פורום פסיכולוגיה קלינית

בעלי עומד לטוס מטעם העבודה לחו"ל ותכננו שאצטרף אליו לסופשבוע מיום ה-א’. יש לי שתי בנות : הגדולה בת 6.8 והקטנה בת 2.9 . אין לי התלבטות לגבי הגדולה כי היא בוגרת ומבינה עניין ואף הביעה הסכמה לכך שאטוס . התכנון הוא להשאיר אותן אצל ההורים של בעלי . המקום לא זר הן רגילות להיות שם . יצא פעמיים שהשארנו אותן לישון לילה אך על הבוקר לקחנו אותן. ההתלבטות לגבי הקטנה שמאד קשורה אלי . השבוע הגדולה נשארה לישון שם כמה ימים וחשבתי שהקטנה גם תרצה כי אני לא אוהבת להפריד בינהן , היא פחדה אפילו לשחק שם כי חשבה שאני הולכת וכל הזמן שאלה:"אמא את הולכת" "אמא אל תשאירי אותי" ורק כשראתה שאני מניחה את התיק ויושבת שם הלכה לשחק. אציין שהסבתא טפלה בה עד גיל שנתיים כך שהמקום ממש לא זר לה והיא אוהבת אותם אבל בחודש האחרון מסרבת להישאר שם לבד ( גם אצל ההורים שלי היה קטע שעמדנו ללכת הביתה ופתאום היא שאלה : " אתם לא משאירים אותי?") היא נדבקת אלי וכשהולכים ממש בורחת. אין מצב שהסבתא תבוא לישון אצלנו זה צריך להיות אצלם. אני לא יודעת מאיפה פתאום החרדה הזו מה שמאד מקשה עלי את ההחלטה. אולי היא צעירה מידי ואני לא רוצה לגרום לה לחרדות ולנזק לעתיד . אולי כדאי לחכות עוד שנה שתבין יותר? ומצד שני אני ובעלי לא יצאנו לבד אפילו לא לנופשון מאז שהגדולה נולדה (קרוב ל-7 שנים) ואנחנו זקוקים לזה. אבל שנינו מסכימים לא במחיר של פגיעה. יוצא שהן לא תראנה את האבא שבוע ואז אני גם נעלמת ולידלה קטנה קשה להבין את זה. השאלה האם אני מגזימה ? האם אחרי שאטוס היא תסתדר ואולי לי יותר קשה ואני מנפחת עניין? יש לי גם תחושה שהורים שמשאירים את הילדים ונוסעים באיזו מידה לא חושבים עליהם וזה מטעמים של אגואיזם. אחרי הכל הבאנו ילדים לעולם כדי לטפל בהם ויש לכך מחיר ולכן אולי עדיף לחכות.

שלום לי, במהלך ההתפתחות יש כמה תקופות קריטיות, בהן יש עלייה בחרדות הנטישה אצל ילדים. ככלל, התקופה המועדת לחרדת הנטישה מתחילה בסוף שנת החיים הראשונה, ועד גיל 3. מדברייך ניתן להבין שאינך מרבה להיפרד מהבנות, בעיקר לא מהקטנה, וכדאי לנסות ולבחון אם חרדת הנטישה היא אכן רק שלה :-) ככלל, למרות חרדות הפרידה של ילדים צעירים, הנחשבות נורמטיביות, הורים נוהגים לצאת ולהתאוורר לחופשות קצרות מבלי שהדבר מותיר בילדים נזקים לטווח הארוך. אפשר לשער שאצל ילדה כמו שלך, עלולות להופיע תגובות יותר אינטנסיביות, ולו בשל העובדה שאינה מתורגלת בפרידות. אישית, אני נוטה לסמוך על סבתות, ועל תבונתן וניסיונן כדמויות מרגיעות. קשה לי לומר מכאן האם המקרה שלכן מצריך ויתור על הנסיעה או לא. באופן כללי אני נוטה לסמוך על יכולתם של ילדים להתמודד עם אתגרים ולצאת מהם ללא נזק. אני מאמינה שבמידה רבה ילדים מתנהגים כפי שמצופה מהם, תוך שהם מגיבים למסרים גלויים וסמויים מן ההורים. אם את עצמך חרדה ומלאת אשמה, יש בכך כדי להעלות את הסבירות לתגובה קשה יותר. אם, לעומת זאת, את מרגישה שמגיע לך לנוח ושאת משאירה אותן בידיים טובות, יש בכך כדי לתרום להסתגלות טובה יותר גם אצל הבנות. אם תחליטי לנסוע, תוכלי להשאיר מתנות קטנות (אחת לכל יום), הפתעות או פתקים קטנים שיקלו על הפרידה. את עשויה לגלות שלמרות הקושי, זו יכולה להיות עבור כולכם הזדמנות ללמוד משהו על יכולות ההתמודדות של חברי המשפחה, מקטן ועד גדול. ספרי לנו מה החלטת ליאת

הי ליאת יקירתי, שכחתי לעשות זאת ב"משמרת" שלי, אז אני "נדחפת" לרגע אליך... עקב המצב, ובכלל, חשבתי שטוב שאנשים ידעו שהשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל-אביב פתח לאחרונה את שעריו לקהל הרחב. זה אומר שכעת ניתן לקבל בשירות טיפול דינמי וקוגניטיבי-התנהגותי לכל הגילאים (ילדים, נוער ומבוגרים). במקביל לטיפולים פרטניים, יתקיימו קבוצות דינמיות, קבוצות יחודיות ל- OCD ולחרדה חברתית, וקבוצה לגילאי 60+. בנוסף, ניתן לפנות לצורך אבחון רגשי לילדים, בני-נוער ומבוגרים. מזכירת השירות, לנה, תשמח לתת פרטים נוספים בטלפון 03-6408505. זהו, לילה טוב, אורנה

ליאת, מה שלומך? נו אתם עירניים שם? מסתכלים לשמיים?:) אשמח אם תוכלי להתייחס לדבריי.להלן הLINK: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-640,xFT-585164,xFP-585164,m-Doctors,a-Forums.html ואינני יודעת אם קראת את דבריי בשבוע שעבר: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-639,xFT-585046,xFP-585109,m-Doctors,a-Forums.html מקווה שלא העמסתי אותך בקישורים.לקינוח LINK .כולם מוזמנים: http://tapuz.co.il/North/Game.asp תודה לילה טוב

הפסיכולוגית (לא החלטתי אם לשעבר..) לא מתייחסת לטלפון או שלוקח לה ארבעה ימים, משהו כזה... מעניין אותי, אם את יכולה לומר, במידה וחס וחלילה מטופל שלך היה מותקף בטילים.היית שואלת לשלומו? אגב, שמעו את הדי הפיצוץ בחדרה עד אליך? אין כינוי (מתוך ההריסות)

אין כינוי יקרה, שלחת אותי לסיבוב, אז הסתובבתי קצת לקרוא... אגב, הלינק השני שלך לא הביא אותי למקום הנכון, ואני מניחה בזהירות שהתכוונת לתגובתך אלי בסוף המשמרת שלי בשבוע שעבר. אנסה להגיב לפי הסדר- הלינק הראשון הביא אותי אל הפחד מהאזעקות. גם אני, כמו אורנה, חושבת שהאזעקה מפחידה בהיותה מייצגת את הפוטנציאל להיפגע. עובדה שאזעקת יום השואה או יום הזיכרון אינה כה טראומטית עבור מרביתנו. זה באמת לא דומה ל"בום ללא אזעקה", מאחר וב"בום" אנחנו כבר יודעים שלא נפגענו (טפו טפו טפו, עד היום) בעוד האזעקה כאילו אומרת "זה בדרך אלי, הכל עוד יכול לקרות". אני חושבת שהחרדה מהטילים (ומהאזעקה), לפחות כשמדובר בתושבי הצפון, היא חרדה ממשית, הישרדותית, ומאד מאד תואמת למצב. ולכן, כל מה שיכול לעזור לשיכוך החרדה הוא ראוי ורלוונטי, כולל בריחה זמנית (ממשית או וירטואלית) למקום שקט. לפעמים לפחד שלנו יש מרכיב פרקטי: הוא מאלץ אותנו להתרחק מן הסכנה. לפיכך, גם אם תבחרי להסיח את הדעת באופן כלשהו מגורם הלחץ, עשי זאת תוך שאת ממשיכה לשמור על עצמך מפגיעה. קראתי שוב את דברייך מהשבוע שעבר, וצר לי אם את מפרשת את דברי אליך כלא כנים. אני מוכנה להודות בכנות, שכל מטח טילים על העיר שלך מעורר בי דאגה אמיתית לשלומך, ואין לך מושג כמה פעמים חשבתי עליך השבוע. הפסיכולוגית שלך, בניגוד אלי, נמצאת בעצמה תחת אש בימים אלה. אולי היא אינה מתקשרת - בין השאר - בגלל שפסיכולוגיה מקבלת מקום מעט שולי בימי חירום כאלה. כשאדם מבקש לעצמו מחסה, חומת מגן מפני פצצה הנשלחת להורגו נפש, סביר להניח שאינו פנוי לעבודת נפש. כשאני מנסה לשים עצמי בנעליהם של הפסיכולוגים בצפון, נדמה לי שאני לא מקנאה בהם בכלל. אני משוכנעת שכנוע עמוק שהם חושבים על המטופלים שלהם, דואגים להם, חרדים לשלומם, ומחכים לרגע הנכון לחדש את הקשר. אני רוצה לשלוח לך ולכל קוראינו ה'קרביים' הרבה כוח ואהבה ליאת נ.ב - כן, שמעתי את הבום של חדרה, והיינו בטוחים שזה בום על-קולי. בינתיים אנחנו שלווים כאן.

ליאת אם חושבים על זה, גם את הצפירה ביום הזיכרון או השואה אני לא מחבבת. אולי בכלל יש לי פחדים ממלחמת המפרץ.איך יודעים?למען האמת גם צליל האזעקה במהדורת החדשות לא עושה לי טוב.אני מבטיחה לך שאם היה צליל אחר, אפילו שיר כלשהו במקום האזעקה, לא היו מתים אנשים מהתקף לב והלב שלי לא היה יורד לתחתו... אגב לא מודיעים בתקשורת על כל רקטה ורקטה שנופלת גם אם היא נופלת בשטח מיושב ניסיתי ליצור קשר עם הפסיכולוגית(האיזור שלה,לפי מיטב הבנתי אינו חוטף רקטות) רק על מנת לקבל את עצתה בנוגע לאזעקות המחורבנות.וטרם זכיתי ליחס.צר לי, אבל את ואורנהלא הצלחתן לעזור בעניין האזעקות תודה ליאת. על היחס.מצטערת על ה"טיולים" שנאלצת לעשות תודה שחשבת עלי.הצלחת גם לרגש אותי בתשובתך. איכשהו גרמת לי לבכות.אבל לבכות זה בריא לא? טוב אלך לישון בכדי שאהיה מוכנה לקרב מחר בבוקר(שש שעות זה מטכ"לי. לא?) לילה טוב

הי ליאת, מה שלומך? רציתי לשאול : לפעמים כשאני בפגישה טיפולית והפסיכולוגית מדברת, אני איך שהוא מפסיקה לשמוע אותה, ז"א אני כן שומעת אבל לא קולטת, זה בא יחד עם טשטוש ראיה. אח"כ אני לא זוכרת קטעים שלמים של השיחה ושל מה שהיא אמרה. אני כן חושבת שזה קשור לדברים שקשים לי לשמוע ממנה, או כשהאינטימיות גדולה מדי. האם את יכולה לספר לי על זה? האם זה רווח אצל מטופלים? למה זה קורה? מה הסיבה הבסיסית ? איך זה שזה לא קורה במצבים אחרים ורק מולה? תודה מראש ניבה

ליאת, שאלה נוספת, בשבוע שעבר שאלתי אותך על תרופות ואת אמרת "התרופה לא תפטור אותך מלהמשיך לעבוד על שינוי פנימי בטיפול. היא רק תאפשר לך לעשות זאת מתוך הקהייה זמנית של הכאב והחרדה."- ואני חשבתי שבטיפול צריך להעלות רגשות "רדומים", אז זה לא פרדוקסלי? תודה ניבה

ערב טוב ניבה, אני בסדר. תודה על ההתעניינות. (היום כולם אומרים "בהתחשב בנסיבות"...) שתי השאלות שלך נראות לי - איכשהו - קשורות קצת. לא מזמן כתבתי כאן בפורום בתגובה למישהו אחר, משהו על המנגנונים הבסיסיים של התינוק, המסוגל לווסת את עוצמת הגרייה המופעלת עליו. מסתבר שאפילו תינוקות רכים יכולים להתגונן מול עודף גרייה, למשל באמצעות הסבת המבט ושבירת קשר-עין ממקור הגירוי. זוהי האסוציאציה הראשונה שעלתה בי מול הדברים שאת כותבת. בהחלט יתכן שלנסיגה שלך אל תוך מצב פחות חד יש משמעות מאלחשת, כמו דיסוציאטיבית, המאפשרת הימנעות ממפגש מכאיב מדי עם תכנים קשים. וכן, אנשים חרדתיים מדווחים לעיתים קרובות על ערפול בראייה ובשמיעה בזמן חרדה מציפה. חשוב, אם כן, לנסות ולהקשיב לאותם רגעים, לבחון עם עצמך (מוטב, כמובן, עם המטפלת) מה בדיוק עורר בך את התגובה הזו ומדוע. זה מתקשר גם לשאלתך השניה, בה תהית לגבי סתירה לכאורה בין שתי מגמות בטיפול: העלאת תכנים רגשיים קשים יחד עם טיפול תרופתי. כמו שאת מגלה בעצמך, העלאת תוכן רגיש מעוררת לעיתים חרדה וכאב היכולים להביא להימנעות ובריחה. העבודה הטיפולית מתמקדת ב*תכנים* הקשים ולאו דווקא בסימפטום המתעורר בגינם. התרופות לא יחסכו את העבודה הטיפולית ואת המפגש הבלתי נמנע עם טראומות העבר ועם הרגשות הנלווים לה. הן יאפשרו לעשות זאת בפחות סבל, ועם הפחתה זמנית של הסימפטומים המשניים. נדמה לי שאפשר להשתמש באנלוגיה המעט שחוקה של חדר הלידה: גם לאחר מתן אפידורל היולדת חשה את הצירים ומתבקשת ללחוץ בכל הכוח כדי לחלץ את העובר מתעלת הלידה. היא שותפה מלאה לתהליך, גם אם צירי הלידה נופלים מעוצמתם המקורית. מקווה שהבהרתי קצת, ליאת

למה כשגברים מתחילים איתי ברחוב/חדר כושר/עבודה אני נמצאת בסיטואציה שממש לא נעימה לי , אני מעדיפה לא להיות שם ודואגת לסיים את העיניין ו"לעוף" מהמקום. מצד שני,אני בת 25 ומאוד רוצה אהבה בחיי (מה שלא חוויתי מעולם) מה שלא יקרה בלי אותו אלמנט מוחשי - הגבר!

שלום שני, את מאד רוצה אהבה בחייך, ואני מניחה שבכך את מתכוונת לנוכחותו הקרובה והאינטימית של אדם משמעותי, עמו תוכלי לקיים לאורך זמן קשר הדדי, רך, מתחשב ומספק. יש פער כלשהו בין משאלה זו לבין הגדרת הגבר כ"אלמנט". יתכן שהאופן בו גברים מתחילים איתך ברחוב או בחדר הכושר נחווה אצלך כסוג של פולשנות או כפייה, ותורם בכך לתפיסת הגבר כאלמנט מוחשי (בניגוד למשאלה שלך, שהיא בעלת אופי פחות מוחשי). יתכן שהחוויה הזו קשורה למשהו במזג שלך (ביישנות, סגירות, עכבה חברתית) או למשהו מעברך (התנסויות קודמות עם דמויות מפתח בחייך). כך או כך, תוכלי ללמוד את עצמך טוב יותר במסגרת טיפול פסיכולוגי, ולנסות להגמיש את תפיסותייך כך שיאפשרו לך להיפתח לחיזוריו של גבר עם פחות חשש. בהצלחה ליאת

מנצלת את הדברים שהובאו לכאן באחד השרשורים שיצא לי לקרוא כאן וחייבת לומר משהו. על עצמי. אין דרך לתאר את העוצמות של התיעוב העצמי, החוויה החזקה של לא לשאת את עצמך לידך, הרצון האובססיבי לסילוק והשמדה מתוך עצמי בד בבד עם חוסר הצלחה משווע ומתסכל מנגד. הכאב המפלח. הקריעה. הכעס הנורא הזה. הלבד. כמה הרס. מה שקרה שם בשואה האיומה ההיא ובגדול, קורה בתוך הראש ברמה האישית. ברמות האלה. כך אצלי, אבל, לכל אחד הכאב שלו, בראש שלו. הפנימי שלו. ואין דרך להגיע לאחר. התיעוב הוא עד כדי כך גדול. בנוסף לו, צרות עין חולנית במיוחד, שמופנית כלפי עצמי, כאשר משהו מוסת מן הכיוון השלילי ולו רק מעט. הרצון להעיף לכל הרוחות הוא עד כדי כך ובעוצמות על, * שאיני עושה לעצמי את הטובה הזו ומתאבדת *. רק מכאיבה ומכאיבה והורסת ומפרקת ומתפרעת ונצמדת לזה ולא עוזבת, מתמכרת עד זוועה. מגיע לי שיהיה הכי רע שאפשר ועוד ועוד ועוד, שיא ההתעללות האפשרית. מפילה את העונש הגדול והכואב ביותר על עצמי שהוא - להישאר בחיים. להיות פה במטרה אחת בלבד: להישאר כאן, כדי לסבול מעבר לקצה גבול היכולת. כאן, אבל תמיד על הגבול הדקיק. ריגושים קוראים לזה. וכן... אכן "משחזר מערכות יחסים קדומות עם דמויות דומיננטיות וגו'". המממ... באופן פרדוקסלי זה גם מה שמשאיר אותי פה. אני לא בדיכאון. אני במצב של שיגעון. אילו הייתי יוצאת מהמצב הנוכחי, הו רק אז היה מגיח לו דיכאון עמוק וחבוי. אולי גם הייתי יודעת אבל כבד מהו, אולי אצליח לבכות סוף סוף, ואתאבל על טונות של החמצות, ואולי, אולי אז העוצמות יוקדשו למטרה עצמית של סיום סופי. כמה מסוכן לנסות לרפא. הוספה קשה לסיום - באמת הפנימית שלי, מקנאה בצורה פשוט חולנית במתאבדים (או המנסים, או הצורחים) למנהם שבעצם עושים מעשה אגואיסטי כזה, מעשה בומבסטי כזה עד לשם, ותופסים להם את המקום הזה. כן... ישנאו אותי על האמירה הזו, "מה את יודעת"... אז לא, ואל תגידו שלא מכירה. מכירה ועוד איך את הכאב הזה, העוצמות, ועוד יותר ומעל ומעבר, אבל אני, בשקט האינסופי ובתיעוב שלי שמאלץ אותי להעניש את עצמי, להישאר כאן ורק לדמם כמעט למוות, לא אתפוס מקום לעולם. כמה שלא אתפרע ואהרוס מבפנים. ואולי הפוך הכל. שוברת שתיקה בחרדה איומה. מלחמה.

