פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב, לי ( האבא בן 32) ולאשתי (בת 27) שלושה ילדים: הבכור הוא בן 5, הילדה השניה בת 3, והתינוק הקטן בן 6 חודשים. כל ילדי בריאים. הבעיה היא עם הילד הבכור, והיא התחילה לפני כשנתיים, מאז שהתחיל ללכת לגן. הוא כל הזמן מביע שנאה כלפי גן הילדים ( מאז ועד עכשיו), הוא מצהיר כל הזמן שהוא אוהב את הצבע השחור, והוא משתמש בו לעיתים קרובות בצביעת כל מיני ציורים. הילד מסרב ללכת לישון, וטוען כל הזמן שהוא אוהב את הלילה ושונא את היום! ( אולי מפני שביום הולכים לגן), הוא אוהב דינוזאורים, והוא פורץ בבכי מר כשאומרים לו שאין עוד דינוזאורים. הילד לא מפסיק לשאול שאלות פילוסופיות סביב נושא המוות, כגון: מה יקרה לאדם אחרי מותו, מתי אני אמות, האם ניתן לטפל באדם מת ולהחזירו לחיים, איך הדם יוצא מהגוף בזמן שחיטת חיות, וכו,. הילד מסרב לשחק עם ילדים אחרים, ואפילו הוא מוותר לגמרי על המשחק אם הוא רואה שיש עוד ילדים אחרים שמשתמשים בו ( בגנים ציבוריים ומתקני ילדים). אני מרגיש את הדיכאון בעיני הילד כל הזמן! הוא הולך לגן בצרחות ודמעות ( עד היום)! ומייד עם חזרתו הוא מתחיל לשחק במחשב עד הלילה. הוא אפילו לא מבקש אוכל, ואנחנו נאלצים להאכיל אותו בכוח לפעמים. - האם תופעה זו מוכרת לך? - מה אתה מציע לעשות במישור המשפחתי? אני מודה לך מראש על התיחסותך!

שלום לאב המודאג, הדאגה העמוקה המשתמעת היטב מדבריך מוסיפה נופך מעט דרמטי לתופעות התפתחותיות נורמליות למדי. אנסה לענות לפי הסדר. הילד שלך, שהוא רק בן 5, כבר אח לשני ילדים נוספים. בהחלט יתכן שכשיצא לגן לראשונה, סביב גיל שלוש, הוא היה בעיצומו של משבר קנאה נורמטיבי באחותו התינוקת, שגזלה את עיקר משאבי תשומת הלב והכוחות. בהנחה שהגן שבחרתם לו הוא טוב, ולא נעשים בו פשעים חמורים נגד האנושות, אין סיבה שילד לא יסתגל במשך שנתיים שלמות לרעיון הפרידה. אם הדבר כן קורה, יש לבחון מה קורה בבית. כלומר - לבדוק מהי עמדתכם כלפי הגן וכלפי הפרידה. האם יש אשמה סמויה כלפי הילד ותחושה (לא מודעת או מודעת חלקית) של נטישה גם אצלכם. ילדים מצליחים לקלוט מסרים סמויים מעין אלה בהצלחה יואת דופן. יתכן שהילד חש ברגשי האשמה שלכם או בדאגה שלכם, ופונה להתנהגות מקצינה כדי לזכות כך במירב הפוקוס. אין צורך להתרשם מאד מציור בצבע השחור. ילדים רבים אוהבים את הנחרצות והעוצמה של הצבע השחור, ואין בכך כדי להעיד בהכרח על דיכאון או על בעייה רגשית. ברוב המקרים, הם חשים את הרגישות של המבוגרים בנושא, ולומדים שיש כאן נכס אמיתי המזכה אותם בהתעניינות מיוחדת. עזבו את זה. העיסוק במוות, גם הוא נורמטיבי וטבעי, ועלינו - כהורים - לספק את התשובות המרגיעות והמנחמות, מבלי להוליך שולל או לשקר. הייתי מוותרת על תיאורים פלסטיים של שחיטת חיות (מאיפה הוא שמע על זה, אלוהים?!), שכן הללו יוצרים זעזוע וכאב גם אצל אנשים מבוגרים. כמו שזה נשמע כרגע, הילד אכן נתון בסוג של חרדה, ויתכן שההתחברות לעוצמתם של דינוזאורים ידידותיים דווקא מסייעת. ברגע שאנו חוזרים ומזכירים לו שאין דינוזאורים, החרדה גדלה אף יותר, שכן במחשבה הילדית "אם הדינוזאור העצום והחזק הוכנע ע"י המוות, באמת אין תקווה". כרגע, לא הייתי ממהרת לשמוט לו את הפנטזיה, ומאפשרת לו, כילד כה צעיר, להיעזר במה שעושה לו טוב ונותן לו תחושת ביטחון. אני ממליצה לכם, כהורים, לפנות לפסיכולוג ילדים לשתיים שלוש שיחות הדרכה, בהן תוכלו לקבל כלים להתמודדות בריאה עם החרדה הטבעית של הילד, ולא להיבהל ממנה בעצמכם. ובינתיים - הקפידו על גבולות!. ילד שנמצא כל היום על המחשב יכול להיות סידור די נוח עבור הורים עסוקים. בדקו אם אין משהו בנסיבות חייכם שמעודד זאת. אל תרשו לו לדלג על ארוחות ועל שעת השכבה. ההתעקשות שלכם על סדר יום מוכיחה לו את דאגתכם ואהבתכם. ילדים בכלל, וילדים חרדים בפרט, צריכים הורים יציבים, חזקים וסמכותיים. בהצלחה ליאת

אני נמצאת בטיפול כבר שלוש שנים ומרגישה שאני רוצה חופש. לא חופש של שבוע של אחת מאיתנו, שבו אני חסרת מנוחה ורק מחכה שהיא תחזור (או שאני אחזור - לא יאמן, אני מחכה שחופשים שלי בחו"ל יסתיימו כדי לחזור לטיפול...). מרגישה שרוצה חופש ארוך, של כמה חודשים שבהם אוכל קצת להתנתק, קצת להזכר באיך זה חיים בלי טיפול. איך חיים בלי לחשוב עליה כל הזמן.....אני יודעת שיהיה קשה להתנתק ומצד שני גם חוששת לעשות הפסקה כזו ארוכה. ניסיתי להעלות את זה בפגישה שלנו היום אבל היא מאד התנגדה. אני מבינה שלטובת הטיפול עדיף להמשיך בתהליך, אבל אני מרגישה שאני צריכה להתרענן. מישהו פה עשה כזו הפסקה בטיפול? ליאת, מה את אומרת?

שלום רב, ההחלטה לפנות לטיפול היא החלטה קשה ומשמעותית, ויש אנשים שזקוקים לחודשים ושנים עד להרמת השפופרת. מסתבר שההחלטה על סיום הטיפול קשה לא פחות, עם מערך שיקולים רחב, חרדות, אשמה, והרבה כוחות סותרים המטלטלים אותנו ללא רחם. גם כאן, לעיתים קרובות, דרוש זמן להתבשל עם המחשבות. כמו שכתבתי לפני דקות אחדות ל"מותשת", אני מאמינה בשכל הישר ובכוחות של המטופלים, ובכלל זה גם ביכולתם להעריך נכונה את צרכיהם האקטואליים. אמונה זו מתחזקת אף יותר כשמדובר ב"שועל-טיפולים" ותיק, שהמודעות העצמית שלו גבוהה בהרבה מזו של תחילת הטיפול. עם זאת, קשה לי - ממקומי כאן - לערער על המלצות והערכות מקצועיות של עמיתים. כמי שמלווה אותך שלוש שנים כה משמעותיות וחשובות, יש לשיקול הדעת של המטפלת שלך חשיבות ראשונה במעלה. נדמה לי ששווה לנסות ולהמשיך לדון בכך במסגרת הטיפול, מתוך לקיחה בחשבון של כל השיקולים לכאן או לכאן. נשמח להמשיך ולהתעדכן. ליאת

שלום.אני בטיפול שנתיים. קשר טוב עם המטפלת (התלות התפתחה בהתאם לציפיות המקצועיות ומכרסמת כל העת- נראה לי שאתם ממש נהנים מהקטע המענה הזה...).אני בהחלט יכולה להצביע על שינויים שחלו בחיי, ועל תרומת הטיפול/קשר עם המטפלת לחיי. עם זאת, ההיזדקקות שלי אליה לא פוחתת.לעתים אף גוברת. אין לי כח לפרט במה זה כרוך, זה נלעס פה רבות..גם על ידי. לעתים הכאב רע ומר (כעת למשל...) .ואני תוהה האם זה מיותר? נחוץ? עוזר? מה המטרה? מובן שאני לא רואה את עצמי מסיימת את הטיפול עכשיו או בכלל...להיפך, אני רוצה שיימשך לנצח,ואני יודעת שלא כל המטרות הושגו (אם להיות קורקטית), אבל השאלה אם יושגו, ואם יכולות להיות מושגות בתנאים אלה-כאשר ההזדקקות הארורה ממסכת את כל השאר??!!!אל תשלחי אותי לדבר על כך בטיפול..שם זה מדובר וידובר - אני לא יכולה לאגור את זה כל פעם עד לגבולות ההרמטים כל כך של פגישה בשבוע (בעבר יותר). מה לעשות שאני חיה גם בין הפגישות......תודה וסליחה (על הנימה העוינת משהו,שאינה כלפייך כמובן).

את יכולה להסביר לי מה גורם לך לתלות? אני בטיפול ואני יודעת שאמורים להרגיש תלות מסויימת, אבל אני פשוט לא מצליחה להבין למה שאהיה תלויה במטפלת??? הרי היא לא חלק אמיתי של החיים שלי.. וגם , אולי את בכל זאת יכולה לתת דוגמא איך הטיפול עזר לך במשהו ספציפי כי קשה לי להבין איך זה אמור לעזור.תודה רבה...

אני מתארת לעצמי שזה מאד משתנה בין אדם לאדם...במקרה שלי, התלות מתבטאת בכך שרק בנוכחותה הפיזית אני יכולה להתנחם ולהרגע, ושכל הזמן אני רוצה שהקשר ביננו ימשך מעבר לזמן הטיפול המוגדר וכו'..ואיך זה עוזר? זה כבר תלוי מי את,למה התחלת טיפול,מה הציפיות שלך וכו'..אחד הדברים שאצלי השתנו זה שיכולתי להביא את עצמי לעשות משהו שהיה מאוד חשוב לי ופחדתי לעשותו. הטיפול הביא אותי להכרה כמה זה חשוב לי, וגם בנה אצלי את האמונה והאומץ לעשות זאת. וזו רק דוגמא אחת.רב הדוגמאות זה דוקא דברים קטנים יותר, לכאורה, שלמדתי והבנתי,והרגשתי-בעקבות הטיפול.אבל אני חושבת שכל אחד מפיק משהו אחר מהטיפול.זה לא חייב להיות משהו דרמטי.תנסי לחשוב עם עצמך מה הביא אותך לטיפול. את כבר תדעי אם הטיפול משיג את המטרה.רק קחי בחשבון, שלרוב, הוא גם גורם לבעיות חדשות,או לפחות מעורר כאלה שהיו רדומות. אני חושבת על זה כמו פרוייקט פינוי ובינוי...-הורסים דבר אחד, וחייבים לפרק אותו לגורמים,וזה כואב ועושה הרבה בלגן...כדי לבנות משהו חדש,מעודכן ויציב יותר.

שלום למותשת, לפני שאנסה לענות לך, אתייחס להנחה שלך שנאמרה (כך אני מקווה) בסוג של הומור ציני. פסיכולוגים (לפחות אלה האחראיים והשפויים שבהם) לא נהנים לענות את המטופלים שלהם ביסורי התלות והאהבה. אני מציינת זאת לטובת אנשים שאינם מצויידים במנגנונים ציניים מחודדים, אשר עלולים לקבל הנחה זו כפשוטה. פסיכולוגים אינם משתעשעים מסבל ומצוקה, הגם שאלה מביאים אליהם את הלקוחות. תלות *כה* מענה ו*כה* מיוסרת אינה נחלתו של כל מטופל. אפשר להניח בזהירות שמבנה אישיות מסוים או היסטורית חיים ספציפית יכולים להיות חלק מהתנאים המבססים דפוס כזה של התקשרות. אני משערת שאם את יכולה להצביע על הישגים משמעותיים בחייך כתוצאה מהטיפול, ואם הקשר הכל כך ייחודי ממשיך לתרום לתחושת הרווחה הנפשית שלך - אזי יש בו טעם, למרות מחירים אפשריים של תסכול ונזקקות. אם הוא ימשיך לעזור לך בעתיד? אין לי תשובה על כך. אישית, אני מאמינה גדולה בכוחות ובשכל הישר של מטופלים, גם אם לעיתים הם עצמם חוטאים בהערכת-חסר של כישוריהם אלה. נדמה לי שכרגע, כשאת פועלת ומדברת מתוך החלק "הרע ומר", עולים דווקא הספק והייאוש. האם אין גם ימים אחרים? למרות הנימה האסרטיבית של דברייך, אני שמחה מאד על שאלות נוקבות ואינטליגנטיות המופנות לכאן, ושמחה אף יותר כשהן מעוררות דיון המשך. בואי נראה אם אנשים נוספים יצטרפו וילמדו אותנו עוד. שולחת לך בינתיים חיבוק וכוח לשרוד את הימים. ליאת

תודה ליאת על תגובתך המהירה והמנחמת. אין בכוונתי "לטחון" כאן את הנושא. אבל אני מוכרחה להשיב לך, כי תהית אם אין ימים אחרים,בהם אני לא פועלת מתוך ייאוש וספק...אני מוכרחה להגיד לך שאם אני חושבת טוב טוב אז תמיד העננה של הרצוי (בעניין זה) מעיבה על המצוי. נכון יש ימים שזה יותר קשה מאחרים..אבל אף פעם זה לא נעלם.ומה שאני בעצם שואלת אותך, זה האם אפשר לפתור את הדברים שאיתם באתי מלכתחילה לטיפול, כאשר רוב הזמן אנחנו מתעסקות בתלות ובקשר ? וזה שואב ממני אנרגיות רבות כל כך, שחשבתי כי מוטב ויופנו לפתרון הדברים האמיתיים. ושאלה נוספת- האם זה לא "להכניס ראש בריא למיטה חולה"-הטיפול כאילו זימן לחיי בעיה חדשה,והרבה הרבה כאב.איך זה אמור לפתור משהו כמדשדשים בתוך זה כל העת?מצטערת על המשך הסאגה...

רציתי לשאול לגבי חלום מאד מוזר שחלמתי. יש לי חברה חולה מאד במחלת נפש(זה באמת) והיא בכלל לא חברה קרובה. בכל אופן, חלמתי שאני והיא מתקלחות יחד ומתנשקות. חשוב לציין שמעולם לא היו ואין לי שום נטיות שכאלה.. ואז החברה כאילו אומרת בחלום שחבל שיש לה את המחלה כי אחרת היינו יכולות להיות ביחד, ואני חושבת בחלום שבכל מקרה לא היינו ביחד כי יש לי חבר ( ולא כי היא בחורה.. ???) על זה חשבתי רק כשהתעוררתי.. האם יכול להיות שזה מסמל שאני גם מתחברת למחלה הנפשית שלה? כלומר שאני מרגישה את עצמי במצב דומה? ( במציאות אני כמובן לא במצבה , אבל כן יש לי חרדות).

