פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום , רציתי להתייעץ אתכם בנוגע לנושא מסויים . קצת קשה לי לתאר אך אנסה .. 1.אני בת 22 , ומזה כ4-5 יש לי " הרגל מגונה " של נגיעה בפנים ובעור אשר מוביל ליצירת פצעים .את הפצעים אני מקלפת והם מדממים ובכל מקרה אני לא מסוגלת להימנע מכך . זו מעין התמכרות . אני עושה זאת במיוחד כשאני במצבי לחץ ועצבנות אך גם בלי קשר . 2.אני מרגישה שיש לי נטייה גדולה לעצבנות באופן כללי גם אם לא תמיד יש סיבה מובהקת לכך . הרבה פעמים בוכה בגלל העצבים וזה מרגיע אותי ולפעמים אפילו מרגישה קצת לחץ בחזה אך לעיתים רחוקות . כל המצב הזה של הפנים מוריד מאוד מהביטחון שלי ומוביל אותי לשנאה עצמית שקיימת גם כך מתחת לפני השטח אבל הבעיה הזו פשוט מוציאה את זה החוצה ...וזה מן מעגל כזה שפשוט חוזר על עצמו . אני מודעת לבעיה הזו כשנתיים וניסיתי לפתור אותה לבד וזה פשוט לא מצליח...הבנתי שאני חייבת עזרה מקצועית. אני רק רוצה להתגבר על זה ולהגיע למצב שאני חיה בשלום עם עצמי ולא שונאת את עצמי משום סיבה שהיא . אני פונה אליכם בשאלה לאיזה סוג מטפל עליי לפנות . היה לי בעבר חשש מפני פסיכולוגים ולא ידעתי בכלל למי לפנות במצב כזה . ...חשוב לי לציין כי אני מעוניינת בטיפול שיצעיד אותי למטרה וייתן לי כלים שלא היו לי לבד . אני פחות מעוניינת בכל הניתוח של המצב ושיגידו לי דברים כמו " את עושה את זה כדי להזיק לעצמך מתוך שנאה " וכו' . אני אודה מאוד לתשובה כי אני פשוט סובלת וכ"כ כועסת על עצמי שאני מזיקה לעצמי , והשנים עוברות והמצב נשאר אותו דבר ואף מחמיר . תודה רבה .

שלום ג'קי, אם אין לך כרגע צורך להבין את המניעים העמוקים לתופעות של פגיעה עצמית, פני לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שיכוון לשליטה טובה יותר בדחף. מישהו ביקש כאן היום המלצה על מטפל התנהגותי, נסי לפנות אליו ולשאול אם היו המלצות. בהצלחה ליאת

שלום רב בת 58 נשואה וסבתא לנכדים.סובלת מידי פעם ממשברים נפשיים, ממצבי רוח,חוסר שימחה,לחץ בלב.טיפוס לחוץ ומתוח.קשה לי במיוחד לבטא רגשות כלפי בני משפחתי לנשק לחבק וזה גורם לי להרגיש נורא ואיום ואף למצב נפשי לא טוב למרות שאני רוצה לעשות זאת זה לא יוצא ממני אני חשה שזה יוצר ריחוק ממני.גם כשאני שמיחה מדברים/אירועים שקשורים לקרובי אני חשה כי ההתרגשות לא יוצאת עמוק מליבי למרות שאני כן מסוגלת להפגין הרבה שמחה פירגון וגאוה מהדברים אבל רגש לא.אני לא טיפוס קנאי .אם אני מנסה לנתח אני קושרת זאת בילדות שלי -אמא שמטופלת בתינוקות מעבירה אותי בגיל 4 בערך כבת בכורה, לסבתי שגרה בסמוך לגדל אותי והיא עצמה עסוקה בגידול איחיי ולא לוקחת כל חלק בגידולי שלי ואני לא זוכרת אף פעםחיבוק או נשיקה מאמא(עד היום הזה אפילו).אני גודלת ונמצאת עם סבתי עד ליום מותה ואני אז חיילת צעירה שמלאו לה 18ומיד אחרי הצבא אני נישאת כך שאף פעם לא הרגשתי למעשה אהבת אם. אני מאד רוצה לנסות לצאת כמה שאפשר כי אני סובלת,האם טיפול תרופתי יכול לעזור.אנא התיחסותך,תודה מקרב לב

ערב טוב לך, לפני שרצים לטיפול תרופתי, דווקא במקרה שלך נדמה לי שטיפול שיחתי יכול להועיל מאד. מחקרים מלמדים כי דפוס ההתקשרות הראשוני בין האם לתינוק, מכתיב במידה רבה את דפוס הקשרים הבינאישיים שיהיו לילד בעתיד. אם ההתקשרות (בינך לבין אמא) הייתה לא בטוחה, יש לכך השלכות אפשריות גם על דפוסי ההורות שלך וגם על ההתנהלות הבינאישית שלך בכלל. מי שנפגע מאד בילדותו, נחשף להורות קרירה ולהתקשרות לא בטוחה, נוטה להתכחש לצרכי התלות והקרבה הקיימים בו, ומשטיח רגשות כואבים כדי למזער את השפעתם. כך, למרות שאת מאד אוהבת את ילדייך, את בוחרת להימנע ממגע קרוב וקרבה פיזית, ולו כדי לא להיפגע מההתרחקות הבלתי נמנעת. הלוואי שתוכלי למצוא עבור עצמך טיפול טוב, ולהתנסות - לראשונה ודווקא כאדם בוגר - בקשר קרוב ואינטימי. יש לי הרגשה שאת יכולה להפיק ממנו תועלת רבה מאד. בהצלחה ליאת

שלום, אני אמא לילד בן ארבע וחצי ואני חושבת שהוא קצת יותר מידי פחדן ברמות שאם הוא הולך לשרותים (בשעות היום) הוא כל הזמן מסתכל אחורה ולצדדים והוא ממש ממהר בכדי לא להשאר לבד או בלילה שהולכים לישון הוא מבקש שיחזיקו אותו חזק כי הסימנים שעל הקיר מספרים לו שיש שם יצורים מפחידים אני בטוחה שזו תופעה נורמאלית לפחד ולדמיין אבל האים ברמות כאלה זה נורמאלי או שזה סימן שצריך להדליק נורה אדומה???? אשמח לקבל תשובה. נ.ב. בעבר התייעצתי איתך (ליאת מנדלבאום) והמלצת לי להתקשר לקו להורים הייתי שמחה לקבל את הטלפון שוב מכיוון שהוא הלך לי לאיבוד. תודה רבה ושנה טובה ובריאה

יש פה למעלה פונקציה שנקראת חיפוש בפורום זה. למה לא תגדירי חיפוש עם המילים קו להורה ותמצאי את הטלפון המבוקש?

שלום לאמא המודאגת, הפחדים שאת מתארת (לפחות אלה של הלילה) נשמעים מוכרים ונורמליים. יש המון ספרי ילדים העוסקים בפחדי הלילה ובמפלצות הפוקדות את עולמו של הילד הצעיר. ריבוי הספרים מעיד על הביקוש הרב, ועל כך שאכן מדובר בתופעה רווחת בילדות המוקדמת. דווקא הפחד בהליכה לבד לשירותים נשמע פחות נורמטיבי, וכדאי מאד לפנות לקו להורה ולהתייעץ עמם בנושא. אשמח אם תשתפי אותנו בהמלצת מומחי הקו להורה. ליל מנוחה ליאת

המין הנשי והגברי שונים בתגובות שלהם, אני יודעת. האם זה נורמלי שגבר שאישה כועסת עליו על נושא שחשוב לה או אומרת דבר שקשה לו לשמוע פשוט ייסתגר בעצמו ויישתוק. בעלי (הטרי) פשוט השתתק ממה שאמרתי לו (וכן, אני מודה שאמרתי דבר שלא היה לו קל לשמוע- הזכרתי משהו על להיפרד ממנו בגלל משהו ממש רציני ורע שעשה), וכל הדרך הבייתה (שעה נסיעה..) פשוט שתק. ניסיתי לדבר איתו על דברים אחרים, או סתם להתבדח והוא בשלו -שתק. הדבר היחיד שעשה זה לשים ברדיו את השיר שאני אוהבת. וזהו. זה תגובה סבירה ? כי האמת, אני מתחילה לדאוג... אני לא רוצה שייסתגר בעצמו בכל פעם שנתווכח על משהו. ואני גם לא רוצה שבשעת ויכוח ייצא מהבית מה שהיה אולי קורה אילולא היינו בנסיעה. מבחינת הפסיכולוגיה, תגובה כזאת נחשבת "בריאה"? מה נחשב תגובה בגדר הנורמה?

שלום איילת, אנשים שונים מאד בתגובות הכעס שלהם ובסגנון 'ניהול המשברים' שלהם. לא תמיד זה קשור בהכרח לג'נדר. לפעמים זה עניין של תרבות משפחתית. זוגות המתחילים להתגורר יחד, לפני או אחרי החתונה, יודעים לדווח על תקופת הסתגלות משמעותית, בה כל אחד לומד את סגנון התגובה של האחר. בהדרגה, נוצרת "תרבות חדשה" של תקשורת, הנבנית בהתאם ליחסי הגומלין בין השניים. אם זה לא קורה, וכל אחד דבק בסגנון שהביא מהבית או מן הזוגיות הקודמת, סביר שיהיו יותר קונפליקטים. אין ספק שהמצב המומלץ הוא כזה המאפשר תקשורת פתוחה וכנה בין בני זוג, ופחות שתיקות עונשין. החכמה היא להגיע לזה במינימום אבידות... אם ברצונך לחולל שינוי, נסי להימנע מעמדה מטיפה ומחנכת, וליזום שיחות על כך "בעוד הברזל קר". במקביל, בשעת משבר, נסי להתעקש על דיבור, הימנעי מהאשמות, והדגישי את הקושי *שלך* מול השתיקה שלו. ושמחתם בחגכם... ליאת ליאת

מה זה לרצות להשתנות? האם יש טעם בטיפול אם הוא לא קיים? הזמן בטיפול עובר ומתגלים להם עוד ועוד מנגנונים שנובעים אולי כולם מאחד עמוק ועתיק. ואני תוהה - האם אני בכלל רוצה להשתנות? אני חושבת שאני לא מוכנה לשלם את המחיר עבור השינוי, וגם אם כן, אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה להשתנות.אולי זה מנגנון שכבר לא יעיל (לא בטוח בכלל) ואולי יכולים להיות אחרים במקומו, אבל זה מה שאני מכירה, זה חלק ממני ואני ממש לא רואה את עצמי אחרת. זה גם לא משהו שבגללו באתי לטיפול אבל בזמן האחרון, הכל סובב סביבו ובכל פעם הכאב בלתי נסבל. היום הגעתי לנקודה שבה אני חושבת שאולי זה לא שווה את כל זה, בעיקר לא אם אין בי רצון לעקור מתוכי משהו שהוא חלק ממני. אפילו אין לי שאלה לסיים איתה....

שלום רב, לא תמיד המטרה היא להשתנות. לפעמים מטרה חשובה לא פחות היא לדעת לחיות בשלום עם מה שיש. חשוב להבחין גם בין מצב בו אני חי בשלום עם עצמי ולא סובל, לבין מצב בו אני סובל, אבל חושש משינוי, ובגלל הפחד בונה רציונל שלם רק כדי לא להתמודד. בסופו של דבר אנחנו מדינה חופשית, ובגלל מי שמחליט שטוב לו כפי שהוא- לא מזמינים משטרה. עניין של בחירה. לילה טוב ליאת

היי, לפני שנתיים סיפרתי לאבא שלי על היותי הומו. הוא לקח את זה מאוד קשה; מזה שנתיים הוא הפסיק לעבוד (עצמאי, זאת אומרת שאינו מחפש פרוייקטים), נמצא בבית רוב היום ודואג להכין אוכל לאחותי הקטנה; מנסה ליצור מינימום מגע עם אנשים (מתוך בושה) ומכיוון שאיני גר בבית אלא כמה אלפי ק"מ משם (ללא קשר לבשורה הקשה) - הוא אינו מתמודד עם הבשורה בצורה יומיומית. כמובן שלהכיר בעובדות ולהתעניין בנושא ההומוסקסואליות מעט קשה עם אבי- לאחר נסיונות מרובים (מצדי ומצד אמי) זה נשמע כאילו אבי בדכאון קליני ? מה עושים עם אדם בן 50 בדכאון שלא בהכרח רוצה לצאת מזה ולדבר על זה ? -הסיכוי להצליח ולשכנע אותו לדבר עם משהו מקצועי שואף לאפס.

ערב טוב, לא בטוח שהדיכאון של אביך קשור ישירות לבשורה שלך. בהחלט יתכן שהפוטנציאל הדיכאוני היה שם גם קודם, והבשורה שלך הדליקה את זה, וזימנה הסבר נוח למצב. תהא הסיבה לדיכאון אשר תהיה, רווחתו הנפשית של אביך אינה באחריותך, וכשם שלא בחרת להיוולד עם צבע עיניים זה או אחר, כך גם נטייתך המינית היא עניינך בלבד, ואינה אמורה להשפיע באופן כה עמוק על אורח חייו. הורים רבים מתקשים לקבל את הנטייה ההומוסקסואלית של בנם, ויש להניח להם לעכל זאת בקצב שלהם מבלי לדחוק בהם. בהחלט יתכן שאביך מסרב להיעזר כחלק מניסיון לא מודע להפעיל אותך באמצעות יצירת אשמה. אני מציעה לך להימנע מנטייה להאשמה עצמית, ולזכור שהנסיגה של אבא היא סוג של בחירה שלקח על עצמו. כאדם בוגר הוא רשאי לעשות בחירות לכאן או לכאן, ולא נותר לכם אלא לכבד את החלטותיו כרגע ולקוות לטוב. כל הכבוד על ההחלטה לצאת מן הארון למרות הכל. ליאת

שלום, אני מחפשת מטפל קוגנטיבי התנהגותי מאזור המרכז או אזור מרכז דרום שמתמחה רק בטיפול קוגנטיבי התנהגותי. אם רלוונטי נא ליצור קשר באמייל או לענות להודעה הזו, תודה, הדס

הדס, מקווה שיישלחו לך הודעות למייל האישי. בהצלחה ליאת

עוד שאלה האם כשבוחרים מטפל צריכים לדאוג לגבי מין, גזע..... - כלומר האם מטופלת צריכה לבחור במטפלת - האם זה יקל לה לגבי החשיפה מאשר בפני מטפל גבר? - האם מטופל יהודי צריך ללכת למטפל יהודי או ערבי לערבי -כלומר הבדל התרבות לא מקשה על הבנת וניתוח המקרים? -והאם גיל המטפל סימן למקצועיות שלו? תודה

שוב שלום, בחירת המטפל עפ"י מינו (בגזעים הכי כדאי קוקר ספנייל...) היא סוגיה מעניינת. יש טיעונים מרשימים לכאן או לכאן. יהיו שיטענו - שגבר לעולם לא יוכל להבין אישה. - שהחיבור בין גבר לאישה הוא הכי מוצלח. - שאם יחסייך עם אביך מורכבים, עדיף שתפני לאישה כי הבעייתיות תשתחזר - שאם יחסייך עם אביך מורכבים, עדיף שתהיה לך חוויה מתקנת עם גבר... - שאם יחסייך עם אמך מורכבים, עדיף... וכו' וכו'. נדמה לי שאין כללים, ולכל אחד מתאים משהו אחר. יש להקשיב להמיית הלב. בדומה, יכול להיות ויכוח דומה סביב הדמיון התרבותי/ערכי כן או לא. האם מטפל הקרוב בדעותיו ובתרבותו למטופל יוכל להבינו טוב יותר, או שמא הוא יהיה מעורב-יתר ולא מספיק "בחוץ". אישית, אני נוטה להסכים שמוטב לבחור מטפל המכיר היטב את המנטליות התרבותית של מטופליו. גיל המטפל אינו תמיד מעיד על טיב הטיפול שהוא נותן. אין ספק שניסיון חיים עשיר הנרכש עם הגיל עשוי לתרום לאיכות הטיפול, אך עלול להיות לזה מחיר של מטפל שחוק ועייף. בקיצור - לאף אחת משאלותיך אין תשובה חד משמעית. אין אנו פטורים מלקבל החלטות חשובות עבור עצמנו. בברכה ליאת

שלום עוד פעם, סליחה שאני ממשיכה בשאלות, אבל פשוט יש לי המון מאז שהתחלתי טיפול, ואת עונה על זה בכנות, במקצועיות ובאהבה. אז אני אמשיך להפריע לך עד שאסיים את כל השאלות שלי. -אני מסרבת לקחת תרופות נוגדי דיכאון (למרות שזו הייתה המלצתם של שתי מטפלות). אני לא מרגישה שאני צריכה, לא מרגישה שאני בדיכאון. פשוט קשה לי עם חוויות האובדן שעברתי שהיו קרובות מאוד אחת לשניה, ואני יודעת שיש לי כוחות לעשות את זה אם אני אקבל את התמיכה המתאימה. וחוץ מזה התוכנית של אושרת קוטלר חיזקה את עניין הסירוב אצלי. האם אני טועה? (כי המטפלת ממשיכה ללחוץ בטענה שזה יאיץ את התהליך ואני ממשיכה לסרב). מה דעתך בכנות. תודה (בפעם שעברה הערת לגבי השם הבדוי שבחרתי, זה פשוט רשאי תיבות!!!!)