מתפרעת יקרה, דברייך כה נוגעים בי, החוויות העצומות האלה, שחוויתי אותן בעצמי עד לפני כחודש בסך הכל... הכרתי מקרוב את העוצמות האלה של הכאב, התיעוב העצמי, הרצון העז להזיק ולפגוע בעצמי, להתעלל, להרוס, להשמיד... אצלי גם היה הניסיון להפוך את הכאב הנפשי העצום, הכאב האין סופי הזה, לכאב פיזי, לכאב שאפשר לסבול אותו, שאפשר לחיות איתו... וכשעשיתי את זה חשבתי שאני במצב של שיגעון, לא בדיכאון... חוויתי בעבר דיכאון, וזה לא נראה כך... זוכרת את הכמיהה הזו לדמעות... שיבואו כבר ויקלו על הכאב... אך הן לא באו... הדבר שהכי רציתי לעצמי היה המוות, כל כך רציתי למות ולא יכולתי... לא כי ראיתי בזה מעשה אגואיסטי, זה ממש לא עניין אותי. פחדתי. פחדתי מהמוות. פחדתי שלא אצליח. פחדתי מהמעשה עצמו. סיפרתי על כך למטפלת שלי באותה תקופה. היא לא האמינה שזה מה שאני באמת רוצה, אחרת לא הייתי ממשיכה להגיע אליה. היא גם לא רצתה לשמוע. אז נשארתי עם זה לבד. ולא רציתי שיהיה לי יותר טוב, לא רציתי לחיות בשלום עם עצמי, רציתי להמשיך לסבול, כאילו שזה היעוד שלי. עקב הנסיבות האישיות שלי הייתי חייבת לצאת מהמצב המעיק הזה, נאלצתי להתחיל לקחת כדורים אנטי דיכאוניים, למרות שמאוד התנגדתי להם. רציתי לשמר את המצב שלי, לא רציתי שמשהו יעזור. וכן, הכדורים עזרו... חודש לאחר שהתחלתי את הטיפול השפעתם כבר הייתה ניכרת. כל התחושות שהיו לי קודם עדיין נמצאות שם, אבל בעוצמות הרבה הרבה יותר נמוכות, בעוצמות שניתן לחיות איתן... ואני לא אומרת שאני בעד התרופות האלה, אני מאוד אמביוולנטית לגביהן... אבל הן עזרו לי, עזרו לי לחזור לחיים... אני מקווה שגם את תמצאי את הדרך שלך לחזור לחיים, אם בעזרת תרופות או בדרכים אחרות... מאחלת לך הקלה בקרוב... רעות

איזו חמודה. הגבת לדברים שלי :-) תודה... רק רציתי להבהיר מספר דברים לכל מי שיקרא, והם נראים לי חשובים לצורך העניין. נדמה לי שהתגובות עשויות להיות שונות לנוכח הדברים האלה. אני אישה מבוגרת. נשמע קצת שונה ומרתיע עכשיו? ובכן, לא הגעתי לשום מקום משום בחינה, בכלל זה דברים שיש לאנשים בדרך כלל ברמת המובן מאליו, וזה עוד בקטנה. ההכאבה העצמית והסגפנות היא משהו שנמשך כבר עשרות שנים. זה כולל המון דברים שאני מתביישת לומר. אין משהו שעובר לי תוך חודש או שנה אפילו. פגיעה קטנה ומזערית שאנשים רגילים לא חשים אפילו לא מצליחה לעבור. אין סוף. כך שאין דבר כזה נגמר בעולם שלי. רוצה לציין גם שמאות רבות של פגישות טיפוליות מאחוריי. כמו-כן, נסיונות רבים בכיוונים שונים. ולא כל-כך מצליח איתי. הרבה לאן לחזור אין, ותקווה הוא מושג שעדיין לא מצליחה להכיר. אז יש לי סיבות לכעוס המון. עדיין תוהה אם ימשיכו לאחל לי חיים עם נתונים כאלה... המושג "לחזור" הוא קצת בעייתי, משום שמעולם לא היה. יש מישהו שמסוגל לאכול את מה שכתבתי עכשיו? יותר מידי בשבילי מה שקרה פה.

שלום ל"מתפרעת" (אחלה שם בחרת לך...) ראשית, אני מתנצלת על שתגובתי מגיעה באיחור מה מאז נכתבה פנייתך. תמיד נעים לי להיווכח שיש מי שטורחים להגיב, ודואגים שלא להשאיר הודעות כה כואבות תלויות באוויר ללא התייחסות. הדברים שלך אכן כואבים וקשים, והתכנים חובטים בבטן ומותירים אותי - כמי שמנסה לעזור לאנשים במצוקה - בתחושה עמומה של אי נחת, אוזלת יד ועצב עמוק. כמי שהסתובבה לא מעט בבתי חולים, יצא לי לצערי לראות לא פעם רופאים מעולים בתחומם, יוצאים מחדר הניתוח מיוזעים, ועל פניהם ארשת מעט מתנצלת, כאילו אמרו "עשינו את מה שיכולנו, אבל אנחנו לא אלוהים". כנראה שגם בתחום בריאות הנפש לא תמיד זה מצליח, ויש מי שנותרים בודדים, כאובים, זועמים, מיואשים באין מושיע. אני רוצה להאמין שהבחירה שלך להישאר על פני האדמה אינה רק עונש והתעללות עצמית. יש אנשים מיוסרים המעדיפים לראות בחייהם "שיעור" או "גלגול", מתוך אמונה (או תקווה) שהמלחמה המרה תשא פרי כלשהו בעתיד. גם אם אין בדברי שמץ נחמה, אומר בכל זאת שאני שמחה על ששברת את השתיקה. בחרת לסיים את דברייך במילה מלחמה, ולכן, כמו במלחמה, את אלונקת הכאב אין צורך לשאת לבד. אנחנו כאן גם כדי לעזור ולשאת. שלך ליאת

כל מילה- בסלע! והיותנו גלגולי נשמות אינו אמונה כי אם עובדה שמהווה נחמא פורתא.

האם אדם שמתאבד בהכרח בין היתר לא אוהב את עצמו וסובל מבעייה של דימוי עצמי והערכה עצמית?

נועה שלום, אני מקווה שאת מתעניינת רק באופן תיאורטי ולא מתוך מצוקה אישית. אובדנות הינה תמיד תוצר של מצוקה, יאוש וקושי רב מאוד של האדם עם עצמו. נראה לי שביטויים כמו "לא אוהב את עצמו" או "בעיה בדימוי העצמי", הינם עדינים מידי עבור האדם במצב האובדני. בברכה, גדעון

יש אנשים שהם טיפוסים מיוחדים שאינם מרוצים מעצמם, פרפקציוניסטים או קוטריים כרוניים או שהם אינם אוהבים את עצמם וסובלים באופן כללי מדימוי עצמי נמוך זה נכלל לרוב כהפרעה אישיותית המצריכה טיפול אך לא כבעלת סיכון ופוטנציאל גבוה לביצוע מעשה אובדני ולרוב אף לא תוביל את בעל האישיות הלא תיקנית למחשבות אובדניות טורדניות. בכדי שאדם יחליט ליטול את נפשו בכפו הוא צריך להיות שרוי בדיכאון מז'ורי מתמשך שאין לו ארוכה וביאוש ומצוקה נוראים של בור שחור ופעור שרק מי שהיה שם יכול להשכיל להבין..ולוואי ולא תהיי בעמדה הזו ולא תחושי לעולם את תחושת היאוש האין סופית הזאת. את איבוד הטעם והתכלית לחיים. את חוסר היכולת לתפקד ולחוות. את חוסר המעש הכפוי. ואת המחשבות האובדניות הטורדניות. כמו כן ישנם אף כאלו שהתאבדו בעקבות כישלון סוביקטיבי שחוו ולא יכלו לעמוד בכך מאחר ותלו בהצלחה תקוות גדולות מידי וכאן לא מדובר בדימוי עצמי נמוך כי אם באגו מנופח ביותר וביהירות בתחושה שההצלחה היתה בטוחה ומבטיחה ובהשג ידך ובהעדרה חיך שווים כקליפת השום. ישנם כאלו אף שמתאבדים כתוצאה מחשיפה לאירוע טראומטי וטראגי שלא ניתן לעיכול ועיבוד. לרוב אקט אובדני הוא מעשה של אי שפיות זמנית ואף ריגעית. זכרי כי בכל המקרים: התאבדות הנה פתרון סופי לבעיה זמנית!

שלום רב, אני בת 19 ולא מזמן אובחנתי כ"גבולית".. אני סובלת כבר כמה שנים מדכאון מז'ורי ומהפרעות אכילה ונכנסת ויוצאת מאשפוזים.. המטפלת שלי ספרה לי שיש כמה "סוגים" של גבוליות.. הייתי מעוניינת לדעת יותר אם אפשר (לא מוצאת בשום מקום באינטרנט).. אם תוכלו לעזור לי.. בתודה..

גבולית שלום רב, אינני יודע למה המטפלת שלך התכוונה כשדיברה על כמה סוגים של גבוליות. אולי הכי טוב זה לשאול אותה. ההגדרה "גבולית" הינה מאוד רחבה ולא נותנת תשובה בצורה מספקת לשאלה: "מה יש לי?". נראה לי שאת התשובות מוצאים בסופו של דבר בטיפול הפסיכולוגי עצמו, ושם גם מצוי, בסופו של דבר, הסוג הספיציפי של הגבוליות שלך. בברכה, גדעון

מה יכולה לעשות בחורה שיש לה בעייה לתת? האם זו תכונה שניתנת לשינוי?

בעייתית שלום רב, בעיה בנתינה הינה אמירה כללית. יש צורך לבחון - במה היא מתבטאית וכמה זמן ובאילו סיטואציות יותר ובאילו סיטואציות פחות. יש צורך כמובן להבין יותר לעומק - מה הבעיה ולמה היא? וכשכל זה יהיה מובן וברור, או אז יהיה קל יותר גם לשנות. איך? או בעבודה עצמית - את עם עצמך, או בעזרת טיפול פסיכולוגי. בברכה, גדעון

קשה לי להתחבר לאנשים, אין לי סבלנות להיות בחברתם. אני תמיד מעדיפה להיות לבד עם השקט שלי. בלי להקשיב תמיד. קשה לי לתת חומרית, מתנות, כסף. לאחרונה אני גם לא הולכת לארועים כמו חתונות של אנשים מהעבודה, כי החלטתי שאני הולכת רק למי שאני מרגישה קרוב אליי, ולא מתוך תחושה של "לא נעים" ומה יגידו - מה גם שזו הוצאה כבדה היום. קורה שאני נותנת ולא מקבלת חזרה, וזה גורם לי לא לתת יותר - כן אני עושה חשבונות. בעיקר אני מרגישה בדידות. אחרי שנים שגרתי עם הוריי (אני בשנות השלושים המוקדמות של חיי), אני עכשיו עוברת לדירה שלי לבד, וחוששת מאוד מהבדידות הפתאומית שתנחת עליי - סוג של משבר. אולי זה דווקא הזדמנות לפתח קשרים חדשים - החופש הזה שיהיה לי. בנתיים אני חרדה. מה דעתך?

שלום רב, יתכן מאוד שיש לי רתיעה מדמויות שמגלות סמכותיות באופן כללי. כיצד אפשר להסביר זאת?

גל שלום, אפשר להסביר זאת ע"י קשר לא פתור עם דמויות ההורים. הפתרון הוא ע"י טיפול פסיכולוגי בגישה דינאמית. בברכה, גדעון

שלום רב, אשמח מאוד אם תוכלו ליעץ לי באשר לבעיה שעלתה. חברת ילדות שכיום הקשר איתה הוא מועט מאוד, ביקשה שביתה בשנות העשרים לחייה תגור בחדר בבייתי לתקופה של חצי שנה עד שנה בגלל שביתה נכנסה לחובות כספיים וגם היא עצמה בחובות. אני מאוד רוצה לעזור אבל יש לי ספקות בקשר לכך. ראשית, אני רוצה לעבור דירה בזמן הקרוב וגם לצאת לפנסייה. (כיום ביתי שגם היא בשנות העשרים לחייה גרה איתי). דיברתי עם גרושי והוא עמו מטיל ספק. שנית, מה יהיה אם היא "תשתלט" על הבית? ותביא חברים ויווצר מצב לא נעים... האם עלי לדחות הצעה כזו ואם כן כיצד ניתן לעשות זאת בדרך עדינה ולא פוגעת? או שמה להסכים לתקופה של שבועות מספר, ושוב מה יהיה אם יבקשו עוד שבוע ואין לזה סוף. חייבת תשובה ומענה. בבקשה ותודה על העזרה. ליא.

ליא שלום, אני מייעץ לך לשאול את עצמך: מה המחיר שאת עלולה לשלם על כל אחת מהאופציות והאם את מוכנה למחיר הזה? האם את מוכנה למחיר של אובדן הפרטיות? "השתלטות" על הבית? ואולי המחיר הינו אובדן החברות. נשמע לי שאת שואלת הרבה אנשים ולא רק את הפורום. ובכל זאת , לא מצליחה להגיע להחלטה. מה בעצם ההתלבטות? האם הקושי שלך הוא בלפגוע או בלדחות בקשות שלא נעים לך לסרב? ולמה לא נעים לך לסרב? את מוזמנת לחשוב על שאלות אילו , בתקווה שההתלבטות תובהר. בברכה, גדעון

שלום, קראתי את המאמר בנושא הפרעות קשב ורציתי לדעת אם יש מקור נוסף מומולץ ומפורט קצת יותר בנושא הפרעות קשב אצל מבוגרים. אני לא יודעת אם אני סובלת מכך אבל הרבה פעמים אני לא מצליחה להתרכז בדבר אחד אני קופצת עוד לפני שסיימתי לדבר הבא. מפריע לי מאוד רעש של פיצוחים,הקלדה במקלדת ולעיסת מסטיק. השאלה אם זה נראה כהפרעת קשב או שיכול להיות סתם גורמים שמפריעים לי.

היי אני, הפרעת קשב וריכוז (ADHD) יכולה להיות מאובחנת על ידי נוריולוג או פסיכיאטר. יש פורום בתפוז :http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/anashim.asp?forum=694&pass=1 בפורום הזה תוכלי לקרוא ולהבין יותר. אם יש לך שאלות "ספציפיות" אני אשמח לנסות לעזור מנסיוני האישי ( ורק האישי:)). עננית

אני שלום, הרבה מעבר לתשובתה של עננית אינני יכול להוסיף. יש הרבה מידע על ADHD למבוגרים, כשמחפשים בגוגל, אך יש צורך לברור היטיב על איזה אתר מתבוננים. יש כמה ספרים בנושא ADHD , שלצערי אין לי את הרפרנס המדוייק. אך בכל חנות ספרים רצינית יוכלו להפנות אותך. אין לי כל יכולת ואני גם ממליץ שלא ! לערוך אבחון עצמי דרך האינטרנט. כדאי לגשת למומחה בנושא. כאמור נוירולוג או פסיכיאטר . בהצלחה, גדעון

שלום אני בת 33 רווקה. כמעט ואין לי חברות מלבד ידידה רחוקה. אני רוצה לצאת ולהכיר אנשים חדשים ולכן מחפשת קבוצות כאלה שמתארגנות מידי פעם, כפי שפעם ראיתי במודעה, רק שפספסתי את זה. מישהו יודע על מקומות כאלה? אני גרה באיזור תל אביב.

