וכשכל פעם שאני עלה לאוטו אני נתקפת בלחץ וחרדה שלא מוצאת לא הסבר הגיוני.. ובתקופה האחרונה זה מתגבר, איך אני יכולה להתגבר על זה ?

רימי שלום, את נותנת מידע מועט יחסית ביחס למה שקורה איתך ובאופן כללי לא רצוי לאבחן דרך האינטרנט, אבל - יתכן שמה שאת חווה זה התקף חרדה. אנשים רבים מדווחים כי התקף החרדה הראשון שלהם היה תוך כדי נהיגה. אולי כי אז החשש מאובדן שליטה הוא הגדול ביותר. מה שהייתי ממליץ לך לעשות זה קודם כל לקרוא ולהכיר את התופעה. חפשי בגוגל על "התקף חרדה" או " התקף פאניקה". עצם הידיעה כבר מהווה שלב חשוב בהתגברות ובחלק מהאתרים נותנים גם "טיפים". אם את מרגישה , שהלחץ והחרדה פוגעים בתפקוד שלך הייתי ממליץ לך להתייעץ עם פסיכולוג קליני העוסק בנושא חרדות. את החרדות צריך "להרוג" כשהן עוד קטנות לפני שהן גדלות. בהצלחה, גדעון

בוקר טוב, האם את מתכוונת למרכז לנפגעות תקיפה מינית? במידה ולא אשמח לשמוע למה התכוונת

ה ריצי, תסתכלי בקישור הבא: http://www.macom.org.il/therapyadult.asp בהצלחה, אורנה

אני בת 21. חזרתי לחבר שלי, אחרי שנפרדנו לחצי שנה, אנחנו יחד כמעט חמש שנים. הוא הרגיש שהוא צריך להתאוורר, לנסות לחוות חוויות אחרות עם אנשים אחרים. כדי לציין שאני הולכת לטיפול. אנחנו יחד כבר מס' חודשים. הבעיה שלי היא שאני לא מצליחה להשתחרר מחוסר ביטחון עצמי, חוסר ביטחון בו. אני שואלת את עצמי שאלות כמו למה הוא איתי? אני בחשש תמידי שזה אוטוטו ייגמר שוב. שאני שוב ארגיש את כל מה שהרגשתי כשהיינו לכוד. יש לנו הרבה "תאקלים" כי אני נופלת לבור הזה של הקנאה והחוסר בטחון. הוא לא מבין את זה. רוב הזמן אני בסדר. הרגשות רדומים ולא מתפרצים החוצה. השאלה שלי היא מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לעצמי עם הנפילות האלו? איך אני יכולה לעבור לשלב הבא? אני יודעת שזו שאלה נורא גדולה אבל אני כבר אומרת נואש. קשה לי לחיות יומיום עם כל המטען הזה. תודה.

אני שלום, הטיפול אליו את הולכת הינו נקודה טובה להתחיל להבין לעומק שאלות הקשורות לביטחון העצמי שלך בעצמך ולבטחון שלך בקשר עם החבר. על פניו נשמע שאת חוששת וחרדה מנטישה ועזיבה של בן הזוג. אינך בטוחה מה מחזיק אותו בקשר ואת לא יכולה לדמיין את עצמך חווה שוב תחושות של "להיות לבד בלעדיו". נסי לברר עם עצמך ובטיפול מדוע החשש הכל כך גדול להעזב ולהישאר לבד, שהרי תחושות הקינאה וחוסר הביטחון מגיעות על הרקע הזה. אני מעודד אותך להשתמש בטיפול שלך כדי לשאול את השאלות הגדולות. שאלות גדולות ראויות להישאל ולקבל תשובות, רק תני זמן לתהליך הטיפולי ולעצמך כדי לברר לעומק, מה עומד מאחורי חוסר הביטחון העצמי שלך. מאחל לך כוח , גדעון

בוקר טוב חמודה, אני שמחה לראות אותך כאן. לא תמיד יודעת אם נעלמת כי נפגעת, וקשה לך לומר. אני כאן עוד קצת, אבל אחר-כך הולכת כדי לא "לתפוס" לגדעון את היום שלו... אורנה

כתבתי את ההודעה הזו בזמן שכתבת... מסתבר שלא לגמרי פספסתי אותך :-) לא נפגעתי, מתקשה למצוא את המילים לפעמים... אני מתחילה ללמוד בשבוע הבא! (סתם בא לי להגיד את זה)

נראה לי שפספסתי אותך. לא נורא. רציתי לכתוב אתמול, אבל לא היו מילים. זה בא בגלים. או שיש לי בלי סוף או שאין בכלל. שחור ולבן- כמו שאר הדברים בחיים שלי. השבוע עזבתי את הדירה נמצאת בבית של ההורים שלי מנסה למצוא את עצמי. כל כך השתנתי בשנים האלה והם תקועים מאחור. זה עושה קצרים. לא קל לי. אני אוהבת אותם מאוד ויודעת שהם עשו המון בשבילי ואולי דווקא בגלל זה קשה לי כל כך. השבועות האלה לא פשוטים יש לי הרבה בלאגן בפנים ולא מצליחה לעשות סדר. ביום רביעי היתה פגישה טובה איתה יצאתי הפוכה לגמרי, אבל גם נכנסתי ככה. הפוכה, אך מוחזקת. קבענו ליום ראשון בשביל שנעזור לי לעבור את הימים האלה היא היתה מאוד בסדר. מחזיקה אותי. לפני כמה שבועות סיפרתי לה על הבלוג שלי ועכשיו היא שם מסתכלת ושואלת. זה מוזר קצת. לפעמים בא לי לצרוח שאין יותר מקום בפנים להכיל את הכל. הגוף שלי כמו הר געש מבעבע וזה שורף ומכאיב. עכשיו אני יודעת איך מרגיש הר כשהלבה שלו מבעבעת מבפנים. יותר מיידי דברים מבפנים ומבחוץ. לפעמים אני לא רוצה לדעת. לא רוצה לזכור. לא רוצה להרגיש. לא רוצה לבכות יותר. לא רוצה לקטר. ככה אני שונאת את עצמי עוד יותר.

רשת, לא פספסת אותי בכלל, בכל המובנים שיכולים להיות לכך. התחושות המורכבות עוברות מאוד חזק - באופן בו את מתחילה את ההודעה "מאורגנת" ומוחזקת, ומסיימת "זועקת" מכאב, ואני יודעת שיש בך מזה ומזה ועם כל זה תלכי עכשיו לבנות את ההתחלות החדשות. אני כאן, אורנה

ערב טוב, לא יודעת ממה להתחיל. אתחיל מהסוף אני בגיל 31 רווקה רוצה מאוד למצוא בן זוג ולהקים משפחה. בעצם אני לא יודעת בנוגע למשפחה אני רוצה מאוד בן זוג. אני חיה לבד בדירה שכורה עובדת מתפרנסת או בעצם שורדת את היום יום. לא היתה לי מעולם מערכת יחסים שאפשר היה לכנות אותה חברות או זוגיות היחסים שלי עם גברים (גם הארוכים שבניהם) היו מבוססים על סקס בלבד. עברתי מס טיפולים פסיכולוגיים שהמשמעותי בניהם היה עם פסיכולוגית קלינית שההתמחות שלה היה הפרעות אכילה. אני סובלת מהשמנת יתר חולנית . בילדותי בערך בגיל 4 עד 7 למיטב זכרוני עברתי התעללות מינית מהדוד שלי שהיה הביביסטר שלי. בעצם אני לא יכולה לכנות את זה התעללות אני חושבת שהוא לא ידע שזה התעללות. המעשים הופסקו ביוזמתי פשוט ביום בהיר ידעתי שהוא צריך להגיע ולשמור עלי אמא שלי נעלה את הדלת ואמרה לי שהוא צריך להגיע כל רגע וכעבור זמן קצר הוא הגיע ואני לא פתחתי לו את הדלת כנראה שהוא הבין שאני יודעת שהמעשים שלו לא בסדר והפסיק. במהלך שנות התבגרותי הייתי למרבה הפלא מאוד קרובה אליו קרובה ומפוחדת באופן קבוע. ישנתי אצל הסבתא שלי המון בסופי שבוע וכל פעם שהוא היה מחבק אותי הייתי קופאת. יחד עם זאת הייתי "חברה טובה שלו" הוא היה מספר לי על כל מערכות היחסים שלו עם נשים "יחסים לא נורמלים סקס חריג ואלים" לפני מס שנים ביום שאבי נפטר הפסקתי לדבר איתו. אני חולמת עליו המון וכל פעם חולמת שאנחנו מדברים כמו פעם אני נפגשת איתו באירועים משפחתיים ובארוחות חג ואנחנו כמו שני זרים. היום אני יודעת שהמעשים שלו דפקו לי את החיים בעצם חלק מהם אני מקווה שהיום עם ההבנות שלי והנסיון בחיים אני בסוף תהליך ההחלמה. אני מתפללת לה' שילדים לא יהיו לו ואם ילדים אז רק בנים. אני לא מתכוונת לפתוח את הסיפור נכון להיום לא רואה בזה טעם יכול להיות שהוא השתנה בכל אופן הוא היה צעיר בסביבות גיל 20 אני מקווה שהוא השתנה. אשמח לקבל תגובה

