פורום פסיכולוגיה קלינית

ד"ר נכבד, שלום רב ראשית, ברצוני להדגיש את הבנתי שאין באתר זה תחליף ליעוץ או טיפול מקצועי, אך אני בכל זאת מאוד מאוד מעונין לשמוע את חוות דעתך בבעיה העומדת במרכז חיי כבר 6 שנים!!! עד גיל 20 בערך חייתי את חיי בצורה בריאה לחלוטין. מאז, בעצם כאשר הרגשתי שהנה אני עצמאי בחיים ועלי להחליט לאן פני מועדות, קיבלתי מין משבר שאינני יודע להסביר אותו, אבל התחושה נכון להיום היא כדלהלן: כאשר אדם מודאג מאיזשהו דבר כללי (כמו פרנסתו, או מצב בריאות של קרובים לליבו) יתכן והדבר יוחזק במוחו ברמה מודעת כלשהיא, ובכל זאת הוא יוכל גם לחשוב על דברים אחרים ולהתרכז בדברים אחרים. אמנם המחשבה\הדאגה תשב לו עדיין במוח ותפריע לו במעט במהלכי החשיבה באפיקים אחרים, אך נדמה שהאדם יכול לחשוב על כמה דברים בו זמנית. את תחושת הטרדון \ הדאגה העמוקים אני חש כל היום והלילה בתוך תוכי, אך בניגוד לאותו אדם שמודאג ממצב בריאות או פרנסה, אין לי מושג ברור למה אני טרוד, ומדוע אני לא יכול להתרכז בצורה מעמיקה. אני פשוט חש שאין לי אף לא לרגע שלווה מוחלטת, וחיי אינם חיים! אני מנסה "לברוח מזה" להתרכז במה שאני באמת מעונין, אבל כאילו מושך אותי אחורה, ואני חש שמוחי עסוק ביותר ולא מסוגל לחשוב על שום דבר בצורה מעמיקה (כמו בעיות מתמטיות) - אני מנסה להסביר לעצמי שמדובר בקונפליקטים לא פתורים מעולם התת-מודע, אבל היתכן שבעיות כאלו מחזיקות ואינן מרפות כ"כ הרבה שנים??? אני נמצא בירידה אינטלקטואלית עצומה ונמצא בחוסר שמחת חיים גמורה! ובכל מיני שאלות משמעות שנולדו בעקבות חוסר האונים שלי מהמצב. ניסיתי 3 פסיכאטרים. אחד אמר אולי זה דיסתימיה, שני שלל ולא אבחן, שלישי טען שזו בעיה באישיות. פסיכולג יקר, אולי תנסה אתה להוסיף אור על הבעיה החשוכה הזו? והאם אתה יכול לומר לי ברמה סבירה שבהחלט ניתן לשפר את מצבי בצורה משמעותית בעזרת פסיכותרפיה??? (כי כדורים לא עזרו, וטיפול פסיכותרפי נדמה לי סתם...) תודה מקרב לב!!!

שלום טל, קראתי את דבריך בתשומת לב רבה, וצר לי לשמוע שאתה סובל זמן רב כל כך. העובדה ששלושה פסיכיאטרים לא יכלו להגיע לכלל אבחנה נחרצת מעיד, אולי, על אופייה החמקמק של הבעיה. מחשבות ודאגות טורדניות, בעלות אופי כה פולשני, יכולות להיות חלק ממגוון מצבים נפשיים, כולל גם הפרעת חרדה (שלא הזכרת). לא ציינת איזו תרופה קיבלת וכמה זמן לקחת אותה. חשוב מאד לזכור שתרופות רבות, בעיקר אלה הנרשמות כיום למרבית מצבי החרדה והדיכאון (SSRI) משפיעות רק לאחר כחודש ימים. בכל מקרה, טיפול תרופתי שאינו מלווה בשיחות - השפעתו פחותה משילוב של תרופה+שיחות. כאשר התרופות אינן מועילות גם לאחר זמן, האפשרות של בעיה אישיותית הופכת סבירה יותר, ואז הפסיכותראפיה יכולה לסייע. לא אוכל להתנבא האם ועד כמה תשפר הפסיכותרפיה את חייך, ממש כשם שלא ניתן לעשות כך לגבי אף מטופל. מניסיוני, גם אנשים עם הפרעות אישיות מגיבים היטב לטיפול שיחתי, ומאחר וטרם ניסית אופציה זו, כדאי לשקול אותה ברצינות. אם ברצונך לכוון לאותם קונפליקטים לא מודעים (שיש, כנראה, לכולנו), אזי יש לשקול טיפול באוריינטציה דינמית. אם אתה מעדיף לכוון כרגע את המאמץ הטיפולי אל אותה טורדנות חשיבתית, יתכן ששווה לשקול התערבות בכיוון קוגניטיבי-התנהגותי. מאחלת לך שנה של רוגע ושלווה, שנה של שינוי ופריצת דרך. ליאת

יש לי תחושה פנימית שמשהו בסגנון הפנוזה עשוי לחדור לעומק ולהגיע לשורש הבעיה. ואח"כ ניתן לטפל בה פנים אל פנים יתכן שאני צודק, או שנראה לך שזו סתם אשליה?

לכבוד ד''ר שובל, שלום רב, אני מבקש לקבל כלים להתמודד עם הוריי ובייחוד עם אימי. אני בן 35 נשוי 10 שנים ואבא לתינוקת. אימי שיודעת רק לבקר אותי ואת אשתי כמעט מעולם לא שמחה בשום דבר שקשור בי עוד מילדותי, מאישיותי ומבחירותיי, בהם גם נישואיי עם אשתי. המצב החריף לאחר פיטוריי שבועיים לפני לידת ביתי, ומשנולדה בחודש השמיני ושהתה שבועיים בפגיה בבית החולים, וכמו הרבה זוגות המציאות הקשה והמתחים שסבלנו גרמו להתערערות ביחסים, ובשפל ביחסינו פניתי אל הוריי לקבל מעט חום אהבה ומלה טובה. הוריי ובייחוד אימי "קפצו" על ההזדמנות והחליטו במקום לעזור לתמוך בנו כזוג במשבר לחדד ולהקצין את חילוקי הדיעות והפערים ולמעשה להביא לפירוד בינינו. אולם לאחר זמן מה בעזרה בליווי ובתמיכה רבה מצד משפחתה של אשתי ובעיקר חמותי הצלחנו לשקם את חיי נישואינו ועלינו חזרה על דרך המלך. מאז שפניתי להוריי, אימי החליטה שהפתרון למשבר ביחסים שלנו הוא פירוד ומצאה לנכון להילחם בכל כוחה בזוגיות שלנו ולמעשה להביא לפירוד ולסכסוך בינינו, דבר זה בא לידי ביטוי לא אחת בדיבור מזלזל ופוגע בי ובה, הערות קנטרניות, ודרישה בלתי מתפשרת מצד אימי לראות את התינוקת אצלה בבית ולא לראות את אשתי, והיא לא מפסיקה לעשות מניפולציות שונות ומשונות תוך סחיטה רגשית, העלבויות ללא סיבה, פרצופים מכורכמים ואמירות מכוערות על אשתי מאחורי גבה או אף בנוכחותה על מנת שאביא את בתי לבד אליה . משחדלתי לבוא לבית הורי היא נוהגת לשלוח אלי את אחי הקטן ואת אבי שיקנטרו אותי וירגיזו אותי ושולחת עימם כל מיני מסרים להוציא אותי משלוותי . הניכור הגובר והולך מצידם של משפחתי גם נתן את אותותיו ביחסיי עם אחיי האחרים שכולם מלבד אחד "ישרו קו" עם אימי ואחד מהם עימו לא הייתי בקשר שנים רבות אף תקף אותי קשות בטלפון לאחר שניסיתי לעמוד על טיב יחסו אלי מה שמוליך בוודאות לאימי שהייתה מאחורי התקפות אלה. למרות ניסיונות רבים מצידי להגיע להידברות עם הוריי ארוחות משותפות, שיחות ארוכות וכו' תמיד הסתיימו ניסיונות אלה בריב ובצעקות. לפיכך החלטתי להפסיק כרגע כל קשר עם משפחתי למרות שזה קשה לי עד מאוד (הם גרים באותו רחוב שחמותי גרה )כשאני עובר ליד הבית של הוריי קשה לי לעבור הלאה ולא להיכנס. אני חש כי הוריי לא מכבדים אותי ובוחרים להעליב אותי ולרדת לחיי בכל הזדמנות. בכל רגע שרק יכולים הם מזכירים לי כי אשתי היא אישה שלא שווה לי בשום קנה מידה ולא מגיעה לקרסוליים שלי, ובקיצור לא נותנים לנו לחיות בשלווה . אימי מעמידה את עניין הבת שלנו כי רק אותה היא רוצה לראות ואני ובמיוחד אשתי אינם מעניינים אותה. הזמנתי את אימי מספר פעמים לבוא לבקר בביתנו. אימי טוענת כי אינה רוצה לבוא כי היא לא מרגישה נוח אצלנו בבית בגלל אשתי ושאני אבוא אליה. כיום אני עובד מהבית על מחשב ואינני יכול לצאת כל כך והיא מודעת לכך שהיא מוזמנת בכל הזדמנות לביקור שלה כמובן בתיאום כך שתוכל לעזור לי עם הילדה. המצב כרגע שאין לאימי עניין לקבל לא אותי ולא את אשתי כפי שאנחנו ומבקרת אותנו לא פעם פוגעת ומעליבה. אינני יודע מה לעשות אני במצוקה גדולה ,מצד אחד אני רוצה להיות בקשר עם משפחתי ,ומצד שני אימי שולטת בכולם ודואגת להשחית את שמי ושם אישתי ולא נותנת את דעתה על כך שהיא פשוט הורסת ומחבלת במו ידיה בכל חלקה טובה. אני מתהלך עם מצב רוח רע מזופת רואה איך הורי אשתי נותנים אהבה מפרגנים מקבלים אותנו ,ואילו הורי משפילים מרכלים מעליבים ולמעשה יורקים עלינו . יש לנו חובות גדולים בשל רכישת הדירה אני עובד מהבית לחסוך המטפלת . אשתי עובדת רוב שעות היום מחוץ לבית. אני מבקש לקבל כלים להתמודד עם בעיה כאובה זו.

שלום לך, צר לי על הסבל שלך, אך לעיתים כשנוצרים מאבקים בתוך המשפחה צריך לנקוט עמדה. אתה נוקט עמדה, שהיא בעד המשפחה הגרעינית שלך (אתה, אשתך ובתך). אמך - לא מקבלת את המשפחה הגרעינית שלך ובכך יוצרת פתח למאבק כוחות. מאבק שבו ישנם רק מפסידים. גם היא מפסידה - את הקשר עם נכדתה ובסופו של דבר עם בנה. לדעתי עליך לעבוד על עצמך משני כיוונים: האחד - עבודה פנימית עם עצמך שתאפשר לך יותר עצמאות ונפרדות בקשר בינך לבין אמא שלך. השני - שיפור הקשר שלא על חשבון משפחתך. את זה ניתן אולי לעשות דרך מתווכים (אביך, אחיך?). מפגשים באזורים ניטרליים (לא בביתך ולא בביתה?). להערכתי, קשה מאוד לעשות את העבודה הזו לבד. קשרים כאלו מעצם מהותם מלווים במשקעים של שנים ארוכות, בכעסים, הפגעויות ועוצמות רגשיות. לכן - מומלץ בחום שתפנה ליעוץ וטיפול אצל פסיכולוג קליני. לבנתיים הקפד להיתמך ע"י אנשים שרוצים את טובתך ומעריכים אותך ואת משפחתך. בברכה ואיחולי שנה טובה, גדעון

לגדעון שובל שלום, אני מאוד מודה לך על תשובתך ,לקחתי את הדברים לתשומת ליבי , נתת לי כיוון . בברכה ואיחולי שנה טובה לך.

גיליתי שהבייביסיטר שלי גנבה לי מס' חפצים, שאת רובם, כך התברר, היא נתנה לחברות במתנה. הנערה היא קרובת משפחה שלי ואני יודעת שהיא יכולה להרשות לעצמה לקנות הכל וההורים שלה תמיד "נמצאים שם בשבילה", האם ישנה דרך לעזור לילדה והאם זה נובע ממצוקה כלשהי? תודה מראש.

דנה שלום, בהחלט יתכן שגניבת חפצים קטנים שלא לצורך כלכלי משקפת מצוקה נפשית. באיזו דרך לעזור לה? זה כבר תלוי בין השאר בקשר שלך איתה. יתכן ששיחה איתה יכולה לעלות על דברים המציקים לה. יתכן שיש צורך בשיחה עם הוריה. תשקלי לפי היכרותך עם הנערה. בברכה, גדעון

שלום, לפני שש שנים למדתי בביה"ס עם מגמת עיצוב גרפי (שזה שיעור הכי אוהב מכל שיעורים אחרים, לומדים במגמה הזאת בימי שלישי וחמישי) מה שקרה לפני יום התרחשות (יום שני, לפני שש שנים) אני בחור רגיל, לא היו לי טראומות, דיכאון או מכל סוג אחר. למחרת התעררתי וידעתי שזה יום שלישי (אף פעם לא טעיתי בימים, אפילו בפעם אחד), אספתי את חומרי לימודים ליום שלישי, הגעתי לכיתה בשיעור הראשון וחיכיתי לחברים לכיתה שאני לומד איתם בשיעור הראשון. פתאום הגיעו תלמידים אחרים שאני לא לומד איתם, ושאלתי אותם: מה אתם עושים פה? הם אמרו שהם לומדים עכשיו בכיתה הזאת, ואמרתי: "היום יום שלישי ואני לומד בשיעור הראשון" והם צחקו ואמרו שהיום הוא יום רביעי. ומורה הגיעה ואמרה לי מה אני עושה פה? וזה לא היום שלך לשיעור! והייתי בהלם והלכתי לשיעור ראשון ליום רביעי וחבריי לכיתה היו שם. ניסיתי לזכור מה קרה ביום שלישי, אך אני זוכר רק לאחרונה שהלכתי לישון ביום שני בלבד. הגעתי הביתה ורציתי לשאול את אמא שלי האם משהו קרה אתמול רציני והיא אמרה לי "בכלל לא, היה רק יום רגיל". למחרת יום חמישי פגשתי את מורה לעיצוב גרפי, ושאלתי אותו האם הבאת את פרוייקטים לפרסום שלטי חוצות (המורה שלי עובד במקביל כגרפיקאי בחברת פרסום ידוע). והוא אמר לי: אתה לא זוכר? כבר הצגתי לך את פרוייקטים שלי ביום שלישי!. האמת אני לא זוכר בכלל מה קרה יום שלישי, אפילו עם פיסת הקטנה על יום שלישי. (כשהייתי קטן הפסיכולוגים אמרו שיש לי מוח אינטליגנציה גבוהה, יכולת תפיסה מהירה ובמיוחד היום אני מסוגל לזכור את התרחשות מגיל שנתיים, אפילו איך נראית את עריסה שלי) היום אני בן 24 צץ לי מחשבה על מה שקרה לפני שש שנים ביום שלישי שלא הייתי במסע הזאת, ופתאום הופיע בזכרוני פיסת מידע על יום שלישי, ואז אני זוכר איך נראית פרוייקט של מורה למגמת עיצוב!!!! שאלות לפסיכולוג: מה שקרה על התרחשות לא הלכתי לפסיכולוג, וזה קורה לי רק פעם אחד בחיים. השאלה היא למה אני לא זוכר את יום שלישי? האם זה רציני שצריך ללכת לטיפול? איך זה באמת הופיע לי פיסת זיכרון על יום שלישי? ומה המלצתך? תודה רבה שיהיה לך שנה טובה עם הרבה שלווה ושלום!