שלום לך, אני חושבת, מאד בדומה למטפלת שלך, שטיפול תרופתי יוכל להועיל מאד בהתמודדות שלך עם הקושי לתת אמון ולהתמודד עם תכנים קשים. אני שומעת אצלך סתירות לא מעטות, כאשר מצד אחד אינך שבעת רצון מהתקדמות הטיפול, ומצד שני את מוכנה לקחת את הזמן ולהתמודד בכוחות עצמך. תצטרכי לבחור באפשרות אחת ולדבוק בה. בברכה ליאת

הי ליאת, מקווה שההתחלה החדשה שלך טובה וקלה, ושמעניין לך.. גם אני בסימן של התחלות, עבודה חדשה, אבל אני מלאה חרדות, חששות מעצם המפגש עם אנשים אחרים, מעצם הצורך להוכיח את עצמי והחשש מכישלון... אז החרדה שלי מעיבה עלי מקווה שזה יתפוגג בהמשך אבל זה עוטף את חיי כרגע גם בבית.. טוב, רציתי להתייעץ איתך בנושא הבת שלי, ילדה בת 5, מאד חכמה, אופן ההתבטאות שלה מאד נוקב ואמיתי, (מכאיבה לי המון, מה לעשות) הקיצור, יש לי שכנה שביתה ובתי חברות טובות מעצם המגורים בבניין המשותף, אין ביני לבין השכנה קשר מעבר קשר של שכנים. בתה היא היפראקטבית ברמות מאד מאד גבוהות, חסרת גבולות לחלוטין, אינה מקבלת שום מרות או הקשבה. ההורים שלה די מיואשים ממנה אך אני יודעת שהעניין מטופןל, אני אישית לא רואה שינוי. ולנקודה העיקרית, הבת שלה עולה אלינו הביתה המון פעמים ביום, גם ללא ידיעת אמה, מבקשת לשחק עם בתי גם בזמנים לא מקובלים מבחינתי. קשה לי עם זה שהיא עולה כל כך הרבה פעמים והאמא שלה חסרת אונים ולא יודעת לעשות לה גבולות , כך שאני עומדת במצב לא נעים. כמו כן, כשהיא נכנסת אלינו, הבית מתחיל להכנס לאי שקט ולגעוש, היא לא יושבת לצפות או לשחק, כל הזמן בתנועה גסה . היא זרקה לי מהמרפסת אוהל כדורים ועציץ.. ביום הכיפורים ,דבר שממש הכעיס אותי, היא לקחה את ביתי חצי קילומטר רחוק מהבית, ולקח לי המון זמן והמון חרדות לחפש אותן. אני לא יודעת כמה בתי נגררת, או נהנת משבירת הגבולות התמידית של חברה זו ומסתפחת אליה מרצונה. הבעיה שלי כרגע שאמרתי לשתיהן שאני לא מוכנה שישחקו אחת עם השניה עד שנראה מה עושים, אני בגדול הייתי בכלל שמחה אם הן לא היו בקשר בכלל. האם זה נכון להפריד בצורה גסה כל כך? מה קורה אם כשאני מדברת עם ההורים והם חסרי אונים ואומרים שלא יכולים לעשות לה גבולות, אני מתוסכלת ומרגישה שאין לי שיתוף פעולה מהם וכך זה מרחיק את הרצון בכלל לשמר את הקשר בין הבנות. אני מוצאת את עצמי כל הזמן מנסה "לשנות" את הילדה כשהיא עולה אלינו ואומרת לה את הגבולות בבית, אבל היא לא מקשיבה אליהם. וכאילו אין אף אחד שמחנך אותה. זה ממש קשה לי כרגע ואני לא יודעת איך לפעול, איך למתן את הקשר ומעל לכל איך להציג את זה בפני בתי בצורה נכונה, שלא תפגע באמון שלה בחברים או משהו כזה.. אסרתי עליה לרדת לשחק אצלה בבית, כי שם באמת אף אחד לא משגיח והן עושות מה שהן רוצות, שזה בסדר , העניין שהבת של השכנה עושה דברים שבעיני לא נכונים, למשל אני אף פעם לא סומכת עליה שהיא תרד לביתה אלא תמשיך למטה, לחצר ללא רשות. הבת של השכנה מתחצפת ובתי התחילה אף היא להתחצף ואני לא יודעת אם יש השפעה או שזו היא וזה חלק מההתפתחות, כמו כן, היא מדברת מאד לא יפה אל אמה ובתי נהנית מזה ומספרת לי שזה הכללים בבית של השכנה.. בקיצור מה דעתך?

שלום ניבה, אני חושבת שמספיק קשה לנו להיות הורים ומחנכים לילדינו, מכדי שניקח על עצמנו ילדים נוספים לאחריותנו. בבית שלך את זו שקובעת את החוקים והכללים, ולכן אם בת השכנים משתוללת בביתך, תוכלי לומר בחביבות מנומסת שבבית שלכם לא מתנהגים כך, ושאם היא רוצה להישאר היא מוזמנת להתנהג בהתאם. אם היא רוצה לזרוק דברים למטה, או להתנהג בפראות זה כנראה סימן שהיא רוצה לחזור לביתה. אפשר לשלוח ילד הביתה בצורה שאינה פוגעת גם עם אמירות כגון: חמודה, עכשיו אנחנו עסוקים. תוכלי לנסות לבוא שוב בפעם אחרת, אבל כרגע זה לא מתאים. לא הייתי מתרגשת יתר על המידה מהאפשרות שבתך "תתקלקל". יש לי משפט קבוע שאני אומרת לאמהות, משפט שמשקף אמונה עמוקה (פרטית אמנם) לפיה "קשה מאד להרוס ילד שגדל בבית טוב ומקבל חינוך טוב ונכון". אם ילדיך אינם מפונקים ומחוצפים, הם לא יתחילו לעשות זאת בהשפעתה. (לפחות עד גיל ההתבגרות, בו כולם הופכים למפלצות...) חשוב מאד להמשיך ולשמור על הגבולות והחוקים הנהוגים בבית, דווקא אל מול ניסיונות לערער עליהם. מאחלת לך בהזדמנות זו המון הצלחה בעבודה החדשה. אני יודעת היטב על אילו חששות את מדברת. חששות אלה לא פוסחות, כנראה, על איש. בהצלחה לכולנו ליאת

האם דיכאון שמופיע 4 חודשים לאחר לידה הוא "דיכאון אחרי לידה"? והאם תחושת מועקה כבדה שמתעוררים איתה,קשה לצאת מהמיטה,תוך כדי בכי ללא סיבה-זה מעיד על דיכאון? תודה

ערב טוב, דיכאון לאחר לידה יכול להופיע גם מס' חודשים לאחר הלידה. הגם שסיבותיו אינן ידועות במלואן, נוטים לקשור אותו לשינויים הורמונליים (ירידה בהורמוני אסטרוגן ופרוגסטרון, ועלייה בהורמוני פרולקטין וקורטיזול). שינויים כאלה יכולים להתרחש במהלך החודשים שלאחר הלידה, והם יכולים להיות קשורים גם בהפסקת הנקה. לא כל תחושת דכדוך היא בהכרח דיכאון, אך במידה ואכן מדובר בדיכאון, חשוב לטפל בו מהר לפני שיגיע לדרגה חריפה, כדי להבטיח התקשרות נאותה בין האם לתינוק. למעשה, לא תמיד ברור מתי דיכאון שלאחר לידה הופך לדיכאון רגיל, אך הטיפול בשניהם יהיה בדר"כ באמצעות נוגדי-דיכאון בשילוב של פסיכותרפיה. התופעות שאת מתארת יכולות להיות קשורות לדיכאון, אך גם לעייפות מצטברת וחוסר יציבות רגשית על רקע הורמונלי או על רקע השינויים הדרסטיים באורח החיים בבית. אם מצב הרוח האפרורי נמשך גם מעבר לשעות הבוקר וקיימת הפרעה משמעותית בתפקוד השוטף, יש להגיע לאבחון אצל פסיכולוג או פסיכיאטר שיוכלו להעריך את המצב ולהציע טיפול הולם. אני מאחלת לך הרבה ימים של שמחה כאם טרייה והרבה נחת מתינוקך. ליאת

איך היה היום הראשון בכיתה א'? אה, סליחה... בעבודה? :-))

ליאת מקווה שלא טחנו אותך עד עכשיו בעבודה...בכל מקרה שיהיה בשעה טובה לילה טוב

כמו שאתן ודאי מבינות ומרגישות, מסהו במסלול ההתנהלות הרגיל שלי קצת השתבש, ולא הצלחתי להיות כאן בשעות הרגילות. אכן התחלתי אתמול עבודה חדשה, ואני חושבת שזה הולך להיות מעניין ומאתגר. תודה על ההתעניינות. :-) ליאת

יש לי בעיה שמטרידה אותי כבר הרבה זמן. אני בחורה נאה מאוד, משכילה, בעלת עבודה מסודרת. מחפשת\קשר רציני. הבעיה היא שכאשר אני יוצאת עם מישהו ואני לא מצליחה "להתלהב " אחרי 3 פגישות אני פוסלת. גבר שאני מתלהבת ממנו, אני מממשיכה לצאת איתו, אבל כשהוא גם מעוניין בקשר מאוד, פתאום "יורד לי" ממנו, ככה שאני לא מצליחה לבנות קשר יציב למרות הרצון. אני יודעת שלכולנו יש נטייה לרצות את הבלתי מושג, וברגע שהוא מושג, הוא כבר לט כ"כ רצוי, אבל אצלי נראה שזה קצת קיצוני מדי, ובהחלט מפריע לי לאור גילי המבוגר יחסית, והלחץ החברתי למצוא את החתן המיוחל. שאלתי - איך ניתן להמשיך ולרצות את אותו אדם שכבר מושג למרות שהפרפרים כבר נעלמים?

שלום מישהי, הבעיה אינה "כיצד להמשיך ולרצות בכוח מישהו שכבר לא עושה לך את זה", אלא כיצד משנים את עמדתך ביחס לעצמך. הדפוס שאת מתארת קשור בדר"כ לדימוי עצמי נמוך ושלילי, לפיו 'מי שרוצה אותי חייב להיות לא שווה' או 'לא מגיע לי מישהו שווה'. כמובן שהדברים מורכבים הרבה יותר מן האמירה הפשטנית הזו, אבל באופן כללי כיוון המחשבה הוא כזה. ברגע שתצליחי להחזיר לעצמך תחושת ערך עצמי, יהיה לך קל יותר לפרגן לעצמך קשר שאינו מתעלל. כדי להתמודד עם דימוי עצמי כה שברירי - טיפול דינמי הוא ההמלצה הטבעית. בהצלחה ליאת

שלום ליאת על מה מעיד קשר טוב בטיפול? אני מתכוונת לטיפול של בערך שנה וכמה חודשים (שהתחיל בגלל דיכאון), קשר טוב הכוונה לכימיה טובה, לזה שאני אומרת קצת, ולמרות זאת המטפלת כמעט תמיד מבינה את הכוונה, ומה אני חושבת ואפילו מה אני מרגישה .(לפעמים זה אפילו קצת מפחיד, היא מבינה ויודעת כיצד אני מרגישה לגבי נושאים שאני בכלל לא אמרתי אף מילה עליהם כי לא כל כך נוח לי לדבר ... היא מגיעה לזה איכשהו...). כמו כן, לפעמים האסוציאציות שלנו דומות, אנו נזכרות באותו דבר וכד'. בפגישה היום המטפלת הדגישה את זה (למרות שכבר יצא לשוחח על זה ואנו מכירות את זה כבר, זה לא משהו שקרה לנו היום). אני לא מבינה למה היא הדגישה את זה. זה נשמע לי טוב, ומועיל אבל לא יותר. עברנו לנושא מעיק יותר ולכן דילגתי על זה ,אבל היא יוצאת לחופשה ואני נשארתי סקרנית. אשמח אם תוכלי קצת לפרט מה דעתך בנושא. תודה.

שלום טל, אני חייבת לומר שלא ממש הבנתי מה בדיוק את שואלת. קשר טוב מעיד על כימיה טובה, על יכולת ליצור קרבה ואינטימיות בשעה הטיפולית, ועל יכולת להיות מודע לתהליכים מקבילים שמתרחשים אצל המטפל והמטופל וללמוד מהם. אני חושבת שהמטפלת שלך הדגישה את הקשר המיוחד ביניכן, שכן לעיתים עוצמה כזו מפתיעה ומרגשת גם את הפסיכולוג. נדמה לי שהתברכת במטפלת רגישה ומכווננת אליך, ואין טעם להתעמק בזה מעבר לידיעה שזכית. מועדים לשמחה ליאת

שלום, כל שנה, אך במיוחד השנה עם בוא הסתיו והזזת מחוגי השעון אני נתקפת במעין דיכאון וחוסר מצב רוח. מרגישה שיעמום מוחלט וחוסר חשק לעשייה. כשאני חוזרת מהעבודה נראה לי כבר אמצע הלילה, בעוד בקיץ היום עוד כל כך ארוך.... אניממש מצוברחת מכל המצב הזה.מה ניתן לעשות כדי לשפר את מצב הרוח בחורף ובעיקר בשבועות הראשונים לאחר הזזת השעון לשעון חורף?? תודה על תשומת הלב, ליהי.