ריצי יקרה, ההודעה שכתבת מאוד נוגעת ללב. את מתארת את המורכבות שיש בפגיעה מינית בילדות: בבת אחת לדעת שזה לא בסדר, וגם להרגיש תחושות אחרות כלפי המבוגר שנותן לנו תשומת לב אישית, וגם להרגיש ריחוק, וגם להרגיש קרבה שקשה להסביר אותה לאנשים "מבחוץ" כי היא נשמעת "לא בסדר"... אני שמחה שהרשית לעצמך לטפל בדברים, וטוב שנגעתן בנושא של האכילה (אולי כדרך להקיף את גופך בחומת הגנה של שומן), אבל בתחושה שלי עדיין חשוב שיהיה לך מקום בטוח לדבר בו על מה שנפגע ועל מה שממשיך לחלחל אל החיים הבוגרים שלך. ישנם מרכזים טיפוליים שמתמחים בדיוק בזה - בעבודה על המורכבות הזו. האם את מכירה אותם? האם ניסית? המון הצלחה, אורנה

לאיזה מרכזים טיפוליים את מתכוונת?

ערב טוב, שמי אביעד ואני בן 22 אחרי שירות צבאי. יש לי בעיה דיי רגילה בתחום הפסיכולוגיה ואני מקווה שתוכלו לעזור לי. אני מתקשה "להתחיל" עם בנות! אני מרשה לעצמי להגיד שאני נחשב בחור יפה, גבוה, חסון, שלם ומרוצה מאיך שאני נראה ועל פני השטח לא חסר ביטחון עצמי. יש לי מספר רב של ידידות, אפילו מעריצות והיו לי כמה חברות. ברגע שמכירים לי בחורה ויש לי נושא שיחה איתה אין לי שום בעיה להיות איתה ערב שלם ולנהל שיחות מפה ועד להודעה חדשה. אך כאשר אני נמצא במקום הומה אדם כמו פאב או מסיבה ורואה בחורה שמוצאת חן בעיניי (בדרך כלל גם קולט מבטים דומים מהצד שלה) אני לא מוצא את הכוח לגשת ולדבר איתה! להפך, בדרך כלל אני משפיל מבט ומרגיש לא בנוח. כמובן שאחרי שאני חוזר הביתה איני מבין מה עצר אותי. עקב התעניינות ואהבה לפסיכולוגיה ארשה לעצמי לתת דעה משלי :) בתור מתבגר סבלתי מפצעונים בעור פני ולכן אני בטוח שזה פגע בביטחון העצמי שלי בקרב בנות ובליתי את רוב יומי (בגיל 15-17) באינטרנט, כלומר יצרתי הרבה קשרים עם בנות דרך המקלדת ורק לאחר מכן פגשתי אותן פנים מול פנים. אולי פספסתי משהו בתהליך ההתבגרות בגלל עובדות אלו. חשוב לציין שיש לי ביטחון עצמי רב (חלק אומרים אפילו מדי) בכל תחום אפשרי אך בתחום הכרות ראשונית עם בנות ישנה בעיה. אשמח מאוד לקבל פיתרון שיטחי או אולי איזה תרגיל שאוכל לעשות כדי לנסות ולפתור את הבעיה מבלי ללכת לטיפול אצל פסיכולוג :) תודה מראש, אביעד!

שלום אביעד, כשקראתי את הודעתך עלתה בי המחשבה שאתה מתאר קונפליקט, בין חלקים שלך (חלקים של אישיותך, הופעתך החיצונית וכד') שאתה מאוד בטוח בהם (כתבת: אולי אפילו יותר מדי), לבין חלקים שאתה מאוד לא בטוח בהם. זה עורר תחושה של איזשהו פיצול, כאילו אפשר להיות רק 'מאוד מרוצה' או 'מאוד לא מרוצה' מעצמך, כאילו אין אמצע... לפעמים אנחנו באמת עושים פיצולים כאלה כאשר מאוד נפגענו (בדומה לתקופה שתיארת בגיל ההתבגרות). אז אנחנו 'שומרים' חלקים מסוימים של עצמנו מאוד טובים ו'מוגבהים', כאילו כדי להגן עליהם מפני החוויה השלילית. אבל האמת היא שלא קל לחיות עם פיצול, כי החיים יותר 'מעורבבים' מזה... אם היית מוכן להתנסות בכך, כן הייתי מציעה לך לעבוד קצת על נושא הדימוי העצמי עם פסיכולוג קליני. נכון שזה מחייב השקעת מאמץ רגשי, זמן וכסף, אבל זה גם מאפשר לגעת בדברים לעומקם. אני לא בטוחה שיש לי תרגילים להציע לך. אולי, בפעם הבאה שתרגיש את עצמך מאוד 'מוגבה' או מאוד 'מונמך' תוכל "לדבר עם עצמך" קצת על המורכבות הזו - על כך שאתה גם בטוח בעצמך וגם לא, שאתה "גם וגם"... המון הצלחה, אורנה

יוצא לי לפגוש את המטפלת שלי ממש הרבה מחוץ לחדר הטיפולים. אנחנו גרות באותו אזור ומסתובבות (כך מסתבר) באותם מקומות. אתמול גם גיליתי במקרה שהבת שלה בגן עם בן של חברים שלנו. זה ממש מפריע לי! כל מפגש כזה מזעזע אותי ולפעמים ממש מוציא אותי משיווי משקל. ברוב הפעמים אני רואה אותה והיא לא רואה אותי - גם בגלל שאני נמנעת מלחצות את קו הראיה שלה אם ראיתי אותה וגם בגלל שאני רגישה יותר לנוכחות שלה... בעבר דיברנו על זה כמה פעמים ובפעם האחרונה שהנושא עלה הרגשתי שהיא מרגישה לא ממש נוח עם זה שראיתי אותה עם המשפחה שלה. לא נוח לי לדבר איתה על זה ואני מבינה שזה גם משהו שלא ניתן למנוע. לשתינו יש את החיים שלנו וזה בסדר גמור לי אני לא מצפה שהיא תהיה רק שלי ובכל זאת בכל מפגש כזה אני מרגישה מנוערת מהרצף הרגיל שלי, ומרגישה גם קצת חדירה שלה לחיים שלי ושלי לחיים שלה. לא טוב לי עם זה. אני לא יודדעת מה לעשות עם כל מה שאני מרגישה ואיך למנוע את זה...

שלום ורד, אני יכולה להבין כיצד מפגשים מסוג זה מעוררים בך מבוכה. לעיתים מטופלים רוצים לדעת פרטים מחיי המטפלים שלהם, אולי על-מנת להפוך אותם לאדם "אמיתי" וממשי, ואולי גם לשותף יותר "שיוויוני" בדיאלוג. לעיתים, לעומת זאת, מטופלים רוצים להשאיר את המטפל שלהם כדמות יחסית עלומה, שאין מגע ממשי עם חייה. בטיפול הפסיכואנליטי המסורתי אפילו חשוב שהמטפל ישאר 'לוח חלק' ככל הניתן, על-מנת שלא להפריע להשלכות של המטופל כלפי דמות המטפל. כך או כך, התשוקה לדעת והתשוקה להישאר באי-ידיעה הן מאפיינים של האישיות ושל סגנון יצירת הקשר, שחשוב להתבונן בהם. הם מהווים "חומר" לעבודה טיפולית, כמו כל תוכן אחר שעולה בטיפול. לכן כדאי להמשיך לדבר על התחושות האלה, לומר בכנות שזיהית גם אצלה מבוכה (ומה זה עשה לך), לתאר את תחושת החדירות והקריעה מהרצף שתיארת באורח כה בהיר... אני בטוחה שזה יהיה מועיל יותר מלנסות למנוע מפגשים, שכנראה בלתי אפשרי להימנע מהם כשחולקים אותו מרחב חיים. את מאוד מוזמנת לעדכן בהמשך, אורנה

בתי בת 5 וחצי כשהיא רואה סרט מרגש/עצוב היא מתחילה לבכות, האם זה נורמלי שבגיל כזה תביע רגשות? האם זה אומר שתגדל להיות רגישה?

