פורום פסיכולוגיה קלינית

הי ליאת, מה שלומך? בהמשך למה שכתבתי לך לגבי החופשה שהפסיכולוגית שלי לוקחת, ולגבי זה שהיא הודיעה לי על כך חודשיים מראש.. זה העלה בי הרבה הרבה כאב, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ופשוט התקשרתי אליה באחד מהלילות ממש מאוחר, מאד כעסתי על עצמי אבל הייתי במצב של אין ברירה.. ודרך הטלפון הצלחתי להגיד לה הרבה דברים שאני לא מסוגלת להגיד לה פנים מול פנים: על התלות, ועל הבושה (שתודות לך אני מבינה עכשיו את מניעה, אבל בכ"ז קשה לי איתה), סיפרתי לה שאני נאלמת על ידה ורק לראות אותה זה מרגיעה אותי ודי "מפצה" אותי על כל הדברים שאני לא מסוגלת להגיד.. אחרי השיחה די התביישתי בעצמי וכעסתי שאני מפריעה לה באמצע החיים, בזמן לא מתוזמן בינינו.. ומרוב בושה לא רציתי להגיע לפגישה, הגעתי מבויישת וכמובן שכבר היה משהוא אחר מבחינתי. .. היא הייתה מקסימה והסבירה את התהליך שבעצם בלי תלות לא יתכן טפול, ואני כל כך נפגעתי מהמילים, מהמקום שאני נמצאת בו שהוא כל כך קשה לי, שאני לא יודעת מה לעשות איתו, היא אכן אמרה שזה מקום חדש ומפחיד בשבילי כי אף פעם לא היה לי אותו.. הפגישה היתה קשה וטובה, הצלחתי להגיד עוד הרבה דברים שישבו לי על הלב לגבי הפנטזיות שלי לגביה, ובכלל לגבי הרגשות שלי כלפיה.. ועכשיו אני חושבת לחתוך, לגמור הכל, אני ממש אבודה, היא הסבירה ובכל זאת אני נורא נורא עצובה, בדכאון, היום הייתי עצבנית כל היום ולא ידעתי מנוחה. התחלתי לחשוב שאולי אני צריכה תרופות, (שאלתי אותה בעבר על זה, היא לא היתה מוכנה לתת אז את דעתה, אבל אחר כך אמרה כן , אני לא יודעת.. אנשים ששותים תרופות זה לא סטיגמטי? אני לא יודעת אם אני סובלת מספיק בכדי שאשתה תרופות? איך יודעים מהו הגבול לסבל כאשר כל החיים מרגישים סובלים? הרי מתרגלים לא??? ואם רק עכשיו נקשרתי אליה, מה היה עד עכשיו " בזבוז זמן"- מה עשיתי אצלה קרוב לשלוש שנים? אשמח על תגובתך ניבה

התלבטתי האם תכעסי עלי אם אגיב.סליחה מראש.מה אם תבקשי ממנה משהו (תמונה,חפץ,מכתב...)כדי לעבור את התקופה הזות יותר בקלות.

ניבה יקרה, מתוך הכאב והבלבול, דווקא אחרי שכתבת את הדברים באופן כה בהיר, השאלות שלך נורו בזו אחר זו, ונדמה שלכל אחת מהן יש להקדיש מחשבה בנפרד. את מזכירה את ה"תלות במטפל", את הרצון לברוח, את הצורך (כן או לא) בתרופות, ואת "בזבוז הזמן". בואי נתחיל מהסוף: את לא מבזבזת זמן! ההתקשרות למטפלת שלך לא התחילה עכשיו. זהו תהליך ארוך וממושך, שהגיע השבוע לפאזה חדשה, שאפשרה לך לפתוח משהו חדש מולה, משהו שמותיר אותך מאד חשופה ופגיעה. זהו רגע מבחן, שכדאי להתבונן בו וללמוד ממנו משהו חשוב על עצמך. על הדחף להימלט - מובן ככל שיהיה - כדאי להתגבר הפעם, ולו כדי להיווכח שאפשר לתת אמון, להיות חלשה ונזקקת, ולהתנחם בממשותו של אדם קרוב, בשר ודם. על הטיפול התרופתי דיברנו כאן המון, ואני לא חושבת שיש איזה קו אדום ממנו ואילך "צריכים" תרופה. מתי מחליטים אם צריך? כשמספיק כואב וכשרוצים לסבול קצת פחות. הסטיגמה אינה רלוונטית לכאן, כי אין זה עניינו של איש מה מונח לך במגירה שעל יד המיטה, יהיו אלה נוגדי-דיכאון או משחה נגד טחורים (רק לתפארת המליצה...:-)). זהו שיקול ענייני, שכדאי לדון בו יחד עם המטפלת שלך. נסי להניח לעצמך הפעם הזאת, להיות מעט יותר סלחנית וסבלנית. לילה טוב בינתיים ליאת

הי ליאת, תודה רבה על תגובתך אני לא אעזוב את הטיפול , כרגע אני לא מסוגלת לעשות את זה (עד כמה כואב שזה נשמע). אני לא יודעת מה ישתנה מעכשיו, לעומת קודם. אני מתכוונת: אם אני מגיעה למקום שאף פעם לא הייתי בו, איך אדע איך להתנהג? איך אתנהג אחרת/ אגיב אחרת כאשר זה לא נמצא ברפרטואר שלי? ממי אלמד משהו שאין לי? זה כמו שיש לך סט של התנהגויות, והתנהגות זו אינה חלק, איך אלמד את ההתנהגות החדשה וממי? הסטיגמה של התרופות, מעל הכל היא לגבי עצמי!!! אני שכל חיי די הסתדרתי והמסר שהסביבה קולטת ממני הוא שהכל אחלה אצלי (מן צביעות כזאת שאני חיה בתוכה). כך שהכישלון הוא בעצם בעיני עצמי, כלפי עצמי. את מבינה, כשהייתי קטנה הסכלתי רחוק אל העתיד, ידעתי שמהמקום שאני חיה בו גם בבית, גם בחיים, אגיע למקום הרבה יותר גבוה, ואכן אני שם מבחינת ההישגים שלי: בעל מקסים, ילדות מקסימה לילדים שלי, נתינה אין סופית להם , את המקום שלהם. אז לא ידעתי שיש צלקות, שלוקחים הרבה מהבית, חוויות שמשאירות סימנים בנשמה (שלצערי יוצאים היום בעיקר מול הילדים ונדמה לי גם מול הבעל). כך שבעצם זה סוג של כישלון בעיני עצמי מעל לכל... ניבה

ליאת שלום, בת דודתי סובלת מזה מספר שנים מכאבים שונים חוזרים ונישנים (מיגרנות, כאבי ברכיים, כאבי בטן וכו...). לאחר בדיקות מרובות ומעמיקות לא נמצא לאף אחד מהם בסיס פיזיולוגי. לכעיתים קרובות הכאבים גורמים לה קושי בתפקוד היומיומי. בשנים האחרוות, סבלה בת דודתי מחרדה ודיכאון שנשקשרו לתחום התעסוקתי והבין-אישי. אינני מכירה היטב את תחום בריאות הנפש, אך ממה שאני מכירה ומחומר שקראתי בנושא אני חוששת שהיא סובלת מהפרעת סומטיזציה או משהו דומה, גם לאור הרווח המישני הרבה שהיא מפיקה ממצבה. מזה זמן רב אני מועדדת את בת דודתי ללכת לקבל סיוע נפשי ואף ניסיתי לבדוק עמה בזהירות את נושא הכאבים, אך היא טענה שזה "שטויות" ושברור לה כי הכאבים הנם אמיתיים (דבר שאין לי וויכוח עמו, רק עם מקורות הכאב). חיפשתי באופן נרחב ברשת אחר מאמר או כתבה בעברית שיהיו כתובים בצורה ברורה ויספרו על הפרעה זו. אני מאמינה שקריאת מאמר כזה תוכל לעזור לה, אולי, להבין כי על מנת שמצבה ישתפר עליה לפנטות לטיפול במקום להמשיך לרוץ בין רופאים. האם תוכלו לעזור לי למצוא חומר על הנושא? הרבה תודה מראש, שני

שלום שני, ככלל, יש מספר אבחנות שונות בהן הסימפטומים יבואו לידי ביטוי דרך הערוץ הגופני, וכדי לדעת באיזו מהן מדובר יש צורך באבחון מסודר ע"י איש מקצוע. אני רוצה להזכיר לך שללא מטיבציה אמיתית לטיפול, יהיה קשה מאד להביא אדם בוגר לפסיכולוג, ולא בטוח שמאמר כמו שאת מחפשת יהיה מה שיביא לשינוי. תוכלי לעיין בספריה של ג'ויס מקדוגל "תיאטרוני הגוף" ו"תיאטרוני הנפש" שתורגמו לעברית ועוסקים באופן נרחב בסוגייה הפסיכוסומטית. בברכה ליאת

שלום לכל המתעניין/ת, אני גבר בשנות ה-20 לחיי, רצוץ ושבור אחרי מלחמות אינסופיות (יותר נכון נשיאה בעול של-, מלחמה זה בכלל לא מדויק לאמר) בשדים ובגיהנום הבלתי-יאמן שבתוכי ... כבר כמה שנים ..... כשמתוכם החצי שנה האחרונה היא סיוט שלא יכולתי לשער בכלל שקיים ..... ואחרי נסיון-חיים שאפשר לכנות אותו רק בלתי-אפשרי עם אינסוף בני-משפחה שאכזבו... (מסתבר שגם הייתי צריך להענש על זה שרע לי --- ולכל ה"נשמות הטובות" שפרצופם מתעקם בנקודה הזו כשנדלקת בראשם הנורה של "רחמים עצמיים",,, אז תחסכו את זה מעצמכם ואל תמשיכו לקרא ... גם ככה לא אליכם אני פונה ---- ויותר חשוב... תחסכו את זה ממני ובבקשה אל תגיבו להודעה ! ....) אני מטבעי בחור אינטליגנטי מאוד ושייך בבירור לאלה ש"לא חסר להם כלום" כשאני במיטבי אני סטודנט מצטיין ועובד חרוץ ועוד כמה דברים.... העיניין הוא שאני רוב הזמן לא במיטבי ...... די רחוק מזה..... כבר מעל לחצי שנה (כמו שאמרתי למעלה).... ועכשיו לתכל'ס.... ניסיתי תרופות פסיכיאטריות (כלום !) פסיכיאטרים ופסיכולוגים (כלום !) בקשר לפסיכיאטרים ופסיכולוגים -- אני אדבר בכנות ואומר שמספר הביקורים היה קטן וזה פשוט בגלל שהתשלום שהם גובים לא ממש הולך בקנה אחד עם המציאות... לגבי התרופות - ניסיתי יותר מסוג אחד ולתקופה של מספר חודשים אני לא אגיד שאין השפעה בכלל.... ברור שהרגשתי השפעה (וגם תופעות לואי כמו העייפות של הרסיטל וכו' .... אצלי תופעות הלואי היו קלות מאוד וסבילות בהחלט לכן יכולתי להמשיך הרבה עם התרופות....) אבל העיניין הוא שאנשים שיש להם חסך-באהבה שמלווה אותם כל חייהם לא יכולים למלא אותו על ידי כימיקלים.... ראיתי את זה על עצמי אינסוף פעמים -- מה שמגע פשוט ו/או הבנה יכולים לעשות ... והצורה שבא אני נפתח לזה ומתעורר מחדש היא זהה בין אם אני לוקח תרופות או לא... ואותו דבר להיפך -- חוסר של חום ואהבה יכווץ אותי תמיד כל-פעם בכל תנאי.... בגלל זה חיי מעורערים מאוד, בגלל התלות הזאת... תלות שאין לה מענה.... ומולה - בדידות עצומה. למעשה אין לי כמעט אנשים הקרובים אליי באמת... והכאב של החוסר-זמינות שלהם ברגעים מסוימים עולה לי לפעמים בימים שלמים של סבל שמילים פשוט מאוד חסרות-אונים מולו ובאמת ובתמים לא ניתן לתיאור.... זו גזרת-גורל שלי עצמי אין שום דרך להתמודד איתה לבד... מאז שאני זוכר את עצמי הייתי עצמאי, מסתדר לבד, נושא בעול מבלי לשתף בעל כוחות פנימיים בלתי-נדלים.... אותה תכונה עצמה מנעה ומונעת אותי מלשים קץ לחיי.... מכריחה אותי לסבול.... המצב הנפשי שלי תלוי לחלוטין בכל אחד אחר שהוא לא אני ! והייסורים שנלווים לכך בלתי-נתפסים !!! (צרה נוספת שאין לזלזל בה היא שאףאחד לא מבין את זה..... חוסר הבנה שהוא טבעי בסך-הכול בעקבות ה"מוזרות" של התופעה - אבל עדיין חוסר-ההבנה מקשה מאוד למצוא פתרון מעשי כי הוא משמש כחומה בינך ובין השאר.....) הצורך שלי הוא באדם קרוב מאוד שיוכל להפיג את הכאב הזה (אני מתכוון לאישה, מן הסתם, למרות שאני בכלל לא מדבר פה על סקס ! באופן אבסורדי, מין זמין בחברה שלנו הרבה יותר מאהבה.... רק אדם כמוני יכול להעיד עד כמה זה נכון..... אין שום בעיה עבורי "להשיג זיון" וכ"כ עצוב - וגם דוחה - עד כמה שזה קל לעומת תשומת-לב... תוכלו לשאול ובצדק "למה הוא לא מוצא לעצמו חברה ?" והתשובה על זה היא שזה פשוט מאוד קשה למישהו במצבי לא רק לתפקד בקשר נורמאלי אלא גם להפיק ממנו סיפוק.... הקשר הטיפוסי שבחור בגילי יוצר על-פי-רוב עם בת-זוג הוא לא-מתאים מבחינתי זה קשר שלא יתרום לי מספיק ויותר מזה, ישאיר אותי תשוש ומרוקן אנשים "רגילים" לא לוקחים בחשבון שלמי שבמצבי הרבה דברים עולים במאמצים נפשיים גדולים מאוד, דברים שלהם באים יחסית בקלות... וזאת מבלי להזכיר את הקושי הגדול עוד יותר של לעטות מסכה כדי להסוות את מצבך האמיתי מאחר ואיזו בחורה שפויה תיקח לעצמה שבר-כלי בתור בן-זוג.... אז לבסוף... אני קורא כאן למי שקראה את המכתב הזה, שעברה אכזבות וקשיים דומים לשלי ומסוגלת להזדהות עם מה שתיארתי כאן... מי שכמוני מחפשת קצת להתנחם על-ידי נפש שמבינה ושמסוגלת לתת מעצמה... לנוח קצת מהחיים הקשים האלה...... מספר ה-ICQ שלי..... 226875552

מבינה ללבך. איני יודעת מה עברת בחיים, אבל אני מבינה אותך. אני מאמינה שיש עוד אנשים שמבינים אותך. אני פשוט לא בגילך. שיהיה לך טוב. א' מהצפון

כל הכבוד לך שאת מבינה לליבי הלואי שזה היה עוזר לי במשהו בינתיים זה שהגבת יכול למנוע מאחרים להגיב אז סתם חבל... אז אני פונה בבקשה למנהל הפורום : אם אפשר להסיר את התגובה ו"להקפיץ" את שלי למעלה .... חבל לי שלא יקראו אותה אחרי שישבתי וכתבתי אותה...

שלום, אני בת 34 נשואה, עובדת, לומדת, מנסה להיכנס להריון, יש לי הרבה אהבה מאנשים שאני אוהבת, ובאופן כללי אני מרוצה מחיי. אך כל הזמן יש לי איזשהי הרגשה שהייתי רוצה להיות שונה ממה שאני, להיות יותר אסרטיבית, יותר "וואו", יותר נערצת. הרבה פעמים יש לי הרגשה שלא מספיק מעריצים אותי, אם זה לדוגמא, סתם בשיחות יום-יום בעבודה או בפורומים אחרים, אני פחות מרוכזת בתוכן השיחה ויותר באיך אני נראית ואיך אני נשמעת, והאם שומרים איתי על קשר עין, ואיזה רושם אני עושה על סובבים. זה מפריע לי להיות חופשית וטבעית בשיחה. ואם אני מרגישה שאני לא מספיק אסרטיבית ולא מעוררת מספיק עניין אצל הסובבים, זה מאוד מבאס אותי ואז אני כל הזמן חושבת איך אני אשנה את עצמי כדי שאנשים ייתרשמו ממני ויתעניינו בי יותר. זה מצב שנמשך כבר המון שנים וזה הדבר היחיד שמפריע לי להיות מאושרת מכל הבחינות. רציתי לשמוע את דעתכם, האם זה בסדר שאני מרגישה כך? האם אוכל בכוחות עצמי להפוך לבחורה אסרטיבית יותר? או שעלי לפנות לטיפול? תודה רבה.

