פורום פסיכולוגיה קלינית

לו היה לאל ידי הייתי חותכת את כל גופי בצורה משמעותית ולא סתם חתכים מזעריים לאורך 2 הידיים כפי שאני נוהגת לחתוך לעיתים תכופות ..ובנוסף תולה את עצמי...שורפת את גופי באש ומדממת למוות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! הילד שלי הוא זה שעוצר בעדי! הוא אוהב אותי ואני אותו כמובן! הוא תלוי בי והוא מכור לריח שלי! היום אמרתי לו מפורשות שאני מעוניינת למות ולשים קץ לחיים שלי והאם הוא יקח זאת קשה או יסתדר בלעדי? והוא שאל מדוע? הוא טוען שהחיים שלו כיפיים והוא מעוניין לחיות. והוסיף להקשות אם אני לא חוששת לאבד את חלקי בעולם הבא? (צדיק קטן ונאיבי שכמותו!)ושהוא זקוק לי כי אני רוכשת לו המון מתנות ועורכת לו הפתעות כל שני וחמישי! אז שאלתי אותו האם הוא יאות שאמות לאחר שארכוש לו מלאי עצום של מתנות וכל פעם יתנו לו מתנה שהוא יבחר מתוך השלל? אז הוא השיב בהיגיון שלבסוף המתנות יגמרו ואני ישאר בקבר וחוץ מזה הוא צריך אותי לידו! ילד קטן ומסכן שלי! נולדת לעולם אכזר, נבזי ושטני!לעולם השקר! ובשל מצבי הנפשי והפיסי אין לי את הכוחות לגדל אותך כראוי! קצתי בחיים הללו! יתכן ויש להם תועלת ותוחלת אך מבחינתי הם גמורים ואני גמורה- מקרה אבוד קלאסי! עברתי את כל הטיפולים בעולם ונשבר לי להציג בפני כל העולם ואשתו(למעט המשפחה הקרובה שמודעת למצבי על קצה המזלג) ולשדר עסקים כרגיל . כל החיים שלי זה צרה צרורה..טראומה וטרגדיה אחת גדולה. למה אלוהים לא ריחם עלי ולא חיסל אותי בטיל?תרתי משמע? די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! עברתי את כל הטיפולים בעולם והכל נאדה. שיפור קל וחוזר חלילה. נכנעתי הרמתי ידיים מדוע אתם לא יורים בי לכל הרוחות????!!!!!!!!!!!!!!!

שלום לאשה הסובלת כל-כך, הכאב הנפשי שאת חווה ניכר מכל מילה בטקסט שכתבת, ועורר בי צער רב. אני עדיין מקווה, למרות האכזבה המרה שביטאת מהעולם האכזר והשקרי, שיהיה לך מקום בו תוכלי לבטא את הרגשות העזים האלה ולעבד אותם. לצד הרצון שיהיה לך מקום לעצמך, אני רוצה להתייחס לשיחה שתיארת עם בנך. אני חוששת ששיחה כזו עלולה לפגוע בו ולעורר בו חרדה ואי בטחון, ואני בטוחה שאינך רוצה שהוא יחוש בודד, אבוד ונטוש, כפי שאת מרגישה לפעמים. כתבת שהילד שלך עוצר בעדך מלהרוג את עצמך, באמצעות אהבתו וההזדקקות שלו. אני מסכימה, הילדים שלנו זקוקים לנו מתפקדים, גם כשאנחנו חווים את עצמנו כשבר כלי. אם את מרגישה שהכאב כה עז עד שאינך יכולה לתפקד כאמו, אני חושבת שצריך לערוך סידורים מסוימים (למשל, עם המשפחה הקרובה שלך), כך שתקבלי עזרה בטיפול בו. אין לי ספק שהדברים קשורים אלה באלה - עלייך לטפל בעצמך על-מנת שתוכלי לטפל בילדך, ומאוד קשה להתחיל את המעגל הזה כשאת מרגישה כל-כך פגועה. לכן, למרות הכל, חשוב לא להישאר לגמרי לבד עם הרגשות האלה... את מאוד מוזמנת לכתוב שוב, אורנה

לאחרונה החלטתי להעזר באופן מיוחד במעגל הקרוב של משפחתי עקב חוסר יכולתי לתפקד כאמא חד הורית לילד המקסים והמחונן שלי. המצב מורכב הרבה יותר ואני מנועה מלפרט... רק אומר שהיאוש הוא עז ובלתי נסבל בשל העובדה שניסיתי את כל סוגי הטיפולים הקיימים בעולם והעלתי חרס בידי. אני מקרה אבוד במובן מסוים וחיי הם רצף של גיהנום. שבוע טוב לך.

שלום לרוצחת את עצמה עם כל ההבנה למצבך הקשה, חשוב שתדעי שהאופן בו את משתפת את בנך במחשבות הרצחניות שלך כלפי עצמך - כמוהו כהתעללות הרוצחת את נפשו. ילד אינו זקוק למתנות, אלא לנוכחותו הממשית של הורה בחייו. גם אם אינך מגדלת אותו בכוחות עצמך, נוכחותך בחייו היא קריטית. ילד שחי בצל איום מן הסוג שאת מטילה עליו לא יוכל להתפתח כראוי! לכי לקבל עזרה והשאירי את בנך מחוץ למעגלי האיום שלך. פסיכולוגית ילדים

הסירי דאגה מלבך..אינני מתעללת בילד שלי. הוא ילד מפותח, מקסים ומחונן והעיקר מאושר ביותר המקבל חום ואהבה במנות גדושות נוסף למתנות שכל ילד בן גילו אוהב ומתחנן לקבל. המקרה שחשפתי בפניו היה חד פעמי ואני מצרה על כך... ועם כל תחושת הכישלון שאני חשה כאם חד הורית טובת ילדי מונחת כאן על כף המאזניים והיא בראש מעייני ועל כן המשפחה הקרובה התגייסה למערכה לתקופת מה. בשורות טובות לכולם.

היי, גם אני כמוך לפעמים סובלת כל כך וגם לי יש ילד וגם אני לפעמים חותכת את ידיי וצריכה להמציא סיפור למה ידיי פצועות . רציתי לייעץ לך בשום אופן לא לשתף אותו במצוקתך ,הוא לא יכול להכיל את זה . כשאני מרגישה זוועה אני פשוט מסבירה לו שהיום אמא לא מרגישה טוב\עייפה וגם נעזרת במי שאפשר ,משפחה ,חברה (במידה ובעלי איננו). מכירה את ההרגשה של לחיות בשביל הילד ,אבל את מטילה עליו אחריות מאוד גדולה . מותר לו לדעת שאמא לו מרגישה טוב,אבל בקטנה . תרגישי טוב

אני אם חד הורית כך שהמצב מורכב משלך ורקוב מיסודו. החלטתי להעזר במשפחתי הקרובה עד יעבור זעם ופשוט לנסות לברוח ללא הילד לתקופת מה- למצוא את עצמי בעיר אחרת ובמקום אחר בו לא חוויתי פגיעות כה קשות והתעללויות מחרידות מקום שלא יהווה לי טריגר יום יומי ובלתי נסבל בעליל. וזאת נוסף להתמודדויות היום יומיות הקשות מנשוא שלי. לצערי אני מנועה מלספר יותר. אך מצבי קשה לפי כל קנה מידה ואני ביאוש טוטאלי! זהו הפעם הראשונה ששיתפתי את הילד ומוטטתי לו את רשת הביטחון שהיה לו עמי בשל העובדה שהוא סירב להאמין לי שאני חולה לעיתים כה תכופות...ובוכה בקצב מהירות האור ללא כל סיבה...והוא חכם וביקש תשובות מספקות... זאת היתה טעות לשתף אותו ואני מצרה על כך... אך ללא ספק הוא גורם דומיננטי ומאד משמעותי להישארותי בחיים. תרגישי טוב ושיהיה לך שבוע טוב.

שלום אני די מרוצה אצל הפסיכולוגית שלי,הבעיה היא שאין לי מאיפה לשלם לה וקשה לי להיפתח ורק המחשבה שאעבור למטפלת אחרת גורם לי כאב ראש,האם הקופת חולים עוזרת במימון.או שיש גוף אחר שיוכל לעזור.

שלום מתמודדת, אם הפסיכולוגית שלך עובדת בהסדר עם קופת החולים אליה את משתייכת, תוכלי לקבל מספר מסויים של פגישות במחיר מסובסד. לכן, הצעד הראשון יהיה לבדוק איתה את הנושא. טיפול ללא עלות כספית ניתן לקבל במרפאות הממשלתיות, אך חשוב לדעת כי לרוב התורים ארוכים מאוד. מצורף קישור, לבדיקתך. http://www.traumaweb.org/mirpaot.doc בברכה, אורנה

שלום אני בן 32 יש לי בעיה של נדודי שינה. אני מתעורר כמה פעמים בלילה, 3 או 4 פעמים, וגם הפעמים שאני מתעורר בהם זה בשעות קבועות. ניסיתי כל מיני דברים אחרים, טבעי וזה וכלום לא עוזר, הבעיה הזאת נמשכת כשנה בערך. אם תוכל לייעץ לי אני אודה לך מאוד.

שלום סימה, אני ממליצה שתתחיל בבירור רפואי, שיתכן ויוכל לשפוך אור על קשיי השינה. לאחר מכן, הייתי מתייעצת עם פסיכולוג/ית קליני/ת, ובודקת את האפשרות שגורמי לחץ מסויימים מדירים שינה מעיניך. במקרה כזה, טיפול פסיכולוגי יוכל להועיל. בהצלחה, אורנה

כשאני קוראת הודעות של חברי הפורום על המטפלים שלהם (כולל שלי), זה מזכיר לי המון פעמים דיבורים על אלוהים. הדיבור עליהם בלשון שלישית כמו הדיבור על אלוהים. הכוח שנותנים לו ביד, התקוות לגאולה שתולים בו... לא יודעת... כל כך הרבה כוח וכמיהות כלפי מישהו שהוא בסה"כ מן פנטזיה או משהו מופשט כזה. אף פעם לא ראינו את אלוהים אבל אנחנו סומכים עליו ותולים בו המון ואנחנו לא באמת מכירים את המטפל הזה שלנו וכמה שאנחנו תולים בו... אנחנו מתמסרים כולנו, חושבים עליו, מתעסקים בו. פתאום זה מפחיד אותי גודל האחריות שיש למטפל על הכתפיים. את אורנה לא נבהלת מזה לפעמים? אשמח גם לשמוע מחברי הפורום

שלום דנה, אני זוכרת שכתבת על נושא דומה לפני מספר שבועות, ואני עניתי לך תשובה של "סטינג טיפולי", שנדמה לי שהשאירה אותך קצת חסרה... הדימוי של הפסיכולוג כבעל הידיעה, כמי שבידו התשובה למצוקה, הוא דימוי שעוסקים בו רבות (גם בתיאוריה על טיפול, וגם בשיח בין מטפלים). מקור הדימוי בימי ראשית הפסיכואנליזה, בזמן שהאנליטיקאי (אשר במרבית המקרים דאז היה גם רופא), ישב בכסאו בטוח למדי שעבודתו היא לסייע בהתמרת הלא-מודע למודע. מאז היו התפתחויות רבות בתיאוריה ובפרקטיקה של טיפול, גם בשאלת הנוכחות של המטפל בחדר הטיפול, וגם בשאלת סוג הידיעה שיש לו להציע למטופל (אני מציעה לך לקרוא את מיטצ'ל בנושא הזה, בעיקר את הפרק המסיים את הספר 'פרויד ומעבר לו' שיצא בתרגום עברי - אני מקווה שלא שיבשתי את שם התרגום). לכשעצמי, אינני מרגישה יודעת-כל, ואף לא קרובה במיוחד לאף אלוהים... אני מציעה למטופלים את ההקשבה שלי ואת הידע שלי ואת הניסיון שלי, ואולי במיוחד את האפשרות לקיים סוג של דיאלוג שמתבונן בחוויה שלהם התבוננות רחבה ופתוחה ככל האפשר. גם אני אשמח להמשך הדיאלוג בנושא הזה, אורנה

אורנה יקרה, אז אינך יודעת-כל? ואני חשבתי שכן... :-) עשה לי טוב לראות אותך כאן און-ליין, פתאום זה הרגיש פחות לבד. אז תודה שאת כאן. שיהיה לך סוף שבוע נפלא :-) תמר

אורנה יקרה, המון תיאוריה יש בתשובה שלך. אני יודעת על ההסטוריה ואפילו שחלק מהתלות או הפנטזיה הם חלק מהטיפול שמאפשר הפנמה של הדברים הטובים שאכן מתרחשים בטיפול. אבל תקראי את הדברים שניבה כתבה שם מתחתינו, תראי כמה עוצמות ומקום יש למטפלים בהודעות של כולם... באיזו שהוא מקום הפנטזיה עלולה להיות גם קצת מסוכנת לא? (קצת מזכיר לי את הפרק של בטיפול שהיה אתמול על התעוררות מהפנטזיה). כשמטפסים בפנטזיה כל כך גבוה הנפילה יכולה להכאיב מאוד בישבן, והטיפול מעודד את הפנטזיה הזו-אחת הסיבות לכך שמטפל לא מכניס עצמו לטיפול על מנת לתת כמה שיותר מקום לפנטזיות של המטופל בו. אני קצת מרגישה שאני לא מצליחה להבהיר את הנקודה שלי. אני אפסיק לנג'ס בשאלות הפילוסופיות האלה שלי :)

למה המלחמה הזו היתה צריכה לפרוץ- בהיבט הכללי אני עדיין לא תופסת איך בשנת 2006 אנשים מסוגלים להרוג בני אדם. פשוט לא תופסת. ובהיבט האישי- עד שהרגשתי שאני מצליחה להתחיל ליצור לעצמי חיים נורמליים, מתחילה להיפטר מדפוסים אותם אני תופסת כקלוקלים אצלי, פשוט מתחילה את התחלת הגשמת הרצונות, שמובילים בדרך לחלומות הגדולים יותר, לחיים אותם אני באמת רוצה ליצור לעצמי, והרגשתי שאני בכיוון הנכון (כמובן עם עוד הרבה עבודה, אבל לכל דבר יש התחלה), אחרי קצת יותר משנה בטיפול, פתאום פורצת לה המלחמה. וההורים מתקשרים, לוחצים עלי לבוא אליהם, למרכז. לעזוב את החיים המקסימים שלי כאן. והם פשוט באו, וממש לקחו אותי מכאן. אני ידעתי מראש מה הולך לקרות. פשוט לא רציתי לחזור. העדפתי לחיות כאן לבד, ללא השותפות, בצל הקטיושות, העיקר לא לחזור לשם... אבל כנראה שהפחד גבר עלי. או יותר נכון, נכנעתי ללחץ ההורים-לא ממש לחץ אלא הם פשוט באו ולקחו אותי. וזהו. תחושת הזמן אבדה, לא עשיתי כלום, חטפתי צעקות על ימין ועל שמאל (רבאק, אני כבר מזמן, אבל מזמן לא בת 18. ומה ז"א "זה הבית שלי אז את תעשי מה שאני אומרת לך"? למה לעזאזל אני לא יכולה ללכת לישון בשעה מסויימת אלא דווקא בשעה אחרת- לא ששמעתי, אבל חטפתי על זה כהוגן. לא פיזית. מילולית. ולמה אני לא יכולה סתם ל לעשות כלום? די כבר...). לא יכולתי להרשות לעצמי להרגיש- כי ברגע שהם רואים את זה- הם ישר יורדים עלי. וככה העברתי את הימים והלילות, מקללת את המלחמה שהרסה לי את הזמן הזה, שהרסה לי את התוכניות, שהרסה אותי. מייחלת לחזור. וחזרתי. אבל נשאר להתחיל להתרגל, להסתגל, לתפוס שהנה- חזרתי לחיים המקסימים שיצרתי לעצמי. אבל כנראה והתקופה האחרונה היתה חזקה ממני ואחרי תקופה כה ארוכה של כלום, של מחיצה לקיר, זה לא פשוט "לחזור". ועוד זמן הולך. ועוד תוכניות משתבשות. ועוד חזרה לדברים שאני לא באמת רוצה לעשות אבל עושה, והדברים שאני באמת רוצה לעשות- אני לא עושה. וסבסוד הטיפול עוד מעט יסתיים. עד סוף החודש. וכן, אני אחפש פסיכולוג/ית אחר/ת, אבל אני צריכה לחכות עד שאתחיל לעבוד, במקביל ללימודים. אוף, זה פשוט הרס לי.

שלום **, את צודקת, המלחמה גובה ועוד תגבה מחיר מכולנו. אצל חלקנו, שאיבדו במלחמה אדם קרוב, החיים ייצבעו מעתה בצבעים אחרים, מרים יותר. אלה שביתם נחרב, יצטרכו למצוא את הכוח לאסוף את הרסיסים (הממשיים והנפשיים), ולבנות מחדש. ויש עוד מחירים - של חרדה, של דיכאון, ושל תחושת עצירה וקלקול. אין לי אלא לקוות שתמצאי את הכוח לעמוד גם בפני האתגר הנוכחי, ותצליחי להחזיר את ההתקדמות שהתחלת בה למסלולה. שיהיה שקט, אורנה

שלום, רציתי לשאול מה דעתכם על התופעה הזו של ידידות, לפני כמה זמן יצאתי לדייט עם בחור הכל נראה טוב, עד שהוא העלה את הנושא שיש לו כמה ידידות והוא מעוניין להמשיך להפגש איתן ומה דעתי על כך. כששאלתי למה הכוונה בידידות הוא ענה שזה לא משהו רציני שהם רק מדברים ביניהם. והוסיף שאם נהיה חברים ויום אחד לא יצא לי להצטרף אליו למקום שהוא מעוניין ללכת אז הוא יקח את אחת הידידות שלו. ובנוסף שכשהוא יוצא איתן הוא מעדיף שאני לא אצטרף, כי לדבריו "אני ארגיש לא בנוח". אז כשעניתי שזה נראה לי משהו לא מקובל. ואם הן רק ידידות אני לא רואה סיבה , למה אני לא אוכל להצטרף כי אני חברותית ואין סיבה שאני ארגיש לא בנוח. ואז הוא השיב שאת האמת הוא זה שירגיש לא בנוח. בקיצור המשכנו לדבר על זה ושאלתי אם למשל אני אלמד או לא אוכל לבוא איתך לאיזה שהוא מקום לא מחוסר רצון אלא מחוסר ברירה, למה לא תוכל לקחת איתך ידיד בן, אז הוא השיב שזה לא משנה אם הוא לוקח בן או בת איתו. אז אמרתי לו שלי זה עניין עקרוני ושאני מחפשת בחור רציני, אז הוא פשוט האשים אותי שאני שמרנית, קנאית, אסרטיבית מדי לטעמו. והשבתי לו שאין סיכוי שאני אתפשר על העניין. מה שאני רוצה לברר זה מה זה העניין עם הידידות כי אצלי זה בטוח לא נובע מקנאה כי אני אפילו לא מכירה את הבחור (פגישה ראשונה), שמרנות אולי,לי אישית כל העניין נראה כחוסר כבוד כלפי בחורה. אך מאחר וזה לא פעם ראשונה שאני שומעת על הקטע של הידידות אני רוצה לברר אם זה בסדר ומקובל לדעתכם, או שאני זו שמגזימה. תודה וסליחה על האורך.

