פורום פסיכולוגיה קלינית

היי התעניינתי בסוגיה הזו ואני לא מצליחה למצוא תשובה. מאז ועד היום (גילי 32) אני מתעסקת במראה חיצוני ואוהבת יופי. אני בחורה נאה אך לא יפהפיה.רווקה. קריאה על יופי משדרת חיים מאושרים נוחים ונעימים. אני גם מתעניינת בניתוחים פלסטיים ואסטיקה. כוכבות קולנוע יפות בעבר והיום הם סמלי הזדהות אצל האנשים. (ראו עיתוני לאישה) יש לי קרובת משפחה שניצלה מהשואה באירופה בזכות יופיה. אך האם התעסקות בכך היא עניין שטחי? האם כאשר מתמקדים בזה מגלים שבעצם זה משעמם נורא והחיים האמיתיים לא גן עדן של שושנים? (כי אין לי ניסיון עשיר בזה) אם אני אתן לגברים להתחיל איתי, בגילי, האם זה יהיה זול וחסר ערך וגס רוח? (מנסיוני הדל, נאמר לי שגברים רוצים רק סקס). כמובן שזה קשור גם לאצילות הרוח של האדם, בדוגמה הזו - שלי. אולי יש בנות שאוהבות סקס וגסויות ואולי כאלה שלא. אני חושבת שזה קשור גם למידת האסרטיביות שיש לבחורה להגיד לא. אולי זה גם קשור לגילי הצעיר. אולי בגיל יותר מבוגר כבר יש לאנשים יותר ניסיון בחיים והבנה שהחיים הם לא פקניק והשלמה עם הגורל. מה דעתכם? דרך אגב, אין לי אבא מגיל 9 ואני רוצה למצוא אותו עכשיו, גם מאהבה וגם מרחמים כי הוא אדם מופרע (פסיכופט) ואני מפחדת שרע לו. אבל אני מפחדת ממנו, כי הוא מסוכן. אני מפחדת שהוא ירצה לפגוע לי בגוף ולכער אותי כדי להתנקם על זה שבגיל 9 לא רציתי לראות אותו אחרי כל המאמצים שהוא עשה שיהיה לי טוב איתו, והוא נעלב נורא מהדחייה שלי. (אבי הוא אדם מכוער מאוד). אהבתי אותו. אבל השאלה אם הוא יפגע לי בגוף ואני כבר לא אהיה בחורה נאה, איך יראו חיי?? מה דעתכם? האם שווה לי למלא את רוחי, מה שנקרה, בחוויות עם אבא שכמעט לא היה לי,(ואני גדלתי בסביבה של בנות בלבד, אצלנו במשפחה אין בנים), האם אני אזכה בעושר רוחני, בגילי, למרות הכיעור שייתכן שהוא יעשה לי? האם חיי יהיו יותר טובים? מה בעצם עדיף - יופי חיצוני או יופי פנימי? היום בעידן התקשורת והטלויזיה, וכל הפסיכולוגים שמסביב, משדרים לנו להעריץ יופי. האם לאדם נכה פיזית יהיו גם בעיות נפשיות? איך החיים שלו יראו? איך החיים של הנכים בארצנו (ממלחמות, תאונות) נראים? מבקשת את חוות דעתכם.

אני חושבת שקודם כל, במידה ותחליטי לפגוש אותו את חייבת לעשות זאת בליווי עזרה מקצועית ואיש נוסף ולעולם לא לבדך... אם את טוענת שהוא מסוכן רק עצם העובדה שתפגשי איתו לבד היא מסוכנת!. בנוסף, אם היחסים ביניכם עכורים הייתי ממליצה לך לא לתת לו את כל הפרטים האישיים שלך לגבי היכן את מתגוררת כעת ופרטי התקשרות אחרים אלא לתת לזמן לעשות את שלו ולראות האם ניתן לסמוך עליו שלא יפגע בך בכל צורה שהיא.

אה ויופי הוא בראי המתבונן... אני מניחה שזה ישמע כמו קלישאה, אבל יש אנשים שחושבים שהם שיא התגלמות היופי בעוד אחרים יחשבו אותם לפחות יפים, או אף מכוערים. יש כאלה שימצאו בכיעור מסוים אצל אחרים חן מסוים בעוד "האנשים המכוערים" יחשבו אחרת. את אולי נאה, אבל אולי יש אחרים שחושבים שאת יפייפיה, או שלא. אחת חושבת שהיא שמנה בעוד השאר חושבים אותה לרזה. אחד חושב שהוא "סקסי" בעוד בחורות אחרות לא ימצאו בו סקס אפיל. יש גברים שלא אוהבים בלונדיניות וחזה גדול, בעוד זו שחושבת שהם אוהבים תחמצן את שיערה ותדחוף לעצמה סיליקון. יש גברים שאוהבים שמנות ויש כאלו שיאהבו רזות. יופי זה לחלוטין עיניין של טעם, ואף תרבות - למשל, יש תרבויות בעולם (בעיקר בשבטים אפריקאיים) בהן נהוג לצלק את הגוף משום שמאמינים שצלקות זה יפה. בתרבות המערבית יש אפילו כאלו שחושבים שצלקות זה סקסי (והכוונה היא לאו דווקא לקעקועים). אני אישית לא ממש נמשכת לגברים שהם יפים מידי, או עונים לתואר "מושלמים". באופן כללי, גבר עם אף סולד וקטן למשל די דוחה אותי. ואני לא נמשכת במיוחד לגוף שרירי... או "באדי בילדרס". יש נשים שחושבות שזה שיא היופי. אני גם לא נמשכת לגברים שהם אולי נאים, אבל מכוערים מבפנים. חשוב מאוד לאזן בין הדברים.

אסי שלום, נראה שאת מתעסקת בשני נושאים כבדי משקל: היופי הפנימי והחיצוני מחד והקשר עם אביך מאידך. את גם קושרת בין שני הנושאים מתוך החשש שאביך יפגע בך. אני לא בטוח שישנן נוסחאות לגבי מה חשוב יותר ובודאי כל אחד יוצר לעצמו את הנוסחה שלו. לגבי המפגש עם אביך - אני סבור שישנן כאן שאלות נוספות, מעבר לשאלה : האם יפגע בך או לא. שאלות כגון מהות הקשר ביניכם, השפעת הקשר הזה לקשרייך עם בני המין השני ועוד. יתכן שתרצי לברר חלק מהשאלות הללו ביעוץ אישי עם איש מקצוע. בהצלחה, גדעון

ימים של חשבון נפש, של בקשת סליחה, של מחילה. של חמלה. של חסד. לאחרים, לעצמנו. גמר חתימה טובה לכולם, יעלה

מצטרפת ליעלה (אוהבת להצטרף אליך...) שנבין, שנרגיש, שלא נפחד, שנתגבר, שנהיה חכמים יותר, טובים יותר, ושנאהב, בעיקר את עצמנו. גמר חתימה טובה לכל באי הפורום. הדר

אני בן 24 ובגיל 16 עד גיל 20 הייתה לי חברה. נפרדנו בנסיבות כואבות וזו בנתיים התחתנה ובנתה לה משפחה. ב-4 השנים הללו אני לא מצליח למצוא את עצמי מבחינה זוגית. אני יוצא עם בחורה שבוע ומתלהב בהתחלה עד שנוצרת קירבה אינטימית ואחר כך פשוט יורד לי ממנה... לא בא לי להמשיך להיות איתה אפילו אם היא יפה ופצצה. אני מחפש כל הזמן סקס ויש לי מן רצון בלתי מוסבר לכבוש את כל העולם בנושא הזה ואני לא מצליח להשאר עם בחורה יותר מחודש ולהנות מזה. מה הבעיה איתי? זה קרה לי לפחות עם 7-8 בחורות.

ערן שלום, נראה לי שאתה מנתח את הבעיה בצורה טובה: ברמה הגלויה - אתה רוצה סקס ולכבוש את העולם ולאו דוקא מערכת יחסים. ברמה הסמויה - יתכן שהפרידה מחברתך הראשונה, היתה כה כואבת שאתה לא מרשה לעצמך להיכנס למערכת יחסים אמיתית, בה תהיה מעורב רגשית וחשוף לפיכך גם לפרידה ולכאב נפשי. יתכן גם שבתוכך , לא נפרדת מחברתך הראשונה ומערכת היחסים הזו ממשיכה להעסיק אותך.יעוץ של פסיכולוג/ית קליני/ית יסייע לך לעבד את הפרידה מחברתך הראשונה ולהבין טוב יותר את הבעיה ואת הפתרון. בברכה, שנה טובה, גדעון

אחרי גירושים שנפלו על רקע של מיניות דפוקה אצלי, על חוסר תשוקה, על חוסר תובנה להבין ולקבל שסקס הוא ביטוי של אהבה, על התנהגות פאם פאטלית מצד אחד וקרירות מצד שני אני מוצאת את עצמי נופלת שוב ושוב עם גברים שטוענים שהם לא מסוגלים לוותר על חיי מין עשירים ושהתדירות שאני רוצה לא מספקת אותם התייאשתי. נשבר לי מאסתי בהכל. ואני לא יודעת מה לעשות...

מיכל שלום, הייתי מייעץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. מצד אחד את משדרת התנהגות פאם פאטל, המושכת אלייך גברים מסוג מסויים, אותם גברים שאח"כ דוחים אותם , ברצותם מיניות עשירה יותר (או אולי מה "שהובטח " להם בהתנהגותך הפאם פאטלית). טיפול פסיכולוגי יוכל לסייע לך להבין טוב יותר - את עצמך, עולם הקשרים הביןאישי שלך ואת מיניותך. בברכה, גדעון

היי אני הייתי עם חברה שהיו לה בעיות שונות בתחום המיני זה דבר שגרם לי לתסכול והמון כאב...בכל זאת לא הראיתי לה את זה והיינו יחד מספר שנים בסוף היא זרקה אותי ועלו לי ים שאלות בקשר אליה האם היא אהבה אותי?האם היא כיבדה אותי?האם היה משהו שגרם לה לא לרצות לקיים יחסי מין כמו שצריך...? וכו וכו הסיפור הזה של אי קיום יחסי המין וחוסר הביטחון העצמי שלי היו התאמה מושלמת כמו כפפה ליד...(היה מגע אני לא יכול לומר שלא....אבל לא סקס טוב ומושלם) אחרי שהיא זרקה אותי הייתי לבד זמן מה והדכאון היה עצום והמון שאלות ללא תשובה ניקרו במוחי ולא הרפו ובסוף עשיתי את זה עם זונה חוויה שהייתה בשבילי טראומה אני לא יוצא עם בחורות כבר שנה......כעת אם תסתכלי על זה אני פרגנתי לה על הבעייה שלה לקחתי אותה לרופאים וכו ותמכתי בה בסוף נזרקתי אני לוקח כדורים והולך לפסיכולוגית בגלל הקטע עם הזונה והיא ממשיכה בחייה כרגיל מאושרת הרי אם אני הייתי זורק אותה אני מניח שזה היה טראומה עבורה אני חושב שעדיף שתטפלי בעצמך לפני שאת נכנסת לקשר משמעותי כדי לא לגרום לגבר אחר את מה שאני עברתי.......

חשוב לי לציין כי חוויתי הרבה טאומות מיניות. היום אני במצב של חוסר חשק. אין בי שום מיניות או רצון אמיתי לקיים יחסי מין. השאלה היא האם לפנות לטיפול פסיכולוגי או לטיפול מיני? תודה

שלום לך ד"ר ברצוני לשאול שאלה שמאוד מעסיקה אותי. אני בת 38, אין לי ילדים, אין לי בן זוג, ואין לי משפחה משלי..... האם זה עושה אותי פחות מוצלחת מכל אלה שיש להם את כל הנ"ל??? אני מרגישה רק בגלל העובדות הנ"ל הכי פחות מוצלחת בעולם.....הכי פחות שווה ביקום... כולם מצליחים להשיג לעצמם את הדברים הנ"ל, ואני לא!!!!!!!! שום מקצוע שבעולם, וקריירה, וכסף....(שאותם יש לי), לא עולים על חוסר ההצלחה בתחומים הנ"ל. האם אני אפס מהלך על שתיים??? בבקשה תשובה רצינית, כי באמת התכוונתי לכל מילה. אחת

שלום לך אחת, מוצלחות בעיני מי? מהם הקריטריונים שלך להצלחה? אם מוצלח בעינייך זו הצלחה כלכלית וקריירה אזי את מוצלחת. אם מוצלח בעינייך זה בן זוג וילדים אז את לא מוצלחת. אבל זה בעינייך בלבד .לטעמי יש מקום לחשוב על בן זוג וילדים לא רק מתוך המקום של הדימוי העצמי , אלא גם מתוך המקום של הצרכים הרגשיים שלך. כלומר, לשאול את עצמך - מה את רוצה? מה את צריכה? מה חשוב לך? מה את עושה בשביל זה? שנה טובה ובהצלחה, גדעון

שלום אורנה, את רוצה להגיד לי שמאז שהלכת להכין את הארוחת ערב עדיין לא סיימת??? (סתאאאאם בצחוק בצחוק :-)) מצטערת על הדיון אתמול שהייתי חלק ממנו. לא הייתי צריכה לפתוח ת'פה שלי. נראה לי אני חוזרת לשבלוליה שלי ולא יוצאת ממנה. מאחלת לך חתימה טובה וצום קל(אם את צמה) חן

הי חן, אנחנו אכן לא פותחים שוב את הדיון ההוא. איחולים כנ"ל גם לך, אורנה

לא היתה לי כוונה כזאת. העיקר שהתנצלתי ועכשיו אני יכולה לעזוב בהרגשה טובה. תמסרי את התנצלותי גם לליאת. ביי(מבטיחה שהפעם לתמיד) חן

היי אני בחורה בת 34 רווקה. מה שהכי מפריע לי הוא שאני לא יוצאת ולא מבלה וסתם שורפת את הזמן של הצעירות שלי. מאז שהשתחררתי מהצבא הייתי בבית ולא עשיתי כלום חוץ מלעבוד קצת. אני רוצה לצאת לפאבים, מועדונים, להתלבש יפה, להכיר הרבה חברות ובקיצור לאהוב לחיות. אני גם רוצה לצאת לטיול במזרח ולחוות את כל החוויות. אבל אין לי בטחון בעצמי. אני מפחדת שאני לא אצליח ושאהיה בודדה ואומללה. גם יש לי ניסיון רע כי בכל מקום שאני הולכת אליו, אני לא מדברת בכלל. כך שיש לי על מה להסתמך בקשר לפחדים שלי. אני בחורה שקטה, עדינה. בצבא לא הייתי ככה והיה לי טוב שם אבל מאז ועד עכשיו.... חלפו מים רבים בנהר. מה דעתך?

