פורום פסיכולוגיה קלינית

כיצד ניתן לאפיין אנשים שמומחים לסחיטה רגשית?מדוע הם עושים זאת? תודה מראש

יש ספר שנקרא "אנשים מרעילים"...מדובר שם על ניצול רגשי. בעיקרון הם עושים זאת כדי להרגיש טוב עם עצמם...

שלום מור, ויניקוט, פסיכואנליטיקאי ידוע, אמר פעם "אין דבר כזה תינוק". הוא התכוון שלתינוק אין קיום בנפרד מאמו. לאמונתו יש לעולם תינוק+אמא. באופן דומה למדי, אין דבר כזה "סוחט רגשית". לעולם יהיה שם מישהו שמסכים לדיל. סחיטה רגשית היא יצירה מכוונת של אשמה אצל הזולת, כדי להפעילו בהתאם לציפייה של הסוחט. בדר"כ זהו דפוס המתבסס בשניים, כאשר הצד ה'קורבני' חש נחות, חסר ביטחון, אשם, ובעל צורך תמידי לרצות, בעוד הצד הסוחט מנצל נטייה זו להשגת מטרותיו. לילה טוב ליאת

ה-FDA: ריטלין עלול לגרום לדום לב והפרעות נפשיות http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3294578,00.html

ערב טוב, הקישור ששלחת לא עובד אצלי, אך לעצם העניין- ריטלין היא תרופה טובה הנמצאת בשימוש למעלה מחמישים שנה. כאשר היא ניתנת ע"י פסיכיאטרים ורופאים נוירולוגיים באופן אחראי ומבוקר תועלתה רבה. אנו עדים לניסיונות חוזרים ונשנים אחת לכמה זמן להבהיל את הציבור מטעמים שונים ומגוונים. לכל תרופה יש תופעות לוואי, ובמקרים קיצוניים גם אקמול, אנטיביוטיקה או עקיצת דבורה יכולים לגרום למוות. חשוב לפתח קריאה ביקורתית. כותרות מפוצצות מהסוג שהבאת יכולות לכסות על כתבה מינורית עם ממצאים שנויים במחלוקת ולא חד משמעיים. בברכה ליאת

נראה לי שיש בעיה עם הקישורים כאן בפורום.ניתן לעשות גם COPY PASTE וזה עובד...בכל מקרה הנה הכתבה -FDA: ריטלין עלול לגרום לדום לב והפרעות נפשיות פאנל מומחים של מינהל המזון והתרופות האמריקני הורה לחברות התרופות להוסיף אזהרה לפיה התרופות להפרעות קשב עלולות לגרום לדום לב, סכנות אובדנות והתנהגות פסיכוטית היא התרופה שנחקרה יותר מכל תרופה בעולם, אך דיווחים חדשים הראו כי הריטלין טומנת בחובה סכנות בריאותיות: מינהל המזון והתרופות האמריקני (FDA) הורה השבוע לחברות התרופות להוסיף אזהרות חמורות על סכנות דום לב והפרעות נפשיות כתוצאה מהשימוש בתרופות ריטלין, סטרטרה ואדראל. מוות פתאומי והפרעות התנהגות ה-FDA קובע כי לריטלין תתווסף אזהרה על סכנת מוות פתאומי, יתר לחץ דם ובעיות לב חמורות, כמו גם הפרעות התנהגותיות ובהן תוקפנות ומאניה ("התקף שיגעון"). התרופה סטרטרה כבר כוללת אזהרה בדבר סכנת אובדנות, והתרופה אדראל מזהירה מפני סכנת בעיות לבביות. בחודש ינואר האחרון דיווח ה-FDA כי מתוך הדיווחים שקיבל, עולה כי חלק מהמשתמשים בתרופות להפרעות קשב, המכילות את המרכיב מתיל-פנידייט, לקו בהפרעות פסיכיאטריות הכוללות הזיות, מחשבות אובדנות, התנהגות פסיכוטית והתקפי זעם. התרופה קונצרטה כבר כוללת אזהרות מפני תופעות לוואי פסיכיאטריות, אולם מציינת כי תופעות הלוואי הן קלות, וכי התרופה עלולה רק להחמיר הפרעות נפשיות קיימות. אל ה-FDA הגיעו דיווחים נוספים בדבר בעיות לב וכלי דם בקרב משתמשי הקונצרטה, וביניהם יתר לחץ דם והפרעות קצב לב. 25 מקרי תמותה בחודש פברואר השנה, הודיע פאנל יועצי ה-FDA כי בכוונתו להמליץ על הוספת אזהרה חמורה – Black Box Warning לתרופות לטיפול בהפרעות קשב וריכוז, בשל הסיכון מהתקפי לב, שבץ מוחי ומוות פתאומי, זאת בעקבות מספר מקרי תמותה שדווחו בשנים האחרונות. המלצת ועדת ה-FDA סוכמה לאחר דיווחים על 25 מקרי תמותה הקשורים לתרופות לטיפול בהפרעות קשב, ובהן ריטלין, קונצרטה ואדראל. חברי הפאנל הצביעו ברוב של 8 מול 7 מתנגדים, להמלצה להוסיף אזהרה חמורה לתרופות ריטלין, אדראל וקונצרטה, בהן משתמשים על פי ההערכות אלפים רבים של ישראלים, ו-4 מיליון אמריקנים מידי שנה. צוות המומחים המליץ פה אחד להוסיף עלון מידע להורים ולבני משפחות הלוקים בהפרעות קשב וריכוז, בה יפורטו הסיכונים מול היתרונות שבשימוש בתרופות. עוד המליצה הועדה להרחיב את המחקר בתרופות אלה ובתופעות הלוואי האפשריות. בתגובה לאזהרות המומחים, אמרה חברת התרופות Shire, יצרנית "אדראל", כי תעבוד בשיתוף פעולה עם מינהל המזון והתרופות, אך אינה סבורה שהאזהרה החמורה הייתה נחוצה. חברת נוברטיס, יצרנית ריטלין, אמרה כי בעיון מחודש בכל המידע הרפואי, לא עולה כל סיכון למחלות לב למטופלים בריטלין.

כשעונים להודעה קיימת אני מקבלת אותה למייל האישי. סיכוי קלוש שאפספס.

ואת מה שהיא גורמת לי להרגיש. שונאת להתגעגע ככה. שונאת להרגיש כל כך רכושנית. קשה לי עם החופשות האלה שכנראה אין להן אף פעם זמן מתים. מפרגנת לה, יודעת שמגיע לה לצאת לחופש, מודעת לקושי ולעומס אבל לא רוצה שהיא תצא לחופש. והיום, ראיתי אותה ונשתלתי במקום. היא אמורה להיות עכשיו בחו"ל לפי מה שהיא סיפרה לי. בגלל זה לא נפגש היום - כך היא אמרה. והנה היא. היא לא ראתה אותי, ואני אמרתי לעצמי שאולי דחו את הטיסה. אולי היא עושה דברים אחרונים לפני הנסיעה. ובכלל, הרי יש לה חיים שלמים ומלאים וכשאני שם, רק אני שם, אבל אני לא שם כל הזמן (וחבל...). ועכשיו למרות כל ההבנה וההגיון אני לא מצליחה שלא להעלב, שלא להרגיש זנוחה. נו, מתי כבר יגיע ספטמבר???

ערב טוב, ספטמבר. כמה הרבה תקוות הוא מגלם בתוכו. שדות צהובים צרובי אבק ושרב ממתינים בציפייה עיקשת לגאולה. החום הנורא, המעיק, המחניק, עומד כעננה עצומה וכבדה, מאיים להטביע את כל מה שנשמה באפו. זמזום קלוש של מזגנים עייפים מרמז שמשהו בכל זאת עוד פועם, לא נכנע. חפץ חיים. הוא חייב להגיע בסוף, ספטמבר. הוא יביא איתו את ההקלה בעומס החום, את העננים, את הסתו, את השנה החדשה. ואותה. מבטיחה - ליאת

היום כבר קל יותר (וגם המזגן עוזר). עוד יום פחות עד ספטמבר :-)

שלום, אני בת 22, נוטלת רסיטל כבר חצי שנה בערך. רוב חיי הייתי במצב של "קיפאון". סבלתי מדיכאון והמעגל החברתי שלי היה די אפסי וכן הייתי מאוד סגורה. מאז שלקחתי את הכדור (עדיין במעקב עם פסיכולוג גם) שיניתי את חיי- התפטרתי מעבודה שהעיקה עלי נפשית, נפתחתי מאוד והכרתי הרבה אנשים. כיום אני מאוד מבולבלת ודיי מדוכאת רוב הזמן. אני מחפשת עבודה חדשה (דבר שמלחיץ אותי כי "התרגלתי" לחופש ואני מפחדת שוב להיקלע לעבודה שתחליש אותי נפשית) החברים החדשים שרכשתי, בהתחלה היו מתקשרים אלי הרבה אבל עכשיו אני מרגישה דיי נשכחת, למרות שאני מנסה ליזום הרבה. בנוסף- יש להם מנהג לעשן מדי פעם גראס (דבר שאף פעם לא עשיתי ולא אעשה, מה גם שמאז שהתחלתי לקחת את הרסיטל אני לא נוגעת גם בטיפת אלכוהול) דבר שמן הסתם עושה אותי יוצאת דופן בחבורה וזה ממש עצוב לי, כי אני אוהבת לדבר איתם ולהיפגש והם מאוד מעניינים וסוף סוף יש לי "חבר'ה" וההרגשה הזאת- שרוצים להפגש איתך ושיש לך תשומת לב מאחרים היא עצומה מבחינתי...אבל אין מה לעשות - אני פחות מעניינת מבחינתם כי אין לי רצון להיכנס לעניין. ועכשיו הבעיה שמאוד מטרידה אותי. לאחרונה אני מאוד פעילה מינית. לפי הפסיכולוג שלי זה נורמלי מכיוון שלטענתו אני "מכפרת" על כל השנים שבהן לא הייתי פתוחה לקשר עם המין השני. מצד אחד זה נחמד, מצד שני אני מרגישה שאין לי ממש שליטה בעניין. כל פעם שאני פוגשת בחור בחבורה, אני מוצאת את עצמי בסיטואציה מינית ובסוף אני מרגישה ממש נורא עם עצמי וממש רוצה לברוח מהמקום ומרגישה תחושת גועל מהבחור. במשך שנים רציתי חבר, אבל עכשיו אין לי מושג איך עושים את זה וזה נראה שהכל מסתכם רק בסקס חסר משמעות. אני מרגישה לרוב חסרת שליטה על הגוף וחסרת ערך... אין לי מושג אין לחזור לעצמי- אני מרגישה כמו אדם אחר. אדם שאני לא רוצה להיות... בבקשה עזרו לי...איך לצאת מהמצב או איך להתייחס אליו??? תודה

שלום יערה, מאחר ואת נמצאת בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, יש לך כתובת טובה להסתייע בה. ובכל זאת, עוד מס' מחשבות בנושא ההתנהגות המינית שאת מתארת. נוסף על ההסבר של המטפל שלך (פיצוי על שנים של הינזרות חברתית) יכולות להיות אפשרויות נוספות, כמו למשל האפשרות שאת מציינת מפורשות - תחושת גועל וחוסר ערך כלפי עצמך, המותירה אותך בתוך מעגל קסמים נורא של תלות ופגיעה עצמית. כדי להשיב לעצמך תחושת שליטה וערך, עליך להמשיך בתהליך הטיפולי, מתוך התבוננות אמיצה בדפוסים של ריצוי והתבטלות כדרך לזכות באשליה של חום וקשר. שמרי על עצמך כי את ראויה לכך. ליאת

היי ליאת, תודה רבה על התגובה. חשבתי על העניין ונראה לי שאם הייתי גם נהנית מהחוויה המינית, לא הייתי מרגישה כ"כ הרבה ספקות לגבי האם זה טוב לי או לא... מה שמפריע לי שאני בוחרת פרטנרים לא ממש מתחשבים ואני לא נהנית בכלל, ועוד בסוף אני עוזבת בתחושת גועל נוראית. איך יודעים מתי להפסיק? כלומר- איך אפשר "לאזור אומץ" ולהחליט כשהבחור לא נראה לי, פשוט ללכת? אני מפחדת לפעמים שיחשבו שאני "חננה" כזאת או קרירה מינית ומענגת אותם בזמן שאני ממש לא ניהנת... אני לא יודעת איפה לשים את הקו האדום, מתי לעצור ולהבין שאם המין לא מתחיל טוב, הוא לא ישתפר עם אותו בחור... :(

אני בת שלושים עוד מעט. מגיל 14 אני בקשר עם בחור שמשפיל אותי הורס אותי כל פעם יותר. אך יודע שלא משנה מה הוא יעשה אני אהיה איתו. אני אומרת בפעם המיליון שהפעם זה נגמר, אך פוחדת ששוב אשבר ואחזור לזרועותיו. מה לעשות. איך לשבור את ההרגל. איך להיות לבד? כל כך פוחדת להיות לבד, שאף אחד לא יכול להבין. איך להפסיק לפחד?

בודדה יקרה, מפחיד לעזוב מישהו שאת נמצאת איתו מחצית מחייך. מפחיד לעזוב מ?שהו מוכר ו'בטוח', גם אם יודעים שהוא רע. ואת מתארת משהו רע מאוד. מה שמעודד בפניה שלך (לפחות אותי), זה שאת לא שואלת מה לעשות. א?ת זה א?ת כבר יודעת. את שואלת איך לעשות. בעיני זה אומר שאת רוב הדרך עשית כבר, למרות הפחד העצום והמובן שלך. מבלי לדעת דבר על הרקע שלך, הייתי ממליצה לך להקיף את עצמך בכל התמיכה שרק תוכלי לגייס. מעין 'להקת מעודדות'. אנשים שאת יודעת שהם בעדך. אלה יוכלו לעזור לך ברגעי המשבר בהם תעדיפי שוב את הרע, על הלא מוכר והמפחיד. לאט לאט תוכלי לגלות גם את היופי שבלבד, תעריכי את עצמך על ההחלטה האמיצה שקיבלת, תשקמי את הביטחון שלך, עד שתהיי מוכנה לבחור נכון את הקשר הבא שלך. זה לא יהיה קל, אבל את חייבת את זה לעצמך. אל תתעוררי שוב, בעוד 15 שנים. תהיי חזקה! יעלה

אני ממליצה לך מאוד מאוד לקרוא את הספרים: "גברים השונאים נשים והנשים שאוהבות אותם" "נשים שאוהבות יותר מדי" יש שם ממש הסבר לגבי המשיכה לגברים מתעללים, ואחרי שאת מבינה מאיפה זה מתחיל, זה נותן לך כלי לצעדים לקראת הפסקת הקשר המכאיב.

שלום לבודדה, קיבלת כאן שתי תגובות כל כך טובות, שאינן מותירות לי הרבה מה להוסיף. כפחדנית מקצועית אוכל רק להזמין אותך לוותר על המשאלה 'להפסיק לפחד'. נדמה לי שאף פעם לא נפסיק לפחד. מהלבד, מהביחד, מהנטישה, מההתעלמות, מהפגיעה. הכוח הממשי טמון ביכולת שלנו לפעול למרות הפחד. ביכולת שלנו לא להיכנע לו, לא לתת לו לנהל אותנו, לא לתת לו להפוך אותנו קרבנות נצח. גם אני סבורה שלא חייבים לנצח הכל לבד, וטוב יהיה לגייס לעזרתך כל תגבורת אפשרית, כולל טיפול פסיכולוגי. טיפול, לעומת חברות טובות ומשפחה, יוכל לסייע לך להבין את הבחירות שלך, ואולי גם לחסוך לך שגיאות דומות בעתיד. אל תשכחי שגם אנחנו כאן, בשבילך ליאת

שלום רב, אחיינית שלי בת שנתיים החלה בזמן האחרון לבכות מספר פעמים בלילה מתוך שינה. הבכי נפסק לאחר מספר דקות. לעייתים היא גם מדברת לעצמה. יש לציין שהיא החלה ללכת לגן מזה כחצי שנה ומאוד קשה לה הפרידה בבוקר מההורים. כמו כן, בגן היא אינה משתפת פעולה עם הילדים או הגננות ויושבת רוב היום עם מוצץ. בבית, היא מתפקדת כרגיל ומשתוללת. מהי התופעה של הבכי מתוך שינה? תודה רבה.