ערב טוב, רמת הפתיחות ביחסים היא עניין אישי למדי, וכמו שאת רואה, אנשים חלוקים בדעותיהם על עניינים אלה. למרות "רוחב לבי המקצועי", באופן אישי אני נוטה להסכים איתך, וגם אני סבורה שיש בכך טעם לפגם, לפחות כאשר זה מוצג כתנאי להמשך היחסים כבר בדייט ראשון. גם אני מתרשמת שיש באמירות של הבחור הצהרה על חוסר נכונות (או חוסר בשלות) למחוייבות עמוקה כלפי בחורה אחת, יותר מאשר על תפיסת עולם מגובשת. כך או כך, זה כנראה לא מה שאת מחפשת, ולכן אין טעם להצטער יתר על המידה. חפשי לך מישהו שישמח לבלות איתך או לצרף אותך ברצון למעגלים החברתיים שלו. אולי יהיו כאן גם דעות אחרות. בואי נראה... ליאת

שלום אני ישן כשבע שעות בלילה.ישן טוב.אלא שבבוקר אני מרגיש כאילו ולא ישנתי שעה. מה יכול לגרום לכך, מה עושים? האם יש חומר בנושא?

שלום איתי, לצערי, לא אוכל לתת לך תשובה אחראית ורצינית, שכן בעיות שינה אינן נמצאות בתחום הבנתי. מוטב לפנות לרופא המשפחה שלך, שיוכל לסייע בהפנייה למומחים בתחום. ליאת (שיכולה לישון עד אין סוף אם לא יעירו אותה, אבל תמיד מישהו דווקא מתעקש להעיר!)

את כזאת ילדה קטנה

שלום מהו התקף חרדה? מהם סממניו? האם ישנן דרגות שונות?

http://www.psychologia.co.il/anxiety20.htm#_התקפי_חרדה_

שלום שי, אני עצמי לא הצלחתי להיכנס ללינק ששלחה לך תמר, ואני מקווה שאתה הצלחת. כעקרון, התקף חרדה מתאפיין בתחושות פחד וחרדה חריפות, המופיעות כאילו משום מקום, לא תמיד עם טריגר ברור, וכוללות את הסממנים הפיזיים (דופק מהיר, נשימה מהירה, זיעה, בחילה, רעד, כאב בטן או שלשול, מתח שרירים, וכו') הסממנים הרגשיים (תגובת יאוש, חוסר אונים, חוסר תקווה, בהלה, תחושה שמשהו נורא עומד לקרות, וכו') הסממנים הקוגניטיביים (מחשבות קטסטרופליות כגון: "אני הולך למות/להתעלף/להקיא/לקבל התקף לב" וכו') והסממנים ההתנהגותיים (בריחה, הסחת דעת, הימנעות, וכיוב'). יש דרגות שונות גם להתקפי חרדה. אפשר וכדאי מאד לטפל בהתקפי החרדה, כשהטיפול המועדף כיום הוא שילוב של פסיכותראפיה קוגניטיבית-התנהגותית יחד עם תרופות נוגדות חרדה. תוכל לקרוא עוד על התופעה אם תחפש בגוגל תחת מילות המפתח "התקפי פניקה" או "התקפי חרדה". בברכת חזק ואמץ ליאת

שלום לכם בשנה האחרונה מופיעה אצלי תופעה בעייתית, כאשר אני בסביבת אנשים, חברים לעבודה, אנשים זרים, משפחה (שלא מקרבה ראשונה) אני מתחיל להזיע בפנים בצורה קיצונית. התופעה גוברת כאשר אני יושב לשולחן האוכל עם אותם אנשים. אני כל כך מתרכז בהזעה כך שאני מאבד ריכוז ורק רוצה לסיים את ההתקשרות. הפגיעה האיכות החיים היא דרמטית, אני בחור נחמד ואהוב סה"כ אך היום אני מעדיף להתרחק מאנשים אלה. הדבר גורם לנזק בעבודה ובחיים הפרטיים... אין לי מספיק מילים בכדי לתאר את הסבל שנגרם לי בעקבות הבעיה הזו... מעיין התרגשות, ביישנות או מבוכה. אני ביישן מטבעי אך עד לפני כשנה לא חוויתי כאלה תופעות. אני נשוי באושר כבר שנתיים, אין בי משהו שראוי להתבייש בו... מעוניין בכל עזרה שהיא, תרופתית או טיפולית ממישהו שחווה, שמכיר, שיודע לטפל בבעיה. (מלבד בוטוקס לפנים שעליו הומלץ לי ממרפאות אסתטיקה למיניהן.) הכרת התודה שלי לפתרונותיכם תהיה עצומה...

שלום לביישן, הבעיה שאתה מתאר - סביר שלא תגיע לפתרונה באמצעות עצות אינטרנטיות. בהנחה שאכן מדובר בתופעה בעלת בסיס רגשי-פסיכולוגי (וזוהי רק הנחה), המפתח הוא - כמו במקרה של הסמקה, גמגום, וכד' - לקבל את התופעה מבלי לאפשר לה לגרום לשיבוש רב מדי בחייך. במקביל, יש לא מעט טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות, באמצעותן ניתן להפעיל מידה של שליטה בתופעה. בכדי ליישם פתרונות אלה, מומלץ מאד להגיע לפסיכולוג קליני בעל אוריינטציה התנהגותית-קוגניטיבית, הבקי גם בטכניקות כגון ביו-פידבק, היפנוזה, וכיוב'. ערוץ טיפולי נוסף, הוא סדנאות להתמודדות עם חרדה חברתית, שיכולות להיות מועילות מאד, וכאלה תוכל למצוא לא מעט הן ברשת האינטרנט והן במרפאות החרדה דוגמת מרפאות החוץ של ביה"ח תל-השומר או גהה. בהצלחה ליאת

מי שהציע לך הזרקת בוטוקס לטיפול בהזעה בפנים לא יודע מה הוא מדבר וכנראה ניסה לתפוס טרמפ עלייך ועל הכסף שלך. בוטוקס מיועד להעלמת קמטים בפנים. קמטים עדינים . ולא לטיפול בהזעה.

תודה לכם...

הוספתי עוד מכתב אליך בנושא: לא מבינה את האנשים. אודה על המענה שאקבל.

הי ליאת, תודה על תגובתך. אני מבינה על גבולות הטיפול, למרות שדומה שזה קצת שונה בין מטפל למטפל . אני לא מבינה למה אני לא מרגישה שאכפת לה ממני, אולי זה אמיתי? אולי באמת לא אכפת לה ממני , אני מרגישה מאד לבד. חלק מהסיבה בגללה אני רוצה להפסיק את הטיפול היא שבאמת נראה לי שהיא מסמנת וי על הפגישות, ולא ממש איתי. . אני חושבת.. יש הרבה מאד חורים בנוכחות שלה, איך אני אסביר לך "חורים"? מקומות חסרים, שלא מתמלאים אצלי, גם כאשר אני כן מראה אותם, או משהו כזה.. זה קשה לתת מקום כזה ענק לאדם שלא מכירים , ואין הדדיות.. יש בי המון רגעים שאני אומרת לעצמי "מי היא" שאני אתן לה את כל מה שאני מרגישה? איך יודעים מי ראוי לקבל רגשות כאלה? הרי גם ככה זה לא אמיתי, ואם היא צוחקת עלי מאחורי גבה? אם היא לא אמיתית "אלא בתפקיד"? , מעבר לזה מאד קשה להתעלם מהעובדה שיש לה עוד מטופלים, ואפילו פעם אחת "מצאתי" את עצמי שומעת אותה נותנת את מספר הפלאפון שלה למטופל אחר, משהוא שהיא לא נתנה לי. (איפה ואיפה..), אולי אני רוצה להיות מיוחדת בשבילה, משהוא שאני יודעת שאני לא , אולי זה מתסכל. את כתבת על "להתמסר", אשמח אם תתני לי נוסחה, או תסבירי לי איך עושים את זה, אני לא יודעת מה פירוש המילה הזאת, יותר נכון , איך מבצעים אותה ...גם מעצבן אותי שכשאני שואלת אותך שאלות את עונה, ובטיפול היא לא עונה... וחזרתי להיות ילדה קטנה תודה שאת פה בשבילי המשך יום נעים ניבה

ניבה יקרה, אני זוכרת די הרבה פרטים עליך ועל נסיבות חייך, אבל איכשהו, פתאום אני לא זוכרת כמה זמן את בטיפול הנוכחי. אם אינני טועה זה לא מעט זמן. אם את עדין חושבת שלא אכפת לה ממך, ושקיימת אפשרות שהיא "צוחקת מאחורי גבך" - אזי משהו ביכולת לתת אמון ולהתמסר לא עובד. כדי לבודד משתנים ולדעת אם מדובר במשהו בקשר ביניכן או בקושי בסיסי שלך שמקורו בחוויות מוקדמות, אין מנוס מלדבר על כך שוב ושוב ושוב בחדר. לצערי, אין לי נוסחאות לתת לך. אני חושבת פתאום על סיטואציה אחרת, למשל אצל רופא השיניים: מה גורם לנו לשכב שם, עם פה פעור, ולהאמין שהחפירות המזעזעות הללו אכן מקדמות את בריאות השן שלנו? לפחות במקרה שלי (ולא שזה קל!) מה שמשאיר אותי על הכיסא זה האמון במקצועיותו ובאמינותו של הרופא. הביטחון שבמעשיו לא יזיק לי, לא יפגע בי, ולא ינצל את חוסר הידיעה שלי למטרות לא כשרות. כנראה שעוד נדבר בנושא זה, ואשמח לשמוע מחשבות גם מאנשים נוספים. ליל מנוחה ליאת

הי ליאת אתמול בערב שקטה הסערה שלי בפנים, איך? פתאום הבנתי אבל גם הרגשתי, שהחופשה שלה נתפסת אצלי כנטישה, ואני הרגשתי בפנים שאני לא בסדר ולכן היא עוזבת אותי. זה נשמע פשוט, אבל כנראה שאצלי זה נתפס בפנים שאני לא בסדר, איך שהוא הגעתי לזה, אני לא יודעת איך. פתאום גם הבנתי שלמילים יש שתי משמעויות, או יותר נכון, שתי דרכי הבנה: דרך אחת שיכלית, שהיא אצלי לרוב, אבל ההבנה הפנימית היא אחרת, הבנה אולי רגשית שנותן משמעות אחרת. הפסיכ' אמרה לי שזה נתפס אצלי כנטישה כשהיא יוצאת לחופשה, ואני הבנתי את זה בראש, וזה נשאר שם בראש, ואתמול הבנתי את זה מביפנים, וזה עשה סדר אחר, הרגשתי את ההרגשה שאני לא בסדר ולכן היא יוצאת לחופשה/ נוטשת. שתי רמות שונות של הבנה. עכשיו אני מבינה גם את המילה "אמון" שאצלי כנראה זה רק נמצא שם בשכל, ברציונאל , אני לא חושבת שאי פעם חשתי אמון כלפי מישהו, אמון אמיתי ןמכאן אני רק יכולה להסיק עוד כמה מילים יש שם שאני לא מרגישה כמו שאני רק מבינה אותם .. חבל. אבל אני לא יודעת איך להמשיך איתה מפה, כאילו מהמקום שאני אוהבת אותה, אני צריכה לשחרר אותה.. אני כן חושבת שאין לי אמון מלא בה, חלקי ישנו. אני אולי לועגת לעצמי, על כך שאני "לא מטופלת מספיק טובה, מאכזבת את עצמי ואותה בזה שאני לא "מתקדמת", תוהה איך אני לעומת אחרים, אבל בעיקר מתביישת בעצמי, בזה שמולה אני נאלמת דום ופה למשל אני "מדברת" הרבה הרבה יותר. אני מפחדת לגלות גם שאני צריכה להחליף פסיכ', אני לא אעשה את זה, אם זו לא תיהיה היא, אז לא אלך לאחרת . כך שאני בפלונטר ענק מבחינתי, כאילו הגעתי לאיזו פיסגה שממנה אני צריכה לסגת. שאני צריכה לעשות בחירה, לבחור בה בפנטזיה ולעזוב אותה במציאות...אבל היום אני רגועה יותר, הרגשות "כבו" ואולי הבהירות התחדדה.. עכשיו אני פנויה לדברים אחרים וזה חשוב מבחינתי, אני לא אתקשר אליה בשום אופן, למרות שהיא הציעה את זה, אני לא יכולה להרשות לעצמי לגעוש מחדש, לרגיש הכל חזק וקשה שוב.. אולי גם בגלל זה אני רוצה לעזוב. טוב, מקווה שלא אשגע אותך שוב תודה על תגובתך החכמה. אני לא מרגישה נוח בפגישות לדבר הרבה זמן על אותו נושא, אך בראשי אני עושה זאת המון, מולה כמעט ולא.. את חושבת שאני יכולה להרגיש אמון מלא? פעם קראתי שמעל גיל מסויים טיפול פסיכו' הוא יותר תמיכתי והאישיות כבר לא ניתנת לשינוי, אולי כבר אין מה לעשות בנידון אצלי? ואם יש הרבה מילים שהן רק ברמה של "מושגים" אצלי בראש ולא חוויתי אותם, ממש פספסתי.. יום נעים ניבה

שלום, רציתי לדעת משהו שלא ברור לי למיטב ידיעתי אנשים אם הפרעת אישיות גבולית, נוטים להתאכזב ואז מנתקים קשר אז איך זה שהם תלותיים ולמה כשהם מרגישים שעוזבים אותם הם מאיימים בהתאבדות ומנסים להשאיר את מי שרוצה לעזוב. זה הרי סיבה לנתק קשר - מה שהם כן עושים? זה לא סותר אחד את השני?

הם מקווים שהאיום יוכל להשאיר אותם בקשר, שהקשר לא ינותק. הם אינם מודעים לכך שהאיום בהתאבדות מרתיע ומרחיק ויכול לפרק את הקשר.

מיקי תודה זה לא רלוונטי שהם עושים את ההפך ע"י האיום, העיניין הוא שהם מנסים להשאיר את אותו אדם בחייהם בגלל תלות... מה שלא ברור לי- כי למיטב הבנתי איום בנטישה גורם להם לאכזבה ואז לניתוק הקשר...

שלום יונית, האדם הגבולי מתאפיין ב'עצמי' חלש, שברירי ופגיע. לפיכך הוא יחפש את הדמות האחרת, החיצונית, עליה יוכל להישען כדי לזכות בתחושת יציבות. החרדה מאבדן האובייקט עצומה ומתמדת. הגבולי מדמיין את האיום של פגיעה או נטישה גם כשאינו קיים, ולכן כל מה שנתפס בעיניו כרמז להתרחקות, פגיעה, אובדן או נטישה יוביל להתרחקות קיצונית המלווה באמוציות עזות. לפעמים, עוד לפני הנסיגה הקיצונית והזועמת, יעשה האדם הגבולי מעשים קיצוניים כדי להשאיר את הדמות האהובה איתו. במקרים אלה נראה את אותם מעשים של פגיעה עצמית. לפעמים ההתנהגות האובדנית באה כדי להעניש את הנוטש. חשוב לזכור שההפרעה הגבולית מתאפיינת באופן כללי בחוסר יציבות רגשית, באימפולסיביות ובשיפוט לקוי, לפחות ככל הנוגע ליחסים בינאישיים. לכן, אין לצפות להתנהגויות שקולות ורציונליות במצבים של משבר בינאישי. בברכה ליאת

אבקש לדעת יותר מכל אחד בנושא כפיתיות מסויימת שהתחילה בגיל 7 אצל ילדי כפיתיות בתנועות , מגעים. וגם מחשבות. אשמח לקבל את עזרתכם תודה יוסי

שלום יוסי, כדי לדעת יותר מכל אחד על ההפרעה הכפייתית, אל לך להסתפק בתשובה קצרה בפורום. תוכל להקליד בגוגל את מילות החיפוש "הפרעה טורדנית כפייתית" או את מילת החיפוש "OCD" (ראשי התיבות של ההגדרה באנגלית). ככלל, ההפרעה מופיעה גם אצל ילדים צעירים, ותוכל ללמוד על כך אם תעיין בספר "פסיכיאטריה של הילד והמתבגר". תוכל לקרוא בו גם על שיטות הטיפול בהפרעה. אם יהיו לך שאלות יותר ספציפיות אשמח לענות או להרחיב. בהצלחה ליאת