סיגל יקרה, אני מניחה שיהיו לא מעט אנשים שיקראו את המשפט הראשון בפנייה שלך ויגידו את ה"וואו", רק שאת בטח לא תצליחי לשמוע. ה"וואו" שאת מדברת עליו, שחסר שם, הוא באמת - לפחות על פניו - רק הדובדבן לקישוט. לכאורה, אם הכל טוב, אז אי אפשר להסתפק בזה? אני משערת שבתוכך, קיים חלק מאד שברירי, פגיע, לא בטוח, משתוקק לאהבה. נראה כי את חוששת שאלמלא כל אותה תפאורה נוצצת איש לא יתעניין בך באמת. זוהי אמונה מתעתעת, שהרי ככל שאת מתרכזת ב"תפאורה החיצונית" , או לדברייך "פחות מרוכזת בתוכן השיחה ויותר באיך אני נראית ואיך אני נשמעת", הסיכוי שיתעניינו בך *באמת* דווקא פוחת. זאת ועוד, למרות שאת מוקפת בהרבה אנשים, את לא מצליחה להנות באמת בחברתם, לא מצליחה לקבל את היחס לו את כה משתוקקת, מה שמותיר אותך יותר בודדה ויותר נזקקת. אז כן. נדמה לי שטיפול יוכל לעזור לך לזהות ביתר דיוק מה קורה לך שם, ללמוד לקבל ולאהוב את עצמך גם בלי "וואו", ולנסות לשנות משהו באינטראקציות החברתיות והבינאישיות שלך. בברכה ליאת

ליאת בוקר טוב, התשובה שלך גרמה לי להתרגשות רבה. כל כך הצלחת לגעת בנפש שלי בעדינות ובמדוייק. המון המון תודה!!!

אני בת 28 נשואה,ועובדת עם בעלי בעסקיו.הבעיה היא,שאני מרגישה שמשהו חסר לי.סיימתי לפני שנה תואר ראשון,וחיפשתי את המשך דרכי,אין לי אפשרות להתקדם לתואר שני בפסיכולוגיה כי התנאי קבלה בארץ הם בלתי אפשריים.לעשות שוב תואר ראשון במשהו אחר לא בא בחשבון מבחינת ההשקעה.חשבתי ללכת ללמוד סיעוד כי זה משהו שתמיד עניין אותי,ואני רוצה עבודה בתחום הטיפולי.אבל....זה לוקח שנתיים וחצי,ורחוק מהבית שלי,אני גרה בירושלים ומדובר על קפלן ברחובות,זה מצריך מאיתנו לעבוד דירה וזה בלתי אפשרי.המצב מבחינתי ממש תקוע,לא לכאן ולא לכאן.מה עושים?בנוסף לכל זה אני צריכה לשלב כניסה להריון ראשון,אני לא מוצאת שום עבודה עם סיפוק וזה מתסכל אותי מאד.

שלום יעל, יש לא מעט מקצועות טיפוליים שאינם פסיכולוגיה, ואשר תואר ראשון בפסיכולוגיה מהווה עבורם תשתית רחבה וטובה. חשוב להביא בחשבון שלימודים ברמה גבוהה מצריכים לפעמים השקעה של זמן ונסיעות (נדמה לי ששנים של עבודה לא יחזירו לי את הוצאות הדלק של השנים האחרונות בחיי). לא תמיד חייבים לעבור דירה כדי ללמוד, ולפעמים נסיעה באוטובוס או ברכבת היא הזמן היחיד המוקדש לקריאת מאמרים :-))) נשים צעירות תמיד לוקחות בחשבון את האפשרות של הריון ולידה שיקטעו במידה מסוימת את רצף החיים המקצועיים שלהן. יש נשים שלא נותנות לזה לעצור אותן, ויש מי שמעדיפות לנצל "שנים מתות" (כמו שאת חווה עכשיו) להרחבת המשפחה, תוך שהן דוחות את המשך הקריירה לאח"כ. הכל פתוח והרשות נתונה. נדמה לי שזה זמן טוב לשיחה רצינית עם בעלך, עם חברה טובה, ואולי גם עם איש מקצוע. זכרי שמצבים של תקיעות יכולים להוליד תפניות מרגשות ו'סיבובים חדים', ואף פעם לא מאוחר. בהצלחה ליאת

גם ללמוד סיעוד זאת השקעה (ואגב ניתן בהחלט ללמוד בירושלים - בהדסה). האם לא כדאי לך להשקיע עוד 3-4 שנים ולהגשים את חלומך לעסוק במקצוע טיפולי (אולי עבודה סוציאלית...) ? אם תרצי בכך מספיק בוודאי תוכלי למצוא פתרונות מעשיים. האמנם הדברים באמת כל כך בלתי אפשריים ? אולי יש משהו אחר שעוצר אותך מלהגשים את עצמך ? מאחלת לך בהצלחה בכל שתבחרי (:

איך יודעים שהמטפל לא מתאים לנו? המטפל שלי מאוד סימפטי ואנחנו מתקשרים יפה מאוד ויש כימיה אבל לא מורגש כל כך שינוי למרות הטיפול הממושך של מספר שנים הייתי מעוננינת לשמוע חוות דעת לגביי הנושא אולי כדאי להחליף את המטםפל או בעצם האים השינויים צריכים להיות מאוד דרסטיים באישיות במהלך טיפול ארוך טווח

שלום רוית, את שואלת שאלה קשה, שכן ההגדרה של "הצלחת טיפול" היא חמקמקה ועמומה לפעמים. היא תלויה במידה רבה באבחנה הראשונית שלך, בציפיות המוקדמות שלך, באוריינטציה הטיפולית של הפסיכולוג שלך (יש טיפולים קצרים וממוקדים ויש טיפולי עומק של שנים), וכמובן בגורמים רבים נוספים. אני רוצה להזכיר שטיפול אינו מיועד ליצירת שינוי אישיותי. האישיות שלנו מתגבשת עד הגיענו לבגרות, ואז הסיכוי לשנותה מינימלי, אם בכלל. הטיפול יתמקד בדר"כ בסימפטומים הנוירוטיים עצמם, בקונפליקטים העמוקים שעוררו אותם, בתפיסותיו של האדם את עצמו, את הזולת ואת דפוסי האינטראקציה ביניהם, וכן בדפוסי התנהגות חוזרים ולא מסתגלים. הקשר עם המטפל חשוב וקריטי מאין כמותו, ולכן לא הייתי מציעה לבטל עובדה חשובה זו בשיקולים שלך. לא אוכל לומר יותר בהיעדר מידע נוסף עליך ועל הטיפול. בברכה ליאת

ליאת שלום, אני בחורה בת 30 ויש לי חבר כשנה בערך ואנחנו גרים ביחד. בחודשיים האחרונים יש לנו המון מריבות ואני מרגישה שהוא לא נותן לי את כל תשומת הלב כמו פעם...... הבעיה היא שאני מרגישה לא מסופקת בגלל שעדיין לא מצאתי את עצמי אני לא אוהבת את העבודה שלי וזה ממש משפיע עליי נפשית אני מרגישה רגישה וחלשה מתמיד.. ואני מרגישה שחבר שלי שופט אותי בגלל העניין אם אני מבריזה מהעבודה אז הוא לוקח את זה בקטע שאני בחורה לא רצינית הוא גם אמר לי שהוא חשב פעם שאני יודעת מה אני רוצה ויותר חזקה .. אני לא יודעת מה לעשות אותו זה מטריד שאני כל הזמן שואלת אותו מה קרה הוא ברגע שאני מתחילה עם השאלות שלי כמו: אתה לא אוהב אותי יותר, אתה רוצה שנפרד וכו'.... אז הוא נכנס מיידית לכוננות ספיגה.. אני יודעת שהוא אוהב אותי אבל הוא אמר לי שכל השאלות האלו שלי מתישות אותו.. איך עליי להתנהג במערכת יחסים זוגית הזו כשאני יודעת שכל עוד שאני לא ימצא את עמצי מבחינה תעסוקתית אני יהיה חלשה אין לי חשק לקום בבוקר וללכת לעבודה שאני לא אוהבת,אני מרגישה שרע לי וני ממש לא מאושרת...... אני מרגישה שאני ממש בדיכאון ואובדת עצות, ואני גם לא יודעת מה לעשות עם חבר שלי? עם זה שאנחנו כבר לא מתקשרים ושאני שואלת אותו מה קורה אז הוא לא רוצה לדבר על זה וכאילו הוא מבקר אותי כל הזמן אשמח לתשובה ועזרה לגבי הזוגיות והקריירה? תודה

שלום לירון, נדמה לי שעל אף הכותרת שבחרת "זוגיות וקריירה", מה שעומד במוקד הוא א?ת עצמך, הדימוי העצמי שלך, ותחושת השבריריות וה"חולשה" כפי שקראת לזה. ההערכה העצמית והדימוי העצמי 'צובעים' גם את עולמנו הבינאישי וגם את התפקוד התעסוקתי שלנו. את מספרת שאת לא אוהבת את העבודה שלך, אבל בוחרת להתמודד עם זה בדרך של הברזה. את חשה חוסר ביטחון בקשר הזוגי שלך, ובוחרת להציף את בן הזוג שלך בשאלות שמאתגרות את הסבלנות שלו ומסכנות את הקשר. לכן, נדמה לי שהתמודדות אמיצה מחייבת ברור יסודי של מה את רוצה באמת מעצמך, ועד כמה את מוכנה לפעול ולחולל שינוי. שינוי יוכל לבוא כאשר תסכימי לקחת אחריות ולפעול. למשל - לחפש באופן אקטיבי עבודה אחרת. למשל - לעבור אבחון תעסוקתי הכוונתי. למשל - לבחון מה את עושה למען הזוגיות שלכם ולמען החבר שלך. למשל - להשלים עם מציאות לא מושלמת ולמצוא מקורות נוספים לסיפוק ואתגר. למשל - ללכת לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לברר ביסודיות מה את רוצה ואיך משיגים זאת. יש - כמובן - עוד המון אפשרויות, עליהן תצטרכי לחשוב בכוחות עצמך. מאחלת לך המון הצלחה, ואשמח אם תחזרי לעדכן מה שלומכם ליאת

הי ליאת, תודה על התגובה המהירה, אני מסכימה עם כל מה שאמרת ואת ממש צודקת ביררתי לגבי הכוון תעסוקתי אבל זה עולה כסף, טיפול פסיכולוגי עולה כסף ולהרשות לעצמי את זה כלכלית מאד קשה לי...... אני לא יודעת למה אני כבר 3 שנים מנסה לחולל שינוי ולא מצליחה אני באמת רוצה אבל משום מה נורא קשה לי להתחיל ולעשות את הצעד כאילו יש בתוכי המון פחדים שעוצרים מבעדי, כגון פחד מכשלון... איך מתגברים על הפחדים שבתוכנו ומבצעים את השינוי? אני לא רוצה להרוס את הזוגיות שלי..... בגלל מצבי הנוכחי.. אני רוצה להרגיש שאני עושה משהו עם עצמי תודה

יש הסבר להרגשה שכל סיום פגישה אני מרגישה "כאילו היא בועטת אותי החוצה".? אני יודעת מה הזמן המוקצב, אני יודעת מתי הפגישה הולכת להסתיים ובכל זאת - כל סיום פגישה אני מרגישה שאני כועסת מאוד עליה שהפגישה הסתיימה. אחרי כמה דקות/שעות אני מבינה שאני מצפה ממנה לדברים שהיא לא יכולה לתת לי. היא לא יכולה להשאר איתי עד אין סוף בגלל שהצלחתי במשהו שקשה לי איתו ואנחנו בדיוק "באמצע". ועדיין כל פגישה אותה הרגשה לא נעימה. תודה עננית

עננית יקרה, ה"נבעטות" הזו החוצה, שאת מרגישה בסוף כל פגישה, היא חלק מאותו שחזור מפורסם, שאנחנו מעבירים מעולם החוויה שבחוץ אל תוך חדר הטיפול. בשעה הטיפולית - בעיקר כשהיא טובה - מתאפשרת אותה נסיגה ילדית, אותה משאלה ראשונית להחזקה, להכלה, להאכלה, להתמזגות אין סופית, שתשאיר אותנו מעורסלים עד אין קץ בזרועות אוהבות וחומלות. הידיעה וההבנה, המגיעות לאחר זמן, לא תמיד עושות את זה קל יותר. אבל אלה הכללים, וטוב שכך. אורנה ניסחה זאת נפלא רק לפני יומיים- http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-638,xFT-584432,xFP-584466,m-Doctors,a-Forums.html אל תוותרי. ליאת (שאיכשהו גם קצת מתרגשת ממה שאת מספרת...)

אני כ"כ מבינה את מה שאת כותבת ואני כל כך מנסה להלחם בזה. מנסה להלחם בילדה שבי. מנסה להעלים אותה. מנסה לא להצטרך, מנסה לא לרצות אבל היא לפעמים יותר חזקה ממני.. (וזה מטריף אותי:)). דרך אגב הקישור מביא אותי כנראה למקום לא נכון.... תודה לך עננית

שלום,רציתי לשאול אם יש איזשהו מקום שבו ניתן לקבל המלצות על מטפלים,או מקום (רשימת המלצות , אתר אינטרנט או משהו אחר)שבו יש סיווג מטפלים לפי תחום (מטפל המתמחה בדיכאון , הפרעות אכילה וכדומה). חוץ מרישת הפסיכולוגים הרשומים בפנקס הפביכולוגים של משרד הבריאות לא מצאתי שום מקום שיכול להפנות אותי למטפלים בכלל או למטפל הנכון בפרט . בתודה מראש. אורה

שלום אורה, נסי כאן, ואם זה לא יספק תוכלי לפרט מעט יותר על צרכייך ואנסה לעזור. http://www.sahar.org.il/helporgs.asp בהצלחה ליאת

שלום, ראשית, תודה על המענה המהיר .לגבי השאלה שלי, אני מעוניינת, לאור כמה דברים המתרחשים בחיי, לפנות לטיפול אבל אין לי שום מושג איך מתחילים לחפש מטפל.אני לא מכירה אף אחד שיכול להמליץ לי על מטפל. אולי יש לך עצות. תודה

סליחה על הבלבול שכל

איך אני יכולה להיגמל מהכדורי הרגעה. אם אני אזרוק את כולם לפח אז אפסיק לקחת אותם. האם אני צריכה לזרוק אותם בשביל שלא אשתמש בהם שלא במודע? מה אני צריכה לעשות בשביל להפסיק שהרי אז אוכל להתחיל לחיות נכון? אני ממש מדוכאת מהמצב וכבר אין לי כל כך חשק לקום בבוקר, כי למה יש לקום לעוד יום שבו אשב כמו זומביט על הספה ואתקשר ל"ידידים" המתעללים בי הלוך ושוב? אני כבר דיי מתה ריגשית ואין לי כוח כבר לחיות ולסבול, אז מה אתה מציע לי לעשות? אולי אתאבד וכך אחסוך ממני סבל רב ומצוקה המלווים אותי כל יום?

שלום ציפי, קראתי את התכתובת שלך עם גדעון, ומאחר והוא ישוב לענות רק ביום שישי, אנסה להשיב בינתיים. כשמדובר בשינוי יזום של טיפול תרופתי (גם כדורי הרגעה הם טיפול תרופתי) כדאי מאד להתייעץ עם רופא, המכיר את ההיסטוריה הרפואית שלך ואת התמונה הנוכחית. עברת בשנים האחרונות מצבים קשים ביותר, היכולים לערער גם אדם חזק. הפתרון האובדני הוא, כמובן, אינו פתרון כלל, אלא סוג של פנטזיה לא מציאותית, מעין משאלה לשקט ושלווה. אני רוצה להזכיר לך שהמתים לא מרגישים כלום, גם לא שלווה והקלה. הם פשוט אינם. דווקא את - כמי שעברה סבל גדול במלחמה על החיים - יודעת עד כמה אינם מובנים מאליהם. את צודקת: גם ישיבה אפאתית על הספה לא ממש מעוררת שמחת חיים. אבל... אם את כבר יושבת על ספה, האם יש אפשרות שזו תהיה ספה של פסיכולוג? הפסקה של תרופות (אם בכלל) תהיה אחראית ונכונה יותר אם תיעשה כחלק מתהליך הדרגתי ומסודר עם מעקב פסיכולוגי ופסיכיאטרי. מאחלת לך הקלה מהירה והרבה בריאות ליאת

תודה על תשובתך. ורציתי לשאול עוד משהו..הכדורים האלה (כדורי ההרגעה) שאני לוקחת הם לא כדורים שרופא רשם לי אותם אלא כדורים שאני על דעת עצמי החלטתי לקחת אותם לפני שנים, כפי שאת מבינה התמכרתי לכדורי הרגעה ומאחר ואני מבינה שאני צריכה להפסיק אותם בשביל להתחיל לתפקד בצורה נורמלית פחות או יותר ולחיות אז רציתי לדעת האם יש דרך שאני בעצמי הפסיק אותם ? ניראה לי שיש בי משהו שרוצה ולא רוצה לקחת אותם ואני לא יודעת איך להתגבר על זה. בתודה מראש ציפי

היי אני בת 21 והמצב הוא כזה... אני לא יוצאת עם הרבה בנים...ואף פעם לא היה לי קשר רציני... ואני מובכת מכל הקטע הגופני...והפיזי....(אם מדברים איתי מה היה לי ואם היה לי,או אם אני נמצאת עם מישהו והוא מנסה להתקרב אליי אני מתרחקת...),פשוט אף פעם לא היה לי כלום עם אף אחד... ואני גם כאילו מתנגת לזה..אולי זה בגלל שאף פעם לא הייתי שלמה עם עצמי...או..אוף אני לא יודעת מה הבעיה עם עצמי...זה שלא היה לי אף פעם קשר רציני אני יכולה קצת להבין את זה...בגלל כל הדיכאונות שלי...למרות שלא תמיד משדרים את זה(ולפעמים בכלל לא),יש מן מסיכה כזאת....אבל...אוף יש לי בעיות...ואין לי כוח אליהן...איך אני פותרת את זה...אני יותר נבוכה נראה לי כי כלום לא קרה עם אף אחד...:( ומה שמוזר או אפילו עצוב בזה שלא חסר לי,ולא מפריע לי אם לא יהיה לי חבר...לא יודעת להסביר את זה...אבל נראה לי שהרבה דברים דפוקים אצלי...אני כבר לא יודעת מה בסדר אצלי ומה לא,ואם יש דבר כזה בסדר אצלי :( מה אני עושה עם זה??תייעצו לי בבקשה

ולציין שהביטחון העצמי שלי בקאנטים...אבל ממש...הוא ממש נמוך

שלום לך, מהדברים שלך קשה לי (ואולי גם לך) להבין האם הקושי עם קרבה בינאישית ואינטימיות הוא הסיבה לדיכאון או תוצאה שלו. המבוכה שלך, המתעוררת מול אפשרות של מגע פיזי, היא טבעית, וסביר שתתפוגג במידה משמעותית כאשר קרבה כזו תגיע כחלק ממערכת יחסים חמה וידידותית שתתפתח - כשתרצי - בקצב הנכון לך. כדי להתבונן יותר מקרוב בקשיים שלך, ללמוד לכבד אותם ולהתמודד עמם באופן יעיל, מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי. מסתבר שטיפול הוא לא משהו שנועד ל"אנשים דפוקים", אלא למי שחושב או יודע שקשה לו, ונחוש בהחלטתו לא להיכנע לקושי. אגב, אם תדפדפי (או תעשי חיפוש קצר) בפורום שלנו, תראי שיש לא מעט בנות (ובנים!) בגילך, ואפילו בגיל בוגר יותר, שעדין לא הצליחו למצוא זוגיות ולממש את מיניותם כחלק ממערכת יחסים יציבה. אין בכך כדי להעיד בהכרח על בעיה רצינית מדאיגה. יש פרחים המאחרים לפרוח, מה שמשאיר את עולמנו צבעוני ועשיר תמיד. בהצלחה ליאת

תקשיבי,אולי אני מידי "דוסית" כדי להבין את המצוקה שלך ממש.אבל מי יודע אולי עוד דעה לא תפריעה לך.את רק בת 21?לא היתי מסקימה עם ליאת על פרחים שמאחרים לפרוח.אבל 100%שפרח הזה נפתך עם הזמן בתוך מערכת יחסים חמה ובטוחה.או שאת באמת מאמינה לסיפורים של נערות בנות 16 איך הן מתו מתשוקה?עוד משהו שמעתי כמה וכמה סיפורים מבחורות שהיו להן N*10 חברים אבל רק עם הבעל נהיה להן איחפת מזה אחרי זמן מה.בקיצור נראה לי שאת מודדת את עצמך לפי איזה םרגל דמיוני.