ליהי שלום לך עד שיענו לך:אז קבלי כמה עצות שעוזרות לי,ראשית אני מבינה את התחושה המדכאת כשמחשיך מוקדם וסגרירי אבל הימים שלנו גם לא כאלו קרים בכל אופן תלכי אולי למכון כושר או לאיזשהיא סדנא שאת מתעניינת העסיקי את עצמך כלומר את חוזרת הבייתה תדאגי שתהיה לך תעסוקה תשמעי מוסיקה טלביזיה תצאי לבלות למרות שקר ושוך ותהני מהיתרונות של החורף כייף פוך שתייה חמה סרטים זה לא חייב להיות מדכא בקטנה זה עובר מהר מקווה שטיפ טיפה עזרתי:) זה מה שמעודד אותי בכל אופן בהצלחה וחורף מהנה ומענג!!!

ליהי שלום לך עד שיענו לך:אז קבלי כמה עצות שעוזרות לי,ראשית אני מבינה את התחושה המדכאת כשמחשיך מוקדם וסגרירי אבל הימים שלנו גם לא כאלו קרים בכל אופן תלכי אולי למכון כושר או לאיזשהיא סדנא שאת מתעניינת העסיקי את עצמך כלומר את חוזרת הבייתה תדאגי שתהיה לך תעסוקה תשמעי מוסיקה טלביזיה תצאי לבלות למרות שקר ושוך ותהני מהיתרונות של החורף כייף פוך שתייה חמה סרטים זה לא חייב להיות מדכא בקטנה זה עובר מהר מקווה שטיפ טיפה עזרתי:) זה מה שמעודד אותי בכל אופן בהצלחה וחורף מהנה ומענג!!!

שלום ליהי, התופעה שאת מתארת מוכרת בעיקר באזורי אקלים הצפוניים של כדור הארץ (בעיקר במדינות הסקנדינביות), בהן נמצא כי רמת הפעילות נסוגה עם בוא הסתו והחורף, ונמצאת בשיאה בחודשי האביב והקיץ. אנשים הסובלים מדיכאון עונתי מתלוננים בדר"כ על עייפות מופרזת, שינה ממושכת ואפילו חשק בלתי מוסבר לפחמימות. נמצא קשר בין רמת הדיכאון למספר שעות האור ביממה. ככל שעולה מספר שעות האור, כך יורד הדיכאון, ולהפך. הפיתרון, אם כן, יכול להיות בשהות ממושכת ככל האפשר בתנאי תאורה אופטימליים, גם אם מדובר בתאורה מלאכותית. כיום קיימות בעולם שיטות טיפול העושות שימוש בתאורה מיוחדת, אבל בהנחה שלא מדובר בדיכאון קשה במיוחד, תוכלי לתת את הדעת על תנאי התאורה בהם את נמצאת, ולאמץ גם את רעיונותיה הטובים של עדי. בהצלחה, וחורף חמים ונעים ליאת

גם לי זה קורה.. מגיל קטן יש מן דיכאון כזה שעוד מתחיל אצלי מהרגע שאני יודעת ששעון החורף מתקרב.- ממש התנייה. יש לי תחושה מציקה בבטן שלא טוב לי שמשהו מפריע לי.. לא משהו רציני, אבל זה שם. הוא מתגבר ככל שנכנסים יותר ויותר לחורף ושיש חושך ב5:30- אז זה ממש נהיה כבר לא נעים.. אבל בשנים האחרונות אני מנסה , וזה מאוד קשה לי אבל בכל זאת, למצוא כל מיני דברים שיכולים לשמח אותי, או לגרום לי להתעלם מהחושך שבחוץ ומהקור שמגיע. אז קודם כל יש לי מנורת פלורסנט שאני מדליקה בבית- מטבח וסלון- חסכוני וגם גורם להרגיש שיש אור יום. ואני מדליקה טלוויזה/ מוסיקה, מדברת עם אנשים , העיקר להיות עסוקה ולא להרגיש שזהו נגמר היום. בגדול אני מנסה להתעלם מהמצב. אני גם מנסה לחשוב על המעילים הנחמדים שאלבש בחורף ועל הצעיפים.. וכל מיני תחביבים שלא היה לי זמן אליהם בקייץ כי ביליתי יותר בחוץ.. זהו.. בנאלי אבל זה מה שעוזר לי..

שלום לכולם: ההיתי כאן לפני מס חודשים עם בעיה שהעלתי רק לצטרך העיניין אני אזכיר בקצרה:אני בת 23 ובשל סיבה בריאותית עלית במשקל במשך 3 חודשים 10-13 קילו ולפני העלייה ההיתי פשוט כוסית עולם פשוט במילים האלו ההקצנה היא בשביל שתדעו למה אני חותרת בכל אופן אחרי עלייה במשקל שכזאת אני כבר לא הכוסית המטורפת שההיתי אלא בחורה נחמדה עם לב טוב :( או שבעצם:) בכל אופן שנה שהשבתתי את עצמי בבית ולא חייתי ולא יצאתי ולא נפגשתי עם אנשים וגם לא עבדתי בכל אופן המצב לא ממש השתנה אבל יצאתי לבר אחרי עבודה קצת עם עצמי על הדימוי העצמי שלי מה שעזר אבל לא הכי ודי הרגשתי לא ממש שייכת וקצת קינאת בכל הרזות המהממות האלו אני מדברת על האיכותיות הרציניות כמו שההיתי בכל אופן אני עכשיו כבר לא ממש בליגה הזאת ואני מנסה לקבל את עצמי ואת הנשיות שלי מזוית אחרת אבל וואאאוווווווו איזה קשה זה ההיתי חיה על זה על ההופעות והפוזות ביציאות ומלא היו מתחילחם איתי אני פלפלית כזאת וזה מדהים ועצוב יחד איך כל הביטחון שלי ירד לטימאון כאילו אני בנאדם ביישן כאילו אני לא קיימת יותר אני יודעת שהכל היה בגוף שלי שזה לא ממש בריא ותמיד ידעתי את זה לא תיארתי לעצמי שאני אפרד ממנו בכל כך אכזריות כל עולמי חרב כי מאוד טיפחתי ושמרתי על עצמי בעיקר כל מה שקשור לגוף חיצוני ופנימי ופתאום בוקר צעיר וצח כל עולמי חרב עליי ובכן איך ממשיכים הלאה איך ממשיכגים לחזק את הדימוי העצמי איך מרגישים טוב שיוצאים לבר עם כל החברות הכוסיות שלי ולא להרגיש שאני פחות טובה מהן??איך לעזעזל איך ??? ההיתי רגילה להרגשי בראש הצמרת ועכשיו...... אשמח לתגובות מקצועיות וחמות בברכה ותטדה מראש..................שני

שלום שני, לצערי, אין לי תשובה חדשה עבורך. אני מבינה כמה קשה להיפרד מהתואר "כוסית עולם", אבל באופן מפתיע ופרדוכסלי, גוף מושלם הוא לעולם לא לעולם.... כמי ששמה את כל הביצים שלה בסל היחיד של המרא?ה, קשה לך היום להתברך גם בסגולותייך האחרות. לא נותר לנו אלא לקוות שישנם שם, בחוץ, אנשים אחרים שיעזרו לך לראות את זה, ויאהבו אותך בזכות מה שאת. נסי להתנחם בעובדה שיש די הרבה בנות שלא יכולות להגיד אפילו את המשפט "פעם היינו כוסיות עולם". (אגב, זאת מילה נוראית, ואני לא מאמינה שחזרתי עליה פעמיים באותה תגובה). מועדים לשמחה ליאת

אבקש אם תוכל לקרוא את דבריי ולנסות להבין מה הגורם לבעיה.... אני בת 30 מרגישה תקיעות נוראית מבחינת קריירה ותעסוקה. סיימתי תואר ראשון לפני כמה שנים ומאז סיום התואר אני מרגישה שבשל פחד/חוסר בטחון בחרתי בתחומי עיסוק שאינם מתאימים לי מבחינת רמה אישיותית. יש לי פער בין מה שאני בוחרת לעשות לבין מה שאני חשה בפנים ואולי מקרינה מבחוץ ואולי בשל כך אני ממש מוטרדת. בשנים האחרונות עבדתי בכ-6 עבודות.מעולם לא פוטרתי אלא עזבתי תמיד מיוזמתי אלא אם היו קיצוצים בחברה וכולם עזבו. בכל מקום עבודה,נשארתי והתמדתי אך השריתי תמיד תחושה שאין התפקיד הולם את כישוריי....שהתפקיד "קטן" עליי וכך נגזר עליי להישאר (בשל מצב עגום בחוץ,כסף..רצון לעזור למשפחה וכו...) בפועל, נשארתי גם 3 שנים במקום אחד על אף האמירות הנ"ל... אני מנסה להבין כיצד בן אדם יכול לחיות בשלום אם הוא חש משהו ומתנהג אחרת... יש לי אלפי תסכולים מהמצב ואני לא יודעת האם לשים האשם בגישה ומכאן אי ההצלחה או דווקא במקומות אליהם הגעתי שם לא יכולתי לצמוח או להפיק את המיטב. לדוג':אני עובדת כעת במקום שלדעתי אנדרלמוסיה אחת גדולה,זרקנות,אי אכפתיות,שינויים בלתי צפויים בקיצור - רחוק מלהיות מה שציפיתי טרם הכניסה לתפקיד ניסיתי להשתנות ולתת המיטב אם כי כרגיל...הבנתי שהתפקיד אינו דורש מדי ולא מתאים לי מבחינת כישוריי,חשבתי אתחיל מלמטה ואצמח משם כי מדובר בסה"כ במקום מסודר..(כך חשבתי..) בפועל,אני משתגעת מחוסר הרצינות שבמקום...מחוסר הפרגון הרכילות,אי המקצועיות והזרקנות כלפי הלקוחות. אני שוב נמצאת במערבולת - האם זה חוזר על עצמו בשל הגישה ה"מתנשאת..המזלזלת..." שלי או מעודף רצינות וראש גדול שאינם באים לידי ביטוי כי אין איך לנצל את הפוטנציאל... האם רוב מקומות העבודה פשוט "אטומים" ולא מנצלים את כח האדם למטרת ייעול?? האם עצם הביקורת שלי לשפר את המצב מעורר אנטגוניזם כי....לא אוהבים ביקורת? אני חדשה.? תפקיד זוטר??? או שוב בגלל שכך הם הדברים ובמקום אחר טוב יותר כן יקבלו את דבריי ואף יתעלו אותם לכיוונים פוריים. ובקיצור,איני יודעת מה השלב הבא בו עליי לפעול... מנסה לנתח את פני השטח ועייפה מכך... רוצה כ"כ להצליח ולחוש סיפוק מרגישה שהדרך חסומה....כבר די הרבה זמן... אין בי כוח להתמודד מחדש למרות שהועברתי לתפקיד אחר לאחרונה שממש מחייב זאת מבלי להתוות כללים או לעבור הכשרה מינימלית... האם עליי לעשות סטופ ולשאול "האם אצלי משהו לא בסדר.." כשאני מנסה לענות אני אומרת איך יכול להיות....אם כל מי שמסביבי רק מקרקר וטוען שהכל חרא!!! אז כנראה אני לא היחידה שרואה את השלילי שמתפרץ..הוא אכן קיים. אבל כמה עוד....?? איך מתמודדים עם תחושת ייאוש כזו.? האם לכך נועדנו? להתרגל לסבל הזה? האם אני מגזימה ומעצימה את תחושותיי באשר למקום עבודה? הדבר שהכיייי חשוב לי בחיים זה למצוא מקום נורמלי שאוכל לתת מעצמי ולנצל את כישוריי.האם זו בקשה מוגזמת????

שלום עינת כאשר את כותבת שכל מקומות העבודה שלך אינם מתאימים לך מבחינת ה"רמה האישיותית", למה את מתכוונת? לאישיות יש מאפיינים שונים, כמו מוחצנות, אנרגטיות, אקספרסיביות, וכד' מצד אחד, ומופנמות, ביישנות, סגירות ורפלקסיביות מצד שני. ייתכנו גם חלוקות על צירים אחרים. האם אפשר להגדיר שאישיות אחת עולה על חברתה ברמה? אם את מדברת על רמה אינטלקטואלית, כאן כבר אפשר לדבר על "גבהים", אבל בכל עבודה (מרועה צאן ועד מדען אטום) אינטליגנציה משפרת את הביצועים. אם את חשה שבכל מקומות העבודה את מרגישה את הפער הזה בינך לבין האחרים, כדאי מאד לנסות ולבדוק, עם עצמך או עם פסיכולוג קליני, מה מקורו, והאם אין מדובר בנטייה להשליך את האחריות ברובה על האחרים. אז כן. כדאי לעשות 'סטופ', ולחשוב איך את משילה מעצמך את חוסר הביטחון, לוקחת על עצמך מטלות של גדולים, ועומדת בהן. בהצלחה ליאת

היי ליאת הנה הודעה שרשמתי לך ולא הגבת עליה לגבי התחושה הפנימית שאני חש לא משנה לאן אני הולך מה אני עושה....וזה תחושה קשה...אז הנה ההודעה מכירה את זה שאת באה למקום מסויים לא נוח לך שם וכל מה שאת רוצה זה לברוח??כי צפוף אנשים חרא...או כי סתם יש לך בחילה....זה ההרגשה התמידית שלי אני רוצה לצאת מהגוף הזה ולברוח למקום שיש בו מנוחה....(לכן אני מכלה את זמני בשינה ואוננות אינסופית אבל עד מתי???)

היי ליאת אני רוצה לומר לך תודה...בנוסף בשל אילוצים של המטפלת לא היה לי טיפול וכאן אני מקבל את המשענת והכוחות היחידים שיש לי..... בכל מקרה יש לי יכולת מוזרה שאני שונא לפעמים להסתכל על ארועים מאוד שוליים בחיים ולתת להם משל ונמשל או להסתכל עליהם באיזה אופן גלובלי.......זה מציק כי לכל דבר קטן אני נותן המון משמעות........שבעיקר גורמת לכאב היום הייתי בבנק והייתי צריך לחתום שם על משהו בקיצר חתמתי והחתימה שלי הייתה שונה מהחתימה שחתמתי בגיל 17 שפתחתי את החשבון ועכשיו לך תזכור איך חתמת....בכל מקרה הפקידה המצחיקה שם נתנה לי רמזים ואני מנסה ומנסה לחתום כמו אז.... והתחלתי לנסות לשכנע אותה שאני זה אני שהאיש שהיא רואה ברישיון נהיגה והאיש שהיא מסתכלת עליו והאיש שהיא רואה את הפרטים שלו בצג המחשב הם אותו אדם.....הקטע הוא שאני משכנע אותה במשהו שאני לא מאמין בו אני לא מאמין שאני אותו אדם עם אותם ערכים ועם אותה תמימות ואותו יופי פנימי כמו אז בגיל 17.........אני באמת מתחזה...מתחזה לאדם שהייתי לפני קצת יותר משנה....