מישהי יקרה, עבודת הפירוש של החלום היא חשובה ומרתקת, וכדאי מאד לעשותה מתוך תשומת לב והיכרות עם עולמך הפנימי המאד אישי. מאחר ואין לי היכרות כזו איתך, ומאחר וניסיונות קודמים שלי להציע חומר למחשבה התקבלו בצורה מעוותת, הבטחתי לעצמי לא לחטוא בכך שוב. כיווני המחשבה שלך מעניינים ונראים מאד מתקבלים על הדעת. וכמובן שיכולים להיות הסברים אחרים. אני מזכירה לך שמעבדת החלום האמיתית היא א?ת עצמך, ולכן כדאי לך להמשיך לחשוב על כך ואולי גם לשוחח עם אדם קרוב, עד שתרגישי שאת מבינה ונחה דעתך. בהצלחה ליאת

שלום , רציתי לדעת מתי מומלץ אם בכלל, לעשות היפנוזה , והאם זה יכול לעזור להתמודד עם חרדה. מי רשאי לעשות היפנוזה? האם עלול לגרום לסיבוכים או בעיות?

שלום ליטל, ד"ר אורן קפלן, מאבותיו המיתולוגיים ומייסדיו של הפורום הזה, כתב על ההיפנוזה באופן ממצה ומקיף כאן http://www.psychologia.co.il/hypnosis1a.htm כדי למצוא את המטפלים המורשים, אנא היכנסי לאתר האגודה הישראלית להיפנוזה http://www.hypno.co.il/information.asp או פני דרך קופת החולים שלך. בהצלחה ליאת

שלום, רציתי לשאול מה החסרון של טיפול אצל עובד סוציאלי קליני לעומת פסיכולוג קליני, אם ישנו חסרון כזה.

שלום ליטל, בהנחה שמדובר בעובד סוציאלי קליני, איני רואה הבדל מהותי, שכן שניהם מוסמכים ומיומנים לעבודה קלינית. בברכה ליאת

שלום האם ישנה בעיה ספציפית העומדת מאחורי בריחת שתן במיטה בלילה אצל ילד עד גיל 11?

רותי שלום, לא בהכרח. מדובר על תופעה של "הרטבת לילה", שיכולה לנבוע מגורמים שונים. ניתן לטפל באופן פשוט יחסית וישנן מרפאות ופסיכולוגים שמתמחים בכך, גם דרך קופת החולים שלכם. בברכה, גדעון

ברצוני לקבל יותר מידע על הפרעה שבה אדם רואה עצמו בצורה מעוותת ושונה ממה שהסביבה רואה אותו והאם ישנן דרכי טיפול לבעיה-הפרעה?

לילי שלום, השאלה שלך רחבה וכללית מידי . למה את מתכוונת? איפה קראת על זה? נפגשת עם זה? ראית את זה? למה את מתכוונת : "רואה עצמו בצורה מעוותת ושונה ". נמקי, הסבירי, הדגימי... ואשמח לענות, בברכה, גדעון

חחח, התגובה העליזה של גדעון הצחיקה אותי. עיוות יש בהפרעות רבות, לדוגמא - אנורקסית רואה עצמה כשמנה למרות שאינה. או בהפרעות אישיות שונות... או אנשים ששונאים חלק בגוף שלהם, למשל אף , למרות שאין שום בעיה ועוד הרבה ..הרבה.

גדעון יקר, רק כמה מילים.. אני קוראת את התגובות שלך כבר זמן מה, שואבת ולומדת מהן הרבה. עצותך חכמות ותומכות. אני מאוד מעריכה אותך ואת פועלך בפורום. ולי אישית עזרת פעמים רבות, (לעולם לא באותו השם). תודה רבה לך יישר כוח.

מלאני, תודה ! מחמם את הלב. גדעון

דחוף, אני צריכה רעיון למתנה... אני כבר חושבת על נתינת המתנה שנתיים!!! תכלס, עוד לא עשיתי את זה והשנה אני כן רוצה לתת מתנה. בהתחלה חשבתי על סלסלת ממתקים: לא מחייב מדי, לא אישי מדי, כן מפנק, יש בו ממתקים לכל המשפחה וגם מכובד. אבל מצד שני אני רוצה כל כך לתת לה מתנה אישית, למשל אני מציירת, חשבתי לצייר לה ציור. אבל אז נשאלות השאלות: אם לא תאהב, איך אדע את התגובה האמיתית שלה, אני מפחדת שאם היא תדחה את המתנה אז לא אוכל להמשיך את הטיפול כי לא אוכל לשאת את הדחיה שלה אותי. חשבתי גם על ערכה מפנקת של ספא, בכלל משהו כמו מסג' , טיפול פנים וכו' אבל אז התבלבלתי, כי הרי יש גבולות, זה לא קשר אמיתי , כל מה שאני מרגישה כלפיה הרי אותה אני לא מכירה.. ומה כן נכון לתת בתוך אותן גבולות של הטיפול, מה נכון לתת שיהיה מרשים, מראה את אהבתי אליה ואת הערכתי, ולא ספר!!! ספר זה נ ד ו ש ולא אישי , אני כן רוצה לתת משהו שיש בו משהו אישי... עצות ותגובות יתקבלו בשמחה.. ניבה

היי ניבה אם את יודעת לצייר לדעתי ציור זה הכי אישי ונכון. זה גם מה שאני מביאה, ציור ושיר שכתבתי והיא מזכירה כל הזמן וכמה מילים אישיות. לדעתי כדאי לך לצייר משהו שקשור לשיחות שלכן, משהו שחזר כמה פעמים ושהוא רק בינכן, שרק היא ואת תבינו. שמח, עצוב לא חשוב, אבל בינכן. אני מוסיפה גם שוקלד, לא בהסחפות, משהו סמלי. תודיעי מה החלטת, זה מעניין...

את יכולה לצייר לה ציור ולמסגר אותו. או עט עם חריטה. מלאכים לקישוט.

ניבה שלום, באמת שאיני יודע מה לומר - יעוץ למתנות? ועוד לפסיכולוגית שלך? זו כבר שאלה שגדולה עלי והינה מעבר לכישורי. מתנה שלא תהיה גדולה מידי ולא קטנה מידי, שתביע המון ולא תהיה אישית מידי. מתנה שגם את תאהבי לתת וגם היא תוכל לקבל... לא פלא שחיכית שנתיים. שתפי אותנו בהמשך: גם מה החלטת וגם איך היתה התגובה. בהצלחה בבחירה בין האופציות השונות, גדעון

שלום גדעון יש לי בעיה שאני לא מתחילה דברים, אפילו קטנים ביותר. אם יש לי 2 דברים שאני רוצה או צריכה לעשות, למשל לצייר ולסדר את הבית, אני יחליט שאני קודם אצייר ואז יסדר(או ההפך , זה חסר חשיבות), אבל אני לא יעשה את זה. וכך יוצא שאני לא עושה כלום. אני לא מסדרת ולא עושה שיעורים ולא מציירת ולא כלום. מה הבעיה שלי???? יש לי בעיות ריכוז, זה יכול להיות קשור??? הקטע שאני לא לוקחת ראטלין , למרות שהוא עוזר, כי אם אני לוקחת ראטלין אני חייבת לשבת ולעשות מה שאני צריכה, אז אפילו את לקיחת הראטלין אני דוחה... הבית שלי מבולגן היסטרי לא מתקדמת בלימודים לא עובדת, כי לא יכולה גם ללמוד וגם לעבוד... מה הבעיה שלי???

נטלי שלום, יתכן שאת סובלת מתופעה הקרויה "דחיינות" ומוגדרת "כנטייה לדחות משימות למועד מאוחר יותר ללא הצדקה דבר הגורם לאדם סבל ומצוקה ופוגע ברמת התפקוד שלו." את מוזמנת לקרוא על זה באינטרנט ולראות אם אכן זה עונה על הבעיות שאת מציינת. סדנאות להתמודדות עם דחיינות ניתן למצוא בין השאר בשרותים הפסיכולוגיים באוניברסיטאות. היות ואת מתמודדת גם עם קשיי ריכוז ובאופו הכללי יותר קשיי התארגנות, הייתי ממליץ לך לפנות להתייעצות לפסיכולוג קליני שלאחר תהליך אבחוני יוכל לכוון אותך הלאה לטיפול הנדרש. בברכה, גדעון

שלום, אני בת 33, נשואה ואם לתינוקת אני אדם בריא בד"כ לפני כשבוע עברתי ניתוח לכריתת התוספתן. הניתוח עבר ללא סיבוכים והגעתי כנראה בזמן למרות שהתמהמתי בבית יום או יומיים עם הכאבים. א. אני כועסת על עצמי שלא פניתי בזמן לקבלת טיפול רפואי. היתי בבית עם התינוקת וסברתי כי מדובר בכאבי מחזור או משהו כזה. למרות שבעלי שאל האם לבוא מהעבודה בבוקר הניתוח ואמרתי לו שאין צורך ושאמתין. היום אני יודעת שזאת היתה טעות. ב. אני כל הזמן שואלת את עצמי למה זה קרה דווקא לי. לעתים אני מנחמת את עצמי ומרגיעה את עצמי שלא היו סיבוכים, שאני בחיים, שהתוספתן לא התפוצץ כמו שקורה לעתים. וכו' וכו' וכו' אך השאלה הזו של למה זה קרה דווקא לי מטרידה אותי מאוד ולא נותנת לי מנוחה. או למשל אני מנסה לחקור ולשחזר מה אכלתי ומה גרם לכך....... מה עושים, האם זה יעבור לי ? תודה רבה רבה

מיטל שלום, השאלה "למה זה קרה דווקא לי"? מאפיינת אנשים שנקלעו למצבים טראומתיים ובבת אחת תחושת השליטה על חייהם נפסקה. אני מעריך שמשהו דומה קרה גם לך: לרגע אחד היית בבית עם "כאבי מחזור" שיגרתיים לכאורע, ובמשנהו מצאת את עצמך מובהלת לחדר ניתוח ...ללא ספק, זה מערער משהו בפנים. משהו ששייך לתחושת השליטה על החיים. לתחושה שאם אהיה בסדר, אוכל כמו שצריך, אהיה רגוע וכן הלאה- לא יקרו לי דברים לא טובים. לאמונה הפנימית שיש קשר בין המעשים שלנו למה שקורה לנו. כשזה מתערער מתחילות שאלות על החיים ועל העצמי ואחת השאלות היא "למה זה קרה דווקא לי". אבל... זה לא קרה דווקא לך. זה קורה כפי הנראה ללא סיבה רפואית שהרופאים יכולים לשים עליה את האצבע. איכשהו צריך ללמוד לחיות עם זה שהחיים לא צפויים תמיד. מנסיוני, התחושות החריפות שאת מרגישה עכשיו יתמתנו - זו דרכה של הנפש לעבד ולהבין מה קרה. היי סבלנית עם התהליכים הנפשיים הללו. הרבה בריאות, גדעון

גדעון המון המון תודה

ואני שונאת את עצמי

חן יקרה, זה מה שאת מרגישה עכשיו אבל זה יעבור עוד מעט... את כבר מכירה את זה - מצבי הרוח באים והולכים... נסי את מה שעזר לך פעם שעברה - לדבר עם חברה... גדעון

היי אני לא חושב שאני ראוי לאהבה ולחיבה אנשים אוהבים אותי רק עד גבול מסויים......ואני חושב שלאנשים כמוני אין זכות קיום בעולם הזה......שכן הלבד גומר אותיובטח שהתסכול המיני המתלווה אליו אז למה לעזאזל להמשיך?למה זה טוב?כי משהו קבע שיש ערך לחיים הרי גם חולים סופניים מנתקים מהמכשירים לא?אני חולה סופני מבחינתי ורוצה להתנתק כבר....

MR BLUE היקר, סליחה שאני שואלת אבל האם יש לך משפחה שיכולה לתמוך בך ברגעייך הקשים הללו? אני מבינה שעכשיו נדמה לך שלחיים אין טעם (ותאמין לי שאני באמת באמת באמת מבינה, בלי לפרט יותר מדי:)) אבל בבקשה, תנסה לראות את הדברים היפים בחיים וחשוב מכך תאהב את עצמך אהבה כנה ותכבד את עצמך כי אתה ראוי לזה :) סיכמנו?

שלום לך קראתי את הודעותיך השונות בפורום .יש איזשהו טעם לחים גם אם הוא לא מורגש וכרגע קשה. (אני יודעת) תחזיק מעמד אם אתה מעוניין ציין כתובת מייל שלך. תשתדל להסתכל קצת יותר רחוק מכרגע אפילו שזה נראה די בלתי אפשרי

MR BLUE היקר מה היית עונה לי אילו אני הייתי כותבת את ההודעה שלך על עצמי?

MR BLUE היקר מה היית עונה לי אילו אני הייתי כותבת את ההודעה שלך על עצמי?

MR BLUE , מאוד קשה לשכנע שהחיים יפים, כאשר האדם שממול לא מסוגל לראות זאת. אני חושבת שלא זה מה שאתה מבקש לשמוע. כמי שעוקבת אחרי הדברים שלך כאן, אני יודעת שאתה בתהליך טיפולי. אולי יעזור להזכיר לך שטיפול הוא תהליך. במהלכו יש עליות וירידות. לפעמים נדמה שהוא מאוד עוזר ומקדם, ולפעמים יש הרגשה של נסיגה. ואז חוזרות המחשבות והתחושות הקשות, ונדמה שוב, שכלום לא עוזר, וכלום לא שווה. מנסיוני, התקופות השחורות האלה, קשות ככל שתהיינה, עוברות. לפעמים מבינים כמה הן היו חשובות בתהליך, בצמיחה. גם את זה רואים רק בדיעבד. חשוב מאוד לא להישאר לבד עם התחושות הקשות. לשתף מישהו בסביבה הקרובה, לשתף אותנו כאן בפורום, ובעיקר: לדבר על כך עם המטפל/ת. מחזיקה לך אצבעות. הדר

מר בלו שלום, מתברר שלמרות מה שאתה כותב, אתה כן זוכה, בפורום לפחות, לחיבה, התייחסות וכבוד. הבעייה בעיני היא , שאתה לא מאפשר לעצמך להיות פתוח לפידבק החיובי שאתה מקבל. מחר יהיה יום חדש, נסה להפוך אותו ליום של שינוי. בברכה, גדעון

תודה לכולם על העידוד(: אבל אני עייף מאוד והכאב עצום..........אבל תודה רבה........

תודה לכולם על העידוד(: אבל אני עייף מאוד והכאב עצום..........אבל תודה רבה........