שלום כמה שאלות בבקשה, האם ניתן לקבל טיפול בכל המרפאות לבריאות הנפש בארץ או שזה חייב להיות באיזור מגוריי? נניח ואני גרה ברעננה ורוצה לקבל טיפול או להתאשפז בגהה, זה אפשרי? או שבגלל אזור מגוריי אני אקבל טיפול רק בשלוותה? שאלה נוספת - אתמול ביקרתי חברה מאושפזת בבי"ח פסיכיאטרי בו אני גם כן מטופלת במרפאות חוץ. ביקרתי אותה והבאתי גיטרה ושרנו ועשינו שמח ומשום מה זה מאוד הפריע לאחיות ולצוות. יכול להיות שעשינו קצת בלאגן אבל באמת באמת שאת רוב הבלאגן היא עשתה. בכל אופן, האחות הראשית החליטה שזה בגללי והעיפה אותי משם. מאוד נפגעתי מהיחס שלה אלי (היות והיא מכירה אותי גם אני הייתי מאושפזת שם לפני חודש) ולא הבנתי למה היא החליטה שה"ביקור" שלי יהיה קצר והעיפה אותי דווקא כשהיינו בשקט. זה הכניס אותי לסרטים, הרגשתי שאני לא רצויה שם, נכנסתי להתקף חרדה ודיכאון קשה, זה היווה טריגר עבורי ומאוד רציתי להתאבד. דיברתי עם אותה חברה בטלפון ואמרתי לה שאני מתכוונת להתאבד. היא הלכה לאחות שהעיפה אותי ואמרה לה שנכנסתי לדיכאון בגלל מה שקרה ושלא תופתע אם היא תשמע שניסיתי להתאבד שוב. אותה אחות התקשרה אלי ושאלה לשלומי (לא שבאמת היה אכפת לה היא פשוט לא רצתה שזה יפול עליה אח"כ שכביכול התאבדתי בגללה). אמרתי לה שלא הבנתי מה קרה שם ולמה העיפו אותי. היא אמרה שהיא חושבת שאותה בחורה (המאושפזת) משפיעה עלי לרעה והיא רצתה להפריד ביננו וגם כי עשינו רעש. מי היא לעזאזל שתחליט מה משפיע עלי ומה לא?! בינתיים היא זו שהשפיעה עלי לרעה! (האחות). היא שאלה מי המטפלים שלי במרפאות, אמרתי לה מי, היא אמרה שהיא תיצור קשר עם המטפלת שלי ותגיד לה להתקשר אלי. סיכמנו את השיחה בכך שאני אחכה לצילצול מהמטפלת שלי. לא יודעת מה קרה אז אבל פתאום אותה אחות התקשרה להורים שלי ואמרה להם שאני מתכוונת להתאבד בלילה. אמא שלי נלחצה ודיברה איתה ושאלה מה קרה וכו'. אמרתי לה שביקרתי חברה ודיברנו על התאבדות והאחות שמעה וכנראה הייתה חייבת לדווח או משהו... לא חשוב, העיקר שיצאתי מזה. עם המטפלת שלי לא דיברתי עדיין, כנראה האחות לא השיגה אותה ולכן התקשרה להורים שלי. אני בת 20, לצערי גרה עדיין בבית, ההורים שלי לא יודעים מה קורה איתי ולא מעורבים בטיפול שלי כלל. כתוב בתיק הרפואי שלי במרפאות לא לדבר עם ההורים שלי בשום פנים ואופן ויש שם מס' טלפון של אמא של חברה שאפשר להתקשר אליה במקרי חירום. שאלתי היא כזאת: האם מבחינה חוקית מותר היה לאחות להתקשר להורים שלי? איפה הסודיות הרפואית? אני יכולה לתבוע אותה על זה, לא? אם כבר מישהו מדבר עם ההורים שלי, למה זה לא היה רופא או מישהו יותר מוסמך? מדוע לא הציעו לי לבוא להתאשפז אם אני מרגישה כ"כ רע? למה עד עכשיו (זה קרה אתמול בערב) לא הודיעו למטפלים שלי כלום? אני מאוד כועסת זה מאוד פגע והייתי רוצה לעשות משהו בנידון. אני חייבת לציין גם שאני לא כל כך סומכת על המטפלים שלי כיוון שהם קשורים לאותה מערכת. מצטערת על האורך, מקווה שזה הפורום המתאים. עכשיו בא לי באמת למות.

אורית, אני מציעה לך בכנות לבדוק את הנהלים הפורמליים הנהוגים בבתי החולים עם אנשים המכירים את המדיניות טוב ממני. תוכלי להפנות את שאלתך לפורום פסיכיאטריה הסמוך, של ד"ר הידש. אני מאחלת לך הקלה מהירה ובריאות טובה ליאת

שלום רב, האם נטייה לנקמנות יכולה להצביע על הפרעה נפשית כל שהיא? תודה

שלום אשד, נטייה לנקמנות יכולה לשקף סף תסכול נמוך, דימוי עצמי שברירי ופגיע, אימפולסיביות, תוקפנות, חוסר ביטחון עצמי, ועוד. הפרעה נפשית היא סוג של ארגון פסיכולוגי ואישיותי היכול לכלול מרכיבים רבים, בהם גם הדברים שהוזכרו כאן. הקביעה לפיה נקמנות יכולה להצביע על הפרעה נפשית נשמעת פשטנית למדי. כמו לומר ששיעול יכול להצביע על שחפת. הוא יכול, כן. אבל הוא יכול להיות גם המון דברים אחרים. לא? ליאת

הי ליאת, מה שלומך? אצלי גרוע, והמצב רק הולך ומדרדר, אני שוקלת ברצינות להפסיק את הטיפול הפסיכ' שרק מוביל אותי לכאב וליגון, אני זקוקה לה נואשות, ושעה בשבוע זה מעט מדי והמחיר שאני משלמת רגשית, מאד מאד גבוהה. מה גם שאני מרגישה כל הזמן לבד, גם בנוכחותה. השבוע אמרתי לה שלא נראה לי שאיכפת לה ממני, יותר נכון אמרתי לה שאני ב ט ו ח ה שלא אכפת לה ממני. זה מתסכל להרגיש "מאוהבת" ולא לדעת מה לעשות עם זה גם מולה, אז אולי אני לא הטיפוס שבנוי לטיפול פסיכ', כל הניטרול הזה מהחיים האמיתיים משגע אותי, משגע אותי שזו פנטזיה, משגע אותי לדעת מתי זה יגמר , משגע אותי שזה חד צדדי, משגע אותי שאני מרגישה בת 14, משגע אותי שאני ממש ל ב ד במערכה... עכשיו היא בחופשה, אני לא יודעת איך אני אשרוד את התקופה הבאה, אני מקווה שאהיה מספיק חזקה לגמור עם זה ולא להגיעה אחרי החופשה. היא החליפה קלינקה וחשבתי שזה יכול לסמל את הסיום בינינו, אני מתפוצצת מהמקום שיש לה אצלי, מזה שנתתי לה את המקום, אני מתענה ולא יודעת מה לעשות עם התוכן והרגשות שגואים בי, הפנטזיה והחסרון שלה רק מודש , אני חייבת לצאת מזה, אני ממש מתפרקת,,, ניבה

ניבה יקרה, את מזכירה לנו כמה "גבולות הטיפול" יכולים להכעיס ולתסכל, לנפץ אשליות ופנטזיות. את בוחרת, לפחות בפנטזיה העכשווית שלך, להשליך הכל מאחורי גבך, להפנות עורף למה שהטיפול *כן* נותן ונתן לך. נכון. טיפול הוא פגישה שבועית, התחומה במסגרת קבועה וידועה מראש של חוקים וגבולות, בתוכה מתאפשר עולם שלם של רגשות סוערים. את כועסת על "הניטרול מהחיים האמיתיים", ומפרשת את גבולות הטיפול כנטישה המותירה אותך לבד במערכה. נדמה לי שכבר דיברנו כאן על השחזור של משהו מוקדם יותר, המהדהד כיום בחדר הטיפול. המפגש עם הדמות ההורית שלא יכולה הייתה להיות שם בשבילך באופן בו נזקקת, שלא שמרה עליך מפני עוולותיו של הרוע. דיברנו גם על הקושי, הבושה והאשמה מול תחושות ההזדקקות שלך. נדמה לי ששווה לתת לעצמך את החופש להתמסר, אולי לראשונה בחייך, מבלי לחשוש כל כך. גבולות הטיפול נועדו, בין השאר, גם כדי לשמור על המטפלת שלך, שתוכל להיות שם בשבילך זמן רב, כל עוד תהיי זקוקה לה. החזיקי מעמד ליאת

יש בזה משהו ממש לא יודעת אם לומר מתסכל או מצחיק... האימרה הזו "שתוכל להיות שם בשבילך זמן רב, כל עוד תהיי זקוקה לה. " ואני ניזכרת בפסיכולוגית שלי שאומרת לי "אני תמיד יהיה פה בשבילך שתצטרכי אותי" וכד' (וגם בנושא צת אחר , משפטים כמו: אולי הטיפול שלא לא כל כך השיג את יעדו אבל לפחות יש לך אותי..) וזה מעלה לי חיוך כי זה בדיוק המשחק הטיפולי , הרי היא לא תהיה וזה לא אשמתה זו הרי המציאות ואני עדין מתלבטת תמיד על תחום הפיסיכולוגיה כמה אני מאמינה בו (מהתואר הראושן בפסיכולוגיה ף יצאתי רק יותר מבולבלת לגבי התפיסה מה אני חושבת על התחום) "הצרות" שלי לא יכולות לחכות לפגישה השבועית וגם פגישה שבועית בדרך כלל לא ממצה .. אז כן התשובה הזו העלתה לי חיוך קטן הזכיר לי כמה המשפט הזה מתסכל ומצחיק ואתי כל פעם כאחד כשאני שומעת אותו!

תודה רבה על ההפנייה שלך לעמותה עלם ומיניות אצל דים אך לא הצלחנו לתוב להם כלם זה ל מצליח לנו אנ מגיעים לאתר נענע ומשם לא ניתן להתקשר איתם? איך לפנות ומה לעשות (יש לשכנתי שאלה חשובה?) עם הם פונים לטיול מסויים יש חשש כי המטפל או העמותה יפנו לגורם משטרתי ??? כי הם דים לסבך את הילד?!

שלום רב, אני מקווה שרשת תיכנס ותוכל לעזור לך להגיע לגורם אליו הפנתה אתכם. לטעמי, מוטב להגיע להתייעצות קצרה עם פסיכולוג ילדים. הפחד מפני דיווח למשטרה נראה כרגע מופרך מיסודו, כפי שהסברתי לך בתשובתי הקודמת. בהצלחה ליאת

מס' הטלפון של עמותת עלם הוא 03-7686666 הנה הקישור לאתר שלהם http://www.elem.org.il/lm/cat2.asp?catid=127&ArticleID=608

אין לי בעיה להרדם אבל אני מתעוררת אחרי 4 שעות ולא ישנה יותר. מיותר לציין שאני כל הזמן עייפה. מה עושים?

שלום דידי, שינה לא סדירה יכולה לנבוע מגורמים שונים ומגוונים, וכדי לתת מענה הולם יש לאבחן במדוייק מה קורה: האם מדובר בבעייה נשימתית, הורמונלית, פסיכולוגית, וכיוב'. איני מומחית לבעיות שינה, ולפיכך נראה לי שהכתובת יכולה להיות - לפחות כצעד ראשון - רופא המשפחה, שיוכל לקבל תמונה מלאה יותר על התופעה, ולהמליץ במידת הצורך על אבחון במעבדת שינה. ליל מנוחה ובהצלחה ליאת

היי ליאת בהמשך למה שכתבתי לך אתמול..... היום היא עברה את הניתוח והיא עכשיו בהתאוששות. הניתוח עבר בסדר. מה שמדאיג אותי עכשיו זה היחסים בין חבר שלי לבינה. שבוע שעבר,כמה ימים לפני שהיא הגיעה לבית חולים(זה היה משהו פתאומי.. דלקת תוספתן היו חייבים לנתח דחוף) חבר שלי רב איתה ועם הבת שלה והיא הלכה והגישה עליו תלונה במשטרה על תקיפה, טענה שחבר שלי דחף אותה וזרק עליה מאפרה וכמעט פגע בה וכו... חבר שלי היה בחקירה במשטרה ושוחרר אח"כ. היה סיפור עם זה אבל אני לא רוצה לפרט יותר מידי..... הם אף פעם לא הסתדרו אבל אף פעם לא הגיעו לריב עד כדי כך גדול ועוד זה שהמשטרה בתמונה עכשיו ממש מלחיץ אותי. חבר שלי מאחל לה רק למות וכפי שכתבתי לך כבר אתמול ממש הוא מסרב שאני אבקר אותה. לטענתו הוא בכלל לא תקף אותה ויש לו גירסה אחרת לגמרי ממה שהיא מספרת. קשה לי עם זה. אני יותר נוטה להאמין לה.... קרה כמה פעמים שחבר שלי הרים ידיים גם עליי. לא ממש מכות חזקות "רק" כאפה או סטירה. אני יודעת שזה הינו הך אם זה רק סטירה או מכות ובכל מקרה זה צריך להדליק לי נורה אדומה נכון? בדרך כלל חבר שלי מקסים אליי אני יודעת שהוא אוהב אותי מאוד .אני מבינה שזה לא בסדר שהוא לפעמים יכול לאבד את העשתונות ממש עד כדי הרמת ידיים עלי.אני יודעת שזה מאוד לא בריא לי להישאר בקשר כזה... ואני נשארת שם בכל זאת. דיברתי על זה עם המטפלת שבוע שעבר והיא גם יעצה לי לנתק עימו קשר.לא רציתי שהיא תרשום את זה במהלך הפגישה, כל מה שסיפרתי לה על חבר שלי....(כתבתי לך שבוע שעבר על זה) שבוע שעבר שבר לי את הפלאפון הוא התעצבן שידיד שלי התקשר אליי... ולא יכולתי להיות בקשר עם אחי עד שקיבלתי פלאפון חדש... והוא מתעקש איתי שאני אחליף מס טלפון ושלידידים שלי לא יהיה את המס החדש. אני מרגישה ממש רע עם זה.אני הולכת להיפרד ממנו.... החלטתי!!! לי נמאס! אני יודעת שהפרידה ממנו תהיה קשה עליי.לא יודעת איך אני עוברת את זה.אבל יהיה בסדר נכון? אני ממש מודאגת מהכל.... אני דואגת גם לאשתו של אביו בבית חולים.גם ככה לא חסר לי בעיות ועכשיו גם זה נפל עליי. באמת ואין לי כוח יותר. ליאת את יכולה להגיד לי שיהיה בסדר? חן

חן, אני חושבת שהחששות שלך מוצדקים. עלול להיות מאד מסוכן לחיות עם אדם שמאבד עשתונות, שלא שולט בכעסים שלו, שבוחר לבטא כעס באלימות פיזית או מילולית. כפי שכתבת, את יודעת שזה עלול להגמר רע. סליחה שאני מטיפה, אבל אין כזה דבר מכה קטנה או "רק" סטירה או כאפה. קשה להפרד מקשר זוגי, ועוד יותר קשה כשמדובר בבן זוג אלים. יש קו סיוע במקרים של אלימות במשפחה - אנא התקשרי לשם (1-800-22-0000). שם יוכלו להקשיב לך, לעזור, לייעץ ולתמוך. זה לא תהליך פשוט וקל, אבל נראה לי שהחיים שלך לימדו אותך שלמרות כל המשברים והקשיים, את יודעת לעבור מכשולים ולמצוא בעצמך כוחות. אין לי ספק שגם הפעם תוכלי למצוא בעצמך כוחות לעשות את הטוב ביותר ולדאוג לשלומך. יהיה בסדר :-)

ערב טוב חן, אני שמחה לשמוע שהאישה לה דאגת כל כך עברה את הניתוח בהצלחה. אני שבה ומזכירה לך נושא ישן עליו כבר דיברנו - הנטייה שלך לקחת על עצמך דאגה ומעמסה גם כאשר אין לך שפע משאבים זמינים כרגע. ובעניין השני, הזכרת כאן לא פעם את החבר שלך, והדגשת עד כמה הוא אוהב אותך. ההתנהגות שלו, המתפרשת בעינייך כאהבה חסרת גבולות, 'מריחה' כמו סוג של רכושנות מסוכנת. קנאה טבעית לבן-זוג אהוב אינה דומה לקנאות חונקת, שאינה מאפשרת מגע חברתי עם ידידים ובני משפחה, עד כדי בידודו של האדם האהוב וניתוקו מאחרים. התנהגות כזו, הבאה יחד עם אלימות פיזית בוטה ("כאפה" סטירה והשלכת מאפרות על אדם מבוגר הן ממש מכות, חביבתי!), מדליקה לא רק נורה אדומה, אלא את כל צופרי האזעקה האפשריים. נתקי את עצמך פיזית ורגשית מאדם כזה, כי הוא מסוכן לך. כל מה שיוכל לעזור לך עכשיו - כשר. גם הגוף עליו המליצו לך כאן, גם המטפלת שלך, וגם אנחנו מכאן. ובלבד שתצילי את עצמך בזמן. ואז - יהיה בסדר :-) שלך ליאת

שלום, אני מחפשת מטפל התנהגותי קוגניטיבי ואין לי מושג איך למצוא. חיפשתי דרך האתר של איט"ה והתקשרתי לכמה ולא חזרו אליי, אשמח לעצות איך לחפש מטפל מסוג זה, תודה רבה

שלום לירז, האתר של איט"ה משמש מטריה מקצועית למטפלים התנהגותיים, ויתכן שאת צריכה להתעקש מעט יותר ולהתקשר שוב. מעבר לכך, יש פסיכולוגים קליניים רבים שאינם חברים בארגון זה, ועדיין שולטים היטב בטכניקות התנהגותיות. תוכלי, אולי, לברר טלפונית במרפאות חרדה ציבוריות (כמו בתל השומר או בשניידר) מי האנשים שעובדים איתם, ואיך אפשר להגיע אליהם באופן פרטי. בהצלחה ליאת

כשאני נמצאת לבד בנוכחות אנשים שמכירים אותי, כשהם פוגשים אותי מברכים אותי לשלום והולכים הלאה, או עושים טובה שאומרים לי שלום, וכשהם פוגשים אותי עומדת ליד נכדיי, או בני, או ביתי, או אורח שהזמנתי, הם מתהפכים 180 מעלות, פתאום מגלים בי התעניינות, מגלים התעניינות בנכד (יתכן והוא מושך מאד תשומת לב בגלל יופיו הרב), אך גם שאני מזמינה אורח או אורחת והם לצידי- האנשים יותר אמפתיים כלפי. אך כשאני לבד אני לא מרגישה שהם רוצים את קרבתי. אינני יודעת מדוע?. אני מרגישה שאנשים היום אינטרסנטיים, לא אמיתיים, כי כשמכבדים/אוהבים מישהי צריכים לאהוב אותה גם בכל מצב גם כשאני לבד לא שמישהו לצידי. בקיצור אולי תעזרו לי לפענח: אני פשוט לא מבינה את הסיבה, לא מבינה את האנשים מדוע כשאני לבד הם אחרת וכשאני עם מישהו לצידי הם אחרת? תודה רבה - שרית.