MR BLUE היקר, ההודעה שלך, גם אם נכתבה מתוך כאב, הולידה תכתובת מבטיחה בין קו?ף לצו?ף, ומבחינתי - כבר היה שווה. הסיפור המצחיק מהבנק מתחבר לי שוב לשמות שהשאירו הילדים בסרט (מיסטיק ריבר) בבטון הרטוב, אותיות ששורטטו בידיהם של ילדים תמימים, ונשארו עדות אילמת למה שהיה ולא יחזור לעולם להיות כשהיה. אני לא חושבת שאתה מתחזה לאדם שהיית. אתה כנראה אותו אדם, שנוספו לו מרכיבים חדשים, מכאובים חדשים, תובנות חדשות והרבה ניסיון. המחשבה כאילו MR BLUE החדש סילק לעולמים את MR BLUE הישן היא מחשבה מסולפת, הצבועה באותה נטייה שלך להעניק לאירועים בחייך את אותו "פ??ן גלובלי" וטוטלי. לפעמים, אחת המטרות שלנו בטיפול, היא ללמוד להתבונן בצורה יותר עגולה מציאותית ומלאה (פסיכולוגים יקראו לזה 'אינטגרטיבית') על עצמנו, על האחרים, ועל העולם בכלל. מועדים לשמחה ליאת

??.????

אני מכירה את זה- המילים שכתבתה ...זה פשוט אני בחיי,זה ממש חלק מהדיכאון שלי

מה, גם את מכלה את זמנך בשינה ואוננות אין סופית?

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3306341,00.html

וו

וו

שלום רב יש לי ילדה בת 6 שעלתה השנה לכיתה א'. היא ילדה מאוד רגישה, חמה, מאוד ערנית לקורה סביבה וכן ילדה דרמתית. (לוקחת קשה דברים). בגיל קטן חוותה הרבה דברים שקשורים למוות, כשהיתה בת 3 מתה סבתה ממחלה, אשר היה להן קשר הדוק ויומיומי (סבתא אחת בכלל לא הכירה) והדבר השפיע עליה רבות, לאחר שנה וחצי מת הכלב שלנו שהיתה קשורה אליו, ולפני חודשיים מתה סבתא-רבא שלה, הסבתא האחרונה שהיתה לה והחשיבה אותה כסבתא לכל דבר. (אף עשתה בילבול לפעמים בינה לבין הסבתא שמתה בגיל 3). הילדה מתעסקת רבות בנושא המוות, התחילה בסביבות גיל 3 וכל פעם שקורה משהו היא שוב מקשרת הכל למוות. את העליה לכיתה א' והכניסה לבית הספר היא לא קיבלה טוב ועדיין לא הסתגלה, כל בוקר בוכה שלא רוצה שנלך ומאז תחילת הלימודים היא מדברת כל הזמן על מוות, מתי היא תמות וכו', דבר שמלווה תמיד גם בבכי היסטרי. למשל היום, לאחר חופש של 3 ימים מהבי"ס היא שוב שאלה אתמול בערב מתי היא תמות והתחילה לבכות מזה וקשה מאוד להרגיע אותה. בעוד כשבוע תהיה לה חופשה של שבוע מהלימודים (סוכות) ואז אני בכלל לא יודעת מה יהיה. שאלתי היא : 1. איך מתמודדים עם המצב? 2. מה עושים עם הפחד שלה מדברים חדשים? מסגרות חדשות? (עקב כך גם פיתחה חרדת נטישה קלה ממני ומבעלי) ושינויים? (נולד לה אח לפני חצי שנה ומאז גם מאוד קשה איתה. 3. מה עושים עם כל השאלות שלה והבכי הרב לגבי מוות ? (השאלה העיקרית כרגע!!!) 4. אני מאוד מקווה שאני שואלת במקום הנכון, אם לא - אנא הפנו אותי למקום בו כן יוכלו לעזור לי, אני ממש נואשת ומפחדת שהילדה תישא על כתפיה דברים כאלה. בסך הכל היא מקבלת המון תשומת לב, המון אהבה, חום וכיף. תודה מראש וסליחה על אורך השאלה, שולה

שלום שולה, התייחסותם של ילדינו לנושא המוות צבועה, פעמים רבות, באופן בו אנו - כהורים - רואים אותו ומתייחסים אליו. בתרבויות בהן המוות נתפס כחלק בלתי נפרד מהחיים, התגובה הרגשית למוות מתונה יותר. בתך נחשפה בשנים האחרונות לשלושה מקרי מוות של דמויות קרובות, ויש להניח שהם הותירו בה סוג של חלל. אל תוך החלל הזה יש לכוון את מאמצי ההסברה וההרגעה שלנו. ראשית, כדאי להודות, המחשבה על המוות אכן מעוררת חרדה גם אצל המבוגרים. תחושת חוסר השליטה וחוסר הוודאות מול העובדה שיום אחד נפסיק להתקיים משאירה גם אנשים מבוגרים נבוכים וחסרי אונים. כדי לשמור על ילדינו מפני החוויה הזו, אנו נוטים להימנע מלשוחח עמם על המוות, ומעדיפים להחליף נושא או לבלף בכל פעם שהנושא עולה. אבל החלל הזה שנפער אצל ילד שחווה מוות, ממשיך להישאר שם, מעין חור שחור שמבקש תשובה ולא מקבל. כאשר לא ניתנות תשובות, ילדים נוטים לברוא מדמיונם תסריטים שונים ומשונים. לפעמים, אמירות שהורים אומרים לילדיהם בנושא מתוך כוונה להרגיעם (סיפורי עלייה לשמיים, גן עדן או גלגולי נשמות), עוברים בראשו של הילד טרנספורמציות משונות, והופכים לרעיונות מעוררי חרדה. לכן, עם כל האי-נוחות הכרוכה בדבר, יש לשוחח עם הילד על נושא המוות באופן הענייני והכן שרק אפשר, כאשר התכנים יותאמו לרמת ההבנה שלו. במקרה שלכם, אפשר לומר שאנשים מבוגרים (או זקנים) מתים בסופו של דבר, בדר"כ ממחלה קשה או מזקנה. כאשר אדם מת, אנו נפרדים ממנו, ולא נוכל לראותו יותר אף פעם. זה מאד עצוב, אבל מי שמת לא סובל ולא כואב לו שום דבר. יש לאפשר לילד לבכות ולהתאבל, אפשר לחשוף אותו גם לבכי ולאבל של המבוגרים. אישית, אני גם בעד ביקור בבית הקברות (מוטב לשאול קודם את הילד אם הוא רוצה), בו יוכל הילד ללמוד על כך שהמתים נטמנים באדמה, לראות את המצבה, לעזור להשקות את הצמחים שעל המצבה או לנקות את האותיות החקוקות באבן. חשוב לשוב ולהזכיר את המתים בהקשרים נחמדים של זיכרונות מהתקופה בה חיו, אהבו ונאהבו. דיבור על נשמות הוא מופשט מדי עבור ילדים. היכרתי ילד בן חמש שלא ישן בלילות שנה שלמה לאחר מות סבו, רק בגלל שנאמר לו שרוחו של סבא ממשיכה להימצא בבית. מוטב להדגיש את סופיותו של המוות ואת כוחם של החיים הנמשכים לאחריו. מול פחדי הפרידה תוכלו לומר שאתם הורים צעירים ובריאים, ושאין כל סיבה לחשוש לגורלכם. מול פחדי המוות שלה, תוכלו לומר ש"נכון, אנחנו מבינים שזה מפחיד אותך, אבל ילדים אינם מתים כמעט אף פעם, ויש לך עוד המון שנים לחיות". חשוב לאפשר חוויה כלשהי של שליטה במה שכן אפשר. כלומר: אין לנו יכולת לדעת מתי וממה נמות, אבל יש לנו יכולת טובה לשלוט בתזונה שלנו, באיכות החיים שלנו (מה נאכל, מה נלבש, עם מי נשחק, עם מי נהיה ברוגז, מה נלמד, במה נעבוד, עם מי נתחתן, איפה נגור, וכו' וכו'). יש כמה ספרים טובים שעוסקים בנושא המוות. אני אוהבת במיוחד את "סיפור מהחיים" של אלונה פרנקל המכוון לילדים. בספרם של עמירם רביב ועדנה כצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו" (המכוון להורים) יש פרק העוסק בנושא המוות במשפחה. מומלץ מאד. וכמובן, במידה ואתם מרגישים שהמצב ממשיך להחמיר, יש להתייעץ עם פסיכולוג ילדים להדרכה נוספת. בברכה ליאת

ליאת שלום רב! תודה רבה על תשובתך המהירה והמפורטת. רציתי לדעת האם לדעתך ההתעסקות במוות מתקשרת כרגע לקשיי ההסתגלות בבית הספר ואיך אני יכולה להקל עליה את המעבר למסגרת החדשה. (עדיין, לאחר חודש מפתיחת שנת הלימודים, הילדה בוכה כל בוקר ורק כאשר המורה מגיעה או כאשר היא נשארת עם מורה תורנית בבקרים, מוכנה לעזוב אותנו בלי בכי). אודה על תשובה, שולה

אני בת 24 .אני נמצאת בטיפול תרופתי +שיחתי כ-10 חודשים. אחת הבעיות (שהיא רק אחת מיני רבות)שהתגברה במיוחד מאז שנפרדתי מהחבר האחרון שלי לפני כחודש היא התעסקות יתרה במראה החיצוני.אני בחורה שנראית טוב אובייקטיבית בעיני האחרים אך בעיני עצמי אני נראית זוועה ,אני חושבת שאני שמנה(1.62 משקלי 48 !),באופן תמידי מרגישה שאני מכוערת ודוחה וגם משום כך נשארתי עם בחור שלא אהבתי. אני מרבה לקנא ברוב חברותיי שנראות טוב והקנאה בהן ממררת לי את החיים.גורמת לי לרגשות אשמה ואפילו לשנאה עצמית וגם לעיתים לשנאה כלפיהן.אני מתוסכלת מהקנאה הזו בחברותיי כי לפעמים הקנאה הזו גורמת לי להתנהג אליהן בזלזול.לפעמים אני רעה אליהן כי אני מקנאה. ביום כיפור התוודתי בפני 2 מחברותיי על הקנאה שאני מרגישה והן הגיבו בכעס עליי,וגם לא כל כך הבינו מדוע אני מקנאה בהן, כי לטענתן אין לי במה לקנא כי אני בעצמי יפה. לאחת החברות התייחסתי מאוד לא יפה ואני מרגישה נורא אשמה,מרגישה כפוית טובה ורעה. אני חושבת(אולי אני טועה)שרגשות הנחיתות שלי לגבי עצמי נובעים מדימוי עצמי מאוד נמוך (עברתי דברים קשים בעברי שפגעו לי מאוד בדימוי העצמי והיום אני משלמת את המחיר.אני חיה עם דימוי עצמי מעוות ופגוע. ) אני סובלת כיום מדיכאון ופוסט טראומה ומטופלת בנוגדי דיכאון.הטיפול התרופתי די עוזר לי,ויש שיפור יחסי במצבי שהיה גרוע יותר לפני כמה חודשים. אני מרגישה יותר אנרגטית ויותר שמחת חיים שזו מבחינתי התקדמות . הבעיה שלי היא בעיקר היום הדימוי העצמי הנמוך והשואף לאפס. השיחות לא עוזרות לי. כמו כן שום נסיונות של חברות וחברים שלי לשכנע אותי שאני יותר שווה ממה שאני חושבת עולים בתוהו,יש לי תפיסה מעוותת משהו על עצמי.לפעמים אני רוצה להיעלם.להיבלע באדמה. אני כנראה חסרת תקנה לחלוטין. בסופו של דבר אולי ישנאו אותי.אני זקוקה נואשות לפידבקים חיוביים ואני לפעמים יורדת על עצמי כי אני יודעת שככה אני אקבל פידבקים חיוביים מאנשים. לאחרונה אני בטוחה שלאנשים כבר נמאס ממני.שונאים אותי.ואני כבר לא אותה בחורה שהייתי פעם.אני מרבה לשאול את הפסיכולוגית שלי אם אני חולת נפש והיא עונה בשלילה.... אני מרגישה שזה עניין של זמן.אם המצב שלי ימשיך להיות כזה אני בסופו של דבר אהיה חולת נפש?! אני מיואשת ונואשת מאוד.מה עליי לעשות? מורן

שלום מורן, טיפול של עשרה חודשים, בעיקר כשמדובר בפוסט טראומה ופגיעה קשה בדימוי העצמי, עדיין רחוק ממיצוי. אני יודעת עד כמה מחלת נפש מפחידה אותך, אבל כמו שאומרת לך המטפלת שלך - את לא חולת נפש. המשיכי להתמיד בטיפול שלך, ולהעצים את הכוחות שלך מבפנים. ככה תוכלי להשתחרר בהדרגה מהצורך הנואש לפידבקים מבחוץ. בהצלחה ליאת

שלום ליאת האם אפשרי להגיע אלייך לשיחה פרטנית חד פעמית? המטפלת שלי בינתיים בחופש השבוע וגם בחול המועד. הייתי רוצה לדבר עם מישהו( אובייקטיבי) עד שתשוב המטפלת.אם הדבר אכן אפשרי אצרף לך לכאן כתובת מייל. בתודה מורן

ליאת יקרה, השאסי ממש בסדר כבר הרבה זמן, בטיפול הכל ממש בסדר... שקט... אפשר סתם לשאול מה שלומך? :-) שתיהיה שנה נפלאה... תמר (רעות)

תמרעות יקרה, כמה טוב לשמוע שאת בסדר. זה מגיע לך. הרווחת את זה ביושר! גם אני בסדר גמור. קצת מתרגשת לקראת השנה החדשה, שמהרבה בחינות מתחילה בשבילי מחר בבוקר. ליל מנוחה ושנה טובה גם לך :-)) ליאת

ליאת, שכחתי לאחל לך גם המון בהצלחה בעבודה החדשה, (אולי גם על זה דיברת כשאמרת שמהרבה בחינות השנה החדשה מתחילה בשבילך מחר בבוקר... :-)) לילה טוב תמר

שלום ליאת, מה שלומך? איך עבר הצום?(אני רואה שאפילו ביום כיפור הפורום היה פעיל) איני יודעת אם קראת את מה שרשמתי עבורךמטה.אולי זה בכלל הכעיס אותך יותר?

ערב טוב אין כינוי, ראיתי את מה שכתבת למטה. שום דבר לא הכעיס אותי. כדי לא להמאיס עליך עוד יותר את מה שממילא לא קל לך איתו, בחרתי לא להמשיך שם את הדיון. לילה טוב ליאת

ליאת, לפי הצורה בה השבת לי אני מרגישה בכל זאת שעיצבנתי אותך...

כשעונים לך את לא מרוצה, כשלא עונים לך גם אז את לא מרוצה. את פשוט מעיקה. זה כל כך מתבקש לשאול אותך מה את רוצה שיענו לך כדי שסופסוף תהיי מרוצה, אז זה מרגיז אותך. למה שלא תוותרי ? מדהים אותי כמה סבלנות את מקבלת כאן בפורום, הרבה מעבר למסוגלות של בן אדם פשוט (אני לצורך העניין), ואת מגיבה רע פשוט רע. לא יכול להיות שכולם צודקים ואת לא? תחשבי על זה.

