פורום פסיכולוגיה קלינית

חג שמח ושנה טובה ומבורכת. מחן

תודה, חן. שנה טובה גם לך ולמשפחתך. ליאת

שלום אני רוצה לשאול בקשר לילדה בכיתה ד שנחשבת מהראשונות בכיתה מבחינה הישגית התלמידה עברה ניתוח לב אחרי הלידה והיא מודעת שהיו לה בעיות בלב. לאחרונה בן דודדה הפחיד אותה וסיפר לה על איך מתים מהתקפי לב. התלמידה נתקפה בחרדה, מסרבת להתרחק מהבית כי היא מפחדת למות. מה עושים עם תלמידה כזאת אם זה בבית הספר או בבית עצמו. תודה

שלום נירה, "ידיעה מונעת פחד" ולכן, אני מציעה לך לפתוח בפעולת הסברה מסיבית על ההבדל המהותי בין "מום לב" אותו תיקנו בניתוח שעברה, לבין מחלות לב, התוקפות אנשים מבוגרים. אני חורגת ממנהגי כאן בפורום, ומזמינה אותך להתקשר אלי ישירות. נדמה לי שאוכל לעזור יותר (ובשמחה) בשיחה פרטית. בברכה ליאת

בבית ? בעבודה ? הרי כל הזמן קורים דברים ..בעיר ובכלל .. אני בן מזל טלה בן 30 .. ומרגיש שאני נולד כל בוקר מחדש ..... לא הרגשתי כך בעבר כלל . אני אקדמאי . דתי לאומי . ... מה קורה לי ? התבגרות מאוחרת ? לסיכום : האם לחשוב רק על עצמי ? כרגע אני לא עובד בעבודה מסודרת כמו שאני אוהב .... מזה 3 שנים .

שלום אביב, נוסח השאלה שלך קצת מעורפל, (זה משהו שמאפיין את בני מזל טלה?) אך אנסה בכל זאת. אני מניחה שאתה עסוק מאד כרגע - במחשבותיך ובכוונותיך - בך עצמך. האם עיסוק זה ממלא אותך אשמה? האם העובדה שאתה מרגיש כל בוקר כאילו זה עתה נולדת, שאתה ממוקד בעצמך, נתפסת בעיניך כפינוק? כלוקסוס שלא מגיע לך? תהא זו התבגרות מאוחרת או נהנתנות גרידא, כל עוד אינך פוגע באיש, ומצליח לקיים את עצמך בכבוד, קח לעצמך את הזמן הדרוש לך, עד שתנוח דעתך. שנה טובה ליאת

שלום, נפגשתי לפני שעה קלה עם "חברה" שגרה קרוב אליי וביקשתי ממנה לפני כמה ימים לאסוף את הדואר שלי בשבוע שאני בחו"ל. אני מצפה לצ'ק על סכום גדול שאמור להגיע אליי בדואר (כנראה רשום) בעת שהותי בחו"ל, צ'ק שהיו עליו מלחמות בירוקרטיות בתקופה האחרונה. שאלתי את חברתי מאוד בעדינות אם יהיה לה קשה ללכת עבורי לדואר בתקופת היותי בחו"ל, במידה ואכן הצ'ק יגיע בדואר רשום. היא אמרה שבהחלט יהיה קשה ונפגעתי מאוד. יש לציין שרק לפני שבועיים סרקתי עבורה תמונות במחשב ובניתי לה משהו קטן באינטרנט בין דברים רבים אחרים שעשיתי עבורה. אמנם אותה אישה מאובחנת כפסיכוטית ואף הייתה מאושפזת באשפוז כפוי וכעת נמצאת בטיפול מרפאתי כפוי וכל יחסי התן וקח שלה עם אנשים רוויים תחושת קיפוח, מריבות וניתוקים. היא תופסת את עצמה כ"טובה" ו"מעניקה" ואת כל העולם כ"לוקח" ו"מקבל". יחד עם זאת, זה לא מקל על תחושת הפגיעה שלי ממנה. כל פעם אחרי אירוע כזה איתה אני מנתקת את הקשר לזמן-מה, כפי שבוודאי עושות חברותיה האחרות, ובכל זאת, אני נפגעת וחוזרת - כנראה בגלל בדידות שלי. אשמח לכל תגובה. תודה ושנה טובה, שרה

לפעמים גם לאנשים בראים יכול להיות קשה לעשות משהו עבורינו,לא ביגלל שהם לא מעריכים אותנו או את מעשינו אלא מסיבות אישיות ממש.הית מרגישה יותר טוב אילו היא היתה משקרת לך שלא יהיה לה קשה?אני דווקא אוהבת כנות בין החברות.אם אני מבקשת מחברה משהו אני לא רוצה לשמוע שקרים מנומסים.

שלום שרה, כאשר אנו שואלים מישהו בעדינות "אם יהיה לו קשה" לעשות משהו למעננו, אנחנו משאירים לו - בצדק - את האופציה לסרב, שמא באמת יהיה לו קשה. את עצמך הסברת עד כמה אישה זו פגועה, ולפיכך, יש להתייחס לתשובתה כפשוטה. שימי לב כיצד דפוס ההתנהגות האופייני לה, שב ומשחזר את עצמו ביניכן, פעם אחר פעם. נסי להישאר עניינית ולמצוא פתרון אחר, הנשען פחות על "טובות" ויותר על תכנון מוקדם. תוכלי, למשל, לפנות לסניף הדואר, ולבקש לשמור עבורך את הדואר הרשום. אגב, רצוי לא לציין שמדובר בסכום כסף גדול. נסיעה טובה ליאת

המורה של בני טוענת זו שנה שנייה (ילד מחונן בן 10) שהוא ציני ומעליב ילדים אחרים. כשתשאלי אותו מדוע הוא פגע הוא יסביר לך בכובד ראש שאין המדובר בפגיעה כי אם בכוונה להצחיק,סוג של הומור,הוא בעצמו ילד מאוד רגיש שמיד עיניו מתכסות בדמעות אם אני מסבירה לו שהוא פוגע כיוון שאני נשואה לאדם ציני אני מבינה שלא תמיד הומור מסוג זה נתפס כהומור ואכן הסביבה לא תמיד מבינה ומקבלת כשם שהמורה לא מבינה את הציניות האם יש מחקרים בנושא ציניות ופגיעה? האם יש דרך להביא אותו להבלגה- לא כל מה שחושבים אומרים ובודאי צריך לרסן. אנא ציידי אמא לא ציניצ בכלי הסברה הן לבני והן למורה . תודה ושנה טובה

שלום אורית, הומור ציני, הגם שנתפס בעיני הסביבה כמרושע קצת, הוא חלק מע?ר?כ??ת ההישרדות של האנשים הרגישים, המתקשים להתנהל במצבים טעונים רגשית. הציניות היא דרך נהדרת להקהות את חריפותם של רגשות עזים, ולמזער את השפעתם עלינו. פעמים רבות דווקא הילדים המחוננים מתקשים יותר מחבריהם להתנהל בעולם החברתי שלהם ללא תקלות. הם סופגים עלבונות, הם מרגישים לא מובנים, לעיתים בודדים, ללא מכנה משותף אמיתי עם חבריהם, חיים בסוג של סרט מאד מאד פרטי. ילדים חכמים כאלה, יודעים לעשות שימוש מתוחכם בהומור דק, שאינו תמיד מעורר התפעלות בקרב הילדים האחרים (לרוע המזל, גם לא בקרב המורות...). כדי לשפר מיומנויות חברתיות ולהימנע מפגיעה בדימוי העצמי, שווה לבדוק אפשרות של סיוע פסיכולוגי פרטני. מניסיוני, ילדים כאלה מפיקים תועלת רבה מהתערבות קצרה, המסייעת גם בהתמודדות רגשית יעילה יותר. בהצלחה ליאת

Hi, Sorry for writing this in english but I'm abroad. feel free to answer in hebrew. I'm going through a really difficult AND confusing time. I'm considering to start a new therapy, but i'm not sure if it is the right thing to do. Here is a thread i posted here almost a year a go: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-527859,xFP-527859,m-Doctors,a-Forums.html Since then, I would say I have done quite fine without a therapy, but as I said, recently that has changed... You did answer me before, but now that the time has come to decide i would be pleased if you could reflect on the subject again As the end of my last therapy was so painfull, I ask myself, is it worth it? Do I really want to go through something like this again? Get attached AND depend on a person perhaps even having feelings for him. Im some sick way i might even be looking for this as there is no love in my life which i so desperatly need, AND my tormented soul seeks other ways to fill the void. The things that I gain if at all, are they trully more significant than the the suffering i will surely go through?

אלי יקר, עפ"י ההיגיון שלך, לא כדאי לנו להיקשר לדברים טובים, שמא יום אחד ייעלמו לנו, ויותירו אותנו עם שברון לב. אני רוצה להזכיר לך שכיום כבר אינך חייל, ותוכל למצוא לעצמך טיפול שאינו מוגבל בזמן. כמו שאמרתי לך אז, מי שיכול היה ליצור קשר טיפולי כה מרגש, יוכל לעשות זאת בהצלחה גם בעתיד. קצת מוזר שמה שאתה לוקח איתך מן הקשר הטיפולי ההוא, הוא דווקא כאב הפרידה. האם מערכת יחסים נמחקת מחיינו וערכה ב??ט?ל מרגע שנסתיימה? קשר טיפולי, ככל קשר משמעותי אחר, אכן כרוך במידה של תלות והזדקקות. לטעמי, ההימנעות הזהירה מקרבה, אכן שומרת עלינו מפגיעה, אך מותירה אותנו בודדים נורא. במקומך, הייתי לוקחת את הסיכון ומנסה שוב. מקווה שתשוב אלינו במהרה, ושתהיה לך שנה נהדרת של ביחד, עם מי שרק תבחר. שלך ליאת

שלום אני אמא לילד בן 4 וארבעה חודשים בני הולך לגן טרום חובה ויש לי בעיה מכיון שבאותו הגן המועדונית מלאה והם לא יכולים לקבל עוד ילדים אני חייבת לחזור לעבודה ואין לי מי שישמור אותו כשהגן מסתיים בשעה 1:20 הציעו לי בעירייה להעביר אותו גן אני פוחדת מההשלכות שייהו כתוצאה מההעברה הוא מאוד מאושר בגן הנוכחי יש לו שם את כל החברים הכל מצויין רק העובדה שאין מקום במועדונית יש לי עוד שתי אפשרויות והייתי רוצה להתיעעץ מה הכי טוב לעשות הכוונה איך הכי פחות לפגוע בילד 1. המטפלת של סבתא שלי שאותה הוא מכיר יכולה להוציא אותו והוא יהיה שם אבל בלי חברה של ילדים ובלי טלויזיה או מחשב 2. משהיא שאני מכירה והילד לא עושה צהרון אצלה בבית היא אוספת את הילד מהגן ולוקחת אותו עם מס' ילדים אליה הביתה עם ארוחה חמה יש לה בית עם חצר אבל כמו שציינתי הילד לא מכיר אותה וגם לא את הילדים אני מפחדת שהשינויים האלה יגרמו לא לתיסבוך אשמח לקבל יעוץ בנושא בברכת שנה טובה ומתוקה

שלום לאם המודאגת, ראשית, טוב לשמוע שהילד שלך מאושר בגן. זה מעיד על כוחות ועל יכולת הסתגלות טובה. יש הרבה ילדים שממשיכים אחרי הגן למסגרת של מועדונית באותו מקום, אבל עובדתית יש יותר ילדים שבצהריים עוברים למסגרת אחרת, צהרון או מטפלת, עד שאמא חוזרת מהעבודה. שינויים ותקופות מעבר לא יוצרים תסביכים מיוחדים אצל ילדים רגילים, וגם אם יש כמה ימי הסתגלות ואפילו בכי, רוב הילדים עוברים אותם בשלום. חלק מהותי ביכולת ההסתגלות של הילד הוא האופן בו מוצג לו הדבר. אם תרחמי עליו - הוא ירגיש מסכן, ואם תעודדי אותו תסמכי עליו - הוא יתארגן ויצליח להשתלב טוב. לכל אחת משתי האפשרויות שהצגת יש יתרונות וחסרונות. אם הילד מגיע עייף אחרי הגן, אולי יהיה לו כייף להתפנק אצל סבתא, לנוח "סולו" מול הטלוויזיה או לתפוס תנומת צהריים. אם מדובר בילד פעיל וחברותי, אולי יהיה לו טוב יותר בצהרון השני. תוכלי ללוות אותו בימים הראשונים, או להזמין הביתה או לגן השעשועים את אחד מילדי הצהרון כדי שיתחברו קצת (בתיאום עם אמו). זכרי שילד מסתגל משחזר את כישוריו הטובים בכל מסגרת חדשה, בהנחה שמדובר במסגרת ראוייה המותאמת לצרכיו. בהצלחה ליאת

מה אתם כותבים שם, לעזאזל, כשאתם מסכמים את הפגישה? למה יש צורך כזה להסתיר מהמטופלים שלכם את מה שאתם באמת חושבים עליהם?

שלום ריקי, המציאות, כמו תמיד, די אפורה ומשעממת. הפסיכולוג הוא גם ההיסטוריון של הטיפול, וככזה, הוא נוהג לסכם בתום הפגישה, בכמה מילים, את התכנים המרכזיים שעלו, ואולי גם כמה מילים על הרגשות שעלו אצל המטופל או אצל המטפל או אצל שניהם. אין כל צורך להסתיר מהמטופלים כלום, אבל למה להכביד עליהם עם בירוקרטיה מיותרת. האם נראה לך נכון יותר שהמטפל והמטופל יעשו זאת יחד ע"ח זמן הפגישה? ליאת

ליאת, את מתוקה אמיתית, ותודה על הרעיון. נחמד בעיני שאסכם עם המטפלת שלי בתום כל פגישה ב-5 דקות האחרונות את התכנים שעלו בה. ומצדי שתשמור אותם אצלה. זה גם ייתן לנו מסגרת יפה לטפול.

הי ליאת וכולם, לא יודעת למה נפלה הודעת התודה שלי. כתבתי אותה לפני כמה שעות ועכשיו פתחתי את הפורום והנה היא נעלמה. אז בהנחה שהיא סתם נפלה באופן ברוקרטי, אני כותבת לך שוב תודה רבה, ואכן אני אשתמש ברעיון המקסים שהעלית ובתום כל פגישה עם המטפלת שלי , 5 דקות אחרונות, נסכם את הפגישה ביחד.- אני חושבת שזה יעשה רק טוב לטפול.

שלום ליאת המצב הרגשי שלי על הפנים קשה לי לראות מצב שבו אני אהיה שוב עם בחורה נורמלית שתרצה אותי...אני מרגיש את המוות מציף אותי קשה לי לחיות אני חש את המוות בכל תנועה בכל מחשבה אין לי כח להמשיך........אני עייף מאוד מהמחשבות ואני ממש לא יודע איזה טעם יש לחיים האלה...המטפלת כל מפגש מקציבה זמן לשכנע אותי שכדאי להמשיך שהחיים שלי שווים משהו שהיא אופטימית אבל אני לא מבין מאיפה זה בא גם אם הייתי חולה סופני היא גם הייתה אופטימית לא??