בן שלום, זה אכן סיפור מוזר ולא שיגרתי. לא ברור למה שכחת. לא ברור למה נזכרת. אם הארוע היה מתרחש אתמול ולא לפני שש שנים הייתי מציע לך להתייעץ קודם כל עם נוירולוג,כדי לשלול בעייתיות נוירולוגית שיצרה שיכחה כל כך דרמטית. אך היות ומדובר על ארוע ישן, נסה להתייעץ עליו בפורום נוירולוגיה. בהיבט הפסיכולוגי, לא הייתי עושה בשלב זה דבר. שנה טובה, גדעון

אם אני רוצה לקבוע תור לפסיכולוג...דרך קופת חולים,כי רע לי...אז אני צריכה איזו שהיא הפנייה מרופא משפחה או ישר פשוט לקבוע תור לאיזה פסיכולוג שעובד מהקופת חולים שלי....?מישהו מכיר פסיכולוגים דרך קופת חולים מאוחדת??בפ"ת??? בבקשה זה ממש יעזור...

שלום לך, למיטב ידיעתי בקופת חולים מאוחדת מתקיים ראיון ראשוני ולאחריו מפנים לפסיכולוג. התקשרי למוקד קביעת התורים של הקופה, תבררי את הנוהל ותקבעי תור. בהצלחה, גדעון

שלום רב . לפני כמה ימים נתקלתי במשהו שהלחיץ אותי אותי נורא . מאז אותו יום כל החיים שלי השתנו , אני פתאום לא אוכלת , נעלם לי התיאבון , אין לי חשק לכלום וכאילו שזהו החיים שלי נגמרו , אני ממש מנותקת ממה שקורה סביבי . האם זה לגיטימי ללחץ או שיש פתרון לבעיה הזו , ברצוני לצייין שאני אדם מאוד חרד ולחוץ מטבעי . תודה מראש

מאיה שלום, את מציינת שאת אדם חרד ולחוץ מטבעך ולכן תגובה "סבירה" עבורך הינה תגובה כמו שציינת. במצבי חרדה, הגוף עובר למתכונת חרום, ולכן ישנן תופעות כגון ירידה בתיאבון, רגישות רבה לרעשים, מתח, דפיקות לב מהירות וקשב מוגבר לסביבה. במצבים כאלו אנו מתנהגים כמו בעלי חיים במצב סכנה. וכשהסכנה חולפת ישנה חזרה של הגוף והנפש לשיגרה. לכן, סביר שתוך זמן קצר תחזרי לשיגרה אך היות ואת כבר מכירה את תגובותייך ולחצייך, הייתי ממליץ לך להקדים תרופה למכה ולטפל בעצמך. שיטות כמו תרגילי הרפיה, ביופידבק, טיפול התנהגותי-קוגנטיבי במצבי חרדה יועילו לך. גם ספרים בנושאי חרדה ופחד יוכלו להוות התחלה טובה לשינוי. בהצלחה, גדעון

מאיה יקרה, עצם היותך כותבת בפורום מעידה כי אינך "ממש מנותקת ממה שקורה סביבי", וכי החיים לפנייך. קחי אותם! בריאות ואושר, בוקי

ים, זה אומר שהוא עבד עלי וטופלתי ע"י אדם מתחזה?????????????? שאלתי אותם והוא לא רשום שם..

אלמוני שלום, הבה ונבחין בין שני גופים. הסתדרות הפסיכולוגים שזה גוף חברתי וולונטרי, שחבריה רשומים באלפון הקרוי "אלפון הסתדרות הפסיכולוגים". הגוף האחר הינו מועצת הפסיכולוגים. זה גוף רשמי, הכפוף למשרד הבריאות. גם הוא מחזיק פנקס שמות הקרוי: "פנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות". כל פסיכולוג חייב להיות רשום בפנקס הפסיכולוגים. אך לא חייב להיות חבר בהסתדרות הפסיכולוגים ולכן לא בהכרח מופיע באלפון. לכן - לא בהכרח טופלת ע"י מתחזה. אתה מוזמן לעשות בדיקה נוספת דרך אתר "פסיכולוגיה עברית ". המצ"ב: http://www.hebpsy.net/pl.asp בברכה, גדעון

מזה תקופה ארוכה אינני עובדת 5 שנים. למדתי מקצוע פארארפואי ואני מתקשה מאוד להניע את עצמי בחיפוש עבודה כללי ובמקביל אולי לנסות לעבוד במה שלמדתי. הצעות העבודה ב"דרושים" נראות לי מפחידות ומי ירצה אותי בכלל..... הייתי בטיפול פסיכולוגי ארוך מאוד 6 שנים וכאמור מתקשה להניע את עצמי. כמו כן יש לי בעית עור אסטתית בעיקר שממררת את חיי בעיקר בקיץ. אנא עזור לי.

רוני שלום, האם ניסית להעזר ב"מאמן אישי"? לאחרונה זה מאוד אופנתי. יתכן שדרבון והצבת מטרות יסיעו לך. האם הטיפול הפסיכולוגי עזר? יתכן שזו תקופה טובה לחזור לעוד פרק טיפולי, במטרה להחזיר לך תחושת שליטה ומוטיבציה לפעולה. מעבר לכך, אנשים עובדים גם מהבית ובצורות שונות, כך שאל תתני לבעיית העור להפריע לך. בהצלחה, גדעון

שלום רב. הוא התגייס לא מזמן ומשרת בתפקיד טכני וישן כל לילה בבית. מאז ומתמיד היתה בעיה של שמירה קיצונית על הגיינה כמו: לא אוכל אם מישהוא נשם על הצלחת שלו, מסדר את מברשת השיניים שלו בארון פרטי, לא שותה בשום מקרה מכוס של מישהוא אחר ואין מה לדבר על "מפה לפה" כמו ביס וכיבודים וכיוצא באלו. הס מלהזכיר כמובן שימוש בשירותים ו/או מקלחות משותפות. לא מזמן עלתה דרישה ללון בבסיס בשבתות. הוא חייל ויעדיף להיפלט מהצבא אם יידרש ללון בבסיס. מה עושים?

שלום דני, מה קורה בחופשות? בטיולים? בבתי מלון? עד כמה זה חמור ועד כמה זה מפריע לו? בעיקרון , אם ישנה מוטיבציה -הבעיה ניתנת לטיפול. בכל מקרה, הייתי ממליץ שיגש לקב"ן , כדי שיאבחן במה מדובר ויציע לו טיפול. בברכה, גדעון

היי.אני בטיפול כשנתיים.שבועות קשים עוברים עליי אבל "הוחלט" שהתקשורת ביננו תוגבל לשעות הטיפול בלבד.בניגוד לעבר,שהיה גם קשר טלפוני/מיילים בזמנים קשים.אין לי אלא לקבל אתההחלטה.אבל אני סובלת מאוד.מאבדת את עצמי...רעיון להושיע?

שלום, רעיון אחד, זה לעבור לתקופת זמן מוגבלת לשתי פגישות בשבוע. רעיון שני, לנהל יומן שבו את כותבת את מחשבותייך ו"שיחותייך" (הדימיוניות) עם המטפל/ת. בודאי שזה קשה לרצות לדבר עם המטפל/ת ואין אפשרות כזו. זה קשה מאוד. בברכה, גדעון

שני הרעיונות נוסו....תקופה ארוכה נפגשנו פעמיים בשבוע...אבל בשל אילוצים טכניים המרנו את זה לפגישה אחת ארוכה יותר(כמעט כפולה).וכתבתי יומן "שיחות"...לפעמים זה עזר ולפעמים לא...עכשיו אין לי כוחות אפילו לזה...

היי..... לאחרונה נתקלתי בהרבה מאוד דילמות על זוגיות........כלומר:איך יודעים שזה האחד איך יודעים על מה להסתכל כאילו מראה חיצוני או אושר פנימי למה אי אפשר לקבל את שנהים איפה כן מתפשרים ואיפה לא מתי כן ולמה לא ועוד מלא שאלות כלומר אם בנאדם עונה על כל הצרכים ומבין אותי ונותן לי להרגיש עם עצמי טוב אבל מצד שני המראה שלו לא ממש עושה לי את זה אבל ממש כייף לי איתו וכל האורח חיים שלו לפי מה שאני שואפת בעתיד ובכן איפה ועל מה מסתכלים האם יש אמת מסויימת שאני אמורה ללכת לפיה.......??????????????????????????????????????????????

שלום לך, שאלות חשובות ותשובות ...כל אחד עם תשובותיו הוא. כאלו שלא רוצים להתפשר, ועדיין ממשיכים לחפש. כאלו שהתפשרו ואוכלים את הלב. כאלו שלא התפשרו ושמחים על כך וכאלו שהתפשרו ושמחים על כך. כך ש"האמת" היא רק שלך והתשובות הן תשובותייך . עייני בשיר על "שתי הדרכים". תמיד ישנן בחירות בחיים ומחירים לכל בחירה. בהצלחה, גדעון

שלום רב, מהם הפרמטרים על מנת לבדוק אם המטפל/מטפלת מתאים/הולם/ראוי לך?

רוני שלום, שאלת ההתאמה מטפל - מטופל מורכבת מכמה וכמה משתנים: סוג הבעיה, הידע, ההכשרה, הניסיון של המטפל, "הכימיה" בין המטפל והמטופל. ככל שתדעי יותר על מהותו של טיפול נפשי תהייה לך גם יכולת להגדיר טוב יותר - מה מתאים לך? מה את רוצה? מה נכון עבורך וכן הלאה. בברכה, גדעון

שלום המטפל הינו פסיכולוג קליני. בעל ניסיון של מספר שנים. ישנה כימיה בינינו. אך בכל זאת כיצד ניתן לדעת שהוא נכון ומתאים עבורי?

שלום רב, אני כיום בן 21 וחצי והנה הסיפור שלי.בכיתה ח התחילו הבעיות שלי , הייתי חוזר הביתה מבית הספר בוכה לאמא ומתלונן על ילדים שמציקים לי וצוחקים עליי בגלל שהייתי מסמיק כשאני מתבקש להשיב לשאלה או משהו כזה. למרות כל הכאב שעברתי עד סיום כיתה ח אף אחד לא עזר לי או הפנה אותי לפסיכולוג ואני בזמן ההוא לא הייתי מבין מה זה פסיכולוג ומתי פונים אליו. הסבל נמשל עד יא שם בפעם הראשונה חשבתי לפנות לפסיכולוג לאחר שידעתי שהסמקה קשורה למשהו פסיכולוגי. אמרתי להורים שלי והם הסכימו. אצל הפסיכולוג בביקור ראשון דברתי על הבעייה , אחר כך עשה לי מבחן השלכה , המשכנו את השיחה ובסוף נתן לי קלטת של ( relaxation) . בביקור השני אחרי שבועיים שאל אותי אם עזרה לי הקלטת וגם התחיל טיפול קוגניטיבי. לאחר עוד ביקור עזבתי את הטיפול כי ממש שום דבר לא השתנה והרגשתי שזה לא מה שאני צריך. סיימתי יב ובשנה לאחר יב עבדתי כעוזר מהנדס והייתה לי חברה וממש הרגשתי שהכל בסדר לאהוב ולעבוד זה ממש הייה בשבילי הכל בחיים והרגשתי בריא בנפשי אך גם תמיד הזכרונות הכואבים מימי ההתבדרות לא מרחפים סביב הראש. בתום השנה נפרדתי מן החברה בגלל אי הבנה וממש הייה מאוד קשה בשבילי הרגשתי ריקנות , בדידות ופחד. נרשמתי לאוהיבירסיטה העברית בחןג לביולוגיה למדתי חודש וחצי ועזבתי . בגלל בדידות קשה והרגשה שאני לא שווה . חזרתי לעבוד בעבודתי הקודמת (עם הדוד שלי שהוא המהנדס) אבל לא הייתי מרוצה מהמקום שבו אני נמצא כי מצוקות נפשיות גרמו לי לעזוב את המקצוע האהוב עליי ביולוגיה. בתום השנה השנייה לאחר תיכון רשמתי ללמוד רפואת שניים בירדן.לא הייתי במצב הנפשי הטוב בשביל לימודים אבל בגלל הלחץ החברתי עליי נאלצתי לנסוע וללמוד כי החברים שלי יודעים שהייתי מצטיןן בתיכון ואז איך זה שהם יתחילו ללמוד במכללות ובאוניבירסיטאות ואני לא! שנת הלימודים עוד הייתה קשה הייתי רואה איך הבנים והבנות צוחקים יחד ומדברים ואני הייתי בודד הרגשתי שלכולם יש חברות אבל אני היחיד בודד ואף אחד לא רוצה אותי. נגעלתי מעצמי ולפעמים הייתי מקיא . בכל זאת עברתי את הסמסטר הראשון בהצלחה. בסמסטר השני הדברים עוד הדרדרו נכנסתי לדכאון והייתי בוכה כל הזמן בחדרי בדרה ובליתי רוב הזמן בשינה ולא הלכתי להרצאות. הייתי מתקשר להורים ומספר על מה שאי מרגיש אבל אמרו לי שאין לך שום דבר זה אתה שממציא בעיות לעצמך! אף אחד לא הבין אותי ולא רצה לדבר ואני כל כך רציתי לדבר על רגשותיי הקשים והעתיד שלי שבורח לי. ראיתי רק שחור וחשבתי על התאבדות כל הזמן לפעמים נתקפתי בכאבי ראש קשים בגלל המצב שליוגם סרטתי את עצמי ביד פעמיים.בסמסטר הזה נכשלתי בארבעת המקצועות שהייתי צריך לעבור כדי לעבור את הסמסטר. לאחר שלא יכלתי לסבול יותר קבעתי פגישה אצל פסיכיאטר. סיפרתי לו מה עבר עליי ואז פסק : יש לך חרדה חברתית שהתפתחה לדכאון. ורשם לי תרופה בשם "צפרלקס". בהתחלה לא רציתי לקחת את התרופה כי הרגשתי שהיא לא תטפל בעיקר הבעייה שלי. אבל אחר כך לקחתי אותה אבל לא הרגשתי שינוי במשך חודשים והמצב נשאר כמו שהוא.אז הפסקתי את התרופה ועזבתי את הפסיכיאטר הזה שכל דבר אצל פסיכיאטרים הוא לתתת תרופה. ואף אחד לא עזר לי בדידות שאני מרגיש ועם הדמוי העצמי וגועל שאני מפגין כלפי עצמי. באוניבירסיטה סירבו לתת לי לעשות את הבחינות במועד ב למרות אישור מפסיכולוג ואז הרגשתי שהרגו אותי. הנה אני בדכאון, את העתיד שלי והדברים האהובים עליי במיוחד הלימודים בורחים לי, וכל דבר שחור. הנה אני חושב על התאבדות אך פעם קראתי בספר של פרופסור יובל שתמיד יש תקווה לצאת ממצוקה. אך אני לא רואה שום דבר והדבר שהורג אותי עוד יותר שאני לא חשוב וההורים שלי מתעלמים מכל הנושא . אני כל כך צריך עזרה מה לעשות? ולמי לפנות? סליחה על המכתב הארוך אבל רציתי להביע את עצמי אפילו בפורום שלך תודה מראש