אולי שכולם יבואו להלוויה "שלי" וזהו.......... סתאאאם צוחקת

שלום רב, אני כבת 30 , נשואה באושר ואם לשתי בנות . אני בוגרת שני תארים בתחום החינוך והסוציולוגיה ובעיתי היא כזאת: במשך השנים עבדתי במישרות בכירות , הייתי בעלת ביטחון עצמי אולם כאשר עשיתי הסבה לתחום ההוראה( לאחר הלידות) הופתעתי לגלות שאני מתרגשת מאוד לעמוד מול ההורים כאשר יש אסיפות הורים (לא באופן פרטני) , פתאום כל יכולת הדיבור קשה לי . אינני יודעת מה לעשות מאחר והדבר גרם לי לחשוב שאני חסרת ביטחון ולכן אינני יכולה לעסוק במקצועי שאותו אני מאוד אוהבת. כמו כן כאשר ישנם טקסים ואני צריכה לדבר במקרופון אני רועדת כולי. לעולם לא ניתקלתי בתופעה זו. אודה מאוד להתיחסותך

שלום הילה, הקושי והחרדה המתעוררים מול קהל אינם צריכים להיות מי שירחיקו אותך מהמקצוע שאת אוהבת. העובדה שאת מסוגלת לעמוד בפני כיתת תלמידים וללמד מעידה על כך שהבעיה לא מאד חריפה, ותוכלי לטפל בה בהצלחה. תוכלי לעשות זאת או באמצעות סדנה להתמודדות עם חרדה חברתית, או באמצעות טיפול פרטני באוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית, בו תוכלי ללמוד טכניקות להרגעה עצמית ולשליטה בחרדה. עליך לזכור שחרדה במידה מסויימת היא כמעט בלתי נמנעת במצבים בהם עשרות זוגות עיניים נעוצות בך. למרבה המזל, בדר"כ הקהל אינו מבחין ברעד, וגם אם כן - קיימת מידה של סלחנות לתופעה כה אנושית ומובנת. נסי להתמודד עם הבעיה באופן נקודתי, ולא להרחיב אותה לכלל מסקנות גורפות על תפקודך כמורה. מועדים לשמחה וחופש סוכות שמח (אספי כוח, כי אין יותר חופש עד חנוכה...) בהצלחה ליאת

אני רוצה להוסיף שעד שהטכניקות והטיפולים ייסעו לך, ישנם כדורים שונים שיכולים לסייע לך נקודתית בעת הצורך(וישנם כדורים העוזרים כסוכרית המנטוס...)

אם מטופל מאובחן כסובל מבעיה של מתן אמון באנשים אז איך יהיה לו אמון במטפל, שהוא בעצם אדם זר במיוחד? איך יוכל לתת בו אמון ולהפתח בפניו כדי לברר למה הוא לא נפתח ולא נותן בו אמון?

ערב טוב, קושי לתת אמון אינו מום מולד או מחלה כרונית. בדר"כ מדובר בתוצאה של התנסויות חיים מוקדמות ושל יחסי התקשרות לא בטוחים בילדות. ממש כשם שאדם לומד להיות זהיר וחשדני, הוא יכול ללמוד גם את ההפך, בהינתן לו התנאים המתאימים. זה אכן יכול לקחת זמן, ואכן יכול להיות כרוך בחרדה או התנגדות, אבל כמו במקרה של הביצה והתרנגולת, משהו בסוף נולד. וזה נכון. החיים שלנו מלאים אבסורדים. יש דברים שמתרחשים כנגד כל הסיכויים. איזה מזל. ליאת

אם מטופל ירגיש שהמטפל אוהב אותו, האם לא יהיה לו הרבה יותר קל להפתח אליו? ואז הכל יהיה הרבה יותר פשוט, זריז ויעיל...

אם מטופל ירגיש שהמטפל אוהב אותו, האם לא יהיה לו הרבה יותר קל להפתח אליו? ואז הכל יהיה הרבה יותר פשוט, זריז ויעיל...

שלום חג שמח וגמר חתימה טובהלכולם........ אינני יכול שלא לדבר על מה שעובר עליי בחג הזה מחשבות טורדניות מעיקות שאינן עוזבות אותי לרגע........הגוף שלי כולו כואב.........אני פשוט עייף ורצוץ........אני ישן כל היום (מאונן המון) ובעיקר רוצה לא להגיע ליום הכיפורים הבא.......מה שמוציא אותי מדעתי זה איך הפכתי מאדם נורמלי למקרה סעד???אם היו אומרים לי שאני אגיע למצב כזה לא הייתי מאמין....אבל הנה זה קרה אין לי את הכלים להתמודד עם זה....ולומר את האמת אין לי סבלנות.......הנה עכשיו ידידה רוצה להכיר לי משהי ואני פשוט לא רוצה לא יכול לא מעוניין......למה זה טוב???כל הזמן אני מסתכל על אדן החלון וחושב לקפוץ...אבל אני גר רק בקומה שנייה(: אין הרבה לאן....תכננתי איך זה יהיה אני אקנה לי בקבוק בירה ייקח את הכדורים המזורגגים שיש לי יעשן סגריות ויתחיל לבלוע ...פשוט הרגתי את עצמי שום דבר כבר לא יהיה כמו לפי היום ההוא ....אתמול ראיתי"מיסטיק ריבר" סרט שעוסק בטראומה לפי מה שהבנתי טראומה זה כשמשהו מזיק לך או קורה לך משהו מבחוץ לא יודע איך זה נקרא שאתה רוצה להזיק לעצמך....אז הסרט עוסק במשהו אחר(: כל כך הרגשתי שם את המצוקה של אותו אדם....שהשאיר את התמימות שלו מאחור.......ואחכ מבצע רצח וחש ברע כי הופך להיות כמו חלאות האדם....גם אני חלאת אדם במוצאי החג כל כך עסוק בעצמי....אבל אין לי כח להמשיך........אני רוצה שזה יגמר....פעם עוד הייתי צם היום אני לא מאמין באלוהים.......היום אני מת קיום ללא חיים........להתראות

מכירה את זה שאת באה למקום מסויים לא נוח לך שם וכל מה שאת רוצה זה לברוח??כי צפוף אנשים חרא...או כי סתם יש לך בחילה....זה ההרגשה התמידית שלי אני רוצה לצאת מהגוף הזה ולברוח למקום שיש בו מנוחה....(לכן אני מכלה את זמני בשינה ואוננות אינסופית אבל עד מתי???)

חג שמח??? אולי דווקא השנה ביום הכיפורים הזה (שכבר נגמר) תנסה לסלוח לעצמך על אותו מקרה ארור?

MR BLUE יקר, יום כיפור הוא באמת יום קשה. השקט הזה, שכל כך נעים לאחדים מאיתנו, מקים מרבצן את המפלצות אצל אחרים. איך מכל הסרטים בעולם לקחת לך דווקא את מיסטיק ריבר, איך? אני רוצה להזכיר לך שגיבור הסרט לא השאיר את תמימותו מאחור. היא נגזלה ממנו ע"י אותם תוקפים בילדותו, שהותירו אותו מצולק לבלי תקנה. יש להניח שרבים מאיתנו נושאים עמם זיכרונות החקוקים בבטון של ילדותם (גם השם שלי רשום על מדרכת בטון איפשהו, התאמין?), אירועים רחוקים המהווים את חומרי הגלם מהם אנו עשויים. האופן בו אתה מציג את הצניחה שלך (הרבה יותר דרמטית מנפילה מהקומה השניה) מאדם נורמלי ל"מקרה סעד" עושה לך עוול גדול. כרגע אתה די מתעקש להישאר במקום המחורבן של "קיום ללא חיים", וכנראה שיש לזה איזה רציונל לא מודע. אני מאמינה שיבוא הרגע בו לא תזדקק לכך יותר. שיבוא איזה רגע בו תחליט ששילמת די ואפשר להמשיך הלאה. עד אז, נסה לא להיות לבד ולעבור למדף אחר בספריית הוידאו. :-)) שלך ליאת

אני בחורה בשנות ה20 המוקדמות אני ממש לא מוצאת את הכיוון שלי בחיים מה שגורם לי להרגשה של חוסר תועלת ודיכאון עמוק יש לציין שיש לי חבר שאוהב אותי ואני אותו ולא חסר לי משהו מהותי בחיים חוץ מעוד קצת הכנסה כמו כולם .. אני תמיד מרגישה מקופחת לגבי זה שאני שמנה וחברה של אחי רזה יש לה גוף מהמם ולידה אני מרגישה מגעיל אני כל הזמן מפחדת שחבר שלי יסתכל עליה הלוא יש לה גוף יפה שהיא ממש לא ממהרת להסתיר וההפך הוא הנכון היא מאוד אוהבת ללכת חשוף עם מכנסיים לבנים צמודים ותחתון חוטיני שחור לשם ההסבר... אני ממש מיואשת ורע לי עם עצמי אני לא מצליחה לרדת במשקל ולא מצליחה כמעט כל דבר בחיים שלי דיי ממש נמאס לי . בבקשה תעזרו לי אבל ממש פיתרון כי ללכת סחור סחור לא יעזור לי

בקשר לחבר שלך....אני חושב שאת יכולה להרגע....חוץ מזה מי אמר שנשים מלאות או שמנות זה רע???גוף לא אומר כלום...יש הרבה דברים אחרים כמו פנים,אינטלגנציה ומיניות........אז תרגישי טוב........

שלום רונית, כצעירה בראשית שנות העשרים, סביר שיהיו לבטים וספקות לגבי העתיד. "כיוון בחיים" אינו מושג ביום אחד, ואנשים רבים מעדיפים קודם לטעום קצת מזה וקצת מזה, ורק בהמשך להתוות כיוון ברור. את מספרת שיש לך בן-זוג שאוהב אותך, למרות שאינך לובשת מכנסיים צמודים עם חוטיני שחור. יש להניח שהוא הצליח למצוא בך כמה סגולות אחרות ההופכות אותך ראוייה לאהבה. גם אם יום אחד תצליחי להידחק למכנסיים לבנים וצמודים, תמיד יימצאו בנות צעירות יותר ויפות יותר. העולם מלא בהן, ולכן כדאי מאד לבסס תחושת ערך ומשמעות רחבה יותר. לצערי, לא אוכל לתת לך "ממש פתרון", מלבד ההמלצה הרגילה שלנו למי שרוצה ללמוד עוד על עצמו ומוכן להתאמץ בשביל זה. נכון. טיפול. :-)) בהצלחה ליאת

שלום, אני בטיפול כבר 8 חודשים, אני ביחסים טובים עם המטפלת, אבל עדיין קשה לי לתת בה את האימון המלא ולכן אני מסתירה דברים, יש נושאים.בעיות שהיא יודעת שהם נמצאים אצלי אבל במפורש אני אומרת לה לא לגעת שם (ואז כשהיא לוחצת אני מרגישה שזה דומה יותר לחקירה)!!!!! למרות שאני מרגישה שהיא קרובה ממני, אבל אני לא נותנת לה להתקרב יותר. יש לי בעיה בלתת אימון בזרים ולמרת הקשר הטוב היא עדיין נחשבת בעיני לזרה (אמרתי לה את זה במפורש ועבדנו על זה קצת), דבר הגורם לתקיעות הטיפול. השבוע היא אמרה לי שהיא לא תוכל ללחוץ יותר אם אני לא ארגיש את הצורך בלדבר על הדברים התקועים. זה נורא מלחיץ אותי, כי עד שהגעתי לשלב הזה גזל ממני המון מאמצים ואני לא רוצה לאבד את זה? מה אני צריכה לעשות? האם להפסיק קצת עש שאני ארגיש מוכנה לטיפול? אודה לך על תשובה מהירה

שלום לילך, אם אינך רוצה לאבד את הישגי הטיפול עד כה, אין טעם להפסיקו. אדרבא, כדי להעמיק את האמון והביטחון מוטב להישאר בטיפול ולהתגבר לאט לאט על הקושי. בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך הראשונה. שבה אמרת "כדי להעמיק את האמון והביטחון מוטב להישאר בטיפול ולהתגבר לאט לאט על הקושי". אבל הבעיה ש"לאט" הזה הולך ממש לאט, וכבר נמאס לי...אני מסוג האנשים שרוצים סיפוק מידי...ואי ההתקדמות בטיפול, והחרדה שלי בתוך הטיפול מהתכנים והחשיפה גורמת לי יותר רע...... איך אני אתן בה (או בכל זר) אימון (במיוחד בדברים הכי אינטימיים שלי) כשאני לא מצליחה לתת אימון באנשים הכי קרובים ממני ואשר מנסים לעזור ולתמוך. איך אפשר להסתדר עם כל הבעיות הנ"ל בטיפול בכדי להמשיך ולהפיק את הכי טוב ממנו?

אודה לתשובה בנוגע למניין נובעת יהירות אצל בני האדם. איך אדם "הופך" ליהיר, זאת אומרת, כיצד היא מתפתחת - מהם הגורמים להתפתחותה והאם היהירות עלולה "לכהן" לעיתים כסוג של "מסכה" או שהיא לחלוטין תכונת אופי טבעית שלא נובעת משום סיבה כלשהי? אם אומרים על נרקיסיסט שהוא למעשה חסר ביטחון, אז "מה אומרים על היהיר"? וכיצד ניתן להתמודד מול אדם יהיר? איך ניתן להוריד אותו לקרקע, או לגרום לו להרגיש פחות יהיר? תודה...

שלום אמיליה, היהירות קשורה לתחום ההערכה העצמית. אני מניחה שכאשר אדם נותן לסביבה להרגיש כאילו הוא טוב מאחרים, עולה בכישוריו, בתכונותיו או בהישגיו על אלה של האחרים, הגם שאין לכך בהכרח עדות ממשית במציאות - נוכל לומר שהוא יהיר. תחושת ערך עצמי מנופחת כזו יכולה להיות תולדה של חוסר ביטחון, או של דימוי עצמי שברירי ולא יציב. מאחר והאדם היהיר והשחצני שואב את כוחו מהנמכה של האחר, אחת הדרכים להתמודד איתו היא פשוט לא לרדת נמוך. במיתולוגיה היוונית, היוהרה נתפסה כחטא ממש (היבריס), כהתרסה מול האלים, ויש לא מעט סיפורים על מי שחטאו ונענשו. ראי, למשל, את סיפורו המקסים של איקארוס - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%A1 הרעיון הכללי הוא שהיהירות, הנשענת על מצג שווא של כישורים והצלחה, ממילא תבוא על עונשה בסופו של דבר, כאשר תתגלה אוזלת ידו של המתרברב. מועדים לשמחה ליאת

לליאת שלום, יש לי כמה שאלות, 1.האם זכותי כמטופלת לדעת אם המטפלת שלי מתייעצת לגבי טיפולי עם אנשי מקצוע אחרים, והאם זכותי לדעת מי הוא/היא. האם זה לא הפרת סודיות)? 2.האם זכותי לראות את הדיווחים לגבי התקדמות הטיפול שלי שמועברים לקופ"ח.? 3.מתי זכות המטפלת להפסיק את הטיפול? (כלומר אם אני "משגעת" אותה ולא נותנת לה להתקרב אלי /להבין אותי ומה עובר בראשי, כלומר לא מצליחה לזרום איתה, דבר הגורם לתקיעות בטיפול עצמו, האם יש מצב שהיא תפסיק את הטיפול)?