לא מבין למה הפיאסקו הזה שנקרא החיים שלי ממשיכים .........שינתקו אותי מהמכשירים ויתנו לי לגווע עד המוות המתוק והמשחרר........אני חי רק בשביל הורים שלי שאני יודע שאםפ יקרה לי משהו הם לא יוכלו לחיות עם עצמם כבר שנתיים אני לא חי בשביל עצמי קם בבוקר ומת שהיום יסתיים........מה יהיה עליי אני מפחד???אני מפחד להשאר לבד...ואני יודע שזה מה שיהיה ........אני לא חושב שיש בחורה בעולם הזה שיכולה להתייחס אליי ברצינות גם החברה שהייתה לי 3 שנים התייחסה ומתייחסת אליי בזלזול ידידים וידידות לא שמים אותי במרכז חייהם.......אני מרגיש כמו כלום ושום דבר ....אני גר בתא יורד למטה שותה בירה לבד רואה את כולם אנשים עם חברים זוגות ורק אני לבד כל כך לבד......עם העצב ועם הכאב שאני חווה......הטיפול מצויין המטפלת מאוד קשובה מבינה שואלת שאלות נכונות אבל אני בנאדם צעיר ואני הולך לאבד כל כך הרבה שנים טובות ויקרות על טיפול ועל כדורים ומי יודע כמה זמן זה ייקח עד שכל העכבות והפחדים יעלמו .......אני בוכה המון איבדתי את היכולת לחשוב שאני גבר בכלל ובתוך כל זה יש את הלחצים של האונ מבחנים לימודים וכולם מצפים שאני יהיה בסדר ויוציא ציונים סבירים .........אני רק רוצה חיבוק אוהב....אבל מרגיש שאני מרמה את מי שמעניק לי אותו....והחיים אין חיים האלה ממשיכים בלי סוף אני חי מטיפול לטיפול רק שם אני יכול להביע בקול רם את מה שאני חש ....אני לפעמים חושב שהלכתי לטיפול באיחור הייתי צריך ללכת לפני שהתאבדתי ביום הנורא ההוא.......שהיום אין כבר מה להציל שכל דבר קטן גורם לי לבכות כמו ילדה קטנה...אני מרגיש סמרטוט ......לא נגעתי בבחורה כבר שנה + בעקבות המקרה....ואני מרגיש את הרקבון פושה בי....הכל רקוב בי...אני שונא את עצמי כל כך אני שונא את המראה שלי את ההליכה שלי את הקול שלי אפילו את החפצים שלי וזה לא נגמר..........אני כל כך רוצה חיבוק אמיתי שיגרום לגוף שלי לרעוד כמו בנשיקה הראשונה......ולא סתם חיבוק חיבוק אוהב של בית חם שיהיה שם תמיד בשבילי כל פעם שאצטרך........שהיה לי חיבוק כזה לא ידעתי להעריך...הייתי טיפש.........אני כותב את זה ובוכה ...בוכה על חיים ארורים ואובדן של תמימות יושר ודרך........(מצטער שכתבתי כל כך הרבה אבל חייב להוציא וזה מקום ובית שראויים לכך תודה)

MR MLUE היקר, מאוד נוגעים וכואבים הדברים שלך. אני יודעת שאותך זה לא מנחם כרגע, אבל אני מתנחמת בכך שבתוך כל הרע הזה, אתה כן בוחר לטפל בעצמך. לא מוותר. זה המון. מתפללת בשבילך שהשנה שעומדת בפתח תחייך אליך. תן לה צא'נס. שולחת לך חיבוק, יעלה

MR BLUE כתב/ה: > > לא מבין למה הפיאסקו הזה שנקרא החיים שלי ממשיכים ......... >שינתקו אותי מהמכשירים ויתנו לי לגווע עד המוות המתוק והמשחרר........אני > חי רק בשביל הורים שלי שאני יודע שאםפ יקרה לי משהו הם לא יוכלו > לחיות עם עצמם כבר שנתיים אני לא חי בשביל עצמי קם בבוקר ומת > שהיום יסתיים........מה יהיה עליי אני מפחד???אני מפחד להשאר > לבד...ואני יודע שזה מה שיהיה ........אני לא חושב שיש בחורה > בעולם הזה שיכולה להתייחס אליי ברצינות גם החברה שהייתה לי 3 שנים > התייחסה ומתייחסת אליי בזלזול ידידים וידידות לא שמים אותי במרכז > חייהם.......אני מרגיש כמו כלום ושום דבר ....אני גר בתא יורד > למטה שותה בירה לבד רואה את כולם אנשים עם חברים זוגות ורק אני > לבד כל כך לבד......עם העצב ועם הכאב שאני חווה......הטיפול > מצויין המטפלת מאוד קשובה מבינה שואלת שאלות נכונות אבל אני בנאדם > צעיר ואני הולך לאבד כל כך הרבה שנים טובות ויקרות על טיפול ועל > כדורים ומי יודע כמה זמן זה ייקח עד שכל העכבות והפחדים יעלמו > .......אני בוכה המון איבדתי את היכולת לחשוב שאני גבר בכלל ובתוך > כל זה יש את הלחצים של האונ מבחנים לימודים וכולם מצפים שאני יהיה > בסדר ויוציא ציונים סבירים .........אני רק רוצה חיבוק > אוהב....אבל מרגיש שאני מרמה את מי שמעניק לי אותו....והחיים אין > חיים האלה ממשיכים בלי סוף אני חי מטיפול לטיפול רק שם אני יכול > להביע בקול רם את מה שאני חש ....אני לפעמים חושב שהלכתי לטיפול > באיחור הייתי צריך ללכת לפני שהתאבדתי ביום הנורא > ההוא.......שהיום אין כבר מה להציל שכל דבר קטן גורם לי לבכות כמו > ילדה קטנה...אני מרגיש סמרטוט ......לא נגעתי בבחורה כבר שנה + > בעקבות המקרה....ואני מרגיש את הרקבון פושה בי....הכל רקוב > בי...אני שונא את עצמי כל כך אני שונא את המראה שלי את ההליכה שלי > את הקול שלי אפילו את החפצים שלי וזה לא נגמר..........אני כל כך > רוצה חיבוק אמיתי שיגרום לגוף שלי לרעוד כמו בנשיקה > הראשונה......ולא סתם חיבוק חיבוק אוהב של בית חם שיהיה שם תמיד > בשבילי כל פעם שאצטרך........שהיה לי חיבוק כזה לא ידעתי > להעריך...הייתי טיפש.........אני כותב את זה ובוכה ...בוכה על > חיים ארורים ואובדן של תמימות יושר ודרך........(מצטער שכתבתי כל > כך הרבה אבל חייב להוציא וזה מקום ובית שראויים לכך תודה) מאיזה מכשירים רוצה שינתקו אותך?

MR BLUE היקר רק מהאופן הרגיש שבו התנסחת בא לי לתת לך חיבוק ולהגיד לך שעם רגישות כמו שלך אין מצב שאחרי שתטפל בעצמך לא תרגיש טוב עם החיים שלך, לא אנסה לעודד אותך רק אומר לך שאתה נשמע בחור עם הרבה איכויות וזה יעמוד לצידך כשתנסה את הדרך של טיפול, שתהיה לך שנה טובה ושתזכה סופסופ לסליחה שלך ולחיבוק המיוחל שכל כך מגיע לך!

MR BLUE היקר, ראיתי את הודעתך כבר אחה"צ, אבל לא רציתי לענות כלאחר יד, אז חיכיתי עד שאתפנה מעוד יום עבודה. מאד עצוב לי לראות שלמישהו קשה דווקא בימים אלה, של ערב חג. הלוואי שהיית מצליח לקחת מלוא הריאות אוויר, ולהתרגש לקראת השנה החדשה. המשאלות על המוות "המתוק והמשחרר" הן משאלות שווא, שכן אין כל שחרור ורווחה אצל האדם המת. שחרור ורווחה הן תחושות רק של איש חי, ואם תתנתק מהמכשירים אתה עלול להפסיד את כל הכייף :-) אתה יודע, הטיפול שלך עוד באמת בחיתוליו, וכדאי לתת לו עוד זמן. העובדה שאתה זוכה לכל כך הרבה חיבה ואהדה כאן אצלנו, מעידה על כך שאתה מצליח לגעת בנשמותיהם של אחרים. ואם זה עובד כאן - אין סיבה שלא יעבוד גם בחוץ. כאיש קולנוע, אתה יודע היטב עד כמה המציאות שאנו בוראים תלוייה ברוחב העדשה שאנו מכוונים אליה. אתה, כבמאי הסרט הפרטי שלך, יכול להחליט על הלוקיישן, על הדמויות המרכזיות, על האווירה. אתה זה שמחליט האם להתבונן ב??קלואוז-אפ חסר רחמים על הבחור התל אביבי היושב לבדו בפאב, או להראותו במבט על, כחלק מכל אותם האנשים הבודדים (כן, כולנו) העושים כמיטב יכולתם להתנהל בעולם הזה הכי טוב שהם יודעים. אם תקרב את עדשת המצלמה בקלואוז-אפ דומה גם אל אותם זוגות מאושרים, אולי תצוד את אותו דוק של בדידות עצובה, שמבצבץ לפעמים גם שם. הריקבון שאתה רואה בתוכך, הוא חלק מאותו מסע מפרך שאנשים עושים אל תוך עצמם. גם פה זה קלואוז-אפ, אל תוך אותם אזורי נפש הנמצאים בכל אחד מאיתנו. אזורים אותם היינו רוצים לטהר, לסלק, להעלים מן התודעה. אזורים אלה הם שעושים אותנו בני אדם, בשר ודם. רק בני אדם. אני רוצה לאחל לך שתדע לצעוק את ה"אקשן" וה"קאט" במקומות הנכונים, כי הרי שם נמדדת גדולתו של הבמאי. נסה לקחת את חומרי הגלם שלך, וליצור מהם סיפור חדש ומרגש. אנחנו מבטיחים להיות כאן ולמחוא כפיים. ליאת

שלום רב, אמי בת 65, פנסיונרית ויש לה נטייה להמציא דברים. היא מתארת אירועים מהעבר הרחוק והקרוב שלא התרחשו מעולם. אני חייבת לציין שמגיל צעיר אני זוכרת את הנטייה הזאת. לפעמים היא משלבת ומערבבת אירועים שאכן התרחשו עם כאלה שלא. הסביבה הקרובה לה מכירה את ההתנהגות הזאת ובד"כ מתעלמת, אבי , לעומת זאת הרבה פעמים מתעצבן ומתווכח איתה, בטענה שלא יכול לשלוט ברגשות שלו באותו הרגע, הוא לא מבין למה היא מתנהגת כך.בסביבה הלא מוכרת זה אכן מעלה מצבים מביכים, שאני למדתי לקבל אותם אך אבי מתקשה להבליג עליהם. אני יודעת שאמי חוותה רגעים קשים מאוד בחייה מגיל רך היות והיא ניצולת שואה שהוריה העבירו לידי זרים כדי להציל אותה, אמה הביולוגית גם כן נפטרה באותה תקופה. וכיום היא חולת סרטן שנלחמת באומץ רב במחלה קרוב ל4 שנים. אנני יודעת אם יש קשר בין הדברים , אך אשמח לקבל תגובה או עצה כיצד כדאי להגיב להתנהגות זו. תודה מראש

שלום סוזי, גוזמאו?ת או בדאו?ת הן אחת הדרכים להתמודד עם מציאות הנתפסת ע"י האדם כבלתי אפשרית. הבדייה אינה אלא מציאות מפוברקת, המשמיטה היבטים בלתי רצויים מעולמו של הממציא או מוסיפה "רוח גבית" לדימוי שלו. בהתחשב בעובדה המצערת שאמך היא ניצולת שואה, וכזו שנמסרה בינקותה לידיים זרות, יש יסוד סביר להניח שה"ה?מ?צ?או?ת" נתפסות כמצילות חיים. אם ראית את הסרט "החיים יפים" של בניני, את ודאי זוכרת את המציאות המשונה שיצר גיבור הסרט עבור בנו, כדי לשרוד את א?ימ?י המחנה. זה עבד עבור הילד, ואולי אולי זה עבד איכשהו גם עבור אמא. לאור המציאות העכשווית, בה היא מתמודדת עם מוראות מחלת הסרטן, לא הייתי מחמירה איתה מאד, אלא מנסה להתייחס בסוג של סלחנות לנטייה שלה. אין טעם לתקן אותה או להתווכח, ולדעתי יש להניח גם לאבא לרטון כהרגלו. מה שחשוב כרגע יותר זו הבריאות הפיזית והשגרה. מאחלת לכל משפחתך הרבה נחת ובריאות טובה ליאת

שלום ליאת, יש לי שאלה שכנראה (בטוח) אינה במקומה. כח הסקרנות מניע אותי בכל זאת. אל תעני אם אינך רוצה. מהו הרקע שמביא אותך לשליפה כה קלה ואלגנטית של מאמרים מפרקי אבות, מהרמב"ם וכו'? ידע כללי עשיר? רקע דתי? תודה, שואלת

אופס - ענית חלקית למטה... ומה בכל זאת?

שואלת יקרה, לצערי אין לי כל ידע פורמלי בלימודי דת, והקמצוץ המובא כאן נשען על ידע כללי והרבה כבוד לשפה העברית, לתרבות ולמסורת ישראל. השאלה שלך בסדר גמור :-) ליל מנוחה ליאת

ליאת שלום חברה שלי ואני גרים ביחד זה מספר חודשים ויש לי הרגשה שהיא לא יודעת לקבל ביקורת בונה(ואין הכוונה למתריסה), כל ביקורת ובכל צורה. בין אם מדובר על אוכל ובין אם מדובר על המשפחה שלה,על המראה שלה וכדומה התשובה שלה היא תמיד תקיפה בחזרה בקשר לחסרונות שלי בלי התיחסות לנקודות שהעלתי ... אז נכון שיש דרך להביע ביקורת ויש דרך ... אבל הרושם שלי הוא שהדרך במקרה הזה חשובה אבל יש משהו מעבר ....

גיא יקר, ביקורת בונה הוא מונח בעייתי וחמקמק. לעיתים הוא בא כתוצר מפוקפק של "מכבסת מילים", שתכליתה הלבנת עלבונות ואמירות חסרות טאקט. איני יודעת מהן אותן הערות שאתה מעיר לה, על המראה שלה, על משפחתה או על האוכל שהיא מכינה לך. האם באמת יש משהו שהיא יכולה לעשות עם המראה שלה? האם היא יכולה לשנות את הוריה או משפחתה? מה בדיוק היא רוצה לבנות, הביקורת הזו? אני מציעה לך לבחון בינך לבינך ביושר, עד כמה אתה עצמך יכול לחיות בשלום עם דברים שאינם מושלמים, ולסלוח על פגמים קטנים. ככלל, היכולת לקבל ביקורת עומדת ביחס ישר לביטחון העצמי שלנו. אם תצליח לעורר בחברתך ביטחון בקשר שלכם, באהבתך האמיתית כלפיה, בקבלה שלך אותה גם עם חסרונותיה, יש להניח שיכולת הספיגה שלה תשתפר. מציעה לך לקבל ביקורת בונה, ולהשאיר את ההערות-לשיפור למכון התקנים. סובלנות זה הכי, אחי. ליאת

ליאת שלום, יש לי חבר מזה מספר חודשים. כמעט מידי ערב אני נוהגת להכנס לפורום ולקרוא את שאלות האנשים ותשובות המטפלים, שאגב התשובות מדהימות :-) נעשתי ממש "מכורה" לפורום. אני נהנית לקרוא את השאלות העולות, שהן חלק מהחיים שכולנו חווים, ובסופו של דבר - לכולנו אותן בעיות. הבעייה שלי היא שבן זוגי לא מצליח להבין את הצורך שלי להכנס לפורום, ןמבחינתו זהו בזבוז זמן אדיר. אני לא מצליחה לשכנע אותו שלכל אחד מאיתנו יש צרכים שונים, דברים שונים ששהוא מחבב, ואפילו טוב שכך... הנימה שלו מאוד מזלזלת בכל הקשור לכך. מה דעתך, כיצד לגרום לו להבין את הצרכים שלי? לילה טוב,

שלום שגית, אני שמחה שאת מבקרת קבועה אצלינו ומוצאת עניין בשאלות ובתשובות. אם אכן מדובר ב'התמכרות', הבאה על חשבון שעות הבילוי המשותפות שלכם, אפשר להבין מהיכן צצה התנגדותו של בן זוגך. אם אין הדבר כך, איני רואה טעם להתעקש ולהסביר. לכל אחד מאיתנו הזכות להעביר את עיתות הפנאי שלו כרצונו, גם אם למישהו זה נראה בזבוז זמן. את מוזמנת להזכיר לו את ימי המונדיאל העליזים בהם העביר יחד עם כל גברי העולם שעות ארוכות של בהייה במסך ירוק עם נקודות מתנועעות בחוסר תכלית מצד לצד. נימה מזלזלת שנתקלת באסרטיביות בוטחת מאבדת עד מהרה מעוצמתה ומתה מוות טבעי. אני מקווה שביתר תחומי חייכם יש הבנה ושלום :-) ליאת

שלום ליאת, מה ההבדל בין אדם סכיזופרני לאדם הסובל ממאניה דיפרסיה. האם שכיח כי סכיזופרן יהיה גם סובל ממאניה דיפרסיה. האם מחלות אלו יכולות לפרוץ כך באמצע החיים??