שלום עמליה, אני לא לגמרי בטוחה שברור לי מה את מחפשת. אם את מחפשת קבוצה חברתית במסגרתה יוצאים לבילויים מאורגנים שונים, נראה לי נכון לבדוק פורומים של פנויים-פנויות (בהם ניתן להכיר הן בני/בנות זוג פוטנציאליים, והן ידידים וידידות...). אם את מחפשת קבוצה שעוסקת ביחסים בין-אישיים (הכוונה לעבודה פסיכותרפויטית בקבוצה), מרבית המכונים הפסיכולוגיים מקיימים קבוצות מעין אלה, והן מהוות אופציה מרתקת להיכרות מעמיקה עם דפוסי הקשר שאנו ואחרים מקיימים. האמת היא, שכך או כך, הייתי מייעצת לך להציץ ב"עכבר העיר" במדור "עניין". אני בטוחה שתגלי עולם ומלואו של אפשרויות מעניינות. בהצלחה, אורנה

יש משהו שהוא מורכב ולא פשוט לשיתוף בחווית המלחמה שלי. זה קשור גם ל"מה יהיה אחרי". כתבתי שאני טומנת את ראשי בחול בעניין החרדות אבל אני מרגישה שיש משהו שמעבר, שכאילו מחפש את הריגוש בכך ש"יקרה משהו". זה מעוות לחלוטין - אני יודעת- אבל אני במובן מסוים מייחלת למשהו שיקרה, במובן של פגיעה מהמלחמה, שישנה את החזרה לשגרה הצפויה אחרי. הרי ההתנהגות שלי במובן מסוים היא מעין רולטה רוסית ולרולטה הזו אני מכניסה גם את ילדי. למרות שזה מורכב הרבה יותר: אני לא חרדה מהבומים כאשר סביבי יש לא מעט שלא יכולים לתפקד בגללם או לחילופין קופצים באופן בלתי נשלט כאשר הוליום של הנפילות עולה. אני מאמינה שזה עוזר לילדים לחוות את המלחמה הזו בשקט. אני לא מסוגלת לשהות, ולו את ה- 20 דקות ההכרחיות, בחדר הבטחון שלא לדבר על מקלט. זה ממש מכניס אותי ללחץ: אני חשה מוגנת פחות במרחב המוגן. האשליה של חיים כרגיל נותנת לי בטחון רב יותר. כתוצאה מכך כולנו מתפקדים בסוג של חופשה משפחתית בבית והילדים לדעתי מרגישים נכון יותר. וחזרה למה שכתבתי למעלה: אני חוששת שיש קשר בין התחושות האלה לחיים בצל מחשבות הדכאון. במובן של חוסר הרצון לחיות שהוא הדבר הקשה ביותר בדכאון. אני נעזרת בכימיקלים ומרגישה פחות או יותר טוב אבל הטרימינולוגיה הדכאונית נמצאת כל הזמן ברקע. וישנה התגברות שלה בשלושת השבועות האחרונים. היום שאחרי יחייב חזרה לשגרה המוכרת אבל זה יהיה לזמן רב ב"צל": בצל הרגשות, בצל הפגיעות, בצל הזכרונות. אני חושבת על הצעיר שיחזור לגן אחרי ה"חופשה" הזו. גן שבו כל הילדים עברו שינוי. תהליך הכניסה לשגרה יהיה קשה לפחות כמו בתחילת שנה ומיד אחר כך יעבור תהליך תחילת שנה אמיתי של שנה"ל הבאה. הבכור מבכה ויבכה את החופש הגדול שנדפק. אנחנו עם מטענים משלנו אבל גם עם משקעים של כעס על תפקוד המערכות בישוב . די לי להיום.

אני (.) יקרה, אני חושבת שאני מבינה. מבינה את הדיאלוג בין המציאות החיצונית הסוערת, לבין המרחב הפנימי בו משהו לפעמים נחווה מת וחסר, ואת ההשתוקקות שמשהו בחוץ כבר יעיר את הפנים... זו ממש לא השוואה אחד לאחד, אבל אני מרגישה את זה לפעמים מאוד חזק עם המטופלים החרדתיים שלי: במאמץ גדול אנחנו מחליפים את המלחמה ההירואית בסכנות בלתי נשלטות, במין התמודדות יומיומית שקטה ומעייפת, ואז,דווקא אז כשהחרדה שוככת, הם מבטאים געגועים עזים לחיי הסערה... מאחלת לך סערות טובות מבפנים ומבחוץ, אורנה

מאתמול אני בדרך לכתוב כאן, אבל לא כל כך מוצאת את המילים. ביום ראשון היא אמרה לי שאני בורחת שכבר כמה שנים אני בורחת מלדבר על זה ומשלמת מחיר יקר. והיא אמרה שדי, שהגיע הזמן לעבוד, בלי תירוצים. ניערה אותי קצת. היא עובדת קשה כדי להוריד לי את ההגנות ובזמן האחרון היא מרסקת אותן קצת. ברגע שחזרתי הביתה כתבתי לה במייל את מה שעד עכשיו לא הצלחתי להגיד. היא הגיבה מקסים ולמרות זאת בהתחלה הרגשתי כל כך דוחה. אולי בגלל שמה שסיפרתי לה מגעיל אותי. אחר כך הרגשתי הקלה. שזה יצא סוף סוף ועכשיו בכל מקרה היא כבר יודעת. צריך להוציא מזה את העוקץ ואנחנו לא מכירות דרך אחרת לעשות את זה. אני מתקדמת בכל דבר אפשרי בחיים שלי במהירות מסחררת, ורק שם אני תקועה. כל כך תקועה. מבחינת זוגיות וקשר ואינטימיות אני נמצאת כל כך רחוק מאחור. בלילה שאחרי כן חלמתי חלום מעניין (אני בדרך כלל לא זוכרת חלומות). חלמתי שאני נמצאת בחדר שלי ועל החלון במרפסת שבחדר יושבת ילדה קטנה רגל אחת שלה במרפסת והרגל השנייה באוויר ואני מדברת איתה. ואז מישהו נבהל וצועק עלי להוריד אותה משם מהר ולא לדבר איתה ככה ואני אומרת שלא נורא שהיא יושבת ככה אם ככה נוח לה לדבר... מבקשת שיסמכו עלי. אני לא לא מורידה אותה ואחרי רגע היא נופלת ואני רואה את הנפילה שלה בהילוך איטי כזה (מקומה שלישית...) ושנייה לפני שהיא מתרסקת על הריצפה התעוררתי עם דפיקות לב והרגשתי כמו רוצחת. החלום הזה העסיק אותי הרבה השבוע... וסיפרתי לה עליו והיא אמרה שהוא מדהים. עבדתי קשה השבוע כמו שהיא רצתה. עכשיו קצת שקט (וגם קצת קשה למצוא מילים בפנים, למרות שכבר כתבתי מגילה...) אורנה, אני מתגעגעת למילים שלך. שמחתי מאוד לקרוא שקיבלת דוקטורט ואני מקווה שהשבוע את כבר מרגישה טוב יותר... סופשבוע שקט וימים טובים רשת (שכמעט חתמה כאן עכשיו בשמה האמיתי. איפה ההגנות. איפה??)

רשת רשת אהובה (זהו "הכינוי" החביב עלי ביותר...), קשה להיות בשלב בטיפול בו ההגנות שלנו נחלשות ומשתנות. את השתמשת במילה "ריסוק", וזה נותן תחושה ממש פיזית, כאילו מדובר באתר בנייה עם כלים כבדים, שצריך להחזיק את האמונה שלא רק מפרקים בו, אלא גם בונים... אין לי ספק שמתרחשים בתוכך תהליכים רבי עוצמה. החלום למשל, שנדמה לי שאת מופיעה בו בתפקיד כל הדמויות: רשת הגדולה שמשתוקקת לסמוך על הדיבור, רשת המודאגת לגבי סכנת המוות שיש בדיבור, ורשת הקטנה - שאולי מייצגת את הסוד שחייב להתגלות, מטלטל לו החוצה כמו הרגל, כמעט כמו איבר זר... ואולי, רק אולי, אפשר יהיה להציל גם אותה? בחיבה רבה, אורנה

רשת יקרה, כל כך ריגשת אותי. זוכרת התכתבויות קודמות פה, בהן כתבתי לך שכיף להיכנס למערות, כי בסופן מגיע האור? כל צעד מעכשיו הוא צעד בדרך אל האור, ואז זה כאילו לידה מחדש "בהתחלה זה כואב אחר כך יוצא החוצה וכולם שמחים איזה יופי, הוא הולך לבד...." רוצה לשלוח לך קטע משיר מקסים של רחל שפירא: "היי שקטה כאילו אין בך דופי כאילו האוויר נותן לה הגנה כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי כאילו מעפר פורחת שושנה. היי שקטה כמה אפשר לשטוח את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח כאילו השלווה היא חוף הבהלה." מאחלת לך להגיע בזמן (לא חייבים למהר) אל חוף השלווה. הדר

הייתי רוצה לדעת האם יש שם לתפועב של תלישת שערות מגב כף היד. אני עושה זאת כבר 10 שנים, עם הציפורניים של היד השניה או עם פינצטה. יש לי כתוצאה מכך כבר פצעים על גב כף היד מכוערים שמשאירים צלקות. האם יש לכך טיפול? על מה מעידה התעסקות אובססיבית זו בתלישה?

שלום קארי, ראשית, חשוב לי לומר שאינני מאבחנת אותך "מבעד" לאינטרנט, אלא נותנת לך אינפורמציה שכדאי להמשיך ולבדוק. תלישת שערות כפייתית היא מצב מוכר הנקרא טריכוטילומניה, והיא מוגדרת כהפרעה בתחום השליטה על הדחף. טריכוטילומניה מאופיינת באובדן שיער בולט, כתוצאה מהכישלון לשלוט בדחף למרוט שערות. לפני מריטת השערות בדרך כלל גובר המתח, ואחרי המריטה באה תחושת הקלה או סיפוק. אם מה שתיארתי נשמע לך מוכר, אני ממליצה להיכנס לאתר מצויין בעברית שעוסק בטריכוטילומניה http://trichotilomania.info/ בו תוכלי לקבל מידע ראשוני נוסף, ובהמשך להתייעץ עם איש מקצוע באופן פרטני. בהצלחה, אורנה

היי, אני פונה בשאלה לגבי הסיבה ואולי מוצא לפתרון מדוע איני מעונינית ובורחת ממחויבות? איני ילדה - נהפוך הוא - בת 30+ ועדיין לא מצליחה להתקרב לרצון להיות אישה,אימא בעלת אחריות,לשלם משכנתא,להיות כמו כולם. תמיד עניין אותי דבר אחד - רווחה כלכלית ומעמד בעבודה שגם לא הושג בשל חוסר החלטיות ובעיה של פחד. אני מרגישה שאני בטוחה יותר וחזקה לבדי ולא אצליח להתמודד עם ישות קטנה וחסרת אונים מכל הבחינות. לא יודעת מה לעשות כי לפני כ-10 שנים שהעליתי זאת הוריי והסביבה אמרו לי חכי תגדלי תתבגרי והכל ישתנה. אבל כלום לא השתנה מאז!!! אני עדיין בשלי - בא לי לצאת לבלות,להנות,לראות עולם ולא לחשוב על רצינות בגרוש. חוץ מענייני כספים בהם אני עומדת על המשמר ולא פזיזה בכלל. הבעיה היא שהחברה סביבי כבר נמצאת מאחורי שלב ההתלבטות (לא היה להם שלב כזה לדעתי) וכולם הורים לילדים ומשותף להם כ"כ הרבה שאינו שייך לי. איני מתחברת למטבח,לבית,לכל הדברים "הנורמליים" ואיני יודעת מה לעשות כי בעלי(התחתנתי רק לפני שנה גם בשל חוסר רצון להתחתן) מתבעס מהמצב וכואב לי עליו כי הוא נשמה טהורה ולא מגיע לו הדיכי הזה והשוני הזה שלי... מה עליי לעשות? האם אדם באמת צריך לעשות דברים כי כך נהוג או לחיות כפי שהוא חש.. האם יכול להיות שהכל מושתת על פחד ובכלל אני מאוד רוצה זאת...?? אני מרגישה שלא זו התשובה כי ביני לבין עצמי באמת קשה לי להגיש שאני רוצה להשתנות החיים פשוט מכתיבים אחרת

שלום חלי, קראתי את הודעתך בתשומת-לב רבה, ועלו שני דברים מרכזיים שברצוני לומר לך: הראשון הוא ש"לא חייבים". לא כולם פועלים בהתאמה מלאה עם הציפיות החברתיות והתרבותיות, וזה בסדר ואפילו מעניין... הדבר השני מתייחס לכך שהעלית לא מעט תהיות הקשורות לפחד ("...ומעמד בעבודה שגם לא הושג בשל חוסר החלטיות ובעיה של פחד", ואפילו: "האם יכול להיות שהכל מושתת על פחד ובכלל אני מאוד רוצה זאת..."), את התחושות האלה אני רוצה להזמין אותך לבדוק לעומקן. שימי לב, למשל, למשפט: "אני מרגישה שאני בטוחה יותר וחזקה לבדי ולא אצליח להתמודד עם ישות קטנה וחסרת אונים מכל הבחינות". כשקראתי אותו חשבתי לעצמי מיהי אותה 'ישות קטנה וחסרת אונים' שאת כה חוששת לפגוש. האמנם היא התינוק שלך, שאכן עתיד להיות תלוי בך מאוד לזמן מה, או שאולי זו דווקא את - שעשוייה לגלות בתוכך חלקים רכים ופגיעים, שאת מעדיפה לא להיות במגע איתם? זו שאלה קשה, שאין צורך להשיב עליה מיד, אבל אני ממליצה לחשוב על כך. אפשר לחשוב בעצמנו או עם אדם קרוב, ואפשר לצרף אל המסע הזה איש מקצוע מתחום הטיפול הנפשי. בהצלחה, אורנה

היי אורנה אולי תוכלי לייעץ לי במשהו: בכל המלחמה הזאת, צליל האזעקה הוא מה שמלחיץ (עוד פחות מהבומים) לא פלא ששני אנשים חטפו התקף לב מהסאונד הזה. בקיצור מה ניתן לעשות על מנת למתן את החרדה? בינתיים יש לי טיפול חינם בטלוויזיה.אני מחכה לעונה השנייה... תודה אין כינוי

הי אין כינוי, צליל האזעקה מפחיד משום שהוא מייצג את מה שמגיע אחריו - הבומים, אי הוודאות, האסון, הזכרונות של אסונות קודמים. לפעמים נדמה שהוא מפחיד יותר מהדבר עצמו, אבל זה תהליך פשוט של התנייה. לכל אחד מאיתנו יש "טריקים" אחרים להתמודדות עם החרדה, ואתם מוזמנים לכתוב על שלכם... לכשעצמי, אני נוטה לגישה שמנסה לקבל את החרדה כתחושה שאפשר לשאת אותה - מבלי להתעלם ממנה, או "לגרש" אותה, או לנסות לשלוט בדברים שאיננו יכולים לשלוט בהם... לילה טוב ושקט, אורנה

אשמח לקבל ממך טיפ אגב, לא מפריע לי לשמוע בומים ללא אזעקה.יש בי משהו דפוק:)?

זה נראה לי לא יגמר לעולם,התחושה הזאת.זה מרגיש כמו גיהנום!סיוט שלא נגמר! ניסיתי 2 סוגים של תרופות אנטי-דכאוניות אבל הן לא עזרו לי.עכשיו אני בתרופה השלישית מקבוצה אחרת אבל אני בינתיים לא מרגישה שום שיפור!זה כל כך נורא אני מרגישה כמו בחלום רע שפעם כשהייתי בריאה נרדמתי ועכשיו כל זה חלום רע שמישהו צריך להעיר אותי ממנו!אני יודעת שזאת המציאות.אני לא מוכנה להשלים עם המחלה הזאת זה הדבר הכי נורא בעולם.אני סך הכל בת 22 ואם אני לא אבריא עד גיל 25 אני לא ארצה להמשיך לחיות כי כל החיים שלי הולכים ונעלמים.התחילו לי מחשבות אובדניות אמיתיות אני פשוט לא יכולה לסבול יותר זה סבל בלתי יתואר!וזה לא כמו שתי הפעמים ששרטתי את היד עם סכין גילוח,אני ממש חושבת על לבלוע כדורים ורק רוצה למות ולא להרגיש את כל הסבל הזה :(( כל כך עצוב לי על המשפחה שלי שהם לא יודעים מה לעשות ומה שאני חושבת זה שהם ירגישו כל כך רע אם אני אמות,אמא שלי לא תחזיק מעמד :(( לא מספיק שאבא שלי נפטר לפני ארבע שנים!עכשיו גם הם יצטרכו להתמודד עם זה?!אני לא יודעת מה לעשות כבר אני כל כך אבודה אני רוב הזמן במיטה לא רוצה כלום וסובלת כל כך!אלוהים למה זה מגיע לי יש לי כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות בחיים האלה ויש לי המון כשרונות ועכשיו כולם נעלמו ורק בא לי למות כבר ולא לסבול!!!! אני כבר לא יודעת מה לעשות :(הצילו זה לא נגמר!!!

ספיר יקרה וכאובה, הכוח שמשך אותך החוצה ממיטתך, והוביל אותך אל הפורום ואל ההודעה שכתבת, הוא אותו כוח שהייתי רוצה שיוביל אותך לטיפול פסיכולוגי. בקרוב, כאשר יימצא הטיפול התרופתי הנכון במינון המתאים, את תתחילי לחוש הקלה, אבל זה לא מבטל את החשיבות של מרחב טיפולי בו תוכלי להתבונן בכאב ובאובדנים שחווית. ספיר, הכשרונות והיכולות והחלומות שלך לא באמת "נעלמו", הם "מסתתרים" עכשיו בגלל הדיכאון. בגלל צורת ההסתכלות הזו שמבטלת כל דבר טוב, שלוקחת את הכוח להינות, שהופכת הכל להד עלוב למשהו שהיה פעם חי. החזיקי מעמד שם בפנים! הדברים הטובים בחיים עוד ישובו. מחזיקה לך אצבעות, אורנה

שלום לך; יש לי מצבים של בדיכאון ואני מטופלת ברסיטל ובטיפול פסיכולוגי;ואני די חוששת שלא אוכל להיפטר מזה.ויש לי ילדה כבת שש ואני לא טיפוס שיודע לקבל ולכן אני מתלבטת אם למרות השתוקקותי לעוד ילד כדאי להיכנס לזה או .

שלום רב אני בת 26,בחורה מלאת שמחת חיים,אוהבת לצחוק ולהיות סובבת בחברים,אך לעיתים אני נתקפת דיכאון,רוצה להיות לבד,מרגישה שכולם דורשים ממני,בעוד אני מחפשת שקט ורוצה להיות לבד. עברתי גירושים לפני שנתיים,תחילה הייתי מאושרת מזה,אבל נראה לי שהיום אני מבטאת את רגשות הזעם וההרס שהיו אמורים לצאת לי אז... אני חושבת שאפילו יש לי חרדות מנישואין שניים,יש לי חבר כבר שנה,אנחנו מאוהבים בטירוף ובאמת שהייתי רוצה לבלות את חיי איתו, אבל החרדות האלו לא פוסקות,אני מרגישה שאיני יכולה לוותר על החופש שניתן לי בחזרה לפני שנתיים. האם זה טבעי? ואם אני רוצה אכן להתייעץ עם פסיכולוג על מנת לקבל איזון, האם זה נרשם באיזשהוא "תיק" שיכול לבוא נגדי מאוחר יותר בחיים?...כי הרי זו לא בושה ללכת לפסיכולוג נכון?