יש בדיחה שאולי מתאימה לכאן,אולי תוהבי אותה:בא מישהו בן 70 לרופא מספר שמשהו קרה לו שהוא לא יכול יותר עם נשים וממש סובל מזה ומתוסכל.אז דוקטור התחיל להסביר לו שבגילו זה נורמלי וטבעי."אבל,אומר האדם,מה אני אגיד,איך אני אסתקל בעיניים של החברים בני גילי שכל בוקר מספרים על הלילות שלהם בגאווה...""מה הבעיה,אדוני,תספר להם גם!.."(-: אני מאחלת לך הרבה הרבה אהבה אמתית בחיים.

שלום, בני בן 27 לאחר שרות צבאי נסע לטיול לחצי שנה באוסטרליה וניוזילנד. כשחזר החליט ללמוד בטכניון מתמטיקה. לפני כ- 5 שנים גילה שהוא אוהב מאוד מוסיקה.קנה לעצמו פסנתר והתחיל לנגן עפ"י בהתחלה אקורדים ושמיעה ומאוחר יותר עפ"י תווים, יצירות של בטהובן, שופן מוצרט וכו'. המוסיקה כ"כ היפנטה אותו שהחליט לבטל הלימודים בטכניון וללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים מתמטיקה ובאקדמיה למוסיקה בירושלים מוסיקה. למרות שאין לו רקע בנגינה ניגש לבחינות והתקבל. החלטת המורים לקבלו נבעה מהכישרון שיש לו וראו בו פוטנציאל שכדאי להשקיע בו. בלימודי המתמטיקה הצליח להשיג ציונים גבוהים מאוד ובמקביל עבד קשה בנגינה כדי לסגור פערים ולהתקדם. במבחן השנתי הצליח מאוד במגמת מוסיקה קלאסית. במגמת ג'אז נכשל. כיוון שכך המורים הסכימו שימשיך ללמוד במגמה קלאסית ולא אפשרו לו להמשיך בג'אז. מאחר והוא אוהב מאוד ג'אז ורוצה להתמחות בתחום זה הוא לא המשיך הלימודים באקדמיה למוסיקה והחליט ללמוד ג'אז באופן פרטי אצל מורים פרטיים. המורים שאצלם למד הכריחו אותו ללמוד מוסיקה קלאסית כיוון שמוסיקה קלאסית מהווה הבסיס לכל מוסיקה אחרת. הוא המשיך ללמוד מוסיקה קלאסית והתקדם בצורה משמעותית ואפילו תכנן בשלב מאוחר יותר ללמוד מוסיקה במוסד רציני בארה"ב. כיוון שלימודי המוסיקה תובעניים ביותר וכיוון שלימודי המתמטיקה גם הם תובעניים מאוד הוא הפסיק את לימודי המתמטיקה אחרי שסיים שנתיים. מאז ועד היום הוא מחליף מורים ומנגן סביב השעון באופן אובססיבי כ- 10 שעות ביום. לפעמים הוא מופיע בחלטורות וגם מלמד נגינה תלמידים מתחילים. פרנסתו דלה ואף שקע בחובות רבים. אני מימנתי לו את לימודי המתמטיקה באוניברסיטה וגם עזרתי לו במחיה בסך הכל בסכומים גבוהים שעמלתי קשה להשיגם ויעדתי אותם ללימודים שלו לרכישת מקצוע . כעת הכל ירד לטימיון והוא אינו מוכן לשמוע על המשך לימודים לרכישת מקצוע ומנמק את עיסוקו במוסיקה בכך שיש מעט אנשים שעוסקים לפרנסתם במה שהם באמת אוהבים. אני רואה זאת אחרת ממנו, לדעתי הוא בורח ממסגרות מחייבות ומהתחייבות בכלל ומעדיף את דרך החיים של מוסיקאים שאין לה גבולות (הולכים לישון מאוחר ולמחרת מתחילים את היום מאוחר , מעשנים ושותים אלכוהול וכדומה). לדעתי הוא הולך לאיבוד כי הוא לא לומד מוסיקה באופן מטודי אלא לפי בחירה שלו, קופץ מנושא לנושא וממורה למורה ובכל שלב שלא נראה לו משהוא מתחמק וקופץ למשהוא אחר. עקב כך הוא עובד הרבה שעות במשך היום מאוד קשה על הנגינה ושוגה באשליות ובחלומות שהוא יהיה מוסיקאי מבטיח ומצליח . הוא עוטף עצמו בבועה של מוסיקה שתתנפץ לו בסופו של דבר ואינו מתמודד עם החיים האמיתיים. גם בנושאים אחרים בחיים הוא אינו לוקח אחריות ומתחמק ממחוייבות, לדוגמה - צבר דוחות רבים ברכב שנתתי לו וכיוון שלא היה לו כסף לשלמם הוא הזניח אותם הסכומים הכפילו עצמם. בני נחשב (אוביקטיבית) כבחור מוכשר מאוד. אני מודאגת מאוד מהעובדה שאינו מצליח להתגבר על משהוא ילדותי באישיותו,מתבזבז ואינו לוקח את גורלו בידו ובונה את עתידו. האם תוכלו לייעץ לי כיצד ניתן לטפל בבעיה זו?

מרגנית שלום, לדעתי יש לך יכולת מועטה לסייע לבנך. הוא כבר ילד גדול ואחראי לבחירותיו שלו - להצלחותיו ולכשלונותיו. כאשר יזהה את הקשיים שלו וירצה לעבוד עליהם, יוכל לפנות לגורם היעוצי או הטיפולי המתאים. עד אז - עליו לשאת במחירים של החלטותיו. עלייך לשאול את עצמך - מי נושא במחירים של מה שהוא עושה? אם זה הוא - אז בסדר. אם זו את - נסי לבדוק מה את יכולה לעשות כדי שהמחירים שאת משלמת יהיו נמוכים יותר. ולגבי "כאב הלב" של "צער גידול הילדים", יתכן שפחות מעורבות תעזור. בהצלחה, גדעון

גדעון שלום. תודה על תשובתך המשכנעת אך אינני מבינה , אכן בני הוא ילד גדול, אך האם אני כאם אמורה לראות את בני מתדרדר ולא לעזור לו ? אני מנסה לא להיות מעורה אינני מעירה לו דבר או מתערבת אך הבעיה מייסרת אותי ואינני מוצאת מנוחה. מרגנית

לילה טוב אני לא בטויה שזה הפורום המתאים אך אולי תוכלו לעזור לי הבת שלי בת שנה ו8 חודשים. השבוע התחלתי בתהליך גמילה שהוא לא ממש הולך. אציין שהיא ילדה מאוד חכמה=מדברת משפטים ומבינה הכל. היא מבינה שאני לא רוצה להניק אותה יותר (אין כלום בציצי כבר חודשיים) ובבקרים, שזה הזמן שהיא הכי אוהבת לינוק היא מסתכלת עלי במבט מתחנן ומבקשת ציצי. מה שמטריד אותי זה שמתחילת הגמילה שהחלה קצת יותר משבוע (הורדתי הנקות בהדרגה כבר לפני שבועיים) היא התחילה לחכך את פלג גופה התחתון עם עצמים קשים או בלשון אחרת, לאונן. כנראה מצאה שזה מרגיע אותה. אני פוחדת שהגמילה תיצור אצלה מצב של בעיה פסיכולוגית שתלווה אותה הלאה. היא עושה את זה דיי באובססיביות ואפילו על אחיות שלה(כאן הרגשתי שעובר הגבול של הנורמה). אני לא כועסת עליה ואפילו לא מפסיקה אותה אני מצפה שזה יקרה לבד. לפעמים אני מסיטה את תשומת ליבה לדברים אחרים וזה עובד ולפעמים היא אומרת לי "זוזי". ועדיין כל בוקר היא מבקשת ולא מתייאשת. מה עושים?? אשמח לכל עצה

נונית שלום, תהליך הגמילה הינו לא פשוט - לא להורה ולא לילד. כמו כל דבר בחיים קשה לוותר על דבר טוב, ולנגמל קשה שבעתיים. יש צורך בסבלנות. יש צורך שהאלטרנטיבה תהיה אטרקטיבית. ויש צורך בהדרגתיות. לגבי האוננות - זה טבעי, אך כפי שנהגת -הסחת דעת יכולה לסייע, כאשר האוננות מתגברת. האוננות מצביעה על מתח מסויים וצריך לעזור לבתך למצוא תחליפים נאותים. אסיים בהמלצתי הקבועה: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. ישנם ספרים רבים והם גם מתחדשים מידי פעם. ספרים כגון: "שנות הצמיחה" בהוצאת הדר, או "השנים המופלאות" מאת סלמה פרייברג. (אך בהחלט כדאי לגשת למדפים המתאימים בחנויות הספרים ולבחור מבין ההיצע הרב שישנו). כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בהצלחה, גדעון

אז אם לא כדורי ההרגעה הם שגרמו לתקיעות מה כן גרם למצב הזה? האם זה שאני מכורה לכדורי הרגעה (סמים) זה הדבר שגרם לכך שאיני מצליחה בכלום. ואולי אתה יכול גם להמליץ לי על שם של פסיכיאטר שמתמחה בבעיות כמו שלי?

ציפי שלום, קשה מאוד לענות על השאלה שלך בלי להכיר לעומק את מצבך, ההיסטוריה שלך והאבחנה הקלינית של הדברים מהם את סובלת. את זה יכולים לעשות הגורמים המטפלים בך. או הפסיכיאטר שהמליץ לך על התרופות או פסיכולוג קליני במידה ואת מטופלת בשיחות. אנו לא נוהגים להמליץ בפורום על אנשי מקצוע כדי לא לעשות פרסום ולכן לא אוכל להמליץ לך על פסיכיאטר. בברכה, גדעון

תודה על העזרה

can you please tell me what episodic ataxia is? someone was diagnosed with it, can you live with it. what does it come from nd can you function normally? thank you .

סלי שלום, את מוזמנת לקרוא על התופעה בקישור המצורף. http://www.ucsf.edu/humgene/episodic_ataxia.htm בברכה, גדעון

אני נמצאת במצב תקוע כבר כמה שנים, אינני עובדת אין לי חבר אינני נשואה ואין לי ילדים. אני כל היום בבית וכבר שאני מדברת עם "ידידים" הם צוחקים עלי וקובים איתי ולא באים או עושים כל מיני דברים לא ניסלחים כי הם חושבים שאני חייבת להיות חברה שלהם מרוב המצב הקשה הזה כבר ניכנסתי לדיכאונות הייתי אצל פסיכיאטר והוא אמר שיש לי דיסתימיה ונתן לי ציפרלקס. אבל אני רוצה ולא רוצה להיגמל מכדורים אחרים שהם הם שתוקעים לי את החיים, נכון? האם נכון שכדורי ההרגעה שאני כבר לוקחת שנים הם הם שגרמו לי שלא אוכל לעשות כלום כול היום ולא הצליח בכלום? האם זה נכון? אני רוצה לקבל תשובה על זה, כי עם אף אחד אני לא מצליחה לדבר על זה עם אף אחד אני בכלל לא מצליחה לדבר על בעיות שמטרידות אותי כולם כאילו מרוחקים חיים בעולם אחר ובכלל לא מודעים למה שעובר עלי, כך גם היה כשהיתה לי דלקת ריאות קשה ושכבתי אז חצי מתה בבית חולים וגם אחרי ניתוח כריתת הריאה שעברתי, אף אחד בכלל לא היה שותף למה שעובר עלי לסבל הנוראי ולפחד ממוות שאחז אותי בתקופה ההיא הפחד מהמוות שהרגשתי כאילו הוא קרב. (כרתו לי חצי ריאה בגלל גידול ממאיר שהיה לי בריאה השמאלית), טוב מה אתה מציע לי להתחיל לעשות בשלב זה של חיי כי כבר איני מוצאת עניין ,חיות וכיף בשום דבר, הכל אני עושה כי צריך לעשות אחרי מאמצים עילאיים וללא רצון וחיות.

ציפי שלום, לפעמים הצרות באות ביחד ואז ישנן גם בעיות בריאות וגם קשיים נפשיים וגם בדידות. וכפי הנראה זה המצב אצלך וחבל שזה כך. לשאלותייך: אני מעריך שלא הכדורים הם אילו שגרמו לחייך להיראות כפי שהם. לעיתים אנשים שלוקחים טיפול תרופתי זמן רב, מרגישים כך. כדאי לך להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל שלך לגבי השאלה הזו - הוא יכול לענות יותר טוב ממני. בנוסף הייתי ממליץ לך לחפש קבוצת תמיכה, שמתאימה לצרכייך. כך תוכלי לשוחח עם אנשים ולשתף ולהשתתף בבעיות של אחרים. הרבה הצלחה, גדעון

לפני שאני מחליטה על מטפל, רציתי לדעת מה ההבדל בין פסיכולוגיה קלינית לפסיכותרפיה. ועוד דבר, מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לעובדת סוציאלית שמתמחה בפסיכותרפיה. איזה טיפול יכול להיות יותר יעיל ונוח? האם עובדת סוציאלית "כשירה" מספיק בשביל לטפל בבעיות די קשות? (שהרי אין לה תואר "פסיכולוגית"). תודה...

היי רונית, על ההבדלים בין פסיכולוג קליני לעו"ס קליני נשאיר לגדעון לתת את הדעת, אני רוצה לדבר מניסיוני האישי... אם את כבר מחליטה ללכת לטיפול אצל עו"ס, כדאי שתבררי שהיא בעלת התמחות *קלינית*. עו"ס בעלת תואר שני בטיפול פרטני וזוגי או משפחתי לא עברה מסלול קליני, אז שימי לב! בשביל השקט שלך, ובגלל שאת אומרת שמדובר בבעיות קשות, נראה לי שעדיף שתלכי לפסיכולוג קליני. וכמובן שחשוב גם לקבל המלצה. פסיכולוגים קלינים ועו"ס קלינים גובים את אותו מחיר בערך, כך שזה לא משנה מבחינת המחיר. אני הלכתי לעו"ס בעלת תואר שני בטיפול פרטני וזוגי, כלומר לא קלינית, במשך 3 חודשים. היו לי ספקות לגביה לאורך כל הזמן הזה. בסוף עזבתי, והתחלתי טיפול חדש אצל פסיכולוגית קלינית. הייתי אומרת שהפקתי לקחים :-) שיהיה לך המון המון בהצלחה, רעות

לגדעון, לעו"ס או פסיכולוג שלא עבר התמחות קלינית יכול כביכול לקבל אנשים לייעוץ אבל לא לטיפול עומק ממש. השאלה מה הצורך של המטופל .אם מטופל צריך רק ייעוץ אין עם זה בעיה שילך לפסיכולוג לא קליני.