שלום תמי, אני חושבת שכדאי לנסות לצאת מהמעגל הזה, שבו את נמנעת מלחוות את החיים באופן מלא, בגלל חששות שתהיי בודדה ואומללה... העניין הוא, שקשה לשנות הרגלים ישנים ומבוססים, וודאי הימנעויות שבנינו במשך שנים. אני חושבת שכדאי לך להתייעץ עם פסיכולוג/ית קליני/ת שילוו אותך בתהליך הדרגתי של שינוי. באיחולים לשנה טובה מאוד, אורנה

אולי את סובלת מחרדות חברתיות ואת לא מודעת לזה *סתם נקודה למחשבה*

אני לא בטוחה אם אני בפורום הנכון.. אבל שיהיה - כבר המון זמן שאני חושבת כל הזמן על המוות.. על אובדן של מישהו אהוב.. על איך זה למות, איך אני ארגיש.. על כמה אני לא רוצה לאבד אפחד ועל כמה שאני קטנה מול העולם הזה.. זה התחיל בערך באמצע החופש הגדול.. (אני בת 14 ד''א) בהתחלה לא סיפרתי לאף אחד. הייתי יושבת בלילה ובוכה לי לבד.. אחרי זה כבר לא רציתי לישון, כי חשבתי ששינה זה ביזבוז זמן והבנתי שאת הזמן הקצר שאנחנו חיים בו צריך לנצל.. עבר הזמן ולא יכולתי עם זה יותר.. ואז המלחמה נכנסה לי לחיים.. זה שיגע אותי, לא יכולתי יותר.. פשוט הייתי שקועה בגועל פנימי כזה.. לא יודעת איך לתאר את זה.. פשוט הרגתי (ואני עדיין מרגישה) חלל ענק בבטן וחור בגרון, כאב ראש וכאבים בגב שאני חושבת על זה.. אבל הכי הכי.. אני עוצרת את הדמעות כל הזמן.. דיברתי על זה עם אמא שלי.. והיא הקשיבה וחיבקה ואמרה לי שאין לי מה לדאוג כי זה עוד רחוק.. והיא אמרה שכולם עוברים את זה.. אבל זה יותר מידיי.. אני ממש השתנתי בגל זה.. אולי זה לטובה אבל אני לא יכולה יותר! אני רק חושבת על מוות כל היום! ואני לאא רוצהההה! זה משגע אותי.. אני רואה תוכניות שמן הסתם יש בהן סיפורי אהבה, אקשן אפילו קומדיה.. ובהכל מדברים על החיים.. וקשה לי.. :|| בבקשה בבקשה.. תגידו לי מה לעשות. אני לא יכולה יותר!

פז יקרה, יש משהו לעשות, ואני מבקשת שתדברי עם אמא שלך על זה: אפשר לפנות לפסיכולוג קליני שיודע איך לעבוד עם חרדה, וללמוד לחיות עם המחשבות האלה, בלי שהן יצבעו את כל עולמנו. תציעי לאמא שתקדמו את הרעיון הזה במהירות, כי אין סיבה להמשיך לסבול. תחזיקי מעמד, אורנה

תודה, תודה, תודה!

אורנה יקרה, מה שלומך? אני צריכה תמיכה, צריכה לקטר קצת... כואב לי הכל: הצוואר תפוס, הגב, הזרוע מרגישה כמו סרח עודף וכאוב. כבר חודש כמעט. (כמובן שאני פונה למיני טיפולים, אך הגוף ממשיך בהנעלות העיקשת שלו). אפילו הודעה אחת בפורום קשה לי לקרוא - אני מאבדת סבלנות והריכוז מתפוגג. אני מקלידה לך בשכיבה - הלפטופ ואני בשכיבה. לפעמים גם הטלויזיה. היום ראיתי סרטים מצויירים בערבית... אני מנסה 'להתבונן' בכאב, אבל ככל שהזמן תוכף נשאבת אל הרצון להתנכר אליו. שילך כבר... אני מכירה את זה מן העבר (הדי רחוק); צואר חלש. הקושי לשאת את ראשי בגאון. הקושי לשאת את עצמי. המאבק להתבונן באנשים ב'גובה העיניים' - המאמץ של העיניים להביט למעלה כשהצוואר מושך לאדמה. גוף משותק ומעוכב שמעכב יחד אתו את כל התגובתיות ההתנהגותית והרגשית, את כל מהלך העשייה שמת להיות רציף ומאומץ פחות. ההסתכלות קדימה היא ממני והלאה. כן, כל ההשלכות הרגשיות והסימבוליות ואיך שלא תרצי לקרוא לזה. יש לי תמיכה מסביב: הבית הפך להיות אתר קטן לעליה לרגל. אבל אני רוצה ללכת לים... והכאב רק מחריף ומתמשך (כך אני רואה ברגע נתון זה). סתם, אני מתפתה לשקוע. מחר זה יעבור. יש דברים קשים יותר - גם אצלי... תודה (גם אם אני לא ממש בפורום הנכון), ורד

ורד! שלום יקרה, תהיתי אם הכאב נמשך, תהיתי מי עוזר לך... אוף זה נשמע כואב, ורק המילים שלך יפות ומסתלסלות להן בחן... אני חושבת על כך שהצוואר שלך, גם אם נוקשה עכשיו, נושא בגאון את הראש הנבון שלך היישר אל היכל ההשכלה... אוי, סלחי לי על ההודעה האסוציאטיבית... אני מניחה שאת מבינה. מחזיקה אצבעות, אורנה

אורנה, תודה, תודה, תודה! צחקתי והוחם לי מאד (מן המילים). המרפא המושלם! הדרך אל היכל ההשכלה נראית טיפ טיפ טיפה יותר סלולה (מלח מים מלח מים). בינתיים אני תלויה על בלימה... שבת נעימה, ורד

היי אורנה, מה שלומך? נגעת בי שבוע שעבר שכתבת על ימי שישי כתיקונם. הילדה האבודה שלי פחות אבודה. היא מבקשת להצמד אליה. והיא (הפסיכולוגית שלי) מאפשרת. זה נעים אבל לפעמים זה מרגיש לי קצת לא נוח. להצמדות הזאת יש מחיר בתחומים אחרים ואני לא מדברת על כסף. אבל נראה לי שכרגע זה מחיר שאני מוכנה לשלם. השבוע החלטתי לפנות אליה גם עם בשורות טובות. היא שמחה יחד איתי. וזה היה לי ממש כיף. אז היום זה יום שישי כתיקונו...? :-) צום קל, במידה ואת צמה. ובלי רגשות אשמה אם את לא... :-) נורית

מצחיקונת יקירתי, וודאי שעכשיו זה יום שישי כתיקונו... אני חושבת שאני מבינה משהו על המחירים להיצמדות שכתבת עליהם, ובכל זאת אני שמחה שאת מאפשרת את זה לעצמך עכשיו. לפעמים זה מה שילדות צריכות... אני רצה להכין ארוחת ערב, כי כולם כאן כבר כועסים עלי... אם תרצי נמשיך לדון בכך יותר מאוחר ? שלך, אורנה

אורנה יקרה, לדון? על מה אנחנו דנים? אם להצמד או לא? אני נצמדת. נקודה. אין כאן בחירה. צריכה אותה איתי. אה, רוצה דיון? יש לי. :-) אני תוהה לפעמים כמה ממה שאני חושבת עליה באמת שלה וכמה אני השלכתי עליה... מה את אומרת? אז מה היה לאכול היום...? :-) ולא כתבת מה שלומך. נו נו נו... נורית

מזה בדיוק סדנה ליחסי אנוש? ומה ההבדל בין פסיכולוג לפסיכולוג קליני? האם שניהם נותנים טיפול קוגנתיבי התנהגותי? תודה מראש

שלום קרן, סדנה ליחסי אנוש היא מן הסתם קבוצה (הכוללת משתתפים ומנחה או מנחים) העוסקת בנושאים הנוגעים לקשר, זוגיות, חברות וכד'. פסיכולוג הוא שם כללי של העוסקים במקצוע הפסיכולוגיה, ללא התמחות ספציפית. פסיכולוג קליני התמחה בתחום האבחון והטיפול הנפשי, בעוד פסיכולוג אירגוני התמחה בפסיכולוגיה ארגונית, פסיכולוג חברתי חוקר את תחום הפסיכולוגיה החברתית וכן הלאה. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא טכניקת טיפול מסויימת, המומלצת למצבי חרדה. כשנפגשים עם פסיכולוג קליני, חשוב לשאול מהי טכניקת הטיפול בה הוא משתמש. בברכה, אורנה

אני בן 25 וסובל מתופעה של עצלות. שאני נמצא בין עבודות לא עובר לי הזמן ומאני מחכה כבר בקוצר רוח שתגיע שעת הסיום.זה לא משהו חד פעמי זה משהו שכל הזמן קורה. זה לא רק בעבודות שאין לי עניין בהן אלא בכל סוג של עבודה.אני תמיד מחפש לצאת משם וללכת הביתה או לקניון או לחברים. מדוע זה קורה לי?האם זה קשור בחרדה?

שלום רועי, אני לא בטוחה שמדובר בעצלות (נשמע שיש לא מעט דברים שכן מגייסים את תשומת לבך ואת הנכונות שלך להתאמץ ולהשקיע), ואני חושבת שכדאי לבדוק את האופציה שהעלת בסיום הודעתך, שמדובר בצורה כלשהי של חרדה. כדאי לבדוק האם כשאתה נמצא במסגרת עבודה מתעוררת בך תחושת מתח שעולה ומתגברת, עד שאתה חייב "לברוח" משם. בדיקה כזו אי אפשר לעשות באינטרנט, ואני ממליצה לפנות לפגישת התייעצות אישית עם פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בחרדה. בהצלחה, אורנה

שלום יש לי שאלה לגבי חיסיון...אם אני מת החיסיון נשמר?האם בהתאבדות נשמר החיסיון כלומר יש אפשרות שאם אני מתאבד שוטרים יכולים לחקור את המטפלת שלי ולדעת מדוע זה קרה? אם המטפלת חוששת לחיי יש מצב שהיא יכולה לשלוח אותי לאשפוז בכפייה ? תודה רבה....

שלום MR BLUE, אני לא יכולה לענות על שאלותיך באופן "כללי", מבלי להתייחס לאזהרה הברורה שעולה מהן. אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה לפנות אל המטפלת שלך ו/או לאדם אחר שאתה סומך על שיקול דעתו, ולא להישאר עם התחושות האלה כל-כך לבד. לאחר שכתבתי זאת, אני יכולה לומר לך שיש שני מצבים מרכזיים בהם יש היתר לשבירת הסודיות הרפואית (שאגב, נשמרת גם לאחר מותו של המטופל): 1. הסכמה בכתב מצד המטופל ו-2. הוראת בית-משפט. המצב השלישי הוא עמום יותר, והוא מצב בו גילוי המידע דרוש לדעת הפסיכולוג לשם טיפול באותו אדם. סכנה אובדנית נכללת בתחום העמום הזה של "רשות דיווח" ולא "חובת דיווח". הכוונה היא לכך שהמטפלת שלך אינה חייבת על-פי חוק לדווח על הסכנה האובדנית, אך הדיווח נתון לשיקול דעתה המקצועי. מרבית המטפלים משתמשים באופציה של שבירת הסודיות הרפואית במצבים של "רשות דיווח" כאופציה אחרונה בהחלט. זאת משום שהדיווח יכול לעיתים להציל חיים, אך במקרים אחרים עלול לשבור את האמון של המטופל במטפל, ולגרום למטופל להישאר עוד יותר חסר-משענת ומיואש. ולאחר כל התסבוכת המשפטית הזו בוא נחזור אל מה שחשוב - למצוא את העזרה שאתה זקוק לה עכשיו. האם תתחיל לעשות זאת? אורנה

האם במקרה של התאבדות בתי המשפט נוהגים להכריח את המטפלים להעביר את כל המידע שיש בידם לגורמים חוקרים?

היי שלום, אני אוהבת ללכת על בטוח ורציתי לשאול לא בקטע של קנטרנות אלא פשוט כדי ליישב כמה דברים בראשי,אני יודעת שמצוקות נפשיות קשה להכניס למסגרת מסוימת ולומר הבעיה היא כזאת ,הטיפול כזה משך זמן הטיפול הוא כך וכך,אהנפש שלנו מורכבת מחלקים ורבדים עמוקים אבל קורה לא אחת שהילדות תקינה וכו ומרוב שהמטפל מחפש את השורש כדי לעבוד איתו,המטופל מתחיל להמציא ,"יכול להיות שבגלל שפעם כך...אז היום אני...וזה ממש לא נכון.קורה פעם שמטפל אמר למטופל אין לך מה לחפש אצלי,הלוואי שאני הייתי בריא בנפשי כמוך?והרי אין אדם שמאוזן בדיוק על המילימטר,!אני הולכת לטיפול בשם בדוי ומשלמת במזומן היות ואין לי אף אחד לדבר או לשתוק עימו ללא חשש מלבד איתה שמבחינת אתיקה אסור לה,אמנם זוית הראיה משתנה אבל אולי היו לי ציפיות גבוהות!?

שלום הילה, ראשית, רציתי להפנות את תשומת לבך לתשובה שכתבתי לשאלותייך מתחילת השבוע. אני חושבת שהשאלה הנוכחית קשורה אליהן ומקווה שקראת. לגבי השאלה הנוכחית, אני מבינה שאת רוצה לבדוק איתי האם יש מצבים בהם המטופל כל-כך בריא בנפשו עד שהוא לא צריך טיפול... תשובתי היא שוודאי יש אנשים שפחות זקוקים לטיפול, אבל לתחושתי כל אדם יכול לקבל משהו משמעותי עבורו מההתבוננות המשותפת, ולא צריך להיות מאוד סובל או אומלל בשביל זה... אני לא יודעת אם את עצמך מרגישה שאת צריכה "להמציא צרות" כדי לספק את סקרנותה של המטפלת שלך... בכל מקרה, קצת הופתעתי לקרוא שהצגת את עצמך בטיפול בשם בדוי ושאת נמנעת מכל סימן זיהוי, כמעט כאילו את "ממציאה" שם הילה אחרת. אני חייבת לכתוב שזה נשמע לי מאוד כואב, ושאני מקווה שעם הזמן תוכלי לדבר איתה על זה (לא רק בגלל כללי האתיקה, אלא משום שבאמת תרגישי שם בטוחה ועטופה...). שלך, אורנה

שלום, אני בחורה בת 30 וחבר שלי בן 32 אנחנו יוצאים כבר שנה וחצי ואוהבים מאד. לאחרונה התחלתי לדבר איתו על חתונה והוא אמר לי שהוא לא מרגיש כל צורך להתחתן ושטוב לא ככה, יש לו דעה שלילית לגבי מוסד הנישואים. הוא כל הזמן נותן לי דוגמאות שמאששות את הטענות שלו לדוגמא שהוא קרא איזה מחקר שאחוז הגירושים עלה או שהוא שמע מהמון זוגות שמתחתנים היחסים בנהם השתנו ושהאשה השתנתה. הוא אמר לי עוד שזה מפריע לו שהוא לא מרגיש צורך ושהוא אפילו חשב ללכת לפסיכולוג בגלל העניין.. אני מאד אוהבת את חבר שלי ולא הייתי רוצה שנפרד בגלל העניין הזה.. איך לדעתך עליי להגיב? האם אני צריכה לוותר עליו בגלל העניין הזה, כי אני כן רוצה להתחתן ולי אין שום בעיה עם חתונה, להפך אני רואה את הדברים החיוביים. יכול להיות שהבעיה שלו היא עם מחויובות? ככשאלתי הוא אמר שהוא מחוייב לי והוא לא צריך להתחתן בשביל זה מהי הבעיה שלו? ומה עליי לעשות בעניין? יכול להיות שהוא לא אוהב אותי מספיק? תודה