שלום שרית, כיצורים בטבע, גם בני אדם פועלים עפ"י חוקים הישרדותיים. לא נעים להגיד, אבל אנו נוטים להגיב יותר לגירוי חדש מאשר למשהו שכבר ראינו ושמענו הרבה. נכד יפהפה שהולך על ידך הוא בהחלט חידוש עבור שכנים ומכרים, וטבעי שימשוך את תשומת לבם. אם תבדקי את עצמך ביושר, סביר שתגלי שאינך שונה באופן מובהק, וגם את מגיבה אחרת למשהו חדש המופיע בנוף. אין בכך כדי לבטל את תחושות הבדידות שלך, ואת הפגיעות מול מה שנחווה על ידך כהתעלמות. כדי לרענן את המעגלים החברתיים שלך, תוכלי להתעניין לגבי חוגים, קורסים, פעילויות במתנ"ס השכונתי, או כל דבר אחר שיכול לחשוף אותך לאנשים נוספים ולתחומי עניין חדשים. הגיל השלישי, המתאפיין לעיתים קרובות בשפע של פנאי, מעניק הזדמנות להתחלות חדשות ומרגשות. נשמח לשמוע על ריגושים חדשים והתפתחויות בברכה ליאת

שלום ליאת. ברצוני להוסיף ברשותך. גם כשהנכד היפיוף לא לידי, גם כל אדם זר שלידי, הם לא מדברים ומפעמים מזה שעומד לצידי, אך יותר מקבלת תשומת לב שמישהו לידי ולא חשוב מי. אם אני לבד אומרים בקושי שלום והולכים. ושאלה נוספת שכואבת לי מאד ואני לא יודעת כבר איך להתמודד עם זה. בעלי מרבה בשיחה ומוציא קיטור גדול וארוך בדיבור עם אחרים ואיתי בקושי מחליף מספר מילים. אוצר המילים דל מאד שכמו שמדברים אל איזה עוזרת בית: גיהצת לי? קנית? מישהו התקשר? מישה חיפש אותי? מה חדש (אך אינו מביט לי לעינים רק ראשו הצידה, כאילו לצאת ידי חובה "שמתעניין" בי.). ולא פעם הדגשתי בפניו שהלוואי שירבה איתי בשיחה כמו עם אחרים. והכי מפוצץ אותי, שבקושי רב מספר משפטים מדבר כשחוזר מעבודתו, אינו משתף אותי מה קרה במשך היום, אך כשמישהו נכנס אלינו לבית, וזה יכול להיות כל אחד: פתאום כמו פיצוץ צינור של מים, המילים קולחות, פתאום פוליטיקה וכל נושא שבעולם. איתי יכולים לדבר על כל נושא שבעולם, אולי הוא מנסה להנעים את זמנם של האחרים, להרשים את האחרים, וכשאני עומדת לצידו ליד האורחים בבית, הוא אפילו מתעלם ממני לחלוטין ואינו מעיז להביט בי, רק מסביר ומדבר ומשוחח עם שאר האנשים בבית. אני כמו אויר. בא לי למות ממנו. חוץ מיזה הוא אוהב לעזור בבית ואבא טוב. אני מאד מאד סובלת מיזה וזה הנושא היחיד שתמיד ממורמרת ממנו, והוא לא משתנה.מה עלי לעשות בכדי לזעזע אותו, לשנות אותו אם אפשר בכלל ומדוע זה כך??? האם האישה היא מובן מאליו, היא זבל?????????

שלום שוב, שרית, אישה אינה דבר מובן מאליו, ובוודאי שאינה "זבל". מסתבר שבבתים רבים, בעיקר אחרי שנות נישואין רבות, העניין המשותף בין בני הזוג מסתכם באותן שאלות קצרות שהזכרת ("גיהצת לי? קנית? מישהו התקשר? מישה חיפש אותי?"). נדמה לי שבמקום לבוא בטענות לאחרים, ובמקום לקוות שהם ישתנו, טוב יותר יהיה לקחת אחריות בעצמך, ולחלץ את עצמך מהעמדה של "עוזרת הבית". תחשבי כמה נחמד יהיה אם תוכלי לענות: לא יודעת מי התקשר פשוט כי לא הייתי כאן! או - לא הספקתי לגהץ כי יצאתי לשתות קפה עם חברות! תוכלי כמובן ללכת בה במידה לחוג תנך, קורס בידיעת הארץ או שיעורי יוגה. זכרי, מה שמשתנה וחורג מהשגרה - מעניין. בהצלחה ליאת

ליאת שלום מה שלומך? אני צריכה דחוף עזרה ועצה כיצד להתמודד. אמא של חבר שלי בבית חולים וצריכה לעבור ניתוח. אני מאוד מודאגת. היא מעין אמא שניה שלי .היא מאוד אוהבת אותי,קונה לי כל מיני דברים (מאהבה)ומתייחסת אליי כמו לעוד בת שלה תמיד.. מארחת אותי בביתה כיד המלך .יש לי קשר מיוחד אליה ואם יקרה לה משהו זה ימוטט אותי.כמה אפשר להיות חזקים ולספוג עוד ועוד 'מכות'. מרגישה איכשהו שקשה לי לעמוד בזה. מתפללת לשלומה ולהבראתה ומקווה בכל כוחי שהיא תהיה בסדר אבל עדיין לא יודעת איך מתמודדים....

חבר שלי לא סובל את אימו וזה בלשון המעטה... לא מדובר באימו הביולוגית אלא באשתו של אביו. אני דווקא מאוד קשורה אליה.היא עבורי אמא לכל דבר.גם כי אימי לא מתפקדת ממש כאם והיא כמו תחליף לאמא... חבר שלי מסרב בתוקף שאני אבקר אותה בבית החולים.אתמול אמר לי בפירוש שזה או הוא או היא והתכוון שאם אני הולכת אליה אז הוא לא ידבר איתי(סחיטה רגשית?). אימו הביולוגית נפטרה לפני 5 שנים והוא היה מאוד קשור אליה ואף פעם לא היה מוכן לקבל את אשתו של אביו. אני לא יודעת מה לעשות אני די נקרעת בין שני הצדדים. אני עובדת עצות ומקווה לתשובתך המהירה.

בשורה האחרונה צ"ל אובדת עצות

חן, ראיתי את ההמשך לשאלתך למעלה, ולכן אתייחס שם.

מישהו יודע מה מחיר עלות של טיפול פסיכולוגי דרך קופת חולים?

אני במאוחדת- 20 פגישות ראשונות 100 שח אח"כ 120 ואח"כ 140. בערך (לא זוכרת ממש במדויק)

ערב טוב, תודה לריקי על המידע בנוגע לקופ"ח מאוחדת. לכל קופה יש הסדר מעט שונה, ותוכלי ללמוד על כך באתר של קופה"ח שלך, או באמצעות ברור טלפוני. ככלל, מדובר בטיפול מוזל מוגבל בזמן, כאשר אחרי מס' פגישות קבוע, המחיר עולה בהדרגה. בהצלחה ליאת

ליאת תודה על התמיכה בעת המלחמה (מקווה שלא שיגעתי אותך...) ובטח עכשיו לפסיכולוגים יש המון עבודה(שלי אפילו לא התקשרה) אני רוצה לרשום לך כאןאבל פשוט המילים לא יוצאות

אין כינוי יקרה, אפשר להתחיל לנשום לרווחה. כשמתבוננים באנשים מהצפון, אפשר לראות את ההיסוס, את הזהירות, את חוסר האמון בעיניים. אני חושבת שייקח עוד קצת זמן עד שגם השקט הפנימי יחזור. נסי להתרגל לאור לאט לאט. שלך ליאת

ליאת גם לפני המלחמה לא הייתי אומרת שהיה לי שקט... הפסיכולוגית לא חזרה אלי..אולי היא עצמה בחרדות...מי יודע..אניח לה... בדיעבד חבל שלא פגע בי איזה טיל.נסראללה בסך הכל פיספס במספר רחובות בנוסף אולי תוכלי לומר לי מדוע שאני קוראת את דבריך הדמעות זולגות מעיני?באמת מעניין אותי תודה

ביתי בת 5 הובחנה ע"י הגננת בהתנהגות של חוסר שקט, חוסר זיכרון של שמות מספרים ואותיות, מדברת המון בשעת ריכוז, אינה מקשיבה להוראות, וגם בבית, שמנו לב ,להתנהגות של השתוללות וקפיצה יתר, התפרצויות זעם ,בכי בלי סיבה או ממושך , חוסר רצון ללמוד מספרים ואותיות ,האם אני צריכה לקחת את ביתי לנוירולוג ילדים והאם ביתצי תצתרך לקחת ריטלין ,איני מבינה אם מה יש לביתי אנא עזרו לי

שלום גלית, עם כל הכבוד לגננת (ויש כבוד. גננות יכולות לתת רמז חשוב ראשון לקיומה של בעיה), עדיין לא מדובר באבחנה. כדי לעמוד על אופי הבעיה, על מקורותיה ועל דרכי הטיפול בה, המלצתי היא להתייעץ עם פסיכולוג ילדים (או פסיכולוגית הגן, אם מדובר בגן חובה) או עם המכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלך. הפסיכולוג יוכל להעריך האם מדובר בקושי על רקע אורגני (גופני) או רגשי, או שבכלל מדובר על בעיית גבולות. ריטלין היא תרופה יעילה ביותר למי שזקוק לה, אך את עדיין רחוקה משם מאד. במידה ובתך תאובחן כסובלת מקשיי קשב וריכוז (אין סיבה להיכנס לפניקה, יש המון ילדים כאלה, ואפילו סטודנטים שלומדים באוניברסיטה), אז יגיע תורו של הנוירולוג או של מבחן TOVA, ויישקל מתן טיפול תרופתי. בינתיים יש הרבה מה לעשות קודם לכך. בהצלחה ליאת

סליחה שאני נדחפת, אבל כמי שמכירה קצת את התחום, רציתי להוסיף כמה דברים: להרבה ילדים עם בעיות קשב וריכוז יש גם בעיות רגשיות (לפעמים בגלל הבעיה האורגנית). לכן, יתכן בהחלט שפסיכולוג ימליץ על טיפול רגשי, אבל אין בכך די. אני מציעה ללכת קודם כל לרופא ילדים התפתחותי ורק אח"כ לנוירולוג. אגב, אבחון TOVA הוא כלי אבחוני נוסף ולא אורים ותומים. הוא בא לסייע לנוירולוג ולא לקבוע במקומו (ואני אומרת את זה כי יש כאלה שנתלים באבחון הזה כדבר הבלעדי). ריטלין זה לא דבר רע, להפך, הוא עוזר מאד. כהורים, חשוב שתתמכו בילדה ותשתדלו להמנע עד כמה שאפשר מלשים עליה תווית של בעייתית/מסכנה/יוצאת דופן. זה קשה ולא פשוט לנו כהורים להתמודד עם ילד שמקשה עלינו להגשים פנטזיית מושלמות, אבל חשוב שהילדה לא תרגיש דחויה ושלא יהיו לה יותר מדי רווחים (כן, זה קורה - תשומת לב, הקלות רבות, מקדישים לה יותר מאשר לאחים וכו') מזה שיש לה בעיה מסויימת. אני ממליצה גם לכם, ההורים, ללכת להדרכת הורים כדי לקבל סיוע בהתמודדות עם תהליך האבחון והטיפול. מאחלת לכם למצוא את הדרך הטובה ביותר עבורכם ועבור בתכם.

בני בן החמש [ אח לילדה בת שנתיים] מסרב לישון במיטתו. מאז כיותר מחצי שנה הוא נגמל הממוצץ ומהדייסה בלילה. מאז חיינו התהפכו וקשה לו מאוד מאוד להירדם, שלא נדבר על לישון במיטתו. ניסיתי טקס שינה, הפתעות, סיפורים, טלויזיה וכו'. שום דבר לא עוזר. הוא רוצה להירדם [וגם זה מאוד קשה לו. נשאר ער עד חצות] רק במיטה שלנו או של הסבתא [שחייה איתנו] לא עוזרים כל הניסיונות] נראה כי לאחר השעה עשר הוא "מתעורר לחיים" מפטפט ומתחיל לשחק. אני מעייפת אותו , אך גם זה לא עוזר. אנא עזרו לי אני מאוד מתוסכלת, לאחר יום מעייף איתם, קשה להיות סבלנים בשעות האלה. אני מגיעה למצבים של כעס ועצבנות..... תודה...

מיטל יקרה, למה שהילד שלך יילך לישון בזמן, אם הוא יכול - במקום זאת - לקבל "טקס שינה, הפתעות, סיפורים, טלויזיה וכו'" ??? הוא ילד נבון ומבחינתו הוא צודק! שינה, ממש כמו אכילה ויציאה, היא תהליך פיזיולוגי חיוני שאנשים עושים כדי להתקיים. ובכל זאת, בבתים רבים, פעולות מחזוריות וטבעיות אלה, הופכות ל'אישיו' המקפל בתוכו דרמות משפחתיות סוערות. המעורבות שלנו, כהורים, בתהליכי אכילה, יציאה או שינה מסיטה אותם ממהלכם הטבעי, ומוסיפה עליהם מטענים עודפים. כמעט כל הורה מכיר "פעלולי" הרדמה והאכלה, וחלקנו אף שכללו אותם לכלל וירטואוזיות אמיתית. ברגע שנסכים לוותר על תפקידינו אלה, ולבטוח ביכולתו של הילד לווסת את עצמו בכוחותיו הוא, המצב עשוי להשתפר פלאים. ככלל, ילד יכול לזהות מתי הוא רעב, מתי הוא צריך פיפי או קקי, ומתי הוא עייף ורוצה לישון. כשהילד עוד קטן, נדמה לנו שהוא יוכל לישון בביטחון רק בזרועותינו, או רק אם ננדנד אותו בעגלה, או רק תוך כדי נסיעה, או רק במיטה שלנו, או רק אם אור, או רק עם מוצארט, או רק עם הדובי, או רק עם 200 גר' דייסה, ורק ורק... האמת הפשוטה היא שהילד יישן כאשר הוא עייף, אלא אם השתרשו אצלו הרגלים רעים. כשהשתרשו הרגלים רעים אלה, חשוב מאד להצליח להיפטר מהם, תוך שאנו בודקים בזהירות מה עומד מאחוריהם ומה מתדלק אותם. אני ממליצה לכם מאד לנסות להגיע להתייעצות קצרה עם פסיכולוג ילדים, שיוכל להדריך אתכם כיצד לנהוג 'ברגישות ובנחישות', בלי להפוך את שעות ההשכבה לדרמה מרתקת שחבל לילד לוותר עליה. תוכלו להיעזר בספר המצויין "לישון כמו תינוק" של פרופסור אבי שדה, שהוא גם פסיכולוג קליני ומרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א וגם מנהל את המעבדה להפרעות שינה בילדים באוניברסיטת ת"א. ליל מנוחה ובהצלחה ליאת

ליאת,תרשי לי להגיב על תשובתך הנכונה והמדעית.כאמא לילדים קטנים אני יודעת שיש ילדים שמתעלפים מעייפות ולא מצליחים להרדם בלי כל מיני "תחליפי אמא" כמו דובי,מוצץ וכ.ד.אני גם יודעת מה זה לנהל "בית של קטנים" כשאחרי האמבטיות וארוכת הערב בשעה 8-9 את רק מחכה לקצת שקט וקצת זמן לעצמך.ברור שילד מסוגל לווסת את עצמו אבל אנחנו גם רוצים להריל אותם אותם לסדר היום המקובל בביתינו.את יודעת שעצלי פערים בין הילדים קטנים מאוד.אני לא יכולה לאפשר להם לאכול מתי שהם רוצים ולישון מתי שבא להם.להם זה אולי יהיה נח יותר אבל אני אתמוטת תוך יומיים.נגיד יש לי ילדה שעייפה מאוד בצהריים אבל אם לתת לה להרדם אחרי 3 היא תלך לשון ב12 ללא שום התנגדות ואפילו בלי מוצץ.זה לא מקובל עלי כי אצלינו ילדים הולכים לישון ב8-8וחצי,נקודה,ללא שום בחירה חופשית אחרי השעה הזו.ולכן אני כאן מדי פעם משקיעה אנרגיות שהיא לא תרדם בשעת עייפות אלא תתאוורר במשחק.יש לי ילדה בת 4וחצי כמעט שלא נירדמת בלי מוצץ,ממש ככה,אז מה רע בזה אם הוא מרגיע אותה ובבוקר יש לה כח.כאן היא תרדם באמצע הלילה ולפני זה תצרח על הריצפה מרוב עייפות,תשתאל ותקיע מזה אבל לא תסקים עם העובדה שהיא עייפה.לא נורא,עוד לפני שנה וחצי היא לא היתה מסכימה לישון אלא במיטתה ולא יכולנו לצאת אם לינה מהבית.התבגרנו.ביום אנו שומרים את המוצץ במקום מיוחד ובלילה הוא איתנו.אני לא רואה שום דבר רע אם היא תישן עם מוצץ עד שתתחיל להתבייש ואפילו אחר כך תעבור לדובי.העיקר שיש לי ילדה בריאה ורגועה במהלך היום והאמא שלה גם.נגיד היה קשה מאוד להרגיל אותה לארוחת בוקר,צוהריים וערב מגובנות,היא רצתה עד גיל 2וחצי רק "גמדים" ומתי שבא לה.לא וויטרתי לה לווסת את עצמה אלא בגבולות ברזל של סדר היום עם המון חיזוקים חיוביים.נגיד אני יכולה להזיז צוהריים לשעה לכולם אבל לחמם ולהגיש פעמיים כדי לתת להם לווסת את עצמם?זה לא בישבילי.לכן עדיף לי להבתיח מידי פעם ממתק פעם ביום אחרי האוכל ,למשל, שיאכלו בשרי(שלא אוהבים במיוחד)מצד אחד ולהזכיר שמי שלא אכלה תקבל רק מיים ופרי עד ארוחה הבאה.זה עובד והן אוהבות הפתעות.מה רע בזה?אני גם אובת לשתות כוס קפה עם קוביאת שוקולד אחרי,ילדים גם בני אדם.לעט לעט אני רואה איך עיצורים הפרעים שלי מתרגלים לסדר של אוכל,ניקיון ושינה שבריא לילדים ולאמא שלהם שהיא גם בן אדם.לא תאמיני,אני רואה איך ילדה בת שנה וחצי הולכת לאמבטיה ומצביע שיקלחו אותה אחרי 7 ומתפסת על כיסא האוכל שלה עם הכף ב2-3.כל ההבדל שבגיל הזה אני כן אתן לה לאכול אם היא הפסידה ארוחה כי ישנה ואכין לה מטרנה ב12 אם תתעורר עד שארגיש שהיא כבר לא לא תינוקת.זו תגובתי עלך.ברור שלא היתי מכינה דיסה לילד בן 5 בלילה(אצלינו חוק שאחרי צחצוח שיניים רק מיים עד הבוקר).אבל היתי יושבת ומדברת איתו על מה יכול לו לעזור ללכת לישון בזמן הקבוע!אחריות על הצעות עליו ועלי לשמור שממטתו אחרי הזמן הזה הוא לא יקום או מחדרו לא יצא כי זה הגבול,תלוי מה מתאים לילד ולאמא.לא היתי מקשבה לפטפוטים ושומעת משחקים אלא בשקט מוחלט מחזירה לחדר ולמיטה ואם צריך אפילו נועלת את דלת לכמה דקות כדי להיות ברורה יותר..אולי באמת לתת לו בעצמו לבחור מה יעזור לו להרגע ואם זה יהיה משהו כמו דובי,מוצץ,כוס חלב,"שמע ישראל",חומרי יצירה בחדר,סיפור ונשקה---אז לבריאות.סליחה על הודעה עמוסה.פשוט מניסיוני הכל לא כל כך חד משמעי כמו שאת כותבת.ולמיטל,המון המון כח ושתראי מהם רק נחת.וכל הכבוד לך שאת רק לפעמים כועסת ולא מרימה ידיים..אני במקומך היתי כבר מתפוצצת.