ערב טוב, בכי מתוך שינה ללא יקיצה אינו דורש התייחסות מיוחדת, ובהחלט יתכן שמתחים מן היום מחלחלים גם אל חיי הנפש הליליים (חלום). נראה לי שמוטב להשקיע כרגע את המאמצים בשיפור חיי הערות שלה, דהיינו בדיקה של מה שקורה בגן: האם זו מסגרת מתאימה לה? האם הקושי להיפרד הוא אכן שלה, או שמא של מי מההורים? האם היא מצליחה ליצור קשר עם ילדים ומבוגרים אחרים בהקשרים אחרים? שווה בדיקה. לילה טוב ליאת

שלום רב !! אני בשנות העשרים לחיי. תמיד נרתעתי מיחסי מין, עם זאת הצלחתי לקיים יחסי מין מלאים המלווים בכאב וחששות. לצערי לא הצלחתי להנות ולהגיע לסיפוק עם בן זוג. האם ישנו כאן פן פסיכולוגי שאפשר להתבסס עליו? אודה על תשובתכם

שלום נילי, יש בהחלט פן פסיכולוגי לכל מגע מיני שלנו. לא ברור למה את מתכוונת כשאת אומרת שתמיד נרתעת מיחסי מין - האם הייתה זו רתיעה על רקע מוסרי-דתי? תרבותי? דימוי גוף? האם בכלל היה בן-זוג קרוב ואהוב בזמן שנרתעת? כל השאלות הללו (ועוד רבות אחרות) הן דוגמאות להיבטים פסיכולוגיים של המיניות, והן רלוונטיות מאד. כאשר המגע המיני נעשה כחלק מיחסי קרבה, אהבה ואינטימיות, יש סיכוי טוב לסיפוק והנאה, אולם גם במקרה כזה, ייתכנו קשיים של מתחילים. כדי להנות מיחסי מין יש צורך בסוג של פתיחות ונינוחות, הן עם עצמנו ועם גופנו, והן עם הפרטנר למעשה האהבה. נדמה לי שמעט מאד אנשים יוכלו לדווח על אורגזמות מסעירות בפעמים הראשונות בהן קיימו יחסי מין. תני לעצמך עוד זמן וסבלנות. אם תרגישי שלמרות נוכחותו של בן זוג תומך ואהוב את עדיין נרתעת וכאובה, או אז כדאי יהיה לפנות לגורם מקצועי (סקסולוג/גניקולוג/פסיכולוג קליני). בהצלחה ליאת

ערב טוב, בני בן החמש, ילד "אמצע" (אחות בת 6 עולה לכיתה א' ואח צעיר בן שנה) החל בשבוע האחרון להתלונן על כאבי בטן עזים וניסה להימנע מלעשות צרכים בשירותים.. (ביקש את נוכחותינו ההורים). מזה יומיים שהוא מציין בעקשות וחד משמעיות כי אינו רוצה לעשות קקי. הוא מתחיל לקפץ, לבכות להיות עצבני ולבסוף הקקי בורח בתחתונים. היום כבר התחיל לומר כי אינו רוצה לעשות גם פיפי.. אם כי את זה בסוף הסכים לעשות (בדקה ה- 90 בשירותים). הוא אינו מוכן לשמוע על להיכנס לשירותים. או על לעשות קקי (הצענו אפילו חיתול). יש לציין שבעת שנגמל הייתה גם בעיה עם הקקי (ביקש לשים חיתול לשם עשייתו ואח"כ הורדה), ותגובותיו בשעה שהוא חש כי הקקי "בורח" הן היסטריה המלווה ב"אתם לא אוהבים אותי", חיבוק ואח"כ דחיית החיבוק ואמביוולנטיות רבה. אנחנו מתוסכלים מאוד, רואים את סבלו וחשים חוסר אונים להושיע ויאוש נודה לתשובה מהירה

ערב טוב, הסטטיסטיקה מראה כי 95% מן הילדים מגיעים לשליטה על הפרשת צואה עד גיל 4. כאשר תהליך הגמילה הראשוני לא עלה יפה, יש סבירות להופעתם של קשיים בהמשך, בעיקר סביב אירועי חיים רויי מתח (לידת אח, גירושין, מעבר דירה, אשפוז, וכיוב'). הפרעות בחינוך לניקיון נקשרות בדר"כ למאבקי עצמאות ושליטה בין הילד להורים. יחד עם זאת, חשוב לפני הכל להגיע לבדיקה אצל רופא ילדים (רצוי אצל גסטרואנטרולוג ילדים) לשלילת תופעות רקטליות פיזיולוגיות (כמו קושי בכיווץ/הרפייה של שרירי הסגור). הרופא יוכל במידת הצורך לעזור במתן טיפול מסייע לריכוך היציאות. ברמה הפסיכולוגית, חשוב מאד להפחית משמעותית את דרגת המתח בבית ולמתן את מאבקי השליטה. המצב, כפי שאת מתארת אותו כרגע, עדיין "בחיתוליו", וכדאי מאד לטפל בו בשלבים ראשוניים אלה. הייתי ממליצה מאד להתייעץ ישירות עם פסיכולוג ילדים שיוכל להנחות אתכם באופן יותר ישיר ומפורט, בהתאם לאופי המשפחה שלכם. עד אז, נסו להרגיע ככל האפשר את הילד, להגיב בשקט ובענייניות כשאתם מנקים אותו ולהימע מביקורת או הבעת אכזבה. בברכה ליאת

תודה

שלום. אני אם לנערה בת 18 אשר התאהבה בגבר בן 48. המפגש ביניהם היה כשהיה נשוי +3 . הקשר ביניהם גרם לו להתגרש . יש לציין שהיא היתה פחות מגיל 17 כשהכירה אותו באינטרנט. היום המצב הוא שהיא החליטה לגור איתו נגד דעת כל בני המשפחה וההורים. המשפחה החרימה אותה ולא מדברת איתה.כמובן שהיו איתה שיחות קודמות רבות וטיפול פסיכולוגי אשר עודד אותה לממש את חלומה. אנחנו ההורים חסרי אונים הרוסים ופגועים היא ביתנו הקטנה יש לה 3 אחים גדולים נשואים. כל המשפחה הרוסה ופגועה . מה עושים? דיברנו איתו בבקשות כמה פעמים אבל הוא מצליח לשכנע אותה בצורה היפנוטית לעשות את מה שהוא רוצה. מצד אחד אם נקבל אותה בדרכה זו אנחנו מרגישים שנשמתנו ועמציותינו נשברת.זו לא דרכנו. אסור להרוס משפחות אסור לתת להפקרות לשלוט זה יהרוס את כל המוסר שלנו. ומצד שני אנחנו מנותקים ממנה וסובלים. מה לדעתכם הדרך המומלצת לנו ? בתודה גדולה.

כיצד מכנים תופעה כזו . יש לה אבא אוהב מפנק חביב . ומה גורם לה

שלום לך אמא מודאגת, בתך התאהבה בגבר המבוגר ממנה בשנים רבות, ולמרות שמקרים כאלה הם נדירים, הם אכן מתרחשים מפעם לפעם. נוסף על הבחירה בגבר שיכול להיות אביה, הרעיון שמשפחתו התפרקה נוגד את אמות המוסר שלכם כמשפחה. יחד עם זאת, מעשה כזה, חריג ככל שיהיה, אינו חייב למוטט את המשפחה, ובוודאי לא "לשבור את נשמותיכם ועצמיותכם". משפחה חסונה ויציבה יכולה לשאת משברים ולצאת מהם מחוזקת ומאוחדת למרות הכל. כמו שלמדת כבר על בשרך, כאשר אנו נכנסים למאבקי כבוד עם ילדינו, כולנו מפסידים ללא יוצא מן הכלל. אם תקבלו אותה בחזרה לחיק המשפחה, אין זה אומר שאתם עומדים מאחורי ההחלטה שלה או מתפשרים על הסטנדרטים המוסריים שלכם. יש כאן הצהרה אחרת: אנחנו, כהורים, אוהבים אותך, ולמרות שאנו חושבים שהבחירה שלך בעייתית/לא מוסרית/לא טובה לך/ וכו' וכו', אין לנו כוונה לזנוח אותך או לוותר עליך כבת משפחה. כאשר אתם מתבצרים בעמדה מוכיחה ו'צודקת', יש סיכוי גדול יותר שבתכם תדבק בהחלטותיה, ולו כדי להוכיח לכם שאתם טועים. כאשר אתם משדרים שהבית פתוח בפניה ללא קשר לבחירותיה, אתם מחזקים את יסודותיה של המשפחה כגוף איתן שאינו נכנע למשברים. אני מציעה לך בחום להתקשר לבתך, לנסות להימנע ככל האפשר מביקורת, ולבקש ממנה לבוא לבקר. תוכלי לומר לה שקשה לכם מאד לקבל את העובדות החדשות בחייה אבל אתם מבטיחים לנסות להתגבר על כך. עם זאת, עליה ללמוד ולכבד את הקושי שלכם, ולא לדחוק בכם יתר על המידה. הלוואי שצעדים "בוני אמון" כאלה יובילו לכך שבסופו של דבר תשבו יחד סביב שולחן החג בראש השנה. אני מחזקת אותך, ויודעת - כאמא - עד כמה זה לא קל עבורך. שולחת לך את כל הכוח והסבלנות ליאת

ליאת שלום אני חוזרת אליך שוב כי קיבלתי את עצתך ונהגתי לפיה. אומנם הרגשתי הקלה בזה שאני בקשר עם ביתי ואני שומעת ממנה אך ליבנו שבור וקשה מאוד לנו. לשמחתי בשבוע שעבר ביתי אמרה לי כי החליטה לעזוב הכל ולחזור הביתה ומבקשת שנתחשב בה. יש לנו משבר אימון גדול . עברנו איתה הבטחות וניצלה את אמונינו עד אשר עברה שלב מסוים שתכננה וביצעה את רצונה ואנחנו נשארנו עם ההרגשה כי רומינו נוצלנו וזלזלו בנו.אנחנו מתקשים לתת בה אמון ולכן החלטנו שרק לאחר שתוכיח את עצמה ותעמוד בהבטחותיה אז אנחנו נתחיל להמשיך את רצוננו לעזור לה חומרית. אנחנו לא יודעים כיצד לנהוג. האם חיבוק דב? או רגיל בלי לבקש ממנה כלום . להמשיך הלאה תודה על תשובתך

ליאת שלום אני חוזרת אליך שוב כי קיבלתי את עצתך ונהגתי לפיה. אומנם הרגשתי הקלה בזה שאני בקשר עם ביתי ואני שומעת ממנה אך ליבנו שבור וקשה מאוד לנו. לשמחתי בשבוע שעבר ביתי אמרה לי כי החליטה לעזוב הכל ולחזור הביתה ומבקשת שנתחשב בה. יש לנו משבר אימון גדול . עברנו איתה הבטחות וניצלה את אמונינו עד אשר עברה שלב מסוים שתכננה וביצעה את רצונה ואנחנו נשארנו עם ההרגשה כי רומינו נוצלנו וזלזלו בנו.אנחנו מתקשים לתת בה אמון ולכן החלטנו שרק לאחר שתוכיח את עצמה ותעמוד בהבטחותיה אז אנחנו נתחיל להמשיך את רצוננו לעזור לה חומרית. אנחנו לא יודעים כיצד לנהוג. האם חיבוק דב? או רגיל בלי לבקש ממנה כלום . להמשיך הלאה תודה על תשובתך

שלום, לאחי יש בעיות חברתיות הוא כל היום משחק במחשב. הוא עושה מה שצריך(לימודים,בי"ס,וכ'ו) אך לא נפגש עם חברים, לא יוצא. כרגע הוא לפני גיוס ואנו חוששים שלא ישתלב. יש לו אובססיות נוספות כמו לאכול בשעות מסויימות וכ'ו. האם יש פסיכולוג מומלץ שניתן לגשת אליו ?

שלום רנה, התיאור הקצר שלך אינו מעיד בהכרח על בעיה קשה, אך בגלל השירות הצבאי הקרוב כדאי באמת ללכת 'על בטוח', ולוודא שיגיע אליו במצב אופטימלי. אם תצרפי כתובת מייל אישית ותצייני באיזה אזור מדובר אולי אני או מישהו מקוראי הפורום נוכל להמליץ לך על פסיכולוג. אני רוצה להזכיר שכדי שטיפול יעלה יפה, אחד התנאים הוא יכולתו של הפציינט עצמו להכיר בכך שיש בעיה, וכמובן נכונותו לקבל עזרה. בברכה ליאת

אחי גר בגבעתיים. אשמח אם תמליצו לי על פסיכולוג מתאים. אני בטוחה שהוא יסרב ללכת יתעצבן מדברינו(כרגיל) ויסתגר עם המחשב בחדר אבל ננסה לשכנעו.

מאחר ואיננו נוהגים לכתוב המלצות בפורום, אבקשך לצרף כתובת מייל אישית. אוכל לשלוח לך לשם המלצה. ליאת

הורים שלי נשואים כבר 26 שנים, בעשרים שנה הרשאונות הכל היה טוב עד שנולדה אחותי שיש לה בעיות מהלידה כבר ואז אימה שלי כל הזמן רצתה לעזור לה אז כמובן היא גדלה ואז אימה שלי נלחמה שתיכנס לחינוך הרגיל והמון היא היתה צריכה להילחם בשביל הילדה אימה שלי היתה אז גננת שבע עשרה שנה והיא לא יכלה להשלים עם זה שהיא גננת של כל הילדים ביישוב והבת שלה לא מקבלת סיוע כמו שצריך מהמועצה אז היא עזבה את העבודה ואז כסף לא הכי נכנס אבא של התחיל לעבוד בחו"ל ואז היא רצתה לעזוב את היישוב כי לא נותנים לה מה שצריך ואבא שלי לא רצה לעזוב אז כבובן שנה הם מדברים עם לעזוב ולאבא שלי הוא טוען שאין לו כסף בשביל זה ובכל זאות היא מתעקשת והיא עדין לא עובדת ואז היא התחילה להאשים אנשים ולקלל אאותם והרגישה מאוימת מהסביבה הכיקרובה שזה החברות שגרות איתה הרב של היישוב כל מי שניסה לעזור היא שרפה אותו באש גם את האחיות שלה שהם אמרו לה כל מיני דברים עכשיו אבא שלי אמר לה שהיא צריכה טיפול ואז היא עוד יותר כעסה את המועצה היא שרפה הם היו עוקבים לראות אם היא מתפקדת וכו' אז הם אמרו לאבא שלי שיש לה פרענויה של הילדות ובאמת היא סיפרה לי שכל פעם בתיכון היא היתה עוזבת ואז היו משכניעם אותה לחזור סיפור מאוד קשה עכשיו הירא רוצה גירושים יש לה עשר ילדים שלוש נשואים ואחד בדרך וישלה ילדה אם עיכוב התפתחותי עודי לדים קטנים אני צריך דחוף פתרון מה עושים עכשיו ואיך עושים עכשיו שהמצב כ"כ קשה תודה מראש

שלום מני, איני יודעת בן כמה אתה, ובאיזו מידה האחריות למה שקורה במשפחתכם נופלת עליך. הסיפור אכן נשמע קשה ומורכב, וכזה המושך לתוכו 'שחקני משנה' מבית ומחוץ. לא לגמרי ברור לי האם הרצון של אמא לעזוב הכל או להתגרש מונע ע"י מחשבה צלולה ונחושה, או שמא מדובר בעוד התקף זעם שיחלוף. כך או כך, מוטב להתחיל לסנן את הנפשות הפועלות בסיפור, ולנסות לגייס אנשי מקצוע מתחום הרווחה. נדמה לי שאיש אינו רוצה שמושב שלם יבחש בענייניו הכואבים, כולל משפחה, רבנים ואנשי מועצה. הקשיים של אמא הם אמיתיים ורציניים, ויש לטפל בהם בצורה אחראית ושקולה, תוך שמירה קפדנית על כבוד וצנעת הפרט. אם יש בכוחך להשפיע, נסה לשוחח עם אבא ואמא, לומר להם שלא נכון לקבל החלטות גורליות במצבים בהם השיפוט שלנו נפגע ע"י זעם וכאב, ולהזמינם לפנות לאנשי מקצוע המקובלים עליהם. תוכל גם להדפיס עבורם תשובה זו. בברכה ליאת

זה שוב אני אבל היא לא מוכנה לדבר עם אף אחד היא ברחה מהבית היא נמצאיצ אצל חברה שלה יש לה חברות רק שהם שומעות לה ןמקשיבות את הילדים היא נפגשת איתם היא לא מעונינת לקבל אין איזה תרגיל איזה שהוא תחפושת או משהו שאפשר לעזור הרווחה מאוד מפחדת והיא רק מאימת שיקחו לה את הילדים אז את רוצה שהיא תקשיב להם למשהו תשובה בבקשה ותודה מראש