שלום מיטל, סכיזופרניה ומאניה-דפרסיה הן שתי מחלות שונות, בעלות מקור, מהלך ופרוגנוזה שונים. הסכיזופרניה, ככלל, היא מחלה קשה, הגורמת להתדרדרות אישיותית משמעותית, תוך פגיעה מרשימה בכל שטחי התפקוד. היא גורמת לפגיעה ממשית בחשיבה, בתפיסה, בהתנהגות ובזהות העצמית, עד כדי איבוד בוחן מציאות תקין. עוד על המחלה, על שכיחותה, ועל מהלכה, תוכלי לקרוא כאן http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%9B%D7%99%D7%96%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%99%D7%94 המניה-דפרסיה שייכת לקבוצת ההפרעות במצב הרוח, והיא נקראת בעברית הפרעת דיכאון דו-קוטבית. הכוונה למחלה המתאפיינת בגלים חוזרים של דיכאון ומניה (מצב רוח מרומם ופעילות נפשית וגופנית מואצת), המופיעים עפ"י תבנית מסוימת (משתנה מאדם לאדם). על מחלה זו תוכלי לקרוא עוד כאן - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A2%D7%94_%D7%93%D7%95-%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%91%D7%99%D7%AA אחד ההבדלים החשובים בין שתי המחלות הללו הוא בפרוגנוזה שלהן. בעוד הסכיזופרניה היא מחלה מתדרדרת בעיקרה, הרי שבההפרעה הדו-קטבית, בין הגלים, החולה חוזר לתפקוד מלא בכל התחומים, וברוב המקרים אין ירידה תפקודית ונפשית לאורך השנים. ככל הידוע לי אין חולי מקביל של שתי מחלות אלה, הגם שבסכיזופרניה יכול להופיע דיכאון נלווה. מוטב להתייעץ בשאלה זו עם פסיכיאטר מומחה. בברכה ליאת

בחודשים האחרונים אני סובלת ממתח רב ובמקביל מעייפות קשה שאינה מוסברת. גם כשאני ישנה כמה שעות, אני לא מליחה להפטר מהעייפות הנוראית. האם העייפות יכולה לנבוע מהמתח? איך ניתן לטפל בזה, אני ממש נרדמת בשעות העבודה. תודה מראש

שלום תמר, לפני שמשדכים בין מתח נפשי לתופעות פיזיולוגיות, יש לשלול מעבר לכל ספק גורמים אפשריים אחרים, דרך רופא המשפחה. במקרים של עייפות קיצונית, חשוב לוודא באמצעות בדיקות דם שאין חוסרים אלה ואחרים, ורק לאחר שנחה דעתו של הרופא, אפשר להמשיך לכיוונים פסיכולוגיים. עייפות יכולה בהחלט להיות קשורה בסטרס, ולכן, ללא קשר לבדיקות הרפואיות, נסי לעשות כל שביכולתך להפחית את גורמי הלחץ בחייך. את זאת תוכלי לעשות בכוחות עצמך, אך טוב יותר באמצעות איש מקצוע מנוסה. אישית, אני מאמינה שחום הקיץ שלנו לבדו יכול להרוג ללא רחם. את מוזמנת להצטרף לתפילות לבוא הסתו. :-) המון בריאות ליאת

שלום בתי בת שנה וארבעה חודשים. עד כה, היתה איתי בבית ולא עבדתי. כעת אני רוצה לחפש עבודה (אני בת 33 ולמדתי הרבה שנים), בעלי ממש לוחץ עלי לעשות כן. רשמתי אותה למשפחתון, מטפלת עם 5 תינוקות. יש לי פחדים, וכל פעם שאני חושבת על כך אני חרדה. אני דואת שמא היא תבכה ולא תקבל מענה, שמא לא יצליחו להרדים אותה, שמא יהיה לה שם לא טוב. זה משפחתון בפיקוח העירייה, והמקום מצא חן בעיני. כיצד להתמודד עם הפחדים הללו? תודה

שלום מיטל, הפעם הראשונה בה אנו מוסרים ילד לטיפולן של ידיים זרות מלו?וה כמעט תמיד בסוג של דאגה וחשש מפני כל אותם דברים שהזכרת. יש אמהות שמתקשות לסמוך אפילו על בן-זוגן או על סבתא מנוסה, ומשוכנעות שאיש לא יצליח לטפל בתינוקן טוב כמוהן. אני חושבת שאת צודקת. את אמה של התינוקת, ואיש אינו מכוון אליה כמוך. למרבה השמחה, הניסיון מלמד שילדים מצליחים לסתדר לא רע גם עם תחליפי-אם (אבא, סבתא, מטפלת, גננת, וכו'), הגם שאלה לא תמיד מספקים במאת האחוזים את כל צרכיהם. הבשורה הקשה יותר היא, שגם אנחנו כאמהות, לא תמיד מצליחות לעשות זאת במאת האחוזים, ובכל זאת שלום הציבור נשמר. כדי להתמודד עם החרדה תוכלי להזכיר לעצמך שעשית הכל כדי להבטיח שמצאת את המסגרת האופטימלית עבור התינוקת. תוכלי לשוחח עם אמהות נוספות שעברו תהליך דומה ולשמוע מניסיונן. תוכלי לנסות ולהתארגן כך שהפרידה תהיה הדרגתית, דהיינו, למס' שעות עולה בהדרגה - עד ששתיכן תחושו ביטחון. אני מציעה לך להצטייד בהרבה סבלנות כלפי תהליך הפרידה, ולהשלים עם מידה של חרדה שתאלצי לשאת. ככה זה אצלינו, האמהות :-)) בהצלחה ושנה טובה ליאת

כשהפסיכולוגית שלי אומרת לי שנוצר "קשר משמעותי", למה היא מתכוונת? אני יודעת שהקשר משמעותי מבחיניתי ומהמקום שהיא תופסת אצלי, אבל האם אצלה , בשבילה הוא גם משמעותי? את בוודאי תפני אותי אליה , כך זה קשה... אבל אני אחדד- האם יכול להיות שנוצר קשר כזה חזק מבחינתי כאשר אין לה חלק בזה? כשהיא לא מרגישה כך כמוני. זו בטח גוזמה להגיד שהיא תרגיש כמוני, אך האם יכול להיות שהרגש הזה הוא רק שלי וזהו, הפנטזיה שלי בלי שום קשר אליה? ההתאהבות הזו כולה שלי? מקווה שהבהרתי את עצמי תודה ניבה

ניבה שוב שלום, אם אינני טועה, הנושא הזה כבר עלה כאן בוריאציות שונות בעבר. קשר, כל קשר, הוא לעולם בין שניים. קשר משמעותי - אדרבא ואדרבא. קשה לי להאמין שיכול להיווצר קשר כה חזק ומחייב באופן חד צדדי. פסיכולוגים לא ידברו בדר"כ במונחים של התאהבות (ואם כן - יש לנו בעיה), אלא במונחים של חיבה עמוקה, דאגה כנה ואכפתיות. מטופלים ממשיכים להעסיק ברמה מסוימת את המטפלים שלהם גם מעבר לשעה הטיפולית. לכן אפשר להניח שלמטפלת שלך יש חלק נכבד בקשר ביניכן. לילה טוב ליאת

תודה על תגובותייך כהמשך לשאלה הנוכחית: מדוע דוקא הקשר עמה מערער אותי, ז"א מאז שאני בטיפול הבטחון העצמי שלי ירד, המון שאלות עולות בי לפני כמעט כל פעולה, המוח לא מפסיק לעבוד... אני מבינה שבטיפול מתקיימים שינויים אך מדוע הבטחון שלי התערער מאד, פעם היה לי בטחון, אני לא יודעת אם היה מזוייף אבל הרגשתי הרבה יותר טוב עם עצמי גם כאשה, גם כאמא.. מאז שאני בטיפול הקשרים שלי מול אחרים כאילו באים ממקום לא בטוח, הכל מעורער, אני חושבת שהחרדה שבי עולה ביתר קלות, הכל מערער אותי בקלות יותר, אני גם רואה יותר את החסרונות שלי ואל את היתרונות.. אז איך זה שהקשר המשמעותי שלי עמה דוקא מביא לכזה חוסר בטחון? תודה מראש ניבה

שלום, אני בן 35 ועובד בהייטק. במהלך עבודתי לא יוצא לי לזוז הרבה מידי ולכן עד לפני 3 חודשים הייתי הולך לחדר כושר שלוש פעמים בשבוע. אני סובל מכולסטרול גבוה ויש לי נטהי להשמנה למרות שעכשיו יש לי קילוגרמים מעטים להוריד. אני מצליח להקפיד על דיאטה, הבריאות חשובה לי והכושר הגופני חשוב לי. בחוש\דשים האחרונים אני לא מצליח להביא את עצמי לחדר כושר. כתוצאה מכך אני משמין, או לא מרזה, ואני לא מרגיש טוב עם זה. אני לא מצליח להבין מה עושה לי לא להצליח לעשות את הדבר הזה שכן היה בסדר העדיפויות שלי וכן הקפדתי לשמור עליו. זה לא עניין של זמן כי תמיד הייתי עסוק ותמיד עשיתי ספורט. יש לי חברה בחודשים האחרונים, והיא כל הזמן מחמיאה לי על מראי החיצוני ואוהבת אותי יחד עם הקילוגרמים העודפים. אומנם אני עסוק איתה יותר מבעבר אך שוב, זה לא עניין של זמן כי כבר היו לי חברות אחרות ועדיין הייתי עושה ספורט. אני לא מצליח להביא עצמי לחזור לכושר וזה מתסכל אותי. אני רוצה להבין למה. הרי אין טעם ללכת פעם אחת בשבוע. בכדי שזה יהיה אפקטיבי צריך ללכת פעמייםורצוי שלוש. אם זה הזמן, ולא בעיה על כסף, ואני כן אדם עיקבי ועקשן - למה פה אני נופל? מה את אומרת ומה את מציעה לי לעשות?

ערב טוב, "א?ל ת?אמ?ר: ל?כ?ש?א?פ??נ?ה א?ש?נ?ה - ש?מ??א לא ת??יפ??נ?ה" אמרו חכמי המשנה, והגם שהתכוונו לתלמוד תורה, זה תופס לא רע גם כשמדובר בחדר כושר. שלוש פעמים בשבוע טובות יותר מפעמיים, פעמיים - טובות יותר מפעם בשבוע, ופעם בשבוע טובה מלא כלום. לצערי, לא אוכל לומר מדוע החלטת להתבטל לאחרונה. פרופסור ישעיהו ליבוביץ' אמר פעם "אם ספורט זה בריא - שיתאמנו החולים". ברמה העמוקה, אני נוטה מאד להסכים עם אמירה זו, ומשלמת על כך בערימה גדלה והולכת של ג'ינסים שלא עולים עלי יותר. (אל תלשינו עלי בפורום כושר וספורט). אולי יש משהו שבא עם הגיל, ביכולת המתפתחת שלנו להשלים עם פגמים וחסרונות, עם העובדה שלא נראה כמו דוגמנים, ובכל זאת נצליח להיות אהובים ומצליחים גם ככה. אולי דבריה של החברה הנחמדה שלך הם אלה שמאפשרים לך להרפות קצת? מה שאני יכולה להציע לך (ואתה כבר מבין עם מי יש לך עסק...) זה למצוא את הנוסחה שתאפשר לך לעשות ספורט במידה כזו שלא תשעבד אותך ולא תגרום לך לחוש אשמה עם התבטלת קצת. תפיסות של 'הכל או לא כלום' יכולות להקשות מאד על החיים. גמישו?ת (ולא רק של המפרקים) עוד לא הזיקה לאף אחד... אני מאחלת לך שנה של כושר, אושר ובריאות טובה ליאת

הי ליאת, מה שלומך? מקווה שאת לא עמוסה מדי בנושאי אירוח שונים לקראת החגים. אני רוצה לברך אותך לקראת השנה החדשה ולהגיד לך שוב עד כמה תגובותייך מלאות רגש, התחשבות. לא פעם את מפתיעה אותי בכמה את רואה את כל הזוויות של השאלות וכמה ההתייחסויות שלך רגישות ונוגעות... אני מאחלת לך שנת אושר, שלווה, הרבה הצלחה בעמלך וכמובן הנאה ובריאות כמובן. ולשאלתי: הייתי רוצה אם תוכלי למקד לי קצת את נושא ה"קורבנות", משמע- אדם שמרגיש קורבן האם בהכרח הוא מודע לכך? האם ההתנהגויות שלו תיהיינה תבוסתניות בהכרח (לא עובד, למשל, נכשל..) האם באדם יכולים להיות חלקים קורבנים בתחומים מסויימים ובאחרים לא? האם תחושת ערך עצמי ירודה, נחיתות בהכרח באם ממקום של קורבנות? ואם תוכלי עוד קצת להרחיב לי את זה... כמובן שהשאלה נובעת מתוך עצמי, אני תוהה היום על המקום הקורבני שלי ואיך אני יוצאת ממנו... היתה לי התנסות מאד מאד מאד לא טובה, משהי שבטחתי בה בעבודה וסיפרתי לה על עצמי ועברי (לכי תדעי למה..) התגובה שלה היתה מאד קשה, מאד דוחה , היא ממש נבהלה ממני אבל מעל לכל הפכה להיות ר ע ה , היא הייתה רעה אלי בכל תחום וניסתה לגרום לי להכשל בכל כך הרבה דברים שעשיתי.... היום למזלי אני כבר לא עובדת איתה ודברים רגועים כך בתוכי, אבל אני לא מפסיקה לחשוב למה הוצאתי ממנה כל כך הרבה רוע, מה היה לא בסדר באמון שנתתי בה ואיך זה חזר עלי הפוך על הפוך..זה מקום לא פתור אצלי אבל אני יודעת שמרגע שסיפרתי לה הפכתי להרגיש קורבן כל הזמן בנוכחותה, הייתי חסרת אונים, לא יכלתי לתפקד אפילו בדברים הטובים ביותר שאני עושה, מולה הייתי מרגישה "אפס"... טוב, למדתי, לא כולם יכולים לקבל דברים, ולא לספר לכל אחד, הבעיה אצלי שאני הופכת להיות בקיצוניות השניה ... בטיפול אני בתקופה לא קלה, רגע אני רוצה לעזוב את הטיפול, רגע אני אוהבת אותה ורוצה להשאר איתה.. נתתי לה מתנה, אחרי הרבה זמן שחשבתי על זה אך לא העזתי, אני פשוט כל כך אוהבת אותה ורציתי לפנק אותה, אני חושבת שהיא הייתה נבוכה מעט או אולי כעסה, לא דיברנו על זה, הנחתי את המתנה על השולחן ולא מסרתי לה לידיים , אולי לא היייתי בסדר, לא יודעת.. מה שקרה לי בדרך חזרה הביתה בכיתי כל כך, פתאום התחלתי להבין את הקשר, את הגבול בינינו (כך שמבחינתי כל ההתנסות הזאת חיובית כי עד עכשיו לא יכלתי להגדיר ולראות אותה ואותי ולהבין את הקשר, ופתאם בתוכי נוצר אותו הגבול, בכיתי נורא מתוך ההבנה שאני רוצה כל כך הרבה דברים שהיא לעולם לא תוכל לתת לי, שזה שייך לזמנים אחרים ואתה יש לי לזמן שבו אצטרך, ורק "בתפקיד".. אני לא יודעת אם הצלחתי להבהיר לך , אבל כל היום אתמול בכיתי , שעות, זה שאני בוכה זה גם נושא די חדש ולא רגיל אצלי, אז מבחינתי זה בסדר... ועכשיו אני לא רוצה ללכת בשבוע הבא, אבל אצלי זה תמיד ככה... זהו, אשמח לקבל ממך כמה מילים בנוגע למה שכתבתי , משהו שאולי יביהיר לי יותר ואבין יותר טוב את התמונה תודה מראש שתיהיה לך אחלה שנה ניבה