מצטערת שהתפרצתי, אבל השאלה השניה שלך הקפיצה אותי .... ובאותה הזדמנות,אני מקווה שאוכל לתרום לך קצת מניסיוני..... אני מטופלת דרך קופ"ח כללית, אצל מטפלת עצמאית. (גם את ???) עד כמה שידוע לי המטפלת מדווחת לקופה רק על כמות הפגישות ולא על התוכן שלהן. האם ידוע לך משהו אחר? תוכלי לציין את המקור ? לגבי סעיף 1 - אני חושבת שאם היא מתייעצת באופן כללי, בלי לתת פרטים מזהים כמו שם וכד', זה לא נחשב הפרת סודיות. אני יכולה להגיד לך שהמטפלת שלי, אמרה לי שהיא נמצאת בהדרכה,ושם היא דנה במה שקורה בטיפול שלי, אבל היא לא מוסרת פרטים מזהים על המטופלים שלה . בהתחלה זה הפריע לי,אבל הבנתי שאם אין פרטים מזהים, הסיכוי שיזהו אותי הוא אפסי, כי אני לא מספרת את סיפורי לאף אחד........ אני מציעה לך לחשוב מדוע את לא נותנת לה להתקרב אליך. האם את לא מרגישה שאפשר לסמוך עליה (תלוי כמה זמן את בטפול)? האם את מרגישה שהיא לא מסוגלת להבין אותך? האם אין לך כימיה איתה ? אני טפוס שמאוד קשה לו להיפתח ולדבר אבל, המטפלת שלי ידעה ליצור אוירה נוחה,אני מרגישה שהיא מבינה אותי (לפעמים כמעט בלי שאדבר היא אומרת לי מה אני חושבת..) האוירה הזאת יצרה לי מקום נוח לשתף בדברים מסויימים, בהדרגה. אם יש לך כימיה איתה, אני מציעה לך לשתף במשהו הכי קטן שתבחרי, זה יהיה המבחן הקטן שלך אם אפשר לסמוך עליה,אם היא מסוגלת להבין אותך וכו'. אם את מרגישה שמשהו בהתנהגות שלה גורם לך להישאר "תקועה" רצוי לשוחח איתה על זה, למרות הקושי, ובהחלט לעבור למטפלת אחרת.

ערב טוב, אנסה לענות כמיטב יכולתי, עפ"י הסדר בו שאלת: 1. פסיכולוגים רבים, צעירים או ותיקים, בוחרים (או חייבים, אם הן עדיין מתמחים) להיעזר בהדרכה של אנשי מקצוע מנוסים יותר. המדריכים, כפסיכולוגים מנוסים, מודעים היטב לחובת החיסיון, ומחוייבים לה ממש כמו הפסיכולוג המטפל. בנוסף, ברוב המקרים, אין הם מכירים את הפרטים הביוגרפיים של המטופלים אלא רק את ה'מקרה', המוצג להם בשם פרטי בלבד או בשם בדוי. 2. ככל הידוע לי, הנתונים המועברים לקופ"ח הם נתונים טכניים כמו מס' הפגישות שנעשו, מעקב תשלומים, וכיוב'. בשל החיסיון הרפואי אין להעלות על הדעת העברה של תכנים טיפוליים לגורם כלשהו. אני מצרפת עבורך לינק ל"חוק זכויות החולה", כאשר בפרק ה' הדן ברשומות הרפואיות תוכלי לקבל מענה לשתי שאלותייך הראשונות. http://www.voices.co.il/guide/g2.asp 3. כאשר מטפל מרגיש שאינו יכול לעזור יותר למטופל שלו (בדר"כ זה לא קורה דווקא בנסיבות שתיארת), ההגינות המקצועית מחייבת להפנותו למטפל אחר. בברכה ליאת

היי התעניינתי בסוגיה הזו ואני לא מצליחה למצוא תשובה. מאז ועד היום (גילי 32) אני מתעסקת במראה חיצוני ואוהבת יופי. אני בחורה נאה אך לא יפהפיה.רווקה. קריאה על יופי משדרת חיים מאושרים נוחים ונעימים. אני גם מתעניינת בניתוחים פלסטיים ואסטיקה. כוכבות קולנוע יפות בעבר והיום הם סמלי הזדהות אצל האנשים. (ראו עיתוני לאישה) יש לי קרובת משפחה שניצלה מהשואה באירופה בזכות יופיה. אך האם התעסקות בכך היא עניין שטחי? האם כאשר מתמקדים בזה מגלים שבעצם זה משעמם נורא והחיים האמיתיים לא גן עדן של שושנים? (כי אין לי ניסיון עשיר בזה) אם אני אתן לגברים להתחיל איתי, בגילי, האם זה יהיה זול וחסר ערך וגס רוח? (מנסיוני הדל, נאמר לי שגברים רוצים רק סקס). כמובן שזה קשור גם לאצילות הרוח של האדם, בדוגמה הזו - שלי. אולי יש בנות שאוהבות סקס וגסויות ואולי כאלה שלא. אני חושבת שזה קשור גם למידת האסרטיביות שיש לבחורה להגיד לא. אולי זה גם קשור לגילי הצעיר. אולי בגיל יותר מבוגר כבר יש לאנשים יותר ניסיון בחיים והבנה שהחיים הם לא פקניק והשלמה עם הגורל. מה דעתכם? דרך אגב, אין לי אבא מגיל 9 ואני רוצה למצוא אותו עכשיו, גם מאהבה וגם מרחמים כי הוא אדם מופרע (פסיכופט) ואני מפחדת שרע לו. אבל אני מפחדת ממנו, כי הוא מסוכן. אני מפחדת שהוא ירצה לפגוע לי בגוף ולכער אותי כדי להתנקם על זה שבגיל 9 לא רציתי לראות אותו אחרי כל המאמצים שהוא עשה שיהיה לי טוב איתו, והוא נעלב נורא מהדחייה שלי. (אבי הוא אדם מכוער מאוד). אהבתי אותו. אבל השאלה אם הוא יפגע לי בגוף ואני כבר לא אהיה בחורה נאה, איך יראו חיי?? מה דעתכם? האם שווה לי למלא את רוחי, מה שנקרה, בחוויות עם אבא שכמעט לא היה לי,(ואני גדלתי בסביבה של בנות בלבד, אצלנו במשפחה אין בנים), האם אני אזכה בעושר רוחני, בגילי, למרות הכיעור שייתכן שהוא יעשה לי? האם חיי יהיו יותר טובים? מה בעצם עדיף - יופי חיצוני או יופי פנימי? היום בעידן התקשורת והטלויזיה, וכל הפסיכולוגים שמסביב, משדרים לנו להעריץ יופי. האם לאדם נכה פיזית יהיו גם בעיות נפשיות? איך החיים שלו יראו? איך החיים של הנכים בארצנו (ממלחמות, תאונות) נראים? מבקשת את חוות דעתכם.

אני חושבת שקודם כל, במידה ותחליטי לפגוש אותו את חייבת לעשות זאת בליווי עזרה מקצועית ואיש נוסף ולעולם לא לבדך... אם את טוענת שהוא מסוכן רק עצם העובדה שתפגשי איתו לבד היא מסוכנת!. בנוסף, אם היחסים ביניכם עכורים הייתי ממליצה לך לא לתת לו את כל הפרטים האישיים שלך לגבי היכן את מתגוררת כעת ופרטי התקשרות אחרים אלא לתת לזמן לעשות את שלו ולראות האם ניתן לסמוך עליו שלא יפגע בך בכל צורה שהיא.

אה ויופי הוא בראי המתבונן... אני מניחה שזה ישמע כמו קלישאה, אבל יש אנשים שחושבים שהם שיא התגלמות היופי בעוד אחרים יחשבו אותם לפחות יפים, או אף מכוערים. יש כאלה שימצאו בכיעור מסוים אצל אחרים חן מסוים בעוד "האנשים המכוערים" יחשבו אחרת. את אולי נאה, אבל אולי יש אחרים שחושבים שאת יפייפיה, או שלא. אחת חושבת שהיא שמנה בעוד השאר חושבים אותה לרזה. אחד חושב שהוא "סקסי" בעוד בחורות אחרות לא ימצאו בו סקס אפיל. יש גברים שלא אוהבים בלונדיניות וחזה גדול, בעוד זו שחושבת שהם אוהבים תחמצן את שיערה ותדחוף לעצמה סיליקון. יש גברים שאוהבים שמנות ויש כאלו שיאהבו רזות. יופי זה לחלוטין עיניין של טעם, ואף תרבות - למשל, יש תרבויות בעולם (בעיקר בשבטים אפריקאיים) בהן נהוג לצלק את הגוף משום שמאמינים שצלקות זה יפה. בתרבות המערבית יש אפילו כאלו שחושבים שצלקות זה סקסי (והכוונה היא לאו דווקא לקעקועים). אני אישית לא ממש נמשכת לגברים שהם יפים מידי, או עונים לתואר "מושלמים". באופן כללי, גבר עם אף סולד וקטן למשל די דוחה אותי. ואני לא נמשכת במיוחד לגוף שרירי... או "באדי בילדרס". יש נשים שחושבות שזה שיא היופי. אני גם לא נמשכת לגברים שהם אולי נאים, אבל מכוערים מבפנים. חשוב מאוד לאזן בין הדברים.

אסי שלום, נראה שאת מתעסקת בשני נושאים כבדי משקל: היופי הפנימי והחיצוני מחד והקשר עם אביך מאידך. את גם קושרת בין שני הנושאים מתוך החשש שאביך יפגע בך. אני לא בטוח שישנן נוסחאות לגבי מה חשוב יותר ובודאי כל אחד יוצר לעצמו את הנוסחה שלו. לגבי המפגש עם אביך - אני סבור שישנן כאן שאלות נוספות, מעבר לשאלה : האם יפגע בך או לא. שאלות כגון מהות הקשר ביניכם, השפעת הקשר הזה לקשרייך עם בני המין השני ועוד. יתכן שתרצי לברר חלק מהשאלות הללו ביעוץ אישי עם איש מקצוע. בהצלחה, גדעון

ימים של חשבון נפש, של בקשת סליחה, של מחילה. של חמלה. של חסד. לאחרים, לעצמנו. גמר חתימה טובה לכולם, יעלה

מצטרפת ליעלה (אוהבת להצטרף אליך...) שנבין, שנרגיש, שלא נפחד, שנתגבר, שנהיה חכמים יותר, טובים יותר, ושנאהב, בעיקר את עצמנו. גמר חתימה טובה לכל באי הפורום. הדר

אני בן 24 ובגיל 16 עד גיל 20 הייתה לי חברה. נפרדנו בנסיבות כואבות וזו בנתיים התחתנה ובנתה לה משפחה. ב-4 השנים הללו אני לא מצליח למצוא את עצמי מבחינה זוגית. אני יוצא עם בחורה שבוע ומתלהב בהתחלה עד שנוצרת קירבה אינטימית ואחר כך פשוט יורד לי ממנה... לא בא לי להמשיך להיות איתה אפילו אם היא יפה ופצצה. אני מחפש כל הזמן סקס ויש לי מן רצון בלתי מוסבר לכבוש את כל העולם בנושא הזה ואני לא מצליח להשאר עם בחורה יותר מחודש ולהנות מזה. מה הבעיה איתי? זה קרה לי לפחות עם 7-8 בחורות.

ערן שלום, נראה לי שאתה מנתח את הבעיה בצורה טובה: ברמה הגלויה - אתה רוצה סקס ולכבוש את העולם ולאו דוקא מערכת יחסים. ברמה הסמויה - יתכן שהפרידה מחברתך הראשונה, היתה כה כואבת שאתה לא מרשה לעצמך להיכנס למערכת יחסים אמיתית, בה תהיה מעורב רגשית וחשוף לפיכך גם לפרידה ולכאב נפשי. יתכן גם שבתוכך , לא נפרדת מחברתך הראשונה ומערכת היחסים הזו ממשיכה להעסיק אותך.יעוץ של פסיכולוג/ית קליני/ית יסייע לך לעבד את הפרידה מחברתך הראשונה ולהבין טוב יותר את הבעיה ואת הפתרון. בברכה, שנה טובה, גדעון

אחרי גירושים שנפלו על רקע של מיניות דפוקה אצלי, על חוסר תשוקה, על חוסר תובנה להבין ולקבל שסקס הוא ביטוי של אהבה, על התנהגות פאם פאטלית מצד אחד וקרירות מצד שני אני מוצאת את עצמי נופלת שוב ושוב עם גברים שטוענים שהם לא מסוגלים לוותר על חיי מין עשירים ושהתדירות שאני רוצה לא מספקת אותם התייאשתי. נשבר לי מאסתי בהכל. ואני לא יודעת מה לעשות...

מיכל שלום, הייתי מייעץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. מצד אחד את משדרת התנהגות פאם פאטל, המושכת אלייך גברים מסוג מסויים, אותם גברים שאח"כ דוחים אותם , ברצותם מיניות עשירה יותר (או אולי מה "שהובטח " להם בהתנהגותך הפאם פאטלית). טיפול פסיכולוגי יוכל לסייע לך להבין טוב יותר - את עצמך, עולם הקשרים הביןאישי שלך ואת מיניותך. בברכה, גדעון

היי אני הייתי עם חברה שהיו לה בעיות שונות בתחום המיני זה דבר שגרם לי לתסכול והמון כאב...בכל זאת לא הראיתי לה את זה והיינו יחד מספר שנים בסוף היא זרקה אותי ועלו לי ים שאלות בקשר אליה האם היא אהבה אותי?האם היא כיבדה אותי?האם היה משהו שגרם לה לא לרצות לקיים יחסי מין כמו שצריך...? וכו וכו הסיפור הזה של אי קיום יחסי המין וחוסר הביטחון העצמי שלי היו התאמה מושלמת כמו כפפה ליד...(היה מגע אני לא יכול לומר שלא....אבל לא סקס טוב ומושלם) אחרי שהיא זרקה אותי הייתי לבד זמן מה והדכאון היה עצום והמון שאלות ללא תשובה ניקרו במוחי ולא הרפו ובסוף עשיתי את זה עם זונה חוויה שהייתה בשבילי טראומה אני לא יוצא עם בחורות כבר שנה......כעת אם תסתכלי על זה אני פרגנתי לה על הבעייה שלה לקחתי אותה לרופאים וכו ותמכתי בה בסוף נזרקתי אני לוקח כדורים והולך לפסיכולוגית בגלל הקטע עם הזונה והיא ממשיכה בחייה כרגיל מאושרת הרי אם אני הייתי זורק אותה אני מניח שזה היה טראומה עבורה אני חושב שעדיף שתטפלי בעצמך לפני שאת נכנסת לקשר משמעותי כדי לא לגרום לגבר אחר את מה שאני עברתי.......