חני יקרה, אני מודה שהיה לי קצת קשה לעקוב אחר דברייך, ולהבין בדיוק איפה אנחנו חלוקות. אנסה להתייחס למה שנדמה לי שהבנתי :-) כשאני אומרת שילדים יכולים לישון בעצמם ולווסת מחזורי פעילות, אין הכוונה שלי שצריך לוותר על סדר יום. נהפוך הוא. חשוב ביותר לדבוק בסדר יום מסודר, וחשוב לאפשר גם שלווה ורגיעה לפני השינה, ואפילו קצת פינוק. אחרי הכל, שעת ההשכבה היא שעה שברירית, שעה של פרידה, ושעה של חושך! מוצץ ודובי הם בהחלט עזרים חיוניים מכל בחינה, והם ראויים למטרתם. יחד עם זאת, במשפחות רבות טקסי ההשכבה מגיעים לאבסורד, וההורים הנואשים הופכים עבדים לגחמנות מוזרה, שלא ברור כיצד נולדה. אני מתכוונת לומר שיש בטקסים הללו אלמנט משבש ולא מסדיר, בכל הנוגע למחזוריות בריאה של שינה וערות. בברכה ליאת

שלום רב בעלי לאחרונה מתלונן על תחושת מועקה הולכת ובאה הוא מתעורר באמצע הלילה עם כאבי בטן ושילשולים והוא טוען שכל התחושות הללו קשורות לעבודתו החדשה אותה התחיל לפני מספר חודשים הוא מאוד מוטרד מהעובדה שיש לו אחריות גדולה מאד והוא פוחד שמא לא יצליח לעמוד בציפיות הרבות. הפחד לדעתי לא מוצדק שכן עד כה עמד יפה בדרישות למרות שאין לו כמעט ניסיון בתפקיד. מה אני יכולה לעשות ? לאן לפנות ?

שלום לימור, כשמדובר בתלונות פיזיולוגיות, הכתובת הראוייה הראשונה היא רופא המשפחה, שיוכל לשלול סיבות אפשריות אחרות למצב. ללא קשר לתופעות הגופניות, נראה שאכן קיים כרגע לחץ מצבי, שגם אם אין לו לדעתך הצדקה מציאותית, הוא נותן אותותיו בבעלך. לכן, כדאי מאד להתייעץ עם פסיכולוג קליני (הביקור אצל רופא המשפחה יוכל להיות מנוצל גם למטרת הפנייה כזו), שיוכל לסייע לבעלך בהתמודדות עם המתח והחרדה. מעבר לכך, עומדות לרשותנו תמיד "עצות הסבתא", המצדדות בטכניקות הרפייה זמינות כמו פעילות גופנית (הליכה, שחייה, מכון כושר, יוגה), מדיטציה, תזונה נכונה ואורח חיים רגוע. בברכה ליאת

לשכנתי יש ילד בגיל ההתבגרות(13) והוא התפתח מבחינה פיסיולוגית רואים ושומעים. יש בעיה של תקשורת בין ההורים לילד (אין פתיחות ביניהם הם לא מדברים על נושאים של בינו לבינה או כל נושאי המין אשר עומדים לפניו בפתח) הם רכשו לו הרבה ספרים אשר יוכלו לעזור או לענות על שאלותיו. לפני שבוע קרה מקרא והילד קצת ליטף את הבת דודה לו על הבגדים באזור הפות לא הפשיט אותה ולא החדיר אצבעות יש לציין כי הילד הוא ילד נבון וחכם הוא לא התכוון לפגוע בילדה (בת 8) היא בתמימות סיפרה לנו וכאשר הם שאלו את הילד אז הוא הכחיש ולאחר שאביו הסביר לו את המשמעות של המעשה מהצד הפלילי הוא הודע והצטער מאוד הוא טוען כי עשה שטות והוא לא מבין איך הגיע למצב כזה. מאותו היום הילד (על פי טענת האם ) לא יוצא לחצר לא מדבר עם הדודים הקשורים לארוע ולא אוכל כמו שהוא היה רגיל (הילד לא כתמול שלשום) העיניין לא דווח לשום גורם מטפל לא למשטרה (כי המשפחה ידועה ומוכרת) ולא נראה לאחר ברור יסודי כי נעשה שימוש בכוח הם פוחדים כי עם יערבו פסיכולוג או רופא מטפל נפשי עבור הילד ישר ידווחו עליו ללשכת הרווחה או למשטרה ואז הילד יהיה מבוהל ואלי יגיע לכלא או לכל מוסד אחר והם מאוד פוחדים . מה הם צריכים לעשות מה אני יכולה לייעץ להם לעשות הילד סגור בתוך עצמו כל הזמן מסוגר בחדרו ולא יוצא הוא מתבייש במה שעשה והם פוחדים כי השלך יד בנפשו האם כל יום שעובר מודה לה' שעבר בשלום. למי אתה ממליץ לה לפנות ומה לעשות כדי שלא יגיעו לגורמים שיסבכו את ילדם וכדי שיצא מהעיניין בטרם יגיע לבית ספר . הם זקוקים לעזרה דחופה ...!? עם ניתן לעזור?

שלום רב, המקרה שאת מתארת הוא דוגמא טובה לטיפול לא נכון בבעיה רגישה, טיפול שראשיתו בפחדים ודעות קדומות (גם ביחס למיניות וגם ביחס לפסיכולוגים ואנשי בריאות הנפש), ואחריתו (אולי) בקרבן מיותר שיסחוב איתו את התוצאות לאורך זמן. נגיעה באברי המין, גם בין ילדים ומתבגרים, נחשבת לסוג של הטרדה מינית או התנהגות מינית לא הולמת. כמבוגרים, עלינו לנקוט צעדי הסברה ענייניים וחד משמעיים בכל הנוגע לזכותו של אדם על גופו ופרטיותו, ועל דרכים להתגונן מפני פגיעה, ועל חובתנו לכבד את פרטיות גופו של הזולת. כרגע נראה כי הילד מגיב רגשית בעוצמות חזקות, מה שיכול להעיד על הרבה חרדה ואשמה, ואולי גם על כך שנעשתה כאן התערבות לא תואמת. אני מייעצת לך לתת לאם לקרוא את תשובתי, ולהפציר בה למהר ולפנות לגורם מקצועי שיוכל להדריך את ההורים כיצד להמשיך ולטפל בילד. דיווח למשטרה אינו רלוונטי כלל לעניין זה, ואיש לא יעשה זאת (לפחות כשמדובר במקרה שתארת). תוכלי להפנותם גם ל"קו להורה" באוניברסיטה, לשם התייעצות טלפונית, בימים א' וד', בין השעות תשע לשלוש. טל - 03-6406888 בברכה ליאת

היי לך, בנוסף למה שליאת כתבה לך, אני מציעה שתפני לפורום "מיניות אצל ילדים". זה פורום מצויין של מרכז טיפולי שמפעילה עמותת עלם. http://forums.nana.co.il/Forum/?ForumID=2365 אני הם ידעו כיצד לעזור לכם. בהצלחה

בוקר אור, בן זוגי ואני זקוקים לעצתך ... אנחנו זוג שנשוי כבר למעלה מ-20 שנה. יש לנו 2 בנים בוגרים. לבעלי יש עוד אחות אחת ביולוגית- הבכורה ואחות מאומצת - חולת סכיזופרניה (קרובת משפחה שאומצה בילדות לאחר מות אימה). אב המשפחה נהרג במלחמת ששת הימים. האחות המאומצת אומצה כשנתיים לפני שהוא נהרג. האם היא אישה בתחילת שנות ה- 70 לחייה עם יכולת התמודדות מדהימה. אישה ריאלית, שקולה מאוד. פעילה ביותר: היא עבדה כל חייה (ספרנית) וכיום כשהיא בפנסיה היא מתנדבת, הולכת לחוגים, לפעילויות במועדון הכוללות: הרצאות, הצגות וטיולים מדי פעם. מבחינה בריאותית- היא בריאה ומקפידה על אורך חיים בריא. היא חיה לבדה כמעט מאז שהתאלמנה (למעט תקופה קצרה שהיא ניסתה לחיות עם גבר, אבל זה לא הלך והם נפרדו). כאם היא לא הייתה "אדם חם". היא אימא דאגנית מאוד, אבל הכל אצלה שכלתני. לעומת זאת, כסבתא היא שונה לגמרי. היא מאוד "חמה" כלפי הנכדים ויש לה קשר מצוין איתם. היחסים בינה לבין בעלי תמיד היו תקינים, לעומת יחסיה עם בתה הבכורה שניתן להגדירם "יחסים גועשים". הבת (בתחילת שנות ה- 50), גרושה +2 ילדים גדולים אחרי הצבא, ללא עבודה קבועה, ואין לה אפילו תעודת בגרות. את הבת המאומצת הם אימצו כשהייתה קטנה ולא ידעו שהיא חולה. רק כשהגיעה לגיל ההתבגרות - פרצה המחלה. מכיוון שאז לא ידעו הרבה על המחלה, חמותי טיפלה בה לבדה בבית! כלומר, הבן (בעלי) והבת היו חשופים להתקפי המחלה מבלי שמישהו עזר להם בהתמודדות. הבת המאומצת- החולה סיימה תיכון והצליחה לקבל תעודת בגרות. היא גוייסה לצבא ורק בסוף השירות- היה לה התקף רציני שבגינו הצבא אישפז אותה, ומאז היא מטופלת עם כדורים ומדי שנתיים לערך מתאשפזת לתקופה של חודש חודשיים. היא נשואה ויש לה 2 ילדים. הבת הביולוגית איננה מחוברת למציאות. היא עוסקת בתחומי המיסטיקה (מתקשרת עם רוחות ומלאכים!) ולא מצליחה לפרנס את עצמה ואת ילדיה. חמותי תומכת בה כלכלית כל השנים. בתקופה האחרונה החלה הבת הביולגית לטעון שחמותי במצב נפשי מעורער ושהיא בדיכאון וזקוקה לטיפול תרופתי. חמותי אכן הייתה במתח בתקופה האחרונה עקב המצב הבטחוני (הבת המאומצת גרה בצפון וכשפרצה המלחמה חמותי אירחה אצלה את כל המשפחה, אך כעבור זמן הם חזרו הביתה ומאז היא מאוד דואגת לבת ולילדים). כמובן, שגם מצב הרוח בהתאם. אבל, משיחות הרבות שיש לנו איתה, אנחנו לא התרשמנו אפילו לא לשנייה שהיא במצב שמצריך טיפול - ובוודאי ובוודאי שלא טיפול תרופתי. חשבנו שה"שיגעון" של הבת יחלוף ולכן, לא התייחסנו לטענותיה ברצינות רבה. הבעיה שהיא יצרה קשר עם רופא המשפחה של האם ואמרה לו שאימא שלה בדיכאון ושהיא דואגת לה. רופא המשפחה הציע לאם לקחת כדורי הרגעה ולפנות לטיפול פסיכולוגי. האם הייתה בשוק וכשהיא גילתה מה עשתה בתה, היא רתחה מזעם. בכך הפרשה לא תמה. הבת מתקשרת לאם 3 פעמים ביום ועל כל מילה שחמותי אומרת, היא קופצת וטוענת - הנה הוכחה שאת לא בסדר ושאת זקוקה לפסיכיאטר. בשבת היא הגדילה לעשות ודיברה איתנו על כך שהיא מתחילה לברר מה עליה לעשות כדי להיות האפוטרופוסית של האם. כשניסינו לשוחח איתה ושאלנו אותה מניין לה שאימה במצב נפשי שכזה, מאיפה האבחנה? מכיוון שאנחנו לא רואים שזה המצב בכלל, היא טענה שלה יש המון ידע בפסיכולוגיה והיא יודעת יותר טוב מאיתנו לנתח את ההתנהגות של אימה. אני מוכרחה לציין שהידע הרב שהיא מתגאה בו נרכש מקריאת ספרים בלבד. היא איננה מוכנה לקבל את דעתנו כלל. חמותי נמצאת כעת במצוקה- אבל רק בגלל ההתנהגות של הבת. אני פונה אליך בבקשה לייעץ לנו מה לעשות? ברור שמי שצריכה עזרה זאת הבת, אבל אין סיכוי שהיא תקשיב לנו. איך לעצור את הבת מלפגוע, למעשה, באימה? אנחנו לגמרי אובדי עצות!! המוני תודות מראש על התייחסותך להודעה הארוכה כל כך!!!!

שלום אור, ככל שעולה מדברייך, חמותך היא אישה בעלת חוסן רגשי ובוחן מציאות תקין, ולכן נדמה לי שאיני מבינה מה בדיוק מדאיג אתכם. אם היא בריאה בנפשה, וכל קרובי משפחתה יוכלו להעיד על כך, הרי שממילא איש לא ימנה לה אפוטרופוס ולא יטפל בה "בכוח". איך עוד את חושבת שהבת יכולה לפגוע באמה? תשובה דומה אוכל לומר גם ביחס לאחות עצמה: כל עוד היא מתפקדת באופן סביר, ואינה רוצה להיעזר, אין לכפות עליה עזרה מקצועית. נדמה לי שהבעיה כאן סבוכה יותר, וקיימות מוטיבציות שונות ומשונות, קואליציות גלויות וסמויות במשפחה, וכעסים ישנים המתעוררים עכשיו, על רקע האירועים האחרונים. יש מחלת נפש אחת קשה במשפחה, והשימוש באבחנות נפשיות (המיוחסות גם לאם או לאחות הביולוגית) 'מריח' כמו שימוש לרעה או "יד קלה על ההדק". באופן ענייני, יוכל בעלך לומר לאחותו שאינו רואה כל צורך בהחלת האפוטרופסות על אמם. כדאי שיגלה מעורבות רבה יותר במתרחש, ישוחח עם אמו על תחושותיה (אגב, גם אם קשה לה והוצע לה טיפול תרופתי מרגיע, עדיין אין בכך כדי להפוך אותה חסרת אונים ולא תפקודית), ועם שתי אחיותיו על מידת אחריותם *המשותפת* לשלומה של האם. כל טוב והרבה בריאות ליאת

עד שיענה לך אחד ממנהלי הפורום אני יכול לומר שאם חמותך בריאה ואין כל עדות רפואית לבעיה נפשית המחייבת מינוי אפוטרופוס, אין כל סיכוי שהבת תצליח לממש את כוונתה. כדי למנות אפוטרופוס לאדם בגלל מחלת נפש יש צורך להוכיח שהוא אינו מסוגל לדאוג לעצמו ולהיות אחראי למעשיו. אישור על כך יכול לתת רק פסיכיאטר מומחה. מכיוון שלפי דבריך המצב איננו כך הרי שאין סיכוי שימצא פסיכיאטר שיתן אישור כזה. מה שכתבתי הוא על פי ידע והבנה אישית ואינני איש מקצוע בתחום. תשובה מפורטת ומקצועית תקבלי בהמשך מאחד ממנהלי הפורום.

מהי בדיוק "חרדה כללית"? אם אני סובלת מבחילות כמעט כל היום והרגשה של אי שיווי משקל בראש כבר המון זמן ולא נמצאו בעיות גופניות, מה עליי לעשות? ומה בדר"כ הטיפול לבעיה הזו? תודה.