למר בלו, לעולם אל תפסיק לחייך אפילו כשאתה עצוב, מישהו עשוי להתאהב בחיוך שלך. אולי אתה עוד סתם אדם בעולם, אבל בשביל מישהו אתה כל העולם אל תילחם ותסתבך כדי שדברים יקרו, הדברים הכי טובים פשוט קורים בלי שאתה מצפה להם. אין אדם שראוי לדמעותיך, ומי שבאמת ראוי להם לעולם לא יגרום לך לבכות. אם מישהו לא יאהב אותך כמו שאתה רוצה, אין זה אומר שאתה לא נאהב על ידו בדרך שלו. תרגיש טוב(אולי אתה כבר מרגיש יותר טוב.)

מדוע אתם משכנעים אותו שכדאי לחיות? תגידו לו את האמת...

כל הכבוד רינת........ר ביטויים יפים אך שחוקים בסגנון "תהיה חזק" אבל תודה על המאמץ

mr. blue יקר, איך אפשר גם 'להשתיל' בך עידוד וגם להיות אתך 'שם'?? אני באמת לא יודעת... ואולי כרגע עדיף פשוט לרדת יחד אתך לתחתיות-שאול שלך. גם לי יש תחתיות משלי. אחרות משלך. הכאב שלך הוא שלך. כרגע אני לא שבויה בתוכן. אבל הן הוארו היטב היטב והיתה לי הזדמנות ללמוד את הארכיטקטורה שלהן לפרטיה (ברת מזל, הה?). זה כאילו שכל המרה השחורה, שאמורה להיות מרוכזת באיזה מקום חבוי וחמקמק בגוף, משפריצה החוצה (או פנימה) בנחשול אדיר ואי אפשר עוד לרסן אותה, לאלף אותה. אצלי זה התאפשר במלוא העוצמה דווקא עם התחלת טיפול, ובהמשכו, ובהמשכו (זה היה ארוך מנשוא...ומייאש). מה שאני יודעת משם הוא שאין כל טעם 'להתווכח' אתך על קיום/ העדר משמעות החיים: אני בטוחה שהטיעונים שלך יהיו הרבה יותר מבריקים משלי (ובאמת יכול להיות שאתה רואה באופן מפוכח ממני), ומלבד זה - התשובה האמיתית נמצאת רק בסיפור האישי שלך. אני רק יכולה לומר - כמו רבים אחרים כאן - שכל עוד המרה משתלטת, הכל חשוך, ואפשר להניח שראייתך לקויה. אפשר לנסות, ולו לזמן מה, להפקיד את מקל הגישוש שלך בידיים של אנשים אחרים (של המטפל/ת למשל) ולשים את מבטחך באינסטינקטים שלהם ובאהבתם אותך. בבקשה - תנסה לתת להם לחלחל פנימה. נויה

שלום, רציתי לשאול מה עושים במקרה שנמצאים בדכאון ולא מסוגלים לאכול? האם לאכול בכוח למרות שהכי לא רוצים? האם לקחת ויטמינים? האם לתת לי לנוח ושזה יעבור לעשות השלמות? מה עושים במצב כזה? אני רוב הזמן במנוחה, אין לי כוח לזוז, אני עייפה כל היום, מצב רוחי ירוד ביותר, אני לא רוצה לראות אף אחד, ני בקושי אוכלת, אני לא נהנית מכלום, אין לי רצון כוח או מוטיבציה לעשות דבר, ואני לא מעוניינת לקחת כדורים בשלב זה משום שזה נמשך רק כשבוע וחצי ואני מעדיפה לחכות ולראות אם זה מדרדר או נעלם. אני לא בוכה כי אני לא מרגישה כלום, לא רוצה טיפול, רוצה רק לישון אבל לא רוצה למות בגיל צעיר אז לפחות אני ארצה לדעת מה לעשות עם ענייני האוכל. אני אוכלת מעט ירקות ואולי ביצה ביום. ושותה מים ותה זה הכל. האם יש עצת פסיכולוגים לגבי תזונה נכונה בעת דכאון? תודה

תותי שלום, אני לא מומחה בתזונה ולכן כדאי לשאול גם בפורומי התזונה השונים או לחפש באינטרנט חומר על הנושא. שתפי אותנו בעצותיהם שנחכים. ובנתיים לאכול בריא, בכמות סבירה ולשקול לקחת טיפול תרופתי. בברכה, גדעון

תותי, עוד כמה מילים: א. אני כן בעד שתכריחי את עצמך לאכול. עצם המאבק הזה יכול לעזור. ב. אם את כבר מכריחה את עצמך, אז תכריחי את עצמך גם לעסוק בפעילות גופנית. זה כבר ידוע כאנטי-דכאוני. ג. הספר :"ללא פרויד, ללא פרוזק" מדבר גם על אומגה-3. תתיעצי עם התזונאים גם לגבי זה. אל תשכחי לשתף אותנו בהמלצות התזונאים, בברכה, גדעון

תותי מניסיוני האישי, אם זה נמשך שבוע וחצי, לא נראה לי שזה יעבור בקרוב. מכיון שכתבת שאת לא רוצה למות בגיל צעיר, אני מניחה שאת גם לא רוצה להמשיך את חייך בצורה כזו. ולכן, אני ממליצה לך לגשת לטיפול, פסכולוגי או תרופתי או שניהם, כדי להקל על עצמך. אם את בחורה רזה - על אחת כמה וכמה, פני בהקדם לרופאת המשפחה. לי יש כ35 ק"ג עודפים, והרופאה אמרה לי שזה לא מאוד מדאיג אותה שאני לא אוכלת אבל צריך להקפיד לשתות הרבה. גם אני לא רציתי טיפול, אבל הגעתי אליו מכיון שבאיזה שהוא שלב, אי אפשר לא לתפקד, צריך לעבוד ולהתפרנס. וגם אי אפשר לא לאכול יותר מדי זמן. ובעיקר - כמה אפשר לסבול ?? באיזה שהוא שלב כבר לא היה לי כוח לסבול,ואז פניתי,בלי רצון, לטיפול, וזה עוזר. אני מסכימה עם מה שכתבה לך התזונאית. גם אני לא רוצה לאכול, אני נלחמת בבטן המקרקרת שלי. אבל אז, אני מרגישה חולשה, מרגישה לא טוב, עם בחילות, ושמתי לב שאם אני אוכלת משהו , איזה סנדביץ, או כמה קרקרים עם גבינה, אני מרגישה קצת יותר טוב. הסבל בדיכאון הוא עצום, לפני שתתחילי לסבול גם מבעיות פיזיות, אני מציעה לך לפנות לטיפול ולעצור את זה. תרגישי טוב.

תודה לך. אני מקווה שתרגישי טוב גם את. אני עוד לא מבינה כמה זמן הוא זמן סביר בכדי לסבול מדכאון מבלי להתערב תרופתית. הרי לא חייבים להרוג כל דכאון בשניה. זה בסדר לא תמיד לעלוז ולעלוץ, אומנם חודשים זה לא רעיון טוב, אך אם מתפקדים, כמה זמן מחכים בעצם? שאני אוכלת אני מרגישה יותר טוב פיזית, יותר חיה. אבל נפשית אני מרגישה יותר רע, אני מרגישה משתפת פעולה עם העולם, מרגישה הולכת נגד ההרגשה, מרגישה שלא רוצה. אני אחכה עוד מעט ואראה. הייתי כבר בטיפולים בעבר, גם פסיכולוגי וגם פסיכיאטרי ואני מודעת לכך שזה עוזר, אבל אני לא מסכמה שכל שניה של דכאון צריכה להיגמר ברגע. אפשר לחכות קצת ולראות. כדורים זה לא עניין של מה בכך. תודה רבה על תשובתך.

למה זה טוב להמשיך לחיות תשובה תתקבל בברכה....

למה זה טוב להמשיך לחיות? אמממ...בוא נראה. יש כל כך הרבה סיבות, ותאמין לי שבתוך תוכך אתה מכיר אותן: *כדי להתעורר ביום שבת בבוקר יקיצה טבעית, בלי שעון מעורר,למתוח את הזמן במיטה ולהריח את הכרית. *כדי לאכול משהו נורא טעים כשנורא רעבים או סתם כשמתחשק. *כדי לשתות כוס מים צוננים עם קרח כשנורא צמאים. *כדי לצאת מהאמבטיה עם ריח של סבון ופיג'מה ולהרגיש נורא נקיים. *כדי לחוות את טעמה של אהבה ראשונה וכמובן-של נשיקה ראשונה. *כדי לעזור לאחרים ולסייע להם תוך שימוש בנסיון החיים שלנו ולהרגיש בעקבות כך סיפוק. *כדי לראות סרט טוב ומעניין. *כדי להפוך בבוא היום להורים ולהיות אמא\אבא שמהווים עבור ילדם הקטן כמעט את כל עולמו. *כדי לעשות דברים שאנחנו אוהבים. אצל כל אחד זה אחרת. זה יכול להיות-התנדבות בארגון, ספורט, משחקים במחשב, צפייה בטלויזיה וכו'. *כדי להציב מטרות ולהשיג אותן ואז להרגיש גאווה. *כדי להסתכל בראי ולאהוב את מה שאנחנו רואים מבחוץ ויותר חשוב מבפנים (למרות שאת הבפנים לא רואים בראי :))) *כדי לקבל חיבוק ממישהו. *כדי לקבל נשיקה. *כדי להרגיש שמחה בלב כשמישהו שאתה אוהב צוחק או מאושר. *כדי להרגיש ולפתח כוח ועוצמה פנימיים שאף אחד לא יכול לקחת אותם ממך. *והעיקר העיקר-כדי לאהוב. כל מיני סוגים של אהבות- אהבה רומנטית, אהבה לחברים, אהבה למכרים ובכלל אהבה לאנשים. אבל חשוב לזכור שכדי לאהוב אחרים אנחנו חייבים קודם כל לאהוב את עצמנו! נראה שבשביל זה וכמובן שבשביל עוד דברים שלא ציינתי טוב להמשיך לחיות, לא?

הי MR BLUE, יש הרבה סיבות (לילוש מנתה היטב חלק מהן...), אבל כרגע מה שחשוב הוא שאינך יכול לראות אותן. לפעמים, הדבר הטוב ביותר הוא לחכות עד שתוכל לחזור ולראות אותן - בינתיים אפשר לישון, לשוחח עם אדם קרוב, להיות עצוב, להשתדל לקרוא משהו מעניין... כל דבר שעולה בדעתך. החזק מעמד, בקרוב תחזור לזכור את הסיבות. אורנה

תרשה לי לשאול אותך שאלה הפוכה? למה זה טוב לא להמשיך לחיות?

כל ה דברים שרשמתם חוויתי אום או התאכזבתי למה להפסיד כי אני עייף וקשה ואין כח ואין תקנה לבעיות שיש לי..........

"מר בלו", אולי אפשר לקבל ממך אי-מייל? אם כן, שלח/י לי בבקשה לכתובת הנ"ל

שלחתי לך את המייל שלי ביי

שלום. אני נמצאת בטיפול כבר כמה וכמה שנים. כמובן שבמהלך פרק זמן ארוך שכזה היו עליות ומורדות שקשורות לטיפול עצמו ולקשר עם הפסיכולוגית. אבל עכשיו זה שונה. משהו השתבש. הטיפול הפך לשדה קרב עקוב מדם (סימבולית... רק סימבולית). וכן, ברור לי שהכי טוב לדבר על הטיפול בתוך הטיפול. אבל זה בלתי אפשרי לחלוטין! לא הפעם. (הפעם זה נראה כמו S/M הדדי). דו-קרב שכזה... מי תשלוף מהר יותר? מי תיפגע ראשונה? מי תגיד יותר דברים שאח"כ יגרמו לה להתחרט (זה קל - לרוב זה קורה לה)? מי צודקת יותר? למה? מי מדברת בלי לחשוב? מי חושבת בלי לדבר? מי אשמה יותר במה שקורה (גם זה קל - ברור שאני)? למי אכפת יותר מהטיפול הזה? ו... אני מניחה שהרעיון הכללי ברור... אבל! לה יש למי לפנות ועם להתייעץ (אם היא רוצה בכך) - גורם שלישי (או רביעי או חמישי...) שאמור להתבונן מהצד על מה שקורה בצורה אובייקטיבית. היא יכולה לפנות להדרכה או להתייעץ עם קולגות. ואני - מי אני? מה אני? חשבתי לפנות לפסיכולוג/ית אחר/ת - רק לכמה פגישות (ולא במקום הטיפול אצלה)... שתהיה לי מעין הדרכה אובייקטיבית משלי. לשמוע מאדם שאינו משוחד בדעותיו ותחושותיו. זה נהוג? אפשרי? יש פסיכולוגים שמוכנים לעשות זאת? אני לא מאמינה שזה ייפגע איכשהו בטיפול אצלה - כבר לא נשאר במה לפגוע... וברור שעבור חלק מהאנשים הפתרון ההגיוני ביותר יהיה: "טוב, אז יאללה, תחתכי את הסיפור הזה, ולכי תמצאי לך מטפל/ת אחר/ת". אני אפילו יכולה להבין את ההגיון שבזה. באמת שכן. אבל אחרי כ"כ הרבה שנים, זה ממש לא פשוט לקום וללכת, ואולי להתחיל טיפול במקום אחר. ובכל זאת - מה עושים עכשיו? פסק זמן מהטיפול למחשבות והרהורים? נו באמת - זה לא נראה לה הפתרון הנכון. להישאר בטיפול כפי שהוא עכשיו? זה הרסני מדי (כנראה שבעיקר עבורי, אבל לא רק). לסגור ת'בסטה ולהיפרד לאלתר? אולי זה באמת הפתרון... אולי. אני באמת כבר לא יודעת לאן להמשיך עכשיו... יש למישהו/י רעיונות (כמובן שלא פתרונות)? זו שאיבדה ואבדה.