אלין יקרה, לא, זו לא בושה להתייעץ ולהיתמך ולשאול שאלות על עצמנו ועל דרכנו בחיים. הרגשות שתיארת בהחלט מובנים לי - למן "העיכוב" בתחושות הזעם וההרס, ועד החשש להיכנס שוב למקום שעלול ליצור עוצמות כאב כה עזות. אני מקווה בשבילך ש"תפרגני" לעצמך מקום להתבונן בו בכל זה.... בהצלחה, אורנה

אני בת 25,יש לי חבר שנה,הפעם האחרונה שאני זוכרת את עצמי מקנאה למישהו זה בגיל 16 עם החבר הראשון שלי....עם החבר הנוכחי אני ממש מקנאה,וזה בטוח בגלל הידיעה שאני הראשונה שלו בכל,בנשיקות באהבה,בסקס...פשוט הכל. יש לי חרדות שהוא יעזוב אותי כי אולי הוא יתעניין באחרות. אני יודעת שהוא מת עליי,אבל בכל זאת,אני חייבת לצאת מהחרדות האלו, זה ממש מפריע לנו שאני ככה קנאית...ממש קנאית...אני עושה דברים כמו לחטט לו בדברים, זה דברים שלא עשיתי בחיים. בבקשה עזרו לי למצוא דרך להפסיק את החרדות האלו. הרי גם הוא קנאי-אומר לי מה ללבוש וכו'...אבל הבעיה שלי היא נראית לי קצת נפשית...מה לעשות????

שלום ניני, אין לי תרופות פלא לתחושת הקנאה, אבל אני חושבת שיהיה נכון להמשיך ולברר את הנושא לעצמך. נסי לחשוב מה מעורר עכשיו את אי הביטחון העמוק שאת חשה (במונחים פנימיים שלך, לא רק בגלל נסיבות חיצוניות), כיצד התגברת בעבר על תחושות קנאה ואי בטחון (אני בטוחה שמשהו מזה כבר הרגשת בעבר, אולי בקשר עם הורייך, אחייך, חברותייך?), מה בן-זוגך יכול לומר או לעשות כדי להרגיע אותך (האם יש דבר כזה?) וכן הלאה. אל תהססי להיעזר לצורך החשיבה בחברה קרובה, אימא, או איש/ת מקצוע מתחום הטיפול הנפשי. ומילת הרגעה קטנה לסיום - אם את "הראשונה שלו בכל", האם יתכן שהוא פשוט מעריץ את האדמה שאת דורכת עליה? יום אחד הוא מן הסתם יגלה שאת "אנושית", אבל עד אז, למה לא ליהנות מכך?... בברכה, אורנה

הייתי אצל פסיכולוג טיפול אחד והוא איבחן שיש לי בעיה כללית של פחד,לחץ וחרדה וכו, לטענתו אני זקוקה לטיפול ארוך -במשך שנתיים בערך,כאשר הפגישות הם אחת לשבוע. ניגשתי אליו דרך "מושלם" אבל עם הנחה מסויימת שמוגבלת גם למס" טיפולים. א י ן לי כסף לממן את הטיפולים ומצד שני אני מרגישה שאני מתפוצצת וזקוקה דחוף לעזרה. האם יש איזה שהוא גוף שאליו אוכל לגשת לטיפול בחינם(או שממומן ע"י קופת חולים כללית). ???

שלום תותי, ישנן מרפאות קהילתיות לבריאות הנפש, בהן ניתן לקבל טיפול ללא תשלום. תוכלי לברר פרטים נוספים באמצעות הקישור הבא: http://www.traumaweb.org/mirpaot.doc בעת הפנייה למרפאה, הדגישי בכל דרך אפשרית את הדחיפות, כדי שתוזמני לראיון קבלה בהקדם. בינתיים, כדאי לשקול עם הפסיכולוג שפגשת שתשתמשי בפגישות המסובסדות שניתנו לך ע"י קופת החולים. אני מאחלת לך הקלה קרובה, אורנה

שלום לדר' ולבאי הפורום ! לשם שינוי אני באה הפעם ממקום של שיתוף והוכרת תודה מה שלא קורה כאן הרבה בפורום ואני חושבת שגם קצת פירגון מגיע פה אנחנו חיים בתקופה ובמקום ש"אוהבים" להתלונן כל הזמן ולמצוא את הרע והתהום האין סופי. גם אני הייתי שם עד לא מזמן וכיכבתי פה לא מעט בכל הפורומים של הפסיכו' למיניהם אני בשנות ה- 30 רווקה גם לי היו אי אלו מחשבות טורדניות ושהחיים בזבל ומצבי רוח משתנים שרובם שליליים כל דבר שהייתי אמורה לעשות היה כרוך במאמצים רבים למרות שכלפי חוץ הכל נראה תקין. לא רציתי לשמוע או להאמין בטיפול תרופתי הדחקתי את הכל פנימה ניסיתי שיחות ולא עזר התייאשתי מכל דבר הכל היה אנטי עד שאזרתי אומץ והחלטתי ללכת לטיפול תרופתי גם זה לאחר מאמצים והתלבטויות רבות מהסיבה שלא חשבתי שזה יעזור - עד כדי כך הייתי שלילית באינטואיציה שלי בחרתי מטפל אקראי דרך קופ"ח בה אני חברה מבלי לחשוש שזה דרך הקופה ושזה ירשם לי איפשהו למה הרגתי מישהו ? שכואב הראש לוקחים אקמול אז למה שכואבת הנפש חושבים שאתה דפוק ? הדיעות הקדומות האלו שצריך להפריך ומיד בסביבה שלנו שהדינמיות שלה משתנה כ"כ ורק מתקדמת לרוב וכל אדם שלישי היום מסתבר --- מטופל במקום זה או אחר לאחר אבחון רשם לי סרוקסט - אמנם היו תופעות לוואי קטנות בהתחלה אבל לאט לאט אני רוצה לומר התחלתי לשים לב לשינויים קלים שהלכו וגדלו ולא האמנתי ומה גם שהתיאבון שלי פחת וירדתי קצת במשקל (גם יתרון לא ?) העצבים והחוסר שקט פחתו התחלתי לעשות דברים שלפני כן הייתי צריכה לחשוב לא פעם ולא פעמיים אלא עשרות פעמים אם לעשות או לא באים הפעם בקלות מפתיעה ובספונטניות שלא הכרתי לסיום - לי לקח שנים להבין שאני צריכה עזרה ועוד כמה שנים אומץ לגשת ולקבל טיפול מי יודע איפה הייתי היום אם הייתי עושה צעדים אלו לפני 10 שנים אבל - ITS NEVER TO LATE אומרים.......... אז אנשים ........ קבלו עידוד כיום, כמעט חצי שנה עברה מאז התחלת הטיפול אני מרגישה שקיבלתי גלגל הצלה ועליתי למעלה מהתהום שהרגשתי שהייתי בו ואני עוד אעלה וחושבת אופטימי מה שלא קרה לי בכלל בעשר שנים האחרונות לפחות. חרדות נעלמו כלא היו אני משווה סיטואציות של לפני ואחרי ודברים שהיו לי קשים לעשייה נראים לי בנאלים היום תודה עיקרית לרופאים היקרים שמקדישים מזמנם על ההקשבה ומתן עזרה בפתרונות זה מגיע לכם דרורי

שלום דרורי, שמחתי לקרוא על השינוי המעמיק והמיטיב שאת חשה. אני שותפה למחשבה שטיפול תרופתי נוגד דיכאון וחרדה יכול לשנות חיים. המון הצלחה בהמשך הדרך, אורנה

ליאת מה שלומך? מה חדש? התגעגעת? או לחכות למטח רקטות? לילה טוב

אין כינוי יקרה, בטח התגעגעתי. איזו שאלה!? אני ממש בסדר. עוקבת בדאגה אחרי מה שקורה אצלכם בצפון, מתפללת לשלום כל החיילים שבחזית, בהם גם חיילים מעט יותר פרטיים, ומרגישה בתחושות הבטן שלי שזה מתקרב לסיום. מה את מספרת? ליאת

מה אני מספרת? מקווה שאת עדיין כאן...בכל מקרה יש המון "חוויות" מהמלחמה...בין היתר שלא ניתן אפילו להיפגש עם הפסיכולוגית.כל אחת במרחב המוגן שלה:) אז קצת קשה להיפגש... מחכה שהכל כבר יגמר ושכל החיילים יחזרו הביתה בשלום (גם המעט יותר פרטיים...) וכמובן שלא ישכחו לחסל את נסראללה וחבריו והמשגרים וכו' קיבלת כבר סטיקרים שונים(וגם מצחיקים) הקשורים למלחמה?

אני תושבת הצפון - חיפה אמא ל-2 בנות בנות 14 ו-12 .רציתי לברר לגבי התנהגותם הן מעדיפות להשאר בבית ולא לנסוע. מתנהגות די רגיל אך מטריד אותי המחשבה מה יהיה אחרי . מה שחשוב לציין שהן מרגיעות אותי כל הזמן ולא נראות מוטרדות האם זה נורמלי ואיך עלי לנהוג. אודה לך על תשובתך הדחופה בנושא בברכה קורל

שלום קורל, מה שמאד חסר לי בתיאור שלך, הוא מה קורה לך עצמך בימים אלה? מדוע הן אלה שמרגיעות אותך? אם את רגועה והן רגועות, איני רואה כל סיבה לדאגה. למרות מצב החירום - לפחות סטטיסטית - מספר הנפגעים קטן יחסית, ואפשר בהחלט להתקיים, למרות החרדה, באופן שלא ישאיר צלקות בעתיד. ילדים מטבעם מלאים בסקרנות, שמחת חיים ואמון במבוגרים. אם המבוגרים שבסביבתן מצליחים לנסוך בהן שקט ואמון ולשדר מסרים מרגיעים ("יש חדר ביטחון או מקלט", "אמא שומרת עליכם", "הצבא שומר עלינו", "המשטרה כל הזמן בשטח"), אפשר להניח שהן יהיו בסדר גם אחרי המלחמה. לעומת זאת, אם המבוגרים בסביבתן מבוהלים יתר על המידה, היסטריים, מתקשים לנהל שגרה סבירה - יכול להיות שהילדות יימנעו מגילויי פחד ודאגה, ולו כדי לא למוטט את הוריהן. במצב כזה, יתכן שביטויי החרדה יצופו בשלבים מאוחרים יותר. אם את מרגישה שקשה לך להיות הורה מרגיע בסיטואציה המתוחה בחיפה, אל תתני לבנות לקבוע את מדיניות ההתגוננות של המשפחה, והרחיקי את כולכן לסביבה בה תוכלי להחזיר לעצמך את הביטחון והסמכות ההורית המגוננת. למרות הכל, מידה סבירה של דאגה וחשש מלווה את כולנו בימים אלה. אלה אינם ימים רגילים, ויש להניח שתגובות כאלה ואחרות יוכלו להופיע לאחר הרגיעה. במקרים כאלה, כאשר ההורים יהיו בעצמם רגועים יותר, הם יוכלו להתגייס למען השבת הביטחון לילדים, עם או בלי עזרה מקצועית. בואו נקווה כולנו לטוב. החזיקו מעמד! ליאת

כתבתי לך לא מזמן למייל, בנושא של חרדות, רגשות אשמה והאכלה בבקבוק נוסף על הנקה...בנוגע לתינוקת החדשה שלי (חודשיים)..אני כותבת שוב כי אני מרגישה שאני מתרוקנת. מצד אחד אני מתאהבת בה יותר ויותר, אני מוקסמת ממנה ורוצה שהיא תדע שאני כל כך אוהבת אותה (איך הם יודעים התינוקות?) אני גם דואגת לה ופוחדת שיאונה לה רע או שהיא תהיה עצובה. ומצד שני אני מרגישה שאני נחלשת, קשה לי להתנתק ממנה אבל גם קשה לי מאוד להיות כל הזמן בשבילה. אני רוצה זמן לעצמי,בלי רגשות אשמה ודאגה.והיא פתאום לא לוקחת בקבוק.עד עכשיו לקחה..יש ימים שממש קשה לי "להעסיק" אותה, כי אין לי כח פשוט..אבל אני מרגישה רע אם אני נותנת לה לבדר את עצמה יותר מדי..זה ממש גורם לי צער,בכי..ובכלל אותם דברים שממלאים אותי כמו חיוך שלה, הקולות המתוקים ותנועות הגפיים הנרגשות שלה, גורמים לי בו בעת גם לעצב כבד שאני לא מבינה.אני לא מבינה את כל זה,וכבר לא יכולה להכיל.הפסיכולוגית שלי לא בארץ בחודש הקרוב...אני אבודה.

מזל טוב,את אמא נורמלית ומרגישה בדיוק את מה שרוב האמהות מרגישות.באמת מאוד קשה עם תינוק שלא לוקח בקבוק בחודשים הראשונים כי כדי להמשיך להרגיש בן אדם,להרגע,לנוח ופחות להתעצבן כשהיא צורכת וכו' את חייבת לצאת מין הבית!ותזכירי לעצמך שהיא צורחת לא כי את אמא לא טובה אלא כי כואבת לה הבטן(אם היא אכלה והוחלפה)ואין מה לעשות עם זה.פשןט ככה,צריך לעבור את החודשים האלה כשאת ממוטטת והעיצור הזה צורח ולא נותן לך לעצום עיניים לא ביום ולא בלילה.אני פשוט מכינה לעצמי במצבים האלה כוס קפה,שמה את העיצורים האלה על הבטן בתוך העגלה ויוצאת החוצה לקשקש עם שכנות בגינה הציבורית.בכי של תינוק את רוב האמהות מוציא מדעתם!בגיל הזה אנחנו עומדות מתושכלות וחסרות אונים מול הבכי שלהם.זה קורה לכולם,בקיצור,תעשי לך אמבטיה עם כוס קפה ותגידי לעצמך שאת אמה מקסימה. :-))חכי ,תצאי בין ההנקות,עוד חודש,חודש וחצי תתחילי גרברים,תהיה דבוקה אליה פחות.לא תכירי את הילדה שלך:היא תרגע ותשחק עם חיוך להנהתך.עוד משהו,תזכרי שאת חייבת לישון כשהיא ישנה גם אם בית על גלגלים.עייפות עושה אותנו חסרות סבלנות.לכולם יש אותם רגשות אמביוולנטיות כמו שלך.זהו...

ערב טוב לאמא המודאגת, אני זוכרת היטב את פנייתך הראשונה אלי. מעבר לדברים הנכונים מאד שכתבה לך חני, אני רוצה להוסיף עניין חשוב נוסף. אמהות צעירות, במיוחד אמהות לילד ראשון, רוצות בכל מאודן להיות אמהות מושלמות. כחלק ממשאלה לא ריאלית זו, הן משוכנעות שעליהן להיות זמינות עבור התינוק בכל רגע נתון, וכי עליהן מוטל לשעשע ולבדר את התינוק בכל שעות העירות שלו. אמהות אכן אחראיות במידה רבה לסיפוק צרכיו היסודיים של התינוק. עליהן לדאוג למזונו, לניקיונו, לבריאותו, ולרווחתו הנפשית. תינוק באמת אינו יכול לקפוץ למקרר ולקחת לעצמו אוכל. הוא גם אינו יכול להתרחץ בעצמו, לכבס את בגדיו ולהכניס קלטת לוידאו. א-ב-ל !!! תינוק, גם בגיל חודשיים, מצוייד בכמה יכולות מפתיעות, בהן גם היכולת להרגעה עצמית. מערכות גופו משתכללות בהדרגה, והוא יכול להפעילן (ידיים, רגליים, עיניים, אזניים, פה) ולחקור באמצעותן את עולמו. אמהות המשתלטות על כל מרחב הקיום של התינוק, ומספקות גירוי רב כל הזמן, מונעות ממנו במידה רבה את היכולת לווסת את הגרייה החושית באופן יעיל, וללמוד להרגיע את עצמו, להעסיק את עצמו, ולחקור את סביבתו בקצב הנכון לו. תינוק הנמצא תחת גריית-יתר עלול להיות לא רגוע, נרגז ובכיין. המגע והקשר בין האם לתינוק חשובים מאין כמותם, אך יש לעשות זאת מתוך איזון והרמוניה, מתוך כבוד גם לאיתותים של שובע מצד התינוק. אמא טובה לא חייבת להיות "קצין בידור והפעלה". אדרבא, עליה להתכוונן באופן מדויק אל התינוק, לחוש מתי הוא זקוק לה ומתי הוא נהנה ממשחק עצמי, להיות שם עבורו באופן הנכון והרגיש, מתוך הקשבה אמיתית. כשאני מדברת על הקשבה אמיתית, אני מציעה לך להקשיב גם לגופך שלך, ולראות מתי הוא מאותת לך שהגזמת. כדי להיות אם טובה, את חייבת לשמור על כוחותייך הפיזיים והנפשיים. מסיבה זו, טבע וויניקוט, הפסיכואנליטיקאי הידוע, את המונח "א?ם טובה דיה". הוא התכוון לכך שאין במציאות אמא מושלמת, והניסיונות להגיע למצב זה עלולים להתיש את האם עד כדי פגיעה ממשית בתפקודה. מוטב, לכן, להיות אמא טובה מספיק, לוותר על משאלת השלמות, ולהנות מיחסי גומלין מהנים עם התינוק מבלי להפוך לקרבן. ועכשיו תקראי שוב את העצות של חני, ותראי כמה חכמה יש בהן... חיבוק ליאת