רונית שלום, מה לא נכתב בפורום על השאלה של: "מיהו פסיכותרפיסט?". הבה וננסה לעשות מעט סדר בים הכותרות: היות ואין חוק פסיכותרפיה הרי למעשה כל אחד יכול לקרוא לעצמו פסיכותרפיסט ולעסוק בפסיכותרפיה. בד"כ בעלי המקצועות הבאים מכנים עצמם כפסיכותרפיסטים: פסיכולוגים, עו"ס ופסיכיאטרים. לגבי הפסיכולוגים: פסיכולוג הינו מי שסיים תואר שני בפסיכולוגיה, עמד בכל דרישות התואר ונרשם בפנקס הפסיכולוגים. פסיכולוג קליני ממשיך להתמחות בפסיכולוגיה קלינית, בד"כ כ- 3 עד 4 שנים, במהלך ההתמחות מקבל הדרכה על עבודתו, בסיום ההתמחות עובר בחינה ורק לאחר מכן רשאי לעבוד באופן עצמאי. לגבי הפסיכולוגים הקלינים המסלול נמשך גם כפסיכולוגים קלינים בהסמכה להדרכה ומי מסיים את המסלול הזה הינו פסיכולוג קליני מדריך. ויש כאלו המכנים את השלב הזה כפסיכולוג קליני בכיר. עובד סוציאלי הינו מי שסיים תואר ראשון בעבודה סוציאלית (B.S.W) . עו"ס קליני הינו מי שסיים תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית. לגבי העו"ס - אין להם מסלול מוגדר של התמחות. בנוסף - ישנן תוכניות שונות ללימודי פסיכותרפיה. אילו הן תוכניות ללימודי תעודה, שנשכות לרוב כ-3 שנים ומי שמסיים אותם מקבל תעודה בפסיכותרפיה. חלק מהפסיכולוגים הקלינים וחלק מהעו"ס וחלק מהפסיכיאטרים ממשיכים ומשתלמים בלימודים אילו. לכן כשרוצים לברר מה הכשרת המטפל, כדאי לברר את הנקודות הבאות: 1. האם פסיכולוג? האם פסיכולוג קליני? 2. לגבי עו"ס - איזה תואר יש? ראשון או שני. 3. האם למד במסלול הכשרה מוכר ומהו? ניתן לברר מה הניסיון שיש למטפל בסוג הבעיה שמביא איתו המטופל. ולבסוף לבדוק גם את ה"כימיה" המפורסמת בין המטפל והמטופל. עוד שני דברים לסיום: א. כדאי מאוד לפנות לטיפול לפי המלצות . ב. טיפול יעיל אני עוד מצליח להבין. אבל מה זה טיפול נוח? בהצלחה, גדעון

שלום רציתי לשאול תופעה מוזרה שקרתה לי.. היכרתי מישהוא לפני כמעט שנה גבר שמההתחלה הראה לי התעניינות ורצון להיות איתי. הוא תמיד היה נחמד בתור בן אדם בעיני וגם הייה נראה לי חיצונית. משום מה תמיד שהוא היה מדבר איתי אלינו הייתי מנסה לברוח מזה.. כאילו לא רוצה וקצת כן ויותר לא..וכשהוא התחיל להלחיץ ניתקתי איתו קשר לחלוטין.והיינו נפגשים בחדר כושר פעם בשבוע. ותמיד הייתי רואה אותו שם ידעתי שהוא בא בשבילי(יותר נכון הרגשתי ) ועכשיו הוא כבר לא בא בכלל לא מתקשר גם לא לפעמיים כבר חודש שהוא נעלם לי,ופתאום אני מרגישה שאני רוצה אותו,איך זה יכול להיות? הרי כשהוא ממש רצה לא רציתי וניתקתי איתו קשר לחלוטין ורק בפעם בשבוע היינו נפגשים בחדר כושר.וגם אז לא הפריע לי, אבל עכשיו שהוא גם פעם בשבוע לא בא אני מרגישה משהוא אליו פתאום. תודה רבה מראש דנה

דנה שלום, את מתארת תופעה מוכרת, או אולי נקרא לזה ריקוד: כשהוא מתקרב - את מתרחקת וכשאת מתקרבת - הוא מתרחק. ניתן להסביר אותו בדרכים שונות, אחת מהן היא הפחד מקשר או מקירבה. אך גם המשיכה לקשר ולקירבה. לכן כשאת רחוקה ולא ב"סכנת" הקשר, יש יותר סיכוי שתרגישי משיכה ורצון להיות איתו. בברכה, גדעון

שלום ותודה מראש. אני בת 26 ובעברי הרבה קשרים עם גברים שלא הפכו למשהו רציני. לפני כשלושה חודשים הכרתי גבר והפכנו לזוג של ממש. אך אני שוב מרגישה שמהו חסר לי, למרות שהוא מקסים, אני אוהבת אותו וטוב לי בחברתו. חסר לי ריגוש ועניין. השיגרה והביטחון לא מספקים אותי. אתמול יצאתי עם גבר מהעבודה שלי, בידיעה שהוא חושק בי, ובידיעה שהיציאה כרוכה בפלירטוט הדדי איתו, וכך היה. לא היה בנינו מגע, אך אני חוששת שיש לי נטיה לבגוד בבן זוגי ובכך לפגוע בזוגיות. אני מבקשת להבין מה עומד מאחורי הנטיה הזו שלי, לפלרטט ולחפש ריגושים, כיצד אוכל למצוא סיפוק ושקט בזוגיות ולשמר אותה (למרות שזו מן אידיליה שאני מרגישה שהיא רחוקה ממה שאני באמת רוצה)? אני חושבת שהזוגיות של הורי, שבה אבי בגד באימי פעמים רבות תוך שהיא ואני ידענו על כך והעלמנו עין, קשורה לבעיה שלי. אך אני יודעת זאת זמן רב ואינני יודעת כיצד להמשיך מכאן. (ולצערי קשה לי לממן טיפול פסיכולוגי) תודה ושבוע טוב נעמה המחפשת תשובות

נעמה שלום, מצאה חן בעיני הדרך בה סיימת את מכתבך" "נעמה המחפשת תשובות", שכן היא נותן תשובה חלקית לפחות למה את מחפשת בגבר - "תשובות". תשובות לאיזו שאלה? את כותבת: "חסר לי ריגוש ועניין. השיגרה והביטחון לא מספקים אותי." האם זה מה שאת שואלת את עצמך ואת הגברים שאיתך? או שמא "רוחות הרפאים" מהעבר ומהזוגיות של הורייך מעוררות בך שאלות לגבי עצמך ודרכך הזוגית. אז איך להמשיך מכאן? תשאלי את עצמך ותנסי להבין מה מניע אותך. ותשקלי בכל זאת טיפול פסיכולוגי, אולי במסגרת ציבורית, שיכולה להיות זולה יותר. (למשל - תחנות לבריאות הנפש שמאפשרות טיפול פסיכולוגי בחינם, אך עם המתנה ארוכה.) בהצלחה, גדעון

שלום אני תושבת הצפון, הבכורה במשפחה בת 4 ילדים, שאלתי היא בקשר לאחי הקטן בן ה-12. כל בני הבית מקבלים את המצב החדש בצורה רגועה ללא לחצים מוגזמים - יורדים למקלט ברוגע בעת אזעקה וחוזרים חזרה למעלה לאחר השמע הבומים אך מנסים לשמור על שגרת חיים נורמלית עד כמה שאפשר - חיים בכל חלקי הבית, הולכים לקניות וכשאפשר גם לעבודה. אחי הקטן (שאני קשורה אליו מאוד ואוהבת מאוד) הגיב אחרת מאיתנו, פחד וחרדה, לא מוכן להכנס לרוב חלקי הבית, לא ישן לבד בחדרו, קשה להוציאו מהמקלט לאחר הנפילות... תגובה כנראה נורמלית בהתאם למצב ולגיל ולכן בעקבות תגובותיו שלא השתפרו לאחר מס' ימים הועבר למרכז הארץ למשפחה וחברים ומאוד נהנה שם. מסרב לחזור הביתה אפילו לזמן קצר אך עקב מעבר בין סידור אחד לאחר הגיע הביתה ליום וחצי בסוף השבוע הזה. עד פה הכל נראה לי נורמלי (עד כמה שאפשר להגדיר את המצב כנורמלי) אבל מה שמטריד אותי זה שכביכול הוא דואג לעצמו בלבד. בימים הראשונים כשהיה עוד בבית ביקש מאיתנו להביא לו דברים מהחדרים הצפוניים של הבית, היום כאשר נשמעו האזעקות הוא רץ למקלט ראשון ואפילו לא בדק אם אנחנו בעקבותיו או אם שמענו את האזעקה, כאשר נמצא במרכז הארץ אומנם מתעדכן באופן כללי על המצב אבל לא מראה סימני דאגה מכך שאנחנו נותרנו בצפון. אני שמחה לעזור לו כאשר זקוק לעזרה בבית, אינני זקוקה שיקרא לי בזמן האזעקה ואני שמחה ביותר שהוא נהנה במרכז הארץ ולא חרד לגורלינו אבל יחד עם זאת דואגת לגבי התנהגות זו ומה אומרת עליו ועלינו. האם לא אוהב אותנו ? האם הוא אגואיסט ? או האם זו התנהגות נורמלית בהתחשב במצב ובגילו ? תודה מראש

האמת??? נראה לי שכן.... עדי

מיה שלום, אני מקווה שהמצב בצפון לא ימשך כך עוד הרבה זמן ושיגרת החירום תחזור ותהיה לשיגרה רגילה. ולשאלתך: נראה שנהגתם נכון בהעברתו למרכז הארץ, שכן התנהגותו מצביעה על חרדה רבה, שהיא נורמלית ונורמטיבית במצב הלא נורמלי הזה. גם התנהגותו ה"אגואיסטית" לכאורע הינה נורמלית. זאת משתי סיבות: א. במצבי חרדה יש תגובה נורמטיבית, שנקראית FIGHT - FLIGHT - FREEZE. כלומר בריחה-התקפה או קפיאה. התגובה שלו של בריחה למקלט בהישמע אזעקה הינה תגובת "בריחה" שהינה נורמטיבית לחלוטין. ב. הוא בן 12. בתחילת גיל ההתבגרות , שבו ישנה עליה בתגובות והתייחסויות "אגואיסטיות". אין לך מה לדאוג. התנהגותו נורמלית והוא אוהב אתכם לא פחות ממקודם. תחזיקו מעמד, בברכה, גדעון

תודה.

מורן שלום, אובססיה נחשבת ל- "הפרעה נפשית" ולא למחלת נפש. בברכה, גדעון

הילד שלי בן שש,הוא לא יוזם בגן פגישות עם חברים כשמבוגר פונה אליו הוא מרכין ראש ולעיתים כשמעירים לו הוא בוכה או נעלב. יש לילד חברים וכשמגיעים חברים הוא משתף ומשחק יפה אך לא יוזם מפגשים. כשבאים אורחים לביתנו לרוב הוא נכנס לחדר ויתכן פעמים שכשמדברים איתו הוא לא ישיב אפילו אם מדובר במשפחה קרובה. כיצד ניתן לפעול במצבים כנ"ל ואיך להקנות לילד בטחון כדי שלא יפגע \יגיב בבכי.?. והאם חוסר בטחון \ביישנות יפגע בו בבית הספר?

דינה שלום, בטחון עצמי אצל ילדים נבנה לרוב ע"י חוויות חוזרות של הצלחה. על מנת לעזור לבנך לבנות את בטחונו העצמי, יש צורך קודם כל לזהות את המצבים בהם הוא פחות בטוח בעצמו ולנסות לעזור לו לבנות מצבים מקדימים איתם יוכל להתמודד ביתר קלות ובעזרתם יבנה בטחונו העצמי. בנוסף - כל ילד והאופי שלו. ישנם ילדים יותר מוחצנים ואחרים יותר מופנמים. ציפיות ולחץ לא ישנו את האופי של הילד. יתכן שבנכם מטבעו הינו יותר מכונס וסגור ועליכם למצוא את הגבול העדין בין לעודד ולתמוך לבין יצירת לחץ לא בריא עליו. אסיים בהמלצתי הקבועה: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. ישנם ספרים רבים והם גם מתחדשים מידי פעם. ספרים כגון: "שנות הצמיחה" בהוצאת הדר, או "השנים המופלאות" מאת סלמה פרייברג. (אך בהחלט כדאי לגשת למדפים המתאימים בחנויות הספרים ולבחור מבין ההיצע הרב שישנו). כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בברכה, גדעון

שלום רב בנו בן שלוש וחודשיים, באופיו מאוד מאוד מאוד עקשן. כבר מינקות (חודש) אפשר היה להבחין בעקשנות זו כאשר לא הסכים בשום פנים ואופן לאכול מבקבוק ורצה רק לינוק.... הקושי סובב סביב שני נושאים עיקריים: 1. לא מראה סימנים של גמילה מטיטול ואף לא מספר כאשר עושה את צרכיו, גם כאשר מדובר בצואה וקשה מאוד להביא אותו למצב שיסכים להחליף.... 2. כאשר לא נענים לבקשותיו הוא יכול לבכות זמן רב ולא להתייאש חשוב לי לציין שגם אם נראה שיש בעיה בגבולות, אנחנו מציבים גבולות מאוד ברורים (ראיה לכך היא התנהוגותו של הבן הגדול, בן 7) עם הבחורציק הזה...מה שאנחנו לא עושים נראה שהוא לא מפנים..... הייתי שמחה לקבל הארה, הערה וייעוץ.... תודה ,

דנה שלום, זה כבר גיל שאמור להיות גמול ונראה שמתקיים מאבק כוחות שסיבותיו לא ברורות. (מתוך הנחה שבשל גופנית לשלב הגמילה). הייתי מציע לכם לפנות ליעוץ על מנת שיוכלו לברר איתכם באינטייק מסודר מה נעשה על מנת לגמול אותו ולהמליץ לגבי ההמשך. אתם יכולים בשלב ראשון לפנות ל"קו להורה" - יעוץ טלפוני חינם לגבי גילאים 0-6 , מטעם השרות הפסיכולוגי של אוניברסיטת ת"א. הקו פועל בימים ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 6406888. שם יוכלו לנסות וליעץ טלפונית או לכוון הלאה במידת הצורך. בהצלחה, גדעון

אז ככה לפני כשנה נתקלנו במקרה של קרוב משפחה שגנב כסף מחברים וממקום העבודה.....המעסיקים ויתרו לו לאחר שהודה והתפטר.כעבור שנה החל לעבוד במקום אחר וגם שם נתפס לאחר זמן קצר מתחילת העבודה.כשגנב כספים מהעבודה ומהעובדים שחלקם היו חבריו.בתקופה שבין עבודה לעבודה היו עוד מ"ס מקרים שקרו בתוך המשפחה.ברצוני לציין שאותו אדם הוא בעל משפחה ונתון מזה זמן מה בקשיים כלכליים. בכספים שגנב שילם חובות ואת השאר ביזבז על בילויים. שאלותיי הם: א.האם ניתן לאבחן מעשים אלה כקלפטומניה?. ב.אם כ,אילו דרכי טיפול אתם מציעים?

OMRI שלום, קלפטומניה מתאפיינת בכשלונות חוזרים להתנגד לדחף של גניבת חפצים שאינם לשימוש אישי או למטרת רווח כלכלי. מה שאתה מתאר הינו גנבה ממניע כלכלי ולא קלפטומניה. אתה מוזמן לקרוא על קליפטומניה באתר המצורף: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%9C%D7%A4%D7%98%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94 בכל מקרה - טיפול בקלפטומניה נחשב כקשה וכיום מקובל שילוב של טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי. בברכה, גדעון

לאחרונה יצא לי לחשוב הרבה על הדבר הזה שנקרא בטחון או מרחב בטוח בטיפול. אני תוהה לעצמי כמה ניתן באמת להרגיש או ליצור מרחב בטוח כשכל הסיטואציה בטיפול היא לא מציאותית אולי מעט הזויה- תחשבו על זה, שני אנשים זרים נפגשים ביום מסויים, שעה מסוימת מדברים רק על אחד מהם כשהשני בעצם לא באמת קיים בחדר והמטופל מספר לאדם זר לחלוטין את כל השדים הכי כמוסים שלו (תודו שזה הזוי קצת). הבטחון זה אחד הדברים הכי חשובים שיש ליצור אבל המטופל יודע שכאשר יסיימו לו המשאבים הפיננסים הטיפול יפסיק, שהמרחב הבטוח הוא זמני בלבד כי הרי הטיפול יסתיים מתי שהוא, ושהאדם שמולו למד איך להיות איתו, להיות מכיל, אמפטי וכ'ו. הרי ברור שהמטפל הוא אמפטי ומכיל, הרי משלמים לו כדי שיהיה כזה, הוא למד כמה שנים בשביל זה. שלא תבינו לא נכון, אני בטיפול מדהים!!! אני בעצמי לא כל כך מבינה איך נפלתי בפח הזה...

שלום דנה, שלום גם ניבה, סליחה על העיכוב בכתיבת התשובה... נכון, המרחב הטיפולי מאופיין במספר אלמנטים מגדירים ההופכים אותו למרחב יוצא דופן ביחס למרחבי חיים אחרים בהם אנו פועלים: יש יום ושעה קבועים למפגש, יש חמישים דקות לכל פגישה, יש שני כסאות (או כסא וספה באנליזה), יש עבודה בדיבור על עולמו של המטופל, יש תשלום, יש סיום. בתוך המרחב הזה, המוגדר בהקפדה רבה, מתרחש עולם ומלואו - אהבה ושנאה, כעס ורוך, חזרה אל העבר וצעדים לקראת העתיד... ישנן סיבות רבות לחשוב שדווקא ההגדרות הברורות והמחייבות האלה הן המאפשרות את המרחב הטיפולי. במילים אחרות, דווקא הן מאפשרות את ההתרחשות הנפשית בתוך הטיפול, תוך שהן שומרות ומזכירות את גבולות המציאות. אני מציעה לחשוב על ההגדרות האלה לא (רק) כמגבלות נוקשות שהופכות את הפסיכולוג לאדם "לא נחמד" או "לא אישי", אלא כמסגרת מאפשרת ושומרת בו זמנית. יש עוד הרבה מה לכתוב בנושא, ואשמח מאוד לשמוע מכן עוד, אורנה

בוודאי שהגבולות הן אלו שיוצרים מרחב בטוח בדיוק כמו ילד שרק עם גבולות מרגיש ששומרים עליו ובטחון. אבל הסיטואציה עצמה כל כך מוזרה והזויה שאני תוהה לעצמי איך בכלל אני מצליחה להרגיש את הבטחון הזה או מה בדיוק עשתה המטפלת שלי שזכתה ממני לכל כך הרבה קרדיט, בסה"כ ביום יום כנראה שלא היינו מתחברות והרי כל הקבלה וההכלה שלה אלי הן המקצוע שלה, הן התמורה לכסף הרב אותו היא מקבלת ממני. אני חס וחלילה לא תופסת כלל את המטפלת שלי כלא נחמדה או לא אישית להיפך היא אחת הדמויות המשמעותיות ביותר וזה מה שלא מסתדר לי, מכאן הגיעה על השאלה הזו מלחתחילה. איך אדם שלא באמת קיים בחדר (היא הרי לא מביאה את עצמה אנחנו שם רק בשבילי) הופך למשמעותי כל כך??