אובדת יקרה, יש הבדל מרכזי בין שתי השותפות לשדה הקרב שנוצר, והוא קשור לאחריות המוטלת על הפסיכולוגית שלך. היא אחראית ליצור מרחב טיפולי יציב ובטוח, בו תתאפשר התבוננות ולא יתרחש נזק. אני לא בטוחה שזו התחושה שהתעוררה אצלי כשקראתי את הודעתך. הרגשתי סחף, לעבר מקום בו לא לגמרי ברור מי המטפל ומי המטופל. בבקשה, דברי איתה על התחושות שלך. נראה לי חשוב שתשמעי ממנה כיצד היא מבינה את התהליך המתרחש ביניכן, ושתוכלי לבטא בחופשיות את רוחות המלחמה עליהן כתבת. את יודעת, טיפול הוא בהחלט מקום עבור המטופל לבטא את כל קשת הרגשות, אבל הוא לא S/M הדדי. אשמח אם תמשיכי לדווח מהשטח... אורנה

אורנה שלום, ודאי שיש בינינו הבדל בסיסי ועקרוני. ברור לי לחלוטין שחדר הטיפולים לא בדיוק עונה על ההגדרות של דמוקרטיה, אלא על ההגדרות של נותן/מקבל שירות. כאשר יש הגדרת תפקידים די ברורה, שאמורה לאפשר לטיפול להתקיים בצורה הטובה ביותר עבור שני הצדדים. אבל קצת קשה להעלות בפניה תחושות ומחשבות על הטיפול, ובתגובה לשמוע: "עכשיו הגזמת!" או "אין לי מה להגיד על זה!" או "אני עם הדיון הזה סיימתי!"... מה אני אמורה לעשות? להפעיל פילטרים, לשקול מילים ולהסס לפני כל מילה (ביקורת או לא) שאני מוציאה מהפה? ואז... מה ההגיון שבזה? האם הטיפול לא אמור לאפשר לי להביע קורת רוח ומורת רוח, כאחד, מהטיפול ומהפסיכולוגית? אני חייבת לתת לה רק פידבקים חיוביים? כל ביקורת, שנובעת מהתחושות והמחשבות שלי (שאמורות להיות במוקד, לא? בלי לבטל את אלה שלה כמובן) מובילה בסופו של דבר לשליפת חרבות הדדית. ואז היא חושבת על זה... ולעתים יש לה הארות פתאומיות (בד"כ אחרי עוד עימות סוער במיוחד)... ואז היא מבינה איפה היו הטעויות שלה... ואז אפשר ממש לדבר על זה. עד הפעם הבאה שמשהו לא נראה לה. וכל התובנות שלה חולפות עם הרוח. אבל היו גם זמנים אחרים - מכילים יותר, מבינים יותר... וקשה לזרוק את הכל עכשיו. בגלל אותן תקופות רגועות וטיפוליות (במובן של יכולת לעבוד בטיפול), שבהן גם העימותים היו ברמה של הפגנת כוח אך ללא אלימות... ובאשר לסוגיית ההתבוננות - זה כבר מזמן לא כך: עודף מעורבות רגשית שלה לעומת חוסר מעורבות רגשית שלי מעוותות את היכולת שלה להישאר צופה-משתתפת, אני מניחה. ולפעמים נדמה שזה נכון, שהתפקידים התהפכו - היא משתתפת ואני צופה. וכשהיא צופה ומעלה נקודות שלא מועילות לי, אני אמורה לקבל אותן (גם אם לא תמיד הן נכונות). והיא בעצמה חוטאת באותם מעשים ואמירות... ואם אני מעיזה לומר לה משהו על כך, היא ישר מרגישה מותקפת. ומשם הדרך ל"ההגנה הטובה ביותר היא התקפה" קצרה ביותר. אן לי ספק קל שבקלים, שגבולות טיפוליים רבים נפרצו. וזה קרה ביוזמתה ו/או משום שהיא איפשרה לזה לקרות. ואז היא נבהלה מעצמה (אחרי קצת יותר מדי זמן), ואני משלמת את המחיר (תרתי משמע, היא הרי לא מטפלת בי בהתנדבות :-) ). נוצרים מצבים שבהם יש המון סתירות בין אמירות שלה. ואני מודה - קשה לי עם זה, זה מבלבל אותי. ואגב - אמרתי לה את זה. אני לא מנסה להבריח דברים אל מחוץ לטיפול, רק שלפעמים פשוט אין לי ברירה. כשאי-אפשר להעביר משהו בצורה חוקית, מעבירים אותו בצורה לא חוקית. וכמובן שאם נתפסים בהברחות שכאלה - צריך לשלם על הפשע. היא כבר הסבירה את התהליך מנקודת הראות שלה... ההסבר הזה החזיק מעמד שבוע בערך (אני מגיעה אליה יותר מפעם בשבוע). בדיוק עד הפעם הבאה שאמרתי לה משהו שלא נעם לאוזניה. ולא, טיפול לא אמור להיות זירת S/M הדדית, אבל אם הביטוי של מגוון התחושות והמחשבות צורם לאוזני המטפלת, שאח"כ מתלוננת שאני לא משתפת אותה במה שקורה איתי (באופן כללי ובהקשר לטיפול ולקשר הטיפולי), זו כבר בהחלט מלחמת שוורים כשרה (אם כי לא תמיד ברור מי השור ומי המטאדור), שבה שני הצדדים נפגעים. אבל ככה זה במלחמות ושדות קרב - בסופו של דבר כולם מפסידים. האובדת האבודה.

אני יודעת שזה קצת פשטני, אבל ראיתי שבשבוע שעבר נשאלה שאלה דומה, והתשובה היתה מעניינת, אז: אני חולמת לאחרונה על אוטובוסים. אני מחכה לאוטובוס שלא מגיע או עולה על אוטובוס ולא יודעת איפה לרדת או עולה על אוטובוס שמביא אותי לאזור שממנו עלי להמשיך ללכת הרבה ברגל. יש רעיונות? במציאות שנים כבר לא נדרשתי לתחבורה ציבורית... שבת שלום

שלום 7 פרות, אני מניחה שמי שענה על שאלה דומה בשבוע שעבר כבר הדגיש שמה שחשוב הוא הפירוש האישי לחלום, ושאין באמת נוסחאות כלליות תקפות. having said that, אני מציעה לחשוב על דברים (מקומות? מטרות ישנות? שותפים לדרך?) אשר נמצאים כעת מחדש על הפרק. החלום שלך רומז שזה לא פשוט: הדרך מתעכבת, מתארכת, מסתבכת, מקשה על ההולך בה. מזכיר משהו או מעורר איזו הרגשה? לילה טוב, אורנה

שלום--אני שאלתי השבוע על חלום שמאד הפחיד אותי--עד היום אני לא מסוגל לישון בשקט בגלל המחשובת על התרסקות על פני הקרקע אחרי שחלמתי שהמצנח לא נפתח.(תוכן החלום) בחיים לא צנחתי ולא נמצא בקורס צניחה. התשובה שקבלתי פה הייתה מאט צינית...."אחרי כמה חלומות כאלה נאבד פחד מצניחה..." משום שאני חושב שהפירוש מסמל מוות קשה לי לחושב על כל דבר אחר חוץ ממתי אמצא הכוח לעשות את זה כבר..... סתם מבזבז הזמן של הפסיכוליגית שלי.

שלום רב,, יש לי ידיד שלשאלתי לגבי החיה שהוא אוהב, הוא ענה נחש. מזה יכול להגיד עליו? שבת שלום טלי

שלום טל, זה לא אומר כלום באופן כללי, אך זה יכול להגיד הרבה באופן אישי ופרטי, אם תשוחחי עם הידיד על המשמעות של נחש עבורו (מה הוא מסמל, מזכיר, מעלה בדימיון, מהם המאפיינים של הנחש שאהובים עליו, וכן הלאה). בברכה, אורנה

חבר שלי אוהב אותי ללא ספק אבל הוא לא מעיז להגיד לי (הוא בחור ממש רגיש) היה נראה לי שהוא עמד להגיד ופחד פתאום. איך בכל זאת אפשר לעודד אותו לחשוף את הרגשות בלי לפחד? גם בקשר קודם שלי הבחור לא העיז להגיד לי שהוא אוהב אותי אלא רק אחרי שנפרדנו. אחרי הקשר ההוא הבנתי שאולי אני אולי צריכה יותר להראות מה אני מרגישה וככה אני עם הנוכחי - אני מראה לו שאני דואגת לו, אני מפנקת אותו (למרות שזה צריך להיות ההפך לדעתי..), אני אומרת לו דברים. והוא פוחד. איך לעודד אותו להתגבר על הפחד הזה? אני כבר רוצה לשמוע את שלושת המילים היפות האלו.. ואני לא מתכוונת להיות הראשונה שתגיד אותם. (לדעתי, הגבר צריך להגיד ראשון ובלי שאני אציק לו בשאלות בנוסח: "אתה אוהב אותי?")

הי אני (נחמד לכתוב ל-'אני'), אני חייבת להודות שמשהו בי כנראה דפוק: מעולם לא הבנתי מדוע אנו להוטים כל כך אחר שלוש המילים האלו (למרות שאני מרבה להשתמש בהן). זה נראה לי כאילו שמרוקנים אותן מכל תוכן והן הופכות להיות תג הישגי, שנותן תוקף (חיצוני דווקא)לקשר. אמנם אני מכירה את נועם המגע שלהן באוזן, אבל את הרי יודעת שהוא אוהב אותך, ולומר "אני אוהב אותך" אפשר גם מן השפה ולחוץ. ישנם מבעים אחרים, אפילו אינטימיים יותר, לקרבה. הכל טמון ב'איך' ולא ב'מה'. אני זוכרת למשל פעם שבה הייתי עם חבר שלי לשעבר ומשהו בו נרעד וננגע עמוק עמוק. הרגשתי... שאלתי - "מה?" והוא התחיל לספר. אני חושבת שבערך חמש מילים היו בעברית ואז הוא עבר במין שטף קטוע כזה לבלילה של עברית עם שפת האם שלו (הוא היה עולה חדש-ישן). לא הבנתי מילה, או כמעט לא. אבל זה היה אחד המתנים הכי יפים שקיבלתי בחיי, ואחת ההקשבות הכי יקרות לי: הוא היה שם בכל כולו - קרוב קרוב. ונתן לי להיות אתו שם. אני בכלל לא באה לבטל את כאן הערך של תקשורת מילולית, של כנות ושל שיתוף (את יכולה למשל לדבר אתו על הפחד שאת מרגישה אצלו מפני הבעת רגשות), אבל נדמה לי שאפשר לשמוע את אותו הדבר בכל מיני אופנים. אני מאחלת לך שבקרוב הוא יהיה בשל להשמיע לך את המוסיקה שאת רוצה, נויה

שלום אני, אין לי הרבה להוסיף על הטקסט המרגש שכתבה נויה... את תצטרכי לבחור האם לחכות לו עד שיוכל להגיד במילים, האם לבחור לשמוע אותו אומר גם בלי מילים, האם להעז ולהיות הראשונה... כך או כך, המשיכי להנות מאהבתכם, אורנה

האם מישהו עם קצת ידע בפסיכולוגיה יכול להסביר לי את מה שעובר עליי.... לפחות בערך.. אני בחורה בת 26, יוצאת עם גבר מבוגר ממני ב 10 שנים. הוא גרוש + ילדה. מאוד מאוד מאוד קשה לי לקבל את העובדה שיש לו בת, שהוא מבלה איתה זמן, בקיצור שהוא משקיע ואוהב עוד בן אדם חוץ ממני. יש לי הגיון בריא ואני בחורה אינטלגנטית ואני באמת מבינה הכל, אבל אני נקרעת ברגשות קנאה ורכושנות. אני בוכה ומקנאה כשהוא עוזב אותי והולך לבלות איתה. אני יודעת שאני הורסת את הזוגיות שלנו כאשר מתנהגת ככה, ואני יודעת שזה אולי אפילו עובר את גבול הנורמליות ואני באמת חושבת שיש לי בעיה (אפילו די רצינית). מאוד חשוב לי להיות האחת והיחידה בחייו, רוצה להיות במרכז חייו. יכול להיות אולי שיש לי איזו בעיה פסיכולוגית, איזשהם עניינים לא פתורים מן הילדות או אולי קשורים לאבא? אני לא מבקשת עזרה או תשובות, אלא רק הסבר שיכול קצת להסביר לי ולהאיר למה אני מרגישה את מה שאני מרגישה, למה רגשות כאלה לא טובים (קנאה, רכושנות והרגשה של נטישה) צפים אצלי כשהוא הולך לבלות עם בתו. אני רואה בה מתחרה על אהבתו ותשומת לבו וזמנו. בבקשה תעזרו לי להבין מה עובר עליי!

שלום מיכל, אני מניחה שפגשת את הרצון להיות 'האחת והיחידה' גם בקשרים אחרים, עוד לפני שהתחלת את הקשר הזוגי עם גבר שהוא גם הורה. אולי את מכירה את התחושות האלה מהקשר עם הורייך, עם אחיך ואחיותייך, אולי ממערכות יחסים עם חברות. אני כותבת זאת, משום שאני רוצה לעודד אותך להשקיע זמן וכוחות במחשבה על התחושות האלה באופן רחב יותר, ולא רק במסגרת הקשר הזוגי הנוכחי. בקשר הנוכחי הקושי מועצם, משום שלמול תחושות הקנאה והנטישה העזות, ניצבת ההבנה הרציונלית שבן-זוגך אמור לאהוב את בתו ולבלות עמה זמן. לצערי, אינני יכולה למלא את בקשתך לספר במקומך את סיפור ההיווצרות של התחושות האלה. אין באמת "סיפור כללי" לספר (נניח, סיפור על אישה צעירה שעדיין נלחמת עם "אישה אחרת" על אהבתו של הגבר הראשון בחייה - אביה), אלא הסיפור הוא מאוד אישי ופרטי וצריך לגלות אותו טפח אחר טפח ורובד אחר רובד... אני מציעה לך בחום לספר את הסיפור הזה בליווי של פסיכולוג/ית קליני/ת. זה יכול להיות מרתק, וגם משחרר ומועיל... בברכה, אורנה

שלום, אני בחורה בת 24 ומאז ומעולם נמשכתי לשמנים. כשהייתי בגיל ההתבגרות הייתי בטוחה שגברים שמנים עושים לי את זה, אבל שזה לא נורא מבחינתי להיות עם מישהו רזה. אבל כשהתחלתי קשרים רציניים הבנתי שאני פשוט לא נמשכת לרזים. יש לי חבר חדש (כחודשיים). שמנמן כמובן. שמנמן פלוס אפילו, וזה לא כאילו הסתרתי ממנו את זה שאני אוהבת את הגוף שלו קודם אבל רק אתמול דיברנו על העניין באופן רציני. הוא נהבל מזה קצת ואמר לי שזה מאוד מוזר לו ושהוא לא יודע אם הוא יכול לקבל את הסטיה הזאת. הוא הודיע לי גם שהתחיל דיאטה והכריז ברשמיות שהיום אכל סלט לארוחת צהריים! אני מודאגת לגביו באופן ספציפי (אם הוא באמת ירזה ואז לא אמשך אליו יותר, ואיך הוא יקבל את הרעיון שאני אוהבת שמנים) אבל מה שיותר מציק לי הוא איך אני יכולה להבין למה אני אוהבת שמנים ואיך אני יכולה לגרום לזה להפסיק. כי כמובן, אף אחד לא רוצה להיות שמן וזה גם לא בריא.. אגב אני מאוד רזה, לא כי אני עושה דיאטות, כי ככה הגוף שלי ואני מבסוטה ממנו. אודה לעצתך, לילוש.