היי , אני מקווה שאני כותב את זה במקום הנכון.. בכל אופן , הבנתי שזה פורום יעוץ פסיכולוגי , אבל אני לא בטוח האם מה שאני מרגיש זה פסיכולוגי או יותר פסיכיאטרי. בכל אופן , כילד הייתי ממש לא רגוע , היה קשה לי להתרכז , ובגלל זה קצת נדפקו לי הלימודים , ראיתי את כל העניין של לשבת ולכתוב שעורי בית או לקחת את העניין של לחרוש כ"כ הרבה , ממש לא ברצינות. כמובן שבהמשך עשיתי את הבגרות , בקשיים , לא בגלל החומר , אלא בגלל מה שהייתי צריך לתת מעצמי בכדי לשבת וללמוד כ"כ הרבה זמן. אני ממש לא טיפש וקולט מהר יחסית , אבל לשבת ולהתרכז כ"כ הרבה זמן על חומר אדיוטי בהיסטוריה ממש לא היה נראה לי מועיל. בהמשך נרשמתי לאוניברסיטה , אבל עזבתי באמצע , כשהסיוט של הלימודים בבית הספר עלה בי שוב... בכל אופן , עכשיו אני בעל עסק, ומרוויח בסדר , אני קובע את סדר היום שלי ( אין מצב לקום מוקדם בבוקר ) , ועושה כמעט לבד את הכל (צוות של איש אחד) , העבודה שלי היא בתחום יצירתי , מדיה סרטים וכו'. עד כאן זה נשמע אולי קצת סבבה , אבל מכאן זה מתחיל להסתבך. יש לי מחשבות רבות שרצות לי בלי הרף במוח , קטעי שירים שמסרבים לצאת (לופים מעצבנים) , המוח שלי מתיש את עצמו כמעט בלי צורך , אני מתעייף מהר מכל דבר , דואג יותר מידי , חושב יותר מידיי , פרפקציוניסט יותר מידי , עובד יותר מידיי. לפעמים אני מוצא את עצמי ממלמל שטויות , (חברה שלי מתחרפנת מזה ) , חוזר על משפטים שרק אני מבין את המשמעות שלהם , מחכה כל מיני צלילים , ויש לי זימזום מגיל 0 באוזניים. אני לא יכול להירדם בלי "רעש לבן" , מאוורר או משהוא שעושה סאונד מונוטני שאוכל להתרכז בו בלי לשמוע את הזימזום. אני מתעצבן מהר , אפילו שמבחוץ אני נחשב לאדם מאוד נוח ושקט. לפעמים העומס של המחשבות גורם לי לקרוס , ואני נהפך לרגיש למגע , פסימי מאוד , עייף ומותש. בעבודה שלי אני אוהב להיות פרפקציוניסט אפילו שלא לצורך. ויש עוד כל מיני תסמינים קטנים שאני מתחיל להבין שהם תסמינים ולא חלק ממה שאמור להיות. האם יש איזה כיוון לעניין שלי ? אשמח מאוד מאוד לתשובה.... רובין. :-(

רציתי להוסיף תוך כדי קריאה בפורום , שאני לא מתרחץ כל הזמן או מנקה ,אני לא חושש מחיידקים יותר מידיי , אבל אני חושש מ"מה יהיה" כל הזמן . אני לא חוזר לבדוק "אם שחכתי דלת או גז דלוק". אני מוודא את זה לפניי שאני יוצא. מממ... תודה על הזמן והקריאה והסבלנות... רובין.

רובין יקר, לצערי, לא אוכל לתת לך "אבחנה" אינטרנטית, שכן לעשות זאת על סמך תיאור חלקי מאד יהיה לא אחראי ואפילו מטופש מצידי. אפשר לחשוב על כיוונים אפשריים (כמו הפרעת קשב וריכוז, חרדה, קווים אובססיביים) אך כאמור יש צורך בראיון מקיף, שייתן תמונה רחבה על העבר וההווה שלך. ניתן להניח שטיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי יוכל לעזור לך באופן משמעותי, ואני ממליצה בחום להגיע להתייעצות. בגלל שאתה סוחב את הקשיים כבר מילדותך, הם הפכו בני לוויה קבועים שלך, ובמידה רבה למדת לחיות איתם ולמרות נוכחותם המעיקה. אבל אין כל סיבה לסבול כל כך הרבה שנים, כאשר יש כיום דרכי טיפול כה יעילות. פנה לקבל עזרה! בהצלחה ליאת

לאחר שנה של טפול פסיכולוגי(בלבד, ללא תרופות!), הצלחתי לחזור לתפקוד בסיסי, אחרי דיכאון קשה. נכון שכבר אין לי רצון להגשים חלומות, לשנות, לשפר, אין לי עניין ומשמעות בחיים ואני לא מעוניינת, אין בי שמחת חיים, אין לי חשק לעבוד (אבל אני הולכת), אין לי מושג למה כולם מנסים לשפר את איכות החיים (יש כזה דבר בכלל?) ואני לא חושבת שאצלי באופן אישי ובאופן משפחתי המצב יהיה טוב יותר. וכנראה שבגלל זה הפסקתי את הטיפול הפסיכולוגי. ונכון שהדיכאון הזה השאיר בי איזה פצע שלא יגליד לעולם. אבל - אני מתפקדת, צוחקת, מדברת, מתקשרת. ואני טוענת, שאם טפול פסיכולוגי עזר לי לחזור לתפקד, עזר לי לצאת ממצב מאוד קשה, מצב שהרצון לפגוע בעצמי, הרצון להפסיק לחיות ולהיות בעולם הזה היה במחשבותי כמעט ללא הפסקה. א ז אולי בעצם כל התיאוריה הביולוגית על חוסר בסרוטונין היא סתם תיאוריה, סתם ניסיון להסביר ? אולי בעצם דיכאון נובע מסיבות פסיכולוגיות בלבד? נכון שחלפו רק כמה חודשים מאז שאני מרגישה טוב, נכון שתיתכן אפיזודה נוספת ואין לי שום ביטחון שזה עבר לגמרי (ואם זה ישוב אולי זה יבטל את דעתי). כשהייתי אצל הפסיכיאטר בקופ"ח הוא רשם כדורים (ואפילו התקשר לאחר שבוע לבדוק אם רכשתי ... , וטען שלפי מה שהתרשם המצב לא טוב ומחייב טיפול.) רופאת המשפחה אמרה שטפול פסיכולוגי זה טוב כדי לשפוך את הלב, אבל המצב מחייב כדורים. ואני תוהה, האומנם ??????????????? אז מדוע הכדורים לא עוזרים לחלק מהאנשים? ומדוע יש אפיזודות נוספות? תשובה חד משמעית, כנראה שאף פעם לא תהיה. לאף שאלה.

ערב טוב, תיאוריות מסבירות אינן קמות ואינן נופלות על בסיס מקרה בודד, ולכן, למרות השמחה על שהצלחת לצאת מן הדיכאון ללא תרופות, אין בכך כדי לשמוט את התשתית התיאורטית הביולוגית של הדיכאון. לדיכאון, כמו להרבה הפרעות אחרות, יש מגוון רחב למדי של גישות תיאורטיות מסבירות, מהן נגזרים גם אופני טיפול שונים. הניסיון מראה שבמקרים רבים שילוב של פסיכותראפיה עם תרופות יעיל יותר מכל אחד מהם לבדו. הבה נקווה שתצליחי לשמור על ההישג הנוכחי שלך, ושהדיכאון לא ישוב. לילה טוב ליאת

אני נשואה די הרבה שנים. לאחרונה יש משהו שמאד מפריע לי. כשאני רוצה לשתף את בעלי על מישהו או מישהי הוא לא מעוניין שאומר על אף אחד מילה רעה. הרי זה לא עובד ככה בחיים. לעיתים יש משהו שפוגע בי או מישהו או מישהי שלומר משהו לא טוב עליה/עליו, לפני מי אני אשפוך מהלב אם לא לפני הבעל?, הוא מסנגר על כולם ואני נשארת ונחנקת. ואין לי את מי לשתף. הוא לא מסוגל לשפוע אם אומר לו אותו משפט שלילי על מישהו מספר פעמים, פעם אחת הוא מסוגל לשמוע. אם הוא ישמע מספר פעמים, הוא התפרץ עלי ויאמר: "כמה פעמים אני צריך לשמוע, כבר אמרת לי את זה". אדם שחוזר על דבריו זה מוכיח שכואב לו. הוא בכלל לא אוהב שאני חוזרת על משפט, כל משפט בעצם פעמיים. אחרת הוא יעיר לי: "כבר אמרת לי"?. האם יש לו הפרעה באישיות? אני מרגישה שאין לי חבר בנישואים שלי. אין לי לפני מי לשפוך מהלב. הוא פתיל קצר, מעשן כבד, תמיד פניו זועפים. לוא הייתי יכולה לכלכל את עצמי לבד-הייתי עוזבת אותו, כי מגיע לי להיות מאושרת. איך אפשר להגדיר בעל כזה? מדוע אסור לומר בחיים לשון הרע? הוא לא צדיק גמור!!!!!, מה אני עושה ואיך מתמודדים איתו?.

שלום שרית, לא הייתי מציעה להיכנס להגדרות מרחיקות לכת ואבחנות פסיכיאטריות אלה ואחרות. מדברייך עולה רושם שקיימת ביניכם מידה של עוינות ומרירות עליה אינכם מצליחים להתגבר כרגע. מבחינתו - את נוקטת לשון הרע ומטרידה אותו בטרוניות חוזרות, ומבחינתך - הוא אדם מופרע, זעוף, המונע ממך להיות מאושרת, ושאלמלא פרנס אותך כבר היית עוזבת אותו. כנראה שאיש מכם אינו "צדיק גמור", ומה שנחוץ זה שיפור מהיר בסגנון התקשורת ביניכם. תוכלי להחליט, למשל, שקיטורים על אנשים אחרים לא יהיו באזניו, בעיקר אם את מבינה שיש לזה מחיר. תוכלי למצוא חברה או שכנה למטרה זו, ולנסות לחסוך מעצמכם את הכעסים המתעוררים סביב סוגיה זו. להרגשתי, מדובר בכעסים נוספים אחרים, לא מדוברים, המתנקזים לאותו ערוץ זעפני המתקיים ביניכם. האם חשבת על אפשרות של מס' פגישות ייעוץ עם מטפל זוגי? גם אם בעלך יסרב, תוכלי ללכת בעצמך, ולקוות שהוא יצטרף אליך. מאחלת לך הצלחה, שקט ושלווה ליאת

הי ליאת, מה שלומך? בהמשך למה שכתבתי לך לגבי החופשה שהפסיכולוגית שלי לוקחת, ולגבי זה שהיא הודיעה לי על כך חודשיים מראש.. זה העלה בי הרבה הרבה כאב, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ופשוט התקשרתי אליה באחד מהלילות ממש מאוחר, מאד כעסתי על עצמי אבל הייתי במצב של אין ברירה.. ודרך הטלפון הצלחתי להגיד לה הרבה דברים שאני לא מסוגלת להגיד לה פנים מול פנים: על התלות, ועל הבושה (שתודות לך אני מבינה עכשיו את מניעה, אבל בכ"ז קשה לי איתה), סיפרתי לה שאני נאלמת על ידה ורק לראות אותה זה מרגיעה אותי ודי "מפצה" אותי על כל הדברים שאני לא מסוגלת להגיד.. אחרי השיחה די התביישתי בעצמי וכעסתי שאני מפריעה לה באמצע החיים, בזמן לא מתוזמן בינינו.. ומרוב בושה לא רציתי להגיע לפגישה, הגעתי מבויישת וכמובן שכבר היה משהוא אחר מבחינתי. .. היא הייתה מקסימה והסבירה את התהליך שבעצם בלי תלות לא יתכן טפול, ואני כל כך נפגעתי מהמילים, מהמקום שאני נמצאת בו שהוא כל כך קשה לי, שאני לא יודעת מה לעשות איתו, היא אכן אמרה שזה מקום חדש ומפחיד בשבילי כי אף פעם לא היה לי אותו.. הפגישה היתה קשה וטובה, הצלחתי להגיד עוד הרבה דברים שישבו לי על הלב לגבי הפנטזיות שלי לגביה, ובכלל לגבי הרגשות שלי כלפיה.. ועכשיו אני חושבת לחתוך, לגמור הכל, אני ממש אבודה, היא הסבירה ובכל זאת אני נורא נורא עצובה, בדכאון, היום הייתי עצבנית כל היום ולא ידעתי מנוחה. התחלתי לחשוב שאולי אני צריכה תרופות, (שאלתי אותה בעבר על זה, היא לא היתה מוכנה לתת אז את דעתה, אבל אחר כך אמרה כן , אני לא יודעת.. אנשים ששותים תרופות זה לא סטיגמטי? אני לא יודעת אם אני סובלת מספיק בכדי שאשתה תרופות? איך יודעים מהו הגבול לסבל כאשר כל החיים מרגישים סובלים? הרי מתרגלים לא??? ואם רק עכשיו נקשרתי אליה, מה היה עד עכשיו " בזבוז זמן"- מה עשיתי אצלה קרוב לשלוש שנים? אשמח על תגובתך ניבה

התלבטתי האם תכעסי עלי אם אגיב.סליחה מראש.מה אם תבקשי ממנה משהו (תמונה,חפץ,מכתב...)כדי לעבור את התקופה הזות יותר בקלות.

ניבה יקרה, מתוך הכאב והבלבול, דווקא אחרי שכתבת את הדברים באופן כה בהיר, השאלות שלך נורו בזו אחר זו, ונדמה שלכל אחת מהן יש להקדיש מחשבה בנפרד. את מזכירה את ה"תלות במטפל", את הרצון לברוח, את הצורך (כן או לא) בתרופות, ואת "בזבוז הזמן". בואי נתחיל מהסוף: את לא מבזבזת זמן! ההתקשרות למטפלת שלך לא התחילה עכשיו. זהו תהליך ארוך וממושך, שהגיע השבוע לפאזה חדשה, שאפשרה לך לפתוח משהו חדש מולה, משהו שמותיר אותך מאד חשופה ופגיעה. זהו רגע מבחן, שכדאי להתבונן בו וללמוד ממנו משהו חשוב על עצמך. על הדחף להימלט - מובן ככל שיהיה - כדאי להתגבר הפעם, ולו כדי להיווכח שאפשר לתת אמון, להיות חלשה ונזקקת, ולהתנחם בממשותו של אדם קרוב, בשר ודם. על הטיפול התרופתי דיברנו כאן המון, ואני לא חושבת שיש איזה קו אדום ממנו ואילך "צריכים" תרופה. מתי מחליטים אם צריך? כשמספיק כואב וכשרוצים לסבול קצת פחות. הסטיגמה אינה רלוונטית לכאן, כי אין זה עניינו של איש מה מונח לך במגירה שעל יד המיטה, יהיו אלה נוגדי-דיכאון או משחה נגד טחורים (רק לתפארת המליצה...:-)). זהו שיקול ענייני, שכדאי לדון בו יחד עם המטפלת שלך. נסי להניח לעצמך הפעם הזאת, להיות מעט יותר סלחנית וסבלנית. לילה טוב בינתיים ליאת

הי ליאת, תודה רבה על תגובתך אני לא אעזוב את הטיפול , כרגע אני לא מסוגלת לעשות את זה (עד כמה כואב שזה נשמע). אני לא יודעת מה ישתנה מעכשיו, לעומת קודם. אני מתכוונת: אם אני מגיעה למקום שאף פעם לא הייתי בו, איך אדע איך להתנהג? איך אתנהג אחרת/ אגיב אחרת כאשר זה לא נמצא ברפרטואר שלי? ממי אלמד משהו שאין לי? זה כמו שיש לך סט של התנהגויות, והתנהגות זו אינה חלק, איך אלמד את ההתנהגות החדשה וממי? הסטיגמה של התרופות, מעל הכל היא לגבי עצמי!!! אני שכל חיי די הסתדרתי והמסר שהסביבה קולטת ממני הוא שהכל אחלה אצלי (מן צביעות כזאת שאני חיה בתוכה). כך שהכישלון הוא בעצם בעיני עצמי, כלפי עצמי. את מבינה, כשהייתי קטנה הסכלתי רחוק אל העתיד, ידעתי שמהמקום שאני חיה בו גם בבית, גם בחיים, אגיע למקום הרבה יותר גבוה, ואכן אני שם מבחינת ההישגים שלי: בעל מקסים, ילדות מקסימה לילדים שלי, נתינה אין סופית להם , את המקום שלהם. אז לא ידעתי שיש צלקות, שלוקחים הרבה מהבית, חוויות שמשאירות סימנים בנשמה (שלצערי יוצאים היום בעיקר מול הילדים ונדמה לי גם מול הבעל). כך שבעצם זה סוג של כישלון בעיני עצמי מעל לכל... ניבה

ליאת שלום, בת דודתי סובלת מזה מספר שנים מכאבים שונים חוזרים ונישנים (מיגרנות, כאבי ברכיים, כאבי בטן וכו...). לאחר בדיקות מרובות ומעמיקות לא נמצא לאף אחד מהם בסיס פיזיולוגי. לכעיתים קרובות הכאבים גורמים לה קושי בתפקוד היומיומי. בשנים האחרוות, סבלה בת דודתי מחרדה ודיכאון שנשקשרו לתחום התעסוקתי והבין-אישי. אינני מכירה היטב את תחום בריאות הנפש, אך ממה שאני מכירה ומחומר שקראתי בנושא אני חוששת שהיא סובלת מהפרעת סומטיזציה או משהו דומה, גם לאור הרווח המישני הרבה שהיא מפיקה ממצבה. מזה זמן רב אני מועדדת את בת דודתי ללכת לקבל סיוע נפשי ואף ניסיתי לבדוק עמה בזהירות את נושא הכאבים, אך היא טענה שזה "שטויות" ושברור לה כי הכאבים הנם אמיתיים (דבר שאין לי וויכוח עמו, רק עם מקורות הכאב). חיפשתי באופן נרחב ברשת אחר מאמר או כתבה בעברית שיהיו כתובים בצורה ברורה ויספרו על הפרעה זו. אני מאמינה שקריאת מאמר כזה תוכל לעזור לה, אולי, להבין כי על מנת שמצבה ישתפר עליה לפנטות לטיפול במקום להמשיך לרוץ בין רופאים. האם תוכלו לעזור לי למצוא חומר על הנושא? הרבה תודה מראש, שני