אורנה שלום, קודם כל, ברכות לקבלת הדוקטורט! אני בנות השלושים המאוחרות ומנסה להיכנס לקשר זוגי, שזו משימה קשה בשבילי. בכל זאת, אני מטופלת ויכולה להגיד שיותר מתמיד אני רוצה קשר ופחות אמביוולנטית. אבל פתאום אני מוצאת את עצמי במצב חדש. אם קודם הייתי יוצאת עם גברים ופוסלת נורא בקלות ואומרת הרבה "לא", ובהרבה מקרים הם הביעו צער על כך, כיום דווקא כשאני יותר רוצה ומשדרת שאני יותר רוצה, וגם רוצה להרגיש שהשני רוצה, אני מרגישה שפחות הולך לי. כאילו הגברים צריכים לשמוע "לא", או לפחות לא להרגיש את הרצון שלי, בשביל לשדר עניין. אני דווקא רוצה להיות הכי אמיתית, ואם אני מעוניינת - לשדר את זה, ומי שמתאים לו - יופי, ומי שלא - כנראה לא מתאים, עם כל הצער. אבל לאור כשלונותיי אני לא בטוחה שזו הדרך. אולי אני צריכה להתחיל לשחק משחקים ו"קשה להשגה"? אני שונאת את זה, אבל אולי אין ברירה? מצד שני, אם אעשה ככה וזה לא ילך, אחשוב שהבנאדם השני הרגיש דחוי ולכן לא רצה אותי ואצטער שכך נהגתי. כאילו הכי נכון שאתנהג כמו שטבעי לי (שזה לא לעשות הצגות), אבל זה פשוט לא הולך. אם פעם הייתי מאשימה את עצמי על זה שזה לא הולך ואת חוסר הרצון שלי, פתאום אני "מגלה" גם את הצד השני וזה ממש ממש מבאס. אני חייבת להגיד שאולי בגלל שבעבר פחות הייתי מעוניינת, אז גם פחות לקחתי קשה כשלמישהו אחר זה לא התאים, כאילו כן-כן, לא-לא. זה די לא שינה לי, ואולי לא שמתי לב שבעצם דחו אותי הרבה יותר ממה שחשבתי. ובכל זאת אני נראית טוב מאוד ויש לי הרבה מה להציע וכאילו הייתי מצפה שזה ילך כבר יותר בקלות. מה את אומרת? תודה, לאונורה.

שלום לאונורה, אכן, נפלאות דרכי הדייטינג... אני מסכימה איתך שיש משהו מסובך, בכך שגם כאשר אנחנו מבקשים לעצמנו קשר עמוק ואותנטי, יש בדרך לשם לא מעט אלמנטים של "משחקיות". חלק גדול מהאלמנטים האלה תיארת בהודעה שכתבת: כשמישהו לא רוצה אותנו הוא/היא פתאום נחשקים יותר, אנחנו רוצים שיתמסרו אלינו אבל נבהלים כשזה קורה "מהר מדי", ואנחנו יודעים שלכל אחד מאיתנו יש "מניות" מסוימות ו"ערך" מסויים ב"שוק" (נשמע זוועה, אני יודעת), ולפעמים מצליחים דווקא אלה שמשחקים עם המניות שלהם משחק מתמרן ולא לגמרי הוגן... אז מה עושים עם כל זה? נדמה לי שבדיוק מה שאת עושה... ממשיכים לנוע בתוך המרחב הזה בחיוך, בדמעה ובאומץ, משתדלים לזהות מי "שווה" גילוי-לב אמיתי למרות הסכנה, אוספים עוד קצת כוח, ומקווים לטוב... מחזיקה לך אצבעות, אורנה

שלום, אני בטיפול כבר המון זמן ...וכן יש לי את התחושה שהמטפלת שלי אוהבת אותי ...ודואגת לי ....ואין ספק שיש לנו כימיה טובה ...ואני מרגישה קרובה אליה ...אבל מה שכואב לי ...זה העניין של המטופלים האחרים לא מצליחה להשתחרר מרגש הזה ...זה מייסר אותי אני יודעת שזה ברגש ובהגיון אני מבינה הכל אבל לפעמים אחרי עוד פגישה טובה במקום שאני ארגיש איזה יופי שאני לא פוחדת ואני אפילו נהנת ,אני חושבת לי ..רגע אבל היא כך עם כל יתר המטופלים ...זה לא רק אצלי ...קשה לי לחלק אותה לעוד אנשים ..ועוד פעם אני מבינה הכל בראש ומכירה את התאורייה של הבת המעודפת ..אני לא אוהבת שתחושת קינאה הזאת יושבת לי ,ולא מצליחה לתת לה מקום ..זה לפעמים מצחיק אותי איך היא כל כך משמעותית לי ,יש לי כל כך אהבה ואמפטיה גם בבית וגם בחברה ורק אצלה זה מכאיב ...מכעיס ...לא מבינה למה ברגש אני צריכה להלחם על המקום שלי...שכבר ברור לי שמזמן יש לי אותו. למה זה אחרי כל כך הרבה זמן כואב כל כך כל פעם מחדש ...ועוד אחרי פגישות קרובות ...אני פשוט לא אוהבת את העניין ,שזה העבודה שלה וקשה לי עם המעבר הזה של חיים ועבודה פשוט קשה לי ....אני .

אני יקרה, אני בטוחה שרבים מהמשתתפים בפורום הרגישו תחושה חמימה של הזדהות כשקראו את הודעתך, ואני ביניהם... בהחלט אפשר להבין את הכאב שאת חשה סביב הידיעה שאינך "הילדה היחידה" של המטפלת. הכאב הזה נעשה מובן עוד יותר לאור המשמעות העמוקה של הטיפול בעינייך. כיצד ניתן לגעת בדברים במהלך הפגישה, להרגיש כה קרובה, ואחר-כך ללכת ומישהו אחר יתפוס את מקומי? האמנם היא "כזאת" עם כולם, או שיש משהו מיוחד איתי? ומה זה אומר על האהבה שלה, כשבסוף החודש משלמים לה תמורת עבודתה? אלה הן שאלות מצויינות, שחשוב (וכדאי) להביא אותן לתוך הטיפול עצמו. אחד הדברים שזה יאפשר לכן לעשות, הוא להתבונן באמצעות התחושות האלה גם בזמנים ומקומות אחרים בחייך, בהם השתוקקת להיות יחידה, אולי התאכזת כשלא התאפשר לך להיות חשובה מכולם, ואולי תהית אם אוהבים אותך "באמת" ואיך יודעים שזה כך... את מוזמנת להמשיך לספר לנו, אורנה

שלום שוב , תודה לך על התשובה המהירה והמפורטת ...חשוב לי להתייחס למס דברים שהעלית בתשובתך ....אנחנו משוחחות על זה המון ואני גם יודעת לשים לב לדברים הללו בחוץ . העניין הוא שאני באמת מרגישה אהבה גדולה בחוץ , והיום זה כבר לא מובן מאליו כמו בעבר ...אבל זה לא מספיק לי אני לא מצליחה למצוא קשר קרוב עם בן זוג ופה זו בדיוק הבעיה ...אני לא סומכת (בקשר זוגי) שבאמת באמת אוהבים אותי ....ושם זה נופל ....ואולי בהקבלה הזו זה קרוב למה שקורה לי בטיפול ....תק ארוכה הרגשתי שאני בכלל לא ברמה של המטפלת שלי .כיום זה הרבה יותר מאוזן מכיון שאני מרגישה שישרנו קו ...אני מניחה שזה בגלל העבודה העצמית שלי....השאיפה האמיתית שלי זה להיות אהובה בקשר שבו גם אני מעונינת (אני לא מדברת על קשר שבו רק הצד השני מתלהב ) .הייתי נשואה בעבר אבל זה נגמר רע מאוד מבחינתי ...ומאז הכל נהיה יותר קשה ...ובהקשר לטיפול זה קשה לי ,הסביבה הזו בקליניקה התיקון הזה איתה של תחושת האהבה עדיין לא נתפס לי ברגש ...כי בעיני זה לא אמיתי אני יודעת שהמקצוע שלכם זה גם לעבוד עם הרבה רגש וזה הכלי החשוב שלכם אבל קשה לי לחשוב שאת הרגש הזה היא מחלקת ומחלקת אפשר לשנות את התקיעות הזו ...?

מה עשויות להיות ההשלכות במידה ואכנס לקשר רומנטי עם גבר בן 31 בהיותי בת 17? תודה מראש.

שלום סו, שאלת אותי שאלה מאוד כללית, ואני מוצאת את עצמי מעט מתקשה לענות באופן אישי, מבלי להיכנס לסטראוטיפים תרבותיים וחברתיים. הסטראוטיפים האלה מושכים אותי לשאול אותך שאלות כמו: מה לגבר בן 31 ולנערה בת 17, שהיא עדיין קטינה? מדוע שלא תתנסו בזירות החברתיות המתאימות לכם (כלומר, את עם נערים והוא עם נשים)? ובכל זאת, אני מזכירה לעצמי שלא תהיו הזוג הראשון בעולם שעורר בסביבתו תהיות מעין אלה, ושלפעמים הלב מוביל אותנו למקומות מפתיעים... באופן כללי, הייתי שואלת את עצמי לגבי הצרכים של כל אחד מכם, ובאיזו מידה הצרכים האלה נפגשים. למשל, גבר בן 31 עשוי להיות מעוניין בקשר רגשי מעמיק בעל השלכות עתידיות כמו הקמת משפחה בזמן הקרוב. אני לא יודעת אם גם את חושבת על קשר רומנטי בצורה כזו. עוד דוגמה: נערה בת 17 עשוייה לחפש בדמות של גבר בן 31 חלקים אבהיים ומגדלים, אבל אני לא יודעת אם גם הוא רואה את הדברים כך. ככל שהפערים שתגלי גדולים יותר, כך רבים הסיכויים לאי הצלחה של הקשר שבצידה שיברון לב. בהצלחה בכל, אורנה

אורנה, את במסיבות לרגל הארוע??

הי דנה, אני "חוגגת" בשפעת המסורתית שלי, השמורה למצבים של הודעות חשובות... רק בריאות, אורנה

ד"ר אורנה, שפעת...??? קבלי: http://www.riversongs.com/Flas/gwted.html בריאות ושקט. נורית

בצל האירועים הלאומיים הגדולים, קורים גם דברים גדולים-קטנים נחמדים. אורנה שלנו קיבלה היום את תואר הדוקטורט שלה, והיא מעתה ד"ר אורנה ראובן מגריל ! אני רוצה לברך אותך מכאן, ולשלוח לך חיבוק ענק. אוהבת מאד מאד, ויודעת שעוד נכונו לך הישגים כבירים בעתיד. גאה בך ליאת

אורנה יקרה, מצטרפת לברכות של ליאת. כיף שיש גם בשורות טובות בימים הלא קלים האלה. גאה בך גם אני :- ) יעלה

ד"ר אורנה ראובן מגריל, מזל טוב! כל הכבוד! http://www.edu-negev.gov.il/matyaholon/clap3.swf אני גם מצדיעה. את פשוט לא רואה... עלי והצליחי! ואין לי ספק שכך תעשי. גם לי מותר לשלוח חיבוק ולהגיד שאני אוהבת? :-)) נורית

ד"ר ראובן-מגריל, כל הכבוד!!!!! מזל טוב!!!!!! גאה בך מאחלת לך המון הצלחה בהמשך חן

ד"ר מגריל מצטרפת לברכות ולאיחולים. יופי! אותי גם מעניין על מה עבודת הדוקטורט, אם יורשה לי... הדר

וווואווו אורנה, מורידה בפנייך את הכובע איזה יופי!! שמחה מאוד בשבילך ויודעת שעם הד"ר או בלי הד"ר את עושה דברים נפלאים ויש הרבה כבוד אלייך (בלי קשר לתואר). הרבה הרבה ברכות ומצטרפת לבקשה של הדר :)

אורנה יקרה מאוד, המון המון מזל טוב לקבלת תואר הדוקטור. מההכרות שלנו כאן, אני בטוחה שהוא הולם אותך ושאת ראוייה לו... מקווה שתעשי איתו הרבה דברים טובים ובכלל- שיהיה לך טוב כל הכבוד רשת

יקירותיי המתוקות! תודה על החום והחיבוקים (נורית - תודה ספציפית על הארנב, הילדים שלי אהבו...). להדר ודנה אספר בקצרה שהדוקטורט שלי עוסק ב- OCD (הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית), ובמיוחד בתחושות של שליטה באירועים חיצוניים (דברים מפחידים שעלולים לקרות), ובאירועים פנימיים (מחשבות ותחושות). בדוקטורט תיארנו איזושהי תנועה בין תחושות השליטה השונות, ומאוד מעניין לטפל באנשים הסובלים מ-OCD בעזרת ההתבוננות הזו. שוב תודה, העלתן חיוך על שפתיי בימים טרופים אלה... אורנה