לאהוב שמנים זה לא סטייה כל עוד את לא מפטמת את החבר ומגיעה איתו למצבים ביזריים של מיליון טון(: אני חושב שהחששות שלך אינם מוצדקים בכלל.....זה כמו שגבר יגיד שהוא נדלק על נשים עם חזה קטן זה לא קורה כל כך אצל גברים אז מה זה סטייה?זה אומר שאין מקום לנשים עם חזה קטן?למה את חושבת שזו סטייה?המחשבה שלך היא לא רציונלית ואת מחפשת להיות נורמטיבית ולהמשך לרזים כי זה מה שהחברה אומרת לך.......אז תמשיכי להמשך לשמנים זה נפלא(: להתראות

אגב אני יספר לך משהו....אני נמשך מאוד לנשים בהירות....שהייתי צעיר חשבתי שאולי אני גזען אוהב רק אשכנזיות(: לאחר מכן הכרתי את חברתי לשעבר שאותה אהבתי מאוד היא הייתה בהירת עור ועראקית(: כך שהכל שטויות פשוט מפחיד אותך שאת לא נורמטיבית משיכה מינית היא משיכה מינית ואין מה לעשות כמו שהומואים ולסביות אוהבים את בני מינם והם והסביבה צריכים להבין את זה ואין שום תרופה לזה וזה לא סטייה כך גם את אוהבת שמנים וזה בסדר וזה מותר........שיהיה לך יום נפלא ותמשיכי לאהוב שמנים (: ביי

שלום לילוש, על טעם ועל ריח אין להתווכח, ובוודאי שאין סיבה לעשות זאת בהקשר למשיכה מינית. זה נפלא לחוש תשוקה, ונפלא שאנחנו שונים זה מזה במאפיינים שמעוררים אצלנו תשוקה, ונפלא ש'עשית את היום' לכמה גברים כבדי משקל כפי שלאונורה כתבה... לצד זאת, אני חושבת שהחשש שלך שתפסיקי להימשך אל חבר שרזה מעלה נקודה מעניינת למחשבה - אם אפשר להרחיב את המשיכה המינית כך שתכלול כל מיני מאפיינים גופניים, מדוע לצמצם אותה? כיצד את יכולה להיות בטוחה שלא תמשכי לחבר שמן שרזה? הלא משיכה מינית היא דבר מורכב, היא לא כוללת רק מאפיינים גופניים מסויימים, אלא את האופן בו אנו תופסים אותם, את המחשבות שלנו על הפרטנר למיניות, ועוד ועוד. תני לעצמך הזדמנות לגלות עוד גילויים... בברכה, אורנה

מה שבאמת מציק לי הוא זה שאני נמשכת רק לשמנים. אני לא אומרת את זה כי ככה נראה לי ואני מגבילה את עצמי כי ככה החלטתי. אני אומרת את הכל מתוך נסיון. אם זה עם בנים מקסימים שיצאתי איתם ופשוט לא נמשכתי אליהם ובמהרה החלטתי לחתוך, ואם זה עם חבר שלי לשעבר שממש לא היה שחיף והיה לי מאוד קשה להמשך אליו ובתקופות שהוא היה יותר רזה ולא הייתה לו כרס הייתי נכנסת לדיכאון בכל פעם שהוא העדיף לא לאכול או לאכול פחות או לאכול את הדיאט. לילוש.

שלום היום בתי בת ה- 8 פנתה אליי ואמרה כי בזמן שבלתה אצל הסבתא קרה מקרה (הסיפור היה מלווה בהרבה חששות ופחדים) לבעלי יש אח כבן 16 (בן זקונים) אמרה לי ביתי כי יום אחד כשבילתה אצל הסבתא גיסי הקטן אמר לה להוריד את המכנס ולהראות לו את הפות שלה ואח"כ ביתי אומרת כי הוא הראה לה את שלו ואף הוסיף ואמר את רוצה לשתות?!!! שאלתי אותה מה לשתות והבנתי ממנה את הבולבול כל הזמן שאלתי אותה האם הוא נגע בה והיא אמרה שלא איך ניתן לדעת אם ילד ממציא ו/או אומר דברי אמת מה עושים במצב שכזה בתי אמרה שהמקרה ארעה לפני הרבה זמן כמה זמן לא יודעת צריך לדבר עם הילד מה אני אמורה לעשות? איך עליי להגיב? פניתי לבעלי והוא היה בשוק (פניו הראו כאילו אינו מאמין וכך גם אמר לי) ואני הוספתי ואמרתי לו איך היא יכולה להמציא דבר שכזה אין היא חשופה לסיפורים ו/או סרטים??? האם זו הטרדה מינית ומה ההשלכות לכך מה עליי לעשות ו/או להגיד לבתי כמובן שבתי בקשה שלא אספר לאבא שלה אך לבסוף שוכנע בדרך כלשהי כי אספר לו אך רק שלא תהיה ערה איך אני יכולה להגן על ביתי לפתע נראה לי שצריך לשמור עליה ולגזול את חירותה אסרתי עליה בהחלט ללכת ולישון אצל חמתי!!!!!!!! כוון אותי/עזור לי מה הצעדים הבאים שעליי לעשות איך ניתן לדעת שכל מה שסיפרתי (שבתי ספרה)לי נכון ואין לזה המשך... בתקווה שאין אני קצת חוששת מפני פניה ליועצת ביה"ס וכו' הייתי רוצה לשמור על זה כענין משפחתי אך מוכנה לפנות לגורמים טלפונית/אינטרנט באופן אנוני ולקבל הכוונה לקראת סוף השנה (כתה ב') חלה נסיגה אצל ביתי בלימודים האם יש קשר גם היום קשה לה בתחילת השנה ?

שלום שרונינה, בהחלט מדובר בהתנהגות מינית בלתי תואמת מצד הדוד בן ה- 16, ובהחלט חשוב לברר את הנושא עד תומו ולא לתת לדברים להישנות. הצעד הראשון הוא להמשיך לשוחח עם בתך. חשוב להסביר לה כי גופה הוא ברשותה, וכי לאנשים אחרים (גם אם הם קרובים, גם אם הם גדולים) אסור לבקש לראות או לגעת באיברים האינטימיים שלה. הסבירי לה שההתנהגות של דודה הייתה בלתי תקינה, וכי את ואביה תשוחחו אתו בחומרה ותוודאו שזה לא יתרחש שוב. בקשי ממנה לפנות אלייך באופן מיידי אם משהו מעין זה קורה שוב (אפילו אם זה לא נראה לה נורא, אפילו אם מבקשים ממנה לא לספר). הצעד השני הוא לשוחח עם הדוד ועם חמותך, ובהחלט רצוי שבעלך ישתתף בשיחה. הבהירו לדוד שהתנהגותו הייתה בלתי הולמת, ושמעתה לא תתנו לבתכם לשהות במחיצתו ללא השגחה. אם מושמעות הכחשות, אפשר לומר שאתם מאוד מקווים שאכן לא היו דברים מעולם, אך ילדות בנות 8 אינן נוטות להמציא סיפורים על "שתיית בולבול", ולכן אינכם יכולים לעבור על הדברים לסדר היום. נסי לגייס את בעלך ואת חמותך לצידך, אך במידה ותצטרכי להבהיר את הדברים בעצמך אני מעודדת אותך לעשות זאת. את מוזמנת להמשיך להתייעץ, אורנה

מקווה שתקראי את מכתב התודה למטה(: בהמשך להודעה מהבוקר(:ביי

MR BLUE יקירי קראתי את דברי התודה שלך, ושמחתי בהם. זו דרך נפלאה לסיים את ימי התורנות שלי השבוע. תודה גם לך ליאת

שבוע טוב

ליאת, אולי את תוכלי להסביר לי מדוע אני לא מצליחה ליפול על בחור נורמלי?(שמא אני לא נורמלית?!) האם כל הגברים מתוסבכים? (כמוני:) כמה פגיעות אני צריכה לשאת עד שיגיע הגבר המיוחל? נמאס לי אולי אפסיק להיות סטרייטית?מה את אומרת אין כינוי

אין כינוי יקרה, כדי למצוא גבר כלבבך, זה כנראה לא מספיק רק "ליפול עליו", אקראית, ולקוות לטוב. מדובר בתהליך ארוך יותר של הבנת הצרכים שלך עצמך, ורק אח"כ בחירה קפדנית מתוך מאגר מוגבל של מי שנמצאו מתאימים. אגב, איש לא יוכל להבטיח שלא תיפגעי גם מן הגבר המיוחל. פגיעויות הן חלק מהחיים הבינאישיים שלנו, ועל כולנו מוטלת המשימה לחיות למרות ועל אף הפגיעות. נדמה לי שאפילו ההחלטה להמיר את עצמך לא תוכל להבטיח לך שייגמרו הצרות. אבל תמיד אפשר לנסות. ספרי איך היה. :-) ליאת

ליאת אני לא נופלת עליו אקראית ברחוב...(זה היה מעין סלנג) אני דווקא בררנית והוא עובר אצלי מבדקים לטייס ולגבי הסטרייטיות אני חוזרת בי:)

שלום,שמי גדי ואני מטופל כבר שנתיים בטענה שיש לי או סי די אך לדעתי הדבר אינו נכון.לדעתי בעייתי היא שונה כי אני כבר 7 שנים סובל משבוע טוב ואז ירידה והרגשת ניתוק לשבוע וחוזר חלילה. הייתי מעוניין לדעת מהו מיפוי פסיכולוגי למוח והיכן עלי לפנות על מנת לעשותו. ובכלל הייתי מעוניין לדבר עם מישהו שמכיר את הבעיה והתנסה בטיפולים. אני מציין שזו אינה מניה דיפרסיה או משהו מתחום המונחים המוכרים,אלא שבוע הרגשה רגילה לחלוטין ואז שבוע מלווה בהתרגשות עם הרגשת ניתוק ותפוקה שיורדת ב 90% אפחלו בדברים בסיסיים ביותר.מחשבה איטית מאוד,קיבעון מחשבתי כמעט לחלוטין. תודה מראש.

שלום גדי, בהנחה שהמטפל שלך מזה שנתיים לא הצליח להגיע לאבחנה טובה מOCD, אין להעלות על הדעת שאני אוכל לעשות זאת בשלט-רחוק ולהצליח. איני יודעת למה כוונתך ב"מיפוי פסיכולוגי למוח", אך אשמח מאד לשמוע אם מישהו מבאי הפורום שמע ויודע לאן להפנותך. נסה לפנות גם לפורום פסיכיאטריה של ד"ר הידש. בברכה ליאת

שלום, אני מעוניינת לקבל קצת הסבר על אחד מהשלבים. הכחשה, כעס, משא ומתן, דיכאון והשלמה. תודה.

שלום רותם, נסי לקרוא כאן, ואם תרצי לשאול עוד, את מוזמנת http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=486 לילה טוב ליאת

שלום חלמתי שצנחתי חופשי ממטוס (בחיים לא) ומצנח לא נפתחה--תהרסקתי. הרגשתי וראיתי איך כיסיתי הראש שלי בין הזרועות ...ראיתי איך מתקרבת לארץ..לאדמה...וזהו...חושך, התעוררתי בפחד נורעי. .. לא מסגלת לחשוב על דבר אחר כל היום....זה נורמלי ???

ערב טוב, זה בהחלט נורמלי לחלום מדי פעם חלומות מפחידים, ולהמשיך להרהר בהם בימים שלאחר מכן. כדי להקהות מעט מעוצמת החרדה, אפשר לנסות ולחשוב על משמעותו של החלום. האם אתה מודאג מאיבוד שליטה על עניינים בחייך? האם אתה עומד לפני החלטות גורליות? האם אתה בקורס צניחה? :-)) מאחלת לך ליל מנוחה וחלומות פז ליאת

תודה לתשובה,,,,,,,,,לא אני לא בקורס צניחה ולא חשבתי אפילו פעם לצנוח. איך אפשר להרדם אחרי חלום כזה? אני בטיפול אבל עד שבוע הבא לא אכל לדבר עם הפסיכולוגית . אני באמת מפוחד. חשוב לספר לה על זה?

הייתה לי חברה 3 שנים כאשר נפרדנו נשארנו ידידים למרות שאני רציתי להמשיך להיות חבר שלה היא התחילה ללמוד והכירה בחור הם התחילו להיות יחד יותר ויותר אך אני במקביל נשארתי ועזרתי לה בכל מה שהייתה צריכה הייתי החבר הטוב למרות שרציתי מעבר לזה, והיא ידעה זאת. לפני כ שנה היא נסעה אליו לחופשה בלונדון ופריז אך עדיין לא היה ביניהם קשר רומנטי(זה מה שהיא טענה..) בכל אופן היא חזרה לארץ והעיניינים המשיכו כרגיל אני עזרתי לה בכל מבוקשה והיא המשיכה להיות איתו בקשר כי הם למדו יחד...עכשיו במלחמה שהייתה גייסו אותי בין הראשונים לפני הכניסה ללבנון התכתבתי איתה היא רשמה לי שהיא איתו והם התקרבו ומתכוונים להיות חברים אני לקחתי זאת מאוד קשה והפנמתי את זה אני בחור ששומר הרבה בבטן במהלך כל הלחימה זה היה בפנים לא יכולתי לשתף גם אף אחד בעקבות מה שעברנו שם בפנים אני לוחם באחד הגדודים שלא קיבלו אספקה ולחמו בבלאגן מטורף. בסוף הלחימה חזרתי הבייתה והכל התפרץ בתחילה בכיתי הרבה וקיללתי את אותו חבר וגם אותה על כך שהיא גרמה לי לעצב עמוק אני אמרתי לה שאני רוצה כמה דברים אישיים שהיא החזיקה ואמרתי לה שאנחנו מתנתקים היא לא רצתה ואמרה שאנחנו יכולים להשאר חברים כמו תמיד אבל אמרתי לה שאני לא הולך להיות זה שרק עוזר ועוזר ולא מקבל בתמורה כלום הכוונה שלי בתמורה שלא לבוא אליה כי היא צריכה שאני אתקן לה את המחשב אלא סתם לבוא לראות סרט המון פעמים הזמנתי אותה סתם לשבת על כוס קפה והיא תמיד אמרה שהיא עסוקה ואין לה זמן אך בכל דבר שהיא הייתה צריכה ובכל שעה הייתי פנוי למרות שגם אני עובד ולומד אני אוהב אותה מאוד ופעם חשבתי על חתונה אפילו אבל כנראה שעכשיו זה לא יקרה לעולם כי יש בי שנאה בגלל מה שהיא עשתה וגם היא כועסת עליי מאוד על כך שקיללתי אותה מה עליי לעשות?בתודה מראש

גיל יקר, עם כל הצער והכאב, נראה כי אין לך הרבה מה לעשות בעניין. חברתך העדיפה לסיים את הקשר הרומנטי איתך, והציעה - במקום זאת - ידידות. נראה שידידות זו קיבלה פרשנות שונה אצל כל אחד מכם, כאשר אתה ממשיך לרקום חלומות על עתיד משותף, וממשיך להיות קשור בסוג של מחוייבות חד צדדית בעליל. על פניו, היא לא הפרה כל חוזה. היא הודיעה שהקשר ביניכם הסתיים, ושיש גבר חדש בחייה. צר לי לשמוע על החוויות הקשות שעברת בלבנון, ויתכן שיש בהן כדי ליצור אצלך מטען רגשי עודף, המקשה עליך להתמודד גם עם הבשורות הקשות מבית. אני ממליצה לך בחום להינתק ממנה, ולנסות למצוא בחורה שתעריך את טוב לבך וסגולותיך האחרות, ותוכל להשיב לך את האהבה שמגיעה לך. החזק מעמד ליאת

ליאת שלום בתי בת הארבע אוהבת לרקוד,התעניינתי בשיעורי לחוג לבלט,שמעתי וגם קראתי כתבה שמוקדם מידי להתחיל בגיל זה ,ושכדאי להתחיל לא לפני גיל 6 שנים. האם זה נכון?מדוע לא כדאי להתחיל קודם ומה הסיבות לכך?