נועה שלום, חרדה כללית מאופיינת בד"כ בדאגנות רבה ותחושת חרדה מתמדת. מה שאת מתארת נשמע שונה ודורש התייחסות רפואית בראש ובראשונה , ובהעדר ממצא קליני - התייעצות עם הרופא המטפל. במידה ועדיין לא מוצאים כלום, הייתי ממליץ להתייעץ עם פסיכיאטר, שהשכלתו מאפשרת לו גם בחינה של הגורמים הגופניים וגם התיחסות לגורמים הנפשיים. בברכה, גדעון

אשמח לעזרה דחופה יש לי חרדה משתקת מאי הצלחה, ובעיקר חרדה מפיטורים, אני נוטה לחשוב כל הזמן שרוצים לפטר אותי מהעבודה , תמיד אני חושבת שאני עושה משהו לא בסדר ואני מודעת לעובדה שזו מחשבה שגויה. במידה ומעירים לי על דבר פעוט ביותר אני ממהרת להסיק מסקנה שמחר מעיפים אותי ממקום עבודתי הרי טעיות קטנות קורות לכולם ועדין אף אחד לא פוטר בעקבות זאת אני היחידה שתמיד חרדה מפיטורים. הבעיה שלי היא שהחרדה הזו משתקת אותי וגורמת לי לתפקד הרבה פחות טוב מכפי שאני יכולה, ופוגעת לי ממש ביחסי אנוש הן בעבודה והן בכלל.אני מגיעה הביתה מיום עבודה ולא מפסיקה לחשוב מחשבות כמו מה אני יעשה אם יפטרו אותי, איך אני אאכזב את עצמי, ואיפה אני אמצא עבודה ואיך אני אתפרנס, ומה יגיד בעלי, ומה יגידו ההורים שלי . החרדה ממש מרכז החיים שלי ומטרידה אותי ללא הרף. כיצד ניתן להתגבר עליה? בתודה מראש ליאן

ליאן שלום, עזרה אני מבין, אבל מה דחוף? הרי הבעיה קיימת כבר הרבה זמן והיא "רק" בראש שלך ולא במציאות. אני סבור שעלייך קודם כל להכיר בכך שמדובר על חרדה ועל מחשבות טורדניות ולא בבעיה של פחד ממשהו מציאותי. עתה עלייך להכיר טוב יותר את הבעיה: איך מתמודדים עם חרדות ועם מחשבות טורדניות, לצורך זה ישנם ספרים ומאמרים לקהל הרחב. בכל מקרה כדאי שההתמודדות עם הבעיה תהיה בעזרת טיפול פסיכולוגי. בברכה, גדעון

אני בת 28 וחסרת נסיון לחלוטין... :( הענין נובע מביישנות מאוד חזקה ומרקע קשה של יחסים איומים, מתעללים ואלימים בין ההורים. לאחרונה הכרתי מישהו שמוצא חן בעיני ואני בעיניו ואין לי מושג איך "לבשר" לו על מצבי. אני כ"כ חוששת מהתגובה שלו, פוחדת מזה שהוא יגלה שמשהו כ"כ דפוק אצלי. הוא אמנם בחור חמוד ורגיש, אבל יש לו הרבה נסיון עם בנות. או שאולי כדאי להסתיר הכל עכשיו ולגלות לו מאוחר יותר..? בקיצור...מה עושים? אשמח לעצה

שלום לך פחדנית, שאלה טובה . אם יש לו הרבה ניסיון אז בודאי הוא ידע איך להתמודד עם ה"בשורה". לדעתי עדיף לדבר מראש. מה כבר יכול להיות? זה הרי לא אומר כלום עלייך, מלבד זה שאין לך ניסיון. זה לא אומר שמשהו דפוק בך. רק אומר שהיית ביישנית . בודאי לא פשוט לדבר על הנושא ודורש אומץ, אך היתרון בכך הוא , שזה יוריד את הלחץ ממך וגם ממנו. בהצלחה רבה, גדעון

היי גדעון קודם כל תודה על התשובה. תאמת שכנראה שכן בגלל הרמזים של אותו בחור אני נשארת שם בשבילו, ומעבר לזה אני מרגישה כאילו כן יש לו משהוא אליי,אחרת אני חושבת שלמרות כל הקושיי הייתי ממשיכה (מנסה) תמיד אנחנו נפגשים בפאב החלטתי שאני עושה הפסקה כתוצאה מזה,שהוא אמר לי תמשיכי הלאה,ואז הוא שולח הודעות איפה את ,את חסרה פה.זאת אומרת כל פעם שאני מנסה להמשיך הוא מבלבל אותי. שמתי לב כאשר אני מתרחקת ולא מדברת אלינו הוא מתקרב לבד! זה הבעייה שהוא לא נותן לי להמשיך הוא עוצר בעדי,כל פעם שאנחנו מדברים אלינו הוא מעביר נושא ומתחמק, הוא שואל עליי חברות כששואלים אותו עליי הוא רק מדבר חיובי. מצד אחד אם אני ידע ממנו שזהו נגמר ואין סיכוי שניהיה יחד זה יעזור לי להלחם ברצון שלי להמשיך, בינתיים אני מנסה להמשיך אבל הוא עוצר בעדי! מה אני עושה ,אתה חושב שהדרך הנכונה ללכת משם ואם הוא רוצה הוא יבוא לבד ? ולמה זה כשאני מראה יותר מידי יחס הוא הולך אחורה וכשאני קרירה הוא מתקרב ? תודה רבה לך דנה

דנה שלום, נשמע לי שאת ב"מערבולת רגשית" עם הבחור , או אולי ב"ריקוד מתמשך" - כשאת מתקרבת הוא מתרחק ולהיפך. עצתי לך, טפלי בזה בעזרת איש מקצוע. חבל לבזבז זמן על ריקודים חסרי תכלית. בברכה, גדעון

היי שלום לכולם.. רציתי לשאול שאלה שזמן ארוך מטרידה אותי בחרדות ותעסוקה בה יתר.. כבר כמעט שנה הכרתי בחור שבהתחלה הלך בינינו מעולה אחרי שהייתי אצלו בבית הכל התהפך פתטום הוא היה יותר אדיש קר לא מתקשר מסנן שיחות שלי מה שלפני כן לא היה. ניתקנו קשר..מאז אני פוגשת את הבחור הזה ביום מסויים בשבוע ביציאה(אותו מקום בילוי) אני מרגישה שיש לו משהוא כלפיי ,הוא ניתק איתי קשר של טל=וטען שקשה לו עם זה חסם אותי במסנגר שלו,אני מאוד אוהבת אותו הוא יקר וחשוב לי,יש לי תחושה שאמא של אותו בחור לא אהבה אותי.הוא תמיד אומר לי יש סיבה שבגללה אנחנו לא יחד, או אם היה לי בית לבד, כל מיני רמזים שקישרתי לבד. אני כמעט בטוחה באלף אחוזים שהוא מרגיש אליי משהוא,הבעיה בטלפונים המעוטים שאני עושה לו, כל שיחה שלנו זה ,בוא נתן צאנס,למה אנחנו לא יחד,והוא טוען אני לא אוהב אותך כמו שאת אותי,אבל במילים זה נשמע רע,אבל במציאות זה אחרת אני מרגישה שזה לא ככה כאילו יש משהוא שעוצר בעדו. אגב גם בין המילים שלו יש סתירה"אם היה לי בית לבד היינו יחד-אני לא אוהב אותך כמו שיש לך בשבילי" אני לא יודעת מה לעשות מצד אחד כשאני מנסה להמשיך הלאה הוא פתאום שולח הודעות ומתעניין שאני מראה לו התעניינות הוא בורח...נמאס לי מזה הוא פשוט שגע אותי. אני גמורה נפשית והווא בורח כאשר אני שואלת אותו אלינו הוא מתחמק מתשובות. מה אני עושה לא רוצה לוותר עליו,וגם שאני מחליטה שזהו הוא נותן לי תחושה שהוא מעוניין בי. ואז הפחד שלי שהוא רוצה ואני מפסידה..מה לעשות ?חייייבת עזרה ? תודה מראש דנה

דנה שלום, אני לא בטוח שהבנתי: כבר שנה את עסוקה בבחור שלא רוצה אותך, שמסנן שיחות טלפון שלך, שניתק אותך מהמסנג'ר שלו, שאומר לך בצורה מפורשת ש"לא". על סמך מה את בטוחה באלף אחוזים שהוא מרגיש אלייך משהו? יתכן שמה שמסבך לך את התמונה, זה הרמזים הקטנים שהוא שולח. אך לפי מה שאת כותבת -אילו רק רמזים ,הבטחה שאין בה ממש. אני מסכים איתך בכך שאת במצוקה וזקוקה לעזרה ולכן המלצתי היא שתיגשי לטיפול. הטיפול יוכל לעזור לך להבין האם הבחור הזה הוא רק פנטזיה ושעלייך לוותר עליו, או אהבה , שיש סיכוי להילחם עליה. בנתיים נשמע לי שאת במעגל של מחשבות ותקוות , שלא מקדם אותך הלאה. בברכה, גדעון

שלום כאשר יש חוסר רצף / אינטגרציה של חוויות/ אישיות: כמו להרגיש פתאום טוב ואח"כ רע, או לראות את האדם האחר טוב ואחר כך רע, או מן יכולת לבחור "תבניות" בתוך האישיות ולדלג בינהן ובהתאם להן גם להרגיש, מן משהו לא רצוף באישיות, כאילו חלקים חלקים שמדלגים בינהם, ולא פאזל אחד גדול והרמוני, אם אפשר להגיד איך קוראים לזה בשפה המקצועית? מה זה? למה זה ככה? תודה א.

א. שלום, נשמע לי שאתה מתאר מנגנון של פיצול. כשמו כן הוא - פיצול בין הרע לטוב. למה זה כך? זה מנגנון הגנה: כשיש הרבה מידי חוויות רעות, אז הדרך לשמור על הטוב, הוא לפצל אותו. (או : לשים גבול בין ה"טוב" וה"רע") ולכן במצב הזה תהיה קפיצה בין חוויות טובות לרעות, בלי להרגיש את הרצף. בתקווה שההסבר הקצר לתופעה המורכבת לא פישט אותה יתר על המידה. בברכה, גדעון

שבוע טוב, בוקר טוב, סליחה מראש על אורך המכתב בני בעוד 3 חודשים בן 16 עד לפני 3 שנים היה די חברותי לא בולט במיוחד אך היום הוא כמעט ולא יוצא מהבית עם חברים, אפשר להגיד אפילו שלא יוצא בכלל. מעט מאוד חברים מתקשרים כדי שיבוא לשחק כדורגל ולא יותר, ולפעמים הוא יוצא לשחק כדורגל. מרוב הפעמים שהוא עונה בשלילה נראה לי שכבר לא מתקשרים אליו. יש לו ביקורת כלפי כולם, זה חנון זה הומו וכו'.. כאשר אני אומרת לו בוא נצא עם הכלב לפארק, או עם רולר הוא יסכים רק אם זה לא הפארק השכונתי שלנו. רק משהו מחוץ לעיר שלנו. הבילוי שהוא אוהב זה סבתא. כל החופש הוא בבית, עכשיו הוא עולה לתיכון עם תלמידים חדשים בכתה שחלקם מאותה חטיבה שהוא למד, יש לציין שהוא ילד עם קשיי למידה, מרגיש "דפוק" כל הזמן שכלום לא הולך לו אך לא רואים אותו עם ספר ביד כל החופש ולא בלימודים כמעט. כל החופש הוא מול המחשב והטלויזיה עד השעות הקטנות של הלילה. לפעמים אני "יורדת" עליו אבל אח"כ מצטערת שהוא לא אשם. לפני כחצי שנה היה בטיפול פסיכולוגי שאליו הלך בלי חשק עד שהחליט שהוא לא הולך הוא לא צריך עזרה. אני מאוד מוטרדת מהמצב, כשאני רואה חבורות בני גילו ברחוב ליבי נצבט מקנאה. המצב לא כל כך טוב, אני לא יודעת מה לעשות לעזוב אותו לנפשו או שיש ברירה לטיפול?? שוב סליחה על אורך המכתב

אסתי שלום, המכתב לא כל כך ארוך, כך שאין צורך להתנצל. אני חושב שיעוץ הורי או "הדרכת הורים", יעזרו לך להחליט איך לנהוג. יש כאן שילוב של הרבה גורמים: הוא בגיל ההתבגרות, הוא עם קשיי למידה, יש שינוי התנהגותי, הוא עולה לתיכון. אני מאמין שכמו שאת לחוצה מהמצב, הוא לחוץ כפליים ומתנהג בדרך שהכי עוזרת לו להרגיש בטוח: מול המחשב ושהייה בבית. ישנן הרבה שאלות שעומדות על הפרק במקרה שלו: עד כמה לתמוך ועד כמה ללחוץ? איך לעזור לו במישור החברתי? איך לעזור לו במישור של הדימוי העצמי? וכן הלאה בשלב ראשון ניתן להתייעץ עם הגורם הטיפולי שהוא היה איתו בקשר, ולבחון יחד איתו האם יש מקום למספר שיחות יעוציות המיועדות לכם - ההורים . בהצלחה, גדעון

תודה על תשובתך, האם תופעה זאת נקראת חרדה חברתית?

היי שלום רציתי לברר אם בשביל לתת למטופל הרגשה טובה.שהוא לא בא להתרוקן והולך,מותר לפסיכולוג להשיב על מספר פרטים אישיים שלו,?אני בחרדה נוראית מלהחשף,אני שומרת בקנאות עלי ואפילו שאלה פשוטה כמו איפה הייתי בשבת מקפיצה אותי ואני תוקפת ,כאילו מה יוסיף לך אם תדעי?ולכן אצל הפסיכולוגית שלי היא טוענת שכל מילה אני מעבירה בזכוכית מגדלת,מה שלא רחוק מהאמת, לכן אמרתי לה שבאויר ובפחות רשמיות ייקל עלי לדבר והיא אומרת שאלו התנאים הקלאסים,מה אפשר לעשות כדי לתעל את הפגישות?

מתמודדת שלום רב, ישנן גישות פסיכולוגיות שונות - חלקן מצדדות ביותר פתיחות ומאפשרות לפסיכולוג לספר מספר פרטים אישיים על עצמו, חלקן ("הגישות הקלאסיות") מצדדות ב"לא לספר". מעבר לגישה התיאורטית , זה בודאי תלוי גם בפסיכולוג, באישיותו ובמה נוצר בתוך המפגש הטיפולי. נשמע לי שהשאלה : "מה יקל עלייך לדבר?" היא שאלת המפתח בטיפול כרגע. יתכן ששינוי בעמדת הפסיכולוגית ויתכן גם שלא . לטעמי, הנושא הזה חוזר לדיאלוג ביניכם וגם לחשיבה שלך: ממה את כל כך חרדה בחשיפה? אם תעשי חיפוש בפורום, תגלי שהנושא הזה שאת מעלה, מעסיק לעיתים קרובות ומזוויות שונות את חלק ממשתתפי הפורום. כך שבמובנים רבים , את לא לבד בשאלותייך. זה גם נושא שמעסיק רבות תיאורטיקנים בנושא הטיפול הנפשי. כך שגם מהזווית הזו את לא לבד. בהצלחה רבה במסע הטיפולי, גדעון

הי שלום, קצת ארוך.... סליחה... אני לסבית. לפני כמה ימים חברתי נפרדה ממני (היינו יחד חודשיים). הקשר שלנו היה מאד בריא וטוב, לא רבנו, תקשורת מעולה וכו'. ביום הפרידה חברתי סיפרה לי שאחרי חודש וחצי היא התחילה להרגיש שמשהו חסר. יש לציין, שעד אז הבחורה הייתה מאוהבת בי בטרוף וההתלהבות הייתה הדדית. כשחזרתי הביתה והתחלתי לחשוב אם היה משהו מיוחד מהתקופה שהרגישה כך, נזכרתי שהתחלתי להרגיש שמשהו אצלה השתנה בדיוק אחרי שסיפרתי לה דברים כואבים שעברתי בעבר. גם בשבועיים האחרונים היא המשיכה לומר לי שהיא אוהבת אותי (אפילו יומיים לפני הפרידה) ולהתייחס אלי מאד יפה, כך שבהתנהגות הגלויה לא ממש נראו סימנים. היא טוענת שהיא לא סתם אמרה לי את זה, אלא שהיא באמת הרגישה כך, שאולי היא עושה טעות אבל היא לא יכולה לשלוט בזה. כשאמרתי לה שיש לי תחושת בטן חזקה שהיא קיבלה רגלים קרות, היא הודתה ואמרה: שמצד אחד היא מאד אהבה את התשוקה ואת הפתיחות שלי, אבל מצד שני אולי היה לה קשה עם זה, כי אף פעם לא היה לה קשר עם פתיחות מינית ורגשית בעוצמה כזאת. ועוד המשיכה לומר שבקטע הזה היא כמו גבר, לא מדברת על בעיות, בורחת מדברים כשבאמת צריך להתמודד, מקבלת רגליים קרות... יש להוסיף, שהיא מצידה הציעה לשמור איתי על קשר של שיחות + סקס (אך ללא מחויבות), אך אני לא הסכמתי, יש לי כלל של זה הכל או כלום, במיוחד כשמדובר ברגש. האם להאמין לה שהיא באמת אוהבת אותי, האם נכון הוא שבן אדם שבאמת אוהב לא אמור לקבל רגלים קרות? או שזה באמת שאלה של אופי? שיש אנשים שגם אם הם אוהבים הם בורחים....?