מני יקר, נדמה לי שאת העזרה שאתה מבקש איני יכולה לספק לך מכאן, שכן אני יכולה לחשוב על פתרונות קונבנציונליים-מערכתיים, ולא על תכסיסים שתכליתם מעורפלת. עדיין איני יודעת בן כמה אתה, אך בכל מקרה קשיים בזוגיות ובהורות אינם אמורים להיפתר ע"י הילדים. אולי כדי שאתה עצמך תוכל להתמודד עם המשבר המשפחתי טוב יותר, תוכל לפנות ולהיעזר ע"י גורמים פסיכולוגיים או אחרים, שיוכלו להעניק לך תמיכה ועצה. צר לי שאיני יכולה לעזור יותר. ליאת

שלום, כתבתי כאן כבר בעבר. אני סובלת מבעיית עור שמאוד מושפעת ממצבי מתח.מדובר בבעיה שנמשכת שנים רבות. אני בסוף שנות ה-20. יש לי מין אובססיביות סביב הפנים והשיער שמבוססת אמנם על בעיות אמיתיות (יתכן פסיכוסומטיות) שיצאו מכל פרופורציה. כלומר, הוצאתי בחודש אחד למעלה מ1,500 ש"ח על תספורות, שמפואים, מסכות..ואף תכשיר שאני מנסה לא טוב לי. השיער נשאר יבש, חסר צורה, נושר ועם יובש קיצוני בקרקפת (לא מדובר בדיסמורפיה). לגבי העור - הוא רגיש מאוד, מגורה, יבש, פצעים...הייתי אצל קוסמטיקאיות רבות. בנוסף עליתי מאוד במשקל מרזה למלאה. אכילה כפייתית. היו שנים טובות שהעור והשיער "הסתדרו לי". ואילו עכשיו זו תקופה שאני נכנסת לדיכאון ואובססיביות ומרגישה שאין מפלט. אתמול נפגשתי עם קוסמטיקאית לטיפול פנים (נסעתי לעיר אחרת) והייתה לי חוויה מאוד קשה איתה. נכנסתי ללחץ..הרגשתי שהיא לא מקצועית. היא הייתה מאוד נוקשה. ביקשתי ממנה בקשות לגיטימיות, כמו לא להשתמש בחומרים שאני יודעת שלא טובים לי. לדוגמא מים חמים..אז התגובה שלה הייתה "את הולכת לבעל מקצוע אז אל תגידי לו מה לעשות". דוגמא אחרת, ביקשתי לא להשתמש במי פנים עם אלכוהול והסברתי שבבית אני משתמשת בחליטות והתגובה של הקוסמטיקאית "את לא בבית..." התגובות שלה היו חסרות סבלנות, עצבניות והיא הסתכלה עלי בעין עקומה כאילו שאני מוזרה.. היא טיפלה בעור באגרסיביות והטיפול החל בפילינג מאוד אגרסיבי שלא מתאים לעור העדין שלי והרגשתי שהיא מוציאה את העצבים שלה עלי - על העור שלי. המתנתי שהיא תסיים להוריד את הפילינג ואז אמרתי לה שאני רוצה ללכת.. היא הייתה חמורת סבר והציעה לי "לפנות לשיחות עם מישהו" וכל הסיטואציה הייתה מבחינתי נקודת שפל בתקופת שפל. הנקודה הזאת מחזירה אותי שנים אחורנית, לתקופות עלובות מאוד בחיי. בין העבר הרחוק לזמן הזה, היו שנים יפות שהרגשתי טוב עם עצמי והרגשתי שאני נראית נפלא. ועכשיו אני שוקעת ושוקעת בבוץ טובעני. לא הפסקתי לבכות כל הלילה. לגבי האפיזודה של הקוסמטיקאית, הצעתי לקוסמטיקאית שאשלם לה על מחצית טיפול והיא דרשה סכום כמעט מלא. שילמתי לה את מה שדרשה והלכתי. לפני שהלכתי מרחתי קרם על העור. העור נראה מגורה מאוד ופצוע, ומול המראה הזאת נראתי כ"כ רע, כ"כ מכוערת, נסערת. התמונה הזאת מגעילה אותי ואני לא יכולה לשכוח את האדם המכוער ההוא מול המראה. יש לי פסיכולוגית כבר שנים רבות. היא אישה מקסימה. המפגשים השבועיים לא מקלים על השבוע שבא אחריהם ואולי רק לאותה פגישה. אני מרגישה שאני חיה את העבר הסיוטי מחדש, מצד אחד מנחם לדעת שהכל דינמי ועשוי להשתנות, אבל הכאב של לחוות מחדש תחושות מזוויעות כאלה צורם כ"כ עמוק ונותן תחושה של מלכוד, ושדברים לא יכולים להשתנות באמת, לא בשבילי. חזרתי להיות מי ששנאתי כל כך. לא מצליחה לראות שביב של קרן אור. יש בי התנגדות חזקה לתרופות אנטי-דיכאוניות. האם הגעתי למצב שאין ברירה? תודה.

הי לילי , התופעות שאת מתארת לגבי נשירת השיער, בעית הפצעים וההשמנה יכולות להיות סימפטומים של תסמונת השחלות הפוליצסטיות- תבקשי מרופא הנשים שלך לבדוק באולטראסאונד את מבנה השחלות שלך ואת גם יכולה לעשות חיפוש בגוגל לגבי התופעה, יש המון מידע וכך תוכלי לראות אם יש לך עוד סימפטומים של התסמונת. בכל מקרה, מבינה אותך לחלוטין מבחינת האובססיה הקוסמטית של מה את מסכימה ולא מסכימה שיבוא במגע עם הפנים. ובכלל האובססיה למראה חיצוני. בכל מקרה אם ויתברר כי יש לך את התסמונת (כמו לכ 10% מהנשים), את תדעי איך לשלוט בסימפטומים והחיים שלך יהיו קלים הרבה יותר. בכל מקרה שווה לך להשקיע אנרגיות בברור של מה הגורם למה שאת מתארת. ודבר נוסף,את תסמונת השחלות הפוליצסטיות נוטים לייחס למצבי מתח ממושכים בחיים וחומרת הופעת הסימפטומם תלויה בין השאר במתח נפשי. ביי, יעל

שלום לילי, מעבר לעצתה הטובה של יעל (תודה, יעל. כמה טוב שבכל יום אנחנו לומדים משהו חדש!), נראה לי שלמדת דבר נוסף חדש השבוע - שמוטב להפקיד את גופנו רק בידיים אמונות ומורשות, ואצל מי שאנו בטוחים שינהג בנו בכבוד. ועוד משהו בעניין טיפול תרופתי. תכשירים אנטי-דכאוניים אינם שמורים רק למקרי אין-ברירה. אדרבא, בגלל שהשפעתם אינה נותרת בגוף לאחר הפסקת הטיפול, תוכלי לבדוק אם יש בהם תועלת עבורך, ובמידה ותחושי שלא, תוכלי להפסיק בכל רגע (דווקא בגלל שיש ברירה!). אני שמחה לשמוע שאת נמצאת בידיים טובות לפחות בטיפול הנפשי שלך, ומקווה שתחושי את ההקלה המצופה בקרוב. אשמח במיוחד לשמוע אם עצתה של יעל הביאה למפנה בהבנת מצבך. כל טוב ליאת

כמה נעים לי לקרוא את הדיון הקטן הזה ביניכן. אני אוהבת את השילוב הכל כך מוצלח של מידע חשוב, שיתוף ותמיכה. תודה על כל הידע שקיבלתי מכן. ליאת

שלום ד"ר ושלום גולשים יש לי אחות שיש לה עיכוב התפתחותי ברמה השכלית והיא גם בתוך עצמה הרבה מאוד לקרוא היא ממש לא יודעת לדבר יש לה המון דברים שהיא ממציאה עכשיו מבינה היא כן והיא מבינה טוב התגובה שלה היא לא הכי טובה גם אם היא סובלת אומשהו ממכה זה נראה בעיניך שאתה לא מרגיש את הכאב כאילו אין לה כלום היא לא מגיבה נכון היא היתה באבחונים של מקצוענים באבחון היא שותקת כל האבחון היא לא מתחברת עם רופאים היא התחברה אם אישה אחת שעובדת בשיטת מוח אחד בבית והיא דוקא אותה היא מאוד אוהבת גם בהתחלה היה לה קשה עד שהיא התחברה אלי הכל אצלה בכלל זה נראה לי תהליך של זמן כבר שנתיים היא משולבת בחינוך הרגיל עם סייעת לא מקצועית בכלל מה אתה והגולשים ממליצים לעשות להמשך הטיפול אשמח לקבל תשובות בהקדם ותודה מראש

שלום מני, מאחר ואחותך אובחנה ע"י אנשי מקצוע, ומאחר וזה הדבר האחראי והנכון לעשותו במקרה של עיכוב התפתחותי, לא נותר לכם אלא ללמוד היטב את המצב ולפעול בהתאם להמלצת המאבחן. החלק האחרון בכל דו"ח אבחון כולל המלצות להמשך טיפול. אני רוצה להזכירך שהתפתחות היא דבר איטי (גם אצל מי שהתפתחותו תקינה). שיקום וצמצום פערים הוא תהליך שאורך זמן, וחשוב לא להתפתות להבטחות 'ניסיות' או לציפיות לא ריאליות על תיקון פלא. בברכה ליאת

ליאת שלום רב! תודה על התייחסותך העיניין הוא שאולי אני חושבת שכן יכול לצאת משם משהו אבל אני עדיין לא יודעת זה די טרי ואני יכול להיות שאני לא יעבוד שם בכלל אבל כן רוצה לשמור על קרבה מסויימת מבחינה אחרת מה את אומרת כאילו אני והוא ניתחנו את המצב מכל הבחינות ומכל ההשלכות ובכן מה את אומרת????

אני גם די מרגישה שמבחינת איכות חיים אז זה איתו....מבחינת מה שהוא רגיל ומציע וזה משהו שאני די שואפת אילו השאלה האם להתפשר בשביל האיכות הזאת בשביל משהו שההיתי רוצה להשיג בעתיד אני די מרגישה חיובי והרגשה כללית טובה מאוד איתו פתוחה ואמיתית בלי שום הסתרות מגבלות והגנות יצא לנו לצאת כמה פעמים ללא מגע מיני אלא נטו שיחות הבנה והדדיות הרגשתי כייף כמו התחושה שהייתה לי שההיתי ילדה קטנה יש לו הרבה מה להציע לי ואני מאוד מבולבלת הרבה מחשבות. אני לא רוצה לעשות משהו שיהרוס לי או יגרום לי להתחרט....אני ממש בהתלבטות אני מנסה לעשות את ההפרדה של כל הקטע הזה שיש לו כסף וכו כמה שזה נשמע מצידי מגעיל ואינטרסנטי אבל זה עוד משהו שחושבים עליו....... ליאת אני מקווה שאת מבינה ושתוכלי לתת לי כמה כיוונים כדי להמשיך מכאן.......... אני מודה לך ממש על ההקשבבבבבבבההההההה נ.ב:מזמן לא חשתי ככה תחושה של ביטחון כייף ללא כל מחשבות שמפריעות אבל מצד שני אני חושבת גם על הגיל שלו וכו........

נתלי יקרה, קשה לי קצת לתת לך כאן תשובה 'פסיכולוגית' טהורה. מה שאני כן מצליחה לייצר זו תשובה קצת אמהית: את רוצה אותו מהסיבות הלא נכונות. נראה שמצאת אבא טוב (או דוד עשיר), אך לא בן-זוג שוויוני, שיוכל להעניק לך תחושת ערך בזכות מה שאת. כדי לבחון טוב יותר את המניעים שלך (ושלו) הייתי מציעה לך להשהות את המעבר למגורים משותפים. גם זוגות וותיקים מכם חושבים ומהססים לפני מעבר לדירה משותפת. כל טוב ליאת

היי ליאת, מה שלומך? את יודעת, הרבה זמן לא סיפרת לנו מה שלום ירדנה. היא חזרה לפעילות מלאה? אני רוצה להתייעץ איתך. אני פשוט עוד לא החלטתי אם להעלב או לאו... :-) הייתי אצל הפסיכולוגית שלי אחרי שלושה שבועות שלא הייתי אצלה. סה"כ הפגישה הייתה טובה. העניין הוא, שהיא הייתה *בטוחה* שאני הייתי אצלה שבוע קודם. מה שכמובן לא נכון! אז... מה את אומרת? מה אני צריכה להבין מזה? יום מקסים! נורית

נורית יקרה, תודה על ההתעניינות בירדנה. היא ממש בסדר, וה'מזכרת' היחידה שנותרה מהתאונה זה התנופה שהיא נאלצת לקחת לפני שהיא קופצת על הספות. פעם היא הייתה ממריאה אנכית לגבהים שלא ייאמנו, כמו כלבלבה ביונית. היום זה קצת אחרת, אבל אנחנו לא מתלוננים. מה שאת מספרת על המטפלת שלך מעיד כנראה על שכחה. המלחמה הזאת, כמו גם הסערה שאחריה, בלבלה את כולנו והוציאה אנשים רבים מהלו"ז הרגיל שלהם. אני עצמי איבדתי לגמרי את חשבון הימים והשעות, וגיליתי מספר 'חורים שחורים' בהיסטוריה הקרובה שלי. ועדיין - גם להיעלב זאת זכות לגיטימית. אם תשוחחו על כך, תוכלי לדעת איך זה קרה, ואולי גם לסלוח. אני חוששת להיתפס בקלקלתי, אך האם אוכל להתסכן ולומר שכבר מזמן לא ראינו אותך כאן? ליאת

נורית אני דווקא חושבת שזה יכול להחמיא לך שלא היית זמן רב והיא חושבת שהיית רק לפני שבוע.לא?בהנחה שהיא אינה מתבלבלת בינך למישהו אחר....(או שמא ההגיון שלי מעוות) שלי לעומת זאת אומרת שלא הייתי חודש וחצי.מה אני צריכה להבין מזה? ועוד משהו: לפי החישוב שלי היתה לך פגישה בעת המלחמה ויפה ששרדת את כל המטחים:-) אין כינוי

ליאת, אני מאוד שמחה לשמוע על ההתאוששות של ירדנה! לא סיפרת מה שלומך בימים אלה... החלטתי לא להעלב... :-) שכחה... אולי בילבול... לא יודעת... מוזר לי... אגב, היא אמרה את כל מה שאת כתבת... שכל הימים התבלבלו לה... בפגישה האחרונה היא אמרה משהו ש"קנה" אותי אז אני סולחת. אני עדיין פה, בפורום. הרבה פחות מבעבר, אבל עדיין פה. הפורום במתכונת הנוכחית פחות מדבר אלי... לא לדאוג, אני לא נכנסת לסוגייה הזו... אין כינוי, האמת, אני לא כל כך מבינה איך זה מחמיא לי... אבל כיף לקרוא שיש אפשרות כזאת... קשה לי להאמין שהיא מתבלבלת ביני לבין מישהי אחרת... עם כל הצרות שאני עושה... :-) וכן, את צודקת במהלך המלחמה נפגשנו פעם אחת. ספרי, מה קורה עם המטפלת שלך? באמת לא היית חודש וחצי? מבחירה? היא הסכימה להפגש בזמן המלחמה? הייתן בקשר במלחמה? איך היה חידוש הקשר? איך את מרגישה איתה עכשיו? יותר טוב? הרבה שאלות... אני יודעת. כל הכבוד גם לך ששרדת את המטחים! שקט ושלווה. נורית

I got an official answer that the psychologist in not licsensed in the U.S. I have no way to find out whether she is licensed in Israel since all these databases are not working. She said she worked as chief psychologist in Tel Hashomer for 23 years. I also have her name. Is there a way in which I can email her name to some personal email account AND have someone check it? Should I report to the board of psychologist about it? I wonder what you usually advice people to do in such situations. I will definitely inform her, but do wish to know what you think. Thanks. Dina

שלום דינה, הדרך הטובה והפשוטה ביותר לבדוק את שאלתך היא באמצעות פנייה למועצת הפסיכולוגים של משרד הבריאות. קבלי: משרד הבריאות מועצת הפסיכולוגים רח' הרבי מבכרך 5, תל אביב יפו 66849 טלפון 03-5151186 פקס 03-5151100 בהצלחה, וכל הכבוד על הזהירות והאחריות. ליאת

שלום. ראשית רציתי להודות על הזמן והמחשבה שאת מקדישה לי ולפונים בכלל.בעייתי בכלליות היא חרדות ולעיתים דיכאון.יש דברים שאני עושה למרות שאני לא אוהבת או מסכימה בגלל לחץ חברתי או משפחתי,כי אני לא מוצאת בי את הכוח לומר ככה אני קבלו אותי.ואם אני רואה קבוצה של משוחחים אני מתעלמת,מחוסר ביטחון ומפחד.אי לכך החברה מסתכלת עלי בתור סנובית קרה ומתנשאת,אני מאד אחת שאוהבת לחשוב,על מהות החיים,תכליתינו,ואנשים אומרים עזבי יאללה בואי נהנה מהחיים בסבבה,ואי לכך אני מאד מאד בודדה.!!!והבעיה שלי היא שבטיפול הפסיכולוגי שאני נמצאת מאד קשה לי לדבר כי אני מאמינה שמי שלא חווה בדידות או השפלות חברתיות שסבלתי מהם יתקשה להבין ולעזור.והיום יש לי מסכה של אחת חזקה כי לפני אף אחד לא נחשפתי בחולשותי,ואני מתה מפחד שזה יקרה ואשבר לרסיסים.אפילו בעלי לא מבין מה אני לוקחת ללב ומה טיפול יכול להועיל,מהי מטרתו? תודה מראש.