שלום מישהי, זה בהחלט נורמלי להביע רגשות בכל גיל. כדאי לשוחח עם בתך בזמן או לאחר הצפייה בסרט המרגש/עצוב, לשאול על הסיבה לבכי ולהסביר לה דברים שאולי אינה מבינה. לגבי האופן בו בתך תתבגר, את זה פחות פשוט לנבא. יתכן שתגדל להיות אדם רגיש, אך אין בכך כל רע... בברכה, אורנה

שלום רב הי אורנה! אני בת 23 יוצאת עם מישהו כבר 4 חודשים ואני עדיין לא מרגישה את הביטחון בזוגיות שלנו כלומר:בהתחלה הוא נורא היה מחזר ומתקשר הרבה יותר ופתאום אני מוצאת את עצמי מתקשרת הרבה יותר ,ויותר יוזמת וזה ממש כבר מעצבן אותי מה לדעתך יכולה להיות הסיבה וגם בדיוק לפני שבוע שכבנו פעם ראשונה והיה מדהים,אין לי מושג מה הוא בדיוק מרגיש ואני רוצה לדבר איתו אבל זה נורא מוזר מצד אחד אני גם לא רוצה להיות קרצייה ומצד שני רוצה לדעת מה קורה לא אוהבת להישאר תלוייה כי זה שוב מכיוון אחד די רציני ומכיוון שני זה מאוד באויר ובכן מה דעתך??? תודה מראש ושבת שלום אני מודעת לזה שיש לו הרבה לחצים בעבודה והוא גם מאוד רגיל להיות לבד כי אני הקשר הרציני שלו מזה המון זמן לפחות כמה שנים טובות הוא לא היה בתוך מערכת יחסים רצינית

שלום עדי, זה באמת מסובך, לא לגמרי לדעת מה מרגיש השני, וזה הולך ומסתבך ככל שהשני נעשה יותר ויותר חשוב לנו... "חוכמת חיים" של נשיות אולי תגיד לך לחכות קצת, לא ליצור מתח מיותר בזוגיות הטרייה הזו, אבל בעיני מה שחשוב הוא שתהיי אותנטית, כנה ומאושרת. אם את יכולה להמשיך לחשוב על הדברים בתוך עצמך, לדבר על הרגשות שלך עם חברה קרובה/אמא/אחות ולתת לו עוד קצת להבשיל, עשי זאת. אם קשה מדי לשאת את העמימות הזו, דברי איתו, ונסי להיות מוכנה לשמוע את המורכבות של הדברים עבורו. בלבלתי אותך? לצערי זה נכון, שיחסים יכולים להיות מורכבים ומבלבלים כל-כך... בהצלחה בכל דרך שתבחרי, אורנה

האם זה נורמלי להנות מטיפול? אני נמצאת כבר כמה שנים והיו תקופות באמת קשות אבל אפילו בתקופות הקשות ביותר שמחתי לראות את המטפלת כל פעם שנפגשנו ואני תמיד נהנת לדבר איתה ונהנת מההתעניינות שלה בחיים שלי אפילו שזו עבודה שלה, האם זה נורמלי, כל כך לאהוב נוכחות של מישהי אפילו יותר מאשר לשנוא ולכאוב את כל הדברים הרעים שעברתי?

שיר יקרה, זה נורמלי, וזה נחמד, ואני שמחה בשבילך שיש לך קשר טיפולי כה מחמם את הלב. נשמע שדמות המטפלת שלך יציבה וחזקה בתוכך, ונשארת כזו גם כשהחיים מכאיבים. לצד זאת, חשוב שתדעי שכמטפלים אנחנו "מזמינים" פנימה גם את הכעס, הסערה, האכזבה והיאוש (ואחיהם ואחיותיהם המרובים...), ואם תחושי דברים מעין אלה אין בכך עדות "לקלקול" בקשר הטיפולי, אלא להעמקתו והרחבתו לשטחים רגשיים נוספים. בברכה, אורנה

ביתי בכיתה א' ומתלוננת על הערות לא נעימות על השפם (הקטן)שיש לה וכן על הגבות המעט מחוברות.ההערות החלו כבר בגן החובה ואני שמה לב שזה הולך ומחמיר וביתי מגיבה לכך בבכי ובושה. מבקשת לדעת מה ניתן לעשות בעניין, האם יהיה נכון להבהיר את השערות או שנכון יותר להתמודד בדרך אחרת וכיצד? אודה להתיחסותכם.

שלום סמדר, את מעלה שאלה קשה, הנוגעת באופן בו אנו עוזרים לילדינו להתמודד עם כאבי החיים. אני מבינה את הרצון "להעלים" את הבעיה, ובהחלט ניתן להתייעץ בנושא עם רופא עור (אף שלעניות דעתי, לא ימליצו על טיפולים כלשהם לפחות עד להתפתחות המינית של בתך). אם אכן כך יהיה, אנחנו נשארות עם ההיבטים הרגשיים של הבעיה, והאופן בו ניתן לתמוך בבתך מבחינת הדימוי העצמי שלה ומבחינה חברתית. אני יודעת שהמילים הבאות עלולות להישמע "גבוהות" מדי לכתפיה של תלמידת כתה א', אבל באיזשהו אופן זוהי הזדמנות מצויינת ללמד אותה משהו על תחושת הערך העצמית שלה. הלא אף אחד מכם לא "הזמין" את השיער העודף, ובוודאי שקל יותר להיות "כמו כולם", אך מצד שני כל אחד מאיתנו שונה במשהו, ולכולנו מעלות וחסרונות. דברי איתה על זה, הציגי איתה את זה, קראו ביחד ספרים על זה, חפשו מהם היתרונות שלה והדגישו אותם, ספרי לה מהם החסרונות שלך וכיצד התמודדת איתם בילדותך... וכמובן, שתמיד אפשר להיעזר בליווי של פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים, שיוכל לתרום את תרומתו המצויינת לתהליך. המון הצלחה, אורנה

שלום וחג שמח בני הבכור בן 15.5 הינו ילד מדהים ברגישותו בכל שנות חייו נהנתי לגדלו באהבה גדולה וחלקנו ביננו דברים נפלאים ופתיחות עצומה. שבה הייתי גאה ביותר והרגשתי בטוחה. יש לציין שהוא בני מנשואים ראשונים ומאז שהיה בן שנתיים הצטרף אלינו בעלי השני למשך 12 שנה.ששמש לו את דמות האב מאחר ואביו שהיה איתו בקשר אומנם אך אף פעם לא רציף והיווה יותר אבא לפינוקים יש בין בני ואביו הביולוגי אהבה עצומה אך מי ששמש בפועל כאביו היה בעלי השני לפני שנה אני ו נפרדנו ומאז אני מגדלת שלושה ילדים התקופה האחרונה הינה תקופה לא קלה עבור בני הבכור הגירושים, פצעי בגרות וירידת הבטחון העצמי לי יש תחושה שהוא מחפש כיוון. בתקופה האחרונה אני נתקלת בדברים שקצת מדאיגים אותי אני מציינת שוב שהוא ילד מדהים רגיש אחראי לא חצוף וממושמע. בזמן האחרון הוא מעדיף לבלות עם חבר'ה שלא מקובלים עליי, לעשן נרגילה, לשמוע מוסיקה מזרחית דכאונית שיש לציין שאצלנו לא שומעים אותה למרות שהוא עדיין מספר לי את הדברים בעצמו כמו שהוא מעשן מדי פעם סיגריה עם חברים ואת ענייניו עם בנות אני חשה שהוא מתרחק ממני ואולי אפילו לא מספר הכל אולי אני קצת היסטרית ורואה עשן של בנין בוער בשעה שרק פיסת נייר נשרפת אך... אני ממש אובדת עצות איך אוכל להיות שם עבורו כמו תמיד ושהוא יחוש את אותה תחושת ביטחון שהוא יכול לספר לי הכל בכדי שאוכל לייעץ לו ומצד שני לא להפחיד אותו ולהרחיק אותו כשאני לוקחת את שרביט הסמכות שלי כאמא ואוסרת עליו לעשות דברים שלדעתי יכולים לדרדר אותו.