ניבה יקרה, הבאת לכאן כמה נושאים כבדי-משקל, עליהם באמת כדאי ונכון יותר לדבר בטיפול. ובכל זאת, אנסה לתת מעט ממחשבותי. בעניין ה"גישה הקורבנית", נדמה לי שמדובר פחות בהתנהגות גלויה, ויותר בעמדה פנימית, מסגרת רעיונית-חווייתית באמצעותה אדם חווה או מפרש אירועים והתנהגויות של עצמו או של הזולת. העמדה הקורבנית יכולה להיות בעייתית כאשר אדם בונה לעצמו רציונל פרטי ופועל לאורו, לא תמיד באופן תואם למה שחווים או מרגישים האחרים בסביבתו. כך, למשל, אדם יכול לעשות לעצמו הנחות, מתוך תחושה פנימית ש"אם סבלתי - אז מגיע לי" או "אם סבלתי - אז האחרים צריכים כל הזמן להתחשב בי". רציונל כזה - גם אם יש בו היגיון פנימי עמוק מבחינת הקורבן - אינו בהכרח מקדם אותו להגשמת מטרותיו האמיתיות בחיים, ובוודאי שאינו תמיד נוח לסובבים (בעיקר כשהאחרונים אינם מי שהתעללו בו). לא ברור לי לגמרי מה קרה לך עם החברה ההיא, בעבודה. יכול להיות שהסיפור שלך פגש אותה במקום קשה משל עצמה, אולי אפילו הדליק איזו חרדה עמומה שהייתה שם קודם. לכי תדעי. (זו דוגמא טובה לכל המקטרגים על הפסיכולוגים, האומרים "למה לשלם לפסיכולוג, יש לי חברים"). איכשהו, מה שקרה לך אצל הפסיכולוגית נשמע דומה. גם כאן הפקדת בידיה משהו מאד מאד שלך, ממך, ולהרגשתך - מתנתך נדחתה או עוררה כעס. האם יש אפשרות שאת מפרשת את התנהגותה לאורו של אותו היגיון פרטי ישן, בו לא רואים אותך כמו שהתכוונת? בו כועסים עליך דווקא כשהכי לא מגיע לך? אולי הגבול הזה שזיהית פתאום, ואשר גרם לך לבכי גדול כל כך, מבשר גם את ההבנה הבוגרת שאתן שני בני אדם שונים, שחושבים ומרגישים אחרת? שאולי בכלל היא לא *באמת* כעסה, אלא רק הייתה נבוכה, נרגשת או מופתעת? אני מודה לך, ניבה, על דברייך היפים בראשית פנייתך, ומאחלת גם לך (עוד לפני ה"שנה טובה" הרשמית) איחולים לחג שמח ונעים. שלך ליאת

שלום, אני בת 22 ויש לי חברה בגילי . אני מכירה אותה מאז ומתמיד והיא מאוד חשובה לי. לאחרונה היא סיפרה לי שבעבודה הזמנית שלה יש גבר נשוי שמפלרטט איתה. לחברה שלי יש חבר ולגבר הנשוי יש אפילו ילד. אני עברתי מקרה דומה בעבר- מה שאני עברתי ממש מוטט אותי נפשית והייתי בדיכאון מאוד קשה שבעקבותיו התחלתי לקחת תרופות+עזרה פסיכולוגית. כעת אני מאוד דואגת לה, אצלה המקרה שונה בזה שיש לה חבר (אני הייתי פנויה בזמנו)וזה מסכן את החברות שלהם (ביחד כבר כמה שנים). אני בטוחה במאה אחוז שהבחור הנשוי מסובב אותה על האצבע הקטנה ושהוא משקר לה ולא אתפלא אם הוא בוגד סדרתי. הבעיה היא, שחברה שלי בטוחה שכל הסיפור הוא אשמתה. היא בטוחה שהיא "פיתתה" אותו. אני מנסה להסביר לה שכל מהלך שהיא עושה, נגרם בגללו- שהוא מפתה אותה בצורה שהיא לא יכולה אפילו לראות או להבין. אני ממש דואגת לה ורוצה להוציא אותה מהמצב הזה. העבודה שלה זמנית אך היא אמרה לה שהיא לא בטוחה אם תצליח לנתק עם הבחור את הקשר לאחר מכן. מה אפשר לעשות? אני דואגת ומפחדת שהבחור יהרוס לה את החיים. הוא אומר לה שהכל בידייה- שזה שהם לא מימשו את המשיכה הפיזית שלהם- זה רק בגלל שהיא לא רוצה (והיא לא מבינה שזאת הטקטיקה שלו לזרוק עליה את האחריות שבבגידה!) בבקשה תעזרו לי. מה אני יכולה לומר לה? מה אפשר לעשות? חשבתי כבר להתקשר לבחור הזה ולאיים עליו שלא יתקרב אליה, אבל אני מפחדת שהיא תכעס עלי וזה ממש לא יועיל... אשמח לקבל עצות, או אם יש פסיכולוג/ית שמוכן לכתוב לה משהו! אני חייבת להציל אותה מהבילבול והדכאון שהיא שרויה בו כעת, לפני שהבחור יגרור אותה למיטה וינצל אותה! תודה... החברה המודאגת.

שלום לחברה המודאגת, חברתך היא בחורה מבוגרת, שמלהטטת כרגע בין שני גברים, כאשר - למיטב הבנתי - מצליחה לפי שעה לא ליפול למלכודת מיטתו, גם אם משלמת על כך במידה של אשמה. עוצמת הרגשות שאת מפגינה משקפת אולי את עוצמת הפגיעה שחווית בעבר, אך עלי להזכירך שאת והיא, למרות החברות האמיצה, אינכן אחת. בהחלט יתכן שחברתך, הנמצאת שנים רבות במערכת יחסים, רוצה לבחון את יציבותה, או רוצה לערער אותה - לכי תדעי. תוכלי לספר לה את לקחי העבר שלך, אך האחריות לחייה נותרת שלה. במקומך, הייתי נזהרת מאד מלהתערב פיזית במה שקורה ביניהם, ומשאירה בידיה גם את החירות לעשות שטויות. אחרי הכל, גיל 22 הוא גיל בו מותר (יש מי שיגידו שאפילו מומלץ) לטעות, שכן כל חייך עוד לפניך כדי לתקן... שנה טובה ליאת

תודה לך, זאת תשובה טובה. באמת כל הפרשה הזו לא עושה לי טוב, זה לא בריא לי כל כך להכנס לסיפור הזה. אז אני אמורה רק להקשיב לה? זה גם בסדר? אני יודעת שעכשיו היא תיכנס לתקופה קשה, ושזה בטח ישפיע גם עלי, בתור חברה. יכול להיות שאני מפחדת גם מזה...(לא מכך שהיא תזדקק לתמיכה רגשית, אלא בגלל שהנושא כ"כ קרוב לי וכואב).

לפעמים אני תוהה ביני לבין עצמי אם הקריאה בפורומים עוזרת לי(כי וואו יש עוד אנשים שמרגישים כמוני או סובלים כמוני ) או שזה גורם להעצמת ההרגשה הרעה ממילא (ההזדהות הזו וכו.. תחשבו על זה....

את רק קוראת? בכל מקרה שולחת לך LINK שקצת מתקשר... http://www.hebpsy.net/community.asp?id=4&cat=article&articleid=420 לחן הייתי ממליצה לך לקרוא גם

שלום רווית, אין כינוי ואחרים, כמות הפורומים העצומה מעידה על ביקוש הולך וגובר לערוץ התקשורת הזה בין הציבור לאנשי בריאות הנפש. אני מניחה שהצורך במידע זמין, באוזן קשבת ובקבוצת התייחסות נח בבסיס התופעה, כמו גם סקרנותו הבלתי נלאית של האדם ביחס לסוד קיומו, לצפונות נפשו ולתכלית מעשיו- סקרנות שמלווה את האדם משחר ימיה של האנושות. ממש כשם שהאינטרנט מקצר (או מעלים) מרחקים גיאוגרפיים בין אנשים בקצות עולם שונים, כך הוא יכול לקצר את המרחק בין האדם הבודד בבית לבין ספת הפסיכולוג. לערוץ הזה, כמו שאמרת, יכולים להיות יתרונות מרשימים (תחושת שייכות, הזדהות, מענה רגשי ואינפורמטיבי - וכל זאת ללא תשלום), אך גם חסרונות הנובעים ממגבלות קיבולת הערוץ (מידע חלקי בלבד ומטעה, חרדה מציפה, שטחיות, היעדר קשר עין וחמימות אנושית, ועוד). הכתבה ששלחה 'אין כינוי' מעניינת מאד גם בהקשר של יחסי הגומלין בין הטיפול האמיתי להתייעצות האינטרנטית. מעניין לשמוע כיצד אנשים אחרים חווים את המרחב האינטרנטי בכלל, ואת נוכחותם בפורום שלנו בפרט. מתי אנחנו נעזרים ומתי נכווים? מתי אנחנו לומדים ונשכרים, ומתי נסוגים לאחור? אשמח לשמוע מה דעתכם ליאת

רווית, אין כינוי, ליאת ואחרים, משתפת מעט מהחוויה שלי. את השיטוט שלי בפורומים השונים שעוסקים בפסיכולוגיה, התחלתי קצת אחרי שהתחלתי את הטיפול הפרטי שלי. כל כך הרבה שאלות, עוררו החודשים הראשונים של הטיפול ולרבות מהן הצלחתי למצוא מענה בפורומים. דרכם גיליתי, שיש לי 'שותפים לצרה'. שלא המצאתי שום דבר חדש במצוקות שלי. לפורום *הזה* הגעתי בראש השנה, לפני שנה בדיוק. הפורום, מנהליו ומשתתפיו, עזרו לי ללמוד להיות מטופלת. לימוד שנמשך עד היום. את הסיפור האישי שלי הבאתי לטיפול, ולפורום הבאתי בעיקר את הסוגיות שצצו מפעם לפעם, בנושא המסובך כל-כך, של יחסי מטפל-מטופל. במשך הזמן, כשראיתי עד כמה השאלות שלי, הן לא רק שלי, העזתי והבאתי אותן גם אל תוך הטיפול עצמו. באחת מתקופות המשבר בטיפול שלי, הרגשתי שהפורום מכניס לא מעט רעש ובלבול לטיפול. בעוד שבחדר הטיפולים שלי, הרגשתי מאוד לא מובנת, כאן, בפורום, קיבלתי בכל פעם ששאלתי שאלה, תשובה מאוד מדויקת ונוגעת. פתאום התבלבלתי, ושאלתי את עצמי אם אני נמצאת בטיפול הנכון. עם הזמן הבנתי שאחת הסיבות לפער הזה, היא ההבדל בפתיחות שלי *שם* ו*כאן*. שמתי לב, שבחסות האנונימיות, השם הבדוי, והיעדר הפרטים המזהים, אני מצליחה לבטא את עצמי בצורה הרבה יותר פתוחה, ברורה ומדויקת ולכן אני גם מובנת הרבה יותר. הרבה מאוד תמיכה שאבתי מהפורום הזה בשנה האחרונה. מלבד שלושה מנהלים, שתענוג לקרוא את תשובותיהם המושקעות, התומכות והמלמדות, מצאתי כאן גם קבוצה של אנשים נהדרים (א?נ?שו?ת בעיקר :- ), שחלקן הפכו לחשובות מאוד עבורי. נדמה לי שכמו בכל דבר בחיים, גם לפורום מהסוג הזה, יכולים להיות הרבה יתרונות וגם הרבה חסרונות. אם יודעים לקחת ממנו את הדברים הטובים ולהישמר מפני הפגעים שלו, אם רק משכילים להשתמש בו בצורה נכונה, אפשר להיתרם ממנו בצורה מדהימה ולצאת נשכרים מאוד. אני לפחות, מרגישה שיצאתי ברווח גדול. מנצלת את ההזדמנות לאחל שנה טובה לכולם, יעלה

שלום ליאת יש לי אחיין בן שנתיים ו-8 חודשים ,קשה לו מאוד להיפרד מהסבא/סבתא והדודות (מצד אחד בלבד, לצד השני הוא לא קשור). לדוגמא - כשאנחנו באים לבקר בביתו, כאשר מישהו רוצה ללכת, הוא הולך אחריו, לא נותן לו לצאת מהדלת, מחזיק אותו ביד וכו'. ואם הולכים ואומרים שלום נבוא מחר , לך להגיד שלום מהמרפסת או משהו כזה, הוא פוצח בבכי היסטרי. חשוב להדגיש שבמקרה שרק אחד הולך, איכשהו מצליחים בסוף להסיח את דעתו, אבל אי אפשר ללכת כולם. אחד לפחות חייב להישאר ולהרדים אותו, ורק לאחר מכן ללכת. כך גם כשהוא בא לבקר אצלינו, הוא דורש שאחת הדודות (מישהי מסויימת, ואם היא איננה אז יש תחליף....) תבוא איתו להקריא לו סיפור ולהרדים אותו, ורק לאחר מכן היא יכולה ללכת. ניסינו להסביר לו שהדודה חייבת ללכת לישון , להבטיח שהיא תבוא מחר, אבל שום דבר לא עוזר, הוא בוכה בכי מאוד היסטרי, ונדבק לגוף. הקושי להיפרד יכול להתבטא גם כשנוסעים איתו באוטו ומישהו יורד, הוא בוכה , אבל אז זה יותר קל יחסית, הוא בוכה ואחר כך נרגע. ברור לי כי העובדה שנשארים מתוך רחמנות שהילד יבכה (הוא ממש נהיה עצוב) מחזקת את ההתנהגות שלו. אבל קשה לנו מאוד לשמוע את הבכי, חוץ מזה שהאוירה בבית שלו מתוחה, לאחרונה נגמל מחיתול אך לא לגמרי, ואנחנו לא רוצים להוסיף. הוא ילד שובב,שעושה הרבה דווקא (רואים שהוא מבין שאסור לשבור או לזרוק), הוא זורק ושובר חפצים (כשהוא מובך אבל לא רק) אם הוא נוגע בחשמל ואומרים אסור, הוא בכוונה ממשיך .... אביו אומר לו שהוא סופר עד שלוש ואם לא יפסיק יכנס לעונש.לפעמים זה עוזר ולפעמים לא. יוצא שכועסים עליו יותר מדי, (מצד שני אנחנו גם יודעים להחמיא על מעשים טובים) ואני קצת חוששת שזה יזיק לו . שאלתי היא, מה אפשר להמליץ להורים , אני מקווה שהם ישתכנעו לגשת ליעוץ אבל, בינתיים.... וכן איך אנחנו צריכים להגיב במקרה כזה ???? המצב הזה מקשה על כולם. תודה רבה !