עוגי פלצת שלום רב, למה בחרת דווקא כינוי זה? והאם יש קשר בין הכינוי לשאלתך? לעצם שאלתך - נשמע לי שיש מקום לשאלות שלך בשיחה פתוחה ביניכן. "רגליים קרות" ניתן לקבל בכל שלב בקשר, הרבה פעמים דווקא כשהוא נהיה משמעותי יותר , פתוח יותר, מיני יותר... מה הפחיד אותה? האם ישנה סבלנות הדדית לקצב השונה שלכן? האם יכולה להיות אינטימיות שיחתית כחלק מהחברות וההתאהבות וההתלהבות? אני מעודד אתכן לשיחה פתוחה על הקשר. מה טוב בו ומה מפחיד בו. לדעתי, דרך אגב, "רגליים קרות" אינן קשורות בהכרח להיותך "גבר" או "אשה", אך זה נושא לדיון אחר. בהצלחה, גדעון

בחרתי בכינוי הזה כי זה כינוי שמצחיק אותי... ואולי גם יצחיק גם אחרים וגם בגלל שכל המצב של הפרידה קצת מפחיד ולא ברור. תודה רבה על תשובתך. אני כותבת לך שוב בתיקווה שיהיה לך כוח לקרוא עד הסוף... אני אתן לך יותר פרטים ואולי תוכל יותר לעזור. בהתחלה היא נסחפה ביחד איתי ואני איתה לעבר עולם קסום ומגוון של כייף לא נורמלי במיטה ופתיחות מינית אין סופית. עשינו מלא דברים משוגעים ששתינו לא עשינו בחיים באף קשר שהיה לנו. היא הייתה אומרת לי שאני גורמת לה לעשות דברים שבחיים היא לא העיזה, שאני מוציאה ממנה דברים, שהיא לא ידעה על קיומם. מלבד סקס פנטסטי היינו משוחחות המון בטלפון, שולחות sms חמודים, יוצאות להצגות, לסרטים, לבתי קפה מסעדות. גם היא קוראת ספרים כמוני. כלומר היו לנו גם המון תחומי עיניין משותפים מלבד מיטה משותפת, בקיצור הקשר המושלם מבחינתי. בתחילת הקשר היא סיפרה לי שהיא אדם מאד מופנם, שקשה לו לדבר על בעיות ולהתמודד עם משבר בקשר. אמרה שעם האחרונה שלה הכל נגמר ברגע שחברתה עברה משברון בחייה (לא הייתה מרוצה מהחיים שלה בכלליות) ונהיית יותר תלותית בה, והיא לא ידעה איך להתמודד עם זה, עד שהקשר קרס. הודתה שהיא מבינה את הטעות שהיא עשתה שהיא שמרה דברים בבטן, אך שאין לה מושג אם היא תדע ליישם זאת בעתיד. זה הלחיץ אותי טיפה לשמוע זאת אבל לא קיבלתי רגלים קרות, מכיוון ואני אוהבת אותה וחושבת שיש לה כל כך הרבה מעלות שקשה לוותר עליה, וחוץ מיזה יכול להיות שעם פרטנרית אחרת זה לא יקרה, והיא כן תרגיש בנוח לדבר (לכן במהלך הקשר שאלתי אותה לפעמיים אם יש דברים שמפריעים לה, ושבאמת חשוב לי שתאמר לי, וכל פעם היא אמרה שהכל בסדר ושאני מדהימה). אחרי חודש כשהתחלתי לספר לה דברים כואבים שעברתי בעבר (דווקא בנימה מאד קלילה מבחינתי, כי זה היה וכבר מתחיל להתרפא), ראיתי שהיא לקחה את זה מאד קשה, אך עם זאת עודדה את הפתיחות ואמרה לי שהיא מאד שמחה שאני משתפת אותה ושאני ירגיש בנוח, ולא הפסיקה לחבק אותי ולומר לי שהיא אוהבת. בקיצור, אני לא מבינה איך בהתחלה היא נסחפה איתי לכל הפתיחות (בעיקר המינית) הזאת ועודדה אותה, ופתאום הודתה שיכול להיות שהיה קשה לה עם זה. ואם היה קשה לה עם זה למה היא לא יכלה לומר לי והיינו פשוט לוקחות צעד אחד אחורה... לא הייתה לי בעיה להוריד קצת את הקצב. הרי כל כמה זמן שאלתי אותה אם יש דברים שמפריעים לה. במקום זה היא בוחרת להפרד ממני. מצידה היא אמרה שהיא רוצה לשמור איתי על קשר (שיחות+ סקס, ללא מחוייבות) אך לי זה קשה- אמרתי לה "שזה הכל או כלום". החלטתי זאת גם מתוך כוונה, שאולי דווקא ניתוק מוחלט, יגרום לה לחשוב ולהבין שהיא מפסידה אותי, שאולי דווקא החלל הריק שייווצר לה יגרום לה לחזור אלי. ושאם היא באמת אוהבת אותי היא תרגיש בחסרוני ותחזור. אני לא יודעת אם אני עושה צעד נכון. אולי דווקא במקרה שלה היה כן טוב לשמור איתה על קשר ללא מחויבות (ולקחת כמה צעדים אחורה מבחינתי) ואולי עם הזמן היא הייתה באה ואומרת שהיא גם רוצה מחוייבות. בקיצור, אני כבר לא יודעת מה לעשות???? גם קשה לי לשבור את המילה שלי ("שזה הכל או כלום") וגם אני מפחדת להיפגע יותר אם נחדש את הקשר ובסוף זה לא יחזור לקשר עם מחויבות- הלב שלי ישבר. מה אתה אומר גדעון? מנסינך עם אנשים, איזה צעד חכם יותר לעשות (אם אני רוצה שהיא תחזור אלי)- ניתוק מוחלט או שמירת קשר בתיקווה שאחרי כמה זמן היא שוב תרצה יותר. אני כל כך מוטרדת ועצובה מאז הפרידה. בחיים לא היה לי קשר כל כך מעניין ומדהים כמו שהיה לי איתה. אוףףףףףףףףףףף. תודה לך מקרב לב, אני מאד מעריכה את עזרתך. עוגי פלצת.

שלום, אני בת 31 (רווקה)וכרגע חזרתי מחופש מדהימה של שבוע בתורכיה, ואותם סימפטומים חוזרים על עצמם שוב- כל פעם שאני חוזרת מחופש: אני בדיכאון, מרגישה מבולבלת, מרגישה שבחרתי במקצוע הלא נכון(במהלך החופש אני אדם מלא אנרגיות שיכול להיות ער 24 שעות לטייל ולרקוד כל היום, בעוד שבמהלך השנה אני הרבה הרבה פחות אנרגתית -בעיקר נפשית, מאחר שעבודתי קשורה בתראפיה והתעסקות עם אוכלס` מיוחדות) כל פעם שאני חוזרת מחופשה , אני תוהה מה עלי ללמוד שוב/עוד(וכבר עשיתי כמה שינויים ואני לאחר 6 שנות לימוד אקדמיות) ובמה עלי להתעסק, כדי שאוכל לחוות את עצמי כל כך מלאה ומאושרת כמו בחופשה,והתחושות הם מאוד קשות(קשה לי להעביר אותם במילים) זה תחושה ששוב חזרתי אחורה לבלבול של לפני הלימודים שאני שוב מרגישה חסרת מסגרת ומבולבלת....אשמח לתגובה ואולי בעצם חופשה היא מדד טוב וזמן למחשבה, אולי באמת אני במקצוע הלא נכון והזמן הזה בחופשה מאפשר לדברים לעלות-לאופי האמיתי לפרוח....תודה על תשובתך

מירי שלום, חכם סיני עתיק אמר ש -"אין אדם שזקוק לחופשה יותר מזה שזה עתה חזר ממנה". וגם אם הוא לא אמר את זה, אז זו בודאי התנסות שמוכרת לרבים. ועם זאת נראה לי שחופשה יכולה להוציא הרבה "שדים" מהמגירות הפנימיות. במקרה זה התלבטויותייך לגבי עצמך ולגבי המקצוע בו בחרת. משהו בפער הזה שבין השמחה שהרגשת בחופשה וחוסר האנרגיות של היוםיום, מרגיש לך "לא נכון" ומחזיר אותך למקומות של הבלבול אותן הרגשת לפני שנים. לתחושתי הרבה דברים נשארו לא מעובדים אצלך ולכן תהיות ישנות שבות וחוזרות ועולות על פני השטח. לכן הייתי ממליץ לך לבחון את השאלות הללו במסגרת של טיפול פסיכולוגי. יתכן שעתה , כאשר התחושות הן קשות ולא ברורות זה הזמן הנכון לעבודה ובדיקה פנימית. בהצלחה, גדעון

שלום, אני אמא לשתי בנות: 4 ו-10 חודשים. בתחילת השבוע פרצו שני גנבים לביתנו. והתינוקת התעוררה. קמתי אליה והחלפתי לה חיתול כשהגנבים הסתובבו בקומה הראשונה. לאחר מכן ביקשתי מבעלי להביא לתינוקת מים מלמטה ואז הוא נתקל בגנבים וצעק לי "יש פה מישהו תתקשרי למשטרה". אחד הגנבים מהבהלה איים על בעלי עם סכין מלמטה. התקשרתי למשטרה וכשהם שמעו זאת הם ברחו. מאותו היום אני ממש חרדה ופוחדת. אני לא מסוגלת להשאר לבד. ואיך שמתחיל להחשיך אני נכנסת ללחץ ומפחדת. אני לא מצליחה לישון בלילה (רק עם כדור שינה). מכל רעש אני קופצת. אני לא מצליחה להתרכז בעבודה. לקחתי את זה מאוד קשה. רציתי לדעת מה לעשות. האם ללכת לפסיכולוג? האם זה עניין של זמן? האם לעבור דירה (אנחנו בשכירות)? כבר כמעט שבוע עבר וזה רק מחמיר. אשמח לתשובה מהירה. אורית

אורית שלום, את מתארת תגובה נורמטיבית שלאחר ארוע טראומתי. ארוע פריצה לבית הינו טראומתי הן בגלל האיום לחיים (למשל האיום על בעלך בסכין) . הן בגלל האיום על תחושת הביטחון שהבית מקנה (תחושה ש"אני כבר לא בטוחה בביתי שלי"). הן בגלל האיום על הילדים (המחשבה של "מה היה יכול לקרוא אילו..."). כל אילו יוצרים מצב של לחץ מתמשך. אז מה לעשות? 1. להבין ולדעת שהתגובה שלך היא נורמטיבית ונורמלית ולא להילחץ מעצם התגובה. 2. לנסות לזהות - מה בעיקר מלחיץ אותך כרגע? האם אילו המחשבות: "מה יכול היה לקרות אילו..." או שמא הפחד שהאירוע יחזור על עצמו, או אולי התגובות הפיסיולוגיות הלא נעימות. נסי לחשוב מה הדבר העיקרי לו את מבקשת פיתרון. למשל יתכן שאת כבר לר מרגישה בטוחה - מה כן יכול לתת לך תחושת ביטחון (כלב, מערכת אזעקה...) או יתכן שאת לא התנסית עד עתה בתחושות חרדה - נסי לפיכך ללמוד תרגילי נשימה או תרגילים להפחתת מתחים. 3. אעזרי במרכזי העזרה הטלפוניים, שכרגע מציעים אפשרות של התייעצות עם אנשי מקצוע. 4. בעקרון - הזמן פועל לטובתך והסימפטומים שלך ירגעו אט אט , כל עוד את מצליחה לתת לעצמך תחושת ביטחון טובה יותר ולומדת להרגיע את עצמת באמצעות תרגילים להפחתת חרדה. מאחל לך רגיעה מהירה, בברכה, גדעון

שלום אורית, רציתי לנסות להרגיע אותך ואולי להקל מעט. אני ממש מבינה טוב טוב את החרדה שאת נמצאת בה. עברתי אירוע דומה לפני שנתיים. נתקלתי בדירתי בפורץ שגם תקף אותי, כנראה כדי להשתיק את צרחותיי, אך אני חששתי שהוא עומד לאנוס אותי ונאבקנו (זמן שהורגש כנצח) עד שברח. לאחר המקרה, במשך מספר חודשים פחדתי להכנס לדירה ובכל פעם שנכנסתי עשיתי סיור בכולה כדי לוודא שאין שם אף אחד. כל מגע מקרי של מישהו בגוף שלי הקפיץ אותי. כפי שגדעון יעץ לך, שיפרתי את אמצעי המיגון בבית (סורגים בכל הבית) וזה עזר לי להרגיש יותר טוב. עם הזמן הפחד והרגישות פחתו עד שנעלמו לגמרי. זה לוקח זמן לצאת מזה, אבל החרדה בהחלט מתקהה. תרגישו טוב את ומשפחתך ו"החלמה מהירה". אור

שלום אורית, רציתי לנסות להרגיע אותך ואולי להקל מעט. אני ממש מבינה טוב טוב את החרדה שאת נמצאת בה. עברתי אירוע דומה לפני שנתיים. נתקלתי בדירתי בפורץ שגם תקף אותי, כנראה כדי להשתיק את צרחותיי, אך אני חששתי שהוא עומד לאנוס אותי ונאבקנו (זמן שהורגש כנצח) עד שברח. לאחר המקרה, במשך מספר חודשים פחדתי להכנס לדירה ובכל פעם שנכנסתי עשיתי סיור בכולה כדי לוודא שאין שם אף אחד. כל מגע מקרי של מישהו בגוף שלי הקפיץ אותי. כפי שגדעון יעץ לך, שיפרתי את אמצעי המיגון בבית (סורגים בכל הבית) וזה עזר לי להרגיש יותר טוב. עם הזמן הפחד והרגישות פחתו עד שנעלמו לגמרי. זה לוקח זמן לצאת מזה, אבל החרדה בהחלט מתקהה. תרגישו טוב את ומשפחתך ו"החלמה מהירה". אור

שלום שמי אורן אני בחור בן 23,יש לי בעיה שאני לא ממש מנוסה עם בחורות,התחלתי עם זה בערך לפני שנתיים, מאז קראתי ספרים בנושא וגם לפני כמה שבועות עברתי סדנה שקשורה לזה,אבל עדיין אני לרוב אני נכשל בדייטים, אני בדיכאון רציני שמפריע לי לישון בלילה ומפריע לי לתפקד בלימודים, מה שעוד מפריע לי וממש מדכא אותי זה הגיל שלי,חברה בגיל שלי כבר ממש מנוסים ביחסי מין וחברות ולי אף פעם לא הייתה חברה ורוב הניסיון שלי הוא עם נערות ליווי וזה בחיים אני לא יכול להגיד לבחורות שאני יוצא איתם, כשהם שואלות אותי אני נאלץ לשקר, רציתי לדעת מה עוד אני יכול לעשות כדי לשפר את המצב חוץ מלתרגל ולנסות להתחיל ואיך אני יכול להתגבר לגבי הדיכאון של הגיל?...

אורן שלום רב, אתה מציין בעיות במגוון תחומים: יחסים בין אישיים, ביטחון עצמי, דיכאון. בכל הדברים הללו ניתן לטפל. הייתי מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי בגישה דינמית. לדעתי, זה מה שיכול לעזור לך לשפר את המצב. בהצלחה, גדעון

הי שלום, אני לסבית ולפני כ- 7 ימים חברתי נפרדה ממני. מאז אינני מצליחה להרדם בשעה נורמלית וגם כשאני נרדמת אני ישנה בממוצע 6 שעות, שזה לא מספיק בשבילי. בדרך כלל אני ישנה בלילה 7- 8 שעות ולפעמיים אפילו ישנה בצהריים איזה שעה. חוסר השינה המצטבר גורם לי להיות עצבנית, ועוד יותר להיות מתוחה ממה שאני. המתח השרוי בי משאיר אותי כל הזמן בעוררות ולא נותן לי לישון כמו שצריך גם כשאני מרגישה גמורה מעייפות. האם יש משהו שאוכל לעשות כדי שאוכל לישון מספיק שעות ולהרדם בשעה נורמאלית ולא ב- 2 לפנות בוקר? נ.ב- יש לציין, שאני לוקחת פעמיים ביום כדור טבעי "רודיולה", שידוע שהוא עוזר במצבים של דיכאון קל ומתח.

רותי שלום, פרידה מבת זוג הוא ארוע לא פשוט שגורר אחריו תגובות רגשיות ופיזיולוגיות. צפוי לפיכך ששבוע - שבועיים ואף יותר תגיבי בתגובות שונות, ביניהן הפרעות שינה, ירידה במצב הרוח, מחשבות רבות עליה, לעיתים אובדן תיאבון, מתח, דכדוך. כל זה טבעי, נורמטיבי וככל שאת מצליחה לעבד ולהתגבר על הפרידה - כך התופעות הללו תפחתנה. השינה הינה לרוב האיזור הנפגע ביותר. שם מרגישים יותר את חסרון בת הזוג ולכן גם הקושי בהרדמות. נסי ליצור לעצמך תנאי שינה אופטימליים ולחזור להרגלי השינה קודם לפרידה. צפי שזה יקח זמן ולא באופן מיידי. קיראי על נושא ההיגיינה של השינה ונסי לפעול לפי העצות שניתנות בנושא זה. אני מצרף אתר עצות כאלו: http://sleeplab.technion.ac.il/advice.htm בהצלחה, גדעון

ד"ר שלום הנני אב לשלושה ילדים שתי בנות ובן בכור בן 15.5 למען האמת שלושתם מוצלחים מבחינת אינטלגינציה הבנות 12-9 מאוד עוזרות ומאוד אחראיות אנו מאוד מרוצים מההתפתתחות . הבעיה היא בבן לפני כשנה לערך התחילה בעיה שהתחילה בקטן ונראה כי החמירה הבן לא מראה את צד ימין של הפנים לדוגמה גם בבית וגם אצל מפחה הוא תמיד ימצא את המקום בשולחן או בסלון כשצד ימין של הפנים אינו חשוף(לא קיימת שום בעיה פיזית או אסטטית בצד זה)גם ברגע שוא עובר אז או שהוא"ברגע האמת"מסיט את הפנים או שהוא כאילו מרם את כף ידו ומגרד את המצח על מנת להסתיר צד זה שוחחנו איתו גם אני הוא מודע אך מיד כועס"תעזוב אותי"כמובן הוא מודע לבעייתו אך לא מוכן להתייחס אליה דוגמא נוספת אפילו בשינה אני נכנס לחדר הוא מיד מסית את הצד לכרית כדי שהצד לא יהיה חשוף במכנית בכל מקום ד.א ענין זה גורם לו להתנהג בצורה מעין סההרית או יותר נכון מוזרה ולא משקפת את ההתנהגות האמיתית יש לציין כי הוא חברותי עצלן ותמיד ימצא תשובות למה לא.. אפשר לבקש ממנו כמה פעמים לנקות ולסדר כלום יש לציין דוגמא נוספת ראיתי תמונה שלו כשהיה קטן ואמרתי לאחי "איך אהבתי אותו"הבחור לא עזב אותי ומה עכשיו לא כשענתי חו הרי אתה יודע שכן כמה אני אוהב לפחות שלוש פעמים וזה היה טבעי מצידי להשתמש בלשון עבר ירד נהענין הבעיה של צד ימין מאוד מלחיצה אותי האם קיים כיוון או ידוע לך על בעיה זומ ודרך טיפולה (סליחה על אורך השאלה ותודה מראש על פועלך

יעקב שלום, בגיל ההתבגרות ישנה רגישות רבה לדימוי הגופני. יתכן שבנך מרגיש שלא בנוח עם צד ימין של הפנים מסיבה סובייקטיבית שלו ולכן לא מראה אותם. לתיאורך, התעוררו אצלי כמה שאלות. האם זה רק בבית או גם עם חברים? האם התופעה הזו מפריעה לתפקוד היומיומי שלו: בבית הספר, בעיסוקי החופשה, בעיסוקים החברתיים? ככל שהתופעה רחבה יותר וככל שיש לה השלכות לתפקוד היומיומי, כך הייתי ממליץ שאיש מקצוע ישוחח איתו ויאבחן האם זו בעיה. בנתיים נסו להבין ממנו, האם משהו מטריד אותו? יתכן שאותו דבר שמטריד אותו קשור איכשהו לתופעה שתיארת. הציעו לו את האפשרות להתייעץ עם איש מקצוע. יתכן שיעדיף לדבר איתו ולא איתכם . לגבי הניקיון והסדר - זה בסדר , תופעה נורמלית לחלוטין. אל תתרגש. גם , לא הייתי עושה עניין מסיפור התמונה. בברכה, גדעון

טוב לא יודעת אם משבר, בטח זה ישמע דפוק. אני בת 33, רווקה, גרתי עם הוריי עד היום, לא שכרתי דירה (למעט אולי זמן קצר מאוד), כי שמתי לי מטרה לרכוש לי דירה משלי. כעת בשעה טובה, הגעתי ליעד ואני בעלת דירה. הבעיה היא שלא היה לי כסף מספיק לקנות דירה טובה, אז קניתי משהו שאני לא לגמרי שלמה איתו, ועכשיו קשה לי לעבור לשם. במקום לשמוח שאני בעלת נכס משלי, אני עצבנית, חרדה ואפילו אולי מדוכאת. זה לא סוד שקשה לי אחרי שנים של חממה משפחתית, פתאום למצוא עצמי בדירה לבד. אני חוששת מבדידות גדולה, מה גם שיש לדירה חסרונות מסויימים, ואני חוששת שלא אתגבר עליהם. בכלל אני אדם מאוד עצבני וחרד, וקשה לי להיות שבעת רצון - תמיד יש לי נטייה לראות את חצי הכוס הריקה ולא המלאה, והדבר מביא לי ולסובבים אותי תסכול רב. אני מרגישה פולניה קוטרית ולא סובלת את עצמי ככה. אני רוצה להיות מאושרת ושלווה. איך אני משנה את זה? תקופות בחיי נטלתי לוסטרל, אך בכל פעם הפסקתי כי הרגשתי שהתרופה גורמת לי לעלות במשקל. האם כדאי לי לחזור ללוסטרל לתקופת המעבר לדירה, כדי להתגבר על החרדות שלי? האם זה בכלל יעזור? מה לגבי קלונקס? תודה מראש אני..