שלום לי, את מעלה שאלות חשובות בנוגע לעומקה וליציבותה של הזוגיות שלכם, והייתי רוצה להפנות אותן בחזרה אליכם, להמשך דיון משותף שלך ושל בן-זוגך. יש לי שתי סיבות מרכזיות לכך: הראשונה היא שלצערי לא ניחנתי ב'עיני רנטגן', המאפשרות לי לדעת מה מסתתר מאחורי אי הרצון של חברך להתחתן. יכול להיות שמדובר בקושי להתחייב, ויכול להיות שלא. יתכן שבן-זוגך נרתע מהטקס הציבורי, אך ישמח לבטא את מחוייבותו כלפייך בדרך אישית ויחודית, ויתכן שלא בכך מדובר. בקיצור, מאחורי הכותרת "לא רוצה להתחתן" יכולים להיות כל מיני דברים, וחשוב שתדעו מה הם. הסיבה השנייה היא, שאם תרצו להיות זוג מוצלח וארוך ימים, חשוב שתבססו תקשורת פתוחה ומעמיקה, בכל נושא ובוודאי בנושא מרכזי כמו בניית היסודות של חייכם המשותפים. מאחר ובן-זוגך שיתף אותך במחשבה לפנות לפסיכולוג, אני מציעה לקבל את הרעיון ולבחון את השאלות שהעלת במספר פגישות של ייעוץ זוגי. בהמשך, יתכן שתרצו להמשיך לדון בדברים בייעוץ פרטני. המון הצלחה, אורנה

תודה על תשובתך המהירה. אני חושבת שיש לו בעיה עם הטקס הציבורי, הוא לא אוהב להיות במרכז, הוא גם לא אוהב שחוגגים לו ימי הולדת.. הוא אמר גם שאין לו בעיה עם נישואים אזרחיים. אבל אני רוצה נישואים כדת. אשמח אם תוכלי לכוון אותי אלו שאלות עליי לשאול אותו על-מנת שאוכל להיות בטוחה שהוא אוהב אותי והבעיה נמצאת אך ורק אצלו ושזה לא משהו שקשור בי. תודה

לאיזה מטפל אני צריכה לגשת כדי לקבל טיפול קוגנתיבי התנהגותי וגם תרופתי ? האם פסיכולוג קליני מטפל בשני התחומים ביחד או שרק פסיכיאטר עוסק בזה? אני קצת חוששת לגשת לפסיכיאטר זה ניראה לי יותר מידי תודה מראש

עזבי את זה שאני חצי מהחיים שלי לא עושה כלום עם עצמי ובקושי יוצאת בחברה (מהבית מהמיתה)פעם (כל) רגש שהרגשתי הרגשתי אותו כל כך חזק ממש כל כולי וככל שעובר הזמן עוד חודש ועוד שנה אני רק מרגישה שאני הופחת ליותר אדישה כאילו אין לי יותר כוח להרגיש כאילו כל רגש שאני מבינה בראש שאני צריכה להרגיש אני פשוט לא מצליחה להרגיש אותו חשוב לי לצין שקשה לי להאמין באהבה באופן כללי והרבה פעמים ניראה לי שאנשים כלכך צבועים לאנשים בעיקר אלי האם זה אומר שמשהו לא בסדר איתי? שזה עוד סיבה בנוסף לסיבות האחרות שאני צריכה טיפול?

שלום קרן, במרבית המקרים תצטרכי לפנות לשני מטפלים שונים: פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ופסיכיאטר. האפשרות היחידה לאחד את שתי ההתייעצויות היא למצוא פסיכיאטר שנותן גם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (נדיר...), מאחר ופסיכולוגים אינם רושמים תרופות. לגבי הבעיות הנוספות שציינת, חשוב שתתארי את השינויים הרגשיים שאת חווה לשני בעלי המקצוע (כל אחד מהם יתייחס לכך בדרכו, אך זוהי אינפורמציה משמעותית). בהצלחה, אורנה

קשה לי עם הדברים שצפים בי עכשיו. לא משהו מוגדר שאני יכולה לשים עליו את האצבע. זכרונות מדברים שקשורים לילדות. אלי, להורים. קשה לי לכעוס עליהם. מעדיפה לכעוס על עצמי. מרגישה עלבון. שככה היה. שאני נכנעתי. שלא הצלחתי להתגבר. שאולי לא ממש התבגרתי. כועסת על עצמי על המחירים שאני משלמת. מתחילה להבין שאני משלמת מחירים. לא מצליחה להרגיש שזו לא אשמתי. כועסת על עצמי שנפגעתי. שאני עדיין נפגעת. ילדה טובה מבית טוב. שום טראומה. שום דבר שנראה לעין. לא אלימות בטח שלא התעללות. הורים בסדר. לא מושלמים אבל בסדר. הפסיכולוגית שלי אומרת לי מילים עלי על ההורים שלי על ההתנהגות שלי. ואני מבינה את המילים ולא מצליחה להרגיש אותן. בכל פעם שהיא אומרת את זה אני מרגישה שאני לא בסדר. שזו אני שלא בסדר. יודעת שהיא בעדי ואני לא מצליחה שלא לשמוע נימה של האשמה כלפי. קול שאומר לי שאני חלשה, שאני טיפשה. קול שמאשים - איך יצאתי ככה למרות שהשקיעו בי כל כך הרבה, למרות שהיו איתי בסדר. קול שאומר - איך לא התחסנת, למה את לא יודעת לדבר, למה את לא מצליחה להרגיש, למה את מסתירה את מה שאת מרגישה.איך את יכולה להאשים את ההורים שלך שהיו טובים אליך. מה יכולת לבקש לעצמך יותר?? קול שאומר שאני רעה.קול שאומר שהיא לא מבינה. שקל לה להאשים - היא לא מכירה. היא רואה רק תמונה חלקית... והקול הזה לא יוצא החוצה. מכה מבפנים, משתולל אחרי פגישות עם הפסיכולוגית. קול שגורם לי לרצות לזחול לפינה ולא להיות יותר. לא רוצה להשתיק את הקול הזה. רוצה שהיא תפסיק להגיד....

דורית יקרה, כתבת באורח כה בהיר ונוגע ללב, עד שממש מתחשק לי לבקש ממך להביא את זה אליה, שתקרא, שתדע... כאבים ועלבונות, קנאה ושנאה, אכזבה וייאוש אינם מתרחשים רק בבתים "קשים" שהתחוללה בהם טראומה נוראה. הרבה פעמים הכאב נמצא ביומיום הקטן, ביחסים הלכאורה תקינים, בפספוסים בתום לב... אני מקווה שבהדרגה תהיה לך יותר ויותר זכות פנימית לראות את זה, ולספר לה על כך. אני אשמח מאוד אם תספרי לנו עוד, אורנה

אנחנו בתחילת שנות ה-40 לחיינו + 3 ילדים (15שנות נישואים) עד לפני שנתים, יחסית הכל היה בסדר מבחינה זוגית, שנינו עבדנו במקומות מסודרים, אשתי היתה חוזרת כל יום אחה"צ הביתה יחד ואני קצת יותר מאוחר והתחילו חיי המשפחה. לפני כשנתים, פתרו את אשתי והיא נכנסה לחברה קטנה (מס' אנשים והיא בתפקיד בכיר) בתחום הי-טק, אם הזמן העבודה שלה נעשה יותר ויותר מאומצת - עבודה בלילות, בשבתות, בחגים וכו', בקיצור קרירה (יש גם ירידה בעזרה בעבודות הבית) כללית אני לא מתלהב מהמצב החדש שנוצר, יש ויכוחים ועצבנות, וקורה שלפעמים כמעט לא מדברים בגלל שאין לה זמן או שהיא עיפה. גם לילדים יש לה פחות זמן להקדיש. בנוסף לכך, אשתי לא רוצה להתקרב אלי, לא ליטוף, לא נשיקה ולא יחסים. אני מבחינתי עוזר בבית ככל יכולתי, מתעסק עם הילדים, מכין אוכל וכו' כרגע אני ממש במשבר, מצד אחד אני בעד שתעשה קרירה, אבל מצד שני אני נמצא המצבי דיכאון, יאוש ופסימיות - לא רואה איך המצב יהיה יותר טוב, התקשורת יורדת ביננו (מרגיש לפעמים ממש בדידות) אין מגע פיזי מצידה שזה מאד קשה לי מאד. אנחנו נמצאים כרגע בתחילת יעוץ זוגי. אני אוהב את אשתי ולא מעוניין להתגרש ! אשמח לקבל הצעות ורעיונות איך אפשר להמשיך ככה, איך יוצאים מהפלונטר וחוזרים לחיים נורמלים, האם יש איזה ספר שיכול לעזור, בקיצור אשמע לקבל כל עזרה. תודה

שלום מוטי, אין לי ספק שאתם עושים את הדבר הנכון - פניתם לייעוץ זוגי ואתם בתחילתו של תהליך התבוננות ובהדרגה גם שינוי של דפוסי הקשר ביניכם. זהו תהליך מעמיק, שיכלול התבוננות בציפיות האישיות והמשותפות שלכם, בכל הקשור לקריירה, צרכים רגשיים, מיניות ועוד ועוד. העבודה מרובה, ולא נראה לי נכון להתערב בה באמצעות עצות פשטניות וכוללניות, שאינן רלוונטיות לסיפור האישי והזוגי שלכם. העצה הטובה ביותר שברצוני לתת לך היא להיות סבלני כלפי התהליך הטיפולי, גם כאשר יהיה קשה ומכאיב... המון הצלחה, אורנה

שלום לך! בתי בת 8.5 . ילדה שמאוד אהובה על חבריה ומקבלת המון חום ואהבה בבית היא ילדה שמחה ולי נראה שהכל בסדר אך בשבועיים האחרונים שמתי לב שהיא מהנהנת בראשה כאילו היא אומרת כן גדול כזה . בהתחלה הערתי לה והיא לא מבינה מה אני בכלל רוצה. לא רציתי להביך אותה והחלטתי לעקוב מבלי להעיר. אך זה ממשיך ומאוד מדאיג אותי. שאלתי את רופא המשפחה בקשר לזה לא לידה כמובן והוא טוען שזה נפשי. הוא טוען שיש לזה סיבה מסוימת וצריך לברר. כשאני מדובבת אותה על בית הספר והחברות היא אומרת שהכל בסדר וכך אני מסיקה כי אם יש לה בעיה לפעמים אז היא משתפת אותי בכך. אנא אני מבקשת עיצה ממך מה עלי לעשות? מה אני צריכה לבדוק? וממה מתחילה התופעה הזו שכל כך הורסת לי את הלב. תודה רבה רבה ושנה טובה!

אלמונית יקרה, תנועה בלתי רצונית חוזרת (טיק) היא תופעה המבהילה מאוד הורים, אך למעשה היא כמעט נורמלית, משום שאחד מתוך חמישה או עשרה ילדים סובל מטיקים חולפים בפרק זמן מסויים. מאחר ואת מאוד מודאגת, אני ממליצה לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים. בשיחה כזאת ניתן יהיה לברר האם ישנן עדויות לקשיים רגשיים מסוימים, האם כדאי לפנות להתייעצות נוירולוגית וכן הלאה. אך אני מדגישה, בדרך כלל הבעיה חולפת ללא טיפול... רק בריאות, אורנה

אני כל כך מודה על התשובה.

שלום לכולם:אמלה חבר שלי נסע לחו"ל והוא כבר שבוע לא מתקשר אליי לפני שהוא נסע ההינו ביחד באותו יום ובכללי אנחנו ביחד 4 חודשים אני יודעת שלמשפחה שלו הוא כן מטלפן ואליי פשוט לא, אני נקרעת מודאגת וכולי לא רגועה מה דעתכים??הייתכן שפתאום הוא התהפך על כל הקשר הזה שלנו....:(עד שהרגשתי שאני נקשרת.........

שלום נטלי, זה באמת מצער לשמוע... אני חושבת שבכל כיוון בו הדברים יתפתחו, חשוב שתבררי איתו מה קרה. הרי לו רצה להיפרד, אפשר היה לדבר על זה לפני הנסיעה, ולא להשאיר אותך להבין לבד, ואם לא רצה להיפרד - יהיו לו כמה הסברים לתת עם שובו... בינתיים, נסי להנות, להיות עסוקה ומאושרת ככל יכולתך, אורנה

ליאת,בהמשך לשיחתנו... אני בסך הכל רציתי לדעת אם מאסת בי(לפני שאלתי האקוטית והאינטימית) מכיוון שאם אציג את השאלה הזו כאן את לבטח תאמרי שלא מאסת ותשיבי כאן בלית ברירה...נכון? הלא גם אם מאסת לעולם לא תאמרי שלא, אני יודעת(זה הרי תפקידו של הפסיכולוג...) זהו, תקני אותי אם אני טועה ועוד משהו טרם הגיעה לפתרונה ההפרעה הגבולית.. ולאורנה ולאחרים...ההודעה שמורה לליאת. במידה והיא לא תשיב היא תשמר עבורה לשבוע הבא.תודה

תיקון: לעולם לא תאמרי שכן... ועוד משהו, אם לטעמך ההודעה לא במקום את רשאית להסירה כמובן

ליאת הביאה את זה על עצמה ועל הפורום מרוב שהיא מנסה להיות הכי חמה ונעימה בפורום היא איבדה קצת את הגבולות ושכחה שזה רק פורום ולא טיפול באינטרנט. עובדה שעם אורנה ואם גדעון זה לא קרה ולא איבד פרופרציות. חומר למחשבה

לאין כינוי (ולמשיבה במקומי), מעולם לא התיימרתי להעניק לאיש טיפול אישי אינטרנטי, ולפיכך, הדיון ברגשותי כלפי מי ממשתתפי הפורום אינו רלוונטי כלל. אני אכן משתדלת לענות בחמימות ובסבלנות לכל פונה, ואני חשה, אגב, את גדעון ואורנה דומים לי מאד בעניין זה. נדמה לי שהשבתי כבר בעבר, שכאשר ארגיש שאני מואסת באנשי הפורום פשוט לא אהיה כאן. ניסיונות חוזרים של אנשים בודדים ליצור איתי תקשורת פרטית ומתמשכת דרך המייל האישי נענים בסרוב, לאחר שהסברים מנומנסים לא הועילו. לצערי, הצבת גבולות כזו יכולה ליצור כעס ותסכול. הפורום שלנו כבר ידע סערות שונות ומשונות. בואו לא נהפוך תקרית גבול למלחמה כוללת. צר לי אם "הבאתי על עצמי ועל הפורום" משהו רע מבלי להתכוון. ליאת

קראתי את ההתכתובת הזו ורציתי רק לאמר לך את דעתי האישית שהיא, את פשוט מדהימה, לפי תשובותיך הרגישות, לדעתי כל מי שנמצא במצוקה רק מרויח מהאישיות המקסימה והאמיתית שלך, מלקרוא את מצוקות הכותבים ואח"כ את תשובותיך אין מצב שאת לא מצליחה לשפר ולו במעט, שתהיה לך שנה טובה ואף פעם אל תשתני!!!!!!!!!