הילה יקרה, כאשר אנו נאלצים להתנהג לאורך זמן בהתאם לציפיות ולרצונות של הזולת, נוצר ריחוק או ניכור מחלקים מרכזיים בתוכנו, לפעמים עד כדי תחושה של "הלכתי לעצמי לאיבוד". לפעמים כדאי מאד לנסות ולהקשיב ל"סימפטום" ממנו אנו כה סובלים, ולשער השערות לגבי מה שהוא עשוי לייצג. החרדה, חוסר הביטחון וההימנעות החברתית שלך יכולים להיות באופן פרדוקסלי מה ששומר עליך מהיבלעות והתבטלות בפני האחרים. נדמה לי שבטיפול תוכלי להצמיח בתוכך את אותו מרחב קיום ישן-חדש (יהיו מי שיקראו לו 'עצמי'), שיהיה נוכ?ח? יותר, שיוכל לעמוד איתן מול תביעות חיצוניות או פנימיות בדרכים מסתגלות יותר. זהו תהליך ארוך ומתיש, אבל משתלם מאד. ואל תפחדי. לא כל כך מהר נשברים לרסיסים. יש לא מעט אנשים - אפילו כאן בפורום - שיוכלו להעיד עד כמה משחררת הידיעה שאפשר להיחשף בחולשתנו ולהישאר בחיים. חזקי ואמצי ליאת

אחרי מספר שנות טיפול אינטנסיבי התחושה היא עדיין שאין עם מי לדבר, היאוש והכעס נוראיים. האם יש דרך לברר לעצמי אם כל הכשלון הזה נובע מבעיה אצלי, בה בעצם אני מנסה לטפל, או מבעיה בברית הטיפולית שמציקה לי כבר מתחילת הטיפול?

שלום מישו, אחרי מספר שנות טיפול אינטנסיביות (אני הולכת לקומם עלי כמה פסיכולוגים, אני יודעת) גם מטפל מושלם יכול בהחלט להגיע למיצוי. כנראה שכדי לקבל תשובה חד משמעית לשאלתך, אין מנוס אלא לנסות ולבדוק מטפל נוסף. אם צרימות בקשר ביניכם לא באו על תיקונן במשך שנים, שווה לבדוק עם עוד מטפל. (לפעמים גם מינו של המטפל יכול להוות גורם קריטי. אפשר לגוון גם כאן). אשמח לשמוע אם תהיה פריצת דרך. לילה טוב ליאת

אני יודעת שהבטחתי להפסיק לנג'ס ובכל זאת רציתי להמשיך כמה מחשבות בעקבות הדברים שנכתבו בדיוק כאן http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-643,xFT-586850,xFP-586846,m-Doctors,a-Forums.html המחשבה הראשונה שעלתה לי היא שלאהוב את המטפל שלך זה משהו מאוד נרקססיסטי, כי אתה אוהב מישהו שבכלל לא קיים בחדר ורק מהווה עבורך תמיכה, חיזוקים, בנייה וכו'. אתה אוהב אותו על איך שהוא גורם לך להרגיש או על איך שאתה תופס את עצמך בזכותו. זה כמו שמישהו אוהב בן זוג רק בגלל איך שהוא גורם לו להרגיש ולא בגלל איך שהבן זוג עצמו כבנאדם (במקרה הבריא זה אמור להיות שילוב של שניהם). ואז בעצם השאלה היא איך אדם שהבטחון העצמי שלו מאוד נמוך, שהאהבה העצמית שלו נמוכה יכול להקשר לקשר נרקסיסיטי שכזה, זה לא דבר והיפוכו? ותוך כדי שאני רושמת את הדברים האלו, נדלקה נורה מעל לראשי. אהבה נרקסיססטית כזאת, שבה האובייקט שמולי בכלל לא קיים והוא רק חלק ממני ואובייקט לפנטזיות האישיות שלי מתרחש בשנים הראשונות של התינוק. אז האמא והתינוק הם אחד והתינוק לא תופס את האמא כמישהו שחיי חיים משלו. אם ככה (נו, סליחה על האורך כשנדלקת לי מנורה אני לא יכולה להפסיק) אז בעצם ההקשרות למטפל שאנחנו בכלל לא מכירים שלא קיים בפני עצמו בחדר, שמשמש מראה לנו בתגובות במילוליות והלא מילוליות זה מעיין שיחזור של תקופת הינקות רק עם סוג של תיקון... התחלתי בשאלה וסיימתי בהרצאה, מצטערת ומקווה שלא הלעתי יותר מידי

ערב טוב דנה, נדמה לי שהלינק שלך מגיע למקום הלא נכון, מה שלא הפריע לי להתחבר ולהרהר ברעיונות המעניינים שלך. אישית, אני מאמינה שבשלבים מסוימים בטיפול הרגרסיה שאת מתארת מתרחשת ואפילו מועילה. בשלבים אחרים, יש חשיבות לקיומו של המטפל כאובייקט נפרד, ממש כשם שהילד המתפתח מכיר בקיומו של ההורה כאובייקט נפרד. יש לי חיבה יתרה לאנשים עם נורה מעל לראשם. :-) מעניין יהיה לשמוע מחשבות גם מאנשים נוספים לילה טוב ליאת

היי ליאת, הנורה הזו עדיין מהבהבת וחזק. כבר המון זמן מטריד אותי הקשר הזה שבין מטפל למטופל, הטריד אותי כמה אפשר לאהוב מישהו שלא מכירים בכלל וכמה זה נכון מצד המטפל ליצור את האהבה והתלות האלה. כמובן שידעתי שיש העברה והשלכה והמטופל תופס את המטפל כאיזה שהוא אובייקט משמעותי שלו, אבל עצם המחשבה שבעצם מלחתחילה כל צורת הטיפול היא בעצם לידה מחדש במובן של לעבור שלבי התפתחות מחדש (ולא במובן של נולדתי מחדש כי חיי טובים יותר) מדהים בעיני. אף פעם לא קראתי על זה או למדתי על זה. למדתי על כך שיש שיחזורים בטיפול, שיש השלכות ויתר מנגנונים, שהולכים אחורה על מנת לאחות פצעים, שעושים תיקון לשלב בהתפתחות שלא נגמר נכון- אבל עצם הדרך בה נעשה הטיפול הוא כבר מעבר בשלבים. אני כמובן יותר ממסכימה שהשלב הבא הוא לשחרר את המטופל מהתלות שלו בדיוק כמו בשלבי ההתפתחות של הילד. אני מכירה טיפול של המון שנים (כמעט עשור)מה שמרמז לי שמשהו בטיפול הזה לא נעשה כראוי. המטופל נשאר בשלב התלות לא מסוגל לחיות חיים "רגילים" כך שלמעשה הוא נשאר באותו מקום שאליו הוא הגיע.

בובה ממוכנת / דליה רביקוביץ' בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת ופניתי ימינה ושמאלה, לכל העברים, ונפלתי אפיים ארצה ונישברתי לשברים וניסו לאחות את שברי ביד מאומנת. ואחר כך שבתי להיות בובה מתוקנת וכל מנהגי היה שקול וצייתני, אולם אז כבר הייתי בובה מסוג שני כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת. ואחר כך הלכתי לרקוד בנשף המחולות אך הניחו אותי בחברת חתולים וכלבים ואילו כל צעדי היו מדודים וקצובים. והיה לי שיער זהב ועיניים כחולות והיתה לי שימלה מצבע פרחים שבגן והיה לי כובע של קש עם קישוט דובדבן.

אני צריכה את עזרתך אני כבר לא מתמודדת. מרגישה שאני קורסת ונופלת ואני לא יודעת מה ירים אותי הפעם.... אני בלי יכולת לכתוב הרבה .... מרגישה כמו גוש בגרון שחונק אותי לא מצליחה להוציא החוצה לא יודעת מה יקל עליי רוצה להפסיק לנשום לא להיות. כואבת. נמאס. חן

שלום חן, אני יודעת שבפעם האחרונה שכתבתי לך כאן נשמעו מילים קשות ונחרצות. תיארתי לי שלא קל לך בימים אלה. לא סיפרת מה עבר עליך מאז. האם אמו של החבר החלימה? אני זוכרת שדאגת לה. אני זוכרת היטב גם את הדברים הנוספים שסיפרת עליו ועליך, ואת עמדתנו - כאן בפורום - הקוראת לך למלט את עצמך ממערכת יחסים מתעללת. האם הגוש בגרון שייך לזה? אשמח לשמוע מה את חושבת שהיה מקל עליך עכשיו. כתבי עוד ליאת

לא לדאוג. אני באמת יותר טוב. חזרתי ממשמרת של 11 שעות אני סחוטה מעייפות.... בעיקרון אימו של חבר *לשעבר* שלי מרגישה טוב יותר. היא כבר בבית ומתאוששת. נכון, כתבת לי מילים קשות ונחרצות , לצערי הרב את צודקת מאה אחוז. באמת הייתי צריכה לחתוך את הקשר הזה מזמן ולא עשיתי את זה מכל מיני סיבות(שאין לי כוח וחשק לפרט עכשיו בגלל השעה...והעייפות) רוב הזמן הקשר ביננו היה טוב באמת זה לא קרה הרבה.... אבל אני לא צריכה לספוג סצינות קנאה שונות ומשונות ובטח שלא כאפה/סטירה אם הוא מתחרפן, גם אם זה קורה לעיתים נדירות. האמת שמאז שנפרדנו לא מפסיק להציק לי.... אבל לדעתי הוא ירגע ויהיה בסדר ..... גם אני יהיה בסדר מקווה...(אם אני אלך לישון עכשיו אני בטוח יהיה בסדר:-)) תודה על היותך חן

אני צופה באחת תוכניות הטליוזיה ושם מתראין אדם שמתהדר בתואר דוקטור ותחת שמו מופיע הכיתוב פסיכולוג קליני , ואני יודע שהוא רק עובד סוציאלי. יש הבדל? כל אחד יכול להזדהות באיזה תואר טיפולי שבה לו? יש פיקוח? אדם שאני שמעתי שלמד דוקטורט בפסיכולגיה קלינית יכל לקרוא לעצמו פסיכולוג קליני? מה קורה איתנו? יש איך לבדוק את הדברים , משרד הבריאות, הסתדרות הפסיכולגים

שלום גל, המסלול האקדמי במגמה הקלינית עדין אינו מספיק כדי לזכות בתואר "פסיכולוג קליני" (ואפילו אם הושלם הדוקטורט). פסיכולוג קליני הוא מי שהשלים את ההתמחות הקלינית במשך ארבע שנים :-( ועבר את בחינת ההתמחות. בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות רשומים כל הפסיכולוגים, כולל סוג ההתמחות שלהם. אם לא רשום דבר לצד השם, מדובר בפסיכולוג שאינו קליני, או שעדיין לא סיים את תהליך ההתמחות. לעובדים סוציאליים יש רישום משלהם. עובד סוציאלי אינו יכול להציג את עצמו כפסיכולוג קליני, אלא רק כפסיכותרפיסט. עפ"י חוק הפסיכותרפיה (שלצערנו עדיין אינו בתוקף) מי שרשאי לעסוק בפסיכותרפיה הם רק פסיכולוגים קליניים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים קליניים בוגרי תואר שני במגמה קלינית. כצרכני פסיכותרפיה, מוטלת עלינו האחריות לבדוק מי מטפל בנו. בברכה ליאת

הי.......... אוקי אז זה מתחיל ככה:אני בת 24 סטודנטית ולאחרונה יצא לי להיכנס לאיזה מקום עבודה שהוא גם די בתחום שאני עוסקת בו.....עכשיו אותו בוס בן 37 ממש בנאדם מדהים כלומר:מבחינת הידע וה"טוב לב"שלו עכשיו כאן גם מתחילה הבעיה העיקרית נורא התחברתי אילו והוא די מחבב אותי ודי יצא לנו לפתח שיחות נפש עמוקות וכו........ הוא הציע לי כל מיני עבודות שיכולות להתאים לי ודיברנו על זה שאני יעבור לגור אצלו כי אני מחפשת דירה ויש שם מקום מבחינתו אני חושבת שבאמת זה תמים ומצד שני אולי יש מניעים אחרים אני מבחינתי ההיתי עוברת אני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליו אבל..........מצד שני מאוד מוזר מה מספרים לכולם האם בכלל לעשות את הצעד הזה אולי בסוף הוא יראה את זה כניצול (יממאס לו ממני)אני נמצאת בתקופה שאני מאוד רוצה לעזוב את הבית אבל אין לי מספיק כסף אני יודעת ששם יהיה לי טוב כי תהיה את הפרטיות וכו נשמע הזוי אני יודעת אבל כנראה שקוראים דברים כאלו בחיים ובכן....................מה אתם חושבים נפלתי על כל הראש או ש......אני כבר לא יודעת מה לחשוב והאם ללכת על זה וכו האמת שחשבתי אולי יכול לקרות בינינו משהו אבל פתאום מצאתי את עצמי אולי מסונוורת מהכסף הייתכן??.......אני בשוק שאני חשבתי ככה אני כל כך בנאדם עם ערכים וכו הצילו צריכה ייעוץ דחוף תודה מראש!

שלום נתלי, מגורים עם הבוס שלך שומטים באחת את הקרקע מתחת למה שמכונה "מ?נ?ה?ל תקין". אם תטי אוזן לחדשות, תוכלי לראות לאן יכולים להרחיק יחסי מעסיק ועובדת. ברגע שאת נכנסת לדירתו - ולא חשוב באיזה סידור - זה פתח לצרות. עליך להחליט אם את רוצה אותו כבן-זוג או כבוס. השילוב נראה לי רע מכל בחינה. אומרים שאדם פיקח מצליח לצאת ממצבים שהחכם כלל לא היה נכנס אליהם. נסי להיות חכמה במקרה זה. בברכה ליאת

שלום. אני טיפוס מאד מורכב,אני חושבת על משפחתי והסביבה לפני שאני חושבת על עצמי,למרות שאני יודעת שאף פעם אי אפשר לרצות את כולם,וכן תמיד ידברו אז לפחות אעשה כרצוני,בשכל אני מבינה זאת אבל במציאות אני פועלת בניגוד לרצוני.בעיקר אני מהיום שהכרתי את עצמי מנסה לרצות את אימי,למרות שהיא טוענת שהיא פתוחה ומקבלת כל אדם כמו שהוא אני רואה ושומעת קטעי שיחות שבהם היא מדברת בביקורת קטלנית כלפי כל מי ששונה ממנה או חושב אחרת.{אגב קשה לי לדבר על זה עם הפסיכולוגית שבגמר הטיפול היא תרכיב פרופיל שלילי על אימי,וכן אני מפחדת לבכות בפניה כי יצרתי לי תדמית של אחת ששום דבר לא ישבור אותה}ואני חושבת שאני מאד מוסרית ויש לי מצפון מפותח מאדכל הזמן אני חיח בהרגשה של עדיין אני לא מספיק .. וכן לאימי יש סף כאב מאד גבוהוכשילדתי סירבתי לאפידורל כי גם אימי ילדה בלי כדי להוכיח שגם אני חזקה{למרות שאני לא כל כך}אגב אימי לא ידעה מהסיבה להימנעותי.ולמרות שאני מבינה את הבעיה אני לא מצליחה להשתחרר ממנה,אשמח לשמוע את דעתך. . תודה ושיהיה לך רק טוב.