סליחה שאני מתערבת.. לדעתי כדאי שתבדקי גם את הנושא האורתופדי .

שלום גל מכירה את ההתלבטות. יש לי ילדה בת 5, וגם אני הכנסתי אותה לשיעורי בלט בגיל 4. רציתי לעדכן אותך שברוב המקרים, החוגים מותאמים, גם יכולת התנועתית והקליטה של הבנות בגיל הזה הנה קטנה, כך שיש התאמה בין הגיל הצעיר לחוג. ברוב המקרים ה"בלט " עצמו מתבטא בתלבושת בלבד, הבנות רצות לצלילי מוסיקה ומתנסות במעט בתנועות האחרות שגופן יכול להפיק. מה שחשוב לי להגיד: שאת לא ראשונה שמתלבטת תכלס, זה לא באמת בלט, אלא הבסיס של הבסיס. ובשבילי אישית, לראות את ביתי כל כך מרוצה מעצמה בבגדי הבלט, וכל כך מתרגשת בכל שיעור מחדש, שווה הכל... את יכולה להגיע לשעור ניסיון ולראות באמת מה הבנות עושות ואיך הן רוקדות, כמו כן להתייעץ עם אמהות שממשיכות כבר מהשנה הקודמת .. ניבה

ערב טוב, ראשית, אקדים ואומר, שאיני מבינה דבר וחצי דבר באורטופדיה של ילדים, ולפיכך, שאלות אשר לנזק פיזיולוגי אפשרי מוטב להפנות לאורטופד או רופא ילדים. גם אני נחשפתי למידע, לפיו ההכשרה הממושכת של רקדניות הבלט גובה מחיר כבד מאד מן הגוף הנשי. אני מניחה שנזק כזה הוא תוצאה של שנים ארוכות ומפרכות, ולא של שעה שבועית במתנ"ס. נדמה לי שהשאלה החשובה יותר היא מה מטרת החוג הזה, ומהן ציפיותייך כאם וציפיותיה של בתך בת ה-4 מחוג בלט כזה. אם, כמו שניבה אמרה, המטרה היא להשתעשע בבגד וורוד מול מראה, אזי אין הצדקה להוצאות הרבות והטרדה הנגרמת בשל הצורך להתייצב בזמן (בשרב וביום סגריר) לשיעור מחוץ לבית. יש כאן מסר מזיק נוסף (לפחות לטעמי), לפיו התהילה מגיעה מהר וללא מאמץ. בגדי גוף , נעלי ריקוד ושיער אסוף הם רק חלק מדיסציפלינה חסרת פשרות ונוקשה, שנועדה ליצור - בסוף התהליך - רקדניות מקצועיות ומיומנות. לדעתי, ילדה בגיל 4-5 עדיין אינה מסוגלת להתמסר לתהליך כה מחייב, ועפ"י רוב הצורך האמיתי הוא של ההורים ולא שלה. כך נראה ילדים הנשלחים לחוגים שונים ומשונים (כבר שמעתי על חוגים של "משפטנים צעירים"), בהם הם לומדים כי ניתן לעמוד על במה, לקוד קידה ולזכות בתשואות "פארש", רק כי אמא ואבא שילמו. לדעתי המאד מאד פרטית, מוטב לייעד את הכסף הזה למטרות אחרות, שיעשירו את הילד הצעיר הרבה יותר, ולהשאיר את החוגים המחייבים באמת (כמו ריקוד, נגינה, התעמלות ואמנות) לגיל בו הילד אכן מגלה יכולת התמדה, כישרון וסקרנות אמיתית. בברכה ליאת

נושא שאני תוהה בו מידי פעם מדוע: באתרים שונים באינטרנט בנושא פגיעות מיניות, מציינים את תהליך הסליחה לתוקף כחלק מתהליך של החלמה... אני לא מבינה מדוע? אדם יכול להחלים ממשהו שקרה לו , להתחזק ולהביט בסיפור שוב, לחזור לשגרת חיים, להתגבר על כל המכשולים שהראו בעקבות התקיפה אולי להבין מדוע התוקף התנהג איך שהתנהג ועדין לא לסלוח! יש אנשים שלא מגיע להם סליחה, אדם צריך לסלוח לעצמו ולא למי שפגע בו בצורה הכי לא אנושית. (נכון שלפעמים גם לתוקפים יש עבר שיכול להסביר חלק מהדברים, אבל נתקף לא אמור לסלוח) מאיפה נובעת ההבנה ונסיון האמפתיה כלפי אנשים שהתעללו באנשים אחרים (אני לא מדברת על אדם כזה שהגיע לטיפול והמטפל צריך לעזור לו) לדעתי , אין סליחה אין מחילה ועדין לצד זה יש החלמה, התאוששות וחזרה לחיים מלאים! אולי אני לא מבינה מה הכוונה עיבוד טראומה והחלמה? (כי אנשי מקצוע רבים מכניסים את חלק הסליחה לתוקף והרעיון ממש מרגיז אותי)

היי רחל, הכעס שלך אני משערת נובע בעיקר בגלל שאת משייכת את הסליחה לתוקף בעוד שהסליחה נועדה עבור הנפגע/ת. הנפגעת לא סולחת לתוקף כדי שהוא יוכל להמשיך בחייו או שהוא ירגיש טוב יותר עם עצמו, היא סולחת לו על מנת שלא תחייה את כל חייה בתחושה של כעס מתמיד-וזה תמיד יפגע באיכות חייה. אי אפשר להמשיך בחיים בשגרה ובאיכות טובה כשמישהו סוחב איתו כעס וחוסר סליחה כלפי מישהו שפגע בו, וזה נכון לגבי המון מקרים לא רק נפגעי תקיפה מינית. יש אנשים שרק לאחר שסלחו להוריהם על דברים איומים שאלה עשו להם, הצליחו לשקם את החיים וכו'. הסליחה היא עבור הנפגע ולא עבור התוקף. וסתם נקודה למחשבה, חשוב להבין את התוקף מפני שרק ככה יהיה ניתן למנוע מקרים כאלה בעתיד. רק אם נבין את שורש הבעיה נוכל למגר אותה. אבל כאן אני מדברת מבחינה חברתית ולא אל הנפגעים.

דנה, בדיוק מה שאת כותבת אני לא מבינה וגם לא מסכימה "הכעס שלך אני משערת נובע בעיקר בגלל שאת משייכת את הסליחה לתוקף בעוד שהסליחה נועדה עבור הנפגע/ת. הנפגעת לא סולחת לתוקף כדי שהוא יוכל להמשיך בחייו או שהוא ירגיש טוב יותר עם עצמו, היא סולחת לו על מנת שלא תחייה את כל חייה בתחושה של כעס מתמיד-וזה תמיד יפגע באיכות חייה." בעיני אדם לא סולח לאדם אחר בגלל שזה מה שהוא רוצה לעצמו, אדם סולח לאדם אחר מפני שהוא מבין שצריך לסלוח לו לאדם האחר!! אחרת זה מהשפה ולחוץ בלי שום כוונה אמיתית. ניפגעות צריכות לסלוח לעצמן ולא לאף אחד אחר ואחרי עבודה קשה הכל יהיה בסדר, הרי ניפגעות רבות מאשימות את עצמן וכד' שלא בצדק לכן יש צורך שהן תסלחנה לעצמן ותבינה שהן לא אשמות ברגע שאתה סולח לעצמך ויודע שאתה בסדר ומחזיר לך את השליטה שאבדה אז כל מה שקרה אפשר להתגבר! גם בלי לומר את המילים או לחשוב שאני סולחת למי שעשה לי את הזה. סליחה על הדוגמה הלא מתאימה כל כך רק להמחשה, אם אדם רצח משהו שקרוב אלי לעולם אין לסלוח לו עדין לאחר תהליך של אבל והשלמה חוסר אשמה עצמית וכד' וכמובן למידה איך לא להיכנס לסכנה שוב, ניתן להמשיך בשידרת חיים. בעיני לדרוש מניפגע לסלוח לאדם שפגע בו זה ניצול ציני, אני גם חשובת שניצול ציני זה קרה (וחבל שגם נשים ניסחפו לתוך מעגל זה) מפני התדירות הגבוהה שדברים כאלה נעשים וחוסר היכולת של גברים לקבל זאת(עדין תיאורטיקנים רבים הם גברים ) ואז מדברים על סליחה והבנה.(גם במערכת המשפט ראים הבדל בין התייחסות שופטים לשופטות בעונשים) (לענין הנקודה שציינת למחשבה, אני גם הוספתי זאת בהערה הקודמת שלי אבל אני לא חושבת שזה תפקיד של ניפגע זה תפקיד של רשויות רווחה , פסיכולוגים וכד' שעזרה לתוקף יכולה לעזור לו ולמנוע מקרים כאלו בעתיד)

היי ליאת כשהיית בחופש כתבתי כאן שאני רוצה למות ולפעמים אני באמת חש כך...אני לוקח כדורים וכואב לי מאוד על הדרדרות שלי כאדם ולמצב שהגעתי מצד שני באות אליי המון ידידות בזמן האחרון ואני חש שלמרות המעשה שעשיתי אולי אני פחות מאיים לנשים ממה שחשבתי שאולי אפשר להפריד את המעשה השטותי שעשיתי לאדם שאני....הכדורים גורמים לי לעייפות נוראית מצד שני דבר שאני שמח עליו זה שהחשק המיני שלי דווקא עלה מ9 ל10 בסולם של 1 עד 10 (: בניגוד למה שאומרים על תופעות הלוואי של הכדורים(: בכל מקרה הטיפול הפסיכולוגי שאני מקבל מאוד מספק ומרגיע למרות שיש לי הרבה רגעים קשים הפסיכולוגית יוצאת קצת לחופש ממני ואני קצת מפחד להשאר לבד(: אבל מבין.......יש לי כימיה טובה איתה ואני מרשה לעצמי להוציא דברים שלא נתתי להם דרור עד כה אפילו לא בפני עצמי לומר אותם בקול רם ולא רק במודע או בתת מודע לעצמי וזה נפלא ....הכאב נמשך אבל אני מתרגש מאוד בטיפול עצמו.....ויותר מזה גם מחכה לו והוא לא נטל כמו בנסיונות קודמים......אפילו הורים שלי מרוצים מחלק מהתובנות שספרתי להם עליהן והם עוזרים לי במימון תודה ליאת על שליוית אותי במהלך השנה האחרונה ...עברה שנה מאז ואני ממש מפחד להשאר לבד בקטע הזוגי לעולמי עד אני מנסה לא ליצור קשר אינטימי עם נשים........ אני שמח שגילית את הפורום הזה קבלתי ממנו הרבה מאוד אכתוב כאן בהמשך....

חייב לציין שהטיפול הזה הרבה יותר טוב מבחינתי מנסיונות קודמים שבעיקר הרגיזו אותי ולא נתנו לי שקט נפשי בעיקר גרמו לסלידה וחוסר רצון לטיפולים הפעם אני באמת מחכה ומצפה.......

MR BLUE יקר, למרות שאתה מתאר מצב רוח נוכחי קדורני קצת, אני שמחה על שאר דבריך, ונעים לי לדעת שהיה לי חלק קטן בתהליך השינוי שאתה עובר. מאחר ואני רצה עכשיו לעבוד, לא אאריך, רק אציין שוב, עד כמה נעימה לי נוכחותך הרציפה כאן, העובדה שאתה טורח לעדכן אותי, ושביעות רצונך מהטיפול שלך. להתראות בערב ליאת

לכל מי שטרם נרגע מהמלחמה נתקלתי במשהו שאולי יוכל לסייע https://minustress.com/balance/ ולך נורית, תזהרי מנפלי רקטות:) (כמו בפרסומת, זה יכול להימצא גם בביתך.הידעת?) מקווה שאינך חוששת עוד מרעשים מוזרים אין כינוי

היי אין כינוי, מה שלומך? תודה על הקישור. אני חושבת שאני נרגעתי... ואת? אני מרגישה הרבה יותר טוב. תודה על ההתעניינות. בברכת שקט ושלווה. נורית

היי,אני גם בסדר.יהיה טוב.תודה כשישעמם לך תוכלי לשחק שבע בום

שמי דן, אני בן 21 ומתעניין בפסיכולוגיה קלינית מאז שאני זוכר את עצמי. הייתי רוצה לדעת מנקודת מבט של פסיכולוג\ית האם יש קושי בלמצוא עבודה אחרי תואר שני ללא ניסיון, כמה בערך עולה כל העסק ומה השכר ההתחלתי (שוב, בערך) בתחום. בדקתי בהרבה מקומות והייתי רוצה לשמוע את דעתו של המקור הכי אמין. אני מקווה שהשאלה במקום, תודה מראש זה מאוד יעזור לי להחליט.

דן יקירי, שאלתך גרמה לי חיוך וגייסה אותי ל?אתגר. למען הגילוי הנאות אומר שאיני מחשיבה את עצמי, ולו לרגע, למקור הכי אמין. ובכל זאת. "כל העסק" עולה משהו כמו: שלוש שנים תואר ראשון ( שנת אוניברסיטה עולה היום כ- 12,000 ש"ח, לא כולל מחברות, קלסרים, עטים, חנייה ודו"חות אם יש לך רכב, אוטובוסים ורכבות אם אין לך, קפה ובייגלה בלי כלום) שנתיים-שלוש תואר שני (כנ"ל, כשבמהלכן אתה גם עובד כבר כמטפל, ללא כל תמורה!) ארבע שנות התמחות בהן מרוויחים "שכר" של כ- 2,500 - 2,000 ש"ח על חצי משרה שבחיים אינה מסתכמת בשעות עליהן התחייבת. בסוף ההתמחות לומדים לקראת בחינת ההתמחות, מה שעשוי לעלות בכסף נוסף. כמומחה, סביר שתחפש עבודה במסגרת מוסדית כלשהי בה תרוויח מעט יותר מאשר בתקופת ההתמחות, ואם תפתח קליניקה פרטית יטפטפו אליך מטופלים בקצב שיאפשר לך לעבור לגרעינים לבנים אולי בסוף השנה השניה. אם אתה אוהב אנשים, אוהב אתגרים, מתעניין בטבע האנושי במידה רבה ומוכן ללמוד על עצמך דרך ובעזרת אנשים אחרים (מטפלים ומטופלים), יודע לעבוד קשה עם תמורה כספית מועטה, יודע ללמוד ומתחייב לא להפסיק לעשות זאת לעולם - צא לדרך, ולא תצטער על כך אף פעם. אם אתה רוצה לעשות כסף - תפתח פיצוציה ! :-) שלך, ליאת

ולאחר 10 שנות עבודה מהו השכר הממוצע?