ליאת, מקווה שלא נפגעת ממה שנאמר לך עד עכשיו... כמו כן מקווה שלא תיפגעי ממה שאני הולכת לומר לך... אז ככה שני דברים: אחד רע ,ואחד טוב. אני אתחיל בטוב: את מקסימה אמיתית, כל הכבוד על הסבלנות ועל היחס החם והיוצא דופן שאת נותנת כאן למשתתפים, (אני לא מדברת עליי.... ) חלק מהמשתתפים (לא אני...) באמת הצליחו להיכנס ללב שלך וקיבלו ממך אולי יחס מיוחד יותר ממשתתפים אחרים. לא שזה רע.... ההפך, זה יופי טופי! תודה על הנתינה הרבה. כן ירבו כמוך הלוואי. שוב,מקווה שלא נפגעת ממה שכתבו לך מעליי. והדבר הרע הוא: אני בחיים לא אגיד אותו כאן. אבל יש. חתימה טובה ,ושנה טובה חן

ליאת,שאלתי לא היתה לגבי האחרים אלא אך ורק לגביי (ואני מניחה שאת יודעת למה) התשובה לא מספקת אותי.מצטערת. לא השבת מפורשות.אבל כעת אני בטוחה שמאסת בי לגמרי.לעולם לא תודי בכך, אני יודעת. ועוד בטח עכשיו לאור הדברים שנכתבו כאן מבחינתי אפשר להוריד את העץ הזה אם את רוצה(הלא צריך אישור של הפונה...ואין שם בעיה ספציפית...לשיקולך)הדברים שנרשמו שם לא לעניין ומצטערת אם לי היה באופן עקיף חלק מזה(אנשים מרשים לעצמם לענות במקומי ובמקומך)בטח עכשיו את מאשימה אותי בכך.... אני לא יודעת איך אבל את גורמת לי לסלוד מעט מכל הפסיכולוגיה הזאת ומהטיפול המחורבן שלא תחשבי שאני מאשימה אותך פשוט יש לי הפרעה קשה....והמקרה חסר תקנה כל פעם את נוכחת לראות זאת מחדש לא? הרי את כבר הרמת ידיים במקומי... זהו, פחות או יותר

משתתפים יקרים, אני מבקשת להפסיק את הדיון הזה, לכל הכיוונים - גם לכיוונים המבקרים וגם לכיוונים המחמיאים. מנהלי הפורום נמצאים פה על-מנת לענות על שאלותיכם, וכל משתתף מוזמן לפנות למי שיימצא לנכון. אנא, גם אם לא כיוונו לדעתכם, כבדו את המאמץ והנכונות לעזור. אורנה

היי שלום. חיכיתי,והתלבטתי אם לכתוב או לא.אבל ממש אהבתי את סגנונך.אם לא איכפת לך לקרוא את פניותי האחרונות ולענות אודה לך מאוד,וכן ליאת השיבה למטופלת שסגורה וקשה לה לשתף את המטפלת שאם הזמן ולאט לאט זה ילך.אני גם בטיפול ואני מאוד משתדלת לברור את מילותי בקפידה למרות שאני לא אישיות פוליטית או חשובה ואת אף אחד לא מענין קורות החיים שלי וכל אחד שקוע בצרותיו,ואין למטפלת למי לספר,אני מאוד מאוד מתקשה לדבר ויש הרבה שתיקות ,והיא הודתה פעם שאכן יש לה דיאגנוזה עלי אבל היא צריכה לשמוע ממני הכל ובמילותי ולמרות רצוני להעזר אני גם מפחדת מהתחושה,אני ארגיש חשופה ופגיעה וכך הסגירות שומרת עלי.

שלום אורנה יקרה, קישורים להודעות של הילה: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-651,xFT-592522,xFP-592522,m-Doctors,a-Forums.html http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-651,xFT-592798,xFP-592798,m-Doctors,a-Forums.html קישור להודעה של א.פ.ס.ח (מטופלת שסגורה וקשה לה לשתף את המטפלת...) http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-651,xFT-592836,xFP-592836,m-Doctors,a-Forums.html שמחנו לעזור, הגמדים

תודה...

הילה יקרה, את צודקת שאפשר להבין את מה שקורה לך בטיפול כשחזור של חוויות מוקדמות אחרות. למשל, ניתן לחשוב על האופן בו אמך הכאיבה לך, או על האופן בו חברתך הקרובה התרחקה ממך על-מנת להכיר בנות נחמדות אחרות, כפגיעה עמוקה באמון ובתקווה שלך ליצור קשר אנושי מיטיב, חם ויציב. כשאנחנו נפגעים ממשהו, אנחנו נוטים להתרחק ממנו. זהו מנגנון מאוד הגיוני והישרדותי -אם פעם נכוונו מאש, נתרחק מכל מה שמזכיר לנו אש. אם פעם נתקענו במעלית והרגשנו פניקה, יותר לא ניכנס למעלית... הבעיה היא שכאשר נמנעים, אנחנו מונעים מעצמנו גם את האפשרות להיווכח שלא תמיד הסכנה מתרחשת. אני מתכוונת לכך, שלו היית מעזה לצאת מ"הקונכייה" שלך (זה דימוי של מטופלת שלי, שמאוד מצא חן בעיני), היית מגלה שלפעמים אמנם נפגעים, אך לפעמים ממש לא... במצב הנוכחי, את לא נותנת לעצמך סיכוי לגלות מה יכול לקרות בין אנשים כשנפתחים בקצב הנכון ובמקום הנכון... אני נוטה להסכים עם ליאת, שטיפול הוא מקום מצויין להתנסות ביציאה הדרגתית מ"הקונכייה". גם כי זו סביבה מוגנת, וגם כי זו סביבה שבה מתבוננים בתהליכים האלה ואפשר ללמוד מכך רבות. לכן, אני חושבת שכדאי לך לנסות לדבר עם המטפלת על הרגשות שלך. אגב, גם לדבר על הקושי זה חשוב, ולא חייבים לעבור מיד לתכנים עצמם. אני מאחלת לך הצלחה רבה, ואשמח לשמוע עוד, אורנה

ליאת, ספרי... מה שלומך?

נורית יקרה, תודה על ההתעניינות. שלומי טוב. בימים אלה אני בתקופת מעבר בין מקומות עבודה, ולכן יש הרבה התרגשות הקשורה בפרידות והרבה התרגשות של לקראת. ההתרגשות הגדולה ביותר, כמו שחלק מכם כבר יודע, קשורה ללכתו של הקיץ, למרות אקורד הסיום שהוא עומד להרביץ בנו בסוף השבוע הקרוב. ברגע ש"רוחות מנשבות, נודדות ציפורים", מצב הרוח שלי משתפר פלאים. שלא לדבר על חצבים, טפטוף של בוקר וריח גויאבות. ירדנה הייתה קצת חולה בזמן האחרון, והתמלאה פריחה מוזרה. שום דבר שכמה מ"ג של ראפאפן לא יכול לסדר. כל זמן שהיא לא נדחפת תחת גלגלים של מכונית נוסעת - אין לי תלונות. זהו, בעצם. זאת הייתה שנה לא פשוטה. הייתה לנו מלחמה מחורבנת לסיום, שגבתה מחיר נפשי גבוה מכולנו. הלוואי שבשנה הבאה קצת ננוח. תודה, יקירתי, על שאת חושבת עלי, סתם ככה, בסוף המשמרת. אני באמת בסדר. ליאת

היי ליאת, אני יודעת שאת תראי את זה... זה יגיע אליך למייל... שמחתי מאוד לשמוע שאת *באמת* (מה? לא בכאילו? :-) ) בסדר. וכמובן גם ירדנה. אני רוצה לאחל לך המון המון בהצלחה במקום העבודה החדש. אני כבר יודעת שהם (מעסיקים\מטופלים) זכו שתעבדי איתם. צום קל, במידה ואת צמה. וגמר חתימה טובה. בברכת סתיו יפיפה. וריח גויאבות...? איפה את מריחה ריח גויאבות? נורית

דוקטור שלום, ייתכן ושאלתי תישמע מוזרה מעט, אך הייתי מעוניינת לדעת, האם פנייה לביטוח לאומי לבקשת נכות זמנית בלבד,על מנת לקבל שיקום עלולה לפגוע בי בעתיד אם ארצה לאמץ ילד? האם כאשר ארצה לאמץ הדבר עלול להיוודע ואם כן האם עלולים לפסול אותי בשל כך? תודה, ושנה טובה

רווית יקרה, לצערי, איני מכירה את פרוצדורות האימוץ ברמה שתאפשר לי לתת לך תשובה אחראית. אני יודעת שיש באינטרנט לא מעט אתרים של עמותות שעניינן אימוץ בארץ ובחו"ל. נסי לשאול שם. מאחלת לך שיקום מלא ועתיד בטוח. שנה טובה ליאת

אני מרגישה רע! עשיתי היום כמה מעשים אחראיים בקשר לכך אבל התחושה שם, והכעס על עצמי שם, וההרגשה שאולי אני מטפחת איזה רגש שבעצם אני יכולה לדכא. אני לוקחת כדורים ואני יודעת שהם "משטחים" את הרגשות אבל כאילו פג התוקף ואני מרגישה שאני באיזו התהוות הוריקנית. רע לי ואני פוגעת ביקרים לי. חשבתי שלא אהיה בסרט הזה יותר, גם ההתבדות קשה. לעזאזל. דחיתי ואני ממשיכה לדחות את הטיפול בעצמי - זה שאינו כימי - ואני יודעת שאני מחשבת את קיצי לאחור. אין לי כח.

שלום לך, בת בלי שם, לפעמים מגיעות הפניות הללו, המציירות את המצוקה ביד מיומנת, ברישום מדוייק, האור והצל משורטטים במקום הנכון, יוצרים אשלייה של תמונת מציאות כמו אמיתית. אני שואלת את עצמי, מה אוכל לומר לך שאינך יודעת לבד? את הרי חכמה כל כך, רהוטה כל כך, מפוכחת כל כך, ובכל זאת, כשאת משרטטת את אותו רישום אפור,הנראה מדוייק עד כאב, יש יותר מדי צל במקומות שלא חייבים. כמה אשמה את מעמיסה על עצמך! את מעיזה להרגיש משהו שאולי מוטב היה לדכא, מאלחשת את עצמך בחומרים לא יעילים, מבשלת בתוכך הוריקן, שאולי יסחוף (או כבר סוחף) איתו גם את היקרים לך. ראיתי עכשיו את תכנית הטלוויזיה שסקרה את עשירי ישראל. משהו בפסיכולוגיה המשותפת להם שבה את לבי. משהו נחוש, לא מוותר, יצירתי, מחוצף, לוחמני קצת ומאד מסתורי. לא שמיליונים של דולרים הם דבר רע, אבל אם נעזוב רגע את הכסף ונתייחס אל הטקטיקה כאל כזו הנושאת פירות, האם אי אפשר לאמץ משהו מהנחישות הזו לטובת רווחים אחרים? קיצנו מחושב לאחור ממילא. האם לא כדאי לנצל את הזמן עד אז אחרת? ליאת

הלוואי והייתי כל כך חכמה. כתבת: "משהו נחוש, לא מוותר, יצירתי, מחוצף, לוחמני קצת ומאד מסתורי" שיש למצליחים ולי יש רק כעס שמצער אותי כל פעם מחדש כשהוא נובע ומתפרץ והורס. רהיטות ופיכחות במדיום האשלייתי הזה - כמה חבל שאני לא מסוגלת להעתיק את זה לחיים: בנתיים אני "פגועת טיפול" בגלל חוסר יכולת לתקשר. נשמע מריר, הא? אבל שוב תודה לך. הייתי זקוקה לאיזו התייחסות או תגובה. לגבי השם: אני בעלת שם: . נקודה קטנה מכונסת שרוצה להעלם.

אם אני יוצאת נורא נסערת מהפגישה, האם אני אמורה לצפות שהמטפלת תדאג לי, שתתקשר או לשאול בשלומי אחרי זה, או שזה מעבר לאתיקה, ולגבולות של יחסי מטפל-מטופל. -מה את אומרת על מטפל שמבקש חופשה בין כל כמה חודשים (לא מסיבה כלכלית)? -האם הבקש להוספות שעות טיפול (כלומר 2 בשבוע) מצד המטופל משמעו שהוא הפך לתלוי במטפל ויש לעבוד על זה בטיפול עצמו, או שתלות במטפל משאירים לשלבי הסיום של הטיפול. -האם התעסקות יתר בנושא הטיפול אחרי שעות הטיפול (כלומר קריאה, אינטרנט, פורמים) זה מזיק לטיפול עצמו? -והאם את ממליצה או עובדת עם EMDR? תודה

דנה יקרה, אנסה להשיב לך לפי הסדר: * ממש כמו במזג האוויר, יש כל מיני סערות, בכל מיני דרגות עוצמה. ככלל, טיפול פסיכולוגי אמור להתנהל בתוך מסגרת קבועה של מקום וזמן, בתוכה מתחוללות ומעובדות כל הסערות, כולל בקרת הנזקים והשיקום. במצבים מסוימים, ועפ"י שיקול דעתו של המטפל, ייתכנו התקשרויות גם בין הפגישות. * גם שאלת החופשות היא שאלה מאד אישית. יש מטפלים שזקוקים ליותר מחופשה שנתית אחת. יש מטפלים שנוסעים להרצות בעולם, או כאלה הנוסעים להשתלמויות בחו"ל או בארץ. בהנחה שכל הצדדים הנוגעים בדבר יודעים על כך מראש, איני רואה בכך בעיה מיוחדת. * הוספת שעה נוספת במהלך השבוע נעשית, בדר"כ, לאור החלטה משותפת של המטפל והמטופל, ועל פי רוב יהיה להחלטה כזו רציונל טיפולי כלשהו. תלות של המטופל במטפל אינה מטרה טיפולית, ולא יוזמים או מעוררים אותה במתכוון. תלות בטיפול או בפסיכולוג נוצרת בדר"כ אצל אנשים בעלי מאפיינים מסויימים, ואינה מחוייבת המציאות. * התעסקות בתכני הטיפול גם בין הפגישות היא תופעה טבעית ואפילו רצויה. מחשבות, חלומות, שיחות, קריאה - כל אלה רצויים ואפילו חשובים. כדאי מאד להזכיר אותם גם בשעה הטיפולית, ולדון במשמעויותיהם. פורומים ויועצים אינטרנטיים זה כבר עניין אחר. לפעמים זה עלול ליצור "רעש" מיותר, ולפעמים (כאשר היועץ האינטרנטי הוא אדם אחראי,מקצועי, מודע וזהיר) אין זה מזיק כלל ואפילו תורם ומקדם את הטיפול האישי. * EMDR היא טכניקה טיפולית המשמשת בעיקר בהתערבויות קוגניטיביות התנהגותיות (בדר"כ בטיפול בטראומה או חרדה). כאשר היא נעשית בידיים מיומנות, שיטה זו עשויה להיות מועילה למדי. אני עצמי לא השתלמתי עדיין בשיטה זו, אבל גדעון שובל - כן. תוכלי להתייעץ עמו בנושא. בברכה ליאת

תודה רבה על התייחסותך לכל. רק דבר אחד פיספת. בשאלתי לגבי חופש, הכוונה שלי הייתה בקשת המטופל לחופש מהטיפול לכמה זמן, כאשר הוא עובר תקופה קשה בטיפול. האם זה בריא לקחת חופש מהפגישות או כדאי דווקא להישאר כשהטיפול יותר קשה, יותר עמוק ויותר רגשי.? ולגבי התלות במטפל, כוונתי הייתה- האם משתפים את המטפל בעניין או משאירים את הנושא לסוף, לעת פרידה ואז עובדים על התלות הזו? תודה עוד פעם

שלום, מאז שעזבתי את הבית של הורי לפני שנתיים התחלתי לאכול יותר. אני מוצאת את עצמי מתעסקת באוכל רוב שעות היממה, מבשלת, מתכננת, מחכה לתחושת רעב. שמתי לב שהצורך באוכל מגיע יחד עם תחושת בדידות, אני מתעסקת באוכל בעיקר כשאני לבד. לא משנה עד כמה אני אמלא את חיי, בעבודה, בלימודים, בבילויים, תמיד יש את הרגעים האלו של הבדידות, הריקנות, ואז ישר רצים למקרר. תחושת הבדידות כל כך עמוקה ואני לא יודעת איך לפתור אותה - הרי תמיד יש רגעים של לבד, אני לא יכולה לגור עם הורי לנצח. זו בעיה אחת. הבעיה השניה היא כשמתחילים להשמין, אז מתלווה לאכילה המוגברת גם כעס, ועוד מעגל נפתח. מנסים לעשות יותר ספורט, לעשות דיאטה, אבל אי אפשר לשלוט בפה. נסיתי אפילו להקיא כמה פעמים אבל הבנתי שזה רק מגביר את בולמוסי האכילה. מנסים למנוע מהגוף משהו שהוא צריך, מתחילים להתבלבל בין רעב אמיתי לרעב מדומה, העיסוק רק הולך וגובר. אני לא יודעת איך לשבור את ההתנייה הזו בין עצב לאוכל. אני לא יודעת אם הבעיה היא בתחושת העצב שנובע מהבדידות (אפשר לפתור אותה בכלל?) או באכילה המוגברת שנובעת ממנה או בכעס שנובע מהאכילה המוגברת... איך שוברים את המעגל? הייתי כבר אצל פסיכולוגית אבל לא הצלחנו לשנות את הדפוס - אפשר בכלל לשנות דפוס כזה?