שלום דורית, אני חושבת שכדאי לנסות להפריד בין תהליכים תקינים ונורמטיביים של התבגרות, שנכון לתת להם מענה מסויים, לבין אתגרים רגשיים יחודיים שעוברים על בנך וכדאי לתת להם מענה ספציפי. אני מתכוונת לכך שההתרחקות שאת חווה מצד בנך, חיפוש הכיוון, ההתנסות בדברים שאינם לרוחך הם חלק מתהליך התבגרות נורמטיבי, וכאן את "בסירה אחת" עם כל ההורים שהילד המתוק שלהם הופך בוקר אחד ליצור כעוס וקוצני... (אני מגזימה בכוונה, אבל לפעמים זה נראה פשוט כך). כדאי לקרוא על הנושא הזה, כדאי לשוחח עם הורים אחרים, ובעיקר כדאי לקחת אוויר ולצלוח את התקופה הזו. יכול לעזור לך לזכור שהם ממשיכים להיות מאוד זקוקים לנו, גם אם כל-כך חשוב להם להראות שלא... לצד התהליכים הנורמטיביים האלה, אין ספק שבנך מתמודד עם אתגר רגשי משמעותי סביב הפרידה מהדמות הגברית השנייה בחייו. אני לא יודעת כיצד הוסדרה המשכיות ורציפות הקשר עם אביו "השני", וברור לי שזה עניין מסובך. סביב הנושא הזה, יתכן שכדאי להציע לו עזרה באמצעות טיפול פסיכולוגי, שבו יוכל לברר לעצמו נושאים הקשורים באבהות שחווה משני הגברים האלה, ובמשמעות הפרידה שלהם מאמו. טיפול יוכל לעזור לו לבנות את הזהות הגברית שלו, ובהמשך את הזהות ה'אבהית' שלו, ואני חושבת שכדאי לתת לו את האפשרות הזו. את מוזמנת להמשיך להתייעץ בנו, ואני מקווה שתקבלי תגובות נוספות מהורים למתבגרים, אורנה

שלום לכם אני מעוניינת לבקש עצה בקשר לחברתי,לפני כחצי שנה הכירה בחור שכיראה נחמד מאוד,ומאחר שחברתי בחורה דומיננטית אסרטיבית,עם עבודה אקדמאית ,ומאוד פרפקציוניסטית,ומאוד בררנית,לתדהמתי נפלה ברשתו של ה"בחור הנחמד"במהירות הבזק היא עזבה את מקום עבודתה כדי לעבור איתו לעיר אחרת למקום מגוריו,וליד אמו ומשפחתו,לאורך כל הדרך סיפרה שהוא מאוד קשה ,לא מפרגן,רק מתלונן מהבוקר עד הערב,היא נעלבת ממנו היא בוכה ,הוא גם מעליב ,אבל היא בשלה בטענה שהיא מאוהבת בו ,והיא מוכנה לסבול אותו ,אפילו שלא טוב לה,זה שבר אותי ,מפני שהיא בחוהרה על הכיפק,מפרגנת עוזרת תומכת מעודדת מה לא?היה להם ויכוח כמדי יום ,הויכוח נסב להוריה ,היא סיפרה לו אחרי הרבה חקירות מצידו על הוריה,שהם בצעירותה ירדה במשקל בצורה דרסטית והוריה ביקשו עזרה מפזסיכיאטר שיעץ להם בהסכמת הבת להיות בבית חולים פסכיאטרי עד שהיא תתאושש וכך היה היא התאוששה מהר עלתה במשקל,וחזרה ללימודים ולעבודה,ןלחיים בריאים ,אבל למעשה החברה לא סלחה להוריה על האישפוז אפילו שזה היה גם בהסכמתה ,והיא כניראה סוחבת את המשבר שהיה לה,,ועובדה שהיא סיפרה לחבר שלה ,הוא הזדעדע וניפרד ממנה במהירות הבזק,בטענה שלא ניכנס למיטה חולה,,,היא מחפשת כרגע דירה שכורה ונימצאת אצל חברים ,עברו שבועיים והחבר לא מצלצל אליה לא שואל לשלומה או לכל הפחות שישאל אם מצאה דירה וכו"לשמחתי חברתי לדבריה שמחה שיצאה מהחבר ויצאה שמחה ומחוזקת השאלה שלי מה אתם מבינים מהדבר הזה,ואיזה כלים לתת לחברה כדי שהיא האמת תהיה חזקה ,כדי לעבור את החודשים שהיא חייבת להיות בעבודה ,ולחזור לעירה,תודה על עזרתכם הצפויה

שלום אסתי, אני יכולה להבין את דאגתך לחברתך. "הבחור הנחמד" באמת התגלה במערומיו, כשנטש עם הסימן הראשון לקושי ולמורכבות. נראה לי שכרגע היא זקוקה בעיקר לתמיכתך ולאהדתך הבלתי מסוייגת. עם הזמן היא תמצא מחדש את כוחה לחזור לעירה, לחזור לעבודתה, למצוא קשר זוגי מתאים יותר, והתהליך יהיה קל יותר עם חיוך אוהד מחברה טובה. בהמשך הדרך, תוכלי להציע לה להיעזר בטיפול פסיכולוגי, על-מנת לחשוב יותר לעומק על המשבר שעבר עליה בצעירותה, ועל השפעותיו על הקשר עם הוריה. זה יכול מאוד להועיל בריפוי פצעי העבר... בהצלחה, אורנה

אני חיב בדיקת סרטונין אני יודעה שיש לי בעיה איתכוצויות של כלי הדם וחוסר תאבון חזק מה שמצריך לבדוק עם לקחת תרופה ליותר או חוסר חומציןת אני חיב לעשות בדיקה לסרטונין עם זה איכות או כמות או חומציות? איפו אני עושה את הבדיקה למה ניראה לי שכך לא אוכל לאמשיך לחיות עם זה לא חוצפה תשובה עינינית ומהירה כמה שאפשר חיב בדיקה

אדם, מעבר להמלצה הקודמת שלי לפנות לפורום המתאים (פורום פסיכיאטריה), אני מרשה לעצמי להציע לך לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג קליני. נראה שאתה סובל מעוצמה גבוהה של מתח, וכדאי לברר אותו ולטפל בו. בהצלחה, אורנה

התקופה הרעה לא נוטשת..ואני ב''תחתית''.מצב רוח של עצב וריקנות...חוסר תקווה.רגזנות על כל ''פיפס''. חוסר ענין בדברים וחוסר שמחה גם כשכולם צוחקים...''אותי זה לא הצחיק''. מתי זה יעבור לי? או שמא חיי יישארו ללא תוכן

שלום נטע, תחושת אובדן העניין בדברים שפעם נגעו בנו, העצב והרוגזנות, בהחלט יכולים להיות סימפטומים של דיכאון (במובנו הקליני). האם נבדקת? האם את מטופלת? במידה ולא, אני ממליצה לפנות בהקדם לשיחת ייעוץ עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר. בתקווה למעט שמחה, אורנה