תודה רבה לכל העונים. כמובן שזאת לא התשובה שהייתי רוצה לשמוע :) אבל חייבים להיות עם הרגליים על הקרקע. כרגע אני עומד בפני חתיכת פרשת דרכים, להמשיך בעבודה שאני לא שונא ולא אוהב אבל עם תנאים מעולים (כאלה שפסיכולוג רואה אחרי 5 שנים לפחות לפי ההסבר שלך) או להתחיל מאפס, לקחת סיכון ולעשות משהו שתמיד רציתי. אני אדאג אותך בהחלטתי :)

שלום לפסיכולוגים ! אני נמצא בטיפול נפשי 3 חודשים בשיטה דינאמית. אחת הסיבות שהחלטתי לפנות לטיפול היא תחושת הבדידות. אני מרגיש מאוד לבד גם בטיפול. שוחחתי על כך עם המטפלת וגם היא מודעת לכך ומרגישה שאני לבד בטיפול. האם היא היתה אמורה להפיג את תחושת הבדידות שאני חש? אנא דעתכם והמלצתכם ?

רועי יקר, תחושת בדידות יכולה להיות מעיקה וסמיכה עד מחנק. כנראה שאנו שונים זה מזה באופן בו אנחנו חווים את הבדידות ובדרכים בהן ניתן לפוגגה. יש מי שמצליח להרגיש טוב יותר בחברת אנשים אחרים, ויש מי שמרגיש הכי לבד דווקא במחיצתם. כמי שחיה לא מעט שנים בחברה קיבוצית, אני זוכרת עד כמה נחמץ לבי מול אנשים מסוימים, היושבים סביב שולחנות חג, בתוך ציבור גדול, בודדים עד כאב. מטפלת יכולה - ויכולה שלא - להפיג את בדידותך, אבל התשובה לכך נמצאת אך ורק אצלך. המפגש השבועי הוא אכן "טיפה בים", שכן שעה אחת יכולה להיבלע בערבות השממון והבדידות של שאר השבוע. כשאתה מתאר מה מרגישה המטפלת שלך, נדמה לי שאפשר לחוש את נכונותה להיות איתך בתוך התעוקה הסמיכה הזו. בעיני זהו ניסיון אמיץ למדי, לא לקבל על עצמה תפקיד של ממלאת צורך, אלא להיות איתך באמת באמת בלבד ולשרוד אותו. זה די "ביחד", לא? ליאת

אני בחור בן 25 משוחרר כשנתיים וחצי מהצבא. יש לי תעודת מקצוע ואני לא מוצא את עצמי.אני זז בין עבודות כל הזמן וחושש מעבודות שדורשות ראש גדול.אני מחפש להיות פקיד ראש קטן אין לי חשק או כח לאתגרים ולחץ ואני מתרחק כמו מאש מעבודות המאופינות בלחץ.אני שונא אתגרים ונלחץ מהם (לא רק בעבודה אלא גם בחיים האישיים). בלימודים ובצבא הצטיינתי וכל עבודה שאני עובד אני ממש טוב שם. הייתי בטיפול פסיכולוגי והפסיכולוגית איבחנה שיש לי "משיכה לכאב" עפ"י הגדרתה. פרט לכך,אני סובל גם מחוסר סבלנות,לחוץ ופסימי. האם עליי לקבל את עצמי כך?האם זה אופי?זה תקין או שזו איזושהי הפרעת נפשית?

שלום ערן, הימנעות עקבית מאתגרים וממאמץ, בעיקר כאשר הפוטנציאל להצליח קיים ומוכח, יכולה להעיד על קושי סביב הדימוי העצמי ותחושת ערך. תפיסת עצמי שלילית יכולה להיות מקושרת גם לנטיות מזוכיסטיות עליהן עמדה הפסיכולוגית שלך. כדי לאבחן הפרעה נפשית או הפרעת אישיות נדרש הרבה יותר מתיאור קצר בפורום אינטרנטי. מבלי להיכנס לשאלה אם זה תקין או לא (אחרי הכל, מי מאיתנו לגמרי תקין?), אין לי ספק שטיפול פסיכולוגי באוריינטציה דינמית יוכל לסייע לך לשנות את מה שאפשר, וללמוד לחיות עם מה שכבר מאוחר לשנות. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, חברה שלי התבשרה לפני מס' חודשים על גידול שנמצא בשדה. הומלץ לה לעבור ניתוח להסרת הגידול שהתגלה בשלב מוקדם, עם אחוזי החלמה מאוד גבוהים. חברתי ניסתה טיפול טבעי והתייעצה עם מטפלים שונים ודחתה את הניתוח. חלפו 4-5 חודשים ובבדיקה חוזרת נמצא שהמחלה החמירה. חברתי מאוד התאכזבה שכן הנס שלו ייחלה - לא ארע. כעת, היא ממשיכה לדחות אתץ הניתוח באמתלות שונות..לחץ בעבודה וכו'..וגם לא כ"כ מוכנה לדבר על זה. מיד כשהנושא עולה, היא משנה אותו. ההשלכות הן מהותיות, כי לאחר ביצוע הניתוח, יתכן מאוד שחברתי לא תוכל ללדת (ע"פ הרופאים). אני חושבת שחברתי מתכחשת ברמה מסוימת למצב החדש וכנראה שמדובר בתהליך של הכרה במחלה. אך הזמן הזה חשוב. מה ניתן לעשות לדעתך? תודה.

מעיין יקרה, השאלה שלך גרמה לי לעצב, גם בגלל התוכן, וגם בגלל שקשה מאד לייעץ במצבים כאלה. ללא ספק, חברתך נמצאת בסוג של משבר, ויש לאפשר לה את הזמן והחירות על גופה, ובו בזמן לשמור עליה מהזנחה פושעת שעלולה להחמיר את מצבה אף יותר. למרבה הצער, יש חולים המעדיפים להימנע מטיפולים ופרוצדורות פולשניות, גם כאשר הרופאים ממליצים עליהם בתוקף. החלטות כאלה יכולות, כאמור, להיות הרות גורל, אבל עדיין מדובר בזכותו של החולה על גופו. אם את מתרשמת שמה שעומד מאחורי ההחלטות הללו היא החרדה, יש לא מעט דרכים לסייע. חיפוש קצר ברשת יעלה לא מעט גופים, פורומים וקבוצות תמיכה שיכולתם לספק מידע, סיוע ותמיכה היא עצומה. כמעט בכל מחלקה אונקולוגית נמצאים גם אנשים שתפקידם לתת מענה לחרדה הראשונית (והמשנית) הנלווית באופן טבעי לגילוי המחלה ולהתמודדות עמה. איני יודעת מה מידת הקרבה ביניכן, אך יש לבדוק האם ההימנעות משיחה היא אכן התכחשות למחלה, או ניסיון להשאיר את הידידים מעט מרוחקים במכוון, כדי להשאיר לעצמה מרחב ישן ומוכר שבו היא אישה בריאה לכל דבר. יש בכך חשיבות עצומה למי שמעדיף חוויה של רציפות ונורמליות גם בתוך המאבק בסרטן. כחברה קרובה, יש לך, בכל מקרה, תפקיד מכריע ביכולתך ללוות אותה כשותפה, שמכבדת את החלטותיה (גם אם הן נראות לך מטורפות), ולשמור עבורה את התקווה לעתיד טוב יותר. נדמה לי שבמקומך, הייתי עושה מאמץ אמיתי לגרום לה להאמין שתהיי לצידה בכל מצב. אישית, אני מאמינה גדולה באחווה הנשית ובכוחה המנחם. הלוואי שתדעו עוד המון ימים מאושרים ובריאים יחד. ליאת

היתי מאד רוצה שתספרו לי על בולמיה ועל דרך הטיפול שעזרה למישהו - מישהי אדם יקר לי ספר לי שיש לו תופעה כזו שרצה לאוכל ואחר כך הולך להקיא - למה זה קורה האם תוכלו לעזור לי תודה חנה

חנה יקרה, בעידן בו המידע ברשת הוא אינסופי, אני ממליצה לך להתחיל מקריאה חופשית באינטרנט. מנוע החיפוש של גוגל מחזיר למעלה מ16,000 תוצאות בנושא. תוכלי לקרוא גם בספר "נשים אוכלות את עצמן" של מירה דנה ומרילין לורנס בהוצאת מודן. הטיפול המומלץ בהפרעות אכילה ייעשה במסגרת מרפאה מיוחדת, הכוללת צוות רב מקצועי (פסיכיאטר, פסיכולוג קליני, דיאטנית, רופא כללי, ועוד'), ומרפאות כאלה יש כיום בחלק מקופות החולים, בחלק ממרפאות החוץ בבתיה"ח הגדולים וגם במכונים פרטיים. אם מדובר באדם קרוב ויקר, נסי לעשות הכל כדי לשכנעו לפנות לטיפול. זה עוזר!!! בהצלחה ליאת

ליאת, יופי שחזרת, הדר

ליאת, מצטרפת להדר. היית חסרה לי. נורית

ליאת יקרה, מצטרפת לשתי חברותיי. מקווה שהחופשה הקצרה היתה משיבת נפש. בהחלט חסרת פה. יעלה

מה המשמעות של ידיים (או חסרונן) בציורי ילדים (גיל כמעט 6)?

ערב טוב, ניתוח ציורי ילדים (ומבוגרים) אינו כה פשטני, וגם כאשר הוא נעשה בידי איש מקצוע, יש לתקף אותו במבחנים נוספים כדי לבסס אמירה אחראית. ככלל, ידיים יכולות לתת מידע על פתיחות לקשר, על צורך בקשר, על תחושת כשירות ומסוגלות, על תחושות אשמה, בושה, ועוד. אצל ילדים צעירים, השמטה של איברים משמעותיים יכולה לרמז גם על קושי התפתחותי. כאמור, כדי לגבש מסקנות תקפות יש צורך באבחון מלא ומסודר שנעשה בידיים מקצועיות ומנוסות. בברכה ליאת

שלום לכולם: אני בת 23 ויש לי בעיה ענקית עליתי במשקל בשל בעיה בריאותית משהו כמו 10 קילו עכשיו זה קרב לפני שנה וחצי ועדיןן לא הצלחתי לחזור לעצמי אני נתקלת יום יום באנשים שבשוק לראות אותי ואני נמנעת מלצאת ומלראות אנשים שהרבה זמן לא ראיתי אני מרגישה מדוכאת חסרת אנרגיות וחסרת מוטיבציה וזה כל היום מעסיק אותי אני לא שמחה ואילו לרגע אחד זה ממתי שאני פותחת את העיניים עד שאני נרדמת בלילה אני לא מחוברת לעצמי לא מרגישה סקסית כמו בעבר כואב לי שאני לא מבטאית את עצמי מכל ההיביטים עצוב לי אני רק חושבת על העבר באיך ההיתי וכו אני די עוצרת את חיי ולא מסוגלת להתרכז בדברים אחרים......פשוט נשבר לי אני כל כך רוצה לחזוטר לעצמי ולהנות מכל יום מה עושים איך מתמודדים כזה מבאס שזה אי אפשר לתאר

שלום עדי, ראשית, אני מקווה מאד שבריאותך הפיזית טובה בימים אלה. עלייה במשקל היא אכן דבר מעיק עבור מרביתנו, אך בניגוד ללא מעט צרות אחרות, כאן דווקא יש מה לעשות. אם מבחינה בריאותית מותר לך לחזור לפעילות גופנית רגילה ולתזונה דיאטתית, נדמה לי שאינך זקוקה לי, ואת יודעת היטב מה צריך לעשות. אם בגלל הבעייה הבריאותית התוספת במשקל היא כורח בלתי נמנע, יש להתארגן אחרת, וללמוד לקבל את השינוי. כך או כך, המשקל שאת נותנת לתגובותיהם של האנשים "ספוג" במידה רבה בהתייחסות שלך עצמך לממדי גופך. 10 ק"ג הם לא מעט, אך בהנחה שהיית רזה קודם לכן, השינוי לא אמור להכניס אף אחד ל"שוק". מגיע שלב בו כולנו נפרדים (מי מהר יותר ומי בהדרגה) מהמראה הנערי של גיל העשרה. העיסוק האובססיבי והמשתק במראה החיצוני ובמשקל יכול להעיד על קשיים בדימוי העצמי ובערך העצמי, בהם מומלץ מאד לטפל בעזרת פסיכולוג קליני. אני מאחלת לך בריאות טובה ושנה של שינוי. ליאת

נפגשתי במקרה עם חבר הראשון שלי מגיל 15 במקרה ברחוב והזמין אותי לבית קפה היה לי קצת זמן אז הסכמתי לשבת איתו אמר לי בלי בושה כי הוא מחפש זיונים אמרתי כי לא מתאים לי קשר מן הסוג הזה שהוא מחפש ולקחתי ת'רגליים והלכתי משם!!!!! ולא נתתי לו את המס טלפון והוא השיג אותו ה' יודע מאיפה. אמרתי לו חד משמעית. א ל ת ת ק ש ר!!!!!! וברור שהוא התקשר.... למה כשאני אומרת לאנשים שלא יתקשרו הם לא מבינים???? אולי אני הדפוקה ובגלל שאני כזאת דפוקה הם לא מבינים את הלא שלי??? זאת בעיה בי או שלא...??זה סתם חוסר מזל ואני נופלת על האנשים הלא נכונים?? למה כשאני אומרת לבנאדם 'לא' נחרץ , למה הוא לא מקשיב לי ומתעקש לעשות ההיפך מהרצון שלי? מה אני עושה לא בסדר? הרי אני מחליטה עם מי להיות בקשר נכון?? אני מחליטה על הגוף שלי. אני בלבד!!!!!! כמו שאיזה מניאק חשב שהייתה לו הזכות לאנוס אותי ככה גם אחרים לא מבינים את הלא שלי. לא מבינים את המשפט: "לא רוצה!!!!!!!! " למה המסר של הלא אינו עובר טוב? מוכנה להישבע בכל נדריי שאני הכי אסרטיבית שאפשר להיות עם הגברים האלה!!!!!!!!! סבלתי מספיק לא רוצה לסבול עוד!!!!!!!!!! כשאני אומרת לא אני גם מתכוונת. ואנשים לא מבינים!!!!!!!!! ולי נמאס וזה מעצבן!!!!!!! מה דפוק בי??? חייב להיות משהו, אבל מה?? אני קורסת.... נמאס לי מהכל. הלוואי ואני אמות כבר. ליאת, ברוכה השבה . איך היתה החופשה ? שמחה שחזרת. אשמח לדעתך. תודה. חן

שלום חן, החופשה שלי הייתה בהחלט במקומה, והיה כייף לנוח קצת. נדמה לי שבמקרה שאת מתארת נוצרה משוואה שגויה בין הפלישה לגופך ובין הפלישה אל פרטיותך דרך הטלפון. את בהחלט אדון לגופך, ובה במידה את אדון למרחב הסלולרי שלך. סלקי משם את הפולשים. כדי לבחון אם יש משהו בהתנהגותך שמשדר מסר כפול, נדמה לי שהמקום הראוי הוא הטיפול האישי שלך. מקווה שייטב לך במהרה ליאת