אל תדאג, אני לא הולכת לעשות מעשה קיצוני מידי.. חשבתי על זה.. אבל הסקרנות די גוברת עלי.. הסקרנות איך כל המשחק הזה ייגמר.. הוא משהו שלא נותן לי לעשות דברים שהייתי רוצה.. נמאס לי מכל התחרותיות שיש כאן, ההישגיות הזו להצלחה.. אני לומדת, אבל גם לא מצליחה ללמוד.. אני מנסה להצליח במבחנים, אבל אני גם את זה לא מצליחה.. מנסה להתרכז, וגם בזה לא מצליחה.. אני מאובחנת כילדת ADD הפרעת קשב וריכוז הידועה והמוכרת.. נמאס לי לא להצליח לעקוב אחרי המורים, לא להצליח לעמוד בdedline של הגשת העבודות. נמאס לי להיות הילדה הזו שיוצאת באמצע השיעור ושמה פס על הלימודים.. כשזה בעצם בכלל לא נכון.. אני פשוט לא מצליחה להתרכז כ"כ הרבה זמן.. אם בכלל.. נמאס לי להיות זו שלא מקשיבה, לא מסכמת.. (אני בכלל לא יודעת איך מסכמים), נמאס לי שיש עליי לחץ אדיר של לימודים, ואז בדרך כלל אני רק שמה את הכל בצד, מדחיקה מרוב לחץ... נמאס לי שאני רוצה מעצמי דברים שאני בטח לא אצליח להגיע אליהם, בגלל רמת האינטלגנציה הממוצעת מינוס שלי.. (הנושקת לפיגור קל, לעניות,[ויש עניות.] דעתי) נמאס לי שאני מוותרת מהר מידי.. גם על החיים. נמאס לי שהחברה שסובבת איתי חיה מכח האינרציה ומוכתבת דפוסי התנהגות והלך רוח ואמונה בחיים.. ולא חיה כפי שהיא מאמינה שהיא צריכה לחיות. נמאס לי שאני הכבשה השחורה בבית, נמאס לי שאני צינית כל הזמן, שאני הליצנית של החברה, שאני חיה בעולם של תן- וקח, של אינטרסנטיות, של חברה שטחית, של יחסים שטחיים עם בני אדם.. נמאס לי שאני תלותית, אובססיבית וחיה על חשבון ההורים. נמאס לי שאף אחד לא מבין אותי. נמאס לי שכולם מתחתנים סביבי, ואני אפילו לא רוצה בזה.. שאני מנסה לזכור מה רציתי לאמר, ולא זוכרת.. שיש לי קצר או איטיות במחשבה.. שאני מבינה הכל לאט,אם בכלל, שאני צריכה לשפר בגרויות, אחרי יעיפו אותי מהלימודים האקדמאים.. נמאס לי שאתה רחוק ולא יכול לדבר איתי, אבל מצד שני, מה אתה חייב לי בכלל?! מי אני!? נמאס לי שאנשים אפילו לא מנחשים מה עובר עליי בפנים, שאני דמות חברתית סמכותית בחברה שלי, שאני מחייכת תמיד והם אפילו לא יודעים כמה אני מתוסכלת ועצובה מבפנים.. נמאס לי להרגיש אגואיסטית שאני כותבת לך את המייל הזה ובפעם הראשונה חושבת גם קצת על עצמי.. נמאס לי שאנשים לא רואים באמת מי אני.. "איש קודר מושחת ומכוער"(אלאדין) נמאס לי שאני מאמינה בה', אבל לא מסוגלת לפתוח סידור ולדבר איתו כמו פעם, לא מסוגלת להעביר פעולות בבני עקיבא, לא מסוגלת לערוך דיוני עומק על אמונה וחברים.. רק כי אין לי כח.. ואין לי את התעצומות נפש שהיו לי דאז.. כשהייתי קטנה יותר.. נמאס לי לעשות חשבונות של מה יחשבו עליי אם, מה יגידו.. והאם זה מספיק בוגר.. או ילדותי מידי להגיד או לעשות כך או כך.. נמאס לי לחיות לפי שפיטה של אנשים או בצל השפיטה שלהם, קרציות.. נמאס לי לדבר עם אח שלי יפה כ"כ, להתנהג כאילו הוא לא דפק לי את החיים, רק כי המשפחה מטאטאת את כל מה שהיא לא רוצה שייצא החוצה.. רק כי הוא הבן הבכור והוא מכבד את ההורים, מה שאני לא עושה.. נמאס לי שחברות שלי שואלות אותי עכשיו מה אני עושה במחשב וכותבת כ"כ הרבה.. (מה זה עניינכן?!) נמאס לי.. נמאס לי שאני חיה מהסקרנות ולא שמה קץ לזה, כי החיים האלה משעממים. נמאס לי שהאדישות רק גוברת אצלי בזמן האחרון.. (בעיקר מהגירוש של גוש קטיף..) נמאס לי שאני נאצית לעצמי.. שיש ניכור.. ביני לעצמי, ביני לאחרים.. נמאס לי שאחותי כל הזמן כועסת על דוד שלי שמרביץ לדודה שלי מכות רצח ואומרת איזה פסיכופת ואיזה סתומים הילדים שלו שהם לא הולכים להתלונן עליו.. אבל היא בדיוק עושה את אותו הדבר שלא התלוננה על אח שלי .. אני יודעת, זה כבר נגמר היום, אני לא גרה בבית.. הוא התנצל.. לא ישירות מולי.. הוא העביר את זה לגיסתי שאמרה לאמא, שאמרה לאחותי, שאמרה לאחותי. שאמרה לי.. נמאס לי שאני חסרת אונים, שאני מנסה לעזור לעצמי, אבל ללא הצלחה.. נמאס לי שאני לא מצליחה לעזור לאנשים במצב שלי (ויש כאלה, הרבה..) או במצבים גרועים יותר.. נמאס לי שאף חד, אבל אף אחד לא מבין את המשחק הזה של החיים.. שאף אחד לא יוכל מול המהלכים של הקב"ה, כי הוא מלך! אין עליו! אף אחד לא יכול עליו.. וכרגע הוא משחק איתנו מהלך לא הוגן של הסתר פנים, של כפירה, של ערעור בעיקרי הדת, של הרהורי כפירה, אתאיסטיות, של חוסר וודואות-ספק,של גאולה שהוא מתחייב לה כבר המון שנים ולא באה.. דדדדדייי! תפסיק עם זה.. נמאס, לא מסוגלים יותר..גדול עלינו!! איך אתה משחק איתנו כזה משחק?! רוצה להרגיש גבר?! אתה גבר! כולם יודעים את זה כבר.. דיי! נמאס לי שאני עסוקה ברחמים עצמיים.. נמאס לי! נמאס לי שאני משחקת ברגשות של אחרים ובעיקר עם עצמי.. שאני מתאהבת באנשים שאין לי עתיד איתם שכלית.. למרות שחלקם רוצים.. שאני גורמת להם להתאהב בי.. (בכוונה ושלא) ואז זורקת אותם או מבהירה להם, שאנחנו רק ידידים.. נמאס לי שיש לי צורך במחמאות, בבנים.. באנשים.. בפלאפון.. אני לא יודעת אם אתה יכול לעזור לי.. אבל אני גם לא יודעת אם אני רוצה.. כרגע, אני רק רוצה שתגיב.. אז בבקשה.. אני לא בטוחה שיהיו לי תעצומות נפש לשוב ולכתוב שוב, לשוב ולהגיב.. היה לו רגע.. יומטוף, ותודה על ההקשבה, אם הקשבת, על הקריאה, אם קראת, ואפילו על האפשרות לכתוב לך מייל ולהשלות את עצמי שאכן תקראי.. עצם הכתיבה היתה דבר חיובי.. תודה הייתי בטיפול בכיתה ה', אח"כ גם בכיתה ז',ח',וט'. אבל כולם היו טיפולים דפוקים.. כל דבר שהייתי אומרת בטיפול, היה עובר להורים שלי.הם היו מקבלים דיווח אם אני מספרת דברים שאני לא צריכה לספר.. הייתי הסתומה של הבית שאפילו מבזבזים עליה כסף לפסיכולוג וגם זה לא עוזר.. אני במצוקה, אני מודעת לזה.. אין דרך להקים את עצמי לבד? אין היום הקשבה אמיתי לאף אחד. ומה זה יעזור להעמיס על עוד מישהו? אני כבויה ולא מצליחה לעזור לעצמי. אבל גם לא מאמינה כבר שמישהו בכלל יכול לעזור.. שבועיים אני בדירתי השכורה סגורה עם עצמי. לא מתייחסת לאף אחד, מתרחקת מחברה ולא עושה כלום חוץ מהלהתחבא מאחורי האינטרנט ולחפש חברים שיבדרו אותי רגעית אין לי טעם לקום בבוקר, כל מאמץ שלי בכל תחום בחיי עולה בתוהו: בלימודים, ביקשו ממני לשפר בגרויות(סיימתי שנה ב' במכללה) במקביל, עברתי טיפול פסיכודרמה והוצאתי שם דברים ששכבו באדמה שנים. מה שהוביל לפרצי בכי לעיתים קרובות ורצון עז רק לישון..( מה שנקרא בברנז'ה המקצועית חוייה פוסט-טראומטית).כמובן ללימודים עצמם היה את העומס שלהבם ונמצב בבית לא מוסיף.. לא כלכלית ולא נפשית. הייתי אמורה להתחתן עכשיו והרב שלי אמר לי לאמר לא לבחור.. אז כך עשיתי, לצערי. ואני מצרה על כך .בלימודים, לא החשיבו לי את ההשקעה האדירה שלי וביקשו ממני לחזור על קורסים שנה הבאה, מה שדוחה את התואר בעוד שנה. אני אתמוטט.. אין לי מצב רוח.. אני אדישה להכל

יעל יקרה, הכאב והעומס שאת נמצאת בו פרצו החוצה, וזלגו לאורך ההודעה שלך כמו דמעות... תיארת כל-כך הרבה כאבים: תחושת לחץ ואכזבה במכללה, התחושה שאת בלתי מובנת ולא רואים אותך נכון, בדידות מול אנשים ומול האל, יאוש למול מה שקרה עם אחיך הגדול, שזה אפילו לא סוד במשפחה, אבל לא באמת טופל... קראתי, והקשבתי, ואני חושבת שאת לא צריכה להישאר עם כל זה לבד. בבקשה, תני לעצמך את ההזדמנות לחוות מרחב טיפולי מיטיב (למרות כיתה ה', ז', ח' ו- ט'...). אני לא יודעת אם יש שירות פסיכולוגי במכללה בה את לומדת, אבל יש כזה בכל אוניברסיטה גדולה (וגם בחלק מהמכללות, או לפחות הסכם הפנייה לשירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה הקרובה). בבבקשה פני לשם, והמשיכי לעדכן אותנו, אורנה

קודם, תודה. אני מעריכה את המענה האנושי והמהיר.. אבל אין בי תעצומות נפש לילך למקומות בהם אני נצרכת לעמוד מול אדם ממשי ש"כביכול" מקשיב לזוטות שעל ליבי. אין בי האמון. פה יש סוג של מחבוא. ואינני צריכה לחוות שוב את הפגיעה בכך שלא יקשיבו לי.

בכיתי כשקראתי את ההודעה שלך. כמה יאוש וכמה שנאה עצמית. אני מכירה את זה מעצמי מתקופות אחרות בחיים. הכתיבה שלך כל כך רהוטה וברורה ומעבירה כל כך טוב את מה שעובר עלייך. על איזה פיגור גבולי את מדברת? אני מכירה את המצב הזה. שמרגישים שהכל שחור וכואב ואין מוצא. אני גם יודעת ומאמינה שכל עוד אנחנו חיים יש תקווה ודברים יכולים להשתפר. חבל שאין לי עצות פרקטיות בשבילך. אני מקווה ומאמינה שתמצאי לך עזרה בקרוב.

כבר למעלה משנה שאני לוקח כדורי שינה כי אחרת איני יכול להרדם גם אחר מספר ימים. יש לציין שגם עם הכדור שעות השינה קצרות. בעבר לפני כ- 7 שנים היתה לי בעית חרדה עקב סרטן אצל חבר יקר וטיפול בסרוקסט פתר את הבעיה - לאחר תקופה של שנה החבר נפטר. כיום לפחות במודע אין לי סימפטומים כל שהן של חרדה אך יש את בעית השינה. בכל זאת אובחנה הבעיה כבעית חרדה ואני מקבל זמן רב טיפול תרופתי שהוריד את המינון של כדור השינה אך לא פתר את הבעיה ולא הוריד את המינון לחלוטין וגם שעות השינה עדיין קצרות מהרגיל. האם לפסיכולוגיה הקלינית יש להציע פתרון כל שהוא <

שלום רפ, אם בעית השינה אובחנה כבעית חרדה, יש בהחלט מקום להוסיף לטיפול התרופתי טיפול פסיכולוגי. אני מציעה לך לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת המתמחה בטיפול בחרדה, ולהתייעץ בנוגע לשיטת הטיפול המתאימה. במרבית המקרים, הטיפול הנבחר יהיה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי שיתמקד בלמידת דרכים יעילות להתמודדות עם הסימפטום. בהמשך דרכך הטיפולית, ניתן לשקול התבוננות מעמיקה בחוויית החרדה ובאופנים בהן היא קשורה לנושאים נרחבים בחייך. המון הצלחה, אורנה

שלום.. :) לא בטוחה שזה במקום הנכון... אבל.... אני מחפשת מטפלת וחשבתי אולי יהיו לכם המלצות או עצות.. אני גרה בדרום, באילת.. שיהיה המשך שבוע ש ק ט !

שלום אביב, איננו נוהגים לתת המלצות פומביות מעל גבי הפורום, ולכן אני ממליצה לך לצרף כתובת מייל פעילה, אליה יוכלו משתתפי הפורום לשלוח את המלצותיהם, במידה ויהיו. כל הכבוד על ההחלטה להתחיל טיפול! בהצלחה ליאת

תודה לך. לקחתי זאת בחשבון, הוספתי את המייל. המשך יום נעים!

שלום, אני מקווה שאני בפורום הנכון. בני בן ה4 החל לפני מספר חודשים לכסוס את ציפורניו. בנוסף הוא אוכל כל חפץ שנמצא בידו. ממש מכרסם באגרסיביות. הוא טרם נגמל ממוצץ, אך גם אותו הוא מחסל בעצבנות. לכאורה הוא ילד רגוע מאוד, סבלני ונעים, אך כל התופעות הללו מדליקות לי נורה אדומה. הייתי רוצה לדעת אילו מניעם יכולים להביא לתופעה זו? וכיצד להתמודד? תודה, ליאת.

שלום ליאת, כסיסת ציפרניים ומציצה אינטנסיבית של מוצץ יכולה לשקף התמודדות עם מתח או מצוקה רגשית. אכילה לא מובחנת של חומרים שאינם מזון, זו כבר תופעה אחרת, הדורשת התייחסות והתערבות של אנשי מקצוע, שכן היא יכולה להביא לסיבוכים משניים כמו הרעלה, חסימת מעיים, פציעה של המעי, זיהומים, וכיוב'. כדי לאבחן במדויק במה מדובר, כדאי מאד להתייעץ עם רופא הילדים או עם המכון להתפתחות הילד הנספח לקופת החולים שלכם. לאחר שתהיה אבחנה מסודרת, תוכלי להתייעץ לגבי סוג ההתערבות המומלץ. בהצלחה ליאת

אני לא יודעת אם זה הפורום המתאים, אבל.. אני בת 22 ומאז שאני זוכרת את עצמי יש לי התמכרות מוזרה, אני נרגעת מלקפל את הלשון בפה ולמצוץ אותה, אני בעיקר עושה את זה לפני השינה, ולפעמים סתם באמצע היום, זה נעים לי ומרגיע אותי. מה הבעיה? אני זוכרת את סבתא שלי ז"ל, שהייתה בעלת פיגור קל עושה פעולה דומה (אולי למדתי ממנה, היא נמצאה בסביבתי רוב שנותיי הצעירות), אצלה שמו לב לפעולה, וזה נראה לא טוב. אני מפחדת שעם השנים ישימו לב גם אצלי, אמא שלי מעירה לי מקטנות, וחבר שלי גם שם לב לפעמים, ובכלל לדעתי לא טוב לא לשלוט ביצר.. איך מפסיקים (אין לי אפשרות להרחיק את הלשון..)?

שלום רינת, ההרגלים הקטנים והמוזרים שלנו אינם גלויים תמיד לעין, ולא חייבים להכחידם בכל מחיר, לפחות כל עוד אינם פוגעים בזולת ואינם גורמים לנידוי או גינוי שלנו. אם בכל זאת היית רוצה להיפטר מההרגל הזה, אפשר לעשות זאת "בנחישות וברגישות", תוך לקיחה בחשבון שתהיה תקופת "גמילה" לא פשוטה. מאחר ובאמת אי אפשר להרחיק את הלשון (כמו במקרה של גמילה ממוצץ, ממציצת אצבע, או מכסיסת ציפורניים), כאן מדובר בהחלטה נחושה להימנע מפעולה כה מרגיעה וכה אוטומטית. תוכלי ליצור לעצמך מערך צ'ופרים שייבנה בהתאם למערך פעולה מוגדר. כך למשל, תוכלי להתחיל מהימנעות במשך היום, שתזכה אותך בפרס מטעם עצמך. על הימנעות לפני השינה מגיע פרס גדול יותר, כמובן :-). תוכלי לשתף את החבר שלך במשימה, שיוכל לסייע בעידוד מהיציע... אם תרגישי שאינך מצליחה לבד, תוכלי לנסות ולהתייעץ עם פסיכולוג התנהגותי-קוגניטיבי, האמון בדר"כ על סוג כזה של התמודדות. בהצלחה ליאת

בימים אלה אני מנסה להכיל את עצמי. זה מתחיל להיות נורא נורא קשה. זה מתחיל לחנוק. אני צריכה לצעוק. או אולי לבכות? אוף החדשות האלה... כולם עצבניים. וחייבים להרגע. סתם מלל. יהיה בסדר. לילה טוב ושקט. נורית

יקירתי, קשה, חונק, מדכא. קשה להכיל את המצב. אותך אני יכולה להכיל בלי סוף. יהיה בסדר. חייב להיות. שיהיה לך שקט. בפנים ובחוץ. יעלה

נורית, באמת מציאות הזויה עכשיו עם המלחמה הזאת . בצדק את במתח. הלוואי שיהיה טוב שיהיה שקט. אולי תתנתקי מהחדשות.אני כיביתי טלוויזיה.לא יכולה להתמודד עם זה... חייבים להאמין בטוב.יגיע..... שיהיה לילה רגוע. חן

יעלונת, כיף לי שיש לי אותך. נעים לי שאת מכילה אותי. חן, קצת קשה לי להתנתק מהחדשות. כששומעים הרבה אזעקות מידי יום ואחריהן את הבומים אז חייבים "לרוץ" לראות איפה זה פגע. אני מנסה להאמין בכל הכוח שעוד יהיה טוב. תודה. תודה על התמיכה. תקופה איומה. נורית

פתאום אני מפחדת. לא מצליחה להתנתק מהטלוויזיה, הבטחון שלי בצבא יורד ואני כל כך מפחדת על עצמי ועל התינוק שלי הקטן והמתוק שרק בן שלושה חודשים. אני רוצה לחיות כאן, עם המשפחה שיצרתי לי ועם החברים בבטחון ובשלווה. איזו מדינה בלתי אפשרית. נסרללה עם האיומים הנוראיים שלו יוצר אצלי חוסר שקט, אוף שיגמר כבר המצב הרע הזה. ושיגיעו במהרה ימים שקטים. נענע

שלום נענע, אני מצטרפת לתפילה שלך לימים שקטים. כאשר אנו הופכים הורים, מתחדדת מאד תחושת האחריות שלנו והרגישות למצבי סכנה מתגברת. דווקא בשל היותך אם צעירה ושוחרת שלום, אני ממליצה לך לנסות ולהינתק ממקלט הטלוויזיה, להתעדכן רק במה שבאמת נחוץ, ולחזור לשגרת קיום שפויה. נסראללה באיומיו, בונה בדיוק על האפקט הזה, וממשיך לפזר בנאומיו הבטחות להפתעות מכאיבות. גם סדאם חוסיין בזמנו השתמש בטקטיקה דומה, ולפחות ברמת המדיה הייתה לו הצלחה כבירה. לאיומים יש השפעה דרמטית על הציבור, וכל עוכרי ישראל ידעו זאת היטב. לצערי, גם התקשורת שלנו יודעת זאת, ולעיתים מחוללת דרמות מיותרות בשירות אחוזי הצפייה. לטעמי, מוטב להתרחק קצת מהטלוויזיה בימים אלה, או - לכל הפחות - לפתח אוזן ביקורתית ומסננת, שתאפשר שיקול דעת ושיפוט מציאותי יותר בנוגע למידת הסכנה. מאחלת לך המון ימים של שקט ושלווה ליל מנוחה ליאת

מה הכוונה שאומרים על אדם שהוא נוירוטי?