שלום ליאת,מזמן לא כתבתי ...רוצה לשתף אותך באחד הטיפולים הקשים שעברתי היום ,למען האמת באתי היום עצבנית בגלל שאני מרגישה ששום דבר בתחום הזוגי לא מסתדר ... אני מוצפת מאד בכל התק האחורנה אין לי רגע אחד של שקט בחיי ....עברתי תק מאד קשה בריאותית אני בריאה עכשיו ויש לי את כל הזמן שבעולם להשקיע ולהנות אבל הכל תקוע לי הכול, אני מרגישה עצורה מאד נמאס לי להכיר מהאינטרנט ולא למצוא ..נמאס לי שאני פוסלת על ימין ועל שמאל זה מגביר את התסכול אבל אני יודעת ובעיקר מרגישה שחבל על הזמן של שנינו. במהלך כל הטיפול היום כעסתי כמעט כל מה שהיא אמרה לי התעצבנתי אני פשוט לא יכולה לשמוע את הבדיקות האלו יותר את הפירוש לכל משפט שאני אומרת זה מעצבן אותי מאוד ...נמאס לי שהיא מדברת כך אליי. היא שאלה אותי מה אני רוצה ואמרתי לה שתדבר איתי בצורה סחבקית בעיני זה יותר אמיתי וישיר ולא ללכת סחור סחור כל מה שאני שואלת היא מחזירה לי בשאלה למה היא לא יכולה לתת תשובה .אני כל הזמן חוזרת ואומרת שאני לא סומכת עליה שהיא אמיתית איתי אני לא מדברת על כל האכפתיות ואחריות שיש לה והיא ....היא מדברת איתי כל הזמן על הטוטליות שלי על זה שאם משהו לא מתאים לי פיקס זה לא בסדר מבחינתי ....אוף כמה שאני כועסת איך היא יכולה לומר לי דבר כזה ...אף אחד כולל אותי לא יכול להיות מתאים פיקס לאף אחד וזה מה שיפה כל כך באהבה שלמרות הכל עדיין אנחנו אוהבים ומקבלים. בשבוע האחרון הרגשתי לא רגועה בחיי אני חושבת שהיה לי התקף חרדה קל ,דופק מהיר ,חוסר חמצן ובעיקר מחשבות שלא מפסיקות ולא נותנות מנוח ולישון )למען האמת לא שיתפתי הפעם את המטפלת שלי חיכיתי לפגישה התייצתי עם הרופא שלי שנתן לי כדור הרגעה, אמנם לא לקחתי אבל הצלחתי להירגע .כתבתי בעבר שאני הפסקתי לקחת את הכדורים הללו ...והצלחתי בחודשים האחרונים להגיע לאיזון לבד ...לא רוצה לחזור לזה...אני מניחה שזה עומד ביני לבינה הכדורים, ולכן לא התקשרתי פחדתי מהפיתרון הקל ....כך באתי לטיפול באי שקט ....ויצאתי עוד יותר נסערת ....כמעט חצי טיפול עמדתי בפינה (אני שוכבת לי בדרך כלל ) לא מסוגלת להסתכל בעינים וסופרת את הדק ללכת ....נכון היא לא נתנה לי את מה שקוויתי את השקט החום והשלווה שכל כך חסר לי. אולי הציפיה לזה גם לי לתסכול גדול ...אני שונאת לריב ועוד יותר שונאת שמהדיבור שלנו אני צריכה ללמוד איך אני מגיבה בקשר קרוב ...איך אפשר להמשיך מפה ....אני 6 שנים בטיפול אחרי גירושים מגעילים שעברתי ..אני כל כך קשורה למטפלת שלי ...לא חושבת על טיפול אחר ....אני מרגישה כל כך הרבה רגש שיש לי בלב לתת לאיש שלי אבל לא מוכנה להתפשר ....היא אומרת שאני מתוכנתת ולא מרגישה . אך איך היא אומרת לי דבר כזה אחרי כל כך הרבה שנים היא הרי מכירה אותי ...הכול אני עושה ברגש מאוכל...עד ...סקס...אני יודעת להביע ...ויותר מזה לגעת בדיבור שלי באנשים ...והיא אומרת לי שאני מתוכנתת ...בסוף שהטיפול נגמר היא אמרה לי שאם אני צריכה משהו שאני אתקשר (אני נפגשת איתה רק עוד שבועיים עקב אילוצים...אני רגילה להיות 2 בשבוע )ואני אומרת לה שזה בסדר יש לי כדורים ....כנראה שהיא פירשה את זה כעקיצה ....ואמרה לי בדלת שזה לא פייר ....וזהו ומאז זה ממשיך לכאוב לי ...סורי על תוכן המכתב הארוך ....מזל ליאת שיש מקום כזה לפרוק ולשתף ....לילה טוב...אני.

ערב טוב 'אני' ברוכה השבה אל הכתיבה בפורום. צר לי שלא יכולתי להתייחס מוקדם יותר. אני מניחה שלא קל להישאר עם כל הכעס הייאוש והעצב כל כך לבד שעות ארוכות. לא הייתי רוצה להיכנס ליחסים בינך לבין המטפלת שלך, שכן אין דבר טפשי מזה לעשותו. מה שכן, אני יכולה לחוש בפער המכאיב בין הר הגעש שבתוכך, לבין אותו "תכנות" לכאורה, שהמטפלת שלך רואה. כאשר את עומדת בפינה ולא יושבת, או כאשר את נמנעת מקשר עין, הנתיב הזה שבין הלבבות יכול להיחסם, ולו לזמן מה. אולי לזה היא מגיבה? מקווה שיבוא במהרה השקט שאחרי הסערה. המשיכי לכתוב לנו ליאת

שלום ליאת, תודה על התייחסותך ..למען האמת יצאתי לחופשה בת יומיים לכנרת,ואני מרגישה קצת אחרת ....פחות נסערת ורגועה ....אני עדיין מרגישה שכואב לי הלב ....ובעיקר מיואשת ....הכי חשוב שישנתי לי קצת. .דיברתי עם הפסיכולגית שלי אתמול בבוקר וקצת יישרנו קו.בטל היא נתנה לי את התחושה שהיא בכלל לא כועסת ושהיא איתי בעניין הכדורים ...אבל את יודעת ליאת אני מרגישה תקועה כל כך ...אני יודעת שטיפול יכול לעזור לי אבל לא לפתור לי את הבעיה ... שהיא להכיר סוף כל סןף מישהו שימצא חן בעיני ...לא יודעת איך אני מתקדמת מכאן ...אני תקועה בחיי ותקועה בטיפול ...זהו אני .

ראשית תודה על תשובה מהירה כ"כ. לגבי הנכדים הם כבר גדולים 16 ,13 ו 6 הגדול מגיע לבדו ולא צריך אישור כדי לבקר את סבתא האמצעי מדי פעם מגיע והקטנה פשוט בכל הזדמנות מגיעה איתי או עם אחי השני ולעתים גם נשארת ימים לאחי וגיסתי אין עם זה בעיה. ז"א שאומנם נפגעה מערכת היחסים עם הנכדים כי הביקורים הם לא סדירם כמו פעם אבל על פניו נראה שכלום לא מרצה את אימי היא טוענת שהילדים השתנו והם מושפעים מההורים. אני מבינה את הקושי בניתוק יחסים עם בן אך בכל זאת חייבת להיות דרך להתמודד שהרי אי אפשר להתפרק בגלל זה. אני טוענת שתמיד צריך לחפש נחמה אצל הילדים האחרים שכן באים וכן מבקרים ולדעת להסתפק במה שיש שהרי הניתוק הוא לא בחירה. האם זה בסדר שאני לוחצת אותה כל הזמן. תודה

שלום רביד, גדעון ישוב לענות בימי שבת-ראשון בשבוע הבא. קראתי את התכתובת הקודמת, ואנסה לשתף אותך במחשבותי. לא לגמרי הבנתי מי יזם את הנתק, אחיך או אמך, אולם בכל מקרה, לצעד כזה יש בוודאי השלכות על כל המשפחה. בדר"כ צעד קיצוני כזה מיועד לזעזע משהו במערך המשפחתי, אולי אפילו מתוך ציפייה (מודעת או מודעת בחלקה) שמישהו יתערב ויפעיל לחץ על הצד האחר. אישית, איני מחבבת סוג כזה של לחץ, ולכן המלצתי היא להימנע ממשלחות של רצון טוב. עשיתם את מה שיכולתם במידה סבירה, ועכשיו, הצד שהכריז על נתק יצטרך לשאת בתוצאות לזמן מה. נתק משפחתי, לפחות בעיני, הוא "נשק יום הדין", ומי שזורק פצצה כזו, חייב להביא בחשבון שתהיה עננה גדולה מסביב עם לא מעט נפגעים, כולל בני משפחה אחרים. אם הילדים ממשיכים להגיע לסבתא, כנראה שהנתק אינו מוחלט. במקומכם הייתי מנסה לעבור לסוג של שגרה, ולהתחיל לעבוד שוב לקראת ראש השנה. אני שבה ומזכירה לך שקשה מאד להביא לטיפול אדם שאינו מעוניין בכך, או אדם שלא מודע לכך שיש לו בעיה. מקווה שעד סעודת ראש השנה העניינים באמת יירגעו ליאת

כיצד ניתן לטפל באדם אם אופי נוקשה ואף קשה ?

ליאת שלום, באדם עם אופי נוקשה וקשה מומלץ לטפל ברכות ובסבלנות. בברכה, גדעון

שלום, ניסיתי טיפולים פסיכולוגיים, ניסיתי גם תרופות ובכל זאת הייאוש האיום עדיין כאן. התחושה שאני שונה מאחרים, שאצלי הכל עובר דרך פריזמת הרגש, שצריך כל הזמן להרגיע את הרעב הרגשי לבטחון, לאהבה, לתשומת לב, ושאיכשהו, דווקא בגלל הצורך העצום הזה, הכל נמנע ממני... מישהו שאל פה לא מזמן מה הפואנטה של טיפול...בעיני זה נחווה כנסיון "לחינוך מחדש", אולי לא בצורה אלימה, אבל בנסיון לגרום לי להבין, שההתנהגות, ההרגשה או המחשבה שלי לא משרתות את האינטרסים שלי ולכן מוטב להחליפן. אם באמת הכל הוא עניין של השקפה, מה הסיכוי שלי לאמץ דווקא את השקפתו של המטפל או של עולם "המתפקדים הבריאים בנפשם" so called ? מה זה כבר משנה. לא מבינה את מי שלא רואה את הגלמודים, העצובים, הנכים ה"לא משתקמים" ושאר פליטי החיים. את מי שהחיים נראים לו כחגיגה אחת גדולה...

מיואשת יקרה, אין לי מה לומר. היאוש והכאב שלך עוברים דרך המסך וחודרים אל הלב. כשהצמא הוא רב, כפית גם היא מלאה במים - היא רק כפית. אני מאחל לך, שהמעיין ימצא, גדעון

שלום! אני צריכה לעבור מרכז הערכה מחר, ואני ממש מפחדת מזה. קשה לי לדבר ולתפקד כשיש כל כך הרבה עיניים בוחנות. אני פשוט משתתקת תוכל לתת לי כמה טיפים כדי שאוכל לעבור את מרכז ההערכה הזה בשלום? תודה, לירון

לירון שלום, טיפ אחד: לכי לישון מוקדם. כך תקומי רעננה וממוקדת לקראת יום המבחנים. טיפ שני: התרגשות וגם פחד זה דבר טבעי וברור. אל תוסיפי על זה פחד מהפחד. טיפ שלישי: תזכרי במשהו שפחדת ממנו בעבר והצלחת בו, ועם הזכרון הזה תגיעי בבוקר למרכז ההערכה. בהצלחה, גדעון

במהלך הטיפול מדברים על בעיות יומיומיות: עבודה ,תקשורת עם אנשים, בפנים סערת נפש. בסוף הטיפול אני הולכת הביתה עם תחושת חנק ממה שהחזקתי בפנים וכבר לא יכולה לחכות לשבוע הבא. ואז מגיע השבוע הבא ואני לא יכולה לדבר על מה שחונק אותי. יש לי כל הזמן תקווה שהמטפל יבין לבד וישאל אותי, שיראה את הסבל שלי שילחם עלי ויציל אותי מעצמי ושיפסיק לחכות שאני אציף את הדברים בעצמי. יש לי הרגשה שלפעמים בסוף פגישה אני לא אוכל לקום מהכורסה, אני מתכוונת להמשיך לשבת ולהגיד לו שאני לא קמה, שאני לא מסוגלת לקום. מה הוא אמור לעשות במצב כזה ? מה אני אמורה לעשות?

שלום לך י, את לא לבד במה שאת כותבת. כאן בפורום נכתב רבות על הרצון שהמטפל יבין לבד...יראה עד כמה קשה,... יזהה את הסבל..ילחם עלייך. יתכן שהוא רואה, יתכן שלא. נראה לי חשוב שזה יהיה נושא שמדובר ביניכם. אם קשה לך להעלות את זה, את יכולה להדפיס את תמליל שאלתך ותמליל תשובתי ולהראות לו. אני חושב שאם הנושא יהיה מדובר, גם תרגישי אחרת בתוך המפגש. בהצלחה רבה, אשמח לשמוע מה קרה בהמשך, גדעון

בס"ד שלום בעקבות פנייתי לפני כיומיים המליץ לי ד"ר שובל לנסות להפסיק לראות חדשות, קשה מאוד ליישם את זה בפועל, אני משתדלת לא לראות, אלא שאני מוצאת את עצמי מסתכלת שוב ושוב כל שעה בערוץ 10. בעקבות הדברים שמתפתחים כעת ויכול להיות ששוב תהיה מיתקפה של טילים ובלאגן, האם עליי להכין את הילדים, ששוב יכולה להיות מיתקפה, או שפשוט לא לדבר על כך בכלל. הילדים הגדולים שלי בגילאי 15 ו-18 בכל אופן הגדול, לא כל כך מתעניין, משתדל לזרום, השני לעומתו במשך כל המלחמה היה צמוד לחדשות, והיה לי מאוד קשה להזיז אותו מהטלויזיה ומהעידכונים, פשוט היינו שומעים ממנו הכל, כל אזעקה גרמה לו לכאבי בטן וריצות לשירותים מהלחץ. יש לי עוד שני קטנים בני 10 ו-5, כשהילד בן 10 מבין יפה מאוד מה קורה, והוא שאל אותי אם איראן תגיד לחיזבאללה שוב לתקוף אותנו, היא תתקוף? מה אני יכולה לענות? מי יכול לעזור לי בבעיות שצפות על פני השטח? תודה רותי

רותי שלום, בניהול החרדה וחוסר הוודאות של הילדים חשוב לשמור על כמה עקרונות: א. מידע רלבנטי ואמין - לא יותר מידי ולא פחות מידי. לעמים עודף המידע פשוט מכניס את הילד לחרדות מיותרות. גם אנחנו וגם ילדינו צריכים איכשהו ללמוד לחיות בעולם שבו יש אי וודאות רבה. מי יודע מה ילד יום? ובכל זאת אנו משתדלים לעשות את עיסוקי היום יום מתוך מחשבה שגם מחר יהיה אותו הדבר. האמונה הזו עוזרת להרגיש בטוח ובשליטה, וצריך לעשות מאמץ כדי שגם לך וגם לילד יהיה אותה. זה מביא אותנו לנקודה הבאה: ב. ילד ירגיש בטוח כשההורה לידו מרגיש בטוח. ככל שאת תהיי יותר חרדה ולחוצה - כך גם ילדייך. לכן עלייך לנסות ולהרגיע את עצמך. גם ע"י זה שתהיי בחברת אנשים רגועים .(למשל - בעלך מצליח להרגיע את עצמו. איך הוא עושה את זה? תשאלי אותו ונסי ללמוד ממנו). גם ע"י תרגילי הרגעה עצמית: תרגילי נשימה, יוגה, התעמלות בבית, פעילות סתם לכיף וכל דבר שמרגיע ומהנה אותך. וגם את, אל תתפתי לצבור יותר מידי מידע. חדשות כל שעה, מבזק כל חצי שעה, ראיונות עם "יודעי דבר", אתרי אינטרנט של מומחים...כל אילו הם מתכון להמשך החרדה. במידה וכל העצות לא עוזרות - אל תהססי לבקש סיוע בשיחה עם איש מקצוע. למשל הקו הפתוח של נט"ל. מאחל לך שהחרדות רק ילכו ולא יבואו, בברכה, גדעון

האם בכדי שטיפול יצליח ואוכל להפיק ממנו תועלת,לפחות אחת הסיבות החשובות שיווצר קשר עמוק ומשמעותי בין המטפל למטופל?האם המטופל אמור להתאהב או לחבב מאוד את המטפל?מה יגרום לטיפול להצליח?