נסה לפנות כעת לפסיכולוג כשאתה מודע לבעיותך. בהצלחה

איתן שלום, מכתבך מביע הרבה מאוד כאב. ולהערכתי יש צורך די דחוף שתפנה לטיפול נפשי. הפעם אל תוותר לעצמך לאחר מספר פגישות אלא תן לטיפול צ'אנס לעזור לך. אתה יכול לפנות לטיפול דרך שרותי היעוץ הפסיכולוגיים באוניברסיטה, או דרך קופת חולים, או באופן פרטי. קשיי בדידות ודימוי עצמי דורשים טיפול ולא נוטים להעלם מעצמם. לכן, המלצתי החמה היא שתפנה לטיפול. בהצלחה רבה, גדעון

גדעון שלום, מה יכולות להיות החסרונות בפנייה לביטוח לאומי? אני אחרי שנים של טיפולים פסיכולוגייים ותרופתיים בגלל הפרעת אישיות קשה ודיכאון - דבר שגורם לי לא לתפקד בכל תחום. חשבתי לפנות ולקבל נכות לתקופה קצרה בלבד, על מנת שיהיה לי תמיכה ראשונית לצאת מהבית ולמצוא עבודה. אני מפחדת מההשלכות העתידיות, ולא בטוחה שאני מודעת לכולן. תודה

רלי שלום, האמת היא שגם אני לא מתמצא לחלוטין בכל הנושא של השלכות אפשריות לפניה לביטוח לאומי וקבלת נכות זמנית. המעט שאני יודע הוא שמדובר על תהליך לא קצר ועמידה בפני ועדה שקובעת לך את אחוזי הנכות. להערכתי אין לכך השלכות שליליות, שהרי כל המטרה הינה שיקומית. הייתי מציע לך לקרוא על כך באתר של ביטוח לאומי. ניתן גם לגשת ולהתייעץ בסניף ביטוח לאומי באזור מגורייך - עדיין מבלי שאת מתחילה בתהליך. במידה וטופלת במסגרת ציבורית, ניתן להתייעץ גם שם. אודה לך אם תשתפי אותנו בהמשך בהשלכות האפשריות. כך נחכים גם אנחנו. בברכה, גדעון

בני בן ה6 עלה השנה לכיתה א'. אחיו לגן טרום חובה ואחות שנולדה לפני שלושה חודשים. בני רגיש מאד עד כה תפקד מצו7יין במסגרות ובבית. מאז החופש הגדול חלה נסיגה משמעתית במצבו, רגיש יתר על המידה משמיע בבית כל היום קוןלות מדבר ללא הפסקה החל למצוץ אצבע ואת היד כולה הרעשים שמשמיע בבית בלתי נסבלים גם האורחים מעירים על כך בנוסף הסתגלותו לכיתה א' קשה ביותר. אני נקרעת בין הרצון לעזור לו וחשה ממש אומללות לנוכח מצבו ומהצד השני קשה לנו להיות איתו הרבה זמן בבית לאור המהומה שמקים והרגישות הרבה. זקוקה לעצה. תודה

דליה שלום, בנך עובר שני שינויים משמעותיים: המעבר לכיתה א' והולדת אחותו. כל אחד מהשינויים הללו מספיק בפני עצמו ל"ילד רגיש" ושניהם יחדיו בודאי קשים לו מאוד. לא מן הנמנע שדווקא עכשיו הוא זקוק ליותר תשומת לב אישית ולא יודע כל כך איך לבקש אותה. באופן שבו הוא מתנהג הוא מקבל את תשומת הלב, אך גם גערות וכעסים. אני תוהה איך מתבטאית רגישותו הרבה גם מעבר לארועים הללו? איך עבר תקופות מעבר קודמות? איך הוא בכיתה בהשוואה לבית? התבוננות על נקודות אילו יכולות לסייע לכם להקל עליו ועל עצמך. המלצתי לפנות ליעוץ הורי. או באופן פרטי או דרך השרות הפסיכולוגי - חינוכי באזור מגוריכם. התערבות יעוצית קיצרת מועד תוכל לעזור לך ולהדריך אותך כיצד לנהוג איתו. בברכה, גדעון

מאז שהתחלתי ללכת בפסיכולוג(הפסקתי משיקולי תקציב) בזמנו כל הזמן מלוות אותי דילמות: האם אני מחליט דברים כי אני מוותר מהר מידי , כי אני רגיש מידי ונלחץ,ורואה שחורות (כך ניתח הפסיכולוג) או שאני יכול לוותר לעצמי ולא ל"הכריח " עצמי לפעול כפי שאיני רוצה. אתן דוגמה להמחשה: למשל כעת עלי להחליט אם להמשיך ללמוד תואר משולב שזה מאוד קשה,מבחינה פיננסית ולימודית. ובכלל אני לא מת על האנשים במוסד האקדמי. אז אמרתי אני אפרוש מתואר אחד,נעשה לי חיים כיפים,נעבוד נממן, נלך לספורט, נלך לקורסים רפואה אלטרנטיבית בשביל הנפש . מצד שני אני משגע את עצמי :למה שאני אוותר,אני אמשיך למרות הקושי. או דוגמה נוספת: כמעט עזבתי תלימודים כי לא נתקלתי שם באנשים שחיבבתי . רק חיזוקים מהפסיכולוג השאירו אותי. כל הזמן יש לי דילמות כאלה. האם אני מוותר לעצמי או שמותר לי. רוב הפעמים אני לא מוותר,ואני ממש סובל. עד היום אני מתחרט שנשארתי בצבא למרות שמאוד סבלתי רגשית רק בשביל "שלא יהיה בי פגם לעבודה אחרי צבא". נמאס לי להתווכח עם עצמי. מבחינתי היתי עוזב עכשיו את הלימודים(שהם מענינים אותי אגב) חוסך כסף ונוסע לטיול מאוד ארוך, סתם כי בא לי לחוות תחיים בעוצמות. אבל לא אני מפחד . אני מפחד לעשות צעדים:לפרוש,לעבור,להחליט. מכל דבר אני מפחד. אני נשאר סטטי בלי להחליט כמו פחדן. פעם אחת בא לי לזרוק הכל ולעשות מה שבא לי :למשל עכשיו בא לי לעבור לתל אביב לבד,לעבוד (כמובן שזה לא מתאפשר כי אני משלם על לימודים ולכן משמעות צעד זה זה ויתור על לימודים ו"אסור" כי אני רוצה להשלים תואר). פשוט נמאס לי . מתי זה אמיתי ו"מותר" לי לוותר? מתי אסור לי? מתי אני צריך להתווכח? למה אני לא יכול לעבור לצפון עכשיו לחיות ליד ציפורים לעבוד במשהו שקט ולחיות בשקט? למה ? כי אני יודע שזה בריחה מהתמודדויות. עזרה..

יוני שלום, לעיתים תשובת המשוררים טובה יותר - השיר הבא של רוברט פרוסט עלה בדעתי The Road not Taken Robert Frost Two roads diverged in a yellow wood and sorry I could not travel both And be one traveller, long I stood and looked down one as far as I could to where it bent in the undergrowth; Then took the other, as just as fair, and having perhaps the better claim because it was grassy AND wanted wear; though as for that, the passing there had worn them really about the same, And both that morning equally lay in leaves no feet had trodden black. Oh, I kept the first for another day! Yet knowing how way leads on to way, I doubted if I should ever come back. I shall be telling this with a sigh Somewhere ages AND ages hence: Two roads diverged in a wood, AND I -- I took the one less travelled by, and that has made all the difference כל אחד מאיתנו בוחר לו את דרכו שלו בעולם האופציות. מאחל לך את האומץ לבחור והכוח שלא להתחרט. בברכה, גדעון

המלצה שלי, אם יש לך אפשרות אז תעשה טיול ארוך כמו שאתה רוצה כי אם לא תעשה עכשיו כל החיים תצטער על כך ולא בטוח שתוכל לעשות הטיול בשלב אחר בחיים. החיים קצרים ולא יודעים מה יוליד יום לכן לך על טיול ארוך, תמיד אפשר לחזור אם לא נהנים או ממצים. אני גם אחד שחש על כל דבר תחושת החמצה שמלווה אותי לכן אם יש לך אפשרות לעשות משהו שאתה רוצה פשוט תעשה , תחליט שזה סופי ואל תשאיר מקום להתלבטות בהצלחה

היי שוב אני. הדבר "הקורע" זה לא הטיפול בדיוק אלא זה ההתלבטות אם לחזור לטיפול או לא כי אני לא רוצה, למרות שאני מרגישה שאני צריכה.דיברתי עם הפסיכ' שלי והיא אמרה לי שאני ארגיש שאני רוצה בטיפול אז להגיע ולא כשאני חושבת שאני צריכה או יודעת, כי זה לא יעזור.זה הדבר שהורג אותי אני נעה בין צריכה ולא רוצה. מה לעשות אם זה? זה פשוט הורג. תודה מראש a

a שלום, ההתלבטות שלך הינה בין " אני צריכה" לבין "אני לא רוצה". אך מהות ההתלבטות לא ברורה. מדוע את לא רוצה? האם את פוחדת שזה ימשך עוד שלוש שנים? מדוע תשובת הפסיכולוגית שלך לא מצליחה להרגיע אותך? אני מציע לך שתנסי להקדיש חשיבה להבנת הדילמה שבה את נמצאית, או אז יהיה לך קל יותר להחליט בין שתי הדרכים. ההשערה שלי היא שאת מרגישה סוג של כישלון בחזרה לטיפול ולכן את לא רוצה. האמנם? בברכה, גדעון

אני מנסה מזה זמן מה לנסות להחליף פסיכיאטר ולא יודעת באיזה לבחור אני צריכה המלצות מהמרכז

שלום קרין, אני מקווה שתקבלי תגובות, וממליצה לשלוח את ההודעה גם לפורום פסיכיאטריה. בברכה, אורנה

כתבתי לא מזמן שאני עוברת דירה בגיל 33. עברתי וההרגשה לא משהו. דכאון, מתח נוראי, אני לא מסוגלת לאכול מסודר.. עבר יום מהמעבר. אני מרגישה כאילו אני בטיול או בבית מלון כזה.. לא מסוגלת לפרוק את הארגזים אפילו. רגישה לכל רחש ורעש, ומחפשת את הרע בהכל. איך אשרוד?

שלום שיר, אני זוכרת את ההודעה שלך, על החלום לרכוש דירה משל עצמך, שנראה עתה (בסמוך להתגשמותו) בלתי מושלם בעליל ומעורר חרדה. אני חושבת שאת צריכה לתת לעצמך זמן להסתגלות. שינויים, גם טובים ורצויים, מחייבים מאמץ של הסתגלות. במקרה של שינויים טובים (כמו הגשמת החלום שלך לעצמאות כלכלית, וגם בזוגיות חדשה זה מתרחש לעיתים קרובות), אנחנו נדרשים להתמודד גם עם הפער בין האופן בו דמיינו את הדברים בחלומותינו, ובין האופן בו הדברים מתרחשים במציאות. התעודדי לך שם בדירה החדשה, עוד מעט הדברים ייראו מוכרים ופשוטים יותר... אורנה

אני הפסקתי לפני כשבועיים כדור אנטי דכאוני לאחר הורדה איטית בכמויות (כדור, חצי כדור, חצי כדור כל יומיים), על דעת עצמי ובמסגרת ניקוי הגוף מחומרים לא טבעיים בהמלצת נתורופת שמתכוון לתת לי טיפול טבעוני. הבעיה היא שלפני יומיים הרגשתי דקה אחת של דכאון מהסוג החזק, כזה שמחזיר אותי לסרטים אחרים, דכאון מהסוג שמורגש ברמה הגופנית, בחזה בבטן.. היו מחשבות מיידיות על מעשים קונרטיים לסיים את החיים - החזקתי את עצמי, וזה עבר ובאותו יום עד עכשיו תפקדתי והרגשתי טוב. האם יכול להיות שאותה דקה מאותת שאולי הגוף לא כל כך יגיב טוב להמשך ההתנקות ?

שלום אנונימוס, אני בהחלט יכולה להזדהות עם רעיונות כמו ניקוי הגוף מרעלים, אבל לא בכל מחיר! דיכאון הוא בהחלט מחיר כבד מדי. מאחר ואינני רופאה, נראה לי נכון להפנות את שאלתך לפורום פסיכיאטריה, או טוב מזה -לשוחח עם רופא פסיכיאטר בפגישה אישית. בנוסף, חשוב שתיידע את הנטורופת. אם הוא מטפל אחראי ומיומן, אינפורמציה כזו תהיה משמעותית עבורו בתכנון הטיפול. בהצלחה בכל, אורנה

שלום יש לי שאלה: אחרי שנגמרה המלחמה התחילו לי חלומות על/ עם הזעקות ריצות, תפיסת מקום להתחבא, רואה קטיושות באויר לנחיתה וכו'. עדיין אני נבהלת קצת מקולות שמזכירים את הנפילות. זה עדיין לא עבר לי. מה אפשר לעשות? האם משהו לא בסדר? שאלה נוספת אחרת לגמרי: אני יודעת שאני צריכה שיחה (ללא קשר למלחמה) אבל אני פשוט לא רוצה, זה קורע אותי. מה עושים עם זה? (הייתי בטיפול לפני כחצי שנה שערך כ-3 שנים בערך). אני בסדר? איך אני יכולה לדעת?מה קורה לי? תודה מראש a

שלום a, לא לגמרי ברור לי למה התכוונת בביטוי 'זה קורע אותי', אבל אני חושבת שיש צורך לחזור אל המקום 'הקורע' הזה, כלומר לחזור לטיפול. בסוג הבהלה שתיארת ניתן לטפל טוב יותר ככל שהטיפול קרוב למועד האירוע, לכן לא כדאי לחכות. בהצלחה, אורנה

טוב אז...שלום לכולם רציתי לשתף במס בעיות שיש לי ולשאול מה אפשר להתמודד טוב אז ראשית הכרתי מישהו ואני יוצאת איתו מס חודשים אני בת 23 עכשיו עוד לא הבאתי אותו אליי הבייתה כי:אני מתביישת בהורים שלי כי אבא שלי נרקומן ואמא שלי לא נראית טוב והבית ממש לא נראה טוב בעוד שהוא מאוד נקי ומטופח אני ממש מרגישה שאני כן רוצה שהוא יהיה גם בסביבה שלי ולא רק שנהיה כל הזמן בחיים שלו כי ככה זה יוצא דבר נוסף זה שאם אני מספרת לאמא שלי דברים עליו אז היא יותר מידי אח"כ שואלת וכאילו קצת מציקה בשאלות שלה וזה ממש מעצבן אותי ההורים שלי כאילו לא מפותחים אמרתי והצגתי את זה בנקודות ובדיוק איך שזה על השולחן כמה שזה נשמע רע.... ובכן מה דעתכים יש מה לעשות במקרה שכזה???? מודה לכם מראש על התייחסותכים! בברכה דלית

שלום דלית, הבית בו גדלת, וההורים שגידלו אותך, הם חלק בלתי נפרד מאישיותך. אין לי ספק שכאשר תהיו קרובים יותר, תספרי לו על ההורים ועל הבית, וגם תיפגשי איתו במרחב בו גדלת. אם אינך מרגישה מוכנה לזה כרגע, זה נראה לי בסדר... הגילוי ההדדי בתוך קשר זוגי הוא תמיד הדרגתי. נדמה לי שהזוגיות הזו פוגשת אותך בשלב בו גם את עצמך מתלבטת לגבי ההורים ולגבי האופן בו את אמורה לקבל אותם. תני גם לעצמך עוד זמן... בהצלחה, אורנה

אנחנו זוג כבני 30 שגרים כשנה ביחד. בחודשיים האחרונים התערערה בנינו מערכת היחסים. כל אחד מאיתנו חושב ש,הבעיה" נעוצה במבנה האישיות של השני ושכל אחד צריך ללכת לטיפול פרטני. אני חושב, כמי שעבר בעבר טיפול פרטני אינטנסיבי, כי חברתי זקוקה נואשות לטיפול שכזה על מנת שתקבל תובנות ופרספקטיבה בריאה יותר לחיים ובכך תוכל לצאת ממצבי הדכאון והחרדה שהם חלק בלתי נפרד מהבעיה שלי איתה וזו בלשון המעטה. הבעיה היא ...שאנחנו זוג, המצב בנינו בלתי נסבל. אני די סקפטי בעניין הטיפול הזוגי מאחר והרבה מהבעיות נובעות מהתבוננות מעוותת משהו של חברתי על נושאים כמו: זוגיות, אהבה, אהבה ללא גבולות ותנאים וכו'- האמונות שלה גורמות לבעיות רבות שלה עם עצמה, כאינדבידואל, בגלל זה אני ספקן לגביי הצורך בטיפול זוגי כעת. אולם מצד שני כפי שציינו אנו זוג ורצויי שנפתור את הבעיות ביחד... אשמח לקבל התייחסות, תודה, יותם.