שלום קרן, קצת קשה לתת עצות מרחוק, מבלי להכיר היטב את המערך המשפחתי שלכם. רמזת במשפט אחד קטן שהאווירה בביתו של הילד מתוחה, ויכול מאד להיות שהנוכחות שלכם מהווה סוג של בולם זעזועים. מאד יתכן שכאשר אחרון האורחים הולך, האווירה בבית נעכרת, הטונים צורמים יותר, והילד הופך חרד ומתוח. במידה ומשהו בהשערה זו נשמע לך רלוונטי, כדאי מאד להמליץ להורים לרכך את ההתנהלות שלהם מול הילד, ולחסוך ממנו חילופי דברים קשים או ויכוחים שעלולים לעורר בו דאגה או אי שקט. בנוסף, כדאי להימנע בגיל כזה מענישה שרירותית. כשילד ניגש לחשמל לא סופרים עד שלוש, אלא קמים אליו, עוצרים אותו בתקיפות, ואומרים בשקט: אסור! על פעולה זו חוזרים בכל פעם שהיא מתרחשת, בלי להתעצל. הורים ש"סופרים עד שלוש" בדר"כ מזמינים את הילדים (מבלי להתכוון) לדו-קרב של סבלנות, אשר בו תמיד מנצחים הילדים. אני ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה שתוכל, ללא ספק, לסייע לשינוי בהתנהגותו של הילד. בברכה ליאת

ליאת, תגידי מה עושים כאשר אין חשק ללכת לפגישה? ומאידך לא נעים לי לבטל... אינך חייבת להשיב אם מאסת בי...

שלום אין כינוי, קצת נעלמת לנו לאחרונה, וקולך, כאן בפורום, היה חסר. אני מכירה את התחושה שאת מתארת, ומה שאני עושה במקרים כאלה, זה להשתדל ולחשוב איך אני יכולה להפוך פגישה סתמית למשהו משמעותי וחשוב עבור עצמי. נסי להחליט על נושא אחד קטן - אפילו קטנטן - שהיית רוצה לטפל בו נקודתית. זה לא חייב להיות משהו הרה-גורל, ויכול להיות אפילו טכני-התייעצותי בעיקרו. העיקר שתרגישי שתוכלי להרוויח משהו, ללמוד משהו חדש, קטן, על עצמך או על העולם. לפעמים אפילו ההתגברות על הנטייה להסתגר ולהשתבלל בקונכיה שלנו, היא מטרה ראויה בפני עצמה. "קומי צאי, אחותי כלה, קומי צאי..." ליאת

אסביר לך מה העניין.אני לא מרגישה שאני מקבלת שם תמיכה נפשית (מה שטיפול אמור לתת.לא?) הפסיכולוגית קשובה ומבינה אך לא מעבר לכך.אני מרגישה שאני באה מספרת ונוגעת במספר דברים שמפריעים לי ומעבר לכך לא קורה דבר. אני לא מקבלת עצות, לא מילות עידוד, ולא ניתוחים כמו של ראובן "בטיפול":-) וזה מה שגורם לי לא לחשוף עוד דברים כי אני רואה שעם המעט שאני מביאה אני לא מקבלת מענה מספק. אני מניחה שהבעיה אצלי איפשהו(אם אני פוסלת שתי מטפלות)השאלה מה היא, ומה ניתן לעשות הלאה? פשוט אני לא מקבלת שם סיפוק מבחינה נפשית, ולא רואה מה הטעם להמשיך...וכן אני יודעת שזה תהליך...

ליאת ,תגידי, את במקור מקיבוץ דתי?

ליאת, אני לא בטוחה שאני יכולה לעבור לסדר היום אחרי שבוע שעבר....והחלטתי להפסיק את הטיפול. כמי שמכבדת את עצמי(וגם אותה אחרי הכל)לא רציתי להפסיק את הטיפול מבלי להודיע לה .התקשרתי אליה והודעתי לה על סיום טיפול, ושאני יותר לא אגיע אליה ואיחלתי לה שנה טובה ובהצלחה וכו... ניכר שהיא לא מתייחסת ברצינות ,היא אמרה לי בטלפון שהיא באמצע טיפול והיא לא יכולה לדבר איתי,ואין לה זמן עכשיו,ושאנחנו נדבר על הכל כשניפגש ,אבל הבהרתי שלא ניפגש, והיא בכל זאת חשבה שחשוב שאני כן אגיע לפגישה הבאה כרגיל והעניין הוא שאני מתלבטת אם להגיע.אני לא יודעת אם אני יכולה לשכוח את מה שהיא אמרה לי בפגישה קודמת ,זה היה מעליב.זה לא היה במקום. מצד אחד אני יודעת שהיא מטפלת איכפתית ושנותנת המון בשביל המטופלים שלה ואני רואה שהיא עושה כמיטב יכולה בשבילי.באמת. מצד שני אני מודה בפנייך שאני פגועה ממנה(וקשה לי להודות בכך בדרך כלל..) לא יהיה לי נעים להגיד לה פנים מול פנים שנפגעתי ממנה ושאני כועסת ושהרגשתי שהיא לא הבינה אותי וכו וכו וכו'... אני לא יודעת מה לעשות .להמשיך בטיפול או לא? אודה לך על עצתך חן

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-648,xFT-590683,xFP-590811,m-Doctors,a-Forums.html

שלום חן, ממש מאותו מקום מכבד (אותך ואותה), לא הייתי מסתפקת - לו הייתי במקומך - בשיחת טלפון, אלא מקדישה שיחה שלמה לנושא (ואפילו לפרידה). במצבים של פגיעה, לפעמים נוח להתחפר בעלבון, לסגת מדיבור, ולהימנע מלעסוק באי-הנעימות הזו אפילו במחשבתנו. כך, הנושא אמנם מסתלק מן התודעה שלנו, אך אנו משלמים על כך במחיר מערכת היחסים. כשאני קוראת את דברייך, המכירים במסירות הרבה ובאכפתיות שלה כלפייך, נדמה לי שעזיבתה תהיה בבחינת הפסד גדול, בעיקר לך. לכן, אני מפצירה בך להגיע בכל זאת, ולשתף את המטפלת שלך בפגיעה שחווית. אשמח אם תשתפי אותנו, ותספרי לנו על ההתפתחויות. זכרי שאנחנו בעיצומם של ימי הסליחות, וזה זמן נהדר ליישור הדורים. בהצלחה ליאת

בכתבה שהתפרסמה כתוב שדיכאון נמשך תשעה חודשים.האמנם?

שלום אמיר, דיכאון הוא שם כללי למגוון מצבים נפשיים, הכוללים (בין השאר) ירידה משמעותית במצב הרוח או תנודות קיצוניות במצב הרוח. יש מספר תת-אבחנות למצבי הדיכאון, הנעשות גם עפ"י עוצמת הסימפטומים ומשך הזמן שהם נמשכים. לפיכך, הקביעה כאילו דיכאון נמשך תשעה חודשים אינה תקפה בהכרח לכל מקרי הדיכאון. בשמחות ליאת

שלום כמה שנים נמשך הסטאג בפסיכולוגיה קלינית ? ושאלה נוספת היא האם לימודי פסיכולוגיה קלינית דורשים השקעה רבה בלימודים (כלומר ללמוד יום יום כדי להגיע למטרה) ?

שלום איתן, כדי להגיע עד לסטאז' בפסיכולוגיה קלינית, עליך לסיים לפני כן תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני (לפחות) בפסיכולוגיה קלינית של המבוגר או הילד, ולכתוב עבודת מחקר (תזה או דוקטורט). בשל הביקוש הרב, עולה רף הקבלה לתואר שני, והתחרות על המקומות המוגבלים מכתיבה ציונים גבוהים ביותר. אז למעשה התשובה היא: כן. ההשקעה בלימודים היא עצומה. משך ההתמחות בפסיכולוגיה קלינית הוא כארבע שנים, בהן אתה ממשיך ללמוד ולהשתלם כל הזמן. בברכה ליאת

ד"ר נכבד, שלום רב ראשית, ברצוני להדגיש את הבנתי שאין באתר זה תחליף ליעוץ או טיפול מקצועי, אך אני בכל זאת מאוד מאוד מעונין לשמוע את חוות דעתך בבעיה העומדת במרכז חיי כבר 6 שנים!!! עד גיל 20 בערך חייתי את חיי בצורה בריאה לחלוטין. מאז, בעצם כאשר הרגשתי שהנה אני עצמאי בחיים ועלי להחליט לאן פני מועדות, קיבלתי מין משבר שאינני יודע להסביר אותו, אבל התחושה נכון להיום היא כדלהלן: כאשר אדם מודאג מאיזשהו דבר כללי (כמו פרנסתו, או מצב בריאות של קרובים לליבו) יתכן והדבר יוחזק במוחו ברמה מודעת כלשהיא, ובכל זאת הוא יוכל גם לחשוב על דברים אחרים ולהתרכז בדברים אחרים. אמנם המחשבה\הדאגה תשב לו עדיין במוח ותפריע לו במעט במהלכי החשיבה באפיקים אחרים, אך נדמה שהאדם יכול לחשוב על כמה דברים בו זמנית. את תחושת הטרדון \ הדאגה העמוקים אני חש כל היום והלילה בתוך תוכי, אך בניגוד לאותו אדם שמודאג ממצב בריאות או פרנסה, אין לי מושג ברור למה אני טרוד, ומדוע אני לא יכול להתרכז בצורה מעמיקה. אני פשוט חש שאין לי אף לא לרגע שלווה מוחלטת, וחיי אינם חיים! אני מנסה "לברוח מזה" להתרכז במה שאני באמת מעונין, אבל כאילו מושך אותי אחורה, ואני חש שמוחי עסוק ביותר ולא מסוגל לחשוב על שום דבר בצורה מעמיקה (כמו בעיות מתמטיות) - אני מנסה להסביר לעצמי שמדובר בקונפליקטים לא פתורים מעולם התת-מודע, אבל היתכן שבעיות כאלו מחזיקות ואינן מרפות כ"כ הרבה שנים??? אני נמצא בירידה אינטלקטואלית עצומה ונמצא בחוסר שמחת חיים גמורה! ובכל מיני שאלות משמעות שנולדו בעקבות חוסר האונים שלי מהמצב. ניסיתי 3 פסיכאטרים. אחד אמר אולי זה דיסתימיה, שני שלל ולא אבחן, שלישי טען שזו בעיה באישיות. פסיכולג יקר, אולי תנסה אתה להוסיף אור על הבעיה החשוכה הזו? והאם אתה יכול לומר לי ברמה סבירה שבהחלט ניתן לשפר את מצבי בצורה משמעותית בעזרת פסיכותרפיה??? (כי כדורים לא עזרו, וטיפול פסיכותרפי נדמה לי סתם...) תודה מקרב לב!!!

שלום טל, קראתי את דבריך בתשומת לב רבה, וצר לי לשמוע שאתה סובל זמן רב כל כך. העובדה ששלושה פסיכיאטרים לא יכלו להגיע לכלל אבחנה נחרצת מעיד, אולי, על אופייה החמקמק של הבעיה. מחשבות ודאגות טורדניות, בעלות אופי כה פולשני, יכולות להיות חלק ממגוון מצבים נפשיים, כולל גם הפרעת חרדה (שלא הזכרת). לא ציינת איזו תרופה קיבלת וכמה זמן לקחת אותה. חשוב מאד לזכור שתרופות רבות, בעיקר אלה הנרשמות כיום למרבית מצבי החרדה והדיכאון (SSRI) משפיעות רק לאחר כחודש ימים. בכל מקרה, טיפול תרופתי שאינו מלווה בשיחות - השפעתו פחותה משילוב של תרופה+שיחות. כאשר התרופות אינן מועילות גם לאחר זמן, האפשרות של בעיה אישיותית הופכת סבירה יותר, ואז הפסיכותראפיה יכולה לסייע. לא אוכל להתנבא האם ועד כמה תשפר הפסיכותרפיה את חייך, ממש כשם שלא ניתן לעשות כך לגבי אף מטופל. מניסיוני, גם אנשים עם הפרעות אישיות מגיבים היטב לטיפול שיחתי, ומאחר וטרם ניסית אופציה זו, כדאי לשקול אותה ברצינות. אם ברצונך לכוון לאותם קונפליקטים לא מודעים (שיש, כנראה, לכולנו), אזי יש לשקול טיפול באוריינטציה דינמית. אם אתה מעדיף לכוון כרגע את המאמץ הטיפולי אל אותה טורדנות חשיבתית, יתכן ששווה לשקול התערבות בכיוון קוגניטיבי-התנהגותי. מאחלת לך שנה של רוגע ושלווה, שנה של שינוי ופריצת דרך. ליאת

יש לי תחושה פנימית שמשהו בסגנון הפנוזה עשוי לחדור לעומק ולהגיע לשורש הבעיה. ואח"כ ניתן לטפל בה פנים אל פנים יתכן שאני צודק, או שנראה לך שזו סתם אשליה?