ערב טוב, אחד המאפיינים של הפרעות האכילה הוא, כפי שציינת, הקשר בין אכילה למצב רגשי. האוכל הופך אמצעי מנחם מול תחושת הבדידות, ואז - במעגליות אכזרית - העלייה במשקל מגבירה את תחושת הדחייה העצמית, הבדידות והעצב, המבקשים נחמה באוכל נוסף. מסתבר שאפשר לשבור את המעגל הזה, וכדאי מאד לעשות זאת במסגרת מרפאה להפרעות אכילה (יש כאלה היום ברוב קופות החולים), הנותנת מענה לכל ההיבטים של ההפרעה ע"י צוות רב-מקצועי מיומן. לא ציינת כמה זמן היית בטיפול, אבל חשוב לזכור ש"להיות אצל פסיכולוגית" לא בהכרח פירושו "טיפול". בהפרעות עקשניות כמו הפרעות אכילה נדרש תהליך ממושך ועקבי. בהצלחה ושנה טובה ליאת

אני נמצאת בטיפול זמן לא מועט..(שנתיים+).הגעתי בגלל חרדה/דיכאון, ובטיפול התעוררו דברים נוספים.כמו שד התלות...שהיה רדום זמן רב,אבל קם מרבצו נוכח הטיפול,במלוא "תפארתו" המכאיבה. לאחרונה,לאחר שקראתי בנושא, אני חושדת שאולי יש לי הפרעת אישיות תלותית באיזה שילוב עם הפרעת אישיות טורדנית כפייתית...(ולא הפרעת החרדה האובססיבית קומ').בטח נראה לך מגוחך שאני מציעה אבחונים אפשריים..כי האבחון הפסיכולוגי,בעיקר של הפרעות אישיות הוא כל כך מורכב ומסובך.אבל מה שקראתי תיאר את מצבי כל כך במדויק, ואני די מתוסכלת מהמצב, כי למרות הטיפול והכוונות הטובות של "כולם" אני לא מרגישה ממש שיפור.בעיקר בנושא התלות,הקושי להיות לבד ולהרגיש דברים קשים/כואבים.לכן אני תוהה-אולי זה נובע מאבחון לא נכון...תוכלי לעזור לי בזה? אני לא אשאל את הפסיכולוגית שלי על האפשרויות הללו...

נפש מיוסרת ויקרה, א)לא כדאי לך לנסות לאבחן את עצמך ב)טיפול פסיכולוגי לא מתנהל על פי תיוגים של הפרעות אישיות,ולא נראה לי שהאבחנה עוזרת לתהליך הטיפולי ,עדיף שתתמקדי בכוחות שלך,כי בעצם הריפוי זה לחזק את הקיים ולא להתמקד בחולשה. בתוך האבחנות האלו יש אדם. שאלת את עצמך למה כל כך חשוב לך שלקשיים שלך יהיה שם?אולי זה משהו טבוע בנו,כל בני האדם, לרצות שיהיה שם למחלה שלנו יש בזה משהו מרגיע. ג)אם זה כל כך מעסיק אותך למה לא תדברי על זה עם המטפלת שלך,נראה לי שבקשר של שנתיים כבר אמורים להרגיש נוח לדבר על תהיות כאלו בטיפול ואולי היא כן איבחנה אותך. מטופלת מתויגת

שלום רב לתוהה המיוסרת ולרווית, גם אני, כמו רווית, לא מתה על אבחנות, ובטח לא על התפיסה כאילו לכל הפרעה יש *רק* טיפול אחד נכון. הפרעת אישיות היא אבחנה שקל מאד להזדהות איתה שכן מרכיביה הם אותם המרכיבים הנמצאים בכל אישיות, רק ברמת ארגון שונה ובמינונים שונים. החרדה והדיכאון שבגללם הגעת לטיפול יכולים להופיע בגדול גם לצד הפרעה אישיותית, ולפיכך אין כאן עניין של אבחנה שגוייה. לאחרונה התעורר בך "שד התלות". זהו שד הנמצא בכל אחד מאיתנו, והוא מתעורר כאשר אדם אחר הופך יקר לנו במידה כזו שאובדנו הפוטנציאלי נתפס כמסוכן לשלמותנו הנפשית. הקושי להיות לבד או להרגיש רגשות עוצמתיים היה, כנראה, גם קודם, ויכול להיות שהוא בולט יותר עכשיו בגלל שהדברים האחרים נרגעו קצת. כנראה שאין ברירה, אלא לדון על כך בטיפול בכל זאת. בהצלחה ליאת

שלום, פניתי לטיפול עקב אובדן ותקיעות עם מצב בלתי נסבל. הבעיה שאני בןאדם סגור, לא משתפת רגשות, לא שופכת הכל, וקשה לי עם הקטע של לבקש עזרה או תמיכה. אני הסברתי למטפלת מהפגישה הראשונה על זה שהיא צריכה להוביל את השיחה וליזום....כי אחרת לא נתקדם (אני יכולה לשתוק שעות). נכון שאני פניתי לטיפול בעצמי, ואני בן אדם אחראי ואני רוצה את השינוי בחיים אבל נורא קשה לי עם זה לאחרונה היא החליטה שאני זאת שצריכה לשתף אותה, לדבר וליזום את השיחה.....אז או שאני מתעצבנת ויוצאת באמצע הפגישה או שאני שותקת....עד ששוברים את השקט (מישהו מאיתנו).... עכשיו מה אני אעשה בפגישה הבאה, לבטל עד שאני אהיה מוכנה או שאני אלך ואני והיא נסבול יחד....

שלום א.פ.ס.ח קושי להיפתח ושתיקות ממושכות יכולות להיות אופייניות מאד לשלבים המוקדמים בטיפול. פסיכולוג מנוסה אמור לדעת להתמודד עם זה ולסייע. כדי שתתאפשר עבודה טיפולית יש לבסס תחילה אמון וביטחון בקשר. הזהירות שלך ברורה ומובנת, ועלייך לתת לעצמך עוד זמן. כאשר המטפלת תרוויח את אמונך, יש להניח שיעלו תכנים יותר משמעותיים ומשך השתיקות יתקצר. אל תוותרי. ליאת

תודה על תשובתך, הבעיה שאני כבר בחודש השביעי בטיפול. המטפלת סובלנית מאוד, והולכת לפי הקצב שלי , אבל היא החליטה בשתי הפגישות האחרונות שאנחנו צריכים לעבוד על הקשר שלנו ועל בניית האמון, בשיטה הזאת (כלומר בלגרם לי לתת אמון בה ובאחרים ע"י זה שאני אדבר על הרגשות שלי בלי שאף אחד יסחוב את זה ממני בכח). אני מנסה לא לוותר אבל אני נורא מפחדת, מהאמון באחרים ומהתכנים שייצאו. אז מה את עצתך האחרונה, ואני לא אפריע יותר.

הי.....טוב אז ככה: אני בת 23 ואני יוצאת עם מישהו כבר שמונה חוד והוא בן 39 העיניין הוא שעדיין הסובבים שלי מתנגדים פרט למשפחה כי הם מבינים שטוב לי,חברות שלי לא מבינות את זה ומסתכלות על באופן מאוד שלילי אני בכלל מרגישה שהאנרגיות שלהן לא טובות לי ואני מאוד רוצבה להתרחק אין ספק שהקשר איתו גרם לי לחשוב הרבה בהתחלה כי די למדתי לאהוב ולהימשך אילו אבל עם זאת פשוט היה כייף להיות איתו מבחינה חברתית ואישית ומאוד אהבתי ונהנתי בפרט שעל חברות שלי אין לי ממש חשק להיות איתן ובכן אני עדיין מידי פעם חושבת מה המניע העיקרי שלי לצאת איתו אבל עם זאת לא מוכנה עדיין לוותר על הקשר ושואלת את עצמי אם ההיתי רוצה להמשיך למרות גילו המופלג ועל מה כדא כן להתפשר איזה מחיר יהיה לזה בסוף ובכן מה דעתכים.......................... ואיך מתרחקים מהחברות האלו ומכל אלו עם השאלות שנכנסים לי לחיים אני גם מאוד פוחדת בזמן האחרות מעין הרע.....................

שלום אדווה, למרות דברייך, ניתן לחוש בהרבה אמביוולנטיות (רגשות מעורבים) אצלך ביחס לאותו גבר בגיל "מופלג". נראה שאת אותם חלקים של ספק את מעדיפה להרחיק ממך, ולהשליך על אחרים - חברות, משפחה או עין הרע. כשמדובר באהבה, הקול היחיד אליו כדאי להקשיב הוא קולו של הלב. שלך. רק שלך. נדמה לי שאני שומעת שם בלבול, ספק, סימני שאלה. זה בהחלט לגיטימי לחוש אי-ידיעה. נסי לנטרל את כל האחרים, ולתת לעצמך עוד זמן למחשבה ובדיקה. בהצלחה ליאת

המטפלת שלי טוענת שאני מדברת בכותרות או בתמרורים, כלומר על זה לא נדבר,אין לי יותר מה להוסיף וכו.והיא אומרת שאני פוחדת לעמוד ןלהישיר מבט ולהתמודד עם עברי,וזה לפעמים מקפיץ אותי,כי השכם והערב אני שומעת בעיני רוחי את קולה של אימי שמהדהד ואומר עד כמה לא עמדתי בציפיותיה ולדעתי הלא מלומדת,עברתי התעללות והשפלות רגשיות והכאב ועוצמתם ישארו בי חקוקים לנצח וברגע שאני פותחת ואומרת למטפלת,את ידעת אימי כך וכך,אני מרגישה לחץ ובא לי להקיא ולכן אני נוגעת ולא ,כמו מספר מהצד,והמטפלת אומרת שאני מפחדת לחוות את זה מחדש,ואני שואלת מה זה יעזור.מספיק זה מלווה אותי כל חיי.

הילה, אורנה תהיה כאן מחר, ותוכלי להפנות אותה, שוב, אל פניותייך. בינתיים (בראשי פרקים) אוכל לומר לך כי עיבוד מאוחר של חוויות מוקדמות קשות, הנעשה באווירה מכילה ואוהדת, מאפשר ברוב המקרים לסגור אותן ולהניחן מאחור (לאו דווקא לשכוח!). עיסוק מחודש ובוגר בחוויות קשות של התעללות, מזכיר לנו גם, כי עתה אין אנו כה חסרי אונים כבעבר. כאשר את מפחדת "להקיא" את אותם תכנים קשים וטעונים, הם ממשיכים לתסוס ולהרעיל מבפנים, וליצור את אותה תקיעות ואי-נחת שמן הסתם הביאו אותך לטיפול. בברכה ליאת

לאורנה אם תוכלי לחזור ולקרוא את הודעתי הקודמת אודה לך מאד.

הילה יקרה, אורנה תהיה כאן רק ביום חמישי. אולי אם היא תיכנס קודם, היא תגיב אלייך שם. או כאן. נסי להחזיק מעמד עד אז. לילה טוב ליאת

שלום רב, יש לי 2 שאלות : 1) האם כשבן אדם עצוב במשך יום או יומיים ואחרי זה מתגבר על הבעיה זה טבעי או שזה לא תקין וזו הדחקה? 2) איך בן אדם מתמודד נכון עם הדברים ולא מדחיק אותם? תודה מראש.

שלום ר', רוב בני האדם הרגילים מצויידים בכישורים נפשיים המאפשרים להם להתמודד בהצלחה עם אירועי חיים שונים, בהם גם אירועים קשים. לפעמים, כאשר נוחתים עלינו אסונות כבדים מאד, או כאשר אנחנו חלשים במיוחד, התחושה היא שהמשא כבד מדי, ונוצרת אווירת משבר. ההדחקה היא אחד המנגנונים הלגיטימיים, בהם אנו משתמשים כדי להתמודד עם משאבי אנרגיה מוגבלים. יש אירועים אליהם אנו מגיבים, כפי שציינת, למשך זמן קצר, ולאחר מכן ממשיכים הלאה בשלום, ויש אירועים שמותירים בנו חותם למשך זמן ארוך יותר. הכל תלוי בעוצמת האירוע ובמשאבי ההתמודדות הזמינים לנו. לפעמים יש מצבים חריגים, של אובדן או אבל, בהם אין הלימה בין גודל האסון לעוצמת התגובה. אם האובדן גדול מאד והתגובה נראית אדישה או "שטוחה", עולה חשד להתמודדות לא בריאה עם המצב. קשה לומר, בלי לדעת על מה מדובר, מהי התמודדות בריאה ונכונה. אני מניחה שזה קשור הן באופי האירוע והן באופיו של האדם. לא תמיד מה שנראה נכון בעיני אדם אחד, ייראה כך בעיני חברו. אני מקווה שהכל בסדר אצלך, ואין צרות גדולות מדי. שנה טובה ליאת

אחרי פרק זמן סביר יחסית שוב מבצבץ הכאב, הדמעות הרצון לא להיות. הצורך הקשה לחתוך את עצמי (מעולם לא עשיתי את אבל זה קיים ככמיהה בכל זמן קשה) היום במקלחת חיפשתי סביב במה להשתמש - לא מצאתי. מעולם לא ספרתי את זה לאיש. אני שונאת את עצמי. חרא של בן אדם שלא לומד מכלום. והכעס כלפי כל העולם.

לילה טוב, כמה קשה לך. אני מצליחה לשמוע דרך המילים את הכאב והמחנק של הבדידות, הזעם, הייאוש. אני מבינה עד כמה הרצון להיעלם ולא לכאוב עוד, יכול לזעוק מתוכנו ללא אזהרה. לפעמים, בגלל שאין לנו אף אחד אחר, עליו נוכל לפרוק את רגשותינו, אנו תוקפים בזעם את הקורבן האפשרי היחיד - אותנו עצמנו. אני שמחה שלא פגעת בעצמך בסופו של דבר, וששיתפת אותנו. אין לי ספק שאת אדם טוב, שזכאי לטוב, כמו כולנו. נסי למצוא עזרה. יש גם אנשים טובים סביבך. ליל מנוחה ליאת

נזקקתי להתייחסות כלשהי. לא יודעת אם עזר. אבל תודה בכל מקרה.