חשוב לי לציין כי חוויתי הרבה טאומות מיניות. היום אני במצב של חוסר חשק. אין בי שום מיניות או רצון אמיתי לקיים יחסי מין. השאלה היא האם לפנות לטיפול פסיכולוגי או לטיפול מיני? תודה

שלום לך ד"ר ברצוני לשאול שאלה שמאוד מעסיקה אותי. אני בת 38, אין לי ילדים, אין לי בן זוג, ואין לי משפחה משלי..... האם זה עושה אותי פחות מוצלחת מכל אלה שיש להם את כל הנ"ל??? אני מרגישה רק בגלל העובדות הנ"ל הכי פחות מוצלחת בעולם.....הכי פחות שווה ביקום... כולם מצליחים להשיג לעצמם את הדברים הנ"ל, ואני לא!!!!!!!! שום מקצוע שבעולם, וקריירה, וכסף....(שאותם יש לי), לא עולים על חוסר ההצלחה בתחומים הנ"ל. האם אני אפס מהלך על שתיים??? בבקשה תשובה רצינית, כי באמת התכוונתי לכל מילה. אחת

שלום לך אחת, מוצלחות בעיני מי? מהם הקריטריונים שלך להצלחה? אם מוצלח בעינייך זו הצלחה כלכלית וקריירה אזי את מוצלחת. אם מוצלח בעינייך זה בן זוג וילדים אז את לא מוצלחת. אבל זה בעינייך בלבד .לטעמי יש מקום לחשוב על בן זוג וילדים לא רק מתוך המקום של הדימוי העצמי , אלא גם מתוך המקום של הצרכים הרגשיים שלך. כלומר, לשאול את עצמך - מה את רוצה? מה את צריכה? מה חשוב לך? מה את עושה בשביל זה? שנה טובה ובהצלחה, גדעון

שלום אורנה, את רוצה להגיד לי שמאז שהלכת להכין את הארוחת ערב עדיין לא סיימת??? (סתאאאאם בצחוק בצחוק :-)) מצטערת על הדיון אתמול שהייתי חלק ממנו. לא הייתי צריכה לפתוח ת'פה שלי. נראה לי אני חוזרת לשבלוליה שלי ולא יוצאת ממנה. מאחלת לך חתימה טובה וצום קל(אם את צמה) חן

הי חן, אנחנו אכן לא פותחים שוב את הדיון ההוא. איחולים כנ"ל גם לך, אורנה

לא היתה לי כוונה כזאת. העיקר שהתנצלתי ועכשיו אני יכולה לעזוב בהרגשה טובה. תמסרי את התנצלותי גם לליאת. ביי(מבטיחה שהפעם לתמיד) חן

היי אני בחורה בת 34 רווקה. מה שהכי מפריע לי הוא שאני לא יוצאת ולא מבלה וסתם שורפת את הזמן של הצעירות שלי. מאז שהשתחררתי מהצבא הייתי בבית ולא עשיתי כלום חוץ מלעבוד קצת. אני רוצה לצאת לפאבים, מועדונים, להתלבש יפה, להכיר הרבה חברות ובקיצור לאהוב לחיות. אני גם רוצה לצאת לטיול במזרח ולחוות את כל החוויות. אבל אין לי בטחון בעצמי. אני מפחדת שאני לא אצליח ושאהיה בודדה ואומללה. גם יש לי ניסיון רע כי בכל מקום שאני הולכת אליו, אני לא מדברת בכלל. כך שיש לי על מה להסתמך בקשר לפחדים שלי. אני בחורה שקטה, עדינה. בצבא לא הייתי ככה והיה לי טוב שם אבל מאז ועד עכשיו.... חלפו מים רבים בנהר. מה דעתך?

שלום תמי, אני חושבת שכדאי לנסות לצאת מהמעגל הזה, שבו את נמנעת מלחוות את החיים באופן מלא, בגלל חששות שתהיי בודדה ואומללה... העניין הוא, שקשה לשנות הרגלים ישנים ומבוססים, וודאי הימנעויות שבנינו במשך שנים. אני חושבת שכדאי לך להתייעץ עם פסיכולוג/ית קליני/ת שילוו אותך בתהליך הדרגתי של שינוי. באיחולים לשנה טובה מאוד, אורנה

אולי את סובלת מחרדות חברתיות ואת לא מודעת לזה *סתם נקודה למחשבה*

אני לא בטוחה אם אני בפורום הנכון.. אבל שיהיה - כבר המון זמן שאני חושבת כל הזמן על המוות.. על אובדן של מישהו אהוב.. על איך זה למות, איך אני ארגיש.. על כמה אני לא רוצה לאבד אפחד ועל כמה שאני קטנה מול העולם הזה.. זה התחיל בערך באמצע החופש הגדול.. (אני בת 14 ד''א) בהתחלה לא סיפרתי לאף אחד. הייתי יושבת בלילה ובוכה לי לבד.. אחרי זה כבר לא רציתי לישון, כי חשבתי ששינה זה ביזבוז זמן והבנתי שאת הזמן הקצר שאנחנו חיים בו צריך לנצל.. עבר הזמן ולא יכולתי עם זה יותר.. ואז המלחמה נכנסה לי לחיים.. זה שיגע אותי, לא יכולתי יותר.. פשוט הייתי שקועה בגועל פנימי כזה.. לא יודעת איך לתאר את זה.. פשוט הרגתי (ואני עדיין מרגישה) חלל ענק בבטן וחור בגרון, כאב ראש וכאבים בגב שאני חושבת על זה.. אבל הכי הכי.. אני עוצרת את הדמעות כל הזמן.. דיברתי על זה עם אמא שלי.. והיא הקשיבה וחיבקה ואמרה לי שאין לי מה לדאוג כי זה עוד רחוק.. והיא אמרה שכולם עוברים את זה.. אבל זה יותר מידיי.. אני ממש השתנתי בגל זה.. אולי זה לטובה אבל אני לא יכולה יותר! אני רק חושבת על מוות כל היום! ואני לאא רוצהההה! זה משגע אותי.. אני רואה תוכניות שמן הסתם יש בהן סיפורי אהבה, אקשן אפילו קומדיה.. ובהכל מדברים על החיים.. וקשה לי.. :|| בבקשה בבקשה.. תגידו לי מה לעשות. אני לא יכולה יותר!

פז יקרה, יש משהו לעשות, ואני מבקשת שתדברי עם אמא שלך על זה: אפשר לפנות לפסיכולוג קליני שיודע איך לעבוד עם חרדה, וללמוד לחיות עם המחשבות האלה, בלי שהן יצבעו את כל עולמנו. תציעי לאמא שתקדמו את הרעיון הזה במהירות, כי אין סיבה להמשיך לסבול. תחזיקי מעמד, אורנה

תודה, תודה, תודה!

אורנה יקרה, מה שלומך? אני צריכה תמיכה, צריכה לקטר קצת... כואב לי הכל: הצוואר תפוס, הגב, הזרוע מרגישה כמו סרח עודף וכאוב. כבר חודש כמעט. (כמובן שאני פונה למיני טיפולים, אך הגוף ממשיך בהנעלות העיקשת שלו). אפילו הודעה אחת בפורום קשה לי לקרוא - אני מאבדת סבלנות והריכוז מתפוגג. אני מקלידה לך בשכיבה - הלפטופ ואני בשכיבה. לפעמים גם הטלויזיה. היום ראיתי סרטים מצויירים בערבית... אני מנסה 'להתבונן' בכאב, אבל ככל שהזמן תוכף נשאבת אל הרצון להתנכר אליו. שילך כבר... אני מכירה את זה מן העבר (הדי רחוק); צואר חלש. הקושי לשאת את ראשי בגאון. הקושי לשאת את עצמי. המאבק להתבונן באנשים ב'גובה העיניים' - המאמץ של העיניים להביט למעלה כשהצוואר מושך לאדמה. גוף משותק ומעוכב שמעכב יחד אתו את כל התגובתיות ההתנהגותית והרגשית, את כל מהלך העשייה שמת להיות רציף ומאומץ פחות. ההסתכלות קדימה היא ממני והלאה. כן, כל ההשלכות הרגשיות והסימבוליות ואיך שלא תרצי לקרוא לזה. יש לי תמיכה מסביב: הבית הפך להיות אתר קטן לעליה לרגל. אבל אני רוצה ללכת לים... והכאב רק מחריף ומתמשך (כך אני רואה ברגע נתון זה). סתם, אני מתפתה לשקוע. מחר זה יעבור. יש דברים קשים יותר - גם אצלי... תודה (גם אם אני לא ממש בפורום הנכון), ורד

ורד! שלום יקרה, תהיתי אם הכאב נמשך, תהיתי מי עוזר לך... אוף זה נשמע כואב, ורק המילים שלך יפות ומסתלסלות להן בחן... אני חושבת על כך שהצוואר שלך, גם אם נוקשה עכשיו, נושא בגאון את הראש הנבון שלך היישר אל היכל ההשכלה... אוי, סלחי לי על ההודעה האסוציאטיבית... אני מניחה שאת מבינה. מחזיקה אצבעות, אורנה

אורנה, תודה, תודה, תודה! צחקתי והוחם לי מאד (מן המילים). המרפא המושלם! הדרך אל היכל ההשכלה נראית טיפ טיפ טיפה יותר סלולה (מלח מים מלח מים). בינתיים אני תלויה על בלימה... שבת נעימה, ורד

היי אורנה, מה שלומך? נגעת בי שבוע שעבר שכתבת על ימי שישי כתיקונם. הילדה האבודה שלי פחות אבודה. היא מבקשת להצמד אליה. והיא (הפסיכולוגית שלי) מאפשרת. זה נעים אבל לפעמים זה מרגיש לי קצת לא נוח. להצמדות הזאת יש מחיר בתחומים אחרים ואני לא מדברת על כסף. אבל נראה לי שכרגע זה מחיר שאני מוכנה לשלם. השבוע החלטתי לפנות אליה גם עם בשורות טובות. היא שמחה יחד איתי. וזה היה לי ממש כיף. אז היום זה יום שישי כתיקונו...? :-) צום קל, במידה ואת צמה. ובלי רגשות אשמה אם את לא... :-) נורית

מצחיקונת יקירתי, וודאי שעכשיו זה יום שישי כתיקונו... אני חושבת שאני מבינה משהו על המחירים להיצמדות שכתבת עליהם, ובכל זאת אני שמחה שאת מאפשרת את זה לעצמך עכשיו. לפעמים זה מה שילדות צריכות... אני רצה להכין ארוחת ערב, כי כולם כאן כבר כועסים עלי... אם תרצי נמשיך לדון בכך יותר מאוחר ? שלך, אורנה

אורנה יקרה, לדון? על מה אנחנו דנים? אם להצמד או לא? אני נצמדת. נקודה. אין כאן בחירה. צריכה אותה איתי. אה, רוצה דיון? יש לי. :-) אני תוהה לפעמים כמה ממה שאני חושבת עליה באמת שלה וכמה אני השלכתי עליה... מה את אומרת? אז מה היה לאכול היום...? :-) ולא כתבת מה שלומך. נו נו נו... נורית

מזה בדיוק סדנה ליחסי אנוש? ומה ההבדל בין פסיכולוג לפסיכולוג קליני? האם שניהם נותנים טיפול קוגנתיבי התנהגותי? תודה מראש

שלום קרן, סדנה ליחסי אנוש היא מן הסתם קבוצה (הכוללת משתתפים ומנחה או מנחים) העוסקת בנושאים הנוגעים לקשר, זוגיות, חברות וכד'. פסיכולוג הוא שם כללי של העוסקים במקצוע הפסיכולוגיה, ללא התמחות ספציפית. פסיכולוג קליני התמחה בתחום האבחון והטיפול הנפשי, בעוד פסיכולוג אירגוני התמחה בפסיכולוגיה ארגונית, פסיכולוג חברתי חוקר את תחום הפסיכולוגיה החברתית וכן הלאה. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא טכניקת טיפול מסויימת, המומלצת למצבי חרדה. כשנפגשים עם פסיכולוג קליני, חשוב לשאול מהי טכניקת הטיפול בה הוא משתמש. בברכה, אורנה

אני בן 25 וסובל מתופעה של עצלות. שאני נמצא בין עבודות לא עובר לי הזמן ומאני מחכה כבר בקוצר רוח שתגיע שעת הסיום.זה לא משהו חד פעמי זה משהו שכל הזמן קורה. זה לא רק בעבודות שאין לי עניין בהן אלא בכל סוג של עבודה.אני תמיד מחפש לצאת משם וללכת הביתה או לקניון או לחברים. מדוע זה קורה לי?האם זה קשור בחרדה?

שלום רועי, אני לא בטוחה שמדובר בעצלות (נשמע שיש לא מעט דברים שכן מגייסים את תשומת לבך ואת הנכונות שלך להתאמץ ולהשקיע), ואני חושבת שכדאי לבדוק את האופציה שהעלת בסיום הודעתך, שמדובר בצורה כלשהי של חרדה. כדאי לבדוק האם כשאתה נמצא במסגרת עבודה מתעוררת בך תחושת מתח שעולה ומתגברת, עד שאתה חייב "לברוח" משם. בדיקה כזו אי אפשר לעשות באינטרנט, ואני ממליצה לפנות לפגישת התייעצות אישית עם פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בחרדה. בהצלחה, אורנה

שלום יש לי שאלה לגבי חיסיון...אם אני מת החיסיון נשמר?האם בהתאבדות נשמר החיסיון כלומר יש אפשרות שאם אני מתאבד שוטרים יכולים לחקור את המטפלת שלי ולדעת מדוע זה קרה? אם המטפלת חוששת לחיי יש מצב שהיא יכולה לשלוח אותי לאשפוז בכפייה ? תודה רבה....

שלום MR BLUE, אני לא יכולה לענות על שאלותיך באופן "כללי", מבלי להתייחס לאזהרה הברורה שעולה מהן. אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה לפנות אל המטפלת שלך ו/או לאדם אחר שאתה סומך על שיקול דעתו, ולא להישאר עם התחושות האלה כל-כך לבד. לאחר שכתבתי זאת, אני יכולה לומר לך שיש שני מצבים מרכזיים בהם יש היתר לשבירת הסודיות הרפואית (שאגב, נשמרת גם לאחר מותו של המטופל): 1. הסכמה בכתב מצד המטופל ו-2. הוראת בית-משפט. המצב השלישי הוא עמום יותר, והוא מצב בו גילוי המידע דרוש לדעת הפסיכולוג לשם טיפול באותו אדם. סכנה אובדנית נכללת בתחום העמום הזה של "רשות דיווח" ולא "חובת דיווח". הכוונה היא לכך שהמטפלת שלך אינה חייבת על-פי חוק לדווח על הסכנה האובדנית, אך הדיווח נתון לשיקול דעתה המקצועי. מרבית המטפלים משתמשים באופציה של שבירת הסודיות הרפואית במצבים של "רשות דיווח" כאופציה אחרונה בהחלט. זאת משום שהדיווח יכול לעיתים להציל חיים, אך במקרים אחרים עלול לשבור את האמון של המטופל במטפל, ולגרום למטופל להישאר עוד יותר חסר-משענת ומיואש. ולאחר כל התסבוכת המשפטית הזו בוא נחזור אל מה שחשוב - למצוא את העזרה שאתה זקוק לה עכשיו. האם תתחיל לעשות זאת? אורנה

האם במקרה של התאבדות בתי המשפט נוהגים להכריח את המטפלים להעביר את כל המידע שיש בידם לגורמים חוקרים?

היי שלום, אני אוהבת ללכת על בטוח ורציתי לשאול לא בקטע של קנטרנות אלא פשוט כדי ליישב כמה דברים בראשי,אני יודעת שמצוקות נפשיות קשה להכניס למסגרת מסוימת ולומר הבעיה היא כזאת ,הטיפול כזה משך זמן הטיפול הוא כך וכך,אהנפש שלנו מורכבת מחלקים ורבדים עמוקים אבל קורה לא אחת שהילדות תקינה וכו ומרוב שהמטפל מחפש את השורש כדי לעבוד איתו,המטופל מתחיל להמציא ,"יכול להיות שבגלל שפעם כך...אז היום אני...וזה ממש לא נכון.קורה פעם שמטפל אמר למטופל אין לך מה לחפש אצלי,הלוואי שאני הייתי בריא בנפשי כמוך?והרי אין אדם שמאוזן בדיוק על המילימטר,!אני הולכת לטיפול בשם בדוי ומשלמת במזומן היות ואין לי אף אחד לדבר או לשתוק עימו ללא חשש מלבד איתה שמבחינת אתיקה אסור לה,אמנם זוית הראיה משתנה אבל אולי היו לי ציפיות גבוהות!?