לכבוד ד''ר שובל, שלום רב, אני מבקש לקבל כלים להתמודד עם הוריי ובייחוד עם אימי. אני בן 35 נשוי 10 שנים ואבא לתינוקת. אימי שיודעת רק לבקר אותי ואת אשתי כמעט מעולם לא שמחה בשום דבר שקשור בי עוד מילדותי, מאישיותי ומבחירותיי, בהם גם נישואיי עם אשתי. המצב החריף לאחר פיטוריי שבועיים לפני לידת ביתי, ומשנולדה בחודש השמיני ושהתה שבועיים בפגיה בבית החולים, וכמו הרבה זוגות המציאות הקשה והמתחים שסבלנו גרמו להתערערות ביחסים, ובשפל ביחסינו פניתי אל הוריי לקבל מעט חום אהבה ומלה טובה. הוריי ובייחוד אימי "קפצו" על ההזדמנות והחליטו במקום לעזור לתמוך בנו כזוג במשבר לחדד ולהקצין את חילוקי הדיעות והפערים ולמעשה להביא לפירוד בינינו. אולם לאחר זמן מה בעזרה בליווי ובתמיכה רבה מצד משפחתה של אשתי ובעיקר חמותי הצלחנו לשקם את חיי נישואינו ועלינו חזרה על דרך המלך. מאז שפניתי להוריי, אימי החליטה שהפתרון למשבר ביחסים שלנו הוא פירוד ומצאה לנכון להילחם בכל כוחה בזוגיות שלנו ולמעשה להביא לפירוד ולסכסוך בינינו, דבר זה בא לידי ביטוי לא אחת בדיבור מזלזל ופוגע בי ובה, הערות קנטרניות, ודרישה בלתי מתפשרת מצד אימי לראות את התינוקת אצלה בבית ולא לראות את אשתי, והיא לא מפסיקה לעשות מניפולציות שונות ומשונות תוך סחיטה רגשית, העלבויות ללא סיבה, פרצופים מכורכמים ואמירות מכוערות על אשתי מאחורי גבה או אף בנוכחותה על מנת שאביא את בתי לבד אליה . משחדלתי לבוא לבית הורי היא נוהגת לשלוח אלי את אחי הקטן ואת אבי שיקנטרו אותי וירגיזו אותי ושולחת עימם כל מיני מסרים להוציא אותי משלוותי . הניכור הגובר והולך מצידם של משפחתי גם נתן את אותותיו ביחסיי עם אחיי האחרים שכולם מלבד אחד "ישרו קו" עם אימי ואחד מהם עימו לא הייתי בקשר שנים רבות אף תקף אותי קשות בטלפון לאחר שניסיתי לעמוד על טיב יחסו אלי מה שמוליך בוודאות לאימי שהייתה מאחורי התקפות אלה. למרות ניסיונות רבים מצידי להגיע להידברות עם הוריי ארוחות משותפות, שיחות ארוכות וכו' תמיד הסתיימו ניסיונות אלה בריב ובצעקות. לפיכך החלטתי להפסיק כרגע כל קשר עם משפחתי למרות שזה קשה לי עד מאוד (הם גרים באותו רחוב שחמותי גרה )כשאני עובר ליד הבית של הוריי קשה לי לעבור הלאה ולא להיכנס. אני חש כי הוריי לא מכבדים אותי ובוחרים להעליב אותי ולרדת לחיי בכל הזדמנות. בכל רגע שרק יכולים הם מזכירים לי כי אשתי היא אישה שלא שווה לי בשום קנה מידה ולא מגיעה לקרסוליים שלי, ובקיצור לא נותנים לנו לחיות בשלווה . אימי מעמידה את עניין הבת שלנו כי רק אותה היא רוצה לראות ואני ובמיוחד אשתי אינם מעניינים אותה. הזמנתי את אימי מספר פעמים לבוא לבקר בביתנו. אימי טוענת כי אינה רוצה לבוא כי היא לא מרגישה נוח אצלנו בבית בגלל אשתי ושאני אבוא אליה. כיום אני עובד מהבית על מחשב ואינני יכול לצאת כל כך והיא מודעת לכך שהיא מוזמנת בכל הזדמנות לביקור שלה כמובן בתיאום כך שתוכל לעזור לי עם הילדה. המצב כרגע שאין לאימי עניין לקבל לא אותי ולא את אשתי כפי שאנחנו ומבקרת אותנו לא פעם פוגעת ומעליבה. אינני יודע מה לעשות אני במצוקה גדולה ,מצד אחד אני רוצה להיות בקשר עם משפחתי ,ומצד שני אימי שולטת בכולם ודואגת להשחית את שמי ושם אישתי ולא נותנת את דעתה על כך שהיא פשוט הורסת ומחבלת במו ידיה בכל חלקה טובה. אני מתהלך עם מצב רוח רע מזופת רואה איך הורי אשתי נותנים אהבה מפרגנים מקבלים אותנו ,ואילו הורי משפילים מרכלים מעליבים ולמעשה יורקים עלינו . יש לנו חובות גדולים בשל רכישת הדירה אני עובד מהבית לחסוך המטפלת . אשתי עובדת רוב שעות היום מחוץ לבית. אני מבקש לקבל כלים להתמודד עם בעיה כאובה זו.

שלום לך, צר לי על הסבל שלך, אך לעיתים כשנוצרים מאבקים בתוך המשפחה צריך לנקוט עמדה. אתה נוקט עמדה, שהיא בעד המשפחה הגרעינית שלך (אתה, אשתך ובתך). אמך - לא מקבלת את המשפחה הגרעינית שלך ובכך יוצרת פתח למאבק כוחות. מאבק שבו ישנם רק מפסידים. גם היא מפסידה - את הקשר עם נכדתה ובסופו של דבר עם בנה. לדעתי עליך לעבוד על עצמך משני כיוונים: האחד - עבודה פנימית עם עצמך שתאפשר לך יותר עצמאות ונפרדות בקשר בינך לבין אמא שלך. השני - שיפור הקשר שלא על חשבון משפחתך. את זה ניתן אולי לעשות דרך מתווכים (אביך, אחיך?). מפגשים באזורים ניטרליים (לא בביתך ולא בביתה?). להערכתי, קשה מאוד לעשות את העבודה הזו לבד. קשרים כאלו מעצם מהותם מלווים במשקעים של שנים ארוכות, בכעסים, הפגעויות ועוצמות רגשיות. לכן - מומלץ בחום שתפנה ליעוץ וטיפול אצל פסיכולוג קליני. לבנתיים הקפד להיתמך ע"י אנשים שרוצים את טובתך ומעריכים אותך ואת משפחתך. בברכה ואיחולי שנה טובה, גדעון

לגדעון שובל שלום, אני מאוד מודה לך על תשובתך ,לקחתי את הדברים לתשומת ליבי , נתת לי כיוון . בברכה ואיחולי שנה טובה לך.

גיליתי שהבייביסיטר שלי גנבה לי מס' חפצים, שאת רובם, כך התברר, היא נתנה לחברות במתנה. הנערה היא קרובת משפחה שלי ואני יודעת שהיא יכולה להרשות לעצמה לקנות הכל וההורים שלה תמיד "נמצאים שם בשבילה", האם ישנה דרך לעזור לילדה והאם זה נובע ממצוקה כלשהי? תודה מראש.

דנה שלום, בהחלט יתכן שגניבת חפצים קטנים שלא לצורך כלכלי משקפת מצוקה נפשית. באיזו דרך לעזור לה? זה כבר תלוי בין השאר בקשר שלך איתה. יתכן ששיחה איתה יכולה לעלות על דברים המציקים לה. יתכן שיש צורך בשיחה עם הוריה. תשקלי לפי היכרותך עם הנערה. בברכה, גדעון

שלום, לפני שש שנים למדתי בביה"ס עם מגמת עיצוב גרפי (שזה שיעור הכי אוהב מכל שיעורים אחרים, לומדים במגמה הזאת בימי שלישי וחמישי) מה שקרה לפני יום התרחשות (יום שני, לפני שש שנים) אני בחור רגיל, לא היו לי טראומות, דיכאון או מכל סוג אחר. למחרת התעררתי וידעתי שזה יום שלישי (אף פעם לא טעיתי בימים, אפילו בפעם אחד), אספתי את חומרי לימודים ליום שלישי, הגעתי לכיתה בשיעור הראשון וחיכיתי לחברים לכיתה שאני לומד איתם בשיעור הראשון. פתאום הגיעו תלמידים אחרים שאני לא לומד איתם, ושאלתי אותם: מה אתם עושים פה? הם אמרו שהם לומדים עכשיו בכיתה הזאת, ואמרתי: "היום יום שלישי ואני לומד בשיעור הראשון" והם צחקו ואמרו שהיום הוא יום רביעי. ומורה הגיעה ואמרה לי מה אני עושה פה? וזה לא היום שלך לשיעור! והייתי בהלם והלכתי לשיעור ראשון ליום רביעי וחבריי לכיתה היו שם. ניסיתי לזכור מה קרה ביום שלישי, אך אני זוכר רק לאחרונה שהלכתי לישון ביום שני בלבד. הגעתי הביתה ורציתי לשאול את אמא שלי האם משהו קרה אתמול רציני והיא אמרה לי "בכלל לא, היה רק יום רגיל". למחרת יום חמישי פגשתי את מורה לעיצוב גרפי, ושאלתי אותו האם הבאת את פרוייקטים לפרסום שלטי חוצות (המורה שלי עובד במקביל כגרפיקאי בחברת פרסום ידוע). והוא אמר לי: אתה לא זוכר? כבר הצגתי לך את פרוייקטים שלי ביום שלישי!. האמת אני לא זוכר בכלל מה קרה יום שלישי, אפילו עם פיסת הקטנה על יום שלישי. (כשהייתי קטן הפסיכולוגים אמרו שיש לי מוח אינטליגנציה גבוהה, יכולת תפיסה מהירה ובמיוחד היום אני מסוגל לזכור את התרחשות מגיל שנתיים, אפילו איך נראית את עריסה שלי) היום אני בן 24 צץ לי מחשבה על מה שקרה לפני שש שנים ביום שלישי שלא הייתי במסע הזאת, ופתאום הופיע בזכרוני פיסת מידע על יום שלישי, ואז אני זוכר איך נראית פרוייקט של מורה למגמת עיצוב!!!! שאלות לפסיכולוג: מה שקרה על התרחשות לא הלכתי לפסיכולוג, וזה קורה לי רק פעם אחד בחיים. השאלה היא למה אני לא זוכר את יום שלישי? האם זה רציני שצריך ללכת לטיפול? איך זה באמת הופיע לי פיסת זיכרון על יום שלישי? ומה המלצתך? תודה רבה שיהיה לך שנה טובה עם הרבה שלווה ושלום!

בן שלום, זה אכן סיפור מוזר ולא שיגרתי. לא ברור למה שכחת. לא ברור למה נזכרת. אם הארוע היה מתרחש אתמול ולא לפני שש שנים הייתי מציע לך להתייעץ קודם כל עם נוירולוג,כדי לשלול בעייתיות נוירולוגית שיצרה שיכחה כל כך דרמטית. אך היות ומדובר על ארוע ישן, נסה להתייעץ עליו בפורום נוירולוגיה. בהיבט הפסיכולוגי, לא הייתי עושה בשלב זה דבר. שנה טובה, גדעון

אם אני רוצה לקבוע תור לפסיכולוג...דרך קופת חולים,כי רע לי...אז אני צריכה איזו שהיא הפנייה מרופא משפחה או ישר פשוט לקבוע תור לאיזה פסיכולוג שעובד מהקופת חולים שלי....?מישהו מכיר פסיכולוגים דרך קופת חולים מאוחדת??בפ"ת??? בבקשה זה ממש יעזור...

שלום לך, למיטב ידיעתי בקופת חולים מאוחדת מתקיים ראיון ראשוני ולאחריו מפנים לפסיכולוג. התקשרי למוקד קביעת התורים של הקופה, תבררי את הנוהל ותקבעי תור. בהצלחה, גדעון

שלום רב . לפני כמה ימים נתקלתי במשהו שהלחיץ אותי אותי נורא . מאז אותו יום כל החיים שלי השתנו , אני פתאום לא אוכלת , נעלם לי התיאבון , אין לי חשק לכלום וכאילו שזהו החיים שלי נגמרו , אני ממש מנותקת ממה שקורה סביבי . האם זה לגיטימי ללחץ או שיש פתרון לבעיה הזו , ברצוני לצייין שאני אדם מאוד חרד ולחוץ מטבעי . תודה מראש

מאיה שלום, את מציינת שאת אדם חרד ולחוץ מטבעך ולכן תגובה "סבירה" עבורך הינה תגובה כמו שציינת. במצבי חרדה, הגוף עובר למתכונת חרום, ולכן ישנן תופעות כגון ירידה בתיאבון, רגישות רבה לרעשים, מתח, דפיקות לב מהירות וקשב מוגבר לסביבה. במצבים כאלו אנו מתנהגים כמו בעלי חיים במצב סכנה. וכשהסכנה חולפת ישנה חזרה של הגוף והנפש לשיגרה. לכן, סביר שתוך זמן קצר תחזרי לשיגרה אך היות ואת כבר מכירה את תגובותייך ולחצייך, הייתי ממליץ לך להקדים תרופה למכה ולטפל בעצמך. שיטות כמו תרגילי הרפיה, ביופידבק, טיפול התנהגותי-קוגנטיבי במצבי חרדה יועילו לך. גם ספרים בנושאי חרדה ופחד יוכלו להוות התחלה טובה לשינוי. בהצלחה, גדעון

מאיה יקרה, עצם היותך כותבת בפורום מעידה כי אינך "ממש מנותקת ממה שקורה סביבי", וכי החיים לפנייך. קחי אותם! בריאות ואושר, בוקי

ים, זה אומר שהוא עבד עלי וטופלתי ע"י אדם מתחזה?????????????? שאלתי אותם והוא לא רשום שם..

אלמוני שלום, הבה ונבחין בין שני גופים. הסתדרות הפסיכולוגים שזה גוף חברתי וולונטרי, שחבריה רשומים באלפון הקרוי "אלפון הסתדרות הפסיכולוגים". הגוף האחר הינו מועצת הפסיכולוגים. זה גוף רשמי, הכפוף למשרד הבריאות. גם הוא מחזיק פנקס שמות הקרוי: "פנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות". כל פסיכולוג חייב להיות רשום בפנקס הפסיכולוגים. אך לא חייב להיות חבר בהסתדרות הפסיכולוגים ולכן לא בהכרח מופיע באלפון. לכן - לא בהכרח טופלת ע"י מתחזה. אתה מוזמן לעשות בדיקה נוספת דרך אתר "פסיכולוגיה עברית ". המצ"ב: http://www.hebpsy.net/pl.asp בברכה, גדעון

מזה תקופה ארוכה אינני עובדת 5 שנים. למדתי מקצוע פארארפואי ואני מתקשה מאוד להניע את עצמי בחיפוש עבודה כללי ובמקביל אולי לנסות לעבוד במה שלמדתי. הצעות העבודה ב"דרושים" נראות לי מפחידות ומי ירצה אותי בכלל..... הייתי בטיפול פסיכולוגי ארוך מאוד 6 שנים וכאמור מתקשה להניע את עצמי. כמו כן יש לי בעית עור אסטתית בעיקר שממררת את חיי בעיקר בקיץ. אנא עזור לי.

רוני שלום, האם ניסית להעזר ב"מאמן אישי"? לאחרונה זה מאוד אופנתי. יתכן שדרבון והצבת מטרות יסיעו לך. האם הטיפול הפסיכולוגי עזר? יתכן שזו תקופה טובה לחזור לעוד פרק טיפולי, במטרה להחזיר לך תחושת שליטה ומוטיבציה לפעולה. מעבר לכך, אנשים עובדים גם מהבית ובצורות שונות, כך שאל תתני לבעיית העור להפריע לך. בהצלחה, גדעון

שלום רב. הוא התגייס לא מזמן ומשרת בתפקיד טכני וישן כל לילה בבית. מאז ומתמיד היתה בעיה של שמירה קיצונית על הגיינה כמו: לא אוכל אם מישהוא נשם על הצלחת שלו, מסדר את מברשת השיניים שלו בארון פרטי, לא שותה בשום מקרה מכוס של מישהוא אחר ואין מה לדבר על "מפה לפה" כמו ביס וכיבודים וכיוצא באלו. הס מלהזכיר כמובן שימוש בשירותים ו/או מקלחות משותפות. לא מזמן עלתה דרישה ללון בבסיס בשבתות. הוא חייל ויעדיף להיפלט מהצבא אם יידרש ללון בבסיס. מה עושים?

שלום דני, מה קורה בחופשות? בטיולים? בבתי מלון? עד כמה זה חמור ועד כמה זה מפריע לו? בעיקרון , אם ישנה מוטיבציה -הבעיה ניתנת לטיפול. בכל מקרה, הייתי ממליץ שיגש לקב"ן , כדי שיאבחן במה מדובר ויציע לו טיפול. בברכה, גדעון

היי.אני בטיפול כשנתיים.שבועות קשים עוברים עליי אבל "הוחלט" שהתקשורת ביננו תוגבל לשעות הטיפול בלבד.בניגוד לעבר,שהיה גם קשר טלפוני/מיילים בזמנים קשים.אין לי אלא לקבל אתההחלטה.אבל אני סובלת מאוד.מאבדת את עצמי...רעיון להושיע?