נעמה שלום, מה גורם לטיפול להצליח? זו שאלה כבדה ומורכבת מהמון המון משתנים. חלקם משתני המטופל: כוחותיו, יכולותיו, אינטליגנציה, יכולת לתובנה, מוטיבציה... משתני מטפל: ידע, ניסיון, אישיות...משתני הבעיה עימה באים לטיפול: מהותה, חומרתה... ויש גם משתנה חמקמק אבל מאוד חשוב, שקרוי הקשר עם המטפל. להבנתי, במהות חשוב שתרגישי שאת נמצאית בידיים "טובות". אצל בעל מקצוע שאת יכולה לסמוך עליו, להיפתח אליו, שאת מרגישה שהוא מקצועי. כך לאורך זמן נוצר קשר שהוא עמוק ומשמעותי. ואם פירוש הדבר שישנה חיבה - אז כן יש גם את זה.אין פירוש הדבר שאת צריכה להתאהב. (אם כי גם זה קורה) . אם תתבונני במה שמשתתפי הפורום המטופלים כותבים תגלי שאחד הדברים שהכי מעסיקים זה הניסיון להבין מה מרגישים כלפי המטפל/ת , האם זה בסדר ומה עושים עם זה. בכל מקרה התהליכים עם המטפל הם מאוד אינדיבידואליים, גם מבחינת סוג הקשר שנוצר, וגם בהיבט הקצב האישי. מאחל לך קשר משמעותי עם המטפל, גדעון

שלום, אני לא בטוחה שזה המקום לפנות אליו, אבל שווה לנסות... אני סטודנטית ועליי לכתוב עבודה בנושא משיכה של אנשים לצפות במראות מזעזעים אמתיים, כגון תאונות דרכים, צפייה באתרים המספקים מראות אמתיים של רצח, התאבדויות אסונות טבע הפוגעים בחיי אדם וכו'. אני מנסה לחקור את הנושא גם מהצד הפסיכולוגי ואני קצת תקועה במציאת מחקרים או כל דבר אחר שנכתב בנושא מהפן הפסיכולוגי. מקווה שתוכלו לעזור לי... בכל מקרה תודה

ישנם מאגרי מידע בפסיכולוגיה (כמו בכל תחום אחר) וניתן להיכנס אליהם (לצערי) רק מהספרייה.חשבת על זה?

שרון שלום, מצטער, אך אין לי קצה חוט בנושא. האם יש לך "מילות מפתח"? במידה וכן נסי דרך מנועי חיפוש המתמחים במאמרים. (למשל : google scholar). בהצלחה, גדעון

שלום רב, אנחנו לכאורה משפחה נורמלית אך ככל שאני גדלה ומתבגרת אני מבינה כמה לא נורמלית המשפחה (אני בת 32 נשואה). לאחרונה החליט אחי הבכור החליט לנתק יחסים עם הורי הטריגר היה שטות אך לדעתי יש ביחסים בין אימי לאחי הבכור ואישתו מערכת ציפיות מאוד לא הגיונית. הניתוק גורם להורי צער רב בעיקר לאימי ואין בא את היכולת להתמודד עם הניתוק . אני מנסה פעמים רבות לשכנע אותה ללכת לטיפול פסיכולוגי על מנת לנסות ולפתור בעיות אלו אפילו הצעתי לה ללכת לטיפול משפחתי עם אחי ולנסות לפתור דברים, אך לצערי ללא הצלחה. גם לי ולאחי האמצעי יש ביקורת על ההורים על דברים שבעבר וגם בהווה אך אנחנו מסוגלים לשבת ולדבר איתם ולפתור את הבעיות מה שאחי הבכור אינו מסוגל הוא מאוד דומה באופיו לאימי ולכן זה בעייתי מאוד. שאלתי היא איך אוכל לשכנע את אימי ללכת לטיפול ולנסות לפתור את הבעייה או איך אפשר לשכנע אותה שזו הבחירה עשה הבן שלה ושתכבד את הבחירה למרות שאף אחד מאיתנו לא חושב שהיא הגיונית. בתודה מראש, רביד

רביד שלום רב, משימה קשה לקחת על עצמך: לשכנע הורים ללכת לטיפול. הייתי אומר כך - לגבי ה"ללכת לטיפול", היא לא תלך כל עוד היא רואה את הבעיה באחיך ולא בה. לכן, אולי אפשר לשכנע אותה לגשת ליעוץ קצר שמטרתו - התמודדות עם המצב שנוצר עם בנה (אחיך). לגבי ה"לכבד את הבחירה" - זו בכלל נראית לי משימה בלתי אפשרית בטווח המיידי. איך אימא יכולה להשלים עם כך שבן שלה מעדיף לא לראות אותה. קשה לה מאוד להשלים ולכבד בחירה כזו. הייתי מנסה להציב מטרות יותר קטנות - איך אפשר שמערכת היחסים תימשך כך שהיא תראה את הנכדים. ובנוסף - איזה יעוץ היא מוצאית לעצמה, לתקופה זו כדי שלא תהיה הסלמה של המצב. איחולי הצלחה, גדעון

ראשית תודה על תשובה מהירה כ"כ. לגבי הנכדים הם כבר גדולים 16 ,13 ו 6 הגדול מגיע לבדו ולא צריך אישור כדי לבקר את סבתא האמצעי מדי פעם מגיע והקטנה פשוט בכל הזדמנות מגיעה איתי או עם אחי השני ולעתים גם נשארת ימים לאחי וגיסתי אין עם זה בעיה. ז"א שאומנם נפגעה מערכת היחסים עם הנכדים כי הביקורים הם לא סדירם כמו פעם אבל על פניו נראה שכלום לא מרצה את אימי היא טוענת שהילדים השתנו והם מושפעים מההורים. אני מבינה את הקושי בניתוק יחסים עם בן אך בכל זאת חייבת להיות דרך להתמודד שהרי אי אפשר להתפרק בגלל זה. אני טוענת שתמיד צריך לחפש נחמה אצל הילדים האחרים שכן באים וכן מבקרים ולדעת להסתפק במה שיש שהרי הניתוק הוא לא בחירה. האם זה בסדר שאני לוחצת אותה כל הזמן. תודה

אני עוברת טיפולי IVF הפריות. מאז הטיפולים אני סובלת מהתקפים בהם עולה לי לחץ הדם, קוצר נשימה, רעד, בחילות. עשו לי בדיקות דם, הולטר-אקו לב, דופלר כליות,US בטןןעוד כל הבדיקות תקינות. אני מטופלת כעת בכדור קרדיולוק 2.5 מ"ג ביום ולמרות זאת יש לי התקפים. ממה נובעים התקפים אלו? האם יכול להיות שזהו התקף בעת- חרדה? האם בזמן התקף מסוג זה יש עלייה בלחץ הדם עד ל169-110 ?האם ישנה סכנה עבורי להמשיך בטיפולי פוריות משום שכעת אני בהפסקה. אשמח לתשובה ותודה מראש

סוזי שלום, עלייך לבדוק עם הרופא המטפל - האם יש מקור אורגני (גופני, רפואי) לתופעות , איך הוא מסביר אותן ומה מידת הסכנה בהן להמשך טיפולי הפוריות? במידה והוא סבור שזה לא ממקור רפואי, אזי האופציה של התקף חרדה, בהחלט באה בחשבון, אך כמובן, שאת האבחון המדוייק כדאי שיעשה פסיכולוג קליני או רפואי המתמצא בטכניקות לנהול והרגעת מתחים. בכל מקרה הייתי ממליץ על טכניקה להרגעת מתחים: למשל, תהליך היפנוטי להרגעה שכולל בתוכו לימוד היפנוזה עצמית, או טיפול ביופידבק ולימוד טכניקות נשימה להרגעות. הטכניקות הללו יעילות ויכולות לעזור לך גם בתהליך הקשה של טיפולי הפוריות. בהצלחה, גדעון

להתיש לייאש לרסק ולחסל את הישן כדי לפנות מקום למשהו חדש?

לא הבנתי את השאלה. הסבר בצורה יותר מדויקת מה אתה שואל. אין בטיפול הפסיכולוגי שום קטע. האם אתה נמצא בטיפול?

היי גדעון, מה שלומך? אין לי צל של מושג מה הפואנטה בטיפול. אם טיפול אמור לעזור ,למה אני לא מרגישה שום שיפור והתקדמות? ממש כלום. אני מטופלת כבר קרוב לשנה. חרף נסיונותיי ומאמציי להתקדם ,זה פשוט לא קורה. מה הטעם בעצם להמשיך בטיפול ? עובדה גדעון שטיפול פסיכלוגי לא תורם לי. אז מה כן בכל זאת עשוי לעזור? איזה אלטרנטיבה? אני מניחה שאת האישיות הדפוקה שלי אני לא אצליח לשנות,גם לא עם עשרות שנים של טיפול פסיכולוגי. נדמה לי שאני סתם מבזבזת את זמני ואת זמנה של המטפלת שלי...

שלום לכם, אולי נשאל כך: האם טיפול עוזר? עד כמה? איך זה קורה? טיפול פסיכולוגי עוזר. את זה מראים מחקרים על יעילות טיפולים. השאלה היא עד כמה? האם לכל אדם? האם לכל בעיה? ותוך כמה זמן? באופן כללי ניתן לומר שככל שהבעיה ממוקדת יותר, כך זמן הטיפול יהיה קצר יותר. אך עדיין ישנן בעיות בתחומים ספיציפיים, שזמן הטיפול הצפוי בהם הינו ארוך. (לכן, חן - אל תתיאשי. טיפול בטווח זמן של שנה יכול להיות רק בתחילתו). איך זה קורה? תלוי בגישה הטיפולית. גישה דינמית, למשל, תשאף לכך שהמטופל יבין טוב יותר את עצמו, את מערכות היחסים שלו ואת צרכיו ועם ההבנה יבוא גם השינוי. אני חושב שכדאי לקרוא על טיפול. ספרים כמו של יורם יובל , דרור גרין , ארווין יאלום. כל אחד מגישתו מבהירה משהו על התהליך הזה הקרוי טיפול. גם הסידרה "בטיפול" עוזרת להבין טוב יותר מה קורה שם על ספת הפסיכולוג. אז בקצרה, זה הקטע... בברכה, גדעון

רק שבסידרה "בטיפול" הכל מסתדר ומתארגן נורא מהר....

גדעון יקר, אני נמצאת בקשר עם גבר שגדול ממני בשלושים שנה, נשויי באושר + . אני בשנות העשרים לחיי. הקשר נוח לי כי מאוד קשה לי עם קשרים - אני משתעבדת להם לחלוטין ונהיית אובססיבית. מה גם שיודעת מה מקומי (לא מקום ראשון) והסיכויי להפגע ע"י קטן. אני לא מאוהבת והרבה פעמים מרגישה שאולי אני לא צריכה את הקשר הזה... (ואתה בטח מסכים). הבעיה שכל פעם שאני מנסה להתרחק ומרגישה שהקשר נגמר , אני מתחילה לפתח הערצה מוחלטת וכל העולם קורס. אין פתאום סיבה לחיות. אני חושבת שהוא ניסה מספר פעמים לגמור את הקשר בגלל רגשות אשמה כלפיי וכלפי אישתו ולא הצליח בגלל התגובה שלי. אני לא בוכה לא צועקת - רק אבודה נורא. לפניי מספר שבועות הוא אמר לי שכואב לו שאני לא מפתחת קשר בריא עם בן גילי- ושהוא מרגיש שהוא הסיבה לזה. הסברתי לו שמעולם לא הייתי בקשר נורמאלי ולא הוא הסיבה לכך. מאז אני כל הזמן מפחדת שהוא יעזוב אותי. הפכתי להיות סמרטוט שלו - אני מוכנה לעשות הכל כדאיי שלא יעזוב. (חוץ מלפגוע בו אני בחיים לא אפגע בו או ייערב את אישתו וכאלה - אין לי פנטזיה אפילו שהוא יהיה רק שלי.). הוא אומר שהוא לא מתכוון לגמור את הקשר איתי בקרוב. אני מרגישה כזו ריקנות - כאילו בכל רגע הכל ייגמר ולא יהיה לי יותר כלום. אני לא רוצה שהקשר איתו ייגמר . אני אמות בלעדיו. אין לי כלום... לא יודעת מה אני שואלת... אני משערת שעל אייך להשאיר אותו שלי לא תענה (: סתם אבודה ואין למי לפנות.... תודה...

שלום לך אבודה, השאלה היא לא איך להשאיר אותו שלך. הוא כרגע גם שלך ואת במלכודת בגלל הפחד העצום לאבד אותו ולהישאר ללא כלום. השאלה היא , בעיני, איך לצאת מהמלכודת ולהתקדם מהמצב בו את מצויה כרגע. כפי שכתבת, את מרגישה , שאת לא יכולה קשרים אחרים ולא יכולה לצאת עם בני גילך ומשהו מרגיש לך מאוד מאוד קשה כשעולה רק האופציה של עזיבה. לדעתי את זקוקה לטיפול פסיכולוגי ולו רק מהסיבה הפשוטה שיהיה לך מאוד קשה לעשות שינוי במצבך לבד. לפני כל שינוי, את צריכה להבין טוב יותר, מדוע השעבוד והאובססיביות בקשרים. מה דעתך? האם היית כבר בקשר טיפולי? תשקלי את זה. בהצלחה רבה, גדעון

תודה גדעון, מאז שאני קטנה הלכתי לטיפולים פסיכולוגיים. אני מפסיקה בקרוב טיפול אחריי שנתיים - כי אין שיפור במצבי פעם האמנתי שטיפול יכול לעזור - עכשיו אני כבר לא יודעת. גם אל הפסיכולוגית לא הצלחתי להקשר מפחד להפגע,עד שהיא אמרה שהיא מפסיקה את הטיפול. הוא עוד לא הופסק רשמית - אבל לא הלכתי מאז- כבר קרוב לחודש. אני חיה מכלום, חיה על ריק. בלי חברים, בלי עבודה, בלי תקווה. ואני לא מסוגלת לראות עצמי אחרת - לא רואה את עצמי עושה... לא רואה עצמי בכלל. ושוב לא יודעת מה אני רוצה סתם בודדה תודה...

לא יכולה לסבול את הכאב הזה יותר הוא הגיע לרף שקשה לי לעמוד בו אני יושבת כאן ומנסה לחשוב איך אפשר לעבור את זה ולא מוצאת שום רעיון יעיל. מנסה לכתוב, אולי הכתיבה תעזור, אבל יודעת כבר עכשיו שאצטער על ההודעה הזו לא אכפת לי. אין לי כלום בעולם הזה חוץ ממילים. כולם מתפרקים לי אפילו הפסיכולוגית שלי. בא לי לחתוך אבל אסור אסוררררררר אסורררררררררררררררר. מטורפת זה מה שאני שונאאאאאאאאאאאאאאת את עצמי ושונאת את העולם המסריח הזה. בחיים לא יהיה לי טוב ואם זה ככה אז בשביל מה? אף אחד לא מבין אף אחד לא יודע מה קורה. לא מסוגלת לעמוד בכל זה. נראה לי שאני מתאימה לאיזו מחלקה סגורה אולי זה מה שצריך לעשות אלה הכוחות שיש לי מאחורי המסכה יפת הנפש הזו. לא רוצה להיות אחראית על כלום רוצה שיגידו לי מה לעשות ומתי ואיך ואיפה. אני לא מה שכולם חושבים. לא רוצה להרגיש יותר.