שלום שי, למושג 'נוירוזה' יש היסטוריה מכובדת, עוד מימיו של פרויד, אבל כיום הכוונה היא בדר"כ לאדם הסובל מסימפטום או כמה סימפטומים, הגורמים לו סבל נפשי (ממנו היה רוצה מאד להיפטר). למרות הסבל והמצוקה, ולמרות מה שנראה כפגיעה בתפקוד או בהתנהגות, מדובר בכל זאת באדם בעל בוחן מציאות תקין, עם אישיות מאורגנת וחשיבה תקינה. בברכה ליאת

אני משתגעת. אני שונאת את חמותי! אני לא מצליחה לחייך עליה ולדבר עליה יפה ובעלי מרגיש את זה וזה פוגע בו. נכון לעכשיו אנחנו גרים איתה והיא פשוט אישה קטנה ומעצבנת. היא בת 63 ויש לה רק דברים רעים להגיד על המדינה ,על המצב ועל החיים בכלל. אני פשוט מתעצבת מכל הביוב שנשפך לה מהפה וכמאט לא מדברת איתה יותר. אבל זה לא פייר לבעלי כי הוא מאוד נחמד לאמא שלי ואני רוצה להיות אישה טובה אבל איך אני אגיד לו שאני פשוט לא יכולה לסבול את אמא שלו. גם הוא רב איתה והוא חושד שאני לא מתה עליה (אני לא ממש מצליחה להסתיר את זה) אבל זה מאוד מכעיס אותו ובצדק. אבל מה אני יכולה לעשות, היא מטריפה אותי. המצב לא תמיד היה כך, פעם דיברתי איתה יותר אך כמעט כל השיחות הפכו לויכוח ובעלי גם לא שמח מזה. אני מנסה להיות מנומסת עליה אך לעיתים אני רוצה להגיד לה משהו ואני פשוט לא מצליחה להוציא מילים מהפה. אני רק מסתכלת עליה וזה עושה לי פשוט רע.אני מאוד אוהבת את בעלי והייתי אומרת לו שכשנעבור לבד זה ישתנה אך הוא לא מרוצה מהתשובה הזאת. הוא טוען שהוא בסה"כ רוצה שאני אהיה יותר נחמדה וזה לא סיפור גדול, אבל מבחנתי זה כן. היא ממש לא אמא למופת וזה מרגיז אותי . היא מדברת לא יפה וכשבעלי עוד היה ילד היא זרקה עליו צלחת ועדיין יש לו צלקת מעל העין וזה מטריף אותי .איך אמא יכולה להתנהג ככה. לפעמים אני מאחלת למותה. אני לא רוצה להיות המכשפה ואני לא רוצה שבעלי יסבול. מה לעשות ? בבקשה תעזרי לי

שלום תמר, יחסי כלה-חמות ידועים כמועדים למורכבויות מן הסוג שאת מתארת. מדובר בשתי נשים שחולקות אהבה גדולה לגבר אחד, ולפעמים נמצאות בסוג של תחרות על תשומת לבו ואהבתו. המצב מחריף אף יותר כאשר גרים בכפיפה אחת, ועניינים שוטפים כמו "מה קונים, מה מבשלים, מה רואים בטלויזיה, מתי מכבסים, מי עושה מה, וכו'" הופכים גם הם זירה פוטנציאלית לחילוקי דעות והשקפות עולם שונות. אני חושבת שיש הבדל מהותי בין לאהוב לבין להתנהג בנימוס מכבד. לאהוב בודאי שאינך חייבת, אך למען שלום בית, מוטב להבליג ולנהוג כלפיה בנימוס המתחייב, ולו בשל העובדה שהיא מארחת אתכם בביתה. העצה הטובה ביותר שאני מצליחה לחשוב עליה, היא למצוא הכי מהר שאפשר בית אחר בו תוכלו לחיות בזכות עצמכם. המרחק והעצמאות יוכלו לצמצם במידה רבה את המרירות והעוינות שאת חשה כרגע. בהצלחה ליאת

ליאת,יקרה ,שלום.מעניין שאני מרגישה אותך כמישהו קרוב שמיזמן לא ראיתי ולא שמעתי.נכון שאני אותה חני אם את עדיין זוכרת אותי.כמה חודשים טובים לא ניכנסתי לאינטרנט.נחמד שאת כאן והכל נראה ונישמע כמו אז.זה מחמם את הלב.הרגשתי שקפצתי הביתה לכמה דקות.לגבי הטיפול שניסיתי היתי אומרת שהיה לי די משעעמם וסיימנו די מהר.לא שזו היתה איזו חויה ריגשית מיוחדת אבל כמה נקודות למחשבה זה נתן לי.מי כמוני יודעה שאף אחד חוץ מאיתנו לא ישנה את המציאות הפנימית שלנו.לא בא לי יותר לעבוד קשה ולשנות משהו כדי להיות יותר שלמה עם עצמי.אולי בחיים צריך גם תחנות.את יודעת ,חשבתי פעם ש30 זה כמעת זיקנה,כאילו בזה היה מתחיל איזה עולם "מבוגרים."והנה עוד שנה אני שייכת אליו.מוזר לי שבנקודה הזו אני בקושי יודעת מה היתי רוצה מעצמי בעולם הזה,למה עלי לשאוף.איפה בדיוק להתערב במהלך החיים,לנקות יוזמה חוץ מאשר להתמודד עם חיי יום יום של אשה,אמא ל3קטנטנים(ב"ה עוד חודשיים ארבע),עקרת הבית ו...חזרה לגיל ההתבגרות בעקבות השינויים הדרסטיים של 5שנים האחרונות?כאילו חסר לי איזה "דראייב",איזה קטליזטור בזמן האחרון.היתי רוצה להיות כמו הילדות שלי שחולמות להיות בכיתה "א" ושואלות כל בוקר האם עברו כבר שנתיים...מה דעתך?

חני יקרה, שאלתי את עצמי לא פעם לאן נעלמת. איזה יופי שחזרת אלינו, ככה פתאום! כשאני שומעת שאת מטופלת בשלושה קטנטנים ובבטן גדולה, ההיעדרות שלך מצליחה להיות יותר מובנת. דווקא המשפט האחרון שלך הצליח לרגש אותי. "היתי רוצה להיות כמו הילדות שלי שחולמות להיות בכיתה "א" ושואלות כל בוקר האם עברו כבר שנתיים...". כנראה שגם לטיפול אמיתי צריך סוג של בשלות ומוכנות, ואפשר שהגעת לטיפול שלך לא מוכנה. לא באמת רוצה להתפתל במשעולים הצרים והלא מסומנים שעושים את המסע מעניין. יכול להיות שגם את צריכה להמתין עוד קצת לרגע הנכון, לאותו סוג של פניו?ת ונכונות ללמוד את הא"ב הפרטי שלך. את אומרת שלא בא לך לעבוד קשה, וזה כל כך בסדר. לא מוכרחים. העיקר שבאת אלינו לכאן. תוכלי להמשיך ולשתף אותנו כאן במה שעובר עליך, ולהקשיב לאחרים כמו שידעת. לילה טוב ליאת

את כמו תמיד חמה ומקבלת.:-)

אני מתנצלת מראש אם אני נשמעת מעט דביקה, ולעצמי לפחות אני נשמעת כמי שקצת חוזרת על עצמה. אני קוראת את הפורום כי אני מוצאת את עצמי בדרך כלל נתמכת באיזה שהוא מובן מקריאתו, ולפעמים (לאחרונה יותר) אני מעיזה וכותבת. לפני כחצי שעה חזרתי הביתה מיום כיף (=המלטות מהמצב), ברקע נשמעים הדי התפוצצויות (שלנו אני מניחה). אני יושבת וקוראת את ההודעות מהיממה האחרונה ומרגישה כאילו אני בעולם אחר. כתבתי כאן בשבח היחסיות ואני חייבת לכתוב זאת שוב: אם הפסיכולוגית יוצאת לחופש אז התמזל מזלכם (וגם מזלה) שהיא לא נאלצה לברוח לחופש. אם התמזל מזלה (וגם מזלכם) אז יש לכם זמן לעבד את החויה ולא להלכד לתוך מערבולת חיים שקטעה הכל ומי יודע מתי תפסק. אם התמזל מזלכם (וגם מזלה) אזי יש לכם תאריך ברור שבו תוכלו לשוב ולהפגש ושוב לעבד את החויה ולדעת שהנה חזרה השגרה המבורכת. ואני יכולה להמשיך... בשם כל אלה שחיים בחוסר ודאות, שהשגרה שלהם היא חוסר שגרה ויודעים שהקושי עשוי להיות רב יותר ביום שאחרי.

'אני' יקרה, הקול שלך, הנשמע כאן לאחרונה, טיפין טיפין, הוא חשוב ויקר ללבי. אני יודעת עד כמה הפער בין ישראל המופגזת לישראל שבשגרה יכול להיות מכאיב, מקומם, ואולי יותר מהכל - מפתיע. את צודקת, הכל יחסי. אני מגיעה מדי יום אל האוניברסיטה בת"א, ונוכחת עד כמה לבועה הזאת יש קיום משל עצמה. אבל כמו כל בועה, דפנותיה דקות ושבריריות, ומבעד למה שנראה כמו אדישות מנומנמת, מצליחים להבחין בצללים: אנשים מנצלים כל רגע פנוי להציץ בדפי החדשות המרצדים על מסכי המחשב, אנשים שולחים SMSים לחיילים הפרטיים שלהם, נדרכים לכל רעש חריג, וכן, יש גם את מי שמנסים בכל הכוח לדבוק בשגרת חייהם, יודעים - ממש כמוך - שהכל יחסי. ששנים רבות ירושלים ות"א בוססו בדם הפיגועים. שחודשים ושנים חיים אנשי הדרום שלנו תחת שגרת קסאמים בלתי נסבלת. שפעם אני ופעם הם. ובכל זאת, כולנו איכשהו יחד בסיפור הזה, נוגעים לא נוגעים באימה, נוגעים לא נוגעים בייאוש, משתדלים לצמצם את הקיום הפרטי שלנו לממדים שנוכל לשאת. הייתי רוצה להאמין שה"עולם האחר" שאת מוצאת כאן, אצלנו בפורום, לא מותיר אותך בודדה ונעלבת. אנחנו כאן בשביל כולם, וזה כוחו ויופיו של העולם הוירטואלי. אני שולחת לך את כל האהבה שרק אפשר, יחד עם שורותיו הבלתי נשכחות של אלתרמן מתוך "שיר משמר" - שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך, מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים שמרי נפשך מן השורף, מן החותך מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים מן הדומם, מן המחכה והמושך והממית כמי באר ואש כיריים נפשך שמרי ובינתך שער ראשך עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך. החזיקי מעמד ליאת

לאני, מה שכתבת מאוד נגע לי. אני עסוקה לא מעט בימים אלו בלהרגיש אשמה על כך שאני חיה לי במרכז הבטוח (יחסית) בעוד אחרים חיים תחת איום מתמיד של טילים. אני כל הזמן כועסת על עצמי, איך אני מעיזה בכלל לקטר על הצרות הקטנות שלי כשאחרים שגרים במרחק שעתיים נסיעה ממני חוששים לחייהם. כתבתי לפני יומיים על הפסיכולוג שלי שגר בעיר צפונית. תהיתי איך הוא בכלל יכול לעבוד ולהתרכז בי. איך אני אוכל לדבר איתו על הקשיים שלי ואם זה בכלל בסדר... אז זהו, שזה בסדר. כנראה שאין כל כך מה לעשות. אנחנו בני האנוש יצורים מוגבלים מעט. אני לא יכולה לחוות את מה שאת כתושבת הצפון חווה. אני יכולה להקשיב ולהתעניין ולנסות להבין. אבל עדיין אני חיה את החיים שלי. ואולי כולנו חיים בבועה... כי ככה הטבע האנושי עובד. אני חושבת שזה נועד להגן עלינו. הרי אי אפשר שכל אחד יסבול גם בשביל עצמו וגם בשביל כל האחרים שסובלים. לא חושבת שהנפש יכולה לשאת כל כך הרבה סבל. אני מקווה ששקט אצלך עכשיו. מקווה שהמלחמה הזאת תסתיים במהרה.

אני מקבלת את דבריכן כלשונם. לא התכוונתי להטיף אלא כמו כולם פה להוציא קצת קיטור. ברור לי שהחויה מהמרכז קצת שונה משלנו הצפוניים. שקט ושלום לכולם.

נכון, שאי וודאות ושבירת השיגרה מכניסים אותנו ללחץ שאין כמוהו.קורה שאנחנו כועסים ונעלבים שכל העולם ממשיך כמנהגו כאשר אצלינו אדמה בוארת תחת רגלעיים ומרגישים שאף אחד באמת לא מבין אותנו כי,למשל,שומעה סירנות רק בראדיו ולא מרגיש את רח העשן שאחורי זה...זה תגובות נורמליות על המצב הלא נורמלי של טילים ופיגועים.אני זוכרת שאחרי שמרכז ירושליים כמה פעמים התפוצצה לפנאי ואחורי היתי נחנקת זמן מה בכניסה לאוטובוסים...הלכתי ברגל,רצתי,וגם זה בעקיפין...זות המציאות שלנו...עוד מעט ככל הנראה אחי בלבנון...כולנו כואבים את המלחמה הזות,כל אחד במקומו...אולי ללא סירנות את יכולה להתגונן ביתר יעילות שהכל בסדר..תחשבי איך את בדרך כלל מתמודדת עמ לחץ קיצוני ותשתמשי בדרכים המוכרות,תשתדלי בכל זות לשמור על השיגרה עד כמה שניתן... לילה שקט לכולנו

כידוע בכיתות יא יוצאים ילדי התיכון ל"מסע לפולין" בעקבות לימוד נושא השואה. ברצוני לדעת האם קיימים מחקרים או כתבות העוסקות בהשפעה הנפשית של המסע על בני הנוער? כמו כן הייתי מעוניינת לשמוע את דעתך- האם גיל ההתבגרות הוא הגיל המתאים לקיים מסע שכזה? אילו השפעות נפשיות יכולות להיות בעקבותיו?

אני סתם יענה לך מניסיוני האישי...הייתי במסע לפולין...זו חוויה יוצאת מן הכלל...רק כשאתה שם... אתה מנסה לקלוט ומתחיל להאמין שהשואה בכלל קרתה...ולא קולטים את כל מה שקר,או שאתה שם בכלל...זה נקלט רק יותר מאוחר...,ויש כאלה שהמסע הזה נוגע בהם יותר עמוק, ויש כאלה שפחות.... ולדעתי זה הכי נכון לעשות את המסע הזה בכיתה י"א ולא יותר מאוחר כי זו חוויה שונה לגמרי אני מניחה ופחות כייפית...כי עם הבית ספר זה הופך ליהיות חוויה שבחלקה מצחיקה(עם כל החברה מהשיכבה),ובחלקה עצובה(עם החברים הקרובים שלך). אני למשל מאוד נהנתי עם השיכבה והכיתה שלי...מלא מהשיכבה שלי הלכו והיה ממש כייף וגם קצת עצוב...כולם בוכים יחד וכולם צוחקים יחד... מעיין

אני בטוחה בחשיבות המסע וברושם העמוק שהוא מותיר אצל המבקרים, אולם חשוב לי להבין מבחינה פסיכולוגית האם ייתכן כי גיל ההתבגרות המלווה גם כך בחיפושים עצמיים, ובשאלות פנימיות רבות הוא הגיל המתאים למסע זה- הייתי מעוניינת בקריאת חומר בנושא (או אפילו נושא דומה המסביר על אופיו של גיל ההתבגרות בהקשרים דומים של חוויות רגשיות קשות..)

שלום גלית, לצערי, לא הצלחתי למצוא עבורך מחקרים בנושא ההשפעות הנפשיות של המסע לפולין על בני הנוער (בחיי שחיפשתי). מאחר שיש לי היכרות אישית עם גורם במשרד החינוך שעסק בנושא, אנסה לברר עבורך במהלך השבוע הקרוב אם נעשו מחקרים כאלה. ובינתיים, מחשבות שלי, גם מניסיון. המסע לפולין (ובמיוחד "מצעד החיים" או דומיו) הם תשובתו של העם היהודי לצעדת המוות הגדולה, כאלו אמרנו "הננו כאן!". יש לא מעט ביקורת כלפי פרוייקט מצעד החיים, שעיקרה מתמקדת בהיבטים המליטנטיים של הנוכחות הישראלית הגאה. ביקורת נוספת נשמעת כלפי העובדה שמשלחות הנוער (מתוך ניסיון לשמור על איזון נפשי) מבלות חלק משמעותי מזמן המסע בבילויים בבתי קפה, מרכזי קניות, השתוללויות בבתי המלון וכד', המבזות, לכאורה, את מטרתו המקורית של המסע. מהיכרות קרובה מאד, לפחות עם שתי משלחות שיצאו בשנים האחרונות, אוכל לומר שהתרשמתי מאד מההכנה הרצינית והמעמיקה הנעשית עם קבוצת בני הנוער עוד טרם נסיעתם. הם לומדים את הנושא ברצינות, שומעים הרצאות וחוויות של ניצולים, נוסעים ל"יד ושם" ולמוזיאון בלוחמי הגיטאות, ופוגשים את הנושא להיכרות אינטימית עוד בבית. המסע הוא אכן שיאו של המפגש עם הפרק המכאיב הזה בתולדותינו. בני הנוער, כפי שהעידה מעיין, זוכים לחוויה מיוחדת במינה, גם אם היא כרוכה ברגעים של עצב עמוק ואפילו זעזוע. הם נמצאים יחד, בהשגחתם של מדריכים מנוסים מאד ומחנכים, היודעים לתת מענה לפרץ הרגשות הטבעי המתעורר בביקור באתרים רגישים. חברי הקבוצה תומכים מאד זה בזה, מתחבקים, מדליקים נרות נשמה, שרים שירי א"י, ועושים את כל מה שבני נוער יודעים לעשות יחד (כולל שטויות ומעשי קונדס, שגם להם, מסתבר יש מקום במסע). ככל הידוע לי, אנשים שעברו את ההכנה כמו שצריך ונסעו מתוך בחירה ועניין, ראו במסע לפולין את אחת החוויות המשמעותיות והבלתי נשכחות בחייהם. בברכה ליאת

לליאת - תודה על תשובתך- היא עוזרת לי רבות ובכ"ז אם תמצאי חומר נוסף אשמח להתעמק בו- חשוב לי ביותר! ושוב תודה, גלית.