שלום הילה, ראשית, רציתי להפנות את תשומת לבך לתשובה שכתבתי לשאלותייך מתחילת השבוע. אני חושבת שהשאלה הנוכחית קשורה אליהן ומקווה שקראת. לגבי השאלה הנוכחית, אני מבינה שאת רוצה לבדוק איתי האם יש מצבים בהם המטופל כל-כך בריא בנפשו עד שהוא לא צריך טיפול... תשובתי היא שוודאי יש אנשים שפחות זקוקים לטיפול, אבל לתחושתי כל אדם יכול לקבל משהו משמעותי עבורו מההתבוננות המשותפת, ולא צריך להיות מאוד סובל או אומלל בשביל זה... אני לא יודעת אם את עצמך מרגישה שאת צריכה "להמציא צרות" כדי לספק את סקרנותה של המטפלת שלך... בכל מקרה, קצת הופתעתי לקרוא שהצגת את עצמך בטיפול בשם בדוי ושאת נמנעת מכל סימן זיהוי, כמעט כאילו את "ממציאה" שם הילה אחרת. אני חייבת לכתוב שזה נשמע לי מאוד כואב, ושאני מקווה שעם הזמן תוכלי לדבר איתה על זה (לא רק בגלל כללי האתיקה, אלא משום שבאמת תרגישי שם בטוחה ועטופה...). שלך, אורנה

שלום, אני בחורה בת 30 וחבר שלי בן 32 אנחנו יוצאים כבר שנה וחצי ואוהבים מאד. לאחרונה התחלתי לדבר איתו על חתונה והוא אמר לי שהוא לא מרגיש כל צורך להתחתן ושטוב לא ככה, יש לו דעה שלילית לגבי מוסד הנישואים. הוא כל הזמן נותן לי דוגמאות שמאששות את הטענות שלו לדוגמא שהוא קרא איזה מחקר שאחוז הגירושים עלה או שהוא שמע מהמון זוגות שמתחתנים היחסים בנהם השתנו ושהאשה השתנתה. הוא אמר לי עוד שזה מפריע לו שהוא לא מרגיש צורך ושהוא אפילו חשב ללכת לפסיכולוג בגלל העניין.. אני מאד אוהבת את חבר שלי ולא הייתי רוצה שנפרד בגלל העניין הזה.. איך לדעתך עליי להגיב? האם אני צריכה לוותר עליו בגלל העניין הזה, כי אני כן רוצה להתחתן ולי אין שום בעיה עם חתונה, להפך אני רואה את הדברים החיוביים. יכול להיות שהבעיה שלו היא עם מחויובות? ככשאלתי הוא אמר שהוא מחוייב לי והוא לא צריך להתחתן בשביל זה מהי הבעיה שלו? ומה עליי לעשות בעניין? יכול להיות שהוא לא אוהב אותי מספיק? תודה

שלום לי, את מעלה שאלות חשובות בנוגע לעומקה וליציבותה של הזוגיות שלכם, והייתי רוצה להפנות אותן בחזרה אליכם, להמשך דיון משותף שלך ושל בן-זוגך. יש לי שתי סיבות מרכזיות לכך: הראשונה היא שלצערי לא ניחנתי ב'עיני רנטגן', המאפשרות לי לדעת מה מסתתר מאחורי אי הרצון של חברך להתחתן. יכול להיות שמדובר בקושי להתחייב, ויכול להיות שלא. יתכן שבן-זוגך נרתע מהטקס הציבורי, אך ישמח לבטא את מחוייבותו כלפייך בדרך אישית ויחודית, ויתכן שלא בכך מדובר. בקיצור, מאחורי הכותרת "לא רוצה להתחתן" יכולים להיות כל מיני דברים, וחשוב שתדעו מה הם. הסיבה השנייה היא, שאם תרצו להיות זוג מוצלח וארוך ימים, חשוב שתבססו תקשורת פתוחה ומעמיקה, בכל נושא ובוודאי בנושא מרכזי כמו בניית היסודות של חייכם המשותפים. מאחר ובן-זוגך שיתף אותך במחשבה לפנות לפסיכולוג, אני מציעה לקבל את הרעיון ולבחון את השאלות שהעלת במספר פגישות של ייעוץ זוגי. בהמשך, יתכן שתרצו להמשיך לדון בדברים בייעוץ פרטני. המון הצלחה, אורנה

תודה על תשובתך המהירה. אני חושבת שיש לו בעיה עם הטקס הציבורי, הוא לא אוהב להיות במרכז, הוא גם לא אוהב שחוגגים לו ימי הולדת.. הוא אמר גם שאין לו בעיה עם נישואים אזרחיים. אבל אני רוצה נישואים כדת. אשמח אם תוכלי לכוון אותי אלו שאלות עליי לשאול אותו על-מנת שאוכל להיות בטוחה שהוא אוהב אותי והבעיה נמצאת אך ורק אצלו ושזה לא משהו שקשור בי. תודה

לאיזה מטפל אני צריכה לגשת כדי לקבל טיפול קוגנתיבי התנהגותי וגם תרופתי ? האם פסיכולוג קליני מטפל בשני התחומים ביחד או שרק פסיכיאטר עוסק בזה? אני קצת חוששת לגשת לפסיכיאטר זה ניראה לי יותר מידי תודה מראש

עזבי את זה שאני חצי מהחיים שלי לא עושה כלום עם עצמי ובקושי יוצאת בחברה (מהבית מהמיתה)פעם (כל) רגש שהרגשתי הרגשתי אותו כל כך חזק ממש כל כולי וככל שעובר הזמן עוד חודש ועוד שנה אני רק מרגישה שאני הופחת ליותר אדישה כאילו אין לי יותר כוח להרגיש כאילו כל רגש שאני מבינה בראש שאני צריכה להרגיש אני פשוט לא מצליחה להרגיש אותו חשוב לי לצין שקשה לי להאמין באהבה באופן כללי והרבה פעמים ניראה לי שאנשים כלכך צבועים לאנשים בעיקר אלי האם זה אומר שמשהו לא בסדר איתי? שזה עוד סיבה בנוסף לסיבות האחרות שאני צריכה טיפול?

שלום קרן, במרבית המקרים תצטרכי לפנות לשני מטפלים שונים: פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ופסיכיאטר. האפשרות היחידה לאחד את שתי ההתייעצויות היא למצוא פסיכיאטר שנותן גם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (נדיר...), מאחר ופסיכולוגים אינם רושמים תרופות. לגבי הבעיות הנוספות שציינת, חשוב שתתארי את השינויים הרגשיים שאת חווה לשני בעלי המקצוע (כל אחד מהם יתייחס לכך בדרכו, אך זוהי אינפורמציה משמעותית). בהצלחה, אורנה

קשה לי עם הדברים שצפים בי עכשיו. לא משהו מוגדר שאני יכולה לשים עליו את האצבע. זכרונות מדברים שקשורים לילדות. אלי, להורים. קשה לי לכעוס עליהם. מעדיפה לכעוס על עצמי. מרגישה עלבון. שככה היה. שאני נכנעתי. שלא הצלחתי להתגבר. שאולי לא ממש התבגרתי. כועסת על עצמי על המחירים שאני משלמת. מתחילה להבין שאני משלמת מחירים. לא מצליחה להרגיש שזו לא אשמתי. כועסת על עצמי שנפגעתי. שאני עדיין נפגעת. ילדה טובה מבית טוב. שום טראומה. שום דבר שנראה לעין. לא אלימות בטח שלא התעללות. הורים בסדר. לא מושלמים אבל בסדר. הפסיכולוגית שלי אומרת לי מילים עלי על ההורים שלי על ההתנהגות שלי. ואני מבינה את המילים ולא מצליחה להרגיש אותן. בכל פעם שהיא אומרת את זה אני מרגישה שאני לא בסדר. שזו אני שלא בסדר. יודעת שהיא בעדי ואני לא מצליחה שלא לשמוע נימה של האשמה כלפי. קול שאומר לי שאני חלשה, שאני טיפשה. קול שמאשים - איך יצאתי ככה למרות שהשקיעו בי כל כך הרבה, למרות שהיו איתי בסדר. קול שאומר - איך לא התחסנת, למה את לא יודעת לדבר, למה את לא מצליחה להרגיש, למה את מסתירה את מה שאת מרגישה.איך את יכולה להאשים את ההורים שלך שהיו טובים אליך. מה יכולת לבקש לעצמך יותר?? קול שאומר שאני רעה.קול שאומר שהיא לא מבינה. שקל לה להאשים - היא לא מכירה. היא רואה רק תמונה חלקית... והקול הזה לא יוצא החוצה. מכה מבפנים, משתולל אחרי פגישות עם הפסיכולוגית. קול שגורם לי לרצות לזחול לפינה ולא להיות יותר. לא רוצה להשתיק את הקול הזה. רוצה שהיא תפסיק להגיד....

דורית יקרה, כתבת באורח כה בהיר ונוגע ללב, עד שממש מתחשק לי לבקש ממך להביא את זה אליה, שתקרא, שתדע... כאבים ועלבונות, קנאה ושנאה, אכזבה וייאוש אינם מתרחשים רק בבתים "קשים" שהתחוללה בהם טראומה נוראה. הרבה פעמים הכאב נמצא ביומיום הקטן, ביחסים הלכאורה תקינים, בפספוסים בתום לב... אני מקווה שבהדרגה תהיה לך יותר ויותר זכות פנימית לראות את זה, ולספר לה על כך. אני אשמח מאוד אם תספרי לנו עוד, אורנה

אנחנו בתחילת שנות ה-40 לחיינו + 3 ילדים (15שנות נישואים) עד לפני שנתים, יחסית הכל היה בסדר מבחינה זוגית, שנינו עבדנו במקומות מסודרים, אשתי היתה חוזרת כל יום אחה"צ הביתה יחד ואני קצת יותר מאוחר והתחילו חיי המשפחה. לפני כשנתים, פתרו את אשתי והיא נכנסה לחברה קטנה (מס' אנשים והיא בתפקיד בכיר) בתחום הי-טק, אם הזמן העבודה שלה נעשה יותר ויותר מאומצת - עבודה בלילות, בשבתות, בחגים וכו', בקיצור קרירה (יש גם ירידה בעזרה בעבודות הבית) כללית אני לא מתלהב מהמצב החדש שנוצר, יש ויכוחים ועצבנות, וקורה שלפעמים כמעט לא מדברים בגלל שאין לה זמן או שהיא עיפה. גם לילדים יש לה פחות זמן להקדיש. בנוסף לכך, אשתי לא רוצה להתקרב אלי, לא ליטוף, לא נשיקה ולא יחסים. אני מבחינתי עוזר בבית ככל יכולתי, מתעסק עם הילדים, מכין אוכל וכו' כרגע אני ממש במשבר, מצד אחד אני בעד שתעשה קרירה, אבל מצד שני אני נמצא המצבי דיכאון, יאוש ופסימיות - לא רואה איך המצב יהיה יותר טוב, התקשורת יורדת ביננו (מרגיש לפעמים ממש בדידות) אין מגע פיזי מצידה שזה מאד קשה לי מאד. אנחנו נמצאים כרגע בתחילת יעוץ זוגי. אני אוהב את אשתי ולא מעוניין להתגרש ! אשמח לקבל הצעות ורעיונות איך אפשר להמשיך ככה, איך יוצאים מהפלונטר וחוזרים לחיים נורמלים, האם יש איזה ספר שיכול לעזור, בקיצור אשמע לקבל כל עזרה. תודה

שלום מוטי, אין לי ספק שאתם עושים את הדבר הנכון - פניתם לייעוץ זוגי ואתם בתחילתו של תהליך התבוננות ובהדרגה גם שינוי של דפוסי הקשר ביניכם. זהו תהליך מעמיק, שיכלול התבוננות בציפיות האישיות והמשותפות שלכם, בכל הקשור לקריירה, צרכים רגשיים, מיניות ועוד ועוד. העבודה מרובה, ולא נראה לי נכון להתערב בה באמצעות עצות פשטניות וכוללניות, שאינן רלוונטיות לסיפור האישי והזוגי שלכם. העצה הטובה ביותר שברצוני לתת לך היא להיות סבלני כלפי התהליך הטיפולי, גם כאשר יהיה קשה ומכאיב... המון הצלחה, אורנה

שלום לך! בתי בת 8.5 . ילדה שמאוד אהובה על חבריה ומקבלת המון חום ואהבה בבית היא ילדה שמחה ולי נראה שהכל בסדר אך בשבועיים האחרונים שמתי לב שהיא מהנהנת בראשה כאילו היא אומרת כן גדול כזה . בהתחלה הערתי לה והיא לא מבינה מה אני בכלל רוצה. לא רציתי להביך אותה והחלטתי לעקוב מבלי להעיר. אך זה ממשיך ומאוד מדאיג אותי. שאלתי את רופא המשפחה בקשר לזה לא לידה כמובן והוא טוען שזה נפשי. הוא טוען שיש לזה סיבה מסוימת וצריך לברר. כשאני מדובבת אותה על בית הספר והחברות היא אומרת שהכל בסדר וכך אני מסיקה כי אם יש לה בעיה לפעמים אז היא משתפת אותי בכך. אנא אני מבקשת עיצה ממך מה עלי לעשות? מה אני צריכה לבדוק? וממה מתחילה התופעה הזו שכל כך הורסת לי את הלב. תודה רבה רבה ושנה טובה!

אלמונית יקרה, תנועה בלתי רצונית חוזרת (טיק) היא תופעה המבהילה מאוד הורים, אך למעשה היא כמעט נורמלית, משום שאחד מתוך חמישה או עשרה ילדים סובל מטיקים חולפים בפרק זמן מסויים. מאחר ואת מאוד מודאגת, אני ממליצה לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים. בשיחה כזאת ניתן יהיה לברר האם ישנן עדויות לקשיים רגשיים מסוימים, האם כדאי לפנות להתייעצות נוירולוגית וכן הלאה. אך אני מדגישה, בדרך כלל הבעיה חולפת ללא טיפול... רק בריאות, אורנה

אני כל כך מודה על התשובה.

שלום לכולם:אמלה חבר שלי נסע לחו"ל והוא כבר שבוע לא מתקשר אליי לפני שהוא נסע ההינו ביחד באותו יום ובכללי אנחנו ביחד 4 חודשים אני יודעת שלמשפחה שלו הוא כן מטלפן ואליי פשוט לא, אני נקרעת מודאגת וכולי לא רגועה מה דעתכים??הייתכן שפתאום הוא התהפך על כל הקשר הזה שלנו....:(עד שהרגשתי שאני נקשרת.........

שלום נטלי, זה באמת מצער לשמוע... אני חושבת שבכל כיוון בו הדברים יתפתחו, חשוב שתבררי איתו מה קרה. הרי לו רצה להיפרד, אפשר היה לדבר על זה לפני הנסיעה, ולא להשאיר אותך להבין לבד, ואם לא רצה להיפרד - יהיו לו כמה הסברים לתת עם שובו... בינתיים, נסי להנות, להיות עסוקה ומאושרת ככל יכולתך, אורנה