שלום אני פשוט סולד מעצמי שונא את המראה שלי את הדיבור את ההליכה ושונא אפילו את רוב החפצים שלי שוא את מה שעשיתי לאדם אחר ולעצמי שונא את המחשבות המטונפות שיש לי...אני כמעט בן 30 זה לא חיים לאדם בגילי שונא את זה שאני מאונן כל הזמן כדי להרגע נהייתי ממש מכור לזה....שונא את הפנטזיות המיניות שלי שבהן אני תמיד משלם כסף עבור מין כי אני לא יכול לדמיין אישה נורמלית שתרצה אותי אני בנאדם פתאטי ועלוב...אני שונא את הידידות שלי שחשובות שאני שווה משהו ורוצות להכיר לי....שונא נשים שמתחילות איתי פה ושם וגורמות לי להתחמק כי אין לי מה לתת כרגע אני מלוכלך..שונא את מי שאוהב אותי..שונא לדעת שיש מצב שהטיפול לא יעזור ואם הוא יעזור אני יפספס שנים טובות מהחיים שלי על כדורים ושיחות עד שזה יעבור...(למרות שהמטפלת נפלאה) לא רואה המשך אלו חיים חסרי תוחלת זה לא חיים נורמליים בטח לא לאדם בגילי....אין לי אנרגיות ואני מעביר את היום בשינה ואוננות האם זה נורמלי לאדם שקרוב ל30? האם אני לא לוזר מקצועי ומחורבן?אני חי רק מטיפול לטיפול שם אני יכול להתבטא בחופשיות האם יש מצב שאחיה יותר משעה בשבוע? האם תמיד אהיה תלוי במטפלת שלמרות שהיא נפלאה היא עדיין אשת מקצוע שאני משלם לה כסף כדי שיהיה לה אכפת ממני?מה לעזאזל קורה לי איך התשתבשו החיים שלי ?איפה הגאווה והתמימות של פעם?למה הסיוט הנורא הזה לא נגמר.........אינני יכול עוד ..די

שלום לך אני קוראת את מה שאתה כותב כאן בפורום וכל פעם מחדש אתה מעורר בי רצון לחבק אותך, האם יצא לך לשאול את המטפלת שלך מה שרצית לשאול אותה? אני מקוה שכן ושקיבלת תשובה שגרמה לך להרגיש טיפה טוב יותר עם עצמך, מלקרוא מה שאתה כותב אני הייתי אומרת שאתה אדם מאד רגיש ועמוק, ויש לך הרבה תכונות טובות, אני מקווה שיום אחד בקרוב תוכל להשקיע את כל האנרגיה שלך בעצמך בכיוונים חיוביים ושלא יכאב לך כך כך, רק שתדע לך אתה לא נחות מאף אחד אחר! לכל אחד יש את הסיבוכים שלו וחבל שתשפוט את עצמך לפי מה שנראה לך שצריך להיות. מאחלת לך שיהיה לך יותר קל! הילה

המטפלת לא ענתה לי...אבל ידידה שלי טובה שאני מאוהב בה ממש(היא לא יודעת) אמרה לי מהי חושבת עליי....זה עשה לי קצת טוב....אבל עדיין אני מרגיש חרא....

MR BLUE יקר, מאוד כואב שם בפנים, וטוב שיש מטפלת נפלאה שאפשר להרגיש לידה חי. כרגע אתה מעביר את היום בשינה ואוננות (ובל נשכח הלקאה עצמית...), ואני יכולה להבין שזה מעציב ומייאש אותך. אבל יש גם שעות בהן אתה מרגיש חי, ומותר לקוות שהן ילכו ויתגברו... לילה טוב, אורנה

אני נוראה היתי רוצה לעשות בדיקת סרטונין עם יש מישהו רופא עם אפשר ממחה שיסביר לי איך בודקים את הנושא הזה מה בודקים בנושא הזה איכות או כמות של סרטונין איפו אני עובר את הבדיקה הזות למה אני מרגיש שזה מתחיל לאשלט לי על החים האתקוצויות של כלי הדם שלי ודיכאונות והחוסר תאבון שלי בבקשב תשובה מהירה עם זה לא חוצפה

שלום אדם, זו אינה חוצפה כלל וכלל, אך על-מנת להיענות בצורה טובה כדאי לך להפנות את שאלתך לפורום רפואי, דוגמת פורום פסיכיאטריה. רק בריאות, אורנה

אנו כבני 30+ חברים מספר חודשים לא קטן חברי סובל מהפרעה כפייתית(כל דבר שקשור בנעילה, סגירה, ידיו חייבות להיות עסוקות במשהו) לטענתו ברמה נמוכה, הפרעה זו מפריעה לי מאחר והיא מצביעה על משהו לא בריא, איני יודעת מה לעשות,דיברנו בינינו על התופעה, אך איני יודעת האם זה בשליטתו. הוא נבון, משכיל, חברותי ומודע לבעייתו, אך אני חוששת מחיים זוגיים לטווח הארוך. האם עלי לקבל זאת, קשה לי, מלבד זאת אנו מסתדרים ומדברים על הדברים, גם אם לפעמים קשה לי, בדרכ אני היוזמת.הוא אדם שנלחץ אך מתמודד. אם כי אומר שמצבי לחץ גורמים לו לא טוב. מה יהיה הלאה כאשר יהיו לחצים רבים יותר כאיש משפחה. עזרתכם.

שלום עזרה, את מעלה שאלה מורכבת, שקשה לתת לה מענה במסגרת פורום אינטרנטי. אני חושבת שעולים כאן גם נושאים אישיים (שלו - באופן בו הוא בוחר להתמודד עם בעייתו, ושלך - סביב חששות מהעתיד הלא ברור והאופן בו הם קשורים להווה), וגם נושאים זוגיים משמעותיים. ההצעה הטובה ביותר שאני יכולה להעלות כרגע, היא לבנות לעצמכם מרחב משותף בו תוכלו לדון בדברים לעומקם - במסגרת של יעוץ זוגי. אין צורך להסס בנוגע לייעוץ זוגי טרום נישואים - זה הגיוני, מועיל וגם יותר ויותר מקובל. לעיתים, יעוץ זוגי מסמן את הצורך במרחב אישי לכל אחד מבני הזוג. לא כתבת האם בן-זוגך מטפל בהפרעה הכפייתית ממנה הוא סובל (כוונתי לטיפול פסיכולוגי ו/או תרופתי), וחשוב שתאמרי לו שישנן דרכים להקל עליו (ולא צריך לסבול מדרגה חמורה של ההפרעה על-מנת להיעזר בטיפול). בברכה, אורנה

ברור שלא כל רגע מ-50 דקות הטיפול אמור להיות חוויה עוטפת של צמר גפן ורוד רך ובלתי מותנה. אבל מה מרחק הפרספקטיבה שממנו ניתן לומר "הטיפול הזה טוב לי/רע לי?". האם "מדד הנעימות" הוא טוב מספיק? האם אמורים לצאת מחדר המטפל בתחושה טובה מזו שבה נכנסת אליו או בתחושה רעה יותר. ואם טוב/רע הן מילים מופשטות מדי, אגדיר אותן אופרציונלית: טוב=פחות רצון למות, רע=יותר רצון למות. במשך הרבה שנים, במקביל לטיפול תרופתי, הייתי מטופלת אצל 4 פסיכולוגים באוריינטציות שונות. עכשיו אני בת 23 , ושוב והפסיכיאטר שלי ובעקבותיו המשפחה שלי לוחצים עלי ללכת לטיפול. אני כבר לא ילדה שאפשר להכריח אותה, ומצד שני: מה אכפת לי ללכת לטיפול אם זה כ"כ חשוב להם? אז זהו, שאכפת לי. למרות מאות שעות השיחות שצברתי, אני לא מרגישה שבאמת השתניתי מאז שהייתי בת 12 ועלתה בדעתי לראשונה המחשבה שהחיים הם דבר מיותר, חסר משמעות ודגוש טורח וסבל. במשך 7 שנים של פסיכותרפיה נהייתי אמנית רטורית של להציג שוב ושוב את עמדתי זו בנוגע להקשרים שונים. הייתי גם בטיפול באמנות וגם שם הרגשתי לכודה בתוך החדר למשך 50 דקות של עימות עם האמת שלי בלי יכולת לברוח להסחות דעת נעימות יותר. עוד בעיה שלא הצלחתי למצוא לה פתרון עם המטפלים הקודמים שלי היא שבחדר הפסיכולוג/ית תמיד מרחף מעלי החשש לחשיפה עצמית בנוגע לאובדנות דבר שיכול לגרור פגיעה בחופש שלי. אין לי כוח שוב לשטוח את המניפסט האובדני שלי בפני אדם שבכלל לא בטוח יקבל אותי לטיפול, וגם אם כן ספק אם הגילויים והתובנות שיעלו בי יוכלו לשנות את הריאליה שהיא שהחיים הם משוואה שאינה מאזנת את עצמה מבחינת רווח והפסד. האם שווה לנסות שוב?