ליאת את לא מבינה אני מקשרת את מה שקרה עם הבחור לתקיפה מינית בעברי כי בשני מקרים האלו אמרתי לא וזה לא נקלט נכון אצל אותם גברים.הרגשתי פלישה לטיריטוריה הפרטית שלי בשני המקרים, אולי אני מגזימה, יכול להיות שאני רגישה מידי. אני יודעת שעם הבחור הייתי מספיק נחושה ועמדתי על שלי. קמתי והלכתי באמצע השיחה כפי שכתבתי לך לקחתי ת'רגליים.הלכתי.לאחר מכן אותו בחור איכשהו (באמת מעניין איך...)הגיע למס טלפון שלי ובטלפון אמרתי לו שאיני מעוניינת בשום קשר איתו. כשהוא התקשר שוב ניתקתי לו את הטלפון. הייתי מאוד נחרצת בעמדתי!!!!!! אני יודעת שעמדתי על שלי. אני לא יודעת מה יכולתי לעשות עוד כדי שהוא יבין שאני לא רוצה קשר אליו!!!!!! אני הסברתי לו בצורה הכי ברורה שאפשר שאני לא רוצה קשר כזה או אחר איתו ונראה לי מאוד תמוה שהוא לא הבין.ואני תוהה אם זה משהו בי ? אין ספק שהעברתי לו את המסר בצורה מאוד ברורה.אז בכל זאת מה בי דפוק??? או שמה בו דפוק?? אני באמת אעלה את הנושא בטיפול. תודה רבה. חן

בתי בת ה-5מאוננת כל לילה לפני השינה. המצב הגיע לכך שאם אנו ישנים מחוץ לבית היא יודעת שזה דבר לא נעים ואז היא לא מצליחה להרדם עד השעות הקטנות של הלילה. הדבר הפך כבר למטרד. אני מנסה לדבר איתה ומבקשת שתנסה להרדם בלי זה אבל המתוקה אומרת אמא רק היום ומחר אני אפסיק. אני לא רוצה שדבריי יזיקו לה אבל זה לא נעים שאני ובעלי יושבים עם אנשים בסלון ושומעים אותה מתאמצת ונאנחת בחדרה? מה עושים? איך אפשר לעזור לה להגמל מכך? אני יודעת שזו תופעה מאוד טבעית אבל קצת מציק.

למה להפריע לילדה?שתהנה מזה...זה שאתם אומרים לה שאסור יכול לפגוע בה שתחשוב שאוננות וקיום יחסי מין בגיל מבוגר זה דבר אסור...למה להביך אותה?

הי גלית,תראי מניסיון עם אותה בעיה אני יכולה לומר לך שראשית את כבר יודעת שזהו תהליך טבעי ולכן פשוט אפשר לבקש ולהסביר לה שהיא יכולה לעשות את זה כשאין אנשים סביבה ובאופן פרטי בחדר שלה אני יכולה לומר לך מניסיון שילדתי בת הארבע וחצי הבינה ואכן עשתה זאת באופן שכזה והיה הרבה יותר נעים לכולם אני מקווה שעזרתי ואילו במקצת,שוב זה רק תגובה ממקרה אישי את יכולה להתייעץ עם איש מקצוע שידריך אותך מה לעשות ואיך להתמודד. שיהיה לך המון בהצלחה!!!

שלום גלית, כמו שאמרו כאן קודמי, אוננות היא דבר טבעי מאד אצל ילדים צעירים, ואין לייחס לה משמעויות של מיניות בוגרת. יהיו ההורים נאורים ופתוחים ככל שיהיו, כמעט תמיד ה"תגלית" הזו יוצרת סוג של מבוכה. לכן, חשוב לשוחח עם הילדה ולהסביר לה באופן בהיר ואסרטיבי שהיא רשאית לעשות ככל העולה על רוחה, כל עוד הדברים נעשים בפרטיות גמורה בחדרה שלה. כדי למנוע מבוכה מעצמכם, תוכלי לבקש ממנה לסגור את הדלת (להשאיר לה "אור קטן") כשהיא עושה זאת. חשבי על האוננות הזו כעל דרך להרגעה עצמית. יש הורים רבים הנאלצים לשבת שעות לצד מיטת הילד עד שיירדם. מבחינה זו, את מסודרת... :-) חשוב להדגיש כי אין לנזוף בילדה או לעורר בה אשמה מיותרת סביב האוננות, והדיבור בנושא מוטב שיישאר ענייני ומכבד. כל טוב ליאת

שלום יעל ( סליחה שאני עונה לך היום , כי אין בביתי אינטרנט , והיום אני נמצאת באונ' חיפה וגולשת באינטרנט ) . להגדרתי - התעללות נפשית היא '' ביטוי מעודן'' לרצח אופי . אני פשוט לא רציתי להשתמש בביטוי המפורש כדי לא להרתיע אנשים . אני אנסה לתת לך דוגמה קונקרטית : למשל בן משפחה ( ומניסיוני האישי לצערי - ההתעללות הנפשית הכי כואבת והכי לא מובנת , קורית בתוך המשפחה , כדברי השיר '' רק שמור אותי מאוהביי ומשונאיי אשמר בעצמי '' ) שמוציא על קרוב משפחתו את כל העצבים שלו רק כי הוא לא ישן טוב בלילה וכ''ו ( במקרה כזה , אים בן המשפחה הוא פתוח ולא מתבייש לומר '' סלח/י לי פשוט לא ישנתי טוב בלילה '' אז זה יכול להפיג קצת את תחושת האימה של הקרבן להתעללות נפשית , הצרה היא שזה לא תמיד קורה , ולא נעים ומביך לשאול אנשים למה הם עצבניים .

היי אורנה, תודה על ההארה. חשדתי שבכך מדובר ובכל זאת לא הייתי בטוחה ... לצערי, "סיפור חיי" עונה על ההגדרה שקיבלתי ממך ומגדעון שובל. אני נמצאת בטיפול נפשי כבר כמה חודשים ובכל זאת למרות המודעות והיכולת שלי לנתח את מה שהיה אני לא מצליחה להשתחרר מזה, ומוצאת את עצמי מאפשרת למצב להנציח את עצמו - מאפשרת לבת המשפחה שלי להפעיל עלי מניפולציות,לזלזל ולהטיל אימה בזמן שאני ממשיכה עדיין בלי לשים לב לרצות אותה כבר 28 שנים. אני עוד צריכה זמן לחשוב אם אני מסוגלת לחשוף את עצמי ולדבר על זה עם אנשים אחרים מעבר לפסיכולוג שלי, עצם היוזמה נשמעת לי מדהימה... כנראה שאצור קשר בקרוב באמצעות הפרטים שפרסמת. יעל.

כיצד אפשר, אם בכלל, לעצור את הדיכאון לפני שהוא מגיע?

שלום שולה, תיאורטית, קשה לדעת מראש מי יפתח דיכאון ומי לא. את שואלת, למעשה, כיצד ניתן למנוע דיכאון (שהרי אי אפשר לעצור משהו שעוד לא הגיע, נכון?). אני רוצה להזכירך כי דיכאון הוא שם כללי מאד לקבוצה של מספר הפרעות ("הפרעות במצב הרוח") בעלות מופע שונה וסיבתיות מגוונת. ככלל, דיכאון יכול להופיע בכל גיל, גם בילדות. מקורותיו יכולים להיות קשורים בגורמים גנטיים, ביולוגיים ופסיכו-סוציאליים. אדם שנפגע בעבר מדיכאון, יוכל לזהות את ה"סנונית הראשונה" טוב יותר ממי שנפגע לראשונה. במצב כזה, יש סיכוי טוב יותר להימנע ממופע חריף, אם פונים בזמן לקבלת עזרה פסיכיאטרית ופסיכולוגית. בשמחות ליאת

שלום, סבלתי בעבר מדיכאון וכרגע אני מזהה תסמינים ראשוניים. כיצד אפשר אם כן למנוע את היווצרות כדור השלג?

שלום רב, כתבתי כבר בעבר על הפריצה לביתנו. (אני אספר בקצרה: פרצו לביתנו והתעוררנו, בעלי הלך להביא מים לילדה מהמטבח וראה מישהו הולך לפניו (הם היו שניים). אחד מהם לקח את סכין המטבח שלנו ואיים על בעלי שיתקרב אליו והוא ירצח אותו. בעלי צעק לי להזמין משטרה. ועד שהם לא שמעו שהמשטרה בדרך הם לא עזבו את הבית. לבסוף המשטרה הגיע והם כבר ברחו). זה קרה לפני כחודש. בינתיים הספקנו לעבור דירה. מבית פרטי לדירת גג קומה רביעית. וגם לעיר אחרת. חשבתי שמעבר הדירה יפתור לי את הבעיה. אבל זה לא קרה. אני לא מרגישה טוב בבית, אני חשה מועקה רצינית, אני לא מצליחה להירדם (רק עם כדור שינה). אני מפחדת להיות בבית לבד בלי בעלי (אני אמא לשתי בנות 4.5 ושנה). אני מתעוררת מכל רעש קטן בבית ולא מצליחה לחזור לישון. יש לי כל הזמן תחושה שיש מישהו זר בבית. אני כל הזמן בודקת את הבית לראות שאין אף אחד. חיי הפכו לסיוט. איך שמתחיל להחשיך המצב מחמיר. אם בעלי לא מגיע הביתה לפני החשיכה אני לוקחת את הבנות ומסתובבת בעיר או אצל המשפחה או חברים עד שהוא מגיע. אני לא מסוגלת להיות בערב בבית לבד. האמת שגם בשעות היום אני לא מרגישה טוב בבית. המועקה הזו לא עוזבת אותי במשך כל היום. אני רוצה לציין גם שאין לי תיאבון, יש לי שילשולים, ואין לי סבלנות לבנות שלי. אני זקוקה ליעוץ דחוף !!! אורית

שלום אורית, לדעתי את אכן זקוקה ליעוץ אצל איש מקצוע המתמחה בטיפול בחרדות. לרוב הגנבים מחפשים כסף ותכשיטים ולא מתעניינים באנשים. תרגישי טוב !

ערב טוב, אורית, גם אני סבורה שיש מקום להתייעצות עם איש מקצוע. את עצמך מבינה שכרגע אין לחרדה שלך ממד מציאותי, או לפחות לא כזה המצריך רמת דריכות וחרדה כה גבוהה. טיפול באוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית יוכל להחזיר לך תחושת שליטה על חייך, ולסייע לך להתמודד עם ההיבטים הבלתי נמנעים בחייך עליהם אין לך שליטה. מומלץ מאד להגיע להתייעצות כזו, ולו כדי לא ליצור בעיות חרדה גם אצל בנותייך. בברכת שקט ושלווה ליאת

לאחרונה אני מרגישה רע עם עצמי.כאילו ירידה חדה בדימוי העצמי או משהו בסגנון...הכל בי דוחה אותי. בגוף,בחיים שלי...והדבר המטריד הוא שאני כל הזמן עסוקה בנקיון-האם הבית נקי,הרצפה,השיש במטבח, האם יש ריח טוב בבית,האם לנקות יותר מפעםבשבוע...כל הזמן חושבת על זה ומרגישה שלא מספיק נקי סביבי. זה משגע אותי.זה משהו שהיה גם בגיל ההתבגרות שלי,אבל חלף ועברו שנים רבות מאז. אני רוצה לציין שכשאני חושבת למשל שהבית לא מספיק נקי זה משבית אותי-אני מרגישה טרודה ומלוכלכת בעצמי.אני עסוקה בזה יותר מדי.מה הפשר?(אני נמצאת בטיפול מסיבות אחרות לגמרי).

שלום לך, איני יודע מה הפשר. מעבר לכך שאת מרגישה ירידה במצבך הנפשי, בדימוי העצמי ורצון להתנקות ולנקות. לדעתי היות ואת בטיפול עלייך לברר בטיפול מה פשר כל אילו. ולמה דווקא בתקופה האחרונה? מקווה שתרגישי טוב, גדעון

שלום האם טיפול פסיכותרפי אפקטיבי בכלל הבהפרעות אישיות? אני cluster c אגב הטיפול שנמשך 5 שנים לא עוזר.... בברכה

אייל שלום, שאלת יעילות הטיפול הינה שאלה מורכבת. מול איזה קריטריונים נבדקת התוצאה המצופה. בעיקרון טיפול עוזר. עוזר במובן של שינוי דפוסי התנהגות, חשיבה ורגש. לא לכל הדברים. לא תמיד. לא לכולם. תשובות תיאורטיות לא תמיד מרככות ומסייעות מול חוויה אישית. (במקרה שלך חוויה שאתה לא נעזר). מקווה לפחות שהנושא נדון בתוך הטיפול. בהצלחה, גדעון

שלום לגולשי הפורום . ברצוני להקים קבוצת תמיכה לנפגעי התעללות נפשית , לצעירים וצעירות בני 20-40 תושבי חיפה והקריות , אני , קרבן התעללות נפשית ( כרונית לצערי ) שנואשתי מטיפולים נפשיים למיניהם ( פעמים רבות המטפל/ת חושב שהטראומה היא פרי דימיונו הקודח של המטופל/ת ו/או נוטה להאמין לצד המתעלל דווקא ) , מרגישה צורך למלא את החלל שנוצר , כי רק אנחנו יכולים באמת להבין זה את זה ( במובן של '' זר לא יבין את זאת '' ) , רע לי בחיים ואני רוצה לתת חיבוקים נפשיים וגם לקבל חיבוקים נפשיים , ובנוסף לשמוע מ''אחים לצרה '' על כלים להתמודדות . אים אתם סובלים כמוני , פנו אליי , בתודה , אורנה. email : [email protected] סלולארי : 050-3011637

אורנה שלום, בהצלחה בקבוצת התמיכה . אני מפנה את תשומת ליבך לספר מעניין שעוסק בנושא: "היריגוין מארי-פראנס / הטרדה נפשית" . יתכן שהוא יהיה לך לעזר. בהצלחה, גדעון

מה ההגדרה הכללית להתעללות נפשית?

שלום, יש לי חבר שכבר תקופה ארוכה (10 שנים) סובל מבעיות חרדה, הוא ניסה טיפולים שונים (ציפרולקס, פרוזק) אבל לא היה בטיפול פסיכולוגי, אני אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג טוב שמתמחה בחרדה חברתית פרטי או דרך מכבי, התופעות שלו הן לא יכול לאכול בחברה, להיכנס ללקוחות, לגשת לקופה לשלם על מוצר וכו'.... אשמח לתגובה מהירה!!!

מעיין שלום, על מנת למנוע פרסום אנו לא נוהגים להמליץ על פסיכולוגים בפומבי מעל דפי האתר. מה שכמובן לא אמור למנוע ממשתתפי הפורום לשלוח לך מייל אישי. בברכה, גדעון