אני גם מתווספת לכל אלו שמדברים על כך שהפסיכולוג יוצא לחופשה.. אני ממש במועקה, היא הודיעה לפני חודש שהיא יוצאת לחופשה עוד חודש, ואני כל הזמן מתעסקת בזה, עצובה ומדוכדת . לא נעים להודות שהייתי רוצה להיות חלק בחייה האמיתיים. אני ממש מתביישת ברגשות שיוצאים ממני, הצורך הנואש לראות אותה, להזדקק לה ומצד שני בכלל לא לשתף אותה. היא הודיעה לי כל כך הרבה זמן בכדי שנעשה עיבוד כל שהוא ואני בבעיה עם זה, לא מסגולת להודות בכל מה שיוצא ממני. תגידי לי ליאת: זה לא בושה להזדקק? זה לא בושה להרגיש רגשות כאלה של אהבה, רצון להיות חלק מחייה האמיתיים?? זה לא בושה להרגיש ככה? להרגיש תלותית? ואם זה לא בושה, אז למה אני מרגישה בושה ? כשאני יוצאת מהדירה בתום הפגישה, אני אף לא מסוגלת להסתכל על עיניה, נפרדת ממנה בלי להסתובב אליה, אני לא מסוגלת לראות אותה כשאני הולכת ממנה, לא מסוגלת לראות את עיניה. אני גם מאד מפחדת שאני פתאום אחבק אותה, כי פעם כשכן הסתכלתי עליה, כמעט והתנפלתי עליה כי רציתי לחבק אותה, זה הלחיץ אותי יותר, מאז אני יותר ויותר שומרת לא להסתכל עליה לפני שאני הולכת. אבל אני לא מסוגלת לשתף אותה, זה מביך כל כך... אני בפלונטר: כי מצד אחד אני מאד מתגעגעת ורוצה לראות אותה ומצד שני אני באה ונאלמת "ובורחת" בשיחה ,,, איזה יאוש היא נוסעת עוד חודש ואני עסוקה בזה כל היום, ממש לא יודעת איך לצאת מזה ומצד שני לא משתפת אותה (כאילו זה יעזור אם אגיד לה, במה זה כבר יעזור..) מה את אומרת ליאת? גם את יוצאת לחופשה? :) את חושבת שזה יעבור לי? לילה שקט ניבה ודרך אגב, בתגובה לתמונה אז שצרפתי, גרמת לי לחשוב הרבה למה דוקא התמונה הזאת עוררה בי כל כך הרבה כאב, תמונה "רחוקה" לכאורה ולא מה שקורה בארץ.. מה שקורה בארץ עם כל ההפגזות כל כך הזוי בעיני, משהו בלתי נסבל,, יותר מכל אני מתחברת לחיילים ול א מ ה ו ת שלהם, ממש קשה לי עם המקום הזה , שאם אכנס אליו עמוק ממש אכנס לדכאון. מה שקרה עם התמונה ההיא שהיא הצליחה להוציא ממני ים של כאב שנבע גם מהמצב בארץ, זה מעין ערוץ לשחרר כאב , ערוץ לגיטימי ו"רחוק" כבייכול, כי מה שקורה בארץ בעיני הזוי, את מבינה , הזוי... ביי

ניבה יקרה, הקיץ הוא עונת החופשות, ולא מעט מטפלים מרחיקים נדוד לשבועיים-שלושה. זה משאיר לא מעט מטופלים "יתומי-קש", החשים נטושים, חסרי אונים, מבולבלים וכאובים. אישית, אני מאמינה בכוחם של רוב המטופלים לשרוד את החופשה בלי בעיות. אנשים נוטים לעיתים קרובות להערכת-חסר של יכולות ההתמודדות שלהם, מה שמתברר בשעת מבחן כדאגת-שווא. רגשות של אהבה והזדקקות, כמו כל רגש אחר, הם לגיטימיים ואנושיים. אני מניחה שתחושת הבושה שנלווית לכך אצלך, קשורה לחוויות מוקדמות אחרות, בהן ההזדקקות הנואשת שלך לא קיבלה מענה, והותירה אותך פגועה ונעלבת. לכאורה, אם אני כ"כ משתוקקת לאהבה וקרבה, וממשיכה להשתוקק לכך גם אחרי שדחו אותי, משהו בי לא בסדר. אולי אם תכבדי מעט יותר את המשאלה שלך לקשר קרוב, ותביני מהיכן היא שואבת את האנרגיה העצומה שלה, תוכלי להיות יותר סלחנית, ולהיפטר מרגשות הבושה. כשהבושה תיעלם, אני מאמינה שתצליחי גם להיישיר מבט בסוף הפגישה, בלי להרגיש פושעת מעצם הרצון לחבק. שלך ליאת

שלום, האם למרפאה לבריאות הנפש ברמת חן קיים אתר בית? ואם כן, מהו? האם מישהו מכיר קצת את המרפאה ומה שקורה שם, למי היא מתאימה וכו, ויכול לספר קצת עליה? תודה.

היי מה קורה? ובכן הייתי שם לפני שבוע....(: לפני שבוע נכנסתי לדכאון קשה מאוד מאוד ולחרדות....אני סטודנט ולא הייתי מסוגל לתפקד בכלל...הם עובדים 24 שעות בשבוע התקשרתי וד"רית(הכוונה ד"ר שהיא אישה(: ) קיבלה אותי ושוחחה איתי באריכות במשך כשעה וחצי שעתיים ורשמה לי ציפרלקס....למרות שחשבתי שזה בטח מקום מאפן של משרד הבריאות או של קופהח כללית התבדתי לטובה זה מקום מאוד מקצועי.......נתנו מרשם ל15 כדורים והזמינו אותי לביקורת...ורצו לראות גם בדיקת דם שלא חסר לי ויטמינים או משהו כזה שאולי בגלל מחסור שכזה אני סובל מדכאון....בכל מקרה אני צריך לבוא לשם לביקורת והם עורכים מעקבים...המקום התגלה לי וכמקום מאוד רציני ואמין אפילו ביחס לפסיכיאטר פרטי....אבל כדי שיקבלו אותך את חייבת לגור בתא....וגם הם רושמים פרטים במחשב פרטים שאין לי מושג קלוש לאן הם מגיעים למרות שהם טוענים שזה לא מגיע לשום מקום....בגלל שלי כרגע לא אכפת מכלום אז לא היה אכפת לי גם מזה(: סהכ אני חושב שזה מקום מצויין ...את הביקורות עורך לי מנהל המקום שבשיחה בטלפון נשמע לי איש נחמד מאוד ומבין מאוד....לפי מה שראיתי בביקור האחד הזה ובשיחות הטלפון לשם נראה לי שזה מקום מצויין למרות החששות שהיו לי ואני חושב שהנהלים שם טובים מאוד חוץ מזה שהכדור טיפה עזר לי להיות מרוכז....בכל מקרה צפויים לי מספר מפגשים נוספים עם המקום הזה כנראה ומקווה שדעתי לא תשתנה מקווה שעזרתי לך ומקווה ששנינו נהיה מאושרים ורגועים יום אחד ללא כדורים(: ביי

אם יש לך עוד שאלות אשמח לענות(:

מור, המרפאה של רמת חן נחשבת טובה ומקצועית מאד. ה'אזרח' ופרטיותו מוגנים היטב ע"י החיסיון הרפואי, החל על מרפאות ציבוריות ממש כמו על המטפל הפרטי. אם תרצי להתקבל לעבוד בשירות המדינה בתחום המדיני-בטחוני, יש מצב שבריאותך הנפשית ואישיותך יעמדו על הפרק, וייעשה ניסיון לבדוק אם אין מניעה להעסיקך. גם במצבים נדירים כאלה, אנשי מקצוע מוסרים מידע כללי מאד, הנוגע לכשירותו של המועמד, ואינם מפרטים תכנים ספציפיים מחדר הטיפול. לא פרטת (בצדק!) ממה את סובלת, אך ידוע לי שהמרפאה מעניקה טיפולים למגוון רחב מאד של מצבים נפשיים. תודה למר בלו על ההתגייסות לעזרה. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

הי ליאת אם תוכלי להתייחס לשאלה שלי שהפנתי אלייך ובינתיים גדעון ענה אז אני מאוד אשמח כי משום מה את תמיד מצליחה לרומם את רוחי וגורמת לי לחשוב ביהירות ובחוכמה תודה רבה מראש~!

שלום נתלי, הדברים שכתבת בפנייתך שם, העלו בי לא מעט הרהורים על הקושי שהוא מנת חלקן של הנשים היפות. לכאורה, אישה יפה היא אישה מאושרת, שכל הדלתות נפתחות בפניה. רק מעטים נותנים את הדעת לכך שלאישה יפה יש כל הזמן מה להפסיד. מראה חיצוני הוא דבר שברירי, זמני וחולף. אישה יפה שלא תשכיל לבסס לעצמה מקורות נוספים לתדלוק הערך העצמי שלה, עלולה למצוא את עצמה בצרות צרורות. ממרום שנותי, אני יכולה לבשר לך, נתלי, שהחיים לא נגמרים כשאנחנו כבר לא נכנסות לג'ינסים הקטנים. נשים עוברות בחייהן שינויים גופניים הקשורים, כמו שראית, לא רק לסגנון אכילה, אלא גם להורמונים, הריונות, לידות, פגעי הזמן ומצבים רפואיים שונים. לטעמי, היכולת שלנו לקבל בהשלמה את העובדה שלא נהיה "מושלמות", היא המקרבת אותנו לשלמות האמיתית. עיסוק היתר בגוף ובמראהו, יכול להיות קשור גם לקושי שלך לקיים אינטימיות גופנית בשלה. ההמלצה של גדעון לפנות ולקבל עזרה נראית מאד רלוונטית גם בעיני. אם תרצי עזרה בהפנייה ספציפית, תוכלי לפנות למייל האישי שלי. לחיי הנשים כולן, היפות בכל המידות והגדלים! ליאת

שלום ליאת היום התחלתי בטיפול מקווה שארגיש טוב יותר....כמו כן התחלתי לקחת ציפרלקס אמנם אני בדכאון מדיי פעם אבל מצליח לתפקד.....אני מאוד מאוד מקווה שאוכל להיות האדם שיכולתי להיות ללא המקרה שהכאיב לי מאוד ולא נותן לי מנוח כבר כמעט שנה.........וליאת תודה גדולה תודה על כל הסבלנות והסובלנות שלך כלפיי אני יודע שלא הייתי קל(: ביי בנתיים

MR BLUE, מזל טוב!!! שיהיה לך המון המון בהצלחה בטיפול החדש!!! אם המון סבלנות, כוחות ועבודה עצמית תחזור להיות האדם שהיית לפני המקרה.... תאמין בזה וכבר עשית חצי דרך... נכון ליאת? יהיה טוב (בסוף)... :-) ליאת, מה שלומך? כיף שאת כאן... שיהיה המשך שבוע נפלא ושקט לכולם רעות מקווה שלא דיברתי יותר מידיי שטויות :-)

היי לצערי המקרה שלי הסתבך טיפה ואני לעולם לא אחזור להיות האדם שהייתי(: אבל תודה

ליאת, נמאס לי כבר להעמיד פנים שהכל בסדר.מרגישה שרוב העולם יושב על כתפיי .ההעמדת הפנים הזאת כאילו הכל בסדר גוזלת ממני המון אנרגיה, לא יודעת למה אני מרגישה שאני חייבת לשדר שמחה ואופטימיות בכל מחיר, למרות שמבפנים אני מרגישה שאני בדיכאון חריף שמחריף מיום ליום(יש נסיבות להחמרה בהרגשה..... אולי גם הלחימה בצפון משפיעה על מצב הרוח... אחי נמצא שם דיברתי איתו פעם אחרונה ביום שישי והוא אמר לי: " אני חוטף פה בומים.... " אבל הוא נשמע לי בסדר גמור. וגם ידיד שלי בצו 8 ואני מודאגת. וגם בעיות משפחתיות שלא אפרט...) אני מתחילה להתעייף מהעמדת הפנים הזאת.מתחילה להתעייף מלתמוך בחברות/חברים/משפחה שזקוקים לי.אני בקושי מחזיקה את עצמי.מפחדת שיגמרו לי גם הכוחות האלה המינימלים שעוד יש לי בשביל לתפקד. מפחיד אותי שישימו לב שרע לי.... לא יודעת למה זה מפחיד. מרגישה תסכול נוראי וכעס על עצמי ושנאה לעצמי כשאני לא עוזרת למי שזקוק לי(מבני משפחתי ועד חברה שלי שהיא קצת בצרות....) אבל מצד שני אין לי סבלנות וכוח לעזור לאחרים, ולעצמי עוד פחות.אני מיואשת פשוט מהכל. השבוע הזה אהיה עסוקה מידי ולא יהיה לי זמן לפגישה עם המטפלת. איך שורדים עד שבוע הבא בלי מטפלת? אין לי תלות בה אבל בתקופה זו אני זקוקה לה, ולמקום "שלי" לפרוק מהלב. בטיפול אני לא רק פורקת כל עול אלא גם ניתוחי אופי וכאלה...... אבל יש לי צורך מיוחד שישמעו אותי, *שיבינו* מה עובר עליי, שאני לא סתם מקטרת ורוצה תשומי. וכפי שכבר כתבתי הנסיונות שלי לשדר אופטימיות נורא מעיקים, וגם אני לא תמיד מצליחה.... אני מבקשת סליחה אם אני אפריע, השבוע גם לי אין פסיכולוגית..... אם תבקשי מבטיחה לא לזבל בשכל יותר מידי. תודה. חן

ליאת עוד משהו שכחתי הצורך הזה שיבינו אותי ואת הרע שאני מרגישה הוא מאוד אישי סובייקטיבי ואני לא מבינה מנין הוא נובע. אולי תעזרי לי להבין?

שלום חן, את עדיין ממשיכה לחוש תחושות עומס קשות, ללא הקלה משמעותית, ונראה לי שצריך להתחיל לבדוק אם אפשר באמת ליצור שינוי כלשהו - ברמה הקונקרטית - שיביא לסוג של רווחה. אני חושבת שאת צריכה לקבל החלטה עקרונית, להפעיל אסטרטגיית התמודדות של רץ למרחקים ארוכים, דהיינו - לא לקחת את כל העולם על כתפייך!!! כשכל כך קשה, מוטב לעבוד חסכוני וחכם. אם את לוקחת על עצמך תפקיד של תומכת בכל העולם, באמת לא יישארו לך כוחות. יש תקופות בהן עלינו להגדיר לעצמנו סדרי עדיפויות ולפעול לאורם. כשמדובר בבני משפחה קרובים, קשה יותר להתנער מאחריות, אבל לא חייבים לסחוב את כ-ו-ל-ם. החברים והחברות, גם אלה עם צו 8, יוכלו לקבל אותך כשקצת תתחזקי. עניין נוסף וחשוב שאת מעלה הוא הצורך החזק שלך, לדברייך, שיבינו כמה קשה לך, שיקשיבו לך, שייראו אותך, שיידעו שאת לא סתם מקטרת. מצד שני, את מנסה בקביעות לשדר אופטימיות סביבך, ולהסתיר את תחושותייך האמיתיות. זוהי באמת מעין סתירה פנימית שחשוב להתבונן בה ולנסות להבינה. אולי בחוויה שלך *נורא מסוכן* לשדר מצוקה או חולשה? אולי קיים בך פחד שאם ייראו שאת חלשה, ינצלו את זה, או יקטלגו אותך אל תוך "אבחנות מפחידות"? אולי כשאת מסתירה את מצבך האמיתי, את מנציחה מצב בו החברים הקרובים שלך (ואולי גם המטפלים שלך) לא בסדר, מאכזבים, לא נענים לצרכים שלך? כאשר את כל כך עסוקה בהסתרת הקשיים שלך, את גם נשארת מאד לבד, וגם מפסידה את כל ה'הטבות' שיכולת לקבל מהסובבים אותך. אמרתי לך כבר פעם, ואחזור על כך שוב : חברים טובים אוהבים לעזור ולהתגייס למען חבריהם. את לא נותנת להם הזדמנות, וזה קצת חבל. גם בשבילך, גם בשבילם. מקווה שההקלה בוא תבוא, למרות הכל. לילה טוב ליאת

ליאת יקרה, באמת, בשביל מה יש חברים..... למה בעצם לא להיעזר בהם? באמת קצת(קצת הרבה..) חבל שאני מונעת מעצמי לקבל עזרה ועידוד כשאני צריכה..... קצת מוזר לי פתאום לעבור למקום הנעזר והחלש ........ תודה ליאת. ו... אולי הלילה לשם שינוי תלכי מוקדם לישון. (רואה שאת נורא עמוסה בזמן האחרון... קצת דואגת...:-))) ליל מנוחה חן

אנא ראי המשך ל"פרידה"