Prudence יקרה, אני בכלל לא בטוחה שנעימות היא מאפיין ברור או הכרחי של טיפול פסיכולוגי. הרבה מאוד פעמים מדובר בהתבוננות יוקדת בתהליכים וביחסים, שמעוררת קושי וכעס והתנגדות, ואז צריך להתבונן גם בזה... אין ספק שתהליך כזה דורש בנייה של קשר טיפולי, אבל זה לא אומר "צמר גפן וורוד ורך"... בהקשר הספציפי שלך, אני לא בטוחה שתפקידו של המטפל לשכנע אותך לזנוח את אמונותייך האובדניות. תפקידו להתבונן בהן ביחד איתך, כמו בדברים אחרים שתביאי לתוך הטיפול. ואם את שואלת לדעתי, בהחלט כדאי לנסות שוב, תמיד כדאי לנסות שוב להאמין שאפשר... לילה טוב, אורנה

האם רק בטיפול באמנות חשת "לכודה בתוך החדר למשך 50 דקות של עימות עם האמת שלי בלי יכולת לברוח להסחות דעת נעימות יותר", או שכל טיפול הביא אותך להרגשה כזו?

כל טיפול. אבל כשהיה אפשר להעביר את הזמן בשיחה נעימה על נושאים מעניינים עם המטפל/ת היה יותר בסדר. אלא שלדבר על ספרות ופסיכולוגיה אני יכולה גם יותר בזול עם חברים...

הי מחפש חומר העוסק בהשפעת תרופות נגד חרדות והשפעתן על ספורטאים מעונין לדעת אם יש כאלו שאינן גורמות להגברת הדופק ואילו שאינן גורמות לעליה במשקל (לרצים למרחקים) תודה

שלום שרון, הגורם היחיד האחראי והמוסמך לספק תשובות בענייני תרופות נוגדות חרדה והשפעותיהן הוא רופא פסיכיאטר או רופא משפחה. נסה לשאול בפורום פסיכיאטריה בניהולו של ד"ר הידש. חג שמח ליאת

כועסת על החיים סלח לי אלוהים מאז הכרתי את עצמי חיי היו מרים בעולם הזה לכל אדם כוכב ורק לי אין מי אותי יאהב? מה שאני מבקשת רק טיפת מזל תראה לי אלוהים את דרך הגורל לכל אדם כוכב מי אותי יאהב? הגשם שיורד שוטף את דימעותיי מה יהיה הסוף שלי מה יהיה עליי עד מתי אני אסבול שואלת ה' בידך הדרך בידך חיי כבר שנים כועסת סובלת ושותקת רואים אותי בוכה כולם יושבים בשקט אולי אני טועה אולי אני צודקת שנים אני סובלת לבד בתוך השקט מה שאני מבקשת רק טיפת מזל מסתם אחת שנמאס לה לסבול

אוי, כמה עצוב. עצוב אפילו יותר לדעת שהסבל שלנו משאיר את יקירינו אדישים. הלוואי שיגיע אליך סוף סוף המזל, שייגמר השקט העצוב, וידרך גם כוכבך. מאחלת לך מכל הלב ליאת

שיר יפה...

הי לכולם יש לי בעיה אני בת 22 ויש לי חברה ממש טובה שאני והיא יוצאות המון לבד והיא ממש ממש ממש ממש ממש יפה ומושכת וכל גבר שני בערך מתחיל איתה ולרוב כולם איכותיים מאוד עכשיו אני קצת מקנאה ובכלל היא גם מאוד מלפרטטת ואני פחות יפםה אבל נראית סבבה אני לא מתכוונת להפסיק לצאת איתה רק פשוט כל הזמן אבל כל הזמן הצומת לב מופנית אליה ואני נשארת לבדי היא גם מייבשת אותי כי היא ממש חברותית והיא מדברת איתם המון ודי יורד לי המצב רוח והביטחון העצמי והדימוי שלי אני ממש כבר לא יודעת איך להתמודד:(

כותבים-תשומת לב,לתשומת ליבך

שלום שמרית, את עצמך מבינה, בצדק, שהפתרון אינו להפסיק לצאת עם החברה שלך, שכן נשים יפות יותר מאיתנו תמיד אורבות לנו בסיבוב. הפתרון הוא להזכיר לעצמך (כמו שאת עושה כבר לבד) שגם את נראית טוב ושגם בך יש מה לאהוב. גם אם נעים מאד לקבל מחמאות ברחוב או בפאב, הקשרים העמוקים והאמיתיים יכולים להתפתח בהמון נסיבות אחרות, בהן באים לידי ביטוי מאפיינים נוספים מעבר למראה החיצוני. אם החברה שלך נוטה לשכוח את קיומך ולפלרטט עם מחזריה כאילו אינך שם, יש מקום להעיר לה על כך. אם גם זה לא יעזור, שווה לשקול מחדש אם היא הפרטנר האופטימלי לבילוי. בהצלחה ליאת

אם כבר מתקנים מישהו על טעות כתיב פשוט תתקן ואל תתחכם מה העיניין.............................

שלוום בתקופה האחרונה אני חיה בסרט אימה, לא יודעת אני פוחדת מכל דבר קטן , מכל קול בתקופה האחרונה כתוצאה מכאבי צוואר קראתי הרבה דברים באינטרנט וכל הזמן אימצתי דברים, עד שבסופו של דבר אחרי כל הבדיקות היה הכל תקין, ולמרות זאת אני עדיין פוחדת כאילו זה הפך לפחד מתמיד... יש להזכיר שאני לא עברתי שום דבר חריג... אבל בזמן התקופה של כאבי הצוואר אני לא עשיתי כלום כל היום בבית,היתי מסתכלת על החיים בצבע שחור וכל זה התבטא עכשיו בתקופה הזאת, אני פוחדת מאנשים מאיך אנשים מסתכלים עליי, חושבת שיקרה לי משהו וכול ירצו לעזור לי. דברים כאלה..ומה שהלחיץ אותי ביותר זה שקראתי שאנשים עם חרדות יקבלו התקפי לב .. אני יודעת שזה נדמע מצחיק אבל זה בתת מודע כל הזמן מה עליי לעשות...

ערב טוב, התקפי חרדה או חרדה מפני מחלות (היפוכונדריה) יוצרים חוויה מתמשכת של סטרס, עייפות גדולה וייאוש. אדם חרד נותן פרשנות קטסטרופלית גם לגירויים תמימים, ובכך יוצר מעגל אין סופי ומסלים של חרדה. כאשר את יושבת באינטרנט וקוראת על כל תחלואי האומה, את הופכת קשובה יותר לכל מחוש בגופך והחרדה בשמים. למרבה המזל, יש כיום פתרונות טובים למצב, כשהמועדף בהם הוא שילוב של טיפול תרופתי וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי קצר. לא יודעת היכן קראת על הקשר בין חרדות להתקף לב, אבל אני אישית מאמינה שמי שחי לצידו של ההיפוכונדר החרד הוא מועמד טוב יותר לחטוף את ההתקף. :-))) ליאת

תגידי ליאת, יכול להיות חולה היפוכונדר? חולה באמת, יש את כל האישורים המתאימים... ועוד דבר, אם הוא כבר חטף התקף לב אז זה אומר שאני קיבלתי פטור? :-))

שלום ליאת, אשמח אם תשיבי לשאלתי: אני בתחילת הריון ומלאת חרדות!..(תחום חדש לי לחלוטין..), מרגע שנודע לי כי אני בהריון אני בלחץ שמא המדפסת שאליה אני צמודה (תרתי משמע) בעבודתי ושפועלת ללא הפסק עלולה להזיק לעובר. מעולם קודם לא חייתי בפחד כלשהו..ועתה אני ממש חוששת ומוצאת את עצמי חושבת על העינין כל הזמן (עד כדי מחשבות על עזיבה..), ניסיתי למצוא חומר על כך כדי שאירגע אך לא מצאתי ובינתיים אני חשה שזה מעין מחשבה טורדנית שאינה מרפה.אציין כי אני בחורה ללא כל עבר של בעיות נפשיות או חרדות..ועתה אני מוצאת שאני מתנהגת בפסיכיות מוחלטת..-מה עושים? איך יוצאים מזה..? במקום לשמוח אני שקועה במחשבה טורדנית.., היש פתרון..? בברכה ותודה-רוית.