שלום רב! ביתי בת ה-4 הינה חסרת ביטחון ואף ניתן להגדירה כפחדנית מאוד. לאחרונה התחבטנו אני ובעלי, אם מדובר בפחדים ששיכים לגיל או מדובר בפחדנות יתר שכן אצל בני גילה, לפחות אלו שאנו מכירים, לא הרגשנו את הפחדנות הזו. לצורך ההמחשה, אתן מספר דוגמאות לפחדיה: היא פוחדת מהים- אפילו שאינה נכנסת, פוחדת ודואגת לאחיה שמתקדם מהר מידי בהליכתו, חוששת מבובות גדולות מבעלי חיים ובעיקר מקהל. כמו כן היא מתביישת מאוד מקרובי משפחה כשניפגשת איתם מידי פעם, עד כדי יללנות בלתי נפסקת משך כל המפגש. ברצוני להדגיש שעם כל זאת, אינני מגדירה אותה כמפונקת כלל! האם כל אלו נורמליים? כיצד ניתן לבנות ביטחון עצמי גבוה אצל ילד מגיל צעיר? אציין כי אחיה, ( בן השנתיים ), הפוך לגמרי בהתנהגותו. האם ייתכן כי עשינו משהו לא בסדר עם אחותו וכיצד ניתן לשפר/ לתקן את ביטחונה העצמי? בתודה מראש, ליאת.

שלום ליאת, הגם שמרבית פחדי הילדות מתפוגגים במהלך ההתפתחות, יש ילדים המתאפיינים עפ"י מזגם ברמת חרדה גבוהה יותר משל בני גילם. נהוג להגדיר ילדים או אנשים כאלה כבעלי base-line (סף הבסיס/נקודת פתיחה) גבוה יותר. ילדים כאלה יגיבו בחשש למצבים לא מוכרים, למצבים מעורפלים, לאנשים זרים, וכיוב'. יש פחדים אופייניים לגילאים אלה ואחרים, אך אין לראות בכך את ההסבר העיקרי. מה שעשוי לקבוע במידה רבה יותר עוצמת התופעה היא תגובת הסביבה לחרדה. במקרים של גילויי חרדה, חשוב שההורים עצמם יישארו רגועים ככל האפשר, לא ינסו בכל מחיר "לגמול" את הילד מפחדיו, וישתדלו לצמצם רווחים נלווים שעשויים להיות לחרדה (עודף תשומת לב והתעסקות מתמדת סביבה). במקביל, כדאי לחשוב על דרכים להגברת תחושת השליטה אצל הילדים הפחדנים. הם יחליטו מתי ועד לאיזה גובה נכנסים למים, הם יחליטו אם להישאר או לצאת מהסרט (או אם ללכת אליו בכלל). במקום שהילדה תיילל במשך מפגש שלם, אפשר לומר לה מראש ש"אנחנו הולכים לבקר את דודה X, ואת מוזמנת להחליט אם את באה איתנו כמו גדולה, או נשארת בבית עם בייביסיטר". אם אתם כבר שם ויש בכי, תוכלו להציע לה בשקט לבחור אם להישאר איתכם בשקט או להיכנס לחדר צדדי ולשחק שם עד סוף הביקור, או לחכות לכם באוטו. בדר"כ הבכי נפסק די מהר. אם לא, בפעם הבאה היא תישאר בבית (לא כעונש, אלא כהתחשבות בפחדיה). במידה ואתם חשים שיש התגברות של החרדה ושיבוש ממשי בתפקוד שלה, אפשר לפנות להדרכה קצרה אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 13 וחצי העושה את צרכיו במכנסים מאז שהיה ילד. עשיית הצרכים מלווה בטקס של עטיפת הצואה בתחתון והחבאה או זריקה של ה"חבילה". הוא עושה זאת לא רק בבית אלא גם בבתים זרים וגורם לנו למבוכה רבה, חיינו החברתיים והמשפחתיים נהרסו בשל כך וה"בעיה" נוגסת בכל חלקה טובה בחיינו. עלי לציין כי בני מאובחן כ ADHD ומטופל בריטלין 20 מ"ג. כמו כן הוא לומד בבית ספר מיוחד להפרעות התנהגות. נשמח לשמוע את דעתכם, אנו כבר אובדי עצות. תודה מראש

שלום עדי, אנקופרזיס היא הפרעת הפרשה שיכולה לנבוע הן מגורמים פיזיולוגיים (קשיים בשליטה בסוגרים) והן מגורמים רגשיים, הקשורים בדר"כ במאבקי כוחות ושליטה שבין הילד להוריו. לעיתים מופיעה האנקופרזיס לצד הפרעות קשב וריכוז. לבד מההתמודדות המאד מורכבת של הילד עם בעיית הצרכים, עליו להתמודד גם עם לעג (ואפילו התנכלויות) מצד הילדים בני גילו, ועם ביטויים של כעס ותוקפנות מצד בני המשפחה הסובלים, לעיתים, מאי נוחות רבה בגלל ההפרעה. אני מניחה שאם בנך לומד בבי"ס מיוחד להפרעות התנהגות, יש מענה גם לצרכים הפסיכולוגיים שלו. עיקר מאמצי הטיפול ממוקדים בדרך כלל בהפחתת המתחים במשפחה ובשכלול מיומנויות ה'טיפול העצמי' וההחלפה המהירה והשקטה של הבגדים ע"י הילד עצמו. חשוב לזכור שאחת מתופעות הלוואי העצובות של האנקופרזיס היא הפגיעה הקשה בדימוי העצמי של הילד והבידוד החברתי שלו. זוהי אחת ההפרעות העקשניות של הילדות, וכהורים מוטלת עליכם מטלה מאתגרת של סבלנות ואורך רוח, יכולת קבלה והכלה שנראית לעיתים כבלתי אפשרית. הבשורה הטובה היא שברוב המקרים ההפרעה חולפת מעצמה, ואינה מתמידה מעבר לגיל ההתבגרות. נסו לגייס את מרב הכוחות והסבלנות למען בנכם, ולאהוב אותו הכי חזק שאתם מצליחים. אין תרופה טובה מזו. שנה טובה ליאת

בדיקה

זה הצליח!

שלום רב, אני בת 40 ולוקחת מזה כשנה כדורים נוגדי דיכאון בשם ויאפאקס. בחצי השנה הראשונה כשנטלתי אותם לא היה לי תיאבון בכלל. וא פילו ירדתי במשקל. וחצי שנה לאחר מכן העלתי במשקל והתיאבון שלי גבר. אני מניחה שסיבה זו מקורה בכדורים אלו. ואני מאד פוחדת שאמשיך להשמין. רציתי לדעת האם באמת הכדורים הם הסיבה להשמנה ואם כן מה עלי לעשות כדי שלא אשמין יותר. (נ.ב. עליתי כבר 3 ק"ג). עדי המודאגת. תודה מראש על תשובתכם.

אני מניחה שהפסיכולוגים יפנו אותך לפורום פסיכאטריה, ועוד אני מניחה שבפורום פסיכאטריה יאמרו לך שתופעות לוואי מופיעות עם לקיחת הכדורים ולא שנה אחרי. מנסיון - אותו כדור, אותו גיל, פרק זמן מעט ארוך יותר אבל עם הפסקה - יש דברים שמשתנים לאורך התקופה: איבוד התאבון נהיה תאבון (אין מה לעשות אלא להקפיד על משטר אכילה), חוסר החשק המיני משתנה, וכן גם מגיעים לסיפוק מיני בסופו של דבר. יש תשלומים גבוהים על חיים נטולי כאב. ולא לכולם ישנן אותן תופעות לוואי.

ל "אני" תודה רבה על האינפורמציה.

אני מניחה שהפסיכולוגים יפנו אותך לפורום פסיכאטריה, ועוד אני מניחה שבפורום פסיכאטריה יאמרו לך שתופעות לוואי מופיעות עם לקיחת הכדורים ולא שנה אחרי. מנסיון - אותו כדור, אותו גיל, פרק זמן מעט ארוך יותר אבל עם הפסקה - יש דברים שמשתנים לאורך התקופה: איבוד התאבון נהיה תאבון (אין מה לעשות אלא להקפיד על משטר אכילה), חוסר החשק המיני משתנה, וכן גם מגיעים לסיפוק מיני בסופו של דבר. יש תשלומים גבוהים על חיים נטולי כאב. ולא לכולם ישנן אותן תופעות לוואי.

שלום עדי, כמו ש'אני' אמרה לך נכון, בכל הנוגע לתרופות והשפעתן הכתובת היא הפסיכיאטר או הרופא שרשם לך אותן. בהחלט ייתכנו גם סיבות עקיפות להשמנה, כמו, למשל, שיפור במצב הרוח שהגביר את התיאבון. תודה ל'אני' על הערותיה החשובות. שנה טובה ליאת

היי ליאת כתבתי לך המשך להודעה של אתמול אודה אם תקראי....

ואגב שנה טובה לכולם ותודה לליאת ולשאר חברי ומפעילי הפורום שעזרו לי בשנה כה קשה

MR BLUE יקר, עניתי לך למטה. תודה על הברכות. אני משוכנעת שהשנה הבאה תהיה טובה יותר עבורך, אם רק תתן לזה הזדמנות. עכשיו אני רצה לעבוד קצת, ואחזור לכאן בשעות הערב המאוחרות. ליאת

שלום לך, בקשר לסודות שדודה שלי כתבה לך, מתאריך 8/8/06 מאת: ניבה כפי שאת יודעת היו מעשי זוועה של אבי עם הדודות שלי.אני מודעת לכול. אני בטוחה שאבי לא עשה לי כלום אבל מאוד עצוב לי לגבי כל הנושא, אני מפחדת איך אימי תגיב(דודות שלי אומרות לי שבתת מודע היא בטח יודעת) אני מרחמת על אבי שרוצים לחשוף אותו, אני נגעלת ממעשיו ולא מאמינה שזה בכלל הוא כי בתור אבא הוא מקסים אלינו וממש אוהב את כולנו ודואג. הכי כואב לי על דודותי שבגלל זה סובלות עד היום.בעיקר הדודה הקטנה מכולן שזה פגע בה הכי הרבה. מה אני צריכה לעשות? פניתי לבקשה לטיפול פסיכולוגי ואתחיל בו בקרוב, אני 3 שבועות לפני חתונה ודודותי המליצו לי ללכת לפסיכולוג לפני שיהיה לי ילדים. אני ממש עצובה מהנושא הזה, ולא היתי רוצה שכל

שלום לאחיינית של ניבה, יקירה, כמי שעומדת להינשא בעוד שלושה שבועות, אני מבקשת ממך לא להטריד את עצמך, דווקא בימים חגיגיים אלה, בפרשיות אפלות מן העבר. מעשיו של אבא, איומים ונוראים ככל שיהיו, אינם בשום פנים ואופן באחריותך!!! משימת הטיפול בכך אינה שלך, ואין שום דבר שאת צריכה לעשות בנוגע לכך. פגיעה מינית בתוך המשפחה היא עניין הרסני ומרעיל, כפי שאת לומדת עכשיו על בשרך. הקושי מחריף אף יותר, כאשר התוקף עצמו הוא גם בן משפחה קרוב ואהוב, אשר בהקשרים אחרים מתפקד היטב. הרעיון של פנייה לטיפול נראה לי נכון וחשוב, מתוך תקווה ששם תוכלי לנסות ולהתמודד עם הרגשות הסותרים כלפי אביך, וכלפי קורבנותיו. אני מאד מבקשת ממך (וגם מניבה, אם היא קוראת אותנו) לחסוך ממך - לפחות עד אחרי ירח הדבש שלך - את העיסוק בפרשה כאובה זו. מגיע לך להתחיל את חייך הזוגיים מתוך התרגשות, ציפייה, ותקווה לטוב. מאחר והודעתך נקטעה בפתאומיות, ולא ממש ניסחת את חששך, תוכלי לשוב ולכתוב עוד. אישית, אשמח מאד אם העיסוק בזה יידחה בחודש. מאחלת לך שנה טובה, והרבה מזל טוב לרגל נישואייך. ליאת

הי ניבה. תודה לך שהגבת, את צודקת אני לא צריכה לעסוק בזה עכשיו. אבל אמרת לרשום מה החששות שלי אז ארשום לך - אני חוששת לגבי אימי (למרות שדודותי אומרות שבתת מודע היא יודעת) זה כ"כ עצוב שהיא תצטרך לדעת מזה. היא אישה מיוחדת כל כך ואמא מקסימה וחברה טובה ואני לא רוצה שיכאב לה, אני לא בטוחה שהיא יודעת מזה באמת אף ע"פ שהן טוענות שהיא יודעת בתת מודע.היא עברה איתו דרך ארוכה עד היום ביחד כזוג, ופתאום שהכול ייחרב? אני יודעת שלפעמים הם לא מסתדרים כמו כל זוג שמתווכח אבל ברמה העקרונית הם עושים הכול יחד ולא היתי רוצה שזה ייגמר. כואב לי על דודותי, בייחוד על הקטנה שעברה דברים קשים ושהיא סובלת וחושבת על זה כל יום. לא מגיע לה לסבול ככה , כואב לי על אבא שלי כי בשבילנו הוא מתפקד כאבא טוב ועושה בשבילנו הכול,ואני מרחמת עליו. בקיצור זה נושא כאוב, לא ידעתי שבמשפחה שנראית מאוחדת ואוהבת (לפחות כך חשבתי עד היום, יכול להיות דבר כזה). דרך אגב לי הוא לא עשה שום דבר אני בטוחה בזה למרות שאני לא זוכרת את תקופת הילדות שלי. אני בחורה עם אינטואיציות והרגשות חזקות ואני בטוחה שאם היה משהו הייתי יודעת. ניבה בכל זאת למרות שאמרת לי לא להתעסק בזה זה פתאום לא יוצא לי מהראש ואני לא יודעת מה לעשות. אני חושבת על דודה שלי כול יום וכואב לי, אם זה היה זר הייתי מתנקנמת בו בשבילה ומפלילה אותו ולא מגלה שום רחמים כליפיו גם אם עברו שנים והוא נראה בסדר, לא היתי סולחת לו , וכאן בגלל שהוא אבא שלי אני מרגישה שאני לא יכולה לעורר את הנושא ושאני לא רוצה שידע שאני יודעת מזה (למרות שיש לי הרגשה שהוא יודע שאני יודעת) כי פעמים רבות שהיינו מתווכחים היתי זורקת לו : "אתה מרצה לי עם כל החטאים שלך" , או אני אביא לסוף שלך , ומשפטים רעים כאלו. כשאני עצבנית אז אני מדברת ככה, מזל שאני לא גרה בבית כבר תקופה, אני גרה עם בעלי לעתיד המקסים. אבקש שוב את עצתך שיהיה לך יום טוב ותודה רבה לך את מקסימה.