שלום יותם, התיאוריה של "מקור הבעיה" (המנוסחת כך שמקור הבעיה נמצא בבן-זוגנו ולא בנו עצמנו) היא "תיאוריה זוגית" נפוצה... בדרך-כלל היא מסתירה בחובה בעיות של הזוג, לצד קשיים של כל אחד מבני הזוג הבאים לידי ביטוי במרחב הזוגי. תיאוריה כזו מביאה אותנו לניסוחים נלהבים דוגמת "אתה אשם בכל, כי אתה לא יודע לתת לי חום ואהבה. אם רק היית נותן, אז היית רואה ש...", לצד: "את אשמה בכל, כי את רוצה יותר מדי. אם רק היית ממתנת את הדרישות, היית רואה ש...". אני חושבת שאתה רואה בעצמך שזה לא ממש מועיל. אני רוצה להציע לך להיות הראשון (!), הראשון שיפסיק להגיד איפה ממוקמת הבעיה, ויהיה מוכן להתמודד עמה. למשל, אחד הדברים שאפשר לעשות הוא כן להציע לחברתך טיפול זוגי, כמרחב בו תוכלו לברר לעצמכם את הדברים. הרבה מאוד פעמים מסתמן בטיפול הזוגי הרצון והצורך של מישהו מבני הזוג להמשיך את ההתבוננות באופן אישי, כך שיתכן ותצאו נשכרים משני הכיוונים. המון הצלחה בעבודת הזוגיות, אורנה

שלום בתי בת ה- 8 ספרה לי כי דודה (בן 16) ביקש ממנה לחשוף את איבר מינה וכך עשתה ואח"כ חשף הוא את איבר מינו ואף הציע לה לשתות ממנו. האם אני יכולה להתייעץ/להיות מטופלת ע"י פסיכולג ללא ידיעת הרשויות משהו שאוכל לפתור ללא רעש וצילצולים או שזה מחייב אותנו לדווח??? המשפחה היא פרימיטיבית - של בעלי מאד מאד!!!

שלום שרונינה, היינו בדיוק באותה נקודה לפני שבוע, וחבל לי שאת מחכה. התנהגותו של הדוד בן ה- 16 היא התנהגות מינית בלתי תואמת, שיש צורך לגנות אותה ולוודא שלא תמשך. זוהי האחריות שלך כלפי בתך בת ה- 8. בשבוע שעבר הצעתי להתחיל בשיחות בתוך המשפחה (עם בתך, בעלך, ואחר-כך עם הדוד ועם חמותך). אם אינך מרגישה יכולה להתחיל בכך, חשוב שתפני לייעוץ, דרך השירות הפסיכולוגי החינוכי או באופן פרטי. בהצלחה, אורנה

שלום שוב הבעיה שבעלי חושב שככל שנתעסק עם זה יותר מדי ונראה לביתי שאנחנו מתעסקים עם הנושא יתר על המידה אז היא כן תכנס לחרדות ופחדים לדעתו כל עוד לא מרעישים ומצלצלים ולא רואים שינוי חמור אצל ביתי אז אפשר לעבור לסדר היום בעלי מתכוון לפנות לאחיו ולשאול אותו אם זה אכן קרה ולראות מה יגיד השאלה אם לא ישקר בעצם מה איכפת לי ממנו מצד אחד ומצד שני אני רוצה שיתבייש במעשיו ושלא יעיז להתקרב לילדים שלי כי לי אין בו שום אמון זהו!!! אני גם מנסה לחשוב מה לעשות עם הילדים שלי בתי מאד אוהבת אותו (את הדוד) וכן גם בני הקטן (השאלה אם הוא לא ביצע מעשה כזה או אחר בבני הקטן יותר (שממנו קשה יותר להוציא דברים ילד קטן עם דמיון של ילד קטן ???!!!! עליי להפסיק ללכת לבקר אצל חמתי - מה שבעתי בוודאי יתנגד ויתעצבן ו/או לקחת אותם לשם אך לשים לא עשר עיניים אלא פי מיליון ולהודיע לגיסי שלא יעיז להיות בקרבת ילדיי כשהם לבד רק כשיש אדם מבוגר (לנסות בכל זאת להרחיקו מילדי) למעשה אני מתלבטת אני רוצה ללכת ליעוץ אך הסברתי בתחילה מה הוא חושב - מיותר אני מפחדת שביתי תוציא את זה החוצה אצל אמא שלי חברה ו/או סתם אדם זר אחר שאין ברצוני שזה יפורסם למעשה ברגע שאני כותבת לך את מילים אלו נראה לי שאני עושה סיפור גדול (אולי בעלי משפיע עליי באופן בלתי מודע) מאד מאד מבולבלת ייעצי לי בבקשה

לי הייתה חוויה דומה באותו הגיל עם ילד בן 14. היום אני כבר מעל שלושים וזוכרת היטב את התחושה הלא נעימה , בלשון המעטה, שהרגשתי אז. גם אני סיפרתי להוריי, בעיקר על מנת להבין - מה בדיוק קרה ואם אני\ הוא -לא בסדר. הם - כמו בעלך, בחרו להתעלם ובמשך שנים הייתה לי תחושת אשם, בגלל ההתעלמות... היא לא סתם פנתה אלייך ותפקידך לשמור עליה. אחרי ששאלתי את הורי ולא קיבלתי תשובה של "לא" גורף, זה כמובן.. קרה שוב ושוב. תשמרי על הילדה שלך ותפני לייעוץ. התגובה\ חוסר תגובה שלכם בשלב זה יכולה לעצב התנהגיות בעתיד... אני מבינה את הבלבול בו את נמצאת, ייעוץ רק יועיל ויעזור לארגן את הדברים.

שלום רב, אני בת 28 ויש לי אח בן 15,אני לא יודעת מאיפה כלכך להתחיל אבל אתחיל בבעיה שמפריעה לי כלכך. אחי מזה כמה שנים גונב מכולם!! משפחה, סבתא, הורים , חברים וממני, גונב כסף וכל מה שניתן למכור וליצור ממנו כסף. בנוסף לכך הוא משקר בצורה כרונית כמעט על כל דבר ... קצת רקע, הילד הוא ילד עם הפרעת HDAD וטופל עד לאחרונה בריטלין, הוא לא מעוניין בטיפול פסיכולוגי, ואני היא היחידה שהוא כן מתקשר או סומך עליה מבין כל הבוגרים שבחייו, הקש ששבר את גב הגמל..... השבוע ,הוא גנב לי מעטפה מביתי מלאה בכסף, שהחזיר לאחר שהפצרתי בו והסברתי לו עד כמה זה חשוב לי, יש לציין שהוא כמובן הכחיש כל קשר עד שנגעתי לו ברגש (מה שאני יודעת לעשות) והוא החזיר ומיד פרץ בבכי, בנוסף כתב לי הודעה קורעת לב על זה שהוא מצטער ושהוא אוהב אותי מאוד. הילד הזה מאוד חשוב לי ומאוד יקר לי ואנני יודעת מה לעשות ואיך ניתן לטפל בבעיה, הבעיה לא פשוטה, אני מבינה שזהו סימפטום, וסוג של קריאה לעזרה אך אינני יודעת מה לעשות, (מיותר לציין שגם הוריי אובדי עצות בנושא. אשמח ויותר מאודה לך אם תפנה אותי לגורם מקצועי זה או אחר שיוכל לעזור. או תנחה אותי איך להתמודד עם המצב תודה רבה|

שלום ליאת, אחיך משמיע קריאות מצוקה חריפות וחוזרות על עצמן. כמעט אפשר לשמוע אותו צועק(באמצעות ההתנהגות שלו): אל תתיאשו, אל תרימו ידיים, אל תתנו לי להמשיך לשקר ולגנוב מבלי שתתייחסו למה שאמרתי ועשיתי. ואכן, דווקא משום שהוא יקר לכם אין לעבור על התנהגותו לסדר היום. נער בן 15 יכול להיות "לא מעוניין" בטיפול פסיכולוגי, אך אין זה אומר שלא יקבל טיפול. אני חושבת שהוריכם צריכים להתגייס לעזור לו, לפנות להתייעצות עם פסיכולוג קליני, ולהמשיך בהתאם לקו עליו יוחלט בהתייעצות. להערכתי, עצם ההכרה מצידם בכך שיש קושי שצריך לטפל בו, ואי אפשר לחכות יותר ולהיות "אובדי עצות", יכולה להוביל לשיפור במצב. את מאוד מוזמנת להמשיך לעדכן, אורנה

שלום בני בן שלוש ויש לו בובת חיה שהוא צמוד אליה, הוא ישן איתה, כשהוא חוזר מהגן הוא מחפש את ה"חבר" שלו (החיה). הבובה כבר מרופטת ומתפרקת למרות שאני תופרת לו אותה כל הזמן. הייתי שמחה שיאמץ משהו אחר אבל כואב לי הלב להעלים לו את הבובה. מה עושים?

שלום איילת, בובת המחמד של בנך מכונה בשפה מקצועית "אובייקט מעבר", ובמובן מסויים היא מייצגת עבורו משהו ממך, ומאפשרת לו לעבור בצורה טובה בין מצבים בהם נוכחותך הפיזית נגישה לו, לבין מצבים בהם עליו להסתדר בכוחות עצמו. אובייקט מעבר הוא לעיתים קרובות בובה מרופטת או "שמיכי" ישן ועלוב, אך הוא רכושו היקר ביותר של הילד... אני ממליצה להניח לכך, לא להעלים בכוונה את הבובה, ולחכות עד שיוותר עליה בכוחות עצמו ובזמן המתאים לו. בברכת המשך התפתחות נעימה, אורנה

לשים את הראש ולהרדם, זה כל מה שאני רוצה מבקשת. במקום זה אני שמה את הראש על הכרית ואז כל המחשבות יוצאות החוצה ועושות רעש כל כך גדול. זה כואב, הראש כואב, הגוף כואב הכל בי רק רוצה מנוחה. המחשבות דופקות 24 שעות ביממה, 60 דקות בשעה, 60 שניות בדקה. חוסר מנוחה שנמשך במהלך כל היום ומגיע לשיאו במפגש שבין הראש והכרית. רק רוצה לנוח קצת.

שלום דנה, אין הרבה דברים מתסכלים יותר ממפגש לא-מוצלח בין הראש והכרית... עם זאת, נשמע שאת מוטרדת ממחשבות במשך היום כולו, ולכן לא הייתי מתייחסת לכך כבעיית הירדמות אלא כבעיה כוללת. יש שני כיוונים מרכזיים שאני רוצה להצביע עליהם, ובהחלט אפשר לפעול בשניהם במקביל. הכיוון הראשון מתייחס ללימוד ויישום של טכניקות המאפשרות התמקדות ורגיעה, דוגמת מדיטציה. הכיוון השני הוא טיפול פסיכולוגי, שיאפשר לך התבוננות מעמיקה בנושאים המטרידים את מנוחתך, בליווי של פסיכולוג קליני. במידה ויתברר בטיפול כי המחשבות מטרידות אותך באורח אובססיבי, ישנן מספר טכניקות שניתן ללמוד על-מנת לבסס התנהלות נינוחה יותר בנוכחות מחשבות מטרידות. המון הצלחה, אורנה

שלום לך ולכל מי שזוכר אותי.אנחנו עדיין מחכים לתינוק,עוד קצת.אני לא מאמינה שזמן רץ כה מהר,בהתחלה נראה שארבעים שבועות זה המון.עייפותמתערבבת עם תרגשות ודאגות.האמת הדבר היחיד שאני חולמת עכשיו עליו זה בית החלמה.אפילו אם זה אשליה מתוקה של שקט נפשי.כתבת לי פעם שככל הנראה עוד לא הגיע זמן ללמוד האלף-באת של עצמי.היתי עכשיו אומרת שאני כה עייפה מזה,מללמוד את האלף-באת של החיים והעצמי.היתי אולי מעדיפה ליישם איזו תוחנית לא מודעת טובה ולהסתדר עם זה מאשר כל הזמן לצור,גם להלחין וגם לנגן.נראה לי שהגיע זמן לצור זהות חדשה בימקום כל מה שנמחק בשנים האחרונות ואולי אז אני אצטרך פחות להשאיל אותה במקרה חרום...סתם...