שלום רווית, ברכות על ההריון הטרי! חגיגי ומשמח ככל שיהיה, הריון מהווה סוג של נטל גופני ופסיכולוגי על האישה. ככל האירועים הדרמטיים בחיינו, גם ההריון הוא מאורע המחייב הסתגלות. נשים מוצאות את עצמן מבולבלות ברגשותיהן כלפי ההריון, הלידה והתינוק שבדרך. בהריון הראשון יש רמה גבוהה במיוחד של אי ודאות, המעלה את הסיכוי להופעתן של חרדות ודאגות, חלקן סבירות והגיוניות, וחלקן קצת פחות. לפני שרצים לארטילריה הכבדה, אפשר לנסות להיעזר בשיטות מקובלות של הרגעה. בן זוג תומך, חברות טובות שכבר "היו בסרט הזה", ספרי הדרכה (יש כיום ספרים מצויינים על הריון ולידה, המפרטים כל אספקט אפשרי של ה'איוונט'). גם רופא סבלני ומרגיע יכול לחולל נפלאות. פעילות גופנית קלה עד מתונה תמיד עוזרת בשחרור לחצים. אם את מרגישה שכל אלה אינם עוזרים, תוכלי לפנות לכמה שיחות אצל פסיכולוג (טוב, נו, פסיכולוגית), שם תוכלי לבחון את המחשבות המטרידות ולהתמודד עמן באווירה ידידותית אוהדת. זכרי שכל מה שעובר עליך הוא נחלתן של נשים רבות, שעברו,ברובן, את התהליך כולו בשלום. הריון, במידה רבה, הוא תקופה אינטנסיבית של מחשבות בלתי פוסקות, חששות ודאגות, אך גם של ציפייה, יצירתיות, פריחה, חושניות והתרגשות רבה. נסי לקבל את אי-הנוחות הזמנית בלי מאבק, ולקוות שהיא תתחלף עד מהרה בהנאה. נשמח לשמוע מה שלומך גם בהמשך (בתקווה שהמסך והמקלדת מאיימים עליך קצת פחות :-)) שיהיה בכיף ליאת

שלום ד"ר! אני בת 20 ונמצאת עם מישהו בקשר קרוב ל3 שנים. הוא בן 21. אנחנו אוהבים מאוד אחד את השני אך לאחרונה התחילו להופיע בעיות. הוא פוגע בי,מעליב (מילולית) נותן לי להרגיש זלזול. אבל רוב הזמן הוא באמת גורם לי להרגיש טוב. כל פעם שזה קורה אנחנו מדברים על זה ואני סולחת וממשיכים הלאה,אבל מסתבר שכל אירוע כזה הופך למשקע אצלי בראש ומשהו בהגיון אומר לי לא לתת לזה עוד הרבה זמן לפגוע בי,לא מגיע לי כזה יחס ולמה אני בכלל צריכה לסבול את זה,מה שמשאיר אותי איתו זה בעצם הלב. ומי יכול להתנגד ללב? לכן הפרידה לא ממש קרובה כי אני לא יכולה לעזוב אותו כל עוד שנינו אוהבים,אנחנו מנסים תמיד להשתפר אחד בשביל השני ועושים ככל יכולתנו כדי לגרום טוב אחד לשני. הבעיה בעצם היא בצורה שבה הוא יקבל או עלול לקבל את הפרידה. הוא אומר שאני הכל בשבילו,כל מה שהוא אי פעם רצה,שאני העתיד שלו. הוא טוען(לא מאיים) שאם אני אעזוב אותו הוא ישתגע ואז כנראה פשוט יתאבד. אני יודעת שהוא אדם די דכאוני(הוא היה בדיכאון מהחיים כשהכרנו) איך אני אמורה לקבל את זה מה שהוא אומר לי? אני לא צריכה שזה יהיה על המצפון שלי, ניסיתי להגיד לו שהוא יצטרך להמשיך הלאה בחיים ולבנות את העתיד שלי אבל הוא אומר שהוא לא יהיה מסוגל בלעדיי. אני החברה הראשונה שלו,הוא לא החבר הראשון שלי. אני יודעת שאני אתמודד עם הפרידה כי אין ברירה צריך להמשיך הלאה על אף הקושי,היו לי חיים לפניו ויהיו לי חיים אחריו. אבל הוא לא רואה את זה ככה. מה אני אמורה לעשות במצב כזה? האם אני יכולה לדבר איתו איכשהו ולשכנע אותו להתעודד? אמרתי לו פעם שאולי כדאי לו לצאת עם אחרות לתקופה מסויימת והוא אמר שהוא לא רוצה אף אחת אחרת. אני יודעת שמבחינה פסיכולוגית לגברים יותר קשה להתמודד עם אובדן בד"כ, לכן כנראה אין באפשרותי הרבה מה לעשות , האם כדאי לי להתעקש שהוא ידבר עם מומחה? יועץ או פסיכולוג או ששנינו נלך ביחד, בינתיים זה לא כ"כ בוער העניין ,אבל בכל אופן אני חושבת שהוא צריך להכין את עצמו לכל מקרה. אשמח מאוד מאוד לשמוע את עצתך, בתודה רבה מראש.

ערב טוב, את מתארת מערכת יחסים מוזרה, בה כל אחד מכם נע בין הצהרות אהבה מחד, לבין פגיעה בבן הזוג מאידך. הוא משפיל פוגע ומעליב מצד אחד, אך מצהיר על "אהבה עד מוות" (דפוס אישיות מוכר ומסוכן בו האובייקט האהוב נתפס כחלק בלתי נפרד מהעצמי), ואת מצהירה על אהבה מעומק הלב ("מי יכול להתנגד ללב?") ובו בזמן מכינה אותו כל הזמן לפרידה המתקרבת. איום בהתאבדות היא דרך רעה מאד להשאיר בת זוג בתמונה. זוהי, למעשה, הפעלה אלימה ה'מסנדלת' אותך, תוך התעלמות גמורה מרצונותיך וצרכייך. זוהי אינה אהבה אמיתית, אלא שיעבוד של שניכם לצרכים נרקסיסטיים תובעניים. לא ברור לי איזו עצה את מבקשת ממני. מבחינתך שום דבר לא בוער ואתם יחד. לשלוח אותו למומחה שיכין אותו לפרידה שאולי יום אחד תקרה - זו משאלה מוזרה בעיני. לטעמי, את עצמך זקוקה לייעוץ והכוונה עם מומחה, שיסייע לך לזהות את הרצון האמיתי שלך ולפעול לאורו ברגישות ונחישות. בהצלחה ליאת

לי אישית אין צורך ביעוץ עם מומוחה משום שאני יודעת מה אני רוצה,פשוט ברגע שאני אחליט ללכת עם הרצונות שלי בצורה קיצונית עד הסוף אני יודעת שהסוף יהיה טראגי. אנחנו אוהבים אחד את השני יותר מאשר כל אחד אוהב את עצמו. ברגע שאני אבין שהקשר מיצה את עצמו אני אמשיך הלאה. מה שרציתי לשאול בעצם האם אפשר לגרום לבנאדם להבין שהוא לא תלותי והוא לא צריך אף אחד כדי להתקדם החיים חוץ מעצמו?איך הוא יכול לחזק את העצמי שלו? וממה התלותיות הזאת נובעת? האם זה בגלל הורים מפנקים? כי אני בת יחידה ולמרות זאת אני מאוד עצמאית ולעומתי חבר שלי לא כזה.