הי רשת, מותר לך... זה בסדר. יש ימים כאילו ...והם עוברים. שהרי, סופי השבוע הם היותר קשים, התעודדי... גדעון

היי רשת, כאן. דואגת לך. תגידי אם ואיך אפשר לעזור לך. יעלה

רשת יקרה! בטח שתהיי בסדר, אבל את לא צריכה להרגיע את הדאגה שלנו. לפעמים, כשכל כך רע וכואב, כשמרגישים שאנחנו משתגעים, כשהמסיכה לא מגנה עלינו יותר, ונדמה שאף אחד לא מבין, ושכלום לא יעזור, ונשארות רק מילים... חשוב לדעת שיש מי שקורא את המילים האלה ודואג לנו. המילים שלך הגיעו אלי. נגעו בי. מילים מוכרות, כואבות כל כך. אני פה. מחכה איתך שהסערה תשכח. הדר

רשת, אם את יכולה, תשמיעי קול. תגידי אם הוטב לך קצת. תגידי גם אם לא... מאחלת לך שבוע קל עד כמה שאפשר. יעלה

יעלה, הדר, אני כאן. מאוד תשושה. פחות כואבת יותר עייפה. סליחה על שהדאגתי אתכן מחר יהיה יום חדש אני מקווה רשת

שלום רב ! רציתי להתייעץ איך מתמודדים??..... אני בת 23 וחיה עדיין בבית אני כרגע סטודנטית ואני מאוד רוצה לעזוב את הבית אבל....אין לי כרגע מספיק כסף אני לאחר תקופה קשה שעברתי בריאותית נפגעתי ריגשית ובין היתר שינויים הורמונליים מה שהשפיע בנוסף לכל המצב המון מצבי רוח מוזריים ומשתנים אני חייבת לומר לזכותו של אחי בן 26 שעמד לצידי גם לאחר התפרצויות שההיתי מוציאה עליו וגם הוא עזר לי מבחינה כלכלית אבל פה אני חושבת גם מתחילה הבעיה שכל פעם שאנחנו מתווכחים קצת אז הוא כבר כאילו מוציא עליי את זה שכיביכול אין לו כוח לשמוע אותי לפחות ככה אני מרגישה בטון דיבור שלו וגורם לחוש כאילו אני לא מעניינת אותו יותר אני משתגעת בבית אני לא מסתדרת עם אבא שלי ואמא שלי אני מסתדרת ואוהבת אותה אבל אני מרגישה שהיא יותר מידי נכנסת לי לחיים בזמן האחרון אני שונאת להרגיש ככה ומרגישה שזה משפיע עליי לרעה מבאס אותי שבגללם אני כאילו נשאבת אחורה כי אני די נהנת מעצמי וממה שאני עושה! ובכן זה בקצרה .....אז מה עושים שזה לא ישפיע עלי בצורה כזאת שזה לא ישפיע עליי נפשית איך מפתחים חסינות כזאת תודה רבה מראש!גם....על ההקשבה!!!

עדי שלום, זו שאלת השאלות: "איך מפתחים חסינות נפשית?" נדמה לי שזה לא בא ב-"זבנג וגמרנו" , אלא כרוך בהמון עבודה קשה על עצמך, בהבנת מערכות היחסים עם בני המשפחה ועם עצמך. יתכן שיעזור לך ללוות את התקופה הזו בטיפול פסיכולוגי. שהרי את מתמודדת עם שאלות שטוב לחשוב עליהן עם מישהו מקצועי: המצב הבריאותי והשפעותיו, הקושי הכלכלי, איך יוצאים לעצמאות ועוזבים את הבית. אם תשקלי את זה בחיוב, תוכלי לפנות לשרות הפסיכולוגי באוניברסיטה בה את לומדת. זה יכול להיות פתרון לא יקר וטוב. מאחל לך כוחות והתחסנות, גדעון

How can I find out whether someone was licensed to practice psychology in Israel? I have been treated by a woman that claims that she was a psychologist in Israel for many years. I suspect she is not honest. How can I find out? Thanks much. Dina

שלום דינה, נסי בפנקס הפסיכולוגים: http://www.health.gov.il/oskimbbriut/plogic/pname.asp בהצלחה, גדעון

גדעון, במשרד הבריאות, פנקס הפסיכולוגים "המערכת לא עובדת זמנית" כבר מתחילת 2006 יש מס' טלפון שניתן לברר בו? דינה, מציעה לך להיכנס לגוגל, ולעשות חיפוש על שמה של הפסיכולוגית. יכול להיות שתצליחי לעלות את הדף בפנקס הפסיכולוגים שבו היא מופיעה. אפשר לנסות גם לעשות חיפוש ב: http://www.psychology.org.il/hpi/Phonebook.asp או: http://www.psychology.org.il/hpi/Phonebook.asp אבל האתרים האלה לא כל כך מעודכנים, לכן אל תיבהלי אם לא תמצאי שם את הפסיכולוגית שלך.

I just found out that the person is not licensed here in the U.S., but she is still treating people. What is the best way to go about it? Thanks much Dina

שלום אני עברתי טיפול פסיכולוגי של 3 שנים בערך,עקב חרדות ודיכאון . אני לוקחת לוריוון חצי בוקר וחצי ערב למרות שלפעמים קצת יותר תלוי במצב.ואני לוקחת גם פאקסט שניים ביום. עכשיו אחרי המלחמה יום יום אני מרגישה תופעות חרדה על גופי, כשלפני המלחמהזה היה מועט יותר.יש לי 2 שאלות: האם המצב הקודם (שגם לא היה "מציאה") יחזור לקדמותו כמו שהיה או ימשך כך? מה לעשות? שמתי לב בזמן האחרון שהבטן נפוחה- עשיתי בדיקות והכל בסדר.העליתי ראיון שזה אולי בגלל הלחץ והחרדות האלו! יכול להיות כזה דבר? ואם כן אז מה אני יכולה לעשות? דרך אגב כבר שאלתי פה בעבר.ואתרים כאלו פשוט מצילים חיים. תודה רבה מראש על תשובה. a

שלום a, באופן הכללי ביותר, ככל שהפסקת האש תימשך והעיניינים יחזרו לשיגרה, כך גם רמת החרדה תרד והתחושה האישית תחזור להיות כמו שהיתה טרום המלחמה. לגבי הבטן הנפוחה - אני לא יודע מה זה. זה לא בהכרח סימן חרדתי. יתכן שזו תופעת לואי של התרופות? ואת זה כדאי לשאול את הפסיכיאטר. יתכן שזה משהו שיחלוף וקשור לתחושה כללית "כבדה" יותר. אך בודאי את יכולה להתייעץ על זה גם עם הפסיכולוגית שלך. אני מעריך ומקווה שהרגיעה במצב הכללי, תלווה גם ברגיעה במצב אצלך. בברכה, גדעון

בס"ד אני אם לארבעה ילדים. בגילאי 5, 10, 15, 18 אני גרה בכרמיאל, ובעקבות המצב שחווינו יש לי הרבה מאוד פחדים וחרדות, שבדרך כלל עולים עם הלילה הקרב ובא, במשך היום אני משתדלת להתחמק ולהדחיק, משום שיש צורך לעבור את היום ולא להעביר לילדים פחדים כלשהם, אלא לנסות להתמודד. עם הקטנים אני מצליחה איך שהוא להתמודד. אבל הגדולים זה סיפור אחר. הם רוצים לצאת ואני קצת חוששת, ואולי אפילו בצדק. את הגדול קשה לי מאוד להגביל ובצדק הוא גדול, אני מבקשת ממנו לא להתרחק, ולקחת פלאפון. כרגע שני הבנים הגדולים יצאו, ואני ראיתי בטלויזיה, אני מנויה ליס, בחדשות של האינטרנט כי תקפנו בלבנון, והאינסטיניקט הראשון היה להגיד להם לחזור הביתה, אך בעלי מנע ממני. מה עלי לעשות? קשה לי מאודההתמודדות היומיומית, הפחדים והחרדות, ועוד לא התחלתי לחשוב אפילו על בית-הספר שמתקרב ובא בצעדי ענק. תודה רותי

לא תקפנו בלבנון. אם היינו תוקפים כבר מזמן היינו חוטפים טילים (שוב). וכן לוקח זמן להירגע מהמצב המטורף שהיינו שרויים בו... להערכתי כדאי לך לפנות לאיש מקצוע. אבל חכי למענה מקצועי.

רותי שלום, הרבה מאוד חרדות יוצאות החוצה דווקא לאחר שישנה חזרה לשיגרה. השהיה במקלטים יצרה בנוסף לקשיים גם תחושה של ביחד ושל קירבה ואשליה שיש יכולת לשלוט על הגדולים. עתה עם החזרה לשיגרה, אחד הקשיים זה להתמודד עם כך שהגדולים רוצים לחזור ולהיות חופשיים כמו לפני ארועי המלחמה. איך התמודדת עם זה לפני המלחמה? סביר, שאז גם אם היו חרדות הן היו על "אש קטנה". המצב העצים את החרדות והעלה אותם אל פני השטח. לדעתי יקח זמן - ימים עד שבועות, עד שהחרדות תשכחנה לחלוטין.(משהו כמו: על כל יום מקלט - יום הרגעות). ובנתיים - לעשות בדיוק מה שאת עושה: להגיד להם לקחת פלאפונים ולהיתמך ע"י האנשים היותר רגועים בסביבה. עוד טיפ אחד: ישנה נטיה אצל חלק מאנשים, להתמכר לחדשות ולחפש חדשות "תומכות חרדה". אם זה המצב גם אצלך , הייתי ממליץ להוריד את המינונים. לפעמים אי הידיעה הינה ברכה. בתקווה להמשך הימים הרגועים, גדעון

בס."ד אפשר לקבל התייחסות מאיש מקצוע תודה על תשומת הלב רותי

לא מוצאת מילים. לא משתפת. לא אומרת כלום. הכל מפחיד. הכל מאיים. נחנקת. כמו ילדה קטנה מפחדת מהפחדים הכי ראשונים. מהחושך. מרעש. מלהיות לבד. בא לי לזרוק את הכל. מתחילה לקלוט שאוטוטו אהיה סטודדנטית ויודעת שזה גדול עלי ושאני לא מסוגלת. בא לי לזרוק את הכל עכשיו. לפני שזה מתחיל. אין לי סבלנות ללמוד הראש כל כך עמוס בדברים לא פנוייה לזה ובטח גם הטיפול יסתיים תכף כי אני אהיה שם והיא פה. המערכת כל כך עמוסה שלא נראה לי שיש סיכוי שאצליח להיות כאן. ואני לא מסוגלת לעשות את זה לבד. את השינוי הענק הזה. שוב לעבור דירה ושוב לא להיות שייכת לשום מקום. הגיע זמן פרידות. נפרדת ממקום העבודה שלי, מהנערים והנערות. מתחילה תהליכי פרידה איתם וגם איתי. מסכמת איתם את התקופה הזו ויודעת שהסתיימה תקופה גם בשבילי. בא לי לבכות, אבל הדמעות יבשות. בא לי לצרוח, אבל הפה לא משמיע קל. ואני מפחדת. אני כל כך מפחדת... ומרגישה שהאדמה רועדת לי מתחת לרגלים.

רשת יקרה, הנה. את כן מוצאת מילים. לפחות כאן. מאוד ברורות המילים שלך. כמו תמיד מעבירות מצוין, את הכאב, הבלבול, הפחד וגם את האומץ. מעברים, פרידות, התחלות חדשות, מפחידים תמיד. את כולם. זה כל כך טבעי. אלה, קשים במיוחד כשהעולם הפנימי שלנו מעורער. מספר פעמים סיפרת לנו כאן כמה את מצליחה ומוערכת במקום העבודה שלך, עם הנערים. כמה יציב לך שם. *זה* העולם החיצוני. גם לימודים זה עולם חיצוני. את תראי שאחרי שתתגברי על הפחד של ההתחלה החדשה, של המקום הלא מוכר, את תמצאי שם את מקומך ותביני שזה לא גדול עלייך בכלל. אני חושבת שיש בך עוצמות שאת עוד לא מודעת אליהן מספיק. מכאן, נראה לי שיש מעט דברים שגדולים עלייך. את בחורה כל-כך אמיצה ומוכשרת. ולגבי הפסיכולוגית, אל תיפרדי. תעשי מאמץ ותגיעי אליה פעם בשבוע. לא יודעת איפה את הולכת ללמוד, אבל המדינה שלנו כל-כך קטנה. נסי להימנע מרעידת אדמה נוספת, לפחות בהתחלה. נסי לשמור את העולם הפנימי שלך יציב ככל האפשר. מאחלת לך שתמצאי כוחות, שתמצאי את הדרך לגדול מכל השינויים והפרידות. איכשהו, אני סומכת עלייך שתצליחי. שלך, יעלה

יעלה, המילים שלך הצילחו לשחרר ממני כמה דמעות. אני כל פעם מופתעת מחדש מהנגיעה הזו שהרשת מאפשרת. אני גרועה בשינויים. זה תמיד עושה לי קשה אני שונאת אי ודאות ועמימות. זה יכול לחרפן אותי. לוקח לי הרבה זמן להתרגל ולהתחיל לשחות, אבל בדרך כלל זה קורה בסוף. לא יודעת אם אצליח לפגוש את הפסיכולוגית שלי. אדבר איתה על זה ביום ראשון... באמת הגיע הזמן. מרוב פחד אני לא מעלה את זה. מפחדת שהיא תגיד שצריך להיפרד. כבר הרבה שנים אני אצלה ובמובן מסויים באמת הגיע הזמן, אבל אני לא מסוגלת להיות עכשיו לבד עם כל השינויים הגדולים האלה... צריכה שיוסיפו עוד כמה יממות לשבוע- ואז אולי יהיה בסדר. יש לי שני קולות בראש. אחד שאומר לברוח, לוותר על הכל עכשיו והשני שאומר לנסות. כשאני מתחילה משהו אני בדרך כלל הולכת איתו עד הסוף. אולי בגלל זה כל כך מפחדת להתחיל... יותר מיידי פרידות התחלות חדשות בחודשים הקרובים. מה שלומך? תודה שאת כאן יעלה, כותבת לי ונמצאת איתי. שבת שלום, רשת

אורנה שלום, קודם כל אני רוצה להודות לך על העידוד בחיפושיי המייגעים אחרי בן זוג ראוי... זה מתיש ולפעמים נורא מייאש. האחרון למשל (ההוא שמבוגר ממני ב-13 שנה) ניסה לנשק אותי בכח. חוץ מזה שזו התנהגות דוחה ברמות על, אני לא ממש מבינה את הקטע. אם מישהי לא רוצה להתנשק אתך, למה שתרצה להתנשק אתה איתה?! אבל את זה אני מספרת בעיקר כדי לחלוק בתלאותיי... היום יהיה דייט אחר... רציתי לשאול אותך משהו אחר. כיום זו שאלה תיאורטית, אבל זה בכל זאת מעניין אותי בקשר לעצמי: פעם, ממש ממש מזמן, היה לי סטוץ עם מישהו. המישהו היה חמוד מאוד ולמרות שמטרת פגישתנו הייתה מוגדרת מאוד :-) הוא היה מאוד נחמד וג'נטלמן, וגם נראה טוב (איפה הוא היום, לעזאזל?). קצת השתכרנו, התמזמזנו ועד כמה שזכור לי, היה נעים ומרגש. אבל - איך שהוא חדר אליי התחלתי לבכות. אין לי מושג מה פתאום, וגם אז פשוט לא הבנתי מאיפה זה בא. נכון, הייתי קצת שיכורה ועם פחות הגנות, אבל מין בכי כזה אוטומטי עם החדירה... בזמנו חשבתי שזה אולי הזכיר לי משהו שאני מחפשת שהוא דומה אבל לא ממש זה, אבל אני לא ממש יודעת. יש לציין שהבנאדם היה ממש ג'נטלמן והפסיק מייד והתעניין מה קורה אתי, ולמרות שעפתי משם די מהר התקשר למחרת ורצה קשר (ושוב, איפה המתוק הזה היום?!), ככה שהסיבה לבכי הייתה קשורה למשהו מאוד פנימי שלי ולא למה שקרה ביננו. מה יכול להיות הבכי הזה? מה זה האוטומטיות הזאת (בכי ברגע החדירה)? איזה סיבות יכולות להיות לבכי בזמן סקס? (את האופצייה של "אושר" את יכולה לפסול מראש :-)). תודה על תשובתך ותודה שאת כאן, לאונורה