שלום שני, ככלל, יש מספר אבחנות שונות בהן הסימפטומים יבואו לידי ביטוי דרך הערוץ הגופני, וכדי לדעת באיזו מהן מדובר יש צורך באבחון מסודר ע"י איש מקצוע. אני רוצה להזכיר לך שללא מטיבציה אמיתית לטיפול, יהיה קשה מאד להביא אדם בוגר לפסיכולוג, ולא בטוח שמאמר כמו שאת מחפשת יהיה מה שיביא לשינוי. תוכלי לעיין בספריה של ג'ויס מקדוגל "תיאטרוני הגוף" ו"תיאטרוני הנפש" שתורגמו לעברית ועוסקים באופן נרחב בסוגייה הפסיכוסומטית. בברכה ליאת

שלום לכל המתעניין/ת, אני גבר בשנות ה-20 לחיי, רצוץ ושבור אחרי מלחמות אינסופיות (יותר נכון נשיאה בעול של-, מלחמה זה בכלל לא מדויק לאמר) בשדים ובגיהנום הבלתי-יאמן שבתוכי ... כבר כמה שנים ..... כשמתוכם החצי שנה האחרונה היא סיוט שלא יכולתי לשער בכלל שקיים ..... ואחרי נסיון-חיים שאפשר לכנות אותו רק בלתי-אפשרי עם אינסוף בני-משפחה שאכזבו... (מסתבר שגם הייתי צריך להענש על זה שרע לי --- ולכל ה"נשמות הטובות" שפרצופם מתעקם בנקודה הזו כשנדלקת בראשם הנורה של "רחמים עצמיים",,, אז תחסכו את זה מעצמכם ואל תמשיכו לקרא ... גם ככה לא אליכם אני פונה ---- ויותר חשוב... תחסכו את זה ממני ובבקשה אל תגיבו להודעה ! ....) אני מטבעי בחור אינטליגנטי מאוד ושייך בבירור לאלה ש"לא חסר להם כלום" כשאני במיטבי אני סטודנט מצטיין ועובד חרוץ ועוד כמה דברים.... העיניין הוא שאני רוב הזמן לא במיטבי ...... די רחוק מזה..... כבר מעל לחצי שנה (כמו שאמרתי למעלה).... ועכשיו לתכל'ס.... ניסיתי תרופות פסיכיאטריות (כלום !) פסיכיאטרים ופסיכולוגים (כלום !) בקשר לפסיכיאטרים ופסיכולוגים -- אני אדבר בכנות ואומר שמספר הביקורים היה קטן וזה פשוט בגלל שהתשלום שהם גובים לא ממש הולך בקנה אחד עם המציאות... לגבי התרופות - ניסיתי יותר מסוג אחד ולתקופה של מספר חודשים אני לא אגיד שאין השפעה בכלל.... ברור שהרגשתי השפעה (וגם תופעות לואי כמו העייפות של הרסיטל וכו' .... אצלי תופעות הלואי היו קלות מאוד וסבילות בהחלט לכן יכולתי להמשיך הרבה עם התרופות....) אבל העיניין הוא שאנשים שיש להם חסך-באהבה שמלווה אותם כל חייהם לא יכולים למלא אותו על ידי כימיקלים.... ראיתי את זה על עצמי אינסוף פעמים -- מה שמגע פשוט ו/או הבנה יכולים לעשות ... והצורה שבא אני נפתח לזה ומתעורר מחדש היא זהה בין אם אני לוקח תרופות או לא... ואותו דבר להיפך -- חוסר של חום ואהבה יכווץ אותי תמיד כל-פעם בכל תנאי.... בגלל זה חיי מעורערים מאוד, בגלל התלות הזאת... תלות שאין לה מענה.... ומולה - בדידות עצומה. למעשה אין לי כמעט אנשים הקרובים אליי באמת... והכאב של החוסר-זמינות שלהם ברגעים מסוימים עולה לי לפעמים בימים שלמים של סבל שמילים פשוט מאוד חסרות-אונים מולו ובאמת ובתמים לא ניתן לתיאור.... זו גזרת-גורל שלי עצמי אין שום דרך להתמודד איתה לבד... מאז שאני זוכר את עצמי הייתי עצמאי, מסתדר לבד, נושא בעול מבלי לשתף בעל כוחות פנימיים בלתי-נדלים.... אותה תכונה עצמה מנעה ומונעת אותי מלשים קץ לחיי.... מכריחה אותי לסבול.... המצב הנפשי שלי תלוי לחלוטין בכל אחד אחר שהוא לא אני ! והייסורים שנלווים לכך בלתי-נתפסים !!! (צרה נוספת שאין לזלזל בה היא שאףאחד לא מבין את זה..... חוסר הבנה שהוא טבעי בסך-הכול בעקבות ה"מוזרות" של התופעה - אבל עדיין חוסר-ההבנה מקשה מאוד למצוא פתרון מעשי כי הוא משמש כחומה בינך ובין השאר.....) הצורך שלי הוא באדם קרוב מאוד שיוכל להפיג את הכאב הזה (אני מתכוון לאישה, מן הסתם, למרות שאני בכלל לא מדבר פה על סקס ! באופן אבסורדי, מין זמין בחברה שלנו הרבה יותר מאהבה.... רק אדם כמוני יכול להעיד עד כמה זה נכון..... אין שום בעיה עבורי "להשיג זיון" וכ"כ עצוב - וגם דוחה - עד כמה שזה קל לעומת תשומת-לב... תוכלו לשאול ובצדק "למה הוא לא מוצא לעצמו חברה ?" והתשובה על זה היא שזה פשוט מאוד קשה למישהו במצבי לא רק לתפקד בקשר נורמאלי אלא גם להפיק ממנו סיפוק.... הקשר הטיפוסי שבחור בגילי יוצר על-פי-רוב עם בת-זוג הוא לא-מתאים מבחינתי זה קשר שלא יתרום לי מספיק ויותר מזה, ישאיר אותי תשוש ומרוקן אנשים "רגילים" לא לוקחים בחשבון שלמי שבמצבי הרבה דברים עולים במאמצים נפשיים גדולים מאוד, דברים שלהם באים יחסית בקלות... וזאת מבלי להזכיר את הקושי הגדול עוד יותר של לעטות מסכה כדי להסוות את מצבך האמיתי מאחר ואיזו בחורה שפויה תיקח לעצמה שבר-כלי בתור בן-זוג.... אז לבסוף... אני קורא כאן למי שקראה את המכתב הזה, שעברה אכזבות וקשיים דומים לשלי ומסוגלת להזדהות עם מה שתיארתי כאן... מי שכמוני מחפשת קצת להתנחם על-ידי נפש שמבינה ושמסוגלת לתת מעצמה... לנוח קצת מהחיים הקשים האלה...... מספר ה-ICQ שלי..... 226875552

מבינה ללבך. איני יודעת מה עברת בחיים, אבל אני מבינה אותך. אני מאמינה שיש עוד אנשים שמבינים אותך. אני פשוט לא בגילך. שיהיה לך טוב. א' מהצפון

כל הכבוד לך שאת מבינה לליבי הלואי שזה היה עוזר לי במשהו בינתיים זה שהגבת יכול למנוע מאחרים להגיב אז סתם חבל... אז אני פונה בבקשה למנהל הפורום : אם אפשר להסיר את התגובה ו"להקפיץ" את שלי למעלה .... חבל לי שלא יקראו אותה אחרי שישבתי וכתבתי אותה...

שלום, אני בת 34 נשואה, עובדת, לומדת, מנסה להיכנס להריון, יש לי הרבה אהבה מאנשים שאני אוהבת, ובאופן כללי אני מרוצה מחיי. אך כל הזמן יש לי איזשהי הרגשה שהייתי רוצה להיות שונה ממה שאני, להיות יותר אסרטיבית, יותר "וואו", יותר נערצת. הרבה פעמים יש לי הרגשה שלא מספיק מעריצים אותי, אם זה לדוגמא, סתם בשיחות יום-יום בעבודה או בפורומים אחרים, אני פחות מרוכזת בתוכן השיחה ויותר באיך אני נראית ואיך אני נשמעת, והאם שומרים איתי על קשר עין, ואיזה רושם אני עושה על סובבים. זה מפריע לי להיות חופשית וטבעית בשיחה. ואם אני מרגישה שאני לא מספיק אסרטיבית ולא מעוררת מספיק עניין אצל הסובבים, זה מאוד מבאס אותי ואז אני כל הזמן חושבת איך אני אשנה את עצמי כדי שאנשים ייתרשמו ממני ויתעניינו בי יותר. זה מצב שנמשך כבר המון שנים וזה הדבר היחיד שמפריע לי להיות מאושרת מכל הבחינות. רציתי לשמוע את דעתכם, האם זה בסדר שאני מרגישה כך? האם אוכל בכוחות עצמי להפוך לבחורה אסרטיבית יותר? או שעלי לפנות לטיפול? תודה רבה.

סיגל יקרה, אני מניחה שיהיו לא מעט אנשים שיקראו את המשפט הראשון בפנייה שלך ויגידו את ה"וואו", רק שאת בטח לא תצליחי לשמוע. ה"וואו" שאת מדברת עליו, שחסר שם, הוא באמת - לפחות על פניו - רק הדובדבן לקישוט. לכאורה, אם הכל טוב, אז אי אפשר להסתפק בזה? אני משערת שבתוכך, קיים חלק מאד שברירי, פגיע, לא בטוח, משתוקק לאהבה. נראה כי את חוששת שאלמלא כל אותה תפאורה נוצצת איש לא יתעניין בך באמת. זוהי אמונה מתעתעת, שהרי ככל שאת מתרכזת ב"תפאורה החיצונית" , או לדברייך "פחות מרוכזת בתוכן השיחה ויותר באיך אני נראית ואיך אני נשמעת", הסיכוי שיתעניינו בך *באמת* דווקא פוחת. זאת ועוד, למרות שאת מוקפת בהרבה אנשים, את לא מצליחה להנות באמת בחברתם, לא מצליחה לקבל את היחס לו את כה משתוקקת, מה שמותיר אותך יותר בודדה ויותר נזקקת. אז כן. נדמה לי שטיפול יוכל לעזור לך לזהות ביתר דיוק מה קורה לך שם, ללמוד לקבל ולאהוב את עצמך גם בלי "וואו", ולנסות לשנות משהו באינטראקציות החברתיות והבינאישיות שלך. בברכה ליאת

ליאת בוקר טוב, התשובה שלך גרמה לי להתרגשות רבה. כל כך הצלחת לגעת בנפש שלי בעדינות ובמדוייק. המון המון תודה!!!

אני בת 28 נשואה,ועובדת עם בעלי בעסקיו.הבעיה היא,שאני מרגישה שמשהו חסר לי.סיימתי לפני שנה תואר ראשון,וחיפשתי את המשך דרכי,אין לי אפשרות להתקדם לתואר שני בפסיכולוגיה כי התנאי קבלה בארץ הם בלתי אפשריים.לעשות שוב תואר ראשון במשהו אחר לא בא בחשבון מבחינת ההשקעה.חשבתי ללכת ללמוד סיעוד כי זה משהו שתמיד עניין אותי,ואני רוצה עבודה בתחום הטיפולי.אבל....זה לוקח שנתיים וחצי,ורחוק מהבית שלי,אני גרה בירושלים ומדובר על קפלן ברחובות,זה מצריך מאיתנו לעבוד דירה וזה בלתי אפשרי.המצב מבחינתי ממש תקוע,לא לכאן ולא לכאן.מה עושים?בנוסף לכל זה אני צריכה לשלב כניסה להריון ראשון,אני לא מוצאת שום עבודה עם סיפוק וזה מתסכל אותי מאד.

שלום יעל, יש לא מעט מקצועות טיפוליים שאינם פסיכולוגיה, ואשר תואר ראשון בפסיכולוגיה מהווה עבורם תשתית רחבה וטובה. חשוב להביא בחשבון שלימודים ברמה גבוהה מצריכים לפעמים השקעה של זמן ונסיעות (נדמה לי ששנים של עבודה לא יחזירו לי את הוצאות הדלק של השנים האחרונות בחיי). לא תמיד חייבים לעבור דירה כדי ללמוד, ולפעמים נסיעה באוטובוס או ברכבת היא הזמן היחיד המוקדש לקריאת מאמרים :-))) נשים צעירות תמיד לוקחות בחשבון את האפשרות של הריון ולידה שיקטעו במידה מסוימת את רצף החיים המקצועיים שלהן. יש נשים שלא נותנות לזה לעצור אותן, ויש מי שמעדיפות לנצל "שנים מתות" (כמו שאת חווה עכשיו) להרחבת המשפחה, תוך שהן דוחות את המשך הקריירה לאח"כ. הכל פתוח והרשות נתונה. נדמה לי שזה זמן טוב לשיחה רצינית עם בעלך, עם חברה טובה, ואולי גם עם איש מקצוע. זכרי שמצבים של תקיעות יכולים להוליד תפניות מרגשות ו'סיבובים חדים', ואף פעם לא מאוחר. בהצלחה ליאת

גם ללמוד סיעוד זאת השקעה (ואגב ניתן בהחלט ללמוד בירושלים - בהדסה). האם לא כדאי לך להשקיע עוד 3-4 שנים ולהגשים את חלומך לעסוק במקצוע טיפולי (אולי עבודה סוציאלית...) ? אם תרצי בכך מספיק בוודאי תוכלי למצוא פתרונות מעשיים. האמנם הדברים באמת כל כך בלתי אפשריים ? אולי יש משהו אחר שעוצר אותך מלהגשים את עצמך ? מאחלת לך בהצלחה בכל שתבחרי (:

איך יודעים שהמטפל לא מתאים לנו? המטפל שלי מאוד סימפטי ואנחנו מתקשרים יפה מאוד ויש כימיה אבל לא מורגש כל כך שינוי למרות הטיפול הממושך של מספר שנים הייתי מעוננינת לשמוע חוות דעת לגביי הנושא אולי כדאי להחליף את המטםפל או בעצם האים השינויים צריכים להיות מאוד דרסטיים באישיות במהלך טיפול ארוך טווח

שלום רוית, את שואלת שאלה קשה, שכן ההגדרה של "הצלחת טיפול" היא חמקמקה ועמומה לפעמים. היא תלויה במידה רבה באבחנה הראשונית שלך, בציפיות המוקדמות שלך, באוריינטציה הטיפולית של הפסיכולוג שלך (יש טיפולים קצרים וממוקדים ויש טיפולי עומק של שנים), וכמובן בגורמים רבים נוספים. אני רוצה להזכיר שטיפול אינו מיועד ליצירת שינוי אישיותי. האישיות שלנו מתגבשת עד הגיענו לבגרות, ואז הסיכוי לשנותה מינימלי, אם בכלל. הטיפול יתמקד בדר"כ בסימפטומים הנוירוטיים עצמם, בקונפליקטים העמוקים שעוררו אותם, בתפיסותיו של האדם את עצמו, את הזולת ואת דפוסי האינטראקציה ביניהם, וכן בדפוסי התנהגות חוזרים ולא מסתגלים. הקשר עם המטפל חשוב וקריטי מאין כמותו, ולכן לא הייתי מציעה לבטל עובדה חשובה זו בשיקולים שלך. לא אוכל לומר יותר בהיעדר מידע נוסף עליך ועל הטיפול. בברכה ליאת

ליאת שלום, אני בחורה בת 30 ויש לי חבר כשנה בערך ואנחנו גרים ביחד. בחודשיים האחרונים יש לנו המון מריבות ואני מרגישה שהוא לא נותן לי את כל תשומת הלב כמו פעם...... הבעיה היא שאני מרגישה לא מסופקת בגלל שעדיין לא מצאתי את עצמי אני לא אוהבת את העבודה שלי וזה ממש משפיע עליי נפשית אני מרגישה רגישה וחלשה מתמיד.. ואני מרגישה שחבר שלי שופט אותי בגלל העניין אם אני מבריזה מהעבודה אז הוא לוקח את זה בקטע שאני בחורה לא רצינית הוא גם אמר לי שהוא חשב פעם שאני יודעת מה אני רוצה ויותר חזקה .. אני לא יודעת מה לעשות אותו זה מטריד שאני כל הזמן שואלת אותו מה קרה הוא ברגע שאני מתחילה עם השאלות שלי כמו: אתה לא אוהב אותי יותר, אתה רוצה שנפרד וכו'.... אז הוא נכנס מיידית לכוננות ספיגה.. אני יודעת שהוא אוהב אותי אבל הוא אמר לי שכל השאלות האלו שלי מתישות אותו.. איך עליי להתנהג במערכת יחסים זוגית הזו כשאני יודעת שכל עוד שאני לא ימצא את עמצי מבחינה תעסוקתית אני יהיה חלשה אין לי חשק לקום בבוקר וללכת לעבודה שאני לא אוהבת,אני מרגישה שרע לי וני ממש לא מאושרת...... אני מרגישה שאני ממש בדיכאון ואובדת עצות, ואני גם לא יודעת מה לעשות עם חבר שלי? עם זה שאנחנו כבר לא מתקשרים ושאני שואלת אותו מה קורה אז הוא לא רוצה לדבר על זה וכאילו הוא מבקר אותי כל הזמן אשמח לתשובה ועזרה לגבי הזוגיות והקריירה? תודה

שלום לירון, נדמה לי שעל אף הכותרת שבחרת "זוגיות וקריירה", מה שעומד במוקד הוא א?ת עצמך, הדימוי העצמי שלך, ותחושת השבריריות וה"חולשה" כפי שקראת לזה. ההערכה העצמית והדימוי העצמי 'צובעים' גם את עולמנו הבינאישי וגם את התפקוד התעסוקתי שלנו. את מספרת שאת לא אוהבת את העבודה שלך, אבל בוחרת להתמודד עם זה בדרך של הברזה. את חשה חוסר ביטחון בקשר הזוגי שלך, ובוחרת להציף את בן הזוג שלך בשאלות שמאתגרות את הסבלנות שלו ומסכנות את הקשר. לכן, נדמה לי שהתמודדות אמיצה מחייבת ברור יסודי של מה את רוצה באמת מעצמך, ועד כמה את מוכנה לפעול ולחולל שינוי. שינוי יוכל לבוא כאשר תסכימי לקחת אחריות ולפעול. למשל - לחפש באופן אקטיבי עבודה אחרת. למשל - לעבור אבחון תעסוקתי הכוונתי. למשל - לבחון מה את עושה למען הזוגיות שלכם ולמען החבר שלך. למשל - להשלים עם מציאות לא מושלמת ולמצוא מקורות נוספים לסיפוק ואתגר. למשל - ללכת לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לברר ביסודיות מה את רוצה ואיך משיגים זאת. יש - כמובן - עוד המון אפשרויות, עליהן תצטרכי לחשוב בכוחות עצמך. מאחלת לך המון הצלחה, ואשמח אם תחזרי לעדכן מה שלומכם ליאת