חני יקרה מאד, ניסיתי לדמיין אותך עכשיו, עם בטן ענקית, עם פנים קצת עייפות, עיניים טובות, מחייכות, מבקשות הקלה. עוד מעט יבוא הסתו, ואיתו התינוקות הראשונים של תשס"ז. אני יודעת שיש לך בבית קטנטנים שיזדקקו לך לאחר הלידה. אני תמיד התנחמתי באמונה שאישה הרה או מניקה עטופה במעין חסד אלוהי ששומר עליה מכל רע. נסי לא לחשוב על האחר-כך, להירגע, ולאסוף כוחות. שולחת לך חיבוק חזק חזק, ליאת

את 100%צודקת.אני פשוט נורא עייפה.חוסר שינה של סוף ההריון גם עושה את שלו.תודה על חיבוק.ובאמת לא כדאי לעשות דיכאון מעייפות נפשית ופיזית,העיקר שיהיה בריא והכל יעבור בשלום.השבועות האלה צריך פשוט לעבור.ואחרי זה נוסיף עוד שלב של מטרנה ועוד מידה של טיטולים והחיים יזרמו הלאה ב"ה עם עליות וירידות.מעניין אבל נירגעתי.יש לי 5שעות עד שהדובון שלנו יבקש מטרנה ואני מתכוונת לשון אותם...:-))

כל יום באותה שעה , בסביבות 9 וחצי (כשנגמרת תוכנית טלוויזיה בערוץ 2) עד 11 (תחילת התוכנית "טיפול") תוקף אותי שיעמום נוראי שאפשר אפילו לקרוא לו מרה שחורה או דיכאון. לא בא לי לעשות כלום. אני כל הזמן הזה במיטה. לא בא לי לצאת מהמיטה , גם אם אני צריך לשירותים , רעב או צמא. אני גם מרגיש שלא בא לי להיות במיטה. ההרגשה הזו מעיקה , בלשון המעטה. 3 שנים , מגיל 14 עד עכשיו 17 , אני הולך לטיפולים. הייתי כבר אצל 3 פסיכולוגים. המסקנה היא שאין סיבה שאני אהיה בדיכאון. ניסיתי 5 משפחות של תרופות. עדיין ממשיך לנסות , אבל כלום לא עוזר. בשאר היום הכל בסדר ויש לי מוטיבציה. אבל יש שעה וחצי ביום שעוברת כמו שנה וחצי , הכי ארוכה בחיי. כשמתחילה התוכנית "טיפול" , זה כנראה מספיק מעניין כדי להוציא אותי מזה. אח"כ אני הולך לישון והכל בסדר עד למחרת באותה שעה. אני עובד עיצות (הצילו)

צליל יקר, כל הכבוד לך על ההתמדה עד תשע וחצי. :-)) הזמן המת הזה, שבין רצף תכניות הטלוויזיה, מפגיש אותך באופן חד ופתאומי עם עצמך, מבלי שמשהו אחר, חיצוני, יסיח את דעתך וימלא את הבור הזה שפעור בך. יש תורות שלמות במזרח, שמזמינות את האדם להתבוננות יומית פנימה, אל תוך עצמו, לזמן קצוב. מי שעושים מדיטציה כזו או אחרת מכירים היטב את הזמן הזה, בו הם מתכנסים אל תוך עצמם, מתנתקים במכוון בכל הרעשים החיצוניים והפנימיים, ונכנסים למצב תודעתי אחר, בעל חוקיות משלו. אולי כדאי לך לנסות וללמוד כיצד תוכל לנצל את השעה הזו לתועלתך. נסה להתבונן אל תוך החלל הזה, להקשיב למחשבות שעולות בך, לדימויים, לרגשות. אולי תגלה פתאום משהו חדש על עצמך שלא ידעת קודם. בהצלחה ליאת

לאחרונה התחלתי להתעניין במיוחד בספרים של פסיכולוגיה,אחרי שקראתי את הספר "רושם ראשוני" שהוא מקסים לדעתי וספרים על דימוי עצמי,התחלתי להתעניין בספרים על שפת גוף וכאן אני זקוק לעזרת כולכם... אני אוהב ספרים כמו רושם ראשוני שנותנים תשובות תוך כדי קריאה ונניח לא ספרים שנותנים תשובות עקיפות ודורשות להפעיל את ההגיון...אז היום ביקרתי לי בחנות בסטימצקי ושאלתי לגבי הספר "הכל על שפת גוף" של פרופסור סמי מולכו שאומרים שהוא מומחה לשפת גוף להגיד לכם שהיתרשמתי מהספר שלו אז ככה"ממש לא" הספר יותר מסביר את הבעיות של תנועות הגוף שלנו בידים,בגוף,ברגלים וכו אבל לא נותן תשובות מספקות מה כן אפשר לעשות על תנועות גוף עצבניות? אני מכיר עוד ספר בנושא ששמו "שפת הגוף" עם המחבר וונרייט גורדון ר ספר זה מסביר גם את הבעיות ואיך אפשר לתפוס רמאים בשפת גופם,ואף יש קצת הסבר יותר מהספר של סמי מולכו אך עדיין הספר לא מסביר כמו שצריך מה אפשר לעשות בשביל להיתגבר על תנועות גוף עצבניות,התרגלים מאוד לא משכנעים ולעומת זאות בספרים ברוסית של חבר שלי יש הסברים ברורים כיצד לטפל בבעיה אך אינני מבין רוסית לכן כל הגולשים ספרו לי על ספרים שיש בהם תרגילים לתנועות גוף עצבניות כיצד להשתמש בגופי לטובתי ואיזה תרגילים לעשות????? בבקשה תנו לי תשובה

יוסי יקר, לצערי, איני יכולה להמליץ לך על ספר ספציפי בנושא. נדמה לי שכדי להיפטר מתנועות גוף עצבניות, מוטב להיפטר תחילה מהעצבנות. להשתיק רק את התנועות העצבניות יהיה כמו לסתום פתח של אגזוז מעשן מבלי לטפל בשריפת השמן במנוע... נסה לחפש חומר על תרגילי הרפייה והרגעה עצמית. שלך ליאת

ליאת יקרה, האם היית מכונאית רכב לפני שלמדת פסיכולוגיה? :-)

שלום, השנה בני הבכור בן שש וחצי עלה לכיתה א' ונורא קשה לו. מדובר בבכי, באי רצון להכנס לבית הספר בכלל ולכיתה בפרט. אני ובן זוגים מעבירים את רוב הבקרים בשבועיים האחרונים בבית הספר על מנת לשכנע אותו להכנס לכיתה. יש לציין שהמורה, הסייעת המלווה והמנהלת מאוד תומכים בו ומנסים כמה שיותר להקל עליו. הבעיות שהוא מעלה הן: קשה לי להיות הרבה זמן בבית הספר, לא בא לי, אני לא רוצה ללכת אחרי בית הספר לצהרון, אני יתגעגע אליכם, ועוד. בכל פעם שאנו מוצאים את הדרך לפתור בעיה אחד, מיד הוא מציף בעיה אחרת. אנחנו מסבירים לו שאין לו ברירה אחרת, אתה חייב ללכת לבית הספר ואי אפשר להשאר עם אמא ואבא שצריכים ללכת לעבודה. זו כמובן לא הפרידה הראשונה הוא מגיל שנה בגן וגם בצהרון הוא נמצא מגיל 4. יש לנו בן נוסף בבית בן 4. יש עצות?

שלום שירה, היום אנו עומדים בחציו של השבוע השני לשנה"ל, ונראה לי שזה די "חוקי" שיהיו קשיי הסתגלות בתקופה זו. לא סיפרת אם גם בעבר היו קשיי הסתגלות למסגרת (בדר"כ ילדים רגישים מסתגלים לאט יותר, אבל מסתדרים בסוף). הקשיים שהוא מעלה מאד רלוונטיים. יום הלימודים בביה"ס מציב תביעות נכבדות ביותר מהילדים הצעירים, והשעות אכן נדמות כנצח. כשלאחריהן מגיע גם צהרון, ההתמודדות נמשכת. אני מציעה לכם לא לנסות ולהתווכח עם טענותיו. אדרבא, אמרו לו כמה אתם מסכימים עם דבריו, מכירים בקושי, ומעריכים את מאמציו - גם אם אינם תמיד מסתיימים בהצלחות. אני רוצה להזכיר עניין נוסף, אותו חשוב לי להדגיש בכל פעם מחדש. עמדתכם אתם ביחס לביה"ס היא אחד הגורמים הקריטיים בהסתגלות של הילד. המעבר לביה"ס מעורר לא מעט חרדה גם בנו, ההורים. הדבר נכון שבעתיים כשמדובר בילד ראשון. ביה"ס הוא המסגרת הראשונה בה הילד שלנו נתון להערכה וציינון של עיניים חיצוניות. הילד עומד למבחן, ואיתו גם אנחנו, ההורות שלנו, ההשקעה שלנו ועולם הערכים שלנו. אם אנחנו, כהורים, נצליח להרגע בעצמנו, לבטוח בילד, לבטוח בעצמנו ולבטוח בצוות ביה"ס, אזי המסר המרגיע יחלחל גם אל הילד. אני מאחלת לכולכם הסתגלות מהירה, ומקווה שהעניינים יירגעו בקרוב. ליאת

שלום, אני בת 22 סטונטית ובנקודה טובה בחיי ויש לי בעיה שאני מודעת אליה והיא הקושי להחליט.. כשאני מגיעה לנקודה מסויימת בחיי אני מתקשה לבחור לאיזה צד להחליט ולבחור. עכשיו למשל אני עם חבר שלי כבר שנתיים וחצי אני אוהבת אותו ולא מאוהבת בו ולא יודעת אם להישאר או לעזוב... הוא בחור מקסים חכם טוב דואג וכו'.. ומצד שני אני לא מאוהבת בו ולא כ"כ נמשכת אליו ואני לא מצליחה לעשות את האיזון ולהגיע להחלטה מה גובר על מה... אודה לעזרתך הן בנושא זה בפרט והן בשאר ההחלטות בכלל..

שלום למוטרדת, החלטות הן לא דבר קל עבור איש. כל בחירה כרוכה בוויתור על האופציה האחרת, ומסתבר שהטבע צייד אותנו במנגנונים קוגניטיביים מסייעים, בעזרתם אנו מצליחים לחיות בשלום עם רבות מן ההחלטות שלנו. כמו שכבר ציינתי כאן בצער לא פעם, מאחר ובקושי הצלחתי לבחור עבור עצמי, איני מתיימרת לייעץ לאחרים, בוודאי לא בענייני אהבה ומשיכה. זוהי החלטה מאד פרטית, שהשלכותיה מרחיקות לכת. אוכל רק לומר, שאני מכירה מעט אנשים שנשארים *מאוהבים* אחרי שנתיים וחצי. זיקוקי הדי-נור של ההתאהבות הם קצרי טווח, מרעישים נורא עם יריית השיגור, אך זמן קצר אח"כ נושרים בשקט בשקט, אל החשיכה הקרירה. אחרי שנתיים זאת כבר אהבה אחרת, רגועה יותר, שלווה יותר, לא בהכרח 'רעמים וברקים'. משיכה זה כבר עסק אחר. יש אנשים שמוכנים להתפשר על משיכה גופנית, ויש מי שנחנקים בלעדיה כבר אחרי שבוע. למזלך, את עדין נורא צעירה. מה בוער לך עם החלטות פתאום? :-) ליאת

בעוד אני שומע שיר אירי יפה. בכיתי כי החיים שלי כל כך לא מה שאני רוצה. אני בן 24 ,לא מאושר בכלל. חלמתי בזמן השיר על מקום יפה כמו הקטקטים שכולם אוהבים את כולם וכל הזמן שקט שם ויש חגיגות כל יום,ואנשים כמו הקטקטים חמודים ואוהבים. וסתם החיים שלי בזבל :יש לי מספר חברים מצומצם אבל לא ככה כמו בארץ הקטקטים,אני סטודנט אבל זה לא מביא לי אושר, כלום לא מביא לי אושר . הלוואי והיתי חוזר לימי הגן רק שם נהניתי כל יום בלי דאגות. גם בלבול בזהות המינית,היתי אצל פסיכולוג שלא עזר,כלום אין לי ישועה מאף מקום, סתם חי את החיים ,קם בהרגשה רעה. לדעתך אני צריך פסיכיאטר? אני רוצה להרגיש בהיי כל היום כמו סמים

ערב טוב לאלמוני, מי שבוכה משיר אירי יפה (איזה?), חייב להיות אדם רגיש ומיוחד. אני מזכירה לך כמה סמוך לבריאת העולם הופיע סיפור הגירוש מגן העדן. זהו אירוע מכונן, שהחיים לאחריו לעולם לא יהיו כבראשונה. ימי הגן, או - אם תרצה - עולם הקטקטים, הם פרק קצר וחולף על ציר חיינו. ההתפכחות מכאיבה וצורבת, ומאלצת אותנו לאמץ סגנון התנהלות בוגר, מפוכח, מציאותי. אני מסכימה איתך שקשה למצוא יום ללא דאגות בחיינו הבוגרים. ובכל זאת, יש לא מעט אנשים שמוצאים את החיים ראויים, גם ללא היי של סמים. פסיכיאטר או פסיכולוג הם עניין של בחירה. בעיני הם עדיפים על ה?א?לחוש של הסם. מאחלת לך הקלה מהירה ליאת

אני מחפשת תשובה . למה אנו כאן ולמה להמשיך להיות כאן.אז אנו עובדים ומעבירים את הזמן.יולדים ילדים ורואים אותם גדלים ויודעים שהם יצטרכו להיתמודד עם חלאות למיניהם ואם יהיה פגם בגופם לא בהכרח יהיה מי שיושיט יד לעזרא ויותר חמור, יהיה מי שינסה להקשות יותר.אנו יודעים עם מה יש להיתמודד באופי האדם ,רישעות,אטימות,חומרנות,שלושת נקודות המפתח באדם שהאני האנוכי מניע אותו.ושלא נשכח ניצול כמובן.יתכן יפגשו אדם שאיתו ירגישו טוב בחברתו לפרק זמן אבל גם זה יחלוף ושוב נישארים עם הקיים.איזו זכות יש לנו לעולל להם את זה. כי גם אנו עברנו את זה? ומה מניע אותנו?בדיוק אותן נקודות המפתח!להכניס עוד כסף לבנק,לצעוק על הקופאית בחנות,להיתעלם מזקן שמנסה לחצות כביש ואם אנו עושים משהו שיכול להחשב כמעשה טוב זה רק כדי שנוכל להיראות כאצילי נפש ולהיתהדר ולהיתפאר בפני אחרים ולהרגיש חשובים.אז אני שואלת מה הטעם? אם אני משווה ביננו לבין הפרפר הערך לחייו הוא יותר חיובי וערכי ואני מקנא בו...ועצם יכולתי לחשוב עומדת בעכורי.אני מקווה שתיהיה לכם תשובה בישבילי. תודה.

ערב טוב, מאד עצוב לקרוא את דברייך. אפשר להרגיש מבין השורות כמה כאב, אכזבה, עוגמת נפש ועלבון ספגת עד שהגעת לתפיסת עולם כה עגומה. לא מזמן, כתבה כאן צעירה מקסימה (שבמקרה אני גם מאד אוהבת) דברים כל כך יפים על הסיבות לחיות- http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-647,xFT-590119,xFP-590127,m-Doctors,a-Forums.html את צודקת, יש הרבה רוע בעולמנו, ואיכשהו, אני מאמינה שניתן להתגבר עליו רק עם הרבה הרבה טוב. אנחנו כאן, כי מישהו חשב, אמנם בלי לשאול אותנו, שלהביא ילדים לעולם זו זכות. אם כל אחד מאיתנו יעשה רק מעט טוב, אולי נצליח ליצור סביבה ראוייה יותר. שאול טשרניחובסקי כתב בשירו האלמותי "אני מאמין"- שחקי שחקי על החלומות, זו אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך. כי עוד נפשי דרור שואפת, לא מכרתיה לעגל פז, כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז... שלך ליאת

תשובה ניתנה לצאת לידי חובה כמה שטחי ומאכזב.אין מה לחפש כאן

שלום לכולם! ככה שתי דברים שרציתי להעלות על מנת לקבל קצת עידוד :) לקחתי כדורים לקבלת המחזור ועליתי מזה כ-3 קילו אחרי מאמצים כדי לרזות לרזות אותם :( תסכול רציני ממש התבאסתי,עכשיו לעוד משהו התחלתי לצאת עם בחור בן 37 ואני בת 24 בכל אופן מאוד כייף לי איתו אבל "הבעיה"היא שהוא כבר מבוסס ואני עדיין סטודנטית ככה שיש פערים וזה מתבטא שהוא כל הזמן מזמין אותנו והוא לא מרשה שאני יוציא שקל כי אני סטודנטית אבל נעשה לי כבר חשוד כאילו כל פעם הוא מציע סתם פתאום אני אשלם על הלימודים שלך וכו......עכשיו,אני ממש לר מסכימה לזה שהוא ישלם עליי אין מצב,מה שקורה אני מרגישה שאני לא יכולה לתת לו כלום כמובן שזה לא חייב להיות חומרי ואני מבינה שאנחנו נהנים אחד מהשני אבל בכל זאת.................אני מרגישה לא מועילה ולא רוצה שמרוב שהוא נותן עכשיו יימאס לו ,לא יודעת פתאום ינחת עליו איזה משהו שיחשוב וואלה לא יוצא לי ממנה כלום וכו........בחיים לא נתקלתי בסיטואציה כזאת תמיד אני ההיתי הנותנת וזאת שיש מה ללמוד ממנה................................ איך מרגישים טוב עם הדבר .... תודה רבה רבה מראש!