שלום, רעיון אחד, זה לעבור לתקופת זמן מוגבלת לשתי פגישות בשבוע. רעיון שני, לנהל יומן שבו את כותבת את מחשבותייך ו"שיחותייך" (הדימיוניות) עם המטפל/ת. בודאי שזה קשה לרצות לדבר עם המטפל/ת ואין אפשרות כזו. זה קשה מאוד. בברכה, גדעון

שני הרעיונות נוסו....תקופה ארוכה נפגשנו פעמיים בשבוע...אבל בשל אילוצים טכניים המרנו את זה לפגישה אחת ארוכה יותר(כמעט כפולה).וכתבתי יומן "שיחות"...לפעמים זה עזר ולפעמים לא...עכשיו אין לי כוחות אפילו לזה...

היי..... לאחרונה נתקלתי בהרבה מאוד דילמות על זוגיות........כלומר:איך יודעים שזה האחד איך יודעים על מה להסתכל כאילו מראה חיצוני או אושר פנימי למה אי אפשר לקבל את שנהים איפה כן מתפשרים ואיפה לא מתי כן ולמה לא ועוד מלא שאלות כלומר אם בנאדם עונה על כל הצרכים ומבין אותי ונותן לי להרגיש עם עצמי טוב אבל מצד שני המראה שלו לא ממש עושה לי את זה אבל ממש כייף לי איתו וכל האורח חיים שלו לפי מה שאני שואפת בעתיד ובכן איפה ועל מה מסתכלים האם יש אמת מסויימת שאני אמורה ללכת לפיה.......??????????????????????????????????????????????

שלום לך, שאלות חשובות ותשובות ...כל אחד עם תשובותיו הוא. כאלו שלא רוצים להתפשר, ועדיין ממשיכים לחפש. כאלו שהתפשרו ואוכלים את הלב. כאלו שלא התפשרו ושמחים על כך וכאלו שהתפשרו ושמחים על כך. כך ש"האמת" היא רק שלך והתשובות הן תשובותייך . עייני בשיר על "שתי הדרכים". תמיד ישנן בחירות בחיים ומחירים לכל בחירה. בהצלחה, גדעון

שלום רב, מהם הפרמטרים על מנת לבדוק אם המטפל/מטפלת מתאים/הולם/ראוי לך?

רוני שלום, שאלת ההתאמה מטפל - מטופל מורכבת מכמה וכמה משתנים: סוג הבעיה, הידע, ההכשרה, הניסיון של המטפל, "הכימיה" בין המטפל והמטופל. ככל שתדעי יותר על מהותו של טיפול נפשי תהייה לך גם יכולת להגדיר טוב יותר - מה מתאים לך? מה את רוצה? מה נכון עבורך וכן הלאה. בברכה, גדעון

שלום המטפל הינו פסיכולוג קליני. בעל ניסיון של מספר שנים. ישנה כימיה בינינו. אך בכל זאת כיצד ניתן לדעת שהוא נכון ומתאים עבורי?

שלום רב, אני כיום בן 21 וחצי והנה הסיפור שלי.בכיתה ח התחילו הבעיות שלי , הייתי חוזר הביתה מבית הספר בוכה לאמא ומתלונן על ילדים שמציקים לי וצוחקים עליי בגלל שהייתי מסמיק כשאני מתבקש להשיב לשאלה או משהו כזה. למרות כל הכאב שעברתי עד סיום כיתה ח אף אחד לא עזר לי או הפנה אותי לפסיכולוג ואני בזמן ההוא לא הייתי מבין מה זה פסיכולוג ומתי פונים אליו. הסבל נמשל עד יא שם בפעם הראשונה חשבתי לפנות לפסיכולוג לאחר שידעתי שהסמקה קשורה למשהו פסיכולוגי. אמרתי להורים שלי והם הסכימו. אצל הפסיכולוג בביקור ראשון דברתי על הבעייה , אחר כך עשה לי מבחן השלכה , המשכנו את השיחה ובסוף נתן לי קלטת של ( relaxation) . בביקור השני אחרי שבועיים שאל אותי אם עזרה לי הקלטת וגם התחיל טיפול קוגניטיבי. לאחר עוד ביקור עזבתי את הטיפול כי ממש שום דבר לא השתנה והרגשתי שזה לא מה שאני צריך. סיימתי יב ובשנה לאחר יב עבדתי כעוזר מהנדס והייתה לי חברה וממש הרגשתי שהכל בסדר לאהוב ולעבוד זה ממש הייה בשבילי הכל בחיים והרגשתי בריא בנפשי אך גם תמיד הזכרונות הכואבים מימי ההתבדרות לא מרחפים סביב הראש. בתום השנה נפרדתי מן החברה בגלל אי הבנה וממש הייה מאוד קשה בשבילי הרגשתי ריקנות , בדידות ופחד. נרשמתי לאוהיבירסיטה העברית בחןג לביולוגיה למדתי חודש וחצי ועזבתי . בגלל בדידות קשה והרגשה שאני לא שווה . חזרתי לעבוד בעבודתי הקודמת (עם הדוד שלי שהוא המהנדס) אבל לא הייתי מרוצה מהמקום שבו אני נמצא כי מצוקות נפשיות גרמו לי לעזוב את המקצוע האהוב עליי ביולוגיה. בתום השנה השנייה לאחר תיכון רשמתי ללמוד רפואת שניים בירדן.לא הייתי במצב הנפשי הטוב בשביל לימודים אבל בגלל הלחץ החברתי עליי נאלצתי לנסוע וללמוד כי החברים שלי יודעים שהייתי מצטיןן בתיכון ואז איך זה שהם יתחילו ללמוד במכללות ובאוניבירסיטאות ואני לא! שנת הלימודים עוד הייתה קשה הייתי רואה איך הבנים והבנות צוחקים יחד ומדברים ואני הייתי בודד הרגשתי שלכולם יש חברות אבל אני היחיד בודד ואף אחד לא רוצה אותי. נגעלתי מעצמי ולפעמים הייתי מקיא . בכל זאת עברתי את הסמסטר הראשון בהצלחה. בסמסטר השני הדברים עוד הדרדרו נכנסתי לדכאון והייתי בוכה כל הזמן בחדרי בדרה ובליתי רוב הזמן בשינה ולא הלכתי להרצאות. הייתי מתקשר להורים ומספר על מה שאי מרגיש אבל אמרו לי שאין לך שום דבר זה אתה שממציא בעיות לעצמך! אף אחד לא הבין אותי ולא רצה לדבר ואני כל כך רציתי לדבר על רגשותיי הקשים והעתיד שלי שבורח לי. ראיתי רק שחור וחשבתי על התאבדות כל הזמן לפעמים נתקפתי בכאבי ראש קשים בגלל המצב שליוגם סרטתי את עצמי ביד פעמיים.בסמסטר הזה נכשלתי בארבעת המקצועות שהייתי צריך לעבור כדי לעבור את הסמסטר. לאחר שלא יכלתי לסבול יותר קבעתי פגישה אצל פסיכיאטר. סיפרתי לו מה עבר עליי ואז פסק : יש לך חרדה חברתית שהתפתחה לדכאון. ורשם לי תרופה בשם "צפרלקס". בהתחלה לא רציתי לקחת את התרופה כי הרגשתי שהיא לא תטפל בעיקר הבעייה שלי. אבל אחר כך לקחתי אותה אבל לא הרגשתי שינוי במשך חודשים והמצב נשאר כמו שהוא.אז הפסקתי את התרופה ועזבתי את הפסיכיאטר הזה שכל דבר אצל פסיכיאטרים הוא לתתת תרופה. ואף אחד לא עזר לי בדידות שאני מרגיש ועם הדמוי העצמי וגועל שאני מפגין כלפי עצמי. באוניבירסיטה סירבו לתת לי לעשות את הבחינות במועד ב למרות אישור מפסיכולוג ואז הרגשתי שהרגו אותי. הנה אני בדכאון, את העתיד שלי והדברים האהובים עליי במיוחד הלימודים בורחים לי, וכל דבר שחור. הנה אני חושב על התאבדות אך פעם קראתי בספר של פרופסור יובל שתמיד יש תקווה לצאת ממצוקה. אך אני לא רואה שום דבר והדבר שהורג אותי עוד יותר שאני לא חשוב וההורים שלי מתעלמים מכל הנושא . אני כל כך צריך עזרה מה לעשות? ולמי לפנות? סליחה על המכתב הארוך אבל רציתי להביע את עצמי אפילו בפורום שלך תודה מראש

נסה לפנות כעת לפסיכולוג כשאתה מודע לבעיותך. בהצלחה

איתן שלום, מכתבך מביע הרבה מאוד כאב. ולהערכתי יש צורך די דחוף שתפנה לטיפול נפשי. הפעם אל תוותר לעצמך לאחר מספר פגישות אלא תן לטיפול צ'אנס לעזור לך. אתה יכול לפנות לטיפול דרך שרותי היעוץ הפסיכולוגיים באוניברסיטה, או דרך קופת חולים, או באופן פרטי. קשיי בדידות ודימוי עצמי דורשים טיפול ולא נוטים להעלם מעצמם. לכן, המלצתי החמה היא שתפנה לטיפול. בהצלחה רבה, גדעון

גדעון שלום, מה יכולות להיות החסרונות בפנייה לביטוח לאומי? אני אחרי שנים של טיפולים פסיכולוגייים ותרופתיים בגלל הפרעת אישיות קשה ודיכאון - דבר שגורם לי לא לתפקד בכל תחום. חשבתי לפנות ולקבל נכות לתקופה קצרה בלבד, על מנת שיהיה לי תמיכה ראשונית לצאת מהבית ולמצוא עבודה. אני מפחדת מההשלכות העתידיות, ולא בטוחה שאני מודעת לכולן. תודה

רלי שלום, האמת היא שגם אני לא מתמצא לחלוטין בכל הנושא של השלכות אפשריות לפניה לביטוח לאומי וקבלת נכות זמנית. המעט שאני יודע הוא שמדובר על תהליך לא קצר ועמידה בפני ועדה שקובעת לך את אחוזי הנכות. להערכתי אין לכך השלכות שליליות, שהרי כל המטרה הינה שיקומית. הייתי מציע לך לקרוא על כך באתר של ביטוח לאומי. ניתן גם לגשת ולהתייעץ בסניף ביטוח לאומי באזור מגורייך - עדיין מבלי שאת מתחילה בתהליך. במידה וטופלת במסגרת ציבורית, ניתן להתייעץ גם שם. אודה לך אם תשתפי אותנו בהמשך בהשלכות האפשריות. כך נחכים גם אנחנו. בברכה, גדעון

בני בן ה6 עלה השנה לכיתה א'. אחיו לגן טרום חובה ואחות שנולדה לפני שלושה חודשים. בני רגיש מאד עד כה תפקד מצו7יין במסגרות ובבית. מאז החופש הגדול חלה נסיגה משמעתית במצבו, רגיש יתר על המידה משמיע בבית כל היום קוןלות מדבר ללא הפסקה החל למצוץ אצבע ואת היד כולה הרעשים שמשמיע בבית בלתי נסבלים גם האורחים מעירים על כך בנוסף הסתגלותו לכיתה א' קשה ביותר. אני נקרעת בין הרצון לעזור לו וחשה ממש אומללות לנוכח מצבו ומהצד השני קשה לנו להיות איתו הרבה זמן בבית לאור המהומה שמקים והרגישות הרבה. זקוקה לעצה. תודה

דליה שלום, בנך עובר שני שינויים משמעותיים: המעבר לכיתה א' והולדת אחותו. כל אחד מהשינויים הללו מספיק בפני עצמו ל"ילד רגיש" ושניהם יחדיו בודאי קשים לו מאוד. לא מן הנמנע שדווקא עכשיו הוא זקוק ליותר תשומת לב אישית ולא יודע כל כך איך לבקש אותה. באופן שבו הוא מתנהג הוא מקבל את תשומת הלב, אך גם גערות וכעסים. אני תוהה איך מתבטאית רגישותו הרבה גם מעבר לארועים הללו? איך עבר תקופות מעבר קודמות? איך הוא בכיתה בהשוואה לבית? התבוננות על נקודות אילו יכולות לסייע לכם להקל עליו ועל עצמך. המלצתי לפנות ליעוץ הורי. או באופן פרטי או דרך השרות הפסיכולוגי - חינוכי באזור מגוריכם. התערבות יעוצית קיצרת מועד תוכל לעזור לך ולהדריך אותך כיצד לנהוג איתו. בברכה, גדעון

מאז שהתחלתי ללכת בפסיכולוג(הפסקתי משיקולי תקציב) בזמנו כל הזמן מלוות אותי דילמות: האם אני מחליט דברים כי אני מוותר מהר מידי , כי אני רגיש מידי ונלחץ,ורואה שחורות (כך ניתח הפסיכולוג) או שאני יכול לוותר לעצמי ולא ל"הכריח " עצמי לפעול כפי שאיני רוצה. אתן דוגמה להמחשה: למשל כעת עלי להחליט אם להמשיך ללמוד תואר משולב שזה מאוד קשה,מבחינה פיננסית ולימודית. ובכלל אני לא מת על האנשים במוסד האקדמי. אז אמרתי אני אפרוש מתואר אחד,נעשה לי חיים כיפים,נעבוד נממן, נלך לספורט, נלך לקורסים רפואה אלטרנטיבית בשביל הנפש . מצד שני אני משגע את עצמי :למה שאני אוותר,אני אמשיך למרות הקושי. או דוגמה נוספת: כמעט עזבתי תלימודים כי לא נתקלתי שם באנשים שחיבבתי . רק חיזוקים מהפסיכולוג השאירו אותי. כל הזמן יש לי דילמות כאלה. האם אני מוותר לעצמי או שמותר לי. רוב הפעמים אני לא מוותר,ואני ממש סובל. עד היום אני מתחרט שנשארתי בצבא למרות שמאוד סבלתי רגשית רק בשביל "שלא יהיה בי פגם לעבודה אחרי צבא". נמאס לי להתווכח עם עצמי. מבחינתי היתי עוזב עכשיו את הלימודים(שהם מענינים אותי אגב) חוסך כסף ונוסע לטיול מאוד ארוך, סתם כי בא לי לחוות תחיים בעוצמות. אבל לא אני מפחד . אני מפחד לעשות צעדים:לפרוש,לעבור,להחליט. מכל דבר אני מפחד. אני נשאר סטטי בלי להחליט כמו פחדן. פעם אחת בא לי לזרוק הכל ולעשות מה שבא לי :למשל עכשיו בא לי לעבור לתל אביב לבד,לעבוד (כמובן שזה לא מתאפשר כי אני משלם על לימודים ולכן משמעות צעד זה זה ויתור על לימודים ו"אסור" כי אני רוצה להשלים תואר). פשוט נמאס לי . מתי זה אמיתי ו"מותר" לי לוותר? מתי אסור לי? מתי אני צריך להתווכח? למה אני לא יכול לעבור לצפון עכשיו לחיות ליד ציפורים לעבוד במשהו שקט ולחיות בשקט? למה ? כי אני יודע שזה בריחה מהתמודדויות. עזרה..