הי ליאת, תודה על התגובה המהירה, אני מסכימה עם כל מה שאמרת ואת ממש צודקת ביררתי לגבי הכוון תעסוקתי אבל זה עולה כסף, טיפול פסיכולוגי עולה כסף ולהרשות לעצמי את זה כלכלית מאד קשה לי...... אני לא יודעת למה אני כבר 3 שנים מנסה לחולל שינוי ולא מצליחה אני באמת רוצה אבל משום מה נורא קשה לי להתחיל ולעשות את הצעד כאילו יש בתוכי המון פחדים שעוצרים מבעדי, כגון פחד מכשלון... איך מתגברים על הפחדים שבתוכנו ומבצעים את השינוי? אני לא רוצה להרוס את הזוגיות שלי..... בגלל מצבי הנוכחי.. אני רוצה להרגיש שאני עושה משהו עם עצמי תודה

יש הסבר להרגשה שכל סיום פגישה אני מרגישה "כאילו היא בועטת אותי החוצה".? אני יודעת מה הזמן המוקצב, אני יודעת מתי הפגישה הולכת להסתיים ובכל זאת - כל סיום פגישה אני מרגישה שאני כועסת מאוד עליה שהפגישה הסתיימה. אחרי כמה דקות/שעות אני מבינה שאני מצפה ממנה לדברים שהיא לא יכולה לתת לי. היא לא יכולה להשאר איתי עד אין סוף בגלל שהצלחתי במשהו שקשה לי איתו ואנחנו בדיוק "באמצע". ועדיין כל פגישה אותה הרגשה לא נעימה. תודה עננית

עננית יקרה, ה"נבעטות" הזו החוצה, שאת מרגישה בסוף כל פגישה, היא חלק מאותו שחזור מפורסם, שאנחנו מעבירים מעולם החוויה שבחוץ אל תוך חדר הטיפול. בשעה הטיפולית - בעיקר כשהיא טובה - מתאפשרת אותה נסיגה ילדית, אותה משאלה ראשונית להחזקה, להכלה, להאכלה, להתמזגות אין סופית, שתשאיר אותנו מעורסלים עד אין קץ בזרועות אוהבות וחומלות. הידיעה וההבנה, המגיעות לאחר זמן, לא תמיד עושות את זה קל יותר. אבל אלה הכללים, וטוב שכך. אורנה ניסחה זאת נפלא רק לפני יומיים- http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-638,xFT-584432,xFP-584466,m-Doctors,a-Forums.html אל תוותרי. ליאת (שאיכשהו גם קצת מתרגשת ממה שאת מספרת...)

אני כ"כ מבינה את מה שאת כותבת ואני כל כך מנסה להלחם בזה. מנסה להלחם בילדה שבי. מנסה להעלים אותה. מנסה לא להצטרך, מנסה לא לרצות אבל היא לפעמים יותר חזקה ממני.. (וזה מטריף אותי:)). דרך אגב הקישור מביא אותי כנראה למקום לא נכון.... תודה לך עננית

שלום,רציתי לשאול אם יש איזשהו מקום שבו ניתן לקבל המלצות על מטפלים,או מקום (רשימת המלצות , אתר אינטרנט או משהו אחר)שבו יש סיווג מטפלים לפי תחום (מטפל המתמחה בדיכאון , הפרעות אכילה וכדומה). חוץ מרישת הפסיכולוגים הרשומים בפנקס הפביכולוגים של משרד הבריאות לא מצאתי שום מקום שיכול להפנות אותי למטפלים בכלל או למטפל הנכון בפרט . בתודה מראש. אורה

שלום אורה, נסי כאן, ואם זה לא יספק תוכלי לפרט מעט יותר על צרכייך ואנסה לעזור. http://www.sahar.org.il/helporgs.asp בהצלחה ליאת

שלום, ראשית, תודה על המענה המהיר .לגבי השאלה שלי, אני מעוניינת, לאור כמה דברים המתרחשים בחיי, לפנות לטיפול אבל אין לי שום מושג איך מתחילים לחפש מטפל.אני לא מכירה אף אחד שיכול להמליץ לי על מטפל. אולי יש לך עצות. תודה

סליחה על הבלבול שכל

איך אני יכולה להיגמל מהכדורי הרגעה. אם אני אזרוק את כולם לפח אז אפסיק לקחת אותם. האם אני צריכה לזרוק אותם בשביל שלא אשתמש בהם שלא במודע? מה אני צריכה לעשות בשביל להפסיק שהרי אז אוכל להתחיל לחיות נכון? אני ממש מדוכאת מהמצב וכבר אין לי כל כך חשק לקום בבוקר, כי למה יש לקום לעוד יום שבו אשב כמו זומביט על הספה ואתקשר ל"ידידים" המתעללים בי הלוך ושוב? אני כבר דיי מתה ריגשית ואין לי כוח כבר לחיות ולסבול, אז מה אתה מציע לי לעשות? אולי אתאבד וכך אחסוך ממני סבל רב ומצוקה המלווים אותי כל יום?

שלום ציפי, קראתי את התכתובת שלך עם גדעון, ומאחר והוא ישוב לענות רק ביום שישי, אנסה להשיב בינתיים. כשמדובר בשינוי יזום של טיפול תרופתי (גם כדורי הרגעה הם טיפול תרופתי) כדאי מאד להתייעץ עם רופא, המכיר את ההיסטוריה הרפואית שלך ואת התמונה הנוכחית. עברת בשנים האחרונות מצבים קשים ביותר, היכולים לערער גם אדם חזק. הפתרון האובדני הוא, כמובן, אינו פתרון כלל, אלא סוג של פנטזיה לא מציאותית, מעין משאלה לשקט ושלווה. אני רוצה להזכיר לך שהמתים לא מרגישים כלום, גם לא שלווה והקלה. הם פשוט אינם. דווקא את - כמי שעברה סבל גדול במלחמה על החיים - יודעת עד כמה אינם מובנים מאליהם. את צודקת: גם ישיבה אפאתית על הספה לא ממש מעוררת שמחת חיים. אבל... אם את כבר יושבת על ספה, האם יש אפשרות שזו תהיה ספה של פסיכולוג? הפסקה של תרופות (אם בכלל) תהיה אחראית ונכונה יותר אם תיעשה כחלק מתהליך הדרגתי ומסודר עם מעקב פסיכולוגי ופסיכיאטרי. מאחלת לך הקלה מהירה והרבה בריאות ליאת

תודה על תשובתך. ורציתי לשאול עוד משהו..הכדורים האלה (כדורי ההרגעה) שאני לוקחת הם לא כדורים שרופא רשם לי אותם אלא כדורים שאני על דעת עצמי החלטתי לקחת אותם לפני שנים, כפי שאת מבינה התמכרתי לכדורי הרגעה ומאחר ואני מבינה שאני צריכה להפסיק אותם בשביל להתחיל לתפקד בצורה נורמלית פחות או יותר ולחיות אז רציתי לדעת האם יש דרך שאני בעצמי הפסיק אותם ? ניראה לי שיש בי משהו שרוצה ולא רוצה לקחת אותם ואני לא יודעת איך להתגבר על זה. בתודה מראש ציפי

היי אני בת 21 והמצב הוא כזה... אני לא יוצאת עם הרבה בנים...ואף פעם לא היה לי קשר רציני... ואני מובכת מכל הקטע הגופני...והפיזי....(אם מדברים איתי מה היה לי ואם היה לי,או אם אני נמצאת עם מישהו והוא מנסה להתקרב אליי אני מתרחקת...),פשוט אף פעם לא היה לי כלום עם אף אחד... ואני גם כאילו מתנגת לזה..אולי זה בגלל שאף פעם לא הייתי שלמה עם עצמי...או..אוף אני לא יודעת מה הבעיה עם עצמי...זה שלא היה לי אף פעם קשר רציני אני יכולה קצת להבין את זה...בגלל כל הדיכאונות שלי...למרות שלא תמיד משדרים את זה(ולפעמים בכלל לא),יש מן מסיכה כזאת....אבל...אוף יש לי בעיות...ואין לי כוח אליהן...איך אני פותרת את זה...אני יותר נבוכה נראה לי כי כלום לא קרה עם אף אחד...:( ומה שמוזר או אפילו עצוב בזה שלא חסר לי,ולא מפריע לי אם לא יהיה לי חבר...לא יודעת להסביר את זה...אבל נראה לי שהרבה דברים דפוקים אצלי...אני כבר לא יודעת מה בסדר אצלי ומה לא,ואם יש דבר כזה בסדר אצלי :( מה אני עושה עם זה??תייעצו לי בבקשה

ולציין שהביטחון העצמי שלי בקאנטים...אבל ממש...הוא ממש נמוך

שלום לך, מהדברים שלך קשה לי (ואולי גם לך) להבין האם הקושי עם קרבה בינאישית ואינטימיות הוא הסיבה לדיכאון או תוצאה שלו. המבוכה שלך, המתעוררת מול אפשרות של מגע פיזי, היא טבעית, וסביר שתתפוגג במידה משמעותית כאשר קרבה כזו תגיע כחלק ממערכת יחסים חמה וידידותית שתתפתח - כשתרצי - בקצב הנכון לך. כדי להתבונן יותר מקרוב בקשיים שלך, ללמוד לכבד אותם ולהתמודד עמם באופן יעיל, מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי. מסתבר שטיפול הוא לא משהו שנועד ל"אנשים דפוקים", אלא למי שחושב או יודע שקשה לו, ונחוש בהחלטתו לא להיכנע לקושי. אגב, אם תדפדפי (או תעשי חיפוש קצר) בפורום שלנו, תראי שיש לא מעט בנות (ובנים!) בגילך, ואפילו בגיל בוגר יותר, שעדין לא הצליחו למצוא זוגיות ולממש את מיניותם כחלק ממערכת יחסים יציבה. אין בכך כדי להעיד בהכרח על בעיה רצינית מדאיגה. יש פרחים המאחרים לפרוח, מה שמשאיר את עולמנו צבעוני ועשיר תמיד. בהצלחה ליאת

תקשיבי,אולי אני מידי "דוסית" כדי להבין את המצוקה שלך ממש.אבל מי יודע אולי עוד דעה לא תפריעה לך.את רק בת 21?לא היתי מסקימה עם ליאת על פרחים שמאחרים לפרוח.אבל 100%שפרח הזה נפתך עם הזמן בתוך מערכת יחסים חמה ובטוחה.או שאת באמת מאמינה לסיפורים של נערות בנות 16 איך הן מתו מתשוקה?עוד משהו שמעתי כמה וכמה סיפורים מבחורות שהיו להן N*10 חברים אבל רק עם הבעל נהיה להן איחפת מזה אחרי זמן מה.בקיצור נראה לי שאת מודדת את עצמך לפי איזה םרגל דמיוני.

יש בדיחה שאולי מתאימה לכאן,אולי תוהבי אותה:בא מישהו בן 70 לרופא מספר שמשהו קרה לו שהוא לא יכול יותר עם נשים וממש סובל מזה ומתוסכל.אז דוקטור התחיל להסביר לו שבגילו זה נורמלי וטבעי."אבל,אומר האדם,מה אני אגיד,איך אני אסתקל בעיניים של החברים בני גילי שכל בוקר מספרים על הלילות שלהם בגאווה...""מה הבעיה,אדוני,תספר להם גם!.."(-: אני מאחלת לך הרבה הרבה אהבה אמתית בחיים.

שלום, בני בן 27 לאחר שרות צבאי נסע לטיול לחצי שנה באוסטרליה וניוזילנד. כשחזר החליט ללמוד בטכניון מתמטיקה. לפני כ- 5 שנים גילה שהוא אוהב מאוד מוסיקה.קנה לעצמו פסנתר והתחיל לנגן עפ"י בהתחלה אקורדים ושמיעה ומאוחר יותר עפ"י תווים, יצירות של בטהובן, שופן מוצרט וכו'. המוסיקה כ"כ היפנטה אותו שהחליט לבטל הלימודים בטכניון וללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים מתמטיקה ובאקדמיה למוסיקה בירושלים מוסיקה. למרות שאין לו רקע בנגינה ניגש לבחינות והתקבל. החלטת המורים לקבלו נבעה מהכישרון שיש לו וראו בו פוטנציאל שכדאי להשקיע בו. בלימודי המתמטיקה הצליח להשיג ציונים גבוהים מאוד ובמקביל עבד קשה בנגינה כדי לסגור פערים ולהתקדם. במבחן השנתי הצליח מאוד במגמת מוסיקה קלאסית. במגמת ג'אז נכשל. כיוון שכך המורים הסכימו שימשיך ללמוד במגמה קלאסית ולא אפשרו לו להמשיך בג'אז. מאחר והוא אוהב מאוד ג'אז ורוצה להתמחות בתחום זה הוא לא המשיך הלימודים באקדמיה למוסיקה והחליט ללמוד ג'אז באופן פרטי אצל מורים פרטיים. המורים שאצלם למד הכריחו אותו ללמוד מוסיקה קלאסית כיוון שמוסיקה קלאסית מהווה הבסיס לכל מוסיקה אחרת. הוא המשיך ללמוד מוסיקה קלאסית והתקדם בצורה משמעותית ואפילו תכנן בשלב מאוחר יותר ללמוד מוסיקה במוסד רציני בארה"ב. כיוון שלימודי המוסיקה תובעניים ביותר וכיוון שלימודי המתמטיקה גם הם תובעניים מאוד הוא הפסיק את לימודי המתמטיקה אחרי שסיים שנתיים. מאז ועד היום הוא מחליף מורים ומנגן סביב השעון באופן אובססיבי כ- 10 שעות ביום. לפעמים הוא מופיע בחלטורות וגם מלמד נגינה תלמידים מתחילים. פרנסתו דלה ואף שקע בחובות רבים. אני מימנתי לו את לימודי המתמטיקה באוניברסיטה וגם עזרתי לו במחיה בסך הכל בסכומים גבוהים שעמלתי קשה להשיגם ויעדתי אותם ללימודים שלו לרכישת מקצוע . כעת הכל ירד לטימיון והוא אינו מוכן לשמוע על המשך לימודים לרכישת מקצוע ומנמק את עיסוקו במוסיקה בכך שיש מעט אנשים שעוסקים לפרנסתם במה שהם באמת אוהבים. אני רואה זאת אחרת ממנו, לדעתי הוא בורח ממסגרות מחייבות ומהתחייבות בכלל ומעדיף את דרך החיים של מוסיקאים שאין לה גבולות (הולכים לישון מאוחר ולמחרת מתחילים את היום מאוחר , מעשנים ושותים אלכוהול וכדומה). לדעתי הוא הולך לאיבוד כי הוא לא לומד מוסיקה באופן מטודי אלא לפי בחירה שלו, קופץ מנושא לנושא וממורה למורה ובכל שלב שלא נראה לו משהוא מתחמק וקופץ למשהוא אחר. עקב כך הוא עובד הרבה שעות במשך היום מאוד קשה על הנגינה ושוגה באשליות ובחלומות שהוא יהיה מוסיקאי מבטיח ומצליח . הוא עוטף עצמו בבועה של מוסיקה שתתנפץ לו בסופו של דבר ואינו מתמודד עם החיים האמיתיים. גם בנושאים אחרים בחיים הוא אינו לוקח אחריות ומתחמק ממחוייבות, לדוגמה - צבר דוחות רבים ברכב שנתתי לו וכיוון שלא היה לו כסף לשלמם הוא הזניח אותם הסכומים הכפילו עצמם. בני נחשב (אוביקטיבית) כבחור מוכשר מאוד. אני מודאגת מאוד מהעובדה שאינו מצליח להתגבר על משהוא ילדותי באישיותו,מתבזבז ואינו לוקח את גורלו בידו ובונה את עתידו. האם תוכלו לייעץ לי כיצד ניתן לטפל בבעיה זו?