דבר נוסף שרציתי להעלות זה שאני מרגישה שפתאום אני מאושרת בגללו שהוא פותח בפניי הרבה דלתות הוא בנאדם חכם ומאוד על הקרקע יציב ריגשית אני מרגישה שלמרות שיש לי חייים משל עצמי שאני עובדת אבל בעיניין החברתי די התרחקתי מחברות אני לא רוצה שחלילה ויקרה משהו שאני יקרוס ויהיה לי קשה לקום איך מחזקים את הפנימיות שלי????

נתלי יקרה, אני זוכרת היטב את פנייתך הקודמת, וזוכרת גם את תשובותי דאז. הקשר ביניכם היה מתחילתו לא סימטרי (הוא גם המעסיק שלך אם אינני טועה), וכבר בהתחלה הפריע לך הפער הגדול בגיל ובאמצעים. כאשר האהבה אמיתית וכנה, שאלות מן הסוג שאת שואלת מופיעות פחות. ברגע שאת ממשיכה להרגיש שמנסים לקנות אותך בכסף רב, ושאת מחוייבת לתת תמורה, יש טעם לעצור ולחשוב אם זה מתאים. אם את מרגישה שאת הולכת לאיבוד ונחלשת ב"פנימיות" שלך, משהו כאן מחייב התבוננות ובדיקה. כדי להתחזק מבפנים ולהרגיש תחושת ערך ומשמעות , כדאי מאד להמשיך ללמוד ולהתפתח, ולקדם את חייך בדרך שלא תיטול ממך את תחושת ההישג וההצלחה בזכות עצמך. בברכה ליאת

שלום, קראתי את כל הדיאלוג בינך ובין מתמודדת וזה היה מרתק והזדהיתי איתה,למרות הצדק בדבריך.בכל מקרה יחסי אל המטפלת ויחסה אלי שונים.יש לי כושר הבעה בכתב,אני אוהבת מאד לכתוב שירים,ועוד ובעל פה אני נתקעת,בחברה אני לא מעורה ושם אני אילמת,מנקודת מבטם סנובית,עכשיו אימי טיפוס מאד רציונלי ושכלתני וקרה שכמעט לא מביעה רגשות {בודאי שלא ליד אנשים}וכשבכיתי שכאב לי מעלבון או פגיעה תמיד היא אמרה:"אל תתיחסי היא סתם נאד נפוח וכו "והיא צדקה אבל אני סופר רגישה ופגיעה ולא יכלתי להתעלם,ולמדתי לא לספר כי ממילא לא קיבלתי תגובה מבינה ותומכת,כמו שלפני תיכון נפרדה ממני חברתי הצמודה ואימי אמרה זה ממילא לא בריא החברות. . . למדתי לא לשתף אף אחד!!!כי בשמחות אנשים לא מפרגנים,וכאב יש לכל אחד את שלו,ומאד מאד קשה לי לדבר על זה עם המטפלת,כשאני אצלה אני מרגישה גוש חוסם וש[כשאני יוצאת אני מתחילה לנשום.יש לי פחד עצום ואפילו אובססיבי מלשתף.ואני לא מסוגלת להפקיד בידי מישהי שאני לא יודעת עליה כלום את המפתח לסודות הכי כמוסים וכואבים ובפרט לא בתיזמון של פעם בשבוע.כי לפעמים אני מאד נסערת ובא לי לשתף עכשיו ואחר כך אני אומרת,מזל שלא שיתפתי.אבל מצד שני אני מבינה שאי אפשר שכל מטופל יחליט מתי ואיפה להיפגש כי יש ענין בזמן ומקום קבועים.לדעתי אם הייתי מדברת בבית ולא בקליניקה זה היה גורם לי יותר להיפתח.{סתם כך מענין אותי אם גם למטופליכ את עונה כך,מחזיקה אצבעות וכו,או רק כאן?}

הילה, מפאת השעה המאוחרת, אני בוחרת להשיב לך מחר. בכל מקרה, אשמח אם עד מחר תכווני אותי לדיון שאליו את מתייחסת. אם אינך יודעת לשלוח לינק, אנא רשמי מאיזה תאריך הדיון. לילה טוב ליאת

שלום הילה, כאשר גדלים על מסר גלוי, לפיו חברות זה דבר לא בריא, יש סיכוי טוב לפתח מנגנוני זהירות וקשיים במתן אמון. טיפול הוא הזדמנות טובה להיווכח במסגרת בטוחה ומכילה שיכול להיות אחרת. לרוע המזל, פסיכולוגים ומטפלים אינם מגיעים לבית הלקוח, (הגם שאישית היכרתי פסיכולוגית שהסכימה לעשות זאת פעם וחוללה מהפך דרמטי), ועליך לעשות את המאמץ לפוגג את הגוש החוסם בגרון. אשר לי, אני מניחה שקיים פער כלשהו בין הסגנון ה"פורומי" שלי לזה שבקליניקה, אם כי פער זה אינו גדול כל כך, מן הסתם. מקווה שתצליחי בסופו של דבר לחוות קרבה ואמון מול האנשים הנכונים. בברכה ליאת

שלום ליאת יש לי חברות טובות(אפילו טובות מדי..) לפני מספר חודשים בקשתי לנתק איתן קשר בגלל שמצבי הנפשי היה לא טוב(דיכאון). הן שלחו הודעות,דרשו בשלומי וניסו ליצור קשר בעדינות,אך לי זה הפריע, ובקשתי ניתוק. לאחר מספר חודשים הרגשתי יותר טוב, חשבתי שהתאוששתי. עמוק בפנים לא רציתי ליצור קשר,אך עשיתי זאת, בלית ברירה (למה?לא יודעת). כיום,כחודשיים לאחר מכן, שוב התדרדר מצבי,ואני שוב מתנתקת. לא עונה לשיחות וכד', שלחתי הודעה כי אני שוב בתקופה לא טובה. אני מאוד רוצה להתנתק לגמרי, לא מתאים לי להיות בקשר עם אף חברה. אבל, אני לא יודעת איך להגיד להן את זה. הן חברות טובות,קשר של הרבה שנים, אני לא רוצה לפגוע בהן. אבל גם לא רוצה להמשיך להיות בקשר יותר. איך אומרים לחברות טובות שאני לא רוצה להיות חברה שלהן יותר ??? כשאין שום סיבה ? אני נמצאת בטפול פסיכולוגי(כבר יותר משנה), ניסיתי להבין את זה שם,אך אני לא מצליחה. האמת, שגם מהטיפול הייתי רוצה להתנתק, אני עוזבת כשאני מרגישה יותר טוב,וחוזרת כשאני מרגישה רע.כי זה המקום היחיד שאני יכולה לשתף בתחושות כשרע לי. (בעבר שיתפתי חברה טובה,אך כבר הרבה זמן שאני לא מסוגלת ולא רוצה). מה דעתך ???

שלום טל, אני חושבת שפנית אלינו בעבר, באחת התקופות הרעות, כשרצית להינתק. נראה שהחברות שלך כבר מכירות את הדפוס, וגם אם הן לא מחבבות אותו, אין להן ברירה אלא להשלים עם המציאות. האמת הפשוטה היא ההסבר הטוב ביותר, והחברות שלך כבר הוכיחו את נאמנותן בכך שחידשו את הקשר לאחר הניתוק הקודם. איכשהו, יש לי הרגשה שיותר מהשאלה "איך" את שואלת "למה". איני מכירה את ההיסטוריה הקרובה והרחוקה שלך, וללא ספק זו סוגיה שחשוב להמשיך ולהתעקש להבין בטיפול. מעניין לבדוק מדוע את נמלטת מקשר כאשר את מדוכאת. דפוס כזה יכול להיות קשור לחוויות מוקדמות של נטישה רגשית, כאשר הכאב והאובדן היו בלתי נסבלים עד כדי ביטול מוחלט או הכחשה של צרכי קרבה תלות ונזקקות. כאילו אמרת "כדי שלא ינטשו אותי במצבי החלש, אני אלך קודם". הבריחה וההימנעות לא מאפשרים לך להיווכח שהמציאות אולי שונה כיום, וכי יש סביבך אנשים טובים שיכולים להיות שם בשבילך גם בשעת משבר. נסי, בשלב ראשון, להתעקש על הטיפול ולהישאר בו גם כאשר נדמה לך שאת קרובה מדי. אני מאמינה שהמאמץ ישתלם. בהצלחה ליאת

בנוסף למה שליאת כתבה, נראה לי שההתרחקות אינה רק נובעת מהדיכאון, אלא יכולה להזין אותו. מעניין אם הרגשת יותר טוב בעבר, כשיכולת לחלוק את קשייך עם אותה חברה. כמו כן, מעניין לחשוב מהם התנאים שאפשרו לך לשתפה באותה תקופה ועכשיו לא. מה השתנה? מה התאפשר אז וכעת לא? מה בקשר דווקא אתה אפשר זאת בעבר? הגיוני שכדי לשתף, את זקוקה לתנאים מסויימים. כדאי לבדוק מהם התנאים הללו ולנסות להתקרב להשגתם (זה יהיה אולי קל יותר בתקופות בהן את מרגישה טוב יותר), כך שאולי דווקא תוכלי לשתף יותר כשקשה לך, ואולי להשיג הקלה. תרגישי טוב, אור

שלום, רציתי לשאול מה דעתכם על גרפולוגיה? האם ייעוץ כזה הוא סתמי או שבאמת יכול לעזור לדעתכם למשל בתור יעוץ מקצועי אישי וכו'?

שלום ליטל, הגרפולוגיה היא עוד כלי אבחוני, אשר חסידיו נשבעים ביכולתו לשפוך אור על מאפייני אישיות, תכונות וכישורים אלה ואחרים. ככל הידוע לי, הגרפולוגיה אינה עומדת בקריטריונים מדעיים של תוקף ומהימנות, ולמרות זאת, היא משמשת כיום יותר ויותר גופים ומוסדות ככלי אבחוני רב השפעה. למען ההגינות, עלי להזכיר כי יש גם כלי אבחון פסיכולוגיים מסורתיים יותר, הסובלים מתוקף ומהימנות מוגבלים. כדי להתגבר על מגבלה זו, משתדלים מכוני אבחון רציניים לבסס את מסקנותיהם על מגוון מכשירי אבחון, ולהצליב את המידע ממספר גדול ככל האפשר של מקורות. בברכה ליאת

ליאת, אם מטופלת שלך היתה אומרת לך שהיא רוצה להתאבד ולפעמים חושבת מחשבות קיצוניות על איך לעשות זאת ובדרך הכי קלה. מה היית אומרת וכיצד היית נוהגת? תודה חן

המטפלת שלי אמרה לי שהיא לא תטפל בי כל עוד אני מאיימת ..... רק אמרתי את מה שאני מרגישה . זה הטיפול שלי ומותר לי ,לא? בכל מקרה נראה לי שאני לא הולכת אליה יותר .

קצת מזכיר לי פרק שהיה בטיפול בו ראובן שם גבול ברור שאין לחצות אותו,שכל עוד המטופלת מטופלת אצלו (אילה) אז היא לא מנסה להתאבד. אולי גם במקרה שלך המטפלת נסתה לשים גבול ברור על מנת שלא יהיה מצב שחס וחלילה תעברי מדיבורים למעשים? זה מצד אחד, מצד שני אני בהחלט מבינה אותך, לא יודעת אם אני הייתי יכולה להמשיך להגיע לטיפולים אחרי הערה כזו.

ערב טוב חן, כאשר מטופלת שלי אומרת שהיא רוצה למות, אני קודם כל מאד מאד דואגת. ועצובה. אני מנסה לבדוק ככל יכולתי את רצינות כוונותיה, ולהעריך את מידת הסכנה. אם אני מרגישה שיש כאן ביטוי למצוקה קשה, ללא כוונה אמיתית לפגוע בעצמה, אנסה ככל יכולתי להיות איתה בקושי, ולתת לה תחושה שאינה לבד. במקביל, הייתי מנסה לגרום לה לוותר על איומים מסוג זה, שמכניסים הרבה "רעש" לקשר הטיפולי. אם אני חוששת שיש סכנה ממשית לחייה, או מרגישה שאיני יכולה להיות בטוחה, אעדיף לערב גורמים נוספים (פסיכיאטר, בני משפחה, ואנשי מקצוע נוספים רלוונטיים). יש מטופלים שנוטים לאיים יותר מאחרים באובדנות, ולו כדי להכניס למעורבות אינטנסיבית את סביבתם (בני זוג, הורים, מטפלים). מנקודת מבטו של המטפל, מדובר באחריות כבדה ביותר, ואיומים תכופים בהחלט יוצרים סוג של מעמסה ודריכות. יש פסיכולוגים שאכן מנסחים "חוזה", בו המטופל מתחייב שכל עוד הוא בטיפול אין בכוונתו לעשות צעד נמהר. פסיכולוג הגון (כמו הפסיכולוגית שלך) יבקש מהמטופל להתקשר אם יהיה במצוקה חריפה, ובלבד שלא יפגע בעצמו. יש מצבים בהם פסיכולוג מרגיש שאינו יכול/רוצה לקחת אחריות מפאת תחושת הסכנה, ואז יעדיף להפנות לגורמי טיפול אחרים (כולל מסגרת אשפוזית). אני תוהה, חן, איזו תגובה הייתה נחווית אצלך כנכונה ואמפתית? כיצד את, כמטופלת, היית מצפה ממנה לפעול מול איום כזה? ליאת

אולי אני רק מחפשת תשומת לב אבל אני יודעת שאני לא אולי אני סתם מתבכיינת אבל האמת שאני באמת בצרות אולי אני סתם ילדה בכיינית אבל אני יודעת שאני ממש צריכה עזרה. אני כולה בת 24 ואני כל-כך עייפה מהחיים כל הזמן מרגישה עייפה לא מצליחה להרדם לא נחה בזמן שינה לא רוצה לקום בבוקר שונאת להישאר כל הזמן במיטה רוצה להיות מאושרת רוצה סיבה לחייך אבל אז מסתכלת במראה בעיניים שלי עצמי כדי לשניה להיות כנה אני כבר שנים בולימית כבר שנה וקצת חותכת את עצמי כדי להקל קצת על הכאב הנפשי מרגישה שהגורל והחיים נגדי ואין לי מושג מה עשיתי רע. אני כל הזמן מרגישה שאני הבדיחה של המקום כל הזמן מרחלים עלי צוחקים עלי שונאים אותי כולם יש אהבה אבל אני לא מאוהבת יש עבודה אבל אני מתפטרת יש דירה אבל אני לא משקיעה והיא נראת זוועה רוצה להפסיק לבכות רוצה סיבה לחייך רוצה חג שמח רוצה להפסיק את הכאב בתוך הלב