שלום אני, שינויים בחיים, גם שינויים חיוביים מאוד כמו רכישת דירה (ואפילו נישואים והולדת ילד), מהווים גורם מתח גדול בחיינו. אני מבינה שציפית מעצמך להרגיש שמחה והתרגשות, אך כפי שכתבת בעצמך המעבר הצפוי מפגיש אותך עם תחושות נוספות (חששות, בדידות, ואולי גם שאלות בנוסח - מה הלאה?). שאלת על האופציה של טיפול תרופתי, ובהחלט כדאי לשקול אותה. עם זאת, לא נכון לעשות זאת בפורום פסיכולוגיה קלינית, אלא בפגישה אישית עם רופאה פסיכיאטרית. ישנן אופציות נוספות מעבר ללוסטרל, וחשוב שתדברי בפגישה על תופעות הלוואי שמדאיגות אותך. בנוסף, אני מציעה לך לשקול את האופציה של טיפול פסיכולוגי. תוכלי לבחור בטיפול ממוקד שיעסוק בהתמודדות הנוכחית שלך, ותוכלי להתבונן בנטיות האישיותיות הרחבות יותר שתיארת. כך או כך, נדמה לי שתמצאי תועלת בבניית "בית" נפשי, לצד הבית הפיזי שרכשת לך. המון הצלחה, אורנה

שלום, האמת היא שזה נושא סבוך מדי בשביל להעלות אותו באינטרנט, אבל בכל זאת-אשמח לאיזו עצה טובה: אמי היא אשה בת 50 ולפני כשנתיים התגרשה מאבי מרצונה (הוא לא רצה). לאחר האופוריה שלוותה ביציאה אל החופש לאחר 26 שנות נישואים מאוד קשות וכואבות שהותירו צלקות בכל בני המשפחה, הגיע דכאון גדול. אמי שהאשימה את אבי בכך שהיו מבודדים מן העולם כשהיו נשואים, ניתקה בעצמה קשר עם כל החברות בטענה שהן לא מסתכלות עליה בעין יפה כי היא אשה גרושה (שזה קשקוש בלבוש, אם יורשה לי להוסיף). אין לה גם קשר עם המשפחה בגלל סכסוכים שונים ומשונים. אמי היא אשה עובדת, אך פרט לכך היא לא עושה כלום חוץ מלשכב על הספה או במיטה-ולישון. היא גם מנסה לעשות משהו שאינו מתקבל על הדעת-לחזור לאבי אחרי כל השנים המסויטות איתו(!), למרות שכבר יש לו קשר רציני עם מישהי אחרת. לפני שמישהו מציע טיפול פסיכיאטרי, אוסיף שאמי מטופלת כבר שנים ב"פריזמה", אבל הבדידות מצליחה להביס גם את הגלולה. לאחרונה היא התחילה להגיד "עדיף למות" וכל מיני כאלה בסגנון, מה שמאוד מפחיד אותי ואת אחותי, כיוון שלפני כמה שנים אביה (סבי)התאבד בביתנו ובאופן כללי יש היסטוריה של דכאון במשפחה(גם אחיו של סבי התאבד כמה שנים לפני כן). אני ואחותי סטודנטיות עסוקות מאוד ולא נמצאות הרבה בבית. חיפשנו לה עזרה פסיכולוגית, אך היא לא מעוניינת אפילו לנסות כי היא לא חושבת שזה יעזור לה. היא גם תוקפת אותנו בכל פעם שאנחנו מנסות לעזור. מה עושים? אני דואגת לאמא שלי מאוד ורוצה שתחיה את חייה. אני לא רוצה להיות גם נכדה לסבא מתאבד וגם בת של אמא כזו... תודה.

שלום שלולית, אני מסכימה עמך שהמקרה מסובך וכאוב, והמענה שניתן יהיה לתת במסגרת פורום אינטרנטי הנו חלקי ביותר. עם זאת, אני בהחלט רואה מקום להתייעצות פרטנית עם פסיכולוגית קלינית ופסיכיאטרית. התייעצות כזו תוכלו את ואחותך לקבוע כעובדה, להסביר לאמכן את הדאגה שאתן חשות, ולהביע את תקוותכן ובטחונכן שתצטרף לפגישות. לעיתים, כשבני משפחה מבהירים את עמדתם ועומדים על כך שתתקיים התייעצות (אליה תלכו בכל מקרה!), ההתנגדות פוחתת. התייעצויות אלה חשובות ממספר סיבות: הן מהוות אקט אקטיבי של הבעת עמדה, הן יאפשרו בדיקה של נחיצות שינוי תרופתי (מאוד יתכן שהגלולה אינה עומדת בפרץ כי המינון כבר אינו מתאים), והן יאפשרו לאמא לפגוש פסיכולוגית ואולי לגלות את האפשרויות הגלומות בכך עבורה. המון הצלחה, ואת מוזמנת להמשיך לעדכן, אורנה

אני זקוקה לעזרה, נכון לכל אחד יש תקופות טובות ותקופות פחות טובות. אני נמצאת כרגע בתקופה פחות טובה, האמת בתקופה ממש לא טובה. הבעיה היא שזה נמשך כבר מספר שבועות (עוד לפני המלחמה) , ושמתי לב שהכל התחיל אחרי שהיה לי כל מיני סיטואציות ומיקרים לא ממש טובים. מותר להיות עצובים ומותר לבכות אבל אני לא מצליחה להפתר מההרגשה הזאת, מהדיכאון, העצב, הכבדות, חוסר חשק ומצב רוח. זה השתלט עלי, ולא עובר. במיוחד עכשיו, עם המצב הביטחוני כל תמונה או סיפור עצוב בטלויזיה, רק גובר. לא עובר יום בלי שבאמת אבכה. ורוב היום יש לי חנק כזה בגרון של עוד שניה אני בוכה. אני מאמינה שזהו דיכאון. אבל אני לא מצליחה להתגבר על זה. חבר שלי במילואים ואני מאמינה שזה גם מאד משפיע עלי, כי קשה לי להתמודד עם זה, עם ההרגשה שמשהו עלול לקרות לו. אני מנסה לחשוב בצורה חיובית, מנסה להעסיק את עצמי בדברים אחרים, אבל זה לא ממש עוזר. זה משפיע על העבודה שלי, על הלימודים שלי, על יחסיי עם חברים. ואני לא מצליחה להשתחרר, זה פשוט נחת עלי ולא עובר. כל דבר אני לוקחת קשה, גורם לי לבכי, להתכנס בתוך עצמי. אין לי עם מי לדבר, ואיך באמת להוציא את זה החוצה. כי זה לא משהו נקודתי אלה הרגשה כללית , משהו אישי שעובר עלי, משהו שלא תקין. ואין לי מישהו שאני יכולה לסמוך עליו שבאמת יכול לעזור. חוץ מכמובן חבר שלי, שלא נמצא כרגע איתי. הוא יודע שאני מדוכאת, אבל אין לו כרגע איך לעזור לי, ואני לא יכולה לכביד עליו עם המצב הנפשי שלי. אני לא יודעת ממש מה לעשות, קשה לי להמשיך עם שגרת היום היום שלי. כל מה שמתחשק זה להתחפר ולהעלם. כמובן שנעלם התאבון, אני מאד תשושה ועייפה כל הזמן. באופן כללי קצת על עצמי, אני בת 27 יש לי סדר יום עמוס, של עבודה ולימודים. אני עובדת בשירות לקוחות. וכרגע העבודה מאד קשה לי , כי אני צריכה להתמודד עם כעסים של אנשים אחרים וכמובן שאני צריכה לשלוט בעצמי,לא להתעצבן על לקוחות סתם, ולא לבכות, למרות שאני באמת קרובה לזה. אין לי כסף לפסיכולוג, ואני חושבת שאני אולי צריכה איזה כדור נגד דיכאון. מקווה שתוכלו לעזור לי.

שלום natt, אני חושבת שבהחלט כדאי לפנות לעזרה, ואין סיבה לחכות שהדיכאון "יגדל"... מאחר ואת סטודנטית, אני מייעצת לך לפנות לשירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה בה את לומדת או הסמוכה למקום לימודייך. במרבית המקרים תוכלי לקבל במסגרת זו גם ייעוץ פסיכיאטרי, והמחירים מסובסדים. אופציה נוספת היא לפנות לקופת החולים ו/או למרפאות ממשלתיות (במרפאות הממשלתיות הטיפול ניתן ללא עלות כספית, אך רשימות ההמתנה ארוכות ואני חוששת שאין זה מתאים למצב שתיארת). את צודקת, לכולנו יש תקופות גרועות ובהחלט מותר להיות עצובים, אבל מותר גם לקבל עזרה! בהצלחה, אורנה

היי אורנה, מה שלומך? עם כל הרצון הטוב לא לתת למלחמה מקום אני מבינה היום שהיא פשוט לקחה לה מקום. אני מתוסכלת, עצבנית וכועסת. ואני לא בטוחה שאני יודעת למה או על מי... כל החודש האחרון הפסיכולוגית שלי התקשרה לקבוע פגישה והתקשרה לבטל. שוב התקשרה לקבוע ושוב לבטל וחוזר חלילה. חצי מהזמן אני על הולד. עד היום לא כעסתי אבל היום היא הרגיזה אותי בטלפון. התכוונה לטוב ויצא רע... אני מרגישה שאני מגיעה לנקודת רתיחה וחייבת להוציא קיטור. והיא לא פנויה (רגשית). היא באמת לא פנויה. אז... חשבתי לקבוע פגישה חד פעמית עם פסיכולוגית מהמרכז. סתם בשביל להוציא קיטור. נשמע מוזר אני יודעת... מה את אומרת? נורית

שלום מצחיקונת, (זה לא שההודעה שלך מצחיקה, כך אני מכנה אותך ביני לביני מאז הארנב מוחא הכפיים...) אוי, אני כל-כך מבינה את העניין של "התכוונה לטוב ויצאה רע". בדיוק בשביל זה "המציאו" את גבולות הסטינג הטיפולי. כך שזה לא יהיה עניין של "נחמדות" ו"השתדלות" מצד המטפל, אלא שלמרחב יהיו גבולות ברורים ובטוחים שאפשר לכעוס עליהם ולהתייגע בגללם ולזלזל בהם - אבל הם שם. במלחמה כמו במלחמה, הסטינג הטיפולי פורח באוויר... סדירות של פגישות טיפוליות באמת ניראית כמו מותרות למול ההרס וההרג במציאות החיצונית. ואולי דווקא בגללם, כל-כך טוב היה אם אפשר היה לקיים את יציבות הבית שבנינו למציאות הפנימית. יום אחד (אני מקווה שהוא קרוב), תוכלי לומר לה בפגישה הסדירה שלכן, שיש חלקים של נורית שבאמת הבינו שהיא לא פנוייה, אבל יש גם חלקים שזעמו עד אין קץ... אני לא בטוחה שפסיכולוגית אחרת היא התשובה לזעם הזה, אבל אם תרצי נכתוב על כך עוד בשעות יותר סבירות של היממה. אה, וכדי שלא אחשב "מתחמקת", אני בסדר, תודה. לילה טוב, אורנה

היי אורנה, אני לא יודעת אם תקראי את זה. מקווה שתציצי... תודה רבה על תשובתך "המדברת". אתמול הוצאתי קיטור על שתי חברות שלי. חברות שמסוגלות להכיל זה נכס! אז עכשיו אני הרבה יותר טוב... :-) המלחמה עושה שני דברים במקביל. מצד אחד היא מקרבת. אנחנו מדברות קצת בטלפון. השאלות הרגילות (של שני הצדדים): "איפה את? מה שלומך? שמעת את הבומים? את יודעת איפה היו נפילות?" שתינו באותה סירה... או ביצה... מצד שני המלחמה מהווה תזכורת לזה שאני *רק* מטופלת. והיא לא פנוייה אלי כשהיא בעצמה דואגת. אורנה, אני סקרנית... את רואה בפנייה לפסיכולוגית אחרת בעיתית מבחינת האמון? אני שמחה לשמוע שאת בסדר. ומקווה שכשהמלחמה תגמר נוכל כולנו להיות יותר מ'בסדר'. נורית

רשת יקרה, מנסה לחשוב אם יש מילים שאני יכולה לשלוח לך, שיכולות לשמח אותך, או לפחות להפיג מעט את העצב. לא בטוחה שיש לי יכולת לשמח אותך מכאן. שולחת לך כוחות וחיבוק מנחם. אולי את זה, כן אפשר לעשות בעולם המוזר הזה, הוירטואלי. יעלה

אוי רשת, הערב לא נותרו לך עוד מילים... אני לא רוצה להכביר מילים בעצמי במקום בו המילים שלך השתתקו. לכן לרגע אחד, אהיה איתך בעצב שלך. נטבע בתוכו, ואחר-כך נקום. לילה טוב יקרה, אורנה

תודה לכן יעלה ואורנה... אני באמת בלי מילים.

אני מניחה שהבעיה שלי לא ייחודית לי בימים אלה...אני גרה במרכז הארץ, ופוחדת כאילו גרתי בנהריה..גם תל אביב יכולה באחת להפןךלנהריה.אני באמת סובלת.בגלל זה קשה לי גם להאריך/לפרט.יש לי תינוקת והפחד משתק אותי.עד כדי שקשה לי לטפל בה,אפילו להחזיק בהאני מבועתת שלא אוכל להגן עליה.הצילו.

סובלת יקרה, זה נכון, לא חייבים לגור "בעין הסערה" על-מנת לחוות חרדה הולכת וגוברת. התיאור הקצר שלך היה קשה, וכלל מילים כמו 'מבועתת', 'הצילו' ו'תחושת שיתוק'. אני באמת חושבת שאת לא צריכה להישאר עם כל זה לבד. בבקשה פני לפגישת התייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת המתמחה בטיפול בחרדה, ו/או רופא/ה פסיכיאטר/ית לקבלת ייעוץ תרופתי. זה בסדר, וזו אפילו עדות לבגרות שלך ולאחריות שלך כלפי עצמך וכלפי בתך התינוקת. מחזיקה לך אצבעות, אורנה

אשמח לשמוע גם את דעתך: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-640,xFT-585775,xFP-585851,m-Doctors,a-Forums.html

היי ג. גם אני נתקלת בבעיה הזו. יש לי מטפלת מעולה אבל היא לא זוכרת דברים שלפעמים באמת משמעותיים בשבילי ולפעמים אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי שוב ושוב ושוב ולמרות שחזרתי על דברים הרבה פעמים עדיין היא לא זוכרת. זה מציק לי, לפעמים מציק מאוד אבל בשלב מסויים למדתי לקבל את זה שהיא מעולה בהמון דברים וזה הצד החלש שלה, זה ברור שהזכרון שלה קצת חלש ולא מדובר בזלזול או משהו כזה וכשאני שמה את זה על הכף מול כל מה שאני מקבלת ממנה ומול המקום שאני נמצאת בו היום לעומת המקום בו התחלנו, הבעיה הופכת לקטנה מאוד. לכן אני ממליצה לך לשקול את הדברים אחד מול השני, תבדוק מה אתה מקבל ואם אתה מוצא את רוב הדברים בחיוב אז אולי שווה לתת הזדמנות.

שלום ג., יש לי תחושה שלא נפיק תועלת רבה מעיסוק בשאלה הכללית אודות מיומנויות הזיכרון של מטפלים (ואין לי ספק שמטפלים נבדלים זה מזה ביכולתם לזכור פרטים מחיי המטופלים שלהם, נושאים שנידונו בפגישות הקודמות וכן הלאה). נדמה לי שהעניין המשמעותי כאן הוא אותן פגיעות חוזרות ונשנות בתחושה העמומה אך רבת החשיבות שהמטפל שלך (רוב הזמן, ובסה"כ) "רואה" אותך נכון. כשקראתי את התיאור שלך לגבי האופן בו המטפל "מגלה מחדש" תובנה שכבר דיברתם עליה, זה בבת-אחת נשמע לי מעליב ומקסים - קצת כמו חדוות גילוי של ילד ש"ממציא" את העולם בכל פעם מחדש. העניין הוא שאותך זה לא מקסים בכלל, ושברגעים כאלה אתה חש פגוע, נטוש ולבד במערכה... והשאלה הבאה היא מה אתה עושה עם התחושות האלה "בזמן אמיתי" - האם אתה מביע את האכזבה? כועס? מתוסכל? מיואש? האם אתה מקפיד להיות "מטופל טוב" גם כאשר אתה מרגיש כל-כך לבד? והאם משהו מכל זה מזכיר לך יחסים נוספים שקיימת או שאתה מקיים? משהו בתחושה שצריך לבלוע את העלבון... ג. יקר, אני מאוד ממליצה לבטא את החוויה האותנטית שלך בטיפול - זהו בדיוק המקום להתבונן בתחושות אלה. בהצלחה, ולילה טוב, אורנה