שלום לאונורה, אני שמחה ללוות אותך 'במסע האתגרי' אל הזוגיות, ונדמה לי שיש לא מעט אנשים שעוקבים אחר ההתכתבות שלנו בעניין, ואולי מרגישים פחות לבד... תשמעי, מאחר ובקשת ממני לפסול מיד את האופציה של אושר עילאי, אני נותרת עם המחשבה על נגיעה עמוקה במשהו פנימי שלך. נגיעה שהתרחשה שם בנוכחות הגבר הבאמת מתוק ההוא (אני מקווה שהוא קורא אותנו...), אבל הייתה מאוד פרטית שלך. בתחושה שלי, נגעת שם באיזה עצב קיומי עמוק, מן בדידות תהומית כזו, שלפעמים אפשר להרגיש אותה כשנמצאים ליד אדם אחר. אם משהו בתחושה שלי מדבר אליך, אני חושבת שזה מעניין שאת נזכרת עכשיו ועסוקה עכשיו ברגע ישן, שבו הרגשת מאוד 'לבד' בתוך ה'ביחד'. אולי המחשבות האלה רלוונטיות עכשיו, כשאת בודקת איך אפשר להיפרד מה'לבד' לטובת סוג של 'ביחד', שיש בו גם מספיק מקום ל'לבד' (הבנת, נכון?). שיהיה דייט מוצלח הערב, אורנה

אין לי אפשרות ליצור איתה קשר כי היא בחו"ל

שלום רחלי, במידה והנושא דחוף, אפשר לפנות לפסיכולוג קליני אחר המתמחה בעבודה עם ילדים. אפשר לנסות לשאול גם את ליאת, שתהיה כאן בימים שני-רביעי. בברכה, אורנה

שלום רחלי, (כדי שלא תחכי עד יום שני) ה'ציונים' שקיבל בנך נמצאים בהחלט בתחום הנורמה, בתוך הטווח הממוצע באוכלוסייה. תוצאות המבחן רגישות לתנודות בקשב וריכוז, ולכן, בהנחה שהוא ביצע את המבחן ללא ריטלין, יש להניח כי ל-ADHD הייתה השפעה (מנמיכה) על אופן תפקודו בזמן המבחן. בברכה ליאת

שלום, לפני כ- 10 שנים עברתי מצב של לחץ נפשי גדול כתוצאה ממקרה בשטח בחו"ל. כתוצאה מיכך במשך מס' שנים כשהייתי יוצא מהבית למקומות מסויימים היו לי תסמינים של הזעת יתר, לחץ, כבדות בנשימה וכאבי בטן. בכל מקרה עברתי בדיקות רפואיות אז והכל היה תקין, מה שהלחיץ אותי יותר, עד שמצאתי ספר שנתן לי להבין במה מדובר והצלחתי בכוחות עצמי לצאת מזה, כל התסמינים נעלמו, אך עדיין נמנעתי מנסיעות ארוכות באוטובוסים או מלישון בשטח. בחודשיים האחרונים, כנראה ממס' סיבות מצטברות, שוב פעם חלק מהתסמינים חוזרים אלי. אני לא אוהב את המצב הזה וזה ממש מייאש אותי. במשך כל השנים לא התייעצתי בנושא ולא נתלתי תרופות כלשהן. ניסיתי להתגבר בכוחות עצמי, דבר שבסך הכל הוכיח את עצמו. קיימת אצלי מעין תגובת שרשרת כל הזמן, מתח - התרגשות - כאבי בטן ולהיפך, אחד מפעיל את השני. מה עלי לעשות??? שמעתי לאחרונה על טיפול "ביו פידבק" זה כדאי או שעלי להוועץ עם גורם אחר על טיפול אחר? אנא את עזרתכם בנושא. תודה מראש!

שלום אלון, ביו-פידבק היא טכניקה מצויינת ללמידת דרכי התמודדות עם מצבי לחץ, כאב ועוד. בשיטה זו המטופל מקבל פידבק מיידי (על צג מחשב) אודות הפעילות הגופנית שלו, ובאמצעות אימון ותרגול לומד לאזן בין מערכות גופניות המייצרות מתח, לבין מערכות גופניות היוצרות הרפייה ושחרור. התוצאה היא שליטה טובה יותר במערכת האוטונומית, וירידה בתחושת המתח והחרדה. מומלץ לנסות, ואשמח אם תחלוק איתנו את רשמיך, אורנה

בני בן ה-13 אובחן לפני כשנה אצל פסיכולוגית. במבחן wisc-r 95 הוא קיבל במבחנים המילוליים ציון 93 וציון ביצועי 95 האם זה ציון סביר לילד בגילו? נציין כי הוא אובחן כ- adhd

שלום רחלי, מאחר ואינני עוסקת בטיפול ובאבחון ילדים, אינני מכירה את הנורמות המקובלות לגילו. מעבר לכך, אני חושבת שהפסיכולוגית שאבחנה את בנך היא הכתובת לשאלות בנוגע למבחן. האם יש באפשרותך לקבוע עמה פגישה בנושא? בברכה, אורנה

היום השיר שלי עצוב זה יום כזה שלא פוגע היום אני מרגיש עזוב זה יום כזה שלא פוגע (אריק איינשטיין)

היום השיר שלי עצוב איך נפלתי, לא יודע היום השיר שלי עצוב זה יום כזה שלא פוגע אני יודע

שלום, יש לי חברה כשנה והקשר שלנו חווה עליות ומורדות. חלק עיקרי מהעניין הוא שאני אדם אמוציונאלי מאוד ואימפולסיבי. אני נוטה להגיב מהר ובצעקות לתגובות המפריעות לי לדברים שנעשים ע"י חברתי. הדבר נובע בעיקר (לדעתי לפחות) מרקע משפחתי שבו צעקות היו חלק אינטגרלי בחיי משפחתי ולכן סיגלתי לעצמי צורת התנהגות כזאת. חברתי מצידה גדלה בבית הפוך. בית שבו אסור (באופן קיצוני) להרים את הקול בכל מצב שהוא.כמו שהדבר מתפרש על ידי צעקות נראות בעיניה כהשפלה, כחוסר עונים ובעיקר כחוסר שליטה ולכן היא מסרבת לצעוק וכן שיצעקו עליה. כשאני צועק היא נפגעת ובוכה כמעט אוטומטית ומתכנסת בעצמה. ברור לי שצורת ההתנהגות שלי אינה מקובלת ופוגעת ואינה תורמת לקשר ואף הורסת אותו. אני מנסה לעבוד על צד זה חזק גם מכיוון שאיני רוצה לפגוע בחברתי. מצד שני, תגובתה של חברתי לצעקות הינה לדעתי מוגזמת מאוד וקיצונית. אני רואה בזה שאני צועק כהבעת אכפתיות. ככה אני מגיב לדברים החשובים לי. התגובה של התעלמות בכי אוטומטי והתכנסות בצעמך לכל צעקה שהיא, ללא קשר לנושא הויכוח נראית לי מגוכחת ואף פוגעת בי כי אני נמצא בסערת רגשות והדבר האחרון שאני רוצה הוא שיתעלמו ממני אלא יגיבו עניינית למה שאמרתי. חשוב לי שהיא תבין שזה חלק ממני ולא קשור אליה ישירות. לדעתי אין בצעקות פסול כל עוד הדבר נעשה במידה וברגע הנכון (ברור לי שהמצב הנוכחי אינו כזה ועליי להשתפר פלאים). אני מחפש מאמרים או ספרים המדברים על עניין זה ומציגים את הפן החיובי של הצעקות. לדעתי מאמר או ספר נייטרלי יצליח להבהיר לה את גישתי. אני מרגיש שאוכל להתקדם לכיוונה יותר אם תהיה לה הבנה בסיסית למה שאני מרגיש והיא תיפתח יותר לעולמי. תודה מראש, יוסי

שלום יוסי, אתה וחברתך מביאים עמכם, "מהבית", סגנונות הבעה רגשית מאוד שונים. בעוד אתה רגיל להביע את עצמך באורח סוער ואותנטי, ורואה בכך עדות לאכפתיות וקרבה, היא רואה בהרמת הקול תגובה קיצונית ומרחיקה. נדמה לי שאתם ניצבים כעת בפני אחד האתגרים המורכבים ביותר בקשר זוגי - כיצד מחברים שני סגנונות חיים כל-כך שונים ל"בית" חדש אחד. מתוך הבנה שזהו האתגר העומד בפניכם, נראה לי פחות חשוב למצוא הצדקות לכל אחד מהצדדים (ברור שיש מה לומר בזכות הבעה רגשית חיה ואותנטית, וברור שיש מה לומר גם בזכות איפוק ושליטה עצמית). במקום זאת, נראה לי נכון להשקיע מאמץ בחיפוש הדרך המשותפת שלכם לחיים (במילים אחרות - לדבר על זה, ולדבר על זה, ולדבר על זה, גם אם זה מעייף כמו שזה נשמע...). לצד העבודה המשותפת, אני תומכת בתחושה שלך שכדאי לעשות עבודה פנימית עם הכעס שלך. זאת משום שהבעה רגשית חיה ואותנטית זה לא רק רע, אבל זה בהחלט יכול להקשות על סביבתך... המון הצלחה, אורנה

לו היה לאל ידי הייתי חותכת את כל גופי בצורה משמעותית ולא סתם חתכים מזעריים לאורך 2 הידיים כפי שאני נוהגת לחתוך לעיתים תכופות ..ובנוסף תולה את עצמי...שורפת את גופי באש ומדממת למוות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! הילד שלי הוא זה שעוצר בעדי! הוא אוהב אותי ואני אותו כמובן! הוא תלוי בי והוא מכור לריח שלי! היום אמרתי לו מפורשות שאני מעוניינת למות ולשים קץ לחיים שלי והאם הוא יקח זאת קשה או יסתדר בלעדי? והוא שאל מדוע? הוא טוען שהחיים שלו כיפיים והוא מעוניין לחיות. והוסיף להקשות אם אני לא חוששת לאבד את חלקי בעולם הבא? (צדיק קטן ונאיבי שכמותו!)ושהוא זקוק לי כי אני רוכשת לו המון מתנות ועורכת לו הפתעות כל שני וחמישי! אז שאלתי אותו האם הוא יאות שאמות לאחר שארכוש לו מלאי עצום של מתנות וכל פעם יתנו לו מתנה שהוא יבחר מתוך השלל? אז הוא השיב בהיגיון שלבסוף המתנות יגמרו ואני ישאר בקבר וחוץ מזה הוא צריך אותי לידו! ילד קטן ומסכן שלי! נולדת לעולם אכזר, נבזי ושטני!לעולם השקר! ובשל מצבי הנפשי והפיסי אין לי את הכוחות לגדל אותך כראוי! קצתי בחיים הללו! יתכן ויש להם תועלת ותוחלת אך מבחינתי הם גמורים ואני גמורה- מקרה אבוד קלאסי! עברתי את כל הטיפולים בעולם ונשבר לי להציג בפני כל העולם ואשתו(למעט המשפחה הקרובה שמודעת למצבי על קצה המזלג) ולשדר עסקים כרגיל . כל החיים שלי זה צרה צרורה..טראומה וטרגדיה אחת גדולה. למה אלוהים לא ריחם עלי ולא חיסל אותי בטיל?תרתי משמע? די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! עברתי את כל הטיפולים בעולם והכל נאדה. שיפור קל וחוזר חלילה. נכנעתי הרמתי ידיים מדוע אתם לא יורים בי לכל הרוחות????!!!!!!!!!!!!!!!

שלום לאשה הסובלת כל-כך, הכאב הנפשי שאת חווה ניכר מכל מילה בטקסט שכתבת, ועורר בי צער רב. אני עדיין מקווה, למרות האכזבה המרה שביטאת מהעולם האכזר והשקרי, שיהיה לך מקום בו תוכלי לבטא את הרגשות העזים האלה ולעבד אותם. לצד הרצון שיהיה לך מקום לעצמך, אני רוצה להתייחס לשיחה שתיארת עם בנך. אני חוששת ששיחה כזו עלולה לפגוע בו ולעורר בו חרדה ואי בטחון, ואני בטוחה שאינך רוצה שהוא יחוש בודד, אבוד ונטוש, כפי שאת מרגישה לפעמים. כתבת שהילד שלך עוצר בעדך מלהרוג את עצמך, באמצעות אהבתו וההזדקקות שלו. אני מסכימה, הילדים שלנו זקוקים לנו מתפקדים, גם כשאנחנו חווים את עצמנו כשבר כלי. אם את מרגישה שהכאב כה עז עד שאינך יכולה לתפקד כאמו, אני חושבת שצריך לערוך סידורים מסוימים (למשל, עם המשפחה הקרובה שלך), כך שתקבלי עזרה בטיפול בו. אין לי ספק שהדברים קשורים אלה באלה - עלייך לטפל בעצמך על-מנת שתוכלי לטפל בילדך, ומאוד קשה להתחיל את המעגל הזה כשאת מרגישה כל-כך פגועה. לכן, למרות הכל, חשוב לא להישאר לגמרי לבד עם הרגשות האלה... את מאוד מוזמנת לכתוב שוב, אורנה

לאחרונה החלטתי להעזר באופן מיוחד במעגל הקרוב של משפחתי עקב חוסר יכולתי לתפקד כאמא חד הורית לילד המקסים והמחונן שלי. המצב מורכב הרבה יותר ואני מנועה מלפרט... רק אומר שהיאוש הוא עז ובלתי נסבל בשל העובדה שניסיתי את כל סוגי הטיפולים הקיימים בעולם והעלתי חרס בידי. אני מקרה אבוד במובן מסוים וחיי הם רצף של גיהנום. שבוע טוב לך.

שלום לרוצחת את עצמה עם כל ההבנה למצבך הקשה, חשוב שתדעי שהאופן בו את משתפת את בנך במחשבות הרצחניות שלך כלפי עצמך - כמוהו כהתעללות הרוצחת את נפשו. ילד אינו זקוק למתנות, אלא לנוכחותו הממשית של הורה בחייו. גם אם אינך מגדלת אותו בכוחות עצמך, נוכחותך בחייו היא קריטית. ילד שחי בצל איום מן הסוג שאת מטילה עליו לא יוכל להתפתח כראוי! לכי לקבל עזרה והשאירי את בנך מחוץ למעגלי האיום שלך. פסיכולוגית ילדים

הסירי דאגה מלבך..אינני מתעללת בילד שלי. הוא ילד מפותח, מקסים ומחונן והעיקר מאושר ביותר המקבל חום ואהבה במנות גדושות נוסף למתנות שכל ילד בן גילו אוהב ומתחנן לקבל. המקרה שחשפתי בפניו היה חד פעמי ואני מצרה על כך... ועם כל תחושת הכישלון שאני חשה כאם חד הורית טובת ילדי מונחת כאן על כף המאזניים והיא בראש מעייני ועל כן המשפחה הקרובה התגייסה למערכה לתקופת מה. בשורות טובות לכולם.

היי, גם אני כמוך לפעמים סובלת כל כך וגם לי יש ילד וגם אני לפעמים חותכת את ידיי וצריכה להמציא סיפור למה ידיי פצועות . רציתי לייעץ לך בשום אופן לא לשתף אותו במצוקתך ,הוא לא יכול להכיל את זה . כשאני מרגישה זוועה אני פשוט מסבירה לו שהיום אמא לא מרגישה טוב\עייפה וגם נעזרת במי שאפשר ,משפחה ,חברה (במידה ובעלי איננו). מכירה את ההרגשה של לחיות בשביל הילד ,אבל את מטילה עליו אחריות מאוד גדולה . מותר לו לדעת שאמא לו מרגישה טוב,אבל בקטנה . תרגישי טוב

אני אם חד הורית כך שהמצב מורכב משלך ורקוב מיסודו. החלטתי להעזר במשפחתי הקרובה עד יעבור זעם ופשוט לנסות לברוח ללא הילד לתקופת מה- למצוא את עצמי בעיר אחרת ובמקום אחר בו לא חוויתי פגיעות כה קשות והתעללויות מחרידות מקום שלא יהווה לי טריגר יום יומי ובלתי נסבל בעליל. וזאת נוסף להתמודדויות היום יומיות הקשות מנשוא שלי. לצערי אני מנועה מלספר יותר. אך מצבי קשה לפי כל קנה מידה ואני ביאוש טוטאלי! זהו הפעם הראשונה ששיתפתי את הילד ומוטטתי לו את רשת הביטחון שהיה לו עמי בשל העובדה שהוא סירב להאמין לי שאני חולה לעיתים כה תכופות...ובוכה בקצב מהירות האור ללא כל סיבה...והוא חכם וביקש תשובות מספקות... זאת היתה טעות לשתף אותו ואני מצרה על כך... אך ללא ספק הוא גורם דומיננטי ומאד משמעותי להישארותי בחיים. תרגישי טוב ושיהיה לך שבוע טוב.