טלי יקרה, אין זמן טוב יותר מימים של סתו, של ראשית שנה חדשה, כדי לעשות משהו חשוב למען עצמך. את אכן זקוקה לעזרה, ויש מי שיוכלו להגישה לך. את לא סתם מתבכיינת, וניכר שמאד מאד קשה לך. אני מציעה לך לפנות ללא דיחוי למרפאה לבריאות הנפש הקרובה למקום מגורייך, או לקופת החולים שלך, או לפסיכולו/פסיכיאטר פרטי. היום כמעט בכל קופות החולים יש מרפאות שעניינן הפרעות אכילה, והן נותנות את השירות הרב-מקצועי הנדרש. אשמח מאד לשמוע לאן בחרת לפנות, וכמובן להמשיך ולהקשיב לך מכאן עד שתתחילי את הטיפול. החזיקי מעמד ליאת

ליאת היקרה, קודם כל תודה על התשובה והיחס הבעיה היא מאוד פשוטה אני עוד שבוע ללא עבודה גם כשעבדתי אני ממנת את עצמי לבדתי אז לא ממש נשאר כסף לטיפול נפשי הכי זול דרך קופת חולים זה 160 לטיפול וזו הוצאה שמבחינתי נחשבת לפריבילגיה די רחוקה כרגע אז שש שנים אני סובלת ושש שנים אני בוכה ובונה על אנשים נהדרים כמוך על טיפה עזרה כי מעבר לכך אין לי לאן לפנות לבנתיים אז באמת תודה רבה מילה טובה לא מרפאה מחלות לא ממלאה מקום ריק במיטה לא תביא לי עבודה חדשה אבל בסוף יום היא מעלה חיוך קטן וזה עושה כל-כך טוב על הנשמה אז אני מאוד מודה לך על היחס תודה רבה

ליאת שלום, אני נמצאת בטיפול שנתיים. הקשר עם המטפלת נפלא, ונדמה שאני נשארת שם אך ורק על מנת לשמר את הקשר. נראה כי אין באמת במה לטפל, ואולי אף פעם לא היה. הייתה לי ילדות רגילה, שום דבר טראומטי. הגעתי בגלל הרגשה של תקיעות בחיים. אבל כבר שנתיים שאני בטיפול, ודבר לא השתנה. לפעמים אני חושבת שאיני מעוניינת בשינוי כי אני רוצה להישאר שם. אבל זה מאוד מתסכל כי אני כבר בת 30 והחיים שלי עדיין לא קיבלו שום כיוון. מה עליי לעשות במקרה כזה? שוחחתי על כך עם המטפלת, אך הדיון בנושא לא הוביל לשום מקום. האם כדאי לשקול לעזוב את הטיפול ואולי להתחיל טיפול חדש? תודה רבה, סואן

שלום סואן, אני נוטה להאמין שאדם לא מגיע לטיפול או נשאר בו ללא סיבה. את מדווחת על קשר טוב וקרוב, ועל היותה דמות חשובה ומשמעותית עבורך. מעניין לדעת, האם גם היא עצמה חושבת שאין שום תמורה במצבך. אם זה המצב, יתכן שתיאלצו לשוב ולדון יחד בהשלכות שיש לכך על עתידו של הטיפול. את אומרת שאת חושבת שלמעשה אין (ולא היה) במה לטפל, ומצד שני את מדווחת על תחושת תקיעות ודריכה במקום. זוהי סתירה שיש ליישב, הלא כן? לא לגמרי ברור על איזו תקיעות את מדברת. האם זו תקיעות בתחום התעסוקתי? האקדמי? האם את מתקשה ליצור קשרים חברתיים או בינאישיים? לפעמים ניתן לתגבר טיפול גם בעזרה נוספת במסגרת קבוצה או סדנה יותר ספציפיים. נדמה לי שיש לכן על מה לשוחח בפגישה הבאה. בהצלחה ליאת

בתי בת 5 ואני אם חד הורית. לאחרונה שמתי לב שבתי משחקת לבד על המרצפות בסלון הבית וממלמלת לעצמה ללא הפסק " אסור לדרוך על הקווים". האם יש מקום לדאגה בענין. תודה.

שלום רחלי, הרבה ילדים שצועדים ברחוב מתעקשים לא לדרוך על הקווים, כחלק מהתנהגות ילדית שגרתית ומוכרת, כחלק ממשחק, ואולי גם כהתנהגות כפייתית "קלה" שאינה מעידה בהכרח על הפרעה כלשהי. תופעה זו חולפת, ברוב המקרים, ונותרת כזיכרון ילדות נחמד. באחוז מסוים מן המקרים, ההתנהגות הכפייתית חורגת ויוצאת מכלל שליטה, והופכת מנגנון להפחתת חרדה, עד כדי הפרעה לתפקוד התקין. במקרים כאלה יש צורך בהתערבות טיפולית, בדר"כ בעלת צביון קוגניטיבי-התנהגותי. לכן, אני מציעה לך לנסות וליצפות בבתך, ולראות האם יש כאן ממש "טקס" שגוזל זמן, האם יש טקסים נוספים או התנהגויות כפייתיות אחרות, והאם הופעתם יכולה להיות קשורה בגורמי לחץ שהופיעו לאחרונה בחייה. אם יש בך ספק, תוכלי לפנות להתייעצות קצרה שתוכל להרגיעך. כדי הרגיע אותך עוד קצת, אני שולחת לך את שירו המקסים של א.א. מילן, בתרגומו הבלתי נשכח של יעקב אורלנד, המצביע על כך שמדובר בתופעה נורמטיבית וחביבה - קוים וריבועים כ??ש?א?נ?'ב??כל-פ??'ם צועד ברחובות ירושלים, א?נ?'שומר לי תמיד את צעדי הרגלים ואני דורך על ריבועים ו?א?נ?'לא דורך על ק?ו?ק?ו?ים 'פ??נ?י שאמא לי סיפרה על המקרים המרובים ש?ת??'ה?י?ל?דים שצעדו על הקוים - אכלו דובים. כשהם באים, אני אומר להם: "דובים מ?דו?ב??ים ! ראו כיצד אני צועד לי בריבועים !" וכל דובון חושב ודאי: "שלי הוא בעוד דק, אם רק יטעה ויעלה על איזה קו, אם רק." והדובים הגדולים עושים עצמם כלא רואים, כאילו באו לבקר פה איזה חברים; הם רוצים ל?'ש?ות?רוש?ם שלא'כ?פת להם אם א?נ?'צועד על קוים או על רק-ריבועים. אך אני מצפצף עליהם ועוד איך, שזה נורא-דווקא חשוב איך ל?ה?ת??'ל?ך, ונורא-נפלא לקרוא להם: "דובים מ?דו?ב??י?ים, ראו כיצד אני צועד דווקא בריבועים !" שלך ליאת

רציתי בבקשה לדעת האם משהו מכם טיפל בשיטה של emdr והיו לו תוצאות חיוביות

אפרת, ככל הידוע לי, גדעון מתמחה בשיטת טיפול זו. נסי להפנות אליו את שאלתך שוב בימים שבת או ראשון. בברכה ליאת

ליאת שלום, מה שלומך?מידי פעם נכנסת לאתר ומתרשמת מעבודת הקודש שאת ועמיתיך עושים ...כל הכבוד!. פונה אלייך כעת כשאני בצומת בחיי ,צריכה להחליט האם להמשיך או לחילופין להפחית את כמות המפגשים עם המטפלת שלי...קיבלתי החלטה מבחירה להוריד בצורה רצינית את עבודתי בעיקר אחר הצהריים הדבר גורם כמובן לירידה ברמת הכנסתי ולשינוי סדרי העדיפויות .איך שאני לא הסתכל על מצב הכנסות מול ההוצאות החור הגדול בתקציב נופל על הטיפול שאליו אני הולכת באופן עיקבי 6 שנים (לא נכנסת למה שהוא תורם כמובן שאי אפשר להשוות בכסף את תרומתו)אני בבעיה רק עצם המחשבה להפחית את כמות המפגשים מכניסה אותי ללחץ נסיתי בעבר לפחית קצת את הפגישות וזה לא תרם בכלל לתחושת השקט והביטחון שהטיפול מקנה לי.לא קל לי להוריד את קצב הטיפול אני מבינה לבד כמה הקשר שנוצר חשוב אבל מצד שני, אני בלחץ מזה שאין לי מספיק כסף לשרוד את החודש (דבר שאני לא רגילה להיות בו בכלל) אני יודעת שאני לא יכולה לאכול את כל העוגה ומעצם ההורדת ההעבודה בחרתי בדרך מסוימת ...אבל אני עדיין לבד בחיי ואם יש מקום שבו אני לא מרגישה לבד זה אצלה .עוד דבר לעולם היא לא נתנה לי את התחושה שכסף זו הבעיה תמיד באה לקראתי ...כמובן שעליתי את זה בפגישה האחרונה ואני צריכה להחליט לאן פניי מעודות להמשיך או לסיים את הפרק הזה בחיי.תודה אני

שלום אני, בעיית המזומנים שלך, לפחות כפי שאת מציגה אותה, מקורה בהחלטה מודעת שלך להפחית שעות עבודה. זה מצב טוב בהרבה ממצבם של מי שעובדים שעות רבות ומקבלים שכר עבדו?ת. לפעמים גם זו נחמה... מאחר ולכל אחד מאיתנו אכן יש סדרי עדיפויות משלו, לא נשארת לך ברירה אלא לתעדף את ההוצאות שלך. שום דבר שלא ידעת קודם :-) לא כל כך הבנתי אם המטפלת שלך הסכימה גם הפעם ללכת לקראתך, או שמא לא. בכל מקרה, אפשר לנסות ולבקש ממנה להגדיר תקופה מוגבלת בזמן בה היא תסכים לגבות מחיר מופחת, ואולי לאחר מכן תרגישי שאת יכולה לחזור לעבוד שוב גם אחה"צ. אפשר, כמובן, גם לדלל את המפגשים ו"לשלם" על כך בתקופה יותר רגישה ומתוחה (אך אפשרית). צר לי שאין לי תשובות קסם בשבילך (מן הסתם, אם היו לי, הייתי מפעילה אותם על עצמי). בעיות מזומנים הן אכן בעיות קשות, אבל הן אינן חשוכות מרפא וזמניות. מאחלת לך שנת שפע כלכלי והרבה בריאות ליאת

תפרסי אותה ל80 שנה

היי, אני אם טרייה ומטופלת 3 שנים אצל מטפל שאליו אני קשורה מאד. בעקבות הלידה אני חווה מאין פרידה מסוימת ממנו. הרי הוא היה במרכז (למרות שאני נשואה) ועכשיו כמובן שהבת שלי במרכז חיי. מוזר להודות אבל זה גורם לי לעצבות מסוימת מכיוון שעדיין אני צריכה אותו ועדיין מרגישה הרבה כלפיו ,(עכשיו לאחר חודש שלא הייתי אצלו החלטתי שאני אגיע רק פעם בשבועיים). אני מרגישה שהיחס שלו גם השתנה (גם בגלל זה אני חשה עצבות). מאד בא לי לומר לו שלמרות היותי אם, עדיין אני מרגישה כלפיו הרבה, למרות שיש לי דברים חשובים יותר לחשוב עליהם. כלומר את הצרכים שלי אני לא כל כך שוכחת. האם זה רלוונטי לדבר על הרגשות שלי?

שלום לך אמא טריה, ראשית, קבלי שפע ברכות להולדת ילדתך הקטנה. אני מאחלת הרבה נחת, שמחה ובריאות לכולכם. "האם זה רלוונטי לדבר על הרגשות שלי?" את שואלת, ואני עונה - על מה מדברים עם המטפל אם לא על הרגשות שלנו ??? אחרי לידה, נשים רבות (אם כי לא כולן) מדווחות על סוג של נינוחות, שלווה, אושר גדול, ותחושה של שלמות והגשמה. גם אם מדובר בקושי פיזי הכרוך בהנקה, לילות ללא שינה, אמבטיות ראשונות, שקילות בטיפת-חלב, כביסות אין סופיות - עדיין זו אינטנסיביות מבורכת, המסיטה את מוקד הקשב מאיתנו אל התינוק החדש. יש לי הרגשה שהמטפל שלך יודע זאת, ומוכן להמתין לך עד שתהיי בשלה להמשך העבודה הטיפולית. אולי הנסיגה הטבעית שלו מול עוצמת האירועים נחווית בעינייך כשינוי ביחסו אליך. זוהי הזדמנות לבדוק עם עצמך ואיתו, את האופן בו את חווה את עצמך מול אנשים בכלל ומול גברים בפרט, כאשר את מחליטה להקשיב לעצמך ולפעול בהתאם. האם את יכולה לעשות זאת ללא אשמה מוגזמת? האם את יכולה להתמסר לאושר שלך מבלי להתנצל? נדמה לי שעשיתי "סיבוב", אבל התשובה נותרה- כן, דברי איתו על מה שאת מרגישה. בשביל זה הוא שם ! הרבה מזל טוב ליאת

הי ליאת, כפסיכולוגית ו-'חית אינטרנט' לא קטנה (לטעמי), מהי דעתך בנושא ההתמכרות לפורומים ולמדיה הוירטואלית? מתי הגלישה הופכת להתמכרות ומתי היא מזיקה? תודה, נרקיס

נרקיס יקר, ההתמכרות לרשת היא תופעה מוכרת ונחקרת, ואין כל שאלה לגבי השפעותיה המזיקות. ככל התמכרות, גם ההתמכרות לגלישה בפורומים, בצ'טים, ובאתרים המספקים צרכים אחרים, רוכשת את עוצמתה המזיקה בהיותה מתגמלת באופן מיידי וללא מאמץ, על חשבון פעילויות אחרות בעולם המציאותי. הרשת היא מקור לא אכזב כמעט לכל דבר ועניין, ובאופן מדאיג במיוחד היא מצליחה להוות תחליף לחוויות אנושיות מגוונות, המערבות כמעט את כל החושים. עוד אי אפשר להריח ולטעום דרך המסך, אבל בלחיצת כפתור קטנה תדע איך להגיע הכי מהר שאפשר למקומות שיספקו לך גירויים של טעם וריח. אנשים יכולים כיום, לפחות תיאורטית, לספק דרך מסכים את הצרכים הקוגניטיביים, החברתיים, הרגשיים ואפילו המיניים שלהם. הסכנה היא כמובן בטשטוש הגבולות בין המציאות הוירטואלית לממשית, בהתנהגויות של נסיגה והימנעות, וכמובן בתופעות של סבילות (צורך במינונים הולכים וגדלים) ותלות. הסכנה גדולה במיוחד כשמדובר בילדים ומתבגרים, המפתחים בבלי דעת תפיסת עולם חלקית, מנותקת מהיבטים אנושיים, ומנוכרת. אם התלות שלנו במכונות הביטים הללו תיצור עולם חדש עם חוקים חדשים, או תביס אותנו כחברה אנושית, זאת כבר שאלה פילוסופית מרתקת. חיפוש קצר בגוגל, יבוא אותך לדי הרבה מאמרים, ימי עיון והרצאות בנושא. נדמה לי שלא ממש עניתי לך על השאלה, אבל לפחות השתדלתי לחשוב, וזה גם משהו. היפה והחיה.