ליאת, איזה מזל יש לי שאני מגיעה כל פעם שאת אונליין. רע לי עכשיו ואני מרגישה מן דיכי כזה,מן נפילת מתח,לא יודעת מה יש לי,ואיך אני אגרור את עצמי לעבודה עוד מעט... קשה לי עכשיו אבל אני מקווה שלא נמאסתי עלייך ושאת לא עונה לי עם"פרצוף חמוץ" . מקווה שאת לא כועסת. אין לי כח נמאס לי מהחיים שלי שהם בזבל. חן

שלום חן, הנה בסוף נפגשנו... לפעמים, אחרי רצף של חגים ושבתות, הרעיון של חזרה לעבודה יכול באמת לדכא נורא. שמחתי לשמוע שהצלחת להתגבר על המשבר מול הפסיכולוגית שלך. זה מעיד על בגרות, אבל גם על יכולת טובה יותר לכבד את עצמך, ולא להתפתות ל"ברוגזים" הפוגעים בסופו של דבר בעיקר בך. נסי לא להתחיל את השנה החדשה עם עויינות כלפי עצמך וכלפי חייך. יש לא מעט אנשים המאמינים בכוחה של המילה והאמונה. אולי אם תתחילי להגיד לעצמך משהו חדש, נעים יותר, סלחני יותר, מקווה יותר - גם המציאות תתאים את עצמה. מקווה שתצליחי להעביר את שעות העבודה היום בשלום. אם תרצי, תוכלי להיכנס לכאן מאוחר בערב ולספר מה שלומך. :-)) ליאת

היי ליאת, קודם כל תודה לך על דברייך. כשהגעתי לעבודה באמת הרגשתי יותר טוף:) לגבי המטפלת את צודקת לא הייתי צריכה לכעוס... היא לא התכוונה באמת לזרוק אותי מהטיפול כפי שחשבתי... היא באמת דאגה לי וכאב לה לשמוע איך דיברתי על עצמי ושאמרתי שאני רוצה להרוג את עצמי.... זה באמת כואב לשמוע אני בהחלט מבינה את ההרגשה שלה לשבת מולי ולשמוע אותי יורדת על עצמי ומקללת את עצמי קללות שהשתיקה יפה להן ועוד אומרת שאני אתאבד ומפרטת לה איך בדיוק...אולי מה שאמרתי נורא צרם לה והכאיב לה...ואולי היא התייאשה ממני באותו רגע וכבר הרגישה שזהו די אין לה כוח להתמודד איתי. היא אומרת שלא .היא רוצה לעזור לי.היא רוצה להיות שם בשבילי.היא דואגת.והכי חשוב שהיא לא מרימה ידיים(כי אני לפעמים כן...). בכל מקרה לא הייתי מוותרת על קשר כזה כל כך בקלות כמו שלא הייתי מוותרת על קשרים אחרים בחיי בגלל אי הבנה קטנה. אני עדיין קצת מבולבלת בכל זאת ותוהה איך היא פגעה בי והכאיבה לי באמירה שלה וכשהייתי כל כך צריכה אותה ולמה ולמה ולמה,אני לא מאמינה לה 100 אחוז...אני לא בטוחה עדיין שאני יכולה להגיד הכל בטיפול...למה אני חוששת מהתגובות שלה וקשה לי לבטוח בה? שנה אני אצלה בטיפול ועדיין יש לי בעית אמון בה... ומשהו קטן ואחרון ,ליאת אם נמאס לך ממני,ועצבנתי אותך והכעסתי אותך אז באמת סליחה(עוד מעט כיפור...) וחשוב לי שתגידי לי ואל תתביישי ותרגישי בנוח ואני לא אפגע שאם את לא רוצה שאני אכתוב כאן,אז אני מבטיחה לא לכתוב.אל תתחמקי מלענות לי חשוב לי לדעת אם אני מפריעה כי אני לא רוצה להיות במקום שאני אולי מפריעה בו אז תגידי לי את האמת ודעי לך שאני לא אפגע אם תגידי לי שנמאס לך ממני :)) (כי אני מבינה גם למה נמאס לך .אני קרצייה לפעמים וסליחה.) חן

שלום רב, שמי אושרית אני בת 23, אני מעוניינת לעשות טיפול בהיפנוזה על מנת להתגבר על כל מיני משקעים מעברי שמפריעים לי בהתנהלות היומיומית שלי, אך ההיתי מעוניינת לעשות טיפול זה ע"י פסיכולוג מורשה בתחום כיוון שהתעסקות במוח זה דבר מסוכן הייתי רוצה לדעת היכן אפשר לקבל טיפול כזה ע"י אדם מוסמך בתחום שהינו גם פסיכולג, בתודה אושרית.

שלום אושרית, גדעון שובל שלנו הוא פסיכולוג המתמחה גם בטיפול בהיפנוזה, ותוכלי להתייעץ עמו באמצעות המייל הפרטי שלו. בנוסף, תוכלי להיעזר באתר האגודה הישראלית להיפנוזה- http://www.hypno.co.il/information.asp בהצלחה ליאת

בהמשך להודעות שלי ולתגובתו של גדעון שובל: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-651,xFT-592350,xFP-592392,m-Doctors,a-Forums.html קראתי באינטרנט על השיטה הטיפולית הנקראת "טיפול דיאלקטי התנהגותי להפרעת אישיות גבולית" - DBT השיטה נשמעת לי מאוד מעניינת ולפי הבנתי היא תוצר של הCBT - הטיפול הקוגנטיבי ההתנהגותי. ובכן, ביררתי בכמה מרפאות ציבוריות ואמרו לי שאין להם כרגע מטפלים שעובדים בשיטה הזאת. שאלתי היא: איך ואיפה אני יכולה למצוא סוג כזה של טיפול? זה נחמד מאוד לדעת שהשיטה קיימת אבל איזה מטפלים קיימים? מיותר לציין כרגע שאני בינתיים מאוד סובלת ונמצאת במצוקה נוראית... אני כל כך קרובה לעשות משהו בלתי הפיך לעצמי... זקוקה לעזרה ולתגובתכם המהירה. תודה מראש.

שלום מישהי, נסי להתעניין ב"איתנים" (ע"י ירושלים), שהיא מסגרת אשפוזית. יתכן שיש להם גם מרפאות חוץ-אשפוזיות. ועוד משהו. כאשר מרגישים כל כך רע וכל כך לבד, אין טעם לברור לעצמך משהו כל כך אקסלוסיבי. כדי להוציא את עצמך מהמשבר האקוטי הנוכחי, כל התערבות טיפולית תומכת ומכילה תהיה רלוונטית ומועילה. כשתתייצבי מעט, תוכלי להתמקד בחיפושים בצורה יותר יעילה, אולי גם בעזרת המטפלת הזמנית. החזיקי מעמד. ליאת

להחזיק מעמד? אני מתפרקת לאט לאט... אני לא מסוגלת לשרוד עוד יום אחד... ואין שום התערבות טיפולית תומכת! אף אחד לא מוכן לטפל בי בטענה שאני מקרה קשה מדי! ובמרפאות לא אכפת להם! לא אכפת להם בכלל! אני מרגישה שעכשיו, ברגעים אלו ממש אני רוצה לפגוע בעצמי! אין שום מקום שיכול להכיל ולקבל את המצוקה שלי. הסיבה שאני מתעניינת בDBT היא בגלל שהתרופות לא משפיעות עלי ומטפלים מתייאשים ממני! אני לא מבינה, העובדה שאני מנסה לחפש לעצמי טיפול טוב לא מצביעה על כך שאני רוצה לצאת מזה? ומה אם אי אפשר לצאת מזה? מה אם אני אחתוך ואנסה להתאבד כל הזמן עד שאני אצליח? מה אז?!!

קיים אצלי תופעה שבמהלך השבוע מחוץ לטיפול יש בי רגשות אמביולנטים כלפי המטפל, כלומר אני חש לפעמים גם חוסר הערכה כלפיו מה שלא קורה בזמן הטיפול שמאוד נעים לי הטיפול ואני תמיד יוצא עם תחושה טובה ומספקת. האם מוכר לכם תחושות מעין אלו?

שלום ניר, התחושות שאתה מתאר מוכרות לי מאד, הן מדיווחים של מטופלים והן מחוויותי כמטופלת. אין בהן שום דבר בלתי רגיל. השיח הטיפולי מציף פעמים רבות תכנים קשים שממשיכים ללוות אותנו גם בחוץ, כאילו אומרים "מה הייתי צריך את זה...". בנוסף, קיימת נטייה להעביר אל דמות המטפל רגשות ומחשבות ממקור מוקדם יותר, שהיו מכוונים במקור לדמויות משמעותיות אחרות בחיינו. בוא נמתין ונראה אם אנשים נוספים יגיבו גם הם. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

אני חדשה בפורם הזה, אבל קראתי מה שכתבתם ואני גם מרגישה אותו הדבר. בטיפול טוב לי עם המטפלת אבל קשה לי עם התכנים, אבל כשאני יוצאת אני תמיד אומרת "למה אני צריכה את זה" או "למה היא צריכה לדעת את זה" או "מה היא תעשה עם מה שאמרתי" "למה אני צריכה לשלם כסף בכדי שמישהו זר ישב ויקשיב לי" זה הרגשה מוזרה ונרא מעיקה שהולכת איתי לאורך כל השבוע, עד לפגישה הבאה.

לאורנה שלום. בראש ובראשונה ברצוני לאחל לך שנה טובה ,אם שמת לב לא כתבתי די הרבה זמן,ודווקא נהנתי מאד מהעיצות המחכימות אבל יש לי בעיה, אני מאד חרדה מלהקשר,אצלי קשר משמעו כאב,פגיעה ואובדן.כיום אני כבת24,ובכיתה ח הייתה לי חברה טובה שאמרו לה שלטובתינו כדאי להיפתח לכיתה ונגלה עוד בנות נחמדות,והיא ניסתה להיות חביבה ולעשות את זה ביחד איתי ואני הראיתי לה שזה בכלל לא מפריע לי למרות שבפנים הכאב יקד ומאז החלטתי לא להיקשר לאף אחד כמו שאומרים שאדם שנכבה ברותחים יזהר בצוננים.היום אין לי עם אף אחד שום שיג ושיח מעבר ל"שלום שלום"וגם זה בקושי.ויש לי סף רגישות ופגיעות מאד גבוה,ואם המטפלת שלי פוגעת בי בלי משים אני נפגעת אבל די שמחה כי אז אתקשה לחבבה ואז אמנע מקשר מכאיב ,והיא כמובן מרגישה בכך ומביעה אמפטיה ואני דווקא מרוצה ממנה למרות שאני לא מפרגנת לה לדעת מזה.ברגע שמתקרב לאינטימיות אני בורחת או מרגישה בחילות ואז אני עונה לה או משחיזה את לשוני והיא מסכנה אמורה להתמודד עם זה,ואז היא אומרת לי למה את מגיעה אלי?אני מעונינת לעזור לעצמי אבל הפחד לופת וחונק אותי,אני מרגישה ריקה,אין לי יותר כוחות נפש וכל דבר הכי קטן יפיל אותי. תודה על הסבלנות והעזרה.

שלום הילה, אורנה תשוב לענות כאן בימים חמישי-שישי, ואני בטוחה שהיא תשמח לראות שחזרת אלינו לאחר היעדרות ממושכת. בינתיים אוכל להמליץ לך לנסות ולהמשיך בקשר הטיפולי למרות הפחד המחניק מפגיעה. הקשר הטיפולי, גם אם כרגע הוא נראה מאיים כמו כל קודמיו, שונה מקשרים רגילים, בהיותו מתקיים בסביבה בטוחה, עם דמות טיפולית, שלא תנטוש אותך גם מול גילויים של כעס ותוקפנות. היכולת לקיים קרבה אינטימית יכולה להשתפר מאד בעקבות ההתנסות הטיפולית, ולכן כדאי מאד לשתף את המטפלת שלך בקושי שלך כפי שהוא. תוכלי, אולי, להדפיס עבורה את מה שכתבת לנו כאן ולהשאיר לה לקריאה. לפעמים זה עוזר מאד. בהצלחה ושנה טובה ליאת

התחלתי טיפול פסיכולוגי לא מזמן ואני מרגישה שאני לא מסופקת. אני די לחוצה כלכלית אבל החלטתי שבשביל הנפש שלי, שווה לי להשקיע, גם כשאין לי ממש את האפשרות. אין לי הרבה ניסיון עם טיפולים פסיכולוגים ולפעמים נראה לי שאני מבזבזת זמן וכסף יקר בשביל לבוא למישהו זר, לברבר קצת, הוא יהנהן ובסופו של דבר לשלם וללכת. יש לי שני חברים טובים שאיתם אני עושה בערך אותו הדבר (רק בלי לשלם להם בסוף)... נראה לי שעם קבוצה, כמו בסדנא, שבה יש חבר'ה במצב פחות או יותר כמו שלי, כך שאפשר לתמוך אחד בשני, לעודד וכו', יהיה לי הרבה יותר קל והרבה פחות כאב לב על ההשקעה (שאני לא יודעת אם בסופו של דבר תשתלם לי), הבעיה היא שכל הסדנאות האלה מתקיימות בערבים ואני עובדת אחה"צ-ערב. ניסיתי באינטרנט קבוצות של בוקר ולא מצאתי כלום! הסדנא שאני מחפשת היא בכיוון של יחסי אנוש, אינטלגנציה רגשית, מודעות עצמית וכו'. למישהו יש אולי רעיון או מכיר סדנאות בוקר?

שלום רונית, אני מקווה שיימצא מי שיוכל להמליץ לך מכאן על מבוקשך. אם לא, נסי לתת עוד הזדמנות לטיפול שלך. אם תדפדפי מעט בפורום, תמצאי לא מעט עדויות לכך שהטיפול הופך משמעותי ותורם, הרבה מעבר להמהום יקר. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום רב, בני בן השש עובר לכל הדעות תקופה קשה: שינויים תקופים ובלתי נעימים במערכת המשפחתית (ב"גזרת" האחים), התמודדות עם 2 מקרי מוות במשפחה בשנה החולפת, וכעת גם כניסה לבית-הספר... עד תחילתה של שנת הלימודים התמודד עם הקשיים די יפה, דיבר ושיתף (מאוד וורבלי), המשיך בשגרת יומו, בקשרי החברות ובעיסוקיו. ככלל ילד שליו, בעל שמחת חיים וחוש הומור, מקסים, סקרן, אינטליגנטי ומאוד רגיש לסביבתו , מחפש מושא "טיפולי" ומגדיר את עצמו "יש בי אהבה" :) לקראת תחילתה של שנת הלימודים פיתח ציפיות מאוד גבוהות מבית הספר, הלך לשם עם מוטיבציה מאוד גבוהה ובהתרגשות עצומה, ככל הנראה ציפה "לכבוש" את עולם הקריאה והכתיבה ב"יום אחד", וכעת ציפיותיו התבדו. ניכרת עליו רמה הולכת וגוברת של תסכול, מתלונן על "שעמום בכיתה", במגביל לאחרונה ניכרת הופעה והחרפת החרדה (פתאום אחרי 6 שנים שלוות ונטולות דאגות הופיע "פחד מגנבים" החוזר באופן כפייתי מדי ערב בשעת השכבה, ותופס נתח נכבד בעימותי הערב), התקפי רוגז ובכי פתאומיים ("באמצע יום בהיר"), הגולשים לעיתים להתקפות זעם אלימות (מתחיל להרביץ לנו, לנסות לנשוך, לצרוח, לקלל).לצערי, הנסיון להיות איתו תקיפים ולהבהיר לו ש"אצלנו לא מרביצים" ממש לא משיג את המטרה, בעודנו מדברים ב"קול תקיף ורגוע" הוא ממשיך להנחית מהלומות כבדות, וסשנים כאלה יכולים להמשך עד חצי שעה, עד שהגל רוגע מעצמו. יש לציין כי בסך הכל במהלך היום מתפקד בסדר, ישנה ירידה מסוימת בתאבון, אבל לא דרמתית. אנחנו מבהירים לו עד כמה חשוב שהוא יאכל וישתה בזמן והוא די משתף פעולה. הנסיגה ההתנהגותית לרוב מתרחשת כשהוא עייף, רעב או לאחר ישיבה במבנה לא ממוזג.המעברים ממצב זה לאחר (שובע/רעב, ערנות/עייפות) הם מוקצנים ומוחצנים. מאחר שלא ניתן לבטל באופן ניכר את השפעות הארועים בסביבתנו על הילד, אני מחפשת דרך לתמוך בילד על-מנת לנסות ולמתן את השפעות הסטרס, וגם להתמודד טוב יותר עם הסמפטומים הקשים. אודה לכם על המלצות לטיפול בבעיה, מה כדאי להגיד כדי להרגיעו, וכיצד להתנהג עם התקפי הזעם. תודה מראש.