מרגנית שלום, לדעתי יש לך יכולת מועטה לסייע לבנך. הוא כבר ילד גדול ואחראי לבחירותיו שלו - להצלחותיו ולכשלונותיו. כאשר יזהה את הקשיים שלו וירצה לעבוד עליהם, יוכל לפנות לגורם היעוצי או הטיפולי המתאים. עד אז - עליו לשאת במחירים של החלטותיו. עלייך לשאול את עצמך - מי נושא במחירים של מה שהוא עושה? אם זה הוא - אז בסדר. אם זו את - נסי לבדוק מה את יכולה לעשות כדי שהמחירים שאת משלמת יהיו נמוכים יותר. ולגבי "כאב הלב" של "צער גידול הילדים", יתכן שפחות מעורבות תעזור. בהצלחה, גדעון

גדעון שלום. תודה על תשובתך המשכנעת אך אינני מבינה , אכן בני הוא ילד גדול, אך האם אני כאם אמורה לראות את בני מתדרדר ולא לעזור לו ? אני מנסה לא להיות מעורה אינני מעירה לו דבר או מתערבת אך הבעיה מייסרת אותי ואינני מוצאת מנוחה. מרגנית

לילה טוב אני לא בטויה שזה הפורום המתאים אך אולי תוכלו לעזור לי הבת שלי בת שנה ו8 חודשים. השבוע התחלתי בתהליך גמילה שהוא לא ממש הולך. אציין שהיא ילדה מאוד חכמה=מדברת משפטים ומבינה הכל. היא מבינה שאני לא רוצה להניק אותה יותר (אין כלום בציצי כבר חודשיים) ובבקרים, שזה הזמן שהיא הכי אוהבת לינוק היא מסתכלת עלי במבט מתחנן ומבקשת ציצי. מה שמטריד אותי זה שמתחילת הגמילה שהחלה קצת יותר משבוע (הורדתי הנקות בהדרגה כבר לפני שבועיים) היא התחילה לחכך את פלג גופה התחתון עם עצמים קשים או בלשון אחרת, לאונן. כנראה מצאה שזה מרגיע אותה. אני פוחדת שהגמילה תיצור אצלה מצב של בעיה פסיכולוגית שתלווה אותה הלאה. היא עושה את זה דיי באובססיביות ואפילו על אחיות שלה(כאן הרגשתי שעובר הגבול של הנורמה). אני לא כועסת עליה ואפילו לא מפסיקה אותה אני מצפה שזה יקרה לבד. לפעמים אני מסיטה את תשומת ליבה לדברים אחרים וזה עובד ולפעמים היא אומרת לי "זוזי". ועדיין כל בוקר היא מבקשת ולא מתייאשת. מה עושים?? אשמח לכל עצה

נונית שלום, תהליך הגמילה הינו לא פשוט - לא להורה ולא לילד. כמו כל דבר בחיים קשה לוותר על דבר טוב, ולנגמל קשה שבעתיים. יש צורך בסבלנות. יש צורך שהאלטרנטיבה תהיה אטרקטיבית. ויש צורך בהדרגתיות. לגבי האוננות - זה טבעי, אך כפי שנהגת -הסחת דעת יכולה לסייע, כאשר האוננות מתגברת. האוננות מצביעה על מתח מסויים וצריך לעזור לבתך למצוא תחליפים נאותים. אסיים בהמלצתי הקבועה: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. ישנם ספרים רבים והם גם מתחדשים מידי פעם. ספרים כגון: "שנות הצמיחה" בהוצאת הדר, או "השנים המופלאות" מאת סלמה פרייברג. (אך בהחלט כדאי לגשת למדפים המתאימים בחנויות הספרים ולבחור מבין ההיצע הרב שישנו). כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בהצלחה, גדעון

אז אם לא כדורי ההרגעה הם שגרמו לתקיעות מה כן גרם למצב הזה? האם זה שאני מכורה לכדורי הרגעה (סמים) זה הדבר שגרם לכך שאיני מצליחה בכלום. ואולי אתה יכול גם להמליץ לי על שם של פסיכיאטר שמתמחה בבעיות כמו שלי?

ציפי שלום, קשה מאוד לענות על השאלה שלך בלי להכיר לעומק את מצבך, ההיסטוריה שלך והאבחנה הקלינית של הדברים מהם את סובלת. את זה יכולים לעשות הגורמים המטפלים בך. או הפסיכיאטר שהמליץ לך על התרופות או פסיכולוג קליני במידה ואת מטופלת בשיחות. אנו לא נוהגים להמליץ בפורום על אנשי מקצוע כדי לא לעשות פרסום ולכן לא אוכל להמליץ לך על פסיכיאטר. בברכה, גדעון

תודה על העזרה

can you please tell me what episodic ataxia is? someone was diagnosed with it, can you live with it. what does it come from nd can you function normally? thank you .

סלי שלום, את מוזמנת לקרוא על התופעה בקישור המצורף. http://www.ucsf.edu/humgene/episodic_ataxia.htm בברכה, גדעון

אני נמצאת במצב תקוע כבר כמה שנים, אינני עובדת אין לי חבר אינני נשואה ואין לי ילדים. אני כל היום בבית וכבר שאני מדברת עם "ידידים" הם צוחקים עלי וקובים איתי ולא באים או עושים כל מיני דברים לא ניסלחים כי הם חושבים שאני חייבת להיות חברה שלהם מרוב המצב הקשה הזה כבר ניכנסתי לדיכאונות הייתי אצל פסיכיאטר והוא אמר שיש לי דיסתימיה ונתן לי ציפרלקס. אבל אני רוצה ולא רוצה להיגמל מכדורים אחרים שהם הם שתוקעים לי את החיים, נכון? האם נכון שכדורי ההרגעה שאני כבר לוקחת שנים הם הם שגרמו לי שלא אוכל לעשות כלום כול היום ולא הצליח בכלום? האם זה נכון? אני רוצה לקבל תשובה על זה, כי עם אף אחד אני לא מצליחה לדבר על זה עם אף אחד אני בכלל לא מצליחה לדבר על בעיות שמטרידות אותי כולם כאילו מרוחקים חיים בעולם אחר ובכלל לא מודעים למה שעובר עלי, כך גם היה כשהיתה לי דלקת ריאות קשה ושכבתי אז חצי מתה בבית חולים וגם אחרי ניתוח כריתת הריאה שעברתי, אף אחד בכלל לא היה שותף למה שעובר עלי לסבל הנוראי ולפחד ממוות שאחז אותי בתקופה ההיא הפחד מהמוות שהרגשתי כאילו הוא קרב. (כרתו לי חצי ריאה בגלל גידול ממאיר שהיה לי בריאה השמאלית), טוב מה אתה מציע לי להתחיל לעשות בשלב זה של חיי כי כבר איני מוצאת עניין ,חיות וכיף בשום דבר, הכל אני עושה כי צריך לעשות אחרי מאמצים עילאיים וללא רצון וחיות.

ציפי שלום, לפעמים הצרות באות ביחד ואז ישנן גם בעיות בריאות וגם קשיים נפשיים וגם בדידות. וכפי הנראה זה המצב אצלך וחבל שזה כך. לשאלותייך: אני מעריך שלא הכדורים הם אילו שגרמו לחייך להיראות כפי שהם. לעיתים אנשים שלוקחים טיפול תרופתי זמן רב, מרגישים כך. כדאי לך להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל שלך לגבי השאלה הזו - הוא יכול לענות יותר טוב ממני. בנוסף הייתי ממליץ לך לחפש קבוצת תמיכה, שמתאימה לצרכייך. כך תוכלי לשוחח עם אנשים ולשתף ולהשתתף בבעיות של אחרים. הרבה הצלחה, גדעון

לפני שאני מחליטה על מטפל, רציתי לדעת מה ההבדל בין פסיכולוגיה קלינית לפסיכותרפיה. ועוד דבר, מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לעובדת סוציאלית שמתמחה בפסיכותרפיה. איזה טיפול יכול להיות יותר יעיל ונוח? האם עובדת סוציאלית "כשירה" מספיק בשביל לטפל בבעיות די קשות? (שהרי אין לה תואר "פסיכולוגית"). תודה...

היי רונית, על ההבדלים בין פסיכולוג קליני לעו"ס קליני נשאיר לגדעון לתת את הדעת, אני רוצה לדבר מניסיוני האישי... אם את כבר מחליטה ללכת לטיפול אצל עו"ס, כדאי שתבררי שהיא בעלת התמחות *קלינית*. עו"ס בעלת תואר שני בטיפול פרטני וזוגי או משפחתי לא עברה מסלול קליני, אז שימי לב! בשביל השקט שלך, ובגלל שאת אומרת שמדובר בבעיות קשות, נראה לי שעדיף שתלכי לפסיכולוג קליני. וכמובן שחשוב גם לקבל המלצה. פסיכולוגים קלינים ועו"ס קלינים גובים את אותו מחיר בערך, כך שזה לא משנה מבחינת המחיר. אני הלכתי לעו"ס בעלת תואר שני בטיפול פרטני וזוגי, כלומר לא קלינית, במשך 3 חודשים. היו לי ספקות לגביה לאורך כל הזמן הזה. בסוף עזבתי, והתחלתי טיפול חדש אצל פסיכולוגית קלינית. הייתי אומרת שהפקתי לקחים :-) שיהיה לך המון המון בהצלחה, רעות

לגדעון, לעו"ס או פסיכולוג שלא עבר התמחות קלינית יכול כביכול לקבל אנשים לייעוץ אבל לא לטיפול עומק ממש. השאלה מה הצורך של המטופל .אם מטופל צריך רק ייעוץ אין עם זה בעיה שילך לפסיכולוג לא קליני.

רונית שלום, מה לא נכתב בפורום על השאלה של: "מיהו פסיכותרפיסט?". הבה וננסה לעשות מעט סדר בים הכותרות: היות ואין חוק פסיכותרפיה הרי למעשה כל אחד יכול לקרוא לעצמו פסיכותרפיסט ולעסוק בפסיכותרפיה. בד"כ בעלי המקצועות הבאים מכנים עצמם כפסיכותרפיסטים: פסיכולוגים, עו"ס ופסיכיאטרים. לגבי הפסיכולוגים: פסיכולוג הינו מי שסיים תואר שני בפסיכולוגיה, עמד בכל דרישות התואר ונרשם בפנקס הפסיכולוגים. פסיכולוג קליני ממשיך להתמחות בפסיכולוגיה קלינית, בד"כ כ- 3 עד 4 שנים, במהלך ההתמחות מקבל הדרכה על עבודתו, בסיום ההתמחות עובר בחינה ורק לאחר מכן רשאי לעבוד באופן עצמאי. לגבי הפסיכולוגים הקלינים המסלול נמשך גם כפסיכולוגים קלינים בהסמכה להדרכה ומי מסיים את המסלול הזה הינו פסיכולוג קליני מדריך. ויש כאלו המכנים את השלב הזה כפסיכולוג קליני בכיר. עובד סוציאלי הינו מי שסיים תואר ראשון בעבודה סוציאלית (B.S.W) . עו"ס קליני הינו מי שסיים תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית. לגבי העו"ס - אין להם מסלול מוגדר של התמחות. בנוסף - ישנן תוכניות שונות ללימודי פסיכותרפיה. אילו הן תוכניות ללימודי תעודה, שנשכות לרוב כ-3 שנים ומי שמסיים אותם מקבל תעודה בפסיכותרפיה. חלק מהפסיכולוגים הקלינים וחלק מהעו"ס וחלק מהפסיכיאטרים ממשיכים ומשתלמים בלימודים אילו. לכן כשרוצים לברר מה הכשרת המטפל, כדאי לברר את הנקודות הבאות: 1. האם פסיכולוג? האם פסיכולוג קליני? 2. לגבי עו"ס - איזה תואר יש? ראשון או שני. 3. האם למד במסלול הכשרה מוכר ומהו? ניתן לברר מה הניסיון שיש למטפל בסוג הבעיה שמביא איתו המטופל. ולבסוף לבדוק גם את ה"כימיה" המפורסמת בין המטפל והמטופל. עוד שני דברים לסיום: א. כדאי מאוד לפנות לטיפול לפי המלצות . ב. טיפול יעיל אני עוד מצליח להבין. אבל מה זה טיפול נוח? בהצלחה, גדעון

שלום רציתי לשאול תופעה מוזרה שקרתה לי.. היכרתי מישהוא לפני כמעט שנה גבר שמההתחלה הראה לי התעניינות ורצון להיות איתי. הוא תמיד היה נחמד בתור בן אדם בעיני וגם הייה נראה לי חיצונית. משום מה תמיד שהוא היה מדבר איתי אלינו הייתי מנסה לברוח מזה.. כאילו לא רוצה וקצת כן ויותר לא..וכשהוא התחיל להלחיץ ניתקתי איתו קשר לחלוטין.והיינו נפגשים בחדר כושר פעם בשבוע. ותמיד הייתי רואה אותו שם ידעתי שהוא בא בשבילי(יותר נכון הרגשתי ) ועכשיו הוא כבר לא בא בכלל לא מתקשר גם לא לפעמיים כבר חודש שהוא נעלם לי,ופתאום אני מרגישה שאני רוצה אותו,איך זה יכול להיות? הרי כשהוא ממש רצה לא רציתי וניתקתי איתו קשר לחלוטין ורק בפעם בשבוע היינו נפגשים בחדר כושר.וגם אז לא הפריע לי, אבל עכשיו שהוא גם פעם בשבוע לא בא אני מרגישה משהוא אליו פתאום. תודה רבה מראש דנה

דנה שלום, את מתארת תופעה מוכרת, או אולי נקרא לזה ריקוד: כשהוא מתקרב - את מתרחקת וכשאת מתקרבת - הוא מתרחק. ניתן להסביר אותו בדרכים שונות, אחת מהן היא הפחד מקשר או מקירבה. אך גם המשיכה לקשר ולקירבה. לכן כשאת רחוקה ולא ב"סכנת" הקשר, יש יותר סיכוי שתרגישי משיכה ורצון להיות איתו. בברכה, גדעון

שלום ותודה מראש. אני בת 26 ובעברי הרבה קשרים עם גברים שלא הפכו למשהו רציני. לפני כשלושה חודשים הכרתי גבר והפכנו לזוג של ממש. אך אני שוב מרגישה שמהו חסר לי, למרות שהוא מקסים, אני אוהבת אותו וטוב לי בחברתו. חסר לי ריגוש ועניין. השיגרה והביטחון לא מספקים אותי. אתמול יצאתי עם גבר מהעבודה שלי, בידיעה שהוא חושק בי, ובידיעה שהיציאה כרוכה בפלירטוט הדדי איתו, וכך היה. לא היה בנינו מגע, אך אני חוששת שיש לי נטיה לבגוד בבן זוגי ובכך לפגוע בזוגיות. אני מבקשת להבין מה עומד מאחורי הנטיה הזו שלי, לפלרטט ולחפש ריגושים, כיצד אוכל למצוא סיפוק ושקט בזוגיות ולשמר אותה (למרות שזו מן אידיליה שאני מרגישה שהיא רחוקה ממה שאני באמת רוצה)? אני חושבת שהזוגיות של הורי, שבה אבי בגד באימי פעמים רבות תוך שהיא ואני ידענו על כך והעלמנו עין, קשורה לבעיה שלי. אך אני יודעת זאת זמן רב ואינני יודעת כיצד להמשיך מכאן. (ולצערי קשה לי לממן טיפול פסיכולוגי) תודה ושבוע טוב נעמה המחפשת תשובות

נעמה שלום, מצאה חן בעיני הדרך בה סיימת את מכתבך" "נעמה המחפשת תשובות", שכן היא נותן תשובה חלקית לפחות למה את מחפשת בגבר - "תשובות". תשובות לאיזו שאלה? את כותבת: "חסר לי ריגוש ועניין. השיגרה והביטחון לא מספקים אותי." האם זה מה שאת שואלת את עצמך ואת הגברים שאיתך? או שמא "רוחות הרפאים" מהעבר ומהזוגיות של הורייך מעוררות בך שאלות לגבי עצמך ודרכך הזוגית. אז איך להמשיך מכאן? תשאלי את עצמך ותנסי להבין מה מניע אותך. ותשקלי בכל זאת טיפול פסיכולוגי, אולי במסגרת ציבורית, שיכולה להיות זולה יותר. (למשל - תחנות לבריאות הנפש שמאפשרות טיפול פסיכולוגי בחינם, אך עם המתנה ארוכה.) בהצלחה, גדעון

שלום אני תושבת הצפון, הבכורה במשפחה בת 4 ילדים, שאלתי היא בקשר לאחי הקטן בן ה-12. כל בני הבית מקבלים את המצב החדש בצורה רגועה ללא לחצים מוגזמים - יורדים למקלט ברוגע בעת אזעקה וחוזרים חזרה למעלה לאחר השמע הבומים אך מנסים לשמור על שגרת חיים נורמלית עד כמה שאפשר - חיים בכל חלקי הבית, הולכים לקניות וכשאפשר גם לעבודה. אחי הקטן (שאני קשורה אליו מאוד ואוהבת מאוד) הגיב אחרת מאיתנו, פחד וחרדה, לא מוכן להכנס לרוב חלקי הבית, לא ישן לבד בחדרו, קשה להוציאו מהמקלט לאחר הנפילות... תגובה כנראה נורמלית בהתאם למצב ולגיל ולכן בעקבות תגובותיו שלא השתפרו לאחר מס' ימים הועבר למרכז הארץ למשפחה וחברים ומאוד נהנה שם. מסרב לחזור הביתה אפילו לזמן קצר אך עקב מעבר בין סידור אחד לאחר הגיע הביתה ליום וחצי בסוף השבוע הזה. עד פה הכל נראה לי נורמלי (עד כמה שאפשר להגדיר את המצב כנורמלי) אבל מה שמטריד אותי זה שכביכול הוא דואג לעצמו בלבד. בימים הראשונים כשהיה עוד בבית ביקש מאיתנו להביא לו דברים מהחדרים הצפוניים של הבית, היום כאשר נשמעו האזעקות הוא רץ למקלט ראשון ואפילו לא בדק אם אנחנו בעקבותיו או אם שמענו את האזעקה, כאשר נמצא במרכז הארץ אומנם מתעדכן באופן כללי על המצב אבל לא מראה סימני דאגה מכך שאנחנו נותרנו בצפון. אני שמחה לעזור לו כאשר זקוק לעזרה בבית, אינני זקוקה שיקרא לי בזמן האזעקה ואני שמחה ביותר שהוא נהנה במרכז הארץ ולא חרד לגורלינו אבל יחד עם זאת דואגת לגבי התנהגות זו ומה אומרת עליו ועלינו. האם לא אוהב אותנו ? האם הוא אגואיסט ? או האם זו התנהגות נורמלית בהתחשב במצב ובגילו ? תודה מראש

האמת??? נראה לי שכן.... עדי

מיה שלום, אני מקווה שהמצב בצפון לא ימשך כך עוד הרבה זמן ושיגרת החירום תחזור ותהיה לשיגרה רגילה. ולשאלתך: נראה שנהגתם נכון בהעברתו למרכז הארץ, שכן התנהגותו מצביעה על חרדה רבה, שהיא נורמלית ונורמטיבית במצב הלא נורמלי הזה. גם התנהגותו ה"אגואיסטית" לכאורע הינה נורמלית. זאת משתי סיבות: א. במצבי חרדה יש תגובה נורמטיבית, שנקראית FIGHT - FLIGHT - FREEZE. כלומר בריחה-התקפה או קפיאה. התגובה שלו של בריחה למקלט בהישמע אזעקה הינה תגובת "בריחה" שהינה נורמטיבית לחלוטין. ב. הוא בן 12. בתחילת גיל ההתבגרות , שבו ישנה עליה בתגובות והתייחסויות "אגואיסטיות". אין לך מה לדאוג. התנהגותו נורמלית והוא אוהב אתכם לא פחות ממקודם. תחזיקו מעמד, בברכה, גדעון