יוני שלום, לעיתים תשובת המשוררים טובה יותר - השיר הבא של רוברט פרוסט עלה בדעתי The Road not Taken Robert Frost Two roads diverged in a yellow wood and sorry I could not travel both And be one traveller, long I stood and looked down one as far as I could to where it bent in the undergrowth; Then took the other, as just as fair, and having perhaps the better claim because it was grassy AND wanted wear; though as for that, the passing there had worn them really about the same, And both that morning equally lay in leaves no feet had trodden black. Oh, I kept the first for another day! Yet knowing how way leads on to way, I doubted if I should ever come back. I shall be telling this with a sigh Somewhere ages AND ages hence: Two roads diverged in a wood, AND I -- I took the one less travelled by, and that has made all the difference כל אחד מאיתנו בוחר לו את דרכו שלו בעולם האופציות. מאחל לך את האומץ לבחור והכוח שלא להתחרט. בברכה, גדעון

המלצה שלי, אם יש לך אפשרות אז תעשה טיול ארוך כמו שאתה רוצה כי אם לא תעשה עכשיו כל החיים תצטער על כך ולא בטוח שתוכל לעשות הטיול בשלב אחר בחיים. החיים קצרים ולא יודעים מה יוליד יום לכן לך על טיול ארוך, תמיד אפשר לחזור אם לא נהנים או ממצים. אני גם אחד שחש על כל דבר תחושת החמצה שמלווה אותי לכן אם יש לך אפשרות לעשות משהו שאתה רוצה פשוט תעשה , תחליט שזה סופי ואל תשאיר מקום להתלבטות בהצלחה

היי שוב אני. הדבר "הקורע" זה לא הטיפול בדיוק אלא זה ההתלבטות אם לחזור לטיפול או לא כי אני לא רוצה, למרות שאני מרגישה שאני צריכה.דיברתי עם הפסיכ' שלי והיא אמרה לי שאני ארגיש שאני רוצה בטיפול אז להגיע ולא כשאני חושבת שאני צריכה או יודעת, כי זה לא יעזור.זה הדבר שהורג אותי אני נעה בין צריכה ולא רוצה. מה לעשות אם זה? זה פשוט הורג. תודה מראש a

a שלום, ההתלבטות שלך הינה בין " אני צריכה" לבין "אני לא רוצה". אך מהות ההתלבטות לא ברורה. מדוע את לא רוצה? האם את פוחדת שזה ימשך עוד שלוש שנים? מדוע תשובת הפסיכולוגית שלך לא מצליחה להרגיע אותך? אני מציע לך שתנסי להקדיש חשיבה להבנת הדילמה שבה את נמצאית, או אז יהיה לך קל יותר להחליט בין שתי הדרכים. ההשערה שלי היא שאת מרגישה סוג של כישלון בחזרה לטיפול ולכן את לא רוצה. האמנם? בברכה, גדעון

אני מנסה מזה זמן מה לנסות להחליף פסיכיאטר ולא יודעת באיזה לבחור אני צריכה המלצות מהמרכז

שלום קרין, אני מקווה שתקבלי תגובות, וממליצה לשלוח את ההודעה גם לפורום פסיכיאטריה. בברכה, אורנה

כתבתי לא מזמן שאני עוברת דירה בגיל 33. עברתי וההרגשה לא משהו. דכאון, מתח נוראי, אני לא מסוגלת לאכול מסודר.. עבר יום מהמעבר. אני מרגישה כאילו אני בטיול או בבית מלון כזה.. לא מסוגלת לפרוק את הארגזים אפילו. רגישה לכל רחש ורעש, ומחפשת את הרע בהכל. איך אשרוד?

שלום שיר, אני זוכרת את ההודעה שלך, על החלום לרכוש דירה משל עצמך, שנראה עתה (בסמוך להתגשמותו) בלתי מושלם בעליל ומעורר חרדה. אני חושבת שאת צריכה לתת לעצמך זמן להסתגלות. שינויים, גם טובים ורצויים, מחייבים מאמץ של הסתגלות. במקרה של שינויים טובים (כמו הגשמת החלום שלך לעצמאות כלכלית, וגם בזוגיות חדשה זה מתרחש לעיתים קרובות), אנחנו נדרשים להתמודד גם עם הפער בין האופן בו דמיינו את הדברים בחלומותינו, ובין האופן בו הדברים מתרחשים במציאות. התעודדי לך שם בדירה החדשה, עוד מעט הדברים ייראו מוכרים ופשוטים יותר... אורנה

אני הפסקתי לפני כשבועיים כדור אנטי דכאוני לאחר הורדה איטית בכמויות (כדור, חצי כדור, חצי כדור כל יומיים), על דעת עצמי ובמסגרת ניקוי הגוף מחומרים לא טבעיים בהמלצת נתורופת שמתכוון לתת לי טיפול טבעוני. הבעיה היא שלפני יומיים הרגשתי דקה אחת של דכאון מהסוג החזק, כזה שמחזיר אותי לסרטים אחרים, דכאון מהסוג שמורגש ברמה הגופנית, בחזה בבטן.. היו מחשבות מיידיות על מעשים קונרטיים לסיים את החיים - החזקתי את עצמי, וזה עבר ובאותו יום עד עכשיו תפקדתי והרגשתי טוב. האם יכול להיות שאותה דקה מאותת שאולי הגוף לא כל כך יגיב טוב להמשך ההתנקות ?

שלום אנונימוס, אני בהחלט יכולה להזדהות עם רעיונות כמו ניקוי הגוף מרעלים, אבל לא בכל מחיר! דיכאון הוא בהחלט מחיר כבד מדי. מאחר ואינני רופאה, נראה לי נכון להפנות את שאלתך לפורום פסיכיאטריה, או טוב מזה -לשוחח עם רופא פסיכיאטר בפגישה אישית. בנוסף, חשוב שתיידע את הנטורופת. אם הוא מטפל אחראי ומיומן, אינפורמציה כזו תהיה משמעותית עבורו בתכנון הטיפול. בהצלחה בכל, אורנה

שלום יש לי שאלה: אחרי שנגמרה המלחמה התחילו לי חלומות על/ עם הזעקות ריצות, תפיסת מקום להתחבא, רואה קטיושות באויר לנחיתה וכו'. עדיין אני נבהלת קצת מקולות שמזכירים את הנפילות. זה עדיין לא עבר לי. מה אפשר לעשות? האם משהו לא בסדר? שאלה נוספת אחרת לגמרי: אני יודעת שאני צריכה שיחה (ללא קשר למלחמה) אבל אני פשוט לא רוצה, זה קורע אותי. מה עושים עם זה? (הייתי בטיפול לפני כחצי שנה שערך כ-3 שנים בערך). אני בסדר? איך אני יכולה לדעת?מה קורה לי? תודה מראש a

שלום a, לא לגמרי ברור לי למה התכוונת בביטוי 'זה קורע אותי', אבל אני חושבת שיש צורך לחזור אל המקום 'הקורע' הזה, כלומר לחזור לטיפול. בסוג הבהלה שתיארת ניתן לטפל טוב יותר ככל שהטיפול קרוב למועד האירוע, לכן לא כדאי לחכות. בהצלחה, אורנה

טוב אז...שלום לכולם רציתי לשתף במס בעיות שיש לי ולשאול מה אפשר להתמודד טוב אז ראשית הכרתי מישהו ואני יוצאת איתו מס חודשים אני בת 23 עכשיו עוד לא הבאתי אותו אליי הבייתה כי:אני מתביישת בהורים שלי כי אבא שלי נרקומן ואמא שלי לא נראית טוב והבית ממש לא נראה טוב בעוד שהוא מאוד נקי ומטופח אני ממש מרגישה שאני כן רוצה שהוא יהיה גם בסביבה שלי ולא רק שנהיה כל הזמן בחיים שלו כי ככה זה יוצא דבר נוסף זה שאם אני מספרת לאמא שלי דברים עליו אז היא יותר מידי אח"כ שואלת וכאילו קצת מציקה בשאלות שלה וזה ממש מעצבן אותי ההורים שלי כאילו לא מפותחים אמרתי והצגתי את זה בנקודות ובדיוק איך שזה על השולחן כמה שזה נשמע רע.... ובכן מה דעתכים יש מה לעשות במקרה שכזה???? מודה לכם מראש על התייחסותכים! בברכה דלית

שלום דלית, הבית בו גדלת, וההורים שגידלו אותך, הם חלק בלתי נפרד מאישיותך. אין לי ספק שכאשר תהיו קרובים יותר, תספרי לו על ההורים ועל הבית, וגם תיפגשי איתו במרחב בו גדלת. אם אינך מרגישה מוכנה לזה כרגע, זה נראה לי בסדר... הגילוי ההדדי בתוך קשר זוגי הוא תמיד הדרגתי. נדמה לי שהזוגיות הזו פוגשת אותך בשלב בו גם את עצמך מתלבטת לגבי ההורים ולגבי האופן בו את אמורה לקבל אותם. תני גם לעצמך עוד זמן... בהצלחה, אורנה

אנחנו זוג כבני 30 שגרים כשנה ביחד. בחודשיים האחרונים התערערה בנינו מערכת היחסים. כל אחד מאיתנו חושב ש,הבעיה" נעוצה במבנה האישיות של השני ושכל אחד צריך ללכת לטיפול פרטני. אני חושב, כמי שעבר בעבר טיפול פרטני אינטנסיבי, כי חברתי זקוקה נואשות לטיפול שכזה על מנת שתקבל תובנות ופרספקטיבה בריאה יותר לחיים ובכך תוכל לצאת ממצבי הדכאון והחרדה שהם חלק בלתי נפרד מהבעיה שלי איתה וזו בלשון המעטה. הבעיה היא ...שאנחנו זוג, המצב בנינו בלתי נסבל. אני די סקפטי בעניין הטיפול הזוגי מאחר והרבה מהבעיות נובעות מהתבוננות מעוותת משהו של חברתי על נושאים כמו: זוגיות, אהבה, אהבה ללא גבולות ותנאים וכו'- האמונות שלה גורמות לבעיות רבות שלה עם עצמה, כאינדבידואל, בגלל זה אני ספקן לגביי הצורך בטיפול זוגי כעת. אולם מצד שני כפי שציינו אנו זוג ורצויי שנפתור את הבעיות ביחד... אשמח לקבל התייחסות, תודה, יותם.

שלום יותם, התיאוריה של "מקור הבעיה" (המנוסחת כך שמקור הבעיה נמצא בבן-זוגנו ולא בנו עצמנו) היא "תיאוריה זוגית" נפוצה... בדרך-כלל היא מסתירה בחובה בעיות של הזוג, לצד קשיים של כל אחד מבני הזוג הבאים לידי ביטוי במרחב הזוגי. תיאוריה כזו מביאה אותנו לניסוחים נלהבים דוגמת "אתה אשם בכל, כי אתה לא יודע לתת לי חום ואהבה. אם רק היית נותן, אז היית רואה ש...", לצד: "את אשמה בכל, כי את רוצה יותר מדי. אם רק היית ממתנת את הדרישות, היית רואה ש...". אני חושבת שאתה רואה בעצמך שזה לא ממש מועיל. אני רוצה להציע לך להיות הראשון (!), הראשון שיפסיק להגיד איפה ממוקמת הבעיה, ויהיה מוכן להתמודד עמה. למשל, אחד הדברים שאפשר לעשות הוא כן להציע לחברתך טיפול זוגי, כמרחב בו תוכלו לברר לעצמכם את הדברים. הרבה מאוד פעמים מסתמן בטיפול הזוגי הרצון והצורך של מישהו מבני הזוג להמשיך את ההתבוננות באופן אישי, כך שיתכן ותצאו נשכרים משני הכיוונים. המון הצלחה בעבודת הזוגיות, אורנה

שלום בתי בת ה- 8 ספרה לי כי דודה (בן 16) ביקש ממנה לחשוף את איבר מינה וכך עשתה ואח"כ חשף הוא את איבר מינו ואף הציע לה לשתות ממנו. האם אני יכולה להתייעץ/להיות מטופלת ע"י פסיכולג ללא ידיעת הרשויות משהו שאוכל לפתור ללא רעש וצילצולים או שזה מחייב אותנו לדווח??? המשפחה היא פרימיטיבית - של בעלי מאד מאד!!!

שלום שרונינה, היינו בדיוק באותה נקודה לפני שבוע, וחבל לי שאת מחכה. התנהגותו של הדוד בן ה- 16 היא התנהגות מינית בלתי תואמת, שיש צורך לגנות אותה ולוודא שלא תמשך. זוהי האחריות שלך כלפי בתך בת ה- 8. בשבוע שעבר הצעתי להתחיל בשיחות בתוך המשפחה (עם בתך, בעלך, ואחר-כך עם הדוד ועם חמותך). אם אינך מרגישה יכולה להתחיל בכך, חשוב שתפני לייעוץ, דרך השירות הפסיכולוגי החינוכי או באופן פרטי. בהצלחה, אורנה

שלום שוב הבעיה שבעלי חושב שככל שנתעסק עם זה יותר מדי ונראה לביתי שאנחנו מתעסקים עם הנושא יתר על המידה אז היא כן תכנס לחרדות ופחדים לדעתו כל עוד לא מרעישים ומצלצלים ולא רואים שינוי חמור אצל ביתי אז אפשר לעבור לסדר היום בעלי מתכוון לפנות לאחיו ולשאול אותו אם זה אכן קרה ולראות מה יגיד השאלה אם לא ישקר בעצם מה איכפת לי ממנו מצד אחד ומצד שני אני רוצה שיתבייש במעשיו ושלא יעיז להתקרב לילדים שלי כי לי אין בו שום אמון זהו!!! אני גם מנסה לחשוב מה לעשות עם הילדים שלי בתי מאד אוהבת אותו (את הדוד) וכן גם בני הקטן (השאלה אם הוא לא ביצע מעשה כזה או אחר בבני הקטן יותר (שממנו קשה יותר להוציא דברים ילד קטן עם דמיון של ילד קטן ???!!!! עליי להפסיק ללכת לבקר אצל חמתי - מה שבעתי בוודאי יתנגד ויתעצבן ו/או לקחת אותם לשם אך לשים לא עשר עיניים אלא פי מיליון ולהודיע לגיסי שלא יעיז להיות בקרבת ילדיי כשהם לבד רק כשיש אדם מבוגר (לנסות בכל זאת להרחיקו מילדי) למעשה אני מתלבטת אני רוצה ללכת ליעוץ אך הסברתי בתחילה מה הוא חושב - מיותר אני מפחדת שביתי תוציא את זה החוצה אצל אמא שלי חברה ו/או סתם אדם זר אחר שאין ברצוני שזה יפורסם למעשה ברגע שאני כותבת לך את מילים אלו נראה לי שאני עושה סיפור גדול (אולי בעלי משפיע עליי באופן בלתי מודע) מאד מאד מבולבלת ייעצי לי בבקשה

לי הייתה חוויה דומה באותו הגיל עם ילד בן 14. היום אני כבר מעל שלושים וזוכרת היטב את התחושה הלא נעימה , בלשון המעטה, שהרגשתי אז. גם אני סיפרתי להוריי, בעיקר על מנת להבין - מה בדיוק קרה ואם אני\ הוא -לא בסדר. הם - כמו בעלך, בחרו להתעלם ובמשך שנים הייתה לי תחושת אשם, בגלל ההתעלמות... היא לא סתם פנתה אלייך ותפקידך לשמור עליה. אחרי ששאלתי את הורי ולא קיבלתי תשובה של "לא" גורף, זה כמובן.. קרה שוב ושוב. תשמרי על הילדה שלך ותפני לייעוץ. התגובה\ חוסר תגובה שלכם בשלב זה יכולה לעצב התנהגיות בעתיד... אני מבינה את הבלבול בו את נמצאת, ייעוץ רק יועיל ויעזור לארגן את הדברים.