שלום רב לאמא המודאגת, בהחלט יתכן שההתנהגות שאת מתארת אינה אלא תגובה משברית נוכח התגברות גורמי לחץ בסביבתו של הילד. הכניסה לבית הספר מהווה כשלעצמה סטרסור רציני, וכשהיא "נופלת" על היסטוריה קודמת של אירועי משבר, היא יכולה לגדוש את הסאה. את מתארת כאן כמה מוקדי קושי שונים, אשר כל אחד מהם דורש סוג אחר של התערבות. אני בספק אם תוכלו לעשות זאת ללא הכוונה של איש מקצוע. בכל מקרה, כרגע יש עדות לחרדה רבה ומצוקה ממשית של הילד. החרדות לפני השינה נראות קשורות בעיני למקרי המוות, אשר לא ברור לי, מכאן, האם וכיצד עובדו ע"י הילד והמשפחה. גם אם ילדים נראים כאילו קיבלו את עובדת המוות ועברו לסדר יום, לא תמיד הדבר כך, ויש להבטיח שהדברים אכן ידוברו ויעובדו באופן ההולם. הקושי בביה"ס וההתפרצויות נראים קשורים יותר לסף תסכול נמוך, חוסר בשלות רגשית או קושי בהצבת גבולות. בהחלט יכול להיות שבשל האסונות המשפחתיים שעברתם, משהו ביכולת העמידות שלכם, כהורים, נפגע זמנית, ויש מקום להדרכה קצרה שתסייע לכם להחזיר את הביטחון לילדים. בינתים, מול התקפי הזעם תוכלו להשתמש בטכניקת ה"החזקה" (holding), שהיא החזקה מחבקת אך תקיפה של הילד מאחור, באופן המרסן את זרועותיו כדי שלא יוכל לפגוע, לנשוך או לבעוט, ובו בזמן מרגיש מחובק וקרוב להורה. אין להרשות בשום מקרה פגיעה אלימה כלפיכם, ויש לעצור אותה פיזית בכל פעם שיש ניסיון כזה. המלצתי החמה לכם, היא לפנות לפסיכולוג ילדים להדרכה קצרה. בהצלחה, ושנה טובה ורגועה ליאת

שלום,אני מנהלת עסק פרטי,ומתייחסת בחיוך וסימפטיה ללקוחותיי נשים וגברים כאחד.חלק מלקוחותיי מביע את שביעות רצונו מהיחס הלבבי שאני מעניקה להם ונוהג מדי פעם להעניק לי שי סימלי לפני חג, או בשובם מטיול בחו"ל.ערב החג העניק לי אחד הלקוחות הוותיקים ויברטור,שגרם לי לחייך אך גם הביך אותי מעט. בכדי לא לפגוע ברגשותיו של הלקוח הסכמתי בלא מעט מבוכה לקבל את השי.אני אשה נשואה +ילדים והוא יודע זאת,ומדי פעם כאשר הוא מבקר בעסק לקניות הוא נוהג להדבדח עמי על נושאים שיש להם קונוטציה מינית אך אני באדיבות רבה משדרת לו את אי נוחותי מכך.אני אשה מטופחת ומתלבשת מאד אופנתית,בעבר בתגובה למנהגו ללחוץ את ידי ולאחוז אותה הערתי לו בתקיפות שאיני אוהבת זאת ושיחדל מכך,והוא בתגובה נעלבת חדל מלבקר בחנות לתקופה ארוכה.עד לשי המוזר שהגיש ערב ראש השנה. כמובן שהמקרה הזה העסיק אותי במשך ימי החג במחשבות האם נהגתי כשורה שהסכמתי לקבל ממנו את הויברטור.והאם יכולה להתפרש אצל הלקוח מחשבה שנוצרה אפשרות להרחיק לכת בכוונותיו.אשמח לכל תשובה והתייחסות,ובברכת שנה טובה.

שלום אורית, אכן מחווה מרטיטה. מאחר והמתנה כבר בידייך, נראה כי אין טעם לחשוב מה היה נכון לעשות, אלא מה עושים הלאה. נדמה לי שמי שנותן מתנה כה בלתי שגרתית, לא עושה זאת בתום לב, לא סובל מעודף טאקט, ואף אינו מוטרד יתר על המידה מהשלכות אפשריות של צעד כזה על מקבל השי. הדאגה שלך בעניין כוונותיו נראית בעיני מיותרת, שכן קשה להאמין כמה אפשר עוד להרחיק לכת... כנקמה, תוכלי להתעניין אצלו איפה אפשר להחליף, כי את רגילה (מבעלך) למידה הרבה יותר גדולה... מועדים לשמחה ליאת

היי ליאת אני מצטער אם אני מעיק אבל חייב להעלות קצת מחשבות....אתמול ראיתי סרט שתיאר כיצד הנאצים טיפלו במפגרים ובנכים אצלהם הם בנו תוכנית להשמדתם(זו בדרכ הדרך של הנאצים לפתור בעיות (: ) בכל מקרה הם חיסלו אותם בשיטות הידועות והמוכרות שאנו דנים בהם ביום הזכרון שלנו....הסרט עסק בעיקר בסרטי התעמולה של הנאצים כדי לשכנע את הגרמנים כי המעשה הוא נכון ואף צודק....הם קראו לזה "קיום ללא חיים" הקטע שאני לא מסכים עם הנאצים או משהו כזה אבל ההגדרה הזו של "קיום ללא חיים" הגדרה שנשמעת כמעט אקדמית דיי מתארת את מה שאני חש כבר הרבה זמן אני נושם וחי על מנת לרצות את ההורים ואת המטפלת שלי ויש לי אחריות כלפיהם....ותו לא אין שום סיבה אחרת שאני רואה לקום בבוקר ולנהל את היום...ולא שאני מסכים עם הנאצים ברור שלא...אבל אני לעומת אלו שהנאצים פגעו בהם יכול להגיע להחלטות באופן רציונלי....וההחלטה שלי למות בעצם כבר נעשתה השאלה הזה העיתוי והמקום והצורה....וגם על הצורה והמקום דיי עניתי לעצמי....המטפלת שלי אמרה שהיא מאוד מודאגת בקשר אליי שהיא חושבת שאני מסוכן לעצמי שתפתי בזה חברים ומכרים זעקתי לעזרה אבל אף אחד מאלה שאני מחשיב כחברים לא התקשר או לא בא לראות מה קורה איתי זה לא מעניין אף אחד....אני מעביר את רוב ימיי האומללים באוננות אינסופית שזה הדבר היחדי שמרגיע אותי ואת המחשבות הנוראיות אוננות כמעט כפייתית ובשינה כמעט לא לומד רק חושב מחשבות קשות ביותר........ומחכה לרגע הגואל....ולמה שוב אני חי בשביל הורים ומטפלת....שוב חי בשביל אחרים עושה מה שאחרים רוצים ומצפים כמו תמיד....אולי אני אחליט לבד אחליט שדי נמאס אני רוצה שזה ייגמר שחיי הם "קיום חסר חיים" אני יודע שהטיפול וכו הם תהליך....העניין הוא שאני קרוב לגיל 30 ואם עכשיו לא טוב לי וגם בעבר לא היה לי טוב אז איזה נרטיב של חיים יש לי....ועכשיו טיפול שייקח שנתיים שלוש ארבע...וישאיר בי צלקות קשות....אני כל יום מנסח בראש עשרות מכתבי התאבדות ...בוכה במשך שעות....אני פשוט עייף מריר כועס על החברה שאף פעם לא באמת אמצה אותי לחיקה כועס על עצמי שניסיתי להיות נאהב ולא נותר בי כלום אין לי אלא להסכים להגדרת הצוררים המרושעים "קיום חסר חיים" כי אני כלפי עצמי אכן צורר מרושע...וגם אני הייתי שם רק את עצמי ברכבת להשמדה עצמית......ושוב מצטער על ההטרדה אבל באמת באמת אני לבד לגמרי אין מי שיקשיב לי ואני כל כך עייף........וגם שאני מדבר על כאב עם אנשים הם לא יודעים ולא מכירים את העוצמות של זה בתוכי.....

MR BLUE יקר שלנו, לא ראיתי את הסרט ההוא על הנאצים. אבל כשאני קוראת את מה שאתה כותב כאן, נדמה לי שהרחקת לכת. אתה מספר שהזדהית עם ההגדרה האקדמית בה השתמשו הנאצים לתיאור מצבם של הקורבנות, אך יודע לומר גם שמדובר בתעמולה שתכליתה ליצור *מראית עין* של הצדקה להשמדתם. על סמך אותה הגדרה אקדמית ותעמולה שקרית, אתה מבקש השמדה עצמית? כל כך מהר הצליחו להפיל אותך בפח, הנאצים?? :-)) מאחר ואנו יודעים שהנאצים לא היו בררנים גדולים, והתאמצו להשמיד אוכלוסיות "קיום ללא חיים" יחד עם אוכלוסיות "קיום עם אחושילינג חיים", בוא נניח להם לרגע, ולא נצליב נראטיב חיים אחד עם אחר. אני חושבת שדיברנו כאן לא פעם, בפורום, על טעם החיים. אני יודעת (לצערי גם מניסיון) שהחיים יכולים להיות לפעמים עיסה מרה ואכזרית, הנצמדת אלינו, מכבידה את תנועותינו, הופכת אותנו משותקים, מיואשים, מבוהלים עד אימה. כאמא לילדים, ולפעמים גם כפסיכולוגית המטפלת בהם, אני בוחרת להשתמש ברגעים אלה של ייאוש וחידלון אצל ילדים בכוחה המרפא של האגדה. המחשבה כאילו גורלנו נחתם מעתה ועד עולם, כאילו מה שהיה הוא מה שיהיה, היא מחשבה מדכאת ומצמיתה. כחובב קולנוע, אני רוצה להאמין שלמרות ההתנהלות המאד עצובה שלך כרגע בעולם, נותר בך אותו חלק ילדי ותמים, אותו חלק בתוכנו שאיש לא יכול לרצוח, ואשר מאפשר לנו ליצור במקרה הטוב, או להתפעל מיצירה טובה, במקרה הפחות טוב. האגדות הקלאסיות, שנולדו מתוך הכאב והמצוקה האנושית האוניברסאלית, מדברות לא פעם על מאבק בכוחות-על בלתי-מנוצחים, על התגברות, ועל ניצחון שהושג - לא תמיד מכוחו של נס פלאי - אלא דווקא מתוך כוח האמונה, עוז הרוח והנחישות של הגיבור. אני לא חושבת שהייתי מפנה נוסח מוזר כזה למישהו אחר בפורום, מלבדך. אתה יקר לי באמת, והצלחת להבהיל גם אותי קצת. האם תצליח לגייס - אולי טיפונת גם למעננו כאן - את אותו חלק אגדי שבך, ולנצח את דרקון הייאוש ואת מפלצות המוות יורקות האש? אם אהבתם של הוריך והמטפלת שלך חשובות מספיק כדי לעצור את אותה רכבת להשמדה עצמית, הוסף נא גם את אהבתי אליך, צא ממנה מהר (מהרכבת), ותן לה לדהור, בלעדיך, לכל הרוחות. אתה חשוב לנו כאן. איך אתה לא רואה את זה??? ליאת

היי ליאת תודה על התשובה הנפלאה והמרגשת.... אבל אני כל כך מפחד....אני כמו ילד שזקוק לחיבוק ושיגידו לו שהכל יהיה בסדר...לצערי מכל מיני נסיבות שאני מניח שחלקן את מבינה אני לא רואה איך אני יזכה לזה... ושוב תודה על הדברים שכתבת...

אני בת 24 בערך מגיל 15 אני סובלת מדכאונות היו גם הפרעות אכילה ובעיה קשה בדימוי העצמי שנמשכות גם היום ,אף פעם לא הייתי חובבת טיפול פסיכולוגי ,תמיד נתתי צאנס וויתרתי כי זה נראה לי צבוע ואדיוטי ,לפני שנה וחצי התחלתי טיפול בפלוטין שהיה מצוין אילולא הייתי שותה איתו אלכוהול ,אז היעילות ירדה ועברתי לרסיטל וסרוקסט שגם לא עזרו ,חזרתי לפלוטין התייצבתי ואז החלטתי להפסיק על דעת עצמי- לפני כחודשיים התגלתה אצלי מחלה שמחייבת נטילת 6 כדורים ביום(אורמוקס) -גורמות לי לדיכאון ולעצבנות ,עקב תופעות הלוואי של הכדורים -וחוסר ריכוז נכשלתי בכל המבחנים באוניברסיטה עזבתי את העבודה וכרגע אני בבית בבטלה מוחלטת , אני במצב מאוד מאוד לא טוב וכל הזמן חושבת על התאבדות כי פשוט נמאס לי מהכל אני לא רואה עתיד טוב יותר ,,אף פעם לא היתה לי מערכת יחסים רצינית עם גבר כי אין לי מספיק ביטחון ואני חושבת שאני לא שווה לא משנה כמה יגידו לי אחרת , ועל חברות אני לא כ"כ יכולה לסמוך ,אפילו התחלתי להוציא את כל התסכול שלי על אבא שלי ואחותי שהיו הכי יקרים לי פעם ,אני מנסה להרחיק אותם ממני התחלתי טיפול פסיכולוגי לפני שבועיים והייתי פעם אחת אבל אני לא כ"כ מאמינה בו וגם הכדורים האלו שיבשו אותי לגמרי אז אני לא כ"כ רוצה לחזור אליהם ,הגעתי למצב שאני כבר לא נהנית מכלום לא לשבת עם חברות ולא לצאת לשתות ובעצם מרגישה קהות חושים ,אני רק שורפת זמן ושורפת את החיים האומללים האלו שאני שונאת כ"כ הלוואי הלוואי כל הזמן אני מתפללת שיקרה לי משהו ואני ימות כמו איזו תאונה או מחלה .. בקיצור זה הכל הרגשתי צורך לשתף ולראות מה אתם חושבים אז תודה על הסבלנות ביי

ערב טוב, קראתי בתשומת לב רבה את דברייך, וקצת קשה לי להסכים עם הכותרת שבחרת. אינך קהת-חושים כלל וכלל. אדרבא, את רגישה מאד, כאובה וסובלת. טוב שהתחלת טיפול, והייתי ממליצה לך בחום לנסות - אולי הפעם - ללכת נגד הדחף להרס עצמי, ולהישאר, למרות מה שנדמה בעינייך כ"צבוע ואידיוטי". טיפול פסיכולוגי, גם המשובח ביותר, אינו עוזר אלא אם נותנים לו הזדמנות וזמן. את כואבת את האומללות של חייך, אך למעשה פועלת בעקביות לחסימת כל פתח לתקווה ושינוי. מול מחלה פיזית באמת אין לנו הרבה שליטה או בחירה, אבל איכשהו, במקומות בהן זה אפשרי, הבחירות לא היטיבו איתך. הלוואי שיימצאו לך הכוחות הפעם הזאת. החזיקי מעמד ליאת