הגבתי לדברייך בנושא שאלתי עד מתי...אנא עייני בה.תודה.

למותשת ולאחרים, אין צורך להפנות את תשומת לבי לתגובות המשך, שכן הללו מגיעות אלי ישירות למייל, אפילו אם הן נכתבות בשולי דיון ישן בן שנה. מנגנון זה אינו מאפשר לי לפספס תגובות שרשרת. לצערי, אני יכולה לפספס רק תגובות חדשות שטרם הגבתי אליהן, וזה קורה לעיתים נדירות בלבד. אז אל דאגה! :-) ליאת

שלום רב, לי ( האבא בן 32) ולאשתי (בת 27) שלושה ילדים: הבכור הוא בן 5, הילדה השניה בת 3, והתינוק הקטן בן 6 חודשים. כל ילדי בריאים. הבעיה היא עם הילד הבכור, והיא התחילה לפני כשנתיים, מאז שהתחיל ללכת לגן. הוא כל הזמן מביע שנאה כלפי גן הילדים ( מאז ועד עכשיו), הוא מצהיר כל הזמן שהוא אוהב את הצבע השחור, והוא משתמש בו לעיתים קרובות בצביעת כל מיני ציורים. הילד מסרב ללכת לישון, וטוען כל הזמן שהוא אוהב את הלילה ושונא את היום! ( אולי מפני שביום הולכים לגן), הוא אוהב דינוזאורים, והוא פורץ בבכי מר כשאומרים לו שאין עוד דינוזאורים. הילד לא מפסיק לשאול שאלות פילוסופיות סביב נושא המוות, כגון: מה יקרה לאדם אחרי מותו, מתי אני אמות, האם ניתן לטפל באדם מת ולהחזירו לחיים, איך הדם יוצא מהגוף בזמן שחיטת חיות, וכו,. הילד מסרב לשחק עם ילדים אחרים, ואפילו הוא מוותר לגמרי על המשחק אם הוא רואה שיש עוד ילדים אחרים שמשתמשים בו ( בגנים ציבוריים ומתקני ילדים). אני מרגיש את הדיכאון בעיני הילד כל הזמן! הוא הולך לגן בצרחות ודמעות ( עד היום)! ומייד עם חזרתו הוא מתחיל לשחק במחשב עד הלילה. הוא אפילו לא מבקש אוכל, ואנחנו נאלצים להאכיל אותו בכוח לפעמים. - האם תופעה זו מוכרת לך? - מה אתה מציע לעשות במישור המשפחתי? אני מודה לך מראש על התיחסותך!

שלום לאב המודאג, הדאגה העמוקה המשתמעת היטב מדבריך מוסיפה נופך מעט דרמטי לתופעות התפתחותיות נורמליות למדי. אנסה לענות לפי הסדר. הילד שלך, שהוא רק בן 5, כבר אח לשני ילדים נוספים. בהחלט יתכן שכשיצא לגן לראשונה, סביב גיל שלוש, הוא היה בעיצומו של משבר קנאה נורמטיבי באחותו התינוקת, שגזלה את עיקר משאבי תשומת הלב והכוחות. בהנחה שהגן שבחרתם לו הוא טוב, ולא נעשים בו פשעים חמורים נגד האנושות, אין סיבה שילד לא יסתגל במשך שנתיים שלמות לרעיון הפרידה. אם הדבר כן קורה, יש לבחון מה קורה בבית. כלומר - לבדוק מהי עמדתכם כלפי הגן וכלפי הפרידה. האם יש אשמה סמויה כלפי הילד ותחושה (לא מודעת או מודעת חלקית) של נטישה גם אצלכם. ילדים מצליחים לקלוט מסרים סמויים מעין אלה בהצלחה יואת דופן. יתכן שהילד חש ברגשי האשמה שלכם או בדאגה שלכם, ופונה להתנהגות מקצינה כדי לזכות כך במירב הפוקוס. אין צורך להתרשם מאד מציור בצבע השחור. ילדים רבים אוהבים את הנחרצות והעוצמה של הצבע השחור, ואין בכך כדי להעיד בהכרח על דיכאון או על בעייה רגשית. ברוב המקרים, הם חשים את הרגישות של המבוגרים בנושא, ולומדים שיש כאן נכס אמיתי המזכה אותם בהתעניינות מיוחדת. עזבו את זה. העיסוק במוות, גם הוא נורמטיבי וטבעי, ועלינו - כהורים - לספק את התשובות המרגיעות והמנחמות, מבלי להוליך שולל או לשקר. הייתי מוותרת על תיאורים פלסטיים של שחיטת חיות (מאיפה הוא שמע על זה, אלוהים?!), שכן הללו יוצרים זעזוע וכאב גם אצל אנשים מבוגרים. כמו שזה נשמע כרגע, הילד אכן נתון בסוג של חרדה, ויתכן שההתחברות לעוצמתם של דינוזאורים ידידותיים דווקא מסייעת. ברגע שאנו חוזרים ומזכירים לו שאין דינוזאורים, החרדה גדלה אף יותר, שכן במחשבה הילדית "אם הדינוזאור העצום והחזק הוכנע ע"י המוות, באמת אין תקווה". כרגע, לא הייתי ממהרת לשמוט לו את הפנטזיה, ומאפשרת לו, כילד כה צעיר, להיעזר במה שעושה לו טוב ונותן לו תחושת ביטחון. אני ממליצה לכם, כהורים, לפנות לפסיכולוג ילדים לשתיים שלוש שיחות הדרכה, בהן תוכלו לקבל כלים להתמודדות בריאה עם החרדה הטבעית של הילד, ולא להיבהל ממנה בעצמכם. ובינתיים - הקפידו על גבולות!. ילד שנמצא כל היום על המחשב יכול להיות סידור די נוח עבור הורים עסוקים. בדקו אם אין משהו בנסיבות חייכם שמעודד זאת. אל תרשו לו לדלג על ארוחות ועל שעת השכבה. ההתעקשות שלכם על סדר יום מוכיחה לו את דאגתכם ואהבתכם. ילדים בכלל, וילדים חרדים בפרט, צריכים הורים יציבים, חזקים וסמכותיים. בהצלחה ליאת

אני נמצאת בטיפול כבר שלוש שנים ומרגישה שאני רוצה חופש. לא חופש של שבוע של אחת מאיתנו, שבו אני חסרת מנוחה ורק מחכה שהיא תחזור (או שאני אחזור - לא יאמן, אני מחכה שחופשים שלי בחו"ל יסתיימו כדי לחזור לטיפול...). מרגישה שרוצה חופש ארוך, של כמה חודשים שבהם אוכל קצת להתנתק, קצת להזכר באיך זה חיים בלי טיפול. איך חיים בלי לחשוב עליה כל הזמן.....אני יודעת שיהיה קשה להתנתק ומצד שני גם חוששת לעשות הפסקה כזו ארוכה. ניסיתי להעלות את זה בפגישה שלנו היום אבל היא מאד התנגדה. אני מבינה שלטובת הטיפול עדיף להמשיך בתהליך, אבל אני מרגישה שאני צריכה להתרענן. מישהו פה עשה כזו הפסקה בטיפול? ליאת, מה את אומרת?

שלום רב, ההחלטה לפנות לטיפול היא החלטה קשה ומשמעותית, ויש אנשים שזקוקים לחודשים ושנים עד להרמת השפופרת. מסתבר שההחלטה על סיום הטיפול קשה לא פחות, עם מערך שיקולים רחב, חרדות, אשמה, והרבה כוחות סותרים המטלטלים אותנו ללא רחם. גם כאן, לעיתים קרובות, דרוש זמן להתבשל עם המחשבות. כמו שכתבתי לפני דקות אחדות ל"מותשת", אני מאמינה בשכל הישר ובכוחות של המטופלים, ובכלל זה גם ביכולתם להעריך נכונה את צרכיהם האקטואליים. אמונה זו מתחזקת אף יותר כשמדובר ב"שועל-טיפולים" ותיק, שהמודעות העצמית שלו גבוהה בהרבה מזו של תחילת הטיפול. עם זאת, קשה לי - ממקומי כאן - לערער על המלצות והערכות מקצועיות של עמיתים. כמי שמלווה אותך שלוש שנים כה משמעותיות וחשובות, יש לשיקול הדעת של המטפלת שלך חשיבות ראשונה במעלה. נדמה לי ששווה לנסות ולהמשיך לדון בכך במסגרת הטיפול, מתוך לקיחה בחשבון של כל השיקולים לכאן או לכאן. נשמח להמשיך ולהתעדכן. ליאת

שלום.אני בטיפול שנתיים. קשר טוב עם המטפלת (התלות התפתחה בהתאם לציפיות המקצועיות ומכרסמת כל העת- נראה לי שאתם ממש נהנים מהקטע המענה הזה...).אני בהחלט יכולה להצביע על שינויים שחלו בחיי, ועל תרומת הטיפול/קשר עם המטפלת לחיי. עם זאת, ההיזדקקות שלי אליה לא פוחתת.לעתים אף גוברת. אין לי כח לפרט במה זה כרוך, זה נלעס פה רבות..גם על ידי. לעתים הכאב רע ומר (כעת למשל...) .ואני תוהה האם זה מיותר? נחוץ? עוזר? מה המטרה? מובן שאני לא רואה את עצמי מסיימת את הטיפול עכשיו או בכלל...להיפך, אני רוצה שיימשך לנצח,ואני יודעת שלא כל המטרות הושגו (אם להיות קורקטית), אבל השאלה אם יושגו, ואם יכולות להיות מושגות בתנאים אלה-כאשר ההזדקקות הארורה ממסכת את כל השאר??!!!אל תשלחי אותי לדבר על כך בטיפול..שם זה מדובר וידובר - אני לא יכולה לאגור את זה כל פעם עד לגבולות ההרמטים כל כך של פגישה בשבוע (בעבר יותר). מה לעשות שאני חיה גם בין הפגישות......תודה וסליחה (על הנימה העוינת משהו,שאינה כלפייך כמובן).

את יכולה להסביר לי מה גורם לך לתלות? אני בטיפול ואני יודעת שאמורים להרגיש תלות מסויימת, אבל אני פשוט לא מצליחה להבין למה שאהיה תלויה במטפלת??? הרי היא לא חלק אמיתי של החיים שלי.. וגם , אולי את בכל זאת יכולה לתת דוגמא איך הטיפול עזר לך במשהו ספציפי כי קשה לי להבין איך זה אמור לעזור.תודה רבה...

אני מתארת לעצמי שזה מאד משתנה בין אדם לאדם...במקרה שלי, התלות מתבטאת בכך שרק בנוכחותה הפיזית אני יכולה להתנחם ולהרגע, ושכל הזמן אני רוצה שהקשר ביננו ימשך מעבר לזמן הטיפול המוגדר וכו'..ואיך זה עוזר? זה כבר תלוי מי את,למה התחלת טיפול,מה הציפיות שלך וכו'..אחד הדברים שאצלי השתנו זה שיכולתי להביא את עצמי לעשות משהו שהיה מאוד חשוב לי ופחדתי לעשותו. הטיפול הביא אותי להכרה כמה זה חשוב לי, וגם בנה אצלי את האמונה והאומץ לעשות זאת. וזו רק דוגמא אחת.רב הדוגמאות זה דוקא דברים קטנים יותר, לכאורה, שלמדתי והבנתי,והרגשתי-בעקבות הטיפול.אבל אני חושבת שכל אחד מפיק משהו אחר מהטיפול.זה לא חייב להיות משהו דרמטי.תנסי לחשוב עם עצמך מה הביא אותך לטיפול. את כבר תדעי אם הטיפול משיג את המטרה.רק קחי בחשבון, שלרוב, הוא גם גורם לבעיות חדשות,או לפחות מעורר כאלה שהיו רדומות. אני חושבת על זה כמו פרוייקט פינוי ובינוי...-הורסים דבר אחד, וחייבים לפרק אותו לגורמים,וזה כואב ועושה הרבה בלגן...כדי לבנות משהו חדש,מעודכן ויציב יותר.

שלום למותשת, לפני שאנסה לענות לך, אתייחס להנחה שלך שנאמרה (כך אני מקווה) בסוג של הומור ציני. פסיכולוגים (לפחות אלה האחראיים והשפויים שבהם) לא נהנים לענות את המטופלים שלהם ביסורי התלות והאהבה. אני מציינת זאת לטובת אנשים שאינם מצויידים במנגנונים ציניים מחודדים, אשר עלולים לקבל הנחה זו כפשוטה. פסיכולוגים אינם משתעשעים מסבל ומצוקה, הגם שאלה מביאים אליהם את הלקוחות. תלות *כה* מענה ו*כה* מיוסרת אינה נחלתו של כל מטופל. אפשר להניח בזהירות שמבנה אישיות מסוים או היסטורית חיים ספציפית יכולים להיות חלק מהתנאים המבססים דפוס כזה של התקשרות. אני משערת שאם את יכולה להצביע על הישגים משמעותיים בחייך כתוצאה מהטיפול, ואם הקשר הכל כך ייחודי ממשיך לתרום לתחושת הרווחה הנפשית שלך - אזי יש בו טעם, למרות מחירים אפשריים של תסכול ונזקקות. אם הוא ימשיך לעזור לך בעתיד? אין לי תשובה על כך. אישית, אני מאמינה גדולה בכוחות ובשכל הישר של מטופלים, גם אם לעיתים הם עצמם חוטאים בהערכת-חסר של כישוריהם אלה. נדמה לי שכרגע, כשאת פועלת ומדברת מתוך החלק "הרע ומר", עולים דווקא הספק והייאוש. האם אין גם ימים אחרים? למרות הנימה האסרטיבית של דברייך, אני שמחה מאד על שאלות נוקבות ואינטליגנטיות המופנות לכאן, ושמחה אף יותר כשהן מעוררות דיון המשך. בואי נראה אם אנשים נוספים יצטרפו וילמדו אותנו עוד. שולחת לך בינתיים חיבוק וכוח לשרוד את הימים. ליאת

תודה ליאת על תגובתך המהירה והמנחמת. אין בכוונתי "לטחון" כאן את הנושא. אבל אני מוכרחה להשיב לך, כי תהית אם אין ימים אחרים,בהם אני לא פועלת מתוך ייאוש וספק...אני מוכרחה להגיד לך שאם אני חושבת טוב טוב אז תמיד העננה של הרצוי (בעניין זה) מעיבה על המצוי. נכון יש ימים שזה יותר קשה מאחרים..אבל אף פעם זה לא נעלם.ומה שאני בעצם שואלת אותך, זה האם אפשר לפתור את הדברים שאיתם באתי מלכתחילה לטיפול, כאשר רוב הזמן אנחנו מתעסקות בתלות ובקשר ? וזה שואב ממני אנרגיות רבות כל כך, שחשבתי כי מוטב ויופנו לפתרון הדברים האמיתיים. ושאלה נוספת- האם זה לא "להכניס ראש בריא למיטה חולה"-הטיפול כאילו זימן לחיי בעיה חדשה,והרבה הרבה כאב.איך זה אמור לפתור משהו כמדשדשים בתוך זה כל העת?מצטערת על המשך הסאגה...