שלום ליאת היה לי מה להוסיף אחרי שכיוונת אותי ב-9.10 למקרה דומה... אבל לא ענית לי... הנה מה שכתבתי לך אחרי שקראתי את המקרה של רונן...אשמח אם תעני לי הפעם!!! "תודה על הלינק... גם אני כמו רונן (מהלינק) גם קמתי ועזבתי.....לא הבנתי איך היא בוכה ואני לא....לא ידעתי מה לעשות. אח"כ בפגישה שאחרי היא ניסתה לדבר על הנושא אבל לא הסכמתי.... אבל היא יחסה את אי- יכולת הבכי שלי לדיכאון .... אבל העזיבה שלי הייתה בריחה בכדי שלא אבכה בפניה...זה היה ממש מביך ואני לא יודעת אם צריך לדבר על זה..ואפילו אם דיברנו זה לא אומר שהיא לא תבכה עוד פעם.... למה נראה לך אני מרגישה את הצורך להישאר חזקה בפני אחרים? נורא קשה לי להגיד "קשה לי" ואני צריכה עזרה, תמיכה ואהבה. המטפלת מנסה להתקרב אבל בכל פעם שאני מרגישה שהיא יותר מדי קרובה אני נכנסת לחרדה ובורחת, או שפשוט לא נותנת לה, למרות כמו שכלוכם אמרתם כאן, ממש איכפת לה..... "

שוב שלום לך, קראתי את תגובתך המקורית, ולהבנתי הצלחת לענות לעצמך על השאלה שניסחת שם. שאלת מדוע את בוחרת להישאר חזקה על יד אחרים. וגם ענית: כאשר את חלשה, אנשים נוטים להתקרב ולהציע את אהבתם ותמיכתם. קרבה זו מבהילה אותך (ככל הנראה בגלל ההיסטוריה המוקדמת שלך, בה חווית אכזבות וכאב), ואת בורחת. הרגשתי שאת מבינה זאת בעצמך, ולכן לא ראיתי צורך לכתוב. מקווה שבניסוח הזה הדברים ברורים יותר. מקווה גם שתלמדי להניח לאנשים להתקרב, ולא תבריחי אותם עם הקוצים, כמו בשיר הנפלא של רשת. בהצלחה ליאת

ברצוני לדעת למה אי אפשר להאריך את זמן שעת הטיפול, אם המטפל מוצא לנכון את זה, או אם המטופל נורא נסער בסוף הפגישה. האם זה בריא לתת למטופל לצאת עם הרגשה כזאת, כלומר שהוא נסער, ונרגש.? למה צריך להודיע שהזמן נגמר? מה משמעות הזמן בטיפול?

שלום יוליה, טיפול, בשונה מיחסים חבריים, משפחתיים או עסקיים, מתנהל עפ"י חוקים וגבולות הנקבעים מראש. פרויד נהג לראות בשעה הטיפולית "השכרת" שעה מסוימת מתוך יום העבודה שלו, המוקדשת כל כולה למטופל, הבוחר אם לעשות בה שימוש או לא (כאשר על המטופל לשלם עליה בין אם הגיע ובין אם לא). פרויד הצביע על כך שלאנשים קל יותר לכבד, כמובן מאליו, שעה של שיעור מוסיקה או שיעור בשפה, ויש לנהוג בשעה הטיפולית באופן זהה. ההקפדה על גבולות ידועים מראש, כחלק מהחוזה הטיפולי, מבטיחה קיום בטוח, יציב ועקבי לעבודה הטיפולית. הזמן הקבוע מראש מייעל את העבודה, ומונע תסכולים, אכזבות וכעסים שמקורם בציפיות משתנות שלא קיבלו מענה. ברגע שהפסיכולוג מאפשר גלישות בזמן, הוא הופך להיות מטפל טוב/אוהב/מתחשב - פעם כן ופעם לא. הזמן עצמו (50 דקות/שעה) הוא בעל חשיבות פחותה מעצם השמירה על זמן קבוע בכל פעם. כדי שמטופל לא ייצא מאד נסער מן החדר, יש מטפלים המודיעים מראש שמתקרב הסיום, ובכך מאותתים למטופל שעליו להתארגן נפשית לקראת יציאה. מטפלים וותיקים מכירים היטב ניסיונות לפרוץ את מסגרת הזמן בתואנות שונות, כולל פתיחת נושא דרמטי בדרך לדלת. לעיתים, קורה שמטופל נאלץ לסיים את הפגישה נסער במיוחד. במקרים חריגים הפסיכולוג בוחר להתקשר לאחר מכן ולהתעניין בשלום המטופל, לפעמים הוא מאפשר תוספת זמן קלה, ולפעמים לא זה ולא זה. הכל, כמו תמיד, תלוי בגישה הטיפולית ובנסיבות. בברכה ליאת

ליאת שלום, איך את מסבירה בן אדם שמוותר על עצמו בשביל האחרים, כלומר הוא נותן הכל ומוותר על חייו רק בכדי לעזור, לתמוך, ולהיות שם בשביל האחרים. ופתאום כשאלה הולכים, הוא נשאר בלי כלום. ואז הוא מתחיל להבין שכל ההשקעה הייתה סתם, אין לו כלום בחיים ואין לו אף אחד בחיים. הוא צריך להתחיל הכל מההתחלה, אבל אין לו הכוח ואין לו זמן, כי הוא כבר מבוגר. איך אפשר להמשיך? מה צריך לעשות?

דינה שלום, יש, כנראה, כל מיני סוגים של נתינה. יש נתינה, תמיכה ועזרה לזולת הנעשית כהשקעה של האדם בעצמו. במצב כזה, הנותן אינו מצפה לקבל דבר בתמורה, למעט - אולי - תחושת סיפוק. בדר"כ אפשר לפגוש אנשים כאלה בעמותות התנדבות למיניהן, וכאשר פרוייקט אחד מסתיים - מייד יימצא נזקק אחר שיהנה משירותיהם. אדם מהסוג שאת מתארת, המוותר על עצמו לטובת מה שנתפס בעיניו כהשקעה באחרים, מתייחס לנתינה שלו כאל "השקעה" במובן הכלכלי של המילה: משהו שאמור לחזור אליו בדרך של תמורה או רווח. במצב כזה, כאשר ההשקעה אינה מחזירה את עצמה, האדם חש תסכול, עלבון ואובדן. ויתור וביטול של האני לטובת רצונם וצרכיהם של האחרים נקשר בדר"כ לאנשים עם צרכי תלות והתמזגות חזקים, עם הזדקקות רבה לאחר, עד כדי מוכנות לשאת פגיעה עצמית. בברכה ליאת

איך מתקנים את זה? תרופות? טיפול קוגניטיבי או פסיכודינמי?

שלום למזדהה, טיפול דינמי יכול לעזור. בהצלחה ליאת

בני בן החמש, ילד מפותח פיזית ורגשית, נבון בצורה בלתי רגילה שיחק עם חברו (הוא בגילו) בחצר ביתם ולאחר זמן מה יצאה האם לבדוק מה קורה איתם והיא מצאה אותם בפוזיציה מביכה במיוחד, כאשר הילד השני עומד ובני מתכופף לעבר איבר מינו ומכניס אותו לפיו. בני טוען שהילד השני הוא זה ששידל אותו ודחף את ראשו בכוח ואילו הילד השני טוען שזה היה רעיון של בני. אין צורך לציין שאנחנו ההורים בלחץ איום ונורא... העניין מטופל עם הגורמים המתאימים, אבל עדיין זה מדאיג מישהו נתקל? מכיר מקרה כזה? מה לעשות?

שלום מרי, הורים רבים מגיבים בזעזוע ותדהמה מול משחקים מן הסוג שאת מתארת. כיום יש רגישות רבה (ובצדק) לכל ביטוי של התנהגות מינית לא תואמת גיל. משחקים הכוללים התנהגות אירוטית ומגע באזורי גוף אינטימיים היו כמעט תמיד חלק מהרפרטואר של ילדי הגן. כיום נהוג להתייחס אליהם, כאמור, בפחות סלחנות, בעיקר כדי לשמור על ילדים מפני ניצול והתעללות מידי גורמים שאינם תמימים. מעבר לשאלה של מי היה הרעיון, ה"פוזיציה" האורלית, בהיותה מאד ספציפית באופייה, יכולה לעורר סימני שאלה, ואני מניחה שהגורמים הטיפוליים המעורבים אכן בודקים שאף אחד מן הילדים לא נפל קרבן קודם לכן למישהו אחר שהגה את הרעיון... בהנחה שמדובר במשחק תמים, נדמה לי שאפשר לוותר על ה"לחץ האיום והנורא", ולהתחיל לתרגל סגנון הסברתי ענייני, המדגיש את פרטיותו וצנעתו של גופנו. יישר כוח ליאת

שלום לכולם אני מטופלת בטיפול תרופתי כבר 3 שנים הרופא שלי המליץ לי לשלב שיחות מישהו יכול להמליץ לי על פסיכולוג דרף קופ"ח מכבי מאיזור המרכז

שלום רחלי, אני מקווה שכתובת המייל שצרפת מעודכנת, ושאנשים יוכלו לשלוח לך המלצות. בכל מקרה, מומלץ לקחת מהקופה את רשימת המטפלים שלהם באזורך, ו"לרחרח" גם בסביבתך הקרובה אם יש המלצות. בהצלחה ליאת